מליצת ישראל על אדמת ישמעאל / דוד ילין

בארץ הערבים, ארץ השירה והזמרה מעולם, בין מאות השבטים אשר מלאו את הארץ, ישוב ישבו גם שבטים אחדים מבני ישראל. אך לא על שבטי בני ישראל לתולדותם התישׂבו, גם רובּם לא בשמות ישראל נקראו, כי בשמות ערבים קראו לנפשם ולשבטיהם: בּני קֻרַיְט’ה, בּני אלנצ’יר, בּני בּהדלוכו', אלה הם שמות שבטי יעקב אשר גרו בארץ ההיא.

על אודות אחינו אלה אין לנו כל ידיעה ברורה לדעת עד כמה עשתה ידם חיל בתורה ה' ובספרות העברית, כי לבדד ישבו עם ה' אלה, בין עצי התמרים ותלי החול אשר סבּום מכל עברים, ולא גדל הקשר ביניהם ובין אחיהם אשר ביתר הארצות בכל ימי חיותם על האדמה ההיא. ובהרים האישלם את דגל אמונתו ויקרא: “אמונה במחמד, או מות לפי חרב!”, היתה אחריתם להכּרת פעם אחת. רבים מהם מתו בחרב וכל רכושם היה לשלל בידי הערבים שכניהם, מהם היו אשר נכנעו לקול המושל ויקבלו את התורה החדשה ויתערבו ביתר שבטי הערבים, והשרידים המעטים אשר שרדו הגיעו עד אדרעי (אדרעאת בערבית) אשר מעבר לירדן מזרחה וישבו בה, וכל זכר לא נשאר להם ולכל חילם בתורה ובספרות.

רק שתי חמודות השאיר לנו הזמן מפרי רוח אחינו אלה. ושתי החמודות האלה נשארו גנוזות בספרי הספרות הערבית: שירי אחינו בארץ ההיא, והגדותיהם על דבר הבריאה ואנשי השם הנזכרים בספרי הקודש. ופה הנני אומר לתרגם עברית אחד השירים היפים אשר נשאר לזכרון בספרי המאספים הערבים.

המשוררים האלה נשכחו כמת מלב אחינו אשר להם יד ושם בספרות הערבית, הם בני גלות ירושלים אשר בספרד. אין איש מאחינו הספרדים מזכיר בשמם ואין מעורר ישֵנים לתחיה; בעיניהם נחשבה ראשית תקופת השירה למן היום אשר החלו בני ישראל בספרד לחבר שיר עברית על פי משקל השיר הערבי. הראב"ד בספרו “סדר הקבלה” יאמר: “בימי רבי חסדאי (ערך שלש מאות שנה אחרי גלות בני ישראל מארץ ערב) התחילו לצפצף, ובימי רבי שמואל הנגיד נתנו קול”. ואלחריזי, האיש הזה המונה במספר כל צבא משוררי אחינו, ידבר על העת ההיא רק בדרך הילוכו, הלא אלה דבריו בספרו תחכמוני: "אין השיר הנעים במבטאו, הערב במקראו, כי אם לבני ערב לבדם, וכל הגויים כאין נגדם. גם בני עמנו אחרי גלותם מאדמתם, שכנו רבים מהם עם בני ערב בארצותם, ונהגו לדבר בלשונם, ולהגות בהגיונם, ובהתערבם עמהם, למדו מלאכת השיר מהם, כי בעוד היו אבותינו שוכנים בעיר הקודש, לא נודע להם שיר שקול בלשון קודש. רק ספר איוב ומשלי ותהלים הם פסוקים קצרים וקלים, וידמו לחרוזי שיר, אבל אין להם חרוז ואינם שקולים ¹עבור כי קצת שבט יהודה לספרד שׂרד, וגבול ספרד הוא כנגד אמצע השמים מכון מיושר, מתחת הקו השוה והישר, כי בני בבל בקו השוה במזרח, ובני ספרד בסוף קו השוה במערב, על כן פשטו החכמות בשתי הקצוות האלה למיניהם וכו', ויהי בשנת ארבעת אלפים ושבע מאות ליצירה, צלחה על בני ספרד רוח עצה וגבורה, ושפה ברורה, ואז התחילו העברים להרגיל לשונם בדרכי השיר, אך מליצתם היתה גרועה עד בוא המאה השמינית, בימים ההם זרח בספרד שמש התהילה הוא הנשיא הגדול רבי יצחק הספרדי בן חסדי, בימיו פשטה החכמה בארץ " (קיצור דבריו בשער יח).

