א    🔗

הדיבור השגור על אלף שנות ישיבתם של בני־עמנו על אדמת־פולין יונק, ככל הנכון, מן הנטייה שבנו לעיגולו של מיספר ומיספר, אך גם מידת־הדיוק, הנאמנה לגופם של דברים כהווייתם, עשויה לגרוע לכל המופרז כמאתיים שנה, ואין היא גריעה חלוטה, שאפילו נימָשך לקביעתו של שמעון דובנוב, כי העיר קאליש היא עריסת יהודי פולין, הרי ככל המשוער הזכרתה הראשונה בתעודות (1264) קדמה לה מציאותם בה, ולא בכדי נמצאו שהקדימו מציאות קהילתם בה לפני היותה עיר־פולנים, בעודה עיר־גוֹתים (וראה ישראל דוד בית־הלוי: תולדות יהודי קאליש, תל אביב, תשכ"א). ואף שמונה מאות שנה רצועת־זמנים ארוכה היא, וביותר שקהילה נוספה לקהילה, עד היות גולת־פולין מרכז גדוֹל וגָדֵל של עמנו, גדול־אגפיה של אדמת ארבע הארצות, בימת חיים ועשייה ויצירה, היא “פולין העדינה הקדומה / לתורה ולתעודה / למיום סור אפרים מעל יהודה”.

אוכלוסי היהודים האלה, על קורותיהם, היו מצוינים ביחודם בכל תחומי החיים, וביותר בנאמנותם לדתם ולתולדתם, לזכרון עברם ולתקוות עתידם, שנתלכדו להם בחינת ראשית כאחרית, וקיימו מערכת ייחוסים מחושבת ומכוּונת בינם לבין העם השליט ורבדיו, השונים מהם בדתם ובתולדותם, בתרבותם ובאורחותם, והקפידו על קווי־הריחוק וקווי־הקירבה, להיותם כאומה בתוך אומה, ואם לדקדק נאמר: כאומה, שגם אם תרבה ישיבתה במדינה ההיא וסביביה, היא לה ישיבת־עראי, בתוך אומה, שישיבתה קבע. ברור כי גם במישטר־הקפדה זה, שחומרתו בו ובצדו, הרי מציאותה של שכנות, ומה־גם שכנות צפופה למדי, ואפילו אם היא מסויגת הרבה, גורמת שלא ייעדר קב או כמה קבין של השפעה, וביותר בתחומים שאין בהם נפקא־מינה לשמירת הייחוד, מה גם שרשמי־ההשפעה נועדו להם גלגולים, שהיה בהם כדי חיזוקם של צדדי הייחוד, וכבר הראו כזה וכזאת החוקרים שעסקו בפרשה זו, ולכאורה מפורסמות אינם צריכים ראיה, אך באמת המחקר בזה לא הגיע עדיין לידי מיצוי, ועוד ידו נטויה.

