הנפשות    🔗

סיומקה גולובוב

מניה (אשתו)

מולי (בנם)

איברלנדר – משרד התיאום

דינה – מזכירה של איברלנדר

אברמוביץ' – משרד התיאום

זוסמן – תושב כפר אפלבוים

צימרמן – בעל מחלבת תנובה

פרלמוטר – תושב כפר אפלבוים

וולף – נהג

המקום: ישראל

הזמן: הווה (1950)

 

מערכה ראשונה    🔗

תמונה א    🔗

השעה 9:45. משרד. חלון פתוח בעומק הבמה. ליד החלון טלפון. ליד הטלפון איברלנדר. ארשת־פנים פעלתנית. מבנה־גוף יציב. ידו מחליקה מבלי־משים על שפופרת הטלפון. ניכר, שזה־עתה דיבר לתוך השפופרת. מן־הצד, קופה של ברזל. ממול, ארון עמוס תיקים. לידו – אברמוביץ'. דמות לבלרית מהוגנת. משקפיים. בעלות המסך מסתלקת מן החדר דינה’לה. ארשת־פנים פקידותית רצינית, המוכנה בכל רגע להתפרץ בצחוק. כיוון ששערותיה עשויות לפי האופנה האחרונה ביותר והשגורה ביותר, שהיא חיקוי של סגנון זר, קשה להבחין בה אם היא נערה טובה של בית אבא־אימא, או אחת שלמדה להפיק תועלת מחמודות גופה. (מסופקני אם נדע זאת)

איברלנדר: כמדומני שמצאתי את האיש המתאים. רפפורט המליץ עליו. לדעתו של רפפורט, הברנש הזה הוא בדיוק הטיפוס הדרוש לנו: אדם שאפשר לסמוך עליו.

אברמוביץ': מה שמו?

איברלנדר: גולובוב, כמדומני. (מעיין בפיסת נייר). גולובוב, כן, גולובוב, מכפר אפלבוים.

אברמוביץ': גולובוב, גולובוב, השם הזה אומר לי משהו…

איברלנדר: (מתבדח, ומשתמע אבק־זלזול) אם הוא אומר לך, אמור לו שייכנס הנה…

אברמוביץ': (צוחק, ולאחר רגע) רגע אחד, האין זה המועמד שלנו למועצה המקומית?

איברלנדר: הוא־הוא. אין לי ספק, מעריכים אותו מאוד במקומות האלה. תאר לך, בימינו אלה, אדם בלי דופי… רפפורט משבח אותו מאוד.

אברמוביץ': למה אתה צוחק?

איברלנדר: לא ייתכן. האם צחקתי.

אברמוביץ': היה נדמה לי. האם תסביר לו הכול?

איברלנדר: נראה. רפפורט אומר שאפשר לדבר עמו באופן גלוי; יתר על כן, זו היא הדרך היחידה.

אברמוביץ': כפי הנראה אדם ישר.

איברלנדר: נו, בוודאי, אחרת רפפורט לא היה…

אברמוביץ': (נחפז לענות) נכון, נכון. (ולאחר הרהור) אגב, האינך סבור שאפשר למצוא גם דרך אחרת?

איברלנדר: חשבנו על זה הרבה.

אברמוביץ': הסכום, זאת אומרת, הוא בכל זאת גדול למדיי.

איברלנדר: למה אתה מתכוון?

אברמוביץ': שום דבר.

איברלנדר: אולי גם אתה חושד בי?

אברמוביץ': (במחאה) אבל, איברלנדר.

איברלנדר: ובכן, למה לחזור שוב על אותה פרשה? אינך סבור ששמתי בכיסי?

אברמוביץ': אבל איברלנדר…

איברלנדר: אגיד לך את האמת, כל הסכום הזה איננו שווה שיעסיק אותנו כל כך. עושים עבודות בקנה־מידה גדול, ובייחוד בזמן מלחמה, אי־אפשר לשמור על כל פרוטה. אלא־מה, ממי אני חושש? דווקא מהאנשים שלנו, הצדיקים הללו מהמפלגה. עדת־קדושי עליון, בזמן שאצל יריביהם אינם רואים צרעת, אצל ידידיהם הם מבחינים חורים בשיניים. הזקנים הללו רק ממררים לך את החיים. אם בשביל להיות אדם הגון עליך לוותר על פעילות בחיים, ולהיות איסטניס מנוון ופטפטן – אני מוותר על ההגינות. והעיקר, שאינם יכולים לראות אדם צעיר עולה בסולם ההצלחה בלי לחשוד בו. ה“שיטות” שלי אינן מוצאות חן בעיניהם. ועכשיו הרי לך, הרכילות הזאת בגלל סכום כסף. אני יודע היטב שאם אינני מקבל את תמיכתו של אחד מאלה שהם נותנים בהם אמון – איזה ותיק עם עבר ללא דופי – הם לא יאמינו לי. לפעמים זה מרגיז, אתה נותן את כל המרץ שלך למפלגה, ושמים לך מכשולים על כל צעד ושעל.

אברמוביץ': אינך צריך להתייאש, איברלנדר.

איברלנדר: מי מתייאש? אני מתייאש? אתה חושב שבגלל זה שאיזה זקן כמו זילברברג אומר שאני מכניס רוח־רעה למפלגה, אני אארוז את המזוודה שלי ואסתלק? ואם הוא 30 שנה במפלגה, אז מה? אלה הרעיונות שלי, ואני אילחם עליהם, אפילו אם יכשילו אותי חברי־למפלגה. המפלגה, אברמוביץ' זה אני.

אברמוביץ': המ… הם… (עתה ניתן לראות באיברלנדר את האדם רב־הפעלים השרוי לפי שעה בצל, והוא מדקלם את גאוותיו וגם צופה הצלחותיו באספקלריה של אחד לבלר טוב־לב, המייצג כאן ברוב כבשותו את ההמון הנוח־להתפעל. וכך נוח לשניהם. שכן, מבחינה ארגונית לפחות, איברלנדר הוא נותן־העבודה של אברמוביץ‘. אברמוביץ’ בן 42 הוא, וכבר כמה שנים רודפת אחריו השמועה, כי לא־יצלח הוא. משמע, אין לך אדם אשר לא יצלח לפרנס גאוותו של מישהו; ואף זה תפקיד)

ומה יהיה אם גולובוב לא יסכים?

איברלנדר: (באבק שביעות־רצון) אנחנו כבר נשכנע אותו. אם שמו אותנו במקום הזה, בוודאי יש סיבה לכך.

אברמוביץ': ובכן, תיגש אליו ותדבר אתו?

איברלנדר: (צוחק) אתה מצחיק אותי, לפעמים, אברמוביץ'. אם אני רוצה לבקש משהו מאיש כזה, אינני הולך אליו אלא מזמין אותו הנה. אינך יודע כמה הדקורציות משפיעות על בני אדם. כאן הוא יידבר אחרת מאשר בבית. אנשים קטנים אלה, כשאתה בא אליהם, מיד הם נעשים חשובים, ומוכרים את עצמם ביוקר.

אברמוביץ': למה אתה אומר “אנשים קטנים”? והרי לפני רגע אמרת שזה איש ישר.

איברלנדר: אל־נא תתרגש, אברמוביץ', אין זה אלא סגנון שכזה. התכוונתי, שכשאתה מזמין בן־אדם הנה, הרי זה משהו השייך לעבודה השוטפת. הרי אינני מתכוון לייחס לזה תשומת־לב יתרה.

אברמוביץ': בוודאי שלא… הודעת לו שיבוא לכאן?

איברלנדר: (מסתכל בשעון) קבעתי לו 10. הוא עלול להגיע כל רגע. רפפורט אמר שהוא ידייק, אף־על־פי שהוא מגיע באוטובוס.

אברמוביץ': הוא בא העירה באופן־מיוחד לשם כך?

איברלנדר: כן, וכי למה לא?

אברמוביץ': לא כלום. משער אני שאין הנסיעה הזאת נוחה לאדם בגילו.

איברלנדר: שטות, הללו באים לכל סרט מחורבן.

אברמוביץ': אתה אומר שלא ראית אותו מעולם…

איברלנדר: לא.

אברמוביץ': ומדבר כאילו אתה מכיר אותו.

איברלנדר: וכי חייב אני להכירו דווקא? מכיר אני את הטיפוס הזה.

(נכנסת דינה’לה. ועתה אינה אלא מזכירה)

דינה: בחורצ’יק אחד שואל עליך.

איברלנדר: בסדר, שייכנס.

דינה: בסדר. (יוצאת)

איברלנדר: (אל אברמוביץ') רואה אתה – לא טעיתי.

אברמוביץ': למה אתה מתכוון?

איברלנדר: מתכוון אני – הרי זה טיפוס שאינו מעורר כבוד. לפני שמישהו נכנס הנה, אני יודע איזה רושם הוא עושה. דינה’לה היא הנייר לקמוס שלי, אם היא אומרת, אדם אחד שואל עליך – יודע אני כי יש לנו עסק עם בן־אדם. אם היא אומרת, ברנש או בחורצ’יק – אתה יכול לתאר לך אותו.

אברמוביץ': אולי היא דנה את הבריות לפי מלבושיהם?

איברלנדר: אה, אברמוביץ', דינהל’ה הייתה בתנועת־נוער. (נכנס מולי. איברלנדר מופתע).

דינה: (בפתח) חכה לי, מולי. אני אבוא.

איברלנדר: אתה, זאת אומרת, גולובוב?

מולי: לא, אני הבן שלו.

איברלנדר: נדמה לי שאביך… מה, הוא לא יכול לבוא?

מולי: לא, להיפך. הוא בוודאי יבוא הנה, כי מהבית נסע כבר. אני עדיין לא ראיתי אותו, זה עתה באתי לחופשה קצרה.

איברלנדר: (בלי כוונה) חופשה?

מולי: אני מלח אני. בזה הרגע הגעתי. באתי הביתה ואימא שלי מסרה לי את שמך.

איברלנדר: מה, כך? במה אני יכול לעזור לך?

מולי: תגידו לו שאני מחכה לו למטה ב“תנובה” אצל צימרמן. בסדר?

(דינה’לה נכנסת. אי־חופש בתנועותיה. איברלנדר מביט בה בחשד)

מולי: אז זה הבוס שלך? (יוצא)

איברלנדר: איפה הוא אמר שייחכה לאביו?

דינה: ב“תנובה” אצל צימרמן.

איברלנדר: כך? אם כן, תאמרי לזקן כשיבוא.

דינה: אינני יודעת אם אני אהיה כאן כשיבוא…

איברלנדר: (מביט בשעון) בעשר וחצי תהיי רשאית לצאת. (דינה מתכוונת לצאת).

איברלנדר: מותר לי להביע השערה? (דינה מתעכבת, אינה מביטה אליו). אם חוש הריח שלי אינו מתעה אותי, הרי זה הוא “הגבר”… כך? (בלגלוג) הוא בא לראות את אביו? מילא, יהא כך… (דינה יוצאת)

איברלנדר: (מהרהר) ב“תנובה”… הוא ייחכה לנו ב“תנובה”… וכי לא אמרתי לך שמכיר אני את הטיפוס הזה… מכיר אני אותם הכר היטב… ב“תנובה”… אתה מבין אותי? זה הטיפוס בדיוק. כשאני חושב על המחלבות הללו של “תנובה”, ד' על ד' אמות, מיד מצטיירת בדמיוני הפתקה העגולה על בקבוקי ה“קפיר”. אתה זוכר את ה“קפיר”…

אברמוביץ': כן, אני זוכר.

איברלנדר: זה מסמל אצלי את התמימות של תנועת הפועלים מאותם הימים. שני פועלים ותיקים מתנצחים על כוס קפיר. בכל העולם פועלים שותים יי"ש או בירה, אבל אצלנו שתו קפיר. חה, חה, חה – בכל העולם פועלים משחקים בקלפים, אצלנו שיחקו שח. זו הייתה תנועת הפועלים. אילו מושגים היו להם. ובאיזה אמצעים הם חשבו שישתלטו כאן על המצב. אי, אנשים חביבים.

אברמוביץ': נדמה לי שבזמן האחרון אין קפיר.

איברלנדר: הרבה דברים־מאז אינם קיימים עכשיו, וכן להיפך, הרבה דברים…

דינה: (נכנסת) מישהו אליך.

איברלנדר: שייכנס הנה. (דינה’לה יוצאת).

אברמוביץ': (מחייך לעצמו, וניכר, זה אחד מרגעי המרד, בהם גם לאברמוביץ' דעה משלו) שמת לב? היא לא אמרה אדם וגם לא בחורצ’יק אלא “מישהו”. מה זה “מישהו”?

איברלנדר: משהו אמצעי.

אברמוביץ': או בלתי־אמצעי. (מבריק ומרוצה מעצמו, אך חרד, שמא התיר לעצמו יותר מדיי).

תמונה ב    🔗

(הקודמים, גולובוב)

גולובוב: (נכנס כרוח סערה; ומיד: ברם, בשטף לשון ובעירנות) נא, הגידו, מי זה כאן איברלנדר? איזה שם איזה. חכו רגע, אל תגידו לי, אני אנחש. אינני רואה כאן אלא אנשים צעירים. ואם סשקה כותב לי בפתקה: אתה יכול לסמוך על איברלנדר, תיארתי לי איזה איש כבד, קצת יותר קשיש משניכם, איזה מישהו שהיה פעם משהו בפולין, ואני חייב בכבוד. ותראו איזו הפתעה – שני אנשים צעירים, ממש עולי־ימים. שמע, הרי זה מחייה־נפשות. המדינה מקבלת דם חדש, מרץ מחודש. יופי. אבל בכל זאת אני אגיד לכם, מי זה כאן איברלנדר.

איברלנדר: (בקרירות) מה שמו של אדוני?

גולובוב: ככה, זה אתה. אני בא אליך בתקיעת־כף, ואתה שופך עליי צוננין: “מה שמו של אדוני?” טוב, טוב, שמי גולובוב, אבל – קרא לי סיומקה. שמע, ביני לבינך, לא תהיה פחות חשוב אם תקרא לי סיומקה. אל תפחד, אני לא אקרא לך חיימקה אם אין זה לרצון לך, אבל אתה יכול לקרוא לי סיומקה. סיומקה, כך קוראים לי כל החברים שלי. תמצא אותם בכל הארץ. תגיד להם, סיומקה –הם יגידו, הה, סיומקה, כן, בוודאי, סיומקה (חיוך רחב). אבל אמור להם גולובוב – מי יודע מי זה גולובוב? מי בארץ מכיר את גולובוב?

איברלנדר: ובכן, מר גולובוב, מר רפפורט…

גולובוב: מר, מר, איזה מר אני לך? מרק־פירות, מר… ובכן, מר רפפורט, אני מבין שבזה אתה מתכוון לסשקה. אולי בשבילך הוא רפפורט, אבל בשבילי הוא תמיד סשקה. אדם שעבדתי אתו בכביש, יחביבי, לעולם לא יהיה רפפורט…

איברלנדר: ובכן, מר גולובוב…

גולובוב: אתה עקשן, איש צעיר, אתה עקשן. אין דבר. המפלגה צריכה אנשים עקשנים כמונו. ותרנים נחוצים רק לשלום־בית. מילא, יהיה כך… אילולא היה כתוב בפתקה של סשקה בפירוש… אגב, שמע לי, איש צעיר, אם סשקה כותב עליך שאני יכול לסמוך עליך בכול, הרי זה כבוד גדול בשבילך; אתה תופס את זה? זה קומפלימנט גדול. סשקה אינו חנפן סתם. אני מכיר אותו…

איברלנדר: (מחקה את אופן דיבורו בכוונת־מכוון; ויש כך חיקוי לאורח־דיבורו של גולובוב, אלא שהלה אינו חש בכך) ובכן, סיומקה, עכשיו אני בטוח שנמצא שפה משותפת…

סיומקה: (בהתלהבות) כך אני אוהב. ועכשיו דבר. חבל על הזמן. מה אתה מסתובב סביב העניין סחור־סחור. רגע אחד – מי זה האיש החמצמץ שיושב כאן ושותק, כאילו היינו תיאטרון בשבילו.

אברמוביץ': (מציג את עצמו, באי־נוחות) אברמוביץ'.

סיומקה: אברמוביץ‘? שם מכובד מאוד. האם ידוע לך, בחור, שמנדלה־מוכר־ספרים שמו היה אברמוביץ’?

איברלנדר: (אם מוטל עליי לשחק תפקיד – אשחקו כראוי) ובכן, סיומקה, ניגש לעניין.

סיומקה: שמע, ידידי, אתה יודע – כשאומרים לי “לעניין” – זה מפחיד אותי. אני מתמלא חרדה, שמא יבוא משהו קודר ויבש. (במחאה) מה זאת אומרת “לעניין”? האם עד עכשיו לא דיברנו לעניין? אתה רוצה שנתחיל לדבר לפני שאנחנו מכירים זה את זה? לא, חביבי, אני חשדן גדול. אני אוהב לדעת קודם עם מי יש לי עסק. עכשיו דבר, דבר, יש מי ששומע לך. אני אחד האנשים האחרונים בארץ הזאת ששומע מה שמדברים אליו…

איברלנדר: רפפורט אמר לי שאנחנו יכולים לסמוך עליך.

סיומקה: (בענווה) כן, כן, הנח לזאת, בסדר. אגב, מתי ראית את סשקה? הייתי קופץ אליו לרגע ואומר לו שלום.

איברלנדר: הוא בוודאי טרוד מאוד היום.

סיומקה: אח, מה אתה מדבר? אתה מכיר את סשקה, אתה מכיר? הוא אף פעם איננו כל־כך טרוד שלא יהיה לו פנאי בשביל ידידים ותיקים. אתה בכלל יודע מה אנחנו היינו זה לזה? האם הוא לא סיפר לך?

איברלנדר: (בולם את צחוקו לכעין תמיהה מיתממת) לא, הוא לא סיפר לי…

סיומקה: בוודאי לא היה לו פנאי. אבל מה אתה יודע, צוציק? מי טיפל בו כשהיה קודח, בביתניה? כן, בביתניה… קופת־חולים טיפלה בו? איפה הייתה קופת־חולים? חה, חה, חה, כל קופת־חולים לא הייתה אלא צנצנת חינין בחיפה… ומי הביא אותה, מי? אברמוביץ' הביא אותה? לא. אני הבאתי אותה. ואיך הבאתי אותה, איך? נסעתי באגד? ברגל הלכתי. אתה רואה את הצלקת הזאת? כך, אתה רואה… כן… לסשקה אין פנאי בשבילי, חה, חה, חה, לסשקה לא יהיה פנאי… איך אתה מדבר, תתבייש…

איברלנדר: (חותך) ובכן, העניין הוא כסף…

סיומקה: (בתמיהה) כסף?

איברלנדר: ובכן, העניין הוא כזה, אבל זה סוד, כמובן.

סיומקה: (במחאה) אינך צריך לאמור לי, אני מבין…

איברלנדר: בסדר. ובכן, יש אצלנו חשבונות שאינם מתאזנים. הדבר אינו שווה כאב־לב, אילולא החשש מפני מוציאי־דיבה. אינני צריך לאמור לך, שאם יהיה יסוד להפיץ דיבה שהמנגנון מעל בכסף ציבורי – יהודים לא יוסיפו להזרים הנה אף פרוטה אחת, איני צריך להסביר לך מה יהיה מצב בארץ, אם לא יגיע הנה כסף, וכסף, ובכמויות גדולות – אנחנו צריכים אותו עכשיו יותר מכל דבר אחר שבעולם.

סיומקה: כן, כן, אני יודע. אבל איזה דיבה אתה מתכוון?

איברלנדר: תאר לך שיגידו, שהיו כאן אי־סדרים…

סיומקה: אה, כן…

איברלנדר: לא יהיה יותר אמון באנשים שלנו…

סיומקה: כן, זה נכון, להפסיד את האמון, זה דבר רע מאוד. אתה טורח לשמו במשך שנים, ומפסיד את זה בהרף עין. באמת, רע מאוד. אבל לא ברור לי במה דברים אמורים.

