אֲדוֹנָי לוֹרְד נוֹרְדְ בְּלוֹף.

אדוני הלורד הגדול הגבור והנורא אֵל־דֵל־מֵל ועתוני העתונים!

בשם אי־איזה עם קטן חֲדַל־לוֹרדים מפוזר ומפורד בין הערביאים ונעלם מעין כל בשר, בּשם אי־איזה־אילו ארבע־עשרה חמש־עשרה מליונים יהודים נחבאים אחרי הכלים, שאיש לא שמע את שמעם מעולם – הרי אני, יציר שפל ונבזה, שאיני כדאי לבטא את שמך אלא בשנוי של חול, מרהיב עוז בנפשי לבא ולהשתחוות לפני הוד אלדותך ולבקש סליחה ומחילה וכפרה ביום פורים זה על עוננו ופשעינו וחטאתינו, שעוינו שחטאנו ושפשענו לפניך בזה שחיים אנחנו עלי אדמות גם אחרי אשר ירד ירדת משמי עתוניך הרבים ככובי השמים ותעש עמנו חסד לזכור את עבדיך השפלים ולקדש את אדמתנו בשעלי אותומוביליך העוטים כקנאה שריון והוד נחרתם אימה. –

ידענו גם ידענו כי קצרה ידנו לכפר את פניך פני אלהים חיים בדברו מתוך רבבות מלאכי־עתונים אשר מלא כל היקום כבודם. ידענו גם ידענו, כי עצמו עונינו מלספר וזדונותינו רבו כמו רבו. ואחרי שנועזנו בזדון לבנו לחיות על אדמות זה חמשל אלפים ושש מאות ושמונים ושתים שנה בלי רשותך וחסדך הגדול, הנה בושנו ונכלמנו מכל מעש, מכל מעשי ידינו אשר לא עשינו בעת לעשות לאדוני ואשר לא קבּלנו את פני הוד עתונותך ולא לחכנו את עפר רגליך בלשוננו העלגת, אשר נבצר ממנה להביע לך את רגשי הכבוד, הגדולה והתפארת, אשר אנחנו רוחשים לך ערב ובקר וצהרים.

מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק?

עוד טרם הופיעה קרן אור פניך המזהירים כזוהר הרקיע על אדמתנו – והנה שמענו את שמעך הנורא הולך לפניך כעמוד אש דת לאגודת ישראל וימלא את רמחי אברינו ושסהי גדנו פחד. וחיל ורעדה אחזתנו כיולדה אפעה ואנחנו אמרנו אבדנו נגזרנו.

יראנו בפצונו שיח להשחיל, לקום ולחלות פני נורא ודחליל.

נרעשים ונדהמים מפני נורדבלופותך האיומה עמדנו דומם ויחיל וכשל כח הסבל וכח אין לָלַת. ככה, אוי ואבוי לנו, נכשלנו בפחדנו ובעת לעמוד ולהתאסף ולשבת ולנאום ולחנוף ולפאר ולרומם ולהדר ולעלה ולקלס ולהתחנן לפניך על חיינו ואורך ימינו ובך נהגה יומם ולילה שאהבתךָ אל תסור ממנו לעולמים – עמדנו בחבוק ידים, ולא קדשנו את שמך ברבים.

לא קדשנו את שמך הגדול, אוי.

ולא יצאנו לקראתך בתפים ובמחולות מחנים, אוי מה היה לנו.

לא הזעקנו את עבדיך בני אמותיך ממזרח וממערב ומצפון ומים, אוי,

ולא רפדנו את דרכך דרך נשר בשמי תחתיות בשושנות העמקים ובחבצלות השרון, אוי מה היה לנו.

לא הקטרנו לך בֹשׂם מצרים, אוי,

ולא העשנו באפך צרי גלעד להריח את ריח הנחוח, אוי מה היה לנו.

לא קראנו תהום אל תהום, אוי,

וקול משבריך וגליך עלינו לא עברו, אוי מה היה לנו.

לא שחה לעפר נפשנו, אוי,

ולארץ לא דבקה בטננו, אוי מה היה לנו.

לא עלינו לפניך בתרועה, אוי,

ובקול שופר לא הללנוך סלה, אוי מה היה לנו.

ולא קרחנו קרחה, אוי, ולא התגודדנו עד שפך דם, אוי ואבוי, ולא הורגנו עליך כל היום אוי ואבוי ואללי, ולא מצאה נשמתנו ולא מתנו מיתה משונה למראה הודך, אוי ואבוי ואללי וגומר!

ועתה באנו לכפר את פניך, כי פשעינו אנחנו נדע וחטאתנו לנגד עינינו תמיד. לך לבדך חטאנו ואתה הן לא תחפוץ במות המת, כי אם במות החי, החי בלי רשותך וזבח חפצת ועולה תרצה ושבח והודיה ולשון מדברת גדולות וכל חי יודוך סלה.

לכן אמרנו, נטיבה את דרכנו מעתה ואתה האר נא פניך אלינו ולא נמות. הטיבה ברצונך את ציון ועשה עמנו נס ולא תהרסנה חומות ירושלים. סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך, וכאשר נשאתה לעם ההוא ממצרים ועד חיפה ושם נאמר, כן תשא את עונינו אדון בפקדך שנית את ארצנו ואנחנו נהללך כל היום ושמך לעולם נודה סלה. שלח אורך ואמתך עלינו ואנחנו שק נחגורה ועל ארבעתנו נזחול לקבל את פניךָ למנצח על שושנים לבני קרח מזמור שיר ידידות. רחש לבנו דבר טוב נאמר אנחנו מעשינו הטובים למלך העתונות ולשוננו רנה לעט סופר מהיר מוֹר ואהלות וקציעות לך נפזרה ובהיכלי שן מני שמחוךָ.

בנות מלכים נביאה לך ביקרותיך על טס זהב פּרוים, שמאלן תחת לראשך ולימינך נצבה שגל בכתם אוֹפיר.

ובנות צור במנחה פניך יחלו ועשירי עם יריקו לך את כל אוצרותם.

וכל כבודה בת מלך פּנימה תכתיר את משבצות זהב בגדותיך,

לרקמות תוכל בחוצות ירושלים,

אחריך בתולות נוף ותחפנחס ואחריהן רעותיהן מובאות לך

על מטות כרפס ותכלת ודר וסוחרת

פרפראות לכל חלומותיך.

כל אלה תשרתנוך ולכל הגה פי קדשך תחכינה ברעדה

ועל פיךָ תישקנה (תנשקננה קרי) את כל צוף ארצנו

ארץ זבת חלב ודבש,

להמתיק את דיננו הנורא ולהטות את לבך לב השמים

אלינו חדלי עתונים ועם לא עז, השמים בסלע לחמם.

ומקטר קטורת נקטירה בקֶטר,

ועטר עטרות נעטירה בעֶטר

ומבתר כתורת נכתירה בכתר

ועל מזבחך נקריבה כל רחם פטר

ועמים נדבר תחתיך ולאומים תחת רגליך

וכל העמים יתקעו כף

ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים

חיים עד העולם.

הודו לאלהי ולא־כלום כי לעולם חסדו.

הודו לעתוני העתונים כי לעולם חסדו.

הללוהו שמש וירח וכל כוכבי אור יקרות,

הללוהו הארץ ודאר היום

הללוהו בחורים וגם בתולות

הפועל הצעיר וקונטרס והתור

הללוהו דֵל־מֵל בקדשו, הללוהו ברקיע זוזו,

הללוהו כרוב חִדלוֹ, הללוהו בבקע לגלגלת,

הללוהו בְנָבָל וסנור, הללוהו בקוף ומחול,

הללוהו בכל המינים,

הללוהו בצלצלי זהב, הללוהו בצלצלי תקיעה שברים תרועה

כל המהומה תהלל,

הללויה: –

הָאָמָנוּת בְּיִשְׂרָאֵל .

חברי המשרד של “הקרן הקימת לישראל” בתל־אביב, ישבו ודנו על סך־הכל של עבודתם לטובת התחיה. חברי המשרד עשו דין וחשבון כללי ולאחר שהוברר הדבר, שמשרד זה הוא אחד המשרדים היחידים, המצטיין בכעין־סדר ועבודה של מסירות נפש קצת – החליטו פה אחד, שאי אפשר שימשך כך הלאה. אי אפשר. מוסד עברי אסור לו לעבוד בלי דפיציטים ובְלַמאז’ים. ואם לא דפיציטים כספיים – הרי לכל הפחות בלמאז’ים רוחניים. – ולמטרה זו הוחלט לעסוק קצת באמנות. ראשית עבודתם היתה – – לתת פקודה חמורה לחברי התאטרון העברי בת"א, שבמשך שבועים לא יעיזו להופיע על הבימה חלילה. בלי כל ערעור. בדיקטטורה מקיוב או מברדיצ’ב. – לא שהתאטרון ישתתף בנשפי הקרן הקימת ויעזר להם. אלא, שלא יופיע כלל. שיחנק לשבועים. הגאון פרנץ יקבל עשרים פונט בעד התנדבותו לקרן הקימת. הוא כן. הוא פינומין. הוא ינדב סקנדלים ביד רחבה. והתאטרון העברי – אליו צריכים להתיחס כמו אל חנות של שנוררים. כמו שמתיחסים אליו, אל התאטרון, כל המוסדות שלנו. למסור אותו בידי האדון ברבס, פשוט את עורו במסים, שחבריו לא ירויחו חלילה בנשף אחד יותר מפונט. – כן, משרד הקרן הקימת הוא גם כן מוסד של תחיה. ומוסדות התחיה שלנו תעודתם להמית. כך מקובלנו.

אחר כך התחילו חברי הקרן הקימת להמציא כשרונות חדשים בעולם האמנות. כשרונות המוכשרים להכניס “תוֹן חדש” בחיינו הנשפיים־הפינומיים־החזניים־הצרחניים. תון חדש של כשרון חדש. הכשרון החדש האחד היה המדקלם המפורסם בכל פנות משרד הקרן הקימת בתל־אביב האדון בַבקוֹף. המדקלם הפינומין הופיע על הבימה בתור “שְלַגֶר”, בתור “סיומי מילתא”, בתור “שלהי דקיטא”. הופיע ונתן תון חדש. תון חדש נתן. אל אלהים! איזה תון! איזה תון! בּריתון! מונותון! קיתון! – תון זה השאיר רושם עז בתוף־האזנים של הקהל. רופאי האזנים נדבו לקה“ק מעשר מהכנסותיהם שבאו להם ע”י נשף זה.

האמן השני הוא הארטיסטן הבלתי־מפורסם בכל העולם, הבוכהלטר־בכפלים, הדירקטור המשולש, המכונן־לכתיבה־המרובע וה – – הכפול־שמונה: האדון חזן. מי שלא יודע את האדון חזן – יקרא את המודעות שלו וידע. פינומין. האדון חזן אינו אמנם חדש אצלנו בשדה האמנות הבימתית. חלילה. הוא כבר קלקל לו להתאטרון העברי נשפים אחדים והקדיח את תבשילם באופן גאוני. ובהצטינותו זו קבל מאת הקהל את השם “דוּבִינָא”! (בול־עץ! בלע"ז) ביחד עם סימן הקריאה. אמת, מר חזן אינו מופיע על הבימה אלא מתוך שעמום. בכדי לשעמם את הקהל. אלא שאפילו בזה אינו מצליח, נֶבֶּךְ. הקהל לא השתעמם כלל. הקהל חרק בשיניו, צעק: “דובינא!” ויצא בשן ועין תוך כדי משחקו של מר חזן. ורופאי השנים נדבו לה לקה“ק חלק מהכנסותיהם, שבאו להם ע”י משחקו של הבוכהלטר הכפול־שמונה.

זהו ראשית עבודתו של משרד הקה"ק בתל אביב על שדה האמנות ואם ימשיך ככה – אחריתו תשנה מאד. דרך צלחה!

*

המוסד האמנותי־המוסרי־התרבותי היחידי בתל־אביב העירה העברית הראשונה, שכל מוסדותינו הלאומיים מתיחסים אליו בכבוד ובחבה ותומכים בו באמת בלי מחשבה זרה ובמסירות חומרית ורוחנית, שראויה להכריז עליה בכל תפוצות הגולה – הוא התיאטרון העברי הטהור, הנוסד על יסודות אידיאליים־מוסריים טהורים ושאין לו בעולמו אלא מוסר היהדות העליונה, שעל מזבחה הוא מקריב את כל הכנסותיו החומריות בחרף נפש – – – הסינמטוגרף “עדן”. בעליו של תיאטרון רומנטי־לאומי זה הם האדונים בַרַבַס וסטֶנגרי או בקיצור: האדון – אברבנאל. אין ברצוננו כאן לתת סקירה רחבה על מפעלותיו הרמות של תיאטרון זה ועל השפעתו הבלתי־אמצעית על הקהל העברי בכלל ועל בני הנעורים בפרט. דבר זה טעון זמן רב. זמן רב ונפש יפה ובעלת קיבה נוראה, היכולה לעכל חזיר־הבר חי עם טלפיו ועם זִיפוֹ־הדוקר בבת־אחת. דבר זה טעון קיבה מיסודו של בּרבּס בעצמו, אותה הקיבה האוכלת את ה“תאטרון העברי בא”י" העלוב עם כל הכנסותיו ועם כל אפשריותיו כאחת. ולפיכך נניח את זה לזמן אחר. נשאַל לנו את קיבתו של האדון בַּרַבַּס בעד סך קטן של עשרים פונט לערב – בעד סכום מצער כזה הוא ישאיל לנו גם את קיבתו הרעננה – ואז נעריך את השפעתו העדינה על טעם הקהל העברי בתל־אביב. לעת עתה די לנו להזכיר שני דברים משמחים. האחד: שהקהל בתל־אביב העומד תחת השפעת טעמו של האדום בַרבַס התבגר תהלה לאל כל כך, עד שבשום אופן אינו יכול כבר לשבת במנוחה ולראות ולשמוע למשל את סמרטוטיו של איזה היירמנס או איבסן, המכונים בשם דרמות ואינם מגיעים עד לקרסוליו של דרמאותיו האוסטרליות הענקיות, והמזעזעות והנפלאות וההסטוריות וההיסתֵיריות של האדון ברבס. כן, קהלנו אינו יכול לשבת ולשמוע למשל את חברי התיאטרון העברי, למשל את ברנשטין־כהן, לֶלצ’וּק, קוּטָּאִי ובן־ימיני שאינם לא ענקיים ולא אוסטרליים ולא מזעזעים ולא היסתֵיריים ולא כלום. ואם בשעת משחקם של האדונים בַרַבַס וסטינגרי, בתוך כדי ממשחקם הנפלא אפשר לפצוח זרעונים, לדבר ולצחק, להחליף מושבים ולצפצף צפצוף של חבה – הרי בתוך כּדי משחקם של חברי התיאטרון העברי על אחת כמה וכמה. עם גלותי אנחנו היהודים, עם של שעבּוּד ארוך וקשה – והאדון ברבס קרא לנו סוף כל סוף לדרור. חופש! חופש רבּותי ודרור! העיקר החופש והדרור! והפונטים היקרים! יש לנו כאן עסק עם עובדה היסטורית, רבותי. חופש. סלַאבּוֹדע! –

זוהי ההשפעה האחת.

והשניה היא – החנוך הטבעי לילדים.

אתם אינכם יודעים מה זאת חינוך טבעי? האדון בַרַבַס יודע מה זאת. חנוך טבעי הוא חנוך המוציא את ילדינו המסכנים מתחת עוּלָם שבבתי־הספר ומתחת סבלות הוריהם הארורים ומכניס אותם אל תחת כנפיו של האדונים בַרַבַס וסטנגרי. כנפים הללו נמצאים באיזה מרתף בנוה־צדק, תחת איזה חורבה נושנה, במרתף זה מסתתרים הילדים המבקרים את תיאטרון החנוך של האדון בַרַבַס, מסתתרים שמה כנופיות כנופיות, שלשה־ארבעה במספר, ימים ולילות אחדים וההורים – ההורים יוצאים בחפושים ויללות וידיהם על ראשיהם. תשאלו: ממה חיים הילדים תלמידי סטנגרי שם במרתף? אל תשאלוּ. לכו אל התאטרון “עדן” ותראו. ממה שחי האדון סטנגרי בעצמו: מגנבות, ומכל הבא בידם. הלא זה הוא “הכפתור ופרח” שבדבר! לגנוב ולחיות במרתף. מרתף זה נקרא בשם ספרותי טהור: “אַרְמוֹן הַנִּבְזוּת הַנִּצַחַת”. ארמון סטנגרי השודד הנפלא באלפים מֶטר! גונבים חצי פונט מכיס ההורים וגונבים מכשירים אחדים, כגון סכין־המטבח (זוהי “החרב האוסטלית”), חתול הבית (זהו “הנמר הבנגלי”), כלב קטן (זהו “סוס־הפלאות”), קדירה עם כפות אחדות (זהו “מטבח הכשוף”), וגם תכשיטים מאת אמא (השודד סטנגרי אינו שודד פשוט מדלת העם חלילה, הוא “חנוך הגימנסיה מבני האצילים”) ועוד דברים הרבה והרבה כאלה וגונבים גם לחם ותפוחי־אדמה וגפרורים וחוט של ברזל, ואקדוח וכדורים בקיצור כל אותם הדברים הנראים בתיאטרונו של האדון ברבס – וכך חיים במרתף החוּרבה חיי השודד סטנגרי ימים אחדים.

