רקע
נתן שחם
חלוץ זקן

כאילו בערה כאן אש גדולה לפנים – הכל שרוף. הפנים, הזרועות, השיער, הלבן כזמורות גפנים שהיו למאכולת אש. רק בעינים עוד יוקד הניצוץ ההוא, מתלקח וכבה, מתלקח וכבה.

לא לישון! הוא שומר על התינוק, אין התינוק שומר עליו. אף־על־פי־כן זה ער ושמורות עיניו שלו בוגדות בו.

ה“ילדים” הלכו לקולנוע. האשה חולה. הוא שומר על התינוק. מפני מה? איך ישמור עליו מפני הבכי היוצא מתוכו? איך יגונן עליו? במה?

הפנים השרופים חרוצי תלמים. מי כתב זאת? אכן, אותו משורר שנשא נאום בבית העם בתרצ"ו, בלילה שבערו השדות, וחלקה של נורסית נאכלה תומם, עד לגדר בית הקברות. בית הקברות! שתי מצבות. זה הכל! אחד קדחת אחד מתאבד. המוות עדיין לא היה בזה. על כל פנים לא המוות הזה.

ובאמת, החריצים הללו דומים לחיוכים. הרבה חיוכים בלתי־מסודרים. חיוכים עמוקים, מקופלים פנימה. קשה לכעוס בפרצוף כזה, וגם קשה להיות קפדן.

יפתח את החלון ודמות דיוקנו תיעלם מלפניו. אוויר צח לא הזיק לאיש. בניו גדלו בחיק הטבע, וברוך השם!

כשהחלון פתוח רואים את הלילה ושומעים איך הזמן עובר. בלילה הכל גדל ומתמלא ברחש בלתי פוסק. אבל מרחוק שומעים את הרמקול של בית הקולנוע. דיבורים בשפת עם־זר, ומוסיקה. מוסיקה באמצע הדיבורים, כי הדיבורים עצמם משעמם להם בלי מוסיקה. מה הם אומרים שם?

אילו יום, כי עתה ראה את כל העמק פרוש לפניו. עתה הוא רק נצנוצי אור, זה אצל זה וזה מאחורי זה, ואורות נעים קושרים אותם זה לזה, כמו גחליליות.

אין צורך באור. הוא רואה הכל. הוא יודע את העמק הזה בעל פה: שדה גבעה בית. גם את הבתים החדשים למד על נקלה. יתר על כן, מבטו רואה גם מה שאין. את האין שהיה ואיננו עוד אין. שהכל נעשה בשביל שיהיה יש. והנה עתה, כשהכל כמדומה יש, ומשגשג ופורח, ואין חלקה לא נעבדת, ואין אדמת טרשים לא־סוקלה, הלב זוכר באהבה גדולה מאוד דווקא את הריקות ההיא, את הטרשים, את הביצה. וזה טוב. שכן יש לו גם היש וגם האין. אלה שיש להם רק היש חסר להם משהו.

הכל שלו וממנו ובו, והוא רשאי להתגאות. בפני מי? בפני עצמו. יפה. הוא מתגאה. יש לו כל מה שנחוץ וחשבון בבנק, ובן אחד במשק. ויש לו כל השנים הללו, הטובות והרעות, והבינוניות. והשריפה, והיריות. ומחלת הפה והטלפים, ושלוש שנות הבצורת שלאחריהן כמעט הלך לעבוד במשביר המרכזי. אבל לא הלך. מוזר, אבל הלב זוכר באהבה גדולה דווקא את השנים הרעות. ואשתו שאמרה לא נלך מכאן. ואלה היו השנים היפות שלהם. והימים הגדולים. והלילות.

לא טוב לחשוב על מה שהיה, בחושך, מול חלון פתוח, שכן מיד מתמלא הראש העייף במחשבות על מה שיהיה. אנשים צעירים, כשהם יושבים מול חלון פתוח הם רואים את יום מחר בא בריצה. אנשים זקנים שומעים איך האתמול מתרחק בלאט, על בהונות הרגלים, כאילו הציץ אל מקום שאסור. הזמן שעבר הוא דבר גדל והולך והזמן שיבוא הוא דבר קטן והולך. אין טעם להגות במה שפוחת, כשהחיים הם ענין מצטבר ומצטבר, כמו המשק הזה, והבית הזה, אגף ועוד אגף ועוד אגף, והרכוש והטראקטור, והרכב, וגם הדברים המשותפים, המחלבה, המחסנים, ובית העם החדש…

אנשים צעירים! בעלומיו היו חשובים כזקנים אנשים הצעירים ממנו בשלושים שנה! והוא עודנו עובד. לא הרבה, אבל עובד! אך אין טעם להגות בחולשה הזאת, המייבשת את המוח.

לא לישון! הוא שומר על התינוק, אין התינוק שומר עליו!

נרדם! התינוק.

אילו היה כאן ספר למקרא, כי עתה קרא בספר. וזה היה טוב יותר. אך עייף הוא מכדי ללכת לביתו להביא לו ספר. הספרים שמונחים בבית בנו אין הוא יכול לקרוא. סיפורי בלשים ורומאנים זעירים. פסולת מודפסת בכריכות עגבניות. דומה, שמכאן, מן הכוננית הזאת, עולה ויוצאת הרגשת הזרות שהוא חש בבית בנו.

