בחוג מיודעינו היו אנשים שונים, משונים זה מזה באפייהם, ארחות-חייהם והשקפותיהם; אולם על זֶליקוביטש היו הכל אומרים, שהוא המעשיות עצמה. הרֹב היותר-גדול היה אומר כזאת ברצינות גמורה, המועט הפחות – בקצת אירוניה; אולם הוא עצמו היה סובר בדעת הרב ולא היה מכיר כלל את האירוניה הקלה, הנשמעת בדברי המעטים.
הוא היה משתבח תמיד במעשיותו המצוינה של עצמו ובחשק מיוחד היה מוכיח את האחרים, שאין בהם אותה המדה בשעור מספיק.
– כל האידיאליות הזו איננה שוה חצי פרוטה, - היה רגיל לטען בהתלהבות יתרה – העקר הוא ידיעת החיים כמו שהם בפעל, הכשרון להוציא תועלת מכל מקרה והסגולה להשתמש כהגן בכל האמצעים האפשרים, מבלי שים לב לכל אותם המשפטים המפשטים, שאין להם שום אחיזה בחיי המציאות!…
ואת התיאוריה הזאת היה הולך ומפתח, הולך ומחזק על ידי מופתים והוכחות שונים, אשר אולי השאירו מקום להשיב עליהם מצד עצמם, אך אחת, לפחות, הוכיחו בודאי: שזליקוביטש מאמין באמונה שלמה בצדקת טענותיו…
כן הוא, לו גם אפשר היה להניח, שהאמונה הזאת לא היתה שלמה בראשיתה; בכל אופן לא היתה כל אפשרות לשער, שהתיאוריה, הנשנה וחוזרת ונשנה במשך שנים רבות, לא נקבעה עוד כל צרכה בלב אותו האיש, המטיף לה בכל עת תמיד…
ולהטיף לתיאוריה הזאת היה מקום פעם בפעם. רֻבו היותר גדול של חוג מיודעינו היה מאותם הצעירים האי-מנוסים בחיים, הנמשכים יותר מכל אחרי האידיאליות והמשפטים הנאצלים – היכל זליקוביטש אפוא להתאפק ולהחריש? היכל להתיחס בקרת-רוח לזאת, שהטוב והקרוב בידידיו, כהנובסקי, איננו מבין כלל את חיי המציאות ומאבד פעם בפעם טובה הרבה באידיאליותו היתרה?!…
כהנובסקי וזליקוביטש היו בני עיר אחת, חברים מקדמות ילדותם, אשר יצאו יחדו בעת אחת מעיר מולדתם הקטנה על פני ארץ רבה לבקש מחיה; אך האחד בא ישר אל עיר-הפלך שלנו. N ויכונן מצבו בתור בעל-פקודה באחד בתי-המסחר – לא כן השני, אשר נדד במשך שנים אחדות, עבר מעיר לעיר, נסה מזלו במקצועות שונים, ורק באחרונה, אחרי טלטולים רבים ומסות-חיים שונות, בא גם הוא N -ה לשרת בבית-מסחר.
