ספר בֵּן פּוֹרָת והוא

יכלכל שלשה מכתבים המספרים כבוד ותולדות הגאון המפורסם אשר חי בצדקתו ובאמונתו, לחכמה קרא אחותו, נאמן בעצתו, אשר יעץ על ישראל וטובתו, כבוד קש“ת מוה' מנשה בהרב מוה' יוסף בן פורת זלל”הה מאילייע.

ובתוכם יבואו הרבה חדושי תורה אשר יסודתם הוא הפשט,

 

ראש דבר    🔗

שאלו נא בלאומים, וחִקרו מחקרי ארץ, הלא תדעו הלא תשמעו, כי אין גוי אשר מָשַׁל מִמשל רב על פני האדמה, כי בִן לילה נוסד, והציב גבולותיו בלי תִגְרת יד, ובלי מצה וקרב; ואין ממלכה אשר נתנה חִתִּיתה בארץ החיים, כי קמה בעוד יום, ובעוזה נצבה, מבלי שאון ומריבה. אך אחרי מלחמות תנופה אשר נלחמו בהם אויביהם, וימים רבים נתנו בידי שוסיהם, ויהיו למס עובד; או אחרי מהלומות רצח אשר הכו בהם קמיהם, והרבו חללים חמור חמורתים; אך אז אם שמו בה' כסלה, ולא פחדו ולא רהו, גם התאזרו חיל, אך אז הרימו ראש, וַתָּעָז ידם על שוטניהם, וירדו בנוגשיהם, ויהיו לעם נורא ונאור מן הוא והלאה. כי לא יחפוץ ה' אשר יוחל ארץ ביום אחד, ויולד גוי פעם אחת; פן יאמרו ידנו רמה, וזרוענו עזרתנו, ולא יזכרו את יד ה' אשר תושיעם, וזרועו אשר תַּנְחֵם. ככה יגידו לנו גם מלכי צפון ותימן, רוזני קדם וימה, המחזיקים בשבט מושל על פני האדמה, כי בראשית פנו עורף לפני קמיהם, שחוח הלכו לפני מעניהם, ואת שכמם הטו לנשא עול סֻבּלם על צואריהם, עד כי באה שנת שלומים לריבם, אז ברך ה' פועל כפיהם, התנוססה רוח גבורה בקרבם, גם עשו חיל; קמו במתקוממיהם, הורידו לארץ נצחם, וצניף מלוכה שמו על ראש־מלכיהם, ואימתם תפול על כל סביבותיהם.

וכה יסד ה' את ארצו, כי גם שדמות תנובה אשר בירק דשא כירקרק חרוץ, יכסו את עין הארץ, וגני פוריה ישמחו את עין צופיה, כי בשושנים מלאים עינים, יעטו את האדמה בצבע רקמתיים; גם אלה אך אז יצמחו, אך אז יפרחו, אם זרעם יְבֻלָע מראש בבטן אדמה, ימסו וירקבו בבוץ ורפש, וישובו לאין ואפס; וטוב להם אם יחרף עליהם החורף, והמִזְרע במעבה האדמה ישכון, ועליו יתעלם שלג, אז בימי האביב אם השמש תשלח שביבה, ישלח הוא חֲצירו ברב הדר ויופי, ציצי תפארה יציצו, יעלו ישגאו גם יפרוצו. וכמו כן תשפוט על ארזי אל אלוני חוסן, הקורעים את עבי הענן בשיא חסנם, אל תאמר כי בהשקט ובבִטְחה גחו מבטן אדמה, ויגבהו מעלה מעלה באין משבית ומפריע, אבל רבבות פעמים שחו לעפר יונקותם, מסערות תבל אשר סערו לשערם ממקומם, וסופות מאליפות רגזו עליהם לאספם, והמה נשאו סבלו, גם התאמצו התרוממו ויגבהו, עד כי ישחקו לשאון סערה, וילעגו להמית סופה. כי כן פקד ה' על ארצו, מחציר גגות עד ברושי יער ואלוני בשן, ומן קורא בהרים עד אריות ונמרים, כי ירפו וימקו בראשיתם, למען יוסיפו און ואומץ באחריתם, ירדו וישפלו, למען ירומו ויעלו, ומי הקשה אליו וישלם?

ולא לבד מנכבדי ארץ, ומכל שיח השדה מַלְפֵּנו ה' כזאת, אך גם ממעללי גבר ותחבולותיו, ומדרכיו ומצעדיו יְחַכְּמֵנו לדעת, כי אם ראשיתם מצער, ויראו כי אין מושיע, אז ישובו אל ה' ואל נפשם, ויחפשו בחפש מחפש למצוא עזרה בקרבם, וזרועם תסמכם, עד כי אחריתם ישגא מאד; כי ה' הוא המשפיל אך לרומם, המוריד אך להעלות. לכן כל פקוח עינים רואה, כי לא נוכל לשפוט למראה עינים, גם אם נחזה אובד כי דִכָּא לארץ חייתו, ונפשו תתעטף כחלל ברחובות קריה, או אם נביט גוע כי השלך כנצר נתעב, ואשפתות יחבק, עוד לא נקוב עֶמְדָתם פתאם, כי אפס שֶׂבֶר לשברם; כי מי יודע? פן עוד ילבשו רוח גבורה, וינערו באחרונה גם אבק בשרם, תחת אשר התפלשו בעפר; ירחצו גם עפר כפות רגליהם תחת אשר התגאלו בטיט חוצות. ואך זה הוא האובד, האומר אין מקים למפלתו, ואך זה הוא הגוע, האומר אין מפלט למלכודה; הוא אם יפול גם יוטל, ולא יקום סלה. ידעתי, קורא נחמד, כי אחרי כלותך לקרוא דברי אלה, אם ממשל משלים אתה, תאמר עלי “מָלַחת את המלח”, להקדים הקדמה אל הקדמה, ואם מהתל אתה, תהתל בי לאמור “בנית היכל ארז למעון שממית”, הן את גויי ארץ העירותי ממשכנותם, וארזי הלבנון הרגזתי, גם את התבל ומלואה קראתי, כי יתנו עדיהם ויגידו צדקתי, ומה הוא צדקתי? אך שמץ דבר, ידעתי כי גם אם ארחץ בנקיון כפי, לא תנקני, אך נפשי יודעת נקיון רוחי, וטהר לבבי, ואם חכם אתה הבינה נא דברי – ואחרי דברי תלעיג.

המכתבים האלה אשר יָכִלו בקרבם קורות חיי גבר גבור באחיו, בתורתו, בצדקתו, ברוחו ובחכמתו, ואת עצתו אשר יעץ על בני עדתו האמללים להטיבם ולהישירם, לא רוח מלפני יעטפם – מלבד מעט חדושי תורה אשר חנן ה' אותי – ולא אנכי נתתי נשמה למחשבות הכתובות בקרבם, אבל כגנה אשר זרועיה תצמיח, העלו המה תחבולות גבר אשר נשמתו כבר במרומים תשכון, וכארץ אשר תוציא צמחה, הוציאו המה עצת אנוש, אשר כבר שב אל העפר אשר ממנו לֻקָח, ונשמתי רק חפשם ורוחי קבצם.

המכתבים האלה לא יצאו בחוצות לבוש בעדי המליצה ושיר, ולא יעטפו שית לשון, לקחת ביפי תפארתם לבות הקוראים; אך הלדן ערום ידברו, ובלי חנף, ובלי חֵלֶק שפתים יגידו עצתם בקהל רב.

המכתבים האלה לא ירוצו ברחובות ברגל גאוה, ובחוטר גֵאָה לרדות בעם, ולאסוף מאפסי ארץ כל קדושים ולצאת בצבאותם; אך רגליהם רגל ישרה, ובמעט רעים יתרעעו, ויריעו כל הגות לבם.

המכתבים האלה לא כתבתי אותם בחרט ברזל ועופרת ולא בלשון כחץ שחוט לְפַלַּח לבות קמיהם, ולשרוט בשרם עד שפך דם, גם לא חַקּוֹתִי אותם במרצע אשר ירצע את אזני הקורא, אל מזוזת הספר כי יעבדנו לעולם; אך כתבתי אותם בעט מורט מכנף עוף, אשר לא ימחץ ולא יכאיב, ולשונו לשון רכה כשמן המחבש לעצב, גם חֻפְּשָׁה נתן אל הקורא לקרב או לרחק כאשר יבחר לבבו.

המכתבים האלה לא שלחתי אותם על שדמות הסופרים ללקוט כבוד ותהלה, מבין הצבתים אשר הסופרים יקצרו ברנה, וְחִצְנָם מְעַמֵּר בשמחה; כי אני ידעתי כבוד סופרים בארצנו בין בני עמנו, הוא כמוץ ביום סערה, וכגלגל לפני סופה, ומי הוא הקל ברגליו אשר ינוס אחריו וישיגנו? וגם כי כל סביבי ומיודעי יודעים, כי אם הבוז והקלסה הוא כצנינים בעיני, אך גם הכבוד הוא לפני כשבלים שדופות קדים, צומחות בעמק רפאים, ומי ירוץ אחריהם ללקטם? וגם לא שלחתי את מכתבי לבקש ולמצוא מקום מוצא לזהב, או להביא צרור כסף בעמלי; כי כבר נסיתי פעמים – בספרי תל־פיות וכרם לשלמה – כי עט עברית לא יביא שכר טוב לבעליו; גם מסיע אבנים ישבע לחם, ומחזיק בפטיש לפוצץ סלעים, יקח מחיר על זיעת אפיו, ומיץ אפי סופר עברי יביא לו ריב, ומאומה לא יביא בעמלו; ואם הִמָּצֵא תִּמָּצֵא אנשים אשר תחת ספרים יביאו כסף, אכן לא כאלה חלק האנשים המבקשים לחבר את התורה והחכמה יחד, גם אם ישתכרו, ישתכרו אל צרור נקוב; אם יבואו באוהל החכמים, יאמרו “לא לחכמים כסף, לך אל תופשי התורה, והמה יגמלוך” ואם ישקדו על דלתות תופשי התורה יאמרו “הלא את החכמה עִטַּרְתָּ, ומי הוא המשלם בעד עבודת זר?” ומעט מהם ישתכרו אלה המוכיחים לבני אדם מומם, ומגידים לגבר סכלותו, אם הם יבקשו עוד שכר על עמלם יאמרו למו “האם כסדום היינו, ולעמורה דמינו, אשר שופטיהן שפטו משפט רשע, כי המכה רעהו עד שפך דם יְשֻׁלַּם – כי הקיז לו דם”? ואם תוסף לשאל את פי: מה הוא אשר העיר את רוחי להעלות את הגאון הזה מקברו, ולשוחח דורו? ומי הוא אשר נָחַנִי עד ארץ הנשיה לקנות שם תחבולה, ולקחת מפיו עצה? ומי הובילנו בין מֵתֵי עולם, לשמוע את אמרותם אשר מעפר ישיחו, ולהגיד רפאות תעלה אל החיים? אם כה תשאל, ידידי! הֶעֱמַקְתָּ שְׁאֵלָה, ואין בפי מענה, אך זאת ידעתי כי אדם אנכי אשר ה' קנני, ואצבעותיו עצבוני ויכוננוני, הוא אשר יפקוד על כל צעדי גבר, פקד גם עלי לאחוז בעטי, ולהטיף אמרים, פן תמצא אזן, וְיִוָּשְׁעוּ בהם בני עמי, אז אדע כי לא לשוא נולדתי, ולא לריק ראו עיני מאור ושמש.

ועתה אל תוכיחני בזעמך, לאמור: אם בני דורו אטמו אזניהם לקולו, איך ישמעו לו בניהם אחריהם? ואם המה מאסו ויקוצו בעצתו, איכה ידבקו אחריה הקמים אחריהם; אך הלא זה דברי מראש, כי כל אשר בתבל, אך אחרי בלותם יבוא להם עדנה, ואחרי אשר יבולו בבטן אדמה ישובו מאין, יפרחו וישגו, ויהיו לצרי ולמרפא אל החיים; גם עינך תתענג לראות גן רוה פורח, אף כי מזרע רקב היה ראשיתו! אפס אם תקוץ נפשך לקחת המרפא, יען כי זרועי קבצו, וידי קטפו את עשבו; הה! רחמי נכמרו על החולה אשר יתגולל על ערשו, מחלתו נושנת, וכאבו אנושה, והוא יפנק בשרו לקחת המרפא, יען כי ידי נָקֵל רִקְחוֹ; אך אשורנו ולא עתה, כי יבוא יום אשר גם אני אשוב אל בית מועד לכל חי, והדור אשר יקום מאחרינו, יקטוף שיחים מעל פני קברי לבשלם ולרקחם, ולא יבוש; ולמה תתעצלו עתה להתחזק ולקחת המרפא, בטרם רבתה המגערת, ובטרם פשתה המחלה – והדברים גלוים לרואי השמש.

ועוד אחת אגדך, שמע נא לי, קורא נחמד! פן תמצא בו שגיאה, אל תצא לריב מהר על המחבר, כי לא מרפיון ידים שגיתי, אך מרפיון רוח; הלא הַמִּשְׁגֶה הוא מצודה פרוסה על כל החיים, אי נקי. ועתה אתה הזועם, אם חפשת מחבואיך, ומצאת כי מעולם לא נלכדת בשחיתותה, שפוך עלי זעמך, ואני שבע קלון, אשא ראשי נגד כל העם, ורק מפניך אֶסָּתֵר. גם זאת אודיע בקהל רב, כי אני עוד לא כליתי את פעלי, ויש אנשים גדולים וישרי לב אשר יֶשְׁנָם פה עמנו היום על הארץ, ה' עליהם יחיו ויאריך ימיהם ויאמצם, כי חיו סביביו, ולהם גלוים גם הנעלמים ממני, לפניהם אשפוך שיחי, כי יחלקו גם לי הַמָּנָה הצפונה בידיהם, וידי נכונה להשלים פעלי בחלק שני, אם יחייני ה', יסעוד ויעמוד לימין

המחבר

 

מכתב ראשון    🔗

בשם ה‘, ט’ לחודש תמוז הר“ת לפ”ק פה איוועניץ בפלך מינסק

ידידי מנוער ועד זקנה ושיבה אהבתי צפנתי לך כו'

זכר נא ידידי ימי נעורינו, עת התהלכנו יחד להמתיק סוד בתורת ה‘, מה רב היה משוש לִבֵּנוּ! ומה גדלה חֶדְוַת רוחנו! גם יומם לא יגענו בהגיגנו בה, גם לילה לא הונח לנו. כל שוכני העיר נמו שנתם חדל גם שאון עליזים, ואנחנו לבד היינו במורדי שֵׁנָה, מאסנו את חבלם כי בתורת ה’ דבקה נפשנו, היא היתה לנו לשעשועים יומם גם לילה, אך חדות ה' היתה מעוזנו, ובעוז רוחה גרשה מפנינו רוח עצב ויגון; לפנינו תדוץ דאבה, ונסו יגון ואנחה.

זכר נא ידידי עתותינו מקדם, גם אחר חצות ליל, עת כי רוחנו נלאה על התלמוד, עוד קמה רוח בנו, לבלתי היות אסירי שֵׁנָה, הלכנו במושב הזקנים אשר שנתם תנוד מעיניהם – כי תחוס על זעיר ימיהם הכתובים להם לחיים לבלי יגרעו – שמענו את שיחתם אשר ספרו באזנינו, מעשי הצדיקים, תולדותם, וקורותם אשר ראו בעיניהם ואשר שמעו את שמעם, אז עברה עלינו שנית קנאת סופרים, אמרנו: מי יקימנו על שלבי תהלתם? מי יתן גם לנו שם ושארית בפי הדור אשר יקום בבוא חליפתנו? ומהרנו כאילים לשוב אל מקומנו הראשון, אחזנו בלמודנו ולא הרפינו עד לפנות בוקר, כי עליו צפינו אשר יתן אותנו לחן בעיני אלהים ואנשים בעוד אנחנו חיים על פני האדמה, וכנשוא נס הרים ישא תהלתנו גם אחרי ימי צבאנו; אך בו שמנו מבטנו כי ינחיל לנו כבוד בעוד רוח באפינו, וירנן בחוץ את חכמתנו עד דור אחרון.

זכור אזכור את כל אלה ונפשי עלי תשוח לראות שמות גאוני הדור, אשר בהם ישראל יתפאר, כי נתונים המה למשלח רגל הזמן; הוא ירמס ויבוסס בעפר נזרי ישראל, ואין איש אשר יקום בתחבולה נגדו; אין איש אשר יחוק זכרם ופעלם בספר, למען יהיו למשמרת לדור אחרון. כמה דורות עברו לפנינו, נסעו למנוחת עולם, ובכל דור ודור זרחו מצדיקי רבים ככוכבי שחק, ועתה כאשר נאסף אורם, אבד גם זכרם, ואין איש אשר יזכור חסתם ואמתם! נפשי עלי תשתפך בראותי כי הזמן במטאטא השמד יטאטא כל זכרון תולדותם, חסדם, וצדקותם, ואיש אין לקבץ מעלליהם ולכתבם בספר, למען לא ישבת מאנוש זכרם. כל העמים ללשונותם יחפשן כמטמונים, יקבצו כפנינים, וישמרו כאבני חפץ, שמות ומעללי חכמיהם, ראשיהם, גבוריהם, וכהניהם, וגם אחינו הנאחזים בארצות שונות, עטו כמעיל קנאה ויקנאו להמתים אשר עשו להם שם בחייהם וישיבו את הנדחים מארץ חיים בנוה סופרים, ורק אנחנו בני ארץ רוסיא עזבנו את החסד הזה מפנינו? שִׁכַּחְנוּ כמת מלב חכמים ונבונים, תמימים וישרים יחד? הן בעודם חיים על פני האדמה, הרבו עשות חסד וצדקה עם החיים, ואחרי מותם לא יגמלו להם להציב יד ושם למו? הכמות נבל ימותון אלה, כי ימות גם זכרם אחריהם? וגם התועלת אשר תצא מזה אל החיים רבה מאוד, כי יראו ויוכיחו, אשר רק האיש הדבק באמונתם יֵתָם, והנשען אל בינתו יֵתַע, ובנים יִוָּלדו לנו יביטו תום דרכם ויצאו בעקבותם, וינצרו תום ויושר כמוהם. אמנם ידעתי כי לא רום עיני אחינו וגבה רוחם הסב את לבם אחורנית לבגוד בכבוד חכמים אשר כבר מתו, אבל דלותם ושפל מצב הוא המרי, נודדים ללחם בעד החיים כי לא יגועו, ויראו להחיות זכרון המתים – לכן תחזה המונים המונים המבקשים עֶזְרָה בַּצָּרָה מן המתים, ומתי מספר הם האנשים הבונים מצבת זכרון למו. ואני – כאשר טלטלני ה' טלטלה בעיר איוועניץ, סביב עיר אילייא, אשר ממנה יצא חוטר לבית ישראל, הוא הרב הגאון הצדיק מוה' מנשה בן פורת זללה“ה, אשר כשמש יהל נרו על שמי ישראל, ותקופתו על קצות הארץ, ראיתי כי גם סביביו יסעו ענן וערפל לכסות בחושך שמו; קנא קנאתי לשמו ולכבודו כי לא יִמָּחוּ מלבנו כענן, שַׁתִּי עצות בנפשי לפזר ברוח פי את העננים ושמו יזרח לנו לנצח כשמש בצהרים; התארחתי את תלמידיו, גואליו, ומיודעיו, ובהם הרב הגביר תפארת ישראל כש”ת מו“ה שמואל עליאשבערג זללה”ה, אשר התרועעו וחיו אתו יחד, ועוד זכרו ותהלתו חי בלבבם, מפיהם שמעתי ואני כותבם על הספר. ואתה ידידי קחם נא לרצון, וקרא אותם בטוב טעם, טמנם בזכרך והצפינם בלבבך כי רב טוב צפון בקרבם.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

בשנת תקכ“ז¹ הוליד הדיין ר' יוסף בן הרב הצדיק ר' יהודה ז”ל את בנו מנשה. ר' יוסף אביו הי' שופט ומורה הוראה בעיר סמארגאָן עיר אשר נר הצלחה זרח אז על ראשה, ואצילי בני ישראל גרו בה. והוא עודנו נער התנכר כי למופת יהיה בעמו, את סדר התפלה הגיד המלות לאחור, ועד מהרה רץ דברו בלי משגה. גם שכלו זך וישר היה, וכל שומעי חכמתו התפלאו; ומאיש אמונים שמעתי כי ר' מנשה התהלל גם בהגיעו לשנים, כי בהיותו בן שבע או שמונה שנים ידע לאשורם את כל שרשי חושן המשפט אשר מהם יסתעפו המון הדינים אשר בקרבו. וכאשר בא משפט לפני אביו, והדיינים אשר ישבו אתו למשפט חלק לבם, ויסגר להם השער לבוא בעמק השוה, אז הגישו את דברי ריבותם לפני מנשה ואשר חרץ בשכלו ידעו כי זה משפט חרוץ, וזה מסלה ישרה למשפט; ויביאו עצה גם עשו פלילה ויבואו אל עמק השוה. אבותיו אָמְנו אותו על ברכי התורה, ויטעו בלבבו אשל דת ה‘, גם הוא הכה שרשו בו, וייף בגדלו באורך דליותיו, כי היה שרשו אל מי התלמוד והפוסקים; שמו יצא בעמו, ובו ברכו כל נערי בני ישראל. אפס בלעדי התלמוד לא הודיעו לו מאומה; גם דקדוק לשון עברי ותפארת מליצתה הסתירו מפניו, כי פחדו לנפשם פן יחמוד יָפְיָם בלבו וינזר מן התלמוד. ויגדל הנער בתהלתו ושנותיו השיגו לשלש עשרה. הן לפי חוקי דת ישראל יוטל אז על הנער מצות ה’, ולפי משפט יושבי בני ישראל בארץ זו הטילו עליו גם אשה לפרות ולרבות בארץ. השדכנים הקיפו את אביו מכל עבר וישימו לפניו שדוכים ברב מוהר ומתן, ואביו אשר היה עבד נאמן למנהגים השליטים – לא אחר לארש לו אשה מבנות גבירי עיר סמארגאן – אשה אשר ישרה בעיני האב. ויהי כאשר טבחו טבח והכינו סעודת אירוסין החלו לנסות את מנשה ולדעת במה כחו גדול, ויקראו לפניו מכתב ארוך והוא מהר להגיד המלות לאחור. אפס לו ארכו לו ימי שבתו עם האשה הזאת, כי מצא בה מומים, ויתאונן באזני אביו לאמר: מדוע גדע את מבחר ימי עלומיו לתת לו אשה אשר לא תקח את לבו גם אם יגדל ויהי' לאיש! ואביו ראה ויוכח כי הוא בבלי צדיה הניף חרבו על שנות בנו הנחמד, וַיֵּצֶר לו מאוד, וידבר משפטים את מְחֻתָּנוֹ לאמר: למה באולת אב יִוָּסֵר הבן, ושיניו תקהינה על הבוסר אשר אכלתי בבלי דעת; וחותנו גם הוא ראה כי צדקו דבריו, והתבונן כי כל כספו אשר יבזור לו עתה, גם אם ירבה במחיר לא יקנה את לבו אם יגדל, ויאות גם הוא כי בתו תקח ספר כריתות מידי בעלה. אמנם בטרם עלה הכורת בידי אשתו, בא קושר התנאים שנית, כי איש אחד מנכבדי עיר אילייא עבר דרך סמארגאן לסחור מסחרו בפרייסען ושמע כי מנשה יְפַתֵּחַ חרצבות הנשואין ודרור יִקָּרֵא לו, ויגש אל אביו ר' יוסף ויאמר: הן ברכני ה' בבת יפיפיה וגם יש לי כל, על כן חשקה נפשי לבחר בבנכם כי יהיה לי לחתן, הרבו עלי מוהר ומתן אך אל תבוזו את דברי. ויאותו יחד, ויתקעו כף כי בשובו ממסחרו יחוגו את החתונה. ויהי לתקופות הימים בשובו לביתו, ויסעו הוא ומנשה ובית אביו ויבואו לאילייע ויתחתנו יחד.

שמה נטה לו מנשה את אהלו ימים רבים, גם לבו נטה אל עדות ה' ואַל אל בצע; לא פנה אל המסחר אשר הִטָּה רבים ברב בטחונו, אך אל התורה ונעימות לקחה, בה הגה וַיְסַלְּסְלֶהָ יומם וליל, באין משבית מסביב. ויהי יגיעו ועמלו בתורת ה' הפלא ופלא, כי ברדתו בעומקה של הלכה התכנסו כל חושיו ורגשיו בלמודו, גם שאון תֻּפִּים ושופרות לא הניע את אזניו, ולא הפריע את לבו מהגות בו. בחדש אלול היה דרכו לשבת בבית הכנסת וללמוד עד אחר הצהרים, פעם אחד התאספו יחד בחורי ישראל לתקוע בשופר, והקולות הלכו וחזקו עד כי קירות בית הכנסת רגזו וגעשו משאונם, ובכלותו את למודו נגש אליו אחד ממיודעיו וישאלהו: אולי משובת הבחורים היתה לשטן ולמפגע לעיונו, ובתמהון ענה לו ר' מנשה, כי לא שמע קול שופר, ולא הקשיב גם מעט קשב מן הרעש. אפס בדרכי למודו נטה הרחק מאוד מדרכי רוב תופשי התורה אשר חיו בימיו, לא הלך לקראת הסעפים – המפלפלים – הבונים בשמים מעליותם בטרם בחנו את אשיותם אם מוצקות הנה, ויוצרים עמל ורעות רוח על חוקי ה‘; אבל יִשֵּׁר לפניו מסילה ישרה וסלולה בפשט הדברים, וממנה לא נטה ימין ושמאל, והיה כל השומע את דברי ר’ מנשה שמע את רוח בעל המאמר מדברת מתוך גרונו. גם שנא את חבל מורי הוראות אשר התמכרו כעבדים לכל הגה ואומר אשר יצאו מפי מחבר ספר, וכל אשר ימצאו כתוב בספר יעריצו ויקדישו כמו דברי בעלי התלמוד אשר דבריהם דברי קבלה; ולבבו לא כן חשב כי בידו היה קנה המדה למוד כל דין ומשפט המובא בש"ע, אם בְּאַמַּת קודש או בְאַמַּת חול; אם מקומו הוא בבבלי ירושלמי ספרא ספרי קודש קרא לו, ואם אחד מן האחרונים הולידו בפלפולו, או אם גרשוהו מימי הקבלה, או אם מצאו כתוב בשם חסיד אשר החמיר על עצמו יותר מן הדין גרש מהסתפח בנחלת ה', ולא אֵחַר להגיד בעם, כי שגגה תצא מלפני המורה המחזיק בזה, ואלה הנוטים אליו אוזן יתעו כשה אובד.

גם אהבת תורתו עזה היתה כמות, וכאש תמיד יקדה בקרבו יומם וליל. לילות החורף פָנו בלמודו כמו הגה, וימי הקיץ כצל כנטותו נהלכו באהבתו אותה; אם שמע מעמיתו דבר חדש הנוסד על מַסַּד האמת, היה כאשכר בעיניו, ושלם לו תודה נגד כל עמו: גם הוא לנפשו אם מצא בלמודו דבר אמת, ובעמלו גלה מצפוני התורה, שש ועלז היה על אמריו, ובכל עוז התאמץ כי יתגלעו בכל תושיה, כי הדרת תורתנו היא ברב יודעיה, ותפארתה רב הוגיה. גם אם מצא בספר דבר נכון אשר האמת תסעדנו, לא חשך פיו ולשונו לשנותו ולשלשו במסִבַּת רעיו ותלמידיו, לבל יציל מפיהם דבר אמת.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

הערה א'

והנה אחד מהדברים אשר היו שגורים בפיו באחרית ימיו לפרסם בשער בת רבים, הוא דברי בעל הרכסים לבקעה על הכתוב ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות (שמות ל“ד, כ”א) אשר המבארים יגעו בדי ריק למצוא הטעם למה פרט הכתוב מלאכת חריש וקציר, הלא כל המלאכות אסורות בשבת? ובעל הרכסים לבקעה כתב כי בחריש ובקציר איננו שם הפעולה, לשבות מחרישה וקצירה בשבת, אבל הוא שם זמני, כי בעתותי החריש והקציר בעת כי תעשה מלאכתך בשדה, גם אז תשבות ממלאכה – אף כי אז תכין מחיתך על כל השנה – ותשמור כי לא תחלל את השבת, כן הוא תוכן דבריו. ואני הכותב ראיתי להעתיק בענין זה, דבר מחדושי על מסכת ר“ה ולהראות כי גם מאת רז”ל לא נעלמה הכונה זו ותלוי במחלוקת תנאים.

בר“ה (ט' ע"א ועוד במקומות שונים) פליגי ר'”ע ור' ישמעאל בפירוש הכתוב של בחריש ובקציר, ר“ע מפרש בחריש ובקציר נאמר על שביעית, ובא להזהיר על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית (כי לא תחרוש את השדה בערב שביעית להועיל לה על ימות השביעית) ועל קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית (אם בשלה התבואה בשביעית, או הביאה שליש בשביעית, תנהג בה קדושת שביעית אף בשמינית). ור' ישמעאל מפרש כי הכתוב בא ללמד לנו מה חריש רשות אף קצר רשות, ודוקא מקציר רשות תשבות, יצא קציר העומר שהוא מצוה לא תשבות ממנו, ודוחה גם את השבת. והנה רש”י ז“ל פסק את הכתוב אליבא דר”ע בסכינא חריפא, ומפרש את ראש הכתוב “ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות” נאמר על ימות השבוע, ומזהיר על שבת בראשית, וסוף הכתוב “בחריש ובקציר תשבות” נאמר על שנת השמיטה, ומזהיר על תוספת שביעית; וכל זה לא ירגיע לבות מבקשי הפשט, לפרק את הכתוב לפרקים, באין קשר וחבור ביניהם כלל; וגם יפלא בעינינו למה ידבר הכתוב בחידה להזכיר בחריש ובקציר על תוספת שביעית במקום הזה אשר לא זכר שביעית גופה, ובמקומות אשר הכתוב מזהיר על שביעית (כמו ויקרא כ"ה ועוד) לא זכר מאומה את תוספת שביעית – ויהי להפך, ומי הסב את לב ר"ע לנטות הרחק מאוד מפשט הכתוב, ולבוא במיצר הדרש, אשר כמו זר יחשב לנו?

אמנם מוצא הדרש הזה נמצא אם נפקח עין לראות במשפטים (כ“ג מן פסוק י' עד י”ט), ומשם יפיץ אור לנו לראות תעלומות דברי רז“ל. הן גם שם מנויות אזהרות אלו: לחוג את שלש רגלים, את חג המצות חג הקציר חג האסיף, וכן לא תזבח על חמץ וגו' ראשית בכורי אדמתך וגו' לא תבשל גדי בחלב אמו, וכל אלו אזהרות נשנו פה בפ' תשא, רק בשנוים קטנים וקלים כדרך כל פרשה שנאמרה ונשנה בתורה, ורק אזהרת שמיטה לבד שמטה התורה בפ' תשא אשר נאמרה במשפטים ושש שנים תזרע את ארצך וגו' והשביעית תשמטנה ונעשתה וגו‘, הלא דבר הוא כי אזהרת שבת נשנה פה, ואזהרת שמיטה הסמוכה לה נעזבה פה? והרואה יראה כי בשני מקומות אלה (במשפטים ובתשא) בא למנות עתותי השביתה המוטלות על ישראל לשמור, ובהן גם שמיטה בכלל, ולמה דלג עליה פה? ועוד קשה כי בכל מקום אשר הזהירה תורה על שבת הזהירה על מלאכה כמו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה’ אלהיך (שמות כ' ח‘, דברים ה’ י"ג) וכן כתיב ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש (שמות ל“א ט”ו, ל"ה ב') מזהיר הכתוב לשבות בשבת ממלאכה וכ”ש מעבודה דחמירא וקשה יותר ממלאכה, כי מלאכה נאמרת על כל חפצי בני אדם אשר ימצאו בהם לחמם וטרפם, גם בלי יגיעה ועמל, לא כן עבודה נופלת רק על עבודה קשה אשר יעבוד האדם בהם בפרך, כמו עבודה שבשדה ועבודת עבד (וע' ברמב“ם ריש הלכות יו”ט ובנושאי כליו שם, כי הם מבדילים בין המועדים שנאמר בהם כל מלאכת עבודה לא תעשו דמותר בהם מלאכת אוכל נפש, ורק מלאכה כעין עבודה אסורה, ובין המועד דנאמר בו “כל מלאכה לא תעשו” כי בו גם אוכל נפש אסור, וע“ע ביריעות שלמה ח”ג יריעה א' כי גם הוא דרך בדרך זו) ולפ“ז קשה למה בתשא דמזהיר הכתוב על שבת אמר ששת ימים תעבוד ובים השביעי תשבות, דמשמע לשבות רק מעבודת חול, ולא ממלאכת חול, וזה ההפך מכל אזהרות שבתורה על שבת דהזהירה לשבות גם ממלאכה? ואם חפץ הכתוב פה לבחר לשון קצרה, למה לא כתב “ששת ימים תעשה מעשיך” כמו במשפטים הכולל כל מעשה, עבודה ומלאכה יחד, ולא לבחר בלשון המהפכת את הכוונה? ומזה הוכיח ר”ע כי “ששת ימים תעבוד” הנאמר פה לא קאי על שבת בראשית לבד, אבל הכתוב בא לכלול פה שתי אזהרות, שביעית ושבת יחד, וזה נאמר בין על ששת ימי החול ובין על ששת שנות השמיטה, כי בששת עתות האלו תעבוד – כי ימים נופל בין על ימי השבוע ובין על השנים כידוע לכל – “וביום השביעי תשבות” נאמר ג“כ בין על יום השביעי בשבוע ובין על שנת השביעית בשמיטה, ושתי אזהרות אלו הבאות במשפטים מובדלות זו מזו, כללן הכתוב בתשא יחד, כי שוות הן במדרגתן ובתכונתן, כי שנת השבע בשמיטה הוא כמו יום השבת בשבוע (וכן איתא בת“כ ויקרא כ”ה ד' הכתוב קרא לשביעית “שבת לה'” כי כשבת בימים תחשב היא בשנים, וע“ע בחינוך דמשוה גם הטעמים זה לזה, וכן נראה בסנהדרין ל”ט ע“א וע”ע שם במבאר פסוק ב' וד' כי הרבה להשוותם יחד) ולכן תפס הכתוב פה דרך קצרה וכלל שמיטה ושבת בראשית יחד. ובזה נטיתי מדברי רש”י ז"ל אשר גזר את הכתוב לגזרים, לפרש את ראשו על שבת, וסופו על שביעית, ולדברי מאמר אחד הוא, אחת דבר אלהים ושתים זו שמענו – שבת ושביעית יחד.

ולפי זה מתורץ היטב למה הזכיר הכתוב פה עבודה ולא מלאכה, הלא גם מלאכה אסורה? יען שחפץ לכלול גם שביעית באזהרה זו, ואיך יזכיר בלשון מלאכה, כי בשביעית רק עבודה לבד אסורה אבל מלאכה מותרת, ובשביל שביעית הנכללת פה הוכרח להחליף את לשונו (ונוכל לומר כי לתכלית זו הוציא הכתוב פה בלשון עבודה, למען נדע ונוכח כי נאמר גם על שביעית) לא כן במשפטים דפרט הכתוב שביעית לפני שבת באזהרה מיוחדת לכן כתב שם בשבת בלשון מעשיך לכלול כל מעשי חול כי ישבות ממנו בשבת, ולא בלשון עבודה. ובזה נבוא לפרט דברי ר“ע דאמר: בחריש ובקציר תשבות, אצ”ל חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע, וא“כ כיון דראש הכתוב “ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות” נאמר גם על שביעית, הלא ידענו כי זה הוא אזהרה על עבודה בשדה, ומה הוסיף לנו הכתוב באזהרתו פעם שנית בחריש ובקציר תשבות? וגם דשדך לא תזרע מזהיר על כל עבודה בשדה חריש וקציר ועידור ושאר עבודות המנויות במו”ק, ולמה פרט פה חריש וקציר דוקא? ומזה הוכיח ר“ע כי בחריש ובקציר מזהיר על זמן חריש ועל זמן קציר, כי גם אז תשבות בשביל שביעית, ופירושו כי לא תחרוש בזמן חרישה בששית להטיב בזה אל השדה בשביעית, וגם תשבות מקציר בזמן הקציר – אף כי יתאחר הקציר בשמינית, וכגון דהביאה תבואה זו שליש בשולה בשביעית אל תקצור בשמינית, כי קציר תבואת שביעית הוא. ולפ”ז לר“ע מונה הכתוב בפרשה זו כל עתותי השביתה: שביתת שלש רגלים, ושביתת שבת בראשית ושביעית, וגם תוספת שביעית לפניה ולאחריה. ואף כי בכ”מ לא פרט הכתוב תוספת שביעית בפ“ע, וכלל אותה יחד עם ימות השביעית, כי שייכה לה; אבל פה שבקש לפרט כל עתותי וזמני השביתה, פרט תוספת שביעית בפ”ע, השייכת ג"כ לזמני השביתה.

ור' ישמעאל ימאן לפרש כי ששת ימים וגו' כולל שבת ושביעית כאחד; אבל בחר לו פירוש אחר, כי הכתוב מונה פה שבת לבד, והא דשמט את השמיטה? וגם למה הוציא פה בלשון עבודה הפך האמת ולא בלשון מלאכה? כי הפרשה פה לא באה לשנות את כל האמור במשפטים, אבל מזהרת רק על שלש רגלים לבד, וקבעה פה גם שביתת שבת ללמד לנו דין מזה השייך לחג המצות, וכמו דקבעה פה ג“כ דיני פדיון בכור כל פטר רחם וגו' ללמד לנו מזה דין חדש השייך לעליית רגל כאשר נחזה בקדושין כ”ט ע“ב ע”ש, ככה הזהירה פה ג“כ על שבת אחר חג המצות, ללמד לנו כי אם יגיעו ימי הפסח בשבת אף כי מוזהר אתה לשבות מכל עבודה בשדה, בכל זה תחוג את חג הפסח כהלכתו גם בהבאת העומר, ולחלל את השבת בקצירו, כי קציר מצוה הוא. ולכן הוציא הכתוב בלשון עבודה ולא בלשון מלאכה, כי עיקר הכוונה איננו להזהיר על שביתת שבת, אך לדיוקא כי מעבודה זו אשר תשבות עתה לקצור בשדה, אותה תעשה במקום מצוה ולחוג את הפסח. ולפ”ז לדברי ר' ישמעאל יתפרש בחריש ובקציר שמות הפעולה, ולדברי ר"ע הם שמות הזמנים.

והנה בהוריות ד' ע“ב אמרינן: בעי ר”ז אין שבת שביעית מהו (אם ב"ד יאמרו כי שבת נוהג רק בשאר שנים ולא בשביעית, מהו, אם מקרי בטל מקצת וקיים מקצת) במאי טעי? בהדין קרא, דכתיב “בחריש ובקציר תשבות” בזמן דאיכא חרישה בחול איכא שבת, בזמן דליכא חרישה ליכא שבת ע“כ, ולפ”ז יתפרש ג"כ בחריש ובקציר על זמן חרישה וקצירה, ורק הכונה היא הפוכה מכוונת בעל הרכסים לבקעה, כי אם ששת ימים תעבוד עבודתך בשדה אז ביום השביעי תשבות, וסוף הכתוב מבאר את ראש הכתוב מתי נאמרה אזהרה זו? בחריש ובקציר תשבות, כי אם עתותי חריש וקציר לך אז תשבות שבתך, אבל אם לא עת חריש וקציר הוא לך בכל הימים, וכמו בשנת שביעית, אז אין אתה מוזהר על שבת.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

בְּשֶׁבֶת ר' מנשה בוויאזין בבית הרב הגביר ר' יוסף ז“ל להתענג על נועם לקחי הספרים היקרים אשר אסף הגביר הזה בביתו, שמע ר' מנשה מפיו דבר יקר וישר נגד רש”י ורמב“ם ז”ל אשר שמע ביום כלולות בנו בעיר…. הדבר הזה מלא את כל כליותיו שמחה, וירא כי יארכו לו ימי שבתו פה, כי עקד הספרים פרש מלכֻּדה עלי נתיבו, ולא יכול להנצל ממנה – ויצר לו מאד, כי יעברו ימים רבים בטרם ימסור הדבר לתלמידו ה“ה הגאון המפורסם ר' יהודה ליב זצ”ל אב“ד בקאוונא אשר אהבת נפשו אהבו, ויבקש וימצא איש אשר בו בטח לבו כי לא יתעה במשנתו, ויתן לו שכרו, וישלחהו לאילייע כי יסע שמה לחלק גם לתלמידו את המנה היקרה אשר חלק לו ר' יוסף ז”ל.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

הערה ב'

הדבר הזה כבר נדפס בספר תנא תוספאה – והוא ביאורים וחידושים על התוספתא – בחלק מועד פ' י“ז הלכה ב', אבל לא פרש את שם בעליו, וזה הוא: כי מה ששנינו במשנה שבת ק”מ גורפין מלפני הפטם (שור העומד לפטם) ומסלקין לצדדין מפני הרעי, ופירש“י והרמב”ם ז“ל כדי שלא ידרסנו ברעי וגלל; ולו הֻגד כי מפני הרעי פירושו שור העומד על המרעה, על עשב ודשא, וע”ד הכתוב עשרים בקר רעי (מלכים א' ה' ג') ויהי' רעי ההפך מן הפטם, והרב ר' בצלאל עליאשבערג ז“ל מאיוועניץ חזק הדברים מן הירושלמי שם בשבת דמפרש דברי המשנה ופריך מ”ט? ומתרץ מה שהפטם מותיר הרעי אוכל ע“כ, וע”ש במפרש דדחק א“ע עד מאוד לפרש הדברים כפשוטם; אבל לפ”ז יתפרשו בקל, כי דברי הירושלמי סובבים והולכים על ר' דוסא, דמקשה מ“ט מתיר ר' דוסא בפטם גם לגרוף, וברעי אינו מתיר רק לסלק לצדדין ולא לגרוף? וע”ז מתרץ מה שהפטם מותיר הרעי אוכל, לכן התיר טרחה יתירה בפטם יותר מן הרעי ע“כ. ובעיני נכונים יותר דברי רש”י מהדברים האלה, כי בפטם כתוב במשנה מלפני, בלמד אשר הוא מלת היחס, וברעי כתוב מפני במ“ם אשר ענינו הוא הסבה והטעם, משמע דמסלקין לצדדין מסבת הרעי, כי לא יטנפם. ולפירוש החדש הי' צ”ל גם ברעי מלפני בלמד מלת היחס. וגם מן הירושלמי אין ראי' לפירוש זה, ויש לכוין דבריו כפירש“י ז”ל, אך אם נפרש הפעל אוכל מלשון כליון והשחתה, והירושלמי שואל מ“ט מתיר לסלק לצדדין מפני הרעי, ומשני כי מה שיותיר מן הפטם, ישחית ויכלה ברעי, כי ידרסנו ברגליו, וע' פסחים פרק ד' מ”ז.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

גם אל ווילנא הלך מדי שנה בשנה לראות את פני הגאון החסיד רבינו אליהו זצוק“ל; אף ר' מנשה מצא חן בעיניו על יושר שכלו, ויוקירהו מאוד נגד כל עמו; אך מלשני בסתר הלשינו עליו לפני הגר”א, ואמרו כי לבו נטה אחרי החסידים – שנואי נפש הגר“א, וכאשר נודע לו כי ר' מנשה שחר את פני הגאון ר' זלמן מלאדי זללה”ה פעמים, הטה אליהם אוזן וישטמהו בלבו. ויהי לתקופת הימים, כאשר הגר“א הגיד את שיעורו משניות בקלויז יסו”ד נפל ספק בין הלומדים בענין עברונות ומחזורים, ור' מנשה אשר התפלל שם ושמע את דברי ריבות אשר ביניהם, נגש לפני הגר“א ויגד לו פשר דבר והוא שמע את דבריו ויודה לו. גם הושיט לו את ידו וישאלהו לשלום, ויען ר”מ ויאמר: הן עיני רואות כי פני אדני איננו אתי כמו לפנים, פן תחשדוני כי לבי הלך בדרכי החסידים, ופניתי אחריהם, דעו נא כי רחוק אנכי מהם וממחשבותיהם, ורק ללמדם דעת אותה נפשי, לכן שחרתי את פני הגאון ר“ז ז”ל למען לא אשפוט עליהם למשמע אוזן, אך למראה עין, וירא הגר"א את תום לבבו, ויט אליו חסד, ויבקשהו כי יבוא אליו במעונו, ושלום ואהבה היה ביניהם כל הימים. ובכל זאת הוקיר ר' מנשה בלבבו את החסידים על המתנגדים; כי אמר: הן יש תקוה לאדם המחשב דרכו, אף כי נפתל ועקש הוא, כי יכין צעדיו באחריתו ללכת מישרים, ואין תקוה לאיש העוצם עיניו מראות את מהלכו, הוא לא ידע במה יכשל, ומי יישר דרכו –. אבל מי יגלה עפר מעיניך, מנשה! ותראה כי שנים עברו וימים חלפו, והמה עוד לא סרו מדרכם.

הוא לקח לֶקַח מפי הגר“א כי לא טוב עושים אנשים אלה, הנותנים לעמל נפשם לפרש דרשות רז”ל ע“פ פשט הכתוב, ויהיו תואמים יחדיו; ואף כי מחשבתם רצויה אבל מעשיהם אינם נכונים כי רחוק הוא הדרש מן הפשט, ולא יקרבו זה לזה לעולם. ואף כי מצור אחד חֻצָבו, כי המחוקק אשר שם את תורתו לפני בני ישראל, שם את אותותיו בקרבם למצוא שם מקום מנוח גם אל הדרש, וכאשר רז”ל מיד ה' השכילו לדרוש על כל קוץ וקוץ, אבל נתיבותיהם שונות ולא יתאחדו לעולם (בהקדמתו לספר בינת מקרא).

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

הערה ג'

ריב לי עם הגאונים, ועמהם אתוכח; לא אשא בזה פני איש, ולא אהדר פני גבר, כי למלחמת ה' אצא, ולישא מגן התורה יצאתי בשדה המערכה. כן הדבר כי צדיק באמונתו יחיה, וכמגדול עוז היא לפניו, בה ירוץ צדיק ונשגב; אבל מתקוממי התלמוד פערו פיהם, ויבאישו את שמו בקהל רב, וכמו בפרץ רחב יאתיו, ואין איש אשר יאזור חיל לקום נגדם, ואין איש אשר יסגור השער לבל יבוא שם מהרס ומנפץ. ואני ידעתי כי רבים הם עם הגאונים מאשר עמדי, ובכל זאת אשען על דברי הגאון ר' חיים ז“ל מוואלאזין אשר ראיתי כתוב ממנו בספר בשם הגר”א (עניני תורה אות מ"ז) וז“ל: אמר הגאון ז”ל שכל המשנה והש“ס מרומזים ומדויקים בתוה”ק שבכתב, ור' סדר המשנה כנגד תורה שבכתב, וכל הגמ' מרומז במשנה, והראה בחוש בפירוש “ונתצתם את מזבחותם” וגם שר הלשון ראש המבארים רנה“ו ז”ל אמר עם ספרו גן נעול בפתיחה “כי דברי רז”ל מסכימים עם פשט הכתוב" וכן שנה על דבריו במהלל רֵעַ הנדפס בנתיבות השלום וז“ל “כי עיקר הכל הוא הפשט הברור כו', ולא ידע הרב שכל דרשת אבותינו ז”ל יסודותם בהררי קדושת הפשט כו' " ע”ש כי האריך בדברים השוים לאיש כמוהו, וגם אני בעמלי וביגיעת נפשי בתורת ה‘, זאת עמדה לי כי גלה ה’ עיני לראות אור בתעלומה, ולהביט הצפון בחושך; ובחרתי פה קצת מן המקומות אשר מבארי התורה גזרו עליהם אומר, כי הקבלה והמסורה לבד תהיה למגן למו ופשט הכתוב יעמוד למו מנגד, ואני ראיתי כי ממי התורה יצאו, היא אֵם הורתם, והפשט הוא מקור מחצבתם.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

לֹא־תִהְיֶה אַחֲרֵי־רַבִּים לְרָעֹת

וְלֹא־תַעֲנֶה עַל־רִיב לִנְטֹת

אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת:

(שמות כ"ג ב')

והוכיחו רז“ל מזה, במשנה ריש סנהדרין, ממשמע שנאמר אחרי רבים לרעות, שומע אני שאהיה עמהם לטובה, א”כ למה נאמר “אחרי רבים להטות, לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה, הטייתך לטובה ע”פ אחד, והטייתך לרעה ע“פ שנים” ולפ“ז לדברי רז”ל הכתוב הזה הוא בן שלשה משפטים, המשפט הראשון “לא תהיה אחרי רבים לרעות” מורה אותנו אם דעת שופט אחד מכריע את הצדדים לרוב, והדעה הזאת היא לרעה, אז לא תגזור המשפט אחר הצד הזה, כי הטיה לרעה בעינן שנים יותר; והמשפט השני בכתוב הוא “ולא תענה על רב לנטות” כי לא תסתור דעת הגדול שבדיינים, וקראו רז“ל לא תענה על רב בפתח במקום ריב (סנהדרין ל“ו ע”א); והמשפט השלישי בכתוב הוא “אחרי רבים להטות” ופירשוהו רז”ל כי מיירי אם שני מחייבים רבו על המזכים, אז תטה הדין אחרי הרבים, ותגזור כן. והנה רש“י ז”ל בחומש, ואחריו מפרשים רבים הוכיחו, כי לפי פשט הכתוב הוא רק בן שני משפטים; המשפט האחד, לא תהיה אחרי רבים לרעות, אם תראה רבים הרעו מעשיהם, אל תאמר אעשה כן גם אני ללכת אחריהם; ומשפט השני הוא “לא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות” אם ישאלך איש על דין זה, אל תאמר אנכי אענה על ריב כדעת הרבים, ולנטות אחריהם, ולהטות ע“י זה מדרך הישר בעיניך, לא תענה כן; אבל הגד דעתך כאשר בלבבך, ולא תשא פני איש, ולא תהדר פני רבים. והנה גם הגאון ר' מנשה ז”ל בספרו אלפי מנשה אות קכ“ה הוכיח מן הטעמים – וכהוכחת רש”ד בביאורו – כי גם בעל הטעמים פירש את הכתוב כדעת רש“י; ולפ”ז יהיה הדין הפך מדעת רז“ל, כי כל אחד מחויב להגיד דעתו ולסתור גם דעת רבים ודעת הגדול, אם נראה לו כי כן הוא האמת, וע”ש בדברי הגאון ז“ל, כי הטיף אמרי נועם להצדיק את דעת רז”ל אשר הוציאו מזה, ולא יהיה כסותר את פשט הכתוב.

