(1911)

טאראס שבצ’נקו (1861־1814) הוא גדול המשוררים בשפה האוקראינית. בגלל שייכותו לארגון אוקראיני לאומי נאסר והוגלה לאסיה המרכזית.

מוזר הדבר, כמה אין עקביוּת בבריוֹת. באָמרנו א' לא נעלה, בדרך כלל, על דעתנו כי בעצם צריכים אנו לומר גם ב‘. ניגשים אנו אל עובדות צבוריות כאילו הן בודדות, תלוּשות מן החיים וללא שום תוצאות. הנה עכשיו מכבּדים אנו את זכר שֶבצֶ’נקוֹ, על כל פנים מצטרפים לאלה המכבּדים את זכרו. אבל – ללא שום מסקנות. לא רק המאזינים והקוראים, לעיתים קרובות אף הכותבים עצמם, אין מורגש אצלם שהעמיקו כראוי לעיין מה מחייבת ההכרה ביובל הזה. הרי אחת משתים: אם שבצ’נקוֹ אינו אלא שגגה תרבּוּתית, יוצא־דופן ומקרה מיוחד מבחינה לשונית, הרי אין שום טעם לחוג את יובלו; ואם שבצ’נקוֹ הוא תופעה חוקית ואָפינית בהתפתותם של החיים, אות ומופת לדבר־מה העתיד לבוא, חייב כל אחד מעִמנו לאחר שאמר א’ להגות גם ב', כלומר, לאחר שהודה ביובל זה חייב הוא גם לקבוע את יחסו אל אותה תופעה כבּירה, שיובל זה מבשר את בואה ההכרחי. ומעטים הם, כמדומני, הנותנים דעתם על כך.

אולי יש להסביר זאת בכך, שרבים רבים מעמנו עדיין באמת סבוּרים חרש בלבם, כי שבצ’נקו אינו אלא מין יוצא־דופן לשוני. למה נצפין עוון, רבים האומרים כך. הדבר נראה בעיניהם משוּגה, צפרון: הרי לך אדם שידע רוסית על בוריה, יכול היה לכתוב אותם השירים בשפה ה“כללית”, אבל נתעקש וכתבם בשפת חוֹחוֹלים. ויש גם מרחיקים לכת ומקשים: כלום יש איזה הבדל רציני בין שתי השפות? אין זו אלא עקשוּת, אדיקות קטנונית ובאותיות יחידות. איזו משוּגה היא זו לכתוב דווקא כך: Думы мои, думы мои / Лыхо мэни з вамы, / Нащо сталы на папэри / Сумнымы рядамы? ¹– כשיכול היה לכתוב באותה ההצלחה גם כך:

במעמדי לקח לפני זמן־מה אדון אחד את כרך שירי אוֹלס והחל להוכיח הלכה למעשה כי אפשר לקרוא את השירים הללו במישרין רוּסית, והכל יהיה כמעט בסדר: גם המשקל לא ישתנה וגם החרוזים יישמרו כמעט כולם. אולי באמת צדק: לא האזנתי לדבריו עד תומם ובעודו מדקלם בנוסח מוסקבאי ”Ой, на що ж малу дитину доручала ти степам?” ² שקעתי בהרהורים אחרים. נזכרתי כי שבצ’נקו כתב דבר־מה גם בשפה הרוּסית. המושכים בעט שבעתון “קיובלאנין”³ רואים בכך מעשה רב מצדו ומלבינים בו את פני אנשי־מזֶפּא שבהווה: שוּרוּ־נא, הוא היה לא כמותכם, הוא “לא היה מתנכר לשפה הרוסית הכללית”! נניח שכן; אולם, כל כמה שהדבר משונה, התנכרה השפה “הרוסית הכללית” למשורר האוּקראיני ושום דבר הגון לא עלה בידו בשפה זו. שבצ’נקוֹ אינו תופעה יחידה. בשנות הארבעים חי ברומא משורר גדול – בֶּלי; דומני מזכיר אותו באיזה מקום גוֹגוֹל. הוא כתב בעיקר בניב הרומי. והניב הרומי, שלא כשאר הניבים המקומיים באיטליה, כמעט מזדהה עם השפה האיטלקית: אילולי חששתי לשעמם את הקורא, כי עתה יכולתי לסכּם את ההבדל כולו בחמש־עשרה שורות בדיוּק. אבל, בניב זה כתב בֶּלי דברים נפלאים, ובשפה האיטלקית – יצירות ללא זיק כשרון. הסונטות שלו ב- romanesco יוצאות מן הכלל, האלגיות האיטלקיות – מימיות, מליצניות וכבר נשכחו. גם הוא היה כפי הנראה, אדם מאד עקשן: עקשן עד כדי כך, שגם השכינה היתה סרה ממנו, אם, בנוּח עליו רוח היצירה, היה עובר איזה מצר הסמוי כמעט מן העין – אותו בֶּלי, שמעבר מזה של המצר הוא משורר גדול בחסד עליון, נהפך פתאום מעבר מזה לכתבן עלוב…

