למלאות מאה שנה להולדתו

נוטה אני לחשוב שבכל העולם לא היו לו קוראים מובהקים, מובהקים עד לשגעון, כבאותו הרחוב, שהוא דוקא לא אהבוֹ ביותר. כל מה שאנו, עוּלי־הימים, מצאנו בדפּי־ספריו דלי־הדפוס, כל מה שאנו טעמנו אז באותם השׂרטוטים הרוטטים, ששלוש נקודות אחריהם, נתמזג כל כך עם עולמנו הצעיר, עם פסיעותינו הראשונות, הרופפות, במעלה ההר, בערדלי־פטרבורג חדשים… והדחקוּת בבית, רחמינו, שנכמרו בחשאי אל אמותינו ואחיותינו, אהבותינו המסותרות אל תלמידותינו הקטנות, ביישנותנו בבתים זרים, יסורי־ההתאַדמות, השלג, – כל אלה המתיקו־החריפו לנו את דוֹסטוֹייבסקי, ובהתרוממות־רוח נשאנוהו מן הביבליותיקה.

“מוזר הדבר, שכל כך מרבים לקראו!” מוסר גורקי את דברי טוֹלסטוֹי עליו. ודאי הוֹדרים אנו את זקן טולסטוי, אבל זקן־דוסטוייבסקי לא נופל ממנו כל עיקר; זה הזקן האבהי, שיורד על פי דשי מעילו הקרובים לנו כל כך… כל המקומות הנאדרים, המפוזרים בסיפורי טולסטוי, עם כל הגבורה העצורה בהם, מתחרים בקושי עם הדפים המעוּלים של “בית המות”; עם עמידת רסקולניקוב מאחורי הדלת מבפנים, לאחר שביצע את מעשהו הנורא, בשעה שבחוץ צילצלוּ בדלת וזיעזעו את כף־המנעול; עם אותו הלילה האחרון, הקושמרי של סוידריגיילוב; עם העליה לגרדום, עם האכסטזה של הנכפה, או עם נשיקת אַליושה את האדמה…

את חבריו הגדולים הוא מכריע קודם כל בזה שראה וסבל יותר מהם. סוף סוף צריך שהמספּר יספר לנו דברים שקודם לכן לא ידענום לחלוטין. צריך שזה יהיה בחינת־מה תייר, שיהי במקצת כבא מן הקוטב הצפוני. הרבה נתנה לו האפּילפסיה, אחות השגעון, בהיאבקה עם שכלו הענקי… זו והרגעים הגדולים שבמאורעות־חייו זיעזעו את הויתו הערפלית, הספוגה חשרת־הנֶוָה, וקרעוה בזיגזגי־ברקים, עד כדי להאיר ולהראות לנו הרבה ממה שלא יראה האדם וחי.

באמצעים שכאלה ודאי שהיה יכול לתת עוד הרבה יותר, יותר במובן האיכותי, אילו רק נשאר נאמן להשקפת־העולם הראשונה, מיסודו של פטרשבסקי־ביילינסקי, שהיתה מביאתהו ברוב הימים אל חוֹפים אחרים לגמרי, חופים, שהשירה האמיתית, כשהיא פיקחית־פּיכחית בטבעה, נזקקת להם כל כך. אבל להפסדה של הבלטריסטיקה העולמית באה הריאקציה הידועה בהלך־רוחו, וזו גררה אחריה את רומניו המאוחרים, המלאכותיים, מרוּבי הלהג והשעמום, שכל עיקרם לא נכתבו אלא לשם ה“אידיאה”, לשם הרעיונות על דבר האמונה והכפירה וכו' (חוץ מאֵי־אלו מקומות בודדים ב“האחים קרמזוב” וסיפורו הקטן Кроткая, שהמשורר ננער בהם לשעה קלה). “מוזר הדבר שכל כך מרבים לקראו!”…

החנינה, שניתנה לו מאת הקיסר, בהיותו עומד, מחכה למות, פעלה כאן, צריך לשער, הרבה מאוד. בפרכוסי־נפשו האיומים נשק הילד הנבעת את השבט, האויב נהפך לאוהב, ועוד באותה שעה עצמה ודאי שניצנצו בו הדרכים האחרות. אחר כך ארבע שנות הקטוֹרגה, התיחדות עם “הברית החדשה”, ההתפּעלות מסימני צלם־אלהים, שמצא אצל הליסטים, חבריו לשלשלאות. בעוד שנים אחדות טולטל לחוץ־לארץ וראה שם את פרצופי הגרמנים במסעדות, אָרחם ורבעם; האידיאל של “ממלכת הבדוֹלח” לא הלהיבוֹ, הבדידות היתה גדולה, הפילוסופיה של הנצרות משלה אז בכיפּה, ההתחרות בבחינה זו עם טולסטוי, – וכך נפל הנופל הגדול והתגלגל במורד: אלוהים, כריסטוּס, מונרכיות, סלַויַנופיליוּת…

מה ששנא את המערב ואת הגרמנים, – ודאי שהדין היה עמו. אבל כלום היה הדין עמו באהבתו את הרוּסים? באלה ראה מהרהורי לבו – וטעה טעות גדולה. “רוּסיה היא דוסטוייבסקי!” שגורה עכשיו מימרה בפי רבים. כזב ושקר! רוסיה אינה דוסטוייבסקי, כשם שאמריקה אינה אדגר פּוֹ, וכשם שהוֹדוּ אינה רבינדרנט־טגוֹרי. אנשי־הרוח הגדולים, המפוזרים בזמן ובמקום, הם עם בפני־עצמו.

באחרית שנותיו של טולסטוי היה הרושם, כאילו התמכר כולו לחצי־מהותו השני, היינו לעבודתו הפילוסופית־תיקוּנית, בעוד שמהחצי הראשון, הבלטריסטי, אם לא נסתלק לגמרי, הנה בכל אופן נתרחק מרחק רב והתיחס אל זה בשויון־נפש. מפּקידה לפקידה הגיעו אל הקהל קטעי־שיחותיו בתוך משפּחתו ומקוֹרביו, שבהם ביטל את הספרות היפה תכלית ביטוּל, לרבות זו שלו. מזכירו גוּסב מוֹסר ביומנו מה שאמר טולסטוי אצל מצ’ניקוב, כשזה ביקר אותו פעם ביסנאיה פּוליאנה. הרופא המלומד הביע את התפעלותו מ“מלחמה ושלום” ומ“אנה קרנינה”. לטולסטוי לא ניחא היה מזה, והוא ענה, שאם כדאי הוא לאיזה שבח, הרי אין זה אלא על מאמריו, שבהם נתן ביטוי להשקפת־עולמו. אם משבחים אותו על סיפוריו, הוסיף, הרי זה כאילו יבוא איש אל אדיסון ויאמר לו שהוא מעריץ אותו על שהוא מיטיב לצאת במחול ה“פּוֹלקה”.

והנה, באו לעולם אחרי מותו כתבי עזבונו. ומה אנו מוצאים שם? המון סיפורים, דרמות ונובילות, קטעי סיפורים, התחלות, ומהם בכמה נוסחאות. תחת רבים מהם רשומים תאריכים של כמה שנים רצופות, השנים האחרונות. הרי שלפנינו שלשלת עבוֹדה בלטריסטית ארוכה, שאינה פוסקת עד הרגע האחרון. מתוך ריבוּי הנוסחאות ניכרת יגיעה רבה ועקשנית. מטעמים שונים לא מיהר לפרסם את הדברים בדפוס, אבל בחשאי הוסיף לעסוק באותם הענינים, שעם כל הזדמנות אהב לזלזל בהם כל כך. באמצע השיחות עם הכמרים ואנשים סתם על עניני אמונה ודת וכו', על בילוי־הזמן של הספרות היפה, נכנס לחדר־עבודתו והוסיף או גרע שרטוט, שרטוט טוֹלסטוֹיאי, בתיאוּר טבע, פרצוף־אדם או טיב הרגשה.

בעזבון זה אנו מוצאים בצד את הדברים השלמים, שאינם מביישים כלל את הקולמוס שכתבם, גם דברים בלתי שלמים, דברים שלא עלו יפה. הראשונים שאוּבים מאותה המציאות, ששם הוא בביתו (“אבא סֶרגי”, “חַדז’י מוּרַט”, “השד”, האידיליות הכפריות), והאחרונים הם אלה שבהם נכנס טולסטוי לעולם לא לו. כאן אנו מוצאים רבוֹלוּציוֹנרים וגם רוצחים וגנבים. ניכר שכבר היה לו לזרא החומר האנושי הראשון, היינו בעלי־האחוזות, הגנרלים והאוֹפיצרים וכו', ביחוד לאחר שכבר סחט את אלה עד הטיפּה האחרונה, והוא חשק מאוד לחדור אל הדברים האחרים, שהרהיבוהו מרחוק. אבל כאם לא עמדו לו כוחותיו הענקיים והננו רואים אותו בכשלונו. הדמיון בלבד, ויהי גם זה של טולסטוי, אינו מספּיק. במקום אחד הוא מספּר על יחס־אהבה, שנתרחש בין אישה בוּרגנית עשירה ובין רבוֹלוּציונר־פּרוֹליטרי, שהיה מורה בביתה. הוא מתאר את פרצופו של זה האחרון ומטעים בפירוּש שיש לו זקן. והנה בעוד שתים־שלוש שורות הוא מוסיף: “השׂרטוט העיקרי שבפרצופו, שבלט ביותר, היה הסנטר המופשל למעלה עם הגומה שבקצהו”. סתירה כזו עשויה לצאת מתחת העט אך אם אין איש חי לנגד העינים, אלא שרטוטי־פרצופים בודדים, פזורים, של אנשים שונים.

כמו כן אין אנו נסחפים הרבה עם אותם מעשי־השוֹד, דקירות הסכינים, זיופי השטרות וכו'. אלה עוברים לפנינו בלי האויר המיוחד המלפּף אותם. המחבר חיבר את כל אלה ולא חי בהם. כאותו אבא סרגי, שגדולתו קיפּחה את גדלוּתו, היינו לאחר שגבר פרסומו בעולם ואנשים נהרו אליו מכל קצוי־ארץ, כן גם הסופר הגדול, משהגיע למדרגה זו. הנראה ביותר שוב אינו רואה. החיים הרחוקים, הגועשים הללו, כפי שקלטם מפי השמועה, מתוך העתונים, וביחוד מתוך המימוּאַרים של גיבוריהם גופא, ענינו את דמיון האמן מאוד־מאוד, ויחד עם זה הרגיש שדוקא כאן, בספירות הנפלאות הללו, ידוֹ, בתור מסַפּר, על התחתונה.

הזוכרים אתם כיצד פנה פעם אל הרָשוּת והתחנן: השליכוני אל התפיסה או שׂימו חבל בצוארי! יחד עם קול הצדיק אנו שומעים כאן גם את קול הצייר־הסקרן, הרואה את עצמו מלבר. בתולדות הספרות העולמית לא זר הוא החזיון, שסופרים גדולים עוזבים פתאום את שולחן־הכתיבה ומתיצבים בראש תנועה דתית, פוליטית או גם מיליטרית. במקרים כאלה הם אוהבים להיראות, כאילו בעטוּ לגמרי בעברם ומתיחסים אליו כמו אל “חטאות נעוּרים”. לא צריך להאמין להם. כשאנו מתעמקים בכל מה שהם כותבים אחר כך, אנו רואים שלא פחות מהמניעים האחרים, שדחפוּם אל הספירה החדשה, השתתף כאן הרבה גם האינסטינקט של הסופר ישר־הלב, החותר להופיע לפני קוראיו אף הוא בתור אדם, בתור גיבור, ושלכתביו – וזה העיקר! – יהיה עתה הקסם המיוחד של אותם המימוּאַרים, שבבעליהם קינא כל כך.