וכל זה בהסכמתו של – – – ועד תל־אביב.

ועד תל־אביב יש לו ועדת־בקרת וּועד בקרת זו יש לה זכות להתיר או לאסור על האדון ברבס ל“הציג” דרמה זו או אחרת ומכיון שיש לה זכות לאסור, הרי משתמשת היא בזכותה זו – ומתרת את הכל. ובלבד שהאדון ברבס לא יגוע ברעב חלילה.

תאמרו: מה המריצני לספר את כל אלה? לא לכם אני מספר את זה – אלא לשנים מאנשי שלומינו: לה' יש"י אדלר ולהאדון בּרכּוּז. להם אני מספר עובדות אלה על דבר הקהל התיאטרוני שלנו ועל דבר הילדים מנוה־צדק, שנעשו לתלמידיו של סטנגרי בבית־ספרו של ברבס. הילדים עם “מטבח הכשוף”, עם “האפַרַט התילפוני הנסתר עם היד השחורה” ועם “הלב השותת דם”. – והלב השותת דם – הוא לב ההורים.

ולמה שאני מתכון בעיקר הוא – “הסינסציה הכי אחרונה” של האדון בַרַבַס: ה“חלום”. חלום זה הוא המכסימום של קולטורה עברית בארץ־ישראל, זהו מרכז רוחני, שאפשר להפשר להחנק ממנו, זהו מרכז רֵיחָני נורא. זהו חלומו של האדון בַרַבַס. על חלום זה באמת לא חלמנו בגולה. חלום זה נתהוה בצרפת הנאורה האפפיורית, בצרפת: “בתו הבכירה של הקתוליציסמוס”. רק בת בכירה של הקתוליציסמוס יכלה לחלום חלומות כאלה. לוקחים רומן נהדר של זוֹלא, מסרסים אותו עד כדי בחילה, מהפכים את הלעג שלו לגעל ויוצא ממנו, שמרכז כל החים וכל היקום הוא הבישוף הקדוש, הבישוף הטוב, הבישוף העדין, לו כורעים ברך, לו נושקים ידים, לו אוכלים ושותים ולו נברא כל העולם ביחד עם אלהים חיים! ובישוף זה – הוא מחיה מתים. כן־כן: מחיה מתים ממש! עין־בעין. הא לכם תחית המתים על ידי בישוף. בארץ־ישראל. –

לא, רבותי הצנזורים בישראל: תחית המתים הוא באמת מן התורה לפי הרמב“ם ז”ל – אבל לא על ידי האדונים הבישוף ובַרַבַס! – על ידי הרב הגאון דיסקין וזוננפלד – מהיכא תּיתא! אבל על ידי בישוף לא ולא! – הבישוף איננו חבר עדיין באגודת ישראל! –

היתה אספה כללית בחברת מחוסרי דירות. על הפרק: שאלת מחוסרי הדירות. אחרי ויכוחים נלהבים החליטו, שלמחוסרי הדירות אין דירות ואי אפשר שתהינה להם דירות בתור מחוסרי דירות. נבחר ועד, שתעודתו לחקור אחרי הסבות, מפני מה אין דירות למחוסרי דירות. לאחר חקירה ודרישה הוחלט פה אחד (הד"ר בוגרצ’וב). שלמחוסרי דירות אין דירות משום שמחוסרי דירות המה.

*

שרות מברקית מיוחדת “הכולל”.

I.

בּוּדָפֶּשְט 30 פברואר ש"ז.

מהפכה כללית, הדיקטטור הוֹרטִי הִתְגַיֵר. ממלכה יהודית. כל “הגדוד הקדוש” נכנס “לאגדת ישראל”. הראש: גרף אוֹפּוֹני. ברית־מילה כללית. הזמינו את הרב זוננפלד לסנדק ואת הרב דיסקין למוהל. את הרבנית יֶנטה דיסקין הכתירו בתאר: “פריצה” וכבדו אותם במ – – (כאן נפסקה התלגרמה).

II.

ירושלם. 30 פברואר ש"ז.

מהפכה בכולל אונגרן. הרב דיסקין התנצר. כולל מַדְיַארִי־טהור. כל בני החלוקה מתגודדים “לגדוד קדוש”. המצביא: סטורס. טבילה כּללית במקוה כשרה. הזמינו את הוֹרְטִי למלך ואת גְרַף־של־רְעִי לרב הכולל.

אחראי בעד האמת: בּעללאה.

*

אַ־אַ־אֹה! ברוך הבא, ברוך הבא מר שפל! ברוך הבא ידידי הנבזה! ידעתי, כי עלינו להפגש – ואשר יגרתי – בא לי! בא לי באולם עדן, באספת־עם. ישבתי שם והקשבתי לטפשותו של טפש אחד, שהאשים את הד“ר מוסינזון, על שאינו נותן לאגודת ישראל לבדוק את ציציותיו. הקשבתי – ובינתים הרגשתי איזה ריח רע באולם. ריח רע? ריח רע? – ריח של־מי? כן־כן: ריחו הידוע של מר שפל, ובכדי להבריח קצת את הריח – דלקתי בסיגרה. בשבת ר”ל, בשבת. אמת, דבר נורא הוא לעשן בשבת. בארץ ששום בעל נשך ותרבית, המלוה פונט אחד לחדש בעד ששים גרוש לחדש, אינו מעשן בשבת! אבל מה אעשה? והריח, הריח הרע; הריח – שאיני יודע, מאין הוא בא. ופתאם – והנה קול צורח עלי בדקלום אמנותי של “בריונים”: “השלך את הסיגרה!” – הרימותי את עיני – והנה: מקור הריח הרע! אתה מר שפל עמדת לצדי. אתה מר שפל? בתור שומר שבת?! אתה, המאוס מחמת מוקצה?! – “לא!” – אמרתי – לא. אני אינני ירא שמים כלל. כל זמן שיראת השמים תהיה המונופול של האדונים השפלים כמוך, של הפרופיסור “די־אלמנה־חיה” ושל הרבנים המלשינים דיסקין וזוננפלד – אני לא אשיג את גבולכם! – על זה איימת עלי, שתתבע בריש־גלי מאת היושב ראש, שישליך אותו החוצה. אמרתי: לא. לא אשליך את הסיגרה. הריח הרע.

אדוני מר שפל שומר שבת! הריני מעירך עוד פעם ומוסר לך מודעה: שכל זמן שאנשים בעלי ריח מעופש כמוך, שיש להם שתי רשויות, אחד בחדרי חדרים ואחד למראית עין, יעמדו על משמרת שמירת השבת, וכל זמן שאתם תלווּ ברבית קצוצה וששים אחוזים לחדש ותמוצו את דם אלפי בני ישראל לכבוד שבת – אני וכל אחי הישרים והחפשים בדעותיהם העובדים בזעת אפים בבנין הארץ – לא יחדו מלעשן בשבת! לא! הריח הרע! – הריח הרע מר שפל! אותו הריח – גואַלד, אותו הריח! –

* * *

ממקור לא־אכזב מוסרים לנו בדחילו ורחימו: ועד תל־אביב, זאת אומרת האדון דיזנגוף ומזכיריו הולכים ומביאים הפתעה דורית לעולם. דרך תחנת הנסיון של האדון וילקנסקי עלתה בידם לבא בקשר פיסי־חימי עם הלבנה ולהשתמש באורה בשביל תל־אביב. מר דיזנגוף שב עכשו מגרמניה והביא את המכשירים הנחוצים לכך וכבר עלתה בידם להאיר את תל אביב באור חשמל בזמן שיש אור לבנה. הדבר נודע ליושבי תל אביב (אזנים לכותל!) וכלם כאחד עומדים ומשתוממים לראות, איך מאיר החשמל דוקא בכל ערבי לבנה, החל מן המולד ועד הֵעָלמה. (בזמן שאין אור־סהר אפשר “לשבור את הראש” בחוצות תל אביב).

*

הסתדרות הסופרים בא"י אספה אספה גדולה ודנה על השאלה: מי מארבעת הגאונים בישראל גדול: ה' זֶילֶינְיַבסקי, פופובסקי, וילינציק או המנוח מיכה יוסף ברדיצ’בסקי? הוחלט בקושי – שהאחרון. על זה החליטה האספה להחליף את השם “רחוב־פופובסקי”, או “רחוב־זיליניבסקי” או “רחוב־וילינציק” לשם רחוב “בן־גוריון־ברדיצ’בסקי”.

ואם כל זה לא היה – הרי טעינו קצת.

*

דרמה מוסיקלית ר"ל.

I פְּרֵילוּדִיוּם אַנְדַנְטֵי.

העיריה העברית הראשונה ועד יש לה. לועד העיריה העברית הראשונה יש גם שני פקידים. שני מזכירים. האחד מזכיר והשני משכיח. האחד מזכיר את השני, מה עליו לשכח; והשני משכיח את הראשון, מה עליו להזכיר. זוהי חלוקת העבודה. מחלקים את העבודה ומזכירים ומשכיחים ומשכיחים ומזכירים. בלי הרף – כך הזכירו, למשל, שלועד תל־אביב יש שוק של ירקות. וכך שכחו ושוב זכרו, שמגרש שוק־של־ירקות זה שייך לאיש פרטי. למי? לבעל המגרש. ושבעל המגרש הלזה הולך ומפקיע את מחיר המגרש מזמן לזמן. וזה אי אפשר. ועד תל אביב לא יסבול כמו אלה. ועד תל אביב דואג דאגה בלתי פוסקת בעד אזרחיו המסכנים. שאלו את כל “השכנים”, שוכרי הדירות מאת בעלי הבתים ויגידו לכם, כמה דואג בעדם ועד תל־אביב. ועד תל־אביב עומד על משמרת המסים: על מס המים, המאור, התקון, הקלקול, המשטרה, אור־הלבנה, אור לנשימה ובית־הקברות ואינו נותן לשום בעל הבית בעולם לא זכות ולא רשות לשלם את כל אלה! לא. רק השכנים, שוכרי הדירות יש להם זכות לשלם את כל אלה! – כך. – ובכן: צריכים לבא עם בעל־המגרש לידי הסכם. וזה לא נקל כל כך. משום שבעל המגרש אינו טפש כלל. אינו טפש לקחת פחות, בזמן שיש בידו לקחת יותר. דין בעל המגרש כדין בעל הבית: הוא אינו מקבל פחות בשעה שיש בידו לקבל יותר.

ובכן? – מה לעשות בכדי להגן על ממונן של ישראל?

II. מִגְרַש חָדָש. רִיטַרְדַנְדוֹ.

ובכן? נקמה בבעל המגרש! אין חנינה! – כך החליטו בועד תל אביב. זאת אומרת: לגרש את התגרניות עם כל חפציהן, עם ירקותיהן ועם כרפסיהן וסליהן ושקיהן לעזאזל! – כלומר: למגרש חדש! –

התחילו התגרניות צועקות, מתחננות, בוכות, מחרפות, מרננות, מאימות, רוטנות, מקוננות, מיבבות, יורקות, מתגודדות, ומיללות ואומרות: אבוי לנו ולחיינו! ולועדינו! וללקוחותנו! – להיכן אתם סוחפים אותנו?! למגרש חדש?! לאיזה מגרש חדש? מה מגרש חדש! מי מגרש חדש! מגרש חדש על ראשנו! ואם אתם מגרשים אותנו על המגרש החדש – משכו לשם גם את הלקוחות שלנו, את המַדַאמוֹת! וי לנו מגרש חדש! איש לא יבא לשם! שם נרקב ביחד עם הירקות שלנו!

– תרקבנה! ענה להם הועד – תרקבנה! זוהי נקמה. נקמה בבעל המגרש!

– נקמה יפה – ענו התגרניות – אנחנו נרקב ולא הוא! – אנחנו נלך למגרש חדש ולא בעל המגרש! אוי ואבוי לנו! מגרש חדש! דבר נקל, להתלבט למגרש חדש! להתלבט לעזאזל המגרשה!

– אינכן הולכות? – ענה הועד –

III. – הַנְּקָמָה. אַקוֹרְדְ. –

אינכן הולכות? – אם אינכן הולכות – תוליך אתכן המשטרה!

ומכיון שיש להם לפקידי הועד שוטרים; ומכיון שיש להם לשוטרים כח; כח גברא; ומכיון שיש לו לכח קול: נתנו השוטרים את קולם בכח – וגרשו את התגרניות עם הכל אשר לכל שלהן מַרְשְ אל המגרש החדש!

IV. – תַּהֲלוּכַת הַיָגוֹן. אַנְדַנְטִינוֹ –

ובבקר לא עבות ולא דקות – והנה תהלוכה לשמה של תגרניות עבות ודקות ועצובות הולכות בשורה ארוכה, בשדרה של עצי־ירקות־חיים מן השוק הישן אל רחוב אחד־העם, מרחוב אחד־העם אל נחלת־בנימין ומנחלת בנימין משרכת את דרכה לרחוב אלנבי – אל המגרש החדש! – הולכות ונושאות את שקי הירקות על שכמיהן. בסינוריהן צרורות בצל, שום, צנון וכרפס ובלבותיהן מועקה ועל פיהן שירה עצובה:

– מגרש חדש – מגרש חדש – בלי לקוחות, לכל הרוחות, אוי ואבוי בלי לקוחות.

– עמוד! – עמודנה! – פקד השוטר־המנצח על התהלוכה העצובה.

– התהלוכה עמדה.

– שב! – שבנה! בשורה!

– מה שבנה? מה בשורה? – צעקו התגרניות פה אחד – כלום זה מגרש? הזהו המגרש?! הלא זה יער! זה יער צעיר ורך עם עצים רכים! עם בני־עצים צעירים! עם תינוקות־עצים קטנטנים! לאן נשב? על התינוקות הללו? על העצים הרעננים? – צעקו התגרניות וישבו על העצים, הורידו את השקים, הריקו את סינוריהן והתחילו מנגבות בהם את עיניהן הדומעות דמעות־שליש.

ישבו וישבו

ובכו ובכו

ומדאמות לא באו

והלקוחות לא לקחו.

עבר יום – והבצלים שבשק התחילו פוקחים עינים ומתפלאים: מה יהיה?

עוד יום – והצנון התחיל מפהק ונותן ריחו: מה – ה – ה – יה – יה – ה?

עוד יום – והכרוב התנפח ופרש את כנפיו ברתיחה: מה יהיה?!

עוד יום – והכרפס הרים תולעים שורצים ומציצים: מַה־יִהְ־יֶה?

ועוד יום – וכל החבריה קשרה קשר: הולידה זבובים מזמזמים בזמזום: נִרְקַב יַחַד עַד נִבְאָשָה! (שיר ביליק עם פרוש המדקדק מוהר"ר אברונין).

והתגרניות ישבו, נרדמו וישנו ונחרו בנחירה עגומה הקורעת את הלבבות וגמגמו בחלומותיהן: מגרש חדש – לכל הרוחות – אין לקוחות – על ראש הועד – מה יהיה? הכל נרקב – נר – ר – ר – קב –

ופתאום והנה –

V. – הגּוֹאֵל. אַלְלֶגְרוֹ –

האדון דיזנגוף ראש הועד הולך וקרב!

הרגישו בו הבצלים ומסרו את הבשורה להצנון, הצנון להכרוב, הכרוב להכרפס, הכרפס להשום, השום לתפוחי־הזהב, תפוחי־הזהב לתפוחי הכסף ותפוחי הכסף לתפוחי־הנחשת: הִנֵּה הוּא בָּא! הִנֵּה הוּא בָּא! הֵידָד, הֶאָח, הִנֵּה הוּא בָּא! (דקלום מרת כהן־ברנשטיין בשירו של “לב חדש”).

התעוררו התגרניות מתרדמתן, פקחו עינים ופניהם אורו: אה – אה – אה – אדון דיזנגוף!

וכלן כאחת קמו והתנפלו על צוארו ויבכו עוד, חבקו אותו וֹנֹשֹקֹוֹֹ (נקוד עליו) אותו:

– אדון דיזנגוף! רחמים! הועד שלך! מגרש חדש על ראשו! אוי הועד שלך! המזכירים שלך השכיחו אותנו! אלהים יזכור אותם! יזכור אלהים את נשמתם! אדון דיזנגוף רחמים! הרי הסחורה שלנו! רקבון! רקבון!

סתם אדון דיזנגוף את נחיריו, הסתכל בהסחורה ואמר בעברית צחה:

– טוב. ממני תפעלו את כל. אצלי פעלתן את הכל. מה אתן חפצות? את השוק הישן? פנו אל המזכיר שלי.

– מה־ה??? המזכיר??! חס מלהזכיר! לא אדון דיזנגוף! הכל – רק לא המזכיר!

– לא? לא! – אמר האדון דיזנגוף – ובכן: לכנה חזרה. לכנה, בבקשה, לכנה.