שפת אם! דרושה כל התמימוּת הרוּסית, כל הבוּרות החברתית, כל העדר־הנסיון שלנו, כל הקרתנות הרווחת אצלנו, כל אותה גישה שמושית־שוּקית הטבועה בחותם מעשיות גסה, שאנו דוגלים בה כלפי הרבה שאלות רוחניות קדושות, למען נקרע עינים ונתמה, למה הזה אדם נורמלי, השפוי בדעתו ובינתו עמו, מתעקש לומר דווקא cвiт ולא cвeт סכלוּת, משוּגה! המדיארים נאבקים כבר כמה שנים על לשון־פיקוד מדיארית בצבא ההונגרי וכל לשון־הפיקוד אינה מכילה אלא 70 מלים בסך־הכל. ובעבור 70 מלים אלו נופלות ממשלות, מתעכבות ריפורמות חשובות ביותר וכל המפה המדינית של אירופה אומרת להקרע לאורך התפר של נהר לייטה. בבית־הנבחרים ההונגרי, בין למעלה מארבע־מאות מדיארים, יושבים להם ארבעים נבחרים מקרואטיה ושומרים מכל משמר את זכותם לדבר מעל הבמה בשפה החוֹרבטית, כלומר בשפה שאיש מלבדם אינו מבינה, ולכאורה השמוש בה בבית־הנבחרים, לא זו בלבד שאינו מועיל לענין החורבטי עצמו, אלא אף מזיק לו. אותם החורבטים התמרדו כשניסו השלטונות ההונגריים להנהיג בכמה מוסדות ממשלתיים בזגרבּ בצד שלטים בחורבטית גם שלטים במדיארית; היו הפגנות ברחובות, התנגשויות בצבא, נשפך דם… סכלות, משוּגה! – אומרים אנו, יושבי־קרנות קרתנִיים שבארץ קרתנית, אנו, ממרומי שכלנו ונסיוננו במדיניות. ושמא נשכיל לעשות, אם נסתכל בענין מצד אחר ונבין כי אין להתווכח נגד עוּבדוֹת? הרי כאן לפנינו שורה שלמה של עוּבדות מובהקות, מהן עוּבדות המוניות, מהן אינדיבידוּאליות, והללו עוד יותר אָפיניות. הרי עמים שלמים המשתגעים כמעט בעבור שבעים מלה או עשר כתובות בשפה נכריה; הרי משוררים גדולים, ששכינתם מסתלקת מהם כאשר ינסו לזייף בקרבם אך זיוף קטן, זעיר, תמים זה: לומר cвeт תחת buona sera, cвiт תחת bôna sera. כל אלו עוּבדות הן, גופי־חיים מפורשים, שאינם מתבטלים משום שנתיחס אליהם בשלילה או בחיוּב. ולא לשלול אותם אנו צריכים ולא לחייבם, לא ליתן ציוּני “בלתי -מספיק” או “מצוּיין” למנהגו של עולם ולגלויו, אלא ללמוד מהם בענווה השכל ודעת; לקבל את החיים כמות שהם ביסודם ועל יסודם זה לבנות את השקפת עולמנו.

