מאמר על הגז"ש הנמצאות בתלמוד בבלי לבררן ולצרפן על פי הגיון הלשון לתת להן אחוזה למושבותן בכתובים אשר מהם יצאו

 

הקדמה    🔗

אשרי אדם מפחד תמיד, יפלס מעגל רגליו וכל דרכיו יכונן בטרם ישים לדרך פעמיו, הוא לא ימעד סלה; ואני כאשר אחזתי דרכי להגיש ספרי לפני קהל עם נפל פחד המבקרים עלי, וקול נמהרי לב חתתני, הן האדם פחז כמים לשגות, ואהבת החידוש המתנוססת בקרב לב כל גבר תכהו בסנורים לבלי להביט און בנפשו, והמבקרים יחתרו למצוא מום באחיהם, יפסחו על הטוב אשר ימצאו בו ועל השגיאות יקוננו, שמה באיבתם ילינו, ירגנו וילונו; גם דבת נמהרי לב – עד לא כליתי את מלאכתי ובטרם הוצאתיה לאור – שמעתי, ובחפזם הכוני בשוט לשונם כי בקבלה שמתי תהלה ואת הדרש שמתי תמורתה: הן כל העם יאמינו כי כמספר הגז“ש כן מספר הקבלה, ולדברי רק קבלה אחת היא לנו לדרוש את התורה בגז”ש, אבל מספר הגז"ש לבד דרשו חקרו ומצאו?

אמנם עם הראשונים לא אריב, אליהם לא אשים פני, כי גם השמים לא זכו בעיניהם, ומעשי ידי אדם נוצרו ידכאו לפני עש, ורק את האחרונים אוכיח; הגידו לי במה איפוא יגרע ערך הדרש מערך הקבלה, הלא שניהם ישלחו שרשם עלי יובל מים נאמנים – מי התורה, וגם הוא יוציא פריו מפארות עץ החיים, שתול על פלגי התורה, ובסנהדרין דף צ“ט דרשו כי דבר ה' בזה, אפי' אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה מקל וחומר זה או מגז”ש זו, בזה את דבר ה‘¹ , הלא השוו את הדקדוק עם הגז"ש, וחומר אחד לשניהם; אמנם גם זאת לא ידעתי אחרי אשר יש ראיות לדברי מן הגמ’ ומן הדעת, הטוב לנו לגשש כעור בקיר ולא להשען אל הדעת גם במקום אשר האמונה תבוננהו; ואם בכבוד רש“י ותו' תקנאו, לא ידעתי אם אחלל כבודם בזה, כי להציל את כבוד רז”ל יצאתי, ומה הוא אם דעתם יסתר בפרט אחד?

ובכל זאת מראשׁית כזאת ידעתי כי דברי לא יועילו רק לגבר אשר לבו אמונה, ורוחו רוח תבונה, אבל לאיש אשר לבו סוררה, ורוחו נבערה, דברי יהיו רק כגשם נדבות עלי ארץ מלחה אשר לא יעלה בה כל עשב, ולא לאנשים כמוהם עמלתי והחסרתי נפשי מטובה, רק לאנשים אשר כבוד רז"ל יקרה בעיניהם ולבם תמים באמונתם עלימו תטוף מלתי.

(המחברת הזאת כאשר היא לפניך לא תגיע גם לחצי המחברת הערוכה בידי, כי כאשר ראיתי ההוצאה תכביד עולה עלי השמטתי דברים הרבה אשר המעיין ימצאם בראשית עיונו; וגם מאלו המעט אשר הדפסתי השמטתי את הראיות לחזק את דברי [זולתי במקומות מעט] כי האמת עד לעצמו, ולשקר גם העדים לא יקומו במשפט; גם ראיתי אשר במקומות הרבה מתורצים בדברי, קושיות המפרשים ולא הזכרתי למען לא להתחרות עם המקנאים, והנבון ימצאם; וגם הגז“ש השנוים בכמה מקומות לא הבאתי רק במקום עיקר הענין: כמו גז”ש חטא חטא מעילה מתרומה הובא בפסחים ובחגיגה ובקדושין ועוד, ולא ביארתי רק במעילה כי שם מקומה.

וראיתי להזכיר שאלת אחד מהנבוני' כאשר שמע את דבר מחברתי; הלא לדברי אין חילוק בין גלוי מלתא לגז“ש אמתית וזה לא יקום בכמה סוגיות בתלמוד? אמנם ההבדל ביניהם נראה לעין כי גז”ש אמיתית תכריח את הלמוד ואי אפשר לפרש באופן אחר, אבל גלוי מלתא רק השערה לבד היא, ויש עוד להרהר אחריה)

אלה הדברים אשר ראיתי להזכיר לפני הקורא

מרדכי בן שלמה פלונגיאן

 

פתח דבר    🔗

מאמר ראשון: מְדֻבר בו שאלות על שיטת רש“י ותוס' בעניני הגז”ש

א) יסודי הגז“ש לדעת רש”י ותוס', כי כל תיבות הגז“ש אשר ימצאו לפנינו בתלמוד, כן קבלו רז”ל מסיני להשוותן וללמדן אלו מאלו, כמו בסוכה (דף יא ע"ב) ילפינן בגז“ש דכתיב ולקחתם אגודת אזוב (שמות יב) ובלולב כתיב ולקחתם לכם פרי עץ הדר, ילפינן בגז”ש לקיחה לקיחה, כי גם בלולב צריך ליקח כל הארבעה מינים באגודה כמו באזוב, ופירש“י שם כי כן מסיני קבלו התיבות האלו ללמדן בגז”ש.

והתוס' שבת (דף צז), הוסיפו לאמור כי גם מספר הגז“ש בא לרז”ל בקבלה, ועל המספר הזה אין להוסיף. ואם אחד מן התנאים כבר קבל מרבו מספר הגז“ש אשר ניתן מסיני, אין לו רשות לשמוע מרֵעו גז”ש חדשה ולהוסיף על המספר.

זה יסוד ראשון לדעתם ז"ל.

ובעיני נפלאת היא, כי אחזה אנכי אשר רז“ל חשבו את גז”ש כמו שאר מדות שהתורה נדרשת בהן, בתבונתם לבד שפטו והוכיחו אם ללמד את הגז“ש או לחדול, ולא שאלו את הקבלה מה היא אומרת להם, אם הביאה למו גם הגז”ש זו במספרה או לא?

פעמים רבות מצינו בתלמוד דאמרו סד“א נילף גז”ש, קמ“ל – מיעוטה, או סברא – דלא נילף, וזה פלא אם לא היתה הגז”ש מקובלת מסיני איך ס“ד מראש למילף מעצמו בלי קבלה, הא אין אדם דן גז”ש מעצמו, ואם היתה הגז"ש מקובלת בפיהם למה לא נילף לפי האמת, ומי יבוא אחרי הקבלה?

ברכות (ד' טו ע"ב) אמרינן סד“א נילף גז”ש כתיבה כתיבה – מזוזה מסוטה – קמ“ל מיעוטא דלא נילף ע”ש. ביבמות (נט ע"א) סד“א נילף אלמנה אלמנה מתמר דדוקא אלמנה מן הנשואין כמו תמר אסורה לכה”ג – קמ“ל הקישא דגם אלמנה מן האירוסין אסורה. שם (דף ס) אמרינן אליו לרבות דכה”ג מותר בבוגרת, כי ס“ד נילף גז”ש בתולה בתולה (ע“ש ברש”י ותוס') דדוקא נערה ולא בוגרת קמ“ל הרבוי. בקדושין (דף כט ע"ב) מנין שאם היו לו חמש בכורים מחמש נשים שחייב לפדות את כולם, ת”ל כל בכור בניך תפדה, פשיטא? מהו דתימא נילף בכור בכור מנחלה דדווקא ראשית אונו מקרי בכור, קמ“ל דבפטר רחם תליא מלתא. נדה: (דף נה ע"ב) וכי ירוק הזב יכול אע”פ שלא נגע, ת“ל בטהור, ופריך אע”פ שלא נגע מהיכא תיתי? ומשני סד“א נילף רוק רוק מיבמה ע”ש. הבאתי לך מעט מן המקומות אשר בלעדי המיעוט ס“ד למילף גז”ש מעצמו, ורק המיעוט ישיבנו אחור מללמד גז“ש זו, ולדעת רש”י ותוס' הלא די הי' לנו לאפוקי אם לא הביאה לנו הקבלה במספרה, ומיעוט עוד למה לנו?

ב) דמיתי ליישב ע“פ מה שכתב בעל הליכות עולם: כי מסיני לא קבלו רק שתי תיבות גז”ש לבדן, והמקומות אשר במו כתובים התיבות לא באו מפורש בקבלה, ורק לחכמי הדור נתנו כי המה בחכמתם יחקרו וידרשו את מקומות הכתובים אשר עליהם כוון המחוקק – ולפ“ז יש מקום מוצא לאמור כי הגז”ש אשר ס“ד למילף מעצמו, יש גז”ש אמתית הדומה לזו בתיבות, וזה הוא החקירה בדברי רז“ל, סד”א כי על המקום הזה כוון המחוקק במה שמסר לנו התיבות האלו לגז“ש, קמ”ל מיעוטא, כי לא זה מקומה. ולפ“ז ע”כ יש לגז“ש זו מקום אחר בתורה אשר עליו כוון המחוקק, וכיוצא בזה כתב בספר נר תמיד על כריתות (דף ד') דאמרינן שם סד”א נילף שור שור מסיני כי גם חיה ועוף בכלל, והקשה איך ס“ד למילף גז”ש מעצמו? ותירץ כי הגז“ש שור שור מסיני נתקבלה לכמה דברים בב”ק (דף נ"ד), וא“כ אי לאו דמיעטי' קרא ס”ד למילף גם הכא ע“כ, וזה כעין דברינו. ולא נשאר לנו רק לבקש בתלמוד גז”ש אשר ישוו לאלו, ואשר נוכל להחליף על גז"ש זו, לולא דמיעטי' הכתוב הכא מפורש.

והנה לגז“ש כתיבה כתיבה בברכות, יש דומה לה במנחות (דף לד ע"א) כתיבה כתיבה מזוזה מגירושין, ולכן אי לאו דמיעטי' קרא גבי מזוזה וכתבתם כמו דדרשינן בברכות, סד”א דהגז“ש של כתיבה כתיבה קאי למילף מזוזה מסוטה כמו שרצה למילף שם – וכ”ש דא“ש לדעת רש”י שם – וביבמות על גז“ש בתולה בתולה לולא דמיעטי' הכתוב, הוה מפקינן גז”ש בתולה בתולה הנלמדת בכתובות (דף כח) מפתה מאונס לענין כי בשניהם יהיו התשלומים חמשים שקלים, וילפינן גז“ש הנלמדת ביבמות (אך זה לא יקום לדעת הרא“ש בכתובות (דף יוד). כי הסובר כתובה דאורייתא חולק על גז”ש זו של בתולה בתולה ע“ש, ור”מ אשר אליביה אזיל הסוגיא ביבמות הוא מן הסוברים בפרק אע“פ כתובה דאורייתא, ולית לי' הגז”ש של בתולה בתולה, ולפ"ז כשל עוזר ונפל עזור). אך מה נעשה איפוא לשאר הגז”ש אשר אין דומה להן בתלמוד, ואיך הולידו מנפשם גז“ש חדשה בלי קבלה? כמו הגז”ש אלמנה אלמנה ביבמות, בכור בכור בקידושין, ואף כי ימצא בב“ב (דף קכג) גז”ש בכור בכור מ“מ הרשב”ם הוכיח שם כי רק אסמכתא לבד היא, ועמ“ש באות ה' וכן רוק רוק בנדה. ובספר קרבן אהרן פ' מצורע הלכה ח' ראיתי כי הקשה קושיא זו, ומתוך דבריו אתה למד כי הגז”ש הוציאו מנפשם ע"פ הגיון הלשון. (ויש עוד מפלט לנו לאמור כי היו לנו גז“ש דומות לאלו רק נשכחו ברוב הימים, וכן אמרינן בתמורה (דף י“ו ע”א) אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגז”ש כו' נשתכחו בימי אבלו של משה, ולכן נכתב המיעוט לבל יחליפו לאמור זו היא מקומה של הגז“ש; אם כה תאמר, ישוב למקומה קושית התוס' בשבת (דף צז) למה אמר גז”ש לא גמר, יגמר מחבירו, ומה שתרצו דכבר מלא לו רבו את מספרו, ולא יכול עוד להוסיף על המספר, הלא באמת נשכחו רבות מאתנו, ולמה לא יקבל מרעו למעט את השכוחות מאתנו? וגם זר מאוד לאמור כי רק חצי התורה מסורה בידינו, וגם אמרינן שם דעתניאל בן קנז החזירם בפלפולו, הלא יראה כי לא יחסר עוד לנו; ודע דגם זה לראיה נגד דעת רש“י ותוס', דאם בקבלה לבד תליא מלתא, איך שייך על גז”ש החזירם בפלפולו, מה יועיל לנו הפלפול אם לא ישמיענו ה' שנית? ויש לתרץ בדברים לא נכוחים).

והנה בשבת (דף קל“א ע”ב) אמרינן סד“א נילף שבעת ימים שבעת ימים לולב מסוכה, ויהיה לילה חייב בלולב כמו שחייב בסוכה קמ”ל גבי לולב מיעוטא: ביום ולא בלילה, ותמהו התוס' איך ס“ד למילף גז”ש מעצמו ותירצו שמא בעלמא נתנה למדרש ע“כ. והנה פשט דברי התוס' מורין כי כמה גז”ש למדו מעצמם בלי קבלה מסיני, ומהם הוא גם הגז“ש זו של שבעת ימים, וכמו שכתבו שמא בעלמא נתנה למדרש גז”ש מעצמו – הלא גם לדברי התוס' פרצת פרץ עזה בגדר אשר גדרו רז“ל – אין אדם דן גז”ש בלי קבלה מסיני – סביב הגז“ש, לשיטת רש”י ותוס' – ולא ירע לבבך עוד אם אגזור אומר כי הגז“ש שנמצאות בתלמוד לא בכבלי הקבלה הוגשו, רק שאובות מבאר הלשון חפרוה שרי התורה, וכאשר תראה בפנים החוברת – אך אני לנפשי לא אדע מה כל החרדה אשר חרדו שם בעלי התוס', ודברי רז”ל ברור ימללו כי ר“א רצה למעט מן שבעת ימים גופא ימים דווקא ולא לילות, וחכמים השיבו לו כי מימים אין למעט את הלילות דהא גם בסוכה כתיב שבעת ימים תשבו בסוכות וכולל גם את הלילות עמהם, ולכן בעינן מיעוט אחר גבי לולב למעט את הלילות, וכן נראה שם לשון הגמ' אף דכתבו בלשון גז”ש, ולכוון בזה דברי התוס' רחוק מאוד.

ג) גם הר“ן בחידושיו לב”מ (דף פז ע"ב) כתב על מה דאמרינן שם בגמ' דלמא ילפינן בגז“ש קמה קמה דכתיב בפועל כי תבוא בקמת רעך ובחלה כתיב מהחל חרמש בקמה, ולא יאכל הפועל רק מן הקמה דחייבת בחלה ולאפוקי אם עובד בשדה קטניות וכדומה דלא יאכל, וז”ל: כתב רש“י ז”ל המקשה היה אומר גז“ש כדי להקשות, ואיכא למידק כיון דהך גז”ש לא קיימא לפי האמת היאך היה דן גז“ש מעצמו? וי”ל דלאו גז“ש ממש היא אלא גילוי מלתא בעלמא, או י”ל דגז“ש קמה קמה מסיני גמרו לה אלא דגמרי לה סתם, ומשו”ה מקשה דלמא הגז“ש להכי איצטרך ע”כ, והנה תירוצו האחרון הן הנה הדברים אשר דברנו לעיל אות ב', ותירוצו הראשון הוא היקר בעיני דיליף כי שם קמה לא יפול רק על המינים דחייבים בחלה אבל שאר מינים לא יכללו בשם קמה, והמעיין ימצא טעם לזה.

וכמה יגיעות יגע מהרש“ל בסנהדרין (מג ע"א) דיליף ר”פ שם מקרא כי סוקלין חוץ לג' מחנות ופריך והא תנא יליף זה מגז“ש, ואיך יחלוק ר”פ על התנא לחדש דרשא מנפשו? ומשני דתנא הכי קאמר, אילו לא נאמר קרא היינו לומדים בגז“ש, עכשיו שנאמר קרא גז”ש לא צריך, והקשה רש“ל איך היינו לומדים גז”ש מעצמו אילו לא נאמר קרא, דהא ע“כ לא נתקבלה הגז”ש מסיני, כיון דלפי האמת לא ילפינן? ומפרש הכי, אילו לא נאמר קרא היינו מוכרחין לומר כי היה גז“ש מקובלת לחכמים, עכשיו שנאמר קרא אין אנו מוכרחין לומר דהיה קבלה בפיהם ע”ש. והדברים האלה רחוקים לדעתי עד מאוד, אכן קושיתו יפול גם על סוגיא כזו בב“מ (דף סא), ור”ה (דף לד). ועמ“ש בעל טורי אבן כי גם הוא הרגיש בקושית רש”ל. וכל אלה יורה כי מנפשם בלי קבלה למדו את הגז"ש.

ד) ועוד אשאל מאין ידעו ללמוד את הגז“ש הבאות מדברי נביאים וכתובים? הלא אז בסיני לא שמעו עדנה את דברי הנביאים, אשר הוכיחו למו על פשעם באחרית הימים, ואיך נתלו עליהם למודים בגז”ש? כמו במגילה (דף ב ע"ב) ילפינן בגז“ש פרזי פרזי, וכתוב אחד מן הגז”ש כתוב במגילת אסתר, ובנזיר (דף ג) יליף גז“ש פרע פרע וכתוב אחד מגז”ש הוא ביחזקאל ויקשה עד דלא אתא יחזקאל איך גמרה? גם בב“ב (דף קכג) ילפינן גז”ש בכורה בכורה, וכתוב אחד מן הגז“ש הוא בדברי הימים, והרשב”ם הרגיש שם בזה וכתב כי רק גילוי מלתא בעלמא הוא, אך תירוץ זה לא יספיק למגילה ונזיר כי שם נראה אשר גז“ש אמיתות הנה, ועמ”ש מהרש“א בח”א קדושין (דף לב ע"א) על גז“ש כבד. ובזבחים (דף נט) ילפי גז”ש רבוע רבוע וכתוב אחד הוא ביחזקאל, ושם בסוגיא יראה לעין כי גז“ש אמיתית היא, ובחולין (דף קמ) ילפי גז”ש דגירה דגירה כי את הקורא פטור לשלח, ושתי התיבות כתובות אחת בישעיה, והשניה בירמיה, ושם (קלז) אתי גז“ש גיזה גיזה, ותמהו ע”ז התוס' איך ילפי גז“ש מדברי קבלה, ולא נחו דעתם שם לאמור כי גילוי מלתא בעלמא הוא ע”ש. גם בנדה (דף יט) יליף ר“מ גז”ש שילוח שילוח וכתיב אחד מן הגז“ש הוא בשיר השירים, והשני הוא באיוב, ורבנן השיבו לו כי לא קבלו הגז”ש מרבם לכן לא ילפי, וזה פלא איך שייך על גז“ש כזו קבלה מסיני? וגם על ר”מ דיליף יקשה, איך בדה מלבו הגז"ש זו בלי קבלה מסיני?

ידעתי כי רבים ישיבו לי מדברי רז“ל ברכות (דף ה ע"א) אשר כתבתי להורותם זו נביאים וכתובים, מלמד שכולם נתנו בסיני, ויאמרו כי נתונים המה לנו מסיני בלשונם עם הגז”ש אשר עמהם – אמנם הלא עיניך רואות בתענית (דף יז ע"ב) דיליף הגמ' דין מיחזקאל, פריך הא מקמי דאתי יחזקאל מאן אמרה? וכן פרכי בכמה מקומות בתלמוד, ולא משני דגם דברי יחזקאל מסיני נתנו להם? גם בנדרים (דף כב ע"ב) אמרינן אלמלא לא חטאו ישראל לא היו צריכין רק חמשה חומשי תורה וספר יהושע, ושארי דברי הנביאים לא נאמרו רק על חטאם אשר חטאו באחרית הימים להשיבם מעון, ואיך תאמר כי בסיני בטרם חטאו נאמרו דברי הנביאים? ובפרט למאמרם ז“ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, א”כ גם חטאם היתה עלומה עדנה – אמנם כל משכיל על דבר ידע, כי לא על הצורה כוונו רז“ל דנתנה לנו עם הלשון כמו שהיא לפנינו, רק על התכלית נאמרה, כי תכלית הנבואה היא, להגיד בעם דבר ה' להוכיחם ולהדריכם בדרך ישרה, ותכלית זו נאמרה בסיני, כי נאמרה בתורה הוכח תוכיח את עמיתך, ובסנהדרין (דף פט) אמרינן הכובש נבואתו לוקה, ועובר בלאו מה”ת, ולענין זה מקרי דברי נביאים וכתובים שנתנו בסיני, דהא בסיני נזהרו לנבא ולהוכיח, וזה באמת מרומז בכתוב אשר דרשו רז“ל, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, וזה כולל כל דרכי ה' אשר יורו לנו נוטרי כרם ה' צבאות ומצותיו, וגם זה כוונת המאמר כל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש הכל מסיני נאמרו, וכבר שחקו ולעגו על זה מסטיני התלמוד, אבל הכוונה היא כי בסיני נאמרו דרך כלל כי יתקנו תקנות נאותות ונכונות לפי העת והזמן, לגדור גדר ולעמוד בפרץ, וכדכתיב ע”פ התורה אשר יורוך כו' ועל דרך דרשת רז"ל שם, ולכן כל המתקן תקנה נכונה וטובה, שם ה' יקרא עליו וְיֵאָמֵר כי היא בעצמה מסיני נאמרה.

ה) היסוד השני לדעת רש“י ותוס' ז”ל, כי כל הגז“ש הנלמדות בתלמוד מופנות הנה, ומראש הפנה הכתוב תיבות אלו הדומות זו לזו ללמדן בגז”ש. ולדעתי כל אשר יפקח עין יראה בכתוב כי חלק רב מן הגז“ש יסודי המאמר והמצוה הוא, ואי אפשר לומר כי מופנות הנה. במנחות (דף טו ע"א) יליף בגז”ש חוק חוקה חביתין מלחם הפנים, ועמדו התוס' בתימה כי בפ“ק (דף יוד) דרשינן חוקה הכתוב בחביתין, ובהקומץ רבה מדריש חוקה הכתוב בלחם הפנים ולא מופנות הנה? והקושיא זו תפול גם ביומא (דף מב ע"ב) דגמר חוקה חוקה יוהכ”פ מפרה אדומה, ושתיהם מיבעי לגופא כאשר מדריש ביומא (שם) גם במנחות (דף ע ע"ב) ילפינן בגז“ש לחם לחם עומר ממצה. ובכריתות (דף ה) מצריכין לחם הכתוב בעומר, ולחם הכתוב במצה מדריש בפ' כל שעה. ובחולין (דף קלו ע"ב) ילפיק צאן צאן ממעשר בגז”ש, ובבכורות (דף נד ע"ב) פרכינן לכתוב רחמנא במעשר וכל מעשר בהמה, בקר וצאן ל“ל, ולא מתרצינן דבעינן דיהיה מופנה לגז”ש? אלה המה מהמפורשים, מלבד מהנראים לעין כי עצמו מספר; ואל תשקוט רוחך בדברי התוס' ב“מ (דף מא ע"ב) דאם יש תיבות רבות דומות זו לזו ילפינן גם בלי הפנאה, או אם יכול לכתוב בלשון אחרת וכתוב בלשון הזה כמופנה יחשב כמ”ש בתוס' ב“ק (דף סה) ובתוס' חולין (דף קלא) ד”ה אחריך, כי לא ישיבו פני מבין כל המקומות.

וראיתי לקדוש אחד מדבר, הגאון בעל של“ה בתורה שבע”פ בזה“ל: ויש לתמוה מאחר שכל גז”ש מקובלת מסיני א“כ איך שייך מחלוקת בענין מופנה, אם בעינן מופנה משני צדדים או לא כו', מה שייך ענין הפנאה לגז”ש, ממ“נ אם הגז”ש מקובלת אם קבלה היא נקבלה, ואם לאו אין בידינו ללמוד גם כשמופנה משני הצדדים ע“ש. ותירץ ע”פ מ“ש בעל הליכות עולם כי מסיני לא נתקבלו רק התיבות ולא המקומות והחכמים דרשו לבקש מנוח אל התיבות בכתוב, והתיבות המופנות הן הנה אשר נקבעו לגז”ש, ע“כ תוכן דבריו. אמנם המעיין בזבחים (דף כח ע"ב) הוכיחו התוס' כי הגז”ש עון עון נתקבלה מסיני מפורש עם מקומותיה בכתובים, ובפסחים (דף פב) הקשו התוס' ל“ל עון עון ותירצו דהפנן הכתוב לגז”ש בזבחים ע"ש, הלא נראה כי גם במקומות המפורשות בסיני בעינן דיהיה מופנה וישוב קושיתו לאיתנה.

ו) וראה נא דברי הספרי פ' בהעלותך וז“ל ובני אהרן הכהנים יתקעו כו' בני אהרן הכהנים בין תמימים בין בעלי מומים דברי ר”ט, ר“ע אומר תמימים ולא בעלי מומים נאמר כאן כהנים ונאמר להלן כהנים מה להלן תמימים ולא בעלי מומים אף כאן תמימים כו' (עיין מ“ש בזבחים י”ג בביאור הגז"ש זו) א”ל ר“ט עד מתי מגבב עלינו ומביא, עקיבא איני יכול לסבול, אקפח את בני אם לא ראיתי חגר ברגלו שהיה מריע, א”ל שמא בר“ה וביוה”כ וביובל, א“ל העבודה שלא בידתה, אשריך אברהם אבינו שיצא מחלציך עקיבא, טרפון ראה ושכח, עקיבא דורש מעצמו ומסכים להלכה כו'. המאמר זה מורה מכל צד כי לא לבד הגז”ש זו דרש מעצמו, אך כל הגז“ש נלמדת מעצמו, עד כי היה למורת רוח של ר”ט למה יגבב עליו בגז“ש זו דרשות שונות. וכעין זה נמצא בתורת כהנים פרשה ד' הלכה ד' ה', מה שהשיב ר”ט לו על גז"ש של נאמר כאן כיהון כו'.

ועתה ידידי כל הדברים יגעים, גם אם כחול ארבה דברים לא אביע את כל רוחי, ואתה לבדך שים אל לבך והבן אם יקבל הדעת לאמור, כי מסיני מסרו לנו אלף זוג תיבות להשוותן וללמדן אלו מאלו, ולא פורש לנו מקומותן למושבותן, מאין ולאין, ומי יחכם לדעת בלי משגה, האם בסתר דבר ה' אלינו והכתוב יאמר לא מראש בסתר דברתי? (עיין שבת פ“ו ע”ב), ואולי זה הטה את לב הרמב“ם לקרוא לכל הגז”ש דברי סופרים, כי רחוקה הוא מדעת אנוש לקרבם אל השכל, ועיין בהקדמת נצח ישראל דדחה דעת המפרשים המטים את דברי הרמב“ם לכוונה אחרת, וגם בכוזרי השני וויכוח השלישי אות קע”א בענין הגז"ש הרגיש בזה ויתהפך בדברו כחומר חותם, אמנם בכל תשובותיו ישוב ריקם כאשר בא, ובזה כליתי דברי ואבוא אל הדרך אשר תרתי לי.

 

מאמר שני: מְדֻבר בו בהוראת שם גז"ש    🔗

ז) הגאון בעל קרבן אהרן במדת אהרן במהות הגז“ש כתב בזה”ל, ולזה תקרא גזרה שוה כי מלת גזירה הוא שם שנאמר על התיבה, כי הושם לה זה השם להיותה גזורה מאותיות אשר מהם הורכבה, וירצה גזירה “שהיא תיבה” שוה בשני נושאים ומולידה השיווי ביניהם, והנה זה תעשה התיבה כאשר יהיו הנושאים רחוקים זה מזה, כי אז תשוה אותם בתיבה אחת שוה בשניהם, וכן מביא השל“ה בשם מהרי”ק, וכתב עוד וכבר נוכל לומר שנקראת גזירה זאת המדה, להיותה גוזרת על השיווי מבלי שיווי ביניהם אלא גזירת הכתוב היא לחוד להשוותם בתיבה זו המשותפת ביניהם, ועכ“ז מכ”מ אנו צריכים לחקור ולדרוש במשמעות התיבה שהיא תורה על מה שרצה שנלמוד זה מזה, ר“ל כי התיבה יש בה הוראה על הדבר אשר בו תרצה התורה להשוותן בו, וכאשר תראה השתדלותנו בביאורנו לספר הזה לדרוש ע”ז בכ“מ אשר תמצא יד שכלינו לבאר בע”ה.

אמנם בין לפירוש הראשון דמכנה את התיבה בשם גזירה, בין לפירוש השני כי את המדה יקרא גזירה לא ידעתי מה יענו על דברי המשנה ביצה (דף יב ע"ב) אמרו להם ב“ש גז”ש חלה ומתנות מתנה לכהן ותרומה מתנה לכהן כו‘, הנה שם ליכא תיבות שוות אשר עליהן תשכון הגז“ש כי מדרבנן היא ע”ש ברש“י, גם הנושאים שווים זה לזה ומולידים השיווי, ואיך יכנה זה בשם גז”ש? אשר לא שייך ע“ז כלל רק שם היקש או מה מצינו, והנה מ”ש בסוף דבריו כי התיבה בעצמה יש בה הוראה על הדבר אשר בו תרצה התורה להשוותם בו, זה היה נר לרגלי במחברת הזאת לפרש כי כל הגז“ש מקורן נובע מיסוד התיבה, ותגיד עליה רעותה כי שמה יש לנו הוכחה מפורשה על הדבר הנלמד, וילפינן גם על צד השני, או בהוכחה או בסברא כי כן הוא, וכאשר תראה במאמרים הבאים אחר זה. וכן כתב החכם רמ”ג בתוכחת מגולה שלו, אך אנכי הוספתי לאמר כי מסיני לא נתקבלו לא התיבות ולא מספר הגז“ש, רק סתמא לדרוש את התורה בגז”ש, וכמו ההיקש וכלל ופרט וק"ו, הכל מודים כי לא נתקבלו מסיני רק הכללים לדרוש עמהם את התורה, והמה יהיו לאור מאיר לכל באי שער ה’, ככה גם הגז“ש לא בא הכלל לבד, והמה שקלו במאזני הלשון והדעת, אם מצאו אותם שווים השוו אותם בדיניהם ללמד זה מזה, ולכן נקרא גזרה שוה כאשר יכנו המדקדקים גזרה אחת אם שווים זה לזה בגזרתם ומחלק לשון אחד ימנו, כן הוא גז”ש דשווים שני הנושאים בגזרתם; או כי משמעות הלשון תכריח להשוותן או בשווי הנושאים יצא גם שווי הדינים, ואלה הנה השתות אשר עליהן בניתי את מחברתי.

ובזה סרו כל המון השאלות אשר אספתי במאמר ראשון, והנה רצתה נפשי לתרץ פה את הקושיא מדברי רז“ל, כי אמרו אין אדם דן גז”ש מעצמו אלא א“כ קבלה מרבו, ולדברי הלא למדו מעצמם בלי קבלה? אמנם לא אוכל לדבר עד כי אכלה את מאמר השלישי והרביעי, ולכן אחרתי דברי עד מאמר החמשי ע”ש.

 

מאמר שלישי: מְדֻבר מן אופני הגז"ש    🔗

ח) ועתה הנני להציב לך ציונים אל הדרך אשר אראך – דע כי בכללם אתה מוצא אותם שנים ראשים, הראש האחד אם משמעות התיבה בעצמה תכריח אותנו ללמדן בגז“ש ולהשוותן זה לזה, ועל גז”ש כזו לא פרכינן פרכא להשיב את הגז"ש, כי מי ישיב את ההכרח.

והראש השני אם הסברא תורה אותנו להשוותן זו לזו, אבל ממשמעות התיבה עצמה אין הכרח לזה, לכן אם יש פרכא על זה להבדילן ולהרחיקן זו מזו, על הסברא לבד אין להשען, ומפרידין השווי, רק אם מופנה הוא, זאת לבד תגן עליהן לבלי תפרידן בפרכא, כי הכתוב גלה לנו עם הייתור להשוותן זו לזו, ומאלה הראשים יצאו האופנים אשר עליהם יסובו כל הגז"ש בתלמוד, ואחל מן הראשון לאופניו.

אופן אחד אם יראה במקום אחד כי התורה שנתה לשונה ממקום אחר הקרוב לו, וזה טעמא בעי, והטעם אשר יאמר על זה השינוי, יאמר גם כן על כל המקומות המשונות בלשונותם כמו זה. למשל בספרי דריש ר“י וקצותה את כפה זו ממון (וכן הביא רש“י ז”ל בחומש ועיין תוי"ט ריש פרק החובל) אתה אומר ממון, או אינו אלא וקצותה את כפה ממש כתיב הכא לא תחוס עינך, וכתיב גבי עדים זוממין לא תחוס עינך מה להלן ממון אף כאן ממון, ויתפרש כן, כי ברוצח הסמוך לעדים זוממין בפרשה כתיב לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי וכן במסית (שם יג ט') כתיב לא תחוס עינך עליו כי הרג תהרגהו, וגם (שם ז טז) כתיב לא תחוס עינך עליהם, בכולם כתיב עליו אצל לא תחוס עינך, ורק בעדים זוממין הסמוך לרוצח כתיב ולא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין כו' ודלג מלת עליו, ומזה נראה כי ברוצח ומסית דמיירי מעונש הנוגע לגופו להרגו שייך לשון עליו כי עליו משמע על גופו, לא כן בעדים זוממין דמיירי בעונש ממון, וכפי הקבלה כי עין בעין שן בשן הוא ממון, וכן נפש בנפש, כתיב לא תחוס עינך לבד ודלג על מלת עליו כי העונש אינו נוגע אל גופו ממש, ומזה יליף ג”כ בבושת דכתיב וקצותה את כפה לא תחוס עינך ודלג על מלת עליה ע“כ בעונש ממון מיירי דלא נוגע לגופה לכן לא שייך עליה, אבל אם תפרש וקצותה את כפה ממש היה לו לכתוב ולא תחוס עינך עליה כי עונש הנוגע לגופה הוא – ויש לי עוד טעם להחכמים החולקים על זה, אך משום דאינו נוגע לגז”ש החדלתי להביאו, ועיין בהכתב והקבלה מ"ש לפרש את הכתוב לפי הקבלה.

בסנהדרין (דף קה ע"א) יליף כי בלעם בא על אתונו כתיב הכא כרע שכב וכתיב התם בין רגליה כרע נפל שכב מה להלן זנות אף כאן כו', והגאון מהרי“ב בגליון תמה כי קרא שכב לא על בלעם קאי רק בשבח ישראל נאמר כי עם ישראל כרע נפל שכב כארי, ואיך יליף זאת על בלעם? גם הדרש מצד עצמו די פלא, ונ”ל בהקדמה קטנה כי מעללי גבר הטמונות בחובו ישא תמיד על שפתיו, וזה הוא אשר אמרו רז“ל כל הפוסל במומו פוסל, כי את מומו אשר רגיל בו, אף אם צפון וחתום הוא בקרבו יהגה בשפתיו תמיד, וכן אמרו רז”ל בפסחים (דף ג ע"ב) חד אמר שוויתנהו האי שמעתין כדבר אחר מסנקן, בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול כי המשוקץ והתועב ידבר שקץ וגיעול, ועתה פתח עיניך וראה, יעקב אבינו אמר הכתוב הזה בברכותיו, רק בלשון כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו (בראשית מט ט) וזה לשון יפה, ובלעם נשא על שפתיו כרע שכב כארי וזה לשון זנות כדכתיב בין רגליה כרע נפל שכב, וכיון דידבר בלשון זנות, יגלה לנו כי מצפוניו מצאו שקץ ותועבה, זה יסוד הלמוד הזה.