איברלנדר: אתה תוכל לעזור לנו.

אברמוביץ': אנחנו צריכים את עזרתך.

סיומקה: את עזרתי? משונה מאוד.

איברלנדר: במה זה משונה? אם הזמנו אותך הנה, סימן שבידך לעזור לנו.

סיומקה: אני מוכן, אבל זה מצחיק מאוד. ענייני כספים, וקוראים לי. יש כמה עשרות אלפים חברים במפלגה, בוודאי לרובם יש יותר כסף מאשר לי – ודווקא אותי הם צריכים. אני אגיד לכם את האמת, תמיד חיכיתי לרגע הזה שיבואו אליי מהמפלגה ויגידו: סיומקה, אנחנו צריכים את עזרתך. ואז אני אשכח את הכול, ואבוא. אבל לא כך תיארתי לי את זה. תיארתי לי שיבוא סשקה, מפני שהוא חבר שלי, ולו אני לא אגיד לא, והוא יבוא אליי ויגיד, ככה הוא יגיד: סיומקה, המצב קשה. אתה מוכרח לבוא לעזור לנו. ואז אני אגיד לו, ודמעות יעמדו לי בעיניים: סשקה, מה שתגיד לי זה אני אעשה. ותהיו בטוחים שאני אעשה את זה. וחשבתי שאליי יפנו אם יצטרכו משהו חשוב, חביבי, משהו שדורשים מבני־אדם שאפשר לסמוך עליהם, בני־אדם שיודעים גם להפסיד בלי לעשות את חשבון, משהו מסוכן אפילו, משהו כמו שסיומקה אוהב, יחביבי, משהו שאף אחד לא יהיה מוכן לעשות אותו. דבר כזה – מציעים לי, אבל כסף? איך אני יכול לעזור לכם בכסף?

איברלנדר: אתה יכול. ואם יימצאו עוד כמה אנשים כמוך, העניין יסודר.

סיומקה: (צוחק ברם) אני אוכל לתת לך סכום כסף? שמע, חבר, יש לך טעות קטנה. אני יכול לעשות כל מיני דברים בשביל המפלגה. אם אינני ראוי לתפקיד אחראי יותר, אני מוכן אפילו לחפור תעלה מחיפה לתל־אביב, בלי לשאול אפילו לשם מה היא. אני יכול להעמיס סמי טריילר. אתם צריכים בעלי־מקצוע בנגב? בבקשה. אבל כסף במזומנים? (מתפרץ בצחוק) בזה אתה דומה לאשתי. גם היא חשבה פעם שאני חוסך כסף באיזה מקום, עד שנודעה לה האמת המרה, שחוץ ממה שטמנה בגרב, אין לנו אף פרוטה אחת…

איברלנדר: (צוחק צחוק קטוע ועצוב) מי ביקש ממך לתת כסף? אינך צריך אלא לחתום לנו…

סיומקה: לחתום? בבקשה, אני יכול לחתום לך על המחאה, חה, חה, חה, על המחאה? בבקשה. אבל אל תיכנס עם זה לבנק, יעיפו אותך בבושת־פנים.

איברלנדר: אינך מתאר לעצמך איזה דברים שווים כסף בעולם הזה. אתה רק צריך לדעת היכן להניח את חתימת־ידך.

סיומקה: אילו ידעתי שחתימת ידי שווה כסף, הייתי מתמחה במקצוע הזה. אבל למה לגזול זמן? אמור מה אתה מציע. אם זה מתקבל על הדעת, יש לך על מי לסמוך. ובכן, דבר, בחור.

איברלנדר: רפפורט אומר שבמשך שנים אחדות עבדת למעננו, שלא על מנת לקבל פרס. הוא אמר שמפעלך ראוי לציון מיוחד.

סיומקה: (בענווה) באמת הוא אמר כך?

איברלנדר: ממש כך. אינך מרגיש שזה הסגנון שלו? (בלגלוג)

סיומקה: נכון־נכון. שמע, בחור, זה נוגע עד הלב, ממש נוגע עד הלב. אמור־אמרתי, סשקה לא ישכח. ואשתי אומרת שסשקה מגמגם כשהוא מדבר אליי. מתוך התרגשות! – אני אומר לה. מפני שהוא שוכח את שמך – היא אומרת. איזו צרות־עין של נשים. אח, סשקה, סשקה, להגיד שסשקה ישכח אותי רק מפני שעכשיו הוא רפפורט “איש הברזל”, היד החזקה של המפלגה, ומה אני? סתם סיומקה, נשארתי בדיוק כפי שהייתי. סשקה־סשקה, “איש הברזל”, אולי בשבילכם הוא כזה, אבל בשבילי הוא תמיד הנער הרך ששכב קודח בחדרה וסירב להתכסות בשמיכות שהביאו לו, רק מפני ששלחו אותן ה“בורגנים” מחו"ל. הוא התכוון להורים שלו, חה, חה, חה, לא היה לו כוח לכבות מנורת־נפט, והוא עבד בכביש. סשקה־סשקה, הוא־הוא שהמציא את הפתגם: “מי שיטרח בערב־שבת, הוא יטרח גם בשבת…” סשקה־סשקה, אולי היינו טיפשים קצת, אבל יחביבי, שום דבר גדול לא קם בלי טיפשים אחדים. ועכשיו יש לנו משהו בארץ! יחביבי, מה אתה יודע, אתה נולדת, כבר היה חשמל בארץ, בשבילך זה פשוט, אבל בשבילי – אני כל פעם שאני מדליק חשמל, נעשה לי חם בלב. בשבילי חשמל זה אלף אלפי מנורות נפט שכיבינו באנחות, זה יתושים, יחביבי, אחר כך נהריים. וסשקה בנהריים, אי, כמה שהוא סבל, המסכן, אז הוא באמת אמר כך?

איברלנדר: אלא מה אתה חושב, אני בדיתי את זה?

סיומקה: לא, לא, סתם שאלתי. ובכן, מה בכך? עשיתי משהו, בסדר, עשיתי. זה בשבילי עשיתי את זה.

איברלנדר: עכשיו, נניח שקיבלת את הכסף הזה, בצורת הענקה לגמר־חשבון, עכשיו, כן? אתה מבין? יש אנשים שעבודתם הייתה מרובה כל־כך שאפשר היום לרשום אותם כחלק מהמנגנון, ולתת להם פיצוי כל־שהוא. לא הייתי אומר שזה יבטא את הערכתנו לעבודתם, אבל יש בזה משום תגמול כל־שהוא…

סיומקה: מה אתה מדבר? אני? לא. מה זאת אומרת? (נבוך. מופתע מאיזה גירוי לא נוח) אני אף פעם לא ביקשתי כסף בעד זה.

איברלנדר: אני יודע שלא ביקשת. אבל נניח שהחלטנו להכניס אותך לרשימת העובדים מן־המניין, ונניח שאנחנו משלמים לך בעד התקופה שלפני הקמת המדינה.

סיומקה: אבל למה לכם? (נבוך. חדל להבין)

איברלנדר: הדבר פשוט מאוד, אתה תחתום לנו קבלות על סכומים שקיבלת בתקופה הקודמת, וסכום זה יוכל להירשם בהוצאות.

סיומקה: כלומר, את הכסף, זאת אומרת, לא תתנו לי…

איברלנדר: בוודאי שלא, אבל אם אתה רוצה חלק מהסכום הזה…

סיומקה: לא, לא, חס וחלילה. אתה רוצה לשחד אותי? איך אתה מדבר, השומעות אוזניך מה שפיך מדבר? הרי אתה מבייש אותי…

איברלנדר: לא, לא, רק התלוצצתי…

סיומקה: (בכובד־ראש חמור, כפוסק הלכה) אל־נא יתלוצץ, אדוני, יש דברים שאסור להתלוצץ עליהם.

איברלנדר: (רגע אחד לא נוח) אבל אל־נא תכעס, בבקשה ממך.

סיומקה: (בכעס) אינני כועס, אבל זה… זה… זה לא יפה לדבר כך.

איברלנדר: אם העלבתי אותך, סלח לי, אבל מה דעתך על ההצעה שלי?

סיומקה: רגע אחד, תן לחשוב. אז אתה, זאת אומרת, רוצה שאני, כלומר, אכתוב לך קבלות בעד כסף שלא קיבלתי?

איברלנדר: כך. כך. אני רואה שהבינות.

סיומקה: אבל, אדוני, אם רוצה אתה לזייף, לא מצאת בכל הארץ שותף אחר מלבדי?

איברלנדר: (לראשונה, כאינו מבין, לאחר־כך: ברוגזה) אין לסמוך על כל אחד… אבל אם אתה מסרב – למה להרבות דברים? ואני חשבתי שרפפורט…

סיומקה: חכה רגע, לא אמרתי שאני מסרב, אני רק רוצה להבין עוד פעם, למה לך כל זה?

איברלנדר: חבר גולובוב, אמור לי עכשיו בלב תמים: אתה חושב שאנחנו רוצים לזייף? ענה לי רק על זה.

סיומקה: לא, לא, חס וחלילה. אבל בכל זאת, רציתי להבין…

איברלנדר: אמרתי לך, כסף הלך, ואם לא תימצאנה קבלות מתאימות, לא ייתנו בנו אמון. אין אמון אין כסף. אין כסף – אין שום דבר.

סיומקה: כן, אני מבין, יהיה רע מאוד. אם כי, אפשר, הייתי אומר, לצמצם קצת. אבל, חכה רגע, מי לא ייתן אמון?

איברלנדר: אף אחד.

סיומקה: המ… כן. עוד דבר. מותר לי לדעת לאן, אתה חושב, הלך הכסף הזה?

איברלנדר: אתה מבקש דין־וחשבון?

סיומקה: לא, לא, אבל אני צריך לדעת…

אברמוביץ': ואינך סומך על סשקה?

איברלנדר: סשקה הרי כתב לך…

סיומקה: כן, בוודאי, אבל בוודאי מבין אתה שיהיה לי נוח יותר אם אדע…

איברלנדר: זאת אומרת, שלעצם העניין אתה מסכים?

סיומקה: עדיין אינני יכול לדעת, לאנשים אחרים כבר פנית בהצעה כזו?

איברלנדר: עדיין לא. סשקה אומר, שאם אתה לא תסכים, אין עם מי לדבר.

סיומקה: כך הוא אמר?

איברלנדר: בדיוק כך, בזה הלשון.

סיומקה: אתה יודע מה שהוא אמר פעם: אין עם מי לדבר כאן. יש רק למי לנאום… אבל בכל זאת…

איברלנדר: ובכן, שמע: בזמן המלחמה הייתי אחראי מטעם המפלגה על ייצור חומרי־בניין. חומרים אלה היה אפשר להשיג גם בחו"ל. מחיר הייצור המקומי עלה פי שניים ממחיר אותם החומרים הקנויים. החליטו שאין לייצר בארץ. אבל אני החלטתי שנייצר אותם ויהי־מה. לא הצלחתי לשכנע אותם. אך הייתי בטוח בצדקתי. החלטתי להתחיל. הודעתי שמחיר הייצור נמוך מכפי שהוא, ואישרו לי את קניית המכונות. בתקופה הראשונה לא רשמתי את הסכומים הנכונים, אלא סכומים נמוכים יותר. כך העמדתי אותם בפני עובדה. אבל בינתיים חסר לי אותו סכום שלא הכנסתי לחשבונות, ברור?

סיומקה: כן, אתה בן־חיל. אבל למה לא תספר את זה עכשיו?

איברלנדר: אני צריך להגיש חשבונות.

סיומקה: ואתה רוצה שאני אאמין לך, כלומר?

איברלנדר: הרבה יותר נוח לי שאיש אחד יאמין לי משאצטרך לעמוד ולשכנע כל אחד שמפשפש בקבלות.

סיומקה: אבל הרי אין אנו מכירים זה את זה כלל.

איברלנדר: הוא הדבר, שהרבה נתחבטתי למצוא אדם שאני יכול לסמוך עליו, עד שסיפר לי עליך רפפורט. הייתי צריך לעבור על רשימה של שלושים אלף איש עד שמצאתי אותך.

אברמוביץ': (מתבדח) דגול משלושים אלף…

סיומקה: אתה מוצא חן בעיניי, איברלנדר, יש לך ראש של מיניסטר, יחביבי. אני עוד־מעט אתבלבל. זה מתחיל להיות משונה, שאיש כמוך צריך לקבל עזרה מאיש כמוני.

איברלנדר: לעולם בני־אדם אינם יכולים לדעת מתי ובאיזו צורה הם יהיו זקוקים זה לזה.

סיומקה: זה משפט יפה מאוד, הייתי רושם אותו על כל מוסד ציבורי, אתה יודע? אני מתחיל לחשוב, כמה זה מצחיק ואופייני שדווקא איש כמוני, אתה יודע, איזה קבצן מהעלייה השלישית, איש שכמעט אין לו שום עניין עם כסף, איך זה יוצא מצחיק שאפילו בעניינים עם כסף, פתאום צריכים דווקא אותו. איך שדברים יכולים להסתבך בין בני־אדם… מצחיק, בחיי… חשוב על זה כמה זה מצחיק יצא הכול. אתה, שאתה בוודאי איש ידוע במפלגה, ואתה ממלא תפקידים אחראיים בכל מיני־מקומות, פתאום לא יאמינו לך אם לא תהיה לך באיזה מקום חתימה שלי. חה, חה, חה, סיומקה יחתום לך שאתה בסדר. יופי, תן ניירות, אני חותם. חה, חה, חה, זה באמת משונה באיזו צורה משונה בני־אדם לפעמים תלויים זה בזה.

איברלנדר: ובכן, אתה מסכים? והעיקר – יד לפה.

סיומקה: רגע. אתה יודע מה שאני חושב עכשיו?

איברלנדר: המ?

סיומקה: אני חושב שבעצם אתה מבקש ממני דבר גדול מאוד. רגע. אתה בכלל יכול לשער לעצמך איזה קורבן זה בשבילי?

איברלנדר: כן, בוודאי.

סיומקה: אל תגיד לי, “בוודאי”. עוד לא חיית מספיק כדי להבין את זה.

איברלנדר: אני מבין.

סיומקה: אל תגיד “אני מבין”. שווה בנפשך שכל החברים שלי יגידו: מה אתם אומרים על סיומקה, שמע שיש זמנים חדשים, הלך לקחת כסף גם בעד מה שהיה קודם. הם אמנם יעשו את עצמם שהם מתלוצצים, אבל הם לא יסלחו לי את זה לעולם…

איברלנדר: לגבי חבר־מפלגה קיימים דברים יותר חשובים ממה שיגידו כל־מיני אנשים.

סיומקה: אל תגיד לי “כל־מיני אנשים”. החברים שלי הם האנשים הטובים ביותר בארץ. ומה שהם אומרים זה הכבוד שלי.

איברלנדר: הכבוד?

סיומקה: אל תצחק מכבוד, אתה יודע, מה זה כבוד? הכבוד שלך זה מה שאתה חושב על עצמך, והכבוד שלי זה מה שעשיתי בחיי. הכבוד שלי, הרבה עבדתי בשבילו, זה כבוד שעשוי משלושים שנה, זה הצריף שלי, והנעליים הישנות שלי, זה האולקוס שלי, חביבי, לחיות חיים טובים כל אחד יכול, אבל לחיות כמו אני, יכולים רק אנשים שיש להם כבוד. כשזוסמן אומר: סיומקה הוא איש ישר, יש לו שלושים דוקומנטים להוכיח את זה – זוסמן, זה חבר שלי…

איברלנדר: אינך מחויב לסכן את הכבוד שלך. אפשר לשמור את זה בסוד. הלא זה כמעט עניין פורמלי. ואנחנו יכולים להבטיח לך שנשמור בסוד. האדם שיבדוק את החשבונות, איננו מוכרח להכיר אותך, יכול להיות שיחלוף על פני שמך, בלי לשים לב, כמו שקוראים: חלקי־חילוף כך־וכך, שמני סיכה – כך־וכך, גלובוב – כך־וכך. ואם הוא יתעניין לדעת מי זה גולובוב, אז הוא ייגש לרפפורט או לזילברברג או למישהו אחר וישאל: עבד אצלנו אחד גולובוב? והם בוודאי יגידו: “איזו שאלה? עבד גם־עבד, ועשה עבודה יפה”. אתה מבין?

סיומקה: (בתנועת ייאוש) בסוד? אתה מאמין שמשהו נשמר בסוד? אתה עוד צעיר, איברלנדר.

איברלנדר: אנחנו נבטיח את זה.

סיומקה: אל תבטיח מה שאינך יכול לקיים. עכשיו אני רק מתחיל להבין מה שאני עומד לעשות. כל ימיי חיכיתי שיבואו לבקש ממני את הקורבן הגדול ביותר, אבל אף פעם לא שיערתי שכך זה יהיה. אולי זה משונה בעיניך, אבל יש לי הרגשה שאין לי באמת דבר יותר יקר בשביל לתת למפלגה. (שוקע בהרהורים) אבל, בעצם, מה זה חשוב מה שיחשבו עליך אנשים, העיקר מה שאתה באמת.

אברמוביץ': זה לא מספיק להיות אדם הגון, צריך גם להיראות אדם הגון. להיחשב לאדם הגון, זוהי גם כן חובה ציבורית. זו כאילו הזמנה לאנשים צעירים ללכת בדרכיך…

סיומקה: (מתלהב) שמע, מנדלה, כמדומני, לא כך? זה רעיון יפה מאוד. עוד אף פעם לא חשבתי על זה בצורה כזאת. שמע, אתה חכם, פשוט, אז מה אתה שותק? זה יפה מאוד מה שאמרת, חובה, כן, חובה. (לפתע מתפרץ בצחוק) אבל אם האנשים הצעירים יראו באיזה חור אני גר אחרי כל־כך הרבה שנים, לא יהיה לכם כל חשק ללכת בדרכי. יותר טוב שיחשבו אותי לנבזה. אבל סתם צחקתי, צחקתי. מה שאמרת זה באמת יפה מאוד.

איברלנדר: ובכן, סופו של דבר…

סיומקה: אל תזרז אותי, אתה לא רואה שאני חושב על זה? אתה חושב שזה קל לי להחליט? אבל אני אומר לך. אל תביט בי ככה, כאילו אין לך פנאי. אני יודע מה שאתה תגיד אחרי שאני אלך מכאן.

איברלנדר: אה, רגע אחד. טלפן הנה הבן שלך…

סיומקה: מולי?

איברלנדר: הוא לא אמר את שמו.

סיומקה: זה מולי, אין לי עוד בן, שאוליק נהרג בעין ארה. (שותק, ולפתע מתעורר) כך, אז הוא הגיע ארצה. איך הוא ידע שאני כאן? זאת־אומרת, שהוא היה בבית ומניה אמרה לו. אז מה הוא רץ הנה? סימן שיש לו חופשה קצרה מאוד, הוא מלח, אתה יודע?

איברלנדר: הוא אמר שייחכה לך ב“תנובה” של צימרמן.

סיומקה: טוב מאוד, תודה רבה. למה לא אמרת לי קודם? תן את הניירות, אבל מהר. (איברלנדר מגיש לו את הניירות בשוויון־נפש מדומה. מעכב את עצמו בגלל דבר של מה־בכך ומושיטם כלאחר־יד לגלובוב).