עוברים אנו על פני יובלו של שבצ’נקוֹ בקידת־הוקרה וכלל אין עולה על דעתנו כי זו עוּבדה בעלת חשיבות עצומה כאוֹת וכעדוּת, ואילו היינו נבונים, מנוּסים וזהירים, כי עתה חייבים היינו לשוב ולבדוק לאורה כמה יסודות עיקריים בהשקפת עולמנו. מהו שבצ’נקו? אחת משתים. או שעלינו לראות בו תעתוע מוזר של הטבע, כמו צייר גידם או לוליין קטע, דבר הדומה לשריד מלפני המבול המוצג בבית־נכות ארכיאולוגי. ואם לאו, הרי עלינו לראות בו סימן מובהק לכוח־החיים התרבותי־הלאומי של האוּקראיניוּת, ואז עלינו להוסיף לפקוח עינים ולעיין יפה יפה במסקנות הנובעות מכאן. אנו, עצמנו, כאן, בדרום, היינו כה חרוצים ותמימים לשתול בערים את שתילי ה“התרוֹססוּת”, עתונותנו כאן כה הרבּתה להשתדל למען התיאטרון הרוסי ולהפצת הספר הרוסי, עד שלבסוף חדלנו לגמרי לראות את המציאות האמתית, המוחשית, האריתמטית, כפי שהיא “נראית” מעבר לאָפקנו הגמדי. מעבר לערים הללו משׂתרע ים רצוף של כמעט שלושים מיליון אוקראינים. נסו־נא להציץ לא בלבד אל מרכזו, אל נפת מירגורוד או ואסילקוב, דרך משל; הציצו־נא אל הספָר שלו, אל פלך חרקוב או אל פלך ווֹרוֹנז', סמוך לאותו מצר שמעבר לו כבר דוברים וליקוֹ־רוסית, - ותתמהו, עד כמה ים אוּקראיני זה נשמר שלם ובלתי־מהוּל. יש במצר זה כפרים שיושבים בהם מעבר מכאן לנחל “חוֹחוֹלים”, ומעבר משם “קאצאפּים”. חיים הם איש בצד רעהו דורות על דורות ואינם מתערבים. כל עבר דובר בלשונו, מתלבש על־פי דרכו, מקפיד על מנהגיו; מתחתנים רק ביניהם לבין עצמם; מתנכרים זה לזה, אין מבינים את זולתם וגם אין מבקשים להבין. שם צריך היה לבקר מר פ. ב. סטרוּבה, בעל התורה על “דחיוֹת לאומיוֹת”,לפני שבא לדבר על מהוּת טראנסצנדנטאלית “כל־רוּסית” אחידה. “דחיה” כל־כך מפורשת אין למצוא אף בגבולות האֶתנוגרפיים בין רוסים לליטאים, בין פולנים לבּילוֹרוֹסים. היטיב המשורר האוקראיני להכיר את עמו, כשהטיף מוסר ל“דיווצ’אטות” (בחורות) הפתיות:

Кохайтеся, любитеся,

Та не з москалями,

Бо москалі – чужи люди…⁴

אינני מחסידי תורתו של פ. ב. סטרוּבה ואיני סבור כי “דחיוֹת” הן גלויים הכרחיים ונורמליים של חיים לאומיים; על כל פנים אסור, לדעתי, ליתן הכשר (במובן מדעי) ל“דחיוֹת” הללו בלי הסתייגוּיוֹת גדולות וחמורות. איני רואה כתופעה נורמלית ולא כתופעה נצחית אותו ניגוד בין וֶליקוֹ־רוֹסים למאלוֹ־רוֹסים שנתגבש בחניכות העממיות “חוֹחוֹל” ובמיוחד “קאצאפּ”; אדרבא, בטוח אני, כי אם ישתפרו התנאים החיצוניים, יוכלו לא בלבד האוּקראינים, אלא גם כל שאר האומות ברוסיה, לחיות חיי רעוּת עם הוֶליקוֹ־רוֹסים, על בסיס של שוויון והכרת־גומלין; מאמין אני אפילו, כי תמלא בכך תפקיד רב ומבורך דווקא המשכילוּת הדמוֹקראטית הוליקוֹ־רוֹסית – ובהרצאה בקיוב, לפני זמן קצר, אף הדגשתי את אמונתי זו הדגשה נמרצת כל כך, שנתקלתי בתרעומת מצד אחדים מבין המאזינים האוּקראיניים. אבל, אין להכחיש, כי ה“דחיה” מנכרי היא אחד מסימני מציאותו של היצר הלאומי, בפרט בשעה שמחמת דכוי חיצוני אין העצמיוּת הלאומית יכולה להתגלות בשום דבר אחר ולא בשום דבר פרודוקטיבי. ה“דחיה”, הניכּרת במצרים האֶתנוֹגרפיים, היא במקרים כאלה, מאונס, העדוּת הראשית לכך, שהאומה המדוכאה מתנגדת התנגדות היוּלית לשנוי מהותה, כי הנתיבות האמתיות של התפתחותה הנורמלית נוטות לצד אחר. כזה הוא הלך־רוחו ההיוּלי של כל המון רב שכולו עור אחד; כזה הוא גם הלך־רוחו ההיוּלי של המון־העם האוקראיני, המונה שלושים מיליון נפש, ואפילו כל מיני מומחים מבין הפכפכי הלאומיות יעידו עדות־שקר להכחישו. מומחים מסוג זה מוסמכים להעריך את הרגשות הלאומיים של העם שממנו פרשו, ממש כשם שחייל הבורח ממערכה מוסמך להעריך את אהבת־המולדת ואת רוח־הקרב של הצבא ממנו ערק. האומה האוקראינית שמרה בשלמותו את המשען הראשי, האיתן של הנפש הלאומית: את הכפר. אומה ששרשיה החזקים והסמיכים נעוצים באדמת־מכורה על פני שטח עצום ורצוף, אין לה לחשוש לנשמתה הלאומית, ככל שיתעללו בערים בנטיעות העלובות של תרבותה, בשפתה ובמשורריה. האכּר יעמוד בכל פגע, יבלה את הכל, יתגבר על כל יריב, ולאטו, צעד־צעד, אבל בלי סטיה ובלי רתיעה, יחדור מכל עבר לערים, והנחשב כיום ללשון המונית יהיה בעוד שני דורות לשון עתונים ותיאטרונות ושלטים – ויותר מזה.