בהוריות (דף יא ע"א ) ילפינן בפירוש הכתוב אשר נשיא יחטא יביא קרבנו שעיר עזים, כי זה מיירי בראש הנשיאים ולא נשיא שבט, דכתיב גביה מכל מצות ה' אלהיו, וגבי מלך כתיב למען ילמד ליראה את ה' אלהיו, מה להלן שאין על גביו אלא ה' אלהיו אף נשיא שאין על גביו אלא ה' אלהיו וזה מלך ראש הנשיאים – כי בכל הפרשה לא כתיב רק מכל מצות ה' לבד, וגבי נשיא כתיב מכל מצות ה' אלהיו, משום דכהן משיח ועדת ישראל וכ“ש היחיד ימנו בין אנשים פרטים לכן כתיב מכל מצות ה‘, כי אל הוא לכל היצורים יחד, אבל בנשיא דהוא אחד על כל העם נאמר ה’ אלהיו בל”י, כי יחיד הוא בין העם ואין עליו אלא ממשלת ה' לבד, וכאשר מצינו גבי מלך מפורש ה' אלהיו (ועיין בביאור לויקרא שם), וכן אמרינן שם (דף י' ע"ב) דדריש אשר נשיא יחטא אשר הדור שהנשיא מביא קרבן על שגגתו, וכ“ש ההדיוט שצריך להכיר חטאו ויכניע לבו, ופריך מירבעם דכתיב אשר חטא ואשר החטיא נמי נדרוש אשרי שחטא? ומשני שאני הכא דשני קרא בדבוריה כי בכל הפרשה כתיב ואם הכהן המשיח, ואם כל עדת ישראל, ואם נפש אחת, וגבי נשיא לבד כתיב אשר נשיא יחטא, ע”כ ללמד לנו תוכחת מוסר ודעה ישרה רמז הכתוב בשנוי זה.

ט) אופן השני, אם למדו משמות הנרדפים, היינו אם להוראה אחת יהיה לו שמות רבים, ויש הבדל מה בין השמות. או משמות המשותפים, היינו אם יהיה שם אחד להוראות רבות ויש ביניהן התאחדות מה, וכמ“ש המבאר למלת הגיון להרמב”ם שער י“ג ע”ש.

בברכות (דף לה ע"א) יליף רבי כי רבעי אינו נוהג אלא בכרם מגז“ש תבואה תבואה, נאמר ברבעי להוסיף לכם תבואתי ונאמר להלן ותבואת הכרם מה להלן כרם אף ברבעי כרם. כי יש הבדל בין תבואה לפרי, תבואה הוא משמות הקיבוץ ולכן לא יאמר בלשון תבואה־אחת, כי לא תבוא רק על דבר הבאה בשפע רב כמו תבואת השדה, לא כן פרי קאי על דבר הנלקט אחד אחד, וזה פרי אילנות, ועליהם יפול בלשון גם פרי אחד (כמו פרי עץ הדר ועיין מה שדרשו רז"ל על זה בסוכה (דף לה) פרי אחד אמר רחמנא כו') ועיין בנדרים (דף נה ע"א) הנודר מן התבואה ותמצא ראיה לדברי. והנה בערלה כתיב בכל הפרשה לשון פרי, יען דקאי על אילן דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו. רק ברבעי לבד כתיב “להוסיף לכם תבואתו” הלא בעץ קמיירי, ואיזה עץ אשר פריו יקרא בשם תבואה, הלא פרי כל האילנות רק פרי יקראו? ולכן מפרש דקאי על כרם אשר פריו יקרא גם בשם תבואה, כמו דמצינו בקרא ותבואת הכרם. והטעם בזה ע”פ מה שכתב בספר אוצר השרשים כי כרם הוא קיבוץ אילנות אשר פירותיהם ילקטו כאחד למרבה, וא“ש למה יכנה לפרי העץ בשם תבואה. והחולק על גז”ש זו ע“כ ידרוש כמו דדרשינן בספרי להוסיף לכם תבואתי על תבואת מעשר, ויליף מזה כי אין פודין את הרבעי עד שיגיע לעונת מעשר ע”ש.

בסוטה (דף לב ע"א) יליף במשנה כי מקרא בכורים נקרא בלשון קודש דווקא, דכתיב בבכורים וענית ואמרת, ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו מה להלן בלה“ק אף כאן בלה”ק, וכן ילפי שם (דף מד ע"ב) גבי עגלה ערופה דבעינן דיאמרו בלה“ק דווקא בגז”ש זו, דכתיב וענו ואמרו, ולהלן הוא אומר וענו הלוים. כי לשרש ענה הרבה הוראות, יש הוראתו לעדות כמו לא תענה ברעך עד שקר, שקר ענה באחיו, ויש הוראתו מענה ותשובה כמו דרשתי את ה' וענני, (ועוד לו הוראות כאשר תראה בשרשים) וההתאחדות ביניהם הוא, כי דבר אשר יאמר בפני כל העם הן להשיב תשובה או להעיד עדות וכדומה למען ידעו כל השומעים נופל תחת שרש ענה (בעקאנטמאכֿען), והנה וענו הלוים ואמרו דהיה אמירה לכל העם אמרו בלה“ק, כי לה”ק היה לשון המדינה אשר דברו איש את רעהו והכל הבינו הלשון הזה ושייך לשון וענה, אבל אם בלשון אחרת ידברו אל העם בוודאי היו רבים מן העם אשר לא יבינו ולא שייך על זה לשון וענה, כי במה יודיעו בלשון הזה אל השומעים אשר רבים מהם לא יבינו אותה (וזה הוא כוונת הגמ' שם אתי קול קול ממשה דתיב וענו הלוים ואמרו קול רם, משמעו למען יבינו כל השומעים תיכף בשמעם ולא ע“י מליץ, וכמו בנתינת התורה אמר משה בקול למען יבינו והוא אמר בלה”ק, ולר“י קול קול לא משמע לי', ויליף מן וענו לבד כי משמעו לה”ק דוקא ע"ש בסוגיא) ומזה יליף בבכורים דכתיב וענית ואמרת בעינן דיאמר בלה“ק למען יבינו כל השומעים את קריאתו, וזה הוא כלל גדול שם בסוגיא כי כל דבר אשר יקרא האדם לגלות ולפרסם לכל השומעים בעינן לה”ק דווקא למען יבינו, וכמו דילפינן שם (דף מב ע"ב) כי משוח מלחמה דבר אל העם את הכתובים מי האיש הירא כו' בלה“ק דווקא, כי בעינן אשר בעלי המלחמה יבינו את דבריו ויליף מדכתיב ודבר אל העם, וכל לשון דבור הבאתי בשם רנה”ו במסכת ב“ב, יבוא לפרש ולבאר היטב אל השומעים את דבריו, וזה בלה”ק דווקא, וכמו משה ידבר היה בלה“ק, אבל אמירה אמרינן (שם לב ע"ב) בסוגיא משמע בכל לשון שיאמר ע”ש. ובזה א“ש למה לא חש תלמודא דידן לקושית הירושלמי מק”ש דכתיב ג“כ ודברת בם, ובכל זאת נקראת בכל לשון? יען דק”ש אדם קורא לנפשו, ולא להשמיע לזולתו, וקאי ודברת בם על המדבר, לכן נקראת בכל לשון רק בעינן דיבין המדבר, אבל במשוח מלחמה קאי ודבר אל העם לתועלת השומעים לכן בעינן לשון דיבינו השומעים, וזה הוא הטעם גם בברכת כהנים דברכו את העם עינן דיברכו בלה“ק למען יבינו העם את הברכה אשר הם מתברכים, וכמו בברכת הר גריזים ברכו אותם בלה”ק למען יבינו העם את הברכה, (ולפ“ז אין מקום לקושית התוס' דף לח ד”ה נאמר ע"ש). לא כן בדבר שנאמר רק לו לבדו יכול לאומרו בכל לשון שהוא מבין, ולכן ילפינן כי שבועת העדות נאמרה בכל לשון דכתיב ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה בכל לשון שהוא מבין, ושבועת הפקדון יליף תחטא תחטא ושמעה קול אלה בכל לשון שהוא מבין, ושבועת הפקדון יליף תחטא תחטא כיון דהוא לנפשו חטא ויודע את חטאו חייב, ומה לנו אל השומעים אם הם מבינים את חטאו או לא?

י) אופן השלישי אם ראו במקום אחד בכתוב הוראת תיבה אחת, למדו לפרש כן בתיבות שכמותה בכל המקומות שבתורה, ואת התיבה המפורשת הביאו לראיה אל יתר התיבות אשר אינן מפורשות.

בקדושין (דף סה) ובסוף גיטין ובריש סוטה ועוד בכמה מקומות ילפינן כי כל דבר שבערוה בעינן שני עדים דווקא, דכתיב ערות דבר וילפינן דבר דבר ממון, דכתיב ע“פ שנים עדים יקום דבר מה בממון שנים אף כאן שנים – עד הנה סתמו רז”ל את דבריהם ולא הודיעו איך למדו, אמנם בגיטין (דף פט ע"א) פרשו דבריהם ואמרו בזה“ל והתורה אמרה כי מצא בה ערות דבר, ולהלן הוא אומר ע”פ שנים עדים יקום דבר, מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור, וזה מורה כי למדו מדכתיב ע“פ שנים עדים יקום דבר, משמע אם שנים יעידו אז כן יקום ויקרא דבר, כי דבר משמע דבר ברור בלי שום ספק עוד, ומזה למדו גם ערות דבר משמעו, כי ברורה אשר היא ערוה ואין לספק בזה עוד; וזה ע”כ אם שנים עדים יעידו, אז מקרי ערות דבר, אבל אחר עד אחד עדיין יש לספק כי התורה לא האמינה לעד אחד ולא מקרי דבר.

וכן ילפינן בסנהדרין (דף טז) דנביא השקר נידון בב“ד של שבעים ואחד וגמר דבר דבר מהמראת זקן ממרא, בנביא השקר כתיב אשר יזיד לדבר דבר, ובזקן ממרא כתיב ועשית ע”פ הדבר כו' והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע כו‘, מה בזקן ממרא הוא ב“ד של שבעים ואחד אף בנביא השקר ב”ד של שבעים ואחד. כי בזקן ממרא בעינן דימרה אחר ב"ד של שבעים ואחד דווקא, דאז נודע בבירור כי זקן ממרא הוא, אבל אם המרה על סנהדרין קטנה או על חלק מסנהדרי גדולה לא מקרי זקן ממרא, כי מי יודע אם לא ימצא סעד לדבריו או בסנהדרי גדולה או בשאר השופטים מסנהדרי גדולה אשר לא היו בעצת הראשונים אשר פסקו את הדין, וכמו דאמרינן בסנהדרין (דף יד ע"ב) דלמא הנך דאיכא גוואי קיימי כוותי’, ומזה יליף כמו בזקן ממרא לא מקרי המראה רק אחר דעת סנהדרי גדולה דאז הדבר ברור כי זקן ממרא הוא, אבל אחר סנהדרי קטנה לא מקרי זקן ממרא דהמראתו איננה ברורה, ובקרא כתיב ועשית על פי הדבר ובעינן דבר ברור דווקא, כמו כן בנביא השקר דכתיב אשר יזיד לדבר דבר משמע כי דבר ברור הוא אשר זדון לבו השיאו לדבר בשקר, ואין צד זכות עליו, ומי יגיד לנו דבר ברור אם לא ב"ד הגדול.

בשבת (דף סג ע"ב) ילפינן בגז"ש כלי כלי, בשרץ כתוב כל כלי אשר יעשה מלאכה, ובכלי מדין כתוב מכל כלי מעשה, מה כלי מדין כולל גם כלי כל שהוא, כמו כן כל כלי הכתוב בתורה כולל גם כלי כל שהוא.

במו"ק (דף סג ע"ב) יליף גז“ש פרע פרע מנזיר, מה נזיר שלשים יום, אף כל פרע הוא שלשים יום, כי פרע בעברית הונח על הריסת הסדר, ובנזיר דכתיב גדל פרע, הינו דיגדל שערו יותר מהסדר הראוי, ומשם ילפינן כי עד שלשים לא מקרי פרע, כי דרך האדם לגדל שערותיו עד שלשים יום ומשלשים ואילך מקרי פרע, ולפ”ז ראשיכם אל תפרעו, היינו דלא תגדלו שער עדי יקרא פרע.

במנחות (ד' לב ע"ב) יליף בין עיניכם תפילין מקרחה, כמו לא תשימו קרחה בין עיניכם קאי על גובה שבראש דשם דרך לקרוח למען יראו הרואי' את אבלו, כי בין עיניך הכתוב בתפלין משמעו גובה שבראש, כי שם יראו הרואים כי שם ה' נקרא עליו (וע' הכתב והקבלה טעם למה יקרא המוח בין עיניך וע“ע מה שכתיב בקדושין ל”ו).

במנחות (ד' סח) יליף ר“א כי אביב הכתוב בעומר הוא שעורים, מאביב דמצרים דכתי' שם כי השעורה אביב, ויען דהשעורים ימהרו בישולם מכל המינים לכן יקראו אביב, וע' בסנהדרין (דף יב ע"א), ועמ”ש המבאר לויקרא ב' י"ד.

גז"ש טומאתו טומאתו

כל הנוגע במת גו' את משכן ה' טמא גו' עוד טומאתו בו (במדבר יט י"ג)

והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה (ויקרא ז ה')

או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו גו' (ויקרא ה' ג')

בזבחים (דף לג ע"ב) ובמכות (דף לד ע"ב) יליף ר“י אזהרה לאוכל בשר קודש בטומאת הגוף, מגז”ש טומאתו טומאתו מביאת מקדש דכתיב שמה עונש ואזהרה, עונש כתיב את משכן ה' טמא ונכרתה עוד טומאתו בו, אזהרה כתיב ולא יטמאו את מחניהם, ובאוכל קדשים כתיב והנפש אשר תאכל בשר וטומאתו עליו ונכרתה, מה התם ענש והזהיר אף כאן ענש והזהיר, ושם בסוגיא אמרינן כי ר“ל לא גמיר הגז”ש.

בזבחים (דף מג ע"ב) ילפינן בגז“ש זו כי פשט הכתוב של והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו, אין הכוונה עליו על הבשר ומיירי בטהור שאכל בשר קודש טמא, רק עליו על האוכל ומיירי בטמא שאכל בשר טהור, וכמו עוד טומאתו בו מיירי בטומאת הגוף כן וטומאתו עליו ע”ש.

בשבועות (דף ז) ילפינן מאי דכתיב או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו הכוונה אם נכנס למקדש טמא, וכמו עוד טומאתו בו דמיירי בטומאת מקדש כן לכל טומאתו, וזה סתמא דגמ' בלי שום חולק וע"ש בתוס'.

התבוננתי בכתובים וראיתי בכתוב אחד כתיב כי מי נדה לא זורק עליו טמא יהיה עוד טומאתו בו (במדבר יט י"ג) ובכתוב השני כתיב מי נדה לא זורק עליו טמא הוא (שם כ'), מדוע בכתוב הראשון כתיב טמא יהיה ובכתוב השני החליף לשונו וכתוב טמא הוא? וגם בכתוב הראשון הוסיף לאמר עוד טומאתו בו, ובכתוב השני לא כתוב כן, הלא דבר הוא? ואני אחזה כי פה ספון שתי דרשות רז"ל.

במסכת נזיר (דף מ"ה) דרשינן טמא יהיה לרבות טבול יום (אם לא העריב עליו שמשו), עוד טומאתו בו, לרבות מחוסר כפורים; ובמסכת שבועות (דף ע"ז) מוקמינן את הכתוב השני דמיירי בטהור שבא לעזרה ונטמא בפנים, וחייב כרת על שלא מהר ללכת מן העזרה. ולפ“ז לא יכול לכתוב בכתוב השני טמא יהיה, כי זה מורה דכבר סרה הטומאה ממנו רק אנחנו מחליטין אותו עוד לטמא וזה בטמא שטבל אם לא העריב שמשו שייך שפיר להחליט אותו כי עוד יהיה טמא כי אין מקוה בעזרה, לכן לא שייך רק הלשון טמא הוא כלומר דמדברים מזמן ההוא דעתה הוא טמא, ומכ”ש דמחוסר כפורים לא שייך לרבות שם, לכן לא כתיב עוד טומאתו בו; אמנם מדוע אם בא לרבות טבול יום כתיב טמא יהיה בדרך החלטה – להחליט אותו עוד לטמא, ובמחוסר כפורים כתיב עוד טומאתו בו בדרך ספורי – לספר כי עוד טומאתו בו? נ"ל כי הערב שמש אין בידו להביא עליו השמש כי יעריב שייך להחליט אותו לטמא, אבל מחוסר כפורים הלא בידו להביא כפרתו וליטהר לא יכול להחליט אותו לטמא פן יבא קרבנותיו (כי מחוסר כפורים מקרי אפי' לאחר כמה ימים) ולא שייך רק דרך ספורי כי עוד לא טיהר נפשו מכל טומאתו, ושפיר קרי זאת טומאתו, כי טומאתו לבד היא ובידו לטהר נפשו (וע' ברמב“ם ה' פסולי המוקדשין פ' ח”י ה' י“ד ובה' ביאת מקדש פ”ג ה“ט ובהשגת הראב”ד שם).

וכיון דבאנו לכלל זה כי וטומאתו מקרי מחוסר כפורים דבידו לטהר נפשו מטומאתו שפיר ילפינן בזבחים (מ"ג) כי וטומאתו עליו מיירי מטומאת הגוף ושייך לכלול גם מחוסר כפורים אבל אם מיירי בטומאת בשר הלא הבשר ישאר טמא לעולם ואיך שייך לשון וטומאתו נצרך לכתוב וטמא הוא, וכן ילפינן בשבועות כי לכל טומאתו הכוונה אם נכנס למקדש טמא דכולל גם מחוסר כפורים דמקרי טומאתו (אבל בתרומה לא מצי מיירי דהא מחוסר כפורים מותר בתרומה כדאיתא ביבמות ולא שייך ורק וטמא הוא, ומתורץ כל קושיות התו') רק ר“י יליף עוד כיון דכתיב בין במקדש בין בקודש טומאתו לרבות מחוסרי כפורים שוים שניהם בסוג אחד גם לענוש ולהזהיר (וע' ביומא פ“א ולהלן בדברינו אות י”ט) ור”ל חולק על גז“ש זו ויליף מקרא אחר, אבל במשמעות של וטומאתו כי כולל גם מחו”כ גם ר“ל מודה: ולכן לא תמצא לשון וטומאתו רק בענין קודש ומקדש כי שם כולל גם מחו”כ, אבל אם בא להורות טומאה על האדם לכל דיני טומאה כתיב טמא הוא (ואף כי דרשו ג“כ וטומאתו על טומאה היוצא מגופו כמו זב וכדומה מ”מ ע"כ תדרוש גם לזה כי בקודש ומקדש מיירי).

גז"ש לה לה

וכתב לה ספר כריתות (דברים כ"ד, א' ג')

או חופשה לא נתן לה ( ויקרא י"ט כ')

בחגיגה (דף ד' ע"א) ילפינן כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה, וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה דגמר לה לה מאשה.

בקדושין (דף כג) יליף רשב“א דהמשחרר את העבד ע”י שטר אינו משוחרר אלא אם אחר קבל את השטר מיד האדון דגמר לה לה מאשה, מה אשה עד שיוציא גט לרשות שאינו של בעל אף עבד עד שיוציא לרשות שאינה של אדון, ואם העבד קבל את השטר מקרי עדיין ברשות רבו, דיד עבד כיד רבו.

בגטין (דף מא ע"ב) ילפי רבנן דהמשחרר חצי עבדו בשטר אינו משוחרר דגמר לה לה מאשה, מה אשה אם גרשה חציה לא מהני, אף עבד אם שחרר חציו לא מהני, אבל אם פדה חציו בכסף מהני. –

גבי אשה כתיב וכתב לה ספר כריתות, ואמרינן בגמרא דאם שייר דבר מה בגט והיא עוד אגידה בו אינה מגורשת דלאו כריתות היא (עיין גטין דף סג ופד) ולפ“ז יש במשמע וכתב לה, לה לבדה ולו לא ישאר מאומה בה כי כרותה היא ממנו, ומזה יליף גם בעבד דכתיב והפדה לא נפדתה (סימן הנקבה מורכב עם פעולת הפדיה) או חופשה לא נתן לה – (כינוי הגוף נפרד מן השם של חופשה) ולא כתיב והחפש לא נחפשה, כמו והפדה לא נפדתה? אמנם פדיון הוא בכסף וכסף מהני גם לחצאין ולא בעינן דיהיו מרוחקין זה מזה מכל צד לכן כתיב סימן הנקבה מורכב עם הפעולה. לא כן חופש הוא בשטר ובעינן דתהיה חפשי ומופרד ממנו מכל צד לכן כתיב או חופשה לא נתן לה בנפרד וכמ”ש בארוכה בסוכה (דף יא) ע“ש, וזה הוא דילפי רבנן בגיטין כמו וכתב לה גבי גט בעינן דיכרת הקשר מכל צד, כן או חופשה לא נתן לה בעינן דיתן לה חופש מכל צד, ורשב”א יליף מזה אם קבל העבד את שחרורו בידו לא מהני, דהוה כמו יד האדון ולא גרע מגט בידה ומשיחה בידו דלא הוי כריתות (עיין ב“מ דף ז' ובגיטין עח, וע”ע ברש"י בגיטין דף ט') ומקרי עדיין אגידא בו.

ועתה נשוב אל הראשונה, הנה טעם הדבר למה פטרה התורה את האשה ממ“ע שהז”ג, נ“ל משום דהעת והזמן אינו בידה כי עליה לתקן צרכי הבית וכל מלאכת הבעל, גם לגדל את בניה, ואיך תקח מאתה חלק הזמן, והזמן משועבד לבעלה, ויוכל להיות כי בזמן עשיית המצוה לא יהיה לה פנאי לקיים, לא כן במ”ע שאין הזמן גרמא אם לא תקיימה היום תוכל לקיימה למחר ותמצא עת וזמן לקיים לכן חייבת (ואף דיש דברים מעטים אשר יסתרו את הסברא, אכן ידוע כי אנו אין לנו רק לבקש טעם וסברא אל ראש ועיקר תקנה, ואחריו ימשכו גם דברים השווים אף דיוצאים מן הסברא) והנה מן הכתוב וכתב לה ספר כריתות משמע דמקודם היתה משועבדת לבעלה מדבעינן דהוא יכרת את האגודה וכן מן הכתוב או חופשה לא נתן לה נראה כי העבד משועבד לאדונו, לכן משווינן אותם לפטרם במ“ע שהז”ג ולחייבם במ"ע שאין הזמן גרמא (ובזה מתורץ למה חייב העבד בפריה ורביה ובהשחתת פאה וזקן ועוד, אף דהאשה פטורה מהם, ועיין במשנה למלך פרק י' מה' מלכים דהאריך בזה, כי כל אלה לא נוכל ללמד מן הגז"ש ועיין).

והנני לתת לך הגיוני לזה האופן, הנה מדרכי התורה לאמור מקודם הכלל ואחריו יבואו הפרטים. – ועיין ספרי ריש פ' חוקת, ומ“ש הרמבמ”ן בביאורו לבראשית – וידענו כי כל כלל יכלול גם מעט מהפרט הבא אחריו, אמנם עיקר הפרט לא נוכל לכלול בתוך הכלל כי הפרט בא לפרט את אשר לא ידענו מתוך הכלל, אמנם משמעות הצדדי אשר נשמע מהפרט – אשר אינם שרשו ועיקר דינו נכללת בתוך כלל הקדום, ואת הפרט המפורש נקרא פרט עקרי ואותו אי אתה יכול לכלול בתוך הכלל, ולפרט הבא מן המשמעות נקרא פרט צדדי, ופרט צדדי הוא הכלול בתוך הכלל. ומזה יליף בפסחים (דך לח) ובסוכה (דף לה ע"א) כי אינו יוצא במצה גזולה בפסח מגז“ש לחם לחם, במצה כתיב לחם עוני ובחלה כתיב מלחם הארץ, מה בחלה דווקא משלכם אף במצה משלכם. בחלה כתיב והיה באכלכם מלחם הארץ חלה תרימו כו' – זה כלל, ואחריו יבואו הפרטים איזה חלה תרימו? ראשית עריסותיכם תרימו לה'. והנה כי החלה צריכה להיות מראשית העריסה, זה הוא פרט עיקרי, כי זה עיקר הפרט אשר בא הכתוב עתה לפרט, ואי אפשר לכללו בתוך הכלל, אכן המשמעות כי עריסותיכם משלכם דווקא ולא מהגזול זה פרט צדדי, כי לא זה הוא עיקר הפרט וזה נכלל בתוך הכלל, כי לחם הכתוב בתורה לא יקרא רק הבא בעמל ובזיעת אפים ולא הגזול, ומזה תדון על כל לחם הכתוב בתורה בעינן דיבוא בעמל ובזיעה, ויהיה משלכם דווקא. ועמ”ש עוד ביומא (דף מז) ובקדושין (דף כ ע"ב).

ועד"ז ילפינן במנחות (דף ע) כי לחם הכתוב בחלה ובעומר הוא מחמשת המינין דווקא ולא מאורז ודוחן, ויליף מלחם הכתוב במצה דכתיב לא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצות – לחם עוני. והנה מראש הכתוב שמעינן שם כי דווקא הבאים לידי חימוץ יוצא חובת מצה ולאפוקי אורז ודוחן דלא באים לידי חימוץ, ולפ“ז מה שנאמר אח”ז לחם עוני, כולל ע“כ כל הנשמע בפרט מקודם, כי לא תאכל לחם חמץ רק לחם מצה וזה הוא לחם עוני, וא”כ כל לחם האמור בתורה ראוי להיות ממנו בין חמץ בין מצה וזה רק מחמשת המינין, אבל האפוי מאורז ודוחן לא יקרא לחם כי לא יבואו לידי חימוץ.

יא) אופן הרביעי אם למדו מסדר הפרשה כי דרך הכתוב למשוך דבורו על נושא אחד, ואם יחליף את הנושאים או את הנשואים יפרש להדיא, וכל שלא יפרש ע“כ הולך אל מקום אחד, ועיין עוד מ”ש בספר תחלת חכמה על גז"ש הנאמרות בלשון נאמר כאן כו'.

בברכות (דף ט ע"א) ילפינן, ואכלו את הבשר בלילה הזה, ראב“ע אומר נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן עברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות, כן משמע מסדר הכתובים דמזהיר להם מקודם לאכול את הפסח בכל חוקותיו, ואח”ז אומר ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, משמע באותו זמן אשר תאכלו אז אעבור בארץ מצרים, ולכן כתיב בשניהם לשון הזה אשר יבוא בכל מקום לסימן הגבלה, ואם היה כתוב בלילה סתם נוכל לפרש כל הלילה בלי שום קביעת זמן מיוחד בלילה, ולכן לר“ע דדורש הזה לדרשא אחריתי, הוה כאלו כתב הלילה סתם דכולל בכ”מ כל הלילה, וכן משמע בירושלמי.

בכתובות (דף מה עב) ילפינן, כי והוצאת את האיש אל שעריך זו שער שעבד בו ולא שער שנידון בו, נאמר שעריך למעלה – כי ימצא בקרבך באחד שעריך וזה הוא שער שעבד בו, ונאמר שעריך למטה – והוצאת את האיש אל שעריך, משמע דמושך דבריו הכל על שער אחד, וזה שער שעבד בו.

בגטין (דף מט ע"א) ובב“ק (דף ו ע"ב) מפרש ר”י מיטב שדהו זה מיטב דניזק, נאמר שדה למטה ונאמר שדה למעלה מה למעלה דניזק אף למטה דניזק, בקרא כתיב כי יבעיר איש שדה או כרם מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, ואם תפרש דמיטב שדהו קאי על המבעיר מהראוי לכתוב ממיטב שדהו, וכיון דכתיב מיטב שדהו משמע מיטב של הניזק, רק דהכנוי של שדהו ע“כ קאי על המשלם לכן דריש ר”י את שתי המשמעות יחד וכדאמרינן שם בסוגיא. ועיין בשיטה מקובצת.

בב"ק (דף מ) סברי רבנן ונתן פדיון נפשו, נפשו של ניזק נאמר שיתה למטה – אם כופר יושת עליו, ונאמר שיתה למעלה – כאשר ישית עליו בעל האשה, מה למעלה דניזק אף למטה דניזק, כי מסדר הפרשה למדו כי יושת על המזיק לשלם מה דהזיק כמו כן יושת עליו כפר לשלם כמה שהזיק.

שם (דף מה) יליף ר“מ בגז”ש נגיחה לתם נגיחה למועד כי בין תם בין מועד בעי שמירה מעולה – בקרא כתיב אם יגוף שור איש את שור רעהו ישלם חצי נזק, או נודע כי שור נגח הוא כו' ולא ישמרנו בעליו שלם ישלם שור תחת השור, ואם תפרש כי ולא ישמרנו הוא התנאי דאם לא ישמרנו שמירה מעולה אז ישלם נזק שלם, מהראוי לכתוב ואם לא ישמרנו, אבל ולא ישמרנו משמע דבא להגדיל את פשעו כי נודע כי שור נגח הוא, ובכל זאת לא שמרו בעליו את השמירה הראויה לו לכן ישלם נזק שלם, ומזה משמע ליה כי שמירה אחת כוללת את שניהם בין לתם בין למועד.–

בסנהדרין (דף ג ע"ב) יליף ר' כי ונקרב עה“ב אל האלהים הם דיינים שנים, נאמר אלהים למטה – אשר ירשיעון אלהים (וירשיעון הוא לשון רבים ) ונאמר אלהים למעלה, מה למטה שנים אף למעלה שנים. הן הנה כי גם אלהים הוא לשון רבים, וכתוב בלשון רבים על ה', יען יש לו כחות רבות כמ”ש הכוזרי ריש מאמר רביעי, וכן יש לומר כי הונח זה השם על דיין אחד יען דיש לו כחות רבות לשפוט משפטים שונים. אמנם סוף הפרשה ירשיעון אלהים, יגלה לנו כי אלהים בפרשה זו כולל דיינים רבים (ודע כי בן זאב בתל“ע ובשרשיו, וכן ר”ש פרחן במחברת הערוך כתבו כי אלהים כתוב בל“ר משום דרך כבוד, וכן כתב במצודות (שמואל א' כ“ח י”ג) אלהים ראיתי עולים, לפי שאמרה אלהים בל”ר כי כן יאמר בדרך כבוד, לכן אמרה עולים בל“ר, ולפ”ז נדחה גם ראית ר' מן ירשיעון בל“ר בשביל אלהים הנאמר בל”ר, וכמו עולים בשמואל? אמנם הכתוב אתה הוא ה' אלהים, ראש הכתוב הנאמר בל"י וסמוך לאלהים, וכן סוף הכתוב אשר בחרת הוא סותר את דבריהם).

בסנהדרין (דף עט ע“א, ופז ע”ב) ובחגיגה (דף יא) ובכתובות (דף לג) יליף ר' ונתת נפש תחת נפש ממון, נאמר נתינה למעלה – ונתן בפלילים, ונאמר נתינה למטה – ונתת נפש תחת נפש, מה למעלה ממון אף למטה ממון, כיון דנאמרים בענין אחד ובלשון אחד, משמע ליה כי גם כוונתם אחת, אבל אם תפרש מיתה ממש, היה לו לשנות גם הלשון ולכתוב ואם אסון יהיה מות יומת.

במכות (דף ז ע"ב ) מפרש ר' ונשל הברזל מן העץ, זה עץ המתבקע, נאמר עץ למעלה ונאמר עץ למטה כו', דכתיב ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ – וזה עץ המתבקע – ונשל הברזל מן העץ, משמע מאותו עץ אשר הזכיר מקודם.

בהוריות (דף ה ע"א) ילפי נאמר קהל למעלה ונאמר קהל למטה מה להלן ב“ד עם הקהל, אף כאן ב”ד עם הקהל, בקרא כתיב ונעלם דבר מעיני הקהל כו' והקריבו הקהל משמע דקהל אחד לשניהם ע"ש בסוגיא.

במנחות (דף סה ע"א) ילפינן נאמרה שבת למטה ונאמרה שבת למעלה מה להלן רגל, אף כאן רגל, כי הצדוקים מפרשים ממחרת השבת זה שבת בראשית, לכן מביא לראיה נגדם, כי כל שבת הכתוב בפרשה קאי על יו“ט וקרי ליו”ט שבת, ומסתמא גם שבת זה קאי על יו"ט כי פרשה אחת לכולמו.

שם בפ“ד ילפינן לשתי הלחם – דמקרי קרבן ראשית – כי קודם הוא לכל הנסכים דכתיב וחג הקציר בכורי מעשיך וכתיב באספך את מעשיך מן השדה מה להלן נסכים ופירות כי גם המה אז נאספים אף כאן נסכים ופירות האילן. וזה נלמד יען דשניהם נכתבו בכתוב אחד משמע דשניהם מדברים מענין אחד (וי"ל עוד כי יליף אשר מעשיך הוא כולל דבר עשיה וזה נסכים ופירות האילן אבל שאר מינים בקרא יקרא קצירך) וע”ש בסוגיא.

יב) אופן החמישי אם למדו סתום מן המפורש בלי שום הוכחה, רק דהתורה ע“כ לא נתנה דבריה לסתום אלא לפרש, וסמכה על המפורש במקום אחר. בר”ה (דף ב ע"ב) אמרינן כדאמר ר“פ שנת עשרים שנת עשרים לגז”ש, ה“נ שנת ארבעים שנת ארבעים לגז”ש. כי בקרא כתיב ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה כו‘, ואחר כל הסימנים האלה עדיין לא נודע מתי היה? כי לא ידענו מאיזה זמן מתחלת התורה לספור את השנים, וע“כ היה לה זמן ידוע אשר ממנו מתחלת את כל מספרה, וילפינן כי זה הזמן הוא יציאת מצרים, כמו שגלתה לנו התורה בעצמה בכתוב (במדבר לג) בשנת ארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים כי מתחלת לספור מיציאת מצרים. וכן יתפרש שם הגז”ש של שנת עשרים שנת עשרים, וכעין זה פירש“י שם, רק דרש”י הוסיף עוד כי היה להם קבלה מסיני ללמד סתום מן המפורש, ולא ידעתי למה? תדע דהא הגז“ש שנת עשרים שנת עשרים הוא בנחמיה, ואיך שייך על זה קבלה מסיני? ועמ”ש באות ד’.

וכן אמרינן בשבת (דף כו ע"ב) תנא דבי ר' ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים. וכן תנא דבי ר' ישמעאל בקדושין (דף לו ע"ב) הואיל ונאמרה ביאה בתורה סתם, ופרט לך הכתוב אחד מהם לאחר ירושה וישיבה, אף כל לאחר ירושה וישיבה, וכן בחולין (דף קל"ב) דבי ר' ישמעאל תנא כהן ולא כהנת, וילמוד סתום מן המפורש.