ב    🔗

ובדברנו על קב ההשפעה או קביו, הרי בציבור היהודים הכולל הדברים אמורים, ולא ביחידיו הבודדים, שהפליגו לתוך עולמם של השכנים, מהם לטובת אוּמנותם או פרנסתם (רופאים, חוכרים), ומהם גם לטובת ציבורם שלהם (שתדלנים, פרנסיס, תורגמנים בוויכוחי־דת וכדומה), שכן לפני הפרנקיזם, וביותר לפני ההשכלה, לא מצינו קבוצות שלימות וגדולות של יהודים שהיו מעורים בתרבותם ואפילו בלשונם, לשון הספר, של הפולנים. כמובן, לשון־העם, היא לשון הדיבור, שאני – והכוונה היא לא בלבד לפולנית, אלא אף לביֶלורוסית, ואולי בייחוד לאוקראינית, שרישום הגייתה בלשונם של יהודי־פולין, לשון־יידיש, ניכר הוא, כשם שרישום הגייתה של הפולנית המאזוּרית ניכר. ואף זאת, גם בימי ההשכלה סאת־הזיקה של היהודים לספרותה של פולין ולשונה, סאה מחוקה היא, סאת־זיקתם לספרותה של גרמניה וצרפת, ואפילו אנגליה, סאה גדושה היא. כי הנה, למשל, גם מנדל לֶפין גם תלמידו ר' יצחק בר לוינזון היו מצויים אצל לשון פולין וספרותה, אך לא נזקקו לה בכתב, והוא הדין במאוחרים מהם. שעל כן אין תימה כי ספרות ההשכלה, ששאלה מה ששאלה מספרותם של ראשי־עמי־אירופה, ושאילתם על דרך ההעתקה שהיה בה מקירובו של תירגום, איחרה בזה לגבי ספרותם של שכניהם הסלאוויים – בין פולנית ובין רוסית. ש“י עגנון, שהתעניין במוצא של שם משפחתו, טשאטשקעס, הפשוט בקוֹרדוֹן מזה ומזה, התחקה על מי שתירגם ראשון ויחיד מעל עמודי “ביכורי העִתים” שיר מרוסית – הלא הוא ברוך טשאטשקעס, איש לוּצק, והשיר שירו של מיכאל חראסקוב, והתרגום נדפס (1830) עשרים ושלוש שנים לאחר מות מחברו (1807). לרגל הערתו של דב־בר וואכשטיין, כי ברוך טשאטשקעס זה ידוע עוד שיר שלו עצמו, שכתב לכבודו של ריב”ל, והוא קדם לו לתרגום ההוא, אמר ש"י עגנון: צא וראה, איך נתפסו בכפי שתי צפרים בבת אחת, גם ר' יצחק־בר גם ר' ברוך מבני משפחתי המה. אמר והפליג לעניין איחור התרגום מרוסית, והיקשה אם יש גם כאיחור הזה בתרגום מפולנית, ואמרתי: הן, והזכרתי כי בבוא שלמה אטינגר לעבד ביידיש משירי הממשלים הנחשבים, כָלל ליד לֶסינג וגֶלֶרט ופפֶפֶל הגרמנים גם את איגנאצי קראשיצקי הפולני, וכדי לציין את האיחור דיה הערה, כי המתרגם נולד בשנת מותו של הממשל.

ג    🔗

צד של שינוי, אם כי אף הוא אינו מופלג, מסתמל בניסויי־תירגום משירת פולין מתקופת גדולתה, היא תקופת הרומנטיקה, והם מעשי־תרגום הנמשכים והולכים עד עתה. אם לדבר על שלישיית גדוליה, הקרויים להם לפולנים wieszcze, שעניינם ידעונים ומנחשים ולענייננו עתה עיקר הוראתם נביאים, הרי כמידת תרגומם של דברי אדם מיצקֶביץ, שמניינם מרובה, מידת תרגומם של דברי יוליוש סלוֹבאצקי, שמניינם מועט, והצד השווה שהם נמצאים בכתבי־עת ואף במגילות־ספר, מה שאין כן זיגמונט קראשינסקי, שמלבד שיר־חזיון שלו (“אירידיון”) לא ניתן בלשוננו כל מאומה. הפרופורציה הזאת משקפת את גרם־המעלות של השלישיה, שהראשון נחשב כגדול משוררי פולין, והיא גדולה העומדת בעינה, גם בהיות עליה ערר (מיני הרוויזיה, כפי שידענוה גם בימינו – יאן ניפּומוצין מילר, אשר עודו בחיים); ושלאחריו נחשב גם במעלה שלאחריו וסמוך לו, ואף כבן־תחרות לו, שהכרת מלוא מעלתו איחרה לבוא; ואילו האחרון הוא לא בלבד תלוי ברפיון, אלא יש ידיים להוכחה, כי אם קביעת שלישיה צידוקה עמה, הרי השלישי בה, מבחינת הגדולה והמקוריות, הוא ציפּריאן נוֹרוויד, ואם בני עמו איחרו לעמוד על שגב שירתו וייחודה, שכניהם לא כל שכן.

