השאלות שזכו לתשובה: והוא סיפור־פתיחה קצר, כיצד נכתב ספר זה    🔗

היה זה יום קיץ בהיר ומסנוור, אחד מימי החופש הגדול; ואני – ילד כבן תשע – פסעתי יחף לביתי מן הספריה, שנפתחה אותו שבוע בשכונתנו הקטנה. החזקתי בידי ספר נושן, אשר יפה, הספרנית, הושיטה לי באָמרה: “אני בטוחה שהספר הזה ימצא חן בעיניך”.

פתחתי בסקרנות את העמוד הראשון, עליו היה מודפס באותיות גדולות:

פינוקיו – מאת ק. קולודי, תרגם י. דושמן, הוצאת “אמנות”.

– מי זה פינוֹקיוֹ – שאלתי בסקרנות ועברתי אל הפרק הראשון (עמ' 5), כדי למצוא תשובה לשאלתי.

פסעתי לאטי בדרך־העפר החמה ועיני נעוצות בספר (ידעתי את הדרך בעל־פה). קראתי לכל אורך הדרך; הוספתי לקרוא בצל עץ־האשכולית הענף אשר בחצרנו; הוספתי לקרוא לאור עששית־הנפט במטבחנו הקטן, עד שעת־לילה מאוחרת. עלילת הספר, – הרפתקאותיה של בּוּבּת־העץ הפוחזת – כבשה אותי כליל. שכחתי היכן אני נמצא ודימיתי בנפשי כאילוּ אני עצמי נלווה אל פינוֹקיוֹ בכל הרפתקאותיו הרבּוֹת והמוּזרוֹת.

אחר־כּך שכבתי במיטתי, ליד החלון הפתוח, עיני הביטו אל שמי־הכוכבים ובראשי התרוצצו שאלות לאינסוף: מי הוא האיש ק. קוֹלוֹדי, שכתב ספר נפלא כל־כך? מתי נולד במוחו הרעיון לכתוב את הספר הזה? האם הכיר את ג’אֶפֶּטוֹ הישיש? מדוע כתב דווקא סיפור על בובת־עץ שקמה לתחיה, ומה פשר השם פינוֹקיוֹ? ושוב – כיצד כתב קולודי את הספר הזה?

השאלות הוסיפו להטריד אותי גם בימים הבאים ותבעו תשובה. הצגתי אותן לפני יפה הספרנית, לפני הוֹרי ומוֹרי, וקיבּלתי מכולם תשובה דומה:

– אין אנו יודעים.

אחרי “פינוקיו” קיבּלתי מיפה ספרים נוספים – ספרים נפלאים ומרתקים. קראתי את מסעי גוליבר בארץ הגמדים; צחקתי מעלילות האבּיר דוֹן־קיחוֹט; הצטרפתי למסע־הפלאים של נילס הולגרסן עם אווזי־הבּר, ואל ג’ים הוֹקינס בהפלגתוֹ אל אי־המטמון; נלוויתי אל סיורו של נחום גוּטמן בארץ לוֹבנגוּלוּ מלך זוּלוּ, ואל הקפיטן נאֶמוֹ בהפליגו שמונים־אלף מיל מתחת למים. אכן, היו אלה מסעות נפלאים, המוסיפים ללווֹת אותי מאז ועד היום.

אולם תמיד חזרה וצפה בשעת קריאה אותה שאלה נושנה, שתבעה תשובה:

– כיצד נכתב הספר הזה?

קשה היה לי לתאר כי הסופר מצא עצמו פתאום יושב ליד שולחנו ובודה סיפּוּר מלבו. רציתי לדעת אם רובינסון קרוזו היה אדם אמיתי, ואם מרק טויין הכיר את תום סוֹיאֶר, ואם נחום גוטמן ביקר באמת בארץ לובנגולו מלך זולו. רואים אתם, הייתי נער סקרן מאד ורציתי למצוא תשובה לכל השאלות הללו, שנראו בעיני חשובות עד מאד. פעם עליתי אפילו על כסא והורדתי את כרכי האנציקלופדיה מארון־הספרים של דודי. אך כל שמצאתי באותם כרכים עבים היו שורות ספורות ויבשוֹת בלבד: נולד בשנת… בעיר (או בארץ)…, כתב ספרים אלה ואלה, נפטר בשנת… – וזה הכל. את הדברים המעניינים והחשובים באמת – כיצד נכתבו הספרים ומדוע נכתבו – זאת לא מצאתי. האכזבה היתה רבה, והתמיהה היתה רבּה עוד יותר.

אולם תמיד הוספתי להאמין: יום יבוא ואמצא תשובות לשאלות הללו.

*

שנים רבות עברו מאז; עשרים וחמש שנה, ואולי יותר.

באחד מימות החורף הלבנים של שנת תש"ך מצאתי עצמי נכנס אל בית נוֹשן ושקט, הניצב בדרומה של העיר טוֹרוֹנטוֹ (קנדה); הבנין נקרא בפשטות “בית־הילדים”, והוא הוקדש כולו לממלכה נפלאה זו הנקראת “ספרות־ילדים”. סיירתי באגפי הבנין, בהדרכתה של אשה אדיבה ואצילית בשם יהודית סן־ג’והן. באולם הגדול שכנה ספריה, בּה נמצאוּ רק ספרי הילדים המובחרים ביותר (בלי שום “טרזן” או קרל מאי). בחדר אחר שכן אוסף של הספרים הקדוּמים לילדים, שנדפסו לפני מאה שנה, ומאתיים שנה, ואפילוּ יותר. לבסוף הגעתי לחדר שלישי, ובו ציפתה לי ההפתעה הגדולה ביותר. על האצטבאות ניצבו עשׂרות רבּוֹת של ספרים וכרכי ירחונים, המוקדשים כולם לתולדות ספרות־הילדים וחיי האנשים שכתבו יצירות לבני־הנעורים. מעודי לא תיארתי לעצמי שכה הרבה נכתב על נושׂא זה.

באותו רגע נזכרתי ביום הקיץ הרחוק, שבּוֹ פסעתי יחף מן הספריה, והשאלות הידועות חזרו ותבעו תשובה. פניתי איפוא אל מרת סן־ג’וֹהן ושאלתי אותה בהיסוס:

– הסבורה את שאוכל למצוא כאן חומר כלשהו על “פינוֹקיוֹ”?

– כמובן! – השיבה לי, קרבה למדפים ונטלה שלושה ספרים (כתב־עת מכורך, ספר ביוגרפיות וקטאלוג של תרגומים לילדים), – כאן תמצא את כל הפרטים על “פינוקיו”.

שלוש שנים בקרוב נמצאתי בטורונטו, וכל אותה עת ריוויתי את סקרנותי ואספתי תשובות לשאלות שרדפו אותי מאז אותו יום־קיץ רחוק. קראתי את כל החומר הרב שנמצא באותו חדר, רשמתי לעצמי במחברת את כל הפרטים שעניינוּ אותי, ועד מהרה נוכחתי לדעת: העובדות המספרות כיצד נכתבו הספרים מעניינוֹת ומאלפוֹת לא פחות מן הספרים עצמם! הנה, למשל – “דון קיחוט” נכתב בבית־הסוהר; “מסעי גוליבר” נכתב במטרה לנקוֹם ביריבים; “היידי” נכתב כדי לעזור לסובלים; “אוהל הדוד תום” הביא דרור לעבדים; “דוקטור דוליטל” נכתב בחפירות הקרב… הרי לך נושאים נפלאים ומרתקים לסיפורים אמיתיים – סיפּוּרים שיספּרו כיצד נכתבו היצירוֹת לילדים.

כך נולד הרעיון לכתיבת ספר זה. במשך עת רבּה ליקטתי כל עוּבדה וּפרט אפשריים, אספתי תמונות, תצלומים ומפות, ואט אט בניתי את פרקי הספר. אני מאמין שכל העוּבדוֹת והפרטים הם נכונים, שהרי מצאתי אותם בספרי עיוּן ומחקר. למען האמת, הוספתי פה ושם שׂיחות וקטעי מחשבה, שהרי כּוּלנוּ – בדומה לעליסה בארץ הפלאות – אוהבים למצוא שׂיחות בסיפורים; אולם גם השיחות וההרהורים בנויים על עובדות ומקרים אמיתיים. הפרק “היתום המאושר” מבוּסס בעיקרוֹ על פּרטים שנלקטוּ מתוך הספר “הראשונים כבני אדם” לי"ד ברקוביץ. ואת הפרק על “לובנגולו מלך זולו” כתבתי בארץ, לאחר שיחוֹת עם נחום גוטמן.

ט“ו הפרקים אשר לפניכם מוקדשים לחמישה־עשר ספרים, שהם לדעתי ממיטב ספרי הילדים – או ספרים ש”אוּמצוּ" על ידי בני־הנעוּרים – שנכתבו בשמונה לשונות, בתשע ארצות שונות. לצד כל סיפור הוספתי שורות אחדות, המספרות בקצרה על חייו של הסופר, וכן עמוּד אוֹ שניים מתוך הספר הנדון.

הנה עתה יודעים אתם כיצד נכתב הספר הזה. הפרקים הבאים יספרו לכם כיצד נכתבו ט"ו ספרים, שהעניקו חוויוֹת לאין קץ לדורות של ילדים וזכו על כן להיכּנס אל היכל הנצח.

 

“האביר בעל דמות היגון”: דון קיחוט, 1605    🔗

מִיגוּאֵל דֶה סֶרְוַנְטֶס סַוֶדְרָה נולד בעיר האוניברסיטאית אלקאלה דה הנארס ב־9 באוקטובר 1547, לרופא עני נודד. בגלל נדודי המשפחה למד מיגואל בעיקר בכוחות עצמו. בהיותו בן 22 נסע לרומא, שם שירת בבית קרדינאל. אחר־כך התנדב לצבא ספרד, לחם נגד התורכים והשתתף בקרב הימי בלפאנטוֹ (1571), שם איבד את ידו השמאלית. בדרכו חזרה לספרד נתפס על ידי שודדי־ים, שמכרוּ אותו לעבד באלג’יר. אחרי חמש שנות עבדות שוחרר על־ידי נזירים וחזר לספרד במטרה להיות סופר; אולם המחזות הרבים שכתב לא זכו להצלחה. כדי להתקיים עבד בגביית מסים, אולם הוא הואשם במעילה על לא עוון בכפו ונידון למאסר. בשבתו בכלא התחיל לכתוב את “דון קיחוט”, הנחשב אחד הספרים הגדולים ביותר בעולם. סרואנטס מת בעוני ב־23 באפריל 1616, ונקבר במנזר נידח.

בבואה על קיר הכלא    🔗

דוֹן־מיגוּאל דה־סרואנטס סאוודרה שכב בתאוֹ הצר אשר בבית־הסוהר בסֶאביליה ולא יכול היה להירדם. מן התאים הסמוכים הדהדוּ רעמי צחוקם וצעקותיהם של האסירים האחרים. מבעד לחלון הסתנן פנימה שיר צועני נוּגה. אם כבר נרדם לשעה קלה – היה מתעורר לקריאת הזקיף המכריז על השעה, אוֹ להדי זעקותיו של אסיר המוּצא להורג.

דוֹן־מיגוּאל שכב אפרקדן, רגליו פשוטות לפנים ועיניו נעוצות אל אור הלפיד המהבהב בּחוץ. הוא היה רעב ורוּחוֹ היתה עליו מרה. מדוע הטילוהו שוב אל הכלא? מדוע לא האמינוּ השׁוֹפטים כאשר טען כי הוּא חף מפשע?

הוא היה גובה מסים מטעם המלך, חדשים ארוּכּים נדד מכפר לכפר בחבלי לה־מאנשה וקאסטיליה וגבה מסים מן האכּרים העניים. משנתבקש להעביר את הכסף אל קוּפת הממלכה חשש לעשות את הדרך הארוּכּה למאדריד יחד עם סכוּם־הכסף העצום, והחליט לשלוח את הכסף באמצעות הבנק. וכי כיצד יכול היה לדעת כי דווקא באנק זה יפשוט את הרגל ובעל הבנק ייעלם יחד עם הכסף? השופטים אטמו אזניהם לכל טענותיו והוא נדון למאסר.

חיוך מריר עלה על שפתיו הסדוקות של דוֹן־מיגוּאל. אכן, גם הפעם התעלל בו גורלו – כתמיד. תמיד היה ביש־גדא, וכל חמישים וחמש שנותיו היו שלשלת ארוּכּה של סבל ואכזבות, באפילת הלילה הארוך, לאור הלפיד האדום, עברו לנגד עיניו שנות חייו גדוּשׁי ההרפתקאות. הו, אילו מצא סופר ברוּךְ־עט – היה עושה מחייו אלה ספר מרתק רב־הצלחה…

בהיותו כבן עשׂרים התנדב לצבאו של דוֹן־חוּאן, לחם בקרבות רבים, ובקרב הימי בלפאנטו איבד את ידו השמאלית. בהפליגו הביתה הותקפה האניה על־ידי שודדי־ים, שמכרו אותו ואת אחיו לעבדים באלג’יר. משהגיע כסף הכופר מהוריו לא היה הסכום מספיק ואחיו בלבד שוחרר. הוא ניסה להימלט, אך נתפס והושלך לצינוק. אחרי חמש שנות־עבדוּת נפדה סוֹף סוף על־ידי נזירים, חזר לספרד – ופוּטר מן הצבא. הוא ביקש להמשיך בשירות, אך המלך פיליפּ השני דחה את בקשתו, ואף מלת הוקרה לא העניק לו על שירותו ואומץ־לבּוֹ. אז ניסה את מזלו בשׂדה הספרות, כתב כשלושים מחזות אך כולם נכשלו. כדי למנוע חרפת־רעב מביתו, התנדב שוב לשירותו של המלך, הפעם כגובה תבואה ושמן בשביל הארמאדה (הצי הספרדי). שׂכרו בושש תמיד לבוא, ולא פעם נאלצו הוא ובני־ביתו לאכול חלק מן הפדיון – עווֹן שהביאוֹ שוב לכלא. אחר־כך נעשה גובה מסים, אולם גם בעבודה זו לא האריך ימים, כי לפתע הסתבך עם הבנקאי פושט הרגל, והנה הוא שוב בבית־הסוהר.

אכן, חיים סוערים ורבי הרפתקאות עברו עליו; אולם מעולם לא האיר לו מזלו פנים. תמיד ידע סבל, אכזבות, השפלה, ועם זאת היה תמיד סבלני, סלחני ואסיר־תקוה – סגולות שרכש בשנות העבדוּת. נאמנוּתוֹ למלך ונקיון־כפיו לא סייעו בידו לעולם, בעוד שרבּים ממכריו, שלא הצטיינו בנקיון־כפיים, ראו ברכה בחייהם. “שמא תמים אני מדי ואיני צריך להיות ישר מדי?” שאל את עצמו, “שמא היה עלי לנהוג כפי שרבּים אחרים נוהגים – להעמיד פנים כאילו אני אדם ישר, כאילו אני אמיץ ונאמן למלך?”

כאילו… כאילו…

הרוח נהמה וסערה בחוץ, כאילו קרב מתחולל אי־שם בפרבר העיר.

רעם התגלגל במרום, כאילו תותחים יורים על המבצר.

הלפיד הטיל אור אדום על קיר תאו, כאילו דליקה פרצה בחוץ.

כאילו… כאילו… – חזרה המלה והידהדה בראשו ללא הרף. הוא התבוֹנן באוֹר הלפיד האדום, בצל המתנועע על הקיר. עיניו העייפות דימו פתאוֹם לראות בבוּאה מוזרה של אדם הדוהר על סוס, אביר עז־לב דוהר לקרב; או אולי אין זה אלא אדם תמים כמוהו, המדמה בלבו כאילו הוא אביר? והוא דוהר לתקוף טחנות־רוח, כאילו היו אלה אוֹיב אכזר?

עיניו ההוזות הוסיפו להביט אל הצל המוּזר, המתנועע על הקיר; תמונה רדפה תמונה – אדם גוץ וכבד־תנועה רוכב על חמור… נערה יפה בפונדק כפרי… אכרים עליזים וחסרי דאגה… דרכי לה־מאנשה היפות…

לה מאנשה… לה מאנשה… אותו חבל־ארץ, בו נדד ימים רבּים כגובה־מסים, בו פגש אכרים ופונדקאים טוֹבי־לב ותמימים, ונערוֹת יפות ועליזות.

ערבוביה של רעיונות ומחשבות געשה במוחו העייף. שוב דימה לראות על קיר תאו את האביר המוזר. פּניו נראוּ לו פתאום מוּכּרים וידוּעים: הרי אלה הם פניו של אלוֹנסוֹ קיחאדה, דודה¹ התמהוני של אשתוֹ, שנהג לדקלם בעל־פה דפּים שלמים מתוך ספרי האבּירים, כאילו היו אלה כתבי־הקודש.

דון מיגוּאל זינק ממקומו ורץ קדימה. הוא נתקל בכותל האבנים, והמחזה המוזר נעלם. רק מלים צפו במוחו ותבעו להעלותן על הנייר.

הוא חש אל דלת התא וחבט בה באגרופיו.

“זקיף!” “זקיף!” צעק בקול צרוד.

הזקיף קרב אליו. “מה רצונך?” שאל.

“הבא לי גליונות נייר ודיוֹ. מהר!”

“ברגע זה?” תמה הזקיף, “מה קרה? הרוצה אתה לכתוב צוואה?”

“לא! לא… רצוני לכתוב סיפּוּר. הבא לי נייר ודיוֹ… מהר!”

הזקיף פרץ בצחוק; לא היה ספק בעיניו כי דוֹן־מיגוּאל זה דעתו נטרפה עליו.

“אין לי נייר ודיוֹ עכשיו,” אמר לו, “ואתה חזור אל משכבך!”

סרוואנטס חזר אל משכבו. אבל המלים חזרו והמו בראשו. אסור שהן תאבדנה! בבוקר ישתדל להשיג נייר, ועד אז השמיע בקוֹל את המלים:

בְּאֶחָד מִכְּפָרֵי לָה־מַנְשָׁה, אֲשֶׁר אֵין לִי רָצוֹן לִקְרֹא בִּשְמוֹ, חַי לִפְנֵי זְמַן לֹא רַב אָדָם פְּלוֹנִי, אֶחָד מֵאוֹתָם אֲדוֹנִים מְיֻשְּׁנֵי אָפְנָה, שֶׁתָּמִיד תִּפְגֹּשׁ אוֹתָם נוֹשְׂאִים חֲנִית וּמָגֵן, בְּלִוְיַת סוּס צָנוּם וְכֶלֶב צַיִד… הוּא הָיָה כְּבֶן חֲמִשִּׁים, בַּעַל דְּמוּת מֻצָּקָה וְאֵיתָנָה, עִם בָּשָׂר מֻעָט עַל עַצְמוֹתָיו הַגְּרוּמוֹת; מְצֻמַּק פָּנִים הָיָה, מַשְׁכִּים קוּם וְאוֹהֵב צַיִד. הַבְּרִיּוֹת אָמְרוּ כִּי שְׁמוֹ הַפְּרָטִי הָיָה קִיחַדָה. וְזֹאת עֲלֵיכֶם לָדַעַת, כִּי שָׁעָה שֶׁלְּגִבּוֹרֵנוּ זֶה לֹא הָיָה מַה לַּעֲשׂוֹת (דָּבָר שֶׁנִּמְשַׁךְ כִּמְעַט כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ), הָיָה מְבַלֶּה אֶת זְמַנוֹ בִּקְרִיאַת סְפָרִים עַל אַבִּירִים וּמַעַלְלֵיהֶם.

הרוח שקטה. אור הלפיד רגע. הצל נעלם מכותל התא. מבעד לאשנב הצר בקעה קרן־שחר ראשונה, ומן החצר הידהדה קריאת הזקיף:

“השבח לאל – השעה שלוש!”

הנודד חוזר לביתו    🔗

למחרת השכים דוֹן־מיגוּאל כשרוחוֹ טובה עליו. שוב לא היה זה האסיר הנדכא וּמר־הנפש וכאשר ידידו גוֹטיאֶרֶז בא לבקרו קידמוֹ סרוַאנטס בצחוֹק עליז. הוא נגס בתפוח שידידוֹ הביא לו ואמר כאילו לעצמו:

“באחד מכפרי לה מאנשה חי לפני זמן לא רב אדם פלוני…”

“מי?” שאל קוטיארז.

“הוי, ידידי, הוא ברנש נהדר. אינך מכיר אותו עדיין. התוּכל לקנות למעני עט ודיוֹ וגליונות נייר? רצוני לכתוב סיפּוּר קצר.”

באותו יום התחיל סרואנטס לכתוב את סיפורו, אותו סיפור שעתיד היה להיכנס אל היכל הנצח, ואשר גיבוריו עתידים היוּ להיות סמל ומוּשׂג. הוא לא היה מהיר כתיבה. לעתים היה יושב שעה ארוּכּה על מיטתו, השולחן הרעוע לפניו, “גליון הנייר מולי, העט תקוע מאחורי אזני, מרפקי על השולחן והסנטר בכף־היד,” כפי שתיאר אחר־כך. וה“סיפוּר הקצר” גדל ליצירה ארוּכה. היה לו כל־כך הרבה מה לספר! זה חמש־עשרה שנה לא כתב דבר, כי האמין שהוא לא נועד לכתיבה; אך נדודיו בכפרי לה־מאנשה, סיפּוּרי האכרים, הרוֹעים והפונדקאים מילאו אותו עתה, והוא כתב וכתב, מילא דפּים רבּים בשוּרוֹת צפוּפוֹת, ללא רווחים וללא חלוּקה לסעיפים.

הימים חלפו עתה בחדוות יצירה. הוא כתב בשעות היום ולאור הנר בלילה. הימים נראו קצרים בעיניו והיתה מעין תחרות סמויה בין מהירות כתיבתו לבין מהירות הזמן החולף. והזמן ניצח.

אין אנו יודעים כמה זמן כתב סרואנטס את סיפורו בכלא; אולי שבוּע, אולי חודש. אבל הוא לא סיים את סיפורו בין כתלי התא. יום אחד בא אליו גוטיארז ידידוֹ ובשׂוֹרה בפיו: הוא השׂיג את שיחרורו של דוֹן־מיגוּאל. המלך נוכח בנקיון כפיו של גובה־המסים שלו, ציוה לשחררוֹ והחזיר לו את זכויותיו ואף חלק ממשכורתו. אבל סרואנטס לא שׂמח ביותר על שהשיחרור מיהר כל־כך לבוא; תאוֹ הבודד נראה לו מקום נוח לכתיבה.

“כל טוּב לך,” אמר לו גוטיארז, “ונסה למצוא משלח־יד מסוּכּן פחות מאשר גביית מסים.”

“כבר מצאתי לי עבודה חדשה.” השיב לוֹ דוֹן־מיגוּאל.

“האומנם? מה היא?”

“כתיבה… לא, לא כתיבת מחזות. כתיבת עלילותיו של דוֹן קיחוט.”

שוב היה סרואנטס אדם חפשי. עתה היה עליו למצוא לעצמו פינה שקטה, בה יוכל להמשיך בכתיבתו באין מפריע. הוא חזר, איפוא, לביתוֹ – אל אשתו, בתו איזבלה ושתי אחיותיו, אנדריאה וּמגדאלנה. חמש־עשרה שנה נעדר מן הבית, ועתה חזר אליו – לבוש קרעים, כשהוא נראה זקן הרבה מחמישים וחמש שנותיו. התרצו לדעת כיצד נראה אז סרואנטס? שמעוּ, איפוא, כיצד תיאר הסופר את עצמו:

“אדם זה שלפניכם, בעל פני הנשר והשׂער הערמוני, שמצחוֹ חלק, עיניו מלאות חיים וחוטמו קשתי, ולוֹ זקן־כסף, שהיה לפני עשרים שנה זהב, שׂפם גדול, פה קטן, שיניים שלא הרבה שׂרד מהן, רק שש בלבד, וגם הן במצב גרוע; קומתו אי־שם באמצע בין שתי קצווֹת – לא גבוהה ולא קצרה, עורו חיוור, כתפיו שחוחות ורגליו נחשלות – אדם זה הוא המחבר של דון קיחוט”…

כשנכנס דוֹן מיגוּאל לביתו, לבוש קרעים ומגודל פרע, לאחר שנעדר זמן כה רב מביתו, נבהלוּ הנשים מפּניו וּמהליכותיו המוזרות. אבל הן אהבו אותו ומילאו בנאמנות את כל חפצו. הרי הוא היה אדון הבית!

אבל עד מהרה התאכזבו הנשים מדון מיגואל. הוא לא עשה דבר כל הימים, רק כלא עצמו בחדר הזעיר וכתב מעלות השחר ועד חצות הלילה.

“אל נא תכתוב ללא הפוגה,” אמרה לו אשתו, “עוד תאבּד את מאור עיניך.”

“מדוּע אינך יוצא לחפש עבודה, שתפרנס אותנו בכבוד”? שאלה אותו אנדריאה.

הוא לא ענה להן דבר, רק המשיך בכתיבתו. אך לאחר שההערות והשאלות הטורדניות חזרו ונשנוּ יוֹם יוֹם – החליט לנטוש שוב את ביתו ולחזוֹר לחיי נדודים. זמן־מה נדד מעיר לעיר, לן בפונדקים הזולים ביותר ואכל רק כשהרעב הציקו. לבסוף הגיע לעיר ואלאדוֹליד, שהיתה אז בירתה של ספרד; שם שׂכר דירה ברוֹבע העוני, מעל לפונדק רועש, סמוך לנחל המרוּפש אֶסְגוּאֶבָה, ואף קרא אליו את בתו ושתי אחיותיו (אשתו בחרה משום־מה לדור עם אמה הזקנה).

הרעש היה רב. ליד החלון ישבו הנשים ושוחחוּ בשעת תפירה. קולות צחוק ומריבות עלו מן הפונדק והרחוב. אבל סרואנטס רגיל היה לרעש. הוא ישב בפינת החדר, שקוע בכתיבתו. בלילה שכבו הנשים לישון, הרחוב דמם, אבל סרואנטס הוסיף לכתוב, כשחריקת העט היתה הקול היחיד שנשמע בחדר. בגֶדֶם־ידו השמאלית היה מחזיק את דף־הנייר על השולחן, וכך הוסיף לכתוב ללא הפסק. הוא שכח עולם ומלואו; הוא לא ידע אם שמו דוֹן־מיגוּאל או דוֹן קיחוט, ובעצם לא היה כל הבדל בין השניים; שהרי גם הסופר עצמו לא היה אלא חייל אביר, המנותק מהבלי־העולם הזה ושוגה בדמיונות. הוא העלה על הדפים הנערמים והולכים את כל שהיה בלבו: זכרונות וחוויות משדה־הקרב, שיר־תהילה לימי הזוהר היפים ושפע של עלילות, ששׂחוֹק ותוגה משמשים בהם בערבוביה.

… עד שלבסוף, ערב אחד, תקע סרואנטס את העט מאחורי אזנו, מתח את גופו העייף, הביט בדף שלפניו ונשם לרווחה: ספרוֹ "האביר המהולל דון קיחוט איש לה־מאנשה היה מוכן לדפוס.

הלוחם בטחנות־רוח    🔗

הכתיבה נסתיימה, אבל דוֹן־מיגוּאל ידע: עוד ארוכה הדרך עד להדפסה. עתה חייב היה למצוא פטרון, אדם אציל בעל השפעה, אשר יאות לפרוֹשׂ את חסותו על המחבר וספרו וישתתף בהוצאות ההדפסה; כתמורה על כך תידפס בשער הספר הקדשת המחבר לפטרון הנדיב. ללא חסות זו לא היתה אז כמעט כל אפשרות למצוא מו"ל ומדפיס.

חמש־עשרה השנים, שבהן היה סרואנטס מנותק מחוגי הספרות, חוללו שינויים רבים בספרד. מרבית ידידיו מתוּ או נפוצו לכל עבר. הדוכס דה־סיאה, פטרונו לשעבר, לא היה עוד בחיים. הדוכס דה־למוס, לו הקדיש סרואנטס את ספרו “גאלאטיאה היפה”, ירד מנכסיו ועקר לניאפול. כיצד יוכל למצוא פטרון חדש, שיפרוֹשׂ את חסותו על סופר קשיש כבן ששים, עני מרוּד ושׂבע־כשלונות? ומה גם – על ספר השׂם ללעג את שגיונות האבּירוּת וכל שאר הדברים שנחשבו אז מקודשים בעיני כל?

אבל עדיין היו לדוֹן־מיגוּאל ידידים מעטים, שהשתדלו למענו. לאחר מאמצים הצליח אחד מידידיו להשׂיג את הסכמתו של הדוכס דה־בחאר להעניק את חסותו על הספר עוד בטרם קרא אותו. עתה, לאחר שכתב־החסוּת היה בידו, לא היה לו קשה להשׂיג את אישור הצנזורה הממשלתית והסכמת הכנסיה להדפסה – דברים הכרחיים בספרד של המאה הי“ז. אחר־כך פנה סרואנטס אל המו”ל פראנציסקו דה־רובלס. המו"ל קיבל את פניו בספקנות גלויה.

“ובכן, כתבת ספר חדש, מה? עלי להזהירך מיד, שאם לא יהיה זה סיפור בלתי־רגיל – עמלת לשוא. יש לנו די רומאנים בשוּק, ואין כל בּיקוּש לרומאנים חדשים.”

“אבל ‘דון קיחוֹט’ איננו סיפור רגיל.” קרא סרואנטס, “זהו סיפור השׂם ללעג את שגיונות האבּירוּת…”

דה־רובלס הביט בסרואנטס בתמיהה: “האומנם, מתכוון אתה להראות לאנשים עד כמה הם אוילים? וכי איזה אדם רוצה כי ילעגו לו?”

“אינני לועג להם,” אמר דוֹן־מיגוּאל, “אני מביא את הקורא למצב שבּוֹ יצחק הוא מעצמו.”

אפשר ובטחונו העז של סרואנטס ביצירתו החדשה השפיע על המו"ל. הוא הסכים לעיין בכתב־היד. הוא קרא דף אחד, והוסיף וקרא פרק אחד, ועוד פרק. עינו הבוחנת הבחינה עד מהרה מה מונח לפניו:

“לספר הזה מובטחת הצלחה,” אמר, “אדפיס אותו מיד.”

אבל אם סבר סרואנטס כי בזאת תמו צרותיו – הרי טעה טעוּת מרה.

לאחר ימים אחדים הגיע לביתו שליח מאת הדוּכּס ומכתב בידו. הוא הציץ במכתב – ורוחו נפלה עליו.

“הוא מסרב, איזבלה!” קרא אל בתו, “הדוּכּס ביטל את חסותו על ‘דוֹן קיחוֹט’!”

“כיצד יתכן?” שאלה איזבלה, “הרי הוא חתם על כתב־החסוּת, וכבר התקשרת עם דון פראנציסקו המדפיס!”

“מישהו סיפר לדוכס כי הספר שלי מלעיג על האבירים שהוא פטרון להם; ולא זאת בלבד, אלא שאני שׂם לצחוק את כל הספרים על האבּירוּת, ובמיוחד את הספר שסבא שלו כתב. משום כך החליט הדוכס לבטל את חסותו על הספר שלי.”

“מה תעשׂה עכשיו?” שאלה הבת, “הרי לא תוכל להדפיס את הספר ללא פטרון. שמא תנסה להשׂיג את חסותו של אציל אחר?”

“חוֹששני שהדוכס יספר את הדבר לכל האצילים האחרים.”

שוב התעלל בו גורלו האכזר… אבל לא, הפעם הוא לא יכּנע כה מהר. לפתע ידע מה עליו לעשות.

“אלך בעצמי אל הדוכס,” קרא בהחלטיות נועזת, “אוכיח לו כי ‘דוֹן קיחוט’ הוא ספר שיהיה גאה להיות פטרון שלו. אקרא באזניו קטע מן הסיפור. כן, זה מה שאעשה, ומיד!”

הוא נטל את כתב־היד, טמנוֹ מתחת לאדרתו ושׂם פעמיו לבית הדוכס.

הדוכס דה־בחאר היה אדם בעל גוף, שתענוגותיו היו ציד, נשפיות ושתיה. לא היה זה בדיוק הטיפוס שסרואנטס היה חפץ להקדיש לו את ספרו, אך כאמור לא היתה לוֹ ברירה אחרת. הוא ידע גם שלא נוֹתרה לו דרך אחרת מאשר זו שהוא עומד לעשות עתה, אם חפץ הוא שספרוֹ יראה אור.

בצעדים נמרצים נכנס אל חדר־האורחים, שהיה מלא אוֹרחים – אצילים ובנות־זוגם, שבאו למשתה תענוגות. הכל הביטו בו בהפתעה, אך סרואנטס לא נרתע. הוא הוציא את כתב־היד, ניצב באמצע החדר, פתח את הספר בפרק השביעי והתחיל קורא בקול:

“… הַשְׁנַיִם הִמְשִיכוּ דַרְכָּם וְהִגִּיעוּ אֶל מָקוֹם בּוֹ נִצְּבוּ שְׁלֹשִים אוֹ אַרְבָּעִים טַחֲנוֹת־רוּחַ בְּלֵב הַמִּישׁוֹר; בָּרֶגַע בּוֹ גִלָּה אוֹתָן דוֹן קִיחוֹט אָמַר לְנוֹשֵׂא כֵּלָיו: – הַמַּזָּל מֵאִיר לָנוּ פָּנָיו יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר פִּלַּלְנוּ. הַבֵּט לְפָנֶיךָ, סַנְשׁוֹ פַּנְסָה יְדִידִי, וּתְגַלֶּה שְׁלֹשִׁים וְיוֹתֵר מִפְלְצוֹת־עֲנָק, אוֹתָן עוֹמֵד אֲנִי לִתְקֹף וְלִקְטֹל, וְעִם תְּבוּסָתָם שֶׁל אֵלֶּה נַתְחִיל אָנוּ לְהַעֲשִׁיר עַצְמֵנוּ. שֶׁכֵּן יָצָאנוּ לְמִלְחֶמֶת־מִצְוָה, בְּשֵׁרוּתוֹ הַבָּרוּךְ שֶׁל הַבּוֹרֵא, לִמְחוֹת עֵדָה מֻשְׁחֶתֶת מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.” – אֵיזֶה עֲנָקִים? – שָׁאַל סַנְשׁוֹ פַּנְסָה. – אוֹתָם הַנִּצָּבִים שָׁם לְמוּלְךָ, – הֵשִׁיב לוֹ אֲדוֹנוֹ, – הַפּוֹרשִׂים אֶת זְרוֹעוֹתֵיהֶם הָאֲרֻכּוֹת; כִּי כַּמָּה מֵהֶם יֵשׁ לָהֶם זְרוֹעוֹת הָאֲרֻכּוֹת כִּמְעַט שְׁתֵּי פַּרְסָאוֹת. – רְאֵה, אֲדוֹנִי, – אָמַר סַנְשׁוֹ, – אוֹתָם יְצוּרִים, הַנִּצָּבִים שָׁם אֵינָם עֲנָקִים אֶלָּא טַחֲנוֹת־רוּחַ; וּמַה שֶנִּדְמֶה לְךָ כִּזְרוֹעוֹת אֵינָן אֶלָּא כַּנְפֵי הַטַּחֲנָה, אֲשֶׁר בְּנוּעָן עַל־יְּדֵי הָרוּחַ הֲרֵיהֶן מַפְעִילוֹת אֶת אַבְנֵי הָרֵיחַיִם. – רוֹאֶה אֲנִי בְּרוּרוֹת, – אָמַר דוֹן קִיחוֹט, – כִּי אֵינְךָ בָּקִי בְּעִסְקֵי הַרְפַּתְקוֹת. אֵין אֵלֶּה כִּי אִם עֲנָקִים, וְאִם מִתְיָרֵא אַתָּה מִפְּנֵיהֶם סְטֵה הַצִּדָּה וְהִתְפַּלֵּל, בְּעוֹד אֲנֵי אֶסְתָּעֵר עֲלֵיהֶם בְּזַעַם וּבְכֹחוֹת בִּלְתִּי שְׁקוּלִים. וּבְאָמְרוֹ כֵּן, נָעַץ הָאַבִּיר אֶת הַדָּרְבָנוֹת בְּצַלְעוֹת סוּסָתוֹ, בְּאָטְמוֹ אָזְנָיו לַזְּעָקוֹת שֶׁשָּׁלַח נוֹשֵׂא־כֵּלָיו אַחֲרָיו, שֶׁחָזַר וְטָעַן כִּי אֵין אֵלֶּה עֲנָקִים אֶלָּא טַחֲנוֹת־רוּחַ… אַף־עַל־פִּי שֶׁהָאַבִּיר הָיָה קָרוֹב אֲלֵיהֶם מּאֹד לֹא הִבְחִין עֲדַיִין מֶה הָיוּ אֵלֶּה, אֶלָּא זִנֵּק נִכְחוֹ וְהֵרִיעַ בְּקוֹל: – אַל תָּנוּסוּ, בְּנֵי־בְּלִיַעַל נִקְלִים וְנִתְעָבִים, שֶׁכֵּן אַבִּיר בּוֹדֵד הוּא הָעוֹלֶה עֲלֵיכֶם! הָרוּחַ נָשְׁבָה עַתָּה קַלּוֹת וְהַכְּנָפַיִם הַגְּדוֹלוֹת הִתְחִילוּ נָעוֹת מַהֵר יוֹתֵר; אֲזַי הֵרִיעַ דוֹן קִיחוֹט בְּקוֹלוֹ: – אַף כִּי זְרוֹעוֹתֵיכֶם רַבּוֹת יוֹתֵר מִזְרוֹעוֹת בְּרִיאַרֵיוֹס הָעֲנָק, – לֹא תִּנָּקוּ מִיָדִי! הוּא הִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי צִנָּתוֹ, וּבְשָׁלְפוֹ אֶת חֲנִיתוֹ זִנֵּק בַּמְהִרוּת הָרַבָּה בְּיוֹתֵר שֶׁרוֹזֵינַנְטָה סוּסָתוֹ יָכְלָה לִדְהֹר וְתָקַף אֶ הַטַּחֲנָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנִּקְרְתָה בְּדַרְכּוֹ. אוּלָם בָּרֶגַע בּוֹ תָקַע אֶת הַחֲנִית בַּכָּנָף הֵנִיעָה הָרוּחַ אֶת הַכְּנָפַיִם בְּכֹחַ כֹּה רַב, עַד כִּי נִפְּצָה אֶת הַחֲנִית לִרְסִיסִים וְגָרְרָה אֶת הַסּוּס וְרוֹכְבוֹ וְטִלְטְלָה אוֹתָם הָלוֹךּ וְטַלטֵל עַל פְּנֵי הַמִּישׁוֹר…"

אז מיהר סנשוֹ עם חמורו אל מקום מפלת האבּיר והנה הוא שוכב מוּטל ליד סוסו ואינו יכול לקום.

ברגע זה פרץ הדוכס בשאגת צחוק רמה. הוא חבט בידיו על ברכיו וקרא:

“הו הוֹ הוֹ! הלא זה כל־כך מצחיק! קרא נא שוב את הקטע הזה…”

דון מיגואל קרא שוב את הקטע, והפעם צחקו כל האורחים. חדר־האורחים היה שטוף עליצות; הכל שיבחו את הספר והדוכס שכח את כעסו. הוא הבחין בהוּמוֹר הרב, ולא גילה את הלעג; או אולי הבין גם הוא, כרובלס, כי ‘דון קיחוט’ הוא ספר גדול. על כל פנים, הוא חזר והעניק שוּב את חסוּתו לספר, ואף נתן לסרואנטס סכום נכבד להוצאות ההדפסה.

הפעם היה הנצחון קל יותר משתיאר לעצמו. עתה מיהר דוֹן מיגואל שוב אל פרנציסקו דה־רובלס, כדי להחיש את הדפסת הספר, לפני שהדוכס ישנה שוב את החלטתו.

בחודש ינואר 1605 ראתה אור המהדורה הראשונה של “דון קיחוֹט”. אולם מזלו הרע הוסיף לרדוף אחריו. הספר נדפס ברשלנות מחרידה, כשהוא מלא שיבושים וטעויות־דפוס למכביר, וקטעים שלמים אף נשמטו ממנו. בשבועות הבאים עמל סרואנטס הנרגז בפרך, כדי לתקן את כל השיבושים הללו לצורך המהדורה הבאה, ואמנם, המהדורה השניה לא איחרה להופיע. למרות השיבושים, דומה כאילו “האביר בעל־דמות־היגוֹן” חלף בסערה על סוסתו הצנומה על פני ספרד כולה, ואחר־כך על פני עולם ומלואו, ועורר גלי־צחוק ועליצוּת בלב כל. סוף סוף האירה ההצלחה פניה לדון מיגואל שׂבע המרורים, והוא עצמו תיאר יפה הצלחה זו:

“ילדים הופכים את דפי הספר. בחוּרים קוראים בו. המבוגרים מבינים אותו. הקשישים משבחים אותו. בקיצור, אנשים מכל סוג ומין קוראים ומשננים אותו כה היטב, עד שלמראה סוס כחוש הם קוראים: הנה רוזינאנטה! והלהוּטים ביותר אחרי קריאה בספר זה הם הנערים המשרתים; שכּן, לא תמצאו אף פרוזדור בבית־אצילים ללא טופס של ‘דון קיחוט’, כשהאחד מניח את הספר – חברו נוטלוֹ; זה מתנפל עליו וחוטפו, והאחר מתחנן לקבלו…”

לא עברו חמישה חדשים, וגיבורי הספר כבר הפכו להיות משל ושנינה.

בחודש יוני 1605 סיפּר אחד מתושבי ואלאדוליד מעשה שהיה בהתנצלוֹ: “דון קיחוט, סאנשו פאנסה וחמורו נצטווּ לכתוב דברים אלה…”

ומספרים כי המלך פיליפ השלישי עמד יום אחד על מרפסת ארמונו וראה סטודנט מהלך ברחוב עם ספר בידו, והוא קורא בשעת הליכה וגועה בצחוק רם. אמר המלך לאנשי חצרו: “סטודנט זה – או שדעתו נטרפה עליו או שהוא קורא את ‘דון קיחוט’”. יצא אחד מאנשי המלך לרחוב ולאחר דקות אחדות חזר ואמר: “אותו סטודנט קורא את ‘דון קיחוט’”.

לאחר עשר שנים פירסם סרואנטס את החלק השני של “דון קיחוט”, לאחר שמחבר אלמוני הדפיס ספר בשם “דון קיחוט האמיתי, חלק ב',” עליו חתם בשם בדוי (אלפונסו פרנאנדה דה אוואלֶנדה). גם החלק השני זכה להצלחה רבה. אולם על אף הצלחת הספר והתהילה הרבּה, נשאר דוֹן מיגוּאל עני מרוד, תמים ועלוב ומנוצח עד יום מותו. כדון קיחוט עצמוֹ, היה גם מחבּרו “האביר בעל דמות היגון”.

 

“בודד לחלוטין באי שומם”: רובינסון קרוזו. 1719    🔗

דָנִיאֵל דֶפוֹ נולד בלונדון בשנת 1660 לערך (תאריך הולדתו המדוייק אינו ידוּע) לקצב עני ויצרן נרות. בהיותו בן 14 נשלח לאקדמיה, למד לשונות והתעתד להיות כומר. אחר־כך נעשה סוחר נוסע, חי בצרפת ובספרד, איבד את הונו ונעשה יצרן אריחים. הוא השתתף במרד נגד המלך ג’יימס השני ואחר־כך הקדיש עצמו לכתיבה. במשך 25 שנה כתב מאות חוברות ומאמרים, בעיקר על נושאים דתיים ומדיניים. החוברת העוקצנית שלו “הדרך הקצרה ביותר לטיפול ביריבים” הביא אותו לכלא ואל עמוד־הקלון. אחר־כך יסד את העתון “ראֶוויוּ”, שהיה מכוּון להמוני העם. בהיותו כבן ששים פירסם את “רובינסוֹן קרוּזוֹ”, הנחשב לסיפור ההרפתקאות הנודע ביותר בעולם. ספר נודע אחר שלו הוא “יומן משנת המגפה”. בגלל סיבה בלתי ידועה נמלט דאֶפו לפתע מביתו וחי שנתיים במקום סתר, חבוּי מעיני אנשים, עד מותו ב־26 באפּריל 1731.

מלח מרדן על אי שומם    🔗

אלכסנדר סילקרייג היה מאז ומתמיד “הכבשׂה השחורה” והמרדנית במשפחתו: הוא סירב לשמוע בקולו של אביו, הסנדלר הסקוטי העני, רב והתכתש עם קטנים וגדולים, ולא פעם ברח מביתו למשך ימים ושבועות. יום אחד נתבע אלכסנדר בן העשרים ושלוש לדין בשל מהומות שעורר בכנסיה, אך במקום להופיע בבית־המשפט פנה אל רציף־הנמל ועלה על ספינה, שהפליגה למרחבי האוקיינוס.

אחרי נדודים והפלגות על סיפונן של אניות שונות, נתמנה אלכסנדר – שהחליף בינתיים את שם משפחתו לסלקירק – בשנת 1703 קצין־מפרשׂים של ספינת־המלך “סינק פורטס”. בהיות הספינה במימי הדרום נפטר לפתע רב־החובל צ’ארלס פיקרינג, ואת מקומו ירש קצין־החובלים תומאס סטארדלינג. מבלי לשאול את פי המלחים החליט סטארדלינג להפוך את “סינק פורטס” לספינת שודדי־ים, ועד מהרה פּרצוּ מהומות ותיגרות על הסיפון, בעיקר בשל חלוקת השלל.

ביום בהיר של קיץ פרצה על הסיפון תיגרה עזה בין אלכסנדר סלקירק לבין הקפיטן סטארדלינג. לאחר יומיים־שלושה עגנה הספינה מול קבוצת האיים חוּאן־פרנאנדס (אלף קילומטר מערבה מחופי צ’ילי), כדי לאסוף שני מלחים, שנשכחו שם בהפלגה קודמת. סלקירק עמד על הסיפון והתבונן בסירות המתקרבות אל האיים השוממים, שופעי הצמחיה הפראית. פתאום פנה סלקירק אל רב־החובל ואמר:

“אם אינך מתנגד, הייתי רוצה להישאר לבדי על אחד האיים האלה”.

המלחים האחרים תמהו למשמע בקשה זו, אוּלם סטארדלינג מיהר למלא ברצון את בקשת המלח המרדן. סלקירק נטל את חפציו, וכן רובה, תנ"ך וספרים אחדים, ושני מלחים הובילוהו בסירה אל האי מאס־אַ־טיאֶרה (הגדול באיי חוּאן־פרנאנדס). אולם בשעה שניצב לבדו על חוף האי והביט בסירה המתרחקת, הבין סלקירק לפתע מה חולל לעצמו – חיי בדידות באי שומם ופראי עד יום מותו.

“הי, בחורים, אני מתחרט!” צעק בקול אחרי הסירה המתרחקת, “החזירו אותי אל האניה.”

אבל תחנוניו הושבו ריקם. סטארדלינג החליט להיפטר מאיש ריבו.

“סינק פורטס” הרימה עוגן ואלכסנדר סלקירק נשאר לבדו על האי השומם, בחברתם של סרטנים, צבי־ענק, צפרי־ים, חתולי־בר ועזים.

השבועות הראשונים היו קשים מנשׂוֹא: ללא בית, מיטה ושולחן; ללא אש, והגרוע ביותר – ללא חברת אדם. אבל הוא היה צעיר, בריא בגופו וברוחו ורגיל לחיים קשים. אט אט הסכין לחיים אלה והחליט להוציא מתוק מעז וליצור לעצמו תנאי־חיים נוחים ככל האפשר. הוא בנה שתי בקתות־עץ, התקין סכינים מחישוקי חביות, תפר לעצמו בגדים מעורות עזים (נעליים לא היה צריך, כמובן), הבעיר אש אל־ידי חיכּוּך בקסמי־עץ, בקצרה – עשה כל דבר שעושה אדם החי על אי בודד, ואשר כל נער צמא־הרפתקאות חולם שיזכה לעשות אי פעם.

מזונו העיקרי היה בשׂר־דגים וצבים, פירות־בר וחלב עזים. רגליו היו קלות עד להדהים, והוא היה רודף אחרי העזים, צד אותן בידיו ומאלף אותן למטרוֹת מזון וחֶברה. לאחר שעברו חדשים אחדים נוכח סלקירק לדעת כי גזירת הבדידות אינה נוראה כל כך; אבל תמיד קיוה בלבו כי אניה תעבור ליד האי ותגאל אותו מגלותו.

יום אחד גילה אניה העוברת במרחק־מה מן האי. הוא פרץ בצעקות, אותת לה – אבל המלחים לא השגיחו בסימניו והאניה התרחקה. כעבור חדשים אחדים גילה ספינה שניה במרחק־מה מן האי. הוא אותת גם לה, וספינה זו הבחינה באיתות וקרבה אל החוף; אבל משהתקרבה הספינה גילה סלקירק באימה כי זוהי אניה ספרדית – האויבת המוּשבעת של אנגליה – והוא מיהר לטפס על עץ ולהסתתר בין ענפיו. “מוטב לי להיות בן־חורין על אי בודד מאשר שבוי בידי הספרדים.” אמר בלבוֹ. הספינה קרבה אל האי, ירתה יריות אחדות באויר, ומשבוששה לבוא כל תשובה מן האי – ציוה רב־החובל להמשיך בהפלגה.

כך חלפו חמישים ושניים חדשים – במלים אחרות: ארבע ורבע שנים. סלקירק השתדל להיות תמיד עסוק ולגרש את הרגשת הבדידות והדכאון. עד שבאחד מימי פברואר 1709 גילה שוב שתי ספינות באופק. “אני מקווה שהפעם אין אלה כלי־שיט ספרדיים”, אמר לעצמו ומיהר לאותת בעשן אל הספינות.

הפעם שיחק לו מזלו: היו אלו שתי ספינות אנגליות, “הדוכס” ו“הדוכסית”.

רב החובל ווּדס רוג’רס עמד על סיפון “הדוכס” והביט במשקפת אל האי מאס־א־טיאֶרה. “תמיהני מה פשר העשן הזה,” אמר רב־החובל לאנשיו. “לפי מיטב ידיעתי איים אלה הם בלתי מיושבים.”

הוא ירד אל האי בסירה, בליווּי צוות מלחים, ולהפתעתם הרבה קידם את פניהם אדם שחום־עור, עוטה זקן־פרע ולבוש עורות־עזים.

את פניהם קידם אדם שחוּם-עוֹר עוטה זקן-פרע ולבוּש עוֹרוֹת עזים.

“ברוכים הבאים!” פנה האיש באנגלית אל המלחים הנדהמים, “שמי אלכסנדר סלקירק ואני שמח מאוד לראותכם.” הוא סיפר להם במלים קטועות את סיפורו המופלא – זמן רב כל־כך לא דיבר אל אדם! – אך משום־מה לא נטה רב־החובל להאמין לסיפורו זה. אבל למזלו של סלקירק הכיר אותו הנווט המהולל ויליאם דאמפייר, שאישר את סיפורו, והמלח הגוֹלה הועלה על “הדוכס” וקיבל מיד תפקיד של מלח כשיר.

אולם בכך לא תמו עדיין הרפתקאותיו של סלקירק. בהמשך ההפלגה נתקלו הספינות הבריטיות באניות־מלחמה ספרדיות; קרבות ימיים נתחוללו והספינות הספרדיות נכנעו ונפלו בשבי. אלכסנדר סלקירק, שגילה אומץ־לב רב, נתמנה מפקדה של אחת הספינות השבויות.

בשנת 1711 – כשנתיים לאחר שעזב את האי – חזר סלקירק לחופי אנגליה, ממנה נמלט לפני שמונה שנים. הוא קיוה כי עתה יוכל לנוח ולחיות בשלוה, אולם עד מהרה מצא את עצמו גיבור מפורסם, שהכל מדברים על מעשיו וקורותיו. הקפיטן רוג’רס הוא שפירסם לראשונה את הרפתקאותיו של סלקירק בספרו “מסע ימי מסביב לעולם”; אחריו סיפּר אדוארד קוּק את קורות המלח הסקוטי באי הבודד בחיבורו “מסע במימי הדרום”; גם העתונים עשׂוּ מטעמים מסיפור מופלא זה, וסופר אלמוני הדפיס חוברת בשם “השגחה לעין השמש, הרפתקאותיו המפתיעות של אדם בשם אלכסנדר סלקירק, כתובות בידי עצמו”.

סלקירק נעשה אדם נודע; הוא הוזמן לפגישות בחוגי החברה הגבוהה והכל ביקשו לשמוע מפיו על חייו באי השומם. אחת הפגישות הללו התקיימה בביתה של ליידי דאמאריס דניאל בעיר בריסטול. לאחר שהכל שׂבעוּ לשמוע את סיפורו והוא נעזב לנפשו, קרב אליו אדם כבן חמישים, בעל קומה ממוצעת, חד־סנטר ואפור עיניים, שחום־עור ובעל חוטם מעוקם, חובש פאה נכרית מסולסלת, שהציג עצמו:

– אני שמח להכירך, קפיטן סלקירק. הרשה לי להציג עצמי לפניך. שמי – דניאל דאֶפוֹ, עורך ה“ראֶוויוּ”. התוכל להיפּגש אתי לשיחה ב“פונדק האריה האדום”?

“הבדאי הגדול ביותר”    🔗

הפגישה עם המלח עתיר ההרפתקאות הטביעה את רישומה בלבו של העתונאי מהיר־הכתיבה. “באחד הימים אוּלי אכתוב את קורותיו של אדם זה,” אמר בלבו. אבל משום מה דחה דניאל דאֶפוֹ את הכתיבה מיום ליום, משנה לשנה – לשמונה שנים תמימות. יתכן וביקש לחכות עד שהרעש מסביב לסלקירק יירגע במעט; וכמובן – הוא היה טרוד עד מאד.

דניאל דאֶפוֹ היה תמיד אדם עסוק ביותר. הוא היה מהפכן וסוכן חשאי, תעשיין וגובה מסים, סוחר נוסע ומחבר כרוזים. דעותיו היו תמיד נועזות ביותר, והחוברות הפוליטיות שפירסם הביאוהו אל הכלא ועד לעמוד־הקלון. בשעה שנכבל אל עמוד־הקלון נקרא ההמון להטיל לעברו רפש ועגבניות רקובות, אולם המוני מעריציו כיסו אותו בפרחים ותבעו לשחררו. כשנה וחצי ישב דאֶפוֹ בכלא, ולאחר שיחרורו יסד את עתונו “ראֶוויוּ” – העתון הראשון שנכתב בשׂפת העם הפשוּט ושהיה מכוּון להמונים. הוא פירסם אלפי מאמרים, מאות ספרים וחוברות. כל מה שכתב היה רווּי כוח שיכנוע רב, וגם בשעה שתיאר דברים דמיוניים שלא היו ולא נבראו – הכריח את קוראיו להאמין כי הדברים אירעו ממש כפי שתיארם.

בשנת 1719 היה דניאל דאֶפוֹ אדם עייף ושקוע בחובות, שבע תלאות ואכזבה.

“הנה אני מתקרב לשנת הששים לחיי,” הירהר בינו לבין עצמו, “וכל מה שעשיתי נשׂא הרוח. רכושי ירד לטמיון; מאמרי הרבּים נכתבו לשעתם והם נשכחים. חנה בתי הגיעה לפרקה והיא זקוקה לנדוניה. ומאין אקח כסף?”

אכן, הפעם זקוק היה לכסף יותר מתמיד. אילו יכול היה לכתוב ספר שהכל ירצו לקראו ולקנותו. אילו יכול היה לשבת על אי בודד ולכתוב, ולכתוב… לשבת על אי בודד כאותו מַלח, מה שמו… לפתע נזכר באותה פגישה רחוקה, מלפני שמונה שנים, עם המלח הסקוטי שבילה ארבע שנים על אי נידח. אנגליה כולה דיבּרה אז עליו, ואילו היום איש אינו זוכר אותו עוד. “פעם חשבתי לכתוב את קורותיו של מלח זה…” נזכר דאֶפוֹ.

ואז נולד במוחו הרעיון, שעתיד היה לחולל מהפכה בעולם הספרות: לכתוב את קורותיו של… לא, הוא לא יכתוב את קורותיו של אלכסנדר סלקירק. מעולם לא אהב לכבול עצמו וּלתאר בדיוּק מאורעות שאירעו; במקום זאת אהב תמיד ליטול מאורע שהיה, ובשעת כתיבה לקרוא דרור לדמיונו ולתאר את פרטי הדברים כפי שחפץ היה שיקרוּ. פעמים רבות נהג כך, וכתיבתו היתה משכנעת כל־כך עד שהכל האמינו שאמנם כך היו פני הדברים. לא לחינם כינוהו כמה מבקרים “הבדאי הגדול ביותר שקם בספרות האנגלית”…

גם הפעם החליט לנהוג כך; הוא יטול רק את שלד המאורע – מעשה בּמלח שנקלע לאי נידח וחי בו לבדו שנים רבות; אך בשעת כתיבה יקרא דרור לדמיונו ויטווה מעשים ומאורעות כפי שהיה רוצה שיתרחשוּ. “הגיבּוֹר שלי לא יושאר על האי על־ידי אנשי ריבו, אלא ייקלע אליו מספינה טרופה; הוא לא ישאר על האי חמישים ושניים חדשים, אלא הרבה יותר; נאמר… עשרים ושמונה שנים! אביא אותו אל אי במימי הדרום שאינו נמצא על המפה, אבל כל קוראי יאמינוּ שאי כזה אמנם קיים. הם יאמינו לכל מלה ומלה שאשׂים בפי גיבורי!”

