גַם לְפוּרִים בְּלִי וִתּוּרִים.

הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת־כֹּל־פִּשְׁעֵיכֶם

אֲשֶׁר פְשַׁעְתֶּם בָּם

וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָש

בֶּן־בּוּזִי

אֲדוֹנָי לוֹרְד נוֹרְדְ בְּלוֹף.

אדוני הלורד הגדול הגבור והנורא אֵל־דֵל־מֵל ועתוני העתונים!

בשם אי־איזה עם קטן חֲדַל־לוֹרדים מפוזר ומפורד בין הערביאים ונעלם מעין כל בשר, בּשם אי־איזה־אילו ארבע־עשרה חמש־עשרה מליונים יהודים נחבאים אחרי הכלים, שאיש לא שמע את שמעם מעולם – הרי אני, יציר שפל ונבזה, שאיני כדאי לבטא את שמך אלא בשנוי של חול, מרהיב עוז בנפשי לבא ולהשתחוות לפני הוד אלדותך ולבקש סליחה ומחילה וכפרה ביום פורים זה על עוננו ופשעינו וחטאתינו, שעוינו שחטאנו ושפשענו לפניך בזה שחיים אנחנו עלי אדמות גם אחרי אשר ירד ירדת משמי עתוניך הרבים ככובי השמים ותעש עמנו חסד לזכור את עבדיך השפלים ולקדש את אדמתנו בשעלי אותומוביליך העוטים כקנאה שריון והוד נחרתם אימה. –

ידענו גם ידענו כי קצרה ידנו לכפר את פניך פני אלהים חיים בדברו מתוך רבבות מלאכי־עתונים אשר מלא כל היקום כבודם. ידענו גם ידענו, כי עצמו עונינו מלספר וזדונותינו רבו כמו רבו. ואחרי שנועזנו בזדון לבנו לחיות על אדמות זה חמשל אלפים ושש מאות ושמונים ושתים שנה בלי רשותך וחסדך הגדול, הנה בושנו ונכלמנו מכל מעש, מכל מעשי ידינו אשר לא עשינו בעת לעשות לאדוני ואשר לא קבּלנו את פני הוד עתונותך ולא לחכנו את עפר רגליך בלשוננו העלגת, אשר נבצר ממנה להביע לך את רגשי הכבוד, הגדולה והתפארת, אשר אנחנו רוחשים לך ערב ובקר וצהרים.

מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק?

עוד טרם הופיעה קרן אור פניך המזהירים כזוהר הרקיע על אדמתנו – והנה שמענו את שמעך הנורא הולך לפניך כעמוד אש דת לאגודת ישראל וימלא את רמחי אברינו ושסהי גדנו פחד. וחיל ורעדה אחזתנו כיולדה אפעה ואנחנו אמרנו אבדנו נגזרנו.

יראנו בפצונו שיח להשחיל, לקום ולחלות פני נורא ודחליל.

נרעשים ונדהמים מפני נורדבלופותך האיומה עמדנו דומם ויחיל וכשל כח הסבל וכח אין לָלַת. ככה, אוי ואבוי לנו, נכשלנו בפחדנו ובעת לעמוד ולהתאסף ולשבת ולנאום ולחנוף ולפאר ולרומם ולהדר ולעלה ולקלס ולהתחנן לפניך על חיינו ואורך ימינו ובך נהגה יומם ולילה שאהבתךָ אל תסור ממנו לעולמים – עמדנו בחבוק ידים, ולא קדשנו את שמך ברבים.

לא קדשנו את שמך הגדול, אוי.

ולא יצאנו לקראתך בתפים ובמחולות מחנים, אוי מה היה לנו.

לא הזעקנו את עבדיך בני אמותיך ממזרח וממערב ומצפון ומים, אוי,

ולא רפדנו את דרכך דרך נשר בשמי תחתיות בשושנות העמקים ובחבצלות השרון, אוי מה היה לנו.

לא הקטרנו לך בֹשׂם מצרים, אוי,

ולא העשנו באפך צרי גלעד להריח את ריח הנחוח, אוי מה היה לנו.

לא קראנו תהום אל תהום, אוי,

וקול משבריך וגליך עלינו לא עברו, אוי מה היה לנו.

לא שחה לעפר נפשנו, אוי,

ולארץ לא דבקה בטננו, אוי מה היה לנו.

לא עלינו לפניך בתרועה, אוי,

ובקול שופר לא הללנוך סלה, אוי מה היה לנו.

ולא קרחנו קרחה, אוי, ולא התגודדנו עד שפך דם, אוי ואבוי, ולא הורגנו עליך כל היום אוי ואבוי ואללי, ולא מצאה נשמתנו ולא מתנו מיתה משונה למראה הודך, אוי ואבוי ואללי וגומר!

ועתה באנו לכפר את פניך, כי פשעינו אנחנו נדע וחטאתנו לנגד עינינו תמיד. לך לבדך חטאנו ואתה הן לא תחפוץ במות המת, כי אם במות החי, החי בלי רשותך וזבח חפצת ועולה תרצה ושבח והודיה ולשון מדברת גדולות וכל חי יודוך סלה.

לכן אמרנו, נטיבה את דרכנו מעתה ואתה האר נא פניך אלינו ולא נמות. הטיבה ברצונך את ציון ועשה עמנו נס ולא תהרסנה חומות ירושלים. סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך, וכאשר נשאתה לעם ההוא ממצרים ועד חיפה ושם נאמר, כן תשא את עונינו אדון בפקדך שנית את ארצנו ואנחנו נהללך כל היום ושמך לעולם נודה סלה. שלח אורך ואמתך עלינו ואנחנו שק נחגורה ועל ארבעתנו נזחול לקבל את פניךָ למנצח על שושנים לבני קרח מזמור שיר ידידות. רחש לבנו דבר טוב נאמר אנחנו מעשינו הטובים למלך העתונות ולשוננו רנה לעט סופר מהיר מוֹר ואהלות וקציעות לך נפזרה ובהיכלי שן מני שמחוךָ.

