א.
… ככה אֻמללו כל אלה, אשר השתתפו במחלקת הזאת – נִדברים עוד היום יראי-האלהים בעירנו הקטנה דורנישק; ובלחש, כיראים פן ישָּׁמעו הדברים למי שאיננו ראוי לשמוע, הם מוסיפים – אף הם עצמם לא נקו! האחד מת כמעט מיתה חטופה; והשני נהלך כצל ימים רבים, חייו נדעכו מיום ליום כנר בכבותו, ומקץ שנה אחת הלך גם הוא בדרך כל הארץ… אכן זו כחה של מחלקת!
זו כחה של מחלקת. ואני עודני זוכר את כל פרטיה, זוכר עוד את כל האנשים שהשתתפו בה, ומתוך כל אלה הנני חוזר ומכיר גם את המסבות, שעוררו את המחלקת הגדולה הזאת… די לי לעצם את עיני – ולפני עוברות כמו חיות תמונות כל האנשים האלה: קלסתר פניהם, תנועותיהם, מִדברם וכל תכונותיהם המיוחדות. ראשונה עולָה לפני תמונת רבי שבתי הקַּרליני, איש גבה-קומה, עב-כרש ורחב-כתפים, אשר שער ראשו הפך כלו לבן, בעוד אשר בזקנו השחור והרחב זרקה שיבה רק זעיר שם זעיר שם. לו חטם-נשר, עינים שחורות וגדולות, שקועות בצל עפעפים ארֻכות, וממעל להן נטויות כדמות שתי קשתות גבות עבות ושעירות. מצחו הרחב והבולט, העולה בשתי זויותיו עד מרום הקדקד, כמו חרוש כלו ומלא חריצים עבים ודקים, אשר ראשיתם בשפולי המצח למעלה משרש החטם ומשם הם עולים ומסתעפים למעלה, גם נפלגים ועוברים לרחב המצח כנחשי-עקלתון עד הרקות מתחת. מבטי-עיניו, חזות-פניו, הליכתו ותנועותיו המדודות גם הנקיון והסדר הנכרים בלבושו – כלם מפיקים רצינות מיוחדה; יחד עם זאת מסתַּמנים בו גם מין לעג-שאננים, קרת-רוח ורגש-בוז מיוחדים לכל הסובב אותו; אולם יש אשר תֻּצת אש בעיניו, גבותיו תתכנסנה ותתלכדנה, שפולי מצחו יֵעָשו קמטים קמטים ושריג שלשת עורקים כחוּלים-כהים יגָּלה ברומו – אז יֻכר, מה עזה האש היוקדת בקרב נפש האיש הזה פנימה, מה כביר כח-רצונו ומה קשתה עברתו, אם גם סתר-פנים תשים לה…
בשם ה“קרליני” כֻנה, עֵקב אשר ישב כעשר שנים בקרלין בתור מלמד לבני העשירים. הוא ראה שם שכר טוב בעמלו ומדי שנה בשנה, בבואו לחג המצות אל ביתו הביא אתו שלש מאות רובל במזומנים. הודות לסיוע דבורה אשתו, אשר היתה אשר-חיל חרוצה ותכלכל את ביתה בפרי עסקה, משרפות מי-דבש, נצבר כסף משכרתו על יד וברבות הימים קנה לו בית גדול בטבור השוק, גם הגדיל ויַרחֵב את משרפות מי-הדבש ויחי חיי שלוה ורוחה. אולם אפני-החיים בעיר נכריה ועבודת המלמדות הקשה לא היו לפי רוח רבי שבתי, ועל כן שאף ויכונן פעולתו למטרה אחרת, אשר לא גרע עין ממנה במשך ימים רבים. הוא היה אחד התורנים המופלגים ועוד בשנים הראשונות אחרי חתונתו נסמך להוראה. מאז היה נושא ונותן עם רבנים אחדים בדברי תורה ומחליף “שאלות-ותשובות”, ביחוד עם הרב הזקן בעיר-מולדתו דורנישק, אשר מרוץ מכתבי-תורה לא היה פוסק ביניהם כל השנה; ובימי החג, בשבת רבי שבתי בביתו, היו מבלים יחד רֻבי עתותיהם והיו מתוַכחים ומפלפלים תמיד…
הרב הזקן, איש תם וישר, אך לא חכם יותר מדי, לא כוֵּן בזאת לשום דבר, אולם מצד רבי שבתי נעשתה כל זאת בחשבון וכונה מיוחדים: הוא נשא עיניו אל כסא הרבנות בדורנישק. הצפיה הזאת מנעתו מבקש לו רבנות בעיר אחרת – והיא הניעתו לבוא פעם אחת פתאם לחג הסכות, כאשר לא הסכין לעשות עד כה, כי שמע שמועה על דבר מחלת הרב. בראותו, כי אמנם חלש הרב וכחו דל מאד, ויגד ליודעיו ומכריו, כי אין את נפשו עוד לנוע בעיר נכריה ולכלות כחו בהוראה לנערים מטומטמי-מוח וחסרי-בינה; על כן לא ישוב עוד קרלינה, כי כבר באה עתו לנוח ולהגות בתורה ד' באין מפריע.
הוא לא מש מבית הרב וישב שם מהבקר עד הערב וימלא את חובות הרב החולה: לפסק “שאלות” ולדין “דיני תורה”. בפעל היה כבר רב העדה, רק השם הרִשמי חסר לו, אך את זה קוה להשיג באֹרח-פעולתו הנוכחי… הוא ידע מה קשה יהיה הדבר, וירא מראש את כל המכשולים הרבים אשר ימצא בדרכו, כי רבים מבני-עירו יתאמצו להפר עצתו: אלה מקנאה ואלה משנאה, אלה מחשבון-פרטי ואלה לתומם מבלי כל סבה מיוחדת, רק מכח הטענה הרגילה: “ומה איכפת לי אם לא!” – כל אלה ראה רבי שבתי מראש, אך לבו לא נפל עליו וידיו לא רפו, כי חבל מזמות לסבב פני הדבר, כי יעָשה כמו מעצמו, ובשעה שישימו בני-העיר את לבם לשאלת הרבנות, כבר יהיה מעשה עשוי והדבר בחזקתו עומד. הוא נסה לפעל גם על הרב הזקן, כי יפקידהו ליורש כסאו וממלא מקומו; אך בזאת לא השיג חפצו: הרב הזקן, למרות שבעים שנות חייו ולמרות חלשתו הרבה ומחלתו הכבדה, מאן בכל זאת להאמין כי קרוב קצו, וישלה את נפשו בתקוה, כי רק חלי קל ועובר הוא חליו, אף ישוב יַחלם עוד; וכל עמל רבי שבתי לפקח את עיני הזקן לראות את מצבו הנוכחי, גם כל רמזיו הדקים במקצע הזה לא הועילו: הזקן הדַכָּא והחלש הזה החזיק בכל מאמצי-כח בחיים וכמו שכח כלה את דבר המות…
היו עתים, אשר גם רבי שבתי החל לפסח על שתי הסעפים ובלבו התעורר ספק מדאיב: אולי באמת עוד השעה קדומה?… בבואו לחג הסוכות אל ביתו מצא את בריאות הרב במצב כזה, אשר השיאהו להאמין, כי עוד רק כשבוע או שבועים ימָּשכו חיי החולה; אך מאז עבר ירח אחד, ואחריו שני ושלישי, ובריאות הרב אמנם לא הוטבה, אך גם לא הורעה ולא ירדה במעלות כאשר חשב רבי שבתי מראש. בעתים כאלה היה רבי שבתי מתרגז וקוצף על הזקן, אשר “לא יחשב גם למות”, והיה מתחרט ומתרעם על נפשו, כי עזב את מלמדותו ושכרה הטוב, וכמעט היה מתיאש על כל עמלו והפסדו – אולם רק עד ארגיעה היה שולט בו רגש היאוש הזה, וברגע משנהו היה שב ומבליג על יגונו ומרי-נפשו: כעשו ורגזו היו מַקשים עוד את לבו, מעוררים בקרבו מרי עז וממריצים אותו להתחזק על עמדו. “הן לא יאריך ימים כמתושלח – היה מנחם את נפשו – סוף סוף הלא יעצם עיניו, ואני חפצי אשלים!”…
סוף סוף עצם הרב את עיניו. אך רבי שבתי לא השלים בכל זאת חפצו!
לכאורה הכל נעשה כשורה וכל הדברים נסתבבו כמו בכונה מיוחדה לטובתו. מחלת הרב נמשכה כארבעה חדשים, ובמשך כל העת הזאת היה רבי שבתי ממלא מקומו, ונכר היה כי בני-העיר הפונים אליו הסכינו לחשבו כרבם. ביום מות הרב נראה עוד הפעם המקרה כמסייע לרבי שבתי. הצירים, אשר שֻׁלחו אל הערים הקטנות והקרובות לקרא את הרבנים משם לבוא לספד לחברם הזקן שהלך לעולמו – הצירים האלה שבו ריקם: הרב האחד נמצא חולה, כי הצטנן בדרך שובו מהרחצה, השני לא היה בביתו, כי נסע לעיר-הפלך לדרש ברופאים, השלישי היה עסוק בבית-משרפות יין-דגן בגעילת הכלים והכשרתם לצרך עשִׂית יין-פסח, גם הרביעי והחמישי לא יכלו לבוא מסבות שונות: רק האחד בא, אבל גם זה חש את נפשו לא ב“קו הבריאות” ויהי עיף מטרח הדרך וקפוא מהקרה העזה בעת הנסיעה… באפן כזה היה רבי שבתי ראש מסדרי ה“לויה” וראש ה“מספידים”.
ההספד הזה היה הנקודה הכי-חשובה בחשבונות רבי שבתי. הוא שער בנפשו את הפעולה הנמרצה אשר יפעל על בני-עירו, בהגלותו לפניהם על השלחן הארוך בחצר בית-הכנסת: הדרת פניו וקומתו הזקופה תרהבנה כל עין ודבריו הנלהבים והנמלצים יקחו כל נפש. אז מבלי משים יעלה על לב השומעים, כי “האבדה הגדולה” איננה כלל “בלתי חוזרת”; להפך, “תמורתה” נעלה עוד שבעתים ממנה!…
החשבון הזה לא היה מוטעה; בתוך הקהל השומע את ההספד היו רבים אשר אמנם עלתה כזאת על לבם, גם היה אחד אשר לא יכל להתאפק וידפק באזרועו על צלע חברו הקרוב אליו ויאמר בחשאי: אמנם ראוי הוא להיות לרב בעירנו! והשומע, אשר כמו נבלע כלו בנעם ההספד הנפלא, שמע והחריש, גם הסכים בלבו… ורבי שבתי ידע את אשר לפניו ולא אחר “ללטש את הברזל בעודנו מלֻבן”, ויעורר את שאלת הרבנות בימים הראשונים, בעוד פעולת-ההספד הרצויה קַימת במלואה והמוחות שהתלהבו לא הספיקו להצטנן. אף אמנם נמצא לו “צד” חזק, אשר השתדל למענו; אך – “רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום”!
בשעה שהכל היה ערוך ומתוקן על הצד היותר טוב, בשעה שרֹב המעצורים והמכשולים כבר הוסרו מעל דרך רבי שבתי, והוא היה קרוב, קרוב מאד אל מטרתו, - כי רבנים אחדים, אשר נסו “מזלם”, לא הצליחו, ורב העם היה נוטה אחריו – באותה שעה בא העירה רב אחד, ומבלי אשר ידע איש לברר איככה נהיתה זאת, נגרר פתאם כל הקהל אחרי הרב הזה; ואחרי ימי-סערה אחדים, ימי התרגשות-הרוחות והסתערות-הלבבות, קמה הרבנות לו ותקות רבי שבתי נכזבה פתאם…
מה חשה נפש רבי שבתי בימים ההם, - את הדבר הזה אולי אפשר לצַיֵר בדמיון, אבל לא לספר בדברים. הוא היה כמפקד צבא-מלחמה, אשר נהג בחכמה וישכל בכל אשר פנה; אך למרות כל אלה נֻצח בתגרת יד “המקרה העור”… הוא יודע ומכיר בנפשו כי מצדו לא נעשה כל מדחה ובהנהגתו לא היה כל סלף, וההכרה הזאת מנחמת אותו מצד אחד על מפלתו, אך מצד אחר היא ממַלאה את נפשו מרירות עצומה והתמרמרות נמרצה אל “המקרה העור” ואל האנשים, אשר היו “כלי-יוצר עורים” לחבל את מערכי-לבו הנכונים וחשבונותיו המחֻכמים… ההתמרמרות הזאת חזקה שבעתים אל האיש, אשר היה הסבה הישרה למפלה: למראה האיש הזה מתעוררים בהכרח כל חושי המנוצח וקוראים חמס על עִוות הדין וסלוף הישר… מהיום ההוא הטבעו בנפש רבי שבתי שנאה עצומה ומשטמה נִצחת לבני-עירו, אשר כאויביו הפרטיים היו בעיניו, והרב החדש, אשר שלח יד בנחלתו, היה איש-חרמו וזעום-נפשו.
כן, המקרה הזה השאיר בנפש רבי שבתי מרירות רבה, ובסתר לבו שטם את בני-עירו ואת רבם; אולם לא איש כמוהו יַראה גלוי לעין את הנעשה בקרב נפשו פנימה. עוד גם אז, כאשר האמין בנצחונו, מצא בכל זאת לנכון “על כל מקרה שלא יבוא” להתראות כאלו אין את נפשו יותר מדאי אל הרבנות, ואם יֵעָתר לקבלה על עצמו, הנה תהיה זאת רק הנחה מצדו לבני-עירו, בטול דעתו העצמית מפני דעת אחרים. “אנכי כבר זקנתי ומנוחה דרושה לי, - היה רגיל לדבר – מזקנה הלא עזבתי את מלמדותי בקרלין, ואיככה אעמס אפוא על שכמי את משא הרבנות?”… כאשר נמנה רב אחר, שמח רבי שבתי מאד, כי “הוסר מסבל שכמו”, ויהי אסיר-תודה לבני-עירו, וביחוד לרב אשר “חשך מעמל נפשו”… בהיות בני-העיר נדונים על השאלה, איך לכונן מצב הרב החדש ופרנסתו, אז נגלתה ידידות רבי שבתי לזה האחרון בכל מִלואה, ושניהם היו במשך ימים מעטים לרֵעים דבקים מאחים…
ב.
רבי שבתי נשאר בדורנישק, כי נכלם לחזור מדברו אשר אמר, כי מבקש הוא מנוחה אחרי חיי-הנדודים בעיר נכריה; אך בעֹמק נפשו פנימה הָטבע רעיון, אשר אולי גם הוא בעצמו לא הכירהו ברור: הוא נשאר על המשמר מצפה לשעת הכשר, לנקם נקמת כבודו המחולל ונקמת עצתו המופרה… וברעיון הנקמה, כמו בכל דרכיו ועלילותיו, לא היה קצר-רוח ודוחק את השעה לבצע מעשהו; הוא היה בטוח, כי השעה הזאת תגיע, ויחכה לה בארך-רוח. רגש הנקמה בקרבו לא היה כשלהבת המתלקחת עד ארגיעה ושוקעת אחרי רגע; פה היתה אש עצורה ומסֻתרה אשר גם בימים הראשונים אין מציאותה נכרת לעין, אולם תחת זאת גם ברבות הימים אין חומה נדעך ואפס.
חיי רבי שבתי לא הצטַינו בשום דבר יוצא מהכלל. רֻבי עתותיו היה מבלה בבית-המדרש או בבית הרב, ובדבר מסחרו התערב רק לעתים רחוקות. בימים ההם נמצא לו ענין אחר, כי גדלה בתו הבכירה ויגיע תור שדוכים לה. השדכנים לא התעצלו, ויציעו לפני רבי שבתי שדוכים משדוכים שונים, אך מכל הצעותיהם לא היתה אחת ישרה בעיניו, כי היה שופט קשה ומקפיד על המומים היותר פחותים. רק מקץ שנתים ימים לחפושו עלתה בידו למצא חתן הגון לבתו: זה היה יצחק-שלמה בן חיים המוזג מהכפר תַּנורובקה.
יצחק-שלמה היה צעיר כשלש שנים מכלתו: לה מלאו כבר בימים ההם עשרים ושתים שנה והוא היה רב כבן תשע-עשרה; מלבד זאת היתה גבוהה ממנו בקומתה ועבה במדת גוה. קומתו היתה למטה מממוצעת ומבנה-גוו רופף; לחייו היו חִורות ועצמותיהן בולטות; רשמי פניו דקים וענוגים; עיניו כחולות וגדולות ושקועות מעט; שער ראשו הרך והדק היה ממראה צהוב-כהה ושער זקנו ושפמו, אשר זה מעט החלו לצמח, - ממראה צהוב-בהיר; כפות ידיו היו קטנות ורזות, אצבעותיו דקות וארֻכות ועורן הצח שקוף בלבנינותו.
הוא נולד בכפר תנורובקה, וככל חבריו בני-גילו שמע ראשית-למודים מפי מלמדי-הכפרים; אולם בשעה שבבני-גילו נגלו עוד בנֹער גַּסות, טמטום-לב וגעל-נפש טבעי ללמודים, הצטַין הוא ברַכותו, בינת-לבו ותשוקתו הנמרצה לדעת… כן, גם במזג-רוחו, גם ברפיון-גוו, אשר הפלהו מיתר בני-גילו הבריאים והמפוטמים, התנכר הנער כי לא ללמד את סדור-התפלה עד חמש עשרה שנה נוצר ולא להיות כפרי גַס ונבער נועד. מהללי מלמדיו הרהיבו את אבותיו לשַׁנות בחנוך בנם ממטבע של יתר הכַּפרים, וישלחוהו בעודו כבן שמונה שנים אל העיר הקרובה דורנישק ויתנוהו על יד אחד מלמדי-הגמרא הטובים… פה הרגיש הנער על עצמו את פעולת המשפטים-הקדומים, אף כי גם אז, גם אחרי כן לא ידע כלל ממציאותם, ושם כזה היה זר לו בהחלט. בכפר נחרו בו בני-גילו על בלי היותו כאחד הכַּפרים, ופה מררוהו חבריו העירונים על היותו כפרי. ה“ישובי” – קראו לו, והעריצים הקטנים חשבו לנפשם לצדקה, גם לחכמה להסתולל בו ולהמרותו תמיד. הנער המחריש הזה, אשר רוחו היתה נכאה ולבו רך מלדה, כמו התכַּוץ עוד יותר מעָקת הממרורים האלה ויצטמצם בקרבו פנימה ויוסף לשקד על למודיו בהתמדה כפולה ומכֻפלת, ובזאת מצא חן בעיני מלמדו, אשר השמיע תהלתו תמיד באזני זרים ובאזני אבותיו. אלה שמחו מאד על החיל הרב אשר בנם עושה, ולא חשכו מכל קרבן נפשם למען עשותו לבן-תורה. הם חסרו נפשם מטובה וישלמו שכר טוב לגדולי המלמדים ופעם בפעם הביאו להם שי ממבחר הגבינה, החמאה, תפוחי-האדמה והביצים. גם בנם לא ידע מחסור בכל מיני המזון האלה, אולם בעלת מעונו התאוננה עליו לפני אבותיו תמיד, כי הוא אוכל מעט ומשאיר בארוחתו יותר מהחצי. אבותיו הוכיחוהו בפיהם על זאת, אך ברק-השמחה המיוחד בעיניהם העיד, כי בסתר-נפשם, מבלי הכרתם, הם מתענגים על הסמן הטוב הזה, ובתמימותם ברכו את ד' אשר חננם בן רך וענוג כזה, הרחוק כל כך מהגשמיות…
עד השנה החמש עשרה לימי חייו למד יצחק-שלמה בדורנישק, אחר נסע בעצת הרב אישישוקה להשתלם בלמודים. ובשובו מקץ ארבע שנים לשבתו שם אל בית אבותיו ויבוא עמהם העירה להתפלל ב“ימים הנוראים”, ראהו רבי שבתי הקרליני וימצאהו הגון לו וישלח שדכן אל חיים המוזג… הכפרי העני שמח מאד על הכבוד הגדול הזה, להתחתן ברבי שבתי הקרליני, הנכבד וחשוב בעיר. שני הצדדים התפשרו בלי עמל רב: בחול-המועד של סכות נכתבו התנאים ובחצי החדש שבט היתה החתונה למזל-טוב.
התנאים ומצב חתן, החתונה ומצב אברך אוכל מזונות – כל החליפות האלה לא עשו רֹשם מיוחד על יצחק-שלמה וכמעט לא הביאו כל שנוי נכר בארחות חייו והליכותיו. בכל העתים האלה ישב יומם ולילה ויהגה בגמרא ובפוסקים, ולא שם לבו גם לעניניו: עד החתונה סמך בכל הפרטים האלה על אבותיו, ואחריה – על חותנו. מהיום הראשון הָטבע בלבו איזה רגש מעורב מיראה וכבוד לרבי שבתי, וירגש את בטול-דעתו המחלט מפני דעת חותנו התקיף ממנו. הוא ראה אחרים עושים בו כמו שהם מוצאים לנכון ויסכן עם הדבר הזה ויהי במדה ידועה גם שבע-רצון, כי אין לו צרך לטפל בענינים לא-מובנים, ויצטמצם כלו בעולמו הנבדל. גם בעיני חותנו היה סדר כזה דבר מובן מאליו, הכרחי וטבעי, אשר אין לשנות בו ואין גם להרהר אחריו, ויכלכל את כל עניני חתנו על דעת עצמו. מקץ שלש שנות המזונות חכר לבתו את חליבת הפרות מאדני הכפר תנורובקה, והזוג הצעיר, אשר חננו אלהים עד כה ועד כה שני ילדים, עבר לגור בכפר. אולם גם שנוי המקום לא הביא כל שנוי בחיי יצחק שלמה: הוא הוסיף ללמד בהתמדתו הקודמת, רק תחת אשר בעיר היה לומד יומם בבית-המדרש, הנה בכפר למד יום ולילה בחדר הקטן, אשר חלונו הצר מָפנה אל גן-ירק רחב-ידים, ששם בתָוך היתה סכת-מרתף מכוסה תבן, והמון כדים קטנים וגדולים היו תקועים מהופכים על יתדות המשׂוכה…
בימים ההם באה עצת רבי שבתי הנשמעת כפקודה, או – יותר נכון – פקודתו הנשמעת כעצה, כי יסע יצחק- שלמה אל אחת הערים הגדולות לקבל “סמיכה”. הוא נסע וישב “מוסמך” להוראה. אחר נסע פעמים אחדות אל ערי-מצער שונות, אשר נדרש שם רב, וחותנו, כמובן, היה נלוה עמו תמיד. יצחק-שלמה ראה את חותנו עובד וטורח, שוקד ומחבל תחבולות-ערמה שונות, למען השג חפצו; אך הוא לא יכל לברר לעצמו, למה הן כל היגיעות האלה לשנות את סדרי המעשים הקבועים והרגילים, ומדוע זה חותנו מתמרמר ומתרגז על אי-הצלחתו? הוא היה שבע-רצון במצבו השוקט הנוכחי, והנסיעות המכרחות האלה היו עליו למשא, כי הרגיזוהו ממנוחתו ויכרכוהו בענינים מסֻבכים, אשר לא היה לו כל מושג על אדותם… אולם כל הרגשות האלה נשארו כמוסים אתו ולבו לא מלאו להביעם בשפה ברורה: השפעת חותנו, אשר חזקה עליו למן היום הראשון, גדלה וחזקה משנה לשנה, וברבות הימים חדלה דעתו העצמית מהיות, כי נבלעה כלה בדעת חותנו…
כמשפט הזה עברו עשר שנים.
ג.
עשר שנים עברו, ורבי שבתי הקרליני לא שֻׁנה כמעט בחיצוניותו, רק כי חריצי מצחו העמיקו עוד ושפתיו הסגורות התלכדו יותר; גם נפשו פנימה לא שונתה ורגשות הנקמה לא חלפו; להפך, כאשר רבו הימים כן גברה שנאתו, אף נוסף לה יסוד חדש. בניו גדלו, הוצאת ביתו רבתה ופרי מסחרו לא היה מספיק עוד לצרכיו. הונו הלך הלֹך וחסר, והדבר הזה הזכירהו תמיד את עצתו המופרה ואת תוצאותיה המפסידות, כי לולא זאת לא עזב אז את קרלין ואת שכרו הטוב שם. הוא אמנם לא נואל לקות כי הפסדו יושב, אך ההכרה הזאת לא מנעתו משאף יום-נקם, אם גם לא להנאתו החמרית. במשך כל השנים הרבות האלה עמד הכן על המשמר, מתבונן בשימת-לב רבה למהלך המעשים, ואף כי בכלם לא היה אחד חשוב ומכריע, אך בכללם מצאם מתאימים לחפצו מאד. בענג מיוחד התבונן, - ושחוק-קלסה, שחוק שמחה-לאיד, היה מרחף על שפתיו ברגעים כאלה – כי איש-חרמו, הרב בעצמו, עוזר על ידו מבלי-הדעת, ובאָפיו, תכונות-נפשו והליכותיו הוא מקרב את שעת הנקמה.
הרב רבי מאיר-חיים היה איש בחצי-ימיו, גבה-קומה ורחב-גרם, בריא-בשר ושעיר כלו; צבע עור פניו הבריאים והרעננים היה חוּם-צח עם בהרות-שמש, חטמו ישר ועב מעט בקצהו, עיניו חומות-בהירות, מלאות חיים ותנועה ומפיקות חסד ונדיבות; מצחו היה בולט ונבלע בגבחתו הרחבה, המגיעה עד חצי קדקדו, וזקנו מגודל ונטל לרחבו; בשער ראשו לפאת ערפו ופאותיו, אשר היו ממראה צהוב-כהה, זרקה שיבה זעיר שם זעיר שם.
הוא היה גדול בתורה, אך בדעת התבל והחיים הצטַין עוד יותר. אוהביו שבחוהו ואויביו הודו – אמנם בקלסה מרה – כי היה ראוי יותר למסחר מאשר לרבנות. אולם למרות חכמתו, ואולי עקב זאת ביחוד, לא רבה הצלחתו בחיים: ימים רבים היה רב בעיר-מצער, קטנה גם מדורנישק, ויסבל שם עני ומחסור נוראים. בכל זאת לא היה אפיו נוטה לעצבות והתמרמרות; להפך, במדה שתכפו צרותיו, בה במדה מעטה יראתו מפניהן, ויהי תמיד עליז, צוהל וחומד לצון. חבריו הרבנים לא אהבוהו יותר מדאי, כי מבלי-משים הורגש ביחסו אליהם מעין בוז; אך בכל זאת עשו לו חנף בפניו, כי יראו מפני לשונו המלוטשה וחדודיו השנונים והעוקצים… מפני חדודיו יראו גם בני-עירו, אך באותה שעה נהפכו לו רבים לאויבים עקב זאת, כי הבנת-החיים העמוקה וידיעת-האנשים הרחבה לא למדוהו בכל זאת לעשות כמעשה רֹב הרבנים: להכחיד את האמת בהיות אפשרות לזאת, ובשעה שאין כל אפשרות להכחידה – להליטה, לפחות, במעטה רַכה, לבל יֻכר עקצה המכאיב… על כן רבו שונאיו בסתר אשר חכו בקצר-רוח ליום שלומים, והוא – אף לא ידע את מציאותם.
הוא לא ידע את מציאותם, אך רבי שבתי הקרליני ידע זאת היטב. כמעט נפגע האחד מאת הרב, ורבי שבתי התקרב אליו ויהי מחטט לעתים מזומנות במקום האנוש למען יחודש הכאב פעם בפעם. כאחד הישועים המנוסים בסכסוכים השתמש בתחבולות מתנגדיות ויתראה כסניגור לרב, אך באפן כזה אשר גרם לַנפגע התחדשות כאב הפגיעה. כאיש אמת ושופט בלי משוא-פנים לא כסה על פשע אהובו הרב ולא הכחיש את מציאות הפגיעה, אך העיר כי הפוגע ראוי לסליחה והנפגע צריך להיות “נעלב ואינו עולב”, סולח ו“מעביר על מדותיו”…
בין שונאי הרב היו רבים מסֻכנים ביחוד, כי לא הכבוד לבדו רק חשבונות פרטיים הסבו בשאתם. זלמן השוחט לא אכה סלח לרב את דבר עמדו לימין החזן שהיה גם שוחט. ראובן האדום היה מחזיק ימים רבים חכירת השמרים ומשלם לרב הקודם שכר קצוב, אך לרבי מאיר-חיים היה השכר הזה בלתי מספיק ויהי אנוס לטפל בעצמו במכירת השמרים. מלמדי העיר גם הם קצפו על הרב אשר קפח שכרם, כי לפניו לא היה בדורנישק בית “תלמוד-תורה”, רק קֻפת-צדקה אשר קבלו ממנה מלמדים שונים כמספר התלמידים העניים, אשר למדו אותם חנם, אך הרב מצא את האֹרח הזה מקולקל ובהשתדלותו נוסד בית “תלמוד-תורה” מיוחד. ארבעת המלמדים, אשר נמנו שם, לא זכרו לו טובה, כי על ידו מצאו פרנסה קבועה: ל“תלמוד-תורה” הלא נצרכים מלמדים, והרב מה הוא, כי יכירו לו תודה? אולם יתר המלמדים, אשר סבלו מזאת הפסד, לא שכחו כי הרב גרם בנזקם, וישטמוהו וירָגנו עליו בסתר…
כאלה היו רבים. אך בהיותם מפוזרים ומפורדים, רֻבם עוינים גם זה את זה מסבות שונות, לא יכלו להרע הרבה לרב, לולא היה רבי שבתי הקרליני מתוֵּך ביניהם. הוא עבד בחשאי וזהירות, פקד את כל האנשים העלה ויערך כעין גדוד, הנכון בכל עת תמיד לעמד במערכה ולהגיח על האויב המשֻׁתף מעברים שונים, מבלי אשר ידע האחד ממציאות השני… הגדוד הנעלם הזה רב ועָצם משנה לשנה, וכבר היה בו די כח לנצח את האויב; אך רבי שבתי בושש עוד ויחכה לשעת-הכשר, כי יהיה הדבר נכון וּודָאי.
בימים ההם כמעט נכזבה תקות רבי שבתי פתאם. הרב לא ראה אמנם טובה הרבה בדורנישק, אך בכל זאת לא השתדל עוד לבקש לו עיר אחרת גדולה וטובה ממנה, כי לא האמין בהצלחתו. פתאם הגיעה אליו השמועה, כי בעיר ג. הגדולה והעשירה מדורנישק נמצא לו “צד”, המשתדל למנותו לרב שם. הוא שמח מאד על המקרה הזה וימהר לנסע ג-ה, למען השלם בהשתדלותו את התחלת “צדו”. השמועה הזאת שִׂמחה מצד אחד את רבי שבתי, כי זעום-נפשו יעזב את העיר, אך מצד אחר חרה לו, כי כל יגיעותיו, אשר יגע במשך שנים רבות, תעלינה פתאם בתהו… בימים ההם נִחם כי התרפה ויתן ידים לשונאו לחמק ממנו ולעבר בשלום, ועוד יותר – למצא רבנות טובה מהקודמת; אולם מהרה בטלה הסבה גם לשמחתו, גם לדאגתו: השתדלות הרב רבי מאיר-חיים לא הצליחה, “צדו” בג. נֻצח ורב אחר נמנה שם…
עתה חרץ רבי שבתי לבלי בושש עוד יותר, כי הדבר היה נוגע במדה ידועה גם אל עצמו. בתו וחתנו יצחק-שלמה נשארו בלי פרנסה, כי בא האחד ויוסף על שכר חכירתם, וחכירה אחרת לא נמצאה. הם היו אנוסים לשוב דורנישקה; חיה-לאה פתחה לה חנות, אך לא ראתה ברכה בה; לא נשארה אפוא דרך אחרת, רק כי יבקש רבי יצחק-שלמה רבנות לפרנסתו…
מצד רבי שבתי היה הדבר נחוץ; חסרה אפוא רק תואנה טובה מצד הרב להתגולל עליו, אך גם היא נמצאה. שכר-הרבנות המצער לא היה מספיק לרבי חיים-מאיר לכלכלת ביתו, ויהי מוכרח לבקש מקורות-פרנסה צדדיים, ובהיותו חכם לב ומבין דבר בהויות העולם יותר מהרבנים האחרים, היה נקרא פעם בפעם אל הערים הקרובות לשבת ב“מושב רבנים”, להשתתף ב“דין תורה” קשה או ב“ברירה”. מהסבה הזאת היה נשאר מחוץ לגבול עירו במשך שבועות וירחים, אך בני-העיר כבר הסכינו עם העוּבדָה הזאת, ורבים מהם גם התגאו בזאת, שרבם מצטַין כל כך. בכל אופן, הדבר היה נוהג כן ימים רבים ועל לב איש לא עלה להתאונן רעה. פתאם, מבלי אשר ידע איש מי היה הראשון, החלו בני העיר להרגן על המעשה הזה. בראשונה היתה התלונה קלה ורפה, אך מיום ליום גדלה וחזקה…
“רק על חנם מקבל הרב “שכירות” מאתנו, - נשמעו דברי נרגנים מעברים שונים – כי לא לנו הוא עובד, רק לאחרים!”
“הנשמעה כזאת, - טענו בני כת אחרת – כי במשך ירחים שלמים יפָקד מקום הרב בעירו עקב היותו עסוק בעניניו הפרטיים!?”
“אחר יפסק “שאלותינו” וימלא כל חובות הרב – נדונו אחרים – והוא ידֹע יֵדע רק לקבל שכירותו!”…
יותר מכל התגעשו רבי זרח המלמד וקרובו אברהם-אשר, נבזה שעלה לגדולה זה מעט. רבי זרח היה מלמד ב“תלמוד-התורה” ומרגזנות יתרה היה מכה את תלמידיו ופיצעם פצעים אנושים. מקרי-אסון אחדים כאלה הניעו את הרב לקרא את רבי זרח אליו, ובמעמד גבאי “תלמוד-התורה”, אשר ביניהם נמנה גם אברהם-אשר, הוכיח את האשם על המעשה הרע הזה, ויעד בו כי יודח ממשמרתו אם ישָּׁנה מקרה כזה להבא. ההזהרה נשנתה פעמים אחדות, אך רבי זרח, אשר בטח בקרובו הגבאי, לא שם לב לזאת ויוסף להתנהג כמנהגו. סוף הדבר היה, כי מצא הרב את עצמו אנוס לאחז במדת הדין הקשה, ויַדח בימי הפסח את רבי זרח ממשמרתו, ואת אברהם-אשר, אשר נסה להתנגד לזאת, השיב תשובה נמרצה: “תלמוד-התורה נוסד לטובת בני-העניים ולא להנאת קרובי הגבאים!”… אברהם-אשר החריש, אך בנפשו נשבע לנקם מהרב את נקמת כבודו הנפגע ונקמת קרובו הנעלב.
רבי שבתי ראה את השעה כשרה לחפצו ויאחז עוד הפעם בתחבולה, אשר השתמש בה כבר פעם אחרת ולא עלתה יפה, ויפקד על חתנו למלאות כל חובות הרב: לפסק “שאלות” ולדון “דיני-תורה” – והפעם הצליחה העצה הזאת. באחת שבתות הקיץ עברה פתאם השמועה בעיר, כי התעורר “צד” למנות את רבי יצחק-שלמה, חתן רבי שבתי הקרליני, לרב תחת הרב רבי מאיר-חיים, אשר איננו ממלא חובתו לעדה. עוד במוצאי השבת ההיא היתה “אספה” גדולה, ואחרי ריבות וקטטות הרבה, אחרי סופה וזוָעה נוראה נפלגה העדה לשתי פלגות: האחת נשארה נאמנה את הרב הישן, והשניה חתמה ידה על “כתב” חדש לרבי יצחק-שלמה…
ד.
