(כעין בקרת לספר “המסע לארץ ישראל בשנת ת”ת")¹    🔗

א.    🔗

קומו, אדוני, איש איש מכסאו ותנו כבוד להולך! הנכם רואים, הנה בעל החלומות הלזה בא!

האיש הזה הלך לתור את ארץ העברים בשנת שמנה מאות לאלף הששׁי;זה מעט שב האיש אלינו, ובשוֹרה מוצאת בפיו, בשורה טובה ומשיבת נפש. השׁמעתם אחי? שם, בארץ העברים, עברים יגורו כיום, עברים, אשר השליכו כבר את אלילי כספם ואת גלולי מסחרם, ויהיוּ לאכרים עובדי אדמתם הקדוֹשה. אין קנאה ואין תחרות בבתיהם, אין פרץ ואין צוחה ברחוֹבותיהם, לא ידאגו ליום מחר ולא יחרדו עוד לקול עלה נדף, כי שלום להם מסביב.

– אבל, אדוני, אשמע קול קורא אלי בשחוק; הלא חלום חלם האיש ההוא!

– שקר הדבר! לא חלום חלם האיש, כי אם כתב בספר, את אשׁר ראה בעיניו; בעיני רוח או בעיני בשר, האם לא אחת היא לנו? יש אשר יביט איש בעיני בשר על כל סביביו, ויראה תהפוכות כל היוֹם; ויש אשׁר יביט איש בעיני רוח את קצות הארץ או אל אחרית הימים, ויחזה נכוחות. האם איננו עומד חי בפני נחשון בן עמינדב ראש “כפר שלום”, האם איננו עומד חי וקים לפניכם? נסו נא למשש את כתפותיו הרחבות, את מתניו החזקות; הקשׁיבו נא, אחי, לאמרותיו המלאות חן ושכל טוב, והגידו לי: האם לא בשר ודם הוא, אשר רוח חיים באפו? הביטו נא בפני העלם בן אביגדור מקרית משׁה אשר בארגינטינה ובפני ריעתו היפהפיה, בת אחד האכרים מתמנה, האם ילדי חלום, יצורי הדמיון המה? לוּ חלום חלם האיש, כי עתה מאין לקח את צבעיו המזהירים בּזוהר החיים לתאר במו את חג החמשה עשׂר לירח אב בכפר חצרון? צאו נא וראו בבנוֹת ציון המחוללות בכרמי חצרוֹן ובצעירי האכרים, אשר נקבצו מכל אפסי ארץ העברים לשיש אתן משוש – ואם לב רגשׁ לכם, אדוני, אז כמוני היום דמוע תדמע עינכם, לא דמעות תוגה ולא דמעות שמחה, כי אם דמעות תקוה – הטובות והקדושׁות בדמעות, אשר תזלנה מעיני אדם בימי חיי הבלו פה בעמק הבכא! וכי תטו אזניכם לשמוע אל קול השׁרים והנוגנים בכרמי חצרון, אז בכל מצהלות מנגינתם תדמו, כמוני היום, לשמוע רק קול נעים אחד החוֹדר אל לב, קול תמר ב“אהבת ציון” בדברה אל ידיד נפשה: “קוה אמנון, כי טובה תקוה מחיים!”.

– אבל מה בצע, כי תשא לשׁוא נפשך! הנה יודעי העתים כלערוא-באָליע ומרעיו יוכיחו על פי מספרים מדויקים, כי למיום החל אדם לרוב על פני האדמה, עוד לא היתה כזאת, כי יהפך עם יוֹשב כרכים, עם תגרנים, לאכרים יושׁבי נאות שדה, האמנם חדשׁה תהיה בארץ? האמנם…

חדלו ממני, אנשׁי-שפק, סורו ממני כל פועלי מספרים! אל נא תהדופו בהבל פיכם הקר את ריח השושׁנים, הנודף אלי מן הכרמל והשׁרון; אל נא תפיגו במספריכם האכזרים את השכרון הנעים, אשר מסך עלי האיש לעווינסקי בספורו. הוי רבת שבעה לה נפשי רוגז ועצבון, חוסו, חוסו עלי, אחי! תנו לי מעט צרי למכותי הרבות. מסכו לי רסיס עדנים, אך רסיס עדנים אחד בּים התוגה, הזורם עלי מסביב.