בנות מלכים נביאה לך ביקרותיך על טס זהב פּרוים, שמאלן תחת לראשך ולימינך נצבה שגל בכתם אוֹפיר.

ובנות צור במנחה פניך יחלו ועשירי עם יריקו לך את כל אוצרותם.

וכל כבודה בת מלך פּנימה תכתיר את משבצות זהב בגדותיך,

לרקמות תוכל בחוצות ירושלים,

אחריך בתולות נוף ותחפנחס ואחריהן רעותיהן מובאות לך

על מטות כרפס ותכלת ודר וסוחרת

פרפראות לכל חלומותיך.

כל אלה תשרתנוך ולכל הגה פי קדשך תחכינה ברעדה

ועל פיךָ תישקנה (תנשקננה קרי) את כל צוף ארצנו

ארץ זבת חלב ודבש,

להמתיק את דיננו הנורא ולהטות את לבך לב השמים

אלינו חדלי עתונים ועם לא עז, השמים בסלע לחמם.

ומקטר קטורת נקטירה בקֶטר,

ועטר עטרות נעטירה בעֶטר

ומבתר כתורת נכתירה בכתר

ועל מזבחך נקריבה כל רחם פטר

ועמים נדבר תחתיך ולאומים תחת רגליך

וכל העמים יתקעו כף

ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים

חיים עד העולם.

הודו לאלהי ולא־כלום כי לעולם חסדו.

הודו לעתוני העתונים כי לעולם חסדו.

הללוהו שמש וירח וכל כוכבי אור יקרות,

הללוהו הארץ ודאר היום

הללוהו בחורים וגם בתולות

הפועל הצעיר וקונטרס והתור

הללוהו דֵל־מֵל בקדשו, הללוהו ברקיע זוזו,

הללוהו כרוב חִדלוֹ, הללוהו בבקע לגלגלת,

הללוהו בְנָבָל וסנור, הללוהו בקוף ומחול,

הללוהו בכל המינים,

הללוהו בצלצלי זהב, הללוהו בצלצלי תקיעה שברים תרועה

כל המהומה תהלל,

הללויה: –

הָאָמָנוּת בְּיִשְׂרָאֵל .

חברי המשרד של “הקרן הקימת לישראל” בתל־אביב, ישבו ודנו על סך־הכל של עבודתם לטובת התחיה. חברי המשרד עשו דין וחשבון כללי ולאחר שהוברר הדבר, שמשרד זה הוא אחד המשרדים היחידים, המצטיין בכעין־סדר ועבודה של מסירות נפש קצת – החליטו פה אחד, שאי אפשר שימשך כך הלאה. אי אפשר. מוסד עברי אסור לו לעבוד בלי דפיציטים ובְלַמאז’ים. ואם לא דפיציטים כספיים – הרי לכל הפחות בלמאז’ים רוחניים. – ולמטרה זו הוחלט לעסוק קצת באמנות. ראשית עבודתם היתה – – לתת פקודה חמורה לחברי התאטרון העברי בת"א, שבמשך שבועים לא יעיזו להופיע על הבימה חלילה. בלי כל ערעור. בדיקטטורה מקיוב או מברדיצ’ב. – לא שהתאטרון ישתתף בנשפי הקרן הקימת ויעזר להם. אלא, שלא יופיע כלל. שיחנק לשבועים. הגאון פרנץ יקבל עשרים פונט בעד התנדבותו לקרן הקימת. הוא כן. הוא פינומין. הוא ינדב סקנדלים ביד רחבה. והתאטרון העברי – אליו צריכים להתיחס כמו אל חנות של שנוררים. כמו שמתיחסים אליו, אל התאטרון, כל המוסדות שלנו. למסור אותו בידי האדון ברבס, פשוט את עורו במסים, שחבריו לא ירויחו חלילה בנשף אחד יותר מפונט. – כן, משרד הקרן הקימת הוא גם כן מוסד של תחיה. ומוסדות התחיה שלנו תעודתם להמית. כך מקובלנו.

אחר כך התחילו חברי הקרן הקימת להמציא כשרונות חדשים בעולם האמנות. כשרונות המוכשרים להכניס “תוֹן חדש” בחיינו הנשפיים־הפינומיים־החזניים־הצרחניים. תון חדש של כשרון חדש. הכשרון החדש האחד היה המדקלם המפורסם בכל פנות משרד הקרן הקימת בתל־אביב האדון בַבקוֹף. המדקלם הפינומין הופיע על הבימה בתור “שְלַגֶר”, בתור “סיומי מילתא”, בתור “שלהי דקיטא”. הופיע ונתן תון חדש. תון חדש נתן. אל אלהים! איזה תון! איזה תון! בּריתון! מונותון! קיתון! – תון זה השאיר רושם עז בתוף־האזנים של הקהל. רופאי האזנים נדבו לקה“ק מעשר מהכנסותיהם שבאו להם ע”י נשף זה.

האמן השני הוא הארטיסטן הבלתי־מפורסם בכל העולם, הבוכהלטר־בכפלים, הדירקטור המשולש, המכונן־לכתיבה־המרובע וה – – הכפול־שמונה: האדון חזן. מי שלא יודע את האדון חזן – יקרא את המודעות שלו וידע. פינומין. האדון חזן אינו אמנם חדש אצלנו בשדה האמנות הבימתית. חלילה. הוא כבר קלקל לו להתאטרון העברי נשפים אחדים והקדיח את תבשילם באופן גאוני. ובהצטינותו זו קבל מאת הקהל את השם “דוּבִינָא”! (בול־עץ! בלע"ז) ביחד עם סימן הקריאה. אמת, מר חזן אינו מופיע על הבימה אלא מתוך שעמום. בכדי לשעמם את הקהל. אלא שאפילו בזה אינו מצליח, נֶבֶּךְ. הקהל לא השתעמם כלל. הקהל חרק בשיניו, צעק: “דובינא!” ויצא בשן ועין תוך כדי משחקו של מר חזן. ורופאי השנים נדבו לה לקה“ק חלק מהכנסותיהם, שבאו להם ע”י משחקו של הבוכהלטר הכפול־שמונה.