רק אחד היה רבי משה בן עזרא אשר הביא זכרם בספרו הערבי “כתאב אַלְמְחַאצַ’רָה ואַלְמֻדַאכַּרָה” ואמר: היהודים אשר הצטיינו בשיר בין הערבים הם שמואל בן עדיה, אלרביע בן אבי אל חֻקַיִק ואחרים הנזכרים בספרי הדורות הערבים (פרק ג').

ובאמרי לתת תרגום נכון לאחד השירים האלה, ובדעתי כי לא משורר אנכי, לא שמתי על תרגומי עבותות החרוז והתנועות והיתדות, רק השתדלתי בכל יכולתי כי יהיה מספר ההברות שווה בכל בתי השיר. הנה פה המקום לאחינו משוררי זמננו לנסות כוחם לפחות בשירים האלה רוח השירה העברית, והשיבו לתחיה, זכרון בני עליה, שוכני ארץ נשיה.

 

שׁמואל בן-עדיה/ אַסַּמַּוְאַל בֶּן עָדִיָּאה    🔗

²

שם עולם עשה לו אחינו זה בין הערבים, ובכל ספרי המוסר (אַדַבּ) אשר יציגו בם את אנשי המידות למופת, מוקטרמיגש כבוד לשם היהודי אשר הערה למות נפש בנו ולא חילל את דברו. המשל “אַוְפַי מִן אַסַּמַּוְאֵל” (נאמן משמואל) נִשא עד היום על שפת הערבים המלֻמדים, ואמנם בגאוה ובגודל לבב יכול איש כזה לקרוא בשירתו:

הִנְנוּ עָם לֹא יַחֲשָׁב-לוֹ מָוֶת לְדֹפִי

כִּבְנֵי עוֹמֵר וְסָלוּל אֲשֶׁר כֵּן חֲשָׁבוּהוּ.

וכגדלו במידותיו כן רב כחו בשיר. הנה שירתו “לַמִיַתִּ-אַסַמַוְאַל” ³נודעה לתהילה בין הערבים, ועל מספר השירים הנבחרים תחשב.

השירה הזאת היא ממין שירי הגבורה (חִמסה) אשר רבו בשירי הערבים הגבורים. כל גבור חיל וכל בן מלחמה בנוח עליו רוח השירה יתרומם ברוחו וזכר את גבורותיו, והתפעל והתלהב מרום כבודו והביע בשפתי רננות את זכר כל המעשים הגדולים אשר עשה והנפלאות אשר חוללה ימינו. ויש אשר יקח לו את שבטו ואת מיודעיו לנושא שירתו, והודיע לכל בני האדם גבורותיהם ועלילותיהם.

זכר שירי החלק הראשון מהמין הזה יעלה על לבנו את דברי הנגיד:

וְאִישׁ עָנָו מְהַלֵּךְ עַל אֲדָמָה וּמַחְשַׁבְתּוֹ עֲלֵי שַׁחַק שְׂרוּעָה

הֲיִתְאַפֵּק אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ לְבָנָה וְכַלְּבָנָה לְהִתְנַשֵּׂא יְגֵעָה

(זכרון לראשונים הוצאת הרכבי, [פטרבורג תרל"ט] דף 14).

וְלִי הוֹן רָב וְהוֹד מַלְכוּת וְשֵׁם צֶדֶק עֲנָדָהוּ (שם דף 55).

ובית הלוי:

וְלִי נֶפֶשׁ חַתּוּ אֲרָיוֹת מִכְּפִירֶיהָ.

ובתי בן-גבירול באמרו:

אֲנִי הַבֵּן אֲשֶׁר טֶרֶם יְיֻלַּד לְבָבוֹ בָן כְּבֶן הַשְּׁמוֹנִים

וְגֵוִי יַהֲלֹךְ עַל הָאֲדָמָה וְנַפְשִׁי תַהֲלֹךְ עַל הָעֲנָנִים

(לקט שושנים לגרץ [ברסלאי 1862] דף 49).

אבל לא רק את משוררי ספרד יזכירנו מין השירים האלה, כי גם אל ימות עולם ירים עינינו, אל ימי המשוררת הקוראה בקול:

עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה! שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל ⁴ (שופ' ה, 7).