על ענין הכתיבה אין למצוא דברים מקררי־דעת אצל המבקרים ובעלי ה“מסות”. כי גם הטובים שבאלה סוף סוף נמצאים מבחוץ ומגששים באפלה. אבל גם המשוררים, והמשוררים הגדולים, שגם מוח להם, בבואם לדבר על עניני שירה ויצירה, אינם אומרים את הטעון אמירה. הראשונים לפי שאינם יודעים, והאחרונים לפי שאינם רוצים, שאינם יכולים מחמת איזה אינסטינקט מיוחד לגלות את הסוד… בספרו “מה זו אמנות?” מדבר טולסטוי על כל מה שאתה רוצה, אבל לא על האמנות גופא. על דא ועל הא, אבל סחור סחור לעיקר־העיקרים. הרי שגם ב“מסותיהם” של המשוררים עצמם לא תמצא מה שאתה מבקש!

מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים

(תענית ז')

על השפּעת הגדולים על הקטנים כבר דוּבר די והותר. אבל לא דוּבר עדיין, כמדומה, על השפעת הקטנים על הגדולים. כי יש ואפילו צעיר מתחיל יעלה בכוח־צעירותו, בכוח “קטנותו”, לכשתרצו, בכוח אי־פרסומו, דבר־מה, שהמשורר הזקן והרגיל הוא ראשון להתעכב עליו משתאה־מתפעל… עד שביודעים או בלא־יודעים הוא נוטל את זה לאבן־פינה ליצירה חדשה, שבה הוא כובש לו עולמות, בעוד שאותו ה“קטן”, מחולל הדבר, נשאר בצל. מן התוֹהו העלהו זה אגב גמגום, גמגום של מדיום, וה“גדול” מסרוֹ לקהל באמצעי־הביטוי העצומים שלו. בעושק ממין זה כדאי שחוקרי הספרות יתענינו קצת.

ליהנות ולהתפעל מדברי שירה אנו יכולים רק, כמו בספירה הארוֹטית, מאלה של אחרים, ולא מאלה שלנו; והואיל ואנו רוצים לטעום ככה, ולו רק פעם אחת, גם את אלה שלנו, הננו נוטים לקבל השפעה. בזה מתבאר החזיון, שאנו מוקירים בלבנו דוקא אותן מיצירותינו שהתגנב בהן הד משל אחרים, ואילו את דברינו המקוריים־העצמיים, שהאני שלנו שוֹלט בהם שלטון מוחלט, אין אנו אוהבים ביותר.

הידוּר מופרז זה, שבו מתחרים כיום הפּייטנים אצלנו בהוצאת “כל כתביהם”, מבליט הרבה את העניוּת הפּנימית של הכתבים הללו. גם הדברים היותר נעלים, הצניעוּת יפה להם. ומכל שכן אותם דברי־השירה שהם עצמם אינם אלא בחינת הידוּר, היינו, שערכם הוא יותר לשוני־רֶטורי משהוא תוֹכי, מן הדפּים צועק איפוא הידוּר בתוך הידור.

עלינו לראות את הדברים. בצד השני, בצד שכנגד, אין היוצר צריך לנגוע. הנוסח: “עכשיו נעזוב את הבן־מלך ונלך אל הבת־מלכה” הוא טכסיס גרוע מאוד. הרושם של תיאור האהבה ולהטיה אצל העלם הנוהה אחרי אהובתו הרחוקה נעשה לאַל מכיון שהמספר מביאנו גם אל הנערה ומתאר לנו את כל המתרחש בלבה אף היא. זו צריכה להישאר רחוקה גם ממנו.

יצירה פּיוטית אינה עבודה מדעית, שתפקידה להפיץ אור על כל הצדדים. פּגם גדול הוא ב“מלחמה ושלום”, פּגם גדול הוא בעצם הרושם השירי של הדברים, מה שלאחרי פרק העוסק במחנה קוּטוּזוֹב אנו קוראים את הפרק הבא, המראה לנו גם את כל הנעשה במחנה נפּוליון. לא, לא, את מחנה נפּוֹליון, וכל שכן את נפּוליון עצמו, אסור לנו לראות! כי על ידי כך אנו מפסידים את כל הסודי, את כל… המיסטי שבדבר, אם אתם רוצים דוקא במלה זו, שאני שונא אותה כל כך.

אינה זו של משוררים. לכאורה, הריהי משוכללה כל כך, ובהסכם לדרישותיה של הביקורת הרשמית, כמעט שעולה היא על הלזו, אבל אין בה העיקר, אין בה אף נשימה כל־שהיא מהשירה הסטיכית. הכל עשוי כאן, עשוי, עשוי. כך בעצם יכול היה לכתוב כל איש המצוי אצל ספרות, אילו התאמץ קצת. בטוב שבמקרים מתקבל אסיי – ותוּ לא. מהו אפילו “י’ן כריסטוף”, אם לא מחרוזת מסות קטנות על עניני־תרבות שונים? על ידי עתרת ההסברה וההפשטה שבדבר? לאו דוקא. הסברה והפשטה במידה מרובה יש גם אצל טולסטוי ודוסטוייבסקי, ובכל זאת… פשוט, ליקוי יסודי כאן, ליקוי בשורש הנשמה. כי גם גופי הדברים, הצורות והצבעים, הם בחינת גולם כאן, בלי שום רוח חיים. אמרו מה שתאמרו!

מובן שכל זה לא ניתן להסתבר באופן מתימטי, אלא הוא ענין שבהרגשה. “הירח” של מוֹפּסן, צ’חוֹב, קנוּט המסוּן, או זה של מנדלי, הוא הירח האמיתי, הירח בשמים, בעוד ש“הירח” של רוֹמן רוֹלן (בספירות אחרות כבודו במקומו מונח), מרז’קוֹבסקי, סטיפן צוייג, או זה של האסיאיסטים־המספּרים שלנו, אינו אלא ירח ספרותי, בבוּאה דבבוּאה, ירח של “חוזק”!

חסר להם לאלה היסוד התיירי־הגילויי, האמוּנדסני… ברם, הם עצמם ממאנים להבין זאת וידם נטויה “ליצור” ו“ליצור”, וב“קטנות” אין הם מסתפקים. דרמות וטרגדיות היסטוריות ופרובלימות עולמיות. את הכל, את הכל תמצא אצלם – ולא־כלום!

הטענה: “אתם אינכם משיגים אותי!” אינה טענה חזקה ביותר. אמת, היו משוררים גדולים, שרוב בני דורם לא הבין להם, אבל הלא כך ממש יכול לטעון גם הזייפן, הזייפן ביודעים או בלא יודעים. ובכן, מהו הקריטריון כאן?

ניתוח ביקרתי חריף? והלא כל ניתוח שכזה אינו בא אלא להסביר את הרושם של המבקר, ומי יערוב לנו בעד טיבו של החומר המתרשם? מהיכן ניקח את האמוּן בו בזה? ההערכה הביקרתית חותרת לחוַר באור ההכרה את הרגש האָפל ולנמקוֹ – אבל אם הרגש הזה עצמו אינו בן־סמך בעינינו, אם הוא חשוד על השטחיות וכו', מה לעשות אז?

במקרים כאלה על כרחנו אנו נזקקים לדעתו של אַבטוֹריטט־משורר. אם משורר גדול, שעל מיתרי נפשו יש לסמוך בלי שום פקפוק, אומר: “טוב!” הרי זה טוב, ואם: “לא!”– לא.

ואַל תאמרו: זהו משורר מסוג אחר, מאסכוֹלה אחרת וכו'. האמיתי מכיר את האמיתי בעד כל האסכולות והמרחקים… אילו קם מתחתיות־ארץ המחבר של “עלילות גלגמש” וקרא את “העיורים” של מטרלינק, היה בלי ספק מתפּעל מאוד. – בא משורר חדש־משונה לעולם, שהללו אומרים: “גרפוֹמן!” והללו אומרים: “גאון־עולם!” צריך לשאול עליו את… מטרלינק או את קנוּט המסוּן או את שאול טשרניחובסקי שלנו. קריטריון אחר אין.

החדש הלא אינו מין סוּבסטנץ חדש מעיקרו. כל חדש נבטיו יש למצוא בישן הקודם לו. יש מיש. הישן הוא זה – אלא משוכלל יותר, מגובש יותר, מקולף מקליפות טפלות של איזה “כך צריך” עיור קדום.

השירה מתקדמת והולכת יחד עם הבריחה האינסטינקטיבית ממומנט העבודה שביצירה (העצלות היא כאן גורם חשוב מאוד), מה“מדעי” והחוּלין שבה, אל יסודה הטהור יליד האכסטזה. אבל סוף סוף יש כמו בכל, גבול גם לזה. ויש מדרגה – מחויבת המציאות! – שאין אחריה כלום. המלה האחרונה. עד בלי סוף אין לחדד את הסכין.

ורק מתוך הנחה אינטואיטיבית זו בנוגע לנצחיותם של הדברים יצאו כל אותם היוצרים הגדולים שכתבו דברים נצחיים באמת, היינו, דברים אַבסוֹלוּטיים קודם כל בשבילנו. משורר, שבשבתו אל שולחן־הכתיבה, הוא מהרהר: הבה אכתוב מה, הגם שיודע אני כי בעוד עשרים שנה לא יקרא את דברי שום איש, – משורר כזה אין ערך לדבריו כבר עתה.

היא זו לכמה מסופרינו הצעירים, מה שבהנאָה בולטת הם מעלים על הכתב: “צליבה”, “גוּלגולתא”, וכל יתר המלים מספירה זו, שהם מוצאים בהן, כנראה, דבר־מה מרומם רוח.

ו“ישוּ” גופו מגרה פשוט את יצר קולמוסם… אוהבים את השם. וכיצד הם מתחרים חד את אחד בתרגום הסוף הידוע של “השנים־עשר”! תמה אני, אם בין הנוצרים עורר ציור זה התפעלות גדולה כל כך.

את אחד־העם אהבתי תמיד על שנאתו את הנצרות על תוכה ועל קליפּותיה. איזה חוש אסתיטי נעלה בשנאה זו! לא יצויר כל עיקר שיהא הוא כותב ספר כגון זה שנכתב בידי תלמידו. החומר כשהוא לעצמו היה לו לזרא. גוי מודרני, ששאָר־רוח לו, מוכרח לתעב את כל הענין כבד־החושך הזה, ואנו – הלא זה בשבילנו – זעוַת־הזוַעות!

כי גם ממקור הדבר, שהיה אולי טהור בראשיתו, צריך לעצום את העינים – מחמת גוש הטומאה הנורא, שדבק בו אחר כך על ידי איזו הסתבכות פטלית. טהור בראשיתו? אם עלול היה להיזקק ל“פטליוּת” זו, שוב אין להאמין גם בזה. אם יכול היה להתגלם לא רק במעשים האיומים, כי אם גם בכל אלו הסמלים והפּסילים והצורות, שמסמרים את חוט־שדרתנו באפלולית המסגדים, על פּרשת־דרכים בשדה, ואפילו בחדרי המוּזיאוֹת, – למרות מה שאָמני כל הזמנים השקיעו בהם את מיטב כוחותיהם.

לא, לא! גם מהפּכה חשודה מעט אם הוא הולך בראש… אם הוא הולך בראש לא תצאנה טובות! – ואם משורר בן־זמננו, ואפילו נוצרי, בבואו ליצור דבר “נשגב”, נוטל, כמקובל מאז ומעולם, את ישו בתור חומר, הרי זה מעיד אך על צמצום אופק ומיעוט אור בכל המהות. ישו שוב אינו צריך לעלות על הדעת!

לא טוב הדבר, שרוב הפּייטנים משועבדים להמשורר־האליל שלהם, והם שרים תמיד רק מה שהוא שר. ביתר דיוק: אך אותן פינות־החיים מעוררות את המוזה שלהם, שבהן כבר דש המשורר המשפיע עליהם. אמת, כל המשוררים הגדולים התחילו מתוך “השפעה”, אבל אלה אישיותם בגרה־גברה ברוב הימים והתיצבה ברשות עצמה, ואילו הקטנים נשארים כפופים לרבם עד יומם האחרון.