לעניין אדם מיצקֶביץ ותרגומי יציריו ללשוננו אזכיר, כי בהימלא מאה שנים להופעת האפוס “פאן טאדיאוש” הוצאתי לכבודו ולכבוד משוררו מוסף מיוחד של “דבר” (ה' טבת תרצ"ה), וניסיתי ברשימה מיוחדת לפרט כל התירגומים האלה, למן תירגומיו של יהודה קלאצקו, שנדפסו עוד בחיי המשורר (“דודאים”, ליפסיא 1842), עד תרגומיהם של אהרן צייטלין, יוסף ליכטנבום ואשר ברש, ודרך סיכום ראיתי להעיר, שהרשימה אין בה כדי למצות, והיא סובלת תוספאות. ואם בימים ההם כך, בימינו לא כל שכן, שבינתיים נוספו ספרים שלימים – כל “פאן טאדיאוש” בתרגומו של יוסף ליכטנבום; “גראז’ינה” בתרגומו של שלמה סקולסקי ו“קוֹנראד ואלנרוד” אף בשני תרגומים נפרדים, של שלמה סקולסקי ושל שולמית הראבן – ונקווה לחזור לאותו נושא ולהרחיבו מצדי־צדדים.

ולעניין יוליוש סלוֹבאצקי, אם כי מעשי־תרגום מיצירותיו איחרו יותר, יש בהם כדי ייצוגה הראוי של שירתו. וראוי להעיר, כי מלבד סגולת השירה וערכיה, עשויות היו שתי נקודות מיוחדות למשוך את אוהבי שירתו בינינו ולהתעורר לתרגמה ללשוננו. הנקודה האחת – רישומה הגדול של שירת המקרא שנחקקה בו, עד שהעניק לה לשירתו וללשונו מרוחה וממתכונתה; הנקודה האחרת – רישומה של ארצנו, ארץ הקודש, שבא לבקרה, והיא על קודשיה ונופה נתנה ביציריו, בייחוד אלה שכתבם בה ובסביביה, אותותיה אותות. כי זאת לזכור – שירו Hymn (הימנון), הקרוי על שם מילות שורתו הראשונה Smutno mi, Boze (עצוב לי, אלוה), שהיא הימנון לבוא השמש ויגונו, ראה המשורר לרשום בשוליו: “כתבתי עם שקיעת החמה על הים, בואכה אלכסנדריה ב־19 באוקטובר 1836”; הפואימה שלו Ojciec zadżumionych (אבי הניגפים), המתארת אב ששכל כל ילדיו במגיפה, מתארת מעשה שהיה בסביבי אל־עריש, אף כתיבתה בימים ההם; ואילו הפואימה החזיונית Aanhelli, המוקדשת לסטיפן הולינסקי, שעמו ועם אחיו אלכסנדר הולינסקי, ילידי פודוליה, נזדמן המשורר בנסיעתו לארץ־ישראל, נכתבה בתוך מנזר בלבנון.

ד    🔗

ולא ייפלא כי שלוש יצירות אלה זכו לתשומת־דעת מיוחדת של מתרגמינו – כי הנה השיר “עצוב לי, אלוה” ניתן בשני תרגומים, בריווח זמנים ניכר: בידי יוסף ליכטנבום (“התקופה”, כרך ג', תרע"ח), ובידי שמשון מלצר (“על המשמר” י“ח תמוז תשל”ו), ואדון בזה במאמר מיוחד. ולעניין Ojeiec Zadżumionych, הרי תירגמו משה דוד גשווינד, מאחרוני משכילי גליציה, והוא ידוע מהשתתפותו בעתונות העברית, וכינויו מג“ד, ושם התרגום הוא “אבי הניגפים / במדבר אל עריש / שיר מאת החכם סופר מהיר ודובר צחות / Juliusz Słowacki / העתקתיו משפת פולאניה לשפת עבר / אני / משה דוד געשווינד / מליץ מושבע בבית המשפט מגליל רישא / בשנת התרמ”ג ליצירה / [דפוס] ברוך זופניק עט קנאללער אין פרזעמישל / מחיר הספר הקדשתי לדבר טוב”. ואף שיר משלו הקדים לתירגומו, וכן סיומו: “ולכי, לכי לך גם את עוטיה שלמות קדשנו! / את בת עם אחר, מולדת שפה נכריה, / ולקטי לך שבילי חסד על שדמות עמנו – / יקרך גם את כמקרה הנערה המואביה / כי יפגשך השופט, בו עוז [=בו עז] קדמות עמנו, / בעזך וזמרתך, וחנך כבת אזרח עבריה!”