הוא חפץ שהסיפור ישכנע את הקוראים כּוּלם. משום כך החליט ראשית חכמה לחקור את תנאי־החיים באיי הדרום, ובשעת חקירותיו רשם בפנקסו מה ימצא גיבּוֹרוֹ באי שאליו ייקלע, ומה שימוש יביאוּ לו הדברים:

עזים – לרוב.

דגים – לנתח ולהמליח. בשפע.

כלבי ים – ישׁ. והם מפיקים שמן. שומן כלבי־ים צעירים טוב ממש כשמן־זית.

עצים, מים ־ בשפע

כלבי ים צעירים – בשרם לבן כבשר כבש. טעים, מלוח מעט.

בשר ממולח משתמר זמן רב, לפחות ארבעה חדשים.

אפשר לזקק מים מתוקים מן הים.

בעיה נוספת שהעסיקה את הסופר היתה – מה שם יקרא לגיבּוֹרוֹ; או יותר נכון – מה יהיה שמו של המלח שיספר את קורותיו? הוא חפץ להעניק לו שם אנגלי אופייני, אבל גם שם בעל צלצול נאה. בשעה שהעביר במוחו שמות משמות שונים של האנשים שפגש בחייו הסוערים, החל מבית־הסוהר ועד לבית־הספר, נזכר באחד מחבריו לכיתה, נער צנום ודקדקן, שהצטיין בזכּרון נדיר וידע להשמיע בעל־פה פרקים שלמים מתוך התנ"ך ומספר־התפילות. שמו היה – טימוֹתי קרוּזוֹ. שמא יהיה זה שמו של המלח טרוף הספינה? לא, אסור לקרוא לו בשמו של אדם קיים; יש למצוא שם פרטי אחר, שם שכיח, אותו אפשר לשמוע בכל קרן רחוב, כגון רוברט, או רובינסון… רובינסון קרוּזוֹ – שם לא רע. זה יהיה שם הגיבור!

עתה, לאחר שהמלח קיבל את שמו, הריהו מוכן להתחיל בכתיבת סיפורו. השאר יבוא מאליו. עד מהרה נכנס דאֶפוֹ לתוך עורו של רובינסון קרוּזוֹ והתחיל מספר על עצמו:

נוֹלַדְתִּי בִּשְׁנַת 1632 בָּעִיר יוֹרְק, לְמִשְׁפָּחָה מְכֻבֶּדֶת, אִם כִּי לֹא מֵאֶרֶץ זוֹ. אָבִי הָיָה מְהַגֵּר מִן הָעִיר בְּרֶמֶן, שֶׁהִשְׁתַּקֵּע תְּחִלָּה בְּהוֹל. הוּא צָבַר נְכָסִים נִכָּרִים עַל־יְדֵי מִסְחָר, וּלְאַחַר שֶׁזָּנַח אֶת מִסְחָרוֹ עָקַר אֶל יוֹרְק, שָׁם נָשָׂא לְאִשָּׁה אֶת אִמִּי, שֶׁקְרוֹבֶיהָ נִקְרְאוּ בְּשֵׁם רוֹבִּינסוֹן, מִשְׁפָּחָה הֲגוּנָה מְאֹד בְּאֶרֶץ זוֹ, וְעַל שְׁמָם נִקְרֵאתִי אֲנִי רוֹבִּינסוֹן קְרוֹיצְנֶר. אוּלָם בִּגְלַל הַשִׁבּוּשׁ הַנָּהוּג בְּהִגּוּיָן שֶׁל מִלִּים בְּאַנְגְלִיָּה אָנוּ נִקְרָאִים עַתָּה – לֹא, אָנוּ מְכַנִּים עַצְמֵנוּ וְחוֹתְמִים אֶת שְׁמֵנוּ קְרוּזוֹ, וּבְשֵׁם זֶה קָרְאוּ לִי כָּל יְדִידַי מֵאָז וּמִתָּמִיד.

ככל שהוסיף דאֶפוֹ לכתוב – נסחף יותר ויותר בשטף המאורעות המרתקים. היה זה בשבילו סוג חדש לגמרי של כתיבה – ואף סוג ספרותי חדש באנגליה עצמה! – סיפור־הרפתקאות דמיוני לשמוֹ. אבל נסיונוֹ העשיר של דאֶפו כעתונאי, ויכולתו לתאר מאורעות בסגנון בהיר וכובש, המושפע פה ושם מסגנון התנ"ך. אין ספק שהוא עצמו נהנה מאוד מכתיבת הסיפור; לא פעם שכח את עצמו ודימה בנפשׁוֹ כי הוא הוא רובינסון קרוּזוֹ, התושב הבודד על האי הנידח. הוא חש קירבה נפשית עמוקה אל גיבור סיפורו. גם הוא היה אדם נרדף וּבוֹדד, שחי את מרבית חייו מסוגר בתוך עצמו, ללא ידידים של ממש.

שבועות וחדשים רצופים שיקע דניאל דאֶפו עצמו בכתיבת הסיפור, שכבש אותו כליל. לבסוף, בקיץ 1719, סיים את הכתיבה והוסיף לכתב־היד מבוא קצר, שהציג את עלילותיו של רובינסון קרוּזוֹ כסיפוּר שהוא אמת לאמיתה:

אם היוּ לוֹ לאדם אי־פעם בעולם הרפתקאות שראוי היה לְסַפרם לקהל, עורכה של יצירה זוֹ סבור כי הספר שלפנינוּ ראוי לכך… העורך מאמין כי הכתוב הוא היסטוריה מדויקת של העובדות, וכי אין כאן כל שמץ שׁל דמיוֹן…

לבסוף, לאחר שכתב־היד הועתק והיה מוכן לדפוס, נזכר דאֶפו שוב במטרה הראשונה של הכתיבה – השׂגת כסף לפרעון החובות ונדוניה לנשׂוּאי בתו. הוא נטל, איפוא, את כתב־היד ויצא למצוא מדפּיס לספרו. המו“ל הראשון דחה את כתב־היד; הוא לא שמע מעולם על ספר הרפתקאות מסוג זה (נקל לתאר את חרטתו חדשים אחדים לאחר מכן). אולם המו”ל השני, ויליאם טיילור, הבין במהרה את אשר לפניו, ושלח מיד את כתב־היד לדפוס. באוקטובר 1719 הופיעוּ בבתי־המסחר לספרים בלונדון הטפסים הראשונים של הספר בעל השם הארוך (כאפנת הימים ההם):

חייו והרפתקאותיו המוזרות והמפתיעות של רובינסון קרוזו    🔗

איש יוֹרק, ימאי, אשר חי שמונה ועשרים שנה, בודד לחלוטין, באי בלתי־נושב ליד חופי אמריקה, מול פי הנהר הגדול אורונוק. לאחר שהוטל על החוף מאניה טרופה,² אשר כל נוסעיה נספו מלבדו.

בצירוף תיאור כיצד נתגלה לבסוף בדרך מוזרה על־ידי שודדי־ים. –

כתובות בידי עצמו    🔗

סיפור הצלחתו של “רובינסון קרוּזוֹ” בכל רחבי העולם ידוע לכל ואין צורך להאריך. הספר כבש מיד את לבות הקוראים בעלילתו הגדולה, בסגנונו המרתק ובכוח שיכנועו העצום. אף כי הספר נועד לגדולים, קראוהו בני כל הגילים, קשישים וילדים כאחד. הבּיקוּש ל“רובינסון קרוּזוֹ” היה כה רב, עד כי העתון “לונדון פוסט” הדפיס את כולו בהמשכים – והיה זה הסיפור האנגלי הראשון שנדפס בהמשכים בעתון.

ומאז, משך מאתיים וחמישים שנה ויותר נדפס “רובינסון קרוּזוֹ” וחזר ונדפס מאות פעמים, בכל צוּרה אפשרית: בעיבודים ובקיצורים, בשיר ובמחזה, בתרגומים לכל שפה, ובחיקויים ללא ספור. השם רוֹבינסוֹן (אוֹ “רוֹבּינזוֹן”) הפך להיות מוּשׂג, וכמוֹהו ראו ועשו סופרים אחרים: “משפחת רובינסון השוייצרית”, “רובינסון הצעיר”, “בית־ספר לרוֹבינזונים” ועוד ועוד; אולם אף לא ספר אחד מן הבאים אחריו לא הגיע ברמתו ובקסמו לרוֹבּינסון הראשון.

אין ספק: רובינסון קרוּזו חי ויחיה לנצח. אולם גם אלכסנדר סלקירק – הלא הוּא “רובינסון” המקורי – לא נשכח כליל. אם תבקרו בכפר־הוּלדתו לאַרגוֹ תמצאו שם פסל רב־רושם של אדם בעל זקן־פרע לבוש עורות עזים – דמוּת המלח הבודד באי הנידח. ואם תרחיקו נדוד עד איי חוּאן־פרנאנדס, תגלו שם מצבת־זכרון נאה, שהוצבה על־ידי מלחי הצי הבריטי – אוֹת־הוקרה לחברם המרדן ושואף התיגרה, – ראשון הרובינסוֹנים בעוֹלם.

עקבות רגלים יחפות    🔗

הַדָּבָר קָרָה יוֹם אֶחָד, לְעֵרֶךְ בִּשְׁעַת צָהֳרַיִם. בְּלֶכְתִּי לְעֵבֶר סִירָתִי הֻפְתַּעְתִּי בְּיוֹתֵר לְמַרְאֵה טְבִיעַת כַּף רֶגֶל שֶׁל אָדָם יָחֵף עַל הַחוֹף שֶׁנִּרְאֲתָה בְּרוּרָה עַל הַחוֹל. עָמַדְתִּי כַּהֲלוּם רַעַם, אוֹ כְּאִלּוּ רָאִיתִי רוּחַ־רְפָאִים. הֶאֱזַנְתֵּי, הִתְבּוֹנַנְתִּי מִסָּבִיב; לֹא שָׁמַעְתִּי דָבָר, אַף לֹא רָאִיתִי דָבָר. עָלִיתִי אֶל מָקוֹם מֻגְבָּהּ, כְּדֵי לְהַרְחִיק רְאוֹת, פָּסַעְתִּי בְּמַעֲלֵה הַחוֹף וּבְמוֹרָדוֹ וְהַתּוֹצָאָה הָיְתָה אַחַת: לֹא רָאִיתִי כָּל טְבִיעַת רֶגֶל אַחֶרֶת זוּלָתָהּ. חָזַרְתִּי אֵלֶיהָ לִבְחֹן אִם לֹא הָיוּ עֲקֵבוֹת נוֹסָפִים מִסָּבִיב, אוֹ שֶׁמָּא לֹא הָיָה זֶה אֶלָּא פְּרִי דִמְיוֹנִי; אוּלָם לֹא הָיָה זֶה דִמְיוֹן, שֶׁכֵּן הָיְתָה זוֹ טְבִיעַת כַּף רֶגֶל מְדֻיֶּקֶת וּבְרוּרָה – אֶצְבָּעוֹת, עָקֵב וְכָל הַפְּרָטִים הָאֲחֵרִים. כֵּיצַד הִגִּיעָה זוֹ לְכָאן לֹא יָדַעְתִּי, אַף לֹא יָכֹלְתִּי לְנַחֵשׁ. אוּלָם לְאַחַר הִרְהוּרִים טְרוּפִים לְאֵין סְפֹר, בְּדוֹמֶה לְאָדָם הָמוּם וְאוֹבֵד עֶשְׁתּוֹנוֹת, נִכְנַסְתִּי אֶל בֵּיתִי־מִבְצָרִי בְּלִי שֶׁאָחוּשׁ – כִּלְשׁוֹן הַמָּשָׁל – אֶת הַקַּרְקַע עָלֶיהָ דָרַכְתִּי. פָּסַעְתִּי נִבְעָת לְהַחֲרִיד, בְּהִתְבּוֹנְנִי לְאָחוֹר מִדֵּי שְׁנַיִם־שׁלֹשָׁה צְעָדִים, נִבְעָת לְמַרְאֵה כָּל שִׂיחַ וְעֵץ וּמְדַמֶּה כָּל גֶזַע מְרֻחָק כְּאִלּוּ הָיָה זֶה אָדָם. לֹא אוּכַל לְתָאֵר כַּמָּה דְמֻיּוֹת שׁוֹנוֹת וּמַבְעִיתוֹת רָאִיתִי לְפָנַי, כַּמָּה רַעְיוֹנוֹת־פֶּרַע פָּרְצוּ מִדֵּי רֶגַע לְדִמְיוֹנִי, וְכַמָּה סִיּוּטִים לְאֵין־סְפֹר פָּקְדוּ אֶת מַחְשְבוֹתַי בְּדַרְכִּי. כְּשֶׁהִגַּעְתִּי אֶל מִבְצָרִי – שֶׁכֵּן כָּךְ קָרָאתִי לוֹ, כִּמְדֻמֶּה, מֵאָז – פָּרַצְתִּי אֶל תּוֹכוֹ כְּאָדָם נִרְדָּף. אִם נִכְנַסְתִּי דֶרֶךְ הַסֻּלָּם הַמֻּצָּב, אוֹ אִם נִכְנַסְתִּי בְּעַד הַפֶּתַח שֶׁבַּסֶּלַע, אֲשֶׁר כִּנִּיתִי דֶלֶת, לֹא אוּכַל לִזְכֹּר. לֹא, אַף לֹא אֶזְכֹּר אֶת הַבֹּקֶר הַבָּא. שֶׁכֵּן מֵעוֹלָם לֹא נִמְלְטָה אַרְנֶבֶת נִפְחֶדֶת לִמְאוּרָתָהּ, אַף לֹא שׁוּעָל אֶל מַחֲבוֹאוֹ, בְּאֵימָה רַבָּה יוֹתֵר מֵאֵימָתִי, בְּנוּסִי אֶל מִקְלָטִי. כָּל אוֹתוֹ לַיְלָה לֹא עָצַמְתִּי עַיִן – – –

“פריידי” אישי    🔗

הוּא הָיָה בַּחוּר נָאֶה, חָטוּב כַּהֲלָכָה, בַּעַל אֲבָרִים יְשָׁרִים וַחֲסֻנִּים, לֹא גְדוֹלִים מִדַּי. גְּבַהּ קוֹמָה הָיָה וְטוֹב רֳאִי, וּמְשַׁעֵר אֲנִי כִּי הָיָה בֶּן עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ שָׁנָה. אֲרֶשֶׁת־פָּנָיו הָיְתָה חֲבִיבָה, לְלֹא חָזוּת סָרָה וְזוֹעֶפֶת; חוּט אֳנוֹשִׁי בְּיוֹתֵר הָיָה מָשׁוּךְ עַל פָּנָיו, וְהוּא הָיָה מְחוֹנָן בְּכָל הָרֹךְ וְהָעֶדְנָה שֶׁל בֶּן אֵירוֹפָּה, בְּעִקָּר בְּשָׁעָה שֶׁחִיֵּךְ. שְׂעָרוֹ הָיָה אָרֹךּ וְשָׁחוֹר, לֹא מְסֻלְסָל וְצַמְרִי; מִצְחוֹ הָיָה גָדוֹל וְגָבוֹהַּ מְאֹד, וְעֵינָיו נוֹצְצוּ בְּעֵרָנוּת רַבָּה. צֶבַע עוֹרוֹ לֹא הָיָה שָחוֹר כִּי אִם כְּצִבְעוֹ שֶל זַיִת שָׁחֹם. פָּנָיו הָיוּ מְלֵאִים וַעֲגֻלִּים; אַפּוֹ הָיָה קָטָן, לֹא פָּחוּס כְּחָטְמֵי הַכּוּשִׁים. פִּיו נִרְאָה נָעִים מְאֹד, שְׂפָתָיו דַּקוֹת וְשִׁנָּיו הַנֶהְדָּרוֹת הָיוּ חֲטוּבוֹת וּלְבָנוֹת כְּשֶׁנְהָב. לְאַחַר שֶׁנִּמְנֵם – יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יָשֵׁן – הִתְעוֹרֵר וְיָצָא מִתּוֹךְ הַמְּעָרָה. אֲנִי חָלַבְתִּי אָז אֶת עִזַּי שֶׁנִּמְצְאוּ בַּמִּכְלָאָה הַסְּמוּכָה. כְּשֶׁגִּלָּה אוֹתִי – חָשׁ אֵלַי בִּמְרוּצָה, הִפִּיל עַצְמוֹ שֵׁנִית לָאָרֶץ בְּכָל הָאוֹתוֹת הָאֶפְשָׁרִיּיִם שֶׁל הַכְנָעָה וְהַכְָּרַת־תּוֹדָה, בַּעֲשׂוֹתוֹ תְנוּעוֹת וְהַעֲוָיוֹת לָרֹב כְּדֵי לִרְמֹז עַל כָּךְ. לְבַסּוֹף שִׁטַּח אֶת רֹאשׁוֹ עַל הָאֲדָמָה, סָמוּךְ לְרַגְלִי הָאַחַת, וְהִצִּיב אֶת רַגְלִי הַשְּׁנִיָּה עַל רֹאשׁוֹ, כְּפִי שֶׁעָשָׂה קֹדֶם לָכֵן. אַחַר־כָּךְ הֶחֳוָה לְפָנַי אֶת כָּל הָרְמָזִים הָאֶפְשָׁרִיִים שֶׁל הַכְנָעָה, שִׁעְבּוּד וְצַיְּתָנוּת, לְהוֹדִיעֵנִי כִּי הוּא יְשָׁרְתֵּנִי כָּל יְמֵי חַיָּיו עֲלֵי אֲדָמוֹת. הֲבִינוֹתִי אוֹתוֹ יָפֶה וְרָמַזְתִּי³ לוֹ כִּי אֲנִי שָׂמֵחַ בְּיוֹתֵר לְחֶבְרָתוֹ.

לְאַחַר זְמַן הִתְחַלְתִּי מְדַבֵּר עִמּוֹ וּמְלַמֵּד אוֹתוֹ לְדַבֵּר אֵלַי. רֵאשִׁית דָּבָר לִמַּדְתִּיו לָדַעַת כִּי שׁמוֹ יִהְיֶה ‘פְרַיידֵי’ (יוֹם שִׁשִּי), הוּא הַיּוֹם שֶׁבּוֹ הִצַּלְתִּי אֶת חַיָּיו. קְרָאתִיו בְּשֵׁם זֶה לְזֵכֶר אוֹתוֹ יוֹם. בְּדֶרֶךְ זוֹ לִמַּדְתִּיו לוֹמַר “אָדוֹן”, וְאַחַר־כָּךְ הֲבִינוֹתִיו לָדַעַת כִּי זֶה יִהְיֶה שְׁמִי. בְּאוֹתָה דֶרֶךְ לִמַּדְתִּיו גַּם לוֹמַר “כֵּן” וְ“לֹא”, וּלְהָבִין אֶת מַשְׁמָעוּת הַמִּלִּים. מָזַגְתִּי לוֹ מְעַט חָלָב בְּכַד־חֶרֶס וְהֶרְאֵיתִי לוֹ כֵּיצַד אֲנִי שׁוֹתֶה זֹאת לְעֵינָיו וְשׁוֹרֶה בּוֹ אֶת הַלֶּחֶם. הִגַּשְׁתִּי לוֹ פַּת־לֶחֶם לַעֲשׂוֹת כָּמוֹנִי, וְהוּא מִלֵּא אַחֲרַי בִּמְהִירוּת וְרָמַז לִי כִּי הַדָּבָר טָעַם מְאֹד לְחִכּוֹ. נִמְצֵאתִי בְּחֶבְרָתוֹ כָּל אוֹתוֹ לַיְלָה.

 

“מסעות אל כמה לאומים נידחים”: מסעי גוליבר. 1726    🔗

יוֹנָתָן סְוִיפְט נולד בדאבלין (אירלנד) ב־30 בנובמבר 1667, אחרי מות אביו. מאז ינקוּתו גדל ונתחנך על־ידי אומנת ומשגיחים, דבר שיצר בלבו הרגשת קיפוּח ומרירוּת. לאחר שסיים בית־ספר לכמורה עבר ללונדון, שם נעשה מזכירו של המנהיג המדיני ויליאם טמפל. גם סויפט עצמו היה מעורב בפעילות מדינית ופעמים אחדות עבר ממפלגה למפלגה. הוא כתב שירים, סאטירות עוקצניות, סיפורים ומאמרים רבים, מהם בעילום שם או בשמות בדויים, יצירותיו הנודעות הראשונות היו “סיפּוּרוֹ של אמבט”, על הצביעות הדתית, ו“מלחמת הספרים”, סאטירה על עולם הספרוּת (שניהם נדפסו ב־1704). בשנת 1713 נתמנה סויפט לדיקן הקאתדראלה “פטריק הקדוש” בדאבלין; שם כתב את הספר שהביא לו תהילת עולם – “מסעי גוליבר”. בשנותיו האחרונות סבל מחירשוּת, איבּוּד זכרון והתקפות טירוף. הוא מת ב־19 באוקטובר 1745.

מועדון “סקריבלרוס”    🔗

היתה זו שעת מוצאי־שבת, באביב 1713. ערפל לבן כיסה את רחובותיה של לונדון. חברי המועדון התכנסו כמנהגם בארמון סנט־ג’יימס, בדירתו המפוארת של ד"ר ג’והן ארבּוּתנוֹט, רופאה הפרטי של המלכה אַן. ראשון הופיע אלכסנדר פּוֹפּ, המשורר המהולל קל העט. אחריו הגיע ג’והן גֵיי העליז, מחבר “אופרת הקבצנים”. מיד אחריו נכנס תומאס פארנֶל, הפייטן המרצין, חוקר יצירוֹתיו של הוֹמירוס. אחרון הגיע הדיקן יונתן סויפט, שמאז פירסם את “סיפורוֹ של אַמבט” העוקצני, חששוּ הכל מפני עטו השנון.

כל החמישה היו אנשים פיקחים ושנוּנים, מעוּרים בחיי הספרות והמדיניות של אנגליה. והחיים המדיניים היו אז סוערים ביותר: מאבק מר התחולל בין המפלגות על השלטון, ולצדו התחולל מאבק נוסף בין הכנסיה למדינה. ברחבי האיים הבריטיים תססה שאיפה לאיחוּד, וּבעֶברה השני של התעלה התנהלה “מלחמת המלכה אן” נגד צרפת. בכל אלה לקחו החמישה חלק פעיל, ואולי יותר מכולם שיקע עצמו יונתן סויפט בפעילוּת בלתי־פוסקת בין כתלי הכנסיה ובשׂדה הפוליטיקה.

היתה לכך סיבה נפשית עמוקה. מאז ומתמיד להטה בלבו תשוקה כמוּסה להצלחה – לרכוש כוח, שלטון, כבוד וממון. מאז יומו הראשון הֵימר לו גורלו: הוא גדל ללא אהבת הורים, נער חולני ורגשן, הנתון תמיד להשגחתם וחסדיהם של אנשים זרים. חיים אלה הצמיחו בו תחושת מרירוּת והרגשה גוֹברת של קיפוח; אין פלא, איפוא, כי אדם זה כיוון את עטו השנון למטרה עיקרית אחת: לשמש לו כלי נשק, שיאלץ את הבריוֹת להתיירא מפּניו, לכבדוֹ ולמלא את רצונו. אך על אף מאמציו אלה נשאר סויפט תמיד שרוי בצל ומרירותו הלכה וגברה.

אבל נשוב נא אל המועדון בארמון סנט־ג’יימס.

לאחר שהחמישה התיישבו במקומותיהם קם ד"ר ארבּוּתנוֹט ופתח:

“ידידי הנכבדים! בחסותו האדיבה של הוד־רוממותו ראש־הממשלה הריני מתכבד לפתוח את הפגישה השבועית של מועדון סקריבּלֶרוּס. בפגישתנו הקודמת הסכמנו כולנו כי אחת התופעות השליליות בחיינו היא – החינוך המזוייף וההשׂכלה המדוּמה, שהאנשים רוכשים לעצמם. כזכור לכם, התחלנו לכתוב יחד את “ג’והן בּוּל”, שֶׁבּוֹ תורם כל אחד מאתנו רעיונות והצעות לשיפור החינוך בארצנו.”

“אני ממליץ כי נחנך את כל ילדי אנגליה כחולי־העיניים בדרכים היעילוֹת ביותר להשחתת מידותיו של הציבור…” אמר סויפט בעוֹקצנוּת וחייך את חיוכו המריר.

הכל פרצו בצחוק. חברים אחרים השמיעו גם הם “המלצות” דומות. האוירה היתה שופעת הברקות. לפתע קרא אלכסנדר פוֹפ:

“יש לי רעיון. הבה נכתוב כולנו יחד סיפור, שישׂים ללעג את ההשכּלה המזוּיפת של הבריות ואת הרדיפה העיוורת של הציבור אחרי למדנות מדוּמה!”

ההצעה נתקבלה בהתלהבות; היא היתה לטעמם של חברי “מועדון סקריבּלרוס”.

“מה תהיה עלילתו של סיפור זה?” שאל מי ששאל.

“כמובן, ספר מסעות,” השיב פוֹפ, “הרי הכּל מפרסמים בימינו ספרי מסעות. כל יורד־ים שסייר בעולם רואה חובה לעצמו להנציח בכתב את מסעותיו ואת הנפלאות שראה. הבה ניצור גם אנו יורד־ים מדוּמה, שיחבר זכרונות על מסעותיו רבּי־התהילה!”

“הגיבור שלנו יהיה אדם שמילא את כרסו דייסה של השׂכלה ויצא לשוט בעולם כדי לבחון מה התועלת שהשׂכלתו הביאה לו”. הוסיף ד"ר ארבותנוט.

“או אולי יהא זה רופא מלומד, שנטש את איזמל הניתוחים ונטל מצפן בידו, כדי להיות יורד־ים.” השמיע סויפט הצעה משלו, “הוֹ, הוא יציץ אל מקומות שעין לא ראתה כמותם…”

“ומה יהיה שם גיבורנו?” שאל מי ששאל.

“שמו חייב להיות שם המעיד על למדנותו,” אמר תומאס פארנל, “שם יווני, או רוֹמי…”

“מצאתי!” הכריז פוֹפ מהיר המחשבה, “שמוֹ יהיה כשם המועדון שלנו: סקריבּלרוס. מארטינוּס סקריבלרוּס!”

הכל הריעו לשמע השם ה’מפוצץ'; והכל היו נלהבים מן ההצעה. החמישה החליטו לגשת מיד לכתיבה, והחלו מחלקים ביניהם את התפקידים: פופ יתאר את לימודו הנלעג של מארטינוס; ד"ר ארבותנוט יספר, כמובן, על נסיונו בשׂדה הרפואה. סויפט התנדב לתאר את מסעותיו הדמיוניים של התייר המלומד. כדרכו, ישב מיד לרשום ראשי פרקים ליצירתו. אכן, מארטינוס זה יבקר במקומות שעין לא שזפתם; שמא יבקר בארץ שאנשיה מלומדים כל־כך, עד כי יש להם שני ראשים, כדי להכיל את שפע חכמתם? או אולי יגיע אל ממלכת ענקים, שחכמתם ענקית כקומתם? או שמא ייקלע אל ארץ שתושביה גמדים, שחכמתם ננסית, אבל בעיניהם אין כמוה לגודל?

לא נדע כמה דפים כתב סויפט בשביל “זכרונות מארטינוס סקירבלרוס”. לא נדע גם כמה כתבו ארבעת חברי המועדון האחרים. כי משום־מה לא הגיעה כתיבת הזכרונות המשותפת לסיומה. אפשר מאד שכל אותו נסיון מעניין ומשעשע היה נשכח ואובד, אלמלא ההמשך שנעשה כעבור שבע שנים, ואשר עליו יסוּפר בפרק הבא. אולם בינתיים נמצאים אנו עדיין בשנת 1713.

יום אחד, בשעה שיונתן סויפט ישב בחדרו וניסה לכתוב את חלקוֹ בשביל “זכרונות מארטינוס”, שמע קריאות תרועה ברחוב. משיצא לראות מה פשר הרעש – נתבּשׂר: “מלחמת המלכה אן” נסתיימה בנצחונה של אנגליה. צרפת חתמה על חוזה־שלום ואנגליה סיפחה אל נחלותיה את מצודת גיבּראלטר וחלקים ניכּרים מקנדה הצרפתית. לכבוד הנצחון החליטה המלכה להעניק תארים וציוּנים לנאמניה.

“סוף סוף הגיעה גם שעתי!” אמר סויפט בלבו, “הוד־מלכותה יודעת יפה את נאמנוּתי למדיניותה; שהרי המאמרים הרבים והחוברות שכתבתי הירבו לה תומכים. המלכה תעניק לי ודאי את דרגת הבישוף, אשר לה מצפה אני זמן כה רב.”

ואמנם, המלכה ויועציה זכרו את יונתן סויפט. לאחר ימים אחדים קיבּל הכומר־הסופר מעטפה רשמית, שהכילה את מינוּיוֹ החדש; הוא פתח את המעטפה בידיים רוטטות.

לא, הוא לא נתמנה לבישוף. המלכה סירבה להעניק תואר רם זה למחבר “סיפורו של אמבט”, המצליף בלעג על קדשי הכנסיה. במקום זאת הוא נתמנה לדיקן של כנסיית “פאטריק הקדוש” בדאבּלין אשר באירלנד.

“הם שולחים אותי לגלות!” זעק לבו הפצוע של סויפט, שקיפוח נוֹסף זה הכאיב לו יותר מכל, “הם מתייראים מנוכחוּתי בלונדון. אבל, חכּוּ נא,” הוסיף, “אין הם יודעים עדיין כי עטי עשוי לפגוע בהם גם ממרחקים.”

הוא טמן את “זכרונות מארטינוס” ופנה לארוז את חפציו, לקראת הדרך הארוכה.

במקום הזעם בא הצחוק    🔗

הכרכרה השחורה נסעה לאטה ברחובותיה המרוצפים של דאבּלין. הדיקן סויפט הביט מבעד לחלון אל ההמון המתגודד וחש עצמו כנוסע לארץ־גזירה. תושבי העיר הנרגזים עמדו משני צדי הרחוב, קראו אליו קריאות גנאי; אבנים התעופפו לעבר הכרכרה; גושי רפש התנפצו על החלון.

“אכן, לזאת ייקרא קבלת־פנים נאה לכבוד הדיקן החדש,” אמר סויפט בלבו, “איני מאשים את האירים הגאים על שאינם חפצים בדיקן זר, אנגלי. אמנם, גם אני נולדתי באירלנד, אך הכל יודעים כי דם אנגלי זורם בעורקי.”

הכרכרה עצרה מול כנסיית “פאטריק הקדוש”. הדיקן סויפט נכנס אל אולם הכנסיה ועלה על הדוכן, כדי לשׂאת את דרשתו הראשונה. הוא הביט נכחו – האולם היה ריק לחלוטין. איש מבני הקהילה לא בא לשמוע את דרשת הדיקן החדש, רק לבלר הכנסיה ישב בפינתו הקבועה, כדי להבליט ביתר שׂאת את הריקנוּת הרבה. אבל הדיקן לא איבד את עשתונותיו. הוא שלח את מבטו לעבר המושבים הריקים, ובמקום להשמיע את הפתיחה הרגילה – “אחי ואחיותי היקרים,” פתח ואמר:

“רוג’ר היקר והאהוב. כתבי־הקודש מלמדים אותנו כי…”

בסיום הדרשה ניסה הלבלר לנחם אותו כי מצב זה לא יתמיד זמן רב, אבל סויפט הפסיקוֹ ואמר:

“איני נזקק לעידוּד, רוג’ר. אני מתעב בעל־חיים שפל זה המתקרא אדם. אבל,” מיהר להוסיף באזני מזכירו הנדהם, “אני אוהב אהבה עמוקה את ג’והן, פטר או תומס…”

סויפט לא חש כל איבה כלפי אנשי אירלנד; שהרי גם הם, כמוהו, לא אהדו את השלטון האנגלי. משום כך חפץ להראות להם כי הוא שוּתף להרגשתם וכי אין הוא ראוי לחרם שהטילו עליו. עד מהרה השקיע עצמוֹ בכל ענייני הכנסיה, ולא פעם אף הביע בגלוי את אהדתוֹ לשאיפות העם האירי. לא עבר זמן רב ואיבת בני הקהילה הפכה לאהבה עמוקה ומסירות לאין־קץ לדיקן שלהם. היום נחשב סויפט מעין גיבוֹר לאוּמי באירלנד.

אבל הפצע המכאיב של הגלוּת והקיפוּח סירב להגליד. ככל ששהותו בדאבלין נמשכה והלכה, חש צורך גדל והולך לנקום נקמתו באנגליה ומנהיגיה. ונקמה נוסח סויפט פירושה – כתיבה שנוּנה, פוגעת ומלעיגה.

קרוב לשבע שנים נשא סויפט בלבו שאיפה זו לנקמה. עד שיום אחד, בהיותו מחטט בין גליונות־נייר ישנים, מצא לפתע את נסיונוֹ לסַפּר את “מסעי מארטינוס סקריבלרוס”. סויפט שׂמח על מציאה זו כמוצא שלל רב. הנה, עתה הגיעה שעת הנקמה הגדולה⁴! מארטינוס סקריבלרוס, הלמדן המגוחך, יספר את מסעותיו האויליים וישׂים את אנגליה ללעג ולקלס בעיני העולם כולו. הוא יעורר את חמתה של אנגליה כולה – מבית־המלוכה ועד קטוֹן הכּורים. נקמה אשר כזו לא ישמע העולם מאז יום בריאתו!

בשנת 1720 הסתגר הדיקן סויפט בחדרו וניגש להמשיך בכתיבת מסעותיו של מארטינוס סקריבלרוס; הוא יהיה, כפי שסויפט הציע בשעתוֹ לחברי המועדון, רופא מלומד שנעשה רב חובל:

לְאָבִי הָיְתָה נַחֲלָה קְטַנָּה בִּמְחוֹז נוֹטִינְגְהַמְשַׁיֶר. הָיִיתִי שְׁלִישִׁי מִבֵּין חֲמִיְשָּׁה בָּנִים. בִּהְיוֹתִי בֶּן י"ד נִשְׁלַחְתִּי אֶל קוֹלֶג' עִמָּנוּאֵל בְּקֵימְבְּרִידְג', שָׁם שָׁהִיתִי שָׁלֹש שָׁנִים, סָמוּךְ לְסַפְסַל הַלִּמּוּדִים. אַחַר־כָּךְ נַעֲשֵׂיתִי חֲנִיכוֹ שֶׁל מַר גֵ’ימְס בֵּיטְס, רוֹפֵא־מְנַתֵּחַ נִכְבָּד בְּלוֹנְדוֹן, אֲשֶׁר בִּמְחִצָּתוֹ עָשִׂיתִי אַרְבַּע שָׁנִים. פַּעַם בְּפַעַם שָׁלַח לִי אָבִי סְכוּמֵי כֶּסֶף קְטַנִּים, אוֹתָם הוֹצֵאתִי לְלִמּוּד נַוָּטוּת וּשְׁאָר סֻגְיוֹת מָתֵמָטִיוֹת הַמְסַיְעוֹת לַאֲנָשִׁים הַמִּתְעַתְּדִים לָצֵאת לְמַסָּעוֹת; כִּי כֵן, תָּמִיד הֶאֱמַנְתִּי כִּי בְּיוֹם מִן הַיָּמִים אֶזְכֶּה גַם אֲנִי לָצֵאת לְמַסָּע.

סויפט הוסיף ותיאר את צאתו של מארטינוּס למסעו הראשון; אבל ידיעותיו בנווטוּת אינן עוזרות לוֹ, ספינתו נטרפת בסערה והוא שׂוֹחה בין גלים סוערים, ובשארית כוחותיו הוא מגיע ליבשה ושוקע בתרדמה. כשהוא מתעורר הריהו מוצא עצמו שבוי בידי גמדים.

אבל כבר בפרק השני נוכח סויפט לדעת כי – אם חפץ הוא בנקמה מוחצת ממש – מוטב שגיבור הסיפור יהיה לא למדן מגוחך, כי אם צעיר אנגלי רגיל ונבון, ואילו המקומות שאליהם הוּא נקלע – הם יהיוּ הנלעגים, והם ישמשוּ משל ושנינה לחייה ומנהיגיה של אנגליה. משום כך עליו לנטוש את התכנית המקורית של “מועדון סקריבלרוס”, ויחד עם זאת לשנות את שמו המסורבל והמגוחך של גיבורו ולתת לו שם שכיח יותר. שמו הפרטי לא יהיה רומי, כי אם תנ"כי (ההורים האנגליים אהבוּ תמיד להעניק שמות תנ"כיים לילדיהם) – לְמוּאֵל, כשם המלך “אשר יסרתוּ אמו” (משלי ל"א); ואילו שם משפחתו יהיה בעל צליל אנגלי נאה – גוּליבר. אין ספק כי היתה זו החלטה נבונה, שסייעה להצלחתו הרבה של הספר.

חמש שנים תמימות הקדיש סויפט לסיפור מסעותיו של למוּאל גוליבר. איש מבני הקהילה לא ידע במה עוסק הדיקן שלהם בעתות הפנאי. הם ידעו כי הוא טיפוס מתבודד, וּודאי שיערו כי הוא מתבודד בחדרו עם כתבי־הקודש. אולם באותן שעות לא היה סויפט הכומר המסור לקהילתו, אלא סופר פצוּע ונקמני.

בחמש שנים אלה כתב וכתב ללא הפוגה, עד שהשלים ספר־מסעות גדל־ממדים, בעל ארבעה חלקים שונים:

בחלק הראשון נקלע גוליבר אל ממלכת ליליפּוּט, המאוכלסת אנשים צמאי דם, חפצים להרע ויהירים, ולהם חצר־מלכוּת מוּשחת, מפלגות רקובות ומנהיגים נבערים. אזרחי ליליפוּט הם קטני קומה – גובהם אינו עולה על שני סנטימטרים – וכקומתם כן אוֹפיים קטנוני, אם כי הם מנסים תמיד להתנפח ולהיראות גדולים משהם באמת.

במסעו השני שוב נתקפת האניה בסערה עזה בלב ים, וגוליבר נקלע אל ממלכת ברוֹבְּדִינגנאג, הלא היא ארץ הענקים, שקומתם מגיעה לחמישה־עשר מטרים. תושבי ברוֹבּדינגנאג הם מסבירי פנים וחביבים למראה, אך עם זאת הם יצורי פשוטים וקהים, נעדרי כל רגש.

במסע השלישי שׁוֹבים שודדי־ים את גוליבר ומביאים אותו אל האי המעופף לאַפּוּטה. אי זה מאוכלס פילוסופים ואנשים מלומדים, אשר בדומה לארצם אף מחשבותיהם מנוּתקות מן הקרקע ומרחפוֹת באויר – הם מפוזרים, מגוחכים ותורתם אוילית ונלעגת.

במסע הרביעי מורדים אנשי האניה ברב־חובלם ומורידים אותו אל יבשת לא נודעת. הוא מגלה כי הגיע לארץ הוּאִינְמְז, בה מושלים הסוּסים, ואילו בני־אדם משונים מגזע “יָאהוּ” משרתים אותם. האנושות מתוארת כאן מבעד לעיני הסוּס – מושחתת, חמדנית ונבערת.

סויפט הריק אל דפי ספרו זה את כל רחשי הבּוּז והמשׂטמה שחש כלפי האנושוּת בכללה וכלפי ממלכת אנגליה בפרט. הוא מילא את הספר רמזים ברורים ועוקצניים כלפי אנגליה ושכנותיה, מנהיגיה ומנהגיה, מתוך כוונה שקופה להקניט ולהכעיס.

“מסעי גוליבר” היה מוכן לדפוס; אבל סויפט היה משוכנע כי, לאחר שיידפס הספר, תיתקף אנגליה בזעם נורא, שישים קץ לכבודו וּלמשׂרתוֹ. משוּם כך ביקש שאיש לא ידע מי הוא מחברו האמיתי של ספר זה. הכל חייבים להאמין כי הספר נכתב על־ידי למואל גוּליבר; כולם – אפילו המו"ל והמדפיס.

כיוון שכך, שלח סויפט בשנת 1725 מכתב זה אל המו"ל הלונדוני בנימין מוֹטֶה:

“אני כותב אליך בשמו של ידידי הקרוב ובן־דודי מצד אמי, הקפיטן למוּאל גוליבר, בהצעה להדפיס את ספר מסעותיו. לפני שעזב מר גוליבר את העיר ראֶדריף הפקיד בידי למשמרת ניירות כתובים, ורשות לערכם ולהדפיסם, אם אמצאם ראויים לכך. קראתים בעיוּן שלוש פעמים ומצאתים כתובים בסגנון ברור ופשוט מאוד. החסרון היחיד שמצאתי הוא, כי המחבר – כדרכם של אנשי־מסעוֹת – צמוּד מדי לנסיבּות…”

הוא הוסיף וסיפר כי השמיט מן הספר פרטים טכניים על ימאוּת ונווטוּת, והטעים כי לדעתו ישעשע הספר את הקורא המבוגר והצעיר, “ויהא זה בילוי נעים יותר מאשר התככים הנדושים של מפלגות ופוליטיקה”. סויפט חתם על מכתבו זה – לא, לא בשמו האמיתי, חלילה – אלא בשם ריצ’ארד סימפסוֹן.

מר מוֹטה השיב למר “סימפסון” כי הוא מוכן לעיין בכתב־היד, ואם יחליט להדפיסו ישלם תמורתו מאתיים ליש"ט. בתחילת 1726 יצא סויפט בדרכו ללונדון, כאשר כתב־היד מוסתר בין חפציו. מספרים כי הוא נזהר כל־כך שלא לגלוֹת כל קשר בינו לבין הספר, עד כי בעבוֹר הכרכרה מול בית־הדפוס, קפץ במהירות ממושבו, פרץ אל המשרד, הטיל על השולחן את כתב־היד ומיהר להסתלק מבלי שאיש זיהה את הנכנס.

לאחר חדשים אחדים הופיע בחנויות הספרים ספר מסעות חדש:

מסעות אל כמה לאומים נידחים בעולם, מאת למואל גוליבר,

תחילה רופא מנתח ואחר־כך רב־חובל של אניות אחדות.

כהקדמה לספר נדפס מכתבו של “ריצ’רד סימפסון” אל הקורא. שמוֹ של יונתן סויפט לא נזכר, כמוּבן, כלל.

החל מן היום הראשון להופעתו נחטף הספר ונקרא על־ידי הכל. בנשימה עצורה ציפה יונתן סויפט לתוצאוֹת נקמתו – לזעמה של אנגליה הנעלבת והנלעגת, לזעמו של בית־המלוכה, לזעמם של האצילים ומנהיגי המפלגות.

אבל במקום זאת באה האכזבה הגדולה: לא בזעם נתקפה אנגליה, כי אם בצחוק רם ועליז. אנגליה כולה – מחצר המלכות ועד בקתוֹת הכורים – מילאה פיה צחוק למקרא מסעותיו המשעשעים של למואל גוליבר. “העיר כולה”, סיפר תושב לונדון בן אותה תקופה, “גברים, נשים וטף היתה מלאה במסעי גוליבר”. כמובן, אנשים רבים הכירו בספר את עצמם, אבל הם לא נפגעו, אף לא כעסו; הם פשוט צחקו בראותם את עצמם בדמות גמדים, או ענקים, או פרופסורים מפוזרים, או אף כמשרתי סוסים. התמימים שבקוראים האמינו לסיפוריו של גוליבר וחיפשׂוּ במפוֹת את ליליפוט, את ברוֹבּדינגנאג והוּאינמז. ונמצא גם רב־חובל אחד שהכריז כי הוא מכיר היטב את הקפיטן למוּאל גוליבר.

כל אחד מצא בספר ענין הקרוב ללבו: אוהבי המסעות קראוּהוּ כמסע משעשע גדוש הפתעות; המדינאים ואוהבי הפוליטיקה מצאו בו שפע של פרטים ורמזים פוליטיים רבי ענין; חוקרי ההיסטוריה קראו וקוראים את “מסעי גוליבר” כמקור לא־אכזב לחיי הדור ההוא, בנסותם למצוא את הנמשל; ואילו הילדים גילו גם הם עד מהרה את גוליבר, והם קוראים את ספרו כעלילת הרפתקאות דמיונית ומרתקת, מבלי שינסו לתת לו פירושים פוליטיים והיסטוריים⁵.

לא, איש לא זעם לאחר הופעת “מסעי גוליבר”. הזועם האחד והיחיד היה – יונתן סויפט עצמו. הוא כעס על שהספר לא השׂיג את המטרה שלשמה נכתב – לנקום את חרפת קיפוחו והדחתו. כתוֹצאה מכך, הפך סויפט להיות אדם בודד יותר, מר־נפש יותר. ככל ש“מסעי גוליבר” הירבה לקצור הצלחה ותהילה, נעשה המחבּר אדם מאוכזב יותר ומריר יותר, עד שבסופוֹ של דבר נטרפה עליו דעתו מרוֹב יאוש. על מצבתוֹ ציוה סויפט לחרוט⁶ את המלים: “מקום בו לא תוּכל עוד המרירוּת הזוֹעמת לכרסם בלב.”

הרי לכם עוד אחת מתעלומות הספרוּת: וכי אפשר להאמין כי אחד הספרים המשעשעים וברוכי הדמיון ביותר שנכתבו אי־פעם, נתחבּר על־ידי אדם מר־נפש ושואף נקמה?

ד. תֵּאוּרָהּ שֶׁל מִילְדַנְדוֹ, בִּירַת לִילִיפּוּט. שִׂיחָה בֵּין הַמְחַבֵּר לְבֵין הַמַּזְכִּיר הָרָאשִׁי עַל מְדִינִיּוּת הַמַּמְלָכָה. הַמְּחַבֵּר מַצִּיעַ לְשָׁרֵת אֶת הַמֶּלֶךְ בְּמִלְחֲמוֹתָיו.    🔗

הַמִּשְׁאָלָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהִבַּעְתִּי לְאַחַר שִׁחְרוּרִי הָיְתָה – רְשׁוּת לִרְאוֹת אֶת מִילְדַנְדוֹ עִיר־הַבִּירָה. הַמֶּלֶךְ לֹא הִסֵּס לְהַעֲנִיק לִי רְשׁוּת זוֹ, אֶלָּא שֶהָיָה עָלַי לְהִתְחַיֵּב בִּמְפֹרָשׁ שֶׁלֹּא אֶגְרֹם כָּל נֵזֶק לַתּוֹשָׁבִים אוֹ לְבָתֵּיהֶם. הַבְּרִיּוֹת קִבְּלוּ הוֹדָעָה מֵרֹאשׁ עַל תָּכְנִיתִי לְסַיֵּר בָּעִיר. הַחוֹמָה שֶׁהִקִּיפָה אוֹתָה הָיְתָה גְבוֹהָה כְּשִׁבְעִים וַחֲמִשָּׁה סַנְטִימֶטְרִים, וְרָחְבָּהּ הָיָה כְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה ס"מ לְפָחוֹת, כְּדֵי שֶׁכִּרְכָּרָה תוּכָל לִנְסֹעַ בְּבִטְחָה סָבִיב לַחוֹמָה.

פָּסַחְתִּי עַל פְּנֵי הַשַׁעַר הַמַּעֲרָבִי הַגָּדוֹל וְעָבַרְתִּי בִּזְהִירוּת רַבָּה אֶת שְׁנֵי הָרְחוֹבוֹת הָרָאשִׁיִים, כְּשֶׁאֲנִי לוֹבֵשׁ רַק אֶת אֲפוּדָתִי הַקְּצָרָה, שֶׁלֹּא לִגְרֹם נֵזֶק בְּשׁוּלֵי אֲדַרְתִּי לַגַּגּוֹת וּלְמַרְזְבֵי הַבַּתִּים. פָּסַעְתִּי בָּעֶדְנָה הָרַבָּה בְּיוֹתֵר, כְּדֵי לְהִמָּנַע מִלִּרְמֹס תּוֹשָׁבִים נֶחְשָׁלִים, שֶׁהָיוּ עֲלוּלִים לְהִשָּׁאֵר בָּרְחוֹבוֹת, אַף־עַל־פִּי שֶׁהוּצְאוּ פְּקֻדּוֹת חֲמוּרוֹת בְּיוֹתֵר שֶׁכָּל הַתּוֹשָׁבִים חַיָּבִים לְהִשָּׁאֵר בְּבָתֵּיהֶם. כָּל הַחַלּוֹנוֹת הַגְּבוֹהִים וַעֲלִיּוֹת־הַגַּג הָיוּ גְּדוּשׁים צוֹפִים רַבִּים כָּל־כָּךְ, עַד שֶׁדּוֹמַנִי כִּי בְּכָל מַסְעוֹתַי לֹא רָאִיתִי הָמוֹן רַב יוֹתֵר. הָעִיר נִבְנְתָה בְּצוּרַת רִבּוּעַ מְדֻיָּק, כָּל צֵלָע שֶׁל הַחוֹמָה אָרְכָּהּ חֲמֵשׁ־מֵאוֹת רֶגֶל. שְׁנֵי הָרְחוֹבוֹת הָרָאשִׁיִם מִצְטַלְּבִים בְּמֶרְכָּזָם וּמְחַלְּקִים אֶת הָעִיר לְאַרְבָּעָה רְבָעִים. רָחְבּוֹ שֶׁל כָּל רְחוֹב רָאשִׁי הוּא כְּמֶטֶר וָחֵצִי; וְאִלּוּ הַשְּׂדֵרוֹת וְהַסִּמְטָאוֹת, שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לִפְסֹעַ בָּהֶן וְרַק הִתְבּוֹנַנְתִּי בָּהֶן בְּעָבְרִי, רָחְבָּן כְּעֶשְׂרִים אוֹ שְׁלֹשִׁים סַנְטִימֶטֶר. הָעִיר עֲשׂוּיָה לְאַכְלֵס כַּחֲצִי מִילְיוֹן נֶפֶשׁ, וְהַבָּתִּים הֵם בְּנֵי שָׁלֹשׁ עַד חָמֵשׁ קוֹמוֹת. אַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ נִמְצָא בְּמֶרְכַּז הָעִיר, בַּמָקוֹם בּוֹ נִפְגָּשִׁים שְׁנֵי הָרְחוֹבוֹת הָרָאשִׁיִּים. …לֹא אוֹגִיעַ אֶת הַקּוֹרֵא בְּתֵאוּרִים נוֹסָפִים מִסּוּג זֶה, שֶׁכֵּן מַשְׁאִיר אֲנִי אוֹתָם לְחִבּוּר גָּדוֹל יוֹתֵר, שֶׁהוּא מוּכָן עַתָּה כִּמְעַט לִדְפוּס… בֹּקֶר אֶחָד כִּשְׁבוּעַיִם לְאַחַר שִׁחְרוּרִי, בִּקְרַנִי רֶלְדֶרִיסַל, הַמַּזְכִּיר הָרָאשִׁי לְעִנְיְנֵי פְּנִים, כְּשֶׁהוּא מְלֻוֶּה מְשָׁרֵת אֶחָד בִּלְבָד. הוּא צִוָּה עַל כִּרְכַּרְתּוֹ לְחַכּוֹת לוֹ בְּמֶרְחַק־מָה, וּבִקֵּשׁ מִמֶּנִּי כִּי אַקְצִיב לוֹ שָׁעָה לְשִׂיחָה. הִסְכַּמְתִּי לְבַקָּשָׁתוֹ מִיָּּד, בְּהִתְחַשֵּׁב בִּסְגֻלּוֹתָיו וּבִזְכֻיּוֹתָיו הָאִישִׁיּוֹת, וְכֵן בִּזְכוּת הַשֵּׁרוּתִים הָרַבִּים שֶׁהוֹשִׁיט לִי בִּתְקוּפַת מִשְׁפָּטִי. הִצַּעְתִּי לוֹ כִּי אֶשְׁכַּב, לְמַעַן יוּכַל לְהַגִּיעַ בְּיֶתֶר נוֹחוּת אֶל אָזְנַי, אֲבָל הוּא הֶעְדִיף לַעֲמֹד עַל כַּף יָדִי בִּשְׁעַת הַשִׂיחָה.

 

“החיים בין דלי אדם”: אוהל הדוד תום, 1852    🔗

הַרִיאט בִּיצֶ’ר סְטֹאוּ נולדה ב־14 ביוני 1811 בעיירה ליטשפילד (קונטיקט) לאביה הכומר. בילדותה למדה תחילה בביתה, יחד עם עשרת אחיה ואחיותיה, וכן בבית־הספר המקומי. אחר־כך שימשה מורה בבית־הספר שיסדה אחותה הבכירה. בשנת 1832 עברה המשפחה לסינסינאטי, שם בילתה הריאֶט במחיצת העבדים הכּוּשים. אז החליטה ללחום בעבדוּת ולקחה חלק פעיל ב“נתיב המחתרת”, שסייע לעבדים בורחים. בשנת 1834 זכה סיפורה “הדוד לוֹט” בפרס ראשון בתחרוּת ספרוּתית. מאז פירסמה שורה של סיפורים קצרים, וב־1843 נדפס ספרה הראשון “מייפלאוּר”. לאחר שנישׂאה למורה קאלווין סטאו נעשתה עקרת־בית ואם לשבעה ילדים ונטשה את הכתיבה – עד שבשנת 1852 נדפס ספרה “אוהל הדוד תוֹם”, שהביא לה תהילה ושימש ברק מבשׂר לשחרור העבדות. ספריה הבאים הם “דראֶד”, “פנינת האי אוֹר” וקבצי סיפורים מחיי העבדים ומשנות ילדוּתה. “האשה הקטנה שגרמה למלחמה הגדולה” (כפי שכינה אותה לינקוֹלן) מתה ב־ 1 ביולי 1896.

טופסי והריאֶט    🔗

ערב אחד, בשנת 1819, חזרה ילדה כבת שמונה לביתה אשר בעיירה ליטשפילד (ניוּ אינגלנד). צללים אפורים פשטו מסביב והזהירו מפני הלילה הקרב. כדי להגיע מהר יותר הביתה חצתה הילדה חורשה קטנה שנמצאה בלב־העיר, וכדי לגרש את הפחד מלבה סיפרה לעצמה סיפור עליז, ששמעה מאומנתה והיא עצמה הוסיפה לו נופך מבדח.

אולם הסיפור לא עזר הרבה. לפתע עצרה הילדה ועמדה במקומה בפחד. נדמה היה לה כי היא שומעת בכי עולה מבין העצים; התיפחות מרה וממושכת. אימה נפלה עליה, והיא בקשה לשאת רגליים, לנוס מן המקום. אולם במהרה גירשה את הפחד מלבה; היא הבחינה כי הבוכה היא ילדה ואמרה לעצמה: “אגש לראות מי זו; אולי אוכל לעזור לה.”

באפלולית הערב גילתה הילדה דמות קטנה נשענת אל סלע; היא קרבה אליה והבחינה בילדה בת גילה, לבושה בגדים בלויים ושטופת דמעות. היא היתה כושית.

“הלו,” אמרה לה, “האוכל לעזור לך?”

הכושית הקטנה חדלה לבכות וקמה על רגליה. היא ניגבה בשולי שמלתה את עיניה הלחות; אולם היא לא ענתה.

“האיבדת את דרכך?”

“איבדתי הכֹּל… הכל” אמרה הכושית הקטנה לבסוף.

הילדה הלבנה הביטה אל רעותה בחיוך. “קוראים לי הָריאֶט,” אמרה לה, “אם תאמרי לי מה שמך ואיפה את גרה, אוכל לעזור לך לשוב הביתה.”

“השם שלי טוֹפּסי,” השיבה הכושית הקטנה, “ואני גרה בשום מקום. זאת אומרת, אני פשוט גרה בכל מקום שיש בּוֹ מקום בשבילי.”

הריאֶט נבוכה לרגע; אבל טוֹפסי נראתה קטנה ממנה בשנה, ועל כן הרגישה עצמה גדולה וחשובה.

“האין לך הורים?” שאלה את טופסי, “האין לך בית?”

“יש לי המון אבּאים ואמהות, אבל אין לי בית.”

“אבל לכל אחד יש בית!” אמרה הריאֶט.

“לי אין!” אמרה טוםסי בגאוה, “אני פשוט גרה בכל בית שיש בו מקום בשבילי.”

הריאֶט החניקה אנחה בתוכה. על לבה עלה מראה השכונה הקטנה של העבדים הכושים: בקתות דלות ואפלות, הדבוקות זו אל זו; עוני מחריד. עצב נוראה היה מרחף על פני השכונה. מעולם לא נכנסה אל שכונת העבדים, אך מפעם לפעם היתה עומדת מרחוק ומאזינה לשירת הכושים, שבקעה מתוך הבקתות והרטיטה את לבה:

“וּמֹשֶׁה אָמַר אֶל פַּרְעֹה: שַׁלַּך אֶת עַמִּי!”

שירה זו נשמעה באזניה כתפילה, תפילה יפה יותר מזו ששמעה בכנסיה של אביה הכומר. והנה עומדת מולה תושבת קטנה ואובדת מאותה שכונה.

“בואי אתי, ואלווה אותה,” אמרה הריאֶט לטופסי, “אנחנו צריכות למהר. השעה מאוחרת. כבר הולך ומחשיך.”

השתיים הלכו יד ביד. הריאֶט נזכרה בתפילת הכושים.