VI. – תַּהֲלוּכַת־שָׂשׂוֹן. אַלֶגְרִיסִימוֹ –

ותקפוצנה התגרניות אשה על שכנתה ותאספנה את מעט הרקב שלהן ותלכנה בשמחה, בריצה, בגילה, ברינה, בדיצה, בחדוה ותשאנה את בצליהן ואת צנוני צנוניהן ואת כרפס כרפסי כרפסיהן ותתופפנה בהם על לבן השמח ובאצבעותיהן הצרדות וקולותיהן הצרודים – – ותבקע מרפסת החול לקולן! –

ופתאום – ובשדרות רוטשילד, על יד ועד תל־אביב, יצאה אחת התגרניות האמיצות מתוך התהלוכה, קפצה על מגדל המים ובקול מנסר הכריזה שחקים:

– חברות! חברות! הנהו! הנה הועד! אותו הועד עם המגרש החדש! חברות תגרניות! עלינו לקרא תגר! תגר תגרניָתִי! על חומסינו וסוחפינו! – מרקיבי בצלינו ומתלעי כרפסינו! – עתה נשיב להם את רקבוננו בראשם! הגיעה השעה! השעה השתים עשרה הגיעה!

– סליחה, רק אחת עשרה ושלש רביעיות! – הפסיק אותה השעון שעל מצח הועד (שעון דיזנגוף בלע"ז).

– אמת – צרחה התגרנית, – אמת, אך זריזות מקדימות! – קחינה חברות את הרקבון שלכן ונרוצץ את גלגלתם של שונאי בנות ישראל! –

VII. – אֵל נְקָמוֹת. פוֹרטִיסְסִימוֹ –

ואשר שערת, הקורא הנכבד, מראש – זה היה.

לשוא לא הכה השעון הועדי אלא אחת עשרה ושלש רביעיות,– התגרניות הזריזות התפרצו לתוך המשרד – – – ברד של כרפס ותכלת וחור וארגמן – – המזכירים רצים וחוטפים את התיליפון – אחת התגרניות התנפלה עליהם, תחבה חזרת אחת לתוך האפרכסת ושני צנונים לתוך אזני האחד ושני כרפסים לתוך אזני השני – – גניחות, קללות – התעלפות – – והתהלוכה יצאה והמשיכה את דרכה בנצחון ובשיר על פיה.

אֲנַחְנוּ הַתַּגְרָניוֹת

לֹא נֵדַע חִיל וָרַעַד!

כָּל יַרְקוֹתֵנוּ הָרַקְבָנִיוֹת

לְרֹאש חַבְרֵי הַוַעַד! –

VIII. מִשְלוֹח־מָנוֹת. פִינַלֶה.

– שלום, אדוני הדוקטור, שלום רב.

– שלום! טַאג;

– מה זה שם בועד? איזה מהפכה?

– מה מהפכה? מי מהפכה? וֶר זַגְט?

– אותן התגרניות.

– יַא, דִיּזֶה תגרניות! יַא דִי זִינט גֶקוֹמֶן בְּדֶיפוּטַצִיֶה לְהוֹדוֹט לַנוּ, עַל שֶעַלַה בְיַדֵנוּ לְהוֹרִיד אֶתּ מְחִיר הַמִגְרַש. וִיסֶן זִי, בֶאֱמֶתּ נֶחְמַט. אֶס איסט זֶהֶר נֶכְמַט פוּן אִינֶן. אַנַחְנוּ הַלֹא רַק אֶתּ חוֹבַתֶּנוּ עָסִינוּ. אֶט הַמוּתַּל עָלֵינוּ עָסִינוּ. והן, התגרניוֹת, באמת, אס איסט אַיְן וֵינִיג רַיְצֶנְד. הֵן הֶבִיאוּ לַנוּ מִשְלוֹחַ־מַנוֹט לְפוּרִים.

של משרד הקרן הקימת בתל־אביב

אמן חדש! אמן חדש! אמן חדש!

מוסקבה! – פטרבוג! – נוה־צדק!

בנשף הקרן הקימת תל אביב ישתתף האמן המפורסם, פינומין־הצריחה.

האדון בַּאב – קוֹף.

הצורח הגדול גמר את בית הספר־לצריחה “דימגוגיה” שביֶהופֶץ הסוביטית. יש לו אות הצטינות “ינשוף ממדרגה ראשונה”. הוא יצריח בהצלחה ענקית את השיר “בריונים” והיפוך אותו בכשרונו העוג־מלך־הבשני לחריונים (דביונים קרי), ויצרום את אזני הקהל עד כדי התעלפות נעימה.

המשורר יעקב כהן

–! יתבע אותו לדין! –

– באו – הִוָכחו! – שמעו! – היו לעדים! –

חסידים, אפיקורסים, מלשינים וחרדים!

! האמן הגדול אינו מעשן בשבת אלא בחדרי חדרים!

(רשמי)

החלוץ מר אסיר ממורט מבקש אונו לתקן את הטעות שנפלה במאורע שלו.

לא אמת הדבר, שישב בסינמוטגרף במקום שאינו ראוי לו – אלא ישב במקומות אחדים שאינו ראוי להם.

לא אמת הדבר, שהאדון ברבס מכר באותו ערב כרטיסים יותר מן המקומות, אך אמת שתמיד מוכר הוא כרטיסים יותר מן המקומות שבאולם.

לא אמת הדבר, שהחלוץ התחנן בפני השוטר העברי בארץ העברים ובעירה העברית הראשונה, שלא יסחוף אותו בערפו ובחזהו ושהוא בעצמו ילך בלי כפיה ואונס – אלא אדרבה, השוטר המסכן התחנן לפניו וכו'.

לא אמת הדבר, שהשוטר הכה אותו, אלא אדרבה: הוא הכה את השוטר מכות רצח ואחר כך אסר אותו, את השוטר וסחפהו אל המשטרה.

לא אמת הדבר, שראש המשטרה העברית של תל־אביב צעק עליו בפקודה חמורה: “עמוד ישר, ידים על התפר!” – “יד על פה!” – אלא אדרבה: הוא, החלוץ פקד על ראש המשטרה המסכן את אלה.

לא אמת הדבר, שראש המשטרה אמר לו בעברית צחה: “אֶטַא הוּזֶ’ה רַאסִיִי”! (כאן בארץ העברים גרוע יותר מבארץ ניקולי!) – אדרבה: החלוץ אמר לו לראש המשטרה את זה. והדין נותן, שהחלוץ אמר את זאת.

ולא אמת, שהחלוץ ישב על עון חמור הנ"ל שבעה ימים ביפו, במאסר ערבי ושם כבדו אותו במטאטא לנקות את פניו ואת המשקפים שלו – אלא אדרבה: השוטר ישב שבעה ימים וכו' וכו'.

לא אמת גם זה, שבמשטרה כתבו פרטיכל בעברית צחה בפנטסיה של משורר בחסד עליון, שהשוטר הכה את החלוץ, אלא אדרבה: החלוץ כתב את הפרטיכל וכתב בו, שהוא הכה את השוטר, ועל החתום ראש המשטרה בעצמו.

ולא אמת בכלל שהחלוץ ישב בבית האסירים לפי חפצו של משרתי האדון ברבס, אלא אדרבה: בית האסירים ישב בתוך החלוץ ועד היום יושב הוא בתוכו כחולירע ר"ל. ולא עוד, אלא ששם בתוך קיבתו הכה הוא, החלוץ, את המטאטא על פניו בשוטר שבידו ושבר לא את המשקפים, א את בית האסורים שבתוך קיבתוו הריקה.

ובכלל הכל אשר לכל אינו אלא – בדיחה יפה לפורים.

המשטרה העברית תעשה כאלה?

אֶי! בדיחה יפה לפורים.

והננו מאחלים לו להחלוץ מר ממורט רפואה שלמה, שישוב לאיתנו מבדיחה יפה זו.

ולהמשטרה העברית מאחלים אנו גם כן, שתשוב.

*

מְחָאָה בְּשֵׁם הַפּוֹסְתָּה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.

אנכי החתום מטה מוחה בכל תוקף נגד עלילות העתונים, האומרות, שהפוסתה אינה עושה את מלאכתה באמונה ושהמכתבים מאחרים בדרכם תמיד. זה שקר מופרז. אני בעצמי בדירי הוה עובדה דלקמן: שלחו לי תלגרמה מבודפשט, שבה מודיעים לי, “שמכתב יבא”. והנה – קבלתי את המכתב עוד לפני התלגרמה בעצמה! הרי לכם עובדה ברורה! – איזה פוסתה בעולם ממהרת להביא מכתב במהירות יותר מתלגרמה?!

עמא פזיזא ישראל. תמיד הם מקוננים!

בשם הפוסתה הנעלבה: משולם בּוּל.

*

הסופר המפורסם ד“ר נתן בירנבוים (מתתיהו אחר) תבע לדין את החברה “אגודת ישראל”. הטענה שלו: לפני שנתים בערך קנה לו זוג נעלים חדשים מן המובחרים שבהם ונכנס בהם פתאום – – לתוך חברת “אגודת ישראל” ר”ל.

*

בקרוב יצא לאור “דין וחשבון אמנותי” של המזמר המפורסם גוֹספּוֹדין ליאון פרנץ, בעריכת האימפרסריו שלו מר רֶצֶנזנט. התוכן יהיה:

א) כמה סקנדלים ערך המזמר המפורסם במשך שהותו בארץ ישראל.

ב) כמה פרוגרמות הבטיח ולא מלא אותם.

ג) כמה שריקות שרק לו הקהל הנכבד.

ד) כמה פעמים כתב עליו הרצנזנט את המלה מפורסם.

ה) איזה תנועות אומנותיות דרושות להביא את הקהל למחיאת כפים רועשות.

ו) כמה הפסיד האימפרסריו על ידיו.

ז) כמה הפסיד הקהל העברי על ידו בחומר וברוח. ח) כמה היה מרויח הקהל, אלמלי לא היה מזמר.

ט) מה היה, אלמלי לא היה בא בכלל?

י) מתי יעזוב את “פלשתינה השפלה, שאינה מכבדת אותו כהוגן” וילך “לאיטליה המחכה לו בידים שטוחות”?

יא) מתנת הקהל התל־אביבי, החיפתי, הראשוני, הפתח־תקותי, שהגיש לו כרטיס נסיעה לחוץ לארץ בתור תודה על הפרוגרמות שלא זמר.

דֶרֶךְ צָלֵחָה!

הַיּוֹם יוֹם פּוּרִים וּמָחָר יוֹם חוֹל.

תְּנוּ לי הַפוּנטִים – וְנָכוֹן הַכּל.

*

– תלגרמה –

הפרופיסור לאידיוטיקה האדון ויזתא עלה לגדולה. לרגלי מלשינותו המשולשת הכתירו אותו חסידיו בני החלוקה דרבנן בתגא של “ראש בני הכולל”. משתה גדול. כשר. בהשגחת הרב פרשן־דתא. נאומים בז’רגון ערבי בהברת הועד האשכנזי. הרבנית ינטה דיסקין שלחה טלגרמה לזוגתו העגונה של הפרופיסור. הרב רונלד זוננפלד נאם על הנושא: “כל המצר לישראל נעשה ראש”. לאחר הסעודה בדקו הרופאים את המסובין ומצאו שלמלשינים אין תקוה, אמן.

*

! מזל טוב!

אנחנו המסדרים של ה“לב החדש” מברכים את חברנו מר משה שהם המדפיס של “הלב החדש” לרגלי הולדת בתו החדשה

הגברת שמעונית תחי'

בברכת מזל טוב!

שבעה.

יום ששי, י“ב מרחשון תרפ”ג – ירושׁלים.

בְּתֹפֶת־מַאֲוָיֵּנוּ.

כִּקְמֵעַ־סְגֻלָּה נָשָׂאנוּ גְזֵרוֹתֶיךָ,

הַצוֹרְבוֹת וְהַחֲתוּמוֹת שִׁבְעָתַיִם,

וְשָׁאֹל לֹא שָׁאַלְנוּ: אָנָא תוֹבִילֵנוּ

לְרַאֲוָה אֲחוּזֵי הָעֵינַיִם.

מֵעַל מוֹקְדוֹת־גּוּפוֹתֵינוּ יָרֵאנוּ לְהַבִּיט

בְּפָנֶיךָ הַמְּחַיְכִים בְּנֶחָמוֹת,

וְאַתָּה שָׁסִיתָ בְבָנֶיךָ־אוּדֶיךָ

אֶת כְּלָבֶיךְ, אֵל־הַנְּקָמוֹת.

וְעַתָּה – נָטִיתָ לָנוּ חֲסָדֶיךָ הַנּוֹרָאִים

וַתַּצִית בְּנַפְשֵׁנוּ תֹפֶת־מַאֲוַיִם –

אֱמוֹר: הַסְפוּגִין שֶׁל־צֶמֶר הֵם עֲלֵי לִבֵּנוּ,

לְבַל נִגְוַע עַדַיִן? –

הֲיֹאמְרוּ כְלָבֶיךָ הוֹן לְמֶתֶק בִּשְׂרֵנוּ,

הַבּוֹעֵר בְּקוֹל אַשְׁמָה מֵאַלְפֵי הַבָּמוֹת?

הֲתוֹצִיא אֶת חַרְבְּךָ הַנְּעוּצָה בְמֹחֵנוּ –

אֱלֹהֵינוּף אֵל־הַנְּקָמוֹת?! –

ירושלים תרפ"ג.

בימים האחרונים “זכינו” לשני מארעות המסמרים את השער שלנו עד כדי זִוְעת־דם־ונפש כאחת. שליחי המשלחת התמימה, שכל משרתה היא “לעבוד באמצעים כשרים בשביל האומה הנאורה” – סרסו סופר עברי באמצע הדרך והניחו אוֹתו שותת דם –.

ועל מאורע נורא זה – באה ה“תשובה”. תשובה יהודית. באמת יהודית: הרגו ערבי אחד ואחר כךְ סרסו אותו. שלא ליסר אותו ביסורים.

ועל כל אלה העיר פקיד אנגלי גבוה “שׁכלנו מכבדים אותו על ישרו ועל חכמתו כאחת” בשעה שהעירו אותו על ההתעללות הנוראה הלזו – העיר: נו, מה אתם חפצים? הלא באה התשובה! –

ירשה נא הפקיד הגבוה הנכבד, המכובד עלי, באמת להעיר לו בזה: מה אנחנו חפצים

* * *

אנחנו, אדוני הנכבד חפצים – שהממשלה האנגלית, המושלת על מאה ועשרים מדינה, תמשׁול גם על פראי־אדם שלנו פה, תמשול עליהם בחסד־עליון ואל תתן להם לסרס אנשים תמימים לעין השמש. זאת חפצים אנחנו, ולא שאנחנו נתן תשובה על התעללות כזו. יודעים אנחנו, שצעירינו, הבאים הנה דרך אלפי מדוּרות גיהנם – למדו בדרך, למדו למדי לתת תשובה על דברים כאלה. זאת יודעים אנחנו – אך לא לזה חתמו ממשלות אירפה על המנדט ולא לזה הקריב האנגלי הנאור הגדול לורד בלפור את כל כחו ומחו! – על הממשלה לדעת ראשית: שאם משלחת־האפנדים נכונה להקריב את הערבים המסכנים, את אחיהם “הקטנים” ואינם חסים כלל על קרבנות כאלה, ואחרי מאורעות כאלה שותים הם הלאה את “הקהוה המהול באַרַק” שלהם במנוחה שלמה – אנחנו: לבנו שותת דם חי על אבן כל נפש יהודית ולא־יהודית פה בארצנו, המתחננת לשלום ולעבודה.

ושנית: כלל וכלל אין אנחנו שמחים ל“תשובות” כאלה, שעלינו לתת להערבים על התעללות המשלחת בנו. כלל וכלל לא! – ואם המשלחת שמחה, שסרסו יהודי אחד ואינה מצטערת כלל על שעשו זאת גם באחיהם – אנחנו: משנה־שבר הוא בשׁבילנו מאורע מחפיר וכואב זה. אנחנו לא באנו הנה ללמד את בנינו פראות בֶדְוִית עם גאולת־הדם ועל כל אותן המדות הטובות, שנגדם נלחמנו במשך אלפים שנה באירופה הפראית והמבעבעת בדם בהנאה לשמה. אנו אין אנחנו שמחים כלל בתשובות כאלה – ואף אם הן צודקות בחיים! –

ועכשו: מחכים אנחנו לתשובת הממשלה.

האם תאמר הממשלה, הון לבית־ספר־לאנרכיה זה, או בקרוב נשמע, שהאפנדים יצאו בערבות בעד בצע־כסף, אוֹ ברחו פשוט בזכותם של “השומרים המעולים” – –

* * *

הבאמת אפשר שאדון קאזים יכפר גם על זה בנשיקת־יד צבועית – –? –

*

מערכת “האש” אשר בוינה העיר, המשמש עכשו עיר מקלט לכל שמנם וסלתם של נושאי התרבות האירופית בהונגריה האוכלת את בניה בכל פה שלחה לי את המכתב דלקמן:

לכבוד עורך לב־חדש ירושלים.

אדוני הנכבד!

משעת המלחמה ואילך שומעים אנחנו את חרדת פעמוני־התבערה במסות מדעיות, בחבורים פילוסופיים ובועידות בין־לאומיות, ההולכת ומחרידה יותר ויותר בזעקות־סכנה בסיסמא העצובה: “התרבות המערבית פשטה את הרגל, הציויליזציה האירופית הולכת וחרבה עד שלא ישאר ממנה שריד ופליט!”