על החלק השני מהמין הזה יחשבו רבים משירי רבי שמואל הנגיד הארוכים ⁵הוא המשורר המיוחד לבני ישראל אשר לא אחת ולא שתים עמד על שדה הקרב, ונפשו מלאה התפעלות מגבורות אדוניו וחילו.

בשירה הזאת, היא שירת בן עדיה, יִגָּלה לנו מצב בני ישראל אז, בה נראה כי הימים ההם היו ימי הטובה לבני ישראל בארץ הזאת. אכן מעטים היו במספרם אך המעטים האלה יחידי סגולה ואנשי מעלה הם בנעריהם ובזקניהם, ואחד לאחד צורפו. אך מות ימות שר נכבד מהם והנה נמצא תיכף איש אחר הראוי למלא מקומו ולא נופל בערכו ממנו, גבורים המה על שדה קרב ופחד מות לא יבעתם; ובדעתם את ערכם זה ילעגו עוד לשבטים אחדים משבטי הערבים אשר מורך בלבם לצאת לקראת קטל. כבודם גדול בעיני כל שכניהם, ודבריהם כדברי האורים להם, ואיש לא יעיזלהכחישם. הגבורה והכבוד, אלה הן המעלות אשר אליהן תשאף נפש הערבי יליד המדבר, הנה ענתּרהגבור אומר בשיריו:

אַל תַּשְׁקֵנִי בְחֶרְפָּה כוֹס הַחַיִּים וְהַשְׁקֵנִי בְכָבוֹד כּוֹס הַתַּרְעֵלָה.

אָכֵן חַיִּים בְּחֶרְפָּה לִשְׁאוֹל דָּמוּ וּשְׁאוֹל בְּכָבוֹד – בְּחִיר מִשְׁכָּנוֹת.

ודלתותיהם פתוחות לאורח ולכל חוסה בצלם מחמת אויב. לבטח ישב האיש בביתם ולא יירא רע, כי יד אויב לא תשיגנו עוד. הן נודע לכל הערבים שם המבצר אַלְאַבְּלָק אַלְפַרְדְ ("המפוספס ⁶המיוחד ") אשר אין על עפר משלו, ושמואל יודע כבוד מצודתו זאת אשר הללוה משוררי הערבים ⁷ושלושה בתים יחד לה בשירתו זאת לספר בשבחה.

ולא הספיקו לשמואל כל דברי התהילה אשר חלק לשבטו, ויפן שנית אל המחרפת ויאמר לה, כי תשאל גם את פי כל בני איש והגידו לה מה גדול ערכם מערך יתר שבטי הערבים.

 

שִׁירַת שְׁמוּאֵל ⁸    🔗

אִם לֹא יְגָאֵל הַגֶּבֶר כְּבוֹדו בְדֹפִי

כָּל-מַעֲטֶה יַעֲטֶה, הוֹד וְהָדָר יַעֲטֵהוּ,

וְאִם נַפְשׁוֹ תִקְצַר מִשֵׂאת תְּלָאוֹתֶיהָ

לֹא נוּכַל עוֹד לְשַׁבְּחֵהוּ וּלְפָאֲרֵהוּ,

חֵרְפַתְנוּ לֵאמֹר: אַך מְעַט מִסְפָּרֵנוּ

וָאֹמַר לָהּ: אָכֵן נְדִיבִים יִמְעָטוּ, ⁹

אַךְ לֹא יִמְעַט עָם, צֶאֱצָאָיו כָּמוֹנוּ

בַּחוּרִים וּזְקֵנִים אֶל עָל יִשְׁאָפוּ ¹⁰

וּמַה לָּנוּ אִם מָעַטְנוּ? הֵן שְׁכֵנֵינוּ

נִכְבָּדוּ, וּשְׁכֵנֵי עֲצוּמִים יֵקָלוּ, ¹¹

לָנוּ הָהָר, מָעוֹן לְכָל חֹסֶה בָנוּ

חָסוֹן וְנִשָּׂא, עֵינֵי רוֹאָיו תִּכְהֶינָה ¹²

אֶל קִצְבֵי אֶרֶץ שָׁרָשָׁיו יָרָדוּ

וְאֶל רוּם כּוֹכָבִים פּארוֹתָיו תַּעֲלֶינָה.

