א    🔗

המים כירסמו לאט־לאט את תשבצי האדמה היבשה בערוגה, שהוּ בבקיעים ושבו ללחוך את פירורי העפר המתמסמסים. הזרם פחת והלך. זה הגן בוַדאי. גמרנו שלא יקחו מים עד הצהריים, אבל לך דבר אתם. יוסוף תקע את הטורייה באדמה מתוך רוגז, שלף עתון מכיסו, ועילעל בו בקוצר־רוח. לא היה מי שיתלהב מרוגזו. אי־שם במרחקים עמד ירקן ערמומי וחישב את שיעור הזמן הדרוש בשביל לרוץ אליו ולהתוַכח עמו. המים יפרצו בינתיים.

כיוָן שכך, החליט לערוך את סעודת הצהריים בצל. לשם כך דישדש במגפיים כבדים עד החורשה שבמדרון. את סל האוכל (פלא שאחמד לא סילק אותו) תלה על הטורייה המתלכסנת על כתפו ואת קנקן התה נטל ביד הפנויה. הערוגה לא תתמלא לפני תום ארבעים דקות, ואין להחפז.

כשנכנס לתחום הצל וגמע מלא ריאוֹתיו ירקוּת עזיזה ורעננה, נתנחם על הפסד־הזמן שנגרם לו עם המעילה של הגננים. לא תמיד מזדמן לך לאכול בצל עצים. לפעמים אתה סך את פתך בשמן מכונות על גבי שלף חם.

מאחורי שורת־העצים הראשונה עמדה שורת־הקברים הראשונה. עלה ונשתרע על מצבת השיש החלקה ביותר ותמך גבו בלוח־הכתובת. ממש כורסה. השיש החלק דיגדג ברגליו והחדיר לתוכן צינה נעימה. אולם לוח המצבה הכתיב לו את תכנו בבשר הגב. קילל, קם ממקומו, ביקש ומצא שק לחפות על הכתובת, אגב כך קרא מה כתוב שם.

אֶוָה ינובסקי שלחה יד בנפשה. אדר תרע“ג. בת כ”ג במותה.

אחת מהראשונים, הרהר. של מי היא קרובה? מעניין שלא שמע את שמה עד עתה. אין לה כנראה קרוב בשער־הגיא. למה שלחה יד בנפשה? מסתמא אחת בחורה עם פרובלמות. כפי שיש לשער היתה מכוערת. לפתע עלה בדעתו: הקבלה מוזרה: הוא נולד באדר תרע“ג והיא מתה באדר תרע”ג. מתה בת עשרים ושלוש והוא היום בן עשרים ושלוש.

(הם בני גיל אחד. שניהם אינם יודעים מה מעבר לעשרים ושלוש. כיוָן שמתה היא משמרת שם למטה על עשרים ושלוש שנותיה. היא מקפיאה בחלל הזמנים רגע אחד ויחידי שמקפל בתוכו את כל מה שהיתה עלולה להיות אילו משהו סתום התחולל בשעה מסוימת אחרת מכפי שהתחולל. אפילו יש מי ששומר בלבו את זכרונה, הריהו כיום בן חמישים לערך, ובוַדאי איננו מסוגל להבין מה מתרחש בלבה של נערה בת עשרים ושלוש ששלחה יד בנפשה. ואולי עשרים ושלוש העוּבדות הניצחות של קיומו על גבי המצבה הן הפתרון היחידי של היאוש המחויר על גבי המצבה?)

חמש עשרה דקות. נזדרז לשפוך את תכנו של הסל על גבי המצבה הסמוכה. כמובן, שכחו לתת לו מלח. זה ברור למה. נעמי. היא אוהבת שעשועים פיקאנטיים כאלה. זה מין פלירט. מעשה סמלי. שכחה את המלח, שלא תחשוד בה שהיא מאוהבת בך. אולם לגביו אין זה פלירט אלא פשוט ארוחה תפלה. שתצא פעם לשדה ולא תפנק לה שם עוֹר עדין. אותו רגע נזכר כי בשל העור העדין הזה נפשו מיטרפת לעתים מגעגועים וחמדה, וכלא את כעסו. כבר זמן שיחדל המשחק הזה.

הוציא את סכינו הארוכה, גאוַת עודד, אחיו הצעיר, ובצע לו פרוסת־לחם עבה. העמיס עליה כל מה שמצא בסל, שלוש קוֹמות, והתחיל ללעוס הרהורים בנחת. ואולי לגשת אליה פשוט ומסכן ולהגיד לה מה שאני חושב עליה?

