רקע
יוסף טבנקין
המפנה במלחמת העצמאות
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון

התוכן


הקדמה – זאב צור [מוגן בזכויות יוצרים]


תרומתו של יוספל’ה לתורת המלחמה של הפלמ“ח ושל צה”ל – מאיר פעיל [מוגן בזכויות יוצרים]


יוספל’ה – חיים חפר [מוגן בזכויות יוצרים]


ציוני דרך בחייו של יוספל’ה


חטיבת “פלמ”ח הראל" במלחמת העצמאות


פרק ראשון: בין מלחמות העולם השנייה למבצע נחשון


I. המעצמות ו“בעיית היהודים” לאחר השואה

א. סיום המלחמה

ב. מדיניות בריטניה

ג. מדיניות ארצות הברית

ד. מדיניות ברית המועצות


II. הפתרונות של המנהיגות הציונית

א. מדיניות ה“התנייה”

ב. מדיניות ה“כ”ט בנובמבר"

ג. אסטרטגיית המגננה הצמודה

ד. המלחמה בערים המעורבות ועל הדרכים

ה. קריסת מדיניות ה“כ”ט בנובמבר"


פרק שני: ההחלטה על מבצע נחשון


I. אסטרטגיית הלחימה עד למבצע נחשון

א. השיירות

ב. הליווי הצמוד

ג. המשלטים

ד. התקפות הגמול

ה. ניצחון המתקפה הערבית בדרך לירושלים


II. הגורמים להחלטה על מבצע נחשון

א. המפנה

ב. עמדת המנהיגות הלאומית של הכוחות המזוינים – ה“הגנה”

ג. הפיקוד העליון נותר ללא עתודה

ד. ריתוק העתודה הארצית למשימות הגנה מרחבית


פרק שלישי: מבצע נחשון


I. האסטרטגיה של נחשון

א. הקצאת הכוחות והחימוש לחיל נחשון

ב. מינוי המפקד והקמת מטה למבצע נחשון

ג. אסטרטגיה וטקטיקה בתכנון מבצע נחשון


II. הקרבות על הקסטל והדרך לירושלים – 8־4 אפריל 1948

א. כיבוש הקסטל

ב. העלאת שיירה ותפיסת משלטים טקטיים

ג. העברת הפיקוד על גוש מוצא מ“עציוני” ל“נחשון”

ד. נפילת הקסטל


III. כיבוש הקסטל בשנית

א. פקודות לכיבוש הקסטל

ב. שיקולי המפקד

ג. גדוד הפורצים כובש את הקסטל בשנית

ד. הפגזת תותחים; אחיזה בקסטל; דיר יאסין

ה. עמדת הבריטים כלפי כיבוש הקסטל ודיר מוחייזין


IV. קרבות הקסטל – הרהורים ולקחים

א. איך כשלה פלוגת החי"ש בהגנה על הקסטל

ב. לקח קרבות הגדוד

ג. מתן פקודות אשר אינן ניתנות לביצוע

ד. סיכום


V. כיבוש כפרים ערביים – 16־11 באפריל 1948

א. אישור ושיקולים לפעולה

ב. כיבוש קולוניה

ג. העברת אספקה לירושלים

ד. ברכת בן־גוריון ללוחמי מבצע נחשון

ה. כיבוש והרס הכפרים המשמשים כבסיסים לאויב

ו. כיבוש סריס

ז. התוצאות המבצעיות של מבצע נחשון


פרק רביעי: מבצע הראל

א. סיום מבצע נחשון והחלפתו במבצע הראל

ב. נסיונות כיבוש צובא

ג. ההחלטה על הפסקת מבצע הראל

ד. כיבוש בית־סוריק ובידו

ה. שיירות האספקה לירושלים

ו. התוצאות המבצעיות של מבצע הראל

סיכום:

א. מלחמת העולם הערבי ובריטניה בציונות המגשימה

ב. המדיניות הלאומית עד למבצע נחשון

ג. סיכום פריצת הדרך לירושלים במבצע נחשון־הראל

ד. העברת האספקה בשיירות

ה. המשמעות המבצעית הישירה של מבצע נחשון

ו. המשמעות האסטרטגית והמדינית של ניהול המלחמה

ז. המשמעות ברמה המדינית הבין־לאומית

ח. המודיעין במבצע נחשון והראל

ט. מתקפת הלילה במבצעי נחשון־הראל


מקורות


 

ציוני דרך בחייו של יוספל’ה


- בנם השני של אווה ויצחק טבנקין, חברי גדוד העבודה עין חרוד. נולד ב־18.3.1921 בתל אביב.

- גדל בעין חרוד במחזור הבנים הראשון.

- סיים תשע שנות לימוד בבית הספר בעין חרוד ב־1937.

- הצטרף לפלוגות השדה ( פו"ש) של ה“הגנה” ב־1938.

- סיים קורס מפקדי כיתות בג’וערה בפיקודו של יגאל אלון ב־1939 והשתתף בפשיטה של “חירבת דין” בעקבות מיקוש טרקטור של שער העמקים.

- סיים קורס “מנהיגות” לסגל ה“הגנה” הבכיר, בגבעת עדה, בפיקודו של יהושע גלוברמן, 1940.

- נתמנה למפקד עין חרוד ב־1941.

- סיים קורס מפקדי מחלקות בביתן ובג’וערה 1942, בפיקודו של יהושע גלוברמן.

- הדריך בקורס מפקדי כיתות בשדה אליהו בפיקוד יגאל אלון.

- התגייס לפלמ"ח ב־1942.

- פיקד על קורסים של מפקדי כיתות בפלוגות א' ו־ד'.

- פיקד על הקורסים המרכזיים של הפלמ"ח למפקדי כיתות, בג’וערה ב־1943, 1944.

- הדריך בקורס מפקדי מחלקות של ה“הגנה” בג’וערה, בפיקודו של יוסף רוכל (אבידר).

- נתמנה לתפקיד מדריך ראשי במטה הפלמ“ח, לאחר יצחק דובנו, ב־1944. בתוקף תפקידו השתתף בפיתוח תורת הפלמ”ח לתורת הלחימה, האסטרטגיה והטקטיקה, והבירורים העיוניים במטה הפלמ“ח ובמטה ה”הגנה".

- עיצב את צוותי ההדרכה לקורסים למפקדי הכיתות בפלמ"ח ואת תוכניות הקורסים ליישום תורת הלחימה.

- ארגון ופיקוד בקורס הגדול למפקדי כיתות בג’וערה תחת פיקודו של יצחק רבין, וברמת יוחנן בפיקודו של משה ברכמן.

- נתמנה למפקד גדוד המטה הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, לאחר אורי יפה, ב־1947 עד למבצע נחשון. בין פעולות הגדוד:

- מלווי אניות המפעילים וקורס חובלים.

- הורדת המעפילים על החוף.

- חבלה באניות הצי הבריטי.

- “שורות המגינים” במחנות המעפילים ובקפריסין.

- נמל חיפה.

- מחלקת הטייס (צילומים לתיקי הכפרים, סיור אווירי שוטף).

- מחלקת ה“מסתערבים”.

- פלוגת הסיירים.

- קורס מפקדי כיתות גדודי, לקליטת המוני המתגייסים הצפויים.


 

לאחר ה־29 בנובמבר 1947:


- קליטה והגדלת הגדוד מעל התקן עד 1860 איש, הקמת פלוגת נחתים ו־4 פלוגות רגלים אשר היוו את העתודה לקראת מבצע נחשון.

- פיקוד על הפשיטה לרמלה ופגיעה בתחבורה הערבית, כתגובה על פגיעה בתחבורה היהודית (משאית כפר ורבורג) וריתוק כוחות ערבים להגנה על יישוביהם.

- פיקוד על הפשיטה על המחנה הצבאי תל־ליטוינסקי לרכישת רובים לצרכי ליווי השיירות לירושלים.

- 1948 – מבצע נחשון: פיקוד על הגדוד השני, גדוד ה“פורצים” (צרוף מתוך גדודי הפלמ"ח 6,5,4) ואחריות לגזרת שער הגיא ־ ירושלים.

פריצת הדרך לירושלים: כיבוש הקסטל והכפרים מסביב לדרך.

- לאחר מבצע נחשון, פיקוד על גדוד ה“פורצים” במבצעי “הראל”, יבוסי (קטמון), מכבי (בית מחסיר), קרבות הבירה (הר ציון), פריצת דרך בורמה והמצור על ירושלים.

החל ממצבע יורם מפקד חטיבת הראל, פלמ“ח 10, במבצעי יורם; דני; ההר – הרחבת הפרוזדור לירושלים לכביש נתיב הל”ה, מבואות בית"ר בדרום ולמשלטי בית נובה בצפון. ובמבצע חורב, כיתור הצבא המצרי מדרום לרפיח, ברצועת עזה.


- 1950 – שחרור מצה"ל בעל כורחו וחזרה לעין חרוד.

מזכיר עין חרוד מאוחד בתקופת הפילוג 1955־1952.

- 1957־1956 – מרכז ועדת הביטחון של מזכירות הקיבוץ המאוחד לקראת מבצע קדש ועד מחצית 1957.

- 1961־1958 – לימודי הנדסת תעשיה בטכניון בחיפה וסיום תואר ראשון.

- 1971־1963 – ניהול “חרושת פלדות” בעין חרוד מאוחד. ביצוע תוכנית הפיתוח למבנים; ייצוא ופיתוח מפעלים שלמים – 2 מפעלים לאבקת חלב לרומניה ומפעל לקפה נמס בדרום קוריאה.

- 1980־1973 – ניהול כללי של “עץ לבוד” בפתח תקוה ללבידים ופורמייקה. כ־450 עובדים.

- ניהול כללי של מפעל “אלבר” בכפר סבא, מפעל תשתית לערגול אלומיניום. כ־400 עובדים.

- בשנים האחרונות – מרצה בסמינרים באפעל, וכותב מחקר על מערכות הראל שכבר התגבש לספר.

(נכתב בידי יוספל’ה כתעודה ליד טבנקין – נמצא בעזבון.)


 

חטיבת “פלמ”ח־הראל" במלחמת העצמאות


חטיבת “הראל” חושלה בדרך העולה לירושלים; בהרים, בפסגות ובגאיות, בלב־לבה של העיר ובשכונותיה.


החטיבה נבנתה מן היחידות שצמחו בפלמ“ח, אשר היו עד דצמבר 1947 הכוח המגויס היחידי של ארגון ה”הגנה".


עד ה־18 באפריל 1948 נלחמו הגדודים בנפרד תחת פיקוד מפקדות שונות: מטה הפלמ"ח, מפקדת מחוז ירושלים ומטה נחשון.


ב־19 באפריל הוקמה רשמית חטיבת “פלמ”ח־הראל" כאחת משלוש חטיבות הפלמ"ח במלחמת העצמאות. היא מנתה שלושה גדודים:


הגדוד השישי – “גדוד ירושלים” – נבנה על־ידי פלוגה ח' של הפלמ“ח (שבסיסיה היו בקרית ענבים, במעלה החמישה, ברמת רחל ובבית הערבה), וכן על־ידי אנשי הרזרבה של הפלמ”ח בירושלים, אנשי הרזרבה של עמק הירדן, סטודנטים באוניברסיטה העברית וגרעיני הכשרות מגויסות.


הגדוד החמישי – “גדוד שער הגיא” – נבנה על־ידי אנשי הרזרבה של הפלמ“ח בתל אביב, גרעיני ההכשרות המגויסות ואנשי גח”ל.


הגדוד הרביעי – “הפורצים” – נבנה על־ידי היחידות המיוחדות של הפלמ"ח; הימאים, הסיירים, המסתערבים, הטייסים ועולים חדשים (“הקפריסאים”).


ואלה מבצעי החטיבה


ליווי שיירות:

מ־ 30.11.1947 עד 3.4.1948 – ליווי שיירות “צמוד”, תפישת משלטים לאורך הדרך, פעולות נגד כפרי האויב, תגבור היישובים בגוש עציון ובית הערבה. בתקופה זו פעלו באזור ירושלים הגדוד השישי והחמישי.


מבצע נחשון:

מ־3.4.1948 עד 16.4.1948 – פריצת הדרך לירושלים, קרב ההכרעה על הקסטל, שהוא הכפר הערבי הראשון שנכבש במלחמת השחרור. במבצע זה ובבאים אחריו פעלו שלושת הגדודים.


מבצע הראל:

מ־16.4.1948 עד 20.4.1948 – כיבוש קולוניה, סריס, בידו ובית סוריק, בהמשך למבצע נחשון. ב־19.4. הוקמה החטיבה (מח"ט – יצחק רבין).


מבצע יבוסי:

מ־24.4.1948 עד 6.5.1948 – כיבוש שכונת שייך ג’ראח; מבצע משולב לתקיפת שועפאת והכפרים בית איקסה ונבי סמואל. בערב פסח הוזעקה החטיבה לירושלים ובאחרון של פסח נכבשה קטמון.


מבצע מכבי:

מ־6.5.1948 עד 14.5.1948 – קרבות במשלטי שער הגיא וכיבוש הכפר בית מחסיר.


מבצע הר ציון ורמת רחל:

מ־15.5.1948 עד 25.5.1948 – כיבוש הר ציון ופריצת השער לעיר העתיקה. כוח של החטיבה פעל לשחרור דרום ירושלים. שוחררה רמת רחל.


מבצע יורם:

מ־25.5.1948 עד 9.6.1948 (מח"ט יוספל’ה טבנקין, עד לסיום המלחמה) השתתפות החטיבה בקרבות על משלטי לטרון. נפרצה דרך בורמה.


מבצע דני:

מ־13.7.1948 עד 19.7.1948 – פעולות להרחבת הפרוזדור לירושלים. הוקם הגדוד העשירי – הגדוד המשוריין, אשר נבנה מתוך גדודי החטיבה.


מבצע ההר:

מ־14.10.1948 עד 24.10.1948 – לחימה של גדודי החטיבה באזור בית ג’מאל ובית נטיף בוואדי גוש עציון.


מבצע חורב:

מ־22.12.1948 עד 6.1.1949 – השתתפות במסגרת חזית הדרום בקרבות לשחרור הנגב.


(עפ"י אנדרטת חטיבת הראל)


 

פרק ראשון: בין מלחמת העולם השנייה למבצע נחשון


I. המעצמות ו“בעיית היהודים” לאחר השואה


א. סיום המלחמה


בשמונה במאי 1945 נכנעה גרמניה במלחמת העולם השנייה. עם כניעת גרמניה נסתיימה השואה.


התשובה לבעיית רובם של היהודים באירופה ניתנה על ידי “הפתרון הסופי”. כשישה מיליוני יהודים נרצחו במכוון ובשיטתיות על ידי גרמניה הנאצית במנהיגותו של היטלר. בעיית שליש מהיהודים נפתרה על ידי השמדתם. מנהיגי מעצמות בנות־הברית – בריטניה, ארצות הברית, צרפת וברית־המועצות, וכן אנשי המנהיגות היהודית – ידעו במפורש על השואה מתחילתה. מבין המעצמות, ברית־המועצות בלבד פתחה את שעריה ליהודים במלחמת העולם השנייה.


עם סיום המלחמה, חתרו היהודים אשר נותרו לעלות לארץ ישראל. מול מלחמתה של בריטניה נגד הגשמת הציונות (מדיניות “הספר הלבן” 1939), הפכה ההעפלה, עלייתם העצמאית של היהודים וההגנה עליה, למאמץ העיקרי של הציונות המגשימה.


בשלושה־עשר ביוני 1945 פקד הפיקוד העליון של “ההגנה” לא לאפשר חיפושים אחר מעפילים ביישובים.


באוגוסט 1945 הגיעה לחוף הארץ ספינת המעפילים “דלין”, הראשונה מאז נסתיימה המלחמה, ועמה התחדשה ההעפלה המאורגנת, בדרך הים, לאחר תקופת המלחמה.


ב. מדיניות בריטניה


במדיניות בריטניה לגבי הציונות ניתן להבחין בשתי תקופות. בתקופה הראשונה נקטה בריטניה במדיניות שתמכה בהקמת בית לאומי ליהודים. תקופה זו נמשכה כ־18 שנים, מאז הצהרת בלפור בשניים בנובמבר 1917 ועד המרד הערבי הגדול שפרץ באפריל 1936 (מאורעות תרצ“ו־תרצ”ט). את התקופה השנייה ציינה מדיניות פעילה למניעת עליית היהודים לארץ. התקופה נמשכה כ־12 שנים, מאז ה־19 באפריל 1936 (פרוץ המרד הערבי הגדול) ועד ה־15 במאי 1948, יום סיום המנדט הבריטי בארץ־ישראל מערבה לירדן (להלן – הארץ).

מדיניות בריטניה בארץ ישראל לאחר סיום מלחמת העולם הוכתבה על ידי מספר גורמים.


בריטניה ראתה את האינטרסים הבריטיים בארצות ערב כחיוניים עבורה. היא העדיפה את האינטרס הבריטי־ערבי על פני האינטרס הבריטי־יהודי בכל עת שהם היו מנוגדים זה לזה. שנית, בריטניה שלאחר מלחמת העולם השנייה, לא ראתה עוד אפשרות להבטיח את האינטרסים הבריטיים מעבר לים באמצעות כוחות צבאיים. ולבסוף, בריטניה שלאחר מלחמת העולם נזקקה לעזרתה של ארה“ב, ולכן נאלצה להתחשב בהשפעת כוחה האלקטורלי של יהדות ארה”ב.


לבריטניה לא היו אינטרסים חיוניים ישירים בשטח המנדט הבריטי מערבה לירדן. עניינה בנעשה בארץ התמקד, במידת השפעתו על האינטרסים הבריטיים בעולם הערבי והמוסלמי1. מכאן שמלחמתה של בריטניה בציונות המגשימה לאחר מלחמת העולם לא נבעה מאינטרס בריטי ישיר בארץ ישראל, אלא מהאינטרס שלה בעולם הערבי.


במלחמתה בחזית ההעפלה ובחזית תנועת המרי, הפעילה בריטניה את כוחותיה המזוינים, וכן את המערך הדיפלומטי הבינלאומי שלה. תנועת המרי הרחיבה את חזית המאבק בבריטניה ועברה מפעולת הגנה על ההעפלה לפעילות צבאית ישירה נגד ממשלת המנדט. בתקופת השיא בעימות נאלצה בריטניה להחזיק בארץ כשלוש דיוויזיות ואף יותר. כישלונה במלחמה זו הוא אשר הביא את בריטניה לפינוי הארץ.


בפברואר 1947 החליטה ממשלת בריטניה על פינוי הארץ, והעבירה את האחריות לגורלה של ארץ ישראל לאו“ם. בעת דיוני האו”ם בבעיית הארץ הציגה בריטניה עמדה, לפיה תשתף פעולה בתנאי שהפתרון יהיה מוסכם על הערבים ועל היהודים גם יחד.


ב־20 בנובמבר 1947 קבעה בריטניה את תאריך סיום המנדט הבריטי בא“י לחמישה־עשר במאי 1948. היה זה לפני הכ”ט בנובמבר 1947, מועד החלטת האו“ם על חלוקת הארץ. בריטניה סירבה להתנות את הפינוי מא”י בפתרון כלשהוא לבעיית הארץ.


ברביעי בדצמבר 1947 אישר הקבינט הבריטי את תוכנית הפינוי. ב־22 במרץ 1948 החליט בחשאי הקבינט הבריטי לא להתנגד להקמת מדינה יהודית, ולא להתנגד לכניסת הלגיון לשטח ארץ ישראל מערבה לירדן.


מהתחלת המתקפה הערבית שלמחרת הכ“ט בנובמבר (30 בנובמבר 1947) ועד לסיום המנדט, (ה־15 במאי 1948) שאפה בריטניה לפנות את הארץ תוך מאמץ מרבי להימנע מאבדות בנפש. כן גרסה בריטניה ניטרליות צבאית שהיתה למעשה אוהדת לערבים, מכוון שניתן להם חופש תנועה בגבולות עם מדינות ערב השכנות (לוחמים, נשק, רכב וציוד מלחמתי). מדיניות הספר הלבן 1939 אשר כללה המשך המלחמה הפעילה בהעפלה והמשך האמברגו הפעיל על כל ציוד מלחמתי ליהודים נמשכה. כן נמנעה בריטניה מכל שיתוף פעולה עם האו”ם בביצוע החלטת הכ“ט בנובמבר, ומנעה כל מעורבות של האו”ם בארץ עד לסיום המנדט.


בתחום הבין־לאומי תמכה בריטניה תמיכה מדינית פעילה בעמדת ארצות העולם הערבי. מדיניותה כללה מניעת כל החלטה אנטי־ערבית במועצת הביטחון, אספקת נשק למדינות ערב ומניעת פלישה של צבאות ערב הסדירים לארץ לפני סיום המנדט.


צרכים אחרים של בריטניה קבעו את היקף הכוחות הצבאיים אשר הוקצו לרשות ממשלת המנדט לתקופת הפינוי, וכן את רמת פעילותם. משום כך לא היתה בריטניה גורם פעיל בקרבות ההכרעה מאז פרצה מלחמת העצמאות.


כבר בפברואר 1948 היתה ממשלת המנדט מודעת לכך שהכוחות הצבאיים העומדים לרשותה אינם מסוגלים להוות גורם משמעותי בקרבות בין הצדדים2. משום כך ויתרה ממשלת המנדט על פעילויות השלטון הכרוכות בהפעלת כוח צבאי, וצמצמה את פעילותה לאבטחת מרכזי השלטון והצבא וקווי האספקה אליהם ולאבטחת דרכי הפינוי.


כבר ב־23 בפברואר 1948 העבירה הממשלה את כל תנועת הרכב הממשלתי האזרחי והצבאי, מהכביש הראשי המחבר את ירושלים ולטרון, לכביש העובר ללטרון דרך רמאללה ובית חורון. קטע הכביש ההררי ירושלים־לטרון, שנשלט על ידי הכפרים הערביים, נותר זירת הקרבות המכרעת במתקפה הערבית על ירושלים. במקרים הבודדים בהם נענתה ממשלת המנדט לפניות לעזרה, כמו במקרה של שיירת נבי־דניאל המכותרת, הגבילה את מעורבותה ושימשה כמתווכת בלבד. (בשיירת נבי־דניאל העביר הצבא הבריטי את אנשי השיירה לירושלים, ואת הנשק, התחמושת והרכב המשוריין והאזרחי של השיירה מסר לתוקפים הערבים.).


לקראת מרץ 1948 איבדה ממשלת המנדט את השליטה על אוכלוסיית הארץ. היא לא התערבה ישירות במלחמה, ולא היוותה גורם צבאי בקרבות ההכרעה.


גורל המלחמה משלב זה נחרץ בלעדית בהתמודדות הצבאית בין יהודים לערבים, ללא מעורבות צבאית ישירה של בריטניה.


ג. מדיניות ארצות הברית.


מדיניות ארצות־הברית במלחמת העצמאות הוכתבה על ידי שלושה גורמים: היריבות הגלובלית בין ארצות־הברית לברית־המועצות; האינטרסים של ארצות הברית במזרח התיכון ובארצות העולם הערבי והמוסלמי; והאינטרס של יהדות ארצות־הברית, בהגשמת הציונות בשל עוצמתה האלקטורלית. משקלם השווה של שלושה הגורמים הללו מנעו מארה"ב העדפה חד־משמעית של אחד מן הצדדים היריבים. ההחלטה החד־צדדית הבלתי־מותנית של בריטניה לפנות את הארץ, ללא פתרון בין־מעצמתי מוסכם, יצרה איום – כניסתה של ברית המועצות למזרח התיכון. כניסה של ברית־המועצות לאזור היתה עשויה להפר את שיווי המשקל הגלובלי.


החלטת הכ“ט בנובמבר אפשרה לארה”ב להימנע מהעדפת אחד הצדדים, לגבש הסכמה בין־מעצמתית עם ברית המועצות, וכך גם להסיר את איום החדירה הסובייטית למזרח התיכון תוך ניצול היריבות הערבית־יהודית.


התנגדותו של העולם הערבי להחלטת הכ“ט בנובמבר ואיומיו במלחמה צבאית נגד הקמתה של מדינה יהודית היו ידועים לכול. תמיכתה של ארה”ב בביצוע החלטת הכ“ט בנובמבר היתה מותנית בביצוע ההחלטה ללא מעורבותה הצבאית של ארה”ב, אלא במעורבותה הצבאית של מועצת הביטחון.


תמיכתה של ארה“ב בהחלטת הכ”ט בנובמבר היתה גם מותנית בכך שהעולם הערבי ישלים עם ההחלטה, ולא ינקוט צעדי מלחמה, או לחילופין – ביכולתם של היהודים להדוף בעצמם את מתקפת העולם הערבי ללא מעורבות ישירה של המעצמות3.


ב־30 בנובמבר 1947 הטילה ארה“ב איסור על משלוח ציוד מלחמתי מארה”ב למזרח התיכון. כבר בדצמבר 1947 החלה מחלקת המדינה בוושינגטון בדיונים על נסיגתה של ארה“ב מתמיכתה בהחלטת הכ”ט בנובמבר, עקב המלחמה הערבית־היהודית4. ב־19 במרס 1948, כשהסתמנה עליונות הערבים במתקפה על הדרכים, וכאשר דרשה המנהיגות היהודית ממועצת הביטחון לכפות את החלטת הכ“ט בנובמבר בעזרת כוח צבאי, הגיבה באמצעות נציגה במועצת הביטחון. הנציג וורן אוסטין הודיע כי ארה”ב מתנגדת לביצוע החלטת הכ"ט בנובמבר בעזרת כוח צבאי בין־לאומי, וכי היא נסוגה מתמיכתה בהחלטה וממליצה על המרתה בהחלטה על הקמת משטר נאמנות בין־לאומי.


בגלל עוצמתה ויוזמתה של ארה“ב הסתלקה מועצת הביטחון מביצוע החלטת הכ”ט בנובמבר והחליטה החלטת רוב (ברה"מ ואוקראינה הצביעו נגד) להחזיר את נושא ארץ־ישראל לדיון מחודש בעצרת האו"ם.


ההחלטה שחררה את מועצת הביטחון ואת עצרת האו“ם מכל מחויבות לגבי ביצוע החלטת הכ”ט בנובמבר 1947.


וכך, לקראת אפריל 1948, לא היוותה עוד החלטת הכ"ט בנובמבר גורם במדיניות הבין־לאומית.


ד. מדיניות ברית המועצות


ברה"מ סיימה את מלחמת העולם השנייה כאחת משתי מעצמות־העל.


לברית־המועצות לא היו אינטרסים חיוניים בארץ. אולם, החלטת בריטניה על פינוי הארץ והעברת בעיית המנדט הבריטי לאו“ם, העבירה את נושא היריבות המקומית, הערבית־יהודית, לזירת היריבות הבין־מעצמתית. כך נפתחה הדרך למעורבות פעילה של ברה”מ במזרח התיכון.


ב־14 במאי 1947 הכריזה ברה“מ על עמדתה באמצעות נאומו של שר החוץ הסובייטי גרומיקו. ברה”מ גרסה סיום שלטונה של בריטניה בארץ (סיום המנדט הבריטי) ומתן עצמאות מדינית לשני העמים, וחלוקת הארץ לשתי מדינות – מדינה יהודית ומדינה ערבית.


ברה“מ סברה כנראה כי ניצחון מכריע לערבים ביריבות הערבית־יהודית ייטול ממנה את ההזדמנות למעורבות באזור. נתונים אלה הכתיבו את תמיכתה של ברה”מ בצד היהודי הן בזירת המלחמה והן בזירה הבין־לאומית.


במקביל, שיתפה ברה“מ פעולה עם ארה”ב בגיבוש פתרון מדיני ותמכה בהחלטת הכ"ט בנובמבר שהיתה מוסכמת על הצד היהודי.


עם פרוץ מלחמת העצמאות, תמכה ברה“מ נמרצות בצד היהודי ואפשרה לרכוש את הנשק והציוד שהיו חיוניים לעמידה מול מתקפת הפלישה של צבאות ערב. כן העניקה ברה”מ לצד היהודי את תמיכתה המדינית בזירה הבין־לאומית, בעצרת האו"ם ובמועצת הביטחון. ב־14 בינואר 1948 נחתם חוזה הנשק הראשון עם מפעלי “שקודה”, בצ’כוסלובקיה. עד סוף מרץ נחתמו חוזים לרכישת 24,500 רובים, 5,000 מקלעים קלים, 200 מקלעים בינוניים, 54 מיליון כדורים וכן 25 מטוסי קרב (מסרשמידט).


במרס 1948, עם התגבשותו של הניצחון הערבי במתקפה על הדרכים, תמכה ברית המועצות בדרישתו של הצד היהודי ממועצת הביטחון לכפות בכוח צבאי את ביצוע הכ“ט בנובמבר, והתנגדה ליוזמתה של ארה”ב מה־19 במרץ 1948 להמרתה במשטר נאמנות בין־לאומי.


בלילה שבין הראשון לשני באפריל 1948 הוברח משלוח הנשק הראשון מצ’כוסלובקיה שכלל 200 רובים ו־40 מקלעים קלים על תחמושתם (מבצע בלק). בחמישה במאי 1948 הוברח לארץ משלוח הנשק השני מצ’כוסלובקיה, באוניה “נורה”, שכלל 4,500 רובים ו־200 מקלעים קלים על תחמושתם.


לאחר מרס 1948, היו משלוחי הנשק הצ’כי בין הגורמים אשר אפשרו את הניצחון היהודי במלחמת העצמאות.


(הערה: משלוחי הנשק הצ’כי הגיעו לארץ לאחר ההחלטה על מבצע נחשון, וללא קשר אליה. הנשק לחיל “נחשון” הוקצה מתוך הנשק אשר עמד לרשות ה“הגנה” לפני שהגיעו המשלוחים. כאשר הגיעו המשלוחים צוידו יחידות חיל “נחשון” בנשק הצ’כי.)


II. הפתרונות של המנהיגות הציונית


א. מדיניות ה“התניה”


המרד הערבי הגדול הצליח לסחוף עמו את העולם הערבי כולו למלחמה בציונות. מצב זה הביא את המנהיגות המדינית היהודית לייאוש מהציונות המגשימה, אשר יצרה את כל ה“יש” הציוני בארץ בפעילותם העצמאית והבלעדית של היהודים. הייאוש הוליד את החיפוש אחר כוחות חיצוניים “עליונים” אשר יגברו על העולם הערבי ויעניקו ליהודים מדינה יהודית בארץ ישראל.


המנהיגות המדינית היהודית הציגה ביסוס רעיוני חילוני לתפיסה של הגשמת הציונות: לפי תפיסה זו, שאפשר לקרוא לה “הגאולה המשיחית החילונית”, אין אפשרות להגשים את הציונות ללא ריבונות יהודית מדינית טריטוריאלית בארץ ישראל (להלן – ריבונות). אין ליהודים לבדם הכוח הצבאי הדרוש לעמוד מול העולם הערבי במלחמתו בציונות ולהשיג ריבונות; על כן על “אומות העולם” (קרי – המעצמות) לעזור לפתור את בעיית היהודים, ולהקים מדינה יהודית בארץ ישראל.


תפיסת “הגאולה המשיחית החילונית” התגבשה ל“התניית הגשמת הציונות בהקמת מדינה יהודית לאלתר בארץ ישראל על ידי אומות העולם” (להלן – “ההתניה”).


לתפיסה “המשיחית החילונית” לא היה כל בסיס במציאות. לא נמצאה ישות כל שהיא (חברתית, לאומית, מדינית) שהיתה מסוגלת להפעיל עוצמה צבאית, אשר תעמוד במלחמה נגד העולם הערבי, תשלם את מחיר המלחמה בדם חייליה ובמשאביה החומריים כדי לפתור את בעיית היהודים, ותקים עבורם את מדינת היהודים בארץ ישראל.


תפיסת “הגאולה המשיחית החילונית” היתה שונה מהתפיסה הדתית בכך, שהקב"ה והמשיח הוחלפו באומות העולם.


תפיסה זו, שנקרא לה תפיסת ה“התניה”, העמידה בראש סולם העדיפויות של הגשמת הציונות את הפעילות הדיפלומטית שנועדה לשכנע את המעצמות להקים מדינה יהודית. כבר בתקופת המרד הערבי הגדול, הביאה מדיניות ההתניה להעדפת מאמצים דיפלומטיים להקמת מדינה יהודית על פני מאבק עליית יהודים לארץ.


בן־גוריון ועמו מנהיגי הסוכנות היהודית התנגדו באותה עת להעפלה, לעלייה העצמאית של היהודים, שנתקלה בהתנגדותה של בריטניה – פן יבולע למאמצים הדיפלומטיים לשכנע את בריטניה להעניק ליהודים מדינה, ולו גם בחלק מזערי משטח המנדט הבריטי מערבה לירדן.


לאחר מלחמת העולם, אימצה המנהיגות המדינית את תפיסת ההתניה כמדיניות בלעדית.


התנגדות ההנהגה המדינית בראשות בן־גוריון (דצמבר 1947) להעפלת 15,236 מיהודי רומניה ובולגריה בשתי אוניות המעפילים “פאן יורק” (“קיבוץ גלויות”) ו“פאן קרסנט” (“עצמאות”) פן יבולע למאמצים הדיפלומטיים להקמת מדינה יהודית על ידי אומות העולם – מאפיינת את סדר העדיפויות אשר הכתיבה מדיניות ההתניה לאחר מלחמת העולם השנייה.


בן־גוריון היטיב למצות את תפישת הגאולה המשיחית החילונית על ידי אומות העולם בדבריו במרכז מפא"י (3.12.1947):


"־־־ הפלא קם ויהי – אומות העולם נמנו וגמרו להקים מחדש מדינת ישראל ־־־ העם היהודי האמין מאז ומעולם בפלא זה וציפה כאלפיים שנה לבואו. אמונה זו גופה היא אחד הפלאים ההיסטוריים ללא דוגמה בעולם ־־־ איני יודע הישג גדול יותר משהשיג העם היהודי בבת־אחת בהיסטוריה הארוכה שלו מאז היה לעם"5.


ההנהגה המדינית העריכה כי אין בכוחה של הציונות המגשימה לעמוד בפני מתקפה צבאית של העולם הערבי. בכך איבדה את האפשרות הפתוחה בפני כל אומה, לעמוד במלחמה כחלופה לאי אפשרות להגיע להסכמה לגבי האינטרסים הקיומיים שלה באמצעות משא ומתן מדיני. חסר זה קבע מראש את חולשתה בכל מיקוח מדיני.


כבר באוגוסט 1946, נאלצה ההנהגה המדינית לסגת מהחלטות בילטמור בהתאם לצורכי השכנוע הדיפלומטיים כנגד תכנית מוריסון גריידי. במקום ההחלטה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בכל שטח המנדט הבריטי מערבה לירדן, יזמה ההנהגה המדינית הצעה לחלוקת השטח למדינה יהודית ולמדינה ערבית, לפיה השטחים ההרריים השולטים אסטרטגית ביהודה ובשומרון יימצאו במדינה הערבית6.


ההנהגה המדינית ראתה מעתה בהעפלה ובתנועת המרי בראש ובראשונה אמצעי במאבק הדיפלומטי על תמיכת בריטניה בהקמת מדינה יהודית בארץ. היא הופתעה ונחרדה בפברואר 1947 כאשר ההעפלה ותנועת המרי לא הביאו את בריטניה לתמיכה בהקמת מדינה יהודית, אלא להחלטה לפנות את הארץ. ההחלטה הותירה את גורל היריבות הערבית־היהודית להתמודדות צבאית בין הצדדים7.


בן־גוריון היה מוכן לוותר מיד ולדחות את התביעה להקמת מדינה למשך חמש שנים, ובלבד שהבריטים לא יעזבו את הארץ8.


ב. מדיניות ה“כ”ט בנובמבר"


עם העברת בעיית הארץ לדיון באו“ם, נאלצה ההנהגה המדינית ששללה מלחמה כחלופה אפשרית, לסגת גם מהצעתה לחלוקת הארץ, ולהסכים להצעת החלוקה של הכ”ט בנובמבר.


הסכמתה של המנהיגות המדינית להצעת החלוקה של הכ"ט בנובמבר כללה הסכמה למדינה יהודית בגבולות אשר אינם בני־הגנה, בחבל ארץ מצומצם אשר הגביל את אפשרות עלייתם והתנחלותם של יהודי הגולה. בכך נכללה גם הסכמה למדינה ערבית מערבה לירדן המחזיקה בשטחים השולטים על עיקר שטחה המאוכלס של המדינה היהודית, וכן הסכמתה לירושלים בין־לאומית כמובלעת במדינה הערבית.


משמעות ההסכמה לתוכנית החלוקה של הכ"ט בנובמבר וביצוע ההחלטה היה בבחינת חיסולה של הציונות כפתרון לבעיית היהודים.


מדיניות ה“התניה”, אשר הביאה את המנהיגות הלאומית להסכמתה להחלטת הכ"ט בנובמבר (להלן – מדיניות הכ"ט בנובמבר), הכתיבה את עמדותיה בכל תחומי הפעילות הלאומית, אולם יותר מכול הכתיבה מדיניות זו עמדות בתחום המכריע של העוצמה הצבאית.


לקראת הכ“ט בנובמבר, מול איומי העולם הערבי במתקפה צבאית להשמדת הציונות המגשימה, תבעה הנהגת הכוחות המזוינים בא”י (להלן ה“הגנה”) התעצמות צבאית מיידית. היא תבעה שילוש מספר הלוחמים ב“הגנה”, הגדלת הפלמ"ח (הצבא הסדיר המגויס של ה“הגנה”) והקצאת המימון הדרוש להצטיידות בכלי מלחמה, כך שניתן יהיה לעמוד במתקפה כוללת של צבאות ערב9.


למרות איומי המלחמה הרשמיים הפומביים של נציגי העולם הערבי, למרות המידע המעודכן של המודיעין המדיני הצבאי והאזרחי, למרות הערכות־מצב חודשיות של המטכ“ל, ולמרות תמונת המצב הממשית והתחזית הברורה של ראש המפקדה הארצית ישראל גלילי, אשר לא הותיר הספק באפשרות של מתקפה ערבית מיידית – לא נענתה ההנהגה המדינית לתביעות ההתעצמות הצבאית של ה”הגנה".


תשעת החודשים שעברו מאז הודיעה בריטניה בפברואר 1947 על נטישת הארץ, ועד להחלטת האו“ם בכ”ט בנובמבר 1947, תכפו ללא כל התעצמות צבאיות משמעותית של ה“הגנה”.


בשל מדיניות ה“התניה” – רק ב־11 בנובמבר 1947 (18 ימים לפני הכ"ט בנובמבר ו־19 ימים לפני פרוץ מלחמת העצמאות), אושר תכנית להגדלת העוצמה הצבאית בארבע חטיבות מגויסות, שתימשך שתיים עד שלוש שנים, וזאת כחלק מתהליך הקמת המדינה היהודית על ידי האו"ם. לפי תוכנית זו הוחלט לגייס לכל אחת מארבע החטיבות מפקד החטיבה, קצין הדרכה ומזכירה10.


עם קבלת החלטת הכ“ט בנובמבר באו”ם, אימצה ההנהגה המדינית את ההחלטה על כל פרטיה המבצעיים, כתוכנית בלעדית להקמת המדינה היהודית, ולא הכינה ולא תכננה כל חלופה שתכלול עמידה במלחמה מול מתקפה ערבית מיידית שתבוא למנוע את ביצוע החלטת הכ"ט בנובמבר, והשמדת הציונות המגשימה.


המתקפה הערבית בה החלה מלחמת העצמאות, למחרת הכ“ט בנובמבר, איימה מיד ובמישרין על ביצוע החלטת האו”ם, וערערה את כל תפישת ה“התניה”.


ההנהגה המדינית אשר לא צפתה את אקטואליות המתקפה הערבית, ולא התכוננה כראוי לקראתה – הופתעה. היא סירבה לראות במתקפה הערבית מלחמה ערבית־יהודית כוללת, ובחרה לאבחן אותה כהתפרצות מעשי איבה מקומיים – “מאורעות”.


ההימנעות להבחין במתקפה הערבית למחרת הכ“ט בנובמבר כפתיחת מלחמה ערבית־יהודית, נבעה (אימננטית) מתפיסת ה”התניה", תפיסה אשר מהותית ראתה בכורח לעמוד במלחמה נגד מתקפת העולם הערבי כולו, את אובדן הציונות.


הסירוב העקשני של ההנהגה המדינית להכיר בקיום המלחמה הכוללת, מופיע בסיפור הקצר על קולונל מרכוס (מיקי סטון). בשובו מסיוריו בקווי החזית (פברואר 1948), היה מרכוס מטיח את השאלה: “האם כבר החלטתם שיש מלחמה?”11


היה ידוע כי בחמישה עשר במאי 1948 יסתיים המנדט הבריטי על ארץ ישראל ועימו תוסר החציצה הבריטית בין מדינות ערב ליישוב היהודי בארץ. תחזית המלחמה של הרמ"א הציגה תמונת מצב דינמית בהירה לפיה המתקפה הערבית על היישובים ועל התחבורה, אינה “מאורעות”, אלא השלב הראשון במלחמה, ולאחר סיום המנדט, ב־15 למאי 1948, ייפתח שלב ההכרעה במלחמה, בו יערכו צבאות מדינות ערב מתקפת פלישה להשמדת הציונות המגשימה; עד פברואר 1948 נפלו כבר למעלה מ־800 הרוגים. במרץ נפלו בממוצע כ־10 הרוגים ליום, ולקראת אפריל הגיע מספר ההרוגים לכ־1200. המלחמה היתה למציאות חיים.


למרות כל זאת סירבה ההנהגה המדינית לדרישות החוזרות ונשנות של ראש המפקדה הארצית והרמטכ"ל בפועל, ישראל גלילי, לגיוס כללי של גילאי 18 עד 35, עד סוף אפריל 1948. צווי גיוס הוצאו רק עבור אלה אשר אינם הורים לילדים. במשך ארבעת חודשי המלחמה הראשונים, גויסו רק כשבעה־עשר אלף מגויסים חדשים. יש לזכור כי במלחמת העולם השנייה, מספר מגויסי היישוב היהודי בארץ לצבא הבריטי עלה על שלושים וחמישה אלף. לקראת מאי 1948 הגיעו הכוחות המגויסים להגנה למחצית התקן בלבד.


תמונת המצב העולה מהודעתו של ישראל גלילי מדברת בעד עצמה [ב־29.4.1948 לחברי ועד הביטחון]:


לאחר דחיות ממושכות אשר עיכבו וחיבלו בתהליך התגייסות הכוח שלנו, הגיע אתמול ועד הביטחון לדיון בדרישתי להטיל צו גיוס על נשואים אבות לילדים. ודאי תזכרו כי זה שש ישיבות שאני חוזר על דרישה זו… הרוב החליט על הצעתי בחיוב. אולם מאחר שהישיבה היתה מעוטת משתתפים הוחלט כי הצו ייכנס לתוקפו לאחר שישאלו דעתם של שאר חברי הוועד.”

“אני חוזר ומזהיר: ה”חמישה־עשר במאי" התחיל ב־15 באפריל ומצא אותנו כשכוחותינו פחותים ב־50% מהתקן. הסברת התוצאות מיותרת. אני מסביר לכם, כי צו־הגיוס על נשואים אבות לילדים יעמיד לרשות המערכה לא רק מספר של לוחמים, אלא ובעיקר מספר רב של לוחמים מאומנים ובוגרים, שהיו בשירות צבאי וטרם נתגייסו ליחידותינו. בקרבות האחרונים השתתפו מאות צעירים שמאחוריהם רק שלושה שבועות של אימונים. עובדה זו משתקפת באחוז הנפגעים וגם בתוצאות הקרבות.

תודיעו לי אם אתם מסכימים שיינתן תוקף להחלטת ישיבת הוועד מאתמול בדבר הכרזת צו גיוס על נשואים אבות לילדים עד גיל 35.

אבקש תשובתכם היום12.


ג. אסטרטגיית המגננה הצמודה


המתקפה הערבית איימה במישרין ומיידית על ביצוע החלטת הכ“ט בנובמבר על ידי האו”ם. ההנהגה המדינית נקלעה לניגוד בין החתירה למניעת הסלמת ה“מאורעות” למלחמה ערבית יהודית, לבין הכורח המיידי להילחם, מול המתקפה הערבית.


מדיניות הכ"ט בנובמבר הכתיבה את עיצוב האסטרטגיה כמגננה, ללא יוזמה אסטרטגית או יוזמה טקטית החורגת מתגובה ישירה להתקפה ערבית. כן הוכתבה האסטרטגיה על ידי החרדה מכל התנגשות צבאית עם הצבא הבריטי. (להלן – אסטר' המגננה הצמודה).


הכוחות הצבאיים אשר עמדו לרשות ממשלת המנדט בארץ ישראל בתקופת הפינוי לא היו מסוגלים לערוך התקפות הכרעה, או אפילו להתערב משמעותית בקרבות שבין הערבים ליהודים. זו היתה השפעה ישירה של החלטת בריטניה לנטוש את הארץ, החלטה אשר נבעה במישרין מכישלונה לעמוד במלחמה נגד הציונות המגשימה, בעיקר נגד ההעפלה והפעילות הצבאית הנובעת ממנה. אולם המנהיגות המדינית לא היתה מסוגלת להעריך הערכה מציאותית את יחסי הכוחות הצבאיים־מדיניים בזירה, והמשיכה לראות בבריטניה את הגורם הצבאי־מדיני המכריע והגבילה את ההתנגדות למתקפה הערבית לתחומים אשר לא יתנו לבריטים עילה להכות בכוחות ה“הגנה” ולחזור ולהיאחז בארץ. זאת, למרות העובדה שבריטניה לא התערבה כבר בקרבות ההכרעה של המתקפה הערבית עד מבצע נחשון, וכל שכן לא התערבה בקרובות ההכרעה של המתקפה היהודית החל ממבצע נחשון ועד סיום המנדט הבריטי ופלישת צבאות ערב.


גורל מלחמת העצמאות, בכל שלביה, נחרץ בלעדית בהתמודדות הצבאית בין הערבים ליהודים, והוכרע ללא מעורבות צבאית ישירה של בריטניה או של גורם אחר.


מאז פרוץ המלחמה במתקפה הערבית ב־30 בנובמבר 1947 ועד לניצחון הערבים במערכה על הדרכים שהביא לניתוק הדרך לירושלים, במשך כל ארבעת חודשי המלחמה הראשונים, היתה ל“הגנה” עדיפות צבאית מכרעת בלוחמים, בסגל מפקדים, בתורת המלחמה ובשיטותיה, באימונים וברמת הכישורים, בארגון, בנשק, בכל כלי המלחמה, כן עמד לרשות ה“הגנה” כושר גיוס של משאבי כוח אדם ומשאבים חומריים.


עוצמת מערכת ההגנה המרחבית של היישובים היהודים, של השכונות בערים היהודיות בערים המעורבות, עוצמת חטיבות החי“ש המרחביות החדשות שהיו במהלך התגייסות והתארגנות, והעוצמה של הפלמ”ח המגויס קבע עדיפות זו. עוצמה זו היתה מסוגלת להכריע כל עוצמה צבאית, בפועל ובכוח, של ערביי הארץ, גם זו המתוגברת על ידי מדינות ערב במתנדבים ובנשק. חטיבות החי“ש היוו עתודות ליוזמה טקטית להתקפות מקומיות ולתגבור נקודות תורפה, הפלמ”ח היווה עתודה ארצית ליוזמה אסטרטגית בהתקפות לילה.


לקראת אפריל, בשיא הניצחונות של המתקפה הערבית במערכת הדרכים, עברה העדיפות היהודית במספר המגוייסים את היחס של 4 ל־1. מספר המגוייסים היהודיים הגיע ל־22 אלף, מהם כ־16 אלף לוחמים בחילות שדה. מספר המגוייסים הערבים, המקומיים והמתנדבים, לא הגיע לחמשת אלפים, מהם מספר הלוחמים כאלפיים וחמש־מאות.


כל היישובים היהודיים הכפריים היו יישובים של לוחמים, המאורגנים להגנה היקפית במסגרת ההגנה המרחבית. הכשירים לשאת נשק היו מגויסים חלקית בהתאם לצרכים.


הכפרים הערביים היו פרוזים, ללא מערכת ארגונית האחראית להגנת הכפר ביישוב. אלה מבין תושביהם אשר לחמו, השתתפו בלחימה כמתנדבים במסגרת אקראית של כנופיות של הזדעקות (ה“פזעה”).


למרות העדיפות המכרעת של ה“הגנה”, הסתיימו ארבעת חודשי המלחמה הראשונים במלחמת העצמאות בניצחון המתקפה הערבית בדרכים, אשר איים באובדן ירושלים היהודית.


אסטרטגיית המגננה הצמודה אשר הוכתבה על ידי המנהיגות המדינית, מנעה מה“הגנה” לצאת במתקפת־נגד יזומה. הערבים, למרות נחיתותם היחסית, הם שיזמו את הקרבות לפי בחירתם. הם בחרו במקום, בזמן ובעוצמה אשר יבטיחו להם את העדיפות הדרושה כדי לזכות בקרב.


את עמדת המנהיגות המדינית ביטא בן־גוריון:

"… בתקופה הראשונה, מדצמבר ועד סוף מרס – הצטמצמנו בהתגוננות, ורק כשהתקיפו אותנו, ובמקום שהתקיפו אותנו – הגנונו על עצמנו ועשינו מאמצים מכוונים, גם צבאיים וגם פוליטיים, לצמצם את סכסוך הדמים, במידה שהדבר היה תלוי בנו, עד כמה שאפשר, בשטח, בזמן ובסוגים מסוימים של האוכלוסין הערבים..." 13


יגאל ידין, ראש אגף המבצעים במטכ"ל, היטב לסכם את כשלון אסטרטגיית המגננה הצמודה בתזכיר אשר נמסר לבן־גוריון באחד במאי 1948:


יש לקבוע כי כל שלבי המערכה עד כה הוכתבו לנו על ידי האויב ולא עלה בידינו להשפיע על המהלך האסטרטגי של המערכה… הפתרון היחיד הוא נטילת היוזמה האופרטיבית לידינו, בשאיפה להגיע להכרעה צבאית מצידנו נגד האויב”.14


ד. המלחמה בערים המעורבות ועל הדרכים


בירושלים, תל אביב, חיפה וצפת התגבשו קווי גבול בהתאם ללאום התושבים – שכונות יהודיות, שכונות ערביות ושכונות שלטונות ממשלת המנדט.


העדיפות הצבאית המכרעת של מערכת ה“הגנה” היהודית בשטח העירוני הבנוי, מנעה מהמתקפה הערבית כל הישג טריטוריאלי משמעותי. הקרבות הוגבלו בעיקרם לצלפות, התקפות מקומיות ופיצוץ בתים בגבולות שטחי ההפקר והחדרת מכוניות תופת.