אנחנו, מערכת “האש” איננו חפצים בזה לבא ולהוכיח מעל דוכננו זה לא את אמתות נבואה זו – אך אין אנחנו חפצים גם להתוכח על ההפך ולהכחיד את האמת, שתרבות זו, אשר במדרגתה הגבוהה המיטה על עצמה – בתור פרי אורגניסמוס־הרוח, המפותח למטרת האשר האנושי – את המלחמה הנוראה, ומזבלת היא עכשו בדם של שש שנות רציחה את קרקע “השלום”, האכזרי עוד יותר מן המלחמה עצמה – שתרבות זו חולה מסוכנת היא. אין אנחנו מעיזים לא להסכים לזכות קיומה ולא להכחישה.

אך מכיון שאין עכשו פרובלימה צורבת יותר לא בתורת־החברה לא בפוליטיקה, לא בפילוסופיה ולא בספרות – יען הרי לא רק “בערכי תרבות” של שנות אלף – אלא בכל האנושית האירופית. בנו בעצמנו ובבנינו אחרינו הכתוב מדבר – לפיכך חפצים אנחנו לתת פרובלימה קשה זו על סדר היום בזה, שמציעים אנחנו לכל גדולי הספרות העולמית את השאלות האלו:

א) אם מאמינים הם באפשרות התפתחות התרבות האירופית באותה הצורה, שהיא נושאת כעת?

ב) אם לא: איך משערים הם לעצמם את הדרך העתידה של האנושות?

ג) מה תעודתם של גדולי הרוח (הוגים, סופרים ואמנים) בשעת קלקלה היסטורית זו?"

ובזה מבקשים אנחנו גם את אדוני לתת לנו תשובה על שאלות הללו ואם רק במכתב של שורות אחדות – כפי יד ידיעתו ואמונותו הטובה עליו. מחכים אנחנו מאת אדוני את תשובתו היסודית והננו מודים לו למפרע.

מכבדו בלב תמים:

העורך: יאניוֹ גיוֹמיוֹרי

מ"מ העורך: אאוּריל קוֹלנאי.

*

תְּשוּבָה

אדוני העורך הנכבד!

על שלש שאלותיך הבוערות עכשו בעולמנו המתיפח ביסוריו האנושים, הנני להשיב לך לפי עניות דעתי בזה:

א) “אם מאמין אני באפשרות התפתחות התרבות האירופית באותה הצורה, שהיא מתראה לנו כעת?”

תשובתי: לא. אינני מאמין.

שני סופרים חשובים של המאה העשרים העלו עלי ספר שני משפטים שונים:

האחד: “אם ישנו אותו הדבר, שאפשר לקרא אותו בשם “ענג עילאה” , הרי זה לשבת ולהסתכל בחברנו, המתכוץ ביסוריו, המשׁסעים לו את עצביו לאט לאט והמפרכס בגסיסתו הממסמסת אותו חיים –”

והשני: “להתרומם על כל בני־האדם בשכל וברוח אינו עולה בערך העונג העילאה של אותה הידיעה, שבין כל בני־האדם עלי אדמות אנחנו הננו הטובים והחומלים על כל. יתרון־לבנו זה על כל הלבבות מצמיח בנו ספוק־אושר עמוק, שכמעט אי אפשר לבטאו במלים. –”

הראשון הוא: וַלֵירִיִי בְריוּסוֹב הרוסי והשני: קְלוֹד פַרְרֵיר הצרפתי. –

שני “תענוגים” הלו הולכים ונלחמים בלי הרף בכל בעל חי בעולם, החל מן הפרוטופלסמה הראשונה־ההיולית ועד טפוסו של פְלַמַרְיוֹן. הראשון: ראשית התרבות, השני: סוף־סופו של תרבות הטפוס האנושי. – ולפיכך אין אני מאמין באפשריות התפתחות התרבות האירופית של עכשו ועד עכשו: התרבות הנוכחית מעלימה את עיניה לגמרי ממלחמה זו, זאת אומרת: מהתאמצותו השניה (האינסטינקטיבית) של ה“אני” האנושי הפנימי. התאמצות זו היא: הבושה של האדם (לעת־עתּה לכל הפּחות הבושה), שמתבייש הוא בתענוגו הראשון (של בריוסוב). בושה זו הליטה את מלחמת־הקיבה – בצעיף של “גבורה פטריוטית” ואת חית־המשגל שבנו “באהבה רומנטית” ואפילו אפלטונית. והתרבות הנוכחית עזבה את מלחמת איתנים זו לנפשה ולמקרה. וכך הגענו לידי זה, שאותו מעריץ־האמנות עצמו הנהנה הנאה עליונה מתינוקות־מלאכיו הקטנים של רפאל – צורב ילדים חיים קטנים בסם־לפּיס עד כדי גסיסה. זוהי תרבותו של נירון קיסר, של טורקוֶמָדָה ושׁל – האחרון באמנים יאנוש מיהלפאיט, הקושר כתרים באמנות עילאה לראש הרוצחים המאדיארים האיומים.

ב) “אם אינני מאמין: איך משער אני לעצמי את דרך־עתידה של האנושות?–”

– להעלות על המוקדה את “האמנות לשם אמנות” ובמקומה לקדש את ישעיהו הנביא, את הנביא האומלל מנצרת ואת פלמריון. את הנביא האמלל מנצרת – אשר יהדותו הנבואית היתה לשנאה של אינקויזיציה בעטייה של התרבוּת עצמה. – האמנות לא תהיה לנרקוזים אלא לקטרזיס, לא למטרה בפני עצמה, אלא לאמצעי בשביל האדם החי והסובל, ואם ישנו מין־אמנות, שאינו מסוגל לשמש מטרה זו – יִשָׁמֵד לנצח. אם, למשל אמנות הפסוּל – שחכמי התלמוד לא הודו בה ולא במקרה – היא אמנות כּזו: – תכחד ולא יזכר שמה. די לנו בשעשועים.

ג) “מה תעודתם של גדולי הרוח (הוגים, סופרים ואמנים) בשעת־חירום היסטורית זו?”

– תעודתם להעלות לפועל מן הכח, דרך המדע, את התאמצותו של ה“אני העליון־הפנימי. המשתוקק לאלהים והנמצא בקרב כל חי עלי אדמות: לעזור לו ל”אני" זה במלחמתו הנוראה, שבה הוא נופל ומתבוסס בדם חדשים לבקרים. ואת הצורה לזו איפה נקח? – אם ישנה נשמה לדָבר – והיא הלא ישנה – נמצא גם את הנוף המתאים לה: את “הצורה האמנותית” שלה, ואז לא יהיה לנו צורך באפיון (כמו קְלוֹד פָרריר ואחרים) בשביל להשיג את אותו העונג העילאה שברחמים והשתתפות בחיי כל חי. נשמה טהורה זו מבקשת לעצמה גוף בלי הרף ובלי־הרף בוכה היא ממש בגעגועיה להתממש ולהתגשׁם. ואלמלי הייתי מרגיש, שבכיה זו נשתתקה לרגע – הרי לא הייתי מרגיש שום זכות ורשות לחיות אף יום. –

ירושלים, אוקטובר 30 1922

אביגדור המאירי

אדוני!

ב“הארץ” גליון תת“מ, אשר בו הודית לעורך “הארץ” על מאמרו “בדרך עמנו”, נתת לנו, לבני הדור הצעיר. המבקש את אלהיו: אל=אלהי=ישראל ואלהי=העולם, כמו שאתה בקשת אותו בימי נעוריך, נתת לנו אבן=נגף בדרכנו, העלולה להכשיל את רגלינו, ואת רגלי כל המכבדים את דבריך היוצאים מן הלב, כשלון=רוח לדורות. אין את נפשי פה להעיר לך בפרוטרוט על מהלך דברי־הימים בכלל ועל התגלות הנשמה היהודית העתיקה ברוממות=הרוח והקרבת=עצמם של אנשי יהושע בן=נון, שקמו לתחיה ברבבות חלוצי=עתידנו, המזמרים באזני מנהלינו: “כל אשר צויתנו נעשה ואל כל אשר תשלחנו נלך רק חזק ואמץ!” – כאמור: אין אני בא בזה להעיר אותך על ההוי היהודי, העלול ליאש אותך לרגע=הסתורי, על שהשאיר מַעַל את תקותיך=שלך ובמקום להתחיל במרכז רוחני – נושא הוא את נפשו ראשית=כל לסתת אבנים ולפלוח את האדמה ו”לכבוש את הארץ“. לא פה המקום לפרוש את שמלת דברי־הימים ולהראות, מי מכם צודק: אתה אדוני בתקותיך העיונים היפִים, או ההסתּוריה עצמה והעם היהודי במציאותו. סוף־סוף יש לך רשות לעמוד גם כהיום על דעתך העליונה ושלא להסכים להחיים ולמציאות. – אך תמצית דבריך, הציר, שכאבך סובב עליו, הוא מושג, התובע סוף=סוף את פירושו ואת נתוחו ודוקא מתוך השקפת־עולם יהודית־עברית עתיקה. ומושג זה ה”מוסר העליון" האתיקה היהודית, שאתה ירא את חורבנה ומתוך פחד מקלקל אתה את השורה במדה שלא פללנו לשמוע מפיך. וצריך אני להעיר בזה עוד הפעם שדוקא מתוך נקודת־השקפה יהודית אני מוציא את דבריך לנפרזים ואת מושג המוסר העליון למזויף בטעות קדושה. אין איש מאתנו, ממבקשי נוחם ורפאות לאנושות האמללה והירודה בכלל ולנו עם אובד עצות בפרט, שלא ירגיש כמוך הרגשה ברורה ונאמנה. שלא “רק בשביל להוסיף באחת מפנות המזרח עם קטן של “ליבונטינים חדשים” באנו הנה חזרה”. ומי שמבלה רק יום או יומים בחברת חלוצינו ב“נהלל” או “בעין־חרוד” או במקום אחר=שהוא – רואה עין בעין שלא הרי “הליבונטינים שכבר ישנם בכל אותן המדות המשחתות”, כהרי ה“שומר הצעיר” וכהרי “האחרונה” שבחלוצותינו פה בארץ.

אך אם חושב אתה את ה“מושכל הראשון” שלך: “יהודי ודם? היש לך שני הפכים גדולים מאלו?” להלכה למשה מסיני “ששום אדם מישראל לא יפקפק באמתותו”, – הרי הרשנו=נא להגיד בזה, שלא רק שמפקפקים אנחנו באמתיתותו, אלא שכופרים בו לגמרי ודוקא משום שמאמינים אנו גם “בנביאנו וגם ביסודות המוסריים הגדולים, אשר בשבילם חי עמנו ובשבילם סבל ואשר רק בשבילם שוה כל העמל לשוב ולהיות לעם בארץ אבותינוּ”. והרשנו=נא להעיר לך, שאנחנו הדור־הצעיר המבקש באמת את אל־אלהי=ישראל אחרי שכל ה“תרבות” הארופית היתה לנו לגעל־דמים: אפילו תורת היופי שלנו מצטמצמת בשתי מלים שכל כחם היא יהדותם: אין “אסתיתיקה אלא זו שפרושה אתיקה”. – אך בשום אופן איננו יכולים להעלים עין מתורת משה ונביאינו, המלמדת אותנו בכל רגע: “והיה בהניח לך אדני מכל אויביך מסביב – ושמרת את כל התורה הזאת”, ואם תקבל בתור “סמל=נצחים”. שנתינת התורה־בנגוד לדברי ימי כל עמי העולם – קדמה לנתינת הארץ – הרי על אחת כמה וכמה שעליך לקבל את דברי משה רבנו ואת דברי הנביאים, המצוים עלינו לכבוש את הארץ אפילו מתוך שפיכת דמים, משום שארץ זו ארץ=אבותינו היא, שיצאנו ממנה זה כמה פעמים שלא בצדק. ויכולים אנחנו להתיחס לדוד מלכנו בחשד או אפילו בבוז על שהרחיב את גבולות ארצנו ושפך דם מתוך התקפה ולא מתוך הגנה – אך בישעיהו בן=אמוץ ובדבריו: “כה אמר אדני, אל תירא מפני הדברים אשר שמעת, אשר גדפו נערי מלך=אשור אותי (הוי סמל=נצחים: נערי מלך אשור) הנני נתן בו רוח ושמע שמועה ושב אל ארצו והפלתיו בחרב בארצו”! – “וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי”! – ובדברי ירמיהו: שמועה שמעתי מאת אדני, וציר בגוים שלוח התקבצו ובאו עליה וקומו למלחמה! הנה כאריה יעלה מגאון הירדן" – – וכולי, ועד וגומר, אדוני אחד=העם, באלה ודאי שאין מי בתוכנו יטיל דפי ויראה בהם “נטיה להביא קרבן על מזבח התחיה את היסודות המוסריים הגדולים”. וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני“, מובן, שלמעני, למען אל=אלהי־ישראל, למען המוסר העליון – אבל לא פחות: “וגנותי”. לכל הפחות לא פחות, מאשר חלוצינו העובדים בזעת אפם יום וליל וכשבאים שכירי־הפריצים ומתנפלים עליהם לאור השמש בצהרים להפיל מהם חללים, פוקעת סבלנותם לרגע, כדי להפחיד את השודדים ואת המרצחים אותם בשעת “בנין החומות”! – ולא עוד, אלא שאותם הנביאים עצמם, (שאתה אדוני שומר עליהם, שלא נביא אותם קרבן על מזבח “התחיה” שאתה מביא אותה “בסימני ההבאה”, במרכאות כפולות מתוך אי=אמון בה ובזה מטיל אתה ארס של ספק בתקוות אלפי בני עמך, הרואים “בתחיה” זו סוף־סוף את אתחלתא דגאולה לכל הפחות), אותם הנביאים עצמם אינם מתבישים לבא אפילו ולהכתיר בהוד קדושת דבר אדני את “אנגליה העריצה” של דורם, את כורש מלך פרס ולהעריף עליו נבואתם כטל: “כה אמר אדני למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו לכד לפניו גוים ומתני מלכים אפתח – למען עבדי יעקב”. ואחרי אלה, אדוני אחד העם, אם אתה בא ומאשים את חלוצינו, הלנים בשדות ובכבישים ערים כל הלילה מתוך זהירות פן יתנפלו עליהם רוצחים וחפצים לעמוד על נפשם ולהגן על שארית ישראל ותקותיו הגדולים, אם אתה בא ומאשים אותם “שבאים הם לציון לטמא את אדמתה בשפיכת “דם נקי”” – הרי עלינו לבא ולצעוק באזני כל העולם ובאזנינו־שלנו ביחד: “לא נכון, לא אנחנו הננו השופכים דם נקי, ובשום אופן לא נלך שולל לזייף את נביאינו בחותם הגלות הארורה. שמתוך אפיסת־הכחות ומתוך חוסר=יכלת להגן על דמנו הנשפך העלתה את ה”כצאן לטבח יובל” למצות־עשה ולאידיאל יהודי! הלא זהי הגלות, אדוני מר אחד העם, זהו הגלות, שאנחנו חפצים להשליך מעלינו כהשלך סמרטוט המוטל על עיני העם, זוהי הגלות: לזייף את רוח נביאינו ואת כל דברי תורתנו ולעשות ממנה פלסתר ותורת־צוענים מוגי־לב – מזה אנחנו חפצים לצאת סוף־סוף ולהשיג את תורתנוּ ודברי נביאינו פשוטם כמשמעם, כשם שהם עצמם דברו את דבריהם פשוטם כּמשמעם, להבין את דברי נביאינו במובן הקדמוני הטהור, החי והפורה: “וגנותי על העיר הזאת “למעני”, למען המוסר העליון ולמען חומות ירושלים, שחלוצינו הבונים אותן היו צריכים “לעמוד למשפחותיהם עם חרבותיהם רמחיהם וקשתותיהם”. כך אדוני, ושבמשך אלפי שנים אנחנו לא שפכנו דם”? הוי, כמה דם שפכנו, אדוני, דמנו=אנו ודם רוצחינו, שהתנפלו עלינו מכל צד. גם בימי נחמיה וגם בימי רבי עקיבא הטהור והקדוש, “שהיה גדול ממשה רבנו”. – אך לא “דם נקיף אדוני אחד־העם, ולא מתוך כבוש ארצות ותאות ממשלה, אלא מתוך הגנה, מתוך עמידה על נפשינו ועל – האמן נא – על מוסרנו העליון הנצחי. אשר בהניח אלהי אותו המוסר עצמו מכל אויבינו מסביב – מובטחני בעמנו, שלא יחמיץ את השעה לקיים את הנבואה הגדולה להיות למאור לגוים. כן, עמנו עתיד להיות למאור לגוים – אינני יודע מאין לו “מחלה זו” כמו שמכנה אותה אחד מחסידי אומות העולם, אינני יודע, אם “תעודתו” זאת באה לו מאת “ההגיון העליון” הדואג תמיד לקיום=עצמו ומשתמש בנו בעל=כרחנו לאמצעי קיום הטוב הגדול”, כשם שמשתמש הוא בכל יצור ויצור לקיים המין בשביל אחת ממטרותיו העליונות – או באה היא לנו בדרך הטבע מתוך יסורינו הנוראים במשך כל ימי קיומנו – אך אם כה ואם כה: היהודי הוא אותו היצור, העומד ויעמוד על משמרת=קודש זו גם בעתיד. אך דוקא בשביל זה עלינו לותר כפעם בפעם על המטרה האחרונה ולשמוע גם בקול אלהי האומה. והרשני נא להעיר בזה, שהראת פנים בתורת המוסר העליון שלא כהלכה היא=היא אשר נתנה לנו את טפוסו של היהודי המגונה הידוע המוותר בכל יום ובכל שעה על המוסר העליון בשעה שמגין הוא על קיומו היחידי, על פרנסתו – ובשעה שעליו לעמוד על משמרת האומה – הרי תיכף פוסק הוא פסוקים ממרקס ומן התנ“ך וחושש הוא לקפח את אדמת הערביים חלילה וכו'. – ואם ה”פרעות" שבחדש מאי עלו למעלת “מלחמת הגנה”, ואם הפרעות באוקטובר לא הצליחו להם לשונאינו – הרי זה הודות לחלוצינו, שסוף=סוף (הוי אל נא יקפח מאתנו את האלוזיה הלזו, את נחמתנו זאת ואת נחמת כל עמנו!) שסוף־סוף התקדשו והזדככו מחלאת הגלות והבינו את דברי נביאינו, שמצות=עשה הקדושה על כל קדושות בעולם היא מצות ההגנה על העבודה הטהורה ועל קדושת העם, העתידה להיות לקדושת העולם, ומצות עשה זו היא: “חזק ואמץ ואל ירך לבבך!”

