שלמה בן גבירול הנחשב, ובצדק, לגדול משוררי ספרד וגאונם, חיבר שירים רבים בענינים חילוניים, ועל־פי־רוב אישיים, אלה הם שירי החול שלו; מלבד זה חיבר שירים רבים, שבהם הוא שופך את נפשו או בשמו הוא או בשם האומה כולה אל האלהים, וכן שירים בתיאור סבלות העם ותקוותיו לעתיד לבא, או שירים בתור שיחות בין כנסת ישראל הרעיה ובין האלהים דודה – אלה הם שיריו, שירי הקודש. בשני מיני השירים האלה הוא מופיע לפנינו בכל הדרו בתור ראשון למשוררים, כאשר כינהו יהודה אלחריזי בספרו “תחכמוני”.

מלבד שני סוגי שיריו אלה חיבר עוד פיוטים שונים אשר מסדרי אוצר שיריו, ביאליק ורבניצקי, קבעו להם מדור מיוחד בחלק השני משיריו בשם “פיוטים למועדי השנה”¹.

בפיוטים האלה ישנה רוח אחרת לגמרי מאשר בשאר שירי בן גבירול, סגנון אחר וגם תוכן אחר, ממש כאלו היו לפנינו שני מחברים שונים איש מרעהו לגמרי. יורדים הננו מהיכל השירה העליונה, הלבבית, הכללית, המקיפה את העולם התחתון והעליון, ונכנסים אל חדרי הפיוטים של ינאי והקליר וחבריהם, גם בצורתם וגם בתכנם². כמוהם הוא מרבה בחידושי לשון ויוצר צורות חדשות, על־פי־רוב ללא צורך, וכמוהם הוא מטפל גם בפרטי הלכה מקצועית אחת כהלכות קשרי הציצית ומספרם, ומספר כריכות כל אחת מהן, ועוד עניינים כאלה וכאלה³.

והראב"ע, המחטט ומנקר בביקורתו החריפה והעוקצת בכל מגרעות הקליר בפיוטיו⁴, שכח כנראה לגמרי את המשורר הגדול במשוררי בני ארצו החוטא בכל אלה החטאים עצמם.

טענתו הראשונה של הראב“ע היא, כי רוב פיוטי הקליר הם “חידות ומשלים” שקשה להבינם, לא כתפילות שלמה ודניאל הנזכרות בתנ”ך, שהן פשוטות ומובנות לכל אדם, וכן כל התפילות שתיקנון הראשונים. וכן צריך להיות בדברים שפי כל בני הקהילה המלומדים והבלתי מלומדים, ממשמש בהם.

ואם נקח לדוגמה רק בית אחד מפיוטו הארוך מאד של הרשב"ג (ב. קלב) המדבר על הכתוב “יקוו המים אל מקום אחד” שבסיפור הבריאה⁵, נראה שם (כמו בכל הפיוט הארוך הזה) כמה קשים הדברים להבינם. הוא אומר:

בְּעִתּוֹ גְדוֹלוֹת תִּכֵּן מְזָרָיו

גַפֵּי רֶשֶׁף הֶעֱמִיק לְצָרָיו

גָּנַז קִפָּאוֹן לְעֵת צָר

גְּבוּרוֹת גָּדוֹל מִסְפָּר עֲצוּמוֹת

גַּם בְּקָרְאוֹ לְמִקְוֵה תְהוֹמוֹת

גָּדוֹל גַּלֵּיהֶם יַחַד הִגִּיר

גַּלֵּיהֶם גְּאוּלִים שָׁת וְזִקֵּק

גְרָפָם עַד יְפַלֵּס מְחוֹקֵק

כָּמַס בְּמוֹ שֶׁלֶג מְצוּלוֹת

עוֹשֶׂה גְדוֹלוֹת

וּדְבַר גְּבוּרוֹת

בְּהַבְדִּיל תַּחְתִּיִּים בָּדוֹל

זֶה הַיָּם גָּדוֹל

וַיִּשְׁבֹּר חֻקּוֹ עֲלֵיהֶם

מְחוֹז יַבֶּשֶׁת מִמְּצוּלִים

דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים.

החפץ לעמוד על ביאור הדברים יעיין בביאורי המאספים ויראה כמה הם מתחבטים ומתלבטים בזה.

והנה הצלע “גבורות גדול מספר עצומות” איננה מובנה כלל, וכנראה הכוונה היא ל“גבורות עצומות שמספרן גדול”, אך סידור המלים קשה מאד. וכן הדבר בנוגע לבית “גליהם גאולים שת וזקק מחוז יבשת ממצולים” שהכוונה היא: את גליהם (מי ים סוף) שם והכין לבני ישראל הגאולים, ומתוך מצוללות הים פִּנה מחוז יבשת, חלק יבשה למען יוכלו לעבור דרכו.

טענתו השניה של הראב"ע כנגד הקליר היא, שהוא מערבב מלים תלמודיות בתוך פיוטיו, מה שלא נמצא בכל התפילות הקבועות.

ובן־גבירול משתמש בפיוטיו לדוגמה במלים וסת⁶, קלקול, סרסור, יסורבל, סדינא, רתוי, ועוד כאלה וכאלה הרשומות להלן ברשימות, וגם מבטאים תלמודיים הוא משלב בתוך דבריו, מכאן ואילך, שומרת יבם, פרט ללילה, לא פחות ולא יותר, שטר עלי בעדים וקנין, ועוד.

הטענה השלישית היא כנגד ההשתמשות במלים עבריות בטעויות גדולות.

גם בן־גבירול משתמש בפעלים בצירת:

גָש (נגש – ב. קכו 3),

חָן (חנה – ב. קלג 27),

עָט (עטה – ב. קלג 10),

עָץ (יעץ – ב. לג 379,

שחידשום הפייטנים שלפניו, אך הוא הוסיף עוד עליהם:

טָו (טוה – ב. קלג 23),

כָּס (כִּסה, בפִעל ב. קלג 11),

וטִאֵט (טאטא – ב. כד 9),

ובמקום יָרוֹק (מקור) הוא אומר רֶקֶת (ב. צט 145).

והוא משתמש כפייטנים באותיות בכל"ם לפני פעל ואומר:

כְּנָם, כְּרָאוּ ועוד.