ב    🔗

לו כדבריכם כן יהי: חלום חלם האיש! אבל הידעתם, אַחי, כי רק החלום לבדו עשה ויעשה גדולות בארץ. גם השפק רב כחו מאד, אבל לסתור ולא לבנות, לעקור ולא לטעת, ורק האמונה והתקוה הן אשר תעשינה חיל לבנות ולנטוע.

האם לא חלוֹם חלם הנער משׁה, בצאתו בפעם הראשונה לראות בסבלות אחיו העברים? “את העברים הנבזים האלה, אמר הנער בלבו, בהביטו עליהם, את העברים הנבזים האלה אוציא בחזקת היד מן הארץ הזאת ואטעם על אדמת אבותיהם, והיו לעם עובד אדמה, לגוי חכם ונבון, אשר לתורתו איים ייחלון ולמוסר לקחו יקשיבו לאומים”. הוי נער גדל-לבב וכביר רוח! מדוע לא שמת אז לבך אל דברי לערוא-באָליע ומרעיו, המוכיחים על פי מספרים מדויקים, כי לא יסכון עם בונה ערי מסכנות להיות לעם עובדי אדמה ויוֹשבי כפרים. לו שׂמת אז לבך לדבר הזה, כי עתה… כי עתה לא חלמנו גם אנחנו את חלומותינו היום…

האִם לא חלום חלם בן חכליה, בלכתו בדד באישׁון לילה בין חרבות עיר קברוֹת אבותיו? “הבה, חשב האיש הגדול ההוא בלבו; הבה ואחיה אנכי את האבנים מן העפר בתוך העיר; ישוב נא העם מארץ גלותו ויחיה את העפר מן האבנים מחוץ לעיר. יעבוד נא העם את אדמתו ויתחזק עליה תחת צל מלך פרס הנוטה אליו חסד. עוד יעברו ימים ושנים, ומי יודע את הצפון בחיק העתיד!” הוי איש יקר רוח! למה זה תשׁלה את נפשך בתקוות שוא, הלא משׁקה למלך פרס אתה, שאל נא את פי החכמים יודעי העתים, אשר בחצר מלכּך, ההיה כדבר הזה או הנשמע כמוהו, כי יִנתש עם מעל אדמתו ושב להאחז בה, אחרי אשר בעלות זרים, ויחדש כּנשר נעוריו?

אדוני! לאט לי לבעלי החלומות!

האם לא בעל-חלום גדול היה קוֹלוֹמבוס, בלכתו לגלות ארץ לא נידעה, אשר תפרנס היום אלפי קשי-יום ומרי נפש? האם לא בעלי חלומות נפלאים היו החכמים אואט, אשר מצא את מכונת הקטור, ופראדיי, אשר תכן את חקי כח העלעקטרון, שני הכחות האלה, אשר נתנו את העוז ואת היכולת בידי אדם לשנות את פני האדמה ולהתנשא מעל להמקום והזמן? קראו נא מעל ספרי בעל החלומות שול-ווערן, אשר כתב לפני רבות בשנים, והתבוננו אל המעשים, אשר נעשו תחת השמש בשׁנים האחרונות האלה, וראיתם כי בעלי החלומות – הםאשר יתוו את הדרך לפני בעלי המעשה הבאים אחריהם למלאות אחרי דברם.

הנה כי כן, אדוני, הבו לבעלי החלומות, הבו להם כבוד ועוז!

האם לא בעל חלום גדול היה הבאראָן משה הירש לפני מאה וחמישים שׁנה, בּראוֹתו את עני אחיו העברים, הרעבים ללחם והנודדים אל כל קצווי ארץ לבקשׁ למו מחיה, נכמרו רחמיו עליהם, ויאמר לקחת מקצותם אנשים סוחרים ורוכלים, להוציאם לארץ מרחקים ולתת להם שׁם נחלת שׂדה לעבדה ולשׁמרה? חפשו נא אחי בתוך עלי “המליץ” הבלים והישׁנים משנת תרנ"ג לאלף הששׁי ותמצאו כי בין סוֹפרי הימים ההם נמצא עוד בעל-חלום אחד אשר נבא אז טובות על המפעל ההוא, כי יעשה וכי יצליח. ועתה… שׁאלו נא איפוא היום את פי בן אביגדור מקרית משה, אשר בא מארגנטינה ירושׁלימה, שאלו נא את פיו ויגדכהם, אם נפל צרור ארצה מכל הדברים הטובים, אשׁר נבא האישׁ ההוא לפני מאה וחמשים שנה?