איברלנדר: הא לך, כאן (מראה לו)… כאן וכאן…

סיומקה: (חותם) גולובוב, ועוד פעם גולובוב, ועוד פעם גולובוב (מסתכל בנייר) זהו. אף פעם לא העריכו אותך בסכום כל־כך גבוה, גולובוב. אל תגיד לי שאין שכר לפעולתך. ואתה, חבר, הסתר לפחות את ההנאה שלך מעצמך בגלל זה ששיכנעת אותי. אני עושה את זה מפני שהמפלגה זה עניין שלי, ואם אתה נסתבכת בגלל זה שרצית להועיל, תמצא בי תמיד תומך, אני אחראי לכל השגיאות שעושים כל האנשים במפלגה, אתה מבין? אתה צעיר מדיי כדי להבין את זה, אתה פשוט לא הכרת את המפלגה בזמן שקומקום תה אחד הספיק בשביל כל הנואמים שלנו. אני רק סומך על סשקה, שאף־על־פי שאתה מדבר כמו כל התרנגולים הצעירים – (מחקה אותו) “השגות ישנות” – אתה בכל זאת בסדר, אם הוא עוזר לך. שלום לך, ושלום גם לך, מנדלה, אתה אמרת רעיון יפה מאוד, זה פשוט לא עלה על דעתי… (יוצא)

אברמוביץ': (בחביבות שהיא ספק־חיבה ספק־תמיהה) איזה טיפוס משונה.

איברלנדר: (לא ברוב עניין) משונה? זה טיפוס רגיל מאוד בקרב הזקנים האלה. “שלושים שנה בארץ”, “אתה צוציק בשביל להבין את זה”. מה נכנסת באמצע עם כל מיני דיבורים על “חובה ציבורית להיראות אדם הגון”? מה היית צריך פתאום את החכמות האלה?…

אברמוביץ': (מתנצל) סתם במקרה. באותו רגע זה עלה על דעתי.

איברלנדר: אדם בתפקיד ציבורי צריך ללמוד לעצור את עצמו ולא להשתעשע ברעיונות.

אברמוביץ': לא השתעשעתי ברעיונות. חשבתי הרבה על האיש הזה. אני מתחיל להבין למה הציעו אותו למועצה המקומית. הרי חכם גדול, בינינו לבין עצמנו, הוא איננו. אלא מה? זה באמת אדם עם עבר בלי דופי, ואנשים נותנים בו אמון. הם לא יסלחו לו, אם יוודע להם שקיבל כסף. זה יתבטא בדבר פשוט מאוד: הם לא יבחרו בו.

איברלנדר: יפה מאוד, אברמוביץ', אני רואה שבמשך הזמן שאנחנו עובדים יחד למדת לחשוב באופן מעשי. מניין לך שלא חשבתי על זה? ובכן, אני אגיד לך את דעתי. אבל זה צריך להישאר בינינו. אינני יודע אם זה טוב לנו שהאיש הזה ייכנס לוועד המושבה. העיקר כל הזילברברגים תומכים בו, לפחות בגלוי, ואם אני אגיד את דעתי בפירוש – יקום רעש. יש איזו סולידריות של זקנים, כפי הנראה.

אברמוביץ': אינני יודע למה? מה הוא יכול להזיק?

איברלנדר: הו, הו, בוודאי שהוא יכול להזיק. אני אגיד לך: אנשים בלתי מוכשרים שבכל־זאת מותר להם, מסיבה זו או אחרת, כמו זכות ותק וכדומה, להביע דעה עצמית, אתה מבין? אנשים כאלה מאוד מסוכנים בשביל המפלגה. ומה שאנחנו צריכים עכשיו זה לא צדיקים, אלא כשרונות. אנחנו צריכים מומחים, כן, מומחים. אנשים שידעו לעשות את העבודה. ככה זה, אברמוביץ'. (נכנס וולף)

איברלנדר: (בחיוך) כמו וולף, למשל. אפילו אם היה בנו של הרבי מפשמישל, לא היינו עושים ממנו נהג בלי רשיון־נהיגה. אתה רואה, אברמוביץ', לא דיי בזכויות ותק, צריך לדעת את המקצוע. הוא יכול גם להיות אדם הגון מאוד, אבל אם הוא נוסע על המדרכה, אנחנו מצטערים מאוד… מה רצונך, וולף?

וולף: קיבלנו את המכונה, אבל…

איברלנדר: אבל?

וולף: אבל אתה אמרת שזה יהיה דודג', ודחפו לי איזה אוסטין מחורבן…

איברלנדר: אוסטין? לא ייתכן…

וולף: אוסטין, אני אומר לך, אם אני אומר לך, אוסטין. אני יודע מה שאני מדבר. אוסטין קטן ומחורבן. ג’וק ולא מכונה, והמהלכים למטה, כמו בימי תרח…

אברמוביץ': האם באמת יש הבדל כל־כך גדול?

וולף: אם יש הבדל? הביטו עליו, המומחה, גם כן מומחה, אתה בכלל יודע מה זה דודג'?

איברלנדר: תיגש לתחבורה ותחכה לי שם, וולף, אני כבר אטלפן אליהם.

וולף: אז בינתיים אני לא לוקח את הזפתית. (יוצא)

אברמוביץ': האם באמת אתה מתכוון להתעקש על דודג' דווקא, מה ההבדל?

איברלנדר: מתי כבר תבין, אברמוביץ', שלא לנוחיותי ולכבודי, אני מקפיד על מכונית יותר מהודרת. העניין הוא הרבה יותר יסודי. שווה בנפשך שפקיד מאותה הרמה באיזה מדינה אחרת יש לו איזה משא־ומתן אתי. הרושם שאנחנו עושים עליהם מורכב מהרבה פרטים קטנים. עכשיו נניח שהוא רואה את המכונית שלי, ומיד הוא אומר לעצמו, בארץ הזאת אין מייחסים לתפקיד זה חשיבות יתרה, עובדה שלמשרד זה־וזה נתנו דסוטו. אם הוא חושב כך, מיד אין לדברים שלי משקל בעיניו. ככה זה, אלה הם דברים עדינים מאוד, ואינך משער לעצמך באיזו מידה הם משפיעים על בני־אדם. עליי, אמנם, אין לזאת שום השפעה, אני כשלעצמי מוכן גם ללכת ברגל אבל אם אני חושב על התפקיד, אני מוכרח גם להתחשב בפרטים טפלים כאלה…

אברמוביץ': (ניכר, כי עלתה ממעמקיו איזו מחאה ביישנית, שהיא אולי מטבעו, אולם אין בו דיי אומץ להתעקש עליה. כבר שנים־מספר רודפת אחריו השמועה שלא־יצלח הוא. האם לא שמעת כי הרבה לא־יצלחים יש להם רעיונות יפים? אבל שמע לי, אברמוביץ', אין זה כלל בר־ביצוע) יכול להיות שאתה צודק (שתיקה) אני חושב על גולובוב, בכל זאת, איברלנדר. אבל חוץ מזה יש כאן גם משהו מעשי (ועתה גואה בו שמחה ביישנית לאמור: וכי לא למדתי לדבר בסגנון הראוי? הרי זה עתה ניסחתי, ובלשוני, משפט שיש לו כאן מהלכים) ראית אותו? האיש הזה כבר מדולדל לגמרי. איני סבור שיוכל להתקיים שנים רבות מעבודה גופנית. ואם יהיה במועצה המקומית יוכל לחיות קצת יותר ברווחה. פשוט, המשכורת. וזה מגיע לו לאחר כל־כך הרבה שנים.

איברלנדר: אתה באמת אדם הגון מאוד, אברמוביץ'. נמצא לו כבר משהו.

אברמוביץ': אני חושש מאוד שיהיה קשה מאוד למצוא לו משהו שיהיה גם המשך של דרך חייו, גם נוח וגם מכבד את בעליו. אינני חושב שגאוותו תניח לו, למשל, לחלק תלושי־מזון. הוא בוודאי היה פעם חברה’מן. אתה צריך להבין אותו…

איברלנדר: אתה דואג לו יותר מדיי, אברמוביץ', כאילו המפלגה הייתה איזה מושב־זקנים, או מוסד פילנתרופי. עליך ללמוד יותר את עבודתך. אותנו מינו כאן כדי לדאוג למשהו אחר. אנחנו מחלקת־התיאום ולא המחלקה הפרסונלית.

אברמוביץ': אבל הרי כל הדברים שלובים זה בזה.

איברלנדר: כל הדברים שבעולם שלובים זה בזה, ובאמת העליתי על דעתי מראש כל מה שאתה דיברת עכשיו, ומצפוני שקט. אם אני אוכל להשפיע שבכל עמדות־המפתח של המפלגה יימצאו אנשים מתאימים, אני אעשה זאת. לא נבדוק בציציותיהם אלא נטיל עליהם משמעת שתגביל את היכולת שלהם לעשות שגיאות גסות. אבל העיקר, אברמוביץ', שיהיו אנשים מתאימים. ובעמדות־מפתח, זאת אומרת, אדיוט ממפלגה אחרת יביא לך יותר תועלת מאשר אדיוט משלנו.

אברמוביץ': אתה חושב שהוא אדיוט?

איברלנדר: לא אמרתי אדיוט אלא בדרך משל, אבל אינך רואה שהוא טיפוס מסוכן מאוד לעבודה ציבורית? לא הייתי מפקיד בידיו שום תפקיד עצמאי פחות או יותר. זה הוא הטיפוס המסוכן של רומנטיקן שאיננו מבין את התפתחות העניינים בארץ. זה הוא הטיפוס שעלול רק להזיק, כי הרומנטיקה, אברמוביץ', עבר זמנה, בטל קורבנה. נגמר. עכשיו הגיע הזמן לעשות משהו. ואם זה יפגע בכמה אנשים, זה ייצער אותנו מאוד אבל אסור שזה יעצור אותנו.

אברמוביץ': (משוכנע) נכון, נכון. (לאחר הפוגה) נכון. נכון מאוד. לפעמים אני מופתע מן האופן שאתה מנהל את העניינים, איך אתה מחשב כל דבר וקושר דבר בדבר…

איברלנדר: (מוחנף) אנחנו נכניס דם חדש למפלגה, אברמוביץ', הזקנים עוד ישתוממו לראות איך אנחנו ננהל את העניינים. אנחנו נכניס שיטות חדשות, סגנון חדש, טון חדש.

אברמוביץ': אני, כפי הנראה, מהדור הישן. אגיד לך את האמת, קצת כואב לי הלב.

איברלנדר: הנח לזאת. טלפן לרפפורט. עליי לראות אותו מיד. יותר מדיי ביטלנו זמן על דברים צדדיים. אינני מתנחם אלא בזה ששיחות אלה חשובות כדי להבהיר לך את תפקידך.

תמונה ג    🔗

(אותו יום. שעה 10:30. מחלבת “תנובה” זעירה. בעומק – אשנב, ובו מופיע לפרקים ראשו של צימרמן. לפנים הדלפק האופייני, עמוס תוצרת־חלב. מאזניים ישנים עם קעריות־נחושת. שלושה שולחנות לבנים עם כיסוי־זכוכית. מחלבה ריקה. רק מולי בפינה. אין לראות את פרצופו, שכן הוא קורא עיתון. על השולחן ביצה־רכה מפוצחת וכוס לבן. צימרמן מופיע, ובו־ברגע מוזח העיתון ונגלה פרצופו של מולי. כבן 23. מעורר אמון. שפם שחור).

צימרמן: עוד משהו?

מולי: לא, תודה רבה.

צימרמן: כבר עבר חודש מאז היית כאן בפעם האחרונה, לא כן?

מולי: (מונה על אצבעותיו) הפלגתי ב־…13 כן, כמעט חודש.

צימרמן: אבא בעיר, הוא יבוא הנה?

מולי: הודעתי לו שאהיה כאן. אם הוא יבוא אחרי שאלך, תגיד לו שהערב אהיה בבית, ויכול להיות שאגיע לא לבדי.

צימרמן: (בהבנה) אה, כך… טוב־טוב. וזותי אותה הבחורה שהבאת הנה בפעם שעברה?

מולי: מי אמר לך שזותי בחורה?

צימרמן: לי מספיק רמז. אינני צריך סיפור ארוך. אתה רואה, מכאן, מן החלון של המטבח, אני רואה את הכול, את כל האנשים שבאים הנה, ואני יודע מה יש להם ומה חסר להם.

מולי: (בקינטור אבל בלי גסות) אתה גם שומע את השיחות?

צימרמן: (מחייך) אם צועקים – אני שומע. ומכאן, דרך החלון אני רואה איך היא מתקרבת הנה. עד בית־המרקחת היא רצה כאילו בוערים לה הסנדלים. ומבית־המרקחת עד הנה היא הולכת לה לאט־לאט, כאילו עדיין לא החליטה אם תבוא או לא, ובכלל, אין לה מה למהר. מולי, לבחורות כאלה אל תאמין אף פעם.

מולי: אתה מומחה לבחורות?

צימרמן: אתה יכול פעם לשמוע מה שאומרים הזקנים, בלי לצחוק מהם. כל הסבתות היו פעם יפהפיות. (יוצא דרך הדלת שליד האשנב). אם יבוא הנה מישהו, תעשה המ… המ… אני מתכוון, מישהו אחר, חוץ מהיפהפייה שלך… (מולי שב ומתעמק בעיתון ברגע שמופיעה דינה’לה בדלת. עתה יש לה חיוך נלבב)

דינה: (בשמחה) מולי… (לראשונה אינו שומע, מחמת הקריאה. אכזבה קלה נשמעת בקולה) במה אתה שקוע?

מולי: יש פה מאמר…

דינה: אינך צריך להתנצל תמיד. להיפך, זה יופי לראות אותך שקוע במשהו. יש לך מבט כל־כך מעורפל, רציני, כאילו אני אינני קיימת בכלל. (מראה על השולחן) הו, אכלת לבן? עכשיו אני מבינה מדוע אתה כל־כך רציני. (משחקת בכפית) מה אתה מושך אותי תמיד ל“תנובה” הזאת? לא מצאת בתל־אביב מקום יותר מתאים?

מולי: סתם, ככה…

דינה: מזל טוב. סוף־סוף שמעתי ממך פעם את המלים “סתם ככה”. תמיד יש לך הסבר לכל דבר. לא היה אכפת לי תנובה כמו שלא היה אכפת לי שום מקום אחר. אתך הייתי מוכנה לבלות אפילו בקאפרי; ורק מרגיז אותי שזה כל־כך מתאים לך: לאכול לבן, להטיף מוסר, לשמוע מוזיקה קלאסית, לקרוא מאמרים פוליטיים, לשוחח עם אביך ברצינות על בעיות מין… מה עשית בחוץ לארץ? איך הסתדרת שם בלי תנובה?

מולי: (מחייך) גם שם יש מחלבות…

דינה: נכון, איך זה לא עלה על דעתי?… סופך שאיזו מוכרת־חלב מכוערת תתאהב בך… איזה מין־מלח אתה שהולך למחלבות?

מולי: באמת, מלחים, בדרך כלל, יורקים למרחקים, מקללים, נכנסים לתגרה בלא סיבה, והולכים לבית־זונות כאילו זה חלק מהטכס. אם תראי פעם מלח אופייני, לפי ההשקפות שלך, תמיד יש חשש שזה מלח יהודי בן־שלושה־ימים־על־הים.

דינה: יה־ביי, איזה נאום בגלל קצת חלב… אתה מחכה לאביך? הוא יושב שם אצל איברלנדר, נואם, כמוך, אוהב לנאום. היית בטוח שאני אבוא הנה?

מולי: הלא אמרת שתבואי.

דינה: דאגת שמא לא אבוא?

מולי: לא דאגתי, פשוט רציתי לראות אותך.

דינה: ולא חשבת שאולי לא אבוא?

מולי: לא חשבתי על זה.

דינה: טיפש, ומה היה אילו פתאום לא היה לי חשק לבוא?

מולי: אינני יודע.

דינה: היית מצטער?

מולי: אני חושב שכן.

דינה: מצטער חזק?

מולי: אני חושב שכן.

דינה: כמה חזק?

מולי: אינני יודע.

דינה: (באי־שביעות עצמית) כאילו קרה לך משהו? כאילו קרה לך אסון? היית מצטער יותר מאשר אילו היה לך למשל… למשל… איזה אסון במשפחה?

מולי: אינני יודע מה להשיב על השאלה הזאת.

דינה: אויש, אתה משעמם. ואחר־כך עוד תגיד שאתה אוהב אותי. עכשיו תגיד את האמת: באת לראות אותי? או באמת באת אל אביך?

מולי: (במבוכה) באתי לראות את אבי…

דינה: אתה נורא־ילד. אני מקווה שלא כל המלחים הם כאלה תינוקות כשהם באים אל אישה.

מולי: תנסי…

דינה: באמת. תפגיש אותי עם אחדים מהם… (מולי תופס את ידה בכוח. היא נרתעת בצווחה קלה. ומיד בשמחה עשויה:) אי, יופי, הכאבת לי. (מסתכלת בעיניו, ומיד מחליפה נעימה) אבל מה אתה מביט בי במבט כזה… כשלחצתי לי את היד שמחתי כבר, חשבתי שאולי אתה בכל זאת מן הטורפים, ופתאום אתה מביט בי בעיני עופר־איילים, מה יש?

מולי: (במין כוסף מוזר, בייאוש) דינה’לה, מתי כבר תפסיקי? תמיד אותו דבר…

דינה: (משהו מהתרגשותו דבק גם בה) מה יש? (אך מיד היא מתאוששת וממשיכה את המשחק) “דינה’לה (מחקה אותו) מה יש? מה קרה?”

מולי: אני אוהב אותך.

דינה: יופי, אתה נחמד, באמת. איזה מין בחור חביב אתה, והמצחיק הוא שיש לך שפם. ב־10.30 בבוקר, בתנובה… “אני אוהב אותך”… מה קרה? אתה נוסע לאיזה מקום? הלא אמרת שאתה יורד כבר ונגמר…

מולי: יכול להיות שאסע.

דינה: (באדישות עשויה ובמחאה גנובה) לאן כבר שוב הפעם?

מולי: זה היה נפלא לשמוע באיזה חרדה שאלת את זה.

דינה: אל תצחיק, איזו חרדה? אתה חושב שאכפת לי אם תסע? אם החלטת לנסוע – סע לך לאן שאתה רוצה. אבל חכה רגע: אילו הייתי אומרת לך שתישאר, רגע אחד לפני שהאנייה היתה מפליגה. הייתי אומרת לך: תישאר, ואני שלך. היית נשאר? כן או לא? תגיד לי רק כן או לא?

מולי: אינני יודע.

דינה: אינני יודע. אינני יודע. ואתה עוד אומר שאתה אוהב אותי. אתה אינך יודע להקריב קורבנות. איברלנדר יודע להקריב קורבנות כמו גבר. אני נורא אוהבת לראות איך שזה קשה לו, אבל יש לו אומץ־לב. יום אחד אני שומעת שיש לו פגישה עם רפפורט. ורפפורט בשבילו זה כל החיים. אם רפפורט אומר: איברלנדר, בחור חרוץ. – בעוד שנה הוא יהיה אחד האנשים החשובים. אם רפפורט יגיד: איברלנדר? אי אפשר לסמוך עליו. – אז בעוד שנה לא יישאר ממנו יותר מאשר איזה אברמוביץ' – זה אחד מצחיק שעובד אצלנו במשרד. אז מה אני עושה, אני עושה את עצמי שאינני יודעת שהוא עסוק ואומרת: איברלנדר, הערב. כאילו מי־יודע מה־יהיה. אז הוא אומר: אין לי פנאי, דינה’לה, אולי מחר? אני אומרת לו: או הערב או בכלל לא. ודיי. אני עושה את עצמי נרגזת. ואתה חושב שהוא לא בא? הבן־אדם הזה בשביל הקריירה שלו יכול להיות אנלא־יודעת־מה, אבל בערב הוא בא. אז יש לי כל הערב הרגשה נפלאה. אני יודעת בדיוק איזה קורבן זה בשבילו וכמה שהוא מתענה.

מולי: איזו אישה איומה את.

דינה: הלא בגלל זה אתה אוהב אותי.

מולי: את נוראה.

דינה: (קמה ממקומה) אה, עכשיו אני אתן לך נשיקה כי עליי ללכת. (צימרמן מופיע) סליחה, אם זה פוגע ברגשותיך.