הטענה הרביעית היא, שפיוטי הקליר מלאים מדרשות ואגדות.

ובן־גבירול מדבר על שבעה רקיעים, ועל י“ג מידות, ומכנה את היפה במלה “כושית” (ג. צא 19) על סמך הדרוש על המאמר: כי אשה כושית לקח (במ' יב 1), ומטעמים מדרשיים הוא קורא לאברהם “איתן” ו”אזרח“, ולמשה “יקותיאל” ו”טוביה".

הראב“ע מתקומם על הפייטנים המשתמשים ב”כינויים הפיוטיים“, שבמקום ההשתמשות באחד השמות משתמשים במלה שנמצאה באחד פסוקי התנ”ך על יד שם זה, או בנוגע לשם זה, או לאחד המדרשים. והוא שם את הקליר ללעג ולקלס על השתמשו במלת “ראי” ל“שמים” מפני שמלה זו נמצאת ליד המלה “שחקים” במאמר: לשחקים חזקים כראי מוצק (איוב לז 18), ובמלת “חדשים” ל“שמים החדשים” הנזכרים בישעיה סה 17 (כי הנני בורא שמים חדשים).

ובן־גבירול משתמש ב“שׁאוֹן” לפרעה על סמך הכתוב קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד (ירמ' מו 17), ובמקום “קטרת” הוא משתמש במלת “דקה” מפני שכתוב: קטרת סמים דקה (ויק' טז 12).

ב“חכליל” הוא משתמש למשיח שהוא בן דוד משבט יהודה. מפני שעל יהודה נאמר: “חכלילי עינים מיין” (בראש' מט 12); וכינוי עוד יותר מסובך וקשה להבנה הוא הכינוי “נפרד” ל“אדם הראשון”, מפני כי במשלי (יח 1) כתוב במקרה לתאוה יבקש נפרד, ואדם הראשון התאווה לפרי עץ הדעת; או מפני כי לפני יצירת חוה היה אדם יחיד ונפרד בעולם!

ולפעמים הוא מביא במקום השמות תארים לקוחים מפעולות בעלי השמות האלה, כגון: “אכּר” במקום “קין”,

“ציר” במקום “משה”,

שטן" במקום “עשו”,

ו“נזיר בטן” במקום “שמשון”.

וככל אשר השתמשו הפייטנים במקום השמות עצמם המפורשים והברורים בכינויים מעורפלים המורים פחות או יותר על אישי השמות האלה, ככה הננו מוצאים בפיוטיהם לפעמים גם פעלים הרומזים לפעלים אשר להם כיוונו. וגם בפיוטי בן־גבירול הננו מוצאים אחדים כאלה, כגון:

“דחה” בכוונת “הָמֵת”,

“גָדוֹר” בכוונת “כַסות” או “לָבוש”(– הכהן הגדול – “גדר מכנסים במתנים עד ירך”! – בפיוט קלב בח"ב),

“נבול” בהוראת “מות”,

“עמוֹס” בהוראת “חטוא” (הַכְבד חטא),

“קפוץ” בהוראת “ברוח” (קפץ תמים מאיש דמים" – ח"ג פ),

“קרוץ” בהוראת “שחוט” (כּקרץ התמיד וקבּל דמו" – ח"ב קלב),

“תפור” במקום "לבוש (“ככהן שמונה תופר” – ח"ג צז),

ו“התקיע” בהוראת “נטע” (ועץ פרי התקיע" – ח"ב צה).

 

א. חידושי מלים בפיוטי הרשב"ג    🔗

ידועה העובדה, כי הפייטנים יצרו הרבה מלים חדשות מהשרשים שישנם בלשון. צונץ, בדברו בספרו [Di Synagogale Poesie, Frandfurt a.M. 1920] (מצד 117 עד 126) על היצירות החדשות האלה ועל השתמשות הפייטנים בהן שלא כדרך הלשון התנ“כית ודקדוקה, אומר: “מבלי חדשות לא תחיה לשון”, והוא מתאמץ להביא סמוכין גם מהתנ”ך עצמו להרבות מהזרויות אשר בחידושיהם, זאת אומרת: דברים שבאו איזו פעם בודדת בתנ“ך, לקחום הפייטנים וישימום לבניין אב וליסוד לחידושים רבים אשר חידשו. והדבר מובן: הפייטנים בחרו דווקה את המוזר, הנדיר, היוצא מן הכלל, והשתמשו בו. אמרו: “להוג” “ארוש”, “שיח” רק לא “דבר” הפשוט והרגיל; “קשט”, “שבר”, “שחקים”, “ערבות”, “חזיזים” ולא “אמת”, “תקוה”, “שמים”, ו”ברק“; כאלו אספו כל המלים הנמצאות רק פעם או פעמיים בתנ”ך והשתמשו רק בהן. וככה אם מצאו למשל פעמים מעטות בתנ“ך שמות הבאים גם בצורת זכר וגם בצורת נקבה, כגון: נקם ונקמה, גבע וגבעה, הלכו ויצרו: “שוע” מ”שועה“, “שאג” מ”שאגה", ועוד שמות רבים מאד כאלה.

אמנם “לא תחיה לשון מבלי יצירות חדשות”; התפתחות החיים והמחשבה דורשים זאת, ובדורנו אנו הן הננו רואים את כל היצירות החדשות המרובות ההולכות ונוצרות יום יום; אך בנוגע לפייטנים לא הצורך הביאם לחדש, לא מפני החוסר שהורגש בחיים בנוגע לחידושיהם, כי אם רק מאהבת החידוש בלבד, וכמעט תמיד הם מעמסה נוספת על אוצר המלים שישנו כבר בלשון לאותם הדברים המחודשים ללא צורך.

גם התיבונים חידשו בזמנם הרבה מלים ויצרו יצירות חדשות, ומה היה גורלן? הדורות הבאים באו והשאירו כל מה שהיה צורך בו, כגון: מרכז, אופק, קוטר ודומיהן הערביות, ומציאות, והויה, ונפסד ודומיהן העבריות, והמלים השתרשו בלשון והיו לעצם מעצמיה. אך כל מה שהיה מיותר טואטא במטאטא השמד ולא נשאר זכר לו בחיים. ובנוגע לפייטנים אשר כמעט כל חידושיהם מיותרים, הלכו החידושים האלה ונשכחו לגמרי במשך הזמנים וכל קורא דבריהם נצרך לקרוא יחד אתם את הפירושים שעליהם.