ובשבועות (דף לה ע"ב) יליף בגז“ש נאמר כאן יתן ה' אותך לאלה ולשבועה, ונאמר להלן ושמעה קול אלה, מה כאן שבועה אף להלן שבועה, ומה כאן בשם אף להלן בשם. ובספרי פ' נשא איתא בזה”ל, הואיל ופרט הכתוב באחת מהן שאינו אלה באלה ובשבועה אף פורטני בכל המקומות שלא יהיה אלא באלה ובשבועה. הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט באחת מהן יו“ד הא, אף פורטני בכל השבועות שהיא בשם ע”כ. (וע"ע בתורת כהנים פ' אמור ה ו') הלא זה אשר למדו בתלמוד ע“פ גז”ש למדו בספקי סתום מן המפורש, כי שניהם אחד הוא.

ויש עוד אופן גז“ש הנלמדת ע”ד סתום מן המפורש, אם שתי מקומות מפורשות בתורה ואחת הפוכה מהשניה, ולא ידעינן לאיזה מקום נשוה, על זה שקלו רז“ל את צדדי השיווי מכל צד, ואל הצד אשר נוטים יותר צדדי השיווי, אל זה נכון להשוות. כמו ביומא (דף עא ע"ב) ויליף משזר משזר מפרוכת מה להלן שזורים כ”ד אף כאן כ“ד, ונילף מחושן ואפוד מה להלן כ”ח אף כאן כ“ח? דנין דבר שלא נאמר בו זהב מדבר שלא נאמר בו זהב, לאפוקי חושן ואפוד שנאמר בו זהב, אדרבה דנין בגד מבגד לאפוקי פרוכת דאוהל הוא כו‘? וכן יליף שם תכלת תכלת מפרוכת מה להלן ששה אף כאן ששה, ונילף משוליו ורמוניו מה להלן שמונה אף כאן שמונה, דנין כלי מכלי ואין דנין כלי מתכשיט כלי, אדרבה דנין גופו מגופו ואין דנין גופו מעלמא כו’? וזה הוא כיון דלא פורשו במקומותם בכמה חוטים יהיו שזורים, וצריכין אנו להשוותם למקום אחר אשר שמה פרשה התורה בכמה יהיו שזורים, חזינן לאיזה מקום נוטים יותר צדדי השווי, לזה המקום הסברא נוטה להשוות. וכן הוא שם (דף נה ע"א) הריני דן נאמרה דמים למטה בפר ונאמרה דמים למטה בשעיר, וחקרה הגמ' שם לאיזה צד נוטים יותר צדדי השיווי. וע”ע שם (דף מה ע"ב), וכן בסנהדרין (דף מב ע"ב) יליף חוץ למחנה גבי מקלל מחוץ למחנה של פרים הנשרפים דהוא חוץ לג' מחנות, ולא ילפינן מחוץ למחנה של שחוטי חוץ, ואע“ג דצדדי השיווי אמרינן שם בסוגיא שווים לשניהם יחד, מ”מ מכשיר ממכשיר עדיף לי‘, כי לסברא זו יש חיל ואומץ להטות הפלס אל צדה יותר מכל צדדי השווי אשר לצד השני. ובזבחים (דף יז) יליף גז“ש זו ומפרש את הסברא אשר סבבה את השווי ביניהם ע”ש. ובסנהדרין (דף מז ע"ב) ובע“א (דף כט) יליף אביי בגז”ש שם שם מעגלה ערופה ורבא יליף שם שם מעבודת כוכבים, והגמ’ מפרש שם למה לאביי אלימא ליה להשוות לעגלה ערופה, ולרבא לעבודת כוכבי‘, וע“ש עוד (דף ס“ז ע”א, פ“ד ע”א, פ“ט ע”ב) גז”ש על דרך זה. במנחות (דף לד ע"א) ילפינן גז“ש כתיבה כתיבה, ולא ידעינן לאיזה מקום להשוות, ומסקינן מסברא להשוות לכתיבה הנוהגת לדורות ומביא עוד לראיה מירמיה כי דרכי הכתיבה היה בספר ובדיו ולא לחקוק על האבנים, ומסתמא על דרך זה צותה התורה גם לכתוב את המזוזה. ובאופן זה יליף במגילה (דף יט ע"א) דמגילה נכתבת בספר ובדיו. וכן במנחות (דף מה ע"ב) פליגי ר”ע ובן ננס בפירוש הכתוב, והניף אותם על לחם הבכורים כו’ על שני כבשים קודש יהיו לה' לכהן וכל יהיה הוא לעיכובא, ר“ע סובר דקאי על הלחם ויליף בג”ש ומפרש טעמיה, ובן ננס מצא גז“ש אחרת וסברא אחרת לפרש דקאי על הכבשים. וכן שם ס”ז ע“א מספק הגמרא אליבא דר”מ דסובר מירוח א“י אינו פוטר ממעשר כי עדיין מקרי דגנך, וכמו כן גלגול א”י בעיסה לא יפטור מחלה דנלמוד גז“ש ראשית ראשית, כלומר כיון דשניהם ראשיתם לכהן ומתנות כהונה יקראו, אולי נשוה אותם גם בזה כי יד א”י באמצע לא יפטור. ובחולין (דף קלה ע"ב) רצה הגמרא לפטור של שותפות מגז“ש ראשית ראשית מראשית הגז דפטרה ביה שותפות, ודחי כי גם תרומה מקרי ראשית ואפ”ה חייב בשותפות. ובמנחות (דף ע"ו) גמר בגז“ש חוקה חוקה – חביתי כה”ג דיאפו שתים עשרה חלות – מלחם הפנים דכתיבה בהן מפורש שתים עשרה, וע“ש בסוגיא ותראה כי רק המעלות השוות ביניהם דכתיב בשניהם חוקה אשר לא כתוב כן בכל המנחות, מסתברא להשוותם גם במספר החלות. וכן ביומא (דף ל"ד) יליף גז”ש חוקה חוקה בזיכין מחביתין דקודמין הן למוספין בשביל השיווי שיש ביניהן דכתיב בהן חוקה לכן ראוי להקדימה. וכן יליף שם (דף מב ע"ב) גז“ש חוקה חוקה פרה אדומה מיוה”כפ, וזה בשביל החומר שיש לשניהם יחד דכתיב בהם חוקה, לכן ראוי להחמיר גם בזה דבעינו כה“ג בעבודת פרה כמו ביוהכ”פ וע“ע מנחות (דף עז ע“ב וצ”ג) גז”ש הנלמד מן הסברא. וכן בנדה (דף מ') גמר לידה לידה מבכור ופרשה הגמ' את הסברא, וגז“ש כאלו אשר פרשו רז”ל בעצמם כי הסברות גורמות השווי ביניהם לא הבאתים בספרי.

ולפעמים נמצא היקש בדרך גז“ש, כמו ביבמות (דף מו ע"א) ובמנחות (דף פב) ילפינן נאמר פסח במצרים ונאמר פסח לדורות כו' ושם ע”ב אמר אין משיבין על ההיקש. ובב“ב (דף ז ע"ב ) נאמר כאן כיבום כו' כתבו התוס' הקישא הוא. ובחולין (דף כ') ובזבחים (דף ס"ה) יליף גז”ש מליקה מליקה ורש"י קרי זאת מה מצינו, כי משמעות לשון הגמרא כן הוא.

יג) ונמצאה עוד גז“ש המלמדת לנו דברים רבים, אך לא כל הדברים מוכרחים מן הגז”ש כי אם הרוב מהן, ורק אחרי אשר נראה לנו הדברים הנלמדים ממנה בהכרח, אנו מוסיפין עליהם עוד דברים אחרים, על פי רוב השיווים אשר ביניהם כמו

גז"ש העברה העברה

בבכור כתיב והעברת כל פטר רחם (שמות יג י"ב)

במעשר כתיב כל אשר יעבור תחת השבט (ויקרא כז ל"ב)

בזבחים (דף ט' ע"א) ילפינן השוחט את הפסח לאחר הפסח – דדינו להיות כשלמים, ואם שחט – לשם מעשר לא הוה כמעשר להלכותיו, דהעשירי אמר רחמנא יהיה מעשר וזה לא עשירי הוא, וכן אם שחט את הפסח לשם בכור לא הוה כבכור, דילפינן העברה העברה ממעשר.

שם (ל"ז) ילפינן דתמורת בכור אינה קריבה – אם המיר את הבכור – דכתיב גביה כי קודש הם, דרשינן הם קריבים ואין תמורתם קריבה וגם תמורת מעשר איננה קריבה דילפינן העברה העברה מבכור.

בכורות (דף יב ע"א) אמרינן רחל שילדה עז ואביה שה, אף שיש לה מקצת סימנים דומות לאם אינה קדוש בקדושת מעשר, ולא תימא העברה העברה מבכור גמר וכמו בבכור קדוש במקצת סימנים כן במעשר, קמ"ל תחת תחת מקדשים גמר, וכמו בקדשים לא קדשי במקצת סימנים כן לא קדוש במעשר (פה הפליאה נראה לעינים, אחרי דהגז“ש העברה העברה הוא לחומרא דיקדש, למה שבקינן אותה מפני הגז”ש תחת תחת דמשוה אותה לקולא, הלא כללא הוא דלחומרא מקשינן? ובפרט לדברי התוס' (שם דף י“ד ע”ב) דכתבו כי הגז“ש של העברה העברה אלימא טפי מגז”ש של תחת תחת, וזה יכפיל עוד הפלא).

שם (י“ד ע”ב) ילפינן במעשר אף דקדשי במומם, אינם קריבים במומם, בגז"ש העברה העברה מבכור דכתיב ביה פסח או עור לא תזבחנו.

שם (דף כא ע"ב) יליף ר“ש דמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר, כמו בכור דחל קדושתו ביום צאתו מרחם בגז”ש העברה העברה).

שם (דף ל“ג ע”א) אמרינן לא יגאל דכתיב במעשר מופנה הוא, דיכולין לילף בגז"ש העברב העברה מבכור דכתיב ביה לא תפדה.

בתמורה (דף ה' ע"ב) אמרינן לאביי דאמר כל מה דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד מהני, ובכל זאת אמרינן בבכור דכתיב ביה לא תפדה אם פדה אינו פדוי ולא מהני מעשיו? ומשני דכתיב הם בהויתן ובקדושתן יהיו, ובמעשר אם פדה לא מהני פדיונו דילפינן בגז"ש העברה העברה.

שם (דף י“ח ע”ב) פרכינן ל"ל קרא למעט דולד המעושרת לא יקרב, הא נוכל למילף העברה העברה מבכור, ולבכור אין וולד? ומשני משום דאין דנין אפשר משאי אפשר ובכור אי אפשר בוולד.

במעילה (ד' י"ג) ילפינן בגז"ש העברה העברה דוולד המעושרת לא יינק מן המעשרות, כי גם חלבה קדוש, וכמו גבי בכור מועלין בכל אשר לו.

והנה יסודי הגז“ש מיוסדים על זה כי יש הבדל בין קדושת בכור ומעשר לקדושת כל הקדש, כי קדושת כל הקדש תלוי בפי המקדיש, אם יקדיש קדוש ואם לאו לא יקדש, לא כן בבכור ומעשר, בכור קדוש בפטר רחם, ומעשר העשירי אשר יצא בשבט הוא הקדוש וקדושת פיו בשניהם לא מהני (וע' בנזיר ד' ע"ב) וכמו דאמרינן בב”מ (ד' ע"ב) קדושת בכור קאמרת קדושה הבאה מאלי' שאני, ולכן ילפינן בזבחים (ד' ט') דאם שחט פסח לשם מעשר לא קדוש, כי העשירי אמר רחמנא יקדש, וזה לא עשירי הוא, ואע“ג דהקדיש בשחיטתו לשם מעשר מ”מ לא הוה רק קדושת פיו כיון דלא פטר את הרחם, ומה שהקדיש בשחיטתו לא הוה רק קדושת פיו דלא מהני. ועל דרך זה יליף (שם דף ל"ז) כי תמורת בכור לא קדיש בבכורה, דהא לא פטר את הרחם, ומה שהמיר לא הוה רק קדושת פיו דלא מהני, וכן תמורת מעשר לא קודש בתמורה דהא לא עבר תחת השבט, וזה הוא טעם הגז"ש ילפינן העברה העברה, כלומר במעשר בעינן שיעבור תחת השבט, ובבכור שיעביר את הפוטר את הרחם, אבל קדושת פיו עליהם לא יחול. וקדשים שאני דעיקר קדושתן באה מפי המקדיש, לכן אם שחט לשם איזה קודש או המיר על הקודש חלה הקדושה מכח קדושת פיו.

וכן הלמודים בבכורות (דף י"ד) דילפי אע“ג דקדשי במומן לא יקרבו במומן – ולא אמרינן כיון דקדושתן חל מאליו יחול גם על בעלי מומין שיקרבו, והא דשאר קדשים לא קרבי במומן משום דחטא במה שהקדיש בעל מום – ויליף מבכור דגם חל קדושתן במומן ולא קרבו במומן, כי קדושתן והקרבתן שני דברים נפרדים המה, ואע”ג דחל הקדושה לא יקרבו, (וכן לר“ש (שם ד' כ"א) דמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר, ואע”ג דעדיין לא חזי להקרבה, כי קדושתו לא תליא בהקרבתו ואע"ג דלא חזי להקרבה חל הקדושה), וכן ילפינן (שם ד' ל ג) דגם בכור לא יגאל מקדושתו כמו במעשר מגז“ש זו, כי ע”כ לא מצינו גאולה רק בקדשי' דקדשו בפיו יכול אח“כ לגאול מקדושתן, אבל במעשר דלא באה הקדושה בקדושת פיו אינו יכול להוציא ולגאול מקדושתן, וכמו כן בבכור דלא מקרי הקדישו דאינו יכול לגאול, (אבל שם בסוגיא משמע דלא אלימא סברא זו להשוותן במקום שיש פרכא ומסקינן שם והעברת מופנה הוא, ועיין במאמר רביעי) וזה ג”כ כוונת הסוגיא בתמורה (דף ה').

עד כה באנו מכח הגז“ש כי היא תכריח אותנו להשוותן זו לזו בדינים אלו, ומהם נלמד ג”כ השווים אשר אין כח בגז“ש להשמיען, ולכן ס”ד בבכורות (דף י"ב) דגם מעשר יקדש במקצת סימנים כמו בכור מגז“ש העברה העברה, פי' כיון דגז”ש זו גורמת שיוויים רבים ביניהם ס“ד להשוותם גם בזה, קמ”ל תחת תחת מקדשים גמר (ובזה סרה הפליאה למה אחזו בגז“ש תחת ונטשו את הגז”ש העברה? כי לענין זה אם הוא ממין הראוי לחול עליו קדושה מועיל לו הגז“ש של תחת כאשר תראה בדבור שאח”ז) ומה דילפינן במעילה (דף י"ז) דוולד המעושרת לא יינק מן המעשרות נלמד ג“כ יען דיש שיווים רבים ביניהם משווינן אותם גם בזה, ועל דרך זה נלמד גם כן בב”ק (דף ע"ח) ע"ש.

גז"ש תחת תחת

בקדשים כתיב והיה שבעת ימים תחת אמו (ויקרא כ“ב כ”ז)

במעשר כתיב כל אשר יעבור תחת השבט (שם כז ל"ב)

ד) בבכורות (דף יב ע"א) ילפינן שור או כשב, פרט לכלאים, או עז, פרט לנדמה (שאינו דומה לא לאביו ולא לאמו) דלא קדיש, וכן לא קדשו במעשר דילפינן גז"ש תחת תחת (וע“ע ב”ק דף ע"ח).

שם (דף נ“ד ע”ב) אמרינן נכתוב גבי מעשר וכל מעשר בהמה, בקר וצאן ל“ל? ולמעט חי' – דלא תאמר גם חי' בכלל בהמה – הוה ילפינן בגז”ש תחת תחת מקדשים דחי' לא קדשה.

שם (דף נ"ז) אמרינן שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה, כי יולד פרט ליוצא דופן, והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן, תחת אמו פרט ליתום, זו המיעוטים כתיב בקדשים, ומעשר ממעטינן ממינים אלו בגז"ש תחת תחת:

גבי מעשר כתיב וכל מעשר בקר וצאן אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה‘, והלשון משמע אם יעבור דרך מקרה תחת השבט אז יקדש, ואם לא יעבור לא יקדש, וזה הפך התורה כי כל איש אשר לו צאן ובקר מחויב להעבירם ולהקדיש את העשירי, וצריך לכתוב תעבירם תחת השבט בצווי (ועיין ת“כ פ' בחקותי פרק י”ג ה' ה') וע"כ יתפרש כל אשר יעבור תחת השבט כל הראוים לעבור ולמעט בא את שאינם ראוים, וכן פירש בספר הכתב והקבלה את הכתוב אך בכור אשר יבוכר לה’ היינו הראוי לבכור ע"ש, רק גבי בכור מפורש בתורה מי הראויים לבכור ומי שאינם ראוים, אבל במעשר לא פירשה התורה בשום מקום מי שאינו ראוי למעשר, ואיך שייך כל אשר יעבור? (וטריפה הוה ממעטינן גם מלשון תעבירם ועמ“ש בספר קרבן אהרן פרק י”ג ה"א).

והנה בדבור הקודם הבדלתי בין קדושת בכור ומעשר לקדושת כל הקדש, ומעשר שיה לבכור, כי קדושתם לא באו מפי המקדיש: אמנם יש הבדל ג“כ בין קדושת מעשר ושאר קדשים לקדושת בכור, כי מעשר ושאר קדשים יצאו מחול אל קודש, מעשר בטרם עברו תחת השבט, וקדשים בטרם יצאו מתחת האם כי מחוסר זמן אסור להקדיש, משא”כ בכור נולד וקדושתו עמו, ולפ“ז מעשר שווה לקדשים בראשית קדושתן אם יבואו לחול, כי שניהם באו מחול אל הקודש, ושוה לבכור אחר שכבר חל עליו הקדושה, כי לשניהם לא באה הקדושה מפי המקדיש; לכן היכא דאנו באים לחקור אם הוא ממין שראוי לחול עליו קדושה, משווינן לשאר קדשים, כי לענין זה שניהם שווים, לקדשים באה הקדושה לאחר שיצאו מתחת האם, ולמעשר אחר שיצאו מתחת השבט, ומפרשינן לפ”ז כל אשר יעבור תחת השבט כל הראויים לחול עליהם שם הקדש. אבל אם באנו לחקור מה יהיה עמהם אחר הקדושה? משווינן לבכור כי שניהם שווים בזה דלא קדשי מקדושת פיו.

גז"ש רשע רשע

במיתת ב"ד כתיב מות יומת הרוצח (במדבר לה ט"ז)

עוד כתיב שם אשר הוא רשע למות (שם – ל"א)

בחייבי גלות כתיב והצילו העדה את הרוצח (שם – כ"ה)

בחייבי מלקות כתיב והיה אם בין הכות הרשע (דברים כה ב')

טו) סנהדרין (דף י' ע"א) יליף אביי – אליבא דר“י דסובר כי גם לדון דיני מלקות בעינן ב”ד של כ“ג כמו לדיני נפשות – גז”ש רשע רשע מלקות ממיתה, ורבא יליף שם מטעם אחר.

שם (ל“ג ע”ב) ילפינן מקרא ונקי אל תהרוג כי אם יצא הרוצח מב“ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות פוטרין אותו דכתיב ונקי אל תהרג והוא נקי, ואם יצא מב”ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה אין מחזירין אותו לחייב, דכתיב וצדיק אל תהרוג, ומשפטו יצא לצדק, זה הוא בחייבי מיתות, ובחייבי מלקות וגלות ילפינן בגז"ש רשע רשע, רוצח רוצח, כי מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה.

מכות (דף ה') אמרינן אם היזמו עדי ממון כל עד ועד משלם חלקו. אבל בעדי מלקות אם הוזמו, כל עד נלקה מלקות שלם, ויליף אביי מגז“ש רשע רשע ממיתת ב”ד כמו דאין מיתה למחצה וכל אחד יומת, כן במלקות כל אחד נלקה מלקות שלם ורבא יליף מטעם אחר.

שם (ע"ב) אמרינן דאין עדים זוממים נהרגים עד שיגמר הדין על פיהם ולא קודם גמר דין, וילפינן במיתת ב“ד מקרא ע”ש, וחייבי גלות ומלקות ילפינן בגז"ש רשע רשע רוצח רוצח, דדוקא אחר גמר דין יענשו העדים ולא קודם גמר דין וזה סתמא דגמרא.

ב"ק (דף פ“ו ע”ב) יליף ר“י דסומא פטור מגלות דכתיב בלא ראות פרט לסומא, ופטור גם ממיתת ב”ד ומלקות כי יליף גז"ש רשע רשע רוצח רוצח.

כתובות (דף ל“ה ע”א) יליף אביי בגז“ש זו דחייבי מלקות שוגגין פטורים מממון אם נתחייב בהדיה כמו במיתת ב”ד, ורבא יליף ממקום אחר (והקשו התו' שם איך יחלוק רבא על גז“ש הנלמדת בברייתא בסנהדרין (ל"ג) ועל ר”י בב“ק (דף פ"ו) וגם סתמא דגמ' במכות (ה' ע"ב) יהיה אליבא דאביי? ע”ש).

הנה ממיתת ב“ד אתה למד כי לא נקרא רשע ורוצח רק אם אפסו כל זכות ממנו, כגון דיצא מב”ד חייב ואין זכות עוד לזכותו, אבל אם יצא מב“ד זכאי אף דרשע הוא באמת, או אם יש זכות עליו אף דיצא מב”ד חייב לא יקרא רשע ורוצח כי יש צד צדק בו. ומזה ילפינן (סנהדרין דף ל"ג) כי גם רשע ורוצח דכתיב במלקות וחייבי גלות לא יקראו בשם הזה, רק אם אפסו כל זכות ממנו בין ב“ד ובין חוץ לב”ד, וגם ר“י בב”ק דפוטר סומא מגלות הטעם מובן כי יש ללמד עליו זכות, אולי חשב כי יחטא בקלעו את האבן או לא ראה ולא ידע, וכיון דיש צד זכות עליו לא יקרא רוצח, כן לא יקרא רוצח ורשע בזדון מיתה ומלקות דהא סומא הוא, וכן ילפינן במכות (דף ה') בלי שום חולק, כמו במיתת ב"ד לא יקראו העדים הניזומים בשם רשע ורוצח רק אחר גמר דין, כי אז נראה לעין רשעתם ורצחתם, אבל לפני גמר דין לא יפול עליהם שם רשע ורוצח כי לא גמרו רשעתם ורצחתם עדנה, כן בחייבי גלות ומלקות דקראם הכתוב רשע ומלקות בעינן גמר דין דווקא.

ושאר הלמודים דילפינן בסנהדרין (ד' י') דבעינן למלקות ב“ד של כ”ג כמו למיתת ב“ד, וכן בכתובות (ל“ה ע”א) לפטור ממון לחייבי שוגגים, ובמכות (ד' ה' ע"א) דלא נשליש את המלקות, ממשמעות הגז”ש עצמה אין להביא את הלמודים האלה כאשר ימצא המעיין, רק אביי יליף כיון דהשווה התורה – חייבי מיתות וגלות ומלקות – לדברים רבים, משווינן אותם בכח הגז“ש זו גם לדברים אלו, ורבא חולק עליו, וסובר דלא אלים גז”ש זו להביא גם למודים אחרים אשר אין במשמעות הגז"ש עצמה, לכן בעי דרשות אחרות, ומתורץ הטיב קושיית התו'

טז) ויש עוד אופן גז“ש, אשר הגז”ש בעצמה לא תחייב את הלימוד הנלמד ממנה, רק הלימוד בא מהוכחה אחרת, אך יש סתירה להוכחה זו, ובזה לבד תועיל לנו הגז“ש זו להסיר את הסתירה, וכיון דסרה הסתירה שוב ישוב עלינו ההכרח מכח ההוכחה. וזה לשון המבאר הגדול רנה”ו (ויקרא כ ט"ז) ואם רז“ל אמרו בשוכב עם בהמה מות יומת בסקילה אתה אומר בסקילה או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה: נאמר כאן את הבהמה תהרוגו, ונאמר – במסית – כי הרג תהרגנו, מה להלן בסקילה דכתיב וסקלתם באבנים אף כאן סקילה עכ”ל הגמ', הנה עיקר לימודם כי הוא בסקילה ילפי מן מות יומת דמיהם בם וכל דמיהם בם הוא בסקילה, אכן יסתור לנו לשון הריגה דכתיב שמה, וכל הריגה הוא בחרב, לכן מביא לראיה ממסית דכתיב לשון הריגה אף דהוא בסקילה, ומועיל לנו הגז"ש להסיר את הסתירה, וכיון דסרה הסתירה ישוב ההכרח מדמיהם בם כי כל דמיהם בם הוא בסקילה.

בפסחים (דף ע"ה) ובסנהדרין (דף נ"ב) ילפינן שם באש תשרף הכתוב בבת כהן היינו דפתילה של אבר היו זורקין לתוך פיה ולא דנקיף לה חבילי זמורות ולשרפה, דאתי שריפה שריפה מבני אהרן מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים אף כאן כו', ומסקינן שם כי עיקר הלימוד דשורפין אותה בפתילה של אבר ילפינן מדרב נחמן דאמר ברור לו מיתה יפה, רק דלא נאמר שריפת נשמה וגוף קיים לאו שריפה הוא, לכן מועיל לנו הגז“ש ללמד כי זה מקרי שריפה, וכיון דסרה הסתירה מכח הגז”ש ישוב עלינו ההכרח מכח דרב נחמן.

 

מאמר רביעי: מדובר בו מן אופני הגז"ש הנלמדות מן הפנאה    🔗

יז) הראש השני אם למדו מן הפנאה, והייתור בכתוב יביא את השווי ביניהם, וזה תלוי במחלוקת: לר"א בעינן מופנה משני צדדים אבל מופנה מצד אחד למדין אם אין פרכא, ואם יש פרכא משיבין ואין למדין, ולרבנן גם במופנה מצד אחד למדין ואין משיבין.

ולדעתי מחלוקת זו שווה עם מחלוקת ר“י ורבנן בסנהדרין (דף ס“ז ע”ב) לרבנן שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, ולר”י משני כתובים מלמדים אבל שלשה כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, וטעם מחלקותם כי כללא רבתא בתורה ללמד סתום מן המפורש, רק אחרי דחזינן כי פרש הכתוב בשתי מקומות מוכח כי לא חפץ הכתוב בענין זה ללמד סתום מן המפורש, כי אם חפץ ללמוד למה פרש במקום השני, וא“כ הכתוב השני יחשב למיעוט לסתור פה את הכלל ללמוד סתום מן המפורש, ור”י סובר כי מיעוט אחד לא אלים לבטל כלל גדול בתורה (ויש לי טעם בזה אשר ביארתי בכתובים) לכן בשני כתובים מלמדים, אבל בשלשה כתובים יש שני מיעוטים, ולשני מיעוטים יש כח לבטל כלל מכללי המדות שהתורה נדרשת בהן, ולעומת זה יש כלל אחר כי לא נלמד דבר מדבר אם יש פרכא ביניהם להבדילם, רק אם מופנה הוא גלה לנו הכתוב להשוותם, ולכן לר"א הפנאה אחת לא תוכל לקרב את הרחוקים ולסתור את הכלל הזה, אבל מופנה משני צדדים ויש שני ייתורים אלים לקרב את הרחוקים, אבל לרבנן גם הפנאה אחת תוכל להשוותם ולסתור את כלל מכללי התורה.

ובזה צדקו דברי רז“ל ביבמות (דף ע ע"ב) גבי תושב ושכיר כיון דלגופיה לא צריך שדי חד אלמד וחד אמלמד והיה כמופנה משני צדדים ומלמדים, ואף על גב דשתי הפנאות במקום אחד ומי הרשה לנו לחלקם ולשדות חד אלמד וחד אמלמד? רק כיון דיש שני יתורים ע”כ גלה לנו הכתוב להשוותם ולבלי להביט על הפרכא, ומה לנו אם כתובים במקום אחד או בשני מקומות, הלא אנחנו על מספר הייתורים אנו מביטים (ובכל זה אין ראיה כי ר“י בסנהדרין יסבור כר”א לענין הפנאה וכן להפך כי יש הבדל בין הכללים, וע' רי"טבא קדושין (דף ל"ה) ובספר המקנה ההבדל בין כללא רבתי לכללא זוטא) והראש הזה יפרד לאלו האופנים.

יח) אופן הראשון אם הפנאה הנאמרה בכתוב באה להחזיקה ולהגביה במעלה, כי כן דרך כל הייתור להחזיק את הכוונה: ולבאר את דברי אפרש ראשונה סוגיא דנדה (דף כב ע"ב) אבל לא אדרוך בגיא הפלפול לשאול ולהשיב רק אלך בדרך הפשט. במתניתין שם אמרינן ר“מ סובר המפלת חיה ועוף טמאה טומאת לידה, ומפרש בגמ' טעמיה הואיל ונאמרה בהו יצירה כאדם לכן נחשב כמו המפלת וולד אדם, ופריך א”כ המפלת תנין – ובדג הכל מודים דטהור – תטמא דהא כתיב ביה יצירה כאדם דכתיב ויברא אלהים את התנינים? ומשני דנין יצירה מיצירה, ואין דנין בריאה מיצירה (פי' שמא יצירה חזקה מבריאה, לכן היכא דהפילה וולד מה דכתיב גביה יצירה הפילה וולד מעליא, אבל אם הפילה מה דכתיב גביה בריאה לא נחשב רק כמו הפילה מים קרושים) ופרכינן מתנא דר“י זו היא שיבה זו היא ביאה, ואין אנו מחלקים בין הלשונות, ועוד הלא גם באדם כתיב ויברא, ושווה בריאותו לתנין? ומשני ויברא לגופיה וייצר לאפנויי, ודנין יצירה כו' (משום דכל דבר המופנה בא להחזיק ולהוסיף במעלה, וכיון דהפנה הכתוב וייצר ע“כ יצירה חשובה יותר מבריאה, ולפ”ז בהמה דכתיבא בה יצירה שוה לאדם גם במעלה הגבוה, משא"כ תנין לא שוה לאדם רק בבריאה וזה במעלה השפלה, לכן אין להשוות השפלה לגבוה) ופרכינן אדרבה וייצר לגופיה ויברא לאפנויי ולפ”ז יהיה בריאה חשובה מיצירה (כי כל דבר יבוא ראשונה החומר ואח“ז צורה, ונוכל לומר כי בריאה היא בריאת החומר ויצירה קאי על הצורה אחר הבריאה וכן כתב רד”ק על ספר בראשית, וזה הוא דעת התרצן דסובר כי יצירה גבוה במעלה מבריאה, וגם י“ל כי ה' יוצר הצורה והחומר יחד כי אין ציר כאלהינו, ובריאה קאי להבריא ולהחזיק את היצירה וכמו איש בריא מאד (שופטים ז') ועמ”ש המבאר וו“מ על יהושע (יז ט"ו) וכמה דברים יש במעשה בראשית אשר ראשונה נוצרו ואח”ז נתחזקו כי לא יתרופפו, והשמים יוכיחו – ולפ"ז יהיה בריאה חשובה מיצירה וזהו דעת המקשן כי בריאה יהיה לאפנויי) ומשני יצירה מופנה משני צדדים אבל בריאה אינו מופנה רק מצד אחד ושם בסוגיא אמרינן כי גז“ש המופני משני צדדים אלימא יותר, לכן טוב לומר כי ויצר הוא לאפנויי ויהיה גז”ש אלימא, ולא לאמור כי בריאה מופנה היא ולא יהיה מופנה רק מצד אחד דלא אלים כל כך, ולא נכון לנו להשוותם במקום שיש פרכא מאדם לבהמה כדאמרינן שם בסוגיא (ומה דאר“י שם כל גז”ש שאינו מופנה אין למדין מיירי כגון דאין הוכחה ממשמעו' התיבה עצמה).

ועד"ז ילפינן בסנהדרין (דף כג ע"א) כי כל דמיהם בם הוא בסקילה מגז“ש של מות יומתו באבן ירגמו דמיהם בם, כי בכל מקום כתיב מות יומתו דמיהם בם, וכפילת הלשון ע”כ להחמיר את עונש המיתה באה, וזה יליף מאוב וידעוני כי חומר המיתה של דמיהם בם הוא בסקילה. וע"ש בסוגיא דחקרו מה היא הפנאה אם מות יומתו או דמיהם בם.

בזבחים (דף מט ע"ב) ילפינן כי אשם בעי צפון לשחיטתו כמו חטאת, בגז“ש קדש קדשים דכתיב בשניהם ומופנים המה, וע”כ להשוותם במעלת קדושתם באו הייתורים.

שם (דף ק“ה ע”ב) יליף ר“ש כי מחוץ למחנה דכתיב בשריפת פר ושעיר של יום הכפורים מופנה הוא, וע”כ להרחיק שריפתן בא, כי יהיה מחוץ למחנה שלישית כמו בפרה אדומה, ולכן משווינן גם לפרה אדומה לשרפה בצד מזרחה של ירושלים (ע“ש בגמרא ויתורץ לך דקדוק עצום דקאמר מה להלן חוץ לג' מתנות אף כאן כו' ומה להלן במזרחה אף כאן כו'. ועל השנות הגז”ש ולא כללם יחד לאמור מה להלן חוץ לג' מתנות ובמזרחה אף כאן כו', יראה כי הלמוד הראשון הוא ממשמעות הלשון, והשני בא יען דחזינן כי שווים זה לזה בשריפתם).

בבכורות (דף לב ע"ב) מסקינן לא יגאל דכתיב במעשר מופנה הוא, כי על גאולה לבד לא צריך קרא, דנוכל לילף מבכור, וע“כ לרבות מכירה – דשוה לגאולה רק קלה ממנה – וכמו בחרמים כתיב לא יגאל ולא ימכר [ועיין ב”מ (דף מז) גאולה זו מכירה ובדברי התוס' שם].

יט) הן הפנאה זו נושאת לבדה את הכוונה, רק אנחנו לא נוכל להגביה במעלה הגבוה בלי הפנאה בקרא, אמנם עוד אופן שני לה, כי הפנאה זו רחוקה כוונתה מדבר הנלמד, רק כיון דהפנה הכתוב מעלות בשני הצדדים זה יגלה לנו כי חפץ הכתוב להשוותם זה לזה, כי לא לחנם הפנה הכתוב. בבכורות (דף מג) אמרינן מומין המנוין לפסול באדם המקריב, פוסלין גם בבהמה הנקרבת, ופוסלין בבהמה פוסלין גם באדם: ופריך והכתיב יבלת דלא כתיב באדם ודק ותבלול דלא כתיבי בבהמה? ומשני מילף ילפי מהדדי כי גרב וילפת מופנה הוא בין באדם בין בבהמה, ולא לחנם הפנה הכתוב בשניהם, אם לא להשוותן במומין הכתובים שם בפרשה.