ולבי אומר לי כי הקבלה מורה לנו פה, לתת רוח עצה ומחשבה אחרת בכתוב זה, ויתפרש אזהרה זו, לא תהיה אחרי רבים לרעות, על גדול שבדיינים, וכמו לא תשא שמע שוא הנאמר לפני זה, הוא אזהרה לדיין כי לא יקבל עדות שקר, ועוד אזהרות רבות אשר למדו רז“ל מזה לגדול שבדיינין (שבועות ל"א), וכן מה שנאמר אחר זה ודל לא תהדר בריבו הוא אזהרה לדיין כי לא יהדר פני דל במשפט, ככה אזהרה זו לא תהיה אחרי רבים להטות, הנכתבה ביניהן הוא אזהרה לגדול שבדיינין, ועתה אפרש את הכתוב על פי רז”ל, הן ידענו כי דיני נפשות היה בזמן הבית בעשרים ושלשה, יען דבעינן ב“ד נוטה וכדאמרינן בסנהדרין ג' ע”ב; וכן ידענו כי גדול שבדיינים היה אומר דעתו באחרונה וכדאמרינן שם ל“ב ע”א; ולפ“ז בא הכתוב להזהיר לגדול שבדיינים אם תשמע אחד עשר מהם מחייבין, ואחד עשר מזכין, אשר אמרו דעותם בראש, ועתה הדבר תלוי בך, אחר איזה צד תטה את דעתך לחרוץ ולגזור כן את המשפט, אם לחייב אם לזכאי, מזהירו הכתוב, לא תהיה אחרי רבים לרעות, אם דעתך הוא לרעה לא תגידנו ולגזור המשפט לרעה – יען כי אז יהיה הרבים לרעה – לא תעשה כן, וטוב לך לחרוש ולידום; וטעם הדברים אחרי כי הרבים לא ירבו על המעטים רק בדעת אחד, כי לחוב יהיו שנים עשר דעות, ולזכות יהיו אחד עשר דעות ודעת אחד איננו מכריע את הדין לחוב, (והא דקרי הכתוב אחרי רבים, אע“ג דעתה בטרם הגיד את דעתו, אשר ע”ז הזהירו הכתוב, הם שוה בשוה? יען דדרך הכתוב לדבר על שם סופו, וכמו ובגד ערומים תפשיט (איוב כ"ב ו') אע“ג כי בטרם הפשיטם לא היו ערומים, וכן כתב המבאר על פסוק ויפתח נח את חלון התיבה (בראשית ח' ו'), והמבאר ר' יוסף ווייסע בביאורו לד”ה א' (י“א י”א) ד"ה עורר) וזה הוא אזהרה אחת בכתוב. ומשפט השני בכתוב “ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות” וזה ג”כ אזהרה לגדול שבדיינים, כי לא יענה על ריב להגיד את דעתו ראשונה עליו (כי שורש ענה מורה ג"כ על התחלת הדבור כאשר תראה בשרשי בן זאב שורש זה אות ב') בטרם הגידו שאר הדיינין את דעתם, ולנטות בזה את הריב אחרי רבים, כי המה לא יוכלו עוד למרות את פיך – כי אין חולקין על מופלא שבב“ד – ולהטות בזה את המשפט מדרך הצדק והיושר אל דעתך ורצונך; כי אם המה הגידו את דעתם בראשונה, בטרם שמעו את דעת הגדול, אז הגידו את דעתם חפשי כאשר בלבבם – ואולי היה דעת רבים נגד דעת הגדול – ועתה אם הוא עונה את דעתו ראשונה, הלא מושך אחריו בע”כ את דעות השופטים הקטנים ממנו, ויהיו הרבים עמדו, ומטה בזה את המשפט מדרך הצדק והיושר.

ובזה יצדק מאוד, מדוע בא לנטות בקל ולהטות בהפעיל? כי ראש השופטים העונה דעתו ראשונה לנטות הדין בחפצו אל רצונו, מושך ומטה דעת השופטים היושבים אתו למשפט בע“כ, כי המה יסכימו על ידו לא מלבם ורצונם, אבל בשביל כבודו, כי לא יוכלו למרות את פיו, ומטה הוא את המשפט מן צדק לעול ביד חזקה. ולפ”ז יתפרש פה בין הקל ובין ההפעיל ביוצאים, והפעל המורה על עוז וחוזק בא בהפעיל.

ועתה גם לדעת רז"ל יתפרש הכתוב רק בשני משפטים, ואין הטעמים ונגינה סותרים את דבריהם, ומשפטי הקבלה עם משפט התורה הכתובה צדקו יחדיו, וכאשר אמנה פה אחת אחת. כי דעת יחידי איננו חורץ וגוזר המשפט לרעה מוכח מחצי כתוב הראשון, דנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות, ומזה מוכח הא לטובה גם דעת יחידי מכריע לרוב; וכן מוכח כי אסור למרות את פי גדול שבדיינין, אחרי דהכתוב מזהירו כי לא יענה דעתו בראשונה, ואם היה מותר למרות את פיו, מה יגרע ומה ירע לדיינין, אם הגדול יגיד דעתו מקודם? הלא זה לא יעצור בעד השופטים להגיד את דעתם כאשר בלבבם? ומי יטה אותם אחרי דעת הגדול? (והוא דאמר בגמ' לא תענה על ריב לא תענה על רב? זה רק דרך אסמכתא, והדין דין אמת) וגם מוכח כי פסקינן הדין אחרי רבים, כי בלא זה מה יועיל הגדול האומר דעתו ראשונה לנטות בזה את הדין אחרי רבים – וכאשר נאמר בכתוב – אחרי כי לא נלך אחריהם, וגם מה יתן ומה יוסיף לו אם יגיד דעתו באחרונה, וכן מוכח כי הולכין אחרי רבים מחצי פסוק הראשון.

ודע דמה דאמרינן בסנהדרין ג' ע“ב לנטות להטות התורה אמרה עשה לך ב”ד נוטה, נראו כי פרשו לנטות את דעות השופטים, ולא לנטות את המשפט כאשר פירשתי; אפס לענין פשט הכתוב הכל אחד הוא. ובזה אם תרבה להעמיק בספוני טמוני הכתוב, תחזה כי כל דיני הקבלה ספונים בו, והיא מלמדת לנו לפרש את הכתוב הכל בענין אחד ממה שידובר בפרשה זו, ולא לפזר את האזהרות ולפוצצם, פעם על כל איש פרטי, ופעם על השופט, אך הכל נאמר על השופט.

ועתה, קורא! הן חפשי לך לנטות מעט מדברי, אם יש את לבבך, ולפרש כי הגדול שבדיינין יושב בסוד שופטים אשר מספרם בלי קצוב, אך בטחתי אם תלך במסלול זה אשר סלותי לך, תראה פשט הפשוט.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

וְכִי־תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ

אַל־תּוֹנוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו: בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר

הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי־תְבוּאֹת

יִמְכָּר־לָךְ: לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ

וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר

תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ: וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ

(ויקרא כ“ה י”ד י"ז)

הכתובים האלה יגידו לכל קורא, כי הלאו של ולא תונו נאמר על קרקע אשר עליו סובב והולך כל הפרשה; וזה סותר את הקבלה האומרת כי אין אונאה לקרקעות, יען כי כל כסף לא ישוה במחירו. והנה הרמב“ן כתב כי כן הדבר אשר לאו זה נאמר ג”כ על קרקעות, ורז“ל אמרו כי אין אונאה לקרקעות הוא רק בענין זה, כי במטלטלין המעות חוזר, ובקרקע המקח קיים, וגם המעות אינם חוזרים ע”כ; והדברים האלה מרפסין איגרא, כי בתמורה דף ו' בפלוגתא דאביי ורבא דחולקים במה דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד מהני או לא מהני, ואמרינן שם דפליגי בפלוגתא דר“א ור”י ברבית קצוצה אי חוזר אי אינו חוזר למאן דאמר לא מהני רבית חוזר, כיון דמוזהר ע“ז בלאו, ולמאן דאמר מהני אינו חוזר ע”ש, ולפ“ז באונאה אם אמרינן כי הלאו נאמר גם על קרקעות ומוזהר ע”ז, למה לא יחזור המעות? ולמה יגרע מרבית קצוצה? ומה דמתרץ שם הגמ' ברבית לפי המסקנא, כי קרא גלי לן אי חוזר או אינו חוזר, לא שייך באונאה, כי בה לא גלי לן קרא, וא“כ יחזור המעות. וגם המקח יבטל, כי למה יגרע ממכירה באיסור דפסקו כמה פוסקים למאן דאמר אי עבד לא מהני בטל המקח, וא”כ אם מוזהר בלאו על אונאת קרקע יבטל המקח, וע“כ כדעת המפרשים, וכאשר נראה פשט דברי הגמ' (ב“מ נ' ע”ב) דלאו דלא תונו לא נאמר רק על מטלטלין ולא קרקעות דמיעוטי קרא מן מיד עמיתך. ועוד תירץ הרמב”ן כי הלאו זה של אונאה נאמר על קרקע באופן, אם הונה את רעהו במדה ובמנין דאונאה כזו נוהגת ג“כ בקרקע, כמ”ש רבא בב"מ שם, וגם זה קשה הלא אין זכר לזה בכתובים, שידבר מאונאת מדה ומנין לבד, ולא מאונאת מקח, ואדרבא מפשט הכתובים נראה כי מיירי בכל אופני אונאה.

ולתרץ דבר רז“ל ראיתי לבאר מקודם פרשה זו. הקושיות בכתובים אלה רבו עד מאוד; ראשונה למה כתב אל תונו, ולא תונו בלשון רבים, והפעלים תקנה ימכר לך בלשון יחיד? וגם קשה מאי שייך פה דין אונאה הלא אם יגיעו ימי היובל השדה חוזרת לבעליה גם בלי רצון הלוקח, והכתוב מזהיר פה רק כי ימכר לו את שדהו לפי מספר השנים, ולא לצמיתות, ומה שייך פה דיני אונאה? וגם קשה מדוע כתב “במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך” תלה הכתוב בלוקח, ואחר זה כתב “במספר שני תבואות ימכר לך” חזר לתלות במוכר? וכן סוף האזהרה “ולא תונו איש את עמיתו” שנה הכתוב אך למותר, כי באזהרה זו הלא התחיל? ולפרש כל אלה ראיתי לאמר: כי זאת ידענו, אשר השדות שונות הן בתכונתן ובטבען, יש שדות אשר יזרעו אותה שנתים, ושנה שלישית תשאר בורה, ויש שדה אשר יזרעו אותה שנה, ושנה השנית תשאר בורה למנוחה. אם השדה שמנה יזרעו בה יותר, ואם כחושה היא יזרעו בה מעט, ולפ”ז הלוקח הקונה שדה לשנים – כי ביובל תשוב לבעליה – ולא לצמיתות, הלא לא ידע כמה שנים תהיינה לו שנות זרע, וכמה שנים למנוחה? כי הוא לא ידע תכונת שדה זו, השמנה היא אם רזה? ולמשל אם יקנה אותה שתים עשרה שנה לפני יובל, הלא הלוקח לא ידע, הטובה היא השדה ויזרע שנתים, ושנה אחת תשאר בורה, ולפ“ז יהיו לו שמונה שנים, שנות זריעה; או רעה היא ויזרע אותה שנה, ושנה אחת תשאר בורה, ולפ”ז לא יהיו לו רק שש שנים, שנות זריעה; וזאת לא יוכל לדעת רק מוכר לבד אשר בידו היתה השדה זו שנים רבות, ועבד אותה, הוא לבד יודע את התכונתה וטבעה. והנה שנות הזריעה יקרא הכתוב “מספר תבואות” כי אז יאסוף הזורע את תבואתו.

ובזה יהי' דברי הפרשה דבר דבור על אפניו, וכי תמכרו ממכר לעמיתך (זה נאמר אל המוכר) או קנה מיד עמיתך (זה אל הלוקח) אל תונו איש את אחיו לא המוכר יונה את הלוקח, ולא הלוקח יונה את המוכר; ולכן בא אזהרות לא תונו בל“ר, לכלול את המוכר והלוקח יחד, וכן אמרינן בב”מ נ“א ע”א, ועתה בא הכתוב לפרש שני מיני אונאה אשר הלוקח והמוכר מוזהרים עליהם, ומזהיר אל הקונה “במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך” ולא תבוא עליו בערמה להונות לו בשנים, כמה עברו וכמה יעברו עד היובל, למען להוזיל לך את הממכר; ואל המוכר מזהיר “במספר שני תבואות ימכר לך” כי לא יונה אותך בטיב השדה, ויגיד לך ברור את מספר השנים אשר יהיה לך לזריעה, ומספר התבואות אשר תאסוף עד היובל. (ויתכן לומר עוד, כי אזהרת “במספר שנים אחר היובל תקנה” הנאמרת אל הלוקח לבד, ולא אל המוכר, אף כי אונאת שנת היובל, יוכל גם המוכר להונות את הלוקח? וכן למה תלה הכתוב במספר שנים אחר היובל, ולא אמר במספר שנים אל היובל? ולמה תלה הכתוב ביובל שכבר עבר, ולא ביובל אשר יבוא! כי בזה בא להזהיר את הלוקח, כי לא ערום יערים בדבריו לאמור: אני אשאיר את השדה שנה ראשונה בורה למען להטיב אותה כי תהיה דשנה ושמנה, ואזרע בה שנה שניה אחר הלקיחה, ולפ"ז יחל לזרוע בשנה מאוחרת אחר היובל, ופן יש בלבבו לזרוע בה תיכף אחר הלקיחה ותהי' לו עוד שנת תבואה יותר, וגם יזרע בה שנה קודם אחר היובל אשר עבר, ואונאה כזו היא רק בידי הלוקח, ולא בידי המוכר אשר לא יוכל לדעת מעשהו בשדה אחר המכירה) ואח“ז מבאר הכתוב את דבריו “לפי רוב השנים וגו' כי מספר תבואות הוא מוכר לך” אחרי אשר לא ימכור לך את השדה, רק על שנות הזריעה כמה יהיו, לכן לא תונו זה את זה, לא המוכר את הלוקח ולא הלוקח את המוכר. ולפ”ז מדבר פה הכתוב, אך מאונאת מספר השנים, ולא על אונאת קרקע, ועל אונאה כזו מוזהר בלא תונו גם לדעת חז"ל, ונוהג גם בקרקע, וכדרבא, דאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר (ב“מ נ”ו ע"ב).

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

כִּי־יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וגו'

יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ: וְהָיָה

הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל־שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וגו':

(דברים כ"ה ה' ו')

והנה רז“ל פרשו את הכתוב “והיה הבכור” כי זה נאמר על היבם ומצוה בגדול לייבם. אשר תלד פרט לאיילונית דלא מתיבמת. יקום על שם אחיו לנחלה, כי היבם יורש את נחלת אחיו המת (יבמות כ“ד ע”א). כל המפרשים גזרו אומר, כי זה נגד פשט הכתוב, כי פשטא דקרא מורה והיה הבכור אשר תלד, זה נאמר על הבן הבכור אשר תלד היבמה מן היבם, הוא יקום על שם אחיו המת, כי שמו יקרא על שם אחיו המת. ורב עמלו בוניו בו לראות מה ראו רז”ל על ככה, לגזור את הכתוב לגזרים, ולהטותו מדרך הפשט, ועיין בתו' יום טוב יבמות פ“ב מ”ח דפירש את הכתוב ע“פ הדרש בדוחק גדול. אמנם גם אם נסור מדרש חז”ל ונחזיק אך בפשט לבד, אם נתבונן בו היטב נראה כי הוא בלי סדרים, והוא מלא מעקשים. הנה קושית הגמ' (יבמות שם) חמורה מאד; כי אם נפרש והיה הבכור אשר תלד היבמה, ועל היבמה ועל בנה הנולד לה סובב דבר הכתוב הזה, איך שייך על זה יקום על שם אחיו המת, הן לא אח לבן הנולד הוא, אך דוד הוא לו, ואם עליו נאמר “יקום על שם” צריך לכתוב יקום על שם דודו המת; וגם לא אח הוא אל היבמה, אך בעל היה לה, ואם עליה נאמר יקום צריך לכתוב יקום על שם בעלה המת; אבל לפרש יקום על שם אחיו על היבם אשר לא נזכר כלל בכתוב, זה זר מאוד וחסר בלשון הוא, להפוך את הנושאים פעמים במאמר אחד פעם על היבמה, ופעם על היבם? (ותירוץ של הגמ' שם הוא רק דרך שקלא וטריא, ורחוק מאד מן הפשט) וגם קשה, הלא ידענו כי השם בכור הוא משמות המצטרפים, ולא יקרא בכור רק אם יש אח צעיר ממנו, וכאשר לא נקרא עבד אם אין לו אדון, וכן אב אם אין לו בן, ככה לא נקרא בכור אם אין לו אח צעיר ממנו, ולפי משפט הלשון היה לו לאמור והיה הבן אשר תלד ראשונה יקום על שם אחיו המת, כי עוד לא נודע לנו אם תלד בן שני אחריו? ובכל ספרי הקודש לא נמצא שם בכור, רק אם מפורש ונודע הוא שם כי יש בן שני קטן ממנו, או כי מוכח מענינו, וכמו קדש לי כל בן בכור מובן הוא מעצמו כי לא יהיה עם כלם בכורים. גם קשה כי נראה מלשון עברי אשר התואר בכור לא יבוא בה בלי מתואר אחריו, וכמו התואר גדול לא יבוא בלי מתואר, כי לא נדע מי הוא המתואר אם הוא אדם גדול או בית גדול, וכן התואר רע לא יבוא בלי מתואר, פן לא נדע אם הוא אדם רע, או רוח רע, ככה התואר בכור הנופל על אדם ובהמה לא יבוא בלי מתואר, או אם הוא מפורש כמו והיה הבן הבכור לשניאה (דברים כ“א ט”ו) ועוד רבים, או אם המתואר מובן מענינו אשר לפניו או לאחריו; ולפ“ז צריך לאמור והיה בן הבכור אשר תלד, התואר עם המתואר יחד; ולכן הטיבו רז”ל אשר פירשו את הכתוב והיה הבכור אשר תלד כי זה נמשך על האמור לפני זה, “כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם יבמה יבוא עליה ויבמה” ולא פורש בכתוב זה מי הוא היבם אשר יבוא עליה? ובא הכתוב השני ומפרש והיה הבכור מן האחים אשר ישבו יחד, הוא יקום על שם אחיו המת ויבמה, ומה שכתוב פה אשר תלד הוא מאמר המוסגר, ובא לתנאי בכתוב דוקא “אשר תלד” אם ראויה היא לילד אך אז יקום על שם אחיו המת, וכמו רועה עקרה לא תלד (איוב כ“ד כ”א) פירושו אשר איננה ראויה לילד, ככה יתפרש אשר תלד אשר ראויה לילד. ומצינו בתורה פסוק אשר יתפרש כעין זה; אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אתו (ויקרא כ“ז כ”ו) ופירשו המפרשים אך בכור בבהמה לא יקדיש איש אתו, ואשר יבכר לה' הוא כמו מאמר המוסגר, ויתפרש אם הוא בכור אשר הוא ראוי כי יבכר לה‘, עיין ברשב“ם וברמב”ן ובס’ המשתד“ל, ככה יתפרש הכתוב הזה. ולפ”ז והיה הבכור הוא הפירוש על ראש הכתוב האמור כי ישבו אחים יחדו; אשר תלד הוא הפירוש ותנאי על האמור מקודם לא תהיה אשת המת החוצה; יקום על שם אחיו המת, הוא הפירוש על האמור שם יבמה יבוא עליה.

והנה הכוזרי סוף מאמר שלישי אות ע“ג בעניני הדרשות, כתב בזה”ל “אמר החבר אבל נאמר אחד משני דברים, יכול שהיה להם סודות נעלמות ממנו בדרך פי' התורה, היה אצלם בקבלה בהנהגת שלש עשרה מדות או שיהיה הבאתם לפסוקים על דרך אסמכתא שהם שמין אותה כסימן לקבלתם, כאשר שמו פסוק ויצו אלהים על האדם לאמור סימן לשבע מצות שנצטוו בני נח, ויצו אלו הדינים, ה' זה ברכת השם, אלהים זו ע”ג, על האדם זו שפיכת דמים לאמור זו ג“ע, מכל עץ הגן זה גזל, אכל תאכל זה אבר מן החי, כמה רחוק בין אלו הענינים ובין הפסוק הזה, אך אצל העם קבלה שבע מצות האלה סומכין אותה בפסוק הזה בסימן שמיקל עליהם זכרם” והנה הדרך הראשונה אשר דרך בה החבר כי היה להם סודות נעלמות בדרך פירוש התורה, זו היא הדרך אשר תרתי לפני ואחזתי בה, כי רז“ל בדרשותם, גלו לנו הפשט האמיתי בתורת ה‘, וכל דרשותם צפונות הן בפשט הכתוב, וממנו שאבו את הדרשות. אמנם הראיה אשר הביא מן הפסוק ויצו ה’ אלהים כי הדרש הוא רחוק מן הכתוב, אף כי בתחלת העיון ובראשית המחשבה הראיה זאת חזקה ומוצקה היא, בכל זאת לא שתי לבי על זה בראשונה, אחרי כי זה מדברי אגדה הוא ומעולם לא חשב לבי כי הדרשות באגדה באו לפרש את פשט הכתוב, אבל דרוש וקבל שכר והדרשה תדרוש. אבל כאשר שמתי עיני בסוגית הגמ' שם ראיתי והוכחתי כי חשבו את הדרש הזה לאות ולעד נאמן, כי הפסוק ילמד לנו את שבע מצות בני נח, ואבחר רק אחת מהם; דאיתא שם בסוגיא ת”ר איש מה ת"ל איש איש, לרבות את בני נח כי מוזהרין הן על עריות כישראל, ופריך והא מהכא נפקא, מהתם נפקא, לאמור זו גלוי עריות? ואם כדברי הכוזרי כן הוא כי הכתוב הזה הוא רק דרך רמז וסימן, ואסמכתא בעלמא הוא, מאי פריך למה לן הרבוי הכתוב מן איש איש, הלא הרבוי מאיש איש מועיל לן כי יהיה כדבר המפורש ומבואר בתורה? כי הדרש איש איש לרבות כל איש אשר בארץ בודאי דרש גמור הוא. ועוד קושיות עצומות אשר ימצא המעיין שם בדברי הגמ', על דברי הכוזרי. ולכן ראיתי לתת בדרשה זו רוח חדשה וכוונה אחרת, אשר תחבר את הדרש והכתב יחד.

הן ידענו כי יש מהמתפלספים הדוברים על אדם תועה ויאמרו כי הוא נוצר בראשיתו, אך לחיות חית חיתו שדי ובהמות יער, לטרוף טרף מכל אשר ימצא לו להחיות נפשו מרעב; ויכנו את האדם בשם בהמה בעלת שתי רגלים, כי בעיניהם אין מותר לאדם ביצירתו על הבהמה, וישוו יחד; רק ברוב ימים כאשר פרצו על הארץ, ויבואו יחד בברית ויהיו לעם, אז נטו האנשים ממסילותם אשר סלל להם היוצר, ובחרו להם דרך אחרת אשר הם הולכים עליה היום. והדברים ארוכים ומבוארים לכל הוגה בספריהם. ולפ“ז אם נפנה אחרי מחשבות החכמים בעיניהם, המשפילים את הדרת אנוש, ואם חיו בני אדם במצב הזה אשר אלה יאמרו כי לזה נוצרו, אז לא ידעו את ה', וצדק לא למדו, גם משפט לא שמרו, ודמי תם נקי שפכו כמים להשביע רעבונם, כדוב שכול וארי משחית ואין פשע; אבל רז”ל אשר שמו את התורה לקו, ודבריה למשקלת, לשקול בהם כל מדע והשכל, כל עצה ודעת, שפטו והוכיחו מן הכתוב הזה, כי גם בראשית יצירת האדם הפלה ה' אותו מכל החי ומכל בשר, כי יקרא את שם אלהיו עליו, ולא ישכח אל מחוללהו; גם ישמור ארחות יושר ומשפט, ולא יתאכזר בחמתו להשחית בלי חמלה את החלש ממנו, ולהפר ברית אחים ורֵעִים אך שלום ואהבה ינצור כל ימיו, ויושיע ויחמול את כל דכאי רוח, ולזה יצרהו היוצר; וכל זה מוכח מן הכתוב דכתיב: ויצו ה' אלהים וגו' הלא נוצר לישא ולסבול צווי ואזהרה ורם ונשא הוא על כל חי אשר לא יבינו ולא ישמעו את קול פוקדיהם. ומוכח מזה כי האדם נוצר לבחר עליו שוטר ומושל ולשמוע בקולו ולהקשיב אל הדינים אשר ישימו עליו, כי זה הוא התכלית והתועלת אשר תצאנה מן הדינים לנוס ולברח מן הרשע והעול, המשחיתים ומאבדים את אושר בני אדם והצלחת מין אנושי, וישמור צדק ומשפט אשר זה אשרו לבדו בארץ. ומביא לראיה מן הכתוב דכתיב “כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו” להוכיח מזה כי הפעל צוה נופל על אזהרה לחדול מעול ומעשק ידי האיש אשר צֻוָה, וידבק בצדק ומשפט למען תפרח הצלחתו, ושלומו ישגא. וכן ממה דכתיב “ה' אלהים” מוכח כי בחר ה' במין האדם להיות לו סגולה מכל החי בקרב הארץ, ויתן כבוד ליוצרו, ומפני שמו יחת הוא; ואם ימיר את אלוה עושהו בגילולים, או יקוב את שם ה‘, הלא ישא את עונו, כי מרד באלהיו, ונטה מן הדרך אשר יוצרו צוה לו ללכת. ומה דכתיב “על האדם” למדו כי הוא מוזהר על ש"ד אחרי כי הבדיל ה’ את האדם להביאם יחד במסורת הברית, ונשגב הוא מכל חי, לכן שופך דם האדם דמו ישפך כי עשה את האדם כדגי הים וכרמש לא מושל בו (ולפ"ז האדם הנאמר פה איננו שם עצם פרטי על אדם הראשון, אבל שם המין הוא על כל אדם, וגם על בנים אשר יולדו לאדם הראשון צוה ה' אלהים כן).

“לאמור זו ג”ע“, נ”ל ביאורו ע“ד זה, כי הרמב”ם בשמונה פרקים פרק ששי מונה את ג“ע בין החוקים ע”ש, ואף כי לקצת איסורי עריות, טעם איסורן גלוי לעין כל, אבל עריות משארי בשר הן רק מן המפורסמות כי תועבה היא, ואין טעם להן (ובזה נוכל לתרץ קושית הגאון ר“י פיק ביומא ס”ז ע“ב ע”ש וע"ע בספר הברית) והנה הלשון לאמור מורה, להגיד ולפרסם את הדבר הזה למען יודע ולהזהר מזה, וא“כ כיון דאמרה התורה לאמור הלא צותה לאדם כי ישמור את המפורסמות, ולא ימרה את פיהם ולנהוג בהפך, ולכן ג”ע אשר מפורסם לתועבה ושקץ אסור לבני אדם לעבור על זה; ומביא ראיה מן הכתוב “לאמור הן ישלח איש את אשתו וגו' ואת זנית רעים רבים ושוב אלי וגו' " והנה מלת לאמור אין לו מקום פה, ולכן פרשוהו רז”ל כמו פעל סתמי (וכן לעזתים לאמור (שופטים ט"ז ב') יתפרש כמו פעל סתמי, דען עזתיטען ווֻארדע געזאגט, ע“ש ברש”י) ופירושו הן הכל יאמרו, ומפורסם הוא הדבר בארץ, כי אשה גרושה מאישה, אם תהיה לבעל, לא תשוב אליו עוד, ואת זנית רעים רבים ותחפוץ לשוב עוד אלי, וכן הרבה הנביא להוכיחם שם על תזונתם; ומזה מוכח כי גם בטרם נתן ה' את תורתו לבני ישראל, חפץ בבני אדם כי ילכו אחרי המפורסמות, ולא יסורו מהם. “מכל עץ הגן זו גזל” אחרי כי שם לו ה' חוק במאכלו, וקצב והראה לו, מאין יאכל, וזה מכל עץ הגן, לכן אסור לו לעשוק ולגזול, ולהשביע רעבונו בכל אשר ימצא ידו, כבהמות שדי וחיתו יער אשר לא ידעו חוק ומשפט במאכלם. “אכל תאכל ולא אבר מן החי” כי אמ"ה מקרי טרף טרף ולא אכילה, אשר הוראתה להכין מאכל בטרם יאכל.

תכלית הדברים כי הדרש הזה נוסד להוכיח מתורת ה‘, כי ה’ הרים את האדם בראשית על כל יציר כפיו, והזירו להיות אדם בצלם אלהים, עבד נאמן ליוצרו; גם יחיה חיי ריעות ואחוה, איש יהיה לזרוע ולישע לרעהו; ומזה הטיבו רז"ל אשר למדו מזה על שבע מצות בני נח, כי חיי אחוה לא יקום בלי שבע מצות אלה, ובלעדם יהפך האדם למשחית ומחבל, אך חמס ושוד יהגה לבו, וכפרא מדבר למוד יקום על החלש ממנו, וידכאהו בשער ואין מצילו, והכלל הזה באמת מוכח מן הכתוב, אף כי פרטיו היוצאים ממנו לא נראים לנו, אבל אנחנו מביטים רק על הכלל.

והנה גם בעל מטה דן הנקרא כוזרי השני, יצא גם בזה בעקבות כוזרי הראשון, וכתב בויכוח שני אות קנ“ז קנ”ח כי דרשות רז“ל אסמכתא לבד הן, ועיקר הדין מקובל היה להם מסיני, וחזק את דבריו בזה”ל “אבל היה לי לזרה לראות מהיכן מביאין ראיות (לאסור בשר בחלב באכילה) שהרי איתא בפרק כל הבשר (דף קי“ד וקט”ו) אמר רב אשי מנין לבשר בחלב שאסור באכילה, שנאמר (דברים י"ד) לא תאכל כל תועבה, כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, ולר”ל נפקא ליה מדכתיב גבי קרבן פסח אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל (שמות י"ב) מה ת“ל מבושל, לומר לך יש לך בישול אחר שהוא כזה, ואיזה? זה בשר בחלב, ור' נ”ל מדכתיב גבי דם לא תאכלנו למען ייטב לך (דברים י"ב), ולתנא דבי ר“י נ”ל מדכתיב ג' פעמים לא תבשל גדי בחלב אמו, אחד לאסור בשול ואחד לאסור אכילה ואחד לאסור הנאה: מריה דאברהם תלי תניא בדלא תניא, מי שמע כזאת? מי ראה כאלה? בשלומא לר“א דאמר כל שתיעבתי לא תאכל ניחא, אבל לר”ל קשיא טובא, מה לקרבן פסח עם בשר וחלב? ולר' מה לדם עמהם? ומי הוא זה ואיזה הוא אשר נתן לו ה' לב לדעת ועינים לראות אשר יאמין שכוונת הפסוקים המדברים על הפסח ועל הדם, הוא לאסור בשר בחלב באכילה ובהנאה, משום כפל לשון בשל מבושל, או משום יתור לא תאכלנו, ומה נדבר ומה נצטדק למכחישים אשר יאמרו ללשוננו נגביר נגד החכמים".

ואני אדבר ואצטדק לפני הישרים בלבותם, ואסיר דבת המטים עקלקלותם, וזה הוא דברי הגמ‘: ר’ אומר לא תאכלנו בבשר בחלב הכתוב מדבר, אתה אומר בבשר בחלב הכתוב מדבר, או אינו אלא באחד מכל האיסורין שבתורה, אמרת צא ולמד מי“ג מדות שהתורה נדרשת בהן, דבר הלמד מענינו, במה הכתוב מדבר בשני מינין, אף כאן בשני מינין ע”כ; והנה רש“י ז”ל מפרש באיזה שני מינין הכתוב מדבר, זה פסולי המוקדשין שנפדו, דיש להם חלק חולין, כי מותרים באכילה כחולין, ויש להם חלק קדשים כי אסורים בגזה ועבודה כקדשים; ותו' דחו שם את דבריו ובחרו ג“כ בפירוש דחוק ורחוק מאוד ע”ש. והאמת תורה דרכה כי שני מינים אשר הכתוב מדבר בהם קאי על האמור בכתוב ולא תאכל הנפש עם הבשר, וזה אזהרת דלא תאכל הדם והבשר יחד, ומזה למדו רז“ל איסור אבר מן החי (חולין ק“ב ע”ב) כי אבר מן החי הוא דם ובשר יחד, וכ”כ רש“י והרא”ם בפ' ראה בשם הרמב“ם והסמ”ג וכן הוא דעת הרלב“ג, ולפ”ז משפטי התורה נאמנים, וכל פקודיה ערוכים וישרים; כאשר צותה לבני ישראל לזבוח ולאכול הזהירה מקודם לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש וזה אזהרה על דם בפני עצמו; ואח“ז הוסיפה התורה והזהירה “ולא תאכל הנפש עם הבשר” וזה על שני מינים, כי לא תאכל הדם, אף אם ינוח עדנה בתוך הבשר, ולא זב ממנו להיות דם בפני עצמו, מ”מ אסור; ובא הכתוב השלישי “לא תאכלנו, על הארץ תשפכנו כמים” להוסיף עוד איסור בדם, וזה או דם מן החי (ע' ספרי ראה פסקא ע“ו, וסנהדרין נ”ט) גם אז הדם מחובר יחד עם הבשר, או דם האיברים וכמ“ש רש”י; ויהיו לפ“ז משפטי התורה כמשפטי לשון העברי, אשר הִשָנות הדבר פעמים או שלש, בא לחזק ולאמץ, ולהוסיף דבר מעין הדבר המדֻבָר בענין זה, ככה באה התורה להוסיף בכל לאו עוד איסור מעין איסור דם אשר עליו הזהירה פה; והכתוב הרביעי “לא תאכלנו למען ייטב לך” ע”כ בא להוסיף עוד איסור באזהרתו השוה לאסורים אשר נאמרו לפניו, ומזה יליף ר' כי זה אזהרה על בשר בחלב, כי גם החלב יבוא מן הדם וכדאמרינן בבכורות ו' ע“ב ובנדה ט' ע”א דם נעכר ונעשה חלב א“כ גם בשר בחלב שני מינים הוא, והתורה אסרתו כמו בשר בדם, כי מסוג אחד הם; ואף כי חלב בפ”ע התירה התורה, אבל אם יבשל החלב בבשר, יחזור החלב למקורו, וזה לדם אשר ממנו בא; וא“כ אין יתור לשון בלאוין אשר התורה הכפילה פה זה אחר זה, אבל כל אחד מוסיף אזהרה מסוג אחד, על דבר אשר לא שמענו לפניו. ולמ”ד בנדה שם, כי חלב לא יבוא מדם, אך איבריה מתפרקין ונעשה החלב, סובר בבכורות שם דחלב נחשב לאבר מן החי, רק חלב בפני עצמו, חדוש הוא שחדשה התורה להתיר, אבל אם נתבשלו יחד עם הבשר, שוב ישוב הדם לאסורו הראשון, וזה לאיסור אמ"ה, וגם לדבריו יהיה איסור בשר בחלב שני מינין, ומעין האסורין הנאמרים פה בפרשה וזה איסור אמ"ה.

ור“ל דיליף האיסור מן ובשל מבשל, נ”ל לפרט דבריו ע“ד זה, דבא ללמוד משם הוראת הפעל בשל בבנין הכבד; כי ההבדל בפעל בשל אם הוא בקל, או בכבד הוא בזה, כי בקל מורה על הפעולה לבד, אף עדנה לא מוכן ומתוקן הוא לאכול, וכמו שלחו מגל כי בשל קציר (יואל ד' י"ג), הלא תבואת הקציר לא תאָכל, אבל בכרה והגיע עִתה לקצור ולעשות ממנה מאכל, וכן בשלו עצמיה בתוכה (יחזקאל כ"ד ה') הלא העצמות לא תאכלנה גם אם ירבה האדם לבשל אותן בקלחת, אבל רק נעשתה פעולת הבישול בהן; לא כן בשל בכבד מורה בכ”מ על הכשר והכנה לאכילה, ור“ל הוכיח זאת מן הכתוב הזה, דכתיב “ובשל מבשל במים” כי יקשה מאוד למה בא פה בכפל לשון (ובשל מבשל) ואף כי מצינו כמה פעמים כי המקור יבוא לפני הפעל לחזק, אבל ובשל זה, בין אם הוא פעל עבר מבנין הקל על משקל חפץ ובין אם הוא שם על משקל זה, מה יתן ומה יוסיף לחזק אל הפעל מבשל, אשר הוא בינוני מבנין הכבד המורה על חוזק הפעולה? ולכן מפרש ר”ל כי ובשל הוא שם המורה על פעולת הבישול, ומבשל מורה על הכשר ותיקון לאכילה, ויתפרש הכתוב כן, ובשל דבר הבשול, אשר מבשל ומתוקן לאכילה במים, ובא הפועל מבשל להראות הכשר ותיקון לאכילה, אשר זאת לא ידענו מן השם ובשל אשר הוראתו כהוראת הקל; ומזה מוכיח ר“ל ג”כ כי בבשר בחלב דכתיב “לא תבשל” בבנין הכבד ע“כ על הכשר אכילה מזהיר הכתוב, כי אם בא הכתוב להזהיר על פעולת הבשול לבד, היה לו לכתוב לא תבשול בקל. ודברי ר”ל יתפרשו כן, שאין ת“ל מבשל? לומר לך יש לך בשול אחר שהוא כזה, פי' הנאמר בבנין הכבד – ואיזה זה בשר בחלב, דכתיב ג”כ בבנין הכבד, וכוונתו ע“כ על הכשר ותיקון לאכילה, ואף כי לשונו איננה מכוונת כ”כ, אבל הכוונה רצויה ונראה לעין.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

ולא אוכל לחרוש ולהתאפק מלמלא פי תודה וברכה אל הרב הג‘, החרד על דבר ה’, ר' יעקב צבי מעקלענבורג ני‘, כי הפליא הגדיל לעשות עם ספרו הכתב והקבלה, לחבר שניהם יחד, וירכסם בפתילי הדקדוק והגיון עד כי לא תזח אשה מאת רעותה, אבל ישאני כבודו אם אוכיח לו כי לפעמים הוגה מן המסילה הישרה אשר סללו לנו רז"ל, ללכת ארחות לא סלולה. ואף כי הוא העיר בצדק כמה פעמים בספרו, כי חפשי הוא לנו לקיים את הקבלה גם בביאור חדש אשר לא נזכר בגמ’, וכבר קדמוהו בזה בספר רביד הזהב בהקדמתו, והוכיח מכמה גדולי הראשונים, כי נתנה הרשות גם לנטות מן הדרש אשר דרשו רז“ל, אך לקיים את הדין; אבל מי הרשה אותנו להשליך מנגד את דברי רז”ל במקומות אשר ישרים הם לפני המעיין ולפוצץ את הכתוב בלי חמלה להשוותו אל הקבלה במקום אשר היא השלמה עם הכתוב כאשר הוא שלם לפנינו, ועוד מעט ותפוג תורה ותמיר ריחה, ולכן אדלג על מקומות רבים בספרו, ובחרתי רק המקומות אשר דברי רז"ל ישרים ונאמנים מדבריו.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

וְהָיָה אִם־בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִכָּהוּ לְפָנָיו

כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר: אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף

(דברים כ"ה ב' ג')

התורה קצבה מכות ארבעים, ורז“ל דף כ”ב אמרו כמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת, שנאמר במספר ארבעים, מנין שהוא סמוך לארבעים; והרב הזה בקש להתאחד הקבלה עם הכתוב כתב כי ארבעים יכנו, איננו מהוראת מכה ופצע אך מהוראת חסרון וגרוע, וכמו בדברי רז“ל מנכין לו מן הדמים, מנכין לו מזכיותיו אשר הוראתם גורעין ומחסרין, ככה יתפרש ארבעים יכנו, כי המכה הנספרת אל ארבעים ינכנו ויגרענו, וישאר רק ל”ט, זהו קוטב דבריו; ומי הוא אשר לבו לא יחשוב כי המחבר עִוֵת עלינו את הכתוב תחת אשר חשב לתקן את הקבלה! הן ארבע פעמים זכר הכתוב במאמר זה שורש נכה והוראה אחת לכלם הנרדפת עם פצע וחבורה, ועד החמישי אם נבוא – אל ארבעים יכנו – נפרשו מלשון חסרון וגרוע? וגם היש עוד טעם בפסוק זה, כי מספר מכות המוכה, לא ימנה הכתוב, ורק את האחת אשר יגרע לו, זאת יזכור? ומי הביא לו במיצר? ולמה הרחיק ללכת מדברי רז“ל אשר ברור ימללו, כי ב' של במספר ארבעים הוא יחס שבתוך ויתפרש במספר ארבעים כמו תוך מספר ארבעים, וע”כ הוא פחות מארבעים, כי זה המספר הוא העומד על הגבול המגביל את מספר המכות?

והנני להביא ראיות לזה, כי דרך רז“ל הוא בכמה מקומות לדרוש את הב' במקום תוך: בר”ה י' ע“א דרשו רז”ל ממה דכתיב בערלה וברבעי “ובשנה הרביעית יהיה כל פריו וגו' ובשנה החמישית תאכלו את פריו וגו'” פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה, ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי, כי הבית של בשנה הכתוב בשתיהם מורה כי הכתוב מדבר מן תוך השנה, ולא מן השנה בשלמות, לפ“ז מדכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש יתפרש כי תוך שנה רביעית יחל הקודש, אבל בראשית השנה עדיין אסור משום ערלה, וכן ובשנה החמישית תאכלו את פריו, משמע תוך שנת חמישית, אבל בראשית השנה עדנה רובץ על הפרי איסור רבעי, וכן דרשו בערכין י”ח ע“ב ובנדה מ”ח ע“א שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי, זמנין דבשביעית נמי יעבוד, כי הב' של ובשביעית יצא לחפשי, מדרש כי אך תוך שנת שביעית יצא לחפשי ולא בראשית השנה, וכן הוא בירושלמי קדושין ה”ב, וכן דרשו בפסחים מ“ה ע”א כל אשר יגע בבשרה עד שיבלע בבשרה, וכן דרשו בנדה כ“א ע”ב בבשרה שמטמאה בפנים כבחוץ ע“ש, ובביצה ז' ע”ב וכסהו בעפר עד שיתן עפר למעלה ולמטה דרשו את הביתי“ן על יחס התוך במקום, ועוד רבות אשר ראו רז”ל להעתיק את הב' משאר הוראותיו, אל הוראת התוך במקום ובזמן; וכן יתפרש ברוחה גם דברי הגמ' מכות שם דאמרו, “אי כתב ארבעים במספר אמינא ארבעים במנינא” כי אז לא היה נמשך הב' על ארבעים, אבל על מספר לבד, ויהיה ארבעים תוך המספר, השתא דכתיב במספר ארבעים “מנין שהוא סוכם את ארבעים” כי עתה נמשך הב' גם על ארבעים, ובעינן כי הוא יעמוד על הגבול, ובתוכו יספר מספר המכות, ומה דאחז הכתוב מספר תוך ארבעים, ולא כתב שלשים ותשעה? כבר כתב הרא“ש בפ' ערבי פסחים דדרך הכתוב כשיגיע המנין לסכום עשירית פחות אחד מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד, ע”ש, וע' במבאר שופטים (ט' ה') מ“ש בשם הרד”ק, ובפרט במקום הזה, דאחז הכתוב מספר השוה, ולא העדיף בלשונו את האחת לכן בחר בלשון הזה.

ומה שחברו רז“ל שני כתובים נפרדים, והיו לכתוב אחד בידם, כי במספר הוא סוף פסוק השני, וארבעים הוא ראש כתוב השלישי? חפש ומצא שם הרב הנ”ל עֵד וסעד לדבריהם מדברי הגר“א (ד“ה א‘, א’ ל”ו) והם לקוחים מדברי הרשב”ם (בראשית לו, י"ב) שהביא זאת בשם מדרש שוחר טוב, כי דרך הכתובים כן הוא לסגור את פסוק אחד, במלה הנמשכת ג“כ לפסוק שלאחריו ועומדת במקום שתי מלות, כן פירש גם במקום הזה, כדי רשעתו במספר ארבעים, ארבעים יכנו ותיבת “ארבעים” נקראת כפלים. ואף כי דבריו מוצקים וחזקים אבל טבענו במצולת הכלל אם מקרא נדרש לפניו ולאחריו דפליגי בזה תנאי בזבחים כ”ד ע“ב, גם בכתוב אחד, אם נוכל למשוך תיבה אחת מעלה ומטה – ואף בכתובים שונים? ועי' בתו' יומא נ”ב ע“ב ד”ה שאת לענין חמשה כתובים שאין להם הכרע, למה לא נפרשם לפניהם ולאחריהם אשר נהגו רז“ל לפרש בכמה מקומות? ולהשיב נפש השואל ולחלק בין המקומות אשר הביא הגר”א ובין המקומות אשר הביא התו' לא עלתה בידי רק ברוב לחץ ודחק, אשר הדומיה חשבתי לחכמה. אמנם לתרץ דברי רז“ל במכות טוב לאמור כי נגעו בכלל מסדור שנחלק אר הרב החכם הכולל ר' צבי הירש קאלינעלענבאגען ני' בספרו נתיבות עולם גלה לנו תעלומות בתנ”ך על דרך הזה, ומצא הרבה פסוקים כי נחלקו שלא במקומן, ככה נאמר פה כי “והכהו לפניו כדי רשעתו” הוא סוף הכתוב, ואח“ז מתחיל הכתוב אחריו במספר ארבעים יכנו או נוכל לחלק את הכתובים באופן אחר כי יתאחדו במספר עם ארבעים ולא יתפרדו. ועמ”ש הרב בעל הכתב והקבלה בדברים כ“ד י”א וכן ויקרא כ“ב י”א.

גם בראש ויקרא ראיתי כי דברים אשר לא ישרה נפשי בהם וז“ל “אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן גו' (א' ב') בהמה שרשו המה והוא תכונת הבע”ח הבלתי מדברים, רק קול המון בעלמא וכן בלשון ערבי נקרא מי שאינו יכול לדבר בהם כו', והנה להיות השם מכל גוף משתנה עפ”י פעולותיו, הן למעלה הן לחסרון, כמו האדם בעשות המעשים המעולים הרימוהו ממדרגתו ותארהו בשם אלהים, “אני אמרתי אלהים אתם”, “אלהים לא תקלל”, ובהיותם עושים המעשים המגונים יתארהו בשם בהמה (ובהמה רבה) ע' רש“י סוף יונה וכן הבהמה כו' (ע"ש בדבריו). מן הבקר תחת שם הזה נכנסים כל בהמות החרישה, כשור פר וכו' כאמור הבקר היו חורשות, אם יחרוש איש בבקרים, והנה בהיות הבהמה טרפה וחולה שאינה ראויה לחרישה או שהקצוה לאלוקות כדרך הקדמונים לא יפול עליה עוד תואר בקר, וזהו שאחז”ל מן הבקר להוציא הטריפה והנעבד. מן הצאן שם זה הונח על בהמה דקה ככבשים ועזים ומסתעף הוא משורש יצא, להיות טבע הדקות האלה לבלתי היות בדיר כנוס תמיד, רק לצאת השדה לרעות וגם לשאוף האויר כו' והנה בהיות הדקה ההיא כלואה בדיר לסבה מה, אם להיותה נוגחת ומזקת, או מחמת שהקצוה לתקרובת, אינה נכנסת עוד תחת שם צאן שהוראתו היציאה חפשית, וזה שדרשו חז“ל להוציא המוקצה והנוגח שהמית, והארכתי בזה להראות שמשורש המלה בעצמה דקדקו רז”ל דרשותם לא ממעוטי מלת מן, דאל“כ היה להם לאחוז דרך קצרה כמ”ש לקמן שם, מן הכבשים ומן הצאן ומן העזים פרט לזקן ולחולה ולמזוהם“. והנה הוכחה זו אני אינני מכירה כלל כי הגמ' הפרידם זה מזה, יען כי אחר זה שקלו וטרו על כל אחד ואחד בפ”ע, ל“ל קרא, הלא גם בלעדי הכתוב נדע את זאת? לכן חלקם גם בראש. וגם בעיקר דבריו התבוננתי ולא אדע אם נוכל לגזר ממכלה צאן ובקר מרפתים, יען כי עברו חוק וכרתו ברית עם זרים? וגם יקשה לדבריו הלא גם בעוף פסלינן נרבע נעבד ומוקצה כדאמרינן בזבחים פ”ה ע“ב ובחולין כ”ג, וגם זה מדריש מן הכתוב, מן העוף, ע“ש בתו‘, ועתה איה איפוא מקום מוצא לדרש הזה, הלא לא נקראו בהמה בקר וצאן ולמה בעונם ירדו ממעלתם? והמביט בגמ’ יראה ויוכח כי דרשו כל אלה מן מלת מן, כי זה הוא ממדות שהתורה נדרשת בהן, וכדאמרינן בזבחים ט' ע”ב “בכל אתר את אמרת מן להוציא”, ופירש“י כגון מן הבהמה להוציא רובע ונרבע, מן הבקר להוציא את הנעבד, מן הצאן להוציא את המוקצה. ואני לא ביארתי את הדרש הנה אם לא משכני הענין אליו: כתיב “אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם” והנה לפי משפט הלשון היה לו לכתוב אדם כי יקריב מכם קרבן בהמה לה‘, או בקר או צאן תקריבו קרבנכם, ויהיה קרבן בהמה מאמר הפוך מן מאמר השני בפרשה זו דכתיב, ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה’, ותשווינה הלשונות יחד, ולמה בחרה התורה לקרוא אל קרבן בהמה בשם קרבן סתם? וכן למה דברה התורה דרך פרט בלשון מִן הבהמה מִן הבקר ומִן הצאן אשר הוראת מן הוא למעט, ולא בלשון או המחלק בין דברים נפרדים והוראתו לרבות הוא? וכמו או בגד או עור או שק דאמרינן בשבת ס”ד ע“א דבא לרבות קלקלי וחבק כי יחשבו לסוג שק, יען דראוים לכסות כשק, וממעטינן חבלים ומשיחות כי לא מסוג שק הם, וכן בב”ק ע“א אמרינן או מכרו לרבות את השליח, ושם ע”ח אמרינן שור או שה לרבות כלאים, ורבא מפרש שם הטעם למה בקדשים אמרינן או למעט, וכן אמרינן שם נ“ג שור “או” חמור לרבות את הכלים, ושם דף ס' ובב”מ צ“ד ובשבועות כ”ז ע“א ובזבחים ק”ז ע“א ובמנחות ל”ט, ושם דף צ' מרבינן הרבה מן או, וכן בבכורות מ“ג ע”ב שם מ“ה ע”א, ועוד במקומות רבות בתלמוד אחרינן או לרבות, והטעם לזה כי בכל מקום אשר התורה כתבה לשון או לא הקפידה דוקא על הנקוב פה בשם, אבל הזכירה דבר הדומה לזה, וממילא מרבינן כל השוה לזה בסוג, או במין, ורק ממעטינן דבר הרחוק גם מסוגו ומינו. אמנם במקום אשר התורה דברה בלשון מן, הגבילה התורה את דבריה, והוציאה גם דברים השוים אל סוג ומין זה אם נשתנו אך בדבר מה מכל המין והסוג.