ובן־גבירול, הכצטיינותו בכל דבר, הצטיין גם בזה, שבפיוטיו המעטים לפי ערך הכניס שפע רב מאד של חידושי שמות, ובינונים, ותארים, ופעלים, ושימושים שונים ומשונים, הן משלו והן משל אלה שקדמוהו. ובעברנו עתה עליהם נוכל לראות מה נשאר מכולם בתור רכוז באוצר הלשון ובתור מלים שמשתמשים בהן.

1. חידושי שמות    🔗

צונץ, בדברו בספרו הנזכר על חידושי הפייטנים בנוגע לשמות, מזכיר העובדה כי בחידושיהם השתמשו ביותר מארבעים ממשקלי השמות השונים, אך היותר שכיחים בהם הם ארבעת המשקלים: פֶּעֶל (ואתו: פֶּעַל, פַּעַל באותיות גרוניות), פִּעוּל, פְּעִילָה ופִעְלוֹן. ובפיוטי בן־גבירול הננו מוצאים, כי החצי ממאה וחמישה עשר שמות מחודשים⁷ הוא ממשקל פעל הסגולי, קרוב לרבע הם שמות מיתר שלושת המשקלים הנזכרים, ורק כרבע מכל יתר מיני ארבעים המשקלים. וכחצי השמות ממשקל פֶּעֶל (פֶּעַל, פַּעַל) הם חידושיו הוא. רבים מהם חודשו לגמרי, מאין משרשם בתנ“ך שמות קרובים להם, והשרשים נמצאים רק בצורת פעלים, גון: דֶּגֶר, כֶּמֶס, עֶלֶץ, עֶרֶץ, פֶּלֶל, שֶׁזֶף, ועוד כאלה. וכנגד זה ישנם אחרים שנוספו על יד שמות אחרים משרשם שהם במשקל נקבה, כגון אֶשף (אשפה), לֶשך (לִשכה), עֶטר (עֲטרה), עֶלט (עֲלטה), רֶצף (רִצפה), תֶּכל (תִּכלה); וע”מ פֶּעַל, פַּעַל: אֶבח (אִבחה), צֶוַח (צְוחה), גַחַל (גחלת), זַעַק (זְעקה), לַען (לענה) וצַהל (צהלה).

ודבר זה לא רק במלים תנכיות כי אם גם בתלמודיות וגם בארמית, כגון: גֶלֶף (גליפה), טַעַן (טענה), רֶמֶשׁ (רַמְשָׁא).

וכנגד זה הננו מוצאים שמות מחודשים שחידשם הוא בתוספת קמץ וה“א בסופם משמות הנמצאים בתנ”ך בלשון זכר, כגון: זָהֳרָה מ“זֹהַר”, יִשְׁרָה מ“יֹשֶׁר”, כִּתְרָה מ“כתר” ושִׁפְרָה מ“שפר”. בשם האחרון יכול להיות, כי השתמש בשם העצם הפרטי שפרה בתור שם עצם כללי.

במשקל פעול הוא משתמש בשמות: יִחוּל, נִהוּל, פִּלּוּל, עִקּוּל וכיו"ב.

על משקל פְּעִילָה ופְעִיָּה ישנם שמות כעין: בהיקה, בהירה, חֲלִילה (מחול), בְּלִיָּה.

מלבד זה ישנם שמות אחדים מחודשים בתוספת אות מ בראשם: מגמר, מדלח, ממלל, מַבָּע, מִקצבת, מַחקרת; ועליהם נוסף התואר “מִתְגָר” בהוראת מִתְגָרֶה, על פי צורת העתיד המקוצר: תִּתְגָר.

וכן ישנם שמות אחדים בתוספת “וּת”, כגון: בריחוּת, והוֹעילוּת, זאת אומרת תוספת “וּת”, על צורת המקור “הוֹעיל”, דבר שאיננו נהוג בלשון.

2. חדושי “בינונים”    🔗

מלבד השמות המחודשים הננו מוצאים בפיוטי בן־גבירול כשמונים בינונים מחודשים מפעלים שאין הבינוני מהם נמצא בתנ“ך ובלשון בכלל. ועל פי רוב משרשים כאלה הנמצאים בתנ”ך רק פעם אחת, כאילו הלך וחיפש אחרי שרשים ערירים שיצאו משימוש הלשון כדי להפרותם ולהחיותם. ויש שיצר פעל משם, ומפעל זה שב ויצר בינוני.

הבינונים הם על משקל פּוֹעֵל, פָּעוּל, ומְפֻעָל.

על משקל פועל: בּוֹהֵק (בֹּהַק), חונט (חנטה), יוֹבב (ותיבב), פּוֹשֵׁל מהשורש התלמודי “פשל” ועוד⁸.

הרבה יותר מהבינוני במשקל פועל הננו מוצאים בינונים בצורת הפעולים השונים. על שימוש זה בדברי הפייטנים בכלל מעיר צונץ⁹ כי הוא בא מחפץ הפייטנים לתת לאישי ההיסטוריה כינויים בנויים על פעולות שנעשו בהם, ושהם (האישים האלה) הם הפעולים, ולא רק האישים כי אם גם עצמים שונים, ככה נקראים השמים “זְרוּתִים” מהשם “זרת” מפני שכתוב עליהם: ושמים בזרת תכן (ישעיה מ 129, והארץ נקראת “פלוסה” מפני כי כתוב שם: ושקל בפלס הרים, והמלאכים הם “סקופֵי זְרוּתִים”, על שם: שרפים עומדים ממעל לו (ישעיה ו 2).

על משקל פָּעוּל הננו מוצאים את המלים האלה, שכנראה הם מחידושיו הוא: אָפוּף (אפפוני), אָרוּשׁ (ארשת), הָדוּך (הֲדך), הָלוּם, חָפוּשׁ, טָחוּי, טָכוּס, יָעוּד, יָקוּד, לָהוּק, לָקוּק, מָעוּד, סָדוּר, פָּלוּס, קָרוּן, קָרוּם, קָשׁוּט, רָחוּף, רָעוּץ, שָאוּי, שָחוּי; מלבד בינונים רבים אחרים הנמצאים כבר בדברי אלה שקדמו לו.