פה שבו נפגשו שני החברים הקודמים, שבו התקרבו ויהיו דרים יחדו בחדר אחד; אולם במדה שגדלה ידידותם, בה במדה הובלט יותר חלוק-הדעות שביניהם… נראה היה היטב, שמסות-החיים הקשות הביאו תועלת רבה לזליקוביטש, כי סגל לו על פיהן מעלות טובות הרבה – ובאותה שעה גרמה שלות-מצבו של כהנובסקי, שישארו דבקים בו כל החסרונות המפסידים, הכרוכים בעקבה של אי-ידיעת-החיים…
על החסרונות האלה היה כהנובסקי עצמו מוכרח להודות פעם בפעם, מדי הוכיח חברו אותו. הוא לא הצטין בכלל בכשרון מתוכחים: דבריו היו מפוקפקים ובטענותיו היו מסתמנות אי-בטחה ונטיה לבטל את דעת עצמו מפני דעת האחר… בוכוחיו עם זליקוביטש היה נראה כמתנצל יותר:
– אמנם מכיר אני את חֻלשתי, אך מה אעשה והחלשה הזאת מונחת באפיי הארור… חפץ הנני מאד להשתנות, אך אינני יכל בשום אופן… יודע אני, שאמונתי היתרה באנשים אולת רבה היא; יודע אני, שוַתרנותי הנפרזה לא בחכמה היא – אולם אפיי הארור איננו מניח לי לבלי האמן, איננו מניח לי לבלי ותר תמיד על שלי!…
והאמת צריכה להאמר, שההתנצלות הזאת מצאה חזוק רב בכל חיצוניותו של כהנובסקי: גם בחזות-פניו, גם בתנועותיו ומדברו – בכל אלה הסתמנו אותן תכונות-הנפש המיוחדות, שהיה מתאונן עליהן, אך להסתלק מהן לא יכל…
כן הוא, הדבר הזה היה ברור; מאומה לא הוכיחה גם אותה העובדה, שמצבו החמרי של כהנובסקי לא היה רע כלל. זאת נהיתה רק על פי השתלשלות-מסבות טובה, רק על פי “הצלחה מיוחדה”, כמו שהיה זליקוביטש מוכיח בראיות ברורות.
ובאמת, האם לא היתה זאת “הצלחה מיוחדה”, שנזדמן לכהנובסקי דוקא אדון טוב ויקר-רוח, אשר לא אבה להשתמש לרעה באי-מעשיותו ורכות-אפיו של פקידו?!… האם לא “הצלחה מיוחדה” היתה זאת, שרואה-החשבון הראשי בבית-המסחר ההוא הסתכסך באדוניו ויתפטר ממשמרתו דוקא למועד הנכון, בשעה שכהנובסקי היה מכשר כבר למלא את מקום הפקיד המתפטר!… אם האדון היה אוהב ומבכר את כהנובסקי על פני כל פקידי-מסחרו – זאת היתה עדה נאמנה, כי ידע האדון להוקיר את ערך האנשים, הנאמנים אתו ומסורים לעיניניו בכל לבם…
ככה היה זליקוביטש מברר אחת לאחת את כל המסבות הטובות, שעמדו לחברו בשעות-חיים שונות, ומהחשבון הזה היה נראה בברירות, שכהנובסקי לא הוציא עוד ממקרי האֹשר הרבים, שנזדמנו לו, את כל התועלת, שהיה אחר במקומו יכל להוציא מהם.
שונה מזה בהחלט היה משפט חייו של זליקוביטש עצמו. כשם שהתאחדו בחיי חברו כל המסבות הטובות, כך ועוד יותר השתלשלו בחייו הוא כל המסבות הרעות, נערמו כל מקרי-אי-ההצלחה האפשריים… אדוניו האחד היה עז וקשה, שלא היתה כל האפשרות לשאת את עריצותו ולמלא את תביעותיו היתרות; השני היה טוב הרבה יותר מהראשון, אך עסקיו היו מסוכסכים וסבוכים כל כך, שאי-אפשר היה להם להתקים עוד ימים רבים… רע-המזל הזה נגרר אחריו כמו כל בכל פעם, שהיה מנסה לעמד ברשות עצמו. נסיונותיו לא היו עולים יפה מסבות ארעיות שונות, ופעם בפעם, אחרי עמל שוא במשך חדשים אחדים, היה אנוס לשוב לבקש משמרת…