אם הפולנים ידעו על התרגום הזה היא שאלה הנוגעת גם לשאר התרגומים מלשונם; על כל פנים טרח המתרגם להעירם על זאת, בתיתו שער מיוחד בפולנית; ואף שכתובה בו באותיות גדולות שנת הדפוס 1883, הרינו קוראים באסופתו של יוּליאן טוּבים: Cicer cum caule (1958, חלק ב' עמ' 241), כי בשבועון פולני בשנת 1890 (גל' 23) מובאת ידיעה כי Ojciec Zadżumionych יצא לאור בארץ־ישראל בתרגום עברי של פיוֹטר סמוֹלנסקי [=פרץ סולנסקין], והיא כמובן בדייה.

אף נעשה לה לפואימה זו תרגום־מישנה ללשוננו – חוקר הלוח והעיבור המפורסם, יחיאל חיים בורנשטיין, שתירגם במלאות מאה שנה להולדת מיצקביץ את שירו Farys (“ספר השנה”, וארשה, תר"ס), ובפתח דברו סקר את תרגומיו הקודמים, תירגם גם את “אבי הניגפים” לסלוֹבצקי, וכפי שמספר פ. לחובר, היה המתרגם קורא את תרגומו, בעודו כתב־יד, באוזני דוד פרישמן, ולימים נכלל בשם “אב שכול” בקובץ תרגומיו “מזמרת הארץ – קבוצת שירים מתורגמים באמונה מפולנית לעברית ושקולים לפי צורתם במקורם” (וארשה, 1927); ומאוחר יותר תירגומו של טל: “אבי מוכי הדבר” (וילנא, תרפ"ט). וסיפר לי יעקב כהן, כי א.י. שטיבל, שבהשפעת אשתו גוסלבה היה מעורר סופרים לתרגם את שירת סלובצקי – ואכן, בכרכי “התקופה” נדפסו תרגומי שיריו – ביקש לראות אותו, את כהן, מתרגם “אבי הניגפים”, אך הוא העדיף את חזיוני הקלאסיקה הגרמנית, ואמנם הוציא בהוצאת שטיבל תרגום “טורקוואטו טאסו” ו“איפיגניה בטאוריס” לגיתה. אך דומה עלי, כי יעקב כהן הגה גם בתרגום “אבי הניגפים”, ואם אין ראיה לדבר סימן לדבר – בפואימה שלו: אגדות אלהים, מתן תורה, אנו מוצאים שורה שהיא ממש כרישא של “אי הניגפים”; אלא שהיא ארוכה יותר ובלשון לאוו: “עוד לא התחלפה צורת לבנה שלישית על ארץ” (שירים, תרצ“ח, עמ' תק”ט).

וראי להעיר, כי תירגום הפואימה ליידיש “דער פאָטער פון די פאַרפּעסטיקטע” בארצנו נעשה ובה נדפס (מהדורה ראשונה, רמת גן, 1939), ואפשר לא מקרה הוא – מתרגמו, לייב פופיק (אביו של אוריאל אופק) נמנה עם קבוצת משוררי יידיש בני העלייה השלישית, שכבשו את נופה של ארצנו וקסמיו לשירת יידיש.

ה    🔗

היצירה המקיפה ביותר בכמותה והמעולה ביותר באיכותה של סלובצקי, שתורגמה ללשוננו, היא הפואימה “אנהלי”, שגם היא ניתנה בשני תרגומים – התרגום מעשה דניאל לייבל, שנדפס תחילה (בכינויו מ. סתר) במאסף “מנחה” (תרפ"ט), ולימים בדק תרגומו וליטשו זעיר שם זעיר שם והוציאו בשמו המפורש, במגילת ספר (הוצאת תרשיש, ירושלים, 1961); התרגום האחר, המונח עתה לפנינו, מעשה שמשון מלצר – בעודו תלמיד הסמינר העברי־פולני בלבוב טרח על התרגום הזה, והיה שמור עמו בכתובים כל השנים, ועתה משזכה בפרס מיסודו של אלפרד יוז’יקובסקי, שמכלל תפקידיו הוא גם סיוע לתרגום יצירי ספרות הפולנים ללשונות אחרות, שיכלל את תרגומו, והוא מוציאו בעידודו של הפרס הזה. שני הפרקים הראשונים של התרגום הזה, שפורסמו בזמנם ב“בדרך”, בטאונם של תלמידי הסמינר ההוא, היו לעיניו של דניאל לייבל, ובראותו שוני הדרך והנעימה שבין תרגומו שלו ותרגום עמיתו הצעיר, המליץ על פירסומו ברבים, וראוי שהקוראים והמעיינים יתעוררו על דרך ההשוואה.