זהו ראשית עבודתו של משרד הקה"ק בתל אביב על שדה האמנות ואם ימשיך ככה – אחריתו תשנה מאד. דרך צלחה!

*

המוסד האמנותי־המוסרי־התרבותי היחידי בתל־אביב העירה העברית הראשונה, שכל מוסדותינו הלאומיים מתיחסים אליו בכבוד ובחבה ותומכים בו באמת בלי מחשבה זרה ובמסירות חומרית ורוחנית, שראויה להכריז עליה בכל תפוצות הגולה – הוא התיאטרון העברי הטהור, הנוסד על יסודות אידיאליים־מוסריים טהורים ושאין לו בעולמו אלא מוסר היהדות העליונה, שעל מזבחה הוא מקריב את כל הכנסותיו החומריות בחרף נפש – – – הסינמטוגרף “עדן”. בעליו של תיאטרון רומנטי־לאומי זה הם האדונים בַרַבַס וסטֶנגרי או בקיצור: האדון – אברבנאל. אין ברצוננו כאן לתת סקירה רחבה על מפעלותיו הרמות של תיאטרון זה ועל השפעתו הבלתי־אמצעית על הקהל העברי בכלל ועל בני הנעורים בפרט. דבר זה טעון זמן רב. זמן רב ונפש יפה ובעלת קיבה נוראה, היכולה לעכל חזיר־הבר חי עם טלפיו ועם זִיפוֹ־הדוקר בבת־אחת. דבר זה טעון קיבה מיסודו של בּרבּס בעצמו, אותה הקיבה האוכלת את ה“תאטרון העברי בא”י" העלוב עם כל הכנסותיו ועם כל אפשריותיו כאחת. ולפיכך נניח את זה לזמן אחר. נשאַל לנו את קיבתו של האדון בַּרַבַּס בעד סך קטן של עשרים פונט לערב – בעד סכום מצער כזה הוא ישאיל לנו גם את קיבתו הרעננה – ואז נעריך את השפעתו העדינה על טעם הקהל העברי בתל־אביב. לעת עתה די לנו להזכיר שני דברים משמחים. האחד: שהקהל בתל־אביב העומד תחת השפעת טעמו של האדום בַרבַס התבגר תהלה לאל כל כך, עד שבשום אופן אינו יכול כבר לשבת במנוחה ולראות ולשמוע למשל את סמרטוטיו של איזה היירמנס או איבסן, המכונים בשם דרמות ואינם מגיעים עד לקרסוליו של דרמאותיו האוסטרליות הענקיות, והמזעזעות והנפלאות וההסטוריות וההיסתֵיריות של האדון ברבס. כן, קהלנו אינו יכול לשבת ולשמוע למשל את חברי התיאטרון העברי, למשל את ברנשטין־כהן, לֶלצ’וּק, קוּטָּאִי ובן־ימיני שאינם לא ענקיים ולא אוסטרליים ולא מזעזעים ולא היסתֵיריים ולא כלום. ואם בשעת משחקם של האדונים בַרַבַס וסטינגרי, בתוך כדי ממשחקם הנפלא אפשר לפצוח זרעונים, לדבר ולצחק, להחליף מושבים ולצפצף צפצוף של חבה – הרי בתוך כּדי משחקם של חברי התיאטרון העברי על אחת כמה וכמה. עם גלותי אנחנו היהודים, עם של שעבּוּד ארוך וקשה – והאדון ברבס קרא לנו סוף כל סוף לדרור. חופש! חופש רבּותי ודרור! העיקר החופש והדרור! והפונטים היקרים! יש לנו כאן עסק עם עובדה היסטורית, רבותי. חופש. סלַאבּוֹדע! –

זוהי ההשפעה האחת.

והשניה היא – החנוך הטבעי לילדים.

אתם אינכם יודעים מה זאת חינוך טבעי? האדון בַרַבַס יודע מה זאת. חנוך טבעי הוא חנוך המוציא את ילדינו המסכנים מתחת עוּלָם שבבתי־הספר ומתחת סבלות הוריהם הארורים ומכניס אותם אל תחת כנפיו של האדונים בַרַבַס וסטנגרי. כנפים הללו נמצאים באיזה מרתף בנוה־צדק, תחת איזה חורבה נושנה, במרתף זה מסתתרים הילדים המבקרים את תיאטרון החנוך של האדון בַרַבַס, מסתתרים שמה כנופיות כנופיות, שלשה־ארבעה במספר, ימים ולילות אחדים וההורים – ההורים יוצאים בחפושים ויללות וידיהם על ראשיהם. תשאלו: ממה חיים הילדים תלמידי סטנגרי שם במרתף? אל תשאלוּ. לכו אל התאטרון “עדן” ותראו. ממה שחי האדון סטנגרי בעצמו: מגנבות, ומכל הבא בידם. הלא זה הוא “הכפתור ופרח” שבדבר! לגנוב ולחיות במרתף. מרתף זה נקרא בשם ספרותי טהור: “אַרְמוֹן הַנִּבְזוּת הַנִּצַחַת”. ארמון סטנגרי השודד הנפלא באלפים מֶטר! גונבים חצי פונט מכיס ההורים וגונבים מכשירים אחדים, כגון סכין־המטבח (זוהי “החרב האוסטלית”), חתול הבית (זהו “הנמר הבנגלי”), כלב קטן (זהו “סוס־הפלאות”), קדירה עם כפות אחדות (זהו “מטבח הכשוף”), וגם תכשיטים מאת אמא (השודד סטנגרי אינו שודד פשוט מדלת העם חלילה, הוא “חנוך הגימנסיה מבני האצילים”) ועוד דברים הרבה והרבה כאלה וגונבים גם לחם ותפוחי־אדמה וגפרורים וחוט של ברזל, ואקדוח וכדורים בקיצור כל אותם הדברים הנראים בתיאטרונו של האדון ברבס – וכך חיים במרתף החוּרבה חיי השודד סטנגרי ימים אחדים.