על משקל מְפֻעל: מְגֻדָּן (מהשם מגדנות), מְכֻרְכָּב (מהשם כרכב), מְמֻגּן (מהשם מָגֵן) ועוד. וגם “מְתֻקָר” מהשם “תקרה” אשר בו התו איננה מהשורש.

מלבד אלה יש גם בינונים רבים על משקל “נִפְעָל” כגון: נֶאֱרָשׁ, נגדָשׁ, נגלָף, נגרָז, ועוד רבים.

גם שני תארים הננו מוצאים בדבריו: “זָוֵעַ” על משקל יָגֵעַ מהשורש “זוע”, והתואר “צֵה” בהוראת “צמֵא”, מהשורש הארמי צהי.

3. חידושים בפעלים    🔗

הפעלים המחודשים בפיוטיו הם על־פי־רוב לקוחים משמות, כמו שיצר שמות רבים מפעלים; ולפעמים הם לקוחים משרשים הנמצאים בתנ“ך רק בבינוני או בתואר הפועל, ולפעמים הוא יוצרם גם ממלות יחס. פעלים מחודשים כאלה לקוחים כמעט תמיד משרשים הנמצאים רק פעם אחת או מעט יותר מפעם אחת בתנ”ך. שרשים כאלה היו בכלל חביבים ביותר על המחדשים, כי הם דרשו מהחפצים לדעת כוונתם בקיאות מיוחדת בתנ"ך.

ככה הננו מוצאים בפיוטיו פעמים רבות את השורש להג כמעט בכל חלקי בניין הקל (להגתי, אלהג, לוהג), וגם בבנין נפעל (נלהג בהור': נֶאֱמַר) מהשם “לַהַג” הנמצא פעם אחת בתנ"ך (קהלת יב 12); והפעל “ארש” בהוראת: אָמוֹר, דַבר, מהשם “ארשת” (תהלים כא 3); והפעל “טחה” (טָחָה, טָחוּי) בהוראת “ירה בקשת” מהשם “מְטַחֲוֵי קשת” (בראשית כא 16) ומתאר־הפעל “תָּמִיד” יצר את הפעל “תמד” בבניין הקל בהוראת “היה תמיד”, מלבד צורת “התמיד” הנמצאת כבר בתלמוד.

מהשורש “שען” הנמצא בתנ"ך רק בבניין נפעל הוא יוצר בניין הקל בהוראת “היה למשען” (בְּטַל גבורה עוד ושוען – ב. צד 9).

משרשים רבים הוא יוצר פעלים בבניין נפעל, כגון: נגלף (נחקק), נזקף, נחקק, נחפר (בהוראת נכלם), נחדל, נחסד (נמלא חסד), נטרד (בהוראת: גרש מן), דלף טורד (משלי כז 15), נלהג, נִמְכָּך (היה נמוך) מן יִמַך המקרה (קהלת י 18), נפדע(=נפדע, מן פְּדָעֵהוּ – איוב לג 24), ועוד.

בבניין פעל הוא משתמש בשרשים ארמיים כאלו היו עברים גמורים, ככה הוא משתמש הרבה בפעל טַכּס בהור' סַדר, דָעֵץ בהור' תקוֹע ונטוע, רַפּק בהוראת חרוֹש, וחשר מהשם “חשרת מים” בהוראת כינוס וקיבוץ, מלבד מה שהוא משתמש בפעלים מבנין זה ומבניין פֻּעל משרשים עברים במקומות שונים.

גם בבנין הפעיל הננו מוצאים פעלים מחודשים שונים, כגון: הכליל (העלה כליל), העציר (עצוֹר), הפאיר (פָּאר), התאיר (תָּאר), וגם “הִתְוִיך” ממלת היחס: תוך (שָׂם בתָּוך).

וגם בבניין הפעל הננו מוצאים מספר פעלים, כגון: הֻרכּס (מן: וירכסו את החשן, שמות לט 21), הֻרצה, הֻתלל, ועוד.

ומהשם “רפסדות” הנמצא פעם אחת בתנ"ך (דהי"ב ב 15) יצר פעל “רַפסד” בהוראת קָרֵה (תקרה).

4. קלקולי לשון    🔗

מלבד החידושים המוזרים בלשון ישנם גם קלקולי לשון אשר בם החזיקו הפייטנים, וגם בן־גבירול נהג בזה כמנהגם, אם אמנם במידה זעומה מאד.

ככה הוא משתמש בצורות: גָש, חָן, טָו ועוד; וכבכף השימושית לפני פעל בהוראת: “כאשר, בעת אשר”, כגון: כְּנָם, כְּקָמַץ, ועוד, שנזכרו כבר לעיל.

מלבד אלה נמצאו בפיוטיו זרויות דקדוק אחרות, שיש להן סמך ביוצאים מן הכלל שבתנ“ך כגון: יְהַרביצו, על דרך: יהוֹשיע, אהודנו; הָחְבּוּ, על דרך חֲבִי כמעט רגע; לְתִתֵּן, על פי מ”א ו 19; ורֶקֶת בהוראת יָרוֹק שבבמדבר יב 14. וכן השימוש במלים מעין: שְׁכִינוֹ תמורת שכינתו, תְּנוּמוֹ תמורת תנוּמתו.

5. מלים ומבטאים תלמודיים    🔗

ולאחרונה צריך להוסיף גם את העובדה שנזכרה כבר, כי בפיוטיו ולפעמים גם בשיריו אינו נמנע מהשתמש במלים תלמודיות וארמיות, ולפעמים גם במבטאים תלמודיים שלמים. מבטאים כאלה באים בייחוד בפיוטים שבהם הוא עוסק בעניינים הנזכרים ביחוד בתלמוד, כגון פרטי עבודת הכהן הגדול ביום הכפורים, וענייני הלכה כ“אזהרותיו”, והפיוטים שבהם הוא מדבר על הלכות נפרדות, כגון הלכות קריאת שמע והלכות ציצית.