הנה, למשל, חיי המשפּחה ודאי ממלאים אצל רבים מהם את כל עולמם וילדיהם הם מרכז ששונם ויגונם, ובכל זאת אין למצוא בכל מה שהם כותבים אף רמז קל לכל אלה. ומדוע? יען כי הלה, הרבי שלהם, שבאקראי רווק היה או חשוּך־בנים, לא שר על ילדיו, ואיך ישירו הם?

והם שרים, כמו בשחרותם, על… נערות. הניחו את הנערות לבניכם, ועליהם, על בניכם אלה, דברוּ שיר!

דבר אמיתי מלהיב את כותבו מצד עצמו, מה שמעיד על אמיתוּתוֹ, באופן שאין שום צורך אז בהשראה מלאכותית. להיפך, זו עוד עלולה להזיק. נוף־טבע נבחר, ארמון רוֹמנטי עתיק וגו', שהמשורר מתישב שם לשם “שטימוּנג” לכתוב את דברו, עשויים לטשטש את חזון לבו. לפני הרמת המסך מכבים את הנברשות באולם.

ואם הדבר מצד עצמו אינו מלהיב, – הרי כל האמצעים המלאכותיים אינם באים אלא להחליש את כוח־הביקורת ולהתעות בשוא. עירור כזה מטעה לפעמים לחשוב לענין נפלא גם אַבסוּרד גמור.

הנה כי כן נכתבים רומנים ופואימות ארוכים־ארוכים בארמונות עתיקים, למראה הים, בין הרים וגו', נכתבים ב“רוח הקודש” כביכול, – ואילו אנו, הקוראים העניים, שקוראים את כל אלה אחר כך בכפיפה של חולין, נחנקים ממש בשעמומם הנורא.

תורת פרויד הלא אינה תורה “מתימטית”, שאין אחריה כלום. זוהי הסתכלות בחיי הנפש, שמסקנותיה המדעיות עדיין צריכות עיוּן. מה שיש בה מן האמת ידע כל איש בינו לבין עצמו גם קודם לכן, אם אך הקשיב אל פנימיותו בחשאי, ולאידך – אי אפשר שלא למצוא כאן הרבה, ביחוד בהסברת החלומות, שאינו נקי מסכוֹלסטיקה ושאינו מניח את הדעת כל עיקר. סוף סוף ישנם דברים בחיי הנפש, הנפש המתנועעת בחללו של חוץ, שהפּרופסור היושב אוהל אינו יכול להשיגם. פרויד קורא תגר על מתנגדיו (וכאלה לא מעטים בין חבריו למדע), שאין הם מודים בו אך בעטיה של יהדותו, אבל, במטותא, וכי מפני שיהודי הוא עלינו לקבל את תורתו בלי שום פקפוק?

ברם אצלנו (רק אצלנו!), בספרות ובעתונות, בעברית ובאידית, מתהלכת עתה הטרמינולוגיה הפרוֹידית כמושכל ראשון. הנך פותח איזו חוברת שהיא – וה“תסביך” מבליח לנגד העינים! לכל פּרובלימה יש “קוֹמפּלכס” מן המוכן. זה מסתבר בתסביך פלוני וזה בתסביך פלוני. היאך הם יודעים את כל התסביכים על־פה ובאיזו אמונה הם מתיחסים להם. ב“צוקונפט” הניו־יורקי, למשל, עמל סופר צעיר אחד לבסס את דוֹסטוֹייבסקי כולו על תסביכים. צד ידוע באחד ממשוררינו ניסה להסביר מבקר ב“העולם” גם כן בתסביך. ושמא לא עמדתם עדיין על הבנת המהפכה הידועה, שחלה בנפש פורד, מפני מה היה זה אנטישמי קודם וחזר בתשובה אחר כך? אף כאן… תסביך! עיין “הדואר”.

אנשים משונים, עם השקפת עולם “תסביכית”.

אחד־העם אומר במקום אחד, שאילו בא אליו איש וביקשוֹ שילמדהו את התורה כולה על רגל אחת, היה אומר לו: לא תעשה לך פסל וכל תמונה! כאן מופיע לפנינו אחד־העם לא רק כשונא הנצרות, כי אם גם, ויהי זה בלא־יודעים, כ“מתנגד”. בולטת כאן התקוממות מהותית נגד ההגשמה בכל גילוייה, מה שמעמיד אותו בשורות התורנים־המתנגדים בניגוד להמקובלים והחסידים.

פילוסופי החסידות ומשורריה רואים במתנגד את האדם היבש, ללא קורט שירה ודמיון, אבל באמת אין הדבר כן. אותו הרב המוצק ב“בין שני הרים” של י. ל. פרץ, אותו הפּטריאַרך הנהדר, עם “גבות־העינים העבותות והזקן המגודל, הארוך־הארוך, שקצהו האחד היה תחוב לו מתחת לאבנט והשני רעד על גבי האבנט”, – לא היה “יבש” כל כך, כפי שרגילים לחשוב. אדרבא, מתוך שאלוהותם נשגבה ונאצלת היתה יותר מדי, לא סבלו את ציורי האלוהות שבקבלה ובחסידות. הם הרגישו באלה מעין מה שאנו הרגשנו בילדותנו כשראינו ב“הגדה” את תמונת משה רבנו, היאך הוא מכה את המצרי (או אפילו את משה של מיכל אנג’ילו): אי־התאמה למה שנשאנו בלבנו עד עתה…

גם בחסידוּת אמנם, ישנה ביאת־כוח להפשטה (“לית מחשבה תפיסא ביה” ועוד), אבל זו בטלה ברוב של הגשמה. כי על כן לא היתה דעת התורנים, גדולי־המוח, נוחה מזו. האלוהות הבלתי־נראית, שריחפה על פני ה“תוספות” ו“המהרש”א" וה“יורה־דעה”, היתה נעלה הרבה מהאלוהות הנראית של הקבלה והחסידות.

היהדות התמציתית, השפּינוֹזית כביכול, שאותה ראה אחד־העם גלומה ב“לא תעשה לך פסל וכל תמונה”, אותה היהדות העליונה, שמפעפעת בכל הטהור והנאצל בנו בכולנו, אינה סובלת, כנראה שום צל של הגשמה, שום אופי אישי באלוהות, ויהי זה דק מן הדק. כל תמונה – לרבות אפילו ה“אתה” של מרטין בּוּבר!

ודאי ישנם בין הבלטריסטים הצעירים כאלה, שאת דבריהם הם בונים על פרויד, באופן שיש לראות את אלה כאילוּסטרציוֹת לתיאוריות ידועות של אותו המלומד. ובתור שכאלה, מובן, אין ערכם גדול ביותר. אילוסטרציה היא יצירה נמוכה.

אבל אין לערבב בסוג זה את הדברים שיוצרם דלה אותם מנבכי עצמותו, בלי הביט ימין ושמאל, בלי הסתייע בשום מקור זר, איזה שהוא; היוצר, שחוץ מהאני שלו אינו יודע ואינו רוצה לדעת. בלטריסטיקה כזו היא היא שפרויד לומד ממנה מה, ולא להיפך. ובכל זאת, כשהביקורת נתקלת בדברי־יצירה “עמוקים” קצת, דרכה לתלות בהם תיכף השפעת פרויד, בלי הבחין בין דא והא. בעוד שבעל דברים אלה דוקא אינו אוהב את פרויד כל עיקר. כי הוא חש בחשאי, שהוא, פרויד, מוַלגֵר כמה ענינים “ענוגים” באופן התפיסה “המדעי”, הפרופסורי. באחת – הוא מרגיש כי הרבה כאן אשר לא כן.

מעולם לא אהבתי את הרומן ההיסטורי. או היסטוריה או רומן. סקרנותי כלפי העבר חותרת דוקא אל “האמת הארכיאולוגית” – לפי הטרמינולוגיה של אחד־העם ובניגוד לתפיסתו – ולא אל “האמת ההיסטורית”.

ואם כבר רומן היסטורי – יהי נא רומן כזה שיכריחני להציץ על “היסטוריה” ידועה בעינים אחרות; שיהא מגלה פנים בה שלא כמקובל; שיפתיעני באמת העליונה שלו. אם נפּוליון אינו בעצם אלא קצין צרפתי פשוט, שפל־מהות; וקוּטוּזוֹב הזקן השינה חוטפתו בשעת מועצה צבאית חשובה – הרי זה רומן היסטורי כלבבי.

אבל אם סופר פולני בא ומפריז לשיר על גבורות הפולנים במלחמתם עם ההיידמקים, ומתאמץ בכל הסממנים שבקולמוסו להגביר הלך־נפש ידוע בכיווּן ידוע ולתכלית ידועה, הרי אולי יש לרוֹמנוֹ זה ערך חינוכי חשוב, ואולי גם סייע זה בבחינת־מה להקמת הממלכה הפולנית – אבל בשום אופן אין זו יצירה עולמית במובן העליון.

“…ומן הראוי היה לברר עד כמה הושפע אחד־העם מקנט”. מימרה זו היא לד"ר רבידוביץ' (ב“התקופה” כ"ד, שיצאה זה עתה לאור, בהערה למאמרו “א. ד. גורדון”), לאחר שהוא מביא שם דברי קנט באחד מספריו: “אולי אין מקום נעלה בתורת־היהודים מהציווּי: לא תעשה לך פּסל וכל תמונה וכו'”. ואחד־העם הלא העמיד פעם את היהדות כולה על אותו פסוק (במאמרו “על שתי הסעיפּים”), ובכן…

כי באקראי נתכוונו שניהם, קנט ואחד־העם, לדעה אחת – כזאת לא יעלה על הדעת אצלנו. מסתמא הושפע מקנט. האמיתות המוחלטות הן מחוצה לנו, ובתור שכאלה הן עלולות לעלות על דעת רבים, ולא על דעת אחד דוקא (רק איזה פלפול של מוח עקום הוא “אינדיבידואלי”). כוכב חדש, למשל, כי יופיע בשמים, יכולים “לגלותו” תוכנים רבים, איש איש ממקומו, ולא יתחייב דוקא שאחד ראשון “יגלהו” לאחרים. אלמלא קדמני אחד־העם, הייתי אומר זאת אנוכי. עוד ב“חדר” הרגשנו כולנו כמה הולם פסוק זה (“לא תעשה לך פסל וכל תמונה” וכו') את נבכי פנימיותנו, אנו, שסמרמורת למראה ה“פּסילים” וה“תמונות” חלפה את חוט שדרתנו לא אחת; וכלום צריכים היינו לחכות עד שיאמר לנו זאת קנט? אחד־העם, קרוב לודאי, לא ראה דברי קנט אלה כל עיקר, שאם לא כן, לא היה מתעלם מהם (לפי סימנים שונים, אגב, לא היה אחד־העם “תולעת ספרים”; לא חטף מכאן ומכאן ושׂם בכליו. הוא היה מאותו סוג ההוגים שאת רעיונותיהם חצבו מעצמוּתם, בחינת “אם אני כאן – הכל כאן!” בלי האמין במציאות רעיונות חשובים, שלא נגעו במוחם הם). ואם גם קנט הנוצרי עמד על זה, סימן הוא אך, ראשית, שהבחילה ב“פסל” אינה ענין יהודי ספּציפי גרידא, ושנית, שהוא, קנט, היה לא רק “חד־השכל” (כפי ששלמה מיימון מכנהו ב“גבעת המורה” שלו), כי אם גם דק־ההרגשה. ולא יותר.

בערכם של “איכרי” ריימונט הפריזו ומפריזים הרבה מאוד. על פני ארבעה כרכים, כרכים עבים, משתטחים החיים היום־יומיים בליפצי הכפר. בקושי גדול, – אני מוכרח להודות, – קראתים בשעתם עד הסוף, חוץ מהפרק האחרון של הספר השלישי, מות האיכר, הפרק־המעוף היחידי בכל הספר, הרי הכל משעמם כאן מאוד, – אמרו מה שתאמרו. הנך קורא וקורא וקורא – ו“מרחב־יה אין להלך הנפש”! כפר פולני – רשעוּת וארס וּפַּן יֶזוּס – ודמיונך מתרפק בחשאי על היהודי היחידי שבמקום זה, שלמרות שנאת המחבר אליו, הריהו בלי ספק הנפש הכי־נעלה כאן.