וכל זה בהסכמתו של – – – ועד תל־אביב.

ועד תל־אביב יש לו ועדת־בקרת וּועד בקרת זו יש לה זכות להתיר או לאסור על האדון ברבס ל“הציג” דרמה זו או אחרת ומכיון שיש לה זכות לאסור, הרי משתמשת היא בזכותה זו – ומתרת את הכל. ובלבד שהאדון ברבס לא יגוע ברעב חלילה.

תאמרו: מה המריצני לספר את כל אלה? לא לכם אני מספר את זה – אלא לשנים מאנשי שלומינו: לה' יש"י אדלר ולהאדון בּרכּוּז. להם אני מספר עובדות אלה על דבר הקהל התיאטרוני שלנו ועל דבר הילדים מנוה־צדק, שנעשו לתלמידיו של סטנגרי בבית־ספרו של ברבס. הילדים עם “מטבח הכשוף”, עם “האפַרַט התילפוני הנסתר עם היד השחורה” ועם “הלב השותת דם”. – והלב השותת דם – הוא לב ההורים.

ולמה שאני מתכון בעיקר הוא – “הסינסציה הכי אחרונה” של האדון בַרַבַס: ה“חלום”. חלום זה הוא המכסימום של קולטורה עברית בארץ־ישראל, זהו מרכז רוחני, שאפשר להפשר להחנק ממנו, זהו מרכז רֵיחָני נורא. זהו חלומו של האדון בַרַבַס. על חלום זה באמת לא חלמנו בגולה. חלום זה נתהוה בצרפת הנאורה האפפיורית, בצרפת: “בתו הבכירה של הקתוליציסמוס”. רק בת בכירה של הקתוליציסמוס יכלה לחלום חלומות כאלה. לוקחים רומן נהדר של זוֹלא, מסרסים אותו עד כדי בחילה, מהפכים את הלעג שלו לגעל ויוצא ממנו, שמרכז כל החים וכל היקום הוא הבישוף הקדוש, הבישוף הטוב, הבישוף העדין, לו כורעים ברך, לו נושקים ידים, לו אוכלים ושותים ולו נברא כל העולם ביחד עם אלהים חיים! ובישוף זה – הוא מחיה מתים. כן־כן: מחיה מתים ממש! עין־בעין. הא לכם תחית המתים על ידי בישוף. בארץ־ישראל. –

לא, רבותי הצנזורים בישראל: תחית המתים הוא באמת מן התורה לפי הרמב“ם ז”ל – אבל לא על ידי האדונים הבישוף ובַרַבַס! – על ידי הרב הגאון דיסקין וזוננפלד – מהיכא תּיתא! אבל על ידי בישוף לא ולא! – הבישוף איננו חבר עדיין באגודת ישראל! –

היתה אספה כללית בחברת מחוסרי דירות. על הפרק: שאלת מחוסרי הדירות. אחרי ויכוחים נלהבים החליטו, שלמחוסרי הדירות אין דירות ואי אפשר שתהינה להם דירות בתור מחוסרי דירות. נבחר ועד, שתעודתו לחקור אחרי הסבות, מפני מה אין דירות למחוסרי דירות. לאחר חקירה ודרישה הוחלט פה אחד (הד"ר בוגרצ’וב). שלמחוסרי דירות אין דירות משום שמחוסרי דירות המה.

*

שרות מברקית מיוחדת “הכולל”.

I.

בּוּדָפֶּשְט 30 פברואר ש"ז.

מהפכה כללית, הדיקטטור הוֹרטִי הִתְגַיֵר. ממלכה יהודית. כל “הגדוד הקדוש” נכנס “לאגדת ישראל”. הראש: גרף אוֹפּוֹני. ברית־מילה כללית. הזמינו את הרב זוננפלד לסנדק ואת הרב דיסקין למוהל. את הרבנית יֶנטה דיסקין הכתירו בתאר: “פריצה” וכבדו אותם במ – – (כאן נפסקה התלגרמה).

II.

ירושלם. 30 פברואר ש"ז.

מהפכה בכולל אונגרן. הרב דיסקין התנצר. כולל מַדְיַארִי־טהור. כל בני החלוקה מתגודדים “לגדוד קדוש”. המצביא: סטורס. טבילה כּללית במקוה כשרה. הזמינו את הוֹרְטִי למלך ואת גְרַף־של־רְעִי לרב הכולל.

אחראי בעד האמת: בּעללאה.

*

אַ־אַ־אֹה! ברוך הבא, ברוך הבא מר שפל! ברוך הבא ידידי הנבזה! ידעתי, כי עלינו להפגש – ואשר יגרתי – בא לי! בא לי באולם עדן, באספת־עם. ישבתי שם והקשבתי לטפשותו של טפש אחד, שהאשים את הד“ר מוסינזון, על שאינו נותן לאגודת ישראל לבדוק את ציציותיו. הקשבתי – ובינתים הרגשתי איזה ריח רע באולם. ריח רע? ריח רע? – ריח של־מי? כן־כן: ריחו הידוע של מר שפל, ובכדי להבריח קצת את הריח – דלקתי בסיגרה. בשבת ר”ל, בשבת. אמת, דבר נורא הוא לעשן בשבת. בארץ ששום בעל נשך ותרבית, המלוה פונט אחד לחדש בעד ששים גרוש לחדש, אינו מעשן בשבת! אבל מה אעשה? והריח, הריח הרע; הריח – שאיני יודע, מאין הוא בא. ופתאם – והנה קול צורח עלי בדקלום אמנותי של “בריונים”: “השלך את הסיגרה!” – הרימותי את עיני – והנה: מקור הריח הרע! אתה מר שפל עמדת לצדי. אתה מר שפל? בתור שומר שבת?! אתה, המאוס מחמת מוקצה?! – “לא!” – אמרתי – לא. אני אינני ירא שמים כלל. כל זמן שיראת השמים תהיה המונופול של האדונים השפלים כמוך, של הפרופיסור “די־אלמנה־חיה” ושל הרבנים המלשינים דיסקין וזוננפלד – אני לא אשיג את גבולכם! – על זה איימת עלי, שתתבע בריש־גלי מאת היושב ראש, שישליך אותו החוצה. אמרתי: לא. לא אשליך את הסיגרה. הריח הרע.