לא, אין הוא זקן עד כדי כך שיאמר כי אדם נבחן רק על פי הספרים שהוא קורא, אך קשה להיות קרוב אל אדם הקורא ספרים אחרים כל כך. אכן, בנו הוא אדם יקר, עובד חרוץ, חייל טוב ומן הסתם גם בן נאמן לעמו, אבל דומה, שבלי הספר העברי הוא חסר משהו. ניתנת האמת להיאמר, לפנים גם בני דורו שלו אמרו: ספרים יש די והותר אצל היהודים ואילו ידיים יש מעט. אבל היום, כשהידיים כעשיו, הלב מבקש שהקול יהיה קול יעקב. הוא יצא מבית מלא ספרים לעבוד את האדמה. עתה הגיעה השעה להחזיר את הספר העברי. ולא סתם ספר – אלא ספר המדבר אליך כאילו הוא בטוח שיש לך נשמה יהודית גדולה, ולא חשוב כלל שיש לך ידי עשיו. אם נוהגים כך כאילו אתה בעל־נפש על כורחך אתה כזה. כדי שלא לבייש.

התינוק נאנח בשנתו. לא סתם אומרים שדור לדור יביע אומר מעל לראשו של הדור שבאמצע. סבא ונכד הם לעולם ידידים. וזה, בשנתו, חש, שסבא שלו מודאג. אכן, אביו של התינוק הוא בחיר בניו, שכן הוא לבדו קיבל על עצמו עול עבודת־האדמה. השנים האחרים פרחו להם. אינם רוצים להיות דומים לאבא שלהם, שהעביד את עצמו בפרך ולבסוף “אין לו כלום”, כפי שהם סבורים. מה פירוש אין לו כלום? מה חסר לו? להם חסר משהו. תאווה לעבודה־קלה קפצה עליהם. זה סוחר בבקר, וזה חוכר אדמות של ערבים ומעסיק ערביות וקופץ מחלקה לחלקה כמו פרעוש, בלי מחזור זרעים, בלי זבל אורגאני. אין חלקה שהיא שלו. אין מקום שהוא נופו. ואין פינה שהיא ביתו, מלבד הדירה על הכרמל, דירה עם מיזוג־אוויר. מיזוג־אוויר על הכרמל! עלבון לנוף ארצנו. יש לו אוויר הרים והוא נכנס לתוך קופסה מזמזמת.

יש שכר לעמלו והוא יוריש לבנו משק משגשג למופת. גם הודים, גם פרות, גם לול, גם כרם, וקצת פלחה, ועצי פרי בחצר, וטראקטור ופרד. אך אין טעם להרהר בנכסים בלילה כזה, אם לא להגות בכך, שעתה, כשהוא מהרהר בנכסים, ודעתו טובה עליו, גם שנתו של התינוק שקטה יותר. ברית חשאית זו בין סבא לנכד בכל זאת תופסת. ומי שזקוק להוכחה מדעית יבוא ויראה חיוך מתוק־מופלא זה על שפתי התינוק בשעה שסבא שלו סוקר את ההישגים.

מה שמדאיג הוא כיצד ישא המשק את עצמו אם ימות חס וחלילה. אין הדבר הזה מיירא אותו כל כך ואין בדעתו לרחם על עצמו, כדרך הפחדנים, אף על פי שהדבר ההוא איננו ממלא את ליבו של אדם שאיננו צעיר עוד בחדווה גדולה; אבל מה שמדאיג ביותר הוא מה יהיה גורל המשק. לא משום שבנו אינו יכול לעבוד בלעדיו, אלא מפני ששני אחיו מן הסתם לא יוותרו על חלקם בירושה, ואי אפשר לקפח אותם אף על פי שאינם הולכים בדרכו. בנים הם בנים וזכויותיהם קיימות לעד, אפילו אם הם מצערים אותנו. אך בשעה שיקחו הם את חלקם צריך יהיה למכור חלק מן האינוונטאר והמשק יפסיד כמה שנות פיתוח. והרי זה כאילו חי שנים אחדות פחות. אומנם הוא חי גם חי אבל מה שהיה כאילו לא היה, שכן לעמוד על מקום אחד אסור.

לא לישון! הן צריך לשמור על התינוק. שכן הוא נאנח אנחות עמוקות היכולות לשבור חצי גופו של סבא זקן. הנה הוא בוכה, בכי מר. ואף את המוצץ הוא מסרב להחזיק בפיו. מה לעשות. מה לעשות!

הוא החזיק את התינוק בזרועותיו ברחמים גדולים, אך זה געה בבכי מר ולא חדל. ניענע אותו בזרועותיו וללא הועיל. אימצו אל חזהו ברתת, ופעייה צווחנית יצאה מתוך הגוף הזעיר ורך השבוי בזרועותיו. הפנים הקטנים הכחילו מחמת המאמץ והפה חסר־השיניים נתעוות.

לא היה מסוגל לשאת. ביקש לרוץ אל בית הקולנוע ולצעוק: מטורפים! מה אתם רואים שם השקול כנגד בכיו של תינוק!

אך הוא לא רץ ולא צעק. אם אתה אינך יודע להסתדר עם החיים החדשים המתחדשים כאן לנגד עיניך, אמר בליבו, מה לך כי תתלונן על הצעירים.

עמד אצל החלון הפתוח, אובד עצות, והתינוק הבוכה בזרועותיו. העמק נם את שנתו. החושך שידר שתיקה של כפר ומוסיקה צווחת במרחקים. דמעה של זעם זלגה על לחיו של האיש הזקן. עד שבאה סבתא, בכתונת לילה, ונתנה לתינוק מעט מים זכים, מן הברז.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!