הוּא אַלְאַבְּלָק אַלְפַרְדְּ, זִכְרוֹ מְלֹא אָרֶץ

יִבָּצֵר וְיָעֹז עַל כָּל-אֲשֶׁר שְׁאָפוּהוּ ¹³

הִנְנוּ עָם, לֹא יַחְשָׁב-לוֹ מָוֶת לְדֹפִי

כִּבְנֵי עוֹמֵר וְסָלוּל אֲשֶׁר כֵּן חֲשָׁבוּהוּ ¹⁴

תְּקָרֵב אַהֲבַת-מָוֶת אֵת אַחְרִיתֵנוּ

וְהֵמָּה שְׂנֵאוּהוּ וִימֵיהֶם יֶאֱרָכוּ ¹⁵

וְלֹא מֵת עוֹד שָׁר מִמֶּנּוּ בִּפְאַת עָרֶשׂ ¹⁶

וְלֹא נִבְלְעוֹ דָמִים מְקוֹם חֲלָלִים נָפָלוּ, ¹⁷

אַךְ לְפִי חָרֶב תִּזַּלְנָה נַפְשׁוֹתֵינוּ ¹⁸

וְלֹא עַל זוּלָתִי הָחֲרָבוֹת תִּזַּלְנָה,

נִקִּינוּ וְלֹא עָכַרְנוּ, וְלִבּוֹתֵינוּ

טִהֲרוּ גְבָרִים וְנָשִׁים, צוּר מַחְצָבֵנוּ,

כְּמֵי-הֶעָבִים אֲנַחְנוּ, אֵין בְּגִזְעֵנוּ

חַלָּשׁ, וְלֹא יֵחָשֵׁב בָּנוּ רַע עָיִן, ¹⁹

דִּבְרֵי כָּל-בְּנֵי-אִישׁ נַכְחִישׁ בִּרְצוֹתֵנוּ, ²⁰

וְלֹא יַכְחִישׁוּ דְבָרֵינוּ אִם נְדַבֵּרָה,

אִם יִפְנֶה שָׁר מִתּוֹכֵנוּ יָקוּם-שָׁר ²¹

אוֹמֵר וְעֹשֶׂה כַאֲשֶׁר יְשָׁרִים יֹאמֵרוּ, ²²

וְלֹא עָמְמָה אִשֵּׁנוּ לִפְנֵי בוֹא אוֹרֵחַ ²³

וְלֹא חֵרְפָנוּ כָל-בָּא בְצֵל קוֹרָתֵנוּ, ²⁴

יָמֵינוּ ²⁵נוֹדָעוּ בְקֶרֶב אוֹיְבֵינוּ

בְּצִיצִיּוֹת נוֹצְצוֹת וְעִקּוּדִים צֻיָּנוּ, ²⁶

וְחַרְבוֹתֵינוּ עָפוֹת קֵדְמָה וְיָמָּה

בְּהַכּוֹתָן כָּל לוֹבֵשׁ צִנָּה נִפְגָּמוּ.

מִתַּעֲרָן לָנֶצַח לֹא תִשָּׁלַפְנָה

וְתָשֹׁבְנָה לִפְנֵי אֲשֶׁר חֲלָלִים נָפָלוּ, ²⁷

שַׁאֲלִי-נָא, אִם בָּעַרְתְּ, עֲלֵיהֶם וְעָלֵינוּ,

הֵן דָּמֹה לֹא יִדְמֶה יוֹדֵעַ וָבַעַר,

הִנֵּה בְנֵי אַלְרַיָּן, לְעַמָּם הֵם קֹטֶב

תַּקֵּפְנָה רְחֵיהֶם סְבִיבָם וּתְסֻבֶּינָה. ²⁸

 

הערה א: שכן טוב    🔗

אחת המצוות הנכבדות לערבים היא המצוה כי יגן האיש על שכנו בכל לבו ונפשו. בספרי האדבּ הכוללים חוקי המוסר ודרך הארץ ירבו לדבר על המצוה שבין שכן לשכנו, ומשל בפי הערבים “שכן כשכן אבי-דואר”, כי זה משפט האיש הזה: בבוא איש לשבת בשכונתו יושיעהו בכל צרכיו והגן עליו מכל אויב, ואם יאבד לו דבר והשיב לו אבדתו מכיסו. – המשורר מרואן בן אבי-חפצה יאמר על שבט משבטי הערבים:

מָגִנִּים הֵמָּה לִשְׁכֵנִיהֶם, כְּאִלּוּ

לִשְׁכֵנֵיהֶם מִשְׁכָּן מַעַל לְעָשׁ וְכִימָה.