אדוני מר שפל שומר שבת! הריני מעירך עוד פעם ומוסר לך מודעה: שכל זמן שאנשים בעלי ריח מעופש כמוך, שיש להם שתי רשויות, אחד בחדרי חדרים ואחד למראית עין, יעמדו על משמרת שמירת השבת, וכל זמן שאתם תלווּ ברבית קצוצה וששים אחוזים לחדש ותמוצו את דם אלפי בני ישראל לכבוד שבת – אני וכל אחי הישרים והחפשים בדעותיהם העובדים בזעת אפים בבנין הארץ – לא יחדו מלעשן בשבת! לא! הריח הרע! – הריח הרע מר שפל! אותו הריח – גואַלד, אותו הריח! –

* * *

ממקור לא־אכזב מוסרים לנו בדחילו ורחימו: ועד תל־אביב, זאת אומרת האדון דיזנגוף ומזכיריו הולכים ומביאים הפתעה דורית לעולם. דרך תחנת הנסיון של האדון וילקנסקי עלתה בידם לבא בקשר פיסי־חימי עם הלבנה ולהשתמש באורה בשביל תל־אביב. מר דיזנגוף שב עכשו מגרמניה והביא את המכשירים הנחוצים לכך וכבר עלתה בידם להאיר את תל אביב באור חשמל בזמן שיש אור לבנה. הדבר נודע ליושבי תל אביב (אזנים לכותל!) וכלם כאחד עומדים ומשתוממים לראות, איך מאיר החשמל דוקא בכל ערבי לבנה, החל מן המולד ועד הֵעָלמה. (בזמן שאין אור־סהר אפשר “לשבור את הראש” בחוצות תל אביב).

*

הסתדרות הסופרים בא"י אספה אספה גדולה ודנה על השאלה: מי מארבעת הגאונים בישראל גדול: ה' זֶילֶינְיַבסקי, פופובסקי, וילינציק או המנוח מיכה יוסף ברדיצ’בסקי? הוחלט בקושי – שהאחרון. על זה החליטה האספה להחליף את השם “רחוב־פופובסקי”, או “רחוב־זיליניבסקי” או “רחוב־וילינציק” לשם רחוב “בן־גוריון־ברדיצ’בסקי”.

ואם כל זה לא היה – הרי טעינו קצת.

*

דרמה מוסיקלית ר"ל.

I פְּרֵילוּדִיוּם אַנְדַנְטֵי.

העיריה העברית הראשונה ועד יש לה. לועד העיריה העברית הראשונה יש גם שני פקידים. שני מזכירים. האחד מזכיר והשני משכיח. האחד מזכיר את השני, מה עליו לשכח; והשני משכיח את הראשון, מה עליו להזכיר. זוהי חלוקת העבודה. מחלקים את העבודה ומזכירים ומשכיחים ומשכיחים ומזכירים. בלי הרף – כך הזכירו, למשל, שלועד תל־אביב יש שוק של ירקות. וכך שכחו ושוב זכרו, שמגרש שוק־של־ירקות זה שייך לאיש פרטי. למי? לבעל המגרש. ושבעל המגרש הלזה הולך ומפקיע את מחיר המגרש מזמן לזמן. וזה אי אפשר. ועד תל אביב לא יסבול כמו אלה. ועד תל אביב דואג דאגה בלתי פוסקת בעד אזרחיו המסכנים. שאלו את כל “השכנים”, שוכרי הדירות מאת בעלי הבתים ויגידו לכם, כמה דואג בעדם ועד תל־אביב. ועד תל־אביב עומד על משמרת המסים: על מס המים, המאור, התקון, הקלקול, המשטרה, אור־הלבנה, אור לנשימה ובית־הקברות ואינו נותן לשום בעל הבית בעולם לא זכות ולא רשות לשלם את כל אלה! לא. רק השכנים, שוכרי הדירות יש להם זכות לשלם את כל אלה! – כך. – ובכן: צריכים לבא עם בעל־המגרש לידי הסכם. וזה לא נקל כל כך. משום שבעל המגרש אינו טפש כלל. אינו טפש לקחת פחות, בזמן שיש בידו לקחת יותר. דין בעל המגרש כדין בעל הבית: הוא אינו מקבל פחות בשעה שיש בידו לקבל יותר.

ובכן? – מה לעשות בכדי להגן על ממונן של ישראל?

II. מִגְרַש חָדָש. רִיטַרְדַנְדוֹ.

ובכן? נקמה בבעל המגרש! אין חנינה! – כך החליטו בועד תל אביב. זאת אומרת: לגרש את התגרניות עם כל חפציהן, עם ירקותיהן ועם כרפסיהן וסליהן ושקיהן לעזאזל! – כלומר: למגרש חדש! –

התחילו התגרניות צועקות, מתחננות, בוכות, מחרפות, מרננות, מאימות, רוטנות, מקוננות, מיבבות, יורקות, מתגודדות, ומיללות ואומרות: אבוי לנו ולחיינו! ולועדינו! וללקוחותנו! – להיכן אתם סוחפים אותנו?! למגרש חדש?! לאיזה מגרש חדש? מה מגרש חדש! מי מגרש חדש! מגרש חדש על ראשנו! ואם אתם מגרשים אותנו על המגרש החדש – משכו לשם גם את הלקוחות שלנו, את המַדַאמוֹת! וי לנו מגרש חדש! איש לא יבא לשם! שם נרקב ביחד עם הירקות שלנו!

