[שם המחבר, מרטין רוסט, הוא שם העט של מכסימיליאן מאיר רוזנקרנץ (הערת פרויקט בן־יהודה)]
הזמן: ימינו
המקום:
מערכה ראשונה – תמונה א': אחורי סירת־מפרש פרימיטיבית.
תמונה ב': סוכת שומרים בכפר יהודה.
תמונה ג': בית המשפט בתול כרם.
מערכה שניה – תמונה א': (ד): גזוזטרה של בית־אכר (משק)
תמונה ב': (ה): בית הסוהר בעכו
תמונה ג': (ו): רחוב בתל אביב
תמונה ד': (ז): בית אריזה בפרדס.
מערכה שלישית – תמונה א': (ח): משמר הצפון.
תמונה ב': (ט): במגדל המצפה.
הנפשות
רחל גורשינסקי
יוחנן פרנק
חיים ווייס
דוב
זאב
רות
פנחס – קורפוראל
ד"ר וויידנפלד – נוטר ב'
קאלישר – נוטר א'
רבקה
זכריה, בנה הקטן
סרג’נט המשטרה: אליאס
דבורה פלד
הזקן
שוטר א' – אנגלי
פטרוס, רב החובל
קסאוו, מלח (נער)
פרקליט
שופט
מתורגמן
ווד, מלח
שמואל
יעקב
גד
דוד
בוי ערבי
שוטר ערבי
4 יהודים קוקזיים
2 שוטרים ערביים
2 שוטרים אנגליים
נוטר א'
נוטר ב'
חלוצים
מערכה ראשונה 🔗
תמונה א' 🔗
(בסירת־מפרש)
זאב: (חלוץ צעיר. נשען אל התורן ומזמר בחשאי, אין אונים, בקול צרוד ויבש שיר בנוסח אוקראיני געגועי).
רות: (חלוצה) יש לך עוד כוח לזמר? שמונה־עשר יום רעב וצמא. – מאין?
זאב: (מראה כלפי החוף) משם. אותם האורות הקטנים הנוצצים שם, רואה? זה, לפי השערתי, כפר יונתן, והזרקור ההוא שם, המחפש כל הזמן בחושך. שם עומדים על המשמר. והקרנים הלבנות שם, את רואה? המושטות אלינו כשתי זרועות פתוחות…
פטרוס: (בלחש אל קסאוו) את המפרשים! – הי, קסאוו, פרוש את המפרשים!
קסאוו: (בתורן) המפרשים, קפיטן (יורד, דוחף הצדה את החלוצים שהצטופפו שם) קחו ועזרו – את המפרשים – תפשו!
אחדים מן החלוצים (מרימים לאט את ראשיהם)
חיים: את המפרשים?
קסאוו: הקפיטן מפקד! עזרו! פה – תפשו! – למשוך!
חיים: (על יד החובל) מה קרה?
פטרוס: עזור גם אתה, מהר! מהר!
רחל: מה זה? מה קרה?!
פטרוס: שלי הסירה, אני לא בית־הסוהר! הסירה שלי! – מהר המפרשים!
רחל: מה פתאום? לאן?
פטרוס: אני – הביתה! מולדת!
רות: גם אנחנו רוצים הביתה! – הנה – שם – פסיעות אחדות. המולדת שלנו!
רחל: זה שלשה ימים שאתה מטלטל אותנו פה על יד החוף הנה והנה, במקום – – –
פטרוס: אני הביתה!! הסירה שלי! לא רוצה בית־הסוהר! יקחו גם את הסירה! קסאוו, את המפרשים!
חיים: חכה! שמונה עשר יום אנו על הים. שלמנו לך, פטרוס. בפרוטתנו האחרונה. יחד רעבנו וצמאנו. והכל כדי לבוא סוף־סוף אל החוף. ואתה התחייבת להעלות אותנו על החוף. נכון, פטרוס?
פטרוס: מריה קדושה! אמא של אלהים! לא יכול! לא יכול! אין לי רשות אל החוף! אין דוקומנטים. אנגלים יקחו את הסירה! ואתם ואני בית־הסוהר ומרש לאירופה! ולמה נסענו?
רות: מים – מים? –
יוחנן: (על ידה) ששש, רות, הרגעי, עוד מעט ונעלה – הרגעי.
רות: טפה אחת, רק.. טפת מים. – סלח לי – אני מתחזקת – אך – טפה אחת –
יוחנן: עוד מעט ונהיה אצל דבורה, דבורה פלד – ורחל תטפל בך – וגם רופא – הרגעי –
רחל: (על יד החובל) ישר אל החוף! מבין?!
פטרוס: הסירה שלי! הקפיטן – אני!
רות: (למעלה) לנסוע ולנסוע – בלי סוף – בלי מים – השפתים שלי כמו קש – איום – והנה – אתה מביט שמה – והכל טוב – – שם האורות – לא חלום. באמת פה – כל כך קרוב – להושיט את הידים – (פורצת בבכיה) הארץ! –
רחל: (על יד החובל) חברים! עד מתי נשמע לפחדן הזה?! הייתי רוצה לדעת!
פטרוס: הסירה שלי!
רחל: די! אתה תיכף ומיד תסיע אותנו אל החוף! מבין או לא?!
דוב: שקט, חברה –
חברים: (שלשה) נסע אל החוף, ודי!
דוב: שקט, שקט. אנו מסרנו את עצמנו בידי האדם הזה. הוא יודע, אם אפשר….
חברים: (חמשה) נסע אל החוף! אל החוף!
דוב: כל כך הרבה זמן סבלנו והתאפקנו, וכעת, ברגע האחרון נאבד את הכל?
רות: (למעלה) אל החוף! – הארץ! –
רחל: אם פטרוס אינו מעיז, אנו בעצמנו יכולים (תופשת את יתד־המשוט)
פטרוס: לעזוב את ההגה! –
רחל: השליכו אותו אל המים, את הפחדן הזה! הוא לא – – –
קסאוו: (בורח בבהלה ועולה על התורן) מדונה קדושה, ריבולוציה! היהודים! מדונה קדושה, אם אלהים – הקפיטן שלנו! –
דוב: שקט חברים, קצת תבונה! האדם הזה הביא אותנו הנה, הודות לו הגענו בכל זאת עד הנה! – וכעת, ברגע האחרון צעדים אחדים מן הארץ – – רוצים אתם להתקומם עליו – –
רחל: אל החוף, יסע אותנו אל החוף! זכותנו היא!
דוב: זכותנו היא, מובן, אך מה האדם הזה אשם? הוא אינו מחויב לסכן את עצמו. עזבי, רחל!
קסאוו: (על התורן) סירה! סירה!
החלוצים: אל החוף! אל החוף!
קסאוו: סירה! הנה סירה?
כולם (נאלמים פתאום)
פטרוס: (חרש) אלהים קדושים! האנגלים! הסירה שלי! הסירה שלי!
(דממה. – רק שקשוק המים של הסירה הקרבה והולכת נשמע)
רות (פורצת בבכיה חרישית)
קסאוו: ישר אלינו! הסירה באה ישר אלינו!
(דממה. שקשוק הסירה מתקרב).
חיים: (בלחש אל פטרוס) את המפרשים! האם אי אפשר לברוח? – כולם אל המפרש!
פטרוס: חכי! הסירה – מוטור! הם מהר מאתנו! אנו לברוח – והם יורים! אי אפשר!
(דממה. קול משק הסירה הקרובה)
חיים: (פורץ לו דרך בין החלוצים, מטפס על הספון העליון) יוחנן! – בוא! אחרי!
יוחנן: כן, חיים! – לא רחל! את לא! את לא יכולה לשחות כל כך הרבה זמן! – לכי! – חיים, בוא!
יוחנן וחיים (קופצים המימה)
רחל: (נאבקת עם חברים, שאינם נותנים לה לקפוץ) הניחו לי! עזבו אותי! לא עסקכם! (נמלטת מידם וקופצת המימה. דממה)
דוב: רבותי! במנוחה! אם ישאלו אותנו…
רות: (מתאוששת בכוחותיה האחרונים – כלפי הסירה הקרבה) בואו, בואו כבר! אסרו אותנו! כגנבים! בואו! בני־אדם! (נפרכת בבכיה מרה)
(שוב דממה. הסירה נושפת מקרוב).
קול: (מן הסירה) הלו – הלו! הדליקו קצת אור! כמעט שנפצנו את הסירה שלכם! חברה! מהר!
(דממה – אחר כך פתאום)
כולם: חברה! חברים הם! אוי! –
(ממהרים למטה שמאלה)
דוב: הלו, חברה! חברים! מהר!
קול: מהר, מהר!
קסאוו: (על התורן) יסוס מריה וכל הקדושים! ספנים יהודים! לא אנגלים, אלא יהודים! באמת יש מדינה יהודית!
תמונה ב' 🔗
(סוכת שוערים בכפר יהודה)
נוטר א' (קאלישר) בן 40, מפולין, שוכב מלובש. ממעל לו על הקיר – הרובה)
נוטר ב' (ד"ר ויידנפלד) בן חמשים, מגרמניה, יושב על המטה השניה, מנקה את הרובה שלו).
קורפוראל: (פנחס) בן 33, אקדוח בחגורה, מתלפן).. מרכז כפר יהודה… ששה אנשים בחפירה, ששה ברזרבה. לעת עתה שקט מסביב – – כן. (תולה – ושוב) שלש שלש שש…
נוטר א': (אל נוטר ב') לא, לא דוקטור. אם שותלים את שתילי העגבניות יותר מדי מוקדם –
נוטר ב': הגדולים דורשים יותר זמן עד שנקלטים
נוטר א': זה נכון. הקטנים מסתגלים מהר אל הקרקע החדש –
נוטר ב': – ובזה כל הסוד. במשתלה נעשים מפונקים יותר מדי. ורק בערוגה החפשית הם –
קורפוראל: שקט, חברה! (בתיליפון) הלו! שלש, שלש, שש – כן – בית־חולים בילינסון – עדיין תפוש? – הלא זה שעה שלמה שאני מחכה! – כן! תכוף! תכוף! כן!
נוטר ב': מחר אתחיל במלפפונים
נוטר א': (מפהק) ואני צריך כבר לסדר את הדוגרות שלי (שוב מפהק) תן לי עוד לנמנם קצת (פונה אל הקיר).
נוטר ב': ובכן, מה, פנחס?
קורפורל: (מיואש) אינני יכול להשיג את הקשר (מכה בתיליפון) הללו, הגברת! כל הזמן תפוש?! – כן, כן: בית החולים בילינסון! (תולה) זוהי כבר השעה הששית של חבלי הלידה שלה! איום!
נוטר ב': יהיה טוב, פנחס, הכל יהיה טוב. רק מנוחה. אשתי, בשעה שילדה את הילד הראשון, את הבכור שלנו, את מיכאל, הייתי אז עורך דין צעיר בבית המשפט הצבאי – –
קורפוראל: ודאי ישבת שם בקליניקה כל הזמן. ואני – הנה – אסתר שלי בקשה אותי –
נוטר ב': גם אתה תתחיל מחר במלפפונים?
(התיליפון מצלצל).
קורפוראל: כן, נה, סוף־סוף! כן – בית החולים? –אה, כן! – לא. אצלנו הכל שקט. מה? כנופיה מצפון? – כמה הם? – – המ. תיכף תודיעו לנו?! – בסדר! (תולה).