ביומא (דף פא) ילפינן אזהרה בעינוי, דלא כתיב בי' רק עונש לבד – מגז“ש עצם עצם ממלאכה דכתיב ביה מפורש עונש ואזהרה, ומסקינן כיון דמופנה הוא ע”כ להקיש ולדון הימנו גז“ש, ולשון להקיש ולדון הימנו – דאינו מוזכר בשאר אופני הגז”ש – מורה כי הגז"ש אינו מועיל רק להקיש זה לזה ולכן אנו מלמדין אזהרה בעינוי כמו במלאכה.

כ) ויש עוד אופן שלישי ע“פ הכלל אם אינו ענין לגופו תניהו ענין לדבר אחר. בנזיר (דף ד) יליף בגז”ש שכר שכר – מקדש מנזיר – דדווקא יין אסור אבל שאר משכרים מותר, ונראה לעין שם בסוגיא דיליף כיון דשכר גבי נזיר לגופיה לא צריך, תניהו ענין על שאר מקומות שבתורה דכתיב שכר כי הוא יין דוקא.

בפסחים (דף צג) יליף ר“נ כי מ”ש איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו הוא כרת, מן ישא חטאו דכתיב גבי פסח שני, כי מופנה הוא דהא כתיב מקודם ונכרתה הנפש ההיא וכיון דלגופ' לא צריך ע"כ תניהו על שאר מקומות דכתיב ישא חטאו לפרש כי בהכרת הוא, וכן משמע שם בגמ' (ולר' שם אין צריך ביאור דיליף ממקלל את השם כי משמעות של ונשא חטאו היינו דישא חטאו עדי יכרת).

וכן בזבחים (דף כד) יד אוזן רגל דכתיב שנית בפרשה מופנה הוא וע“כ לגלות על כל המקומות בתורה דכתיב יד אוזן רגל דבעינן ימנית דווקא, רק ר”א סובר דבעינן מופנה משני צדדים, ועמ“ש באות ט”ז [וע“ע מנחות (דף לו ע"ב) ידך זו שמאל ובדברי התוס' שם]. אלו הם האופנים אשר עליהם יסובו כל הגז”ש בפנים החוברת.

 

מאמר חמישי: מדובר בו מדוע אין אדם דן גז"ש מעצמו.    🔗

ועתה הנני להשיב לשואלי: למה אמרו רז“ל בפסחים (דף סו) ובנדה (דף יט) אין אדם דן גז”ש מעצמו אלא א“כ קבלה מרבו, ולדברי כי הם לבדם דרשו ומסיני לא קבלו, הלא למדו מעצמם? אמנם כן חפשתי בגמרא למצוא כי בעינן לכל גז”ש קבלה מסיני, ולא מצאתי רק בדברי רש“י ז”ל, אבל בגמרא לא נמצא רק הלשון אא“כ קבלה מרבו, וזה העירני לתת רוח אחרת בדברי רז”ל ע"פ הקדמה קטנה.

רבים מדורשי לשונות יאמרו, כי כל שפה אשר חדלה להיות מדברת, ומתה על שפת דובריה, תמות גם רוחה עמה; גם אם יעמיק האדם בספריה לא ירד עד יסודה ולא יבוא עד תכונתה: ואשר ישפוט בשכלו כי למותר הוא, אולי כן תכונת השפה הזאת, ואשר יוכיח בתבונתו, אולי שגה בלי דעת; כי הלא עם המתים ידבר, ומי יפיח רוח חיים בקרבה כי תגלה לו את כל תעלומותיה? ועמ“ש בן זאב בהצעה לספר אוה”ש. והרמבן בספר הבטחון כתב כי בזמן הזה אין אנו מבינים פשט המקרא על אמתתו מחסרון ידיעתנו בלה"ק אשר נכרתה מפינו.

והנה הראשון אשר אמר אין אדם דן גז“ש מעצמו הוא הלל, אשר בימיו שפת עברית כבר מתה, ואף ערבו אותה בצרותיה – עם אשדודית וארמית אשר השחיתו עוד יפיה ותכונתה, ולכן פחדו פחד פן ילמדו הגז”ש ולא ידעו במה יכשלו, ישגו ולא ידעו שגיונם, ואף אם יראו לעינים כי מופנה הוא אולי כן תכונת הלשון הזה, לכן גדרו גדר כי אין ללמד גז“ש מעצמו בלי קבלה מרבו, אבל רבו זה לא בעינן כי גם הוא יקבל מרבו ורבו מרבו עד משה בסיני, רק עד רבו אשר בימיו היתה השפה הזאת שפה חיה, כמו אנשי כנסת הגדולה ובימי עזרא הסופר היקרים והנכבדים בעם אשר דברו שפה צחה וברורה – וכ”ש הנביאים אשר היו לפניהם – למדו גז“ש מעצמם, (ועיין סוכה דף כ ע"א) שבתחילה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל ויסדה. וע”ע שבת (דף עז) ותחזה כי הלל הקפיד מאוד לשמור לשון רבו. ובירושלמי שקלים פ“ה אמר רבי חגי בשם רשב”נ הראשונים חרשו וזרעו ועדרו וקצרו כו' ואנו אין לו פה לאכול ע“כ ופירשו המפרשים כי התאונן על אבדן הלשון מדוע אין אנו מבינים עומק הדרשות אשר הראשונים ברוחב לבבם הוציאו מחיק התורה, ועיין בהקדמת הכתב והקבלה) וכי תשאל למה חששו על הגז”ש יותר משאר מדות שהתורה נדרשת בהן דלמדו מעצמם? עיין ירושלמי פסחים ריש פרק אלו דברים, ומ“ש הרמב”ן המובא בכלי הש“ס לר”ש הנגיד ותמצא. ומשם תראה עוד גם ראיה עצומה לדברי.

כא) ועתה ועתה נחזה אנן, בפסחים (דף סו ע"א) ילפינן נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת: ואח“ז ילפינן שם מה מועדו האמור בפסח דוחה את הטומאה, אף מועדו האמור בתמיד דוחה את הטומאה. כי מועדו זה הכתוב גבי תמיד לא ידענו כוונתו, אם רק מועדו הקבוע לו ביום – לפני חצות ובין הערבים, אבל באיזה יום זה לא נכלל בתוך מועדו, ואולי כוונתו ביום שמותר בעשיית מלאכה; או במועדו נושא הכוונה בלי שום הפסק הימים ואפי' בשבת. ואף כי בתמיד כתוב מפורש – עולת שבת בשבתו, על עולת התמיד – דתמיד דוחה את השבת, אך זה לא נודע לנו אם מועדו גופה כולל כל הימים ואפילו בשבת, והכתוב השני שונה את האמור כבר, ולפ”ז גם בפסח דכתיב מועדו יכלול גם בשבת, או דהכתוב על עולת התמיד משמיע לנו דין חדש אשר לא שמענו מן מועדו, ולפ“ז מועדו הכתוב גבי פסח ג”כ אולי אינו כולל רק מועד שמותר בעשיית מלאכה. וכן בפסח דכתיב מועדו ודוחה את הטומאה, אך זה לא נודע לנו אם מועדו גופה משמעו לבלי לבטל המועד גם אם יקרה בטומאה, ולפ“ז בתמיד דכתיב מועדו ידחה ג”כ את הטומאה, או מן מועדו אין לנו הוכחה לזה, ומ“ש אח”ז שדוחה את הטומאה דין חדש הוא לנו אשר לא שמענו מן מועדו, ולפ“ז אין לנו הוכחה בתמיד כי ידחה את הטומאה: ומי יפתר לנו תעלומות הלשון רק הרב אשר שפתו שפת עברי, ויודע היטב כי במועדו כולל זמן בלי שום דילוג הימים גם בשבת ובטומאה, ולכן יכולים למילף בגז”ש מועדו מועדו דכתיב בתמיד ובפסח כי שניהם ידחו את השבת ואת הטומאה (ובזה מתורצים בפשיטות כל קושיות התוס' בסוגיא זו, וע“ע יומא (דף מו ע"ב) מועדו ואפי' בשבת ואי אתה צריך לדברי תו”י שם). ובספרי פ' בהעלותך יליף גז"ש זו ומפרש כי מועדו מופנה הוא (וכל הפנאה ביארתי לעיל אות י"ח כי תבוא להחזיק את הוראות הדברים, וגם הכא באה ללמד כי תקריב בכל מועד ומועד גם בשבת ובטומאה) וגם זאת מי יגיד לנו כי מופנה הוא אולי כן תכונת הלשון הזו? רק איש אשר ידבר אותה הוא מישרים ישפוט ולא יחטא: לכן בעינן קבלה מרבו. –

בנדה (דף יט) פליגי ר“מ ורבנן בדם ירוק, חכמים מטהרין, ור”מ אומר אם אינו מטמא משום כתם מטמא משום משקה, ומפרש הגמ' ברי ר“מ נהי היכא דקא חזיא דם ירוק מעיקרא לא מטמא, אבל אם חזיא דם אדום והדר חזיא דם ירוק תטמא, מידי דהוה אמשקה זב וזבה – כמו רוק ומי רגלים של זב דטמא, ורבנן דומיא דרוק מה רוק שמתעגל ויוצא אף כל שמתעל ויוצא, לאפוקי האי דאין מתעגל ויוצא (פי' כי דבר שמתאסף יחד בקרבו ויוצא מקרי מעיין באדם, לאפוקי דבר שאין מתעגל ויוצא לא מקרי מעיין רק פרשא בעלמא) ופריך הגמ' שפיר קאמרי רבנן? ומשני אלא ה”ק ליהוי כמשקה להכשיר את הזרעים, וגם זה דחי הגמ' ואמר, אלא ה“ק ר”מ אלפוה בגז“ש כתיב הכא שלחיך פרדס רימונים, ופירש”י זה דם הנדה (וזה באמת המליצה שם ע"פ פשט הכתוב) וכתיב ושולח מים על פני חוצות, ופירש“י דיליף שילוח שילוח בגז”ש כמו שילוח במים מכשיר את הזרעים, אף שילוח בנדה יכשיר, ורבנן אדם דן ק“ו מעצמו ואין אדם דן גז”ש מעצמו ע"כ.

וסוגיא זו מלאה פליאות ראשונה אשר הקשיתי לשאול באות ד' ע“ש. השנית כי לשון הגמ' אלא ה”ק אלפוה בגז“ש משמע דחזר ממה דסמיך ליה מהכשר זרעים. וגם קושיות התוס' חמורות מאד ותירוצם דחוק לכל מעיין. וגם מה דקאמרי רבנן אדם דן ק”ו מעצמו קשה, מי הזכיר פה ק“ו? ולמה הזכירו ק”ו יותר מאשר מדות דאדם דן מעצמו? ובכל המקומות בש“ס דאמרו אין אדם דן גז”ש מעצמו לא הזכירו אצלה מדה אחרת? (וזה י“ל ע”פ מ“ש הליכות עולם כי ר”י סובר בכל המדות אין אדם דן מעצמו, ורק את הק“ו יליף מעצמו, ורבנן דר”מ הוא ר"י, אמנם כבר דחו דבריו מחברים שונים). ולכן נ“ל בפירוש דברי הגמ' כי למסקנא חזרו מהכשר זרעים וישובו לטמא משום משקה זב וזבה, רק דקושית הגמרא חזקה דהא אין מתעגל ויוצא ולא מקרי מעיין, לכן יליף ר”מ בגז“ש שלחיך פרדס רמונים דקאי על דם נדה, מן ושולח מים על פני חוצות, ומפרש הכתוב ושולח מים כמו ונובע מים, כי לשון שולח הוא דמרבי ומגדל ועיין בנזיר (דף ג ע"א) ותמצא כדברי, וכמו כן שלחיך פרדס רמונים דנובע כמו מעיין, וכיון דנקרא מעיין בלשון הכתוב לכן ראוי כי יטמא מק”ו הידוע דילפינן (בדף נה) ומה רוק הבא ממקום טהור טמא דם ירוק שבא ממקום טמא אינו דין שיטמא; ולא דיליף מקרא כי הדם מתעגל ויוצא דהטבע תורה להיפך, רק יליף כיון דנקרא מעיין בלשון הכתוב והתורה קראו מעיין ראוי לטמא אף אם אינו מתעגל, וכמו דאמרינן (שם דף לד ע"ב ) מקום זיבה מעיין הוא ומטמא, פי' אע“ג דאינו מתעגל ויוצא מטמא משום מעיין דהתורה קראו מעיין (ועיין תוס' שם ד“ה מקום זיבה לתירוץ השני, וע”ע היטב שם בלשון הגמ') וכן יליף ר”מ בגז“ש זו דהתורה קראה למקום דם נדה מעיין (ואע“ג דד”ת מדברי קבלה לא ילפינן אבל גילוי מלתא ילפינן דמקום זה יקרא מעיין) ורבנן משיבין לו, אדם דן ק”ו מעצמו – פי' בק“ו שלך מודינן לך, ואין אדם דן גז”ש מעצמו, כי מי יגיד לנו אשר בשביל זה נקרא שלחיך יען דמעיין הוא, אולי בשביל כוונה אחרת (וכאשר תמצא דעות שונות בין בעלי שרשים) וגם אולי כוונת הכתוב לא כדבריך הוא כי אין אנו מבינים פשט המקרא אל נכון וכאשר הבאתי בשם רמב"ן, וקבלה מרבו לא היה לנו.

עיניך הרואות כי המקומות האלו לא יסתרו את דברי – וגם יסעדוני, ובשאר המקומות דאמרינן גז“ש לא גמיר יתפרש כאשר פירש הערוך ערך גזר, והביאו הגאון מהרי”ב בגליון למסכת שבת (דף צ"ז) ובזה א“ש מדוע בסוכה (דף כ"א) דחו רבנן גז”ש של ר“י כי אוהל אוהל ריבה, וכן בסנהדרין (דף פ"ד) ורבנן א”ק בו אפקי' רחמנא מן הגז“ש, וכן בקדושין (דף ל"ו) פרכינן ואביי מ”ט לא יליף גז“ש ע”ש, וע“ע בחולין (דף פ"ג) ולמה לא הספיקו נפשם לאמור כי לא גמרי גז”ש כמו דמתרץ בשבת (צ"ג) ובסוכה (י"א) כי במקום דהגז“ש אלימא בעינן מיעוט לאפוקי מן הגז”ש והיכא דלא אלימא השיבו גז“ש לא גמיר כלומר לא נהיר ליה הגז”ש, ועיין בכתובות (דף ל“ב ע”ב) בתו' ד“ה ור”י מ"ט לא אמר כעולא, דהקשו כעין קושיא זו.

מסכת ברכות

דף (ד' ע"ב) במיכאל כתיב ויעף אלי אחד מן השרפים כו', מאי משמע דהאי אחד מיכאל הוא? אר“י אתי אחד אחד, כתיב הכא ויעף אלי אחד מן השרפים וכתיב התם והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעזרני. במקומות רבות דרשו רז”ל אחד המיוחד, ביומא (דף ל"ד ) לכבש האחד המיוחד שבכבשים, ושם (דף ע') מוכח כי גם בלי ה“א רק אחד רק אחד לבד מדריש אחד המיוחד, וכן הוא בסנהדרין (דף צ"ג) ויען אחד מהנערים המיוחד שבנערים ע”ש. ובבכורות (דף י"ז) אמר קרא אחד המיוחד, ובת“כ דרשו אחד מאחיו יגאלנו המיוחד שבאחיו, וע”ע חולין (דף פ"ג) וכן כתב רש“י על פסוק כמעט שכב אחד העם (בראשית כ"ו) זה המיוחד שבעם שם (מט) כאחד שבטי ישראל כתב רש”י ז“ל המיוחד שבשבטים: וכן ידרש ויעף אלי אחד מן השרפים המיוחד שבשרפים, ומי הוא המיוחד, יליף ר”י מדניאל דקרי למיכאל אחד השרים הראשונים כי הוא המיוחד שבשרים (ודע כי הרז“ה בשערי תפלה אות י”א כתב – וחזק עוד דבריו בספרו צוהר התיבה בתיבות השמות אות ט“ו כי רק אחד בסגו”ל משמע המיוחד אבל אחד בפת“ח משמע הגרוע, ובדניאל כתיב אחד בפת”ח? אמנם בעל צח שפתים דחה דבריו ועמ"ש המבאר לסדר תולדות):

וי"ל עוד לפי מה שדרשו רז“ל על סוף הכתוב ובידו רצפה כו' ויגע על פי: כי הנביא חטא בשפתיו לקרוא את ישראל עם טמא שפתים, לכן קנא המלאך לכבוד בית ישראל ויגע ברצפה על פיו, ומי הוא המלאך המליץ על עם ישראל? זה הוא אשר מביא לראיה מדניאל כי הוא מיכאל, ככתוב והנה מיכאל בא לעזרני ע”ש (והא דקרי ליה הכא שרף והתם שר, זה לפי מלאכותו, כי הכא עשה מעשה שרף והתם מעשה שר ועיין):

שם (ט“ו ע”ב) וכתבתם הכל בכתב ואפי' צוואות – צריך לכתוב כמו וקשרתם וכתבתם דזה רק צוואות לעשות המצוה – א“ל דאמר לך מני ר”י דאמר – גבי סוטה – אלות כותב צוואות אינו כותב והתם משום וכתב, אבל הכא דכתיב וכתבתם מרבי אפי' צוואות: אטו טעמיה דר“י משום דכתיב וכתב, טעמי' משום דכתיב אלות, אלות אין צוואות לא? איצטריך סד”א נילף כתיבה כתיבה מהתם. מה התם צוואות לא אף הכא צוואות לא, לכן כתיב וכתבתם לרבות. בסוטה (דף י"ז) פליגי ר' יוסי ות“ק, ור' יהודה, לר' יוסי כותב כל פרשת סוטה מהחל ועד כלה, ות”ק סובר כי כותב רק האלות אבל גם אלות הבאות מחמת ברכות, – כמו אם לא שכב הנקי הא אם שכב חנקי – וסובר ה“א של האלות מרבי גם אלות הבאות מחמת ברכות, ור' יהודה סובר כי ה”א של האלות בא למעט אלות הבאות מחמת ברכות דאינו כותב. ושתים אלה נפלאו ממני, ראשונה למה אמרינן, כאן דאמר לך מני ר“י היא, ולא אמר ת”ק היא, דהלכתא כוותי‘, וגם ת"ק סובר דאינו כותב את הצוואות? וגם קושית התו’ בסוטה כי הכא דריש ר“י ה”א למעט ובפ“ק דהוריות דריש קהל הקהל לריבוי? וזה ילמדנו כי מחלקותם תלוי במשמעות ראש הכתוב דכתיב וכתב, לר”י וכתב מיעוטא הוא לכן גם ה“א של האלות למעט בא, ולת”ק וכתב לריבוי לכן גם ה“א של האלות בא לרבות, וכדאמרינן שם בסוגיא דכתב גבי רבוי יחשב לרבוי ודכתב גבי מיעוטי למיעוט – וקצת ראיה לזה מצאתי בב”ק (דף נ"ד) ונפל שמה שור לר“י ונפל אחד משמע כי סובר ונפל יחשב למיעוט, ולת”ק ונפל טובא משמע, כי סובר ונפל ריבוי הוא, וגם וכתב דשוה במשקלו לונפל לר“י ימעט ולת”ק ירבה – ולפ“ז א”ש בסוגיא דידן כי רבא דאמר הא מני ר“י הוא סמך על המסקנא כאשר ימצא כמה פעמים בש”ס, רק המקשה הבין כי דרשת ר“י למעט הוא הה”א לבד, לכן פריך הא הכא ליכא ה“א למעט, וא”כ גם וכתב לבד מרבי הכל, וכתבתם למה לן? ומתרץ דהוה ילפינן כתיבה כתיבה מהתם, כמו התם דכתיב וכתב ובא אחריו המיעוט למעט צוואות וכל זה נמשך הכל על ראש הכתיב וכתב (ועמ“ש בפתח דבר אות יוד בגז”ש לחם לחם) וא“כ גם הכא ס”ד כי וכתב למעט בא, לכן כתיב וכתבתם לרבות: וזה רק לר“י דסובר וכתב לבד מיעוטא הוא לכן בעינן וכתבתם לרבות, אבל לת”ק אין הבדל בין וכתב לוכתבתם וגם וכתב יחשב לריבוי ולא אתי דבריו אליביה.

שם (כא ע"ב) כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, מאי משמע? אתי תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכתיב התם הבדלו מתוך העדה, מה להלן עשרה אף כאן עשרה, גז“ש זו אסמכתא היא והטעם דבעי עשרה רק לפרסומי מלתא כדאמרינן בכתובות (דף ז') לא סגיא דלאו עשרה? אין לפרסומי מלתא, וכן הוא בזבחים (דף צ"ב) אייתי לי בי עשרה, וכן ביבמות (דף ס"ו) ע”ש בתו‘, וע“ע במדרש מקץ פרשה צ”א אחרי אשר הביא מקודם הגז"ש זו, פריך אי מתוך אפי’ עד כמה? ומי קצב למלה זו מספר עשרה דווקא – וכן בירושלמי מגילה מקשי על גז“ש זו אי מתוך אתה למד סגי אינון? פי' עד למרבה תוכל לכלול במלת בתוך – ובעל מתנות כהונה הלך בדרך למרחוק ע”ש – וזה מורה כי הגז"ש זו אסמכתא לבד היא.

(הגז“ש אשר לא ביארתי הנהו בדף ה' אתי ברית ברית, (שם ע"ב) אתי עון עון, שם וצפונך תמלא בטנם כו‘, ובדף ז’ אתי רביה רביה, ובדף ל”ב כתיב הכא ויחל, בדף מ“ח אשר נתן לך כו' ובדף נ”ה כתיב הכא וימלא כו' ובדף ס"ג כתיב הכא ונואלו כו' כי מבוארות הנה לעיני המעיין):

מסכת שבת

דף (כ“ז ע”ב) גמר אהל אהל ממשכן מה להלן של פשתים קרוי אוהל, אף כאן של פשתים קרוי אוהל. שלש שמות יש למעון האדם, בית, סוכה, אוהל: בית הוא בנין מעצים ואבנים, סוכה הוא אם הנוסע או הרועה כי ילין בלב היער יקבץ סביביו ענפי עץ לסכך ולהגן על נפשו משרב ושמש, או ממטר דולף, ולכן אמרו רז“ל בסוכה (דף י') כי אין מסככין בדבר המקבל טומאה, כי הענפים אלה לא חשיבי כלי ליטמא, ואוהל הוא אשר מצינו במשכן כי מכסה מוכנת ביד הנוסע ואם יט אהלו יתקע יתידות בארץ ועליהם יפרוש המכסה, ואם יעתק אהלו יגולל מכסיהו לקחת אתו: וממשכן למדו רז”ל איזה יוצא מן העץ חשוב להיות למכסה, זה הוא תוכן הסוגיא.

שם (ל“ג ע”א) בעון שבועת שוא ושבועת שקר כו' חיה רעה רבה ובהמה כלה כו‘, שנאמר אם באלה לא תוסרו לי, אל תקרא באלה אלא באלה, וכתיב והשלחתי בכם חית השדה וגו’, וכתיב בשבועות שקר וחללת, ובחילול השם כתיב ולא תחללו, ובחילול שבת כתיב מחלליה, ויליף חילול חילול משבועת שוא: הנה מה שהניעו לרז“ל לקרוא אָלה במקום אֵלֶה, כי קשה להו למה בתחילה כתיב בפרשה ואם עד אלה לא תוסרו לי ומונה האלות אשר יחול עליהם, וכן בפעם שני כתיב ואם באלה לא תוסרו לי, אבל בפעם שלישית כתיב ואם בזאת לא תשמעו לי, ולמה שנה לכתוב בראשונה ובשניה אלה ובשלישית כתיב זאת? ונ”ל ע“פ מה דדרשו רז”ל ביבמות (דף כ"א) כי כל אלה לשנא דקשה היא, ומורה על מצוה קשה עיין שם, ולפי זה משפטי ה' צדקו יחדיו כי בראשונה גם בשניה לא יוכיח ה' רק על מצות חמורות לכן כתיב אלה לשנא דקשה, לא כן בשלישית אם ימאנו לשוב יספח ה' גם מצות קלות אשר יעברו לכן כתיב בזאת (והמונה שם שלש פעמים אלה, יאריך אף ה' עד פעם רביעית עיין בפרשה). והנה החמורה במצות הוא שבועת שוא (ועיין היטב מ“ש הא”ע בעשרת הדברות, אף כי ראיותיו לא מוצקות) כי מחלל שם ה‘, וזה כוונת רז"ל אל תקרי אלה לא תוכל לקרות אלה דמשמע הקשה והחמורה – אלא אם תקרי אָלה – (כי היא עבירה קשה דמחלל שם ה') – ולכן כל מקום דמחלל שם ה’ תכלול במלת אלה, כי המה מן החמורות והקשות שבמצות, וגם בחילול שבת הוא מחלל את ה' (ועד“ז לדעתי יתפרש כל אל תיקרי שבש”ס ועיין בהקדמת עטרת פ“ז להגאון מו”ה זאיויל אייגער):

שם (ס"ד) ת“ל בגד ועור לגז”ש עמ“ש בביאור לשמיני ועיין בפתח דבר אות י”ט:

שם (פ“ו ע”ב) דכ“ע בר”ח אתו למדבר סיני כו' עיין במכלול יופי ובביאור.

שם בשבת נתנה תורה לישראל כתיב הכא זכור את יום השבת וכתיב התם זכור את היום הזה מה להלן בעיצומו של יום אף כאן בעיצומו של יום. הרשב“ם מפרש זכור את יום השבת קאי על שבת בראשית כי על שבתות העתידות לבוא לא שייך לשון זכירה, כי זכירה היא רק על העבר דלא תשכח את אשר היה אך היטב דחה דבריו הכתב והקבלה ע”ש (ומה שהביא לראיה מן לא זכרה אחריתה דזכירה שייך על העתיד אין ראיה, כי הנביאים נבאו להם בטרם חטאו את אחריתם הנודעה להם, והמה ביום חטאם לא זכרו את האחרית אשר העידו במו) לכן פרשו רז"ל כי בשבת נתנה תורה, ועל עצם היום שייך שפיר לשון זכור כי תזכור את היום אשר אתה עומד בו להקדישו, וכמו זכור את היום הזה:

ובזה יש ליתן טעם למה בדברות האחרונות דלא נאמרו בשבת לא שייך לשון זכור, דהא זכירה שייך או על העתיד או על עצם היום, אבל שמור שהוא לשון המתנה, שייך גם על העתיד, ועל דרך זה הוא שמור את חודש האביב.

שם (צ“ו ע”ב) גמר העברה, הר“ח ז”ל מוחק ע“פ הירושלמי: עוד שם מקושש זה צלפחד כו' עיין ב”ב (דף קי"ח) ותבין פה, ולשון גז"ש לא גמיר תפרש כפי' הערוך הכתוב בגליון.

שם (ק"ח) נאמר כאן ערלתו כו' עיין בשרשים ותמצא.

שם (קל"א) נאמרה הבאה בעומר כו' עיין פתח דבר אות י“ח ואות כ”א ותמצא.

שם (קל"ב) אתי אות ברית ודורות – עיין בפתח דבר אות י“ב, וגם הכא נלמד כי המעלות השוות בשניהם מורה לנו כי אין יתרון לשבת על מצות מילה, ולכן נדחת היא מפניה (והא דלא נאמר שב ואל תעשה עדיף כיון דשניהם שווים? אולי בשביל דמילה קודמת באזהרה לפני הדבור, וע' היטב יבמות (דף ה') או משום דנכרתו עלי' י”ג בריתות, וגם י"ל דאות הבא בפועל מנכר יותר מן האות הבא בשב ואל תעשה לכן חשיבי יותר.

הגז"ש אשר לא פורשו: בדף י‘, כתיב הכא ויעמוד. ס“ב כתיב הכא ושפח, קי”ח כתיב הכא יום, שם, כתיב הכא והרכבתיך, צ“ח, שנאמר יהיו תמים, קלא ע”ב, גמר שבעת ימים, שם, גמר חמשה עשר (עיין סוכה כ"ז), שם קנ"ב, נפשו של אדם כו’, כי פרושות הנה לכל מעיין

מסכת עירובין

שם (דף נא ע"ב) אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה, מנ“ל? אר”ח למדנו מקום ממקום ומקום מניסה, וניסה מגבול וגבול מחוץ וחוץ מחוץ דכתיב ומדותם מחוץ לעיר אלפים אמה – בהגהת בה“ג לה' שבת הביא דעת כת הידוע, המפרשים את הכתוב אל יצא איש ממקומו כפשוטו, כי האדם לא יצא ממנו ולהלאה גם אמה אחת רק ישב במקומו, ודחה אותם בראיות מכתובים. אמנם אין צורך לראיה כי רחוקה מדעת לאמור אשר התורה תאסר את האדם כאסיר בבור למען ינוח; אבל איך יתפרש הכתוב אל יצא איש ממקומו דמשמע כדעתם הכוזבה (ועיין בכוזרי מאמר שלישי סימן לה דשאל שאלה זו) ע”כ שטח ארץ יש אשר יקרא מקומו, ומן המקום הזה אל יצא, וכמה כולל המקום הזה? יליף מהכתוב ושמתי לך מקום לנוס שמה, והמקום אשר נס הוא בגבול עיר מקלטו וגבול זה אינו העיר לבדה, רק גם חוץ לעיר יחשב כעיר, וכמה המרחק חוץ לעיר זה אלפים אמה דכתיב ומדותם מחוץ לעיר אלפים אמה, ומזה נשיב כי ושמתי לך מקום גם סביב העיר אלפים אמה למקום יחשב, כי מקום כולל סביב גבול של אלפים אמה, וממנו נדע כי אל יצא איש ממקומו כולל שטח אלפים אמה וממנו אל יצא (ועיין נדרים (נו ע"ב) מנ"ל דעיבורא דמתא כמתא) ופריך ונילף מקיר העיר וחוצה אלף אמה? ומשני דנין חוץ מחוץ ואין דנין חוץ מחוצה, כי אולי הה“א של חוצה בא להקטין (כמו כל אותיות האמנת"יו) ולכן אינו כולל מרחק רב כמו חוץ, ואע”ג די“ל כי הה”א בחוצה בא בשביל למד בתחילתה, או בשביל ה“א סימן נקבה של עיר ויהיה כמו חוץ שלה? מ”מ י“ל ג”כ כי בא להקטין, וה הוא כוונת הגמ' אבל היכא דאיכא דדמי לי' מדדמי ליה ילפינן, אבל בדליכא דדמי ליה אין לנו לחלק מנפשינו בין הלשונות, וכיוצא בזה פירשתי בנזיר (דף ה) יליף ימים מימים ולא ימים מימימה. ומצאתי ראיה לדברי במדרש סוף פ' מקץ דרשי וישובו העירה מטרפולין היתה, ואת אמר וישובו העירה? מלמד שלא היה חשובה בעיניהם אלא כעיר של עשרה בני אדם: ובעל מ“כ כתב כי עיר בעברית היא עיר קטנה וזה צריך ראיה, ולדברי דרשומן הה”א בסופה כי באה להקטין את העיר, ויש לי בזה אריכות דברים אך אין המקום הזה גורם להציעם.

(בדף יח כתיב הכא טרף כו' ובדף ס"ג כתב על כן זחלתי, כוונתם נכונה לכל עין פקח).

מסכת פסחים

דף (ה ע"א) ת“ל שאור שאור לגז”ש כו‘: בקרא כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה, משמע לכן לא ימצא פן יאכל ממנו והאוכל יכרת, וכן הביא בעל פרי מגדים בפתיחה כוללת לה’ חמץ אות ט' בשם הרשב"ן ובשם גדולי מחברים כי איסור בל יראה הוא פן יאכל ממנו, וכן בקרא השני שבעת ימים מצות יאכל ולא יראה בך שאור, משמע כיון דמחויב לאכול מצה ולא חמץ לכן לא יראה לך שאור פן יאכל ממנו; ומשאור האמור בבתים אתה למד כי החמיר הכתוב גם להטמין, פן יחפש ויאכל, וכן לקבל פקדונות פן יאכל מהפקדון, כן מה דאסרה התורה בגבולין יש להחמיר גם אם יטמין ויקבל פקדונות באחריות דנחשב כשלו ויקל לאכול ממנו, וכן ראוי להכפיל הלאווין בשניהם. וכמו דהתיר הכתוב בגבולין של אחרים ושל גבוה דבדיל מיניה ולא יאכל, כן בבתים אין לנו להחמיר בשל אחרים ושל גבוה (ואע“ג די”ל אולי בגבולין דרחוק ממנו לא חשש הכתוב פן יאכל ממנו, ובבתים דקרוב יש לחוש? י“ל דגז”ש מופנה היא ואין משיבין, וגם י"ל כמו דהחמיר הכתוב בשאור דאינו ראוי לאכילה נכון להחמיר גם בגבולין דרחוק ממנו ועיין).

שם (דף ו ע"ב) אתי מדבר מדבר כו‘: גבי פסח שני כתיב בשנה השנית בחודש הראשון, הקדים את השנה לפני החודש וכמשפט הלשון בתורה להקדים את השנה על החודש (בראשית ז י“א, ח י”ג, במדבר י י“א. לג ל”ח. דברים א ג), אכן גבי פקודי’ כתיב באחד לחודש השני בשנה השנית הקדים את החודש לפני השנה נגד משפט הלשון; אמנם המדקדקים כתבו כי דרך הכתוב להקדים את החודש ראשונה, ולפ“ז א”ש כי שתי פרשיות אלו נאמרו ונכתבו בזמן אחד; ופרשת פסח נאמרה ראשונה לכן הקדים שם את השנה כמשפט הלשון. והנה פסח ופקודים שניהם היו בשנה השנית, וימשך הסיפור כן, בשנה השנית בחודש הראשון הזהירם על הפסח אבל בחודש השני בשנה השנית צוה לפקדם, וכיון דהחידוש והשינוי בפרשת פקודים הוא החודש, כי בשנה שתיהם שווים לכן מזכיר את החודש ראשונה, וכיון דשתי הפרשיות אחוזות זו בזו מזה יליף כי שתיהם היו באחד לחודש דדרך הכתוב לדלג במקום אחד ולפרש במקום השני השייך לו. ולכוונה הזאת שינה ג"כ (שמות מ' י“ז ע”ש).

ובזה תביט ותבין במה דסמך עצמו להקשות אחר גז“ש זו, ונכתוב ברישא דחודש ראשון והדר בחודש השני, והקושיא זו לא שייך הכא מידי (וע' רש"י) ולדברינו א”ש כי מלמוד הגז"ש הבין כי פרשה של פקודים שייך אחר פרשת פסח, וככלות פ' פסח יחל פ' פקודים לכן פריך יקדים את המוקדם, ומשני דאין סדר כו'.

שם (דף ז ע"ב) למדנו מציאה ממציאה כו' משום דלא ימצא, הכתוב בקרא לא ידענו, אם לא ימצא לפני העין במקום מגולה, או דלשון לא ימצא נופל גם על מקום סתר דצריך חיפוש גם שם לא ימצא. ויליף מקרא ויחפש בגדול החל כו' וימצא, חזינן כי מצא נופל גם אחר החיפוש, אך חיפוש זה לא ידענו אם הכוונה דווקא חיפוש קל, אבל אם בעי נר לא מקרי חיפוש; ויליף מקרא בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ולאו דוקא בנרות אבל גם בנר אחד מקרי חיפוש ואחרי חיפוש כזה יפול שם מציאה, ומזה ילפינן כי לא ימצא בשאור היינו דלא ימצא גם אחרי חיפוש בנר –

שם (כט ע"א) מה שאור דראיה שלך אי אתה רואה כו' עמ"ש לעיל (דף ה') והוא סובר כיון דהתיר הכתוב לראות חמץ של אחים על כרחך משום דאין איסור באכילתו.