איזה שדה מחורבן. כבר עשרים וחמש שנה שהמשק קיים ולא סיקלו אף פעם. לא יודעים להסתדר (אתה רוצה לשוב אל הפזמון על כוחות צעירים?) אבל באמת, אפשר לחסל את הוַאדי הזה באמצע. אם השנה חוסמים את הוַאדי ובונים קירות נגד סחף, יש לשער שבעוד שנתיים ייעלם מעל פני האדמה. בעוד שלוש שנים נזרע, ובעונה של השנה הרביעית יסע כאן הקומביין־מכבש האוֹטומַטי כמו לורד, ולא יכרסם אבנים. בשנה החמישית…

בשנה החמישית… המחשבה על העתיד הרחוק עוררה בו פחד. האיכר שבו עשוי היה לחשב חשבונות ארוכים (בסיבוב השני של המחזור השש־שנתי), אולם החייל שבו נתיירא לחשוב על העתיד, ומיהר להוריד את ראשו מתחת למחסה של הזמן הקרוב. אינך יודע מה יהיה מחר. גבו נגע בשיש הקר של המחשבה על הדברים שאין לדעתם מראש. אינך יודע אם לא יקחוך מחר. כל מעשה שיש לו חשבונות ארוכים עם הזמן (אשה) הוא אופטימיזם תופס־מרוּבה בדור־פחדים זה. כבר חמש שנים שהארץ הזאת שותה דם. בינתיים הגיע לגיל של פעילות דור אחד שצמח על שלוָה־בשמנת בעת שהמדיניות הגבוהה עשתה את התמרונים הגלויים־ביותר של ציניות קשיחה.

ההרהורים שרו את האַריה המתאימה ביותר לדקוראציות שברקע. להקת עלים יבשים רישרשה מעל הרמוניה עגומה ויגעה. בית־הקברות היה נטוע שורות־שורות של אילנות וביניהן מצבות־הקברים שבתוך שפעת ירק ופרחים. מקום שלא נכרה קבר עמדה אדמה טרשית ועזובה כאילו מצפה לקברים שיעלו אצלה פרחים.

(צריך לנטוע חורשת עצים עבותה, צפופה מאוד, שיצטרכו לגדוע שלושה עצים בשביל לכרות קבר אחד).

הרגיש שעפעפיו נשמטים. מתח את גבו על המצבה וחילץ את עצמותיו. בינתיים קלטה עינו מראה, שאמנם איננו כל־כך נדיר אך גם לא שכיח עד כדי להסיח את הדעת, על כל פנים יש בכוחו לפתות ליאוּת של צהריים להתפנק עוד ר־גע אחד.

מן הכביש הראשי ירדה ופנתה לעבר הנקודה מכונית קטנה והדורה. לא של אירגון מגדלי דגים וגם לא של הפלחה. נאה מדי בשביל כך. יותר מדי מצוחצחה בשביל קצין המחוז. אין זה תייר אמריקני מפני שהוא נוסע על הדרך ולא על הסולינג. סתם אורח במכונית אינו בא באמצע השבוע. הצמיגים הגונים. סימן שלא מן הגוש. אף לא מן ההגנה מפני שהמכונית אינה מלוכלכת מנסיעות בדרכי עפר.

המכונית פנתה לדרך הצדדית הגובלת עם החורשה. סימן שזה ערבי הנוסע לבית השיך. הללו נתעשרו בזמן המלחמה. בעיניים של “מבינוּת”־חומדת עקב יוסוף אחרי המכונה, שפנתה לתמהונו הרב אל עבר החורשה מצדה השני. זה מעניין… המכונית ירדה אט־אט מן השביל, נכנסה בין שתי שורות עצים ועמדה. תמוה. כמה חושים צעירים נתעוררו בו. לא גרע עין. הדלת נפתחה ויצא אדם בלבוש־חקי אפור שאיננו מסַפר שום דבר על מעמדו או משלח ידו. יהודי. רכן לתוך פתח המכונית ומשך משם קסקט משונה ותרמיל־גב צבאי עתיק. עמד קמעה, בטש ברגלו באדמה עד שנתכסו נעליו קמח דק לבנבן והלך לעבר הנקודה. דומה היה לצייד־חרקים תמים מן האוניברסיטה. אולם מה פשר המכונית המהודרת?

מוזר. עיניו עקבו בדבקות אחרי האיש שהלך כפוף מעט מתחת לתרמיל והושיט לו גב של תעלומות וניחושים. מה־טעם ראה להחביא את המכונית כאן? מה הדקוראציות הללו שלבש פתאום? את מי הוא רוצה להוליך שולל?

פתאום נדמה שהוא מכיר את האיש. אותו ההילוך, אותה הקומה, אותה הטיית־ראש לימין כאילו מַאזין למשהו, אותה גרירת רגל־ימין (קיבל כדור בירך). אין ספק – זה הוא. לא שככה סערת נפשו. תאב היה לדעת למה בא. מה יש לו, לזה מן המחלקה החשאית, אצלנו?

