רקע
זאב ז'בוטינסקי
למען הקמת נציגות היישוב בלונדון ובז'נבה

למען הקמת נציגות היישוב בלונדון ובז’נבה / זאב ז’בוטינסקי


נאום באסיפת הועד הלאומי, תל-אביב, ג' תשרי תרפ"ט

אני מודה לד"ר טהוֹן על ברכתו.

זו הפעם השלישית שאני משתתף בישיבת הועד הלאומי, ויש לי הרושם, שאתם כאילו עומדים לפני סולם, שבו אתם יורדים, בפעם הראשונה מצאתי בועד הלאומי את התמרמרות של שאלת עבר-הירדן. בפעם השניה – {שאלת} השתתפות היהודים במשטרה, שהיא זכותו של כל יהודי בארץ. ובפעם השלישית, כעת, אתם מוכרחים להגןעל הדבר, שאפילו ברוסיה אין לזה מקום, ואף פעם לא שמעתי שיהודי מוכרח להגן עליו: על הדת. הדת היא הדבר הכי-אֶלמנטאַרי בזכותו של כל אדם.

ואדם הבא מן החוץ עולה לקראתו ריח מנבּא-רעוֹת. יש הרושם, שאנחנו כאילו עומדים על-יד חפירת-ההגנה האחרונה. הרושם הזה מעציב עד למאד. ורציתי לשאול: אם בחסד אלהים תצליחו להגן על החפירה האחרונה הזאת; אם תמצאו מחר במצב שמלפני יום-הכיפורים – אז מה? עצם העובדה שמכריחים אתכם לעזוב את כל שאר הדברים ולעמוד בהגנה על הדבר הזה היא די אָפיינית למצב שאנו נתונים בו. אמת הגידו אלה שאמרו: על מה אנו מגינים, על הכותל, סמל-עברנו? אך צר לי להגיד: הוא גם סמל ההווה שלנו.

ואשר לאמצעים, שיש לאחוז בהם להגנת הכותל, מפחד אני, שאם תלכו לדבּר עם הערבים, בפרט באותו האופן שהציעו כאן – אז יקרה דבר, שקרה כבר {בעבר בארצות אחרות}. ד"ר וואַשיץ הציע להסביר לערבים, שאין לנו {לגבי הכותל} אותן המגמות, שמקטרגינו מספרים להם. אולם כל הדברים האלה גם-כן כבר היו. לנגד עיניכם הופצו עלינו דיבות של עלילות-דם, או שהיהודים בולשביקים. כרוזים, ספרים ומאמרים נדפסו נגד עלילות-הדם. כלום הועיל הגבר? מי שהאמין, שאנו משתמשים בדם-ילדים למצוֹת לפסח, מוסיף עד עתה להאמין ולא שינה את דעתו, כן גם בעלילה, שהיהודים בולשביקים. {עכשיו כבר} אין טרוֹצקי ואין זינוֹבייב, ובכל זאת: “היהודים בולשביקים” – שרשי השקר עמוקים כשרשי האמת.

ואם תהיה שיחה עם הערבים, ואם יבקשו אתכם להשבע – האם תשבעו? אני לא אעשה כזאת. יחסי לארץ ישראל הוא חם, ויקר לי הבית הזה, ולא אמשכּן במשכּנתה את חלום-ארצנו. ואם אומר אחרת – מי יאמין לי? הלא זוהי הטרגדיה של בעלי “\ברית שלום”. איפה תמצאו את הטיפש, שאפשר לספר לו, כי עם ישראל העושה רעש כזה, שולח חלוצים, גווֹע וקודח בארץ – איננו בא הנה בכוונה להיות פה הרוב? הציונות היא דבר אֶלמנטאַרי {ו}בולט. רבותי! קשה לעשות פשרה בין שתי אמיתות ושתי אמונות. אמונתנו עמוקה, כך גם אמונתם. לא יועיל הדבר. זה יהיה נסיון, ששונאינו יגידו עליו, שהוא נסיון של רמאות קוֹלקטיבית.