שם (סד ע"ב) אתי זריקה זריקה מעולה: בעולה כתיב וזרקו על המזבח ולא קבע מקום לזה, רק במתן דם חטאת קובע מקומו, כתיב אל יסוד העולה? והיכן מוזכר יסוד בעולה, וע"כ כל זריקה על המזבח הוא ביסוד, וסתמא כמפורש, ומזה יליף לכל המקומות דכתיב זריקה על המזבח הוא יסוד.

שם (צ“ו ע”א) מנין לתמיד שטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה שנאמר תשמרו לקריב לי במועדו ולהלן הוא אומר והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום מה להלן ד' ימים אף כאן כו‘: שמור משמעו המתנה כמו ואביו שמר את הדבר, וגם הכא תשמרו להקריב היינו דתכינו מקודם ותמתינו עד כי יבוא עתו להקריב, וכיון דלא פירש לנו העת מתי מתחלת, ילפינן מפסח דצוה להכין ד’ ימים מקודם. והטעם י“ל עפ”י מה דתנינן בחולין (דף נ') ובכתובות (דף ע"ו ) דאם הוגלד פי המכה בידוע שנעשה ג' ימים מקודם. ובתשובת בית אפרים כתב דג' ימים מעל“ע ועד ד' ימים ע”ש, א"כ יכול להיות כי יש מום צפון ובעבור ג' ימים יוושע לנו אשר לא ידענו מקודם.

(הגז"ש המבוארות מעצמם הנה) בדף ס“ח ורעו כבשים, שם צ”ד נאמר ריחוק מקום, שם קי“ו כתיב הכא בעבור זה, שם קי”ז כתיב הכא למען תזכור, ויתר הגז"ש מבוארות בפתח דבר ובמסכתות אחרות אשר שמה מקור הלימוד:

מסכת חגיגה

דף (ג' ע"א) גמר ראיה ראיה מהקהל, דכתיב בקרא בבוא כל ישראל לראות את פני ה' כו' תקרא את התורה הזאת באזניהם הקהל את העם למען ישמעו, משמע כי כל האנשים אשר יבואו לראות יקהלו לשמוע, ואם ימצאו אנשים המחוייבים בראיה ופטורים בהקהל, יהיה סתירה בכתוב – ואע“ג דנשים חייבות בהקהל ופטורות מראיה אין קושיא, כי הכתוב כולל רק דלא יחסר מן הרואים להקהל, אבל יוכל היות כי יקהלו אף דלא באו לראות, רק לפי הס”ד לקמן (ע"ב) חפץ להשוותם גם בזה ולא קם.

שם (ט ע"א) נאמר עצרת בשביעי של פסח כו' עצרת משמע דיהיה עוד יום עצור, אבל לא ידענו אם יהיה עצור רק למלאכה או גם להקרבה עד דהפנה הכתוב, ועיין אות י"ח בפתח דבר.

שם (י' ע"ב) כתיב הכא ויחוגו לי במדבר וכתיב התם זבחים ומנחה הגשתם לי במדבר גו‘, כי הנביא הוכיחם הזבחים ומנחה הגשתם לה’ במדבר, ובכל זאת גלה זרועו להושיעכם הלא תראו כי אין חפץ לה' בעולות מריאים, ואם לא פקד ה' להקריב קרבן במדבר אין ראיה ממה שלא היו מצווים אז למצווים ועושים.

שם (י“ב ע”ב) ומנ“ל דאיקרי שמים אתיא רכיבה כתיב הכא רוכב בערבות וכתיב התם רוכב שמים. הנה יכנה לה' בשם רוכב כי הוא עילת כל הסיבות וכמו הרוכב ינהג ברסנו, ככה ינהג ה' כל מעשה תבל, ולכן קבעו לצדק ומשפט במעון ערבות כי הוא אלהי הצדק והמשפט, וכן הדברים הרמים מעל לטבע, רוחות, ונשמות, וטל של תחיה צרורה ביד ה' לבדו, ולכן יקרא רוכב בערבות כי שמה הסיבה הגבוה אשר אין למעלה מזה, וגם בשמים כתיב רוכב שמים כי משמה יבוא הסיבה הראשונה, וע”כ שניהם אחד הוא.

ובזה תבין דברי רז"ל דאמרי וחושך וענן וערפל מקיפין אותו – הכוונה היא כי תבונת אנוש לא תוכל להבין מעשה ידי היוצר, ודעת גבר לא יגיה שמה, ופריך מקרא ונהורא עמי' שרי' – וזה מורה כי אור הוא לגבר לראות ולהבין, ומשני הא בבתי גוואי, זה הטבע בכלל שמה ישלוט דעת אנוש, והא בבתי בראי, זה למעלה מן הטבע סגור וחתום היא מן האדם כי חושך וענן וערפל מקיפין אותו – קצרתי.

מסכת מועד קטן

דף (ד' ע"א) גמר שבת שבת משבת בראשית, ע' בביאור פ' בהר דמרבה להשוות שביעית לשבת בראשית וכן החינוך משווה הטעמים זה לזה לכן השוום הגמ' גם לענין תוספת, ולפ“ז א”ש קושית הגמ' אתי גז“ש כו' כפשוטו, ולא כרש”י דדחיק בזה ועיין.

שם (ט) גמר יום יום מהתם, דריש מדכתיב ביון עשתי עשר יום, שני פעמים יום ע“כ בא ליחדם כי היו כולם זה אחר זה כמו יום אחד, ופריך דלמא ביום הראוי נאמר, ובא יום שני למעט יום שאסור בעשיית מלאכה, לכן יליף מדכתיב ביום שנים עשר יום וזה לא מצי למימר דבא למעט יום שאינו ראוי, כי שני ימי שבת, האסורים בעשיית מלאכה זה אחר זה – ביום עשתי עשר וביום שנים עשר – לא משכחת לה, וע”כ בא לייחדם כי היו כיום אחד (ועיין תל“ע קל”ה) וזהו שייך בין על יום עשתי עשר בין על יום שנים עשר להורות כי בין שניהם לא היה הפסק כלל, ומזה יליף גם שם מה דכפל בלשון ארבעה עשר יום, להורות דהיו בלי הפסק כמו יום אחד.

שם (טו ע"א) נאמר הויה בראש כו' כמו בגדיו יהיו פרומים בא במאמר החיוב מה שיעשה, כן ראשו יהיה פרוע בא במאמר החיוב מה שיעשה, וזה דיסור מכסהו מעל ראשו אבל אם תפרש פרוע לגדל שער ולא יגלח, לא שייך רק בשלילה כי לא יעשה, ומהכתוב משמע כי הוראה אחת לשניהם, ועיין פתח דבר אות י"א.

שם (כ"ו) אתי קריעה קריעה, העיקר כי יליף מסברא דלא גרע כבוד ה' מכבוד נשיא.

שם (כ"ח) אתי שם ממשה; בכריתות (דף כ"ה) דרשו רז“ל וערפו שם את העגלה שם תהיה קבורתה, ובמכות (דף י"א) אשר נס שמה, שם תהא דירתו, וכן דרשו בסנהדרין (דף ק"י) ושם יתמו ע”ש, וכן מדריש וימת שם משה ע“פ ה' כי לא המחלה הסבה לו מיתתו רק פי ה', כי שם משמע שם לבד מת ומקודם לא נראה בו אותות מיתה, וכן דרשו ותמת שם מרים כי לא מתה מן המחלה אשר ימות האדם מעט מעט עדי יגווע, רק שם לבד מתה וזה ע”פ ה' וגם זה מיתת נשיקה. (הגז“ש בתענית בדף ב' כתיב הכא עושה גדולות כו' ובדף ה' ע”א כתיב הכא מוסר הבלים, ובדף ז' כתיב ונואלו ובדף ח' נאמרה עצירה ובדף ט' ע“ב נאמר עושה גדולות מבוארות הנה לכל מבין, והגז”ש בדף כ' אתי אחל אחל אתי תת תת לא מצאתי רק דרך דרש.

מסכת ראש השנה

דף (ה' ע"ב) כי תדור נדר אין לי אלא נדר, נדבה מנין נאמר כאן נדר ונאמר להלן אם נדר או נדבה, מה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו: עיין בדברי הגאון בעל קרבן אהרן פ' בחוקותי, פ' ג' ה“ג, ותבין מדבריו כי יליף מכפל לשון דכתיב כי תדור נדר ע”כ לרבות גם נדבה. וע“ע בזבחים (דף ב') האי נדר נדבה הוא כו' ובתו' שם דכתבו שאני התם דשני קרא, ויתפרש הגז”ש בדרך מרווח יותר, אמנם לשון הגמ' דאמרי מה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו, מורה דיליף מהתם כי נדר ונדבה בסוג אחד נמנו, לכן גם לענין בל תאחר דין אחד להם, והא דפרט התם נדר ונדבה והכא כתיב נדר לבד, כי באמת גם נדבה יחשב לנדר אחר שנדר לנדוב, ולא מקרי נדבה רק בשביל ראשית הסבה כי מנדבת לבו נדר, וכמו דכתיב כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה, לכן בשלמים דמונה אותם לשמותיהם, פורט בין נדר בין נדבה כי שמות שונות להם, אבל לענין בל תאחר, דהחיוב הוא לשלם כיון שנדר, כולל את שניהם בשם אחד כי גם נדבה מקרי נדר.

שם (דף ז') וגמרי שנה שנה מניסן: משום דיש שנה לחדשים ויש שנה לשנים, ויליף כי שנה לשנים הוא תשרי, ושנה לחדשים הוא ניסן, וכן יתפרשו הגז“ש (בדף ח' ע"ב) (ובדף ט ע"ב), ויתר הגז”ש עד ל“ג מבוארות בח”א מהרש"א.

שם (לג ע"ב) מנין שבשופר ת“ל והעברת שופר תרועה, אן לי אלא ביובל בראש השנה מנין, ת”ל בחודש השביעי (דמיותר הוא כי ידענו דיום הכפורים הוא בחודש השביעי ובקרא כתיב ביום הכפורים תעבירו) מה ת“ל, שיהיה כל תרועות של חודש שביעי זה כזה (פי' כיון דמיותר הוא ע"כ יתפרש הכתוב והעברת שופר תרועה בחודש השביעי – פעם שנית, ומתי? בעשור לחודש ביום הכפורים, וזה ידוע כי לא יאמר שנית רק אם יש אחד הדומה לו לפניו, ומזה יליף כי שווים זה לזה) ומנין לשלש שלש? ת”ל והעברת שופר תרועה, שבתון זכרון תרועה, יום תרועה, וכבר תמה המבאר רנ“הו על שינוי הלשונות, מדוע בראשונה כתיב שופר תרועה, ובשניה זכרון תרועה, ובשלישית יום תרועה? אמנם תדע כי התקיעה תבוא על שלשה דברים: האחד זה שופר תרועה – על הדרור, וזהו תקיעה ביובל כי יקרא דרור אל העבדים – וכן בר”ה תורה על דרור אשר נקרא לנו מסבלות מצרים, והשניה – זה שבתון זכרון תרועה – תורה למען יזכור ה' אותנו לטוב ביום המשפט, ועיין לעיל (דף ט"ז) כדי שתעלה זכרונכם לטובה, ובמה בשופר (וכן כתב רנ"הו), והשלישית – זה יום תרועה – בא להמליך עלינו את ה' למלך, כי הוא ישפוט את בני תבל.

(וזה למדתי מדברי תהילות (פ"א) אשר אין סדרים לדעת המבארים. ע“ש, אמנם לפ”ז ימשכו על ראש הכתוב דכתיב תקעו בחודש שופר כו' כי חוק הוא לישראל לתקוע, ומפרש למה יתקעו, הראשונה כי עדות ביהוסף שמו – (זו ישראל) כי אז הסירותי מסבל שכמו גו' וזה תקיעת הדרור והשניה להמליך עלינו את ה' צבאות כי שמע עמי ואעידה בך גו' לא יהיה בך אל זר וגו' אנכי ה' אלהיך וגו‘, והשלישית להזכר לטוב כי לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע וגו’ ע"ש).

ומנין ליתן את האמור של זה בזה? – דלמא ביובל דכתיב שופר תרועה בעינן לתקוע תרועת הדרור, כי אז העבדים יוצאים לחירות, אבל בר“ה לתקוע כי הסיר ה' סבל מצרים מנין? וכן התקיעות של ר”ה להמליך עלינו את ה' ולהזכר לטוב, מנין כי גם ביובל יתקעם? ת“ל שביעי שביעי, פי' כי בכולם כתיב בחודש השביעי, בפ' אמור כתיב בחודש השביעי ג' שבתון זכרון תרועה, ובפ' בהר כתיב והעברת שופר תרועה, בחודש השביעי – תתקעו פעם שנית כאשר פי'; וכבר אמרנו דמוכח מזה, כי שווים התקיעות זו לזו, וכיון דשווים מוכח מזה כי בעינן בר”ה גם תקיעת הדרור, וביובל גם תקיעת זכרונות, כי בלא“ה לא ישוו זה לזה בתכלית, ובפ' פנחס כתיב ובחודש השביעי גו' יום תרועה יהיה לכם, משמע דבא להוסיף עוד תקיעה – על מלכות שמים – על הראשונות, ומוכח מזה כי בר”ה בעינן שלש תקיעות, ויסוב הדרש שנית להוכיח כי גם ביובל בעינן שלש תקיעות אלו, כי שביעי שביעי מורה דמשוה אותם זה לזה ואין הבדל בין ר“ה ליובל: ופריך והא מעיקרא יליף בהיקש (פי' רק על צד אחד, ר"ה מיובל) והשתא מייתי לה בגז”ש (פי' משני צדדים מיובל לר“ה ור”ה מיובל) ולמה לא יליף מתחילה בגז“ש? ומשני דה”ק אי לאו גז“ש הוה ילפינן מהיקשא, ופעם אחד ביום השביעי הביא לנו הלימוד על צד אחד, והשתא דאיתא גז”ש וידעינן כי שני פעמים שביעי שביעי כל אחד מוסיף על הראשון, הקישא לא צריך ואייתינן הכל מגז"ש.

שם ת“ל תרועה תרועה לגז”ש: מעיקרא הוכיח כי תקיעה ותרועה שני דברים נבדלים הם, ולפ“ז יקשה למה כתיב תקעתם תרועה, אשר לא שייכים יחד, והי' לנו לומר והרעותם תרועה או תקעתם תקיעה, וע”כ תקיעה ותרועה שני דברים מצומדים הם ולא יריע תרועה אם לא יהיה תקיעה לפניו (והטעם בזה לדעתי כי השמות אשר יצא משורש רוע הרוב מהם מורים שבר ויגון כמו תרועם בשבט ברזל ועיין בשרשים, וכן תרועה הביא גם להכניע את הרוח, וגם נריעה לצור ישענו, הכוונה לחרדת קודש ( עהרפ’ורכ’ט ), וכיון דתרועה באה להכניע את הרוח לכן תבוא תקיעה לפניה כי בזה יכהה ויכנה הרוח כדאמרינן בסוגיא כי מתרע באינש מלתא ברישיה גנח והדר ייליל: וגם המתרגם תרגם יום תרועה יומא יבבא כי שניהם אחד הוא) וכיון דכל תרועה כן הוא, ילפינן תרועה תרועה ממדבר דבעי תקיעה לפניה, דהא ע“כ כל תרועה בעי תקיעה לפניה, וכן ילפינן מן תרועה יתקעו דבעי תקיעה לאחריה כי לא יתאחדו זו עם זו רק אם תאמר כי אחת הנה וכנ”ל.

שם גמר עברה עברה: הנה הראשון אמר כי שנה הכתוב דלא נטעה לומר תעבירו ביד כי כל העברה משמעו מעביר ממקום למקום, לכן מביא לראיה כי ימצא עברה בתורה גם על העברת הקול ולא בעינן קרא לאסוקי דלא נטעה, דענין הפרשה מורה כי פה יתפרש העברת הקול, ועיין בפתח דבר אות ט"ז.

מסכת יומא

דף (ב' ע"א) צוה צוה: הנה כל הקרבנות לא נאמרו בלשון צוה רק בפרה אדומה לבד כתיב אשר צוה ה‘? כי לשון צוה הרוב מהם הוא גזרת האדון על העבד, ובפ’ פרה כתיב זאת חוקת התורה ואמרינן גזירה גזרתי ואין לך להרהר אחריה, לכן כתיב גבה ג“כ צוה, לא כן כל הקרבנות, נאמרו לתועלת המקריבים – (וטעם המורה ידוע ויסייע לו מן הכתוב ולא יזבחו עוד לשעירים) ולא כגזירה לכן לא נאמרו בלשון צוה, והכא כתיב כאשר עשה ביום הזה צוה ה' – במקום אחר לגזירה – לעשות ולכפר, וזה במעשה פרה כי חוק וגזירה הוא (ובזה מדוקדק מאד לשון הגמ' דאמרי מה להלן פרה אף כאן פרה, ומה כאן פרישה אף להלן פרישה, ולמה הכפיל הלשון הלא באחת סגי מה כאן פרישה, אף להלן פרישה, כי זה הוא מבקש? ולדברי א“ש כי בכח הגז”ש אין להביא רק דצוה מיירי מדבר הנאמר כחוק וגזירה וזה מעשה פרה, ואח"ז מוכיח כי בעי פרישה בפרה מפשט הכתוב גופיה) ופריך הלא גם ביוהכ”פ דכתיב צוה ומשני דזהו צוה לאחר כפרה, פי' כי משה עשה כאלו היה גזירה וחוק, אבל צוה לפני כפרה, – פי' כי עיקר המצוה נאמרה בלשון צוה לא מצינו רק בפרה לבד.

שם (ד' ע"א) נאמר כאן בתוך ונאמר להלן בתוך כו' מעיקרא סבר כי בתוך הוא סביב מכל צד כמו ועץ החיים בתוך הגן, לכן רמי קראי אהדדי דהא לא יכול לבוא אם שכן עליו הענן, ומפרש ר"י בתוך משני צדדים, כמו ויבואו בני ישראל בתוך הים, ולפי זה אם היה הענן מוקף מכל צד לא יכול לבוא ואם לא היה מוקף רק משני צדדים אז בא.

שם (ה' ע"ב) יליף פתח פתח כו' לדעת רש“י דבר אשר לא כתיבא בהאי ענינא זה אורים ותומים דלא כתיב בפ' צוואה, ואני אפונה אם מעכב בכ”מ למה לן קרא לעיכובא בחינוך ופרישה, וגם כיון דאמרינן בסוגיא וי“ו מוסיף על ענין ראשון למה לא מרבינן גם אורים ותומים דכתיב לעיל? ואף כי י”ל בדוחק אך פשטא דסוגיא נ“ל דמלתא דלא כתיב בהאי ענינא זה ישיבתו שבעת ימים בתוך פתח אוהל מועד דכתיב בפ' צו ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים ולא כתיב בפ' תצוה ומנ”ל דמעכבי דהא לא כתיבי בהאי ענינא? ומשני דילפינן פתח פתח דכתיב ואת אהרן ואת בניו תקריב אל פתח אהל מועד, ובסוף הפרשה כתיב שבעת ימים ילבשם הכהן ולפינן כי הקרבה תמידית תקריבם במשך שבעת ימים וכמו בפ' צו כתיב ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים כו' כי שבעת ימים ימצא את ידכם, ומזה נראה כי למלא חינוכו בעינן שבעת ימים תמידי בלי הפסק.

שם אתי זה זה עיין בכתוב ובביאור של רנה"ו ותמצא.

שם (כ“ד ע”א) נאמר כאן והרים כו' ע' מנחות (ע“ז ע”ב) גבי לחמי תודה דיליף תרומה תרומה והגמ' מורה סברות לכל צד, וזה ספיקת בעל האיבעיא, והפשטן מסיק כמסקנת הגמ' שם וע' בפתח דבר אות י"ב.

שם (ל“ו ע”ב) נאמר כאן כפרה כו' ועיין בדף מ' גז“ש כפרה כפרה אליבא דר”י ופה הסברא להיפך והגז“ש ומנין שבאנא כו' כו' נראה לעין דנלמד במה מצינו. דראוי להתוודות כאשר התוודה משרע”ה, וכאשר צוה גבי עגלה ערופה.

שם (מ“ד ע”ב) אתי כפרה כפרה מיוה“כפ: הטעם למה לא יהיה כל אדם בבואו לכפר כי חרפה הוא לכהן כי ישמע איש את חטאו אשר יפרט בעת הווידוי, ולא נכון כי יהיה אדם שם – ע”ד אל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו, והטעם הזה שייך גם על פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור ושעירי עבוד' כוכבי' כי לא נכון אשר ישמע אדם בהתוודות, על חטאות ראשי עם, אבל על ווידוי יחיד לא קפדה התורה.

שם (מ“ז ע”א) או דלמא יליף מלא מלא מקומצו: בויקרא (ב ב') כתיב וקמץ משם מלא קומצו, ומזה לא ברור לנו אם למעט כלי ולומר קומצו דווקא ולא כלי, או י“ל דקומצו קאי על השיעור כי השיעור יהיה מלא קומצו אבל גם בכלי יכול לקמוץ, רק מהכתוב (שם ו ח') והרים ממנו בקומצו שפיר ממעטינן כלי, כי פה לא מיירי רק במה יתרום ולא על השיעור: וזה הוא דמספקא ליה אם והרים ממנו בקומצו שונה את האמור כבר (כי שניהם מיירי בתורת המנחה) מוכח כי גם מלא קומצו משמע קומץ דווקא ולא כלי, ולפ”ז בחפינה נמי דכתיב מלא חפניו, ממעט ג“כ כלי, או דהכתוב השני משמיע לנו דין חדש אשר לא שמענו מן מלא קומצו ולפ”ז בחפינה דכתיב מלא חפניו לבד מותר בכלי (ועיין בפתח דבר אות י' בכלל הגיוני). ועד“ז מיבעי (לקמן ע"ב) למעט בין הבינים אם גם ממלא קומצו נוכל למעט בין הבינים, וה”ה מן מלא חפניו או מן בקומצו לבד. ומה דמיבעי (שם דף מ"ח) הוא ע“ד את”ל דילפינן גז“ש יש לספק עדיין כיון דשניהם עבודתם ביד, אם מקרי עבודה כמו שחיטה ויפסול מחשבה, או אע”ג דבעי יד מ“מ לא פסלה מחשבה וכן משמעות לשון הגמ', ובזה מתורץ קושית רש”י (וי“ל עוד דיליף ע”ד את“ל דיליף גז”ש, אם נוכל לחייב מן הגז“ש גם דבר שאין במשמעו, וכמ”ש בפתח דבר אות יג ע"ש).

שם (ס“ז ע”ב) נאמר כאן עור ובשר ופרש כו' ע' היטב בביאור רנה"ו ותמצא.

שם (דף עד ע"ב) נאמר כאן עינוי ונאמר להלן עינוי כו' עיין בקרבן אהרן על תורת כהנים (פרק ז' ה"ד) ועיין בפתח דבר (אות יב) ותבין.

שם (דף עז) אף מלאך המות אין רשאי לעבור בו כתיב הכא בל תלך אני שיט וכתיב התם משוט בארץ: עיין תענית (דף כא ע"ב) דשמואל גזר תעניתא אם דבר היה במדינה, גם במרחק – אם לא היה מעברא מפסיק כיון דאיכא שיירתא דאזלי מביאין את הדבר גם ממרחק, וזה כוונת הדרש פה כיון דאני שיט לא ילך בו, ולא יבואו שיירות הנהר יפסיק, ומלאך המות – זה קטב השודד – לא יעבור שם.

שם (דף פא) הגז“ש של ר”י, והגז“ש מברייתא לא מצאתי לפרש רק ע”י הדחק ומנעתי להביא ומי שיאבה למנות את חסרוני בתודה אשיבהו.

(הגז“ש בדף נ”ב ע“ב: אתי שמה שמה, דורות דורות, משמרת משמרת, שם נ”ד כתיב הבא והגביר ברית לרבים, שם ע"ו כתיב הכא איש. ימצאם המעיין בראשית העיון).

מסכת סוכה

דף (ה ע"ב) ר“ה פני פני גמר; כי לא ימצא בעברית פני על פחות מטפח, וכן כתב רש”י ז“ל בפסחים (דף ל"ז) שכן מצינו בלחם הפנים שהי' טפח ופירש”י דאין פנים פחות מטפח

(ועיין בתוי“ט מנחת פרק י”א משנה ד') וכן משמע בסוגיא דאמר גמירי אין פני כרובים פחות מטפח, ור"ה נמי משם גמר, משמע דידוע היה להם כי אין פנים פחות מטפח).

שם (יא ע"ב) מ“ט דר”י יליף לקיחה לקיחה מאגודת איזוב כתיב הכא ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' וכתיב התם ולקחתם אגודת איזוב, מה להלן באגודה אף כאן באגודה; באגודת איזוב כתיב משכו וקחו לכם צאן ושחטו וגו' ולקחתם אגודת איזוב, ומדוע לא כתיב וקחו לכם אגודת איזוב כמו בראש הכתוב? אמנם יש הבדל בין פעל הבא יחד עם הכינוי, ובין אם הפעל נפרד ובא עם מלות היחס אותי אותך לך לכם ועוד, ובדברי חכמים וחידותם הרבה להביא ראיות כי הפעל הנקשר עם הכינוי מורה על תוקף וחיבור של הפעולה ולכן דרשו רז“ל וכתבתם וקשרתם דבעי קשירה תמה, ובדקדוק אליהו מהגר”א מובא דברי הזוהר כי בפסוק אחד כתיב זכר ונקיבה בראם (בראשית ה ב) נקשר אל הכינוי; ובכתוב אחד כתיב זכר ונקיבה ברא אותם (שם א כ"ז) במלת היחס, כי בראשית הבריאה נבראו דופרצופים יחד כתיב בראם בכנוי, אבל אחר זה נבראו כל אחד בפ“ע לכן כתיב ברא אותם במלת היחס; וזה הוא הוכחת ר”י מדכתיב ולקחתם בכנוי ע“כ כיון דבעינן הלקיחה באגודה כתיב הכינוי עם הפעל להורות על תוקף הפעולה, ומזה יליף בלולב דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכפות תמרים וגו' ולא כתיב וקחו לכם משום דבעינן הלקיחה באגודה. וחכמים דאמרו לקיחה לקיחה לא גמיר, לא דפליגי איך כללא רק סברי כי לקיחה ביד אחד בלי אגודה מתקיים נמי ולקחתם, וע' תו' (לקמן לד ע"ב) ד”ה שתהא לקיחה תמה ותמצא כדברי.

שם (דף כא ע"א) יליף אוהל אוהל עמ"ש בשבת (דף כז), וגם רבנן הודו ליה בזה רק אוהל אוהל ריבה.

שם (דף כז ע"א) נאמר כאן חמשה עשר ונאמר חמשה עשר בחג המצות מה להלן לילה הראשון חובה כו‘: כאשר נראה מירושלמי, ר"א דריש תשבו שבעת ימים כל שבעה דווקא, וחכמים מביאים לראיה ממצה דכתיב ובחמשה עשר יום לחודש כו’ שבעת ימים מצות תאכלו וחוב לא הוה רק ראש הכתוב לבד, וזה בחמשה עשר, אבל סוף הכתוב שבעת ימים הוא רשות רק דלא יאכל חמץ, כן בסוכה לא היה דוקא רק ראש הכתוב זה בחמשה עשר, אבל סוף הכתוב בסוכות תשבו שבעת ימים הוא רשות רק דלא יאכל בבית, וכמו דירה אם רצה יאכל ואינו מחויב לאכול בדירתו.

שם (דף כח ע"ב) סד“א נילף ט”ו ט“ו מחג המצות. פי' דהמקשה פריך ל”ל מיעוטא תיפוק ליה דהוה מ“ע שהז”ג, ע“ז מתרץ הלא גם מצה מ”ע שהז"ג דאינו נוהגת רק בחמשה עשר ונשים חייבות (ויש לנו להשוות עוד סוכה למצה כי שניהם באים לזכור את יציאת מצרים וגם נשים היו באותו הנס) לכן בעינן קרא למעט בסוכה,

שם (דף מנ) ת“ל תשבו תשבו לגז”ש; כיון דכתיב תשבו משמע תמידית בלי הפסקה גם בלילות, וכן אמרינן במגילה (דף כא ע"א) אין ישיבה אלא לשון עכבה.

שם (דף מז) אתי יד יד: כי לא לחנם צוה הכתוב דהכהן יקח הטנא מידו דווקא. אם לא לתנופה דבעי הנפת יד דכתיב ידיו תביאנה וגו' להניף תנופה; ומשניהם אתה למד דיני תנופה.

שם (דף מט) אתי קודש קודש: בנותר כתיב ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הוא, חזינן כיון דלא יאכל וקדושתן עדיין עליהם לכן ישרפו, ומזה אתה למד ג"כ בנסכים כיון דקודש הם ואינם ראוים למאומה לבן בעי שריפה.

מסכת מגילה

דף (ב ע"ב) יליף פרזי פרזי כתיב הכא על כן היהודים הפרזים וכתיב התם לבד מערי הפרזי כו' מה להלן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון אף כאן כו‘: שני טעמים ימצאו לנו למה ישתנו בני מוקפי חומה מיושבי פרזות: טעם אחד כי הפרזות נוחות לכבוש כי אין מחסה להם, לכן צוה המן להעבירם תחת חרב ראשונה, וכאשר ימעטו מספר בני ישראל יהרגו גם את המוקפין ביום השני, וכן משמע בדברי רש“י (לקמן ה' ע"ב) ד”ה כי מספקא לי’, ולטעם זה בעינן מוקפות בשעת הגזירה ופרזות בשעת הגזירה, כי מה לנו אם היו כבר פרזות ומוקפות, זה דעת ריב"ק.

ועוד טעם שני כי בעיירות הפרזות יאספו המון רב וכמו פרזות תשב ירושלים מרוב אדם, לכן צוה המן להוליך את החרב ראשונה על העם הרב, ואח“ז ללקט גם הכנסיות הקטנות וזה במוקפין כי החומה לא יתנם להרבות דיוריה, ולטעם זה בעינן מוקפות מכבר ופרזות מכבר, כי אם היתה פרוזה ונהרו בקרבה עם רב למה נחשב למצער בעיני המן אם הקיפו חומה מקרוב: והנה בקרא כתיב על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות בה”א הידיעה, ומי יודיע לנו מי המה הפרזות הלא לא מנה את העיירות בשמותם? הן לטעם הראשון כי בימי אחשורוש תליא מלתא, ידעו מי מהמוקפות ומי מהפרזות, אך לת“ק דסובר ע”כ כטעם השני כי מוקפות מקרוב כפרזות יחשב, יקשה מי יגיד לנו מאיזה זמן נחשב למוקפין, לכן סובר דמתחלת מימות יהושע, כי אם היו מוקפות בימיו מעט המה יושביה, ואם פרזות היתה נתרבה יושביה, ובימיו היו המוקפות ידוע, ושאר העיירות אשר לא נמנו בשמותם היו פרזות דכתיב לבד מערי הפרזי, ולכן שייך שפיר הפרזי בה"א הידיעה.

שם (י“ח ע”א) אתי זכירה זכירה כתיב הכא והימים האלה נזכרים וכתיב התם כתוב זאת זכרון בספר כו‘. לעיל (יז ע"א) מפרשינן כתוב זאת, מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון, מה שכתב בנביאים, בספר, מה שכתב במגלה, כי משמע ליה דהכתוב לא נאמר על ההוה לבד אך גם על העתיד, כי כתיב ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק, והבטחה זו תמשך עד מעשה אסתר, כי אז היתה אחירת מחיית עמלק, וכן דריש והימים האלה נזכרים – פ’ נזכרים מכבר וזה הזכירה בתורה – ונעשים בכל דור כו‘. ומזה הוכיח כי בעי זכירה בספר ככתוב בתורת ה’ זכרון בספר.

שם (כ' ע"א) אתי תורה תורה: הא דבעינן משפט ביום דוקא נ“ל הטעם דאז דעת האדם צלולה, אבל הלילה לא איברי אלא לשינתא ונקל לשגות, וידוע כי במצרים בעת המלך קם ממשכבו בבוקר קרא את כתבי המשפט וחתך את הדין, כי אז שכלו בהיר (ואולי מזה דינו לבוקר משפט בירמיה כ"א) ולכן בכל מקום דכתיב תורה ובעי עיון בעינן יממא דווקא, וע”ע ביומא (מ“ב ע”ב) מנין לרבות שחיטתה וקבלת דמה שאינם כשרים אלא ביום ת“ל תורה, פשוט הי' להם כי הוראת התורה בעי יממא, ועמ”ש בסוטה (דף ז').

(הגז"ש בדף (י' ע"ב) כתיב הכא ויהי ביום השמיני, ובדף כ' כפרה כפרה ברורות למעיין),

מסכת יבמות

דף (ג' ע"א) בתו עיקר איסורה מדרשא דאמר רבא אתי הנה הנה לאיסורא אתי זמה זמה לשריפה: בכל עריות כולם הכפיל הכתוב בסוף לחזק את הקירבה, כמו ערות אשת אביך לא תגלה – ערות אביך היא, בא לקרב ולאמור כי אשת אביו מקרי ערות אביו גופיה, וכן ערות בת אשת אביך – אחותך היא לא תגלה ערותה, בא לקרבה כי בת אשת אביך אחותך יקרא, ובערות אחותך בת אביך או בת אמך לא תגלה ערותן, לא הכפיל הכתוב בסיומו, כי במה תתקרב עוד יותר דהא מזכיר אחותך בראשונה, וכן הוא בכל הפרשה ע“ש. וגבי ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן – כי ערותך הנה, איזה התקרבות הוסיף פה בסיום הכתיב, הלא ידעינן כי קרובות הנה לו וערותו יקרא? ובכתוב השני כתיב ערות אשה ובתה לא תגלה, את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה – שארה הנה זמה היא, ומשם תחזה כי בא להשוות בת בנה ובת בתה – וזה דור שני – אל אשה ובתה – זה דור ראשון, ולכן סיים הכתוב גם הדור השני שארה הנה; וכמו כן למעלה ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה – כי ערותך הנה, ג”כ מבאר כי בת בתך – וזה דור שני – כבתך יחשב, ובא לקרב דור שני לדור ראשון, ומדסיים כי בת בנו ובת בתו כבתו יחשב הלא בבתו בוודאי מוזהר כי הקטון תולה בגדול, והוה כאלו כתב בתו מפורש. וכיון דנקראו זמה לכן ישרופו, כדכתיב באש ישרופו ולא יהיה זמה בתוככם, הלא למען לבער את הזמה ישרופו.

שם (ע"ב) נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן במקום מצוה אף כאן כו‘: עליה משמע חיוב והכרח ולא ברצון – ור’ דריש לקמן עליה בע“כ – ומפרש ואשה אל אחותה לא תקח לגלות ערותה עליה בחייה, ועליה מיותר הוא, ע”כ לפרש אף במקום חיוב והכרח לא תקח וזה במקום יבום דהוא מצוה.

שם (ו' ע"ב) מה מושבות האמור להלן ב“ד אף כאן ב”ד כו'. ויתפרש כן כל העושה בו מלאכה יומת – בב“ד, אך – לא תבערו אש בכל מושבותיכם – זו ב”ד, ולמיתה.