כל המעשה הזה נעשה לא על דעת רבי יצחק-שלמה ונגד רצונו. כאשר נודעה לו בפעם הראשונה מזמת חותנו, התחמץ לבו וכל חושיו בו קראו חמס על התועבה הזאת; אך יראת חותנו היתה על פניו, והדברים המרים, אשר פרצו לעבר פיו, נחבאו בחֻבו. הוא החריש וינחם את נפשו ברעיון, כי סוף סוף תופר עצת חותנו גם מבלי התנגדות מצדו, כי איככה יֻכו בני העיר בסנורים לבלי ראות את כל הרעה הרבה אשר הם אומרים לעשות?… ואף אם יקום הדבר המוזר והנורא הזה באמת, - הוסיף להשלות את נפשו – הלא יספיק עוד להתנגד אז ולבטל את הדבר. בהיותו שקוע כלו בתורתו, לא ידע הרבה מהנעשה סביבו, אך כאשר גֻּנב אליו לעתים דבר רע, אז היה מתעורר וחורץ להגיד בראיונו הראשון עם חותנו, כי עד עולם לא יאות להשתתף בנבלה כזאת; אולם פני רבי שבתי הרציניים, קמטי מצחו הקודרים וגבותיו השעירות והמכונסות שללו מרבי יצחק-שלמה כל כח-רצון וימריצוהו לדחות את ברור-הדברים מבקר לערב ומערב לבקר, יום יום במשך ימים רבים, עד כי היה המעשה עשוי וה“כתב” חתום ומאושר…
את יסורי נפש רבי יצחק-שלמה אין לתאר. הוא ראה פתאם את עצמו מסֻבך בהמון סכסוכים, ריבות וקטטות, אשר פעלו עליו פעולה מדכאה מאד, ומה גם כי לא יכל להשלות את נפשו רגע ויכר היטב את כל רשעתו. בבהירות נוראה ומדאיבה עמדו לפניו שפלות נפש חותנו ורפיון רוח עצמו, כי בהיותו מכיר את כל כעור מעשהו, לא מצא בקרבו די כח להסתלק ממנו –
עד כה וכה ובעיר רבה המהומה. במדה שחזקה שנאת צוררי הרב הישן, באותה מדה גברה אהבת מצדדיו אליו. בין אלה היו רק מעטים אשר התעוררו על העָול מרגש משפט וישר; רֻבם עשו מה שעשו מחשבונות פרטיים או גם מהטעם הפשוט “איפכא מסתברא”. רבים היו עוברים ושבים מהצד האחד אל השני וכל מעשיהם היו מכֻוָּנים רק להגדיל את המחלקת. ולצני העיר ו“כפות-הקדרה”, מבלי כל פניה זרה, רק מנטיה מיוחדה לרעש ומהומה, התהלכו בעיר, עברו מבית לבית ויבדו מלבם כזבים שונים, למען הסת את העם איש ברעהו ולסכסך את הצדדים זה בזה.
ששה חדשים עברו, והרעה שׂגאה וגדלה מיום ליום. כל השנאה הפרטית, אשר היתהמסֻתרה עד כה, כל הטינות הנעלמות והסכסוכים הטמירים, כל החשבונות הפרטיים, היודעים ושאינם ידועים – כל אלה מצאו עתה מקום להגלות בסכסוכי הכלל. השנאה הגדילה את המחלקת, האחרונה בראה שנאה חדשה, ושתיהן יחד בפעולתן החוזרת זו על זו הלכו הלך וגדל מיום ליום.
רבנים אחדים מהערים הקרובות נסו לפשר בין המריבים, אך לשוא היה עמלם, והשתדלותם להשלים הועילה עוד במדה ידועה להחם את הלבבות ולהלהיב את הרוחות. בריבות-שפתים החלה המחלקת, מבית המדרש יצאה; אך במהרה עברו ריבות-השפתים למהלומות, מלשינות ודלטוריה, ומבית המדרש פשטה המחלקת בכל העיר וחוצותיה. ב“שבת-חזון” פרעו פרעות בבית-הכנסת, ושוטרי הפוליציה היו אנוסים להתערב בדבר. בית-משפט-השלום מצא בזה חלול-קדש ויחרץ על הפורעים משפט מאסר משבועים עד חדש ימים, והמשפט הישר הזה לא פקח את עיני המריבים לראות את נבלות מעשיהם, אך להפך, העיר התמרמרות חזקה עוד יותר: איש איש האשים את מתנגדו, כי הוא הרשע, ואיש איש חשב בגלל זאת את עצמו רשאי לעשות כל מעשה מגונה ולהשתמש בכל אמצעי מפסיד, ככשר כפסול… בלילות נֻפצו שמשות-חלונות, נרמסו בזדון גנות-ירק, נשברו עצי-פרי, נמשחו בזפת מקומות-מושב בבתי-התפלה, נשלחו והדבקו בחוצות כתבי-פלסתר… בתי-פקידות הרשות מלאו כתבי-שטנה, מלשינות ודלטוריה, נפקדו עונות השתמטות מעבודת-הצבא, נגלו פשעי חנונים חסרי תעודות-מסחר, חטאות מוזגים מוהלים סבאם במים, ועוד רבות כאלה.
המחלקת נטשה בכל העיר, כך מרכזיה היו כמובן, בשני בתי הרבנים. בבית הרב החדש היה רבי שבתי הקרליני ראש המדברים ואביר היועצים; רבי יצחק-שלמה לא השמיע קולו, והנאספים לא שמו אליו לבם. הוא ישב תמיד לפני הגמרא הפתוחה ולמראית-עין היה שקוע בלמודיו, מבלי שמע גם את אשר ידֻבר מסביב לו; אולם באמת לא עִנינהו עוד למודו ולמרות חפצו היה מתבונן לכל הנעשה. מבלי אשר ידעו הנאספים את זאת, שמע הרב את כל דבריהם ויבן לכל נכליהם וזדונם. מעט מעט נוכח גם בזאת, כי מכל המון האנשים האלה, הנראים כאוהביו ומתאמרים כמקנאי קנאת האמת והישׁר, אין גם אחד אוהב אותו באמת ואין גם אחד מאמין בישרת פעולתו וצדקתו… והידיעה החדשה הזאת הגדילה עוד את יסורי נפשו ותעורר בו געל-נפש נורא לחותנו וכל סיעתו; גם לעצמו הרגיש געל-נפש על בלי יכלתו להתרחק מן הכעור הזה!
בחג הסכות היו עוד הפעם פרעות בבית-הכנסת, והרשות סגרה אותו. בית “תלמוד-התורה” נהרס עוד קודם: מתנגדי הרב הישן לא יכלו נשוא את קיום מוסדו, ורבי זרח המלמד עשה לחבריו המלמדים ב“תלמוד-התורה” כמאמר האשה הידועה “גם לי גם לך לא יהיה!”… חכירת השמרים בטלה גם היא מפני המחלקת, ושכר הרבנים נמצא מנדבות יחידים: צדדיהם תמכום באמצעים רבים ושונים, אבל לא מספיקים…
בני העיר סבלו סבל הרב החדש, אך יותר מכלם – הרב הישן. יותר ממה שהציקוהו הצרות החמריות, הצרה לו העובדה הזאת מצדה המוסרי. הוא היה מסתלק תמיד מריבות וסכסוכים אשר לבו הישר לא יכל כלכלם, וההכרח להשתתף בכל אלה הפעם פעל עליו פעולה מדכאה מאד. האיש הזה, אשר היה מלומד בצרות ונושא במנוחה כל עמל ותלאה, עוני ומחסור, מבלי אשר עזבתו צהלת-רוחו התמידית – לא יכל עמד בצרה החדשה… יודעיו מאז לא הכירוהו הפעם: כל כך שנו חזות-פניו, הליכותיו ומדברו, כל כך זקן וידֻכא במשך חדשים מעטים!…
עוד מאורע אחד השלים את כל.
בימים הראשונים לחדש כסלו נקרא הרב למשתה חתונה, אשר המחתנים היו ממצדדיו היותר דבקים. בחצות הלילה נשמע פתאם קול נפץ שמשות ומפלת אבנים על רצפת אולם המשתה; רוח קר ועז פרץ בעד החלונות ויכבה את רב הנרות ויקלע ויַכהה את אור מנורות-הנפט… אחרי רגעי הבהלה והמבוכה הראשונים, כאשר שבה רוח הקרואים אליהם מעט וידחפו החוצה לתפש את הפוחזים, כבר נמלטו עושי-התועבה ועקבותיהם נעלמו. בכל זאת נודע הדבר ברור ולא היה כל ספק, כי מעשה “הצד שכנגד” הוא…
הטפה המרה הזאת מלאה את הכוס. הבהלה הפתאֹמית ועגמת-הנפש עשו את שלהן; והמחלה הקלה, אשר חלה הרב למחרתו ואשר נראתה בראשיתה כהצטננות פשוטה, נגלתה אחרי ימים מעטים כמחלה קשה וכבדה וראובן החובש, אשר לא נתן לה ערך מיוחד בראשונה, יעץ לפנות אל הרופא… הרופא בא ויבקר את החולה ויניע ראשו וימשך בכתפיו, בכל זאת האמין עוד באפשרות ישועה רחוקה. אחרי ימים מעטים בקר עוד הפעם את החולה ויניע ראשו וימשך בכתפיו, אך לא האמין עוד באפשרות כל ישועה: חיי הרב היו לאחר יאוש…
ה.
השמועה אשר עברה בעיר, כי הרב הישן רבי מאיר-חיים חולה מסֻכן הוא, חלפה כחץ שנון את לב רבי יצחק-שלמה. הנוחם הנורא, אשר הציקהו מאז, התעורר עתה באופן מבהיל מאד. הוא לא האמין אמנם כי מחלת הרב מסֻכנה כל כך, ולא דאג כלל לאפשרות מקרה מות; אך המחלה הזאת כשהיא לעצמה הציקתו מאד, ואיזה קול פנימי לחש לו בלי חשך: אתה הסבות בזאת ובך האשם!… פעם בפעם התעורר בלבו החפץ ללכת אל הרב החולה, להתודות את חטאתו ולבקש ממנו סליחה. בדמיונו הצטירו פרטי בקשת-הסליחה הזאת וברית-השלום החדשה, והוא חש מראש את הענג הנפלא ואת הרוָחה אשר ימצא, כי תוסר מעליו המועקה הנוראה, המעיקה על נפשו בכל הימים האלה… חותנו אמנם יתרגז ויתגעש, אך הדבר הזה איננו מחרידהו עתה, כי כבר שוחרר מהשעבוד הרוחני הקשה הזה, והוא מכיר עתה את עצמו לעומד ברשות-עצמו בהחלט!
הדבר הנפלא הזה היה לפני ימים אחדים בבקר. מנהג רבי שבתי היה לסור יום יום אחרי תפלת השחרית לבית חתנו ותיק טליתו תחת זרועו; ככה היה גם בהיום ההוא. הוא הניח את תיק הטלית על קצה השלחן ויתהלך במשך רגעים אחדים בחדר שקוע במחשבותיו, אחר קרב אל רבי יצחק-שלמה ויחל לדבר בקול דממה על דבר מחלת הרב הישן ויפלס את תוצאותיה הטובות והרעות לענינם. מתחלה שמע רבי יצחק-שלמה את דברי חותנו בפזור-נפש גלוי וכמעט שלא הבינם, אך מעט מעט התעַנין בהם, ומבלי-הכרה החלה סערה עזה להתעורר בקרבו: הלחש הארסי הזה וההנאה הגלויה הזאת ממקרה המחלה הרתיחו את כל דמו… מבלי-רצון נשא את עיניו מעל הגמרא ויבט אל רבי שבתי, ורשמי-הפנים האלה, קמטי המצח והגבות המכונסות העירו בקרבו רגשות משטמה עזה… השנאה הכבושה מאז וההתמרמרות העצורה ימים רבים פרצו בכל עז ותשללנה ממנו כל יכלת לשלט עוד ברוחו: מפיו התמלטו כמו מעצמם דברים מרים ותוכחות קשות על האכזריות וזדון-הלב הנוראים!…
עודנו מדבר והוא עצמו נבהל מדבריו הקשים, ובאופן מכונתי נסוג אחור כמו מפני ידי מונפה עליו. רגע נדמה לו, כאלו הוא רואה כבר את חמת חותנו ושומע את גערתו, אך בעצם הרגע הזה נמשכו עיניו מבלי-משים אל פני רבי שבתי, אשר שונתה חזותם מאד: לא קצף וגאון נראו עליהם, רק בהלה, מבוכה ותמהון מעורבים יחדו… רבי יצחק-שלמה לא שער בעצמו את הנצחון הגדול אשר נצח ברגע אחד, ולא הבין כלל את ערך רגע-המבוכה הזה, אשר נפעם צרו מהתגרה הפתאֹמית והבלתי-צפויה – הוא לא ידע את כל זאת, ומבלי כל חשבון וכונה, רק מסערת-רוח חזקה ואי-יכלת להתאפק הוסיף לשפך את מרי שיחו. כל ענותו, אשר התענה תחת יד חותנו במשך ימים רבים, כל מכאביו אשר נשא וסבל דומם – כל אלה השתפכו הפעם כזרם מים כבירים בשטף דברים מרים ותוכחות נמרצות!
כחצי שעה דבר בחֹם-נפש רב וסערת-רוח עזה, ורבי שבתי ישב דומם מבלי ענות דבר. ברגעים הראשונים היה כהלום-רעם, נפעם ונרעש מהמחזה הבלתי-צפוי, אך מעט מעט שבה אליו מנוחתו, עיניו כֻּסו בשמורותיהן, חריצי מצחו העמיקו, גבותיו התכנסו ורשמי-פניו כמו התאַבנו ויקפאו, מבלי אשר הסתַּמן בהם כל רגש… רק כאשר פסק שטף הדברים, נגלה שחוק-קלסה קל על שפתיו, ועיניו היו נטיות במשך רגעים אחדים אל פני חתנו. האחרון נשא את המבט הבוחן והחודר הזה במנוחה שלמה, ורבי שבתי נוכח, כי את הנעשה אין להשיב עוד וקץ שלטונו בחתנו בא. הוא הוציא במתינות קופסת-טבק מכיסו וישאף אל אפו, אחר קם במנוחה וימשך בכתפיו ויעזב את הבית דומם.
אחרי צאת רבִי שבתי מהבית נפל רבי יצחק-שלמה בלי כח על כסא-העץ הקשה ויתמך את ראשו בשתי זרעותיו על השלחן ויעצם את עיניו. אחרי סערת-הרוח העזה באה דממה ויחד עמה אפיסת-כחות מחלטה. הוא חש את עצמו פדוי משעבוד קשה, והחרות נעמה לו מאד; אך באותה שעה הרגיש גם איזה פחד לא-ברור, איזו יראה מפני החרות הזאת…
הוא הכיר ברור, כי חובתו הראשונה היא לתקן את עוָתתו הנוראה ולהשבית את המחלקת הזעומה עם כל תוצאותיה המפסידות. הוא היה נכון להתרפס ולבקש סליחה מהרב, אך מצא את השעה בלתי מכשרה לכך עקב מחלת הרב. “עלי לחכות עד הרפאו” – חשב. ולמרות השמועות המרגיזות, אשר באו אליו פעם בפעם על דבר מחלת הרב המסכנה, מאן להאמין כי אמנם גדולה הסכנה כל כך; ומבלי אשר ידע בעצמו מדוע, היה בטוח כי הרפואה וַדאית וקרובה –
אכן, לא בכל עת תמיד יחוש לב האדם עתידות!
- *
בֹּקר מעונן היה. הקר החזק ירד מעלות רבות, רוח לח נשב, השמים היו קודרים, גשם דק בלול בכפור ירד בלי-חשך והשלג המכסה גגות וחוצות שָׁחר וימס ויהי לרפש ומי-מדמנה עכורים. הרב רבי יצחק-שלמה קם ממשכבו קצת-חולה: בראשו הרגיש כֹּבד ובכל גוו-רפיון. לבית-המדרש לא הלך, ויתעטף בטליתו ויתפלל בביתו, אבל גם תפלתו היתה רפה הפעם, ולמרות כל עמלו להצטַמצם ולהתפלל בכונה, לא יכל להמָּלט מפזור-נפש “ומחשבות-זרות”; גם שמע, למרות חפצו, מתוך תפלתו את כל הנעשה מסביב לו. בחדר החיצון נפתחה הדלת ורוכלת זקנה, נושאת עגות-חטים לממכר, באה ותשוחח עם הרבנית. מבעד לפרגוד לא נשמעו הדברים ברור, אך על פי הקול הכיר, כי הזקנה מספרת לרבנית איזה דבר חדש. הוא עצמו לא ידע איככה נהיתה זאת, אבל פתאם חלפהו רעיון ולבו מת בקרבו… אחרי זמן מה שמע כי הלכה לה הזקנה, אז נגש אל פתח חדרו ויפתח את הדלת, וברגע הזה הפנתה הרבנית את ראשה אליו… רגע הביט אליה, פתאם הבין את הכל, ומבלי שמוע דבר שפתיה, כבר קרא מעל רשמי פניה: הוא מת!
עיניו חשכו, ראשו סובב כגלגל, ברכיו פקו, גוו רעד כלו וחם וקר עברו בו חליפות. ברב עמל, מתנודד כלו וחג כשכור, קרב אל מטתו, בשארית כחו הסיר את טליתו ותפיליו ויפל על המטה כלו נדהם, נפעם ומשומם…
הוא לא חשב כל דבר, כל רעיון לא היה במוחו; הוא גם לא חש כל כאב, כל רגש מעיק אחר – אך תשוקה אחת מלאה את כל נפשו: למות, לישן ולמות בשנתו!
הוא שכב בלי תנועה. חושיו אמנם לא אבדו, והוא שמע את הפצרות אשתו לטעם דבר-מה, וירא את חותנו שבא לבקרו, אך הכרת-המעשים הברורה לא היתה בו… במצב כזה נשאר עד הצהרים. פתאם הגיע לאזניו קול ענות אדם רב ברחוב וקול קֻפָּה מקשקשת. במהירות-הברק חלפהו רעיון, אשר השיב אליו את הדעה הצלולה גם נתן בו כח חדש. הוא קפץ מעל מטתו וילבש את אדרתו ומבלי שים לב, מבלי שמע כמעט את דברי אשתו אשר נסתה לעצרהו, עזב את הבית עטוף באדרתו…
- *
בחצר בית-הכנסת קם רגע אחד שאון פתאם, בהגלות רבי יצחק-שלמה בתוך המלַוים את הרב, אך כעבור רגע היתה דממה שלמה… הנצבים פנו לפניו דרך דוּמם, והוא הלך כחולם הלאה הלאה, עד הגיעו עד ה“מטה” לפני המספיד; בקצה ה“מטה” עמד וישח, וראשו נפל בלי-כח על השמיכה השחורה המכסה את המת… כל ההמון הרב נדמה ודממת-קבר שררה מסביב; בכל זאת לא נשמעו הדברים אשר דבר…
אמנם גם מבלי שמע הבינו הנצבים, מה היו הדברים האלה!
כעשרה רגעים עברו עד אשר הרים רבי יצחק-שלמה את ראשו. פניו החִורים תמיד חורו עוד הרבה יותר, עיניו היו אדומות ורטובות ועל לחייו וזקנו נראו טפות הדמע כקפואות… רגע קטן תעו עיניו סביב כמחפש דבר מה, אחר נטו אל האלמנה והיתומים, אשר עיניהם היו אדומות מבכי ורשמי-פניהם רועדים עוד ממרי-נפש, אך ברגע הזה לא נזלו דמעותיהם ולא נשמע בכים: תמהונם גבר על מרי-נפשם! הוא קרב אליהם, והפעם נשמעו דבריו ברור: הוא בקש מהם סליחה על כל הרעה אשר עשה להם, וישבע לתקן את עותתו בכל האפשר…
דבריו נפסקו מזרם דמעותיו; גם על עפעפי רבים מהנצבים שם נוצצו אגלי דמע…
- *
במחזה הנפלא והנורא הזה נדברו בני דורנישק עוד שבועות אחדים אחרי כן; אך כאשר שקטה העיר מריב הרבנים, כי האחד מת והשני התנדב לחלק את שכרו עם אלמנת הרב המנוח ויתומיו, נשכחו מהרה כל הדברים האלה ואיש לא התבונן, כי מהיום ההוא היה הרב יצחק שלמה נהלך בצל, עיניו שקעו ופניו קדרו ושחרו. כל הסימנים הרעים האלה עלו על לב רק מקץ שנה אחת, כאשר חלה הרב ויאנש ויגוע בעצם ימי עלומיו, בעודנו כבן שתים ושלשים שנה…
אכן, זה כֹחה של מחלקת!
בסערת-רוח עזה הוא מתהלך, עובר ושב מקצה החדר עד קצהו, ובדמיונו הנרעש חוזר ועובר כל המחזה עד עשר פעמים. כל הפרטים מתעוררים בזכרונו, שבים ועומדים לפניו כמו חיים, ולבו מתכַּוֵּץ מכאב אנוש ומרירות רבה.
כחו אפס, רגליו נלאות, והוא נופל על המטה בלֵאות גמורה; אך מוחו לא נלאה כלל והוא מוסיף לעבוד עבודתו, להגות ולחשוב, אף דמיונו מוסיף לפעול וליצר תמונות וחזיונות…
עיניו רואות אותה, את פניה החורים, אשר התלהבו פתאם ואחר רגע שבו חָורו עוד יותר, את שפתיה דקות אשר ואת עיניה אשר נוצצו בברק נפלא ומוזר… באזניו מצלצל קוצה הרועד, אשר נשמעו בו כאב רגש מדֻכא, שועת יאוש מר וענויי נפש מחוללה, ואשר מתוכה מצלצלת התוכחה המרה: הזה היה הסבה העקרית היחידה!?
היחידה?… לא, לא!… אמנם כן, היא, השופטת למראה עיניה, איננה יכלה לראות פה סבה אחרת, אולם הוא עצמו יודע את מהות הדבר באופן ברור ומכיר ישותה של עוד מכה אחרת, יסודית ועקרית יותר.
הוא שוקע במחשבות ומוחו מתאמץ למצא כנוי נכון ומדויק למושג הזה… הוא יודע אותו ברור, כי כבר חקרהו לפרטיו בעתים שונות, אך לסַמֵּן אותו בשם ידוע איננו יכל…
שמות רבים ושונים עוברים ברעיונו, אך אין אחד בהם מתאים למושג הפלאי הזה, ואין מסמן אותו במלואו וכולל את כל פרטיו… – אֹפי מוזר ומשונה, – דובבות שפתיו בלחש, מבלי מצֹא את השם המבוקש – מרחק רב בין המחשבה והדבור, הפך מחלט, שתי בריאות שונות ונבדלות לגמרי: בריאה חיצונית – מדברת, ובריאה פנימית – חושבת… הבריאה המדברת יודעת הכל, משפטיה חרוצים וקבועים על כל והכל ודאי וברור לה; מפקפקת בכל והכל מסֻפק ומוקשה בעינה.
שני הפכים מהיותר קיצונים ומתנגדים התאחדו באָפיו. בדבור הוא נראה כקבוע בדעותיו ובטוח בישרת הגיונותיו: משפטיו נמרצים ובטענותיו נשמעת הוכחה-פנימית מוצקה; במחשבה, להפך, דעותיו ומשפטיו מתרוצצים תמיד וסותרים זה את זה, כח הגיונו איננו נחשב בעיניו עצמו כל עקר וגם ההנחות היותר מוסכמות והיותר ודאיות נראות לו כמוטלות בספק…
זכרון אחד עולה על לבו, ולמרות היות רוחו הפעם בלתי נוטה כלל לבדיחות, איננו יכול בכל זאת להתאפק משחר: הדבר מגוחך יותר מדי!
היו עתים והוא ערך אל עצמו את השאלה: החכם הוא אם לא?… אם הוא עצמו עונה על השאלה הזאת בחיוב הלא כל כסיל ידמה כזאת. אם גם מיועדיו, כאשר נוכח פעמים רבות במקרים שונים, משמיעים דעה כזאת, אולי חנף הם עושים לו, אולי טועים הם בטפשותם או אולי חכמתו היא רק צפוי זהב לחרש אדמה, באופן אשר הברק החיצוני מסתיר את הפחיתות הפנימית?…
הוא התברך כיודע נפשות, וידבר על תכונות מיודעיו בבטחה, כאלו היו נפשותיהם פתוחות וגלויות לפניו, ולא נמנע מהשמיע את השערותיו מהמין הזה גם בפני האיש ההוא עצמו אשר נדון עליו; אולם כל זאת היתה רק בדבור… גם באות, כי פעם בפעם מצא את האמת והאיש נשוא-משפטו הודה ברצון או באנס להשערותיו – גם האות הנאמן הזה לא היה מספיק לו… “נפש השני בחשכה” היה עולה על לבו משל הרוסי, וכל משפטיו היו נדפים.
– אכן משוגע אנכי – נקוט הוא בנפשו – משוגע, משוגע… האין זה שגעון מחלט, להתענות בספקות תמיד ולפקפק בכל מראה-עינים?…
שגעון, – לא, עוד הפעם גאון נפרז… כן, כן,… רק גאון נפרז…
ראשית מחשבותיו נשכחה, ומוחו מתאמץ לתפס איזה רעיון עמוק… הרעיון נראה לו כצל נודד מרחוק, במוקף אד עב, והוא שואף לקרב יותר, לוטש עיניו לחדור בעד האד… פניו מתקררים ומפיקים עיון עמוק, פתאם הם צוהלים; הוא מצא את אשר בקש! הרעיון הוברר. נמצא היחס שבין גאונו וספקותיו!
מבלי שנתן לעצמו חשבון ברור על זאת, לא היה גאונו נותנהו להציב את עצמו בשורה אחת עם אחרים, על כן היה גם דורש מעצמו בקפדנות יתרה דיקנות שלמה. בדבור היה מוצא זהירות כזאת מיֻתרת, אבל לא מפני שהיה נוטל גדולה לעצמו וחושב את משפטיו לנכונים, רק מפני שהיה בז בהחלט לשומעים. “הטפשים האלה אינם מסוגלים לחקר ולפלס כל דבר כראוי: פרזה מצלצלת, היקש חלק והוכחה נמרצה מספיקים להשלות את נפשם!”… אולם תמימותם המגוחכת הזאת של האחרים, היא עצמה השפיעה עליו להגדיל את נטיתו לספקות! הוא לא האמין גם בנפשו, ובמדה שרבו חקירותיו, בה במדה רבו פקפוקיו… “יתרון החכם מן הכסיל הוא, כי החכם יודע לפחות שאיננו יודע, והכסיל אף איננו יודע שאיננו יודע” – המאמר הזה היה מנחם אותו על אי-דעתו וממציא לו מין סיפוק-נפש מיוחד…
שחוק לעג מר נגלה על שפתיו; רעיון חדש עולה על לבו. "הכסיל איננו יודע שאיננו יודע ועל כן איננו מרבה מחשבות, רק עובד ועושה כהבנתו הפשוטה ומצליח על הרוב; החכם המחַקר מבקש תמיד חשבונות רבים קודם למעשה, אך עד שהוא מחשב ומפלס משתנים הדברים והוא זקוק לחשבונות חדשים; כל ימי חייהם עוברים ככה בלי מעשה, רק בבקשת חשבונות!…
בזכרונו עוברים פרטים בתולדות חייו, המאַשרים את המשפט הזה, והוא מוצא מין קורת-רוח מיוחדה, מין ענג מוזר בהלקאת-עצמו זאת… הוא מתענג למצא מקומות אנושים בנפשו ושָׂש לחטט בהם: רגשות הכאב והיסורים הנעורים מגדילים עוד את תאותו לחטט ולנקר… שלשלת-זכרונות ארוכה נמשכת לבלי קץ, מעשים רבים מעורבים ובלולים עוברים יחדיו. מתחילה הם ברורים, גַוניהם מסומנים וצבעיהם בהירים; מעט מעט הם נעשים כֵּהים, מטושטשים ומקוטעים, המוח נלאה, הדמיון נרפה וכעין אד עב עולה ועוטה את כל!…
* *
*
תמונה עולָה לפניו בצל.
מחלפות שער-משי יורדות על העֹרף, קוצות תלתלים סדורים נופלות על המצח הזך, גומות-חן מתהוות בתוך הלחיים הרעננות ובקצה הסנטר העגול, המזדעזע מכל תנועת-שפתים קלה, טור שנים קצובות וצחות נגלה מבין שפתי-השושנים הדקות, ומשני עברי החטם המהקצע בעל הנחירים הדקות והמזדעזעות, נשקף זוג עינים כחולות וגדולות, מתוארות תבנית שקדים ומסככות עפעפי-משי עבות וארֻכות…
התמונה דוממת, אך השחוק הקל מלא מרירות רבה והענים הכחולות – יגון, ענוּת-נפש ותוכחה אִלמת!
על יד התמונה האחת עולה תמונה אחרת.
מבנה-גו איתן, קומה זקופה, חזה רחב ובולט, שער-ראש שחור ומסומר, זקן קצר ומחודד, שפם עב ומסולסל ממעל לשפה העליונה המגבהה מעט, וזוג עינים חומות-כהות ומלאות נֹגה לשני עברי החטם הגבנוני קצת…
גם התמונה הזאת דוממה, אך בשחוק-השפתים נכרת עליצות-גאוה, והעינים הנוצצות מפיקות שובע-רצון. ספוק-נפש והרחבת-דעת.
היא והוא עומדים לפניו שלובי-זרוע וראשה נופל ונשען על כתפו!…
הוא רוגז ורועד כלו; לבו מתכוץ והכאב העז מתחדש… הוא קופץ ממקומו ושב להתהלך בחדר; לו נדמה, כי התנועה פועלת להקל את הכאב… אחרי זמן מה הוא עומד פתאם לפני החלון, פותח את האשנב וסומך את ראשו על המסגרת. זרם רוח צח ומצונן עובר על פניו ועל צוארו, והקרירות הקלה נעימה לו מאד; דממת-הלילה בקסמה השוקט והנפלא פועלת על נפשו הנסערה פעולה מרגעת ועיניו נמשכות בלי-משים אל כפת הרקיע הנטויה ממעל… מספר הכוכבים המזהירים מעט הוא רק קרעי עבים צחורים מתנועעים בתמונות דמיוניות שונות: פעם כגלי ים סוער, פעם כעדר רחלים רועות ופעם כראשי הררי-שלג נעים ומתגודדים… בין קרעי-העבים נראה הירח כדולג ומקפץ מגבעה לגבעה, או כאוז-לבן טובל ועולה, צולל וצף לרגעים; לרגעים משתנה גם אורו, כהה ובהיר חליפות…
שקוע בהסתכלות המראה הוא עומד דומם ובלי תנועה, רק זכרונו פועל בלי חשך ומעביר לפניו שלשלת מעשים ארכה, חוליה אחרי חוליה, מאורע אחרי מאורע –
אך ילדה רכה היתה אז, לפני שש שנים, כאשר ראה אותה בפעם הראשונה, ילדה כבת ארבע עשרה שנה; גם הוא היה עוד נער אז, אף כי כבר חשב את עצמו לאיש מנוסה, ורק אחרי כן הבין את טעותו וישחק בעצמו על תמימותו זו. הוא היה עובד אז בבית-מסחרו של אביה, וככל חבריו הפקידים היה בא פעם בפעם לבית אדוניו בדבר פקודתו; רק מעט מעט קבלו הבקורים האלה צורה חדשה. אדוניו היה איש משכיל ובעתות הפנאי, כאשר נפנה מעסקיו וטרדות מסחרו, אהב להשתעשע מעט בשיחות נאצלות. ביחוד – בלילות מוצאי-השבת בחרף. ארבע וחמש שעות היו עוברות מבלי משים בשיחה שוטפת ועליזה, ובכל פעם היו משתוממים בהשָּׁמע פתאם קול פעמון השעון דופק שתים עשרה.
ידידות בעל-הבית השפיע על יחס האחרים אליו. ביחוד דבקו בו הילדים, וגם היא כאחד מהם. הילדה התמימה לא מצאה כל יסוד להסתיר את דבקותה בו ואת ידידותה אליו. יחסם זה לזוֹ היה יחס אח לאחות צעירה או יחס מורה-מתנדב לתלמידה. כן, בַּיחס הזה היה פרט אחד, אשר לא נעלם אמנם ממנו גם אז, אך לא נתן לו ערך מיוחד. כאשר השתתפה לפעמים בשיחה הכללית, היתה פונה תמיד לא אל אביה רק אליו, ובהיות דבריה נשמעים לא כחַות-דעת, רק בשאלה ובקשת בֶּאור, היו תשובותיו גם הן כעין באורים והסברות-מורה. באוריו לילדה הנבונה הזאת גרמו לו ענג רב; בכלל נָעמו לו בקוריו בבית הזה, אשר פעלו עליו פעולה משיבת נפש…
לפעמים אמנם שאל את נפשו לסבת המחזה הזה, אך התשובה לא היתה קשה: אפיו נוטה לחיי-משפחה, ובדידותו המלטה בעיר-נכריה גורמת לחזוק הנטיה הטבעית הזאת; יחס בני הבית הזה אליו מסַפק במדה ידועה את הצרך הזה בנפשו ועל כן הוא חביב ונעים לו ביחוד…
בימים ההם הזדמן לו מקרה טוב, להחליף את משמרתו הראשונה במשמרת אחרת יותר טובה; אך הדבר הזה לא השפיע לרעה על יחס-הידידות לבית אדוניו הראשון; להפך, התקרבותם גברה עוד יותר בחדול היחס הנמוסי המכרח בין אדון ופקידו; הוא היה כאחד מבני-הבית.
מלבו מתמלטת אנחה עמוקה. תקופת העת הזאת היתה כמעט הטובה בחייו. אמנם לא חסרו גם בה פגעי-החיים המצויים ולא נעדרו שעות רעות, אך השעות הנעימות, אשר היה מבלה בבית ידידיו הנאמנים, היו משכיחות אותו את צרותיו וממתיקות לו ממרורים רבים…
הזכרונות הנעימים והתמונות הנחמדות ההאלה מרחפים עוד רגעים מעטים לפניו ומשעשעים אותו… לו צר מאד להפָּרד מעליהם; הוא מנסה לעצרם עוד מעט, אך הרעיון איננו משתעבד לרצון ושלשלת הזכרונות נמשכת ונמתחת הלאה, הלאה…
* *
*
ארבע שנים עברו.
תנאי-חיים שונים ומשונים. מְסבות הפכיות ומתנגדות השפיעו על אפיו ויטביעו חותם מיוחד בנפשו. לברר עד כמה פעל כל אחד מהתנאים, כל אחת מהמסבות האלה בפרט אין כל אפשרות; בכלל נראים כעין שני זרמים מתנגדים בחייו, כעין שני עולמות נבדלים, והוא נסחף בזרם האחד ופעם בשני, מקולע פעם אל העולם האחד ופעם אל האחר… הוא מתעַנין בסַפרות ובשאלות נאצלות ומוצא עונג מיוחד בקריאת ספרים טובים ורעיונות חדשים. בשעות כאלה הוא מתהוה לאיש אחר, מתנשא מעל החיים החמרים ומביט מנקודת-השקפה אחרת על כל דבר וענין… אולם אחרי שעות כאלה באות שעות אחרות, תביעות ושאיפות אחרות. החמריות בולעת אותו כלו, וכאחד אנשי-המעשה הפשוטים הוא עושה כל מה שהללו עושים. מושגיו גם הם כמו משתנים, והחקירות הנאצלות יחד עם ההשקפות הגלות עמהן נראות בעיניו כמגוחכות בתמימותן השלמה… בימים הראשונים היו שני הזרמים האלה ושני העולמות נבדלים ונפרדים לגמרי, אך באחרית הימים התערבו זה בזה ושני מיני המושגים השונים והמתנגדים התמַזגו יחדו ותצא מהם תערובת מוזרה, אשר לא ראה כמוה אצל אחרים – – –
כברק מאיר לו רעיון חדש.