ירושלים

בכבוד הראוי לך:

אביגדור המאירי

*

– שאלה ל“משרד ארץ־ישראל” בבודפשט –

בימים האחרונים הולכים מהנדסים מהונגריה, התופשים מקומות חשובים פה בבנין הארץ, ומרעילים את חיינו לאט לאט ב“מוֹדוֹת” חדשות: כל אחד ואחד חושב לו למצוה קדושה למשוך אחרי עצמו איזה חבר־טוב מהונגריה ולהכניס אותו פה בבריתן של הלירות המצריות השמנות, שהן עכשו הפרוסה הכי־שמנה בעולם". “חברים” הללו – ישנם ביניהם "יהודים מן הסוג הכי־גרוע בעולם. אנשים, שלא רק שאינם ציונים ואינם יהודים בכלל, אלא יש להם ההעזה והחוצפה המיוחדת במינה לבא הנה, לשבת במשרה שמנה ולדבר בעליל בבוז, ובגעל על כל קדשי האומה הישראלית, בלי אותו הנמוס המינימלי, שאפשר לתבוע ממי־שהוא הנכנס למדינה, “שיכבד אפילו את מנהגיו הפראים”.ולא עוד: אלא בימים האחרונים נכנסו לארץ “מדיארים טהורים” – – אופצירים של מיקלוש הורטי הדקטטור המדיארי, שפרעותיו בישראל מחפירות את תעלוליות של בוגדן חמלניצקי ואת אינקביציתו של טורקומדה בימי הבינים! –

בין מהנדסינו אלה ישנם הרבה, המשתתפים בעבודת מוסדותינו החשובים ומשתכרים משמונים ועד מאה פונט ויותר לחודש. לעת עתה נניח את שמותיהם בסוד. –

אנחנו פונים בזה אל "המשרד הארץ־ישראלי שבבודפשט, שתעודתו לשלח לנו הנה בנים נאמנים לעמם כדי לעזור לנו בבנין הארץ: הבאמת אין לנו בהונגריה מהנדסים טובים, הרוצים לבא ארצה ישראל ולהשתתף בעובדה במשכרת שמנה? – כאלה, שיהדותם אינה חשודה ואינה מרקיבה את חיינו פה, הזקוקים לרגש לאומי ולכובד לאומי? – הבאמת מאספים אנחנו נדבות לקרן היסוד בזעת אפים ובעמל שלמעלה מכח אנושי, בשביל למסור אותן לאנשים, הבאים הנה למלא את כיסם ולשלח את הפרוטות לארץ הורטי בשביל קרוביהם המשומדים, בה בשעה שאלפי חלוצינו גועים פה ברעב? והבאמת עלינו למלאות את מקומות העבודה אצל הממשלה, את המקומות, המחולקים לשלשה: לאנגלים, ערבים ויהודים בדיוק – למלא את מקומות היהודים בכלבי הורטי וּבמשומדים סתם שלא די שמכרו את עצמם בעבור מחמאה אחת נוצרית – אלא הולכים וממשיכים פה עבודת התיעוב בזלזול בכבוד ישראל בכל עת מצא –? הבאמת מעטים שם כל כך המהנדסים ממין המהנדס שילל, ממשפחת ברין, האחים סאטמארי (סוד־מוריה) המהנדס קוֹך, הרץ ודומיהם, העובדים פה בכל נפשם ואמנותם המסורה לעמם ולכל קדשיו – הבאמת מעטים הם שם אחינו הישרים, עד “שהמשרד הארץ־ישראלי שם מוכרח לשלח לנו הנה מרעילי־החיים”! המלמדים את הערבים את תורת הורטי הרוצח?! – והבאמת עלינו פה לתת לחם לאכול ופרוטותינו המיוזעות לאופיצירי הורטי, ההולכים בטל מאין להם יכלת עוד לעשות פרעות שם –?

ואת מוסדותינו פה בארץ שואלים אנחנו: האם נותנים הם את עיניהם במהנדסיהם שלא יבנוּ בתים מצד אחד ומצד השני – יהרסו את בנין הבית הלאומי שלנו? האם התאזרחו לכל הפחות המהנדסים הללו, השולחים את כספינו לארץ הפרעות והרדיפות בחמר וברוח? – ומעירים אנחנו בזה בכבוד: עינינו פקוחות לרוחה לראות את הנעשה פה בארץ בבנין ובהרס, עוקבים אנחנו את כל אלה, הנותנים לנו מכשולים על דרכי עתידנו – ואם המוסדות הצבוריים לא יעשהו את שלהם בנידן זה – הרי יש לנו אמצעים אחרים לגמרי, אמצעים מוזרים ובלתי נעימים קצת, או להכריח את הבוגדים שבקרבנו שישובו מדרכם זו – או לעזוב את הארץ ולתת מקום “לרעיהם הטובים מהם!” – ואמצעים הללו לא יהיו נעימים אפילו למוסדותינו כלל וכלל! –

*

החוֹלים שׁבבית־החוֹלים אשׁר ברחוב רוטשילד ורופאיהם פונים בזה אל החלוצים בבקשה שלא לעבור דרך שמה בשאון ובשירה, המעוררת אותם בשעת שנתם. אין איש בינינו, שלבבו לא ירחב לשמע שירת החלוצים העליזה־הנוגה אחרי עבודה קשה המפרכת את הגוף ונעים לשמוע את רננת־הארץ לכל אדם מישראל. ואם יש כזה, שרנה זו למורת רוח היא – הרי יש לו עצה פשוטה – לעזוב את הארץ ואת פונטיה השמנים. אך החולים המתהפכים במחלותיהם השונות, והזקוקים למנוחה – והרופאים העמלים יום וליל להשיב אותם לאיתנם – סובלים מזה שמַדירים את שנתם בלילה ומאריכים בזה את ימי סבלותם על ערש דוי. ישימו זאת החלוצים אל לבם וימסרו איש לרעהו. –

מעולם ובשום־מקום התעללו כזו בקהל הקוראים! – בא מי־שהוא ותוקף אותך – ואין לו שום אחיזה בדבריך, מה הוא עושה? מגבב הוא שקרים על גבי שקרים. יודע הוא, שכל דבריו הם שקר אחד גדול, ויודע הוא, שאין נקל מלקחת את דבריך ולעשות בקרת ולראות שמשקר הוא. ואולם בין כך ובין כך כותב הוא, משקר הוא ומדפיס א השקר שחור על גבי לבן. נצחון הרגע. ואחר כך? – ואחר כך: יודע הוא (הוי יוֹדעים אנחנו כלנו), שאיש לא יתענין בדבר ולא יטריח את עצמו לבדוק את הדברים, וכך – “מנצח” הוא. והמלה הנדפסת עושה את שלה. מחללת כל קדש ומסרסת כל עובדה. והקהל – מאמין בהן־צדק. הלא נדפס. “הלא כך כתוב בעתונים!” – היודעים אתם את הדימגוג הרוסי, הרוצה לבטל את דברי הנואם כנגדו – באזני כל הקהל, מה הוא עושה? הלה מדבר ונואם ומוכיח את צדקתו בראיות והגיון – והוא, הדימגוג נופל לתוך דבריו וצועק לו: כן, ואחותך היא זונה סוררה"! –

בדקו נא את כל “הוכוח”, שמאמרי “בדאר־היום” “עבודה זרה” העיר מסביבו ותראו, אם הדימגוג הרוסי אינו חי בתוכנו – באכסמפלרים אחדים! –

*

לרגלי תערוכה אחת שמענו מפיך, אדוני, תלונה, שהעם העברי פה בירושלים (או בכלל) אינו תומך למדי באמניו ובאמנותו. התלונה, אדוני יפה היא, אך בלתי צודקת. העם היהודי תומך באמניו, חושביו וסופריו במדה, ששום עם אחר בעולם אינו עושה זאת. מובן, עד כמה שאלה מספיקים לו מזון רוחני לנפשו, הצמאה לדבר=אדני. – והלא כל אסוננו היה בזה, שהיינו והננו עם יותר מדי תומך ברוח־בחמר עם – ואפילו בשעה שכל רמ"ח אברינו צועקים ללחם ולרגב אדמה. – ואולם אם בפרט, ביחיד הכתוב מדבר – הרי הרשני, אדוני, להעיר אותך על דבר, שאתה בעצמך יודע אותו ודאי לא פחות ממני: האמנות, אדוני, מעולם לא באה למלאות את קיבת=הפרט הריקה ואת גרונו הנחר בצמא ומאבק. ועמנו פה בירושלים – נפשו יוצאת – לא ליין ולא לשכר – אלא למים פשוטים. לאלפיו עומד עמנו הדל פה, דוקא הדל – ומחכה ימים ולילות לפך אחד של מים מתוקים. והרי פלא ולעג: דוקא עם זה, דוקא הדלים הללו – מבקרים את כל התערוּכות ואת כל הנשפים האמנותיים – כן=כן: דוקא אלה, שהמעינות סגורים לפניהם – בעוד אשר אותם, המתרחצים בּאמבטאות בכל יום, דוקא אותם אינם מבקרים לא תערוכות ולא נשפים ולא כלום. מדוע זה? – אתה, אדוני, אתה יודע זאת כּמוני מדוע. ואולם תמה הייתי אלמלי אתה לא היית יודע אותו העקר, שעל מושל ירושלים עיר הקודש לדעת במאה העשרים: שהמוסר היהודי אינו מעמיד לעולם את התערוכות לגולת=כותרת לחייו המוסריים, לא אדוני, המוסר היהודי מעמיד בראש וראשון את המוסר האנושי, את התפתחות הטפוס המוסרי ולא הטפוס של יופי, למטרת חייו. אצלנו כל תערוכה וכל צבע וכל גלוף אינו יכול לרשת את מקומו של האדם הישר עצמו. ואם חפץ אתה, אדוני.להוכח, עד כמה עמנו מכבד גם את היופי – נא, לתת לו מים לחץ לצמאונו הגופני: נא להראות את מדת היושר והצדקה ברחובות ובחצרו ויוכח גם הוא לדעת, שתמיכתך־אתה, אדוני, באמנות אינה ענין של מותרות ותפארת בלבד, אלא של איש־המעלה, המבין את הרוח העברי העתיק המזהיר אותנו בלי הרף על היושר והצדק, ועל בני־העניים, שמהם תצא התורה. ובני=עניים הללו, שמהם יוצאים כל אמנינו וכשרונותינו – יושבים צפופים ברחובותיהם ונחנקים מאבק האותומובילים והמרכבות – שלא הם עצמם יושבים בהם, אלא אותם, שכל אמנות בעולם אינו עולה אצלם למעלת ישיבה אחת באותומוביל. המוסר היהודי, אדוני, אינו מודה “באמנות לשם אמנות”. ומי כמוך, אדוני, יודע זאת, שהיהודי מקדים את האדם החי לפסל=אבן המת –?! ובטוחים אנחנו בך, אדני, שיודע אתה, שזה לא חלול האמנות, לא מטיריאליזמוס – אלא דוקא מוסר הנביאים! –

הסיסמא: גַם הָרָקָב מַרְבֶה יַחַש

(ניטצ’ה)

– א –

עוֹר וְהֵד

"בעצם אין הוא כותב “ספורים”. בעצם מהביל הוא אדים. אדים והבל. הבל הבלים לא ספורים. הללו הם אדים אדיליות קטנות הדיליות נפוחניות, הנכתבות לא לפי חוק הכתיבה אלא בכשרון הדי, זאת אומרת, כלומר, לכאורה. (ויש הרבה כמוהו ואחדים יוצאים מן הכלל) בלי כשרון אותה הכתיבה, התובעת גם כשרון. אין בהם כמעט תוכן וצורה ויצירה מסוימה. ובאמת – למה לנו כאלה! למה? – “עור והד”. או אור והד. או אפילו הור ועד. זאת אומרת: אחד מעיד על השני, שהוא גאון ורבינדרנט טגור. אחד כותב אורות בלי עור הפנים והשני – מעיד בתור עד על האד שהוא הד. אותו הלְוָי המהלך כשממון שקט משעמם או מישן (אצלו לרוב שניהם ביחד) סביב הקורא האמלל. ולוי זה אצלו עִקר, עִקר בעִקר. עָקָר עקָרי. רק הוא ישנו: העָקר. והשעמום. והשינה. ועור ישנו. עור בלי בשר ובלי בושה. עור לא באלף, אלא בעין. – והד. מלשון “הדים”. יוצא לשוא אחת בשלשת רבעי החודש. או אחת בשלש רגלים. על רגל אחת. כן: מלשון זו. לאו דוקא מלשון נקיה. ודוקא בהוצאת שטיבל. ועל ששים גליון דפוס. בחשאי, בנעל עדין ובשלות־מות. המהבילה אדים. הכל דקיק ורכרך ואי־אפשר לתפשו. הבל זה, המפעפע כזכרונות הגוף, שנשמתו יצאה אשתקד הבל־עדנה זה לא נתן לתפשו. ורק אחד יכל להרגישו: אין־קמחי. ולאו דוקא להרגישו, אלא להריחו – אם אפשר לומר כך. זהו אותו ההבל המלטף אותך דרך כל יצירותיו ויצירותיה של משפחת האדים, המשמשת בספרותנו העדינה למוסד של עדים. עדים. המעידים זה על זה. זהו התוכן והצורה. והלבוש? – הלבוש: גם כן עִדִים. עִדִים מעידים דרך “הדים” על האדים. ויותר אי־אפשר. ולא צריך. לא. למה יותר? – כל מה שאפשר ושצריך – הרי נתנה משפחת העדים. מה? – אתה חפץ לתת יותר? – כלך לך אצל מוסד “ההדים: עמוד בתור עד שיד עדינה מושטת לך תעודה. תעודת־עִדִים. הסכמה. על ניר רך וטוב. ואז תכנס בדחילו ורחימו אל טרקלין העדנה והשלוה הפיוטית אל אותה השלוה השלֵוָה שספרות מפותחת בצלילי עורות – הייתי אומר: עורות אילים ותישים ועצי שיטות – כן, שספרות זו מעלה אותה לסמל, לאותו הסמל, שערכו אותו הערך עצמו. ערך הבל עורות ואורות. זאת אומרת: אורות של אותו הרקב המיוחס המבריק בחשכת היצירה; ועורות המזיעים אדים. כן, מעין זיעה מוסיקלית והֲבְלוּלית. הבל הבל הבלים. מחיר הספר: פחות מכל. קרא ותראה. קרא אם חובב שפת עם הנך. קרא – ותרדם שנה שלוה ומתה. קרא אם יש לך כח לזה.”

ד. אין־קמחי

*

שוב פעם, מר שפל. שוב פעם, ואני אמרתי: יכנס בך סוף־סוף איזה שד ממעל ואתה תלמד דרך־ארץ־זוטא לכל הפחות. ואתה – לא. ושוב אתה מתהולל בחוצות ירושלים ותל אביב ובכל מקום: בשוק (במכשירי־אכל מזויפים) בבית הכנסת (בתפלה מזויפת) בבנין (במחירי דירה לא־מזויפים), באספות (בסיסמאות מזויפות) בועדים (במשכרת לא מזויפת) ובספרות. השד ידע שגם בספרות ידך מחבלת. ואנחנו חשבנוך לכל הפחות לפושע חשאי בלי דפוס. – והפעם יוצא אתה בפרונטנזיות של סופר־מחנך. כן מר " שפל ידענוך. ידענוך עוד ממערכת “רשפים”. בשעה ששלחת לידידך פרישמן המנוח שירים בחתימת – – האגלה באיזה שם של “משורר צעיר” רמית את ידידך פרישמן, כדי שיקבל את השיר הנורא? ופרישמן – נלכד בפח. כן־כן: אנשים כפרישמן תמיד נלכדים בפּחים כאלה: הוא קבל את השיר, כדי לתמוך ב“משורר הצעיר” והדפיס אותו. ואחר כך: – אוי ואבוי – אח“כ כשנודע לו, שאתה הנך אותו המשורר הצעיר אמר בלעג: אינני יודע, למה היה לו לרמות אותי באמת: גמגום שירי כזה היה יכל לשלח בשם עצמו.” ושוב לא הדפיס עוד מאת אותו ה“משורר הצעיר”. לא. לא הדפיס עוד. נתן מקום להתגדר ל“הפועל הצעיר” ול“הדים” ידפיסו הם את שיריך – ואת שירי אותו “המשורר הצעיר”. –

ובא וראה מה ביני ובינך: אני גם כן כותב שירים רעים. אך לכל הפחות בשמי. ולא ברמיה ובשם משורר צעיר:

זטורי

נ.ב. נו, מתי יבא “החרם” עלי? עורך “הארץ” יחתום עליו בחפץ־לב. חי־נפשוֹ! –

בְּנֵי גִילִי וּמְרוּדִי.