אין ספק שזה הוא. רק הוא מסוגל להקפיד כך על חוקי הקונספּיראציה ולהופיע בשער המשק מעשה־טייל כדי שלא יפטפטו לאחר כך: איש עם מכונית (והכל־לכל ברור במה דברים אמורים) בא ושאל לפלוני. רק הוא מסוגל לנהוג בעצמו חומרה כאילו הוא לוח התקנות בכבודו ובעצמו. אחר היה מגיע במכוניתו ממש עד חדר־האוכל, יוצא ממנה ברוב חשיבות ותובע את מבוקשו. ואלו זה ייכנס בצנעה וישאל מסתמא את הילדים למקום־מגוריו של המבוקש.

חשד נכנס ללבו, שהוא המבוקש. מן־הסתם הוא נקרא לאיזו פעולה. (אין טעם לרוץ לחצר בשביל להיוָדע).

טילטל עצמו בין הקוצים עד שהגיע למכונית. ביקש את המספר ולא מצא. (זהו). המספר היה מוטל הפוּך בפנים. המכונית ננעלה. סימן־הכר אחר לא מצא.

עברו ארבעים דקות. מרחוק ראה את המים שפרצו מנצנצים על גבי הדרך. לא נתן דעתו על סל האוכל, תפס את הטורייה ורץ למקום המעשה. העביר את המים לערוגה הסמוכה והתחיל לגדור את הפרצות. כשעמד וציפה למים המחליקים בערוגה, נתפס שנית לסקרנות עזה. (ואולי באמת אלי בא ואני מחמיץ אותו? שטות, אם טרח לבוא בעצמו ובמכונית עד לכאן – יחכה.)

אילולא נסיבות המקרים, עשוי היה לגמור את עבודתו מקץ שעה. נתמלא כעס וקוצר־רוח. הירקן אשר מפאת הריחוק במקום נעשה בחינת “נסיבות־המקרים” לגביו, הלך שם במתינות מרגיזה, זו שנתברכו בה תמיד ובדרך כלל “תנאים אוביקטיביים”, והזמין את המים במטח־טורייה אחד לתוך תלמי הכרוב.

כשהיה יוסוף בן עשרים כבר עבד במחלקה החשאית. מסרו לו כתובת וידע שהוא צריך להגיע אל המפקד העליון. ראה שם במשרד הרבה פרצופים ונתיירא לשאול אצלם. עד שעבר שם אחד שנראה לו כקטון הלבלרים, אחד בעל פרצוף כזה שילדים ברחוב ניגשים לשאול אותו מה השעה. ניגש אליו ובאינפוף “צברי” של מבין־לשון “בלי חכמות” שאל אותו:

“שמע, תגיד לי, מי כאן ה”ראיס" בכל הבלבול הזה?"

הלה חייך בשתי עיניים דעתניות ואמר:

“חדר שלושים ושניים.”

כשעלה לשם אמרו לו לחכות. ישב וחיכה עד שהופיע שנית אותו לבלר ונתברר שהוא המפקד. חש שהוא מסמיק וניסה להתנצל, אולם הלה הפסיק אותו בתנועת יד:

“אינך צריך לאמור שום דבר, אני יודע מי אתה.”

לא נהג יוהרה. מפקד כאילו שואל בעצתך. כשהעלמת ממנו דבר השלים בעצמו מבלי להעיר לך על כך. תמוה שאף פעם לא העמיד על דעתו מטעמי־כבוד. אין זאת כי שרשים עמוקים לו בארץ הזאת. אולם לא הצליח להיוָדע דבר על עברוֹ. פרצופו בלי גיל ובלי כתובת ואינך יודע אם היה קצין פרוסי במלחמה הקודמת או שהוא בכיר־בניה של יסוד המעלה. אינך יודע אם יש לו אשה וילדים. גדולה מזו: אינך יודע את שמו…

לכשהגיעו המים למחצית הערוגה האחרונה הלך לסגור את השיבֶּר. נזכר ששכח את הסל ליד בית הקברות ורץ להביאו משם. המגפיים רטנו בצ’יק־צ’יק מעורר חששות בשל הפסיעה הגסה שעשה בהם.

החצר קיבלה אותו באדישות המציינת את שיגרת המעשים החוזרים ונשנים. חצרנים עשו כמנהגם ופלחים כמנהגם ומסגרים כמנהגם וסוסים כמנהגם ושמוליק מוַעדת־הבטחון ראהו ולא אמר לו שום דבר. עד שנידכדכו בו כליל קיווּיים סתומים, מיתן עצמו ומיתן את חפזונו והלך בצעדים אטיים לחדר האוכל. כשניסה לעכב את עצמו ליד עתון תקפוֹ שוב אותו רגש סתום הלוחש שמשהו מזומן אי־בזה. בחדרו ראה משהו שאינו כשורה: על מיטתו שכב גוף זר. גבר. הוא…

הלה שכב בפישוט ידיים ורגליים, חזהו מגולה מבעד לחולצתו וכפות רגליו מבצבצות מתחת למכנסיו. במצב־שכיבה זה נראה ילדותי ומשונה ומשום־כך גם ידידותי עד־מאוד ואינטימי. שנתו של איש רב־פעלים, כמו דוּמיה של סער רחוק, עשויה להביא לכלל הרגשה של רוממות ויראת־כבוד יותר מזעפו.