צימרמן: (צוחק בקול רם) לא, לגמרי לא, להיפך. בבקשה. אני יכול לסגור את התנובה, בשעה זאת בלאו־הכי אף אחד לא בא. העיקר, מה בשביל הגברת?

דינה: עליי ללכת…

מולי: קפה שחור.

צימרמן: עם חלב?

דינה: לא, בלי חלב.

צימרמן: מה אתה אומר עליה, מולי? היא אינה רוצה חלב. מה מניה הייתה אומרת עליה? (יוצא)

דינה: מי זאת מניה? ובכלל, אתה מכיר אותו?

מולי: מניה זו אמי, והוא מכיר טוב שלנו.

דינה: עכשיו אני מבינה למה אתה מביא אותי הנה.

מולי: יש לי משיכה מוזרה למקום הזה. זה קשור בכל־כך הרבה זכרונות של המשפחה.

דינה: אתה רוצה להכניס אותי למשפחה?

מולי: (מחייך) אילו הכרת את המשפחה שלי. כמה אופיינית ההיכרות שלנו עם צימרמן… את רואה, פה, מעבר לרחוב, נמצא אולם הקונצרטים. כשהייתי קטן, ההורים שלי חשבו שאהיה מוזיקאי.

דינה: היה לך המון כשרונות, אני רואה…

מולי: יכול להיות.

דינה: מתאים לך לא לספר לי את זה. למדת לנגן?

מולי: מעט מאוד. והמורה אמר לאימא שלי שאני “אתפתח” מאוד, אם אשמע הרבה קונצרטים. תארי לך שאמי הייתה מביאה אותי הנה אחרי יום־עבודה מפרך, כדי שהגאון שלה ישמע מוזיקה. תארי לך את הנסיעה בלילה, מהמושבה, וחזרה, באוטובוס האחרון, ולילות גשם. אח, ואיך שהייתה מכניסה אותי לאולם, כסף לא היה לה. היא הייתה מתחננת לפני הסדרנים. (לפתע, בחרון) עד היום אני מתחלחל כשאני נזכר באיזה מלים משפילות הייתה משתמשת. ואחר כך הייתה יושבת כאן, בתנובה הזאת, על כוס לבן, מלאה דאגות אימהיות, ומלאה מזה שאני מקבל מה שאני צריך. אף פעם לא הייתי מאושר בקונצרטים האלה. דחפו אותי וגירשו אותי מכל מקום. לא הרגשתי כלל את המוזיקה. תחשבי על זה, איך הייתה יושבת כאן בלילה, שעתיים וחצי, יושבת כאן, את מבינה, ומחכה לי, את מבינה?

דינה: כן, אני מבינה.

מולי: ומאז אנחנו ידידים. כן, יש אנשים הגונים בעולם. אבל ממני לא יצא שום־דבר, כפי שאת רואה. לפעמים יש לי הרגשה משונה כאילו אני מקפח אותם, שלא נעשיתי גאון. בעצם, זה מגיע להם…

דינה: אולי באמת אתה גאון…

מולי: (במפח־נפש) אח, לא יצא ממני שום דבר. לא הייתי רוצה להיות מנגן, אלא ליצור מוזיקה. ולשם כך יש ללמוד הרבה. זה כבר אבוד. הם לפחות, ההורים שלי, בטוחים עד היום שאני גאון שלא ניתנה לו האפשרות להוכיח את עצמו, בגלל חוסר אמצעים. אלי זה מנחם אותם, שכשרוני הוא קורבן על המזבח הגדול של בניין בארץ. הם אוהבים מאוד קורבנות.

דינה: כמוני.

מולי: אלא שהם אוהבים להקריב.

דינה: אתה כועס עליהם מפני כך?

מולי: כועס? לא. אבל לפעמים חמוץ לי מאוד לחשוב שאינם חיים בעולם הזה, הזקנים שלי. תמיד הם הורסים את עצמם בשביל מישהו אחר, כאילו אין להם חיים משל עצמם. אבל זה הכול לא כל־כך אכפת לי כמו שאינני סובל את הגעגועים האלה לילד־יוצא־מגדר־הרגיל. היו להם פעם שאיפות, עד שנולד להם בן, והתייאשו מהשאיפות במשך 25 שנה. במשך הזמן הזה הבן הוא בגדר שאיפה, עד שמתברר שאינו אלא אדם רגיל, אלא שבינתיים יש כבר דור חדש של צאצאים – העיקר שלא תחדל התקווה לעילוי בקרב משפחה יהודית.

דינה: אנשים טובים הם ההורים שלך, ואתה נחמד. אינך יודע כמה אתה נחמד. (מלטפת אותו) וזה כל החן שלך שאינך יודע מתי אתה נחמד. תראו איזה עיניים, תראו. תיכף אני יודעת מתי אתה מדבר על דברים שחשובים לך. גם כשאתה מנסה להעביר את השיחה – אתה נחמד. ואם הידיד שלך ירשה אני מיד נותנת לך עוד נשיקה והולכת. (מתכוונת ללכת)

מולי: (כלעצמו) מה זה עם אבי. כפי הנראה, הזקן החליט להיות עסקן ציבורי, אם הוא נפגש עם הדגנראט הזה.

דינה: (עומדת) למה אתה אומר, דגנראט? אתה מכיר אותו?

מולי: נפגשתי אתו פעם בחו"ל. אף פעם לא יכולתי לסבול אותו, איך שהיה מתהלך בגלימת־משי במלונות המפוארים ביותר של צרפת, ובטוח שהוא מציל את המצב.

דינה: אתה מדבר מתוך קנאה. אדם יכול ללכת בגלימת־משי ובכל זאת להיות פיקח מאוד.

מולי: פיקח? למה לא? מי מדבר על פיקחות. אני רק לא יכולתי לסבול את החשיבות הזאת של אנשים שעשו את הדברים הפחות־מסוכנים והפחות־חשאיים ובכל זאת היו מדברים תמיד בלחש, כאילו מתכוונים לרצוח רחוב שלם: “תן לי בבקשה גבינה לבנה”.

דינה: אתה מקנא בו.

מולי: אל תבלבלי את המוח.

דינה: אתה סתם מדבר. מישהו צריך לעשות את העבודה שהוא עושה?

מולי: בהחלט.

דינה: אתה היית מוכן לעשות זאת?

דינה: ובכן, שתוק. אני אוהבת את אלה שאין להם אומץ לקחת על עצמם שום אחריות, ואחר־כך מלאים טרוניות כל ימי חייהם.

מולי: את נאמנה מאוד לנותני־העבודה שלך. כבר מזמן הרגשתי שיש ביניכם משהו יותר מ“יחסי־עבודה”…

דינה: אני הולכת (עומדת במקומה כנטועה)

מולי: תוכלי לבוא אליי הערב?

דינה: הערב אני עסוקה, מחר…

מולי: מחר – אינני יודע אם אני אהיה כאן…

דינה: הערב איני יכולה…

מולי: אם כן – לא תבואי?

דינה: מולי, אתה יודע שאין בזה טעם…

מולי: טעם…

דינה: מולי, באמת כבר נמאס לי לדבר בלי סוף. אין לזה טעם כך, או שאתה כאן או שאינך כאן, אי אפשר…

מולי: אמרתי לך, עזבי את המשרד הזה, ואני ארד מהאנייה.

דינה: אינני יכולה לעזוב את המשרד, אין לי עבודה אחרת…

מולי: עזבי את המשרד… אינני יכול לסבול את ה… השפעה שיש לו עלייך.

דינה: אין לו שום השפעה עליי. דברים הגיוניים משפיעים עליי, ולא שום דבר אחר…

מולי: היום נאמת נאומים שלמים בלשונו… “אין לו שום השפעה”…

דינה: מולי, חדל, אין זה מתאים לך לקנא…

מולי: עזבי את המשרד.

דינה: אינני יכולה, אני צריכה את הכסף הזה, אינני יכולה להתחיל עכשיו מהתחלה, וכאן יש לי כבר דרגה…

מולי: כסף… דרגה… כסף… זה מה שמונח בראשך… הדמיון שלך איננו מספיק כדי לחשוב גם על עניינים אחרים.

דינה: כן, הכסף, אני צריכה כסף ואינני מתביישת בזה. אינני רוצה לחיות חיים עלובים, ואם יהיה לי כסף שלי אני אעשה מה שאני רוצה. ככה זה. מאיין יהיה לי כסף? אתה תיתן לי? וככה אני אחיה כמו שאני רוצה…

מולי: אבל את רואה שבגלל ה… משרד שלך, אנחנו – ככה – אבל מה אני אשכנע אותך? הייתי צריך להרגיש בזאת קודם, זו היא באמת אשמתי שלא הרגשתי בזאת. את אינך חושבת אלא על עצמך ונוחיותך, שום דבר אחר איננו מעניין אותך.

דינה: אל תנפח, אני מבקשת ממך…

מולי: אל תגידי לי “אל תנפח”, זה בדיוק מה שאת בדרך כלל… חושבת על עצמך… הרי זו היא גם ההשקפה שלך…

דינה: לך באמת מתאים מאוד לחשוב תמיד על אחרים, קדוש שלי, ישו. אתה בן־אדם שאין לו אומץ לדאוג לעצמו, מפני שזה “לא נעים”. לסבול לטובת־האחרים זה קל מאוד. וכי אינני יודעת שכל הסכנות שעברו עליך בחיי־הסבל המפוארים שלך “לטובת האומה”, גרמו לך רק אושר? אבל לדאוג לעצמך, לדחוק אחרים, להסתדר איכשהו, אלה הם החיים.

מולי: את הנאום הזה שמעת ממישהו.

דינה: לא שמעתי אותו בשום מקום, רק חשבתי שפעם אחת צריך להגיד לך את זה, שלא תתנפח תמיד, ובייחוד היום, כשראיתי את אביך… הוא איננו כל־כך צדיק כמוך.

מולי: אל תדברי על אבי, אינך מכירה אותו.

דינה: למה אני צריכה להכיר אותו, מספיקה לי עובדה אחת. אביך צריך כסף – אז הוא בא לקחת כסף בעד הזמן שהוא עבד בהתנדבות. ואתה חושב שהוא לא קיבל אותו? בעד כל השנים… וזה בסדר… כך… הוא איננו שוטה כמוך…

מולי: את משקרת. אבי לא יעשה דבר כזה…

דינה: (צוחקת) אני משקרת? אתה מצחיק, תמים שלי. בעיניי ראיתי איך הוא חתם על הקבלות, שבע־רצון מעצמו: “גולובוב, גולובוב, גולובוב… אף פעם לא העריכו אותך בסכום כל כך גבוה…”

מולי: איזה דמיון יש לך…

דינה: דמיון? חה, חה, חה, אתה חושב שמצצתי מהאצבע? רצוי שתדע פעם את הדברים כמו שהם: כשזה מגיע לכסף, יחביבי, שמים את האידיאלים במקרר ומוציאים אותם רק בשבתות וימים־טובים, כשבאים אורחים… ראיתי כבר הרבה אנשים שהתקיימו בלי פטפוטים, אבל לא ראיתי אנשים שלא התקיימו בלי כסף.

מולי: למה את צוחקת? איזה צחוק רע יש לך.

דינה: אני צוחקת מפני שאתה מצחיק. תביטו עליו איך שהוא רותח.

מולי: לכי לך כבר לכל הרוחות. רצית ללכת.

דינה: איני רוצה – לך אתה. (מולי קם ויוצא בזעם. דינה צוחקת בקול רם)

צימרמן: (נכנס מבוהל) לאן הוא הלך? (דינה מוסיפה לצחוק) מה את צוחקת?

דינה: הבחורים האלה זה עם מצחיק. מה אתה מביט בי ככה? אינני מוצאת חן בעיניך? אלך לי. חכה, אני אשלם לך. מה הוא אכל?

צימרמן: אינך צריכה לשלם, יש לו חשבון.

דינה: לא צריך. מה אתה חושב, אני אריב אתך כדי לשלם לך כסף? (יוצאת אף היא)

תמונה ד    🔗

סיומקה: מולי לא היה כאן?

צימרמן: כן, אבל נעלם לפתע, בלי להגיד שום דבר. הוא ישב כאן בחברת איזו נערה שדיברה בקול רם. הם כבר היו כאן פעמים אחדות לפני כן.

סיומקה: והנערה, כלומר, צימרמן, זאת אומרת, נערה נאה היא?

צימרמן: (בחשיבות, כלואט סוד) סיומקה, לבן שלך יש בחורה לא טובה.

סיומקה: הו, זה רע מאוד. ואני אמור־אמרתי תמיד שלבן שלי צריכה להיות בחורה כמו האימא שלו.

צימרמן: מה שלום מניה?

סיומקה: תודה רבה, צימרמן, אתה תמיד התעניינת במשפחה שלנו.

צימרמן: היא תמיד עבדה קשה מאוד, מניה, אני מקווה שעכשיו, אחרי שרווח לכם קצת, היא תנוח סוף־סוף.

סיומקה: מניה אוהבת לעבוד, צימרמן.

צימרמן: כן, אבל בכל זאת, איננה צריכה לעבוד כל־כך הרבה, ובייחוד שמצבכם הוטב בהרבה.

סיומקה: מצבנו הוטב? כלומר, לא הייתי אומר, כל־כך, זאת אומרת…

צימרמן: (בידידות) גולובוב, אנשים־אחים אנחנו ואף פעם לא דנתי אותך לכף־חובה. דע לך, מה שלא יקרה. ומה שלא יגידו, צימרמן סבור שהייתה לך הזכות המלאה לעשות זאת. (מלווה אותו לדלת) עכשיו באמת דברים נשתנו ואדם רשאי פעם לצאת למרחב. אדם איננו יכול לחיות רק מ… כל־מיני דברים. ואני אינני דן אותך לכף־חובה, סיומקה, אתה שומע? אני – לא.

סיומקה: למה אתה מתכוון?

צימרמן: אני מתכוון שאני חושב שזה בסדר גמור, בסדר גמור, סיומקה, ואם המזל משחק לבני־אדם, לא צריך לבעוט במזל. יכול להיות שזה מגיע לעוד כמה אנשים, אבל מצפונך יכול להיות שקט.

סיומקה: אבל, צימרמן, אינני מבין על מה אתה מדבר?!

צימרמן: אם אתה דווקא רוצה – אני אשים יד לפה. אין דבר, סיומקה, איני חושב עליך שום דבר רע.

מסך

 

מערכה שנייה    🔗

תמונה א    🔗

מקץ חודש ימים. בית גולובוב בכפר. משמאל, ספה עם כיסוי־צמר עבה. מאחורי הספה – חלון. בחלון צנצנת ריבה ועגבניות ירוקות. מימין – מכתבה ועליה מנורת־שולחן ענקית. ממול – מכונת־תפירה ועליה מפת־תחרים. למעלה – תמונה עתיקה בחום, ועליה קהל גדול של בחורים, מהם עומדים מהם יושבים, נוסח התצלומים של ועידות־יסוד. מן־הצד – תמונת נער במסגרת שחורה. מניה יושבת וסורגת. (פרלמוטר קורא בעיתון. נרעש)

מניה: אולי אני אעשה לך תה.

פרלמוטר: (בהתלהבות) לא, לא אין צורך, שינויים גדולים מתחוללים בעולם.

מניה: אבל בינתיים תספיק לשתות כוס תה.

פרלמוטר: (מניח את העיתון) אין לי ספק שהסינים ייקחו את טיבט, והבריטים לא יעמדו בפניהם, שמעי מה שאני אומר לך. ואחרי שתעמוד סין הקומוניסטית על גבול העולם הערבי – הללו ידברו בלשון אחרת לגמרי. אומר אני לך, שינויים עומדים להתחולל, ועלינו להכין את עצמנו לקראתם. עיוורים אנחנו כולנו בטרדותינו הקטנות, עיוורים. והסינים הללו…

מניה: גם הסינים אוהבים תה.

פרלמוטר: (מצטחק) את מתלוצצת, מניה… האם סיומקה יבוא מיד?

מניה: הוא אמר שיחזור מוקדם. על כל פנים, אעשה לך תה. (דפיקה בדלת) בבקשה. (נכנס זוסמן. נמוך־קומה, שזוף־עור ולבן־שער. פנים עייפות מאוד אך תנועותיו מהירות ונמרצות). ברוך הבא, זוסמן, מה־זה אין רואים את פניך? שב־נא, אינך צריך להתנצל, ממילא לא נסלח לך.

זוסמן: (מחייך) עניינים יש וגם בחיפה הייתי, וכל־מיני דברים, יודעת את מניה, אין אנו אנשים צעירים עוד. איפה סיומקה? מה שלומך, פרלמוטר?

פרלמוטר: מצוין, זוסמן, כלומר, מצוין שבאת, מבקש אני אותך כל היום ואינך.

זוסמן: ניגשתי לחיפה.

פרלמוטר: על כל פנים יש לי תשובה בשבילך. אמרתי לברר עם סיומקה, אבל נוכל לגמור זאת בינינו.

מניה: ואני אלך להכין לכם תה, בינתיים, וגם עוגה לא תסרבו לטעום, לא כן, פרלמוטר?

פרלמוטר: תודה רבה, תודה רבה. (מניה יוצאת)

זוסמן: ובכן, פרלמוטר, מה התשובה?

פרלמוטר: יודע אתה כי גם אם נופיע ברשימה נפרדת יכולים אנו לקבל עד 30 אחוז.

זוסמן: אל־נא תפריז, פרלמוטר…

פרלמוטר: זוסמן, הרי אנחנו מדברים כאן בינינו לבין עצמנו, ואתה הרי יודע מה כוחנו.

זוסמן: ניחא, ניחא, מכל מקום, האם אומרים אתם להופיע ברשימה נפרדת?

פרלמוטר: היטב ידוע לנו מה יתרונה של רשימת־פועלים אחידה, ואנחנו מוכנים לתמוך בכם כדי שתשיגו רוב, בתנאי אחד: שהמועמד הראשון שלכם ברשימה לא יהיה חיימסון אלא סיומקה…

זוסמן: כך? אני בלב שלם מסכים עמך, אולם האינך סבור, כי המפלגה לא תסכים שככה תתערבו בענייניה הפנימיים?

פרלמוטר: הבררה בידכם, זוסמן. אנחנו את שלנו הצענו. אנחנו מוכנים לתמוך בכם, אבל אפילו אצבע אחת של חבר שלנו לא תתרומם כדי לבסס את מעמדו של חיימסון. אתם הרי יודעים בדיוק כמונו איזה מין בן־אדם זה.

זוסמן: (בקרירות) הוא בן־אדם הממלא את חובתו כפי שהוא מבין.

פרלמוטר: (בערמה) ארבעה קירות שומעים אותנו, זוסמן, ואתה יכול לפחות לחייך כשאתה אומר את המשפט הזה. (זוסמן מחייך. שניהם אינם מתגברים על עצמם ולאט־לאט מתחילים לצחוק. תוקעים כף איש לרעהו).

זוסמן: שמעת את התכניות של סיומקה? שיכון ותיקים, ביקורת ציבורית על התור בלשכה, עיבוד שטחי מספוא ופלחה להספקת הרפת והלול. סיומקה דואג להבראת המשק העברי, קליטת עלייה על חשבון תושבי הכפר. מה דעתכם על זה?

פרלמוטר: אנחנו בוודאי שנתמוך בזה, אתם לא תתמכו. אבל אין לי ספק שזו היא תכנית דמיונית. ורצון טוב בלבד איננו מספיק כדי לקיימה. עד מתי תהיו כל־כך תמימים לחשוב שבכוח שני זקנים חביבים לשנות משטר?

זוסמן: אפשר לסמוך על סיומקה. מה שאינו בר־ביצוע לא יצא לפועל.