האין הדבר הזה סבת בוזו המיוחד למשפטי החברה הסובבת אותו?… רוב האנשים אשר הוא מכיר, בני עולם אחר הם: או אנשי-רוח רחוקים מחיי-המעשה, או אנשי-מעשה משוללים ענינים נאצלים, ועל כן גם השקפותיהם ומושגיהם צרים ונוטים לצד אחד: או נאצלים יותר מדי, או מָגשמים בהחלט…
והוא עצמו מה טיבו?… האם לא התגשמו גם מושגיו במלחמת האנֹכיות הגסה במלחמת הקיום האכזריה? האם לא התקשו גם רגשותיו ולא נעשו גסים בתוך הגסוּת החמרית הכללית הסובבת אותו?
יש אשר הוא נוטה להשיב על השאלה הזאת בחיוב, אך מבלי משים עומדת לפניו שורה ארֻכה של מעשי צדקה וחסד שונים אשר עשה, שורה ארכה של קרבנות, אשר הקריב מצדו לטובת אחרים. לא רק בית אביו, אך גם רבים מבני-משפחתו היותר רחוקים היו פונים אליו פעם בפעם ונעזרים על ידו. הוא לא רק היה נותן להם את מותרו, אך היה מחסר גם את נפשו, חושׂך מצרכיו ההכרחיים ומביא את עצמו בדחק נורא…
אבל מה הגיעתו לזאת? עולָה שאלה אחרת לפניו, ולא זאת הפעם הראשונה; גם בשעה שהיה מקריב את קרבנו, לא היה משלה את נפשו כלל והיה מכיר היטב, כי לא האהבה הנפרזה לעזוריו מניעתו לעשות מה שהוא עושה: אהבה כזו, העושה את האדם מסוגל להקריב את נפשו בעד טובת זולתו, היתה זרה לרוחו בכלל, ואהבתו לבני-משפחתו בפרט לא יכלה להתפתח במדה מרֻבה, אחרי אשר הָרחק מהם עוד בנֹער – מה היא אפוא הסבה האמיתית?
הוא שקע במחשבותיו. משפט אחד סובב במוחו, לא-ברור עוד, אך נכון כנראה; בכל זאת עודנו מתמהמה ומבושש לשאתו; קָרָה נוראה חולפת אותו כלו לזכר הרעיון הזה… הוא חוזר וזוכר נשכחות, שב ומחדש בזכרונו רגשות שונים אשר קִננו בלבו בזמנים ידועים, מסדרם, עורכם ומפלסם – אכן צדק המשפט הזה! רק פרי הגאון הוא! רק גאון נפרז ולא אהבה יתרה היה היסוד למעשה צדקתו!…
וההכרה הזאת מדכאה את נפשו ומכאיבה את לבבו מאד. “גאון-אנכיות! גאון-שטות”! מדובבות שפתיו בדממה; והמון זכרונות חדשים מתעוררים, המון מעשים באים ומאשרים את המשפט המר הזה – – –
מדוע לא פנה אליה ישר ולא גלה לה את לבו?… הוא הלא ידע, כי היא אוהבת אותו ואביה לא יתנגד לחפצה; אך גאונו האוילי לחש באזנו את ספקותיו וחששיו התמידים: ואולי טועה הנך? אולי לא תקֻבל הצעתך, והוראתך תעורר רק שחוק?… התוכל נשוא חרפה כזאת?…
היו עתים, אשר אחרי מלחמה פנימית כבדה וממושכת היה מחליט, כי מצדה ומצד אבותיה לא יהיה מעצור; אך אז היו מתעוררים חששים אחרים בנפשו: מה יאמרו הבריות?… מה יאמרו בשמעם כי פקיד עני נושא בת סוחר עשיר? האם לא יחליטו, כי השתמש באמצעי ערמה שונים להשיג את האֹשר הזה?…
בקוריו נעשו לא-נפרצים. ביחסו אליה נראתה קרת-רוח מלאכותית; אך בכמה עלו לו ההתחפשות והגזירות-ברצון האלה? כאשר היה עובר על ביתם בערבים – איזה כח נעלם היה מושכו שמה נגד רצונו! – ורואה מבעד החלונות המואָרים צללי אנשים עוברים ושבים בחדר, היה לבו נקרע מקנאה לאורחים היושבים בחברתה ונפשו כלתה מתאוה לסור שמה; אך שכלו הקר היה גובר תמיד על הרגשות המתפרצים והחלטתו היתה משתמרת בדיוק!
מה היתה כוָנתו באֹרח פעולתו זה? החשבון היה ברור. מצד אחד חפץ להראות כי אינו רודף אחרי האשר הזה, ומצד אחר קוה לפעל עליה בקרתו המדומה, להוציא מפיה את המלים, אשר היה עליו להשמיען ראשונה והוא לא חפץ… אל המטרה הזאת היתה מכוננה כל פעולתו, ובבקורב הלא-נפרצים היה מסבב את פני השיחה באופנים שונים לחפצו. חפצו היה מצליח במדה ידועה. פעם בפעם היו נגלים סמנים טובים, נשמעים רמזים מובנים; אך הוא לא הסתפק בכל אלה, ויחכה לשמוע דברים ברורים ומפרשים…
הוא מניע ראשו: “שגעונות, שגעונות!”
והשגעונות האלה היו רבים ועצומים.
הוא היה קוצב מראש משך זמן ידוע בין בקור לבקור וסופר בקצר-רוח את הימים; אך כאשר היה מגיע הערב המקֻוה והוא הולך כבר בדרך, היה עולה פתאם על לבו: אולי טוב ונכון יותר לדחות את הבקור עוד לימים אחדים?… הוא היה שב בחצי הדרך, אך באותו רגע היתה גוברת עליו התשוקה לראות את פניה והוא היה מכונן צעדיו עוד הפעם אל ביתה… במרחק צעדים אחדים מפתח הבית היו מתעוררים פתאם בקרבו פקפוקים חדשים והוא היה עובר ישר הלאה, אך בקצה הרחוב היה מתחרט עוד הפעם ושב על עקבו… ככה היה הולך ושב, מחליט ומתחרט פעמים רבות, וסוף סוף היה חורץ וסר, אך בהיותו כבר בסף הבית היה מתחרט עוד הפעם על סורו וכמעט היה נכון לשוב אחור…
בכל פעם מדי בואו היה לבו נרעש ונפעם ונפשו משתעשעת בתקוה, אשר העבירה קר וחם בכל יצורי גוו: הפעם יבורר הדבר בודאי… כל בני הבית היו מתיחסים אליו בידידות רבה, גם היא לא היתה מסתירה כלל את שמחתה על בואו; בכל זאת היה מרגיש את נפשו בצאתו משם בלתי-מסֻפקה… במצב-נפש כזה היה מרגיש צרך מיוחד בבדידות ותנועה, ועל כן היה נוטה אל הרחובות היותר חשכים ושוקטים… שם היה מתהלך זמן רב דומם, שקוע כלו במחשבות ודמיונות לא-ברורים…
* *
*
כרגב קרח נוגע פתאם אל לבו החם זכרון ערב אחד מערבי-הקציר. השמים היו קודרים, החשך גדול, גשם דק טפטף ורוח קר ולח נשב. הוא יצא אחרי חצות הלילה משם ויתהלך אט ודומם באחד הרחובות השוממים והחשכים. ברחוב לא נראתה כל נפש חיה ואיש לא הפריעו ממחשבותיו. פתאם התנגש באיש הולך לקראתו וקול מַכר נשמע: “האח! מאין ולאן?”. הוא ננער ממחשבותיו, הוסח ברגע אחד מעולם דמיונותיו ויראה את בן אדוניו הצעיר לפניו. הפגישה הזאת לא היתה לו נעימה ביותר, אך הועיל לא יכל; וכאשר נלוה בן-אדוניו עמו וילך על ידו, היה אנוס להשתתף גם בשיחה, אף כי דעתו לא היתה נוחה כלל מזאת… השיחה סבבה במשך זמן-מה על ענינים פחותים ובלתי חשובים, אך אחרי הפסקה ממושכת אחת פנה בן לויתו פתאם אליו בשאלה: הנכון הוא לדון בענין נכבד?… קול הרצינות המיוחדה, אשר נשמע בשאלה הזאת, ענינהו ויעורר בקרבו תשוקה לדעת, מה הדבר הנכבד הזה? – כאשר ענה בחיוב, עוד בושש בן-לויתו במשך רגעים אחדים להחל את הרצאת הדברים. אחרי החל לספר בהם-נפש בלתי-מצוי, כי זה כששה חדשים הוא נפגש בבית אחד ממכריו עם עלמה אחת, אשר פעלה עליו מיום-התודעותם הראשון פעולה נמרצת, ועתה הוא אוהב אותה אהבה עזה כמות…
– הנני מרגיש בנפשי, כי חיי בלעדיה לא יהיו חיים; עוצה נא אפוא, ידיד, מה אעשה? – חתם בן-לויתי את ודויו החם בשאלת-עצה.
הודוי הגבוה הזה פעל עליו פעולה מזרה, כי פגע במיתרי-נפשו הכי-ענוגים והכי-נעלמים. יחסו הישר של איש-שיחו אל רגש אהבתו עוררהו לערוך את יחסו הוא אל אותו הרגש עצמו, וההערכה הזאת עוררה מבלי-משים מחשבות רבות ושונות… הוא שמע בשימת-לב רבה וברצינות את דברי בן לויתו, אך לשמע חתימת-הוידוי לא יכל להתאפק משחוק-קל ויער בלעג:
– אמנם נראה הדבר כי אהבתך סכסכה את כל חושיך: הנך שואל מפי עצה מבלי השמיעני את פרטי הענין, מבלי קרא אותה גם בשם… איככה אפוא אוכל ליעצך?
הוא התענג רגע על מבוכתו הגלויה של בן-לויתו, אשר מצד אחד לא יכל לערער על הטענה הצודקת הזאת ומצד אחר כבד ממנו לפרש את השם; אך המבוכה הזאת לא ארכה, ובן-לויתו, אחרי פסחו רגע קטן על שתי הסעפים החליט לגלות את כל לבו…
עתה הובא הוא עצמו מבוכה נוראה. לאשרו העלים החשך מעיני בן-לויתו את חִורת-פניו הפתאמית ואת חלחלתו העזה ברגע שמעו את שמה; לאשרו הוסיף איש-שיחו לדבר בחם-נפש ולא דרש ממנו תשובה ברגע ההוא: קולו הרועד ונשימתו הנפסקה היו מגלים בודאי את סודו…
רגשות שונים ומוזרים מאד התרוצצו בקרבו. הוא היה עולה על בן-אדוניו בכשרונותיו וידיעותיו, וגם האחרון הכיר את זאת ויתיחס אליו לא כבן אדון לפקיד מסחרם, רק כאח צעיר לאחיו הגדול, החכם ומנוסה ממנו. הוא מצדו אהב את בן אדוניו, אך בעמקי נפשי פנימה היו מתעוררות לפעמים, על הרב בלי-הכרה, איזו קנאה והתמרמרות. “המאושר הזה מוצא בלי עמל וזכות עצמים מה שאחרים יותר-מָכשרים אינם מוצאים בכל עמלם וכשרונותיהם!”… בכל העתים היתה תלונה כזאת חולפת רק כצל נודד, ואחר רגע היה מתחרט ונכלם ברגש-קנאה שפל כזה; אולם הפעם לא יכל להסתלק מהרגשות האלה והתמרמרותו גברה יותר ויותר…
פתאם חלפהו רעיון כברק ובמוחו השתכללה בממשך רגעים מעטים תכנית-פעולה חדשה לכל פרטיה. הוא נכסף זה כבר לשים קץ לספקות האלה ולברר את מצב-הדברים הנוכחי: עתה יֵעָשה החפץ הזה. עקת-הנפש הקודמת סרה, במנוחת שלמה פלס את אורחות המעשה הצריך להעשות, וכמעט נגמרה החלטתו בנפשו, החל לפעל תכף על פי המגמה החדשה. הוא הלהיב בדבריו את דמיון בן-אדוניו הנוח להתפעל וייעצהו להשתדל בדבר בלי אחור ודחוי; מצדו הבטיח סיוע, אם אביו או אביה יתנגד לחפץ הזה… בן-אדוניו הביע לו תודה רבה על השתתפותו החמה ועצתו הישרה, אשר מלא אחריה בדיוק ויקו לתוצאות טובות.
בימים ההם היה מצב-נפשו מוזר. מנוחת-הנפש וצהלת-הרוח המצויות נגוזו, ותחתיהן באו רצינות, אי-רצון ויגון מעיק. לעתים התחלפו גם אלה מבלי סבה נראית בעליצות סוערת ונטיה להוללות, ברגעים כאלה היה מרגיש צֹרך ברשמים חזקים, רעש וטלטול; אך ספוק הצרכים האלה לא היה מרגיעו בכל זאת; הוא היה משתוקק, מבלי דעת בעצמו מה… השנה גם היא לא היתה משיבה את נפשו, כי היתה מֵלאה אותו בחלומות אויליים, משוללי הגיון וחסרי-טעם…
הסמנים המרגיזים האלה בכללם היו תוצאה ישרה מאי-ברירות המצב, אך במדה ידועה השפיעה עליהם גם ההכרה, כי מכוער מאד מעשהו, שהוא משתמש לרעה באמונו התמים של רעהו… ישרת-רוחו הטבעית היתה מתעוררת פעם בפעם על הנבלה הזאת, אך הרגשות האנכיות היו גוברים על פקפוקי הישר ומשפיעים על השכל, להמציא גם נמוקים מוסריים שונים להצדקת הפעל הבלתי-זך. “כלי נשק שונים נתנו לאישים שונים להגנת-עצמם, – היה מתפלסף – ואם נמנע ממני מין נשק אחד, אשר נִתן רק ביד רעי לבדו, הלא יש לי הזכות להשתמש במין האחר, אשר נמנע מרעי ונמצא רק ברשותי”…
רגש הקנאה בכלל, וביחס אל מכריו העשירים בפרט, היה זר לאפיו. הגיונו הבריא היה לוחש לו, כי כשם שהוא יכל לטעון נגד העומדים במדרגה גבוה ממנו: על יסוד מה הם נהנים מזכיות מיוחדות? כך יכולים אחרים, העומדים במדרגה שפלה ממנו, לטעון גם נגדו ולערער על זכיותיו המיוחדות בערך… כה היתה השקפתו הרגילה על סדר החיים. אך בימים ההם היה לו רגש הקנאה לאמתלא טובה, להכשיר במדה ידועה את האמצעים המגונים, אשר השתמש בהם נגד בן-אדוניו –
האם רק לאיש הזה חטא בנפתוליו והתכחשותו?!
זכרון עוד ערב אחד עולה לפניו, ומפח-הנפש של חרטה לאחר זמנה תוקפהו כלו. הוא ישב בבית אבותיה, הילדים הקטנים עזבו זה מעט את החדר, כי הלכו לישן ובחדר נשארו רק הגדולים. השיחה נפסקה פתאם ואיזה רצינות מיוחדת הורגשה בַדומיה… ברגע ההוא כמו קפא כלו בצפיה, רק לבו פרפר וידפק במדה שחשש אולי נשמעות הדפיקות החזקות האלה לַמסֻבִּים… הוא ידע מראש כי ישָׁאל על בן-אדוניו, בכל זאת אסף כל כחות-נפשו, למען לא יחורו פניו ולא יגָּלה רטט גוו, כאשר החל אביה לספר לו את הדברים אשר היו ידועים לו מקודם…
– בכלל הנני מוצא את ההצעה הזאת טובה ונכונה לי, – חתם האב בדבריו – ובכל זאת לא נחפזתי להשיב תשובה מחלטת, כי נכספתי לשמוע את דעתך בענין הזה. את החתן הנך יודע בודאי יותר מכל, גם לנו כמדומה, הנך ידיד נאמן: עצתך אפוא תהיה היותר ישרה ונכונה…
רגע אחד נדמה לו, כאלו המדבר מתבונן בו בעין בוחנת וחודרת. אך אחרי רגע החליט כי דמיונו מטעהו, ויסב את עיניו מהאב ויתבונן אליה: היא היתה נבוכה, על לחייה נגלה אֹדם קל ובעיניה נוצץ ברק מוזר… ברגע ההוא התעורר בו עוד הפעם החפץ לחדול מהמשחק המסֻכן הזה; אולם גאונו התנגד לזאת, והוא מלא אחרי עצתו… בחם נפש והתלהבות מלאכותית ספר את שבחי החתן, מנה אחת לאחת את מעלותיו החמריות והמוסריות ויסַים בעצה טובה, עצת ידיד-בית נאמן, לבלי עזב מיד אֹשר גדול כזה…
משוגע! משוגע!… נפתל, משוגע!…
בצאתו מן הבית היה נסער מאד, אך באותה שעה – גם שבע-רצון בעצמו, שמֵח במסבת-הדברים הטובה מאד… הוא היה בטוח כי היא אוהבת אותו, ובאפן כזה לא היה כל ספק, כי מהללו לא רומם את המהולל, רק גדל וינשא אותו עצמו בעיניה… מצד אחד היה גאונו מסֻפק בהחלט, ומצד אחר היה גם נצחונו קרוב –
אולם חשבונו האחרון לא נצדק!
* *
*
עוד ימים אחדים לפני כן ידע כי החלט הדבר; בכל זאת מאן להאמין עד הרגע האחרון כי יקום ויהיה באמת. אמנם לא היה כל יסוד לזאת, אך איזו תקוה לא-ברורה שעשעתו, כי פתאם יקרה דבר בלתי-צפוי אשר ישנה את הכל מן הקצה אל הקצה; אולם כל דבר לא קרה והערב הנועד לתנאים הגיע.
הוא רוצץ כמשוגע בחדרו ומוחו חשב להתפוצץ, “היא מארשה, הכל נחרץ ונגמר!” – נקר במוחו רעיון אחד בלי-חשך וכמו הסתתר איש זר בקרבו פנימה ויתגר בו בלעג וקלסה: הלא לזאת שאפת, נכספת לשים קץ לספקות, לדעת דבר ברור, הנה הושם הקץ לספקות והדבר הוברר: היא איננה אוהבת אותך!…
“היא איננה אוהבת אותו” – האפשר עוד להסתפק בזאת אף רגע?… האין העובדה האחרונה מוכיחה למדי, כי טעה כל הימים ונטעה מאהבת-עצמו הנפרזה?…
היא איננה אוהבת אותו?… לא, לא, אלף פעמים לא! אי-אפשר הדבר. אי-אפשר הוא החלט, כי התבוננותו המדויקה במשך שנים רבות מוטעה כלה וכל סמני-הנטיה המחלטים לא היו כלל במציאות, רק בדמיונו הנטעה!
אבל… לוּ אהֵבַתּוּ באמת, איך היתה אפשרית אחרית כזו, שהיא ההפך המחלט מאשר שער, מאשר הורה ההגיון הבריא?
לא… אך משגה פה, טעות מקרית, אשר תגָּלה בברור-דברים נכוח!
הוא שקע במחשבות ובמוחו עברו אופנים שונים, איך לברר את הדבר. עוד לא אבד הכל – הגיד לו לבו – את המעֻוָת עוד אפשר לתקן, אם רק יסתלק מהחרפה המדומה וידבר עמה מפרש…
לדבר מפרש, אבל מה ידבר?… כי אהֵבה?… האמנם אהבה?…
האמנם אהֵבה?… נפלא הדבר: במשך חדשים אחדים, עד הרגע ההוא לא עלתה השאלה הזאת על לבו. בתקופת עת ידועה לפני כן היתה השאלה הזאת מעַנינת אותו ומעסקת את מוחו הרבה. סמנים שונים, מתנגדים וסותרים זה את זה, שללו ממנו כל יכלת להחליט דבר, בכל זאת היתה דעתו נוטה יותר לענות בשלילה. פתאם הוסחה דעתו מהשאלה הזאת לגמרי, אך לא מפני שמצא עליה תשובה, רק מפני שמוחו היה עסוק בשאלות אחרות. אחרי הפסקה ממושכת הנה התעוררה עוד הפעם ותגרר אחריה המון ספקות, חששים ופקפוקים שונים.
האם לא טעות גמורה היא? האין מקום לשער, כי יסורי-האהבה המדומים בנפשו רק התמרמרות הגאון הנפגע הם ולא יותר?!
הגאון… הגאון הארור… האם לא מלא הרגש הזה בנפשו את מקום כל הרגשות האחרים? האם לא בלע רגש האנכיות הזה את כל חושיו?
הגאון הזה היה נחמתו בימים הבאים אחרי הערב ההוא, ויעזרהו להתחפש במנוחה מצוינה ולהתראות כאילו אין הדבר נוגע אל לבו כלל… ופרי הגאון היה שובע-רצון; ההכרה, כי איש אחר במקומו לא היה מסוגל למשל ברוחו ולהתכחש באפן מצוין כזה – ההכרה הזאת סִפְּקה את אהבת-עצמו…
כן הוא, אהבת-עצמה מצאה ספוקה, אולם פצעי לבבו האנושים לא נרפאו בכל זאת. למרות כל ספקותיו, חששיו ופקפוקיו: האוהב הוא אם אין; למרות כל חקרנותו והתפלספותו העיוניות, היו יסורי-נפשו בפעל נוראים ואיומים, והכאב הפנימי – אנוש עד להשתגע…
חֹם גדול תוקף את כל גופו נשימתו נעשית כבדה והוא מוציא את ראשו מבעד האשנב ושואף את רוח הלילה המצונן בנשימות חזקות.
כמה פעמים היה קופץ בלילות ההם מעל משכבו, רץ אל החלון ופותח את האשנב למען שאף רוח צח, כי כבדה נשימתו וכמו לא נמצא לו דֵי אויר בחדר… במשך היום היה משתקע בכונה במלאכתו והיה מטריד כל מחשבה וכל דמיון מלבו, על כן נראה כשוקט, רק רצין ועצוב-רוח קצת יותר מהרגיל. אולם בלילות, בלילות על משכבו, לא יכל עוד למשל ברוחו, ודמיונו הנסער היה יוצר ומעביר לפניו תמונות שונות… נשיקות, חביקות ויתר אותות-החבה והקרבה – כל קסמיו הנפלאים של גן-עדן האהבה היו מצטַירים למרות רצונו בדמיונו הנלהב, והוא היה מזדעזע ומתעַות כלו מרגש הקנאה המר והמדאיב…
מה נקל היה לו להיות המאושר הזה!
מה נקל… מה נקל… נשנות המלים פעמים רבות שלא בהכרה, והכאב העז חולף מעט מעט ומתחלף ברגש דאבון קל, געגועים ושאיפות-נפש לא-ברורות… הוא שוקע יותר ויותר במחשבות ודמיונות, אך הוא עצמו איננו מכירם ואיננו יודע טיבם… זרם רוח קר עובר על פניו ומקפיאם, אך הוא משנה רק בתנועה מכונתית את מעמד גוו ונוטה מעט הצדה… הוא איננו מכיר גם את מראה עיניו, אף כי הוא נראה כשקוע בהסתכלות המחזה הנפלא אשר לפניו, מחזה עלית עב כבד מקצה האופק… העב נראה כרודף אחרי שפעת קרעי-העבים הקלים הנסים מפניו. הוא דולק אחריהם, מתאמץ להדביקם, אך הם קלים ממנו, והוא חודל מהם פתאם ופונה אל הירח להעיבו… הירח גם הוא כמו מתאמץ להפטר מפני העב ונוטה הצדה, אך רודפו אינו מרפה ממנו… הנה אגפו הבולטת משיגה ומכסה את הירח, הלז נוטה הצדה ונגלה עד ארגיעה, אך אחרי רגע שבה אגף העב ומכסה אותו: הוא איננו נראה עוד…
מה נקל… מה נקל… סובב רעיון אחר במוחו, ופרטי הערב האחרון מתעוררים מעט מעט בזכרונו ועוברים לפניו אחד אחד.
הוא סר אל ביתם במקרה, במלאכות אדוניו אל אביה ובמקרה לא היה איש בחדר זולתה. בארבעת החדשים האחרונים מיום אירושיה התראו פנים רק פעמים אחדות, ובכל פעם – בחברת אחרים; הראיון הזה ביחידות עורר בקרבו רגש מעורב, משמחה ויראה יחדו… שכלו לחש לו, כי ראיון כזה מסכן מאד ועליו להפסיקו, אך רגש אחר יותר חזק גבר הפעם על שכלו וידביקהו כמו במסמרים אל מקומו… הוא נשאר; אך אחרי הפרַזות הראשונות והמצויות כבר הורגשה קרבת דומית-מבוכה כבדה. השיחה אמנם לא נפסקה עוד לגמרי, אך התאמצותם הגלויה של שני הצדדים להמשיכה העידה, כי השיחה המאונסה איננה יכולה להמשך הרבה; היא נפסקה אחרי רגעים מעטים…
שניהם החרישו. היא ישבה דוממה, ראשה היה נשען על ידה ועיניה, המכוסות בשמורותיהן הארכות והעבות, היו נטויות אל נקודה אחת הצדה. הוא התבונן בה בתאות-נפש עזה; ולמרות כל הוכחות הגיונו, כי חובתו היא לשים כרגע קץ למצב הזה, לא מצא בנפשו די כח-רצון לעשות זאת… הוא הרגיש את כֹּבד הדומיה ויכר את הצרך המחלט להפסיקה, אך מוחו כמו הורק ולא נמצא בו כל רעיון ראוי לשיחה…
– על מה שקעת ככה במחשבותיך? – התמלטה מפיו פתאם שאלה, ובעודה על לשונו כבר הרגיש את כל זרותה ברגע הזה, גם הרגיש כי קולו היה רועד קצת… בתוי פניה חלף רטט קל, והיא נשאה פתאם את עיניה ותבט בו…
הוא איננו יודע עתה, מה היה אתו ברגע ההוא. המבט הנטוי אליו פעל עליו פעולה בלתי-מצויה ובלתי-מושגה: בו נראו לו כל מרירות האהבה הנואשה, כל יאוש התקוה הנכזבה וכל ענויי המאויים הבלתי-מסֻפקים!
– הלא מזה! – קרא אליו קול בקרב לבו, – נוסה בעוד מועד, עוד רגע קטן והמועד יעבור!…
עוד רגע קטן – וכבר עבר המועד!
הדברו אז ברגע ההוא דבר?… לא!… רק עיני שניהם נפגשו יחד, והעינים האלה הביעו ברגע אחד יותר ממה שהפה יכל לדבר, יותר ממה שהאֹזן יכלה לשמוע…
במשך רגעים אחדים היה כנדהם, משולל-הכרה, וכאשר שבה אליו הכרתו לא הרגיש כל סערת-רוח, רק כאב עז וחד, גם מין קרה איומה בקרבו פנימה… ברגע ההוא הכיר היטב את כל כבד אשמתו לה ולעצמו, הכיר גם את חטאו האחרון, כי נשאר אתה ביחידות הפעם; אולם למרות כל זאת הוסיף עוד חטא חדש על חטאיו הראשונים…
למה עשה כדבר הזה? למה בא הוִדוי המאוחר הזה, בשעה שאת הרעה הנעשָׂה כבר אין להשיב, וברור-הדברים הנכוח גורם רק מכאובים חדשים ומעורר פצעים ישנים?! הוא החריש אז, בשעה שהיה מחויב לדבר, – למה אפוא דבר עתה, בשעה שהיה מחויב להחריש?!…
על חטאו האחרון קבל את הענש הראוי לו: ברור-דברים הזה הראה לו מצד אחד את כל ערך האוצר היקר אשר אבד לו רק באולתו, ומצד אחר לא השאיר עוד מקום לכל ספק קל: אם היה האֹשר הזה אפשרי לו… בדברים פשוטים, אך נכוחים ומעוררי-לב, ספרה לו על דבר המלחמה הפנימית הקשה אשר בנפשה. היא אהבתו מאז, גם אבותיה שערו את רגשותיה ויהיו נוטים אחריו, אך קרתו המדומה והתרחקותו הִטעום לחשוב את הדבר לנמנע מצדו. בכל זאת שאל אותו אביה בכונה מיותרת על דבר החתן; בערב ההוא הוטל גורל שניהם, ותשובתו עכרתם… היא אמנם שערה את האמת כי גאונו מדכא בקרבו את רגשות אהבתו, אך רגש כבודה והכרת-ערך-עצמה, גם אי-רצונה נגדו ויראתה מפני אָפיו הקשה והדיספוטי – כל אלה הכריחוה להשיב לו מרי תחת מריו…
האשמה היא? היכלה לעשות אחרת?
– ובכל זאת, – הוסיפה לספר – בכל זאת קיויתי עוד עד הרגע האחרון, כי רגש האהבה יתלהב מהקנאה לאחר וסוף סוף ינצח בקרבך את הגאון, אך לשוא!
– גאונך גבר על כל, – הוא נצח, ואנחנו אמללנו שנינו!…
* *
*
הבקר אור, הכוכבים המעטים נאספים אחד אחד. והוא עודנו עומד נשען על מסגרת החלון, שקוע כלו בדמיונות. ופניו, אשר דלו וחורו מאד בלילה הזה, נעשים חורים-ירוקים לאור הבקר הכהה.
בודדה ועזובה היתה בשנות חייה האחרונות, גם על ערש-דויה, בחלותה את חליה אשר מתה בו, לא סעדה איש מקרוביה; איש מהם לא בא לספֹד לה וללותה לבית-עולמה, וכל קרוב לא נמצא אשר יקרא על קברה את ה“קדיש” הראשון. רק אני ואשתי היינו מיודעיה היחידים באחרית ימיה; אנחנו שמרנו עליה בחליה ואנחנו לבדנו לוינו את ארונה עד בית-המועד לכל חי. דמעותינו היו הדמעות היחידות, אשר נפלו על קבר הזקנה השוממה הזאת, וקדישי היה הקדיש היחידי בעד נשמתה – אולם גם אנחנו הלא רק זרים היינו לה!…
כן, אנחנו היינו זרים לה והיא – זרה לנו; רק שנים מעטות לפני מותה התוַדענו אליה. ממול מעוננו הראשון אחרי חתונתנו, במעון בעל שני חדרים קטנים גרה היא גלמודה ובודדה. איש לא היה מבקר בביתה, גם היא לא היתה מבקרת בכל בית, מלבד החנות אשר קנתה שם מכלת לה, ומלבד בית-המדרש הקרוב אשר הלכה שמה פעמים בכל יום להתפלל. היא היתה כבת ששים שנה, כפופת-קומה קצת ודקת-בשר מאד, אך בלי כבדות-התנועה, המצויה בשנותיה. פניה היו מצומקים ומקומטים ועיניה החומות-בהירות כמועבות, אך בשחוק-שפתיה הקל ובמבטה השוקט נכרו טוב-לב ונדיבות רבה. לבושה הפשוט והישן היה נקי תמיד, פאתה-הנכרית – עשויה בטעם, ומעונה עם כל כליו הצטַינו בנקיונם המדויק וסדורם הנכון – וכל אלה לבבונו מהיום הראשון. עוד יותר לבבונו הצטמצמותה השוקטה והדאבה הקלה בחזות פניה, אשר העידו כי הרבה סבלה הנפש הנכאה הזאת בימי חייה.
אנחנו בקשנו קרבתה והיא התקרבה אלינו בחפץ לב; לא עברו ימים רבים והיא היתה לנו כאם או כדודה זקנה. אשתי היתה עוד “בעלת-בית” חדשה ובלתי-מנוסה ולה היתה מועילה מאד הוראת הזקנה, אשר הורַתָּה בשחוק קל ונעים איך עושים דבר זה או אחר בכלכלת-הבית. כאשר נולד לנו הילד הראשון, דבקה בו נפש הזקנה מאד וכמעט שֶׁטִּפלה בגדולו ושמירתו יותר מהאם הצעירה. נכר היה בה כי בשעה שהיא משעשעה את הילד בחיקה, היא מרגשת ענג גדול שאי-אפשר לתאר בדברים. ברגעים כאלה היו עיניה נוהרות וקמטי פניה מתפשטים, על שפתיה הנובלות היה נגלה מין שחוק-עדן נפלא ובקולה היו נשמעים צלצלי-צהלה מיוחדים… בסקירה הראשונה נראתה זאת כתוצאה ישרה מנטית-הנשים הטבעית לגדול-בנים, נטיה אשר אולי היתה בה במדה מרֻבה מהרגיל; אולם בהתבוננות יותר דקה נקל היה להוָּכח בישות עוד סבה אחרת: הטפוח הזה, כנראה, היה מעורר בעמק נפשה פנימה זכרונות נעימים מהעבר הרחוק, עת היתה בעצמה אם צעירה מטפחת את עולליה; ומראה הילד הזר היה מוליד בקרבה רגשות געגועים וכליון-נפש לילדים, הקרובים יותר ללבה ורחוקים מעיניה, ילדים אשר אולי איננה מכירה אותם כלל ורק דמיונה מעבירם לפניה…
ההשערות האלה התאמתו, כאשר נודעו לנו פרטי תולדות-חייה, תולדות-חיים פשוטות ומצויות, אך טרַגיוֹת מאד… מי יודע, אולי בפשטותן ומציוּתן של תולדות-חיים כאלה צפון ביחוד סוד טרגיוּתן הרבה!
חיים טובים ושלוים ראתה עם אישה במשך כעשרים שנה אחרי חתונתם. עשר רב לא היה להם, אך ביתם היה “כוס מלאה”, אשר לא חסר בו מכל טוב. משלח ידם היה חכירת אחוזות-שדה מהחצרונים הפולנים. בעסק הזה היו עתים שונות: שנים טובות ושנים רעות, שנות שבע ושנות רזון, שנות יוקר ושנות זול. אך בכלל היה עסק טוב ומביא רוח, והם התפרנסו ממנו בלי דחק וצער. מלבד זאת התרַגלו באפני החיים החצרונים כל כך, שלא יכלו גם לשות בדמיונם אפשרות אֹרח-חיים אחר להם… אולם השנוי הזה, אשר לא יכלו לשות אפשרותו בדמיונם, נעשה בפעל בעל כרחם: בראשית שנות השמונים היו אנוסים לעזב את אחוזת-השדה, אשר היתה חכורה להם במשך עשר שנים, כי כלה זמן החכירה, ולחדש את האמנה היה אסור על פי “החקים הזמניים”…
המסבה החדשה הזאת היתה רעה להם מצדה החמרי, כי לוקחה מהם פרנסתם הקבועה בעצם העת כאשר גדלו בניהם וצרכיהם נעשו מרֻבים יותר; אולם בעת הראשונה לא הרגישו כל כך את הרעה מצד זה, כי הצד האחר, הצרה המוסרית דכאה אותם יותר מכל.
לעת התודעותנו כבר עברו שנים רבות אחרי הדברים האלה והרבה הרבה צרות אחרות סבלה מודעתנו במשך הזמן הזה, ובכל זאת היה נשמע עוד טעם דמעות בקולה, כאשר היתה מספרת את פרטי המאורע הזה. יום “תשעה באב” מר היה להם היום ההוא, כאשר הוכרחו לעזב את הבית, את גנות הפרי והירק, את הגרנות, האסמים, ארות-הסוסים והרפתי-הבקר – את כל מערכת-חייהם הרגילה הזאת, אשר בניהם כמעט שלא ידעו, אף הם עצמם כמו שכחו, כי לא קנינם היא…
חיי העיר עשו להם את הרעה מורגשת עוד יותר. הם, ביחוד בניהם הגדולים, היו נוסעים אמנם פעם בפעם העירה, אך אלה היו מסעי טיול ושעשועים, אשר ארכו יום אחד או יומים; לשבת שם זמן יותר ארוך לא נסו, ובהיותם מורגלים לרחבת חיי-השדה כבדו להם מעד המצר והדחק אשר בעיר.