“שלום יוסוף.”

בפירוש כך. בגלל המלעֵיל נתחבב עליו.

“ראיתי שבאת.”

“איך זה?”

“עבדתי ליד חורשת בית הקברות.”

“כך.”

“ראיתי את המכונית ומיד הבינותי שזה אתה,” שיקר לו.

“נאה־נאה.”

“לפי אופן נסיעתך ראיתי שאַתה בן־בית באזור שלנו, ואם אינני טועה אתה אפילו מכיר את חורשת בית הקברות, לא כן?”

לפתע הרגיש שהוא מתפאר וכבר היה מוכן לוַתר על תשובה. אולם הלה ענה מניה־וביה:

“כן, אחותי קבורה שם.”

יוסוף נתכוון להעלות ארשת צער על פניו, כשנזכר שהמתה היחידה בבית הקברות היא אותה ששלחה יד בנפשה לפני עשרים ושלוש שנים. (ובכן, שמו ינובסקי. הרי לך קונספיראציה.)

“גם אתה היית כאן?”

“כן, ענה כמהרהר, אבל היה זה מזמן. כל זה עדיין לא היה בכלל.” הורה בידו על השדות ועל המטעים שנשקפו מבעד החלון כמין גוש מוצק. יוסוף שנתרגל אליהם כל־כך לא יכול לשער שאי־אז לא היו קיימים. ינובסקי מחק בידו ובמגע עיניו עשרים וחמש שנות־בראשית. לרגע חש את כל כובדן של השנים הללו, למן היום שעמדה שם שממה אכזרית בערייתה ואיזו עלמה חביבה ששמה אֶוָה ינובסקי מנסה ליצור שם בגופה ובנפשה עוּבדות של ציונות סוציאַליסטית, ועד היום אשר אָחיה בא אליו ומפתחות גורלו של יוסוף באמתחתו.

“הקיבוץ הזה עדיין לא היה כאן בכלל, הוסיף ינובסקי לדבר והעביר את ידו בתוך בלוריתו כאילו בשביל לרענן משב־רוח דועך של נעורים. – היו אחרים, ונתפזרו.”

נעימתוֹ הצדיקה את הדין, אולם הודתה בכשלון.

“אדמה לא היתה כאן. טרשים. את כל השטח הזה סיקלנו, בידינו ממש. ולא יכולנו עוד. הוטל עלינו כפי־הנראה לעשות רק חלק מן העבודה. באו הוריכם, צעירים ורעננים, וקיבלו את השטחים המוכנים. והרי לך. האנשים שהיוו את הקבוצה הוָתיקה אנשים יקרים הם, לא עזבו את המערכה.” חייך, קולו התרומם לרגע לרמה השגורה והגסה של דברי רוממות: בידיהם היום עמדות־המפתח של העם."

יוסוף חידד לו לשון:

“כלומר, הם עובדים עד היום בסיקול. עובדים בסיכול עצת רשעים ומסקלים אבנים בכרם ישראל.”

– לא נתכוַנתי להיות פטריוט קיצוני של הקיבוץ – התנצל חיוּכוֹ.

ינובסקי בלש את פרצופו בעיניו המשוטטות, ושתק. אחר־כך הוציא מפיו את המשפט שעמד כל העת ביניהם מחכה לשעתו בקוצר־רוח:

“יש בדעתנו להציע לך תפקיד שחשיבותו ורצינותו אינן מוטלות בספק. חקרנו ודרשנו ומצאנוך מוכשר לכך (כאן הרצין יוסוף, משל ענוָה ירדה עליו). דרושים לנו בחורים באירופה… מחר בבוקר אני בא לקחת אותך. עד הערב יודיעו למזכירות.”

יוסוף הרים אליו את עיניו. ציפה ולא ציפה לכך. היה כאן משהו שאיננו ניתן להסבר ובכל זאת נראה הגיוני מאוֹד שאחיה של אוָה ינובסקי, שנתלשה לפני עשרים ושלוש שנים מן החיים, יעקור אותו מביתו ביום מלאת לו עשרים ושלוש שנים.