{ואם תשאלוני:} מה לעשות? האמינו לי: אני באתי לשאול באתי לשאל מה תעשו אתם. באתי להסביר לעצמי לפניכם את המצב, שאני רואה [אותו] בעניני אדם שבא מן החוץ, ולשאול אתכם, מה תעשו אתם. צדק במקצת ה' אוסישקין, שהמרכז בלונדון, ורק בלונדון אפשר לפעול. המושלים המקומיים אין להם הרבה שלטון; כמובן, להזיק יוכלו, לצבּוֹר חומר-שרפה יוכלו; עת לעשות ריפוֹרמה – לא. [אבל,] כדי להראות בלונדון על העלבון, צריך להיות הנעלב [שם]. והנעלב נמצא פה! אותו הדבר בנוגע לגֶנף. [אמנם] ידוע, שהיא מתקיימת שחסדן של שתים-שלש ממשלות גדולות, והן עשו כעין חברה הדדית, ואם אנגליה לא תחפוץ – לא תעשה גנף כל דבר. אבל, כדי להשפיע על האנגלים, כדי לעורר את דעת-הקהל באנגליה, חשובה גם פעולה בגנף, חשובה גם צרפת. אפשר ליצור שם הבּעוֹת דעת-קהל, שתהיה להן השפעה באנגליה. [אך] כל ההשפעות האלה הן כוח, [רק] אם הן יוצאות מן המקור; [רק] אם לכל זה יהיה מנגנון המוביל את כל הכוח המצטבר בפינות השונות אל אותו המרכז שבו אפשר לפעול. אל תאמינו, שהפגנה כשהיא לעצמה עושה רושם, ועל-פי רושם זה מקבלים דבר. אולם, אל תאמינו גם בעת אשר הממשלה אומרת לכם שלש פעמים: לאו. עוד לא קרה מאומה. יש מי שעסק בלונדון ושמע יותר משש פעמים לאו, ובפעם השביעית סוף-סוף ניצח. כמובן, אם הצדק אתו, אם בכלל יש צדק בעולם. בעבודה המדינית נחוץ לנסר בפצירה: “לא” איננה תשובה; היום גרשוך – מחר בוא עוד הפעם. הפגנות בלונדון, הפגנות בנגף. לאט לאט מתאספים תומך פה, תומך שם, אחד אחד ידידים מבין צירי המורשון וחשובי האנגלים, עובדים יום-יום בלי ליאוּת, ואז מצליחים – אם נגזר מן השמים להצליח.

ולמה אני מספר לכם זאת? הלא זוהי אלף-בית של עבודה מדינית. אולם: מי יעשה בשבילכם עבודה זו? ההנהלה הציונית? התשובה הטבעית צריכה להיות זאת – אם יש לכם אֵימון בה. בלבי אין אימון זה. אני ראיתי את היחס [שלה] מן הרגע הראשון. פה הציע מישהו שיישלח תזכיר חריף לאכּסקוטיבה, שתבין את המצב. ב-17 בינואר 1923 נתקבל בועד הפועל הציוני תזכיר כזה, בברלין. הוא היה מלא צער. חתום על-ידי בן-צבי, בו הם מחו נגד הפוליטיקה של האדון הזה. (ז’בוטינסקי מורה על תמונת סיר הרברט סמואל התלויה על הקיר)? איש אחד קם להגן [על תזכיר זה]; לא שמו לו לב. ולפני שנה בבאזל ראינו את חברי ההנהלה הציונית הזאת. אין אני רוצה להעליב איש, וביחוד [לא] את הקוֹלוֹנל קיש; אולם אין כאן שאלה של אישיות. לא אני – אחד הרבנים מגאַליציה קם בועדה המדינית ומר: מה זה, צידוק-הדין? – לכל מוסד יש לו נשמתו, ונשמת המוסד הזה ידועה לכם. אולי מאמינים אתם הנשמת ההנהלה הציונית – לשוא ולחינם, רבותי1 אלה לא יעשו.

לואי מאַרשאַל ופרנקלין מאמריקה ישבו מחר בלונדון בסוכנות ה“מורכבת”, - ומי יתבונן [אז] במכתבכם? אותם ה"אַנגלו ג’וז1 - אולי אנשים טובים הם, טובים יותר מאתנו, אולי, - אבל הנה שמעתי את מצב-רוחכם כאן, ואומר אני לכם, כי אין תמימות גדולה מזו להאמין שהם יפעלו בעבורכם. הם לא יעשו את הדבר שאמרתי לכם.

שומע אני, כי מרחפות באויר הצעות לשלוח לחוץ-לארץ משלחת. אבל, רבותי, מה תעשה המשלחת? תדבּר פעם או פעמיים. מזה לא יצא כלום. צריך לשבת [שם] בקביעות ולעבוד. בשביל מה? בשביל הכותל המערבי? אני בטוח, רבותי, שבעוד שלשה חדשים תהיה סנסציה חדשה. אולי בענין ה“פּאַרלאַמנט” הערבי, או התנפלות-דמים לדשה, שעליה מאיימים בחוגי הערבים. אי-אפשר לעשות עבודה מדינית כעבודתנו על-ידי משלחת שתסע, תפעל ותשוב. עבודה מדינית באנגליה דורשת זמן. ומי שאמר “אלף” – משלחת – מוכרח לבוא ל“תיו”; כי בלונדון צריכה להיות ביאת-כוח קבועה של הישוב הארצישראלי. אין מוצא אחר. במוצא זה איני רואה שום דבר “ריבוֹלוּציוֹני” ושום “אי-לוֹיאַליוּת” אל ההנהלה הציונית. אני יודע, שיש תיאוריה כי הישוב צריך להיות הוספת-חינם להנהלה הציונית, ושכּל מיני הפוליטיקה צריכים להיות מרוכזים בהנהלה הציונית, וכאשר הישוב הזה מביע את דעתו – מי מתחש אתו? אין תקוה, שהנאספים כאן יזכרו, אבל אני זוכר; לפני שמונה שנים [כבר] מחיתי נגד השקפה זו. זהו ביטול-היש. היחסים [ביניכם לבין] ההנהלה הציונית צריכים להיות על-פי פשרה. [אתם] אינכם צריכים להיות מוסד מייעץ, שאפשר לא לקבּל את עצתו. זה ביטול היש.