בירושלים, בה היו שכונות היהודים והערבים מעורבות גיאוגרפית, הצליחה המתקפה הערבית לנתק את דרכי התחבורה העוברות בשכונות הערביות. השכונות הדרומיות – רמת רחל, ארנונה, תלפיות ומקור חיים, הרובע היהודי בעיר העתיקה, האוניברסיטה ובית החולים “הדסה” בהר־הצופים נותקו והתבססו כמובלעות עירוניות. התקפות הערבים על המובלעות לא השיגו דבר, אולם הכבידו על העברת האספקה אליהן, שהיתה מותנית בהבטחת התחבורה על ידי כוחות ממשלת המנדט (להלן – הממשלה).


העדיפות המכרעת של מערכת ה“הגנה” ביישובים המאורגנים להגנה היקפית ונעזרים במערכת ההגנה המרחבית, מנעה כל הישג מהתקפה הערבית על היישובים, והנחילה לתוקפים כישלון מלא. כל ההתקפות על היישובים נהדפו. אף יישוב לא נכבש, ואף יישוב לא נעזב.


היישובים בהם חיו יהודים בלבד או ערבים בלבד, לא קיימו רצף מרחבי ולכן במצב מלחמה הם נמצאו ללא רצף של קו חזית, וללא רצף מרחבי של עורף. הדרכים הראשיות בין יישובים יהודיים אלה עברו בשטחים אשר נשלטו על ידי האוכלוסיה הערבית, הן בשטחים הבנויים והן בשטחים ההרריים, בהם לא ניתן היה לרכב לרדת מהכביש על מנת לעקוף מכשולים.


המגננה הצמודה הגנה על התחבורה והבטיחה את השיירות על ידי ליווי הצמוד אליהן (להלן – הליווי הצמוד). בשיטת הבטחת השיירות על ידי הליווי הצמוד לא ניתן היה להתגבר על מיקוש, על מחסומים, ועל אש מארבים מעמדות ששלטו על הדרך. בכל המקרים בהם תקפו הערבים שיירה, ולו גם בכוחות נחותים במספר הלוחמים ובנשק, היה מעבר השיירה מותנה בפריצת הדרך על ידי כוחות הליווי הצמוד, תוך קרבות בתנאי נחיתות צבאית חמורה.


בעקבות ניצחונות המתקפה הערבית בדרכים כותרו יישובים וחבלי ארץ יהודיים והיו למובלעות מנותקות במצור. בשלושה באפריל 1948 כבר כללו המובלעות את יישובי הגליל העליון המזרחי, כולל צפת היהודית, מטבריה צפונה; את יישובי הגליל העליון המערבי, צפונה לעכו; את יישובי השפלה והנגב דרומה לכפר־ורבורג ובאר־טוביה; את יישובי יהודה ואת ירושלים היהודית, מצפון לה – עטרות ונווה־יעקב, מדרום לה – ארבעת יישובי גוש עציון ליד כביש ירושלים־חברון, ממזרח לה – מפעל האשלג ובית הערבה ליד כביש ירושלים – גשר אלנבי, וממערב לה – גוש קריית ענבים, גוש מוצא והר־טוב על כביש באב־אל־ואד – בית גוברין.


משלושת עורקי התחבורה שחיברו את יישובי צפון הארץ למרכזה, נחסמו כביש ואדי־ערה וכביש החוף חיפה – זכרון־יעקב. כביש ואדי־מילק בלבד נותר פנוי.


לקראת אפריל, נסתמן ניצחון המתקפה הערבית בדרכים ואיים באובדן ירושלים היהודית ובמפלה צבאית כוללת במלחמת העצמאות.


ה. קריסת מדיניות ה“כ”ט בנובמבר"


בעקבות ניצחונות המתקפה הערבית על הדרכים זכו הערבים בניצחונם המדיני באו"ם.


ב־19 במרס 1948 הודיעה ארה“ב במועצת הביטחון, בתגובה לדרישה לכפות את ביצוע החלטת הכ”ט בנובמבר בכוח, על התנגדותה לכך ועל נסיגתה מתמיכתה בהחלטה. כן הודיעה ארה“ב על המלצתה להמיר את החלטת הכ”ט בנובמבר בהחלטה על “משטר נאמנות בין־לאומי”.


מועצת הביטחון, בגלל עוצמתה של ארה“ב, החליטה ברוב קולות להחזיר את בעיית הארץ לדיון מחודש בעצרת האו”ם (ברה"מ ואוקראינה הצביעו נגד).


החלטת מועצת הביטחון לא ביטלה פורמלית את החלטת הכ“ט בנובמבר אולם שחררה בפועל את מועצת הביטחון ואת עצרת האו”ם מכל מחויבות לגבי ביצועה.


החלטת מועצת הביטחון, אשר היתה פרי הניצחונות המתקפה הערבית, חיסלה את החלטת הכ"ט בנובמבר כגורם במלחמה ובמדיניות הבין־לאומית, ועמה קרסה אשליות הקמת מדינה יהודית בארץ על ידי אומות העולם.


ב־20 במרס 1948, למחרת הודעת ארה"ב במועצת הביטחון, הגיב בן־גוריון בהודעה לעיתונות:


“…הקמת המדינה היהודית לא היתה תלויה למעשה בהחלטת האו”ם של הכ"ט בנובמבר – אם כי להחלטה ההיא היה ערך מוסרי ומדיני רב – אלא באפשרות הכרעתנו בארץ בכוחנו אנו. אם נרצה ונספיק לגייסו במלוא יכולתנו – תקום המדינה גם עכשיו."15


לבן־גוריון, האחראי יותר מכל אדם אחר למדיניות ההתניה של הכ“ט בנובמבר, ובעקבותיה למדיניות ולאסטרטגיה של המגננה הצמודה, היו אומץ הלב והגדולה, בעומדו על תבוסת מדיניותו, לגלות לפתע לעצמו, ליהודים ולעולם, כי החלטת הכ”ט בנובמבר לא היתה ואינה גורם בהקמת המדינה היהודית. המדינה תקום רק אם “נספיק להתגייס במלוא יכולתנו ונכריע את מתקפת העולם הערבי להשמדתנו, בכוחם העצמאי של היהודים”.

ב־23 במרס 1948 יצאה הסוכנות היהודית והוועד הלאומי בהודעה כי יתנגדו לכל דחייה של הקמת המדינה היהודית, וכן יתנגדו לכל שלטון זר.


בתחום מלחמת העצמאות היתה החלטת הכ“ט בנובמבר גורם בעיתוי המתקפה הערבית. אולם היסטורית ולאומית, היתה החלטת הכ”ט בנובמבר פרי של מדיניות ההתנייה, מדיניות האחראית לעובדה ההיסטורית כי נרתענו מלהכיר בכורח המלחמה המיידית. לא התגייסנו לפי יכולתנו לקראת מלחמת העצמאות אשר פרצה במתקפה הערבית למחרת הכ"ט בנובמבר, והוכינו במתקפה הערבית על הדרכים עד למבצע נחשון, למרות עדיפותנו הצבאית המכרעת. כן לא התגייסנו כפי יכולתנו לקראת מתקפת הפלישה של צבאות מדינות ערב במשך חמשת חודשי המלחמה הראשונים, ושילמנו מחיר דמים כה כבד.


לאחר כישלון אסטרטגיית המגננה הצמודה של הכ"ט בנובמבר, לאחר 1200 אבדות בהרוגים, ומול האיום באובדן ירושלים, נאלצו היהודים להתייצב בפני כורח הבחירה: בין מלחמה בכוחם העצמאי מול איום ההשמדה של מתקפת העולם הערבי, לבין הכחדת מפעל הציונות המגשימה בארץ ישראל.


ב־31 במרס 1948 בערב, לאחר הכישלון לחדש את התנועה לירושלים בשיירת חולדה, נפלה ההכרעה לרכז מאמץ עיקרי ארצי כדי ליצור עדיפות כוח מספקת למשימת פריצת הדרך לירושלים. ההכרעה שחררה את ה"הגנה ממגבלות אסטרטגיית המגננה הצמודה, נתנה בידה את היוזמה והביאה למפנה במלחמת העצמאות – מכישלון לניצחון.


הציונות המגשימה, היא ורק היא, בעוצמתה המצטברת, הקימה ובנתה את כוחותיה המזוינים של האומה, את ה“הגנה”; עמדה מול המתקפה הערבית, גייסה בעמידתה את עזרת יהודי התפוצות ואת עזרת ברית המועצות בנשק ובתמיכה מדינית. לאחר ששוחררה ממגבלות מדיניות הכ"ט בנובמבר, ניצחה בקרבות ההכרעה של מלחמת העצמאות והקימה את הריבונות היהודית המדינית בארץ ישראל – את מדינת ישראל.


 

פרק שני: ההחלטה על מבצע נחשון


I. אסטרטגיית הלחימה עד למבצע נחשון

א. השיירות

מלחמת העצמאות החלה במתקפה ערבית ב־30 בנובמבר 1947. חמישה יהודים נרצחו בהתקפה על אוטובוס בדרכו לירושלים, ליד לוד. בשניים בדצמבר 1947 הופסקה התחבורה היהודית החופשית בדרך לירושלים. כלי הרכב נעו בשיירות ואובטחו על ידי כוחות ליווי הצמודים אליהם. בתשעה בדצמבר הוטלה האחריות להבטחת התחבורה לירושלים על הפלמ"ח.

האחריות ללווי השירות היוצאות מירושלים וחוזרות אליה, ועל קטע הדרך ירושלים–לטרון, הוטלה על פלוגה ח' (הגדוד השני) המוצבת באזור ירושלים, בצירוף “הרזרבה”, עתודת הפלמ"ח הירושלמית. על בסיס פלוגה ח' הוקם הגדוד השישי (להלן – גדוד ירושלים) בפיקודו של צביקה (צבי) זמיר.

האחריות ללווי השיירות היוצאות מתל־אביב לירושלים וחוזרות אליה, וכל קטע הדרך תל־אביב – לטרון, הוטלה על פלוגת עתודת הפלמ"ח התל־אביבית. הפלוגה הזו היוותה את הבסיס להקמת הגדוד החמישי (להלן – גדוד שער־הגיא) בפיקודו של שאול יפה.


ב. הלווי הצמוד

מאד הוטלה האחריות להבטחת הדרך לירושלים על הפלמ“ח, היה ברור למפקד הפלמ”ח כי אין אפשרות להבטיח את הדרך על ידי כוחות לווי (להלן – הליווי הצמוד) אשר יצטרפו לשיירות ויגנו עליהן מפני התקפות בקטעי הדרכים הנשלטים על ידי הערבים.

הכביש מזרחה לתל אביב חצה את השטחים הבנויים של יאזור, בית דגון, רמלה ואל ־קובאב, אשר היוו רצף של יישוב ערבי. הכביש חולדה–ירושלים נשלט במישרין על ידי הכפרים חולדה הערבית, דיר מוחזין, לטרון, דיר איוב, סריס, אבו־גוש, קסטל וקולוניה, שנשענו על עורף ערבי. לאורך הכביש היו מספר יישובים יהודיים ללא עורף – גוש קרית ענבים, נווה אילן, מעלה החמישה וקריית ענבים; גוש מוצא: ארזה, מוצא־עילית ומוצא־תחתית (ראה מפת הדרכים לירושלים והיישובים היהודיים והערביים השולטים עליהם עמוד 48–47).

בקטעי הכביש הנשלטים על ידי הערבים, בשטחים הבנויים ובשטחים ההרריים המסולעים, לא ניתן היה לרדת מן הכביש ולעקוף חסימות כדי למנוע מעבר שיירה, מספיק היה לערבים לבחור מקום בו נאלצות המכוניות להאיט, במעלה הכביש או בעיקולו; או לפוצץ מעביר מים או להקים מחסומים מוגנים באש ובמוקשים, להציב מספר לוחמים מצוידים ברובים בשטח השולט על הכביש, ולצלוף ולפגוע (בנהג, בצמיגים, במנוע) באחת ממכוניות השיירה, כך שתהווה מחסום על הכביש.

לליווי הצמוד לשיירה נותר סיכוי מועט להתגבר אפילו על כוחות ערביים קטנים ונחותים שנאחזו בשטח שהיווה עמדת אש נוחה שאפשרה נסיגה, כוחות שמנעו סילוק החסימה באמצעות אש. כל שיירה אשר הותקפה ולא הצליחה להיחלץ בכוחות הליווי הצמוד, היתה צפויה לכיתור ולהשמדה.

קטע הכביש יאזור–אל־ קובאב החוצה את רמלה העיר ואת הכפרים הערביים נסגר מיד לתחבורה היהודית, אולם רצף היישוב היהודי אפשר פתיחת דרך חלופית: תל־אביב – חולדה. לקטע הכביש חולדה – ירושלים (למעלה מ–30 ק"מ) לא היתה חלופה, ובו זכתה המתקפה הערבית בניצחונותיה במערכה על ניתוק הדרך לירושלים.

אסטרטגית המגננה של מדיניות הכ"ט בנובמבר הגבילה את הבטחת התחבורה למגננת הליווי הצמוד לשיירות ההספקה לירושלים, ונתנה לערבים את החופש ליזום את המתקפות בקטעי הדרך שהיו בשלטונם, בהתאם לעוצמת הכוחות אשר עמדו לרשותם. כך אפשרה אסטרטגיה זו לערבים לבחור את שיטת ההתקפה, מקומה ועיתויה, בתנאים אשר יבטיחו לתוקפים את עדיפות הכוח הדרושה להכרעה בקרבות. מגננת הליווי הצמוד היא אשר הבטיחה למתקפה הערבית את ניצחונה.

גם ההתעצמות המרשימה של מערכת הליווי הצמוד בשריון ובעוצמת אש (שריון תאי נהגי המשאיות, שריון האוטובוסים, הגדלת כוח הליווי וציודו במקלעים ובמשוריינים, כולל משוריינים פורצי מחסומים) לא שינתה מהותית את חומרת תנאי הקרב הנחותים של הליווי הצמוד. ניתוק הדרך לירושלים נשתהה רק הודות לחולשתה הצבאית של המתקפה הערבית.

רבים מהלוחמים הערביים נתגלו במיטיבים לקלוע, כאמיצי לב ובעלי תושיה, אולם הם חסרו מערכת סגל־פיקוד ברמת מפקדי החוליות, הכיתות והמחלקות – הסגל המאמן ומגבש את הלוחמים ליחידה צבאית ופוקד עליה במישרין בקרב, בגלל המערכת הלאומית–חברתית–ארגונית שלהם.

רק לקראת מרס 1948 התגבשה המתקפה הערבית בדרך לירושלים כמערכת הכרעה על ירושלים.


ג. המשלטים

מתחילת המלחמה, החל הפלמ"ח בתפישת משלטים בנקודות מהן חזרו הערבים ותקפו, כמו הרכס מול סריס צפונה לכביש. כוח בגודל של כיתה או שתיים היה יוצא ממחלקת קריית ענבים בחשכה, עם צאת הלילה, נאחז במשלט במשך היום וחוזר.

הכוח היה חייב להיאחז בכיפת המשלט כדי למנוע את תפישת השטח השולט על ידי הכוח הערבי. המדרונות הקמורים אפשרו לו לצפות על הרכסים מעבר לכביש ולצלוף, אולם מנעו ממנו לצפות בקרב הנערך על הכביש ולהתערב בו משמעותית. היה זה ניסיון חסר תקווה להחליף את המחסור ברצף של יישובים יהודיים מחולדה ועד ירושלים, לאורך דרך בת למעלה מ–30 ק"מ, בתפישה זמנית של משלט בודד.

היוזמה של הפלמ“ח (צביקה זמיר16) להקים שני ישובים, האחד מסביב לבית הקרן־הקיימת על הגבעה צפונה לכביש, מול תחנות השאיבה העליונות וסריס, והשני על הרכס בין שער הגיא לסריס – לא מומשה. על פי החלטת הכ”ט בנובמבר היה הכביש רמלה–לטרון – ירושלים, מיועד להיכלל במדינה הערבית בהסכמתנו, והבריטים היו אמורים להבטיח את התחבורה עד לסיום שלטונם בארץ ב–15 במאי 1948.


ד. התקפות הגמול

אסטרטגיית המגננה של הכ“ט בנובמבר הגבילה את הייזום ההתקפי לתחום הטקטי של התקפות הגמול הצמודות לפגיעות הערבים בתחבורה. לפעולות הגמול לא היתה השפעה משמעותית במערכה על הדרך לירושלים, אולם בהן התגלתה עוצמתו ההתקפית הבלומה של הפלמ”ח.

ההתקפות הוכיחו את עוצמת תורת הלחימה בלילה כפי שפותחה בפלמ“ח. התקפות הגמול הוכיחו את כושרו המבצעי, הקרבי והלוגיסטי של הפלמ”ח ליישם בנשק ובציוד אשר עמד לרשותו, בתנאים המציאותיים של המלחמה, את תורת לחימת הלילה. הפלמ"ח יכול היה לתקוף ולחדור ליישובים הערביים, לכפרים ולערים, לפגוע ולהרוס מתקנים, גשרים וכדומה ולחזור לפני אור־יום. כל זאת – בכוחות שמנו עד פלוגה.


ה. ניצחון המתקפה הערבית בדרך לירושלים

בראשון בפברואר 1948 כבר מנו כוחות אבטחת כביש ירושלים 431 לוחמים (פלמ״ח, חי״ש ונוטרים). לרשותם היו 16 מקלעים, 70 רובים, ארבע מרגמות "2, ומרגמה אחת "3. אולם הכוחות היו מנועים מייזום התקפי, ורותקו למשימות אבטחת הדרך באסטרטגיית הליווי הצמוד.

כוחות גדוד שער־הגיא מנו 535 לוחמים. כוחות גדוד ירושלים מנו 511 לוחמים.

ב–23 בפברואר 1948 העביר הפיקוד הבריטי את תנועת הרכב הצבאי והממשלתי מכביש לטרון–ירושלים לכביש לטרון–בית חורון – רמאללה – ירושלים, וקטע הכביש לטרון–ירושלים נותר כזירת ההכרעה של המתקפה הערבית על ירושלים.


לקראת אפריל הצליחה המתקפה הערבית להפסיק את התחבורה היהודית לירושלים.

ב–24 במרס 1948 יצאה שיירה לירושלים בפיקודו של מנחם רוסק, סגן מפקד הגדוד החמישי. השיירה נחסמה ליד תחנות השאיבה התחתונות והותקפה. היא התגוננה בקרב במשך כשבע שעות, חולצה על ידי הצבא הבריטי והוחזרה לגזר.

הקרב הוכרע בניצחון מוחץ של התוקפים. השיירה לא הושמדה רק שום שמפקד יחידת הצבא הבריטי בתחנות השאיבה התחתונות נחלץ לעזרתה, אפשר לאנשי השיירה למצוא מחסה בתחנות השאיבה, ואף עזר להם בתחמושת. בקרב נהרגו שלושה לוחמים ואבדו 14 מכוניות בהן שני משוריינים (השיירה מנתה כ–30 משאיות ולוותה על ידי שבעה משוריינים).

ב–25 במרס 1948 עלתה שיירה לירושלים. הערבים לא תקפו והשיירה עברה ללא קרב.

ב–26 במרס יצאה שיירה מירושלים לגוש עציון (שיירת נבי דניאל) בפיקודו בפועל של מישאל שכטר (האחראי להגנת מערכת התחבורה היהודית מטעם המטכ״ל) אשר הוסמך לייצג את ידין. השיירה הגיעה לגוש ללא קרב. בדרכה חזרה, הותקפה השיירה ליד נבי דניאל, כשני קילומטרים דרומה מבית–לחם. חלק קטן של השיירה הצליח לסגת לגוש–עציון ועיקרה – כותר. למחרת, בתיווך בריטי, הוחזרו המכותרים לירושלים. הציוד והנשק, המשוריינים והמשאיות נמסרו לתוקפים הערבים. (השיירה מנתה 37 משאיות ו–14 משוריינים ובתוכם, לראשונה, משוריין פורץ מחסומים).

הפקודה ליציאת שיירת נבי–דניאל ניתנה על ידי המטכ“ל בניגוד לדעתם של מפקדי הפלמ”ח אשר כוחותיו ביצעו את הליווי הצמוד לשיירה17.

הכביש ירושלים גוש־עציון, חצה את העיר בית־לחם והכפרים דרומה לה, בשטח ערבי רציף (כ–12 ק"מ). כדי למנוע את הערבים מלהילחם בשיירה, ניסו להפתיעם על ידי העברת השיירה לגוש עציון וחזרה במהירות בשעות הבוקר המוקדמות, לפני שיספיקו הערבים להתארגן לחסימת הכביש. ההפתעה אפשרה את מעבר השיירה מירושלים לגוש־עציון ללא קרב, אולם בדרך חזרה, כשני ק״ס דרומה לבית־לחם כבר חיכתה לשיירה על הכביש שורת מחסומים מוגנים באש על ידיי כוחות ערביים. המשוריין פורץ המחסומים של הליווי הצמוד לא הצליח לפרוץ את מערכת המחסומים ונתקע באחד מהם. תוך הקרב חסמו הערבים את דרך הנסיגה לגוש עציון במחסום תיל מאחורי השיירה. המחסום אמנם נפרץ וחלק קטן מכלי הרכב הצליח לעבור, אולם מכונית־משא אשר נתקעה בתעלת הכביש לידו חסמה גם את דרך הנסיגה לגוש עציון.

קרב שיירת נבי־דניאל הסתיים בניצחון ערבי מוחץ18.

הניצחון הערבי בנבי־דניאל לא הפתיע, אלא היה ניצחון נוסף של המתקפה הערבית בקרבות ההכרעה במערכה על הדרכים. ייחודו היה בעוצמתו. בקרב נהרגו 15 לוחמים ואבדו 41 מכוניות, אבד חלק נכבד מהשריון ומהנשק של כוחות אבטחת הדרך לירושלים. גוש עציון נותר מכותר במצור, וכוחות הפלמ״ח ספגו מהלומה חמורה נוספת בקרבות האבודים של מגננת הליווי הצמוד.

כאשר כותר חלק משיירת נבי דניאל החליט המטכ״ל לארגן אגד־קרב בן שתי פלוגות חיל־רגלים לחילוץ המכותרים. אולם אסטרטגיית המגננה ריתקה את כל הכוחות להגנה המרחבית ולרשות המטכ״ל לא עמדה כל עתודה.

לאחר שהמטכ״ל לא מצא בכל הארץ שתי פלוגות אשר ניתן היה לשחררן מתפקידן, הורה להציב פלוגה אחת אשר הורכבה מחניכי אגף ההדרכה בבתי הספר לקצינים, למכונות ירייה ולקשר. פלוגה שנייה הוצבה מתוך גדוד המטה של הפלמ״ח אשר לא יועד כלל לתפקידי חיל־רגלים,

להפתעת המטכ״ל, הציע מפקד גדוד המטה של הפלמ״ח, הגדוד הרביעי, (להלן – גדוד הפורצים) יוסף טבנקין, לשחרר את פלוגת חניכי בתי הספר, ולהציב במקומם פלוגה נוספת מתוך גדוד הפורצים, אשר בו הקים מספר פלוגות עתודה. (הגדוד מנה כ–1500 לוחמים מול תקן של כ־400)19.

פלוגת חניכי בתי הספר שוחררה, ושתי הפלוגות מגדוד הפורצים אשר כונסו בשרונה (כיום הקריה בתל–אביב) חומשו לקראת המשימה.

איך אמר ה“פוליטרוק” בני מהרשק הגדול: “מי אשר יהיו לו לוחמים הוא אשר יזכה בנשק” – כך החל גדוד הפורצים את דרכו לחזית ההכרעה בדרך ירושלים.

כאמור, הקרב בנבי־דניאל הסתיים בעזרת תיווך בריטי, ושתי הפלוגות שוחררו ממשימת החילוץ ונותרו כעתודה חמושה, בלתי מרותקת וזמינה.

היה זה יצחק שדה, מפקדו הראשון של הפלמ"ח, אשר עם החמרת המתקפה הערבית על התחבורה לירושלים, יזם ריכוז כוח באזור קריית־ענבים לשם חיסול בסיסי הכוח הערביים הפוגעים בתחבורה לירושלים20.

מטה הפלמ“ח באישור המטכ”ל החל בריכוז הכוח וב–25 במרס 1948, בשיירה האחרונה אשר הגיעה לירושלים לפני מבצע נחשון, עלתה יחידת מלווי השיירות של גדוד שער־הגיא בפיקודו של נחום אריאלי מבסיסה בחולדה לקריית ענבים.

מיד לאחר הניצחון הערבי על שיירת נבי־דניאל אורגנו כוחות הפלמ"ח של הגדוד החמישי, הגדוד השישי ושתי פלוגות העתודה החמושה של גדוד המטה, לאגד קרב חטיבתי בפיקודו של שאול יפה (עד אז מפקד הגדוד החמישי). הכוחות אורגנו לצוות במגמה לפרוץ את הדרך לירושלים, על ידי מתקפה על בסיסי הכוחות הערביים.

היות וקטע הכביש שער הגיא–ירושלים היה הפגיע ביותר למתקפה הערבית על התחבורה, היו הכוחות אמורים להתכנס בגוש קריית־ענבים כבסיס21.

הלילה שבין ה–30 וה–31 במרס 1948 נועד לעליית שאול יפה עם שתי פלוגות גדוד המטה לקריית ענבים.

מאז ה–25 במרס 1948 לא עלתה שיירה לירושלים. תחת הלחץ להעביר הספקה לירושלים, החליט המטכ"ל על צירוף שתי הפלוגות לקריית ענבים, עם עליית שיירה אזרחית, בת 30 מכוניות, לירושלים.

למרות כישלון השיירה לירושלים ליד תחנות השאיבה התחתונות ב–24 במרס 1948, ולמרות כישלון השיירה לגוש עציון בנבי דניאל ב–27 במרס 1948, שוב הובטחה השיירה בשיטת הליווי הצמוד. היא כללה 30 מכוניות אזרחיות ושבעה משוריינים, ויצאה בשעות הבוקר המאוחרות מחולדה לכביש מסמיה–לטרון, בדרכה לירושלים.

הדרך מחולדה לכביש היתה בוצית, והשיירה נתקעה בדרך מול חולדה הערבית. באקראי התפתח קרב יום, בו תקפו את השיירה לוחמים ערביים אשר הוזעקו מן האזור, ממחנה ואדי צראר בדרום ועד רמלה בצפון.

הקרב התמשך למעלה משש שעות, תוך מאמץ לחילוץ המכוניות מהבוץ, והסתיים עם הנסיגה לחולדה בניצחון מוחץ נוסף למתקפה הערבית. רק קרבת שדה־הקרב לחולדה ופלוגת גדוד המטה אשר נסעה בשיירה אפשרו את הנסיגה, ומנעו את כיתורה והשמדתה של השיירה. הקרב הסתיים במחיר כבד, כ־17 הרוגים22.

כישלון “שיירת חולדה” נתן למתקפה הערבית את ניצחונה המלא והסופי על אסטרטגיית הליווי הצמוד. בשבוע האחרון של חודש מרס נפלו בשיירות בזירת ירושלים כ־60 לוחמים. מאז תחילת המלחמה נפלו למעלה מ–100 לוחמי פלמ״ח בזירת הדרכים לירושלים. סך הנופלים בזירת ירושלים ובנותיה עד אפריל 48 עלה על 400 לוחמים. כך התמוטטה מגננת הליווי הצמוד, והפסקת התחבורה לירושלים מאז ה–25 במרס התגבשה לאיום באבדן ירושלים.

האיום באבדן ירושלים הוא אשר כפה על המנהיגות המדינית את המודעות לכורח המלחמה. המנהיגות סברה, כי אבדן ירושלים העברית עלול להיות מכת מוות ליישוב היהודי בארץ ישראל.


II. הגורמים להחלטה על מבצע נחשון

א. המפנה

ב־31 במרס 1948 בערב, לאחר שדווח לראש המפקדה הארצית ישראל גלילי על כישלון שיירת חולדה, והחליט הפיקוד העליון על הקמת אגד־קרב חטיבתי בן שלושה גדודים (להלן – חיל “נחשון”) כמאמץ עיקרי ארצי, אשר משימתו תהיה לפרוץ את הדרך לירושלים במלחמה (להלן – מבצע נחשון).

ב־26 במרס, כאשר כותרה שיירת נבי דניאל, לא מסוגל היה המטכ״ל להציב אפילו שתי פלוגות כתגבורת למכותרים מתוך כלל הכוחות אשר היו מרותקים לתפקידים חיוניים במגננה.

והנה, לאחר כישלון שיירת חולדה, רק חמישה ימים לאחר כישלון שיירת נבי דניאל, מסוגל היה המטכ״ל להציב שלושה גדודים, ולהקים את חיל “נחשון” כמאמץ עיקרי לפריצת הדרך לירושלים במבצע נחשון.

מן הראוי לבחון את הגורמים אשר חוללו את המפנה.

ככלל:

  • המלחמה מוכרעת על ידי שָקול קרבות ההכרעה.

  • קרב ההכרעה הינו קרב המשנה משמעותית את יחסי הכוחות בין הצדדים.

  • יחסי הכוחות המכריעים במלחמה הינם יחסי הכוחות הזמינים לקרבות ההכרעה.

  • עוצמת הכוחות בקרבות ההכרעה הנה הצירופים האיכותיים של כוח האדם, כלי המלחמה, פני הקרקע וזימונם בקרב הנותן לאחד הצדדים את עדיפות הכוח המספקת ההכרחית כדי לזכות בניצחון.

  • השגת עדיפות הכוח ההכרחית להשגת הניצחון מותנית ביכולת לרכז מאמץ עיקרי לקרבות ההכרעה.

  • היכולת לרכז מאמץ עיקרי לקרבות ההכרעה. יכולת זו מותנית בכושרה של ההנהגה (מערכת קבלת ההחלטות) לאבחן את המצב, להחליט ולקיים סדר עדיפויות אשר יקצה את המשאבים הדרושים לעיצובו של המאמץ העיקרי שיבטיח את הניצחון בקרבות ההכרעה.

ההנהגה המדינית אשר אימצה את מדיניות הכ“ט בנובמבר כמדיניות בלעדית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל על ידי אומות העולם, סרבה לאבחן את המתקפה הערבית למחרת הכ”ט בנובמבר כמלחמה כוללת אשר תכריע בלעדית ביריבות הערבית־יהודית.

בהתאמה למדיניות הכ“ט בנובמבר, ותוך מאמץ למנוע כל הסלמה במלחמה, כפתה המנהיגות המדינית על “ההגנה” את אסטרטגיית המגננה הצמודה, כמגננה המנועה מכל יוזמה אסטרטגית להכרעת הכוחות הערביים במלחמה, ומוגבלת להתגוננות ישירה אשר ריתקה את כל כוחות ה”הגנה".

בהתאם לאסטרטגיה אשר נכפתה עליה בארבע חודשי המלחמה הראשונים עד ל־ 31 במרס 1948, לא קיימה ה“הגנה” מאמץ עיקרי למרות עדיפותה המכרעת על המתקפה הערבית, משום שלא חתרה לניצחון במלחמה על ידי הכרעת כוחות האויב בקרבות ההכרעה והותירה את מלוא היוזמה בידי הערבים.

למרות העדיפות המכרעת של ה״הגנה" הסתיימו ארבעת חודשי המלחמה הראשונים במלחמת העצמאות בניצחון המתקפה הערבית במערכה על הדרכים. במשך השבוע האחרון של מרס נפלו בליווי השיירות ־ עטרות, הר־טוב, נבי־דניאל, יחיעם וחולדה, למעלה מ–100 לוחמים, והמתקפה הערבית על התחבורה הגיעה לשיא ניצחונה עם ניתוק הדרך לירושלים.

ניצחונות המתקפה הערבית במערכה על הדרכים עד כישלון שיירת חולדה לא שינו את מדיניות הכ״ט בנובמבר של ההנהגה המדינית ואסטרטגית המגננה הצמודה, אשר מנעה מהמטכ״ל לקיים עתודה או אפילו לשחרר שתי פלוגות מתפקידיהן בהגנה לצורכי תגבורת לשיירת נבי־דניאל.

רק עם כישלון שיירת חולדה קרסה התפיסה (הקונצפציה) של אסטרטגיית המגננה הצמודה, ומציאות המלחמה כפתה על ההנהגה המדינית את המודעות כי הסרת האיום באבדנה של ירושלים מותנה בפריצת הדרך אליה.

סיכום המצב של ידין כראש אגף המבצעים במטכ״ל, מבטא את המציאות אשר כפתה על המנהיגות המדינית את המודעות לכורח המלחמה:

" ־ ־ ־ יש לקבוע כי כל שלבי המערכה עד כה הוכתבו לנו על ידי האויב ולא עלה בידנו להשפיע על המהלך האסטרטגי של המערכה ־ עד היום. ־ ־ ־ הפתרון היחיד הוא נטילת היוזמה האופרטיבית לידינו בשאיפה להגיע להכרעה צבאית מצידנו נגד האויב23."

את רישומו של ניצחון המתקפה הערבית ואיומו על ירושלים היהודית על ההנהגה המדינית, ניתן להציג במובאה מיומנו של בן־גוריון:

\״־ ־ ־ כרגע יש שאלה אחת בוערת – והיא המלחמה על תחבורת ירושלים, וכוח האדם שיגאל (ידין) מכין – 500–400 אינו מספיק, זוהי עכשיו המלחמה המכרעת, נפילת ירושלים העברית עלולה להיות מכת מוות ליישוב, והערבים מבינים זאת, וירכזו הרבה כוחות לניתוק התחבורה, ויש לקחת כל האנשים שאינם הכרחיים בתיכון, בת״א ובדרום, על נשקם, ולשלוח אותם לדרך חולדה – באב־אל־ואד – ירושלים, ומדי פעם בפעם לשלוח תגבורת; יש להזמין מיד מפקדי החטיבות ולגייס מיטב האנשים ולעשות זאת מיד – הערב והלילה 24."


המפנה1.jpg

המפנה2.jpg

המפנה3.jpg

ניצחון המתקפה הערבית בדרך לירושלים, אשר איים באבדנה, הוא אשר כפה על המנהיגות המדינית את המודעות כי היריבות הערבית־יהודית תוכרע בשדות הקרב של מלחמת העצמאות.

רק המודעות לכורח המלחמה חילצה את המנהיגות המדינית מתפישת ההתניה של הכ״ט בנובמבר, שהתנתה את הגשמת הציונות בהקמת מדינה יהודית על ידי אומות העולם, שחררה את ה״הגנה" מאסטרטגיית המגננה, ואפשרה לה לראשונה מאז פרצה המלחמה, למצות את עדיפותה המכרעת, לרכז מאמץ עיקרי, ולפרוץ את הדרך לירושלים בקרבות ההכרעה במבצעי נחשון והראל.

המאמץ העיקרי הוא אשר אפשר ניצחון בקרבות ההכרעה היזומים.

המפנה לא התחולל, אפוא, כתוצאה משינוי ביחסי הכוחות בזירה לטובת היהודים, במחצית האחרונה של מרס 48. נהפוך הוא, מעמדם של הערבים התחזק משמעותית, הניצחונות במלחמה על התחבורה חיזקו את עמדתם האסטרטגית ואפשרו להם להטיל מצור על ירושלים העברית, וכן נתנו להם את הניצחון המדיני בהסתלקותם של מועצת הביטחון והאו״ם מכל מחויבות להחלטת הכ״ט בנובמבר.

מעמדם של הכוחות הבריטיים כגורם במלחמה לא השתנה משמעותית. עד סוף מרס 1948 עדיין לא פינו הבריטים שום עמדת שליטה. מעמדם של היהודים נפגע משמעותית: יישובים בודדים וחבלי ארץ נותקו וכותרו. מספר הנופלים הצטבר לכדי 1,200, ולא חלה התעצמות משמעותית בכוח אדם ובנשק.

המפנה התחולל, אפוא, אך ורק כתוצאה מהמודעות של ההנהגה הלאומית לכורח המלחמה.


ב. עמדת המנהיגות הלאומית של הכוחות המזוינים – ה״הגנה"

את הערכות המצב המדיניות והאסטרטגיות של מנהיגות ה״הגנה" לקראת מלחמת העצמאות, ולאחר פרוץ מלחמת העצמאות עד לניצחון הערבי, ערב מבצע נחשון – ניתן להציג מתוך דבריו של ראש המפקדה הארצית ישראל גלילי, הרמ״א.

כחודשיים לפני החלטת הכ"ט בנובמבר אמר:

יי־ ־ ־ לדעת קבוצת החברים, שליחי ההסתדרות בעבודת ה״הגנה" וחברינו העושים בשליחות המדינית של התנועה הציונית, מעמידה אותנו תקופה זו בחריפות רבה ובאקטואליות יתירה לפני סכנה של תוקפנות ערבית רבתי.

־־ ־ ההתקפה העתידית לבוא, לא תהיה נישאת על ידי ערביי ארץ ישראל בלבד ־ ־ ־ ודאי הוא, שערביי ארץ ישראל יקבלו עזרה מאורגנת של מדינות ערב ־ ־ ־ ועלינו להתקין את עצמנו להתקפה מצד המדינות השכנות.

־־ ־ מושגי “ההגנה” על עצמנו שוב אינם רשאים להיות צמודים לאוכלוסיה הערבית בארצנו ולשיעור הכוחות שהערבים עשויים לגייס בתוכה. עלינו לראות את עצמנו מאוימים ומותקפים, בסתר ובגלוי, על ידי הכוחות הצבאיים של כל מדינות ערב השכנות.

־ ־ יכולים אנו להכפיל ולשלש את מספר אנשי ה“הגנה” תוך זמן קצר, מאחר שבשנים אלה הנחנו יסוד רציני לחבר מפקדים ומדריכים, ואלה עשויים תוך זמן קצר להכפיל ולשלש את שיעור כוחנו באנשים מאומנים.

־־ ־ ראש לכל נתגונן במקום שבו אנו נתקפים, אך לא נוכל להסתפק בכך. נהא חייבים לפגוע במרכזים, במקומות מועדים, בצומתי החוטים והעצבים"25.

* * *

מדברי הרמ“א לאחר פרוץ מלחמת העצמאות במתקפה הערבית למחרת הכ”ט בנובמבר:

" ־ ־ ־אף שפעולותינו היזומות התוקפניות עודן מוגבלות כבר קמו מערערים ־ ־ ־ טעמי הערעור אינם מוסריים אלא תכליתיים. יסודם בתפישת מצב מסוימת. על פי דעה זו אין להגדיר את המצב בארץ כמאורעות, לא כל שכן כמלחמה ־ ־ ־ יש מקוים כי ב“תבונה” ובהתאפקות ניתן לעודד חוגים שוחרי שלום ובעזרתם לכבות את האש קודם שתתלקח ל“מאורעות” ־ ־ ־ לשם כך עלינו להצטמצם בהתגוננות במקום ובשעה שאנו נתקפים ולכוון את מבצעינו היזומים לפגיעה באשמים ישירים שאשמתם אינה מוטלת בספק… האומר להגביל את פעולתנו אל תחום זה, הריהו מניח בידי האויב את יתרונות היוזמה וההפתעה, את חופש הבחירה של מועדים ומקומות, ובעוד כוחותינו יהיו מפוזרים ומרותקים – יכולים תוקפינו להתארגן להתעצם באין מפריע ולהתקדם אל מבוקשם ־ ־ ־ תוקפנות כללית כזאת שתכליתה מדינית, לא נשברה עוד על ידי שהמגינים המתינו לתוקפים ביישוביהם הנתקפים והקבילו את פניהם בגבולם ־ ־ ־ הם (התוקפים) ימוטטו בשיטתיות את כושר קיומו של היישוב העברי במעשי הטרדה ממושכים שאין להם סוף ויתישו את כוחותינו ויטילו ב״צריך עיון״ את תכנית המדינה היהודית ־ ־ ־ “המאורעות” יתמשכו ויסחפו למעגל ההתפרעות חוגים רחבים יותר ויותר ־ ־ ־יש מאורעות ומתחילה מלחמה, שמטרתה – השמדתנו, ־ ־ ־ התחילה מלחמה ואנו עם קטן, מועמד להשמדה, ועלינו לעמוד על נפשנו – כבמלחמה. ־ ־ ־ ההתגוננות לא תהיה יעילה אלא אם נפעל לשבירת כוחו של האויב. ־ ־ ־שיטת התגובות אינה עשויה להשיג את המטרה. עלינו לערוך התקפות נגד ־ ־ ־ לא נוכל להישאר בגבולות הסמיכות בזמן ובמקום ועלינו לערוך התקפות יזומות על מרכזי האויב, לבחור את המקום והזמן, ככל האפשר מתוך יוזמתנו ושיקולינו. לא ביוזמתנו נפתחה המלחמה, אך בתוך מהלכיה עלינו לכבוש לעצמנו את התנאים לביצוע מבצעים יזומים. ־ ־ ־ אין לך דבר המקפח את כוחנו ומעניק לאויב יתרון – מאשר אובדן היוזמה מידינו 26.

יי ־ ־ ־ המשימה היא אחת: להגן על היישוב העברי בדרכו אל העצמאות, היא מתפרטת לתפקידים קשים ורבים: ־ ־ ־ לא תהיה זו הגנה פאסיבית אלא התגוננות מוחצת ומשיבה מלחמה לשערי האויב. ־ ־ ־ הלוחם העברי צריך שידע את חכמת־ההעזה, סגולת ההסתערות, את כשרון הזניקה, המועטים נעשים חזקים בכוחה של יוזמה, המועטים חייבים להתגונן בכוחה של תנופה27.

" ־ ־ ־ עד למלחמה היתה ההתיישבות, זו שכבשה את הארץ. וה״הגנה" ליוותה אחת ההתיישבות. כל כברת ארץ שנכבשה על ידי העבודה העברית – ננצרה על ידי הנשק העברי ושוב לא נעזבה. ההתיישבות היתה המסד לעצמאותנו בפועל וכוחנו נשען על העובדות שנוצרו על ידי העבודה העברית וההתיישבות העברית. ־ ־ ־ כדי לקיים את שלטוננו העצמי בשטח רחב ומבוצר וכדי להתגונן ולהכריע את האויב עלינו להתכונן להזדרז ולהשתרר על עמדות מפתח כלכליות וצבאיות שמחזיקים בהן כיום הבריטים. אין ספק כי הבריטים עתידים למסור לערבים את מפתחות הארץ.

־ ־ ־ עלינו להקדים את הערבים ולהשתרר על עמדות אחרת נצטרך להקדיש כוחות גדולים ומרובים כדי לכבשן מידי הערבים. ־ ־ ־ נקל להבין מה ערך להשתלטות על מצודת המשטרה בהר כנען למשל, לשם השלטון על צפת, ומה ערך להחזקתה של מצודת נבי יושע, כדי לחלוש על דרכי הגליל ועד מה הכרחי לשלוט במצודת עיראק־ סואידן כדילהבטיח את הקשר עם הנגב. ועל כל אלה – נקל להבין את העניין הגורלי שיש לשלטוננו בנמל חיפה לעתיד המערכה ולעתיד הארץ."28

" ־ ־ ־העובדה המכרעת היא זו: העם היהודי שוב לא ייסוג מהחלטתו הנחרצת לכונן את עצמאותו המדינית. והרי שאנו עתידים לעמוד ככל הקרוב בפני מלוא עקת הלחץ הצבאי של מדינות ערב שיהא מכוון להכריע את היישוב העברי בכוח פלישה צבאית רבתי. אין להניח כי הפורענות תוסר בכוח משא ומתן בינינו לבין ערביי ארץ–ישראל. ־ ־ ־ כל עוד לא תישבר תקוותן של ממשלות ערב להשיג הכרעה בכוח הנשק – לא יהיה משא ומתן אחר. עלינו להיכון ולהיערך בהכרה, כי ההכרעה המדינית תבוא בעקבי הכרעה צבאית."29


מדברי הרמ״א לאחר ההחלטה על מבצע נחשון:


"עצרת האומות המאוחדות החליטה, כי הממשל העתיד בארץ־ישראל ייכון על חלוקת הארץ ותקומת שתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית, ומשטר בין־לאומי מיוחד לקריית ירושלים. ־ ־ ־ החלטה היסטורית זו של עצרת האומות היא תולדת העמל החלוצי, שחולל את כל היש בארץ. קציר המאבק המזוין נגד השלטון העוין של הבריטים ותולדות ההתערערות של האימפריה הבריטית בעקבי השינויים, שנתחוללו בעולם לאחר מלחמת העולם.

־ ־ ־ אין אנו יכולים להשליך יהבנו על התקווה, כי או״ם יטיל את כוחו לסילוק המכשולים מדרך ביצועה של הכרעה בינלאומית זו ־ ־ ־ והוצאתה מן הכוח אל הפועל – לא בכוח או״ם תיעשה אלא בכוחנו, בכוח העם היהודי, והיישוב העברי בראשו.

־ ־ ־ כל מדינות ערב, ובריטניה עמהן, התמרדו והפירו את החלטת האו״ם. זה חודשים אחדים נמשכת הפרת השלום על ידי תוקפנות אכזרית המכוונת לסכל את ביצוע ההחלטה – ואין מכלים דבר. מוסדות או״ם נתגלו בקוצר־יד אל מול התקלסות של מדינות חברות או״ם, והתוקפים ממשיכים מלאכתם ללא־עונש.

־ ־ ־עצרת האו״ם תחמה לעצמאותנו תחומים טריטוריאליים מקופחים, שהם פחותים אפילו מתחומי התיישבותנו העובדתית. אלמלא הכוח העובדתי־ריאלי שהשגנו בארץ, ודאי שלא היינו זוכים גם להכרח שהשגנו באו״ם, אולם לא כל שהשגנו בפועל נכלל בגבולות שהוצבו בהחלטת האו״ם. עשרות יישובים עבריים הוצאו אל מחוצה לתחום העצמאות המוכרת. הגבולות שהוקצו לה למדינה היהודית הם מלאכותיים ואין להם שורש בטבעה של הארץ שהיא שלמה ואחת ואינה ניתנת לחלוקה."

**־ ־ ־הסכמת היהודים להחלטת העצרת נראתה כסיכוי יחידי למנוע מלחמה, כשם שנראתה כבסיס בין־לאומי להתגוננות בפני אלימות ערבית. ההסכמה להחלטת העצרת אינה השלמה עם החלוקה והקיפוח שבה, יסודה בתקווה כי הגבולות המלאכותיים לא יעמדו לאורך ימים בפני תהליכי ההתפתחות בימי שלום. **

־ ־ ־ אנו נלחמים ונילחם על כל השטחים שנכבשו על ידי ההתיישבות העברית עד היום, ולא נוותר ולא נפקיר אפילו נקודת יישוב אחת, גם אם היא נמצאת מעבר לגבולות החלוקה. דגל העצמאות העברית יונף בכל כברת אדמה, שפלחה אותה המחרשה העברית, ביו שהיא מעבר מזה ובין שהיא מעבר מזה, של קו החלוקה.

־ ־ ־ ירושלים לא נכללה בשטח המדינה היהודית לפי החלטת העצרת, אלא נקבעה כקריה בין־לאומית, אולם אנו נלחמים על ירושלים יהודית שאין לה קיום בניתוקה מעם היישוב העברי בכל הארץ. ולא בלבד מפני שהיא בלב העם היהודי ולב כל יהודי בירושלים, אלא מפני שניתוקה הוא אבדנה. אין ירושלים יהודית אלא כשהיא מחוברת ביישוב העברי כולו להיותם גוף אחד, ואין להבטיח את ירושלים אלא אם תובטח רציפות טריטוריאלית עברית של שטחי הגישה אליה. ־ ־ ־ גוש עציון עודו נצור כשם שיישובי הגליל המערבי עודם נצורים – לא מפני הגבולות של הכ״ט בנובמבר אלא מפני גבולות כוחותינו לשחררם.

־ ־ ־ אויבינו המפירים את החלטת האו״ם, ונלחמים לשלטון בכל ארץ, כבר מחקו ממילא את גבולות הכ״ט בנובמבר, ועתה גבולות מדינתנו ייקבעו על ידי גבולות כוחנו ־ ־ ־ על השטח המקוטע שנועד למדינה היהודית בהחלטת הכ״ט בנובמבר אי אפשר להגן בתוך גבולותיו ־ ־ ־ ואנו נחרוג מהגבולות המדומים ככל שנוכל. שיעור הכוח הממשי – הוא שיקבע את התחומים הטריטוריאליים של עצמאותנו בארץ־ישראל. הגבולות המדיניים יהיו חופפים את גבולות השטחים שנשחרר מידי האויב – פרי כיבושנו. ־־־עתה ניצחה ראיית הנולד שלנו. ניצחה הדעה, שנלחמנו לה בתוך היישוב בימי מלחמת העולם, כאשר דרשנו לראות את העיקר בהכנת כוחות מגויסים לרשותו ולצרכיו של היישוב בגבולות הארץ; להמשיך ולהגביר את הייצור הלא ליגלי ואת ה״רכישה" על אף ההסתכנות הכרוכה בכך; לראות את הכוח הממשי יסוד ותנאי למשא־ומתן המדיני ולא להפך"30

“חיל “נחשון” קם בסערה, כמעט במלוא ההתאמה ללוח הזמנים שנקבע בתכנית. הקמת המטה, בניין היחידות, ריכוז כל הנשק והציוד, הקמת המנהלת, עריכת פקודות המבצע – כל אלה נעשו בקדחתנות וברוח גדולה של החטיבות ואגפי המטה הכללי. ־ ־ ־באין שלד כלשהו לחייל, היה הכרח להקים תחילה מטה שהיה חייב, תוך כדי הקמתו, להשליט את עצמו על תהליכי הריכוז וההיערכות: ־ ־ ־ לא יכולנו לעמוד בהחלטה שלא להפקיע מפקד חטיבה מחטיבתו ומינינו את שמעון אבידן מפקד “נחשון”. מינויו של יגאל אלון לתפקיד זה לא נכנס לתוקפו, כיוון שנתעכב בגוש עציון, אליו נשלח עם קרב נבי־דניאל.”

כשנערכה תכנית המבצע וחישבו את שיעור הנשק הדרוש, לא הבאנו במניין את הכבודה (משלוחי הנשק הראשונים של העסקה עם צ’כוסלובקיה אשר הגיעו מיד אחרי ההחלטה על מבצע נחשון), אשר היתה בים ובאויר, גם לא הודעתי הודעתי על הסיכוי המפציע ועולה. אסור היה להתעלם מן האפשרות, שהמטענים ייתפסו ויוחרמו (הבריטים המשיכו לקיים את האמברגו על נשק וציוד מלחמתי ל“הגנה” ), ואסור היה להחליש את התכונה לפעול גם בנשק המצוי. חובה לציין כי החטיבות מילאו את ההוראות להפריש מנשקן. ־ ־ ־ הנשק רוכז לפי ההוראות, אך חלקו נתעכב ולא הגיע במועדו מחמת העוצר, שהוכרז ע״י הבריטים בשומרון לאחר פעולת האצ״ל שם.

־־ ־ השאלות העיקריות שעמדו לפנינו על סף "נחשון היו: הערבים אומרים להכריע את ירושלים ברעב ולשם כך הם מתאמצים לסגור עליה מכל העברים ולחסום כל תגבורת במזון ובנשק. מה המעשה שעלינו לעשותו, אף במלוא־הסיכון כדי להציל את ירושלים; המותר לנו לסכן את החטיבות על ידי החלשת כוח־האש שלהן לשם ריכוז כוח גדול שלנו בגזרת־התורפה העיקרית; ולפי שמן הנמנע להעתיק חטיבה שלמה ממרחב פעולתה לגזרה זו – האם יצלח בידינו לכונן בזמן קצר מאד גוף קרבי גדול ומקובץ; האם הצבא הבריטי שבגד בהבטחתו להבטיח את התחבורה לירושלים, יפריע את מהלך המבצע, ומה יהיה שיעור התערבותו לעזרת וערבים. הימים ימי שיא לתוקפנות הערבית ועיקרה – מאמץ תכניתי להשבית כליל את התחבורה שלנו בכל הארץ.

\־ ־ ־ הערבים נמצאים בכל הארץ במעמד של יוזמה וכוחותינו מפוזרים, מוטרדים ומרותקים. ־ ־ ־ הם אמנם, לא הגיעו עדיין לכלל ניצחונות של ממש, לא עקרו מידינו שטחים ולא הכריעו ערים או ישובים, אולם הם מופיעים בהכרת עצמם ובהכרת העולם ככופים עלינו את מהלכי המלחמה בהיותם תוקפים ומאלצים אותנו להתגוננות המתשת כוחותינו.

מן ההכרח לפרוץ את המעגל על ידי ריכוז כוחות, לשם מהלומה המכרעת בכבדה, ודבר כזה ניתן להשיג בלא סיכון. באין כוחות במלאי צריל לקחתם מן המצוי.

מהלך הדברים במבצע ידוע, הקרבות משתוללים שם בחימה, ־ ־ ־ אולם כבר עתה ניתן לומר כי ריכוז הכוח הזה היה לא בלבד דבר שבהכרח אלא גם דבר שבתכלית. מבצע זה הוא נקודת־מפנה במערכה – הופעת הכוח היהודי בגייס גדול – שבו משתתפים זו הפעם הראשונה 1,500 לוחמים.

־ ־ מבחינת המספר יש להם לערבים, בגזרת "נחשון״ כוחות עדיפים על שלנו, והקרבות מתרחשים באזורים ערביים ונקל להזעיק עזרת כפריים מזוינים בשיעור גדול. ואף על פי כן אתנו הפעם יתרונות חשובים: אנחנו פועלים בגוף מרוכז ובתכנית כוללת ובתעודה ברורה, בעוד כוחותיהם שלהם מורכבים מיחידות מפוצלות וקטנות. הפעם אנחנו התוקפים ואילו אלו הרגילים להיות תוקפינו נתונים להתגוננות.

  • ־ ־ עוד לפני המבצע החלו יחידות פלמ״ח הפעילות בהרי ירושלים בניסיונות לכבוש כפרי־אויב השליטים על הדרך (הקסטל!) והמצב עשוי לייצב ולהרחיב כיבושינו שם. ובעיקר, אם הבריטים לא יפריעונו באש ואם יספיקו לנו הכוחות – נוכל לאמץ לנו לצמיתות כיבושי שטח ועמדות משלט חיוניים, שיש בהם כדי להבטיח חיבור של קבע עם ירושלים.

המשימה של נחשון קורעת אופקים חדשים ל״הגנה“. ־ ־ ־ מצב אפס־הברירה היה עיקר הכוח המניע.”31

המפקדה הארצית של הכוחות המזוינים שעמדו לרשות הציונות המגשימה, מנהיגות שעמדה תחת מרות ההנהגה המדינית, ניהלה את המלחמה במגבלות אסטרטגיית המגננה הצמודה אך בו זמנית בנתה את העוצמה, מכיון שלא האמינה בתפישת ההתניה, לא התמידה בראיית פעילותם העצמאית של היהודים את התקווה הבלעדית להגשמת הציונות. הנהגה זו אבחנה תמונת־אמת דינמית של מציאות הזירה הצבאית־מדינית, וצפתה בבהירות אכזרית אה עיקר מהלכיה של המתקפה הערבית. בבוא שעת האמת, כאשר האיום באבדן ירושלים גיבש את המודעות לכורח המלחמה גם במנהיגות המדינית, עמדה באתגר והעמידה אגד־קרב חטיבתי לרשות הכוחות שפעלו במאמץ העיקרי, אשר היה לתנאי הכרחי לפריצת הדרך לירושלים.

מדיניות החוץ כשלעצמה אינה בונה עוצמה לאומית. תפקידה לעמוד לרשות המדיניות הלאומית – לרשות האינטרסים החיוניים של האומה – בתחום הבין־לאומי.

המשא ומתן המדיני (הדיפלומטיה) תפקידו לחתור לעיצוב תנאים אופטימליים לקיומה ולפעילותה של האומה במישור הבין־לאומי.

בתחומי הביטחון, תפקיד המשא־ומתן המדיני לחתור למניעת סכסוכים ועימותים בלתי הכרחיים ולהבטיח מירב מרחב התמרון המדיני־צבאי עבור הצלחת העימותים האלימים הבלתי נמנעים.

תפישת ההתניה עיוותה את סדר העדיפויות הלאומי, שעבדה את המדיניות הלאומית למדיניות החוץ, העמידה את המעשה הציוני על כל שלוחותיו בעלייה, בהתיישבות ובביטחון לרשות האמונה המשיחית החילונית במשא ומתן המדיני אשר יביא להקמת מדינה יהודית על ידי אומות העולם. כן עיכבה התפישה את מאמץ ההתעצמות הצבאית ומנעה מ״ההגנה" להכריע את המתקפה הערבית במשך כל ארבעת חודשי המלחמה הראשונים, עד לניצחון הערבי בדרכים, אשר הביא לניתוק הדרך לירושלים.

מול תפישת ציונות־ההתניה חיוני להציג בתמצית את תפישת ציונות־ההגשמה כפי שהיא עולה מדברי ראש המפקדה הארצית והרמטכ״ל בפועל, ישראל גלילי:

– הכוח הממשי העצמאי הנו היסוד למשא־ומתן המדיני ולא להיפך.

– העולם הערבי יתקוף ויילחם להשמדת הציונות כל עוד לא תישבר תקוותן של מדינות ערב להשיג הכרעה בכוח הנשק.

– ההכרעה המדינית תבוא בעקבות ההכרעה הצבאית.

–אומות העולם לא תילחמנה למען הקמת מדינה ליהודים בארץ־ישראל.

– הגשמת הציונות מותנית ביכולתה להתגונן ולעמוד עצמאית במלחמה נגד המתקפה הצבאית של מדינות העולם הערבי.

– על הציונות והיישוב להקצות את המשאבים, להקים את העוצמה הצבאית הדרושה כדי לעמוד מול מתקפת העולם הערבי, להילחם ולנצח במלחמה.

– היוזמה האסטרטגית ההתקפית להכרעת הכוחות הערביים הינה תנאי לניצחון במלחמה.

– הגבולות אשר הוקצו למדינת היהודים בכ"ט בנובמבר 1947 אינם בני הגנה.

– המתקפה הערבית על היישוב היהודי בארץ למחרת הכ“ט בנובמבר שחררה את ידי הציונות מהסכמתה לגבולות הכ”ט בנובמבר.

– גבולות מדינת היהודים ייקבעו על פי כוחנו לשחרר את הארץ במלחמה.

ג. הפיקוד העליון נותר ללא עתודה


ב־31 במרס 1948 הוחלט אפוא על פריצת הדרך לירושלים כפעולה הראשונה בסדר העדיפות במלחמה, במבצע שנקרא נחשון.

למבצע נחשון יועד המאמץ העיקרי הארצי הראשון במלחמה, אשר קורא לו חיל “נחשון”. הוקצה לו כוח של חטיבה בת שלושה גדודים אולם לרשות הפיקוד העליון לא עמדה העתודה הדרושה עבור המאמץ העיקרי.

כיצד נותרה ה״הגנה" ללא עתודה, בניגוד כה מפורש לדוקטרינה שלה?

בתוכניות ה״הגנה" נועד הפלמ״ח לשמש עתודה ארצית לרשות הפיקוד העליון לתפקידים דינמיים ב״מרחב האסטרטגי" – בשטחי האויב (לתפקידי מחץ יזומים)32

תפקידי ההגנה המרחבית יועדו לארבע חטיבות חיל־הרגלים הטריטוריאליות, ולחיל המשמר הכפוף להן בתקופת מלחמה.33 אולם, הפיקוד העליון נותר ללא עתודה ארצית משמעותית כבר בחודש הראשון של המלחמה, היות וריתק את עיקר כוחותיו של הפלמ״ח לשלוש משימות מקומיות, אשר ראה בהן נקודות תורפה: לגליל העליון המזרחי ולנגב הדרומי לקראת פרוץ המלחמה, ולדרך ירושלים מיד לאחר שפרצה המלחמה.

לאחר החלטת בריטניה על נטישת הארץ והעברת הדיון בגורל ארץ ישראל לאו״ם (בפברואר 1947), מונה יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית דוד בן־גוריון מטעם הסוכנות היהודית כאחראי לנושא הביטחון.

בן־גוריון הביא עמו ל״הגנה" את עולם מושגיו, אשר נעשה לאחד הגורמים המכריעים בשיקולים ובהחלטות של הפיקוד העליון.

ניסיונו האישי של בן־גוריון היה בתחום הפעילות הציבורית הבין־מפלגתית, בתחום המאבקים על השלטון בהסתדרות העובדים, בישוב, במוסדות הלאומיים ובתחום הייצוג הבין־לאומי. הוא היה חסר ידע וניסיון בתחומים של מערכות מבצעיות נרחבות, ובמיוחד מערכות צבאיות, המחייבות כישורים ודיסציפלינות לשיתוף־פעולה הדוק של אגפי־מטה וטיפוח מפקדים המסוגלים לשאת באחריות ולקבל החלטות עצמאיות.

בתפישתו החברתית־היסטורית ראה בן־גוריון באחיזה בשלטון תנאי הכרחי לביצוע כל משימה לאומית־חברתית משמעותית; בתפישתו הביטחונית חסר בן־גוריון את הידע הצבאי־מדיני ההכרחי לאבחון תמונת המצב הדינמית בזירת המלחמה, ובפועל לא היה בר־שיקול מספיק בתחומי ניהול המלחמה – לא בתחום המדיני־אסטרטגי ולא בתחום האסטרטגי־טקטי של ניהול הקרבות.

אי יכולתו של בן־גוריון לאבחן בתחום האסטרטגי־מדיני, קיבלה את ביטויה הבולט בהערכתו השגויה את מקומה של בריטניה כגורם המדיני־צבאי אסטרטגי המכריע בזירה. לבן גוריון היה מידע מעודכן על הסתייגותה ההחלטית של ממשלת בריטניה מכל מעורבות צבאית בארץ, כולל הודעת בריטניה לירדן כי בריטניה לא תתערב ולא תגיש לירדן עזרה צבאית בתחום שטח המנדט מערבה לירדן. למרות שהיתה ידועה לו ההחלטה על סיום המנדט ופינוי הארץ, לא היה בן־גוריון מסוגל לאבחן את המציאות המדינית־צבאית אשר הוציאה את בריטניה מהזירה כגורם צבאי פעיל, והוא חי בחשש מתמיד, פן תטיל בריטניה את “עוצמתה הצבאית הכל יכולה” נגדנו.

אי יכולתו לאבחן בתחום האסטרטגיה והטקטיקה של ניהול הקרבות מאופיינת בבהירות ביומנו בהתייחסו לכיתור "שיירת נבי־דניאל (27–28.3.1948) כותב בן־גוריון:

“הצעתי לגייס 1000 איש, ומינימום 600 מתל אביב, פתח תקוה, ראשון לציון ורחובות, ולשלוח אותם מיד לקריית־ענבים, מעלה החמישה וירושלים, על מנת שיתפשו שם העמדות והאנשים משם יצאו – מיד עם בואם – לקראת השיירה בדרך בית־לחם. יגאל (ידין) סבור שזה אי אפשר, כי אין בטחון שיגיעו לירושלים. מישאל סבור שמירושלים אי אפשר להגיע [בלי צבא] (הכוונה לצבא הבריטי) לשיירה כי דרך הרים, שדות גדורים, הסביבה שורצת קולעים בלתי נראים, ובלי סיור ותכנון לא יגיעו אנשינו למטרתם”34.

תשובותיהם של יגאל ידין ומישאל שכטר הספיקו במקרה זה כדי שיחזור בו מהצעותיו והדברים מדברים בעד עצמם.

אולם הצעותיו של בן־גוריון היו בלתי ניתנות לביצוע, משום שחסר את הכישורים ונסיון ההכרחיים כדי להתמודד עם האירועים בשדה המלחמה, ולא היה מסוגל לראות, להבין, לשקול ולהחליט במושגים ובמונחים מבצעיים צבאיים. בן־גוריון לא הבין לפשר המשמעות הצבאית של מרחקים, עבירות שטח, משך הארגון והתנועה של היחידות, מצב הכוחות בשדה הקרב, והאפשרויות הפתוחות.

צירוף נתונים אישיים אלו הכבידו מאוד על בן־גוריון באשר לשיתוף פעולה יעיל דיו במסגרת סגל הפיקוד העליון של ה“הגנה” ובניהול אמת של שדה המלחמה במישרין.

מאז קיבל עליו את תיק הביטחון מטעם הסוכנות היהודית, חתר בהתמדה וברציפות בלתי נלאית, להצבת ״אנשיו" אשר בטח בנאמנותם האישית המוחלטת, בצמתות הפיקוד.

חתירתו של בן־גוריון להציב “אנשיו בעמדות השלטון” נבלמה רק מכוח אילוצי המלחמה המיידית, בהם היתה מערכת סגל הפיקוד של ה״הגנה" תנאי הכרחי לפעילותם של הכוחות המזוינים, גם לפי הכרתו שלו.

עם ההחלטה על הקמת חטיבות החי“ר החדשות, מונה יצחק שדה, מפקדו של הפו״ש, מפקדו הראשון של הפלמ״ח (לאחר מכן רמטכ״ל) ובכיר מפקדי השדה של ה”הגנה", על ידי הפיקוד העליון למפקד חטיבת “גבעתי”. בן־גוריון פסל את המינוי בטענה כי יצחק שדה התבטא שלא כשורה בנושאים פוליטיים.

את ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית והרמטכ״ל בפועל עד להפוגה הראשונה, סילק ממעמדו מיד לאחר סבר כי חלפה סכנת ההשמדה.

בהתאם למושגיו על השלטון ראה בן־גוריון בפלמ״ח ובמפקדיו מחסום כבד למגמת השתלטותו על הכוחות המזוינים.

ה״הגגה" בנתה את הפלמ״ח כצבא הסדיר של ה״הגנה".

הפלמ“ח צבר במשך שש שנות קיומו [1941 – 1947] את הניסיון והכישורים הדרושים לצבא סדיר בתנאים הייחודיים של הגשמת הציונות. בפלמ״ח היה עיקר הסגל הפיקודי־מקצועי של ה”הגנה".

בפלמ“ח פותחה תורת מלחמה ויישומיה. הטקטיקה, האסטרטגיה, הלוגיסטיקה, סולם הפיקוד, המשטר והמשמעת, החל מגיוס לוחמים וכלה בארגונם לצבא סדיר ולצבא מילואים. כל אלה פותחו נוסו והועמדו במבחן המציאות במשך שש שנים מאז 1942 וגובשו כמערכת צבא סדיר לביצוע המשימות הלאומיות במסגרת ה”הגנה", לפקודת ההנהגה הנבחרת של הדמוקרטיה הציונית.

הגורם הראשי והמניע להתנדבות לפלמ״ח, והתנאי לקיומו כמערכת הגשמה אישית מגויסת ומאורגנת העומדת לרשות משימות הביטחון של הציונות המגשימה, היתה המודעות לכך כי היהודים ניצבים בפני כורח הבחירה בין הכחדה לבין מלחמה על חייהם, וכי הגשמת הציונות מותנית ביכולת לעמוד מול מתקפתו הצפויה של העולם הערבי.

מתקפתו הצפויה של העולם הערבי הכתיבה את בנייתו של הפלמ"ח כגרעין לצבא סדיר אשר יתרחב לממדים שיידרשו כדי לעמוד במלחמה ולנצח בה. הרעיון של פון סקט35 לאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, לבניין גרעין לצבא גרמני סדיר על ידי הכנתו של סגל מפקדים נרחב ומאומן כבסיס להקמת צבא ההמונים לקראת מלחמה צפויה, שימש כהשראה ויושם בפלמ״ח בנתוני המציאות של הציונות המגשימה. ואמנם, לאחר שש שנות קיומו, ניצב הפלמ״ח בשל ומוכן לייעודו.

חתירתו של בן־גוריון ליישם את תפישתו השלטונית ב״הגנה", מנעה את הרחבתו של הצבא הסדיר על הבסיס האיתן של הפלמ״ח.

משימת הרחבת הצבא הסדיר הוטלה במישרין על מנגנון הקבע של ה״הגנה". מדובר על צבא סדיר אשר לא יועד, לא הוכן, לא הוכשר וחסר את המערכת החברתית־ארגונית שלו, ואת מינימום הסגל המגויס אשר הנו תנאי חיוני להקמתו ולקיומו של צבא סדיר מורחב, בתנאים שלפני מלחמת העצמאות.

ההחלטה על הקמת ארבע חטיבות חיל רגלים מגויסות בנוסף לפלמ״ח, באה מתוך התפיסה שגרסה הקמת המדינה היהודית על ידי אומות העולם. על פי תפיסה זו כלל לא היתה כוונה לגייס את החטיבות לקראת מלחמה אשר פרצה למחרת הכ״ט בנובמבר, ואכן חטיבות אלו לא גויסו.

לכל חטיבה גויס צוות מצומצם. בפקודת המבנה הארצי מתאריך 11 בנובמבר 1947, אשר אושרה מספר ימים לפני הכ״ט בנובמבר, בסעיף 4, נאמר כי התקן לחטיבה לזמן שלום ומלחמה ייקבע בפקודה מיוחדת. לפיקוד על החטיבה יתמנה מפקד שלימינו מטה מצומצם לפי שעה הכולל קצין תכנון, קציני מנהלה ועוזרים טכניים, לפי שיידרש.36

היות וההנהגה המדינית לא צפתה את מועד פרוץ המלחמה למחרת הכ״ט בנובמבר ולא נענתה לדרישות ההתעצמות הצבאית הדחופה של הפיקוד העליון לקראת המלחמה, לא הוקמו ארבעת חטיבות חיל־הרגלים לקראת המלחמה ולא היו קיימות וערוכות עם פרוץ המלחמה.

עם פרוץ מלחמת העצמאות, עמדה לרשות האומה אך ורק העוצמה הצבאית המארגנת של ה“הגנה” ובראשה הפלמ"ח, המגויס כצבא הסדיר היחידי העומד מבצעית לרשות הפיקוד העליון במערכת התנדבותית.

(האצ“ל והלח”י לא קיימו עוצמה צבאית משמעותית לקראת המלחמה, אולם כמערכות צבאיות לא גדולות היו גם הם מערכות הגשמה אישית מאורגנת).

עם פרוץ המלחמה כלל הכוח היהודי המגויס את הפלמ"ח, את משטרת היישובים העבריים ואת מנגנון הקבע.

הפלמ“ח, הצבא הסדיר של הכוחות המזוינים, ה״הגנה”, היה חטיבה עצמאית מוגברת, המאורגנת במסגרות גדודיות, הפועלות בפיקודו הישיר של מטה הפלמ״ח. בתוכן פעל גדוד המטה אשר הכיל את הגרעינים להקמת חיל־ים, חיל אויר ומודיעין השדה.

עם פרוץ המלחמה מנה הפלמ״ח כ–2100 לוחמים מגוייסים וכ– 1000 לוחמים במילואים (“הרזרבה”). עם פרוץ המלחמה גייס מטה הפלמ״ח את אנשי המילואים (ללא צו גיוס של המוסדות), ומספר לוחמיו המגויסים הגיע לכ– 3000.

אנשי הפלמ״ח הסדירים הין מתנדבים מגויסים אשר לא קיבלו משכורת. כ–80% מכלל הוצאות הפלמ״ח כוסו בתמורה לעבודת חבריו בקיבוצים, תמורה אשר היתה מרכיב ההכנסה הגדול ביותר מבין כל מרכיבי ההכנסה של ה״ההגנה" עד למלחמת העצמאות.

מגויסי משטרת היישובים העבריים, כ–1790 לוחמים עמדו לרשות המטכ"ל רק במסגרת מיקומם הטריטוריאלי, מאורגנים מבצעית ביחידות בסדר גודל של עד כיתה מוגברת, ופועלים במגבלות מערכת הפיקוד הבריטית. את משכורתם קיבלו מממשלת המנדט.

שאר המגויסים ב״הגנה“, כ–420, היו משובצים בתפקידי פיקוד ושירותי מטה ולא היוו יחידה לוחמת. את משכורתם קיבלו מה״הגנה” כאנשי מנגנון הקבע.


ד. ריתוק העתודה הארצית למשימות ההגנה המרחבית


הפיקוד העליון של ה“הגנה” פעל בהתאם לצורכי הביטחון והמשאבים אשר עמדו לרשותו, במסגרת מדיניות ההנהגה המדינית.

כבר בחמישה בספטמבר 1947, עם הופעת ריכוז צבא סורי בגבול הגליל העליון המזרחי, הציב הפיקוד העליון את הגדוד השלישי של הפלמ"ח בגליל, והקים פיקוד טריטוריאלי אשר כלל את כל הכוחות בגליל בפיקודו של מולה (שמואל כהן, הנוער העובד), מפקד הגדוד השלישי.

כבר באחד בספטמבר 1947, הוטלה על הפלמ“ח האחריות לביטחון הנגב והשמירה על קו המים. כעבור חודש, באחד באוקטובר 1947, הוכרז הנגב כיחידה הגנתית והפיקוד העליון הציב את עיקרו של הגדוד השני בנגב, והקים פיקוד טריטוריאלי לכל הכוחות בפיקודו של נחום שריג (הקיבוץ המאוחד, בית השיטה). הפיקוד תוגבר על ידי הקמת שלושה גדודי פלמ”ח חדשים: הגדוד השביעי, השמיני והתשיעי, אשר יחד עם גדוד הפלמ“ח השני עוצבו כ”חטיבת הנגב".

כבר בתשעה בנובמבר 1948, ביום האחד־עשר למלחמה, התברר כי כוחות החטיבות הטריטוריאליות החדשות – חטיבת “גבעתי” בפיקודו של שמעון אבידן וחטיבת “עציוני” בפיקודו של דוד שאלתיאל – אינם מסוגלים להבטיח את התחבורה לירושלים. הפיקוד העליון היה נאלץ להטיל על מטה הפלמ“ח את אבטחת הדרך לירושלים, והציב למשימה את פלוגת הגדוד השני של הפלמ”ח, אשר היתה מוצבת באזור ירושלים, ואת ה“רזרבות” הירושלמית והתל־אביבית של הפלמ“ח אשר גויסו על ידו מיד עם פרוץ המלחמה. כוחות אלה היוו את הגרעין להקמת שני גדודים נוספים לפלמ”ח: גדוד “שער הגיא” (הגדוד החמישי) בפיקודו של שאול יפה, וגדוד “ירושלים” (הגדוד השישי) בפיקודו של צבי זמיר, אשר היו מרותקים לזירת ירושלים ולדרך אליה.

גדוד המטה (הגדוד הרביעי) של הפלמ"ח, בפיקודו של יוסף טבנקין, היה מרותק למשימות רבות – ההעפלה, לחימה בצי הבריטי על ידי פגיעה באניות המעורבות בפעילות נגד ההעפלה; הקמת “שורות המגינים” במחנות המעפילים בקפריסין; סיורי אויר; שירותי ריגול ופיגועים בעורף הערבי. כן עסק הגדוד הרביעי בהקמת חיל הים, חיל־נחתים וחיל אויר.

ב–31 בדצמבר 1947, יומיים לאחר רצח 39 יהודים בבתי הזיקוק, התברר שחטיבת “כרמלי” בפיקודו של משה כרמל, אין בכוחה לאבטח את נמל חיפה. הפיקוד העליון נאלץ להטיל את האחריות לנמל חיפה על גדוד המטה, אשר הציב בנמל פלוגה של הגדוד בפיקודו של יוחאי בן–נון (מפקד יחידת החבלה הימית של הפלמ"ח לפגיעה באוניות הצי הבריטי הנלחמות בהעפלה).

לרשות המטכ“ל נותר כעתודה ארצית הגדוד הראשון של הפלמ”ח בלבד.

עם פרוץ המלחמה נאלצה ה“הגנה” לגייס ולהקים את החטיבות הטריטוריאליות, מבלי שעמדה לרשותה מערכת כשירה להקמתן, תחת לחץ המתקפה הערבית במגבלות אסטרטגיית המגננה הצמודה, לא עמדו לרשותה צווי הגיוס הדרושים לגייס מלוא מספר הלוחמים, ולא מלוא עתודות הנשק הדרושות לחימושן.

גם לאחר שפרצה המלחמה למחרת הכ״ט בנובמבר, אישרה ההנהגה המדינית רק את גיוסם של גלאי 18 – 25 רווקים ונשואים ללא ילדים. (30.11.1947). ההנהגה הרחיבה את הגיוס לגילאי 25 – 35, רווקים ונשואים ללא ילדים, רק בחודש השלישי למלחמה ב–16 במרס 1948.

מספר המגויסים על פי שני צווי הגיוס הללו, לא אפשר לאייש את החטיבות אף ב־50% מן התקן.37

החטיבות החדשות, הטריטוריאליות, החלו להילחם מיד עם פרוץ המלחמה, מפני שה״הגנה" גייסה, ללא צווי גיוס של המוסרות הלאומיים, את חבריה המתנדבים שהיו משובצים בגדודי השדה (חי"ש). כ–9500 הלוחמים נענו והתייצבו לרשות ה"הגנה״, לגיוס מלא או חלקי, כפי שנקראו על ידה.

קצב הקמת חטיבות חיל הרגלים הטריטוריאליות, והכשרתן המבצעית לעמוד במשימות אשר להן יועדו, נשתהו על ידי מגבלות: ההחלטה שלא להקים אותן על ידי הפלמ״ח אשר יועד והוכן למשימה; המחסור בסגל הפיקוד המבצעי; המחסור במערכת לוגיסטית להקמת חטיבות סדירות; המחסור בצווי גיוס, המחסור בנשק, הכניסה המיידית ללחימה ללא אימונים מספיקים וללא גיבוש המגויסים ליחידות לוחמות, והריתוק להגנה הישירה של היישובים תוך ויתור מלא על הייזום ההתקפי.

לאחר ארבעת חודשי המלחמה הראשונים, לאחר שמספר המגויסים לחטיבות עלה על 10,000 ומספר המגויסים לפלמ״ח עלה על 5,00038 בעוד מספר המגויסים הערביים לא עלה על 5,00039 – עדיין לא גיבשו החטיבות החדשות את עוצמתן הקרבית לרמה שתאפשר להן למלא את יעדיהן. כוחות הפלמ״ח נשארו מרותקים למשימות ההגנה המרחבית ולא השתחררו למלא את תפקידם כעתודה האסטרטגית לרשות הפיקוד העליון.

כדי להדגיש אח משמעות ההחלטה השגויה והאומללה שלא להטיל את הקמת החטיבות החדשות על הפלמ״ח, ראוי להסב את תשומת הלב לעובדת גיבושם המהיר של המגויסים החדשים ללוחמים מעולים בפלמ״ח.

בהתאם לפקודת המבנה החדש מה־11 בנובמבר 1947, לא היה הפלמ“ח אמור לגדול, אלא להישאר כחטיבת המחץ לרשות הפיקוד העליון. אולם, עם פרוץ המלחמה, הוטל הפלמ”ח לנקודות התורפה. המשימות אשר הוטלו עליו – הגנת הגליל העליון המזרחי, הנגב הדרומי, ודרך ירושלים – חייבו את התעצמותו וגידולו המהיר. לקראת סיום המנדט, בחמישה עשר במאי 1948, כבר מנה הפלמ"ח שלוש חטיבות.

התעצמותו המהירה של הפלמ״ח באה תודות למגויסים החדשים. הפלמ"ח קלט, אימן, ועיצב את המגויסים החדשים (המגויסים אשר גויסו בו זמנית עם מגויסי החטיבות החדשות), לעתים תוך פחות מחודשיים מיום גיוסם, ללוחמים נועזים. הם יצאו לקרבות, עמדו בכל מבחני הלחימה ולא נפלו במאומה מלוחמי הפלמ״ח הוותיקים והמפקדים אשר קלטו אותם לשורותיהם. לקראת אפריל מנו כבר המגויסים החדשים כמחצית הלוחמים.

ראוי, לציין כי יותר מכול הרחיקה לכת תפישתו השלטונית של בן־גוריון בתחום הקצאת כוח האדם לפלמ״ח.

לקראת סיום המנדט הבריטי היה מספר הלוחמים בחטיבת פלמ״ח כ־1,266, ובחטיבת חי״ר כ־2.94240

תמונת המצב, והשיקולים של הפיקוד העליון לגבי העתודה בארבעת חודשי המלחמה הראשונים, מוצגת בדבריו של הרמ"א ישראל גלילי:

־ ־ ־הכוח המגויס בפועל – הפלמ״ח מנה 2,100 לוחמים בלבד. זו היתה העתודה הארצית הלוחמת של הפיקוד העליון, ואותה צריך היה להטיל לכל מקום־תורפה.

  • ־ ־ האש נתלקחה בחלקי ארץ שונים ובאין לנו כוחות מגויסים נוספים, לא היתה ברירה בידינו אלא להפעיל את הפלמ“ח לא לתפקידי מחץ מיוזמים במקום ובזמן שאנחנו בוחרים, אלא לרתקו להגנת מרחבים חלשים ומפולשים ביותר, שאין בכוחם עמוד בפני ההתקפות שנפתחו עליהם. וכך רותקו יחידות פלמ”ח לנגב, לגליל העליון, ולדרך ירושלים, אלה מקומות התורפה המסוכנים ביותר. הוצאת יחידות הפלמ"ח מגזרות אלו – כמוה כהפקרתן.

־ ־העובדה שעמדו לרשותנו אגרופי־מחץ בשיעור של 2,100 לוחמים בלבד, בשעה שנשקפה סכנת ניתוק וכיבוש למרחבים שלמים, היא שקבעה את ההכרח לרתק את הפלמ“ח במרחבים לתפקידי מגן אקטיביים, על מנת להחזיק בהם ולזכות בזמן, עד שיקומו גדודי החי”ש וחטיבותיו, הכרח זה מגביל ביותר את כוח המחץ שלרשות הפיקוד הארצי.

  • ־ ־ ומכאן שאסור להפקיע את הפלמ“ח מהגנה מרחבית אלא אם המרחבים מוגנים על ידי כוחות חי”ם וחי"ש מגויסים.

  • ־ ־ הרבה צרכים בהולים מחזיקים ביחידת פלמ“ח אחת ואין לך מצוקה גדולה מן ההכרעה לאן להטיל אותה יחידה, כשם שאין לך סיפוק גדול מן ההכרה, מה היה עולה לו ליישוב, עד היום הזה, אלמלא עמדו לרשותו היחידות המגויסות של הפלמ”ח, שהופעלו ונתגלו כבעלות כושר ביצוע למופת. ודאי לא היה זה למעלה מכוחו של היישוב לאמץ לו בפלמ״ח 5,000 לוחמים, ואילו היה ברשותנו , עם פרוץ המערכה, פלמ״ח בעוצמה כפולה, הרי שפני הדברים היו אחרים.

  • ־ ־ אולם לא פחות מכל אלה, חשובה סגולתו הפנימית של הפלמ״ח – להתפתח ולגדול במהירות. מקומה של חטיבת המחץ במערכה ייקבע לא בלבד על־ידי הכושר הצבאי של יחידותיה, אלא על ידי כשרונה להגדיל את היחידות, להטמיע במחנה שלה מתגייסים חדשים ולהיערך ביחידות גדולות. הפלמ״ח הכין, אימן וחינך סגל גדול של מפקדים צעירים, ובהם בעיקר סגולת כוחו להילחם ולגדול במהירות. מכ״ים (מפקדי כיתות) ומ״מים (מפקדי מחלקות) שהוכשרו בפלמ״ח, אפשרו לחטיבה לעשות את הטירונים, בזמן קצר, ללוחמים – והרי זה עיקרה של בעיית ההיערכות של היישוב. ואם הוגבל גידולו של הפלמ״ח קודם שנפתחה המערכה – הרי עתה חטיבה זו היא בית הקיבול הראשון לטירונים, לפי שיש לה חוט שדרה חזק של פיקוד יסודי לקלוט, לאמן ולהפעיל מתגייסים חדשים.

  • ־ ־ גיוס חטיבות החי״ש והחי״ם – נעשים במהירות, תוך שימוש בנסיונה של החטיבה המגויסת הראשונה, ומאמץ להנחיל את ערכי הפלמ״ח לכל היחידות המגויסות. ככל שקמות יחידות מגויסות – ישתחרר הפלמ״ח לתפקידיו העיקריים."41

כך ארע, כי גם לאחר ארבעת חודשי המלחמה הראשונים, עדיין נותר הפיקוד העליון ללא עתודה ארצית לתפקיד המאמץ העיקרי הארצי הראשון אשר יועד לפריצת הדרך לירושלים. 42


 

פרק שלישי מבצע נחשון


I. האסטרטגיה של נחשון


א. הקצאת הכוחות והחימוש לחיל נחשון

לפי סיכום הדינים וחשבונות של החטיבות ל־1 באפריל 1948 מוצבים בכל החטיבות 15,815 לוחמים. מספר זה אינו כולל את החברים והחברות ביישובים, המתגייסים מעצמם, לא כל שכן אלפי מתנדבים העושים שירותם לאחר יום עבודה רגיל. מספר זה מתחלק לחטיבות אלו:

חטיבת פלמ"ח – 4,448 מגויסים.

חטיבת פלמ"ח בנגב – 1,061 מגויסים.

חטיבת “גולני” – 1,454 מגויסים.

חטיבת “כרמלי” – 1,667 מגויסים.

חטיבת “אלכסנדרוני” – 1,880 מגויסים.

חטיבת “קרייתי” – 846 מגויסים.

חטיבת “גבעתי” – 2,779 מגויסים.

חטיבת “עציוני” – 1,680 מגויסים.

בהשוואה לתקן, שאושר רשמית, חסרים לחטיבות 6,085 לוחמים. על מספר המגויסים יש להוסיף את גדודי הטירונים שבאימונים, את ה“פלוגות הנפתיות” והתגבורת שנשלחה ליישובים מרוחקים – אלה מונים יחד כ־3,200 אנשים מגויסים, קצתם בשכר חלקי בלבד.

נכון ל־1 באפריל נמצאו בקורסים שונים של המטכ"ל כ־780 מגויסים ובקלט – 680. המערכת המרכזית של הפיקוד העליון, המטה לאגפיו, התחבורה, השירות האווירי, השירות הרפואי, הקשר וכיוצא בהם כוללים 1,300 איש מגויסים.

המספר הכללי של המגויסים נכון ל־1 באפריל היה 22,000.43

בהתאם למבנה החילי, היה הפלמ"ח, כעתודה הארצית שעמדה לרשות הפיקוד העליון, המיועד להקמת חיל “נחשון”.

כאמור, רותק הפלמ“ח לתפקידי הגנה מרחבית, וחטיבות החי”ר המרחביות עדיין לא היו מסוגלות למלא את יעדיהן. היות ולרשות הפיקוד העליון לא עמדה עתודה, הוקם חיל “נחשון” כאגד קרב חטיבתי בן שלושה גדודים, וכל אחד מהגדודים הוקם כאגד קרב גדודי מפלוגות אשר הוקצו מתוך גדודים קיימים.

לרשות המטכ“ל לא עמדה עתודת נשק מספקת כדי לצייד את חיל “נחשון”. עיקר הנשק אשר עמד לרשות ה”הגנה" נרכש מכספם של חבריה, והיה בבעלותם הבלעדית הקנאית של הקיבוצים, המושבים וסניפי ה“הגנה” בערים ובמושבות.

ההחלטה על מבצע נחשון כמאמץ העיקרי הארצי הראשון, כפתה לראשונה את הכורח לרכז כמות ניכרת של נשק מהמקור היחידי הזמין, מנשק ה“הגנה” ביישובים. היה זה כורח המנוגד למערכת המושגים של ה“הגנה” בנושא הבעלות על הנשק. לא ניתן היה לכפות אותו, מה גם שלא היה אף יישוב בו היה די נשק כדי לחמש את כל הלוחמים שלו.

בפקודת גלילי, הרמ“א, גויס הנשק הדרוש מסניפי ה”הגנה" ואלה קיבלו עליהם מבחירתם החופשית את מרות הפיקוד העליון.44

אור לשלושה באפריל 1948 הגיע במטוס (בלק 1) משלוח הנשק הראשון מצ’כיה ובו 200 רובים, 20 מקלעים קלים ותחמושת עבורם. אור לחמישה באפריל הגיע באוניה “נורה” משלוח הנשק השני מצ’כיה, ובו 4,500 רובים, 200 מקלעים ותחמושת עבורם45 היות ולא היה ביטחון כי משלוחי הנשק יפרצו את האמברגו הבריטי, לא מסר עליהם גלילי למטכ"ל וחימוש חיל “נחשון” תוכנן ללא תלות במשלוחי הנשק המצופים.46

בפועל, השתבש בחלקו ריכוז הנשק למבצע נחשון בעקבות עוצר אשר הטילו הבריטים בשרון כתוצאה מפעולה של האצ"ל, והנשק למבצע הושלם בחלקו על ידי משלוח הנשק הצ’כי.


ב. מינוי המפקד והקמת מטה למבצע נחשון

יגאל אלון, אשר נועד לתפקידי העתודה הארצית לרשות הפיקוד העליון כמפקד הפלמ"ח, מונה כמפקד המבצע. אך יגאל התעכב בגוש עציון מאז שיירת נבי דניאל ולכן מונה שמעון אבידן, מפקד חטיבת גבעתי למפקד מבצע נחשון, וסגנו החליפו זמנית בפיקוד על גבעתי.

בהתאם למבנה החילות, מיועד היה מטה הפלמ“ח, כמטה העתודה האסטרטגית, למלא את תפקיד מטה חיל “נחשון”. אולם הפיקוד העליון הקים את מטה “נחשון” כמטה חטיבתי מתוך הסגל הבכיר של המטכ”ל. אליהו בן חור, ראש אגף ההדרכה במטכ“ל, נתמנה קצין מנהלה. אפרים בן ארצי מאגף האפסנאות במטכ”ל, נתמנה קצין אפסנאות, ומונדק (משה בר־תקוה) האחראי לאזור שמחדרה דרומה באגף המבצעים, נתמנה כקצין מבצעים. ארגון האספקה והובלתה במשאיות בשיירות בוצע על ידי אגף האפסנאות של המטכ"ל, בפיקודו של הרי יפה.47

הקצאת הכוחות לחיל “נחשון” מפלוגות אשר הושאלו מתוך גדודים, (הגדוד היווה את היחידה האורגנית) ומינוי זמני של מפקד חיל נחשון, מפקדי הגדודים, וקציני מטכ"ל בכירים למטה החיל, קבעו מראש את משך קיומו הקצר של חיל נחשון.

כבר בשבעה באפריל, יממה לאחר תחילת מבצע נחשון, הורה המטכ“ל על העברת הפיקוד על המבצע לפלמ”ח, על הקמת אגד־קרב בן שני גדודי פלמ"ח אשר יחליף את חיל “נחשון”, ועל פירוק חיל “נחשון” והחזרת יחידותיו ליחידותיהם האורגניות.

התאריך לביצוע העברת הפיקוד על מבצע “נחשון” לפלמ"ח נקבע לשנים־עשר באפריל 1948 ופעילותו של חיל נחשון הוגבלה ל־6 ימים בלבד.48

התנאי לכך שירושלים לא תיפול במלחמה, היה הקמת רצף מרחבי בשלטון יהודי מקו חולדה־גזר ועד לירושלים. לשם כך היה צריך לפתוח במתקפה ולכבוש שטח אשר נועד, בהסכמתנו, למדינה הערבית, שטח שהיה מאוכלס ברובו בערבים. הכפרים הערבים חלשו על הדרך לירושלים. המתקפה היתה צריכה להתבצע בעוד מרכז השלטון הבריטי נמצא בירושלים ועומדים לרשותו כוחות צבאיים.

מדיניות הכ"ט בנובמבר לא הכירה בקיום המלחמה. האספקה לירושלים לא אורגנה במתכונת של מצב מלחמה, אלא התנהלה על ידי מערכת האספקה האזרחית מלפני פרוץ המלחמה.

למרות ארבעת חודשי המלחמה בהם התגבשה המתקפה הערבית על הדרך לירושלים כמערכת ההכרעה על ירושלים, לא הוכן בירושלים מלאי חירום. עם הניצחון הערבי וניתוק הדרך, הופיע איום ההרעבה על ירושלים היהודית.

המנהיגות המבוהלת של העיר, האזרחית והצבאית, הזדעקה והפעילה לחץ כבד למשלוח מידי של אספקה.49

מבצע נחשון תוכנן כפתרון לזמן קצר להעברה מידית של אספקה לירושלים. משימת מבצע נחשון היתה להעביר אספקה לשלושה חודשים לירושלים במבצע שיימשך שבוע ימים.50


ג.אסטרטגיה וטקטיקה בתכנון מבצע נחשון

משימת פריצת הדרך הציגה שתי בעיות מדיניות: המדיניות כלפי הכפרים הערביים החולשים על הדרך, והמדיניות כלפי תגובות אפשריות למבצע מצד הצבא הבריטי. התשובה ניתנה בהחלטות הפיקוד העליון.51

1. פעולת נחשון – תסבוכות אפשריות עם הצבא – הלל (גלילי – ראש המפקדה) יורה לידין בכתב בנידון.

2. פעולת נחשון – תפישת כפרים. ידין יורה למבצעי הפעולה להשתדל, עד כמה שזה אפשרי, להיאחז בקרבת הכפרים ושלא לכבשם. באין אפשרות כזו – לכבשם.

הוראת הלל לידין ניתנה למחרת בחמישה באפריל:

– להישמע לדרישת הצבא הבריטי לפינוי כפרים ערבים או משלטים, רק לאחר מו"מ על הבטחת המקום המפונה על ידי הצבא;

– לא להישמע לדרישה לפנות יישוב יהודי, ולהתנגד בנשק לכל ניסיון לפרוק נשק של לוחמינו.52

בבוקרו של האחד באפריל 1948, למחרת ההחלטה על מבצע נחשון, ניתנה קבוצת הפקודות הראשונה של חיל־נחשון במטה הכללי (בבית האדום) והוצגה תכנית היערכות הכוחות ותכנית המבצע.53

העברת האספקה לירושלים תוכננה בשיירות אשר תובטחנה על ידי ליווי צמוד ועל ידי תפישת משלטים טקטיים לאורך הדרך חולדה–ירושלים.

הדרך חולקה ל־3 קטעים:

הקטע ההררי ירושלים–שער הגיא, שאורכו כ־23 ק"מ. האחריות על קטע זה הוטלה על גדוד 2 (גדוד הפלמ"ח, להלן – גדוד הפורצים), שהיה מורכב משתי פלוגות הגדוד הרביעי, מהפלוגה השלישית, פלוגת הגדוד החמישי, בפיקודו של סטוצקי, הועברה לגדוד 1 על מנת לתגברו. מקום הריכוז של הכוחות – בקריית־ענבים.

קטע שער הגיא–לטרון, אזור גבעות שאורכו כ־5 ק"מ, האחריות לקטע הוטלה על כוחות הליווי הצמודים לשיירות.

הקטע חולדה–לטרון, כ־11 ק“מ. האחריות הוטלה על גדוד1 המתוגבר בפלוגת פלמ”ח מהגדוד החמישי, אשר הועברה אליו מגדוד 2. מקום הריכוז היה חולדה. המג"ד – חיים לסקוב.

עתודה אופרטיבית – גדוד 3, מקום הריכוז – נען. המג"ד אלדד אורבוך.

מקום הריכוז של מטה חיל נחשון היה בנען.

האסטרטגיה אשר הוצגה היתה אותה אסטרטגיית המגננה, למרות השוני המהותי המכריע בעוצמת הכוחות ובמבנה הפיקוד.

עד למבצע נחשון הובטחה התחבורה על ידי כוחות הליווי הצמודים לשיירות, וכוח שעוצמתו עד שתי כיתות, שיועד לתפוש אקראית משלט לקראת מעבר השיירות. כל כוחות ההבטחה מנו כשתי פלוגות קטנות, אחת מהגדוד החמישי של הפלמ"ח ואחת מהגדוד השישי, והופעלו על ידי הגדודים ללא פיקוד משותף.

עם הקמת חיל נחשון, הוטלה הבטחת התחבורה על אגד־חטיבתי שכלל שלושה גדודים בפיקוד תפעולי (אופרטיבי) אחד של מפקד חטיבה, ולרשותו מטה חטיבתי. השוני המהותי בעוצמה קיבל את ביטויו רק בכוונה לחזק את אבטחת השיירות על ידי הליווי הצמוד ובתפיסת מספר משלטים טקטיים לאורך הדרך.

יותר מכול בוטאה אסטרטגיית הליווי הצמוד במבצע נחשון בקטע לטרון שער הגיא, בו הוטלה אבטחת השיירות ופריצת הדרך על כוחות הליווי הצמוד אף ללא תפישת משלטים על ידי כוחותינו. ההוראה להתנהגות במקרה של התקפה על השיירה היתה: "– – –במקרה של התקפה תמשיך השיירה את דרכה תוך פתיחה באש ותפרוץ את דרכה בכוחות עצמאיים. במקרה של התקפה חזקה וחסימות חזקות בדרך, ואך ורק בחוסר אפשרות של פריצה, תתקשר השיירה עם מטה החייל והגדודים הקרובים, ואז תוגש העזרה בהתאם להוראותיו של מטה החיל. מפקדי הגדודים יקחו בחשבון בשיקוליהם את האפשרות הזאת.54

מול הצגת אסטרטגיית המגננה הצמודה, הוצגה על ידי מפקד גדוד הפלמ"ח במבצע, יוסף טבנקין, אסטרטגיית המתקפה היזומה: מתקפה של קרבות הכרעה על ידי ייזום התקפי, בהתקפות לילה, על הכפרים הערביים החולשים על הדרך, וחיסולם כבסיסי המתקפה הערבית על התחבורה.

הפלמ“ח יישם את תורת המלחמה שלו במתקפה של קרבות הכרעה ליליים. הכישורים שלו עמדו במבחן ההתנסות כבר במתקפה על בסיסים ונקודות תורפה של הבריטים בתקופת המאבק, ביוזמות ההתקפיות המוגבלות במשך ארבעת חודשי המלחמה הראשונים. ריכוז אגד־חטיבתי בחיל “נחשון”, כמאמץ העיקרי, הבטיחו את העדיפות שהיתה דרושה לאסטרטגיית המתקפה היזומה בקרבות הכרעה ליליים. לא היה שום כפר ערבי אשר יכול היה להתגונן בהצלחה מול התקפת לילה גדודית של הפלמ”ח.

ביישוב הערבי בארץ לא שררה רמת האחריות ההדדית הדרושה כדי לעצב את הכפר הערבי כיישוב המאורגן למלחמה. לכפר כיישוב לא היה פיקוד, לא היתה לוגיסטיקה לקיום השירותים עבור הלוחמים (אספקה, עזרה ראשונה, תחבורה וכו'). לא היתה תוכנית הגנה, לא היו ביצורים, לא היה נשק ולא היו לוחמים. הלוחמים פעלו כפרטים וכחבורות ללא סמכות וללא אחריות של הכפר כיישוב. יכולתם הקרבית אפשרה פעולות יזומות כיחידים וכחבורות קטנות בפיקוד מנהיגים טבעיים. הגנת כפר ערבי מול התקפת לילה גדודית היתה מעבר ליכולתם.

יוסף טבנקין הציג אסטרטגיה התקפית לפיה יפעל חיל “נחשון” כיחידת קרב חטיבתית, יפשוט ויכבוש בהתקפות לילה גדודיות את הכפרים שהיו בסיסי המתקפה הערבית לאורך הדרך החל מחולדה ועד ירושלים. הוא יישען על הרצף היהודי בשפלה ויפרוץ וימשוך אותו עד ירושלים.

אסטרטגיית המתקפה הלילית ענתה גם על בעיית החשש מהתערבות בריטית בקרבות.

בהתאם לתורת המלחמה הלילית, היתה התקפת הלילה נערכת רק אם ניתן להשיג הכרעה לפני אור־יום.

לבריטים לא היתה תורת לחימה התקפית בלילה, לא היו להם הכשרים והיכולת ללחום מלחמת תנועה לילית, ולהתערב בהתקפות הלילה על הכפרים הערביים. הם לא נלחמו בלילה אלא בהגנה על מתחמים בהם החזיקו, והיו מנועים מכל התערבות בקרבות ההכרעה הליליים.

יוסף טבנקין לא הציג רעיון חדש. היה זה יצחק שדה אשר עם החמרת המתקפה הערבית על הדרך לירושלים, הציע לרכז כוח ולתקוף את הכפרים הערביים החולשים על הדרך כפתרון להבטחת התחבורה. מטה הפלמ"ח אף החל בריכוז הכוח עם העברת יחידת מלווי השיירות בפיקוד נחום אריאלי מחולדה לקריית ענבים ב־25 במרס 1948.

לאחר כישלון שיירת נבי דניאל, צירף מטה הפלמ“ח באישור המטכ”ל את כוחות גדודי הפלמ"ח החמישי והשישי, ושתי פלוגות מהגדוד הרביעי (שתי הפלוגות אשר נועדו וחומשו על ידי המטכ"ל כתגבורת לנבי־דניאל), לאגד־קרב בפיקודו של שאול יופה. יופה עמד לעלות לקריית־ענבים עם שתי פלוגות הגדוד הרביעי, ולהקים שם ריכוז גדודי למשימת המתקפה על הכפרים הערביים.

כישלון שיירת חולדה קטע את יישומה של אסטרטגיית הייזום ההתקפי על ידי אגד־קרב של הפלמ"ח בפיקודו של שאול יופה, אולם כפה את ההחלטה על מבצע נחשון כמאמץ עיקרי לפריצת דרך אספקה לירושלים.

הקמת חיל “נחשון” כאגד־קרב חטיבתי מימשה לראשונה את העוצמה הדרושה כדי לפרוץ רצף מרחבי לירושלים, אולם אסטרטגיית הייזום ההתקפי נדחתה על הסף.

חיל־נחשון לא נועד לפעול כחטיבה קרבית לחיסול המתקפה הערבית על הדרך על ידי כיבוש הכפרים הערביים שהפריעו לרצף מרחבי, אלא נועד לפעול בשלושה גדודים נפרדים, אשר יבטיחו את השיירות על ידי הליווי הצמוד ועל ידי תפישת משלטים טקטיים, ויאפשרו צבירת מלאי אספקה מירבי, בהתאם לתכנית המטכ"ל כפי שהוצגה בקבוצת הפקודות באחד באפריל 1948.

את שיקולי הפיקוד העליון מבטא ידין: “– – –יש להביא אוכל לירושלים ולספק לה מזון בזמן קצר ולתקופה ארוכה של ימי מצור העלולים לבוא עליה עם תום המנדט”.55 את חששותיו של מפקד המבצע שמעון אבידן ליכולתו הקרבית של חיל “נחשון”, מוסר שמעון לידין ב־ברביעי באפריל 07:30 בדו“ח בו ציין את “חוסר הניסיון הקרבי והאימון של אנשי הגדודים.” במיוחד חשש ליכולתו הקרבית של גדוד 1 בפיקודו של לסקוב.56 להקמת חיל “נחשון” הוקצו ארבע יממות. מבצע נחשון נועד להתחיל אור לחמישה באפריל, אולם נדחה ביממה משום שההודעה לפלוגת הפלמ”ח בקריית ענבים לתפישת משלטי באב־אל־ואד נשלחה רק בארבעה באפריל בשעה 19:30, והפלוגה לא יכלה להספיק להגיע.57


II. הקרבות על הקסטל והדרך לירושלים – 4–8 באפריל 1948

א. כיבוש הקסטל

במשך ארבעת חודשי המלחמה הראשונים, ערכו הערבים כעשר התקפות על התחבורה היהודית בקטע הדרך קריית־ענבים–ירושלים.58

העלייה בכביש לאוכף הקסטל ממערב וממזרח, אילצה את המכוניות להאיט, ועשתה אותן טרף נוח לתוקפים. הכפר הערבי קסטל חלש במישרין על האוכף ועל המעלה אליו ממערב. הכפר הערבי קולוניה חלש במישרין על המעלה המזרחי של אוכף הקסטל החל ממוצא תחתית.

אור ל־31 במרס יצאה פלוגת הגדוד הרביעי בפיקודו של יוחנן זריז, בהנחייתו של עוזי נרקיס (להלן – עוזי) למשלטי שער הגיא – סריס צפונה לדרך לאבטחת שיירת חולדה. השיירה הותקפה וחזרה לחולדה ופלוגת יוחנן עזבה את המשלטים והגיעה לקריית־ענבים בשלושים ואחד במרס בערב.59

עם בואה של הפלוגה, נוצר לראשונה בגוש קריית ענבים ריכוז כוחות פלמ"ח בעוצמה של פלוגה מוגברת, ואפשרויות הייזום ההתקפי הורחבו להיקף של אגד־קרב פלוגתי.

היישובים מוצא וארזה ומחצבת סולל־בונה (בדרך בין הכפרים קסטל וצובא) נכללו בתחום מרחב פיקודי אחד, אולם הדרך בין ארזה למחצבה עברה למרגלות הקסטל, ונשלטה על ידיו במישרין. בין המחצבה לבין היישובים ארזה־מוצא לא היה קשר טקטי ולא קשר עין. ב־1 באפריל היה הכוח במחצבה בהיקף של מחלקה מוגברת: 42 לוחמים, 22 רובים, שלושה מקלעים ומרגמה "2.60 הכוח החזיק בבנייני המחצבה ובמשלט בועז מצפון לה.

הכוחות ביישובים מוצא וארזה היו בעוצמה של פלוגה, כולל מרגמה "3 ויחידת משוריינים. (2 משוריינים או יותר). היישובים קיימו רצף מרחבי והיו מאורגנים להגנה עצמית.

גוש מוצא כמרחב פיקודי היה בתחום האחריות והפיקוד של חטיבת “עציוני”, בפיקודו של דוד שאלתיאל.

בשניים באפריל, בפגישה בין עוזי לשאלתיאל, הוסכם כי הפלמ“ח יכבוש את הקסטל וחי”ש “עציוני” יקבל את הכפר מהפלמ"ח ויחזיק בו.61

עוזי הבריק ליוסף טבנקין, מפקד גדוד 2 נחשון, ומסר על הסיכום.62

שאלתיאל הבריק לידין, מסר כי הקסטל מתפנה מתושביו והציע כי הפלמ“ח המוצב בקריית־ענבים יכבשו את הקסטל ו”עציוני" יחזיק בו.63

ידין השיב לשאלתיאל: “תודיע לשם מה כוח גדול לתפישת הקסטל באם הכפר נעזב. באם אין בכוחך לתפשו, הפעולה תידחה ותיכלל במסגרת פעולותינו בקו ירושלים”.64

אין עדות להוראה של ידין לכבוש את הקסטל ולפי עדותו של אלדד בן ציון, קצין המבצעים של “עציוני”, לא אישר ידין את כיבוש הקסטל על ידי הפלמ"ח.65

לפי יצחק רבין אישר מטה הפלמ"ח את כיבוש הקסטל.66

אור לשלושה באפריל, כבשה פלוגה מוגברת של הפלמ"ח מקריית־ענבים, בפיקודו של “רעננה” (אליהו סלע, כברי) את הקסטל. הכפר השתרע מפסגת הקסטל, במדרונות היורדים מזרחה ודרומה. המדרונות הקמורים אפשרו להגיע לפסגה מכיוון נחלת יצחק, הישר אל השטח השולט על הכפר. ההתקפה תוכננה בהתאם לתורת הלחימה הלילית, להתקפת לילה פלוגתית על כפר ערבי. קבוצת הפקודות נתבררה עם המפקדים בעזרת שולחן חול. הכוח בפיקודו של רעננה (סלע) פעל כמתוכנן. הוא הגיע עד מקום ההיערכות מבלי להתגלות, ריכז עדיפות כוח מכרעת, כבש ונאחז בבתי הכפר בשטח בפיסגה, ואחר טיהר וכבש את הכפר כולו.67

מחלקת חי“ש מגדוד “מוריה” (עציוני) בפיקודו של יעקב סלמן, אשר יועדה להחזיק בקסטל, הגיעה למחצבה בערב השניים במרס. בשעות הבוקר היא קיבלה את הקסטל מהפלמ”ח. לבקשת מפקד החי“ש השאיר רעננה במקום כיתת פלמ”ח. כיבוש הקסטל וההיאחזות בו, חיסלו את הכפר כבסיס ערבי לשליטה והתקפה על אוכף הקסטל והדרך העולה אליו ממערב, ויצרו רצף שלטון יהודי אשר כלל את גוש מוצא, הקסטל וגוש קריית־ענבים.

הקסטל חלש על הדרך לירושלים בשטח אשר יועד למדינה הערבית בהחלטת החלוקה של הכ"ט בנובמבר. הוא היה הכפר הראשון במלחמת העצמאות אשר היהודים כבשו ונאחזו בו.

בו ביום תוגבר הקסטל. עוצמת הכוחות בקסטל ובמחצבה הגיעה לפלוגה מוגברת.68

מרדכי גזית, מפקד פלוגה מגדוד “מוריה”, קיבל את הפיקוד על הכוחות בקסטל ובמחצבה. גזית הציב את הכוח בחמישה מוצבים נפרדים אשר לא יכלו לקיים קשר טקטי ביניהם: במחצבה ובשלושה משלטים סביב המחצבה – “נחשון” מדרום, “בועז” מצפון, והמשלט המזרחי ממזרח ובקסטל.

הכוח במחצבה היה מאורגן ומבוצר להגנה בבנייני המחצבה. הכוחות במשלטים הוצבו במוצבים ללא ביצורים וללא מתקני אחזקה. הכוח בקסטל הוצב סביב הכפר בעמדות בלתי מבוצרות (כעשר עמדות), ללא מתקני אחזקה, אשר אוישו על ידי כ־25 לוחמים.69 פיזור העמדות בקו ההיקף החיצוני הארוך של בתי הכפר, לא אפשר יצירת קו הגנה רציף וחיפוי הדדי בין העמדות.

ההיערכות וחלוקת הכוחות לא הותירו עתודה לרשות מפקד הכוח, מרדכי גזית.

לאחר מסירת הקסטל לחי“ש, בשלושה באפריל בשעה 07:00, הבריק עוזי נרקיס לשאלתיאל “– – –לדעתי יש לפוצץ שם (בקסטל) את מקסימום הבתים ולהתבצר בשאר. אבקשך להודיע את ההוראה הזאת”.70 לפי דו”ח על כיבוש הקסטל הורה שאלתיאל לא לפוצץ את בתי הכפר.71

בתי הכפר לא פוצצו.

אחר הצהרים בשעה 14:00 הותקפו המשלטים באש. משלט נחשון ננטש בבהלה ושלושה לוחמים נהרגו.

כבר למחרת, בארבעה באפריל, פנה גזית אל מטה עציוני וביקש לפחות מחלקה אחת להחלפת התשושים בין אנשיו. הסביר גזית: “האנשים הגיעו עייפים מפעילויות קודמות, האנשים מוצבים בעמדות ללא תחלופה. ישנו על הארץ ולא נחו אף בשנתם”.72 – מטה עציוני לא שלח כל תחלופה.

אור לחמישה באפריל הותקפה המחצבה באש וגזית נתן פקודת התראה לנסיגה. לא היו אבדות.

בחמישה באפריל הגיע לארזה זרו (מאיר זורע), מפקד גדוד בית חורון, וקיבל את הפיקוד על המרחב.73

בצהרים ננטשו בבהלה המשלטים “בועז” ו“המזרחי”, ואנשיהם נסוגו לקסטל ללא אבדות. גזית הורה לכוח במחצבה לסגת לקסטל. 27 אנשי חי“ש נסוגו, אולם שנים־עשר אנשי הפלמ”ח וכיתת החי"ש סירבו לסגת, ונשארו במחצבה.

בחמישה באפריל לפנות ערב, תקף כוח ערבי מקולוניה את מוצא־עילית דרך משק ילדים. התוקפים הגיעו עד לקרבת בתי הכפר. ההתקפה נהדפה.

בשישה באפריל בשעה 06:30, הותקפה המחצבה באש.74 ב־12:45 נסוגו הכוחות מהמחצבה לקסטל ללא קרב. לפני חצות הגיעה לקסטל תגבורת – כיתה ומקלע מפלוגת נועם. ארבעה־עשר חולים ותשושים מהקסטל נשלחו לירושלים.

למחרת לפנות בוקר, ב־7 באפריל בשעה 05:00 הגיע דו"ח מודיעין עציוני: “– – –המצב בקסטל קשה ביותר, יש ברשותם נשק ותחמושת מספיקים אולם אנשים עייפים… יש הכרח להחליף את האנשים”.75 אנשים לא הוחלפו.

בערבו של אותו יום, בשעה 21:00, בהתאם להוראת ידין, עבר הפיקוד על76 ארזה ועל מוצא, מעציוני לנחשון.77

ההתקפות הערביות על המחצבה ועל משלטי הקסטל ומוצא, התבטאו בצליפות ובהתקפות אש, אך לא הגיעו אף פעם לכלל הסתערות.

מאז נטישת משלט נחשון בשלושה באפריל, ביום כיבוש הקסטל, ועד השבעה באפריל, שעת מועד העברת הפיקוד על גוש מוצא ל“נחשון”, במשך ארבע יממות, לא סבלו הכוחות בקסטל־צובא והכוחות במוצא כל אבדות, לא בהרוגים ולא בפצועים. עם נטישת המשלטים והמחצבה רוכזה בקסטל עוצמה של פלוגה. ביישובים ארזה ומוצא היתה עוצמת הכוחות בהיקף של פלוגה מתוגברת במרגמה "3.

בשבעה באפריל, לקראת העברת הפיקוד על גוש מוצא מעציוני לגדוד הפורצים, היתה עוצמת הכוחות אשר עמדה לרשות מפקד גדוד בית חורון אשר פקד על המרחב, כשתי פלוגות.

לפי עדות זרו, לא חסר כוח אדם בירושלים להחלפת הכוחות העייפים.78

כל אחד מהכוחות אשר החזיקו בקסטל ובמוצא, עלה במספר הלוחמים ובנשק על הכוח אשר עמד להגנת כל אחד מהיישובים הכפריים המרוחקים כמו יישובי גוש עציון, טירת צבי, יחיעם, רמות נפתלי, כפר סולד, כפר דרום וכיו"ב, אשר עמדו כולם79 בהתקפות הערבים ושברו את כולן.

מספר הלוחמים במרחב מוצא נפל אך במעט ממספר הלוחמים בגדוד הפלמ"ח־הפורצים (גדוד 2 חיל “נחשון”) אשר התכנס בגוש קריית ענבים בבוקר השישה באפריל.

העברת הפיקוד על גוש מוצא לחיל “נחשון” באה כתוצאה מהערכתו של ידין כי הקסטל וגוש מוצא חיוניים להצלחת מבצע נחשון, ושאלתיאל אינו מסוגל לשאת באחריות להגנתם.80


ב.העלאת שיירה ותפיסת משלטים טקטיים

אור לחמישה באפריל נערכה פשיטה על מפקדת חסן־סלמה במבואות רמלה. בניין המפקדה פוצץ, וכשלושים גוויות הוצאו מההריסות. חסן־סלמה ניצל כי היה בזמן הפשיטה בלוד, אולם מעמדו כמפקד התערער.81 הפשיטה נערכה כהסחה למבצע נחשון.

אור לשישה באפריל החל מבצע נחשון בהעברת שיירה לירושלים. תוכנן לאבטח את השיירה על ידי ליווי צמוד ותפישת משלטים טקטיים.

שיירה בת כ־60 מכוניות יצאה בחצות מחולדה לירושלים ובה כוחות גדוד 2 אשר כונסו בחולדה, משאיות אספקה ומשורייני הליווי הצמוד. השיירה הגיעה עם שחר לקריית־ענבים ללא כל התנגדות ערבית. כוחות גדוד 2 נכנסו לקריית־ענבים, והשיירה בליווי המשוריינים, בפיקודו של עמוס חורב, סמג"ד הפורצים, המשיכה לירושלים.

בכביש העולה ממוצא לירושלים, מול בית איכסא, נתקלה השיירה בתעלה חפורה בכביש, ונצלפה באש. אנשי השיירה הצליחו להתגבר על התעלה בעזרת קורות עץ של פסי רכבת אשר השיירה צוידה בהם, והשיירה הגיעה לירושלים ללא אבדות בשישה באפריל בשעה 11:00.

בקטע הדרך חולדה–לטרון, תפש גדוד 1 משלטים טקטיים לאבטחת הדרך מפני הצולפים במחנה ואדי־צראר מדרום ובכפרים לאורך הדרך. הכפר חולדה הערבית אשר היה כבר נטוש, נתפש על ידי מחלקה אשר נאחזה בו. לגבי הכפר דיר־מוחייזין תוכנן (בהתאם להנחיות המטכ"ל) להשתדל, עד כמה שהדבר אפשרי, להיאחז בקרבת הכפרים ולא לכבשם (באין אפשרות כזו – לכבשם), ולתפוש משלטים בקרבתו. אולם לאחר מכן החליט שמעון, כי השליטה בכפר, החולש במישרין על הכביש, חיונית, והורה לכבשו ולהחזיק בו.82

הכפר דיר מוחייזין נכבש עם אור הבוקר. ההתנגדות היתה קלה.

בקטע הדרך לטרון – באב אל ואד, בו חלשו הכפרים לטרון ודיר־איוב במישרין על הכביש, לא נתפשו משלטים. בקטע הדרך באב־אל־ואד – ירושלים, בו חלשו הכפרים סריס וקולוניה במישרין על הכביש, נתפשו משלטים רק על הרכס צפונה לדרך בין סריס לבאב־אל־ואד, (להלן – משלטי באב־אל־ואד) על ידי פלוגת גדוד 2 אשר חנתה בקריית־ענבים.

בהעברת השיירה היו שני חידושים טקטיים:

– תנועת השיירה בוצעה לראשונה בלילה (רעיון שכבר הוצע על־ידי עמוס חורב עבור שיירת חולדה אולם לא הגיע לכלל מימוש). הדבר בא למנוע חשיפתה לאש הנשק הקל בקרב תנועה לאור יום בשטח הנתון לשלטון ערבי. כמו כן היה בתנועת השיירה בלילה גורם של הפתעה.

– מספר משלטים טקטיים נתפשו על ידי כוחות בעוצמה של מחלקה עד פלוגה. (רעיון אשר תוכנן ומומש על ידי עמוס חורב לקראת שיירת חולדה, עם תפישת משלטי באב־אל־ואד על ידי פלוגת גדוד83 הפורצים בליל ה־31 במרס).

בדיון במטה נחשון לקראת העברת השיירה היה ברור כי בשיטת הליווי הצמוד ותפישת המשלטים, אין אפשרות למנוע מהערבים פיצוץ מעביר־מים, או הצבת מארב הנשען על מוקשים ומחסומים מחופי־אש. מה גם שעיקרה של הדרך והקטעים המועדים להתקפה ערבית כלל לא היו בשליטת המשלטים אשר נתפסו.

איום הקרבות האבודים מראש על שיירות הליווי הצמוד וצלן הכבד של שיירת נבי דניאל ושיירת חולדה, ריחף על השיירה, ללא כל פתרון מבצעי להעברתה, אלא אם הערבים לא יתקפו.

הפיקוד על השיירה הוטל על יוסף טבנקין, מפקד גדוד הפורצים, והוא ארגן את כוחות הגדוד, לזנוח את מכוניות השיירה ולפלס את דרכם בלילה כיחידה צבאית לקריית ענבים, באם השיירה תותקף ולא תוכל להמשיך במסעה.84

הערבים לא תקפו והשיירה עברה ללא קרב – “שומר פתאים אדוני”.

באותו לילה, שליטה במשלטים לא היתה יכולה לסייע בהעברת השיירה, אילו הותקפה. אולם, תפישת המשלטים בגזרת חולדה־לטרון הביאה לכיבושם של הכפרים חולדה הערבית ודיר מוחייזין ולחיסולם כבסיס ערבי השולט על הדרך. בכך נפרץ רצף מרחבי בשלטון יהודי בדרך לירושלים, מחולדה ועד לעמק לטרון.

עם התכנסותו של גדוד הפורצים בגוש קריית־ענבים, מנו כוחות הגדוד בגוש שתי פלוגות רגלים בפיקודם של יוחנן זריז ואורי בן־ארי ופלוגת מטה בפיקודו של מיכה פרי, אשר כללה את יחידות החבלנים, המשוריינים, שתי מרגמות "3, מכונת היריה הכבדה, הקשר והשירותים.

אנשי הגדוד החמישי והשישי אשר נותרו בגוש לאחר שיירת נבי דניאל, לא היו מאורגנים ביחידות מבצעיות. מטה נחשון לא סיפק מערך לוגיסטי לגדוד הפורצים, פרט לתחמושת ומנות קרב לשלושה ימים. אפילו חגור אישי לא סופק והלוחמים נאלצו לאלתר חגור מכל הבא ליד, תוך שימוש בבגדיהם.

לשאלתו של מפקד הגדוד במטה נחשון בדבר בסיסי חניה, אספקת תחמושת, מזון ושאר אפסניה, שירותי רפואה וכדומה נענה בתשובה: “– – –שוב איננו פרטיזנים אלא צבא סדיר, היחידות הלוחמות בשדה תוחלפנה לאחר שלושה ימים…”.

היתה זו תשובה אופיינית למספר מצומצם של קצינים, מיוצאי הצבא הבריטי, אשר בתום־לב סברו כי ניתן להתגבר על המחסור הנורא בלוחמים, בנשק, בתחמושת, במזון, בתחבורה, בכול – על ידי טפסים של הצבא הבריטי המתורגמים מאנגלית לעברית.

גדוד הפורצים אשר היה אמור “לחזור מהקרבות תוך שלושה ימים, לאחר שיוחלף בגייסות רעננים”, חזר מהרי ירושלים לאחר למעלה משבעים יממות בשדות הקרב.85

גדוד הפורצים התארגן בעצמו והתקיים על הבסיס המשקי הקיים של יישובי גוש קריית ענבים אשר העמידו עצמם לרשותו.

בדיון היכרות ראשון עם מפקד עציוני, דוד שאלתיאל, נאמר ליוסף טבנקין לתדהמתו כי מספר המגויסים בעציוני מגיע לכ־4000, ומהם כ־2000 ביחידות החי"ש, אולם במערך כוחותיו כלל לא קיימת עתודה חטיבתית.86

לקראת ה־7 באפריל, עם התארגנותו של גדוד הפורצים בגוש קריית־ענבים, רוכזה בגוש לראשונה עוצמה צבאית פנויה אשר אפשרה ייזום התקפי בהיקף אגד־קרב גדודי.

לסגל הפיקוד בגדוד היה ברור, כי האפשרות הסבירה ביותר לאבטחת התחבורה הינה מתקפה לחיסול הכפרים הערביים המשמשים כבסיסי התקפה על הדרך.

בקטע הדרך ירושלים – באב־אל־ואד, אשר משימת אבטחתו הוטלה על גדוד הפורצים, תוכננה מתקפה בשני שלבים: מטרת השלב הראשון היתה להבטיח רצף שלטון במרחב קריית־ענבים – ירושלים. השלב השני, מגמתו היתה להרחיב את הרצף מקריית־ענבים לבאב־אל־ואד.

עם כיבוש הקסטל על ידי הפלמ"ח, אור לשלושה באפריל, כבר הוקם רצף מרחבי של גוש קריית־ענבים עם גוש מוצא. הכפר קולוניה, אשר חלש באש ישירה על הכביש העולה לאוכף הקסטל ממזרח, נותר האיום העיקרי על התחבורה בקטע הדרך קריית־ענבים – ירושלים, ועל היישובים ארזה ומוצא.

מפקד הגדוד יזם את השלמת הרצף המרחבי ירושלים – קריית־ענבים על ידי כיבוש והרס קולוניה כבסיס שליטה והתקפה על הכביש והיישובים. הוא ביקש אישור להתקפה על הכפר אור לשמונה באפריל.87

מטה “נחשון” סירב לאשר את ההתקפה על הכפר והורה להוציא את הגדוד למשלטים בקטע הדרך סריס – באב־אל־ואד על הרכס צפונה לכביש, (להלן – משלטי באב־אל־ואד) כדי להבטיח את שיירת נחשון הראשונה אשר נועדה לחזור מירושלים אור לשמונה באפריל. (השיירה תצא מירושלים הלילה, השמונה באפריל. תתפוש את המשלטים על ידי כוחות חזקים. רכז כוח בקטע בית השאיבה – באב־אל־ואד. ידיעות אומרות שיש שם מחסומים. שלח משוריינים לפריצת המחסומים. אשר קבלת הפקודה וביצועה.).88

בהתאם להוראה, יצאו יחידות הגדוד בשבעה באפריל לנוה־אילן, ועם חשכה המשיכו ותפשו את המשלטים לאחר כ־10 ק"מ של מסע רגלי, ללא דרך, בשטח הררי.

אור לשמונה באפריל לקראת חצות, לפי בקשת שאלתיאל, דחה מטה “נחשון” את צאת השיירה מירושלים לשמונה באפריל שעה 13:00.89

החלטת מטה “נחשון” לא לתקוף את קולוניה אלא להוריד את השיירה מירושלים, תאם את אסטרטגיית המגננה אשר נקבעה למבצע נחשון. משמעותה היתה העדפת המשך אבטחת התחבורה על ידי ליווי צמוד ותפישת משלטים. בכך ניתן לערבים היתרון של ייזום מתקפות, ונשלל מחיל “נחשון” יתרון ייזום התקפות לילה על הכפרים הערביים.


ג.העברת הפיקוד על גוש מוצא מ“עציוני” ל“נחשון”.

בשבעה באפריל, בשעה 21:00 בערב, עבר הפיקוד על גוש מוצא, שכלל את הקסטל, ארזה ומוצא, מ“עציוני” ל“נחשון”.

העברת הפיקוד על גוש מוצא ל“נחשון” באה כתוצאה מהערכתו של ידין כי הגוש חיוני למבצע נחשון, ושאלתיאל אינו מסוגל לשאת באחריות להגנתו.

עם ההחלטה על מבצע נחשון הוכפף כוח הפלמ"ח בקריית ענבים לגדוד הפורצים בחיל “נחשון”.

מאז כבש הפלמ“ח את הקסטל והעבירו לעציוני, חרד שאלתיאל לגוש מוצא וחתר להיעזר בפלמ”ח בקריית־ענבים. הוא פנה ישירות אל עוזי נרקיס ואיים על ידין בנפילת הגוש.

ידין מנע בתקיפות את נסיונותיו של שאלתיאל לרתק את הפלמ"ח להגנת גוש מוצא, והקפיד על העמדתו לרשות מבצע נחשון.

בשלושה באפריל בשעה 19:00, שאלתיאל אל עוזי נרקיס בקריית־ענבים: "– – –יש להתקיף ולכבוש בכל מחיר את סריס וחרבת־אל־עומור עוד הלילה. כוחות האויב מתרכזים בקסטל ובצובא על כן פעולתך הלילה… אם לא תעשה זאת נצטרך לסגת מצובא (המחצבה).90

בשלושה באפריל שעה 20:30 (בתגובה לפנייתו של שאלתיאל לעוזי), ידין אל שאלתיאל: "– – –בקשר לפעולת נחשון. עליך להפסיק מיד כל פעולות יזומות בקו ירושלים. כל ההוראות לכוחות הבולגרים (הפלמ"ח) הנמצאים בקו תבאנה ממטה נחשון. הקפד על הוראה זו – נא לאשר. העתק למטה “נחשון”.91

בשלושה באפריל שעה 23:35 שאלתיאל אל ידין: מאשר את קבלת התזכיר.92

בחמישה באפריל שאלתיאל אל עוזי נרקיס. מאיים על עוזי כי יעשה אותו אחראי למה שעלול לקרות בקסטל־צובא.93

בחמישה באפריל בשעה 14:30, שאלתיאל אל ידין. מתלונן על עוזי על שלא נענה לדרישותיו ומוסר לו את הערכתו באשר לחומרת המצב.94

בחמישה באפריל, 23:20 עונה ידין לשאלתיאל: “– – –כוחותיו של עוזי עומדים לפקודת “נחשון”. אין לפנות אליו עתה. זה מפריע לפעולת נחשון. המצב בקסטל נמסר למטה “נחשון”– – –”.95

אור לשבעה באפריל, בעקבות מברקיו של שאלתיאל, החל ידין חושש לגורלו של גוש מוצא.96

בשבעה באפריל בשעה 14:00 נשלחה הוראת ידין אל “עציוני” ואל “נחשון”: “החל מהיום בשעה 21:00 יעבור הפיקוד על גוש מוצא למטה נחשון”.97

ההוראה הרחיבה את אחריותו של חיל “נחשון” מאבטחת התחבורה לירושלים להגנת היישובים במרחב הדרך לירושלים.

בעקבות ההוראה להעביר את הפיקוד על גוש מוצא ל“נחשון”, הורה מטה “נחשון” על ארגון מחדש של חיל “נחשון”. האחריות על גוש מוצא הוטלה על מפקד גדוד הפורצים והוחלט לתגברו בשתי פלוגות.

“– – –הפיקוד על קסטל־ארזה יועבר לאָמוֹן (יוספל’ה) עד השבעה באפריל שעה 21:00– – –” “פלוגת הפלמ”ח אשר סופחה לגדוד בחולדה תוחזר לגדוד 2 עם השיירה הראשונה העולה לירושלים. – – –פלוגת הקלט מס' 3 הכוללת 125 איש על נשקם וציודם, המשתייכת לגדוד 1, תעבור לרשות גדוד 2 ותתפוס את הקסטל. – – –פלוגת פלמ“ח תצטרף מחר בבוקר – – –אל גדוד 1”.98

בשבעה באפריל בשעה 17:15 קיבל עציוני את ההוראה. באותו יום בשעה 21:00 עבר הפיקוד על כל הקטע של כביש ירושלים – חולדה לפיקוד מבצע נחשון. אמון (יוספל’ה) מפקד גדוד 2 (הפורצים) קיבל בזה מאותה שעה את הפיקוד על מרחב ליפתא – באב־אל־ואד.

מפקד גדוד הפורצים קיבל את ההוראה לפנות ערב, לאחר יציאת הפלוגות למשלטים, ויצא במשוריין למפגש במפקדת עציוני בירושלים כדי לקבל את הפיקוד על גוש מוצא. בדרכו למפגש קיים דיון קצר במגמה להכיר את המצב במפקדת גוש מוצא בארזה וללמוד אותו.

עוצמת הכוחות בגוש היתה כשתי פלוגות: פלוגה ביישובים ארזה־מוצא ופלוגה בקסטל. בפלוגת הקסטל מוצבים היו הלוחמים בתנאי קיום קשים וללא תחלופה, בעמדות בלתי מבוצרות המפוזרות סביב הכפר ללא קו הגנה רציף וללא אפשרות חיפוי הדדי. לרשות מפקד הפלוגה לא היתה עתודה. כן היה מחסור בתחמושת ובמזון. המפקדים בקסטל היו מרירים, וחשו עצמם זנוחים על ידי פיקוד עציוני.

עוצמת הכוחות בקסטל נראתה מספקת, אולם מערך העמדות, אי־קיום עתודה, ומצב רוחם של המפקדים בפלוגת הקסטל היה מדאיג.

מפקד הגדוד בירר את המצב עם המפקדים וקיבל את הערכתם על החסר בתחמושת ובמזון. לאחר מכן המשיך למטה עציוני בירושלים ונפגש עם שאלתיאל אשר מסר לרשותו משוריין אספקה אשר הוכן מבעוד יום, ובו משלוח אשר הכיל את כל הנדרש בתחמושת ובמזון לפלוגת הקסטל.

מירושלים יצא מפקד הגדוד לקסטל במשוריין בו הגיע ועמו משוריין האספקה.

במורד הכביש ירושלים–מוצא, מול בית איכסה, התפוצץ מוקש בצד הכביש וגושי אבן חסמו את הדרך. לא היו נפגעים. אנשי משוריין הפיקוד הצליחו לפנות מעבר ושני המשוריינים המשיכו למוצא תחתית ומשם עלו לקסטל בכביש הסרפנטינות.

בקסטל, על הכביש למרגלות הכפר ממזרח, ליד המשוריינים אתם הגיע, ערך המג"ד דיון לילי עם מפקדי הפלוגה וקבע את תכנית הגנת המוצב:

– הפלוגה תתארגן במתחם הגנה מבוצר אשר יישען על בתי האבן הבלתי חדירים לאש הנשק הקל בפסגת הקסטל.

– מערך הכוחות במתחם יתבסס על מחלקה אחת להחזקת העמדות, ושתי מחלקות בעתודה.

– שאר בתי הכפר יפוצצו כדי לאפשר שליטת המתחם על סביבתו בשדות ראייה ואש חופפים.

– חבלני גדוד הפורצים יגיעו למחרת בבוקר כדי לפוצץ את הבתים.

עם תום הדיון נשמעו מפקדי הקסטל מעודדים.

במשך היממה האחרונה לא הותקף הקסטל והלוחמים הספיקו לנוח. המשלוח אשר הגיע במשוריין האספקה השלים את החסר בתחמושת ובמזון. העברת הפיקוד על הקסטל לפלמ"ח החזירה ללוחמים את הביטחון העצמי.

משוריין האספקה פורק על ידי אנשי הפלוגה וחזר לירושלים.

מפקד הגדוד חזר למטהו בבית פפרמן בראש ההר מעל קריית ענבים.99


ד. נפילת הקסטל

בשמונה באפריל 1948 אחר הצהרים נפל הקסטל בהתקפת־יום ערבית. אבדותינו היו 39 הרוגים, מהם 21 אנשי חי“ש ו־18 אנשי פלמ”ח; 35 פצועים, מהם 24 אנשי חי“ש ו־11 אנשי פלמ”ח.

תאור נפילתו של הקסטל מובא בזה על ידי מפקד גדוד הפורצים יוסף טבנקין (יוספל’ה):

אור לשמונה באפריל, (לאחר שקיבל בירושלים את הפיקוד מדוד שאלתיאל על גוש מוצא ולאחר הדיון הלילי עם מפקדי המוצב בקסטל).

"– – –ב 23:00 לערך הודיעני מרדכי גזית, מפקד הקסטל, כי יורים עליהם אש ממשלט בועז וכי הם משיבים באש (היה לנו קשר אלחוטי ישיר). לאחר כשעה הודיעני בתחושת ניצחון כי ההתקפה נכשלה. לאחר שהאש ממשלט בועז דעכה, החליט לחסוך בתחמושת, והורה להפסיק את אש המגנים. חילופי היריות פסקו, לא היו נפגעים ומצב רוחם של הלוחמים היה מעודד.100

מאוחר יותר, אחר חצות, התקשר גזית שנית ודיווח כי שנים או שלושה ערבים מזוינים הגיעו לפתע לבית המטה בפסגה. השומרים פתחו עליהם באש, ערבי אחד נותר הרוג בשטח, היתר ברחו. ההרוג היה מצויד באקדח. לשאלתי על המצב ענה כי “הכל בסדר”.

בהתאם לסיכום ליל־אמש, שלחתי למחרת בבוקר לקסטל את עוזי נרקיס, אחד מסגני, את אמנון חינסקי מפקד החבלנים, ואת פרנק קצין המודיעין, במשוריין, ביחד עם מיכה פרי, מפקד פלוגת המטה, כדי לתכנן את מערך ההגנה ואת פיצוץ בתי הכפר.

לאחר שסיימו את משימתם וחזרו, יצאו המשוריינים לירושלים לליווי השיירה אשר מועד צאתה נדחה ל־8 באפריל בשעה 13:00.101

מפקד החבלנים אמנון חינסקי פנה להכין את מטעני החבלה לפיצוץ בתי הקסטל. האחרים התייצבו במטה, דיווחו על ביקורם בקסטל והציגו אקדח ומסמכים אשר נמצאו על גופתו של הערבי אשר נהרג בלילה ליד המטה. אחד המסמכים היה תעודת זיהוי אשר כללה את שמו ותמונתו של ההרוג. לתמהוננו היה זה עבד אל־קאדר אל־חוסייני, המפקד הבכיר המהולל של הכוחות הערביים בזירת ירושלים ובדרך אליה.

ממקורות ערביים אנו יודעים היום כי בזמן כיבוש הקסטל, בשנים ובשלושה באפריל שהה עבד אל־קאדר בדמשק, וכנראה הבין לאשורו את משמעותו של הכיבוש – הן את משמעות השליטה של היהודים על הכביש באוכף הקסטל, המהווה תנאי לקיום התחבורה בדרך ירושלים – באב־אל־ואד, והן את משמעות העובדה כי לראשונה כבשו היהודים כפר ערבי, והם מחזיקים בו.

עבד אל־קאדר חזר כנראה לירושלים בשבעה באפריל והוא היה זה אשר ארגן ופיקד במישרין על התקפת האש על הקסטל ממשלט “בועז” אור לשמונה באפריל. ראוי לציין כי היתה זו התקפת לילה ערבית ראשונה ויחידה. עבדול קאדר מונה על ידי “צבא ההצלה” למפקד אזור ירושלים, והיה מפקד השדה הבכיר המצטיין והנודע באומץ לבו בין המפקדים הערבים ילידי הארץ. לא היה מפקד ערבי אחר שהיה מסוגל כמוהו לכנס את הלוחמים הערביים ולפקד עליהם בקרב. אולם ההתקפה הסתיימה בפועל בהתקפת־אש, לא הגיעה לכלל הסתערות ונכשלה.

הלוחמים הערבים לא היו מסוגלים לבצע קרב הכרעה בהתקפת לילה יזומה. לא היתה להם תורת מלחמה לילית, לא היתה להם מערכת הדרכה אשר מסוגלת לאמן את הלוחמים כצוות, ולא היה להם מערך פיקוד ישיר המסוגל לקיים את שיתוף הפעולה ההכרחי לפיקוד על קרב התקפה לילי.

איך הגיעו עבד אל־קאדר ומלוויו היישר לבית מטה הפלוגה? איך עברו בין העמדות מבלי שנתקלו באיש מבין המגינים? למה באו רק מתי מעט? מה היתה כוונתם? האם סברו כי היהודים נטשו את הקסטל?

כך או כך לא היה ספק בזהותו של ההרוג.

השעה היתה לאחר 10:00 והחל לזרום מידע. שרות המודיעין בירושלים מסר כי לפי השמועות נהרג עבד אל־קאדר בקרב הלילה בקסטל ושאל על הידוע לנו. אישרנו את העובדה.

מודיעין ירושלים החל מוסר על “פזעה” (הזדעקות) הנערכת בכל הזירה, מחברון בדרום, רמאללה בצפון ורמלה במערב, להתקפה על הקסטל.

ממשלטי באב־אל־ואד הודיעו על מכוניות משא גדושות ערבים מזוינים המגיעות מכיוון רמלה לבאב־אל־ואד ופונות דרומה בכביש באב־אל־ואד – הר־טוב. (ידענו כי ממנו עולה כביש הרים לצובא).

לקראת השעה 11:00 החלה להיירות אש על הקסטל ממשלט בועז.

גזית דיווח על אש רגילה, לא מדאיגה והמצב נשמע יציב.

לקראת 12:00 דיווח גזית כי האש גוברת. הוא נשמע מודאג מאד.

המידע הזורם על “הפזעה” ודיווחו המודאג של גזית, החלו להצטבר לאיום על יכולתו של הקסטל לעמוד בהתקפה.

החלטתי לתגבר את הקסטל.

בקריית ענבים לא נותרו כוחות פרט לאנשי הגדודים החמישי והשישי אשר לא היו מאורגנים ביחידות קרביות. היה שם גם נחום אריאלי, מפקד פלוגה בגדוד החמישי, ועמו חלק ניכר מסגל הפיקוד של פלוגתו.

הוריתי לנחום לאסוף לוחמים ככל שיוכל ולעלות עמם לקסטל כתגבורת במשוריינים אשר יחזרו מירושלים.

למשוריינים אשר יצאו לירושלים לליווי השיירה הוריתי לחזור מיד לקריית ענבים. הוריתי לשיירה בירושלים על ביטול שעת היציאה.102

ביקשתי הפצצה אוירית ממטוס על משלט בועז כדי להקל על הלחץ על הקסטל, אך המטוס לא הגיע.103

גזית דיווח כי האש על הקסטל מחריפה וכוללת אש מקלעים. הקסטל היה נתון עכשיו לאש מדרום למשלט בועז, לאש מדרום־מזרח מהמשלט המזרחי ולאש מצפון מהמשלט צפונה לאוכף הקסטל.

בדיווחו לא מסר גזית על נפגעים ולא על הסתערות ערבית, אולם ביקש עזרה דחופה, אחרת יאלץ לסגת.

מסרתי לגזית על התגבורת המיועדת וניסיתי להנחותו להפעיל את עוצמת הפלוגה העומדת לרשותו. עמדו לרשותו למעלה מ־90 לוחמים, כולל כיתת פלמ"ח, ולפחות שישה עד שמונה מקלעים. כן עמד לרשותו מלאי ניכר של תחמושת לאחר שהובאה בלילה הקודם אספקה.104

המשוריינים חזרו לקריית ענבים נקובי צמיגים מאש אשר נורתה עליהם באוכף הקסטל. יציאת התגבורת התעכבה עד שתוקנו הצמיגים. התגבורת בפיקודו של נחום אריאלי מנתה כ־30 לוחמים. היא כללה את סגנו מוטקה דגי, את סגל הפיקוד ואת הלוחמים אשר נחום אריאלי הצליח לאתר. התגבורת התארגנה בשלוש כיתות ויצאה בשלושה משוריינים לאוכף הקסטל, שם ירדו הלוחמים מהרכב בבוסתן אבו־ג’ורג', והמשוריינים חזרו לקריית ענבים.

הכוח נע במעלה המדרון אל הקסטל. בשולי הכפר מצפון, הציב נחום כיתה בפיקודו של מפקד המחלקה אלפסי, והמשיך לעלות לבניין מטה פלוגת הקסטל. שם נפגש עם גזית אשר דיווח לי על בואו.

הוריתי לגזית להעביר את הפיקוד לנחום.

נחום קיבל את הפיקוד והציג בפני את המצב: עמדות המגינים בדרום הכפר נעזבו, ולוחמי החי"ש נסוגו בנסיגה לא מאורגנת, וחלקם הגיעו כבודדים לבית המטה. ערבים רבים נראו בתוך הכפר במרחק חמישים־שישים מטרים. אש האויב היתה עזה. הכוח המאורגן היחיד שעמד לרשותו היו שתי כיתות התגבורת אשר הגיעו אתו.

שאלתי אם ניתן להיאחז בפסגה, בבית המטה ובסביבתו. נחום מסר בקול שקט את הערכתו כי אין לכך כל סיכוי.

החלטתי על נסיגה.

ניתן היה לחלץ את יחידת הפלמ“ח. היו אלה לוחמים מאומנים אשר עלו זה עתה לפסגת הקסטל תחת אש ללא אבדות. עשרות מטרים מערבה מהפסגה המדרון גולש לכיוון נחלת יצחק כשהוא קמור ומאפשר מחסה מתצפית ומאש. עמדה לרשותם דרך נסיגה בטוחה, אולם צריך היה לחלץ תחילה את לוחמי החי”ש.

הוריתי לגזית, מפקד פלוגת החי“ש, לארגן את אנשיו ולסגת לנחלת יצחק. לנחום אריאלי הוריתי לחפות על נסיגת אנשי החי”ש בעזרת הפלמ"ח ולאחר מכן לסגת בעצמו. נחום אישר כי הבין את ההוראה ויבצע אותה. היתה זו הפעם האחרונה ששמעתי את קולו.

דיווחתי על חומרת המצב וביקשתי שנית הפצצה ממטוס להקלת הלחץ על הקסטל.105 המטוס לא הגיע.

את תמונת המצב כפי שהשתקפה במטה הכללי, במטה “עציוני” ובמטה “נחשון” אפשר אולי לגזור מתוך המברקים הבאים:

13:00 ידין אל עציוני: “להקלת המצב בקסטל עשה מאמצים לפעולות הסחה ולמכות נגד בכפרי הסביבה ובעיקר סביב עין־כרם וכן בסביבת הקסטל עצמו”.106

13:55 ידין אל נחשון: “מבכרים לשלוח ציפור [מטוס] עם ציפורניים [פצצות] לקסטל רק בחשכה. תורה את אמון לצאת למכות נגדיות ופעולות הסחה בסביבת הקסטל – – –”.107

13:57 נחשון אל ידין: אמון עסוק מספיק בסביבתו. איננו יכול לצאת למכות. תפקידו להבקיע דרך לשיירה.108

15:55 עציוני אל ידין: “אין לי כוחות לפעולות הסחה. כל הרזרבות הטלתי לקסטל־מוצא. אנסה לבצע פעולות נגד עין־כרם”.109


ה. סיפור הקרב של פלוגת הקסטל

ככל הנראה, נאספו מאות לוחמים ערביים להתקפה על הקסטל. חלקם באו במכוניות בכביש הר־טוב – צובא, חלקם מעין־כרם, וחלקם מהכפרים שמצפון לכביש.

תחילה נאחזו כוחות קטנים במשלט בועז ופתחו משם באש על הכפר.

לאחר מכן, עם בוא התגבורות, נאחזו הכוחות במשלט המזרחי. עם התגבורות הגיעו מספר מקלעים, ומאוחר יותר כנראה גם שני משוריינים אשר נפלו בידיהם בקרבות השיירות. בו־זמנית תפסו התגבורות מהכפרים שמצפון לקסטל את המשלט מצפון לאוכף הקסטל.

בלחץ האש העזה ממשלט בועז והמשלט הדרומי עזבו לוחמי החי"ש את העמדות בדרום הכפר, נסוגו בלתי מאורגנים ואתם התמוטט המערך כולו.

הערבים זרמו לכפר מדרום והתקדמו לשטח הבנוי לעבר הפסגה.

מרבית הנסוגים הגיעו לפסגה, אולם חלקם נסוג במדרון החשוף לכיוון ארזה. מהם נפלו עיקר הקורבנות. חלק מהנסוגים הגיעו לארזה, ואלו אשר הגיעו לכביש הראשי נאספו על ידי מכונית צבאית בריטית אשר עברה באקראי בדרכה לירושלים. לוחמי החי“ש אשר נאספו בפסגה נסוגו לנחלת יצחק, בפיקודו של יעקב סלמן, סגנו של מפקד הקסטל, ללא אבדות. תגבורת הפלמ”ח נשארה לחפות על נסיגתם.

לאחר ההוראה לסגת, נמשך קרב החיפוי של לוחמי הפלמ"ח כשלושים עד ארבעים דקות, ונדם.

ממרפסת בית־פפרמן צפיתי במשקפת בהמוני ערבים הגולשים ממשלט בועז לכיוון הכפר. לפי הערכתי היו שם מאות ערבים.

עם שוך הקרב החלו להגיע לנחלת־יצחק לוחמי הפלמ"ח. בין האחרונים הגיע מפקד הכיתה, עמוס קינמון, שדחף לפניו טוראי מוכה הלם.

היה זה המפקד היחידי אשר חזר. כל שאר המפקדים ובתוכם נחום אריאלי נפלו בקרב.

לאחר נסיגת החי"ש הורה מפקדם: “הטוראים ייסוגו לנחלת יצחק והמפקדים יחפו על נסיגתם.”

למחרת, לאחר שכבשנו את הקסטל בשנית, נמצאו לוחמי הפלמ"ח ומפקדיהם אשר לא חזרו, הרוגים בשטח הלחימה בפסגה.

שמעון אלפסי, מפקד הכיתה אשר הוצבה בשולי הכפר מצפון, והמקלען, נמצאו הרוגים במעלה השביל העולה באוכף הקסטל מהכביש לכפר. אנשיו אשר חזרו סיפרו כי הורה להם לסגת ואילו הוא נשאר עם המקלען מאחור לחפות על הנסיגה.

נחום אריאלי, מפקד התגבורת, לא נהרג בשטח הפסגה. גופתו נמצאה מספר ימים לאחר מכן, צפונה לכפר. האם חזר צפונה לכוח אשר השאיר בפיקודו של שמעון אלפסי כדי להבטיח את נסיגתו?

איננו יודעים את סיפורם של הלוחמים ומפקדיהם, הלוחמים הבודדים שחיפו על חילוץ חבריהם. איננו יודעים מה הרהרו לפני נופלם בקרב. לכל יהודי הזכות והחובה לרקום לעצמו את סיפורם.

אנו יודעים את העובדות:

אנו יודעים כי לוחמי הפלמ“ח לא מילטו נפשם אלא התייצבו להילחם ולחפות על נסיגת לוחמי החי”ש במוצב הקסטל. אנו יודעים כי לאחר שנסוג החי“ש נשארו מפקדי הפלמ”ח ואתם חלק מהטוראים לחפות על נסיגת חבריהם, ונפלו בקרב.

אנו יודעים כי ללוחמי חטיבת הראל־פלמ“ח, נותר סיפורה של תגבורת הפלמ”ח שהגיעה לקסטל – סיפור הלוחמים ומפקדיהם בראשם – סיפור זוהר כעמוד אש בראש המחנה, כאגדה מהבהבת על גבורה ואחוות לוחמים – כמופת ההגשמה האישית.


III. כיבוש הקסטל בשנית

א. פקודות לכיבוש הקסטל (המשך תאורו של יוספל’ה):

הקסטל נפל. השעה היתה 14:30 לערך. לפתע חשתי שעיני חבורת הפיקוד נשואות אלי. הוריתי כי הלילה ננסה לכבוש את הקסטל.

פקדתי להחזיר בהקדם את היחידות ממשלטי באב־אל־ואד, ולהתחיל בהכנות להתקפה.

הודעתי למטה “נחשון” כי הקסטל נפל. היה שם ידין.110

לתדהמתי קיבלתי פקודה לתקוף מיד ולכבוש את הקסטל.

דיווחתי על פריסת הכוחות: שתי הפלוגות במשלטי באב־אל־ואד. בקריית ענבים אין כוחות לרשותי. הקסטל נשלט על ידי מאות לוחמים ערבים.

למרות שווידאתי כי המצב הובן, חזרה הפקודה לתקוף מיד ולכבוש את הקסטל.

סירבתי לפקודה.

עתה קיבלתי פקודה להעביר מיד את השיירה מירושלים.

דיווחתי כי אוכף הקסטל נמצא בשליטת הערבים.

גם הפעם חזרה הפקודה להעביר את השיירה מיד.

סירבתי לפקודה בשנית.

הפעם נשאלתי מה בדעתי לעשות.

מסרתי: הכוחות במשלטים חוזרים לקריית־ענבים. אנו מחכים ל“ידיד” (ללילה) – כשיגיע הלילה ננסה לכבוש את הקסטל, ואם נצליח, נעביר את השיירה.

הפעם זכיתי לתשובה: “כל הארץ מצפה ומקווה”.

המשוריינים נשלחו במעלה אוכף הקסטל לנסות למצוא פצועים ולחלצם.

מטה הגדוד החל להכין את ההתקפה הלילית על הקסטל.

ארזה־מוצא לא הותקפה, אולם בעקבות נפילת הקסטל ביקשו מפקדיה לנטוש אותה ולסגת לירושלים.

פניתי למטה “נחשון” ודרשתי כי הפיקוד העליון ימנע את נטישת היישובים.

הוריתי לעמוס חורב, אשר שהה בירושלים כדי לארגן את ירידת השיירה, לצאת לארזה ולקבל את הפיקוד.

הפיקוד העליון מנע את נטישת ארזה־מוצא.111

עמוס חורב עם זרו (מאיר זורע) אשר הצטרף אליו, הגיעו לארזה במשוריין בעל תותח שני פאונד, משוריין התותח היחיד אשר עמד לרשות חטיבת “עציוני”. (“נרכש” מהצבא הבריטי).

לפנות ערב מסרתי למטה נחשון את הערכת המצב. “– – –עם כיבוש הקסטל נפתחה המערכה ונסגר כביש קריית־ענבים – ירושלים– – –”.112

דרשתי להחזיר מיד לגדוד את פלוגת סטוצקי אשר סופחה לגדוד 2 ונשארה בחולדה. לא נעניתי.

…הקרב נדם והותיר שקט מאיים… ההרים סביב השתפלו לעמק קריית יערים, ירוקים, מוארים באור בהיר ורך של תחילת האביב. צללים כבדים החלו זוחלים על המדרונות המזרחיים עם השמש היורדת אל מאחורי האורנים המתנשאים בפסגת בית־מחסיר. צמרות העצים הגבוהים טבלו באודם דם מופז של השמש הגוועת… הרהרתי בארבעת חודשי המלחמה המתמשכת, במחירה הכבד בהרוגים ובפצועים… בחרדה ובאימה המבצבצות בקצות המחנה, בדרך ירושלים רווית הדמים,…בלוחמי הפלמ"ח בגדודי שער־הגיא וירושלים היוצאים במודע לקרבות האבודים כמלווי השיירות,…בהיחלצות למבצע נחשון… ועתה – באבדן הקסטל החוסם את הדרך אל העיר…

הרהרתי ב“מרד הערבי הגדול” בשנים 36–39 ובגיבושו של העולם הערבי למלחמת השמד בציונות המגשימה… במלחמתה של בריטניה בעליית היהודים לארץ… בכל אלה אשר מנעו מאתנו להציל את היהודים מן השואה… השואה בה נרצחו ואבדו ששה מיליונים יהודים…

הרהרתי בשבע השנים בהן אנחנו מטפחים ומעצבים את הפלמ"ח, את הצבא היהודי העצמאי המתנדב, העובד, המגויס לרשות הגשמת הציונות…לרשות ההעפלה ותנועת המרי ועתה לרשות המלחמה… לרשות היהודים הלוחמים על חייהם…

ידעתי כי אין מנוס מלהילחם.

ידעתי כי הבחירה היא בין אבדן ירושלים לבין פריצת הדרך אליה.

ידעתי כי הקסטל בידי הערבים חוסם את הדרך לעיר…

ידעתי כי הגיעה שעתנו…

לא ידעתי למי תזרח השמש מחר…

נסתמן כורח בחיסולם של הכפרים הערביים החולשים על הדרך, כתנאי לאבטחת התחבורה לירושלים. כורח זה שם קץ לאסטרטגיית המגננה – אבטחת התחבורה על ידי ליווי צמוד ועל ידי תפישת משלטים טקטיים. התגבש הכורח באסטרטגיית ייזום התקפי, התקפות לילה יזומות שמטרתן הרס הכפרים הערביים שהיוו בסיסים למתקפות הערביות על התחבורה ויצירת רצף שלטון יהודי בדרך לירושלים.

נפילת הקסטל לידי הערבים גרמה שוב לחסימת הדרך לירושלים, והמחישה את הכורח באסטרטגיית הייזום ההתקפי.

כיבושו מחדש של הקסטל היה תנאי להצלחת מבצע נחשון – משימת פתיחת הדרך לירושלים.

האם המודעות לכורח המתקפה היתה לנחלת הפיקוד העליון ומטה “נחשון”?

לאחר נפילת הקסטל עוד העביר נחשון [אבידן] לידין ב־8 באפריל בשעה 18:05 העתק פקודה אשר שלח לאמון:

“השיירה תצא מירושלים ותגיע לקריית ענבים. מקריית ענבים תצא השיירה עם חושך. למטרת הסחה תבטיח את קטע המעבר ליד הקסטל על ידי כוחותיך ובמשוריינים מהצד המערבי… כל יתר הכוח שלך יישאר במשלטים ויבטיח את הדרך… אתה אחראי בעד כל הביצוע אישית. הודיעני על מצב הכנותיך מיד.”.113

בהתאם להוראה זו, ברור לכאורה כי נחשון לא הורה לאמון לכבוש את הקסטל, אלא הורה לו במפורש להעביר את השיירה ולאבטח אותה באמצעות משורייני הליווי הצמוד ומתוך משלטים בנקודות טקטיות לאורך הדרך. עם זאת בערב, (בשמונה באפריל בשעה 21:36) הודיע “נחשון” לידין כי “הלילה נתקוף את הקסטל”.114

מאוחר בערב, (בשמונה באפריל 23:00), בדו"ח מס' 1 גיבש מפקד “נחשון” הערכת מצב לפיה אין מוצא אלא בקרב הכרעה נגד כוחות האויב, כתנאי לפריצת הדרך לירושלים.115

כך או כך, בשדה הקרב לא נותר אלא להתמודד ולהתנסות. גדוד הפורצים פלמ"ח עשה זאת.


ב. שיקולי המפקד

המודיעין מסר כי בקסטל נשארו כ־500 לוחמים להגן עליו להחזיק בו.116

כוחות גדוד הפורצים מנו כ־250 לוחמים: הגדוד כלל שתי פלוגות רגלים מצוידות בשתי מרגמות "3, במכונת יריה כבדה, יחידת חבלנים ויחידת משוריינים.

על פי שיקולים מספריים, היתה לערבים עדיפות מכרעת: 250 תוקפים מול 500 מגינים הנאחזים בשטח בנוי. לא היה כל סיכוי לכבוש את הקסטל.117

לרשות “עציוני” עמדו כ־4000 מגויסים, מהם כ־2000 בחי"ש.118

לרשות חיל “נחשון” עמדו בגדוד ארבע פלוגות חיל רגלים שאחת מהן פלוגת פלמ“ח; בגדוד 3, גדוד העתודה, היו ארבע פלוגות רגלים אשר שתיים מהן היו פלוגות פלמ”ח.

אולם לקראת הלילה הקרב ובא, לא תוגבר גדוד הפורצים.

מטה “נחשון”, מטה “עציוני” והמטה הכללי, למרות היותם מעודכנים ומודעים ליחסי הכוחות בזירת הקרב, לא ניסו להתערב ולא היו מסוגלים לתגבר את גדוד הפורצים לקראת משימת כיבוש הקסטל. וזאת, למרות שראו בכיבוש הקסטל תנאי לפריצת הדרך לירושלים.119

נותרתי מפקד עצמאי בזירת הקרב, מפקד אשר עליו החובה והזכות לשקול, להחליט, לבצע ולשאת בודד באחריות הבלעדית לתוצאות המעשים והמחדלים כאחד.

לא ניתן לי הזמן הדרוש כדי לאסוף מידע עדכני.

במצב של חוסר ודאות וחוסר זמן, תחת לחץ, אין טוב מאשר ליזום ולהתנסות – לצאת ולהילחם תוך שמירת מירב האפשרויות הפתוחות.

החלטתי לתקוף את הקסטל, לנסות ולכבוש את הכפר, ולהעביר את השיירה מירושלים לשפלה, תוך שמירת האפשרות לחלץ את הכוחות משדה הקרב ולנתק מגע.

ידעתי כי הלוחמים הערבים כבודדים, נתגלו לא אחת כאמיצי לב, מיטיבים לקלוע ותחבלנים.

אולם ידעתי כי הכפר הערבי אינו יחידה לוחמת. הלוחמים הערבים לוחמים כפרטים. הנשק והתחמושת הינם רכושם הפרטי, ואין להם מערכת לוגיסטית המסוגלת לספק תחמושת, מזון, מים ועזרה רפואית ללוחמים…

ידעתי כי הכפר אינו מבוצר, אין בו עמדות בנויות, אין בו תעלות קשר, אין גדרות תיל…

ידעתי כי אין לערבים מערכת חברתית המקיימת את רמת האחריות ההדדית ושיתוף הפעולה החיוניים לעמידה בקרבות.

ידעתי כי אין לערבים תורת מלחמה, ארגון קרבי, משמעת מבצעית וסגל פיקוד אמין ומאומן ההכרחיים לעמידה בקרבות הכרעה ליליים. יותר מכל ידעתי כי לנו יש תורת מלחמה אשר גובשה ונוסתה במציאות, תורה אשר נתנה לנו את הידע לנוע בשדה הקרב תוך ניצול החשכה למסתור מתצפית ולמחסה מאש הנשק הקל; תורה אשר נתנה לנו את היכולת לתכנן את הקרב, לבחור את היעד, לבחור את מקום ההכרעה, לבחור את עוצמת הכוחות ואת העיתוי; תורה אשר נתנה לנו את היכולת לנווט בלילה ולהגיע ברגל ליעד המרוחק עד 10 ק"מ ויותר; לנוע ליעד ללא דרך, הרחק מהכבישים, הדרכים והשבילים המובילים אליו; להתכנס מבסיסים שונים ומרוחקים זה מזה על מנת להיערך להתקפה; להבטיח את זירת הקרב במארבים, בחסימות ובמיקוש כדי למנוע החשת תגבורות מבחוץ; להטעות, להסיח, לרתק ולבודד את כוחות האויב הזמינים בזירת הקרב; לרכז עדיפות מספקת מול המקום אשר נבחר להכרעה; לתקוף, לפרוץ ולהשיג הכרעה תוך זמן מוגבל לפני עלות אור היום; להתבסס ביעד להגנה או לסגת במחסה החשכה. בו זמנית, מול הבלתי צפוי האפשרי בכל קרב, לשמור מכל משמר על אפשרות האלתור הכוללת את מרחב האפשרויות – החל מנסיגה בכל אחד משלבי הקרב, באם נשתבשה התכנית ולא ניתן לבצע את המשימה, וכלה בניצול האפשרויות המתגלות עקב הצלחה בלתי צפויה.

היתה לנו תורה החותרת בכל מצב – ברגיעה, בהתקפה, בהגנה, בנסיגה – תמיד תמיד ליזום ולהכתיב בזירה את מהלכי הקרב.


ג. גדוד הפורצים כובש את הקסטל בשנית

ההתקפה על הקסטל היתה מתוכננת כדלהלן: כוח המאמץ העיקרי, פלוגה מתוגברת במחלקה, ינוע ברכס העולה מנחלת יצחק לקסטל, יגיע בחסות המדרון הקמור עד לפסגה וייערך להסתערות. לאחר הפגזת הסחה על צובא ממרגמות "3, יופגז הקסטל. עם סיום ההפגזה תיערך ההסתערות על השטח השולט בפסגה. מחלקה ראשונה תסתער בחיפוי אש ותיאחז בבתים הקיצוניים, ובעקבותיה יסתער כוח המאמץ העיקרי, יכבוש את הכפר ויתבצר במתחם מוגן בפסגה.

2 מרגמות "3 ימוקמו בנחלת־יצחק, הנמצאת בטווח מספיק כדי להפגיז את הכפרים צובא וקסטל.

כוח בן שתי מחלקות, בתוספת מכונת ירייה כבדה, יתמקם על הרכס העולה מנחלת יצחק אל פסגת הקסטל, יבטיח את האגף הדרומי מול צובא ואת אפשרות הנסיגה של כוח המאמץ העיקרי.

מחלקת המשוריינים תתמקם120 על הכביש הראשי לירושלים, תבטיח את האגף הצפוני ואת אפשרות הנסיגה של כוח המאמץ העיקרי. לאחר כיבוש הקסטל, בהתאם להוראה, תתפוס המחלקה את אוכף הקסטל במסעף הכביש הפונה לצובא ותחפה באוכף על מעבר השיירה היורדת מירושלים.

מחלקת החבלה היתה מצוידת במטעני חומר הנפץ אשר הוכנו בהתאם לתכנית אשר הוכנה בבוקר עבור פלוגת החי"ש בקסטל. על מחלקת החבלה היה לעלות לכפר מיד לאחר כיבושו ולפוצץ את כל בתי הכפר מחוץ למתחם בפסגה. מפקד הגדוד במוצב הקדמי יתמקם בנחלת־יצחק. הקשר יקוים בעזרת מכשירי אלחוט ניידים, שיסופקו לכל היחידות מרמת מחלקה ומעלה, וכל היחידות הנפרדות הנתונות לפיקוד ישיר של מפקד הגדוד.

באם נופתע ויתברר כי אין ביכולתנו לכבוש את הכפר, או לפחות להיאחז בפסגה, תישאר פתוחה אפשרות נסיגה לנחלת־יצחק בשטח חסוי ומובטח.

היחידות חזרו ממשלטי באב־אל־ואד לקריית ענבים. עברו למעלה מ־30 שעות מאז יצאו ונעו במסע רגלי בן 10 ק"מ לערך בשטח הררי, ללא דרך, אל המשלטים, נאחזו בהם וחזרו.

לאחר ארוחה חטופה והצטיידות, נאסף הגדוד במגרש הדשא לפני חדר האוכל של קריית ענבים למפקד היציאה לקרב.

הרהרתי מה אומר ללוחמים…

מאז פרוץ המתקפה הערבית, למחרת הכ“ט בנובמבר, יצאו לוחמי גדודי הפלמ”ח – גדוד שער הגיא וגדוד ירושלים – לליווי הצמוד של השיירות, נתונים לחיפושי נשק של הצבא הבריטי, ללא נשק הולם, נעים במשוריינים כסומא, חשופים להתקפות האויב בשטחו שלו, אויב היוזם את הקרבות כרצונו, ממקש, מערם מחסומים וחופר תעלות בכבישי ההרים אשר אין לנטות מהם. אויב התוקף ממארבים, מאחורי מחסה, ללא סיכון, את המכוניות המשתרכות לאיטן בבאב־אל־ואד, בקבר השיך מתחת למשאבות התחתונות, במעלה הזקוף מתחת לסריס, בברך הכביש לפני נוה אילן, במעלה הארוך לאוכף הקסטל… במעלות הדרך העולה לעיר.

הרהרתי בלוחמי הפלמ"ח היודעים כי אין דרך לנצח בקרב השיירות, הלוחמים מתוך השיירות, מותירים את שלדי המכוניות השרופות, מחלצים את הפצועים וההרוגים כפי יכולתם, ולאחר מכן יוצאים שוב לליווי הצמוד, בשנית, בשלישית, עוד פעם ועוד פעם, לקרבות האבודים… חסרי התקווה, נאמנים, אמיצים, ממושמעים עד מוות, לוחמים וכלים… “אלוהים יראה לו השה לעולה בני”.

ועתה, הנה נפל הקסטל… והנערים ניצבים במפקד לילה בטרם קרב ו…עיני כל העם נשואות אליהם…

לאחר שהסברתי ללוחמים את תכנית הקרב, סיימתי: “– – –אנחנו יוצאים הלילה לנסות לכבוש את הקסטל החוסם את הדרך לירושלים. אין מנוס מלהילחם, אולם לא תופקרו לקרבות אבודים.”

היו שם, במפקד הלילה, בראש אנשיהם – המפקדים:

היה שם אורי בן־ארי, איש קיבוץ מעגן־מיכאל, מפקד פלוגה אשר לימים, במלחמת ששת הימים, יפקד על חטיבת הראל שריון, אשר השלימה את מבצעי חטיבת הראל פלמ"ח במלחמת העצמאות, והכריעה את הקרב על שחרור ירושלים רבתי.

היה שם דדו (דוד אלעזר), איש קיבוץ עין שמר, מפקד מחלקה, אשר לימים עמד בראש צה"ל כראש המטה הכללי במלחמת יום הכיפורים.

היה שם רפול (רפאל איתן), איש מושב תל־עדשים, מפקד מחלקה, אשר לימים עמד בראש צה"ל כראש המטה הכללי במלחמת שלום הגליל.

היה שם גילה אדומת השיער, בת מושב כפר יהושע, מנערות הפלמ"ח אשר התעקשו להילחם בשדה, גילה אשר פקדה על גברים לוחמים בקרב.

היה שם בני מהרשק, איש קיבוץ גבעת השלושה, הפוליטרוק של גדוד הפורצים, בני מהחלוץ הצעיר… בני מהכשרת קלוסובה… בני מהמאבק על עבודה עברית… בני איש הקיבוץ המאוחד… בני המופקד על רוח הלוחמים.. בני הנושא אבוקת המלחמה אשר לא החסיר גם קרב אחד.

היו שם מהטובים שבינינו, מאלה ההולכים ראשונה, אשר כה רבים מהם נפלו בקרבות חטיבת הראל־פלמ"ח.

הדאיגה אותי העייפות. כאשר יצא הגדוד לקסטל, מאוחר אחר חצות, נותרו על מגרש המפקד, קורסים על מקומם, מספר לוחמים, מאין כוח להמשיך…

ההתקפה נערכה על פי התכנית ללא תקלות.

הגורם הבלתי צפוי היחידי המשמעותי היה חולשת ההתנגדות הערבית.

לאחר 03:00, הגיע הכוח של המאמץ העיקרי בפיקודו של רעננה לקרבת הפסגה, ונערך להסתערות תוך הפגזת הסחה על צובא.

ההפגזה הועברה מצובא לקסטל ולאחריה באה ההסתערות מול אש לילית בלתי יעילה ודלילה. הכפר נכבש.

הלוחמים הערביים נסוגו מהכפר ונאחזו במשלט בועז בדרום וברכס מעבר לכביש בצפון, ומשם צלפו, תקפו באש וטרדו את הקסטל בעקשנות.

מחלקת המשוריינים עלתה ותפשה את אוכף הקסטל.

בהתקפה לכיבוש הקסטל לא היו אבדות.

דיווחתי למטה “נחשון” כי הקסטל נכבש.

הוריתי לשיירה לצאת מירושלים. עם אור ראשון עברה השיירה באוכף הקסטל בדרכה לשפלה.

כוחות הגדוד החלו מיד להתבצר במתחם הפסגה. החבלנים הגיעו השכם בבוקר, ותוך שעות מספר הושלם פיצוץ והרס בתי הכפר מחוץ למתחם.

רעמי פיצוץ הבתים הנהרסים בכפר הכבוש נישאו הרחק בהרים, ובישרו לארץ כולה כי היהודים ניצחו בקרב ההכרעה על הקסטל.

לאחר שגובשה תכנית המתחם המוגן בפסגה, הפקדתי את הקסטל וביצורו בידי עמוס חורב (הסמג"ד) אשר הגיע מארזה, ויצאתי לירושלים לארגן כוח לאחיזת קבע בקסטל.

[סוף סיפורו של יוספל’ה]


ד. הפגזת תותחים; אחיזה בקסטל; דיר יאסין

אחר הצהרים הציב קאוקג’י, מפקד צבא ההצלה בשומרון, שני תותחי שדה 25 ליטראות בנבי סמואל, והפגיז את מוצא, את הקסטל ואת השכונות המערביות של ירושלים.121

יתרונו היחיד של העולם הערבי בתחום קרבות מלחמת העצמאות היה באיכות הנשק עד להפוגה הראשונה. לרשותו עמדו ארטילריה, שריון ומטוסי קרב אשר חסרו לנו.

ידענו כי במלחמת העולם הראשונה לא גברו הרעשות התותחים הכבדות בחזית המערב על חיל־רגלים הנאחז בקרקע. העדיפות הארטילרית אשר הושגה עבור ההתקפה לא הצליחה להביא להכרעה, ולהביס את המגינים במשך כל שנות המלחמה, עד אשר הופיע השריון.

ידענו כי השריון אשר החזיר למתקפה את כושר התנועה, והביא לגרמניה במלחמת העולם השנייה את נצחונותיה המכריעים בצרפת ובברית־המועצות, נבלם ואיבד את יכולתו להכריע מול חיל־רגלים הנאחז בשטח בנוי, או בשטח בו ישנם ביצורים, המחייבים את השריון להיעצר בטווח הנשק האנטי־טנקי של חיל הרגלים. ידענו כי בקרב המגע בנתונים אלו בין שריון לחיל הרגלים המצויד ולו רק בסוגי נשק זולים ופשוטים כמו בקבוקי מולוטוב וחומרי נפץ – ידו של חיל הרגלים הנה על העליונה.

ידענו כי בקרבות מלחמת העולם שימשו מטוסי הקרב כסיוע לשריון ולחיל רגלים, אולם לא היו לנשק ההכרעה בקרבות.

אולם, אם כי חיוני ביותר ללמוד מהניסיון, ועיצוב תורת מלחמה נכונה הינו תנאי הכרחי לניצחון, הרי בסופו של דבר הכרחי להילחם ולנצח בכל קרב הכרעה בפני עצמו. גורל המלחמה מותנה בתוצאות קרבות ההכרעה והמבחן היחידי הנו בהתנסות.

היתה זו הפגזת התותחים הראשונה בזירת ירושלים וטבילת אש תותחים ראשונה ללוחמי הגדוד.

היה זה עמוס חורב אשר לימד את הלוחמים כי משריקת הפגז היוצא ועד הגיעו, חולפות מספר שניות, המספיקות לתפוש מחסה.

בהפגזת התותחים על הקסטל לא היו אבדות.

למדנו כי בהפגזת תותחים על שטח הררי מסולע או על שטח בנוי כמעט ואין נפגעים, אלא אם פגע פגז פגיעה ישירה באדם. הפגזת תותחים אינה יכולה להכריע קרב מול לוחמים מלומדי מלחמה הנחושים לעמוד במלחמה.


* * * * *

בשמונה באפריל עלתה מחלקת הפלמ"ח של גדוד ירושלים, ועמה מפקדה איציק אשכנזי מבית הערבה לירושלים, בשיירה האחרונה אשר עלתה ממפעל האשלג בצפון ים המלח.122

מחלקת הפלמ“ח מבית הערבה מנתה כ־30 נערים, כולם מגויסים חדשים, חלקם בני הארץ וחלקם עולים חדשים ממחנות המעפילים בקפריסין, חברי מערכת “שורות המגינים” אשר הוקמה ואומנה כבר בנשק קל על ידי שליחי הפלמ”ח במחנות והקיפה כ־4500 לוחמים.

החלטתי להפקיד את הקסטל בידיהם הצעירות של לוחמיה.

המחלקה הגיעה ללא חימוש וציוד. לרשות גדוד הפורצים לא עמדו מלאי נשק ותחמושת כלשהם, אולם דוד שאלתיאל, למרות המצוקה הכללית, נענה וניאות לחמש ולצייד את המחלקה מהמלאים של עציוני.

ב־9 באפריל בערב עלתה המחלקה לקסטל מתוגברת במכונת ירייה כבדה ונאחזה במתחם הפסגה. הלוחמים אשר כבשוהו, כבר עמלו בארגונו ובביצורו מאז שעות הבוקר.

מאז נכבש הקסטל בשנית לא הרפו ממנו הערבים והמשיכו להטרידו בהתקפות אש ובצליפות ממשלט בועז ומהרכס שמצפון לכביש העובר באוכף הקסטל.

עתה הגנו על הקסטל כשליש ממספר הלוחמים אשר עמדו לרשות פלוגת החי"ש בקסטל לפני נפילתו, אולם הלוחמים ומפקדיהם היו מלומדי מלחמה.

הפסה אורגנה למתחם מוגן היקפית: בתי הכפר מחוץ למתחם נהרסו. העמדות חלשו על שדות ראייה ואש חופפים, ועיקר הכוח עמד לרשות פיקוד הקסטל כעתודה.

הקסטל היה למעוז השולט על אוכף הכביש ומבטיח את התחבורה במבואות ירושלים. המעוז הוחזק על־ידי מחלקת פלמ"ח אחת בלבד, ושחרר את גדוד הפורצים למלחמת ייזום התקפי.

המודיעין המשיך “לאיים” על הקסטל בהתקפות הכרעה ערביות המשמשות ובאות, אולם הערכתי היתה, כי למחלקת הפלמ"ח במתחם הפסגה עוצמה מספקת להביס כל התקפה ערבית זמינה, וכי המתקפה הערבית אינה מסוגלת לרכז את העוצמה הצבאית הדרושה כדי לממש את איום כיבושו מחדש של הקסטל.


* * * * *

בתשעה באפריל 1948 תקפו אצ“ל ולח”י את דיר יאסין. מגיני הכפר בלמו את ההתקפה.

לבקשת שאלתיאל, שלח מפקד גדוד הפורצים שני משוריינים של יחידת ה“פורמנים”, אשר חנתה בבתי שנלר בירושלים בפיקודו של יקי, לחלץ פצועים של התוקפים אשר נלכדו בתוך הכפר.

המשוריינים אשר הגיעו למקום הותקפו באש מגיני הכפר, השיבו באש מקלעים וחילצו את הפצועים.

התערבות משורייני הפורמנים בקרב הכריעה כנראה את התנגדות המגנים, והכפר נכבש.

התוקפים, לוחמי האצ“ל והלח”י ערכו טבח בתושבי הכפר אשר לא הספיקו לברוח.

הידיעות המקובלות על מספר הרוגי הטבח לא אומתו.

הניסיון לתלות את נטישת האוכלוסיות הערביות במלחמה בטבח דיר־יאסין אינו עומד במבחן העובדות. מבחינת העיתוי אפשר להראות כי הנטישה היתה מקומית, בהקשר להתלקחות הקרבות במקום. היו אוכלוסיות ערביות אשר נטשו לפני טבח דיר־יאסין, והיו אוכלוסיות ערביות אשר לא נטשו לאחריו.


ה. עמדת הבריטים כלפי כיבוש הקסטל ודיר מוחייזין

כזכור, כבר לקראת מרץ 1948 היו הצבא הבריטי וממשלת המנדט מודעים לאי יכולתם להתערב בקרבות הכרעה בין הצדדים. אולם, בשיקולי ההנהגה המדינית והפיקוד העליון היה משקל רב לחשש מהתערבות צבאית בריטית לטובת הערבים במבצע נחשון.

אור לשלושה באפריל כבש הפלמ"ח את הקסטל לראשונה ופלוגת עציוני נאחזה בו. הבריטים לא התערבו.

בליל התשעה באפריל כבש הפלמ"ח את הקסטל בשנית ונאחז בו. הבריטים לא התערבו.

בבוקר השישה באפריל כבשה פלוגה מגדוד 1 “נחשון” את דיר מוחייזין ונאחזה בו.

הצבא הבריטי הגיע, ולאחר שירה על אנשינו בכפר מספר פגזי תותח טו־פאונדר, נאחז בגבעה ממול ולא תקף. במו"מ עם הפיקוד העליון, דרש הצבא את פינוי דיר מוחייזין בנימוק כי כביש לטרון–מסמיה הינו אחד מעורקי הפינוי הבריטי.

שמעון אבידן, אשר המטכ"ל נתן בידיו את ההחלטה, החליט לא לפנות את הכפר ולעמוד ככל שיוכל מול התקפה בריטית, אם תבוא.123

ההתקפה הבריטית לא באה.

שמעון הורה לפנות את הכפר רק לאחר הוראת המטכ“ל, אשר באה בעקבות מו”מ עם הצבא, אשר הבטיח למנוע מהערבים את השימוש בכפר.124

לא היה היגיון צבאי בדרישת הבריטים לפינוי דיר־מוחייזין.

דרך הפינוי הבריטי, ירושלים־רמאללה־לטרון־משמיה־עזה־רפיח, עברה דרך רמאללה וחצתה כפרים ערביים בשטח ההררי. כפרים אלה שלטו על דרך הפינוי, והבריטים אמנם חששו מאד מפגיעה ערבית בדרך זו.

לא ידוע אם חששו הבריטים אי פעם פן יחסמו היהודים את דרך הפינוי הבריטי, או יתקפו את התחבורה הבריטית.

הדרישה לפנות את דיר מוחיזין לא באה על מנת להבטיח את דרך הפינוי, אלא שיקפה את יישומה של מדיניות “הניטרליות” הצבאית הבריטית, כפי שנראתה לבריטים.

כך או כך, הבריטים לא התערבו צבאית בקרבות מבצע נחשון ולא הפעילו את כוחם הצבאי לגרושנו מהמאחזים בכפרים אשר נכבשו.


IV. קרבות הקסטלהרהורים ולקחים

א. איך כשלה פלוגת החי"ש בהגנה על הקסטל?

מספר היהודים הכשירים להתגייס למלחמה עלה בירושלים על 8,000 איש. אולם אף מחציתם לא גויסה. לקראת אפריל היו בירושלים כ־4,000 מגויסים, מתוכם כ־2,000 ביחידות החי"ש, אולם הפיקוד הירושלמי לא קיים אפילו פלוגה אחת כעתודה.

הכוח של החי“ש בקסטל מנה פלוגה חמושה, מתוגברת בכיתת פלמ”ח. זו היתה עוצמה העולה משמעותית במספר הלוחמים, בנשק ובתחמושת על העוצמות אשר עמדו לרשות כל אחד מהיישובים המרוחקים והמבודדים, כמו יישובי גוש עציון, יישובי הנגב, יישובי ההר בגליל, כמו רמות־נפתלי, כמו יחיעם, יישובי עמק בית־שאן כמו טירת־צבי ויד־אליהו. רבים מהיישובים הותקפו מאז תחילת המתקפה הערבית למחרת הכ"ט בנובמבר וחלקם, כמו טירת־צבי, כבר עמדו בהתקפות עזות מכל ההתקפות אשר נערכו על הקסטל, מבלי שיישוב אחד נכבש או ננטש.

לרשות מפקד גוש מוצא, אשר כלל את הקסטל, היתה פלוגה נוספת ביישובים ארזה ומוצא, אשר היוו רצף מרחבי עם הקסטל, ומספר הלוחמים בגוש כמעט ולא נפל ממספר הלוחמים בגדוד הפורצים.

מספר הערבים התוקפים בקסטל לא עלה על 600, מתוך כ־1,500 בכלל הזירה, לפי מקורותיהם.

מערך ההגנה בקסטל לא אורגן כראוי.

גזית, מפקד פלוגת הקסטל, חזר ודרש ממטה עציוני, מאז היום השני לתפיסת הקסטל, כי יחליפו את אנשיו העייפים, ולא נענה.

שאלתיאל, מפקד עציוני, אשר חשש כי לוחמי החי"ש לא יעמדו מול התקפות הערבים, איים על ידין בנפילתו של הקסטל וגוש מוצא כולו, אולם לא תגבר את הקסטל ואף לא החליף את לוחמיו העייפים, למרות דרישותיו הנואשות של מפקד הקסטל.

באותו פרק זמן, ירושלים לא הותקפה ולא הוטרדה.

מאז הארבעה באפריל ועד להתקפה בה נפל הקסטל, בשמונה באפריל, לא נהרג ולא נפצע איש ממגיני הקסטל בהתקפות הערבים.

מעט מדי ידוע על סיפורם האישי של הלוחמים בפלוגת החי“ש בקסטל, אולם ידוע כי לא חסרו מעללי גבורה אישיים ביניהם. לא המחסור בתבונה, במסירות ובאומץ לב היו בעוכריה של פלוגת החי”ש בקסטל. לא חסר היה נשק ולא חסרה תחמושת למגינים על הקסטל ביום נופלו. בעוכריה היתה העובדה המרה של אמונה בהקמת מדינה יהודית על ידי אומות העולם. הלוחמים, מפקדיהם ושולחיהם לא התכוננו ולא התארגנו למלחמה, והגיעו אליה ללא אימונים וללא תורת לחימה המחשלת את העוצמה.

ישראל גלילי היטיב לתת פשר למצב אליו נקלעה פלוגת החי"ש בקסטל, מפקדיה ושולחיה.125

”– – –המרחק שבין יחידה מאומנת לשאינה מאומנת הוא כמרחק הניצחון מן התבוסה, זה מקור ההבדל בין נפגעים מעטים לחללים רבים. במלחמה נופלים קרבנות, אך ההבדל בין יחידה מאומנת ומנוסה לבין יחידת בוסר כהבדל שבין קרבנות של מנצחים לקרבנות של נסוגים, ניגפים ומנוצחים– – –"

אלה אשר התכוננו למלחמה, ועם בואה התייצבו בשער, היו אנשי תנועות ההגשמה האישית המאורגנת מבחירתם החופשית של חבריה, בהתיישבות וב“הגנה”.

היו אלה חברי ה“הגנה” בערים ובמושבות אשר התייצבו לגיוס חלקי או מלא לקריאת מפקדת ה“הגנה”.

היו אלה חברי תנועות ההתיישבות העובדת, אשר קיימו אחריות משותפת למכלול תחומי החיים, והקימו יישובים בהם התקיימה זהות ייחודית של יישוב־לאום־חברה־משק־ביטחון. כך הוקצו המשאבים, נבנתה יכולתו של כל יישוב להתגונן עצמאית במסגרת ההגנה המרחבית של ה“הגנה”. היישובים עוצבו ליישובים־לוחמים אשר הביסו את כל התקפות הערבים עליהם מבלי שאף יישוב ייפול או ייעזב.

היו אלה לוחמי הפלמ“ח. הפלמ”ח אשר הוקם על ידי ה“הגנה” כצבאה המגויס הסדיר, והתקיים מבחירתם החופשית של חבריו על הבסיס המשקי־תנועתי של התיישבות הקיבוצית. אותו הפלמ"ח כבר עמד במשימות ההעפלה והמאבק נגד הבריטים ומאז פרוץ מלחמת העצמאות, באין אחר בלתו, הוטל אל נקודות התורפה במערכת ההגנה המרחבית, ונשא בעומסם של עיקר מוקדי המערכה בגליל העליון המזרחי, בנגב הדרומי ובדרך לירושלים.

לוחמי הפלמ“ח במבצע נחשון היו כבר רובם מגויסים חדשים, אולם הם זכו – הם גויסו לפלמ”ח, אומנו על ידי מפקדיו, נקלטו על ידי לוחמיו, יצאו לקרבות ועמדו במבחן.


ב. לקח קרבות הגדוד

כוחות הגדוד החזיקו בקסטל עד להחלפתם במחלקת הפלמ"ח מבית הערבה.

מאז ליל פתיחת מבצע נחשון, בליל השישה באפריל, במשך ארבע יממות, היו הכוחות בפעילות מתמדת. מאז יצאו למשלטי באב־אל־ואד בשבעה באפריל ועד חזרתם לאחר כיבוש הקסטל בתשעה באפריל, עברו למעלה מ־56 שעות, בהם התמידו בפעילות קרבית בשדה.

הלוחמים פעלו בתנאים קשים: ללא רחצה, ללא מגורים, באספקה מצומצמת של מזון יבש, ללא שתייה חמה, בפעילות קרבית פיזית רצופה ועייפות מצטברת, ללא שינה. מצוידים בחגור אישי אשר אלתרו תוך שימוש בלבושם, נעו בדרך לא דרך כ־10 ק"מ בשטח הררי מסולע למשלטי באב־אל־ואד, נערכו והחזיקו בהם, חזרו לקריית־ענבים, יצאו להתקפה על הקסטל, נעו והגיעו לעמדות ההיערכות, הסתערו, התבצרו בשטח צלוף ומוטרד באש, ועמדו בכל המשימות.

היה זה לקח קרבות מאלף ומעודד על יכולת הלוחמים והוכחה לעוצמתו המבצעית של גדוד הפורצים בפלמ"ח.

היתה זו התנסות מבצעית קרבית ראשונה אשר הוכיחה את יכולתנו להילחם ביחידה בסדר גודל של אגד קרב גדודי.

היה זה מבחן ואישור לתורת המלחמה של הפלמ"ח, ויישומה בעוצמה גדודית.

היתה זו פריצת מערכת המושגים המדינית האסטרטגית המבצעית על האפשרי והבלתי אפשרי; פריצה אשר גיבשה את המודעות לעדיפותנו המכרעת בשדות הקרב מול המתקפה הערבית של ערביי הארץ, שנעזרו במדינות העולם הערבי במתנדבים, בחימוש ובמימון.

הקרבות בקסטל – כיבושו על ידי הפלמ"ח, נפילתו בהתקפה, אשר בה מוצתה מירב עוצמתה של המתקפה הערבית בזירת ירושלים וכיבושו בשנית, יצרו מציאות חדשה: כיבוש, הריסה והיאחזות בכפר ערבי, הממוקם במרחב המיועד בהסכמתנו למדינה ערבית בארץ־ישראל מערבה לירדן.

לכיבוש הקסטל היתה משמעות רבה במישורים שונים. הכיבוש בוצע כתוצאה מהצלחתה של המתקפה הערבית על התחבורה היהודית בדרך לירושלים, המאבק על הדרך היה מאבק על ירושלים היהודית. הכיבוש היה הכרחי עבור יצירת רצף מרחבי של שלטון יהודי מירושלים לשפלה, כתנאי ליכולתה של ירושלים היהודית לעמוד מול המתקפה הערבית.

הכיבוש סלל את הדרך לפריצת הדרכים לחבלי הארץ המנותקים – לירושלים, לגליל העליון המזרחי, לגליל המערבי, לדרום ולנגב, דרומה מגדרה.

הכיבוש הביא בשורת גאולה לעשרות היישובים העבריים (36) אשר נועדו בהסכמתנו להישאר מחוץ לגבולות מדינת היהודים.

הכיבוש היה לנחשון המפנה במלחמת העצמאות, מכישלון אסטרטגיית המגננה של הכ"ט בנובמבר, אל אסטרטגיית הייזום ההתקפי, אשר נתנה לנו את הניצחון בקרבות ההכרעה מול מתקפת העולם הערבי במלחמת העצמאות.

עדות בהירה למשמעות המדינית האסטרטגית והמבצעית אשר ייחס גלילי למאבק על הקסטל כמבחן למבצע נחשון ניתנה בתשעה באפריל 1948, ביום כיבוש הקסטל בשנית, כאשר סיים את דבריו במפקדה במשפטים אלה:

"– – –עמדנו במבחן הקמתו של חיל תנופה. עתה תלויה ההצלחה במבחני הקרבקודם כל בגזרה שבין חולדה ושער־הגיא, והוא מרחב שבו אין לנו נקודת־משען של התיישבות עברית. גורלה של ירושלים תלוי במידה רבה בהצלחת המבצע הזה."126

עתה זכה מפקד גדוד הפורצים באישור ליזום ולערוך את המתקפה, לכבוש ולהרוס את הכפרים הערביים, בסיסי המתקפה הערבית בדרך באב־אל־ואד – ירושלים, בהתאם לשיקוליו.


ג. מתן פקודות אשר אינן ניתנות לביצוע

כאשר הודיע מג“ד הפורצים למטה “נחשון” על נפילת הקסטל בידי הערבים, הוא קיבל פקודה לכבוש מיד את הקסטל. משסירב קיבל פקודה להעביר מיד את השיירה מירושלים. הוא סירב גם לפקודה זו, שנתנה בשמיני לאפריל אחה”צ מיד לאחר נפילת הקסטל בידי הערבים בקשר דיבור אלחוטי.

שתי הפקודות ניתנו בידיעה מפורשת של נותני הפקודות כי אין אפשרות לבצען. המג"ד, לאחר שווידא כי נותני הפקודות אמנם יודעים כי אין אפשרות לבצען, הודיע להם כי לא יבצע אותן, ולא ביצע.

היה זה סירוב מפורש לבצע פקודות.

המג"ד לא נקרא לבירור, לא הועמד לדין, ולא ידוע על דיון מוסמך אשר התקיים בנושא.

היחסים האישיים בין המג"ד לבין נותני הפקודות היו יותר מתקינים, עובדה המבטלת את הגורם של יחסי אנוש.

פקודות אשר נותניהן יודעים כי אינן ניתנות לביצוע על ידי מקבלי הפקודות – הינן אולי התקר החמור ביותר המאיים על מערכת הפיקוד.

האירוע לא היה ייחודי לאירועי נפילתו של הקסטל. הוא אירע לפניו, חזר ואירע, קורה גם היום, ועלול לקרות.

מן הראוי לנסות להגיע אל פשרו.

פקודות אשר לא ניתן לבצען, ובמיוחד פקודות הניתנות מתוך ידיעתם של נותני הפקודות כי לא ניתן לבצען – הורסות מיד את בסיס העוצמה של כל יחידה לוחמת.

בתנאי שדה־הקרב היום, אין דרך לכפות על הלוחמים להילחם – רק חובת הלבבות נותנת ללוחמים את העוצמה הפנימית הדרושה כדי להתגבר על פחד המוות ולהילחם, תוך המודעות כי הם עלולים לאבד את חייהם. התנאי הראשון ההכרחי לעמידה במלחמה הנה הנכונות האישית של הלוחמים לסכן את חייהם למען השגת המשימה הקרבית המוטלת עליהם בתוקף המשמעת המבצעית.

נכונות זו נשענת אך ורק על המשמעת הפנימית, המתגבשת על ידי טיפוח המודעות לכורח האחריות המשותפת לגורלם. האחריות המשותפת המלכדת את הלוחמים ומפקדיהם ונותנת להם את העוצמה הפנימית לקבל עליהם את עול המשמעת המבצעית.

ייזום של קרבות אבודים, חסרי תכלית, בידיעה שהם כאלה, הורסת במישרין את האחריות המשותפת כמקור העוצמה הפנימית של הלוחמים, ומערערת את המודעות לכורח המשמעת המבצעית המהווה תנאי הכרחי לביצוע המשימות בשדות הקרב כיום.

המאפיין את מתן הפקודות אשר לא ניתן לבצען, הנם מצבי משבר בהם נראה כי לא ניתן לעמוד בתוצאות המצב הקיים, או בפשטנות יתר – מצב בו אין אפשרות להמשיך במצב הקיים, ולא נראית חלופה אפשרית.

מצבים אלו, הנראים כחסרי מוצא, לוחצים יותר מכול על מקבלי ההחלטות הנושאים באחריות.

אלה מבין מקבלי ההחלטות אשר אינם מסוגלים לשאת בעומס האחריות ברגעי משבר הנראים כמצב ללא מוצא, נוטים להשתחרר מאחריותם ולחפש מפלט אישי בהעברת האחריות לפיקודיהם, על ידי הגדרת הצרכים החיוניים בפקודות למשימות, מבלי שיוכלו לספק את המשאבים המהווים תנאי הכרחי לביצוען.

נפילת הקסטל וחסימת הדרך לירושלים יומיים לאחר תחילת מבצע נחשון, נראה היה כאיום הקיומי החמור ביותר מאז פרצה מלחמת העצמאות. פריצת הדרך והסרת האיום באבדן ירושלים, המאמץ העיקרי הארצי הראשון במלחמה, היה לתקווה היחידה.

זה היה הרקע למתן הפקודות לכבוש מיד את הקסטל ולהעביר מיד את השיירה, למרות שנותני הפקודות ידעו כי אינן ניתנות לביצוע, ולכן גם לא באה כל תגובה על הסירוב למלא אחריהן.

מאז ההסלמה במתקפה הערבית על התחבורה בדרך לירושלים יצאו לוחמי הפלמ"ח וחזרו ויצאו בליווי הצמוד לשיירות ונמחצו בקרבות אבודים מראש…

בלילה בו כבש גדוד הפורצים את הקסטל שנית, במפקד הגדוד בקריית־ענבים, לקראת הקרב, סיים המפקד את דברו ללוחמים “– – –אנחנו יוצאים הלילה לנסות לכבוש את הקסטל החוסם את הדרך לירושלים. אין מנוס מלהילחם, אולם לא תופקרו לקרבות אבודים.”


ד. סיכום

האם היו המפקדים במטכ"ל ובמטה נחשון מודעים לכורח ליזום מתקפה להקמת הרצף המרחבי לירושלים?

בהתאם להקצאת הכוחות ולפעילות המבצעית, עולה כי גם לאחר נפילתו של הקסטל וכיבושו בשנית על ידי גדוד הפורצים, עדיין לא גובש הכורח בכיבוש והרס הכפרים הערביים למודעות מבצעית חד־משמעית.

נראה כי המטכ"ל ומטה “נחשון” המשיכו בעדיפות ראשונה לחתור להעברה מידית של אספקה לירושלים על ידי אבטחת התחבורה באסטרטגיית המגננה של הליווי הצמוד ותפישת משלטים טקטיים, אם כי בו זמנית, ניתן למפקד גדוד הפורצים ליזום ולערוך מתקפה לכיבוש ולהרס הכפרים הערביים בגזרתו, בהתאם לשיקוליו.127

הקצאת הכוחות לאחר פקודת הארגון של נחשון מהשביעי באפריל היתה כדלהלן:128

שני גדודי נחשון, 1 ו־2, אשר מוקמו בשפלה, מנו עתה ארבע פלוגות חי“ר בכל גדוד, ובתוכן שלוש פלוגות פלמ”ח של הגדוד החמישי, פלוגה בפיקוד יעקב סטוצקי בגדוד 1 ושתי פלוגות בפיקוד ישכה (שדמי) ואולי (שמואל גבעון) בגדוד 3.

שתי הפלוגות מגדוד 1 אשר יועדו להישלח כתגבורת לגדוד הפורצים, והיו אמורות להישלח בשיירה הראשונה בהתאם לפקודת הארגון של “נחשון” מהשבעה באפריל – לא נשלחו ונותרו בגדוד 1.

שתי פלוגות פלמ"ח מגדוד שער־הגיא סופחו לגדוד 3.

היתה זו עוצמה מרוכזת פנויה בהיקף שני גדודים מתוגברים אשר מנו יחדיו שמונה פלוגות חי"ר, ונשענו על יישובי הריכוז היהודי בשפלה.

מאז עליית השיירה הראשונה, עם פתיחת מבצע נחשון אור לשישה באפריל 1948 ועד סיום מבצע נחשון, עלתה שיירת אספקה אחת בלבד ב־13 באפריל 1948. אולם כוחות שני הגדודים בשפלה לא ערכו כל קרבות הכרעה לכיבוש הכפרים הערביים, למרות שבו־זמנית ערך גדוד הפורצים שש התקפות גדודיות על הכפרים הערביים בגזרתו וכבש את הקסטל, את קולוניה, את חרבת־אל־עומור ואת סריס.

כיבושי הכפרים חולדה הערבית ודיר מוחייזין בליל פתיחת מבצע נחשון, אור לשישה באפריל 1948 נותרו כקרבות ההכרעה היחידים בתחום הפעילות של גדודי חיל “נחשון” 1 ו־2, במבצע נחשון. הכפרים בית־ג’יז, בית סוסין, אל קובאב, לטרון, דיר איוב וכו' אשר היו בהישג ידם, נותרו כבסיסים למתקפה הערבית.

ככל הנראה, מערכת המושגים הצבאית־מדינית על האפשרי ובלתי אפשרי, במטכ"ל ובמטה “נחשון” ואי הביטחון ביכולתם הקרבית של הגדודים, היא אשר מנעה מליזום מתקפה לכיבוש ולהרס הכפרים הערביים, אפילו בגזרה שאינה הררית, הנוחה יחסית לתנועה, בין חולדה לבאב־אל־ואד.

לשמעון אבידן כמפקד מבצע נחשון היו ספקות כבדים באשר ליכולתם של מפקד גדוד 1 ומפקד גדוד 3 לעמוד בקרבות הכרעה יזומים. כן היו לו ספקות לגבי כושרם המבצעי של הגדודים כאגדי קרב אשר מרבית אנשיהם היום צוערים שגויסו חודשיים־שלושה קודם לכן, והיו מאורגנים בפלוגות אשר הושאלו מגדודים שונים ומחטיבות שונות.

לאחר ההתנסויות בימים הראשונים, העריך אבידן כי מפקד גדוד 1 אינו כשיר לעמוד בראש אנשיו, ואת מפקד גדוד 3 נאלץ להחליף תוך כדי המבצע עקב כישלון מבצעי.

את הפשיטה על מפקדת חסן־סלמה במבואות רמלה, אור לחמישה באפריל, אשר נערכה כהסחה לקראת פתיחת מבצע נחשון ושורת משימות מבצעיות נוספות, הטיל על גדוד “גבעתי” 52 משום שפקפק ביכולתם המבצעית של גדודי חיל “נחשון” 1 ו־2.129


V. כיבוש כפרים ערביים11–16 באפריל 1948

א. אישור ושיקולים לפעולה

שתי פלוגות התגבורת אשר יועדו לגדוד הפורצים נותרו בגדוד “נחשון” הראשון, אולם אחת מהפלוגות אשר נותרה בבסיס בשרון הצטרפה אל כוחות הגדוד בקריית ענבים.

אור לעשרה באפריל, הלילה בו חזרו כוחות גדוד הפורצים מכיבוש הקסטל לבסיסם, עלתה הפלוגה בפיקודו של פוזה לקריית־ענבים, בשיירה צבאית בלבד.

השיירה לא הותקפה ולא נתקלה במחסומים.

עם עליית פלוגת פוזה לקריית ענבים, ב־10 באפריל, תוגבר הגדוד ומנה שלוש פלוגות חיל רגלים בהתאם לתקן.

עתה, לאחר כיבושו של הקסטל בשנית, זכה מפקד גדוד הפורצים באישור לערוך וליזום המתקפה על הכפרים הערבים ששימשו בסיסי המתקפה הערבית בדרך באב־אל־ואד – ירושלים.

השיקולים היו אותם השיקולים אשר הביאו ליוזמת מפקד הגדוד לכיבוש קולוניה לפני נפילתו של הקסטל בהתקפה הערבית בשמונה באפריל, יוזמה אשר נדחתה על ידי מטה “נחשון”.

מטרת השלב הראשון היתה להשלים את הרצף המרחבי בקטע ירושלים – נוה אילן ובשלב השני – להמשיך את הרצף המרחבי מערבה בקטע נוה־אילן – באב אל־ואד.

העדיפות בסדר הקדימויות ניתנה לכיבוש הכפרים החולשים במישרין על הכביש והריסתם.

הגדוד פעל בהנחה כי הינו פועל עצמאית, ברמת חוסר ודאות גבוהה המחייבת שמירת חופש פעולה מירבי לקראת הבלתי צפוי, ללא תגבורת וללא כל עזרה טקטית מכוחותינו האחרים.

כדי להבטיח את עדיפות הכוח הדרושה להכרעה בקרבות היזומים של המתקפה, לא נאחז הגדוד בכפרים הכבושים ולא רותק להגנתם כמשלטים, אלא רוכז בגוש קריית־ענבים לאגרוף גדודי חופשי הפנוי לייזום ההתקפי.

הקסטל בלבד, מפאת מיקומו האסטרטגי שעשאו לשולט על הדרך, הוחזק דרך קבע על ידי מחלקה מתוגברת בכוח אש.

תכנון וביצוע ההתקפה על כפר ערבי הושתת על עוצמה של אגד־קרב גדודי, על תנועה להיערכות לקרב הכרעה בחסות החשכה, תוך הבטחת אזור הפעולה והשארת אפשרות הנסיגה.

הכוחות חולקו לכוח המסתער בעדיפות מכרעת, ולכוח עתודה המאפשר לפיקוד להתערב בקרב בהתאם למהלך האירועים. העתודה היתה מיועדת לתגבור הכוח המסתער מול עוצמה מפתיעה של האויב, להבטחה ולחיפוי על הנסיגה באם לא ניתן יהיה להשיג הכרעה לפני אור יום, ולניצול הצלחה בלתי צפויה.

הקצאת הכוחות למשימת ההסתערות לא עלתה על מחצית כלל הכוח התוקף. המרגמות (“3 ו־”2), הדוידקה ומכונות הירייה הכבדות שימשו כנשק מסייע ולא תוכננו כנשק הכרעה בהתקפות הלילה.


ב. כיבוש קולוניה

אור ל־11 באפריל יצא גדוד הפורצים להתקפה על קולוניה. הכפר נכבש ונהרס, והגדוד חזר לבסיסיו מבלי להיאחז בו.

אבדות הערבים – בהתקפה נהרגו 12 ערבים, כמה זרים (אחד מהם בריטי), שני מצרים ועירקי. 54 בתים פוצצו. מסמכים חשובים, חומרי נפץ ונפצים נפלו שלל. לכוחותינו לא היו אבדות.130

וזו תכנית ההתקפה:

הכפר אשר היה ממוקם מול מוצא־תחתית, צפונה, מעבר לכביש ולוואדי על המדרון העולה עד ראש הרכס, צפה על מוצא תחתית, על מוצא עילית ועל ארזה, וחלש במישרין על הכביש העולה לאוכף הקסטל.

הגישה לשטח השולט על הכפר בראש הרכס היתה פנויה לתנועה חסויה ממערב ומצפון.

הפלוגה המסתערת בפיקודו של אורי בן־ארי, נעה מאוכף הקסטל לנקודת ההיערכות לקראת ההסתערות על השטח השולט בראש הרכס.

פלוגת העתודה נאחזה בשטח בעורף הפלוגה המסתערת ואבטחה את אזור הפעולה, את אפשרות התגבור ואת אפשרות הנסיגה.

הדוידקה הוצבה במוצא עילית במשימת הרעשה של הכפר לקראת ההסתערות.

מטה הגדוד הקדמי והמשוריינים הוצבו למרגלות הקסטל ממזרח על הכביש המתפצל מארזה ומצובא.

במהלך התנועה להיערכות התקשתה הפלוגה המסתערת באיתור מיקומו של הכפר.

מפקד פלוגת המטה מיכה פרי נשלח במשוריין למוצא תחתית. הוא הציב את המשוריין מול הכפר, והאיר את הכפר באורות מלאים, תחת אש, עד לתחילת ההסתערות.131

ההסתערות החלה בהטלת מספר פגזי דוידקה, וכיבוש הכפר התנהל ובוצע בהתאם לתוכנית ובמסגרת לוח הזמנים המתוכנן.

ההכרעה הושגה מול התנגדות חלשה לפני אור היום.

פני השטח אפשרו גישה חסויה לשטח השולט על הכפר, וריכוז כוח בעל עדיפות אשר הספיק לכיבוש הכפר בהסתערות לילית, הביאו להכרעה. (כפי שאירע כבר קודם בכיבוש הקסטל). תורת המלחמה של הפלמ"ח עמדה במבחן.

אוכלוסיית הכפר לא היתה מסוגלת להתגונן, וברחה מיד עם תחילת ההתקפה.

תושבי הכפר ההרוס לא שבו אליו, והכפר לא שימש עוד כבסיס התקפה על הכביש.

כיבוש קולוניה השלים את הרצף המרחבי ירושלים – גוש קרית־ענבים, והדרך ירושלים – נוה־אילן נפתחה לתנועה חופשית, אם כי הוטרדה מדי פעם בצליפות על הכביש מכיוון בית־איכסא.

ב־11 באפריל בדו“ח מס' 4 מדווח מטה נחשון למטכ”ל על כיבוש קולוניה. בסעיף המסקנות מופיע: “– – –הדרך לירושלים פתוחה”.132

הקביעה כי הדרך פנויה, למרות העובדה כי קטע הדרך נוה־אילן – דיר מוחייזין נותר בשלטון הכפרים הערבים, מורה כי גם לאחר כיבוש קולוניה עדיין לא גמלה סופית במטה “נחשון” המודעות לכורח לכבוש את הכפרים הערביים החולשים על הדרך.


ג. העברת אספקה לירושלים

משימת מבצע נחשון עליה הוחלט ב־31 במרץ היתה להעביר לירושלים במשך שבוע אספקה לשלושה חודשים.

מערכת האספקה האזרחית לירושלים שוב לא היתה מסוגלת לפעול, ואגף האספקה (אג"א) במטכ"ל בראשותו של יוסף אבידר, עדיין לא היה מסוגל לוגיסטית, להחליפה. מה גם שלאחר ארבעה חודשי מלחמה עדיין לא עמדו לרשותו הצווים הדרושים לגיוס הנהגים והמשאיות.

המבצע החל בליל השישה באפריל, בהעברת שיירת האספקה אשר נותרה בחולדה, לאחר כישלון שיירת חולדה (ב־31 במרץ). אולם היות ואג"א עדיין לא היה מסוגל לעמוד במשימה הלוגיסטית, חלף שבוע ללא העברת אספקה לירושלים. שיירת האספקה השנייה עלתה רק ב־13 באפריל 1948, לקראת סיום מבצע נחשון.133

ב־13 באפריל עלתה שיירת אספקה בת 200 מכוניות, פרקה את משאה וירדה. השיירה אובטחה, בהתאם לאסטרטגיית המגננה, על ידי ליווי צמוד ותפישת משלטים. כוחות גדוד הפורצים השתתפו באבטחת השיירה בתפיסת משלטים בגזרתו.134 הערבים לא תקפו והשיירה עלתה וירדה באותו יום ללא קרב.

עם כיבוש קולוניה הוקם רצף מרחבי ירושלים – נוה אילן, אולם קטע הדרך נוה־אילן – באב־אל־ואד בשטח הררי, וקטע הדרך באב־אל־ואד – לטרון – דיר־מוחיזין בשטח הגבעי, נותרו בשלטון הכפרים הערביים ובתוכם הכפרים סריס, דיר איוב ולטרון, אשר שלטו במישרין על הדרך.

השיירה עברה בהצלחה רק משום שלא הותקפה.

לא שיטת האבטחה מנעה את ההתקפה על השיירה, אלא המתקפה על הכפרים הערביים וכיבושם של הקסטל, חולדה הערבית, דיר מוחייזין וקולוניה.

הלם כיבוש הכפרים הערביים הוא אשר ערער ושיתק זמנית את הפיקוד של המתקפה הערבית על הדרך, למרות המשך שלטונם של הכפרים הערביים על קטע הדרך מנוה־אילן עד דיר־מוחייזין.

ואמנם, השיירה אשר עלתה לירושלים ב־20 באפריל הותקפה בקטע זה, בין דיר איוב למשאבות התחתונות, ושילמה את מלוא מחירה של מגננת הליווי הצמוד בשטח הנתון לשלטון הכפרים הערבים.


ד. ברכת בן־גוריון ללוחמי מבצע נחשון

ב־13 באפריל, ביום בו עלתה שיירת האספקה לירושלים, הבריק בן־גוריון לשמעון אבידן:

"– – –תמסור לכל אחד מהלוחמים ברכת העם העברי על מאמציו, יכולתו, נאמנותו והצלחתו בשחרור דרך ירושלים. המערכה לא תמה עדיין, אולם מבצע גדול זההגדול בכל מבצעינו במשך ארבעת החודשים האחרונים אומר שאם נרצה – נוכל לאויב. יישר כוחכם. ד. בן־גוריון".135

ספק אם ברכתו של בן גוריון הגיעה ללוחמים, אולם ראוי לציין את המשפט “– – –המערכה לא תמה עדיין. אולם מבצע גדול זה – הגדול בכל מבצעינו במשך ארבעת החודשים האחרונים אומר שאם נרצה – נוכל לאויב– – –”.

משפט זה, המתנה את יכולתנו לעמוד במלחמה ברצוננו, שופך אור על ההתפכחות המאוחרת המתחוללת במנהיגות המדינית מול מציאות המלחמה.

המשפט משקף את חרדתו של בן־גוריון לחומרת מצבנו, ואת הבחנתו כי מבצע נחשון הוא נקודת מפנה, מכשלוננו בשיטת המגננה בארבעת חודשי המלחמה הראשונים, מאז החליט האו"ם על חלוקת הארץ, לניצחון הטקטי האסטרטגי והמדיני הראשון.

הניצחון הושג כולו בכוחנו הצבאי העצמאי, במאמץ הייזום הראשון שלנו, ניצחון אשר רמז והעיד על יכולתנו לנצח במלחמה, אם נרצה ונילחם.

לוחמי הפלמ“ח בגדוד הפורצים, אשר לחמו בהתקפת הגדוד על כיבוש והרס הכפרים הערביים החוסמים את הדרך אל ירושלים ותרמו את המירב לפריצת הדרך אל העיר, הם שפרצו בשדות הקרב את טבעת החנק של מדיניות הכ”ט בנובמבר על מערכת מושגיה־אסונותיה, גילו לעיני כול את עוצמתה הצבאית החבויה של הציונות המגשימה, ונתנו מופת ליכולתה לפרוץ את הדרך לניצחון.136


ה. כיבוש והרס הכפרים המשמשים כבסיסים לאויב

ב־14 באפריל לקראת סיום מבצע נחשון, ולמחרת ההעברה המוצלחת של שיירת 200 מכוניות האספקה לירושלים, מגבש שמעון אבידן את מסקנותיו האסטרטגיות במסמך הכולל הערכות מצב, ומסגרת לפעולות החיל. (להלן המסמך).137

המסמך הינו עדות מפתח להבנת המהפך במחשבה האסטרטגית אשר חולל מבצע נחשון, כפי שהשתקף בראייתו של מפקד מבצע נחשון שמעון אבידן.

הפיקוד העליון לא יזם את מבצע נחשון כמתקפה להקמת רצף מרחבי בשלטון יהודי לירושלים, ולא הורה לפיקוד נחשון לכבוש ולהחזיק בשטח הדרוש להבטחתו. הוראת הפיקוד העליון היתה להימנע ככל האפשר מכיבוש כפרים ערביים.

מפקד מבצע נחשון פעל במסגרת אסטרטגיית המגננה אשר הוכתבה לו על ידי המטכ"ל, אסטרטגיה המוגדרת במסמך: “– – –עד עתה ביצעו כוחותינו רק פעולות תוקפניות בלי מגמת כיבוש… המצב הכללי הינו טיפוסי לפעולות הגנתיות אקטיביות אשר מאפשרות את החזקת הקו– – –”.

לאחר כיבוש הקסטל בשנית, כיבוש קולוניה, והצלחתה של שיירת האספקה בת 200 המכוניות לירושלים ב־13 באפריל גיבש שמעון אבידן את המודעות כי קיומה הסדיר של התחבורה לירושלים לאורך זמן, מכתיב את הכורח במהפך אסטרטגי ממגננה למתקפה, אשר תחתור להכריע את כוחות האויב. מודעות המוגדרת במסמך: “– – –יהיה צורך לנקוט בפעולות תוקפניות נמרצות ולעבור לפעולות אופנסיביות לחלוטין שמגמתן תהיה להכות בכוח האויב אשר יתרכז בבסיסים הגדולים שלו, מצפון ומדרום לקו התחבורה”.

המשמעות של הכורח במתקפה להכרעת כוחות האויב מוגדרת במסמך כיבוש והרס כל הכפרים המשמשים כבסיסים לאויב. המסמך מפרט את הכפרים אשר יש לכבוש ולהרוס.

רשימת הכפרים אינה מותירה ספק כי משמעות המתקפה היתה הבטחת האספקה לירושלים על ידי הקמת רצף מרחבי המשוחרר ומטוהר דרך קבע מכוחות אויב, כלומר, רצף מרחבי בשלטון יהודי.

ואמנם, כבר למחרת גיבוש הערכת המצב והמסגרת לפעולות החיל, ב־15 באפריל, בדו"ח מפעילות החיל מס' 5, בסעיף מסקנות, מופיע לראשונה:

"– –תכנון מכות לאויב בגזרות א, ב, ג, במגמת השמדה.138

בו ביום בפקודת מבצע לגדוד 1 ליום ה־19 באפריל מופיע:

"– – –לתקוף את בית־ג’יז במגמת השמדה, הרס והשתלטות זמנית.139

ראוי לציין כי במסמך מופיעות שתי הגדרות אשר אינן מתיישבות עם עובדת המתקפה של גדוד הפורצים. האחת, הגדרת הפעילות של חיל “נחשון” כפעולות הגנתיות אקטיביות. השנייה, הגדרת הערכתו של שמעון לכושרו המבצעי של חיל נחשון כגייסות אשר אינם מסוגלים עדיין לקרבות התקפה על בסיסי האויב.

שתי ההגדרות מעידות כי מפקד מבצע נחשון ראה במתקפת גדוד הפורצים חריגה מתחום מדיניות אסטרטגיית המגננה של מבצע נחשון.

את יחסו של שמעון לגדוד הפורצים מבטאת אולי פנייתו ב־15 באפריל: "– – –מה הצעותיך לפעולות נגד בסיסי האויב. – – –מתי תהיה מוכן לפעולה גדולה נגד בית־מחסיר.140

ראוי להציג בשלבים את גיבוש המודעות לכורח המתקפה לכיבוש הכפרים הערביים, בסיסי המתקפה הערבית על הדרך:

מבצע נחשון ניזום כתוצאה מהמודעות לכורח במאמץ עיקרי ארצי, כתנאי להבטחת העברת אספקה לירושלים. המתקפה הערבית הצליחה להפסיק את תנועת הרכב היהודית בדרך אליה.

שיירות האספקה אובטחו במסגרת אסטרטגיית מגננה של ליווי צמוד ותפישת משלטים טקטיים, תוך הימנעות ככל האפשר מכיבוש ומאחיזה בכפרים ערביים.

כבר בלילה שבין החמישה לשישה באפריל, עם פתיחת המבצע, נאלץ מפקד המבצע להחליט על כיבוש הכפרים חולדה הערבית ודיר מוחייזין החולשים במישרין על הכביש, כדי להבטיח את השיירות בגזרת חולדה־לטרון.

בשמונה באפריל נפל הקסטל בהתקפה ערבית, הדרך באוכף הקסטל נחסמה והיה הכרח להחליט על כיבוש הקסטל כתנאי לפתיחת הדרך. ב־10 באפריל החליט מג"ד הפורצים לפרוץ רצף מרחבי מירושלים עד נוה־אילן על ידי כיבוש קולוניה החולשת על מעלה הכביש לאוכף הקסטל ממזרח. ב־14 באפריל, שמונה ימים לאחר תחילת מבצע נחשון ויומיים לפני סיומו, גיבש מהלך האירועים במבצע את המודעות במטה “נחשון”, לכורח במהפך מאסטרטגיית המגננה לאסטרטגיית המתקפה במגמה להכריע את כוחות המתקפה הערבית על ידי כיבוש והרס כל הכפרים הערבים המשמשים כבסיסיה.

האם הפיקוד העליון וההנהגה המדינית היו שותפים מלאים להערכת המצב של שמעון אבידן ותוכניתו לכיבוש הכפרים הערבים?

אפשר להניח בוודאות גבוהה כי יגאל ידין היה מודע למסמך. מבצע נחשון היה המאמץ העיקרי ועמד במרכז הפעילות של המטכ“ל. ידין עמד בראש אגף המבצעים במטכ”ל. רוב קציני המטה במטה “נחשון” היו אנשי המטה הכללי, קצין המבצעים במבצע היה מונדק, אשר בו זמנית היה כפוף במישרין לידין במטכ“ל־מבצעים ואחראי לכל אזור הדרום. ידין, יותר מכל אדם אחר במטכ”ל, היה אחראי ליישום המבצעי של המדיניות והאסטרטגיה.

כך או כך העובדות הן:

לא ניתן גיבוי מטכ"לי בכתב למסמך “מסגרת לפעולת החיל” החתומה בשם מפקד מבצע נחשון.

ואכן, הן במבצע נחשון, והן במבצע הראל, בשיירה שעלתה עם הגדוד החמישי ב־20 באפריל, לא יצאו שני גדודי “נחשון” ושני גדודי “הראל” בשפלה למתקפה לכיבוש ולהרס הכפרים הערבים ששמשו כבסיסים לאויב, ולא השתתפו בקרבות לפריצת הרצף המרחבי לירושלים.

המשמעות האסטרטגית היתה שעוצמתו של המאמץ העיקרי במבצעי נחשון־הראל לא נוצלה לקרבות הכרעה. פריצת הרצף המרחבי לירושלים לא הושלמה. קטע הדרך סריס – דיר מוחייזין נשאר בשליטת הכפרים הערביים, ועם סיום מבצע הראל נחסמה הדרך לירושלים.

גדוד הפורצים המשיך לבדו במתקפה. מאז ה־14 באפריל ועד סיום מבצע הראל בשיירת האספקה ב־21 במאי, ערך הגדוד חמש התקפות גדודיות בהן כבש והרס את שלושת הכפרים סריס, בית סוריק ובידו. בנסיונו לכבוש את צובא – נכשל.


ו. כיבוש סריס

לאחר כיבוש קולוניה, אור ל־11 באפריל, ולאחר השלמת הרצף המרחבי ירושלים – גוש קריית־ענבים, נותר רק הכפר הערבי סריס השולט במישרין על הכביש בקטע שבין נוה־אילן – באב־אל־ואד.

אור ל־15 באפריל יצא גדוד הפורצים להתקפה על סריס.141

בדרך להיערכות נתגלתה תנועת הגדוד לאויב ונפתחה אש חלשה מהכפר. מפקד הגדוד העריך כי אין סיכוי סביר להגיע להכרעה לפני אור יום והחליט להפסיק את ההתקפה.

ההתקפה הופסקה. הכוחות נסוגו בחשכה, ללא אבדות.

אור ל־16 באפריל יצא גדוד הפורצים להתקפה שנייה על סריס. הכפר נכבש ונהרס, 45 בתים פוצצו. אבדות האויב היו לפחות שבעה הרוגים. אבדותינו היו שלושה פצועים, מהם שניים קשה. הגדוד חזר לבסיסיו מבלי להיאחז בכפר.142

הכפר סריס שכן מערבה לתחנות השאיבה העליונות, על גבעה המתנשאת מדרום לכביש, ושולטת עליו במישרין בטווח של כ־100 מטר.

באוכף, בין תחנות השאיבה העליונות לבין סריס, התפלגה מהכביש הראשי דרך עפר למכוניות, עקפה את סריס מדרום, ופנתה מערבה לכפר הערבי הגדול בית־מחסיר. מבית־מחסיר ירדה הדרך במורד הזקוף מערבה, חצתה את כביש באב־אל־ואד – הר־טוב – בית־גוברין, והמשיכה בואדי הקרוי היום ואדי האיילות, עד למסעף הכבישים הראשיים בלטרון. הדרך היתה שמישה, ואפשרה תנועת כלי רכב מלטרון ומהר־טוב במישרין לבית־מחסיר ולסריס, ללא מעבר דרך באב־אל־ואד.

כדי לכבוש את הכפר, צריך היה לתפוס בפסגה השולטת עליו מדרום. היות וסריס שלטה במישרין על האוכף ועל הכביש בינה לבין תחנות השאיבה המחבר את הרכס אל הכביש, היה הכרח לעקוף את הכפר מצפון ולעלות מהכביש לפסגה אי־שם מערבה לו. (הפרש הגבהים בין הכביש לפסגה כ־150 מ'. המרחק מקריית־ענבים לפסגה כ־7 ק"מ). זו היתה תוכנית ההתקפה:

– הגדוד ינוע בשני ראשים ויתכנס כ־1.5 ק"מ מערבה לסריס, ומשם יעלה לפסגה השולטת על הכפר מדרום.

– הראש האחד ינוע ברגל דרך נוה־אילן לרכס צפונה לכביש, ומשם ירד לנקודת הכינוס.

– הראש השני ינוע במשוריינים על הכביש עד לנקודת הכינוס.

– מחלקת חלוץ תעלה ותיאחז בפסגה.

– לאחר שתיתפס הפסגה, יעפיל הגדוד בעקבותיה וייערך להתקפה.

– פלוגת העתודה בפיקודו של אורי בן־ארי תיאחז בפסגה, תבטיח את אזור הפעולה, ותחסום את הדרך המובילה מבית־מחסיר לסריס.

– הפלוגה המסתערת בפיקודו של פוזה, תיערך להסתערות על הכתף השולטת על הכפר מדרום. לידה תוצב מכונת יריה כבדה ומרגמות "2.

– מטה הגדוד יתמקם על הכתף מאחורי הפלוגה המסתערת.

התנועה להיערכות בוצעה ללא תקלה.

ההתקפה החלה בהפגזת המרגמות ובאש מכונת היריה על הכפר.

בעקבותיה פתח הרתק של הפלוגה המסתערת באש, והכוח המסתער נאחז בבתים הקיצוניים בשטח השולט על הכפר, הוא נתקל באש לילית בלתי יעילה ממספר רובים. משם נמשך כיבוש הכפר וטיהורו, ולאחריו פוצצו בתיו.

עם בוקר הגיעה תגבורת ערבית מבית־מחסיר.

התקדמותה של התגבורת לסריס נחסמה על ידי פלוגת העתודה בפיקודו של אורי בן־ארי. הפלוגה החזיקה בפסגה מעל לסריס, חלשה על הרכס מערבה לכיוון בית־מחסיר, והבטיחה את אזור הפעולה.

פטרול משוריינים בריטי הגיע עם בוקר מכיוון המשאבות התחתונות אל המשאבות העליונות בזמן פיצוץ בתי הכפר, אולם לא התערב בנעשה. תושבי הכפר ברחו עם תחילת ההתקפה. הכפר ההרוס לא שימש יותר בסיס התקפה על הדרך.

למדנו:

תורת המלחמה עמדה במבחן ההתנסות, והיערכות כוחות הגדוד לקרב הוכיחה עצמה.

לפלוגה המסתערת מהשטח השולט על הכפר היתה עדיפות כוח מספקת כדי להשיג את ההכרעה על נקלה וללא אבדות לפני עלות אור היום.

לפלוגת העתודה שהיתה ערוכה בפסגה, היתה עדיפות כוח מכרעת מול התגבורת אשר חשה מבית־מחסיר עם אור הבוקר העולה, ועצרה אותה ללא קושי. העדיפות המכרעת של פלוגת העתודה נבעה מעוצמתה, ממיקומה ומהיערכותה לקרב הגנה, כך שלא היתה צריכה לנוע באור היום מול לוחמי התגבורת. אולם, לוחמים ערביים גילו אומץ־לב ויוזמה, והמשיכו להתקדם כבודדים מול האש בשטח המסולע ממחסה למחסה, תוך צליפה אשר גרמה לפציעתם של ארבעה לוחמים, ובתוכם אחד ממפקדי המחלקות.

למדנו מחדש, והפעם בעזרת ההתנסות המרה, עד כמה חיוני לכל לוחם לארגן כראוי את עמדתו האישית כך שהיא תבטיח מסתור, מחסה, שדה ראייה ושדה אש, ועד כמה חיוני כי התנועה באור־יום תיעשה תוך מעבר קצר ומהיר ממחסה למחסה.

ב־16 באפריל 1948 הסתיים מבצע נחשון.


ז. התוצאות המבצעיות של מבצע נחשון

אסטרטגיית המגננה של מבצע נחשון – הבטחת הדרך על ידי הליווי הצמוד ותפיסת משלטים טקטיים נכשלה סופית כבר ב־8 באפריל, עם כיבוש הקסטל על ידי הערבים, וחסימת הדרך באוכף הקסטל. אולם, כבר בתחילת המבצע, נאלץ שמעון אבידן, מפקד מבצע נחשון, ליזום, לתקוף ולכבוש את חולדה הערבית ודיר־מוחייזין כדי להבטיח את הדרך בקטע חולדה–לטרון.

אסטרטגיית הייזום ההתקפי הביאה לכיבוש ולהרס הכפרים קסטל, חולדה הערבית, דיר־מוחייזין, קולוניה וסריס – כפרים אשר כולם שימשו בסיסי התקפה על התחבורה וחלשו על הדרך במישרין. הוקם רצף מרחבי בשלטון יהודי בקטעי הדרך מירושלים ועד סריס, מחולדה ועד דיר מוחייזין.

כיבוש הכפרים הערביים שבר את כוחה של המתקפה הערבית ושיתק את פעילותה עד לעשרים באפריל, הן בקטעי הדרך שהיו בשליטת הערבים והן בקטע הדרך סריס – דיר מוחייזין אשר נשאר בשלטון הכפרים הערביים אשר לא נכבשו.

הדרך נפרצה זמנית מאז כיבוש הקסטל בשנית אור לתשעה באפריל ועד להתקפה הערבית על השיירה שעלתה לירושלים ב־20 באפריל. לשיירה צורף גדוד שער־הגיא וכן צורפה אליה מפקדת מטה חיל “נחשון” שעלו לירושלים למבצע יבוסי. משימת המבצע היתה העברת אספקה לירושלים לשלושה חודשים, משימה שלא בוצעה למעשה.

עד לחסימת הדרך במרס 1948 צרכה ירושלים כ 2,600 טון אספקה לחודש. בשלושה חודשי אספקה אשר יועדו כמשימת מבצע נחשון, צריך היה להעביר לירושלים כ־6,900 טון.

באחד־עשר הימים בהם נמשך המבצע, למרות שהדרך היתה פתוחה במשך שמונה ימים, מאז כיבוש הקסטל בשנית, הועברו שתי שיירות אספקה אשר הביאו לירושלים כ־900 טון אספקה בלבד.143


* * * * *


פרק רביעי: מבצע הראל


א. סיום מבצע נחשון והחלפתו במבצע הראל

מבצע נחשון, אשר תוכנן כמשימה מוגבלת להעברת אספקה לירושלים לשלושה חודשים במשך שבוע אחד, הוטל על חיל “נחשון”. החיל הוקם בחיפזון, תוך ארבע יממות.

חיל “נחשון”, אגד־קרב חטיבתי בן שלושה גדודים, צורף מפלוגות שאולות זמנית אשר לוקטו מיחידות שונות. מטהו הורכב מקציני מטה וממפקדים שאולים זמנית. הן מבחינת המשימה, הן מבחינת הרכבו והן מבחינת המבנה החילי של ה“הגנה”, לא היה חיל “נחשון” בר קיום לאורך זמן.

ההחלטה על העברת המשימה לפלמ"ח בשנים־עשר באפריל הוכרעה כבר בתחילת מבצע נחשון בפקודה מהשבעה באפריל, וביצועה נדחה ל־16 באפריל.

מבצע נחשון הסתיים ב־16 באפריל בהתאם לפקודת המטכ"ל:

“– – –החל ממחר 16/4 שעה 20:00 יוחלף הכינוי של מבצע ההשתלטות על דרך ירושלים וייקרא מבצע הראל– – –”.144

הפקודה משקפת את העובדה כי משימת מבצע נחשון לא הושלמה, אולם חיל “נחשון” פורק ועל הפלמ"ח הוטל להקים את חיל “הראל” כאגד־קרב חטיבתי לתפקיד המאמץ העיקרי להשלמת המשימה.

כמפקד החיל נתמנה קצין המבצעים של הפלמ"ח יצחק רבין.

חיל “הראל” הוקם משני גדודי פלמ"ח: גדוד “הפורצים” (סימונו בחיל “הראל” – גדוד 2) וגדוד “שער הגיא” (סימונו בחיל “הראל” – גדוד 1). אליהם צורף גדוד “גבעתי” 54, כגדוד עתודה.

גדוד “הפורצים” כלל שלוש פלוגות חי“ר מתוך גדוד המטה של הפלמ”ח (הגדוד הרביעי) וגובש כגדוד קרבי במבצע נחשון (גדוד מס' 2 במצבע נחשון).

לוחמי הגדוד החמישי והשישי של הפלמ"ח אשר סופחו אליו במבצע נחשון חזרו אל יחידותיהם, חוץ מבודדים אשר העדיפו אישית להישאר בגדוד.

גדוד “שער־הגיא” כלל את שלוש פלוגות החי“ר של הגדוד החמישי של פלמ”ח, אשר פעלו כבר במסגרת חיל־“נחשון” במבצע נחשון. הפלוגה בפיקודו של סטוצקי סופחה ופעלה במסגרת גדוד “נחשון” 1. הפלוגות בפיקודם של ישכה ואולי, סופחו ופעלו במסגרת גדוד “נחשון” 3.

גדוד “ירושלים” (הגדוד השישי של הפלמ"ח) אשר יחידותיו סופחו במבצע נחשון לגדוד “הפורצים”, הוצא מהפעילות הקרבית, כונס וירד לשרון להתארגנות מחדש.

רק בהפוגה הראשונה הוכר חיל “הראל” כחטיבה אורגנית. שמו הוסב ל“חטיבת הראל פלמ”ח" וגדוד “ירושלים” המשוקם צורף לחטיבה.

כך חברו שלושת גדודי הפלמ“ח אשר לחמו בזירת ירושלים והיו לחטיבת “הראל פלמ”ח”.

ההחלטה על העברת המשימה לפלמ“ח, תאמה את התפיסה האסטרטגית של ה”הגנה" על ייעודו של הפלמ“ח. “– – –בתכניות ה”הגנה” נועד הפלמ“ח לשמש עתודה ארצית לרשות הפיקוד העליון לתפקידים דינמיים ב’מרחב האסטרטגי' – בשטחי האויב– – –”.145

אולם, הקמת חיל “הראל” כאגד־קרב חטיבתי מתוך גדודי חטיבת הפלמ“ח גילתה פרצה מדומה במבנה החילי בו החטיבות כפופות במישרין למטכ”ל.

מאז פרוץ המלחמה, גדל הפלמ"ח בתוקף המשימות אשר הוטלו עליו, והתרחב הרחק מעבר לתקן החטיבתי אשר יועד לו כעתודה ארצית לרשות הפיקוד העליון.

היתה זו מציאות המלחמה אשר עיצבה את הפלמ“ח בהיקף התואם שתים־שלוש חטיבות, והקמת חיל־”הראל" רק גיבשה את הצורך החיוני בעיצוב מבני של הפלמ"ח כאוגדה (דיוויזיה עצמאית הכפופה במישרין למטכ"ל) בה יצורפו הגדודים לחטיבות אורגניות קבועות.

הטלת משימת המאמץ העיקרי הארצי על הפלמ“ח תאמה את ייעודו. אולם יגאל אלון, כמפקד חטיבת הפלמ”ח על כל משימותיה לא יכול היה לתפקד בו־זמנית כמפקד חטיבת חיל־“הראל” וכמפקד הפלמ"ח כולו, ולכן הטיל את הפיקוד על יצחק רבין.

יגאל אלון כמפקד הפלמ“ח לא ראה בציוות חיל “הראל” ציוות של אגד־קרב חטיבתי לצורך מבצע מסוים, אלא שלב בהתפתחות המלחמה המחייב ציוות קבע של גדודי הפלמ”ח בחטיבות אורגניות במסגרת קבע אוגדתית של הפלמ"ח, כחיל המחץ המשוחרר מאחריות קבע מרחבית, ועומד כעתודה אסטרטגית לפקודת הפיקוד העליון.

היה זה פתרון מבני אופטימלי וחיוני מבחינת צורכי המלחמה. היה ברור כי המטכ"ל אינו יכול לפקד במישרין בו־זמנית על כל מבצעי החטיבות.

מבחינת המבנה הפורמלי נוצר מבנה היררכי בלתי מוכר, בו היה מפקד חטיבת הפלמ“ח למפקד אוגדה, או לדרג ביניים מיותר בין מפקד חטיבת חיל “הראל” כמאמץ העיקרי המטכ”לי, לבין המטכ"ל.

לא היה כל סיכוי לאימוץ התפיסה של יגאל אלון על ידי הפיקוד העליון. תפיסתו השלטונית של בן־גוריון ביישומה הפוליטי מפלגתי מנעה את אפשרות מימושה של תפיסת יגאל אלון לגבי הפלמ"ח.

מאוחר יותר אומצה תפיסתו של יגאל אלון בלחץ התקפות הפלישה על הדגניות ועל גשר, ויושמה לראשונה על ידי הקמת מפקדת קבע לכל הכוחות במרחב הצפון בפיקודו של משה כרמל.

עם הקמת חיל־“הראל” החל תהליך חיסולו של מטה הפלמ"ח כמטה מבצעי.


ב. ניסיונות כיבוש צובא

עם כיבוש סריס, לאחר כיבושם של הקסטל וצובא, חוסלו כל הכפרים הערביים בגיזרת גדוד הפורצים, החולשים במישרין על הדרך בשטח ההררי ירושלים – באב־אל־ואד. הכפר אבו־גוש שמר בקפידה על יחסי שכנות תקינים עם יישובי גוש קריית־ענבים. הוא לא השתתף במתקפה הערבית ולא הותקף על ידי היהודים.

עתה פנתה מתקפת הגדוד אל הכפרים ששימשו בסיסי המתקפה הערבית על התחבורה בעומק, בסמוך לדרך, מצפון ומדרום לה: מדרום צובא ובית־מחסיר ומצפון נבי־סמואל, בית אכסא, בית סוריק, בידו ובית־תול.

מאז נכבש הקסטל בשנית, הוא הוטרד ונצלף באש ממשלט בועז. הכפר צובא שימש כבסיס לתוקפים.

אור ל־18 באפריל תקף הגדוד את צובא.

הכפר היה ממוקם כולו בשטח השולט בראש גבעה, על חורבות מבצר אשר מורדותיו היוו כעין חומה המתנשאת לגובה שלושה מטרים. לוחמי הפלוגה המסתערת הגיעו עד לכפר, אולם לא היו מסוגלים לטפס על החומה בגלל אש המגינים. לא ניתן היה לשתק את האש.

עמוס חורב, הסמג"ד, אש פיקד על ההתקפה, העריך כי לא ניתן להגיע להכרעה לפני אור־יום.

ההתקפה הופסקה, והכוחות נסוגו בחשיכה ללא אבדות.

אור ל־19 באפריל, תקף הגדוד בשנית את צובא.

לא נמצאה שיטה להתגבר על החומה. אולם, במקום בו עולה הדרך לצובא ממזרח ומגיעה לכפר בצידו הדרומי, לא היתה חומה.

התכנית היתה לתקוף על הכביש, על ידי הצבת מחלקת משוריינים מצוידת במקלעים. המשוריינים ישמשו כבסיס אש, אשר יתגבר על אש המגנים בכניסה לכפר, ויאפשר הסתערות הלוחמים הרגליים לתוך הכפר, ללא צורך להתגבר על החומה.

המשוריינים נעו בכביש מהקסטל לצובא. לאחר שעברו את משלט בועז נתקלו המשוריינים בשורת מחסומי אבנים אשר השכילו הערבים לבנות מבעוד יום.

לאחר שפורקו מספר מחסומים, העריך מפקד ההתקפה, עמוס חורב, כי הזמן שנותר לא יאפשר הכרעה לפני אור היום.

ההתקפה הופסקה, והכוחות נסוגו בחשכה ללא אבדות.

למדנו:

צובא שכנה על כיפת הגבעה. לא נמצא שטח שולט על הכפר אשר ניתן לכבשו כבסיס לכיבוש הכפר, כפי שעשינו בקסטל, בקולוניה ובסריס.

היות ולא מצאנו דרך להתגבר על החומה (בהתקפה הראשונה), ולא הצלחנו להתגבר על המחסומים ולהשיג את עדיפות האש הדרושה ולפרוץ בכניסה לכפר, היכן שלא היתה חומה (בהתקפה השניה) – לא השגנו עדיפות כוח המספקת להכריע את הקרב. התנגדות המגינים לא חדלה. האוכלוסיה לא ברחה, הכפר לא נכבש וההתקפות נכשלו.

בהתאם לתורת המלחמה, המלחמה מוכרעת בקרבות הכרעה. קרבות הכרעה הנם קרבות המשנים את יחסי העוצמות המשוקללים בין הצדדים היריבים. קרבות ההכרעה מוכרעים רק על ידי העוצמות הזמינות במקום ובזמן ההכרעה.

למרות עדיפותנו המכרעת במספר הלוחמים ובעוצמת האש, לא מצאנו דרך לממש את עדיפותנו בנקודות ההכרעה: לא התגברנו על החומה ולא על המחסומים בכניסה לכפר. משום כך נכשלנו בהתקפות על צובא.

מלבד כישלון טקטי נכשלנו אסטרטגית בבחירת משימה אל מעבר לגבול יכולתנו, ואיבדנו שתי יממות יקרות.

היערכות הגדוד לקרב עמדה במבחן: אסטרטגיית קרבות הלילה החותרת להימנע מעריכת קרב תנועה באור היום, ונשענת על עתודה זמינה מול חוסר הוודאות, ואפשרה לגדוד לסגת מקרבות ההתקפה על צובא ללא אבדות.

הארה: הפיקוד על שתי ההתקפות על צובא הוטל על הסמג״ד עמוס חורב, בהתאם למדיניות החותרת להבטיח התנסות למקסימום המפקדים.146


ג. ההחלטה על הפסקת מבצע הראל

ב־17 באפריל עלתה לירושלים שיירת אספקה שלישית. השיירה אובטחה על ידי הליווי הצמוד ותפיסת משלטים. הערבים לא תקפוה והשיירה עברה ללא קרב.

ב־19 באפריל עלתה לירושלים שיירת אספקה רביעית. השיירה אובטחה על ידי הליווי הצמוד ותפיסת משלטים. הערבים לא תקפו והשיירה עברה ללא קרב.

ההחלטה על הפסקת מבצע הראל נבעה מחשש פינוי בריטי מוקדם של ירושלים, ב־19 באפריל. ב־18 באפריל הודיע דוד שאלתיאל ליגאל ידין:

“בית החולים הגרמני על הר הצופים נתפס על־ידי הערבים. מזוינים נכנסו לכפר עיסוויה. ריכוזים גדולים בואדי ג’וז וכוחות ערביים גדולים ונשק כבד זורמים לירושלים. במשך יומיים הרעשה מתמדת לעבר נוה־שאנן ורחביה. תוך הימים הקרובים יפונו כל משרדי הממשלה. בנק ברקליס, בניין ג’נרלי ו/או ב.ג. – – –הדפוס הממשלתי. מלון המלך דוד, מנזר רוזרי, מגרש הרוסים, הדואר המרכזי, בניין דוד, רחוב מליסנדה ועוד. מן ההכרח לתפוס חלק גדול מהם ולהחזיק בו. יום יום יכול לקרות אסון לשיירה במרחב הדרומי שיגרור אחריו ניתוק. – – –אני מזהיר שוב ותובע לשלוח מיד ארבע פלוגות מאומנות על נשקן, פלוס נשק כבד, למניעת כישלונות חמורים. אם תישלחנה שמונה פלוגות אפשר להכות בירושלים מכה ניצחת ולהכריע במלחמה. אני חוזר על פניותי ואזהרותי הקודמות. כל יום יקר, גורל מלחמתנו בירושלים תלוי במידת העזרה שאתם שולחים. ענו מיד”.147

מברקו של שאלתיאל משקף בנאמנות את הערכת המצב אשר רצה להציג בפני המטכ"ל. כל המידע אשר מסר, הן לגבי ההתעצמות הערבית בכוחות גדולים ובנשק כבד הזורמים לירושלים, והן לגבי הפינוי הבריטי המוקדם, היו במקרה הטוב ידיעות אשר אמינותן לא נבדקה, ועיקרן הוכח במבחן העובדות כבלתי נכונות. כנראה שהן שיקפו נכונה את חרדתו ואי ביטחונו ביכולתם של הכוחות העומדים לרשותו.148

כך או כך, המידע כלל הודעה על פינוי בריטי מוקדם.

באוכלוסיה היהודית של ירושלים היו כ־8,000 גברים כשירים לשירות צבאי. לקראת אפריל הגיע מספר המגויסים ל־4,000 ומתוכם כ־2,000 לוחמים בחי״ש, הכוללים כ־300 לוחמים אשר נשלחו מגבעתי לעיר כתגבורת. עתה, לאחר פריצת הדרך, גם לא חסר היה נשק לחימושם.

מולם עמדו כוחות ערביים, שמספר המגויסים אשר עמד לרשותם ספק אם הגיע אף ל־1,500. מאז נכבש הקסטל בשנית, לא זכו הערבים אף בניצחון צבאי אחד משמעותי, נכשלו קשות בהגנה על הכפרים הערביים, ומנהיגותם סבלה אבדות קשות.

ידין סבר, כי כוחות “עציוני”, בפיקודו של שאלתיאל, אינם מסוגלים לתפוש את האזורים המיועדים להתפנות ע״י הבריטים. כן סבר, כי כוחות חיל־״הראל" הינם הכוחות הזמינים היחידים העומדים לרשות הפיקוד העליון למשימת תפיסת האזורים המתפנים בירושלים.

לפי ידין, על הפיקוד העליון היה להכריע בין הפקרה זמנית של הדרך לירושלים, לבין אובדן נקודות מפתח בעיר.149

הערכת המצב של יגאל אלון מפקד הפלמ"ח, ויצחק רבין מפקד חיל “הראל” היתה, שהשלמת מבצע הראל על יד כיבוש והרס הכפרים הערביים, בסיסי המתקפה על הדרך, תבטיח תנועה חופשית לירושלים, והנה עומדת בסדר עדיפות ראשון. המערך הבריטי, האזרחי והצבאי, עדיין לא היה מסוגל להתפנות מידית מירושלים. הידיעה על הפינוי המוקדם היתה מוטעית.

יצחק רבין העריך כי “יש לנו עדיין שהות לכבוש את בית־מחסיר ולטרון ולהרוס את כל הבסיסים הערביים האחרים לאורך הדרך”.

יגאל אלון קבע, כי הפסקת מבצע הראל עתידה לגרור את חידוש חסימתו של כביש ירושלים–תל אביב.150

ב־19 באפריל נפלה החלטה על הפסקה מידית של מבצע הראל, והקצאת חיל “הראל” לרשות מבצע יבוסי. מבצע יבוסי אורגן כמאמץ עיקרי אוגדתי, בפיקודו של יצחק שדה, למשימת כיבוש ירושלים וסביבתה.

לפי ידין, בן גוריון הוא שהכריע על הפסקת מבצע הראל והעברת חיל־“הראל” לירושלים.

ראוי לציין, כי ההחלטה על מבצע יבוסי כמאמץ העיקרי, הוכרעה על סמך ידיעה לא נכונה לחלוטין, מבלי לנסות לבדוק אפילו את אמינותה.151

התנגדותם של מפקדי הפלמ“ח להפסקת מבצע הראל היתה מבוססת על ניסיונם המצטבר. הפלמ”ח, נשא בעיקר העול המבצעי של המלחמה, וניסיון זה נתן בידם את היכולת להבדיל בין האפשרי והבלתי אפשרי מבחינה מבצעית, ארגונית וקרבית.

הידיעה על הפינוי הבריטי המוקדם המידי אשר בעקבותיו יכבשו הערבים את ירושלים, לא התיישבה עם האפשרויות הפתוחות המציאותיות, לא של הבריטים ולא של הערבים. זאת, לאחר כישלונם המוחץ של הערבים הן בהגנה על הכפרים הערביים בדרך ירושלים, והן בהתקפה על משמר העמק.


ד. כיבוש בית־סוריק ובידו

אור ל־20 באפריל יצא גדוד “הפורצים” להתקפה על בית סוריק. היתה זו ההתקפה הגדודית השביעית תוך אחת־עשרה היממות מאז החלה מתקפת גדוד “הפורצים” שיצא לכבוש את הקסטל בשנית.

בית סוריק נחשב כאחד הגדולים והחזקים בין הכפרים ששימשו בסיסי מתקפה על הדרך.

הכפר שכן כ־2,5 ק"מ צפונה לקטע הקסטל–קריית־ענבים בדרך ירושלים. מהכפר היתה גישה חופשית ישירה לכביש, ושביל נוח הוביל ממנו אל אוכף הקסטל ואל קולוניה. הכפר היה ממוקם על שלוחה בין שתי גבעות אשר חלשו עליו ממזרחו וממערבו.

במרחק כ־1,4 ק"מ מצפון לבית סוריק שכן הכפר בידו, ודרך עפר לרכב חיברה את שני הכפרים.

הכפר בידו שכן על שלוחה בצומת דרכים. ממזרח למערב עברה הדרך בין כביש ירושלים – רמאללה – בית חנינה – נבי סמואל – בידו – אל קוביבה. מדרום לצפון עברה הדרך ביישובים אבו־גוש – מעלה החמישה – הרדאר – בידו – כביש רמאללה – בית חורון עילית. מדרום־מערב לכפר התנשאה גבעה אשר חלשה על הכפר ועל דרכי העפר בין בידו לבית סוריק ובין בידו לרדאר. צומת הדרכים בבידו אפשרה תנועה נוחה מכל הכפרים מצפון לרדאר ועד רמאללה.

תכנית ההתקפה:

– הפלוגה המסתערת תנוע אל הכפר מהקסטל, תכבוש את הגבעה המזרחית, ומשם תמשיך ותכבוש את הכפר.

– פלוגת עתודה אחת תנוע ממעלה החמישה לאורך הדרך לבידו, ולאחר שתחלוף על פני הרדאר תפנה מזרחה, ותתפוש את הגבעה החולשת על בית סוריק ממערב.

– פלוגת עתודה שנייה תצא ממעלה החמישה, תנוע ממערב לדרך בידו, ותתפוש את –


בכל אחת מהדרכים המובילות לבידו, מצפון על הדרך מרמאללה, ממזרח על הדרך מנבי־סמואל, וממערב על הדרך מאל־קובאב, תוצבנה חסימות, מיקוש ומארבים, אשר ימנעו ככל האפשר החשת תגבורות אל זירת הקרב.

שתי מרגמות "3 תוצבנה על שלוחת הרדאר מעל בית הקברות של קריית־ענבים, ותפגזנה את הכפר לקראת ההסתערות.

מפקד הגדוד עם מטהו ינועו עם יחידת המשוריינים, ויתמקמו על גבעת הרדאר לאחר מחנה הרדאר.

לקראת היציאה לקרב, סירב מפקד מחלקת החסימה, שהיה אחראי על חסימת הדרך מרמאללה לבידו, לצאת בראש מחלקתו.

נימוקיו היו, כי לוחמי המחלקה הנם צעירים בלתי מאומנים דיים, אינם מכירים זה את זה כראוי, ועדיין אינם מגובשים כיחידה קרבית המסוגלת לעמוד במשימת החסימה, המחייבת תנועה לעומק העולה על ארבעה ק"מ בשטח האויב, והעשויה להתפתח לקרב של מחלקה עצמאית מול כוחות עדיפים.

מפקד הגדוד סבר כי אין לחייב מפקד לצאת בראש אנשיו לקרב אם הנו מסרב. מפקד המחלקה שוחרר מהפיקוד על המחלקה, והפיקוד על מחלקת החסימה הוטל על מוטקה בן־פורת (סגן מפקד פלוגה בפלוגת פוזה).

מפקד המחלקה המשוחרר מתפקידו הצטרף מרצונו למחלקת החסימה כטוראי.

בעת ההיערכות, גילו גששי הפלוגה המסתערת אשר יצאה מהקסטל, חבורה הנעה מולם. מפקד הפלוגה הספיק לפנות את הפלוגה מהשביל, ונתן לכנופיה מזוינת אשר נעה מהכפר מזרחה לעבור על פניו, מבלי שהפלוגה תתגלה. אחר דיווח על האירוע, המשיך לנקודת ההיערכות להסתערות מהגבעה החולשת על הכפר ממזרחו.

האירוע גזל זמן. כל שאר הכוחות נערכו בהתאם לתכנית, ורק היערכות הפלוגה המסתערת נשתהתה.

מפקד הגדוד שינה את תכנית ההתקפה ואת המשימות, הטיל על פלוגת העתודה אשר נערכה כבר ממערב לכפר בפיקודו של פוזה את משימת ההסתערות, והעביר את משימת העתודה לפלוגה אשר נועדה להסתער על הכפר ממזרח, ואשר איחרה להיערך.

לוח הזמנים נשמר. לאחר הרעשת מרגמות ה־"3, בוצעה ההסתערות מול התנגדות חלושה ללא אבדות. הפלוגה אשר יצאה מן הקסטל והשתהתה, הגיעה בינתיים לנקודת ההיערכות שלה בגבעה במזרח הכפר, הסתערה על הכפר ממזרח ושתי הפלוגות כבשו וטיהרו את הכפר.

הכפר הגדול הוכרע במהירות מפתיעה (אולי חסרו להגנתו אנשי הכנופיה אשר חלפו מזרחה על פני הפלוגה אשר הגיעה לכפר מהקסטל).

נפילתה המהירה של בית־סוריק פתחה אפשרות לנצל את ההצלחה, ולנסות לכבוש את בידו עוד בטרם יעלה אור היום.

מפקד הגדוד ערך את הגדוד לכיבוש בידו.

על הפלוגה אשר הגיעה לבית־סוריק מהקסטל הטיל לפוצץ את בתי הכפר על ידי חבלני פלוגת המטה ולהשלים את הריסתו.

על פלוגת העתודה השנייה, בפיקודו של אורי בן־ארי, אשר נאחזה בגבעה החולשת על בידו מדרום־מערב, הטיל את משימת ההסתערות על בידו.

על פלוגת העתודה הראשונה, בפיקוד פוזה, אשר התפנתה עם כיבוש בית־סוריק, הטיל את משימת העתודה בכיבוש בידו. היה עליה לנוע לגבעה החולשת על בידו מדרום, ולהיערך עליה כעתודה.

ההיערכות בוצעה במהירות, בהתאם לתכנית.

ההסתערות על הכפר נערכה מהשטח השולט בגבעה החולשת על הכפר. ההכרעה נפלה עם האיר היום, והכפר נכבש וטוהר מול התנגדות קלה.

מוטקה בן פורת, מפקד כוח החסימה בדרך בידו–רמאללה, דיווח על מנוסת התושבים אשר עברו על פניו. אחר־כך דיווח על תגבורת אשר הגיעה במכוניות מכיוון רמאללה. התגבורת עלתה על מוקשי החסימה, נפגעה באש המארב, ונבלמה.

הכפר בית סוריק נהרס. הכפר בידו נהרס חלקית בלבד, היות וכיבושו לא תוכנן מראש, ולא היו די מטעני חומר־נפץ זמינים. בעוד בוקר הוזעק הגדוד לעזרת שיירת האספקה אשר יצאה לירושלים בבוקר ה־20 באפריל והותקפה על ידי הערבים בקטע הדרך דיר־איוב – תחנות השאיבה התחתונות.

למדנו:

– תורת המלחמה עמדה במבחן ההתנסות.

– היערכות הגדוד לקרב, הנשענת על קיום עתודה זמינה, המבטיחה את יכולתו לעמוד מול חוסר הוודאות, היא שאפשרה לו לעמוד פעמיים באירועים בלתי צפויים.

– בפעם הראשונה אפשרה העתודה כבר בתחילת ההתקפה על בית־סוריק, להתגבר על האיחור הבלתי צפוי של הפלוגה המסתערת, ולאלתר את החלפתה על ידי פלוגת עתודה אשר היתה זמינה במקום ובזמן.

– בפעם השנייה אפשרה העתודה את ניצול ההצלחה הבלתי צפויה מבחינת הזימון. כך ניתן היה ליזום התקפה לכיבוש בידו על ידי הסתערות פלוגת העתודה אשר נאחזה במשלט מעל הכפר, והבטיחה את אזור הפעולה בהתקפה על בית סוריק. אבטחת אזור ההתקפה על בידו התאפשרה על ידי פלוגת העתודה אשר השתחררה לאחר כיבוש בית סוריק.

– התברר כי בהרכב גדוד מלא, הכולל שלוש פלוגות חיל רגלים, עשויה להיות אפשרות לתקוף ולהגיע להכרעה בכיבוש שני כפרים בזה אחר זה, בלילה אחד, לפני עלות אור היום, הן מבחינת משך הזמן והן מבחינת העוצמה.


ה. שיירות האספקה לירושלים

ב־20 באפריל יצאה שיירת האספקה האחרונה במבצע הראל.

השיירה כללה כ־250 משאיות אספקה, ארבעה אוטובוסים, שלוש מוניות, מספר ג’יפים ומכוניות נוסעים פתוחות של מפקדים, וכ־20 משורייני ליווי.152

בשיירה עלו אנשי גדוד “שער־הגיא” בפיקודו של מפקד הגדוד מנחם רוסק, צוות מטה חיל “הראל” ומפקד החייל יצחק רבין, יצחק שדה מפקד מבצע יבוסי, וכן חברי הנהלת הסוכנות ובראשם בן־גוריון, אשר נסעו באוטובוס משוריין.

אנשי גדוד “שער הגיא”, אשר מנו למעלה מ־600 לוחמים, נסעו מפוזרים בקבוצות קטנות במשאיות האספקה.

מחלקה של גבעתי צורפה להבטחת השיירה ונסעה במאסף בשני משוריינים.

מחלקה מוגברת של גדוד “הפורצים” יצאה מבעוד לילה לאבטחת השיירה בקטע באב־אל־ואד – סריס, ונאחזה ברכס צפונה לדרך.

השיירה אשר יצאה עם בוקר, הותקפה לראשונה באש קלה מהגבעה דרומה לכביש מול דיר איוב.

מחלקת משוריינים בפיקודו של עובד מיכאלי, הוצבה על הכביש מול הגבעה, וחיפתה באש על מעבר השיירה. השיירה עברה ללא פגע.

עם הכניסה לשטח ההררי, הותקפה השיירה שנית בקטע הכביש באב־אל־ואד – תחנות השאיבה התחתונות.

התוקפים נאחזו בעמדות ירי מפוזרות, אשר מוקמו במעלה המדרונות המסולעים מדרום, בשטח השולט על הכביש, ומשם צלפו באין מפריע על השיירה העולה לאיטה במעלה הכביש.

התוקפים לא ירו בנשק אוטומטי ועוצמת האש לא הספיקה למנוע מראש השיירה ומגוף השיירה לעבור. בתחילה עברה השיירה באש הצליפות ללא פגע. רק לאחר מכן, נפגעו מספר מכוניות ונעצרו, הדרך נחסמה חלקית, נהגים עצרו ועזבו את מכוניותיהם. נוצר פקק תנועה שמנה לעתים כ־80 כלי רכב.

המכוניות הנעצרות ונוסעיהם החשופים היוו מטרות נוחות והיו לטרף קל לאש צלפי המארב.

למרות העדיפות המכרעת של כוחות השיירה בלוחמים ובעוצמת האש, נכשלו כל הנסיונות להתגבר על אש המארב. לכוחות המארב היתה עדיפות טקטית מכרעת, באחיזתם הנייחת בשטח השולט, אחיזה אשר חסכה מהם את הצורך לנוע באור היום.

משורייני השיירה אשר הגיעו לתחום המארב ולא היו פגיעים לאש הנשק הקל, לא הצליחו לשתק באשם את אש הצלפים שהיו מפוזרים בעמדותיהם בשטח השולט על הכביש.

יעקב סטוצקי, מטובי מפקדי הפלוגות בגדוד "שער־הגיא״, גילה מנהיגות. הוא הצליח, תחת האש, לארגן קבוצת לוחמים מתוך אנשיו אשר נסעו במפוזר על המשאיות הפתוחות, ויצא להסתערות חסרת סיכוי במעלה המדרון, מול אש הצלפים, באור היום המלא. הוא נהרג בהסתערות עם עוד שלושה מלוחמיו. ההסתערות נכשלה.

מאוחר יותר ערך יוסף סימבול, סגן קצין המודיעין של הגדוד, בראש מספר לוחמים, הסתערות דומה בניסיון לתפוס משלט על המדרון העולה מדרום לכביש. גם הוא נהרג וההסתערות נכשלה.

לא חסרו גילויי אומץ־לב, מסירות, תושייה וגבורה בין המפקדים, הטוראים, אנשי השירות הרפואי והנהגים, אולם לא היה בהם כדי לשנות את תוצאות היתרון הטקטי של המארב הערבי.

בסופו של דבר, הצליחו מרבית האנשים אשר נקלעו לפקק המכוניות בטווח האש לנוע מזרחה לאורך תעלות הכביש אשר סיפקו מחסה, עד אשר נחלצו מתחום האש.

יצחק רבין, מפקד חיל־הראל אשר נסע במאסף בג’יפ פתוח, נחלץ מן הפקק והגיע למטה גדוד “הפורצים”. שם פגש במפקד הגדוד אשר חזר בו בזמן מהתקפת הלילה ומכיבוש בית־סוריק ובידו. רבין מסר לו על המצב וביקש להחיש עזרה לשיירה.

מפקד הגדוד הורה לפלוגות גדוד “הפורצים”, אשר עדיין היו בשטח, להתכנס מיד לבסיסם.

מחלקת המשוריינים אשר היתה זמינה, נשלחה מיד לעזרת השיירה. משהתכנס הגדוד, נשלחה פלוגה בפיקודו של יוסף יהלום, לתגבור מחלקת האבטחה אשר נאחזה במשלטי באב־אל־ואד מבעוד לילה, כדי להבטיח את השיירה.

עם התפנותם של אנשי השיירה, ופינוי הפצועים וההרוגים על ידי משורייני השיירה, נותרו במקום משורייני גדוד “הפורצים”.

אש צלפי המארב לא פסקה, אולם עוצמת האש של המשוריינים הספיקה כדי למנוע את ירידתם לכביש.

אנשי המשוריינים, בעזרת אנשי תחזוקת הרכב, החלו מחלצים את המכוניות העזובות בפקק בזו אחר זו.

לקראת החשכה חולצו כ־45 המכוניות אשר ניתן לחלצן טכנית. חמש מכוניות אשר לא ניתן לחלצן, הוצתו.

אבדותינו בקרב השיירה היו 15 הרוגים ו־44 פצועים. חמש משאיות נשרפו על תכולתן.153

היות וקרב השיירה היה לקרב הכרעה, מן הראוי לבחון את סיפור השיירה על הקשריו.

השיירה ב־20 באפריל היתה שיירת האספקה הרביעית מאז נכבש הקסטל בשנית במתקפת גדוד “הפורצים”.

מתכונת השיירה דמתה לקודמותיה, אולם בעוד שהן זכו, לא הותקפו ולא נאלצו לעמוד בקרב, הפעם תקפו הערבים ונערך קרב.

הערבים יזמו וערכו את הקרב בשטח הנתון לשלטון הכפרים הערביים בקטע הדרך דיר־מוחייזין – סריס.

תפישת משלטים בקטע באב־אל־ואד – סריס, ברכס מצפון לכביש, היתה תמיד חסרת משמעות קרבית לגבי התקפה מהרכס דרומה לכביש. הודות למדרונות הקמורים, היה הכביש והשטחים השולטים עליו במישרין, מחוץ לתחום הראייה והאש של המשלטים. ואמנם, מחלקת האבטחה בפיקודו של יוסף יהלום, לא הצליחה להתערב בקרב. האש אשר ירתה מחלקת האבטחה על המדרונות מדרום לכביש, היתה חסרת משמעות לגבי קרב השיירה.

ברכס דרומה לכביש לא נתפשו אף פעם משלטים, משום שהיה נתון לשליטת הכפרים סריס ובית־מחסיר.

אם כי כיבוש סריס חיסל את שלטונו הישיר של הכפר על הכביש, נותר עיקרו של הרכס דרומה לכביש, כמקודם, בשליטת הכפר הגדול בסביבה, בית־מחסיר.

כל המרחב בקטע הדרך מבאב־אל־ואד לדיר מוחייזין נותר, כמקודם, נתון לשלטונם של הכפרים הערביים. לטרון ודיר איוב אשר חלשו במישרין על הכביש ועל הכפרים בית ג’יז, אימואס, בית סוסין, ואלו אשר היתה להם גישה ישירה לכביש.

גם בקטע זה לא נתפשו אף פעם משלטים, משום שהיה בשלטונם המלא של הכפרים.

העובדה החמורה, הערומה מכל כיסויי לשון היתה: בקטע הדרך בין סריס לדיר־מוחייזין, בו לא תקפנו, לא כבשנו, ולא הרסנו את הכפרים ששימשו בסיסי התוקפים הערביים – לא קיימנו רצף מרחבי בשלטוננו. הדרך עברה, כמקודם, בשטח הנתון לשלטון הכפרים הערביים, והבטחת שיירות האספקה נשענה, כמקודם, על הליווי הצמוד בלבד.

לשיירה ולליווי הצמוד, לא היו אמצעים להתגבר לא על התקפת אש מעמדות הממוקמות בשטחים השולטים על הכביש, ולא על חסימה על ידי מוקשים, מחסומים דוגמת מחסומי ״שיירת נבי־דניאל״, מעבירי־מים מפוצצים, או מכוניות משא פגועות החוסמות את הכביש.

כל אלה היו ידועים לכל דרגי הפיקוד האחראים להחלטה על מעבר השיירות, מאז החלה המתקפה הערבית על הדרך לירושלים.

כיבוש חולדה הערבית ודיר מוחייזין פרצו רצף מרחבי בשלטוננו מחולדה עד עמק לטרון.

מתקפת גדוד ״הפורצים" בכיבוש הקסטל, קולוניה, חרבת־אל־עומור, סריס, בית־סוריק ובידו, עיצבה פירצה מרחבית בשלטוננו מירושלים עד סריס.

הלם כיבושי הכפרים הערביים הפסיק זמנית את המתקפה הערבית על התחבורה. אולם, בקטע סריס דיר־מוחייזין לא כבשנו את הכפרים הערביים והדרך נותרה, כמקודם, לחסדי שלטונם, בתנאים אשר הבטיחו את עדיפותם המכרעת בהתקפות על שיירות האספקה.

שיירת האספקה הראשונה, עם פתיחת מבצע נחשון, ושלושת שיירות האספקה הראשונות מאז כיבוש הקסטל בשנית, עברו בשלום, לא משום שהליווי הצמוד אבטח את השיירות, אלא משום שהערבים לא תקפו.

ב־20 באפריל, בשיירת האספקה הרביעית, תקפו הערבים בשטח הנתון לשלטונם, בכוח נחות ביותר, אשר תקף רק באש מנשק קל לא אוטומטי, ובמספר לוחמים אשר ספק אם הגיע לשלושים, מול גדוד פלמ"ח מפואר על מלוא חימושו, כולל עשרים משוריינים.

הכוח, שהיה קטן ונחות, מיצה את עדיפותו המכרעת באחיזה בעמדות נייחות בשטחים השולטים על הכביש באור היום, ואנו נאלצנו לעמוד פעם נוספת בקרב־שיירה אבוד מראש, ולשלם את מלוא מחירו הכבד.

יצחק רבין כתב: “נקבע, שכדי לחסוך נפח של רכב להובלת אספקה, יועבר הכוח הלוחם של הגדוד כשהוא מפוזר לאורך השיירה בכיתות וביחידות קטנות יותר על גבי כל מכונית ומכונית. החלטה זו הפכה את הגדוד מכוח לוחם למערכת כיתות וחוליות מפוזרות, שכמעט ולא ניתן לשלוט בהן.”154

נכון כי התוצאות היו חמורות:

ללוחמי גדוד “שער הגיא” אשר פוזרו ונסעו על המשאיות בקבוצות קטנות, לא שובצו במערכת ההגנה על השיירה ולא בשום מערכת קרבית אחרת.

מערכת הפיקוד של הגדוד, החל ממטה הגדוד וכלה ברמת הכיתה והחוליה, הפסיקה לתפקד עבור לוחמי הגדוד. משנקלעו לקרב, לא יכלו לעמוד לרשות הפיקוד הגדודי ופעלו בנפרד, בהתאם ליוזמות מקומיות. אולם מבחינת קרב השיירה לא היה המצב משתנה מהותית, גם לו היה הגדוד מלווה השיירה מאורגן טוב יותר.

השיירה הובסה לא משום שחסרו לה לוחמים ועוצמת אש, אלא משום שקרב השיירה, כמו קרבות השיירה אשר קדמו לו, נערך בתנאים בהם עוצמת הכוחות התוקפים, הנחותים בלוחמים ובאש, הספיקה להכריע את הקרב, למרות עדיפותם המספרית של כוחות השיירה בלוחמים ובאש.

נראה כאילו דרגי הפיקוד אשר החליטו על השיירה ועל הרכבה, לא העלו את האפשרות שהשיירה תותקף.

גם אם הניחו כי השיירה עלולה להיות מותקפת, היו בטוחים ביכולתו של הליווי הצמוד לסכל כל התקפה אפשרית, ביטחון אשר לא היו לו כל סימוכין, לא בניסיון האומלל של קרבות השיירות ולא בהיגיון שעמד מאחורי השיקול הטקטי. הרי אין להבין את פיזור הלוחמים על המשאיות הפתוחות, חשופים ומופקרים לאש, באור היום.

שיירת ה־20 באפריל היתה חזרה מרה ומבישה על שיירת נבי־דניאל ושיירת חולדה, והמשך אומלל של אסטרטגיית המגננה בהבטחת השיירות על ידי הליווי הצמוד, על קרבותיה האבודים מראש.

למדנו: בהתאם לתורת המלחמה, קרב הכרעה מוכרע על ידי העוצמות המשוקללות הזמינות במקום ובזמן ההכרעה.

בקרב על שיירת ה־24 באפריל155 הצליחו הערבים לצרף כוח נחות ביותר בלוחמים ובכוח אש ליתרון הטופוגרפי־קרקעי אשר עמד לרשותם, וזכו בעוצמה משוקללת אשר הספיקה כדי להכריע בהתקפת יום נייחת את לוחמי השיירה, שעלו עליהם בעוצמה לפחות ביחס של עשרה לאחד, להסב להם נפגעים בהיקף של כ־10% מהכוח הלוחם, וככל הנראה מבלי לסבול נפגעים בעצמם.

לפי יצחק רבין:

ב־19 באפריל, ביום בו עלתה שיירת אספקה לירושלים, הופתע בבוקר על ידי פקודת הפיקוד העליון על העברת שיירת אספקה נוספת כבר למחרת, ב־20 באפריל. אחר הצהרים הופתע שנית על ידי פקודת הפיקוד העליון, אשר הורתה לרכז את החטיבה באזור ירושלים במסגרת מבצע יבוסי; לעמוד לרשות מפקד יבוסי יצחק שדה; להעלות את גדוד “שער־הגיא” ומטה החטיבה בשיירה העולה למחרת, ב־20 באפריל בבוקר, מבלי להקצות להם רכב.156

אולי יש בסיפור עובדות אלה הסבר לנסיבות הקשות של ארגון השיירה, אולם אין בהם פשר לכישלונה.

כישלון השיירה היה חלק מהותי מהאסטרטגיה והטקטיקה על פיה לא הופעלו שני גדודי “נחשון”, ולאחר מכן שני גדודי “הראל”, הממוקמים בשפלה, ונשענו על העורף היהודי המוצק, לכיבוש הכפרים הערביים, למרות העובדה שגדוד “הפורצים” אשר השתתף באבטחת השיירות יחד איתם, קיים בו זמנית את מתקפת גדוד “הפורצים” בגזרתו הקשה והמבודדת, והציג בכיבוש הכפרים הערביים והריסתם מופת עובדתי לאפשרות ביצועה של אסטרטגיית הייזום ההתקפי.

כישלון קרב השיירה ב־20 באפריל היה לקרב הכרעה, וכישלונו הביא לחסימת הדרך לירושלים.

עם שיירת ה־20 באפריל הסתיים מבצע הראל ועמו מבצע פריצת הדרך לירושלים אשר החל במבצע נחשון.


ו. התוצאות המבצעיות של מבצע הראל

במתקפת גדוד הפורצים נערכו שלוש התקפות לילה גדודיות:

– אור ל־18 באפריל הותקפה צובא לראשונה. ההתקפה נכשלה. הכוחות נסוגו ללא אבדות.

– אור ל 19 באפריל הותקפה צובא בשנית. ההתקפה נכשלה. הכוחות נסוגו ללא אבדות.

– אור ל־19 באפריל הותקפה בית־סוריק, ובעקבות הצלחה בלתי צפויה הותקפה גם בידו. שני הכפרים נכבשו. בית סוריק נהרסה, ובידו נהרסה חלקית בלבד. הכוחות חזרו ללא אבדות.

– ב־20 באפריל הותקפה שיירת האספקה בה עלו גדוד “שער הגיא” ומטה חיל־״הראל". השיירה הובסה והדרך לשיירות האספקה נחסמה.

סך האבדות במבצע הראל: 19 הרוגים ו־48 פצועים.157 במשך חמשת ימי המבצע עלו לירושלים שלוש שיירות אספקה בשבעה־עשר, בתשעה־עשר ובעשרים באפריל.

שלושת השיירות העבירו לירושלים כ־1800 טון השקולים לכ־26 ימי צריכה ממוצעים של ירושלים היהודית. (ממוצע האספקה החודשי לירושלים בחודשי המלחמה הראשונים היה כ־2300 טון).

מאז הותקפה שיירת ה־20 באפריל נחסמה הדרך ושיירות האספקה לירושלים במבצעי נחשון והראל, חדלו.

במבצע הראל כבר עלה בידי המטכ"ל להתגבר על עיקר בעיות ארגון השיירות. קצב האספקה עלה על 7,200 טון לחודש. לו היתה הדרך פתוחה, ניתן היה בקצב זה לסיים את משימת מבצע נחשון, העברת שלושה חודשי אספקה לירושלים, במשך חודש.


סיכום


א.מלחמת העולם הערבי ובריטניה בציונות המגשימה

מאז פרץ “המרד הערבי הגדול”, ב־1936, התאחד העולם הערבי לראשונה בחתירה אלימה להשמדת הציונות המגשימה בארץ־ישראל, תוך גיבוש רעיוני השולל עקרונית את קיומם של היהודים כאומה, ושולל את זכותם להגדרה עצמית במדינה יהודית לאומית בארץ־ישראל כמולדתם ההיסטורית.

מאז “המרד הערבי הגדול” מותנית הגשמת הציונות ביכולתה של הציונות לקיים עוצמה צבאית, המסוגלת לעמוד במלחמה מול כל מתקפה אפשרית של העולם הערבי. האילוץ הביטחוני גובש לאילוץ המרכזי הקובע את סדרי העדיפות בשיקולים הלאומיים.

מלחמתו של העולם הערבי בציונות המגשימה הביאה לנסיגתה של בריטניה ממדיניות הקמת בית לאומי ליהודים על פי מנדט חבר־הלאומים, והמרתה במדיניות המתנה את הגשמת הציונות בהסכמת העולם הערבי. (מדיניות אשר גובשה פורמלית ב“ספר הלבן” 1939).

בריטניה מימשה את מדיניותה בעיקר במלחמה מדינית־צבאית פעילה נגד העלייה החופשית העצמאית של יהודים לארץ (העפלה). בראש ובראשונה נלחמה נגד עלייתם לארץ של יהודי אירופה והצלתם מהשואה. המלחמה בעלייה החלה כבר בימיו הראשונים של “המרד הערבי הגדול” ב־1936, ונמשכה לאחר השואה, עם סיום מלחמת העולם השנייה, בעקביות וברציפות, עד סיומו של המנדט הבריטי בארץ ישראל שממערב לירדן, בחמישה־עשר במאי 1948.

במשך מלחמת העולם השנייה, צומצמה ההעפלה בעיקרה לעליית יהודים מתחומי ארצות ערב, דרך הגבולות היבשתיים של הארץ.

לאחר מלחמת העולם השנייה, חתרו היהודים אשר שרדו מהשואה לעלות לארץ־ישראל. ההעפלה בדרך היום חודשה והתעצמה.

בריטניה אשר המשיכה במדיניות הספר הלבן מ־1939, המשיכה במלחמה מדינית־צבאית נגד עליית היהודים בדרך של העפלה ונגד תנועת המרי אשר גוננה על ההעפלה.

כישלון מלחמתה של בריטניה נגד ההעפלה ותנועת המרי לאחר מלחמת העולם השנייה, הוא שהביא להחלטתה של בריטניה בפברואר 1947 לצאת מהארץ ולהשאירה לרשות האו"ם.

עצרת האו“ם החליטה על חלוקת הארץ למדינה יהודית, למדינה ערבית ולמדינת ירושלים בשלטון בין־לאומי – זו החלטת הכ”ט בנובמבר (29.11.47).

החלטת הכ“ט בנובמבר התקבלה ביוזמת היהודים ובהסכמתם, ובהתנגדות העולם הערבי. ארה”ב הסתייגה מפורשות מכל מעורבות צבאית לצורך ביצוע ההחלטה.

הסתייגות ארה“ב שיקפה את שקול הכוחות הבין מעצמתי. החלטת האו”ם על חלוקת הארץ בכ"ט בנובמבר 1947 היתה החלטה חסרת משמעות מדינית־צבאית, ומנעה מהמעצמות מלהתערב צבאית בנעשה בארץ.

כאשר מימשה בריטניה את החלטתה לפנות את הארץ, נותרו הערבים והיהודים לעצב בעצמם את היחסים ההדדיים ביניהם, ללא התערבות צבאית של מעצמות העל.

העולם הערבי בחר להשמיד את הציונות המגשימה במתקפה צבאית על היישוב היהודי בארץ.

למחרת הכ"ט בנובמבר, החלה מלחמת העצמאות במתקפה הערבית על התחבורה היהודית, וכן על שכונות יהודיות בערים מעורבות, ועל יישובים יהודיים.

מאז הכ"ט בנובמבר 47 ועד לסיום המנדט, בחמישה עשר במאי 1948 קיימה בריטניה את שלטונה בארץ בגבולות הצרכים המבצעיים של הפינוי, תוך חתירה להימנעות מרבית מאבידות בנפש וברכוש, ועל ידי הימנעות מהתערבות צבאית בקרבות בין ערבים ליהודים. השלטון הבריטי לא התערב בכל מקום בו תקפו הערבים את היישוב היהודי, כל עוד לא נפגעו כוחות, מתקנים ורכוש בריטיים.

במשך תקופת הפינוי המשיכה בריטניה לקיים אמברגו על עליית יהודים ועל ייבוא ציוד מלחמתי ליהודים, אך לא מנעה זרימת נשק וזרימת לוחמים ערביים מארצות ערב לעזרת המתקפה הערבית בארץ. אולם, בריטניה מנעה פלישת כוחות סדירים של מדינות ערב לארץ.

עם סיום המנדט הבריטי ב־15 במאי 1948, היו מדינות העולם הערבי חופשיות לערוך מתקפת פלישה צבאית, במטרה להכחיד את היישוב היהודי בארץ.


ב. המדיניות הלאומית עד למבצע נחשון

מאז מלחמת העולם השנייה, אימצה המנהיגות המדינית הציונית את מדיניות “ההתניה” – מדיניות לפיה הציונות תוגשם רק אם אומות העולם תתגברנה על התנגדות העולם הערבי לציונות, ותסייענה להקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל.

הפעילות הדיפלומטית הועמדה בראש סדר העדיפויות והיתה לנושא פעילותה העיקרי. המדיניות הלאומית, הן עליית היהודים בהעפלה והן הגנה צבאית על העלייה במסגרת תנועת המרי, שעובדה לצורכי מדיניות החוץ והפעילות המבצעית, והועמדה לרשות הצרכים השוטפים של הפעילות הדיפלוטית.

מאז החלטת בריטניה לצאת מהארץ, יזמה המנהיגות המדינית את החלטת הכ"ט בנובמבר, ואימצה אותה עקרונית ומבצעית כפתרון הבלעדי להגשמת הציונות.

למרות הערכות המצב של ה“הגנה” ודרישותיה להתעצמות, לא הקצתה המנהיגות המדינית את המשאבים ההכרחיים בכוח אדם ובנשק כדי להכין את העוצמה הצבאית המסוגלת לעמוד במלחמה מול המתקפה הצפויה של העולם הערבי. היא לא צפתה מראש את מלחמת העצמאות ואת עיתויה המידי.

עם פרוץ מלחמת העצמאות במתקפה הערבית למחרת הכ“ט בנובמבר, היתה מערכת ה”הגנה" על לוחמיה, נשקה, וארגונה העוצמה הצבאית היחידה והבלעדית אשר עמדה לרשות האומה.

(מבלי לפגום כהוא זה בתרומתם האישית של לוחמי האצ“ל והלח”י, הרי העוצמות הצבאיות של האצ“ל והלח”י כמערכות צבאיות עצמאיות, היו זניחות בקרבות ההכרעה במלחמת העצמאות).

חברי ה“הגנה”, כ־35,000 איש, היו מערכת הגשמה אישית מאורגנת מבחירתם החופשית של חבריה, אשר העמידה עצמה לרשות משימות הביטחון של הציונות המגשימה. עיקר נשקה של ה“הגנה” נקנה בכספם של חבריה.

מבין חברי ה“הגנה” היו 2,200 לוחמי הפלמ“ח, הצבא הסדיר של ה”הגנה“, הכוח הלוחם המגויס היחיד אשר עמד לרשות בלעדית של הפיקוד העליון של ה”הגנה“. הפלמ”ח היה הכוח היחיד המאורגן, מאומן ובעל ניסיון בתפעול גדודים מגויסים בפיקוד מטה חטיבתי. הוא היה הכוח היחיד אשר עמדה לרשותו מערכת כשירה לקליטת המוני מגויסים ועיצובם ליחידות לוחמות. הפלמ"ח היה הכוח היחיד אשר עמד לרשותו סגל פיקוד המסוגל מידית ליישם מבצעית את תורת המלחמה הייחודית לתנאי הציונות המגשימה בתחומי הייזום ההתקפי האסטרטגי של התקפות ההכרעה בחסות הלילה. הייזום ההתקפי היה לתנאי הכרחי להצלחה בקרבות ההכרעה אשר עיצבו את הניצחון במלחמה.

אנשי משטרת היישובים העבריים, כ־1,800 לוחמים מגויסים, פעלו במסגרת הגנת היישובים, ועמדו לרשות ה“הגנה” במגבלות השתייכותם הארגונית לכוחות הביטחון של ממשלת המנדט בפיקוד בריטי, ופעלו ביחידות קטנות עד מחלקה.

אנשי מנגנון הקבע של ה“הגנה”, כ־420 מגויסים, לא היוו יחידה לוחמת.

מאז פרצה מלחמת העצמאות, חתרה המנהיגות המדינית למניעת הסלמת המלחמה שאיימה בחיסול החלטת הכ“ט בנובמבר. היא תחמה את לחימת כוחות ה”הגנה" למגננה המוגבלת להתגוננות מקומית הצמודה להתקפות הערבים, תוך הקפדה על הימנעות מכל ייזום התקפי אסטרטגי. עוצמת הכוחות המזוינים הוגבלה עד לסוף אפריל 1948, פחות מחודש לפני פלישת צבאות מדינות ערב לארץ, בגיוס הגברים אשר אינם הורים לילדים, בגילים 35־18.

למרות הידיעה כי ב־15 במאי יסתיים המנדט הבריטי, וההסתברות הגבוהה לפלישתם של צבאות מדינות ערב גויסו, במשך ארבעת חודשי המלחמה הראשונים, עד לאפריל 1948, 22,000 איש בלבד, בעוד שמספר המגויסים היהודיים לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה עלה על 35,000. מספר הכשירים לגיוס ביישוב בגילאי 35־18, לאחר ניכוי המרותקים לעבודות חיוניות והמשוחררים מסיבות בריאות ומסיבות אחרות הגיע לכ־55,000.

מאז פרוץ מלחמת העצמאות, למחרת הכ“ט בנובמבר, לא התערבו הכוחות הבריטיים בקרבות הכרעה בין הצדדים. המלחמה הסלימה עם הצלחות המתקפה הערבית בדרכים, במשך ארבעת חודשי המלחמה הראשונים. בסוף מרס 1948 ניצחה המתקפה הערבית והביאה לניתוק הדרך לירושלים. בכל אותה עת, היתה ל”הגנה" עדיפות צבאית מכרעת (על פי כל המדדים של העוצמה הצבאית) על כוחות המתקפה הערבית.

הניצחון הערבי הצבאי הושג למרות העדיפות הצבאית המכרעת של היהודים, וזאת כתוצאה מאסטרטגיית המגננה הצמודה אשר הוכתבה ל“הגנה” וניכפתה עליה על ידי המנהיגות המדינית, ומנעה כל ייזום התקפי אסטרטגי. היא שחררה את המתקפה הערבית לתקוף בהתאם ליוזמתה בכל מקום וזמן המעניקים לה יתרון צבאי, אילצה את ה“הגנה” לפזר את כוחותיה כדי להתגונן בצמוד לכל התקפה ערבית אפשרית, והותירה את הפיקוד העליון ללא כל עתודה.

אסטרטגיית המגננה הצמודה יושמה בהגנה על התחבורה, בטקטיקה של אבטחת השיירות על ידי ליווי צמוד, בדרכים העוברות בשטחים הנשלטים על ידי כפרים וערים ערבים; היא אשר העניקה למתקפה הערבית על התחבורה היהודית, למרות נחיתותה בלוחמים ובנשק, עדיפות צבאית מכרעת והבטיחה את ניצחונה.

ההחלטה היתה לא להרחיב את הפלמ“ח, הצבא הסדיר של ה”הגנה“, להיותו חיל־שדה בהתאם לייעודו, אלא להקים את חטיבות החי”ש החדשות. חטיבות החי“ש הוקמו במגבלות אילוצי המלחמה וצווי הגיוס, במגבלות אסטרטגיית המגננה הצמודה, ללא שימוש בניסיון אשר הצטבר בפלמ”ח (בסגל הפיקודי, במערך הלוגיסטי, בדיסציפלינות של קיום צבא סדיר מגויס במציאות תנאי הציונות המגשימה, ביישום המבצעי של תורת המלחמה) – מגבלות אלו השהו את הקמתן, עיצובן וגיבושן של חטיבות החי“ש כחיל שדה לוחם, המסוגל לעמוד במלוא המשימות המרחביות להן נועדו, ואילצו את הפיקוד העליון לפזר ולרתק את גדודי העתודה האסטרטגית, את חטיבת הפלמ”ח, להגנה על נקודות התורפה בהגנה המרחבית.

למרות מגבלות מדיניות ולמרות אסטרטגיית המגננה הצמודה אשר מנעו כל ייזום אסטרטגי התקפי; למרות מגבלות הגיוס, למרות ההשתהות בגיבושן של החטיבות החדשות כחטיבות לוחמות, הספיק כוחה של ה“הגנה” למנוע הישגים משמעותיים מהמתקפה הערבית על שכונות היהודים בערים המעורבות ועל היישובים היהודיים.

אולם מגבלות אלה הספיקו כדי להעניק למתקפה הערבית על התחבורה היהודית את ניצחונה האסטרטגי־מדיני אשר גובש לאיום קיומי על היישוב בארץ.

תוך ארבעת חודשי המלחמה הראשונים בותר היישוב היהודי למובלעות. על מנת להעביר אליהן אספקה, היה צורך לפרוץ את הדרכים החסומות באמצעות קרבות. הדרכים לגליל העליון ולגליל המזרחי נחסמו ליד טבריה וצפת, הדרך לגליל העליון המערבי נחסמה ליד עכו, הדרכים בין צפון הארץ למרכזה נחסמו בואדי־ערה ובקטע חיפה – זכרון־יעקב. הדרכים לדרום הארץ נחסמו דרומה לכפר־וארבורג ובאר־טוביה, והדרכים לירושלים ובנותיה נחסמו מזרחה מחולדה.

הניצחונות הצבאיים של המתקפה הערבית הביאו לערבים גם את ניצחונם המדיני באו"ם.

החלטת הכ“ט בנובמבר על ידי האו”ם חוסלה מהותית עם המתקפה הערבית למחרת קבלת ההחלטה. אולם, רק ב־19 במרס 1948, עם הניצחונות של המתקפה הערבית בדרכים, הסתלקה מועצת הביטחון מביצוע החלטת הכ“ט בנובמבר, החזירה את בעיית הארץ לדיון מחודש בעצרת האו”ם, ושחררה בפועל את אומות העולם מכל מחויבות להקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל.

מאז ה־19 במרס חדלה החלטת הכ"ט בנובמבר להיות גורם מדיני פורמלי וקרסה המדיניות שסברה כי אומות העולם יקימו מדינה יהודית. הציונות המגשימה נותרה מוכה במלחמת דרכים, מול מלחמה, אולם לראשונה משוחררת להילחם על פי כוחה.

בסוף מרס, עם ניתוק הדרך לירושלים והאיום באבדנה של ירושלים היהודית, הגיע מספר האבדות בהרוגים לכ־1,200, ולרשות הפיקוד העליון לא עמדה כל עתודה, אולם לרשות ה“הגנה” עמדה עדיפות כוחות מכרעת. עמדו לרשותה כ־22,000 מגויסים, מהם כ־16,000 בחטיבות חיל הרגלים שכללו למעלה מ־5,000 לוחמים בפלמ"ח. כן עמד לרשותה מערך הגנה מרחבית שהקיף את כל היישובים היהודיים והיה מגויס חלקית בהתאם לצרכים.

לרשות המתקפה הערבית עמדו כ־5,000 מגויסים, מהם כ־2,500 לוחמים. לא היה לה כל מערך הגנה מרחבי משמעותי.

העדיפות הצבאית של הציונות המגשימה על המתקפה הערבית היתה מכרעת. האם המנהיגות המדינית ידעה זאת? האם הלוחמים ומפקדיהם ידעו? האם היהודים ידעו? – בתודעה ההיסטורית אין זכר למודעות לעדיפותנו הצבאית המכרעת. רבים וטובים מעדיפים גם היום להתייחס אל ניצחונה של הציונות המגשימה על העולם הערבי במלחמת העצמאות כאל נס.


ג. סיכום פריצת הדרך לירושלים במבצעי נחשון־הראל

החלטת הפיקוד העליון לפרוץ את הדרך לירושלים על ידי מאמץ עיקרי ב־31 במרס, במבצע נחשון, באה לאחר שישה ימים ללא שיירות לירושלים. שיירת האספקה האחרונה עלתה לירושלים ב־25 במרס, ושיירת חולדה אשר נועדה לעלות לירושלים ב־31 במרס נאלצה לסגת לחולדה וסבלה אבדות קשות.

שישה ימים ללא זרימת אספקה, לא היו תקופה משמעותית לגבי עיר המאורגנת למלחמה. אולם, במסגרת מדיניות הכ"ט בנובמבר – אשר לא הכירה במצב המלחמה במשך ארבעת חודשי המלחמה הראשונים, והעדיפה לראות בהם “מאורעות”, מדיניות לפיה נועדה ירושלים בהסכמתנו להיות מובלעת בינלאומית בתוך מדינה ערבית מערבה לירדן, לא הוכן כל מלאי אספקה בירושלים, למרות הצלחות המתקפות הערביות על התחבורה לעיר שהלכו וגברו.

הפסקת השיירות לאחר ה־25 במרס המחישה את המצב של היעדר מלאי אספקה. המחסור איים בהרעבת ירושלים היהודית ובאבדנה. מנהיגות ירושלים היהודית, אשר כללה חלק נכבד מהממסד המדיני, נתקפה בחרדה, וחששה מהתמוטטות העיר אם לא תחודש מיד זרימת אספקה.

האיום באבדן ירושלים היהודית גובש לגורם המכריע בשיקולי ההנהגה המדינית והפיקוד העליון. חידוש מידי של שיירות האספקה לירושלים הוטל על הפיקוד העליון, כמשימה האסטרטגית המועדפת מכל יתר צורכי המלחמה.

כאמור, לרשות הפיקוד העליון לא עמדה כל עתודה אסטרטגית, ועוצמת הכוחות אשר נדרשו למשימת פריצת הדרך לירושלים עיצבה לראשונה את הכורח בקביעת סדר עדיפויות אשר משמעותו היתה ריכוז מאמץ אסטרטגי ארצי בעוצמה של אגד־קרב חטיבתי.

ראוי לזכור כי בהתאם לתורת המלחמה של ה“הגנה”, עוד לפני פרוץ המלחמה, כבר ראה הפיקוד העליון של ה“הגנה”, ובראשו ראש המפקדה גלילי, בעתודה ארצית לתפקידי הייזום האסטרטגי חלק מהותי מאסטרטגיית המלחמה. בהתאמה, נועד הפלמ"ח לתפקיד העתודה הארצית לרשות הפיקוד העליון.

למרות המודעות התורתית, הרי המודעות המבצעית לכורח המאמץ העיקרי האסטרטגי כתנאי הכרחי לניצחון במלחמה, נדחה על ידי מדיניות אסטרטגיית המגננה הצמודה, אשר חתרה למנוע כל הסלמה במלחמה.

המודעות המבצעית לכורח המאמץ העיקרי, נגאלה ועוצבה רק על ידי הכורח לפרוץ את הדרך לירושלים. רק בהתמודדות במלחמה ובהתנסות בה, שילמנו בדם את מלוא מחיר סירובנו לראות, לדעת ולשרות עם המציאות. רק בה למדנו שהתנאי ההכרחי לקיומנו היה יכולתנו להכין ולאמן את העוצמה הצבאית הדרושה, כדי לעמוד במלחמה מול כל התקפה אפשרית. הפיקוד העליון הקים אגד קרב חטיבתי ארעי, חיל “נחשון”, עליו הוטל לאבטח העברת אספקה לירושלים בשיירות.

משימתם של מבצעי נחשון והראל ומבחנם היו בהסרת איום אבדנה של ירושלים היהודית והבטחת מעבר שיירות האספקה אליה.

האפשרות הפתוחה היחידה לאבטחת אספקה סדירה היתה פריצת רצף מרחבי בשלטון יהודי בין ירושלים לשפלת החוף, באזור בו מרוכזים יהודים, אשר יכלול דרך סבירה להעברת האספקה.

פריצת הרצף המרחבי חייבה כיבוש והרס הכפרים הערביים, בסיסי המתקפה הערבית על הדרך (להלן – הכפרים הערבים). כיבוש אשר ניתן לבצעו רק על ידי מעבר מאסטרטגיית המגננה הצמודה לאסטרטגיית הייזום ההתקפי.

מתוך העובדות אין אישור לכך שהפיקוד העליון היה מודע לכורח הייזום ההתקפי כתנאי לפריצת הדרך. לא ידוע אם הפיקוד העליון לא נקט מיד בייזום התקפי משום שלא קיבל את אישורה של המנהיגות המדינית לפריצת רצף מרחבי בשטח המיועד למדינה הערבית על פי החלטת הכ"ט בנובמבר, או שלא עשה זאת משום שהעריך כי פריצת הרצף המרחבי הינה מעבר לכוחנו. יתכן שהעריך כי הצבא הבריטי עלול להתערב בקרבות נגדנו ואין בכוחנו לעמוד מולו, ואולי לא היה משוכנע עדיין בכישלונה של אסטרטגיית המגננה הצמודה באבטחת התחבורה באמצעות הטקטיקה של הליווי הצמוד.

כך או כך, משימת הפיקוד העליון למבצע נחשון לא היתה פריצת רצף מרחבי לירושלים, אלא משימה להעביר תוך שבוע ימים אספקה לשלושה חודשים בשיירות לירושלים.

על חיל־“נחשון” הוטלה משימת אבטחת שיירות האספקה.

אבטחת שיירות האספקה נועדה להתבצע במסגרת אסטרטגיית המגננה על ידי הטקטיקה של הליווי הצמוד, המוגברת על ידי תפיסת משלטים טקטיים, תוך הימנעות מכיבוש כפרים ערביים, ועל ידי תגבורות המיועדות להישלח לעזרת שיירות אשר תותקפנה ולא תוכלנה להבקיע את דרכן בעזרת כוחות הליווי הצמוד אליהן.

כישלון אסטרטגיית המגננה לאבטחת השיירות במבצע נחשון היה צפוי. בהתאם לאסטרטגיית המגננה, הכתיב המטכ"ל למבצע נחשון את פיזור גדודי חיל “נחשון” במערך כוחות לפי קטעי הדרך, ומנע את הפעלת המאמץ העיקרי כחטיבה.

כישלון הטקטיקה של הליווי הצמוד כבר הוכח והגיע לשיאו עם ניתוק הדרך לירושלים בעקבות כישלון שיירת נבי־דניאל ושיירת חולדה. אף פעם לא עמדו לרשות הליווי הצמוד אמצעים להתגבר, בכפרים ובערים, על מכשולים כמו מארבים, מיקוש, מחסומים, מעבירי מים וגשרים מפוצצים, בדרכים העוברות בשטחים הנתונים לשלטונה של האוכלוסיה הערבית.

תפיסת משלטים טקטיים תוך חתירה להימנע מכיבוש הכפרים הערביים, לא היתה מסוגלת לתרום ולא תרמה לאבטחת השיירות, אולם הכתיבה בפועל את פיזור הגדודים לפלוגות ולמחלקות המרותקות למשלטים, ומנעה את הפעלתם כגדודים. שלטון הכפרים הערביים על הדרך מנע כל תפיסת משלטים משמעותית לאבטחת השיירות, אלא אם חוסלו הכפרים ונתפסו כמשלטים. בכל מקרה אחר לא היו יושבי המשלטים מסוגלים להתערב ולא התערבו בקרבות השיירות.

הטקטיקה של תגבורות אשר תחושנה לעזרת שיירות נתקפות היתה חסרת כל סיכוי להצלחה. לא היתה ולא יכלה להיות כל עדיפות מכרעת לתגבורת העורכת, חשופה לאש באור יום, התקפת נגד בתנועה מלווה באש מול אויב התוקף שיירה מעמדות המוצבות בשטח השולט על שדה הקרב, ונהנה בו זמנית מאפשרות נסיגה מובטחת לבסיסיו, תוך בחירה חופשית של זימונה. מה גם שתנועת התגבורת אל שדה הקרב היה דינה כדין כל שיירה – חשופה לאש מארב וחסימה.

האסטרטגיה אשר הוכתבה למבצע נחשון היתה אותה אסטרטגיית מגננה אשר הביאה לניצחון הערבי וכישלונה המובטח מראש אמנם מומש במחירה המהמם של שיירת ה־20 באפריל (עיין, שיירת ה־20/4).

מבחינת המנהיגות הלאומית והפיקוד העליון, היה השוני בהחלטה של מבצע נחשון לגבי מערך אבטחת הדרך בטקטיקה של הליווי הצמוד במשך ארבעת חודשי המלחמה הראשונים כמותי בלבד. השוני מימש את המודעות לכורח בהקצאת כוחות למאמץ עיקרי עבור המשימה המועדפת של העברת אספקה לירושלים. העובדה הנה כי ההחלטה על הקצאת המאמץ העיקרי לא רק שלא היתה החלטה על פריצת רצף מרחבי לירושלים, אלא שלא היתה מלווה אפילו בהחלטה על חריגה מאסטרטגיית המגננה הצמודה לאסטרטגיית הייזום ההתקפי.

אולם, עובדת מימושו של מאמץ עיקרי בהקמתו של חיל “נחשון”, פתחה לראשונה את האפשרות ליישם את העיקרון הראשי לניצחון בכל מלחמה – ייזום התקפי על ידי ריכוז עדיפות כוח מספקת עבור קרבות ההכרעה בגזרת המלחמה המועדפת.

עובדת מימושו של המאמץ העיקרי היא אשר אפשרה את המפנה המכריע במלחמת העצמאות, במבצעי נחשון והראל, על ידי שריכזה עדיפות כוח שאיפשרה את יישומה של אסטרטגיית הייזום ההתקפי, והיה התנאי לפריצת הדרך לירושלים.

על אף הדחייה על הסף של יוזמת כיבוש והרס הכפרים הערביים, שהיוו בסיסי המיתקפה על התחבורה, (כפי שהוצגה בקבוצת הפקודות הראשונה של חיל־“נחשון” על ידי מפקד גדוד הפלמ"ח במבצע נחשון), הכתיבו צורכי משימת העברת האספקה לירושלים ואילוצי הקרב את הכורח בכיבוש ובהרס הכפרים הערביים. זמינות העוצמה הצבאית המספקת, היא אשר איפשרה את מימושו של הכורח.

ההחלטה על מבצע נחשון נפלה בערב ה־31 במרס 1948, לאחר כישלונה של שיירת חולדה, באותו יום. אולם כזכור, כבר לאחר כישלון שיירת נבי־דניאל צורפו שתי פלוגות מהגדוד הרביעי לכוחות אבטחת הדרך בפיקודו של שאול יפה, ונשלחו לקריית ענבים כגרעין לאגד־קרב גדודי אשר יעמוד לרשות ייזום התקפי.

בעקבות כישלונה של שיירת חולדה הגיעה לקריית ענבים ב־31 במרס 1948 רק אחת משתי הפלוגות (פלוגת יוחנן זריז אשר עלתה בלילה בשיירת משוריינים למשלטי באב־אל־ואד כדי לאבטח את שיירת חולדה). אולם בואה מימש לראשונה ריכוז עוצמה של פלוגת פלמ"ח בקריית־ענבים ויועד לייזום התקפי.

עובדת קיומה של הפלוגה בקריית־ענבים חבר עם הצורך של גוש מוצא להשתחרר מהאיום המתמיד של הקסטל השולט על הדרך בין ארזה למחצבת צובא, והניב התקפת לילה וכיבוש הקסטל על ידי פלוגת הפלמ“ח, ומסירתו לחי”ש להחזקת קבע.

כיבוש הקסטל היה פרי הייזום ההתקפי ושיתוף הפעולה בין המפקדים של הפלמ“ח בקריית־ענבים והחי”ש בירושלים. הוא לא נעשה במסגרת הפעילות של חיל “נחשון” לפריצת הדרך, ולא קיבל את אישורו של ידין. אולם, כיבושו היה היישום הראשון של כורח הייזום ההתקפי והוכחה ראשונה לאפשרות מימושו.

הקסטל היה הכפר הערבי הראשון בתחום המיועד למדינה הערבית אשר נכבש והוחזק על ידי כוחות ה“הגנה”, וכיבושו השלים את הרצף המרחבי בתוך גוש מוצא, ופרץ רצף מרחבי בין גוש קריית־ענבים לגוש מוצא.

מבצע נחשון החל אור לשישה באפריל 1948, עם עליית מטה “הפורצים” וחלק מיחידותיו אשר כונסו בחולדה לקריית־ענבים, תוך ליווי שיירת האספקה הראשונה לירושלים. (שיירת האספקה אשר נותרה בחולדה מאז כישלון שיירת חולדה ב־31 במרס 1948). הערבים לא תקפו, והשיירה עברה ללא קרב.

אולם, שמעון אבידן כמפקד מבצע נחשון החליט להבטיח את הדרך בקטע חולדה עד לדיר־מוחייזין על ידי כיבוש הכפרים הערביים חולדה הערבית ודיר־מוחייזין אשר חלשו על הדרך במישרין.

הכפרים נכבשו, וכוחות חיל־“נחשון” נאחזו בהם כמשלטים להבטחת הדרך.

היתה זו חריגה מאסטרטגיית המגננה של מבצע נחשון, חריגה אשר בוצעה משום שמפקד המבצע שמעון אבידן שקל והחליט כי כיבוש שני הכפרים הנו חיוני להבטחת הדרך. אולם חריגה זו אשר הוכיחה את אפשרות הכיבוש, הוכיחה בשנית את אפשרות מימושה של אסטרטגיית הייזום ההתקפי, ופרצה בפועל רצף מרחבי מחולדה לדיר־מוחיזין.

למרות כיבוש הכפרים קסטל, חולדה הערבית ודיר־מוחיזין, טרם הגיעו הפיקוד העליון ומטה “נחשון” למודעות לכורח פריצת רצף מרחבי, ואסטרטגיית המגננה לא שונתה. חלפו יומיים יקרים, אולם כוחות חיל־“נחשון” לא יצאו למתקפה על הכפרים הערביים.

יוזמתו של מפקד גדוד “הפורצים” ב־7 באפריל 1948 לכבוש את הכפר קולוניה אשר חלש במישרין על מעלה הדרך לאוכף הקסטל ממזרח (כדי לפרוץ רצף מרחבי בין ירושלים לנוה־אילן) נדחתה על הסף. במקום זה הוצאו כוחות הגדוד לתפיסת משלטים כדי לאבטח שיירה אשר יועדה לרדת מירושלים, משלטים אשר מהם כלל לא ניתן היה להתערב משמעותית בקרב שיירה שהתחולל בכביש אותו צריכים היו לאבטח.

ב־8 באפריל 1948 כבשו הערבים את הקסטל בהתקפת יום, והדרך לירושלם באוכף הקסטל נחסמה.

כיבוש הקסטל בשנית היה הכרחי לפתיחת הדרך באוכף הקסטל.

אם היה עדיין צורך לשכנע בכורח כיבוש הכפרים הערביים, הרי אירוע נפילתו של הקסטל בידי הערבים הציג חד־משמעית את הכורח המבצעי בכיבושו של כפר ערבי החולש על הדרך, כתנאי לפתיחת הדרך למעבר שיירות האספקה.

לא היה שום הבדל מהותי בין שלטונו של הקסטל על הכביש העובר בתחומו לבין שלטונם של הכפרים קולוניה, סריס, דיר איוב ולטרון על הכביש העובר בתחומם. כפרים אלה, כמו הקסטל, חלשו על הכביש במישרין.

מבחינה אסטרטגית־טקטית של נושא אבטחת הדרך כולה, לא היה הבדל מהותי בין כפרים אלה לכפרים האחרים, בסיסי המתקפה הערבית המקיימים אפשרות גישה חופשית אל הכביש, גישה המאפשרת למתקפה הערבית ליזום ולהכתיב את תנאי הקרב המבטיחים לה עדיפות מכרעת בהתקפה על השיירות בכוחות הנחותים העומדים לרשותה. לבחור את מקום הקרב וזימונו, למקש, לחסום, להציב מארב בשטח השולט ולסגת בבטחה.

ואמנם, כבר בדו"ח מפקד מבצע נחשון לידין, ב־8 באפריל 1948, לאחר נפילתו של הקסטל (ביום השלישי למבצע נחשון) הציג מפקד המבצע ספקות חמורים לגבי האפשרות לפרוץ את הדרך באסטרטגיית המגננה של הליווי הצמוד ותפישת משלטים טקטיים, והעלה את האפשרות הפתוחה כי לא יהיה מנוס מלחפש הכרעה נגד כוחות המתקפה הערבית. אולם עדיין לא הציג תוכנית מבצעית להתקפה, כיבוש והרס הכפרים הערבים.

בערבו של יום נפילת הקסטל בידי הערבים, בליל ה־8 באפריל 1948 יצא גדוד “הפורצים” להתקפה על הקסטל, תקף וכבש את הכפר בשנית והרסו, פתח את הדרך באוכף הקסטל והעביר את השיירה היורדת מירושלים.

בקסטל כמשלט הוצבה מחלקת פלמ"ח וכוחות הגדוד רוכזו בבסיסם בגוש קריית ענבים, כמאמץ עיקרי העומד לרשות הייזום ההתקפי (הקסטל הודות למיקומו היה המשלט היחיד בו החזיק גדוד הפורצים והציב בו מכוחותיו).

לאחר כיבוש הקסטל, זכה מפקד הגדוד באישור לתקוף את הכפרים הערביים בהתאם לשיקוליו. התקפת הגדוד על הקסטל היתה להתקפה הראשונה במתקפת גדוד “הפורצים” על הכפרים הערביים.

במשך 12 יממות מאז יצא הגדוד לכבוש את הקסטל בשנית ועד אשר חזר מכיבוש בית־סוריק ובידו, ערך גדוד “הפורצים” שבע התקפות לילה גדודיות וכבש את הכפרים קסטל, קולוניה, סריס, חרבת אל־אמור, בית סוריק ובידו, ללא אבדות בהרוגים, ופרץ רצף מרחבי מירושלים ועד סריס.

בשלוש מההתקפות הפסיק הגדוד את ההתקפה כאשר לא היה ניתן להגיע להכרעה לפני אור יום, ונסוג ללא אבדות לבסיסיו.

באותן 12 היממות, השתתף גדוד “הפורצים” באבטחת השיירות, בתפישת משלטי באב־אל־ואד ובאחיזתם.

הלם כיבושי הכפרים הערבים שיתק זמנית את המתקפה הערבית על הדרך גם בשטחים אשר נותרו בשלטון הכפרים בערבים מסריס ועד מוחייזין.

הדרך לירושלים נפתחה למשך 12 יממות, החל בחזרת שיירת האספקה הראשונה במבצע נחשון מירושלים ב־9 באפריל 1948, לאחר כיבוש הקסטל בשנית, ועד לחידוש המתקפה הערבית על הדרך בהתקפה על שיירת האספקה ב־20 באפריל 1948, בשטח הנתון לשלטונם של הכפרים הערביים בין דיר־איוב לתחנות השאיבה התחתונות.

מתקפת גדוד “הפורצים”, המשוחררת ממגבלות המגננה הצמודה, היא אשר חוללה את המפנה במלחמת העצמאות במופת הצלחתה ופרצה את הדרך למימוש עדיפות עוצמתה המכרעת של ה“הגנה” באסטרטגיית הייזום ההתקפי.

יומיים לפני סיום מבצע נחשון ב־14 באפריל 1948, גיבש מפקד מבצע נחשון סופית את מודעותו לכורח במתקפה לכיבוש ולהרס כל הכפרים הערביים, בסיסי המתקפה הערבית על הדרך – ונימק את הכורח במעבר מדפנסיבה לאופנסיבה בפקודת מבצע המפרטת את שמות הכפרים המיועדים לכיבוש, להרס ולהשמדה.

לאחר החלפת מבצע נחשון במבצע הראל תכננו יגאל אלון מפקד הפלמ"ח ויצחק רבין מפקד חיל “הראל” את השלמת כיבוש הכפרים הערבים והריסתם ופריצת רצף מרחבי לירושלים.

נותרה העובדה החמורה, כי מאז כיבוש הכפרים חולדה הערבית ודיר מוחייזין ב־6 באפריל עם תחילת מבצע נחשון, ועד סיום מבצע הראל ב־20 לאפריל, במשך כל אותן 12 היממות בהן נערכה מתקפת גדוד “הפורצים”, לא יזמו ולא השתתפו במתקפה לכיבוש הכפרים הערבים עיקר הכוחות של חיל־“נחשון”, ולאחר מכן עיקר הכוחות של חיל “הראל”, אשר הוצבו בשפלה.

כוחות אלו היוו למעלה משני שליש מהמאמץ העיקרי במבצעי נחשון־הראל, במבצע נחשון הם כללו את שני גדודי חיל־“נחשון” המוגברים, גדוד 1 וגדוד 3 (כל גדוד תוגבר בפלוגת חי"ר מעל התקן), אשר כללו שלוש פלוגות פלמ“ח, ולאחר מכן כללו במבצע הראל את שני גדודי חיל־”הראל“, גדוד פלמ”ח “שער־הגיא”, וגדוד “גבעתי” בפיקודו של צבי צור (צ’רה).

למרות ריכוז מאמץ עיקרי באגד קרב חטיבתי, למרות גיבוש המודעות לכורח כיבוש הכפרים הערביים, למרות העמידה במבחן ההצלחה של אסטרטגיית הייזום ההתקפי אשר הוכחה בהישגים המכריעים של מתקפת גדוד “הפורצים”, למרות הוכחת הנחיתות המכרעת של הכפרים הערביים בכושרם להתגונן מול התקפות לילה גדודיות; למרות שיתוקה המלא של המתקפה הערבית על הדרך, למרות שבמשך שנים־עשר הימים מאז כיבוש הקסטל בשנית עברו רק ארבע שיירות אספקה ושמונה יממות נותרו פנויות לרשות הייזום ההתקפי – לא הופעלו יותר משני שלישים מכוחות המאמץ העיקרי במבצעי נחשון והראל לכיבוש ולהרס הכפרים הערביים, לא הושלמה פריצת הרצף המרחבי לירושלים, וקטע הדרך סריס דיר־מוחייזין נותר בשליטת הכפרים הערבים, זו היתה סיבת הכישלון האסטרטגי־מבצעי מרחיק הלכת.

הכישלון הזה הביא לאסון שיירת האספקה ב־20 באפריל 1948, לחסימה מחדש של הדרך לירושלים בקטע אשר נותר בשליטת הכפרים הערביים, ולכורח האסטרטגי לפרוץ מחדש דרך־אספקה לירושלים. כורח זה כפה את הקצאת המאמץ העיקרי פעם נוספת למשימת פריצת הדרך בקרבות מבצעי “מכבי” עד למתקפת הפלישה של צבאות מדינות ערב, ובקרב מבצע “בן־נון א'” לאחר הפלישה.

מהכישלון הזה נחלצנו רק כאשר גדוד “הפורצים”, ביוזמתו הבלעדית, עקף את לטרון, פרץ את קטע הדרך באב־אל־ואד – בית סוסין (הקטע אשר נקרא “דרך בורמה”) ופתח דרך חליפית אשר אפשרה העברת האספקה לירושלים, וחיסלה את הצורך לכבוש את לטרון.


ד. העברת האספקה בשיירות

הארגון המבצעי של העברת האספקה בשיירות – ריכוז האספקה, המשאיות, הנהגים, הטעינה והפריקה, הנסיעה הלוך וחזור – הוטלה על אגף האפסנאות במטכ"ל.

הטלת המשימה על אגף האפסנאות היתה שרירותית, ללא כל יחס מבצעי ענייני בין הזימון והמשאבים הדרושים, לבין האמצעים, היכולת והכישורים אשר עמדו לרשותו (לרשות אגף האפסנאות לא עמדו אפילו הצווים הדרושים כדי לגייס את המשאבים הדרושים בנהגים ובמשאיות).

שנים־עשר יום מאז החל מבצע נחשון, לאחר שבמבצע הראל התגבר אגף האספקה במטכ"ל על עיקר בעיות ארגון השיירות, הגיע קצב העברת האספקה לרבע בלבד מהקצב הנדרש כדי להעביר שלושה חודשי אספקה לירושלים במשך שבוע.

במבצע נחשון הועברו כ־900 טון אספקה. במבצע הראל הועברו כ־1,800 טון אספקה. סך הכל הועברו במבצעי נחשון והראל, עד להתקפה על שיירת האספקה ב־20 באפריל, כ־2,700 טונות אספקה אשר לא השלימו אפילו את מחצית המשימה של העברת שלושה חודשי אספקה.


ה. המשמעות המבצעית הישירה של מבצע נחשון

רצוי להבחין בין המשמעות המבצעית הישירה בהעברת האספקה ופריצת הדרך לירושלים, לבין המשמעות האסטרטגית והמדינית של ניהול המלחמה.

אם כי משימת העברת מלאי האספקה לירושלים לא הושלמה אפילו כדי מחציתה, הספיקה האספקה אשר הועברה למנוע את הרעבתה של ירושלים עד אשר חודשה האספקה עם פריצת “דרך בורמה” על ידי גדוד “הפורצים” בלילה שבין ה־27 ל־28 במאי 1948.

פריצת הרצף המרחבי לירושלים לא הושלמה. קטע הדרך דיר־מוחייזין – סריס נותר בשלטון הכפרים הערבים, המתקפה הערבית על הדרך חודשה בהתקפה על שיירת האספקה ב־20 באפריל 1948 והדרך נחסמה בקטע אשר נותר בשלטון הכפרים הערבים. למרות זאת פרצה אסטרטגיית158 הייזום ההתקפי, על ידי כיבוש הכפרים הערביים החולשים על הדרך, רצף מרחבי בקטעי הדרך ירושלים־סריס וחולדה – דיר־מוחייזין.


ו. המשמעות האסטרטגית והמדינית של ניהול המלחמה

1. לראשונה החליט הפיקוד העליון על מאמץ עיקרי ארצי.

2. לראשונה הקים המטכ"ל אגד־קרב עצמאי בעוצמה של חטיבה, וביצע את הקמתו תוך ארבע יממות.

3. לראשונה לחם גדוד כיחידה קרבית, בהתקפת לילה יזומה, כקרב הכרעה לכיבוש כפר ערבי, ויצא במשך 12 יממות לשבע התקפות לילה גדודיות, כבש והרס חמישה כפרים ערביים בזה אחר זה, ונתן מופת לאפשרות הניצחון בקרבות הכרעה יזומים על ידי התקפות לילה גדודיות, ולקיבולת הקרב של גדוד.

4. לראשונה נפרצה דרך ליישובים מנותקים על ידי פריצת רצף מרחבי בשטח אשר היה נתון לשלטון אסטרטגי־טקטי ערבי, בשטח המיועד למדינה הערבית על פי החלטת הכ"ט בנובמבר.

5. לראשונה הושגו התנאים לכיבוש ירושלים כולה, על סביבתה.

6. לראשונה חרגה ה“הגנה” מאסטרטגיית המגננה הצמודה אל אסטרטגיית הייזום ההתקפי, והשיגה ניצחון אסטרטגי מכריע על המתקפה הערבית.


ז. המשמעות ברמה המדינית הבין־לאומית

1. לראשונה השתחררו היהודים מאיום אובדנה של ירושלים היהודית.

2. לראשונה פתחו היהודים במתקפה יזומה והוכיחו את עוצמתם הצבאית בניצחון מוחץ על המתקפה הערבית.

3. לראשונה כבשו היהודים כפרים ערביים ונאחזו בשטח המיועד להיכלל במדינה הערבית לפי החלטת הכ"ט בנובמבר.

4. התברר כי הבריטים לא התערבו גם כאשר הניצחון היה לצד היהודים.

משמעויות אלו של מבצעי נחשון והראל, אשר נבעו כולן אך ורק מיישומה של אסטרטגיית הייזום ההתקפי המשוחררת ממגבלות מדיניות ואסטרטגיות של המגננה הצמודה, שחררו את עוצמתה החבויה של ה“הגנה” וחוללו את המפנה מכישלון לניצחון במלחמת העצמאות.

מכישלון מדיניות ה־כ“ט בנובמבר, אשר התנתה את הגשמת הציונות, כביכול, בהקמת מדינה יהודית על ידי אומות העולם, ואשר הכתיבה את אסטרטגיית המגננה הצמודה, חיבלה בקצב גיוסם והתעצמותם של הכוחות המזוינים, והעניקה למתקפה הערבית, למרות נחיתותה המכרעת, את ניצחונה הצבאי על ניתוק הדרכים לירושלים, ניתוק אשר איים באבדנה, ואת ניצחונה המדיני בחיסול מדיניות הכ”ט בנובמבר – אל ניצחון מדיניות הציונות המגשימה, אשר ראתה בכוחם העצמאי של היהודים את הכוח היחידי העשוי להילחם על חייהם:

* מדיניות אשר גייסה את היהודים ועיצבה עוצמה צבאית־יהודית המסוגלת לעמוד ולנצח במלחמה מול מתקפת העולם הערבי.

* מדיניות אשר ניצחה במלחמה, על פי תורת הלחימה הייחודית לתנאי הזירה אשר נוסתה, נלמדה, טופחה ונצברה במערכות ההגשמה האישית המאורגנת בתנועות ההתיישבות וב“הגנה”.

* תורה אשר נשענה על עוצמת ההתגוננות של לוחמי היישובים המאורגנים להגנה היקפית במסגרת ההגנה המרחבית.

* תורה אשר נשענה על עוצמת הייזום ההתקפי בקרבות הכרעה ליליים, וייזום אשר טופח, גובש, נוסה ויושם כמופת על ידי לוחמי הפלמ"ח – לצורכי הכרעה על המתקפה הערבית.

את תפישתה של ה“הגנה” בסיכום מבצע נחשון ניתן לגזור מתוך דבריו של הרמ“א והרמטכ”ל בפועל, ישראל גלילי:

”־־־החוקר שיבוא בעתיד להעריך ולסכם את פרשת מלחמת ישראל לעצמאותויהא חייב לסמן את מבצע “נחשון” כמאורע שחולל מפנה גדול במהלך המלחמה. ־־־“נחשון” הציל את ירושלים לישראל ולאחריו החל גלגל המערכה סובב לעלייתנו ולהתגברותנו.

היתה זו עלילה שגיבה. עיקרה ניתן להיאמר במילה אחת: העזה.

־־־היה ברור כי אכן עלולה ירושלים לנפול, היה ברור כי דרוש מעשה מכריע להציל את ירושלים, וכי אם ישנה אפשרות להצילה – תלוי הדבר בריכוז גדול של כוחות ונשק למעשה מכריע. ־־־הכוחות שהיו מצויים בארץ בעין היו מרותקים כולם לשטחים מאוימים, הפלמ“ח – הכוח הרזרבי שהיה ברשות הפיקוד העליון בראשית המערכה – נטרף על ידי הצרכים המרחביים השונים – בעיקר בנגב ובדרך ירושלים – והזעקה לנשק הושמעה מכל עבר….החטיבות היו עדיין מסגרות ודפוסים בלבד. ־־־נמסרה סקירה על המצב בגזרת החזית, ממנה נשמע כי אין היגיון צבאי להוציא לשטח יחידה קטנה, או יחידות קטנות, וכי אין עוד לעמוד בקרבות המשלטים בלי השתלטות רצופה, וכי אנו צפויים לאבד את אפשרות השימוש בקטע הדרך בין חולדה לשער הגיא. ־־־לכאורה לא נשתנה דבר, לא נתרבה הנשק, לא צמחו בן לילה דיוויזיות,…ההצעה בדבר ריכוז 1,500 איש גם היא לא היתה חדשה. בשיחות מוקדמות של המטה נשמעה ההצעה ונומקה, אך דרוש היה כוח ואחריות לסכן, להחליט על הסיכון מתוך ההכרח ולשם הסיכוי. ־־־האימה הגדולה של הימים ההם לא היכתה את ה”הגנה" ביאוש ובחסרון אונים. האימה הולידה את ההעזה וזו חוללה את “נחשון”.

־־־מבצע “נחשון” הציל את ירושלים והפנה את כוחותינו ליוזמה בכל הארץ.

מטרת המבצע היתה לכאורה מצומצמת, אולם משמעותו היתה נרחבת וכבדת ערך.

את ההישג יש לבחון לא בלבד לפי התכלית הישירה שהושגה, אלא על פי האופקים שנפתחו, לשימוש אופרטיבי בכוחותינו.

־־־עם “נחשון” נסללה, אפוא, הדרך למבצעי גדוד וחטיבה ולשילוב של חטיבות בפיקוד חזיתי. נקל להבין את התמורה שנתחוללה ע"י כך מבחינת המבצעים היזומים. ־־־זכורני כי משהגיע המפקד מרכוס לעזרתנונתקשה להבין את ההגבלות המדיניות של מלחמתנו, לא פעם חזר וטען כי ראש לדבר הוא להחליט אם יש מלחמה אם אין. כי מלחמה אינה יודעת הגבלות.

־־־עם נחשון החלה ה“הגנה” במבצעיה היזומים, לא בלבד להשיב תוקפים אחור, אלא פתחה בפעולה צבאית שתכליתה היתה לגרש את האויב, להכותו, להשתלט על שטחים נרחבים, לכבוש כפרי אויב ולהיאחז בהם להמשך המלחמה. ־־־קפיצת־העזה זו, הנחשונית, של ה“הגנה”, הצילה את ירושלים ועמה נטו כוחותינו בכל הארץ ליוזמת הניצחון".159


ח.המודיעין במבצעי נחשון והראל

רמת האמינות של מודיעין־השדה, הנשען על מידע ממקורות ערביים, היתה נמוכה ביותר.

כללית, המידע השוטף על הכוחות הערביים היה בלתי מעודכן, בלתי אמין ומופרז ביותר, הן לגבי כוח האדם, הן לגבי הנשק והן לגבי הכוונות.

מספר דוגמאות לידיעות המופרזות על עוצמת האויב, ביום בו הוחלט על מבצע נחשון.

ב־31 במרס 1948, סקירה על המצב הצבאי במרחב ירושלים. סודי:

“־־־ניתוק הכביש לתל־אביב על ידי התקפה בעוצמה מכרעת ומצור על היישובים המנותקים. ־־־ביכולתם (של הערבים) לרכז כוח של אלפי לוחמים שיכריעו בכוח כמות האש ועל ידי חסימת מוצא למכוניות ולאנשים. ־־־הנחתי היא, על סמך ידיעותינו, שבידי הערבים גם מרגמות כבדות 4,2 אינטש, וגם מספר תותחים קלים וכן כמות של רכב משוריין. ־־־לא מן הנמנע שכבר במערכות הקרובות, נצטרך להילחם גם בחיל תעופה ערבי. ־־־ תהליך הבאת כוחות נוספים עודנו נמשך, וכל שבוע מוסיף 150־100 לוחמים המובאים או בדרך יריחו, או מביר־זית”.160

לקראת תחילת מבצע נחשן:

ב־3 באפריל 1948 כללו הכוחות הערביים בין באב־אל־ואד לירושלים כ־2,000 לוחמים ובציודם נכללו כ־80 מקלעים.161

לקראת ההתקפה לכיבוש הקסטל בשנית, אור לתשעה באפריל: בקסטל 500 לוחמים ערבים.162

לקראת ההתקפה על סריס, אור ל־15 באפריל; בסריס 400 לוחמים ערבים.163

נראה, כי המבחן הטוב ביותר לעוצמה המספרית של המתקפה הערבית בלוחמים ובנשק, היה מבחן הקרבות.

התקפת היום הערבית בה נכבש הקסטל ב־8 באפריל 1948, היתה ככל הנראה ההתקפה הגדולה ביותר, הן במספר הלוחמים והן בכמות הנשק. להתקפה הוזעקו לוחמים אשר נאספו מחברון בדרום ועד רמאללה בצפון ועד לרמלה במערב.

אולם, מספר הלוחמים בהתקפה לא עלה על מאות אחדות, ומספר המקלעים ספק אם הגיע לארבעה (לפי מקורות ערביים לא הגיע מספר הלוחמים אף ל־600 איש).

מאות ואלפי הלוחמים הערבים, עשרות המקלעים, המרגמות 4,5 אינטש, התותחים, אשר הופיעו בידיעות המודיעין – לא הופיעו למעשה ולא השתתפו בקרבות.

במתקפת גדוד הפורצים על הכפרים הערביים היתה רמת חוסר הוודאות גבוהה ביותר – אף פעם לא היה בידי פיקוד הגדוד מידע אמין על מספר הלוחמים, על כמות הנשק ועל ההיערכות, בכפרים המיועדים להתקפה.

מידע קרבי אמין היה המידע הגיאוגרפי־טופוגרפי־דמוגרפי של השטח, אשר נשען על מפות 1:100,000 ו־1:20,000. המידע הצטבר בפעילות הסיור וגובש בדו“חות מרשמים ובתיקי הכפרים. בדו”חות נכללו צילומי כפרים ומבנים חשובים, צוינו מעיינות, דרכים, שבילים ודרכי גישה. כן נצבר מידע על מבנה האוכלוסיה, מספר התושבים, המשפחות הנכבדות, מפרט אישי של פעילים בנושאי הביטחון וכו'.

המקור למידע אמין שוטף היו התצפיות הישירות של כוחותינו ותצפיות טיסות הסיור, מידע אשר היה בטבעו מוגבל וזמני וכלל רק את האירועים אשר נצפו.

המשמעות היתה עריכת קרבות תוך רמת חוסר ודאות גבוהה וניהולם על בסיס ההתנסות הישירה בשדה הקרב.

הניצחון במלחמה הינו שקלול כלל הניצחונות בקרבות ההכרעה.

הניצחון בקרב ההכרעה מותנה בריכוז העוצמה המספקת כדי להתגבר על התנגדות האויב.

היות ותמיד הצרכים גדולים מהמשאבים, הכרחי לקבוע סדר עדיפות אשר יקבע מה ניתן להקצות למאמץ העיקרי המהווה תנאי הכרחי להשגת העדיפות בנקודת ההכרעה.

היות וגודל המאמץ העיקרי המרבי הינו תמיד גודל מוגבל, הבעיה הקריטית הינה תמיד בייזומו של אותו קרב הכרעה, בו יוכל המאמץ העיקרי לקיים את עדיפות הכוח המספקת כדי להכריע ולזכות בקרב.

שיקולים אלה תקפים בכל מערכת מבצעית, אולם חוסר הוודאות הטבוע בטבע המלחמה עושה אותם לתקפים בו־זמנית בכל רמות הפיקוד העשויות לקבל החלטות ועושה אותם לתקפים ברציפות, הן במצבי הפעילות הקרבית והן במצבי הרגיעה.

היות ולעולם מחיר ההימור בקרבות ההכרעה הינו בלתי נסבל, ולעולם קיים בקרבות ההכרעה חוסר הוודאות הטבוע בעובדת ההתמודדות בין צדדים יריבים הכוללים בני־אדם המסוגלים לחשוב, ליזום, לתחבל ולהגיב על המתחולל בתחומם – מחייב חוסר הוודאות קיום עתודה זמינה המסוגלת להתמודד עם הבלתי צפוי.

ככל שהמידע דל יותר, גדלה ההסתברות לבלתי צפוי, ומבחן הקרב, הנערך תמיד רק בהתנסות בשדה הקרב חייב להישען על עתודה זמינה גדולה יותר, המאפשרת שינויים קיצוניים ביותר בהיערכות הכוחות, בזימון ובמשימות, בהתאם לאירועים הבלתי צפויים בשדה הקרב.

במתקפת גדוד הפורצים, היזום לכיבוש הכפרים הערביים, נערכו הקרבות תוך חוסר־ודאות גבוה, ונוהלו על בסיס ההתנסות הישירה בשדה הקרב. בהתאמה, הקצה מבנה ההתקפה הגדודית לפחות את מחצית כוחות ההתקפה לעתודה.

מבנה הגדוד בהתקפה התנסה ועמד בכל מבחני הבלתי צפוי כאשר העניקו עדיפות בלתי צפויה לאויב וחייבו ויתור על המשימה ונסיגה, כפי שאירע בהתקפה הראשונה על סריס, ובשתי ההתקפות על צובא, וכן כאשר העניקו עדיפות בלתי צפויה לגדוד ואפשרו ניצול הניצחון להרחבת המשימה, כפי שאירע בהתקפה על בית סוריק, התקפה אשר הורחבה וכללה את כיבוש בידו.


ט. מתקפת הלילה במבצעי נחשון־הראל

כבר בתחילת מלחמת העולם הראשונה הגיעה התפתחות הטכנולוגיה של אש הנשק הקל האישי (להלן – הנה”ק) – הרובים, במקלעים ומכונות הירייה להסתברות פגיעה גבוהה יחסית בשדה הקרב החשוף לתצפית בטווחים עד 500־400 מטר בתחום הדיוק וקצב האש.

המשמעות היא כי לרוב לא ניתן לחיל הרגלים לנוע ולתמרן לאור היום, לתקוף או לסגת בשדה קרב החשוף לאש הנה"ק, מבלי להיפגע ולשאת באבדות כבדות בלתי נסבלות, המסכלות את ביצוע המשימה.

הנשק המסייע, תותחים, מרגמות, טילים, שפותח פיתוח מואץ, לא סיפק אמצעים שאפשרו לעקור מעמדותיהם לוחמי חיל רגלים, הנאחזים בעמדות מאורגנות להגנה בהחלטיות מספקת. לוחמים אלה מונעים באש הנה"ק את התנועה, התמרון, ההסתערות והנסיגה של חיל הרגלים התוקף. גם הכוח התוקף נהנה מעדיפות של עשרות מונים.

צבאות המעצמות התגברו על עוצמת הנה"ק למניעת התנועה בשדה הקרב רק על ידי החיל המשוריין.

ה“הגנה” התגברה על עוצמת הנה"ק בעזרת מלחמת הלילה.

בלילה אמנם אובדים לנה"ק עיקר יתרונותיו עד לטווח קרב המגע – דבר שגרם לעובדה כי אף אחד מן הצבאות הסדירים של המעצמות לא נלחם בלילה.

החשיכה מונעת תצפית המהווה תנאי ליעילותו של הנה"ק בהגנה עמדות, ומאפשרת ללוחמים המתקיפים לנוע בחסות החשכה, להגיע עד לטווח קרב המגע, ולתקוף בעדיפות מכרעת במקום בו בחרו להכרעה.

החשכה מצמצמת עם זאת משמעותית את יכולת קשר העין הטקטי בין הלוחמים, ואתו את כושר המעקב הישיר של המפקד, ואת שליטתו.

ניהול אמת של הקרב מתקיים רק על ידי דרג הפיקוד הגבוה ביותר המסוגל להתערב ולהגיב בזמן אמיתי על האירועים המשמעותיים בשדה הקרב.

להגיב בזמן אמיתי, משמעותו לגבי המפקד לעקוב ישירות אחר האירועים, להבין את משמעותם, לשקול את הצרכים מול המשאבים המצויים, להחליט על תכנית הביצוע, ולהעביר את החלטתו ללוחמים בעיתוי אשר יותיר להם את משך הזמן ההכרחי הדרוש כדי לבצע את ההחלטה.

כל החלטה אשר אינה מותירה ללוחמים את הזמן הדרוש לביצועה, הנה החלטה חסרת משמעות מבחינת ביצועה, ובדרך כלל עשויה להכביד ביותר על ניהול הקרב.

מגבלת כושר הראייה מגבילה את הקשר הטקטי. כן מצטמצם כושר הפיקוד הישיר בשטח פתוח לתחום הפריסה הקרבית של כיתה, ובשטח סגור עשוי כושר הפיקוד להיות מוגבל ליחידות קטנות ביותר. יחידות אלו נאלצות ללחום עצמאית, ומפקדיהן נאלצים לקבל את ההחלטות הדרושות כדי לבצע את משימתם.

בחשכה, רק המפקדים הישירים מסוגלים להגיב בזמן אמיתי, ולכן חיוני להאציל להם סמכויות החלטה נרחבות.

בלילה, עשויים אלה להיות לעתים מפקדי מחלקות, אולם לרוב יהיו אלה מפקדי כיתות, מפקדי חוליות ולעתים אף טוראים הנקלעים עקב החשכה למצבים בהם הם נאלצים לפעול עצמאית, ללא קשר ישיר למערכת הפיקוד.

הבנת שדה הקרב בהקשר לביצוע המשימה, הנה תמיד תנאי הכרחי לקבלת החלטות, תנאי המחייב את כל אלה העשויים לפעול עצמאית ולהידרש לקבל החלטות.

הצלחת קרב הלילה מותנית ביכולת לעצב כראוי את הלוחמים, ובראש ובראשונה את מפקדיהם הישירים, הכוללים בפועל את כל הסגל הקרבי בדרג הנמוך, כאנשים חושבים, המסוגלים להבין את שדה הקרב בהקשר למשימות ולקבל החלטות.

כדי להבין את שדה הקרב, חייבים המפקדים להיות מקצוענים אשר למדו והכירו את כלי הנשק, צורות ומבני הקרב, ואת שיטות הלחימה המאפיינים את הזירה – מקצוענים המסוגלים ללמוד את תכנית הביצוע של משימתם הישירה כחלק מהמשימה הכללית, להתמצא ולנוע בחשיכה על פי מפה, מרשם או סיור מוקדם ולעקוב אחר האירועים, להבין את המתרחש סביבם בשדה הקרב, לשקול את האפשרויות הפתוחות בפניהם, ולקבל החלטות בנות־ביצוע בזמן אמיתי בהתאם לצורכי המשימה הכללית.

שני תנאים חיוניים למלחמת לילה: התנאי האחד – כל המפקדים הישירים בסגל הפיקוד הקרבי, ממפקדי המחלקות ועד לטוראים, חייבים להיות מקצוענים המסוגלים לפעול עצמאית במסגרת משימה כללית ולקבל החלטות. והתנאי השני – האצלת סמכויות נרחבות לכל מי שעשוי ללחום עצמאית.

המדרג החברתי, רמת ההשכלה, המסורת הצבאית, רמת האימונים ורמת המשמעות המבצעית לא אפשרו לאף אחד מהצבאות האויבים בזירה לקיים התקפות ליליות יזומות כקרבות הכרעה.

הן בכוחות הצבאיים הערביים והן בצבא הבריטי לא התקיימו התנאים החיוניים לייזום ולניהול מלחמת לילה, והם לא לחמו בלילה ביוזמתם.

הפלמ"ח כמערכת הגשמה אישית, מאורגנת מבחירתם החופשית של חבריו, בנה את ההיררכיה הצבאית שלו רק בצמוד לצרכים התפקודיים של ניהול המלחמה בתנאי המציאות של הגשמת הציונות. מפקדיו אשר צמחו מתוך השורות, ולא נהנו מזכויות יתר לגבי שאר הלוחמים, חוץ מהזכות הגדולה להיות להם למופת הגשמה אישית ולעמוד בראשם כמפקדים, היו משוחררים מכל מסורת צבאית־היררכית כפויה, וחופשיים לחשוב, לעצב, ליישם ולממש תורת לחימה העונה לצרכים ייחודיים בתנאים המציאותיים של הזירה.

עבורם היה קרב הלילה האפשרות הפתוחה היחידה למימוש עדיפות הכוח הדרושה לקרב הכרעה, בין אם המשימה היתה השמדת רדאר בריטי המשמש למלחמה בהעפלה, או הרס גשרי מסילות ברזל וכבישים ראשיים, או פשיטה על כפר ערבי.

שורשי פיתוח תורת לחימת הלילה התחילו כבר אי שם בהתנסות במערכות השמירה על היישובים היהודיים כיישובים לאומיים.

עם תחילת תקופת המרד הערבי הגדול בשנים 1939־1936, הביא הצורך החיוני לשמור ולהגן על הרכוש במרחב מחוץ לתחומי היישוב הבנוי את “כורח היציאה מחוץ לגדר”.

הלילה איפשר לערבים לשרוף שדות, לעקור מטעים, לפוצץ מכוני מים, לפגוע ולשדוד תוך סיכון נמוך.

ההגנה על המרחבים בלילה הביאה לייזום ולהתנסות בתנועת יחידות קטנות (סדר גודל של חוליות ועד כיתות מוגברות) בלילה, תוך היתקלויות בקרבות ליליים עם כנופיות ערביות.

הפעילויות המרחביות הליליות של ה“הגנה” חרגו תוך זמן קצר מתחום אדמות היישובים היהודיים. הם עברו לייזום ולביצוע סיורים, להצבת מארבים בדרכי הגישה של הכפרים הערבים, לפעולות עונשין על ידי פשיטות לתוך הכפרים הערבים. פעילויות אלו אפשרו צבירת ניסיון, וגיבשו במודע את תורת המלחמה הלילית אשר אפשרה לחרוג מההתגוננות הישירה על היישובים לייזום התקפי על הכוחות הערביים.

התורה הורבצה באימוני הלילה לכל הלוחמים, אולם לובנה וגובשה בראש ובראשונה במערכת ההדרכה של הקורסים למפקדי הכיתות.

שיתוף הפעולה עם הצבא הבריטי בפלוגות הלילה בפיקודו של וינגייט, הרחיב את ההתנסות לתחום ייזום וביצוע התקפות לילה על כפרים ערביים ביחידות של מחלקה ופלוגה.

לקראת סיום המרד הערבי הגדול כבר הגיע הפו"ש (הצבא הסדיר המגוייס הראשון אשר הוקם על ידי ה“הגנה” כפלוגת שדה) לייזום ולביצוע פשיטות לילה על כפרים ערביים ביחידות בסדר גודל של מחלקה מוגברת.

כבר ב־1943, עם המעבר מן הפו“ש לפלמ”ח, בקורסים למפקדי כיתות, גובשו ותורגלו מערכות המושגים של מפקד הכיתה העצמאי, מפקד החוליה העצמאי והלוחם הבודד העצמאי.

השימוש הנרחב בתרגילים ללא גייסות התאפשר על ידי הצגת שינויים מכוונים בנתונים בשדה האימונים. מטרת הצגת השינויים היתה ללמד ולאמן את החניכים לשקול ולהחליט עצמאית, בהתאם לשינויים האפשריים הבלתי צפויים המתחוללים בשדה הקרב. האימונים כללו שינויי תכנית ביצוע המשימה, מעבר מצורת קרב אחת לשנייה, מהתקפה להגנה או לנסיגה, ועד לשינוי המשימה כאשר אין אפשרות לבצעה, או כאשר נתגלתה הזדמנות להישג מרחיק לכת, המבטל את הצורך במשימה הקודמת.

תרגילי הסיום בשטח נמשכו לעתים שתיים עד שלוש יממות, וכללו תרגולי לילה בתנועת כיתות וחוליות עצמאיות, על פי מפות, בשטח לא מוכר, למרחקים של עשרה ק"מ ויותר, והתכנסות לנקודת היערכות. כן כללו התרגילים משחקי מלחמה של פשיטות לילה בחוליות ובכיתות עצמאיות במסגרת התקפות־ליל מחלקתיות על יישובים יהודיים מול ההגנה המרחבית.

רמת מושגים זו בתחום השיקולים וקבלת ההחלטות, אשר היתה מקובלת בצבאות מתקדמים עבור מפקדי פלוגות, מפקדי גדודים ומעלה, הם אשר הקנו לסגל המפקדים הישירים שלנו את הכושרים הדרושים כדי לפעול עצמאית, לשקול, לקבל החלטות ולבצע בהתאם לתנאים המשתנים של שדה הקרב, הם אשר אפשרו את מימוש הייזום ההתקפי במלחמת הלילה, אשר אפשרה להתגבר על אש הנה"ק ולרכז עוצמות מכריעות במקום המיועד להכרעה.

לקראת מלחמת העצמאות היה לפלמ"ח סגל פיקוד המצויד ומאומן בתורת מלחמה. תורת המלחמה העניקה לו את הכושרים הדרושים כדי לשרוד ולגבור על המתקפה הערבית בהתקפות לילה על הכפרים הערביים אשר לא היו מסוגלים להתארגן כיישובים לוחמים, לא עצרו כוח להתגונן מול מתקפת הלילה, והוכרעו.

לפלמ"ח היו כושרים אשר נתנו בידו אפשרות להכתיב את מהלכי המלחמה על ידי יישום אסטרטגיית הייזום ההתקפי בהתקפות לילה בנקודות החולשה של העוצמה הצבאית הערבית, ולנצח בקרבות ההכרעה במלחמה.

כל הכפרים אשר נכבשו במבצעי נחשון והראל לא היו בבחינת יישובים לוחמים המאורגנים להגנה, באף אחד מהתחומים המשמעותיים.

לכפר הערבי כיישוב לא היתה מערכת פיקוד האחראית לביטחון, והלוחמים לא היו מאורגנים במסגרת קבע מחייבת של הכפר. נשקם היה רכושם הפרטי, היה בלתי אחיד וללא מלאי תחמושת מספיק.

בכפר הערבי לא היתה מערכת הגנה פיזית של ביצורים, עמדות־אש, תעלות קשר, מכשולי־תיל, מוצבי פיקוד וקשר פנימי. כן לא היתה בו מערכת שירותים מרכזית המסוגלת להבטיח שירותי מטבח, עזרה ראשונה ואשפוז, מערכת אספקת מלאים וכו'.

הלוחמים הערביים, כיחידה, לא היו מסוגלים, לא יזמו ולא ערכו התקפות לילה יזומות במגמת הכרעה.

הניסיון הערבי המשמעותי היחידי, בזירת ירושלים, לערוך התקפת לילה ייזומה במגמת הכרעה, נערך בהתקפה על הקסטל, אור לתשעה באפריל 1948, בפיקודו הישיר של עבד אל־קאדר אל חוסייני, מפקדם הנערץ של הכוחות הערביים בזירה, והוא נכשל כליל.

ההתקפה הצטמצמה בפועל להתקפת־אש בלבד, נהדפה באש לוחמי פלוגת החי"ש אשר הוצבה להגנת הקסטל, מבלי שתסב להם אבידות, והותירה את המגינים עם תחושת ניצחון.

אלה היו נתוני העוצמה הערבית בכפרים, הם היו ידועים ליהודים. לרשות הפלמ"ח עמדו תורת המלחמה, סגל הפיקוד, והלוחמים אשר חברו יחד לעוצמה מספקת כדי להכריעם.

גדוד הפלמ“ח־”הפורצים" עשה זאת.


* * * * *


מקורות

ספרים

1. אבידר יוסף, בדרך לצה"ל, מערכות, תל אביב תש"ל.

2. אביגדור שאול (עורך), ספר תולדות ההגנה.

3. אילון אברהם, חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, מערכות תל אביב 1959.

4. בן־גוריון דוד, יומן המלחמה, מערכות, תל אביב 1982.

5. ברטוב חנוך, דדו, מעריב, תל אביב 1978.

6. גוברין פנחס, צו קריאה תש"ח, משרד הביטחון, תל אביב תשל"ו.

7. גלעד זרובבל (עורך), ספר הפלמ"ח, הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשי"ג.

8. הלר יוסף (עורך), במאבק למדינה, המדיניות הציונית בשנים 1948־1936, מרכז שז"ר, ירושלים 1984.

9. יצחקי אריה, לטרון, מרכז ההסברה, ירושלים 1982.

10. לוי יצחק, תשעה קבין, מערכות, תל אביב 1986.

11. מטכ“ל אג”מ/מה"ד, מלחמת העצמאות, ראשי פרקים להסברה, 1957.

12. מטכ“ל אג”מ/מה"ד, אינדכס מפות מלחמת העצמאות, ללא תאריך.

13. מטכ“ל אג”ם/מה"ד/ענף היסטוריה, תולדות מלחמת הקוממיות, ירושלים 1959.

14. פעיל מאיר ועמיצור שפירא, מלחמת העצמאות, כתר, ירושלים 1983.

15. פעיל מאיר ואברהם זוהר, מלחמת העצמאות (מפות), הוצאת רמות, תל אביב 1985.

16. שרת משה, בשער האומות 1949־1946, עם עובד, תל אביב תשי"ח.

17. שביט יעקב (עורך) ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כתר, ירושלים 1983.

18. Michael cohen, Palestine and the Great Powers 1945־1948.


מאמרים ובטאונים

אבידר יוסף, “תוכנית ד'”, ספרא וסיפא, אוניברסיטת תל אביב 1978.

מערכות, בית ההוצאה של צבא ההגנה לישראל, גיליון מ“ו־מ”ז (מרס 1948); נ“ו (אפריל 1949); 243־4 (אפריל־מאי 1975); 263־4 (יוני 1978) קובץ תעודות ממלחמת העצמאות – להלן מערכות תש”ח.


ארכיונים

1. ארכיון יד טבנקין.

2. ארכיון הפלמ"ח.

3. ארכיון צה"ל (א.צ.).

א.צ. 12.

א.צ. 17 – 196/71/76, מבצע נחשון.

א.צ. 18 – 922/75/1016 אג"ם – מבצע נחשון.

א.צ. 19 – 47/53/2 – מבצע נחשון.

א.צ. 20 – תיק מצבות כ"א, עד מאי 1948.

א.צ. 25 – 661/69/20, פלמ"ח.

א.צ. 26 – 500/48/52; 482/49/52.

א.צ. 28 – 236/53/1 (חטיבות).

א.צ. 29 – 922/75/299 הנס היוצא.

א.צ. 30 – עדויות על ירושלים.

א.צ. 52 – 500/48/52 – ירושלים.

א.צ. 53 – 5440/49/29 – מברקים קשר ירושלים.

א.צ. 56 – 500/48/26 – אויב.

א.צ. 77 – 121/50/173.

פירוט המקורות של ארכיון צה“ל מצוי במחקר המקורי בארכיון יד טבנקין ובארכיון צה”ל.


  1. ראה אצל: Michael Cohen, Palestine and the Great Powers 1945־1948, תזכיר בילי, עוזרו של בווין, מ־10.7.1945; עמ' 16.  ↩

  2. שם, עמ' 310.  ↩

  3. שם, עמ‘ 301; כמו כן דוד בן־גוריון, יומן המלחמה, עמ’ 239 (להלן “יומן המלחמה”)  ↩

  4. מייקל כהן, שם, עמ' 345.  ↩

  5. יומן המלחמה, עמ' 21־22.  ↩

  6. מאיר פעיל ואברהם זהר, מלחמת העצמאות (מפות), עמ' 32, מפה 2.  ↩

  7. יומן המלחמה, עמ' 32.  ↩

  8. מייקל כהן, עמ' 220.  ↩

  9. ספר הפלמ"ח, ב, עמ' י“ג־י”ז.  ↩

  10. מערכות, גיליון 263־4 (יוני 1978), קובץ תעודות ממלחמת העצמאות (להלן “מערכות תש”ח), עמ' 10.  ↩

  11. ספר תולדות ההגנה, עמ' 1483.  ↩

  12. ספר הפלמ"ח, ב, עמ' נ"ו.  ↩

  13. מערכות, גיליון נ"ו (אפריל 1949), עמ' 107.  ↩

  14. ספר תולדות ההגנה, עמ' 1456.  ↩

  15. יומן המלחמה, עמ' 313.  ↩

  16. לפי צ. זמיר רק ישוב אחד – מול בית סריס.  ↩

  17. מטכ"ל, תולדות מלחמת הקוממיות, עמ' 1444.  ↩

  18. ספר הפלמ"ח, ב‘, עמ’ 115.  ↩

  19. שם, עמ' 902.  ↩

  20. ספר תולדות ההגנה, עמ' 1452.  ↩

  21. חנוך ברטוב, דדו (“צבאו הפרטי של יוסף טבנקין”), עמ' 23.  ↩

  22. ספר הפלמ"ח, ב‘, עמ’ 902.  ↩

  23. שם, עמ' 902–903.  ↩

  24. לפי יוסף טבנקין.  ↩

  25. ספר תולדות ההגנה, עמ' 1456, (סיכום המצב הקרבי").  ↩

  26. יומן המלחמה, עמ' 330.  ↩

  27. ספר הפלמ“ח, ב, עמ' י”א.  ↩

  28. סספר הפלמ“ח, ב, עמ' כ”ב (פברואר 1948).  ↩

  29. שם, עמ' כ"ט.  ↩

  30. שם, עמ' ל"ג.  ↩

  31. שם, עמ' נ"א.  ↩

  32. שם, עמ' מ"ה.  ↩

  33. מערכות תש"ח, עמ' 10.  ↩

  34. יומן המלחמה, עמ' 323.  ↩

  35. רמטכ"ל גרמניה בשנים 1920 – 1926.  ↩

  36. מערכות תש"ח, עמ' 10.  ↩

  37. ספר הפלמ“ח, ב, עמ' נ”ו.  ↩

  38. שם, עמ' מ"ט.  ↩

  39. מערכות תש"ח, עמ' 27.  ↩

  40. שם עמ' 59  ↩

  41. ספר הפלמ“ח, ב, עמ' מ”ה.  ↩

  42. א.צ., 19; א.צ., 22;  ↩

  43. ארכיון צה"ל (להלן א.צ.) 20; ספר הפלמ"ח, ב, עמ‘ מ"ט; מערכות תש"ח, עמ’ 27.  ↩

  44. ספר הפלמ"ח, ב, עמ' נ"ב.  ↩

  45. ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כרך 10, עמ' 147.  ↩

  46. ספר הפלמ"ח, ב, עמ' נ"ב.  ↩

  47. מערכות תש"ח, עמ' 29.  ↩

  48. א.צ., 17.  ↩

  49. א.צ., 52.  ↩

  50. א.צ., סיכום מבצע נחשון בתקופת 6–9 באפריל, בכתב יד ללא חתימה.  ↩

  51. א.צ., 17; א.צ., 25; א.צ., 26.  ↩

  52. א.צ., 28.  ↩

  53. מערכות תש"ח, עמ' 29.  ↩

  54. שם, עמ' 30.  ↩

  55. ספר הפלמ"ח, ב‘, עמ’ 966.  ↩

  56. א.צ., 17; א.צ., 22.  ↩

  57. א.צ., 18; א.צ., 28.  ↩

  58. יצחק לוי, תשעה קבין (להלן ‘תשעה קבין’), עמ' 128.  ↩

  59. משה שרת, בשער האומות 1946–1949 (להלן “בשער האומות”), עמ' 30.  ↩

  60. תשעה קבין, עמ' 145.  ↩

  61. בשער האומות, עמ‘ 30; ספר הפלמ"ח, ב, עמ’ 30.  ↩

  62. תשעה קבין, עמ' 144; א.צ., 500/48/29.  ↩

  63. א.צ., 56.  ↩

  64. א.צ., 19; א.צ., 29.  ↩

  65. תולדות מלחמת הקוממיות, עמ' 30.  ↩

  66. ספר הפלמ"ח, ב, עמ' 905.  ↩

  67. א.צ., 22.  ↩

  68. תשעה קבין, עמ' 148; א.צ., 52.  ↩

  69. א.צ., שם.  ↩

  70. א.צ., 53.  ↩

  71. א.צ., 19; א.צ., 22.  ↩

  72. תשעה קבין, עמ' 157.  ↩

  73. א.צ., 30.  ↩

  74. א.צ., 19.  ↩

  75. תשעה קבין, עמ' 150.  ↩

  76. במקור המודפס מופיע “על על”. – הערת פב"י.  ↩

  77. א.צ., 17; א.צ., 18; א.צ., 29.  ↩

  78. א.צ., 30.  ↩

  79. “כולן” במקור המודפס. צ“ל: כולם. – הערת פב”י.  ↩

  80. א.צ., 17; א.צ., 19.  ↩

  81. א.צ., 22.  ↩

  82. א.צ., 17.  ↩

  83. במקור המודפס מופיע “גדוד גדוד”. – הערת פב"י.  ↩

  84. יוסף טבנקין.  ↩

  85. יוסף טבנקין.  ↩

  86. יוסף טבנקין, א.צ., 77.  ↩

  87. יוסף טבנקין, א.צ., 18.  ↩

  88. יוסף טבנקין, א.צ., 18.  ↩

  89. א.צ., 18; א.צ., 77.  ↩

  90. א.צ., 19; א.צ., 29.  ↩

  91. א.צ., 19; א.צ., 53.  ↩

  92. א.צ., 19.  ↩

  93. שם.  ↩

  94. שם.  ↩

  95. שם.  ↩

  96. א.צ., 17; א.צ., 19.  ↩

  97. א.צ., 17; א.צ., 18; א.צ., 29.  ↩

  98. א.צ., 29, פקודת ארגון הכוח לחטיבת נחשון, פקודה מס' 22.  ↩

  99. לפי יוסף טבנקין; מערכות, נ"ו, עמ' 63.  ↩

  100. תשעה קבין, עמ' 153.  ↩

  101. א.צ., 18.  ↩

  102. שם.  ↩

  103. שם.  ↩

  104. תשעה קבין, עמ' 153.  ↩

  105. א.צ., 18.  ↩

  106. א.צ., 53.  ↩

  107. א.צ., 18.  ↩

  108. שם.  ↩

  109. א.צ., 29.  ↩

  110. א.צ., 18.  ↩

  111. שם.  ↩

  112. שם.  ↩

  113. שם.  ↩

  114. שם.  ↩

  115. שם.; א.צ., 29.  ↩

  116. א.צ., 18.  ↩

  117. שם.  ↩

  118. א.צ., 77.  ↩

  119. א.צ., 18.  ↩

  120. “תתמקמם” במקור המודפס. צ“ל: תתמקם – הערת פב”י.  ↩

  121. א.צ., 17; א.צ., 18.  ↩

  122. א.צ., 53.  ↩

  123. א.צ., 18.  ↩

  124. שם.  ↩

  125. ספר הפלמ"ח, ב, עמ' ס"ט.  ↩

  126. שם, עמ' נ"ג.  ↩

  127. לפי יוסף טבנקין.  ↩

  128. א.צ., 17, פקודה מס' 22.  ↩

  129. עיין אברהם אילון, חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות.  ↩

  130. א.צ., 17; א.צ., 22; א.צ., 29.  ↩

  131. עדות מיכה פרי.  ↩

  132. א.צ., 17; א.צ., 18; א.צ., 22.  ↩

  133. א.צ., 18; א.צ., 29.  ↩

  134. תשעה קבין, עמ' 159–160; א.צ., 18.  ↩

  135. א.צ., 22.  ↩

  136. ספר הפלמ"ח, ב, עמ' מ“ד, מ”ה.  ↩

  137. א.צ., 17; א.צ., 18; א.צ., 22.  ↩

  138. א.צ., 29.  ↩

  139. א.צ., 28.  ↩

  140. שם.  ↩

  141. יוסף טבנקין; א.צ., 18; מערכות, נ“ו, עמ' 42–63. אינדכס מפות מלה”ק 9.  ↩

  142. א.צ., 16.  ↩

  143. במקור המודפס יש במקום זה הפנייה להערה, ללא הערה. – הערת פב"י.  ↩

  144. א.צ., 18; א.צ., 29.  ↩

  145. ספר הפלמ"ח, ב, עמ' מ"ה.  ↩

  146. א.צ., 12.  ↩

  147. א.צ., 500/48/48; ישראל בר, “קרבות לטרון”, מערכות, צ"ו (תשט"ז), עמ' 19.  ↩

  148. תשעה קבין, עמ' 205.  ↩

  149. א.צ., 30.  ↩

  150. אריה יצחקי, לטרון, עמ' 68.  ↩

  151. תשעה קבין, עמ' 25.  ↩

  152. שם, עמ' 165.  ↩

  153. שם, עמ' 166.  ↩

  154. ספר הפלמ"ח, ב, עמ' 909.  ↩

  155. כך במקור המודפס. כנראה צ“ל: ה־20 באפריל. – הערת פב”י.  ↩

  156. שם, עמ' 908.  ↩

  157. תשעה קבין, עמ' 167.  ↩

  158. “אסטרגיית” במקור המודפס. צ“ל אסטרטגיית – הערת פב”י.  ↩

  159. מערכות, נ"ו, עמ' 108.  ↩

  160. א.צ., 16.  ↩

  161. א.צ., 22; א.צ., תיק 661/69/45.  ↩

  162. לפי יוסף טבנקין.  ↩

  163. לפי יוסף טבנקין.  ↩

המלצות קוראים
תגיות