 

ב    🔗

נהרה של ערבית מרוחצת ניצנצה בין פואנציאנה לדקל ושטפה את פינת הגן הסגורה הצופה חדר האוכל. לפנים, כשהפואנציאנה היתה צעירה מאוד, וגדר הטויה צמחה פרע, והספסלים טרם הכו שרשים, וחדר־האוכל עץ, לא ישבו באותה פינה אלא זקנות מעט מזינות את עיניהן משקיקוּת של נעורים החופזת לפניהן על הדרך. לאחר־כך, כשהפואנציאנה הגיעה לשיבה טובה, והטויה נזתוותה כמו גדר של אבן, וחדר האוכל עלה אבן, ופרחים שבגינה נתכנסו מאחורי גדרות נמוכות של תיל דק, וספסלים הכו שרשים ורשמו על גבם כל מה שהכתיבו להם קיץ וחורף; ושקיקוּת של נעורים הגיעה לכלל מתינות והזיקנה לכלל רוגע – החלו גם בני הנעורים החדשים לחמוד אותה פינה. לראשונה משחקים ועושים תעלולים ומשמידים ערוגות. לימים, כשנתנו ראשם בעול של עבודה, ודור חדש של צעירים כבר יש לו “שכונה” משלו, ישבו שם מתוך כובד ודנו בבעיות שונות. לאחר שנתלבנו הבעיות דיברו באנשים, וכמובן לא דברי רכילות: יותר משמתכוונים להטיל מרה מתכוונים לשעשע. עד שמודיע פעמון על ארוחת־ערב ושועטים לחדר האוכל.

אותה ערבית של קיץ חם ישב יוסוף על הספסל כשהוא דחוּק בין מנחם לנעמי. אחרים, שלא נשתייר להם מקום על הספסל, עמדו סביבם, ללמדך שאין מתכוונים למנוחה אלא לישיבה בצוותא.

הערב יש הצגה במשק השכן, יאַלָה, ניגש. צריך לדבר עם החצרן. אני לא מדבר אתו. אני אדבר ואתה תרתום. צריך לסדר את היצול החדש. שלמה יסדר. איך השמלה החדשה שלי? אני אוהב את השמלות לחוד ואת הנערות לחוד. מה אמרו, מה אמרו? למה אתם צוחקים? מאז נקטפו אזניו על ידי שולה כבר איננו שומע שום דבר. הוא הסמיק, הוא הסמיק. אל תעשה את עצמך. אני מסמיק לעתים קרובות. הכלכלה ירדה נורא. בעיקר האוכל בשדה זיפט. נכון, נעמי, היום שכחת לתת לי מלח?

כולם צחקו. זה יש לוֹ בדיחות זה. אולם יוסוף לא צחק. לפתע נעשה מוזר ובלתי־מתקבל על הדעת. דומה כאילו נאחז בציצית ראשו והוּצא מתוך מעגל הדברים הברורים. דומה כאילו כבר הוטל לארץ נכרייה והבריות מדברים אליו בשפה זרה. מן הרגע שמוציאים אדם מסידור העבודה, כלומר, מתוך השטף של חיי העבודה, הוא מסתלק באופן אוטומַטי גם מחיי החברה. אדם שאינך יכול לומר לו מחר, אינך יכול לומר לו שום דבר. הוא שייך כבר לשורת הדברים המקריים העלולים להתארע, הוא יוצא מגדר “המובן מאליו”. אף הוא חש עצמו שייך לתחום אחר. בתחום הארצי עמדו רק ירכיה של נעמי הלחוצות אל ירכיו, וכתפה הנוגעת לא־נוגעת בכתפו, בגדר הממש. והללו אינם יודעים דבר ואסור לאמור להם דבר. רע הוא, שדוקא אותם הדברים הגדולים־באמת שאנו עושים לעתים רחוקות, דוקא אותם הדברים שמוציאים אותנו מדל"ת האַמות של אישיותנו ומפיחים בנו רוח חדשה, דוקא אותם הדברים שיש בהם שגיבות מלגו ומלבר, עלינו לשמור בסוד. שאם איננו שומרים סוד ועושים להם פומבי, אף גדלותם ניטלת.

הפרספקטיבות תמיד מאוהבות. הוא ליכסן אל נעמי מבט אחד ממרחקי העתיד המשוער וראה נער עברי מהלך על מרצפת אבן, או שלג, בארץ נכרייה, ולידו נעמי שאיננה. הכל נעשה נהיר בבת־אחת.

נעמי: שעשוע מסוכן של ניגודים. זרבובית תקיפה עם עיניים פייסניות. שער רך וגולש ואזניים נשקפות מתוכו בשלוָה לבנה גאוותנית ובלתי־קשיבה המכלימה את המלים בדרכן. גוף ששחמימוּתו חלקה ומבהיקה, תואַם איברים, בָז, בעצם בַריוּתו, כל עקימות ושפיפות. משום מה: – נאהב מתוך הערצה שליוָה, מרחוק. יתכן מאוד: שבעצם הוָיתה, ועל פני האיברים המעוּגלים, ובסתר מבטה שהואפל לרגע, או גם בשחוק המידרדר לפתע זר ורע ובלתי־נכלם, ואולי גם בעצם־עצמה של השלוָה הצחורה הזאת, מסתתרת תשוקה עזה מאוד, אך כבולה, לאמץ אֶל בשׂרה ולבה הקודחים את ההערצה הדוממה והרחוקה הזאת. אולם – – – (לבטי בתולות? גאוָה? אהבה פּצועה?)