“היודעת את משהו על אלהים?” שאלה את טופסי.

הכושית הקטנה הביטה אליה בהפתעה נבוכה. “אנ’לא בטוחה.” השיבה.

“אבל את יודעת ודאי שאלהים ברא אותך,” אמרה הריאֶט, “הוא ברא גם אותי.”

טופסי צחקה בקול צלול ורם. “אף אחד לא ברא אותי… אנ’חושבת שאני סתם גדלתי לי,” אמרה, “אף אחד לא ברא אותי.”

“לא נכון, טופסי,” אמרה בת הכומר בּיצ’ר, “אלהים ברא אותך, אלהים שומר עליך. הנה, הוא שלח אותי כדי שאלווה אותך הביתה.” הן הוסיפו ללכת יד ביד, והריאֶט סיפרה לה על אלהים, ככל שזכרה מתפילות אביה בכנסיה.

לבסוף הגיעו השתיים אל שכונת הכושים. טוֹפסי הביטה אל הבקתות הדבוקות זו אל זו; לבסוף עצרה מול בקתה אחת ורחרחה באויר.

“אנ’חושבת שאני אישן כאן הלילה,” אמרה, “הם מבשלים כאן עוֹף.”

הדלת נפתחה; אשה כושית עמדה בפתח.

“ברוך הבא, קטנה שלי,” אמרה האשה, “בואי היכּנסי הביתה.”

טוֹפסי פנתה אל הבקתה. ליד הדלת הפתוחה הסתובבה והודתה להריאֶט.

“… ותגידי גם תודה לאלהים בשבילי.” הוסיפה ונעלמה בתוך הבקתה. שירה כושית עצובה עלתה מאחת הבקתות. הריאֶט פנתה בריצה הביתה. “כבר נורא מאוחר.” אמרה בלבה, והוסיפה לרוץ לכל אורך הדרך.

נתיב המחתרת    🔗

חדשי החורף של שנת 1851 היו סוערים ולבנים. הריאֶט סטאוֹ ישבה לבדה במטבחה הקטן וניסתה לשוא לאזן את התקציב השבועי. המשׂכורת הזעומה שהביא בעלה המורה לעולם לא הספיקה. “קאלווין שלי עשיר מאד בידיעות, ובשום דבר אחר,” אמרה לעצמה בחיוך עצוב והביטה סביב, אל הדירה הדלה. את מרבית הרהיטים קנתה משומשים, תיקנה וצבעה אותם במו ידיה. רק הבוקר ניערה כר והנוצות התעופפו ממנו על פני החדר כולו.

“מאין אשׂיג כסף לקנות כר חדש?” שאלה את עצמה.

היא רשמה על הדף את חשבונות השבוע, ופתע חייכה שוב לעצמה. פעם חלמה להיות סופרת או משוררת. לפני כעשרים שנה, בהיותה בת עשרים ושתים, זכתה בפרס ראשון בתחרות ספרותית של אחד העתונים; אחר־כך הדפיסה את ספרה “מייפלאור”, מעין ספר היסטוריה על ראשוני החלוצים באמריקה. “המשיכי לכתוב,” עודדו אותה כולם; אבל היא בחרה בחיים של עקרת־בית. בעלה קאלווין וחמשת ילדיה גזלו את כל זמנה ומרצה.

“כל מה שאני כותבת עכשו, הרי זה חשבונות…” חייכה לעצמה בעצב.

פתאום שמעה נקישות בדלת. היא קמה לפתוח. בפתח ניצב הנרי, אחיה הצעיר והמוכשר, שהתחיל מתפרסם כסופר נועז, שמאמריו בכתבי־העת עוררו ענין ופולמוס. הריאֶט שׂמחה על הביקור, העשׂוּי להשכיח את דאגות היומיום מלבּה. שעה ארוּכה שוחחו: העלו זכרונות על הבית ואחר־עשר הילדים, על אביהם הכומר העני והאמיץ, שנשא בכנסיה דרשות לוהטות לאושר העבדים. השיחה קלחה מעצמה אל הנושא שהעסיק אותם ביותר – העבדוּת. בקול לחש דיברו על “נתיב המחתרת”, שסייע לעבדים נמלטים להגיע אל הצפון החופשי, ואשר שניהם היו בין פעיליו.

“עלינו להיות זהירים”, אמר הנרי, “בעלי העבדים התחילוּ מטילים פצצות על ידידי הכושים.”

“זהירים?!” קראה הריאט בלהט, “האם עושים אנו די כדי להיות זהירים? מה אנו עושים? מה אנו עושים במדינה, בּה החוק קובע כי עבד הוא רכוש פרטי ולא יצור חי כמונו? בה מותר לאדון להכות את עבדו עד מוות מבלי לתת את הדין בעווֹן רצח? מה אנו עושים…”

“והרי עזרת לאותה נערה כושית לברוח לצפון.” הזכיר לה הנרי.

“ובכן, עזרתי לאחת. אחת! ומה על כל רבבות האחרים? במו עיני ראיתי עבדים נמלטים מוחזרים בשלשלאות, מוּכּים, זבים דם. אמוֹר לי, הנרי, איך יכולים בני־האדם להיות אכזריים כל־כך? מה יכולים אנו לעשות כדי לשׂים קץ לכל זה? מה? מה?”

הנרי שתק רגע קל, ופתאום אמר: “אומר לך מה, האֶטי: כתבי ספר על העבדוּת, ואני אפיץ אותו על פני היבשת כּוּלה כעלי ואַלוֹמבּרוֹזה.”

"מה הם עלי ואלוֹמבּרוֹזה? שאלה הריאֶט.

“אינני יודע,” חייך אחיה, “אבל זה מצלצל יפה מאד.”

הריאֶט אמרה לו כי אינה יודעת אם תצליח לכתוב; היא כל־כך עסוקה, וההשראה עזבה אותה; אבל היא תנסה.

לאחר שעזב הנרי את הדירה עמדה הריאֶט אצל החלון והביטה אל החוּץ הלבן. כּלימה עמוקה תקפה אותה בזכרה את העבדים הכושיים; בלבה עלו דבריה של אידה גיסתה: “הריאֶט, אילו היה לי כשרון־כתיבה כּשלך, הייתי כותבת משהו, שיספּר לעולם כוּלו כמה ארוּרה היא העבדות.”

לפתע ניצת ברק מוזר בעיניה, והיא אמרה לעצמה בקול:

“אני אכתוב משהו… אכתוב… אם רק יהיה לי הכוח לכך!”

ימים אחדים לאחר אותו ערב ישבה הריאֶט בכנסיה והאזינה לנגינה רוגעת. לפתע נעצמו עיניה ובדמיונה ראתה חזיון מוזר: עבד זקן, לבוּש קרעים ולבן־שׂער כורע ברך, ושני כושים ענקים עומדים מעליו ומצליפים על גופו. דם שתת מפצעיו. לפתע צנח הכושי, נפל ולא קם עוֹד; שפתיו נעו בתפילה אילמת.

החזיון נעלם, והריאֶט פקחה עיניים שטופות בדמעות. היא קמה ממקומה ופנתה לצאת, מבלי שתשגיח במבּטי האנשים. בצעדים מהירים פנתה אל חדרה, כדי להעלות על הכתב את החזיון שראתה. אולם על שולחנה לא נמצא כל נייר־כתיבה. בידיים רוטטות נטלה קרע של נייר־עטיפה חוּם, החליקה עליו והתחילה כותבת במהירוּת. היא לא חשה כיצד היא כותבת, כאילו המלים עלוּ מעצמן על הנייר המקומט, תחילה מצדו האחד ואחר־כך מצדו השני:

… וּבְכֵן תּוֹם, סִנֵּן לֶגְרִי מִבֵּין שִׁנָּיו, בְּתָפְסוֹ אֶת הָעֶבֶד בְּצַוְּארוֹן מְעִילוֹ, הֲיוֹדֵעַ אַתָּה כִּי גָמַרְתִּי אֹמֶר בְּלִבִּי לַהֲרֹג אוֹתְךָ? יִתָּכֵן מְאֹד, אָדוֹן… – אָמַר תּוֹם בְּשֶׁקֶט. זֶהוּ – מַה שֶּׁהֶחְלַטְתִּי, – אָמַר לֶגְרֵי בְּשַׁלְוָה נוֹרָאָה, – אֶלָּא אִם כֵּן, תּוֹם, תֹּאמַר לִי מַה שֶּׁאַתָּה יוֹדֵעַ עַל אוֹתָן נְעָרוֹת. תּוֹם לֹא הֵשִׁיב. הֲשָׁמַעְתָּ? – שָׁאַג לֶגְרֵי, – דַבֵּר! אֵין לִי מַה לּוֹמַר לְךָ, אָדוֹן. – אָמַר תּוֹם לְאִטּוֹ. רֶגַע אֶחָד שֶׁל הִסּוּס, וְאַחֲרָיו הֵטִיל לֶגְרֵי בְּשֶׁצֶף־קֶצֶף אֶת קָרְבָּנוֹ לָאָרֶץ.

היא הוסיפה לכתוב בלהט, תיארה את סאמבּו וקוימבּו, שני הענקים הכּוּשייים המצליפים בעבד, עד אבדן חושיו; הוסיפה ותיארה את ג’ורג' הטוֹב הבא לגאול את תום הגוסס:

אַתָּה לֹא תָמוּת, תּוֹם. אָסוּר לְךָ לָמוּת! – קָרָא ג’וֹרְג' בְּסַעֲרַת־רוּחַ, – בָּאתִי לִקְנוֹת אוֹתְךָ וְלַהֲבִיאֲךָ הַבַּיְתָה. אוֹה, אָדוֹן ג’וֹרְג', בָּאתָ מְאֻחָר מִדַּי. אֱלֹהִים קָנָה אוֹתִי, וְהוּא עוֹמֵד לָקַחַת אוֹתִי הַבַּיְתָה, וַאֲנִי מִשְׁתּוֹקֵק לָלֶכֶת אִתּוֹ…

באותו ערב קראה הריאֶט את הקטע שכתבה באזני ילדיה. התאומים האזינו ופרצו בבכי, והארי בן השלוש־עשרה קרא בקול חנוק:

“הוי, אמא, העבדוּת היא הדבר הנורא ביותר בעולם!”

היא לא ידעה אם הדבר שכתבה הוּא טוֹב; על כן הטמינה את הקטע במגירתה וחזרה לעבודת הבית; עד שיום אחד מצא בעלה את הקטע במגירה, קרא אותו בנשימה עצורה, ולאחר ששמע מהריאֶט כיצד כתבה אותו, קרא בהתרגשות:

“את חייבת להמשיך זאת, יקירתי. זהו קטע נפלא! עליך לבנות ממנו סיפור שלם. זהו רצון ההשגחה!”

הריאֶט נשתכנעה. היא שלחה מכתב לידידם, מר ביילי עורך העתון “נישיוֹנאל אִירָא” (התקופה הלאומית) והציעה לו לפרסם סיפור בעתון, “בשלושה או ארבעה המשכים”, ואף פירטה את תוכן הסיפור. מר ביילי שלח מיד תשובה חיובית: “אני מוכן לפרסם את הסיפור אף מבלי לקראוֹ, ומצרף המחאה בסך שלוש־מאות דולר.”

הריאֶט הביטה בהמחאה כחולמת. הסכום נראה בעיניה עצום. “אסור לי לאכזב את העורך הטוב”. אמרה לעצמה; היא נטלה את העט, טבלה אותו בדיוֹ והתחילה כותבת:

“אוהל הדוד תום, או החיים בין דלי אדם”.

האשה הקטנה והמלחמה הגדולה    🔗

ארבעת ההמשכים הפכו להיות ארבעים המשכים. היא כתבה בכל רגע פנוי, בכל מקום: בעליית־הגג, בחצר, על המדרגות, בחדר־השינה, ובעיקר על שולחן המטבח. תמיד הפריע לה מישהו בכתיבה: חמשת הילדים, התינור, הכלבים, בעלה, העוזרת, או אורחים בלתי־צפוּיים. אולם דבר לא עצר אותה בעד הכתיבה; המלים פרצו מתוכה בכוח; מראות נשכחים צפו ועלו בזכרונה – טוֹפסי, הקטנה והאובדת; האם הכּוּשית שתינוקה נגזל מזרועותיה; זעקותיהם של העבדים הנמלטים ונתפסים. והיא הוסיפה וכתבה, בצרפה עוּבדוֹת, קטעי שׂיחוֹת ואירוּעים למסכת שלמה ומזעזעת.

“האינך עומדת לסיים כתיבה מפרכת זו בקרוב?” שאל אותה בעלה יום אחד.

“הלואי ויכולתי,” נאנחה “אך פשוט אינני יכולה; איני יכולה להפסיק.”

קאלווין ראה כיצד היא מתענה בכתיבתה ב’גיהינום' זה שבבית והציע לה:

“מדוע לא תעברי לכתוב במשׂרדי שבּאֶפּלטון? אני כמעט ואינני משתמש בו.”

היתה זו הצעה נפלאה. עד מהרה התרגלו הסטודנטים למראה אשתו הצנומה של פרופיסור סטאוֹ, הנכנסת בחשאי אל המשׂרד, יושבת בו שעות ארוּכות וכותבת ללא הפסק. הסיפור הלך וגדל לממדים בלתי־משוערים, והיא לא יכלה להפסיק. אבל כשהגיעה אל הפרק בו אווה הקטנה מתה – חשה הריאֶט כאילו אדם יקר מת במשפחתה, ומשך שבוּעיים לא כתבה מלה.

מבלי שתדע זאת, היה לסיפורה קהל קוראים עצום. יום אחד החליט מר ביילי כי הסיפור נמשך דיוֹ, ופירסם בשוּלי העמוּד הודעה קצרה, כי בגליון זה נדפּס ההמשך האחרון, ובגליון הבא תדפיס מרת סטאו את תמצית סיוּם הסיפור; אולם העתון הוצף בגל עצום כל־כך של מכתבי מחאה, עד שהעורך נאלץ לחזור בו ולהדפיס את הסיפור בשלמותו.

“ומה בדבר הדפסת ‘הדוד תום’ בספר?” שאלה את עצמה.

המו"ל הראשון השיב בשלילה: “ספר נגד העבדוּת? לא. זהו כשלון חרוץ”.

גם המו"ל השני, מר ג’והן ג’וּאֶט מבוֹסטון לא נלהב מן הרעיון; אולם אשתו, שקראה את הסיפור בכתב־העת, ניסתה לשכנעו: “ג’והן, אתה חייב להדפיס את ‘אוהל הדוד תום’!”

“הרוצה את ליהפך לאשתו של קבצן?” קרא בעלה.

אולם לאחר שאשתו ספרה לו כיצד הכל קוראים את הסיפור, וכיצד גליונות העתון עובדים מיד ליד, אמר: “נראה; יתכן שמרת סטאוֹ תסכים להשתתף במחצית ההוצאות.”

במארס 1852 נסע קאלווין לבוסטון כדי לחתום על החוזה. המו"ל הציע לוֹ להשקיע את מחצית ההוצאות ואחר־כּך לקבל את מחצית הרווחים; אולם כּסף לא היה לו, ולכן נאלץ להסתפק ב־10 אחוזים של שׂכר־הסופרים.

למחרת עיינה הריאט בחוזה, נאנחה ואמרה:

“אני מקווה שאקבל סכום שיספיק לקניית שׂמלת־משי…”

הספר ראה אור בעשרים במאי 1852, במהדורה בת 5000 טפסים; ואז אירע הפלא הגדול: ללא כל מודעות־פרסומת נמכרה כבר למחרת היום כל המהדורה הראשונה. ג’וּאֶט הנדהם הדפיס מיד מהדורה שניה, ושלישית, ורביעית. ארבעה בתי־דפוס עסקו בהדפסת הספר יומם ולילה, ללא הפסקה; מאוֹת כורכים עבדו בכריכת הספר, מבלי שיצליחו להדביק את הדרישה. ארבעה חודשים לאחר הופעת הספר קיבלה הריאֶט עשרת־אלפים דולר שכר־סופרים. כתום השנה הראשונה נמכרו למעלה ממיליון טפסים בארצות־הברית ובאנגליה. “אוהל הדוד תום” הפך להיות ברק שחישמל את העולם. הספר תורגם למרבית לשונות־העולם, מבנגאלית ועד וואֶלשית (התרגום העברי הראשון, מאת אברהם זינגר, נדפס בווארשה בשנת 1896 בשם “אהל תם, או החיים בין עבדי עולם”). הכל שוחחוּ על הספר, הכל הלכו לראות את המחזה, הכל דיבּרוּ בהערצה על הסופרת הגדולה שקיבלה אות־כבוד מן המלכה ויקטוריה.

הריאט הצנומה והצנועה הפכה להיות האשה האמריקנית הנודעת ביותר. אלפי מכתבים זרמו אל ביתה. חצי מיליון מנשי אנגליה חתמו על מכתב־תודה, שנשלח לסופרת. בסקוטלנד הוכרז על “מצעד פרוטות” על שמה, לטובת העבדים הכּוּשים.

יום אחד סיפרה לה גיסתה כי אחדים מבני־משפחתה חוששים שכל אותו פרסום עלול להזיק לה. הריאֶט שתקה רגעים אחדים, ואחר כך אמרה:

“אין להם מה לחשוש. לא אני כתבתי את ‘אוהל הדוד תום’”.

“מה?” נדהמה גיסתה, “ובכן, האם נכון הוא מה שאומרים כי הנרי אחיך כתב את הספר?”

“לא,” ענתה הריאֶט, “אלוהים הכתיב לי את הסיפור, ואני רק רשמתי את המילים מפיו”.

“אוהל הדוד תום” התחיל ממלא את שליחותו; הוא עורר גל עצום וגוֹאה של התנגדות לעבדוּת. בעלי העבדים התחילו חשים בקרקע הבוערת מתחת לרגליהם והם קידשו מלחמה על הספר: אסרו כושים שקראו אותו, גירשו מוכרי ספרים שמכרו אותו. הם אף שלחוּ מכתבי איוּם וגידופים אל ביתה של הריאֶט, בכנוֹתם אותה “שקרנית וּמפיצת־כזבים ⁷.” אולם דבר לא עזר: לאחר שנים אחדות פרצה מלחמת־האזרחים (בה שירת בנה של הריאֶט, שנפצע קשה בקרב), אשר שׂמה קץ לעבדוּת.

לאחר המלחמה נפגשה הריאֶט יום אחד עם אברהם לינקולן, נשׂיא ארצות־הברית. משך רגע ארוֹך התבונן הנשׂיא הנערץ בסופרת הצנומה, ואחר־כך אמר לאטוֹ: “ובכן, את היא האשה הקטנה שחוללה את המלחמה הגדולה…”

המטיפה הקטנה    🔗

בְּצַעֲדוֹ עַל בְּהוֹנוֹתָיו הֵרִים הָאִישׁ אֶת הַוִּילוֹן, שֶׁהָיָה תָלוּי עַל דֶּלֶת הַזְּכוּכִית, וְהֵצִיץ פְּנִימָה. בַּהֲרִימוֹ אֶת אֶצְבָּעוֹ לִשְׂפָתָיו, רָמַז בִּדְמָמָה לָעַלְמָה אוֹפֶלְיָה כִּי תִּקְרַב וְתִתְבּוֹנֵן אַף הִיא. שָׁם, בַּחֶדֶר הַשֵּׁנִי, יָשְׁבוּ שְׁתֵּי הַיְלָדוֹת עַל הָרִצְפָּה: טוֹפְּסִי, בְּהַבָּעָתָהּ הָרְגִילָה שֶׁל לֵצָּנוּת פּוֹחֶזֶת וַאֲדִישׁוּת; וּמוּלָהּ יָשְׁבָה אֶוָה, פָּנֶיהָ זוֹהֲרוֹת בְּרַגְשָׁנוּת וּדְמָעוֹת בְּעֵינֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת. “מַדּוּעַ זֶה אַתְּ כָּל־כָּךְ רָעָה, טוֹפְּסִי? מַדּוּעַ לֹא תְנַסִּי פַּעַם לִהְיוֹת טוֹבָה? הַאִם אֵין אַתְּ אוֹהֶבֶת אַף אֶחָד, טוֹפְּסִי?” “אַנְ’לֹא יוֹדַעַת כְּלוּם עַל לֶאֱהֹב. אֲנִי אוֹהֶבֶת סֻכָּרִיוֹת וּדְבָרִים טוֹבִים. זֶה הַכֹּל.” אָמְרָה טוֹפְּסִי. “אֲבָל אַתְּ אוֹהֶבֶת אֶת אַבָּא וְאִמָּא שֶׁלָּךְ!” “אַף פַּעַם לֹא הָיוּ לִי אַבָּא וְאִמָּא, אַתְּ יוֹדַעַת. כְּבָר אָמַרְתִּי לָךְ אֶת זֶה, מִיס אֶוָה”. “אוֹה, כֵּן.” אָמְרָה אֶוָה בְּעֶצֶב, “אֲבָל הַאֵין לָךְ אָח, אוֹ אָחוֹת, אוֹ דוֹדָה, אוֹ…” “לֹא. אַף לֹא אֶחָד מֵאֵלֶּה… אַף פַּעַם לֹא הָיָה לִי מַשֶּׁהוּ אוֹ מִישֶׁהוּ.” “אֲבָל, טוֹפְּסִי! אִם רַק תְּנַסִּי לִהְיוֹת טוֹבָה, אָז אוּלַי…” “אַנְ’לֹא אַצְלִיחַ לִהְיוֹת שׁוּם דָּבָר אַחֵר, רַק כּוּשִׁית, אֲפִילוּ שֶׁאֲנַסֶּה לִהְיוֹת הֲכִי הֲכִי טוֹבָה,” אָמְרָה טוֹפְּסִי, “אִלּוּ רַק יָכֹלְתִּי לְקַלֵּף אֶת הָעוֹר שֶׁלִי וְלִהְְיוֹת לְבָנָה – אָז הָיִיתִי מְנַסָּה.” “אֲבָל הָאֲנָשִׁים יוּכְלוּ לֶאֱהֹב אוֹתָךְ, אֲפִלּוּ שֶׁאַתְּ שְׁחוֹרָה, טוֹפְּסִי. הָעַלְמָה אוֹפֶלְיָה תֹאהַב אוֹתָךְ אִם תִּהְיִי טוֹבָה.” טוֹפְּסִי פָּרְצָה בִּצְחוֹק קָצָר וְקֵהֶה, שֶׁבּוֹ הָיְתָה רְגִילָה לְהַבִּיעַ אִי־אֵמוּן. “לֹא הִיא… הִיא לֹא יְכוֹלָה לִסְבֹּל אוֹתִי, לָמָּה שֶׁאֲנִי כּוּשִׁית. הִיא יוֹתֵר טוֹב תִּתֵּן לַצְּפַרְדֵּעַ לִנְגֹּעַ בָּהּ. אַף אֶחָד לֹא יָכוֹל לֶאֱהֹב כּוּשִׁית, וְכוּשִׁים לֹא יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר בְּעַד זֶה. לִי זֶה לֹא אִכְפַּת.” אָמְרָה טוֹפְּסִי וְהִתְחִילָה שׁוֹרֶקֶת. “הוֹי, טוֹפְּסִי מִסְכֵּנָה שֶׁלִּי. אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ!” קָרְאָה אֶוָה בְּפֶרֶץ פִּתְאוֹמִי שֶׁל רַגְשָׁנוּת וְהִנִּיחָה אֶת יָדָה הַדַּקָּה וְהַלְּבָנָה עַל כְּתֵפָהּ שֶׁל טוֹפְּסִי, “אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ, כִּי לֹא הָיוּ לָךְ לֹא אַבָּא, לֹא אִמָּא, וְלֹא חֲבֵרִים. כִּי אַתְּ יַלְדָּה מִסְכֵּנָה וּנְזוּפָה… אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ, וַאֲנִי רוֹצָה שֶׁתִּהְיִי טוֹבָה. אֲנִי חוֹלָה מְאֹד, טוֹפְּסִי, וַאֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁלֹא אֶחְיֶה עוֹד הַרְבֵּה זְמָן; וְזֶה כָּל־כָּךְ מְצַעֵר אוֹתִי שֶׁאַתְּ כֹּה רָעָה. אֲנִי כָּל־כָּךְ רוֹצָה שֶׁתְּנַסִּי לִהְיוֹת טוֹבָה, לְמַעֲנִי… רַק עוֹד זְמַן קָצָר אֶהְיֶה יַחַד אִתָּךְ.”

עיניה העגלות והחודרות של הילדה הכושית הוצפו דמעות. טפות גדולות ונוצצות התגלגלו בכבדות מטה, אחת לאחת, ונשרו על היד הקטנה והלבנה. אכן, ברגע זה בקעה קרן של אמונה, קרן של אהבה אלהית את האפל העוטה את הנשמה התועה. אז הניחה טופסי את ראשה בין ברכיה ובכתה והתיפחה, בעוד רעותה היפה גוחנת מעליה, כמלאך הגוחן לסיע לאדם חוטא.

“טוֹפְּסִי מִסְכֵּנָה שֶׁלִּי,” אָמְרָה אֶוָה, “הַאֵינֵךְ יוֹדַעַת כִּי אֱלֹהִים אוֹהֵב אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים שָׁוֶה בְּשָׁוֶה? הוּא רוֹצֶה לֶאֱהֹב אוֹתָךְ בְּדִיּוּק כְּמוֹ אוֹתִי. הוּא אוֹהֵב אוֹתָךְ מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ, וַאֲפִילּוּ יוֹתֵר, כִּי הוּא טוֹב יוֹתֵר. הוּא יַעֲזֹר לָךְ לִהְיוֹת טוֹבָה, וְאָז תּוּכְלִי לַעֲלוֹת הַשָּׁמַיְמָה, לִהְיוֹת מַלְאָךְ נִצְחִי, מַמָּשׁ כְּאִלוּ הָיִית לְבָנָה. חִשְׁבִי עַל כָּךְ, טוֹפְּסִי – אַתְּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת אַחַת מֵאוֹתָן נְשָׁמוֹת בְּהִירוֹת שֶׁהַדּוֹד תּוֹם שָׁר עֲלֵיהֶן.” “הוֹי, אֶוָה יְקָרָה, אֶוָה יְקָרָה” אָמְרָה הַיַּלְדָּה הַכּוּשִׁית, “אֲנִי אֲנַסֶּה… אֲנִי אֲנַסֶּה… אַף פַּעַם לֹא הָיָה אִכְפַּת לִי מִכְּלוּם לִפְנֵי זֶה…” בְּאוֹתוֹ רֶגַע הוֹרִיד סֶן־קְלֶר אֶת הַוִּילוֹן.

 

ארץ הפלאות של פרופיסור דודסון    🔗

עליסה בארץ הפלאות, 1865    🔗

לואִיס קרול (שמו האמיתי: צ’ארלס לוִטוויג' דוֹדסוֹן) נולד ב־27 בינואר 1832 בדארסבּוּרי (אנגליה) לאביו הכומר, והיה האח הבכור של עשׂרה בנים ובנות. מילדוּתוֹ נתגלתה אצלו נטיה לכתיבת מחזות וחרוזים עליזים, וכן למאתימטיקה. עד גיל 12 היה אביו מורהו היחיד; אחר־כך למד בפנימיה הנודעת ראגבי, שם זכה בפרסים רבים. בהיותו בן 18 נכנס למכללת אוכּספורד, ולאחר שסיימה נעשה פרופיסור למתימטיקה במוסד זה, שם הוסיף לחיות חיי רווקות עד יומו האחרון. הוא כתב מאמרים וספרי מחקר על מתימטיקה ותורת ההגיוֹן ובשעות הפנאי עסק בצילום. בשנת 1864 נדפס סיפור־הילדים שלו “עליסה בארץ הפלאות”, עליו חתם בשם העט ‘לואיס קרול’. ספרי הילדים האחרים שכּתב: “עליסה בארץ המראה”, “סילביה וברוּנוֹ” וקבצי חרוזים. דודסון מת בדלקת־ריאות בגילפורד ב־13 בינואר 1898, שבועיים לפני יום־הולדתו ה־66.

פיקניק לחוף הנהר    🔗

באחד מבקרי אפּריל 1856 יצא הפרופיסור למתימאטיקה של אוֹכּספורד, צ’ארלס לוּטוויג' דוֹדסוֹן בן העֶשׂרים וארבּע, אל גן הכנסיה הסמוך, לעסוק בתחביבו החדש–צילום. בין עצי הגן פגש הצלם החובב שלוש ילדות משחקות–עליסה בת הארבע ואחיותיה לורין ואדית, בנותיו של הכומר לידל, מנהל הקוֹלאֶג' וּמורה ליוונית.

באותו בוקר נקשרה ידידות מוזרה ועמוקה בין הלמדן המתימטיקאי ה“יבש” לבין עליסה החיננית. דודסון המסוּגר, הבּיישן וכבד־הפה חש כיצד הוא הופך להיות אדם שונה בתכלית בחברתן של עליסה ואחיותיה – אדם עליז, שופע חיים ועליצות. הוא אהב לשׂחק עמהן בגן; הוּא אהב מאד לצלם אוֹתן, והן אהבוּ לראות כיצד הוּא מפתח את התמונות במעבּדתוֹ האפלה. לעתים היה מזמין אותן אל חדרו הצנוע, שם היו יושבים על הספה, והוא היה מספר להן סיפורים משעשעים, שחיבר בו ברגע.

“מוחו היה מעיין שופע של עלילוֹת דמיוֹניוֹת,” נזכרה עליסה לאחר שנים, “הוא סיפר וסיפר, ובשעת סיפור היה מצייר ציורים מצחיקים על הנייר.”

אחת לשבוע היו הילדות יוצאות עם ידידן הגדול לטיוּל, או לפיקניק לחוף נהר. דודסון היה נוטל עמדו סלסלה מלאה עוגיות וקנקן תה, והחבורה העליזה היתה מבלה שעות קסוּמוֹת בשעשועים ובסיפורי מעשיות.

כך חלפוּ שש שנים יפוֹת ומאוּשרוֹת.

בבוקר קיץ בהיר – כדאי לכם לזכור את התאריך: 4 ביולי 1862 – יצאו עליסה, לוֹרין ואדית, בלוויית פרופיסוֹר דודסון וידידו קאֶנון רוֹבסוֹן דוּקווֹרת, לשיט על נחל איזיס, אחד מיוּבליו השקטים של התימזה. אין ספק שגם טיול זה היה נשכח, אלמלא האגדה שסוּפּרה בו, ומה שאירע אחריה.

הסירה הקטנה חלפה על פני פונדק בודד, מול מבצר עתיק־יומין ובין שדרת עצים עבותים. קאֶנון חתר במשוטים, שלוש האחיות פטפטו ביניהן; מדי פעם השמיעוּ הילדות קריאת־פחד למראה הבּרבּורים הגדולים. ודוֹדסון התבונן מהורהר בעדר פרות, שעמדוּ שקועוֹת עד ברכּיים במים. לפתע פנתה אליו עליסה וקראה: “מר דוֹדסוֹן, ספר לי סיפור!”

“עכשיו?” שאל; ולאחר רגע חייך ואמר: “טוב. אספר לך על הרפתקאותיה של עליסה מתחת לפני האדמה.”

שלוש הילדות קרבו אליו, והוא פתח וסיפר:

עַלִּיסָה הִתְחִילָה מִתְיַגַּעַת מֵרֹב יְשִׁיבָה לְיַד אֲחוֹתָהּ עַל חוֹף הַנָּהָר, מִבְּלִי שֶׁיִּהְיֶה לָהּ דָּבָר לַעֲשׁוֹת. מִפַּעַם לְפַעַם הָיּתָה מְצִיצָה אֶל הַסֵּפֶר שֶׁאֲחוֹתָהּ קָרְאָה בּוֹ, אַךְ לֹא הָיוּ בּוֹ תְמוּנוֹת אוֹ שִׂיחוֹת. ‘וּמַה טַּעַם בְּסֵפֶר’, אָמְרָה לְעַצְמָהּ, ‘אִם אֵין בּוֹ תְמוּנוֹת אוֹ שִׂיחוֹת?’ כֵּיוָן שֶׁכָּךְ, קָמָה עַלִּיסָה לִקְטֹף פִּרְחֵי מַרְגָּנִיּוֹת, וּפֶתַע רָאֲתָה שָׁפָן לָבָן סְמוּק עֵינַיִם רָץ לִקְרָאתָהּ…

שלוש הילדות האזינו בנשימה עצורה, מבלי שיהיה להן – ולמספר! – שמץ מוּשׂג כי הן מאזינות לפתיחה העתידה להיות הידועה ביותר בספרוּת הילדים. הפחד מפּני הברבּוּרים נשכח כליל.

“הי, דוֹדסוֹן,” קרא פתאום קאֶנון מאצל המשוטים, “האם אתה המצאת סיפור נחמד זה?”

“כן,” השיב המספר, “אני ממציא אותו ממש ברגע זה…”

הוּא שתק רגע ואחר־כך המשיך:

עַלִּיסָה לֹא תָמְהָה בְּלִבָּה יוֹתֵר מִדַּי בְּשָׁמְעָהּ אֶת הַשָּׁפָן אוֹמֵר לְעַצְמוֹ: ‘אוֹי וַאֲבוֹי! אַגִּיעַ מְאֻחָר מִדַּי!’ אוּלָם כְּשֶׁהוֹצִיא הַשָּׁפָן שָׁעוֹן אֲמִתִּי מִכִּיסוֹ וְהֵצִיץ בּוֹ, קָפְצָה עַלִּיסָה עַל רַגְלֶיהָ וְרָצָה אַחֲרָיו בּוֹעֶרֶת מִסַּקְרָנוּת

אחר־כך עלתה החבורה אל האחוּ שלחוף הנהר, מוּל העיירה גוֹדסטאוּ, ישבה על הדשא, ודוֹדסון הוסיף וסיפר מה קרה לעליסה לאחר שנפלה אל ארץ־הפלאות אשר מתחת לפני האדמה, מבלי שיהיה לו שמץ מוּשׂג מה יקרה ברגע הבא. שעת־חסד נדירה נחה עליו, והוא בדה וטווה עלילות מוּזרוֹת ומבדחות – כיצד נכנסה עליסה אל מאורת השפן ונפלה לתהום עמוקה; כיצד שתתה ממשקה־הקסמים ונעשתה פעוטה כננס; פגישתה המופלאה עם הזחל המעשן, עם מלכת הקלפים ושאר יצורים מוזרים; – שפע עשיר של עלילות מבריקות, חסרות הגיון אך מרתקות בקסמן המוזר.

מתנה לחג המולד    🔗

עם ערב חזרה החבוּרה העייפה בסירה לאוכּספורד. עליסה היתה שקועה בהרהורים, נתונה בחוויית הסיפור ששמעה אוֹתו יום. יתכן שגם סיפור זה היה אובד ונשכח, כסיפורים האחרים ששמעה מידידה הגדול; אך ברגע שירדה מן הסירה פנתה הילדה בת העשר אל צ’רלס ואמרה לו:

“הוֹי, מר דוֹדסון. הייתי רוצה שתכתוב בשבילי את הרפתקאותיה של עליסה!”

“אנסה,” השיב לה הפרופיסור למתימטיקה, וליווה את שלוש האחריות לביתן.

כבר למחרת היום התחיל דוֹדסון מקיים את הבטחתו. בשבתו בקרון הרכבת, שהסיעה אותו ללונדון, רשם לעצמו ראשי־פרקים של הסיפור שחיבר ביום־אתמול לחוֹף־הנהר. אבל המשך הכתיבה נדחה לחדשים רבים. אפשר שהיה טרוד מדי אותו קיץ; הוא גם לא אהב לעשות דברים בחפזון. על כל פנים, הסיפור היה אצוּר בזכרונו ארבעה חדשים תמימים, עד שניגש להעלותו על הכתב. ב־13 בנובמבר 1862 רשם הפרופיסור ביומנו:

“התחלתי לכתוב לעליסה את האגדה שסיפרתי להן בארבעה ביולי… אני מקווה לסיים זאת עד חג־המולד.”

אולם דוֹדסון לא הסתפק בכתיבה בלבד; הוא החליט לעטר את סיפורו בציורים מעשׂה ידיו. כתיבת הסיפור, העתקתו ועיטורו בשלושים ושבעה רישומים ארכוּ זמן כפול מאשר שיער מראש; אולם לבסוף – בראשית פברואר 1863 – מסר דוֹדסון לידידתו הקטנה מחברת מכורכת ומקושטת, בה נרשם באותיות־דפוס יפות הסיפור המובטח, שנקרא “הרפתקאות עליסה מתחת לפני האדמה”. על הדף הראשון היתה כתוּבה הקדשה:

הדף האחרון של “הרפתקאות עליסה”, שהגיש דוֹדסוֹן לעליסה לידל.

“מתנת חג־מולד לילדה יקרה, למזכרת מיום של קיץ”.

בדף האחרון היה מוּדבק תצלוּמה של עליסה, אף הוא, כמוּבן, מעשה־ידי דוֹדסון.

נקל לתאר לעצמנו עד כמה היתה עליסה מאושרת בקבּלה ספר זה, שהיה כולו שלה. היא קראה בו שוב ושוב; בעיקר אהבה לקרוא את הקטע הזה:

…הִיא רָאֲתָה עִיר עַתִּיקָה, וְנָהָר שָׁקֵט מִתְפַּתֵּל בְּסָמוּךְ, לְאֹרֶךְ הָאָחוּ, וּבְמַעֲלֵה הַזֶּרֶם הִתְנַהֲלָה לְאִטָּהּ סִירָה וּבָהּ חֲבוּרַת יְלָדִים עַלִּיזָה. הִיא יָכְלָה לְהַאֲזִין לְקוֹלוֹתֵיהֶם וּלְהֵד צְחוֹקָם, שֶׁנִּשְׁמַע כְּמַנְגִּינָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם. וּבֵינֵיהֶם הָיְתָה עַלִּיסָה קְטַנָּה אַחֶרֶת, שֶׁיָּשְׁבָה וְהֶאֱזִינָה בְּעֵינַיִם נוֹצְצוֹת וְסַקְרָנִיּוֹת לַסִפּוּר שֶׁסֻּפַּר לָהּ… הַסִּירָה הִתְנַהֲלָה לְאִטָּהּ בְּיוֹם הַקַּיִץ הַבָּהִיר, עִם הַצֶּוֶת הָעַלִּיז וּמַנְגִּינַת הַצְּחוֹק, עַד אֲשֶׁר פָּנְתָה אֶל אֶחָד מֵעִקּוּלֵי הַנָּהָר הָרַבִּים, וְעַלִּיסָה לֹא רָאֲתָה עוֹד אוֹתָהּ… ⁸

עליסה נצרה מתנה זו שנים רבות רבות ⁹.

אפשר מאד ש“הרפתקאות עליסה” לא היו יוצאות לעולם מתוך דפי אותה מחברת, אלמלא יד הגורל, שעשׂתה סיפור זה לנחלת ילדי כל העולם.

יום אחד ביקר הסופר הנרי קינגסלי (אחיו של סופר־הילדים הנודע צ’רלס קינגסלי, מחבר “גיבּוֹרי קדם” ו“ילדי המים”) בביתו של הכומר לידל ומצא את “הרפתקאות עליסה” על השולחן. הוא קרא את המחברת בנשימה אחת, ואחר־כך פנה אל האב ואמר לו:

“אנחנו חייבים לשכנע את המחבּר שיוציא סיפור נפלא זה לאור!”

הפרופיסור למתימטיקה היה מופתע ביותר למשמע רעיון זה.

“מעודי לא חשבתי שסיפור זה ראוי לדפוס”, אמר. אולם המחשבה שעלילותיה של עליסה עתידות לשעשע עוד רבבות של ילדים, שאינם מכירים אותו והוא אינו מכירם, קסמה לו. משוּם כך פנה אל ידידוֹ, סופר הילדים ג’ורג' מקדונלד (מחבּר “נסיכת האור”) וביקש את חוות־דעתוֹ על הסיפור.

“הילדים הם השופטים הטובים ביותר.” השיב הסופר, ונטל אתו את כתב־היד, כדי שאשתו תקרא אותו באזני ילדיהם. לאחר שבוע חזר מקדונלד עם המחברת.

“ובכן, מה אמרו ילדיך?” שאל דודסון.

“גראֶוויל בן השש אמר שצריכים להיות ששים־אלף ספרים כאלה, כדי שכל הילדים יוכלו לקרוא את הסיפור”.

מלים אלו שיכנעוהו, ודוֹדסון החליט להעיז ולהוציא את הספר לאור. שבועות אחדים עבד על ליטוש כתב־היד, הרחבת העלילה וחלוּקתה לפרקים. תחילה התכוון לעטר את הספר בציוריו המקוריים (והחובבניים למדי); אך ידידיו, וכן המו“ל פרדריק מקמילן, יעצו לו להתקשר עם צייר מקצועי. הבחירה נפלה על סיר ג’והן טניאֶל, הצייר הנודע של השבועון ההומוריסטי “פאנטש”. דוֹדסון לא רצה משוּם־מה כי עליסה שבספר תהא דוֹמה לעליסה האמיתית, ועל כן שלח לטניאל תצלוּם של הילדה מרי הילטון בדקוק, בת אחד המורים באוכּספוֹרד, והיא נעשתה ה”דגם" של הצייר.

שנה כמעט עבדו הסופר והצייר בצוותא על הציורים ועל עימוד הספר (עיכּוּב בלתי־צפוי חל עם פטירתה הפתאומית של אם הצייר), ובאמצע דצמבר 1864 נשלחו כל 42 הציורים אל המו“ל. אז נשלח כתב־היד לדפוס אוֹכּספורד, בצירוף הזמנה ל”אלפיים טפסים בלבד".

מארץ הפלאות לארץ המראה    🔗

בארבעה ביולי 1865, שלוש שנים בדיוק מאז הפיקניק לחוף הנהר, הגיש דוֹדסון את הטופס הראשון של הספר המודפס לעליסה לידל. מה גדול היה ההבדל בין הספר המודפס לבין המחברת הכתובה! הציורים היו אחרים, העלילה היתה ארוכה יותר, ואפילו שם הספר * ושם הסופר היו שונים הפעם. כאשר פתחה עליסה את הספר המודפס קראה את המלים המודפסות בשער:

על לבטיו בבחירת שם לספר יעיד מכתב זה ששלח הסופר לידידוֹ תום טיילור, בו נרשמו שמות אחדים לבחירה, בשיטה “מתימטיקאית” מובהקת:

הרפתקאות עליסה מתחת לאדמה בית הזהב אשר לעליסה עליסה בין הגמדים עליסה בין השדונים שעתה של עליסה בארץ הגמדים מעשיה של עליסה בארץ הגמדים מעשיה של עליסה בארץ הפלאות הרפתקאותיה של עליסה בארץ הגמדים הרפתקאותיה של עליסה בארץ הפלאות

הרפתקאות עליסה בארץ הפלאות מאת לואיס קארול    🔗

משיצא הספר לרשות הרבים ביקש דוֹדסון להפריד בין הפרוֹפיסוֹר למתימטיקה לבין מחבר האגדה, ועל כן בחר להסתתר מאחורי שם בדוי. אולם אם נבדוק היטב שם זה נגלה שהוא איננו כה בדוי; שכן, לואיס קארול אינו אלא הניב הלאטיני של שמו הפרטי לוּטוויג' צ’ארלס.

ובכן, הספר נדפס, נכרך, טפסים אחדים נשלחו מתנה לידידים ולמוסדות, ודומה שהפרק הזה של ספרנו הגיע לסיומו. אלא שכאן חלה פתאום התפתחות בלתי־צפויה, שהביאה לפסילתה של כל המהדורה הראשונה, ולהדפסתו המחודשת של הספר.

ימים אחדים לאחר הופעת הספר קיבּל דוֹדסון מכתב נרגז מאת הצייר טניאֶל, המתריע על שהציורים נדפסו באופן גרוע ומטושטש ביותר. למחרת היום סר דוֹדסון אל המו“ל והראה לו את המכתב. לאחר משא ומתן הוחלט להדפיס מהדורה חדשה לגמרי של הספר, ולמכור את אלפיים הטפסים הראשונים כנייר משומש. היתה זו החלטה כבדה, שפירושה היה השקעה של 600 ליש”ט מכיסוֹ הפרטי של דודסון. ב־2 באוגוסט עשה הפרופיסור למאתימטיקה חשבון יומנו, שאם יקבל 500 ליש“ט שׂכר סופרים מן המהדורה המחודשת יפסיד בעסקה 100 ליש”ט, ואילו מהדורה נוספת “היא דבר שאני יכול בקושי לצפות לוֹ”. וכי כיצד יכול היה דודסון לצפות שעוד בחייו יימכרו תשעים־אלף טפסים, בעשׂרים מהדורות!

ובכן, המהדורה הראשונה נפסלה, והטפסים הבודדים ששׂרדו ממנה הם עתה יקרי־מציאות ומשׂאת־נפשם של אספני ספרים*. המו"ל התקשר עם המדפיס ריצ’רד קליי, שניגש מיד להדפסה, ובנובמבר 1865 נשלחו הטפסים הראשונים של המהדורה המחודשת לשוּק (אם כי על שער הספר נדפסה שנת ההדפסה 1866).

ההצלחה של “עליסה בארץ הפלאות” ידועה לכולנו. מהדורות לאין מספר של הספר נדפסות שנה שנה בכל ארץ ובכל לשון. לדעת רבים זהו סיפור־הילדים המעולה ביותר שנכתב אי־פעם. ילדים והוריהם קוראים

כמה חוקרים, המשווים את המהדורה הראשונה עם הבאות אחריה אינם מוצאים הבדל ממשי בטיב ההדפסה, ועל כן הם מטילים ספק אם אמנם זו היתה הסיבּה האמיתית לפסילת המהדורה הראשונה. אך יומנו של דוֹדסוֹן מוכיח שאמנם זו היתה הסיבה, ואנוּ לא נפסוק בפלוּגתא זו.

בוֹ שוּב ושוּב; הם מרוּתקים אל העלילה הדמיונית, מתפעלים מעושר ההברקות וצוחקים מן השיחות המשעשעות.

לאחר ארבע־עשרה שנה חיבר לוּאיס קארול (בשם זה הוא נודע עתה) מעין המשך ל“עליסה בארץ הפלאות”; הפעם הביא את הגיבורה הקטנה אל ארץ־פלאות חדשה, בה כל דבר נראה הפוך, הלא היא ארץ המראה. גם ספר זה עוּטר בציוריו של ג’והן טניאֶל וזכה להצלחה רבה. אוּלם גם עתה העדיף הפרופיסור למאתימטיקה לא לגלות כל קשר בינוֹ לבין סיפּוּר־הילדים. יום אחד פנתה אליו גברת נוֹדעת ושאלה אותו:

“האם אמת מה שאומרים כי אתה כתבת את ‘עליסה’?”

דוֹדסון העמיד פנים מופתעות, חייך ואמר:

“גברתי הנכבדה. שמי דוֹדסון, ואילו את ‘עליסה’ כתב אדם בשם לוּאיס קארוֹל…”

יום אחד קיבל הסופר מכתב מן המלכה ויקטוריה. המלכה הנערצת סיפרה לו עד כמה נהנו ילדיה מהרפתקאותיה של עליסה, וכי הם מבקשים לקרוא ספר אחר משל אותו מחבר. קארול נענה לבקשת המלכה, ובחיוך שובב שלח אליה את ספרו הראשון, אותו כתב עוד לפני “עליסה”.

תארו לעצמכם את הפתעתה של המלכה, כאשר פתחה את הצרור העטוף וקראה את שמו של הספר:

“תמצית של גיאומטריה אלגבראית פשוטה”…

עצת הזחל    🔗

רֶגַע קַל הִבִּיטוּ הַזַּחַל וְעַלִּיסָה זֶה בִּפְנֵי זוֹ בִּדְמָמָה; לְבַסּוֹף הוֹצִיא הַזַּחַל אֶת פִּיַּת הַמִּקְּטֶרֶת מִפִּיו וּפָנָה אֵלֶיהָ בְּקוֹל רָפֶה וְרָדוּם: “מִי אַתְּ?” שָאַל. לֹא הָיְתָה זוֹ פְּתִיחָה מְעוֹדֶדֶת לְשִׂיחָה. “אֲנִי…” הֵשִׁיבָה עַלִּיסָה בְּשֶׁמֶץ בּוּשָׁה, “אֲנִי עַצְמִי יוֹדַעַת בְּקֹשִׁי, אֲדוֹנִי, בְּרֶגַע זֶה מִי אֲנִי… לְפָחוֹת אֲנִי יוֹדַעַת מִי הָיִיתִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוֹרַרְתִּי הַבֹּקֶר; אַךְ נִדְמֶה לִי כִּי הִשְׁתַּנֵיתִי מֵאָז פְּעָמִים אֲחָדוֹת.” “מַה כַּוָּנָתֵךְ בְּמִלִּים אֵלּוּ?” שָׁאַל הַזַּחַל בְּחֻמְרָה, “הַסְבִּירִי אֶת עַצְמֵךְ!” “חוֹשֵׁשַׁתְנִי שֶׁאֵינֶנִי יְכוֹלָה לְהַסְבִּיר אֶת עַצְמִי, אֲדוֹנִי”, אָמְרָה עַלִּיסָה, “כִּי עַכְשָׁו אֵינֶנִּי אֲנִי עַצְמִי, אַתָּה רוֹאֶה?” – “אֵינֶנִּי רוֹאֶה כְּלוּם,” אָמַר הַזַּחַל. “אֲנִי מִצְטַעֶרֶת, אַךְ אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לְהַסְבִּיר אֶת הַדָּבָר בִּבְהִירוּת רַבָּה יוֹתֵר.” אָמְרָה עַלִּיסָה בְּנִימוּס רַב, “כִּי, אִם נַתְחִיל מִן הַהַתְחָלָה, אֵינֶנִּי מְבִינָה אֶת הַדָּבָר בְּעַצְמִי. וְשִׁנּוּיֵי קוֹמָה רַבִּים כָּל כָּךְ בְּיוֹם אֶחָד מַטִּילִים עָלֶיךָ מְבוּכָה רַבָּה.” “לַאו דַּוְקָא.” אָמַר הַזַּחַל. “יִתָּכֵן שֶׁטֶּרֶם נוֹכַחְתָּ בַּדָּבָר,” אָמְרָה עַלִּיסָה, “אֲבָל כַּאֲשֶׁר תֵּהָפֵךְ לּגֹלֶם זֶה יִקְרֶה יוֹם אֶחָד, כַּיָּדוּעַ לְךָ – וְאַחַר כָּךְ לְפַרְפַּר, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁתַּרְגִּישׁ עַצְמְךָ מְשֻׁנֶּה, הַאֵין זֹאת?” – “אַף לֹא כִּמְלֹא נִימָה.” אָמַר הַזַּחַל. “אִם כָּךְ, יִתָּכֵן שֶׁהַהַרְגָּשׁוֹת שֶׁלְךָ הֵן אֲחֵרוֹת,” אָמְרָה עַלִּיסָה, “כָּל מַה שֶּׁאֲנִי יוֹדַעַת הוּא, שֶׁהַהַרְגָּשָׁה שֶׁלִי הִיא מְשֻׁנָּה מְאֹד.” “אַתְּ!” אָמַר הַזַּחַל בְּבוּז, “מִי אַתְּ?” וּבזֹאת שָׁבוּ חֲזָרָה אֶל רֵאשִׁית הַשִּׂיחָה. עַלִּיסָה נִרְגְּזָה מְעַט עַל שֶׁהַזַּחַל הִשְׁמִיעַ הֶעָרוֹת כָּל כָּךְ קְצָרוֹת, וְהִיא הִרְתִּיעָה עַצְמָהּ וְאָמְרָה בִּרְצִינוּת רַבָּה: “אֲנִי חוֹשֶׁבת שֶׁעָלֶיךָ לוֹמַר לִי תְחִלָּה מִי אַתָּה.” “מַדּוּעַ?” אָמַר הַזַּחַל. הֲרֵי לָכֶם שְׁאֵלָה מְבִיכָה אַחֶרֶת; וּמֵאַחַר שֶׁעַלִּיסָה לֹא יָכְלָה לַחְשֹׁב עַל שׁוּם נִמּוּק נָאוֹת, וְהַזַּחַל נִרְאָה שָׁרוּי בְּמַצַּב־רוּחַ בִּישׁ בְּיוֹתֵר, נִפְנְתָה וְהָלְכָה מִמֶּנוּ. “שׁוּבִי חֲזָרָה!” קָרָא הַזַּחַל אַחֲרֶיהָ, “יֵשׁ לִי דָבָר חָשׁוּב לוֹמַר.” הַדָּבָר נִשְׁמַע מַבְטִיחַ מְאֹד. עַלִּיסָה נִפְנְתָה וְחָזְרָה אֵלָיו. “מִשְׁלִי בְּרוּחֵךְ.” אָמַר לָהּ הַזַּחַל.

 

ממלכתו של הקפיטן נמו    🔗

שמונים־אלף מיל מתחת למים, 1870    🔗

ז’וּל וֶרְן נולד בנאנט (צרפת) ב־8 בפברואר 1828. לאחר שסיים את לימודיו בעיר מולדתו, שלח אותו אביו לפאריס, כדי ללמוד משפטים ולהמשיך את מסורת הפרקליטוּת של המשפחה. אבל ז’וּל החליט לנטוש את הלימודים ולעסוק בספרוּת. תחילה כתב שירים ומערכונים. קוֹמדיה בחרוזים, שכתב יחד עם אלכסנדר דיומא, הועלתה על הבמה. בשנת 1863 נדפס ספרו “חמישה שבועות בכדור מעופף”, שפתח סוג חדש בספרוּת – סיפוּרי מדע דמיוני. הוא חתם על חוזה עם המו"ל שלו, לכתוב שני ספרים בשנה במשכורת קבועה. לאחר נישואיו השתקע בעיר־החוף אַמיין, אבל חלק מספריו כתב על ספינת־הטיולים שלו. ז’וּל ורן כתב כשישים ספרים, שבהם חזה מראש אמצאות רבות, כגון צוללת, מטוס, טיסות חלל, טלויזיה, קליעים מעופפים ועוד. ספריו זכו לאות־כבוד של האקדמיה הצרפתית, והוא עצמו נעשה חבר בלגיון־הכבוד. ספריו הנודעים ביותר: “מסע אל מרכז האדמה”, “שמונים אלף־מיל מתחת למים”, “אי התעלומות”, “מסביב לעולם בשמונים יום”, “מיכאל סטרוגוב”, “ילדי רב־החובל גראנט”, ועוד. ורן מת באַמיין ב־24 במרץ 1905.

אל העולם החדש    🔗

בסוף חודש מרץ 1867 הפליגה אניית הפאר “גרייט־איסטֶרן” מנמל ליברפּוּל (אנגליה) בדרכה לניוּ־יורק. היתה זו האניה הגדולה ביותר בזמנה – ממש עיר צפה, מצוּידת בכל הדרוש לתענוגות בני־אדם. אולם מבחינה מסחרית היתה האניה כשלון חרוץ: במקום אלפיים נוסעים, שלמענם היתה בנויה, נסעו בה 123 נוסעים בלבד. כדי להקטין את ההפסדים נאלצה האניה ליטול על עצמה “עבודות צדדיות”, כגון – הנחת הכבל הטלגראפי הימי הראשון, מאמריקה לאירופה.

שני אחים נשענו אל מעקה האניה, שעה שזו התרחקה מן החוף. שמם היה פוֹל וז’וּל, ילידי עיר־החוף הצרפתית נאַנט. השניים היו קשוּרים מאד איש לאחיו, עוד מאותם ימים רחוקים, בהם חתרו בסירתם הקטנה לאורך הנהר לוּאַר, או לאורך חוף הים, סיירו כל פינה חבויה ודימו עצמם כצמד מגלים נועזים.

“הנה מתגשם חלום־ילדותי – לתור את העולם.” אמר ז’וּל בהביטו אל החוף המתרחק ונבלע בערפל.

“הזוכר אתה, ז’וּל, את נסיונך הראשון להפליג למרחקים?” שאל פוֹל בחיוך.

“הו, כן,” אמר ז’וּל “היה זה בתקופת הידידוּת שלי עם מלחי האניות. אחד המלחים, שכחתי את שמו, ‘גייס’ אותי להיות נער־סיפון על אנייתו. בהתרגשות רבה עליתי על אותה ספינה מיושנת, והייתי בטוח – הנה אני יוצא לתור בעולם.”

“אלא שברגע האחרון נודע הדבר לאבא והוא הוריד אותך בבושת־פנים לחוף. לא קינאתי בך באותו יום… האם עדיין כועס אתה על אבא בשל כך?”

“הוֹ, לא. מה מבין ילד בן שתים־עשרה מה טוב בשבילו?”

“ואז ויתרת על הרעיון לתור בעצמך בעולם, והחלטת לתור את העולם בדמיונך. כי אז, כמדומני, התחלת לכתוב שירים…” חייך פול.

“כן, אך עברו עוד שנים רבות עד שנדפס ספרי הראשון.” הוסיף ז’ול.