כאשר עברו לגור בעיר היו בידם כעשרת אלפים רובל, אך אי-בקיאותם בעסקיהם החדשים גרמה להם הפסד, ומקרי אי-הצלחה אחדים השלימו את הרעה. הונם נצער משנה לשנה, מעסק לעסק גדל הלחץ, המחסור קרב יותר ויותר. בימים ההם נגלו סמני-מחלה באבי-הבית: בריאותו נהרסה מהשפעתם הרעה של תנאי-החיים העירונים ועוד יותר – ממפח-הנפש עקב העסקים הרעים. המחלה השפיעה לרעה על המצב החמרי, ורע המצב פעל פעולה מהרסת על בריאות החולה…
מקץ שלש שנים לשבתם בעיר מת אישה, והיא נשארה אלמנה עם ששת בניה בלי כל מקור למחיה. עוד בחיי אישה החליפו את דירתם הראשונה בדירה אחרת, דלה וזלה יותר, ובמותו החליפו גם את דירתם השניה באחרת, קטנה וצרה ממנה, גם מכרו את רהיטיהם היקרים, אשר היו מיֻתרים בתנאי-חייהם החדשים; אולם כל האמצעים האלה לא היו מספיקים לפתר להם את שאלת-הלחם הקשה. בידם אמנם נמצא סכום כסף כשש מאות רובל, אך באין להם כל עסק נקל היה לראות מראש, כי הונם ילך וחסר מיום ליום וסוף סוף יתם כלו – מה יעשו אז?
עוד כשנה לפני מות אישה עזב בנה הבכור יוסף, צעיר כבן אחת ועשרים שנה אז, את ביתם ויסע לבקש את אשרו בערים אחרות, אך מכתביו הראשונים לא בשרו טובה הרבה; עתה החליטו בנה השני אברהם, עלם כבן שמונה עשרה שנה, ובתה רחל, נערה כבת שש עשרה שנה, לנסע אמריקתה. היא התנגדה לזאת, התחננה אליהם בדמעות לשוב מחפצם, אך הם לא אבו שמוע לה. גם הפרידה העולמית מבניה כשהיא לעצמה היתה קשה לה, אך עוד יותר הציקה הרעיון, כי בניה, אשר גן בשנים האחרונות, הרעות והדחוקות, לא חס אישה על כסף ללמדם ולהשכילם, ישכחו עתה באמריקה את כל ויהיו ל“גוים” גמורים. היא היתה בטוחה, כי אישה המנוח לא היה מסכים בעד כל הון לפזור בניו באפן כזה, והדבר הזה המריצה להתנגד עוד יותר לחפץ בניה ותדבר על לבם לחכות עוד מעט, עד אשר יכונן אחיהם הבכור את מצבו והיה גם להם לעזר… היא שעשעה את נפש בניה בתקוה הזאת, כי האמינה בכשרונות יוסף בנה בכורה, ובלבה היה חזק הבטחון כי בנה זה יהיה משענת ביתה בקרוב…
לולא היו אברהם ורחל בניה קצרי-רוח כל כך,– כן היתה מתאוננת לפנינו פעם בפעם – כי עתה אולי נסתבבו כל הדברים באפן אחר: הם לא היו מודחים לקצוי ארץ והיא לא היתה עזובה באחרית ימיה; אך… כנראה, רצון אלהים היה כן…
אברהם ורחל נעתרו לה לדחות מסעם, אך כאשר עברו חדשים אחדים ובנה יוסף היה נע ונד מעיר לעיר, מבלי מצא מנוחה, אז היתה אנוסה לבטל רצונה מפני רצון בניה. הם לקחו אתם כמאתים רובל ויסעו אמריקתה, והיא פתחה לה ביתר הכסף, כשלש מאות רובל, חנות קטנה. הוצאתה לא היתה מרבה כי נשארו עתה רק שלשת בניה הצעירים, אך גם ההוצאה המעטה הזאת היתה עודפת על הכנסת החנות; הסחורה היתה הולכת וחסרה מחדש לחדש, ומראש היה אפשר לחשב, כי מקץ זמן ידוע תורק החנות כלה.
מצבה פה היה רע ומעציב מאד, אך עוד רעות ומעציבות יותר היו הידיעות שנתקבלו מבניה בפרק הזמן ההוא. הם אמנם לא התאוננו רעה, להפך, בכל עת תמיד הביעו בטחון ותקוה טובה לעתיד כי מצבם יוטב; אולם לב האם לא הושלה בכחש הזה וכמו ברגש אינסטינקטי חשה את האמת המרה, כי מצב בניה בהוה רע מאד, והעתיד… מי יודע, מה יהיה טיבו של העתיד הזה?
באחד הימים ההם קבלה מכתב מיוסף, אשר הודיעה כי נוכח באי-האפשרות לכונן מצבו באחת ערי תחום-המושב, ועל כן החליט להשתמש במקרה הטוב אשר נזדמן לו, להתישב באחת הערים הרחוקות מחוץ לתחום… הידיעה הזאת העציבתה מאד והיא בכתה הרבה על רע מזלה, כי בנה הודח למרחקים והוכרח להתישב בעיר נכריה, אשר כמעט אין שם בני-ברית; אולם הידיעה, אשר קבלה באותו פרק זמן מאמריקה, העציבתה עוד יותר: אברהם ורחל נפרדו ולא ישבו עוד יחדו בעיר אחת… לב האם לא יכל נשוא את הרעיון, כי בתה הרכה מתגוררת לבדה בארץ נכריה, בעיר נכריה ובין אנשים נכרים; הרעיון הזה היה נורא לה עוד יותר, בהיות מושגיה על דבר הארץ החדשה מיוחדים במינם; ארח-החיים הזר והבלתי-מובן לה היה מעורר בקרבה מין פחד-טבעי, אשר לא יכלה לתת לעצמה דין וחשבון עליו…
בעצם העת אשר הגיעה הרעה עד מרום קצה, החל מצב הדברים להשתנות לטובה. מיוסף באה בשורה כי קבל פקודה טובה בעיר-מגוריו החדשה, ואחרי שבעות אחדים בא גם אות ממשי על זאת: משלוח כסף. הידיעות המתקבלות מאמריקה היו גם כן יותר טובות ומשמחות-לב. אברהם מצא עבודה קבועה בשכר טוב, ואחר זמן קצר שלח כרטיס-מסע לאחיו הצעיר, גם סכום כסף מסוים להוצאות הדרך. לרחל נמצא חתן, אשר הללה אותו במכתביה מאד, ותכף אחרי החתונה שלחה כרטיס-מסע והוצאות הדרך לאחיה השני יחד עם מכתב אישה, אשר “באהבתו הרבה לקרוביו החדשים הוא מחכה בקצר-רוח לבוא האחד מהם – גיסו היקר”…
כל החדשות האלה, אשר נעשו במשך זמן פחות משנה אחת, היו טובות ומשמחות-לב, אך לב האם נעצב עליהן יותר מאשר שֻׂמח בהן. שמחת האם לַבשורה, כי בתה מצאה מנוחה בבית איש טוב ואהוב, לא היתה שלמה, כי התערבו בה מבלי-משים רגשות-עצב רבים. בדמיון האם הצטַיר בגונים נפלאים ורבי-קסם פרק הזמן של נשואי בתה, והיא חשה מראש את הענג המיוחד, אשר תשוינה לה הטרדות הרבות וההכנות השונות לחגיגה הזאת – העדר כל אלה בפעל גורם בהכרח דאבון-לב רב ומפח-נפש של תקוה-נכזבה… רגשות העצב האלה גברו בה עוד יותר, כי בעצם העת ההיא היתה אנוסה להפָּרד עוד משני בנים. היא אמנם נסתה להתנגד לנסיעתם, אך הם עצמם היו שואפים שמה עוד מאז ושוגים תמיד בדמיונותיהם על דבר החיים בארץ החדשה; מכתבי אחיהם ואחותם בעת האחרונה הגדילו עוד את תשוקת הנערים לנסיעה.
הם נסעו ואתה נשארה רק בתה הצעירה רבקה, נערה כבת שלש עשרה שנה אז. מצבן החמרי היה טוב, כי מבניה אשר באמריקה ומיוסף היו מתקבלים לעתים מזומנות סכומי כסף מסוימים, אשר היו מספיקים למחית נפשן ולא היה להן עוד כל צרך בחנותן הדלה – אך כל אלה לא היו מספקים את נפש האם, הנכספה לראות בעיניה את שלום בניה ואשרם. הבשורות הטובות, אשר היו מגיעות מהם פעם בפעם, היו מעוררות יחד עם השמחה גם רגשות עצב: היא נבדלה לרעה מכל האמות האחרות, אשר בניהן סובבים אותן ולא מפי שמועות רחוקות לבדן הן חיות…
לנסוע אמריקתה אל בניה, – כדבר הזה לא עלה מעולם על דעתה או גם על דעתם; אולם יוסף, אשר נשא לו אשה בעיר-מגוריו החדשה ובזמן קצר אחרי חתונתו יצא לרשות עצמו ויצליח מאד בעסקיו, לא שכח בטוב לו את אמו ואחותו ויקראן אליו לשבת אתו יחדו. בעת הראשונה מאנה האם, מדאגה פן תהיה למשא על כלתה ושלום בית בנה יהָרס על ידי זאת; אך גם אחרי כן, כאשר נוכחה כי כלָתה טובת-לב ונדיבה מאד, וחששיה הראשונים משוללים אפוא כל יסוד, לא מצא בכל זאת את הדבר נכון לפניה, אם כי נכספה מאד לשבת יחדו עם בנה הבכור האהוב לה מכל בניה, ולראות בעיניה את כלתה ונכדיה.
הדבר אשר הניאה מעשות את חפץ בנה, שהוא גם חפצה, לא היה ברור לה בעצמה; אך היא הרגישה מין יראה לא-ברורה מפני ארח-החיים הזר במקומות מושב בניה, ובסתר נפשה לא חדלה מקות לשובם אליה. התקוה הזאת גדלה ביחוד ביחס אל יוסף, אשר התאונן לפעמים במכתביו על אי-בטחת המצב, כי כל מסבה קלה עלולה לגרם גזרת גרוש… היא אמנם התבוננה כי בנה חושב מסבה כזאת לרעה מאד, אך דעת עצמה היתה שונה בנידן זה: גם פה חיים אנשים ומצליחים ובנה יוסף אינו נופל בכל אפן מכל אלה האחרים…
כמשפט הזה עברו שש ושבע שנים; לבתה הצעירה רבקה כבר מלאו עשרים שנה והעת הגיעה לחשב על דבר שדוך לה. היא אמנם היתה בטוחה ביוסף, כי לא ימנע מאחותו סכום מסוים לנדה. בכל זאת מצאה, כי ראיון רבקה עם אחיה יועיל הרבה בנידן זה, ועל כן לא סרבה לבקשת יוסף, אשר קרא את אחותו אליו להתארח בביתו ירחים אחדים. רק כאשר נסעה רבקה, הרגישה האם, מה מאד קשה לה הפרידה מבתה הצעירה, אשר היתה לה יחידה בשנים האחרונות. היא כבר התחרטה כי לא נסעה יחד עם בתה, ותחכה בקצר-רוח לשוב האחרונה. פתאם הגיעתה בשורה, כי רבקה נשאה חן בעיני אחד הצעירים, בן סוחר עשיר ממכרי יוסף, והחתן ישר גם בעיניה ובעיני אחיה; התנאים כבר נכתבו ועתה מחכים רק לה, כי תבוא אל החתונה וישבה אתם תמיד.
געגועיה על בתה גברו על כל פקפוקיה והיא החליטה לעזב את עיר-מושבה ולנסע אל בנה. היא החלה להכין את הכל למסעה, אך בהיותה כבר נכונה לדרך הגיעה פתאם מכתב מיוסף, כי מצב הדברים נשתנה פתאם באפן בלתי-צפוי וקרוב הדבר, כי יהיו אנוסים לעזב את עיר-מגוריהם…
השמועה הפתאמית הזאת העציבתה ושִׂמחתה בבת אחת. מצד אחד דאגה, אולי ישפיע הגרוש לרעה על מצב בנה, אך מצד אחר שמחה, כי סוף סוף ישוב יוסף אליה וגם פה לא יעזבהו ה': בהונו ובקיאותו במסחר ימצא לחמו בכבוד… היא חכתה בקצר-רוח לאחרית הדבר, ובמשך חדשים אחדים סבלה את כל ענויי-הנפש של המצב הבלתי-ברור, עת התקוה והפחד מתחלפים… הצפִיה כבדה עוד יותר, כי בפרק הזמן הזה לא היו מכתבי יוסף ורבקה מתקבלים בזמנם. סוף סוף באה הידיעה, כי הסכנה עברה והם נשארו על מקומם; אך מה שנוגע לה, מוטב שתשאר בעירה, כי בשנותיה קשים הטלטולים מאד ולא לה להסתכן בכמו אלה…
הזקנה הצטערה מאד על בדידותה המָּחלטה לעת זקנתה וגעגועיה על בניה גברו עוד יותר, אחרי אשר היתה תקותה לראות פניהם קרובה מאד. את הסבה אשר שנתה פתאם את דעת יוסף בדבר בואה, לא הבינה כלל; אך פליאתה זאת לא הניעתה לחשד אף רגע את בניה בחֹסר אהבה לה מצדם. חשד כזה נראה גם לנו כרחוק מאד, אחרי קראנו בחבילת-המכתבים הגדולה, אשר היתה שמורה אתה, את מכתבי יוסף ורבקה. מכל שורה ושורה במכתבים האלה היו מבצבצים אהבה וגעגועים על אמם הרחוקה מהם; במכתבים רבים נשמע גם טעם מרירות מיוחדה, איזו התאוננות על ההכרח… בכל זאת לא יכלנו להמָּלט מהחשד: “רחוק מעינים, קל ללבב”, – כי טעם אחר מספיק לא נמצא לנו לבאר, מדוע צריכה האם להשָּׁאר בודדה במרחקים.
כל המחשבות האלה עוררוני להתערב בענין הזה שלא מדעת הזקנה. היא ידעה רק קרא יהודית, אך לא כתֹב, ולפני התודעה אלינו היה מכירה החנוני כותב בשמה את המכתבים לבניה. מאז התודענו הייתי אני לסופרה הקבוע, ובמקרה הזה השתמשתי ואשים פעם אחת במכתב, הערוך אל יוסף בשמה, עוד מכתב בשם עצמי. בתור התנצלות מצדי על התערבותי בעניני-משפחה זרים, בארתי ליוסף את יחסנו לַזקנה, אחר תארתי בדברים מעוררי-לב, מה מאד קשה לה הבדידות ומה רבו געגועיה על בניה ונכדיה, ואסַים, כי חובתם היא לחשׂך את אמם מיסורי-נפש כאלה…
על מכתבי המיוחד לא נתקבלה כל תשובה ישרה, רק במכתב הבן אל האם נמצא כעין רמז קל, כי יש דברים שאי אפשר לבארם, ואי-האפשרות הזאת גורמת לפעמים משפט-מעוקל… הרמז הזה, כמובן, לא באר לנו דבר והעדר התשובה חזק עוד את חשדנו הקודם.
עד כה ועד כה ומודעתנו חלתה. היא הבינה עוד בראשית מחלתה כי קץ חייה קרוב. בין שאר הדברים, אשר בקשה ממני לעשות במותה וקבורתה, היתה בקשה מיוחדה, ששנתה פעמים רבות: להמציא חבילת ספרים עברים, אשר נשארו אחרי מות אישה, ליד בנה הבכור יוסף ולהודיעו את מותה בטלגרמה… בני האמריקנים – בארה לי את טעם בקשתה זאת באנחה – כבר שכחו בודאי את כל אשר למדו לפנים, שכחו את כל “יהדותם”; לא כן יוסף בני, בו אני בטוחה, כי יאמר אחרי קדיש, ילמד פרקי משנה לזכר נשמתי, ובניו עוד ימצאו חפץ בספרים הקדושים, אשר הנחילתם אמם-זקנתם…
כאשר מלאתי את רצון-הזקנה האחרון הזה, אז נודע לי גם טעותה בכל הפרטים האלה. התשובה על מכתבי בחייה באה הפעם אחרי מותה. בניה הודו לנו ברגש חם על השתתפותנו הרבה באמם, גם בארו לנו את הטעם, מדוע נשארה רחוקה מהם –
היא לא ידעה ונוח היה לה שלא ידעה, בכמה עלתה לבניה זכות הישיבה מחוץ לתחום: די לה שהיתה בודדה, – למה היה לה לדעת זאת, כי גם עזובה היא!…
“יהודיה פתיה” – כמה פעמים שמעה את הכנוי הזה מפי אישה בעשרים השנים, אשר אחרי חתונתם! מה שונים האופנים, אשר נאמרו בהם הדברים האלה! היו מקרים, אשר התמלטו מפי אישה בקצפו ופניו היו אז חורים ועיניו – מפיצות זיקות; במקרים אחרים לא היה קוצף כלל והדברים נאמרו בשחוק-רצון קל; היו גם מקרים, אשר אישה נלחץ אל הקיר בהתוכחם יחדו וטענותיו הסתתמו מפי הוכחותיה, ואז, באין מוצא אחר, היה עונה: אף יהודיה פתיה את!…
יהודיה פתיה… האמנם פתיה היא כל כך באמת? – מתחמץ לבה לפעמים – האמנם איננה מבינה כל דבר כהוגן? לא, לא! היא מבינה דברים רבים, אף כי מוחה איננו תופס לפעמים את כל האפנים ברגע הראשון, ורק במשך זמן ידוע הם מתבררים ומתלַבנים לה מעט מעט… בכל אפן הן מקרים מצויים הם, כי משפטה המתון מתאַמת בפעל יותר ממשפטים אחרים; ברוב המקרים משפטה נשאר כמוס אתה, כי איננה מוצאה און בנפשה להשמיעו, אך סוף המעשה מוכיח, כי אמנם צדקה היא… כן הוא הדבר, ובכל זאת בעיני אישה אך יהודיה פתיה היא, אשר טענותיה אינן ראויות גם לשים אליהן לב ולפלסן, אולי צדקו!
האם רק אישה לבדו נוהג כן? הלא רב הגברים מתיחסים אל הנשים באפן זה – האמנם כלם טועים? מי יודע, אולי באמת אין הגברים יכלים לסמך יותר מדאי על דעת הנשים? ובאמת, במה נחשבה האשה הפשוטה והבלתי-מלומדה לעמת האיש, אשר התירה מחכימתו ומאירה את שכלו? הנה “הספרים הקדושים” מחֻכמים בודאי ממנו, האנשים הפשוטים, והם הלא נותנים יתרון לאיש על האשה. הנה “רבותינו הקדושים” קבעו גם ברכה מיוחדה לאיש: “שלא עשני אשה”, ואם הם מחיבים את האיש תודה לה' על שלא עשהו אשה, הלא נכון הדבר כנכון היום…
כן הדבר, על אישה אין לה זכות להתרעם, כי גבר הוא, אך על בתה?… בתה אמנם איננה משמיעה את הכנוי הזה מפורש, אך פעם בפעם, מדי הער אמה אותה על דבר שלא כרצונה, עיינה וחזות פניה מביעות ברור: יהודיה פתיה… בתה אמנם נאורה, קוראה בספרים ובאה בחברת אריסטוקרטים, אף גם אביה איננו מכנהּ בשם “יהודיה פתיה”; אולם גם היא הן היתה לפנים בנעוריה כבתה עתה, גם היא נחשבה לעמת אמה כנאורה וגם אליה לא התיחס אביה בבוז, ובכל זאת… מי אפוא יערב את בתה, כי לא תזכה גם היא לכנוי כזה בבית אישה?!
בתה – יהודיה פתיה?… בבית אישה?… בבית זה?…
אבל זה ואישה, מה רב ההבדל ביניהם ומה שונים נמוסיהם והליכותיהם! שונים הם גם אפני ההשתדכות הזאת ותנאיה: היא נשאה לאישה כמנהג הדור הישן, באמצעות שדכן ועל פי החלטת הוריה; לא כן בתה, האוחזת בנמוס החדש, בוחרת על דעת עצמה, על פי האהבה…
מה טיבה של האהבה הזאת?… היא יודעת כי נמוס הדור החדש הוא, ושומעת יום יום ספורים שונים על דבר מקרי אהבה; אולם בכל אלה איננה יכולה לברר לעצמה את הענין הזה ואיננה מבינה את מהותו בעצם. חידה היא בעיניה גם זאת, מדוע נפרצה האהבה רק בימים האלה ובדור הישן אף לא נודעה?… אמנם בדור הזה רבות הן ההמצאות החדשות, אשר המציאו בני האדם להרחבת-דעתם; אבל גם בכל אלה היא רואה רק את פעולתן, ואת מהותן איננה משיגה בשכלה; האין גם האהבה כאת מאלה?… לא, לא!… בכל המצאה חדשה יש תקון טוב לאדם, תועלת זו או אחרת, ואיזו תועלת יש באהבה? האם לא טובים היו השדוכים, אשר נגמרו לפנים באמצעות השדכנים ועל דעת ההורים, מהשדוכים הנגמרים עתה ברצון הבנים ובאמצעות האהבה? כמה ריבות וקטטות נהיים בין האבות והבנים, כמה תקלות יוצאות וכמה שדוכים “מעוקלים” נגמרים בשבילה האהבה!
בשביל האהבה – ריבות, קטטות, תקלות, שדוכים “מעוקלים” – האין כל אלה עתידים להיות גם בביתה?… האמנם יחריש אישה ולא יתגעש בהוָּדע לו הדבר? היא יודעת היטב את רגזנותו של אישה, המסוגל להקים שאון על כל ענין נקלה שנעשה לא כרצונו – האפשר הוא, כי יוַתר על דעתו בענין נכבד כזה?… והאם לא יצדק באמת, כי ירעיש שמים וארץ?…
מה זה? הלא רק רואה-חשבון עני, המשתכר ארבעים רובל לחדש בעבודת חמש עשרה שעה ליום – האיש כמוהו חתן הגון לבתם?!…
חתן לבתם… פעם בפעם עולה הרעיון הזה על לבה והיא איננה יכולה לברר לעצמה בשום אפן: הנעים הוא לה אם לא?… יש אשר תארו הנחמד, מדברו הנעים והליכותיו המנומסות מלבבים אותה ומין רגש נפלא, איזו הרחבת-דעת ושובע-רצון ממלאים את נפשה למראה הזוג הנחמד, היושב אל השלחן שקוע בשיחה עליזה; בדמיונה מצטַיר ברגעים כאלה מחזה מלא קסם, מראה הזוג הנעים תחת החפה… אולם כל הקסם הזה חולף פתאם. “יהודיה פתיה” היא, שומעת את קול אישה המרעים ורואָה את פניו החִורים והמתעותים מקצף, – את עיניו המפיצות זיקות ואת ידיו הרועדות מסערת-רוח חזקה… יהודיה פתיה, מה מצאת ברואה-החשבון העני, אשר אין יודע מי היו אבותיו: רצענים, חיטים או עוד גרועים מאלה?… ה“גוי” גמור כזה, המגלח זקנו ומעשן בשבת, יהיה חתן לבתנו?…
אבל היא רוצה בו, אוהבת אותו!
היא רוצה, אוהבת – הבלים, תעתועי ילדות! הלא אם את, ולולא היית באותה שעה גם יהודיה פתיה, כי עתה ידעת מה לעשות, למען חשוך את בתך מקרבת הנקלה הזה, ידעת לקדם את פני הרעה במועד הנכון ולנתק את הקשר בטרם חזק כל כך –
יהודיה פתיה! יהודיה פתיה!
את אישה הם יראים, ובהיותו בביתו הם מתראים פנים רק לעתים רחוקות מאד, אך כמעט הוא נוסע, או השמחה שלמה והם עושים כל מה שלבם חפץ: מבלים את כל הערבים יחדו, יושבים ומשוחחים עד חצות לילות. למה ייראו מפניה והיא, יהודיה פתיה, רואה, שומעת הכל ומחרשת?… לפעמים אמנם היא מחלטת לשים פעם אחת קץ לכל זאת, לדבר גם קשות עם בתה אם ברַכות לא יצליח החפץ; אך היהודיה הפתיה איננה מוצאה די אונים בנפשה לקים החלטתה והיא מתנצלת בעיני עצמה באמתלא, כי דבריה לא יהיו נשמעים…
אבל מדוע לא יהיו דבריך נשמעים! הלא רק בשביל זאת, שיהודיה פתיה את, רכת-לב ופחדנית!
פעם אחת, אחרי פקפוקים רבים, שאלה את פי בתה: מה פשר כל אלה ולמה הם בקורי זה בביתם? אך בתה ענתה בשחוק קלה: האין רשות לכל איש לבקר בביתנו?… מדוע החרישה אז ולא הגידה לבתה מפורש, כי היא מבינה את כל ואיננה מאשרת, איננה מרשה את כל זאת?!…
יש אשר עולה על לבה לגלות לאישה את הדבר. היא רואה לעצמה חובה לעשות כזאת, היא שמֵחה להסיר מעליה את האחריות בעד כל מקרה שלא יבוא; אולם איזו יראה מסותרה מקצף אישה ורגזנותו, יראה אשר היא בושה להודות עליה גם בפני עצמה, גם איזו חמלה לבתה, אשר הפרידה מאהוב לבה תהיה קשה לה – שתי אלה מניאות אותה מעשות דבר והיא מוסיפה להתענות…
בתה וזה רואים את שתיקתה כהסכמה מצדה ואינם מסתירים עוד ממנה את התקרבותם הנפרזה. היא עולה על משכבה בשעה התשיעית או העשירית בערב והם נשארים לבדם בחדר הסמוך. למרות הרגלה לישן תכף, השנה נודדת מעיניה. היא עֵרה ושומעת את קולם בהתלחשם יחדו. היא מתרגזת על בתה, החוטאת על דעתה לחקי הצניעות, מתרעמת עליו, כי הוא משתמש לרעה בקלות-דעתה של העלמה הצעירה – באחת, רגשות שונים מתרוצצים בקרבה, והיא פורצת לקום מעל משכבה, לצאת אליהם ולהשמיעם דבר מר, מר מאד; אך למרות כל אלה היא נשארה על מקומה וכל הגה איננו יוצא מפיה…
ומה תהי אחרית כל זאת?… היא רואה מראש את התוצאות הרעות בעתיד ואיננה מכחדת כלל מנפשה, כי כל כּבד האשמה יחול על ראשה, אף אישה ישפך עליה כל חמתו; אבל…
יהודיה פתיה! יהודיה פתיה!
יום סגריר. קופת-הצדקה מקשקשת והַשַמש קורא בקול צרוד, ממושך ומעורר-עצב את הקריאה “צדקה תציל ממות”. ארון-מתים שחור נשוא בעגלה שחורה, הרתומה לסוס רזה ודל. אחריו הולכים חברים אחדים מה“חברה הקדושה” ומלַוִים ארעיים מעטים; לכל אלה אין ענין לנפטר, כי כל חפצם רק לצאת ידי חובתם או לקים מצות “הלוית המת”. כקרובי המת נִכָּרים רק אשה בלה אחת, נער פרוע, אשר פניו דלים ובגדיו פרומים, ועלמה צעירה כבת שש עשרה שנה, לבושה קרעים ומעוטפה במטפחת-צמר עבה, בלה ופרומה. האשה מתיפחת, פורשת כפיה ומיללת, אך גם התבוננות מעטה דיה למען הכר, כי בִכְיָה הוא מלאכותי, רק בכדי לצאת ידי חובת מספד; דמעות הנער ובכיו נכרים גם הם כמכונתיים ומשוללי רגש פנימי. העלמה היא האחד, אשר פניה מפיקים יאוש מר ויגון נורא, אף כי איננה בוכָה עוד, רק אבריה מזדעזעים לרגעים ורטט עז מרעיד את כל גופה פעם בפעם, מדי התמלט אנחה עמוקה מקרב לבה…
העוברים הנפגשים את הלויה נעצרים רגע ושואלים: לויה של מי זו? אולם לשמע התשובה פני השואלים מפיקים אי-התעניינות מחלטה: “אַהַ, זלמנקא!” יוצאה קריאה מפיהם, והם אוחזים דרכם הלאה…
והתיחסות כזו אל הנפטר איננה עוד הכי-גרועה. יש אשר אחת הנשים הזקנות והחסידות שולחת מבט בוז לעבר העלמה, ההולכת אחרי הארון, ונהמת תלונה חרישית מתמלטת מפתחי-פיה, או יש אשר שני צעירים עליזים מביטים רגע אחרי הנערה הזאת ומתלחשים יחדו בשחוק-לעג.
אמנם, לויה נוגה ושוממה מאד לויה כזאת, אשר חוץ מאי-התענינות גמורה היא מעוררת רק רגשות בוז ותלונה או התלחשות חשודה ושחוק לעג!
הלויה עוברת על בית ירחמיאל “הקוֹלֶקטור”, והוא יוצא אחריה. ירא-אלהים הוא רבי ירחמיאל, מצות הלוית מתים חביבה לו, מבלי שים פדות בין עשור לעני, בין נקלה לנכבד; הוא מְלַוה את כל המתים עד קצה הרחוב ומשם הוא שב אל ביתו דרך רחוב אחר. דומם ושקוע במחשבות הוא הולך וראשו מוטה; רק אחרי עברו צעדים אחדים הוא מתעורר ושואל לשם הנפטר, ובשמעו את השם זלמנקא, הוא שב ונדם, מוריד את ראשו ושוקע במחשבותיו.
עיני רבי ירחמיאל מכוסות בשמורותיהן, פניו כמאֻבנים ואינם מפיקים כל רגש. – קשה אפוא מאד להכיר: הפעלה השמועה הזאת איזו פעולה על לבו, ההתעורר איזה רגש בסתר נפשו?… מי יודע, אולי על לבו איננו עולה גם הרעיון, כי הוא הסב בנפש האיש הזה המובל עתה לקברות, וכי הוא היה הסבה העקרית לכל התלאה, אשר מצאה את זלמנקא בחייו ואשר גרמה במותו?
בכל אפן, אם מאשים רבי ירחמיאל את עצמו או לא, אך זוכר הוא בודאי, כי היו ימים, אשר זלמנקא לא כֻנה בשם הזה, כי זלמן שטרנפלד היה שמו, והוא היה נכבד בין מכריו ומהולל בפי מיודעיו! אמנם כל זאת היתה לפני ימים רבים, וברבות הימים הכל נשכח. עתה יודעים בני העיר רק אחת, כי זלמנקא הוא שכור, שכור נתעב ונאלח, חדל-אישים, אשר אִבד הונו בידיו, הסב במות אשתו ולביתו גרם חרפה וקלון נורא, גם את כבוד בתו ותֻמתה מכר בסבאו –
מי ירחם על איש כזה בחייו, ומי ינוד לו במותו?!
**
זלמן שטֶרנפֶלד היה בן לאחד מחשובי “בעלי הבתים” בעיר. אביו היה עמיל למיני סחורה שונים, הנשלחים מהערים הקטנות לעיר-הפלך N., וימצא שכר טוב בעמלו, כי רבים היו הפונים אליו עקב ישרו ואמונתו, גם עקב היותו בטבעו נוח לבריות ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות. זלמן נחל את כל מדות אביו הטובות: בילדותו היה רצוי למלמדיו ורֹב חבריו, בבחרותו היה אהוב לחובשי בית-המדרש, אשר למד שם, ואחר, כאשר היה לאיש ויעזר על יד אביו במשלח ידו, היה נכבד בעיני כל הסוחרים בעלי-בריתם. בימים ההם לקח לו אשה והצלחתו עמדו לו, כי רעיתו היתה אחת הנשים המצוינות, אשר חזיונן איננו נפרץ יותר מדי: אשה חרוצה בלי נטיה לרעש ושאון, חכמת-לב בלי פטפטנות יתרה ושאיפה להתהדר; אהבתה לו גם היא היתה נאמנה ועזה, אך מתונה ושוקטה. הוא נחל אחרי מות אביו יחד עם ביתו גם את משלח ידו, וזרם חייו שטף הלאה במנוחה ושלוה.
ימים רבים עברו בלי מקרים מיוחדים, ומי יודע אם לא עברו באפן כזה כל ימי חייו לולא קרה מקרה, אשר היה בראשיתו קל-ערך מאד, אך באחריתו היו לו תוצאות גדולות ונכבדות.
בהיות זלמן שטרנפלד עומד בברית-מסחר עם סוחרים רבים מערי-המצער, היה ממלא להם לעתים דרישות אחרות, שלא היו נוגעות כלל למשלח-ידו. ככה היה סר לעתים קרובות גם אל רבי ירחמיאל הקולקטור לקחת ממנו שטרות-גורל שונים בפקודת בעלי-בריתו. שטרות רבים ושונים עברו על ידו באפן הזה, אך על חשבון עצמו לא לקח מעודו, כי היה בטבעו בלתי-רודף אחרי העֹשר, והתקוה לזכות הון רב בגורל לא משכה את לבו. כמה פעמים הרבה עליו רבי ירחמיאל דברים ויפתהו לנסות מזלו, אך הוא לא אבה. רבי ירחמיאל נסה לפעל מעבר אחר ויוכיח מצד האמונה, כי כל איש ירא-אלהים מחויב לקנות לעתים שטר-גורל: “הן אנחנו מצפים תמיד לעזרת אבינו שבשמים, אך אולת וחטאה היא לקות, כי ישדד הבורא למעננו את מערכות הטבע, כי יעשה ארֻבות בשמים להריק עלינו שפעת עשר; לא כן בשעה שיש שטר-גורל בידנו, אז יכולים אנו לקוות לחסדי ד' בדרך הטבע”… אולם גם התוכחה ההגיונית הזאת לא פעלה את הפעולה הרצויה וזלמן החזיק בדעתו, כי איננו חפץ לנסות את ד' והוא מבקש רק ברכה והצלחה במשלח ידו.
לו היה איש אחר במקום רבי ירחמיאל, כי עתה כבר חדל מזלמן ולא השחית עוד דבריו על אזן לא-שומעת; אך רבי ירחמיאל היה קולקטור רגיל ומנוסה, וידע כי רק ההתחלה קשה, וכמעט ינסה זלמן פעם אחת לקנות והיה לו ל“קונה” תמידי. הוא לא הרפה מזלמן, וסוף סוף השיג חפצו. במשך שבועות אחדים הצליחו עסקי זלמן מאד וההצלחה עשתו לוַתרן: הוא קנה “שמינית” אחת, רק למען עשות נחת-רוח לרבי ירחמיאל, ובנפשו החליט כי לא יקנה עוד.
מי יודע, אולי היה מקים זלמן את החלטתו, אך המקרה כמו התל בו: שטר-הגורל יצא בזכות “קרן”… רבי ירחמיאל מחא כף ויקרא בצהלה: “הנני רואה בחוש כי בר-מזל אתה! כמעט נסית וכבר זכית! ראשית הזכות מצער ואחריתה ישגא!”… כנהוג בין המשחקים בזכות “קרן” שלם זלמן את מנת-הקולקטור ויקבל שטר-גורל חדש.
ורבי ירחמיאל לא טעה בחשבונו: אחרי השטר השני נקנה שלישי ורביעי. זלמן הרגיש את טעם המשחק: מצד אחד תקוה משעשעת ומצד אחר אי-החפץ לותר על הכסף שכבר נבלע במשחק. התקוה מתחזקת במדה שמתרבה סכום הכסף האבוד ובה במדה מוסיפים המשחקים לסכן יותר.
זלמן כבר היה לקונה תמידי. במשך שנים אחדות היה כרב המתחילים משחק זהיר, קונה בחשבון ובמדה מועטה. כל חפצו היה רק לזכות את הכסף, אשר השקיע בגורלות חנם, ואז – כן החליט בנפשו – יחדל מהמשחק עד עולם; אולם חדש אחרי חדש עבר, שטר אחר שטר אבד וכל זכיה לא עלתה בגורלו. הוא כבר התחרט על החלו ופעמים רבות החליט לחדול מהמשחק, אולם התשוקה הזאת כבר השתרשה בלבו ולהתנזר ממנה ברצונו הטוב לא יכל עוד. רבי ירחמיאל מצדו היה מעודדהו, מחזק את לבו ומוכיח לו, כי הוא עצמו אשם באי-הצלחתו: מדוע לא ינסה מזלו במשחק הדנון – בשם משחק דנון קרא רבי ירחמיאל למשחק נלהב: “נסיון המזל” בשטרות-גורל ממינים ומספרים שונים, גם בחלקים ידועים משטרות רבים, והעקר – ב“משחק-לשעות”.