נוטר ב': וגם עם העגבניות יש לי עוד פנאי. משום שאני מכניס את השתילים בעודם קטנים לגמרי, אחרי כן…
קורפורל: דוקטור, אם אסתר חלילה… הלידה נמשכת כל כך הרבה זמן, דוקטור..
נוטר ב': שטות, פנחס! אסתר שלך תלד לך בן כארז! תראה.
(שתי יריות – ממרחק)
נוטר א' (קופץ ממטתו, תופש רובה)
נוטר ב': (מותח את הרובה) לכל היותר ארבע או חמש מאות מטר. בוא!
נוטר א' (פותח את הנשק שלו. יוצאים שניהם)
(תיליפון)
קורפורל: (באפרכסת) כן… הכנופיה ברחה? – כמה היו? (שורק בלחש) אני שולח תיכף את הרזרוה לחיזוק אל החפירה. – כן. – בסדר! – (תולה – מפקפק – הולך אל הדלת – פותח קצת – קורא החוצה בלחש) ד"ר! הלו קלישר! דוקטור!
חיים ןיוחנן (מופיעים בפתח רטובים, עיפים, רועדים מקור)
חיים: (בקוצר נשימה) שלום.
קורפורל: שלום… אתם
יוחנן (נאנק באנקה חרישית ומקילה ונופל על הסף אין־אונים)
קורפורל: (גוחן אליו) פצוע?
חיים: (מנענע בראשו: לא) עייפתי. אנחנו – מן הים.
קורפורל: קח! (נושאים את יוחנן על המטה) מאין באתם?
חיים: בסירת מפרש. שש־עשרה נפשות. וכשבא המשמר – קפצנו –
קורפורל: שחיתם?
חיים (בראשו: כן)
קורפורל: (מושיט לו שתי ידיו) אצלנו פה אתם בביתכם.
חיים: (מנגב את עיניו) – – בביתנו – – תסלח לי. אולי יש לך מה לשתות?
קורפורל: הנה קצת תה. והנה לחם. עלי לצאת. יש הודעה. כנופיה גדולה מתקרבת מצפון. אתה יודע לירות?
חיים (מנענע: כן)
קורפורל: אני תיכף אשוב. ואם התיליפון יצלצל..
חיים: איך… מה שם התחנה?
קורפורל: פה מרכז כפר יהודה. (יוצא)
חיים: (אוכל בכל פה) כפר יהודה – – יוחנן! (מנענע אותו) כפר יהודה! בית יהודי, תחת גג יהודי, אדמה יהודית תחת רגלינו! קום, יוחנן! אכול ושתה! –
יוחנן: (עודנו במצב מעולף) איפה רחל? – את לא!! – – (שותה) אה – טוב – (בחיוך) תודה, אמא.
חיים: תודה אמא־מולדת.
(שתי יריות – קרוב – אנקה: – יותר גידוף מאשר כאב)
נוטר א' (סומך את הקורפורל ומכניסו החדרה)
קורפורל: תודה דוקטור, אין דבר. יכול אני לבד, העיקר, שבחפירה קבלו עזרה.
נוטר ב': קאלישר כבר בדרך.
קורפורל: אם כך – טוב. אתה השאר בחוץ. יש לי פה אנשים חדשים לקשר.
נוטר ב': (במבט כלפי חיים ויוחנן) עזרה?
קורפורל: כן, עזרה. ישיר מאירופה לכפר יהודה לשמירה.
נוטר ב': מזל טוב! בשעה טובה באתם! (אל הקורפ') ואתה, חביבי, – מנוחה. (מתחיל לחבוש אותו) רק נקב קטן מאד. פה נכנס – ופה יצא.
קורפורל: (אל חיים) התיליפון צלצל?
חיים: לא.
קורפורל: נסה נא עוד פעם – שלש, שלש, שש.
נוטר ב': שכב במנוחה!
קורפורל: שלש, שלש, שש!
נוטר ב': אם לא תשכב במנוחה – –!
(תיליפון)
קורפורל: הנח לי! התיליפון!..
נוטר ב': אני אקשור אותך אל המטה, אם תזוז!
חיים: (באפרכסת) פה מרכז כפר יהודה – – מה? אינני מבין! מי קבל מה? (אל נוטר ב') זוהי בודאי – סיסמא כזו – – מה? אמור עוד פעם! – – “אסתר ילדה בן” – (מוסר להם) “אסתר” – ילדה – בן" –
קורפורל: (קופץ בזעקת תרועה, דוחף את נוטר ב' עד כדי נפילה על הארץ, צולע על רגל אחת אל התיליפון) הוי! מה? אסתר – בן!! חברה! והיא – בסדר?! הכל בסדר?! חברה! אסתר ילדה! הלו, הלו! בן? כן! כמה משקלו? הלו! חברה! אסתר ילדה בן־בן. (מניח) אמרו לי מזל טוב!
כולם: מזל טוב!
נוטר ב': אמרתי לך או לא אמרתי?!
יוחנן: (כמתעורר משנתו) אדמה? – אתה רואה אדמה? חוף?
קורפורל: (רוקד על רגל אחת) כן, כן, חוף! – אסתר ילדה בן! – בן יש לנו!
(דפיקה בדלת)
נוטר ב': על המטה, מנוול! תשכב במנוחה או לא?! אני בשם בנך אתן לך מכות כאלה, שתזכור אותן לנכדיך! לשכב! אמרתי!
קורפורל: אני מצפצף עליך! יש לי בן!
(שוב דפיקה, חזקה יותר, נכנסים שני שוטרים)
שוטר א': גוד איבנינג.
נוטר ב': שלום!
שוטר א': הקורפוראל?
נוטר ב' (מראה בראשו כלפי הקורפוראל)
שוטר א' (אל הקורפ') הכנופיה קרובה לגמרי הנה.
קורפורל: תיכף הרגשתי! פה – – (מראה על פצעו)
שוטר א': יש לי פקודה בשבילכם מאת הסרג’נט: עליכם לעזוב את המקום.
קורפורל ונוטר ב': מה?
שוטר א': הם כמעט מאתים איש – ואתם פה? – –
קורפורל: כל זמן שיש לנו במה לירות…
שוטר א': פקודה!
נוטר ב': לעזוב את הכפר שלנו? לתת להם לבנדיטים לרמוס את השתילים שלי!!
שוטר א': אני מצווה עליכם במפגיע למלא את הפקודה!
נוטר ב': (אל יוחנן) הי! קומה! קום! (נגש אל שוטר א', מראה לו על יוחנן ואחר־כך על חיים ולוחש לו מה) זה פה וזה…
שוטר א': (מתבונן בחיים, היושב על המטה וממשיך לאכול, אחר כך ביוחנן הישן) מי אלה?
חיים: (קופץ, אחריו הקורפורל. חיים מביט בעיני השוטר א'. ככה עומדים הם אלמים שעה קלה).
שוטר א': מאין?
(בחוץ יריות – קרוב)
קורפורל: (מתנפל על הארץ) התגונן! (כולם משתטחים) דוקטור, אש! דיסטאנץ שמונים מטר – אש! (יורים. שוטר א' מוציא אקדוחו ויורה. שוטר ב' נמצא מאחור. דממה. – שוב ירית־סליה בחוץ – הם עונים. שוב דממה).
שוטר א': (מרים ידו – בלחש) החוצה!
(נוטר ב', ושני השוטרים יוצאים)
קורפורל: (שוכב עוד רגע ומקשיב, בידו אקדוח. בחוץ שוב יריות. הוא לוחש לחיים) הער את חברך! מהר! עליכם להסתלק!
חיים: (מנענע את יוחנן) יוחנן! קום! מהר! יוחנן!
יוחנן: אנחנו בארץ? אנחנו – – (מתעורר) איפה אנחנו?
חיים: בוא, יוחנן, מהר! המשטרה! (בחוץ יריות). אם יתפשונו – – מוטב לנו כדור!…
קורפורל: הנה, פה ימינה דרך הפרדס. כלפי הכפר. שם יקבלו אתכם. תמיד ימינה. משם יובילו אתכם אל הקבוץ שלכם. ימינה!
(יוחנן וחיים יוצאים)
קורפורל: (צולע אל המטה – ממשמש ברגלו הפצועה) אויה! ימח שמך! – רק כעת מתחיל העסק – אוה – (חורק בשיניו מכאב).
שוטר א': (שם יחידי) הכנופיה בורחת.
קורפורל (מנענע בראשו).
שוטר א': את האמת… הבחורים בחפירה… אין אנו טובים מהם! ממש חיילים אמתיים!
קורפורל (מנענע בראשו)
שוטר א': כואב?
קורפורל: ככה – ימח שמו!
שוטר א': אתם נשארתם פה נגד הפקודה.
קורפורל: ולו היה זה הכפר שלך – –
שוטר א': (מקנח את הזיעה מפנים כובעו וממצחו, תולה את אקדוחו בצדו) הפקודה – פקודה!
קורפורל: גם אתה בן כפר?
שוטר א': כן, משוטלנד. מקירקברייט. אבי היה בעל מקנה צאן. אך הפקודה – פקודה.
קורפורל: ואתה היית עוזב את הכפר שלך?
שוטר א': (אחרי שתיקה) מי היו שני האנשים הזרים?
קורפורל: (מביט בו וחודר) שני אחים שלי.
שוטר א': אני – אני הולך אל התחנה. פה ישר – למטה. ורק מחר בצהרים אשוב אל הכפר.
קורפורל: (קם, מחייך, מושיט לו יד) בסדר! – אני – לפני רבע שעה קבלתי בן.
שוטר א': – – ושני אחים. (מצדיע) מזל טוב!
תמונה ג' 🔗
בית המשפט
הפרקליט: אינני רוצה לעכב את כבוד השופט בנאומים ארוכים. פנים של הנאשמים מדברים יותר מאשר אני יכול לתאר בדברים. –
החוק נוצר להעניש על פיו את הפושע, ולא כדי לדחוף אנשים אומללים אל האסון עוד יותר. כן, יור הונור, הנאשמים עברו על החוק של ממשלת המנדט, בזה שעברו את גבולות הארץ בלי רשיון, כדי להתחיל פה מחדש את חייהם, חיים הראוים לבן־אדם, ואשר שם בארץ מגוריהם שבין הררי הקוקוז מנעו מהם גם כן על פי החוק.
רחוק אני מאוד, יור הונור, מלדרוש ויתור וסליחה לעובר על החוק הזה. אך ברור לי, שאין שופט בעולם, שישתמש באיזה חוק בשביל להביא כליה על הנאשם.
האנשים הללו, שמתוך געגועים עמוקים לארץ אבותיהם, נסעו דרך הרים וגבעות ומדבריות, מעונים משך ימים ושבועות ברעב ובצמא, בשרב השורף ובקור מקפיא ובאלפי סכנות מות בידי שמים ובידי שודדים רוצחים – נרדפים חסרי אונים עד אפיסת הכוחות – האם אנשים הללו ראויים לפסק־דין הגוזר עליהם לשוב אל תוך זרועות הגיהינום אל המות הבטוח? – הפשע שעברו עליו דורש אמנם עונש – אך לא עונש־מות!
השופט: היש לנאשמים מה להגיד?
התורגמן: יש להם להוסיף דבר מה?
שופט: אברהם בן שמואל!
אברהם (קם ומביט בשופט אלם. ככה נשאר עומד)
שופט: יהושע ארצאי!
יהושע (כמו אברהם)
שופט: גבריאל הכהן?