ומשורר אחר יאמר על שבט משבטי הערבים לאמר:

הֵם הַמְפַזְּרִים הוֹנָם וְכָל בְּנֵי-אִישׁ יְקַמֵּצוּ

וְהֵמָּה מָגִנִּים לִזְכֻיּוֹת שְׁכֵנֵיהֶם.

וספר יספרו על חארת בן מר לאמר: ויהי היום ויבוא ארבה וישחת עציו, ויבואו בני שבטו לגרש את הארבה, ולא נתנם חארת לגרשו, ויאמר להם: מה אתם אומרים לעשות? ויאמרו: אמרנו נהרגנו עקב כי בא בגבולך, ויאמר: אחרי אשר בא בגבולי שכני הוא, ויד אל תגע בשכני מעתה. ויקראו לו “מגן הארבה” (ע’רראלחצאיץ).

 

הערה ב: הקפיצה    🔗

הִנְנוּ עָם לֹא יַחֲשָׁב-לוֹ מָוֶת לְדֹפִי

כִּבְנֵי עוֹמֵר וְסָלוּל אֲשֶׁר כֵּן חֲשָׁבוּהוּ.

הבית הזה הורם על נס בספרי תורת המליצה הערבית, על דבר המידה החדשה הנמצאת בו, הנקראת בפיהם מידת “הקפיצה” והיא מידת “היציאה מעניןלענין באותו ענין”, לאמר: שהמליץ בדרך הילוכו פוגע בענין אחר וחוזר לענין שהוא עוסק בו, במצאו איזה יחס ביניהם. הסופר אבן חגה בספרו “אוצר המוסר” (חזנתאלאדב) דף נח בדברו על מידה זו, ישמיענו כדברים האלה: “אומרים כי המשורר שהשתמש במידה זו (מידת הקפיצה) ואשר דבריו היו למופת להמליצים הבאים אחריו הוא שמואל בן עדיה באמרו: הננו עם וכו', בכל השירה הוא הולך ומספר בשבח שבטו, וגם ראשית הבית הזה מכוונת לאותה תכלית, והנה פתאום יוצא מענינו ועוקץ בדרך הילוכו את בני עומר וסלול, וחוזר מיד לענינו כבראשונה”; עכ"ל.

משירי המשוררים הרבים שהלכו גם המה בדרך זו הנני נותן לפני הקוראים דוגמות אחדות: אבו מחמד בן מכדם מתאר בשירתו את לכתו בליל חושך ואפלה במדבר תהו עד אור הבוקר, ובדרך הילוכו שלח עקיצתו באנשים רבים שׂנואי נפשו, ושופך תהילתו על פני אוהבו, ואלה דבריו:

וְלֵיל חֹשֶׁךְ כִּפְנֵי אַלְבַּרְקָעִידֵי

קָרְחוֹ כְקֹר שִׁירָיו וְאָרְכּוֹ כִקְרָנָיו

אֲנִי עֵר וּשְׁנָתִי נָדְדָה מֵעֵינָי

כְּמִסְּלִימָן בֶּן פַּחְדְּ אֱמוּנָתוֹ וְשִׂכְלוֹ

וָאֶתְעֶה בִישִׁימוֹן, דְּרָכָיו נִפְתָּלוֹת

כְּאִלּוּ הוּא אַבּוּ גוֹבֵר בְּשִׁגְעוֹנוֹ

עַד אֲשֶׁר הֵאִיר לְעֵינַי אוֹר הַבֹּקֶר

נָגְהוֹ כְּאוֹר פְּנֵי קִרְוָשׁ וְנֹגַהּ מִצְחוֹ. וכו'.

ואלסארי אלרפי יאמר בשירו:

לָנוּ גִנָּה בְּבֵיתֵינוּ, פְּרָחֶיהָ הֵן

מֵרְסִיסֵי טַל עָנְדוּ עֲנָקִים וּנְזָמִים

וְעַל אוֹר פְּנֵיהֶם הִנֵּה רוּחַ מְרַחֶפֶת

כְּשֵׂכֶל אַלְחָלִדִי קַלָּה וְרָפָה.