במשך שבוע נמצא אני כאן, ואיני מדבּר [רק] על העלבון המדיני של ענין הכותל, מפני [שיש] שרשרת של עלבונות אחרים, גם אישיים. אני שומע וחושב: כל קיפוח הזכויות האלה לכל ההמון הרב של [אנשים] פרטיים, כל החיים הנשברים של כל אחד כל התקוות הנכזבות של רבים מאד – כל זה “לאַבּוֹראַנטוֹריוּם”, הוספת-חינם בשביל ההנהלה הציונית?! כדי שתפתח לרגע את דלתות הארץ, תתפאר במה שעשתה, ואחרי-כן תסגור את השערים -? נחוצה פשרה. ההנהלה הציונית צריכה לחלק את תפקידה המדיני עם הישוב העברי בארץ. ההפגנות כשהן לעצמן לא תועלנה. קיש כתב תזכיר נפלא – אין [לו] ערך. [גם אתם] כתבתם תזכיר טוב מאד – אין [לו] ערך. וכל אחד יודע שאין לזה ערך. כי אין המנגנון שיביא את זה מדי יום ביומו למצפון האנגלי, המפוזר בעם האנגלי והמרוכּז בממשלתו. אילו הייתי בהנהלה הציונית – ותבינו, כי במצב-אֵבל כזה אין כוונתי להמשיך את המלחמה באכּסקוטיבה, - אך אומר אני, אילו הייתי באכּסקוטיבה, הייתי מזמין, הייתי מסית את הועד הלאומי הזה שישלח באי-כוח, ביאת-כוח תמידית בלונדון ובנגף, שלפעמים אלך אתם ולפעמים אתפלג, ועל-ידי כך הייתי רק מחזק ומבצר את כוחותי. אפילו [ארצות] הקיסרות הבריטית שולחת באי-כוח, ובוושינגטוֹן תמצאו את באי-כוח בריטניה וגם את באי-כוח קאַנאַדה, והם [אינם] מקנאים זה בזה. רק אצלנו יש הקנאה הזאת, אשר אין האחד נותן לחברו אפשרות לעבודה. הלא יש לכם הזכות כמו ודוֹמיניוֹן של קאַנאַדה [לגבי] ההסתדרות הציונית!

זוהי דעתי. [אדרבה] בואו ואמרוּ לי כי אין זה נכון. אין כאן אחד שאני מכיר, שיגיד לי כי לא נכון דיברתי. אני ביקשתי מחברי רשיון, שהערב לא נציע כל הצעה. כי באמת רציתי להתבונן בהתמרמרות הזאת שלכם מ“אלף” ועד “שין” – התוביל ל“תיו”? –

ועוד: חובת ה“לוֹיליוּת” מכריחה אותי להגיד, כי אפשרות-עבודה יש. יש לכם אפשרות ליצור אַפּאַראַטים באנגליה ובנגף. יש לכם אפשרות לצבּוֹר את הכוח של התמיכה המוסרית והמדינית. ולמרות כל המכּוֹת שקיבלנו, ושקיבלתי אני, מידי אנגלים – למרות כל זה, אני מאמין באנגליה. תאמינו באנגליה, תאמינו באנגליה. יש שם כוחות העומדים על צדנו. קשה לאָספם, אבל אפשר. יש שתי דרכים: אפשר שזה יעשה הישוב המאורגן, ואפשר שזה יעשה אותו חלק הישוב שאינו מרוצה. לא כל-כך טוב, לא [כל-כך] יפה – אבל יעשה.

כאשר יצאתי מכאן, שאלתי את עצמי: האם תמיד יש לועד הלאומי אותו טון רגיל לויכוחים, כלאותו עתון ידוע ברוסית היוצא לאור בפאריס? האם אמת, שאתם מחממים את האש בלבּכם, מתאספים, מודים על העלבון, מתמרמרים, ואחרי-כן אין יוצא מזה כלום ואין עושים מאומה? חבל אם כך, וחבל על זה שתקוה גדולה תכָּזב בלבי. אם כך או לא – באתי לארץ להתבונן ולראות את המצב; באתי לראות הערב, מה אומרים יהודים כמוכם, בחירי הפעולה הציונית משלושה דורות, במצב כזה, גם לכם לא אקבל “לאו” בתור תשובה אחרונה.

אני אסיים במימרה, שלא אני המצאתיה: “אם אין אני לי – מי לי; ואם לא עכשיו – אימתי?”

מה תגידו?


  1. היהודים האנגליים  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!