גבריאל (כמו אברהם)
שופט: יצחק צ’רנובאס?
יצחק (כמו חבריו)
שופט: רבקה, אלמנת השומר ראובן ובנה זכריה?
רבקה (קמה, אלמת)
זכריה: (בלחש) אבא שלי.. אמר… שבארץ ישראל… אלמד בבית הספר.
שופט: ובכן, אקריא באזניכם את פסק הדין (אל התורגמן – מושיט לו נייר, שבו כתוב כבר פסק הדין) קרא!
תורגמן: (קורא מהר בלי כל תנועה) הנאשמים אברהם בן שמואל, יהושע ארצאי, גבריאל הכהן, יצחק צ’רנובאס, רבקה אלמנת ראובן השומר ובנה לא־מבוגר זכריה, כולם מחוסרי־נתינות, עברו, על פי עדותם של קצין המשטרה שרויי והשוטרים וורטהיד ויוסוף קדר, בשבעה עשר לחודש מרס שנה זו את גבולות ארץ המנדט ונכנסו דרך גבול עבר הירדן. והיות ואין להם כל הוכחה, שכניסתם לארץ היתה חוקית והיות ואין להם צרטיפיקט של מהגרים ולא שום רשיון אחר חתום בידי הדירקטור אוף אמיגריישן, הריני קובע, שהנאשמים נמצאו אשמים על פי סעיף שנים־עשר, חלק שני (א) של חוק ההגירה, לפי תקון סעיף שביעי של חוק ההגירה המתוקן של אלף תשע מאות שלשים ושבע – ואני דן אותם לחדשיים מאסר וכן לתשלום הוצאות המשפט ואני ממליץ בפני הוד מעלתו הנציב העליון לגרשם מן הארץ.
שופט: הנאשמים יכולים ללכת.
תורגמן: להוציא את הנאשמים.
הנאשמים (עומדים במקומם ומביטים בשופט).
שוטר: ללכת אחרי! –
הנאשמים (אינם זזים)
שוטר: (דוחף את אברהם) ללכת! –
פרקליט: (גוחן אל הנאשמים) עליכם ללכת
הנאשמים (הולכים אלמים אחרי השוטר – יוצאים)
שופט: (אל סרג’נט המשטרה אליאס) אני עיף מאד. דיוטי!
בוי (מגיש לשופט ספל מוקה)
שופט: (מביט בשעון) אם הגברת שלי תצלצל, מוחמד, לכל היותר כעבור עשרים רגע אלך הביתה לארוחה.
בוי: כן, אדוני (יוצא).
שופט: (אחרי ששתה את הקהוה) גו און! הנאשם (מדפדף בתעודות) הנאשמת רחל גורשינסקי.
קול: (בפרוזדור שמאחורי הקלעים) רחל גורשינסקי!
רחל (מובלה בידי שוטר, נכנסת)
שופט: רחל גורשינסקי, פנויה, נתינת פולניה, בת עשרים וחמש, נולדה בורשה.
רחל: כן.
שופט: את ויתרת על פרקליט?
רחל: אני בעצמי עורכת־דין מדופלמת, אדוני השופט.
שופט: פליזד! אם כן נקמץ זה לזה דיבורים מיותרים. את יודעת את היסוד למאסרך?
רחל: כן, אדוני השופט: היסוד למאסר שלי היא ביאורה המסולף של התחייבות חגיגית על פי משפט־העמים – הפרת הבטחה שבני־אדם מקריבים לה את חייהם.
שופט: את כעורכת־דין יודעת היטב, שלא השופט מחוקק את החוק, הוא רק דואג לקיומו של החוק.
רחל: ואדוני כאדם יודע היטב, שהתגשמותו של חלום־געגועים אשר ועם שלם אינו ניתן לעיכובים בידי פרגראפים.
שופט: בבקשה אל הענין! את מרגישה את עצמך אשמה או לא?
רחל: אל הענין, בבקשה! אני אינני מרגישה את עצמי אשמה. משום שבעד התגשמותו של חלום־געגועים זה עמד אחי בשורות הצבא הבריטי, אדוני השופט! ובעד ההבטחה הגלויה והחגיגית, לפתוח את שערי הארץ הזאת לאחיו ואחיותיו, ובתוכן גם אני, נפל הוא בשמונה עשר לאפריל בשנת אלף תשע מאות ושבע עשרה על יד עזה בשדה הכבוד הבריטי.
שופט: אני ארשום את זה בפרוטוקול. – את נאשמת בזה, שעברת את גבולות ארץ המנדט של פלשתינה בניגוד לחוק. רשות הדבור לקטיגוריה.
סרג’נט אליאס: הנאשמת הובאה אלי בעשרים וחמשי למאי שנה זו בידי חייל הצי הרברט ווד. אני מבקש את כבוד השופט, לשמוע את דברי העד המלח הרברט ווד.
שופט: המלח ווד, אתה נשבע להגיד את האמת, ורק את האמת.
ווד: אני נשבע.
שופט: ספר נא – איך מצאת את הנאשמת.
ווד: וול, – הייתי בשרות אנית המלחמה מרילנד. פתאום – רואה אני דבר־מה במים. ועל זה אומר אני אל חברי: “דמנד! דומני – שם – הבט” – ובכן, העמדנו את הסירה שלנו. וכשקרבנו – הנה היה זה – זאת – הגברת הזאת. – אמת, מראה היה אחר מאשר עכשו, את זה יכול אדוני להאמין לי. כמעט בלי הכרה וקפואה מקור המים. – נראה היה, על כל פנים, שכבר הרבה זמן נמצאת במים. משום שבכל הסביבה לא ראינו אניה, וכל גופה היה כבר כחול – אה – סליחה – זאת אומרת: הידים והרגלים, כמובן. וכששבה להכרתה, אמרה תיכף, שרוצה היא אל החוף. ושבאה היא מרחוק. אך לא רצתה לגלות, באיזו אניה באה. ועל זה הבאתי אותה אל תחנת המשטרה הקרובה.
אליאס: תודה. זה די. כבוד השופט, הנאשמת הודתה במשך החקירה, שניסתה להכנס לארץ באופן בלתי ליגאלי.
שופט: את מאשרת את הדברים הללו?
רחל: כן.
אליאס: כבוד השופט! – – – (דבורו נפסק) וככה – ככה מבקש אני, להעניש את הנאשמת בעוון כניסה בלתי ליגאלית אל הארץ, ואני מבקש, כבוד השופט, שאחרי שתשא את עוונה, לשחרר אותה – סליחה – אני מבקש – – –
שופט: סרג’נט אליאס!!
אליאס: גם אני יש לי אח ואחות בוינה, כבוד השופט, ואם זקנה וחולה. אחי נמצא במחנה הריכוז שם – משום שהוא יהודי, את אמי הזקנה הוציאו מן הדירה משום שהיא יהודיה, כבוד השופט! וכעת מתגוררת היא בלי דירה בלילות – –
שופט: סרג’נט! – – –
אליאס: ואם אמי תבוא הנה אל הארץ – – בלי רשיון, כבוד השופט – –
שופט: אני מפסיק את המשפט! (קם ומתהלך מאחורי הקתדרה הנה והנה מרוגש. אליאס עומד משך כל הזמן אלם) שב, סרג’נט! – אנו ממשיכים! – הנאשמת! למה נסית להכנס אל אזור־המנדט בלי רשיון?
רחל: (במנוחה גמורה, נשית ורצינית) לא מתוך הכרח פרטי, אדוני השופט. אני באתי, משום – – – כדי לחזור הביתה, אדוני השופט. כדי לחזור סוף סוף ולבנות פה את ביתי ואת בית עמי. כדי להיות סוף סוף פעם בביתי, אדוני השופט!
שופט: זה הכל? כל מה שיש לך להגיד?
רחל: זהו הכל.
שופט: את יודעת, איזה עונש מחכה לך?
רחל: אני יודעת את זכותו של עמי למולדתו, אדוני השופט.
שופט: אשמתך הוכחה בזה. את עלית על אדמת פלסתינה בעשרים וחמש לחודש מאי על יד כפר יהודה. בלי רשיון.
ואולם, בקחתי בחשבון את קשרך המיוחד עם הארץ הזאת על ידי זה שאחיך מת מות גבורים בצבא הבריטי, הריני מציע לך לערוך להוד מעלתו הנציב העליון בקשת־חנינה, שלא לשלוח אותך מן הארץ. ואני עצמי אמליץ עליך. משום שלא החוק, כי אם אך ורק החנינה יכולה להרשות לך להשאר בארץ.
רחל: את החנינה לשוב לארץ אבותי ולגור בה באה לי מכוח גבוה יותר מאשר כבוד השופט, או כבוד הממשלה, שמינתה את כבודו לשופט. מאתך כבוד השופט דורשת אני לא חנינה, כי אם צדק! זכותו של עם לחיות, אדוני השופט, דורשת לא חנינה, כי אם צדק!
שופט: הנאשמת!
רחל: לא חנינה! זכותו של אדם למולדת, אדוני השופט!
שופט: אני גומר את המשפט! (יוצא)
רחל: הזכות לשחרור מן המצור והמצוקה והיסורים בידי העבודה והשלום על אדמת המולדת!
אליאס: (נגש אל רחל, בפקפוק) – סלחי לי, חברה – אני…
רחל: אני הולכת. ואני סלחתי לך. (מושיטה לו יד) החזקים קוראים את רצונם בשם צדק; והחלשים – הצדק שלהם מסור לרצון אחרים.
מערכה שניה 🔗
תמונה א' (ד) 🔗
דבורה פלד: (בת 50, מכנסי־רכיבה) – –
– והפלוגה שלך? זאת אומרת: אלה שבאו אתך יחד על הים?
יוחנן: אינני יודע. אני – ככה באתי אליך, דודה, כמו שהנני, ישר אליך.
דבורה: המ. והוא, ידידך, שחה אתך יחד אל החוף?
יוחנן: הוא מחפש את היתר. אולי בכל זאת הצליחו לעלות. לא נשמע כלום על מאסר שלהם או כדומה?
דבורה: לא. היינו כולנו יודעים על הדבר.
יוחנן: אם כך, הרי אולי כבר נמצאים בקיבוץ שלנו, שם מחכים לכולנו.
דבורה: המ. בקיבוץ כאילו בכלל אין מקום אחר בארץ מחוץ לקיבוץ. ובכן, אתה החלטת?
יוחנן: כן, זה שנים שאני מתכונן לקבוץ ולשם זה עבדתי כל הזמן.
דבורה: כולם? כל אלה שבאו אתך יחד? וגם הוא – אותו – ה
יוחנן: חיים? מובן! הלא הוא הראש. הייתי רוצה מאד להציגו לפניך, אך הוא מהר מאד לתל־אביב. יש לו שם בחורה. שלש שנים שלא ראו זה את זה. היא, יהודית, קבלה אז סרטיפיקט, והוא, חיים, כולנו, חכינו.
דבורה: וגם היא, הבחורה – קיבוץ?
יוחנן: עדיין לא. היא אחות מטפלת בבית החולים הממשלתי. אולי את מכירה אותה? יהודית שטרנפלד.
דבורה: יהודית שטרנפלד?
יוחנן: את מכירה אותה?
דבורה: אני – (פתאום) אתה מעשן? (מושיטה לו סיגריה)
יוחנן: תודה (נוטל, מדליק גם לה. מעשנים רגע בשתיקה).
דבורה: (פתאום) זה – מה שמו? – חיים – אתם, שניכם, ידידים?