אַלְפַּיִם שְׁנוֹת־גּוֹלָה רֻחַקְתִּי מֵהֶם,

וְגוֹרָלֵנוּ הַמּוּזָר הִפְגִישָׁנוּ;

אֲנִי מֵחֵיק בַּת־יֶפֶת וְהֵם מֵאָהֳלֵי־שֵׁם

וּשְׁמֵי־טֹהַר חָלַמְנוּ כֻלָּנוּ.

מַה קָדְשוּ לִי מֵרָחוֹק, מַה יָפוּ מִשָּׁם:

טֹוֵי חֲלוֹמוֹתַי בִּיגוֹן־נַחַת –

בְּנֵּי גִילִי וּמְרוּדִי, הַחוֹרְזִים חֲרוּזֵי־דָם

וְכָמוֹנִי יְדוּעֵי־הַקַּדַחַת.

וְכָמוֹנִי, הוֹי כָמוֹנִי מְתַקְנֵי עוֹלָם הֵם,

הַדּוֹאֲגִים עַל פִּשְׁעֵי הַחֶלֶד,

וְכָמוֹנִי מַלְכֵּי־צֶדֶק וּבְנֵי בְלִי־שֵׁם

וְכָל אֶחָד כָּמוֹנִי אִישׁ־יֶלֶד.

וּבִדְחִילוּ וּרְחִימוּ הוֹשַׁטְתִּי לָהֶם יָד:

אַשְׁרֵנִי, אִתְּכֶם פֹּה לָשָׁבֶת – –

אַךְ אוֹי לִי, כִי סָלַדְתִּי מִמֹּחָם הַחַד

הַקּוֹרֵן רֵיחַ־אֶפֶס וּמָוֶת.

א. אין לי שום יכולת לא להשיב על כל השקרים הנאמרים בשמי ולא על ההתעללות בשירי וספורי מצד אנשים, היראים מכל שורה שלא נכתבה בסגנונם. ואין לי גם שום יכולת להדפיס את התשובות הבאות מאת זולתי. –

ב. מי שלא קרא את ראשית המחלקת ורק את התשובות בלבד, אין לו רשות לא להגן עלי ולא על המתנפלים עלי. –

ג. כל התובע צנזורה בולשביקית על כל מין בקרת, שאינה יכולה להסכים על כל שקרי ספרותינו המוסכמים – יסתפק באותה “החסידות הספרותית” הנהוגה אצלנו “וירקב אתה ביחד עד שיבּאש”. –

ד. אם זה אמת, ש.א. ש." בעל “הפורצים והנודרים” שב“הדים” זהו המשורר הצעיר שליונסקי – זה שמלתו הרכה־ביותר כנגד סופרי “הפועל־הצעיר” וה“הדים” היא הכנוי “סריסי המחשבה” – אם זה אמת: אז יש לנו רק תרופה אחת לסתום את פי הקונדסים הצעירים הצועקים ל“חופש השירה”: להדפיס את שיריהם. –

ה. כל מין תלונה־שהיא אדפיס ובלבד שבעל התלונה יהיה אחראי בעד האמת ויכתוב את שמו. ואם אמת, ששמעונוביץ מסכים “שצריכים להכות על ידי הטמאות” – הרי זה מעיד עליו, שהוא עצמו בין אותם שבקרתי אותם במאמרי “עבודה זרה”. ואז לא בי האשם.

*

ערב פסח רפ"ד־ירושלים.

בחוברת השמינית של “הלב החדש” אנחנו מוציאים אותו מרשות היחיד שלו.

“הלב החדש” איננו “עתון”. עתונים יש לנו יותר מדי צרכנו ויכלתנו. “הלב החדש” הוא בית־קבול לכל אתם התלוּנות, שאין להן מקום בעתונותנו “העדינה”, שמתוך “אֶאוּפוֹנִיָה”, מתוך “טהרת הלשון” כביכל מתקנת היא את הלב, המתפרץ בכאבו לכל הנעשה בחברתנו “העדינה”.

וש“הלב החדש” יהיה לבית־קבול אמתי לכל צערנו ופרכוסנו פה בארץ – זה תלוי בהשתתפות הקהל, הרחוב: הקורא עצמו.

אין “בלב החדש” התנגדות פרינציפיונית לשום אישיות – אך במעשים מגונים ובחסר כשרון נלחם בכל כחותנו. –

עזרו לנו. –

(אל אלפי התירים)

וכי תבאו אל הארץ, ארץ הקדושה, אשר נתן אדני לעמו הנבחר, לתור אותה ולראות בטובה – וזכרתם, כי על אדמת הנביאים רגלכם עומדת. היא האדמה, אשר אהבת האדם צומחת מעפריה ועל סלעיה חתת אלהי יעקב. וזכרתם את נביאי העם, אשר גלויי עינים קודרים התהלכו, וינבאו נוראות ונפלאות על גוי ועל אדם יחד. ואת נביא הנביאים תזכרו, את ישעיהו בן אמוץ, אשר חזה על יהודה וירושלם וְאַחַר נִשָא חזונו בפי בן=האדם הוא ישּוע בן יוסף מנצרת אשר אמר לגאול את כל יושבי תבל ולטהרם מעונם אשר לא יטהר. וראיתם את רחובות ירושלם הבנויה לתלפיות והנה הם נושאים את שמות הגבורים אנשי השם מעולם עלי מצחם. ואמרתם בלבבכם ואיה הרחוב אשר שם ישעיהו מתנוסס עליו לתפארת? והתשוטטנה עיניכם לכל עבר לתור אחרי שם נביא הנביאים, השוכן בלבב כל גוי ואמונה והנשא על שפת כל אום ורגליכם תכשלנה באבני ירושלם לחפש אחרי רחוב ישעיהו. ובדקתם את רחובות ירושלם העתיקה והקדושה ולא תמצאוהו. ויצאתם החוצה אל העיר החדשה וראיתם את הרחובות הרחבים וראיתם שם את רחוב המלך ג’ורג' תכון מצותו ואת רחוב־טנקריד אשר קִדֵש בחרבו את שם משיחו ואת רחוב־שולימן, אשר הדביר עמים תחתיו ואת רחוב לואיס הקדוש ואת רחובות בני אדם אשר את שמעם לא שמעתם מעולם. ואת רחוב ישעיהו תבקשו לשוא ולא תמצאוהו. אז תעזבו את רחוֹבות הפאר וסרתם והלכתם אל מבא צר ואפל, אשר יפרד מדרך המלך המובילה יפו, ויפרוש לו הצדה. והמבא הצר מלא סחי ומאוס, אשר לא יבקרהו משתין בקיר – וידעתם כי זה הוא רחוב ישעיהו.

וכי תשאלו, מי זה אשר עשה את התועבה הזאת למען הללו את שם ישעיהו בן אמוץ?

וידעתם כי חברת “פרו־דזשירוזאלם” היא.

*

“בּית־הספר לאנרכיה” שלנו הולך ומתקדם באופן מצוין. במשך ארבע שנים קצרות קימה הממשלה שלנו את סיסמאתה האנגלית הידועה: היא שחררה את פראי־הערביים שחרור גמור. נפשם המדוּכאה תחת עול הטורקים, שלא נתנה להם אפילו לשדוד ולגנוב – משתובבת עכשו בכל פראותה היפה. ארץ הנביאים נעשתה למערת פריצים גלויה, שאפשר בה לנעוץ סכין לתוך בטן העוברים ושבים, אפשר לחמוס את הפרדה ולהתיז את ראש בעליה – ולשבת אחר כך במנוחה בבית־מרזח של נכבדי העם הנאור ולמוץ את הנרגילה בהנאה.

נעשינו ארץ יוצאת מן הכלל. כל הרוצה למות מיתה משונה אל יבקש אותה בשום מקום בכדור הארץ, לא באפריקה, לא באַסיה הרחוקה, לא בטהיטי ולא במעלה “התקוה הטובה”, אלא יבא ישר הנה. ואולם תיירי־העולם, שעברו ברגל את כל כדור הארץ – יותרוּ נא על ארץ הקדושה של שלש הדתות ושל ערש־האמונות ואחדות־אלהים אם רוצים הם להלל את אדני בחייהם.

זהו “הבית הלאומי” העברי.

בבית זה הכל מותר. מותר לעשות דיפלומטיה גבוהה עם כל הפרושים הידוּעים רק ליודעי־חן, מותר לכתוב שירים הולנדיים על משכב־זכר ולהפיץ שקרים אל תוך העולם הגדול והנאור בשם הדת והמוסר, מותר להרים את הגנב והרוצח הנאשם למדרגת מאשים ולשפוט את הנגזל למאסר עבודת פרך – הכל מותר ורק לא דבר אחד:

– אסור אף רגע לחיות בּשלום עם שכנינו.

שם, בלב הממשלה הממונה, שם בלוֹנדון: – ממשלת פועלים, ופה־בירושלים: – מרותו החשאית של בּר־נש, אשר: – יען לא נתנו לו שלשת אלפים לירה “לא־יחרץ”, היה “לבא־כח עמו” העושה בקורים אצל הנציב העליון ליהודה.

– את מי להאשים?

הוי, לגמרי אחת היא, את מי להאשים.

כבר נמאס לנו להאשים את הנציב העליון, שהריטשמונדים מתעכנים סביבו כפתני־סתר ועושים את מעשיהם בגלוי, לעין כּל ולאזן כל.

ריטשמונדים אלה: – מידלית זהב להם! הם אשר למדו את תלמידיהם לצעוק “תפשו את הרוצח!” אחרי תקעם את הסכין בבטננו.

ומדוע לא? מי מוחה בּדבר? למחות יכל רק עם, לאום, או לכל הפחות חברה בריאה ומוצקה, המרגישה את עצמה נקיה בצדקה. עם כזה אינו בא אפילו לידי מחאות. מונע הוא את העלבונות עוד בטרם באים עליו. ואולם – אנחנו?

אנחנו? – שכל “מנהיגינו” חיים על חשבון השנוררות פה בארץ ואנשים, שעבודתם שוה פרוטה – עושים העויות של מיניסטרים רק בכדי לחפות על משכרתם ולהצדיקה?

* * *

אנחנו! – שחוסר־כשרוננו הולך ונעשה לראוה אפילו בעיני שונאי ישראל, שכל ימי חייהם חשדו אותנו בגאוניות? –

אנחנו? – שבמקום לשמור על קדושת פוֹעלינו־חלוצינו ועל בריאוֹתם ושריריהם ולבנות את המולדת העברית, מולדת הנביאים, היינו לעם “שׁומרי־שבת” ומלוי ברבית אפילו בלי התר־עסקא? –

האנחנו נהיה מוחים נגד העול מבחוץ?

אנחנו – יהודי מה־יפּית במהדרה יזונית חדשה, בּמהדורה אתליטית – אנחנוּ נתבע זכויות לאומיות הסטוריות? –

אלפים שנות צער סבלנו ונשאנו את הסבל בשם התקוה הגדולה והקדושה בּשם הגאולה – ולא יכלוּ לנו. והנה מצאו שונאינו את עקב־אכילס שלנו – ונצחו אותנו: “גאלו” אותנו, עשו את קדשי כל קדשינו, את הבית הלאומי פלסתר.

הצינונו כלי ריק – ונצחונו.

לנצח.

בן הדסה

*

האפיפיורים הם, כידוע, ממלאי מקומו של ישוע בן יוסף הנביא מנצרת פה עלי אדמות ובתור ממלאי מקומו עליהם ללכת בדרכיו לשמור את מצוותיו ומעשיו הטובים. להטיף לאהבה, לשאת את מכאובי בני־האדם ולטהר אותם מחטאם.

זוהי חובתם בעצם.

אלא שבבקר עבות אחד היתה אחרת. אחרת לגמרי. בא הגראף פון־סנני, הוא האפיפיור הנעלה והצדיק התמים אינוצט השלישי ויסד את “מלכות רומי” בשם היהודי ישוע הנביא מנצרת, ולאות הערצה למשיחו – הכתיר את אחיו היהודים ב“כתם הצהוב”. ומאז היה הוד קדושתו הואטיקאן למלכותא דארעא. ומלכותא דלתתא, כידוע, בתור מלכות, מלחמות יש לה, מלחמות וחזיות וחיילים, וגינירלים וגם דיפלומטים. –

ממש כמו שהטיף לזה ישוע בן יוסף הנביא מנצרת על הר הזיתים.

ומלחמה זו, כידוע, ערוכה לא נגד הרומים. ולא נגד האפסים, וגם לא נגד התסלוניקים אלא נגדנו. ומלחמה זו מלאה שנאה. שנאת מות. כידוע, דיפלומציה. –

ועכשו: האדמורים.

האדמורים הם, כידוע, חסידים ואנשי מעשה. האדמורים הם תלמידיהם של הבעש“ט ושל האר”י ז“ל. ובתור תלמידי הבעש”ט והאר"י עליהם ללכת בדרכיהם ולעשות את מעשיהם הטובים, להתיחד עם אלהים, להסתפק במועט, להתפלל באתערותא דלעילא, לסבול את צער גלות השכינה ולחפוץ בגאולה שלמה.

זוהי חובתם בעצם.

אלא שבבקר עבות אחד התרוננו האדמורים משנתם ומתפלתם ונסעו הנה ארצה ישראל, אל הציוניסטען ר"ל.

מילא בזה אין כל חטא. גם האר“י ז”ל נסע הנה וגם הבעש“ט ז”ל רצה לנסע הנה בכל נפשו ומאודו אלא שלא נסתעייא מילתא.

אלא שהאדמורים נסעו הנה “לעשות שלום”. מילא גם זה דבר יפה ומועיל בעצם. האדמורים, אמת, אינם חביבים עלינו ביותר. והיה זמן, שהיתה מלחמה עזה בינינו, בין אדם מישראל אשר מן הישוב ובין האדמורים שליט“א. היה זמן, וספריו של ר' יצחק ערטער ושל ברנדשטטר וחבריהם היו לכל לעינים ואנחנו הרגשנו געל ובוז להאדמורים, ה”לוקחים קוויטלעך", עושים נסים ונפלאות ופותחים רחמי עקרות.

והאדמורים היו לנו לסמל החושך והמרמה.

אלא שבאו אחר כך אנשים כצוויפל כיהודא שטינברג, כברדיצבסקי ופרץ וצרפו צרופי ספרות מתוך החסידות, קלפו מתוכה את התוך ואת הקליפה זרקו לעזאזל.

ובינתים היתה החסידות לסמל הקדושה והמסתורין. ובינתים למדנו זכות גם על האדמורים עם הקויטלעך שלהם. ובינתים שכחנו לגמרי, שספרות לחוד ורביות וקויטלעך לחוד. שכחנו שקדושה לחוד ועקרות לחוד. ובינתים באה הכרזת בלפור ובכנפיה: הרבנות הראשית. ובינתים הציצו האדמורים בעין אחת, בעין רעה על כסא הרבנות הראשית וקנאו בו בכסא זה קנאת מות. ובינתים התעוררו האדמורים התמימים, עזבו את העקרות לרגע ונשאו עיניהם אל משרד הרבנות הראשית.

“למרבה המשרה על כסא דוד”.

ובינתים – מהומה נפלה עלינו: מהומת כבוד האדמורים שליטא, שבאו פתאוֹם לבדוק בציציותנו ולעשות פוליטיק ודיפלומטיה. והתחילו: קבלות פנים ובקורים וראיונות ואינטרויואים ופרוטוקולים והכל.

הכל כמו שכתוב בספר הזהר הקדוש.

ובינתים – עשו האדמורים שלום עם האפיפיורים שליטא:

– הם מסרו תזכיר לשליחו של האפיפיור, החשמן בורן, שבו הם מלשינים על העוסקים בישוב ארץ ישראל והאפיפיור שולח חוזרים אל פולניה ורכותיה, שיעכבו את היהודים לנסוע אל ארץ האבות.

אדמורים ואפיפיורים! –

לזה זכינו.

אתם משתוממים? – חכו קצת: בקרוב תקראו בכתבי העת של האדמורים, שהאדמור מגור והאפיפיור מרומא חבקו זה את זה ונשקו זה לזה ועיניהם זלגו דמעות. האפפיור הניח תפלין שמושא רבא והאדמור לבש את הצלב.

ואתם תשתוממו?

יען שכחתם בינתים, שהאדמורים הללו הם אותה הקליפה בעצם, שצווייפל, שטינברג, ברדיצבסקי ופרץ זרקו אותה לעזאזל.

הרב מגור והרב מסוקולוב.

מי אלה?

איזה ספרים או דעות נתן לנו הרב מגור חוץ מחצרו הגדולה, חצר נסיכים, החי על חשבון פרוטות ישראליות קדושות מזיעה ביחד עם אברכיו־חתניו ועם נשי־הארמון “הצנועות המהוללות” שכל ימי חייהן היא שורה ארוכה אחת של נבול־פה ונאפופים בצנעה –?