ודאי ניחשתם, כי האח ז’ול לא היה אלא הסופר הצרפתי ז’וּל ואֶרן, שהיה אז כבר סופר נודע ופורה, שעתידו מובטח לו. ארבע שנים לפני כן סר אל המו“ל פייר־ז’וּל האֶטצל, כשבדיו כתב־יד של סיפור מדעי־דמיוני בשם “חמישה שבועות בכדור מעופף”. המו”ל הצעיר בעל החוּש המציאוּתי הבחין כי לפניו סופר המביא אתוֹ דבר חדש ומקורי, העשׂוּי לקסום לקוראים – הרפתקה השלוּבה במדע ובדמיון. הוא לא רק קיבל את ספרו להדפסה, (לאחר תיקוּן ועריכה), אלא גם חתם עם המחבּר על חוזה, שלפיו מתחייב ז’וּל ואֶרן לחבר בשבילו שני ספרים לשנה, במשך עשרים השנים הבאות, במשכורת של אלף ל"י לחודש!

אחרי המסע בכדור המעופף הוביל הסופר הצעיר את קוראיו הנלהבים במסע דמיוני “אל מרכּז האדמה”; ומשם אל קרחוני־הצפון ב“מסע ופגעיו של הקפיטן הַטֶרָס”, וכל זאת בפחות מארבע שנים!

עתה, לאחר שהוביל את קוראיו במסעות דמיוֹניים מרתקים, החליט ז’ול ואֶרן כי הגיעה השעה שגם הוא עצמו יצא למסע, כלומר – למסע של ממש, על פני האוקיינוס האטלנטי, אל העולם החדש. מספּרים כי הטכניקה מתפתחת במהירוּת באותה יבּשת… הוא נפרד מאשתו וילדיו, הזמין אליו את אחיו פוֹל, והשניים עלו על סיפונה של “גרייט־איסטרן”, שהבטיחה לנוסעיה רוב תענוגות.

אולם בעוד הנוסעים האחרים השתעשעו בעת ההפלגה במשׂחקים ובשאר אירועי תרבות וחברה, נמצא ז’וּל כל אותם ימים בחברתם של המלחים. הוא ידע כי צוות האניה עסק בהפלגה הקודמת במבצע מיוחד במינו, שהלהיב את דמיונו, הלא הוא הנחת הכבל האטלנטי. הוא לא נלאה מלחקור את המלחים ולשמוע את סיפוריהם על החוויות שעברוּ במבצע זה: כיצד ירדו למצולות; מה ראו במעמקי הים; מה היתה הרגשתם במסכוֹת הצלילה הכבדוֹת; מה הם היצורים שפגשו במצולות – הכל! והמלחים סיפרו הרבה לאותו נוסע סקרן וחקרן, והוא רשם הכל בפנקסו הקטן.

על סיפון האניה נמצא גם כורש פילד, הוֹגה רעיוֹן הכבל האטלנטי, ויכולים אתם להיות סמוכים ובטוחים כי השניים בילו שעות רבות בצוותא – איש־המדע הדמיוני ואיש־המדע המבצע. קשה לדעת מי נהנה יותר בחברתו של מי.

בעשרה באפריל הטילה האניה עוגן בנמל ניוּ־יורק אז נוכח ז’ול ואֶרן לדעת כי שמו אינו ידוּע כל־כך בעולם החדש כבצרפת. אולם עובדה זו לא הפריעה לו ביותר. הוא ערך מסעות על פני המדינה, ולאחר כחודש חזר אל משפחתו ואל ביתוֹ, בעל שלוש הקומות, שנמצא בעיר־החוף הקטנה לה־קרוֹטוּאָה, מוּל דיוּנוֹת של חול זהוב.

“כאן חפשי אני!”    🔗

“סן מישל” ציפתה לו ליד החוף, רחוּצה וממורקת. “סן מישל” היתה ספינת־הטיוּלים הפרטית שלו, עולם שעשועיו וחלומותיו, בה הפליג למסעות קצרים על פני הנהר ולאורך החוף. עתה, לאחר הפרידה הממושכת, סייר בספינה, בדק את המפרשׂים, ניסה את ההגה, ואחר־כך נכנס אל תאוֹ. צרור של דפים כתובים נח על השולחן. הוא הרים דף אחד; רשומות היו בו הערות קצרות על החיים במצולות־הים ועל חוויותיהם של צוללים, אותן רשם בשעה שביקר באקוואריום הפריסאי. דף אחר הכיל רשימה קצרה שרשם לאחר צלילה שבּיצע מתחת ל“סן־מישל”.

שש שעות בילה ז’ול ואֶרן אותו יום בספינתו, ובשעות אלו נרקם במוֹחוֹ סיפור חדש, שעלילתו הדמיונית הלכה ולבשה צורה מוחשית – מעשה בכלי־שיט ענקי, המפלס את דרכו בין יערות־העד שבמצולות־הים.

משחזר ז’וּל לביתו ישנוּ הילדים כבר במיטותיהם. הוא קרב אל החלון והביט דרכו אל החוץ האפל. רעייתו אוֹנוֹרין קרבה אליו והביטה אף היא החוצה.

“מה אתה רואה שם, ז’וּל?” שאלה.

“אני רואה דיונות־חול וגלים מתנפצים אל החוף”, אמר, “ואני רואה אניה תת־ימית מתקרבת אל מפרץ סוֹם, ושמה – נאוּטילוּס”.

למחרת, בשעה חמש לפנות בוקר השכים הסופר ועלה לחדר־עבודתוֹ הקטן, שנמצא בקומה העליונה של ביתוֹ. על הקיר היתה תלויה מפה גדולה ומפורטת של כדוּר־הארץ, בה סימן את הנתיבים השונים שעברו גיבורי סיפוריו בהרפתקאותיהם השונות. העיר נמה עדיין את תנומת הבוקר, אך ז’וּל היה ער ורענן, מוכן להתחיל בכתיבה. הוא התיישב אל השולחן והתחיל כותב.

הוא לא נחפז בכתיבתו. כדרכו תמיד, רבוּ המחיקוֹת על הכתיבה עצמה. הוא כתב ותיקן, העתיק ומחק, ושוב כתב:

שְׁנַת 1866 עָבְרָה בְּסִימַן מְאֹרָע רַב מַשְׁמָעוּת, תּוֹפָעָה מִסְתּוֹרִית וּבִלְְתִּי־מֻסְבֶּרֶת, שֶׁאִישׁ לֹא שָׁכַח אוֹתָהּ עֲדַיִן; שֶׁלֹא לְהַזְכִּיר שְׁמוּעוֹת שֶׁהוּפְצוּ עַל־יְדֵי אַנְשֵׁי הַיָּם וְהִלְהִיבוּ אֶת דִּמְיוֹן הַצִּבּוּר, אֲפִלּוּ בִּמְחוֹזוֹת הַיַּבַּשָׁה הַפְּנִימִיִּים. סוֹחֲרִים, מַלָּחִים, רַבֵּי־חוֹבְלִים, נַוָּטִים, בְּאֵירוֹפָּה וְאַף בְּאַמֶרִיקָה, קְצִינֵי צִי מִכָּל הָאֲרָצוֹת וּמֶמְשְׁלוֹתֵיהֶן שֶׁל אִי־אֵלּוּ מְדִינוֹת בִּשְׁתֵּי הַיַבָּשׁוֹת גִּלּוּ עִנְיָן עָמֹק בְּתוֹפָעָה זוֹ. זֶה כַּמָּה זְמַן שֶׁאֳנִיּוֹת פָּגְשׁוּ בְּמַסָּעָן “דָּבָר עֲנָקִי”, גוּף מָאֳרָךְ דְּמוּי כִּישׁוֹר, לְעִתִּים נוֹצֵץ כְּזַרְחָן, וּפִי כַּמָּה גָּדוֹל וּמָהִיר מִתְּנוּעוֹתָיו שֶׁל לִוְיָתָן – –

הסופר חזר וקרא שורות אלו ונשם לרווחה. היתה זו בעיניו פתיחה נאותה לסיפורו החדש. לאחר זאת חזר ועיין בתרשימים שהכין לגיבּוֹרת הסיפור, הלא היא הצוללת “נאוטילוס”, ביתו וממלכתו של הקפיטן נאֶמוֹ.

ז’ול ואֶרן לא התיימר בלבו כי הצוללת היתה רעיונו המקורי. לפני שניגש לכתיבה בילה שעות רבוֹת בספריה הלאומית של פאריס וקרא את כל החומר שנכתב ונדפס על נושא זה. הוא ידע כי ההולנדי קורנליוּס ון־דראֶבֶּל בנה עוד בשנת 1624 סירה תת־מימית, ששטה מרחק קצר מתחת לפני הנהר תימזה. הוא קרא גם על נסיונות־הסרק להשתמש בצוללות־קרב בתקופת מלחמת־האזרחים. ולאחרונה, הוא ידע על רוברט פוּלטוֹן, ממציא ספינת־הקיטוֹר, שהעניק לקיסר נפוליון ספינה תת־ימית; ולא עוד אלא שז’וּל ואֶרן כינה את הצוללת שלו באותו שם שפוּלטוֹן נתן לספינתו שלו – “נאוטילוס” ¹⁰.

אולם צוללת־הענק של הקפיטן נאֶמו היתה שונה לחלוטין מן הצוללות הזעירות של קודמיו. “נאוטילוס” שלו היתה עשׂוּיה מתכת מוצקת, מוּנעת, מוּארת ומחוממת בכוח־החשמל (שהיה אז רק בגדר של ניסוי ראשוני). והממדים הענקיים שנתן הסופר לצוללת! היו בה אולמות מרוּוחים, מטבח, חדר־אוכל, ספריה המכילה שנים־עשר אלף ספרים, מוזיאון ימי, אוספי אמנות ומוסיקה, חדרי־מכוֹנוֹת ומיכלי מים, וחלונות־זכוּכית גדולים, שדרכם התעתד הסופר להראות לקוראיו את עולם־הפלאים שבמצולות.

לאחר שסיים את הפתיחה ורשם את ראשי־הפרקים של הסיפור, נסע ז’וּל ואֶרן שוב לפאריס, אל פייר ז’ול האֶטצל, המו"ל שלו.

“יש לי סיפור חדש בשבילך”, אמר לו, “אני חושב לקרוא לו, ‘מסע מתחת לפני־הים’”.

המו"ל הממולח קרא את הפתיחה, עיין בתרשימים ובראשי־הפרקים ואמר בהתלהבות:

“מצוין! זו תהיה ההצלחה הגדולה ביותר שלך, ז’וּל. שוב הביתה וסיים את הכתיבה!”

אולם ז’ול ואֶרן לא חזר אל ביתו. במקום להסתגר בחדר־העבודה עלה על ספינתו “סן־מישל”; זה היה, לדעתו, המקום הנאות לכתיבת ספר על הים, ושם בילה את ששת החדשים הבאים. כּריוֹת עשויות אצות־ים שימשו לו כסא ושולחן־כתיבה כאחד. רוּח־הים המלוחה והשחפים שימשו לו אשראה. אבל הוא עבד קשה, מזריחה עד שקיעה, בעוד “סן מישל” משוטטת לה בין ערי־הנמל הזעירות, הדבוקות אל חופה הצפוני של צרפת. אט אט הצטברו הדפים הכתובים והצטרפו לסיפור מרתק. אכן, הוא עבד קשה, מחק ותיקן פעמים אין־ספור כל משפט ומשפט. לעתים חיפשׂ משך שעות את המלה הנאותה; פעמים עבד יום תמים כדי ללטש משפט מסוים. וכמעט יום יום ישב רכון משך שעות וחישב בדייקנות מדעית ממדים, מרחקים, מידוֹת חוֹם ומשקל, כדי ש“נאוטילוס” שלו תהיה מושלמת מבחינה טכנית. ואחרון אחרון – הרבה מאמץ ונשמה השקיע הסופר בדמותו של הקפיטן נאֶמוֹ, – כלוֹמר: “לא איש” – זה רב־החובל רב־התעלומות, שבחר להימלט מכיעורו של העולם האכזרי ולחיות חיי דרור במצולות־הים.

הכתיבה התקדמה אט אט, וכשאילצו סופות הסתיו הראשונות את “סן־מישל” לשוב ולעגון בלה־קרוֹטוּאָה, הספיק ז’ול ואֶרן לכתוב רק כרבע ספר, עד המלים:

דָּבָר זֶה עָשׂוּי לְהִתְרַחֵשׁ, פְּרוֹפֶסּוֹר. אוֹתָם מֵיכְלֵי מִלּוּאִים נִמְצָאִים בַּחֲלָקֶיהָ הַתַּחְתּוֹנִים שֶׁל ‘נַאוּטִילוּס’. אֲנִי מְסוֹבֵב בְּרָזִים וְהֵם מִתְמַלְאִים, וּכְלִי־הַשַּׁיִט, שֶׁעַד כֹּה צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם, שׂוֹקֵעַ לַמַּעֲמַקִּים.

בירחי החורף הסתגר ז’ול בביתו והוסיף לעבוד על הספר, כשערפל חורפי כבד עוטף את החוף צלוּף־הרוחות. בירחים אלה התקדמה הכתיבה בעצלתיים, ורק לאחר ששב ועלה על “סן מישל” עם ראשית האביב התקדמה הכתיבה בקצב מהיר יותר.

בדצמבר 1869 היפנה ז’ול ואֶרן את ספינתוֹ אל הנהר סיין והפליג לפאריס, כדי להגיש את כתב־היד המושלם של “מסע מתחת לפני הים” להאֶטצל. כתב־היד נשלח מיד לדפוס לשׂביעות רצונו של המו"ל. אולם ז’ול היה רחוֹק עדיין משביעוּת־רצון. שעות ארוכות ישב בבית־הדפוּס, רכון על יריעות־ההגהה, כשהוא מתקן ומשנה שוב ושוב את המשפטים והשׂיחוֹת. המדפיס הסבלן קיבל עליו את הדין בשתיקה, הוא הכיר יפה את “שגעונותיו” של הסופר, המקפיד על כל מלה, משפט ותג.

לבסוף, באביב 1870, ראה הספר אוֹר. ברגע האחרון קיבל הסיפוּר את שמו הסופי – “עשרים אלף מיל מתחת למים” ¹¹, כשהסופר והמו"ל מצפים להצלחה רבתי. אולם במקום ההצלחה באה המלחמה. צבאות גרמניה פלשו לצרפת, הטילו מצור על פאריס; הכל נזעקו אל הבריקדות; פוֹל אחיו מת; האֶטצל סגר זמנית את בית־ההוצאה. אין ספק כי בימים קוֹדרים אלה הירהר הסופר לא אחת בדברים ששׂם בפיו של הקפיטן נאֶמו:

הַיָּם אֵינֶנּוּ נַחֲלָתָם שֶׁל עָרִיצִים. עַל פָּנָיו יְכוֹלִים עֲדַיִן בְּנֵי־הָאָדָם לְצַיֵּת לְחֻקֵּי עָוֶל, לְהִלָּחֵם, לִקְרֹעַ אִישׁ אֶת אָחִיו לִגְזָרִים וְלָסוּף בְּאֵימֵי אָרֶץ. אַךְ בְּמֶרְחַק עֲשָׂרָה מֶטְרִים מִתַּחַת לִפְנֵי־הַיָּם שִׁלְטוֹנָם נִפְסָק, הַשְׁפָּעָתָם דוֹעֶכֶת וְכֹחָם כָּלֶה. הוֹ, אֲדוֹנִי – חֲיֵה! חֲיֵה בְּחֵיק הַיַּמִּים! רַק כָּאן תִּמְצָא עַצְמָאוּת! כָּאן אֵינֶנִּי מַכִּיר בַּאֲדוֹנִים וְשַׁלִּיטִים! כָּאן חָפְשִׁי אֲנִי!

המלחמה היתה מעין נקודת מפנה לז’ול ואֶרן הסופר. אמנם, הוא הוסיף לכתוב בשפע רב, והבריות אמרו כי בראשו מצויים תמיד עשרה ספרים המוכנים לדפוס. עוד כחמישים ספרים הדפיס הסופר בחייו, ושמונה נוספים נדפסו לאחר מותו. במרבית הספרים הללו כיוון את חזונו לעתיד, – עתיד של מטוסים, קליעים מודרכים, טלוויזיה, ספינות־חלל ושאר מכשירים שנעשו מציאות שנים רבות לאחר מותו. בני דוֹרוֹ אמרוּ על ספרים אלה: “ואֶרן מתאר דברים שלא ייתכנוּ במציאוּת, אבל סיפוּריו מרתקים מאד…” אולם דומה כי אף ספר לא עלה בטיבו וברמתו על “עשרים־אלף מיל מתחת למים”, ואף דמות מגיבוריו לא תוארה באופן שלם יותר מאשר הקפיטן נאֶמו (אליו חזר לאחר חמש שנים, בספרו “אי התעלומות”). – כי כן, במעמקי נשמתו שאף הסופר להידמות אל גיבּוֹרוֹ זה.

פנינה מתוך עשרה מיליונים    🔗

… בְּמֶרְחַק חֲמִשָּׁה מֶטְרִים מִמֶּנִּי הוֹפִיעַ צֵל וְשָקַע לַקַּרְקַע. הָרַעְיוֹן הַמַּבְעִית שֶׁל כְּרֵישִׁים חָלַף בְּמֹחִי, אֲבָל טָעִיתִי. לֹא מִפְלֶצֶת אוֹקְיָנוֹס חָלְפָה מוּל עֵינַי. הָיָה זֶה אָדָם, אָדָם חַי, הֹדִּי, נְשָׁמָה עֲלוּבָה, שׁוֹלֵה פְּנִינִים, שֶׁבָּא, כַּנִּרְאֶה, לְלַקֵּט עוֹלְלוֹת לִפְנֵי הַבָּצִיר. יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֶת קַרְקָעִית סִירָתוֹ, שֶָעָגְנֳה מֶטְרִים מְעַטִּים מֵעָלָיו. הוּא צָלַל וְעָלָה בִּזְרִיזוּת. בֵּין רַגְלָיו הָיְתָה אֶבֶן מְסֻתֶּרֶת בִּדְמוּת כִּכַּר סֻכָּר; חֶבֶל נִקְשַׁר לְסִירָתוֹ, – וְאֵלֶּה, סִיְּעוּ לוֹ לִצְלֹל בִּמְהִירוּת יֶתֶר. אֵלֶּה הָיוּ כָּל מַכְשִׁירָיו. בְּהַגִּיעוֹ אֶל קַרְקַע־הַיָּם כָּרַע עַל בִּרְכָּיו וּמִלֵּא אֶת תַּרְמִילוֹ קוֹנְכִיּוֹת שֶׁלִּקֵּט כְּכָל שֶׁהֶעֶלְתָה יָדוֹ. אַחַר־כָּךְ עָלָה לַסִּירָה, הֵרִיק אֶת הַתַּרְמִיל, מָשַךְ אֶת הָאֶבֶן וְחָזַר שׁוּב עַל מִבְצָעוֹ, שֶׁנִּמְשַׁךְ כִּשְׁלֹשִׁים שְׁנִיּוֹת. הַצּוֹלֵל לֹא רָאָה אוֹתָנוּ. צֵל הַסֶּלַע הִסְתִּיר אוֹתָנוּ מֵעֵינָיו. וְכִי כֵּיצַד יָכוֹל הָיָה אוֹתוֹ הֹדִּי עָלוּב אַף לַחֲלֹם שֶׁבְּנֵי־אָדָם בְּצַלְמוֹ יִמָּצְאוּ מִתַּחַת לִפְנֵי־הַיָּם וְיִתְבּוֹנְנוּ בְּכָל תְּנוּעָה מִתְּנוּעוֹתָיו? שׁוּב וָשׁוּב עָלָה וְצָלַל. לֹא יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר עֶשֶׂר קוֹנְכִיּוֹת שָׁלָה בְּכָל צְלִילָה, שֶׁכֵּן נֶאֱלַץ הָיָה לִתְלֹשׁ אוֹתָן מִמְּקוֹמָן בְּכֹחַ רַב. מִי יָדַע כַּמָּה מֵאוֹתָן קוֹנְכִיּוֹת, שֶׁבִּגְלָלָן סִכֵּן אֶת חַיָּיו, לֹא הֵכִילוּ כָּל פְּנִינָה בְּתוֹכָן? הִתְבּוֹנַנְתִּי בּוֹ מִקָּרוֹב. תְּנוּעוֹתָיו הָיוּ שִׁגְרָתִיּוֹת, וּבְמֶשֶׁךְ כַּחֲצִי שָׁעָה לֹא נִשְׁקְפָה כָּל סַכָּנָה שֶׁיָּכְלָה לְהַפְחִידוֹ. הִתְחַלְתִּי מִתְרַגֵּל לְמַרְאֵהוּ שֶׁל אוֹתוֹ דַיָּג מְעַנְיֵן, כְּשֶׁלְּפֶתַע – בְּשָׁעָה שֶׁהַהֹדִּי נִמְצָא עַל קַרְקַע־הַיָּם – רְאִיתִיו נִרְתָּע בְּאֵימָה, מִתְרוֹמֵם וּמְזַנֵּק, כְּדֵי לַעֲלוֹת אֶל פְּנֵי הַיָּם. עַד מְהֵרָה הֲבִינוֹתִי אֶת פֵּשֶׁר אֵימָתוֹ. צֵל עֲנָקִי הוֹפִיעַ מֵעַל לַצּוֹלֵל הָאֻמְלָל. הָיָה זֶה כָּרֵישׁ גְּדָל־מִדּוֹת, שֶׁנָּע בַּאֲלַכְסוֹן, עֵינָיו מְזָרוֹת אֵשׁ וּמַלְתְּעוֹתָיו פְּעוּרוֹת. הָיִיתי מְאֻבָּן מֵאֵימָה וְלֹא יָכֹלְתִּי לָזוּז. הַטּוֹרֵף הָרַעַבְתָן זִנֵּק כְּלַפֵּי טַרְפּוֹ, שֶׁהֵטִיל עַצְמוֹ הַצִּדָּה, כְּדֵי לַחְמֹק מִן הַסְּנַפִּירִים הַחַדִּים. אוּלָם הוּא לֹא חָמַק מִזְּנַב הַכָּרֵיש, שֶׁחָבַט עַל חָזֵהוּ וֶהֱטִילוֹ עַל הַקַּרְקַע. הַדָּבָר אָרַךְ שְׁנִיּוֹת אֲחָדוֹת בִּלְבַד; הַכָּרֵישׁ חָזַר, הֵטִיל עַצְמוֹ עַל גַּבּוֹ וְהִתְכּוֹנֵן לְבַתֵּר אֶת הַהֹדִּי לִשְׁנַיִם. וְאָז רָאִיתִי אֶת הַקַּפִּיטַן נֶמוֹ קָם לְפֶתַע, פִּגְיוֹן בְּיָדוֹ, וְהוּא פּוֹנֶה הַיְשַׁר כְּלַפֵּי הַמִּפְלֶצֶת, מוּכָן לִפְגֹּשׁ אוֹתָהּ פָּנִים אֶל פָּנִים. בָּרֶגַע בּוֹ אָמַר הַכָּרֵישׁ לְבַתֵּר אֶת הַצּוֹלֵל הָאֻמְלָל, חָשׁ הַטּוֹרֵף בְּאוֹיְבוֹ הֶחָדָשׁ, הִסְתּוֹבֵב וּפָנָה הַיְשַׁר לִקְרָאתוֹ.

ממלכתו של הקפיטן נאֶמוֹ    🔗

גַּם עַתָּה יָכוֹל אֲנִי לִרְאוֹת בְּדִמְיוֹנִי אֶת עֲמִידָתוֹ שֶׁל הַקַּפִּיטַן נֶמוֹ; בִּשְׁלִיטָה עַצְמִית אֵיתָנָה צִפָּה לְְבוֹא הַכָּרֵישׁ, בְּקֹר־רוּחַ רָאוּי לְהַעֲרָצָה. בְּעוֹד הַכָּרֵישׁ חָשׁ אֵלָיו, הֵטִיל הַקַּפִּיטַן עַצְמוֹ לִצְדָדִין בִּמְהִירוּת מַדְהִימָה, וּבְעוֹדוֹ חוֹמֵק מִן הַחֲבָטָה – נָעַץ אֶת הַפִּגְיוֹן עָמֹק בְּגוּף הַדָּג. אֲבָל בְּכָךְ לֹא תַם הַדָּבָר. קְרָב נוֹאָשׁ נִטַּשׁ בַּמַּעֲמַקִּים. הַכָּרֵישׁ נִרְאָה כְּשׁוֹאֵג, אִם רַשַׁאי אֲנִי לוֹמַר כָּךְ. קִלּוּחֵי דָם פָּרְצוּ מִפִּצְעוֹ. צֶבַע הַיָּם הָפַךְ אָדֹם וְלֹא יָכֹלְתִּי עוֹד לְהַבְחִין דָּבָר מִבַּעַד לַנּוֹזֵל הֶעָכוּר… דָּבָר – עַד הָרֶגַע בּוֹ רָאִיתִי, כְּבָרָק, אֶת הַקַּפִּיטַן תָּלוּי עַל אֶחָד מִסְּנַפִּירֵי הַכָּרֵישׁ, נִלְחָם גּוּף אֶל גּוּף עִם הַמִּפְלֶצֶת הָאֵימְתָנִית, מַנְחִית עָלֶיהָ מַהֲלֻמּוֹת, אַךְ מִבְּלִי שֶׁיּוּכַל לְהַנְחִית אֶת הַמַּכָּה הַמַּכְרַעַת. חָפַצְתִּי לָחוּשׁ לְעֶזְרַת הַקַּפִּיטַן, אַךְ הָיִיתִי מְסֻמָּר לִמְקוֹמִי בְּאֵימָה וְלֹא יָכֹלְתִּי לְהָנִיעַ אֵבֶר. רָאִיתִי אֶת הָעַיִן הַצְּנוּמָה; רָאִיתִי אֶת מַעַמְדֵי הַקְּרָב הַשּׁוֹנִים. הַקַּפִּיטַן צָנַח לַקַּרְקַע, הָמוּם מִן הַגּוּשׁ הָעֲנָקִי שֶׁנִּשְׁעַן עָלָיו. מַלְתְּעוֹת הַכָּרֵישׁ נִפְעֲרוּ לִרְוָחָה, כְּלַהֲבֵי מְכוֹנָה, וְדוֹמֶה – הִנֵּה בָּא קִצּוֹ שֶׁל הַקַּפִּיטַן… אֶלָּא שֶׁבְּהֶרֶף־עַיִן זֶה, מָהִיר כַּמַּחֲשָׁבָה, צִלְצָל בְּיָדוֹ – זִנֵּק נֶד לַנְד כְּלַפֵּי הַכָּרֵישׁ, וְחָבַט בּוֹ בְּקָצֵהוּ הַחַד שֶָל הַצִּלְצָל. הַגַּלִּים נִסְפְּגוּ בְּשִׁפְעַת דָּם. הֵם הִתְנַחְשְׁלוּ בְּפִרְכּוּסֵי הַכָּרֵישׁ, שֶׁהִכָּה בָּהֶם בְּזַעַם אֵין־אוֹנִים. נֶד לַנְד לֹא הֶחֱטִיא אֶת מַטְּרָתוֹ. הָיוּ אֵלֶה פִּרְכּוּסֵי הַמָּוֶת שֶׁל הַמִּפְלֶצֶת… עַתָּה שִׁחְרֵר נֶד לַנְד אֶת הַקַּפִּיטַן, שֶׁקָּם לְלֹא כָּל פְּצִיעָה וּפָנָה הַיְשַׁר אֶל הַהֹדִּי, חָתַךְ בִּמְהִירוּת אֶת הַחֶבֶל שֶׁאָסַר אוֹתוֹ אֶל הָאֶבֶן, נָטַל אוֹתוֹ בִּזְרוֹעוֹתָיו, וּבִרְקִיעָה חַדָּה בַּעֲקֵבוֹ הִתְרוֹמֵם אֶל פְּנֵי הַיָּם. תּוֹךְ שְׁנִיּוֹת אֲחָדוֹת פָּנִינוּ שְׁלָשְׁתֵּנוּ בְּעִקְּבוֹתָיו, נִצּוֹלִים בְּדֶרֶךְ נֵס, וְהִגַּעְנוּ אֶל סִירַת הַדַּיִג. – – – לְאַחַר שֶׁשָּׁאַלְתִּי אוֹתוֹ לְסִבַּת מַעֲשֵׂהוּ, עָנָה לִי הַקַּפִּיטַן בִּנְעִימָה נִרְגֶּשֶׁת מְעַט: “אוֹתוֹ הֹדִּי, אֲדוֹנִי, הֲרֵיהוּ תּוֹשָׁב שֶׁל אֶרֶץ עֲשׁוּקָה; וַהֲרֵינִי עֲדַיִן, וְתָמִיד אֶהְיֶה, עַד נְשִׁימָתִי הָאַחֲרוֹנָה, אֶחָד מֵהֶם!”

 

עלילות ילדי חניבעל    🔗

הרפתקאות תום סויאֶר, 1876    🔗

מַרְק טְוֵיין (שמו האמיתי: סמואל לנגהורן קלמנס) נולד בעיירה פלורידה (מיסורי) ב־30 בנובמבר 1835. בשנת הרביעית לחייו עברה המשפחה לעיירה חניבעל שעל חוף המיסיסיפי, שם עברו עליו שנות ילדותו, אותן הנציח אחר־כך בספריו. בהיותו בן 12 מת עליו אביו וסמואל נעשה שוליה של מדפיס. אחר־כך עבד כנווט על ספינת נהרות; שירת כחייל במלחמת האזרחים; היה כורה, ואחר־כך נעשה עתונאי. בשנת 1864 נדפס סיפורו הנודע הראשון “הצפרדע המקפצת”, עליו חתם בשם־העט ‘מרק טווין’. ספרו הראשון – “תמימים בחוץ לארץ” – הוא רשמי מסע בארץ־ישראל. לאחר נשואיו יסד הוצאת ספרים ופירסם סיפורים רבים, שהביאו לו תהילה רבה – “הרפתקאות תוֹם סוֹיאֶר”, בן המלך והעני", “חיים על גדות המיסיסיפי”, “הקלברי פין” ועוד. לאחר שהשקיע את כספוֹ בעסקי דפוס כושלים הסתבך מרק טויין בחובות עצומים; הוא ערך מסע הרצאות רב־הצלחה סביב העולם וכך פרק את כל חובותיו. אולם בריאוּתו נתרופפה, הוא כתב פחות, עד שמת בראֶדינג (קוֹנטיקאט) ב־21 באפריל 1910.

הנהר, האי והמערה    🔗

בבוקר אביב בהיר של שנת 1846 עמד נער כבן עשר על מזח רעוע של הנהר מיסיסיפי והביט בעיניים חולמניות אל הנהר הזורם לרגליו. ראשו היה גדול מעט בהשוואה לגופו. עיניו היו כחולות־אפורות ולרגליו היו גרביים בלבד. הוא התבונן בנהר השקט, הצופן בחוּבּו תעלומות לאין קץ, פשט גרב אחת וטבל את רגלו במים הצוננים.

שמו היה סם קלֶמֶנס. מאחוריו השתרעה העיירה הקטנה חניבעל (קרי: האַניבּאַל), שם נמצא משרדוֹ הקטן של אביו, עורך־דין, ובית־העץ הקטן של משפחתו. ארבעה אחים היו לו ואחות בכירה, וכן שני עבדים כושיים, שהיו מספרים לו אגדות מסמרות־שׂער על שדים ורוחות־רפאים, המתגנבים על לילה מבית־הקברות אל רחובות העיר.

אולם באותו בוקר אביבי לא הירהר סם באגדות הכּוּשים, אף לא בבני משפחתו. כל מעייניו היו נתונים אותה שעה בנהר, הקורץ אליו ומבטיח לו שפע של הרפתקאות.

ספ־ינת־קי־טוֹוֹֹר–ב–אה!–הדהדה קריאה מתמשכת באויר.

סם קפץ על רגליו: לרגע הזה חיכה כל אותו בוקר.

ממורד הנהר הלכה וקרבה ספינת־נהרות מעלה עשן. יותר מכל אהב להתבּוֹנן במסעה של הספינה, המגיעה אל העיירה הקטנה ממרחקים לא ידועים. הוא הביט בתכונה הרבה שאפפה את הסינה. ראה כיצד מלח אחד מטיל חבל אל החוף בתנועה מאומנת (“פעם אהיה גם אני מלח כזה” החליט בלבו); ראה כיצד נער־סיפוּן לבוש מדים מנער מפה מעבר למעקה (“אולי כדאי להיות קודם נער־סיפון.” הירהר). הכל נראה מרתק כל כך, וסם ידע כי יום יבוא וגם הוא יפליג בספינה במעלה הנהר ובמורדו, יבקר מקומות רחוקים ויצבור הרפתקאות.

אנשים עלו וירדו. סחורות פורקו והוטענו. לאחר עשר דקות המשיכה הספינה במסעה והנהר שב ודמם. סם חש עצמו שוב בודד ונשכח. אולם לא לזמן רב.

נער בן גילו הלך וקרב אליו; נער לבוש קרעים, יחף, פרוע שׂער ומאוּבּק. היה זה תום בלאֶנשקנשיפּ, בנו של שיכּוֹר־העיר, שהרחוב היה ביתו ורצפת אסם היתה מיטתו. אמו של סם לא הרשתה לבנה להתרועע עם נער־רחוב זה; אולם תום היה נער עליז ורב־המצאות, חבר נפלא לשעשועים ולהרפתקאות.

“הלו, תום!” אמר סם ותחב את הגרביים לכיסיו, “פגשת היום משהו מעניין?”

“הלו אתה בעצמך,” השיב תום, “שום כלום מענין.”

סם התבונן אל לב הנהר. “מענין מה נשמע עכשיו באי,” אמר והטיל אבן למים.

“דוקא נשמע טוב,” אמר תום, “הצבים מטילים ביצים, אנ’חושב.”

“ביצי צבים!!” קרא סם בהתלהבות, “כדאי לגשת לראות?”

“אוֹ־קיי מצדי.” אמר תום, והשניים יצאו בדרכם אל האי – מקום שעשועיהם הסודי.

השמש קרבה אל פאתי מערב, ואמו של סם עמדה ליד גדר־העץ המסוּידת שבּסמוּך לבית (שעתידה היתה להיוֹת הגדר המפוּרסמת ביוֹתר בעולם־הספרוּת) וציפתה לשוא לשוּבוֹ של בנה לארוחת־הצהרים. היא לא דאגה לו ביותר; רגילה היתה לתעלולים אלה של בנה צמא־ההרפתקאות – הבן האהוב עליה ביותר.

והרפתקאות לא חסרות בסביבות חניבעל, העיירה “שאנשיה היו עניים מבלי משידעו על כך” – אם רק ידעת היכן לחפשׂ. סם היה ראש ומנהיג בהרפתקאוֹת. הנערים היו יוצאים ל“פיקניקים” על חוף הנהר ועל האי ג’קסוֹן. סוחבים אבטיחים מן המקשאות הסמוכות; נוטלים בהשאלה סירות ומסיירים באיי הצבים; מגלגלים אבנים במורד גבעת “הולידיי” ומבעיתים עוברי־אורח. אחד המקומות החביבים ביותר על הנערים היתה מערה מסתורית, שלושה מילין מן העיירה. איש לא חקר אותה עד תוּמה. היו בה מעברים ארוּכים ואפלים, חדרים נסתרים, גבישי סטלאקטיטים. פעמים רבות היו הנערים הולכים מבית־הספר אל המערה ומסיירים בתוכה, לאורם החיוור של זנבות נרות, ולא יוצאים מתוכה אלא לאחר שהנר האחרון הלך ודעך. לא קשה היה ללכת לאיבּוּד באותה מערה, ויוֹם אחד אף איבּד סם את דרכּוֹ באחד המעברים הצרים שבמערה. יחד אתו היתה אז לאורה הוֹקינס, בתו החיננית של שופט־העיר, שגר מוּל ביתם. בסתר־לבוֹ חיבּב סם את לאורה, אבל לאיש אסור היה לדעת על כך…

ערב אחד חזר סם מסיור במערה, ובהיכנסו הביתה אמר לאמו:

“יש לי מתנה בשבילך בכיס, אמא.”

“תודה רבה, סם. זה יפה מאד מצד… הוי, איזה גועל! השלך מיד החוצה את העטלף הזה!…”

על אף הנזיפות הרבות ידע סם כי אמו מחבבת אותו מאד.

חיי ההרפתקאות לא נמשכו זמן רב. בהיותו כבן שלוש־עשרה מת עליו אביו והנער צריך היה לפרנס את עצמו. הוא נעשׂה שוּליה של מדפיס. אז עשה הנער את ההיכּרוּת הראשונה עם עולם הדפוס והספר. ונער זה – סם קלמנס – אינוֹ אלא גדול סופרי אמריקה – מרק טויין.

“מרק טויין, השד־יודע־איפה”    🔗

היה זה קיץ של שנת 1874. הסוֹפר מרק טויין ישב בחדר־עבודתו החדש אשר בחוות קוואֶרי והביט סביבו. אכן, מרת קריין ידידת המשפחה הכינה לו הפתעה נפלאה לקראת שובו ממסע ההרצאות רב־התהילה שערך באנגליה. היה זה חדר מקסים, בעל שמונה צלעות, וחלונות גדולים בכל קיר, ומראות־נוף מרהיבים ניבּטים מכל חלון. רוח קלה נשבה מכל כיווּן, והסופר חש עצמו כאילו נמצא בחדר־הניווּט של ספינת־נהרות.

“זהו קן כלבבי,” כתב לאחד מידידיו, “ויש בו מקום בדיוק לספה, שולחן, ושלושה־ארבעה כסאות. וכאשר הרוח דוהרת מטה, אל הבקעה המרוחקת, והגשם מצליף על הגג שמעל ראשי – תאר לעצמך את התענוּג שבדבר!”

חדר מבודד זה, הדבוק אל צלע הגבעה, היה מקום אידיאלי לכתיבה. החווה היתה אחוּזתו הפרטית, בה נהג לבלות את ירחי הקיץ. ומרק טויין חש תשוקה לשבת ולמלא דפים! לנגד עיניו עברו תמונות ומראות מחייו עשירי ההרפתקאות: המסע בארץ־ישראל השוממת, ששימש רקע לכתיבת ספרוֹ הראשוֹן, “תמימים בחוּץ־לארץ”; לפני כן – עבודתו הקשה במכרה; ועוד לפני כן – מלחמת־האזרחים, עבודת הניווּט בספינת הנהרות, שהיתה חלום נעוריו, ואשר בה שמע ללא הרף את קריאת הספנים “מרק טויין” (פירושה – מים בטוחים), שהפכה להיות שמו הספרותי. זכרונותיו נשאוהו הלאה לאחור – עבודתו בבית־הדפוּס, שעוררה בו את הנטיה לכתיבה… מות אביו… קבוצת ההרפתקנים הנועזת לחוף המיסיסיפי, עם ג’והן בריגס, תום בלאֶנקנשיפּ וכל השאר… כמו חיים ניצבו לנגד עיניו אותם ימים רחוקים ונפלאים, כל פרט ופרט שבהם. זה מכּבר חש תשוּקה לכתוב על ימי־ילדוּת אלה, אלא שלא ידע אם השעה בשלה לכך. האומנם, הגיעה שעה זו?

הוא התיישב אל שולחן־הכתיבה, טבל את העט בדיו והתחיל כותב:

“תּוֹם!” אֵין תְּשׁוּבָה. “תּוֹם!” אֵין תְּשׁוּבָה. “מַה זֶּה עִם הַיֶּלֶד הַזֶּה? הֵי, תּוֹם!” אֵין תְּשׁוּבָה. הַגְּבֶרֶת הַזְּקֵנָה מָשְׁכָה מַטָּה אֶת מִשְׁקָפֶיהָ וְהִבִּיטָה מֵעֲלֵיהֶם עַל פְּנֵי הַחֶדֶר; אַחַר־כָּךְ הֵרִימָה אוֹתָם מַעְלָה וְהִבִּיטָה מִתַּחְתָּם. לְעִתִּים רְחוֹקוֹת בִּלְבָד, אוֹ לְעוֹלָם לֹא הִבִּיטָה בַּעֲדָם אֶל דָּבָר כֹּה פָּעוּט כְּיֶלֶד. רֶגַע אֶחָד הִתְבּוֹנְנָה בְּדוּמִיָּה, וְאַחַר־כָּךְ אָמְרָה, לֹא בְּזַעַף, אַךְ בְּקוֹל רָם דַּיּוֹ שֶָהָרָהִיטִים יִשְׁמְעוּ: “חַכֵּה חַכֵּה. אִם רַק אַנִּיחַ יָדִי עָלֶיךָ, כִּי אָז…”

כל אותו קיץ כתב, כמעט ללא הפסקה. מיד לאחר ארוחת־הבוקר היה הסופר פונה אל חדר־הכתיבה המבודד ומסתגר בתוכו עד חמש לפנות ערב (אם לא למעלה מזה). על ארוחת־צהרים היה מוותר כליל. איש מבני־הבית לא העז להפריע לו בכתיבה; אסור היה גם לקרב אל החלון ולהציץ… אם צריכים היו אותו באופן דחוף, היתה אוליביה רעייתו תוקעת בקרן של פרה ומחכה בסבלנות עד בואו. וכך היה יושב וכותב, יום אחרי יום, כחמישים דפים ליום.

בדפים אלה תיאר הסופר את ימי־הזוהר הרחוקים שלו, על חוף המיסיסיפי, עת היה ראש ומנהיג לחבורת הנערים צמאי ההרפתקאות. לא היה בחבורה נער בשם תום סוֹיאֶר; אולם אין ספק כי ה“מקור” של תוֹם סוֹיאֶר אינוֹ אלא סם קלמנס – הלא הוא הסופר בילדוּתוֹ. הקלברי פין היחפן הריהו, כמובן, תום בלאֶקנשיפּ; סיד אשר בספר נקרא במציאות הנרי, הוּא אחיו הבכור של סם. את לאוֹרה הוֹקינס, בת השופט, כינה בספר באֶטי טאֶטשר; ואילו אמוֹ של סם היא, כמוּבן, הדוֹדה פּוֹלי.

עם ערב היה מרק טויין מפסיק את כתיבתו, אוסף את הדפים הכתובים, מצית לעצמו סיגארה ופונה בצעדים קלים אל מרצפת האבנים, בדרכו הביתה. על הדשא הירוק היה מוצא את בני־הבית יושבים וממתינים לו. אז היה מתיישב ביניהם בעליצות וקורא באזניהם את יבול היום.“… ועכשו,” היה אומר בחיוך לאחר שסיים את הקריאה, “הייתי רוצה לקבל ארוחה טובה”.

לאחר שסיים מרק טויין את כתיבת “תום סויאֶר” חשב תחילה להדפיסוֹ בהמשכים בכתב־העת “אטלאנטיק” (בו נדפסו לפני כן כמה מיצירוֹתיו הקצרות), אבל אחר־כך חזר בו מכוונתו זו. הוא עצמו לא היה בטוח אם אמנם “תום סויאֶר” הוא סיפור בעל ערך, ועל כן השהה את הדפסתו חדשים ארוכים. לבסוף נתן את כתב־היד לידידו הטוב ויליאם האוּלס וביקש את חוות־דעתו. האוּלס קרא את הסיפור בנשימה אחת וענה בהתלהבות:

“זהו סיפוּר־הילדים הטוב ביותר שקראתי מימי! מובטחת לו הצלחה נפלאה”.

אז נשתכנע הסוֹפר. בשנת 1876 מסר מרק טויין את “תום סוֹיאֶר” לדפוס, ואז צירף לכתב־היד הקדמה קצרה:

רוב המאורעות המתוארים בַספר אירעו במציאות. אחד או שניים מהם היו חוויות שלי, ואילו השאר – חוויות של אותם ילדים שהיו חברי בבית־הספר. הק פין צוּיר מן החיים. תוֹם סוֹיאֶר גם הוּא כך, אבל אין הוּא ילד אחד, כי אם צירופם של שלושה ילדים שהכרתי, ומשום כך אפשר לראותו כיצירה ארכיטקטונית.

… אַף־על־פי שהספר מכוּוָן בעיקר לשעשועם של ילדים וילדות, מקווה אני כי הגדולים שיקראוהו ייזכרו כיצד היו הם בילדותם.

“עלילות תום סוֹיאֶר” נתחבבו בן־לילה על ידי הקהל – גדולים וקטנים כאחד. הכל ראו בו את סיפור־הילדים הטוב ביותר שנכתב עד אז באמריקה. אחדים אף כינוּהוּ “היצירה האמריקנית הגדולה ביותר”. מיליוני אנשים קראוּ ספר זה, צחקוּ וראו עצמם שוּתפים לכל המסוּפּר בוֹ. ואילו מרק טויין מצא עצמו פתאום אדם אהוב, נערץ ומפורסם. אנשים שלא הכירוהו כתבו אליו מכתבים; כתבו אליו גם אנשים שלא ידעו את כתובתו, ורשמו על המעטפה: “מרק טויין, אמריקה”, אוֹ גם: “מרק טויין, השד־יודע־איפה”. המכתב הגיע לתעוּדתוֹ, והסופר הבדחן ענה: “הוא ידע…”

בסיוּם “עלילות תום סוֹיאֶר” כתב הסופר:

“רוב הטיפוסים הפועלים בספר זה חיים עדיין… באחד הימים יתכן וכדאי יהיה לשוב אל קורותיהם של הצעירים הללו ולראות איזה סוג אנשים יצא מהם”.

רבבות הקוראים ציפוּ להמשך. ואמנם, מיד לאחר הדפסת “תוֹם סוֹיאֶר” התחיל מרק טויין לכתוב את חלקוֹ השני של הספר, – הלא הן עלילותיו של הקלברי פין היחפן, מסופרות בידי עצמו. אולם כתיבת “הקלברי פין” נמשכה זמן רב ביותר – שתים־עשרה שנה, שבהן עברו על הסופר משברים כספיים קשים, לאחר שהסתבך בהשקעות־סרק. בפרק־ביניים זה פירסם מרק טויין את סיפור־ההרפתקאות הנפלא “בן המלך והעני”; ואילו “עלילות הקלברי פין” ראו אור רק בשנת 1884, עת היה הסופר בשנת החמישים לחייו.

“הקלברי פין” זכה גם הוא להצלחה עצומה: בשלושת החדשים הראשונים להופעתו נמכרו חמישים־אלף טפסים, ומאז ועד היום נמכרו מיליוני טפסים משני הספרים – יותר מכל ספר־ילדים אחר שיצא בארצות־הברית. אין ספק – “תום סוֹיאֶר” ו“הקלברי פין” יוסיפו לחיות, כל עוד יימצאוּ בעולם ילדים אוהבי הרפתקאות.

ברגע זה עולה הרהור בלבי: האם נודע לתום בלאֶנקשיפּ קרוע־הבגדים, בנו של שיכּוֹר העיר חניבעל, כי הפך להיות דמות־בת־אלמוות בידי סם ידיד נעוריו?

אם תגיעו אי־פעם למדינת מיסורי אשר בארצות־הברית, כדאי לכם לסור אל העיירה חניבעל שלחוף המיסיסיפי. עיירה זו נראית היום כמעט כמו שנראתה בימיהם של תום סוֹיאֶר והקלברי פין (סליחה: של סם קלמנס ותום בלאֶנקשיפ). תושבי חניבעל גאים על “יחוס” זה והם שומרים בקפידה על צביונה של עיירתם. בשדרות מרק טויין אשר בכניסה לעיירה תפגשו פסל נאה של תום והק; כל תושב ישׂמח להראות לכם על מקום הקשור בחיי מרק טויין ויצירותיו: את אי־הצבים, את האי ג’קסון, את “מערת תום סוֹיאֶר”, את מקוֹם מגוּריהן של “הדודה פולי” ושל לאורה הוֹקינס, ואחרון אחרון חביב – את הגדר המסוּידת לבן – היא “הגדר הנודעת ביותר בעולם”.

צוות הפיראטים יוצא להפלגה    🔗

לְאַחַר שֶׂנֵּתַח־הַבָּשָׂר הָאַחֲרוֹן נֶעְלַם וּפַת־הַתִּירָס הָאַחֲרוֹנָה נִטְרְפָה, הִשְׂתָּרְעוּ הַנְּעָרִים עַל הָעֵשֵׂב מְדֻשְּׁנֵי עֹנֶג. הֵם יָכְלוּ לִמְצֹא מָקוֹם צוֹנֵן יוֹתֵר, אַךְ מִי זֶה יִמְנַע מֵעַצְמוֹ עֶמְדָּה כֹּה נִפְלָאָה כִּמְדוּרָה מְחַמֶּמֶת? “זֶה לֹא תַעֲנוּג?” אָמַר ג’וֹ. “זֶה עָצוּם,” אָמַר תּוֹם, “מָה הַנְּעָרִים הָיוּ אוֹמְרִים אִלּוּ רָאוּ אוֹתָנוּ כָּאן?” “יֹאמְרוּ? הֵם יָמוּתוּ לִהְיוֹת כָּאן. הֵי – הַקִי!” “אַנְ’חוֹשֵׁב כָּכָה,” אָמַר הֶקֶלְבֶּרִי פִין, מַה שֶּׁיִּהְיֶה, בִּשְׁבִילִי זֶה בְּסֵדֶר. אַנְ’לֹא מְבַקֵּשׁ שׁוּם דָּבָר יוֹתֵר טוֹב. אֲנִי אֲפִלּוּ לֹא מְקַבֵּל מַסְפִּיק לֶאֱכֹל, וְכָאן אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא עַל בַּרְנַשׁ וְלִמְתֹּחַ אוֹתוֹ". “אֵלֶּה הֵם בְּדִיוּק הַחַיִּים בִּשְׁבִילִי,” אָמַר תּוֹם, “אַתָּה לֹא צָרִיךְ לָקוּם בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם, וְאַתָּה לֹא צָרִיךְ לָלֶכֶת לְבֵית־סֵפֶר וּלְהִתְרַחֵץ, וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַהֲבָלִים הָאֵלֶּה. אַתָּה רוֹאֶה, ג’וֹ, פִּירַט לֹא צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כְּלוּם כְּשֶׁהוּא עַל הַחוֹף. אֲבָל נָזִיר – הוּא צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל עִם כָּל הַלֵּב, וְאָז אֵין לוֹ שׁוּב תַּעֲנוּגוֹת.” “כֵּן, זֶהוּ זֶה,” אָמַר ג’וֹ, “בֶּאֱמֶת לֹא חָשַׁבְתִּי הַרְבֵּה עַל זֶה. אֲנִי מַסְכִּים יוֹתֵר לִהְיוֹת פִּירַט, עַכְשָׁו שֶׁנִּסִּיתִי אֶת הַדָּבָר.” “אַתָּה רוֹאֶה,” אָמַר תּוֹם, “הַיּוֹם אֲנָשִׁים לֹא כָּל־כָּךְ מַעֲרִיכִים אֶת הַנָּזִיר כְּמוֹ בַּיָּמִים הָהֵם; אֲבָל פִּירַט תָּמִיד יֵשׁ לוֹ כָּבוֹד. וְהַנָּזִיר צָרִיךְ לָלֶכֶת לִישֹׁן בַּמָּקוֹם הֲכִי קָשֶׁה שֶׁהוּא יָכוֹל לִמְצֹא, וְלִלְבֹּש שַׂק וְלָשִׂים אֵפֶר עַל הָרֹאשׁ, וְלַעֲמֹד בַּחוּץ בַּגֶּשֶׁם, ו…” “בִּשְׁבִיל מָה הוּא לוֹבֵשׁ שַׂק וְשָׂם אֵפֶר עַל הָרֹאשׁ?” שָאַל הַק. “לֹא יוֹדֵעַ. אֲבָל הֵם מְחֻיָבִים לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה. הַנְּזִירִים תָּמִיד עוֹשִׂים אֶת זֶה. וְגַם אַתָּה תִהְיֶה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה אִלּוּ הָיִיתָ נָזִיר.” “שֶׁכֹּה אֶחְיֶה אִם הָיִיתִי עוֹשֶׂה אֶת זֶה.” אָמַר הַק. “טוֹב. אָז מֶה הָיִיתָ עוֹשֶׂה?” “לֹא יוֹדֵעַ. אֲבָל לֹא הָיִיתִי עוֹשֶׂה אֶת זֶה.” “אֲבָל הַק. תִּהְיֶה מֻכְרָח. אֵיךְ הָיִיתָ מִסְתַּדֵּר אַחֶרֶת?” “אֵיךְ? פָּשׁוּט, לֹא הָיִיתִי נִשְׁאָר שָׁם. הָיִיתִי מִסְתַּלֵק וּבוֹרֵחַ.” “בּוֹרֵחַ! הוֹ, הָיִיתָ נִהְיֶה טִפּוּס מְזֻפָּת שֶׁל נָזִיר! חֶרְפָּה וּבוּשָׁה הָיִיתָ!” אֲדֹם־הַיָּד לֹא אָמַר דָּבָר, בִּהְיוֹתוֹ טָרוּד מִדַּי – – לְאַחַר זְמָן שָׁאַל הַק: “וּמָה הַפִּירַטִים צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת?” תּוֹם עָנָה: “הוֹ, לָהֶם יֵשׁ חַיִּים עֲצוּמִים; הֵם שׁוֹדְדִים אֳנִיּוֹת וְשׂוֹרְפִים אוֹתָן, וְלוֹקְחִים אֶת הַכֶּסֶף וְקוֹבְרִים אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹת־סֵתֶר נוֹרָאִים בָּאִי שֶׁלָּהֶם, אֵיפֹה שֶׁיֵּשׁ שֵׁדִים וְרוּחוֹת לִשְׁמֹר עַל הַמַּטְמוֹן, וְהֵם הוֹרְגִים כָּל אֶחָד שֶׁבָּאֳנִיּוֹת – –” “וְהֵם מוֹבִילִים אֶת הַנָּשִׁים אֶל הָאִי,” אָמַר ג’וֹ, “הֵם לֹא הוֹרְגִים אֶת הַנָּשִׁים.” “נָכוֹן,” הִסְכִּים תּוֹם, “הֵם לֹא הוֹרְְגִים אֶת הַנָּשִׁים. הֵם נוֹרָא אֲצִילִים; וְהַנָּשִׁים הֵן תָּמִיד יְפֵהפִיּוֹת, נוֹסָף עַל כָּךְ.” “וְהֵם לוֹבְשִׁים אֶת הַבְּגָדִים הֲכִי נֶהְדָּרִים, הַכֹּל עִם כֶּסֶף וְזָהָב וְיַהֲלוֹמִים.” אָמַר ג’וֹ בְּהִתְלַהֲבוּת. “מִי?” שָׁאַל הַק. “כַּמּוּבָן – הַפִּירַטִים!” הֶקֶלְְבֶּרִי בָּחַן אֶת מַלְבּוּשָׁיו בְּאַכְזָבָה. “אֲנִי לֹא חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי מְלֻבָּשׁ בְּאֹפֶן מַתְאִים לְפִּירַט.” אָמַר בְּעַגְמִימוּת, “אֲבָל אֵין לִי שׁוּם בְּגָדִים אֲחֵרִים מֵאֵלֶּה.” אֲבָל הַנְּעָרִים הָאֲחֵרִים נִחֲמוּהוּ שֶׁהַבְּגָדִים הַנִּפְלָאִים יַגִּיעוּ עַד מְהֵרָה, לְאַחַר שֶׁיַּתְחִילוּ בַּהַרְפַּתְקָאוֹת שֶׁלָּהֶם…

 

על פסגת האלפים    🔗

היידי 1880    🔗

יוהנה ספירי נולדה בכפר הירצל (על־יד ציריך, שוויץ) ב־12 ביולי 1827, לאביה הרופא ד"ר יעקב הוֹיסר. היא למדה בבית־הספר הכפרי, וכן אצל כומר הכפר. אף־על־פי שהבית היה הומה ילדים ואורחים בילתה יוהנה את רוב זמנה בשדות הבר. לאחר שנישאה לעורך־הדין ברנארד ספירי עברה לגור בעיר ציריך, שם חיה חיים שקטים של עקרת־בית. במטרה לעזור לנפגעי המלחמה כתבה סיפורים קצרים, ובשנת 1880 פירסמה את ספרה “היידי”, שזכה להצלחה רבה. בנה היחיד מת עליה בילדותו, וארבע שנים אחרי הופעת “היידי” מת גם בעלה. הסופרת נותרה בודדה ויחידה, והוסיפה לפרסם עוד כשלושים סיפורי ילדים, כולם על חיי ילדי רועים ואכרים של שוייץ מולדתה; ביניהם “ילדי האלפים”, “קורנאֶלי” ועוד. יוהנה ספירי מתה בציריך ב־1901, חמישה ימים לפני יום הולדתה ה־74.

חנהלה ברחה מבית הספר    🔗

“כיצד עלינו לנהוֹג עם חנהלה?” שאל יום אחד ד"ר יעקב הויסר את אשתו, “היא איננה יכולה לשבת אף רגע במקום אחד. הבוקר היא ברחה מבית־הספר אל השׂדה, ולא חזרה אלא אחרי הצהרים.”

“אין אנו צריכים לעשות כלום,” ענתה האשה, בהרימה את עיניה ממחברת־השירים שלה, “כי חנהלה שונה מכל שאר הילדים.”

“כן, היא שונה מכל הילדים,” אמר האב, “כשהיא בבית נדמה לך כי היא היצור הביישני ביותר בעולם. אבל שלח אותה לשׂדה – והיא תיהפך ליצור השובב ביותר.” הוא שתק רגע ואחר־כך הוסיף: “אבל ללמוד היא מוכרחה. ואם בית־הספר איננו טוב בשבילה – אשלח אותה אל הכומר, והוא יהיה המורה הפרטי שלה.”