יוחנן: ידידי הטוב ביותר. וגם את יהודית מכיר אני מזמן. הוא הבטיח לי, לבוא ולקחת אותי מפה, תיכף אחרי שימצא את יהודית.
דבורה: בחור מסכן: הוא לא ימצא אותה.
יוחנן: דודה!
דבורה: יהודית שטרנברג איננה בחיים.
יוחנן: היא – מתה?
דבורה: לפני שבוע נרצחה.
יוחנן: כשהיינו על הים.
דבורה: כל הישוב מתאבל עליה.
יוחנן: חיים המסכן! מסכן –
דבורה: תוך כדי עבודתה נהרגה, כשרצתה להציל אשה ערביה חולה.
יוחנן (מכסה פניו, פונה הצדה)
דבורה: יוחנן! הרם את הראש! כולנו צפויים לכך.
יוחנן: שלש שנים רצופות חכו זה לזה.
דבורה: חיינו פה דורשים קרבנות כבירים.
(דממה)
אתה – היית יכול להודיע לי את החלטתך לעלות לארץ.
יוחנן: עם היחס שבינך ובין אבא – לא יכולתי – – הן לא ידעתי אפילו אם תקבלי אותי. –
דבורה: ואבא שלך עד היום הזה אינו רואה עדיין את האמת המרה, שנתאשרה בינתים, שרק בארץ הזאת יש מקום בשבילנו?
יוחנן אבא מעולם לא דבר על זה אף מלה.
דבורה: המ. – לפני עשרים ושש שנים, כשעזבתי את וינה – אתה היית עוד נער קטן וודאי שכחת את הכל.
יוחנן: לא לגמרי, תמיד נזכרתי בתאריך ובשער ראשך הבהיר.
דבורה: הייתי אז שדוך טוב. בתו של בעל בית חרושת עשיר בוינה, מפונקת, מלאה דרישות – וכשהחלטתי פתאום לעזוב את הכל ולנסוע לארץ־ישראל, ועוד עם בחור “אוסטיודה” – אני חושבת, שחשבו אותי באמת למטורפת, עד כדי כך, שהסיתו בי את רופאי־הבית שלנו לבדוק אותי.
יוחנן: רק בגלל זה, שהחלטת לנסוע הנה?
דבורה: רק, מפני שהאדמה שמתחתי, אדמתה הבטוחה והטובה של אירופה שלפני המלחמה, התחילה לצרוב את רגלי. משום שראיתי את העולם בעינים יהודיות. וששערתי דברים ומעשים ש – – – מה טוב. אך אל יהא לך הרושם כאילו שמחה אני היום בזה, שאני צדקתי אז ולא הוא. אם כה ואם כה, אביך חושב אותי לאחות אבודה בשבילו. והוא אפילו נסה פעם להחזיר אותי הביתה, “להציל” אותי.
יוחנן: אבא היה פה בארץ? מעולם לא הזכיר לי את זה אף במלה.
דבורה: זה היה קרוב להתפרצות המלחמה. באמצע החורף הופיע פתאום על יד האוהל שלנו – בגשם שוטף, יום ולילה לא פשטנו את בגדינו, בעלי היה שוכב חולה – – ומאז לא ראינו זה את זה. בשביל המשפחה הייתי בחינת מתה. וכשמת סבא שלך – לא מצאו לנחוץ אפילו להודיע לי זאת.
יוחנן: וגם את לא כתבת מאז לאבא?
דבורה: אני כן. כשפרץ בגרמניה הטירוף והמצוקה היהודית, כתבתי בכל זאת לאביך. בגללך עשיתי.
יוחנן: בגללי?
דבורה: גם את זה לא ספרו לך?
יוחנן: מעולם לא דברו עליך בבית. ורק כשנכנסתי אל אחת מאגודות הנוער, נודע לי עליך מפי אחד המנהיגים שלנו. ומובן שהייתי מתגאה בך לעיני כל הקבוצה: אחותו של אבא – חלוצה בארץ ישראל! תמיד הגיתי בך. את היית לי כל הזמן סמל הרעיון שלי.
דבורה: – – – כן. וכעת – מוזר בודאי, לראות את סמל הרעיון עומד לפניך עין בעין – וביחוד אחרי שהרוח, שרב החמסינים, והקדחת עשו בסמל הזה קצת שמות, מה? והאשה האלגאנטית בעלת השער הבהיר – – ואבא שלך ידע על החלטתך, לבוא הנה?
יוחנן: לא. אני עזבתי בסתר את הבית. לעולם לא היה מסכים לכך.
דבורה: גם אחרי כל מה שקרה שם?
יוחנן: הן יודעת את את אפיו של אבא. מוטב ילך לאיבוד, מאשר יכנע.
דבורה: מוטב ילך לאיבוד, מאשר להודות על טעותו. זה לא רק גורלו של אבא שלך. מיליונים יהודים עדיין אינם מאמינים – נה – רוצה אני להראות לך את הגנים שלי. תראה, חביבי, שלא בזבזנו את שנותינו פה לריק.
יוחנן: אני שמעתי, דודה –
דבורה: שמעת, שדודתך היא אשה עשירה. כן, כן, כך אומרים הבריות. אך אין קוראים אנו פה יש מאין, ממש יש מאין, מתוך החולות היבשים ובעשר אצבעות – – דודך מת בקדחת ומתוך עבודת פרך. ומאז עובדת אני במקום שנים.
אחמד אסד: (שומר ערבי נכנס מן הגן וסל בידו) סלם מודם. מן הגן מספר חמשה הבאתי את הפירות הללו. האפשר להתחיל בקטיף?
דבורה: (טועמת מן הפירות ובוחנתם) יש לך די עובדים?
אחמד: ערבים עובדים לא לבוא. אנכי, שם בכפר, הייתי. יש לבוא רוצים אבל –
דבורה: מפחדים?
אחמד: מפחדים? טצ! אין עבודה אצל יהודים – רעבים. אבל אם עבודה אצל יהודים, יותר מרעבים! (עושה תנועה של יריה) לפני אתמול שוב באו מן ההרים אל הכפר.
דבורה: אתה יכול ללכת, אחמד. אני אדאג לעובדים. את הפירות השאר פה. (אחמד הולך). הבט, יוחנן: בכדורי־זהב אלה ספונים עבודה ושמש.
יוחנן: עבודה זרה?
דבורה: הביטו! עוד לא לנשום בחטמו מאויר הארץ – וכבר מוכיח! אתה כבר מבין את הכל על בוריו, מה?
יוחנן: תסלחי לי – אני רק – חשבתי – שבשעה שכל העולם מחרים אותנו, את היהודים מן העבודה – שפה, נותני העבודה שלנו פה – –
דבורה: עליך ללמוד, חביבי, שהאידיאל – והתגשמותו – –
יוחנן: אך האם אין אנחנו פה המגשמים את האידיאלים?
דבורה: והשוק העולמי, מה? השוק העולמי, יקירי, אינו שואל שאלות לאומיות סנטימנטאליות. הוא שואל רק את המחיר. והמחיר הוא – –
אליאס: (הסרג’נט) (בא מבלי שהרגישו בו) שלום!
דבורה: סרג’נט אליאס?
אליאס: אני מחפש את הקרוב שלך; אנו משערים שהוא פה. בן אחיך, יוחנן.
יוחנן (קפץ פתאום ממקומו)
דבורה: הבחור הזה נמצא תחת חסותי האישית, סרג’נט!
אליאס: לא זה הענין. אני בשליחות –
דבורה: אני אחראית לו. אתה יודע, שיש באפשרותי וביכלתי לסדר שיהיה ליגאלי –
אליאס: אני באתי לא רשמית. שליחות פרטית היא. בחורה אחת – רחל גורשינסקי שמה –
יוחנן: רחל – –
אליאס: בקשה ממני, למסור לידידה, יוחנן את ברכת שלומה ולבקש ממנו, שיבקר אצלה בהקדם.
יוחנן: איפה היא? מה קרה?
אליאס: בבית־הסוהר. עליה בלתי ליגאלית.
יוחנן: בבית הסוהר? ראית אותה?
אליאס: אני ראיתי – – אני הייתי נוכח במשפט. אם יש לך פנאי מחר בבוקר –
יוחנן: תיכף ומיד – אם רק אפשר –
אליאס: נא לבוא מחר בבוקר בשש אל משרד המשטרה. אני אכניס אותך אל – אל הגברת גורשינסקי. (יוצא).
(דממה)
דבורה: מי היא הבחורה?
יוחנן: היא – ה – היא הכלה שלי.
דבורה: יגרשו אותה מן הארץ
יוחנן: זה לא יהיה! אסור שיהיה, דודה! רחל – בבית־הסוהר
דבורה: עליך להתחתן אתה.
יוחנן: איך זה? אם יגרשו אותה –
דבורה: אותך אני אסדר. ובעזרתך תשאר גם היא.
יוחנן: באמת – – את – רוצה – דודה – –
דבורה: אלף הלירה עומד לרשותך –
יוחנן: אינני יודע – באמת – איך להודות לך –
דבורה: שטות. זאת לא מתנה. לפני עשרים וארבע שנה, כש – – כשזרקתי את אביך החוצה מן האוהל שלי, נדרתי נדר, שאם עוד פעם יבוא הנה – הוא מוכרח לבוא –
יוחנן: אבא לא יבוא.
דבורה: נדרתי נדר, שאקנה לו מקום – אם הוא יתחרט ויסכים – – מקום זה עומד מוכן בשבילך. אני פה יחידה. אתי יחד תעבוד. ואם אמות – תחזיק במקום הזה בשביל קרובינו, הנמצאים עדיין בגולה ושסוף סוף יבואו גם הם, כולם –
יוחנן: אני – – ורחל – אנו החלטנו – חברינו בקיבוץ מחכים לנו.
דבורה: ילדים תמימים! החלשים מתכנסים בעדר; ובלבד שלא לשאת באחריות אישית – זהו מובנם של החיים המשותפים בקיבוץ. התוכל פעם לדאוג לאביך מן העבודה בקיבוץ?
יוחנן: כל הלך־רוחי וחיי השירים1 בחיי הקיבוץ, דודה.
דבורה: ואיך יציל הקיבוץ את הבחורה שלך, שהממשלה רוצה להכניסה אל דואר האניה – שלא תראה אותה יותר?!
יוחנן: מובן שכסף אין לנו. אך הכסף – –
דבורה: הכסף? הכסף הוא פרי עבודת פרך. זיעה. מחלות, דם התמצית. רעב. זהו הכסף שלי! אני לא עסקתי במסחר.
יוחנן: אך – הלא מוכרח אני להתיעץ עם החברים – עלי לשאול את דעתה של רחל.
דבורה: אין לך פנאי לכך. לדבר, להתיעץ, לשאול – – אני שואלת אותך! אתה צריך לעשות. – (דממה) ובכן?
יוחנן: ואת רחל – – אי אפשר – אי אפשר אחרת – –
דבורה: אי אפשר. זוהי העצה היחידה, יוחנן. ותיכף ומיד. – ובכן?
יוחנן: טוב. (לחיצת ידים).
– מסך –
תמונה ב' (ה) 🔗
בית הסוהר בעכו.
רחל (שוכבת על המחצלת. מנסה לישון)
רבקה (מתהלכת הנה והנה מדודות כחיה בסוגר)
רחל: מדוע אינך מנסה לישון, רבקה?