שם (ט ע"א), ונודעה החטאת אשר חטאו עליה, רבי אומר נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת אף כאן כו':

שם יחיד ונשיא אתי מצות מצות: רבים מבני השובבים יאשמו את הקבלה דכתיב בקרא ועשו אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה, דמשמע איזה מצוה שיעברו יביאו קרבן, ובא בקבלה כי רק על מצוה שחייב כרת יביאו קרבן נגד פשט הכתוב, אמנם הבט נא השנויים בכתוב, בעדת ישראל כתיב ואם כל עדת ישראל ישגו גו' ונודעה החטאת אשר חטאו עליה, ובנשיא כתיב אשר נשיא יחטא גו‘, או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה, וביחיד כתיב ואם נפש אחת תחטא בשגגה גו’ או הודע אליו חטאתו אשר חטא, ובכהן משיח כתיב אם הכהן המשיח יחטא; הן בכולם כתיב לשון חטא בראשונה מלבד בעדת ישראל כתיב ישגו, וכן בעדת ישראל כתיב אשר חטאו עליה, אשר לא כתוב כן בכולם?

והנה בשבת (דף ס"ט) אמרינן כי גם אם הזיד בלאו ולא שגג רק בכרת חייב קרבן (כי בכל עונש כרת יש גם לאו עמו) וכבר כתב רנה“ו בויקרא כי חטא כולל בין שוגג בין מזיד ע”ש דמתרץ גם דברי רז“ל: ועתה פתח לפניך ספר ויקרא ויתפרש לך באר היטב. בראש הפרשה כתיב נפש כי תחטא בשגגה – וזה דהזיד ג”כ בשגגתו, כי תחטא הוא מזיד – מכל מצות ה' אשר לא תעשינה – זה הלאו אשר חטא והזיד בו, ועשה מאחת מהנה – כלומר ובאמת עשה מהחמורות שבמצות וזה חייבי כריתות, כי אחד ואחת שווים לכנות במו המיוחדים, וע' בדברינו ריש ברכות וזה הוא הכלל בפרשה, ועתה בא לפרוט פרטיה: אם הכהן המשיח יחטא את החטאת אשר הזכיר יביא קרבנו גו' ומספר והולך מעשה קרבנו. ואם כל עדת ישראל ישגו – מזכיר רק את שגגתן לבד. לכן כתיב – ונודעה החטאת אשר חטאו עליה, כי על החטאת אשר כבר חטאו עתה נודעה להם בשלמות, כי בראשונה לא חטאו רק בלאו ועתה נודע להם גם את הכרת – ומספר והולך מעשה קרבנותיהם; אשר נשיא יחטא גו' – מזכיר את חטאתו ראשונה וזה זדון ושגגה מעורב יחד כי שגג בכרת והזיד בלאו – או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה – ועתה נודע לו בשלימות את חטאו, ולכן לא כתיב עליה, כי עליה בא להשמיע לנו אשר בראשונה חטאו במזיד, וזה אינו צריך רק בעדת ישראל דכתיב ישגו בראשונה, אבל הכא דכתיב תחטא בשגגה מראש, וידעינן דהיה זדון עם שגגה, לא צריך עוד לעליה (ואל תשיבני יכתוב בעדת ישראל יחטא ולא מבעי עליה? כי ישגו צריך לכתוב למה דדרשינן בהוריות דאינן חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, וכיון דכתיב ישגו בעינן נמי עליה).

אמנם ידענו כי עליה בא להוסיף על חטא אשר חטאו מכבר, אכן מי יאמר כי בא להוסיף איסור כרת על זדון לאו, ומיירי מחייבי כריתות? אולי כולל איזה איסור, וידעו מקודם רק כי הוא איסור קל, ואח“ז נודע להם החומר של האיסור, כי הוא בלאו? ויליף מהכתוב ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה, ועל תיבת עליה מיגע המבאר למצוא כוונתה כי אין לה מקום לפי הפשט (וכבר שמתי אל לבי לבארה לעיל), ור' מפרש כן, ואשה אל אחותה לא קח לצרור – זה אזהרת לאו על הקדושין, לגלות ערותה עליה בחייה זה בא להוסיף כרת על הלאו אם יבעול ויגלה ערותה (ועיין בקדושין ד' נ' ע"ב בפלוגתא דאביי ורבא בקידש ובעל), ומוכח מזה כי עליה בא להוסיף איסור כרת על איסור לאו, ומשם יליף לפרש גם הכא. וכיון דפרשה אחת מורין הדברים כי מיירי באיסור כרת, יליף בגז”ש מצות מצות כי כל הפרשיות מיירי באיסור כרת, דהא הפסוק הראשון הוא כלל אחד לכולם, ואח“ז פורט והולך כהן משיח, ועדת ישראל, יחיד, ונשיא (והגז“ש מעיני מעיני אפרש אי”ה בהוריות) [ולפי זה מ”ש התו' בשבת סט ד“ה כגון: כי מאן דיליף גז”ש עליה מודה ר“י דבעי שגגת לאו ג”כ, יהיה להיפך וגם ר"ל יודה בשגגת כרת לבד סגי].

שם (יז ע"ב) יליף אחוה אחוה מבני יעקב כו' עיין בפתיחה אות י“ח וגם הכא כיון דאחים מופנה הוא ע”כ לחזק את האחוה בא, וזה אחים מן האב דווקא, וכאשר מצינו בבני יעקב דבאו להגדיל האחוה ביניהם אמרו אחים בני אבינו: אמנם אי לא כתבה התורה יחדיו ה"א דגם לרעים קורא הכתוב אחים כאשר מצינו בלוט דבא להגדיל הריעות קורא אותם אחים, זה תוכן שקלא וטריא.

שם (כ"ד) נאמר כאן יקום על שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם כו': יליף כי עיקר הקמת השם בקרא הוא, אם ינחל נחלתו כדכתיב על שם אחיהם יקראו בנחלתם, וכמ“ש רש”י במגילת רות להקים שם המת על נחלתו מתוך שאשתו יוצאת ובאה בנחלה אומרים זאת היתה אשת מחלון ושמו נזכר עליה ע"ש, וכן בכל יורש, אבל בקריאת שם לבד לא מקרי הקמת השם, הלא כמה יוסף איכא בשוקא, ובמה יזכירו שם אביו עליו.

שם (נ"ט) סד“א נילף אלמנה אלמנה מתמר כו'. כי אולי לא הונח שם אלמנה רק מן הנשואין דהיה הקשר חזק ונגדע, אבל מן האירוסין דלא היה הקשר חזק – דאינה יורשה ולא מטמא לה – ס”ד דלא תקרא אלמנה. וע"ע בכתובות (דף י' ע"ב) מאי אלמנה על שם מנה, אלמנה מן האירוסין מאי איכא למימר? איידי דהא קרי אלמנה, קרי לה נמי אלמנה,

שם (ס' ע"א) סד“א ניליף בתולה בתולה כו' עיין לקמן (ס“א ע”ב) אין נערה אלא בתולה כו', וע”ע בכתובות (דף ט') כי בוגרת, או דפתחה פתוח או דאין לה דמים, וס"ד דזה לא תקרא בתולה.

שם (דף ע' ע"א) מנין לערל שאינו אוכל בתרומה נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה, מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו; ומסקינן כי תושב ושכיר לא לבד דמופנה הוא אך נהפוך הוא כי תושב ושכיר אוכלים את הפסח, והפנאה זו תלמדנו כי הכתוב נמשך אלפניו דכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו, רק תושב ושכיר – הערלים – לא יאכלו, וכן כתבו התו' בכתובות (דף ל“ח ע”ב) בשם ר“ת כי מיירי בתושב ושכיר ערלים ופטורים מן הפסח בשביל הערלה, ובפרט לדברי המכלתא שהביא התו' דמיירי בתושב ושכיר כנענים גם אם ימולו לא מהני כדאמרינן בסיגיא: ופסח גופה לא צריך דהא כתיב ביה מפורש דערלה פוסלת בו, וע”כ לגלות על כל המקומות שבתורה דכתיב תושב ושכיר דערלה פוסלת בהם, ועיין בפתח דבר אות כ‘, וקושית הגמ’ מאי ראית יתפרש כאשר פי' התו' בעירובין (ל“ע ע”ב).

שם (דף ע ע"ב) ת“ל אז אז לגז”ש: בקרא כתיב כל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו גו', משמע לכן תמול למקנת כסף קודם אכילה, וכן לגר קודם עשיה כי כל ערל לא יאכל בו, הלא נראה כי ערלה פוסלת בין באכילה בין בעשיה.

שם (דף עד ע"א) נאמר ממנו במעשר כו' אולי כיון דשניהם טעונים ביעור אחר זמנם יש להשוותם גם בזה כי ערל אסור, ואע“ג דיש פרכא מ”מ אין משיבין על הפנאה, ועיין לעיל (דף עג ע"א) וע"ע בפתח דבר מאמר רביעי.

שם (עה ע"ב) נאמר לא יבוא פצוע דכא כו': יליף מדסמכו זה לזה ועיין בפתח דבר אות י"א.

שם (עח ע"ב) ממזרת לאחר עשרה דורות מותרת יליף עשירי עשירי מעמוני ומואבי כו‘: בקרא כתיב לא יבוא ממזר בקהל ה’ גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה‘: לא יבוא עמוני בקהל ה’ גם דור עשירי לא יבואו להם בקהל ה' עד עולם, וסיום הכתוב עד עולם ע“כ קאי בין על ממזר בין על עמון ומואב (דאי קאי רק על עמון ומואב למה לא פרשה התורה בממזר להיתר, דהא לפעמים דור עשירי כולל לעולם) וכיון דעד עולם כולל שניהם יחד יליף כי גם שניהם שווים בזה דרש זכרים אסורים אבל נקיבות מותרות. אמנם זה לא מצי קאי רק למ”ד דון מינה ומינה, אבל למ"ד דון מינה ואוקי באתרא לא נוכל להוסיף השוואה חדשה ביניהם, וכן מורין דברי הספרי.

שם אתי פני פני, עיין נו“ב מ”ת חלק או"ח ביאר על ענין השכינה ותבין פה.

שם (דף פו) ת“ל לא תוכל לאכול שעריך כו' אולי מכנה למעשר עני בלשון בשעריך כי דרך העניים לשבת בשער, ומעשר דגנך הכתוב בקרא כולל כל המעשרות, וכן מדריש בספרי על הכתוב והנחת בשעריך ע”ש.

שם (קא ע"א) נאמר ברכה למטה כו': נראה דיליף מסברא כי לא תמיר כבוד אב מכבוד המקום, ואם משתף שני לברכתו לא נחשב לבושת כ"כ, כי לא נודע על מי יסוב עיקר ברכתו.

(הגז“ש אשר לא פורשו הנה: בדף נ”ד אתי דודו, שם נ“ה אתי קיחה קיחה, אתי ביאה ביאה, שם ע”ז, כתיב הכא הנמצאות, שם ק“ט ע”ב אתי רדיפה, כי מצויות הנה לכל מעיין).

מסכת כתובות

דף (כט ע"ב) לגז“ש כו': מדכתיב דישלם כמוהר הבתולות ולא פירש כמה ומה הוא המוהר? וכן באונס דכתיב ישלם חמשים כסף ולא פירש איזה מטבע? ומשניהם אתה למד כי מוהר הבתולות הוא חמשים האמור באונס, וחמשים כסף הוא שקלים; וע”ע מ“ש לקמן ל”ח ותבין כי בתולה הכתובה, תורה על לימוד זה.

שם (ל ע"א) נאמר אסון בידי אדם ונאמר אסון בידי שמים כו' לקמן (דף לה) מפרשינן ולא יהיה אסון בנוגף דאין לו משפט מות ישלם ואם יהיה אסון בנוגף פטור מן התשלומין, ואסן זה יליף דאינו כולל דווקא מיתה הבאה בידי אדם רק גם מקרה ופגע בידי שמים, כמו בגרמא דפטור בידי אדם וחייב בידי שמים.

שם (לג ע"ב) כתיב הכא תחת אשר ענה וכתיב התם עין תחת עין מה התם ממונא משלם מלקא לא לקי אף כאן כו‘. בשלש לשונות בא הכתוב ליתן טעם על העונש: פעמים בלשון על דבר. וסקלתם באבנים ומתו את הנערה על דבר אשר לא צעקה בעיר ואת האיש על דבר אשר עינה את אשת רעהו (דברים כ"ב): לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’ גו' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם – ופעמיים בא בלשון כי, כמו וענשו אותו מאה כסף כי הוציא שם רע (שם) ואם אמת היה הדבר גו' וסקלוה כי נבלה עשתה בישראל – ופעמים בא בלשון תחת – כמו ונתן לאבי הנערה חמשים כסף תחת אשר ענה, ושלחתה לנפשה לא תתעמר בה תחת אשר עניתה (שם כ"א): והנה על דבר בא בנתינת טעם אל המענים, כי תשאל למה תעניש אותו תהיה התשובה על דבר זה בשביל הסיבה הזאת אשר הסב על נפשו. ואם יבוא לתת טעם על הנענש למה יקבל העונש שייך התשובה בלשון כי, כי הוציא שם רע, כי נבלה עשתה: ונתינת טעם של תחת הוא אשר חקרינן פה, ומפרשינן כי למלאות ההיזק בא בעונש זה וכמו עין תחת עין מפרשינן ממון, כי בכסף תשלומין אשר יקבל בזה ישלים לו חסרונו, אבל אם ידקר גם עין המזיק לא ישולם לו הזיקו, ומה ירוח לו אם גם המזיק יסבל עונשו – ואם לענוש את המזיק בא הכתוב, לא שייך לשון תחת לשון כי, והיה לו לכתוב עין כי שחת עין – כי תחת אשר ענה, כיון דנתנה התורה הטעם בלשון תחת ע“כ תשלומין הוא כי בזה ישולם עניה, אבל אם להלקות בא הכתוב לא שייך רק נתינת טעם של כי, קצרתי: וע”ע מ“ס בב”ק (דף פ"ד).

שם (לא ע"א) נאמר כאן אשר לא אורשׂה ונאמר להלן אשר לא אורשׂה כו‘. כיון דמופנה הוא ע"כ בא לתת טעם למה ישלם לה חמשים כסף או שקלים כמוהר הבתולות, משום דהפסיד לה כתובתה אשר לקחה בנשואיה – חמשים שקלים, ועתה עשה אותה בעולה והפסידה כתובתה, כי אין כתובה לבעולה, ומשתי המקומות כאחד תלמוד סך כתובתה חמשים שקלים (ועיין ברא“ש פ”ק דף י') והא דאמר הגמ’ לא אתי גז“ש ומפקי לי' מפשטיה לגמריה, א”ש כפשוטו, דאף כי תאמר דבא לתת טעם בזה כי הפסיד כתובתה, מ"מ לא נעתיק ממשמעותה הא אורשׂה כו'.

שם (דף מה ע"ב) גמר פתח מפתח ופתח משער ושער משעריך: כיין לעיל מ“ד בתוס' ד”ה אין לה פתח דמקשי למ“ד בעינן קרא כדכתיב, מדוע בעיר שרובה כנענים סוקלין על פתח ב”ד ולא פטרינן לה לגמרי דהא אין לה פתח? ותירץ כי בעיר שרוב כו' ע“כ פתח ב”ד מקרי שעריך: וזה ילפינן פה בקרא כתיב פתח בית אביה תוכל לכנות גם בשם שער, דפתח איקרי שער, כדכתיב ומסך פתח שער החצר, לכן אם אין לה פתח בית אב מקרי הפתח שער העיר.

שם (דף מו ע"א) למדנו יסרו כו' המעיין ימצא בנקל.

שם אתי שימה שימה: בקרא כתיב ושם לה עלילות דברים, הנה ושם לה משמע דבר ברור ואמת, כמו שם שם לו חוק ומשפט. ועלילה משמע דבר אשר אין שורש לו והיה לו לומר והתעולל עליה עלילה לאמור גו', אכן אם תאמר כי היו עדים בדבר שניהם צדקו יחדיו דהוא שם לה את העלילה לדבר ברור, רק ר“י דורש ושם לה כי הוא שם לה את העלילה, ואם יש עדים בדבר הלא העדים שמו את העלילה, לכן מפרש ושם מלשון ולא תשימון דשכרם בכסף א”כ הוא הפועל ע"י העדים לשום את העלילה כדבר ברור.

שם (דף קיא ע"א) כתיב הכא וכפר אדמתו עמו וכתיב הכא מזבח אדמה תעשה לי כו‘: הרמב“ם פ”ה מהל’ מלכים ה“א כתב, וכן הקבור בה נתכפר בה, וכאלו המקום שהוא בו מזבח כפרה שנאמר וכפר אדמתו עמו כו', וזה ג”כ כוונת רז"ל אר מהם נחצב המאמר הזה.

שם כתיב הכא לעם עליה וכתיב התם שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור: יסוד הדרש של עם החמור עם הדומה לחמור מוצק ע"פ מה שהבדילו רבים בין עם לאת, כי עם בא לחבר שני דברים הדומים זה לזה ביחס העיקר אל העיקר ומלת את בא לחבר דבר לחבירו כמו הטפל אל העיקר, ומהראוי היה לכתוב פה שבו לכם פה את החמור כי איזה התדמות יש בין העבד ובין החמור, רק דהוא עם הדומה לחמור שוים יחד לכן כתיב עם (ועין בנזיר דף מה עמו עמו במחיצתו כו' כי טוב לו עמך דרשינן עמך במאכל כו' ועיין תוס' ערכין דף לו ע"ב, וזה דעם בא לחבר דברים דומים בתכלית) וכן מקרי עם חבורת אנשים יחד אם דומים זה לזה כי עובדים למלך אחד וגרים במדינה אחת או מכירים דת אחד, כי עם ועם שווים (וכן כתב הכתב והקבלה פ' משפטים על פסוק לעם נכרי) ולכן דריש נותן לעם עליה, לעם המיוחדים לעבודת הארץ –

מסכת קדושין

דף (ב' ע"א) גמר קיחה קיחה משדה עפרון: הנה מה שתלה הכתוב הקיחה באיש לבד, – דכתיב כי יקח, ולא כתיב בלשון אשר הפעולה תהיה לשניהם דהא בעינן רצון שניהם יחד (ותירוץ של הגמ' שם ע:ב משום דדרכו של איש כו' לא שייך רק למה לא כתיב כי תקח כו' לתלות הלקיחה רק באשה אבל לתלות בשניהם שוה וכפי האמת עדיין יקשה) וזה מורה כי קיחה הוא בכסף והכסף בעינן דווקא דהוא יתן ולא היא כדאמרינן לקמן (ד' ע"ב) ולכן תלא רחמנא הקיחה בבעל, וכן אמרינן לקמן (דף ט' ע"א) כי יקח בבעל תלה רחמנא דהוא יתן; ולכן איפוא ימצא כי קיחה בכסף מצינו כסף השדה קח ממני. זה הוא כוונת הגז“ש (וע“ש בפירוש החזקוני ויחזק לך ראיית רז”ל) וכן משמע מלשון הברייתא לקמן (ד' ע"ב) ע”ש.

שם (י“א ע”ב) התם נמי כסף כסף יליף ממעשר: עיין ברש“י, וכן בבכורות איתא סוגיא זו ומסיק יליף קודש קודש ממעשר, ועיין גם שם ברש”י ותבין כי זה רק מה מצינו הוא.

שם (י“ד ע”ב) יליף שכיר שכיר: הנה אם נאמר דבעינן משיכה או חזקה זה דווקא אם קונהו לגופו, אבל כיון דשכיר הוא ואינו קנוי לגופו גם קנין כסף מהני (ואע“ג דרבא אמר לקמן ט”ז זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי, זה דווקא לענין לצאת במחילה ולא לשאר דברים כמ“ש התו' ב”מ דף צ“ט ע,א ד”ה דלא ע"ש). ומזה ילפינן ג“כ לקמן לענין הענקה וכדומה; וכיון דפרשה התורה לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך, הכוונה אע”ג דרק שכיר הוא לך מ“מ עבדך משנה – יומם וליל, ולכן צריך אתה להעניקו ולשלחו לחפשי כו' א”כ כל שכיר אשר יעבדך משנה דין אחד לו. וכן ילפינן לקמן (דף כ' ע"א) דאם השביח השביח לנפשו כיון דלא קני ליה לגופיה, ובדף כ“א מיבעי דיהיה נגאל בקרובים: גם כיון דשכיר הוא ראוי להקל בו ע”ש.

שם (י“ג ע”א) יליף ריקם ריקם מבכור; כיון דכתיב ולא תשלחנו ריקם ולא פירש כמה, ילפינן מן המפורש כי בחמשה סלעים לא יקרא ריקם, אע“ג דהך ריקם גבי ראיה כתיב, אכן לקמן (דף כ"ט) דרשינן את בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם אם לא פדיתם את בכורכם, – וא”ש למה ערבם הכתוב יחד – וא“כ קאי ריקם על בכור ג”כ.

שם יליף נתינה נתינה כו': אולי דרש תתן לו כפי שיווי שלו, וזה הוא דשקלינן וטרינן בסוגיא, אם שיימינן השיווי שלו לפי האדון וזה שלשים שקלים, כי לאדון אין חילוק בין עבד כנעני לעבד עברי – וגם עבד כנעני יקר הוא לו – או כפי השיווי של בן חורין גבי ערכין (ובזה א“ש למה ישתנה נתינה זה מכל נתינות שבתורה דהוא רק פרוטה וע' תו' פסחים ל”ב ע"ב, דהכא שאני כיון דכתיב תתן לו).

שם ר"ש מיכה מיכה גמר, הנה הוא מכר נפשו כי מך הוא, לכן ראוי להעניק לו עד כי לא יחשב למך וזה חמשים סלעים.

ודע דאמרינן בפאה (פ“ח מ”ה) כל מי שיש לו מאתים זוז לא יטול מן הצדקה, והמפרשים נלאו למצוא טעם על הקצבה של מאתים זוז, ולדברינו הן הנה הנאמרים למשה בסיני כי עד חמישים סלעים יחשב למך, וחמשים סלעים המה מאתים זוז, וזה א“ש לכל התנאים כי לא פליגי רק איזה גז”ש שנלמוד, אבל המשמעות בערכין גופה הכל מודים.

שם (כ' ע"ב) גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר: מספקא ליה אם דווקא כדי גאולתו משמע גאולה שלימה אבל גאולתו לבד אין הכרע, ולפ"ז לחומרא לא אמרינן, או דגם גאולתו לבד משמע גאולה שלימה, וכן יתפרש האבעיא שניה.

שם (כ“ד ע”ב) יליף שילוח שילוח מאשה: כי בכ“מ כתיב בעבד יצא לחפשי והנה כתיב לחפשי ישלחנו בלשון שילוח ע”כ בעינן דהאדון ישלחנו בזה בשטר וכמו באשה משלחה בגט כריתות, אבל היכא דיוצא בלי שטר כתיב יצא לחפשי: ור“מ סובר כיון דכתיב לחפשי קודם ישלחנו מקרי חפשי גם אם לא ישלחו, וכמ”ש הכתב והקבלה פ' וירא ד"ה בן לשרה, דדרך הלשון להקדים את העיקר ולאחר את הטפל, וכן איתא לקמן (כ“ו ע”א) מדכתיב יקנו בכסף, משמע דעיקר קנין הוא בשטר וכסף יחשב לטפל, אבל אם קנין כסף היה העיקר צריך לכתוב בכסף יקנו, וכן אמרינן בתענית (דף י“ז ע”א) דאי הוה כתיב לא ישלחו פרע, הוה אמרינן דלא לירבי כלל אבל מכתיב פרע לא ישלחו אמרינן פרע ליהוי שלוחי הוא דלא משלחי.

שם (ל“ג ע”ב) ר’א פני פני גמר: כל נדון יבין הכוונה.

שם (ל“ה ע”ב) יליף פאת פאת מבני אהרן: שם ל“ו דגמר קרחה מבני אהרן, אביי סובר כי לא לחנם שנה הכתוב את הלאווים אלו גבי כהנים אחרי אשר גם ישראלים מצווים על זה, וע”כ למנות לפטור את הכהנת כי נמשך על המיעוט של בני אהרן ולא בנות אהרן, והמקשה פריך ל“ל מיליף גז”ש ניליף מק“ו? (וכן פירש בספר עצמות יוסף קושית הגמ' נישתוק קרא מניה ע"ש) ומשני דזה אין הוכחה, למה שנה הכתוב גבי כהנים, דבעינן לגילוח שיש בו השחתה ולחייב על קרחת של כל הראש, אמנם יש עוד ייתור בקרא דלכתוב את שבזקנך כו' וע”כ בא למעט נשים ולהשוותן זה לזה.

שם (ל“ו ע”א) דיליף בין עיניכם מתפילין: רבא סובר למה פרט הכתוב דלא יקרחו בין עיניכם דווקא, הלא בכל הראש אסור לקרוח, וע“כ למעט את הנשים בא כי אין דרך לאשה לשאת שמה אות, כי תעדה שמה את כליה להתקשט בפני בעלה, וגם ידוע כי בימיהם הלכו הנשים עטופי ראש למען לא יתבוננו אנשים עליהם, וכמו דפטרה התורה לאשה מתפילין דהוא לאות בין עיניכם, אמנם אביי חולק עליו וסובר כי בין עיניכם האמור בקרחה הוא להורות על בית עיניכם האמור בתפילין כי הוא בגובה של הראש, יען דשם דרך לקרוח ולישא אות ומזה ידעינן גם בתפילין אבל לפטור נשים לא ידעינן, ומתורץ היטה קושית התו' ד”ה תפילין.

שם (ע"ב) אתי כף כף מסוטה: כי לא לחנם צוה הכתוב להניח על הכף. אם לא לתנופה.

שם (נ“א ע”ב) גמר קודש קודש ממעשר עמ“ש לעיל י”א.

שם (ע"ז) נאמר כאן לא יחלל זרעו בעמיו ונאמר להלן לא יטמא בעל בעמיו כו‘: כמו התם הפירוש בעמיו הכהנים אבל הנקיבות לא מקרי בעמיו (וע“ע לעיל ל”ה ע“ב ת”ל כי עם קדוש כו' ובחולין קט“ו ובשבת דף ס”ב) כן לא יחלל זרעו בעמיו הכהנים דווקא, רק מדכתיב זרעו ולא בניו ע"כ כולל גם נשים לכן הגמ’ מרבי מצד הריבוי וממעט מצד הגז"ש (ואע“ג דדרשינן בעל בעמיו לאפוקי מת מצוה מ”מ קרא מפשטיה לא מפקינן כי עמיו כהנים הוא).

שם (ע"ב) נאמר כאן זונה כו' עיין בפתח דבר אות י"ט ותבין.

(הגז“ש המבוארות מעצמן הנה, בדף כ”ט נילף בכור בכור, שם ל' ע“ב נאמר כבד, שם ל”ד נילף חמשה עשר (ועמ“ש בסוכה כ”ח) שם מ' אתי רדיפה, שם ס“ה כתיב הכא ונספחו: ובנדרים הגז”ש בדף כ“ב ע”א חדלה חדלה).

מסכת נזיר

דף (מ“ו ע”א) כתיב הכא ואחר ישתה הנזיר יין וכתיב התם אחר התגלחו את נזרו כו': הנה לא פריך מ“ט דר”א דבעי אחר מעשה כולן כי זה מפורש, אחרי דבסוף הפרשה כתיב ואחר ישתה הנזיר יין משמע אם יכלה כל מעשיהו, וכן מפורש בספרי; לכן פריך רק מ“ט דרבנן דמפרשי הפך הכוונה, ומתרצי דיש ראיה מקרא אשר בהתגלחו לבד סר נזרו ממנו דכתיב אחר התגלחו את נזרו, ולפ”ז ואחר ישתה יין ליכא לפרש אחר מעשה כולן, רק בסור נזרו ממנו ישתה יין וזה אחר מעשה יחידי, ופריך אימא עד דאיכא תרווייהו? ומשני דא“כ גז”ש מאי אהני ליה, דזה ידעינן מן אחר התגלחו נזרו לבד, ואחר ישתה הנזיר יין ל“ל, ע”כ לרבות כי גם אחר מעשה יחידי מותר.

שם (מ"ח) מה ת“ל אמו בכ”ג מופנה להקיש ולדון הימנו גז“ש, עמ”ש בפתח דבר אות י"ט וכן מורה הלשון של להקיש.

שם (ס“ו ע”א) נאמר בשמשון ומורה וכו'. מבוארת לעין.

מסכת סוטה

דף (ז') אתי תורה תורה: תורה מקרי דבר ברור בלי ספק וזה מפי סנהדרין גדולה דאין ספק עוד אחרי דבריהם, משא“כ דברי ב”ד של כ"ג: ועיין בפתח דבר אות י'.

שם (ט“ז ע”ב) שינה הכתוב במשמעו לדון הימנו גז“ש כו': כיון דיש הוכחה בכתוב להשוותם מקרי כמו מופנה, ונכנס תחת אופני הגז”ש המנויות בפתח דבר באות י"ט.

שם (ל“ד ע”ב) מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של א“י כתיב הכא ויחפרו לנו את הארץ וכתיב התם וחפרה הלבנה: הנה ענינים שונים למו, חפר הראשון הוא מענין חיפוש ובדיקה, והשני הוא מענין חרפה ובושה; אמנם רז”ל התאחדו אותם ע“פ מ”ש בפתח דבר אות ט' בשם הרמב“ם ע”ש, ולכן אם ילך אדם לתור את הארץ כפי מה שהיא בתכונתה נופל תחת שורש תור – לתור את הארץ, אבל ההולך לבדוק ולחפש את חרפת הארץ ויבקש רק את קלונה יאמר, ויחפור, כי שוה הוא עם חרפה.

ובזה תבין השינוי בתורה, למה בשלח לך לא תמצא רק לשון ויתורו, ובמשנה תורה תמצא רק לשון ויחפרו, כי משה שלח את המרגלים רק לתור את ערך הארץ כפי מה שהיא, והמרגלים גם בשובם לרגל הצפינו ערמתם ואמרו כי שבו מתור הארץ, אכן במשנה תורה כאשר הגיד למו פשעם לא כסה על זדונם ואמר כי רק לחפור את הארץ אביתם, ולא לדעת את ערכה.

שם (מ“ו ע”ב) שאני פרה דילפי עול עול מעגלה ערופה: בשביל שני דברים נוכל לומר למה פסלה רחמנא עול, או משום דמכחיש את בשרה בעבודתה ויחשב כמוס, או בשביל דנתחללה בעבודתה דעשה בה מעשה חול, ולכן בתחילה כאשר יליף בק“ו דמומים יפסלו בעגלה ולא רצה למילף דבר חדש רק לאחוז בטעם הראשון, ולכלול מומים בתוך עול הכתוב בקרא, ומתרץ דמיעט רחמנא בה, וא”כ הטעם דפסלה רחמנא עול, ע“כ בשביל הטעם השני כי נתחללה מקדושתה ולא בשביל מומים: ופריך דלמא עול הכתוב בפרה הוא בשביל מומים ועול הכתיב בעגלה הוא בשביל החילול, ויהיה הנ”מ בעול דלא מכחיש את בשרה, בעגלה יפסול ובפרה כשר או לענין שאר דברים דלאו עול הוא, אלמה תניא הניח עודה של שקין פסלה? ומשני דיליף עול עול מעגלה ערופה, כי הכל קרי עול והאיסור בשביל חילול, ופריך עגלה נמי תיתי עול עול מפרה ויפסול גם משום מומים כמו בפרה? ונשני דהא מיעט רחמנא בה, זה הוא תוכן הסוגיא.

(הגז“ש אשר לא ביארתי הנה: בדף ד' כתיב הכל תועבת ה' כו‘, שם ה’ כתיב הכא ורמי הקומה גדועים, שם ט' כתיב הכא לפעמו, שם י' כתיב הכא ולא יסף עוד לדעתה, שם י”ב ע“א כתיב הכא ותרא אותו כי טוב, שם י”ג כתיב הכא וימת שם משה, שם י“ד כתיב הכא ולא ידע איש את קבורתו, שם ט”ו גמר כלי כלי, שם ל“א נאמר ירא אלהים, שם ל”ב שנאמר הלא המה בעבר הירדן, שם ל“ה ע”ב ואתי באר באר, שם מ“ב כתיב הכא כי עדת חנף, שם מ”ד שנאמר נס ישראל, שם גמר זקני זקני, שם מ"ו גמר טריפה, כי מבוארות הנה).

מסכת בבא קמא

דף (ה' ע"א) אתי תחת נתינה ישלם כסף דמשלם ממיטב; תוכן הגז“ש כי אם ישלם ממיטב אז נקרא תשלומין מעליא כי הניזק לא יפסיד מאומה אם יאבה למכור דקפצי עליו זביני, לא כן בזיבורית לא מקרי תשלומין מעליא, ואף דשוה הוא בתכלית מ”מ אם יאבה למכור צריך להוזיל במכירתו, וזה ידוע בכמה מקומות: ומזה ילפינן כל היכא דכתיב תחת משמע דישלם את ההיזק ולא יגרע, וכמו דדרשינן (לקמן ס“ז ע”ב) יכול אם גנב שור שוה מנה ישלם תחתיו נגידים ת“ל תחת השור כי תחת משמע דישוה יחד בלי שום גירעון עם הראשון, ולכן כל היכא דכתיב תחת בעינן מיטב וזה תשלומין מעליא דלא יחסר, וכן בכ”מ דכתיב נתינה משמע נתינה מעליא וכמ“ש התו' בפסחים (ל“ב ע”ב) ד”ה ואין נתינה כי כל נתינה אשר קאי על תשלומין בעינן נתינה חשובה, ועל כסף אין צריך ביאור, עיין לקמן דף (ז' ע"ב) ותמצא. וגם ישלם משמע כי ישלים לו את ההיזק בלי חסרון לכן בעינן מיטב דווקא.

וכאשר בינותי בכתובים מצאתי כי שלם נאמר אם ישלים את ההיזק בלי חסרון עוד, כמו שלם ישלם שור תחת השור וכן מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם וכדומה, לא כן נתן, אף דבעינן הנתינה ממיטב מ“מ לא השלים בזה החסרון, כמו כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו גבי עבד, הלא גם אם שוה אלף זוז אינו נותן לו רק שלשים שקלים, וכן רק שבתו יתן אינו נותן לו רק כאלו היה שומר קישואים אף דיכול להיות כי הרויח יותר, ועמ”ש בפני יהושע על בבא קמא דף (פ“ה ע”ב), וכן וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה וגו' ונתן בפלילים, כי גם אם ירבה בתשלומין לא ישלים לו את היזקו כי הוא אבד את צאצאיו; והנה לקמן דף י' דרשינן ומכה נפש בהמה ישלמנה, אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה, לא יהפוך את הנקודות רק הכל אחד הוא כי לא יקרא ישלם אלא אם הוא משלים את ההיזק; ובזה מתורץ שם היטב קושית התו' למה לא דרשינן בעל הבור ישלם ג“כ על פחת נבילה כמו ישלימנה? אמנם ישלימנה קאי על הבהמה הניזקת דישלים את חסרונה, הלא נחשב ג”כ הנבילה בחשבון התשלומין רק המזיק ישלימנה לא כן גבי בעל הבור קאי ישלם על בעל הבור בעינן דישלים את כל ההיזק בלי שום גרעון כלל ועיין.