זלמן היה פוסח עוד על שתי הסעפים, אך ההוכחות התמידיות האלה נקבעו מעט מעט בלבו, והחפץ הכביר להשיב את נזקו, את הכסף הנשקע במשחק, המריצהו לנסות פעם אחת. אולם הפעם הראשונה הזאת לא היתה האחרונה: במדה שהוסיף לאבד, בה במדה חזקה תקותו לזכות ובה במדה גברה תשוקתו אל המשחק. “הן רבים זוכים, – חשב בלבו – היבצר מה' לתת פעם אחת את האֹשר הזה לי”…
ובאֹרח משחקו הוחלה תנופה חדשה. תחת הרובלים האחדים לחדש היו אובדים עתה עשרות עשרות. לבו היה סוער תמיד וכמעט יום יום היה מחכה לזכיה, עד שכלתה הטלת הגורלות מהמין האחד וכבר הוחלה הטלת המין השני. הקלסים הראשונים לא עִנינוהו עוד, רק הקלסים האחרונים, “הענקים” היו שעשועיו. בימי הטלת הגורלות של הקלסים האחרונים היה בא עד עשר פעמים ביום ובלילה לבית רבי ירחמיאל; שם היו רבים מהדומים לו יושבים וקוראים יחדו בעיון רב את רשימות-הזכיות הראשונות, או מחכים בקוצר-רוח וסערת-לב חזקה לדֶפֶשה מבשרת זכיה גדולה.
תשוקת המשחק כבר נהפכה לתאוה עזה ועצומה, תאוה גדולה ונוראה, הבולעת את כל חושי האדם ומבלעת את כל נפשו.
ואל התאוה הזאת נוספה עוד תאוה אחרת, רעה ומפסידה הרבה יותר מהראשונה, אף כי האחרונה היא רק תולדה מחויבת ממנה. סערות-הרוח החזקות והתכופות, התוחלת הממושכת בימי הטלת-הגורלות ומפח-הנפש בימים הבאים אחריהם – כל אלה שוללים בהכרח את תאות-האכל ומעוררים נטיה לכוס יין. כוס-היין משכחת את הדאגה, מרגיעה ומשובבת את הנפש הסוערת, אך היא גוררת גם כוס שניה ושלישית. השותה מתרגל ביין, ההרגל נעשה לטבע והשתיה – לצרך חברתי. המדה הראשונה, הקטנה, איננה מספקת עוד – וכתוצאה ישרה מזאת באה מדת השכרון…
זלמן היה לשכור!
וחברת המשחקים, אשר נמצא בתוכם תמיד, הועילה הרבה להותו. בתוך המשחקים רבים מאד הנואשים, אשר הכוס היא נחמתם האחת והיחידה, ביחוד – בשעות הצפיה הארֻכות, כשהם יושבים ומצפים לשמועה טובה. השכרון השפיע על זלמן להלהיב את דמיונו, להגדיל את תאות-המשחק ולשלל ממנו את היכלת לחשב ולפלס את מעשיו…
הוא לא התבונן כי מצבו הורע מאד, הודות לתאוה הכפולה הזאת: מצד אחד הרגיש הפסד הכסף אשר נבלע במשחק ושתיה, ומצד אחר נצערה פרנסתו. התמכרותו השלמה לתאותו הפריעתו ממשלח ידו, וסערות-הרוח המצויות, חליפות התקוה והיאוש תמיד, גם הכוס היתרה החלישו את עצביו ויעשוהו לרגזן ומהיר-חמה, והסוחרים בעלי-בריתו הקודמים נשמטו ממנו אחד אחד…
הוא ירד מטה מטה!
**
במשך ימים רבים לא ידעה אשת זלמן מכל הנעשה דבר, רק השתוממה על זאת כי פסקה הברכה במשלח-ידם ובאישה נראו זרות רבות. הסמנים הרעים האלה עוררוה להתחקות בזהירות על מכתם, ובמהרה נודע לה הכל, – אך כבר עבר המועד לתקן את המעֻות. היא נסתה לפעל על אישה בדברים והוכחות, אך מהנסיונות הראשונים כבר נוכחה כי עמל שוא הוא, ותחדל מזאת. נסיונה למלא מקום אישה במשלח ידם לא עלה יפה גם הוא, כי רב הסוחרים פנו כבר לעמילים אחרים ולא שבו עוד, גם המעטים שנשארו אמונים להם נצערו יום יום, כי חסרה לה הבקיאות הדרושה למשלח-יד כזה. ההכנסה מעטה מחדש לחדש וההוצאה גדלה, כי אישה הרבה לסכן במשחקו יותר ויותר. סוף סוף כשל גם כח-סבלה ולא יכלה עוד להתאפק מתוכחות מרות; אך כל אלה לא הועילו, להפך, עוד הרעו את מצב הדברים. תוצאותיהם הרעות של המשחק והשתיה: התרגשות-עצבים ורגזנות נפרזה, כבר נגלו בזלמן; ואם אמנם הבין כי תוכחות אשתו צודקות ונכונות, בכל זאת – יותר נכון, בגלל זאת – התרגז ויתגעש בשמעו אותן. למען המָלט מהן הוקיר רגליו מביתו, ויתמכר לתאותו עוד יותר.
הכסף המזומן כבר אפס, זלמן לוה ברבית למען ספק את תאותו; אשתו חָבתה גם היא הרבה לצרכי הבית. החובות הכפולים האלה, אשר נוספה עליהם גם הרבית, עלו במשך שנים מעטות לסכום הגון, וסוף הדבר היה כי בית זלמן ומטלטליו נמכרו בפומבי.
הטרדות הרבות ודאבון-הלב הנורא הרסו מעט מעט את בריאות האשה האמללה. סמני-מחלה נגלו בה עוד ימים רבים לפני כן ופעם כפעם היתה נופלת למשכב, אך טרדותיה הרבות היו מכריחות אותה להתגבר על מחלתה. היא התחזקה בשארית כחה, אך כחה תם ביום, אשר מכר שליח בית-הדין את מטלטליהם: היא נפלה למשכב ולא ירדה עוד מהמטה אשר עלתה עליה…
במות האם נשארו חמשה יתומים חיים: שני בנים ושלש בנות. הבן הכבור, בן חמש עשרה שנה בימים ההם, היה נער נבון-לב ובעל כשרונות טובים, אך ארח-חנוכו המקולקל בלעהו, בלמודים התרפה, ואומנות לא חפץ ללמד; גם כאשר נִתן בעל-כרחו על יד בעל-מלאכה, הרבה להכעיס ולהרעים את אדוניו, עד כי גֹרש בחרפה. מאז היה הולך בטל, משוטט ברחובות ועושה כל מעשה מגונה; אחרי מות אמו עזב את העיר כלה ועקבותיו לא נודעו. הבן השני, נער כבן עשר שנים, היה נופל מאחיו הבכור רק בכשרונותיו, אך לא בפראותו, משובתו ופחזותו. הוא למד ב“תלמוד תורה” ויאכל על שלחן קרובי אבותיו, אך גם אלה גם מלמדיו כבר נואשו ממנו… רק הבכירה בבנות, רוזלה, נערה כבת שתים עשרה שנה, נבדלה לטובה מאחיה: עוד בחיי אמה היתה עזר לא מעט בבית, אחר היתה עליה כל כלכלת הבית, גם שתי אחיותיה הצעירות, ילדות בנות שבע שנים וארבע שנים. היא עבדה בבית אלמנה עושה-פפירוסים, ובשכרה הדל התפרנסה היא ואחיותיה. בימים הראשונים סבלה מחסור נורא, אך אחרי כן רָוַח לה מעט, כי דודתה אחות-אמה אשר בעיר הקרובה אספה את אחותה בת שבע-השנים אל ביתה, גם האחות הצעירה לא היתה עוד עליה למשא ימים רבים. הילדה הזאת נולדה בעצם הימים הרעים. היא היתה ילדה רפת-אונים וידועת-חלי וחיי הדחק והלחץ לא היו מסוגלים להחלימה ולהבריאה: כחה דל מיום ליום והמות פדה אותה מכל צרותיה.
רוזלה נשארה לבדה עם אביה, אשר כמעט לא היה ראוי עוד לתאר אדם. מהמשחק כבר חדל, כי לא היו לו אמצעים לזאת, אך מחברת המשחקים לא הרפה. על פי ההרגל של ימים רבים היה מתמיד לשבת בבית רבי ירחמיאל, ושם היה מוצא פעם בפעם כוס יין ולפעמים גם מתת כסף מאחד המשחקים במקרה זכיה… בעד הנאתו זאת היה משמש תמיד את המשחקים ורץ בשליחותם אנה ואנה. מעט מעט הסכינו גם אחרים להשתמש בו לשליחות בעד כוס-יין או אגורה. באחרית הימים היה ל“שכיר-העיר”, אשר לכל הנערים רשות להתגרות ולהסתולל בו, גם לעפר בעפר עליו, ותחת זאת רשות גם לו לבוא לכל משתה וסעודה לאכל ולשתות… זלמן שטרנפלד הקודם כבר נשכח, אף הוא עצמו כמו שכח כי היה לפנים אדם ולא שכיר.
המצב הזה נמשך ימים רבים, ומי יודע כמה ארך עוד, לולא קרה מקרה, אשר אמנם קרב את יום מות זלמנקא, אך תחת זאת עורר בקרבו לתחיה את רגשות-האדם, אשר נראה כאלו מתו כבר… אור הנר הדועך התלהב עד ארגיעה למען יסוף אחרי רגע לנצח!
**
הלויה הגיעה עד קצה הרחוב, ורבי ירחמיאל נפרד, כמנהגו, מעל הארון: הוא נטה הימינה והלויה – השמאלה. שם בקרן שני הרחובות נעצרה מפני הלויה מרכבת האדון בוריס גריגוריביטש גרוסמן, צעיר בעל שפם שחור וזקן מגלח, בן-עשרים נאור. רוחו לא היתה נוחה מהמעצור הזה בדרכו, בשעה שהוא נחפז לבית-מסחר אביו, אך הועל לא יכל, ומארך-עת ותאוה-לדעת בטלה פנה אל אחד העוברים בשאלה: מי הוא המת? אך באותו רגע נמשכו עיניו פתאום לעבר העלמה המזדעזעת, המלוָה את הארון; הוא הכירה למרות המטפחת העבה הכרוכה עליה ופניו אדמו וחורו במעוף-עין אחד. “נהג!” – קרא אל רכָבו בקול מוזר, וסערת-רוח עזה גברה דיה ברעידת קולו ורטט תוי-פניו.
כן, בוריס גריגוריביטש הכיר את בתו של זלמנקא; הוא הבין מי מובל עתה לקברות, ובזכרונו שבו לתחיה פרטים רבים אשר כבר הוסחו מדעתו.
לפני שנתים היה מבקר בבית שרה האלמנה העושה פפירוסים, כי עבדו בביתה נערות צעירות אחדות. שם ראה גם את רוזלה בפעם הראשונה. היא לא היתה יפה: פניה היו דלים וחורים יותר מדי, צבע עורה היה שחרחר-ירקרק ושפתי הדקות כחולות קצת. גם עניות לבושה נולָתה; אך צמות שערותיה השחורות כעורב ועיניה השחורות והשקועות, אשר עמוק עמוק בהן נשקפו דאבה, פחד ושאיפה-לדעת מעורבים יחדו – שתי אלה עוררו בקרבו רגש מוזר. אך-שנותיה ותמת-ילדותה גרו את תאותו עוד יותר והוא החליט לשלט בילדה הזאת, ויהי מה.
האלמנה, המשתדלת להקדים רצון “קוניה” מבני-העשירים, ספרה לו בחפץ-לב מי ובת מי היא הנערה הזאת, ואם גם לא מפורש השמיעה, אך רמזיה היו גלויים ומובנים דים, כי נכונה היא לסייע מצדה…
בת-בליעל: היא הלא ידעה היטב את כונתו, למה הראה אותות-חבה לרוזלה ולמה נתן לה עבודה, אשר תעבוד בביתה בערבים!… היא ידעה היטב, ורק מאהבת-הבצע עצמה את עיניה מהסכנה הצפויה לילדה הזאת!
והסכנה היתה גדולה וקרובה. הוא היה למבקר תמידי בבית רוזלה ובכונה היה מפריעה מעבודתה, למען הארך המלאכה ימים רבים והיתה לו תואנה לשבת אתה. על הרב לא היה זלמנקא בביתו, אך גם בעתים הרחוקות אשר היה, דים היו בקבוקי-ין אחדים לעשות מציאותו כלא-היה…
איש לא הפריעו מעשות כל מה שלבו חפץ, ובכל זאת לא בנקל השיג חפצו. לגער בו או לדבר עמו קשות – לא נועזה הנערה המדֻכאת הזאת, כי נחתה מפני עשרו וכבודו; אך מבט התחנונים והתוכחה האלמת, אשר נטתה אליו כמעט הרשה לעצמו איזו חרות, הסיר את כל עזותו. הוא היה נסוג אחור, אך תשוקתו היתה מתעוררת בקרבו ומתגברת עוד יותר עקב ההתנגדות הזאת… הוא החליט לפעל במתינות, לצעד אל מטרתו בצעדים מדודים, להרגילה מעט מעט. בהתמדה וארך-רוח מצוינים פעל את פעולתו: בחלקות, ממתקים ומתות כסף משך את לבה, ובהדרגה מתונה הרגילה לאותות-חבתו. במשך ערבים אחדים הסתפק בהנחת הקלה, כי לא שמטה את ידה מתוך ידו. כאשר הסכינה עם האחת, הרגילה אל השנית, אחר – אל השלישית. כל צעד וצעד עלה לו בעמל רב, אך כֹּבד הדבר לא עצרהו רק המריצהו עוד יותר…
כמה מן הזדון, אכזריות-הלב ושפלות-הנפש היו במעשה הזה, אך הוא השיג חפצו, ובמשך שנה אחת בצע מזמתו!…
הבלים! – קרא בעז ויתגבר על מוסר-לבו ויסח את דעתו בחזקה מהזכרון הבלתי-נעים. מרכבתו קרבה ברגע הזה אל בית-המסחר; שם חיי המעשה רועשים וענינים שונים דורשים פקודתו – העת לו עתה לשים לב לתעתועי ימים שכבר עברו?!
תעתועי ימים שכבר עברו! כן הדבר, לו כבר עברו הימים ההם ותעתועיהם חלפו. כמעט השיג חפצו, ספק תאותו, ורוזלה חדלה מענין אותו: כל המאורע הזה עבר לעולם הזכרונות.
אולם בשעה שבוריס גריגורוביטש כבר שכח את כל המאורע, התפשטה פתאם השמועה בעיר, כי בת זלמנקא השכור, אשר לא מלאו לה עוד ארבע עשרה שנה, כבר חללה תמתה… שם בוריס גריגורוביטש אמנם נזכר גם הוא, אך אותו כמעט לא האשימו: “הלא גבר הוא ולו הכל מֻתר”, “הסכל נותן והחכם לוקח” – משפטים כאלה נשמעו לא רק מפי הצעירים; כל כבד האשמה חל על רוזלה ואביה…
לזלמנקא נודע הדבר רק עתה. אז, כאשר בקר האדון גרוסמן בביתו, לא ידע ולא חשד מאומה; הוא לא היה מסוגל בכלל לדעת דבר במצב שכרונו… עתה קרה מקרה נפלא: שכרונו פג, הכרתו שבה אליו והוא הבין את האסון בכל מלואו… רוזלה היתה בתו האהובה בעודו ככל האדם, היא היתה גם אחרי כן נחמתו היחידה ומשענתו האחרונה; אסונה הנורא פעל עליו פעולה נמרצה ומעוררת.
רבים מחליטים, כי מהיום ההוא לא בא עוד כל משקה אל פיו. אחרים מוסיפים בשחוק-לעג, כי ביום ההוא בא אל בית בוריס גריגורוביטש וידרש ממנו דבר קטן – כי יקח את רוזלה לו לאשה כדת… איש לא ראה ולא שמע, כמובן, את הדברים האלה, בכל זאת מספרים, כי בוריס גריגורוביטש נבוך ונפעם מאד למראה האיש הפרוע הזה הבוכה מרה; מספרים גם זאת, כי אבות בוריס התערבו בדבר, ואחרי חרפם דים את השכור הנתעב והנאלח, אשר “בתו חטאה והוא מבקש תואנות ומתנפל על אנשים נקיים”, עשו בכל זאת “לפנים משורת הדין” ויתנו לו מאה רובל, למען יסע עם רוזלה לעיר אחרת וישב שם עד מלאות ימי הריונה.
נראה הדבר, כי השמועה הזאת נכונה: אבות בוריס נתנו וזלמנקא לקח באמת, כי אחרי ימים מעטים נסע עם בתו מהעיר וישב אחרי שבועות אחדים… בשובם היתה רוזלה דלה ורזה עוד יותר, אך סמני הריון לא נכרו בה עוד.
שיחת בני העיר שקטה מעט מעט ואיש לא זכר עוד את זלמנקא השכור, כי לא נראה עוד ברחובות ובבתי משתה. הוא לא שתה עוד, גם לא ירד מהמטה אשר עלה עליה. ירחים אחדים עברו באפן כזה – והיום זכרוהו עוד הפעם העוברים, אשר פגשו את הלויה…
**
רבי ירחמיאל הקולקטור הגיע עד פתח ביתו והוא נוטל עתה את ידיו בכונה רבה מספל המים, אשר הוכן לחפץ הזה על סף הבית, וזוכר במה נחשב האדם: עפר ואפר!
בוריס גריגורוביטש כבר בא אל לשכת מסחרו, ושם הוא מוכיח את אחד הפקידים על איזו שגגה בעסק.
ובקצה העיר קופת-הצדקה מקשקשת עוד וקול הקריאה “צדקה תציל ממות” נשמע בפעם האחרונה: הארון בא בשערי חצר-המות…
על יד שלחן המזון באולם המחלקה הראשונה של בית-הנתיבות, אשר בעיר-הפלך. N, עמדה חבורת צעירים ובמרכזה – אחד לבוש בגדי-דרך. על השלחן בקרבת החבורה היו ערוכות כוסות מלאות שכר, אך איש מהצעירים לא נגע בהן, כי כלם היו עסוקים בשיחה העליזה: הם דברו יחדו בערבוביה, מלאו והפסיקו זה את דברי זה. רק לקול צלצול הפעמון, אשר נשמע פתאם באולם, פנו כלם כאחד לעבר השלחן: כל הידים הושטו באחת והכוסות המלאות הורמו והושקו זו לזו, הושקו זו אחר זו אל האחת, אשר ביד הצעיר הלבוש כיוצא לדרך.
“לחייך, אהרנסון!… לחיי בחירתך”! – נשמעו קריאות מערבבות בתוך משק הכוסות וצלצולן.
“להצלחת חיי-שניכם!”…
“לאשר שלם וקים!”…
“לחיי-שלום!… להתאמה גמורה בכל!…”
על פני הצעיר, המכונה בשם אהרנסון, חלף בעין צל קל. על מצחו ממעל לגבות עיניו נגלו שני קמטים דקים ובמעמקי-נפשו הזדעזע מין רגש מוזר; אולם כל אלה נגזו ברגע קטן וגם הוא עצמו כמעט שלא הכיר אותם… הוא יצא בלוית החבורה העליזה מבית-הנתיבות, השתתף יחד עם האחרים בפטפוט הצוהל, קבל והחזיר ברכות-פרידה שנויות ומשולשות – ובאופן כזה חלפו מבלי-משים הרגעים האחרונים, עד שמָש המסע ממקומו…
עוד קריאות-שלום מספר, עוד נפנופי-כובע אחדים מרחוק והמלוים נעלמו מעיני הנוסע, המביט אחריו מעל המעקה שלפני העגלה… אחרי חלונות בית-הנתיבות האחרונים, אחרי מגדל-המשאבה וטור האסמים עוברים עוד בנינים נפרדים, הפזורים במרחק שונה מהמסלה, ברֶוַח שונה בין זה לזה – ובמדה שהמסע נעתק הלאה, בה במדה הולכים ונצערים עקבות העיר ובה במדה הולך ומתרחב השטח הפנוי מסביב. לכל מראה העין משתטחים שדות-תבואה, ובין אלה חולפות חלקות-אחו ירוקות, קבוצות-עצים בודדות, הנראות מרחוק כרצות דחופות ונסוגות בעגול לאחור; בדמות רצועות-כסף מתפתלות מבריקים לרגעים ונעלמים אחרי רגע נחלי-מים קטנים…
אהרנסון שקע מבלי-משים בהסתכלות במחזה-הטבע הזה ומין כליון-נפש בלתי ברור תקף אותו יותר ויותר. לא שהיה מתגעגע על החבורה העליזה, אשר נפרד מעליה זה מעט, לא שהיה מרגיש מין צער-פרידה ביחס אל המקום, אשר הסכין עמו זה שנים רבות ואשר הוא עוזב עתה אולי לנצח – לא, לא! כליון הנפש הזה לא היה אחוז כלל בדבר-מה ברור ומֻכר; הנפש הכָלה לא היתה יודעת כלל לְמָה היא כלה, ומלאה מאויים רבים – לא היתה מכירה, מה הם מאוייה אלה בעצם!…
ובין המאויים האלה היו רבים, מוזרים מאד ואי-אפשריים. מראה הרחב הרב והבלתי נודע משך אליו את לב הנוסע כמו בחבלי-קסם נעלמים ויעורר בקרבו מין תשוקה משונה לקפץ מעל העגלה ולתעות ביחידות הלאה הלאה עד לאין סוף… מראה עמודי התלגרף, החולפים לפניו במהירות רבה, ומראה הסכות של שומרי-המסלה העוברות זו אחרי זו לעתים תכופות – מראה התנועה הזאת שאינה פוסקת יצר בנפשו מין דמיון מוזר: מה נעים היה מסע מתמיד כזה בלי קץ ובלי הפסק…
למה?… לאיזה חפץ?…
כזאת לא שאל את נפשו; בכלל, לא היה מחשב ובוחן את רגשותיו ברגעים האלה. הוא עמד על מקומו בלי-תנועה, מרכז כלו בקרב נפשו פנימה. הדלת בקרבתו נפתחה ונסגרה פעמים אחדות, אנשים שונים עברו על ידו; אך הוא לא התבונן באלה, לא התבונן, כי הרוח המצונן חזק הרבה מתנועתו המהירה של המסע. כשחדרה הצנה עד גופו, כנס רק בתנועה מכונתית את שולי אדרתו, ובלי כל הכרה נטה מעט לעבר האחר, המסֻבך בדפן העגלה.–
**
יד שלוחה נגעה בשרולו של אהרנסון וקול צרוד קצת נשמע מאחריו:
– יואל נא, אדון! כרטיסים…
– Z. – השמיע הקונדוקטור על פי הרגלו ברגע שנקר בצבת את הכרטיס, המושט לו.
והשם הזה פעל על אהרנסון פעולה מוזרה מאד. הוא נראה בעיני עצמו, כאלו רֻתק פתאום מעולם אחר, עולם רחוק ושונה מאותו העולם, שהוא היה בו תמיד – וכמעט שב והכיר את המציאות, מיד שטף אל נפשו שפע רעיונות ורגשות, אשר היו אמנם מערבבים מאד, אך באותה שעה – ברורים למדי ומכרים היטב.
– Z… Z… – נשנה וחזר ונשנה פעמים רבות ברעיון אהרנסון, כאלו רק זה עתה, מפי הקונדוקטור נודע לו, כי נוסע שמה הוא.
ולמען החלץ מהשנִיָה המוזרה הזאת, נסה להתענין עוד הפעם בהסתכלות מחזות-הטבע החולפים לפני עיניו; אולם הדבר הזה לא עלה בידו, כי הכונה המסתרה לא השאירה עוד מקום להיסח-הדעת הנכסף… לא יותר מזאת הצליחה גם התחבולה האחרת, אשר נסה לדחק את הפרט האחד על ידי זכרון פרטים אחרים. הוא החל לעורר בזכרונו את פרטי ההלויה והפרידה, אלה סמני-הידידות האחרונים, אשר הראו לו זה מעט חבריו ומיודעיו הקרובים ב N; אולם, כמו למען הרעימו, נגררו אחרי הפרטים ההם עוד פרטים רבים אחרים, שלא היו נעימים ורצויים לו כלל…
– הבלים!… החליט בנפשו – תעתועי דמיון בטל!…
ובכל זאת לא יכל להשתחרר מאותו הכבד המעיק, אשר תקף יותר ויותר את נפשו. הוא בא לידי מסקנה, כי רק הבדידות גרמה למצב-נפשו זה, ולמען התבדר נכנס אל העגלה המלאה וישב על מקומו ויחל להתבונן אל שכניו הארעיים.
בקרבתו ישבה חבורת אנשים, כעשרה במספר, בהם גברים ונשים בחצי-ימיהם ועלמות אחדות. עוד בסקירה הראשונה הכיר באלה, כי כלם בני משפחה אחת הם, ואחרי רגעי-התבוננות מעטים שער גם את המאורע אשר כנס את כל אלה יחדו.
– מחגיגת חתונה הם שבים! – החליט בבטחה שלמה, שאיננו טועה; ובמשך רגעים אחדים התענגה עינו מבלי-משים על העליצות הרבה והתעוררות-החדוה, השוררות בתוך החבורה. זולתי העלמות, אשר מאז הופיע הצעיר הזר – אהרנסון – בקרבתן, התלחשו עוד רק בדממה ותזהרנה גם בשחקן, לבלי הרם קולן ביותר – זולתי אלה לא שם איש מבני החבורה לבו אליו. הם הרבו לדבר ולהתלוצץ כבראשונה; הפסיקו זה את זה בדברים, התגרו איש ברעהו התגרות של חבה ובדיחות-דעת… אחרי רגע הוציא האחד משק-הדרך בקבוק יין וגביע ויחל לחלק את המניות על פי הסדר; אך נראה היה, כי דעתו איננה צלולה ביותר, וחבריו השתמשו בזאת ויהיו מבלבלים אותו בכונה, על כן היה האחד נמצא חסר מנתו והשני – מקבל משנה, טעות שעוררה בכל פעם תרועת-שחוק גדולה והתולים חדשים… כזאת קרה פעם בפעם גם את האשה, אשר הניחה על ברכיה טנא פתוח ותוצא משם מיני מגדנות שונים. הצעירות בעלמות, ילדה כבת שלש-עשרה שנה, אשר כנתה את האשה בעלת הטנא בשם “דודה”, היתה מעירה פעם כפעם את האחרונה על טעות חדשה בסדר חלוקתה – ובשעה שאותו האיש הנמצא נשכר על פי הטעות הזאת, היה מאים באצבעו לעמת הילדה, באותה שעה היו האחרים משבחים אותה על זאת, והצהלה הכללית היתה הולכת וגדולה…
המחזה הנעים הזה, מראה המאֻשרים האלה, אשר עלתה בידם לשכח לזמן-מה את טרדות חיי-החול – לִבֵּב מאד את אהרנסון, ובמשך רגעים אחדים השתתף במחשבתו בבדיחותיהם של שכניו; אולם מעט מעט חלף רגש הנעם הזה, ובנפשו התעוררו מחשבות ושאלות, אשר נראו בלי ספק מגוחכות מאד, לו השמיען בפיו.
הוא בעצמו לא ידע, למה ומדוע, אך נפשו נכספה פתאם לדעת: המצד החתן, אם מצד הכלה הם אלה?… הוא עצמו הכיר היטב, מה מוזר ומשולל-יסוד הוא הרעיון הזה, ובכל זאת לא יכל להתאפק מערך בנפשו:
– הנה האנשים האלה מתבדחים, שמחים על אשר הזוג, אשר כונן זה מעט – הבטוחים הם, כי אמנם כונן האשר הזה בפעל?… המאֻשר הוא הזוג עצמו?… ומה, אם לב האחד, לפחות, נשבר ונדכה?… כמה אירוניה מרה בזאת, אם בשעה, שאותו הלב הנשבר זב דם ומתכוץ מכאב אנוש – באותה שעה שמחים הלבבות הקרובים באי-ידיעתם התמימה!…
ואותה הצהלה הבוטחת, אשר שעשעתו זה מעט, פעלה עליו עתה פעולה מדכאת ותרגז את עצביו. הוא שטה מעל החבורה ושם פניו אל החלון: עיניו לא ראו עוד, אך אזניו שמעו את השאון העלז, ואי-הרצון הפנימי שנא בנפשו יותר ויותר –
– על מה זה שמחים הפתאים האלה?! – התרעם עליהם במחשבתו: ומבלי השב אל לבו כי כל מעלות-רוחו רק השערות עצמו הן, יצירות דמיונו – הוסיף לחשב במרירות:
– הנה שם קרבן האשר המדומה מפרפר מיסורי-נפש עצומים, והמקריבים התמימים חוגגים פה וצוהלים!…
אולם ברגע שנעשה הרעיון הזה מסוים, בו ברגע הובלטה כל זרותו. אהרנסון עצמו היה מכרח להודות, כי נמשך יותר מדי אחרי דמיונו, וההודאה הזאת גררה אחריה הערה אירונית:
– ככה נוטה האדם תמיד לראות בכל הסובב אותו רק מעין מה שנעשה בנפשו פנימה!…
– לא, – מנסה הוא אחרי רגע להתכחש לעצמו – לא זה הוא הנמוק האמתי!… לא המקרה הפרטי, רק מציותם של המקרים מהמין הזה בחברתנו בכלל, היא רק היא גורמת, שמבלי-משים עולות על הדעת השערות כאלה…
הוא מחפש בכונה עוד משפטים כלליים אחרים להעסיק את רעיונו בהם; אולם הדבר הזה איננו עולה יפה. מחו, לכאורה, עסוק באותם המשפטים האחרים, שאינם נוגעים כלל לגוף עצמו; אך במעמקי-נפשו פנימה רוחש וזע דבר-מה, רוחש וזע מתחלה בנחת מאד, אחר הוא הולך ומתעורר יותר, הולך וגובר מאד…
**
נפש אהרנסון כמו התפלגה: בקרבו נוצר מהלך-רעיונות כפול.
– עדף האינרגיה הנפשית – חושב הוא – העודף הזה, הנוצר על פי מעוט אבוּדם של הכחות בתנאי-חיים נוחים, מטפח ומגדל את ההרגשות, המכונים “נעלים” או “עדינים”…
– עוד יום אחד… – חולף באותו רגע רעיון אחר בלבו – עוד רק יום אחד והכל נשלם!…
– מעוט-הטרדה וחסר-הדאגה – ממשיך הוא את רעיונו הראשון – מרגילים את האדם להקשיב לתנועות-הנפש הפנימיות. ההקשבה התדירה מצדה יוצרת דקות-הרגשה ומסגלת את הנפש להבחין בין הרשמים היותר קלים…
– האמנם לא נשלם כבר הכל?! – נגררת שאלה חדשה אחרי אותו הרעיון האחר – האם לא נחרץ בהחלט עוד?… עוד אז?…
–… בחברתנו אינן הוות כמעט אותן המפלגות השלות והבטוחות, המנחילות מדור לדור יחד עם הרכוש החמרי עוד רכוש רוחני מיוחד… תנאי-החיים החמרים בהוה קשים גם הם ומטרידים מאד…
–…אז עוד היתה יכלת להסוג אחור… אז עוד היה הדבר תלוי ברצון העצמי… כל מעשה, כל דבור לא הגביל את חפש הבחירה – ומדוע?… מדוע?…
ומהלך הרעיונות הכפול הזה היה הולך ונמשך עוד זמן מה. אהרנסון התאמץ להחזיק במשפטים הכלליים, ולתכלית זאת היה מרחיב אותם ומאריך בהם ככל האפשר; אולם המחשבות מהמין האחר, אף על פי שהיו קצרות ומקטעות, בכל זאת היה רשומן על הנפש נכר יותר. בכח פעולתן זאת דחו מעט מעט מפניהן את כל הרעיונות האחרים, אך גם הן נדחו אחרי זמן מועט, כי נבלעו מבלי-משים באותם הדמיונות, אשר נוצרו על פיהן…
**
… האמנם כל כך קרוב עוד הזמן ההוא?… האמנם עוד רק ששה, שבעה חדשים עברו מאז?!… כן, כן, כל אלה היו באמת רק לפני זמן מועט כזה… אז היה הערב הראשון, אשר נפגשו יחדו, התודעו ונראו פנים. בקרבתו, לנגד עיניו היתה האחת, אך בדמיונו הצטירה מבלי-חשך תמונת האחרת – ושתי אלה היו נערכות מבלי-משים במחשבתו זו לעמת זו. זוג העינים החומות-כהות והרטבות, המגרות באשן את החושים ומסמנות נפש תאוָנית וסוערה, עורר בזכרונו זוג עינים אחרות, עיני-תכלת שוקטות ומרגיעות – ושער משי רך ודק, אשר נגה-זהב לו, נערך וחזר בדמיונו לעמת צמת השער השחור והמנוצץ, אשר לפניו… הוא לא יכל לכחד מנפשו, כי הצמה השחורה הזו נאָה מאד לצבע עור הפנים הצח והרענן, – לא יכל להכחיש גם את זאת, כי קלסתר הפנים האלה יפה ונחמד מאד, מסוגל לנסך קסם ולצודד נפשות; אולם נפשו הוא לא נפעלה מכל אלה: הוא לא הרגיש את פעולתם, רק העריך אותם לפרטיהם!…
– האם לא היה הסמן האחד הזה הוכחה מספיקה למדי?!…
אולם הוא באר אז את המחזה לעצמו באפן אחר לגמרי. הוא החליט על פי זאת, כי בנפשו יש מין נטיה מיוחדת לטפוס בלונדינה בכלל, ועל כן מין יפיה של ברונטה פועל על דמיונו כל כך –
– האם לא צדק המשפט הזה במדה ידועה?… האם לא הסתמן אחר כן עוד פעמים רבות מין נגוד בלתי-מובן בין הכח השופט ומסקנותיו הברורות, ובין איזה נטיה בלתי-ברורה, אשר ערערה מבלי-חשך על המסקנות ההן?!…
הוא הכיר היטב, כי האחת עולה על האחרת לא רק בחיצוניותה, אך גם בתכונותיה הפנימיות: בחריפות-שכלה, במדת-השכלתה ובהתפתחותה הרוחנית בכלל –ובכל זאת… זר ונפלא היה הדבר, אך בשעה שהאחת ביתרונותיה הודאיים היתה רק מרעשת אותו, מושכת ודוחה בבת אחת – באותה שעה היתה תמונת האחרת כלה מלבבת אותו מאד, מלבבת ומושכת אליה במין שקטה ורך מיוחדים, אשר התגשמו בדמיונו בדמות זוג עיני תכלת נטויות אליו ומחננות…
– ומה היה באמת, לולא הכריעו אותן המסבות הידועות את הכף להצד האחד בהחלט?…
אז חפץ וכמעט שעלתה בידו להאמין, כי אותה הפעולה המעוררת והמגרה, אשר היתה פועלת על נפשו קרבת ה“ברונטה הלוהטת”, היא ראשית יצירתו של הרגש הרצוי לו… כהוכחות על זאת היו בעיניו: רעד-הגיל, אשר היה חולף באבריו לרעיון, כי העלמה הזאת לו היא; הענג הנפלא, אשר היה מוצא בהתקרבותם ההולכת וגדולה; מהירות מרוצתה של העת באותן השעות, שבלו יחדו, ומהומת-השכרון הנעימה, אשר היה מרגיש פעם בפעם אחרי הפרדם –
– ובכל זאת… האם לא נקל היה להכיר עוד אז את הכחש הזה?… האמנם נצרכה בינה יתרה, למען עמד על אפין האמתי של ההוכחות המדומות ההן?!…
הדבר פשוט מאד: הוא לא חפץ להבין, הונה את עצמו בצדיה!…
… מעל שפתיו לא יבשו עוד הנשיקות האחרונות, על צואריו הורגש עוד חם הידים הרכות, אשר חבקוהו זה מעט, גם בית הנתיבות של Z לא נעלם עוד מעיניו – וכל אלה נראו פתאם, כאלו הֻתקו כבר ממנו למרחק רב, נדמו לו יותר כחזיונות חולפים של חלום ארוך וממושך, אשר נפסק תכף ברגע יקיצתו… אותו תקפו בו ברגע רגשות געגועים רבים, אך לא על מה שנשאר מאחוריו, לא על כל מה שעזב שם ב z; רוחו כלה שאפה N -ה; כל כחות נפשו התרכזו בצפית קצר-רוח לרגע בואו שמה, ולזכר הרגע ההוא נפעם וקפא לבו חליפות, מבלי אשר יכל לתת לעצמו חשבון, על מה זה ומדוע?…
הוא לא יכל לתת לעצמו חשבון גם על זאת, מדוע הורגש לו פתאם מין מפח-נפש של תקוה-נכזבה באותו הרגע, אשר צפה לו שעות הרבה בקצר-רוח נמרץ?… ומפח-הנפש הזה הלך ושגא מרגע לרגע, נהפך מעט מעט ללחץ-לב כבד מנשוא, אשר לא יכל להשתחרר ממנו בכל היום ההוא; גם במשך ימים אחדים אחרי כן עוד היה חוזר ומרגיש אותו פעם בפעם –
וכמה עוד זריות אחרות הרגיש בעצמו בימים ההם! הוא הרגיש אותן, ובכל זאת לא עמד עליהן, להבין את פשרן הנכון, – לא חפץ להבין גם אותם הדברים, שהיו מפרשים למדי והאמת היתה בולטת בהם…
מה היה אותו הרטט של גיל ופחד מערבים יחדו, אשר היה חולף פתאם את כל גופו, כשהיה הולך ברחוב ורואה מרחוק עלמה, אשר בהליכתה, לבושה או מגבעתה נדמתה לו, כי “זו” היא?… מפני מה היה נרגע ונעצב פתאם בבת אחת, כשהיה רואה אחרי רגע את טעותו!…
והפגישה ההיא!…
הוא שטה פתאם מעל החלון ויבט על סביבותיו בעגלה, אולי ימצא לו רשם חיצוני, אשר יסיח את דעתו מהמחשבות והדמיונות, המתעוררים נגד רצונו בנפש פנימה… באותו רגע זכר את שכניו, בני החבורה העליזה; אך אלה הספיקו, כפי הנראה, לקוץ בינתים בשאון עליצותם: מקציהם שכבו ישנו ויתרם ישבו דומם כעיפים מאד, או נמנמו על מושבותיהם –
– אמנם, גם צהלת-הרוח מַלאה את הגוף! – נסה להעסיק את מחו במחשבות צדדיות, אך כמו מאליה נוספו ברעיונו הדברים:
– גם הכחש והזיוף, ההונאה וההתחפשות מַלאים את הרוח, נעשים כבדים מנשוא!…
כן, הוא לא הונה עוד כבר את עצמו, הכיר היטב את האמת, אך הונה בזדון את האחרים, התחפש באופן היותר-מכער, לבל יֻכרו זיופיו וכחשו…
הוא הפך פתאם את פניו עוד הפעם אל החלון: אמנם גם בעגלה לא היה איש מביט אליו, אך הוא הרגיש צרך להסתיר את פניו, להעלים מכל עין את אֹדם-הבושה ההולך ומתעבה…
– מה מגונה הדבר, כמה משפלות-הנפש במעשה המכער הזה!…
האם לא היו כל המכתבים ההם רק שלשלת ארכה של גנבת-דעת, זיוף וכחש?!… מה שם יקרא לזאת, שבמכתביו התכופים אל האחת היה מביע דוקא אותם הרגשות, אשר היה חש בפעל אל האחרת!?…
אגרפיו מתעצמים מרגז והתמרמרות נמרצים אל עצמו, שפע זעה מכסה כל גופו ופניו כאלו לוהטים מבושה; אך להסיח את דעתו מהנקודה הזאת איננו יכל, איננו יכל לשכח בשום אפן את מחזות ההתחפשות הרבים, את זיופי-הרגשות וההבטחות הכוזבות, אשר גם בשעת-מעשה לא יכל לכחד מנפשו את ערכם האמתי, ובכל זאת…
– אבל מי זה המריצהו להתראות דוקא באפן כזה?… אם לא יוכל להשמיע את האמת, למה היה לו עוד לכזב, לבדות מלב שקרים חדשים בלי צרך?!…
הוא איננו חפץ לפרש את הדבר הזה גם בפני עצמו, אך עמק עמק במסתרי נפשו רוחש אותו הרעיון, המבאר היטב את הפליא המדומה: ההתחפשות היתה מכרחה, מפני שבאמת היה דבר-מה, גרוע הרבה יותר מקָרה פשוטה…
– האמנם?… האמנם כן הוא הדבר?!…
הוא הרגיש פתאם, כי שטף הדם הרותח, אשר פרץ זה מעט אל פניו וילהטם, נעשה קר ברגע-אחד וחזר ושטף משם, גם שטף הזעה הלך ונעשה קר יותר ויותר –
–האמנם?… האמנם?…
והמסע עשה בינתים את דרכו במהירותו הרגילה, עבר תחנה אחרי תחנה ויקרב יותר ויותר אל עיר-המחוז Z.