ובכלל, איזה ספר חשוב תורני יצא בתקופה האחרונה מתחת ידם של אותם “האדמורים הגאונים שליטא”, המלשינים על הציונות והמתנגדים לישוב ארץ ישראל? ואם יצא ספר כזה, הרי יצא דוקא מתחת ידי שני הרבנים הציונים: מידי הרב הישיש משה שמואל גלזנר ומידי הרב קוק, שכל אותה חברת קויטלעך, אפילו את שיחת החולים שלהם אינם מבינים!

ואנחנו נדהמנו פתאום להופעת האדמורים שליטא, המתנים אהבים עם “המלך הנאור”, עם החשמן בורן ושהדיגינראט ההולנדי הצהוב יוצק מי־נדה על ידיהם.

האיך זה טומטמנו במדה אשר כזו?

האדמורים והאפיפיורים שליטא.

הגיע הזמן להפיץ שוב פעם את הספר “מגלה טמירין”.

הגיע הזמן לכתוב רומן מחיי חצרות הרביים ומחיי נשי־האברכים שבחצרות הללו.

כי עוד מעט והחלוץ הרוצה לעלות לארצו יהיה מוכרח להחתים את הויזה שלו בידי האדמורים והאפיפיורים, והחלוצות תבודקנה על ידיהם אם כשרות הן לפי דיני מקואות.

ור' בנימין עומד וצועק: הבו גודל לאדמורים! –

הבו גודל גם ל' בנימין! –

*

לרגלי נאומו של זנגביל אספו אחדים מסופרי ירושלים אספת־עם, להביע לו את הסכמתם. על אספה זו אמר היושב ראש מר ברכיהו: “ירושלים המדברת:” וכך נתקבל הדבר, שהפעם “ירושלים נתנה את קולה”. טוב. ואפילו יפה. נעים לנו לדעת, שישנה ירושלים בעולם, היכלה לתת את קולה בשעת הצרך. הלא זהו משאת נפשו של כל מצר בצרת מיתתנו הרוחנית, שבה שרויים סופרינו במשך כל הזמן. ואולם, אם יש לה לירושלים קול מסכים או מוחה – הרי יש לנו שאלה קטנה, אחת השאלות המרובות, הערוכות לירושלים זו.

השאלה היא:

– ישנה בירושלים מפלצת בצורה הולך על שתים, המתהלכת ברחובותינו ואורבת לכל מין תנועה עברית לאומית ובכל פעם שמוצאת היא איזו הזדמנות כל־שהיא – תיכף מפיצה היא דבות ושקרים עלינו ועל כל חיינו בחוץ לארץ ונותנת אותנו לשמצה בקמינו ואפילו בידידינו שם. מפלצת זו – סופר היא. מעשיה – מעשי ספרות הם. ובמעשי ספרות עוכרת היא שם ישראל במלשיניות שאין דוגמתן אפילו אצל עוכרי ישראל המובהקים.

אנו שואלים: מדוע “ירושלים המדברת” אין לה לא אזנים לשמוֹע את הדבות הללו ולא מלה אחת מוחאת נגד מפלצת זוֹ כלפי פנים וכלפי חוץ?! מדוע אין סופרנו, המרגישים את עצמם ל“ירושלים”, מקדישים שעה אחת קצרה בשביל לסתום את פיה של מפלצת זו סוף־סוף? ואם יש להם ה“עוז” להסכים לזנגביל־ מדוע אין להם העוז לכתוב מכתב גלוי אחד משותף לאותן המערכות, שבה זוכרת מפלצת־סופר זו את שמנו ואת כל קדשנו בלי הרף ובאין מכלים דבר?!

מי=שהוא

*

(מכתבים פרטיים)

I.

אדוני זוכר עוד את “סרט הקרן הקימת”, שראינו לפני חדשים אחדים בעינים תמהות וברגש כשלון לאומי הגון? ודאי זוכר עוד. הלא יצאנו מאותו “נשף” בשן ועין ממש. הלא לחלול־הקדוש של ארצנו המלאה יופי וצער והתהוות ורומנטיות וגבורה מאין כמוהם בשום ארץ – לחלול הקדש כזה: למסור במקום כל הקדושות הללו את “התיר האמריקאי בעל הכרס”, לחלול הקדש כזה לא זכינו עוד מאז שבנו לארצנו. ואיך אפשר לשכח את זה? –

ובכן, אדוני, נודע לי ממקור נאמן, ממקור ראשון, שהולך ומתכונן עוד סרט כזה, עוד חלול הקדש שני דומה לראשון. ועכשיו לא מצד הקרן הקימת, אלא מצד קרן־היסוד. ישר מלונדון. ישר מלונדון רוצים עכשו לחלל את כל הקדוש לנו ובמקום לתת סרט ארצישראלי יפה שבו משתקף לכל הפחות חלק אחד מני אלף מכל הנעשה פה בבנין ובצער ובתקוה ובחלוציות – במקום זה יוציאו מאות אחדות פונטים ויחללו אותנו שוב פעם.

הבה, נתכונן לקריעה.

מורה עברי

II

(מכתב מאת קצב אחד שבעיריה העברית הראשונה תל־אביב ת"ו.)

"אדוני הנכבד בעל “לב חדש”!

היות ורואה אנכי שהאדון מתעסק בעתונות חפשית וחפץ בודאי לדעת את כל הנהיה כאן בעניני מוסר וצדק ויושר, על כן יקבל נא גם דבר אחד מחיי שסבלתי אני ממנו הרבה ועתה כבר אני לא סובל, מפני כי נתיאשתי ואמרתי: השד יקח את הכל, האלהים שעזר לי עד הנה יעזור לי גם אחרי כן!

הדבר היה כך, שאני הנני כאן בארץ ישראל קצב מוכר בשר זה שנים רבות והייתי מן הראשונים הציונים שבאו לארץ ישראל ציוני ועבדתי עבודת פרך ופרנסתי את ביתי בתחלה בעוני ואחרי כן בריוח ב“ה עד שכל האריסטוקרציה שלנו בתל־אביב לקחו בשר מן החנות שלי ואני התאמצתי לעשות את רצון כל בחפץ לב ובאו אלי הקונים ואמרו לי לשלח להם את הבשר הביתה ואני עשיתי זאת בכל לבי כמו שצריך לקצב החפץ לחיות מיגיע כפו ולא רק אני אף גם אשתי ובני נשאו את הסחורה לבית הקונים ובני הקטנים נשאו בכל יום ובכל עת שצריך היה לשאת וכמובן שנתתי בהקפה שישלמו לי אחר כך בפעם אחת וגם זאת עשיתי בחפץ לב מפני שכך צריך לעשות מוכר בשביל הקונים וכך היה שקונים אחדים והרבה קונים חייבו לי סכום גדול המגיע עד לחמש מאות פונטים ואני חכיתי והייתי בטוח באנשי שלומינו שלא יעשו דבר כזה שלא לשלם אחר כך כל אחד פונטים אחדים ופתאום באה מלחמה והמהומות והגירושים והכל ועכשו אדוני בעל “לב החדש” הם אינה רוצים לשלם לי כלום ורק איש אחד מורה עברי שלם לי את החוב שלו והשארים אומרים שחובות שלפני המלחמה אין צריכים לשלם והם אינם חפצים לשלם אף פרוטה אחת ואיך אביא אותם למשפט והמשפט יעלה לי יותר מהכל משום שהחייבים הם הרבה אנשים שכל אחד חייב סכום לא גדול ועכשו אני שואל מאת האדון איך אפשר לחיות ולבנות את הארץ אם אנשים עשירים אינם משלמים את מה שאכלו מיגיע כפי והם הציונים האידיאליים שלנו העוסקים בבנין הארץ – ואיך אפשר דבר כזה נורא!”

(חתימה)

נו, “אריסטוקרציה” תל־אביבית שלנו? נו, שומרי שבת וקוראי ענג המקדשי שביעי? אנטי=בולשביקים כשרים? –

העיריה העברית. הראשונה.

ואולם, כל שאינו יודע – הרי עליו לדעת עובדה מקבילה לזו. נחמדה למדי:

–“האריסטוקרציה” התל=אביבית יש לה גם לה בעלי־חובות שלפני המלחמה. ובעלי חובות הללו הוזהרו והוזהרו אזהרה גמורה, שלא ירגישו את עצמם פטורים, חלילה, מחובת פרעון ודוקא עם רבית הגונה. “המלחמה לא באה בשביל שתרויחו אתם על חשבוננו!” אמרו להם. ולא עוד, אלא שגם יורשיהם של אלה אינם פטורים מלשלם את חובות אבותיהם כחוק וכדין.

הוי, “אריסטוקרציה” עברית! –

III

לעבודת בנין האוניברסיטה העברית בארץ העברים הוזמן חרש־נגר אחד, הידוע לציוני ותיק מזה דור שלם, ושכל ימיו נלחם בעד הרעיון הלאומי ובעד השפה העברית. כשגמר את המשא ומתן עם הפרופיסור פודור ועם המהנדס קורנברג הגישו לו חוזה כתוב בגרמנית לחתום עליו. הנגר העברי מאן לחתום על חוזה גרמני, שאיננו מבין אותו אפילו, סרב לחתום עליו מטעם פשוט ובריא: כל ימי חייו נלחם בעד השפה העברית ואחרי שזכה לראותה בתור אחת השפות הרשמיות – איככה יחלל אותה דוקא באונברסיטה עברית בארץ ישראל? – והתחילה ההפצרה הידועה. ואחרי ההפצרה – איומים. ולא הועיל, הנגר העקשן עמד על משמרת השפה העברית ולא חתם, עד שהגישו לו – אחרי וכוחים של שבוע שלום – חוזה עברי. וחתם עליו. ואולם – לא עברו יומים ופטרו אותו מעבודתו.

איפה זה היה –

בבנין האוניברסיטה העברית בארץ ישראל.

אנו שואלים את הפרופיסור פודור: האם גם בארץ מולדתו בהונגריה היה מחלל ככה את קדושת השפה המאדיארית בחוזים גרמניים? והאיננו פוחד, שהמתלמדים העברים יאמרו לו בקרוב שקלא טיבותך ושדי אחיזרא?

והמהנדס קורנברג? החושב הוא לבנות את האונברסיטה העברית כשידו האחת אוחזת באנך ובידו השניה מניף הוא חרב על התרבות העברית

הזהרו אדונים!

דוקטור

IV

הפסל גורדון הוא “ביש גדא”. “חבריו” אינם מאמינים בכשרונו. אמת שגם חבריו הם בבחינת “ביג גדא”. גם חברם הפסל גורדון אינו מאמין בכשרונם. ובכן: הדבר בסדר?

לא.

“אגודת האמנים העברים” עורכת תערוכה בחג הפסח. לתערוכה זו מזמינה היא כמובן, את כל האמנים העברים שבארץ. וכמובן, מבלי להתחשב עם מדת כשרונו של המשתף. וכך צריך להיות באמת. כאן לא הבקרת משמשת אמת מדה, כי אם הצד הפרופיסיונלי: פלוני ואלמוני עוסק באמנות מזה זמן ידוע, יצר יצירה כזו וכזו, הוחזק לצייר או לפסל ובכן לו הזכות להשתתף.

ואולם לא כן חשב ראש “אגודת האמנים העברים”, האדון מלניקוב. הוא חושב: אם הוא אינו מחזיק את מי שהוא לאמן – אינו מזמין אותו. ולא הזמין את הפסל גורדון לתערוכה.

היודע הפסל מלניקוב מה זאת?

זאת היא עובדה, שאסור לכנותה במלה המתאימה לא. יען יש בה משום סכנת משפט.

ומה יעשה הפסל מלניקוב, אם לשנה הבאה יהיה מר גורדון ראש “אגודת האמנים העברים” ואז לא ישתף אותו, את מלניקוב בתערוכה?

ואנחנו גם אז לא נהיה מוחים נגד זה אלא אך ורק מצד הפּרופיסיונלי שבדבר. יען הבקרת על כשרונו של מלניקוב – זה יהיה גם אז ענין בפני עצמו. –

צייר

דוד שמעונוביץ. “הכבשה הכשרה” שבסופרי ישראל הוא משורר גדול. “בזה אין כל ספק”, הלא כך כתבו עליו: “משורר האיתנים”. איש כשר וישר הוא דוד שמעונוביץ, שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של אידיליות כשרות ואיתנים כשרים.

והוא, דוד שמעונוביץ, מתאמץ באמת לקיים את החשד הזה שחושדין בו. מתאמץ הוא להיות כשר. לעולם אינו נכנס חלילה בוכוחי ספרות ובמחלוקות לשם ספרות. אחרים כותבים מאמרים, קובלים, מתוכחים, רבים ומעליבים זה את זה – והוא, דוד שמעונוביץ הכשר וישר – כותב לו אידיליות. ותו לא מידי. ובינתים נהנה הוא מכל הענין. נהנה ומשפשף את ידיו בהנאה. ורק בצנעה, מפה לאוזן מחוה הוא את דעתו הזעומה על “החדשים מקרוב באו”. פולט בסתר איזה מלה גסה, כנהוג אצל הכשרים וישרים, המלה נכנסת בלבבו של המתוכח ויוצאת בדפוס – והוּא, דוד שמעונוביץ עושה מעשה זבוב־בית: לאחר שפלט את פליטתו על חטם האיש והאיש הנרגש רוצה לתפשו – עף הוא לא הצדה, עומד לו מן הצד ומשפשף את שתי רגליו הקדמיות בהנאה.

ככה

אלא שלא לעולם חוסן. זבובים כאלה נופלים פעם בפח. באונס או ברצון. נכשלים. ודוד שמעונוביץ לא היה נכשל, אלא שקפץ עליו רוּגזו של הגורל: הוא נעשה לעורך. ובתור עורך אי אפשר היה לו ללכת הצנע ולדבר בעלטה.

“והחדשים שמקרוב באו” לא נתנו לו מנוח לדוד שמעונוביץ. בתחילה היה רק אחד: אנכי האמלל, או כמו שאומרים בצניעות: “כותב הטורים הללו”. כשכותב הטורים האלה כתב פעם נגד המשקל הטוני ונגד – נורא! – ההקסמטרים ונגד – איום ונורא! – האידיליות, אז לא דוד שמעונוביץ כתב עליו: “צריכים להכות על הידים הטמאות”. לא הוא. כתב את אלה יהודי פחות דיפלומט משמעונוביץ. והוא, שמעונוביץ, היה מסכים לדברים הללו: “כן, צריך להכות, עם פוירשטין אי אפשר לדבר בסגנון אחר”. הוא “רק הסכים”, אך לא כתב בפירוש ובפרהסיה.

אלא “שבא עוד חדש מקרוב”. אורי צבי גרינברג. וגרינברג לא כתב לא נגד ההקסמקרים ולא נגד האידיליות. הוא לא כתב רק שירים. שירים, קינות על חורבן היהדות בגולה, על אבדן הדם והבשר, על החלוצים, על מסגד עומר, על מגזרים הדוקרים את חזינו בחודי מגדליהם ועל פרעות בישראל ועל חצאי־הסהר המזילים דם בירושלים. –

“ובשירים כאלה ספוגה סכנה” – אמר שמעונוביץ. כן: סכנה אולי עוד גדולה מזו אשר במאמרים נגד האידיליות. השירים הללו הם בעצמם מרצחי אידיליות. מרצחים ממש. ונוסף על אלה: שמעונוביץ הוא גם משורר הפועלים בארץ ישראל – ואורי צבי גרינברג בא ליום אחד – ובין לילה מופיע דוקא ב“קונטרס”.

זה אסון. “זוהי סכנה”. צריך לעשות דבר מה. – מה עושים? – יש עצה: “אינם מבינים אותו”, את “אורי צבי גרינברג המשוגע”. וזוהי עצה טובה מאד. יען הלא יש “יהודא ועוד לקרא”: גם רבינצקי אינו מבין אותו. ורבניצקי ודאי שאינו מקנא בגרינברג קנאת סופרים. זה אמת. רבניצקי אינו מקנא. רבניצקי הוא פשוט אחד מסופרי הדור הישן ואפשר מאד, שסגנונו של גרינברג קשה לו ובלתי מובן. זוהי הופעה טבעית מאד. הרי גם אחד העם לא הבין פעם מה שכל דרדקי דבי רב מבין היום: את שירו של צרניחובסקי “בעב הענן”. וודאי שיהיה זמן, וגרינברג לא יבין את סגנונו של הבאים אחריו. זוהי הופעה רגילה בספרות המתפתחת והולכת. רבינצקי כן. ואולם – דוד שמעונוביץ אם איננו מבין את גרינברג – דוד שמעונוביץ אם מופיע פתאום בזקנתו של רבניצקי – יקרע קריעה. ואם שמעונוביץ “משוררו של הדור החדש” תולה את ערך השיר בהבנה מתימטית, הרגילה באידיאליות – הרי זה אות לזקנה קודם זמנה.

וגרינברג זה הולך ועובר לאט לאט מן "הקונטרס: אל הפוֹעל הצעיר, אל מקדשו של שמעונוביץ. הוהו!

גְרִינְבֶרְג אַנְטִי פּוֹרְטָאס!

בא שמעונוביץ ומסיר מעל עצמו את האחריות. וכדי שלא יהיה הדבר מחוסר דיפלומטיה – מצרף הוא אל גרינברג גם את מאמרו של שטיינברג על ורדי ויואלית.