פרלמוטר: אפשר לסמוך על המציאות. מה שאינו בר־ביצוע לא יצא לפועל. אתם מעדיפים לסמוך על בן־אדם מאשר על מצע רעיוני מחייב.

זוסמן: אני מעדיף לסמוך על בני־אדם. והרי לך דוגמה. על סיומקה אני יכול לסמוך בכול.

פרלמוטר: לעולם אינך יכול לדעת מה מתרחש אצל בני־אדם. מה גם שאתם אף פעם לא הבינותם איך משפיעים השינויים הכמותיים על אופי היישוב ועל מלחמתו של הפועל העברי. רק הרחוב העירוני הרגיש בשינוי – שם כבר ארץ חדשה… על כל פנים, אנחנו הצענו לכם הצעה ואנחנו מחכים לתשובה.

זוסמן: אנחנו נברר זאת בהקדם.

פרלמוטר: תודה רבה. כעת אני אלך כי אין לי פנאי. מסור לסיומקה על שיחתנו.

מניה: (נכנסת) אינך יכול ללכת, פרלמוטר, הרי אני הבאתי לך תה. (עורכת את השולחן. שלושתם יושבים ליד השולחן ולוגמים אט־אט להנאתם).

פרלמוטר: זה תה כאשר אהבתי…

זוסמן: עם כל המעלות שמנו בו מביני־דבר.

מניה: יש כאן לימון, פרלמוטר.

זוסמן: אצל מניה אתה מקבל את התה הטוב ביותר בכפר אפלבוים.

פרלמוטר: מה נעשה באמת באזכרה לאפלבוים, לכל הרוחות, דווקא אני צריך לדאוג לדברים כאלה, והרי אני בקושי יודע מיהו.

זוסמן: תזמין מישהו מהמוסדות, ייתן הרצאה, נקרא שיר של ביאליק. זה לא יפה, פרלמוטר, שאתה מאבד את עשתונותיך בגלל עניין ארגוני בלתי־קשה ביותר.

פרלמוטר: אין זו שאלה ארגונית. פשוט, כל הדבר אינו לפי רוחי; מה אני צריך את זה? מי הוא אפלבוים זה?

מניה: אפלבוים היה ציוני ידוע מאוד באמריקה.

פרלמוטר: תודה רבה… אז בגללו אני צריך לשבור את הראש… יפה מצדו. בארץ הוא היה?

מניה: אומרים שהוא התכוון לבוא השנה, ופתאום תפס אותו המוות, והוא היה עדיין איש צעיר כל־כך, בן שישים בסך־הכול…

פרלמוטר: השם הארור הזה מוציא אותי מהכלים. “ציוני חשוב”… לקרוא יישוב עברי בשם־משפחה לועזי…

מניה: אבל למה אתה מדבר כך, פרלמוטר? הוא תרם הרבה מאוד. בכסף שלו נטעו את החורשה ובנו את בית־הכנסת.

פרלמוטר: אני מכיר אנשים שתרמו יותר ממנו… למשל סיומקה…

זוסמן: אתה צריך להבין איזה ערך תעמולתי יש לדבר כזה…

פרלמוטר: אני הייתי קורא למקום כפר־שאול. על שם הבן־הבכור של הכפר שנפל במלחמת השחרור. (מניה מורידה ראשה) תסלחי לי, מניה. (שתיקה) עליי ללכת. אל תשכח למסור לסיומקה את פרטי השיחה.

זוסמן: חם־מזג הוא.

מניה: אבל איש ישר.

זוסמן: הם מוכנים לתמוך בסיומקה.

מניה: זה משונה מאוד שתומכים בסיומקה דווקא יריביו.

זוסמן: הם אומרים שסיומקה אף פעם לא יתכחש לעובדים, אפילו אם המפלגה תחליק לקצה הגבול השני. אה, אבל מה שאני שכחתי לספר לך, באמת אני שווה שיכו אותי על הראש. ככה, זוסמן, איזה מין שכחן אתה. הנה היום אני הולך לי בחיפה, באמצע הכביש, ופתאום עולה עליי איזה שיגץ מגודל בבגדים של מלח. שפם, יחביבי, והכול, מולודייץ. והוא תופס לי את היד ואומר: שלום זוסמן, כבר לא מכירים ידידים ישנים? בחיי, התרגשתי יותר משאילו היה בא אליי מיניסטר ולוחץ לי את היד בכיכר המושבה. איש צעיר ושם לב לזקנים כמוני, יחביבי, רגל אחת בקבר והרגל השנייה רועדת. נו, תארי לך מי זה היה? מולי, כמובן. גבר, אני אומר לך, יופי, לעמוד ולהביט. כל־כך מזכיר אתכם. אז, דרישת שלום. רגע, מה זה, הוא עוד לא היה כאן?

מניה: הוא כפי הנראה עדיין לא הגיע.

זוסמן: (חושד) אני שאלתי אותו, נדמה לי, אם הוא יבוא הביתה. והוא לא ענה לי. (מניה דועכת) מה קרה? התקוטטתם?

מניה: (מניעה ראשה) דברים פעוטים. אבל כשנסע לא בא להגיד שלום.

זוסמן: פשוט נסע ואיננו? נא, נא, נא…

מניה: כזה הוא מולי. אני מכירה אותו היטב. אין כמו אימא שמכירה את הילד שלה. הוא תמיד בורח. יש לו אופי לקום וללכת, אבל אין לו אופי בשביל להיפגש עם המציאות פנים אל פנים. הוא נער עדין מאוד, ודווקא משום כך הוא הלך להיות מלח. עכשיו יש לו תעודת־מלח. בכל פעם שהחיים מפגישים אותו עם איזה בעיה לא פשוטה, הוא קם ועולה על האנייה. זה רע מאוד שהילד שלי הוא כזה, אבל זה הכול מפני שהוא טוב־לב. על האנייה לא אכפת לו כל הקשיים, מפני שהם במסגרת מסוימת, וכך הם מוכרחים להיות ואף אחד איננו אשם. וכשאף אחד איננו אשם, למולי טוב מאוד אפילו אם קשה לו. ככה הוא מולי, הוא נראה חזק מאוד, אבל יש לו נפש רגישה.

זוסמן: הוא נער יקר. מה את סורגת, מניה?

מניה: זה סוודר בשביל מולי. כל שנה אני סורגת לו והוא מאבד, או שאינני יודעת, אולי הוא נותן אותם לחברים שלו. אבל לא אכפת לי, אני עושה זאת ברצון, וכל הזמן אני יושבת וחושבת עליו ועל שאוליק…

זוסמן: כחול־כיהה זה צבע יפה מאוד.

מניה: והוא מתאים למולי. (צפירת הרכבת. שניהם מקשיבים לה) תמיד אני מקשיבה לרכבת. זה כל־כך מזכיר לי את הילדות. הייתי בת שמונה… נסעתי עם אמי ברכבת, הייתה צפיפות איומה בתחנה ואימא שלי איבדה אותי. אנשים דחפו אותי ודרכו לי על הרגליים. בכיתי נורא… בכיתי מעלבון יותר מאשר מפחד. עד שבא איזה איש ולקח אותי ביד… ופתאום שמעתי צעקה איומה, לא יכולתי להכיר את אימא שלי, היא הייתה כזו אישה גבוהה, אצילית, שקטה, והיא התנפלה עליי כמו חיה שכולה והתחילה לנשק אותי. מאז הייתה לי הרכבת סמל של החיים: דוחפים ומעליבים ודורכים על הרגליים. עברו הרבה שנים והכול השתנה, ומאז שאני גרה כאן, ואני נמצאת פה והרכבת הולכת הלאה, היא אצלי סמל שהעולם איננו רק כפר אפלבוים. (צוחקת קלות). ומולי, כשנסע מכאן פעם ראשונה בעצמו, נסע ברכבת, גם פעולת־החבלה הראשונה שהוא עשה בפלמ"ח הייתה ברכבת…

זוסמן: מזמן לא נסעתי ברכבת.

מניה: אתה תסלח לי זוסמן שאני נעשיתי פתאום כזאת, אינני יודעת מה היה לי, אולי זה מפני שסיפרת לי שמולי בארץ, והוא לא בא אלינו…

זוסמן: עדיין לא הגיע האוטובוס האחרון. יכול להיות שיגיע.

מניה: הלוואי, זוסמן, הלואי…

זוסמן: מה עם סיומקה?

מניה: הוא נסע העירה.

זוסמן: הלך לעשות קניות, הא?

מניה: קניות? מה פתאום קניות?

זוסמן: חשבתי, וכי אני יודע? (נכנס סיומקה)

סיומקה: אה, זוסמן, סוף סוף, מחכים לך ומחכים לך, וזוסמן איננו. אז מה שלומך, זוסמן, אתה נראה יפה מאוד.

זוסמן: נראה יפה מאוד – כמו שקיעת החמה – אמר פעם הזקן שלי כשהלך למות. נראה יפה מאוד. זה תלוי מהיכן אתה מביט, אם מההתחלה או מהסוף.

סיומקה: (צוחק) זוסמן זה, תמיד יש לו בדיחות כל־כך עצובות שדמעות עומדות לי בעיניים מרוב צחוק. אגב, ראית את סשקה בזמן האחרון?

זוסמן: איך אפשר לראות אותו? המכונית שלו נוסעת כל־כך מהר.

סיומקה: אה, כמה שהאיש הזה עובד. תמיד הוא היה חרוץ כל־כך.

זוסמן: חרוץ? לא הייתי אומר. הוא ידע להסתדר.

סיומקה: נא, נא, למה לך להעליל על סשקה? שנינו יודעים שהוא האיש הנכון במקום המתאים.

זוסמן: זה מזכיר לי שהייתי צריך לבוא למקום המתאים בזמן המתאים, אתה יודע על מה אני מצטער? שלא באתי אליכם בשבוע שעבר, כמו שרציתי, פשוט הייתי עייף…

מניה: באמת חבל שלא באת, אבל למה לך להצטער, הנה אתה כאן…

זוסמן: למה להצטער? מפני שתיכף אני אבקש מכם משהו, ואז תגידו לי אחרי הגב, זוסמן בא רק כשהוא צריך משהו.

סיומקה: בנדיט. הוא פיקח, הזוסמן הזה, תמיד אמרתי. אין דבר, זוסמן, קנית אותי. מה אתה צריך?

זוסמן: (באי־נוחות) נו, תאר לך, אצלי בכיס שקט משונה…

סיומקה: מה לא נעשה למענך, זוסמן. הרבה?

זוסמן: שניים עגולים ואחד זקוף, מינימום.

סיומקה: מה הדבר, זוסמן, כל־כך הרבה?

זוסמן: אי, סיומקה־סיומקה, כשעובדים במכונה אחת כל־כך הרבה שנים, צריך לעשות פעם אוברול, ובייחוד – כשהיא אינה עובדת. אצלי בפנים – גיהנום. דרעיקר, שכבתי חולה קשה, והרופאים לא עזרו לי, אז מה אמרה אשתי: בקופת־חולים אף אחד אינו דואג לך, אתה מספר אצלם ולא יותר, אבל אם אתה הולך לרופא פרטי, יחביבי, אז הוא ממשש אותך וממשש אותך, והוא יודע איך מתייחסים לחולה, הוא מתייחס אליך ברצינות, והוא משקיע עבודה, והוא איננו עסוק כל־כך. אז קראנו לרופא פרטי, והוא יודע גם מה זה כסף. סוף־דבר, הביט פה ושם ואמר: אדון זוסמן, אצלך האורגניזם לא בסדר. אני צוחק לי בלב ודמעות זולגות לי בעיניים. הוא מספר לי! ואני הרי יודע גם למה לא בסדר. בשביל זה אני קורא לו? דרעיקר, מן הון להון, ולעשות איזה צילום אצל חבר שלו, צריך? ולשתות איזה זיפת, צריך? אלא מה, עכשיו הביאו מין־מכונה כזאת, שהרופא אומר שזה בדיוק בשבילי, אלא שזה שניים עגולים ואחד זקוף.

סיומקה: אני מביט בעין רעה מאוד על העניינים האלה עם רופאים פרטיים. פתאום קופת־חולים זה כבר לא בשבילך, זוסמן? אתה מתנהג כמו איזה פועל שבא שלשום להסתדרות.

זוסמן: איל פאת מאת. דרעיקר: אתה יכול לשים לי ביד כמה מרשרשים נבזיים?

סיומקה: כל העניין אינו נושא חן בעיניי…

זוסמן: יא, סיומקה, או אתה עוזר לי או אתה פטריוט של קופת־חולים?

סיומקה: מה לא אעשה כדי לעזור לך, אבל אין לי.

זוסמן: (בתמיהה) אין לך?

מניה: מה אתה תמה, זוסמן, אינך רגיל שאין לי כסף?

זוסמן: מה אני תמה? הלא האנקורים על הגגות מספרים כל־מיני מעשיות על איזה כסף.

סיומקה: ממתי התחלת לשמוע לאנקורים וחדלת להאמין לנו?

זוסמן: בין האנקורים ישנם כמה לווייתנים.

סיומקה: ואם אני אומר שאין…

זוסמן: אני אתבלבל. ואם ממקורות מהימנים, ממש מהמשרד של סשקה, אומרים שכן…

סיומקה: מהמשרד של סשקה?

זוסמן: נתגלגלו דברים, ואוזניים יש ברוך השם. דרעיקר, אם אתה מוכן להישבע שאין לך – אני אאמין לך.

סיומקה: אינני צריך להישבע.

זוסמן: (מתפרץ) כאן, סיומקה, זה חשוד. מה זה “אינני צריך להישבע”? אילו זה היה מקרה אחר והייתי אומר, תישבע, לא היית חושב הרבה והיית אומר, בחייאתי, זוסמן, והייתי מאמין לך, אבל אם אתה אומר לי ככה “אינני צריך להישבע” – זה מריח לא טוב.

מניה: זוסמן, אל תריח איפה שלא צריך. ממתי זה כבר לא מאמינים לסיומקה ומאמינים לכל־מיני פטפטנים.

זוסמן: זאת אומרת שכל העניין עם הפקיד ההוא מהמפלגה שסחב לעצמו כספים – זה נכון.

סיומקה: איזה פקיד?

זוסמן: מה שאני לא אוהב זה כל־מיני תמימים. או זה נכון, או זה נכון?

סיומקה: זוסמן, ואם אני עומד כאן לפניך ואומר לך ישר בעיניים: אין לי הכסף הזה ואל תדרוש ממני הסבר, היית מאמין לי?

זוסמן: הייתי אומר שאינך רוצה לעזור לי.

סיומקה: אילו היה לי כסף, לא הייתי עוזר לך? יותר טוב לי להיות גנב. אתה חושב שבגלל קצת כסף מתועב אני אפסיק להיות סיומקה אחרי כל־כך הרבה שנים?

זוסמן: אינני יודע מה לחשוב. אנשים השתנו כל־כך בזמן האחרון…

סיומקה: אף אחד לא נשתנה. כשיש מעט אנשים שומעים את האנשים החכמים, וכשיש הרבה אנשים שומעים רק את הפטפטנים.

זוסמן: זה הכול יפה, תמיד ידעת לדבר, סיומקה, אבל עכשיו יש לך הזדמנות להוכיח…

סיומקה: (בייאוש) אבל אין לי, אתה מאמין לי?

זוסמן: אין שמועה שאין לה רגליים.

סיומקה: זוסמן, אתה כבר מרגיז אותי.

זוסמן: ואני עוד מרגיז אותו, שמעתם? אדם שרוצה להיות במועצה המקומית, תיקונים הוא יכניס… תיקונים… משכורת הוא אוכל בינתיים, וחוסך מהחברים שלו…

סיומקה: (נואש ויגע, כמעט נרגז) אבל, זוסמן…

זוסמן: והמרגיז הוא שיכולתי לחיות באשליה כל־כך הרבה שנים. עכשיו אני יודע: אין לסמוך על אף אחד. איזו טעות, איזו טעות…

סיומקה: טעות לעולם חוזרת.

זוסמן: ואתה עוד מתלוצץ?

סיומקה: גם בשחוק יכאב לב. (נכנס מולי)

מניה: מולי…

סיומקה: שלום, בן…

מולי: שלום, שלום לך זוסמן.

זוסמן (חטוף) שלום.

מולי: אתה כועס עליי?

זוסמן: לא, לא, שלום־שלום… (יוצא)

מולי: מה זה היה לו?

מניה: מה שלומך, מולי? אתה נראה כל־כך רע…

סיומקה: סוף־סוף רואים אותך, חשבנו כבר שהים בלע אותך, חס וחלילה, אולי תאכל משהו…

מניה: אולי תתרחץ קודם; אבא ידליק לך את התנור… סיומקה, תדליק לו בבקשה את התנור.

סיומקה: ואתה תשתה תה בינתיים; תה תשתה, הלא?

מניה: כל־כך התגעגענו; ואתה אף מלה, אף מלה, ילד רע. ככה מתנהגים?

סיומקה: אני מקווה שעכשיו תשב קצת בבית, ותנוח, ולא תתרוצץ כל־כך הרבה…

מולי: למה זוסמן נרגז כל־כך?

סיומקה: איזו אי־הבנה. הכול יהיה בסדר.

מניה: כמה זמן תהיה בבית?

מולי: אינני יודע. לא חתמתי עדיין.

סיומקה: אולי מספיק כבר?

זוסמן: (מופיע בדלת, נרגש) אינני מאמין לך, גולובוב, אינני מאמין לך, תזכור זאת. (יוצא. שתיקה. מניה ניגשת אל מולי ולוקחת ממנו את התרמיל.)

סיומקה: (ממשש את העיתון בבלי־דעת ולאחר כך, בלאות) אלך ואחמם לך מים. (יוצא)

מניה: הוא לא היה צריך לומר זאת עכשיו, זו היא גסות־רוח מצדו.

מולי: (מופתע) מי?

מניה: זוסמן.

מולי: מה קרה ביניהם? הרי היו ידידים כה טובים.

מניה: רוח רעה עברה אותם. זה… בעניין המועצה המקומית… היודע אתה שמציעים את אבא למועצה המקומית?

מולי: זה טוב מאוד.

מניה: פרלמוטר אומר שהם יתמכו בנו אם הוא יהיה יו"ר המועצה.

מולי: ומה אבא אומר?

מניה: אני חושבת שהוא מאושר. הוא אינו מגלה זאת, אבל בסתר־לבו הוא מאושר.

מולי: מאושר… האם הוא כל־כך רודף אחרי הכבוד?

מניה: זה לא כבוד, מולי, אלא תפקיד. אבא שלך אף פעם לא רדף אחרי הכבוד.

מולי: למה לו התפקיד? סתם כאב־ראש.

מניה: הוא צריך את זה מפני שהוא רוצה לשנות את הדברים, ורק כך הוא יוכל לעשות משהו.

מולי: אבא עודנו צעיר מאוד, אני רואה.

מניה: היה טוב, בן, לאבא שלך. אני חושבת שהוא קצת מדוכא בגלל הקטטה.

מולי: מה זאת אומרת “טוב”? (שתיקה) הרי הוא התקוטט עם זוסמן ולא אתי…

מניה: אה, אנשים כל־כך השתנו בזמן האחרון. בכלל השתנו הזמנים.

סיומקה: (נכנס) אף אחד לא השתנה, הכול יהיה בסדר. כשאומרים, השתנו הזמנים – נדמה לבני־אדם שעכשיו מותר להם להיות קצת מנוולים. עוד מעט תהיה לך אמבטיה, מולי, חמה, שתוריד מעליך את כל הלכלוך מהדרך, ככה אתה דווקא נראה לא רע, השתזפת, עובדים, הא? קשה?

מולי: לא יותר קשה ממך. או אולי לקחת כבר פועל?

סיומקה: (משנה נעימה) אני לא אקח פועל כשיש לי בן מבוגר ומוכשר לעבודה.

מניה: אינכם צריכים לדבר על זה עכשיו. הוא רק עכשיו בא מהדרך, סיומקה.