ד"ר יעקב הויסר היה רופא הכפר הקטן הירצל שבסביבות ציריך (שווייץ). ביתו הלבן והנאה המה תמיד אנשים – ששה ילדים, סבתא, דודה, אורחים וחולים. היה זה בית עליז ומלא חיים – האֵם כתבה שירים, הילדים פרטו על כלי־נגינה או הציגו תיאטרון־בּוּבוֹת. הילדים אהבו לשהות בבית או בקרבתו; אבל חנהלה (או בשמה האמיתי: יוֹהנה) היתה, כאמור, שונה מכולם.

בשעה זו היא נמצאה בדרכה אל ההר הסמוּך לכפר. שמים כחולים־עמוקים נפרשׂוּ מעליה, ומתוכם האירה שמש בהירה על המדרונות הירוקים. שפעת פרחים פתחו את גביעיהם הכחולים והצהובים והביטו אליה בחיוך. לפתע פתחה יוהנה בריצה, דילגה לכאן ולכאן והריעה בחדוה. לרגליה וסביבה גילתה משבצות של רקפוֹת ענוגות; מאחוריהן ניצנץ הזוהר הכחול של העַרְבָּז המרהיב, ואילו הלאה מעליהם הרכינו ראשם בצחוק פרחי לוֹטֶם זהוּבּים ענוּגי־עלים. נפעמת למראה שדה גלי זה של פרחים ססגוניים שכחה הילדה עולם ומלואו ורצה לכל עֵבר, ובמרוצתה קטפה מלוא חופניים פרחים והניחה אותם בסינרה.

“אביא את הפרחים אל החדר שלי,” אמרה לעצמה, “ואז ייראה החדר כמו השדה הפורח”.

היא קטפה עוד ועוד פרחים, עד כי סינרה היה מלא אותם כליל. ולבסוף, כאשר לא נותר עוד מקום גם לפרח אחד, התירה את הסינר והניחה אותו בזהירות על העשב. היא ישבה לנוח ועיניה גומעות את הנוף הקסום. הרחק לרגליה נח העמק, רוחץ בשמש הצהרים. מעליה התרוממה פסגת־הר מושלגת, נוגעת־לא־נוגעת בשמיים העמוקים. על מדרון ההר רעה עדר עזים, וילד כבן תשע השגיח עליו. לשמאלה התרוממו סלעים משוננים, כאילו ביקשו לדקור את האויר.

הילדה ישבה ללא נוע, ומסביב ריחפה דממה גדולה, שהופרעה על־ידי משב הרוח הקל, אשר הניע את גביעי הפרחים הכחולים. מעודה לא חשה עצמה מאושרת יותר. היא לגמה את אור־החמה הזהוב, את אויר־השׂדות הצח, את ניחוֹח הפרחים הבשׂוּם וביקשה את נפשה להישאר כאן לנצח.

“הו, אילו יכולתי לגוּר באותה בקתה קטנה שליד פסגת־ההר!” אמרה בקוֹל אל הפּרחים.

היא לא חשה בזמן החולף. אבל כאשר ראתה את השמש מתקרבת אל אופק המערב הבינה כי הגיעה השעה לחזור הביתה. היא קמה, נטלה בידיה את הסינר הגדוש פרחים ופנתה לחזור אל הכפר. בלבה נשׂאה אתה את מראה השׂדה הצבעוני, את פסגת־ההר המושלגת ואת הבקעה העמוקה, ומראות אלו ליווּ אותה הרבה הרבה שנים.

עזרה לנפגעי מלחמה    🔗

על לוּחות־המודעות ובעתונים הופיעו בשנת 1870¹² כרוזים נרגשים אל תושביה של העיר ציריך. אירגון הצלב האדום הבינלאומי, שזה אך נוסד בשווייץ, תיאר בכרוּז את סבלם של הפצועים ופליטי המלחמה הצרפתית־גרמנית, שהגיעו בהמוניהם אל שווייץ הנייטראלית: הפצועים זקוקים לטיפול רפואי דחוף; האלמנות, היתומים ושאר הפליטים זקוקים לאוכל ולכל סעד אחר. הצלב האדום – נאמר בכרוזים – עושה כל שביכולתו כדי לעזור לנפגעי המלחמה, אך כוחו אינוֹ רב והצרכים עצוּמים; על כן פוֹנה האירגוּן אל כל התושבים כי יתרמו בעין יפה למען מטרה נעלה זו – סעד לסובל.

יוהנה ספירי נכנסה הביתה סוערת ונרגשת.

“עלינו לשלוח תרומה לצלב האדום, ברנארד.” אמרה לבעלה.

“אבל הרי תרמנו כבר, האם שכחת?” ענה לה בעלה, “אני תרמתי בעיריה, ואילו את תרמת בכּנסיה. מילאנו את חובתנו…”

“לא, ברנארד, לא מלאנו את חובתנו!” שיסעה אותו יוהנה, “מה שתרמנו הוא רק טיפה זעירה מול ים־הדמעות־והסבל של הפליטים. היוֹם הגיעו פליטים נוספים מן החזית. ראיתי את הפצועים, ראיתי את היתומים הרעבים מסתובבים ברחובות. אנחנו מוכרחים לעזור להם, ברנארד!”

“שווייץ היתה ותהיה תמיד ארץ של פליטים,” ענה בעלה, “איך יכולים אנוּ לעזור – ואני רק פרקליט בעיריה… אמרי בעצמך – במה עוד יכולים אנו לעזור להם?”

־ כן, במה יכולים אנוּ לעזור? – שאלה זו רדפה אותה ללא מנוח. כיצד תוכל להשיג כסף למען הפליטים והסובלים? לא היה בביתה שום דבר בעל ערך שתוכל למכור. אולי תשתתף בקונצרטים, שהכנסתם קודש לצלב האדום? לא, אין היא כשרונית די לשם כך, ומלבד זאת – אימת־הציבוּר הרתיעה אותה. שמא תצא לעבוד? אבל מישהו חייב להשגיח על התינוק.

ובכל זאת – היא חייבת לעשות משהו! היא מוכרחה לשלוח עוד ועוד תרומות לצלב האדום, ויהי מה!

יוֹהנה פסעה הלוך ושוב בחדר, וניסתה להעלות רעיון כלשהו. בהיסח־הדעת ניגשה לארון־הספרים והוציאה חוברת דקה. היא עלעלה בכתב־העת, ולפתע נפלו עיניה על שם מוּכּר: מאֶטה הוֹיסר – שמה של אמה, חתום בשוליו של שיר קצר. כמו בערפל נזכרה כיצד היתה אמה מקבלת מפעם לפעם המחאת־כסף, באמרה: “זה תשלום בעד השיר שלי.” אז, בילדותה, נראה בעיניה מוּזר כי משלמים כסף בעד כתיבת שירים. אבל היום…

אותו רגע הבריק הרעיון במוחה – שמא תכתוב משהו, ואת שׂכר־הסופרים שתקבל תקדיש לקרן העזרה לנפגעי המלחמה? אמנם, היא לא תכתוב שירים כאמה, אבל היא תנסה לכתוב סיפור.

“אבל את כבר בת ארבעים ושלוש, יוֹהנה, ומעולם לא הדפסת שוּם דבר מִשֶּׁלָּךְ!” אמר לה בעלה, לאחר שגילתה לו את תכניתה.

“אני יודעת,” השיבה לו, “אבל החלטתי לנסות, ואני מקווה שאצליח. זוהי האפשרוּת האחרונה שנותרה לי.”

“בהצלחה, יקירתי!” אמר, ובלבו ספק רב בכשרונה הספרותי של אשתו.

משך ימים אחדים הסתגרה יוהנה ספירי בחדרה וכתבה סיפור קצר בשם “ללא בית”. היה זה סיפור דמיוני על סבלם של בני־האדם, כתוב ברגש אמהי חם. לבסוף שלחה את הסיפור אל מערכת כתב־העת, כשהיא מקווה להצלחה, ואילו בעלה בטוח בכשלון. לאחר כשבועיים באה התשובה ממערכת העתון.

“תראה, ברנארד,” קראה יוהנה בשמחה עצומה, “הסיפור נתקבל! ושלחוּ גם שכר־סופרים!”

“אני מופתע לא פחות ממך, יוהנה,” השיב לה בעלה, “ואולי יותר.”

ההצלחה עודדה אותה. היא כתבה סיפור שני, ואחר־כך סיפור שלישי. הסיפורים נתקבלו, נדפסו ושׂכר־הסופרים נשלח מיד אל קרן הצלב האדום. יוהנה ספירי היתה מאושרת – אבל לא בגלל הצלחתה הספרותית, אלא משום שמצאה דרך שבּה תוכל לעזור לנפגעי המלחמה. אמנם, גם עתה היו התרומות צנועות למדי, אך בכל־זאת גדולות מן התרומות הרגילות של האזרחים.

ואז עלה בלבה רעיון נוסף: שמא תנסה לכתוב סיפור ארוך יותר – ספר ממש? ספר ארוך יוכל להביא עזרה רבה לאין ערוך יותר מאשר סיפור קצר.

הרעיון נשא חן בעיניה. אך מה יהא נושׂא הספר? הפעם עליה לכתוב על נושא שהיא מכירה היטב, על חוויה הקרובה ללבה.

היא ישבה אל שולחן־הכתיבה והביטה מבעד לחלון. פסגה מכוסה שלג של אחד מהרי האלפים ניבּטה אליה, טובלת באויר הכחול. היה זה מראה רגיל וידוע, אותו ראתה יום יום. אבל לפתע קבלה פסגה מושלגת זו משמעות מיוּחדת בעיניה. הפסגה הזכירה לה מדרון ירוק וקסוּם, שדה מכוסה פרחים, וילדה קטנה רצה בצהלה על פני שׂדה זה וסינרה מלא פרחים…

עתה ידעה יוהנה ספירי מה יהיה הנושא של ספרה. היא הוציאה גליון־נייר ממגירת השולחן והתחילה כותבת:

מּן הַכְּפָר הַנּוֹשָׁן וְהֶחָבִיב מַיֶנְפֶלְד נִמְשָׁךְ מִשְׁעוֹל אָרֹךְ, הָעוֹבֵר בֵּין שָׂדוֹת יְרֻקִּים מְכֻסֵּי צֵל וּמַגִּיעַ אֶל רַגְלָיו שֶׁל הַר. מִצַּד זֶה נִבָּט הָהָר בְּהוֹד מַטָּה, אֶל הַבִּקְעָה, וְהַשָּׁדֶה נַעֲשֶׁה פֶּרַע יוֹתֵר. הַמִּשְׁעוֹל מְטַפֵּס עַל פְּנֵי הַמִּדְרוֹן, וְהַפּוֹסֵעַ בּוֹ אֵינוֹ מַרְחִיק לֶכֶת עַד שֶׁהוּא נוֹשֵׁם אֶת בֹּשֶׂם הָעֵשֶׂב; נִיחוֹחַ צִמְחִיַּת הָהָר אוֹפֵף אוֹתוֹ, וְהַמִּשְׁעוֹל עוֹלֶה בַּמִּדְרוֹן וּמוֹבִיל הַיְשֵׁר אֶל פִּסְגַּת הָהָר.

“מן הכפר הנוֹשן והחביב נמשך משעול ארוֹך, המגיע אל רגליו של הר”…

שם חייתה היידי בת האַלפּים.

אכן – שׂדה זה והר זה, שליווּ אותה מאז ימי־ילדותה, הם יהיו גיבורי ספרה! היא תשוב ותחיה מחדש אותם ימים רחוקים. יוהנה המשיכה וכתבה:

בְּבֹקֶר תַּמוּז בָּהִיר אֶחָד נִרְאוּ שְׁתֵּי דְמֻיּוֹת פּוֹסְעוֹת לְאֹרֶךְ מִשְׁעוֹל הֲרָרִי זֶה – הָאַחַת עַלְמָה גְּבוֹהָה וּמוּצֶקֶת, וְהַשְּׁנִיָּה – יַלְדָּה קְטַנָּה, שֶׁאָחֲזָה בְּיָדָה, וַאֲשֶׁר לְחָיֶיהָ הַקְּטַנּוֹת לָהֲטוּ בְּחֹם הַשֶּׁמֶשׁ…

שמה של הילדה היה – היידי, ודודתה הנוקשה הביאה אותה אל בקתתו של הסב המתבודד על צוק ההר. היידי התמימה והעליזה, טובת־הלב והישרה – מה מאושרת היתה בבקתת סבא, בחברת פטר רועה־העזים, בחיק השׂדות ועל המדרונות הירוקים! היידי זו לא היתה אלא יוֹהנה ספירי בילדותה, או נכון יותר – כפי שמשתוקקת היתה להיות בילדותה; לשתיהן היו חוויות משותפות, ורגעים רבּים שלה – כגון זה שתואר לעיל – העניקה הסופרת גם להיידי. אפילוּ את געגוּעיה הנוכחיים אל שדות־הפרחים ומורדות ההרים העבירה אל היידי, שעה שזו נמצאה בין חומות העיר.

שבועות רבים עסקה כמעט אך ורק בכתיבת ספרה. היא לא תיארה לעצמה כי הכתיבה תקלח בקלות כזו, וכי היא תעניק לה הנאה כה רבה. סוף סוף סיימה את הספר, לו קראה בשם מסורבל מעט – “שנות הנדודים והלימוד של היידי”. כשהביאה את כתב־היד למו"ל, הסבירה לו בחיוך ביישני כי לא כתבה את הספר למען פירסום, ועל כן אינה רוצה כי שמה יידפס על כריכת הספר; ואם נגזר ששמה חייב להידפס – הרי מבקשת היא שיוֹפיע בתוך הספר, באותיות קטנות ובמקום לא בולט.

המו"ל ניאות למלא בקשה תמוהה זו, אולם הדבר לא עזר הרבה לסופרת. “היידי” זכה מיד להצלחה עצומה; הספר נדפס במהדורות לאין־ספור ותורגם לשׂפות רבות. הסיפור התמים ורב־הרגש כבש את לבות הקוראים, והכל ציינו כי זהו סיפור־הילדים הטוב ביותר שנכתב עד אז בלשון הגרמנית. אז החלו רבּים שואלים ומתעניינים: מי היא סופרת זו, שכתבה סיפור כה נפלא? הם מצאו את השם המוצנע בתוך הספר ובאו אל ביתה, כדי לשמוע פרטים על חיי האשה הנודעת. אולם יוהנה ספירי הנבוכה השיבה ריקם את פניהם של הסקרנים:

“חיי הפרטיים אינם מעניינו של איש,” אמרה, “לא כתבתי את ‘היידי’ לשם פירסומת. הספר נכתב אך ורק כדי לעזור לאנשים הסובלים”.

ביקור ותוצאותיו

חִישׁ מַהֵר עָבַר הַחֹרֶף, עוֹד יוֹתֵר מַהֵר חָלַף הַקַּיִץ הַבָּהִיר וְהַקָּסוּם, וְהִנֵּה חֹרֶף שֵׁנִי קָרֵב אֶל קִצּוֹ. הַיְדִי הָיְתָה עַלִּיזָה וּמְאֻשֶּׁרֶת כְּצִפּוֹר־דְּרוֹר, וּמִיּוֹם לְיוֹם צִפְּתָה בְּעֶרְגָּה הוֹלֶכֶת וְגוֹבֶרֶת לָאָבִיב הַקָּרֵב, עֵת רוּחַ הַדָּרוֹם תֶּהֱמֶה שׁוּב בֵּין עַנְפֵי הָאֹרֶן וְתִגְרֹף אֶת הַשֶּׁלֶג, וְהַשֶּׁמֶש הַחֲמִימָה תַנְבִּיט אֶת הַפְּרָחִים הַכְּחֻלִּים וְהַצְּהֻבִּים וְתִפְתַּח אֶת גְּבִיעֵיהֶם, וְעוֹנַת הַמִּרְעֶה תַגִּיעַ, וְהַיָּמִים הָאֲרֻכִּים יָגִיחוּ שׁוּב מִבֵּין הֶהָרִים – דָּבָר שֶׁנִּרְאָה בְּעֵינֵי הַיְדִי כְּמַתְּנַת־שָׁמַיִם הַנִּפְלָאָה בְּיוֹתֵר. הַיְדִי הָיְתָה עַתָּה כְּבַת שְׁמוֹנֶה. הִיא לָמְדָה מִסַּבָּא שֶׁלָּהּ דְבָרִים רַבִּים וּמוֹעִילִים: הִיא יָדְעָה לְטַפֵּל בָּעִזִּים כְּכָל רוֹעֶה אַחֵר, וּ“בַרְבּוּר” וְ“דֻבּוֹן” הָיוּ הוֹלְכוֹת בְּעִקְבוֹתֶיהָ כִּכְלָבִים נֶאֱמָנִים וּמַשְׁמִיעוֹת פְּעִיַּת־אֹשֶׁר רָמָה עֵת שָׁמְעוּ אֶת קוֹלָהּ. פַּעֲמַיִם בְּמֶשֶׁךְ חֹרֶף זֶה הֵבִיא פֶּטֶר אַתְרָאָה מִן הַמּוֹרֶה כִּי הַיְדִי חַיֶּבֶת לְבַקֵּר בְּבֵית־הַסֵּפֶר, שֶׁהֲרֵי עָבְרָה מִכְּבָר אֶת גִּיל הַלִּמּוּד; וּבְכָל פַּעַם שָׁלַח אֵלָיו הַסָּב תְּשׁוּבָה כִּי הָאָדוֹן הַמּוֹרֶה יִמְצָא אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ אִם חָפֵץ הוּא לוֹמַר לוֹ מַשֶּׁהוּ, וְכִי אֵין הוּא מִתְכַּוֵּן לִשְׁלֹחַ אֶת הַיְדִי לְבֵית־הַסֵּפֶר. וּפֶּטֶר הֶעֱבִיר אֶת הַדְּבָרִים בְּנֶאֱמָנוּת לִתְעוּדָתָם. וּמִשֶּׁהִתְחִילָה שֶׁמֶשׁ אֲדָר לְהַפְשִׁיר אֶת הַשֶּׁלֶג עַל מִדְרוֹן הָהָר, וְהַשַּׁלְגִּיּוֹת הֵחֵלוּ מְצִיצוֹת עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה כֻּלָּהּ, וַעֲצֵי הָאֹרֶן נִעֲרוּ אֶת מִטְעַן הַשֶּׁלֶג מֵעֲלֵיהֶם וְהֵנִיעוּ בְּחֶדְוָה אֶת עַנְפֵיהֶם בָּרוּחַ – אָז פָּרְצָה הַיְדִי בִּמְרוּצַת צָהֳלָה, תְּחִילָה אֶל דִּיר־הָעִזִּים, וְאַחַר־כָּךְ אֶל עֲצֵי הָאֹרֶן, וְאַחַר־כָּךְ אֶל דֶּלֶת הַבִּקְתָּה, כְּדֵי לְבַשֵּׂר לְסַבָּא עַד כַּמָּה גְּדוֹלָה פִּסַּת־הַיֶּרֶק מִתַּחַת לָעֵצִים, וְאַחַר־כָּךְ רָצָה לָשׁוּב וּלְהִתְבּוֹנֵן, כִּי רוּחָהּ קָצְרָה בְּצִפִּיָּה לִרְאוֹת הַכֹּל הַכֹּל יָרֹק, וְאֶת הַקַּיִץ הַיָּפֶה עוֹטֵף אֶת הָהָר בְּדֶשֶׁא וּפְרָחִים. בֹּקֶר בָּהִיר אֶחָד הִתְרוֹצְצָה הַיְדִי סָבִיב, וְכַאֲשֶׁר נִתְּרָה עַל פְּנֵי הַשּׁקֶת בַּפַּעַם הָעֲשִׂירִית לְפָחוֹת – כִּמְעַט וְנָפְלָה אֶל תּוֹךְ הַשֹּׁקֶת מֵרֹב פַּחַד: לְפָנֶיהָ עָמַד אָדָם קָשִׁישׁ לָבוּשׁ שְׁחוֹרִים, שֶׁהִבִּיט בָּה בְּמֶבָּט מַרְצִין. מִשֶּׁרָאָה הָאוֹרֵחַ עַד כַּמָּה נִבְהֲלָה הַיַּלְדָּה, אָמַר לָהּ בְּקוֹל חָבִיב: “אַל נָא תִפְחֲדִי מִפָּנַי; אֲנִי אוֹהֵב מְאֹד יְלָדִים. הָבָה, תְנִי לִי אֶת יָדֵךְ. אַתְּ הִנָּךְ וַדַּאי הַיְדִי. הֵיכָן סַבָּא שֶׁלָּךְ?” "הוּא יוֹשֵׁב שָׁם, עַל יַד הַשֻּׁלְחָן וּמֵכִין כַּפּוֹת עֵץ עֲגֻלּוֹת. "הֵשִׁיבָה הַיְדִי וּפָתְחָה אֶת הַדֶּלֶת. הָאָדָם לְבוּשׁ־הַשְּׁחוֹרִים לֹא הָיָה אֶלָּא הַכֹּהֵן הַקָּשִׁישׁ מִדּוֹרְפְלִי. הוּא הִכִּיר הֵיטֵב אֶת “הַדּוֹד מִן הָאַלְפִּים”, כִּי הָיָה שְׁכֵנוֹ כְּשֶׁגָּר בַּכְּפָר. הַכֹּהֵן נִכְנַס אֶל הַחֶדֶר הַיָחִיד שֶׁבַּבִּקְתָה, קָרַב אֶל סַבָּא, שֶׁהָיָה כָּפוּף עַל מְלָאכְתּוֹ, וְאָמַר לוֹ: “שָׁלוֹם שְכֵנִי!” הַסָּב הֻפְתַּע מְאֹד, הֵרִים עֵינָיו וְעָנָה: “שָׁלוֹם, אֲדוֹנִי הַכֹּהֵן. אִם תּוֹאִיל לָשֶׁבֶת, הִנֵּה הַכִּסֵא לְפָנֶיךָ”. הַכֹּהֵן יָשַׁב וְאָמַר: “זְמַן רַב לֹא רְאִיתִיךָ, שְׁכֵנִי. בָּאתִי עַתָּה לְדַבֵּר אִתְּך עַל עִנְיָן חָשׁוּב. וַדַּאי יוֹדֵעַ אַתָּה אֶת מַטְּרַת בִּקּוּרִי.” הַכֹּהֵן הִשְׁתַּתֵּק וְהִבִּיט אֶל הַיְדִי, שֶׁעָמְדָה לְיַד הַדֶּלֶת וְהֵצִיצָה בּוֹ בְּסַקְרָנוּת.

 

תעלוליה של בובת העץ    🔗

פינוקיו 1883    🔗

ק. קוֹלוֹדי (שמו האמיתי: קרוֹל לוֹרנציני) נולד בפלורנץ¹³ (אטליה) ב־24 בנובמבר 1826. בהיותו בן עשרים ושתים השתתף במלחמת־השחרור של מחוז טוסקאנה וזכה לאות הצטיינות על אומץ־לב. לאחר הרפתקאות בחיל־הפרשים היה לורנציני פקיד ממשלתי. הוא ערך כתב־עת סאטירי בשם “פנס הרחוב”, שנסגר בפקודת השלטונות. אחר־כך ערך כתבי־עת אחרים, כתב קומדיות, רשימות ביקורת ומאמרים על חינוך. הוא פירסם גם סיפורי ילדים ותירגם לאיטלקית את “אגדות אמא אווזה” מאת שארל פֶּרו. בשנת 1883 נדפס ספרו “פינוקיו – הרפתקאותיה של בּובּת־עץ”, שנתחבּב על ילדי כל העולם. ספריו האחרים הם: “מנורת הקסם”, “ג’יוֹבאני הקטן”, “סיפורים עליזים” ועוד. קולודי מת בעיר־מולדתו פלורנץ ב־26 באוקטובר 1890.

העורך היה אדם נועז    🔗

אין ספק כי פרדינאנדוֹ מארטיני איש פלוֹרנץ היה אדם נועז; ללא תמיכה כלשהי וכמעט ללא עידוד החליט לייסד עתון לילדים ואף להיות העורך, המנהל והמזכיר שלו. רוב מכריו ניבאו לו כשלון; כי כן, מי זה שמע אז (היה זה בשנת 1880) כי לילדי איטליה יהיה עתון משלהם? כל מה שהילדים זקוקים לו – כך סברו גם אז – הוא ללמוד קרוא וכתוב, כדי שידעו לקרוא בספרי המוסר והתפילה ולהיות אזרחים נאמנים לאלוהים ולמלך. אבל, כאמור, היה מארטיני אדם נועז. הוא החליט להוציא כתב־עת מיוחד לבני־הנעורים, ואף שם היה לו כבר: “ג’ורנאלה פר־אי באמבּיני” (עתון הילדים). אך דברים נוספים, מלבד השם, עדיין לא היוּ לוֹ. תיק המערכת היה כמעט ריק. סופרי ילדים לא היו אז כמעט באיטליה, ומרבית הסוֹפרים פנה אליהם השיבו את פניו ריקם; אחדים חששו להשתתף בעתון שצפוי לו כשלון, לדעתם, ואילו סופרים אחרים ראוּ פחיתות כבוד לכתוב דברים בשביל “תינוקות”.

המצב לא היה מעודד כלל, אבל מארטיני היה, כאמור, אדם נועז.

יום אחד פגש העורך בידידו הוותיק קארלו לוֹרנציני, גם הוּא איש פלורנץ. לורנציני היה דמות ידועה, פחות או יותר, בחוגי הספרות והעתונות של טוֹסקאנה. הכל הכירוהו כאדם אמיץ, שהשתתף במלחמת־השחרור של טוסקאנה ושירת בחיל־הפרשים. הוא היה סופר בעל סגנון שנון, שבּא לביטוּי בקומדיות שכתב ובכתב־העת שערך, אותו כּינה “פנס הרחוב”. השלטונות מצאו את “פנס הרחוב” מסוּכּן מדי וציווּ על סגירתו. אחר־כך עבר לכתוב רשימות ביקורת ומאמרים על חינוך.

“שמא לוֹרנציני זה יסכים להשתתף ב’ג’ורנאלה' שלי?” קיווה מארטיני בלבו. אמנם, סיפורי הילדים שכתב עד כה לא זכו להצלחה רבּה (מלבד, אוּלי, “ג’ובאני הקטן”), אך לעומת זאת תירגם בכשרון מצרפתית את אגדות־הילדים של שארל פּאֶרוֹ – “סינדרלה”, “היפהפיה הנרדמת” ועוד. מארטיני החליט להזמין את ידידו להשתתף בעתונו, וילדי העולם כולו חייבים לו תודה על הזמנתו זו. הוא סיפר ללורנציני על העתון שהוא עומד להוציא, על התפקיד שימלא העתון בחיי הילדים וחינוכם ולבסוף שאל:

“התהיה מוכן לתרום משהו מפרי עטך ל’ג’ורנאלה'?”

לורנציני האזין בענין, שתק רגע ואחר־כך אמר במעין פיזור־נפש:

“עדיין אינני יודע. אתה יודע כמה אני עסוק. אבל, נראה, אנסה. אינני מבטיח. אולי אנסה לכתוב משהו… ואולי לא…”

לורנציני לא הפריז כשאמר כי הוא עסוק מאד. הוא היה באמת טרוד ביותר. הוא עזר לכמה מידידיו לערוֹך את כתבי־העת שלהם, ואף השתתף בקביעות בכתבי־עת אחרים במאמרי ביקורת חינוּך. אבל הוא לא שכח את בקשתו של מארטיני ידידו. הכתיבה לילדים קסמה לו, אם כי טרם האירה לו פנים.

ביוֹם קיץ חם אחד טייל לורנציני ברחובות של פלורנץ, והנה ראה התקהלות של ילדים ומבוגרים בקרן־הרחוב. הוא קרב למקום בסקרנות, ועד מהרה גילה את סיבת ההתקהלות: להקה נודדת של תיאטרון־בּוּבוֹת התכוננה לערוך הצגה.

“פּוּנצ’ינלוֹ! פּוּנצ’ינלוֹ!” – השמיעו הילדים בצהלה את שם גיבּוֹרם האהוב. לורנציני עצר גם הוא, כדי לחזות בהצגה. ככל תושבי איטליה, הגדולים

תמונה ־ תיאטרון־הבּוּבוֹת של פּוּנצ’ינלוֹ, שנדד בין ערי איטליה וכפריה, נתן לקוֹלוֹדי את הרעיון לכתיבת “פינוֹקיוֹ”.

עם הקטנים, היה גם הוא חובב מושבע של תיאטרון־בּוּבות. מאות בשנים שוטטו ברחבי איטליה מאות להקות נודדות של תיאטרון־בּוּבוֹת והציגוּ בכל עיר וכפר את הגיבורים העממיים הארלקין, פּונצ’ינלוֹ ואחרים. לורנציני עצמו זכר כיצד ראה בילדותו את הצגת הבובות הראשונה בכפר קוֹלוֹדי, בו נולדה אמו.

אחר־כך המשיך לורנציני בדרכו. הוא זכר את פניהם המשולהבות של הילדים, את צחוקם למראה תעלוליו של פּוּנצ’ינלוֹ ארוך־החוטם. הם לא הבחינו בחוטים שהניעו את הבובות, אף לא ראו את הידיים שמשכו בחוטים. בעיניהם היו הבּוּבּוֹת יצורים חיים, כמוהם עצמם. נניח כי בּוּבּה אחת תוסיף לנוע ולדבר גם לאחר ההצגה… או מוטב שתהא זו בובת־עץ שונה, לא בובה־שחקנית, אלא דמוּת שרוּח־חיים נכנסה בה, והיא חיה ומדברת ומשתובבת כאחד הילדים…

הרעיון שבה את לבו. שמא יהא נושא מתאים לסיפור בשביל ה“ג’וֹרנאלה”? כן, הוא האמין כי מארטיני יקבּל סיפּוּר על נושא זה. הוא פנה לביתוֹ, כדי להעלות את הרעיוֹן על הנייר. אמנם, הוא היה עסוק, ודברים אחרים המתינו לטיפולו. אך הוא ידע – אם לא יתחיל בכתיבה מיד, עלול הרעיון להישכח, כרעיונות אחרים שצצו בראשו.

“כיצד אקרא לבובת־העץ שלי?” הירהר בדרכּו. הוא ביקש שם שיזכיר בצלצולו את פּוּנצ’ינלוֹ, ועם זאת שיהא גם שונה ממנו. “יתכן שאקרא לו פּינוֹקיו (אגוז־אורן). שם לא רע, העשׂוּי להביא מזל לו ולי. הכרתי פעם משפחה שלמה בשם זה: אבא פּינוֹקיוֹ, אמה פינוֹקיה ופינוֹקי הילדים; כולם היו בני־מזל, והעשיר ביותר שבהם היה מקבּץ נדבות…”

אכן, פינוֹקיוֹ יהא שם לא רע לבובת־העץ, – החליט לורנציני, בשבתו אל שולחן־הכתיבה. הוא נטל גליון נייר וכתב בראשו:

עלילות בּובּת העץ – פרק ראשון    🔗

חוטם ארוך ולשון ארוכה

פרדינאנדוֹ מארטיני ישב בחדר־המערכת הקטן של “ג’ורנאלה פֶר־אי באמבּיני” וניסה לתכנן את החוברת של 7 ביוּלי 1881. קשה לאמר שתיק־המערכת היה גדוש חומר רב, אבל הוא החליט לעשות הכל כדי לגוון את העתון.

והנה הביא לו הדואר מעטפה עבה. הוא פתח אותה והוציא צרור של דפים כתובים בכתב־יד חפוז ורשלני. אל כתב־היד היה מצורף פתק קצר:

"אני שולח לך מנה ראשונה זו בשביל ילדיך. עשה מזה מה שתוכל, אבל אם תחליט להדפיס – שלם לי היטב, כדי שאקבל מרץ לכתוב את הפרקים הבאים.

לורנציני.

נ.ב. – אני חותם על הסיפור בשם־העט קולודי."

“לורנציני הקשיש והטוב,” חייך העורך לעצמו, “לך ותדע אם התכוון בדבריו על התשלום ברצינות או בצחוק…”

הוא נטל את כתב־היד, לראות מה אפשר לעשות ממנו. הדפים היו כתובים, כאמור, ברשלנות רבה, אבל העורך היה רגיל לכל מיני כתבי־יד. הוא התחיל לקרא:

עלילות בּובּת העץ – פרק ראשון

הָיֹה הָיָה פַּעַם… “מֶלֶךְ!” יֹאמְרוּ הַקּוֹרְאִים הַצְּעִירִים מִיָּד. לֹא, יְלָדִים, טְעִיתֶם. הָיֹה הָיָה פַּעַם בּוּל־עֵץ. לֹא הָיָה זֶה בּוּל עֵץ יְקַר עֵרֶךְ. לֹא וָלֹא. הָיָה זֶה סְתָם גֶזֶר־עֵץ פָּשׁוּט, שֶׁנּוֹעַד לְהַסָּקָה, אֶחָד מֵאוֹתָם גִּזְרֵי־עֵץ עָבִים וּמוּצָקִים, שֶׁמֵּטִילִים בַּחֹרֶף אֶל הָאָח, כְּדֵי לְחַמֵּם אֶת הַחֶדֶר וְלַעֲשׂוֹתוֹ נָעִים וְחָמִים.

העורך המופתע הוסיף לקרוא; הוא קרא כיצד קיבּל גֶ’פֶּטוֹ הזקן את בול־העץ מידידו הנגר, כדי לגלף ממנו בובת־עץ; הוא צחק בקול למקרא תעלוליו של בול־העץ הפוחז, כיצד ניסה גֶ’פֶּטוֹ לקצר את החוטם ההולך ומתארך מעצמו, כיצד גילף את הפה החצוף…

וּבָרֶגַע בּוֹ סִיֵּם לִיצֹר אֶת הַפֶּה, הִתְחִיל פֶּה זֶה לִצְחֹק וְלִלְעֹג לוֹ. ־ חֲדַל לִצְחֹק! – קָרָא גֶ’פֶּטוֹ בְּכַעַס; אֲבָל לֵךְ וְדַבֵּר אֶל הַקִּיר, – חֲדַל לִצְחֹק, אָמַרְתִּי! – שָׁאַג גֶ’פֶּטוֹ בְּקוֹל רוֹעֵם. הַפֶּה חָדַל לִצְחוֹק, אֲבָל הוּא הוֹשִׁיט לְעֻמָּתוֹ לָשׁוֹן אֲרֻכָּה…

העורך שיפשף ידיו בהתלהבות. אכן, זהו בדיוק מה שהיה דרוש לו, דבר שהקוראים יאהבו ואשר יקשר אותם אל העתון ­– סיפור בהמשכים מקורי ורענן, רווּי צחוק ושעשוע, ועוד על נושא הקרוב ללבו של כל ילד באיטליה – בּוּבּת־עץ שקמה לתחיה, והיא מהלכת, מדברת ומבצעת תעלולים ללא קץ.

הוּא החליט להדפיס זאת מיד, ורשם בראשׁ תכנית הגליון:

“עלילות בובת העץ, מאת קרלו לורנציני.” לא, סליחה, לא לורנציני. המחבר ביקש לחתום על סיפורו בשם קוֹלוֹדי שהוא, כזכור לכם, שם הכפר הקטן שבו נולדה אמו, ובו ראה את תיאטרון־הבּוּבּוֹת הראשון בחייו.

תקוותו של העורך נתקיימה: בּוּבת העץ הפוחזת כבשה מיד את לבות הקוראים. בזכותה קנו הכל את העתון, ובקשוּ פרקים נוספים של הסיפוּר. העורך מיהר לכתוב אל לורנציני:

“פינוקיו שלך נפלא! שלח פרקים נוספים. אל תדאג, אשלם לך היטב.”

אבל המחבר היה עסוק, כרגיל, בעוד תריסר עניינים. לא יכול היה להתמיד בכתיבת הפרקים הבאים באופן רצוף וקבוע; למען האמת – לא תמיד ידע גם כיצד להמשיך. משום כך כתב רק משמצא לעצמו שעה פנויה, או כאשר ניצנץ במוחו רעיון לפרק חדש. ואז ישב אל השולחן ומיהר להעלות על הנייר את עלילותיו הבאות של פינוֹקיוֹ, בכתב־ידוֹ החפוז והרשלני. היו בדפים מחיקות ללא קץ והכתב היה נורא. אבל הוא לא טרח כלל להעתיק את הכתוב לנקי. הוא סמך על מארטיני.

מבלי שיחוּש בכך, נחה על לורנציני (סליחה: קוֹלוֹדי) רוח של חסד בשעה שכתב את עלילותיו של פינוקיו; כאילו ניצוץ־קסמים קרן עליו באותם רגעים והאיר את הדפים באור של נצח. ניצוץ זה הוא שהפך את בּוּבּת־העץ הפוחזת ליצור חי ונפלא, שהפעים את לבות ילדי איטליה כּוּלה.

אבל הניצוֹץ לא פקד אותו בקביעוּת. לפעמים עברוּ שבוּעוֹת ללא כתיבה; ובאותם שבועות נאלץ מארטיני להדפיס את העתוֹן בלי “פּינוקיוֹ”, לאכזבתם הרבּה של ילדי איטליה, שהציפוּ את המערכת במכתבי מחאה ותביעה:

“אנחנו רוצים לדעת מה קרה הלאה לפינוֹקיוֹ.”

אבל במרוּצת הזמן נעשׂוּ ההמשכים קבוּעים ורצוּפים יותר; פרק רדף פרק; הרפתקה רדפה הרפתקה; פינוקיו נופל בידי השועל והחתול הנוכלים; הפיה בעלת שׂערות הפשתן מטפלת בו; פינוֹקיוֹ הופך להיות חמור; הדג הגדול בולע אותו; פינוקיו מציל את גֶ’פֶּטוֹ אביו… ועם כל פרק חדש נוספו לבובת־העץ מאות ידידים חדשים, שהקצוּ לה פינה קבוּעה בלבם, ואשר בפינה זו הוסיפה לשכון מעתה ועד עולם.

לאחר שנתיים, ב־1883, נדפס הסיפור בעיר פלורנץ בספר בשם “הרפתקאותיו של פינוקיו”, מעוּטר בעשׂרות ציוּרים. עד מהרה תורגם הספר ללשונות רבות, וילדי העולם כולו התאהבו בבובת־העץ הנפלאה, ממש כילדי איטליה. הם גילו בבובה זו את נפשם שלהם – נפש שובבה ואוהבת דרור ותעלולים, הסבוּרה כי האסור מעניין הרבּה יותר מן המוּתר, הרוצה ללמוד מהר מבלי להתאמץ, הרוצה להיות יצור טוב ומועיל, אבל לא תמיד עולה הדבר בידה. בקיצור – יצוּר פּרוּע, אשר מתחת לקליפת השובבות מסתתר לב טוב, אוהב ורגיש.

אחרי פטירתוֹ של קולודי ניסוּ סופרים נוספים לחבר הרפתקאות חדשות על פינוקיו: פאוּלוֹ לורֶנציני (אחיו של קארלו) פירסם את “לבו של פינוקיו”, בחתימת ניפּוֹטֶה קולודי; רמבאדי מוניארדיני כתב את “פינוקיו במצולות הים”; יוּגִ’ינוֹ כֶּרוּבּיני כתה את “פינוקיו באפריקה”; ואילו אביגדור המאירי שלנוּ כתב את “פינוקיו בארץ־ישראל”.

בּערוֹב ימיו זכה לורנציני הקשיש לראות את פינוקיו שלו משתתף בהצגה של תיאטרון־בובות – ממש כפי שתיאר בפרק י"א של ספרו. מאז השתתף פינוקיו בעשרות ומאות מחזות, וכן בסרט קולנוע. בשנת 1954, במלאות שבעים ואחת שנה לבובת־העץ הוחלט להקים לכבודה פסל־זכרון באיטליה. אז פרץ מעין ריב קטן בין שני כפרים – היכן יוּקם פסל זה. תושבי הכפר קוֹלוֹדי טענוּ כי הפסל חייב לעמוֹד בכפרם, הנושא את שם המחבּר; ואילו אנשי הכפר פינוֹקיוֹ (על־יד אנקוֹנה) אמרו: הפסל חייב לעמוד בכפרנוּ, הנושא את שם הבּוּבּה! בסופו של דבר ניצח הכּפר קוֹלוֹדי. מדינות רבוֹת השתתפו בהקמת פסל זה – אות כבוד והוקרה לבּוּבּת העץ בת־האלמוות.

האין זה שחוק הגורל? הספרים שכתב לורנציני במאמץ ובשקידה נשכחו כליל; ואילו דווקא אותו סיפור, שכּתב כלאחר־יד, נכנס אל היכל האלמוות.

תעלוליה של בּוּבּת העץ    🔗

פִּינוֹקְיוֹ אוֹכֵל סֻכָּר, אֲבָל הוּא מְסָרֵב לִשְׁתּוֹת אֶת הָרְפוּאָה. כְּשֶׁבָּאִים הַקַּבְּרָנִים לָקַחַת אוֹתוֹ הוּא שׁוֹתֶה אוֹתָהּ וּמַחֲלִים. אַחַר־כָּךְ הוּא מַשְׁמִיעַ שֶׁקֶר וּכְעֹנֶשׁ נַעֲשֶׂה אַפּוֹ אָרֹךְ יוֹתֵר וְיוֹתֵר. ….“בּוֹא אֵלַי, פִּינוֹקְיוֹ,” אָמְרָה הַפֵיָה, “וְסַפֵּר לִי כֵּיצַד נָפַלְתָּ בִּידֵי הַשּׁוֹדְדִים.” “וּבְכֵן,” הִתְחִיל פִּינוֹקְיוֹ, “זֶה קָרָה אַחֲרֵי שֶׁאוֹכֵל הָאֵשׁ נָתַן לִי חֲמִשָּׁה מַטְבְּעוֹת־זָהָב וְאָמַר: הָבֵא אוֹתָם הַבַּיְתָה לְאָבִיךָ”; אֲבָל בַּדֶּרֶךְ פָּגַשְׁתִּי שׁוּעָל וְחָתוּל, שְׁנֵי יְצוּרִים נֶחְמָדִים, שֶׁשָּׁאֲלוּ אוֹתִי: “הֲרוֹצֶה אַתָּה שֶׁחֲמֵשֶׁת הַמַּטְבְּעוֹת יֵהָפְכוּ לְאַלְפַּיִם?” וַאֲנִי אָמַרְתִּי כֵּן, וְהֵם אָמְרוּ: “בּוֹא אִתָּנוּ אֶל שְׂדֵה הַפְּלָאִים.” וַאֲנִי אָמַרְתִּי: הָבָה נֵלֵךְ! אַחַר כָּךְ הֵם אָמְרוּ: “הָבָה נַעְצֹר בְּפֻנְדַּק הַסַּרְטָן הָאָדֹם לַאֲרוּחָה וְאַחֲרֵי חֲצוֹת נַמְשִׁיךְ בַּדֶּרֶךְ.” אָכַלְנוּ וְשָׁכַבְנוּ לִישׁוֹן. כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי הֵם הִסְתַּלְקוּ וְנֶעֱלְמוּ וַאֲנִי הִתְחַלְתִּי לָלֶכֶת בַּחֹשֶׁךְ לְגַמְרֵי לְבַדִּי. בַּדֶּרֶךְ פָּגַשְׁתִּי שְׁנֵי שׁוֹדְדִים לְבוּשִׁים שַׂקֵּי פֶּחָם שְׁחוֹרִים, שֶׁאָמְרוּ לִי: “הַכֶּסֶף אוֹ הַנֶּפֶשׁ!” וַאֲנִי אָמַרְתִּי: אֵין לִי שׁוּם כֶּסֶף; כִּי, אַתְּ מְבִינָה, הֶחְבֵּאתִי אֶת הַמַּטְבְּעוֹת מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן שֶׁלִּי. אֶחָד מֵהֶם נִסָּה לְהַכְנִיס אֶת יָדוֹ לְתוֹךְ פִּי, וַאֲנִי נָשַׁכְתִּי אוֹתָהּ וְיָרַקְתִּי אוֹתָהּ הַחוּצָה; אֲבָל זוֹ לֹא הָיְתָה יָד; הָיְתָה זוֹ כַּף שֶׁל חָתוּל. וְהֵם רָדְפוּ אַחֲרַי וַאֲנִי רַצְתִּי וְרַצְתִּי מַהֵר כְּכָל שֶׁיָּכֹלְתִּי, אֲבָל לְבַסּוֹף הֵם תָּפְסוּ אוֹתִי וְקָשְׁרוּ אֶת צַוָּארִי בְּחֶבֶל וְתָלוּ אוֹתִי עַל עֵץ וְאָמְרוּ: “מָחָר נָבוֹא אֵלֶיךָ וְאַתָּה תִהְיֶה מֵת וּפִיךָ יִהְיֶה פָּתוּחַ, וְאָז נוֹצִיא אֶת מַטְבְּעוֹת־הַזָּהָב שֶׁהֶחְבֵּאתָ מִתַּחַת לִלְשׁוֹנְךָ.” “אֵיפֹה נִמְצָאִים מַטְבְּעוֹת־הַזָּהָב עַכְשָׁו?” שָׁאֲלָה הַפֵיָה. “אִבַּדְתִּי אוֹתָם.” הֵשִׁיב פִּינוֹקְיוֹ; אֲבָל הָיָה זֶה שֶׁקֶר, כִּי הַמַּטְבְּעוֹת הָיוּ כָּל אוֹתָהּ עֵת בְּכִיסוֹ. בָּרֶגַע שֶׁהִשְׁמִיעַ שֶׁקֶר זֶה נַעֲשָׂה אַפּוֹ – כָּל כַּמָּה שֶׁהָיָה אָרֹךְ – אָרֹךְ עוֹד יוֹתֵר, בִּשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת לְפָחוֹת. “אֵיפֹה אִבַּדְתָּ אוֹתָם?” שָׁאֲלָה הַפֵיָה. בַּיַעַר הַקָּרוֹב." לְמִשְׁמַע שֶׁקֶר שֵׁנִי זֶה הִתְאָרֵךְ אַפּוֹ בְּאֶצְבָּעוֹת אֲחָדוֹת נוֹסָפוֹת. “אִם אִבַּדְתָּ אוֹתָם בַּיַּעַר הַסָּמוּךְ,” אָמְרָה הַפֵיָה, “נוּכַל לְחַפְּשָׂם וְלִמְצֹא אוֹתָם, כִּי כָּל דָּבָר הָאוֹבֵד שָׁם חוֹזֵר וְנִמְצָא תָמִיד.” “הוֹי, נִזְכַּרְתִּי עַכְשָׁו,” קָרָא פִּינוֹקְיוֹ בִּמְבוּכָה הַהוֹלֶכֶת וּגְדֵלָה, “לֹא אִבַּדְתִּי אֶת מַטְבְּעוֹת־הַזָּהָב, אֶלָּא בָּלַעְתִּי אוֹתָם בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁתִיתִי אֶת הָרְפוּאָה.” לְמִשְׁמַע שֶׁקֶר שְׁלִישִׁי זֶה נַעֲשָׂה אַפּוֹ אָרֹךְ יוֹתֵר מִתָּמִיד, כֹּה אָרֹךְ עַד שֶׁלֹּא יָכוֹל הָיָה אֲפִילּוּ לְהִסְתּוֹבֵב. אִם פָּנָה לְיָמִין – נֶחְבַּט אַפּוֹ בְּמִטָּה אוֹ בְּשִׁמְשַׁת הַחַלוֹן; אִם פָּנָה לִשְׂמֹאל – נֶחְבַּט אַפּוֹ בַּקִּירוֹת אוֹ בַּדֶּלֶת. כַּאֲשֶׁר הֵרִים מְעַט אֶת רֹאשׁוֹ, כִּמְעַט נִקֵּר אֶת עֵינֵי הַפֵיָה. הַפֵיָה הִבִּיטָה בּוֹ וְצָחֲקָה. “מַדּוּעַ אַתְּ צוֹחֶקֶת?” שָׁאַל פִּינוֹקְיוֹ, נִפְחָד לְמַרְאֵה אַפּוֹ הַהוֹלֵךְ וְגָדֵל. “אֲנִי צוֹחֶקֶת לְמִשְׁמַע שְׁקָרֶיךָ.” “אֶת הַשֶּׁקֶר, יַלְדִי, אֶפְשָׁר לְהַכִּיר מִיָּד. יֵשׁ שְׁנֵי מִינִים שֶׁל שֶׁקֶר – שֶׁקֶר שֶׁאֵין לוֹ רַגְלַיִם וְשֶׁקֶר בַּעַל חֹטֶם אָרֹךְ. הַשְּׁקָרִים שֶׁלְךָ יֵשׁ לָהֶם עַתָּה חֳטָמִים אֲרֻכִּים.” פִּינוֹקְיוֹ לֹא יָדַע הֵיכָן לְהַסְתִּיר אֶת פָּנָיו מֵרֹב כְּלִמָּה. הוּא נִסָּה לִבְרֹחַ מִן הַחֶדֶר, אֲבָל אַפּוֹ נַעֲשָׂה כֹּה אָרֹךְ, עַד כִּי לֹא יָכֹל הָיָה לָצֵאת בְּעַד הַדֶּלֶת.

 

המפה שהולידה סיפור    🔗

אי המטמון, 1883    🔗

רוֹבֶּרְט לוּאִי סְטִיבֶנְסוֹן נולד באדינבורג (אירלנד) ב־ 13 בדצמבר 1850 לאביו המהנדס. מילדותו היה נער חולני בעל ריאות נגועות. אומנת מיוחדת טיפלה בו וחינכה אותו וילדותו היתה מלאה סיפורים והרפתקאות דמיוניות. בנערותו נשלח על־ידי אביו ללמוד הנדסה במכללת אדינבורג, אבל הוא נטש את לימודיו כדי להיות סופר. לאחר שורת מאמרים בכתב העת “קורנהיל” ערך סיור באירופה ופירסם את ספרו הראשון “מסע יבשתי”. הוא נשא אשה גרושה, ובנו החורג לויד אוסבורן נעשה ידידו הקרוב ושותפו בחיבור ספרים אחדים. על אף בריאותו הלקויה הירבה סטיבנסון לתור בעולם וכתב עשרות מאמרים. שירים, מחזות וספרים, ביניהם סיפור־ההרפתקאות האנגלי המעולה ביותר “אי המטמון”, “לילות ערב החדשים”, “הנחטף”, “החץ השחור”, “ד”ר ג’קל ומר הייד", “גן החרוזים לילד” ועוד. בשנת 1888 שׂכר ספינה והגשים את חלומו לתור את איי הדרום. לאחר שנתים השתקע באי סַמוֹאָה, שם בילה את שנותיו האחרונות בין הילידים, שכינוהו “מספּר הסיפּוּרים”. רוֹבּרט לואי סטיבנסון מת באי סמוֹאה בביתו “וָאִילִימָה” (חמישה מקווי מים), ב־4 בדצמבר 1899.

על פסגת סנט־הלנה    🔗

הכרכרה טיפסה באיטיות לאורך דרך־הטרשים של פסגת ההר סנט הֶלנה, שמונים קילומטר מצפון־מזרח לסן־פרנציסקו. שלושת הנוסעים – פאני, בנה לוֹיד ובעלה רוברט־לואי – השקיפו מבעד לחלון־הכרכרה אל הנוף הפראי ועוצר הנשימה, שהשׂתרע לפניהם: קניוֹנים עמוקים, טרשים מוזרי צורה, מערות אפלות. הכלב צ’וּצ’וּ נבח כלפי נשר בודד, שפרשׂ כנפיו והמריא למרום.

“הגענו!” נשמע קולו של הרכּב, שעצר את צמד הפרדות.

הנוסעים ירדו וקרבו אל בית בודד, שעמד דבוק אל צלע ההר.

בבקתה בודדת זו בילתה המשפחה הקטנה שבועות אחדים. ריאותיו של רוברט־לואי היו נגועות, ועל פי מצוות הרופאים היה עליו לבלות באויר־הרים צח. פאני רעייתו טיפלה בו במסירוּת סבלנית, ואילו לוֹיד, בנו החורג, היה לו ידיד נאמן ואוהב.

מאז ילדותו היה רוברט־לואי סטיבנסון אדם חולני, המרותק לביתו ונושׂא בדומיה אמיצה את יסוריו. אך בעוֹד גופו היה רתוּק למשכב, נשׂא אותו דמיונו העשיר אל ארצות רחוקות, אל איים נידחים, אל הרפתקאות מרתקות. לא פעם אהב לספר כיצד מצא בילדותו מערה קטנה בקרבת ביתו, ואליה העתיק את משכנו: “רציתי לחיות כמו רובינסון קרוּזוֹ,” אמר.

נוף־בראשית פראי הקיף את משפחת סטיבנסון ואת בקתתם. מרחוק הבהיק האוקיינוס כשמשה מלוטשת; בלילות הידהדו קולותיהן של חיות־בר. הם חשו עצמם כנתונים באי־מטמון נידח, אליו הוטלו על־ידי שודדי־ים. את ימיהם בבקתה הבודדת היו מבלים במשחקים דמיוניים ומשעשעים:

“אני אהיה מלך סילבראדו”, היה הסופר אומר, “פאני תהיה מלכת סילבראדו, אתה, לויד, תהיה יורש העצר…”

" – וצ’וּצ’וּ הכלב יהיה הדוכס הגדול…" הוסיף לוֹיד בצחוק.

באויר־הפסגות הצח הלך מצבו של רוברט־לואי והשתפר. לפעמים היה כותב סיפורים או רשימות, אותם היה קורא לעת ערב, לאור השקיעה. קולו העמוק היה מרתק את שומעיו.

ערב אחד קרא רשימה פיוּטית, המתארת בסגנון פיוּטי עשיר את נופו של ההר סנט־הלנה, את הפסגה הטובלת בעננים המשקיפה אל התהום.

“נפלא!” אמרה פאני לאחר שסיים את הקריאה.

“ומה דעתך אתה?” שאל הסופר את לוֹיד.

"אני גאה בך, אבא, על שאתה סופר, "אמר הנער גלויות, “אבל הייתי רוצה שתכתוב לי פעם סיפור על ים, עם המון שודדים, וספינה טרופה, ואי נידח, ושלא יהיו בו נשים.”

“מדוע בלי נשים, לוֹיד?” שאלה אמוֹ.

“כי נשים מקלקלות כל סיפּוּר הגוּן: הן תמיד פוחדות שמא יקרה משהוּ למישהוּ”

עיניו של הנער נצצו עת הביט אל השמש השוקעת באוקיינוס הרחוק.

"פעם עוד אכתוֹב לך סיפור זה. "אמר הסופר, ושמר את ההבטחה בלבו.

מפת האי    🔗

מפּת “אי המטמון”, שצייר סטיבנסון בשביל ספרוֹ. המפּה המקוֹרית אבדה ואיננה.

שנה לאחר מכן – היא שנת 1881 – מוצאים אנו את משפחת סטיבנסון בבקתת־עץ נושנה ובודדת, בדרך המובילה לעיירה בריימור אשר בסקוטלנד; “בקתת הגבירה מקגרגור” היה שמה. גשמי הסתיו הטורדניים כלאו את השלושה בבית. פאני עסקה בעבודות הבית ובטיפול בבעלה החולה; רוברט־לוּאי עסק בכתיבת רשימות על דברי־ימי סקוטלנד, ואילו לוֹיד קרא בפעם העשירית את ספריו האהובים – “אי האלמוגים”, “ילדי היער החדש” ו“אי התעלומות”. כשנמאסה עליו הקריאה היה מצייר. קירות הבקתה היו מכוסים בציוריו, או בתחריטי־עץ שחרט בשבילוֹ אביו החוֹרג.

עם ערב ישבה המשפחה, בחברת אורחים אחדים, מול האח הבוערת, והסופר קרא באזני הנוכחים פרק על ההיסטוריה הסקוטית. הקריאה שיעממה את לויד.

־ הוי, לואי – שיסע הנער את אביו החורג, – מדוע לא תנסה לכתוב פעם משהו הגון באמת, ולא סתם מאמרים… לא מושכים?

־ סיפור בלי נשים, מה? – אמר הסופר.

פאני הסמיקה, האורחים צחקו, ואילו סטיבנסון חייך לעצמו. הוא זכר את הבטחתו מאשתקד.

הגשם הטורדני הוסיף לרדת כל אותו שבוע.

יומיים לאחר אותו ערב ישב לוֹיד בחדר־האורחים וצייר לעצמוֹ מפה דמיונית של אי נידח ושומם. לאחר שסיים את הציור התחיל צובע את המפה. אותו רגע נכנס רוברט־לואי לחדר, קרב בחשאי אל בנו החורג ועצר מאחוריו. הוא התבונן במפה ולפתע תקף אותו מצב־רוּח הרפתקני. הוא נטל את העפרון והוסיף למפה שמות של נקודות ומקומות: “גבעת התורן”, “צוק השלדים”, “תל משקפת־הריגול” וכן הלאה. אחר־כך סימן בעפרון אדום שלושה צלבים בצד האי.

“מה אלה?” שאל לויד המופתע.

“כאן החביאו שודדי־הים את האוצר”, ענה הסופר וכתב על המפה: “מחבוא המטמון.”

“ואיך נקרא למפה כולה?” שאל הנער בהתלהבות.

במקום תשובה כתב רוברט בשולי הדף שתי מילים: “אי־המטמון”.

המלים הללו הטילו קסם מוזר על השניים, כאילו הסתירוּ בחוּבּן סוד גדול.

“הוי, לואי!” קרא לויד בעיניים נוצצות, “אילו היה לי סיפור על המפה הזאת!”

האב לא אמר דבר. הוא נטל את המפה, קיפל אותה וטמנה בכיס מעילו. אחר־כך פנה לעלות אל חדרו.