אתה רוצה לנסוע לך ולעגן לך נערה? בערך כך. כל העת נתאווית לה ולא בא הרגע הזה אלא כדי להמחיש לך עזוֹת מה אתה צריך. עכשיו אתה מתכוון לפתות אותה שאתה הולך לעשות לטובת הכלל, הוה אומר שהיא חייבת לעשות למענך שעושה לטובת הכלל ולמענה בכלל, ובכלל ובכלל. אתה אוהב ואל תבלבל את המוח. ואם איננה אוהבת אותך? (מה התפארת באזני מנחם?)

משהו משך את תשומת לבו.

על הספסל שממול ישבו חיה עם אליק הקטן. בן שנתיים וחצי וכבר רץ. מה זה רץ? מן־הסתם הם עסוקים בהמתנה, מפני שסדרן העבודה לקח את שלמה שלה לפרוק אוטו. חיה, די היה לה במה שאיבריה מונחים זה על גבי זה ללא תנועה, במרושל, במנומנם. הלה נשתעמם כהלכה. לאחר שהוזהר פעמים אין־מספר על הפרחים והגדרות והספסלים והזגוגיות וכל שאר הדברים הרעים שמתקלקלים או נשברים עם העיסוק הקל ביותר, פישפש לו בין הגרוטאות שבירכתי המטבח ומשך משם חישוק ברזל וגילגל אותו אל אמו. לאחר שהעמיד את הפיזיקה במבחן עלה בידו, לבסוף, להסיע את החישוק במסלול ישר. כיוָן שעמד על טיבו שיגרו לאמו ופגע בברכה פגיעה עזה, ולא עוד אלא שהכתים את שמלתה. האֵם נרתעה בבהלה אולם שחקה. המאורע הזה היה כפי־הנראה מעבר לכל הקיוויים שלו וצחוקו הנעלס נתגלגל במשובה על פני הרחבה. אמצאה נפלאה: הוא משגר את החישוק לאמא, (ישר, כהלכה, במסלול בוטח) והיא מחזירה אותו (בקושי…) בחיוך ליאה של אושר. עד שניטלטל החישוק ונפל לרגלי חבורת הצעירים. קפץ אחד זריז ושלחו חזרה, קב ונקי, ישר וזקוף, ממש אל בין זרועותיו של התינוק שנפל והתיישב על עכוזו הרך. ועד שזה מדיין עם עצמו אם לבכות או לשחוק כבר מלאו שפתיו הפורחות את השליחות העליזה יותר. ושוב זרק ושוב נטל ונתמלא האויר שחוקו. לפתע נמצא עומד במרכזה של תשומת־לב רחבה ביותר. כל עובר־ושב שנפל אצלו החישוק הטריח עצמו לגלגל חזרה. עבר שם אחד מזקני המקום, פלח מגודל איברים, ועל פרצופו החמוּר חלף חיוך דק. שחק שחוק־דובים, תפס את החישוק בשתי זרועות אדירות, וטילטל אותו ללא שום הצלחה לעבר התינוק, וגילגל אחריו צחוק־אדירים רועם. לפתע, ללא שום הגיון, נחרד הלה, שמט את החישוק מידו וביקש מפלט אצל אמו. מתוך שמלתה בקעו יבבות קטועות.

“טפשון, טפשון, הוא לא רצה לעשות לך שום דבר רע.”

לא עלה בידה לפייסו. נטלה והוליכה אותו לבית־הילדים.

אנשים שחקו מטוב לב ותמיהה. יוסוף שחק מטוב לב והבנה.

הברקה:

אדם יש לו חישוק. וזירת משחקים. נוטל וזורק וחוג־ידידיו מחזיר לתחומו. סברה: לשחק בחישוק בזירה רחבה יותר – מתמיה, מחריד. מתברר שאינך משעשע. התמוטטות כללית של הפרופורציות, וממילא של האוריינטאציה. המגמה: לשוב וליבב במקום שסינור אִמהי נדיב מקשיב בדומיה.

או: להתבגר בבת־אחת, באופן מלאכותי, אכזרי, גס.

 

ג    🔗

לפני־כן עשה כמה מעשים טובים, בצנעא, כמעשים הטובים באמת. נתן לאחיו הצעיר את השַבְרִיה שלו במתנה.

“קח, ג’ים, תשמור היטב, ואל תשתמש יותר מדי.”