 

ב. הצירופים    🔗

על פי מזמורים ופרקים ידועים בתנ"ך, הבנויים על יסוד התחלת כל פסוק באחת מאותיות האלפבית על פי סדרן מאלף עד תו,סידרו להם עוד הפייטנים הקדומים פיוטיהם על פי צירופי אותיות האלפבית בראש בתיהם¹⁰, ואלה שבאו אחריהם הביאו בראשי בתיהם אותיות שמם ושם אביהם בתוספת מלת “חזק” או ברכה יותר ארוכה להם, כגון: יגדל בתורה ובמעשים טובים, ועוד כאלה.

ובדרך זו אחז גם הרשב"ג בהרבה משירי קדשו, ואין כמעט אחד מהם שלא יבוא בו צירוף שמו בתוספת שם אביו ועוד מלים שונות, או צירוף אלפביתי. אך הוא איננו מסתפק בהבאת כל אות פעם אחת בבית, כי אם הוא כופלה על־פי־רוב ומשַלשה ומרַבְּעה וגם מְחַמְשָה לפעמים, ולפעמים הוא מגיע למספר הרבה יותר גדול. ומלבד זה יש שאיננו מחכה בצירופים עד לראשית הבית הבא, כי אם מסדר את הצירוף בראש המלים של הבית בהביאו את האותיות הדרושות זו אחרי זו בראש כל מלה ומלה. מרגישים בפיוטים האלה מעין תאווה חזקה מצד המשורר לקבל על עצמו דבר קשה, ולצאת בכל זאת כמנצח, בהתגברו על כל הקשיים, וכמובן יש שיבוא הנצחון על חשבון התוכן והסגנון, ההולכים ונעשים יותר קלושים על פי הקבלנות הזאת.

הנה למשל בפיוט קכד (פסקה ב) כל שורה היא בת חמש מלים, וצירוף אותיות “שלמה צעיר” בא בכל אחת מהן. הוא מדבר על ישראל המהללים את ה', ואומר:

בְּשֶׁנֶן, בְּשֶׁקֶד, בְּשֶׁבַח – שִׁירוֹת יַשְׁבִּיצוּ.

בְּלַהַג, בְּלֶמֶד, בְּלֶקַח – לְבָבוֹת יָלִיצוּ

בְּמַעַן, בְּמֶלֶץ, בְּמֶרֶץ – מִלּוֹת יַמְרִיצוּ, וכו'

וכן הפיסקה הראשונה של פיוט ק“ל מיוסדת על צירוף מחמש של אותיות הא”ב:

אַאֲמִיר, אַאֲדִיר, אֲפֻדַּת, אֲגֻדַּת אוֹרָתֶךָ

אֲבָאֵר, אֲבָרֵר, בְּרִיקַת, בְּהִיקַת בְּהִיָּתֶךָ

אַגְבִּיל, אַגְדִּיר, גֻּלַּת, גְּדֻלַּת גְּבוּרָתֶךָ, וכו'

הבאת צירוף שמו ושם אביו במלים רצופות בזו אחר זו עולה לו לפעמים בהצלחה, התוכן שלם והקורא איננו מרגיש כלל בכבלים אשר בהם ריתק המשורר את עטו, כגון קכח:

שִׁמְךָ לְהַלֵּל, מִשְׂגַב הוֹדִי.

בְּקָהָל רוֹמַמְתִּי בְּמֹעַל יָדִי

יֶעֱרַב הַשִּׂיחַ וְיִנְעַם דְּבַר הֻיְדִי.

או (קלט):

שַׁחֹתִי לְפָנֶיךָ מוּל הֵיכָלֶךָ

בְּתוֹךְ רַבִּים יִסַּדְתִּי הִלּוּלֶךָ

וַאַקַוֶּה דְבַר הַבְטָחַת אֲצִילֶךָ

אַל תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ.

וכן בראש אזהרותיו:

שְׁמֹר לִבִּי מַעְנֶה / הֱיֵה בִּמְאֹד נַעֲנֶה

יְרָא הָאֵל וּמְנֵה / דְבָרָיו הַיְשָׁרִים.

ומעניין הדבר, כי בפיוט קמ בח"ב קיבל עליו קבלנות יוצאת מן הכלל, והיא להביא בשש ועשרים בתיו המורכבים מארבע מלים שבעה וחמישים שרשים הנגמרים כולם באות ט, זאת אומרת כמעט כל השרשים הנמצאים בעברית באות ט בסופם! והוא מתחיל:

שְׁזוּפֵי פְלֵיטַי / אֲפוּפֵי עֵיטַי

שׁוֹקְדֵי וְעוֹטַי / עַל סַף רְהִיטַי

בְּחוּרֵי חֲנִיטַי / יַלְדֵי מְעוּטַי,

וכן סוף הפיוט. ואפשר לצייר לנו, כמה קשה היה לו הדבר למשורר לזווג כל המלים האלה לתוכן אחד, וכמה קשה הדבר למבארים למצא ביאור דבריו.

צירוף נעים ממין מיוחד הוא צירוף של זוגות מלים שההבדל ביניהם הוא רק באות אחת (“צימוד שונה אות”) שבהרבה מפיוטיו בראשם ולפעמים גם בתוכם, כגון: שדודים נדודים (ב. ז, 1), שכולה אכולה (ב. ט1), שזופה נזופה (ב. י1) ועוד רבים כאלה¹¹.

עניין זה נמצא גם בשירי החול שלו אך שם באים צימודים כאלה רק לעתים רחוקות, בשעה שבשירי הקודש הם מצויים לרוב.

עוד מין צירוף נמצא באחדים מפיוטיו, והוא: צירוף־פסוקים, זאת אומרת, שהוא מביא בראשי הבתים או הטורים של הפיוט את המלים של אחד הפסוקים בתנ“ך השייך לתוכן אותו פיוט. ככה הוא מביא למשל בפיוט שלפני ה”קדושה" (ג. פד) את כל מלות הפסוק: “שרפים עומדים ממעל לו” שבישעיה ו 2, ובראשית הפסוק שלאחריו, וגם צירוף אלפביתי בראש המלים שאחרי המלים האלה; והוא מתחיל:

שְׂרָפים אוֹזְרֵי עֹז עֲטוּיֵי הוֹד כְּלִילוֹ

עוֹמְדִים בְּכֵס מְפֻרְשָׁז בַּחֲתֻלַּת זְבוּלוֹ

מִמַּעַל גַּלְגַּל, וּמִתַּחַת־גְּלִילוֹ

לוֹ דֶגֶל יִשְׂאוּ וְיִסַּבּוּ לְהַלְּלוֹ

שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ.