ובזה ראיתי לבאר מה ראו רז“ל על ככה למעט מן שלשה מיעוטים אלה, נרבע, נעבד, מוקצה ונוגח; דע כי שם תמים בעברית איננו נופל דוקא על תמים בגופו ובבשרו, כי לא יחסר שם מאומה; אבל גם תמים במדות ובמוסר, ורוב שם תמים בתנ”ך הוא תמים במוסרי, וכמו נח תמים היה בדורותיו, הכוונה כי לא השחית את דרכו, ולא הלך בעצת בני דורו אשר מלאו את הארץ שוד וחמס; וכן השם מום איננו נופל דוקא על שבר יד ורגל, או כל חסרון בגופו, אבל גם על חסרון מוסרי ומָשחת המדות, וכמו “שחת לו לא בניו מומם” יתפרש על השחתת המדות כי נטו מאורח מישור. והנה פרשה זו המדברת מראש דרך כלל “אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם” ואח“ז פרטה “אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו” “ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה זכר תמים יקריבנו” וכן פרטה פרט אחר פרט, הנמשכים אחר כלל הראשון הנאמר בלשון מִן, אשר זה מורה כי התורה הגבילה מאוד גם את המין אשר נָקבה בשם, ולמעט כל אשר נוכל, וזה מורה לנו כי השם תמים הפָרוט אח”ז בפרט איננו דוקא תמים מחסרון אבר וכדומה בלתי גם מחסרון מוסרי, וזה אם השחית דרכו, בין נרבע נעבד או הוקצה לע“א ונגח ורצח, כי אז לא יקרא עוד תמים, אך משחת הוא, משחתו בו ומום בו; ומזה ילפינן למעט גם בעוף המשחת הזה, אף כי אין תמות וזכרות בעוף? כי לא נוכל להוציא הפרט מִן מן משמעות” אשר בא להגביל ולמעט גם את המין הזה. ובזה יתפרש לנו ברחבה דברי הכתוב בדברים י"ז “לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום, כל דבר רע” אשר הפרט כל דבר רע אין לו מקום והוראה פה, אך בא לפרוט עוד ולפרש כי מה שנאמר אשר יהיה בו מום איננו כולל חסרון הגוף ובשר אך כל דבר רע אשר בו פוסלו מלהקריבו לה', ויש לי להאריך בזה, אך אין כאן מקומו.

ואני ידעתי כי זה הדקדוק וההגיון אשר אנכי מבקש להושע בהם, ולבאר את דברי רז"ל לא זה הוא הדקדוק וההגיון אשר נאספו בספרי המדקדקים; כי האחרונים הוציאו את הכללים למוצאיהם על צבאותם, וערכו מערכות השמות הפעלים והמלות, ולכלם בשם יקראו, דבר לא נעדר, והראשונים אך בטעם הלשון ביתרונה וחסרונה וקשוריה והדומים לזה שמו מבטם, ואך מעטים הם הדרשות אשר נעזרו הדורשים במשקלי השמות ובבניני הפעלים; ובכל זאת שם אחד נקבתי להם, כי טובים חזקים ומוצקים הם הכללים של הראשונים אשר נולדו יחד עם הלשון מן הכללים האחרונים אשר רבים מהם נולדו אחר רוב ימים, אחר מות הלשון על שפת דובריה – ואשרי השם רוחו ולבו לשניהם.

ועתה, קורא נחמד! אם דברי בענין זה תמו, אך רגשי רוחי עוד לא תמו. ידעתי כי הנתיב הזה עוד לא יְדָעו לב חכם, שָמֵם הוא מבלי עובר, כי מעט מאנשי רוח אשר הרימו פעמיהם ללכת עליו, אך כדורך בחול על שפת הים ביום סופה וסער אשר עקבותיו ימחו מהר, ככה לא נודע עוד עקבות אנשי רוח אלה מסערות הפלפול אשר לקחו כיום לבות רוב תופשי התורה, ומסופת החדוד השודדת וצודדת נפש הוגי בתלמוד. עוד לא קם איש בישראל אשר ימינו נאדרי בדקדוק, ורוחו נאזר בהגיון, כי ישים נתיב במי תלמוד העזים; עוד לא יצא חוטר מבית יעקב למוד בחכמתו את מפרצי ים התלמוד, לשבור עליו חוקי הדקדוק, ולגיד לנו משפטי הגיונו; אבל כל עוברי בעמקי התלמוד נצו גם נעו לדרכים שונים, אלה תעו במשואות הפלפול, אלה נבוכים במבוכת החידוד, ואלה בחלקת לשונם פנו אל החלוקים, ועתה הלהם יֵעָגנו בני ישראל? הלהם ישבר בית יעקב? ומה נאמר עוד לתועי לבב אלה אשר להקל מעליהם המשא הזה הטילו אל מצולות ים כל הקבלה יחד, לכן אך אבני אופל וקו בהו נטוי על הנתיב הזה.

ואני כאשר שמתי הדקדוק וההגיון למשוט לעבור את מי ים התלמוד, ראיתי כי מימיו גאו מאוד; ואם רבות גליתי בעמלי וראיתי, אך רבות ראיתי כי תהומות כסמו ובקרקע הים סתורים מנגד עיני, אשר ידי קצרה לגלותם ולדלותם. ובכל זאת לא רפתה רוחי ולבי לא נפל, עודני מסתולל בעצתי כי כל דרשות רז“ל ממי התורה יצאו, עודני מחזיק במעוזי כי הפשט והמסורה אחד הוא, אפס לא מעשי ידי אדם אחד הוא, אף לא מעללי דור אחד לבוא עד תכלית דרשותם ולגלות מצפוני אמרותיהם, מי יתן כי לומדי התורה יטו אוזן לדברי וינערו כפיהם מתמוך בפלפול, אך בהגיון ובדקדוק יחזיקו, ולאט לאט יקבצו איש איש מחשבות לבו, זה יבאר לנו המקום הזה, וזה המקום השני, זעיר שם זעיר שם, אז יש תקוה כי בקרב שנים, אם מעט ואם רב, יצרפו וילבנו דברי רז”ל, ענני עלטה ינוסו, ויבוא נוגה השמש.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

ועוד זאת קבל מפי הגר“א, כי גם במשנה – ההולכת בעקבי תורה שבע”פ – יש דרש ופשט, ורבותינו בעלי הגמ' הלכו לפעמים סביב פשט המשנה, וגלו לנו בפירושם אך את הדרש לבד, ואת הפשט הצפינו מאתנו – אחרי כי כל חֵפֶץ לבם היה להגיד לעם תורה ומצות אשר ישמרו לעשות, לכן שמו המון הדינין אשר היו שמורים בלבבם: או אשר קבלו מרבותם, או אשר ראו לבם לתקן לפי עתותם, בפי המשנה אשר דבריה כבר היו ערוכים ושגורים בפיהם; וכאשר שמו לפעמים גם בפי הכתובים – למען תהיה חלקת מחוקק ספונה וטמונה שמה, ולא תשכח מלבם. ואנו אין לנו אך לבלי סור ימין ושמאל מן הדינים אשר למדו לנו רז"ל בפירוש דברי המשנה, אבל חפשי הוא לכל איש אשר רוח דעת בו לנטות מדבריהם הדרושים אך לחפציהם, ולבחור בפשט המשנה אשר הוא נגד דברי הגמ' (בהקדמתו לבינת מקרא) גם הוא העיד על נפשו, כי ביאר ופירש את דברי המשנה פעמים רבות נגד הגמ', וקבצם יחד בספר, והם עדנה בכתובים, ומי יודע אם יראה אור?

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

הערה ד'

כן הדבר כי גם הגר“א בפירושו על משניות שמר אורח זה, ונטה לפעמים מדברי בעלי הגמ' אם ראה כי צרים הם להכילם בפשט המשנה, ובחר לו דרך הרוחה לו (וראה בתפארת ישראל על משניות להרב הגאון מוהר“י ליפשיץ במכשירין פ”ו מ“ג מה שקרא תמה על הגר”א כי פירש המשנה נגד מסקנת הגמ' בכורות כ“ג ע”ב) ואני לנפשי ראיתי להציג פה שנים עדים להקים על פיהם עדות של הגאון ר”מ ז"ל.

ברכות פ“ד מ”א תפלת הערב אין לה קבע, ופריך הגמ' מאי אין לה קבע אילימא דזמנה כל הלילה לתני כל הלילה, ומסיק דאין לה קבע, כי אין חוב על האדם להתפלל תפלת ערבית, אך תפלת הרשות היא, ובאמת המשנה באה פה אך לספור ולמנות זמן כל תפלה ותפלה, וכמו תפלת שחרית ומוסף ומנחה המנויות פה, ולא את משפטן וחוקותן? וגם אין זה מגדר של לשון קבע לפרש על חוב? והגר“א במתק לשונו פירש אין לה קבע, אין לה זמן ומועד קבוע בפ”ע, רק זמנה מתחלת מן כלות זמן תפלת מנחה עד התחלת זמן תפלת שחרית, וזה הוא באמת הוראת לשון קבע; ולפ“ז דברי המשנה על סדרן נאמרו, מתחלה קובע זמן לתפלת שחרית וזמן לתפלת מנחה, ואח”ז אומר אבל תפלת ערבית אין לה זמן ומועד קבוע בפ“ע, כי זמנה הוא כאשר יכלה זמן תפלת מנחה עד ראשית זמן תפלת שחרית, וגם לא תקשה לפי זה קושית הגמ' “לתני כל הלילה”, מלבד כי לשון המשנה עתה היא לשנא קלילא, וברורה יותר, אבל באמת זמן המנחה יכלה מעט קודם הלילה, וכמו”ש בתר“י על משנה זו ע”ש וכן תפלת השחר מתחלת עם הנץ החמה או משהאיר המזרח זמן מעט אחר הלילה (וע' ברכות ח' ע“ב פעמים שאדם קורא ק”ש שתי פעמים בלילה וכו‘, ולפי פשט דברי המשנה זו נוכל לקיים מה שנהגו העולם להתפלל ערבית תיכף אחר מנחה אשר יגעו רש“י ז”ל ותו’ לתרצו, אך אין פה מקומו) ובזה דין הגמ' עומד על תלו, והמשנה התפרש בלי לחץ ודחק.

שם פרק ז' משנה ג' כיצד מזמנין בג' אומר נברך, בג' והוא אומר ברכו, בעשרה אומר נברך אלהינו בעשרה והוא אומר ברכו, אחד עשרה ואחד עשרה רבוא, במאה הוא אומר נברך ה' אלהינו במאה והוא אומר כו' ופריך בגמ' הא גופא קשיא אמרת אחד עשרה ואחד עשרה רבוא, אלמא כי הדדי נינהו והדר קתני במאה אומר, באלף אומר, ברבוא אומר? ומתרץ הגמ' דזה נאמר ע“פ תרי תנאי ע”ש, והגר“א בנועם לשונו כתב כי זה הוא כלל ואחריו פרט, כי כאשר אמרה המשנה בעשרה אומר נברך אלהינו, באה המשנה וכללה יחד לאמור: כי אחד עשרה וא' עשרה רבוא שוים הם בזה, כי צריכים להזכיר את שם ה' אם יברכו בזמון, ורק יבדלו בזה באיזה נוסח מזכירים שם ה‘: במאה אומר נברך ה’ אלהינו כו' באלף אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל כו' ברבוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי הצבאות יושב הכרובים כו', ולפ”ז אתי המשנה הכל כחד תנא, ואין סתירה בין רישא לסיפא:

וכיוצא בזה שמענו מאת הגאון ר' מנשה ז“ל לפרש דברי המשנה בבא מציעא פרק א' משנה א' “שנים אוחזים בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה ישבע שאין לו פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו; זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי, האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים כו' " ומקשי בגמ' ל”ל למתני זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי? ומסיק רישא במציאה וסיפא במקח וממכר ע”ש, והוא ז“ל פירש המשנה ע”ד כלל ואחריו פרט, והמשך דברי המשנה כן הוא: שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, אז יהיה הדין כן, אם זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, ומחולקין מן הקצה אל הקצה, אז ישבע כל אחד שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו, אמנם אם זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי, ולפ"ז בחצי אחד מודה השני לראשון כי שייך לו, ומחולקים רק בחצי השני, אז יהיה הדין, כי האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, ויטול שלשה חלקים, והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע ונוטל רביע.

וגם אני בישע ה' מצאתי לפרש דברי המשנה ב“ק פרק א' משנה א' על דרך כלל ואחריו פרט, ולרוב יקרתו בעיני לא חדלתי להביאו פה, וזה הוא: “ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער, לא הרי השור כהרי המבעה, ולא הרי המבעה כהרי השור, ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכן לילך ולהזיק, הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך, וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ” והנה הגמ' מפרש דקרי להנך אבות משום דיש להם תולדות, וחקר הרבה למצוא תולדה לכל אב ואב, גם הנ”י הקשה למה קרי להנך נזיקין הלא מזיקין הן? כי הם הפועלים להזיק ולא מקבלי הפעולה, ומה שתירץ שם הוא דחוק לכל מעיין. (ואף כי נוכל לומר כי נזיקין הוא משקלו, וכמו פקידים מן פקיד, ולא מן הניזק ומזיק ידבר? מ"מ בכל מקום במשנה לא נמצא נזיקין רק על מקבלי הפעולה) גם התו' הקשו כיון דהמשנה מיירי פה משור דאזיק שור, למה כתיב השור והבור ברישא שור והדר בור, ולא כתיב הבור והשור, כי כן כתוב בתורה, בור לפני שור? גם לא הרי דכתיב במשנה מפרש בגמ‘, כי המשנה באה להקשות לכתוב חדא ונילף אידך מיניה, וע"ז מונה המשנה כי יש מעלות באחד מה שאין בשני, לכן לא נוכל למילף אחד מן השני, ובגמ’ מסיק דכולהו כי שדית בור בינייהו נוכל למילף השאר, והתורה כתבה את כולן בשביל חלוקי דינין אשר ביניהן, ולא הרי דכתבה במשנה כתבו שם התו' כי הוא רק להגדיל תורה ויאדיר; וגם במשנה כתבו התו' כי לא הרי זה שבמשנה הוא משונה מכל הרי שבתלמוד, והדחק והלחץ בזה נראה לכל פקוח עין.

ולמען לא להלאותך ברוב דברים, אדלג על המשניות הנמשכות על דרך ביאורי אל המשנה הראשונה, ומן המשניות הנאמרות אחריהן עם המשנה הראשונה אדבר, לבארם ולפרשם יחד, וכאשר אגמור את ביאורי, אשוב לפרש ולבאר גם את המשניות הנכתבות ביניהן.

הסדר הזה מקרי סדר נזיקין יען כי יְדֻבַר בו מדיני ניזק ומזיק, ומתחיל התנא פה דרך כלל לאמור “ארבעה אבות נזיקין” פי' ארבעה הם האבות והראשים בסדר נזיקין, אשר מהם יסתעפו ויולדו המון הדינים בסדר זה; וקורא להם התנא אבות כאשר נקרא גם היום, ראשי הכללים בכל חכמה ומדע בשם שרשים, יען כי יסתעפו מהם סעיפים, כן כנה להם התנא בשם אבות יען כי מהם יולדו פרטי דינים הרבה; ומונה אותם התנא כסדר התורה, האב אחד הוא השור, וזה כולל בין שור דאזיק אדם הנאמר בראש הפרשה “וכי יגח שור את איש או את אשה” ובין שור דאזיק שור הנאמר שם אחר בור; השני הוא הבור, הנאמר שם בפרשה אחר שור; השלישי הוא המבעה וזה השן, והרביעי הוא ההבער וזו האש, ובא התנא לפרטם ולפרשם אחד אחד “לא הרי השור כהרי המבעה” פי' יש דברים הנוהגים בשור ואינם נוהגים במבעה, וכמו רה“ר וחצי נזק דנוהג בקרן, ואינו נוהג בשן, כי שן פטור ברה”ר וחייב נזק שלם גם בפעם ראשון “ולא הרי המבעה כהרי השור” כי יש דברים הנוהגים במבעה ואינם נוהגים בשור, וכמו בדברים שאין ראוין לו, דמבעה פטור ושור חייב: ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים" ולכן תמצא דינים הנוהגים בשור ומבעה ואינם נוהגים באש, וכמו השיעור אשר נאמר באש, עד כמה תעבור הדליקה ויהא חייב כו' (פרק ו' מ"ד) ובשור ומבעה אין שיעור עד כמה יעברו, יען כי להם יש רוח חיים, ואין גבול ושיעור למהלכם, אבל לאש אין רוח חיים, לכן תחלש ותרפה מעט מעט, אם תרחיק ללכת ממקום התבערה עד כי תכבה “ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק” ולכן יש הרבה דינים הנוהגים באלו, ואינם נוהגים בבור, וכמו החופר בור ברה“י פטור, כי יכול לומר תורך ברשותי מאי בעי, והמדליק ברה”י, או הניח שורו ברה"י ולא קשרוהו ויצאו והזיקו חייבין, כי דרכן לילך ולהזיק, ועוד דינים שונים אשר נוכל למצוא כי ינהגו באחד ואינו נוהג בשני, בשביל שינוי הטעמים; אפס אם שונים הם בדיניהם ובטעמם, אבל הצד השוה אשר יש ביניהן הוא, כי דרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ, כי בזה ישוו יחד. ועתה פתח לפניך ספר משניות וראה, כי גם תולדות האבות על סדר האבות יצאו, כי מן פרק ג' משנה ח' וכל פרק ד' ופרק ה' עד משנה ה' מדבר מן שור המזיק, או אם הזיק את האדם, או אם הזיק את השור, ומן משנה ה' עד סוף הפרק מדבר מדיני בור, וחצי פרק ו' הראשון מדבר מדיני השן, וחצי פרק האחרון מדבר מדיני האש, ושם תחזה גם כל הפרטים אשר יתפרדו זה מזה, ואשר נכללים תוך “לא הרי” הכתוב במשנה.

ועתה כתר לי זעיר עד אצרוף ואברר את משנה זו, ואז אובילך אל המשניות העומדות ביניהן; הן אני לנפשי דקדקתי למה ברישא כנה התנא את האש בשם הבער וכלשנא דקרא, ובסיפא כאשר אמר לא הרי כו' אומר כהרי האש ולא כהרי ההבער? ולמה החליף התנא את לשונו? ולכן אמרה נפשי כי טוב לפרש מבעה במשנה זה אדם, וכאשר יפרש רב בגמ‘, יען דגם בתורה כתוב דיני אדם הגנב והנמצא במחתרת, לכן כנה התנא את אדם הגנב בשם מבעה על שם נבעו מצפוניו, נבעה בחומה נשגבה, וגם פה הלא נבעה זה הגנב במחתרתו ובמצפונו (וקרוב בעיני לומר כי התנא בחר בשם מבעה לכלול גם חובל פה, כי שורש בעא בארמית ובתלמוד נופל גם על חבורת פצע, וכאשר תראה בערוך, ומזה השם אבעבועה בעברית מן בעה הנרדף עם פצע וחבורה, והתנא בחר בשם מבעה, כי הוא לשון קצרה לכלול הגנב והחובל בשם אחד, ובזה יתורץ ג“כ למה קרא התנא לאדם הגנב בשם מבעה בהפעיל, ולא נבעה בנפעל? אף כי נוכל לקרות מבעה בקמץ תחת המ”ם ויהיה לפ“ז הפעול מן ההפעיל ואין כאן קושיא, אבל לפ”ז נוכל לומר עוד, כי אחז בלשון מבעה בשביל החובל כי הוא ההפעיל ועיין) ולפי פירוש זה יתפרש הבער על אש ועל שן יחד, וכלישנא דקרא דכתיב כי יבער איש שדה או כרם וגו’ על שן, ואח“ז בכתוב “שלם ישלם המבעיר את הבערה” על אש, ולכן כללם התנא יחד בשם אחד, ויתפרש ג”כ “לא הרי השור כהרי המבעה” זה כהרי האדם, וכדתני בפרק ג' משנה י' יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו, פטור על מעשה שורו וחייב על מעשה עצמו כו‘, ולכן יצדק מאוד מדוע הפך התנא ברישא את לא הרי השור כהרי המבעה, ולא הרי המבעה כהרי השור, אשר לא עשה כן בכל לא הרי שבמשנה? יען כי בשור ומבעה פרטה גם המשנה בשניהם פטור וחיוב פנים ואחור, לכן הפך גם את לא הרי, משא“כ בשאר האבות, כי לא נמצא מפורש בפרטיהם פטור וחיוב פנים ואחור במשניותיהם, לכן לא הפך התנא פה גם את לא הרי, בדברו מהם דרך כלל, ומטעם זה החליף התנא את שם הבער בלא הרי, על שם אש, כי ברישא כלל את שן ואש יחד, לכן קרא אותם בשם הבער הנופל על שניהם כאחד, אבל בלא הרי משך שן מן הבער וכללו בשור, ואש הפריד ממנו, ופרטו בלא הרי בפני עצמו, כי לאש לבד אין רוח חיים, לכן לא כנה לאש בשם הבער הנופל גם על שן, ולשן הלא יש רוח חיים. ולפ”ז המשניות אשר ילכו על דרך זו תהיינה, על שור ובור מן משנה ח’ פרק ג' עד סוף פרק ה‘, ופרק ו’ מפרש דיני הבער הכולל שן ואש יחד; ופרק מרובה המדבר מדיני גנב המשלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, וכן כל פרק החובל הם הדינים היוצאים מן האב של מבעה, ומה דמפרש התנא את מבעה אחר הבער, אף כי תחת האבות מנה אותו לפניו וכסדר התורה? כי דרך התנא לפרש דבר דזוטרי מיליה בראשונה, ובאחרונה יפרש דבר דנפישי מיליה. ודע כי בין לדרך זה ובין לדרך הראשון מתורץ קושית התו' ריש פרק הכונס ע"ש. ובזה אבוא אל המשניות אשר בתוך יעמודו:

המשנה השניה היא “כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו” זה הוא כלל על כל נזקי אדם, וזה הוא לדיני שומרין הכתובים בתורה אחר דיני שן ואש; “הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומין כהכשר כל נזקו “פי' לפעמים אם גרמתי רק קצת הנזק, וכגון שליחות יד דחייב, אף כי לא היתה ידו בנזק הזה, או על גניבה ואבידה דחייב גם בלי פשיעה, רק בגרמא לבד, ובכל זאת חייב השומר לשלם, ואח”ז מפרש התנא על איזה נכסים חייב השומר דוקא, אם אין בהם מעילה כו' כי כתיב בשומרין רעהו, לכן ממעטין כל אלה, וכן כל המשנה תתפרש כאשר פירשו רז”ל בגמ' ע“ש. והמשנה השלישית " שום כסף ושוה כסף כו' " בא התנא לפרש כללים מיוחדים לאופני התשלומין, ובאיזה אופן חייב לשלם, רק אם ב”ד מחייבין אותו ע“פ עדים כשרים, וכדברי הגמ‘, וכל הפרטים מאלו שתי המשניות הנאמרות דרך כלל, מבוארים ומפורשים במס’ ב”מ ב“ב וסנהדרין. וע' ברמב”ם ובתו' בראש שתי מסכתות אלו, מה שכתבו על התחלתם מדיני מציאה ומדיני שותפים; ולבי חשב לנטות בזה מדרכם, ולתור לי דרך אחרת, אך רב יותר מדי נטיתי כבר מדברי הראשונים, על כן שמרתי בזה אורחותם, אחרי אשר לא יטו אשורי מדרכי אשר תרתי לי. ולפ“ז שלש משניות אלו, הן ראשי כללי לכל סדר הנזיקין, אשר פרטיהן מבוארים אח”ז במשניות.

וכאשר כלה רבינו הקדוש לסדר את ראשי הכללים, שב אל ארבעה אבות נזיקין אשר בהם התחיל, ואמר כי ביניהם יש חמשה תמין וחמשה מועדין; " השן מועד לאכול את הראוי לה, הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה, ושור המועד, ושור המזיק ברשות הניזק, והאדם וכו' “, ופרק השני מבאר את חמשה מועדין הללו, ומפרש כיצד הרגל מועדת, לשבר בדרך הלוכה, האמורה במשנה הנ”ל? ומפרש הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר, וכן כתבו שם התו‘, כי פרק זה בא לפרש את דברי המשנה של חמשה תמין, (ומה שכתבו התו’ כי הוכחת הגמ' " היינו רגל היינו בהמה ומתרצי, תני אבות תני תולדות “, קושית הגמ' היא למה לי למתני שנית " הבהמה מועדת " ולא תני כיצד הרגל מועדת כו' להלך כדרכה ולשבר, אבל היתה מבעטת משלם ח”נ ע“ש; ולדעתי נוכל לומר דהזכיר ברישא הבהמה מועדת, משום ההפוך דקתני בסיפא התרנגולים מועדים כו', דדיניהם שונים מבהמה. ובמשנה שניה מפרש: כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה, האמור שם במשנה? ואומר הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות דדרכה בכך, ולאפוקי אם אכלה צלי ומבושל פטורה דאין דרכה בכך (ומזכיר פה הבהמה מועדת? משום ההפוך דקתני במשנה שאח“ז כי הכלב והגדי מועדין גם בקפיצה, וזה לעומת הרגל מועדת בבהמה – וכן אם אכל חררה הוא מועד, משא”כ בבהמה דמשלם ח"נ) ואח”כ מפרש את האמור שם במשנה “ושור המועד” מפרש איזה תם ואיזה מועד כו‘, וחזר ומפרש את האמור שם “ושור המזיק ברשות הניזק כיצד” ואח"ז מפרש מה שנאמר שם “והאדם” ומפרש דיני אדם עד משנה ח’ בפרק ג', וכאשר כלה לפרש פרטי זאת המשנה, שב התנא אל המשנה הראשונה ומונה כפי שסדר את תוצאות ארבעה אבות נזקין המנוים שם, וכאשר ערכתי אותם לפני זה.

ולהשים קטורה באפי המבקרים החדשים, אשר הרבו לחקור ולדרוש, למצוא את המשניות אשר כבר היו ערוכות לפני רבינו הקדוש, וכבר נשנו בימי התנאים הראשונים, אמרתי להגיש לפניהם ביאור חדש על שתי משניות, ולשפוט מהם כי המשניות אלו מן הישנות אשר נשנו בטרם גלו ישראל מעל אדמתם הגלת שלומים. המשנה הראשונה היא “מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן” (ברכות פרק א' משנה א'); ואני מעודי השתוממתי על המראה לראות, כי התנא הבא לקבוע מועד קבוע לק“ש בעד כל העם, יצוה: לראות את הכהן הנכנס לאכול תרומתו, ואם לא יראה ולא ימצא כהן אשר הוא רעב לאכול, מה יעשה? והגמ' מפרש כי בכהנים טמאים קמיירי התנא אשר טבלו כבר מטומאתם, ומצפים עד צאת הכוכבים לאכול את תרומתן, וגם זה כמו זר יחשב לי: ראשונה למה לא זכר התנא במשנה מפורש משעה שהכהנים מטוהרים לאכול בתרומתן וכמו”ש ר“י בברייתא, ואז ידענו בקצרה על מי ידבר. השניה כי כהנים טמאים בעם לא היו מצויים כלל כאשר מצינו ביומא, כי היו נזהרים מאוד מטומאה, והטמא בלי ספק התחבא לבל תשלוט עליו עין רואה, ועתה העם יתעה לראות מי הוא הכהן הטמא שעלה מן הרחצה, ויחפוז לאכול בתרומתו אם תגיע לו העת, ולא ימצא? ואם נפרש כי אך על הזמן ידבר, מתי מותר לו לאכול, ולא על הפעולה ידבר, והזמן אולי נודע לכל, למה לא אמר התנא, משעה שהכהנים מותרין לאכול בתרומתן, והוא אומר נכנסים הלא מדבר מן פעולת האכילה? השלישית למה אמר בתרומתן בכנוי הקנין ולא אמר בתרומה סתם, וכן הקשה התויו”ט? הרביעית למה אמר נכנסין, איפוא הם נכנסין לאכול תרומה, הלא היא נאכלת בכל מקום? וכל זה למדני לפרש את המשנה, כי כוונתה על כהנים העומדים על משמרתן, והם הקריבו כל קרבן, בין קרבנות צבור בין קרבנות יחיד, וכל המורם מן הקרבן שייך אל כהן העומד על המשמר, ואלה הכהנים עמדו על משמרתן גם בלילה וכדאיתא בתמיד ובמדות, ולפ“ז הכהנים המקריבים מהרו לאכול את חלקם קודם שהגיע זמנם לכנס למשמר, למען לא ירעבו בעמדם בלילות על המשמר, וגם כי לא יותירו חלקם עד הבוקר, ולכן מגביל התנא הזמן, מאימתי קורין את שמע בערבית? משעה שהכהנים (העומדים על המשמר להקריב קרבן, ולכן כתיב הכהנים בה"א הידיעה) נכנסים לפנים מן הקלעים) לאכול תרומתן (זה חלקם המורם מכל קרבן) עד סוף האשמורה הראשונה כו' (כי בלי ספק הכהנים אשר היו עֵר כל הלילה חלקו אותו על אשמורות), ומזה הטעם אמר נכנסים וגם בתרומתן בכנוי הקנין. ולפ”ז זמן ק"ש הוא מעט קודם הלילה, וכמנהג העולם, כי בצאת הכוכבים כבר עמדו הכהנים על המשמר.

ומדברי הירולשמי נראה כי המה פרשו את המשנה כפירושי דאמר: איתא חמי משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן יממא הוא, ועם כוכביא (פי' טרם צאת הכוכבים), והמפרש כתב שם, כי מ“ש יממא הוא, הוא לאו דוקא ע”ש, וזה דוחק גדול, כי שנה בדבריו לאמור “יממא הוא, ועם כוכביא הוא” ואנחנו נאמר עליהם כי הוא לאו דוקא, ולדברינו כי על כהני המשמר נאמרה המשנה, אשר אכלו את חלקם לפני צאת הכוכבים, דברי הירושלמי מדויקים מאוד.

ואני הוספתי עוד לאמור, אחרי דידעינן כי אין סדר למשנה, ורבינו הקדוש החליף לפעמים את הסדר, לכן נאמר, כי משנה זו מקומה היא אחר מסכת תענית, כי שם ידבר מקודם מן כ“ד משמורות אשר נחלקו כל עם ישראל, ואנשי המשמר כשהגיע זמנם, עלו החצי מהם לירושלים כדאיתא שם בגמ‘, וכל כהנים ולוים עלו עמהם, ומספר שם איך אנשי מעמד היו מתענין ד’ ימים בשבוע כו' בשחרית במוסף ובמנחה נכנסין וקורין על פיהן כקורין את שמע כו‘, ומתפלת מעריב לא זכר שם התנא, כי לא הגיע זמנה, ועל זה תפול השאלה: מאימתי קורין את שמע בערבית? פי’ אלו אנשי מעמד מתי מתחיל הזמן כי יקראו שמע בערבית, ואמר משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף אשמורה ראשונה, פי' בשעה שכהני המשמר נכנסים לאכול בתרומתן אז אנשי המעמד קורין את שמע, ובזה א”ש למה אמר התנא קורין בלשון רבים, ולא קורא בל“י, וכמו”ש במשנה ד' “בשחר מברך” בל“י; וכן הקשה הגר”א בשנות אליהו, יען כי על אנשי משמר סובב דבר המשנה, ושם בתענית מזכיר אותם רק בל“ר ובלשון קורין ע”ש, ולפ“ז מסכת ברכות מתחלת מן משנה ג', בש”א בערב כל אדם יטו ויקראו כו' ואלו שתי משניות הראשונות נשנו בראשונה במסכת תענית אצל אנשי מעמד השייכין לה (וכן מתחלת מסכת תענית בלשון: מאימתי מזכירין גבורות גשמים ר“א אומר כו' רי”א), ורבינו הקדוש לרוב יקרת ענינן המדברים מזמן ק“ש הנוהג אל כל עברי, וכל איש ישראל מחויב לדעת מתי יקרא, לכן העתיקם משם וקבעם בראש ברכות; ויש לי דמות ראיה לזה משביעית פרק ב' משנה א' דמדבר משדה הלבן, ובפרק א' מפרש דיני שדה האילן ברישא, שלא כסדר הכתוב? וכתב בתו' חדשים טעם על זה, כי בשדה האילן פליגי ב”ש וב“ה הקודמים לר”ש ורבנן דפליגי בשדה הלבן, לכן הקדים התנא פלוגתת ב“ש וב”ה לפניהם. ולמה אִחֵר התנא פה מחלוקת ב“ש וב”ה? אם לא כדברי, כי היא נשנה בימים הקדמונים בעת ישבו ישראל על אדמתן, ועבדו את ה' במקדשו, כהנים בעבודתם וישראל במעמדם, והיא מן המשניות הישנות מאוד, לכן לה משפט הבכורה להציבה בראש; ופלוגתת ר“א ורבנן, מתי יכלה זמן ק”ש נספחה בסוף אחר זה, וכן הסיפא “ולא זו בלבד אמרו כו' כדי להרחיק את האדם מן העבירה” הוסיף רבינו הקדוש אחר זה לפרש את דברי חכמים האומרים כי זמן ק“ש הוא עד חצות, כי לא מדינא אמרו עד חצות, אך משום סייג, אבל מדינא זמנה כל הלילה; וכיוצא בזה מצינו בסנהדרין פרק ח' מ”א “התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקיה” וזה מורה כי זה הוסיף רבינו הקדוש לפרש את דברי המשנה הנשנה לפניו מכבר, וכן נראה בשבת פרק ו' משנה ו' “וכל אדם אלא שדברו חכמים בהוה” כי זה הוספת רבינו הקדוש על משנה הנשנה מכבר.

המשנה השניה היא: יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ כו' (שבת פ“א מ”א), והתו' הקשו על זה למה מתחיל מדיני הוצאה והכנסה הנמנה באחרונה במספר האבות מלאכות בפ' כלל גדול? ע“ש שנדחקו הרבה בתירוצם. וכן הקשה הרמב”ם בפירוש המשניות קושיא זו ותירץ כתירוצי הר“ת ע”ש, ואח“ז נאמרה המשנה “לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, לא יכנס אדם למרחץ כו'”, והקשה רש”י ז“ל מאי שייך משנה זו בשבת? ע”ש מה שתירץ, ואח“ז הוא המשנה לא יצא החייט במחטו כו', ובמשנה הרביעית נאמרה: ואלו מן ההלכות שנאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גוריון כשעלו לבקרו, נמנו ורבו ב”ש על ב“ה ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום, ואחר משנה זו, נמנו שם הרבה מחלוקת של ב”ש וב“ה, והנה רז”ל עמלו הרבה למנות הי“ח דברים אשר גזרו בו ביום, ודבריהם כנים ואמיתים; ופשט המשנה נ”ל, כי הוא נמשך על המשניות אשר נאמרו לפניה, ואם תפקוד את מספרם תמצא י“ח, ואלה המה: שתים שהן ארבע בחוץ ושתים שהן ארבע בפנים הם שמונה, ובמשנה שניה: לא ישב אדם לפני הספר כו' לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי, ולא לאכול, ולא לדון, הן חמשה, ובמשנה שלישית: לא יצא החייט במחטו ולא הלבלר בקולמסו, לא יפלה את כליו לא יקרא לאור הנר, לא יאכל הזב כו', הן חמשה, ואם תחברם יחד, יצא לך י”ח; ובאה המשנה הרביעית ואומרת, ואלו הדינין הנמנים במשניות שלפני זה, הן מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה כו' נמנו ורבו ב“ש על ב”ה (כי בראשונה הי' פירוד הדעות ביניהם, אם לגזור ואם לחדול, עד כי רבו ב“ש על ב”ה) ושמונה עשר דברים (אלו המנויים לפני זה) גזרו בו ביום, כי כן יקום (כי הפעל גזר מורה על קביעת דבר בהחלט, וכמו ותגזר אומר (איוב כ"ב), ואת אשר נגזר עליה (אסתר ב') וכדומה), ואח“ז מתחיל למנות הדברים אשר ב”ש וב“ה נשארו במחלקותן ולכן מתחיל מן יציאות השבת, יען כי היא המשנה הראשונה מתנאים הראשונים, וכן לא ישב אדם לפני הספר כו' כי שייכים אל מספר י”ח, הנשנים ונמנים בימי ב“ש וב”ה, ואשר הודו זה לזה. ובדברי הרמב“ם בפירוש המשניות ראיתי פה שערוריה, כי על המשנה של ואלו מן ההלכות כו' מונה י”ח דברים אלו שהשוו, והשליש שם את הי“ח דברים ע”ש, ועיין במהרש“א על תו' י”ז ע“ב ד”ה הניחא מ“ש בשם הראב”ן כי קצת דבריו הוא ע“פ הירושלמי, אך את קושית רש”י ז“ל על המשנה של לא ישב תירץ, כי מביא אותם פה יען כי שייכים אל הי”ח דברים של ב“ש וב”ה, ולמה לא תירץ בזה גם הקושיא הראשונה על המשנה של יציאות השבת? הלא כל הענין בוודאי צריך להיות בראש המסכת, כי המחלוקת אשר נשארו במחלקותם שייכי לע“ש, וכן הרבה דינים אשר השוו שייכי לע”ש לכן להם משפט הקדימה.

­­­­ ____

פעם אחת התאספו יחד אבירי יעקב, רועי עדת ישורון להתיעץ על מצב בני ישראל לתקנו ולהטיבו, כי ראו כי פרוע הוא; ויבחרו להם מקום אגודתם את העיר אילייע, כי לא הומיה ועליזה היא, ורחוקה משאון עיר, ויהי כאשר ישבו שמה ימים אחדים, והרבו עצה ותחבולה איך לבָעֵר ולכלא כל פשע ורשע מבני ישראל, הביא אליהם הסופר אשר היה אויב למנשה – את דבתו רעה עליו, כי ישלח לשונו בשלומי אמוני ישראל: על רש“י ועל תו' יאמר, כי דבריהם מלא סגים, אשר אם יצרפם הצורף ויטהרם המטהר ישארו אך עשיריה; וגם את פני האמוראים לא ישא, כי יוכיחם בשוט לשונו לאמור: כי הלכו חשכים לפעמים ושגו ברואה, עקשו עלינו את הישרה בדברי המשנה והברייתא, בנו מגדליהם על רגבי קרח אשר ימסו אם יזרח עליהם אור הפשט, ומגדליהם יצללו במצולת מים. ויהי כשמעם את דברי הסופר, חרה אפם במנשה, ויתנכלו יחד להכותו בשוט לשון – בארור ובאלה, למען לא יוסיף עוד לחלל את גאון יעקב, וינצור פיו ולשונו משלוח ברעה על בחירי בית ישראל. הדברים האלה הגיעו לאזני מנשה, אבל בלבבו לא בא מורך ומגור מפני חרון אף הגאונים, ויאמר אל לבו, גם אם ישטמוני ויורו עלי חִצֵי נקמה, אני אהיה כאיש אשר אין בפיו תוכחות, כי את האמת לבשתי למגן והאמונה לצנה וסוחרה, הלא חִצָם לא יִחֲתו בי, וחרב לשונם תשוב ריקם. הדבר הזה נשמע גם להרב הגביר ר' יוסף מוויאזין זללה”ה, אשר נפשו קשורה בנפש מנשה, ויפג לבו בקרבו; הן ידע את לב מנשה כי לא יֵחַת מחִתַּת אדם ומורה לא יעלה על ראשו, גם ידע כי קשה כשאול קנאת ה' צבאות הבוערה בלבב מתקוממיו, ואם הלהב יצא מפיהם, יבער ויכלה, ולא יחמול ביום נקם; ויצו לאסור את מרכבתו, וימהר לבוא לאילייע להשיב את חמתם ממנו. ובבואו שם הפציר במנשה עד בוש, כי יכף לפניהם ראש לבקש מהם סליחה, או להוכיח ולהגיד צדקתו להם; אפס לשוא היה כל עמלו, וכל דבריו לא הניאו את לבבו. ויאמר אליו ר“י: הנה אנכי הולך לפניך לכבות שם את התבערה בטרם יצלח כאש אפם, ואחרי תבוא ותוכח עמהם אולי יצא כנוגה צדקך; וַיֵאוֹת אליו. ויבוא ר' יוסף אל הגאון הרוזן חכם הכולל מוה' יהושע צייטליס זללה”ה אשר היה בין המתיעצים, וידברו וישתעו יחד עי כי הֵשַׁךְ את תלונתו מר' מנשה, וככלותו לדבר ויבוא ר' מנשה ויאמר אליו, הגידו לי פשעי מה הוא כי תדלקו אחרי? ומה מצאתם בי עול כי תדרכו קשת למולי? הן לא אסיר מעלי דבת הסופר, כי הוא בזדונו יבקש אך מַצָה ומריבה, אך נפשי יודעת תומת לבבי: כי אם אפרש שיחי רז“ל נגד רש”י ותו‘, הזאת תחשב לי פשע? ולמה לא חטאו מחברים רבים – ראשונים גם אחרונים – אשר נטו מדרך רש"י ותו’ ז“ל? ואם הרהבתי בנפשי לפרש דברי המשנה והברייתא נגד דברי האמוראים, מעולם לא יָזַם לבי לשַׁכֵּל גם את הדין אשר יִוְלֶד מדבריהם, לאמור עליו: כי נפל אשת הוא, בל חזה שמש, אבל הדין ילך ויאיר על שמי הקבלה והמסורה, כי שם מוצאו, והקושיא והתירוץ הוא רק כיתדות לתלות עליהם כל שלטי הדינים, לבלי ימושו מזכרון הלומדים; האין זאת דעת הרמב”ם כי בפירושו על משניות סר לפעמים מדברי בעלי הגמ‘, ובספרי היד החזיק בשוליהם, ולא סר מהם ימין ושמאל; ולפעמים עשה חיל, והראה עזוז דעתו כי לא חש גם לקושית הגמ’ ותירוצם, ואני מה כי תלינו עלי? וירא הרב רי“צ ז”ל את תום לבו ויושר דרכו, ויהפך לטוב לו, גם הבטיח לו להיות למכסה עתיק ביום זעם; ויהי כאשר התאספו היועצים שנית, והסופר החל לנאץ ולחרף את שם מנשה ויקו לחזות נקם, נתן מהרי"צ פניו בסופר, ויגער בו: למה יהגה מרמה ואון על איש מלא חכמה, ויבאיש ויחפיר שם אחד מן הגדולים, אשר רוחו נאמנה עם אל ועם תורתו. היושבים אתו בעצה שמעו את דבריו, וישיבו את אפם, גם בקשו את אהבתו.

_____

הערה ה'

כן הדבר כי גם הגאון בעל תויו“ט במסכת נזיר פרק ה' משנה ה' כתב וז”ל “אף על פי שבגמרא לא פירשו כן, הואיל לענין דינא לא נפקא מינה ולא מידי הרשות נתונה לפרש, שאין אני רואה הפרש בין פירוש המשנה לפירוש המקרא, שהרשות נתונה לפרש במקראות כאשר עינינו הרואות חבורי הפירושים שמימות הגמ‘, אלא שצריך שלא יכריע ויפרש שום דין שיהא סותר דעת בעלי הגמ’, וע”ע מ“ש בפסחים פ”ה מ“ב ד”ה או לשמו ושלא לשמו “ועוד משום הכי דלא ניחא לפרש איידי בחר בפירושו הואיל ומדינא לא נפקא לן מידי”, וע“ע מ”ש בנדרים פרק א' משנה א' ד“ה כנדרי רשעים; ותימה להרמב”ם והרב שמפרשים למשנתנו בדרך אחר מפי' הגמ‘, “וכן בגטין פ”ח מ“ג ד”ה כיון, והואיל שלענין הדין אין חלוק לא הקפידו לפרש כו’, ועוד במקומות שונים מצינו כי המפרשים בחרו להם דרך הרוחה אם צרה להם דרך התלמוד; אמנם מה שענה לו, כי לפעמים לא חש הרמב“ם לקושית הגמ' ותירוצם, אנכי לא מצאתי בלתי במקומות הנוגעים לאמונה בשדים וברוחות אשר לא חפץ להאמין במציאותם, וזה הוא הטעם מדוע השמיט את הדין הנאמר בשבת קנ”א ע“ב בלי שום חולק “אר”ח אסור לישן בבית יחידי, וכל הישן בבית יחידי אחזתו לילית”, וכן בהלכות גירושין פ“ב ה' י”ג כתב “מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי, יכתוב גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו לה, והוא שידעו אותו, “וכן כתב שם פרק י”ג הלכה כ”ג “ראו אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פב”פ כו' והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו הרי אלו משיאין את אשתו “ומקור שני הדינים אלו הוא במשנה יבמות קכ”ב וגיטין ס“ו ע”א, ובשניהם פריך הגמ' וליחוש דלמא שד הוא? ומסקינן דחזו לי' בבואה דבבואה (צל של צל), ולשדים אין בבואה דבבואה; והרמב“ם השמיט התנאי הזה, כי לא חש אל קושית הגמ' “וליחוש דלמא שד הוא”? אשר לא כן עשו, הרי”ף הראש ושאר פוסקים, ודברי הכ“מ ע”ז, מלבד כי רחוקים הם מדעת, אבל בעל לח“מ דחה אותם היטב, ולא מצא מליץ לדברי הרמב”ם להגיד עליו ישרו; והאמת יורה דרכו, כי השמיטם יען כי לא האמין במציאותם, וכאשר עשה בפרק י“ג מה' רוצח ה”ה, דהביא דברי הגמ' פסחים קי“ב ע”א “אוכלין ומשקין תחת המטה אפילו מחופין בכלי ברזל אסור לאכול” ובגמ' מסיים הטעם משום דרוח רעה שורה, והרמב“ם אשר מִאֵן להאמין ברוח רעה כתב הטעם משום דתולעים ורמשים נופלים בהם, וע”ש בהשנות הראב“ד ובהצלת הכ”מ; ובאמת כל מלתא דתני תנא משום שדים ורוח רעה, הדין קיים לעד, והטעם חפשי הוא לבחור באשר ישר ללב, וכמו במדרש וירא פ' נ' “אר”י ה' דברים נאמרו בקרומיות של קנה, אין שוחטין בה, ואין מוהלין בה, ואין חותכין בה בשר, ואין מקנחין בה את הידים, ולא מחצין בה את השינים, מפני שרוח רעה שורה עליו “והמאמר הזה נשנה בחולין ט”ז ע“ב וכתב שם רש”י הטעם משום שכשדוחקין אותו קסמין נתזין ומפרשין הימנה ואיכא סכנתא במילתא, והטעם הזה מוכח שם בגמ‘, הלא נראה כי הדין אחד הוא והטעם לא ברור להם, לכן בחרו באשר חפצו. ואתה אם תרבה לבקש ולחפש את המקומות בתלמוד הנוגעים באמונת שדים ורוחות תראה ברמב“ם, או כי השמיטם או כי הקים אותם בטעם אחר. וראה זה מצאתי כי הכ”מ הביא דברי הר"י קורקוס בהלכות ביאת המקדש פרק ד’ הלכה ח' לענין טומאה דחויה היא בצבור דמתרץ את דברי הרמב“ם, כי לא חש אל קושית הגמ', ואיננה מוכרחת היא בעיניו, לכן השמיט גם את תירוצו, והגאון בעל שאגת אריה בתשובה שאג עליו כארי ע”ש, אמנם הראב“ן אשר לדעת קצת הוא אחד מבעלי התו' כתב בספרו מאמר השכל בדף י”ט וז“ל “כי לפעמים מקשין ומתרצין רז”ל על מאמר רז”ל אשר לפי כוונתו האמיתית, אין התחלה לקושיתם ואין מקום לתירוצם, רק הקשו כאלו היתה כוונתו כפשוטו" והכוזרי סוף מאמר שלישי כתב “כי אין לנו להביט על הקושיות והתירוצים אשר יסובו אחר המאמר, כי אולי המקשן וגם התרצן לא הבינו כוונת המאמר היטב” העתקתי לך לשונם אות באות, להיישיר בהם דרך הגאון ר' מנשה ז"ל, ועת לחשות ולקצר.

_____

אם רבים קמים עליו אשר עמלו להשפיל כבודו בארץ, אם רבו מארבה אויביו אשר העלו באשם וצחנתם בארץ, להבאיש את שמו בעם, בכל זאת רבו מהם אוהביו, אשר פזרו קטורה על שמו הטוב, וכשמן תורק יצא לו שם בארץ. רבים אשר התאספו סביביו לשתות בצמא את דבריו, גם תלמידים רבים העמיד בחייו אשר בהם ישראל יתפאר, תורת אמת היתה בפיהם ופלפול לא נמצא בשפתותיהם, וגם להם הנחיל זאת למורשה, כי דבר אשר אין לו שורש וענף בתלמוד, יסעפו וישרשו בלי מורך, כי האחרונים שגו לפעמים ברואה, ויטעו זמורת זר על שדמות הדת, וההולכים בעקבותם הוסיפו עוד וקטפו את ראשי יונקותיה ויתנם בשדה זרע, עד כי שגשגו גם הם ויהיו לעצי פוריה, והמורים יעוללו ויבצרו מהם ויאכילו את העם בבוסר תחת ענבים; וה' בחכמה יסד את האדם, ויחוננו דעת ותבונה לחקור ולהתבונן על כל אשר ישמע ואשר יחזה, למה ילך אחריהם כיונה פותה אין לב? רבים מתלמידיו אשר בחרו בדרכיו, ואת תורתו שמרו, עמדו לשם ולתהלה בארץ; כי חכמתם עמדה להם לקנות לב העם ולהטות רוח שומעיהם אליהם; אך רבים מהם אשר נשאו מחשבות לבם על לשונם, התגרו במו הולכי חושך ויהיו למארה ולמהומה בקרב יושביהם. עוד ירגז עטי בידי בזכרי את הבוז והקלון אשר השביעו בני עיר גדולה לאלהים…. את אחד מתלמידיו אשר היה למורה הוראה שם, כי בפורים אמר בתוך המקהלה אשר המאמר בגמ' בא גבריאל כו' יצא מפי איש אשר בקש להציב לשחוק דברי התלמוד. אמנם מעט מתלמידיו פנו לו עורף, כי לא יכלו מלט משאת הפלפול אשר העמיסו עליהם מוריהם בנעוריהם. מרגלא היה בפומי' לאמור, כי נקל לו להריח בתורה ובחכמה את האיש אשר לא למד מעודו, מִתֵּת רוח באנשים האמונים עלי חיק מוריהם אשר חיו בימיו, כי המה כבר עקשו את הישרה, הכבידו את לבם לשפוט במישרים, ובמעגלותם הנלוזים ילכו, ולא ידעו במה יכשלו, גם כל עמלם הוא אך להרוס ולנתוץ את אשר ישמעו, ולא לבנות ולהקים, על כן נבוכים הם בתורתם, ויתעו בדברי שקר. ובהקדמתו אל ספרו בינת מקרא קרא עליהם הכתוב “חכמים המה להרע, ולהטיב לא ידעו”.