מולי: ואינך חושב שרק תועלת תצמח מזה, אם תיקח עולה חדש לעבודה…

מניה: באמת תפסיקו עכשיו.

סיומקה: הצדק עמך, מולי, אבל אינני חושב שיהיה לי כסף לשלם לו יום־עבודה הוגן. תאר־לך שמכרנו את חמדה.

מולי: את חמדה? אני שמח מאוד לשמוע זאת.

מניה: למה אתה שמח לשמוע זאת?

מולי: אה, לא כלום. אגב, סיפרה לי איזה בחורה משהו…

מניה: מה היא סיפרה לך? סיומקה, מה אני שומעת? (צוחקת) בחורה?

מולי: זה הרגיז אותי, אני זוכר, עד כדי כך שלא באתי להיפרד מכם. אחר־כך חשבתי, בעצם אינני מאמין…

סיומקה: למה אתה מתכוון?

מולי: (שהות) אתה מכיר איש בשם איברלנדר?

סיומקה: כן.

מולי: אם כן… זה נכון?

סיומקה: המ… המ…

מולי: אם כן, למה מכרת את חמדה, אתה רוצה לחסל את המשק?

סיומקה: חס וחלילה.

מולי: (מהרהר) לא הייתי מאמין שתעשה זאת. זה באמת משונה… אני לא הייתי מקבל כסף. הם הציעו לך או אתה ביקשת?

סיומקה: הם… הציעו לי…

מולי: אינני רשאי לגנות אותך… בעיקר, כשמצבך היה כזה, ואני… אבל עכשיו תוכל לקחת פועל…

סיומקה: אינני חושב…

מולי: נכון, בעצם, אפשר יהיה לקנות טרקטור קטן, זה סכום די גדול, נכון?

סיומקה: המ…

מולי: קודם־כול תיכנסו לשיכון. (מהרהר) על כל פנים פועל תצטרך לקחת. אני אזמין בלשכה.

סיומקה: לא.

מולי: עכשיו בוודאי שאינך צריך לקמץ.

מניה: איך אתה מדבר אל אבא?

סיומקה: יש לי בן בוגר מוכשר לעבודה, ואני לא אקח פועל.

מולי: זאת היא הסיבה היחידה!

סיומקה: אינני יכול לקחת פועל.

מולי: אבא, אתה יודע שהייתי מוכן לעבוד במשק. אבל אינני צריך לחזור ולאמור לך שאנחנו איננו יכולים לעבוד יחד. בגיל צעיר רציתם לעשות ממני מוזיקאי. נתחנכתי בפלמח ונעשיתי בן־אדם. רציתי לעבוד במשק ואני מוכן גם עכשיו לעבוד, אבל אתה מגביל את עצמך בכל־כך הרבה הגבלות שאנחנו לעולם לא נצא מהבוץ הזה… 3 דונם מחורבנים, בלי כלי־עבודה וכלי שום דבר. או שאנחנו משק ואז אתה צריך לדעת שאתה לא רק חקלאי אלא גם סוחר – או שנקום ונלך לקיבוץ. אני מוכן. אבל אתה אינך רוצה. אז מה אתה רוצה? אתה חושב שאפשר להחזיק משק פרטי שלא על בסיס מסחרי? אתה חושב שסיומקה גולובוב יחיה לו פתאום במשטר אחר, לבדו? ואתה חושב שפתאום כולם יתאהבו בך וירצו לחיות כמוך? לא, רק דבר אחד יצא לך מזה. אתה תזיע, משק לא יהיה לך, רק חיים מחורבנים.

מניה: איך אתה מדבר, מולי, יש לנו חיים יפים מאוד.

מולי: אימא, הרי את בדעתי, רק נדמה לך שאת צריכה להגן תמיד על אבא.

סיומקה: אינני זקוק להגנה. מניה חושבת כמוני מפני שהיא יודעת שאני צודק.

מולי: (מתעלם, ממשיך בשלו) ועכשיו, כשיש לך כסף, ואתה יכול להשקיע אותו ולצאת למרחב, למה אתה חוסך אותו? למה לא תקנה טרקטור? תקבל אדמה נוספת. תוכל להיות יושב־ראש המועצה או מה שאתה רוצה, ואני כבר אנהל את המשק. תן לי את הכסף הזה.

מניה: ולא תיסע מכאן?

סיומקה: אינני יכול לתת לך את הכסף.

מולי: אל תיתן לי, אם אינך סומך עליי, אבל עשה משהו, עשה משהו…

מניה: למה אתם מוכרחים לדבר על זה עכשיו? לך להתקלח, מולי, תנוח, ומחר נדבר…

מולי: תמיד אותו הדבר – “מחר נדבר”, “מחר נדבר”. למה לא עכשיו? אני רוצה פעם להימצא בבית בהרגשה שלא נדבר כל הזמן על אותו הדבר. דווקא עכשיו הייתי רוצה שנדבר. אני רוצה להבין, אני רוצה לדעת, כאן משהו איננו בסדר. קיבלתם כסף? בסדר. הכסף הזה אין לו ריח כל־כך טוב? – מילא. לאבא זה מגיע. אבל למה לא להשקיע אותו בדברים בעלי־ערך? למה לא לצאת פעם מן ה…?

סיומקה: איננו יכולים וזה הכול.

מולי: האם אסור לי לדעת למה אינכם יכולים?

סיומקה: איננו יכולים.

מולי: אני רוצה לדעת מה אני במשפחה הזאת?

מניה: מולי…

סיומקה: אתה כפי־הנראה אף פעם לא תבין אותנו. עכשיו אני מבין למה נאמר שלפני בוא המשיח ישלח ה' את אליהו “והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”. זה כפי הנראה קשה מאוד. איפה זה כתוב? רגע, רגע…

מולי: במלאכי זה הפסוק האחרון.

סיומקה: אני שמח מאוד שבני קורא בתנ"ך.

מולי: אל תנסה להתחמק. אני רוצה לדעת מה זאת־אומרת, אינכם יכולים? למה אינכם יכולים? למה לא יהיה לנו פעם משק כמו לבני־אדם? למה לא נפסיק פעם לחיות כמו קבצנים עלובים?

מניה: אל תקרא לאבא שלך קבצן עלוב…

מולי: אבל זה מה שאנחנו. וזה מצחיק לחשוב שאחרי כל־כך הרבה שנים, הבנאדם איננו יכול להתבסס קצת, ולהרוויח משהו. וכשיש לך כסף, אתה צריך לדעת מה לעשות בו. אתה עוד מסוגל לתרום אותו… ל…

סיומקה: אם אני ארצה אני אתרום אותו.

מולי: תתרום אותו? אתה יכול לתרום אם כך גם אותי.

סיומקה: אותך אינני יכול לתרום. אני יכול לתרום רק את עצמי ואת הכסף שלי…

מולי: אולי תרמת כבר?

סיומקה: אולי תרמתי כבר…

מולי: אתה מסוגל לזאת.

סיומקה: אני מסוגל לזאת.

מניה: חדלו, בבקשה, חדלו! סיומקה, גש ותראה אם התנור בוער. (סיומקה יוצא. מולי מתהלך נרגז בחדר. מניה מנסה ללכוד את מבטו בלי הצלחה) אל תהיה נרגז, מולי.

מולי: איך אפשר? אלף פעמים לדבר על אותו הדבר, ותמיד ללא תוצאות. איזו טיפ… שכזאת. באמת, אינני יכול לסבול את זה. ועכשיו כשיש כבר כסף –

מניה: מולי…

מולי: מולי, מולי… אילו היית פעם אחת אומרת מה שאת באמת חושבת, אולי היה חדל להתעקש כל־כך…

מניה: אני רוצה לאמור לך משהו, הירגע. (מולי עומד על יד השולחן ומסתכל בה)

מולי: (בדאגה כבושה) הוא נתן את הכסף?

מניה: הוא לא קיבל אותו כלל.

מסך

 

מערכה שלישית    🔗

תמונה א    🔗

(מקץ כמה ימים. המשרד של איברלנדר. על השולחן גבב ניירות. טלפון נוסף. איברלנדר מלטף טלפון – זו היא התנועה החביבה עליו. דינה’לה במבוכה. איננה מבטת אל איברלנדר. הטלפון מצלצל).

איברלנדר: כן… כן?… לא… אינני יכול… אני עסוק הערב… אמרתי, אני עסוק הערב. (מוריד את השפופרת) אין לך מה לאמור?

דינה: אינני יודעת… אתה – הדהמת אותי… אילו הייתי בטוחה שאתה רציני, וגם…

איברלנדר: אם אני רציני? האינך מכירה אותי עדיין?… מימיי לא דיברתי דיבורים שאינני אחראי להם… הרי יכולתי להזמין אותך לבלות באיזה מקום ואחר־כך היינו מטיילים בדודג', ובאיזה מקום רומנטי הייתי תופס את ידך ולוחש לך בחום אותם הדברים – היית מאמינה, הא? אבל אני בחרתי לדבר אלייך גלויות, כאן, במשרד, לאור היום, באמצע העבודה, פנים אל פנים, משני עברי השולחן, בלי אחיזת־עיניים, ועתה אני מחכה לתשובתך.

דינה: ואשתך?

איברלנדר: אין לי אישה עוד…

דינה: נפרדת ממנה לפני שקיבלת תשובה?

איברלנדר: ובכן? את שותקת? האם זה אותו גולובוב צעיר? את שותקת, אין זה פוגע בי, יודע אני שסופך לבחור במשהו יסודי יותר, שיאפשר לך חיים המתאימים להשכלתך ולכשרונותייך. אינני מתמודד אתו בקסם אישי, ביכולת להפתיע נערות חסרות ניסיון, אבל שנינו יודעים שהחיים אינם התלקחות, החיים הם בניין, ארגון, קיצוב… את שותקת, כי קשה לך להיפרד מאידיאל בלתי מבוגר, להיות חידה. זה הוא אידיאל ילדותי ומגוחך שגבר בעל אורך־רוח יכול להתעלם ממנו. רק כדי לא להעליב אתכן – בחורים פיקחים מעמידים פנים כאילו אתן באמת חידה. אין לכן אומץ לעמוד פנים אל פנים מול גבר, גלויות ואמיתיות ומתמודדות בכוח אישיותכן, ולא בכוח המבוכה שאתן זורעות בו.

דינה: אף פעם לא חשבתי על זה בצורה כזאת.

איברלנדר: אולי מפני שאת יראה להגיד דברים במלים פשוטות וגסות. אני אינני ירא. אני גם את הקריירה שלי סיכנתי ואינני ירא. כן, סיכנתי את הקריירה. אדם שעוברים עליו זעזועים בחיי המשפחה, איננו אהוב על הזקנים שלנו. לא מפני שהם קרתנים עד כדי כך שיתערבו בענייניו הפנימיים של איש־מפלגה. הם, פשוט, אוהבים יציבות. ואדם מעורער בחיי־הנישואין שלו עלול להיות גם בלתי־יציב בהתנהגותו.

דינה: אתה מדבר ביובש כזה על… דברים… של רגש…

איברלנדר: יובש? אף הצד הרומנטי שבחיים הוא חלק מן הארגון. מה שלגבי אנשים אחרים הוא חלום, אנחנו יכולים לארגן לעצמנו בכוח האמצעים שיעמדו לרשותנו, עמדתנו וההשפעה שלנו. חלום… על מה אתן חולמות?… אם החלום הוא שמלה חדשה, טיול במכונית, נסיעה לאירופה, הרי אף זה דורש תכנון ואמצעים. אלא מה, יש יותר מזה? כן, יש יותר מזה: החלום היחידי של האדם המודרני הוא הפעילות: הגשמה של תכניות נועזות…

דינה: הדיבור שלך… לפעמים… כל־כך מבריק… עד שאני חושדת…

איברלנדר: מה שאמרת עכשיו מתאים לגולובוב… עדיין לא השבת לי על שאלתי.

דינה: שאלתך… כבר אינני יודעת מה הייתה שאלתך… כל־כך הרבה מלים…

איברלנדר: המלים אינן אלא שליחות הממלאות תפקיד צדדי.

דינה: כל מלה היא איזה מין־אברמוביץ' כזה, שאיברלנדר שולח לאן שהוא רוצה.

איברלנדר: רעת־לב את, דינה’לה. אבל אין בכך כלום, אולי בגלל זה אני אוהב אותך. לא תתמוגגי על צווארי, אבל תדעי לכבד את מעשיי. אני הקרבתי קורבן גדול בשבילך, אבל לא תגמול אני רוצה. אני שקט ובטוח, הרי יודע אני שתדעי לכבד זאת.

דינה: אינני רעה, משה. אבל לפעמים הדברים שלך נראים כל כך הגיוניים וגם משכנעים, ולפעמים… אינני יודעת למה, משהו בתוכי מתקומם ואומר: לא. לא. לא. הרי זה לא ייתכן כי גם זה נכון וגם זה…

איברלנדר: למה את מתכוונת, “זה”?

דינה: אינני יודעת. (נכנס אברמוביץ'. דינה’לה הולכת לפינה, משהו מעכיר את רוחה. עתה ניתן להכיר בזאת גם על פי הליכתה המרושלת)

אברמוביץ': גולובוב מתכוון לבוא הנה.

איברלנדר: מה גולובוב זה רוצה, הזקן הזה? אה?

אברמוביץ': אינני יודע. הוא תבע שייתנו לו לדבר אתך פנים אל פנים.

איברלנדר: עליך לשאול אותי לפני שאתה קובע פגישות.

אברמוביץ': בפירוש אני אמרתי לו, בפירוש, שאינני יכול לקבוע פגישה, רק עד כמה שידוע לי, תהיה במשרד בשעות הבוקר, ואמרתי לו שהוא יכול לנסות.

איברלנדר: אם הוא יבוא, נצטרך לקבל אותו.

אברמוביץ': ברור. (צלצול בטלפון. אברמוביץ' ניגש)

איברלנדר: את הטלפונים, בדרך כלל, עליך להשאיר לדינה’לה. (אברמוביץ' מרים את השפופרת)

אברמוביץ': כן, כן? כן. גולובוב. כמובן רגע אחד. גולובוב הצעיר? שמואל גולובוב.

דינה: (בשמחה) זה בוודאי אליי. (חוטפת את השפופרת) מולי? אני שמחה נורא. מתי באת. (ואחר כך ביובש:) כן… כן… הוא כאן למעלה… אתה רוצה לדבר אליו? איברלנדר, אמרת? כן… כן. אני אגיד לו. (מורידה את השפופרת) רוצה לדבר אליך.

איברלנדר: אליי? מה יש? טוב. שייכנס.

דינה: האלו, מולי, קומה שנייה, חדר 38.

איברלנדר: אינך יודעת מה הוא רוצה ממני?

דינה: לא, אינני יודעת.

איברלנדר: אפילו לא אמר לך שיבוא הנה היום?

דינה: לא.

איברלנדר: (בערמה) לא ראית אותו אתמול?

דינה: לא.

איברלנדר: ושלשום?

דינה: לא.

איברלנדר: ולפני שלשום?

דינה: מה אתה חוקר אותי?

(דפיקה בדלת. ומיד – מולי. נרעש)

מולי: (מתעלם מן הנוכחים ופונה אל איברלנדר) אני רוצה לדבר אתך ביחידות.

איברלנדר: אין לי סודות בפני שני האנשים האלה. תכיר בבקשה: אברמוביץ'.

מולי: (מושיט ידו בנימוס) גולובוב.

איברלנדר: (בערמה) דינה…

מולי: (מתעלם) בסדר, אבל אני אינני צריך שכל אחד ישמע מה שאנחנו מדברים.

איברלנדר: שמעתי. ובכן – דבר, מה אתה רוצה?

מולי: נדמה לי שביקשתי משהו.

איברלנדר: נדמה לי שעניתי לך.

מולי: אינני מוכן לדבר כך.

איברלנדר: (בתוקף) יש לך ברירה.

מולי: (ברוגז) יהא כך. העניין הוא אבא שלי.

איברלנדר: הוא יבוא הנה בעצמו היום.

מולי: אני יודע. בכוונה הקדמתי אותו.

איברלנדר: באיזו כוונה (בחיוך).

מולי: מיד תבין.

איברלנדר: דבר, בבקשה, אני הרי מחכה לשמוע מה העניין.

מולי: אבי חתם לכם כאן על איזה סכום כסף…

איברלנדר: יכול להיות, ובכן?

מולי: אל תעשה לי כאן קומדיה. ואת הכסף הוא לא קיבל…

איברלנדר: מניין לך?

מולי: אני יודע זאת בבירור.

איברלנדר: אתה בטוח?

מולי: אני בטוח כשם שאני בטוח שאמי לא תרמה אותי.

איברלנדר: אם אתה יודע, יכולת לפעמים לא לגלות את האמת כדי שלא לגרום אי־נעימות…

מולי: לשקר, אין זה מאמץ בשבילך.

איברלנדר: אם באת להעליב אותי – הרי השגת כבר את שלך. כעת אתה יכול ללכת.

מולי: לא באתי להעליב אותך. באתי להשיג משהו יותר ממשי.

איברלנדר: למשל?

מולי: אתם הרסתם את הזקן. אינני חושב שאתם מסוגלים להבין מה עוללתם לו. אין איש נותן בו אמון עוד.

איברלנדר: אני נותן בו אמון מלא.

מולי: זה מעט מאוד. האמון שלך שווה קליפת־השום. האנשים שאת האמון שלהם הוא איבד הם אנשים ישרים.

איברלנדר: תודה רבה. ובכן מה אתה רוצה? שאני אשכנע אותם שהוא ראוי לאמון?

מולי: לא, אין זה בכוחך ולא בכוח שום מנגנון. למטרה זאת אינם יעילים. זה אבוד. אבל אחרי מה שקרה – מגיע לו לפחות הכסף הזה שהוא חתם עליו. הוא מגיע לו והוא דרוש לו.

איברלנדר: (בתמיהה) הכסף?

מולי: הכסף.

איברלנדר: אח, זו שטות.

מולי: שטות מועילה מאוד. עכשיו יש לו הזכות המוסרית לקבל מכם את הכסף הזה.

איברלנדר: באת, אם כן, להטיף לי מוסר?

מולי: כלל וכלל לא. באתי לקחת את הכסף של אבי.

איברלנדר: אינך מוסמך. ומה יהיה אם אני אגיד: לא.

מולי: נתאר לעצמנו שאני אפרסם את כל העניין.

איברלנדר: (מלאכותי) זה יהיה רע מאוד. כמובן, רע מאוד. זאת סחיטה, אם אתה שם לב, וסחיטה זהו פשע פלילי. גם מבחינה פורמלית אנחנו בסדר. יש כאן שני עדים.

דינה: אין כאן שני עדים. (איברלנדר מביט בה בחריפות)

מולי: יש לי עדים שהוא לא קיבל את הכסף.

דינה: אין לך עדים. (דינה יוצאת)

איברלנדר: אבל עליך להבטיח את עצמך קודם־כול שאביך לא יכחיש אותך.

מולי: אבי?

איברלנדר: כן, אביך. תאר לך כמה תהיה מגוחך, אם תפרסם סיפור בלתי מתקבל על הדעת, ויבוא אביך ויגיד שהוא קיבל את הכסף הזה.

מולי: (ברוגז) אתה אל תגיד לי מה שאבי יעשה.

איברלנדר: אינך מכיר אותו. וחוץ מזה, נערי הטוב, מי שבא לסחוט עליו להישאר קר־רוח.

מולי: לסחוט – אתה קורא לזה? נבלה.

איברלנדר: הו, זוהי שפה שאינה מתאימה לרוח השיחה שלנו. היא איננה עשויה להביא לתוצאות מעשיות.

מולי: במקום שאני למדתי את השפה הזאת אתה לא היית מעולם.

איברלנדר: כך? אני יודע שעשית הרבה טובות לעם ישראל ויש לך משום כך יותר זכויות מאשר לי. אם אתה חושב שהפרס המגיע לך הוא הזכות לקרוא לי נבלה – בבקשה. זוהי זכותך. אבל אתה דורש מעט מאוד.