“הי, זוהי המפה שלי!” קרא אחריו לויד באכזבה.

משך שעה ארוּכּה התבונן הסופר במפה, כשהוּא שוכב במיטתו, ופתע חש כיצד גיבוֹרים־לעתיד של סיפוּר חדש מופיעים לפניו מבּין עצים דמיוֹניים, “וּפניהם השחוּמים ונשקם המבריק נצנצוּ מוּל עיני, והם נלחמים ורודפים אחרי מטמוֹן.”

כל אותו ערב לא יצא הסוֹפר מחדרו הקטן.

למחרת, בשעה עשר בבוקר, שלח סטיבנסון לקרא את לוֹיד אל חדרו. משנכנס הנער לחדר מצא את אביו החורג שוכב במיטתוֹ, צרור של דפים בידיו והמפה שצייר מונחת לצדו על השמיכה.

“שב כאן ואל תוציא מילה מפיך.” אמר רוברט־לוּאי.

לוֹיד ישב בדממה, בתמיהה ובסקרנות, והסופר פתח וקרא בקולו המרתק:

פרק ראשון – כלב־הים הזקן    🔗

אֲנִי זוֹכֵר כְּאִלוּ הָיָה זֶה אֶתְמוֹל, שָׁעָה שֶׁנִּכְנַס בִּצְעָדִים אֵיתָנִים בְּעַד לְדֶלֶת הַפֻּנְדָּק, אַרְגַּז־הַיָּם נִגְרָר אַחֲרָיו בְּעֶגְלַת־יָד: אָדָם גְּבַהּ־קוֹמָה, מוּצָק וְשָׁזוּף; צַמָּתוֹ הַקְּלוּעָה שְׁמוּטָה מֵעַל לְאַחַת הַכְּתֵפִיוֹת שֶׁל אַדַּרְתּוֹ הַכְּחֻלָּה; יָדָיו מְגֻיָּדוֹת, וְלָהֶן צִפָּרְנַיִם שְׁחוֹרוֹת וּשְׁבוּרוֹת; וְהַצַּלֶּקֶת שֶׁלְּאֹרֶךְ אַחַת מִלְחָיָיו. אֲנִי זוֹכֵר כֵּיצַד הִקִּיף בְּמַבָּטוֹ אֶת הַמִּפְרָץ, שָׁרַק לְעַצְמוֹ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה, וְאַחַר־כָּךְ פָּצַח בְּאוֹתוֹ זֶמֶר־יָם נוֹשָׁן, שֶׁהָיָה שָׁר פְּעָמִים כֹּה רַבּוֹת אַחַר־כָּך:

חמישה־עשר איש על ארון האיש המת,

יו הו הו ובקבוק של רום – – –

“האם זהו הסיפור אשר לו חיכיתי כל הזמן!” קרא לויד בנשימה עצורה, לאחר שסיים הסופר לקרא את הפרק, “יותר לא אגיד שאתה כותב דברים משעממים…”

“לכתוב סיפּוּר לילדים – הרי זה תענוג נפלא,” אמר הסופר כאילו לעצמו, “אתה פשוּט שואב את ההנאה מתוך לבךָ.”

מאז נמשכה הכתיבה, פרק אחד ליום. סטיבנסון כתב במעין קדחתנות, כאילו הגה את הסיפור זמן רב והוא מתיירא שמא הדברים יימלטו מלבו. גיבורי הסיפור קרמו עור וגידים בדמיונו, הם חיו ופעלו בתוכו, כאילו היו ידידים נושנים. הוא הכיר את צליל קולם, את צבעי פניהם ושערם, את הלך חייהם ושגעונותיהם.

“בבוקר ספטמבר צונן, ליד אש בהירה ולקול הגשם המתופף בחלון התחלתי לכתוב את ‘טבּח הים’,” כתב הסופר למחרת לידידו ויליאם הנרי, “זהו סיפור על מפה, ועל מטמון, ועל מרד בלב־ים, ועל ספינה טרופה, ורופא, וטבח־ים קטוע־רגל, וזמר מלחים על “יו הו הו ובקבוק של רום”, שהוא שיר בוקאנירים אמיתי, הידוע רק לקפיטן פלינט המנוח. עד כה סיימתי שני פרקים וקראתים באזני לוֹיד בהצלחה רבה.”

“טבח הים”    🔗

על פי מצוות הרופאים עשה סטיבנסון את עיקר הכתיבה במיטתו. הם גם אסרו עליו לדבר בקול רם; אבל לאחר ארוחת־הערב, לצלצול הפעמון, התאספו בני המשפחה והידידים וישבו לאורה של אש עליזה. הרוח שרקה בחוץ בקול מוזר, והסופר קרא בקולו הכּוֹבש את הפרק שנוסף באותו יום לסיפור. הכל האזינו בדממה להרפתקה המרתקת, שלבשה חיים בקריאה, ויותר מכולם חי לוֹיד את הסיפור.

לפעמים סייעו המאזינים לסופר לטווֹת את חוטי העלילה. אביו של רוברט־לוּאי רשם על מעטפה נושנה את החפצים שנמצאו בארגזו של בילי בוֹנס, והסופר העתיק את הרשימה בדייקנות, האב הוא שהציע גם את שם ספינתו של הקפּיטן פלינט – “סוּס־הים”.

יום יום נוסף פרק חדש לסיפור, עד שחמישה־עשר פרקים נצטברו. סיפור זה היה שייך ללוֹיד בלבד; אבל אחד מידידי המשפחה, ד"ר ג’אפ שהגיע אותו יום לביקוּר, הוקסם כל־כך ממנו עד שהפציר בסופר כי יניח לו לקחת אתו את כתב־היד ללונדון. הרשות ניתנה.

בבואו ללונדון הראה ד"ר ג’אפ את כתב־היד למר הנדרסון, עורך שבועון־הילדים “יאַנג פוֹלקס” (אנשים צעירים), ולאחר ימים אחדים בישׂר לידידיו: העורך קיבּל את הסיפוּר לדפוס, והחליט להדפיסו מיד בהמשכים, עוד לפני סיום הכתיבה.

אולם הגשמים העזים נמשכו ללא הפוגות ומצב בריאותו של הסופר החמיר. שׁוּב לא יכול היה להמשיך בכתיבה, ולוֹיד חשש שמא הסיפוּר לא יגיע לסיוּמוֹ. היה הכרח לעקור למקום חדש, והמשפחה עברה אל שוויץ ההררית, שם שׂכרה בית קטן וציורי הדבוק לצלע הר, בסביבת דאבוֹס. עד מהרה נשתפּר מצבו של הסופר. הוא הוסיף לשלוח גם מן המקום החדש שבוּע שבוע פרק חדש אל העתון, בו נדפס הסיפּוּר במשך ארבעה חדשים רצופים (אוקטובר 1881 – ינואר 1882). הסיפור נקרא בעתון “טבּח הים, מאת רב־החובל ג’ורג' נורת”; דבר זה נעשה כדי לעורר רושם בלב הקוראים הצעירים שלפניהם סיפור אמיתי, הכתוב בידי איש־ים ותיק ורב־עלילות.

אולם ב“יאנג פולקס” לא שפר מצבו של הסיפור. הוא נדפס בחלקו הפנימי של העתון (בעוד שסיפורים גרועים ממנו נדפסו בעמוד הראשון) ובאותיות זעירות, בטורים צרים וללא ציוּרים. כבימינוּ גם אז דחה הרושם החיצוֹני העלוב את הקוראים הצעירים מן הסיפור החדש. יתכן שגם השם ה“יבש” היה בעוכריו (סטיבנסון הודה שלא הצטיין במתן שמות לסיפוריו). על כל פנים, הסיפור לא זכה להצלחה המקוּוה, ואחד הקוראים אפילו שלח מכתב למערכת, בו כתב בפשטות: “הסיפור החדש לא מוצא חן בעיני”.

גם העורך עצמו היה מאוכזב מ“טבּח־הים”: סיפורך זה לא העלה את תפוצת העתון אף לא בקורא אחד." (לעומת זאת זכה סיפורו הבא של סטיבנסון, בעל השם המרתק “החץ השחור” להצלחה עצומה בעתון, ומאות קוראים חדשים נוספו לשבועון בזכותו).

אולם רוברט לואי רק חייך לעצמו. בלבו ידע כי הסיפור טוב הוא והחליט להוציאו בספר. הוא ביקש מידידו הנלי כי יציע את הסיפור למו“ל. עוד באותו שבוע הביא הנלי את הסיפור למו”ל הנודע ג’והן קאסל, שנאות להדפיסוֹ תמורת 500 לירות שטרלינג שכר־סופרים. סטיבנסון הסכים ושלח אל המו"ל את המפה הצבעוֹנית של אי המטמון, שציירוּ הוּא ולוֹיד, כדי שתידפס בשער הספר.

אחרי שבוּעות אחדים קיבּל הסוֹפר את ההגהות לתיקוּן, אוּלם תדפּיס המפּה לא הגיע. הסתבּר שהמפּה אבדה בדרך. “מה לעשות?” קרא סטיבנסון ביאוּש, “הרי המפה היא העיקר בסיפּוּר זה!” לא נותרה לו ברירה אלא לצייר מחדש את המפּה, ולהכניס בה את כל השמות, הסימנים ושאר הפּרטים שנמצאוּ במפּה האבוּדה. לא היתה זו מלאכה קלה. מפה זו מופיעה עתה ברוב המהדוּרוֹת של הספר.

בשנת 1883 יצא הספר לאור; הפעם נקרא הסיפור כשם המפה – “אי המטמון”, ורוברט לואי סטיבנסון חתם עליו בשמו האמיתי. בשער הספר נדפסה הקדשה זו:

ללויד אוסבורן, ג’נטלמן אמריקני, אשר בעזרת טעמו המעולה תוכנן סיפור זה; והנה, כגמול לשעות נפלאות ללא ספור ובאיחולים לבביים מוקדש על ידי ידידו האוהב – המחבר.

הספר זכה מיד להצלחה עצומה – הצלחה הנמשכת ללא הפסק זה יותר משמונים שנה. לא אגזים אם אוֹמר שאין יום בו לא נוסף, אי־שם בעולם, קורא נוסף המשתף עצמו בנשימה עצורה בעלילות “אי המטמון”. כי כן, לדעת רבּים (ואני מסכים איתם) "‘אי־המטמון’ הוא סיפור ההרפתקאות הטוב ביותר מאז “רובינסון קרוזו”.

האדם על האי    🔗

מִצַּד הַגִּבְעָה, שֶׁהָיְתָה תְלוּלָה וְטַרְשִׁית בְּמָקוֹם זֶה, נִדַּרְדֵּר וְגָלַשׁ סִילוֹן שֶׁל חַלּוּקֵי אֲבָנִים, שֶׁנָּפְלוּ בְּרַעַשׁ מִבַּעַד לָעֵצִים. עֵינַי נִשְׁלְחוּ מֵאֲלֵיהֶן לְאוֹתוֹ כִּיוּוּן, וְאָז רָאִיתִי דְמוּת מְקַפֶּצֶת בִּמְהִירוּת רַבָּה מֵאֲחוֹרֵי גֶזַע אֹרֶן. מֶה הָיָה זֶה – הַאִם דֹב, אוֹ אָדָם, אוֹ קוֹף – לֹא יָכֹלְתִּי לוֹמַר. הָיְתָה זוֹ דְמוּת כֵּהָה וּשְׂעִירָה, וְיוֹתֵר לֹא יָדַעְתִּי דָבָר. אוּלָם הָאֵימָה שֶׁבְּגִלּוּי זֶה הִקְפִּיאָה אוֹתִי עַל מְקוֹמִי ־ ־ ־ …בְּפַעַם זוֹ הוּא הִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי גֶזַע עֵץ אַחֵר; אוּלָם הוּא עָקַב אַחֲרַי מִקָּרוֹב, וּבָרֶגַע שֶׁהִתְחַלְתִּי לָנוּעַ לִקְרָאתוֹ הוּא חָזַר וְהוֹפִיעַ וּפָסַע לִקְרָאתִי. אַחַר־כָּך הוּא נִרְתַּע, נָסוֹג לְאָחוֹר, פָסַע שׁוּב נִכְחוֹ, וּלְבַסוֹף, לְתִמְהוֹנִי וְלִמְבוּכָתִי, נָפַל עַל בִּרְכָּיו וּפָשַׁט אֶת יָדָיו הַלְפוּתוֹת בִתְחִנָּה. לְמַרְאֶה זֶה עָצַרְתִּי וְעָמַדְתִּי בִּמְקוֹמִי. “מִי אַתָּה?” שָׁאַלְתִּי. “בֶּן גַּן.” הֵשִׁיב וְקוֹלוֹ נִשְׁמַע צָרוּד וְנִחָר, כְּקוֹל מַנְעוּל חָלוּד, “אֲנִי בֶּן גַּן הָאֻמְלָל הִנְנִי; וְלֹא דִבַּרְתִּי אֶל אָדָם לָבָן כָּל שָׁלֹשׁ הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת”. עַתָּה רָאִיתִי כִּי הָיָה זֶה אָדָם לָבָן כָּמוֹנִי, וְכִי תְוֵי פָּנָיו הָיוּ אֲפִלּוּ נְעִימִים. עוֹרוֹ, בַּמָּקוֹם שֶׁהָיָה חָשׂוּף, הָיָה צְרוּב שֶׁמֶשׁ. אֲפִילוּ שְׂפָתָיו הָיוּ שְׁחוֹרוֹת, וְעֵינָיו הָיוּ בְּהִירוֹת עַד לְהַפְתִּיעַ בְּתוֹךְ פָּנִים כֵּהִים כָּל כָּךְ. מִכָּל בְּנֵי הָעֹנִי שֶׁרָאִיתִי בְּעֵינַי אוֹ בְְּדִמְיוֹנִי הָיָה הוּא מֶלֶךְ הַדַּלְפוֹנִים. הוּא הָיָה לָבוּשׁ בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת עֲשׂוּיוֹת אֶרֶג־אֳנִיָּה גַס, וּבִגְדֵי מַלָּח יְשָׁנִים; וְאוֹתוֹ מַעֲשֵׂה טְלָאִים נֶאֱחָה יַחְדָיו בְּדֶרֶךְ תִּמְהוֹנִית עַל־יְדֵי כַּפְתּוֹרֵי נְחֹשֶׁת, שִׁבְרֵי קִסְמִים וּשְׁאָר קִשּׁוּרִים. סְבִיב מָתְנָיו חָגַר חֲגוֹרַת־עוֹר יְשָׁנָה עִם אַבְזְמֵי נְחֹשֶׁת, שֶׁהָיְתָה הַדָּבָר הַשָּׁלֵם הַיָּחִיד עַל גּוּפוֹ. “שָׁלֹש שָׁנִים!” נִזְדַּעַקְתִּי, “הַאִם סְפִינָתְךָ נִטְרְפָה?” “לֹא, חָבֵר,” הֵשִׁיב, “הֻשְׁלַכְתִּי הֵנָּה”. הֵבַנְתִּי לְמָה נִתְכַּוֵּן בְּמִלִּים אֵלּוּ. יָדַעְתִּי כִּי בֵּין שׁוֹדְדֵי־הַיָּם מְקֻבָּל סוּג עֹנֶשׁ נוֹרָא, בּוֹ מַשְׁלִיכִים הֵם אֶת הַנֶּעֱנָשׁ עַל אִי נִידָּח וְשׁוֹמֵם, עִם כְּלֵי־יְרִיָּה וְקֹמֶץ אֲבַק־שְׂרֵפָה. "לִפְנֵי שָׁלֹשׁ שָׁנִים הֻשְׁלַכְתִּי הֵנָּה, "הִמְשִׁיךְ, “וּמֵאָז חָיִיתִי בְּחֶסֶד עִזִּים, וְגַרְגְּרִים וְסַרְטָנִים. כָּל מָקוֹם בּוֹ נִמְצָא אָדָם, אוֹמֵר אֲנִי, יָכוֹל הוּא לַעֲשׂוֹת לְמַעַן עַצְמוֹ. אֲבָל, חָבֵר, אֲנִי מִשְׁתּוֹקֵק לְמַאֲכָל אֱנוֹשִׁי. שֶׁמָּא בְּמִקְרֶה יֵשׁ אִתְּךָ כָּאן פֶּלַח גְּבִינָה? לֹא? חֲבָל. לֵילוֹת רַבִּים וַאֲרֻכִּים חָלַמְתִּי עַל גְּבִינָה – קְלוּיָה לָרֹב – וְהִתְעוֹרַרְתִּי וּמָצָאתִי עַצְמִי שׁוּב בַּמָּקוֹם הַזֶּה.” “אִם רַק אַצְלִיחַ לַעֲלוֹת שׁוּב עַל הַסִּפּוּן” אָמַרְתִּי “אָבִיא לְךָ גְבִינָה”. הוּא מִשֵּׁש אֶת כִּיסֵי אֲפוּדָתִי, הֶחֱלִיק עַל יָדַי, הִתְבּוֹנֵן אֶל נְעָלַי וְנֶהֱנָה כְּיֶלֶד מִנוֹכְחוּתוֹ שֶׁל יְצוּר כָּמוֹנִי. אוּלָם לְמִשְׁמַע הַמִּלִּים הָאַחֲרוֹנוֹת הֵרִים רֹאשׁוֹ בְּחַלְחָלָה. “אִם רַק תַּצְלִיחַ לַעֲלוֹת שׁוּב עַל הַסִּפּוּן, אָמַרְתָּ?” חָזַר עַל דְּבָרַי, “מַדּוּעַ? וְכִי מִי זֶה מוֹנֵעַ בַּעַדְךָ?” “אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹא אַתָּה הוּא זֶה.” אָמַרְתִּי. “הַצֶּדֶק אִתְּךָ,” הִכְרִיז, “וְעַכְשָׁו, אַתָּה… כֵּיצַד קוֹרֵא אַתָּה לְעַצְמְךָ, חָבֵר?” “גִ’ים.” עָנִיתִי לוֹ. “גִ’ים, גִ’ים,” אָמַר בְּמֵעֵין הֲנָאָה, “וּבְכֵן, גִ’ים, חָיִיתִי כָּאן חַיִּים קָשִׁים וְנוֹרָאִים כָּל־כָּךְ עַד שֶׁתִּתְקֹף אוֹתְךָ בּוּשָׁה לְשָׁמְעָם ־ ־ אֲבָל גִ’ים,” הוֹסִיף בְּהִתְבּוֹנְנוֹ סָבִיב סָבִיב וּבְהַנְמִיכוֹ אֶת קוֹלוֹ לִלְחִישָׁה, “אֲנִי אָדָם עָשִׁיר!” בְּרֶגַע זֶה לֹא הָיָה סָפֵק בְּלִבִּי כִּי אוֹתוֹ בַּרְנַשׁ מִסְכֵּן נִטְרְפָה עָלָיו דַּעְתּוֹ מֵרֹב בְּדִידוּת, וַאֲנִי מְשַׁעֵר שֶׁהוּא גִלָּה אֶת הַרְגָּשָׁתִי זוֹ מֵהַבָּעַת פָּנַי, שֶׁכֵּן הוֹסִיף וְאָמַר בְּלַהַט: “עָשִׁיר! עָשִׁיר! אֲנִי אוֹמֵר לְךָ. וְאֹמַר לְךָ גַם זֹאת: אֲנִי אֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְבֶן־אָדָם, גִ’ים. הָהּ, גִ’ים, אַתָּה תְבָרֵךְ אֶת כּוֹכָבְךָ, עוֹד תְּבָרֵךְ, עַל שֶׁהָיִיתָ הָרִאשׁוֹן שֶׁמָּצָא אוֹתִי כָּאן.” לְפֶתַע כִּסָּה צֵל אֶת פָּנָיו; הוּא לָפַת בְּכֹחַ אֶת יָדַי וְהֵרִים אֶצְבַּע מְאַיֶּמֶת אֶל מוּל עֵינַי: “וְעַכְשָׁו, גִ’ים, עָלֶיךָ לוֹמַר לִי אֶת הָאֶמֶת: הַאֵין זוֹ הָאֳנִיָּה שֶׁל פְלִינְט?” לְמִשְׁמַע שְׁאֵלָה זוֹ חַשְׁתִּי רְוָחָה שֶׁל אֹשֶׁר. הִתְחַלְתִּי מַאֲמִין כִּי מָצָאתִי לִי בֶּן־בְּרִית.

 

הילד שסירב לגדול    🔗

פטר פן, 1904

גֵ’ימְס מַתְיוּ בֵּארִי נולד בכפר קיריאֶמור (סקוטלנד) ב־9 במאי 1860 לאורג עני. אמו הנערצת הכריחה את בנה העצל ללמוד ובזכותה הצליח לסיים את מכללת אֶדינבּוּרג. בהיותו בן 23 ניסה את כוחו בכתיבה, ולאחר שכמה ממאמריו נדפסו בעתונים נסע בארי ללונדון במטרה להיות סופר. תחילה פירסם שורת “חוויות אישיות” שנכתבו, כביכול, על־ידי תיירים ומהנדסים. אחר־כך כתב סיפורים אחדים ואוֹפרה היתולית בשם “ג’יין אני” (יחד עם ארתוּר קונן דויל, מחבר “שרלוק הולמס”). בשנת 1904 הוצג מחזהו הנודע “פטר פן”, שלא ירד מאז מעל קרשי הבמה. אחר כך כתב עוד כעשרים מחזות, שבזכותם זכה לתואר אצילוּת. סיפּוּריו הנודעים הם: “הצפור הקטנה־לבנה” ו“פטר פן”. מחזותיו האחרים לילדים: “עליסה אצל האח הבוערת”, “נשיקת סינדרלה”, “הנער דוד” ועוד. בארי מת בלונדון ב־19 ביוני 1937, והוא בן 77 שנים.

פֵיות בגני קנסינגטון

בטבּוּרה של לונדון העיר משתרע גן רחב־ידיים ואפוף קסם־אגדה. עצים עבותים מטילים צל רווּי סודות מחבוא נפלא לפיות ולגמדים. נחלים קטנים מתפתלים בין האילנות ונקווים לאגמים שקופים. גשרי עץ ואבן נטויים על פני הנחלים. בעונת האביב פוצחות הצפרים ברינה עליזה – שיר הלל לגני קנסינגטון.

בימים נאים הומים גני קנסינגטון אנשים וטף. הילדים משׂחקים מחבואים, בכדור, בגלגל. אומנות מסיעות עגלות־תינוקות. ישישים יושבים וקוראים בעתון. וסתם אנשים מטיילים להנאתם בשבילים.

באחד מימי האביב של שנת 1896 שוטט גבר משוּפם, נמוך־קומה ולבוש בקפידה בין שבילי הגן, בחברת כלבו הגדול. הוּא עבר בסמוּך לחבורה של חמישה ילדים ששׂיחקוּ בכדור. הוא חייך אליהם, שהרי הכיר אותם מטיוליו הקודמים, ואין ספק שאף הם הכירו אותו. לפתע נשמט הכדור מידיו של אחד הילדים והתגלגל במורד השביל. כהרף עין זינק הכלב הנבון אחרי הכדור, תפס אותו בפיו והביאוֹ אל אדוניו.

“תודה, פרוֹטוֹס,” אמר הגבר ובחן את הכדור משך רגע ארוך.

“הי מיסטר, אפשר לקבל את הכדור?” קרא אחד הילדים.

“הו, כן, ודאי…” אמר הגבר, כאילו התעורר מחלום, “חשבתי לרגע כי זהו כדור הקסמים.”

" כדור־הקסמים?" תמהו הילדים.

“כן,” השיב להם בקול מסתורי, “הכדור שהפיות משחקות בו.”

כך החלה הידידות הארוכה והעמוקה בין הסופר הביישן ומוּזר ההליכות לבין חמשת האחים לבית דייוויס.

“מה שמך?” שאל הבכור שבאחים.

“ג’יימס מאתיוּ בּארי,” ענה להם, “וזהו כלבי פרוֹטוֹס, והוא יודע לעשות להטים. ומה שמותיכם?”

חמשת האחים הציגו עצמם: ג’ורג', ג’ק, פטר, מיכאל, ניקוֹ.

"הוי, חוששני שלא אוכל לזכור את שמותיכם, אמר בארי, “על כן אקרא לכם במספרים: מספר אחד, מספר שניים, שלוֹשה, ארבעה, חמישה. מסכימים?”

“או־קיי.” אמר ג’ורג', והוסיף: “בקש מפרוטוס שיעשה להטים.”

אבל ראשו של פטר היה נתון בפיות:

“האם באמת יש פיות בגני קנסינגטון?” שאל בלחישה.

“כמובן!” הבטיח לו הסופר.

“ראית אותן?”

“אי אפשר לראותן. אבל אני יודע המון סיפורים עליהן.”

הרמז היה ברור. חמשת האחים הקיפו את בארי, מוכנים להאזין לסיפור.

לעולם לא נדע מה היה הסיפוּר שסוּפר באותו יום, מאחר ואיש מהם לא זכר אותו במרוצת הימים. כן כן, אחרי אותו סיפור נוספו עוד סיפורים רבּים רבים – מאות סיפורים, ואולי אלפים! יום יום נפגש ג’יימס בארי עם חמשת ה“מִסְפרים” שלו, טייל אתם בין שבילי הגן, השתעשע עמהם בחברת הפיות הנעלמות, וכמוכן – סיפר להם סיפורים: על הפיה השובבה טינקֶר בֶּל, שקוֹלה כצלצול פעמונים ותעלוליה מבדחים ומעוררי צחוק; על הרפתקאות הפיות האחרות. חמשת הילדים עצמם היוּ, כמוּבן, שותפים פעילים באותן הרפתקאות. פתאום, מבלי שירגישו בכך, נוסף גיבּוֹר חדש לסיפורים אלה–ילד קטן ובלתי־נראה, שחי בחברת הפיות בגני קנסינגטון הרבה הרבה שנים; שמו היה – פטר פן:

אִם תִּשְׁאֲלוּ אֶת אִמְּכֶם אִם הִכִּירָה אֶת פֶּטֶר פַּן כְּשֶׁהָיְתָה יַלְדָּה קְטַנָּה, הִיא תֹאמַר: ־ וַדַּאי שֶׁהִכַּרְתִּי אוֹתוֹ, יְלָדִים! וְאִם תִּשְׁאֲלוּ אוֹתָהּ אִם הוּא רָכַב עַל עֵז בְּאוֹתָם יָמִים, הִיא תֹאמַר: ־ אֵיזוֹ שְׁאֵלָה?! וַדַּאי שֶָהוּא רָכַב! וּאִם תִּשְׁאֲלוּ אֶת סַבְתָּא שֶׁלָּכֶם אִם הִיא יָדְעָה עַל פֶּטֶר פַּן כַּאֲשֶׁר הָיְתָה יַלְדָּה קְטַנָּה, הִיא תֹאמַר: – וַדַּאי שֶׁיָדַעְתִּי עָלָיו, יְלָדִים! אֲבָל אִם תִּשְׁאֲלוּ אוֹתָהּ אִם הוּא רָכַב עַל עֵז בְּאוֹתָם יָמִים, הִיא תֹאמַר כִּי מֵעוֹדָהּ לֹא שָׁמְעָה שֶׁהָיְתָה לוֹ עֵז. אוּלַי הִיא שָׁכְחָה, כְּפִי שֶׁהִיא שׁוֹכַחַת לִפְעָמִים אֶת שִׁמְכֶם וְקוֹרֵאת לָכֶם אַרְתּוּר, שֶָהוּא שְׁמוֹ שֶׁל אַבָּא שֶׁלָכֶם. בּכָל זֹאת קָשֶׁה לְהַאֲמִין שֶׁסַּבְתָּא שָׁכְחָה פְּרָט כָֹה חָשׁוּב כְּמוֹ עֵז; עַל כֵּן יִתָּכֵן שֶׁהָעֵז לֹא הָיְתָה קַיֶּמֶת עֲדַיִן כְּשֶׁסַּבְתָּא הָיְתָה יַלְדָּה… מִכָּאן תָּבִינוּ שֶׁפֶּטֶר פַּן חַי כְּבָר הַרְבֵּה מְאֹד שָׁנִים; אֲבָל לְמַעֲשֶׂה הוּא תָּמִיד בֶּן גִּיל אֶחָד, יֶלֶד בְּאוֹתוֹ גִיל. כְּשֶׁהָיָה תִּינוֹק נִמְלַט דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן וְעָף אֶל גַּנֵּי קֶנְסִינְגְטוֹן, לִחְיוֹת עִם הַפֵיוֹת.

כך נמשך הסיפור יום יום, שבוע שבוע, חודש חודש, שנה שנה – הסיפּור על פטר פן, הילד הנצחי, שסירב לגדול ונשאר תמיד באותו גיל. בּארי המסכן! כמה צריך היה לעמול כדי לחבּר עלילות חדשות בשביל ידידיו הצעירים. ובכל זאת, היו אלו השנים המאושרות ביותר בחייו הנכזבים של הסופר. בשעות אלו, בהן היה יושב בגן, מוקף בחבורת הילדים ומוביל אותם על כנפי דמיונו אל עולם – האגדה, מדמה היה בנפשו כי הוא הוא פטר פן, הילד שאינו גדל לעולם. הילדים האמינו לסיפּורים אלה, על פטר פן הנעלם. הוא היה חברם הטוב, המסתתר בין עצי הגן. לפעמים היו הם עצמם שותפים בהרפתקאות המרתקות. לפעמים היו מוסיפים נופך משלהם לסיפּור. לא פעם היו ילדים וילדות אחרים מצטרפים ומאזינים. הו, ימים של קסם ואגדה! לאחר שנים, כשהיה בארי אדם חולה ונשכח, נזכר בגעגועים באותם ימים רחוקים ותמה בלבו אם אמנם היו הם מציאות או חלום.

משגדלו הילדים מעט, והפיות היו “תינוקיוֹת” בעיניהם, העביר בארי את פטר פן אל “ארץ־אף־פעם־פעם”, שם היה ראש ומנהיג של עַם הילדים האבודים. אחר־כך, משגדלו עוד יותר וּביקשוּ לשמוע הרפתקאות מרתקות של ממש, הפך פטר פן להיות גיבּוֹר נועז, הנלחם בשודדי־ים ובאדומי־העור, נודד אל איים נידחים ויוצא מנצח מכל סכנה.

לפעמים היה אחד מהם שואל את הסופר מה, לדעתוֹ, כדאי להיות כשיגדל; ואז היה בּארי משיב לוֹ: “וכי מה זה חשׁוּב מה קורה אחרי גיל שתים־עשרה?” זו היתה סיסמת חייו.

הו, ימים של קסם – מדוע אי אפשר לעצור בעד מרוצתם? כי יום אחד, כאשר נפגש בארי עם חמשת ה“מספרים” שלוֹ – שנעשו בינתיים ילדיו המאוּמצים, לאחר מות הוֹריהם – וּביקש לספר להם כתמיד על פטר פן, גילה לפתע דבר נורא: לא היו אלה עוד ילדים קטנים ותמימים, המאמינים לסיפוּרי אגדה. לפניו עמדו נערים בוגרים, שראו עצמם נבוֹנים וּפיקחים. הם “ידעו” כי פטר פן אינו חי בגני קנסינגטון; הם “הבינוּ” כי אין בכלל יצור בשם פטר פן. היחיד שהאמין בו עדיין היה – ג’יימס בארי עצמו.

“ארץ אף־פעם־פעם”

היתה אולי פיה נעלמת, שהובילה את ג’יימס בארי הביישן מילדותו עד ליצירת פטר פן. בעודו ילד קטן בסקוטלנד שׂיחק ג’יימס עם חבריו בחדר־הכביסה, שם יצר בשבילם הרפתקאות דמיוניות. “אותו חדר־כביסה,” סיפר בארי מאוחר יותר, “לא היה רק התיאטרון הראשון שלי; יש לו גם קשר הדוק עם פטר פן: זהו המקור לבּית הקטן, שהילדים האבודים בנו בארץ אף־פעם־פעם בשביל ואֶנדי.”

בשעות הערב שׂחקו הילדים בגן אפלולי ומסתורי. “וכאשר החלו צללי הלילה נופלים ומתפשטים, הפכוּ העצים והקירות להיוֹת שודדי־ים, המפליגים למסע ארוך ורב־אימים, שנעשה אחר־כך למסע של פטר פן”.

בגיל צעיר נסע בארי ללונדון בתקוה להיות סופר. היצירות הראשונות שכתב לא הביאו לו את ההצלחה המקוּוה; אולם מבלי שישגיח בכך, כל מה שכתב הכיל רמזים והדים מבשרים ליצירתו הגדולה. בסיפור “תום וגרײזֶל”, למשל, שנדפס ארבע שנים לפני כתיבת “פטר פן”, אנו קוראים:

הוּא פָּחַד שֶׁאִם הוֹרָיו יִתְפְּסוּהו, הֵם יַכְרִיחוּ אוֹתוֹ לִגְדֹּל וְלִהְיוֹת לְאִישׁ. לָכֵן הוּא בָּרַח אֶל הַיַּעַר, וְהוּא עֲדַיִן רָץ וְשָׁר לְעַצְמוֹ, כִּי יַשָּׁאֵר תָּמִיד יֶלֶד.

באותה תקופה כבר היה בארי נתון בעיצומם של סיפורי האגדה בגני קנסינגטון, אולם פטר פן לא יצא עדיין מגבולות הגן.

בחג־המולד של שנת 1901 הלך בארי עם חמשת ילדיו המאומצים לתיאטרון, לראות את המחזה “פעמונית בארץ הפיות”. הילדים נהנו מן המחזה העליז, אבל עינו הביקורתית של המחזאי בעל הנסיון הבחינה בפגמים לא מעטים.

“אילו אני כתבתי מחזה זה,” הירהר לעצמו, “הייתי משנה כאן ומוחק פה… אבל מדוע ‘אילוּ’?” הוסיף והירהר, “מדוע לא אנסה לכתוב מחזה לילדים? מחזה שהילדים יראו בו את עצמם… ואת חלומותיהם… שירצו להיות תמיד ילדים…”

כך נולד הרעיון.

בחודשים הבאים הירבה בּארי לשבת בחדר־עבודתו שברחוב גלוקסטר. פרוֹטוס, שהיה כבר כלב קשיש בן שבע וחצי, היה רובץ משך שעות על הספה ומתבונן אל אדוניו הגחון אל שולחן־הכתיבה וממלא בידוֹ השׂמאלית עמודים שלמים בהערות ומחיקות. כן, הוא היה איטר יד־ימינו.

כמעט בעת ובעונה אחת עבד הסופר על שתי יצירות מקבילות: האחת – סיפוּר־אגדה למבוגרים בשם “הצפור הקטנה־לבנה”, בו כלל רבים מן הסיפורים שסיפר בגני קנסינגטון ¹⁴*; והיצירה השניה – מחזה על הילד שסירב לגדול. פרוטוס, הכלב הצייתן, לא ידע כי הסופר מעניק לו תפקיד חשוב בשתי היצירות כאחת.

כשלוש שנים עבד בּארי על בניית המחזה. הוא שיקע בו את כל נפשו; הוא האמין בפטר פן בכל לבו ואהב את כל עלילותיו. הוא סירב להיפרד מימי־הזוהר החולפים של גני קנסינגטון וביקש לראותם במו עיניו על קרשי הבמה. תוך כדי כתיבה החליט בארי להכניס ילדה למחזה, שתהיה ידידה ואֵם לפטר. אז נזכר פתאוֹם בידידה קטנה שלו, שמתה לפני חמש־עשרה שנה, והיא רק בת חמש. שמה היה מרגרט, והיא אהבה את בארי מאד: “אתה פֶנדי שלי ואני ואֶנדי שלך ¹⁵”, היתה אומרת לו.

ואֶנדי הפכה להיות גיבורת המחזה, לצדו של פטר פן. היום נקראות אלפי ילדות בשם זה; אבל ואֶנדי הראשונה בעולם היתה ידידתם של בארי ופטר פן.

באביב 1904 היה המחזה גמור ומועתק, ובארי יצא לחפש אדם שיעז להציגו. הוא ידע יפה שלא קל יהיה למצוא מפיק שיסכים להסתכן בהעלאת מחזה זה, המחייב להקה בת חמישים משתתפים, תפאורות רבות ויקרות ולהטי־במה לאין־סוף. תחילה ניסה בארי את מזלו אצל בּירבּוֹהם טֶרִי, שהיה איש־הבמה הנודע ביותר באותה עת. אבל טרי דחה את המחזה מיד, ואף הזהיר את המפיק צ’רלס פרומן – אליו פנה בארי אחר־כך – כי “סופר זה נטרפה עליו דעתו לגמרי”: הוא מעלה על הבמה ילדים המעופפים באויר, תנינים הבולעים שעונים ושאר להטוטים תמהוניים. אבל פרומן הוקסם מיד מאוירת המחזה, והחליט להציגוֹ באופן המעולה ביותר, עם השחקנים הטובים ביותר ועם התפאורות המרהיבות ביותר.

“פטר פן” כבש את העולם בסערה. הוא הפך להיות סמל הילדוּת הנצחית, חלק מנפשם של גדוֹלים וקטנים. הגדולים מוצאים בו את עולם ילדוּתם האבוד, והילדים רואים בו את חלומם הופך להיות מציאות.

בארי הוסיף וכתב ספרים ומחזות נוספים, אבל “פטר פן” הוֹסיף ללווֹתוֹ עד ימיו האחרונים.

“איך זה אתה כותב, מר בארי?” שאלה אותו פעם ילדה־שחקנית באחת החזרות של “פטר פן”.

“האינך יודעת?” השיב לה, “האצבעות שלי מלאות דיוֹ והן פשוט מוכרחות לכתוב…”

והוא הוסיף וכתב: מפעם לפעם ליטש את המחזה, הוסיף מערכה אחרונה, רווּית רגש, בה נפגשת לאחר שנים ואֶנדי המבוגרת עם פטר שנשאר ילד. בשנית 1911 כתב את “פטר פן” בצורת סיפור שובה לב; ושבע־עשרה שנה אחרי כן פירסם לראשונה את המחזה בצורת ספר, כאשר בראשו באה ההקדשה ארוכה (27 עמודים) “אל החמישה”, בה הוא מתאר בסגנון נוגע ללב את הימים הרחוקים והיפים של גני קנסינגטון:

“מה שחפץ אני לעשות קודם כל הוא לתת את פטר לחמישה שבלעדיהם הוא לא היה קיים לעולם. אני מקווה, אדוני הצעירים, כי לזכר מה שהיינוּ זה לזה תקבלו הקדשה זו יחד עם אהבת ידידכם… אשר לי עצמי, דומני כי ידעתי תמיד שיצרתי את פטר על־ידי כך ששיפשפתי את חמשתכם זה בזה בכוח, בדרך שהפראים עושים עם שני מקלות כדי ליצוֹר אש. זהו כל מה שהוא – הניצוץ שקיבלתי מכם”.

באחד מימי האביב של שנת 1912 נכנס ג’יימס מאתיוּ בארי אל גני קנסינגטון. הוא היה אז אדם קשיש, בודד וחולה, אבל בנפשו היה עדיין הילד שלא גדל. לפתע עצר הסופר את הילוכו ועמד נדהם: האם חולם הוא או הוזה? הוא ראה את פטר פן שלו מציץ מאחורי האיים הזעירים. היה זה פסל מעשה ידי אמן, שהוצב במפתיע בלילה שעבר, והוא נראה ממש כילד חי.

קריאות הצהלה של הילדים העירו אותו וגילו כי אין הוא חולם:

“זהו פטר פן!” הם קראו בצהלה, “הנה פטר פן!”

הילד הנצחי מוסיף לדוּר בגני קנסינגטון ואיננוּ גדל לעולם.

החוצה! החוצה!

קוֹל בּוֹכִים עוֹרֵר אֶת וֶנְדִי וְהִיא הִתְישְּׁבָה בְּמִִטָּתָה. הִיא לֹא נִבְהֲלָה בִּרְאוֹתָהּ יֶלֶד זָר בּוֹכֶה עַל רִצְפַּת חַדְרָהּ; הִיא חָשָׁה רַק סַקְרָנוּת נְעִימָה. “יֶלֶד,” אָמְרָה בַּאֲדִיבוּת, “לָמָּה אַתָּה בּוֹכֶה?” פֶּטֶר יָדַע לִהְיוֹת אָדִיב עַד מְאֹד, שֶׁהֲרֵי לָמַד נֹהַג זֶה בְּטִקְסֵי הַפֵיוֹת; עַל כֵּן קָם וְקַד לְפָנֶיהָ קִדָּה נָאָה. הִיא נֶהֶנְתָה מִכָּךְ בְּיוֹתֵר וְקַדָּה לְעֻמָּתוֹ מִמִּטָּתָה. “מַה שְׁמֵךְ?” שָאַל אוֹתָהּ. “וֶנְדִי מוֹירָה אַנְגֶ’לָה דַרְלִינְג,” עָנְתָה בְּמִין שְׂבִיעוּת רָצוֹן, “וּמַה שִּׁמְךָ?” “פֶּטֶר פַּן.” לֹא הָיָה לָה סָפֵק כִּי יֶלֶד זֶה חַיָּב לִהְיוֹת פֶּטֶר, אֲבָל הַשֵּׁם נִשְׁמַע לָהּ, בְּהַשְׁוָאָה, קָצָר עַד מְאֹד. “וְזֶה הַכֹּל?” שָׁאֲלָה. “כֵּן.” אָמַר בִּקְצָרָה. לָרִאשׁוֹנָה בְּחַיָּיו הִבְחִין שְׁיֵשׁ לוֹ שֵׁם קְצַרְצַר. “סְלִיחָה.” אָמְרָה. “אֵין דָּבָר.” הִבְלִיעַ פֶּטֶר. עַתָּה שָׁאֲלָה לִמְקוֹם מְגוּרָיו. “שֵנִי מִיָּמִין וְאַחַר־כָּךְ יָשָׁר עַד הַבֹּקֶר.” עָנָה פֶּטֶר. “אֵיזוֹ מִין כְּתֹבֶת מַצְחִיקָה!” לִבּוֹ שֶׁל פֶּטֶר נָפַל בּוֹ. לָרִאשׁוֹנָה הִבְחִין כִּי יִתָּכֵן שֶׁזּוֹהִי בֶּאֱמֶת כְּתֹבֶת מַצְחִיקָה. “לֹא נָכוֹן!” אָמַר. “זֹאת אוֹמֶרֶת”, אָמְרָה וֶנְדִי בַּאֲדִיבוּת, בְּזָכְרָהּ כִּי פֶּטֶר הוּא אוֹרֵחַ שֶׁלָּהּ, “זֶהוּ מַה שֶּׁכּוֹתְבִים עַל הַמִּכְתָּבִים?” וּלְוַאי וְלֹא הָיְתָה מַזְכִּירָה מִכְתָּבִים! “אֵינֶנִּי מְקַבֵּל שׁוּם מִכְתָּבִים.” אָמַר בְּבוּז. “אֲבָל אִמָּא שֶׁלְּךָ מְקַבֶּלֶת מִכְתָּבִים!” “אֵין לִי אִמָּא.” אָמַר. לֹא רַק שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ אֵם, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ כָּל רָצוֹן שֶׁתִּהְיֶה לוֹ. לְפֶתַע הֵבִינָה וֶנְדִי הַכֹּל. “הוֹי, פֶּטֶר,” אָמְרָה, “אֵין פֶּלֶא שֶׁאַתָּה בּוֹכֶה!” הִיא יָרְדָה מִמִּטָָּתָהּ וְרָצָה אֵלָיו. “לֹא בָּכִיתִי בִּגְלַל אִמִּי,” אָמַר בְּשֶׁמֶץ עֶלְבּוֹן, “בָּכִיתִי כִּי לֹא יָכֹלְתִּי לְחַבֵּר לְגוּפִי אֶת הַצֵּל שֶׁלִּי. וּמִלְבַד זֹאת, לֹא בָּכִיתִי.” “הַאִם הַצֵּל נִפְרַד מִמְּךָ?” “כֵּן.” לְאַחַר רֶגַע רָאֲתָה וֶנְדִי אֶת הַצֵּל מֻטָּל נִרְפָּשׁ עַל הָרִצְפָּה, וְהִיא חָשָׁה בְּצַעֲרוֹ שֶׁל פֶּטֶר. “כַּמָּה נוֹרָא!” אָמְרָה. אֲבָל הִיא לֹא יָכְלָה לִכְבֹּשׁ אֶת חִיּוּכָהּ מִשֶּׁנּוֹכְחָה לָדַעַת כִּי פֶּטֶר נִסָּה לְהַדְבִּיק אֵלָיו אֶת הַצֵּל בְּסַבּוֹן. בְּדִיּוּק כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן! לְמַזָּלָם, יָדְעָה מִיָּד מַה לַּעֲשׂוֹת. “אֶתְפֹּר לְךָ אוֹתוֹ.” אָמְרָה בִּנְעִימָה אִמָּהִית. “מַה זֶּה לִתְפֹּר?” שָׁאַל. “הוֹי, פֶּטֶר! הֲרֵי אַתָּה בּוּר גָּמוּר…” “לֹא נָכוֹן!” אֲבָל הִיא עָלְצָה נוֹכַח בּוּרוּתוֹ. “אֶתְפֹּר לּךָ אֶת הַצֵּל, אִישִׁי הַקָּטָן,” אָמְרָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁפֶּטֶר הָיָה גָבוֹהַּ כְּמוֹתָהּ. הִיא הוֹצִיאָה אֶת כְּלֵי־הַתְּפִירָה וְתָפְרָה אֶת הַצֵּל אֶל רַגְלוֹ שֶָל פֶּטֶר. “זֶה יִכְאַב מְעַט.” הִזְהִירָה אוֹתוֹ. “אֲנִי לֹא אֶבְכֶּה,” אָמַר פֶּטֶר, שֶׁהָיָה בָּטוּחַ כִּי אַף פַּעַם בְּחַיָּיו לֹא בָּכָה. הוּא נָשַׁךְ אֶת שְׂפָתָיו וְלֹא בָּכָה, וְעַד מְהֵרָה נִתְפַּר הַצֵּל וְהִתְנַהֵג כָּרָאוּי, אִם כִּי הָיָה מְקֻמָּט מְעַט. “אוּלַי כְּדַאי לְגַהֵץ אוֹתוֹ מְעַט,” הִרְהֲרָה וֶנְדִי בְּקוֹל. אֲבָל פֶּטֶר, כְּכָל הַיְּלָדִים, לֹא הִקְפִּיד עַל הוֹפָעָתוֹ וְדָלַג וְנִתֵּר מִסָּבִיב בְּשָׂשׂוֹן פִּרְאִי. – – –

… אַחַר־כָּךְ שָׁאֲלָה וֶנְדִי אֶת פֶּטֶר בֶּן כַּמָּה הוּא. לְמַעַן הָאֱמֶת, לֹא הָיְתָה זוֹ שְׁאֵלָה נְעִימָה בִּשְׁבִילוֹ; הָיָה זֶה כְּדַף שֶׁל בְּחִינָה בְּדִקְדוּק, בְּעוֹד שֶׁאַתָּה חָפַצְתָּ כִּי יִשְׁאָלוּךָ עַל מַלְכֵי אַנְגְלִיָה. “אֵינֶנִי יוֹדֵעַ,” עָנָה בִּמְבוּכָה, “אֲבָל אֲנִי צָעִיר מְאֹד.” לְמַעֲשֶׂה הוּא לֹא יָדַע דָּבָר עַל גִּילוֹ, מִלְּבַד נִחוּשִׁים, וְעַל כֵּן הֵשִׁיב בְּאַקְרַאי: “וֶנְדִי, אֲנִי בָּרַחְתִּי מִבֵּיתִי אַחֲרֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי”. וֶנְדִי הֻפְתְּעָה בְּיוֹתֵר וְסַקְרָנוּתָּהּ גָבְרָה. הִיא רָמְזָה לוֹ, בְּנָגְעָהּ בִּכְתֹנֶת הַלַּיְלָה שֶׁלָּהּ, כִּי הוּא יָכוֹל לָשֶׁבֶת לְצִדָּהּ. “עָשִׂיתִי זֹאת כִּי שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִי וְאִמִּי,” הִסְבִּיר לָהּ בְּקוֹל נָמוּךְ, “מְשׂוֹחֲחִים בֵּינֵיהֶם מָה אֶהֱיֶה כְּשֶׁאֶגְדַּל לְאִישׁ.” הוּא הָיָה נִרְגָּשׁ עַתָּה בְּיוֹתֵר, “אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ לְעוֹלָם!” קָרָא, “אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת תָּמִיד יֶלֶד קָטָן וְלִרְווֹת צְחוֹק וְשַׁעֲשׁוּעַ. מִשּׁוּם כָּךְ בָּרַחְתִּי אֶל גַּנֵּּי קֶנְסִינְגְטוֹן וְגַרְתִּי הַרְבֵּה הַרְבֵּה זְמַן עִם הַפֵיוֹת”.

פסלו של פטר פן בגני קנסינגטוֹן (לונדון)

 

טיסת פלאים עם אווזי הבר    🔗

מסע הפלאים של נילס הולגרסן, 1904    🔗

סֶלְמָה לַגֶרְלֶף נולדה בחוות מארבאקה (דרום שוודיה) בעשרים בנובמבר 1858 לקצין בצבא הקבע. בהיותה בת שלוש חלתה בשיתוק־ילדים, ועל כן למדה בביתה. חלק עיקרי בחינוכה היו האגדות ששמעה מסבתה ומעובדי החווה, אותם כללה אחר־כך בספריה. בהיותה בת עשרים מת אביה והמשפחה המתרוששת נאלצה למכּוֹר את החווה. סלמה נסעה לשטוֹקהוֹלם, סיימה בית־מדרש למורים ונעשתה מורה בצפון שוודיה. בצעירותה פרסמה שירים בכתבי עת. בהיותה בת שלושים כתבה את ספרה הראשון “גסטה ברלינג”, שהביא לה תהילה רבה. היא קיבלה מענק נסיעות, סיירה באירופה ובארץ־ישראל ובשובה כתבה את ספרה “ירושלים”. אחר־כך התגוררה בעיר־הכורים פאלוּן, שם כתבה את “מסע הפלאים של נילס הולגרסן”, שנדפס בשנת 1907. אחרי שנתיים זכתה הסופרת בפרס נובל; בכסף הפרס גאלה את חוות מארבאקה וחזרה לגור בבית־ילדוּתה. יצירותיה האחרות הן: “קיסר פוֹרטוּגליה”, “האוצר”, “זכרונות מימי הילדות”, קבצי סיפוּרים ועוד. הסופרת מתה ב־16 במרץ 1940.

הזמנה לספר־לימוד    🔗

המועצה הלאומית של אגודת־המורים השוודית דנה באותו יום בבעיה בוערת – ספרי־לימוד חדשים לבתי־הספר. המאה העשׂרים זה אך התחילה, והביאה בכנפיה רוּח חדשה ודעוֹת חדשות על דרכי הלימוד. כל נציגי המועצה היו תמימי־דעים כי ספרי־הלימוד שבהם משתמשים ילדי שוודיה הם מיוּשנים ובלתי מתאימים ברובם לתקופה החדשה. יש צורך דחוף לחבר ספרי־לימוד חדשים – רעננים, מקוריים, והעיקר – מעניינים. אולם מי הם האנשים שיהיו מתאימים למשימה זו?

ואז קם המוֹרה דאַלין והשמיע הצעה נועזת: אם חפצים אנו בספרים הטובים ביותר לילדינו, עלינו לפנות אל הסופרים הטובים ביותר ולבקשם כי יחבּרו אותם למעננו.

“איזה סופרים, למשל?” נשמעה קריאת־ביניים.

“למשל – עלינו לבקש ממר ורנר פון־היידנסטאם כי יחבר ספר־לימוד להיסטוריה ומן הגברת סֶלְמָה לַאגֶרְלֶף כי תחבר ספר־לימוד לגיאוגרפיה.”

דממת הפתעה נפלה באולם למשמע השם האחרון. סלמה לאגרלף היתה אז הסופרת הנודעת והנערצת ביותר בשוודיה. ספריה “גסטה ברלינג” ו“ירושלים” פירסמו את שמה בכל רחבי אירופה. מעוֹדה לא כתבה ספר לילדים. האין חשש כי הסופרת הגדולה תיפגע אם יבקשו ממנה לחבּר ספר־לימוד לבתי־הספר?

“אני מאמין כי מרת לאגרלף תיענה לבקשתנו,” הוסיף דאַלין, “הרי היא עצמה היתה משך שנים אחדות מורה בלאנדסקרונה וגילתה ענין רב בשיטות ההוראה החדשות. על כל פנים ראוי לפנות אליה.”

עוד באותו שבוע נשלח המכתב אל סלמה לאגרלף, בו נאמר בין השאר:

“תלמידי בתי־הספר בשוודיה זקוקים לספרי־לימוד ומקרא חדשים. בעיקר דרוש לנו ספר שיעורר את התעניינותם של תלמידים בגיל 11־9 בגיאוגרפיה של ארצנו, ביפי נופה, בבעלי־החיים ובצמחיה השוודית, בחיי העם ובאגדותיו. ספר מעין זה יעורר בלב ילדינו גאווה ואהבה לארצם. האם תאותי, מרת לאגרלף, לחבר ספר זה?”

סלמה לאגרלף ישבה בביתה הקטן, המוקף עצים ושׂיחים, בעיר־הכּוֹרים פאלוּן, וקראה את המכתב. היא חזרה וקראה אותו פעם שניה ושלישית, וככל שהוסיפה לקרוא נהנתה יותר מן הרעיון: הרי זה יהיה דבר נפלא – לכתוב ספר שיעורר בלב ילדי שוודיה אהבה למולדתם; ספר שישלב בין דפיו מדע עם אגדה. כן, היא תכתוב ברצון ספר זה.

עוד באותו שבוע שלחה סלמה לאגרלף תשובה חיובית לאגודת־המורים. אולם היא ביקשה שהוּת מה, שכּן יהא עליה ללמוד בעצמה את הגיאוגרפיה והטבע של ארצה, לפני שתגש לעצם הכתיבה.

כיוון שכך, החליטה הסופרת המהוללת בת הארבעים וחמש לשוב ולהיות תלמידה, או ליתר דיוק – סטודנטית־מחקר. בשלוש השנים הבאות הקדישה עצמה כליל ללימוד מולדתה. בשקדנות עצוּמה שיננה את על החומר העצום, שנדפס עד אז על שוודיה; השקיעה עצמה בספרים עבים, המתארים את דברי־ימי הארץ, את הגיאוגרפיה, בעלי־החיים והצמחים, חיי הדייגים וטקסי הלאפים. עיינה במפות והתבוננה בתמונות. אט אט התחילה הסופרת חשה כיצד היא לומדת להכיר היכרות אישית וקרובה כל אגם ומפרץ, כל נחל ובקעה, על אשד ואי, כל צמח וחי.

אולם היא לא אמרה די בכך. על אף בריאותה הרופפת – בהיותה ילדה לקתה בשיתוק־ילדים, שלא נרפא כליל – ערכה בעצמה סיורים נרחבים ברחבי שוודיה: ביקרה את שבטי הלאפים הנודדים, שהתה במחיצתם של דייגים ואכרים, רועים וכורים. שוחחה אתם, האזינה לאגדוֹתיהם. היא נוכחה לדעת שוב: יפה היא שוודיה ארצה, מבורכת באוצרות פלא, בשפעת צמחים ובעלי־חיים, במנהגים צבעוניים ובאגדות מרתקות. כמה נפלא יהיה לסַפּר לילדי שוודיה כל זאת, למען יכירו את ארצם ויהיו גאים במולדתם היפה.

אבל… כיצד להעביר את כל שפע הידיעות הללו אל הילדים? איזו דמות תהיה לספר שהיא עומדת לכתוב? ככל שהוסיפה ללמוד בעצמה את ארצה, הלכה וגברה דאגה זו והטרידה אותה יותר ויותר. הרי היא לא תכתוב ספר־לימוד יבש, מחולק לפרקים על פי האזורים והגלילות, עם סעיפים כגון: אגמים, נהרות, צמחיה… הן לא לשם כך פנתה אגוּדת־המורים דווקא אליה; ספר מעין זה רק ישעמם את הילדים ולא יעורר בהם כל אהבת מולדת.

“מה שדרוש לי,” חזרה ואמרה לעצמה שוב ושוב, “הוא חוט שיקשר ויאחד את כל מאות הפרטים הבודדים ליצירה אחידה. אולי יצוּר כלשהוּ, שיקשר בין החומר לבין הקורא. אילו רק מצאתי את החוט הזה, את היצור הנעלם – הייתי יכולה להתחיל מיד.”

לילות רבּים של נדודים עברו עליה בחיפוּש אחרי חוט זה. רעיונות שונים פקדו אותה, אך היא לא שבעה רצון מהם. ואז – יום אחד עבר בתוכה מעין ברק, והשם שהיה בשבילה תמיד מילת־קסמים חזר להתנגן בתוכה – מארבאקה!

כן, היא חייבת לשוב ולבקר במארבאקה שלה. שם תמצא את הפתרון.