הוא היה למעוז ומחסה לכל איש מצוק ומר נפש, אשר דרש עזרו או עצתו; וידיו היו אמונה להרים את האנשים אשר נדכאו לארץ חיתם. המלמדות אשר היתה לפח ולמוקש לרבים מתופשי תורה, כי תחתה בקשו סתרה ונוקשו ונלכדו, היה הוא לזרוע למו לחלצם ממוקש, תִּכֵּן במועצה ודעת את רוחם כי יְשַׂבְּרו לה' הנותן טרף לכל חי, גם המה השליכו על ה' יהבם, ויתורו לנפשם דרך אחרת להביא אוכל לביתם, גם ה' ראה בְעָנְיָם, והקים להם מצהרים חלד.

גם הוא לנפשו לא שָת לבו ללכת אל אחת העירות הגדולות אשר קראו לו, כי יהיה רב ומורה עליהם, אף כי בקשו להרבות לו שכר, ויבחר יותר לשבת בדד בעירו, על שלחן דל ורזה, ולא לשבת במרומי קרת ולדשן שולחנו בשמן ובחלב כרים, כה חי רב ימים, אשתו תמכה את הבית, ומפרי כפיה כלכלה אותו ואת טפה, וגם חותנו היה לו לישועה, אמנם לא לעולם חוסן, כי מקור פרנסתו דלל וחרב, וידל מאוד, וגם המנוחה והמרגוע אשר התענג עליהם בגדו בו, ויעזוב את ביתו ללכת אל ארץ אחרת, ולבקש לו מנוח לנפשו, ויבוא לבראדי, עיר אשר תורה וצדקה לנו בה, ויתראה את פני הגאון ר' יעקבקא ז“ל, ויגד לו את חדושיו בתורה, אשר כוננו יחד להראות שגגת המפרשים כראשונים וכאחרונים, וימאן שמוע לו; וישאל ר”מ את פיו: מדוע לא יטה אוזן לדבריו, ולמה לא מצאו חן בעיניו? ויען ויאמר לו: הן אנכי את שם מנשה לא שמעתי בלתי היום, וגם העיר אשר תגורו בה נכריה היא, ודבר אין לה עם בני תבל, כי מצער היא, ואיך תתחרו את רש“י ותו' אשר לפני שמש ינון שמם, הֲיֵאָמנו דבריכם נגד דברי מאורי ישראל? אבל אני לא בשמי אָרום קרני – ענהו מנשה – ולא בעיר מכורתי אתפאר, אך עצתי תנחני ותבונתי תאלפני, וידום ר”י ולא ענהו – כי לא שעה אל דבריו, והאמין כי הדברים הרפוים וחלשים ההם חזקו מחכמת מסכן, ויבזהו בלבו. ויעזוב ר‘“מ את עיר בראדי, וישב לביתו דרך עיר בריסק ויפגשהו הרב הגאון החסיד מוהרא”ל ק“ב זצלל”הה אב“ד דשם בכבוד והדר, ויאספהו הביתה, ערך לו שלחן גם הכין לו שארו, וישחר את פניו כי ילמוד את בניו תורה, גם נָקַב לו שכרו; אמנם אחרי כי נסה ובחן את לב מנשה כי יגלה גם מומי רש”י ותו’, יריב עם הראשונים ולא יחת מפני כל, לכן התנה עמו שבעתים, כי אם ילמוד אתם גפ“ת לא ידח דברי רש”י ותו‘, ולא יהרוס את פירושיהם, אך ברב תבונתו יתן לבו להקים את דבריהם, ולבצר את הבקעים ובְדָקִים בפירושיהם; מצוקתו הציקה לו כי ישא את פניו בדבר הזה, אבל אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח אשר בקרבו, כי בעוד ימים כאשר הגיע בלמודו לדברי ר’ פרנך א“ר יוחנן (בשבת י“ד ע”א) דאמר האוחז ס”ת ערום נקבר ערום, והגמ' חקר שם הרבה לפרש דבריו, ור“מ אמר לפניהם כי בעיניו קרוב לפרש דברי ר”י האוחז ס“ת ערום, כי האוחז הס”ת הוא ערום, וכמו דתנינן בתרומות פ“א מ”א התורם תרומתו ערום, כי התורם הוא ערום, ויען כי חרפה היא לס“ת לאחזה ערום בלי לבוש, לכן יענש כגמולו כי יקבר ערום בלי כסות ושמלה, וכאשר נשמע הדבר לאביהם הגרא”ל ז“ל קצף על ר”מ רב קצף, וזה הֵסֵב לו להרחיק נדוד ממקום מנוחתו, וישב לביתו סר וזעף. אמנם אם משוש גבר כקצף על פני מים רבים ידמה, אך גם תלאותיו לא מוצקות מברזל, והאיש אשר ירגיל נפשו בהן, ובמצור ובמצוק יחיה ימים רבים, אז כדק יטול וישא אותן, וישחק לאיד ולפגע. וגם ר"מ שנים רבות חיה חיי צער ועוני והסתפק במעט אשר חנן לו אלהים, גם נע ונד היה בארץ, עד כי ראה ה' ושלח לו עזרו ממרום ורָוַח לו. כי שֻלְחָה ברכה במעשי ידי אשתו, בה בטח לב בעלה, והיא העניקתהו מחפץ כפיה די מחסורו אשר חסר לו; גם ספריו אשר הדפיס וּפִזֵר נתן לחלכאים, אך מידה היתה זאת לו.

גם בימי עָניו ומרודו לא חלפה רוחו, ולא שִׁנָה את לבבו לא הסתיר תחת לשונו את מחשבות לבו, הָעֵד הֵעִיד בבית יעקב לעזוב דרך כסל, ולבחר דרך תבונה וישרה לה', למרות עיני מעט ממאשרי העם בימיו, אף כי ראה חבלו מקרוב, וידע גמולו מראש. בעברו דרך עיר אחת גדולה לאלהים רוח בטנו הציקתהו להגיד למו פשעם, ולהוכיח אולתם, וישמעו שני עברים תועים מדרך השכל את דבריו היורדים חדרי בטן, אז פניהם רעמו כרעם ויעיזו לעלות הבמה לחרפו ולבזותו, נגד כל העם; המה אך נדמו מעט, ורוח זעפם סר מעליהם, אז כלה ר"מ את תוכחתו, ולא שָׁת לבו אל החרפה ובוז אשר השקוהו אנשי מריבה, ולא יָרֵא את שני זנבות האודים העשנים אשר הציתו אש בין שומעיו.

לבו לא היה נפתה אחרי המקובלים אשר חיו בימיו, אף כי התפארו בפיהם כי עם יושבי מרום ישיחו, ומלאכים משרתי אל הולכים לפניהם כעבדים, גם יצרו גולמים וירדו ברוחות השמים, שחק ולעג להם וכחשם הגיד על פניהם. פעם אחת פגש לאחד מסוכני הקבלה, על בגדו נשא יז נצחו כי ישר עם השעירים ויוכל להם, ויאמר לו באר לי דברי המשנה (ברכות סוף פרק ה') אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו יודע אני שהוא מטורף, הגד לי במה יבדל המקובל מן המטורף? הלא עיני רואות כי גם המקובל מטורף הוא (מלשון נטרפה דעתו, והעברים קוראים למשֻגע מטורף) וישתומם המקובל על שאלתו, ולא ענהו דבר: ויאמר לו ר"מ, אנכי אגדך במה יבדלו, כי יש תקוה למטורף ממקובל, הן אם תכה למטורף במהלומות (כן יביעו רוב בני אדם, כי בשבטים יִוָשַע לפעמים המשגע) ותשפוך מים קרים על ראשו, אז יש תקוה לפניו, כי ישוב לתבונתו וירפא, ואין תקוה למקובל, כל מחץ ומכה גם אם עזים הם כמות, לא יגרשו ממנו רוח גאונו וסכלותו, וגם אם נהר יחרב ויבש על ראשו, יבחר מהם מי דומיה (שטיללוואסער) לעשות מעשהו, ותקוה מנו אבדה.

כאשר ישב בסוד חכמים ובתוכם היה איש אחד מן המקובלים אשר רוחו במרום תמריא, ויבז לתבל ומלואה, הגיד לפניהם ר"מ את חדושיו בתורה ובחכמה; ויענהו המקובל ויאמר, כי אם בא בסוד הקבלה, אז ידע כי הרה עמל בקושיותיו, וילד רוח בתירוציו. ויאמר אליו מנשה, שמע נא את המשל אשר נשאתי עליך ותדע גם את משפטי אשר חרצתי על מסתריך; הלא שמעת כי רוזני העם ישלחו בניהם בצבא המלך למען יֵרומו כבודם, ותִנַשֵׂא מעלתם, והיה כאשר יתאספו יחד ישא כל אחד את חושן כבודו על לבו, להתפאר בו מול אחיו הצעירים ממנו לימים, וצבי עדיו הוא לו לגאון ולתפארת; והנה אחד מבני הרוזנים אשר הלך גם הוא לקצור כבודו בעמלו, אך זרע אל קוצים, כי הלך אחרי שרירות לבו, ולא שמע בקול פוקדיו, וכאשר ראו נשיאי המחנה כי אין לבו אל העבודה, וישלחהו חפשי לביתו. ובשובו הביתה היה קָרוא אל המשתה אשר עשה שכנו הקרוב לו, ויתעצב אל לבו ויאמר: עתה כלמתי תכסני, וקנאתי תאכל את בשרי, כי תחת מעטה תהלה אשר קויתי, יעטוני חרפה ובוז, רעי יביטו בי וידעו כי מאומה לא הבאתי בעמלי, ריקם הלכתי וריקם שַבתי מן המחנה; אבל עוד מצא עצה ומזימה לגול מעליו חרפתו, כי חגר בגדי אבל, ובמעיל שחור כסה את בשרו, כי יתאבל על דודו או בן דודו, והיתה כסות השחורה לכסות עינים על עצלותו ורפיון ידו, כי איך יתהדר לפני רעיו בעדיו על לבו, והוא מלא אבל ויגון. עתה הגידו נא לי אם לא תשוו לו גם אתם, ואם לא ידמו אליו כל הנצמדים לקבלה לבד ומואסים בדעת, כי נרפים הם לבקש חכמה ודעת, על כן תפרו למו מעיל, אחוז בחבלי קבלה, לכתוב בשרם ולבם הָעֵירֻמִים, ובו יעטו בחושך את השכל והדעת למען יסתרו מעין מבין, לכן כעוטיה ישבו על עדרי הנבונים, ינוחו מעמל הדעת, וירגעו מיגיעת התבונה.

ולמען הסיר מעליו עקשות פה ולזות שפתים, פן ינבלו צריו את שמו לאמור: כי עורר קנאה ומלחמה עם מתקוממיו לא למען האמת, ומשנאתו את השקר, אם נכסוף נכסף לעשות חדשות בארץ, ולא תבונתו הורתהו לגרש מפניו כל חנף, אך מזגו החם הסית אותו, כי לא ישא פני גבר, ומומו יוכיח על פניו; לכן ראיתי להגיד לך, אוהב יקר! בטרם כליתי מכתבי, כי נהפוך הוא; הוא שקל את רוחו בפלס, ואחרי אשר צרפה ובחנה וזקקה אותה שבעתים, אז גלה את מצפוניה בקהל עם. הן הוא העיד על נפשו (בהקדמת ספר בינת מקרא) ויודעיו יתנו עדיהם כי כנים דבריו, כי הוא לא העלה מעולם על דל שפתיו מום או חסרון רעהו, ונס מראות בקלון אדם נוצר בצלם אלהים. בעירו היה רב ומורה אשר נתן בכוס עיניו ויקוצו בו בני העיר וקשרו קשר להעבירו, וירא כי לא יוכל עוד להצילו ממתקוממיו כאשר הצילו פעם בפעם, כי צדקו העם בריבם, ויבחר יותר לעזוב את העיר בטרם יגרשהו, למען לא יראו עיניו, את הקיקלון אשר יסוב על כבודו.

_____

במגינת לב אביט את עמל יומי כי קרב לגשת, וכשודד יקום עלי, לחטוף עטי מידי, ובמר נפשי אשיחה ואהמה על מנוחתי הנעימה, הנשואה אל ארץ גזירה, להיות לטרף אל התנין הרובץ שם, ובלועו יעלע הזמן האובד; אך בזאת לבד אתנחם כי לא הוגעתיך עוד בדברי, ולא הלאיתיך ברוב אמרי, מהר יבוא יום אשר יִקרא דרור לנפשי, ואז אחזיק בעטי ולא ארפנו, עדי ישפוך את רוחי העצורה בי, עדי יביע את הגיוני לבי הנובעים בקרבי, ואתה תשפוט ותגידני: היש בלשוני עולה? או צדקי בה? וה' יצוה לך את הברכה, חיים ושלום מעתה ועד עולם –.

_____

 

מכתב שני    🔗

בשם ה' כ“ב אלול תר”ו לפ"ק פה איוועניץ

אוהבי ורעי!

בעצם הליל הקיצותי משנתי, כי חלומי חִתַּנִי ותפעם רוחי; עזבתי את ערש יצועי אשר אמרתי בו ארגיע אחרי עמל יומי, וכצפור מִקִּנָּהּ נודדתי ממשכבי אשר בו אִוְתָה נפשי לנוח ולחדש אילותי להתעמר בה ביום מחר; מהרתי לצאת החוצה לשאוף רוח חדש תחת רוחי הכהה, אך גם שמה לא מצאתי כהה לשברי, כי נשאתי עיני למרום ואראה המון צבאי שחק עומדים על משמרתם בלילות, והלבָנה – מושלת הלילה – תאיץ לרוץ אורח, הה! זמותי נתקו בהביטי עליהם, ולבי נִתַּר ממקומו בהגיגי בהם, חרדת אלהים נפלה עלי מפני פחד המפקד עליהם, ורוחי הקצרה הסתער כמו ביום קדים, ותסער להפיצני; כי חשבה מזימה לדעת: מי המה ומה המה אלה המאירים בלילה? ומה יעשה בתוכם? האם צוה ה' אותם למעון לשבעי רוגז כמוני היום? ויושביהם ממחזה שוא ומחלום לילה ינוסו? לבי חשב להשבר משאון רוחי בקרבי, ורוחי בָזָה את בית חמרה הצר מהכילה, ותתאמץ לדאות עָל, לעלות על גפי מרומי שחק, ולשבור את המסגר אשר הסגירה בידי; בז לך, קרוץ מחומר! לעג לך, קצר ימים! אמרה לי רוחי בגאונה, הבט את המרחב בלי קץ אשר אני משוטטת בלי מחשך ומעופפת בלי מעצור, ואתה נצב פה על פנת הבית, ותשַׁוֵּעַ אל אלוה מן המצר כי יענך במרחב!

הוי מרגיזי אל, נעוי לב, בנים לא אמון בם בנפש אַל־מות, הגידו נא לי – אם יש בכם תבונה – הלא קצר קצרה יד אנוש לעשות גדולות ונצורות, ואך במדה במשקל ובמשורה חלק אלהים כח ואון לכל פעלו, לא הוסיף ולא המעיט, לא הותיר ולא החסיר, כי ה' בחכמה יסד ארץ, וכל מעשהו כונן בתבונה ובאמונה, ואך לתעופת הרוח באנוש לא שם קץ? אך היא תתעופף במרומי מעל, ולא תדע חוק וגבול? הידעת למה עשה לה ה' כנפים להתרומם במחשבתה מעל פני הארץ, ולדאות בשמי שמים? ולמה נתן לה כפים לחבק זרועות עולם בהגיונה? ואם חבלה טמון אך בארץ וְחַלְקֵי נחל חלקה, והעפר הוא גורלה, מי פרץ לה הגבול לעלות מעל עבי שחקים, ולשחק מארץ ומלואה? ואם אך חרוצים ימיה וחדשיה במספר יִסָפרו, מי הביאה בסוד אלוה לשלוח מזימותיה עד הנצח? אף תוסיף לחשוב מחשבה עד בלי תכלית, ותתאוה להקים לה זכר, גם אם יבוא יומה, עד בלי ירח? האם אך לכוף ולענות רוח גבר, פתח ה' לפניה דלתות הנצח, כי תביט ותכסוף אותו ולא תשיגנו? הן הוא האלהים אשר תכן הכל במדה, והגביל את כל נוצר, מן האזוב אשר בקיר עד הארז אשר בלבנון, מן הקורא בהרים עד השנהב, לכל חלק ה' און ועוז אך להחיות בהם, ויאזרם חיל אך לכלכלם ולהטריפם לחם חוקם, ולאדם לבד יתן ה' הדעת לדעת כל נשגב מחומר, לא לעזר ולא להועיל, אך לדכאו ולשוחחו? אין זאת כי הנצח הוא הצור אשר ממנו חֻצָבָה, לכן אך בנצח תהגה, ומרומי שמים היא מקבת בור נקרה, על כן אך ממרומי שמים תשוח; היא תִּמָּשֵׁךְ סלה בעבותות אהבה אל מקום מולדתה, ותכסוף לשוב ולהתרומם אל בית אביה.

נלאתי נשוא השאון והמהומה אשר בקרב לבי ובטני נמלאה רוח שואה ומשואה, הורדתי לארץ ראשי ואראה אגלי טל נוצצים על פני עשב, ומי הנחל יפוזו מקרני הכוכבים ואור הירח, לילה כיום יאירו, אך בי הושת חושך אך עיני כסה האופל. ואביט מאחורי ואראה העיר שוקטה, שכנה דומה כמות, ויושביה בבתיהם כמו בקברים ילינו, אך אור השחר עליהם יגה, אז יקיצו ויקומו כמתי עולם לעת קץ מפני תרועת ה'. פתאם שמעה אזני קול חרש ברזל, קול הולם פעם, קול חוצב להבות אש, ולקולם נצתה אש גם בי, הה! אח הייתי לחָרָשׁ, וְרֵעַ למפוח, כי כמוהו תהלמני רוחי, וכמוהו כידודי אש מפי יתמלטו, וגם לבבי כמו המפוח נופח באש, וינוע לפני התבערה. נפשי יצאה בהגיגי בשמים ממעל ובארץ מתחת, ותבחר להתענה תחת יד החלום מהתפוצץ בידי הגות רוח, שבתי אל ביתי וראיתי את הגליון משחק לפני בהדרו על השולחן והעט מתהולל למולי, והדיו כרסיסי לילה יזרחו, ואשען על כסאי גם אחזתי בעטי לערוך את רעיוני, אך לא עצרתי כח, כי הגליון נהפך כמראה השחק למראה עיני, וכוכבים כברקים ירוצו עליו, לבי חרד ופחד להניף עליו עטי, לגאלו בדיו ולהשבית מטהרו. זה הוא פרי מחלת ימי נעורי, אשר מניצוץ אחד יבער בי חזיוני, וכאור אלוה יבער בי, ולבי איננו אֻכָּל. מהרתי שנית אל המים, וארחץ בנקיון עיני ולבי, שפכתי עליהם למרבה מים קרים, אז נדמו סערות לבבי, ורוחי שבה שוקטה ושאננה; הבטתי מבעד לחלוני וירוח לי, כי ראיתי השמים בהירים, הכוכבים עומדים על פקודותם, והמפקד עליהם ישגיח ממכון שבתו גם עלי ועל כל יצוריו יחד, האח! על המהפכה אשר בקרב לבי! עתה פי ישחק על סערות רוחי ועל תנואתי, ושעפי כצללי ליל נסו מפני, עתה זר אנכי לחרש ברזל, ונכרי למפוח, כי הוא יחזיק בפטיש ואני בעט, המפוח מְאַזֵר זיקות קודח אש, ולבבי שָׁלֵו ושאנן, עתה ידי האחת אוחזת בעט והשניה בגליון, ורוחי מפַכָה את החלום אשר הפריע מנוחתי.

אמנם חלילה לך אחי! לטפול על חטאתי לאמור: כי תשמע ממני דבר שפתים ולהג הרבה, ותשים אשם בי, כי פי יהגה חלומות ודברי רוח; הלא ידעת כי באהבתך אשגה, ונפשי כלתה גם נכספה לדבר אליך בלי מחשך; הן כנחל נובע מקור דברי בלבי, ומחסום שמתי לפי כי לא יזולון לפני זר, פן אדבר בלשוני, וישקוני חרפה כמים, אם אותך ידידי מצאתי נאמן לפני; הן זה יותר מעשרים שנה כרתנו יחד ברית אהבה ולא שקרנו בה, נשאת לעוני גם תסלח לי היום אם אחטא בלשוני, לך לבד אביע את מצפוני לבי ותעלומותיו, לך לבד אגיד את כל רוחי, גם מחלום אדבר בך, ומחזיון לילה – ואף כי ידעתיך כי נבון אתה ותדע חלום לפתור אותו.

בלילה – והנה שנתי ערבה לי, ותעצום עיני מראות ברעת יומי, ובחלומי והנה אתה לפני, משכתני והולכתני על הר נשפה ותלול, שמה ראיתי אנשים מתי מספר ילכו שפי להתענג על רוח צח המרחף עליו, עיני לא שבעו להביט על יפים, כי חכמתם תאיר פניהם, וגובה להם ויראה להם. ואביט בצלעות ההר, ואראה המונים המונים יעלו עליו וירדו; יש אשר הרוח ינשאם וינטלם מעלה מעלה, כי המה יפרשו ארבות ידיהם לעלות, ויהי להם ככנפי הנשר לעוף, עד כי יהיה להם ההר הגדול למישור, ובעלותם עליו יארחו לחברת אנשים המאירים, ינוחו מיגיעתם ויפארו בישועה; ויש אשר ראיתי כי בעצלות ובשפלות ידים ילכו, זקנם צמחו ושערות ראשם הלבינו, והמה לא התרוממו; הדרך תענה את כחם ותאכל את חצי בשרם, מעבר לעבר יֻכַּתּוּ, עד כי ימותו ולא בחכמה; ומעט מהם ראיתי, כי המה כעופרת יכבידו את בשרם ויאסרו בנחושתים מוטות זרועותיהם למען רדת מטה, גם הרוח נהפך לאויב להם וכגלגל לפני סופה רודפו מפני כעס אויב, וירדו כאבן על קרקע האדמה להתרועע עם חשוכים הולכי חושך וצלמות, גם התוו תָו על מצחם לאמור: לכלמת עולם תהיו, כי מורדים אתם. נפשי עגמה לעוכרי שארם, ובמרי שיחי בכיתי, בראות נגעי בני אדם המשחיתים בשאט בנפש את נפשם, משובתם תהרגם ושלותם תאבדם, ואשתומם על המחזה, ואיקץ והנה חלום.

ואני ידעתי כי החלום יליד מחשבת יום הוא, ולא תוכל לדעת פתרונו, אם לא תדע: מי הוא אביו? ומבטן מי יצא? לכן אספר לך מראש את סעיפי ועשתנותי אשר רגשו בי, ואשר לקחו את לבי כל היום. בבוקר בבואי אל בית עבודתי, ואראה על השלחן ספר אחד לחכם מפורסם בעמו, פתחתיו וקראתי בו ומצאתי, כי ידבר על רוח הזמן (צייט גייסט), כי רוח היא לכל ההולכים על פני תבל אשר תְּחַיֵּים אם תשכון בם, ותמיתם אם תסור מהם; גם העת אשר תביא בכנפיה יומם וליל, קיץ וחורף, גם לה נתנה הרוח, גם היא תִּוָּלד כילד, תגדל כבחור, תשגא כגבר, תחזק כאיש, תחלש כזקן, גם שיבה תזרק בה, ואחר זאת תגוע, ומערמות עפרה, לבוקר תחדש נעוריה, תגדל, תשגא, תחזק, תחלש, ושנית מתבל תאסף; וטרם היא לקברות תובל, כבר באה חליפתה, כי חליפות חליפות תמצא לעת; וה' הצפין עתים לבני חלד, ולהן נתכנו עלילות מצעדי גבר; כן יספרו לנו יודעי העתים וחוזי ימים. אשר האיש היודע עתותיו, ויצא בעקבותיה הוא מרומים ישכון, מצדות סלעים משגבו, בחוקות ה' יהלוך, ומשפט מלכו ישמור לעשות, ונפשו תשבע מכל טוב; אוי לו לאיש אשר יקום נגדה, ויטה מני ארחותיה, כסליו ימלאו נקלה, חרפה ובוז ישא, ומגור לו מסביב, כל רואיו ינודו לו וילעגו לאמור: זה האיש אשר יתפאר בנפשו לקשור במעדנות ולכלוא את מרוצת העת, ולא יבין כי בנפשו הוא! אחרי בלותה יביא לה עדנה, או בטל ילדותה ילבין את שערותיה, ויָשֵׁחַ את ראשה כי תהלוך כזקנה שבעת ימים בארץ החיים; או אחרי אשר נאספה יפיח בקרבה רוח חיים להחיות את עצמותיה היבשות, וביום הֻלַדְתָּהּ יגרם עצמותיה, וכנפל טמון יטמינה בעפר. זה הגבר יחיה חיי תהפוכות ומעקשים, או כי ישוה לנער אשר בסוד זקנים וישישים ישחק באבני גיר מנֻפצות, או לאיש זקן ושיבה, אשר אל רפאים מעגלותיו, היושב בסוד בחורים ונערים, וכמת יהלוך נגד החיים השמחים, הוא לא ידע נחת מהם, והם ממנו, לכן בוז וקלון מנת גורלו, יבהלהו פחד פתאום, ובמשאון יהיה מעונו.

דבריו הנאמרים שם ברוב עצה ודעת, ועל הנסיון אדניהם הטבעו ירדו עמוק עמוק תוך חדרי בטני, וכמו בחרט ברזל ועופרת הֻחָקו על לוח לבי, ולא יכולתי לנערם מזכרי כל היום; הגיתי בהם והתבוננתי על מעללי כל דור ודור, ראיתי את המנהגים החוקים והמשפטים אשר יכתירו את האדם בימי חיי הבלו, ויִלְוֶנו בעמלו, כי שונים הם לכל דור ודור והזמן כלבוש יחליפם; אלה אשר היו קדש בעיני דור הזה, וכל הנוגע בהם לא ינקה, והיה כאשר ילך הדור הזה גם מנהגיהם כענן יכלו, ובאפס ותוהו יעלו, ודור אחר כי יקום אחריהם, יקומו עמהם גם מנהגים חדשים אשר לא שערום אבותיהם, וגם הם עמהם ימותו יחד. וכציצי השדה תחליף הארץ את אנשיה היושבים עליה, עם כל שאונם והמונם. וכה חלפו על פני רוחות הזמן וראיתי:

כי החכמה והדעת היו לפנים בישראל נצר מטעם, אשר בהם התפארו בעמים; ואך ימים רבים עברו לישראל ללא חכמה, וללא דעה, יפעתם חללו ויתעבם כנצר נתעב. עתה יבקע שנית כשחר אורם עלי שמי ישראל, וכגן ה' יפרחו לפנינו לאט לאט; עוד מעט יקום לנו כצהרים חלד, ומענביהם ישביעו עולליהם.

הדור אשר חי לפנינו מהר לתת אשה לנערים נעורים מכח ואון ומחכמה ודעת, ורבים מהם רגנו באהליהם, וידברו באנשים אשר אחרו לקחת אשה לבניהם בני שתים עשרה או חמש עשרה שנה, והדור אשר חי לפניהם אץ בשדוכים רב יותר מהם, כי בטרם קדמו לנולד ברכי אמו, והיה עצמים בבטן המלאה, קרה פעמים רבות, כי נדברו האבות יחד ואמרו: אם אשתי תלד בן, ואשתך תהר ללדת בת, אז יהיו לעזר יחד; ועתה בימינו לא נשמע עצת נפתלים אלה, אבל גם תמימי דרך וישרי לב יגערו באבות המשחיתים את בניהם באביב ימי נעוריהם, ויבוזו את חילם ואונם, בתִתָּם להם אשה בטרם עבר עליהם טל ילדותם, ולא יקצפו על האיש המושל ברוחו אשר לא יקח לו אשה בטרם מצאה ידו די מחיתו, למען לא ירבו אביונים הסובבים דלתי הבתים למצוא להם לחם.

זה שני דורות אשר הגידו מעללי בעלי שמות בארץ, כי עשו פלא והראו נפלאות, וברוח שפתותיהם הטיבו גהה לכל מחלה ונגע; ובדור אשר לפנינו כבר נשתה גבורתם, לא משלו ברוחות ולא עצרו בשדים, אפס העם האמינו בתעלולי המצפצפים והמהגים, אך אמרו כי עונות הדור הבדילו בין ילודי אשה למלאכי שמים, והתאוננו על הדור כי אבדה עצה מבניו, ויושבי מרום לא ישפכו את רוחם עליהם, עתה פרץ הדור ויכזבו על פניהם, ויאמרו: כי הבל הם ואין בם מועיל, ואחרי לא יועילו יהלכו, ישחקו ילעגו ואין נחת, ולא ישימו על לב כי יגמלו בשבבותם, אם גם בניהם ישמרו ארחות דרכם לשחוק על העבר, הלא באבותיהם יתקלסו, כי מי יאמר חף אנכי מסכלות ולא פתי לי.

האנשים אשר חיו לפנינו מאסו במלאכה, ויקוצו בכל עבודת ידים, וכל איש אשר יאמר על משפחתו כי רב יולד בה, התכבד והיה חסר לחם ולא חלל את משפחתו לעשות במלאכה, כי לחרפה היתה לעם אשר רב ואומן יחשבו אל בית אב אחד, והמלאכה היתה חבל בזויי עם, מתעבי נפש, בני משפחה דלה וצעירה; ועתה היא היתה למטה לחם גם לבני רבנים וסופרים, והעם יכבד יותר את האיש אשר בפועל כפיו יביא לחמו, ומלאכתו תכלכלהו – אם לא יבוא בחברת מרעים ופועלי און – מאיש אשר הדרתו תחיהו, ומכבודו ישבע לחם.

זה ימים לא רבים כי הבית אשר למדו שם שפת המדינה היה למארה ולמגערת בפי ההמון, לא נדמו מדבר בו דופי; ועתה פשה המנהג בעם, כי גם הבתים אשר בהם ישראל יתפאר, יפתחו דלתותיהם לכל לשון ושפה, גם אם מארץ נכריה תצאנה, ולפשע ועון יחשבו לאב החושך את בנו מדעת לשון המדינה, כי יטו אוזן לשוגים ומשגים, או יחת מפני הבלי המהבילים.

לפנים בישראל הדרשנים והחזנים סחרו אל ארץ כרוכלים, למכור את זעקתם ורעות רוחם בעד אגורת כסף, וכל העם נקצבו באו יחד לשמוע את הקולות אשר לא ידעו ולא הבינו; והאיש אשר ערב לבו לחלל גאונם הדיחוהו מקהל ישראל ומן גֵּו גורש; עתה צר צעדם נאלמו קולם, ורק זעיר שם זעיר שם יסובבו ערים למלא כפיהם כסף, אך כבודם אין אתם, ואם יקום איש וישחק או ילעג עליהם, כל שומעיו יחרשו ולא יפתחו פיהם.

(לפי דברי החכם ריב“ל נ”י זאת פעולת החסידים, שוטני המגידים והחזנים אשר גרשו אותם מהסתופף בבית ד‘; והמביט בתולדות הפילוסוף זלמן מיימאן (בערלין 1792) קאפיטעל י"ט, יראה כי עצת מיסדי כת החסידים היתה לבער קוצים כסוחים – המה מנהגים התועבים – מכרם ה’. אבל הפריז שם על המדה).

אם אלך בשוקים אשמע כי הזקנים ירגנו על הצעירים מהם לימים: מדוע ילבשו בגדים ושמלות כאזרחי הארץ תחת אשר לפנים היו היהודים מצוינים בשוקים וברחובות; אמנם גם אלה הרוגנים יספרו, כי גם עליהם הלינו בנעוריהם: למה החליפו שמלות אבותיהם בבגדים זרים, וגם אלה המלינים לא נקו מחמת אבותיהם אשר חיו לפניהם (כל היודע תהלוכות התלבושת בין בני עמנו יגיד כי דור אחר דור החליפו בני ישראל את מלבושיהם, אם רב ואם מעט. ואחד מסופרי הרוסים יספר (Библіотека для чтенія 1838 ct. 58) כי לפנים השוו העברים את מלבושיהם עם מלבושי הפולאנים אשר גרו ביניהם, ותלבושת מלכיהם הראשונים תעֵדנה כי כן הוא, וביותר תמונת המלך וולאדיסלאוו לאקעטק, כי הוא לבוש כעברי; גם פאת ראש וכובע התחתון (יערמולקע) נחזה על ראשו. אפס הפולאנים החליפו בגדיהם פעם אחר פעם, בימי מלכי יאגעללאניס הפשיטו מעליהם שמלותם אשר דמו לשמלות העברים, וימירו אותן פעם בתבנית שמלות ההגריים ופעם בתבנית שמלות הרומיים. בימי קארעל החמישי ופיליפ השני היה לעדי ולצפירת תפארה להם ללבוש מלבושי השפאנים, ובימים אשר הקדרים הכניעום לבשו מלבושי הקדרים, ובכל עת אשר החליפו הפולאנים בגדיהם פקדו על העברים כי יבדלו מתוך עדתם ולא ילבשו כמלבושיהם, כי חרפה היתה להם להתחפש כעברים, ורק אדונינו הקיסר ניקאלאיי צוה ליעקב כי לא ישא עוד חרפת העמים ולא יהיה לשנינה לסביבותיהם).

כזה וכזה הפך הזמן מנהגינו בלי כח ואון, רק ברוח בער וברוח משפט; ואת אשר נלאו ידי אנשי חיל וגבורי כח לעשות ברב אונים ובחזקת יד, יבוא הוא באפס יד, לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחו, יהפוך וישרש, יהרס ויגרש, ואין מעצר לו. וכל העמל אשר יעמלו נמהרי לב לעצור מרוצתו, אך הבל וריק יעזורו, כי הזמן ירוץ כאיל, וככפיר ינהם בעברו, ויאחז טרפו ואין מציל; והמתפארים בעוזם, ויקומו נגדו כי יפליט חילו אשר בלע, מתגרת ידו יכלו, והיו לדומן על פני האדמה, נעור ינערם מפניה ובקהל רפאים ינוחו.

הרעיון הזה כמו בחץ פלח כליותי, ושפך לארץ מררתי, לבי סחרחר, ואור עיני עזבני לראות דור דור סורר באבותם, הבן יקום בהוריו, ולא יקשב בקול אבותיו, כי העתות שונות. כף על ירך ספקתי ואין מנחם לי, הה! מדוע נתן אלהים המשרה בידי הזמן, כי באַוָּתו שלום בית יפריע, וריב ומדון יפריא. האבות יפקדו על בניהם, כי ילכו בעקבותם, ולא יטו ימין ושמאל, ובא הזמן ברב עוזו ויכחש להם, הוא בלל את לשונם, כי פעמים האב לא יבין שמוע שפת הבן, והבן יקוץ בשפת האב כמו בשפת עלגים, הוא מסך רוח עועים בארץ, ואין מרפא להם, כל צרי וכל תעלה אין די להעלות ארוכה לשבר, כי גדול הוא כים. במה איפוא השברים יחדיו ידובקו? ומי הוא העושה שלום במריבים? אך עצה אחת להם ובזאת לבד יושעו, כי האב ישבור את עולו מעל בניו, וישעה מעליהם ולא יביט, ויאמר: בני אלה לא גדלתי ולא רוממתי, לכן פשעו בי, ואַתְּ העת אם כל חי, לא חַלְתְּ ולא באת עד משבר וילדת בנים, הם עוללי טפוחיך, ילדי שעשועיך, זאת גורל כל אב ואם, להם המחלה והנגע ולהעת העונג והשעשועים. – זו נחלת המריבים עם הזמן, ובחוקותיו ימאסו. אמנם האיש המנהל את בניו בעקבות הזמן, ויסכן עמו וישלם, לו לבד טובה תָבאתה, הוא לבד יקח שכם בשעשועיו. עתה ידידי! הנה שמתי לפניך כל רגשי רוחי ביום, והמית לבבי, ושטף מזימותיו לפני ערשי, הפוך בהם, אולי תמצא להגיד לי פתרון חלומי, אולי תדע אולי תבין: מי המה המגביהים לשבת? מי המה המעפילים לעלות? ומי המה המעמיקים לרדת?

ומדי דברי בזה, זכור אזכור את אשר התאוננת באזני, זה שנתים ימים: כי רבים קמו עליך לדרוך לשונם קשתם שקר למולך, הכוך בשוט לשונם ויתעוללו עליך עלילות ברשע, יען כי הטבת לראות בצרת עניי עירך, ההולכים בסבכי היער בעינים עצומות, להסתר מפני רוח הזמן פן יבהלמו, כי מרדו בו, יתנו בעפר פיהם, פן יפיח רוחו בהם; חִצָּם נחתו בך, השקוך חמת זוחלי עפר, חמת תנינים; גם מתי סודך תִּעבוך, וכל רעיך בגדו בך כמו נחל, יען כי דברת באזניהם לינוק משׁד תנחומי הזמן, וימוצו ויתענגו מזיז כבודו; הנחם ידידי! הנחם! אל תתחנן למשופטיך, דום לה' והתחולל לו, כי הוא לבד יושיעך, והוא יחביאך משוט לשון, כי זה פעולתם בתבל, להבאיש כזבובי מות ריח אדם ישר אשר ישמע בקול אביו – הוא הזמן, ולא יבז בעצת אמו – היא העת. ישלחו מדנים בין רעים, ויסכסכו רוח משפחה במשפחה, ורוח הבן בבית אביו, עד כי תֵצַרנה עיני האב בבן בטנו, ואיש לאחיו יאמר לא הכרתיך, יען מה? יען כי ישמור ארח הזמן, וינצור ברית העת.

הגד לבני תועי לבב, הגד למבקשי מצה ומדון, המעט להם כי השחיתו את נפשות אויביהם חנם, ויבלעו נחלת זרים, כי גם את נפשותם ונפשות בניהם יָרֵעו; הטרם ידעו כי העת תחולל כל, ובלעדה עד ארגיע יֵאָסף כל היקום, והזמן הוא אבי כל בני חלוף, הוא היה ראשית הנוצר מידי היוצר, ומדוע יבגדו בעצתם, ולא יֵחַתּוּ מפני נקמתם אשר תופיע ביום זעם? למה ימותו בלא עת? וירדו שאולה בטרם בא יום? והמה עוד החליקו לשון וכנביאי ה' ירהבו לדבר בעם, ואל חִכָּם שופר ויריעו בארץ, לאמור: מדוע היו הימים הראשונים טובים מאלה? הלא ה' זו חטאנו לו, שדד דגן והאביל האדמה; אבותינו רדו עם אל, ועם קדושיו נאמנים היו לכן השביעם ה' בדגן תירוש ויצהר, ועתה נאצו את קדוש ישראל, כי רבים הואילו הלכו אחרי רוח הזמן – ואת תורתו עזבו, לכן נכרת אוכל מפיהם. הגידו נא לי, מי מכם עמד בסוד ה‘, והקשיב בקול דברו, כי תאמרו ליעקב מה פעל אל? מי גלה למוסר אזנכם כי תגידו: הדור הזה בגד בה’, לכן חרה אפו בו לשלם לו כגמוליו וכפרי מעלליו? ומי שם בכפיכם מאזני משקל, כי ככנענים תשקלו את צדק ורשע? הן כל דור ודור יספור חטאותיו וצדקותיו, אין דור אשר כלו חייב, ואין דור אשר כלו זכאי, ואם הֵרַע ה' לנו, אולי לא מפי עליון יצאה הרעה אבל אִוֶלת הדור תסלף דרכם, ולריק יזעף לבם על פשעיו.

האדם נוצר בתבל כי יעמוד כמַלַח בראש חִבֵּל, לתת לו במים עזים נתיבה, אל מקום אשר ישאנו רוח הזמן שמה יפנה לו דרך, ועיניו תהיינה פקוחות על דרכו, כי לא יפגע בשן סלע וָאֳנִיָּתו תשבר, אך בתחבולה יעשה לו מסלה ישרה בין שאון גלי ים, הסוערים להפיצו בימי חיי הבלו; והאומנים אותנו לא הביטו לפניהם לראות את הצורים והכפים אשר חדשים לבקרים יתרוממו מול עינינו, ולהטות אשורנו מהם, לא שעו אל החדשות ונצורות הנעשות בארץ, ולחנך אותנו במסלולי הזמן החדש, אך הביטו אחורנית – לכן עתה תהיה מבוכתנו; אם נלך במסילה אשר הורו לנו, והיא נָשַמָּה מבלי עובר, כי זורו עליה גפרית ומלח, ואם נבוא בדרך החדשה, הלא נמעד בלכתנו, כי לא נסינו ללכת עליה. ועתה אדבר באר היטיב.

כל איש אשר יפקח עיניו יראה, כי שנוים רבים עברו על הארץ זה זמן לא רב; לפנים התרים ומסחר הרוכלים היו אך מבני עמנו, כי הפולאנים אשר אנחנו יושבים בתוכם, חשבו לחרפה לאחוז במאזנים, ולהחזיק במדה, במשקל ובמשורה, וחוקה אחת היתה להם: כי אם אחד מן הסגנים (אַדעל) השפיל נפשו לסחור בארץ או לעשות במלאכה, יאבד את שְׂאֵתו ואת יתרונו, ומעדת הסגנים יבדל; גם בטרם באו הרוסים בארץ, לא היו פה אורגים חורי ועושים במלאכת חרש וחושב, אך העברים לבד עברו ארחות ימים, ומאיים רחוקים ומארץ נכריה הביאו הנה סחורות ידיהם, גם כל פרי הארץ הזאת, כמו דגן, חטה, צמר, פשתים, ארז וברושים שלחו שמה, וכל אלה אך בידי אחינו הובלו, לכן בלי עמל ויגיעה עשו להם עושר רב, ובלי עצה ותחבולה קבצו הון להוריש לבניהם אחריהם, וגם הממעיט במסחר מצא חַיַּת ידו בלי כל דאגה; ואף גם זאת, כי אז אך בלחם ובאוכל רזה הצטידו, ובבגדי עוני כסו את עורם, גם במעון צר או בבית אשר התעתד לגלים גרו; עתה נהפך הגלגל, המסחר יעבור מעט מעט מידי העברים, כי לא יבושו עוד העמים לאחוז במאזנים ופלס, גם הרוסים למדו את ידיהם לעשות כל מלאכה כלולה בהדרה, ויכלכלו את הארץ בעזבונם, וסחורתם ומרכולתם ישלחו אל עמים רבים, וגם עשירי בני ישראל לא יספיקו עוד נפשם בלחם ומים, אך ידשנו את שלחנם במשמנים וביין רקח, ובגדי רקמה ילבשו, ויבחרו למו מעון רחב כמעון בני אפרתים – כי בלעדי זאת ישתו לעג כמים, כי נשתנה הזמן – לכן רוב מבני ישראל הולכים ודלים מיום ליום, רבים יחבקו אשפתות ואין מאסף אותם הביתה, ינועו בקור ואין מכסה למו, ושורש רתמים לחמם; ועוד ענפים אין מספר אשר נשאו לפנים רב פרי לכלכל משפחות רבות מבני ישראל, ועתה יבשו ונחרו, חדלו מעשות פרי, ויעמדו כעץ אשר בשלכת מצבת בה, וגם את המצבת יאכל רקב, ויכשלו ויפלו כל הבוטחים להשען עליה; ואך נשארו לנו עוללות כנוקף זית אשר רבים יאספו סביבם לעולל אחריהם, וגם המה ימעטו יום יום לעינינו, ועשרה אנשים יחזיקו בענף אחד אשר יתרוצץ בידיהם; גם המבוע אשר השקה לפנים בני משפחה אחת רבו עתה השואבים ממנו, עד כי ישבר הכד על המבוע ועיני המיחלים עליו תכלינה. אלה הם מהחליפות אשר נעשו בארץ², אכן מנהלי העדה סגרו עיניהם מהביט החליפות בתבל, ולא הכינו את בניהם ללכת בארצות החיים כי לא ייראו גם בהמיר ארץ, ולמה עוד יפלא בעינינו, אם נביט כי קוץ שמיר עלה בארחותינו, אשר ימחץ ויחבל רגלי ההולכים עליה, בראש כל חוצות נשמע יְלֵל עטופי רעב וגועים בחוסר כל, ועל כל פִּנה יפגשו פני עברים אשר קבצו פארור ובשרם עֵרום ועריה, ואם תשאלני: אם ה' יעץ רע לבית ישראל, ומי יפר? וידו הנטויה ומי ישיבנה? גם אנכי אשאלך והודיעני: אם איש יינק ראש פתנים מי יורישנו מבטנו? ואם הוא יחתה גחלים על ראשו ואיך לא יִכָּוֶה? האין זאת אחי! לו חכמה השכילו זאת, אז את דלי העם למדו אומנות ומלאכה, או לעדור במעדר את האדמה, כי יכין לו לחמו, ואחר זה יקח לו אשה, וכאשר צוו לנו רז“ל בסוטה ד' מד, ת”ר אשר בנה, אשר נטע אשר ארס, למדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח“כ ישא אשה, ואף שלמה אמר בחכמתו, הכן בחוץ מלאכתך, ועתדה בשדה לך, אחר ובנית ביתך: הכן בחוץ מלאכתך זה בית, ועתדה בשדה לך זו כרם, אחר ובנית ביתך זו אשה” (ועיין ברמב“ם הלכות דעות פרק חמישי ה' י”א דברים הראוים למי שאמרם) ועשירי העם יחנכו וינסו את בניהם לסחור ולדעת חקותיו ומשפטיו, בטרם יאחז במסחר ידו, ואז יבחרו למו נשים, והאיש אשר בו בחר ה' ונתן לו לב נבון להשכיל ולדעת, הוא האיש אשר יקדיש ימיו ועתותיו לתורת ה‘, להורות לעם; ואז כל גבר יהלך בטח במסלתו – אם ה’ יתהלך לפניו – ואיש אחיו לא ידחקון, ולא יצרו צעדיהם ללכת ברחבה בארץ החיים. והמה לא כן עשו, כי כרש כעשיר, כעבד כאדון, כמלוה כלוה, כולם בחרו דרך אחת לצאצאיהם, ועיניהם פקחו להביט על הנסים, והנפלאות אשר עשה ה' בארץ, אם ירים אביון אחד מאשפתות, ודל יקים מעפר, יאבידו האנשים רבבות בניהם להשיא להם נשים, בטרם ידעו מאוס ברע ובחור בטוב, ובלי כל כשרון מעשה ומדע יהדפו אותם לצאת בין שאון קריה והמוני תבל, כי יבקשו אוכל לנפשם ולנפשות ביתם; ידיהם אסורות והכיס ריקה, אך הלב מלא תקוה באמרם: זה האיש ישב עם נדיבים וכסף תועפות לו, אשר ראשיתו היתה מצער, כי בחסר ובכפן סבב החוצות, והיה עזרו למוקש לנַקֵשׁ עם רב. ולא יאמרו אל לבם, הלא אין סומכין על הנס, והארץ נתנה לבני אדם להביט עליה בעיני בשר, ולמה נביט עוד על ארחות עולם אשר הלכו במו אבותינו – הן לפנים גם רוחות השמים הכינו לאדם צידה ובלי רוב עמל ודאגה, אכלו שבעו והותירו להשביע גם נפשות רעבים למאות ולאלפים, ועתה הזמן חלף ועבר, לא ימטר עוד לחם ושאר, אם לא ישקה האדם את האדמה בזיעת אפיו, ולא ישבע לחם בלי עמל וכשרון דעת, לכן יניעון לאכול, לא ישבעו וילינו, ישלחו כצאן עויליהם בחוצות, ולא ימצאו מנחם ומרחם; כי מי יחמול ומי יחוש להם חוץ ממנו?

ועתה ידידי! האנשים המלינים אותך, כרתו ברית עם סכלותם, ועם החושך עשו חוזה, גם את בניהם ובנותיהם יקריבו למולך – זה המנהג, המרטש את עולליהם לפניהם, יראו הרעה נגד פניהם, ואין לב להם לַמרות אולתם, גדעו בסכלותם קרן ישראל, ויבלעו נחלת צאצאיהם ואין רוח להם להתקומם נגד מעקשיהם, ועתה למה יהיה חלקך טוב בעיניהם מחלקת פרי בטנם? ולמה ימר בעיניך אם הרווך לענה אשר מסכו את שִקויָם? אבל אנכי אתנחם מיגוני, נפשי לא תתאבל על מצב בני עמי, כי האלהים הרועה אותם מעודם עד היום הזה, בין סערות תבל, בין מצוקי הזמן, להאיר בהם מאפלי תבל, הוא יאיר להם דרך לנחותם בימי עוני וצרה; וה' אשר פדה אותם מחרב ומחִצֵי אויב יפדם ממות ומחצי רעב, כי הוא בתבונת כפיו הנחם וינחם, ואם התועים יענו וייסרו אותם באולתם, יבוא יום לה' אשר יעלה ארוכה לשברם, וישובו להיות לברכה בקרב הארץ. ובזה הנני לשלם לך נשיך אשר אתה נושה בי, ולכלות את דברי אשר לא כליתי במכתבי הראשון.

הראשונות השמעתיך מגבורת הגאון הצדיק ר' מנשה ז"ל, עתה הנה חדשות אגיד לך, כי תראה איך עיניו צפו למרחוק, ובעד ערפל שפט, כי גם העם ההולכים בחושך יראה אור גדול, ושביב החכמה כברק יברוק ויפיץ את ענני הסכלות אשר הליט פניהם, וכאור שבעתים יזרח להם, לכן לא שְלַו ולא שקט עד כי הביא חכמה בלבו.

בשבתו בוויאזין לשבור צמאו במימי רז“ל ופוסקים הראשונים לא שבר חוק על גבולי מדעיו, לאמר עד פה יבואו ולא יוסיפו; אבל פרץ אותם ושוא גליהם הגיעו עד ספרי פילסופיא תכונה וחשבון, ומאוד העמיק הרחיב בספרי הדקדוק, ספר מורה נבוכים עם כל מפרשיו שגורים היו על שפתיו, ולא מש אותם מזרועו כל ימיו, ורגז ושחק על הנבוכים בעם, האומרים: כי מורה הנבוכים מַשׁגה לב ישר בדרכי האמונה, ונבוכים הם כל ההוגים בו; כי אין דעת ומזימה בהגיגם, ורק האיש אשר כבר נער כפיו מתמוך באמונה, ואובד עצה הוא בלעדו, לו לבד יהיה לפח ולמוקש, איש כזה יכשל יפול וילכד ולא יקום, אבל איש אשר אמון בו, ויהלוך תמים עם ה' ותורתו, ולאמונה יקרא חפצי בה, לאיש כזה עוד יהיה לקטורה באפיו, ולשמן משחת קודש ללבבו. גם ספרי רלב”ג היו לו לשעשועים, כחותם על לבו, כחותם על זרועו, דבריו צפן בלבו, ובצל חכמתו התלונן.