והחליפות הרבות האלה לעתים קרובות מאד לא היו מסוגלות, כמובן, להביא ברכה רבה לזליקוביטש. בפרקי-הזמן הקצרים, שהיה שכרו נמצא, לא היה מספיק לתקן את מצבו, הנהרס וחוזר ונהרס בפרקי-הזמן התכופים ללא שכר… נקל היה לכהנובסקי לחשך סכום מסוים מדי חדש בחדשו, כי עבודתו היתה קבועה ושכרו לא היה פוסק – אולם בתנאי. מצבו של זליקוביטש ראוי היה יותר להתפלא, איך השכיל האיש הזה להתקים, להפָּתל באומנות מצוינה ולהחלץ פעם הפעם מהמצר: איש אחר, שאינו מעשי ומנוסה בחיים כל כך, אבֹד אבַד כבר בודאי!…
כן הוא, זליקוביטש היה נחלץ בנקל מכל צרה, אף היה מוצא עוד די פנאי ואינרגיה לפקח על חברו ולהזהירו מעשות מדחה. מצב כהנובסקי היה אמנם בטוח: כסף-פקדונו עלה כבר לאלף רובל ומשמרתו הביאה לו שכר הגון – אולם הטובה הזאת עצמה חיבה זהירות כפולה: כהנובסקי כבר חשב מחשבות על דבר נשואין, וצעיר אי-מעשי כמוהו מסוגל מאד לשכח את הכל בשביל זוג עינים מלבבות, בשביל בת-צחוק קוסמת של שפתים ורדיות…
את זאת ידע זליקוביטש היטב, ועל כן עמד על המשמר ויזהר ויחזר ויזהר בכל פעם, שנראתה הסכנה קרובה. הודות לזאת נמלט כהנובסקי לא אחת ממדחה, נמלט מרשתן של העלמות מחסרות-הנדה וישא עלמה בת הורים אמידים, אשר נתנו לו אלפים רובל נדה במזומנים.
אז נרגע זליקוביטש, נפדה מדאגתו התמידית לאי-מעשיותו של חברו – אולם… מי יודע, אולי היתה זאת, מפני שנעדרה בחייו הדאגה הרגילה, או אולי – מפני הבדידות אשר כבדה עליו בעזב אותו חברו? – אך בעצם הימים ההם נגלה חזיון מוזר ותמוה מאד…
בחוג מיודעינו ידעו הכל, ידֹע ידע גם זליקוביטש, כי הורי זלדה מרגולין אינם אמידים כלל, ובכל זאת נכרך אחריה ויסובב אותה במשך חדשים רצופים… רבים, אשר שמעו מפיו בזמנים שונים מוסר על אי-מעשיותם, כבר שמחו מראש על המקרה הטוב, המזדמן להם להפרע ממוכיחם, שנכשל סוף סוף גם הוא – אולם השמחה הזו נראתה באחרונה כמקדמה: הצעיר המעשי נשאר נאמן לשטתו וב“בקר לא עבות” אחד הסתלק פתאם לגמרי מזלדה מרגולין…
אמת היא, כי אחרי זמן מועט נודע הדבר: זלדה נשאת לבנו הצעיר של העשיר ירוחמזון; אולם בעובדה הזאת עצמה קרוב היה לשער השפעה ידועה מצד זליקוביטש: לולא זאת אולי לא יכלה זלדה להחליט בנפשה להנשא לבן ירוחמזון, אשר רגלו האחת היתה קטועה…
כן הוא, זליקוביטש עמד גם בנסיון הקשה הזה, גם ה“חלשה”, שהרגיש בנפשו אל זלדה, בלי ספק, לא העבירה אותו על דעתו.
והוא הוסיף להטיף לשטתו, הוסיף להוכיח את מיודעיו השונים על אי-מעשיותם, מבלי שאפשר היה לתפס אותו אף פעם אחת במדחה מהמין הזה.
רֻבם הגדול של מיודעיו אלה כבר נשאו להם נשים, אלה על פי “אהבה” ואלה על פי “חשבון”, מקצתם נשארו בעלי-פקודה ומקצתם יצאו לרשות עצמם – אך בינתים גדלו ונכנסו לאותו החוג צעירים אחרים, הנזקקים עוד יותר לעצתו הטובה של איש מעשי ומנוסה-בחיים…
והוא מיעץ, מורה דרך ומטיף לשטתו, שטת המעשיות המחלטה.
רק אחת נראית כתמוהה קצת: למרות כל מעשיותו עוד מצבו החמרי איננו מכונן כראוי; אולם בזאת הלא אשמה רק השתלשלות-המסבות הרעה!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.