שם (נ“ד ע”ב) לפריקה יליף חמור חמור משבת כו‘; בדברות הראשונות כתוב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך וגו’ כולל כל המינים תחת שם בהמה, ובדברות האחרונות כתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך, פורט אותם למיניהם – השור והחמור? והטעם בזה נ“ל כי בדברות הראשונות נאמר זכור את יום השבת לקדשו, ומפרש במה תקדשו כי לא תעשה כל מלאכה אתה וכל אשר סביבותיך, א”כ עיקר האזהרה לבעליו נאמרה ולא על המינים כי המה ישבותו, לכן נאמר דרך כלל בהמתך, ומה לו לפרוט את המינים כיון דלא עליהים באה האזהרה: לא כן דברות האחרונות נאמרה בלשון שמור את יום השבת לקדשו הכוונה דתשמור קדושתו ולא תחללו במלאכה – וכמו דאמרו רז“ל שמור זו ל”ת זכור זו מ“ע – וכיון דאזהרה זו על שביתת שבת ממלאכה קאי, לכן מזהיר על כל המין בפרט כי לכל אחד יש מלאכה בפ”ע, השור לעול ולחרישה והחמור למשא, ופירט כי כל מין ישבות ממלאכה המיוחדת לו כי דרך הכתוב לדבר בהוה (תדע דהא השור אסור גם לישא משא והחמור לחרישה כאשר מוכח מדברות הראשונות דכללם יחד וע"כ משום דדרך הכתוב לדבר בהווה) ומזה ילפינן בחסימה דכתיב לא תחסום שור בדישו אינו באה האזהרה על שור דווקא רק על כל מין, אך הכתיב דבר בהווה דדרך לדוש בשור וכן לא תחרוש בשור מזכיר את השור כי דרך חרישה הוא בשור וה“ה לכל המינים, וכן גבי פריקה דכתיב כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו זכר את החמור כי דרך חמור הוא למשא וה”ה כל המינים, כי דרך הכתוב לדבר בהוה וכאשר מוכח משבת, וזה הוא כוונת הגז“ש לקמן ס”ז ובכריתות דף ד' ע"ש. (ובהמתך יתפרש בפשיטות) ובזה תכוון דברי המשנה עם דברי הגמ' אשר בלעדי זה סותרין זה לזה כאשר יראה הרואה.

ואתה תחזה כי בדברות האחרונות סיים למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, ובדברות הראשונות לא סיים כן? וגם בדברות האחרונות כתיב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך וגו‘, ובדברות הראשונות כתוב הטעם כי ששת ימיך עשה ה’ את השמים ואת הארץ וגו' על כן ברך את יום השבת ויקדשהו? כי בדברות הראשונות דלא נאמרה האזהרה רק על האדון דהוא יקדש את השבת לא שייך רק הטעם כי גם ה' נח ביום השביעי לכן גם אתה תנוח, אבל דברות האחרונות, דבאה האזהרה על העבדים ואמהות כי גם המה ישבותו למענם שייך ג“כ למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, כי גם המה ישבותו וישמרו את השבת, ובא הכתוב אח”ז לאמר כי לא ירע בעיניך למה ישבתו ויפרעו ממלאכה כי זכור נא אשר גם אתה היית עבד במצרים וידעת את נפש העבד (וכן דרך הכתוב לסיים בכמה מצות כמו גבי הענקה וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלהיך על כן אנכי מצווך את הדבר הזה היום), וה' הוציאך ביד חזקה לכן צוך כי תשמור את יום השבת עם כל אשר סביבותיך; ולפ"ז שתי הדברות בדבור אחד נאמרו, דגם הטעם אשר בשניהם לא יסתרו זה את זה, כי האזהרה על האדון לקדש את השבת שייך הטעם משבת־ בראשית, אבל גם כי העבדים ישבותו זכר את יציאת מצרים –

שם (נ"ה) אתי למינהו למינהו: יליף כיון דיצרם היוצר מין ומין בפ"ע אין האדם רשאי לערבם וכאשר מצינו במינים דיבשה.

שם (סד ע"ב) ונקרב בעל הבית אל האלהים לשבועה, אתה אומר לשבועה או אינו אלא לדין: נאמרה שליחת יד למטה ונאמר שליחת יד למעלה, מה להלן לשבועה אף כאן לשבועה, המעיין בפירש“י ובמפרשים מלבד כי לא ימלט מרוב לחץ ודחק, עוד ימצא קושיות אשר אין להשיב עליהן ולכן בחרתי לי דרך אחרת לפרש את הכתוב ע”פ סוגית הגמ' (וע' במכלתא).

בקרא כתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש, זה כלל כי נגנבה בלי ספק, ועתה יחל לפרוט – אם ימצא הגנב; דנודע לנו מי גנב, או איש אחר, או הוא לבדו וכמחלוקת הברייתות, ישלם שנים, ואם לא ימצא הגנב – ועתה תפול השאלה מי גנב? דהא בא מראש בכללא דנגנב, וע“כ תתפרש דגם עתה בא לפרט יותר את הכלל האמור מקודם כי יחשוד אותו אשר הוא לבד גנב, ובא בכתוב לגזור המשפט כי מקודם יקרב לשבועה, אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, וזה חיוב השבועה מקודם פן שמש עמהם ואח”ז כתיב המשפט על כל אבידה אשר יאמר כי הוא זה, פי' אם מקבל הפקדון יעמוד במרדו ויאמר דנאבד, אך עדים יגידו כחשו על פניו ויאמרו כי הוא זה כי בידו הוא, ואז “עד האלהים יבוא דבר שניהם” לשמוע מה בפיו ומה יענה? “אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו” אם הדיינים ירשיעון אותו ישלם שנים (כי הרבה פעמים בא אשר במקום אם), זה הדרך הראשון בפירוש הכתוב לפרש ונקרב בעה"ב לשבועה.

ועתה נבוא אל הדרך השני; או אינו אלא לדין, ויהיה הפירוש של “אם לא ימצא הגנב” כן, כיון דלא נודע מי גנב ועתה יחקרו וידרשו להוציא את האמת, ויעשו כן " ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ידונו הדיינים ויחקרו אולי הוא שלח ידו לגנוב חפץ רעהו (כי מלאכה וחפץ אחד הוא עיין שרש לאך באוה"ש) אז “על כל דבר פשע וגו' אשר יאמר כי הוא זה” כי יוודע אשר ברשותו הוא, והוא גנב, “אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו” ויהיה הפירוש בגמרא או אינו אלא לדין, דנפרש את הכתוב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, דנחקור ונדון אולי הוא לבדו גנב ולא על השימוש ששימש בו, לכן יליף כמו גבי שומר זכר דכתיב אם לא שלח ידו יתפרש ע“כ שילוח יד לתשמיש, וישבע אם לא שמש בו, כי לא יתפרש על הגניבה, דהא לא מיירי שם מגניבה כלל דכתיב שמה ונשבר או מת ע”ש, וא“כ גם הכא יתפרש אם לא שלח ידו לשמש בחפץ רעהו, ולפ”ז יתפרש ונקרב בעל הבית לשבועה דישבע פן שלח יד כי לא חמור ש“ח מן ש”ש.

שם (סט ע "ב) גמר קודש קודש ממעשר: הן החולקים סוברים כיון דקרי רחמנא לכרם רבעי קודש לא מקרי שלו, ור“מ אומר כי אין זה ראיה, דהא גם מעשר קרי רחמנא קודש ואפ”ה ברשותיה קאי.

שם (פ“ג ע”ב) הכאה הכאה קאמרינן: עיין בפתח דבר אות י"א.

שם (פ“ד ע”א) אתי תחת תחת: כי תחת יש לפרש או להשלים את החסרון כמו שור תחת שור דבשור השני ישולם חסרון השור הראשון, (וע“ע בתמורה דף כ”ו ע"ב תחת משכחת לה לשנא דאתפוסי ולשנא דאחולי), או תחת במקום יען, כלומר לקחת נקם כמו נפש תחת נפש יען דהרג נפש ולכן תהרגהו; ומסקינן כי בנזקין באדם מסתברא דבא להשלים את החסרון – וזה בתשלומין, כי ישם לו כמה נפחת מדמיו, אבל אם ידקר גם עין רעהו במה ישולם חסרונו, אם גם עין המזיק תראה כידו, ובשרו עליו יכאב? אבל אם המית את האדם לא תוכל לפרש תחת להשלים את החסרון כי הנהרג הלך ולא ישוב עוד, ואין חפץ לו גם בסגולת מלכים, ע"כ תפרש תחת במקום יען, ולבער דם הנקי מקרבך לכן תהרגהו (וע“ע מ”ש בכתובות ל"ג).

ובזה תבין למה במשפטים כתיב עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד וגו‘, וכן בויקרא (כד כ"ו), ובעדים זוממין כתיב עין בעין, שן בשן, יד ביד, ודלג על מלת תחת? אמנם במשפטים ובויקרא מיירי כאשר כבר החסיר עין או שן או יד של רעהו שייך לשון תחת פי’ תחת הראשונ' תבוא השני' להשלים, וזה בתשלומין וכמו כל תחת בעברית הוא אם כבר יש חסרון והשני בא למלא מקום החסרון, אבל בעדים זוממין קיי“ל כאשר זמם ולא כאשר עשה א”כ עדיין לא החסירו את ריעם בדבר אשר זממו לא שייך לשון תחת, כי הלא שניהם קיימים? ולא שייך רק עין בעין, פי' בשביל העין שבקש להפסידו, וכן נפש בנפש, בשביל הנפש שבקשו לאבדו.

שם (פ“ו ע”ב) גמר עינך כו‘: ע’ פתח דבר אות ח' לבאר דברי הספרי וע' באות י"ג, ויש לפרש עוד באופן אחר אך יען דלא קמה לפי האמת לא הבאתי.

שם (ק“ז ע”ב) יליף נתינה מש“ח: עמ”ש לעיל (ס“ד ע”ב) כי ראש הכתוב “כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש” זה הוא כלל דכן היה המעשה בלי ספק והכחשה דנתן לו לשמור וגונב, רק דלא ידענו מי הוא הגנב, וכמו כן בש“ש דכתיב כי יתן איש אל רעהו יתפרש כי בזה אין ספק, בלי הכחשה דנתן לו לשמור דהא חדא פרשה היא, וזה ע”כ במודה במקצת לכן בנתינה אין ספק רק דידונו בכמות הנתינה.

שם (ק“ט ע”ב) אלא אתי לכהן לכהן משדה אחוזה: נוכל לומר דיליף מסברא דהא שניהם מתנות כהונה ואין להם זכיה רק אחר החלוקה ולא ילפינן בק"ו. ואולי ממשמעות יליף כמו התם לכהן תהיה אחוזתו משמע רק עתה יזכה ולא קודם לכן כתיב תהיה, כן הכא דכתיב אשר יקריבו לכהן לו יהיה, היינו אחר הקרבה דווקא אבל מקודם אין לו חלק בו.

מסכת בבא מציעא

דף (מ“א ע”ב) נאמר שליחות יד כו' פי' בב“ק ס”ג.

שם (ס“א ע”ב) נאמר נשך בלוה ונאמר נשך במלוה מה נשך האמור בלוה לא חלקת בו בין בכסף בין באוכל בין בנשך בין בריבית, אף נשך האמור במלוה לא תחלוק בו כו‘: הנה מה שהוכיח רבא מקודם כי אין חילוק בין נשך לתרבית והכתוב בא לעבור עליו בשני לאווין, הוא אשר בא הברייתא להוכיח מקרא דסוף הברייתא עם ראש הברייתא הכל אחד הוא. במלוה כתיב אל תקח מאתו נשך ותרבית וגו’ את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, ונוכל לומר כי סוף הכתוב מפרש את ראש הכתוב, דכתיב אל תקח מאתו נשך ותרבית, ומפרש מה הוא נשך? את כספך לא תתן לו בנשך, ומה הוא תרבית? ובתרבית לא תתן אכלך, ויהיה רק נשך בכסף וריבית רק באוכל, (ויש עוד לתת טעם מדוע נשך שייך רק בכסף וריבית רק באוכל, כי מחיר הכסף הכל אחד הוא, וא“כ המלוה מאה מנה לקבל מאה ועשרים, נושך הוא לו, לקבל את אשר לא נתן לו, אבל אם מלה לו סאה לקבל סאה וחצי יוכל להיות כי מחיר הסאה בעת הלואה היה כמחיר סאה וחצי בעת השילום, כי מחיר התבואה תלוי לפי הזמן וע”פ רוב דרך ללות בעת החרישה דאז התבואה ביוקר, וזמן התשלומין הוא בעת הקציר דאז התבואה בזול ולפ"ז שוה מדת התשלומין עם מדת הלואה, ולא נושך לו רק מרבה את תבואתו) ולפ“ז לאווין נפרדים המה בכסף ובאוכל, אבל לעבור בשני לאווין לא ידענו, לכן מביא גבי לוה דכתיב נשך אוכל א”כ שייך נשך גם באוכל, ולא נוכל עוד לומר כי סוף הכתוב מפרש את ראשיתו וע"כ לעבור בשני לאווין בא הכתוב, דהא בין נשך ובין תרבית, שייכים בין באוכל בין בכסף.

ועתה יחקור ריבית בכסף מנין? כי בעוד שלא מצאת ראיה דריבית שייך גם בכסף נוכל לומר דסוף הכתוב הוא פירוש על ראשיתו, ונשך ותרבית דברים נפרדים המה, רק תרבית הוא אם בעת הלואה לא היה ריבית רק בעת התשלומין, וכגון דנתיקר השער וכיון דדרך התבואה להחליף את מחירה מזמן החרישה עד זמן הקצירה לכן הזכיר ריבית באוכל, (ובאמת רבו הפוסקי' הסוברים גם לפי האמת בתר בתרא אזלינן וזה הריבית מה"ת) אבל הכסף ע“פ רוב שומר את מחירו קורא בשם נשך, דע”כ בתחילת הלואה קצב יותר וזה נשך, ולכן מביא את הכתוב לא תשיך לאחיך נשך כסף הכתוב בלוה, ולא כתיב לא תשיך לאחיך כסף. וע“כ לרבות כל מיני נשך בא הכתוב, וכגון דנתיקר השער בפרוטות, – כדאמרינן בגמ, – וגם זה נשך מקרי, ואיך תאמר כי זה רק ריבית יקרא? (וזה הוא כוונת הגמ' של אא“ע, וא”ש היטיב בלי שום לחץ) ומוכח לפ”ז כי נשך ותרבית אחד הוא ואין חילוק כלל ביניהם דהא נשך האמור בלוה כולל שניהם, כסף ואוכל, נשך ותרבית, וע"כ גם גבי מלוה כן הוא ולא חלקם הכתוב רק לעבור בשני לאווין, והדבר הזה עמוק ומוצק (ודע דגם דעת האומרים כי תרבית מקרי אם הלוה לו סאה לשלם לו אחר זמן סאה וחצי, ונשך מקרי אם הלוה לו מאה מנה לשלם לו בכל שנה ריוח קצוב, נדחה לפ"ז; דהא גבי לוה כל אופני נשך ותרבית תחת שם נשך לבדו ולא זכר שם אחר כלל, ומוכח דאין הבדל בין נשך לתרבית).

שם (פ“ז ע”ב) נאמר כאן כי תבוא ונאמר להלן ולא תבוא עליו השמש מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן כו'; עיקר הוכחת הגז“ש באה ממקום אחר כדאמרינן לקמן (צ“ב ע”א) על דעתיה דאישי בן יהודה דמפרש כי תבוא בביאת כל אדם הכתוב מדבר, א”כ לא שבקת חיי לכל בריה דכל אחד יבוא בכרמו לאכול לשבעו ולא ישאר מאומה אל הכורם, וזה יכריח אותנו לפרש כי הפירוש של כי תבוא בפועל הכתוב מדבר, רק דיקשה דלשון כי תבוא משמע ברצון כל איש תליא, אם יבוא יאכל, לכן מביא לראיה מהכתוב לא תבוא עליו השמש והתם הכוונה דאתה לא תגרום לו כי יבוא עליו השמש, כמו כן כי תבוא הכוונה אם אתה גרמת לבוא בתוך כרמך, וזה בפקודתך לעבוד עבודה, ועיין בפתח דבר אות ט"ז.

שם (צ“ד ע”ב) נאמר שבורה ומתה בשואל ונאמר שבורה ומתה בש“ש מה להלן שבויה עמו אף כאן כו': גבי ש”ש כתיב ומת, או נשבר, או נשבה, כתיב מתה מקודם לרבותא דאפי' מיתה דמצוי יותר פטור, כ“ש בנשבר או נשבה דלא סליק אדעתיה – וכן דרך הכתוב לאחוז את החידוש ברישיה, ועמ”ש בפסחים (דף ו' ע"ב) – ולפ“ז נשבה דכתיב באחרונה היא הקטנה במעלה, לכן בשואל דכתיב שבורה ומתה, גם שבויה דקטנה במעלה נכללת עמהם מכח כ”ש; והגמ' דחי, הן אם קטנה היא במעלה גבי ש“ש לפטור, הרי גדולה היא במעלה לחיובא, וגם שואל דלחיובא הוא מנ”ל דחייב, דלמא דווקא שבורה ומתה דשכיח חייב, אבל שבויה דלא שכיח כלל פטור.

ובזה יגלו לך למה בש“ש כתיב ומת או נשבר – כתיב מיתה קודם שבירה, ובשואל כתיב ונשבר או מת – כתיב שבירה מקודם? משום דש”ש הוא לפטורא א“כ הוה מיתה החידוש דאפי' מיתה דשכיחא פטור, לכן הזכיר מיתה מקודם, אבל בשואל הוא לחיובא א”כ הוה נשבר החידוש דאפי' נשבר דלא שכיח מ"מ חייב, לכן מזכיר נשבר קודם מיתה.

שם (קי"א) גמר שכיר שכיר: כיון דלא פירש הכא איזה שכיר, ילפינן סתום מן המפורש במשנה תורה, ואף כי רבים האומרים דמשנה תורה באה לבאר את הכתוב בארבעה ספרים הקודמים, וע“ע מ”ש בסנהדרין (ס“ד ע”ב).

שם (קי"ד) גמר מיכה מיכה מערכין, מבעיא אם אמרינן דחס רחמנא על כל עני ומך, כמו דחס רחמנא גבי ערכין כי לא ישלם רק ע"פ השגת יד הנודר, או דלמא דהקדש מחלה התורה אבל ממון הדיוט ברצון המלוה תליא מלתא.

מסכת בבא בתרא

שם (קט“ז ע”א) כתיב הכא יום עברה היום ההוא וכתיב התם והעברתם את נחלתו לבתו; כי בכל הפרשה כתיב ונתתם את נחלתו, רק במקום ירושת הבת, כתיב שני פעמים בפרשה והעברתם את נחלתו, והטעם בזה כי בירושת הבת נכרת הנחלה מן המשפחה הזו ועוברת למשפחה אחרת, לכן כתיב והעברתם את נחלתו, כי עוברת הנחלה ממשפחה למשפחה, לא כן אם אחד ממשפחתו יירש את הנחלה לא יכרת שם המשפחה מהנחלה לכן כתיב ונתתם (ועיין לקמן קמ“ז ע”א בכולם נאמרה בהם נתינה וכאן נאמרה העברה אין לך שמעביר נחלה משבט לשבט, אלא בת) ושמה כתיב והיה חילם למשיסה ובתיהם לשמה, ובנו בתים ולא ישבו ונטעו כרמים ולא ישתו את יינם גו' יום עברה היום ההוא, כי עברת ה' הוא אם יכרת שם בעליו מביתו וכרמו, לכן מי שאין לו בן ונחלתו תעבור ממשפחתו עבר עליו עברת ה‘, וע“ע לקמן ואין העברה אלא עברה, ומדרש ויגש צ”ג עברו יחדיו, זה נתמלא עברה על זה כו’.

שם (ק“כ ע”ב) נאמר כאן זה הדבר ונאמר להלן זה הדבר מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן כו‘: רנה"ו ריש ויקרא כתב כי בכל התורה דכתיב וידבר ה’ אל משה לאמר, קאי על תורה שבכתב ותורה שבע“פ, כי אמירה הונחה על חומר הדברים כמו שהמה לפנינו וזה תורה שבכתב, ודבור הוא הביאור והפירוש עליהם – וזה התורה שבע”פ דבאה לפרש תורה שבכתב ע“ש, וכן מדריש בסנהדרין (פ"ז) דבר זו הלכה למשה בסיני וכן כתב בדעת זקנים הנקרא תוספות על התורה בפ' ואתחנן בשם גאון קדמון, ולפ”ז זה הדבר דכתיב בשניהם מיותרים הם, ע“כ להורות כי נאמרו הדברים בביאורם ובפרסום לכל ישראל יותר משאר המצות שבתורה דלא כתיב בהם זה הדבר, (ועמ"ש בהוריות דף ד') ולמה לן הביאור לכל ישראל דווקא? ע”כ דגם ידיהם באמצע וגם להם יש יד בהיתר נדרים דבא בפירוש של לא יחל דברו דאחרים מוחלין לו, ולפ"ז מה דכתיב מראש הפרשה דנאמרה לאהרן ולבניו ולראשי המטות היינו דהמה ביחיד יתירו, וזה הדבר דנאמרה לכל ישראל בכלל, היינו דהמה יתירו בשלשה ועיין. (ושארי הגז"ש לא מצאתי לבארם רק או דרך דרש או בהשערת הדעת לכן חדלתי להביאן).

מסכת סנהדרין

דף (י“ג ע”ב) וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר, וסמכו שנים, זקני שנים כו‘, דברי ר“י, ר”ש אומר זקני שנים כו’ ור“ש הכתיב וסמכו? ההוא מיבעי ליה לגופיה, ור”י לגופיה לא צריך, דא“כ דלא אתי וסמכו לדרשא לכתוב זקני העדה ידיהם על ראש הפר (ולפירש“י הוא דלא לכתוב וסמכו כלל רק זקני העדה ידיהם על ראש הפר, ע”כ בא וסמכו לרבות עוד שנים) ור”ש אי כתיב הכי ה“א מאי על בסמוך (לכן כתיב וסמכו להורות דסמיכה ממש בעי) ור”י גמר ראש ראש מעולה (ופיר“שי דגם בלי וסמכו הוה ידעינן דסמיכה ממש בעי מכח גז”ש זו כמו התם דהוה סמיכה ממש).

ואני לא אדע לכוון דעת רש“י, ראשונה דאיך ידלג על ראש ועיקר המאמר, ולכתוב זקני העדה בלי וסמכו? הימצא כתוב כזה בכל התורה, או מאמר כזה באיזו לשון? וגם בכל הפרשיות דכתיב דיני סמיכה מתחיל הכתוב עם וסמכו או וסמך כמשפט הלשון ולא מדריש מאומה? וגם מי יכלכל לי לשון הגמ' דאמר דא”כ דלא אתי וסמכו לדרשא – ע“כ תאמר אלא בעינן לגופיה וכמשמעות הלשון ואיך תפרנס אח”ז הקושיא – לכתוב זקני העדה ולא לכתוב וסמכו כלל, הלא כעת ע“כ סברינן כי וסמכו בעינן לגופיה? ולדעת רש”י היה לו להקשות בפשיטות, ור"י לגופיה לא צריך רק לכתוב זקני העדה כו'.

אמנם הפוקח עין יראה בדברי רז“ל שינוי גדול מלשון הכתוב. בכתוב כתיב את ידיהם על ראש הפר, והגמ' מקשה לכתוב זקני העדה ידיהם על ראש הפר ודלג מלת את? ולכן ברור לי כי זה מקור הדרש של ר”י, כי כל את לטפל ולרבות בא כידוע, ומוכיח ר“י אי ס”ד וסמכו לגופיה לכתוב זקני העדה ידיהם על ראש הפר ואת ל“ל? וע”כ את בא לרבות ולטפל עוד אחד אל הסומכין (וע“ד דדרשינן בברכות מ”ח וברכת את ה' זו ברכת הזמון, כיון דכל את לטפל בא, ואת מי תטפל עוד לה' ולברכו? וע“כ לטפל בא אל המברכין דבעי זימון, וזה נגד דברי הצל”ח דמהפך שם הגרסא) וא“כ הוכחת ר”י כי וסמכו הוא שנים תצא מן את ולא מן וסמכו, וע“ז משיב לו ר”ש אי כתיב הכי – פי' בלא את – ה“א מאי על בסמוך לכן כתיב את ידיהם על ראש הפר, להורות כי הידים ידבקו ויטפלו את הראש ממש, ור”י גמר ראש ראש מעולה, פי' כי גם בעולה לא כתיב את רק וסמך ידו על ראש העולה, ואפ“ה ידעינן כי סמיכה ממש בעי, כן הכא גם בלי את הוה ידעינן כי סמיכה ממש בעי, וע”כ את בא לרבות את הסומכין, ור“ש לא גמר ראש ראש מעולה לכן בעינן את לגופיה, וע”ע במנחות צ"ח.

שם (כ“ו ע”א) הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר, אמר רב קשה טלטולא דגברא מדאיחתא, ועוטך עטה אריב“ח מלמד שפרחה בו צרעת כתיב הכא ועוטך עטה וכתיב התם ועל שפם יעטה כו': עיין מהרש”א ח“א דמתמה כי בכתובות מוכיח הגמ' מזה כי טלטולא דגברא קשה מדאיתתא גם בטילטול ממקום קרוב, ומקרא לא מיירי רק מטלטול בארץ רחבת ידים, ומהרש”א לא מצא יישוב לזה וגם קשה במאי קשה טלטולא דגברא מדאיתחא במקום קרוב, ונ“ל דרז”ל פרשו את הכתוב על אופן זה, כי תחת אשר חשב לחצוב לו מרום קבר ובמקום מלך אוה למושב לו, בא הנביא לנבא לו כי ה' יטלטלהו לתת לו מעון נבזה ושפל מחוץ למחנה – את המצורעים לשבת בדד ולידום: וזה הוא המשך הכתיב מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר גו' “הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר” זה הוא טלטול מחוץ למחנה דקשה באיש יותר מבאשה כי האיש פורע ופורם ואין האישה פורעת ופורמת כדאיתא בסוטה (דף כ"ג) וגם האשה בשביל צניעותה שצריך לה הכל עומדין לישע לה למען לא תבוזי, (וזה הוא טלטול המקום קרוב וסרה קושית מהרש"א) והכתוב מונה והולך מה יהיה טלטולו “ועוטך עטה” כי תעטה על שפמך ככתוב במצורע ועל שפם יעטה, גם “צנוף יצנפך כדור” כאיש הבא לדור (ועיין בתו') “בארץ רחבת ידים” וזה כינוי על השדה במקום אשר אין בתים אשר שמה מושב המצורעים. ובזה יפתור לך חידות רז"ל אם בעל נפש אתה, דגבריאל אחדיה לדשא באפא משרייתא, כי צרעתו סגרה עליו הדלת ואסור לו לבוא בתוך הקהל (ועיין במגילה י“ב ע”ב גרסת רי"ב במתניתא תנא בא גבריאל כו' ותראה כי להכות בצרעת היה מעשה ידי גבריאל) וסנחרב שאל אותו, איה מחנהו? ויבז לו לגלות צרעתו לכן אמר לכסות עינים הדרי בי, וזה גרם לו מיתתו המשונה.

שם (ל“ח ע”ב) כתיב הכא והמה כאדם עברו ברית כו' ע' במ“ל פ”י מ"ה מלכים.

שם (מ' ע"ב) בהיטב היטב ילפינן מהדדי כו‘: כי מלת היטב כולל כמה חקירות ואין גבול לה לאמר שתים דווקא, רק תפסת מרובה לא תפסת, ולא נוכל לאמור יותא משתים, אמנם אם כה תאמר למה כתיב בלשון היטב הכולל כמה דרישות ולא כתי’ דרוש תדרוש דמשמע נמי שתים וזה יחשב מופנה (וע' בתו' חולין קלא ד"ה אחריך) וע“כ להוסיף חקירות על חקירות הנזכרות מקודם בא, ומקודם בעיר הנידחת כתיב שלש חקירות, ובע”א כתיב ודרשת היטב ע"כ בא להוסיף עוד שתי חקירות על הראשונות וכמו כן בעדים זוממין, ומזה אתה למד כי היטב כולל שבע חקירות יחד בכל עדות.

שם (מ"ב) כתיב הכא החודש הזה כו' עיין מהרש“א בח”א.

שם (מ“ד ע”א) כתיב הכא וגם עברו ברית כו' עיין תו' יבמות (ע“ב ע”א) ד"ה ומדבריהם.

שם (מ“ח ע”ב) זב מרחבעם דכתיב והמלך רחבע' התאמץ לעלות במרכבה לנוס בירושלים וכתיב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב: כאשר נראה היה תשמישם במרכבה בימיהם או לכבוד וגדולה, או להקל נדידת גופו אשר ינוע הנוסע, ולכן לא תמצא דיני המרכב בכל הטמאים כמו בטומאת מת ושרץ רק בזב לבד. כי הזב לרוב חלישות גופו יסע במרכבה להקל עליו עינוי הדרך והכתוב ידבר בהוה; והנה גבי רחבעם ביום בואו לא כתוב בקרא איך בא ירושלימה, להראות גדולתו כי מלך הוא? רק ביום נסו כתיב כי התאמץ לעלות במרכבה, וזה לא לכבוד כי הנס יחיש מעשיהו גם בחרפה, וגם על עגלה, וע“כ לתועלת בריאותו כי עזבוהו כחו לכן התאמץ לעלות במרכבה אשר ביום בואו לא היה נצרך לזה, זה הוא כוונת הגז”ש.

שם (דף נ' ע"א) נאמר אביה בסקילה ונאמר ואביה בשריפה כו': בקרא כתיב וסקלוה באבנים ומתה כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה, בא הכתוב לתת טעם למה תענשי בסקילה החמורה שבמיתות, כי חיללה את בית אביה ומזה מוכח דעל חילול בית אב ראוי להחמיר יותר מעל שאר הטעמים.

שם (ע"ב) יכול אפי' פנויה נאמר כאן אביה כו‘: לשון זנה הוכח אם היתה קשורה לאחד ותזנה מאחריו לבגוד בו וגם עם ישראל עם ה’ המה, ואם ילכו אחרי אלילים יזנו מאחרי אלהיהם, וגם מראש לא דמינו לאמר כי לזנות קאי על פנויה, כי ממי זנתה? רק כיון דכתיב בית אביה ס“ד דזנתה מבית אביה, וע”ז מביא לראיה דגם שמה כתיב לזנות בית אביה, אף דבארוסה קמיירי ויש לה זיקת הבעל כתיב בית אביה, וכיון דסר ההכרה ממילא תשוב המשמעות של לזנות דהיתה קשורה בבעל, ועמ“ש בפתח דבר אות ט”ז.

שם (נ“ד ע”א) נאמר כאן ערות אביך כו' עיין בביאור ותמצא.

שם (ס“ד ע”ב) אמר כאן להעביר כו': המביט יראה כי אזהרה אחת היא, רק הכתוב השני ישלים את החסר בראשונה, ואף כי משנה תורה יפרש את האמור מקודם, ועמ“ש בב”מ קי"א.

שם (ע“ה ע”א) נאמר כאן זמה ונאמר להלן זמה כו' מה להלן למעלה כלמטה אף כאן כו‘: זימה יקרא לאותן אשר האדם יגור עמהן בבית אחד, ומזימותם צמודות, יחד ואיש זולתם לא יוכל להבין ולדעת פשעיהם במגורותם אשר יעשו במחשך ולכן החמיר הכתוב כי ישרפו (ועיין בבאור רנה"ו ולדעתי אין עוז ותעצומות לדבריו) ולכן ילפינן לאותן דכלל הכתוב בלשון זימה כי בני בית אחד הנה וזימה יקראו יש לרבות גם במקום השני, וסוגית הגמ’ יתפרש בלי דוחק.

שם (פ“ז ע”א) גמר דבר דבר: אולי כיון דדבר מופנה הוא ולא כתיב כי יפלא ממך משפט ע“כ להגביה מעלתה וזה דבר חמור מחייבי כריתות דווקא ועמ”ש ביבמות (דף ט' ע"א).

שם (ק"ט) כולם לשם עבודת כוכבים נתכוונו כתיב הכא נעשה לנו שם וכתיב התם ושם אלהים אחרים: רבים עמלו למצוא חטאת דור הפלגה, ולדעתי הורו לנו רז"ל את חטאתם, כי נודע אשר הראשונים הקדישו את האנשים אשר המציאו דבר חפץ לאלוה, למען לא ימח שמו מן הארץ, וגם דור הפלגה רע היה בעיניהם פן יפוצו על פני האדמה וימחה שאריתם מן הארץ, בנו מגדל גדול ושמה להציב תמונת כל אחד להיות לדורות הבאים לאלהים, וזה הוא נעשה לנו שם עבודת כוכבים לזכר עולם ואף ה' חרה בם ויבלל את לשונם ויפיצם על פני כל הארץ.

(הגז“ש המבוארות מעצמן הנה: בדף י”ד גמר זקני זקני, שם כ“א מה עלייה האמור כאן (וע' מהרש“א בח”א) שם כ”ו כתיב הכא לך בא אל הסוכן: שם נ“ב נאמר מיתה בידי שמים, שם ס”ז נאמר כאן מכשפה, שם פ“ד כתיב והזר הקרב יומת, שם צ”ב כתיב הכא יקבוהו שם ק"ה כתיב הכא ההסכן הסכנתי).

מסכת מכות

דף (י"ג) גמר שיבה שיבה: כיון דישוב מופנה הוא ולגופיה לא צריך ע“כ לרבות את הרוצח בא וכן משמע להדיא בת”כ.

שם (ע"ב) גמר לעיניך: יען דלא קמה לפי האמת לכן לא פירשתי אותה והמעיין ימצא.

שם (י“ט ע”ב) דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור: כי משמע לכן תאכלנו בשעריך כי גם הטמא מותר לאכול ולכן מותר לאכול בכל מקום, והכא דהקפידה התורה לא תוכל לאכול בשעריך ע"כ משום דמוזהר על הטהרה.

שם (כ' ע"א) נאמר כאן קרחה: עמ“ש בקדושין דף (ל“ה ע”ב) ועיין בקרבן אהרן על סדר אמור פ”א ה"ג ותבין.

מסכת שבועות

דף (ו' ע"א) נאמרה לבנה בשאת ונאמרה לבנה בבהרת כו': מקודם כתיב שאת או ספחת וזה האב והתולדה, ואח“ז כאשר בא לפרש כתיב והנה שאת לבנה בעור, מדוע לא מפרש דיני ספחת? ע”כ שאת לבנה הפירוש אם לבנה היא אשר תקרא שאת אף כי איננה בתכלית הלובן, רק אם לבן הוא אשר תכנס תחת סוג שאת, ולזה גם התולדה בכלל: וכמו כן ואם בהרת לבנה הלא בהרת לבד משמע בהירה בלובן ולמה כתיב גבוה לבנה ע“כ לאמר דכולל שני מיני לובן אם יש להם התדמות בלובן להמנות בסוג אחת ומרבי עוד תולדה לזה (ועיין באוה“ש ובביאור רנ”הו, והמעיין יראה בעיניו, כי אין עוז לדבריהם לדחות דברי הרשב"ס דמפרש בהרת מלשון זריחת אור) והגז”ש זו נושאת בקרבה הכוונה מן הכלל של אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ועיין.

שם (ז' ע"א) נאמר כאן בהמה טמאה כו‘: כיון דמופנה הוא ע"כ שונה למנות את המינים המנוים בזה הענין בפ’ אחרת, ועיין עוד ברמב"ן בפ' צו ותמצא ראיה לזה.