הלה טמן את השבריה, עם היד, מתחת לכר, וניסה להעמיד פנים כאילו איננו מתלהב. עד־מהרה נרדם בחיוך מאוּשר. נשק לו על מצחו (האם נשקתי לו פעם?) ויצא.

בגינת בית־ההורים התקין מַמטרה עם ברז מרחוק, שלא ייאלץ משמש הממטרה לעשות מקלחת שלא בזמנה. ליד שוקת האורוָה חפר תעלה, שלא יהיה שם בוץ. (אף אחד לא ידע מי עשה זאת.) את העץ שליד בית־הכיסא סימן בסיד.

להוריו סיפר. חשש מפני התרגשות, אולם אמא היתה בסדר. הכיר להם טובה שלא ביקשוהו לבלות עמם ערב אחרון בשלימותו ושלחוהו להימצא בין החברים. להללו לא סיפר דבר. היה נרגש שלא לצורך, פיטפט סתומות, עורר גיחוך.

עפעפיה של אמא ניסו לשוא לחפות על הדמעות. מתוך העיניים העצומות למחצה בקעו הדמעות, מחמת לחץ העפעפיים, ביתר עוז.

“לך חביבי, לך ילד שלי, לך תראה את החברים,” אמרה, אולם ידה הוסיפה לאחוז בידו, נשמעת ללבה יותר מאשר שפתיה.

אבא עמד מן־הצד, מעשה־גברוּת, והתבונן בו מתוך קמטי עיניים אוהבות. אמרתם שלא נצליח, הרי לכם עובדות של ממש, הוכחה בדוקה, וַדאית, רמ"ח־איברית, על יכלתנו. הרי לכם דור. רציתם עובדות? – הרי לכם עובדות.

“נו, הניחי לבחור וילך,” נזף באמא (מתי דיבר אליה לאחרונה בטון כזה?) והתרומם עליה מעט בכוחו, כמנחם, אולם לפתע היה עצמו כל־כך זקוק לרחמים עד שנחפז ולחץ את יד בנו ופנה הצדה.

יוסוף יצא מאצלם כשבלבו גאוָה רגשנית ודואבת ומבוישת מעט. כשיבוא בלילה ויעבור ליד חדרם ישמע משם וַדאי קול עוגם ורוטט: ספיק. אל־נכון לא יירדמו עד אז. ספיק יקראו לו, דוקא כך, כדי לקרב, כדי שיהיה שוב ילדם הקטון, שלהם בלבד, בן. אז ייכנס פנימה ולא ידליק את האור, שלא לבייש את התרגשותם, שפתיו המנשקות יתלחלחו בדמעות. ידבר בשלוָה מופרזת ובקול רם. ואמא תתכחש פתאום לחמש עד עשר שנים מחייו ותפקיד בידו עצות־לילדים, איך לעבור את הרחוב, ואיך להישמר מהקור; והוא יבטיח לקיים, בפה מלא יבטיח. ואבא יספר איך מלסטמים את הזרים בחוץ לארץ, ואיך הכל היה אז בכלל, בימים שיצא הוא לשליחות… אחר־כך ישקע בהרהורים ויאמר: מעניין, אנחנו הולכים יחד, כלומר לא בזמן, אלא הדרך אותה הדרך, ואז יראה בהרהוריו את הדור השלישי, ויצטער לרגע, בעל־ביתית, שעדיין לא ראה נחת בבנו ולא התחתן. אחר־כך יגיד בקול רם ובחגיגיות: אולם לבי סמוך ובטוח שאתה תמלא את תפקידך בהצלחה. הבחורים שלנו… אבל זכוֹר שכדי להבטיח את הצלחת השליחות צריך גם לשמור על חיי השליח, אין מי שיחליף אותך שם… כאן יבלום מפני שייזכר שאין זה מתאים לו לדבר־כך, ויטיל את החולשה הקטנטונת הזו על אמא: וכי לא־כך רצית לומר, אמא? (אמא, יקרא לה, לא שרה, אמא.) והיא תקבל עליה את הדין ברצון, אך המלים “אין מי שיבוא במקומך” יטילו עליה פחד שלא תוציא מפיה הגה שמא ירוסק ביבבה. אחר־כך ישוב ויבטיח להעירם לפנות בוקר (וכי יהיה ישנים?), וילך לחדרו, שם תחכה לו מיטה מוצעת בדקדקנות ומצעיה מבהיקים כשלג…

רוֹב ה“חברה” כבר ישבו על העגלה הנוסעת למשק השכן לחזות בהצגה, אולם נעמי עמדה למטה. עוד לא הספיקה להניח את רגלה על העגלה, ועוד לא שלחה ידה לאחור להחליק שולי שמלתה, וידו של יוסוף נתאוששה ונגעה קלות בכתפה. הסבה אליו תמיהה כחולה ושואלת.

“גשי עמי רגע אחד.”