מולי: זכויות אחרות לא אקבל.

איברלנדר: תוכל לקבל את הזכות הגדולה ביותר: להוסיף למלא את המוטל עליך בהתאם לכשרונך.

מולי: הפסק לנאום. אתה עצמך לקחת את הכסף הזה.

איברלנדר: זוהי עלילה, ואני אתבע אותך למשפט.

מולי: תבע אותי למשפט.

איברלנדר: זה יעלה לך ביוקר. (מופיע סיומקה)

סיומקה: מולי, מה אתה עושה כאן?

מולי: שלום, אבא.

אברמוביץ': הם אינם בעצה אחת.

סיומקה: מה אתה עושה כאן, מולי?

איברלנדר: הוא בא להציע לנו משהו.

סיומקה: מה הדבר, מולי?

אברמוביץ': שום דבר מעשי, בעצם.

מולי: אתה אל תתערב, עכבר.

סיומקה: אני מרגיש כאן באווירה משהו חריף.

איברלנדר: לא הייתי קורא חריף להצעה כל־כך בלתי נבונה.

סיומקה: מה הדבר, מולי?

איברלנדר: לפי דעת בנך, גולובוב, עדיין לא קיבלת את הכסף המגיע לך.

סיומקה: כסף?

איברלנדר: הוא טוען ששכחת לקבל את הכסף שלך לאחר שחתמת על הקבלות…

מולי: (מתפרץ) אתה מוכרח לשקר?

סיומקה: (מתעודד) זאת אומרת, מולי, שלא באת לבקש כסף? ואני כבר דאגתי.

מולי: לא אמרתי. רק שהנבל הזה חושב שהוא מוכרח להתחכם.

סיומקה: איך אתה מדבר, מולי?

מולי: כמו שצריך. שפה אחרת אין הוא מבין.

סיומקה: חדל, חדל…

איברלנדר: ובכן, אחרי שהכרנו זה את זה, אני אציע כאן משהו מתקבל על הדעת. אם לפי דעתך, מר גולובוב, מגיע לך כסף – אני נותן לך אותו מיד. ואם לא – יואיל־נא הבחור הזה לעזוב מיד את המשרד ולא יתחצף יותר. (שתיקה) ובכן, מר גולובוב, אני מחכה לתשובתך. (שתיקה)

סיומקה: שום כסף אינו מגיע לי ולא הגיע לי מעולם.

איברלנדר: אתה רואה.

מולי: אם לא הגיע לך, למה שילמו לך כסף?

סיומקה: שילמו לי? (לפתע מבין) אה, כן…

מולי: אבא, אני הרי יודע שזה שקר.

איברלנדר: אין לנו פנאי, גולובוב. אני רוצה שתגיד לנו כאן מה שתגיד בכל מקום אחר: קיבלת את הכסף הזה או לא?

סיומקה: קיבלתי.

איברלנדר: אתה רואה. (לאברמוביץ') אפשר לסמוך על רפפורט. אם הוא ממליץ על מישהו…

מולי: (בשקט) טוב מאוד, אבא. שלום.

סיומקה: תהיה בבית?

מולי: אהיה בבית. (יוצא)

סיומקה: איברלנדר, רוצה אני לדבר עמך כמה רגעים ביחידות.

איברלנדר: בבקשה. (מניד ראשו. אברמוביץ' יוצא מן החדר)

סיומקה: שאלה זו חשובה לי עד מאוד.

איברלנדר: בבקשה, בבקשה…

סיומקה: עליך לענות לי בלב תמים.

איברלנדר: אבל, גולובוב…

סיומקה: קרא לי סיומקה…

איברלנדר: אבל מה הדבר, סיומקה?

סיומקה: עליך לענות לי בלב תמים, ואל נא תוליך אותי שולל בבקשה. ענה לי על שאלה ישרה תשובה ישרה: רימית אותי?

איברלנדר: אבל, סיומקה, מה ז’תומרת?

סיומקה: אני מתכוון, אם הסיפור שלך הוא נכון, או שהכסף נעלם באופן אחר?

איברלנדר: (נעלב) הרי אמרתי לך…

סיומקה: תסלח לי, אבל הרי אתה מבין. מדברים כל־מיני דברים, בחור, ואם אתה עשית פה זיוף, אינני רוצה להיות כפרתך. ואם אני צריך ללכת ככה נגד הבן שלי, אני רוצה לפחות להיות בטוח שאנחנו צודקים. אני רוצה שאתה תעמוד מולי עכשיו ותביט לי ישר בעיניים (קם, אוחז אותו בכתפיו ומביט לתוך עיניו), ותגיד לי רק דבר אחד… הבט לי בבקשה ישר לתוך העיניים. לא. אינך מביט ישר…

איברלנדר: (במבוכה) הרי זה מגוחך, מר גולובוב. אינני צריך לחזור פעמיים.

סיומקה: אני מבקש ממך דבר קטן מאוד, וזה לא טוב שאתה משתמט. עמוד רגע אחד, ככה, והבט לי ישר בעיניים, ככה, ואמור לי מלה אחת, ואני כבר אדע אם אתה משקר או לא, מלה אחת הגד לי, מלה אחת, ככה ישר בעיניים: רימית אותי או לא? (הטלפון מצלצל)

איברלנדר: (שולח ידו לשפופרת, מרים אותה אל אוזנו מדבר) כן… כן… כן?… כן… כן?… כן… כן. (מוריד את השפופרת ופונה לגולובוב) לא.

 

תמונה ב    🔗

(איברלנדר ליד השולחן, מדבר לתוך הטלפון. דינה, מופרעת כמדומה, נשענת על השולחן כשגבה אל איברלנדר)

איברלנדר: (לשפופרת) אח, כך? בסדר… חדישה, אתה אומר?… האמן לי, אין זה אכפת לי… דודג', כן, זה מתקבל על הדעת… האמן לי שאיני צריך אותה בשביל להתהדר… כפי שאמרתי: ייצוג… כן, ייצוג. ידעתי שתבין אותי, כן, כן, תודה רבה… לא, לא, אין לי שום דרישות… (צוחק) אם יש רדיו, לא אוציא אותו משם. (אל דינה’לה) ובכן, מה היה המשפט האחרון שאמרתי?

דינה: (מעיינת בתיק הניירות שלפניה) אני אוהב אותך.

איברלנדר: (צוחק) אה, כן. (לאחר שהות) אני מדבר ברצינות.

דינה: משה… אתה יודע ש… אני מעריכה אותך מאוד, אבל…

איברלנדר: אינך צריכה לומר לי שאינך מאוהבת בי, הרי זאת רצית לומר, לא כן? אני יודע ואין זה מדאיג אותי כלל. האהבה שלי תספיק לשנינו. אנחנו נהיה מאושרים גם ככה, בלי שלהבות. ישנם שני מיני אושר: אושר גדול, עם ברקים ורעמים, והוא בעצם מין חרדה, שמא לא יתקיים בידינו מחר… הוא – מין מועקה, מין פחד כזה, מין כאב… את מבינה? וישנו אושר פשוט ופעוט, והוא האפשרות לחזור ולעשות מחר מה שעשית היום, בלי דאגה, בלי כאב… כן, אפילו האפשרות להשתעמם מחר בלי חרדה, היא אושרו של אדם בן זמננו. הרומנטיקנים בלבלו את מוחם של בני הנעורים – אבל היום הגיע הזמן לאמור בלי בושה שאנחנו נושאים את נפשנו לחיים קטנים ובריאים, חיים של תבונה. ואנחנו נהיה מאושרים, דינה’לה, מפני שאנחנו יודעים מה טוב. אנחנו נתרגל זה לזו ויהיו לנו חיים מלאים. שני אנשים צעירים, בריאים בגופם, אינם יכולים לחיות תחת קורת־גג אחת, בלי שיצטרכו זה לזו.

דינה: אתה מדבר כך – אתה! שעזבת את אשתך בגלל נערה צעירה ממנה?

איברלנדר: לא עזבתי אותה בגלל. להיפך, אשתי היא אדם שאינו יכול לחיות בלי אהבה, והייתה עלי לטורח, תסלחי לי שאני מדבר עליה כך, אבל לא יכולתי לשאת את האהבה שלה. היא לא הבינה שחיינו יהיו מאושרים גם אם לא אימצא תמיד בנקודת־המתח העליונה של התלהבותי. אני נתתי לה כל מה שאדם יכול לתת לאשתו – אבל היא ביקשה אהבה.

דינה: (צוחקת) ולי, כיוון שאתה מציע אהבה, ודאי תמנע ממני את שמלות־המשי?

איברלנדר: כיוון שאת מדברת בזמן עתיד – אני מבין…

דינה: (בכובד ראש) משה, אינני רוצה לגרום לך צער, ואינני יודעת אם אני רשאית לומר לך: כן. אני – עם מולי – כבר אין – שום דבר. אבל אם אני אינשא – אעשה שקר בנפשי. אפילו אם לא אראה אותו יותר… יכול להיות שהוא יהפוך אט־אט ליציר־דמיון, אבל אז עוד תגדל השפעתו עליי. משה, הוא ימרר לך את החיים כשאבגוד בך בדמיוני. ההכאבתי לך?

איברלנדר: (מתעורר מקשב) לא, לא הכאבת לי. צעירה את דינה’לה, אבל אני אינני מתיירא מדברים ממשיים, והזיות ודאי שלא יפחידוני. יודע אני שהחיים במחיצתי יקנו לך ערכים חדשים, מושגים חדשים.

דינה: (מלטפת את ראשו ומביטה בעיניו) מעולם לא ראיתי אדם חזק ממך, משה. הכאבתי לך, אני יודעת, אבל אשתדל ככל יכולתי שלא לגרום לך צער.

איברלנדר: (בולם את התרגשותו, ואינו מוותר על עמידה פטרונית) דינה’לה, ידעתי ש…

דינה: (לפתע מתפרצת ממנו, בקול־בוכים) למה זה תמיד מסתדר ככה לאנשים?…

איברלנדר: “מסתדר”… עודך שייכת לחוג האנשים המשתמשים בבניין התפעל. העולם נחלק לשני סוגי אנשים: אלה שלגביהם הדברים “מסתדרים”, ואלה שלגביהם הדברים טעונים סידור. אנחנו משתמשים בבניין פיעל. דינה’לה, אנחנו נסדר את החיים שלנו ככה שלא ניתן לזר לעכור את אושרנו…

דינה: אתה – כל כך – חזק –

איברלנדר: (מזכה אותה בנשיקה חטופה על מצחה) ועתה, לאחר ששוב אינך צריכה לעבוד כדי לפרנס את עצמך, ייקל לי לומר לך שעליי לפטר אותך הואיל ומסרת סודות של המשרד לאדם שאינו מהימן. העובדה שאת עתידה להיות אשתי, איננה צריכה להשפיע על החלטתי. להיפך, עליי להחמיר יותר…

מסך

תמונה ג    🔗

(מניה יושבת ורוקמת. עיתון מונח לידה. נשמעת דפיקה בדלת)

מניה: בבקשה. (נכנס סיומקה ופורץ בצחוק אדיר. תחת בית־שחיו חבילה עטופה) למה דפקת בדלת?

סיומקה: (צוחק שנית. ברם, לאחר שמכעכע – נרגע ומסביר) לפעמים מתעורר בי יצר משונה לתאר לעצמי כאילו אנחנו בכלל לא נשואים, ואני מחזר אחרייך כמו אז, ואני עומד בחיל־ורעדה מאחורי הדלת – מאחורי הדלת של הצריף שלי, חה, חה, חה, כאילו הייתי אדם זר, ואני מלא היסוסים אם תסבירי לי פנים או לא. (מתפרץ בצחוק)

מניה: (אף היא נכבשת לצחוק אולם עוצרת) סיומקה, תמיד יש לך המצאות כאלה, חביבות ונוגעות עד הלב, כשאתה רוצה לבקש ממני משהו. דבר דבר, אני כבר יכולה לתאר לי.

סיומקה: (צונח על הספה) האישה הזאת היא כל־כך חריפה שלעולם אינך יכול להפתיע אותה.

מניה: ובכן, איזו בשורה הבאת?

סיומקה: דבר פעוט (בהתעוררות) פגשתי את המפקד של יחידות הנוער. איזה בחור, מניה, אני אומר לך… אדם צעיר ומדבר דברי תבונה. הרי זה ממש נוגע עד הלב לשמוע את הצוציקים האלה מדברים בחכמה כאנשים מבוגרים; איך הוא הכול יודע, כאילו יש לו הניסיון שלי פלוס כושר התפיסה הצעיר שלו. יופי. שוחחנו על הערך המחנך של הדגל כסמל. והוא אמר דברים נפלאים, אגב, הבטחתי לו דרך אגב, כן, אין להם תקציב לרקום כתובת על הדגל, אבל יש לו דגל מוכן, ואני הבטחתי לו שאנחנו נרקום לו. יש לי כאן הציור. את ודאי סולחת לי שלא התייעצתי אתך.

מניה: מתי כבר תחדל להגיד תמיד “דרך אגב” לפני שאתה בא לאמור את העיקר?

סיומקה: (צוחק) את אישה כל־כך חכמה.

מניה: אינך צריך להחניף לי, אם באמת אנחנו צריכים לעשות זאת – מילא; אבל אתה הרי יודע כמה אני עסוקה. האין זה יותר פשוט שישיג תקציב?

סיומקה: אבל, מניה, הרבה יותר פשוט, את אומרת. אינך יודעת בכלל. הרי יותר פשוט למצוא איזה אדם הגון מאשר להשיג תקציב. את יודעת איזה טורח זה, וכמה זמן מתבזבז? ואנחנו הרי נעשה זאת אחת־שתיים, ומחר בבוקר תהיה להם הפתעה נעימה…

מניה: אבל אינני מבינה למה שלא יטרח קצת…

סיומקה: מניה, באמת, להטריח כל־כך הרבה אנשים בשביל עניין כל־כך פעוט. ולנו הרי יש זמן… הנה הבאתי את הדגל (מגלה את הדגל מתוך החבילה) את תרקמי ואנחנו נשוחח בינתיים כמו אז כשתפרת את הדגל האדום לאחד במאי.

מניה: עד מתי תיקח על עצמך דברים שאנשים אחרים לוקחים בעדם כסף? עכשיו זמנים אחרים לגמרי.

סיומקה: אין זמנים אחרים, מניה, כל הזמנים הם שלנו, ואם יש פחות אנשים שמבינים אותנו וזה ייקח קצת זמן עד שהם יבינו, אז גם הזמן הזה הוא שלנו. ובבית הזה, מניה, אנחנו נשמור על הזמן שלנו שלא תפגע בו רוח הזמן… כשאני אהיה במועצה המקומית, אני אנהיג שכל בן־אדם… (נכנס מולי. סיומקה חדל. מקבל אותו בהתלהבות ונדחה בקור. סיומקה מביט בו ארוכות. מולי מסלק מבטו.)

סיומקה: חשבתי שהתחרטת, ועכשיו אני רואה…

מניה: מה קרה, סיומקה? מה קרה, מולי? מדוע אף פעם לא יכול להיות כאן שלום, כמו בבתים אחרים, תמיד אתם כמו זאבים, מה קרה?

סיומקה: אני לא סיפרתי לאימא. חשבתי שנוכל לשכוח זאת, להתעלם לגמרי, אבל אם אתה כזה…

מולי: (קר) שמחתי מאוד לדעת סוף־סוף, שבכל זאת קיבלת את הכסף…

סיומקה: (מלאכותי) גם אני שמח שהצלחנו פעם להשביע את רצונך.

מולי: (מהרהר בקול) אה, אני רואה אתכם כבר בשיכון החדש…

סיומקה: אין זה כל־כך פשוט…

מולי: פשוט מאוד. אני הרי כבר הכנסתי את הסכום הראשון. רשמתי אתכם.

מניה: הכנסת כסף? מה עשית? מאיין לקחת כל־כך הרבה כסף?

מולי: השגתי. כל אחד יהיה מוכן להלוות לך עכשיו, אם תבטיח כמוני, שתחזיר לו כעבור יומיים, לאחר שתוציא את הכסף שלך מן הבנק…

סיומקה: מולי, מה עשית?

מניה: מה יהיה עכשיו? האם לא תוכל להחזיר את הכסף?

מולי: אין צורך, תוכל לגשת לאיברלנדר, ותקבל ממנו את הכסף, ותחזיר את החובות. השיכון הזה מגיע לך. איברלנדר גר בדירה מהודרת משלך.

סיומקה: אין זה חשוב.

מולי: זה לא חשוב, אבל כדאי לשים לב לפעמים.

סיומקה: מולי, אתה עושה שטויות, ואני עכשיו אלך ואוציא את הכסף מהשיכון, ואחזיר ממי שלווית והכל יהיה בסדר.

מולי: תפסיד את התור לשיכון.

סיומקה: אין דבר, אני מרגיש את עצמי טוב מאוד גם ככה. ממי לווית?

מולי: לא לוויתי מאף אחד. השגתי את הכסף באיזה שהוא אופן. אם אני לא אחזיר תוך יום־יומיים זה ילך דרך בית־המשפט.

מניה: מולי…

מולי: עכשיו העניין הרבה יותר פשוט, עכשיו ייקל לך להחליט. אתה נסתבכת ועתה זה פשוט: איברלנדר או אני.

סיומקה: איזה איברלנדר איזה? אם אני עושה את זה, אז זה בשביל המפלגה ולא בשביל איזה איברלנדר.

מולי: מי זה המפלגה?

סיומקה: המפלגה זה אני, וזה סשקה וזה עוד כמה אנשים.

מולי: אוי, איך שאתה משלה את עצמך. במפלגה יש כל־כך הרבה אנשים, ודווקא אלה שאתה נאמן להם יצחקו מהטפשות הזאת.

סיומקה: אף אחד לא יצחק ממני, כולם מכבדים ומעריכים אותי. אתה אינך מסוגל בכלל להבין את העניין.

מניה: מולי, איך אתה מדבר, האינך מבין?…

מולי: מה יש כאן להבין? הם עושים טעויות, ואתה מגיש את עורך להצלפה. לאיברלנדר הזה יש דירה כל־כך גדולה, שכסף יכול ללכת שם לאיבוד בכל פינה.

סיומקה: אין זה חשוב, מולי, והאופן שבו אתה מדבר מצער אותי מאוד. זהו החינוך שאתה קיבלת בבית?

מולי: הייתי גם ברחוב ולמדתי משהו.

מניה: מולי…

סיומקה: לא למדת שום דבר מועיל.

מולי: אתה לא למדת שום דבר מהמציאות.

סיומקה: את המציאות פה בארץ אני לימדתי הרבה דברים.

מולי: זה פשוט מכאיב איך שאתה משלה את עצמך. אתה חי בעולם דמיוני עם הסשקה־שלך, שהוא אני־לא־יודע מה הוא חושב. אתה פשוט לא יודע מה שאתה עושה.

סיומקה: אתה כבר בא ללמד אותי.

מולי: אינני יכול לסבול את הנאמנות הזאת לכל־מיני פוחלצים. אתה חושב שאינני יודע מי הוא האיברלנדר הזה וכמה הוא שווה, אני הרי מכיר אותו.