הנה מה שאומר יובלו של שבצ’נקו לכל היודע לחשוב לפי שורת ההגיון ולהציץ אל יום־המחרת. וחבל שאין אנו מבורכים בסגולות אלו. התנועה האוקראינית, הגדלה לנגד עינינו, נחשבת אצלנו כעין אספורט; מתעלמים אנו ממנה, התעלמנו ממנה לפני יובל זה ומן הסתם נתעלם גם אחרי היובל. כאילו עוורון של זחיחות־דעת או השגרה של מחשבת־אדם מכלכלים את מעשינו. והתולדה היא שאנו שוגים שגיאה מדינית גסה, שאין לה כפרה: במקום שתנועה כבירת־תוצאות תתפתח מתוך סיועם של חוגים רבי־ההשפעה בחברה המתקדמת ותתרגל לראות בהם את משענתה, את בעלי בריתה הטבעיים – כופים אנו אותה לפרוץ לה דרך בכוחות עצמה, משתיקים ומזניחים אנו את הישגיה כדי לבלמם, מקניטים אותה ודוחפים אותה להיות אופוזיציה לחברה ליברלית ורדיקאלית. את גידולה של התנועה לא נעצור, אבל לעוות גידול זה, לכוונו אל הערוץ הבלתי־רצוי ביותר – זה דבר שאינו קשה ומזה יש להזהר. ומתוך כך עלוּלות לצמוח תוצאות חמורות ביותר בשביל יחסי־העתיד בדרום הענקי הזה של רוסיה, אם לא נתאושש בעוד זמן, לא נבין ולא נעלה בחשבון את כל כבירותה של תופעה המונית זו, שאותה מזכיר לנו יובלו של שבצ’נקוֹ, אם לא נתאים לכך את כל עמדתנו, את כל תכסיסנו בענינים מקומיים וממלכתיים.

והריני בא להציע סברה אחת, שכבר מזמן נתגבשה בדעתי ולימוד הנסיון במערב־אירופה הוסיף לחזקה, אבל הקורא, בוודאי, יקבלנה במשיכת־כתפים. הדרום שלנו נעשה זירה אהובה של המאה השחורה, במיוחד זוכה היא להצלחה של ממש בערים ובעיירות. ועד עכשיו לא נתנוּ את דעתנו לברר אם אפשר ללחום בתופעה זו, ואם כן – באיזה מין נשק. והרי, לאמתו של דבר, ראויה שאלה זו לתשומת לב רבה מצדנו, כי לנוכח הרוחות המנשבות כיום לא יועילו לחבל שלנו לא שלטון עצמי עירוני ואף לא הזכות לשגר נבחרים לדוּמה הממלכתית. נבחרי הדרום הם המשען הראשי של הריאקציה וכך היה גם לפני השנויים בחוקת הבחירות, לפני הדוּמה השלישית. במה נוכל איפוא ללחום נגד הלכי־רוח אלה בהמוני המעמד הבינוני של הדרום?