לעניין תולדתה ואופיה של הפואימה גופה, רבה כן רבה ספרות־החקר עליה וסביבה, ולענייננו עתה נסתפק בתמצית מבואו של יוזף אוּיֵיסקי להוצאת “אנהלי” (מהדורת 1925), לאמור: יצירה זו היא לו למשוררה פרי התגברות על משבר־הנפש־והאופי החמור, שהיה שרוי בו מלאחר מרד הפולנים בשנת 1831 וכשלונו. הוא עצמו היה בימי המרד בווארשה וברח ממנה, והבריחה והנוֹחם עליה אכלו בו עד דכא, וביותר שהפגישה עם בני־עמו הגולים בפאריס הגבירה את דכאונו עד לידי יאוש, בין מתוך שחולשתו שלו עצמו נראתה לו כחלק מחולשת האופי של עמו, בין מתוך שחולשת האופי של עמו נראתה לו כגורם לחולשתו שלו. הבדל ההערכה שבין מיצקֶביץ, שהיה מקובל על בני עמו, לבינו, שלא היה מקובל עליהם, עשה את שלו – שכן מיצקֶביץ, ששגה באופטימיות משיחית, הניח את הדגש ברשעת דיכוים של הרוסים, הצאר ושלוחיו רבי־הטבחים, ואילו סלובאצקי, שאותה אופטימיות היתה שנואה עליו והוא דחה אותה מכל וכל, הניח את הדגש ברפיון תכונתם של הפולנים, ותצפיותיו בבני עמו הפליטים חיזקו את דעתו, ועשה את חשבון־הנפש בינו לבין עמו, ופריו – הדראמה שלו “קוֹרדיאן” (1833), כתב־אישום על עמו, שהזייתו מרובה בלי היות כוח עשייה לצדו. משהניח את מרכז הפליטים בפאריס ועבר לז’נווה, גברה בו כמיהתו לנופי מולדתו ונתלבתה בו החיבה לאנשיה וההוקרה לייסוריהם, ואף ההבנה ללבטיהם, ומסעו למזרח, ובייחוד לארץ־ישראל, הבשיל את יצירותיו הנזכרות, ועיקר להן הפואימה “אנהלי” (1837) על רקעה – גולת סיביר וגוליה, סמל ייסוריה של פולין כולה; ועל דמויותיה – אֶלוֹאֶה, שנולדה מדמות ישו; שָמָן, גילוּם החכמה ילידת התחושה של חפץ־קיום־העם; ועל הכל העלם אַנהֶלי, פלא־המזיגה של אדם ומלאך. חוט־השני המבריח את שירת־המכאובות הזאת כעירוב של תקווה ויראה; התקווה כי אלוהי החסד יקבל את הייסורים, להיותם כפרה וכיפורים לפניו; היראה פן מריבות הגולים, הטורפים זה את זה (שָמָן נהרג בסכין פולנית) יכבו את מידת־חסדו ויעוררו את מידת זעמו, שיגבר על חמלתו. הֶעדר התחזית האוטופיסטית מחדד את הניגוד שבין שני המשוררים הגדולים – מיצקֶביץ האמין במהפכה אירופית, שפולין תקיים בה תפקיד נחשב ואילו סלובצקי לא האמין ואף כפר בה, וממילא נסתמו לו וסתם לעמו פתחי ישועה קרובה, ואדרבה, ודאות היא בו, כי האלוהים לא ציווה לגלות את העתיד. זוהי ראייה שאנו מכירים אותה במערכת גילוי הקץ, היתרו ואיסורו, גם בספרותנו, וראה בייחוד בחזיונו של ה. לייוויק על המהר"ם מרוֹטנבוּרג, שהמשורר מגלגל לתוך קהילת ישראל בימי הביניים את שתי הדמויות, אהסוור הזקן ודניאל הצעיר, שהיו במחנות הכלָיה של הנאצים, והזקן מסרב לספר להם לאנשי הקהילה עתידותיה, ואילו הצעיר מתאווה לספר להם והיה פורץ ומספר, אילולא סתם לו הזקן מבואי־פיהו, וסתימתו ניתן לתלות בה אמירה חדה יותר: האלהים ציווה שלא לגלות את העתיד.