מה, מה יכול להביאנו כאן לידי התפעלות? שירת הטבע החוזרת ונשנית לבלי שיעור ולבלי קצב, עד לבלי ראוֹת ולבלי זכוֹר כלום? הרנדיווּאים שבין אַנטק ויאגנה מאחורי הגורן? (אגב, יאגנה זו, הגיבורה הראשית שבספר, הריהי אשה אַבסטרקטית כמעט, אשה כחולת־עינים סתם, בלי שום שרטוטים אינדיבידוּאַליים). או בטיראדות של אותו ה“פילוסוף” הכפרי על פן יזוס, שנולד, לצערו, בבית־לחם, בין “היהודים המכוערים”, ולא בליפצי, בין הפולנים הנהדרים?

יש בהם, במשוררים הפולנים, איזו קטנוּת־מוחין המשותפת לכולם, קטנות־מוחין ספציפית, לאומית, שעוכרת את כל יצירותיהם, זה הפתוס הנשגב על דברים של מה בכך, זה ההוּמוֹר הפוֹלני, הטיפשי במחילה, ועל הכל – זו המשטמה ההמונית וסילוף אמת במזיד ביחס ליהודי!

זה היה בדרך כלל סיפור־אידיליה טוב, אילו היה ספר אחד. אבל ארבעה ספרים? ארבעה ספרים עבים? ברם, בחוגים ידועים יש התבטלות בפני הכמות. “אפּוֹס!” – אומרים לזה בדחילו ורחימו – “אפּוֹס!”…

אין ספק, שריימונט קרוב יותר מחבריו: ז’רוֹמסקי, פּשיבישבסקי וכו' אל המשורר העולמי; אבל גם הוא עוד אינו אידנטי עמו. כי אף הוא אינו נקי מהפתוֹס הקלוקל, מסנטימנטליוּת וחוסר אפקים רחוקים, – כל אותן התכונות, אגב, שהפייטנים הפולנים הנחילון לאידישיסטים הורשאיים שלנו, תלמידיהם, – בניגוד לסופרינו ה“ליטאיים”, חניכי הספרות הרוסית. שתי אַסכוֹלוֹת, שתי השפעות. הפסיכיקה של הסופר מוּתנית הרבה במה שהוא קרא באַקראי בגיל הנוער הראשון שלו, בגיל שש־עשרה – שבע־עשרה. והבדל גדול הוא, אם קרא אז “מלחמה ושלום” או “באש ובחרב”…

הפולנים – משוררים קטנים!

הקדמה ל“כתבים נבחרים” שלו בתרגומי, הוצאת “שטיבל” ניו־יורק, תרפ"א

“כתבים נבחרים” אלו לוּקטוּ מתוך כל ספרי פּטר אַלטנבּרג לשמותיהם האָפיינים: “כפי שעיני רואות”, “מה שהיום מגיש לי”, “החיים בעצמם” וכו'. בשמות הללו ובכיוצא בהם הגדיר אַלטנבּרג את דבריו הקטנים הגדרה מובהקת, לפי שבאמת אין אלה אלא רשימות אינטימיות מחיי יום־יום שלו, מעין מכתבים פרטיים או קטעים מיומן. כתבי אַלטנבּרג הנם איפוא מין רשימות אַבטוֹביוֹגרפיוֹת של משורר, שחוץ מאלה לא כתב כלום; משורר שלא שר.

ואף־על־פי־כן, אין בכינוי “משורר”, שהוא נוהג לכנות את עצמו תכופות, משום דיסוֹננס כלשהו. מרגישים אנו יחד עמו, שיש לו הזכות הגמורה לכך. אדרבא, “מליכה עצמית” זו עוד משלימה את אָפיוֹ התינוקי של זה האיש, שמהך גיסא פיקח־הוּמוֹריסטן, הסוקר את כל עקיפי סביבתו במפולש, ומאידך – כילד לטוהר ולתום.

היושר האוֹרגני אשר לו, יושר־איתנים, הוא־הוא ודאי שלא נתנהו ליצור “יצירות” במובן הרגיל: את הערמומיות שבהללו, לא סבל העירום הנפשי שלו. על־כן טיפל רק בחומר החי, בדברים כהוייתם, לא הרכיב, לא הגזים, לא הערים, לא שיקר. ו“החיים הפעוטים” הללו, מסוננים דרך הנפש הגדולה, מושכים את הלב יותר מיצירות “אמנותיות” של אחרים. כאן מפרפרים לפנינו חיי יום־יום, חיי לילה־לילה של משורר גדול, של אדם גדול.

למרות הארוֹטיקה הדקה מן הדקה, ה“חולנית”, שמטפלת על פי רוב בילדות בנות שלוש־עשרה, או אפילו בבנות תשע, לא היה לקקן־החיים, קוטף ורופס ברגליו “ואחרי – המבוּל!”, אלא היפוכו הגמור: בנאי, דואג לאחרית, מתקן, רופא. הארוֹטיקה שלו היתה בעיקר אבהית, טהורה, וסימני “החולניות” מובלעים בה באופן בלתי־פוגם ואפילו מהנה קצת – רופא גדול כי יחלה…

הלוּם היופי הגופני, הטיף כל ימיו, השכם והערב, לשלמוּת גופנית; בה ראה את הכל. מכאן כל הציווּיים הצעקניים, הקיצוניים, הקפּריסיים בנוגע לחלונות פתוחים בשעת שינה, למאכלים נוחים להתעכל, לסנדלי־עץ וכו'. יותר מאחרים השיג את ערכו של החומר העכור, ויותר מאחרים הבין עד היכן זקוקים לו לזה כל “נשגב ונאצל”. “קיבה נקיה קודמת למטרלינק!”

והעיקר: הוא עומד במחיצתם של אותם הסופרים המעטים, שיחסנו אליהם הוא יחס של אהבה. מיסורים ארוטיים, שמבריחים את כל חייו, מימי ילדותו ועד השעה האחרונה של ששים שנותיו, יונקת שירתו הוידויית, מעקימת־חוטם של איזו נערה קטנה או גדולה – אהבה לדורות זו שאנו הקוראים, הקרובים לו קרבת־רוח, אוהבים אותו, תנחמנו נא בקברו!

באדן, אוקטובר 1920.

כשעמל הדורות הולך לאיבוד, כשהכל מתבדה ונפסד, פונים, כרגיל, אל הנוער ומבקשים בו את ההצלה. מיואשים מבני הדור החולף, אנו נאחזים בנוער האנטוּזיאסטי, העֵר לקראת כל יפה ונשגב, ואומרים להתחיל בו את הכל מבראשית. אבל הטרגיקה היא זו, שגם בנוער עצמו ישנם יסודות שונים. יש נוער ויש נוער! יש גם נוער פאשיסטי והאקנקרייצלרי. יש גם נערים מנוּולים. בחטמו יתנכר נער!

ודוקא הללו, מנוּולי החוטם, ידם תמיד על העליונה, כי הם הרוב והם הם הקופצים בראש. ומהי ההיסטוריה האנושית כולה, אם לא המלחמה הנצחית בין המיעוט הסימפטי ובין הרוב האַנטיפטי? הסתכלו נא בחטמו של היטלר! כאן, כאן מקור הרעה. הפרובלימה היא בעיקר פרובלימה ביאולוגית. אילו אפשר היה להעמיד אך בני־אדם סימפטיים – וסדר־העולם האידיאלי היה מתהווה ממילא. עכשיו – כל החתירות הנעלות מתנפצות אל כל חוטם, שהניווּל הוצק בו מלידה.

הכניסה לעולם הספרות בעוד אנו עוּלי־ימים – מאורע כביר היה זה לכולנו. אבל לברנר היה זה, כנראה, מאורע כביר שבעתים. מספרו הראשון – “מעמק עכוֹר” – בקבלו את זה מ“תושיה”, ודאי נתרשם לא פחות משנתרשם איש המערה של אפלטון מהשמש… השמים נפתחו לפניו! (לא לחינם היה בן־אביגדור קבוע עמוק בלבו כל הימים). והנה צריך להבין למצב־רוחו עם בוא ימי המשבר לספרותנו בשנת תרס"ו (נפסק “השילוח” וכו'). הקיץ הקץ! מדוכאים היינו אז כולנו, כולנו, אבל ברנר – העולם חשך בעדו! חזרה אל המערה!.. מתוך “פרפורי גסיסה” (גנסין) אלה צץ “המעורר” – להמשיך את החוט ויהי מה, להמשיך בכוחות עצמו (אין על מי לסמוך!), את החוט היחידי, שבלעדיו החיים אינם חיים.

ורק בהארה זו, ולא כפשוטה, היתה מובנת לנו שועת־נפשו, אז: “…הנה קונטרס ‘המעורר’ בא אליכם, אַחי המעטים, בשלישית. קשה הדרך – – הן לב טהור נתן לו אלוהים… לב טהור ושאיפה טהורה לזו השארית הנמצאה”… או: “שמע, בן ישראל, שמע, בן הצער, שׂא ראשך, שׂא ראשך” – – כי יש “המעורר” – ועוד לא אבד ניר לנו! עוד לא אבדנו!

את הכתיבה הבלטריסטית בכללה תפס ככתיבת רשימות מבית־המות (הלא העולם כולו אינו בעצם אלא “בית־מות” גדול!). והוא דרש מכל דבר־יצירה את הכנוּת והטוהר של אותו ספר־הקטוֹרגה. כל שמץ של אי־כנות, כל קורט של אי־טוהר העבירהו על דעתו. בכרך זה הוקדשו מלחמות לא מעט על הזיוף, על המלאכוּתיוּת, על ה“שרלטניוּת” (בלשונו). רק על דבר אחד אני מתפלא, והוא, שאת הדברים הללו קרא בכל זאת מראש ועד סוף, לא התעצל, שתה ומיצה. לא לכל אדם ניתנה סבלנות כזו.

לשם האמת צריך בכל זאת לומר, שלא תמיד היה לאמת לפה. איש ה“שטימוּנג” היה, כלומר: יחסו ליצירות אחרים היה תלוי הרבה במצב־רוח ידוע, בו נתון היה אותה שעה, כי על כן הפריז ביותר בשבחם של אלה, כשם שהפריז ביותר בגנוּתם של אחרים (מטעם זה גם מצויות סתירות נמרצות בהערכותיו עצמן). גם באכסטזה שלו מצד אחד וגם בהתנפלות שלו מצד שני לא תמיד היה משום הצדק המוחלט.

לא תמיד, אבל על פי רוב – כן. על פי רוב כיוון מאוד לנקודות־תורפה שונות ועמד על הצד השלילי של דברים, שלכאורה היה הוא עצמו מעורה בהם. הנה כי כן הביע פעם ספקות בנוגע לרוֹמן, בנוגע לערכו האַבּסוֹלוּטי של הדבר הגדול, אף על פי שהוא עצמו היה חניך הרוֹמנים הרוסיים הגדולים וכתב בעצמו דברים גדולים ואהב לקרוא דברים גדולים. “…אפשר שהוא כופר בכלל באחדותם של פרוֹצסי החיים וסובר כי בכל תמונה כוללת מתגלה איזה שקר הכרחי, וכי אמת המציאות היותר עצמית, היותר חיוּנית, היא דוקא בתמונות קטנות הניתנות קרעים קרעים, נטפים נטפים, מן החיים”… (עמוד 117).