רבקה: (אינה עונה. ממשיכה)
רחל: את מוכרחת לישון קצת. זה יביאך לידי אפיסת הכחות.
רבקה: למה לי כוחות? – הם, יעמידו אותנו אל הגבול. אותי ואת ארבעה הגברים מן הכפר שלנו בקוקוז. אותי וארבעה הגברים, שנשארו מתשעה עשר, ואת שמריהו שלי.
רחל: איפה הוא שמריהו שלך?
רבקה: לקחו אותו ממני. את הילד שלי. הוא שם יחד עם הגברים בבית הסוהר, שמריה שלי. הוא כבר בחור גדול. הוא יחד עם הגברים. בן שמונה שנים שמריה שלי. גדול! אך אין לו בשר על הגוף. אנו הולכים והולכים בהרים בקוקז ובעמק, במדבר ובחול. ולא מים ולא אוכל. אך שמריהו שלי יהיה גדול – רק בלי בשר. הוא דק, כזה – שמריהו שלי. וכעת ישלחו אותנו אל הגבול. את ארבעת הגברים ואת שמריהו שלי, דק כזה, בלי בשר, חלש מאוד –
רחל: רבקה, מה יהיה, מה יהיה בכם? איך לעזור לכם? מה תעשו?
רבקה: תעשו? ללכת, ללכת. ואם לא נמות ברעב, נמות בצמא. ואם לא נמות בצמא, נמות מקדחת. ואחר כך הבדוים. ואם לא הבדוים – יבואו יונים. ואם לא יונים – תורקים. ואם לא תורקים –
רחל: את יודעת רבקה? – אני מרגישה, שאתם תשובו הנה עוד. שם בעיר בגדד יחוסו עליכם, או בדמשק – היהודים, יעזרו לכם. וישלחו אתכם חזרה, הנה. תראו, אתם תשובו.
רבקה: לא נשוב. אין לעזור. שמריהו שלי לא יכול ללכת, ללכת. אין בשר על הגוף.
רחל: ואנחנו – העם היהודי לא יכול לעזור?! יכול.
רבקה: הם חיילים – יותר גבוהים מן העם היהודי.
רחל: גם לנו חיילים. גם אנו גבורים, רבקה!
רבקה לא. פה לא. באו הצ’רקסים שם לגנוב את העדר שלנו – היינו חיילים גרשנו – לעזאזל! בעלי נפל – מת – אבל גרשנו לעזאזל! התאמרו: בעלי גבור. הוא מת בעד העדר, בעד שלנו! (פתאום) אותך לא יעמידו אל הגבול?
רחל: אינני יודעת. אולי יתנו לי חנינה.
רבקה לך אין ילד?
רחל: לא. אין לי.
רבקה: מדוע אין ילד?
רחל: משום ששם – בגולה – את יודעת? שם קשה להתחתן – כל יום ויום נעשה יותר רע. אין בטחון למחר. – קודם צריך להשתחרר, לשחרר את עצמנו ואת כל העם, ואחר כך אפשר –
רבקה: לא טוב ככה, לא טוב. כל בחורה יכולה ללדת את המשיח. ואם לא מתחתנות, איך ללדת משיח? איך לגאול גאולה?
רחל: משיח?
רבקה: כן. כל אם ישראל יכולה לתת משיח. (דממה).
רחל: הילד שלך – שמריהו – אני אוהבת אותו. לא ראיתיו עוד, אך אני אוהבת אותו, כמו שלי.
רבקה: תודה לך, תודה לך מאוד! (דממה) את יודעת, שם בבגדד אמרו לי: פה בארץ ישראל יש בית מדרש – בית ספר טוב לבנים שלנו וכולם צריכים ללמוד, כולם. ללמוד, לבנות בתים ולגדל עצים. אמרתי, שמריהו שלי ילמד לבנות ולגדל עצים.
רחל: מוטב שילמד להלחם!
רבקה: (בגאוה) שמריה, בנו של ראובן ושל רבקה לא צריך ללמוד מלחמה! בנו של ראובן יודע מלחמה! – אבל בתים ועצים לא יודע. לבתים ועצים צריך לא מלחמה, אלא בית ושלום ומנוחה. – אמרי, זה אמת – שיש בתי ספר יפים?
רחל: מובן, שאמת. קודם כל דואגים פה לילדים.
רבקה: ונותנים גם ספרים ואוכל והילדים נעשים גדולים וחזקים? ואחרי כן, אם גדולים וחזקים יכולים להיות בעדה ולתת עצות טובות? ויש להם שדה ובתים?
רחל: כן, רבקה. אתם תשובו הנה, יחד עם שמריהו והכל יהיה כמו שאמרת. – לילדים דואגים פה תמיד, שיהיו בריאים מלומדים ויפים.
רבקה: (במנוחה, אך ביאוש פטאלי) אנו לא נבוא.
רחל: כל כך הייתי רוצה לעזור לך ולשמריהו שלך, רבקה
רבקה: תודה גדולה לך, בתי. תודה! אבל אם אלהים לא רוצה לעזור – אני יודעת, שיותר לא אשוב הנה. אני יודעת ומה יהיה עם בני, עם שמריהו שלי? אם נלך בארצות, בהרים, בעמקים ואני לא אהיה יותר?
רחל: רבקה, אסור לך לחשוב ככה! זה לא טוב.
רבקה: אמרי לי, אם אני אמות פה – מה יהיה בילד שלי, בשמריהו שלי? הוא לא יהיה רעב? אם יהיה רעב, איך אשכב במנוחה בקבר? –
רחל: את לא תמותי, רבקה, את תחיי. – אך פה דואגים גם ליתומים, ואם תזדקני – אזי לא צריך לדאוג, הילדים מקבלים הכל אוכל, בית־ספר, חינוך טוב, ושמריהו יהיה שבע ויפה כמו כן הילדים. – ואם אני אשאר פה בארץ, אני אסדר את שמריהו שלך, שיהיה לו טוב.
רבקה: את? באמת? – את אומרת זאת באלהים?
רחל: כן, רבקה. ואפילו אם אני לא אשאר, יש הקיבוץ שלי, בקיבוץ יקבלו אותו כמו ילד שלהם.
רבקה: באלהים?
רחל: כן, כן רבקה. יש שם ילד אחד, שאמא שלו מתה. רצו לשלוח אותה עם הילד יחד, לחוץ לארץ, חזרה, אך היא מתה והוא נשאר.
רבקה: מה? היא מתה?
רחל: כן, פתאום מתה. וכך לא שלחו את הילד. בלי האם לא שלחו אותו.
רבקה: בלי אמא לא שלחו?
רחל: לא. בלי אמא לא שולחים.
רבקה: באלהים?
רחל: כן־כן. מובן. אך – מדוע – מדוע את שואלת? רבקה!
רבקה: שש־שקט! כעת רוצה אני לישון. מחר צריך להיות טוב. הילד שלי, שמריהו שלי ילך ללמוד, לעשות בית, לגדל עצים, להיות גבר, גבור יפה וטוב, יחרוש אדמה, יזמר. – כעת לישון. ככה.
(אופל. דממה).
רחל: (אחרי דממה) רבקה – – – את ישנה? רוצה אני לראות את הילד שלך. טוב? אם לא ישלחו אתכם – תבואי אתו יחד אל הקיבוץ. כן, רבקה? תבואי, תהיו אתנו שם ימים אחדים. טוב, רבקה? – רבקה – (אנקה חרישית) רבקה! רבקה! – הצילו! רבקה! הצילו! לחתוך את החבל! – אוי לי! – מתה – אל אלהים! למען הילד! – (בוכה).
(בחוץ התעוררות. פסיעות כבדות. פותחים השבכה. קרן אור מאירה על רחל. באפלה נושאים החוצה גוף מת. סגירה. אור שחר).
רחל: (בלחש) אל אלהים, תן לי כח לשאת את כל זה. איזה עם אומלל אנחנו! – איום! – איזה כוח באשה כזו! מדוע אין לי כוח כזה?!
אליאס ויוחנן (נראים בפרוזדור)
אליאס: רק רגעים אחדים יש לך.
יוחנן: רחל!
רחל (פונה אל השבכה, מושיטה ידיה)
יוחנן: רק רגעים אחדים יש לנו, רחל. עלינו למהר ולשחרר אותך!
רחל: אני מוכרחת להשתחרר יוחנן, כעת יש לי כבר התחייבות לכך. אני התחייבתי לאם, לגבורה, שאיננה כבר, הבטחתי לה – –
יוחנן: ובכן, מהר! – רחל, את מוכרחת להיות אשתי!
רחל: אשתך אני, יוחנן – –
יוחנן: אשתי כדת! וככה תוכלו להשאר!
רחל: אתך אשאר, יוחנן – – –
יוחנן: ובכן, הנה הטבעת – תני את האצבע! מהר! הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל!
אליאס: מהר, מהר, אין פנאי!
– מסך –
תמונה ג' (ו) 🔗
גזוזטרה בתל־אביב
לשמאל יעקב ושמואל משוחחים. גד קורא עתון.
שמואל: עבודה יש?
יעקב: פעמיים בשבוע; אם יתחילו לבנות את בית הספר העירוני –
שמואל: זה שבועות שאני מחכה. ואם הבחורה שלי לא תעבוד… כאלו אין צורך יותר בבתים! לפני המאורעות השתכרתי עשר לירות לחודש בטיחות בבלטות.
יעקב: כמה יהודים אין להם גג ממעל לראשם בעולם! היינו יכולים לבנות להם פה בתים!
שמואל: כן – אך הממשלה!
יעקב: אל תדאג! אי אפשר לעכב את העליה לעולם!
גד: הראיתם, חברה! שוב מושב חדש בגליל!
יעקב: איפה?
גד: על גבול סוריה.
שמואל: כן, אך למי יש מזל כזה, לעלות שמה?
גד: לי יש.
יעקב: מה? אתה עולה?
גד: ..כגפיר! מקבלים גפירים.
שמואל: אתה חושב? – אולי – גם אני יכול? יש לי בחורה וילד.
גד: נסה! לנסות אפשר.
שמואל: אני אנסה, חברה! – ו – גפיר כזה – הוא מוכרח לעמוד שם יום ולילה עם הרובה על המשמר?
גד: המ.. יום ולילה, לאו דוקא.
שמואל: מוכרח להיות גם זמן פנוי. לא לחנם הייתי מרביץ הבלאטות הטוב ביותר!
יעקב: מה ענין הבלאטות אצל השמירה?
שמואל: מה עניין?? בשעות הפנאי אראה להם שם, איך מניחים בלאטות! במתנה, בחנם! ככה. בבית הילדים. בבית הספר.
גד: וברפת.
שמואל: גם ברפת? בלטות?!
יעקב: אתה כנראה אינך יודע, מה פירוש רפת בארץ ישראל? בלאטות, חביבי, לבנת הספיר! נוצצות כברקים!
גד: הנה… קראתם! “יריות ביפו”. “פצצה בעטרות”..
יעקב: הלאה!
גד: “שלשה מחברי הכנופיות בבית המשפט”.
שמואל: לא חשוב! הלאה!
גד: “מיניסטר החוץ של איטליה ביקר אצל”…
שמואל: אולי תקרא גם דבר מה מענין!
גד: רציף־עליה חדש בנמל תל־אביב
יעקב: זה כן! קרא הלאה –
שמואל: נשמע!
(שלשתם תוחבים ראשיהם בעתון)
(על יד השולחן מימין יוחנן וחיים).