––––––––
ב.
אולם-האורחים המרוח והמפאר במעון אברהם-שמואל הוכברג, סוחר-עצים עשיר בעיר-המחוז z, לא היה מואר כל צרכו; רק לשני עברי ראי-הקיר הגדול, על הדף הצר הדבוק אליו באמצע, היו דולקים שני נרות סטיארין. ממול ראי-הקיר הגדול, במרחק שלשה ארבעה צעדים הושם שלחן לא גדול, עליו נערך ראי-טוּאַלט, סגלגל במסגרת כסף, וברֶוח הקטן, שהיה בין הראי והשלחן, עמדה פאולינה אברמובנה, עלמה כבת עשרים שנה.
פני פאולינה היו מוסבים אל הראי הטואַלטי, אשר נכפלה בו תמונתה, הנשקפה בראי-הקיר מאחריה. היא התבוננה פעם בתמונה הזאת ופעם בתנועת התופרת, אשר נכפפה והתפתלה באפנים שונים, ולפעמים כרעה על ברכיה ליד העלמה, הנצבת ישר בקומה זקופה.
אל תנועות התופרת השגיחה בשימת-לב רבה העוזרת, נערה צעירה כבת חמש-עשרה שנה, גבהת-קומה, דלת-בשר ושחרחרת-פנים, אשר אחזה בידה שלולית מחטי-תחיבה, נכונה להגיש מהם לגבירתה ברגע-הצרך.
לא רחוק מהקבוצה הזאת, על אחד הכסאות באמצע האולם, ישבה הגבירה הוכברג, אשה בחצי שנותיה, אשר פניה המאדמים והמזיעים נתנו מקום לשער, כי עבדה זה מעט עבודה מיגעת, או כי התעסקה זמן רב בחדר-המבשלות על יד הכירים. לרגעים התעוררה והתנועעה, כאלו היתה מבקשת לקום מעל מושבה, אך בכל פעם נחמה, כפי הנראה, ממחשבתה זאת ותוסף לשבת ולהביט אל הנעשה…
מביטות ושקועות בהסתכלותן היו גם שתי האחרות, הנמצאות באולם. האחת מאלה, אשה כבת שלשים שנה, אשר נכרה בטפוסה, כי בתה הבכירה של בעלת-הבית היא, ישבה על קצה הדרגש בעבר האחד של האולם, ועל ידה עמדה אַננה לבובנה סולץ, חברתה ורעותה הנאמנה של פאולינה אברמובנה, אשר עיניה המישירות נכחן הבריקו לפעמים בנגה מוזר…
במשך כל העת הזאת שררה באולם דומיה שלמה; אך הנה הזדקפה התופרת, נסוגה אחור צעדים אחדים ותתבונן רגע קטן דומם, אחר השמיעה את משפטה:
– אך שתי העניבות האלה צריך יהיה להעתיק למטה קצת, טור לולאות הקרסים ינטה מעט הצדה – אז יהיה הכל על מקומו באפן היותר נאות… יותר אין מה לתקן!…
באותו רגע, כמו על פי אותן נִתָּן, התעוררו כל הנמצאות באולם, עמדו על רגליהן, התכנסו יחדו ותחלנה לדון ולהוכח בחם-נפש והתלהבות. יותר מכל התרגשה אַננה לבובנה, אשר התוכחה על דבר-מה עם התופרת, ומההתרגשות הזאת נאצלה מבלי משים גם על האחרות: כלן התחילו מדברות יחדו בבת אחת, היו ממלאות ומפסיקות זו את דברי זו, וכל הדברים והטענות האלה נבללו והתערבו כל כך, עד שהשומע מן הצד לא היה יכל להבין דבר…
בעצם חמם של הוכוחים האלה הופיעה פתאם המבשלת בפתח האולם מעבר חדר-האכל. היא קראה ברמזים לגבירה, אשר יצאה תכף יחד עם בתה הבכירה אחרי המבשלת. התופרת ואננה סולץ באו בינתים לידי פשרה בדבר התקונים, הצריכים להעשות, והעוזרת מהרה להמציא לגברתה מספרים קטנים, מחט וחוטים –
ובתוך הדומיה השלמה, אשר שבה להיות באולם, נשמע רק משק קל של שמלת-המשי, הננערה לרגעים בידי התופרת, ושריקה דקה דומה לקול שחיזה קלה, שריקת החוט הנמתח… באותה הפנה היו שני הנרות הדולקים, אשר לֻקחו מעל דף הראי, ועל קצה הספון והקיר מהעבר האחר נטו בבואות משונות, אשר השתנו בצורתן, התחלפו בעמדתן מכל תנועה קלה בשטח המואָר…
עיני פאולינה אברמובנה נמשכו מבלי-משים אל הבבואות האלה ושנויי-צורתן המוזרים. היא צנחה בבלי-דעת על אחד הכסאות, ושקועה כלה בהסתכלותה לא התבוננה, איך תקפה יותר ויותר רגש מוזר, בלתי ברור ובלתי מסוים כבבואות האלה, שנגד עיניה… בדמיונה חלפו איזה קרעי מחזות, אך גַּוָניהם של כל אלה היו מטושטשים מאד, כאלו אד עב היה סובב אותם, או כאלו היו הם עצמם במרחק רב מאד… גם כל הדברים, אשר מסביב לה בחדר, כאלו התקו ממנה מעט מעט למרחק רב וישקעו שם, שם בחצי-האפל, בתוך האד העב –
הכל, הכל השתפך יחדו: מחזות הדמיון והמציאות נבלעו זה בזה, התלכדו יחדו למין חלום בהקיץ…
**
כאשר ננערה פאולינה אחרי זמן מה, כבר השלימה התופרת את עבודתה והעוזרת אספה יחדו את מכשירי-המלאכה. לאזני פאולינה הגיע קול דברים; התופרת ואננה סולץ, אשר קרבו בינתים עד מקום מושבה, נדברו עוד הפעם על דבר התקונים, שנעשו בשמלתה, ושתיהן כִּוְנו את דבריהן גם אליה; אולם היא לא חשה בנפשה גם חפץ, גם יכלת להתערב בשיחה, להשיב דבר… ולא מפני שנראה לה באותו רגע, כאלו אין הענין הנדון ראוי לכך, שיטפלו בו יותר מדי, אך פשוט – מפני שכבד לה בכלל לדבר, מפני שכבד לה גם לצמצם את מחשבותיה במשמע אזניה. יותר מכל היתה נכספה להשאר בבדידות גמורה, לקפא על מקומה בלי תנועה, בתוך שקט שלם מסביב… מי יודע, אולי היתה בדומיתה והסתלקותה מהשיחה גם מעין כונה מסותרה; לשים בזאת מהרה קץ לדברים, להשתחרר על ידי כן בהקדם מאורחותיה? – אולם החפץ הזה לא הצליח בידה על נקלה. התופרת ועוזרתה עזבוה אמנם אחרי זמן מצער, אך רעותה נשארה עוד אתה. והיא היתה אנוסה גם לדבר ולהשיב, אחרי שנותרו רק שתיהן לבדן בחדר.
היא שמחה מאד, כאשר הציעה לפניה אננה סולץ לצאת יחדו לטיל מעט ברחוב. אמנם, מטרדותיה המרֻבות במשך כל היום הרגישה לֵאות עצומה בכל אבריה; אולם הרעיון, כי בטיול הזה תשתחרר מהרה מרעותה, אשר היתה עליה הפעם למשא – הרעיון הזה לבבה מאד, ואחרי רגע כבר היו שתי הרעות על פני חוץ.
אויר הערב הצח והקריר נעם מאד לפאולינה ברגעים הראשונים; היא שאפה אותו אל קרבה בנשימות עמוקות ותרגש, כי רוַח לה הרבה, כי התעודדה כלה… אלם ההתעודדות הזו לא ארכה הרבה: הרעות לא הגיעו עוד בטיולן עד קצה הרחוב, ופאולינה כבר הרגישה כֹּבד של לאות בכל גופה וביחוד – ברגליה, אשר התנועעו ברב עמל…
ובזאת לא היה כל פלא! היא השכימה קום באותו יום כשלש שעות קדם לזמנה הרגיל. עוד בשעה הששית בבקר כבר היתה לבושה, ומאז לא נחה כמעט רגע במשך כל היום. בכמה ענינים שונים היה עליה לטפל, כמה מיני עבודה, שונים זה מזה, אך נחוצים כלם ובלתי נדחים, באו לידה, נדחקו זה אחרי זה בתכיפות נמרצה, מבלי תת לה להשיב רוח, מבלי תת לה רגע פנאי אחד!… כן הוא, מהטרדה הרבה הזו בלי הפסק, מהתחלפותם הנמהרה של הענינים השונים בזה אחר זה לא התבוננה כלל, איך חלף היום כלו, וכשבא פתאם הערב נוצרו בנפשה שני דמיונות הפכיים: פעם, כשהיתה נזכרת את שעת קומה בבקר, כמה קרובה היא, היה נדמה לה, כאלו הקדים הערב לבוא היום מכפי הרגיל, – ופעם, כשהיה חולף בזכרונה הטור הארוך של המעשים והענינים, אשר עברו מאז הבקר, היה נדמה לה בבלי-דעת, כאלו הרבה מכל אלה, הרב היותר גדול, לא היה כלל באותו יום, לפני זמן מועט כזה, כי בינתים עברו לא שעות, רק ימים – ואולי, לא מעטים…
והדמיון האחרון הזה התחזק, נקבע יותר ויותר בנפשה. השיחה בינה ובין רעותה נפסקה כבר מאליה; הן התהלכו לאטן, דומם ברחוב השוקט כלו… ובתוך הדומיה הגמורה, בתוך שקט הרחוב ואפל הערב לא התבוננה בעצמה, איך שקעה עוד הפעם במחשבות-דמיונות… היא שקעה בהם כל כך, עד שלא הבינה ברגע הראשון למשמעותה הנכונה של קריאת רעותה:
– נחשי נא, פוליה, איפה נמצא הוא עתה!…
היא הזדעזעה כלה. בעיניה נפלא מאד, איזה הדרך נחשה אַננה את המחשבה הנעלמה הזו, אשר היא בעצמה לא הכירתה ברור – ותמהה כלה נשאה את עיניה אל הדוברת… זו האחרונה היתה, כאלו חכתה רגע קטן למענה; אחר השיבה על שאלת עצמה:
– בודאי כן, הוא עתה בחצי הדרך!…
תמהון פאולינה חלף כרגע, היא הבינה את טעותה, – הבינה, זכרה, ובאותו רגע הרגישה כעין קרה חולפת בכל גופה, הרגישה, כאלו ננעץ דבר מה חד מאד בלבה…
– בחצי הדרך… בחצי הדרך… – נשנה וחזר ונשנה כהד בקרב נפשה.
– עוד רק שבע, שמונה שעות עד בוא המסע… עוד רק יום אחד, עוד פחות מיום אחד…
ואף על פי שהדבר הזה לא היה חדש לה כלל, אך לה נדמה, כאלו רק זה עתה, באותו רגע נגלתה לפניה כל הכרחיותה של העובדה העתידה להתהות, להתהות כל כך מהרה…
– עוד פחות מיום אחד…
–… האמנם?… האפשר?!…
**
פאולינה באה הביתה לבדה: אננה נפרדה מעליה בסף הבית. היא נכנסה אל אולם-האורחים, מבלי משים נמשכו עיניה אל השמלות, המוטלות באי-סדרים על גבות הכסאות, כמו שהניחה אותן התופרת בצאתה, ומבלי הכרה, רק על פי ההרגל, החלה לעשות סדרים. היא ערכה את הכסאות בסדר נכון, השיבה את שתי המנורות למקומן הרגיל בקצות דף-הראי, על זרועה האחת נטלה את השמלות ובידה השנית לקחה את הראי-הטוּאַלטי, ואחרי כבותה את הנרות הדולקים בלי צרך – עזבה את האולם.
בעברה את חדר-האכל, העיפה עינה מבלי-משים על הטסים הגדולים והאגנים, המלאים מיני מאפה שונים והערוכים על השלחן הגדול ועל הדף השטוח של ארון-המזון; אולם היא הסבה את עיניה, הסיחה את דעתה מאלה… לאזניה הגיע שאון מערבב, קול דברים מעבר חדר-המבשלות, והיא שמחה, כי אמה, אחותה הבכירה ואחיה הקטנים – כלם שם, עסוקים יחדו ואינם מפריעים אותה…
בינתים נכנסה אל חדר-משכבה. פה היה אי-סדרים מיוחד: ארון-הבגדים, אשר שתי דלתותיו היו פתוחות, היה ריק כמעט כלו, רק שמלות בלות אחדות היו תלויות על היתדות בתוכו. הארגז התחתון של הקומד היה שלוף לגמרי, מוטל על הרצפה, וזה שלמעלה ממנו – שלוף למחצה, גדוש מצד אחד בערמת חפצים שונים; באמצע החדר עמדה תבת-עץ גדולה ומכסה הפתוח היה נשען על הסל הקלוע, אשר מלא את הרֶוַח בין התבה וארון-הבגדים…
כל זה, כמובן, לא היה חדש כלל לפאולינה. אך היא נשארה רגע על מקומה קופאת כלה ומתבוננת אל סביביה, אחר הורידה בתנועה מכונתית את צרור השמלות מעל זרועה, קרבה אל המטה ותפל עליה באפס כח…
היא הכירה היטב, כי אחרי רבע שעה, חצי שעה תהיה אנוסה לקום, ולעסק באותה המלאכה, שהסתלקה עתה ממנה; – הכירה היטב, כי גם אז אחרי רבע או חצי שעה, לא יקל לה הדבר הזה, מאשר עתה,– ובכל זאת לא זעה ממקומה, לא חפצה להביא גם בחשבון מה שהכירה…
– ומה היה, לו חליתי עתה ככה פתאם!…
והרעיון הזה, החולף כברק במחה, גורר אחריו רעיון חדש, זר ורחוק הרבה יותר מהראשון. היא מכירה בנפשה היטב, שלא יהיה, שלא יוכל היות כדבר הזה, ובכל זאת היא מוסיפה לחשב ולפלס את האָפנים השונים, איך היו הדברים מסתבבים, לו הוציאה רעיונה לפעל באמת… בני בתה היו מצטערים באופן נורא… הוא היה מיצר ומתרעם כאחת… היה אנוס לשוב שמה ריקם…
ואחרי-כן?…
אחרי כן היו עוברים עוד חדשים… היה נגבל זמן חדש… הכל היה נשנה עוד הפעם…
ואולי?…
זרם דם רותח שוטף אל לבה, מעביר רטט גיל בכל גופה. שם, שם, באחת הפנות הנסתרות של נפשה מזדעזע אמנם איזה רעיון סקפטי, כי כל המחשבות האלה הזיות בטלות הן: היא לא תתחלה, הוא לא יסתלק ממנה – מהר ינשאו זה לזו, בודאי… אולם היא מַשלָה את נפשה בכוה, כי כבד לה להסתלק מהאילוזיה הנעימה, קשה לה להפרד מהחזיונות הקוסמים, אשר דמיונה יוצר לה…
**
בחדר-האכל, הסמוך לחדר-משכבה, נשמע פתאם קול דברים, שאון צעדים, תנועת אנשים. היא שמעה, כי הזכיר מי את שמה, כי שאל מי עליה אַיֶהָ, עוד מעט יקרבו אליה, יעוררוה. אולם בעיניה יקרו עוד יותר הרגעים הספורים האלה, אשר נשארו לה להמשיך את דמיונותיה ולהשתעשע בהם…
וקול קורא בשמה נשמע מקרוב, מעל סף החדר, אחר קרוב עוד יותר, גם יד נגעה בה.
– מה זאת, הישנה את?
להשתמט עוד לא היתה כל אפשרות, אך היא התחפשה, כאלו ישנה באמת והקיצה זה עתה. ערמומיתה זו עמדה לה, שלא יתפלאו אל מבוכתה, פזור-דעתה ושתיקתה. בחדר-האכל נקבצו כל בני הבית ובתוכה גם גיסה, בעל אחותה הבכירה, אשר התגרה בה ויתלוצץ על שישנה פתאם מתוך עבודתה המרבה… האחד השיב כנגד גיסה, השני מלא אחרי דבריו, וכלם דברו בקול צוהל, בהתעוררות עליזה…
ובינתים נפנה קצהו האחד של השלחן ושם הוגש בקבוק יין, נערכו מיני מאפה שונים – והעליצות השואנה גברה…
– מחר יאכלו ויתענגו הקרואים; עתה אנחנו בעצמנו אורחים הגונים ואנו צריכים ליהנות ממה שהוכן!…
ובשעה שהאחרים שתו, סעדו את לבם ויתבדחו – באותה שעה ישבה פאולינה כנדהמה, מבלי דעת בעצמה, מה אִתה. היא לא התבוננה, מי זה תקע לתוך ידה איזו פרפרת; לא התבוננה, כי לועסת היא זה רגעים אחדים אותה הפרוסה הקטנה, אשר בצעה בשניה מהפרפרת גם כן בלי הכרה… אל זה התבונן גיסה, אשר מצא פה מקום להתלוצץ עוד הפעם ולהעיר, כי עודנה מנמנמת, חולמת; אחר פנה אל אשתו וישאלה בשחוק לעג, ההיתה גם היא נבוכה ומבולבלה ככה בערב שלפני יום החתונה?…
לדברים האלה נשאה פאולינה פתאם את עיניה ותבט אל פני אחותה הבכירה, “האפשר הוא, כי גם היא?”… שאלה את עצמה, והיא עצמה השיבה באותו רגע: “לא, לא! אי אפשר”… כזאת ענו עיני אחותה, שהיו מביטות ברצון אל פני אישה ומבריקות פעם בפעם לשמע חדודיו…
– לא, לא! – נשנה עוד פעמים אחדות ברעיון פאולינה. היא הוסיפה לחשב מבלי משים על דבר אחותה, החלה לערך את זו אל עצמה. ובלי דעתה נטו עיניה אל פני אחותה, כאלו בקשה בתוי הפנים המוּדעים האלה פשר לחידה: במה נִפלו זו מזו?…
ובהיותה שקועה במחשבותיה, הגיעה לאזניה פתאם עוד הפעם אותה השאלה, אשר שמעה כבר פעם אחת בערב הזה:
“איפה נמצא הוא עתה?”.
הפעם ידעה היטב, למי מכוָנים הדברים, אך שָנתה בנפשה את השאלה ביחס לגוף אחר:
– איה הוא עתה?… היודע הוא, כי מחר…
את הרעיון האחרון לא השלימה: בדמיונה הצטיֵּר פתאם מחזה ערב אחד ולה נדמה, כאלו היא מרגשת באותו רגע על פניה את מבטי העינים ההן, הנטויות אליה בתוגה עצומה, בתוכחה שתקנית ועוד הרבה יותר – באהבה עמקה, בהתמכרות שאין לה גבול… צער עמק מסתמן ברשמי הפנים החִורים קצת, בקמטיו הדקים של המצח המועב ובמצב הראש הנטוי קצת הצדה ונשען על כף היד הענוגה והצחה, אשר אצבעותיה המפרדות תקועות עד החצי בכפת השער המשפע…
התמונה אלמת, נראית כקופאת – ואי-התנועה הזה, הדומיה השלמה הזאת מביעים הרבה, הרבה מאד…
אולם על ידי התמונה האחת עולה ומסתמנת מעט מעט תמונה אחרת… על הפנים הבריאים והשחרחרים שורה צהלת בטחה, בת-צחוק של שבעת-רצון מרחפת על השפתים המלאות, המגלות מביניהן שני טורי שנים חזקות ובריאות – גם העינים הבוערות מפיקות שמחת חיים רבה, שפע כח גדול ועוד דבר-מה…
ופאולינה מזדעזעת פתאם בקרבה פנימה. היא כאלו מרגשת באותו רגע על ערפה ועל עבר צוארה מימין חם רב נאצל על בשרה מיד חובקת אותה, אזנה השמאלית כאלו נצרבת מנשימה לוהטת ונפסקת, אל עבר פניה ממעל לכתפה הולכים ושחים פנים בעלי שפם עב ושחור – והפנים האלה מאדמים מאד באותו רגע, מכוסים טפות זעה דקות מאד, כלם נעוים באופן משונה, מפיקים דבר-מה מוזר, המעורר בקרבה מין געל-נפש בלתי-מכר ויחד עם זאת – גם איזה רטט פנימי…
היא חוזרת ומזדעזעת, מזדעזעת ונעורה כמו מחלום. בקרבתה נשמע פתאם שאון כסאות נעתקים, קול דברים: בני ביתה קמו מעל השלחן, אחותה וגיסה התעתדו ללכת ויגשו גם אליה לברכת-הפרידה… פאולינה קמה גם היא ממושבה, אך ראשה סבב ברגע הראשון מאד. הכל מסביב נראה לה כחג ומתנודד, גם אזנה שמעה רק קול אנשים מדברים, מבלי אשר הבינה את עצם הדברים – – – –
**
בכל החדרים מסביב שררה כבר דומיה שלמה. בני-הבית, אשר היו עיפים מטרדות היום המרבות, כבר ישנו כלם; רק פאולינה לבדה היתה ערה עוד. היא לא נתנה לעצמה חשבון על מעשיה, אך בשובה לחדר-משכבה החלה תיכף לעשות סדרים שם, החלה לחבש בתוך התבה הגדולה את החפצים השונים, אשר היו נערמים לפניה בארגזי הקומד השלופים. את מלאכתה זו עשתה בלי כל חפזון, באותה האטיות המיוחדה, המסמנת עבורה אַבטומטית ונותנת מקום לשער, שהמח עוסק בענין אחר לגמרי ואיננו משתתף כל עקר בפעל הכפים… על זאת העידו גם ההפסקות התכופות בתוך העבודה: פעם בפעם היתה פאולינה קופאת פתאם על עמדה ומחזקת איזה חפץ בידה רגעים אחדים, כאלו שכחה למה לקחתו, או לא זכרה עוד, אנה חפצה להניחו – ובינתים היה מבטה תועה על סביביה בחדר, או היה נח זמן מה בלי הכרה על נקודה אחת… בינתים היה גם דמיונה פועל את פעולתו: בצותא עם קטעים של מחשבות ארעיות היו נוצרים וחוזרים ונוצרים מחזות חדשים ובלתי-צפויים…
באלה היו רבים מימים רחוקים, רבים שלא עלו על זכרון פאולינה זה כמה, רבים כאלה, שגם באותו רגע לא היתה בטוחה ביותר, כי כן היו בפעל; – אולם היא לא חקרה, לא חפצה כלל לחקר אותם. היא לא התבוננה גם לזאת, שברבם היותר גדול היתה עולה וחוזרת ועולה תמונה אחת מודעה מאד, רק באפנים ופרטים שונים, בשנויי-מצב בלתי-חשובים…
אותו העלם בן שמונה-עשרה השנה, הנגלה במחזה אחד על יד ילדה בת שלש עשרה-שנה בדמדומי נשף-קיץ, בתוך שדות תבואה ממול לחרשה שוקקת ולוחשת – והם שניהם, העלם ורעותו הרכה, נסוכי-קסם ומלאי-עדן. מבלי שהם יודעים בעצמם מה הוא הנעם הנפלא הזה, השופע בנפשם – אותו העלם עצמו הוא המחולל המהיר, המסובב את בת-זוגו בסערה, ושניהם, שכורי-חדוה, אינם שומעים את כל השאון הגדול, אינם מרגישים בקהל הרב מסביב…
ומחזה אחרי מחזה חולף.
פאולינה רואה את עצמה חבוקה בזרעות ההוא… היא מרגישה על שערותיה יד רכה מחלקת אותן… היא חשה נעם של התפנקות נפלא משתפך בכל גופה, חשה עדן של שלוה רב ממלא את כל נפשה בשעה שראשה נוטה, נופל ונח על הכתף הנטויה ונלחצת עליה יותר ויותר – ובאותה שעה שעיניה נסגרות בלי-דעתה עד החצי ועליה נסכה מין תרדמת-קסם נעימה – – – – – – – – – – – – – – – – –
… ומתי אפוא נהיתה זאת?…מתי?… איככה?…
מתי? – אבל, הכי בפעם אחת נהיה הדבר, בפרק זמן מוגבל ומסוים?!… כל התמורה הזאת התהותה על פי שנויים זעירים ובלתי נכרים כמעט, אף גם השנויים הזעירים והפחותים האלה לא באו תכופים, כי בינתים היו פעם בפעם פרקי-זמן ידועים, שהיה נראה, כאלו שב הכל לקדמותו ושום שנוי לא נהיה מעולם…
כן הוא, ככה היה נראה לה, לפחות!… היא היתה משתוממת אז באמת על מה זאת מתאונן הוא לפעמים ועל פי מה הוא מוציא משפט, שיחסה אליו איננו שוה בכל השעות?… היא היתה משתוממת ויותר מזו היתה מתרעמת עליו, שבימים הבאים אחרי כן היתה מתמלטת לעתים מפיו כעין תוכחה לה על הקרה וההתרחקות, המסתמנות יותר ויותר ביחסה אליו… כזאת היתה דעתו הוא; אולם היא עצמה לא הרגישה בכל אלה, לא התבוננה כלל, איך היא עוברת ממדרגה למדרגה, ובכל פעם ופעם היתה מאמנת, כי יותר ממה שיש בנפשה באותה השעה – יותר מזו לא היה שם מעולם…
בת-צחוק של דאבה חולפת מבלי משים על שפתיה.
– האם לא נקל היה לראות מראש, כי יבוא יום והיא תחליט, שמעולם לא היתה כל מאומה בנפשה?!…
והיום ההוא בא. היא שחקה על עצמה, חשבה את כל אלה לתעתועי-ילדות – ובשום אופן לא יכלה להאמין, שתהי מסוגלת גם עתה, בשנותיה אלה, להרגיש בנפשה דבר-מה רצין וחשוב יותר…
הוא צעיר לא מכער ולא אוילי – מזה יוצא, שחברתו יכלו להיות לא למשא וסבובו יכל להיות גם לענג; אולם לבחר בו לבעל, להנשא לו – לא, לא לה יאתה כזאת!…
ומה שיאתה לה באה בזמנה: היא אֹרשה, אפס כי…
נראה הדבר, כי הוא לא נואש עוד מתוחלתו וישל נפשו בתקוה רחוקה עד הרגע האחרון –
ואז, כאשר עזב הוא פתאם את העיר – אז הבינה גם פאולינה פעם אחת, מה היה לה האיש הזה באמת; אולם…
…הנפט במנורה הולך ותם, האור הולך ושוקע – עוד מעט והכל ישקע בחשך – – – –
––––––––
ג.
דמדומי בין-השמשות התחלפו באפל ערב, ובתוך האפל הזה נראתה עוד יותר עגומה אותה הדממה העמקה, אשר שררה מסביב בכל החדרים. אור נגלה ראשונה מחדר-המבשלות. משם יצאה אחרי רגע משרתת-הבית ותכנס אל חדר-האכל הריק, אך גם היא צעדה בחשאי, בזהירות יתרה, כאלו יראה להפריע את הדממה. זהירות כזו נכרה גם במעשיה, כשהדליקה את המנורה התלויה: היא נזהרה לבל תשקשקנה שלשלותיה של המנורה במשיכה למטה והגבהה למעלה; היא נזהרה גם מהעלות אור גדול ביותר… וכשהשלימה את מלאכתה זו, עמדה עוד זמן-מה כנמלכה בלבה. “בחדר-הילדים” – חלף פתאם רעיון במחה, כאשר נח מבטה על הדלת הסגורה ממולה – “בחדר-הילדים אין עוד עתה כל צרך להעלות אור”… והיא כוננה צעדיה אל הפתח מימין, אל אולם-האורחים; אך בהכנסה שמה הכפילה את זהירותה ובלכתה לא נשמע כמעט קול-צעדים.
אחרי רגעים מעטים האירה מנורת-קיר מסככה בגולה לבנה את אולם-האורחים באור כהה. גם מעבר חדר-העבודה, אשר דלתותיו היו פתוחות אל האולם, נראה אור לא בהיר; אולם אותה הדממה המיוחדה, אשר שררה בכל מסביב לפני כן, לא הפרעה עוד בכל זאת…
דומם כאִלם התהלך מקצה האולם ועד קצהו האיש – בעל-הבית; דומם כפסל-מסכה ישבה האשה – בעלת-הבית כפופה ומכֻּוָצה על קצה הדרגש – ושניהם לא הרגישו, כנראה, כמה זמן עבר להם כמשפט הזה בלי שנוי…
והאיש עמד פתאם ויעבר את ידו על מצחו, כאלו ננער באותו רגע. בלי הכרה נטו עיניו לעבר הדרגש, ולמראה המדכא של האשה היושבת שם הזדעזע במעמקי-נפשו מין רגש מוזר מאד ובלתי ברור, אך יחד עם זאת הסתמן בברירות יתרה איזה רעיון, אשר לא נתפס לפני כן במח האיש כל צרכו.
– כן, כן!… כן מחויב להיות…
ואף על פי שההחלטה הנחרצה הזאת נשנתה וחזרה ונשנתה בלי הפסק ברעיון האיש, בכל זאת הרגיש היטב, כי איננו מוכן עוד למלא אחרי החלטתו בפעל; כי דבר-מה, שהוא עצמו מתקשה לבאר אותו, מעכבהו וגורם לו לפקפק. בינתים שב להתהלך עוד הפעם, אך לעתים תכופות היה נעצר פתאם בהליכתו, היה עומד רגע כמקשיב לדבר-מה ומבטיו היו נפנים בלי-דעתו לעבר הדרגש…
– היא מדֻכאה עתה יותר מדאי, – חשב אחת.
– שעת-כשר כזו אין לעזב מיד, – עלתה על לבו אחרת.
סוף סוף החליט ויאמץ לבו להחל. הוא כונן צעדיו אל הדרגש, ובקרבו עד האשה היושבת בלי-תנועה קרא לה:
– פוליה!…
יותר לא יכל להוציא עוד מפיו: עוד הפעם לא קמה בו רוח לבצע את אשר חשב; אולם קריאתו כבר עוררה את האשה ממצב-קפאונה. היא ננערה, זעה מעט ממקומה ותשא עיניה אליו בשאלה…
– שמעיני נא, פוליה! – פתח אחרי רגע כמו בתשובה על מבט-השאלה הנטוי אליו, אך גם הפעם לא הרגיש עוד די כח בנפשו לדבר, לא יכל למצא את האופן הנאות להתחלת הבֵרור. הוא ישב וקם, קם וחזר וישב פעמים אחדות במשך רגעים מעטים. גם בחזות-פניו הסתמנה מבוכה רבה –
והמבוכה הזאת לא נעלמה מעיני האשה, אשר השתוממה בראשונה ומעט מעט גם התענינה, בחושה, כי פה צפון דבר-מה נכבד. התענינותה גברה עוד יותר, כאשר שב האיש לדבר וישאלה: המוצאה היא את עצמה מכשרה עתה לדון בענין נכבד ורצין? ההקדמה המיוחדה כשהיא לעצמה ויותר מזו – טעם-הדברים וחזות הפנים של הדובר – כל אלה נתנו מקום לשער דבר-מה חשוב ביותר… אולם גם אחרי שהשיבה בחיוב על השאלה הערוכה אליה, עוד בושש האיש להחל את דבריו. הוא עבר עוד פעמים אחדות, הלוך ושוב, את האולם, ופתאם כונן צעדיו אל חדר-העבודה. שם שהה רגעים מעטים וישב, נושא בידו האחת ספר פתוח ובידו השנית – מנורה דולקת, ואת שני אלה שם על השלחן הקטן לפני האשה, אשר הביטה אליו בתמהון ופחד מערבים יחדו…
“קראי-נא!”