רשימות־הביקורת של ברנר, שמהוות את הכרך השמיני והאחרון שלו, נכתבו בשעתן כהגבה נמרצת על ה“ביקורת הרשמית”, שהשתלטה באותה תקופה. רשימות אלו בצד אותן של ברדיצ’בסקי, נוֹמברג, פיכמן ועוד, סייעו לטהר את האויר, דחו את הביקורת השבלונית והצמיחו כנפים לנו לכולנו. כן, מסוֹת אלה טיפחו וגידלו את כל יוצרי הדור. ברם עתה, אחרי שנים הרבה, כאילו נהפך הגלגל, והביקורת הרשמית, הביקורת של “דרך־מלך”, שבה והרימה ראש על ידי אותם באי־כוחה הראשונים עצמם, כאילו לא אירע בינתים כלום! שוב מושלת בכיפה הביקורת הבּנלית, הפרשנות הדוקטורית־פרופסורית, זו, שהכל כה מחוּור לה, שהכל כה פשוט אצלה, שאת הכל היא מגשמת, מנוונת, מחללת. ביקורת זו הלא מציפה את רוּבי גליונותינו. הכרך השמיני של כל כתבי י. ח. ברנר, שיצא זה עתה לאור, הוא לפי זה אקטואלי מאוד.

פעמים סופר כותב על דברים זרים – לשם האילוּזיה, שהנה הוא בקי בהם, כביכול. הוא מתכוון לכבוש את הדברים אגב כתיבה עליהם…

ללמוד את קנט ולרדת לסוף דעתו, הרי זה ענין קשה במקצת, אבל נקל מאוד להזכירו כלאחר־יד ולהבליעו בנעימה עם איזו הזדמנות. על ידי כך נולדת האילוזיה: הנה אני יודע את קנט. וכן אפשר לכתוב גם על החיים באפריקה, בלי להיות שם כלל. וכן אפשר לתאר גם את הנוראות בשדה־קטל, בלי הריח מלחמה. וכן אפשר לצייר גם מהפכה, בלי להיות במקום המעשה ובשעתו כל עיקר. אומנות היא זו, ולכשתרצו, גם אמנות, ויותר מהכוונה לתעתע את האחרים מניעה כאן ה“חולשה” לרמות קצת את עצמו. ברם, הקורא המנוסה יבחין תמיד בין אילוזיה ובין ממש.

זכרונותיו של יל“ג, הכתובים רוסית, שנתפרסמו זה עתה בפעם הראשונה (בתרגום אידי) על ידי שאול גינזבורג (“צוקונפט”), מענינים מאוד מכמה בחינות. הזכרונות מתיחסים אל המאורעות של המרד הפּוֹלני בשנת 1863. הואיל והדברים נכתבו לועזית, חפשים ממליצה תנ”כית ותלמודית, הרי הם מקילים לנו לתהות על כוחו הספרותי של יל"ג ולעמוד על אפי אישיותוֹ.

הנה הוא מתאר, כעד ראיה, הולכה לגרדום… "היום בהיר היה, השמש האירה; מהגשם, שירד בלילה, נתהוו ברחובות שלוליות קטנות. קוויאטקובסקי (שם הפולני הנדון למיתה) היה לבוש מכנסים צחורים, ואגב הליכה מבית־האסורים, שעמד בקצה העיר השני, השתדל לעקוף את השלוליות, שלא ללכלך את המכנסים. כאשר עבר על פני הבית, ששם כלואות היו נשים פולניות, שהיו מעורבות במרד אף הן, הרכין ראשו בשמחה כלפי הפּטריוֹטיוֹת הללו, שהצטופפו בחלון מאחורי הסורג, וקרא אליהן פולנית: ‘אני הולך אל החוּפה!’

אותה שעה עמדו יהודים בבית־הכנסת (הדבר חל בראש־השנה) וגעו בבכיה ב’ונתנה תוקף'. ומחריד היה הניגוד: מהך גיסא היהודים, שהיו שרויים מחוץ לכל סכנה וששפכו דמעות באמירת ‘מי יחיה ומי ימות’ גרידא, ומאידך – הצעיר הפולני האומלל, שבבת־צחוק, אגב ריקוד כמעט, צעד לקראת המות"…

ההשגה בהיקפה אינה “נוראה” כל כך (לבכות באותה שעה ב“מי יחיה ומי ימות” דוקא צריך וצריך היה!..), ואף על פי כן מפתיעה הערה זו ב“מוֹדרניוּתה” אצל בעל “עולם כמנהגו”. בבחינה זו מפתיעים בעצם הזכרונות הללו כולם. אבות ספרותנו, מכיון שכתבו לועזית, מיד נהפכו לאנשים אחרים ולא נפלו מהסופרים הלועזים בני זמנם.

יהושע שטיינברג במבוא ל“משפט האוּרים” שלו משתעשע בפסוקים ושברי פסוקים, כבטלן ותיק, ואילו בהקדמתו הרוסית למלונו הרוסי־העברי הוא מדבר כבר־דעת, כאירופי!

לא רק שהמליצה פגמה את הרצאת דבריהם, אלא שהרתיעה וחינקה את רעיונותיהם והסתכלויותיהם מעיקרם. כמה רעיונות והסתכלויות מענינים, שבלועזית היו בעליהם מביעים אותם על נקלה, כדברים המובנים מאליהם, לא עלו על דעתם כלל כשטבלו את הקולמוס לכתוב עברית. העברית החזיקה אותם בתחומים מסוימים והטילה מין אַטרוֹפּיה ברוחם כלפי כל אנושי־כללי.

מכאן אולי יש לזרוק רפלכסיוֹת גם לראשונים, אף על פי שעל הללו אין ענין “המליצה” חל. לא רק מהעדר מונחים וביטויים פילוסופיים לא כתב הרמב“ם את ה”מורה נבוכים" עברית, כי אם יותר מזו: בבואו לכתוב עברית חדל להיות פילוסוף…

ביד לשון.

כל כת, תנועה, מפלגה וכו' עודנה, זקוקה גם עתה, כבימים הראשונים, לאמונה עיורת במנהיגה. ההמון צריך לאַפּוֹסטוֹל, לגבאי, שיאמר לו: האמן בו! הוא משיחך! ולפיכך מתרקמת מאליה כעין קנוניה חשאית בין ראש הכת ונושא־כליו – לתועלת שניהם.

צריך שהמנהיג לא יהא נקי מיסוד המיתי, המיסטי, ואת זה, את הנימבוס המסתורי מסביב לו, יצליח לחולל נושא־כליו יותר שתקטן אישיותו של הלה, יותר שאישיות זו אינה עשויה להזדקר, יותר שהשכל הבריא מתקומם נגדה. דוקא אז, שכן אמונה ושׂכל אינם זוג.

וכך אנו רואים לפעמים תנועה כבירה מתלקחת בכוח תעמולה נמרצת של אפּוסטולים וגבאים, שמבליעים בדבקות את המלה “הוא”, בעוד ש“הוא” עצמו – חדל־אישים, פרא־אדם.

מאוד אפשר כי צדקו אנשי המדע הללו, שבדקו ומצאו בספירה הסכסוּאַלית את עילת העילות לכל “מיחוש”, את ההתרה המרכזית לכל סבך נפשי; שרואים בה בזו את המניע הראשי לכל. כך אולי היה הדבר באמת כל זמן שענין ענוג זה שרוי היה בצל, במחשך, באין רואים; ברם עכשיו, משנחשף לאור המדע – תש כוחו. ענין ענוג זה אינו סובל הסתכלות יתירה… היצר המיני נפגם בהחלט וכל חריפותו פגה, פגה, מכיון שעבר דרך מעבדות ונבדק ונתמשמש בידי פּרופסור זקן פלוני לכל פרטי־פרטיו, וממילא שאינו עוד גורם חשוב כל כך, ומכל שכן שאינו עוד המניע הראשי. עכשיו פקע כוחו. חסל

הסופר בצעירותו, עם פסיעותיו הראשונות, מהסס להבליט את האני שלו ביותר ומעדיף להופיע בגוף נסתר. חוץ מרפיון־צעירים סתם יש בזה גם משום ענוותנות נאה – שלא להורות הלכה בפני רבותיו, בפני הסופרים המפורסמים, הגדולים ממנו בשנים; יש בזה משום ביישנות ויראת־הרוממות בפני הזקנים.

ורק בבואו בימים בטיחותו מתגברת. אז לא יבוֹש לדבר גם בשמו, בגוף ראשון. “אָמן אני אומר לכם”. וזהו לא רק מפני שהאני שלו הספיק להתבגר, להתחשל, כי אם גם מפני שלנגד עיני־רוחו כבר אינם אותם הסופרים המפורסמים הגדולים ממנו בשנים, שיראת־הכבוד בפניהם עוד לא פגה אצלו לגמרי. כי מתו הזקנים.

הראשונים, נדמה לנו תמיד, היו קרובים ממנו אל האמת, אל שורש ההויה וסודה. אנו כאילו ניתקנו מדבר־מה, נתרחקנו מדבר־מה, נתעינו – והרי אנו מעיינים בסקרנות בספרי־הקדמונים.

אפילו ביחס אל עצמנו אנו נוטים לחשוב בחשאי, שלפנים, בשחרותנו, הבינונו יותר משאנו מבינים עתה. ולא אחת, ברגע הכרעה, אנו פונים אל האני הראשון שלנו, כלומר: אנו מתאמצים לזכור, מה היינו עושים במצב כזה אז…

ראשית און במובן הרוחני – לאנוֹש ולאנוֹשוּת. היה היתה רעננות ידועה לרוחנו בדמי־ימינו, ששוב אינה עכשיו, והיה היתה רעננות ידועה לראשונים, ששוב אינה לנו, לאחרונים.

הראשונים, שהוֹראתם ולידתם וילדותם ושחרותם עברו עליהם תחת עקת הדתיוּת, המוסכמות האויליות וכל המשפטים הקדומים הנוראים למיניהם, אצלם ב“חצרות” וב“סלונים”, ואצלנו ב“קלויז”, – מוכרחים היו להגיע אל שיאיהם דרך קפנדריוֹת וּתעיוֹת משונות, באופן שהללו, התעיות והכשלונות, בלעו את מיטב כוחותיהם, אם כי לא עיכבו לגמרי את המעוף הבודד, המעוף מאליו, בכוח הגאוֹניוּת. ככה מזדקרים שיאים יחידים מתוך תוהו־ובוהו, מתוך תעיות־רוח נטולות־ערך.

כמה תעיות תעה גיתה עד שהצליח לשיר: “מעל לכל שׂיאים”… דרך כמה תלי־תלים של דברי־הבאי ממש פירכס ויצא שיר קטן זה, שעוד לא מצא מתחרה אתו עד היום!

כך היא מהותם של הראשונים הגדולים: בנמיכותם הם נמוכים מהקטנים של זמננו, אבל בשיאיהם הבודדים – כל גדולי ימינו אינם ־

באחד מגליונות “מאזנים” האחרונים תמה א. מ. ברכיהו על “הביקורת שלנו, שהעלימה את עינה” מהסיפור “שמשון” לז’בוטינסקי, והריהו מעיד על עצמו: “אין אני יכול להיזכר בסיפור מן הסיפורים, שקראתי בשנים האחרונות, שכל כך תפס את לבי בשעת קריאה ולימים, ימים לאחר קריאה, – כסיפור הזה. פרצופי הגיבורים בולטים ובהירים, פרצוף הגוף ופרצוף הנפש. רחשי הנפש ופרפוריה נגלים מתוך פעולותיהם והעויות־הלוי שלהם בלי ‘פסיכולוגיה’ ואבק פסיכולוגיה. ושפע הדרמתיוּת שבסיפור! הדרמתיות שבהליכת מנוח אחרי אשתו” וכו' וכו'.

הדרמתיות ושאר המעלות אולי נמצאות בסיפור זה באמת. אבל מה לעשות, והעיקר חסר כאן: שירת משורר (בזה, כמובן, איני מתכוון להצדיק את “הביקורת שלנו, שהעלימה את עינה”). הסיפור “שמשון” אינו בעצם אלא עבודת־מוח, ללא נשיבה כלשהי מרוח־יצירה.

