את ענין הכתיבה הניח הסוחר לסופר, ובעצמו שׂם את פניו לעסקים שאפשר להיבנות מהם; עסקים מכניסי רוחים, כי סוחר הוא מטבע ברייתו, והוא בורח מכל דבר שאין מתן שכרו בצדו.

הסוחר אך אל הבצע עיניו ולבו. אך אל הבצע! כי על כן בו ברגע שיריח אף כאן, בענין הכתיבה, איזה ריח ממון, ייהפך לבו עליו וישלח ידו גם בזה. וכמו בעסקיו האחרים ודאי יצליח אף כאן, עד שידחה מפניו את הסופר־הבטלן.

תופעה זו מתגשמת לעינינו. הקולנוע! מי הם כל האלמונים הללו שמספקים את החומר החזוּי בשביל הפילם? סוחרים ולא סופרים! ומי הם אפילו מחברי הרומנים הגדולים מסוג מסוים, שמעניקים “סחורה טובה” לשוקי הספרים – סופרים ולא סוחרים? כן, סוחרים כולם, תגרים מלידה, שיודעים מה העולם צריך. הלהיטוּת אחרי ההכנסה העצומה מלהבתם וּמשרה עליהם את רוח־הקודש הנחוצה לכך. אמת, הרבה יש כאן מיסוד השוּנד, אבל אין זאת אומרת שהיצירה הטהורה, הנאצלה נבצרה מהם – זאת לא! אלא שהמצב הוא עתה כזה, הדרגה התרבותית של ההמונים היא לפי שעה כזו, שרק בשוּנד אפשר לעשות הון, – והסוחר, כאמור, לא ישעה בדברים שסגולה זו אין להם.

לפיכך מתירא אני מאוד שברוב הימים, כשההמונים יתעלו ויתעדנו עד כדי כך שידרשו דוקא את היצירה האמיתית, את הנאצל והנשגב, כשם שהם דורשים עתה את השוּנד, היינו, בהגיע שעתה של השירה הצרופה והיא אך היא תעשיר את בעליה, – יקפוץ הסוחר אף לכאן. כי באשר בצע כסף שם הוא. הוא, הסוחר, יכתוב אז דברים דקים מן הדקים, עילאים על כל עילאים, שיכניסו לו אוצרות קורח, מיליארדים, – והסופר גם אז יעמוד מן הצד בלי פרוטה לפורטה!