בשבתו בחברת מרעיו, החל איש אחד לשבח את הגר“א, כי נוכח עיניו כל חכמה, וכל סתום לא עממוהו, גם חכמת הדקדוק העזובה והנדחה השיבה לנוה תפארתה, ובהרי מרום ידיעותיו תרבץ, ויאמר לו ר”מ: מי הוא אשר לא ידבר רתת מתהלת הגר“א? ומי הוא אשר ישמע את שמו ולבו לא יחרד? אבל בחכמת הדקדוק ידעתי, כי לא נופל אנכי ממנו. החכם המדקדק ר' נפתלי הערץ שולמאן ז”ל מביחעוו, אשר יצא לו שם בארץ כי מדקדק ומליץ הוא, ויודע לשונות עמים, בא לווילנא בבית הגר“א, וישאלהו לשלום ולשמו, וכאשר ענהו כי הערץ מביחעוו שמו, אמר אליו לשמע אוזן שמעתי, כי מליץ ומדקדק אתה, בחר לך משנה אחת ושים עליה נקודות וטעמים לפי משפטי הדקדוק, אבל ר' נפתלי נאלם דומיה כי לבו מת בקרבו, בזכרו לפני מי יעמוד? ומי יהיה למשופטיו? ויען ר”נ את הגר“א ויאמר: הן בעותי אדני צמתתוני, לכן אין מלה כעת בלשוני; ובשפתי נחת אמר לו הגר”א, הגד לי על מי עבר חרוני כי אימתי תבעתך? ויקח הגר“א את עטו בידו ויפתח את ספר המשנה, וישם עליה נקודות וטעמים. ויהי לתקופת הימים ויבוא ר' נפתלי אל בית ר' מנשה ויספר לו את כל אשר קרהו בבית הגר”א, ולא אֵחר ר"מ לקחת ספר המשנה, ובתעופת עינים, חלק פרק שלם למאמרים ומשפטים, וישם עליהם נקודות וטעמים, ויתן לר' נפתלי לבקר, ולא מצא גם שגיאה קלה. והנה כל מדעיו אשר היו לו לנחלה לא הצפינם תחת לשונו, ולא הסתירם בסתר לבו, אבל חלקם לכל סביביו, ונפשו עלזה למצוא אוזן שומעת. בשבתו בסמארגאן הקהיל בביתו את כל איש אשר לו לב להבין, בלילות השבת בימות החורף – עת אשר החושך יסגיר כל עין לקרוא בספר, ואין נר להאיר מאפלי ליל – והקדיש את כל קרואיו בתורה בחכמה ומוסר, ובכל ימות החול התאספו אליו בבוקר בטרם עלה השחר, ויאלף את לשונם כי יקראו עברית על פי חוקי הדקדוק והנגינות, למען לא יציקו עוד לחשם לפני ה' בלעגי שפה ובלשון עלגים. יבושו מבישיו ומחפיריו! מי מהם עמל כמוהו, להרחיב דברי מדע ומועיל בעם, ועוד אדבר בזה במכתב שלישי, אם יצליח ה' חפצי בידי.

­­­­_____

הערה ו'

פה היה עם לבבי לספח מאמר אחד אשר נקבתי בשם “קרית ארבע” המדבר על שמות המרובעים בפרט, ועל מחשבות ר“מ ז”ל בענינים שונים בדקדוק המפוזרות בספריו זעיר שם זעיר שם בכלל, אמנם יען כי בדבר המרובעים כבר נדפס בשמי בכרם חמד חלק תשיעי מכתב כ‘, לכן חדלתי להביאו פה שנית, אף כי יפקד מקום להגיד מחשבות ר“מ ז”ל אשר נשמטו שם, ומדי דברי במכתב זה, הנני אומר כי רבו שם מארבה שגיאותיו בדפוס אשר לא תעצורנה את עין הקורא, ומעט מהם השחיתו גם את הכוונה וכמו בצד 129 שורה י“א תחת “ענפים היבשים” צ”ל הלחים, ובצד 130 שורה ז’ תחת “כמה פעמים ברבים” צ“ל ביחיד, ואני ידעתי כי המבין יסיר מנפשו את שגיאות הדפוס וישא לעוני אם פעמים ישר העויתי; וישא במאזנים את השגיאות עם הדברים הנכונים אשר מחול ימים יכבדו, והסכל הלא לא ידע במה יכשל – אך שתי השמטות אשר נשמטו שם אמרתי פה להשלימם; בצד 119 שורה כ”ה במקום אשר אמרתי כי שאנן הוא בנין הכבד מן שאון חסרו כדברים האלה “אף כי בעלי השרשים מנו השורש שאון לשאה, והנון הוא למשקל וכמו רצון חזון מן רצה חזה, אפס חפשי הוא לחלוק עליהם ולאמור כי שוה הוא עם שורש סאון בס' אשר מדקדקים רבים הסכימו עם דעת רש”י בישעיה ט' ד' כי הנון משורש, ומצינו בשרשים רבים אשר שין וסמך אחד הוא וכמו רפש רפס, בושסכם (עמוס ה' י"א) מן בוסס, וכן כתב המבאר רוו“מ בישעיה נ' ג' על שם סריס כי הוא מן שרש, ולפ”ז הוא משקלו כמו גדול קרוב. וכן בצד 120 שורה כ“א במקום אשר הבדלתי בין מגולל וגלגל חסר כדברים האלה: “וגם שורש פור ופוץ נמצא בשני אופני בנין הכבד, שורש פור נמצא אתה פוררת בעזך ים, ושורש פוץ נמצא וכפטיש יפוצץ סלע, ובשניהם כתוב באיוב ט”ז י”ב שלו הייתי ויפרפרני, ואחז בערפי ויפצפצני, באופן השני ומבנין הכבד, והטעם בזה כי ה' אשר פרר בעוזו ים, הלא אך רוח נשף בהם יתפורר, וגם דבר ה' החזקים אשר ישוה לפטיש החזק המפוצץ סלע, הלא גם אם יכה פעם אחת ולא ישנה יפוצץ הסלע לכן אמר בפיעל עד"ז, אבל איוב אשר חפץ למות פתאום כשוט, וברגע רדת שאולה, ויריב עם ה', למה ידכאהו במכאובים ופרץ על פני פרץ פָרַץ בו, לכן המה ברוחו, שלו הייתי ויפרפרני פעם אחר פעם, ואחז בערפי ויפצפצני מעט מעט, ולא יתנני למות פתאום לשכוח כל עמל ותלאה.

_____

הלא ידענו גם היום – ואף לפנים – כי רבים הם המתקדשים והמטהרים, אשר בלבבם יכבדו את החכמה, ותפארתה יעריצו, ובפיהם יקומו נגדה לתִתָּהּ לשמה ולשׁרֵקה, למען קנות לב הבוערים בעם, האומרים לחכמה סורה ממנו? מה היא כי תועיל? ומה עוזה כי נפגע בה? אך ר“מ ז”ל אשר בתומו תמך, לא שם בסתר פניו, ובקהל עם, רָב את ריבה, הגיד להם את יקרת ערכה, ופחתת וגרעון אשר בלב בוזיה, לכן עצמו מאוד שונאיו שקר. ויהי בבואו לוואלין חלה את חליו, נעזב ומשולח שמר את ערש דותו, אין איש בא לראות שלומו, ועוד רבים אשר שמחו לאידו, כי בצל החסידות חסיו, ויקרב אליו בעל המלון, ובפיו מלא לעג, ויאמר אליו; ראו נא גם ראו, כי אך אור מתעה היא החכמה אשר באורה תלכו, ולכן ינוסו כל העם מפניה כמו מפני אש לוהט, גלמוד תשבו ביום צרה, ומי יסור לשאול לשלום לכם? ומנחם לא תמצאו גם בין רבבות אנשים המוקירים מפז את תורתכם, כי אמרתם לחכמה אחותי אָתְּ. אשרי האיש הנוטש נחלת החכמה, והאולת היא לו לשמש ומגן, הוא ינחל חן וכבוד בכל הארץ, והון ועושר חלקו. ויען לו ר"מ בשחוק ויאמר: הן תשוה לאחד מבני הצפון, כאשר הכניעו את אויביהם ויגרשום למערב, קצרה נפשו בעמל הדרך, ולא יכל שאת שרב השמש הבוער כתנור, ויבוא החדרה, ובירכתי הבית שם מעונו להמלט מפני קרני השמש החודרים בחדרו, ויצר לו על רעיו, כי חצי השמש יכום, ואין מנוס להם, ויִוָעַץ לכסות את החלון בשמיכה למען תקדר השמש בצהרים, וְיִכָּנֵף הוא ואחיו מחום היום, אך אחד מבני ארצו אשר ישב על ימינו וירא את עמלו פער פיו בשחוק, ויאמר: הוי קצר רוח! התחשוב כי צלעי חדרך המה קַצְוי ארץ? והשמש אך בחלונך לבד תופיע? ואם תצודנה ברשתך, תאסף מן הארץ? דע נא איפוא והבן כי חלונך מאפס ותהו נחשב מול מרחבי ארץ, ואם אתה נחבאת בכלאך ולא תלהט אותך, עוד היא כגבור תרוץ אורח, ותאיר את פני הארץ: כן התבוננתי מדבריך, כי תחשוב את עיר מגורך עם מגרשיה והאנשים אשר בקרבה, לאפסי תבל עם כל העם ההולכים עליה, הה! נואלת מאד, עוד הארץ רחבת ידים גם בלעדי עירך, ומתי מספר הגרים בה כמר מדלי נחשבו מול אלפי רבבות אנשים אשר על פני האדמה; ואם אתם מאסתם בחכמה, ותדושנה ברגל גאוה, עוד רבו מאד מספר אנשים המבקשים את פניה, וישימו אותה לפאר ועדי על ראשם; ואם העיר הזאת במחשך שָׁתָה סתרה, להשמיד את החכמה מקרבה, עוד לא צר לה המקום להשתרע, ובכבוד ובהדר תנוח על גפי מרומי קרת.

בימי נעוריו, כאשר אויביו צררוהו גם יכלו לו, וגם חפצו למלא נפשו דברי חפץ וחכמה בָּעַר כאש בקרבו, וירא כי אין מנוח לו מבית ומבחוץ, מבית תנידהו החכמה לבקש לו פלגי חכמה, ולכבות את התבערה אשר בקרבו, ומבחוץ אויביו מררוהו ורבו, ולא נתנו מנוח לו, ויבחר לעזוב את ארץ מולדתו וללכת בערלינה, היא העיר אשר היתה למקלט לרבים מגדולי ישראל מאז ועד היום ובה מצאו מעוז ומחסה כל מר נפש, וכל איש מצוק, בה מצא אז מפלט הגאון בעל פרי מגדים כאשר מצאוהו לחץ ועוני, וגם הגאון בעל נצח ישראל כאשר פשקו עליו אויביו פיהם לבלעו חיים, וירא כי מחִתָּה קרובה לו, זנח את ארץ מכורתו, ואחז בקרנות עיר בערלין – היא העשויה לבלי חת – וינצל³, תחת בשנה לקח כבוד שבעתים, ועצמו מאוד אוהבי נפשו. גם נפש הגאון ר' מנשה קותה לנוח שם מאויביו מסביב, ובלי שטן ופגע ישבור צמאונו בתבונה אשר כפלגי מים תזל שם לפני דורשיה. אמנם כאשר בא בקעניגסבערג מצא שם הרבה מבני אחיו בני ליטהע ופולין, אשר באו לסחור בארץ הזאת, וכאשר גלה את אזנם, כי נפשו אִוְּתָה ללכת בערלינה, לינוק ולשבוע מזיז כבוד החכמה, ספקו עליו כפים ויניעו ראש: הוי הדרת ראשינו! אמרו אליו, איזה רוח עבר עליך לבגוד בברית אשר כרתָּ עם גדולי ישראל בארץ פולין, ותלך לעשות ברית עם אנשים הלובשים מלבוש נכרי, את זקנם יגלחו ופאת ראשם יקיפו. האם גם אתה תבוא במורדים? הלא אוהביך יקראו אחריך מלא, ויקובו את שמך אשר נקבו בעדתם; אבל הוא מפני קולם לא חָת, ומהמונם לא נענה, ויבז לסכל מליהם; וכאשר ראו כי תוכחתם לא עשתה תושיה, ויפרשו מלכודתם עלי נתיבו, כי עמלו אשר לא יתנו לו שטר נסיעה (רייזע־פאַס) וגם עמלם לא לריק היה, וירא כי מחשבתו לא עשתה פרי, וישב לביתו סר וזעף.

אפס אם החכמה גרשו מפניו, אבל אהבת החכמה לא שרשו מלבבו, כי בשובו לביתו אסף המון ספרי עברים המדברים מכל חכמה ומדע ובסתר אהלו הגה בהם, ובהיותו בבראד וַיִוָּעד בחברת משכילים, הגיד להם ר“מ את אשר מצא בתבונתו בחכמת החשבון, ויתמהו על רוח בינתו, ועל תחבולותיו העמוקות; אמנם אמרו לו, כי אם בא בסוד החכמה כאשר גלו לנו חכמי זמננו בספריהם, אז מצא דרך סלולה ורוחה לבוא אל פתרון שאלותיו, תחת אשר כיום אך ברוב עצה ומזימה יעבור דרך עקלתון טרם יודע לו פתרונו, ויתעצב אל לבו על עמל נפשו ובשרו אשר פזר לרוח. ובשובו לביתו אסף הרבה ספרים מחכמי גערמאני ופולין, ובלי מורה השלים נפשו בשתי הלשונות האלה להבין ולהשכיל בספרי חכמה ומדע הכתובים בשתי הלשונות אלה; אפס אך בכבדות וביגיעת בשר השיג הספרים האלה, ואשר הגיעו אליו כבר נושנו מרוב ימים, וגם בכבדות הבין קרוא בהם, כי רק בעזרת ספר המלים השכיל בהם לדעת. ואני בעברי דרך עיר…. קטנה ומצער היא, אך סכלותה רבה מאנשיה, שמעתי כי אחד מזקני העיר שפך אלה ובוז על הגאון ר' מנשה ז”ל, כי הוא הביט בחדרו, תוך החור אשר בדלתו, וירא כי ספר כתוב בשפה זרה פתוח לפניו והוא הגה בו, ובידו היה חרט, ויכתוב תמונות זרות ומבהילות.

גם בכל המכונות אשר ראו עיניו, שם עליהם לב להבין ולהשכיל בכל אופני תהלוכותן ומסבות אשר יסבו בלכתן, למען ידע ויבין ויעשה כמעשיהן, או לעשות מכונות הדשות למלאכות שונות על פי אופניהן; השר אשר בסמארגאן באהבתו אל המצאות ופעולות החכמים החדשים, צוה לאחד חורש חכם וחושב כי יעשה לו מורג חדש (דרעשמאשינא) אשר ידוש אלומות רבות כאחד, וגם יזרה את הדגן ברחת בלי פועל כפים, וכאשר התבונן עליו ר“מ ז”ל, חשב מחשבות ותכן בעצה לעשות כלי מחרש אשר יחרוש בצמד בקר יותר מאשר יחרושו היום עשרה צמדי בקר, אפס עשירי ישראל הלא אך במסחרם שמו מבטחם, ולבוז היה בעיניהם לפַתֵּחַ ולשדד האדמה לא פנו אליו פנים, כי מה להם ולמחרש? וגם אצילי העמים בוז יבוזו את העברים, ויאמרו על חכמתם כי נסרחה היא, לכן לא מצא איש אשר יפזר מכספו לעשותה, ומחשבתו נשארה מעל. אחר זאת פנה לעשות מכונה לטחון עלי טאבאק להריחם, ויען כי רבים הם בארץ אשר יריחו טאבאק, האמין כי מהר ימצא איש אשר יפזר מכספו לעשותו, ודרש את פני אחד מהעשירים אשר אהבו, כי יתן כספו, והוא יכוננהו ויעשהו ופריו יחלקו ביניהם; אפס העשיר הראה לו חשבונות רבים, כי אם ישים את הונו במסחר יביא לו שכר הרבה, מאשר יביא המכונה, וכן השני וכן השלישי לכן לא נעשתה עצתו.

כאשר בקשה הממשלה לפתוח בתי ספר לנערי בני ישראל, ולהרחיב המדעים גם ביניהם, כי אמרה עליהם עם תועי לבב הם, עם עמקי שפה אין בינה, ויקנא הגאון ר“מ ז”ל לכבוד עמו כי הורד לארץ, ויבקש להראות לה, כי עוד לא אבדה חכמת ישראל ובינת נבוניו לא נסתרה, ויחבר ספר בתמונת מכתבים, אשר בתוכו נמצאו הרבה המצאות חדשות וחריפות בחכמת חשבון הגבוה, ויבקש למסור זאת בידי הזקנים המביטים על מצב העם, כי יתנו את ספרו לאחד היודע שפת עברית ורוסיש להעתיקו, למען תראה הממשלה ותוכח את יפי ערכו ועומק תבונתו, ובזה יתרומם קרן ישראל; אף הוסיף לאמור למו, כי גם הלוחמים ילמדו ממנו לקח, והעומדים בקרב יקחו עצה, כי הוא יכלול רבות גם מעניני תכסיסי מלחמה. הספר הזה בא בידי הרב הגביר ר' יוסף ז"ל מוויאזין אוהבו, ויבהל מאוד, גם השומעים שמעו את דבריו, ולא קמה עוד רוח בהם, כי אמרו: הן עד היום אך מאסה בנו הממשלה, באמרה סכלים אנחנו, דור עקש ופתלתל, ולעת מחר אם תראה מכתבים כאלה, גם תקצוף עלינו ותגער בנו עד מאוד, גם תשים עלינו להביט על מצפונינו, כי תאמר, את שדה המלחמת יעבודו ומשדה תבואות ינוסו, כי שדה וכרם לא יעבודו, לכן נועצו יחד להשליך את ספרו באש.

הלילה חמק עבר, צלליו מפני אור בוקר ינוסו, עמהם יעברו גם רגעי מרגועי אשר הקדשתים לפניך: עבר ליל, כלה חושך, ואור השמש פקח את עיני לראות קץ ותכלית למכתבי – אהה! חשכה לפני השמש בצאתה, כי היא תרדפני על צוארי למהר לעבודתי, ועתה חכה נא לי עוד ימים, אם מעט ואם הרבה, והרגע, עדי אבוא אל המנוחה למנות לך את החסרון. ואתה אם תשא לפשעי ואם אין ידוע תדע כי אני לא אחשה ולא אשקוט – הכן נא לבך לקרות את מכתבי השלישי השמור בלבבי.

­­­­_____

 

מכתב שלישי    🔗

בשם ה' י“ג אייר תר”ו לפ"ק פה ווילנא

השלום לך אוהב יקר מפז כו'

מי זה האיש השוחר את האמת, לא ייעף ולא יִיגָע לבקשה כי יגיד לי: מה היא? מה תמונתה? מה תוארה? מה שמה ושם בנה כי ישאף אחריה? איפוא תמצא כי ידרשנה? אם מארץ תצמח? אם בשמים מעונה? או בקצות הארץ תאחז, כי אליה ירוץ בעֹבי גביו להשיגה? הן אם אבוא במקהלות בין חבלי אנשים, אזני תקשבנה, כי כולם יקראו בקול: אמת! אמת! אמת! אותה אנו מבקשים, כי תהיה נר לרגלנו, ובשמה נדגול; כמעט נפתה לבי להאמין למצוא שמה מעונה, ואת האנשים אשר באו בסודה. אבל קרבתי לגשת ולשמוע, מה חפצם בלבבם? ומה נפשם שוקקה? וראיתי כי רק תשוקתם לבד תנהלם, ובלום ברסנה ישתקשקון ברחובות קריה, והאמת תשרת אותם אך למשגב ומפלט משוט לשון, למעיל צדקה לנהול חן וכבוד; בפיהם יביעו: כי מפני שקר אויבנו אנחנו נסים, ואל האמת חמדת לבנו, אנחנו רצים, ולבם רחוק ממנה; ורק אשר יחמדו בלבבם, נקבו בשם אמת, ואשר ישנאו – שקר. ופעמים ראיתי להקת בני אדם אשר נתעו במו אופל, כי גם חִכָּם לא יבין אם הַווֹת, או כֵן ידברו, ולשונם בפיהם אך תרמית לבם תהגה; ולכן תחזה המונים המונים אשר בחרו להם דרכים הפוכות זו מזו, וכולם יהגו בגרונם, כי לחסות במחסה האמת יחפוצו, ונפשם קצה לראות ארחות עקלקלות אשר ילכו במו מנדיהם, המלאות שוד, כזב, עושק ומרמה. אשר לזאת אמת יהגה חִכִּי, אם אומר: כי הבל מעשה כל בני חלוף, אך כזב נצב סלה. פסה אמת מן הארץ, ודרכיה שָׂכו מבני אדם, אבל החפץ, התבונה והאמת מדומה, המה שלשה הרועים אשר ירעו את האדם על נאות החיים, למען תִּמָלֵא תאוותו. בראשונה יקיצנו החפץ מתרדמתו למען יחשק בדבר להשיגו, ומקוצר ידו ורפיון חילו על כל החיים שלח לו אלהים את התבונה לעזר, והיא ברוב עצה ומזמה תכין לו תחבולה להפיק זממו, וכאשר ישיגנו וישביע נפשו השוקקה, אם במשפט ויושר או בעושק ומרמה, תבוא האמת אשר בדו האנשים מלבם להמתיק לו חבלו, היא תחבוש את עצבתו, כי לא יתעצב אל לבו, לאמור: עשיתי לי עושר לא במשפט, היא תדבר נוחם על לבו, כי צדקו מעלליו, אין עול בהם, והתבונה והאמת, שתיהן בנות הן לְאִמָּן – התשוקה, היא הורתן ויולדתן, ולכן כרחוק תשוקת בני אדם, איש מאת רעהו, ככה רחקו גם תבונתם ואמתתם.

וגם בדעה וחקירה אם יעמיק האדם לרדת, גם שם חפצו ינחנו, וברסנו ינהלנו, וכאשר ילאה להעמיק או לעלות על במותיה או אם יֵצֶר לו לשום שקר בנפשו, לאמור: כי עצתו נפתלה, ומחשבתו לא נכונה, אז חפצו יסיתנו, לאמור: עד גבול האמת הגעתי, על ראש הפסגה עליתי, מקום אשר כל צפוניה נשקפו, עד יבוא השני וחקרו, ויהרוס את דבריו ממַסַד עד הטפחות; ומי יתקע לנו כף אם גם אותו לא התעה חפצו לנטות מדברי רעהו, לכן כשלה ברחוב אמת, וגם בספרים אין נכוחה. אחת על כן אמרתי על בני אדם: כי במקום אשר לבו יטנו, שם גם שכלו יורנו. אבל האלהים לבד הוא השומר אמת לעולם, וגם מלך אבי בני עמו ינצרנה, שמה תמצא מנוס לנפשה, לא לִילֶדֶת בית, או לאמה אל החפץ, אבל לעקרת הבית, אֵם כל פעולותם; כי מה בצע למו, אם זה ישמח וזה יאנח, זה יתענג מרוב טוב, וזה ירעב מחוסר כל, אך טוב להם, כי כולם יתענגו בטוב, וכולם ישמחו בחלקם, לכן רק אמת וצדק במשפטיהם נפגשו.

ואני ידעתי כי תאמר התולים עמדי, וכתועה אדבר לגזור את האמת מן הארץ, ולהכריתה מחברת בני אדם, אמנם מי יתנני ואנהגך אביאך לראות דרכי יושבי איים רחוקים, ומנהגי בני קדם וימה איך שונים המה זה מזה, וכרחוק מקומות מושבותיהם רחקו מחשבותיהם, אשר יחשבו אלה לבוז וחרפה, יחשבו אלה לכבוד והדר, ואשר יאמרו אלה כי נפתל ועקש הוא, יאמרו אלה כי מישרים הם; ידעתי כי אז בלב רגז ובהלה דברת, ואנכי עניתיך בקול, לאמור: אך נואלים הם האנשים הבוטחים בלבבם, נִשׁאו כל בני אדם האומרים: התבונה – בלי אמונה – לנו לאורה, אבל המנהג לבד ישורר על פני תבל, ומשענת הדעת אשר ישענו עליו הוא, רק משענת קנה רצוץ בידי המנהג; – וכאשר תרבה לחקור, מבטן מי יצא המנהג היושב על כסאו? אז תמצא כי התשוקה היא אֵם הורתו, ויליד בית הוא אל החפץ, אשר כבר נשכח זכרם.

ועתה ידידי! אל תרגז בטנך לקול דברי היוצא מפי היום, ואל תתעבר על אחיך היושב לבטח אתך, אם דבריו לא ימצאו חן בעיניך, אל תפן אל אָוֶן – אל בני אדם אשר עברתם הקשה היא תבונתם, ואגרופם העז הוא משפטם. אבל ה' חננך לב דעת הוא ילמדך, ואלהים נתן לך רוח חמלה היא תאלפך; ואם עוד תשוב ותרשיעני, הה! מי יקום לשופט בינינו? פן לבבך לא רוחץ מחטאת ההרגל, וחפצך לבלי נטות ימין ושמאל השמן את לבבך, על כן תְּעַוֵת משפט; גם אנכי לא אצדיק נפשי, לאמור: כי הצדק בימיני, כי מי יודע, פן לבבי חַלָשׁ ורוחי רפה לשאת מלא כף תלאה, לכן חפצי התעני להוציא משפט מעוקל. אבל זאת תהיה כברית בינותינו; אני לא אגזור אומר כי מישרים שפטתי, ואתה לא תענני ברב קצף ועברה – כי מרוב קצף תתבלע חכמה, ואחרית עברה היא אולת ושגעון; גם לבי לא יבטיחני כי אך אמת יהגה חִכִּי, ואתה לא תאמין בלבבך כי לא יחשוב רמיה – כי בוטח בנפשו הוא כסיל; חלילה לך לטפול עלי עון כי רוח החופש התעני, וחלילה לי להָמֵר על לבך כי הוא קשה כאבן, אשר מדמעות עשוקים לא יֵרַךְ, ורוחך נחושה אשר לא תנוד מזעקת דל – כי אוהב מַצָה חומס תורה. ועתה עם באת בברית הזאת, הסכת נא ושמע.

האלהים ברא את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת אלוה להחייהו; ובזה כונן את האדם מן הגֵו והרוח בפלס ישר, בד בבד ילכו ולא יחסר המזג, הרוח לא יגבר על הגֵו, והגֵו לא יכניע את הרוח, אבל איש איש יפעל פעולתו אשר פקד עליו היוצר. והנה האיש אשר רוחו יִכָנע מפני גֵווֹ, ישוה כבהמה בבקעה, ילך אחרי שרירות לבו הרע, וכדוב שוקק תשוקק בקרבו תשוקתו; אף יגרע יותר מחית השדה אשר חלק להם היוצר את ההרגש (אינסטינקט) לשמרם בדרך וממנו לא יטו עקב, כי ההרגש ציר נאמן הוא לשולחיו, ותאות אדם אם תתענו מן אורח ישר, אז עוונותיו ילכֻדנו, ובחבלי חטאתו יִתָּמֵךְ, עד בור ינוס ולא יִמָלֵט. והאיש הנותן את גֵווֹ למרמס לפני רוחו, ועוכר שארו ובשרו, למען תחזק רוחו בקרבו, זה האיש ישחית מאיש מראהו, מחלה ומדוה מנת גורלו, וכצל יהלוך נגד החיים: גם מנוחתו כרוח תנוס, ולא ידע שָׁלֵו בבטנו, כי הרוח ישאהו על כנפיו מקצות הארץ ועד קצהו, יקלענו אחור וקדם, שמאל וימין, גם מרום ושפל. ופעמים רבות כאור מתעה רוחו יַתְעֶנו מדרכי צדק ויושר ובדרך נכוחות יְעַוֵל. והנה שתים הנה הנְסִבות לזה.

א) כי אין מתג ורסן אל הרוח אשר שם ה' בקרב האדם, לא ידע חוק וגבול, לאמור עד פה יבוא ולא יוסיף; אבל ירכב בחזיונו על כרוב, יעוף מעל לגבהי שחקים, ויֵדֶא מעל מרומי שחק, ואין מעצור לו; גם לקצבי הרים ירד, ובתהום רבה יצלל, ואין בריח וחומה לו; לכן יוליך את האדם שולל, חזון שוא יחזה, ומקסם כזב יבחר, ואחרי לא יועילו יהלוך, מנוחתו תעזבנו ומחלתו תספחנו. לא כן האיש הנותן חלק לרוח וגם לגֵו, גֵווֹ יעצרנו כי לא יפרוץ את הגבול, הוא יורנו כי לא יצעד ברעש ובזעם, אך שקט, אך שלוה יבחר.

ב) כי תכונת הרוח היא כים נגרש, והשקט לא תוכל, וכשאון גלי ים תניד את האדם אשר יכוף כאגמון ראשו מפני הרוח, כאשר ינוד הקנה במים: פעם תרדפנו הנה ופעם הנה, לכן לא ישמור אורח ישר, וכשכור יחוג וינוע במסלולו, לא ידע מנוח בביתו, וגם עם אנשי בריתו לא ישלם, כי הרוחות אשר ינועו סלה לא ישוו יחד: אם רוח גבר זה ישאנו קדמה, רוח השני ישאנו נגבה, והמריבה תסכסך רוח איש באיש, ונבקה רוח שניהם בקרבם, מהומות רבות תהיינה בתוכם, דרך נכוחה לא ידעו, וכזביהם יַתעום אל אשר יִשָׂאם הרוח. אפס אם גם גֵוו יקח חלקו, אז שניהם יחד ירעו את האדם על נאות החיים, כי הגֵו יעצור ברוח כי לא יהמה כים, ולא יהגה ריק, הוא יורנו כי האורח הטוב לו יבחר ללכת, ולא יטה אשורו ממנו.

אמנם ידידי! אל תפן אל און לאמור: כי שפכתי כמים עברתי, על חושבי מחשבות, אנשי רוח יועצי עצה; כי אנשים כאלה הלא דרך ישר בחרו, וישר תחזינה עיניהם. ידעתי כי אך בעצה תכון טובת גבר, ובתחבולה יעשה לו אֹשר; אבל על אלה רודפי הבלי שוא, חוזי חזיונות הבל, ומקסם כזב בחרו, עליהם שטפה עברתי ועברה, כי המה גם בעצתם, אך יעצו בושת לביתם ובתחבולותם אך הוות ומרמה יהגו, ועתה אמרתי להשלים פה חקי אשר גרעתי בספרי כרם לשלמה במבוא צד 22 בדברי שם איך יזכה גבר את ארחו לפני ה', וזה הוא:

ולי מה צדקו התמהון אשר תמהו רבים וגדולים על אבי הנביאים ונביאי ה‘: למה החריש ולא גלה את אזני בני ישראל כי יש שָׂכָר לפעולות צדיק גם אחרי רדתו קבר? וגם אם בשרו כרקב יבלה, ורמה תכסה עליו, אך נשמתו לעולם תחיה, והיא תתענג על רב טוב הצפון אם יעשה האדם צדקה וחסד בארץ, וחבלי שאול יְסַבּוּ אותה אם ירבה עמל ואון? ואף כי לא נוכל לכזב כי נמצאו רמזים מרמזים שונים בדברי התורה והנביאים אשר יש שארית לנשמת גבר, ואחרית צדיק לא נכרתה, אמנם מדוע הסתירו זאת מעיני ההוגה בתורת ה’ והחביאו אך בסתר לשונם, ולמה לא הגידו כזאת לעין השמש? ומדוע אך בסתר דברו אל האדם? והנה רבים וגדולים הסירו ברב תבונתם את המכשלה הזאת מדרכי התורה, וכאשר הזכרתי אותם בספרי כרם לשלמה, והתוכחתי עמהם, אבל לדברי כלם לא תסור הפליאה מאת אנשי אלהים, נביאי ה' אשר שאלו בפיהם:

מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בוגדי בגד? ולפי קבלת רז"ל גם אבי הנביאים תעה לבבו לבוא באורח משפט ה': מדוע הצדיקים דכים ונכלמים ילכו בארץ, עשוקים ורצוצים בין החיים, והרשעים עתקו גם גברו חיל; ולנו הדבקים באמונת השארת הנפש, הלא לא נתמה עוד על החפץ; הן כל איש אשר רוח בו יודע: כי אין איש בארץ אשר לא עשה צדקה וחסד בימי חייו, גם אם הרבה לפשוע, ואין איש צדיק בארץ אשר לא יחטא, והתבל הזה הוא אך מקום זרע, אשר יזרע האדם את פרי מעלליו, ומקום הקציר הוא בעולם הנצח, שמה יבצור האדם את פריו אשר נטע פה בארץ, לכן הרשע גם אם יפרח פה כתמר כי גשם צדקתו המעט ישקנו וְיִשְׂגֶה כארז, אך אשכלות מרורו ישאו, וענבי רוש ישבע בעולם הנצח, שם יבוא עתו לעולֵל אחרי פרי עצו אשר נטע פה. והצדיק גם אם שחוח יהלוך, ושפל מארץ ידבר, אך כגפן סורחת יעשה פרי ביום אשר יבוא ללקוט את פריו, וגם אם יכהו שרב ושמש בעון בצעו אשר לא נקה פה בארץ, אך כצל יעבור יום, וכאשר יגוע ויאסף, אז ימצא יבול בגפנים, ואור אלוה יהל עליו, שמש צדקה ומרפא תזרח לפניו גם במחשכים בין מתי עולם?

אמנם אם נפקח עין להביט בתורת ה‘, אז נחזה כי ה’ חפץ במצותיו אשר האדם ישמור ארחות היצירה, וילך בדרכי התולדה וטבע אשר הָטבע היוצר, הוא יסתיר פניו מהדברים אשר הסתיר היוצר, ויפקח עיניו אך להביט את הגלוי לפניו, לא יעלה גבהי שמים במחשבותיו, אך יתיצב על דרכי תבל, לא ידרוך באורח עולם אשר דרכו בו מתי און, כי תעו אחרי ההבל ויהבלו, דרשו אל המתים, ושאלו באובות וידעוני, ועוד דברי הבל כאלה אשר אין להם שחר, כי עיני גבר אם תצפינה אך בצפון, ויבז את הגלוי לעין, לאט לאט יסור אחרי ההבל ויעמיק סרב באולתו; אבל ה' חפץ בנו כי נשמור עתותי חריש וקציר, כי נצא לפעלנו ולעבודתנו עדי ערב, ולא לדרוש במכוסה ממנו, לכן כאשר הוציא ה' את עמו מבית עבדים ויטעם בהר נחלתו, חפץ ראשונה לטהרם מכל גלולי מצרים, ולהרחיקם מכל תועבותם, כי ילכו בארחות היצירה אשר יצר להם ה‘. ומנסבה זו באו אזהרות מאזהרות שונות, כי כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם לא תעשו, ולא תשקצו את נפשותיכם בשקוצם; וכה שם לפניהם תורת אמת, כי יעבדו את אדמתם, וברנה ובתודה לה’ ישאו אלומותיהם, הכורם והיוגב יבצור את כרמו, אפס גם את האלמנה גר ויתום לא יעזוב, את פאת שדהו לא יכלה, ואת הלקט לא ילקט, ולא יעולל אחרי הכרם ולא יפאר אחרי הזיתים, כי זה הוא מנת העני, ועוד מצות רבות אשר צוה ה' אותם לשמרם באשר כי אנשים הם על פני הארץ אשר שולחו הנה לעבדה ולשמרה. ולמען לרומם אותם על כל חי ולהראות להם כי נפש אלוה בקרבם, ונושא צלמו על פניהם הרבה לצוותם כי יחוגו חגים לה‘, שבתותיו ומועדיו לעשות לדורותם. ובזה שם ה’ לפני עמו ישראל דרך ישרה וסלולה, הגֵו לא יגבר על הרוח והרוח לא יגבר על הגֵו: הגֵו יעבוד את האדמה אשר לזה נוצר והרוח יורה לו דרכי ה' ומשפטיו, לעשות צדקה וחסד בארץ, ואת שם ה' ישוה תמיד לנגד עיניו, והאיש ההולך בדרכי התורה, אם הרוח והגֵו במאזנים ישאו יחד, ישוו בד בבד, וזה הוא האיש אשר בו בחר ה'.

אף הוסיפה למו התורה לתת משמר להם, כי קרסולם לא ימעדו בלכתם בה, ולא יטו אשוריהם מני אורח ישר ולמען לא יגבר הגֵו על הרוח, וישוה כבהמה בבקעה, שם ה' את שמו הגדול לטוטפות בין עיניו, ולאות על ידו, גם בכנפות בגדיו ישים את אותותיו כי לא יתור עוד אחרי לבו ואחרי עיניו, ולמען לא יגבר עליו הרוח, ויתעה במחשכים, וילך אחרי תעתועי מצרים וכנען, הזהירם כי לא יְחַיו כל מכשפה, ויבערו כל גלוליהם ושקוציהם מן הארץ, ולכן לא הבטיח להם כי יבואו על שכרם במות הגויה, ויגמלו בשוב הבשר לעפר, פן ישובו לכסלה לתת המשרה שנית בידי הרוח הסתור מעיני גבר, ויעמיקו אך לחקור במופלא, ולדרוש במכוסה, וזאת תתעם מעט מעט ללכת גם אחרי הבעלים, ולדבוק בכל הבלי מצרים, יאמינו בתרמית לב ובחזיון הרוח, וירדפו רוח קדים כולם, כי יראו אשר גם דבר ה' נוסד על רוח. ומי הוא החכם אשר ידע לפלס את הרוח לאמור כי זה הוא רוח שקר וזה הוא רוח אמת? על כן הסתיר ה' את שכרם הצפון אך ברמזים שונים, וגלה למו את הגלוי לעין, כי יש אֵל אלהי הרוחות לכל בשר, הפוקד על כל מעללי גבר ושכרו וגמולו אתו, ואין לאדם אך לְיַשֵׁר דרכיו, ולשמור עקביו כי לא ילכדו ברשע, וגמולו הסתור, צפון הוא בידי אל מסתתר, אשר ראה בחכמתו להסתיר זאת מפני בני אדם, הוא יצדיק וירשיע, ייטיב וירע כמשפטו וכצדקתו, וצדיק באמונתו לעולם יחיה.

ועתה ראה בדברי הנביאים אשר שאלו את פי ה‘: מדוע דרך רשעים צלחה? לא שמו תָהְלָה במעשי ה’, כי לבם נכון בטוח אשר אל לא יעות משפט. ולא על מעלליו תלונותיו, כי משפטי ה' צדקו יחדיו, הוא לא יעזוב רשע נקי, וצדיק בלי גמול; אבל דרשו את ה' למה הצפין את דרכיו מפני בני אדם אשר לבם צפון משכל, ולא הראה למו גמול צדיק ורשע? ולמה יַשְגֶה בני אדם בדרכיהם, המביטים בעיני בשר ועמקי שאול לא ידעו, כי יחזו ישרים נמוגים יהלוכו, ורשע ומעול יצלח ויפרה ברעתו, הלא יתעו במשפטם לאמור: כי ה' ישנא צדק ויאהב רשע, לכן יברך פועל כפי המעול, ויאור מעגלי צדיק. וזה הוא דבר ירמיה (י"ב: א’–ד') “צדיק אתה ה' כי אריב אליך” הן לא אבוא עמך בריב, בי לבי יודע, כי צדיק אתה, ורשע ואוהב חמס שנאת, וגמול צדק ורשע צפון אתך ונעלם מעיני בשר, “אך משפטים אדבר אותך” בזאת לבד אריב אליך “מדוע דרך רשעים צלחה? שלו כל בוגדי בגד וגו' עד מתי תאבל הארץ ועשב כל השדה ייבש מרעת יושבי בה” אשר עיניהם סוגרו להביט במעמקי שאול, ואת משפטך לא יראו, המה תעו במזימותם, בראותם כי רשעים עתקו וגם גברו חיל, ולמראה עיניהם ישפוטו, ולבם טפש מהבין, המה יוסיפו עוד להשחית את דרכם, וישחיתו את הארץ באמרם: כי שלו כל בוגדי בגד וברוכים הם לה' "וכן חבקוק בשועו על ה' “למה תביט בוגדים תחריש כבלע רשע צדיק ממנו” אמר שם “על כן תפוג תורה, ולא יצא לנצח משפט וגו' ותעשה את האדם כדגי הים כרמש לא מושל בו” כי עיני גבר מוכות בסנורים, ולא יראו אחרית כל גבר וגמולו בשאול, ולכן יתעו התועים לשפוט, כי זרועם לבד היא הצלחתם, וגבורתם היא תשועתם, על כן כל אשר בכחם לא יחדלו לעשות, ובזה מלאו את הארץ שֹׁד וחמס, וכן כל הנביאים שמרו את האמונה באל־מות הנפש בלבבם, ורק ברמז ובסתר דברו ממנו אל העם, אבל לא הרבו לספר בעם את רב טוב הצפון לצדיק בעברי השאול, כי התורה תכסה ואיך הם יְגַלו. ואם היוצר כסה בענן על נפש האדם ועל שכרה, למען לא תהיה לאור מתעה לבני אדם להתעותם בתעתועי מצרים וכנען, או מִסִבָּה אחרת אשר ראתה חכמתו, מי זה גבר יהיר אשר יאמר, אני אגלה זאת לעין השמש, והיא תהיה עוד למרפא, ולמאיר דרך להם? לכן שמרו גם המה את דרך ה', ולא דברו זאת בפיהם.

ולחזק הדברים האלה, אך אחת אגיד לך: כי אם תשאל לדור ראשון הוא יגד לך, כי ממשלת הכהנים בעם בימים הקדמונים, היתה כצרור אבן במרגמה, כי מלאו את הארץ בקדם ועוננים, קסם ואליל. לא למדו את ידי העם לעשות מלאכת חרש וחושב, הנותנת פאר ועדי לעם ההולכים על הארץ, או לחרוש ולעדור במעדר את האדמה, הנותנת לחם חוק לעובדיה, אבל המה בלעו את אורחותם בהבליהם, והתפארו כי ברוח שפתותיהם יטיפו ההרים עסיס, והגבעות תתמוגגה מחלבן, וברוח פיהם ימיתו את אויביהם – לא בחרב, ולא בחנית; לכן הפכו את שדותיהם וכרמיהם לחרבות מדבר, ועריהם הבצורות לגלים נצים. וגם אם שלום היה להם מסביב, לא מצאו מנוחה ושלוה בקרבם ממריבה ותלונה אשר היתה בין הכהנים⁴ כי כל אחד בקש ברוחו להתרומם ולהשתרר על רעהו, וכשטף מים כבירים אשר שאון גליהם לא ישקוטו, הסתערו בקרב העם. לא כן אם מלך מָלַך עליהם, אז בתיהם היה שלום מפחד, גרנותם מלאו בר, ואסמיהם שובע, גם מלאכת חרש וחושב פרחה כזית רענן; כי המלכים הדריכו אותם במסלה ישרה לה' ולאנשים, למדו את ידיהם קשת ואצבעותיהם למלחמה ויפקדו עליהם לעבוד שדה וכרם. לכן גברו וגם עשו חיל ביום קרב, גם התענגו על רב טוב ביום שלום. והנה הדברים האלה עמוקים כתהום רבה ורחבים מני ים, ורוב דברי לא יובילני עד הגבול, וטוב לי לחשוך את אמרי; ורק זאת לבד ידענו מני עד: כי האנשים היודעים אשר לאדם הִקְנָם ה' מנעוריהם, והרוח אשר בקרבם יאלפם צדק ויושר ויאיר למו הדרך לנוס מן מכשלות ומדחפות, אלה הם האנשים השומרים ברית ה' ועדותיו, ואלה הם אוהביו אשר יזרחו כצאת השמש בגבורתו.

ועתה שוב אשוב אל דברי הראשונים, הן הגדתי כי לרוח שתי בנות: הדמיון (פֿאַנטאַזיא) והמריבה, הצוררות הנפשות הרודפות רק את אִמָן הרוח, כי היא לא תדע חוק וגבול, ותצייר בחזיונה גם גוית ארי אשר כנפי נשר לו, אשר יעוף בעוזו מעל גבהי שחקים, ומי יפר לו? כי אין מעצור בעד החזיון, בלתי חושי הבשר לבד יגידו כחשו על פניו, וישאלו את פיו: ההיתה כזאת? הנראה כאלה? לכן כל דמיון שוא וכוזב יִוָלד בחזיוני גבר הנלכד ברוחו התועה. ובתה השניה היא המריבה כי הרוחות אשר בלב גבר לא תשוינה יחד, ובכנפיהן תשוטטנה על כל עבר ותתפרדנה לכל רוחות השמים, ימה וקדמה צפונה ונגבה, ומי גבר בעוז כי יצרור כל הרוחות בידו ויחברם יחד? לכן כל מצה ומריבה תצאנה מלבות בני אדם אשר השליכו עבותות בשרם מעליהם, ויהיו לרוח; המה לא ישלמו עם רעיהם, ולא יתאימו יחד. אם זה ילך ימה וזה קדמה, זה צפונה וזה נגבה, איכה ישוו יחד? אבל כל אחד יעמל לכלוא את הרוח אשר בלב רעהו למען ימשך אחריו, ובא השני ויגבור חיילים להשליך מעליו את רעהו, ויֵאָבֵק עמו, כי יבקש לנפול עליו, ובין כה וכה אך קול ענות גבורה וקול ענות חלושה ישמע במחניהם, ואין גבור ואין מציל. לא כן האיש היודע חלקו בארץ, כי אך בשר ולא רוח הוא, הוא ינוח וישקוט בעבותותיו, אך לבשרו ידאג, ובעמלו ישיש, ונפשו עליו צופיה כי לא יעקש דרכיו, הוא השמח בחלקו, לא יחפוץ בכבוד וממשלה, אך במרגוע ובהשקט יבלה ימיו.

ועתה ידידי! אחרי שמעך את הדברים האלה, והתבוננת בהם, לא כאיש מבקש ריב אך כמבקש אמת, שמע נא גם מועצות ודעת אשר יעץ הגאון ר' מנשה ז"ל להושיע את נדכאי עמו, הן הוא ראה את מחלתם, כי ירעו אך רוח וירדפו קדים; שכחו כי אנשים הם בארץ, והאמינו כי כמלאכי מרום הנדחפים משמי שמים לשכון בארץ מתחת, ידודון ידודון המה פה בתבל. כל איש רוח, בעל שם, בעל חזיון שוא, קדוש יאמר לו, ואת אמרותיהם לא ינאצו. וכה רדפו אחרי רוח, כי שטו בארבע רוחות השמים ויתפרדו לכתות שונות, כי הרוח אשר צררו בכנפיהם הפרידם וינשאם לכל רוח, לכן דרך שלום לא ידעו, וריב ומצה היתה מנת גורלם. כל איש שוגה ופתי בקש להתנשא על עם ה‘, וישם עולו על צואריהם וְסֻבלו על שכמם. והקמים עליו אשר לא טובים היו מן הראשון, שפכו עליו חמה אפם ועזוז מלחמה, לכן התחרו יחד ואין אומר שלום, מצה ומריבה היתה חלקתם, ובזדון לבם בוססו את נחלתם, ועל יקוד המריבה העלו אשרם ואושר בניהם, וינפצו את רכושם על סלע המחלוקת; ואם אחד מן השרידים מבקש ה’ אשר נקה כפיו מעמל ותוך, ורוחו רדפה צדק ומשפט ויתקוטט עם הבוגדים והשוגים, ויחפוץ לעצור בעם לגדור את פרצותם ולהקים את הריסותם, הוא נכשל בשער ואין מקים לו, משנאיו מפני חזיון רוחם נגרשו כים לבלעו חיים, ואין תומך לו. לכן אך בסתר אהלו מצא סתרה לנפשו ביום רעה, וינצל מקהל מרעים.

הן זה נתן למשיסה את יעקב במריבת הגאון ר' שמואל אב“ד בווילנא בשנת תקמ”ד, כי אוהביו אשר עמדו לימינו רבו עם מתקוממיו על דבר שוא ותפל? ומה היתה אחריתם, אין אחד הטה אוזן לרעהו, ויפיחו אף בקריה – זקנים טהון נשאו, ונדיבי לב לנחושתים הוגשו. גם זה נתן ישראל לבוזזים ביום אשר נפרדו קהל החסידים מאת אחיהם, אשר נקבו אותם בשם מתנגדים, זו לעגם בארץ מולדתם – אויביהם ראו קלונם ושחקו על משבתם, וגם כל מכבדיהם לפנים, ראו ערותם ויהיו לנדה בעיניהם. והנה לפני נפתחים ספרים רבים מספרי הפולאנים אשר כתבו מחשבותם ועצתם על עם דל; אלה יגדילו פיהם ביום צרה לאמור: כי אין תקוה עוד לבית ישראל, עם בזוז ושסוי הוא מאחיהם וממנדיהם, משטמתם כאש מתלקחת בקרבם, ולשונם כאש תצלח לאכול את בית יעקב כקש, ולבער את ישראל מן הארץ. ואלה יתחננו במו פיהם לעורר רחמים בלב מלך ושרים כי יחוננו גוי קו קו ומבוסה, ויאמרו: כי יש תקוה ליישר הדוריהם ולתקן עֲוָתָתָם, ובמועצות ודעת נָקֵל לחלצם מִמַפַּלְתם, ולמלטם משחיתותם כי ראו אשר הסכלות השוררת עליהם תַתְעם בתוהו לא דרך, וגם המַרְפֵּא והבטלה – אם כל חרפה ונבלה – מַשְׁגה אותם ותאבדם; לכן יעצו עצה לפקוד על בני ישראל, לשלח את בניהם בבתי סופרי הנוצרים, או לפתוח להם בתים לבד, ללמוד את הצעירים לימים, כתב ולשון המדינה ומדעים, המורים לאדם דרך ישרה ומאירים מחשכיו, ואת בני רשים ודלים ללמד מלאכת חרש וחושב; ובזה בטחו כי ארוכתם מהרה תצמח, ועל דרכיהם יגה אור, משמרים הבלי שוא חסדם יעזובו, לא יריבו עוד על דברי ריק ובלע, אך חסד ואמת, שלום ואהבה ינצורו. כה דברו עליהם אוהביהם.

אמנם יען כי שדי המסחר לא צמקו עדנה, ובני ישראל ינקו ממנו חלב הארץ לשובע, וגם הספרים הכתובים בשפת לא ידעו, היו כספר החתום להם, וגם לא הגיעו לאזניהם, לכן לא שתו לב לקול קורא למלאכה ומדע, ובטחו במסחר כי הוא ינוב חיל, כִּפָּתו תהיה רעננה, ועליהו לא יבול לנצח, ואם רבו הסוחרים אשר נוקשו ונלכדו במסחרם, ומֵרום שבתם ירדו ויחבקו אשפתות, אמרו, אך מקרה הוא היה להם. ועל בני העניים לא שתו לבם לְחֻמְלָה עליהם, כי הואילו הלכו אחרי הרוח אשר התעה אותם ללכת אחרי כל תקוה כוזבה ותוחלת שוא. אין איש מראשי העם נֵעור ממעונו, ולחרף נפשו להגיד בעם דבר צדק ויושר, ולצאת לישע להם; כולם לעברם תעו, והמעטים אשר פקחו עיניהם להביט עליהם, פנו אחרי ההבל, ורוח ותהו נסכיהם, או כי האמינו אשר עם זו נוצר, אך לעבדם במנחה, וצאן מרעה ירעו את רועיהם בצמרם וחלבם; וירא ר' מנשה כי אזלת יד, ואפס עצור ועזוב, ויקם הוא כגבור וישלח ספרים בכל עיר ועיר, גם הריע אף הצריח בספרו פשר דבר, כי נכון הוא אשר יתאספו יחד מדי שנה בשנה, אנשי אמת, שונאי בצע, מביני דבר ומנהלי עדת ישורון; לאמץ ברכים כושלות בטרם תכשלנה, ולחזק רגלים רָפות בטרם תנגפנה על הרי נשף, כי ראה כי העוני כנשר יטוש על אוכל יחיש לבוא בביתם, והריש על פתחם רובץ, וכמהלך יבוא לשלול את רכושם ולבוז את הונם. ויען כי דברי הספר סתומים וחתומים הם מאוד כי כתב רק לשלומי אמוני ישראל, בני חכמה ודעה; וגם מהם בקש, כי לא יקראו במנוסה ובחפזון, אבל בשום שכל, וישנו וישלשו, ואף גם זאת כי גם פה אחז דרכו להסתיר מצפוניו מעיני העם, ורק בשבתו בסוד ישרים ועדה חשב לגלותם, על כן ראיתי לגלות פה תוכן מחשבותיו וענינו, ולספר מה ראה על ככה? ומה הגיע אליו?