דבר זה, כמובן, לא ניתן להוכיח במופתים חותכים. זהו ענין שבחוש. כשם שקשה להוכיח בדברים את ההבדל שבין קריאות הקוקיאה ביער לקריאות הקוקיאה של האורלוגין.

א.מ. ברכיהו הוא ממשפחת הסופרים ההוגים שלנו, ואם בכל זאת הוא טועה כל כך ביחס ל“שמשון”, הרי לפנינו דוגמה חותכת לכך, עד כמה האינטלקט גרידא אינו מספיק בשביל הבנה בעניני שירה ויצירה. כשם שהסיפור “שמשון” עצמו יכול לשמש דוגמה גמורה של בלטריסטיקה, שנכתבה בכל האמצעים שבעולם, חוץ מברוח־הקודש.

מספּרים ומשוררים נכשלים על פי רוב בזה שאינם מבחינים בין הפרטי ובין המשותף לרבים. הנה הוא מתאר את פרצופו של אביו, למשל, על חמישה עמודים ומתעכב על כל תג ותג שבו, – מה יכול כל זה לענין אותי, הזר? מה לי ולפרצוף אבא שלו? הקורא הוא אגוֹאיסטי, – ועניני אחרים משעממים אותו.

צריך שהמשורר יהא חש אינסטינקטיבית כי מה שהוא בא לומר לנו, בצורה פיוטית זו או אחרת, הוא דבר שכל האנשים נתקלים בו. יש דברים שענין בהם אך לכותב עצמו, לבני־ביתו, ואולי גם לבני עירו, ובכל זאת הם נמסרים לדפוס בשביל הקהל הרחב, בשביל העולם כולו. אין זאת, כי אם חסר לו, למספּר, במקרה כזה חוש־ההבחנה – להבחין בין הפרטי, שהוא פרטי ממש, אך ורק שלו, ובין אותו הפרטי שהוא משותף לרבים, לכל.

כי על כן יש שהאחד משקיע את חצי חייו ביצירה גדולה־גדולה, ואחר כך הוא עומד ותוהה על שויון־הנפש שבו אנו מקבלים יצירה זו, – ואין הוא רוצה להבין כי מה שמענין אותו ואת חוגו הצר, אינו מענין אותנו, את כולנו.

בהגדרה “אָמן” יש תמיד, אם מדעת ואם שלא מדעת, טעם לפגם, לגנאי. אָמן – כלומר: איש שאינו עולה ברוחו על האחרים, ואולי גם נופל מהם, אלא שהוא יודע ליתן צורה נאה לדברו. מכאן גם לא גדולה הפסיעה אל אָמן הלהטים הנבובים, אל הזייפן.

בה בשעה שהמשורר האמיתי שונא את ה“אמנות”, את הוירטוּאוזיוּת, את הטיפּול בצורה. “הכניסו את רעיונותיכם ברוַח או בצמצום, והלשון תתרחב מאליה”, – אמר אחד־העם בנוגע ללשון. הערֵה נא, משורר, את נפשך עד היסוד בה, – והצורה האידיאלית תתקבל מאליה. המשורר מותח את השעון מבפנים, והאָמן מושך במחוֹגיו.

הרגישו בזה מ. י. ברדיצ’בסקי ופטר אלטנברג. אצלם לא תמצאו “אָמן”, אלא תמיד – “משורר”.

איזו אידיאה “פילוסופית” מוכרחת להבריח את הסיפור מראש ועד סוף; איזו אידיאה קורעת סדק כלפי אפקים חדשים, מקילי נשימה. עם סיום סיפורים כאלה אנו נאנחים, כרגיל, אנחת־הקלה.

בניגוד לאלה הם הסיפורים המשוללים בהחלט “אידיאה” כגון זו. כל החריצות השקועה בהם, כל הגמישות, להטי “האמנות” ועתרת הסממנים הידועים אינם מסייעים במקרה זה אלא לכך, שנהיה טובעים עוד יותר באשפתות המציאוּת שלנו. אנו קוראים, קוראים וקוראים, ועם גמר הסיפור – כאילו נכנסנו לתוך סימטת־שק.

המשוררים אצל אומות העולם, שאת עיקר שירתם הקדישו לעמם ולגורלו, המשוררים, ששירתם ינקה מאהבתם לעמם, שהיו, כביכול, מאוהבים בעמם (כגון מיצקביץ, סנקביץ, שבצ’נקו ואחרים), – הרי מתחת לאָפיים זה הסתתר בלי ספק רקע ארוֹטי: הם אהבו קודם כל את בנות עמם.

אצל המשורר העברי היה רקע זה פגום מאוד. הנערה היהודית הגלותית, הנערה היהודית־הרוסית או הנערה היהודית־הפולנית, לא היה בה כדי למשוך את לבו ביותר, מה שהשפיע, ביודעים או בלא יודעים, גם על יחסו הפנימי אל עמו בכלל. מכאן תשובה לקובלים על העדר “לאומיות” בספרותנו היפה. אולי תתקן פגם טרגי זה הנערה הארץ־ישראלית, התחייתית, הטבעית?

ודאי ממלאת ביצירה תפקיד ראשי החויה. הסתכלות מן הצד, הסתכלות קרה אינה מספקת. אבל יש חויות נוראות, שלא ניתנו להיות חומר ליצירה, מפני שהן כואבות יותר מדי, מפני שקשה לגעת בהן, מפני שקשה להרהר בהן, מפני שההרהור הראשון בהן ממית תיכף את כוח־היצירה גופא… דברים כאלה לא רק שהיוצר אינו יכול לטפּל בהם בעצמו, אלא שגם אינו יכול לסבלם ביצירות אחרים: כל כך יש בהם כדי לדכא, כדי לדכדך, כדי להרעיל. על דברים כאלה מהראוי שלא יכתוב שום אדם, שום אדם!

תפקיד חשוב בשירה ארוטית. צריך שיהא כאן יסוד הערגוֹן. צריך שהיוצר עצמו יהא במצב הכמיהה, במצב הריחוק – אם על ידי זה שעוד לא הגיע לספירות אלו, אם על ידי זה שהוא כבר מהן והלאה.

כי על כן חזקה השירה הארוטית של המשוררים הזקנים לא פחות מזו של המשוררים עוּלי־הימים, ולפעמים עוד יותר. “התחיה”, “הכופר מסואנה” ועוד.

ההגבה שלי על דברי־ספרות גרועים היא… אי־הבנה. הדברים אינם נכנסים לא רק ללבי, אלא גם למוחי. איני יכול לומר שהדבר אינו מוצא חן בעיני, או שהדבר עושה עלי רושם לא טוב וכדומה, אלא פשוט: איני מבין!

הדבר הגרוע אינו מתקלט בי במובן העיוני למרות כל התאמצותי. אני קורא ומעיין ומקמט את המצח – ואיני מבין! איני מבין במה הכתוב מדבר ואיני יודע מה הוא סח! כך בעודני נער קטן, בבית־המדרש, מתנענע הייתי על גבי הגמרא הפתוחה, שיננתי בקול את “הדיבור המתחיל” פעמים אין ספוֹרוֹת – ולא תפסתי כלום. לא שהענין היה נשגב מבינתי, אלא שהיה כה רחוק מעולמי הפנימי, כה זר לכל מהותי, – עד שכוח החושב שבי נרתע מפניו.

האינטלקט רודה בנתוּנוֹת, כלומר, בדברים ששרשם נקנה לנו תחילה באמצעוּת החושים. קודם החוש, ואחר־כך האינטלקט. אם חוש ידוע לקוּי, או חסר לגמרי, הרי אין לאינטלקט, ויהי זה לכשעצמו חזק מאוד, שום שליטה בכל הענינים התלויים באותו חוש. יש אנשים, למשל, שחוש־הריח חסר להם בהחלט; איש כזה, ויהי איש־מדע גאוני, אם יתעקש ויכתוב עבודה “מדעית” גם על הריח, הרי תהיה זו עבודה לבטלה.

השירה היא דבר שבחוש, ואם “חוש” זה פגום אצל מישהו, או חסר לו לגמרי, שוב לא יועיל לו לחדור לנבכיה שום כוח מחשבה שבעולם (מובן שנמצאים יחידי־סגולה מעטים, המחוננים גם בזה וגם בזה). ואף על פי כן יש אנשים, אנשים בעלי “ראש טוב”, בקיאים בפילוסופיה ופילוסופים בעצמם, שאינם רוצים להבין זאת, והרי הם מתערבים גם בעניני שירה ויצירה, ובאותה “החריפות”, שהביאו עמהם מ“ביתם”. הם סוברים: על קנט אני יכול לכתוב, אבל על קנוט המסוּן לא אוכל? כן, על קנט אתה יכול לכתוב, אבל על קנוּט המסון – לא!

אכסטזה של נשים ביחס למשורר ידוע טעונה בדיקה. ברוב המקרים יונקת זו ממקור אחר לגמרי. ברוב המקרים הגורם פה השר, ולא השירים. שירים אלה עצמם, אילו יצאו מפיו או מעטו של אחר, לא היו עושים עליהן שום רושם.

והתלהבות זו דרכה להימסר גם לשכבות אחרות. היא מהפּנטת קרובים ורחוקים. אין כל ספק שלהרבה משוררים יצאו מוניטין בעולם אך הודות ל“פרוצס” זה בלבד. ורק דיסטנצה כבירה, במקום ובזמן, נחוצה לאיש כדי שיהא מושך בכתפיו: מה ראו על ככה?!

התאהבות חשאית כאן, התאהבות מקרוב או מרחוק, ביודעים או בלא יודעים, והתאהבותן של הנשים הללו, העשירות ברוּח והעניות בגשם, הריהי כקיטור הזה, שבאין לו המוצא הטבעי, הוא סוחב רכבות ארוכות, עולמות שלמים.

מוכרח להיות המשורר כדי ליצור, בעולם החוּלין כבעולם השירה. הצורה זקוקה למצע החלק. הוא מתאווה להלהיב את היום־יומי שבו בשירי.

מוֹפּסן מספּר על צייר שישב בשדה וצייר איזה נוף, גמר ונתפעל בעצמו ממעשה ידיו כל כך, עד שקפץ והראה את התמונה לפרות, שרעו בקירוב־מקום, בקראו: הבטנה וראינה מה שעשיתי!

להראות, להראות לעצמו – זהו המניע הראשי כאן. המשורר שבאדם חותר להראות את חזונו לאיש־החוּלין שבו. הרי שתפקידו של האחרון חשוב בשביל היצירה לא פחות מזה של הראשון.

כי על כן יש לשער שישנם בעולם משוררים גדולים, שאינם יוצרים כלום אך מרוב גודל, היינוּ – מפני שהם כולם שירה. איש־החולין אין בהם לחלוטין – ואין להם איפוא למי להראות.

אנו הננו פילוסופים, משוררים, חולמים, והם – אנשים מן השוק, אנשי מעשה, אנשי מלחמת הקיום. הם אינם יכולים מה שאנו יכולים, אבל גם אנו איננו יכולים מה שהם יכולים.

ברם, לפעמים אנו נבעתים לרעיון, שגם ברשותנו אין הם נופלים ממנו, שגם פילוסופים ומשוררים היו הם יכולים להיות, אילו רק חפצו להמיר את הפעולה בבטלה. דבר זה יארע לנו, כשאנו שומעים את החנוני או החנונית פולטים איזו מימרה פילוסופית תוך כדי שקילה במאזנים; מימרה פילוסופית על המות, למשל. אנו שומעים ומתפּעמים: איזו הסתכלות דקה, כמה מחשבה ורגש! אז יפול רוחנו לרעיון: אנו אין אנו יכולים מה שהם יכולים, אבל הם, אילו רק חפצו, היו יכולים מה שאנו יכולים, ואולי עוד יותר ממנו.

את ענין הכתיבה הניח הסוחר לסופר, ובעצמו שׂם את פניו לעסקים שאפשר להיבנות מהם; עסקים מכניסי רוחים, כי סוחר הוא מטבע ברייתו, והוא בורח מכל דבר שאין מתן שכרו בצדו.