– תרקבנה! ענה להם הועד – תרקבנה! זוהי נקמה. נקמה בבעל המגרש!

– נקמה יפה – ענו התגרניות – אנחנו נרקב ולא הוא! – אנחנו נלך למגרש חדש ולא בעל המגרש! אוי ואבוי לנו! מגרש חדש! דבר נקל, להתלבט למגרש חדש! להתלבט לעזאזל המגרשה!

– אינכן הולכות? – ענה הועד –

III. – הַנְּקָמָה. אַקוֹרְדְ. –

אינכן הולכות? – אם אינכן הולכות – תוליך אתכן המשטרה!

ומכיון שיש להם לפקידי הועד שוטרים; ומכיון שיש להם לשוטרים כח; כח גברא; ומכיון שיש לו לכח קול: נתנו השוטרים את קולם בכח – וגרשו את התגרניות עם הכל אשר לכל שלהן מַרְשְ אל המגרש החדש!

IV. – תַּהֲלוּכַת הַיָגוֹן. אַנְדַנְטִינוֹ –

ובבקר לא עבות ולא דקות – והנה תהלוכה לשמה של תגרניות עבות ודקות ועצובות הולכות בשורה ארוכה, בשדרה של עצי־ירקות־חיים מן השוק הישן אל רחוב אחד־העם, מרחוב אחד־העם אל נחלת־בנימין ומנחלת בנימין משרכת את דרכה לרחוב אלנבי – אל המגרש החדש! – הולכות ונושאות את שקי הירקות על שכמיהן. בסינוריהן צרורות בצל, שום, צנון וכרפס ובלבותיהן מועקה ועל פיהן שירה עצובה:

– מגרש חדש – מגרש חדש – בלי לקוחות, לכל הרוחות, אוי ואבוי בלי לקוחות.

– עמוד! – עמודנה! – פקד השוטר־המנצח על התהלוכה העצובה.

– התהלוכה עמדה.

– שב! – שבנה! בשורה!

– מה שבנה? מה בשורה? – צעקו התגרניות פה אחד – כלום זה מגרש? הזהו המגרש?! הלא זה יער! זה יער צעיר ורך עם עצים רכים! עם בני־עצים צעירים! עם תינוקות־עצים קטנטנים! לאן נשב? על התינוקות הללו? על העצים הרעננים? – צעקו התגרניות וישבו על העצים, הורידו את השקים, הריקו את סינוריהן והתחילו מנגבות בהם את עיניהן הדומעות דמעות־שליש.

ישבו וישבו

ובכו ובכו

ומדאמות לא באו

והלקוחות לא לקחו.

עבר יום – והבצלים שבשק התחילו פוקחים עינים ומתפלאים: מה יהיה?

עוד יום – והצנון התחיל מפהק ונותן ריחו: מה – ה – ה – יה – יה – ה?

עוד יום – והכרוב התנפח ופרש את כנפיו ברתיחה: מה יהיה?!

עוד יום – והכרפס הרים תולעים שורצים ומציצים: מַה־יִהְ־יֶה?

ועוד יום – וכל החבריה קשרה קשר: הולידה זבובים מזמזמים בזמזום: נִרְקַב יַחַד עַד נִבְאָשָה! (שיר ביליק עם פרוש המדקדק מוהר"ר אברונין).

והתגרניות ישבו, נרדמו וישנו ונחרו בנחירה עגומה הקורעת את הלבבות וגמגמו בחלומותיהן: מגרש חדש – לכל הרוחות – אין לקוחות – על ראש הועד – מה יהיה? הכל נרקב – נר – ר – ר – קב –

ופתאום והנה –

V. – הגּוֹאֵל. אַלְלֶגְרוֹ –

האדון דיזנגוף ראש הועד הולך וקרב!

הרגישו בו הבצלים ומסרו את הבשורה להצנון, הצנון להכרוב, הכרוב להכרפס, הכרפס להשום, השום לתפוחי־הזהב, תפוחי־הזהב לתפוחי הכסף ותפוחי הכסף לתפוחי־הנחשת: הִנֵּה הוּא בָּא! הִנֵּה הוּא בָּא! הֵידָד, הֶאָח, הִנֵּה הוּא בָּא! (דקלום מרת כהן־ברנשטיין בשירו של “לב חדש”).

התעוררו התגרניות מתרדמתן, פקחו עינים ופניהם אורו: אה – אה – אה – אדון דיזנגוף!

וכלן כאחת קמו והתנפלו על צוארו ויבכו עוד, חבקו אותו וֹנֹשֹקֹוֹֹ (נקוד עליו) אותו:

– אדון דיזנגוף! רחמים! הועד שלך! מגרש חדש על ראשו! אוי הועד שלך! המזכירים שלך השכיחו אותנו! אלהים יזכור אותם! יזכור אלהים את נשמתם! אדון דיזנגוף רחמים! הרי הסחורה שלנו! רקבון! רקבון!

סתם אדון דיזנגוף את נחיריו, הסתכל בהסחורה ואמר בעברית צחה:

– טוב. ממני תפעלו את כל. אצלי פעלתן את הכל. מה אתן חפצות? את השוק הישן? פנו אל המזכיר שלי.

– מה־ה??? המזכיר??! חס מלהזכיר! לא אדון דיזנגוף! הכל – רק לא המזכיר!

– לא? לא! – אמר האדון דיזנגוף – ובכן: לכנה חזרה. לכנה, בבקשה, לכנה.