 

הערה ג: הכנסת אורחים    🔗

וְלֹא עָמְמָה אִשֵּׁנוּ לִפְנֵי בוֹא אוֹרֵחַ

וְלֹא חֵרְפָנוּ כָל-בָּא בְצֵל קוֹרָתֵנוּ

גדולה וקדושה מאוד מצות הכנסת אורחים בעיני הערבי, כי יבוא אורח בצל קורתו והקריב לו בעל הבית את כל חמודותיו, וגם את לחמו יחשׂוך מפיו ונתנו להלך, ומאומה לא יקח בשכרו כי חרפה היא לו. ופעם אחת שאלו חבריו את קש בן סעד הנדיב, אם יש בעולם נדיב גדול ממנו, ויספר להם כדברים האלה: מהלכים היינו במדבר אני וחברי ונסור אל אהל אחד ואין האיש בביתו, ויהי בשובו מדרכו ותגד לו אשתו, כי אורחים באו להם. וימהר האיש ויקח גמל אחד וישחטהו ויעשהו וישימהו לפנינו לאכול, ויהי ממחרת וישב ויקח גמל אחר וישחטהו למענינו, ונאמר לו: למה תעשה ככה, והלא עוד אתך מבשר הגמל אשר עשית אתמול. ויאמר: חלילה לי מהאכיל את אורחי בשר נותר. והימים ימי גשמים, ונשב אתו ימים אחדים ושחט לנו יום יום גמל אחד מגמליו ולא נלאה. ויהי כי חדלו הגשמים ונשכם בבוקר לצאת לדרכנו ונקח דינרים ונתנם על יד אשתו ונאמר לה: יסלח נא אישך לנו, כי היינו עליו לטורח, ונפן ונצא לדרכנו. ויהי לעת הצהרים, ואנחנו בדרך, והנה קול בעל הבית קורא מאחרינו: עמדו חרשי משחית, עמודו! ונעצור בסוסינו וישתער עלינו בחמת אפו, ויקרא: הלגמלני על אכלכם תאמרו? מהרו וקחו כספכם מידי, פן אביא חניתי בלבכם! ונרא כי אין מנוס ממנו ונקח את הכסף ונלך (אלאבשיהי בספרו אלמסתטרף ח"א דף קפח).

וחוֹתם הטאי, אחד ממשוררי ערב בדור ההולך לפני מחמד, מהולל בפי סופרי הקורות בנדבת לבו, כשמואל בן עדיה באמון רוחו, ורבים מאד הדברים אשר יספרו עליו, וארים מהם אך גרגרים אחדים ואתנם לפני הקוראים ואלה המה: כל אשר לו נתן חותם לשואליו, לא מנע מהם בלתי אם את סוסו ואת רמחו אשר יקרו בעיניו מאד. ומלך ביזנטי שמע את שמע חותם ותהילת סוסו, וישלח אליו את אחד מרואי פניו, לבקש ממנו את סוסו למנחה, ויהי כבוא המלאך ויביאהו חותם אל ביתו ויאכילהו וישקהו יום ויומיים, ולא הגיד המלאך דבר, ויהי ביום השלישי ויאמר המלאך אל חותם: אדוני שלחני אליך לאמר: שמוע שמע את תהילת סוסך בפי הערבים ויבקש למצוא חן בעיניך ונתת לו את סוסך למנחה. ויתעצב חותם ויאנח ויאמר אל המלאך: צר לי מאד, אדוני, כי לא הקדמת להגיד לי את הדבר שלשום, כי בבואך הנה וגמלי היו רועים במדבר ומאומה אין בביתי לשים לפניך ואשחט את סוסי ואאכילך מבשרו.

(אבן-עבד-רבו, בספרו אלעקדאלפריד).

ושבט משבטי הערבים יצא להלחם בבני טי, ויקח חותם את רמחו בידו וירכב על סוסו ויזעק את בני שבטו אחריו ויצאו לקראת אויביהם וילחמו בם ויבריחום וירדפום, וחותם ידו בעורף איש חרמו, ועוד מעט והשיגו. ויהפוך הנרדף את פניו פתאום אל רודפו ויקרא אליו: בי נא חותם ותנה לי את רמחך, ולא אחר חותם לתת את שאלתו, וישלך הרומח לרגל איש חרמו ויאמר: קחהו, ויחדל מדלוק אחריו, ויהי כי הוכיחוהו רעיו על הדבר הזה, ויאמרו לו: איככה נתת נשקך ביד אויבך, ולא יראת פן ישוב צור חניתך אל לבבך? ויען ויאמר: ידעתי רעי ידעתי, אך איככה אוכל ואשיב ריקם את פני האומר אלי: תנה לי!