ובכן: “מחה תמחה”! מלחמה בעמלק. כמו מדור דור.

לץ אחד צחק על משה רבנו ע“ה ואמר: “טעה אדון הנביאים ושכח, שב”מחה תמחה” זה חורת הוא את שם עמלק בתורה לדורות עולמים!" –

דוד שמעונוביץ לא טעה: לא הוא יחרות את שמו של גרינברג לדורות עולמים. לא. ואולם – להלחם נחוץ. הסכנה גדולה. ומרחיבים את החזית. מה עושים? מביאים עליו את העכביש הרירני, המבקר אותו ברירו מכף רגלו ועד קרסולו ובינתים נאנח הוא אנחת־מלחמה עכבישית: “אין אמון, אין אמון”!

או מי יחיה: לדוב קמחי אין אמון. המבינים אתם? אין לו אמון. לא בגרינברג ולא באמלל שבאמללים: כי “ככותב הטורים הללו”, “החולה במחלת הספרות”. אין לו אמון להעכביש בכשרוננו. להתרפק על קרבנו בכל עת מצא ולריר אותו, להטפל בו בליחו הטפילי־הבקרתי, ולחיות על חשבונו – בזה יש לו אמון.

ואפילו יהודי משכיל כמו הד"ר גליקסון אינו בודק באמצעיו ונותן לו לעכביש לטפש בידים בהיכלו. –

ושמעונוביץ? הוא רק מסיר מעל עצמו את האחריות. לא יותר. וזה לא כבר לא עשה זאת שמעונוביץ. לא הסיר מעל עצמו את האחריות על נוונו של “מן הוא”. הרי לכם אותו הנוון:

“…לא לתת ארמון מיוחד… לפראים הספרותיים שבתוכנו לצאת בו במחולות כידונים”…

(א. המאירי, “עץ־הקורא”, דואר־היום מ"ח).

“במלים יפות מהלל המאירי את בן־אב”י, שהיה בו די מרץ לפרוץ את גדר הרוח המשמרת ואת מבצר ההשפעה המשמרת שבשפתנו ופתח את השער להתפתחות חפשית ולשמוש תרבותי מתאים בשפה"… (דואר־היום, נ"ב).

“המרצה מזכיר את עתוני “לב חדש”, שבהכרח הוציא אותו לאור משום שלא מצא מקום למאמרים חפשיים ולשאיפות היוצאות מגדר הרגיל” … (!) (שם)

“העיתונאי העברי שמוצאו מרוסיה איננו יכול לעלות ס”ס על עצמו ולהתרומם על… אותו בית־ספר לעתונות, שבו חנך… ועותונות זו, העתונות הרוסית… אין לה מושג קל מה פרושה של המלה: חפש הדבור". (א. ה., “כלפי פנים”, שם ל"ו)

"רואים אנחנו פה בארץ יחס שלילי לגמרי ולפעמים גם השפלה ועמדה של בוז נגד החלוצים… שני העתונים של הפועלים עמדו יותר קרוב אל השאלות היום־יומיות ואל מלחמת־החיים של החלוץ, אך לא במדה מספיקה " … (שם נ"ב).

גם זה כנראה, מוכה אלהים. “לב־חדש”, “פתיחת השער להתפתחות חפשית”, לשמוש תרבותי בשפת העברים" “חפש הדבור”, הגנה של החלוצים־פרנויה, מן דבוק דואר־יומי ר"ל!…

מן־הוא.

מזה לא הסיר את אחריותו. הוא רק בא ומודיע לי “שלא הוא כתב את זה”. שיבא מן־הוא דיגינראט מובהק זה הגונב קופסאות ר' מאיר בעל הנס והמכה את אמו החולה עד זב דם – ויכתוב על סופר עברי מלים כאלה במקום להראות את התורפה שבציטטים שלו – בעד נוון כזה ובעד חברותא כזו שמעונוביץ אחראי.

הוא צודק.

האיך אומר גרינברג הבלתי־מובן?

"הַכּוֹכבִים רָנִים טֵירוּף.

פֹּה הָאֵימָה! אֵין לְהַרְהֵר? תִּּפַּח רוּחֲךְ אִם תַּחְקוֹר, אֵי הָאוּרִים עֲלֵי חָזֶה

אֵי הַחָכָם הַיוֹדֵעַ!"

עלוב הוא הבית הלאומי שלנו, אם אין בו מקום לאדם חי וכואב.

אביגדור המאירי.

*

הנהלת הקרן הקימת מודיעה, שהחליטה להקדיש את הדף האחרון של ספר הזהב השני לברון רוטשילד ואת הדף הראשון של הספר השלישי לסיר הרברט סמואל. החלק הראשון של ההחלטה לא יעורר שום וכוחים. היהודי הנפלא, שביחד עם כספו נתן גם את נשמתו לבנין שאנחנו בונים, ראוי לזה שהעם יביע לו את כל תודתו על ידי האמצעי העממי של רשימה בספר הזהב; אך במה זכה סיר הרברט סמואל לעמד בהבעת תודתנו בשורה אחת עם יהודי־פלאים זה?

ארבעים שנה, כדור המדבר, עבד הברון את עבודת הישוב, שמח בשמחותיו המעטות, כאב בכאביו הרבים, עד שזכה לתודה זאת וכי יהיה צדק בדבר שאחר ישיג אותה בארבע או אפילו עשר שנים קצרות? ומה עשה סיר הרברט סמואל בשנים אלה בכדי לזכות בסמל התחלת תקופה חדשה? הברון רוטשילד יסד מושבות, הקנה נכסי צאן ברזל לעם ישראל הושיב אנשים על הקרקע, – ואיזה נכסים הקנה לנו סיר הרברט סמואל? אמנם, יגידו לנו, אם מעט עשה הנציב היהודי הראשון לטובת בנין הארץ, הרי זה מפני האפשרויות הקטנות, מפני המכשולים והחתחתים שעל הדרך. אפשר שהדברים נכונים. אך העובדה היא שהוא עשה אך מעט. כל אחד ואחד מאתנו יכול להגיד, שאלמלי היה מוכשר ולו היתה היכולת בידו, כי אז היה פועל גדולות ונצורות. וכי תספיק טענה זאת למי שהוא מאתנו, בכדי שיזכה להרשם בדף הראשון של ספר הזהב על ידי תרומות העם?

הקרן הקימת רצתה בסמל לתקופה. מה מסמל סיר הרברט סמואל? הוא מסמל את התקופה, שבה נעשה היהודי בארץ ישראל אזרח מהמדרגה השלישית אחרי האנגלים הערבים, את התקופה שבה צריך לו ליהודי להלחם מלחמת תנופה בכל פעם שהוא מבקש לקנות בול בדואר בעברית, את התקופה שבה התנוגו בתי הספר שלנו מפני שהממשלה נותנת את כל תקציב החנוך שלה לסוג תושבים אחד בלבד, התקופה שבה חיי היהודי בארץ קשים עד כדי מחנק ואחרון אחרון: את התקופה שבה עלה מספר היהודים העוזבים את הארץ על מספר הנכנסים. ואל תגידו, שבמקרה האחרון למשל, אין סיר הרברט סמואל אשם לגמרי. זה לא נכון. מדיניות נכונה של השלטת סדר ומשטר ורצון להגן על האפשרויות הכלכליות של הארץ היו מונעות מאתנו את כוס התרעלה של מספרי העליה והיציאה שבחדשים האחרונים.

תגידו לי שגם בנו תלוי הקולר, שגם אנחנו לא הראנו את הבינה ואת הכשרון ואת האומץ שהעבודה שהטלנו על עצמינו דרשה מאתנו? אודה ולא אבוש שהצדק אתכם. אך הבא מי שהוא לדרש, שירשמו אותנו, את הדור הנוכחי, את עם ישראל בתקופת 5־6 השנים האחרונות בספר הזהב לסמל ולתודה?

שגתה הקרן־הקימת; אם יש לסיר הרברט סמואל הרצון הטוב להשתדל או לכל הפחות, לעזר לנו בעבודתנו, הרי התנאי הראשון הדרוש לו היא הסיוע המוסרי מצדנו הבא מתוך הבעת האמון שלנו ביחס אליו. אם נביע לו אי־אמון באיזו צורה שהיא, הרי נקצץ את כנפיו לגמרי. ואני פוחד מאד פן תפגש החלטת הקרן הקימת מצד העם היהודי המוכן תמיד להודות ולשבח, אך הדורש בעומק נפשו מאזן צדק ביחס לכל אדם, יהי מי שיהיה, ביחס כל כך קר שסיר הרברט סמואל לא ימצא בו את כל מדת “הסיוע”, שהקרן הקימת חשבה לתת לו.

הברון רוטשילד לא זכה להיות לנו לסמל אלא אחרי ארבעים שנה של התמסרות ועבודה. סיר הרברט סמואל עודנו צעיר בעבודתנו, נחכה עוד שלשים ושתים שנה. עד אז בודאי יתבסס מצבו בעבודה זאת והוא יצליח להראות לנו את כל מה שהוא רוצה ויכול לעשות. עם ישראל אינו ממהר. הוא נצחי ועל כן יספיק תמיד להביע את תודתו לכל הראויים לה.

כבודו של דון יוסף נשיא, למשל, לא יועם גם אם לא תקרא תל־אביב איזה רחוב על שמו וערכו של אגריפס השני לא יורם בעינינו גם אם תמצא החברה “למען ירושלים” לטוב לקרא את שמו גם על שבעה רחובות הבירה.

א. טלמון

*

אגרותיו של אחד העם מראות לנו, שאותה המלחמה שבין אחד העם והמנוח ברדיצ’בסקי היתה יותר ממלחמה ספרותית־אידיאית. רואה אתה פה שתי הופעות זו בצד זו: ברדיצ’בסקי הענו, המהסס מתוך כבוד למתנגדו, ברדיצ’בסקי הכואב, הרוצה להתפרץ לפרקים מתוך צער שבאזיקים ויחד עם זה זהיר הוא ומדקדק בכבודו של אחד העם כחוט השערה. – ואחד העם “בעל השלטון”, הגא בתבונתו, הסומך על כחו והגיונות, המרגיש את ה“אני ואפסי עוד” והמעליב במתנגדו עלבונות אחרי עלבונות, שהנפש היפה סולדת בהם.

“אף על זאת אעירך, כנראה, חושב אתה, כי “על אם הדרך” פירושו: “הדרך הנכונה”. אבל טעות היא. “אם הדרך” היא “שיידעוועג” בלעז…”

“כנראה” שברדיצ’בסקי חושב ככה.

מובן שאחרי מכתב זה היה מענין לקרא גם את תשובתו של ברדיצבסקי על “כנראה” זה. ואולם לא זה העקר. העקר הוא, שאחד העם מודיע את זאת ברבים ואחרי שברדיצבסקי איננו בחיים כבר.

ובכלל: הופעה מוזרה מאד, שמי שהוא יפרסם את מכתביו הפרטיים בחייו, שהוא בעצמו יפרסם אותם. זהו ההבדל שבין אחד העם וברדיצבסקי. ברדיצבסקי אפילו את תמונתו לא הרשה מעולם להדפיס בשום מקום! וכמה שורות והטעים ישנם באגרות הללו, שלגמרי פרטיים הם ולגמרי אין להם ענין לקהל.

וכמה מכתבים, שאסור היה להם לבא בקהל מבלי להראות גם את התשובה עליהם!

“יהודי שכב=מרע כתב צואה: פלוני חייב לי סכום כזה, פלוני סכום כזה ואלמוני סכום כזה! – שאלו אותו: ואתה, כמה אתה חייב לפלוני ואלמוני? – מה זה עסקי? – ענה בעל הצואה – את אלה וכתוב פלוני ואלמוני!”

פולחן־האיש כבר עולה אצלנו על פולחן האידיאות.

– סופר מתחיל –

*

האדמור מסוקולוב הרצה לפני אספת ראשי אגודת ישראל בפולניה, שהשתתפו בה כ“ב האדמורים מגור סוקולוב רדזין ואביזרייהו. ההרצאה עדין לא התפרסמה כלה, ההמשך יבא עוד, ובעזה”ז כמובן; אולם גם מן המפורסם ב“קול ישראל” אפשר להביא ראיה על מה שיבוא בעז"ה.

בהרצאתו מוסר האמור הזה דו“ח מעבודת האדמורים בא”י, זהו דו“ח לדוגמא מצד האוביקטיביות שלו, בכדי להעריכו כל צרכו אין אדם צריך להיות חפשי, אפיקורס ואפילו לא מתנגד לאדמורים. השקרים הרבים שבוֹ מפיגים את הפחד גם מאת הירא ורך הלבב שלבו נוקפו לנגוע ח”ו בכבוד נכדים ובנשקיים.

אולם פרט אחד כדאי גם לנו לעמוד עליו, הוא אמנם מראה בעליל, עד כמה מדת האמת ויראת שמים של האדמור המרצה מגמיעה, אבל מסופקני אם גם אלה החרדים הנרגזים על משוא הפנים הבולט מן הדו"ח ירגישו בכל חשיבותו של הפרט הזה, מסופקני אם מסוגלים לכך.

מתוך אוביקטיביות כביכול הוא מציין לפני שומעיו גם את הקנאות הקצונית של הזונינפלדים שגם היום בוחרים לרשום את ההקדשות שלהם אצל הקאדי דוקא, ולא אצל משרד הרבנות, הוא רואה בזה רק קנאות קצונית ותו לא, מפני שכל הקלקול בסדור הקדשות אצל הקאדי מונח בזה שצריכים לכתוב שההקדש ימסר לערבים אם לא ימצאו יהודים בירושלים, בכונה מגלה חששא רחוקא ומעלים עין ומכסה גם מאחרים את נוסח ההקדש שנעשה אצל הקאדי, שאיננו אלא הודאה בע"ז ממש, כי לפיו כל המקדיש על דעת הדת המושלמית, נביאה וחכמיה הוא מקדש.

לקבלת פני האדמורים בשעתם נדחקו גם אנשים משלנו, במקרה זה נמשכו אחרי הסבור והמקובל אצל אחרים. ר' דוד ילין נשיא הועד הלאומי נדחק גם הוא בין הצובאים על פתחם, וחכה לשעת הכושר ועת רצון שיוכל לדרוש שלומם. בתל אביב סדרה העיריה ישיבה מיוחדת לכבודם, האינטילגנציה התל אביבית ותרה גם על “גלוי הראש”, דבר שהמורים אינם מותרים עליו גם לכבוד התנך, ועולה לנו משום כך לעשרות אלפי פונטים בשנה. מה עשו האדמורים בא"י ומה הגיע לנו מהם ידוע לכלנו, ואין אנו זקוקים להרצאתו של הסוקולובי. המלשינות והדילטוריה והבגידה הלאומית שהתחילה בימות נורטקליף חזרה ונשנית בכחם ואשורם גם ברבת־עמון.

והנה עוד אדמור אחד, אחד ומיוחד שבא לא"י – ומדה אחרת לגמרי נמדדת לו גם מצד העסקנים הלאומיים שבנו: האדמור מדרוֹהביטש שליטא, אוצר בלום זה של אהבת ישראל, כמעין נובע בלתי פוסק מפכה לבו הגדול אהבה לעם ישראל וכל קניניו, יחידי הוא בין האדמורים שנספח גלוי לעבודה הציונית והתמסר אליה בכל נפשו ומאודו ולא רק את כבודו שהיה גדול בעיני אלפי חסידים מצד יחוסו הרם ומעשיו הטובים, אלא גם את אמצעי קיומו הקריב על מזבח תחית הלאום. ולמרות היותו מטופל במשפחה רבת האוכלסין, כן ירבו, ומוגבל באמצעים, הנהו תמיד מן המנדבים הראשונים לכל דבר שיש בו משום בנין הארץ ותחית האומה.

בהיותי בוינה ספרו לי בימי המועצה בסן רימו והוא עודנו יושב בוינא שעבר אליה בתחלת המלחמה, נודע לו כי ישנה נחיצות לשלוח למועצה תלגרמות המביאות את דרישות העם העברי. היה זה במעלי שבתא ולא היה סיפק בידו להקהל קהלות לשם כך, אז המציא האדמור מדרוהביטש מכיסו אלפים כתרים (בימים ההם היה לכתרים ערך) ושלח את כל התלגרמות הדרושות, ואלפים הכתרים האלה היו אחרונים לו, אחרונים ממש, שאין אחריהם כלום ואפילו מזון לסעודה אחת…

לפני שנתים בא לשכון כבוד בירושלם. בא ברצון ומרץ לעבודה, ולא אסתייע מלתא בידיה. הוא חלה במחלה אנושה. חזר לוינא, שם עשו לו נתוח קשה ואחרי שהותו שם כחמשה חדשים חזר לארץ חלש, שבור ורצוץ וחולה אנוש. טובי הציונים ומנהיגיהם לא מצאו כל נחוצות לקבל את פניו לא בפעם הראשונה ולא בשניה לבואו, ואפילו מצות "בקור חולים הנהוגה אצל כל אדם אינם נוהגים בו.

זוהי אהבת הלאום, מסירת הנפש עליה וזה שכרה מצד העומדים בראש עבודת התחיה.

בושנו מכם מנהיגים ציונים, בושנו מיחסכם לטובי הצדיקים שבדור. בושנו מחוש הבחירה שלכם. –