הספר הזה נדפס בווילנא שנת תקס"ז, בהיותו בן ארבעים לבינה, והנה כל עמלו היה לבצר חומת הדת, למען לא יהיו עוד בקיעי הכתות והדעות הנפרדות בעם, לפרץ נופל נבעה בחומה נשגבה, ובחקרו לדעת: מי פִלֵג את עצתם? מי חָלק את לבם? ומי ירדוף אותם לנוס בשבעה דרכים איש מאת רעהו? וירא כי שלש אלה הסב את לבם אחורנית, ומְסַלֵף פעמיהם ללכת ארחות לא סלולה: (א) כי ישנאו את החכמה ויאהבו את הנסתרות; לא יאמינו למראה עיניהם בלתי למשמע אזניהם. האיש אשר ישח ערפו כבהמות שדי, ורירו יורד אל זקנו, יאמרו, כי הפלה אותו ה' חסיד לו, ולא יעשה קטון או גדול בארץ אם לא גלה את אזנו מראש; והאיש ההולך נכוחה כאשר יצרו היוצר, ועיניו פקוחות להביט סביביו מרום ושפל, ומלבושיו לא התגאלו בבוץ ורפש, ואוטם אזנו משמוע דברי הבל וריק, סור טמא קראו לו. (ב) גם ההרגל הוא כְפַח טמון לרגליהם, וכיונה פותה ילכדו בו, יפחדו כמו מפני פחד תורת ה' לשטות מעליו, ואין לב להם להתבונן ולחקור עליו, ולהטות אשורם ממנו; והאיש הקָם נגד ההרגל הוא בעיניהם כאיש המַמְרה את פי התבונה אשר אין להשיב. כה נלכדו בשחיתותו, ובחבליו נתמכו, עד כי יכבד עליהם להישיר מעגלותם הנלוזים. (ג) גם כנגע נראה בבית ישראל, כי מאשרי העם, אשר לב להם, ומלאים חכמה ודעת, ישבו ספונים בבתיהם, ויעצמו עיניהם מראות ברעה חולי אשר בישראל, אין דן דינם למזור; כי יפחדו להסית עליהם חמת האוילים והנפתלים, וגם העשירים נעו כעורים בחוצות לסחור מסחרם ולעשות הון, ולא יפקחו עין לעודד עני ודל, אין עינם ולבם בלתי אל בצעם ואוצרות חושך, ולא יביטו בצרת אחיהם הנמוגים בעוני ובחוסר כל; ואלה המעטים אשר יראת ה' בלבבם ויחישו לעזר אך לרעה יעזורו, כי אין סדרים ואין מעשה וחשבון ודעת בפזרונם, וירבו לפרוע פרעות בישראל גם בהתנדבם; העניים יעברו עדרים עדרים בארץ, והמה יפזרו כספם לכל שוקד על פתחי נדיבים, אך אין איש יביט על צאצאי וצפיעות בית ישראל הגדלים מעט מעט בלי אומנות ומלאכה, ובלי דעת ותבונה; הלא גם אלה ילכו בעקבות אבותיהים: יסובבו דלתות ויצפו לחסדי העשירים. ומלבד כי ירפאו את העני על נקלה, אבל גם המרפא הזה יהיה למחץ ומכה לבני תבל, כי ירבו בניהם למו מפתן, וישלחו כצאן עויליהם על פני חוצות, לצור מסת נדבת ידי ההולכים, ואם מכסת נדבותם תמעט להם לכלכל את נפשותם, מי יבז להם אם יבואו במסתרים, יגנבו ויבוזו חיל זרים למלא נפשם כי ירעבו?

הדאגה הזאת אכלה חצי בשרו, ונגעה עד לבו, ובמועצה ודעת בקש לתקן את המְעֻוָת, ולרפא את ההרוס; אפס לא חרף את לבו לגלות את עצתו למתי העם, ולהודיע מצפוניו בספר, כי ידע אשר הדרך הזאת חדשה היא בעיני בני אדם, עוד לא עבר עליה אחד מגדולי הדור אשר חי בימיו, ולא עדה עליו איש גבור חיל בתורה, והדור אשר חי אז אשר בעינים עצומות אחזו דרכם לקדש את הישנים לבד, ולתעב כנדה את כל חדש, הלא ידביקנו בלהט חרב הלשון המתהפכת בפי אנשים רבים; החנפים ימיקו וידברו עושק, על כל איש אשר עינים לו לראות ולב להבין, והחרדים על דבר ה' ישישו כי ימצאו תלאה כאיש שמח אל גיל, לא יחשובו אנוש ולא יוקירו בני אדם; יבחרו יותר כי דלי העם ימקו וימסו בלחצם, ולא לנטות מן האורח אשר דרכו בה עד היום, יראו את הפח ומוקש אשר שתו לרגלם וייראו למוש מנתיבתם. והחכמים בעיניהם הם על נפשם לבד יחושו, ויחשבו את העם ככלי אין חפץ בו, דרכם הרוחה לרגליהם, דרך הקדש יקראו לה, אף כי טמאה לכל איש עברי, אשר כתב ידו לתורת ה'. ובראותו את הפרעות אשר בעם, ואין פורץ גדר ואין מחזיק בבדק, יצא הוא כמלאך מושיע בספרו פשר דבר. הן הגדתי לך מה ראה על ככה, ומה הסב לו להַזְעֵק יחד את ראשי העם, עתה אגיד תוכן דבר הספר.

על פתח השער כתוב “וקראתיו פשר דבר כי אדני הספר הטבעו על זה לעשות פשרה בין הצדיקים” ולא כנה את הצדיקים: מי המה אלה אשר יריבו? ולא קרא אותם בשמותם: מי המה אשר ינצו יחד כי בא לעשות פשרה ביניהם? יען כי ירא לגלות סודו, אבל המה אלה, ה“ה הגאון החסיד רשכבה”ג מוה' אליהו מווילנא זצוק“ל לה”ה ראש גולת המתנגדים, והגאון החסיד ר' שנייאור זלמן מלאדי זצוקל“ל ה”ה ראש גולת החסידים. ועתה ראשונה ילכו, רעיונותיו ומחשבות לבו הצפונים בספר, ועל מה ציריו יסבו, ובאחרונה תבאנה מגמת פניו ומועצותיו.

הנה יתרון האדם על הבהמה הוא, כי חלק ה' לו הכח והאון לבחר בטוב ולדבוק בו, ולמאוס ברע ולבערו מקרב לבו; וגם אם יצרו יסיתנו לחשוק בדבר ויתאוה תאוה, נתן לו היוצר עוז ותעצומות בתבונתו להכניע את חשקו ולמשול ברוח תאותו; לא כן הבהמה אם נפשה תדבק בדבר ותחשק להשיגו, גם אם רע ומר הוא לה, לא תוכל לעצור ברוחה ולשוב אחור, גם במו אש תלך ותכוה, ולא תדע כי בנפשה הוא; כי החסיר ה' אותה מן השכל הבוחר בטוב ומואס ברע. ולכן האדם אשר הוא עבד לתאותו, ותשוקתו לבד מושלת עליו, יתרון לו על הבהמה אין, כי גם הוא השמיד את הבחירה – מותר האדם – מלבו. גם האנשים התועים אחרי הדמיון לבד, ואת השכל יגרשו מעל פניהם, לא טובים המה מבהמות שדי, כי הדמיון בלעדי השכל הוא כוזב. ואין רע ומשחת בתבל כמו התועה בדמיונו, כי הוא יאסור את האדם בחבלי ההרגל אשר לא ינתקו לעולם, אף כי עקש ונפתל הוא, אחרי אשר לא יבצר מזימה מן הדמיון לטוח דברי שוא ותפל, גם על דברי כזב ורמיה. והוא היה לפח ולמוקש ללכוד רבים מגדולי ישראל אשר היו אסורים בחבליו, שֻׁלְחו ברשתו ברגליהם, ולא נמלטו. הוא שם תבלול בעיניהם ולא יכלו להביט באור תבונתם ולדעת: הכנים או שוא הוא חזיון לבם? כי יחלמו חלום מהקיץ. וכאשר כלה שם את דבריו, יכה בשוט לשונו את האנשים אשר עיניהם פקוחות לראות את האמת ואת השקר, למה ישיתו בעפר פיהם? החשו להגיד עצתם בעם, נאלמו דומיה, כי יפחדו לנפשם פן יסיתו במו חמת המקנאים רודפי הבל, וייקר כבודם בעיניהם מהצלחת כל העם. ובין כה וכה יהיו העם ללא כהן ולא מורה ותורה, אך יתעו במחשכי ההרגל ואחרי מזימות הדמיון יהלכו וְיִדַמו באולתם, אין איש נִחָם על משובתו, כי לא ידעו במה יכשלו, ומאשריהם עוד יוסיפו להתעותם בפחזותם, ואם לא אלמן ישראל בכל דור ודור מחכמי לב, ברי רוח, נבונים וידועים אשר כח להם לעצור בעם, ומפני חמת המקנאים לא יֵחַתּוּ, כי משוחים הם במגן צדק ויושר, ותחת כנפי תהלתם יחסיון מדבת טופלי שקר; אמנם אלה זכו רק ללמוד, ולא זכו ללמד, וכאשר מצינו בעילם, כי מעינותיו לא נפוצו חוצה (פסחים).

ואני שמעתי כי דבריו אלה יסובבו על הגר“א מווילנא, כי כעמיר גורנה אסף בקרבו כל חכמה ומדע, וכל תעלומות התורה נגלו לפניו, ובכל זאת לא העמיד תלמידים הרבה בישראל. וככה שמעתי מפי איש אמונים אשר שמע מפי הגאון ר' חיים מוואלאזין זצו”קל, כי אך שקר יהללו האנשים האומרים, כי תלמידי הגר“א המה; כי מלבד השיעורים אשר הגיד בקלויז יסו”ד, לא למד תורה עם אדם, ור“ח אמר על נפשו כי מעולם לא לקח תורה מפיו, ורק כפעם בפעם השיב לו על שאלותיו אשר שאל אותו. פעם אחת בקש מאתו, כי ילמדנו תורה, ויען לו הגר”א: אם חפצך ללמוד חכמה, דקדוק הלשון חשבון ותכונה, נכון אנכי ללמדך, כי אלה הם נחלת האדם בתבל, מתבל באו ובתבל ישובו; אבל התורה אשר לוית חן היא לראש אדם אחרי שובו אל העפר אשר ממנו לוקח, וטרף היא לנשמת גבר אחרי עברו עֶברי פי שאול טוב כי תהיה לי לבדי, ולא אמירנה על כל תענוגות בני אדם. והגר“ה הנ”ל הוסיף בדבריו, כי ראה אשר הוציא מפיו המלים האלה אך להדיחו מפניו, אבל שורש דבר מצא בו, כי היה לו, דעת חדש ודרך חדשה בתורה, אשר השומעים קפצו פה, ויניעו עליו ראש, ולא מצא את הדור נכון לקבלם, לכן הסתפק נפשו בזה, כי הבאיש את ריח הפלפול בעם, אבל מחשבותיו ודרכיו צפון בלבו, ולא גלה את אזני גבר. וכה מתה עמו חכמה.

ואחרי הוכיח ר"מ את התועים בדמיונם, ואת השָׂמִים יד על פה, פנה פניו אל האנשים הבועטים בתבונה, ומואסים בחכמה, באמרם: כי כשבולת מים תשטופנה רגלי ההולכים בנתיבותיהן, ומעט מעט ימעדו במצולות הכפירה; גם אלה שגו במזימותם, תעו באולתם, כי רק האנשים אשר כבר שרשו מלבבם את האמונה, בטרם באו לחסות בצל החכמה, והתאוה כבר הכתה שורש בקרבם, בטרם התאוו להתענג על נועם לקחה, ויבואו בנחלי החכמה, אך לטבול במימיהם לרפאות נגעי לבבם, להם לבד יתהפכו למי אכזב ולמי ראש; אבל האמונה השתולה על פלגי מי התבונה, היא תפרח כזית רענן, ולא תמיש מעשות פרי, ובגן ה' תפרח באביבה לנצח. ובזה פגע בפשעי שלש הפְלַגות הנמצאות בישראל, אך חטאתם כחד תחת לשונו.

החסידים יתעבו את השכל, וכמסית וכמדיח ידיחנו מעדתם, ורק בכח דמיונם לבד ישאלו, כאשר ישאל איש באורים; ולא ישימו על לב; כי הדמיון בלעדי השכל הוא כוזב, אך תרמית לב, אליל וחזיון שוא הוא. כי היוצר שם את הדמיון באדם, אך להעיר את השכל מתרדמתו, הוא יציב לפניו כל תמונה וכל חזיון, וימשח אותו בששר, כאלו הוא נצב פה לפניו, ואחריו יבוא השכל וחקרו, אם תועה או נאמן הוא, יתבונן בתעלומותיו ומצפוניו, ויגיד עליו משפטו, ובטרם חרץ השכל עליו משפטו נגרע עוד ערכו וענינו מקצף על פני מים רבים. ועתה האנשים הדבקים בדמיון לבד אך רודפי רוח הם, מחלמים חלום מהקיץ.

ומה טוב ונאוה הוא דברי בעל העקידה אשר השוה את השכל עם הדמיון על הפתילה עם השמן אשר בנר; הן אם תבעיר את הפתילה לבד, ולא תצוק עליה שמן, הלא אך רגע תקוד ואיננה, וכהנדוף עשן תעלה הפתילה עם האש יחד; ואם תצית את השמן בלי הפתילה, הלא יהפך השמן לנחל אש, להב אש אוכלה יעלה, וכאש לא נֻפַּח יקוד מסביב, יאכל ויבער כל אשר יפגע, ולא יצלח לנר להאיר מאפלי הליל, ורק אם יבערו שניהם יחד – הפתילה תינוק ותמיץ מעט מעט מן השמן, רק אז יצלח לגבר להאיר מחשכיו. ככה הוא השכל עם הדמיון, אם שניהם אחוזים יחד אז ידבק האור בשכל, ויפיץ לו אור להאיר המאפליה, והדמיון יזיל לו שמן כי לא יִכָּבה כרגע, יציב לו ציונים, ויוסיף לו עצה ומזמה אשר השכל יבוא אחריו, יחפש ויבדוק אֲמִתָּתָם, אמנם האיש אשר החסיר לו ה' כח הדמיון, אז שכלו חיש כברק יעבור, אורו יגה בעוד רגע ויאסף, ולא יִוָדַע עוד איהו – זה גורל האדם אשר יחסר לו כח הדמיון. ואם ידבק איש בדמיון לבד, ואת השכל יזרה הלאה, הוא יבער כלהב אש אוכלה, יאכל את לבו, ויחבל את נפשו באמרי שקר, ואור התבונה לא יאיר לו. הן אלה מחשבות הרי"ע. ועתה חקור ותדע: מדוע האנשים הנלכדים ברשת הדמיון, יהמו ויסערו בתפלתם בלי מרגוע? ומדוע לקול המולתם ינועו גם אמות הספים? כי אנשים כאלה יומרו את ה' למזימה, כי לא ברעש ה‘, ורק בקול דממה דקה יִוָדע שמו, במקום אשר השכל ינהל בזרועו את הדמיון, ולא יתננו לרוץ כפרה למוד מדבר, שמה ינוח כבוד ה’, שמה יזרח אורו.

המתנגדים אף כי לא יפנו אל הדמיון, ולא יבנו חרבות למו במרומי שמים עם חזיון רוחם ומזימות לבם, אפס גם את השכל יתעבו, וכעץ ואבן אשר אין רוח בהם יתיצבו לפני ה‘. כל מצותם יעשו רק מצות אנשים מלומדה, הוזים שוכבים בתרדמתם, ואין מקיץ ומעורר למו. גם בבואם לשפוך שיח בבית ה’, לא יבאו ברגש, ולא ישימו על לבם, כי אל אֵל חנון יתחננו, ולאל מסתתר המביט בטוחות יקראו, כי הוא יושיעם מצרתם, ויחלצם ממצוקותם; אבל יחשבו כי בניד שפתותיהם, בלי הגיון לב ורוח, יחשך פשעם; בבוקר בקומם ילכו לסבלותם בבית ה‘, וכעבד ישאף צל, ישאפו ערב להקל מעליהם משאם, ודבר ה’ היה להם לסבל ומשא; הבזה יבחר ה‘? ואם שיח כזה יעלה לריח ניחוח לפניו? וכל זאת באה להם יען כי מאסו בשכל, ולבם לא יחפוץ בתבונה, על כן סרו מדרך ה’, ונטו ארחות לא סלולה.

אפס גם אם בשום שכל יקים את דבר ה' לעשות אותם, אל יעפיל בשכלו לעלות שמים לבנות שם מעליותיו, כי במופלא ממך אל תדרוש, ולא יבטח בתבונתו כי תהיה לאור לו, לחפוש כל חדרי מעוני שמים, כי במכוסה ממך אל תחקור. גם לא יהיה לו רוחב רוחו לאמת הבנין בידו, לָמוד בה התורה והמצוה ולקצֵעַ את המקוצעות אשר יחשוב כי אין תועלת בהן; אבל ידע ויבין, כי אנוש הוא קרוץ מחומר, וה' שם מסוה על פניו, כי לא יביט עד תכלית כל דבר; וימינו טפחה את האדם, ולא חלק לו רק טפחות בתבונתו, בלבבו וברוחו, חוק וגבול נתן לו ה' לכל כחותיו ותבונותיו; לכן לא יעוז ברוחו הקצרה, למדוד את תורת ה' הרחבה מני ים, וארוכה מארץ מדה, באַמַת איש. גם ימיה חֻצָצו מראשית נתינתה עד דור אחרון, ואיך ירהב גבר יהיר קצר ימים וגוֵֹעַ לשפוט בלבו על תורת ה' הנתונה לרבבות אלפי ישראל, השונים ברוחם, בתבונתם ובמזגם, וגם לדורות אין מספר ההולכים ובאים על פני הארץ, אשר אין אחד ישוה לרעהו בעצתו בדעתו ובמחשבותיו. הלא תקצר גם עין חכם להביט על כולם. ואולי אשר לא יכון בעינו יכון בעיני רעהו, ואשר לא יועיל לזה, יועיל לאחיו או לדור אחר ואם לבב אחד לא ימצא נחת במצוה זו ימצאו אנשים רבים אשר יתענגו עליה, ורק ה' היוצר יחד לבם, ומבין מעשי כל דור ודור, מראשית עד אחרית, הוא יביט ויבין את כל מפעליהם רוחם ותכונותם, מראשון אדם הנולד עד אחרית כל חי, הוא נתן תורת אמת אשר ילכו בנתיבותיה כל אדם ולא יכשלו, הוא ידע לשמור עקבות כל היצורים, ולתור להם דרך אחד, ואדם מה יתבונן עליו, אמנם יען כי ה' צוה לשמוע בעצת ראשי חכמי כל דור ודור, ומדבריהם לא יסורו ימין ושמאל נכון הוא כי יקבצו יחד חכמי הדור לסקל את דרך ה' מאבני נגף וצורי מכשול אשר התגוללו עליו מרוב ימים. זאת יעץ הגאון ר“מ ז”ל לבני דורו, והמה לא הטו לו אוזן, וימאנו הקשב בקול אוהב ורֵעַ.

___________________

הערה ז'

זה שנתים ימים שאלני אחד מחכמי העם על דעת הלל דאמר בשבת כי כל התורה נוסדה על רגל זה “כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד ואידך פירושא זיל גמור” מי יתן כי אבין ואדע, איכה יתחברו דיני שבת ומועדים מאכלי אסורות ויתר המון הדינים, אשר לפעמים ב"ה החמירו בהם, או הקילו רק באופן מן האופנים, עם המצוה של ואהבת לרעך כמוך? הלא גם האיש אשר יחלל את שבתות ומועדי השנה, ויטמא נפשו במאכלות אסורות, עוד יטהר לבו לאהוב את רעהו, ולא יפגע לו רעה, אף ייטיב לו, ויעמוד לו לימינו בעת צר; האין זאת? הלא עינינו רואות אנשים רבים המחזיקים בתורת ה' ישמרו את שבתותיו, וכל מצותיו יקדישו, ולבם מלא תרמית, יענו את רעיהם ביד חזקה ויפשיטו עורם מעל בשרם, למען התעשר, רעים וחטאים הם בנפשותם, ולא יעמדו לימין אביון; ורבים מהאנשים הממרים את מצות ה‘, את חגי ה’ ושבתותיו יבזו, וימלאו בטנם בשר פיגול, המה יחישו לעזור לכל קשה יום ויחתו מנגוע בהם לרעה?

ואני השבתי לו, אם כי צדקת בשפטך, כי הנסיון ילמד לנו ההפך, אפס לא נוכל לדון מן הפרט על הכלל, ודעת הלל אשר הוא דעת תורה הלא על הכלל יצא. וגם כי ידענו אשר לבות בני אדם שונים הם איש מאת רעהו, ורוחותם לא ישתוו יחד, רבים הם מעמי הארץ אשר לבם שמן מהשכיל, ועיניהם טחו מֵראות מַרְאות אלהים בעצם השמים לטוהר, אם השמש ירוץ אורח, ובעצם הלילה אם יצאו לחוץ ויחזו הירח יקר הולך, והכוכבים עומדים על משמרתם בלילות, לא יחזו את ה' המפקד עליהם ומורא לא יעלה על ראשם, אחרי אשר מחזה שדי כזה, יחזו חדשים לבקרים ולא יפעלו בלבם, ומה נאמר עוד מחכמה ותבונה אשר לבם טפש מהבין, ואזניהם כבדות משמוע? לא כן אם ישמעו קול שופר, פעם בשנה, אז יחרד לבם, מפני פחד ה' אשר צוה כן לתקוע, והחגים ומועדים אשר ינקופו, אך אחרי כי יעברו שבועות וירחים יביאו בקרבו רוח חדשה לדעת את ה‘; וכן כל פעלו, לא יניעהו רק אם מתג ורסן יושם בפיו לבלום, ועול כבד יעיק צוארו, אך אז יכנע מפני הדרת ה’, ולבם יחרד מפני כבוד המפקד עליהם. והנה תורת ה' אשר באה לתת אושר לכל העם יחד נתנה להם חוקים ומשפטים להביא בברית כל מכיריה יחד, כרש כעשיר, כסכל כחכם, והטיל עליהם מצות מתחלפות בזמנים ובעתים שונים, למען נטוע האמונה בכל לב, וגם מרבית העם אשר עבודתם הוא בשדה וכרם, גם הם לא יתורו אחרי הבלים, ולא ילכו אחרי עיניהם; ואף כי ימצא בנו מעט חכמי לב, אשר כח להם בחכמתם לנוס מכל פשע ועון, ויבטחו בתבונתם ויאמרו: כי רוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות יגן על האדם יותר מכל מצות ה‘, ובין כה וכה ינתק מוסרות הדת, וישליך מעליו עבותיו ויאמר: לי עצה להנצל מפשע וחטאת בלי תורה ומצוה, ולי גבורה להתגבר על תאוותי, גם אם לא ימצאו בכנפי ציצית לאות, הלא יהיה לאח משחית לבני עמו; כי המה יאחזו דרכו, וילכו באורחותיו, וישבור מעל שכמם עול תורה ומצות, ויבטחו בלבם התועה, וברוחם הרפה, להתגבר על יצרם המסית למו ללכת בכל רע, ולהכניע את תאוותם הבוערה בקרבם כאש לוהט, ובין כה וכה יפלו ויכשלו, ואין מעמד, ועתה זה האיש המשליך מעליו עבותות הדת, ובוטח בלבו כי יטהר בלי חוק ומצוה, ירע וישחית לכל סביביו יותר מדוב שכול, וכקטב ישוד צהרים, ישודד רבצי בני אדם, השוקטים על אמונתם, ותורת ה’ תשמרם מעשות רע; לכן אין טוב גם לנבוני עם, אם יחפוצו, כי יועילו לבני אדם, וילמדום מוסר ודעת, כי גם הם לנפשם ישאו עול התורה והמצות, ולא יסורו מארחות התורה ימין ושמאל; והיה כאשר יראו מתי העם, כי גם לחכמים תורה ומצות, הלא בנפש שמחה, וברוח נכונה, יזהרו לשמרן בלב, ולהצפינן בקרבם, וזה יגן עליהם כי לא יטמאו רוחם בכל התועבות אשר שנא ה‘, ולא ימלאו ידיהם בעושק גזל ומרמה, כי מצות ה’, השונות ומשתנות חדשים לבקרים, תזכירם סלה, כי יש אלהים שופטים בארץ, הגומל טוב לצדיק, ומשלם רע לרשע – כי בלעדי זאת מה יעצור אותם מעשות רע, האם תבונתם הדלה? ומה יסגור שפתותיהם מהגות מרמה ועול על רעהו, האם לבם הרפה? אך שבט אלוה אם יתהפך מול עיניהם לרגעים, הוא ישמור להם כי ישמרו ללכת בדרך החיים.

ולפי זה צדקו דברי הלל אשר אמר אל המתחכם אשר חפץ ללמוד כל התורה כולה על רגל אחת, כי מוסדות התורה הוא, המשפט “כל דעלך סני לחברך לא תעביד” וכאשר תשנא אתה ולא תאבה, כי רעיך יהיו למכשול ולפוקה לך אבל עוד תשאל מהם, כי ימהרו לחלצך מכל פח ומוקש גם ברב עמל ויגיעה, ככה תזהר כי לא תהיה למוקש גם לאחיך, ולא תפרוש רשת לחשוכים ודלי העם, כי לא ילכדו במזימותיך; אבל תן לעמל נפשך כי תשא ותסבול, עול כל התורה והמצות, למען יוכלו כל העם ללכת בדרך אחד, וילכו ברחבה ולא יכשלו. הן זה הוא כל התורה כולה, הוסיף לו הלל, ואידך פירושא זיל גמור, ותעיין ותחקור בהם, ותמצא כי אין מצוה ואזהרה אשר אין בה תועלת, או לכל העם יחד, או לחלק מן העם אם רב ואם מעט. ובזה תוסר הפליאה אשר הפליאו רבים וגדולים על מאמר הלל, למה אמר דרך שלילה “כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד” ולא בדרך חיוב, כי כל אשר תחפוץ לעשות בך, תחוש לעשות לרעך? כי הלא מחשבות הלל הוא, אך להסיר המכשלה מן העם, כי לא יתפרדו לכתות שונות, ולהרים המכשול מדרך עמו, כי כל העם ילכו בדרך אחד, ולא יתפאר החכם על הסכל לאמור: כי חפשי אנכי מחוקים ומצות ה', כי אז יבקשו הסכלים לכסות על סכלותם, וינתקו גם הם מוסרות הדת, הלא המה ישארו בלי דת ובלי דעת, אז ירעו וישחיתו כנחש עלי דרך וכצפעוני יפרישו.

___________________

אפס הגות לבו אשר הגה לתקן פרצות העם, ותחבולותיו אשר זמם לחזק כל בדק בישראל, ואיזה דרך יבחרו ללכת, תחת דרך עקש אשר יעזובו; זאת צפן בלבו ולא גלה בספר; כי כן היה דרכו מעודו. ואף באחרית ימיו, לעשות כל מעשהו בהצנע, ולחשוב מחשבותיו בסתר לבו, ואך אחת מני אלף גלה למתי סודו, באמרו: כי המגלה מצפוניו לעין השמש, אות הוא כי לו לב אין להצפינם. ומה רבו המכשולים לבני אדם, מאת אנשי לבב, המגלים מזמותם לבני בלי דעת, ובוטים סלה את אשר יהגה רוחם; כי למי נִתַּן קנה המדה למַדֵד את גבולי הדת לאמר: מעבר מזה הוא קודש, ומעבר השני הוא חול? אבל המבקשים שערוריה יטמאו גם את הקדש ברוח פיהם, ואסירי הסכלות גם את החול יקדישו בכנף בגדיהם, אלה ישאבו מים מדברי פי חכם אשר ייטיבו בעיניהם, לכבות רשפי האמונה, ואלה בחמת אפם יציתו אש מריבה בקרב העם; והיה זה קנה המדה, למקל חובלים בידי צעירי דעת, ותחת רב שלום אשר למודי ה' מצוים עליו, יצא אך מדון ומריבה, לאלה ימעט עונני פלשתים, ואלה יבזו גם חכמת בני קדם. על כן טוב ללב חכם לשום משמשר על דל שפתיו, ובזה בחר גם ר“מ ז”ל, הוא חפץ כי לא יגע זר במחשבותיו ויחללם, לכן שמרם בלבו, עדי יתאספו הרבנים אשר קרא להם, כי יתקבצו יחד ופה אל פה ידבר עמהם. אפס המה היו כחרשים ולא אבו שמוע, וירננו באהליהם עליו ועל אמרותיו.

כאשר שם את ספרו זה לפני מבקר ספרי העברים – והמשרה היתה אז על שכם הרב ר' יוסף ראזענסאהן ז“ל, ישב אצלו אחד מחכמי העיר וקראו בו יחד, ובכלותם לקרות, אמר החכם אל ר' יוסף המבקר ז”ל: קנאתי בגאונים אשר ידברו בשער, כל העולה על רוחם, ולא יחתו פן יתחרו במו האוילים, כי תורתם תהיה למו כצִנָה נגד חצי הלשון; גם אנכי כן זמותי, אך שמרתי לבל יעברו פי, פן בחרם יצאו הרבנים לקראתי, והעם ירגמוני בחוצות; ויען לו ר' יוסף: אל תקנא בגאונים! אנכי ידעתי את רוח העם כי לא יחונו זקן ונער, אם יוכיחו למו אולתם; הן אשורנו ומקרוב, כי גם עליו ישפכו זעם, וגם אותו בקצפם ירדופו. וכאשר פתר כן היה, כי מעט מהרבנים, אשר עשו להם שם בארץ, נתנו עליו בקולם: האם חדשות יעשה בארץ? ומעט מהם התאוננו עליו באהליהם, כי חלל כבוד גדולי ישראל, וכה אטמו אזניהם, ולא התרוממו יחד. רבים מהם עשו במחשך מעשיהם, ושרפו את ספרו באש, למען לא יהלוך בארץ החיים; ורבים מהם עמלו להבאיש את ריחו בארץ, ולהוריד בעפר נזרו. ורק תורתו היתה לו לסתרה, כי לא החרימו להבדילו מקהל ישראל, ולהעלות את ספרו על המוקד לעין השמש. וימת לב ר"מ בקרבו בראותו כי תחת הטוב אשר קוה לעשות לבני עמו, עוד הסית עליו חמת רבים וגדולים גם ממכבדיו, ויגדל עליו שבר עמו, כי מֵאֵן הֵרָפֵא, ואין גהה למזורו ממרורות אשר השביעו אותו מתקוממיו; הגדתי לך, ידידי! תוכן דבר הספר, וכל קורותיו אשר עברו עליו ומלבד זה עוד נמצאו שנים שלשה גרגרי תורה לפניו ולאחריו.

בשנת תקע"ח הוציא לאור ספר בינת מקרא על הטעמים וכללי הנגינות. גם שם תחזה אומץ רוחו ורחב לבו, כי ידבר גם בטעמים ונגינות, ולא חת מפני מחשבות מחברים יען כי הלך אחרי תבונתו; שם יגזר אומר: כי לא נכון הוא למבאר דברי ה' להשען רב יותר על פסקי הטעמים; ועל הנגינות זה ינחמנו (בראשית ה' כ"ט) קרבו (ויקרא י"ד) יאמר, כי באו בשני טעמים, יען כי גם המניח לא ידע, באיזה נגינה יבחר, לכן שם עליהם שתי הנגינות יחד, והוא יפשוט שם הספק ובוחר באחת, גם יוכיח שם שגגת מניח הטעמים על עשרת הדברות. ובסוף הספר אחרי אשר יחלוק כבוד לטעמים, כאשר נאוה להם, יפרש כתובים שונים על פי פסקי הטעמים. ובהקדמת הספר מזכיר כי חבר פירוש חדש על משניות לפעמים נגד הגמ‘, וכאשר דברתי מזה גם במכתב ראשון צד 33, וגם יספר שם כי חבר ספר על דרך שאלה ותשובה, ללמד לאדם דרך הנכונה, כי יאחז האמצע בכל מדה ותכונה, אפס לא ראה אור הדפוס, ולא ידענו מה היה לו, כי ספרו אלפי מנשה, אף אם גם הוא יורה לאדם דרך ישרה לה’ ולאנשים, אבל לא נערך בלשון שאלה ותשובה, ואולי החליף אחר זה סדרו וערכו.

בימי שבתו בוואלין חפץ להוציא לאור גם את ספרו אלפי מנשה, ויאות אליו המדפיס במחיר השוה לשניהם, אפס כאשר הדפיס שנים או שלשה קונטרסים, ויבוא שם אחד מבני חוזי שוא, וירא ויתבונן בדבריו, כי לחתור את אשיות הבליהם בא בספרו; ויקרא החוזה אל המדפיס, ויוכיח לו עונו על פניו: למה יתן יד למתקוממיו, ויושיע למפיץ אור החכמה, לנפץ מוסדות החושך? ויבער המדפיס באש את הקונטרסים הנדפסים והכתובים יחד, ולא נשאר לו מספרו מאומה, רק את אשר שמר בזכרונו, נפשו עליו השתוחחה לראות פרי זדון ורשע פורחים, ורוחו המה בקרבו, על שִנֵי הסכלות אשר בערו ויכלו בעוד רגע, תקות עמלו, שנים רבות. אך מי יוכל לדון עם הסכל ממנו? ויערכהו שנית בכתב, וישב לביתו ויקו להדפיסו בווילנא.

גם תקותו עשתה תושיה, כי בשנת תקפ“ב הוציאהו לאור בווילנא. אך גם פה עברה עליו כוס, גם בווילנא השקהו במי מריבה; כי בספרו סימן קכ”ט כתב אשר חפשי הוא לרבני ארץ להתיר אגודת הדינים אם יראו כי השעה צריכה לכך, או אם יראו כי ישימו מועקה במתני ההולכים אחריהם; הדברים האלה נשמע להרב הגאון ר' שאול קאצינאלענבוגען זללה"ה וברב עברה וזעם שלח אליו לאמור: כי אם לא יסיר את הדברים האלה מספרו, יצוה לשרפו על חצר בית הכנסת לעיני העדה, אף הוסיף לאמור: כי מעולם לא יצא כדברים האלה מפי איש שומר תורת משה עבד ה‘, ויבהל ר’ מנשה מאוד, כי ידע כי קשה כשאול קנאת הגאון הזה ועברתו לא תשוב ריקם, כי אם כאשר עשתה והצליחה את חפצו וגם ידו נטויה וזרועו עזה להקים את דבריו. וזה הניא את לבבו, לטוח תפל על המאמר הזה הנספח בראש הספר, וידבר דברים אשר לא כלבבו ורוחו, אך להשקיט שאון מריביו.

___________________

הערה ח'

ויען כי הדבר הזה הוא יתד אשר עליו תלוי כל שלטי הדינים, ואושר העם, וגם כי הגאון ר' שאול ז“ל חזק דבריו: אשר מעולם לא יצא כדברים האלה מפי איש שומר תורת משה, לא כן דבר; כי רבים וגדולים בישראל אשר הלכו עוד רחוק הרבה מאשר הלך ר”מ ז“ל, ועיין בעקרים מאמר שלישי פרק י”ג י“ד אשר הרבה להוכיח “כי הדתות האלהית אף אם לא ינוסחו בכל דבר, ישתנו בחלוק מן האסור אל ההתר ומן ההתר אל האסור כפי השתנות הכנות המקבלים” ורבים הם ההולכים בעקבותיו; וגם ראיתי ספרים רבים, כשאון מים רבים יהמיון, וכל אחד במקום אשר יוליכנו רוחו שם גם לבו הולך, ושמה יטה גם דברי רז”ל; לכן ראיתי להעתיק פה מכתב אחד אשר השבתי לאחד מאוהבי זה שנים ששת, כאשר שאלני להגיד לו: מה הוא הרעש הנשמע בגערמאניא בדבר אֲסֵפַת הרבנים אשר התאספו יחד לצרף ולברר את החוקים והמצות אשר לבני ישראל. אפס לא משחתי אותו בשמן הפלפול ולא העליתי עליו לבונת החדוד, גם לא באתי בריב עם עקשי לב, ולא שפכתי רוחי בחמה שפוכה על הנלוזים במעגלותם – כי לא ברעש ה'; אך ברוח ישר ובעינים פקוחות השקפתי על מרומי הלכה, ואל מקום נשאתני רוח התלמוד ופוסקים הראשונים, שמה אנכי נצב, ובשפתי נחת ובלשון רכה הגיתי מחשבותי וזה הוא.

זה מקרוב שמענו קול צוחה במחנה העברים, אלה מפה ואלה מפה. חדשים מקרוב קמו, ויזעקו בקול גדול: העבד ישראל, אם יליד בית, כי נמכר לעבוד את הדינים והמנהגים אשר שמו לפנינו בני דורות הראשונים? עד מתי נלך שחוח תחת עול המנהגים והדינים אשר העיקו עלינו אבותינו, רק לבל ישלוט בנו חמת המציק אשר הציק אותנו לעזוב את התורה, ולהדיח את עם ישראל מנחלת אבותיו, ואיה עתה חמת המציק? ואם המה הלבישו אותנו במגינים ושריונים ביום המלחָמֶת להגן מפני חִצי רובי משטמה, למה לא נפשיטם עתה כאשר נתן ה' שקט ושלוה על ישראל? כל אום ואום החוסים על בני ישראל, קראו דרור להם, כי יעבדו את אלהיהם, וישמרו את חוקות התורה כלבבם וכנפשם, ואין מיפר להם, לא ישמע עוד קול נוגש ברחובותינו, להפריע אותנו מעבוד את אלהי אבותינו, ולהרפות אותנו לשמור מצות ה‘, וראשינו כפופים עדנה תחת עול הדינים ונושאים משאת המנהגים משא לעיפה, כאשר צר ואויב למולנו וחרבו שלופה בידו? ולמה לא נשבור מוטות הדינים המפריעים את העם ממלאכה ומקדירים את תבונתם כעבדים וכילידי בית? ככה נשמע צעקת אנשים העומדים מעבר מזה; ולעומתם נשמע קול חרדה במחנה העברים, מאת אנשים החרדים על דבר ה’ ותורתו, כי זעקו בכל לב ויקראו אל תופשי התורה לאמר: העת לכם לשבת בבתיכם ספונים וזרים באו לבלע ולשחת נחלת ה‘? העוד ישקט ישראל על שמריו, והמצרפים והמתקנים ירתיחו כסיר מצולה? יום שופר ותרועה הוא לנו על חושבי מחשבות להפר את מצות ה’, ממרים הם עם תורתו, ואת דבריה יבזו; כי יאמרו רועינו ירעו רוח, ורוח הזמן ישאם; דבר ה' היה להם למשא, וכסופות בנגב יחלוף המשא. לכן עמדו נא עמודו, והתאזרו חיל לצאת בקרב נגדם, חזות קשה תגידו למו, הבוגד יבגד, ויבדל מקהל ישראל, חלק ונחלה לא יהיה לו בין בני עמו, והשב ישוב ונרפא לו.

והנה קול צעקת הרועים – המה המקדשים את הישנות, ויללת אדירי הצאן – המה מבקשי חדשות, הממו את העם; כל אחד ינהם מנהמת לבו: כי שודד מרעיתו, חרפת עולם על מתקוממי, ולריב ומצה ידברו; שניהם יכו בשוט לשונם את אויביהם, הקמים לנגדם, כל אחד דורך קשתו לירות על יתר, כל עושי עַולה, ואין איש נגף לפני רעהו, כי כל אחד עָרַך מגן וצנה, משוח בצדק יושר ורחום, ויגש למלחמה. ואני כאשר ירדתי בשדה המלחמה, לראות את החדשים ואת הישנים, ראיתי ארבע דעות במחנה, אלה נטו לקצה מזה, ואלה נטו לקצה מזה, והנותרים בתוֶך יעמודו, חלק אחד יעמוד על שפת גבול החדשים, וחלק השני יעמוד על שפת גבול הישנים, ורק חבל אחד – מדת זרת, יפריד ביניהם, קרובים הם בהגות לבם, ורחוקים בדבר שפתותיהם; אלה ונאצה יפיחו באפם על אוהביהם בסתר לבם. ולו החרישו כרגע, וְיָחֵלו להתבונן ולחקור על מה יריבו, אז ראו והוכיחו כי שלמים הם יחד, ורק חלקה קטנה בת זרת תפרידם אשר לא נכון להתגרה מדון על זה, אבל הושיטו ידיהם וקראו שלום שלום.

עתה הנני למנות דעותם אחת לאחת; הדעה אשר נטתה הרחק מאד מגבולי תו“הק, היא דעת האנשים אשר בקשו לבער כל מצוה, ולהשחית כל חוק, עד כי יכריתו גם שורש וענף; על התלמוד יאמרו כי שקר בימינו, אך בעלי הגמרא הרו עמל וילדו שקר, ועל תורת משה יאמרו, חדל לה אורה כדת אשר ילכו בו הנשבעים בשמה, וזָקְנה לקחת לב מכיריה. ואני עם אנשים כאלה לא אבוא בריב, ועמהם לא אתוכח; אך זאת אומר להם, בני לא עמי אתם, אחים פושעים בקרית עוז הדת, כי איפוא יוקח נשק להתקומם נגדם אם המה הציתו באש את בית הנשק הבנוי עתה לתלפיות, ואת חומת הדת ערו ערו עד היסוד; המה הפרו ברית התורה, ואיך נכרות עמהם ברית אחים הנוסדות על הדת והתורה? ולעומתם יעמדו האנשים הרחוקים מהם עד קצה בגול האחרון כי יחזיקו בכנף מנהגים תועים, וישאו עול החוקים השובבים אשר השתרגו עלו על צוארינו מידי הבוערים בעם, ויפחדו להשליך מעליהם, ילכו בדרכי חושך וצלמות אשר תרו להם אסירי סכלות, וייראו לפקוח עיניהם, פן יראו אור. והנה שניהם חללו ברית ה', ואת גבולי התורה עברו, אלה בפחזותם ואלה בסכלותם, הראשונים בערוה באש, וכלו כל מוסדותיה, גם עציה ואבניה, והאחרונים גללו עליהם אבנים גדולות ועפְרו אותה בעפר, ותהי לתל – מחסה לקאת וקפוד, ולא מעון לאנשים רואי אור שמש. הלא נודע הוא, כי רבותינו בעלי הוראה בזו לפעמים את המנהגים, ולעגו עליהם; המרדכי כתב במסכת ב”מ ריש פרק השוכר את הפועלים, כי מה שנאמר בירושלמי מנהג מבטל הלכה הוא דוקא מנהג וותיקין וכדאמרינן בסוטה, אין הלכה נקבעת אלא עד שיהא מנהג, אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה, אינו אלא כטועה בשקול הדעת, וכמה מנהגים גרועים דלא אזלינן בתרייהו כו' וכן הוא במסכת סופרים פרק ארבעה עשר הלכה י“ז ע”ש. וכיוצא בזה כתב ג“כ ריש ב”ב, וכ“כ במהרי”ק סי' ח' ט' כ“ד ס”ה ק“ב, וכ”כ בתרומת הדשן סי' שמ“ב ובבאר שבע דף צ”ו ובח“מ סי' קנ”ז ובסמ“ע שם וביו”ד סי' רי“ד, ובסדר נטין של מהר”ם מרגליות כתב בשם ר“ת מאורלייניש שהשיב, מ”ש שאין לשנות המנהג מפני לעז, דע כי מנהג למפרע הוא גהנם, שאם שוטים נהגו כך חכמים לא נהגו כך. ואפילו מנהג הגון אינו עוקר הלכה אא“כ רופפת ע”כ, וכן הוא בשלטי גבורים בגטין פ"ט, ועוד הרבה מן גדולי הפוסקים אשר לא חשבו את המנהג, הדפוהו מאור לחושך ומחבל נדוהו. והאנשים הנאמנים גם עם מנהגים אשר נזלו ממקור אכזב גם אלה מורדי אור התורה הם, ולא טובים הם מן הראשונים אשר הורידו במזימותם לעפר את עוז הדתי, וגם המה הפכו ללעגה דבר ה' באולתם, ובעקשות לבבם. אפס שתי הדעות אשר בחרתי לשוח ולהגות עם המחזיקים בהן, הנה אלה הדעות הנצבות בתוֶך, שניהם בפיו ובלב יכבדו את ה', ובתורתו יתפארו, שניהם יודו כי עד בלתי שמים יקומו מוסדותיה, אפס הזמן השליט על מעללי כל גבר ודרכיו, יוכל לגדע אחת מסעיפיה למען לא יבולו ולא יֵחרו שרשי הדעת, ומאשרי העם יוכלו לסעֵף העפאים היבשים, למען יפרח הדת לנצח כתמר, וישגה כארז, ובצל דליותיו ישכונו ברחבה כל החוסים בו – להם ראיתי לדבר, ועמהם ישר נוכח; ידעתי כי פיהם לא יהגה רוח, ושפתותיהם לא תדברנה עולה, המה יטו אלי אוזן, ולא בקצף וברוגז ישפוטו, אך בקול ערב ובשפת נחת יגידו משפטם, ובזה ראיתי לקבץ עדים שונים, הנדחים במקומות מפוזרים המחזיקים ומוסיפים אומץ לדברנו, כי גם התנאים והאמוראים וגדולי בעלי הוראה הראשונים החזיקו בזה להרחיק לפעמים פרט אחד מפרטי המצוה למען תקים המצוה כולה, ולהניע מצוה אחת למען לא תתנועע כל התורה כולה, והעם ידבקו בה ולא ינועו מסערות הזמן.

___________________

א הן ראינו כי מאז גורשו העם מארצם, שבו לאחוז בארץ מצרים אשר אמר ה' “לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם”, וכל מוני המצות, ובתוכם גם הרמב“ם בספר המצות חלק ל”ת מצוה מ“ו מנה זאת בין הלאוים, ובכל זאת רבים וגדולים מבני ישראל, וביניהם גם הרמב”ם הדרב“ז והר”י שלשה עמודי בית ישראל באו לחסות במעוז מצרים, וגרו שם עד יום מותם, ולא היה פחד המצוה לנגד עיניהם להעתיק משם מעונותם אל ארץ אחרת, וכל העמל והטורח אשר עמל הריטב“א ביומא ל”ח ע“א והסמ”ג לאווין רכ“ז לא עמדו להם למצוא דרך רוחה להציל את הגרים שם משבט המרשיע, ותכלית דבריהם כן הוא “שאין האיסור ההוא אלא בזמן שישראל שרויים על אדמתם, אבל בזמן הזה שנגזר עלינו להיות נדחים בכל קצוי ארץ, כל חוץ לארץ אחד הוא כו'” וגם הרב בעל צדה לדרך בפ' שופטים כתב בשם רבינו בחיי ז”ל שמצוה זו אינה נוהגת לדורות, והוא הרבה להקשות עליו קושיות עצומות ולא מצא יישוב להם, והיותר קשה הלא אמרינן בעירובין נ“ד ע”א כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמית ומוכיח שם נצח מן עולם ע“ש ברש”י ד“ה כי לא לעולם אריב, ובמצוה זו כתיב עד עולם? וגם המצוה זו איננה תלויה בארץ, ולא נמצא מפורש בשום מקום כי רק בשבתם על האדמה לא יוסיפו לראותה, ובהלכם בגולה הותרו, ואיך מלאו האנשים האלה לבטל אחת ממצות ה', בלי שום ראיה מבוררת בגמרא? ונהפוך הוא כי תמצא הרבה ראיות בדברי רז”ל כי גם המצוה זו קיימת לעד, וכן נמצא במכילתא בשלח פ“ב ובמדרש רבה ריש אסתר, כי בשלשה מקומות הקב”ה מזהיר לישראל שלא יחזרו למצרים כו' בשלשתן כפרו, ומנה את השלישית בימי מרכינוס ובמכילתא גרסינן תורגינוס, ובספר דברי חכמים וחדותם הוכיח כי צ“ל טראיאנוס אשר מלך מן 99 עד 117 למספרם, וכבר הלכו העם בגולה ונטשו מעל אדמתם, ואפ”ה נחשב למו לחטאת, למה הלכו לגור בארץ אשר צוה ה‘: לא תוסיפו לראותם עד עולם? ובכל זאת עם בני ישראל לא הביטו על זה ביום צרה ומצוקה וסמכו על דעת עצמם לאמור, כי המצוה זו כבר בטלה, ואין איש אשר יחרף נפשו לחרף את עם ה’, כי עזבו את תורתו, ואת מצותו הפרו, אבל כל גדולי הוראה עמלו להפוך בזכותם. ובספר יסודי הדת להרב החכם ר' מרדכי דוב פרידענטהאל חלק ג' חברת ב' דף כ“ה ראיתי ד', דברים אשר לא יעמדו בפני עין המבקר, ומאנתי לחקור עליהם פה, אחרי אשר גדולי ההוראה כמו הריטב”א והסמ"ג כתבו, כי בזמן הזה אין איסור עוד, וצדקתם תעמוד לימינם.

ב התורה צותה לבני ישראל, אשר כל אחד מהם חייב לכתוב לו ספר תורה, וכל מוני המצות, ועמהם גם הרמב“ם בספר המצות חלק מ”ע מצוה י“ח מנו זאת למ”ע ממצות התרי“ג, ובכל זאת מעת כי דלו בני ישראל, וכשל כח הסבל לבול הוצאה הרבה הזו, אך מתי מספר אשר הפיל ה' להם לנחלה הון ורכוש, וכסף תועפות להם אך אלה יפזרו מכספיהם ויכתבו ספר תורה לנפשם, אבל מרבית העם אשר ידיהם ריקה, ועשוקים ורצוצים כל ימיהם להביא אוכל לנפשם וטרף לבתיהם, או אם כספם וזהבם מעט הם, יחוסו על כספם וישישו בספרים אשר להם למורשה מאת אבותיהם, ולא נשמע קול נוגש בין הפוסקים כי יגשו בעם לפזר חלק מרכושם לכתוב ספר תורה ולהקים המצוה; אבל המה הפכו בזכותינו, ואמרו: כי מעת אשר נפרץ הדפוס, ובכסף מעט יקנה הישראל ספרים ללמד בהם, סרה מצוה זו של כתיבת ס”ת, אף כי כל קדושת ס“ת אין לספרים האלה, ולא נוכל לצאת בהם ידי חובת המצוה. והנה הט”ז ביו“ד הלכות ס”ת סי' ע“ר ס”ק ד' הודה כי דברי הרא“ש משמע כדעת הדרישה דכתב יען כי בזמנינו אין לומדים מתוך ס”ת לכן בטלה מ“ע זו, ובכל זאת בחר בדברי הב”י, כי זרה היא בעיניו לבטל מ“ע של ועתה כתבו לכם בחלוף הדורות. אמנם הש”ך החזיק את דברי הדרישה האוחז בדברי הראש, ופוק חזי מאי טמא דבר, כי המצוה זו כבר בטלה בשביל המצאת הדפוס; ויען כי נפל נפל העם הזה ממצבו וירד פלאים, לכן חפשו הפוסקים עצה ומצאו לפטור ידי העני אשר אין ידו משגת לפזר כספו על מצוה זו, ובזה סרה עתה המצוה מהיות חוב עלינו, ועיין בתשובת שאגת אריה סי' ל"ו.