יוחנן: אולי תצא רחל סוף־כל־סוף מן הסוהר!
חיים (פניו נופלים. שותק במרירות)
יוחנן: כמה היא סובלת שם.
חיים: (שותק, אחר כך) מתי תצא סוף־סוף אל הקיבוץ? בעוד ימים אחדים מתחילה ההתישבות בגבול סוריה.
יוחנן: אני יודע. ויודע אני, שכל הכוחות נחוצים שם. אך אנחנו – רחל ואני – אנחנו לא נלך.
חיים: ובכן, גם אתם לא!
יוחנן: מוכרח הייתי להציל את רחל.
חיים: יהודית הלכה להציל אשה ערביה זרה. והיא ידעה את הסכנה…
יוחנן: מוכרח הייתי לעשות זאת. והמחיר הוא: התחייבתי לעבוד אצל דבורה בשדה.
חיים: כשומר ופועל בפרדסים שלה?
יוחנן: אלף לא"י נתנה לי, ללגאליזאציה.
חיים: סכום הגון. יותר מדי או פחות מדי בעד הנשמה.
יוחנן: ומדוע אתה אינך הולך אל הקבוץ שלנו?
חיים: אתה שואל? אצלי נשבר דבר מה – נשבר הקפיץ פה בפנים השעון. משך שלש שנים היה מתמתח ומתמתח מכל כוחותי. ולבסוף, כשהגעתי – נודע לי… אפילו לראות אותה לא זכיתי לרגע.
יוחנן: דודתי הציעה לי, – בתנאי זה. – איזו עצה היתה לי, להשאר פה בארץ? – אמרתי בלבי: לעת עתה – קודם אחיה פה – ואחר כך..
חיים: לחיות? (דממה) אמר לי יוחנן: כל מה שחלמנו משך כל הימים, כל מה שסבלנו וישבנו בגללו בקליפות־אגוז לעבור בה את הים משך שמונה עשר יום ברעב ובצמא ובסכנת מות – כל זה היה רק בשביל לחיות?
יוחנן: אתה אינך רוצה להבין אותי.
חיים: מובן שלא! אינני רוצה! קשה לי להבין, שחברי היקרים נבהלים כתרנגולות ותוחבים את עצמם אל תוך החור הראשון המזדמן להם!
יוחנן: אני נושא את האחריות גם כלפי הורי, הנמצאים עוד באוסטריה, ולו לא הייתי מקבל את המשרה אצל דודתי, איך הייתי עוזר להורי מן הקבוץ?
זקן אחד: (לבוש נקי, נגש אל השולחן ובידיו מזודה פתוחה) בבקשה, אדוני, לקנות דבר מה?
יוחנן: תודה, לא צריך.
זקן: בבקשה, אדונים, הן נחוץ לאדונים סבון או ז’ילטים..
יוחנן (נותן לו מטבע)
זקן: מה אדוני רוצה?
יוחנן: לא כלום.
זקן: מה פרוש “לא כלום”! אדוני רוצה לקנות דבר מה, או לא?
יוחנן: לא. קח ולך. הן רואה אתה כי מפריע אתה לנו.
זקן: לי – נדבה? בבקשה לקנות, בחור! אינך מתבייש לתת לי נדבה?! מה היית אומר, לו אני הייתי נותן נדבה לאביך? מה?! אני איני מקבל נדבות, אני עובד: אני מוכר, זוהי עבודתי. לו יכולתי לעבוד עבודה אחרת בשנת הששים ושבע לחיי – הייתי עובד אחרת. לא להיות פה שנורר באתי לארץ! בני עומד שם בקבוץ על המשמר. וכדי שלא להפריע לו – מצאתי לי עבודה! – המ! נדבה! – בארץ־ישראל! המ! נדבה! (הולך).
(דממה)
יוחנן: איך יכלתי לדעת..
חיים: לא יכלת לדעת, שבנדבות אין קונים את חובת־הלבבות.
יוחנן: אינני מבין אותך.
חיים: באלף הלא"י של הדודה לא פטרת את עצמך מחובתך –
יוחנן: תבין הפעם: מוכרח הייתי להסכים לה. וחוץ מזה: אולי גם הדרך הזו היא..
חיים: טוב, טוב! ובכן: גם אתה! – לך! נדמה לי, כאילו האדמה הזאת דורשת מאתנו, שנבא אליה ערומים לגמרי, בלי ידיד ובלי כל אותם הדברים, שכל כך יקרו בעינינו עד כה. לך! כמה גדול הוא יעודנו פה, אם דורש הוא רק אנשים גלמודים, המתפשטים את כל אשר להם. – לך, יוחנן, רוצה אני להיות ביחידות.
יוחנן: חיים.. אם אינך רוצה להבין..
חיים: אולי אינני צודק בעצם – אולי אין לי בכלל הרשות להגיד לך את כל זה, משום שגם אני נפרדתי מן הקבוץ. משך שלש שנים רצופות חלמתי, איך אחיה שם ביחד עם יהודית בחיים, בעבודה, בכל… בלעדיה אין לי הכוח לכך.
יוחנן: לפני ולפנים, חיים, נשאר אני כשהייתי. בתוך נפשי פנימה עומד אני במקום שעמדתי עד הנה: חלוץ בין חלוצים. בתוך לבי..
חיים: מי זה מתענין בפנימיותך?! למי יש חשק ופנאי לכך? מתחיל אני להבין, שמה שמוטל עלינו לעשות בעם מפוזר ושבור לרסיסים זה, גדול הוא ואכזרי לדרוש מאתנו קרבנות דם וזיעה, קרבנות אדם נוראים ומבלי לחטט, מה שם בתוך לבנו פנימה –
יוחנן: עליך לנסות לשכוח..
חיים: אינני רוצה לשכוח! רוצה אני רק לדעת: למה?! רוצה אני להרגיש עד מורשי לבבי ודכדוכי נפשי, עד למקום שם חדר הכאב תהומה, ולהבין: למה למי נחוץ הכאב הזה?! משום שודאי נחוץ הוא למישהו! אי אפשר, שלא יהיה בו שום הגיון!
יוחנן: ומה אתה רוצה לעשות?
חיים: רוצה אני לנסות חיים כאלה, שיהודית ראויה להם, והם ראויים לה.
יוחנן: רוצה אתה..
חיים: לעשות רק את המוטל עלי. (קם, עובר את הרחוב).
גד: הנה, פה כתוב: “שלש מאות נוטרים לצורך ההתישבות החדשה.”
שמואל: אני הולך!
יעקב: ומה יהיה – בעבודה שלי! אם יתחילו לבנות את בית הספר העירוני החדש?
גד: לא כולם יכולים ללכת, חבר. ולא כולם צריכים ללכת. אצלנו השמירה היא בשביל העבודה ולא להיפך, לא העבודה בשביל השמירה! מבין? (אל חיים, ההולך ונגש בהיסוס) גם אתה הולך כגפיר אל ההתישבות החדשה?
חיים: איפה צריך להרשם?
גד ושמואל: בא, נלך ביחד. (הולכים, חיים באמצע).
– מסך –
תמונה ד' (ז) 🔗
בית אריזה של פרדס.
יוחנן (עושה חשבונות).
דבורה פלד: (נכנסת מרוגשת) העבודה מפגרת. בחיי בעלי המנוח היינו מסדרים לכל הפחות ארבע מאות תיבות ליום.
יוחנן: (מחשב) תשע עשרה, עשרים ושלש, שלשים ואחד – כולם עובדים בכוחות אחרונים, דודה.
דבורה: מובן, אז עבדו אצלנו הערבים. ארבע עשרה חמש עשרה שעה ליום. זאת אומרת, כמה שהיה נחוץ ומאז שהכרחת אותי לקחת דוקא פועלים יהודים..
יוחנן: את יודעת היטב, דודה, שהפועלים הערבים שלך אינם באים יותר –
דבורה: כן, אך “החברים” שלך באים ודוקא בשמונה שעות שלהם. אח, מה אתם יודעים מה זאת עבודה?!!
יוחנן: חמשים ושבע, ששים וחמש, שבעים ושלש – את שוכחת, ש“החברים” שלי מספיקים בשמונה השעות שלהם לכל הפחות כמו הערבים – שבעים ושלש, שבעים ושלש, שבעים ותשע –
דבורה: כן, אך הערבים אינם מודדים את הזמן בסנטימטר. הם אינם יודעים זמן, אלא רק את העבודה הדרושה וההכרחית.
אחמד אסה: (נכנס מבחוץ) או, מודאם, הפועלים היהודים שם, שבן אחיך הביא..
דבורה: מה אתם?
אחמד: חדלו לעבוד.
דבורה: מה? שביתה?
אחמד: איבה, שביתה. הם אומרים, הם לא עובדים, אם אני אתן פקודה.
דבורה: זה לא עסקם, מי מפקד!
אחמד: הם מאיימים עלי.
דבורה: בפרדס שלי אל יאימו! – יוחנן, צא אליהם. אתה אחראי להם!
יוחנן: מה אני יכול..
דבורה: לעשות סדר, לעזאזל! למה אתה פה?! בעלי המנוח היה במקומך יודע מה לעשות!
יוחנן: ואם אתם הצדק, אם הדרישה שלהם –
דבורה: “אם־אם” – לי אתה רוצה לספר! רוצים הם כסף יותר – כסף, זה הכל! לך – משום שאם אני אצא אליהם..
פנחס: (נכנס בינתים, מתקרב במנוחה) מיותר, הגברת דבורה: אנו באים אליך.
דבורה: מי אתה?
פנחס: אני בא בשם הפועלים העובדים בפרדס שלך. הגברת.. זאת אומרת בן אחיה של הגברת צריך להכיר אותי בעצם –
יוחנן: (בהיסוס) כן – על כל פנים – אני –
פנחס: אתה יכול להושיט לי יד במנוחה. אנו נפגשנו אז, שם בסוכת השומרים, באותו לילה, שבו נולד לי בני –
יוחנן: (במבוכה) סלח לי – (מושיט לו יד).
דבורה: נדמה לי, שיש לנו פה כעת דברים יותר חשובים מאשר מחזות רומנטיים –
פנחס: זה נכון. אף כי בעצם – אותו לילה היה רומנטי בדיוק כמו הלילות האחרונים בפרדס של הגברת –
דבורה: מה אתה רוצה להגיד בזה?
פנחס: את זה יכול אולי אחמד לבאר לך יותר ממני –
אחמד: אני? מה אני יכול?
דבורה: אני מבקש, לא לסדר פה ענינים בבית שלי! מה אתה רוצה?
פנחס: ובכן – בקיצור. הפועלים העברים, שלא רק עובדים בשביל הגברתם, כי אם נוסף על העבודה, שוכבים לילה לילה בגופם העיף בחפירות ושומרים על רכושך – בלי כל חובה, בהתנדבות, גברת, ובלי כל שכר פרוטה – כולם פה אחד דורשים, לפטר את השומרים הערבים. מטעם הפשוט מאד: הם נמצאים בקשר עם הכנופיות, ושה– –
אחמד: זה שקר!
פנחס: ושהיריות היוצאות מתוך הפרדסים של הגברת עלינו – יוצאות לכל הפחות בהסכמם שלהם, של השומרים של הגברת –
אחמד: אני? עם הכנופיה, אני?! המודאם שלי מכירה אותי עשרים שנה! אבל הם באים, חמשה עשר אנשים ועושים רובים אל הלב, מה: אני לחיות רוצה! – זה שקר!