ומבלי הוסיף על זאת דבר שב להתהלך באולם. האשה הביטה עוד רגעים אחדים: פעם – אחרי האיש המתהלך ופעם – אל הספר הפתוח, אשר שני עמודיו הגלויים היו משורטטים לארכם בעפרון אדום… “מה פשר כל זאת?” – שאלה את נפשה, ומבלי מצא כל תשובה מתקבלת על הדעת, מבלי יכלת למצא גם כל השערה קרובה לאמת, שמה עיניה בספר, אשר לא היה כל ספק, כי הוגש לה לחפץ הזה: לבאר את הכל; אולם היא קראה עמוד אחר עמוד, קראה כל מה שהיה משורטט עד תומו – ולפליאתה לא נמצא עוד באור מספיק… חוש חשה אמנם היטב, כי הבאור הזה ישנו פה, קרוב, קרוב מאד; אך מסבה בלתי-מובנה לא יכל עוד מחה לתפסו…
ושקועה כלה במחשבותיה לא התבוננה, כי קרוב האיש אל מקום מושבה ויעמד ממולה, מעבר השלחן השני, מסתכל בה דומם, בעינים בוחנות. פתאם התפלצה, נשאה עיניה – ובאותו רגע הבהיקה לפניה האמת כברק-פלאות בחשכת ליל-אמש… רגע קטן היתה כנדהמה, כמכת-סנורים מהאור הגדול והנורה – פתאם הלבינו פניה מאד ומפיה התמלט מבלי-דעת:
– הגם אתה?!…
באותו רגע חורו גם פני האיש… “הגם את?!” – כמעט שהתמלטה מפיו אותה הקריאה עצמה, אך הקול נחבא בגרונו…
ושניהם קפאו איש על מקומו ויביטו זה אל זו דומם.
**
האיש לא התהלך עוד, כי אם רץ בחדר. אחר רגעי התמהון הראשונים, כעבר ההתרעשות הפתאמית, הרגיש שטף חמה עזה בקרבו, והחמה העזה הזו יחד עם רגשות משטמה נוראה הרתיחו את כל דמו וישללו ממנו את היכלת לדון במנוחה ולפלס את מחשבותיו בהגיון… הוא לא זכר, לא העלה על לב כל דבר, רק אחת, רק רעיון אחד יחידי מלא את כל נפשו – הרעיון כי היא רמתה אותו, כחשה לו כל הימים הרבים האלה!…
היא רמתה, כחשה, התחפשה – ובזאת מתבאר הרבה, הרבה מכל מה שלא היה מובן לו קודם לכן. עתה לא יפלא עוד, מדוע לא היתה מעולם התאָמה גמורה ביניהם ומדוע היה יחסם זה לזו טוב וידידותי רק למראית-עין, בשעה שבאמת, בתוך הנפש פנימה, היה מרגיש תמיד דבר-מה דוחה ומרחיק אותם זה מזו?… עתה לא יפלא עוד, מדוע היו למשא כל כך איש על רעותו! לא יפלא, מדוע היתה הקרה שביניהם נמסה רק מאש התאוה הגסה, ואף גם אז היתה ההתעוררות הסוערת גוררת אחריה על הרב מין רגש תועבה, אשר לא יכלו בשום אופן לדכאו, או להסתירו – לפחות…
כן הוא, רק לשוא התענה, נשא מוסר-לב קשה!… רק על חנם האשים את עצמו תמיד, על חנם סבל את כל יסורי-הנפש העצומים, יסוריה הקשים של החרטה לאחר זמנה, של המחשבה הנוראה, כי…
והוא מתפלץ כלו לזכר הדבר הזה. לו נדמה, כאלו עתה, באותו רגע ממש, הוא חוזר ומרגיש כל מה שהרגיש באותו הלילה הנורא לפני שנה, אחרי אשר קרא את העמודים האחדים בספר, המונח עתה שם על השלחן הקטן… וכמה התענה עוד מאז ועד הערב האחרון!… כמה פעמים התכַּוֵץ לבו מכאב אנוש, בזכרו את שני הילדים הראשונים ובהביטו אל הפנים החולנים והאברים הרופפים של הילד האחרון, היחידי שעודו בחיים!… הוא אף לא השלה את נפשו, ובמשך חדשים שלמים חש יום יום את הרעה העתידה לבוא – חש ולבו חשב להתפוצץ מהרעיון הנורא, כי רק בשלו כל זאת: בשלו תסוף נפש אחת חפה מפשע, בשלו אמללה עוד נפש אחרת תמימה!…
– תמימה… וזאת היא הנפש התמימה?!…
עוד הפעם מציף אותו שטף החמה העזה: הוא מתגעש כלו, נרתח ומתמרמר מאד; אך פתאם קופא הוא על מקומו ועומד משמים, נבוך כלו ומבולבל… הוא עצמו איננו מבין עוד אחרי רגעים מעטים, איככה נהיתה כזאת, שרעיון פשוט וברור כל כך יכל היה להעלם ממנו עד כה?…
– האנכי, אנכי יכל לדון אותה לכף חובה?!…
הוא שב להתהלך, עבר בנחת עוד פעמים אחדות, הלך ושוב, את האולם, אחר עמד ויבט זמן-מה דומם אל האשה, היושבת עוד על מקומה הראשון – עוד רגע, והוא כונן צעדיו ישר אליה.
**
היא ישבה בלי תנועה. אחרי הקריאה ההיא, אשר התמלטה מפיה ברגע הראשון בבלי-דעת, היתה עוד זמן רב נרעשה מאד, מבולבלה כלה מהערבוביה הנוראה של מחשבות ורגשות שונים, הפכיים, מתנגדים וסותרים, אשר סערו את נפשה. רק מעט מעט נרגעה, ובמדה שנרגעה יותר ויותר – בה במדה געשו גם מחשבותיה ורגשותיה מסוימים וברורים יותר.
היא הרגישה היטב, כי נפשה הולכת ומשתחררת מהעקה המדכאה והכבד הנורא, אשר ענתה בהם שנים שלמות. יחד עם אלה חולפים גם הכאב הפנימי, אשר לא חדל בכל העת הזאת, גם מרי-הנפש העצום, רגשות הכעש ואי-הרצון, אשר הרעילו את חייה ויטילו את ארסם בכל תענוג ושמחה…
– גם הוא נשא, סבל כמוני – עולה על לבה, והיא חומלת עליו מאד, משתתפת בצערו ומתחרטת בכל לבה על המחשבות הרעות, אשר חשבה עליו; מתחרטת על הכעסים הרבים, אשר הכעיסתו בעתים שונות בכונה ושלא בכונה; מתחרטת גם על המשפט, אשר הוציאה עליו בלי צדק, כי אדם קשה הוא, אביר-לב, רע ועריץ…
– לא, לא… כל אלה היו משפטים לא נכונים…
והיא מרגשת, כי נפשה הולכת ומתרככת, – מרגשת, כי הקרח בקרבה פנימה הולך ונמס… הנה גם טפות חמות מרטיבות פניה, הנה הן יורדות בשפע, הולכות ושופעות יותר ויותר – הדמעות שוטפות בלי הפסק ולה רוֹוֵחַ ורוֹוֵחַ – – – – – – – – – – – –
– פוליה!…
והקול רך, מלא חבה, כאשר לא שמעה מעולם.
– פוליה!…
והקול רך עוד הרבה יותר, מחנן, רועד – – – – – – – – – – –
ושניהם כבר כלו איש איש את ודויו, ודוי נאמן בלב תמים, בנכחה גמורה. בכל מסביב עוד הפעם דממה עמקה, חצי-אפל עגום – אך הם מרגישים בנפשם רוָחה, אשר לא חשו כמוה זה כמה: אם אהבה אין בנפשותיהם, אך גם איבה הן לא תהיה עוד ביניהם!…
בחוג מיודעינו היו אנשים שונים, משונים זה מזה באפייהם, ארחות-חייהם והשקפותיהם; אולם על זֶליקוביטש היו הכל אומרים, שהוא המעשיות עצמה. הרֹב היותר-גדול היה אומר כזאת ברצינות גמורה, המועט הפחות – בקצת אירוניה; אולם הוא עצמו היה סובר בדעת הרב ולא היה מכיר כלל את האירוניה הקלה, הנשמעת בדברי המעטים.
הוא היה משתבח תמיד במעשיותו המצוינה של עצמו ובחשק מיוחד היה מוכיח את האחרים, שאין בהם אותה המדה בשעור מספיק.
– כל האידיאליות הזו איננה שוה חצי פרוטה, - היה רגיל לטען בהתלהבות יתרה – העקר הוא ידיעת החיים כמו שהם בפעל, הכשרון להוציא תועלת מכל מקרה והסגולה להשתמש כהגן בכל האמצעים האפשרים, מבלי שים לב לכל אותם המשפטים המפשטים, שאין להם שום אחיזה בחיי המציאות!…
ואת התיאוריה הזאת היה הולך ומפתח, הולך ומחזק על ידי מופתים והוכחות שונים, אשר אולי השאירו מקום להשיב עליהם מצד עצמם, אך אחת, לפחות, הוכיחו בודאי: שזליקוביטש מאמין באמונה שלמה בצדקת טענותיו…
כן הוא, לו גם אפשר היה להניח, שהאמונה הזאת לא היתה שלמה בראשיתה; בכל אופן לא היתה כל אפשרות לשער, שהתיאוריה, הנשנה וחוזרת ונשנה במשך שנים רבות, לא נקבעה עוד כל צרכה בלב אותו האיש, המטיף לה בכל עת תמיד…
ולהטיף לתיאוריה הזאת היה מקום פעם בפעם. רֻבו היותר גדול של חוג מיודעינו היה מאותם הצעירים האי-מנוסים בחיים, הנמשכים יותר מכל אחרי האידיאליות והמשפטים הנאצלים – היכל זליקוביטש אפוא להתאפק ולהחריש? היכל להתיחס בקרת-רוח לזאת, שהטוב והקרוב בידידיו, כהנובסקי, איננו מבין כלל את חיי המציאות ומאבד פעם בפעם טובה הרבה באידיאליותו היתרה?!…
כהנובסקי וזליקוביטש היו בני עיר אחת, חברים מקדמות ילדותם, אשר יצאו יחדו בעת אחת מעיר מולדתם הקטנה על פני ארץ רבה לבקש מחיה; אך האחד בא ישר אל עיר-הפלך שלנו. N ויכונן מצבו בתור בעל-פקודה באחד בתי-המסחר – לא כן השני, אשר נדד במשך שנים אחדות, עבר מעיר לעיר, נסה מזלו במקצועות שונים, ורק באחרונה, אחרי טלטולים רבים ומסות-חיים שונות, בא גם הוא N -ה לשרת בבית-מסחר.
פה שבו נפגשו שני החברים הקודמים, שבו התקרבו ויהיו דרים יחדו בחדר אחד; אולם במדה שגדלה ידידותם, בה במדה הובלט יותר חלוק-הדעות שביניהם… נראה היה היטב, שמסות-החיים הקשות הביאו תועלת רבה לזליקוביטש, כי סגל לו על פיהן מעלות טובות הרבה – ובאותה שעה גרמה שלות-מצבו של כהנובסקי, שישארו דבקים בו כל החסרונות המפסידים, הכרוכים בעקבה של אי-ידיעת-החיים…
על החסרונות האלה היה כהנובסקי עצמו מוכרח להודות פעם בפעם, מדי הוכיח חברו אותו. הוא לא הצטין בכלל בכשרון מתוכחים: דבריו היו מפוקפקים ובטענותיו היו מסתמנות אי-בטחה ונטיה לבטל את דעת עצמו מפני דעת האחר… בוכוחיו עם זליקוביטש היה נראה כמתנצל יותר:
– אמנם מכיר אני את חֻלשתי, אך מה אעשה והחלשה הזאת מונחת באפיי הארור… חפץ הנני מאד להשתנות, אך אינני יכל בשום אופן… יודע אני, שאמונתי היתרה באנשים אולת רבה היא; יודע אני, שוַתרנותי הנפרזה לא בחכמה היא – אולם אפיי הארור איננו מניח לי לבלי האמן, איננו מניח לי לבלי ותר תמיד על שלי!…
והאמת צריכה להאמר, שההתנצלות הזאת מצאה חזוק רב בכל חיצוניותו של כהנובסקי: גם בחזות-פניו, גם בתנועותיו ומדברו – בכל אלה הסתמנו אותן תכונות-הנפש המיוחדות, שהיה מתאונן עליהן, אך להסתלק מהן לא יכל…
כן הוא, הדבר הזה היה ברור; מאומה לא הוכיחה גם אותה העובדה, שמצבו החמרי של כהנובסקי לא היה רע כלל. זאת נהיתה רק על פי השתלשלות-מסבות טובה, רק על פי “הצלחה מיוחדה”, כמו שהיה זליקוביטש מוכיח בראיות ברורות.
ובאמת, האם לא היתה זאת “הצלחה מיוחדה”, שנזדמן לכהנובסקי דוקא אדון טוב ויקר-רוח, אשר לא אבה להשתמש לרעה באי-מעשיותו ורכות-אפיו של פקידו?!… האם לא “הצלחה מיוחדה” היתה זאת, שרואה-החשבון הראשי בבית-המסחר ההוא הסתכסך באדוניו ויתפטר ממשמרתו דוקא למועד הנכון, בשעה שכהנובסקי היה מכשר כבר למלא את מקום הפקיד המתפטר!… אם האדון היה אוהב ומבכר את כהנובסקי על פני כל פקידי-מסחרו – זאת היתה עדה נאמנה, כי ידע האדון להוקיר את ערך האנשים, הנאמנים אתו ומסורים לעיניניו בכל לבם…
ככה היה זליקוביטש מברר אחת לאחת את כל המסבות הטובות, שעמדו לחברו בשעות-חיים שונות, ומהחשבון הזה היה נראה בברירות, שכהנובסקי לא הוציא עוד ממקרי האֹשר הרבים, שנזדמנו לו, את כל התועלת, שהיה אחר במקומו יכל להוציא מהם.
שונה מזה בהחלט היה משפט חייו של זליקוביטש עצמו. כשם שהתאחדו בחיי חברו כל המסבות הטובות, כך ועוד יותר השתלשלו בחייו הוא כל המסבות הרעות, נערמו כל מקרי-אי-ההצלחה האפשריים… אדוניו האחד היה עז וקשה, שלא היתה כל האפשרות לשאת את עריצותו ולמלא את תביעותיו היתרות; השני היה טוב הרבה יותר מהראשון, אך עסקיו היו מסוכסכים וסבוכים כל כך, שאי-אפשר היה להם להתקים עוד ימים רבים… רע-המזל הזה נגרר אחריו כמו כל בכל פעם, שהיה מנסה לעמד ברשות עצמו. נסיונותיו לא היו עולים יפה מסבות ארעיות שונות, ופעם בפעם, אחרי עמל שוא במשך חדשים אחדים, היה אנוס לשוב לבקש משמרת…
והחליפות הרבות האלה לעתים קרובות מאד לא היו מסוגלות, כמובן, להביא ברכה רבה לזליקוביטש. בפרקי-הזמן הקצרים, שהיה שכרו נמצא, לא היה מספיק לתקן את מצבו, הנהרס וחוזר ונהרס בפרקי-הזמן התכופים ללא שכר… נקל היה לכהנובסקי לחשך סכום מסוים מדי חדש בחדשו, כי עבודתו היתה קבועה ושכרו לא היה פוסק – אולם בתנאי. מצבו של זליקוביטש ראוי היה יותר להתפלא, איך השכיל האיש הזה להתקים, להפָּתל באומנות מצוינה ולהחלץ פעם הפעם מהמצר: איש אחר, שאינו מעשי ומנוסה בחיים כל כך, אבֹד אבַד כבר בודאי!…
כן הוא, זליקוביטש היה נחלץ בנקל מכל צרה, אף היה מוצא עוד די פנאי ואינרגיה לפקח על חברו ולהזהירו מעשות מדחה. מצב כהנובסקי היה אמנם בטוח: כסף-פקדונו עלה כבר לאלף רובל ומשמרתו הביאה לו שכר הגון – אולם הטובה הזאת עצמה חיבה זהירות כפולה: כהנובסקי כבר חשב מחשבות על דבר נשואין, וצעיר אי-מעשי כמוהו מסוגל מאד לשכח את הכל בשביל זוג עינים מלבבות, בשביל בת-צחוק קוסמת של שפתים ורדיות…
את זאת ידע זליקוביטש היטב, ועל כן עמד על המשמר ויזהר ויחזר ויזהר בכל פעם, שנראתה הסכנה קרובה. הודות לזאת נמלט כהנובסקי לא אחת ממדחה, נמלט מרשתן של העלמות מחסרות-הנדה וישא עלמה בת הורים אמידים, אשר נתנו לו אלפים רובל נדה במזומנים.
אז נרגע זליקוביטש, נפדה מדאגתו התמידית לאי-מעשיותו של חברו – אולם… מי יודע, אולי היתה זאת, מפני שנעדרה בחייו הדאגה הרגילה, או אולי – מפני הבדידות אשר כבדה עליו בעזב אותו חברו? – אך בעצם הימים ההם נגלה חזיון מוזר ותמוה מאד…
בחוג מיודעינו ידעו הכל, ידֹע ידע גם זליקוביטש, כי הורי זלדה מרגולין אינם אמידים כלל, ובכל זאת נכרך אחריה ויסובב אותה במשך חדשים רצופים… רבים, אשר שמעו מפיו בזמנים שונים מוסר על אי-מעשיותם, כבר שמחו מראש על המקרה הטוב, המזדמן להם להפרע ממוכיחם, שנכשל סוף סוף גם הוא – אולם השמחה הזו נראתה באחרונה כמקדמה: הצעיר המעשי נשאר נאמן לשטתו וב“בקר לא עבות” אחד הסתלק פתאם לגמרי מזלדה מרגולין…
אמת היא, כי אחרי זמן מועט נודע הדבר: זלדה נשאת לבנו הצעיר של העשיר ירוחמזון; אולם בעובדה הזאת עצמה קרוב היה לשער השפעה ידועה מצד זליקוביטש: לולא זאת אולי לא יכלה זלדה להחליט בנפשה להנשא לבן ירוחמזון, אשר רגלו האחת היתה קטועה…
כן הוא, זליקוביטש עמד גם בנסיון הקשה הזה, גם ה“חלשה”, שהרגיש בנפשו אל זלדה, בלי ספק, לא העבירה אותו על דעתו.
והוא הוסיף להטיף לשטתו, הוסיף להוכיח את מיודעיו השונים על אי-מעשיותם, מבלי שאפשר היה לתפס אותו אף פעם אחת במדחה מהמין הזה.
רֻבם הגדול של מיודעיו אלה כבר נשאו להם נשים, אלה על פי “אהבה” ואלה על פי “חשבון”, מקצתם נשארו בעלי-פקודה ומקצתם יצאו לרשות עצמם – אך בינתים גדלו ונכנסו לאותו החוג צעירים אחרים, הנזקקים עוד יותר לעצתו הטובה של איש מעשי ומנוסה-בחיים…
והוא מיעץ, מורה דרך ומטיף לשטתו, שטת המעשיות המחלטה.
רק אחת נראית כתמוהה קצת: למרות כל מעשיותו עוד מצבו החמרי איננו מכונן כראוי; אולם בזאת הלא אשמה רק השתלשלות-המסבות הרעה!…
ארבעתם כבר היו לעת זקנה, שבעי־ימים ועמוסי־סבל זכרונות רבים. על פי מולדתם לא היו כלם בני עיר־המחוז z, על פי מצבם בחברה וארחות־חייהם לא היה יחס קרוב ביותר בין זה לזה – אולם ישיבת־קבע בעיר אחת במשך עשרות שנים השכיחה את שנוי־המולדת, והזִקנה הִשוְתה הרבה ממה שלא היה שוה קודם־לכן. הם התקרבו מעט מעט. אך גם במעט מעט נהיה הרבה ברבות הימים.
להתקרבותם היתרה הועילה לא מעט גם זאת, שלכל אחד מהם היה פנאי במדה מרֻבה; גם סבתו של רבוי הפנאי הזה היתה אחת: ארבעתם היו עסקנים משֻחררים מחמת זקנה…
הראשון ששֻחרר בהם היה חיים אריה. כשלשים שנה כהן בתור חזן־העיר. העמיד מלהקת משורריו תלמידים הרבה, אשר היו לחזנים בערי המצער הקרובות והרחוקות, יצר במשך זמן חזנותו הרבה “נקדש”, “ממקומו”, “נעריצך”, “ישתבח” ו“כבקרת”, ששוררו אחרי כן בכל בתי־המלאכה של החיטים והתפשטו ב“סביבה” למרחוק על ידי “בעלי־תפלה” שונים משומעיו… כן הוא: חיים אריה זכה בשעתו לפרסום גדול, אף על פי שלא ראה מעולם גם כתלי קונסרוַטוריום, ובתוי־הנגינה וסדורי־החזנים, הבאים מחוץ לארץ, לא היה בקי ביותר. הוא לא אהב את ה“חדושים” האלה, לו לא היה גם כל צרך בהם, כי היו לו סגולות אחרות לקנות לבבות: השתפכות־נפש מעוררת לבכי, מתיקות עגומה וכשרון מיוחד להטעים את ה“תפלות”, עד שתהיינה מובנות גם למי שאיננו יודע את “פרוש־המלים”. יותר מכל היו סגולותיו אלה מסתמנות בתפלת “יום־כפור קטן” של אלול וה“סליחות”, שבהן היה חיים אריה מתעלה ביותר ונעשה אהוב מאד לקהל הגדול, הממלא את כל בית־הכנסת מפה לפה.
וכן היה הדבר נוהג במשך שנים רבות, כן היה נוהג בלי ספק עוד ימים ושנים; אך הנה באו עתים חדשות, צפרים חדשות וזמירות חדשות!… דור חדש קם ועזי־הפנים שבדור נתרבו באופן מבהיל, הם באו בתביעות משונות, במין “מבינות” חדשה, הסומכת על איזו חוקי־זמרה, על איזו כללים בעלי כנויים מוזרים מאד… וה“מבינים” החדשים האלה, – רבם צעירים, ששבו לעיר־מולדתם, אחרי התגוררם זמן מה ב“מקומות רחוקים”, בכרכים שונים, – המעיטו והמעיטו בלי חשך את תהלתו הטובה ופרסומו של חיים אריה. על אלה נספחו מעט מעט גם רבים מתושבי z, אשר לא יצאו מעולם מגבול עיר מולדתם והלאה; וככה הלך וגדל מספר המתלוננים, המרננים אחרי החזן, שקולו איננו ערב עוד, שמנגינותיו נושנות כל כך, עד שהנפש קצה בהן.
התלונות האלה היו מגיעות פעם בפעם גם לאזני חיים אריה, וכמו שמובן מאליו – לא היה לו מזה נחת־רוח ביותר; אולם הפסד מוחש לא היה לו מהן, עד שלא נתמנה גבאי חדש על בית־הכנסת הגדול. הגבאי הזה לא היה יכל להחשב באמת על הדור החדש, אך נכר היה בו, שנוטה הוא במדה ידועה לכמה “חדושים”. עוד בשנה הראשונה לגבאותו נגש אל העבודה לתקן, לשכלל ולקשט את בית־הכנסת מבית ומחוץ, ובמשך שנתים ימים לבש אותו הבנין הישן עצמו צורה חדשה לגמרי.
חיים אריה ראה וישמח בלבו על זאת, כי גם לו נעים היה להתפלל בבית־כנסת מפאר יותר, אולם השמחה הזאת ערבה עד מהרה. למועד “חנוכת־הבית” סר במקרה לעיר z חזן מה“צעירים” ו“יתפלל” פעמים אחדות בתור “אורח” – והקהל החליט ראשונה, אחר הסכים גם הגבאי, שלבית־הכנסת המחודש נאה יותר חזן חדש… היו אמנם מעטים, שהדבר לא מצא חן בעיניהם, אך בעלי־הדעה לא שמו לב אל המעררים, וחיים אריה, מוסב שם “החזן הזקן”, היה אנוס להסתפק במה שנקצב לו פרס שנתי תחת שכר־חזנות…
פרס כזה תחת שכר־כהונה נקצב בזמן קרוב אחרי כן עוד לאחד, ששחרר גם הוא מכהונת־הצבור, אשר מלא במשך שנים רבות.
זה היה יחיאל מיכל פישבין, הרב־מטעם־הממשלה בעיר z והמחוז. יותר מעשרים שנה שמש בכהונתו, רשם את הנולדים והנפטרים, את הנִשָֹאים והמתגרשים; אחת בשנה השביע את הלקוחים לצבא מבני ישראל ואחת לשלשה חדשים– את העדים העברים בבית־הדין הגלילי. שלש או ארבע פעמים במשך ימי “רבנותו” בא לידו לנאם נאומים. זאת עלתה לו אמנם בקשי גדול, אך עצה לא אבדה ממנו, כי ערך נאומיו מתחלה בכתב ואחר קרא מתוך הגליון… בכלל היה ממלא חובות־משמרתו באמונה, מלבד זאת היה מתנהג כשורה עם בני־עדתו, לא היה עושק ביותר את הפונים אליו בדבר איזו רשימה, או תעודה, והעקר – לא היה מתערב מעולם בדברים ש“אינם נוגעים לו”… הודות למעלותיו אלה היה רצוי מאד לרב העדה, ובשבע “בחירות”, כל אחת לשלש שנים, היה נמצא לו רֹב גדול של כדורים לבנים.
כן הוא, שבע “בחירות” עלו יפה, אך בשמינית הורע פתאם מזלו של יחיאל מיכל פישבין. אמנם עוד גם למועד הבחירה השביעית נראו סמנים לא טובים, הורגש דבר־מה חדש, שלא היתה דוגמתו בבחירות הקודמות; קודם־לכן לא הרבו לדון בעיר כל כך על הענין הזה, אף גם הדנים לא התרגשו ביותר – אולם כל אלה נשארו בלי תוצאות מוחשות, ופישבין, אשר נבהל קצת מתחלה ויחשש לסכנה, נרגע כלו באחרונה וישחק בעצמו על חששיו הקודמים.
הוא לא חשש עוד יותר מדי גם לסערת־הרוחות החזקה, שהתחוללה בעיר למועד הבחירה האחרונה, ולא שם לבו ביותר אל הקנדידט החדש, אשר בא להסיג גבולו. במשך ימי “רבנותו” הרבים היה לו לא אחת ושתים דבר עם קנדידטים מסֻכנים באמת, אנשים שעמדו לבחירה בעזרת “צד” חזק: קרובים עשירים, מיודעים תקיפים ובעלי־דעה – אך אם אלה לא יכלו לו, במה נחשב אפוא הקנדידט המסכן הזה, אשר אין לו כל קרוב ומודע בעשירי העיר ובידו תומכים רק צעירים אחדים, בעלי מחות נלהבים?!… הצעירים האלה עצמם לא נחשבו בעיני פישבין למאומה, כל מאומה לא נחשבו בעיניו טענותיהם ותביעותיהם המשונות, שהיו ההפך המחלט מדעת רבו הגדול של הקהל, הוא היה בטוח בנצחונו –
אולם בטחונו נראה כוזב בפעל! הוא אמנם ראה אפשרות לערער על ה“בחירות”, להוכיח, שלא נעשו “כחק”, ולבטלן; אך כשהציעו לפניו פרס שנתי בתור פצוי מצד אחד, ומצד אחר אימו עליו, שאם יתעקש ויעורר מחלקת, לא יקבל מאומה – אז חשב וימצא, כי טוב המועט הודאי מהרבה המוטל בספק…
ובאין איש מערער, אִשרה הרשות את בחירת הרב החדש בלי שום פקפוק. פישבין נפטר מחובות־משמרתו, אשר הוטלו מאז על הממלא־מקומו. אולם זה האחרון לא הסתפק באלה, לא הסתפק גם בנאומים, שהיה נואם לעתים קרובות; הוא נטל על עצמו חובות חדשות, אשר לא שער איש ב z. מעולם, כי נכנסות הן בגדר פעולתו של הרב־מטעם־הממשלה… כן הוא, גם התערבותו של הרב בעניני הצבור וטפולו בחברות־הצדקה, גם אלה לבדם היו חדושים נפלאים; אולם נפלאים עוד הרבה יורת היו אותם החדושים עצמם, אשר החל להנהיג.
ב z היו קימות מאז מעולם חברות־צדקה שונות: “לחם־אביונים”, “גמילות־חסדים”, “מלביש־ערומים” ועוד כאלה. בראש כל אחת מהן עמד גבאי, הוא גם הגזבר, אחד מטובי העיר, מבעלי־הבתים החשובים; לרבן היתה שבת קבועה בשנה, שחבריהן נקראו בה לתורה ונפקדו ב“מי שברך”, “בעבור שנדב” כל אחד כמה וכמה; לקצתן היה גם יום־משתה אחת ולכלן – זכות אחת: להציב “קערה” בבית־הכנסת ובבתי מדרשים ב“ימים הנוראים” וכמו כן – בכל בית, ששם משתה חתונה או “ברית”…
כן היו החברות האלה קימות, מבלי הצטרך לכל רשיון מטעם הרשות, מבלי הצטרך לכל ספרי־חשבון ורשימות־חברים מדפסים. פתאם נעשתה חדשה: בהשתדלות הרב החדש נוסדה חברת־צדקה, שונה בכל פרטיה מבנות־מינה המצויות. לחברה זו, השונה מהאחרות גם בשמה הרוסי הארך: "חברת־התמיכה לעניים העברים של העיר z ", היה ספר־תקנות מאושר מטעם הרשות, חותמות שאותיות רוסיות חקוקות עליהן ומיני גבאות והתמנות בלתי־רגילים, יושב ראש מצלצל בפעמון, גזבר מקבל ונותן כסף דוקא על פי איזו פתקאות, מזכיר כותב פרוטוקולים, חברי־ועד וחברי־בקרת… באחת, הכל היה שונה באותה החברה. שונים היו גם העומדים בראשה, בעלי־הבתים הזקנים והחשובים נדחו מפני אנשים חדשים, מקציהם דוקטורים ורוקחים, ויתרם סתם נאורים מצעירי־העשירים.
והעסקנים החדשים האלה לא מצאו, כמובן, חן בעיני הגבאים של החברות הקדומות. יותר מכל התרעם עליהם רבי דניאל, המוכנה “בהרב”, אשר היה זה כשלשים שנה גבאי החברה “גמילות־חסדים” וכעשרים שנה – גבאי החברה האחרת “מלביש־ערומים”… עין העסקנים החדשים צרה, כנראה, בגאותו של רבי דניאל בהרב, על כן החלו להתנכל ולחפש עלילות לו. הם באו בטענה מפני מה אין החברה “גמילות־חסדים” מפרסמת מעולם חשבון כספיה? הם התאמצו להוכיח, כי החברה “מלביש ערומים” איננה ממלאה כראוי את חובתה, להלביש ולהנעיל את ילדי “תלמוד־התורה” – וככה נבלו בלי חשך את שם רבי דניאל, ככה הציקוהו בחשדיהם המעליבים, עד שקצה נפשו מפניהם ובלב רגז סלק את ידיו משתי החברות, אשר עברו מאז לרשות “חברת התמיכה” הכללית.
על זאת חרה לרבי דניאל עד מות. העסקנים החדשים בחוצפתם היתרה נועזו עוד להחליט, שהזקן המכבד הזה מיצר ודואג על הפסד ממון, אשר גרמו לו, כי, לפי דעתם, היה רבי דניאל משתמש בכסף־הצדקה להנאתו, היינו שהיה מלוהו ברבית שבועית, ועושה בו עסקים אחרים; אולם לעלילה זו לא היה באמת כל יסוד, כי פרנסת רבי דניאל נמצאה לו בשפע במקום אחר. לו היה בית־אבנים גדול במרכז העיר, ובאותו הבית היתה לו גם אכסניה מרוחה, אשר הכניסה לו, ברוך השם, לא מעט…
כן הוא, לא הפסד ממון יכל היה לדאג; הוא לא יכל לותר רק על הפגיעה בכבודו, לא יכל לשכח את עלבונו, שהטילו חשד בנאמנותו, ומלבד זאת לא יכל נשוא את השממון של בטלה, אשר היה תוקפהו פעם בפעם מאז שלוקחה ממנו גבאותו הכפולה.
מטעם זה התקרב בחפץ־לב אל חיים אריה החזן הזקן ואל יחיאל מיכל פישבין, מי שהיה רב־מטעם־הממשלה. שני אלה היו באים יום יום אל בית רבי דניאל, אל משתה התֵּה שאחר הצהרים, ושמה היה בא לעתים מזומנות גם זלצמן, או – כמו שהיה קורא על פי רב בעיר – פַיבֶל המורה.
הוא היה מהחניכים הראשונים של בית־המדרש לרבנים הוילנאי, ועל פי מסבות שונות נתגלגל ובא לעיר z, ל“הפיץ השכלה” בה. היו ימים – זה כחמש ועשרים שנה – ובני z חשבוהו לאפקורס גדול, אך באותה שעה – גם לידען נפלא ומורה מצוין; אליו התיחסו אז בשנאה מסתרה ויראת־כבוד גלויה; מי שהצטרך לו היה משלם שכר הגון. אולם ברבות הימים נשתנו הדברים מאד. מי יודע, אולי היתה זאת, מפני שהשתנו בני העיר והשקפותיהם בנידן זה, או אולי – מפני שזלצמן עצמו השתנה במדה ידועה; אך יהיה איך שיהיה והימים הראשונים היו טובים לו מאלה, שבאו אחרי כן… לא הועילה לו גם זאת, שהרבה מנאורי העיר ועשיריה הצעירים היו לפנים תלמידיו, שהמורים החדשים עצמם שמעו בילדותם לקח מפיו; עבודה נמצאה לו במדה מועטה והשכר היה גרוע מאד.
ומשנה לשנה נצערה גם העבודה, נגרע גם השכר. לו היה צפוי בהכרח מחסור נורא, לולא תמכו בידו בניו הגדולים, אשר התישבו עוד מאז באמריקה ומשם שלחו לו פעם בפעם סכומי־כסף מסוימים. אולם התמיכה הזאת חשכה אותו רק מרעב, אבל לא מעני ודחקות; ואלה יחד עם הבטלה מאנס ועקיצות הקנאה יצרו בנפשו מין התמרמרות נמרצה אל “סדרי־החיים החדשים”… הנאורים, אשר חשב את עצמו לפנים על דגלם, נשנאו בעיניו, כי לא יכל לסלח להם את יחסם המעליב אליו, ותחת זאת החל להתקרב יותר אל בני הדור הישן, אשר היו נוחים לו בעת האחרונה מהחדשים.
ככה נספח גם הוא על החבורה, שהיתה נאספה בבית רבי דניאל בהרב. שם היו יושבים ארבעת הזקנים האלה אל השלחן העגול בחדר־האכל, שמערכתו כלה היתה מיוחדה, מסגלת את הנפש למין הרחבה ונעם, והאור בו לא היה מעולם בהיר ומלאה את העין ביותר.
ובשעה שהמיחם הכרסני היה משמיע את לחישתו הדקה, באותה שעה היו ארבעת אלה יושבים וגומעים מכוסותיהם במתינות, גומעים ומשוחחים בינתים על כל הנשמע בארץ, על כל הנעשה בעיר…
בארץ אין כל דבר טוב נשמע, בעיר הכל נעשה שלא כהוגן; הכל מתקלקל, הולך ונפסד באופן מבהיל.
הנשמעה כזאת, הנהיו כאלה בימים הראשונים הטובים?!