VI. – תַּהֲלוּכַת־שָׂשׂוֹן. אַלֶגְרִיסִימוֹ –

ותקפוצנה התגרניות אשה על שכנתה ותאספנה את מעט הרקב שלהן ותלכנה בשמחה, בריצה, בגילה, ברינה, בדיצה, בחדוה ותשאנה את בצליהן ואת צנוני צנוניהן ואת כרפס כרפסי כרפסיהן ותתופפנה בהם על לבן השמח ובאצבעותיהן הצרדות וקולותיהן הצרודים – – ותבקע מרפסת החול לקולן! –

ופתאום – ובשדרות רוטשילד, על יד ועד תל־אביב, יצאה אחת התגרניות האמיצות מתוך התהלוכה, קפצה על מגדל המים ובקול מנסר הכריזה שחקים:

– חברות! חברות! הנהו! הנה הועד! אותו הועד עם המגרש החדש! חברות תגרניות! עלינו לקרא תגר! תגר תגרניָתִי! על חומסינו וסוחפינו! – מרקיבי בצלינו ומתלעי כרפסינו! – עתה נשיב להם את רקבוננו בראשם! הגיעה השעה! השעה השתים עשרה הגיעה!

– סליחה, רק אחת עשרה ושלש רביעיות! – הפסיק אותה השעון שעל מצח הועד (שעון דיזנגוף בלע"ז).

– אמת – צרחה התגרנית, – אמת, אך זריזות מקדימות! – קחינה חברות את הרקבון שלכן ונרוצץ את גלגלתם של שונאי בנות ישראל! –

VII. – אֵל נְקָמוֹת. פוֹרטִיסְסִימוֹ –

ואשר שערת, הקורא הנכבד, מראש – זה היה.

לשוא לא הכה השעון הועדי אלא אחת עשרה ושלש רביעיות,– התגרניות הזריזות התפרצו לתוך המשרד – – – ברד של כרפס ותכלת וחור וארגמן – – המזכירים רצים וחוטפים את התיליפון – אחת התגרניות התנפלה עליהם, תחבה חזרת אחת לתוך האפרכסת ושני צנונים לתוך אזני האחד ושני כרפסים לתוך אזני השני – – גניחות, קללות – התעלפות – – והתהלוכה יצאה והמשיכה את דרכה בנצחון ובשיר על פיה.

אֲנַחְנוּ הַתַּגְרָניוֹת

לֹא נֵדַע חִיל וָרַעַד!

כָּל יַרְקוֹתֵנוּ הָרַקְבָנִיוֹת

לְרֹאש חַבְרֵי הַוַעַד! –

VIII. מִשְלוֹח־מָנוֹת. פִינַלֶה.

– שלום, אדוני הדוקטור, שלום רב.

– שלום! טַאג;

– מה זה שם בועד? איזה מהפכה?

– מה מהפכה? מי מהפכה? וֶר זַגְט?

– אותן התגרניות.

– יַא, דִיּזֶה תגרניות! יַא דִי זִינט גֶקוֹמֶן בְּדֶיפוּטַצִיֶה לְהוֹדוֹט לַנוּ, עַל שֶעַלַה בְיַדֵנוּ לְהוֹרִיד אֶתּ מְחִיר הַמִגְרַש. וִיסֶן זִי, בֶאֱמֶתּ נֶחְמַט. אֶס איסט זֶהֶר נֶכְמַט פוּן אִינֶן. אַנַחְנוּ הַלֹא רַק אֶתּ חוֹבַתֶּנוּ עָסִינוּ. אֶט הַמוּתַּל עָלֵינוּ עָסִינוּ. והן, התגרניוֹת, באמת, אס איסט אַיְן וֵינִיג רַיְצֶנְד. הֵן הֶבִיאוּ לַנוּ מִשְלוֹחַ־מַנוֹט לְפוּרִים.

של משרד הקרן הקימת בתל־אביב

אמן חדש! אמן חדש! אמן חדש!

מוסקבה! – פטרבוג! – נוה־צדק!

בנשף הקרן הקימת תל אביב ישתתף האמן המפורסם, פינומין־הצריחה.

האדון בַּאב – קוֹף.

הצורח הגדול גמר את בית הספר־לצריחה “דימגוגיה” שביֶהופֶץ הסוביטית. יש לו אות הצטינות “ינשוף ממדרגה ראשונה”. הוא יצריח בהצלחה ענקית את השיר “בריונים” והיפוך אותו בכשרונו העוג־מלך־הבשני לחריונים (דביונים קרי), ויצרום את אזני הקהל עד כדי התעלפות נעימה.

המשורר יעקב כהן

–! יתבע אותו לדין! –

– באו – הִוָכחו! – שמעו! – היו לעדים! –

חסידים, אפיקורסים, מלשינים וחרדים!

! האמן הגדול אינו מעשן בשבת אלא בחדרי חדרים!

(רשמי)

החלוץ מר אסיר ממורט מבקש אונו לתקן את הטעות שנפלה במאורע שלו.

לא אמת הדבר, שישב בסינמוטגרף במקום שאינו ראוי לו – אלא ישב במקומות אחדים שאינו ראוי להם.

לא אמת הדבר, שהאדון ברבס מכר באותו ערב כרטיסים יותר מן המקומות, אך אמת שתמיד מוכר הוא כרטיסים יותר מן המקומות שבאולם.

לא אמת הדבר, שהחלוץ התחנן בפני השוטר העברי בארץ העברים ובעירה העברית הראשונה, שלא יסחוף אותו בערפו ובחזהו ושהוא בעצמו ילך בלי כפיה ואונס – אלא אדרבה, השוטר המסכן התחנן לפניו וכו'.

לא אמת הדבר, שהשוטר הכה אותו, אלא אדרבה: הוא הכה את השוטר מכות רצח ואחר כך אסר אותו, את השוטר וסחפהו אל המשטרה.