אך נחזור אל סלובצקי, שהאציל את עצמו בדמותו של אנהלי, וביקש לפתור בדמותו את תכונת עצמו, ופתרונו לא בשבירת טבעו, אלא בפיתוחו לצד הריחוק מן הממשות האנושית, והוא ריחוק ששוב אינו בוחל בבני־האדם, כמשפטו עד עתה, אלא מרחם עליהם, ומבלי לדעת תכלית קיומו הוא נושא בייסוריו, ונחמתו היא אך בתיבה הקטנה: אולי. לאמור, מה שראה המשורר מנפשו ראה, גם היתה בו השפעת זולתו, בייחוד השפעת שטובריאן ויצירותיו, ובעיקר Les Natchez (מעשה בגולי צרפת הנתעים אל בין אינדיאנים בניו־אורליאנס ובלאבראדור, כמקבילה למעשה גולי פולין שנגררו אל בין שבטי אוכלוסי סיביר); וכן השפעת אלפרד דה־וויני, אשר סלובצקי עצמו מזכירה; ולכל לראש השפעת “התופת” של דאנטה, גם בפרטים (מחזה הכורה ובניו), גם בכללים (דאנטה וּוֶרגיל מדריכו, במקביל לאנהלי ושָמָן מדריכו), והעיקר שאין ריבוי ההשפעות וגילויו, בכללו ולפרטיו, אלא כצד של סיוע לעצמיותו בעניין ובבניין.

ממידות האמנות שבפואימה היא סגולתו של משוררה לכלכלה בדרך הפרוזה הפיוטית המקראית (הביבלית), והוא דבר הבולט בייחוד בתירגומה של הפואימה ללשוננו, שהיא־היא המקור, ומשוררי העמים טורחים לנחשוֹ לפי תירגומי התנ"ך והאוונגליון הישנים והחדשים. וכבר הראה מיצקֶביץ בימים ההם כוחו בבריאת אשליה מקראית וסיגנונה, בחיבורו Ksiega narodu I pielgrzymstwa polskiego, וזה לתרגום עברי שיצא בשם: "ספר עם פולוניס וספר גרי פולוניס (פאריס, תרמ"ב), ומתרגמו היה משה יחיאל עזכריאל; ולפי שתירגמו לא מנוסחו הפולני אלא מנוסחו הצרפתי, אין בו לשקף מלוא יגיעתו של המשורר בסגנונו המקראי. אך הקורא יתעורר על הצד השונה בתפיסת שאלת פולין, כפי שהיא משתקפת בשתי החטיבות של מיצקביץ ושל סלובצקי, ועל הצד השווה שבסטיליזציה המקראית, ויראה כי אמנם סלובצקי הגדיל.