וכל זה באשמת עזי־הפנים שבדור החדש, באשמת הצעירים החצופים, שנטלו גדולה לעצמם ויבזו את הזקנה הראויה לכבוד והִדוּר…
מה רחוק היום ההוא, כמה שנים כבר עברו מאז; אך איטקה עודנה זוכרת אותו היטב, זוכרת את כל פרטיו, כאלו רק אתמול או שלשום היה הדבר. לה לא מלאו עוד אז שש-עשרה שנה; רק כעשרה חדשים לפני כן עזבה את בית-הספר לנערות של כהנוב; עוד רק לחג האחרון נתפרה לה השמלה הראשונה, שהיתה ארכה במלוא המדה, ואביה לא חדל עוד מכנותה בשם “ילדתי”, אף על פי שאמה כבר התחילה מחלפת את הכנוי הזה בכנוי “בתי”… כן הוא, גם היא עצמה, בכל תשוקתה אז להיות נחשבה כעלמה גמורה, עוד היתה מפקפקת ואינה בטוחה בדבר.
ומה קפץ אז לבה בקרבה!… מה מוזרים היו לה הרגשות החדשים, אשר תקפו אותה פתאם ויסערו את כל נפשה באופן בלתי-רגיל מאד!…
שעת-הבקר היתה אז ואמה לא שבה עוד מהשוק, כאשר נפתחה הדלת ושינה-ברינדל באה הביתה, נושאת תחת אציל ידה חבילה מארכה חבושה. בבקור הזה לא היה לה כל חדוש. היא הכירה את האורחה הזו מכבר, ידעה את משלח-ידה, כי סובבת היא בעיר ומוכרת מיני ארג שונים בהקפה לפרעון קמעה קמעה; גם אמה היתה קונה תמיד באופן כזה לצרכי מלבושם של בני ביתה –
והיא לא שערה גם בפעם ההוא כל דבר מיוחד, עד ששבה אמה מהשוק ושינה-ברינדל גָללה בידיה הרגילות את חתיכת הבד-ההולנדי הדק, אשר הביאה…
את הבד הדק הזה הזמינה האם עוד לפני שבועות אחדים; הוא נועד לאיטקה, לחצי תריסר כתנות, אך לא לכתנות פשוטות, שתהי לובשת אותן יום יום. להן היתה תכלית אחרת לגמרי!…
והיא עצמה לא ידעה מה נעשה אתה באותה שעה, פניה האדימו לרגעים, מין מבוכת-בושה הצרה לה מאד; אך יחד עם זאת הרגישה, כי חדוה רבה ממלאה את כל נפשה והלב הנסער מאד מקפץ בקרבה, מקפץ ומפרכס באופן מיוחד, מוזר מאד ובלתי-רגיל כלל…
האמנם?!…
… והיא איננה עוד ילדה?… היא… היא עצמה היתה מעתה לעלמה גמורה?!…
ובשעה שידי שינה ברינדל הרגילות גללו את הבד באומנות מיוחדת, באותה שעה לא פסקה לשון התגרנית המנוסה מדבר.
– האמיני לי, מלכיניו חיתי! – דברה אל אם איטקה – הלואי שיעזרך ה' לתת לאיטקלה שלך חמשת אלפים רובל נדה, אך גם אז לא יהיה לך לֵבוש כלל בערך-לבנים כזה!…
– בד כזה ממש, בחיי נשבעתי לך, לקחה הגבירה זילבֶרדיק, אף על פי שהיא מונה לבתה עשרת אלפים במזומנים… אמת היא, כי לה עלתה האמה בעשר קופיקות יותר, אך אתך, מלכיניו חיתי, הלא חשבון אחר הוא…
– מה יש פה לפקפק, חי נפשי, אם אבין!… הלא אינני דורשת מידך כסף תכף… הלואי שיעזרך ה', אך עוד לא מאה אחת תצטרכי להוציא – ומה יש לדקדק בקטנות כאלה?!..
את כל הדברים האלה שמעה מפורש, במשמעותם הברורה אי אפשר היה להטיל כל ספק; אך היא היתה כחולמת ופעם בפעם נדמה לה, כי לא בהקיץ נהיה כל זה…
… כל זה נהיה אמנם בפעל, אך כמה שנים כבר עברו מאז ומה רחוקים הימים ההם!
בימים ההם היה רעיון אחד מעסק את מוחה יותר מכל. לה היתה נצרכה דוגמא הגונה למעשה הרקמה בכתנית – ואל מי תפנה?… אחת אחרי אחת עברו במחשבתה חברותיה ורעותיה השונות, אך כלן היו עוד צעירות מאד, אף אחת לא החלה עוד להכין ערך-לבנים מהמין הזה והעובדה הזאת, שלכאורה היתה איטקה צריכה להצטער עליה, עשתה לה בפעל, להפך, נחת רוח במדה ידועה…
כן הוא, לא בלי פניה חזרה אז על כל חברותיה ורעותיה, אף על פי שידעה מראש, כי אין אחת בהן יכלה למלא את שאלתה, אך לה היתה בזאת תואנה טובה, להתפאר במה שנהיה אתה… להרעים את מי שיהיה לא התכונה כלל; אך בכל זאת היתה שמחה בסתר-נפשה ומתענגת לראות, כי רעותה האחת או השנית שומעת את דבריה בקנאה מסתרה למחצה…
בינתים הושגה הדוגמא המבוקשת, ההתעוררות הראשונה חלפה ובדבר לא היה עוד כל חדוש מרעיש; אולם איטקה הרגישה הרחבת-דעת מיוחדת בעבודה הזאת, אף על פי שהעבודה היתה ממושכה ומיגעת מאד… לא בחפזון של קצר-רוח, אך בסבלנות מצוינה, באינרגיה שאינה פוחתת עבדה יום יום את עבודתה זו, הדורשת מתינות רבה וזהירות מיוחדת…
… ערבי-חרף ארכים התחלפו בימי קיץ גדולים, תקופות אביב ובציר חלפו כסדרן – והיא היתה עסוקה ברקימתה ואריגתה, שההרגל עשה אותן לה לצרכים טבעיים. אחרי שנשלם חצי-תריסר הכתנות הראשון, באו בזה אחר זה: חצי תריסר אלונטיות, חליפות אחדות של תכריכי-כרים, מפות-שלחן שונות, מטפחות-אף, כתנות חדשות למלא התריסר, ועוד המון חפצים קטנים ומעשי רקמה שונים –
בשנת העשרים לחייה כבר היה ערך-לבניה מוכן בכל, ערוך בסדר נכון בתוך תבת-עץ הגדולה המצופה פחי ברזל; אולם במשך ארבע השנים ההן נודע לה הרבה, הרבה מאד, שלא ידעה מקודם, ובשעות הרבות והארכות, שהיו אצבעותיה עוסקות במחט, הספיקה לחשב ולחזר ולחשב על כל מה שנודע לה. מעט מעט הובררו לה באופן כזה כמה דברים, שלא הבינה אותם לפני כן כלל, או הבינה רק למחצה. לה הוברר כבר, מפני מה הקדימה אמה לדאג לערך-לבניה, בשעה שאמותיהן של רב רעותיה לא חששו עוד לזאת – ורעותיה אלה דוקא הקדימו להנשא מהאחרות… כן הוא, היא נוכחה כבר, כי החיים שונים בפעל לגמרי מאותם, שציר לה דמיונה בילדותה – והידיעה הזאת לא היתה מנחמת ומשמחת-לב כלל!…
… כמה “ראיונות” כבר נהיו, כמה מחשבות ורגשות שונים עורר כל ראיון וראיון בשעתו – והכל, הכל עבר, עבר ובטל, כאלו לא היה מעולם!
הראיון הראשון נקלט בזכרונה יותר מהאחרים, כי גם בשעתו עשה עליה רשם יותר עז, סער את נפשה במדה מרבה מהבאים אחריו… עוד במשך ימים אחדים לפני כן היתה מרגשת חליפות חם וקר בגופה, היתה מרגשת, כי לבה רועד וקופא, קופא וחוזר ורועד בכל פעם, שהיה זלמן יונה סר אל ביתם ודן עם הוריה זמן רב בלחש; אחרי שהיה השדכן הולך לו, היתה אמה מוסרת לה את כל הנוגע למהלך ה“ענין” – ובאותה פעם, שהוגד לה, כי בערב למחרת היום ההוא נועד ראיון, היתה זקוקה להתאמצות יתרה, לממשל ברוח כביר, שלא תכיר אמה בפניה את התרעשותה הרבה…
כן הוא, הרעיון על דבר הראיון הקרוב כל כך נקבע כמסמר במחה וינקר שם בלי הפסק. הוא לא הניח לה לישן בלילה, לא הניח לה לשבת על מקום אחד ביום למחרתו – והערב המקֻוֶה בא סוף סוף… אחרי הראיון הראשון היה שני ושלישי במשך שבוע אחד… לה לעצמה לא היה ברור בהחלט, הכשר הוא בעיניה אם אין, אך כשנודע לה מפי אמה, שהוא מצדו נוטה להחליט את הדבר, אז נדמה גם לה, כי דעתה נוטה מאד לזאת, והעלבון המר, שהרגישה במאון ההוא מצדו, היה כפול, למה ישר הוא בעיניה, אם בעיניו ישר רק אותו סכום-הנדה, שהבטיח השדכן על שקר?!…
בפעם הראשונה עוד הרגישה עלבון מר במאון מטעם כזה. אחר נעשה לה הדבר טבעי ורגיל; נסיונות מרים אחדים הורוה, לבלי שמח הרבה מראש ולבלי הצטער ביותר אחרי כן…
היא ידעה כבר, כי לא רק אותה לבדה תקרינה כאלה; ממנה לא נכחד עוד כי רבות אחרות נתנסו באלה פעמים הרבה, עד שנמצא להן בן-זוגן האמתי – וגם לה יזדמן כזה סוף סוף…
אולם הראיונות, שהיו נפרצים בעת הראשונה, נעשו יקרים יותר ויותר. נראה היה, כאלו נלאו גם השדכנים להציע, נלאו גם ההורים לשמע את ההצעות, שאין בהן כל תועלת…
… עד לאין קץ הלכה ונמשכה שלשלת ארכה של ימים משעמומים, ימי-חול כהים, בלי כל ענין מעורר, בלי שום שנוי מבדר… מעשה-רקמה חדש, עבודת-ארג חדשה לא היו לה כבר, גם המלאכה בבית לא היתה מרבה ביותר – והשעמום של בטלה היה כבר מנשוא…
פעם, באחת השעות הכבדות ההן נזדמן לה לפתח את התבה הגדולה, ששם ערך-לבניה שמור, ומבלי תת לעצמה חשבון על מעשה, החלה להוציא זה אחרי זה את החפצים האלה… הם היו ידועים לה היטב, ספורות היו אתה כל לולאה ולולאה במקלעות-הרקמה השונות, כל תפר וכל כפל בהם היו שמורים בזכרונה – אולם, מבלי שים לב לכל זאת, היתה עינה נחה זמן רב בלי-הכרה על כל חפץ וחפץ, שעבר לפניה, ומין רגש מוזר תקף אותה יותר ויותר.
… כמה זכרונות שונים היו אחוזים בכל אחד ואחד מהחפצים האלה!… לכל אחד מהם היה פרק-זמן ידוע, שהיא היתה מטפלת בו, והרבה ממה שחשבה והרגישה בפרקים ההם התעורר מחדש לתחיה בדמיונה… היא דמתה עוד הפעם את עצמה בתור ילדה בת שש-עשרה שנה, זכרה את השמחות הקטנות והדאגות הזעירות, אשר סערו את רוחה אז, ומבלי משים נערכו במחשבתה חייה בימים ההם וחייה אחרי כן, אלה לעמת אלה –
ההערכה לא היתה משמחת-לב ביותר, אך הזכרונות הראשונים נסכו על איטקה מין תוגה שלוה ונעימה, עוררו בקרב נפשה מיני געגועים ערבים על העבר הרחוק, והגעגועים האלה השכיחוה את ההוה הקודר ומשומם…
שעות נעימות כאלה לא היו בחייה זה ימים רבים; אולם מה שאירע לה פעם אחת בבלי-דעת, לא חזר ונשנה עוד אחרי כן, כשעשתה זאת בכונה. מראה אותם החפצים עצמם פעל עליה פעולה מדכאת-נפש מאד. הם עוררוה מבלי-משים להתבונן, כמה מחשבונותיה נראו מוטעים, כמה מתקותיה נכזבו כבר!…
וכמו למען הרעימה, נזדמן דוקא בפרק הזמן ההוא, שאחדות ממכרותיה פנו אליה לבקש מידה דוגמאות למעשי רקמה וארג… היו ימים והיא היתה מרגשת נעם-גאון מיוחד במקרים כאלה; אולם הימים ההם כבר חלפו והדבר שֻנה לגמרי. היא לא יכלה להשיב את פני המבקשות, מפני הנמוס היתה מכרחה להראות גם פנים שוחקות להן; אך בנפשה פנימה היתה מתרגזת על זאת וכועסת מאד…
להגדיל התרגזותה וכעשה הועילה לא מעט גם זאת, שהמבקשות היו מארשות מתעתדות לנשואין בקרוב, פניהן הצוהלים ושיחתן העליזה הוסיפו עוד חריפות יתרה לרעל-הקנאה, שהיתה נפשה מלאה ממנו. היא הרגישה ביחס להן משטמה עזה, ועל כן השתדלה להשיא את עצמה, כי בכל מעשיהן ודבריהן צפונות כונת-זדון להקניטה…
… וגם זה עבר! הימים אמנם נראו כזוחלים בעצלתים מאד, אך על עמדם לא עמדו, ועוד הפעם נמשכה שלשלת ארכה של שבעות וחדשים משעמומים, בלי כל ענין חדש!…
ערך-הלבנים נתן לה פעמים אחדות ענין, לענות בו ולטפל במשך ימים אחדים; אולם הענין הזה לא היה מהנעימים ביותר. על החפצים, שהיו מונחים ימים רבים בלי שמוש, נגלו כתמים במקומות שונות, ואיטקה הוזקקה לכבסם… העבודה אמנם לא היתה מרֻבה וכבדה, אך פעולתה על הנפש היתה כבדה ומדכאה מאד. מראה הלבנים ההולכים ונפסדים, הולכים ובלים, מבלי היות צרך בהם – המראה הזה, שלא היה משמח ביותר כשהוא לעצמו, היה מעורר מבלי משים מחשבות רבות, מעציבות מאד…
לבניה הפשוטים, שהיתה משתמשת בהם תדיר, לא היו בשעור מספיק וכבר היו בלים מאד ומטולאים. היא הוזקקה לכבסם חליפות לעתים קרובות ולתקנם פעם בפעם בטלאים חדשים; עולם גם על דעתה, גם על דעת אמה לא עלתה מעולם להשתמש בלבנים המיוחדים ההם, שהיו שמורים שם בתבה הגדולה –
והשנים עברו כסדרן, לה מלאו כבר עשרים ושש שנה…
… באפק חייה הקודרים נגלתה פתאם רצועת-אורה. רוחה התעודד והתקוה, שאפסה כמעט, שבה והתחדשה. היא עצמה לא התבוננה, איך תקפה מעט מעט אותו הרגש החדש, אשר היה נפלא ונעים מאד ובאותה שעה – גם מרעיש ומבהיל באופן בלתי-רגיל… היא הרגישה, כאלו עלומיה חוזרים ומתעוררים בכח חדש, כאלו גם יפיה הנובל שב ופורח מחמו הנעים של הרגש הנפלא, ההולך וממלא את כל בתי נפשה… באותה שעה הכירה אמנם גם את זאת, שהרגש החדש נוטל ממנה את שלות-רוחה, מסער אותה כלה, משעבד לעצמו את רצונה החפשי ובולע את כל חושיה; אולם ההכרה הזאת לא בהלה אותה כלל. החיים הקודמים, שהיו משעמומים, ריקים ומשוללים כל ענין כבר כבדו לה מנשוא!…
ומה מלאים היו החיים בעת האחרונה! הערבים, אשר בלו שניהם יחדו, נתנו לה די חמר למחשבות רבות אחרי כן. היא חשבה, פלסה והתבוננה בכל דבר שיצא מפיו, ובלב חרד מצפיה נעימה התעכבה על כל מלה ומלה, שאפשר היה לכון בה רמז ידוע…
היא לא נתנה גם לעצמה חשבון ברור על זאת; אך באין איש רואה היתה נגשת אל התבה הגדולה, פותחת אותה ושוקעת כלה בהסתכלות בחפצים, הסדורים שם… במצבה הקופא הזה לא היתה חושבת כל מחשבות ברורות; רק דמיונה היה פועל בזריזות כפולה ויוצר מחזה אחרי מחזה מהחיים העתידים לבוא בקרוב –
בעתיד הקרוב הזה האמינה באמונה שלמה; לה היו גם הוכחות רבות, שחזקו את אמונתה… לפעמים אמנם התעורר איזה חשש בסתר נפשה, כי זכרה מבלי-משים עובדות ידועות, שהיו לפני שנים רבות, וברגעים כאלה היתה נכספה, שיוסר במהרה גם הספק המועט הזה; אולם אחרי כן היתה מתרעמת על עצמה, שהיתה מסוגלה לחשש ולחשד אף רגע איש כמוהו בפניות שפלות…
… וגם זה כבר עבר!… מרירות העלבון החדש, כאב הלב הנפצע ויסורי-הנפש של התקוה והאמונה הנכזבות – כל אלה התחלפו באַפטיה של יאוש, בהרגשת ריקניות מיוחדה, ריקניות מחלטה בתוך הנפש פנימה ובכל מסביב – – – – – – – – – – – –
… עד לאין קץ הולכת ונמשכת שלשלת ארכה של ימים משעממים, שבעות וחדשים משוללי כל ענין. שנת השלשים לחיי איטקה מגיעה, וערך-לבניה עודנו מונח בלי שמוש בתבה הגדולה, הולך ובלה בלי צרך, הולך ונפסד בלי כל תועלת –
עד מתי עוד?!…
יש ימים שזושה הסרסור טרוד מאד. הוא רץ בחפזון, בוחר בדרך היותר קצרה, שמח מאד כשאינו פוגש כל מכָּר ומודע בדרכו, וכשנפגש מי – הוא ממהר להפָּטר בהרכנת-ראש גרידא; בכלל – נזהר הוא מכל שְהִיָה יתרה, מסתלק גם מהבט לצדדים ואינו מפנה לבו כלל למה שעיניו רואות בלי רצונו…
ימים כאלה הם אותם הפרקים, שהולך ונגמר בהם איזה עסק, שנגמר בפעל, או שקרוב להגמר ומתקלקל ברגע האחרון; אולם, אם כה ואם כה, ימים כמו אלה אינם יכולים להיות רבים ושכיחים ביותר. את זאת מכיר היטב גם זושה עצמו הסרסור עצמו, היודע מפי הנסיון של ימים רבים ומבין גם על פי השכל הפשוט, שסדר-מעשים אחר אי אפשר. “לו היה הסרסור גומר עסק אחד בכל יום, או גם בכל שבוע, הלא היתה הסרסרות מעשרת את בעליה!”… ומי עוד כמוהו יודע, מה דלה פרנסה זו? טבע הדברים מחַיֵב אפוא, שאחרי כל מקרה-אֹשר, אחרי שהובא עסק אחד לידי גמר, צריכים לעבר שבעות וחדשים ללא-שכר.
ובינתים, כמובן, מחויבים להיות פרקי-זמן ארכים, שאי אפשר להגביל את טיבם בדיוק. הסרסור באותה שעה עסוק ואינו עסוק, פנוי ואינו פנוי; מצד אחד, כמדומה, אין לו גם שום צרך לצאת מביתו, לראות פני איש, ומצד אחר – דוקא בשעות כאלה צריך הוא להתהלך ככל האפשר יותר ברחובות, צריך להפגש, להרָאות ולהשתעות עם אנשים שונים במדה מרֻבה…
בימים כאלה בא כאלו מאליו סדר –מעשים קבוע, והכל נעשה באֹפן רגיל, בלי שנויים מיוחדים וחשובים ביותר, בעת שתית התה של שחרית זושה מהפך בקונטרס-של-כיס לא גדול, מעלעל אותו, מחפש בו ומעַיֵן ברשימות שונות, שנעשו בימים הקודמים, או רושם איזה דבר חדש, שעלה על זכרונו – והמלאכה הזאת, הנעשית במתינות, בהפסקות ידועות, מספיקה על פי רב עד כדי שהוא שותה את כוס-התה השלישית והאחרונה. אז הוא הולך לו לבית-המדרש, ואף על פי שעיקר הלוכו שמה הוא, כמו שמובן מאליו – להתפלל שחרית בצבור; אך אגב אורחא מביא הוא בחשבון גם את זאת, שבהליכתו, בחזירתו, או בבית-המדרש עצמו מזדמנים לו אנשים, שבפגישה, ראיון ושיחה יתרה עמם איננו מפסיד בכל אֹפן…
כל אלה נוטלות ממנו שעות אחדות, אך לזאת איננו חושש כלל; רק כשהוא שב לביתו ואיננו מוצא סעודת-שחרית קלה מוכנה לפניו, אז הוא מתרעם על זוגתו, הגורמת לו להתעכב בבית יותר מכפי הראוי… בסעודתו זו איננו שוהה הרבה, ותיכף אחרי הסעודה הוא יוצא לפעלו.
פעלו זה הוא “לצאת הרחובה”. את זאת הוא חושב לעצמו לחובה, ואנה ילך – אחת היא לו. יש גם שבמבוא החצר הוא נעצר עד ארגיעה ונמלך עוד בלבו: היימין אם ישמאיל? – אולם השאלה הזאת איננה חשובה לו ביותר, והיא נפתרת כאלו מעצמה: לְאָן שהוא נוטה במקרה, שמה הוא הולך…
והליכתו היא בלי כל חפזון. הוא מסתכל בכל מה שמזדמן לפניו בדרך, לפעמים גם עומד הוא תחתיו רגע או שנים, אם הָפנה לבו לאיזה דבר ביותר… בכלל נוטה הוא לחשוב בשעות כאלה על כל מראה עיניו, נוטה לחשב מחשבות שונות, מבלי הבדל כלל: הנוגעות הן לו, אם אין.
הנה הוא עובר על יד בניה חדשה, ומין תשוקה בלתי-מבֹאָרה מושכת אותו אל חיץ-הקרשים, היוצא וממלא צד הרחוב. הוא נגש ומציץ מבעד לסדקים הרחבים, מתבונן היטב ומשער במחשבתו שטח המקום ומדות הבנין וגבהו. אם אותו הבנין נוטל די מקום לפי ערך החלקה ובנוי בגבה ארבע, או שלש מכפלות – לפחות, אז זושה מרגיש את עצמו מסֻפק כל צרכו, שבע-רצון מאד; אולם אם אחת משתי אלה נמצאת חסרה, הוא מתרעם בלבו ומיצר שאין לו היכלת לתקן את המעֻוָת…
בנידן זה איננו מרעימהו כל כך ההפסד, המגיע לבעל הבנין, אך בו נפגע רגע אחר, רגש עמֹק יותר. הוא עצמו איננו יודע מדוע, אך שכלולה ויפויה של עיר-מגוריו קרובים מאד ללבו, והוא נהנה מין הנאה מיוחדת בכל עת, שהוא רואה בית גדול וחדש נבנה במקום אהל קטן ודל, – בכל עת שהוא רואה חלקה פנויה מתמלאה וטור הבתים הולך ומתלכד, הולך ומשתַּוֶה…
יותר מכל משמחים אותו וחביבים עליו הרחובות החדשים, שעוד לפני שנים מעטות לא היה כל זכר להם. כשהוא מגיע לאחד הרחובות האלה, איננו יכל להתאפק מהעלות על דעתו, איך היה מראֶהָ של אותה הככר עצמה לפני כן. הנה שם מימין היתה גבעה תלולה, אשר צלעה האחת היתה חפורה כלה בורות וכוּכים, כי ממנה לקחו חול וחֵמר; משם והלאה השתרעו גנות-ירק ורק משמאל היו מפוזרים בתי-עץ מעטים, קטנים ושפלים… ומה שֻנה הכל במשך הזמן הקצר הזה! עתה עובר פה רחוב ישר ומרוצף בינות לשני טורי בתי-אבן נשאים ונהדרים, אשר לא רבים כמוהם גם ברחובות הישנים…
ועל לב זושה עולה עוד הפעם אותה השאלה הישנה, אשר חשב עליה זה כמה פעמים ותשובה נכונה לא מצא. הנה הבתים הולכים ורבים בעיר, שנה שנה נוספים מעונות חדשים למאות, ומחיר הדירות עולה בכל זאת משנה לשנה!… אמנם כן, בתי- אב רבים באים מערי-המצער הקרובות ומשתקעים בכרך; גם בקרב בני-הכרך עצמם נוספים בתי-אב חדשים הרבה, אלה הבנים הנפרדים מעל הוריהם על פי נשואיהם; אולם, לעֻמת זאת כמה מתים במשך השנה וכמה יוצאים לאמריקה, או לשאר הארצות הרחוקות!…
הפליאה נשארה פליאה בעיניו, וזו האחת מעוררת מבלי-משים את לבו להתבונן אל פליאות רבות אחרות במורד החיים, לפניו כמו מכונה נפלאה ומָרכבה מאד. הוא מסתכל בה, רואה את חלקיה השונים ומבין, כי הכל בה מכונן בשטה אחת, אחוז ותלוי זה בזה – אולם מהותה של שטה זו אין מֹחו תופס כלל, הוא אנוס להודות, שהשגתו קצרה מבלי הבין דברים עמוקים כאלה, ואף על פי כן איננו יכול להתגבר על תשוקתו לחקר; מוחו מתלבט בלי רצונו ודעתו על השאלות החמורות האלה, הנשגבות מכח שכלו…
מיגיעת-מח שוא כזו ממלט אותו על פי רב איזה מקרה: אם שלפניו מזדמן דבר-מה, הפועל עליו באֹפן נמרץ ומסיח את דעתו לענין אחר, או שפוגשהו אחד ממכיריו; ביחוד – אחד הסרסורים ממיודעיו. הנטיה להתפלספות, לחקירה בענינים נאצלים – נטיה זו הוָה בנפשו רק כשהוא נמצא בבדידות; בשעה שהוא מדבר עם איזה איש, מחו עסוק בענינים אחרים לגמרי. הוא חושב ביחוד על דבר עסקי פרנסתו ומכוֵן דעתו להוציא איזו תועלת מהפגישה הארעית, מהשיחה הנראית כבטֵלה.
יש שזושה והאיש הנפגש עמו עומדים ומשתעים יחדו רק רגעים מעטים, אך יש שהם מתחברים ומתהלכים בצַוְתא זמן ארך יותר. על פי רב תהיה כזאת, אם האחר גם הוא סרסור. את הסרסורים כלם הוא יודע פנים, רבים בהם גם מכיריו, רבים שהיה, או כמעט שהיה לו עסק עמהם, – בהם יש אחדים, הנחשבים למיודעיו הטובים, לידידיו.
הנה הוא נפגש, מתהלך ומשוחח עם אחד מאלה – ליטוין. חברותא זאת לכאורה זרה קצת: גם בזו בלבד, שהאחד נקרא בשמו העברי, זושה, והשני – בכנוי-משפחתו, ליטוין – גם זו בלבד, כמדומה, דיה להוכיח, שאינם שוים ביותר; אולם בפעל יש עוד פרטים רבים אחרים, המבדילים אותם זה מזה. האחר בעל זקן מגודל ושפם מסֻפר, חובש כובע בימות החול ולובש חצי-ארֻכים – והשני בעל זקן מסֻפר ושפם מגודל, לובש קצרים, חובש מגבעת ומרכיב לעתים על חטמו פֶנסנֶה… בכלל, האחד יהודי כשר בכל ארח-חייו, מנהג-ביתו, הרגליו והשקפותיו, והשני נוטה יותר למנהגי חרות, לדרכי האריסטוקרטים; – אולם דבר זה איננו מונע אותם מהיות ידידים טובים, וכשהשעה צריכה לכך הם משתתפים יחדו באיזה עסק, גם יש שהם גומלים חסד זה לזה, אם האחד דחוק בכסף והשני יכל להלות משלו, או – לפחות – ללות מאחר בערבותו…
ומה שאין שניהם שוים בכל הפרטים – דבר זה עצמו מועיל במדה ידועה לעשותם מקֹרבים זה לזה יותר. אי-השווי גורם לכל אחד, שירגיש נחיצות בחברו, שיבקש למנות חסרונו של עצמו ביתרונו של רעהו. הנה ליטוין, למשל, תופס בקלות מיוחדה מהותו של איזה עסק חדש, ממציא תוך כדי דבור אָפנים חדשים לפשר בין הצדדים, יודע לפעל בדבריו על הצד המתעקש ומבין להלהיב באמנות מצוינה את בעל-העסק, המפקפק ומבקש מועד להמָלך עוד בלבו… בכל הפרטים האלה אין זושה יכל כלל להתחרות עם חברו, אך לעמת זאת יש בו כמה מעלות טובות אחרות. הוא מצטין במין מתינות של חשיבות, הנותנת לכל דבריו ערך מיוחד, גם יש בו סגולה נפלאה, העושה אותו מקֹרב מאד ורצוי לרב הסוחרים העשירים מכת החרדים: הם נותנים לו מהלכים בבתיהם, מתיחסים אליו באמונה יתרה, מאשר אל שאר הסרסורים, ובעין טובה מזמנים לו לפעמים איזו משכרת אצלם…
בנקודה הזאת מסתמן גם כן חלוק רב בנטיותיהם הטבעיות של זושה וליטוין. במדה שהאחרון מחבב יותר את העשירים מהנאורים ומהפך בזכותם – באותה מדה מגנה הראשון את אלה ומשפיל את ערכם. על זושה חביבים רק העשירים מהדור הישן! אך לא בשביל טובת-ההנאה המגעת לו מהם בלבד: כאלה יש רבים, שמעולם לא נהנה מהם אף בחצי פרוטה, ובכל זאת הוא מרגיש גם להם חבה יתרה, מרגיש גם אותם קרובים ללבו יותר. הוא נהנה הנאה מיוחדת, כשבא לידו לדבר, או לשמע מדברים בשבחם של אלה, ביחוד – אם מתוך שבחיהם של חביביו בא לידי גנותם של העשירים מהמין האחר…
אולם, לגדל צערו איננו יכל בשום אופן להכחיש את העובדה המעציבה הזו, שמין העשירים, החביב עליו כל כך, הולך ונצער משנה לשנה. הזקנים נאספים, והצעירים… זושה מניע רק ידו. גם בניהם של אותם הזקנים עצמם אינם נוחלים עוד את מדותיהם הטובות של האבות; לא זו העת, לא אלה הימים…
ועד שתזדמן לו פגישה חדשה שוקע הוא עוד הפעם במחשבות-חקירות. בעצם הדבר איננו קנאי כלל: הוא הרגל כבר להביט בקרת-רוח אל כמה דברים, הנעשים לא לרוחו גם בקרב ביתו, – הסכין ויַשלֵם למראית-עין גם עם הרעיון, שבניו לא יהיו כלל כמותו; אולם במעמקי נפשו פנימה מרגיש הוא צער עצום בכל פעם, שהאמת המרה הזו נגלה לפניו מחדש. ברגעים כאלה כמעט שחוטא הוא חטאה גדולה: במחשבתו יש מעין תלונה על מנהיג-העולם, למה מסתבבים הדברים דוקא כך? – אך הוא עצמו מרגיש מהרה במחשבתו הפלילית ומסתלק תיכף ממנה.
– מה יכל בשר-ודם חוטא להבין בענינים נשגבים כאלה? – משיב הוא אל לבו. – אם ככה נעשים הדברים, אות הוא, כי כן צריך להיות וכן טוב יותר, רק שאנו בשכלנו הקצר איננו מבינים, על מה זה ולמה!…
הרעיון הזה מרגיע את זושה בהחלט. אחרי שהטיל את אחריותם של כל המעשים על חכמת ההשגחה העליונה – אין לו עוד, כמו שמובן מאליו, כל סבה לדאג ולהתעצב על זאת. ינהג לו העולם כמנהגו, והוא יעסק בשלו: יתהלך ברחוב! יפָגש עם אנשים שונים, ידבר, ישתעה, עד שתגיע שעת סעודת-הצהרים.
וכשהוא שב לביתו ומֵסב אל השלחן יחד עם בניו, אינן עולות על לבו כלל אותן המחשבות המרות, אשר חשב לפני כן בהיותו ברחוב; להפך, מראה פניהם של הבנים האלה נוסך עליו שלות-נפש מיוחדה, מרחיב את דעתו מאד. בבת-צחוק של שבע-רצון הוא שומע את פטפוטם העלז, מתערב לפעמים בדבריהם, ובשעת שינת-הצהרים הסמוכה לסעודה, עד שהוא שוכב על הספה הרכה ומתחיל מנמנם, מחשבותיו סובבות ביחוד על בניו, על כלם ביחד, או על אחד מהם בפרט.
שבע-רצון בהחלט הוא רק מבנו הבכור, בישקה, כי את מצבו של זה כונן הוא עצמו לפי חפצו ורוח-בינתו; והמצב הזה נראה בפעל טוב ומתוקן מאד. אחרי שנות שמוש אחדות בתור עוזר לרואה-חשבון, בישקה ממלא עתה פקודת רואה-חשבון ראשי, מקבל שכר הגון, חושך משכרו סכום מסוים בכל חדש, ובהיותו חפשי מעבודת-הצבא, ובהיות לו גם מאות רובל אחדות – יזדמן לו בלי כל ספק שדוך טוב בקרוב…
לא כן הדבר בנוגע לבנו השני, בֶּרשטיק, ולבתו – אֵידֶל. באמת לא עשו גם הם, חלילה, כל דבר רע; אך דעת זושה אינה נוחה מהדרך, אשר התיצבו עליה בהסכמתו אמנם, אפס כי לא בבחירתו. הוא הסכים, מפני שלא חפץ להתנגד לרצון הבנים עצמם; אך בלבו לא אִשֵר את עצת ברשטיק, להיות לתלמיד-רוקחים, ועוד פחות מזאת – את מחשבת אידל: ללמד רפואת-השִנַים…
וגם אחרי שכבר נעשה מעשה, עוד לב זושה נוקפו תמיד, ויש גם שהוא מתרעם על עצמו, מדוע לא כהה באידל, לפחות?… בנוגע לברשטיק מוצא עתה גם זושה עצמו הרבה צדדים טובים באומנות רוקח, ביחוד מלבבות אותו הזכיות היתרות, שתהיינה לבנו עקב זאת בעבודת-הצבא – אך ביחס לבתו אי אפשר למצא כל צד טוב, כל זכות למה שהיא לומדת…
צדדים רעים, להפך, יש הרבה, הרבה מאד. ביחוד דואג הוא להזאת, שעתה יכבד לו ביותר להשיא את בתו: ארבע או חמש מאות רובל נדה לא תספקנה לה עוד – ופרנסת הסרסרות, כמובן, איננה משפעה כל כך, שתהי לו תקוה למצא הון רב…
דאגה זו מדכאת רוחו מאד וטורדת אותו מביתו. בימות החֹרף הקצרים הולך הוא לבית-המדרש, מתפלל שם מנחה וערבות, לומד מעט בין תפלה לתפלה, ואחר הוא נכנס אל בית אחד ממכָּריו העשירים, שהוא חושב לעצמו לחובה לבקרם לעתים מזומנות. בימות הקיץ הארֻכים הוא מהפך את הסדר: ראשונה הוא משלים חובת הבקור ואחרי כן הולך הוא לבית מדרשו. בכל אופן, אם כה ואם כה יהיה הסדר – אך ממנהגו זה אין זושה משַנֶה, וכשהוא הולך לשוב אל ביתו בשעה העשירית בערב, מרגיש הוא אמנם לֵאוּת גופנית; אך יחד עם זאת – גם ספוק-נפש גמור מהחברה הנעימה, שנעשה הכל, כמו שהיה ראוי להעשות.
ובביתו איננו שוהה הרבה ועולה על משכבו לנוח מעמל היום. בענג מיוחד הוא מחליץ עצמותיו, ועד ששפתיו דובבות את הפסוקים האחרונים של קריאת-שמע שעל המטה, עיניו הולכות ונסגרות: שנת-ישרים שלֵוָה תוקפת אותו.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.