שם (ט' ע"ב) ויליף עון עון מליץ: עון משמע אם עות בדבר והנה האוכל קודש בטומאת הגוף או נכנס למקדש לא נוכל לקרוא עון רק חטא, אשמה או פשע, כי הוא חטא במעשיו אבל לא עות דבר זה, לא כן אם נטמא הבשר מקרי עון הקדשים כי עותו וקלקלו את הקדשים, וזה בבשר דעולין להקרבה אבל היכר דלאו עולין הן לא מקרי עון הקדשים רק עון העדה כי אין למזבח חלק בו.

שם (ל' ע"א) נאמר כאן שני ונאמר להלן שני: נראה דיליף מסדר הפרשה דכתיב מראש ע“פ שנים עדים יקום דבר, כי יקום עד חמס באיש (וזה ע“כ שני עדים וכמו שדרשו רז”ל כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים) ואח”ז כתיב ועמדו שני האנשים משמע האנשים אשר זכר לעיל, כי כן נמשך סדר הפרשה, ולפ"ז יהיה המאמר אשר להם הריב כמו ואשר להם הריב, והכתוב בא ללמד לנו שני דינים כי העדים והבעלי דינים שניהם צריכין שיעמדו.

שם (ל“ג ע”ב) נאמר כאן או אין כו' עיין בקרבן אהרן פרק י' אות ז' מ“ש בזה אך לפי מ”ש בפתח דבר אות י“ב אין אנו צריכין לדבריו, וכן יתפרש הגז”ש של תחטא תחטא.

מסכת הוריות

דף (ד' ע"א) יליף דבר דבר מזקן ממרא: שרשי הדברים כן הוא, כי תורה שבכתב ידועה לכל ישראל בכלל לא כן תורה שבע“פ מסורה היא רק לזקני ההעדה ושופטיה, ולמשל כי ביום השביעי הוא שבת מודעת לכל אדם כמו לב”ד וכן איסור נדה ובכל דבר שהצדוקים מודים בו, וא“כ אם זקן ימרה אחריהם בדבר המפורש בתורה לא מקרי ממרא אחר ב”ד, כי לא מפיהם תצא ההוראה הזאת רק יקראו סר מאחרי ה' ותורתו, והמקשיב להוראת הזקן חוטא בנפשו הוא – וזה הכוונה בגמ' זיל קרי ביה רב הוא פי' כי תורה שבכתב הכל יודעים אותה: אבל בפירושי הדברים דנמסר רק לב“ד והיחיד מחויב להטות אוזן להוראתם א”כ האיש הממרה אח“ז מקרי ממרא אחר הוראת ב”ד, ולכן כתיב לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך, פי' מהדבר אשר תלוי בהגדת ב“ד וזה בפירוש המצוה אבל לא בעיקר המצוה דאינה חלה הוראת ב”ד, א“כ גם הכא דכתיב דבר ע”כ חצי דבר הוא על מה דחלה הוראת ב"ד.

ובזה יכולתי להשוות דברי הירושלמי עם דברי הספרי: בספרי דריש אשר יגידו לך ימין ושמאל אפי' אומרים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין לא תסור מדבריהם, ובירושלמי הוריות דרשי יכול אפי' אומרים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין תשמע להם? ת"ל ללכת ימין ושמאל עד שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל: כי הירושלמי מיירי מדבר המפורש בתורה וזה אין אנו שומעים להן רק אם אומרים על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל, (רק דהירושלמי מביא עכ“פ זה לראיה כי מותר הוא לנו לסתור דבריהם א”כ שמעון בן עזאי בהוראת ב“ד מקרי מזיד ולא יכול להתנצל לאמור אחריהן אחריהן ע”ש) אבל הספרי מיירי בדבר הבאה להם בקבלה ואנחנו מחויבים להטות אוזן אל דברי הזקנים והשופטים אין לנו להרהר עוד אחריהם, ואפי' בדבר שמורין לנו על ימין שהוא שמאל אין לנו לנטות מאחריהם, וכן מוכח מהכתובים אשר דרשו כי הספרי דרש מהכתוב לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, והירושלמי דריש מהכתוב ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאל ללכת וגו' עיין.

שם (ע"ב) נאמר כאן עדה כו' עיין בבאור ויקרא ותמצא.

שם (ה' ע"ב) ילפינן מעיני מעיני (דהוראה תלויה בב"ד ומעשה תלוי בקהל); לפעמים קורא את הב“ד עדת ישראל, ולפעמים זקני העדה, ופעמים עיני העדה, והנה עדת ישראל יכנה את הב”ד בכלל (ועיין ברנה"ו ובהכתב והקבלה טעמים לזה) וזקני העדה יקראו המובחרים שבב“ד כמו דאמרינן בסנהדרין (י"ד) ובסוטה (מ“ד ע”ב) אמנם עיני העדה יקראו לפי שהם עינים לעדה להורות להם דרך ה', וזה הוא דילוף בגז”ש כי לא יקראו עין העדה רק בדבר אשר ינהגו את העם, אם יוליכו את העם והיו לעינים להם להתעות אותם אחרי שגגת עיניהם: וזה הוראת ב"ד ומעשה תלוי בקהל.

שם (ז' ע"ב). יכול יהו חייבין על עקירת מצוה כולה נאמר כאן מעיני ונאמר להלן מעיני מה להלן בב“ד אף כאן בב”ד ומה להלן דבר ולא כל הגוף אף כאן דבר ולא כל הגוף: זה הולך על הדרך אשר כתבתי לעיל (דף ד') כי הוראת הב"ד אינה חלה לעקור כל הגוף, והשומע להם בעקירת כל הגוף חוטא בנפשו הוא (ובזה מדוקדק מאור אריכות הלשון בגמ' דהכפיל הגז“ש מה להלן בב”ד אף כאן בב“ד ומה להלן דבר ולא כל הגוף אף כאן כו' ולמה לא יליף תיכף מה להלן דבר ולא כל הגוף, כי זה הוא מבקש? אמנם באמת המשמעות של מעיני אינו נושא רק כי הוא ב”ד, וכיון דהוא ב"ד מוכח ממילא כי אין הוראתם חלה לעקור את כל הגוף ועיין).

שם (ח' ע"א) נאמר כאן מעיני כו' אולי נלמד ע“ד שכתבתי בפתח דבר אות י”ג.

שם (ע"ב) נאמר ואשם בחטאת ובאשם תלוי כו' עיין בפתח דבר אות י"ב והמעיין ימצא עוד טעם לזה.

מסכת זבחים

דף (י"ג) נאמר כאן בני אהרן ונאמר אלה שמות בני אהרן הכהנים מה להלן בכהן כשר וכלי שרת אף כאן כו‘, כי יכולים לאמר הכהנים הוא שם משפחה ויכלול גם כהן חלל ובעל מום דהא ממשפחת כהנים הוא, ויליף מקרא דכתיב אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים אשר מלא ידם לכהן כי יקראו כהנים ע"ש הכשרם לכהן לפני ה’, ומזה ממעטינן שפיר כהן חלל בעל מום דהא לא חזי לכהן: לכן היכא דמזכיר כהן גבי בעל מום כתיב מזרע אהרן הכהן בל“י (ויקרא כא כ"א) כי הכהן קאי על אהרן דהוא יחיד, ולא על זרעו דהמה רבים אבל היכא דמזכיר כהנים כשרים כתיב בני רהאן הכהנים בל”ר כי קאי הכהנים על בני אהרן, ובני אהרן רבים המה, (ועמ"ש סוף עירוכין).

ובזה בין תבין את אשר לפניך, בכתוב אחד כתיב והקריבו בני אהרן הכהנים (בל"ר) ובכתוב שאח“ז כתיב ונתנו בני אהרן הכהן (בל"י) ובכתוב השלישי כתיב שנית וערכו בני אהרן הכהנים (בל"ר), הלא דבר הוא להחליף לשונו פעם אחר פעם במאמר אחד? אמנם הוא הדבר אשר דברתי כי בכתוב הראשון דרשינן הכהנים למעט חללים, א”כ קאי התואר כהנים על הבנים אשר רבים היו במספרם, לכן כתיב הכהנים (ל"ר), אמנם ונתנו בני אהרון הכהן דרשינן לקמן (י"א) לפסול עבודת כה“ג אם עבד בבגדי כהן הדיוט, וקאי הכהן על אהרן הכהן הגודל והוא רק אחד הוא, לכן כתיב גם תוארו הכהן (בל"י), אבל הכתוב השלישי בני אהרן הכהנים דרשו רז”ל שם לפסול עבודת כהן הדיוט אם עבד בבגדי כהן גדול, א“כ גם פה ישוב התואר כהנים על הבנים, דהיו רבים במספרם לכן כתיב ג”כ הכהנים (ל"ר) (ודע דקושית התו' ד“ה בכהן לשיטתי אין קושיא כלל וכן מדריש ביומא מ”ג כהן בכיהונו, כי כל אלה ידענו מכח הגז"ש זו להוכיח כן מן משמעות כהן).

שם (י"ח) יליף חוקה חוקה כי חוק בעברית הוא דבר אשר לא ישונה וכמו חוקות שמים וארץ וכמו דמצינו חוקה במקום אחד הוא לעיכובא.

שם (כ"ח) אתי קודש קודש: דמשמע ליה ואוכליו עונו ישא כי את קודש ה' חלל היינו דעדיין קדושתן הראשונה עליהם אף דעבר הזמן; וכמו דמשמע בכתוב ושרפת את הנותר לא יאכל כי קודש הוא, היינו כי קדושתן הראשונה קיימת עדנה, אבל בחוץ למקומו הלא מראשית הקרבתן נתחללו ולא היה עליהם קדושה חמורה כלל (ועל גז“ש השניה עיין בפתח דבר אות י”ב).

שם (מ"ה) דגמר חטא חטא: עיין מ“ש במעילה י”ח ובפתח דבר אות י"ג.

שם (מ"ח) נאמר כאן מצות כו': עמ“ש ביבמות (דף ט') והגז”ש בערכך בערכך וכן איל איל מבוארות בפרשה.

שם (מ"ט) נאמר קרחת וגבחת כו': אולי יליף ע“ד הגז”ש בפתח דבר אות י"ט.

שם (דף נ') אתי שם שם: בדברים כ"ז הזהיר ה' לישראל כאשר תעברו את הירדן תבנו מזבח אבנים והעלית עליו עולות וזבחת עליו שלמים ואכלת שם, ואיך שייך החיוב על שלמים לזבוח הלא בנדבת לב לבד תליא מלתא, וגם מדוע לא הזכיר את המעשרות להקריב שם? ומזה מוכיח כי שלמים באים מן המעשר, ועל המעשר באמת הזהיר אותם להקריב שם לפני ה' ולשמוח, והוי שלמים בכלל מעשר.

שם חלות חלת מצות מצות: בת“כ משמע דהגז”ש זו לא אלימא ולא קמה לפי האמת (ע“ש פרק י”א ה"ט דאמרי ואם נפשך לומר). והשערה לבד בקרא בקל ימצא המעיין מן סדר המינים.

שם (נ“ד ע”ב) נאמר כאן סביב כו': ברורה היא לכל מעיין.

שם (נ“ט ע”ב) נאמר כאן רבוע ונאמר להלן רבוע מה להלן מאמצעיתו היה מודד אף כאן מאמצעיתו כו' ר' יוסי אומר נאמר כאן רבוע ונאמר להלן רבוע מה להלן פי שנים כארכו אף כאן כו‘: בקרא כתיב ועשית את המזבח חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב רבוע יהיה המזבח, וסוף הכתוב מיותר הוא כי מי לא ידע חמש אמות אורך ורוחב הוא רבועַ? לכן מפרש ר“י כי מאמצעיתו היה מודד ולפ”ז היה המזבח מרובע לארבע רבעים, והרבוע ממנו היה חמש על חמש, וזה הוא הכוונה רבוע יהיה המזבח, אבל המזבח בכלל היה עשר על עשר וכמו דמצינו במזבח של יחזקאל דמדדו מאמצעיתו: ור’ יוסי מפרש רבוע על דרך זה כי אם תחליק את גובה המזבח לחצאין יהיה רבוע מכל צד חמש אמות אורך ורוחב וחמש אמות בגובה (וידוע כי חוט הסקרא היה בחצי המזבח) ולפ"ז היה הגובה פי שנים כרחבו (ועיין לקמן ס“ב ע”ב בצריכוצא ויתורץ לך קושית התו' אליבא דר"י).

שם (פ“נ ע”א) נאמר כאן לכפר כו' עיין בפתח דבר אות י“ב, ולר”ש יהיה לכפר כמו ובת כהן כי תחל לזנות דבא המקור במקום המעשה וע' במכלול יופי.

שם (פ“ו ע”א) נאמר לו יהיה בעולה כו': כיון דמופנה הוא ע"כ לרבות בא גם עצמותיו ועיין בפתח דבר מאמר רביעי.

שם (ק“ו ע”ב) אתי הבאה הבאה: בלי הגז“ש אמרינן כי העונש והאזהרה קאי על עיקר הקרבה וזה הוא העלאה, אבל השחיטה דכשירה גם בזר לא הזהיר הכתוב, אכן מדכתיב בשניהם ואל פתח אוהל מועד לא הביאו, א”כ עיקר אזהרה ועונש הוא כי לא יוכל להקריב עוד על המזבח, כי פסל את הקרבן במעשיו, ולפ"ז האזהרה השמר לך פן תעלה עולותיך כו' קאי גם על השחיטה דהא גם אם שחט את הקרבן לא יוכל עוד להעלותו בפנים.

שם (קז ע"א) אתי שם שם, מפורשת היא ברש"י.

שם (ק“י ע”א) נאמר הקטרה בקומץ כו': פשוט הוא דיליף כיון דמקרי הקטרה א"כ עולין הוא דאין מבטלין זה את זה, או כיון דשם אחד להם שוה הוא לקומץ במינו ואין מבטלין זה לזה.

שם (קי“ט ע”א) אתי שם שם, יליף כי לפני ה' מקרי במקום הארון דכתיב ונועדתי לך שם.

(הגז“ש בדף ג' ע”ב תוכו תוכו לגז“ש, שם ד' נאמרה זביחה כו', שם מ”ד חילול חילול מטומאה (ועיין עוד לקמן מ“ה ע”ב) שם עון עון מנותר, שם קי"ג כתיב הכא וישוכו, מבוארות בפשיטות).

מסכת מנחות

דף (ד' ע"א) מנחת קנאות מותרה נדבה מזכרת עון כתיב בה ובחטאת כתיב לשאת את עון העדה מה חטאת מותרה נדבה אף מנחת קנאות מותרה נדבה, וכחטאת מה חטאת פסולה שלא לשמה אף מנחת קנאות כו‘: הטעם למה תשתנה קדושת חטאת דמותרה נדבה מכל הקדשים? נ“ל כיון דחטאת באה על חטא לכן המקדיש בעין יפה מקדיש, כי יחול הקדושה על כל אשר הפריש (ועיין ב"ק ד' מ') משא”כ שאר הקרבנות לא הקדיש רק הנצרך להקרבה, וכדאמרינן לקמן ס"ו לא תנו מעות אלא לצורך להם: ולכן גם במנחת קנאות דכתיב בה עון חלה הקדושה גם על המותר, ומזה רצה להשוותן גם לפסול בשניהן שלא לשמה: ופריך והלא גם אשם מקרי עון וכשר שלא לשמה? ורצה הגמ’ לחלק בין עון לעונו דלא חמיר כל כך כמו עון דכולל יותר, ומסיק כי הגז"ש זו לא אלימא רק לגמור לן לענין מותרה נדבה, אבל לענין שלא לשמה מיעטה הכתוב.

שם (כ' ע"א) נאמר כאן ברית מלח עולם כו‘: יליף כי על דבר שנכרתה ברית ה’ הוא לעיכובא.

שם (כ“א ע”ב) ת“ל ברית מלח כו': כיון דכריתת ברית הוא ע”כ באה משל ציבור לכן לא יחסר תמיד (וע"ד המאמר אין ציבור מתים) וכמו דכתיב ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד – דלא יחסר לעולם כי – מאת בני ישראל ברית עולם, אבל על מתת יחיד לא יכרות ה' ברית, כי פן יקרה שלא יביא (ועיין לקמן נ“ב ע”ב חק עולם משל עולם וזה משל ציבור).

שם (מ“ג ע”ב) כל הזריז במצות ציצית זוכה ומקבל פני שכינה כתיב הכא וראיתם אותו, וכתיב התם את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד: זה לשון הספרי פ' שלא וראיתם אותם לא נאמר (דהא ארבע ציצית הנה וצריך לכתוב בל"ר) אלא וראיתם אותו מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלין עליו כאלו מקבל פני שכינה (כי אותו מפרש על השכינה).

שם (נ“א ע”ב) ת“ל כליל כליל לגז”ש: בקרא כתיב והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה גו' כליל תקטר, וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, וכליל תקטר לר“י מופנה הוא, לכן מערב אותם יחד, ומפרש כי מנחת כהן משיח כליל תקטר, וכן מנחת כהן כליל תהיה – וזה ע”כ בהקטרה, ולא תאכל הוא סוף המאמר מן הכהן משיח ומן מנחת כהן דלא תאכל.

שם (ע“ד ע”ב) קרבנך קרבנך לגז"ש: זה נלמד מסדר הפרשה כי מתחיל ונפש כי תקריב קרבן מנחה סולת יהיה גם שמן יצוק עליה כו' ואם מנחה על מחבת קרבנך גם היא סולת בשמן תעשה כו', ואם מנחת מרחשת קרבנך גם אותה כראשונה סולת בשמן תעשה, ולכן כל אשר תמצא באחת תביא גם על השניה וכן אל השלישית: אמנם זה לא נודע לנו רק מדכתיב קרבנך בכל אחת משמעו כי כולם הולכים אל הראשונה, אבל בלי קרבנך היינו אומרים כי כל אחת הוא פרשה בפני עצמה ואין לנו להביא מנחת אל השניה לכן מנחת מאפה תנור דאינה טעונה לא מתן שמן בכלי ולא יציקה ובלילה לא כתיב קרבנך רק וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור (הא דלא אמרינן כי כולם הולכים על פרשה שניה וזה מאפה תנור? כי לזה יועיל לן הריבוי של מנחה לקמן, וע' בתו').

שם (פ“ד ע”ב) נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ, מבוארת לעין.

מסכת בכורות

דף (ט' ע"ב) יליף עריפה עריפה מע“ע: יליף מסברא כיון דצותה התורה לערפו ע”כ משום דאסור בהנאה ואין עוד תועלת ממנו לכן תנבלהו וכמו בע"ע: ואולי גם לשון עריפה הוא אם מכלה מכל דבר תועלת וכמו יערוף מזבחותם ישדד מצבותם (הושע י"ב).

שם (י“ב ע”א) נאמר כאן שה ונאמר להלן שה בו‘. כיון דיש ריבוי בכתוב ומיעוט, לכן מבקשינן לעשות פשרה כי שה דמשמ’ מיעוטא ממעט מה שלא נוכל לכלול בתוך שם שה, ותפדה דמשמע ריבוי מרבה אף שאינו זכר תמים ובן שנה כי שם שה עליו, וזה מתכונת הלשון.

שם (ט“ו ע”ב) גמר בשעריך בשעריך: עיקר הלימוד הוא מסברא כי נולדו וקדושתם עמם, לכן אין חלק אל האדון כי יתפיסם לכל קודש שירצה כי לא מפיו באה הקדושה, רק דלא נאמר כי כבר נפקע כל קדושתם כיון דהתיר הכתוב לאכול בשעריך, לכן מביא לראיה מבכור דג“כ התיר הכתוב לאכול בשעריך, ואפ”ה שם קדושתו לא נפקע ממנו (ועיין בפתח דבר אות ט"ז).

(שם בדף מ“ט גמר חודש חודש, שם נ”א אתי ערך ערך (כי ערך משמע דאין לו שום פטור רק אם יערוך הכסף) שם נ"ו גמר תועבה תועבה בקל הנה לפרשם).

הגז"ש אשר במסכת כריתות מבוארות במסכתות אחרות מלבד הגז"ש בדף ה' אתי במתכונתו מן בתכונתו דקטורת, וגם היא תתפרש מעצמה, כי מן במתכונתה משמע דדווקא אם עושה בד בבד כעין שעושה בפנים מחלל הוא את הקודש, ובקטורת חזינן אם עשה אותן לקודש לא חלל את מלאכת הקודש ומזה אתה דן גם בשמן (ובזה א"ש למה פטרינן אותו גם אם עשה ללמד בו כי במעשים כאלו לא מחלל את הקודש).

מסכת מעילה

דף (י“ג ע”א) אתי אמו אמו מבכור: הנה לאסור חלבה במוקדשין לא צריך קרא דלא גרע מפסולי המוקדשין וכמ“ש התו', רק דלא תטעה לפרש שבעת הימים יהיה תחת אמו כי אין האם מובדל מן הוולד כלל ואין לאחד יתרון קדושה על השני, וס”ד דגם מותרת להניק לולדה, לכן מביא הכתוב מבכור דכתיב שבעת ימים יהיה עם אמו אע“ג דאחד קודש והשניה חול כתיב אמו, כן תפרש מה דכתיב תחת אמו כי נבדלין זה מזה בקדושתן, וע' בפתח דבר אות ט”ז.

שם (י“ח ע”ב) נאמר חטא בתרומה ונאמר חטא במעילה מה חטא האמור בתרומה פוגם ונהנה ומי שפגם נהנה, ובדבר שפוגם בו נהנה ופגימתו והנאתו כאחד ובתלוש מן הקרקע ובשליח שעשה שליחותו, אף חטא האמור במעילה כו‘: בקרא כתיב נשפ כי תמעול מעל וחטאה בשגגה, והנה חטא ומעילה המה ענינים הפיכים כי מעילה הוא אם ישנה מאשר נכון להיות אף דהוא לא נהנה ולא פגם, וחטא הוא אם יחסר במעשיו – וזה פגם, וגם דרך החוטא ליהנות במעשיו כי אין אדם חוטא ולא לו: וזה הוא אשר הביא הגמ’ מקודם אין מעילה אלא שינוי רצון כמו ומעלה מעל בה', הלא גם אם יחטא האדם מה יפעל לו, ולפ“ז ס”ד דחייב גם אם פגם ולא נהנה או נהנה ולא פגם, וכן במחובר לקרקע (ולדעת רש“י ב”ק דף ג' מקרי במחובר לא מכליא קרנא כיון דעומדת ליגדל), וכן בשליח שעשה שליחותו ס“ד דיחייב השליח דהא הוא המועל והמשנה, אף דעשה לתועלת המשלח מ”מ מועל רק הפועל והמשנה, לכן כתיב וחטאה המתנגד למעילה כי לשון חטא הוא דווקא פוגם ונהנה ובדבר שפוגם נהנה וכן מי שפגם נהנה, וכמו דמוכח מתרומה דכתיב ולא תשא עליו חטא וכולל כל הני, וכן בשליח שעשה שליחותו חייב המשלח דהא המשלח נהנה, אבל השליח כיון דאין הנאה לו לא חטא במעשיו (ואולי לא יחשב רק כמו מזיק לבד דפטור בתרומה ועיין); אמנם דלא תאמר כי אם אכל היום החצי ולמחר חצי השיעור השני יפטור, וכמו בתרומה לא מצטרפין ולא מקרי חוטא וכן אכילתו ואכילת חבירו ס“דא דלא מצטרפין, וכן אם הוציא לחול רק מקודש אל הקודש ס”ד דיפטור, ע“ז מועיל לנו לשון כי תמעול מעל לרבות כל אלו דחייב, ולפ”ז לשון מעילה וחטא בקרא לא יסתרו זה את זה ושניהם מועילים לנו, והמעיין יראה בעיניו מה ראו רז"ל לרבות אלו מן מעילה, ולמעט אלו מן חטא (והגז“ש בפסחים דף ל”ג ע“א ובסנהדרין פ”ד וכן בזבחים מ“ה ע”ב ובתמורה דף ג' מלבד דימצא המעיין כוונה רצויה אל הלימודים האלה וע“ע בפתח דבר אות י”ג).

מסכת חולין

דף (פ"ג) נאמ' במעשה בראשית יום אחד כו‘: כי יום אחד משמ’ כי עם היום יכלה הזמן והלילה כבר עברה, וכמו במעשה בראשית דכתיב יום אחד כלה אז הזמן, אבל אם הלילה הולך אחר היום, לא שייך יום אחד כי רק חצי הזמן הוא.

שם (פ“ה ע”א) גמר שחיטה שחיטה משחוטי חוץ מה התם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אף הכא נמי כו', ור“ש גמר מטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה ראויה אף כאן שחיטה ראויה; לעיל כ”ז אמרינן ושחט לשנא דדכוי הוא זה לנקות ולטהר את הדם מקרבו, ורש“י ז”ל מביא שם גרסא אחרת כי ושחט היא לישנא דאכשורי כי בא להכשיר באכילה ע“ש, ובזה תלוי גם מחלקותם לר”ש ושחט הוא מלשון הכשר לאכילה ובעינן שחיטה ראויה דווקא וכמו וטבוח טבח והכן, ואין ראיה משחיטה האמורה בקדשים דשמה מכשירה ומכינה לא לאכילה רק להקרבה, אבל בחולין דמכשירה רק לאכילה בעינן שחיטה ראויה דווקא דיהיה חזי לאכילה: ור"מ סובר כי שחיטה הוא מלשון דיכוי וניקוי, וגם בשחיטה שאינה ראויה מנקה אותה מדמה, והוא מבדיל בין שחיטה לטביחה, אבל שפיכה הכל מודים דכולל גם שחיטה שאינה ראויה.

שם (קט“ו ע”ב) נאמר כאן כי עם קדוש אתה ונאמר להלן לא יהיה קדש מה להלן בהנאה אף כאן בהנאה. ור“ש יליף נאמר כאן כי עם קדוש אתה ונאמר להלן ואנשי קודש תהיון לי מה להלן מותר בהנאה אף כאן כו': ר”י מפרש קדוש פרוש ומובדל וכמו לא יהיה קדש לכן אסור גם בהנאה, דהא גם אם יהנה אינו מובדל הוא לה', ור"ש מפרש קדוש דלא תשקצו נפשותיכם וזה אינו כולל רק אכילה וכמו ואנשי קודש תהיון לי.

שם (קכ“א ע”א) וההדר מייתי לערלה פרי פרי מבכורים: מעיקרא מרבינן בבכורים כי גם המשקה כפרי יחשב וזה דווקא בזיתים וענבים כמ“ש התו', והטעם כי המשקה הוא עיקר הפרי כמו דפסקינן באו”ח ר“ב סעיף ח' דעל כל המשקים מברך שהכל חוץ ממשקה זיתים וענבים מברך בפה”ע, ומזה ילפינן כי גם בערלה המשקה יחשב כעיקר הפרי.

שם (קל“א ע”א) פאה גמר אחריך אחריך מזית: כיון דאחריך משמעו פאה לכן גם לא תעולל אחריך כולל גם פאה ושכחה, אבל לא תפאר אחריך – לא תוכל לפרש גם על שכחה כי בשכחה לא שייך לשון תפאר משא"כ עוללות שייך שפיר בשתיהם.

שם (ע"ב) גמר לגר לגר מהתם; הנה בעיקר הדרש נ“ל ע”פ מ“ש בקדושין (כ“ד ע”ב) כי דרך הכתוב להקדים את העיקר ולאחר את הטפל ואם היה כתוב תעזוב אותם לעני ולגר היה העיקר כי יעזוב והטפל לעני ולגר, ולכן אם הוא עני סגי אם יעזוב לנפשו אבל מדכתיב לעני ולגר תעזוב אותם א”כ העיקר דיעזוב דווקא לעני ולגר, ומזה יליף מדכתיב לעני ולגר יהיה ולא כתיב יהיה לעני ולגר העיקר הוא דיהיה לעני ולגר ואין לנפשו חלק בו.

שם (קל“ז ע”א) אתי גיזה גיזה: הנה מה דקרא הכתיב את הצמר על שם פעולתו דכתיב ראשית גז צאנך, ולא כתיב ראשית צמרי צאנך, וכמו דכתיב ראשית דגנך ולא כתיב ראשית קצירך? ומזה יליף כי בא למעט שאר מיני צאן שאינן עומדי' לגזז אע“ג דיש להן צמר, מ”מ כיון דלא יגזזו פטור, ודוקא כבש דכתי' ומגז כבשי יתחמם, ופריך הלא גם שור יקרא גזיזה דכתיב ולא תגוז ואיך תמעט את השור, ומשני דזה ילפינן ממקום אחר ואלא גיזה גיזה למאי אתא כלומר למה הוציא הכתוב בלשון גיזה ולא כתיב צמר? ומשני למעט בא גם צמר כבשים אם קשה הוא ולא יגוז.

שם (ק“מ ע”ב) אתי דגירה דגירה: נ“ל דהוא מפרש דגר לשבת על הביצים ולחממם (בריטהען) ולא כרש”י דמפרש מלשון צעקה, ומפרש כמו הקורא דגר על הביצים ולא ילד כן עושה עושר ולא במשפט, כי יצבור עושר ולא יהנה כי בחצי ימיו יעזבנו. ומביא לראיה כי כן הוא מן הכתוב ובקעה ודגרה בצלה, ושמה נראה כי דגרה הוא לחמם את הביצים כי מראש כתיב שמה קננה קפוז ותמלט, זה הולדת הביצים, ובקעה ודגרה בצילה זה ישיבתה על הביצים להוליד אפרוחים (ועיין באוה"ש שורש בקע ושורש דגר) וכיון דדרך הקורא לשבת על הביצים לכן סובר דחייב בשילוח, (הגז“ש בדף כ”ה אתי תוכו תוכו ובשף פ“ב גמר קיחה קיחה ובדף פ”ט כתיב הבא ונחנו מה, קל“ב ע”א וע"ב יליף נתינה נתינה, שם צאן צאן. אין צריכין ביאור).

מסכת ערכין

דף (י"ד) נאמר כאן וחשב ונאמר להלן וחשב: ע' בפ“ד אות י”א וע' בק"א.

שם (י"ח) ת“ל שנה שנה לגז”ש: כיון דמופנה הוא ע“כ להאריך זמנה באה ועיין בפתח דבר אות י”ח.

שם (ע"ב) נאמר כאן ומעלה ונאמר להלן ומעלה: כמו בחודש דנמנה לימים כתיב ומעלה אם עבר יום אחד בחודש השני כן בשנה דנמנה לחדשים יקרא ומעלה אם יעבור חודש אחד שלם וזה חודש ויום אחד.

שם (כ“ט ע”א) אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, מ“ט אתי טוב טוב, כתיב הכא כי טוב לו עמך (גבי עבד עברי וע"ע אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג) וכתיב התם בטוב לו לא תוננו: הנה הטעם מדוע אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג נ”ל כי ראו אשר הארץ הזאת קטנה היא מהכיל כל האנשים אשר ינהרו לשבת בקרבה ומכנפות תבל באו לאחוז בה ופחדו פן ישכח שם ישראל מעל הארץ הזאת או תיצר למו לשבת, כי יבואו רבים לקנות מגורה לצמיתות וידיחו את יושביה מעל פניה: הן המה לא שמו פחד זה מול עיניהם ביום שנהג היובל כי גם אם יקנו תשוב הארץ לבעליה, וגם מי יקנה מעון לזמן, אבל בעת שבטל היובל עלה הפחד על לבם ותקנו כי לא יקבלו גר תושב בזמן הזה, למען לא ירבו יושביה: וזה הוא כוונת הגז“ש, בע”ע כתיב כי טוב לו עמך, ודדרשינן בב“מ ס”א כי כל עמך הוא שווה לך ולא דיהיה לו יתרון עליך כי לא פקדה התורה להוקיר נפש רעך על נפשך כמוך, ולפ“ז גם בגר תושב דכתיב בטוב לו והזהירה התורה להטיב לגר תושב היינו דווקא דיהיה שוה עמך ולא דתשלול טובתך ולתת לו, לכן אין מקבלין גר תושב למען לא יהיה לך לרעה: ובעל נתיבות עולם (פרק ט') האמין כי אם אין מקבלין גר תושב גם חסידי אומות העולם אפסו, ואין מנוס להם עוד לבוא בברית ה' ושפך מרורות על רז”ל, ידע ויבוש כי חסידי אומו' העולם וגר תושב דברים נפרדים המה ואם האנשים מאנו לתת לו אחוזה בארץ צרה מהכיל לא יבצע ה' חלקו בעולם הנצחי אשר היא למעלה מן המקום ולא ימדד בְאַמַת איש.

שם (ל“א ע”ב) קמ"ל דשנה שנה גמירי מהדדי, נלמד סתום מן המפורש כי גם חודש העיבור נמנה לשנה.

שם (ל“ג ע”ב) נאמר כאן חומה ונאמר להלן חומה מה להלן כנענים אף כאן: מעיקרא דרשינן בית מושב עיר חומה שהוקף ולבסוף ישב, והר“ן בפ”ק דמגילה כתב דדריש מדכתיב מושב בפתח והוא סמוך משמעו בית מושב של עיר החומה ומשמע שהחומה היתה תחילה, ואני הרביתי בראיות כי סמיכות שם אל שם בעברית, הראשון הוא הטפל והאחרון הוא העיקר: בגיטין (דף צ') יליף ב“ה מדכתיב ערות דבר לכן לא יכול להוציא את אשתו גם בשביל דבר לבד, אבל אם בעינן ערוה ממש צריך לכתוב בקרא דבר ערוה (רק ב“ש חולק עליו וסובר דהשם הראשון הוא העיקר ולדעתי תלוי בזה גם מחלוקת ב”ש וב“ה בב”מ דף מ“ד בקרא על כל דבר פשע לב”ש חייב על המחשבה כמעשה, דסובר דבר הוא העיקר ולב“ה בעינן פשיעה ממש ע”ש היטב). בת”כ דרשי אמור אל הכהנים בני אהרן, הכהנים למעוטי חללים, יכול אפי' בעלי מומים ת“ל בני אהרן, ובכ”מ דכתיב בני אהרן הכהנים ממעטינן גם בעלי מומים? (ועמ"ש ריש זבחים) אמנם כי בכ“מ כתיב הכהנים בסוף א”כ הכהנים הוא העיקר שפיר ממעטינן גם בעלי מומים דהא אינם ראוים לכהן, אבל הכא דכתיב הכהנים בראש א"כ בני אהרן הוא העיקר שפיר מרבינן בעלי מומים דהא גם המה בני אהרן יקראו אף דאינם ראוים לכהן (וחללים ממעטינן דהא נגדע הכהונה מהם ועיין בק"א), וגם הכא כיון דבית מושב סמוך אל עיר חומה אנו מביטין על החומה, ובעינן כי בעת ישיבתה כבר היתה מוקפת חומה וכיון דזמן ישיבתה היה בימי יהושע לכן בעינן מוקפת חומה מימות יהושע, ומביא לראיה מקרא דכבשו עיירות הרבה מוקפות חומה.

(הגז“ש בדף י”א אתי טוב טוב. שם ט"ו אותו אצמית וכתיב לצמיתות, שם כתיב הכא אותו אצמית וכתיב התם צמתו בבור חיי, שם כתיב הכא לשון מדברת גדולות, שם ל' דנאמר גאולה גאולה אינן צריכות ביאור).

הגהה: עמי זהבי; עמינדב ברזילי