ויהי במות חותם וירב המספר בבני טי וינחם אחיו אותם, ויאמר: אל נא תתאבלו, אנכי אהיה לכם תחתיו. ותען אמו ותאמר: אל נא בני תאמר כן, הן בעודכם נערים ראיתי, כי גבהו דרכיו מדרכיך, שבעת ימים לא ינק משדי עד היניקי את אחד ילדי שכני משדי השני, ואתה כי ינקת משדי האחד ותתן ידך על שדי השני לבלי יינק ממנו אחר.

מכל האגדות האלה ראינו עד כמה חביבה היא מצות הכנסת אורחים על הערבים אך לא זו בלבד שהיתה חביבה עליהם בהזדמנה לידם, כי אם גם חזרו אחריה למצוא אותה, כי על כן חוק היה לנדיבי עם הערבים, כי היו משיאים משואות בלילה בכל בקעה, למען יראו תועי דרך את המדורה מרחוק ופנו אליה ובאו אל ביתם, והוא אשר אמר משוררנו: “ולא עממה אשנו לפני בוא אורח”, והוא אשר היה רגיל בפי חותם לאמר לעבדיו:

הַעֲלוּ הַמְּדוּרָה כִּי הַלַּיְלָה לֵיל קֹר

אוּלַי אִישׁ תּוֹעֶה בְדַרְכּוֹ וְרָאָה הָאוֹר

יָבוֹא אֶל בֵּיתִי וְקָרָאתִי לָכֶם דְּרוֹר.

דוגמתם מצאתי גם בספר “התרשיש” לר' משה בן עזרא בּשבחו אחד הנדיבים לאמר:

אִשּׁוֹ תְנוֹצֵץ לְעוֹבְרֵי דְרָכִים

וּמֵראֹשׁ גְּבָעוֹת מְאוֹרָה יְשׁוּרוּן (שער א, בית קלג).

ובליל גשם כי כבתה האש היו הערבים משלחים כלביהם סביבות מחניהם וקושרים אותם אל עמודי עץ, למען ינבחו כל הלילה ושמעו תועי דרך והלכו אחרי משמע אוזנם ובאו עד מכניסי האורחים, ויקראו הערבים לכלב: קורא האורח, ומשלים הטובה, ומשאיר הזֵכר; כי הביא האורחים אל בתיהם. ואולי היו הערבים בזה למורי דרך לנזירי ס"ט ברנרד, המגדלים כלבים בני תרבות לחפש אחרי האובדים בערמות השלג על ראשי הררי הקרח ההם. ²⁹

 

הערה ד: ההתפארות: עַד שַׁקַּמְתִּי דְבוֹרָה    🔗

הר' שמחה פינסקר בספרו “מבוא אל הנקוד האשורי” דף 96, בהביאו ראיות, כי מלת פעלתּי ישמש לפעמים בתנ“ך גם לנקבה נוכחת, יביא לראיה גם את מלת “שקמתי” כנגד תרגום יונתן והפשיטה שתרגמוה למדבר בעדו באמרו: “רחוק הדבר שהיה נביא מהלל עצמו בלשון מדברת גדולות. ולא מצינו דוגמת זה במקרא, אך הנכון בזה שמחבר השירה היה משורר אחד ידוע ונכבד וכו', והוא אומר כי בימי שמגר ויעל חדלו השופטים להלחם לישראל עד שקמת אַתְּ דבורה. וכן הוא מעיד, כי [יה”ש] בעל “החלוץ” בגליונו הראשון צד 108 חושב ג”כ, כי “שקמתי” לנוכחת.

אבל כל אשר קרא שירי גבורי הערבים בשובם ממלחמתם כמנצחים, איך הם מספרים כל מעשיהם להתפאר ולרומם נפשם למעלה למעלה, יראה כי רוח שירת דבורה כולה מראשה ועד סופה הוא הרוח אשר לשירים ההם בכל פרטיו, ואם אין אנו מוצאים דוגמת זה במקרא, זהו מפני כי כל השירים מהמין הזה נכתבו בלי ספק על “ספר הישר” שאבד לנו, ואשר מהפיסקות הקטנות המובאות ממנו בספרי התנך נוכל להכיר את תכונתו.