האווז של מארבאקה    🔗

הכרכרה התנהלה לאטה לאורך הדרך הכבושה. מבעד לחלון נשקף הנוף המוּכּר והאהוב של מחוז ואֶרמלאַנד. דבר לא נשתנה מאז עזבה את המקום לפני עשרים שנה: אותו מישוֹר טובל בעצי אשוּח. אותם בתים נמוכים משופעי גגות; אותן איבכות־עשן המיתמרוֹת ממשׂרפות הפחם. אותו שקט עמוק ושקוף באויר…

הכרכרה ירדה לעמק פְרִיק, המכוסה עצי אורן וליבנה; התנהלה לאורך אגם פריק המוארך. התרגשותה של הנוסעת הלכה וגברה: “מארבאקה שלי,” לחשו שׂפתיה, “הנה אני חוזרת אליך, לאחר עשרים שנה.”

הבנין הדו־קומתי של חוות מארבאקה הלך ונתגלה לעיניה. הנה, בבית זה ובחווה המקיפה אותו עברו עליה שנות חייה היפות ביותר, ימי ילדוּתה המאושרת. זה היה הבית בו נולדה וגדלה, בחברת שני אחיה ואחותה, אמה המשׂכּילה ואביה הקצין, הסבתא מספרת האגדות, וכן בחברת שומר הבית ורועה החזירים, הכובסת והחולבת, האכרים וחוטבי העצים. הכל סיפרוּ לה אגדוֹת, ותמיד אמרה כי אגדות אלו היוּ השיעורים החשוּבים ביותר שקיבּלה. עשׂרים שנה נפלאות חייתה כאן, מוּקפת אהבה ודאגה בשל מחלתה. עד שיום אחד מת האב, המשפחה נתרוששה ונאלצה למכור את מארבאקה. לעולם לא שכחה את היום העצוּב בו נאלצה להיפרד מן המקום הזה; היא התאבלה עליו כאילו איבדה נפש אהובה, ומאז חשב עצמה תמיד כחיה בגלות.

עתה היא חוזרת אל מארבאקה; אמנם, רק לביקור קצר. היא ידעה – רק כאן תוכל לקבל אשראה, למצוא את חוט־הקסם בשביל הספר שלה.

לבדה שוטטה על פני החווה, ביקרה בפינות האהובות עליה כל־כך והזכירה לעצמה: “כאן גידלנו חיטה, וגם ורדים ויסמין. כאן טווּ הנשים פשתה, לצלילי שירי־עם נוּגים. הנה הגינה, בה שתלנו כרוב ולפת; והנה מטע הפרי, עם עצי האגס והתפוח… הנה משפחת האווזים, והנה שובך היונים…”

בצעדים חרישיים קרבה סלמה אל היוֹנים הצחורות ודיברה אליהם, מבלי לחשוש שמא מישהו ישמע את קולה: “הוֹ, יוֹנַי שלי. התאבו לעוף השמיימה ולאמר לאבא כמה משתוקקת אני לשוב הביתה? אמורנה לו כי די נדדתי בבתים זרים. שאלו אותו, שמא יוּכל לעשות משהו למען בתו, כדי שתשוב במהרה אל בית ילדותה…”

אחד מאווזי־הבית פרשׂ לפתע כנפיו והמריא למרום, כאילו מיהר למלא את השליחוּת. היא הביטה אחריו, ולפתע דימתה לשמוע קול דוֹבר בתוכה,

קול מוּכּר ורחוק, קולו של שומר־הבית הזקן, שסיפר לה בילדותה סיפורים נפלאים כל־כך.

“פעם אחת,” סיפר לה השומר הנאמן, “היה זה כאשר היה אביך ילד קטן, ראה אווז־הבית שלנו להקה של אווזי־בר המעופפים לדרום. הם קראו לו, כי יצטרף אליהם. ומה חושבת אַת עשׂה האווז שלנו? פרשׂ את כנפיו ועף ממארבאקה עם אווזי־הבר! חשבנו – עף האווז ולא ישוב. אבל לא עברה שנה, והנה חזר האווז שלנוּ אל מארבאקה; ולא לבדו חזר: הוא הביא אתו להקה קטנה של אווזוֹנים!”

סיפור אמיתי זה סיפר לה שומר־הבית בילדותה, והסיפור עשה על סלמה המשוּתקת רושם רב.

“הו, אלוהים,” אמרה אז לעצמה, “אילו יכולתי ליהפך לאצבעונית קטנה ולרכב עם האווז אל כל המקומות הרחוקים והנפלאים שביקר בהם…”

אצבעונית… ילד אצבעוני הרוכב עם אווזי־הבר לארכה של ארץ שוודיה!

מבלי שתחוש השמיעה סלמה פתאום קריאת חדוה רמה: “כּן, כן, מצאתי! ידעתי כי במארבאקה שלי אמצא את חוט־הפלא. זה יהיה הסיפור שלי – מסע־פלאים עם אווזי־הבר!”

כשעזבה הפעם את מארבאקה לא חשה עוד עצמה עצוּבה. היא חשב רק תשוקה עזה לבוא אל חדר־עבודתה ולהעלות את הסיפור על הכתב. בשעת הנסיעה הארוּכה ניסתה לעשות הכרה עם הגיבור הדמיוני של סיפורה – מי יהיה זה, כיצד יֵראה, מה יהיה אפיוֹ? היכן יגור? כיצד זה ייהפך פתאום לאצבעוני? ומשהגיעה לבסוף אל חדר־עבודתה דימתה בנפשה כאילו מכירה היא מאז ומתמיד את נילס הולגרסן. שוב לא טרדו אותה ספקות וחששות. הפּתיחה היתה מוכנה, וידה בתחילה כותבת כאילו מעצמה:

הָיֹה הָיָה פַּעַם יֶלֶד. הוּא הָיָה – הָבָה נֹאמַר – כְּבֶן אַרְבַּע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אוֹ בְּדוֹמֶה לְכָךְ; אֶרֶךְ־קוֹמָה, רְפֵה אֵיבָרִים וּבְהִיר שֵׂעָר. הוּא לֹא הָיָה לִבְרָכָה רַבָּה, יֶלֶד זֶה. עִיקַר הֲנָאָתוֹ הָיְתָה לֶאֱכֹל וְלִישֹׁן; וּלְאַחַר מִכֵּן אָהַב יוֹתֵר מִכֹּל לְהַרְבּוֹת תַּעֲלוּלִים.

זה היה נילס, שהגמד הפך אותו לאצבעוני, ואשר מצא עצמו לפתע רכוב על גבו של אווז־הבית, המעופף בחברת אווזי־הבר בשמי שוודיה הרחבים. זה היה גשר־הפלאים, שקישר בין הגיאוגרפיה וחיי הטבע של שוודיה לבין הקוראים הצעירים. ועתה, לאחר שגילתה סלמה לאגרלף את הגשר ועלתה עליו – התנהלה על פניו בביטחה ובמהירות. ביד־קסמים טוותה יריעה נרחבה של סיפור ותיאור, כשהאחד אינו מסיג את גבול חברו. משהגיע הקיץ התבוֹדדה סלמה בצלוֹ של יער שקט, שנמצא באחוּזתה של ידידתה מאלבּוּרג אלאנדר. שם הוסיפה לכתוב את הספר בשלוה ובאין מפריע.

נילס יוֹצא למסע רב־הרפתקאות בחברת אווזי־הבר – מביתו בסקוֹנאֶ אשר בדרום־שוודיה ועד לאפלאנד שבצפון הרחוק, וחזרה אל סקוֹנאֶ. במסע זה הוּא לוֹמד להיאָבק, לסבּוֹל, להקריב עצמוֹ, עד שׁהוּא נמצא ראוּי לשׁוּב לדמוּתוֹ הראשונה. יחד אתו מטיילים אנו על פני המדינה הסקאנדינבית ולומדים את נופה היפה, נפגשים עם בעלי־חיים, מאזינים לאגדות ומבקרים עשרות מקומות. אולם אין זה מסע לימודי מייגע; זהוּ מסע רב־הרפתקאות, מלוּוה סוּפות זועמות, קרחונים מתנפצים, נהר עולה על גדותיו ויער אחוז להבות. וכל אותם מראות ומאורעות מתוארים בסגנון רענן, פיוטי וכובש לב – סגנונה הקסום של סלמה לאגרלף.

בגמר הקיץ קראה מאלבוּרג ידידתה פרקים אחדים מכתב־היד באזני ילדי בית־ספר: על־פי תגובותיהם ליטשה הסופרת מקומות אחדים בּסיפוּר.

בחודש דצמבר 1906 הגיעו אל משׂרדי אגודת־המורים בשטוקהולם הטפסים הראשונים של הספר “מסע הפלאים של נילס הולגרסן על פני שוודיה.” ושׁוּב נפגשוּ נציגי האגוּדה לדיוּן.

דיעות המוֹרים על הספר היוּ חלוּקוֹת; אחדים העירוּ על פּרטים קטנים:

“בפרק העשׂירי, דוֹמני, נאמר כּי בשעה שהאווזים עברוּ מעל לבית־הספר לדוּגמה, פּרצוּ הילדים החוּצה,” העיר מר דאלין, “מכּיר אני בית־ספר זה שׁלוֹשׁים שנה, ולעוֹלם לא פּרצוּ התלמידים מתוכוֹ. תמיד הלכוּ הם בשוּרוֹת ישרוֹת…”

מוֹרה אחר, פריטיוֹף בּארג (העתיד להיות שׂר־החינוּך) מחה על קטע אחר, בו נאמר כי מוֹרה השמיע שריקה: “היתכן שמוֹרה יעסוֹק בשריקוֹת?”

ואילו מנהל משׂרד החינוּךְ העיר: “ספר זה דמיוֹני יתר על המידה, דבר העלוּל להפריע לתלמידים להיוֹת אֶזרחים מוֹעִילִים…”

אז נערכה חליפת מכתבים בין הסוֹפרת לבין המוֹרים. הערוֹת אחדוֹת קיבּלה סלמה, אוּלם ברוֹב המקומות עמדה על שלה בעקשנוּת. היא צדקה. זו הפעם הראשונה בספרות־הילדים נכתב ספר שהוא משעשע ומלמד כאחד, מבלי שהלימוּד יפגוֹם בהנאה. לבסוף שיגרה אגודת־המורים מכתב לסופרת, בו נאמר: “ספרך יונהג כקריאת חובה בכל בתי־הספר במדינה”.

סלמה לאגרלף שמחה, כמוּבן, על שהשׂביעה את רצונם של המורים; אבל היא לא אמרה די בכך. היא ביקשה לדעת מה חושבים הילדים על ספרה זה; והתשובה לא איחרה לבוא. עד מהרה הוצף ביתה במאות מכתבים מכל רחבי שוודיה: "אנחנו רוצים לדעת מה קרה עוֹד לנילס, "כתבו לה הילדים.

הסופרת נענתה לבקשה ולאחר שנה הופיע ההמשך – “הרפתקאותיו הבאות של נילס.”

אף־על־פי שהספר נכתב במיוחד לילדי שוודיה, הוא כבש במהרה את לבות הקוראים, קטנים וגדולים בכל רחבי העולם. אנשים רבּים רואים ב“נילס” את יצירתה הגדולה ביותר של סלמה לאגרלף. ולא עוד, אלא שלאחר שנתיים באה ההפתעה הגדולה: האקאדמיה השוודית בישׂרה לה כי הוחלט פה אחד לזכּוֹתה בפרס נוֹבּל לספרוּת!

היתה זו בשורה נפלאה מלתאר; קודם כל – בשל הכבוד הרב שנפל בחלקה; שכּן, היא היתה האשה־הסופרת הראשונה שזכתה בפרס הגדול, ועוד בזכוּת ספר לילדים. ושנית – עתה ידעה כי תפילתה נתקבלה וכי חלומה רב־השנים נעשׂה מציאוּת:

בכסף הפרס שקיבלה החליטה סלמה לאגרלף לגאול את מארבאקה שלה. אז קנתה את בּית־ילדוּתה הנושן ועברה לגור בו עם אמה.

“אנחנו חוזרים הביתה, אמא!” קראה הסופרת וחיבּקה את אמה הישישה, עת גילתה במרחק את הגג הטובל בצמרות של מארבאקה.

“תודה לך, ילדתי הטובה,” מלמלו שפתיה של האם, “תוֹדה…”

“לא לי מגיעה התודה,” אמרה סלמה בחיוך מאושר, “עלינו להודות לנילס הולגרסן ולאווזי־הבּר שלוֹ…”

מאז ועד יום־מותה לא נטשה הסופרת את מארבּאקה. חמישים איכּרים עבדוּ בחווה, וּלפירוֹת מארבּאקה יצאוּ מוניטין בכל רחבי המדינה. וכאשר היה עובר־אוֹרח שואל מי מתגוֹרר בחווה פורחת זו, היוּ משיבים לו:

“האינך יוֹדע? כאן גרה הפיה הטוֹבה!”

החסידה    🔗

בֹּקֶר אֶחָד, בְּשָׁעָה מֻקְדֶּמֶת, הִתְעוֹרְרוּ אַוְּזֵי־הַבָּר, שֶׁיָּשְׁנוּ בַּעֲמִידָה עַל מִשְׁטַח הַקֶּרַח שֶׁל אֲגַם ווֹמְבּ. קְרִיאוֹת מְמֻשָׁכוֹת מִמָּרוֹם עוֹרְרוּ אוֹתָם: “טְרִירוֹפּ! טְרִירוֹפּ!” נִשְׁמַע הַקּוֹל, “טְרִיאַנוּט הֶעָגוּר שׁוֹלֵחַ אֶת בִּרְכָתוֹ לְאַוָּזַת־הַבָּר אַקָּה וּלְלַהֲקָתָהּ. מָחָר יָחוּל יוֹם הַמְּחוֹלוֹת הַגָּדוֹל שֶׁל הָעֲגוּרִים בְּקוֹלַבֶּרְג.” אַקָּה הֵרִימָה אֶת רֹאשָׁהּ וְהֵשִׁיבָה מִיָּד: “בְּרָכוֹת וְתוֹדוֹת! בְּרָכוֹת וְתוֹדוֹת!” עַתָּה הוֹסִיפוּ הָעֲגוּרִים לָעוּף הָלְאָה, וּמֶשֶׁךְ שָׁעָה אֲרֻכָּה שָׁמְעוּ אוֹתָם אַוְּזֵי־הַבָּר – לְהֵיכָן נָעוּ וְהֵיכָן הִשְׁמִיעוּ אֶת קְרִיאָתָם, עַל פְּנֵי כָּל שָׂדֶה וְגִבְעָה מְיֻעֶרֶת: “טְרִיאַנוּט שׁוֹלֵחַ אֶת בִּרְכוֹתָיו. מָחָר יָחוּל יוֹם הַמְּחוֹלוֹת הַגָּדוֹל בְּקוֹלַבֶּרְג.” אַוְּזֵי־הַבָּר שָׂמְחוּ עַד מְאֹד לְהַזְמָנָה זוֹ. “בַּר־מַזָּל אַתָּה,” אָמְרוּ לְאַוַּז־הַבַּיִת הַלָּבָן, “עַל שֶׁרַשַּׁאי אַתָּה לִהְיוֹת נוֹכֵחַ בִּמְחוֹל הָעֲגוּרִים הַגָּדוֹל בְּקוֹלַבֶּרְג.” “הַאֻמְנָם דָבָר נִפְלָא כָּל כָּךְ הוּא לִרְאוֹת עֲגוּרִים מְחוֹלְלִים?” שָׁאַל אַוַּז הַבַּיִת. “זֶהוּ דָבָר שֶׁמֵּעוֹדְךָ לֹא רָאִיתָ אַף בַּחֲלוֹמְךָ.” עָנוּ אַוְּזֵי־הַבָּר. עָלֵינוּ לַחְשֹׁב עַתָּה מַה נַּעֲשֶׂה מָחָר עִם אֶצְבְּעוֹנִי, לְמַעַן לֹא יְאֻנֶּה לוֹ כָּל כָּל רַע עֵת נָחוּשׁ אֶל קוֹלַבֶּרְג." אָמְרָה אַקָה. “אֶצְבְּעוֹנִי לֹא יִשָּׁאֵר לְבַדּוֹ,” אָמַר אַוַּז־הַבַּיִת, “אִם הָעֲגוּרִים לֹא יַנִּיחוּ לוֹ לִרְאוֹת אֶת רִקּוּדָם, כִּי אָז אֶשָּׁאֵר אֲנִי אִתּוֹ.” “שׁוּם יְצוּר אֱנוֹשׁ לֹא הֻרְשָׁה מֵעוֹלָם לְהִשְׁתַּתֵּף בַּעֲצֶרֶת הַחַיּוֹת בְּקוֹלַבֶּרְג,” אָמְרָה אַקָה, “וְלֹא אָעֵז לָקַחַת אֶת אֶצְבְּעוֹנִי אִתָּנוּ. אֲבָל נָדוּן עַל כָּךְ בְּיֶתֶר הַרְחָבָה אַחַר־כָּךְ. עַכְשָׁו עָלֵינוּ לַחְשֹׁב קֹדֶם כָּל עַל הַמָּזוֹן שֶׁיָּבוֹא אֶל פִּינוּ”. בְּכָךְ נָתְנָה אַקָה אוֹת לָצֵאת לַדֶּרֶךְ. בְּאוֹתוֹ יוֹם הִיא חִפְּשָׂה שְׂדֵה־מַאֲכָל בְּמֱרְחָק נִכָּר לְּמַדַי, בִּגְלַל סְמִירֶה הַשׁוּעָל; הִיא לֹא יָרְדָה לָאָרֶץ עַד בּוֹאָה לִנְאוֹת־הַבִּצָּה, דָּרוֹמָה מְעַט מִמְּצוּדַת גְלִימִינְגֶה. כָּל אוֹתוֹ יוֹם יָשַׁב נִילְס לְחוֹפָיו שֶׁל אֲגַם קָטָן וְנָשַׁף בַּחֲלִילֵי סוּף. רוּחוֹ הָיְתָה רָעָה עָלָיו, עַל שֶׁלֹא יוּכַל לַחֲזוֹת בִּמְחוֹל הָעֲגוּרִים; הוּא לֹא יָכוֹל הָיָה אַף לוֹמַר דָּבָר – לֹא לְאַוַּז־הַבַּיִת, אוֹ אַף לְכָל אַוָּז אַחֵר. רַע הָיָה בְּעֵינָיו שֶׁאַקָה לֹא בָּטְחָה בּוֹ עֲדַיִן. כַּאֲשֶׁר יֶלֶד מְוַתֵּר עַל צֶלֶם־הָאֱנוֹשׁ שֶׁלּוֹ רַק כְּדֵי לִנְדֹּד עִם אִי־אֵלֶּה אַוְּזֵי־בָּר, הֲרֵי שׂוּמָה עֲלֵיהֶם לְהָבִין שֶׁאֵין לוֹ כָּל כַּוָּנָה לִבְגֹד בָּהֶם. עִם זֹאת עֲלֵיהֶם לְהָבִין שֶׁאִם וִתֵּר עַל דְּבָרִים כֹּה רַבִּים כְּדֵי לְהִלָּווֹת אֲלֵיהֶם, הֲרֵי חוֹבָתָם לְהַנִּיחַ לוֹ לִרְאוֹת אֶת כָּל הַפְּלָאִים שֶׁיְּכוֹלִים הֵם לְהַרְאוֹת לוֹ. “יְהֵא עָלַי לוֹמַר לָהֶם אֶת דַּעְתִּי עַל כָּךְ,” אָמַר בְּלִבּוֹ. אוּלָם שָׁעָה רָדְפָה שָׁעָה וַעֲדַיִן לֹא הֵעֵז לַעֲשׂוֹת כֵּן. הַדָּבָר יִשָּׁמַע אוּלַי מַתְמִיהַּ, אוּלָם בְּלִבּוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד נֵעוֹרָה יִרְאַת־כָּבוֹד כְּלַפֵּי מַנְהִיגַת הָאַוָּזִים הַקְּשִׁישָׁה. הוּא חָשׁ שֶׁלֹּא יְהֵא זֶה קַל לְהַעֲמִיד אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁלּוֹ מוּל רְצוֹנָהּ.

… אוּלָם לְבַסּוֹף הֶחְלִיט נִילְס לְנַצֵּל אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת וְלוֹמַר לְאַקָה כִּי לְדַעְתּוֹ חַיֶּבֶת הִיא לְהַרְשוֹת לוֹ לְהִלָּווֹת אֲלֵיהֶם אֶל קוֹלַבֶּרְג; אֲבָל הַדָּבָר נִמְנַע מִמֶּנּוּ שׁוּב, כִּי לְפֶתַע פִּתְאוֹם יָרְדָה צִפּוֹר גְּדוֹלָה מִמְּרוֹמִים וְנָחֲתָה בֵּינוֹת הָאַוָּזִים.

 

היתום המאושר    🔗

מוטל בן פייסי החזן, 1916    🔗

שָלוֹם עֲלֵיכֶם (שלום רבינוביץ) נולד בעיירה פריסלאב (אוקראינה) ב־2 במארץ 1859. התחנך וגדל בעיירה ווֹרוֹנקה, אותה הנציח אחר־כך בסיפּוּריו בשם ‘כתריאליבקה’. מנעוריו היוּ חייו רצופים נדודים. זמן־מה התפרנס משיעורים פרטיים; אחר־כך היה רב, עסק במסחר וירד מנכסיו. ראשית דרכו בספרוּת היתה בשפה העברית, בעתון “המליץ”. אחר כך הוציא קבצי סיפורים ביידיש (“די יידישע פאֶלקסביבליאֶטעק”), שהוציאו לו מוניטין. אחרי הפרעות ביהודי רוסיה (1905) החליט להגר לארצות־הברית, אך לאחר כשנה חזר לאירופה. אז לקה במחלת ריאות ומשך שש שנים נדד בערי מרפא שונות באירופה והוסיף לכתוב את סיפוריו מחיי היהודים, שצחוק ודמע משמשים בהם זה לצד זה. במלחמת־העולם הראשונה חזר שלום עליכם עם משפחתו לניו־יורק, שם מת ב־13 במאי 1916. סיפוריו הנודעים ביותר הם: “טוביה החולב”, “מנחם מנדל” ו“מוטל בן פייסי החזן”. כל כתביו תורגמו לעברית על־ידי חתנוֹ, הסופר יצחק־דב ברקוביץ.

אל העולם החדש    🔗

ב־20 באוקטובר 1906 הטילה אניית־הנוסעים “סנט־לוּאיס” עוגן בנמל ניו־יורק. כשלושה שבועות קודם לכן הפליגה האניה מנמל סאותהמפטון שבאנגליה, בהסיעה אתה תיירים אחרים, אנשי עסקים – ומהגרים, מאות רבות של מהגרים יהודים מרוסיה ומפולין, שיצאו לבנות מחדש את ביתם ההרוּס בעולם החדש.

כאשר קרבה האניה לאטה אל הרציף, הופתעו הנוסעים שניצבו על הסיפון מן המראה שנתגלה לעיניהם. רציף־הנמל היה גדוש אנשים נדחקים ונרגשים. תרועות “הידד” רמות הידהדוּ באויר, והידיים הניפו כובעים ומגבעות לאין מספר.

“מה הרעש הזה?” שאל שלום רבינוביץ את אוֹלגה אשתו.

השניים עמדו נשענים אל מעקה הסיפון והביטו אל ההמון המתגודד על הרציף; ביניהם עמד נוּמה, בן זקוניהם. באותו רגע הידהדו מן הרציף קולות נוספים: “שלום עליכם! שלום עליכם!!!”

“אינך צריכה להשיב לי,” אמר שלום רבינוביץ לרעייתו, “אני מבין כבר בעצמי את פשר הרעש…”

הוּא צדק. היתה זו קבּלת־הפנים, שהכינה לוֹ אמריקה; לוֹ – לשלום רבינוביץ, “מלך ההומור היהודי”, הידוע יותר בכינוּיוֹ הספרותי – שלום עליכם.

באותם ימים היה כבר שלום עליכם נערץ ומהוּלל בכל העולם היהודי. הכל קראו בהתפעמות את סיפורי “טוביה החולב”, “מנחם מנדל” ויצירותיו האחרות, ששׂחוק ודמע ספוּגים בהן בערבוּביה. אולם הסופר עצמו טרם ידע את ההצלחה החומרית. לבסוף, לאחר אימי הפרעות ביהודי רוסיה בשנת 1905, החליט שלום עליכם להגר לארצות־הברית, בתקוה לבסס את ביתוֹ בעולם החדש.

טרם הספיק שלום עליכם להציג את כף־רגלו על אדמת ניוּ־יורק, וכבר הקיפוהו האנשים מכל צד: נציגי אגודות ואירגונים למיניהם, עסקנים ומעריצים, עתונאים וצלמים. חיבּקוהו ונשקו לו, הניפו אותו באויר, צילמו אותו; נדחקו אליו… הרעש היה רב, ונומה הקטן והמבוהל נתן קולו בבכי: “לאן הדודים והדודות מובילים את אבא?”

בימים הראשונים היה ראשו סחרחר עליו מרוב הרעש וההמולה. העתונים היהוּדים היו מלאים תמונות ומאמרים על “מלך ההומור”, העתונים האנגליים סיפרו על “מרק טויין היהודי”. הכל דיברו עליו, הזמינו אותו לקבלוֹת־פנים ולנשפי קריאה, הבטיחו לו הרים וגבעוֹת.

“אני מרגיש כאילו נפלתי לתוך קלחת רועשת,” כתב הסופר לבתו טיסי, שגרה עם בעלה י"ד ברקוביץ בשווייץ, “משלחות לאין סוף, פגישות, הצעות לביזנס. מבטיחים הררי זהב. אמנם, הזהב עוד איננו, כמובן, אך העתיד הקרוב מבטיח הרבה טובה…”

עברו ימים אחדים. שלום עליכם עדיין מביט סביב, שומע הרבּה ובלבו תכניות.

יום אחד התדפק על דלתו אדם אחד, נמוך קומה ומהיר דיבּוּר.

“שמי הרמן ברנשטיין,” הציג האורח את עצמו, “סופר העתון האנגלי הידוע ‘אמריקן’. יש לנו הצעה מעניינת בשבילך: אנו מבקשים להזמין אותך כי תסייר אתנו ב’איסט סייד'”.

“מה זה ‘איסט סייד’?”

“סליחה, שכחתי שאתה עדיין ‘ירוק’. ‘איסט סייד’ היא השכונה שבּה גרים המהגרים היהודיים. שם הם חיים, עוֹבדים, לומדים…”

שלום עליכם שותק רגע. אחר־כך הוא אומר חרש, ספק לאורח ספק לעצמו:

“אתם רוצים לתאֵר איך משה רבּנוּ המודרני ירד אל אחיו במצרים המודרנית לראות בסבלותם…”

למחרת היום ירד שלום עליכם לסימטאות ‘איסט סייד’, בלוויית ברנשטיין, עתונאי נוסף וצלם. הוא שוטט בסימטאות הצרות, בבתי־המלאכה הצרים. ראה חייטים גחונים על מלאכתם, רוכלים מכריזים על סחורתם. ראה משפחות תלושות, שנטשו את ביתם הישן באירופה, מנסות לבנות בית חדש. הסימטאות, הדוכנים, הקולות – הכל היה מוּכּר כל כך וידוע…

“לולא ידעתי אל נכון כי באמריקה אנחנו,” הירהר בקול רם, “הייתי מאמין כי שבנו ללבוב או לכתריאליבקה. אותם יהודים, אותן הנשים, אותם הקולות, אותו הרפש וטיט־החוצות שראיתי שׁם. אלא שהרעש וההמולה גדולים פֹה יותר.”

הוא הוסיף לשוטט ברחובות, ראה נשים יושבות בקרן־רחוב ומסיחות זו עם זו; ראה ילדים משחקים בראש־חוצות – בכפתורים, בגלגלים, בכדוּר – ומקימים בשעת משחק רעש מחריש אזניים.

"רחובות ניוּ־יוֹרק נמצאים כולם ברשות הילדים, "אמר ברנשטיין ספק ברצינות ספק בצחוק, “ואיש לא יעז לסלק אותם.”

“אכן, אמריקה היא ארץ טובה לילדים,” הסכים שלום עליכם, “ועל זאת אני אוהב אותה…”

מולם עמדו שני נערים ושׂוֹחחוּ. האחד ילד כבן תשע או עשר, צנום, חיוור ועיניו גדולות ושחורות; השני – כבן שתים־עשרה, גבוה ושזוף.

“מה שמך?” שאל הגבוה את ידידו הצעיר.

“מוטל.”

“מוטל?” צחק הלה, “מוטל… זהוּ לא שם בשביל אמריקה. איך יכול אדם באמריקה להיקרא מוטל?”

“אם כן, כיצד צריך אני להיקרא באמריקה?”

הנער הגבוה הירהר רגע ואחר כך אמר:

“אני נקראתי שָׁם מנדל, וכאן קוראים לי מייק. ואתה, מוֹטל, צריך שיקראו לך פה באמריקה – מאֶקס. כן, מאֶקס הוא שם מתאים לאמריקה…”

חייך שלום עליכם לעצמו, חיוּך של שובבות עצוּבה, והירהר בלבו:

“הנה נוֹשׂא מצוין לסיפור כלבבי: מוֹטל מכתריאליבקה שנעשה מאֶקס באמריקה”.

כיוון שיצאנו מאפלה…    🔗

חיש מהר נדם שאון החג ובאו ימות החול האפורים. החלום הוורוד הגיע לקצו ובמקומו באה היקיצה המרה. עתה הוּא לא היה עוד אוֹרח שהכל מדברים בו. העתונים חדלו לכתוב עליו, איש לא חפץ עוד ביקרוֹ, ואת כל ההבטחות נשׂא הרוּח.

ממה יתפרנס סופר כשלום עליכם בכרך הגדול והמתנכּר?

תחילה פנה אל התיאטרון היהודי. בעת ובעונה אחת עבד עם שני במאים, שהעלו שניים ממחזותיו – “סטמפניו” ו“בן־בליעל”. אולם המחזות הללו לא היו, משום מה, לטעמו של הקהל האמריקני. הם נחלו כשלון.

צריך היה לחפשׂ מקור פרנסה אחר. הוא זכר את הזמנותיהם של העתונים היהודים לכתוב בשבילם. זמן רב סירב להיענות להם; סגנונם הרוֹעש והזוֹל לא היה לפי רוחו. אך לבסוף לא נותרה לו עוד ברירה. הוא מחל על כבודו, בא אל לוּאי מילר, עורך העתון “ווארהייט” (האמת) והציע את שירותו.

“אני שמח שבאת סוף סוף,” אמר העורך והתמתח על כסאו, “אבל אני רוצה שתכתוב לנו משהו חי ורותח, משהו שיאחז את הקוראים בציצית ראשם…”

מעולם לא כתב שלום עליכם דבר על־פי הזמנה. אותו רגע הרגיש כיצד הוא נדחף בעל־כרחו לרשות שאיננה שלו; ובכל זאת הסכים. כלום היתה לו ברירה אחרת?

היו אלה, אוּלי, הימים הקשים ביותר שלו. הוא הכריח עצמו להתאים את עטוֹ לטעמם של קוראי העתון, לחבר למענם עלילה “מסוּבכת”, עם הרפתקאות מוזרות ו“מותחות”, עם מתח והומור. אז כתב את “המבול” – סיפור בהמשכים מחיי לוֹחמי החופש ברוסיה. מבּוֹקר עד ערב ישב וכתב, כתב במהירות, כאילו כפאוֹ שד, כאילו נחפז להיפטר מנטל זה. שבעה שבועות רצופים כתב כך – מפסח ועד חג השבועות. ואז, בשעת כתיבה זו, גמלה בלבו ההחלטה לעזוב את אמריקה זו, שהשׂביעה אותו מרורים, ולשוב לאירופה. ובכל אותם ימים השתוקק לשוּב אל יצירתו האמיתית, להשיב את נפשו מחדש במעיין הכתיבה הזך והטהור, לכתוֹב כרצונו – את אשר הוא חש צורך לכתוב, ולא מה שמזמינים ממנו העתונים.

בערב חג השבועות תרס"ז (1907) הניח שלום עליכם את העט מידוֹ ונשם לרווחה: “המבול” הגיע לקצו. עכשיו יוכל לכתוב ככל העולה על רוחו – סיפורים שעלו מכּבר על לבו ונדחקו לקרן־זוית, דמויות שקסמו לו, כאותו מוֹטל, בן התשע, שהגיע עם הוריו מאירופה להמולתה של ניו־יוֹרק וכאן הופך הוא להיות מאֶקס…

הוא ראה בדמיונו את מוֹטל שם, בכתריאליבקה שלו, מוֹטל בן חזן העיירה. ואז החליט: הוא עצמו יהיה מוטל בן פייסי החזן, והוא יספר בלשונו של הילד את ההרפתקאות שעברו עליו בדרכי הנדוּדים מאירופה לאמריקה.

שלום עליכם חש עצמו פתאום כיוצא מאפילה לאוֹרה, ממחנק העתון אל מרחב הכתיבה הרעננה. הוא נטל צרור של דפים דקים, ישב והתחיל כותב:

חַיֵּיכֶם, שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּרִיָּה בָּעוֹלָם נֶהֱנֵית כָּל־כָּךְ מִזִּיו רֵאשִׁית הָאָבִיב כָּמוֹנִי, מוֹטְל בֶּן פֵּיסִי הַחַזָּן וּכְעֵגֶל שְׁכֵנֵנוּ, שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ מֶנִי… כֵּיוָן שֶׁיָּצָאנוּ מֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל הִתְחַלְנוּ שְׁנֵינוּ, אֲנִי וּמֶנִי, לְהַבִּיעַ אֶת שִׂמְחָתֵנוּ וּלָתֵת שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לְבוֹרֵא עוֹלָם. אֲנִי, בְּנוֹ שֶׁל פֵּיסִי הַחַזָּן, נָשָׂאתִי שְׁתֵּי יָדַי לַמָּרוֹם, פָּתַחְתִּי אֶת פִּי וְשָׁאַפְתִּי לְתוֹכִי אֶת הָאֲוִיר הָרַעֲנָן בְּכָל כֹּחִי. נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי מִתְרוֹמֵם וְעוֹלֶֶה מַעְלָה מַעְלָה, עַד לָרָקִיעַ, עַד לְכִפַּת תְּכֵלֶת זוֹ, שֶׁעֲנָנִים קַלִּים כְּעָשָׁן מְרַחֲפִים בָּהּ וְצִפֳּרִים צְחוֹרוֹת טוֹבְלוֹת בְּתוֹכָהּ…

בשעה שסיים שלום עליכם את כתיבת הפרק, סיימה גם אוֹלגה אשתו את ההכנות לנסיעה חזרה לאירופה. נטל הסופר את כתב־היד של פרק א' – זה הפרק המתאר את מחלת האב ומכירת הרהיטים, הרווּי תיאורים מרטיטים בשחוֹקם הכּאוּב – ופנה אל ידידו יעקב ספירשטיין, עורך השבועון האידי העממי “אמריקאנר”.

“הבאתי לך פרק ראשון של סיפור על הנדידה היהודית מכתריאליבקה לאמריקה,” אמר לו שלום עליכם, “אני קורא לו ‘מוֹטל בן פייסי החזן’. קרא אותו. אם טוב הוא בעיניך אשלח לך בקביעות מאירופה את ההמשך. אם רע הוא – אגנוז אותו בארכיון שלי ואסיח דעתי ממנו.”

ספירשטיין קרא את כתב־היד ונתאכזב מרה: להיכן נעלם הצחוק? היכן בדיחוּת־הדעת? הקוראים לא יאהבו סיפור זה של “מלך ההוּמור”. ליתר שיכנוע נתן העורך את הפרק לקריאה לשניים מעוזריו, וגם הם פסקו:

“שלום עליכם הפיל הפעם סנדל…”

“עליך להחזיר לו את כתב־היד.” אמר סגן־העורך.

“טוב,” אמר ספירשטיין והכניס את הדפים למעטפה. אולם לפתע חזר בוֹ. “וכי מה זה אומר אתה לעשות?” לחש בתוכו קול נסתר, “חלילה לך להשבית את שׂמחתוֹ של ידידך בערב חג השבועות, לפני נסיעתו לאירופה. על אפך וחמתך תדפיס את הסיפור הזה!”

אז הוציא ספירשטיין את כתב־היד מתוך המעטפה ורשם בראש הדף בעפרון אדום: “לדפוּס”.

“מה אתה עושה?” קרא סגנו בתדהמה.

“כּלוּם אינך יודע לקרוֹא?” ענה לו ספירשטיין.

הנה כך ניצל מכּליה סיפור־הילדים היהודי הנפלא ביותר בראשית היוולדו. שכּן, אילו הוחזר כתב־היד היה שלום עליכם גונז אותו ולא ממשיך בכתיבתו.

פינת צל חבויה    🔗

קיץ שנת 1907. העיר ז’נבה עומדת במלוא לבלובה ויפיה. אגם לֶמאן ונהר רוּהן היוצא ממנו מבהיקים כראי. החורשות הירוקות נוסכות שלוה ומרגוע, והפסל של ז’אן־ז’אק רוּסוֹ נראה כשקוע במחשבות.

שלום עליכם ישב על המרפסת והביט אל העיר הרוגעת. כאן, בביתם של טיסי בתוֹ וי"ד ברקוביץ חתנוֹ, ביקש לנוח מן העצב והמרירות ששׂבע באמריקה. תשוקת הכתיבה שוב אחזה בו והקיץ הבהיר משך אותו החוצה.

פתאום נפנה לאחור ואמר לטיסי:

“בוֹאוּ. בואו נצא כולנו החוצה.”

בידו האחת הוא מחזיק צרור ניירות ובידו השניה את עגלת התינוקות.

“לאן אתה מוליך אותנו, אבא?” שואלת טיסי.

“אל הפינה שלי,” הוא משיב, “חיפשׂתי ומצאתי פיסת־צל חבויה באחד מגני העיר; שכחתי את שמו, אבל הוא נמצא על־יד האוניברסיטה. זהו מקום נפלא לכתיבה.”

שם, בפינת־צל זו שלו, ישב שלום עליכם וכתב את הפרקים הנפלאים של סיפורי מוטל בן פייסי. לא על גבּי שולחן כתב, אלא “באויר”. דפדפות קטנות ויפות היו לו, עשׂוּיוֹת נייר דק ושקוף, תכול כצבע השמיים; הוא היה מחזיק את הדפדפת בידו האחת מול עיניו, ובידו השניה לפת את עט־הזהב, שקיבל בנשף קבלת־הפנים בניו־יורק. כך היה כותב דף אחרי דף, במהירות, בקלות נפלאה, באותיות גדולות ובשורות מרוּוחות. וכדי שלא ינשוך את צפורניו, כהרגלו בשעת כתיבה, חבש לידיו כפפות בהירות, עשׂוּיוֹת עור־יעלים. אך מפעם לפעם ניסה בכל־זאת לנשוך את צפרניו מבעד לכפפות…

סיפורי מוטל בן פייסי מילאו את נפשו, והם רדפו זה את זה: “מבּוּל של דיו”; “כיצד מבריחים עכברים”; “אנו נוסעים לאמריקה”… וכי מי עוד כמוֹהו יוֹדע לתאר דברים אלה? הרי הוא עצמו חי את חיי הכתריאלים ונדודיהם אל העולם החדש. הוא ראה את האפשרויות המצפות באמריקה לבני העיירה ולממציאי הפרנסות השונות – יוצרי הקבאס, עוֹשׂי הדיוֹ ומבריחי העכברים. והוּא ביקש לתאר את הרפתקאות המהגרים מבעד לעיניו התמימות־הפקחיות של מוֹטל – הלא הוא שלום עליכם עצמוֹ, בעל הנפש הילדותית.

“רגע אחד,” שאל את עצמו, “וּמה יהיה מוֹטל לאחר שיגיע לאמריקה?”

“כמובן,” השיב לעצמו, “הוא ילך בדרכו של אביו ויהיה זַמָר מפורסם; כמוֹ שנאמר בפרק א' – קולו נאה, סופראן שבסופראן.”

“לא. תכלית זו אינה מוצאת חן בעיני,” הוסיף הסוֹפר להרהר, “זַמָר איננו מקצוע אמריקני טיפוסי. אירופה מגדלת זמרים יותר מאמריקה. ונוסף על כך, הרי זמר אחד כבר יש לי בסיפור אחר, הלא הוא יוסלי הזמיר”.

עודו מתלבט בחיפושים אחרי תכלית למוטל, נזכר פתאום בהארי. באניה בה הפליג מאמריקה נפגש בצייר יהודי צעיר, הארי שמו, בנם של מהגרים עניים, שסיים בהצטיינות את לימודיו באקדמיה לציור ונשלח לאירוֹפה על־ידי נדבן עשיר, כדי להשלים את חינוכו האמנותי. הארי זה היה בחור מוכשר וממולח, צעיר יהודי טיפוסי, בחוּר כלבבוֹ של שלום עליכם.

“הנה מצאתי תכלית למוטל שלי,” החליט, “הוא יגדל ויהיה צייר אמריקאי, ‘קארטוּניסט’ העובד בעתונות האנגלית של ניוּ־יוֹרק במשׂכורת מופלגת…”

‘תכלית’ זו שימחה את רוחו של שלום עליכם; והוא חזר לשבת בפינת־הצל החבויה שלו בגן־העיר ולכתוב במהירות:

רְצוֹנְכֶם לִנְסֹעַ לְאַמֶרִיקָה? סְעוּ רַק עִם הַנּוֹדְדִים. אִם אַתֶּם נוֹסְעִים עִם הַנּוֹדְדִים טוֹב וְיָפֶה לָכֶם. בָּאתֶם לְעִיר – הֲרֵי אַתֶּם פְּטוּרִים מִבַּקֵּשׁ אַכְסַנְיָה; כְּבָר הֵכִינוּ לָכֶם אַכְסַנְיָה מִקֹּדֶם…

שעה ארוכה היה יושב וכותב בגן. ופתאום היה קם ממקומו ואומר:

“די. עכשיו בּוֹאוּ ונטייל מעט ברחובות העיר.”

הוא נהנה מטיולים אלה; היה פוסע בצעדים אטיים, מימינוֹ ומשמאלוֹ בני המשפחה, ועגלת התינוק מלפנים. אולם פתאום היה עוצר, מרים את הדפדפת מול עיניו וכותב; שפתיו נעות ללא קול, חיוּך סוֹדי שפוּך על פניו, והוא כותב והולך.

העוברים ושבים ברחובות ז’נבה היו שולחים מבטים תמהים כלפי אותה משפחה של “רוּסים”, ובעיקר כלפי אותו קשיש תמהוני, הלבוש חליפת חג, חבוש כפפות לבנות, מגבעת על תלתליו הארוּכּים, והוא פוסע לאטוֹ בתוך החבורה וכותב וכותב…

דרך זו של כתיבה לא נראתה בעיני חתנו הסופר. כיצד יכול לצאת דבר מתוקן מכתיבה זו בראש כל חוצות? הרי סופר יכול לעשות מלאכה שלמה רק ביחידוּת, מאחורי דלתיים סגורות…

אולם שלום עליכם לא השגיח באלה במהרהרים אחריו. הוא הוסיף להלך ולכתוב. וראה זה פלא: אותם פרקים, שנכתבו ברחובות ז’נבה ההוֹמיים, הם מן הפרקים הנפלאים ביותר משיצאו מתחת ידו – שוֹבי לב, כתובים בסגנון שלום־עליכמי חדש, תמציתי ובהיר, האומר מעט ומבטא הרבה. קראו נא פרקים אֵלה ותיווכחו בעצמכם.

היו אלה ימים טובים. שבוע שבוע היה שלום עליכם שולח לניוּ־יוֹרק את פרקי “מוטל בן פייסי החזן”. כּן שלח פרקים אחדים, מתורגמים עברית בידי י"ד ברקוביץ, לאודיסה, לסידרת “סיפורים ומעשיות”, שיצאה בהוצאת “מוריה”.

“העיפו בהם עין ותיהנו”, כתב לידידיו העורכים ביאליק ורבניצקי, “ביאליק תחטפהו מיתה משונה [מרוב הנאה]. הוֹ, אילו תירגם הוּא אותם ללשון הקודש!”

ימי הטובה בז’נבה לא ארכו. את הסופר תקפו מיחושים והוא יצא לשהוֹת בערי הרחצה של אירופה המרכזית. לפני כן עוד הספיק להשלים את החלק הראשון של “מוטל בן פייסי החזן”, המסתיים בקריאתוֹ של מוֹטל שבע־הנדודים:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אֵימָתַי נִזְכֶּה וְנָבוֹא לְאַמֶרִיקָה?…

הלקוח הפלאי    🔗

חלפו תשע שנים, ומוטל בן פייסי כאילו נשתכח.

חורף תרע"ה (1915). באירופה סוערים קרבות, ובדירה קטנה בניו־יוֹרק שוכב שלום עליכם במיטתו, חולה במחלה אנושה. מצב־רוחו עגום ובלבו החשש כי לא יקום עוֹד מחוליו זה.

עודו שקוע בהרהוריו הנוּגים, והנה נכנסוּ שני אנשים לחדר: הרמן פאליי, המו"ל של העתון “ווארהייט”, ואתוֹ העורך החדש, יצחק גוניקמן.

“בּאנו לבקש ממך,” אמר לו מר פאליי, “כי תיכּנס לעבוד בעתוננו כסופר קבוע. החושב אתה כי…”

“מה השאלה?!” קרא שלום עליכם והתאמץ לשבת על מיטתו, “מבטיח אני לכם שעדיין כוֹחי בעטי.”

ואז, ליד מיטת החולה, נכתב ונחתם חוזה כי שלום עליכם מצטרף למערכת “ווארהייט” כסופר קבוע, החל מראשית 1916, בשׂכר של ארבעים דולר לשבוע.

לאחר שיצאו האורחים הביט שלום עליכם בחוזה החתום ומצב־רוּחוֹ הלך והשתפר. הנה עתה יוּכל להגשים את חלומו הרחוק ולסיים את כתיבת הרפתקאותיו של ילד־שעשועיו, מוטל בן פייסי החזן…

ללא שהיות ניגש לעבודה. הוא הניח את הדפדפת על ברכיו, תמך את גבו בכר והתחיל כותב:

אִישׁ בְּשׂוֹרָה אָנֹכִי הַיּוֹם – כְּבָר בָּאנוּ בְּשָׁעָה טוֹבָה לְאַמֶרִיקָה. כְּלוֹמַר אוֹמְרִים לָנוּ כִּי בְּאַמֶרִיקָה אֲנַחְנוּ. אֶת אַמֶרִיקָה עֲדַיִן לֹא רָאִינוּ, מִפְּנֵי שֶׁיּוֹשְׁבִים אָנוּ לְעֵת־עַתָּה בְּמָקוֹם הַמְכֻנֶּה ‘קַסְטֶל גַרְטֶל’…

שוב דימה הסופר כאילוּ הוּא בן החזן התמים והפיקח. שיבתוֹ אל מוטל שיפרה את מצב־רוחו, גירשה ממנו את הכאב והעצבוּת, אמנם, בסביבה האמריקאית החדשה לא הרגיש שלום עליכם עצמו בן־בית כמו בכתריאליבקה; אולם גם כאן הצליח למצוא את השביל הנכון אל חיי המהגרים בגיטו הניו־יוֹרקי: את לבטי ה“ירוקים” בימיהם הראשונים, חיפוּשׂיהם אחרי פרנסות חדשות, העיסקות השונות שנתנסוּ בהן, ו“מעשי הכשפים”.

לאחר חדשיים פקדה הפתעה חדשה את הסופר החולה, והוּא זכה לראות בהתגשמותו של חלום ישן. העתון הניוּ־יורקי הגדול “ווֹרלד” (העולם) החליט לתרגם את סיפורי מוטל ולהדפיסם במוסף הספרותי של יום א'.

“מדפיסים הם את ‘מוטל בן פייסי’ באנגלית, עם ציורים,” כתב שלום עליכם לידידיו באודיסה, "הפירסומת עצוּמה. למשל, בניוּ־יורק, בכל תחנות הרכבת העילית, מתפרסמות מודעות באותיות ענקיות: “קראו את שלום עליכם, את מרק טויין היהודי, בשבועון ‘ווֹרלד’! אוריגינאלי! חדש! הומוריסטי! קראו את שלום עליכם!”

אולם גם העידוד הזה לא היה בכוחו לגרש את המחלה הממארת מגופו. נרוֹ הלך ודעך. אולם הוא הוסיף וכתב בשארית כוחותיו, כאילו ערך תחרות סמוּיה, מי יקדים לבוא אל קו־הסיום – מוֹטל או מלאך־המוות? אמנם, הרופאים קיווּ כי החולה ינצח את המחלה ואף הזריקו לגוּפוֹ מזוֹן מלאכוּתי.

“הראיתם איזה חידוש נפלא?” פנה בחיוך רפה אל העומדים סביבו “מזון מלאכותי… אדם יכול להיות שׂבע מבלי לאכול…”

אבל הוא ידע כי סופו קרוב. “השמעת?” לחש יום אחד לגוּטה, האחוֹת המתנדבת “קוראים לי… קוראים לי לְשָׁם…”

למחרת התעודד מעט, ואז פנה אל ברקוביץ, שעמד לצדוֹ, ואמר לו בעיניים לאוֹת־נוצצות, ובהתפעלוּת ילדותית:

“אמור להם, לאנשי ה’ווארהייט', שהם יכולים לבטוח בי… לא אעזוב אותם, חלילה, בלי מוֹטל. אני מוסיף לכתוב גם עכשיו. גם במשך הלילה כתבתי…”

כל אותו לילה – כך סיפּר, – שכב ער ולא יכול היה להירדם. מחשבות טורדניות הציקו לו. מה התועלת, איפוא, לשכב באפס מעשה? פנה אל אולגה אשתו וביקש ממנה:

“לשם מה אני שוכב פה? הלא היום רחוק. בבקשה ממך, תני לי את העט והנייר ואכתוב. הכתיבה תקל עלי, שהרי בין כך ובין כך באות המחשבות ומציקות לי.”

אולגה קמה ממשכבה והגישה לו את העט והנייר. משך שעה ארוכה ישב במיטתו וכתב. לאט לאט כתב, במאמץ; כתב־ידוֹ היה יפה, כתמיד, אוּלם

הפּרק האחרון של סיפּוּרי מוֹטל, אשר כתב שלוֹם עליכם על ערשׂ־דווי.

ידו יגעה היתה, והאותיות יצאוּ מהן קטנות ומהן גדולות. הוּא ישב וכתב על אוֹתוֹ לקוח מסתורי, שהיה פוקד בקביעות את דוכנו של האח אליהו:

מִי הוּא זֶה וּמַה הוּא זֶה אֵין אָנוּ יוֹדְעִים. אַיֵּה מְקוֹם דִּירָתוֹ וּמַה מַעֲשֵׂהוּ וּמִשְׁלַח יָדוֹ – אַף זֶה נֶעְלַם מֵאִתָּנוּ… בָּא הוּא אֶצְלֵנוּ מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ בְּשָׁעָה קְבוּעָה וּבְרֶגַע קָבוּעַ. בָּא וְנוֹטֵל אֶת עִתּוֹן־הַבֹּקֶר, פּוֹרְשׂוֹ וּמְעַיֵּן בּוֹ בְּעַמּוּדוֹ הָרִאשׁוֹן וּבְעַמּוּדוֹ הָאַַחֲרוֹן וְחוֹזֵר וּמַנִּיחוֹ בִּמְקוֹמוֹ. קָנֹה לֹא קָנָה עֲדַיִן מִיָּדֵנוּ שׁוּם דָּבָר אֲפִילוּ פַּעַם אַחַת… נִמְלַךְ אֵלִיָּהוּ פַּעַם אַחַת וְאָמַר לוֹ: “מְחִירוֹ סֶנְט”. הַקּוֹנֶה אֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ בּוֹ וּמוֹסִיף לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂהוּ. כְּלוֹמַר, קוֹרֵא אֶת הָעַמּוּד הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן שֶׁל עִתּוֹן־הַבֹּקֶר. הִגְבִּיהַּ אָחִי אֶת קוֹלוֹ: “מְחִירוֹ סֶנְט!” הַקּוֹנֶה מְעַיֵּן בְּאֶמְצַע הָעִתּוֹן, מְקַפְּלוֹ וּמַנִּיחוֹ בִּמְקוֹמוֹ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה מֻנָּח תְּחִלָּה…

כאן הפסיק שלום עליכם כתיבתוֹ ונשם עמוקות. הכתיבה עייפה אותו. שעה קלה נח ואחר־כך ביקש להמשיך בכתיבה. הוא כתב בראש הדף החדש את האות ג'. אחר־כך צנח העט מידו. זה היה הדבר האחרון שכתב שלום עליכם בחייו.

לאחר ארבעה ימים – בשבת, י' באייר תרע"ו – יצאה נשמתו.

סיפורי מוטל בן פייסי החזן נקטעו באמצע, ואותו הלקוח הפלאי, בלא שם ודמות, נשאר פלאי כשהיה.

אשרי – יתום אני…    🔗

מִיּוֹם שֶׁעָמַדְתִּי עַל דַּעְתִּי לֹא זָכִיתִי לִגְדֻלָּה כָּזוֹ, שֶׁעָלִיתִי לָהּ עַכְשָׁו. וּמַה הִיא גְּדֻלָּתִי? אָבִי, פֵּיסִי הַחַזָּן, מֵת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג הַשָּׁבוּעוֹת וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי יָתוֹם. מֵהַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אַחַר הַשָּׁבוּעוֹת הִתְחַלְְנוּ אוֹמְרִים קַדִּישׁ – אֲנִי וְאָחִי אֵלִיָּהוּ. הוּא שֶׁלִּמְּדַנִי לוֹמַר קַדִּישׁ. אָחִי אֵלִיָּהוּ הוּא אָח טוֹב וְנֶאֱמָן, אֲבָל מְלַמֵּד טוֹב אֵינֶנּוּ. קַפְּדָן הוּא וּמַכֶּה בְּעֶבְרָתוֹ. פָּתַח אָחִי אֵלִיָּהוּ אֶת סִדּוּר־הַתְּפִלּוֹת וְהִתְחִיל לְלַמְּדֵנִי: – יִתּגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיה רַבָּא… רְצוֹנוֹ שֶׁאֶלְמַד אֶת הַקַּדִּישׁ בְּעַל־פֶּה תֵכֶף וּמִיָּד. מְשַׁנֵּן הוּא לִי אֶת הַקַּדִּישׁ וְחוֹזֵר וּמְשַׁנֵּן מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ וּמְצַוֶּה כִּי מֵעַתָּה אֹמַר לְבַדִּי. אֲנִי אוֹמֵר לְבַדִּי, אֲבָל אֵין הַדָּבָר עוֹלֶה יָפֶה. עַד “וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ” אֲנִי עוֹבֵר בְּשָׁלוֹם. כֵּיוָן שֶׁאֲנִי בָּא לִ“וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ”, אֲנִי נִכְשָׁל. כּוֹעֵס עָלַי אָחִי אֵלִיָּהוּ, דוֹחֲפֵנִי בְּמַרְפֵּקוֹ וְאוֹמֵר לִי, כִּי מִסְּתָמָא לִבִּי בַּחוּץ (חַיֵּיכֶם שֶׁכִּוֵּן אֶל הָאֱמֶת!), וְאֵינוֹ זָז מִמֶּנִּי עַד שֶׁהוּא מְשַׁנֵּן לִי אֶת הַקַּדִּישׁ עוֹד פַּעַם וְעוֹד פַּעַם. בְּעָמָל רַב הִגַּעְתִּי עַד “לְעִלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻשְׁבְּחָתָא”. מִכָּאן וְאֵילֵךְ – אַף לֹא זִיז כָּל־שֶׁהוּא! אָחִי אֵלִיָּהוּ תוֹפֵס לִי בְּאָזְנַי וְאוֹמֵר: – אִלּוּ קָם אַבָּא מִקִּבְרוֹ וְרָאָה בְּעֵינָיו אֶת בְּנוֹ הַתַּכְשִׁיט… – כִּי עַתָּה פָּטוּר הָיִיתִי מֵאֲמִירַת קַדִּישׁ!… כָּךְ אֲנִי אוֹמֵר לְאָחִי אֵלִיָּהוּ וּמְקַבֵּל מַכָּה נִמְרָצָה מִיָּדוֹ הַשְּׂמָאלִית עַל לְחָיַי. שָׁמְעָה אִמָּא וְגָעֲרָה בּוֹ בִּנְזִיפָה, שֶׁלֹּא יַכֵּנִי מִשּׁוּם שֶׁיָּתוֹם אֲנִי. – בְּשֵׁם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל! מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? אֶת מִי אַתָּה מַכֶּה? כְּלוּם שָׁכַחְתָּ כִּי הַיֶּלֶד יָתוֹם הוּא?! בַּלַּיְלָה אֲנִי יָשֵׁן עִם אִמָּא בְּמִטָּתוֹ שֶׁל אַבָּא עָלָיו הַשָּׁלוֹם – זֶה הַכְּלִי הָאֶחָד, שֶׁנִּשְׁאַר לָנוּ לִפְלֵיטָה מִכָּל כְּלֵי־בֵּיתֵנוּ. הַשְּׂמִיכָה שֶׁאָנוּ מִתְכַּסִּים בָּהּ כִּמְעַט כֻּלָּהּ מְסוּרָה לִרְשׁוּתִי. – הִתְכַּסֵּה, – אוֹמֶרֶת הִיא לִי, – וְהֵרָדֵם, בְּנִי יְתוֹמִי. לֶאֱכֹל אֵין אִתָּנוּ מָה… מִתְכַּסֶּה אֲנִי בִּשְׂמִיכָה, אֲבָל לִישֹׁן אֵינִי רוֹצה. חוֹזֵר אֲנִי עַל הַקַּדִּישׁ… אֶל הַחֶדֶר אֵינִי הוֹלֵךְ. אֵינִי לוֹמֵד, אֵינִי מְשׁוֹרֵר, אֵינִי מִתְפַּלֵּל. חָפְשִׁי אֲנִי מִכָּל הַמִּצְווֹת. אָשְׁרַי יָתוֹם אֲנִי!