ג הרמב“ן מנה את הכתוב “וישבתם בה” למ”ע, ומצוה הוא על כל איש עברי לעלות מחוץ לארץ לארץ בקדושה אשר חפץ ה' בנו לשבת בה, וכתב כי היא שקולה כנגד כל המצות, ובעל ת“ה בפסקיו סי' פ”ח יאמץ במו פיו ויצוה לבני ישראל כי יחזיקו במצוה זו, וכן בספר כל בו ובספר הכוזרי ישבחו את הארץ אשר נשבע ה' לתת לאבותינו, ויאשרו את לבות העם כי יראו לאחוז בכנפות הארץ ההיא, ובכל זאת בני ישראל, כקטון כגדול, וגם רבים מן אלה המעוררים את לבות העם לזה, ישבו בטח תחת כנפי מלכים שונים, ויחסו בצל חסדם, ולא שעו לדבריהם, וגם רבים מהם את דבר שפתותיהם לא שמרו. והנה התו' בכתובות דף ק“י ע”ב ד“ה הוא אומר לעלות כתבו כי מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים, והיה אומר ר”ת דעכשיו אינה מצוה לדור בא“י, כי יש כמה מצות התלויות בארץ, וכמה עונשין דאין אנו יכולין לזהר בהן ולעמוד עליהם עכ”ל, אמנם פוסקים רבים הוכיחו כי איזה תלמיד טועה כתב הדברים האלה בשם ר“ת, והרבה דבר בזה מהרימ”ט בתשובה חלק יו“ד סי' כ”ח, וגם בחדושיו לכתובות הראה רב תבונתו, וידבר על לב ישראל כי יעלו לירושלים ולא ישעו לדברי המניעים את לבבם, וע“ע במעיל צדקה סי' כ”ו דכתב בסוף התשובה “אמנם כן צריך בתחילה תנאי אחד שיש לו מקום מוכן ומזומן להיות מצוי לו שם פרנסה בריות כמו”ש הת“ה בפסקים שלו סי' פ”ח וגם בכל בו ראיתיו, וע' בתשב“ץ סי' תקס”ב דכל שאין לו שם פרנסה מוכנת מעבירו על דעתו ועל דעת קונו ח“ו”. עינינו רואות כי גם להפוסקים החושבים זאת למ"ע, שפה אחת ודבר אחד להם, כי לא ישליך האיש נפשו מנגד, וישליך יהבו על ה' אך לעלות בארץ אשר חפץ בה ה', אבל להכין מחיתו ולמצוא לחם חקו קודמים לכל מצוה.

ד כל מוני המצות יאמרו כי מצוה הוא לקדש את החודש על פי ראיה ובב“ד הגדול, והרמב”ם בספר המצות חלק מ“ע מצוה קי”ג האריך בזה והרמב“ן התאבק עמדו וערך מערכה לקראתו וכתב “אבל מרפא הקושי הגדול הזה שר' הלל הנשיא בנו של ר' יהודה הנשיא תקן חשבון העבור, הוא קדש חדשים ועבר שנים הראוים להתעבר לפי מנינו עד שיביא אליהו ז”ל נחזור על פי הראיה בב”ד בבית הגדול והקדוש אמן במהרה במינו, היה שהוא ע“ה ראה שיתבטלו המועדות מפני הפסד הסמיכה כמו שנתבטלו דיני קנסות וכל דבר שצריך מומחין ועמד ותקן החשבון וקדש ועבר בו חדשים ושנים עד שיבנה ביהמ”ק" ולמקצת דבריו הודה גם הרמב“ם וכמו”ש שם בעל מגילת אסתר. וטעם הדברים כי דיני קנסות ושארי דברים שצריכין מומחה לא דאגו חז"ל ותופשי התורה למצוא משען להם כי יקומו ולא ימוטו גם אם תמוטנה רגלי העם, כי המלכים והשרים אשר פרשו כנפיהם על עבדיהם וישימו להם חוק ומשפט, כי שלום ושלוה יהיה בארץ, שמו חוקה אחת ומשפט אחד לכל הגרים בארצם, ובצלם יחסו גם בני ישראל; אפס על המועדים דוה לבם כי ישבותו ולא יחוגו עוד חגיהם, לכן חשבו חשבונות ועקרו מצוה אחת מדברי התורה, ותקנו תחתיה מצוה אחרת למען לא יתגעשו מוסדי התורה לנפול. וכבר ראינו גם רוח הלל הזקן, כי בעוז רוחו תקן תקנות למען לא ישחיתו בני ישראל את רחמם וחסדם אשר בהם יפלאו מכל אום ואום, ותקן פרוזבל למען לא תוכל השמיטה לשמט את החוב אשר על אחיו ותתהפך מצות התורה לאכזריות תמה, כי יקפצו ידיהם ללות לאיש עני, ועתה יחישו עוד לתמוך ידי מך ואביון.

ואני כאשר התבוננתי בתקנת ריב“ז בר”ה ראיתי כי רובי תקנותיו באו אך לתת תוקף ואומץ לכל ב“ד, גם אם לא ישבו בירושלים, כי עוד יד ועוז להם להורות לעם דבר ה‘. כי פחד לנפשו, פן יראה העם כי בטל הועד בירושלים אשר ממנו יצא דבר ה’, ויאמרו כי עתה נפלה גם תורת אל חי, וישלחו רסן המצות מעל פניהם, לכן בא ריב”ז בתקנותיו להורות להם, כי לא זה המקום לבד גורם לשמור את התורה, ולא ב“ד אשר בירושלים לבד יוכלו להורות דת דין לישראל, אבל התורה היא חובה על ישראל בכל מקום, ומחויב להטות אוזן לכל ב”ד אשר בישראל. ולכן תקן שיהא לולב נטל גם במדינה ז' ימים זכר למקדש, וכן שיהיה יום הנף כולו אסור, יען כי אין עומר להתיר לכן נשארה המצוה על מקומה לפי זמנה (ר"ה ל') וכן תיקן שיהיו תוקעין בכ“מ שיש בו ב”ד, והכל סובב והולך סביב מרכז אחד, לתת אומץ ואון לכל ב“ד, כי יהיו כב”ד הגדול, ולקבוע חוקי ה' בכל מושבות בית ישראל, גם רחוק מירושלים ומן המקדש, למען לא יאמרו מתי העם כי רק מב“ד הגדול תצא תורה ודבר ה' אך מירושלים; אבל ידעו ויבינו כי גם מפי ב”ד בארץ אחרת נקח לקח, וגם הלאה מירושלים דבר ה' לנו לאורה. ומצינו בגיטין נ“ה ע”ב כי ריב“ז בקש מאספיסנוס קיסר כי יחזור שושילתא דרבן גמליאל לאיתנה הראשון כי דאג מאוד על העם כי לא יפוצו כצאן אשר אין להם רועה. ועיין רש”י דברים י“א י”ח “ושמתם את דברי אלה, אף לאחר שתגלו היו מצונים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו, וכן הוא אומר הציבי לך ציונים” והדברים האלה לקוחים מן הספרי, וז“ל “אע”פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לח”ל היו הצוינים במצות שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים, הוא שירמיהו אמר הציבי לך ציונים" וכן הגאון בעל אורים ותומים כתב בחו“מ הלכות הלואה ריש סימן ס”ז דברים מלאים הוד ונחת בענין זה; שמה יעיר את לבות בני ישראל כי ילכו בדרכי אבותיהם, ויציבו ציונים לזכור דרכי הוריהם ללכת בעקבותם, לנטות מארחות המסחור המשגה גם ישרים בדרך להרבות עול ומרמה, וינוס מנתיבות הכנענים אשר יאהבו לעשוק, ויבחרו יותר לעבוד את האדמה לאסוף תבואת הארץ, מברכת השמים יתענגו, ומטוב ה' ישבעו, ירעו צאן ומקנה ומגז כבשים יתחממו, כאשר עשו אבותינו בשבתם על ארץ חמדה, ע“ש דברים נעימים ללב ישר ונאמנים לאוזן שומעת, והכנענים המחזיקים במאזני מרמה, ומצפים על טוב הצפון, כי את תורה ומצוה ישמורו, אחזו את החבל בשני ראשים והם כטובל ושרץ בידו – ושוב אשוב אל דברי הראשונים, כי רז”ל ראו לתת שארית ופליטה גם אל המצות אשר בלעדי תקנתם כבר כלה שורש וענף ממצות ה‘, ותקות בני ישראל הלא קרובה לבוא, כי ה’ יקבץ שנית בזרוע עוז את הנדחים, ויטעם בארצו, ולבלי יסירו שכמם מסבל התורה, כי תהיה למעמסה על שכמי איש אשר זה ימים כבירים לא נטה שכמו לסבול, יען כי יעבור מועד מועדים וחצי אשר עזבו לשמרם ולהקימם, לכן ראו בחכמתם לקשור במעדנות התורה את בני ישראל, ולא ימושו מזרע יעקב גם בהלכם בגולה, עיניהם אל תורת ה' תראינה, ולא ישכחו עוד את אלהיהם, את ארצם ואת תורתם. ובזה נחזה עוד מבצר חזק אשר הקימו הבונים לבל תהיה תורת ה' למשיסה עד עת קץ; ואף כי הישנות כבר נהרסו מחמת ה' אשר בנו, ויסגר לחרב שופטינו, ובנחלתו התעבר, בנו המה משכן חדש לתורתו עד כי ישוב ה' מקצוף עלינו ומגער בנו.

אפס תקנות כאלה לא יכלו בלתי רועי העדה אשר חיו ביום אשר הפיץ ה' את צאנו, אהלי התורה שודדו, וכל מיתריה נתקו, לכן אזרו המה חיל לנטות אהלָה, ולהקים יריעותיה, כי אם הֵשֵם ה' את מקדשו, לא הֵשם את עדתו, ובהם בחר לרעות בחכמתם את יעקב עמו, ובתבונת כפיהם ינחו את ישראל נחלתו, עד כי יאמר לציון הנה ישעך בא, ובניך ישובו לגבולם. אבל לנו אשר נולדנו רחוק רחוק מעת אשר יצאו אבותינו מארצם, ומצאנו נוה שאנן בארץ הזאת אשר אנחנו גרים בה, חלילה לנו לשרש או לסעף אחת ממצות התורה הכתובה, אף להחליפה או לשנותה; כי אם יהיה חפשי לכל דור ודור לכל רב ורב לעשות כמעשה התנאים הראשונים הלא תתן תורת כל איש ואיש בידו, והיה ישראל לשבבים, כי יתפרצו לכתות שונות, וה' חפץ בנו כי תורה אחת וחוקה אחת תהיה לכל ישראל. אמנם במקום אשר ריש ועוני יארב על העם, לקעקע את מצבם ולסתום את מקור מִחיתם, אז גם הראשונים גם האחרונים מהרו לפתח חרצבות הדינים, למען יפתחו לפניהם מקור מחיה וטרף לבתיהם, וחפשי הוא גם לנו לבקש מנוס ומפלט מפני הדינים, ולנוס ולהמלט מפני ריש ועוני הדולקים אחריהם. וכאשר מצינו התרים מהתרים שונים, מראשונים ואחרונים לעשות מלאכה בחוה“מ, אף לדעת רבים וגדולים איסור מלאכה בחוה”מ הוא מן התורה. וכן יעבדו כל העם עבודתם בראש חודש, ויסחרו מסחרם בעין פוצה פה ומצפצף, ומדברי הנביאים נראו כי חודש ושבת אחד היו להם, וקראו מקרא; וכאשר אמר עמוס ח' ה' לאמור מתי יעבור החודש ונשבירה שבר, והשבת ונפתחה בר, הלא נראה כי ביום החודש לא סחרו. ועיין בזוהר פ' אחרי על הפסוק והיה מדי חודש בחדשו וגו‘, וע’ בטורי אבן מגילה כ“ב ע”א, ובדבריו לא נרפא לנו. וכן נהגו העם למכור חמצם לפני חג הפסח להנצל מפני אזהרת לא יראה ולא ימצא, אף כי במחסה שוא שמו להם סתרה, כי יבקשו איש עני לבוש בבלוי סחבות אשר שמו יקרא על החמץ, והוא יקנה בעד אלפי דנרי זהב חמץ, גם אחריותו עליו, וכיסו ריק גם לשלם בעד ככר לחם אחד. וכבר האריכו בזה מחברים שונים. וכן המפלט לתת כספיהם בנשך, אשר כל רואיהם יראו כי רק בנעצוצים ונהלולים שמו להם מבטח; וכן למעך ולמשמש בסרכות אשר התירו פוסקים רבים (יו“ד סי' ל”ט סעיף י“ג ברמ”א) וזה קולא גדולה אשר מעט מן האחרונים נתנו על זה בקולם (ע' כרו“פ אות י”ג ובביאור הגר"א מווילנא) וזה נגד דברי הגמ' (אף כי לדעתי לא יתנגד לדברי חז“ל, כי רוב המשקה אשר ישתו כעת בהמות שדי, הבאה מבתי עושי שכר ויי”ש הסב להם הסרכות, כי כן הוא הטבע, ולא ממחלה באו לכן הקילו במעוך) אבל על זה וכיוצא בזה הרבה, אשר תפגוש בפוסקים הראשונים ובמנהגי ישראל, אנחנו הדברים בה' ובתורתו נאמר: כי עצת ה' תנחנו, ועינו הצופה עלינו לחֻמלה ראתה כי המצות הנתונות לנו לחונן ולהטיב אותנו, תקומנה כשודד בצהרים, ולא ישאירו לנו גם עוללות, כנוקף זית, להחיות אותנו מרעב וממחסור, לכן אצל ה' מרוח בינתו על מנהלי העם, כי יתורו להם דרך רוחה אשר לא יכשלו ולא ינגפו בה, ומשוד וכפן לא ייראו, ובשנת בצורת לא ידאגו, עד כי ישים ה' ישועה בארץ, את העקוב ישים למישור והרכסים לבקעה, ובאור ה' ילכו בטח.

אמנם לא לבד מפני מחתת העוני חרדו ורגזו למצוא להם מפלט, אבל גם להקל מעליהם משא וסבל, בחרו לפעמים מחסה צר, למען ימצאו מנוס מצרה ומועקה היותר גדולה, ולכן תראה רוח חן וחסד תרחף על פני הראשונים, ובדברי תנאים ואמוראים טל ישכוב: המה התירו לעשות דבר בהערמה למען יקום הדין על תלו, והיה המבקש לנוס ממנו ימצא לו השער פתוח לנוס ולהמלט, ולדעת קצת גאונים גם במשפטי התורה מותר דיני הערמה, ולהנצל מהם אם זר לפניו הדין, ובכל תקנתם וגזרתם לא באו בשבט מושלים ובמקל חובלים, על כל באי בברית התורה, וכמו“ש הכ”מ הלכות ממרים פ“כ ה”ו שב“ד אינם יכולים לכוף שתתפשט הגזירה, אבל השומע ישמע והחדל יחדל ע”ש, גם הרבו להתבונן בכל תקנותם פן תהיינה למעמסה על הצבור, וכאשר אמרו אין גוזרין גזירה על הצבור אם אין רוב הצבור יכולין לעמוד בה. ולא לבד על כל הצבור אך הביטו אולי תכבד הגזירה על איזה פלך מן הפלכים או מדינה במדינות אשר בני ישראל גרים בהם, וכאשר אמרו בשבת כ“ו ע”א על דברי ר“ט דאמר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד, עמד ר' יוחנן בן נורי על רגליו ואמר: מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין? ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים? ומה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות? ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט? כו', וכן בסנהדרין י”א ע“ב על ג' דברים מעברין את השנה כו' על שנים מהם מעברין ועל אחד מהם אין מעברין כו‘, על ג’ ארצות מעברין את השנה כו' על שנים מהם מעברין, על א' מהן אין מעברין כו', ובמקומות רבות חששו משום טרחא דצבורא, וכן בטלי מעשר בהמה בזמן הזה, אף כי ע”פ דין תורה נוהג בכל מקום ובכל זמן כדאיתא בבכורות דף נ“ג מעשר בהמה נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית; ובגמ' כתבו שם הטעם למה בטלו יען כי חששו לתקלה, אשר לא חששו כן בבכור כדמקשי שם על זה בגמ', וכבר הרביתי להביא ראיות כי לפעמום לא גלו רז”ל טעם האמיתי והגידו לנו טעם אחר אשר ישר בעיניהם וגם פה קרוב לומר הטעם, כי בטלו המעשר, יען דחסו על ממונם של ישראל, לעשֵר צאנם ולא יאכלו, ומצינו במקומות אין מספר בש“ס, וכאשר אמרו בפסחים כ' ע”ב ובשבת קנ“ג ע”ב דלהפסד מועט לא חששו ולהפסד מרובה חששו, ולכן הבכור אשר יקרה לאדם אך פעם בשנים רבות לא בטלו, ומעשר בהמה אשר כל רכושם בזמניהם היה צאן ובקר, לכן בטלו: וע“ע בפסחים למ”ד ע“ב אמר שמואל להניד מזבני קדרות אשוו זבינייכו ואם לאו אדרוש לכם כר”ש כו‘, וכן הכריז ר’ ינאי לכל מתי העיר כי ילכו ויחרשו ויזרעו בשביעית למען יהיה להם במה לשלם מס המלך (סנהדרין כ“ו ע”א⁵) וגם אבותינו הראשונים הלכו בעקבותם, ודאגו הרבה כי פקודות ה' לא תהיינה עלינו למשא; הלא מצות ק“ש גדולה ויקרה היא לכל איש ישראל, כי בה יקבל עליו עול מלכות שמים ועול מצות, ועל פי סתם משנה ריש ברכות מתחיל החיוב לקרותה אך בשעת צאת הכוכבים, ובכל זאת נוהגים הקהלות לקרותה בעוד יום תיכף אחר המנחה, יען כי יכבד על העם לשוב לביתם ולהתאסף שנית בביה”כ, וכל עמודי הוראה כמו ר“ש ר”ת והרשב“א עמדו לימין צדקם, וברוחב לבם יגעו גם למצא תואנה אך להקל על העם, ואף כי הרי”ף והרמב“ם וגאונים רבים החזיקו להלכה כסתם משנה? לא הביטו עליהם, כי לא חפצו להשקות את העדה במים דלוחים, ולנהלם בצמאון במדבר שממה, אבל עמלו לנהלם על מי מנוחות, על נאות פוריה המלאות כל טוב ה': ורק עתה נעשה הדור טהור בעיניו, כי המורים הסתירו פניהם מן העוני והריש, אשר יאכלו את העדה בכל פה, ולא יחושו להצילם, כי יפחדו ללכת אחרי המקילים, וגם במסתרים יבואו למצוא חומרא להחמיר עוד, והמורה יחשוב כי ביתו וסביביו הוא הארץ ומלואה, ולא ידע כי יש ארצות בארץ אשר לא יוכלו ללכת בנתיבותיו, ונכון הוא לפי זה להקל גם בארצו; ואם יאזור חיל ויקל לפעמים בהפסד מרובה או מטעם אחר הנחוץ מאוד, יחשוב כי לכד עיר מבצר, וכגבור נאזר בגבורה אשר חרף למות נפשו להכות אויביו, יתברך בלבו, כי גם הוא כמוהו עשה חיל; וכל זה באה להם, יען כי סגר עליהם התלמוד, מקור כל דין, ודבקו אחרי אמרות פי האחרונים. הלא נראה, כי ברוב הקהלות חדלו להתפלל טרם צאת הכוכבים, כי הרב ממרום שבתו יעצור את כל העם בביה”כ כצאן קדר, עדי יאירו גם כוכבים קטנים, אף ימצא בין העם גם חדלי כח עטופי רעב המפחדים להקדים תפלתם פן יאמרו זוללים המה, מקילים בכבוד המצות; ובין כה וכה האבות ישבו ויצפו מתי תכלה תפלתם, למען יתחדשו אילותם אחרי עמל יומם, ובבתיהם נשיהם וצאצאיהם יצפו בכליון עינים: מתי יבוא האב לקדש את השבת או את החג, למען השקט רעבונם, והרב יסגור עיניו, ולא ימוש מתוך האוהל עד כי יחשך הלילה, יען כי פחד להחזיק בדעת פוסקים הראשונים.

כזה וכזה תמצא חמרים חמרים חומרות אשר האחרונים צברו בלי חמלה, ויהיו להרים על ראשי ישראל, והראשונים חשבו אותם לפיח הכבשן אשר רוח הזמן יזרם ויפזרם; כי דאגו מאוד פן יבוא העם במצור ובמצוק, על כן ברוח חכמתם ובתום לבבם, הטו את הדת על מעגלי הזמן למען לא יצר למו צעדם בלכתם. הן לעלות בספינה בשבת וללכת לא נמצא על זה היתר בגמ‘, והמרבה להעמיק בשבת יט ע“א יראה כי לפי סוגיא דשמעתין אסור הוא ללכת בה, ובכל זאת עמלו הראשונים הרבה, גם חכמתם עמדה להם והוציאו סברא מלבם להתיר, ואמרו כי איסור תחומין מן התורה אינו נוהג רק בר”ה ולא בכרמלית, כי אינו דומה לדגלי מדבר, ולכן בים הנחשב לכרמלית אמרו כי אין איסור תחומין נוהג בו, והסברא הזאת חדשה היא ולא נמצאת בתלמוד, והוסיפו עוד לומר כי הבעיא בעירובין אם יש תחומין למעלה מעשרה או לא, הוא ספיקא דרבנן, יען כי תחומין של י"ב מילין בכרמלית הוא דרבנן לכן כל ספיקא דרבנן הוא לקולא. כה עמלו ויגעו עד כי מצאו טעם מלבם והתירו; אין זאת יען כי ראו בעיניהם כי העם הזה על מפרצי ימים ישכון, ואם נאסר להם לנסוע בספינה בשבת, הלא יבול כל מסחרם ולא יעשה פרי, וריש ועוני תהיה מנת גורלם, לכן חתרו ועמלו לבוא אל ההיתר ולא שעו לדברי הגמ’ בשבת י“ט, כי אמרו אשר הסוגיא אזלא אליבא דב”ש, אף כי ר' ורשב“ג פליגי שם; וכל אשר לו לב לדעת ולהבין, ידע ויבין, כי אם לא ידעו בימים הראשונים לשום בים דרך ע”י האניות, ורק בימים האחרונים המציאו זאת, והשאלה הגיעה לפני המורים: האם הותר לעלות על הספינה בשבת? אז ברב אונים ואמיץ כח יגעו ועמלו למצוא אסור, למען יקדש שמם ברבים, אף כי באסורם הרבו לחץ ודחק בעם, ולא פנו לזעקתם אך בחרו להם אנשים מתי מספר, ויאמרו: אלה האנשים יחיו, גם אם לא יסעו בספינה בשבת, ולא פקחו עיניהם להביט על הכלל; קום נא וראה כי המציאו היום את העגלות ההולכות על ידי כח הלאקאמאטיווע, ונהפכו עתה אופני המסחר בעיירות אשר העגלות עוברות בהנה, כי תלוי רק במהירת הנסיעה, ובמיעוט הוצאות הדרך, ואם הוא וחפצו וסחורתו ישבתו בחצי הדרך, אז תכפול עליו הוצאות הטעינה ופריקה, ורבו הנזקים והאסונות אשר קרובים לבוא על המאחר נפשו בדרך, וגם ההוצאה תרבה עליו עד כי לפעמים לא יוכל שאת במסחרו; ואם ירבו או ימעטו ימי מסחרו, אפס אם לא יאיר לפניו שמש הצלחתו ברב עוזה, אז באחריתו לא ימלט מריש ועוני האורבים עליו בדרכו, ומסחר על העיירות אשר בו רָצות העגלות נחשבו עתה כמו העיירות הסמוכות על חוף ימים; ובכל זאת כאשר החלו העברים לנסוע בשבת על הלאקאמאטיווע על ידי רב ומורה אשר התירם, כי השווה זאת לספינה, וכאשר הגיע הדברים לאזני רבנים שונים, נתנו עליו בקולם ודחו את דבריו ואסרו, וטעמם כי עד כאן לא מצינו היתר תחומין למעלה מעשרה רק בימים ונהרות, כי יחשבו לכרמלית, אבל לא בדרכים אשר שם הוא איסור תחומין של י“ב מילין מה”ת, ולפ“ז למעלה מעשרה הוא ספיקא דאורייתא, לחומרא ע”כ, ובאמת אך קול דברים אנכי שומע, ותבונה אינני רואה, הלא הרמב“ם כתב מפורש בתשובה גם על הדרכים אשר אינן דומין לדגלי מדבר כי גם בהן תחומין מדרבנן, וז”ל שאין תחומין דבר תורה לא בימים ולא בנהרות ולא בכרמלית לפי שאין דומה לדגלי מדבר, וכל ספקותן בזה להקל ע“כ, הביאם הכ”מ והרב המגיד בפרק כ“ז מהלכות שבת, וידוע הוא כי כל הדרכים שלנו נחשבו לכרמלית גם הדרכים אשר בעיירות, ומכ”ש אשר על פני השדה, כי אינן דומין לדגלי מדבר, וגדולה מזו אמר ר“ל אין ר”ה לעולם הזה אלא לעתיד לבוא, שנאמר כל גיא ינשא (ירושלמי עירובין פ' כיצד משתתפין הלכה ח') ולכן ראוי להקל בכל ספיקתן ולא גרע מספינה דהתירו הראשונים. וגם האוסרים בספינה יודו פה להקל, כי המה אסרו בספינה מטעם דדמי לשט בנהר אשר גזרו חכמים שמא יעשה חבית של שייטין, או שמא ינהג בספינה והוי כמוליכה ד' אמות בכרמלית, שני טעמים אלו לא שייכי בעגלה ההולכת ע“י לאקאמאטיווט, והרשמב”ם חפץ עוד להתיר לנסוע בעגלה בשבת ואינו יהודי מוליכו חוץ לתחום, וחזר בו מטעם פן יפגענו לסטים, או שמא ישכח וירד ולא יהיה לו רק ד' אמות כדין מי שהוציאוהו עו“ג דאין לו אלא ד' אמות, וחששות כאלה לא שייך בלאקאמאטיווא, כי היא כברק תרוץ ולא תעמוד גם רגע, ואין אדם יכול לצאת ממנה בעת מרוצתה, סוף הדבר כי הדין הזה תלוי בדעת המורה אם יבקש להתיר לא סגור לפניו השער להתיר, כי ידרוך בדרכי הראשונים, ויפרוץ את מנעול קטון אשר יסגר לפניו השער, אמנם אם יבקש למצוא איסור, יחפש בחפש מחופש וימצא דעת אחד אשר ראוי לאסור על פיו, ויחזיק בו, כי קול פחדים יבוא באזניו לסור ממנו, אף כי לפי הלכה ראוי לאחוז בדעת המקילין בעירובין, כדאמרינן הלכה כדברי המיקל בעירוב, וכן ראוי לאחוז בשעת הדחק בדעת רוב הפוסקים החולקים על הרמב”ם, וסוברים כי כל איסור תחומין גם בי“ב מילין הוא מדרבנן, ולפ”ז ראוי להקל בכל ספיקתן.

והנה אחד מן האוסרים כתב טעם לאסור דבעינן כי יקנה שביתה מבערב שבת מבעוד יום, וא“כ במרכבות אלו ידענו דאין אפשרות לקנות שם שביתה בה”ש דלא ידע באיזה מרכבה יסע, יען כי רבים הם המרכבות העומדות שמה המיועדות לנסיעה, וע“ד זה מצא איסור חדש לאסור, והאריך בדברים הרבה על קוטב זה, ובאמת אין טעם בדבריו, הלא קנית שביתה הוא מדרבנן, ובדרבנן פסקינן יש ברירה וכדאמרינן בעירובין ל”ז, כי אם חשב בלבו בעוד יום אשר יקנה שביתה בשבת במקום אשר ירוח לו יותר בלילה, או כפי אשר יורנו המקרה קונה שביתה גם בשבת, ולפ“ז כאשר קונין שביתה בספינה, יחשוב בלבו כי יקנה שביתה בעגלה בלילה במקום אשר יבחר, ונאמר כי הוברר כן מעיקרא אשר זה שביתתו. ואם כי לא היה שם משך כל בהש”מ אשר לדעת הר“ן אין לו בספינה רק ד' אמות? ע”ש בפוסקים. אפס הלא כתב הרב הגאון מוהר“ץ חיות ז”ל בספרו דרכי הוראה פרק ד' דף ו' ע“ג, דבענין שביתה בספינה נהגו כל העם להקל לנפשם ואין מוחין להם, תכלית הדברים, כי הוא הדבר אשר דברתי, כי החפץ להחמיר יסגור עיניו מהביט סביביו, ויפסח על כל דעות המתירין כי יפחד להתיר פן יחולל שמו בין המהבילים, וייקר בעיניו דעת פוסק אחד המחמיר מדעות רבות המקילין, ולא יאבה להציל אנשים שונים מלחץ ודחקוע' ידים פ”ד מ"ג.

והנה כחומה בצורה תעמוד לפני המצרפים והמטהרים, דברי המשנה עדיות פ“א משנה ה' דאמרו אין ב”ד יכול לבטל דברי ב“ד חבירו אא”כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, ועתה אם יקומו רבים ויבקשו לשבור כבלי מנהגים או הדינים המצירים צעדי העברי, יאמרו למו: מי יוכל למנות מספר האנשים אשר היו באותו עצה לתקן את מנהגים האלה? ומי יוכל להעלות בפלס ולשקול את חכמת המתקנים האלה? ומי יעיד בכם כי מספרכם רב ממספר המתקנים, וחכמתכם רבה מחכמתם? ועתה קצור קצרה יד דור החדש לעשות קטן או גדול נגד מנהגים הישנים, אחרי אשר לא יוכל לדעת מספר וחכמת דור המתקנים, ואיך ירהב הוא לקום בהם ולהפר את דבריהם? אמנם אם נרד לראות מחשבת המשנה זו, ולבוא עד תכלית כוונתה אז נראה ונוכח כי כן הוא; כי אם יקום ב“ד חדש ויפר דברי ב”ד הראשון, לאמור: כי הב“ד אשר היה לפניו שגה ברואה, ולא הרבה לחקור ולהעמיק יפה, הלא אז באו להתחרות עם הראשונים בחכמתם, אז בעינן כי ב”ד האחרון יגדל מן ב“ד הראשון בחכמה ובמנין, ואם האחרונים גדלו מן הראשונים בחכמה ובמנין, קרוב לומר כי ב”ד האחרון הרבה עצה ותושיה מן ב“ד הראשון הקטון ממנו בחכמה ומנין, והוא ראה והביט בחכמתו דבר אשר לא ראה ולא ידע הב”ד הראשון; אבל אם ב“ד האחרון לא יתחרה עם חכמת ב”ד הראשון, ויאמר כי הראשון לפי זמנו ומקומו הטיב את אשר תקן ואת אשר עשה, ובמועצה ודעת השכיל לגזור את המשפטים האלה, אפס מרוב ימים אשר בין ב“ד המתקן לב”ד החדש החפץ להפר את המנהג הזה, נחלף הזמן וגם המקום אשר אנחנו גרים עליו, וכל זה יגרום כי יופר גם הדין והמנהג הישן, ולו היה ב“ד האחרון בימים הראשונים, בדור אחד עם ב”ד המתקן וגם במקום אחד, אז הסכים ב“ד החדש עם ב”ד הקודם לְיסד ולחזק את הדין הזה, אמנם גם אם חי ב“ד הראשון בדור זה אשר הב”ד חדש יחיה בו, ושכן גם בארץ זו אז גם הראשון הסכים עם ב“ד האחרון להפר ולהרוס הדינים והמנהגים אשר תקנו, ובאופן הזה הלא לא בריב ומצה יבוא ב”ד האחרון עם הראשון, ושלמים ותמימים הם יחד, ולפ“ז למה לנו רוב חכמה ומנין? הלא אין ריב ומדון ביניהם, אך בשלום ואחוה ידברו. וכן מוכח מלשון המשנה דאמרה “אין ב”ד יכול לבטל דברי ב”ד חבירו" משמע כי אך במקום אשר ב“ד החדש יקום לבטל דברי הראשונים, ויאמרו כי תעו במשפטים, על אופן זה מקרי בטול דבריהם ובעינן כי האחרון יגדל מן הראשון בחכמה ובמנין, אבל באופן אשר בא ב”ד החדש לשנות הדין בשביל השתנות הזמן והמקום לא מקרי זאת לבטל (ובבר אמרו רז“ל בגיטין ל”ב ע“א אלמא בטל מעיקרא משמע, ע”ש היטב ובתו' ד"ה מבוטלת ותמצא כדברי), כי לא באו לבטל דבריהם מעיקרא, ונהפוך הוא הלא יאמרו כי הראשונים הטיבו לתקן לפי זמניהם ומקומותם, ורק הזמן המהפך את כל, והמקום המשנה כל חפץ, הפכו גם את זה, ועל אופן כזה אין ספק, כי לא נאמר הכלל “אין ב”ד יכול לבטל דברי ב“ד חבירו אא”כ גדול ממנו כו'.

ואף כי הדברים האלה פשוטים הם בעיני, ונראים לכל מבין דעת, בכל זאת תלוים הם באשלי רברבי, כי הרמב“ם בהלכות ממרים פרק ב' כתב, אין ב”ד יכול לבטל דברי ב“ד חבירו, גם אם בטל הטעם אשר בשבילו נתקנה, והראב”ד השיג עליו וכתב כדברים האלה, דאם בטל הטעם בטלה התקנה, וכבר ראינו גאוני עולם אשר נפלגו לדעותם, אלה יחזיקו בכנף הרמב“ם ואלה בשולי הראב”ד, וזה מקרוב יצא לאור בווילנא ספר קהלות יעקב להגאון המפורסם ר' יעקב מקארלין זללה“ה, וראיתי בחלק חו”מ סי' ב' כי הביא עדים נאמנים מדברי רז“ל כי צדקו דברי הראב”ד, ואם אמרתי לספח עוד לדבריו את אשר אמר לי לבי, ואת אשר מצאתי להשיב על מריבי הראב“ד, ידעתי כי יתהפך המכתב הזה לספר שלם, ורק זאת אומר לך כי מלבד אשר רוב סוגיות הש”ס מסכימים לדעת הראב“ד אבל גם דעת בעלי תו' והרא”ש והרשב“א הוא כדעת הראב”ד. ומוכרח הוא גם לדעת הרמב“ם דב”ד האחרון לא יכול לבטל דברי ב“ד הראשון, אף דבטל הטעם, רק במקום דלא נמצא טעם לא לבטל ולא לקיים הדין, אז אמרינן לדעת הרמב”ם כי הדין נשאר על מקומו הראשון, אבל במקום אשר טעם הראשון אשר בשבילו תקנו כבר בטל, ונתחדש עוד טעם חדש המכריח אותנו לעקור את הדין ממקומו, באופן אשר התקנה הזאת נהפכה לרעה, אז גם לדעת הרמב“ם יוכל כל ב”ד גם הקטן מן הראשון בחכמה ובמנין, לבטל ולעקר תקנת הראשונים; ולכן מצינו לפעמים כי למשנה ראשונה היה הדין כן, ולמשנה אחרונה כאשר ראו התקלה היוצאת מדין זה הפכו ובטלו את הדין, וכמו בנדרים צ' ע“ב בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה כו' ואח”ז כאשר ראו את התקלות היוצאת מזה, וכאשר הזכירו שם במשנה כדי שלא תהא אשה נותנת עינים באחר ומקלקלת על בעלה, לכן בטלו התקנה זו; והאומר לך, כי שם עמדו למנין, והיה מנין השני גדול מן הראשון בחכמה ומנין, זה הבל הוא, מלבד כי לא נזכר כזאת במשנה, וכבד עלינו להוציא דבר מלבנו ולהטיח על חז“ל, אבל נראה כי ימים רבים נהגו כמשנה ראשונה, ובדור שני או שלישי התקינו כמשנה אחרונה, ואחרי מות המתקנים הראשונים, מי ימנה מספרם? ומי ישקול בפלס את חכמתם? וכן מצינו בשבת ס”ד ע“ב, כי ר”ע בטל תקנת זקנים הראשונים, כדי שלא תתננה אשה על בעלה, אף כי הזקנים הראשונים גדלו ממנו במנין, ואולי גם בחכמה, מ"מ כיון שראה התקלה היוצאת מתקנתם לא חש למנין וחכמה ובטל אותה.

ולמען להציל עוד את הרמב“ם מקושית המפרשים – אשר יכבד עלי עד מאוד לאספם הנה במכתבי, כי יעבור גבול המכתב ויהיה לספר – אך עוד אחת אומר לך, כי גם הרמב”ם לא כתב כדבריו אשר אם בטל הטעם בעינן רוב חכמה ומנין לבטלו, רק אם המתקנים יכלו לראות ולדעת, כי יבוא יום אשר יבטל טעם התקנה, ובכל זאת תקנו סתם ולא פירשו, כי אם יבטל הטעם תבטל התקנה, אז אמרינן כי המה לא חלקו בתקנתם, אם יש טעם לזה או לא, ולכן ב“ד הקמים אחריהם לבטל דבריהם בעינן כי יגדלו מהם בחכמה ובמנין, אבל אם נוכל לתלות, כי המתקנים לא ראו כזאת מראש בתקנתם, אשר יתרבו הימים, וישתנו הזמנים שנוי אחר שנוי, אשר קצרה עין אנוש לראותם, וברוב ימים יבטל הטעם, אז גם הרמב”ם מודה כי לא בעינן רוב חכמה ומנין. והנה רע עלי המעשה כי קצר לפני המצע הזה מהשתרע עם רוב דברי אשר בקרבי, לכן אדלג עליהם ואבוא לבאר לך דברי המשנה זו, אשר יגעו המפרשים לבארה. ועתה חדשים מקרוב באו, אשר דברו כל העולה על רוחם, וישן מפני חדש הוציאו, ורבים לא בושו לדבר תועה גם על בעלי הגמ':

הלא כה דברי המשנה “ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין: הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין, שאם יראה ב”ד את דברי היחיד ויסמוך עליו שאין ב“ד יכול לבטל דברי ב”ד חבירו, עד שיהי' גדול ממנו בחכמה ובמנין כו', אר“י א”כ למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה? שאם יאמר אדם כך אני מקובל, יאמר לו כדברי איש פלוני שמעת ע“כ, והנה אחרי הדוחקים אשר הלמו המבארים במשנה זו עוד לא מצאו מקום להלום בדברי ר”י אשר שנה, לפי הנראה את קושית משנה הראשונה, ולא הסתפק נפשו בתשובתה, והלשון א“כ למה מזכירין, משמע כי מקשה, אשר גם אם נחזיק בתירוץ של המשנה ראשונה תשאר קושיא זו החדשה? ולא ידענו מה חדש פה ר”י בקושיתו? ומה הוסיף בתיבת לבטלה? ועוד הקשו רבים וגדולים על משנה זו אשר לא חפצתי לשנות דבריהם, ואשר יתורצו מנפשם – הן ידענו כי תורה שבע“פ, וזו המשנה וגמרא, תתחלק לשלשה חלקים; חלק האחד הוא הדינים אשר יצאו על פי י”ג מדות אשר התורה נדרשת בהן, ונלמדים מן הכתובים, והמה היקרים והחזקים משאר שני החלקים, כי ממקור התורה יצאו, ועונשין ומזהירין עליהן, ומצינו פעמים בש“ס, כי גם בדבר אשר יש לו רק אסמכתא מה”ת, חששו חז“ל הרבה לבל לחללו, פן יאמרו העם כי נגעו ידיהם בדבר הכתוב בתורה; וחלק השני הוא סייגים תקנות ונדרים, אשר ראו רז”ל לתקן ולגדור גדר סביב התורה; וחלק השלישי הוא הלכה למשה מסיני, כי הוא איננו נלמד מאחת הדרשות שבתורה, וגם לא נחשב לתקנת חכמים, כי לא חכמים תקנוהו, אבל קבלה היתה בידיהם מאבותיהם עד משה בסיני; ולאו דוקא הלכה למשה מסיני אבל כל דברי קבלה אשר להם מאת אבותיהם אשר היו בדורות הקדמונים, נקראים כן הלכה למשה מסיני (וע' בהבנת מקרא להרב רמ"ה פ' וירא). והנה בכל אלה שלשה החלקים נמצאו מחלוקת בין התנאים, כי על שני חלקים הראשונים – על דברים הנדרשים מן הכתובים ועל סייגים ונדרים – אינה צריכה ראיה כי כל התלמוד מלא ממחלוקת, אם לדרוש המדה זו או לחדול, ואם נכון לעשות סייג ותקנה זה או זו או לא נכון, וגם בהל“מ אף כי הרמב”ם בהקדמתו למשנה כתב, כי בהל“מ לא נמצאה מחלוקת אמנם כבר הראה הגאון בעל חות יאיר בתשובה כי הקדמה זו מלאה שבושים. ומצינו פעמים רבות בתלמוד בדבר הל”מ וכמו בחצי נזק צרורות הוא הל“מ, וסומכום פליג על זה בריש פרק שני בב”ק.

ואחרי הראיתיך כזאת הנני לבאר לך דברי המשנה עדיות; כי התנא שואל “למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין? הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין” ושאלה זו אשר נאמרה סתם, הלא תסוב על כל שלשה חלקי תורה שבע“פ אשר ספרתי מקודם, ונותן התנא שני טעמים על זה; טעם האחד “שאם יראה ב”ד את דברי היחידה וייטב בעיניהם (ויתפרש שאם יראה, כמו רואה אני את דברי אדמון, כי דברי אדמון טוב בעיניו) אז יסמוך עליו, ולכן קבע התנא במשנה את דבריו ולא דחה אותו מכל, כי נחוץ הוא לדור הבא פן דברו ימצא חן בעיניו, ויבחר אותו למשען לו”. ואומר עוד טעם שאין ב“ד יכול לבטל דברי ב”ד חבירו (ויתפרש השין של שאין לפי ביאורי, כמו ואין ב“ד בוי”ו. ומצינו כמה פעמים במשנה כי בא השין במקום ואו, וכמו בביצה פ“א משנה א' ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה, שאפר כירה מוכן הוא, ופי' הגר”א על פי הגמ' כי השין של שאפר כירה יתפרש כמו ואפר כירה, וכן מצינו בזבחים פרק ד' מ“ו שאין המחשבה ויתפרש כמו ואין המחשבה, ופרק ה' דפרה משנה ה' שאין מצילין, ובידים פרק א' משנה ב' שאין ממלאין אשר יתפרשו כמו ואין בוי”ו) אלא א“כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אחרי אשר אנו רואין, כי בכ”מ אשר היחיד חולק עם הרבים הלכה כרבים, אף כי היחיד מחדד טפי, מזה מוכח כי ב“ד החולק עם ב”ד, לא יכול לבטל דברי ב“ד חבירו אא”כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, ולכן אין הלכה בכ“מ כדעת היחיד הקטן מן החכמים בחכמה או במנין. והנה טעם הראשון יסובב לדעתי על סייגים וגדרים, כי בהם חפשי לאחוז בדעת היחיד אם ייטב דברו בעיני ב”ד החדש, וכאשר אוכיח עוד מדברי חז“ל, וטעם השני סובב והולך על דבר הנלמד מי”ג מדות אשר אין ראוי לב“ד אחר, לבטל דברי ב”ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין, למען לא יאמרו בני אדם, כי התורה היא עצת בני אדם ומחשבותם, ויהפכו אותה כחומר חותם, וישלטו עליה כאות נפשם, וכאשר יתחזו הדברים לפנינו מדברי רז“ל (אך דעת הרמב“ם בה' ממרים הוא להפך, כי בדבר הנלמד בי”ג מדות מותר לב“ד אחד לבטל דברי ב”ד חבירו אם גדול ממנו בחכמה ובמנין, אבל בסייג וגדר אסור לבטל אפי' אם הוא גדול מן הראשון, ואני אך לפרש דברי המשנה והגמ' באתי פה) וע”ז בא ר' יהודה במשנה שאחר זה לשאול “א”כ למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה" פירוש במקום אשר שני הטעמים יחד אינם שייכים על זה, וזה על חלק השלישי בתורה שבע“פ הנקרא הלכה למשה מסיני? אשר לא שייך על זה לאמור שאם יראה ב”ד את דברי היחיד, כי לא בטעם וסברא תליא מלתא, וה' צוה ומי יחקור ויפקוד עליו? וגם אל תלוי בחכמה ובמנין, כי אלהים דבר בקדשו, ומי יספור, ימנה וישקול חכמתו ומנינו לבטל דברי ה'? ועל זה תשאר הקושיא “למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה” בלי שום תועלת ולמוד? ועל זה מתרץ “שאם יאמר אדם כך אני מקובל” ויצוא לעז על קבלה אשר בידינו כי טעות נפלה בה, ויחפוץ להחזיק בקבלתו “יאמרו לו כדברי פלוני קבלת” אשר לא נכון לפנות אחרי קבלה זו, כי כבר קמו אז רבים, וחקרו ודרשו ומצאו את הקבלה האמיתית.

ועתה הנני לחזק את הדברים ולבארם יותר. ומראש אעירך על שלש משניות הנאמרות לפני משנה זו, ואשר עליהם תסובב שאלות אלה, המשנה הראשונה היא המחלוקת אם כל הנשים דיין שעתן, או מפקידה לפקידה, ומחלוקה זו תלויה אך בסברא לבד, ואין לזו מקום מוצא, לא בדרשות הכתובים ולא בקבלה מדורות הראשונים. ומשנה שניה היא “שמאי אומר מקב לחלה והלל אומר מקביים כו'”, וזה הוא תלוי במחלוקת איך לפרש את הכתוב ראשית עריסותיכם וכמו שהסבירו לנו הרע“ב והתויו”ט. ומשנה שלישית היא כמה מים שאובין פוסלין את המקוה, וקיימו חז“ל את פסק הלכה ע”פ העדות שהעידו שני גרדיים בשם שמעיה ואבטליון, ואף כי ג' לוגין מים שאובין הוא מדרבנן לכ“ע? מ”מ ישוה זאת לקבלה מדורות הראשונים, אשר על ידי עדות נגמר הדין, ויחשב להל“מ וכמו”ש למעלה. וע“ז שואל התנא במשנה שאח”ז “למה מזכירין דברי שמאי והלל לבטלן” אחרי כי בשלש מקומות הללו בטלו חכמים את דברי שתיהן ולמה מזכירין אותם כעת? ומשני כי התנא בא ללמד לן מדה ישרה “שלא יהא אדם עומד על דבריו כו'” להחזיקם בעקשות לבו, כי יבוש לשוב מהם, אבל יראה כי שגיאות מי יבין; ואח“ז באה המשנה החמישית ושואלת על שלשה אופנים המחלוקת המנויות פה במשניות זה, וזה סברא דרשא וקבלה שואל התנא שנית, למה מזכירין באופנים אלו דברי היחיד בין המרובין? ועל זה משני במשנה ה' על סברא ודרשא; ונותנת טעם על זה, ומגדת לנו התועלת היוצאת מזה, ובמשנה ו' שואל ר”י גם על קבלה, וזה חלק השלישי אשר לא יתורץ בדבריו, ומתרץ ג"כ, וכאשר פירשתי לפני זה.

וראיה לזה, כי מצינו כמה פעמים בתלמוד, כי אחד מן האמוראים גם המאוחרים פסקו להלכה כרבים, ופריך על זה בגמ' פשיטא הלא יחיד ורבים הלכה כרבים, ומשני מהו דתימא מסתבר טעמים דיחיד ותהיה הלכה כמותו קמ“ל (שבת ס' ע“א א”ר מתנה כו‘, ביצה י“א לאידך לישנא שם, יומא ל”ו ע"ב פסק רבה בר שמואל הלכה כדברי חכמים כו’ ושם בסברא פליגי כדאמרי ומאמר שהחודה על הזדוגות ועל המרדים איך יחזור ויתודה על השגגות, כי קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי, והכתובים אשר הביאו הם רק כדמות ראיה להחזיק הסברא ע“ש. יבמות מ”ז, נדה ל' ע“ב מ”ט ע“א, ומה דאמר שם מסתבר קראי הוא רק לפי הס”ד) ועתה מה יושיענו לנו זה דמסתבר טעמיה, הלא חוק נתן לנו ולא יעבור, כי אין ב”ד יכול לבטל דברי ב“ד חבירו אא”כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, איך נביט אחרי הסברא ולחלוק על חכמים הגדולים בחכמה ובמנין? ופעמים מצינו בש“ס, כי אחד מן האמוראים פסק באמת כדעת היחיד נגד דעת הרבים בחכמה ובמנין (ביצה י“א לחד לשנא, יומא ל”ו ע“ב, ב”ק ק“ב ע”א, עבודת גלולים ז' ע“א, ומפרשי שם דבריהם סד”א יחיד ורבים הלכה כרבים קמ"ל הלכה כיחיד, ועוד במקומות רבות בתלמוד מצינו דפסקו האחרונים כיחיד נגד הרבים) הלא יקשה, איך יכלו אמוראי בתראי להכריע כיחיד נגד הרבים בלי רוב מנין ובנין? וע”כ יען כי בדבר התלוי בסברא ובשכל, יוכל גם האחרון לשקול הדבר בשכלו, ולחקור את אשר ישרה בעיניו, לבחר את הקרוב לדעתו, ולרחק את הרחוק ממנו. ובכל מקום אשר הגמ' הקשה היאך יכלו לבטל דברי ב“ד חבירו? הוא בדבר אשר איסורו מה”ת או הוא מפורש בתנ“ך אשר היה פתוח לכל איש עברי, וכמו במו”ק ג' ע“ב פריך הגמ', ור”ג וב“ד היאך בטלו תקנת ב”ש וב“ה הגדולים מהם בחכמה ובמנין, כי ב”ש וב“ה אשר הוסיפו על שביעית האסור מדאורייתא ונמשך באיסור אחד, הלא אם קמו ר”ג וב“ד ונטלו קצת מזה נגעו באיסור שביעית אשר נהגו העם לקדש זמן רב קודם, ועתה יחל להקל גם בשביעית גופא, ומכ”ש לפי מאי דאמרינן שם כי יש תוספת שביעית מהלכה ומקראי בוודאי לא נכון לבטל? עד דמסיק כי עיקר תקנת ב“ש וב”ה היתה על תנאי, ולא התחברה התוספות זה על גוף שביעית לעולם, ור“י מתרץ שם כי ר”ג מצא קרא וקדריש, ולכן לא יאמרו עוד כי בא לעקור דברי תורה אך לפרש בא. וכן במגילה ב' דפריך היאך בטלו תקנת אנכה“ג בזמני המגילה? הוא ג”כ מטעם זה כי זמני המגילה מפורשים בכתב ודבר הנתן לכתב גם בימיהם קשה לעקור. ובגיטין ל“ו ע”ב היתה תקנת כלל בפרוסבול כדי שלא יעברו על הלאו של השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו‘, והכתוב הזה לא יתעקר לעולם, ולא נכון לבטל תקנת הלל ולפרוץ גדר בכתוב זה; וכן בגמ’ ע“ג ל”ו דפריך מדניאל, והאיך התיר ר' תקנת דניאל הוא ג“כ מטעם זה, כי דבריו כתובים בספר וכל דבר כתוב בתנ”ך לא יתעקר לעולם. ואח“ז דמקשה מב”ש וב“ה הוא ג”כ, כי אם דניאל גזר בעיר וב“ש וב”ה גזרו עליו גם בשדה, הלא בקרא לא נמצא החלוק בין עיר ובין שדה, ויתחשב תקנת ב“ש וב”ה עם תקנת דניאל יחד, כמפורש בקרא, ולא נכון לב“ד הקטן לחלוק עליהם פן יאמרו כי החליפו את התורה ברצון לבבם, ולא בחכמתם כי גדלה, ורק ב”ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין אשר ירבה עצה ומזימה, לתת לעם דינים חדשים שונים, והעם לא ירגנו באהליהם, כי לב העם בטוח בחכמתם ובמספרם, וגם הב“ד ידע לנחותם בדרך עצה ותושיה, רק ב”ד כזה יכול לבטל גם הדינים הנראים כמפורשים בתורה.