סיומקה: לא אכפת לי שאתה מכיר אותו ולא אכפת לי מי הוא. אנחנו עושים יחד עבודה ואני צריך לעזור לו. ואם יש כמה מנוולים שמנצלים את העבודה שלנו, אז לא נשב בחיבוק־ידיים. אני בניתי הרבה בתים בארץ הזאת ואינני יודע אם לא גרים מנוולים בדירות ששם נשפך דם לבי, אבל אני לא אפסיק לבנות בתים, ואני סללתי כבישים והיום נוסעים בהם כל־מיני אנשים לא טובים במכוניות מהודרות, אבל גם אימהות נוסעות לרופאים ואני אמשיך לעבוד בכבישים, אני וכל האנשים שזו היא הארץ שלהם והם בנו אותה, אתה מבין? הארץ זה אני, וההסתדרות זה אני, והמפלגה זה אני, ואם עשו שגיאות אני אתקן, ואם לא הייתה הגנה מספקת, אז שאוליק עשה ברוגז עם האחראים לכך, ולא יצא עם אקדח נגד מכונת־ירייה? וכך אנחנו כולנו נעבוד עד ש…

מולי: אוי, אבא, כמה שאתה תמים וכמה שאינך מבין. להביא תועלת למפלגה? בסדר. היית מביא הרבה יותר תועלת אילו היית חבר, או יושב־ראש המועצה המקומית. אבל הם לא ייתנו לך תפקיד אחראי.

סיומקה: למה אתה מדבר כך, הרי אתה יודע שמציעים אותי…

מולי: נדמה לך. אינך יודע בכלל מה מדברים עליך… אתה תצטרך לתרום את כל כשרונותיך, עברך, תכונותיך, הגינותך, בשביל להחליק איזה חשבון קטן ועלוב אצל פקידון מפלגתי יהיר. אתה, שבגללך הוא קיים בארץ הזאת… אתה, ש…

סיומקה: מולי, חדל, אף אחד לא הייתה לו כוונה רעה…

מולי: אבל זה לא אכפת לי, בינתיים קניתי לך רדיו, מקרר חשמלי ועוד כל־מיני דברים בתשלומים לשיעורין. החשבונות כאן. (מושיט מעטפה)

סיומקה: מולי, מה עשית? ועכשיו איפה אשיג כסף?

מולי: תיקח מאיברלנדר.

סיומקה: אני אף פעם לא אקח מהם כסף שאיננו מגיע לי.

מולי: איננו מגיע לך? ריבונו של עולם, איזה איש צדיק שלחת לדור של חוטאים. וכמה חורה לי כשאני מעלה על דעתי מה חושב עליך כל אחד מהם, איברלנדר, וסשקה וכולם.

סיומקה: הם מעריכים אותי ואוהבים אותי.

מולי: הם אומרים: היה פה כבר הזקן השוטה מכפר אפלבוים? או: אם יבוא הנודניק מהעלייה־השלישית, תגידו לו שאינני כאן… ואתה הרי למענם תעשה הכול… אתה הרי תשפוך את דמך כדי להביא להם כוס מים…

סיומקה: (צועק) דיי. ועכשיו תיקח אתך את כל הקבלות הללו (תוחב את המעטפה לידו), ואני רוצה שתחזיר את הכספים שלקחת, ואין לי צורך בשום שיכון ובשום מקררים ובשום טרקטורים, אתה תיקח את זה ותחזיר את הכסף. (מולי שותק) תיקח את זה ותחזיר את הכסף.

(חוזר על משפט זה פעמים מספר כשקולו רפה והולך… לאחרונה בתחינה… סימן־שאלה רועד בקולו; בחוץ נשמעת צפירת מכונית)

מניה: עשה פעם מה שאבא שלך אומר לך.

סיומקה: מולי.

מניה: עשה פעם מה שאבא שלך מבקש ממך. (מולי לוקח את המעטפה ויוצא)

סיומקה: (מתהלך בחדר, מורדף־עצמו, ומדבר אל עצמו) שככה יידבר אליך הבן שלך, בלי יראת־כבוד, בלי בושה… איך חינכנו אותו?

מניה: הוא בכל זאת התחרט. (דפיקה דלת)

מניה: בבקשה. (נכנס פרלמוטר)

פרלמוטר: שלום לכם. זוסמן לא היה כאן? (סיומקה מניע ראשו) הייתי בביתו ואמרו לי שהלך אליך.

סיומקה: אליי?

פרלמוטר: מה אתה תמה? בפירוש אמרו: אליך. אולי במקרה יודע אתה מה העניינים שם… (דפיקה בדלת. מניה פותחת את הדלת. מופיע זוסמן)

סיומקה: שלום זוסמן.

זוסמן: (יבש) שלום. מה שלומך פרלמוטר?

פרלמוטר: מצוין, כלומר, מצוין שבאת. אני כבר שאלתי את סיומקה…

זוסמן: (מתעלם) באתי להודיע לך גולובוב שהערב אתה תורן בלשכה… (לפרל) האם ברור לכם כבר כיצד תנהגו?…

פרלמוטר: תשובה אמנם לא נתתם לנו, זוסמן, אבל במקרה ראיתי בדפוס את הרשימות שלכם. אתם לא קיימתם את התנאי שלנו.

זוסמן: כפי הנראה לא יכולנו לקיים, ובכן?

פרלמוטר: הרי הודענו לכם, אם חיימסון יהיה המועמד שלכם – אנחנו נלך לבדנו.

זוסמן: זוהי הודעה?… (לסיומקה) המפתחות, גולובוב, אצל בן־אמיתי, ואולי תוכל לקבל גם את הרישום. ובכן, פרלמוטר, נלך?

פרלמוטר: אני אמסור את זה בישיבה הערב, אבל אני יכול להבטיח לך, זוסמן, שבחיימסון אנחנו לא נתמוך. מה זה, סיומקה, האם אתה מסרב?

סיומקה: (שותק)

מניה: אולי תשתה כוס תה?

פרלמוטר: לא, תודה רבה, אני ממהר, אני באתי רק לחפש את זוסמן. שלום לכם, שלום. (הולך)

זוסמן: חכה רגע, אני הולך אתך. (יוצא כשהוא מהמם¹ משהו הדומה ל“שלום”)

(יוצאים. שתיקה ארוכה)

מניה: אתה מבין את פירוש הדבר? מולי ידע מה שהוא מדבר…

סיומקה: לעולם אין לדעת איך הדברים מתפתחים.

מניה: איברלנדר היה יכול לדעת…

סיומקה: (בדיכאון) והיו לי תכניות כאלה…

מניה: תוכל להציע אותן…

סיומקה: להציע… אבל מי יתעקש לבצע… אף אחד… אף אחד לא יעשה… (מתהלך בחדר ומדבר לעצמו. ניגש לכותל ומוריד את התמונה) כמו חי אני נזכר בתקופה ההיא. הביטי בתמונה, הנה כולם: זילברברג, סשקה, גולדנבלט, ארזי וכולם. והנה אני. ומכולם, מי היה הראשון שדיבר על איחוד. אני. ואחר כך שכחו זאת, כאילו לא הייתי קיים. רק סשקה זכר… בפרוטוקולים כתבו סיומקה, בזמן שאצל אחרים כתבו רפפורט, זילברברג ועוד…

מניה: יש לך מצב־רוח רע מאוד, אם אתה כבר מדבר כך…

סיומקה: סשקה אמר: אני תומך בהצעה של סיומקה, מפני שהיא חדורת כנות, והיא מבטאת את המאוויים של טובי־החברים בכל רחבי הארץ…

מניה: ועכשיו ראה מה עולל לך “ידידך”… אתה יכול לסמוך על איברלנדר בכול, הוא כתב לך, האם לא יכול היה לתאר לו?

סיומקה: אל תדברי נגד סשקה.

מניה: תמיד היו לו המצאות פיקחיות כאלה, ואף פעם לא היה אכפת לו אם זה עלה ביוקר למישהו.

סיומקה: אינך מכירה את סשקה.

מניה: איני מכירה? אני מכירה בני־אדם היטב. אף פעם לא הייתי בחורה יפה או אישה חשובה שצריכים אותה ולכן מחניפים לה, משום כך אני מכירה בני־אדם כפי שהם, כפי שהם בזמן שהם חזקים יותר, זאת אומרת.

סיומקה: אבל, מניה, את היית יפת־תואר.

מניה: אתה תמיד החנפת לי.

סיומקה: לכן אני היחידי שאינך מכירה.

מניה: אוהו, אני מכירה אותך. עוד לפני עשר שנים יכולתי לנחש, שבאיזה צורה משונה, אתה תקלקל לך הכול. עכשיו, מה יחשבו עליך?

סיומקה: לא אכפת לי מה שבני־אדם חושבים, העיקר מה שאני באמת.

מניה: באמת… העיקר הוא מה חושבים עליך אנשים הגונים. אף אחד אינו מכבד מי שהורס את עצמו בגלל שטות ומאמין לכל פטפטן.

סיומקה: אינני מאמין לכל פטפטן, אני מאמין לסשקה והוא כתב לי בפירוש לסמוך על איברלנדר. ואם אני לא אאמין לסשקה, כדאי להיות גנב – מפני שאין כבר למי להאמין.

מניה: אבל ראה מה עשו לך… אתה חושב שאילו סשקה כיבד אותך בלבו, היו הדברים מגיעים עד כדי כך? אינך רואה את הדברים כמו שהם…

סיומקה: גם את נגדי? קודם זוסמן, אחר־כך מולי, ועכשיו את. טוב… נישאר לבד, סשקה ואני, סשקה ואני שני האנשים האחרונים… אילו שאוליק היה חי, הוא היה מבין אותי…

מניה: (בכאב) כן, שאוליק… אני אינני נגדך, סיומקה, אבל אינך מתאר לעצמך כמה אני מרחמת עליך. איך אתה יכול כך לחיות באשליה? הרי סשקה בקושי זוכר את מראה פניך… כמה פעמים כבר חזרת הביתה מדוכא מפני שסשקה לא הכיר אותך ברחוב…

סיומקה: אל תרחמי עליי, אינני אוהב שמרחמים עליי, אני יודע בדיוק מה שאני עושה, ומה שאת אומרת על סשקה זוהי עלילה. סשקה הוא חבר שלי, והוא אפילו כתב לי פתקה. ואני אדבר עם סשקה ותראי שהוא לא רק ידע להעריך זאת, אלא – אני בטוח, שהוא יתרגש. סיומקה, הוא יגיד, אתה אדם…

מניה: אתה אדם אומלל, אדם אומלל… (דפיקה בדלת. מניה בקול־בוכים:) בבקשה. (נכנס אברמוביץ')

אברמוביץ': שלום לכם, יש פה איזה מעטפה על הארץ. (מרים אותה ומוסר אותה למניה, הקורעת את המעטפה).

סיומקה: (מתעורר) ברוך בואך, אברמוביץ', בצל קורתנו. מה הביאך הלום? אינך צריך לספר סיפור ארוך, אני שואל סתם, אפילו אם באת רק כדי לאכול עגבניות טריות – תבורך. שב, תשתה משהו, תאכל ארוחת־ערב?

אברמוביץ': לא, תודה, אין צורך, אני אוכל בתל־אביב.

סיומקה: בתל־אביב? מסופקני אם לא איחרת את האוטובוס.

אברמוביץ': יש לי כאן מכונית.

סיומקה: אה, כך? סליחה. אם כן, כבוד גדול הוא לנו ביקורך. אל נא תיעלב, אני רק צחקתי. אני רק צחקתי, אנחנו שנינו הרי אוהבים הומור, ובכן, אם מסרב אתה לאכול מפתי – הואל נא ופתח צקלונך. מה הבאת עמך?

אברמוביץ': שני דברים לי אליך. (מניה, בקראה את המכתב, מועבים פניה, והיא צונחת לתוך הכיסא).

סיומקה: מה לך, מניה?

מניה: מולי. (מראה לו את המכתב) נסע. הוא שלח הנה את הקבלות…

סיומקה: זאת אומרת, שאת הכסף…

מניה: לא החזיר… (סיומקה לוקח ממנה את המכתב וקורא) סלח לנו, אברמוביץ, אצלנו היום… אי־סדר שכזה…

סיומקה: (מקפל את המכתב) ובכן אברמוביץ'…

וולף: (דופק בדלת, נכנס) אדון אברמוביץ', אתה תהיה כאן הרבה זמן?

אברמוביץ': לא הרבה, רבע שעה…

וולף: אז אני יכול לגשת לאיזה מקום?

אברמוביץ': לא, אין זמן, חכה לי… (וולף יוצא)

סיומקה: הוא ישב בחוץ וייחכה לך? לא, כזאת לא ייעשה אצלנו. קרא לו הנה. ישב כאן, בפנים, וייחכה לך.

אברמוביץ': הוא – בכלל – לא אכפת לו –

סיומקה: לי זה אכפת… מה שמו?

אברמוביץ': וולף.

סיומקה: (פותח את הדלת) וולף, וולף, בוא הנה, וולף… (וולף נכנס בדלת)

וולף: (מופתע) מה העניינים?

סיומקה: אומרים שאתה אוהב שזיפים, לא כן? שב כאן ותיכף יגיעו גם השזיפים.

וולף: (מחייך) בחיאתי, מי זה סיפר לך? (מתיישב על אחד הכיסאות)

סיומקה: מה אתה רוצה מהכיסא הזה? אתה רואה שם כורסה, שב. (מגיש לו קערת שזיפים) איך, נוסעים קצת, הא?

וולף: קצת… (מביט על אברמוביץ' בחוצפה) יש כאלה שאם כבר נותנים להם פעם מכונית, הם נוסעים לכל מקום שיש להם איזה קוזינה, לכל הרוחות. היום “קפצנו” לעפולה, ו“ניגשנו” לירושלים, ועכשיו הנה…

סיומקה: להתאונן אין צורך, יה חביבי, בזמני, אתה יודע, לגשת לעפולה על חמור, לקח קצת זמן.

וולף: אז ודאי עשיתם פחות שטויות…

סיומקה: נא, נא, אתה כבר מרוגז.

וולף: ודאי שאני מרוגז, מפני שאחרי הכול, אני מגיע בערב לתל־אביב, אז הבוס מוריד אותי מן המכונה, ונוסע לו לטייל…

סיומקה: אתם צריכים לעשות ביניכם הסכם, ערב אחד אתה וערב אחד הוא.

וולף: הסכם… תעשה אתה אתו הסכמים… אילו לפחות ידע לנהוג… אבל הוא הורס את המכונה…

סיומקה: קח עוד שזיף, קח עוד שזיף, אל תתבייש… אולי אתה רוצה עיתון? (מגיש לו את העיתון. וולף מקפל את העיתון ויורק פנימה את גלעיני השזיפים) ועכשיו, אברמוביץ', ספר מה הביאך הלום?…

אברמוביץ': שני דברים. אל"ף: איברלנדר החליט לוותר על המשפט.

מניה: המשפט?

אברמוביץ': המשפט שלו נגד שמואל גולובוב, הבן.

מניה: על מה?

אברמוביץ': מוזר הדבר שאינכם יודעים. הרי בנכם העליל על איברלנדר שהוא גנב את הכסף, הכוונה לאותו גרעון. איברלנדר חשב לתבוע אותו למשפט ולדרוש פיצויים, אך בהתחשב עם המצב שלכם, הוא החליט לוותר. רוצה אני לציין שזה ויתור גדול – הואיל ומשפט כזה היה משתק אחת־ולתמיד את כל מוציאי הדיבה. אבל הוא החליט לוותר, הואיל ו… אתם יודעים, זה היה גורם לכם אי־נעימות רבה. (אברמוביץ מצפה להסכמה, ומשאינה באה:) ובי"ת: החלטנו, ואיברלנדר היה בהחלט בעד זה שאנחנו נמצא איזה סכום כסף… שנוכל… הואיל ונגרמו לכם אי־נעימויות, שנוכל לתת לכם בתורת… כלומר…

מניה: הלוואה?

אברמוביץ': לאו־דווקא, אלא, נאמר, מענק. (מכאן ואילך הוא מדבר אל מניה בלבד, הואיל וסיומקה, כמדומה, שקע ונתעכר ואינו מטה אוזן) כלומר, אפשר לחשוב זאת לסיוע, כשם שידידים מסייעים זה לזה. הוא סייע לנו – ואנחנו נגמול לו, ואם תהיה – פעם – אפשרות – תחזירו לנו.

סיומקה: (בלי להביט אל אברמוביץ') אין צורך.

מניה: אינני מבינה. מהיכן יימצא לכם הכסף? ואיך יירשם, האם עליו לחתום עוד פעם שהוא קיבל כסף?

אברמוביץ': לזאת אינך צריכה לדאוג, אנחנו נסדר זאת. אין הוא צריך לחתום. אנחנו נשיג את הכסף הזה איך־שהוא. (מניה מביטה בו באי־אמון) אינכם צריכים לראות זאת כמין שוחד, אין זה חלק מן הסכום שבעלך חתם עליו, זה הוא כסף אחר לגמרי.

סיומקה: אינני רוצה שום “כסף אחר לגמרי”.

מניה: אם הוא לא ירצה, אנחנו לא ניקח.

סיומקה: (מכאנית, באדישות) אינני רוצה – אינני רוצה – אינני רוצה…

אברמוביץ': אבל, גולובוב, אנחנו הרי רוצים לעזור לך, ואתה הרי צריך קצת כסף.

סיומקה: אינני רוצה…

אברמוביץ': (למניה) אני אתן לך המחאה.

מניה: אם הוא איננו רוצה, לא אוכל להכריח אותו.

סיומקה: אינני רוצה – אינני רוצה – אינני צריך את הכסף שלך, אינני צריך כסף, מולי, אנחנו אנשים אחרים לגמרי, אף אחד לא יבין אותנו, אינני צריך שום כסף…

מניה: ריבונו של עולם, הרי איננו שומע מה שהוא מדבר…

אברמוביץ': הרי איננו יודע מה שהוא עושה. אילולא היה – ככה – הרי לא ייתכן שייסרב לקבל קצת כסף. אני אתן לך המחאה.

סיומקה: אין לי מה לדבר אתכם, אברמוביץ'. אתם אף פעם לא תבינו אותנו. אנחנו איננו צריכים כסף, לנו טוב גם ככה. אני יודע כמה יהיה לנו קשה – ואני שמח – את רואה, מניה, כמה אני שמח – (באדישות) אנחנו נעבוד קשה ונהיה מאושרים, ואם לא נגור בשיכון, מה בכך? היינו מאושרים בבית הזה, תמיד היינו מאושרים – גם אנחנו וגם שאוליק וגם מולי. כאן הם נולדו, בצריף הזה, וכאן אנחנו נגור, עד היום האחרון – ומסביבנו, בכל הארץ, יעברו אנשים מן הצריפים שלהם לבתים שאנחנו בנינו להם, סשקה ואני וכל החברים שלנו – רק אנחנו נגור תמיד בצריף הזה, כדי שידעו לאן לבוא כשיצטרכו אותנו פעם – ואנחנו נחכה להם כאן, עד שיבואו ויגידו לנו: סיומקה: אנחנו צריכים אותך – אנחנו נחכה להם כאן. וכשיצטרכו פעם אנשים, אפשר לסמוך עליהם, יבואו לצריף הזה, ותמיד יימצא כאן מישהו ממשפחת גולובוב שיהיה מוכן לשכוח הכול, ולעשות כל דבר בשביל המפלגה. ואם תהיה מלחמה, או אם יצטרכו לעשות דברים גדולים באמת, שוב יופיע השם גולובוב במקומות המכובדים ביותר בארץ הזאת…

מניה: (באנחה) בבתי־הקברות.

סיומקה: בכל מקום, בני, כי אדם שבנה בבית וחפר קבר בארץ הזאת – כל הארץ היא שלו.

מניה: ריבונו של עולם, אל מי הוא מדבר?

סיומקה: אל הבנים שלי, אני מדבר, תמיד – אל הבנים שלי אני מדבר… ואם הם מבינים את אבא שלהם, נהיה מאושרים לעולם־ועד…

מניה: הוא קודח… מה זה היה לו? (תומכת בו)

אברמוביץ': (שם פניו ללכת) גב' גולובוב, ובכן, מה אני אגיד לאיברלנדר?

סיומקה: (בשקט) שילך לכל הרוחות. (לאחר שהות) לא, רגע אחד, אמור לו שאנחנו נסתדר בעצמנו. ותגיד לו: תודה רבה.

מסך