דבורה: שקט, אחמד! אין אני מרשה לשום אדם לתת לי הוראות, את מי לקבל לעבודה ואת מי לפטר.
פנחס: אנו הפסקנו את העבודה, ועד שלא ימלאו את דרישתנו הצודקת –
דבורה: מה? איום? אני אפטר אתכם –
יוחנן: דודה! שמעת באזניך, שאחמד בעצמו הודה: מתוך פחד מן הכנופיות – –
דבורה: שטויות! אני בעצמי ערבה לאחמד בכל האחריות. והמעשיות בדבר היריות בלילה מתוך הפרדס שלי – –
פנחס: ורצח האחות מתוך פרדס יהודי פה – גם זה מעשיה?
דבורה: החקירה הרשמית עוד לא – –
יוחנן: מה? יהודית נרצחה מתוך פרדס יהודי? – –
דבורה: כך אומרים – אך החקירה עוד לא בררה – –
פנחס: בשעה זו נגמרה החקירה, גברת, הודות לגפירים שלנו. ואחד מהם מחכה פה בחוץ לדבר עם הגברת.
דבורה: אני עשיתי את שלי בענין זה. אם הגפיר יש לו דבר מה חשוב אלי – יפנה אל המנהל. ואתה, יוחנן, אל תבהל תיכף! אני אינני מסכימה לשום דרישות! הבינות?! – בוא, אחמד, אין לנו פנאי. (יוצאת עם אחמד).
יוחנן: יהודית – – מתוך אחד הפרדסים האלה –
פנחס: לא פעם פקחנו את עיני הדודה שלך, ובקשנוה, שתפטר את השומרים האלה.
יוחנן: אינני מבין – – איך זה אפשר – – שהיא –
פנחס: יוחנן, דרושה לנו עזרתך הפעם!
יוחנן: מה אני – רק פקיד – –
פנחס: אה, כן! רק הפקיד שלה. ואני חשבתי, שאתה..
יוחנן: אפשר לדבר עם הגפיר?
פנחס: הוא מחכה בחוץ. (פותח את הדלת וקורא) חיים!
יוחנן: חיים..?
חיים: (נכנס, רציני ומעשי מאד) יש לי הכבוד אל האדון המנהל?
יוחנן: חיים, הנח. שמעתי – –
חיים: זה ענין פרטי. אני בא בשם הגפירים: אנו דורשים מאת הנהלת הפרדסים הללו, בשם הבטחון הצבורי הנמסר לידינו, לפטר את השומרים הערביים תיכף ומיד.
יוחנן: אבל – אין אני – לי אין רשות – חיים –
חיים: יש לנו הוכחות, שהשומרים הללו – –
יוחנן: חיים – זה נכון, שיהודית –
חיים: אני שואל, אם מסכים אתה לפטר את השומרים האלה!
יוחנן: דבורה פלד אינה רוצה בשום אופן.
חיים: ואתה – למה אתה פה?
יוחנן: אני – אני אינני – רק..
חיים: כן! – את זה אני רואה – אתה רק שכיר מכור! – בגוף ונפש! והכל מסביב? כולנו? הרעיון, הידידים. הארץ, והמלחמה לכל אלה? והחברים החדשים, העולים יום יום, בתקוה למצוא פה עבודה? – –
יוחנן: (ביאוש) הדודה הצילה אותי ואת רחל – לולא היא –
חיים: ובעד זה שלמה יהודית בחייה –
יוחנן: חיים –
חיים: ובכן, מה לענות לחברים?
יוחנן: מה אני יכל לעשות, חיים? אני אינני יכל להסכים. – זאת אומרת: לא אני – היא – –
חיים: ובכן: לא. – טוב. – אני אמסור להם – (יוצא)
יוחנן: (שבור) חיים – – חיים – אוי –
פנחס: (שעמד כל הזמן מאחור – שם יד על כתפו) באותו לילה, כשנולד לי בני, היה לי הרגש, שקבלתי גם שני אחים – – יוחנן, עד חוף ים ארצנו היינו מנוהגים בידי אחרים – אך פה, בארץ – פה גורלנו בידנו! (יוצא).
דבורה: (נכנסת, אחריה רחל ואליאס) הרי היא לפניכם! אני רתמתי אותו היטב בעבודה. בשעת הקטיף אין ידים בטלות אצלנו.
רחל: יוחנן..
יוחנן: (כמתעורר) רחל! (מתחבקים) רחל! מאין – איך – –
אליאס: היא קבלה חנינה.
יוחנן: חנינה? בלי הכסף של הדודה?
רחל: מה אתך, יוחנן?
דבורה: רואה אני, שהפועלים השובתים בלבלו את מוחו. לא ביום אחד מתחשל פה האדם לעמוד במלחמת־הקיום הקשה.
יוחנן: דברתי עם הגפיר. – הגפיר הוא חיים – –
דבורה: זה – זה שהיה אתך יחד – –
יוחנן: כן, חברי חיים ווייס, שהבחורה שלו, יהודית – –
רחל: אני יודעת – –
יוחנן: נרצחה פה, מתוך הפרדסים הללו! – ואני – נגד מצפוני, נגד רצוני ונגד כאבי הוכרחתי לסרב – –
רחל: אני אינני יודעת, מה היה פה – אבל – מדוע זה הוכרחת – –?
יוחנן: הדודה נתנה את הכסף, רחל –
רחל: איזה כסף?
דבורה: להציל אותו ואותך.
רחל: ובשכר זה מוכרח יוחנן – –
דבורה: הוא הסכים לעבוד אצלי – ועליו לעשות את חובתו ככל אדם. המשק העברי אינו יכול להתקיים בעזרת הרומנטיקה. מלחמת קיומו של האדם והמשק דורשת מרץ ולפעמים גם אכזריות ידועה. ואם המשק דורש עבודה זולה, הרי אי אפשר להתחשב, מי הוא העובד.
רחל: כן – אך חיי אחינו? ורבבות האומללים החודרים אל הארץ מן התופת שבגולה ורוצים לעבוד פה?
דבורה: אני את שלי עשיתי. אנו התחלנו את עבודתנו פה לפני עשרים ושש שנים – במדבר שממה – בתנאים איומים הרבה יותר מאשר אלה כעת, הנקראים בשם “חלוצים”. אני הקרבתי את בעלי המנוח בעבודתו בבצה, ובשרב. ועלי להמשיך ולהחזיק את פרי עמלו, את הפרדסים הללו בכל כוחי! ובכל האמצעים!
רחל: בשביל מי?
דבורה: בשביל אלה הקרובים אלינו. לי אין ילדים, בתי, ולפיכך, חשבתי שיוחנן ואת..
רחל: אני – אנחנו החלטנו אחרת, הגברת פלד. חבורת אנשים בעלי דעה אחת אתנו, מחכה לנו להתישבות ולעבודת אדמה. חבורה זו חושבת ודואגת לא רק לעצמה ולקיומו של זה מה שיש; היא מרגישה את האחריות גם בעד העתיד. נלחמת היא בחזית, כדי לפנות מקום לעם שלם המחכה לכך. חייו של נוער, חיים רעננים נמסרו לידינו, שעלינו לתת להם מולדת, קרקע תחת רגליהם – –
דבורה: יוחנן, אתה הבטחת לי בהן צדקך!
יוחנן: למען רחל, שישבה בבית הסוהר, שלא היתה לי דרך־הצלה אחרת –
רחל: אני יצאתי מבית האסורים בלי כל עזרה מן הצד, גברתי. ובלי כל עזרה מן הצד מקוה אני למצוא את הדרך לעבודה ולעולמי יחד עם חברי.
דבורה: אני לא אתן את יוחנן! – את אשה עומדת ברשות עצמך – חסונה כפי שאני רואה וחזקה למדי – לכי והצליחי – אך את יוחנן אל תמשכי אחריך. לי אין בנים. אין לי כל. הניחי לי אותו. –
יוחנן: זה – תלוי גם בי, דודה. תני לי ללכת.
דבורה: יוחנן! אתה רוצה – לעזבני – –?!
יוחנן: אני הולך עם רחל. אל הקבוץ. (יוצא עם רחל).
דבורה: (יושבת אל הכסא) הנה, סרג’נט אליאס – אנחנו הנחנו את היסוד בסבל וביסורים איומים – אנו הנחנו להם את היסוד – והם – לא די שאינם אוהבים אותנו – הם מבזים אותנו! מבזים!
אליאס: הם עברו דרך כור־יסורים קשה יותר. אנחנו רק שערנו את המצוקה היהודית – אז, בשעה שבאנו הנה – והם מבשרם חזו אותה, סבלוה בגוף ונפש. – כעת הם באים במקומנו אנו. אולי קרובים הם יותר אל הגאולה.
– מסך –
מערכה שלישית 🔗
תמונה א' (ח) 🔗
משמר הצפון.
מהר, יצחק! –ימינה שם!
תפשו! אחזו! – אחת ושתים!
למעלה, דן! כך, שמאלה
שמואל, עוד! כך! הרם! וכו'
רחל (נותנת לזאב פת לחם – הוא נושך ולועס בתאבון).
זאב: (מנגב זיעתו – ולועס) ארבע מאות סנטימטר מעוקב חצץ בשעה! בעוד חצי שעה לכל היותר – נגמור! בואי, רחל עוד לגימה!
רחל (מוזגת לו)
זאב: נפלא! יין המשומר!
רחל: מן הבאר שלנו.
זאב: מה? הבאר נגמרה?
רות: מאה ועשרים וחמשה קוב!
זאב: מאה ועשרים וחמשה?!
רות: לכל הפחות – לפי דעת המומחה שלנו.
זאב: מאה ועשרים וחמשה – – מאה ועשרים וחמשה – רחל, רות! מאה ועשרים וחמשה קוב! חברה, זה מבול! –
רחל: עצים, זאב – פירות – גנים – פרחים –
רות: ולעת עתה – אבנים ואבנים. אך כבר התחלנו! –
זאב: חברה – אני מעולם לא הייתי עוד שכור בחיי. אך המים הללו – מן הבאר שלנו – בחיי – אני שכור! – מאה ועשרים וחמשה קוב! מאה ועשרים וחמשה! בחיי, בעד זה מגיעה לכל הפחות נשיקה אחת לכל אחת מכן!
רחל ורות (מתגוננות בצחוק)
זאב (מנשק להן)
ד"ר וויידנפלד (משמאל. בגדי פועל – על שכמו טוריה – בקוצר רוח) סליחה, אם אני מפריע. – שמי וויידנפלד. ד"ר וויידנפלד, מכפר יהודה. אמרו, שפה אפשר להשיג כוס מים – סליחה, לגימת מים. אך אם במקום מים – נשיקה, גם זה לא רע.
זאב: נשיקה גם לו, חברות! החבר הישיש הזה מקצר את נשימתם של כל הצעירים בעבודה! אין איש שיוכל לעמוד בהתחרות העבודה אתו!
וויידנפלד: לא צריך להגזים. – אני בא כוח – מכפר יהודה – והמושב אסור לו להיות מנוצח בידי הקבוצה, לא כן?
(צחוק)
דוד: (נכנס, בבגדי־גפיר, רובה. אל זאב) החלפת המשמר בנקודה גימל. (פושט את המדים ומוסרם יחד עם הרובה לזאב).
זאב: (לובש) שם על יד הדרך? – בסדר! מקומי היה על יד מכונת החצץ.