גם פה קצרה נפשי בקוצר האוחז בכנף עטי ויפקוד עלי לכלות את דברי, ולא ללכת עוד ברחבה; אבל תכלית הדברים כן הוא, כי בדבר תורה או אם הדין נוגע לדבר הכתוב מפורש בתנ“ך אין ב”ד אחר יכול לבטלם ולפרש כדברי הכתוב והלכה באופן אחר, אא“כ גדול בחכמה ובמנין מן הב”ד אשר פירש לפניהם באופן אחר, וטעם הדברים למען לא יאמרו העם כי באו לתת להם תורה חדשה, וימרו את פיהם, וימאנו הקשה בקולם ואז ישפילו כבודם בעיניהם, אשר זה עון פלילי, או כי יחלו להבזות את התורה בכללה, באמרם כי התורה אך מלבות בני אדם נולדה, אבל אם גדול הוא בחכמה ובמנין, והב“ד ידעו איך לכלכל דבריהם כי לא יעורר את לבות מתי העם נגד דבריהם, וגם העם יאמינו בהם, וידעו כי דבר ה' אתם, והמה העמיקו לבוא בסוד ה' יותר מן הראשונים המתקנים, ולכן מלאו לבם להתיר; אבל בכל מילי דרבנן, כל ב”ד וב“ד גם הקטון מן הראשונים בחכמה ובמנין יכול לבטל דברי ב”ד הראשונים, כי בזה לא יהרסו מוסדות התורה כי הם אמרו והם אמרו מדרבנן נתקנו ומדרבנן יתבטלו והעם יודעים כי גם מראש לא נתקנו רק לפי העת והזמן, אמנם במקום אשר בטל הטעם הגלוי לכל בשביל מה נתקן או נאסר הדבר הזה, בטל הדין מעצמו ואין צריך גם ב“ד אחר להתירו וע' מגן אברהם ה' ציצית וכן מוכח בכתובות דף ג' דאמר אי איכא דוכתא דנוהגים כמו קודם תקנת עזרא דב”ד יושבים בכל יום גם אשה נשאת בכל יום, וכתב שם השיטה מקובצת בשם רבו, דעד כאן שייך, אין ב“ד יכול לבטל דברי ב”ד חבירו אא“כ גדול ממנו בחכמה ובמנין” דוקא בדבר שלא נשתנה הענין, אבל בדבר שנשתנה הענין, ואם היה אותו הב“ד קיים היום אפשר ג”כ היו מסכימים לסתירת הגזירה או התקנה אין זה בכלל אין ב“ד יכול לבטל דברי ב”ד חבירו, ונעקרה התקנה דבתולה נשאת כו‘, וזה ממש כדברי, ומצינו כמה גזירות דבטלו יען כי בטל הטעם, וכמו בכלאים פרק ט’ משנה ב' השירים והכלך אסורים משום כלאים מפני מראית עין, וכתב שם הרע“ב, וכן הוא דעת פוסקים רבים, כי האידנא דמשי מצוי מאוד בינינו והכל יודעין ומכירין בו אין איסור שום מין של משי בצמר או בפשתים, וכן הקנבוס שרי בין בצמר ובין בפשתים כי הכל מכירים בו, וכן בשבת ס”ד ע“ב תוד”ה ר“ע כתב כי הר' שמעון מצא כתוב בשם רבינו שר שלום כי נשי דידן אינן מראות תכשיטיהן ומשו”ה מותרות וחזינן ג“כ כי אם בעל הטעם בטל הגזירה. וכן מטעם המשנה פסחים פרק מקום שנהגו אסור למכור לא”י בהמה גסה עגלים וסייחים וכתב ע“ז ביו”ד קנ“א ס”ד והאידנא נתנו היתר בכל, וכתב הסמ“ג הטעם לזה כי נשתנה הזמן, ע”ע בתו' חדשים פרק מקום שנהגו מ“ג. וע”ע בע“ג ל”ב ע“ב הוד”ה כך היא דישבו המנהג להתיר משום דנשתנה הסדר. ושם דף ל“ה ע”א התיר ר“ת גבינות א”י, וכתבו שם כי לא מקרי דבר שבמנין כי לכתחילה לא גזרו חז“ל על מקום שאינו נמצא חלב טמא, וכן כתבו שם התו' דף נ”ז ע“ב ד”ה לאפוקי דעכשיו דליכא מנסכים מותר סתם יינם, ולא מקרי דבר שבמנין דצריך מנין אחר להתירו? כיון דלא גזרו אלא על המנסכים, ועתה דליכא מנסכים לא היה בגלל הגזירה, וזה היה לאות אל הרמ“א בתשובה סי' קכ”ד ללמד זכות על ארץ אחת אשר נהגו להקל גם בשתיה (אבל תשובת רמ"א זו לא נמצאת רק בדפוס קראקא ודפוס הענוי כי המדפיסים מאמסטרדם ומדפוסים אחרים השמיטו תשובה זו בכוונה) ומ“ש התו' בריש פרק מקום שנהגו דבזה”ז אסור במלאכה בערה“פ, ואע”ג דליכא השתא קרבן מ“מ כיון שנאסר אז נאסר לעולם? הטעם בזה, כי בעניני הדינים השייכים למקדש וקדשיו, נהגו להחמיר, ולא נקרא זאת בטל הטעם, כי עכ”פ גם אם בטל הטעם נכון הוא להוקיר זכרם, למען יהיו זכרונם עוד למשמרת לבני ישראל, או מטעם אשר אמרו רז“ל כמה פעמים מהרה יבנה בית המקדש כו', ולכן לא מקרי זאת בטל הטעם, ועיין היטב, ובזה יפלו כל הפלפול אשר הרבה בזה התויו”ט במסכת מעשר שני פרק ה' משנה ב‘. ואין להאריך עוד יותר, כי לב חכם ידע להסיר את המעקשות אשר גללו עליו האחרונים, אשר חדשים מקרוב באו, ובקשו לעַפֵר את עיני הקורא בדברי רוחם, למען לתפוס את בני ישראל ברשת חומרותם, ולהחיות תקנותם עדי עד; אבל המשנה הזאת ממסכת עדיות, וכל דברי רז"ל בגמ’ לא יאסרו את ידינו ורגלינו ברב אונים עד אשר לא נוכל לנער עוד המון הדינים אשר השתרגו עלו על צוארינו בשביל שנוי הזמן, ורק הדינים אשר ממקור התורה יהלכו, בעינן ב“ד גדול בחכמה ובמנין לבטל, ובאין ב”ד גדול יקומו הדינים עד עת קץ, אבל כל דיני דרבנן בין גדרים וסייגים ובין תקנות, תלוי בזה, כי אם בטל הטעם בטל גם הדין, ולא בעינן מנין אחר להתירו, כי ממילא הותר, ואם לא בטל הטעם אז כל ב“ד גם הקטן בחכמה ובמנין מן המתקנים יוכל לבטלו, ולאחוז בדעת היחיד החולק על זה. אמנם אם נהפכה עוד תקנת הראשונים לתקלה ומלבד כי בטל טעמו אשר בשבילו נוסדה יש עוד טעם חדש המכריח ולוחץ אותנו לבטלה, אין חולק בזה, כי כל ב”ד וב“ד גם הקטן מן הראשונים מחויב לבטל הדין, למען לא תהיה תורת ה' המאלפת אותנו אורחות חיים, למכשול ולפוקה אל ההולכים בה והעם השומרים נתיבותיה לא יכשלו ולא ינגפו בצהרים. וכה אמרה לי נפשי לפרש גם דברי שמואל בנדה ד' ז' ע”ב דאין למדין הלכה מפי הגמרא ופירושו מפי המשנה והברייתא, ופירש“י ז”ל הטעם על זה “שהאמוראים אחרונים דקדקו בטעמי התנאים” והעמידו הלכה על בוריה, אבל הראשונים לא דקדקו איש בדברי חבירו כו' ואותה סברא היתה נקראת גמרא בימי התנאים, ומשנה ששנויה בה פסק הלכה מסברת גמרא שלהן נשנית ואין למדין הימנה“, וכן כתבו התו' בהוריות ב' ע”א ד“ה אמר אביי בזה”ל כי התלמוד ודברי האמוראים עיקר כדאיתא בירושלמי ריש פאה (וזה ע“ס וצ”ל פ"ב דפאה) אין למדין לא מהלכות ולא מהגדות ולא מהתוספתא אלא מפי התלמוד" וכל זה רחוק מאוד לתת יתרון הכשר חכמה ודעת אל האמוראים על התנאים, ומצינו כמה פעמים בתלמוד כי האמוראים הרימו כבוד התנאים לשמים, וכבודם השפילו עד לעפר, והגידו כי קצר לבבם מהבין עומק דברי התנאים; וגם לחשוד את התנאים כי לפעמים לא דקדקו היטב בדברי בעל פלוגתתם, וקבעו דבר להלכה, ולא התבוננו היטב הטעם, כל זה כזר נחשב בעיני, כי אץ בשפתיו לא יחכם, ופוחז בלשונו לא יבין, ומצינו במקומות הרבה כי חבבו דברי בעל פלוגתתם, חקרו ויגעו לדעת טעם החולקים עליהם. אבל טעם הדברים הוא, כי מזמן אשר נקבעה להלכה בזמן המשנה והברייתא, עד ימי חיי האמוראים האומרים אין למדין הלכה מפיהם, עברו שנים רבות, ובמשך הימים בלי ספק עברו גם כמה שנויים על הארץ ועל בני ישראל, לכן אין למדין הלכה מפיהם, כי אולי ההלכה הנכונה לימי התנאים, לא תכון לימי האמוראים, והעת והזמן החליפו את ההלכה, ולכן צריכן האמוראים ג“כ לקבוע הלכה בפיהם לימיהם, כאשר עיניהם רואות במה יפה ונכונה לאחוז להלכה? ומזה הטעם אמרו רז”ל בסוטה כ“ב ע”א כי המורה הלכה מתוך משנתו הוא מבלי עולם, כי הוא ישחית את התבל, אם יבחר דעה לבני דורו אשר לא ישרה להם לפי זמנם ולפי מקומם, ויבילם בנתיב שמם מבלי עובר. וע“ש במהרש”א בח“א כי הוכיח גם פשעי המורים, המורים הלכה מן הש”ע, ודבריו ישרים ואמיתים, כי גם אלה השחיתו את התבל. והנה הרמב“ם בב”ב ק“ל ע”ב הטיף אמרי מוסר להחזיק בהלכות הנאמרות מפי רבינא ורב אשי “כי למי נשאל עוד בשעת מעשה אם לא נסמוך על הלכות הפסוקות בגמ' כמו שסדרן רב אשי” והנה אשרי המחזיק במוסר ולא ירף, אף כי כל דבריו שם אינם משיבים נפש הדורש וחוקר על כל דבר, אמנם הכ“מ בהלכות ממרים פרק שני הלכה א' גזר אומר, “וכן עשו גם בחתימת הגמ' שמיום שנחתמה לא נתן רשות לשום אדם לחלוק עליה” דברים מוצקים מצד, ורפוים מצד, כי לחלוק על דין של תורה, או על דין אשר אין חולק עליו, בלי ספק חוטא הוא, ועוזב דרך התורה, אבל בדין דרבנן אם יש חולקים ע”ז, גם נפסק הדין להלכה בגמ‘, אם יש טעם עתה מרוב השנוים והימים אשר עברו לבטלו, אין עון ופשע למבטלו וכאשר כתבתי. ובזה חזקו עלינו דברי הגאון ר’ מנשה ז"ל, ודבריו צדקו מדברי מריביו.

________________

עתה ידידי, אם הוגעתיך בהערה זו, אל תשא עלי עון, כי מאשר יקרה היא בעיני, לא עזבתיה, עד אשר הגיתי בה; הרגע כמעט רגע ושוב אשוב אל דברי הראשונים, אל בקורת ספר אלפי מנשה; אפס אל תאמר בלבבך, כי אעביר פה כל טובו על פני, הלא טוב יהיה לך לקחת את הספר הזה ולהגות בו מראשיתו עד אחריתו; אך את הנאות יותר בחרתי, ואת אשר מצאתי להוסיף עוד עליהם שמתי פה לפניך. שם באות ס"ב יתאונן במרי שיחו על חיי העם הזה, כי פרוע הוא, ואין סדרים במעשיהם; בטרם שִׂכֵּל העברי את ידיו לעבוד עבודת מלאכה, מעשה ידי אמן, הוא יצא לנפשו והיה לבעל מלאכה (ות"ל כי עתה שֹׁרְשָׁה האולת הזאת מבני ישראל, ורבים מהם עושים במלאכה להפליא, ועשו להם שם בארץ); בטרם יכין האדם מקום מוצא להחיות נפשו, ולהביא טרף לביתו, ישא אשה ויוליד בנים וירעבו הוא ובניו יחדיו, ואין משביע, ואין מכלכל; וגם הסוחר כעגל לא לומד ירוץ אחר מסחרו, כי בהיותו נער, אך עצור יעצור אביו בעדו כל דרכי המסחר ויבוש להורות לפניו תהלוכותיו, אך אחרי כי יגדל ויהיה אב לבנים, אז הלחץ יאלצהו ללמוד דרכי המסחר, לסחור ולהביא פרי ממנו ביום אחד, הה! היוחל סוחר ביום אחד? עד כי כל מסחרם הוא רק מִשְׂחַק המקרה: וגם הסוחר לא יביט על פרי כפיו בלתי על פועל כפיו, והיו נשיאים ורוח במעלליו, וגשם אין. מרגלא היה בפומיה למנות תהלוכות איש עברי; בימי נעוריו אם יחונן ה' אותו בשכל חד ועמוק, אז יתמכר להיות חתן לאחד מעשירי עם, חותנו יכין לו ארוחתו ארוחת שנים במספר, והוא על תורתו ישקוד; שבע תורה יצא מבית חותנו ויאחז במסחר ידו, והיה אם לא תרימנו הצלחתו על במותיה, ורק לאט לאט עמדו תלך, אז ישגה בכל פעלו, ויזרה לרוח את כספו, וידל מאד, ועם כספו תעוף גם תורתו כי שנים עברו ללא תורה ולא למוד, ותמורתה יבוא לו הנסיון במסחר, אשר נסה בשנים האלה; והיה כאשר יאכפהו לחצו ורעבונו למצוא אוכל לנפשו, יבוא אל אחד מבית העשירים ללמד את בניו תורה הנשכחה והעזובה מלבבו; וברבות הימים עליו במאסר המלמדות, גם את שארית תורתו אשר השאיר אחריו המסחר תנער המלמדות; אך הוא תחת תורתו קנה לו שם טוב, בשבתו בבית העשירים, ויהיה לרב בעיר קטנה או גדולה; במשך ימי כהונתו ברבנות, גם את הפליטה הנשארת מן המלמדות תאכל הרבנות, כי משא העיר לא יתנהו גם לפתוח ספר; אפס כאשר ירבה לשכוח את תורתו כן יפרץ שמו בארץ ויהלוך במרחקים, רבים ישאלו את פיו תורה, והוא ישיבם בזיעת אפיו וביגיעת בשרו, מן המעט אשר הציל כח זכרונו מראשית למודו; ולקץ הימין כאשר גם המעט הזה ימחה מזכרונו, יקבץ כתביו ויחבר ספר. ובזה מנה את תהפוכות העם הזה: יודע תורה יסחר את הארץ, ואשר אין לו כסף ואין לו תורה אך יודע לסחור הוא יצלח למלמד, ואם ירבה לשכוח התורה ותהלוכות תבל יחד אז יהיה לרב, ואשר גם שתי קצות תורתו יאכל ותוכו ריק ובעל מכל מדע אז יהיה למחבר ספר, זה תולדות אדם גדול, והאיש אשר לא למד מעודו קדוש מרחם יקראו לו. גם יוסיף להתאונן שמה על העשירים כי לא ידעו מנוח בעמלם, יומם וליל קיץ וחורף לא ישבתו לדאוג, ומדוע רבים מבני עַמנו ערום ויחוף יהלכו, ואין חולה עליהם? אין זאת כי אין סדרים ואין ערך ואין משטר ביניהם, לא בכלל, ולא בפרט; ולכן יקרא שם שנית אל הרבנים והעשירים והחכמים כי יתקבצו יחד להתיעץ על מצב עם דל, ולחזק חלכאים, ולעודד מָטֵי רגלים (אך גם קולו הפעם היה כקול קורא במדבר, ואין עונה לו) ובחמת רוחו יתמרמר על ההרגל אשר צָד ברשתו צעדי בני ישראל, ולא יוכלו לנטות ממנו ימין ושמאל, ולמה רבתה המספחת בבני ישראל? כי רבים אבות למשפחות, ישליכו מעליהם עול דרך ארץ, ובלי עמל ויגיעה יבקשו להחיות נפשם ונפש צאצאיהם מנדיבת נדיבי עם? גם זה עון פלילי, כי האיש אשר ידי היוצר עצבוהו, הכין גם לפניו לחמו, וערך שולחן לו, אך אם בעמל נפשו יבקש. (אות ג') ובשברון מתנים יאנח על אהבת הנצחון אשר מאז ועד היום פורחת בבני ישראל, כי אך מצה ומריבה יבקשו, ושלום לא ידרשו, ואין שלום אמר ה' למבקשי מדון; גם בית התפלה, משכן כבוד אלהי השלום, נהפך לשדה קטל; איש איש יקנא במקום רעהו, וביד חזקה ובזרוע עוז יבקש לו כבוד וגדולה; גם תורת ה' אשר כל נתיבותיה שלום, בריב ומצה יגשו אליה, ויתקוטטו מי יקדם לברך עליה? המה המריבים נטעו קוץ שמיר על אדמת ה', ואשכלות מרורות הניחו לבניהם אחריהם. (אות ק"י) גם יוכיח את העם כי לא ינוסו ממס המלך (וידוע מאמר רז"ל בפסחים פ' מקום שנהגו על עוברי ימים) והנס יפול בשחת, ביתו יסח, ומצור ומצוק ישיגו, ולכן העשירים אשר הרבו הונם לא במשפט, לא ינחילו לבניהם אחריהם, צאצאיהם רשו ורעבו, ירחקו מישע ורכושם יאכלו זרים (אות פ'). כהנה וכהנה ימצא שם הקורא אמרי בינה ומוסר השכל, פנינים ואבני חפץ, ובסופו יש הרבה חדושי תורה על דרך הפשט המאירים עינים.

גם חבר ספר סמא דחיי, ולא הוגד לא מקום ולא זמן הדפוס (ואני לא ראיתיו לכן לא יכולתי למצוא ולהבין מקומו וזמנו) והעתיקו גם ללשון עברית – אשכנזית, המדברת בפי העברים הגרים בארץ רוסיא. שמה יורה דרך ישרה לבני אדם, במה יְזַכּו ארחותם לפני ה' ולפני אנשים; ולתכלית זאת העתיקו ללשון עברית – אשכנזית, לפקוח גם עיני חֲשֻׁכִּים ודלי העם, אשר לילה להם מדעת, כי גם המה יראו אור, ויבחרו דרך ישרה, יפלסו מעגל רגלם בפלס צדק ומוסר, ולא יוסיפו עוד לגשש באפלה, ולא יתעו עוד אחרי התועים; וגם נשי ישראל, תחת אשר ישאבון עד היום מֵי בִּצָה ורפש מספרים הנתונים להן המלאים כזב הבל ומרמה, ישאבון עתה בצדק ומוסר, מִמַעינֵי תבונה ודעת, וידעו גם הם מאוס ברע ובחור בטוב. והנה כפלים היה ר' מנשה לתושיה, ומשנה תהלה יירש מכל לב נכון: (א) הלא מתי העם, ודלת עם הארץ, וגם הנשים אמות כל הילודים, אשר להם נשא הגאון הזה מדברותיו, והמה העץ, ומַצֶבֶת העם; וחכמי לב הנמצאים ביניהם, המה הפרי, אשר העץ יתן בעתותיו, ונבוני דעת המה האשכולות אשר יפרו מגזעו; ועתה מלבד החסד אשר עשה הגאון עם אנשים אלה, יצירי כפי ה‘, ונכון הוא אשר גם עליהם יזרח שמש צדקה ומרפא ואור התבונה ישגשגם, אמנם השגיא עוד פעלו, כי בזה ישגאו גם כל החכמים יחד, והנבונים כתמר יפרחו כי בעוד אשר יבש העץ, והמצבת תעמוד בארץ נגב וחורב, הלא גם פִּרְיָם יְשַוו למו, אך בוסר גומל יציצו, ואשכלות מרורות ישאו; אבל אם הם שתולים על פלגי מי הדעת, ויתערו כאזרח רענן, אז יעלו גם פרי נחמד למראה וטוב להשכיל: (ב) גם מזה נדע ונוכח כי אך את התועלת והתכלית דָרשׁ דרש ר’ מנשה בספריו, ולא רדף אחרי כבוד סופרים ותפארת מחברים אשר הם כעכס אל מוסר רבים וגדולים ממחברי ספרים וממוכיחי בשער; ותחת אשר יבואו להראות לשומעיהם ולקוראיהם דרך ה‘, באו לְהֵרָאות רב תבונתם ועוז שכלם; זה ירעים בקול גאונו על תהומות הש"ס והפוסקים, וירתיח בסיר מצולה כל מצולות התלמוד; וזה ירגיז תבל ומלואה כי יחוה דעת על אשיותיה, יביט בתבונתו על הארץ ותרעד; וזה יבוא בענן להאיר עיני בשר, וקול בסתר מדבר עליהם מתוך הענן להגיד סוד ה’ לישראל, ולגלות שמים במסתריו. המה ימלאו שאון אזני השומעים הנצבים להם מסביב, וארגזי הספרים יִמָלְאו במזימותם, זה יקרוץ עינו, זה יפשוק שפתיו, וזה ירים כתפיו, לאמור: האח מה רמו מחשבותם! ומה גבהו מזימותם! כי רק אדם אחד מני רבבה ימצא אשר יבין דבריהם, וכה תאבד התועלת מן העם, כי מתי העם בשמעם את דרשותם אך ירחצו פניהם בזיעת אפם, ולא רחצו ולא הִזַכּו את לבבם מעון, ומזרם הַיֶזַע רטבו בשרם ולא יכלו נקיון מחטאת, כי לא ידעו ולא הבינו; אבל מחשבת הגאון ר' מנשה ז"ל לא כן היתה, הוא השקיף בכל דרשותיו על מצב השומעים אשר הקיפו אותו מסביב, כי יקחו לקח מפיו, וייטיבו את מעלליהם, גם הוא התבונן בכל ספריו אשר חבר על תבונת רוב יודעי ספר בישראל, דבר אל לבם להועיל למו; את כבודו השפיל לעפר, ומעפר שח אמרותיו, אך למצוא אזן שומעת, ולהרים כבוד ישראל; גם את עדיו הסיר מעל ראשו, וכאחד העם ולא בסתר דבר אליהם, אך למצוא לב מבין להועילו, ולכַהֵן פאר לבני עמו, לכן גם בשפת עלגים דבר אליהם, ולא בוש לכתוב ספר גם בשפת עברית – אשכנזית, הנלוזה והנשחתה – כי שומעים כל העם, ויועיל לקוראיו וגם עצות מקרוב הגיד להם, למען ידעו ויבינו, ותבאנה בלבבם, ואז ישובו אל ה' וייטיבו דרכם. הוא תחת בשנה יקח כבוד שבעתים, ומשנה קלון יירשו כל הנחרים בו.

והנה משפטים אדבר עם אחד מגדולי הדור אשר חי בימיו, כי רגז ושחק כדרכו כל הימים, על ר' מנשה ז“ל ועל ספרו אלפי מנשה, ובלזות שפתים אמר “הן הוא חפץ להראות בספרו זה, כי ידיו רב לו בחקירה ובתורה וכל העם יחילו מפניו; אבל הראה את ההפך, כי בשניהם קצרה ידו” מלבד אשר זה האיש נושע בספר אלפי מנשה, בעת אשר ירט לפניו הדרך לבוא עד תכלית דברי רז”ל בשבת בסוגיא של צמר ופשתים, ופעמים גם שלש הגיד לפני תלמידיו סוגיא זאת, ולא ישרה נפשם בו, עד כי אחז בדברי ר' מנשה ז“ל וַיִנָצל; אבל עוד הרבה לחטוא לפני כבוד ר”מ ז“ל, כי במשטמה דבר, ורוח שקר ושטנה התעה את פיו ולשונו לדבר עליו סרה, רוח שקר התעהו, כי בספר אלפי מנשה נמצאים רעיונים נשגבים המאירים פני מבין, ומשמחים נפש כל חי, ורוח שטנה שִׂכְּלָה משפטו, כי מעולם לא חפץ ר”מ ז"ל להראות עוצם ידו בחקירה ובתלמוד, ולא בא כרוכל לספור כל מגדיו, כפריו ונרדיו, עם כל ראשי בשמיו, לנחול כבוד הון וגדולה; אך כרוקח רָקַח לפניהם מעשה מרקחת, להטיב גהה לבני עמו בדעותם, ולרפא את מזורם בלמודם, הוא הביט על מחלתם, וראה לתת להם רפאות תעלה; לכן הגיד להם עצה אשר יקל לבלוע, ולא יבלעו, למד את העם דרך ישרה בתורה, להטות אשוריהם מנתיבות חושך אשר התעם הפלפול, ולא ימעדו בלכתם, ולכן יעץ לבית ישראל – בהקדמה לספר אלפי מנשה – כי יקראו בספרו ויסלסלו ולא ימוש מפיהם, אך יהגו בו כאשר יהגו בספר התפלות, וזה העיר עליו חמת מקנאיו, כי השוה את ספרו לסדר התפלה? אבל הוא ידע, גם הודיע לרבים מאוהביו, את רב התועלת אשר תצא מספרו, הוא ינחם דרך ישרה בלכתם, והוא יאיר עיניהם בהקיצם, לכן נכון הוא אשר יקראו וישיחו בו ערב ובוקר וצהרים.

ועוד אחת אגיד לך המחזיק את דברי, כי דרכו היה כל הימים לבוא בחדרי נערי בני ישראל צעירי ימים, ויעורר את לבם בדברי חן והשכל, כי ידבקו בתורת ה‘, וגם אחרי חכמה ומדע ירדפו לדעת, כי את מי יורה דעה, אם לא נערים בימים הנעורים עדנה מכל הבל וריק? וגם את בחורי ישראל בחן ונסה כשרונותיהם, וידבר על לבם, כי יחברו אל למודם אשר ייטיפו למו מוריהם, גם חכמת החשבון; כי אמר אשר בחכמה זו ישראל יעשה חיל גם בלי מורה, ובין הדבקים בה, ויודעים נתיבותיה, ראה להציע שאלות משאלות שונות, לפתוח את לבבם, ולהגביר תבונתם. וכה עמל ויגע להפיץ דברים מועלים והשכל, בין כל יודעי דעת, והוגי בתורת ה’, כי כאזור אל מתני איש דבקה בו אהבת עמו, ולא סרה ממנו גם רגעים, ובכל דרכיו נפשו עמלה להציל תפארת עמו, אשר נתנה למרמס לרגלי הבוערים בעם, ויצנפנה שנית כצניף טהור, על ראש ישראל.

ועוד חבר ספר שקל הקודש (חסר מקום וזמן הדפוס) דרוש על דברי הרמב“ם “ומשקל זה תלוי בדעת של יוצר בראשית” והנה חזותו ומראהו יעידו בו, כי הוא נדפס בשקלאוו, והוא הדפיסו אחרון לכל ספריו; כי כשבע פעמים יזכיר שם את ספרו אלפי מנשה, ופעמים יזכיר את ספרו סמא דחיי; ובראש הספר נדפס הפרט חמלה, ואולי נשמטו שנות המאות, ויעלה המספר תקפ”ג, שנה אחת אחרי אשר הדפיס את ספרו אלפי מנשה, וכן נשמע מלשונו דף ג' באמרו “ואקדים איזה חזרת דברים פשוטים מספרי א”מ ומקונטרסי סמא דחיי שהדפסתי כעת" הלא קרובה העת אשר הוציאם לאורה. וגם את שמו לא קרא על ראש הספר.

בראש ספרו מחלה את פני מבין המביט בספרו, וימצא בו דברים מועלים אל יבלעם בבטנו ויכבשם בלבו, אבל יוציאם מפיו, ויגידם בחוצות בקהל רב, פן יהיה למרפא גם לאחיו; הלא הגדתי לך כי גמול עמלו היה התקוה אשר קותה נפשו לראות תועלת מספרו, ופרי שכרו היה התוחלת אשר יִחֲלָה רוחו להושיע לבני עמו, לכן דרש מאת הקורא להפיץ דבריו ביעקב, ולחלקם בישראל. גם הוא עָרַב שם בעד ספרו כי לא דבר ריק הוא, אף כי לא עב ושמן הוא כספרי מחברים, וכאשר נחזה פעמים רבות, עץ גבוה ועב, ועליו יפרח שמיר ושית, ועץ שפל ורזה ישא ענבים ויחנוט פגים; ואתה ידידי הנה לא אפשיט את כל דבריו מראש ועד סוף להלבישם מחלצות ומליצות, כי לא להעתיק דברים באתי פה, אפס אגיד לך תכלית ומרוצת דבריו, ובמעט בושם וצרי אשר מצא לבבי ארקחם ואמתיקם.

עינינו רואות כי כל אשר בתבל הם אמצעיים (מיטעלען) וענינים לבוא אל התכלית, וסבה קשורה בסבה עד כי תבוא אל התועלת; ואשר נחשב בעיני גבר לתכלית, מי יגיד לו? אולי הוא אך ענין וסבה לבוא אל התועלת הנעלמה מעינינו; ורק ה' לבד היודע כל תעלומה, ומסבב כל סבה לרצונו ולחפצו, הוא לבד יודע כל תועלת, והוא לבד ישפוט על כל מפעל. וכה בנה ה' את התבל בְּרַתּוֹק ארוך, משזר מסבות אין מספר, ועין אנוש קצרה לראות ראשיתו וקצו, וטבעות אשר לא ימנו מרוב אחוזות ורתוקות יחד, ולכולם קָצַב ה' צבא וקצב כאשר ראתה חכמתו, ואין לילוד אשה לשקול טבעת אחת בפלס, ולהגיד מחירה, פן יוזיל את אשר יקרה בעיני היוצר, או יוקיר את הזולל. ומזה כל מבין ישפוט שפוט, כי אין לאדם להתפאר על רעהו המצער ממנו לתבונה, או לבזות את האיש אשר נפל חלקו בחכמה אחרת ובאומנות, אחרי כי כל מפעל הוא סבה אל התכלית, ואין דבר ריק ובלע בתבל, הבנויה כשלשלת עגולה, ומי יאמר כי הוא הרם והשני השפל? הלא אין רם ושפל בעגולה, ולא יתפארו חכמי חרשים על חרשי עץ וברזל ואבן. וגם אם עלה בתבונתו על רעהו ההוגה כמוהו בתבונה זו, והוא רמים יחקור, והשני בשפל ישב יחיל ודומם, גם בזה לא נכון למבין דעת להתגאה, ונהפוך הוא, כי נכון הוא אשר ישים אל לבו, את חוסן תבונה ודעת אשר סגר ה' בידו להיות לסוכן עליו, ולעבדו ולשמרו מכל משמר; ועתה הוא היוצר יקום כנושה בו לאמר: שַלֵם את פעליך, לפי כשרונותיך, וגם אם התרוממת אלף מדרגות נַסֵה נא את כחך, אולי נתן ה' בידך כח ואון להתרומם אלפים מדרגות, הלא אך בחצי דרכך תמות, ועל העפר תרד, וזה השני אף כי לא התרומם אך מאה מדרגות, אולי כבר השלים מעשהו, ולא איחר לעשות מעשהו כפי כחותיו אשר שם ה' בקרבו, וכפי המשטר אשר שתה התולדה בידו לפקוד ולנהל; הלא זה השפל אשר שִׁלֵם נשיהו, ייקר בעיני היוצר, מגבר זה אשר גאון רוחו ירוממהו. ולכן משקל כל גבר תלוי אך בדעת של יוצר בראשית גם השוה שוה את הרם ואת השפל לאיש אחד הנוטע כרם אחד בקרן בן שמן, וכרם שני הארץ שוממה, על השני ישמח גם אם יעשה באושים, ונצתו כחשה משמן, ועל הראשון, אם לא יעלה ענבי גפן ואשכלות מחמדות, עוד ידאג על פעלו, ויתעצב על חמדת חלקתו, כי לא שלם לו גמול עבודתו.

שמה יוסיף עוד אומר להסיר ממנו דבת טופלי שקר, אשר הרשיעו אותו, כי הטה אשוריו מני ארחות כל גדולי ישראל, ויבזה ויתעב עצת אוהביו, ויבחר לו דרך לא סלולה; כי לאלה המרשיעים אין לב להם להבין דרכו ולהצדיקו, ואלה היועצים אותו לסור אחרי עצתם, לא ישימו על לב כי עצתם נפתלה, ודרכו דרך התורה יקרא לה. שמה יעיד על נפשו, כי מעולם לא רדף אחרי הון ועושר, ולבו לא הלך אחרי תענוגות תבל, אך מעט אוכל, גם לחם יבש שִבֵּר רעבון נפשו, ומעט מים רִוָה צמאון בשרו השוקקה. ובכל זאת לא מצא מנוח לנפשו כל ימיו להשלים כל כחותיו וכשרונותיו אשר ירגש בנפשו, כי צאצאיו אשר תלוים עליו הרבו לו דאגה ועצב, ועתה כאשר הגיע לימי הזקנה, וחפשי הוא מכל עמל, קרא אל בני ישראל כי יתאספו סביבו לשמוע בלמודים אשר חפץ להגיד לפניהם, כי הוא יודע בנפשו אשר ה' חנן אותו בדעת לְסַקֵל את מסלות התורה והמדעים ולחברם יחד, ותחת רבבות נתיבות המוליכות כיום רגלי בני ישראל, ויזרו את רוחם אל כל פאה, יתור הוא להם דרך אחת רחבה וסלולה, וינהלו תורה וחכמה יחד.

שמה יתאונן על העם הנטושים בארץ כחשיפי עזים בלי רועה, כל אחד בוחר לו דעה הישרה בנפשו, ובאומץ רוח מחזיק בה, וידבר ויתן דופי ברעהו אשר יחזיק בדעה אחרת, ולא ידעו ולא יבינו, כי אין דעה אשר בלול בו שקר ואמת; וזה הסב לו פעמים אין מספר, כי אך כמתגנב בא להגיד מחשבותיו בעם ובסתר פנים שם דבריו לפניהם, כי ירא את חמת המקנאים המשחיתים ומנבלים עצת וכבוד היועץ; ואף כי הוא לנפשו לא חת מפני כל, וגערת סכל לא הבהילו, אך פחד ורגז פן ישחית את דבריו. ומי לא יראה גם פה, כי לעומת החסידים והמתנגדים ידבר, אשר כל אחד יבטח בנפשו, כי אתו ילין צדק ואת השני רשע, ובאמת לשניהם יש טוב ורע, והחכם בשניהם יבחר את הטוב משניהם, ואת הרע ינער וישלח מעל פניו. ומרגלא היה בפומיה לאמור, הן המתנגד והחסיד שנינם בני הכות הם; המתנגד, על אשר יאמר, מה לי ולמורה? הלא ספרי יתורו לי דרך ישרה אשר לא ישור גם עין המורה; והחסיד בן הכות הוא, כי יאמר לי נִתַּן מורה לצדקה, ולמה לי לתורה ולחכמה?

שמה יוכיח את פתאי בני ישראל האומרים: כי האדם נוצר אך לעבוד את ה‘, ולבוא אל עונג הנצח, ולכן יבזו את התבל ומלואה ככלי אין חפץ בה, ולא ידעו, כי התבל עם עדן גן ה’ מְחֻבָּרִים יחד כגוף ונשמה, וכאשר לא תחיה הגוף בלי הנפש, ככה יאסף טוב הארץ הזאת אם אפס תקוה ליושביה על טוב הנצחי, וכאשר הנפש לא תשלים חוקה בלי הגוף אשר הוא לה ככלי מעשה, להביר מסתר המחשבה אל המעשה הגלוי לעין את כל כשרונה ויתרונה, ככה לא ינחל האדם חיל טוב הצפון אם לא ישלים חוקו מראש פה בארץ, כפי אשר חלק לו ה'; ובזה הרים כשופר קולו להוכיח את פשעי ישראל העוצרים את בניהם ובנותיהם על שולחנם, גם אם בנים להם, ולא ילמדם ולא יורה להם דרך להביא שבר לבתיהם, אם במלאכה או במסחר צדק ויושר, ופתאם לפתע יבוא שברם, כי ינטשו מעל שולחן אביהם בלי מקום מוצא ללחם, וכלם ינוסו אל מקור אחד אשר דלחו אותו רבים בערמתם ובמרמת לבם, וזה המסחר. ותחת אשר בושו להיות חרשי עץ ואבן יהיו עתה חרשי משחית כולם, לכן יעצמו, לשנות דרכם התועה; אך גם פה לא מצא שומע.

והנה עוד כ“י רבות ונצורות השאיר אחריו ברכה בארץ, המלמדים לאדם דעת דרך ה' ודרך תבונה; גם ספרים רבים כתב לגדולי ישראל כי יקיצו מתרדמתם ויאיצו לעזרת אחיהם הנטושים בלי לחם ובלי מלאכה, ויען כי פזורות הנה בעירות שונות ורחוקות ממקום מושבי, ואין לאל ידי לקבץ את הנדחות ולשום עליהן עין בקורת, או להוציא את תוכן עניניהן, לכן חדלתי להזכיר גם את הגלויות לי, אפס מן המעט אשר ראיתי וקראתי, סובב סובב יהלכו על דרך אחד, להראות כי שלש מעלות אלה – עושר חכמה וגבורה רק אז לתהלה תחשבנה בארץ, אם בני אדם אשר הפיל ה' אותם זאת לנחלה יושיעו ביתרונם את דכאי רוח, העשיר בכספו, החכם בעצתו והגבור בזרועו, אפס אם לא יקומו לישע אל המָטִים, עוד תהפכנה אלה המעלות לחרב פיפיות בידיהם, לשחת ולקעקע את מצב בני אדם, ולהם לבד תנתן הארץ, העשיר בשרביט הזהב אשר בידו, יענה ויגוש את עניי עם, החכם בגובה אפו יבזה ויתעב את דַלַת העם הצעירים ממנו לחכמה, ובמרמה וערמה ידכא דכאי הארץ, ויראה תחבולה ללכוד נקיים ברשתו. גם הגבור בזרוע עוזו יכניע נקיי לב ותמימי דרך הרפים ממנו, ויעוז על החלש בל למד רשע. ובזה פירש את הכתוב (ירמיה ט' כ"ב) כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד ומשפט צדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה‘: ופירושו כי אל יתהלל חכם בחכמתו, גבור בגבורתו עשיר בעשרו, כי איך יתהללו ביתרונם פן אך רע ידרושו, ומעלות אלה אשר תמצא בידיהם הלא הן לכלי משחית ומפץ לנפץ את מתי העם, וחצי כתוב השני מפרש ומשלים את הדברים, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, פירושו, אך אז יתהלל ביתרונו זה המתהלל, העשיר בעשרו, הגבור בגבורתו והחכם בחכמתו אם השכל וידוע אותי, אם השכיל לדעת את ה’ העושה חסד משפט וצדקה בארץ, וזה המתהלל יבקש לילך בדרכי ה' לעשות ג”כ חסד משפט וצדקה, אך אז יוכלו להתהלל ביתרונו, ולתהלה תחשב, כי באלה חפץ ה' (והנה הביאור הזה נכון הוא, אבל לא חדש) ובזה יעיר אזני האנשים אשר חנן ה' להם בתהלות אלה בעושר חכמה ועוז, כי לא יתגאו ביתרונם, אשר הגאוה אכלתם בכל פה, אך יתקבצו יחד להיות למשען לבני אדם הנכונים למַפֵּלָה, ולחלץ מעוני ומבטלה בני אחיהם.

כה עמל הגאון הזה כל ימיו ולא נח כי השב מזמה להרים מאשפתות אביוני בני ישראל, ולהקים מעפר דלי העם. אבל באחרית ימיו סב את לבו ליאש מהם, בדד ישב בתוך אהלו, ורק מתי סודו שחרו פניו; כי נטל עליו שבר בת עמו אשר מאן הרפא. על משכבו בלילות הזיל פלגי דמעה לכבות אש היוקדת בלבבו כל היום; ופעם אחת בא באהלו אחר חצי הליל אחד מנכבדי ארץ אשר הֵקַל בו עד היום וימצאהו שוכב על ערשו ועיניו נגרו מבכי, על שפלות עמו כי אין מרים, ומאז החל לחלוק לו כבוד. אלף אנשי לבב ישעו אחרי עצת איש נבוב, ורבבות אנשי רוח יחזיקו בכנף איש סכל, אך אין איש אשר יפתח אזניו לשמוע עצת חכם; ובכל זאת ידידי! אל ישט לבך להאמין כי כל העם הזה היה עם אובד עצות ונטו אחרי הבלים ורעות רוח, אבל ביניהם קמו גם אנשי דעת ובני בינה, הרב הגדול ר' ישראל גארדאן ז"ל רב בווילנא ספר לי כי בָאֲסֵפה אחת הציע לפניהם אחד מגדולי הרבנים, שלשה דברים אשר בהם תוסר המכשלה מן העם, ובני ישראל ילכו בטח בארץ. (א) כי ימירו את לשון עלגים אשר בפיהם בלשון רוסיש או פולאניש, ותחת לעגי שפתם, ידברו לשון נקיה ברורה משפות החיות בארץ. עברו בלאומים – הגיד למו – וראו, חקרו מחקרי ארץ והביטו, כי בכל לאום ולאום אשר בני ישראל גרים שם, ידברו גם שפת המדינה – שפה השוררת בארצם, אם האללאנדיש, ענגליש, צרפתית או טירקיש, איש איש לפי ארצו, וגם לפני ארון ה' יגידו את דבר ה' ליעקב בשפה השוררה שם, וכה עשו אבותינו לפנים מאז נטשו מעל אדמתם, כאשר ידענו מחכמי התלמוד וגדולי הראשונים, ורק אנחנו בני ארץ פולין היינו לגוי אשר לא תשמע לשוננו, שפת עלגים בפינו, והיא תשפוך גם בוז לעג וכלמה על פנינו, נסיר נא את שפת עלגים מפינו, ויוסר גם הלעג מפנינו. (ב) כי יחליפו את בגדיהם הנבזים והמגואלים על מלבושי העם אשר אנחנו יושבים בתוכם. (ג) כי העברים ירימו בחורים רבים בריאים וטובים, ויהיו למחנה לשלחם בצבא בין חיל הרוסים, למען תדע הממשלה ותחזה כי עבדים נאמנים אנחנו בארץ. הרבנים אשר ישבו אתו באספה קפצו עליו פיהם, וקמו ולא ענו עוד, גם הוא נאלם דומיה, ויהי לשנינה בעיניהם. עתה שנים האחרונים כבר פקדה הממשלה והמה קמו גם נצבו, והראשון מי יתן את לבות בני העם כי יתאמצו להחזיק בו, אז גם ישועתם תתקרב לבוא, כי לא יהיו עוד לחרפה בין הגוים, ולשמצה בין העמים אשר הם יושבים בתוכם.

בשנת תקצ“ב, ס”ד לימי חייו מת הגאון הזה בימי זעם החאלעריא ה“י, בעת אשר הקטב שודד שָׁדַר לאלפים ולרבבות, וקרא על נפשו הכתובים אשר הזכרתי בראש הספר צד 5 בהערה⁶ זאת פעולת גבר צדיק אשר רדפוהו מררוהו וָרבו על רדפו טובת אחיו; וזה מעללי איש אלהים אשר הורידו לעפר כבודו, וחללו תפארתו, תחת אשר חפץ להרים תפארת כבוד עמו. מי יתן כי כשורש מארץ מבורכה תפרחנה מחשבותיו אחרי רדתו קבר, אז בעדן גן ה' תגל נפש הגאון ר' מנשה ז”ל, ופה בארץ תשמח נפש

אוהבך מרדכי פלונגיאן

---

 

תְּפִלָּה לִמְחַבֵּר כִּי יִשְׁפּוֹךְ שִׂיחוֹ.    🔗

אֵלֶיךָ אֵלִי שִׁטַּחְתִּי כַפִּי, אֵלֶיךָ אֱלוֹהַּ אֶצּוֹק לַחְשִׁי: הֵן קַמְתָּ לִימִינִי וַתִּסְעָדֵנִי, הִרְבֵּיתָ חֶסֶד עִמָּדִי לֹא כְּפוֹעַל כַּפַּי, וְלֹא כִּגְמוּל יָדִי, וַאֲנִי לְחַסְדְּךָ עוֹד אֲיַחֵל? הֵן בְּקַסְתִּי לֹא אֶבְטַח, וּתְבוּנָתִי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי, אַךְ מִיָּדְךָ הָיְתָה זֹאת לִי, וְעֵינַי עוֹד לְךָ תְּלוּיוֹת? כּוֹס יְשׁוּעוֹת נָתַתָּ בְיָדִי, וַאֲנִי לְיֶשְׁעֲךָ צָמֵאתִי! שְׁלַח נָא יָדְךָ וְהַגְמִיאֵנִי מִכּוֹסִי, לִשְׁבּוֹר צְמָאָי, וּמַלֵּא פִּי יִשְׁעֲךָ וְיִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ: לַמֶּרְחַב הֶעֱמַדְתָּ רַגְלִי, וּצְעָדַי צָרוּ מִלֶּכֶת! סְעָדֵנִי נָא בִימִינְךָ וְנַהֲלֵנִי בְּאוֹרְחוֹתָי, לְמַעַן לֹא אֶמּוֹט, וּבִקְהַל רָב אָבוֹא לְסַפֵּר חַסְדֶּךָ: אַתָּה מָגִנִּי, מַחְסִי, וּמְנוּסִי, וּבְאֶבְרָתְךָ תָּסֶךְ לִי, וַאֲנִי מִפְּנֵי חִצֵּי לָשׁוֹן אָגוּר! הָהּ נַחֵת נָא זְרוֹעֲךָ, וְנִחַת קֶשֶׁת רֶשַׁע, וּלְבָבִי יִשְׁתַּבֵּחַ בִּגְבוּרוֹתֶיךָ: סַכּוֹתָ לְרֹאשִׁי בְּבֶטֶן אִמִּי, תְּסֻכֵּינִי בְּבֶטֶן אֲדָמָה, וּתְסוֹכְכֵנִי כָּל עוֹד רוּחַ בְּאַפִּי: וַאֲנִי בְּבֶטֶן אִמִּי בֶּעָוֹן חוֹלָלְתִּי, וּבְבֶטֶן אֲדָמָה חַטֹּאתַי תְּחוֹלְלֵנִי, וְכָל עוֹד רוּחַ בְּאַפִּי, הָהּ! חֻלֵּיתִי מִפְּשָׂעָי: אַךְ גַּם אִם כְמַשָּׂא כָבֵד יִכְבְּדוּ עָלַי פְּשָׁעָי, הֲלֹא חַסְדְּךָ עָמוּק מִתְּהוֹם רַבָּה, וּכְעוֹפֶרֶת בְּמַיִם כַּבִּירִים יִצְלָלוּ: וְאִם מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי עָצְמוּ חֲטָאָי, הֲלֹא כְּשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ מוּל רַחֲמֶיךָ אֲשֶׁר גָּבְרוּ מֵהַרְרֵי אֵל: אִם תַּעֲנוּגֵי נוּגֵי רוּחַ הֶחֱדַלְתָּ מִמֶּנִּי, וּנְעִימֵי זְעוּמֵי נֶפֶשׁ הִרְחַקְתָּ מִפָּנָי, הֲלֹא רָוַח רוּחִי בִּמְעוֹנִי אֲשֶׁר בָּנִיתָ לִי לְתֵלְפִּיוֹת: אִם מִלֵּאתָנִי זַעַם, וְגַעֲרָתְךָ תַחֲרִידֵנִי, הֲלֹא תִּנָּפֵשׁ נַפְשִׁי בְּכֶרֶם לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר נָטְעָה לִי יְמִינֶךָ: וְאִם אֶת שֵׁבֶט עֶבְרָתֶךָ הֲנִיפוֹתָ עָלָי, וּכְלַהַט חֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת הַשּׁוֹמֶרֶת דֶרֶךְ עֵץ הַחַיִּים, גָּדַרְתָּ בַּעֲדִי אָרְחוֹת אוֹשֶׁר, אַךְ בֵּן פּוֹרָת אִמַּצְתָּ לִי הוּא אָשְׁרִי, שַׂגְּבֵהוּ נָא וּתְנָה לוֹ מַהְלְכִים בְּאֶרֶץ הַחַיִּים: גַּעְרַת סָכָל לֹא יִשְׁמַע, וּמִפְּנֵי חֲמַת חָכָם לֹא יֵבוֹשׁ: מְנַע צַעֲדוֹ מִבֵּית גֵאִים הַמִּתְגָּאִים בְּסִכְלוּתָם, וּמִתְקַלְסִים בְּדִבְרֵי תְבוּנָה, וּבֵית נְבוֹנִים הוֹבִילֵהוּ וּתְבוֹנְנֵהוּ: אָנָּא אֱלוֹהַּ, הַבֵּט עָלַי מִשְּׁמֵי מְעוֹנֶיךָ, וְהַטֵּף אֶל לִבִּי הֶעָטוּף נוֹחָם, כִּי לֹא אֶתְנַחֵם עַל מַעֲשָׂי.