הלכה עמו וסקרנותה מחפה על מבוכתה. אף פעם לא נהג להסתודד עמה.

“אולי מוטב שלא ניסע להצגה…” שאל ואמר. עיניו אמרו יותר אולם עיניו היו למרגלותיה.

“בכלל לא? כלומר, כולנו?”

“לא… רק שנינו לא… ההצגה הרי איננה מן המשובחות.”

(מה אַתה צריך את הנימוק הזה? והרי לך:)

“אם כך למה אינך מעכב את כולם?”

(רק אל תשחקי עלי)

“רצוני לומר לך משהו חשוב,” זרק לה ושתק.

(חשוּב למי? חשוב למה? חשוב בשביל מי?). עיניו כרעו על ברכיהן, התחננו, הפצירו אולם בחשיכה ראתה רק ברק. ומן הברק נתייראה.

“נוכל לשוחח אחר־כך. אני עובדת משמרת שנייה. אני נוֹ־רא רוצה לראות את ההצגה.”

עלתה על העגלה. צריך היית לומר לה את הכל. את כל מה? מה זה לברר? העגלה עמסה עליה את כל הימים אשר איבד במחיצתה, ואולי את כל הנעורים שביזבז במַהתלות. וכל מה שלא עשה משום שהחיים ארוכים והקניין המרובה ביותר אצל בני הנעורים הוא הזמן.

ישב בריחוק־מקום מנעמי ודיבר מהתלות בלתי־משוכללות. הרגיש שהוא ילדותי ונואָל. ונתמלא חרון. כשהגיעו הביתה נטלה את ידו ואמרה לו:

“הלא רצינו לשוחח…”

רצינו. אסיר־תודה נטל את ידה ולחץ קמעה. נערה בעלת הרגשה, הרהר. ושוב נתאוָה מאוד שתהיה שלו.

“נכון נכון,” אמר, כאילו נזכר זאת, אבל עליצותו הסגירה אותו.

(רק לא להיות רגשני יתר על המידה. נבון וחסכני). כיוָן שלחץ את ידה קנה לו שליטה עליה. שוב לא עזבה מידו, והיו מפסיעים כך, יד ביד, כמו זוג נאהבים שהכל ברי להם. יצאו משער המשק ונשמו אויר שדות טלולים בלילה צחור. שתק יוסוף והרגיש שעצבות יורדת עליו. שדות אלו שוב לא יראה לאור יום. כשישוב לא יהיה כאן תירס אלא קטניות. ועצים שחָרת עליהם את שמו בילדותו יהיו עשן שחור. ואהבתה של נעמי? – עשן לבן? ואולי לא תהיה? או רע מזה? תהיה של מישהו אחר? כלום תהיה זו בגידה? לא להיות עצב. (להיות נבון).

כף־ידה פירכסה משהו בתוך כפו. הסתכל בעיניה וראה ששתיקתו מפילה עליה חרדה.

בבת־אחת הניח את הכל בידיה:

“מחר אני נוסע מן הארץ.”

(שבע אפשרויות: לאן? מה פתאום? מתי אתה חוזר? מי שולח אותך? אז אתה שמח? אני מקנאה בך. ואפשרות רעה מכולן: אז מה פתאום אַתה מספר זאת דוקא לי?)

אפשרות שמינית בלתי־צפויה: שתיקה גמורה, מבינה, מבינה הכל.

כשהרימה את עיניה המושפלות הביאו עמן לחלוחית של טל שספגו מן האדמה. לבו רעד משמחה. שפתיה רעדו ונפשקו קמעה. לא אמרה דבר. עד שמצאה מענה בפיה נזדרז גופה ואמר.

“מתי תחזור?” שאלה בקול עולפה.

“כשאגמור…”

לפתע הרגישה שגם אהבתה נקשרה אל עולם הדברים הרחוקים והזרים, הרובצים כסיוט על חייהם של רבים רחוקים וקרובים. בבת־אחת נעשתה בת־בריתן של מאות אלפי נשים ואמהות זרות הפועלות בזירות הרחוקות ביותר של החיים. משהו פרץ לתוך חייה, הזירה נתרחבה ותחום־ראייתה ניטשטש ונעלם…

היא נעגנה אליו והוא ליטף את כפות־ידיה בהערצה. האם לא גדול קרבנה משלו?

כשחזר לחדרו כבר לקטו סנוניות ראשונות של אור פירורי טל מעל ראשי האמירים. כאשר דימה כן היה. מיטתו הוצעה סדינים צחורים ומגוהצים כּשיש לבן, כּצפחה של שיש לבן, כּמצבת־קברים על גבי ימי הילדות הטהורים. ישב בכורסה ממול וציפה לשעת קימה.

בדמיונו המידמדם ראה איך הוא נוטל מעל גופו חישוק ומטיל אותו מאצלו והלאה.