דוד: (מפשיל את שרווליו) בסדר. משמר על יד מכונת החצץ! (שניהם הולכים – בשני הכיוונים ההפוכים).
רחל: (אל וויידנפלד) פרוסת לחם?
ויידנפלד: תודה, לא. אך אולי קצת אינפורמאציה. יש לי בקשה –
רחל: בבקשה –
דוד (עבר בינתים את הבמה ונפגש בזקן שבמערכה 2, תמונה ג')
הזקן: דוד!
דוד: אבא! מה לך פה?
זקן: לקחו אותי יחד עם השוטר. לפני שעה בערך הגענו הנה. כל הזמן חפשתיך. תסלח לי בני שאני – –
דוד: עלינו לגמור עוד עד חשכה. אני פה במקום אחד החברים על יד המכונה. כשאגמור, אבא –
זקן: אני לא אפריע לך, בני, מובן, שלא אפריע – רוצה אני רק להיות נוכח – – ולראות בעיני את הפלא הגדול – –
דוד: (מחבקו) אבא!
זקן: המשך, המשך, בני. המשך במקומי. אני רק סוחר־רוכל – גם עכשיו – אני עובר עם ארגזי את העיר – – נו, לך אל המכונה. אני אשאר רוכל – ואתה – אתה – פה – רציתי רק לראות – מה שכתוב – “ידו האחת אוחזת השלח” – – כמו אז, כן גם עתה בעזרתו הוא, מוקמת החומה. ואחרי כן המקדש – – נו, לך, בני לך.
דוד (יוצא).
זקן (מביט אחריו, מנגב דמעותיו).
רחל: אולי יתרענן קצת – הנה –
זקן: תודה, תודה, בתי, אני רענן מאוד פה. – אני – אני כבר – אני אהיה את האדמה מתחת – מתחת – אך בני – עלי לראות לכל הפחות בעיני – לכל הפחות לראות. (יוצא).
ויידנפלד: הגן הזה – עם הירקות – זה קרוב מאד ללבי – השאלה רק, איפה יהיה הגן הזה פה?
רחל: את זה אוכל להגיד לך בדיוק. חכה – שם יעמוד בית התינוקות – עם חדר־האוכל. כן. – ושם – אתה רואה – על יד השקמה – –
ויידנפלד: מקום נחמד. אך בשביל העגבניות שלי אולי בכל זאת יותר מדי פתוח לרוח.
רחל: בשביל מה? – אינני מבינה?
דוב: (במהירות, מימין – אל רחל) ראית את יוחנן?
רחל: כפי שידוע לי עובד הוא על יד הצריף ארבעה.
דוב: שם איננו. עלי לדבר אתו דחופות.
רחל: מה זה, דוב?
דוב: מכונת האור אינה פועלת. כנראה, שנתקלקלה בשעת הטרנספורט. ובעוד עשרים רגע יהיה חושך. (קורא אל המגדל) האלו! אין אוטו בדרך הנה?
קול: (מן המגדל) לא!
דוב: נתנו אות לכפר שאול בדבר מלואים. אך האוטו.. (אל המגדל) הלו! תן עוד פעם אות לכפר שאול – אם האוטו כבר בדרך?
קול: (מן המגדל) בסדר!
דוב (יוצא בחפזון)
(על המגדל מאותת גפיר בדגלים).
רחל: אם תיכף בלילה הראשון נהיה בלי אור.. הגבול הסורי קרוב הנה – ושכנינו הטובים יכולים להשתמש בהזדמנות. – בלי זרקור –
ויידנפלד: אין דבר. גם ככה נעמוד על המשמר. – אך מה שנוגע לגן הירקות –
רחל: כן, אני לא הבינותי –
ווידנפלד: מה? כן, אני – העגבניות היפות ביותר שלי הן בכפר יהודה –
רחל: (עצבנית) המשמרת הראשונה שלי היא על יד הפרוז’קטור. אך אם…
וויידנפלד: … והייתי רוצה, שהעגבניות שלי – – משום, שאסור להכניס את השתילים כשהם כבר גדולים. זהו כל הסוד שבדבר –
רחל: (עצבנית עוד יותר) יש לנו מומחה לפרוז’קטורים. מהנדס. חיים ווייס. לו לכל הפחות הוא היה פה –
וויידנפלד: אולי תוכלי להגיד לי – בדבר העגבניות –
רחל: כן – תסלח לי – מה זה קרה לעגבניות שלך?!
וויידנפלד: אני – – אני – תסלחי לי – הנה – הבאתי.. (מוציא חבילה רטובה) הנה, פה מאתים שתילים מן המשתלה שלי בעצמי. הבאתי במתנה להתישבות החדשה שלכם פה.
רחל: לנו – הבאת? אויה, תסלח לי בבקשה – תודה רבה! אני בעצמי אטפל בהם.
וויידנפלד: זה מרגיע אותי. משום – שהנה – שתילי עגבניות רכים כאלה – – הם מפונקים מאד. ואם לא ישתלו אותם במקום הנכון ושהם אוהבים – הרי אין הם מכים שורש – אינם נקלטים – – וכך – –
יוחנן: (בא בפנים אורים) צריף ארבעה וחמשה נגמר! בית המשאבה – נגמר! חדרי המקלחות – בסדר! וחומת העגן – עוד רגעים אחדים –
קול: (מן המגדל) האלו! כפר שאול מאותת: – האוטו עם חלקי המכונה נסע לפני חצי שעה. – אך לא נראה! –
דוב: (נגש בחפזון) שמעתם –
רחל: (אל יוחנן) הפרוז’קטור אינו פועל – –
וויידנפלד: אך האוטו הלא צריך כבר להיות פה מזמן!
יוחנן: דבר מה קרה בדרך –
דוב: עלינו לצאת לקראתם –
וויידנפלד: (שורק בין שיניו) כמעט חושך כבר. ובמקומות הללו פה..
יוחנן: אך הלא אי אפשר לעזוב אותם באמצע הדרך שם – –
וויידנפלד: אני אלך עם הפטרולה.
יוחנן: גם אני.
דוב: טוב. תקבלו עוד שלשה גפירים. ואם בעוד שעה לא תשובו –
יוחנן: אנו נשוב! אנו נשוב, רחל! (יוצא עם דוב ועם וויידנפלד).
(רגע נשארת הבמה ריקה. כמעט חושך. העבודה הולכת ומוסיפה במרץ).
קולות בודדים: הנה, הנה! יצחק! – למעלה, עוד! זאב – אחוז! חברה, מהר, מהר!
(מאחור מבליחה רקיטה. כרגע קופצים כולם אל החומה, ארבעה גפירים רצים דרך הבמה בנשק ביד).
דוב: (על יד המגדל, למעלה בלחש) כמה הם?
קול: ששה־שבעה. הרובים. אך – חכו! פה – לגמרי על ידינו!
גפיר: (על יד החומה) עמוד! מי שם?
קול ילד: אני – –
גפיר: ילד? בשעה כזו? מי אתה?
ילד: שמריהו. לא לירות בי. (מופיע בפנים אורים על החומה) אוטו נשבר. אנחנו ברגל. אנחנו מביאים –
רחל: (קופצת אליו) שמריהו! איך – אתה – פה?!
שמריהו: אני בכיתי ובכיתי – עד לקחת אותי גם, לכפר שאול. אנו מביאים – הנה – פה – שם גפירים – שוטרים – יהיה אור! אנו אור! (קופץ מעל החומה).
דוב: להמשיך בעבודה! חברה! לגמור! לגמור!
כולם (מתחילים לשיר. הכלי עובר מיד ליד בקצב השירה. בינתיים מופיעים שני שוטרים (אחד מהם ממערכה א' תמ' ב') מביטים רגעים בשתיקה בעבודה, אחר כך דוחף האחד את השמן בצדו).
שוטר א': דמנדט, סרג’נט! תיאבון לעבודה! בחיי! כמו ספורט!
שוטר ב': גם אני עבדתי פעם בבנין. אך ככה! – –
שוטר א': סרג’נט! (פותח את החולצה שלו).
שוטר ב': (מרמז בחיוך) יאלה ג’ימי! (שניהם פושטים את מדיהם, נכנסים אל התור ועובדים).
שמריה: (שוב עלה על החומה, מקצב את קצב העבודה) חת, שתים! – חת שתים!
דוב: (מושיט לשמריה פטיש) הנה! פה, בחור! הך! הך על עמוד הברזל! – העבודה נגמרה! משמר הצפון עומד על תלו!
שמריה (מכה בכוח על העמוד. עם ההכאה הראשונה נדלקים כל הפנסים. אור גדול.)
שמריה: אור! אור!
(הכאת הילד – בקצב שיר העבודה, העובר לרקוד).
– חושך –
תמונה ב' (ט') 🔗
על המגדל
רחל ויוחנן (עומדים רגע ומחרישים).
רחל: (בהיסוס) וכך – הגענו הביתה.
יוחנן: משמר הצפון עומד על תלו.
רחל: אני כל כך מאושרת, יוחנן.
יוחנן: רחל! (שם ידו על כתפה).
רחל: הבט – קרני האור עוברות כמו זרועות לבנות ממושב למושב בלטיפה. כעת מצטלבות – ידים לוחצות זו את זו – מהר להר ומעמק לעמק – מעגל קסמים של בונים מסביב.
יוחנן: מעגל קסמים של שומרים –
רחל הנשק שבידי קר הוא. אינני אוהבת את הברזל הקר הזה.
יוחנן: מוכרחים. מכריחים אותנו.
רחל: אך, אף רגע אחד לא נחזיק אותו אחרי כן –
יוחנן: הביטי, איזה לילה שקט וחגיגי. ההרים – ראשיהם כה בהירים כלפי השמים. ובעמק – ערפל. נדמה לי, כי מרגיש אני את נשימת אפה של האדמה השלוה. – גם אני מאושר, רחל, מאושר מאד. אך יחד עם זה נזכר אני באותם, המחפשים את השלום – חושב אני –
רחל: האויבים?
יוחנן: הידידים שלנו.
רחל: חיים –
יוחנן: חיים.
(דממה)
רחל: לו אנו צריכים להודות, שהגענו עד הנה.
יוחנן: ואני גרמתי לו צער –
(דממה)
רחל: הס – אני רואה –
יוחנן: שועל, רק שועל –
רחל: נכון, אור ירוק נוצץ מתוך עיניו –
יוחנן: הם חדלו לשיר.
רחל: והדממה עוד יותר עמוקה מן החושך – שמע!
(נשמעים צעדים קרבים)
יוחנן: חלוף המשמרות?
(הצעדים קרובים לגמרי)
גפיר: (מופיע) שלום.
יוחנן ורחל: שלום.
יוחנן: כבר? מוקדם –
גפיר: (מסיר את כובעו) מאוחר –
רחל ויוחנן: חיים! (לחיצת ידים)
חיים: באתי באוטו מכפר שאול. חילוף משמרות מן העיר.
יוחנן: זאת אומרת, חיים, שאתה –
חיים: שקט. – מהר. – כעת עליכם לנוח. אתם עיפים.
רחל: ואתה?
חיים: אני אעמוד פה במקומכם.
רחל ויוחנן (לוחצים לו ידים ויוצאים)
חיים (יושב, נשקו על ברכיו, מסתכל ומתבונן בחשכה. לאט־לאט).
– מסך –
-
“וחיי השירים” – כך במקור, וכנראה צריך להיות: וחיי קשורים (הערת פרויקט בן־יהודה). ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות