רקע
אביגדור המאירי
פַּרְשַׁנְדַתַּא בֶּן הַמַן מִשְלוֹחַ מָנוֹת שֶל הַתַּגְרָנִיוֹת בְּשׁוק לְמַזְכִּירַי וַעַד תֵּל־אָבִיב
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב; תרפ"ב

דרמה מוסיקלית ר"ל.

I פְּרֵילוּדִיוּם אַנְדַנְטֵי.

העיריה העברית הראשונה ועד יש לה. לועד העיריה העברית הראשונה יש גם שני פקידים. שני מזכירים. האחד מזכיר והשני משכיח. האחד מזכיר את השני, מה עליו לשכח; והשני משכיח את הראשון, מה עליו להזכיר. זוהי חלוקת העבודה. מחלקים את העבודה ומזכירים ומשכיחים ומשכיחים ומזכירים. בלי הרף – כך הזכירו, למשל, שלועד תל־אביב יש שוק של ירקות. וכך שכחו ושוב זכרו, שמגרש שוק־של־ירקות זה שייך לאיש פרטי. למי? לבעל המגרש. ושבעל המגרש הלזה הולך ומפקיע את מחיר המגרש מזמן לזמן. וזה אי אפשר. ועד תל אביב לא יסבול כמו אלה. ועד תל אביב דואג דאגה בלתי פוסקת בעד אזרחיו המסכנים. שאלו את כל “השכנים”, שוכרי הדירות מאת בעלי הבתים ויגידו לכם, כמה דואג בעדם ועד תל־אביב. ועד תל־אביב עומד על משמרת המסים: על מס המים, המאור, התקון, הקלקול, המשטרה, אור־הלבנה, או לנשימה ובית־הקברות ואינו נותן לשום בעל הבית בעולם לא זכות ולא רשות לשלם את כל אלה! לא. רק השכנים, שוכרי הדירות יש להם זכות לשלם את כל אלה! – כך. – ובכן: צריכים לבא עם בעל־המגרש לידי הסכם. וזה לא נקל כל כך. משום שבעל המגרש אינו טפש כלל. אינו טפש לקחת פחות, בזמן שיש בידו לקחת יותר. דין בעל המגרש כדין בעל הבית: הוא אינו מקבל פחות בשעה שיש בידו לקבל יותר.

ובכן? – מה לעשות בכדי להגן על ממונן של ישראל?


II. מִגְרַש חָדָש. רִיטַרְדַנְדוֹ.

ובכן? נקמה בבעל המגרש! אין חנינה! – כך החליטו בועד תל אביב. זאת אומרת: לגרש את התגרניות עם כל חפציהן, עם ירקותיהן ועם כרפסיהן וסליהן ושקיהן לעזאזל! – כלומר: למגרש חדש! –

התחילו התגרניות צועקות, מתחננות, בוכות, מחרפות, מרננות, מאימות, רוטנות, מקוננות, מיבבות, יורקות, מתגודדות, ומיללות ואומרות: אבוי לנו ולחיינו! ולועדינו! וללקוחותנו! – להיכן אתם סוחפים אותנו?! למגרש חדש?! לאיזה מגרש חדש? מה מגרש חדש! מי מגרש חדש! מגרש חדש על ראשנו! ואם אתם מגרשים אותנו על המגרש החדש – משכו לשם גם את הלקוחות שלנו, את המַדַאמוֹת! וי לנו מגרש חדש איש לא יבא לשם! שם נרקב ביחד עם הירקות שלנו!

– תרקבנה! ענה להם הועד – תרקבנה! זוהי נקמה. נקמה בבעל המגרש!

– נקמה יפה – ענו התגרניות – אנחנו נרקב ולא הוא! – אנחנו נלך למגרש חדש ולא בעל המגרש! אוי ואבוי לנו! מגרש חדש! דבר נקל, להתלבט למגרש חדש! להתלבט לעזאזל המגרשה!

– אינכן הולכות? – ענה הועד –


III. – הַנְּקָמָה. אַקוֹרְדְ. –

אינכן הולכות? – אם אינכן הולכות – תוליך אתכן המשטרה!

ומכיון שיש להם לפקידי הועד שוטרים; ומכיון שיש להם לשוטרים כח; כח גברא; ומכיון שיש לו לכח קול: נתנו השוטרים את קולם בכח – וגרשו את התגרניות עם הכל אשר לכל שלהן מַרְשְ אל המגרש החדש!


IV. – תַּהֲלוּכַת הַיָגוֹן. אַנְדַנְטִינוֹ –

ובבקר לא עבות ולא דקות – והנה תהלוכה לשמה של תגרניות עבות ודקות ועצובות הולכות בשורה ארוכה, בשדרה של עצי־ירקות־חיים מן השוק הישן אל רחוב אחד־העם, מרחוב אחד־העם אל נחלת־בנימין ומנחלת בנימין משרכת את דרכה לרחוב אלנבי – אל המגרש החדש! – הולכות ונושאות את שקי הירקות על שכמיהן. בסינוריהן צרורות בצל, שום, צנון וכרפס ובלבותיהן מועקה ועל פיהן שירה עצובה:

– מגרש חדש – מגרש חדש – בלי לקוחות, לכל הרוחות, אוי ואבוי בלי לקוחות.

– עמוד! – עמודנה! – פקד השוטר־המנצח על התהלוכה העצובה.

– התהלוכה עמדה.

– שב! – שבנה! בשורה!

– מה שבנה? מה בשורה? – צעקו התגרניות פה אחד – כלום זה מגרש? הזהו המגרש?! הלא זה יער! זה יער צעיר ורך עם עצים רכים! עם בני־עצים צעירים! עם תינוקות־עצים קטנטנים! לאן נשב? על התינוקות הללו? על העצים הרעננים? – צעקו התגרניות וישבו על העצים, הורידו את השקים, הריקו את סינוריהן והתחילו מנגבות בהם את עיניהן הדומעות דמעות־שליש.

ישבו וישבו

ובכו ובכו

ומדאמות לא באו

והלקוחות לא לקחו.

עבר יום – והבצלים שבשק התחילו פוקחים עינים ומתפלאים: מה יהיה?

עוד יום – והצנון התחיל מפהק ונותן ריחו: מה – ה – ה – יה – יה – ה?

עוד יום – והכרוב התנפח ופרש את כנפיו ברתיחה: מה יהיה?!

עוד יום – והכרפס הרים תולעים שורצים ומציצים: מַה־יִהְ־יֶה?

ועוד יום – וכל החבריה קשרה קשר: הולידה זבובים מזמזמים בזמזום: נִרְקַב יַחַד עַד נִבְאָשָה! (שיר ביליק עם פרוש המדקדק מוהר"ר אברונין).

והתגרניות ישבו, נרדמו וישנו ונחרו בנחירה עגומה הקורעת את הלבבות וגמגמו בחלומותיהן: מגרש חדש – לכל הרוחות – אין לקוחות – על ראש הועד – מה יהיה? הכל נרקב – נר – ר – ר – קב –

ופתאום והנה –


V. – הגּוֹאֵל. אַלְלֶגְרוֹ –

האדון דיזנגוף ראש הועד הולך וקרב!

הרגישו בו הבצלים ומסרו את הבשורה להצנון, הצנון להכרוב, הכרוב להכרפס, הכרפס להשום, השום לתפוחי־הזהב, תפוחי־הזהב לתפוחי הכסף ותפוחי הכסף לתפוחי־הנחשת: הִנֵּה הוּא בָּא! הִנֵּה הוּא בָּא! הֵידָד, הֶאָח, הִנֵּה הוּא בָּא! (דקלום מרת כהן־ברנשטיין בשירו של “לב חדש”).

התעוררו התגרניות מתרדמתן, פקחו עינים ופניהם אורו: אה – אה – אה – אדון דיזנגוף!

וכלן כאחת קמו והתנפלו על צוארו ויבכו עוד, חבקו אותו וֹנֹשֹקוֹ (נקוד עליו) אותו:

– אדון דיזנגוף! רחמים! הועד שלך! מגרש חדש על ראשו! אוי הועד שלך! המזכירים שלך השכיחו אותנו! אלהים יזכור אותם! יזכור אלהים את נשמתם! אדון דיזנגוף רחמים! הרי הסחורה שלנו! רקבון! רקבון!

סתם אדון דיזנגוף את נחיריו, הסתכל בהסחורה ואמר בעברית צחה:

– טוב. ממני תפעלו את כל. אצלי פעלתן את הכל. מה אתן חפצות? את השוק הישן? פנו אל המזכיר שלי.

– מה־ה??? המזכיר??! חס מלהזכיר! לא אדון דיזנגוף! הכל – רק לא המזכיר!

– לא? לא! – אמר האדון דיזנגוף – ובכן: לכנה חזרה. לכנה, בבקשה, לכנה.


VI. – תַּהֲלוּכַת־שָׂשׂוֹן. אַלֶגְרִיסִימוֹ –

ותקפוצנה התגרניות אשה על שכנתה ותאספנה את מעט הרקב שלהן ותלכנה בשמחה, בריצה, בגילה, ברינה, בדיצה, בחדוה ותשאנה את בצליהן ואת צנוני צנוניהן ואת כרפס כרפסי כרפסיהן ותתופפנה בהם על לבן השמח ובאצבעותיהן הצרדות וקולותיהן הצרודים – – ותבקע מרפסת החול לקולן! –

ופתאום – ובשדרות רוטשילד, על יד ועד תל־אביב, יצאה אחת התגרניות האמיצות מתוך התהלוכה, קפצה על מגדל המים ובקול מנסר הכריזה שחקים:

– חברות! חברות! הנהו! הנה הועד! אותו הועד עם המגרש החדש! חברות תגרניות! עלינו לקרא תגר! תגר תגרניָתִי! על חומסינו וסוחפינו! – מרקיבי בצלינו ומתלעי כרפסינו! – עתה נשיב להם את רקבוננו בראשם! הגיעה השעה! השעה השתים עשרה הגיעה!

– סליחה, רק אחת עשרה ושלש רביעיות! – הפסיק אותה השעון שעל מצח הועד (שעון דיזנגוף בלע"ז).

– אמת – צרחה התגרנית, – אמת, אך זריזות מקדימות! – קחינה חברות את הרקבון שלכן ונרוצץ את גלגלתם של שונאי בנות ישראל! –


VII. – אֵל נְקָמוֹת. פוֹרטִיסְסִימוֹ –

ואשר שערת, הקןרא הנכבד, מראש – זה היה.

לשוא לא הכה השעון הועדי אלא אחת עשרה ושלש רביעיות,– התגרניות הזריזות התפרצו לתוך המשרד – – – ברד של כרפס ותכלת וחור וארגמן – – המזכירים רצים וחוטפים את התיליפון – אחת התגרניות התנפלה עליהם, תחבה חזרת אחת לתוך האפרכסת ושני צנונים לתוך אזני האחד ושני כרפסים לתוך אזני השני – – גניחות, קללות – התעלפות – – והתהלוכה יצאה והמשיכה את דרכה בנצחון ובשיר על פיה.

אֲנַחְנוּ הַתַּגְרָניוֹת

לֹא נֵדַע חִיל וָרַעַד!

כָּל יַרְקוֹתֵנוּ הָרַקְבָנִיוֹת

לְרֹאש חַבְרֵי הַוַעַד!


VIII. מִשְלוֹח־מָנוֹת. פִינַלֶה.

– שלום, אדוני הדוקטור, שלום רב.

– שלום! טַאג;

– מה זה שם בועד? איזה מהפכה?

– מה מהפכה? מי מהפכה? וֶר זַנְט

– אותן התגרניות.

– יַא, דִיּזֶה תגרניות! יַא דִי זִינט גֶקוֹמֶן בְּדֶיפוּטַצִיֶה לְהוֹדוֹט לַנוּ, עַל שֶעַלַה בְיַדֵנוּ לְהוֹרִיד אֶתּ מְחִיר הַמִגְרַש. וִיסֶן זִי, בֶאֱמֶתּ נֶחְמַט. אֶס איסט זֶהֶר נֶכְמַט פוּן אִינֶן. אַנַחְנוּ הַלֹא רַק אֶתּ חובַֹתֶּנוּ עָסִינוּ. אֶט הַמוּתַּל עָלֵינוּ עָסִינוּ. והן, התגרניוֹת, באמת, אס איסט אַיְן וֵינִיג רַיְצֶנְד. הֵן הֶבִיאוּ לַנוּ מִשְלוֹחַ־מַנוֹט לְפוּרִים.


תלגרמה! מודעה רבא תליפון!

של משרד הקרן הקימת בתל־אביב

אמן חדש! אמן חדש! אמן חדש!

מוסקבה! – פטרבוג! – נוה־צדק!

בנשף הקרן הקימת תל אביב ישתתף האמן המפורסם, פינומין־הצריחה.

האדון בַּאב – קוֹף.

הצורח הגדול גמר את בית הספר־לצריחה “דימגוגיה” שביֶהופֶץ הסוביטית. יש לו אות הצטינות “ינשוף ממדרגה ראשונה”. הוא יצריח בהצלחה ענקית את השיר “בריונים” והיפוך אותו בכשרונו העוג־מלך־הבשני לחריונים (דביונים קרי), ויצרום את אזני הקהל עד כדי התעלפות נעימה.

המשורר יעקב כהן

–! יתבע אותו לדין! –

– באו – הִוָכחו! – שמעו! – היו לעדים! –

חסידים, אפיקורסים, מלשינים וחרדים!

! האמן הגדול אינו מעשן בשבת אלא בחדרי חדרים!

*

המלצות קוראים
תגיות