וכן בפיוט קכג, בחלק ב שבאו בראש טוריו המלים של פסוק 2 במזמור צ שבתהלים: ה' מעון היית לנו, וכו'. ואחרי המלים הללו מלים שבראשן באה אחת מאותיות אלפבית על הסדר.

אל קבלנות מיני הצירופים הנזכרים שקיבל עליו הרשב"ג בתור פייטן, צריך לצרף גם עת עניין השילוב, או: “נעץ סופו בראשו”, שנהגו בו הפייטנים למן ינאי והלאה, זאת אומרת חזרת המלה האחרונה שבאחד הטורים שבראש הטור הבא אחריו, כגון בחלק ב פיוט “אאמיר אאדיר” (ב, קל):

תִּקְרָתְךָ אַדִּיר, בַּמָּרוֹם נִצֶּבֶת

נֶצֶּבֶת מֶמְשַׁלְתְּךָ וְלָנֶצַח יוֹשֶׁבֶת

יוֹשֶׁבֶת סִתְרָתְךָ בַּחֲתֻלַּת שַׁלְהֶבֶת

שַלְהֶבֶת מִפֹּה וּמִפֹּה לַהֶבֶת,

וכן עד סוף החלק הזה (השני) של פיוט זה, אשר מלבד ענין החזרות יש בו גם ענין הצירוף של שמו: “אני שלמה ברבי יהודה אבן גבירול” בראשי הטורים, מלבד האות א ממלת “אני” שבאה במלה אדי שאחריה “תקרתך”, מפני כי מלה זו היא חזרה על מלת “תקרתך” של חלק א של פיוט זה.

וכן בפיוט הארוך מאד “אלהים אל ראשון” (ב. קלב), אשר בו באות החזרות בכל זוגי בתים, זאת אומרת בבית 3 חוזרת המלה שבסוף 2, ובראש בית 5 חוזרת סוף 4, וכן הלאה (ראה צד 201 משורה 8 עד 15).

וכן הדבר גם בפיוטים נז, נח, עב, בחלק ו', שבהם באה החזרה בראש כל מחרוזת על המלה שבסוף המחרוזת שלפניה.

 

ג. המסתורין    🔗

מעניין הדבר, כי אותו הפילוסוף בעל השכל הבהיר והמעמיק בכל חקירותיו, העסיק מוחו גם בעניני מסתורין וסודות הקבלה. בפיוטיו למועדי השנה ישנם פיוטים המדברים על שמות ה‘, שם הויה, שם המפורש, עשר הספירות, שם ה’ וחלוקתו על פי צירופי אותיותיו, – כל אלה הם חומר לפיוטים מיוחדים (קיג, קיד, קטו – בח“ב; פח, פט – בח”ג).

הפיוט קיג (בח"ב) מדבר על עשרת השמות והתארים של האלהים המובאים בספר יצירה בראשו: יה, יהוה צבאות, אלהי ישראל, אלהים חיים ומלך עולם, אל שדי, רחום וחנון, רם ונשא, שוכן עד, מרום וקדוש שמו. ובאימה וביראת הכבוד הוא נגש אל ביאורי כל השמות האלה:

אַאֲמִיר, אַאֲדִיר עֲשָׂרָה שֵׁמוֹת בְּמֶרֶץ…

אֶשְׁאַל רִשְׁיוֹן מֵרָם שׁוֹכֵן עֶרֶץ.

וליד כל שם הוא מזכיר מי השתמש בו ומתי. על השם הראשון הוא אומר למשל:

אֲבָרֵךְ אֲבָאֵר, הַשֵּׁם הָרִאשׁוֹן לְהָאִיר עֵינָיִם

בָּאֵר אֲבָאֵר יָהּ לְהַשְׁמָעוֹת אָזְנָיִם

בְּאֶחָד נִקְרָא (בהברה אחת) וְהוּא מִתְחַלֵּק לִשְׁנָיִם (לשתי אותיות)

בּוֹ זִמֵּר מְשׁוֹרֵר מְחוֹלַת מַחְנָיִם (דוד):

הַלְלוּ יָהּ כִּי טוֹב יְיָ.

וככה הוא ממשיך עד השם האחרון “קדוש” וגומר:

קָדוֹשׁ בְּכָל־יוֹם יְשַׁלְּשׁוּ שַׂרְפֵי אֵשׁ: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, וכו'.

בפיוט קיד הוא מקשר את השם אל המספרים משבעה עד אחד באופן זה: השם יוצא לשבעת הכינויים המורים על מידת הרחמים בפסוק שלוש עשרה מידות: רחום, חנון, ארך אפים, רב חסד, נוצר חסד…, נושא עון,…ונקה. – כוח ה' הוא בכל ששת הדפנים (השטחים) של כל הגופים. – הוא נפרד לחמישה חצאים (זוגות) של עשר הספירות. – בשם ישנן ארבע אותיות. – קדושתו נבטאת בשלוש פעמים: קדוש קדוש קדוש. – שמו (יהוה) נחלק לשני שמות (יה – הו, השווה: אני והו). – והוא נשגב באחד (באחדותו).

בפיוט פט בח"ג הוא מדבר על “שלוש האותיות הפשוטות” (י־ה־ו) “אשר בירר ה' וקבעם בשמו הגדול, וחתם בהם שש קצוות” שבספר יצירה. והוא מדבר על שישה הצירופים שאפשר לסדר מהאותיות האלה, ושהם מכוונים כמו שנזכר גם בספר יצירה לשש הקצוות באופן זה:

י־ה־ו־ לצד מעלה

י־ו־ה־ לצד מטה

ה־ו־י למזרח

ה־י־ו־ למערב

ו־י־ה־ לדרום

ו־ה־י לצפון.