ליבראליסם צרוף, מופשט, ככל שתהיה הגושפנקה שלו, אינו לפי השגתם: מעמד בינוני אינו נוהה אחרי ליבראלים, אם אינם מחכימים ליתן לו תוספת של דבר־מה אחר. להענות לתעמולה הסוציאליסטית לא יוכל המעמד הבינוני מבחינה אורגנית: האידיאלים הכלכליים של החוגים הללו מן ההכרח שיהיו תמיד ריאַקציוניים והם חגים במקרה הטוב ביותר סביב האידיאַלים על משטר־כוללים מימי הבינים, במקרה הרע – זאת רואים אנו בווינה, בווארשה, בכינוס האחרון של בעלי־המלאכה – סביב דחיקתם הכלכלית והמשפטית של העממים הזרים. ישנה רק סיסמה אידיאלית אחת, המסוגלת במסיבות אלו להרים את המוני המעמד הבינוני בערים, לטהר ולאצל את השקפת עולמם – הסיסמה הלאומית. אם נוהים הם עכשיו אחרי הימניים, הרי לא מפני כך שאנשי־הימין מטיפים ליד קשה ולזרוע נטויה, אלא רק מפני שאנשי־הימין הצליחו לנגוע בנימה הלאומית שבקרבם. לא בנימה הלאומית החיובית, היוצרת, אלא בנימת ה“דחיה” מן הנכרים. ושום דגלים מבריקים ומתנוססים ברומו של עולם לא ינתקו את לבו של המעמד הבינוני בדרומנו מסיסמאות השנאה, חוץ מדגל אחד: דגל המחאה הלאומית העצמית. איני מוסמך לדון עד כמה איזו סלוֹבּוֹדקה־רוֹמאנוֹבקה מסוגלת לקלוט את ההכרה הלאומית האוקראינית; ורק זאת אני טוען: לדחוק משם את אנשי המאה השחורה תוכל רק התנועה הלאומית האוקראינית, ולא שום אחד מלבדה. הריני חוזר ואומר: כל זה כל כך רחוק ממצב הדברים בשעה זו, שהקורא, בטוחני, ימשוך בכתפיו ויאמר: ניחושים, הזיות. ואני סבור כי מנחשים והוזים הם אלה הרואים רק מה שמזדקר לנגד עיניהם ואינם מציצים לא לסטטיסטיקה, לא להסטוריה, לא לנסיונו של המערב הנבון. נחיה ונראה. ואולי – אם לא ישתנו בעוד מועד תכסיסינו – גם נרגיש…

כששגרת המלאכה מטילה עלינו את החובה לחוֹג את יובלו של שבצ’נקוֹ, משיחים אנו בבישנוּת איש לפני רעהו, כי הנפטר היה במטותא, משורר “עממי”, היה שר על צרותיהם של בני “עמך” ובכך, במטותא, כל ערכו. לא, במטותא, לא בכך. “עממיותו” של שבצ’נקוֹ ענין עשירי במעלה היא ואילו כתב את כל זה רוסית, לא היה שום אחד מיחס לו אותו ערך עצום שמשווים לו עתה מכל עבר. שבצ’נקוֹ הריהו משורר לאומי – ובזה כוחו. משורר לאומי הוא גם במובן הסוּבּיקטיבי, זאת אומרת, משורר לאומני, לרבות כל החסרונות הטבועים בלאומנוּת, עם התפרצויות של משטמה פראית לפולנים, ליהודים, לשאר השכנים… אך עוד יותר חשוב שהוא – משורר לאומי לפי ערכו האוֹבּיקטיבי. הוא נתן גם לעמו, גם לעולם כולו, הוכחה ברורה ומוצקת כי הנפש האוקראינית חוננה בכשרון יצירה תרבותית עצמאית המתנשאת לספירות גבוהות ועליונות. בעבור זה כל כך אוהבים אותו מצד אחד ובעבור זה כל כך פוחדים מפניו מצד אחר, ואהבה זו ופחד זה לא היו פוחתים במאוּם, אילו היה שבצ’נקוֹ בזמנו לא עממי, אלא אצילי בסגנונם של גתה או פּוּשקין. יכולים לגרוע מיצירותיו את כל הנעימות הדמוקראטיות (והצנזורה אף היתה עושה כן במשך זמן רב) – ושבצ’נקו יוסיף להיות מה שעשׂאוֹ הטבע: תקדים מזהיר, שאיננו מניח לאוקראיניוּת לסטות ממסילת התחיה הלאומית. את חשיבוּתו זו השכילו להבין אנשי הריאקציה ועל כן הרימו בפרוס יובלו צווחה כזאת על ספּרטיסם, על בגידה במלכוּת ועל קרבת דור־הפלגה. עד לדור־הפלגה ועד לשאר המוראות רחוקה הדרך, אך האמת ניתנה להאמר: ליתן כבוד לשבצ’נקוֹ בפשטות כמו למחבר רוסי מוכשר מס' כך־וכך אי־אפשר; ליתן לו כבוד – זאת אומרת, להודות בכל הכרוך בשם זה. ליתן כבוד לשבצ’נקוֹ – זאת אומרת להבין ולהודות, כי אין, ולא תוכל להיות, תרבות אחידה בארץ המכילה מאה אומות ויותר: להבין, להודות, להצטופף ולפנות את המקום היאֶה לאח הכביר, השני לפי כוחו בקיסרות הזאת.