לא אמת הדבר, שראש המשטרה העברית של תל־אביב צעק עליו בפקודה חמורה: “עמוד ישר, ידים על התפר!” – “יד על פה!” – אלא אדרבה: הוא, החלוץ פקד על ראש המשטרה המסכן את אלה.

לא אמת הדבר, שראש המשטרה אמר לו בעברית צחה: “אֶטַא הוּזֶ’ה רַאסִיִי”! (כאן בארץ העברים גרוע יותר מבארץ ניקולי!) – אדרבה: החלוץ אמר לו לראש המשטרה את זה. והדין נותן, שהחלוץ אמר את זאת.

ולא אמת, שהחלוץ ישב על עון חמור הנ"ל שבעה ימים ביפו, במאסר ערבי ושם כבדו אותו במטאטא לנקות את פניו ואת המשקפים שלו – אלא אדרבה: השוטר ישב שבעה ימים וכו' וכו'.

לא אמת גם זה, שבמשטרה כתבו פרטיכל בעברית צחה בפנטסיה של משורר בחסד עליון, שהשוטר הכה את החלוץ, אלא אדרבה: החלוץ כתב את הפרטיכל וכתב בו, שהוא הכה את השוטר, ועל החתום ראש המשטרה בעצמו.

ולא אמת בכלל שהחלוץ ישב בבית האסירים לפי חפצו של משרתי האדון ברבס, אלא אדרבה: בית האסירים ישב בתוך החלוץ ועד היום יושב הוא בתוכו כחולירע ר"ל. ולא עוד, אלא ששם בתוך קיבתו הכה הוא, החלוץ, את המטאטא על פניו בשוטר שבידו ושבר לא את המשקפים, א את בית האסורים שבתוך קיבתוו הריקה.

ובכלל הכל אשר לכל אינו אלא – בדיחה יפה לפורים.

המשטרה העברית תעשה כאלה?

אֶי! בדיחה יפה לפורים.

והננו מאחלים לו להחלוץ מר ממורט רפואה שלמה, שישוב לאיתנו מבדיחה יפה זו.

ולהמשטרה העברית מאחלים אנו גם כן, שתשוב.

*

מְחָאָה בְּשֵׁם הַפּוֹסְתָּה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.

אנכי החתום מטה מוחה בכל תוקף נגד עלילות העתונים, האומרות, שהפוסתה אינה עושה את מלאכתה באמונה ושהמכתבים מאחרים בדרכם תמיד. זה שקר מופרז. אני בעצמי בדירי הוה עובדה דלקמן: שלחו לי תלגרמה מבודפשט, שבה מודיעים לי, “שמכתב יבא”. והנה – קבלתי את המכתב עוד לפני התלגרמה בעצמה! הרי לכם עובדה ברורה! – איזה פוסתה בעולם ממהרת להביא מכתב במהירות יותר מתלגרמה?!

עמא פזיזא ישראל. תמיד הם מקוננים!

בשם הפוסתה הנעלבה: משולם בּוּל.

*

הסופר המפורסם ד“ר נתן בירנבוים (מתתיהו אחר) תבע לדין את החברה “אגודת ישראל”. הטענה שלו: לפני שנתים בערך קנה לו זוג נעלים חדשים מן המובחרים שבהם ונכנס בהם פתאום – – לתוך חברת “אגודת ישראל” ר”ל.

*

בקרוב יצא לאור “דין וחשבון אמנותי” של המזמר המפורסם גוֹספּוֹדין ליאון פרנץ, בעריכת האימפרסריו שלו מר רֶצֶנזנט. התוכן יהיה:

א) כמה סקנדלים ערך המזמר המפורסם במשך שהותו בארץ ישראל.

ב) כמה פרוגרמות הבטיח ולא מלא אותם.

ג) כמה שריקות שרק לו הקהל הנכבד.

ד) כמה פעמים כתב עליו הרצנזנט את המלה מפורסם.

ה) איזה תנועות אומנותיות דרושות להביא את הקהל למחיאת כפים רועשות.

ו) כמה הפסיד האימפרסריו על ידיו.

ז) כמה הפסיד הקהל העברי על ידו בחומר וברוח. ח) כמה היה מרויח הקהל, אלמלי לא היה מזמר.

ט) מה היה, אלמלי לא היה בא בכלל?

י) מתי יעזוב את “פלשתינה השפלה, שאינה מכבדת אותו כהוגן” וילך “לאיטליה המחכה לו בידים שטוחות”?

יא) מתנת הקהל התל־אביבי, החיפתי, הראשוני, הפתח־תקותי, שהגיש לו כרטיס נסיעה לחוץ לארץ בתור תודה על הפרוגרמות שלא זמר.

דֶרֶךְ צָלֵחָה!

הַיּוֹם יוֹם פּוּרִים וּמָחָר יוֹם חוֹל.

תְּנוּ לי הַפוּנטִים – וְנָכוֹן הַכּל.

*

– תלגרמה –

הפרופיסור לאידיוטיקה האדון ויזתא עלה לגדולה. לרגלי מלשינותו המשולשת הכתירו אותו חסידיו בני החלוקה דרבנן בתגא של “ראש בני הכולל”. משתה גדול. כשר. בהשגחת הרב פרשן־דתא. נאומים בז’רגון ערבי בהברת הועד האשכנזי. הרבנית ינטה דיסקין שלחה טלגרמה לזוגתו העגונה של הפרופיסור. הרב רונלד זוננפלד נאם על הנושא: “כל המצר לישראל נעשה ראש”. לאחר הסעודה בדקו הרופאים את המסובין ומצאו שלמלשינים אין תקוה, אמן.

*

! מזל טוב!

אנחנו המסדרים של ה“לב החדש” מברכים את חברנו מר משה שהם המדפיס של “הלב החדש” לרגלי הולדת בתו החדשה

הגברת שמעונית תחי'

בברכת מזל טוב!

שבעה.

יום ששי, י“ב מרחשון תרפ”ג – ירושׁלים.