וכן מדבר פיוט קטו בח"ב על שם המפורש, ועל שבעים שמות, ועל השם המיוחד, ועל "חצי השם שהוא ככל השם: וכו' וכו'.

אחרי האלהים משמשים לחומר המסתורין של פיוטיו: הגלגלים, המרכבה והמלאכים.

בפיוט פא בח"ג הוא אומר:

לִשְׁמוֹ גַלְגַּלִּים יְאִיצוּן / וְכוֹכָבִים לוֹ יַעֲרִיצוּן

וּמַלְאָכִים אַחֲרָיו יְרוּצוּן / כְּמוֹ צָבָא אַחֲרֵי קְצִינוֹ.

מֶרְכָּבוֹ צָפוּן וְסָתוּם / וּבְשֵׁש טַבָּעוֹת¹² חָתוּם

וְעַל אַרְבַּע חַיּוֹת רָתוּם / קְצוּבוֹת תַּחַת כֵּס מְעוֹנוֹ.

הִצִּיב שְׁנֵי שָׂרִים פְּנִימִים¹³ / עוֹמְדִים עַל שִׁבְעָה קְרוּמִים¹⁴,

וְצִיץ שִׁבְעִים שֵׁמוֹת חֲתוּמִים / עַל רֹאשׁ סַנְדַּלְפוֹן נְתָנוֹ.

טִכֵּס מִיכָאֵל בְּיָמִין / וְגַבְרִיאֵל בִּשְׂמֹאל הִזְמִין

וְנוּרִיאֵל לְפָנָיו הֶאֱמִין / וּרְפָאֵל אַחֲרָיו הֱכִינוֹ.

ובפיוט נח בח"ב השתדל להכניס חלק גדול משני הפרקים הראשונים של ספר יצירה, ועל זה יש רק להצטער.

ספר יצירה הוא אחד הספרים הטיפוסיים המעטים, שלהם סגנון עברי מיוחד במינו ומצוין. חוזק ההבעה, מעוף הדמיון, הרזיות שבו – מציינים אותו באופן נפלא.

אך כל אלה מורגשים בכל עזוזם רק כשדבריו נקראים כמו שהם, למשל:

עֶשֶׂר סְפִירוֹת בְּלִי מָה:

עֶשֶׂר – וְלֹא תֵשַׁע

הָבֵן בַּחָכְמָה, וַחֲכַם בַּבִּינָה

וְהַעֲמֵד דָּבָר עַל בֻּרְיוֹ

עֶשֶׂר – וְלֹא אַחַת עֶשְׂרֵה

בְּחֹן בָּהֶם, וַחֲקֹר מֵהֶם

וְהָשֵׁב יוֹצֵר עַל מְכוֹנוֹ.

עֶשֶׂר סְפִירוֹת בְּלִי מָה:

צְפִיָּתָן כְּמַרְאֵה הַבָּזָק

וְתַכְלִיתָן… אֵין לָהֶן קֵץ

וּדְבָרוֹ בָהֶן בְּרָצוֹא וָשׁוֹב

וּלְמַאֲמָרוֹ כַּסּוּפָה יִרְדֹפוּ

וְלִפְנֵי כִסְאוֹ הֵם מִשְׁתַּחֲוִים.

עֶשֶׂר סְפִירוֹת בְּלִי מָה:

בְּלוֹם פִּיךָ מֵלְּדַבֵּר, וְלִבְּךָ מִלְּהַרְהֵר

וְאִם רָץ לִבְּךָ – שׁוּב לַמָּקוֹם

שֶׁלְּכָךְ נֶאֱמַר: וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב,

וְעַל דָּבָר זֶה נִכְרַת בְּרִית.

וברוח זה ובסגנון זה הוא מדבר אחרי כן על שתים ועשרים האותיות של האלפבית:

עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת:

חֲקָקָן, חֲֲצָבָן, שְׁקָלָן, וֶהֱמִירָן

צֵרְפָן – וְצָר בָּהֶן נֶפֶשׁ כָּל־הַיְצוּר

וְנֶפֶשׁ כָּל־הֶעָתִיד לִצֹּר.

עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת יְסוֹד:

חֲקוּקוֹת בַּקּוֹל,

חֲצוּבוֹת בָּרוּחַ

קְבוּעוֹת בַּפֶּה.

וכן על היצירה:

יָצַר מִתֹּהוּ מֶמֶשׁ וְעָשָׂה אֵינוֹ יֶשְׁנוֹ.

מאמרים קצרים (ביחוד המאמר האחרון היפה), ביטויים חזקים, מלאים חיים, ונותנים כר נרחב מאד לדמיון, והכל דברי שירה בסגנון מרומם עד שאין מרגישים בו את המבטאים והמלים הבלתי תנ"כיים הנמצאים פה ושם.

והנה בא המשורר ולקח מאמרים כאלה והפריד ביניהם והשקיע אותם בתוך תהום של מבטאים קשים וחתומים שצריך לרדוף בהן אחרי החרוז והצירוף. באופן זה מובן מאליו, כי כל ערך המאמרים האלה וחנם אבדו לגמרי. הנה לדוגמה אחדים מבתי פיוט זה:

על הספירות:

הֵן עֶשֶׂר אֲחוּזוֹת בְּמָצוֹר

הַמַּשְׂכִּיל – בָּהֶם יֵדַע וְיִצֹּר

הוּא הַיּוֹצֵר אֲשֶׁר בָּם יַעְצֹר

וְעֵדָיו גְּלוּיִים וּמְפֻרְסָמִים.

על האותיות:

הֵן בְּאוֹתִיּוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם

הִגְבִּיל אֵשׁ לְמַעְלָה, וּלְמַטָּה מָיִם

הִבְדִּילָם בְּרוּחַ חֹק מַכְרִיעַ בִּנְתַּיִם

וּשְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת בַּמְּרוֹמִים,

על היצירה:

קָנָה מֵאַיִן יֵשׁ וְיָצַר מֶמֶשׁ מִתֹּהוּ

קִיֵּם עַמּוּדִים גְּדוֹלִים מֵאֵין כָּמֹהוּ.