– אבל, אשמע קול קורא בלעג – האם חולם בהקיץ אתה או משתגע! הלא בשנת תרנ"ג אנחנו עומדים היום, ואיככה זה תדברו אתה ולעווינסקי מרעך על אדות המעשים, אשר יקרו יובואו אחרי מאה וחמשים שנה?

הרפו, הרפו ממני, אתם יודעי העתים וקצרי העין! מאה וחמשים שנה! האם לא כהרף עין הנה בחיי עם, אשר יחיה לנצח?

ג    🔗

לנביא ארגינטינא נתתם אותי, אחי. שגיתם! לא נביא ארגינטינא אנכי, כי אם נביא-האדמה; ומי יתן והיה כל עם ה' נביאים כמוני. לא ארץ ארגינטינה קדושה בעיני;כי אם אדמתה המלאה דשן, מדעתי, כי תתן לחם ומנוחה לנודדי עמי האמללים. אך ארץ אחד קדושה לכלנו יחד, זאת הארץ, אשר בה התהלכו נביאי יה בימי קדם;זאת הארץ, אשר בשבת עמי עליה, דבר בשפה זו אהבתי לנצח, בשפה, אשר כל ישעי וכל חפצי לטעת אותה על לב צאצאי יחד עם האהבה לארץ קברות אבותינו. “לו אדע כי יהרוס קולי בכח” את קיר הברזל אשר בין עמי ובין ארץ משאת נפשו, “אז תַּתי קול גדול”: שובה ישראל! שובה אל זרועות אמך השכולה, עוד לא צמקו שדיה מרוה את צמאונך, עוד לא נס ליחה. אף כי שוֹממה היא למראה עינים. ידעתי, כי קיר הברזל לא לעולם יעמוד; ידעתי, כי יבוא יום, והארץ תפתח לפנינו, ועל כן טוב, כי נעמוד על המצפה להביט קדימה בשבע עינים. אבל האם ליום ההוא יעננו נודדי עמנו הרעבים ללחם? או התוכל הארץ ההיא לאספם אליה יום אחד?

“נביא ארגינטינא” קראתם לי בלעג. מדוע תלעגו לי, אחי, ונפשי מלאה יגון ולבי עלי דוי! הוי לו נביא הייתי, לו נגלה אלי אחד מן השרפים לשום בפי רצפת אש מעל מזבח ה', כי עתה קראתי אל ארבע רוחות השמים: עורנה, בואֶנה, הרוחות, לפחת ברצפה, והיתה למוקדי עולם והציתה אש האהבה בלבות עשירי עמי וקציניו; לא אש האהבה לארץ אבותיו, אשׁר אולי לא כבתה עוד בלבכם, כּי אם אש האהבה לאדמת אבותיו, ואל רגבי עפרה, אשר רווּ אותם בזעת אפם ודם לבבם; לו עמי שומע לי, כי עתה דברתי אליו יום יום: הסירה את אלילי כספך ואת גלילי מסחרך מנגד עיני, כי שקר ההון והבל הכסף, ורק האדמה לבדה לעולם עומדת;כי רק אדוני האדמה יוכלו להיות גם אדוני הארץ, כי רק עובד אדמתו לא יירא מיום מחר כי יבוא. לוּ נביא הייתי! אבל מה אעשה אנכי לבדי, וקולי קול דממה דקה לא ישמע במחנה. הוי, אַיכם, אלדד ומידד! אַיכם כל תופשי עט וכל רומי קסת סופרים? איכם כל הוגה דעה וכל דובר משרים, אשר מנגעי עמי זוב יזוב דם לבבכם? האספו, אֵתיוּ אלי כלכם, ונתנבא יחד.

כ“ז כסלו תרנ”ג.