 

הרופא שידע את שפת החיות    🔗

דוקטור דוליטל 1920    🔗

יוּ לוֹפְטִינג נולד במיידֶנְהֶד (אנגליה) ב־4 בינואר 1886. בצעירותו למד בפנימית דרְבִּישַיֶר ואחר כך נסע לארצות־הברית, ללמוד טכנולוגיה בעיר קיימברידג' (מאסאצ’וסטס). לאחר שסיים את הטכניון של לונדון עבד לוֹפטינג כמהנדס בקנדה, אפריקה ואיי הוֹדוּ המערבית. במלחמת־העולם הראשונה שירת בחזית פלאנדריה (צרפת), משם שלח לילדיו מכתבים מצוירים על רופא החיות דוקטור דוליטל. לאחר שנפצע קשה בקרב שוחרר לופטינג מן הצבא וחזר לארצות־הברית. בשנת 1920 פירסם את סיפּוּרי דוקטור דוליטל בספר, שזכה להצלחה כה רבה עד כי מאז ועד מותו חיבר עוד תריסר ספרים על גיבור חביב זה. ספרו “מסעותיו של דוקטור דוליטל” זכה בפרס ניוּבֶּרי לספרות־ילדים. כן פירסם קובץ שירים עליזים בשם “חרוזי דיסה” וסיפורים אחרים. הוא מת בסנטה מוניקה (קליפורניה) ב־26 בספטמבר 1947. לאחר מותו נדפס ספרו האחרון – “דוקטור דוליטל והכנרית הירוקה”.

בחפירות החזית    🔗

ההרעשה הגרמנית הכבדה נמשכה שעה ארוכה. פלוגת־המשמר האירית נצמדה אל עמדותיה בחפירות המפותלות שלאורך החזית. מטר הפגזים נפל ברעש מחריש אזניים ואיש לא העז להרים ראש. כמה זמן עלול להימשך גיהינום זה? שאל כל חייל את עצמוֹ.

המקום – קו־החזית האנגלי־גרמני בפלאנדריה (צרפת); הזמן – שנת 1916, עיצומה של מלחמת־העולם הראשונה.

סוף סוף נפסקה ההרעשה. קפטן (סרן) יוּ לוֹפטינג בן השלושים הרים ראשו והתבונן מסביב. החובשים והאלונקאים חשו להוביל את הפצועים אל תחנות־האיסוף. במרחק־מה התאבכו תימרות־עשן של בתי העיירה ההרוסים. סרן לוֹפטינג מחה את הבוץ מעל מצחו וגעגועים עזים תקפו אותו הביתה. אז הוציא מכיס־אפודתו את המכתב שקיבל אמש וקרא אותו בפעם העשירית. פלוֹרה רעייתו סיפרה לו חדשות מן הבית, ואילו שני ילדיו, אליזבט וקוֹלין, חזרו וביקשו ממנו: “ספר לנוּ על ההרפתקאות שלך במלחמה, יחד עם ציורים.”

הסרן קיפל את המכתב, טמן אותו בכיס מעילו ונאנח. הוא זכר את הבטחה שנתן לילדיו, כי ישלח להם מכתבים מצוירים מן החזית. אבל בעל־כרחוֹ דחה את הדבר משבוע לשבוע. “וכי על מה יכול אני לכתוב להם?” שאל את עצמו, “על ההרעשה הזוועתית? על תומס שנתרסק בפגז, או על ג’וני שאיבד את שתי רגליו? אלה יהיוּ תיאורים נוראים מדי בשבילם. האתאר להם את הרביצה ללא סוף בחפירות אלה? אלה יהיו תיאורים משעממים מדי. ואולי אתאר להם את קו החזית, את הנוף המשובץ בביצורים? לא, את התיאורים האלה תמחוק הצנזורה…”

העשן הוסיף להתאבך מבין הריסות העיירה. חתול בודד שׂירך דרכו לאורך החורבות, כאילו ביקש לשתף את עצמו עם גורל החיילים והאזרחים.

רב־טוראי עבר על פניו של סרן לופטינג, ורובה בידו.

“לאן, סוליבן?”

“אחד הסוסים נפצע קשה,” השיב החייל כלאחר־יד. “ביקשו ממני שאשים קץ ליסוריו.”

באותו רגע חדל לופטינג לחשוב על בני משפחתו, או על חייליו. לפתע פתאום מצא עצמו מהרהר בגורלם של בעלי־החיים בתוך מלחמה מטורפת זו. מאז ומתמיד חש אהדה עמוקה לבעלי־החיים, עוד מאותם ימים בהם הקים “גן־חיוֹת” סוֹדי בארון־הבגדים של אמו. ואילוּ כאן, בתוך קווי החזית, חש מעין שותפות־גורל עם סבלן האילם של החיות: החתול שאיבד את ביתו; הכלב הנאמן שאיבד את בעליו; הציפור שקינה נשׂרף. אבל יותר מכל חש שותפות גורל עם גורלם של הסוסים, שידעוּ לקבל את ההפגזות הממושכות באומץ ובדומיה.

“גם הם חיילים, כמונו,” היה לופטינג אומר לחבריו, “ובכל זאת, ראו עד כמה שונה גורלם מגורלנו. כאשר חייל נפצע – הריהו מוּבל מיד אל תחנת־האיסוף ומקבל את מיטב הטיפול מידיהם של רופאים מאומנים. ואילו כשנפצע סוס – הריהו נגאל מיסוריו על־ידי כדור. אמרו בעצמכם – האם זה הוגן?” שאל, והשיב עצמו: “זהו עוול נורא. כי אם אנו מגייסים לקרב סוסים או פרדות, או כלבים – עלינו לתת להם בדיוק אותו טיפול בשעה שהם נפצעים!”

החיילים האחרים משכו בכתפיהם למשמע דברים אלה: סרן תמהוני זה אין לו דאגות אחרות בחפירות ארורות אלו, אלא שלומם של כלבים וסוסים… אבל לוֹפטינג הוסיף לטווֹת את חוטי הרהוריו: כן – בעלי־החיים זכאים לקבל טיפול רפואי בשעה שהם נפצעים, או חולים; בימי מלחמה – וגם בימי שלום! אבל, – חייך לפתע לעצמו, – כדי להעניק לחיות את הטיפול הראוי, יהיו הרופאים חייבים לדעת את שׂפת החיות…

ואז, כאילו על־ידי ברק פתאומי, צץ במוחו הרעיון. בתוך החפירה הטחובה, לרעמי פגזים רחוקים, נשׂא אותו דמיונו אל מרפאת־חיות בעיירה קטנה ורחוקה. באותה מרפאה עובד רופא מוזר־הליכות ונבון, שרכש ידיעות מקיפות בזאולוגיה ובלבו מפעמת אהבה עזה לכל בעלי־החיים. רופא זה החליט לנטוש את ריפוי בני־האדם, כדי לעסוק במקצוע קשה יותר, הגון יותר ומרתק יותר – ריפוי חיות. “הדוקטור שלי יהיה בעל תבונה ושכל,” הוסיף לופטינג להרהר, “הוא ילמד את שפת החיות ויצליח מאוד במקצועו.”

בעודו שקוע בהרהוריו המוזרים, טפח לעצמו לופטינג על מצחו: “הרי זה נושא נפלא למכתבים בשביל אליזבט וקוֹלין! במקום לתאר להם את זוועות המלחמה אספר להם על הדוקטור שלי…”

עוד באותו יום התיישב סרן לופטינג בפינתו, פרשׂ לפניו דף־כתיבה צבאי והתחיל כותב:

פַּעַם אַחַת, לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת – כַּאֲשֶׁר הַסָּבִים שֶׁלָּנוּ הָיוּ יְלָדִים – חַי לוֹ רוֹפֵא אֶחָד. שְׁמוֹ הָיָה דּוּלִיטְל – ג’וֹהן דוּלִיטְל, מ“ד. פֵּרוּשָׁן שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת מ”ד הוּא, שֶׁדּוּלִיטְל הָיָה רוֹפֵא מֻמְחֶה וְיָדַע כָּל דָּבָר וְדָבָר. דּוֹקְטוֹר דּוּלִיטְל חַי בְּעִיר קְטַנָּה בְּשֶׁם פַּדְלְבִּי־עַל־נְהַר־מַרְשׁ. כָּל הַתּוֹשָׁבִים הַגְּדוֹלִים עִם הַקְּטַנִּים, הִכִּירוּ אוֹתוֹ הֵיטֵב; וְכַאֲשֶׁר פָּסַע בְּמוֹרַד הָעִיר בְּמִגְבַּעְתּוֹ הַגְּבוֹהָה, הָיוּ כֻּלָּם אוֹמְרִים: ‘הִנֵּה הַדּוֹקְטוֹר הוֹלֵךְ! הוּא אָדָם נָבוֹן.’ וְהַכְּלָבִים וְהַיְלָדִים הָיוּ רָצִים וְהוֹלְכִים בְּעִקְּבוֹתָיו…

הוא הוסיף ותיאר כיצד החליט דוקטור דוליטל לנטוש את הטיפול בבני־האדם ולהתחיל לטפל בחיות, צירף למכתבו ציור מבדח של דוקטור דוליטל הבודק סוס, ושלח את המכתב לילדיו. הוא לא ידע כיצד יקבלו הילדים מכתב זה: אולי הם יתאכזבו על שאביהם “סידר” אותם, ובמקום לתאר את המלחמה הוא מספר להם על איזה רופא תמהוני בעיר נידחת? ואולי כל הרעיון ייראה בעיניהם מטורף?

בל חששותיו היו לשוא; שני ילדיו, וכן רעייתו, התאהבו בדוקטור דוליטל וביקשו מלופטינג כי יוסיף ויספר להם על עלילותיו של הרופא הגוץ וחיותיו. ולא עוד, אלא שקוֹלין בנו התפעל כל־כך מרופא החיות עד שאימץ לעצמו את השם “דוקטור דוליטל”.

סרן לופטינג שׂמח, כמובן, לטווֹת הלאה את הרפתקאותיו הדמיוניות של דוליטל, שגיוונוּ את אפרוריות החפירות. לא קשה לתאר לעצמנו, כי החיילים הסקרניים תמהוּ לא במעט לדעת מה זה כותב הסרן שלהם, ומדוע רוחו עליזה כל־כך בשעה שהוא ממלא את הדפים באותיות ובציורים.

אולם המלחמה היא דבר אכזרי. באחד הקרבות נפצע לוֹפטינג קשה ונשלח לבית־החולים. שבועות ארוכים שכב בבית־החולים, נתון לטיפּוּלם של רופאים (אמנם, רופאי בני־אדם ולא רופאי חיות…) לאחר שהוטב מצבו במעט המשיך לשלוח לילדיו את המכתבים על דוקטור דוליטל, על הרפתקאותיו באפריקה (אותה הכיר לופטינג מסיוריו כמהנדס רכבות), בחברת קוֹפים ואוכלי־אדם.

הגיעה שנת 1918. סרן לוֹפטינג יוצא מבית־החולים. הוא נשאר נכה ומשתחרר מן הצבא. מלחמת־העולם רבת הדמים מגיעה לקצה. הקצין המשוחרר חוזר אל משפחתו באנגליה, ולאחר זמן־מה הם מחליטים להגר לארצות־הברית (בה חי לופטינג עת למד בבית־הספר להנדסה).

הרופא זכה במדליה    🔗

שבועיים ימים עשתה האניה את דרכה על פני האוקיינוס האטלנטי. על סיפון האניה התיידד לופטינג עם הסופר הנודע סאֶסיל רוֹבּרטס, והשניים הירבו לשוחח על חוויות המלחמה ועל ענייני ספרוּת. ערב אחד, בעוד השניים שקועים בשיחה ערה, הציץ לופטינג בשעונו ואמר:

“תסלח לי, ידידי. השעה שש ואני צריך לקרוא סיפור לדוקטור דוליטל.”

דבר זה חזר ונשנה ערב ערב, עד שלבסוף לא התאפק הסופר ושאל בסקרנות:

“מיהו אותו דוקטור דוליטל, שאתה צריך לקרוא באזניו ערב ערב סיפורים?”

לופטינג נתחייך והשיב: “הו, זהו כינויו של בני הקטן.”

למחרת נפגש רוברטס עם “דוקטור דוליטל” בן השבע, ולשאלתו כיצד זה דבק בו כינוי זה, השיב הילד:

“זהו השם של רופא־החיות הנהדר, שאבא שלי כּתב לנו עליו מן המלחמה.”

סקרנותו של רוברטס גברה, והוא ביקש מלופטינג לעיין בסיפּורים על דוליטל. לופטינג הראה לסופר את צרור המכתבים והוסיף בענוָה:

“אשתי אומרת שעלי להוציא זאת בספר, אבל אני לא בטוח אם הדבר ראוי לדפוס. כתבתי זאת רק לשעשועם של ילדי… ושלי…”

למחרת נפגשו השניים שוב על הסיפון, כשרוברטס אחוז התלהבות:

“ידידי. המכתבים הללו הם משהו נפלא! מקורי, אנושי ומלא הומור. זה עשוי להיות ספר גדול. מיד כשנגיע לניו־יורק אקשר אותך עם המו”ל שלי."

דעתו של המו“ל, מר סטוֹקס, היתה זהה עם דעתם של פלוֹרה לופטינג ושל סאֶסיל רוברטס. הוא החליט להדפיס מיד את “דוקטור דוליטל”; אבל אין ספק שגם המו”ל עצמו לא חלם על ההצלחה העצומה, שבּה יזכה הספר על הרופא התמהוני והאמיץ.

דוקטור דוליטל כבש מיד את ליבם של ילדי העולם כולו, ואת לב הוריהם. כל ילד וילדה, מטורונטו עד לונדון, ומאוסטרליה עד ארץ־ישראל, שקראו את עלילותיו של דוקטור דוליטל, לבם הלך שבי אחרי רופא מופלא זה; הם נעשׂוּ ידידיו המושבעים והנאמנים, מוכנים ללכת אחריו אל כל פינות־העולם הנידחות. וכי מי זה לא יהא מוכן להיות ידידו של אדם המבין את שפת החיות, ואשר כל בעלי־החיים מסורים לו בלב ונפש?

כשנתיים לאחר צאת הספר, הגיע "דוקטור דוליטל לידיו של סאֶר יוּ וואֶלפול, סופר נודע וידיד־נעורים של לופטינג. אותו ידיד בלע את הספר בנשימה עצורה, ואחר־כך שיגר מכתב נלהב אל הסופר:

“זוהי יצירה גאונית,” כתב הסופר הבריטי בין השאר, “ספר־המופת הראשון לילדים מאז ‘עליסה’. דוקטור דוליטל יכּנס אל הנצח כמין חליל־קסמים, שאלפי ילדים הולכים בעקבותיו.”

מכתב זה נדפס כהקדמה למהדורות הבאות של הספר.

לצדו של מכתב זה קיבל לופטינג מכתבים נוספים, מעשרות ילדים המבקשים ממנו כי יוסיף ויספר להם על הרפתקאותיו הבאות של דוקטור דוליטל. הסופר נענה לבקשתם, ומאז ועד יום מותו חיבר תריסר ספרים נוספים, כולם על הרפתקאותיו המרתקות של רופא־החיות ושל שוּתפיו להרפתקאות – הכלב ג’יפ, טשי־טשי הקוף, דאבּ־דאבּ הברווז, גּאבּ־גאבּ החזיר, התוּכּי פולינזֶיה וכל השאר. לופטינג הסיע את גיבוריו למסעות דמיוניים, החל מן “האגם הסודי” ועד לירח; אולם גם בהרפתקאות הדמיוניות ביותר השתדל הסופר להיות הגיוֹני ולתאר כל פרק בדייקנות מדעית כמעט, וכמובן – בסגנון בהיר, רווּי הומור, מעוּטר בציוריו המבדחים.

בשנת 1923 זכה לופטינג ב“מדליית־ניוּבֶּרי” לספרוּת־ילדים, על ספרוֹ “מסעותיו של דוקטור דוליטל”. אולם הרופא הצנוע לא התרגש מן הכבוד הרב שבני־האדם חלקו לו. הוא ידע – החיות זקוקות לעזרתו. על כן מיהר לחבוש את מגבעתו ליטול את תיק־הרפוּאות, מוכן לצאת למסעות חדשים רבי סכּנוֹת.

בהצלחה, דוקטור יקר!

גשר הקופים    🔗

אַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוֹסִיפוּ לִרְדֹּף אַחֲרֵי דוֹקְטוֹר דּוּלִיטּל, שָׁמְעוּ אֶת קוֹלוֹת הַקּוֹפִים הַמְרִיעִים. סוֹף סוֹף נוֹדַע לָהֶם הֵיכָן נִמְצָא הַדּוֹקְטוֹר, וְהֵם מִהֲרוּ אַחֲרָיו, עַל מְנָת לִלְכֹּד אוֹתוֹ. הַקּוֹף הַגָּדוֹל, שֶׁנָּשָׂא אֶת גַּבּ־גַּבּ הַחֲזִיר, הִתְנַהֵל לְאִטּוֹ מֵאָחוֹר; לְפֶתַע גִּלָּה אֶת שַׁר־הַצָּבָא הַכּוּשִׁי חוֹמֵק מִבֵּין הָעֵצִים, וּמִיָּד חָשׁ בְּעִקְּבוֹת הָרוֹפֵא וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּּ לָרוּץ. וְאָז הַכֹּל רָצוּ מַהֵר יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר רָצוּ אֵי־פַּעַם בְּחַיֵּיהֶם; וְאַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ, שֶׁהָלְכוּ וְקָרְבוּ אֲלֵיהֶם, הִתְחִילוּ לָרוּץ גַּם כֵּן; וְשַׂר־הַצָּבָא רָץ מַהֵר מִכֻּלָּם. לְפֶתַע נִתְקַל הַדּוֹקְטוֹר בְּתִיק־הָרְפוּאוֹת שֶׁלּוֹ וּמָעַד אֶל תּוֹךְ הַבֹּץ, וְשַׂר־הַצָּבָא סָבַר כִּי בְּפַעַם זוֹ יִתְפֹּס אוֹתוֹ לָבֶטַח. אֲבָל אָזְנָיו שֶׁל שַׂר־הַצָּבָא הָיוּ אֲרֻכּוֹת, אַף־עַל־פִּי שֶׁשְּׂעָרוֹ הָיָה קָצָר עַד מְאֹד. וְכַאֲשֶׁר זִנֵּק קָדִימָה לִתְפֹּס אֶת הַדּוֹקְטוֹר, נִלְכְּדָה אַחַת מֵאָזְנָיו בַּעֲנַף הָעֵץ, וְחַיָּלָיו נֶאֶלְצוּ לַעְצֹר וּלְטַפֵּל בּוֹ. בֵּינְתַיִם הֵקִים הַדּוֹקְטוֹר אֶת עַצְמוֹ, וְהַחֲבוּרָה הִמְשִׁיכָה אֶת דַּרְכָּהּ. הֵם רָצוּ וְרָצוּ וּטְשִׁי־טְשִׁי הַקּוֹף צָעַק: – אֲנַחְנוּ בְּסֵדֶר! אֵין לָנוּ עוֹד הַרְבֵּה לָלֶכֶת! אֲבָל לִפְנֵי הַכְּנִיסָה אֶל אֶרֶץ־הַקּוֹפִים הִגִּיעָה הַחֲבוּרָה אֶל צוּק תָּלוּל וְעָמֹק, שֶׁנָּהָר זוֹרֵם לְרַגְלָיו. זֶה הָיָה גְבוּלָהּ שֶׁל מַמְלֶכֶת ג’וֹלִיגִינְקִי, וְאֶרֶץ הַקּוֹפִים הִשְׂתָּרְעָה מִצִּדּוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַנָּהָר. גִ’יפ הַכֶּלֶב הִבִּיט מַטָּה, אֶל רַגְלֵי הַצּוּק, וְאָמַר: – יַה־בַּה־יֵי! אֵיךְ נַצְלִיחַ לַעֲבֹר אֶל הַצַּד הַשֵּׁנִי? – אוֹי וַאֲבוֹי, – קָרָא גַבּ גַבּ, – אַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ קְרוֹבִים עַכְשָׁו נוֹרָא. תִּרְאוּ אוֹתָם! אֲנִי פּוֹחֵד שֶׁעוֹד מְעַט יַחֲזִירוּ אוֹתָנוּ אֶל הַכֶּלֶא. – וּמִיָּד פָּרַץ בִּבְכִי. אֲבָל הַקּוֹף הַגָּדוֹל, שֶׁנָּשָׂא אֶת הַחֲזַרְזִיר, הוֹרִיד אוֹתוֹ לָאָרֶץ וְקָרָא בְּקוֹל אֶל הַקּוֹפִים הָאֲחֵרִים: – בַּחוּרִים – גֶּשֶׁר! מַהֵר! מִתְחוּ גֶשֶׁר! נוֹתַר לָנוּ רַק רֶגַע אֶחָד בִּלְבַד לְשֵׁם כָּךְ. הֵם שִׁחְרְרוּ אֶת שַׂר־הַצָּבָא וְהוּא מִתְקָרֵב בִּמְהִירוּת שֶׁל אַיִל. חוּשׁוּ! גֶּשֶׁר! גֶּשֶׁר! הַדּוֹקְטוֹר תָּמַהּ בְּלִבּוֹ כֵּיצַד יִמְתְּחוּ כָּאן גֶשֶׁר, וְהוּא שָׁלַח עֵינָיו סָבִיב לִרְאוֹת שֶׁמָא מְצוּיִים אֵי־שָׁם לוּחוֹת חֲבוּיִים. אֲבָל כְּשֶׁהֶחֱזִיר אֶת עֵינָיו אֶל הַצּוּק רָאָה וְהִנֵּה עַל פְּנֵי תְהוֹם הָיָה מָתוּחַ גֶּשֶׁר, מוּכָן וּמְזֻמָּן בִּשְׁבִילוֹ, עָשׂוּי קוֹפִים חַיִּים! כִּי בָּרֶגַע בּוֹ הִפְנָה אֶת גַּבּוֹ לְאָחוֹר הָפְכוּ הַקוֹפִים אֶת עַצְמָם, בִּמְהִירוּת הַבָּזָק, לְגֶשֶׁר, בְּהַחֲזִיקָם זֶה בָּזֶה. ־ עִבְרוּ! כֻּלְכֶם! עִבְרוּ מַהֵר! גַבּ־גַבּ חָשַׁשׁ מְעַט לִצְעֹד עַל פְּנֵי גֶשֶׁר כָּל כָּךְ דַּק, בְּגֹבַהּ מְסַחְרֵר שֶׁכָּזֶה עַל פְּנֵי תְּהוֹם. אֲבָל בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הוּא הִגִּיעַ בְּשָׁלוֹם לָעֵבֶר הַשֵּׁנִי; וְאַחֲרָיו הִגִּיעוּ גַם כָּל הַשְּׁאָר. ג’וֹהְן דּוּלִיטְל עָבַר הָאַחֲרוֹן. וּבָרֶגַע בּוֹ הִגִּיעַ לְצִדּוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַגֶּשֶׁר הִגִּיעוּ אַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ בִּמְרוּצָה אֶל שְׂפַת הַצּוּק. הֵם נוֹפְפוּ אֶגְרוֹפִים וְיִלְּלוּ בְּזַעַם, שֶׁכֵּן רָאוּ כִּי הִגִּיעוּ מְאֻחָר מִדַּי. הָרוֹפֵא וְכָל חַיּוֹתָיו הִגִּיעוּ בְּשָׁלוֹם אֶל אֶרֶץ־הַקּוֹפִים, וְהַגֶּשֶׁר פֹּרַק וְנֶאֱסַף אֶל הַצַּד הַשֵּׁנִי. וְאָז פָּנָה טְשִׁי־טְשִׁי אֶל הָרוֹפֵא וְאָמַר לוֹ: ־ הַרְבֵּה תַיָּרִים נוֹדָעִים וְחוֹקְרִים לִבְנֵי־זָקָן שָׁכְבוּ מֶשֶׁךְ שָׁבוּעוֹת חֲבוּיִים בַּגּ’וּנְגֶל, בְּתִקְוָה לִרְאוֹת אֶת הַקּוֹפִים מְבַצְּעִים לַהֲטוּט זֶה. אֲבָל אַף לֹא פַּעַם אַחַת לִפְנֵי כֵן הִנַּחְנוּ לְאָדָם לָבָן לְהָעִיף עַיִן עַל מִבְצָע זֶה. הִנְּךָ הָאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁרָאָה אֶת גֶּשֶׁר־הַקּוֹפִים הַמְהֻלָּל. וְדוֹקְטוֹר דּוּלִיטְל הָיָה שְׂבַע־רָצוֹן עַד מְאֹד.

 

מתל־אביב לאפריקה וחזרה    🔗

בארץ לובנגולו מלך זולו, 1939    🔗

נַחוּם גוּטמן נולד בטלנשט (בסרביה) בי“ח באב תרנ”ח (1898) לאביו הסופר ש. בן־ציון. בהיותו בן 8 עלה לארץ־ישראל עם משפחתו, שהיתה ממייסדי תל־אביב. הוא למד בבית־ספר עברי ביפו ואחר־כך בגימנסיה “הרצליה”, ובבית־הספר לציור “בצלאל” בירושלים. במלחמת־העולם הראשונה היה חייל בגדוד העברי. אחר־כך השתלם בציור בפאריז ובערים אחרות. ציוריו הוּצגוּ בתערוכות בערים רבות והוא זכה במדליות ובפרסים. נחום גוטמן היה הצייר הראשון שהתמסר לעיטור ספרי־ילדים עבריים, ובמשך עשרות שנים עיטר מאות ספרים. הוא היה ממייסדי “דבר לילדים” וצייר העתון החל מגליונו הראשון. המסע שערך לאפריקה הביא לכתיבת ספרו הראשון “בארץ לובנגולו מלך זולו”, עליו גדלו דורות של קוראים. ספריו האחרים הם: “בימי החופש הגדול או תעלומת הארגזים”, “ביאטריצה, או מעשה שתחילתו חמוֹר וסופו ארי דורס”, “מעשה בחמור שכולו תכלת”, ו“שביל קליפות התפוזים”. ספרו האחרון זיכהו בפרס הבין־לאומי על־שם אנדרסן לספרוּת ילדים ונוער.

“פעם אחת חלמתי חלום והנה אני באפריקה…”    🔗

גשם חם ירד על העיר יוהנסבורג. נחום גוטמן עמד ליד חלון בית־המלון “ברקליס” והביט אל החוּץ הלח. אשה מיהרה למצוא מחסה בפתח הבית שממול; נער כושי פסע לו לאטוֹ, כאילו הגשם אינו נוגע בו כלל. בתים כהים וקודרים. רחובות מרוצפים אבן. מה שונה עיר אפריקאית זו מתל־אביב הלבנה, הצעירה, החיכנית – העיר אותה אהב ואשר בה חי מאז אותם ימים, בהם לא היתה אלא תריסר וחצי בתים משני עברי דרך־עפר לבנה.

מוזר. תל אביב רוחצת עתה באור־שמש קיצית, המטיילת בשמיים תכולים. ואילו יוהנסבורג רוחצת בקילוחי גשם חם, הניגר משמיים אפורים.

לפני שבועות אחדים יצאוּ נחום ודוֹרה רעייתוֹ מביתם ועלוּ לאוטובוס אדום מספר 5, כדי להגשים חלום נוֹשן – לתור את יבשת אפריקה, לראות חיות־בר בנאות מגוריהן. מאז ומתמיד אהב נחום להתבונן בחיות־בר, ומדי בואו לעיר חדשה היה סר קודם כל אל גן־החיות (לאחר שנים עתיד הוא לכתוב את אחד מסיפוריו הטובים ביותר – “ביאטריצה” – שעלילתו מתרחשת בגן־החיות של פאריס). אבל כיצד אפשר להשווֹת חיה הכלואה בסוגר אל אחותה המהלכת חפשיה בג’ונגל?

מסע זה בא לו כמעט במקרה. יום אחד התקשר עמו מאיר דיזנגוֹף, ראש־העיר תל־אביב, ואמר לו:

– הייתי רוצה שתצייר בשבילנוּ פורטרט של גנראל סמאטס. כבר כתבתי לו והוא ענה לי בחיוב. התהיה מוכן לנסוע לדרום־אפריקה לשם כך? אגב, סמאטס מוכן גם להעניק את חסותו לתערוכת־ציורים שלך.

איזו הפתעה! גם מסע לאפריקה, גם תערוכת ציורים – וגם פגישה עם יאן סמאטס. הגנראל סמאטס היה אז דמות אגדית כמעט, נערצת בעולם כולו – לוחם חירוּת, מצביא, הוגה דעות, מדינאי דגול – וידיד נאמן לציונות.

יומיים לפני הנסיעה הלך נחום להיפרד מידידו יצחק יציב, עוֹרך המוסף לילדים של “דבר”. שנתיים היה נחום מעטר את העתון בציוּריו. עתה יהא עליו להינתק מן המערכת עד שוּבוֹ. פרידה זו מסכה עצב בלבו.

יציב ישב ליד שולחן עבודתו. נחום הביט אל דמותו הגבוהה והעדינה של העורך, המרים את ידו ארוּכּת האצבעות, כשהוא אומר בחיוך מהול מבוכה ומאור־פנים:

– כן, נחום, נרגיש בחסרון ציוריך. אבל, הרי תוכל לשלוח לנו מכתבים מן הדרך, בהם תצייר ותתאר את המראות שתפגוש. כולנו נשמח למכתביך. – כך אמר העורך בקולו החרישי, כשעיניו הבהירות חיפשׂוּ את אישׁוֹניו של נחום, לראות אם נתרצה לו.

מעודו לא ניסה כוחו בכתיבה. אם ביקש לבטא את עצמו – עשה זאת בשפת הציור. אבל יציב ביקש, וכיצד אפשר לסרב לו? הוא הבטיח כי ינסה.

ההפלגה בים היתה נעימה וטובה. חניה קצרה בנאפולי וביקור בהר הווזוּב. ואחר־כך, דרך מיצר גיבראלטר, אל האוקיינוס האטלנטי. הים היה שקט. הנוסעים שיחקו בשחמט ודוֹמינוֹ. התרחצו בבריכה, האזינו לרדיו. התבוננו בדגים המעופפים, ראו סרטי ראינוע. כך בילו את זמנם כשהים היה שקט. ובעת סערה… אך סערות כמעט שלא היו.

ההיכּרוּת הראשונה עם אפריקה היתה בנמל דאקאר. סירות רבות הקיפו את האניה, סירות קלות שמפרשׂיהן קלועים קש. ישבו בהן כושים שחורים־ירוקים, שעורם נוצץ כאילו נמרח בשמן. רוכלים כּוּשים הציעו את סחורתם: נרתיקים עשויים עור־נחש, טבעות מעורקי־פילים, מגינים מעורות היפוֹפוֹטם, פטישים משיני אריות… הנוסעים הלבנים השליכו מן הסיפון מטבעות לים והביטו בהנאה אל הכושים שצללו למעמקים כדי להעלות את המטבעות.

זו היתה היכּרוּת ראשונה. היכּרוּת שניה – הפעם עם נופיה של אפריקה – היתה בקייפטאון. בנשימה עצורה התבונן נחום אל “הר־השולחן”, שעדרי עננים לבנים תקפו אותו כסוסים משתוללים, כבשו את רמתוֹ ורבצוּ תחתיהם כאומרים לפוש ולהירגע.

– איזה מראה! איזה הוד! – קרא בקול רם.

– הוד? – שמע פתאום קול מאחוריו, – אבל בארץ זו יש משהו עוֹד! יש בה אוצרות זהב בבטן־האדמה.

היה זה קולו של הידיד האנגלי, שעתיד היה להיות בן־לוויה נאמן לנחוּם בדרכי אפריקה.

הגשם החם חדל לרדת. השמש הציצה מבין קרעי עננים. מעבר המסדרון בקר קולו של מר פולישוּק, בעל המלון הידידותי.

נחום פנה לאחור. על המיטה היה מונח גיליון ישן של “דבר”. על השולחן נח צרור נייר־מכתבים, ושֵם המלון מודפס עליו. אותו רגע עלתה בזכרונו בקשתו של יציב: “כתוב לנו מן הדרך”. ושמא ינסה באמת לכתוב?

הוא ישב לשולחן ונטל דף אחד. מה יכתוב עליו? כיצד יכתוב? מה הסגנון שיבחר בו? מעודו לא ניסה כוחו בכתיבה, ומה גם לילדים. אמנם, לא פעם היה רואה את אביו, הסופר ש. בן־ציון, יושב רכוּן אל השולחן וכותב סיפור. לעיתים רואה היה גם את ביאליק יושב בביתם ומחבר חיש קל פזמון לילדים. ואילו הוּא יושב אל השולחן ואינו יודע אפילו כיצד להתחיל. כתב משפט אחד – ומחק אותו. מעולם לא תיאר לעצמו שהכתיבה היא מלאכה קשה כל כך.

לבסוף ידע מה יעשה: הוא ישלח ליציב מכתב מצויר. במכתב זה יהיה הציור עיקר, ואליו תילווינה שורות אחדות – מעין “הסבר לציור”. כן, כתיבה זו תהא נוֹחה יותר. הוא נטל דף שני וצייר עליו ציור זה:

סיים את הציור – והוסיף מעליו שורה אחת:

פַּעַם אַחַת חָלַמְתִּי חֲלוֹם וְהִנֵּה אֲנִי בְּאַפְרִיקָה. וְזֶה צִיוּר חֲלוֹמִי:

ומתחת לציור כתב:

… צָד פִּילִים פְּרָאִים, אֲרָיוֹת, קַרְנַפִּים וְתֻכִּיִּים. הֲקִיצוֹתִי – וְהִנֵּה חֲלוֹם. וָאֹמַר: אֶסַּע לְשָׁם בֶּאֱמֶת! אָמוֹר וְעָשׂה. בְּיוֹם קַיִץ בָּהִיר אֶחָד אָרַזְתִּי חֲפָצַי, יָשַׁבְתִּי בָּאוֹטוֹ הָאָדֹם מִסְפָּר 5 וְהוּא הֱבִיאַנִי עַד קְצֵה רְחוֹב אַלֶנְבִּי, וּמִשָּׁם – בָּרַכֶּבֶת לְחֵיפָה. – שָׁלוֹם לְתֵל־אָבִיב. שָׁלוֹם לְכָל הַיְדִידִים הַגְּדוֹלִים וְהַקְּטַנִּים! – כְּתֹב לָנוּ מִן הַדֶּרֶךְ! – כְּתֹב לָנוּ מַה שֶּׁרָאִיתָ! הִבְטַחְתִּי לִכְתֹּב מִן הַדֶּרֶךְ דִּבְרֵי אֱמֶת…

אמת, נחום נהנה מן הציור יותר מאשר מדברי ההסבר שהוסיף בשוליו. הוא לא הישלה עצמו שכתב יצירה גדולה. אבל נעם לו הקשר עם יציב, עם העתון וקוראיו הצעירים. לבסוף צרר את הדפים המצוירים והכתובים במעטפה ושלח אותם בדואר־אויר ליציב. הוּא ודאי יערוך את הכתוב ויתקין אותו לדפוס. האם יהיה המשך למכתב זה? מי חכם וידע?

משהגיעה המעטפה מאפריקה למערכת הביאה בכנפיה חג של ממש. יציב אף לא נגע בכתוב. הוא גילה חן מיוחד בסגנונו המחוספס והבלתי־מלוטש של הצייר והדפיס את הדברים ככתבם וכלשונם בגליון חנוּכה של המוסף לילדים, שהופיע ביום ו', כ“ג בכסלו תרצ”ה (1934).

הנה כך נכתבו בבית־המלון הקטן אשר ביוהנסבורג הרחוקה הפרקים הראשונים של סיפור־הילדים הישראלי האהוב ביותר על הילד העברי.

“לבשתי בגדי צייד, לקחתי רובה־ציידים ואת מחברת הציורים שלי ויצאתי לדרך”

היו אלה שעות בלתי־נשכחות – השעות שבהן ישב עם הגנרל סמאטס וצייר אותו. המצביא הישיש עשה עליו רושם עז כאדם וכדמות. “אני מתבונן בעיניו הירוקות – עיניים חזקות ואמיצות – ואני רואה בהן את ברק־עיניהם של המתיישבים הלבנים באפריקה”.

שעה ארוכה היה סמאטס יושב מולו ומשיח עמו. היה מספר זכרונות ומעשים, על החלוצים שבאו מאירופה לערבות היבשת השחורה, חיוּ חיי בדידות במדבריות ובהרים, לחמו בכנופיות השודדים, שארבו בדרכים המובילות אל שדות היהלומים; לחמו באקלים הנורא, בזבובי הצֶה־צֶה ובמחלות; סיפר על החלוצים שהקימו חווֹת, גידלו צאן ובקר, עיבּדוּ שׂדוֹת – והתרוששו עם בוא מחפשי הזהב…

ודאי לא מעט מאותם סיפורים עברוּ על סמאטס עצמו, יחד עם חבריו. נחום האזין בקשב לתיאורים הצבעוניים, ולא פעם דימה בנפשו כאילו הוא עצמו נלוה לאותם חלוצים, ציידים והרפתקנים. אולי גם ראה אותם כבר אז כּנוֹשׂאים נפלאים לספר.

לבסוף השלים את הפורטרט. היתה זו תמונה מוצלחת, שנשאה חן בעיני הגנרל. גם תערוכת הציורים זכתה להצלחה.

ואז בא המועד להגשים את החלום הכמוס – לתור את אפריקה הפראית. ראשית דבר ביקר בשמוּרה הענקית “קרוּגר פּארק”, בה מהלכות חיות־הטרף חפשיוֹת, ללא פחד. שם פגש נחום בידיד שני, שנועד להיות גיבוֹר חשוּב בספר – הלא הוא “הציד האמריקני המפורסם, אשר עבר ברגל את כל אפריקה”. הצייד ישב מולו כשרגליו המנוקדות עקיצות יתושים מונחות על השולחן, ולימד אותו פרק בהילכות חיות־טרף (ראה “בארץ לובנגולו”, עמוד 18). ואחרי שהאזין לדברי הצייד המפורסם, לבש נחום בגדי צייד, תלה על כתפו רובה־ציידים, נטל את מחברת־הציורים שלוֹ – ויצא לדרך.

עם ערב הגיע למחנה של ילידים. הם ישבו מסביב למדוּרה ושוחחו ביניהם. התיישב נחום בתוכם, פתח את מחברת־הציורים והתחיל מצייר…

ימים ולילות עשה במחיצתם של אנשי אפריקה – ציידים, כּוֹרי־זהב, חלוצים, הרפתקנים, כושים ולבנים. לקח חלק בציד נמר וקרנף, שט בנהר הזאמבֶּזי השורץ תנינים, ארח לחברת קופים ובנות־יענה, התחקה אחרי דרכי חייהם של חיות־הבר במדבר וביער. עבר חוויות הפוקדות כל ילד ונער בחלומותיו. ואת חוויותיו אלה חילק עם העורך והקוראים.

המכתבים המצוירים למערכת הלכו ותכפו. אחת לשבועיים־שלושה שלח מכתב מדוּרבּאן, מבּוּלאואיוֹ, מקייפטאון, ושוב מיוהנסבורג. כל מכתב – הרפתקה חדשה, שהעיקר בה הציור ואליו נלווים “דברי הסבר”: הפגישה עם בנות היענה; ההתעטשוּת תחת כפות הנמר; “מעשה בחיה משונה שיש לה שתי קרניים, בחברי הצייד הגדול מאמריקה, בידידי האנגלי ובי”; והסיפור האהוב עליו ביותר – “כאשר לא קרה דבר…”

אמנם, גם עתה היתה עליו הכתיבה קשה. אבל ממכתב למכתב רבתה הנאתוֹ מן הכתיבה. הוא נוכח לדעת שיש להתייחס בכובד־ראש לדברים שרצונו לומר לילדים. זאת ועוד – ככל שהוסיף לכתוב ולצייר חש נחום כאילו הוא מרווה צמאון נוֹשן שהיה לו לספרים מצויירים, שלא זכה להם בהיותו ילד; הוּא הרגיש כאילו היה פורע חוב שהוא חב לעצמו. “אני רוצה להעניק לאחרים מה שחסר לי,” אמר לעצמו.

הוא התאווה לדעת אם נתקבלו המכתבים ששלח, וכיצד נתקבּלוּ, אם נדפסו, ומה היתה תגובת הקוראים. אך כיצד יכול היה לדעת זאת? רק לאחר ששה חודשים הגיעה לידיו מעטפה גדושה, שנשלחה מתל־אביב, ובה דבריו המודפסים, וכן מכתב נרגש ונלהב מיציב, המספר לו עד כמה התאהבו הכל בסיפוריו. “הַמשך בכתיבה, כל כמה שתרצה,” כך בּעֵרך כתב לו העורך, “ובעתיד יצטרפו הסיפורים הללו לספר גדול ונפלא”.

אפשר שהמאמץ היה קשה מדי. יום אחד נפל נחום למשכב והוא הובא אל בית־החולים ביוהנסבורג, שם שכב שבועות אחדים. שוב לא יכול היה לשוטט ולספר על הרפתקאותיו. כיוון שכך, שב והעלה בזכרונו את הסיפורים ששמע מפי הגנרל סמאטס על המתיישבים הראשונים, על החלוצים המתקנאים במחפשי הזהב ואצים להתעשר; הוא נזכר בסיפורי הילדים על המלך הנורא לוֹבֶּנגוּלוּ משבט מְטַבּוּלוּ; שב והעלה בזכרונו את המראות שראה בדרכי אפריקה, ואליהם צירף את הדברים שקרא בספרים – ואט אט בשל בלבו רעיון לסיפור חדש שיכתוב; והפעם – סיפור ארוך, כמעט ספר שלם: מעשה במתיישב קשיש – מיסטר ויליאמס “חתת האריות” – היוצא לחפש את אוֹצרוֹ הנעלם של לובנגולו מלך זולו. אל מיסטר ויליאמס יתלווּ, כמובן, הצייד המפורסם מאמריקה, הידיד האנגלי וכן מורה־דרך כושי, הלא הוא אוּמְלִימוֹ.

כמובן, גם הוא עצמו – הצייר מארץ־ישראל – חייב להצטרף למסע זה. שכּן, הוא חש כי יצליח לתאר את המאורעות ביתר הצלחה ושיכנוע אם יכניס את עצמו לנעלי הגיבור. לא יהא זה, כמובן, גיבור המחוֹלל מעשי גבורה. הוא יהיה גיבור בשר ודם, היודע לראות ולתאר דברים בחיוך טוב־לב, ואף לא יהסס לספר על רגעי פחד ומנוסה, אם הסיפור יחייב זאת.

לאחר שהרעיון בשל בתוכו – אוצר, וּמפה, ונדודים בג’ונגל – צייר נחום את הציור הראשון לסיפוּר החדש וכתב מתחתיו:

שָׁכַבְתִּי בְּמִטָּתִי וְיָשַׁנְתִּי. פִּתְאֹם הִתְעוֹרַרְתִּי, כִּי שָׁמַעְתִּי קוֹל מְדַבֵּר. פָּקַחְתִּי אֶת עֵינַי. רָאִיתִי אֶת חֲבֵרִי מֵאַמֶרִיקָה מְהַלֵּךְ בַּחֶדֶר, מְגָרֵד אֶת פָּנָיו מֵעֲקִיצוֹת הַיַּתּוּשִׁים וּמְדַבֵּר אֶל עַצְמוֹ בְּקוֹל רָם: “עָלֵינוּ לַעֲזֹר! עָלֵינוּ לַעֲזֹר!” עַל שֻׁלְחָנוֹ מֻנַּחַת מַפָּה מְשֻׁנָּה, מְצֻיֶּרֶת. הוּא נִגָּשׁ אֵלֶיהָ מִפַּעַם לְפַעַם וּמְעַיֵּן בְָּהּ. הִתְפַּלֵּאתִי: מַה קָּרָה?

[לאחר עשרים וחמש שנה השיב נחום לידידים צעירים, ששאלוהו אם אמנם השתתף באמת במאורעות המסוּפרים ב“אוצר לובנגולו”:

– אשאל אתכם שאלה. ענו עליה לעצמכם, בסוד ובאמת לאמיתה: האם לא קורה לכם, כשאתם מספרים משהו שקרה לכם, שאתם מצרפים לפעמים מעשים שקרו לאחרים – לעצמכם? לא משום רצון לשקר, כי אם מתוך רצון שהסיפור יהיה יפה וחי יותר? אני שואל רק לשם שאלה, ללא כל כוונות…]

“אחרי כל הדברים האלה החלטתי לעזוב את אפריקה ולשוב הביתה – לארץ ישראל”

מתחת לעץ הבּאוֹבּאב הענקי נפרד נחום משלושת ידידיו להרפתקאות, שבאו לברכו ערב נסיעתו לארץ ישראל (ואין זה משנה לנו אם הפרידה תוארה בספר ממש כפי שהיתה במציאות). כל אחד נשא נאום־פרידה כיד־הדיבּוּר הטוב עליו, ונחום אמר: “שלושה היינו, חבל שכל המעלות אשר לשלושתנו יחד לא נכללו בכל אחד ואחד מאתנו”.

אחרון דיבר אוּמְגַבַּבָּא הכושי. הוא אמר: “חוּמָה בַּלָה טַבָּה וַלָה סַנָה גוֹלָה”. כלומר: “אתם כולכם תלכו מכאן. אני אשאר פה”.

צדק אומגבבא מאד (אוֹ מוּטב: צדק נחום, ששׂם את המילים בפי הכושי): הלבנים יצאו את אפריקה והכושים נשארו. אפריקה שבה להיות ארץ האפריקנים.

אחר־כך עלו נחום ורעייתו לאניה איטלקית קטנה, שהפליגה בקו קייפטאון – פורט־סעיד, דרך ים־סוף. לא היתה זו אניה יפה ביותר: שחורה, עם ארוּבּה צהובה, נפוחה ובעלת כרס, מתנודדת מצד אל צד, “כאווזה המתגאה על שהטילה הרבה ביצים”.

הדרך היתה ארוכה והאניה התנהלה לאטה. עברו ארצות, מפרצים, חופים ואיים. עד שלילה אחד ישב נחום בתאוֹ ועסק בתפירת דפיו המצויירים, ולפתע – בּוּם! – האניה נזדעזעה, כד־המים והכוסות שעמדו בתא נפלו ונשברו. מכל התאים עלו קריאות של ילדים נפחדים ואמהות חרדות. קריאות רב־החובל עלו מתוך שפורפרת הרמקול… עד מהרה התברר: האניה סטתה בלילה מדרכה ועלתה על אי־אלמוגים, כארבעה קילומטרים מפוֹרט־סוּדן.

– הרי לך סיום נאה למסע האפריקני… – אמר בלבו.

הנוסעים עלו על אי־האלמוגים ובילו עליו ליל־נדודים. האניה שידרה הודעה על התאונה וספינה אנגלית יצאה מיד למקום, אספה את הנוסעים והביאה אותם לפורט־סעיד. בשעה טובה הסתיים המסע לאפריקה.

אבל לא, ההפתעות לא תמו עדיין. עודם עומדים על הסיפון בנמל פורט־סעיד, ופתאום רואים נחום ודוֹרה ספינת־מפרשים נכנסת לנמל, ודגל כחול־לבן מתנוסס עליה, ובה יושבים בחורים בחולצות כחולות ושרים בעליצות – ובעברית! הפנים נראים מוּכּרים מעט.

“הביטי, דורה,” הוא קורא, “הנה כתריאל אחיךְ!”

אכן, היה זה כתריאל, רב־חובל של סירת “הפועל”, שיצא עם בחוריו להפלגה במצרים (אז עוד היה מותר להפליג למצרים…). והרי לך סיום נאה באמת למסע.

[“על כתריאל קשה לי לדבר בלי כאב־לב,” אומר נחום, “הלא הוא כתריאל יפה, שקראתי לו אחי. הוא העלה לארץ אניות־מעפילים ונספה במלחמת־העולם השניה ליד חופי סוריה, עם כ”ג אנשי הסירה של הפלמ“ח”].

היה זה אור ליום השנה ביוני שנת 1935. ובה' בסיון תרצ"ה – שבעה חדשים לאחר שיצאו מביתם – חזרו נחום ודורה לתל־אביב. אוטו אדום מספר 5 הביא אותם הביתה.

“על כל הדברים האלה אני קצת מתגאה”    🔗

ההצלחה היתה גדולה ומידית. הספר “בּארץ לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו אשר בהרי בוּלוויה” נדפס לראשונה בשנת ת"ש (1939) בהוצאת “דבר”. את אחד הטפסים הראשונים שלח נחום לגנרל סמאטס עם הקדשה מיוחדת. אין ספק שהגנרל הצטער, בקבּלוֹ את הספר, על שאין הוא מבין עברית. אבל את הציורים הבין היטב, ומרת היימן, נשיאת ההסתדרות הציונית בדרום־אפריקה, הסבירה לו את תכנוֹ. סמאטס הודה לנחום על התשורה במכתב לבבי, בו סיפר כמה הוא מקנא בילדי ישראל, שזכו לספר המתאר בחִיוּת ובהומור את אפריקה, בעוד שילדי אפריקה טרם זכו לספר מעין זה.

עד מהרה נעשה השם “לוֹבּנגּוּלוּ” ידוע ושגור בפי ילדי הארץ ממש כמו רובינזון קרוזו. לא היה כמעט בית שבו לא נמצא הספר ואשר ילדיו לא קראו בו שוב ושוב. הספר חזר ונדפס שוב ונפוץ ברבבות טפסים. הילדים קראו אותו וחזרו וקראו, ויחד אתם קראו בו הוֹרים ודודים, סבים וסבתות, עד שידעו חלקים שלמים ממנו בעל־פה. “הדודים והסבים נהנו ממנו כפליים,” אומר נחום, “כי הרגישו על עצמם את עיני הילדים המאזינים. על כל הדברים האלה אני קצת מתגאה”.

עוד שנים רבות יוסיפו הילדים ויקראו את “לובנגולו”. פרקים ממנו תורגמו לשפות זרות וילדים בארצות רחוקות קוראים על הצייר מארץ־ישראל שיצא לאפריקה; קוראים וצוחקים; קוראים ושואלים: האם כל הדברים אשר בספר התרחשו באמת?

“כן,” משיב להם נחום, “הדברים דברי אמת הם. מאז שנכתב הספר ודאי פחתו חיות־הפרא, הישובים והערים גדלו. עברתי את אפריקה לארכה ולרחבה. עדים לכך הפסלים הכושיים, העורות שבחדרי ואהבָתי לחיות.”

והסופר־הצייר ממצמץ בעיניו העֵרניוֹת־השובבוֹת וממשיך:

"כשאני יושב לפעמים, בנעלי־הבית, לפני תנור־הנפט בכורסה, אני מחייך לעצמי. תוקפים אותי געגועים לשוב ולנדוד במרחבי הג’ונגל, ואז מעלה אני לפני את זכר הידידים שסיפרתי עליהם בספר. עם ידידים אלה אבד לי כבר הקשר. יודע אני כי ידידי האנגלי רכש לו בית־מלון ביוהנסבורג – ועדיין יוצא כל יום ראשון לשחק, לא במשחק הגולף, כי אם בזריקת כדורי־עץ, משחק של אנשים מזדקנים. חברי מאמריקה, הצייד המפורסם, פירסם את ספרוֹ האחרון עם הרבה תצלומים על חיות אפריקה, וזכה לפרסום עוד יותר גדול. הוא שב בריא ושלם לביתו, אך ליד ביתו עבר על רגלו אוטו־משא… וחברי נשאר נכה והוא מגדל תוכיים במטבחו.

בזאת סיימתי ועניתי על כל שאלותיכם. כן, אוטובוס מספר 5 עדיין עובר קרוב לביתי, כמו שכּתוב בספר. ואני גר ברחוב אחד־העם. גידלתי יונים בחצרי, אך השכנים התאוננו על כך והפסקתי. עניתי על כל שאלותיכם."

הזוכרים אתם כיצד מסתיים “לובנגולו מלך זולו”?

– תָּם וְנִשְׁלַם, שֶׁבַח לְאֵל בּוֹרֵא עוֹלָם. עוֹלָם יָפֶה, עוֹלָם נָאֶה, זֹאת רָאִינוּ וְיָדַעְנוּ אָמֵן.

תודה למַחְבֶרֶת – הציורים    🔗

מַחְבֶּרֶת צִיּוּרִים שֶׁלִּי! חֲדָשָׁה וּנְקִיָּה בָּאת אֵלַי, וּכְרִיכָתֵךְ קָשָׁה וַהֲדוּקָה – וְעַתָּה הִנֵּה אַתְּ מְעוּכָה וּמְרֻפֶּטֶת וְדַפַּיִךְ שֶׁהִצְהִיבוּ כִּמְעַט נוֹשְׁרִים מִתּוֹכֵךְ. מְחַבֶּרֶת כְּכָל הַמַּחְבָּרוֹת הָיִית, אַךְ מִיּוֹם שֶׁחָבַרְתְּ אֵלַי – יְדִידָה טוֹבָה הָיִית לִי בְּדַרְכִּי. עַל דַּפֵּךְ הָרִאשׁוֹן עוֹד מְצֻיָּר הָאוֹטוֹ הָאָדֹם מִסְפָּר 5 שֶׁל תֵּל־אָבִיב, רֵאשִׁית דַּרְכִּי בַּנְּסִיעָה, וְעַל דַּפֵּךְ הָאַחֲרוֹן הִנֵּה סִירַת־הַמִּפְרָשׂ, בָּהּ עָשִׂיתִי אֶת סוֹף דַּרְכִּי. חֲבֵרָה הָיִית לִי בְּהַר הַוֶּזוּב הֶעָשֵׁן, בָּאוֹקְיָנוֹס הָאַטְלַנְטִי, הוּא הָאוֹקְיָנוֹס הַגָּדוֹל. עִמִּי הָיִית בְּמַעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה, שֵׁשֶׁת אֲלָפִים רֶגֶל לָעֹמֶק, בֵּין חוֹפְרֵי הַזָּהָב (אָמְנָם, זֶה עַתָּה נִזְכַּרְתִּי כִּי שָׁכַחְתִּי לְסַפֵּר עַל כָּךְ). הַרְבֵּה סַכָּנוֹת עָבְרוּ עָלֵינוּ וְהַרְבֵּה נִסְיוֹנוֹת מָרִים נִתְנַסֵּית, וּדְבָרַיִךְ תָּמִיד דִּבְרֵי אֱמֶת. בְּרֶפֶשׁ הַבִּצּוֹת טִבַּע אוֹתָךְ חֲזִיר־הַבָּר. כָּלָה רָצוּ לַעֲשׂוֹת בָּךְ בְּנוֹת־הַיַּעֲנָה; בִּמְרוֹמֵי הָעֵצִים כִּמְעַט כְּפַרְפַּר נִדְמֵית, וְדַפִּים דַפִּים הֱשִׁיבֵךְ אֵלַי הַקּוֹף. יַחַד עִמִּי הָיִית כַּאֲשֶׁר עַפְתִּי־הוּעַפְתִּי עַל־יְדֵי הַקַּרְנָף. עֵדָה הָיִית לַפְּגִישָׁה הַנּוֹרָאָה אֲשֶׁר הָיְתָה בֵּינִי וּבֵין הַנָּמֵר. לְיָדִי הָיִית כַּאֲשֶׁר רָצָה הַתַּנִּין לִטְרֹף אֶת יְדִידִי, וְאוֹתָךְ הֶחֱזַקְתִּי כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עַל עֵץ־הַקּוֹקוֹס מוּל פְּנֵי הָאֲרָיוֹת. לֹא נִפְרַדְנוּ כַּאֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת הָאוֹקְיָנוֹס הַהֹדִּי וְאֶת יַם־סוּף. וְעַתָּה כִּמְעַט שֶָהָיִית מַאֲכָל לְעַכְבְּרֵי הָאֳנִיָּה וְלִדְגֵי הַיָּם. תִּלְאֶינָה שְׂפָתַי לְמַלֵּל אֶת כָּל קוֹרוֹתַיִךְ. אַךְ הִנֵּה אַתְּ הַיּוֹם שְׁלֵמָה בְּיָדִי. עַתָּה תָּבוֹאִי עַל שְׂכָרֵךְ. בִּמְגֵרַת שֻׁלְחָנִי אֶשְׁמֹר אוֹתָךְ. כִּי תִּהְיֶינה יַד הַשָּׁנִים בְּדַפַּיִךְ – עוֹד יַעַמְדוּ כָּל דִּבְרֵי מַסָּעֵינוּ כְּמוֹ חַיִּים לְנֶגֶד עֵינַי. אַךְ אֶת צִיּוּרַיִךְ נָתַתִּי לְעֵינֵי כָּל יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל. וְְאִם בִּגְלָלֵךְ יֵאוֹרוּ פְּנֵיהֶם מִצְּחוֹק אוֹ מִשִּׂמְחָה – וְהָיָה זֶה שְׂכָרֵךְ, מַחְבַּרְתִּי. תּוֹדָה לָךְ!