הבתים ארוכים, ועל כל ענין נוספים דברים צדדיים להשלים את מידת הבתים, ואין אותו המעוף שבספר, אשר ממנו לוקחו הדברים. דבר זה הוא בבחינת דוד הנער, הגבור החופשי הרודף אחרי הארי והדוב והורגם; וכשהוא מלובש מדי הברזל הכבדים הוא אומר שלא ניסה ללכת בהם. המדים המלאכותיים מתישים את הכוח הטבעי.

בכל אופן רואים הננו בכל הפיוטים האלה כמה היה בן־גבירול להוט אחרי הקבלה ורמזיה וסודותיה.

 

ד. המספרים    🔗

במאמרי “שלמה בן גבירול האיש והמשורר”¹⁵ דיברתי על אהבתו של הרשב“ג להשתמש במספרים בכל מקום שהדבר בא לידו. בפיוטיו הננו מוצאים את הלהיטה אחרי ההשתמשות במספרים במידה הרבה יותר גדולה. בפיוטיו הננו מוצאים, למשל, את השימוש ב”שבעה" לשבעת הרקיעים וב“שבעים” לאומות העולם, וב“שש מאות” לציצית ( על פי הגימטריא של המלה הזאת) ועד כאלה וכאלה. אך מלבד זאת יִחֵד גם אחדים מפיוטיו לחידות־מספרים מראשם עד סופם, כגון הפיוט “שבחי אימה” (כרך ג' ספר א' ד' ) אשר בו באו טורים כאלה:

לִמְאֹד גָּבַר מֵאִיר שְׁנָיִם (השמש והירח)

מְעִידִים בְּבוֹאָם בְּעֶשֶׂר וּשְנָיִם (י"ב שעות היום והלילה)

הִנְנִי אָקוּם בַּחֲמִשָּׁה וּשְנָיִם (שבעת ימי השבוע)

לְיַחֵד בּוֹרָאם בְּצִירִים שְׁנָיִם (צירי היום, הבוקר והערב).

מַה־לָּךְ נָבוֹכָה בַּת הַשְּׁלֹשָׁה (ג' אבות)

נְפוֹצָה בְּכָל־צַד בְּנִפְצֵי שְׁלֹשָׁה (ג' גלויות)

הַלְלִי נִשְׂגָּב בְּאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה (שֵם של ד' אותיות)

שׁוֹפְטִי, שְׁפָט־נָא בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה (סנהדרין של כ"ג)

לְאוֹמְרֵי: אָב וּבֵן וְרוּחַ שְׁלֹשָׁה (אמונת השילוש).

וכן בספר שישי פיוט נג “אל נערץ בקדושות שלושה” באו קרוב לשישים טורים אשר כל אחד מהם מסיים במלה “שלושה” אחרי הזכירו לפניה ברוב הבתים שלושה דברים, כגון:

אֵל נַעֲרָץ בִּקְדֻשּׁוֹת שְׁלֹשָׁה (ג' פעמים “קדוש”)

בְּסוֹד חַיָּה וְאוֹפָן וְשָׂרָף שְׁלֹשָׁה…

דְּגוּלוֹת אַרְבַּע בַּהֲלִיכוֹת שְׁלֹשָׁׁה¹⁶…

הֵן רוּצָם וְלֶכְתָּם וְהִנָּשְׂאָם שְׁלֹשָׁה…

לוֹהֲגִים שִׁין דָּלֶת יוֹד שְׁלֹשָׁה.

וכן עד סוף השיר. וכן גם פיוט נ"ד, הבא אחריו, שכל בית גומר בשיבוץ

המְסַיֵם במלת “אחד”.

בצעצועים אלה הלך גם כן בעקבות הפייטנים אשר גם בדבריהם נמצאים הרבה עניינים של מספרים שונים¹⁷.

* *

ולכשנקרא את שירי הקודש הנהדרים של משורר זה בעצמו העולים לפעמים בפשטותם ובלבביותם גם על שירי החול שלו, ונקביל להם את “פיוטיו למועדי השנה”, שנועדו לכתחילה להיאמר בקהל, בבתי־הכנסת, לא נוכל להימנע מלשאול את נפשנו: מה הביא את גאון המשוררים, שהכל מודים בגדולתו, ללכת בדרך קשה ומלאה חתחתים כזאת?

יכול להיות, כי מלבד אהבת החיקוי לפייטנים שקדמוהו ישנה עוד סיבה חשובה שגרמה לזאת, והיא: החפץ להכניס את יצירותיו אל בית־הכנסת ולעשותן לרכוש העם כולו.

אין לנו לשכוח, כי כל אלה שקדמו לו שזכו כי יצירותיהם תיכנסנה אל תוך ספרי התפילה היו בימיהם גדולי ישראל, כהקליר ורב סעדיה גאון ורבי יוסף בן־אביתור וחבריהם, בשעה שבן־גבירול לא היה מפורסם בחייו בקרב הקהל הרחב, והיה מתפרנס רק מחסדי נדיבים מיטיבים, ובסביבתו רבו יריביו שסרבו להכיר בגדולתו. ובכן, כדי לפלס דרך ליצירותיו אל היכל הקודש אולי ראה צורך לו, כי יצרותיו אלה תדמינה לגמרי אל היצירות של אלה שקדמו לו. זה היה ויתור גדול לטעמם של בני תקופתו. ואכן הצליח בזה, ופיוטיו נקבעו במחזורי קהילות שונות, ואזהרותיו, למשל, דחו את כל אלה שקדמו להן. הצלחתו זאת גרמה להצלחה שניה, והיא כי עם פיוטיו אלה נכנסו אל תפילות הימים הקדושים, ראש השנה ויום הכיפורים וגם החגים, אלה משירי קודשו הראויים באמת לשמם, ואשר עליהם נסוכה רוח שירה נאצלה, תפילה זכה בסגנון נלהב. ולהימנונו הנפלא “כתר מלכות” ניתן מקום בהרבה מתפוצות ישראל בלילה היותר קדוש לעמנו, הוא ליל יום הכפורים. והצלחה זו גרמה כי למן זמנו נדחו בקהילות רבות הפיוטים הקדומים, ובמקומם באו שלו ושל בני עזרא ור"י הלוי והמשוררים האמיתיים האחרים.