ו    🔗

כבר העירונו על נקודת־זימון שבין סלובצקי ובין לייוויק, והוא זימון שבשורת־הגיונה של השקפה על גלות וגאולה, ואינה מצריכה שאלה, האומנם הכיר לייוויק את “אנהלי”, כי ככל הנכון לא הכירו; מה שאין כן, אם נעיר על נקודות־הזימון שבין “אנהלי” ובין “מגילת האש”, שהן גם מרובות גם בולטות: הזימון שבעיקרו של הנושא, הזימון שבראשי הדמויות, הזימון בכמה וכמה מוטיבים, הזימון שבהלך הלשון, סיגנון המקרה – והן מצריכות שאלה כפולה: האין דיינו בהסברה של דטרמיניזם שבזימונים, המותנה בעיקר בזימון הראשון והאחרון, או עלינו להניח כי ביאליק הכיר את “אנהלי”, במישרים או בעקיפים. פ. לחובר, שהיה שקוד ביותר על בדיקת מקורי ההשפעה על ביאליק, והיא כללה אף שירת פולין, מדגיש עניין “הפָרָש” למיצקביץ ורישומו ב“מתי מדבר” והרי אותו שיר ניתרגם ארבע פעמים לפני פירסום שירת “מתי מדבר” (קלאצ’קו, מיכ"ל, נ.נ. סמואלי, בורנשטיין), ופעם חמישית לאחר פירסומה (יוסף ליכטנבום); – אך אינו מעלה את שאלת “אנהלי”, אף ששמע מסתמא על העלאתה, ללמדך כי זו לא היתה לו שאלה של ממש, אך היא נעשתה כן עם פירסום מאמר בשאלה זו בספר השנה של הגימנסיה העברית בלודז'. לצערי אין המאמר עתה לעיני ואינו בהישג יד, ולא אוכל לומר בו עד־מה, אולם אעיר על מאמרו של מי שלא ידע את המאמר ההוא, והוא מאיר בוסק: “אנהלי” ליוליוס סלובצקי ו“מגילת האש” לביאליק (מאזניים, תמוז תשי"ט). הנחתו היא כי ביאליק, שישב כעורך המדור לספרות ב“השלוח” כארבע שנים בווארשה, ובא לכלל מגע עם סופרי המדינה, הכיר את סופרי המופת של ספרות פולין; ומתוך סמיכה על דברי ביאליק עצמו על עצמו, כי הוא נפעל מטבעו, בחינת נוקבא, ומתוך פירוש דבריו אלה, כי יצירתו הוא בעיקרה תגובה לגורמי־חוץ, ובכללם יצירות של אחרים, ומתוך סמיכה על דברי ביאליק עצמו בהרצאתו על “מגילת האש”, בעניין מקורות נעלמים וסמויים גם מעין הסופר עצמו, רואה מאיר בוסק להורות היתר לעצמו לחפש ולבדוק מקורות אלה, כדי לראות כיצד ביאליק עיבדם ועיכלם, במתאים לאופיו, לתכונותיו, לרוחו. והוא פותח במסכת ההקבלה בין גורל הפולנים וגורל היהודים, כפי שרקם אותה מיצקֶביץ על דרך ההבלטה של שני עמים מנוצחים שסירבו להיכנע; וממשיך במסכת ההקבלה בין “אנהלי” ו“מגילת האש”, ומרתק אחת לאחת טבעות השוֹוי והדוֹמי, כדי להוכיח את הנחתו. וחובה להודות כי אמנם צבר כל העשוי לכם, כשם שחובה להודות, שכל עוד לא ניתנה הוכחה כי ביאליק קרא את “אנהלי”, אין הדבר יוצא מכלל השערה בעלמא. הלכך פניתי לבעל־ההנחה בשאלה על כך, ומתוך תשובתו (5 ביולי 1977) למדתי, כי הוא עומד על דעתו, לאמור: ישיבתו של ביאליק בפולין היתה גם בסוסנוביץ וגם בווארשה, וכלל מניין שנותיהן חמש, וקשה להניח כי לא הבין פולנית, גם אם לא דיבר בה; והרי במסיבה לכבודו, לרגל שובו לאודיסה, דיבר י. ל. פרץ, ופולנית דיבר, ובוודאי לא דיבר עליו ואליו בשפה שלא היתה מובנת לו. ולעניין אפשרות הקריאה של “אנהלי” ברוסית – אמנם נמצא תרגומה, מעשה ו. ויסוצקי (מוסקווה, 1906), אך החוברת המשולשת של “השילוח”, שבה נדפסה “מגילת האש” (כרך ט"ו, חוב' ד־ו) לא כתאריכה המצוין על גבה (אפריל יוני 1905) הוא תאריך הופעתה (בראשית 1906), ונמצאת אפשרות הקריאה של “אנהלי” בתרגום הרוסי דחוקה מאד, ונמצאת ההשערה כי ביאליק קראה או נקראה לו, מכוונת ללשון מקורה בלבד.

עינינו הרואות, כי העניין תלוי על חודו של תיקו, עד שלא יתווספו דברי־הוכחה חותכים יותר, ועל כן נסיים בהערה, כי ראשון מתרגמי “אנהלי”, דניאל לייבל, מזכיר בסיפא שלו את העניין הזה לאמור: “מה גם שבינתיים נתעוררו אחדים בקרבנו על קווי הדמיון בינו [בין “אנהלי”] ובין “מגילת האש” של גדול המשוררים העברים בתקופתנו – אשר אם כי אפשר ואינם מעידים על השפעה מזה לזו – על כל פנים ראויים הם לתשומת לב מעמיקה יותר”.

דב סדן

ירושלים, שלהי תמוז תשל"ז