הסוחר אך אל הבצע עיניו ולבו. אך אל הבצע! כי על כן בו ברגע שיריח אף כאן, בענין הכתיבה, איזה ריח ממון, ייהפך לבו עליו וישלח ידו גם בזה. וכמו בעסקיו האחרים ודאי יצליח אף כאן, עד שידחה מפניו את הסופר־הבטלן.

תופעה זו מתגשמת לעינינו. הקולנוע! מי הם כל האלמונים הללו שמספקים את החומר החזוּי בשביל הפילם? סוחרים ולא סופרים! ומי הם אפילו מחברי הרומנים הגדולים מסוג מסוים, שמעניקים “סחורה טובה” לשוקי הספרים – סופרים ולא סוחרים? כן, סוחרים כולם, תגרים מלידה, שיודעים מה העולם צריך. הלהיטוּת אחרי ההכנסה העצומה מלהבתם וּמשרה עליהם את רוח־הקודש הנחוצה לכך. אמת, הרבה יש כאן מיסוד השוּנד, אבל אין זאת אומרת שהיצירה הטהורה, הנאצלה נבצרה מהם – זאת לא! אלא שהמצב הוא עתה כזה, הדרגה התרבותית של ההמונים היא לפי שעה כזו, שרק בשוּנד אפשר לעשות הון, – והסוחר, כאמור, לא ישעה בדברים שסגולה זו אין להם.

לפיכך מתירא אני מאוד שברוב הימים, כשההמונים יתעלו ויתעדנו עד כדי כך שידרשו דוקא את היצירה האמיתית, את הנאצל והנשגב, כשם שהם דורשים עתה את השוּנד, היינו, בהגיע שעתה של השירה הצרופה והיא אך היא תעשיר את בעליה, – יקפוץ הסוחר אף לכאן. כי באשר בצע כסף שם הוא. הוא, הסוחר, יכתוב אז דברים דקים מן הדקים, עילאים על כל עילאים, שיכניסו לו אוצרות קורח, מיליארדים, – והסופר גם אז יעמוד מן הצד בלי פרוטה לפורטה!

“סימן יפה באדם שהוא ביישן”

(נדרים כ')

“הייתי ילד פיקח מאוד – מספר אנטוֹל פרנס ב”ספר הזכרונות לידידי" – אבל משהגעתי לשנות בחרות, כשמלאו לי שבע־עשרה שנה, נהייתי שוטה גמור. ביישנותי הגיעה אז עד לידי כך, שלא יכולתי לא להקדים שלום לאיש ולא לשבת בחברה, בלי שתכסה זיעה את מצחי. נוכחותן של נשים הכתני במין תמהון־מבוכה“. וכן קראתי לא כבר זכרונות לאחד הנסיכים מקרובי טולסטוי, בהם יסוּפר שטולסטוי הוּזמן פעם לבית הוריו, בעוד הוא, הכותב, סטודנט צעיר, לארוחת־הצהרים. “הרושם העיקרי שעשה אז עלי, בשבתנו כולנו אל השולחן, היה רושם של מבוכה, רושם של ביישנות”. וטולסטוי היה אז בשיאו, אחרי “מלחמה ושלום”! טוּרגניב התאַדם גם בימי זקנתו, עד יומו האחרון, – זהו דבר ידוע. אצלנו רגילים לראות ב”חולשה" זו בטלנות, פרי הישיבה ובית־המדרש. אבל הנה פרנס, טולסטוי וטורגניב לא היו חניכי בית המדרש! ולאידך – כמה מבחורי הישיבות שלנו הנם עזי־מצח, שהביישנות זרה להם בהחלט!

“חולשה” זו נובעת בלי ספק ממקור עליון (התנגשות האני עם עין העולם). זהו אחד מסימניו המובהקים של המשורר. עלם שההתאדמות זרה לו והוא כותב שירים, איני מאמין בשירים אלה, עוד בטרם ראיתים.

דברים ללא אויר ואור, ללא מעוּף והלך־נפש, דברים ממוּלאים ב“פסיכולוגיה” תפלה והתפלספות קלוקלה על נושאים משעממים ביסודם, במלה אחת: דברים שאינם אלא מחנק אחד ארוך, – כותביהם אוהבים להישען על דוסטוייבסקי. מה אצלו אין תיאור, אין נוף וכו', אף אצלנו כך. אבל יש דוסטוייבסקי ויש דוסטוייבסקי! את מבחר חויותיו ותמציתן ריכז ב“רשימות מבית־המות”, ב“החטא וענשו”, באי־אלו פרקים של ה“אידיוֹט” ו“האחים קרמזוב”. וכאן הלא יש הכל! שאר דבריו (“שדים”, עוּל־ימים" ועוד) קורצו מפסולת נפשו, והרי הם באמת, עם כל ההברקות הבודדות שבהם, דברים גרועים. אבל כך היא דרכם של הכשרונות הקטנים: הם מחקים דוקא את הדברים הגרועים.

סנטימטר אחד כי יחסר לו, לפייטן, כדי היותו משורר, הרי לבטיו ופרכוסיו קשים יותר מאשר אילו היה ננס גמור. הזוכרים אתם כיצד, בהיותכם נערים, רקדתם כנגד התפוח בשיפולי האילן, נוגעים ואינכם נוגעים בו? המגע המרפרף בראשי האצבעות הוא הוא המעביר על הדעת.

פייטנים מסוג זה הנם על כן רעשנים ו“הופכי עולמות”. הנה הוא רוקד, מעפיל, יוצא מעורו, עד שהמאמצים נדמים לו כהישגים, והוא מתחיל להתמרמר על שמסרבין לראותו כענק, כאחד הנפילים. הוא פושט ידו לרום ולעומק – ומעלה חרס. “אני מעפיל, אני ממריא!” ואינו יודע כי כתיבתו עבודה, עבודת־פרך אמנם, ולא יצירה. גיבוב דברים – ללא שתי וערב… אין פירוק, אין סיפוק, אין נשימת שירה. צער בעלי־חיים! על כמה “יצירות” ממין זה הייתי כותב ביקורת מפורטת, אילו רק יכולתי לקראן עד הסוף.

לא זייפן לפנינו הפעם, לא נעוּר וריק, אלא פייטן, שהטבע חיסרהו מעט מהמשורר. רקדן נצחי בלי יכולת לקטוף את הפרי. טרגדיה של חוסר סנטימטר. סנטימטר אחד – אבל המכריע.

כולנו יונקים מילדותנו, ברב או במעט, אבל אצל ביאליק היתה זו חזוּת הכל. “העולם האחד בלבבו” היה זה שאותו קלט דרך שפופרת ילדותו. הוא ולא אחר. תמצית שירתו, לפי הקוֹלוֹריט הכללי שלה, אינה בעיקרה אלא שירת הילדוּת, וברגעים קשים, נטולי רוח הקודש, אנו רואים אותו נאבק עם עצמו על ידי כך שהוא מעיר ומעורר עליו בחזקה את “בוקר חייו במלוא מתקו הראשון”.

מעוצר חזון ואֶכסטזה הָמתה־חָמרה ילדותו, עד שכל הבא עמה במגע, כל הנכנס בתחומה באקראי, ואפילו אם היה זה מצד עצמו פּרוזה שבפרוזה, הפך שירה. לא רק את הנוף של כפר מולדתו השקתה בלשדה, אלא אפילו את גירסת־ינקותו, לרבות התמוד ונושאי־כליו. טיפולו בפירוֹש המשנה באחרית ימיו גרם לו בלי ספק עונג רב, בהיות זה אצלו טיפול ב“חתיכת” ילדות.

ברם, על חשבון גודש זה, “לקיחת כפלים” זו – וזוהי אולי הנקודה הטרגית במזלו – כאילו נוּכה לו מחלקו בבאוֹת. משוררים אחרים, מכיון שהם עוברים מילדות לנוער, הם רואים את העולם ראיה ראשונה מחדש. תקופה תקופה ו“צורות־היסוד” שלה, תקופה תקופה ו“מראות־השתיה” שלה. ביאליק – לא. אך נשאר “בוקר חייו” מאחריו – דעך עליו אור שבעת הימים… מכאן ואילך שוב לא נתפעל ביותר (על כן פגום כל כך היסוד הארוֹטי בשירתו). יותר מדי “יקדה השלהבת” קודם, עד כי לחכה את הכל. “נפשי נשרפה בלהבה” – בלהב הילדות.

אחד המניעים שדחפו אותנו, עוּלי־הימים, איש איש בפינתו הנידחת, להיות סופרים בישראל, היה בלי ספק גם זה, שאבות ספרותנו ריחפו לנגד עיני־רוחנו כאישים אלוהיים, כבני־אדם לא מעולם זה והבליו, כיהודים־אנשים גדולים, גדולים, שאין כמותם לאצילות ולטוהר־נפש לא בין היהודים ולא בין הנכרים. כאלה היו בדמיוננו, ולפיכך חתרנו אל מחיצתם – להיות ביניהם וכמוהם.

יל"ג! המשורר־הארי. זה היהודי הגדול באהלו והאדם הגדול בצאתו – פאר פטרבורג לפנים… או חז"ס! זה הפּטריאַרך הנפלא, רחב־הזקן, התורני והתוכן כאחד. אחרי עמל־היום בחדר־המערכת של “הצפירה” – כך ציירתי לי אז בדמיוני – הריהו מטייל בערב עם סוקולוב, עוזרו הצעיר, בחוצות ורשה, סח עמו על ענינים העומדים ברומו של עולם, מסביר לו דבר־מה בשבילי הרקיע, כשהוא מכוון את מקלו כלפּי אחד הכוכבים… בנימבוס כגון זה חזיתי את כולם, את כולם. קנאה ותחרות, להיטוּת אחרי ממון, קטנות ודקדוקי־עניוּת מכל הסוגים – מאן דכר שמם! והנה בא ציטרון ב“העולם” ומטפח על פנינו. הוא מספּר לנו דברים, שהורסים בלי רחמים את כל האילוּסיוֹת שלנו – ואם כן, אם כן, למה זה אנחנו?!

ברם – – התפיסה הציטרונית לחוד, והאמת, האמת העליונה, לחוד. דמיון־ילדותי לא טעה, לא טעה!

קראתי את הספר והופתעתי: ספר טוב באמת! קודם הירהרתי: אם הקורא המערבי, השטחי, האָמון על קולנוע, מתפעל, ודאי אין זה אלא “שוּנד”, והנה…

המחבר הוא דוקא אחד משלנו. בסגנון פשוט־פשוט, צנוע, המסוּני במקצת, הוא מוסר את סיוּט־המלחמה, שחי אותו, את המלחמה כמות שהיא; מנקודת־ראותו של החייל, ולא מזו של הקצין, שהכריעה בסיפורי־המלחמה הקודמים. במלה אחת: כל בלהות המלחמה וזוועותיה, תהיינה המסקנות העיוּניות אלו, שהמחבר מדגיש אותן, או אחרות.

נקודת־הכובד כאן היא סוף־סוף בחומר, ולא ביוצר. לא יצירה לפנינו, כי אם עבודה מימוּארית, אף על פי שפּה ושם אנו נתקלים בהערות ובהסתכלויות, שאינן יום־יומיות כל עיקר. סימן טוב הוא לקהל באירופה, שהתנפּל בצמא על דבר אמיתי, לאחר שפיטמוהו בלי רחמים ב“יצירות” מלאכותיות, מזויפות, שעוּבדו על פי הכרוניקה העתונית, ללא חויה כלשהי מצד מחבריהן. הרי שגם במערב מבחינים מה. גם במערב איפוא אין כל חדש.

שנים היו: סאלאי הוֹלנדר ואלכסנדר פּירסט.

בראשונה – מוסרים העתונים – נחקר סאלאי הולנדר. נולד ביום פלוני ובשנה פלונית, נשוי, בן בלי דת.

– לאיזו דת השתייכת אחרי הלידה? – שאל היושב־ראש.

– הייתי יהודי.

כך ענה: “הייתי יהודי”…

ולהלן:

סאלאי אמר:

– המפלגה ציותני לשוב הביתה, לאוּנגריה.

היושב־ראש: מדוע אתה אומר: “הביתה”?

– הלא אזרח אונגרי אנכי – ענה סאלאי מתוך הכרה עצמית.

היושב־ראש: אונגריה אינה מולדתך.

– אני נולדתי באונגריה ושפת־האם שלי אונגרית.

– אין לך מולדת ופחות מכל הרי אונגריה מולדתך! – חותך היושב־ראש נמרצות.

ובעוד שעות מספר, בהיות העניבה על צוארם, צעקו:

– תחי אונגריה הקוֹמוּניסטית!..

אבל, אחי היקרים, שאינכם רוצים להיות אַחי, גם אונגריה הקומוניסטית לא תאהבכם ביותר. אתם חותרים לגאול עולמות השוטמים אתכם; השוטמים אתכם אחרי הגאולה לא פחות מאשר לפניה. “אין לכם מולדת!..” העמיק לומר היושב־ראש. האדמה המאדיארית, שבה נקברתם על כרחה, סולדת מכם. מצבכם הטבעי היה אך בשתי השעות האיומות הללו, בהן תלויים הייתם בין שמים וארץ. כי תלויים אתם, אַחי הקדושים, שאינכם רוצים להיות אחי!

ליום השבעים של נחום סוקולוב

ידיעת־היהדות הכבירה שלו אינה ידיעה גרידא; זאת היא היהדות עצמה. האחרים הם צוֹפי הדורות, מן הצד, ואילו הוא, סוקולוב, נושא אותם על כתפיו.

היהדות־הטהרה – בניגוד לטומאה היֶזוּאיטית, ל“גוֹיוּת” הליסטית. מעין סיפוק נפשי הרגשתי לשעבר, כששמעתי שנתקבל לראיון אצל האפיפיור. נדמה לי שבביקורו בותיקן יטהר שם מה, יתקן, ייהד. נדמה לי אז שהוא, סוקולוב, יעמיד שם עתה את הנצרות על מקורה הראשון…

כמו כן טוב הדבר, אני מהרהר, שיש לו לפעמים שיח ושיג עם מיניסטרים ושגם “לפני מלכים יתיצב”. אולי יאצול עליהם מרוחו ואולי ישרה עליהם משהו מהשכינה היהודית?

יום אחד לפני פרוץ המלחמה העולמית ניבא במאמר הראשי שלו ב“הצפירה”, כי מלחמה לא תהיה. כל “פיקחוּתוֹ” לא עמדה לו. והסיבה פשוטה. הלב הישראלי לא יכול להאמין באפשרות הדבר. על פי מהותו אין הוא יכול להיות פוליטיקן גדול, כי הנה ה“פוליטיקה” תפוסה בידי ה“גויים”, ולדעתם של אלה אין הוא יכול לכוון עם כל חריפותו. הוא מבין יהודים גדולים, עצם מעצמו ורוח מרוחו, הוא מבין את האדמו"רים וראשי הישיבות, את הרצל, את רַטֶנוי, ולפעמים גם נשמת “גוי”, שבאַקראי יש בה ניצוץ יהוּדי, אבל “גויים” גמורים אינו מבין, אינו יכול להבין.

רק תחבולה אחת ישנה כדי לשמור את העולם ממלחמה חדשה והיא: להקים “יוּדנשטט” גדול, אדיר, שיוכל להכריע בפוליטיקה הבין־לאומית, ושסוקולוב יהיה בו המיניסטר לעניני חוץ. רק אז, רק אז יובטח השלום הנצחי!

נחום סוקולוב הוא סמל הישראליוּת במובנה העליון, זהו הרב “המתוכח” עם הכומר, זהו אבינו־זקננו הנאצל. לפני עשרים שנה, כשראיתיו בלבוּב, סבלה הדמות על ידי העדר הזקנה; ורק לפני שנתים, בבקרו את גראץ, נתקררה דעתי: לפני עמד ישראל סבא…

יאריך נא ימים עד מאה ועשרים ויותר – הדמות־הסמל עוד תוסיף שלמות!

אבות ספרותנו לדורותם, לארצותם וכו' עוברים לפנינו אחד אחד, והנורא שבדבר הוא כי כולם מתו, מתו. לא הועילה הכתיבה! “מנדל שטרן נולד בפרשבורג בשנת תקע”ב, מת בווינא בשנת תרל“ג”.:יעקב אייכנבוים נולד בשנת תקנ“ז בקריסטיאנפוליה בגליציה וכו' עד אשר חלה את חליו, אשר מת בה, בקיוב, ששמה בא להתרפא, בשנת תרכ”ב". כל אחד חלה את חליו!.. מה שאייכנבוים כתב לא חשוב ביותר, אבל מה שמת בקיוב (למות בקיוב לא דבר קל הוא!) מעיק על הרוח מאוד. הנה כי כן צריך להפוך את השיטה בכתיבת תולדות הספרות. על חייו, תלאותיו, מחלתו ופטירתו של אייכנבוים, למשל, צריך היה להאריך מאוד, ובחצאי־לבנה להעיר: כתב שיר פלוני וכדומה. וכן על גוטלובר ועל לטריס ועל פיבל שיפר משברשין.

ועתה ברצינות:

ספרו של לחובר הוא ספר נעלה. התוהו־ובוהו הישן שלנו קיבל כאן צורה. את כולם קלט, אל כולם הקשיב ולכל אחד ואחד הקצה את מקומו הראוי לו. בספר זה כאילו נשתפרו כולם, נזדככו, נתעלו. הפרקים נכתבו בהבנה עליונה, באהבה וברחמים. רובם חייהם היו שלשלת של לבטים ונדודים וצרות, ורק כאן, ב“תולדות הספרות העברית החדשה”, כאילו באו אל המנוחה.

“לא בלי התרגשות” – מספּר טרוצקי בספר “חייו” – “עליתי במדרגות של הבית הנקי בנוה־שלום ליד ברלין. ישיש לבן, קטן ועליז, עם עינים כחולות וזכות, בירכני לשלום ברוסית. בקשר עם מה שידעתי על קאוטסקי מתוך ספריו, ראיתי עתה לפני דמות מלבבת מאוד”. ולהלן: “ריאַליוּת היתה בשבילו אך ברפוֹרמה. המהפכה היתה פרספקטיבה היסטורית ערפלית. קאוֹטסקי תפס את המרכסיזמוס כשיטה מוגמרת והסביר את זה כמוֹרה בבית־ספר. עם מאורעות כבירים אין הוא מוצא ידיו ורגליו”.

מאורעות כבירים… נוּ כן, אני מבין, אני יודע… אבל… אבל האם באמת אין לבצע כל זה בדרכים אחרות? מה לעשות – ואני איני יכול “לעבוד” בדם ואש ותימרות־עשן. כלום באמת מחויבים אנו לחקות את המהפכה הצרפתית לכל פרטי זוועותיה? להתיז ראשים, ולוּ גם ראשי קיסרים ונסיכים, איני יכול, איני יכול. אנו ננסה ללכת בדרכים אחרות…

כזאת ומעין זאת אמרו העינים הכחולות והזכות של אותו זקן קטן ועליז.

ומקם הצדק שמה הרשע

(קוהלת)

צדיקים, מוכיחים, מנהיגי תנועות רדיקליות – לא כולם “רגשות טובים” המניע שלהם, מהם להיפך: הרשעוּת הטבועה באָפים היא היא שדוחפתם לכך. הנה הוא צועק וממטיר אש וגפרית בשם העשוקים והסובלים, אבל העיקר אצלו הצעקה כשהיא לעצמה, הרקת הארס הרב העצור בעצמותיו. השנאה אל הנביא בימי קדם, אל זה “איש הריב ואיש המדון לכל הארץ”, ודאי שהיתה במקרים ידועים מוצדקת במקצת.

ולא אחדש כלום אם אומר, כי בעֶטים של הצדיקים־הרשעים הללו מסתאבת כל תנועה נעלה, שהם קופצים בראשה, מסתאבת ומקבלת צורה של “חוזק”.

יש אנשים שנולדו לעבודה. העבודה היא האלמנט שלהם, ובלעדיה חייהם אינם חיים. כאן לא תכלית העבודה, אלא עבודה לשם עבודה.

כאלה מצויים גם בין אנשי העט. לא ההשראה העליונה דוחפתם לכתיבה, אלא אהבת העבודה גרידא. חופתים שרווליהם – וכותבים!

ככה מציפים את העולם ברומנים ארוכים, שאין להם סוף, בטרילוגיות, בדרמות, בחזיונות, בטרגדיות, שמטמטמים את המוחות והלבבות וחומסים את הזמן היקר כל כך. כי שקדנים גדולים הם הסופרים הללו, אנשי העבודה.

אבל – הלואי והיו עצלים!

כמה יגיעות מתיגע טרוצקי בספר “חייו”, שכתב עתה במקום גלוּתוֹ, לברר לקורא, ואגב כך גם לו לעצמו, כביכול, את הסיבות העיקריות לאבדן שלטונו ליד ההגה הסוביטי, ועל מה ולמה נקעה נפש חבריו ממנו, ועל מה ולמה חתרו תחתיו כל כך ונהפכו לאויבים לו. חוץ מ“היסוד הסוציאלי” הריהו טורח ומפשפש גם ב“צד הפסיכולוגי” שבדבר והוא הולך ומונה “מומנטים” שונים: “…הזמנת אורחים, ביקורי בלטים, נשפי־שתיה משותפים, עם הדיבה הרעה הכרוכה בהם, לא משכו את לבי. הם הרגישו שאני איני מסוגל לאורח־חייהם זה. אף הם גם לא ניסו למשכני אל כל אלה. על כן פסקו תמיד השיחות ביניהם תיכף להופעתי והם התפזרו איש לעברו מתוך מבוכה בפני עצמם ומתוך משטמה אלי. לכשתרצו, הרי כבר באלה הסתתרה ההתחלה של אבדן שלטוני”.

וכך הוא מוסיף ביאור אחרי ביאור ומתאמץ להאיר את כל הגורמים ה“פסיכולוגיים” על כל הניוּאַנסים שלהם. ברם, מגורם אחד חשוב מאוד, אם לא הגורם הראשי, הוא מתעלם בהחלט ועובר עליו בשתיקה עקשנית.

לבא לפוּמא לא גלי.

על יחס ה“גוי” אל היהודי מצטער ברנר מאוד (כרך שמיני, עמוד 268), על “היחס המצוי של ה’גוי', יהיה מי שיהיה, אל היהודי, יהיה גם הוא מי שיהיה”. היהודי כאן הוא המשורר העברי המומר ק.א. שפירא, וה“גוי” אינו אלא… טולסטוי.

ברנר מצא בירחון רוסי את חליפת־המכתבים שבין סטרכוֹב וטולסטוי בנוגע לשפירא, שהיה פוטוגרף על פי אומנותו. סטרכוב המליץ על שפירא לפני טולסטוי כעל צלם מומחה, ושאל אם יסכים הוא, טולסטוי, לכך ששפירא יבוא ליאסנאיה פוליאנה כדי לצלם אותו “וגם את הגרפינה והילדים” וכו‘. “אם כי ז’יד הוא במראהו (הוא ז’יד באמת), הנה עם זה הוא אדם נוח, פשוט” וכו’.

“טולסטוי לא קיבל את ההצעה. ולא עוד – מוסיף ברנר – אלא שבתשובה על זה אין הוא מוצא לנכון אפילו לקרוא ליהודי הצלם בשמו, אלא: 'פינרו או מי שיהיה – אני איני מסכים'. פינרו במקם שפירא – כמה זלזול ובוז מבלי משים! לא לחינם, כנראה, כירכר סטרכוב כל כך הרבה כרכורים, עד שמצא עוז בנפשו לגלות שהפּרוֹטז’ה שלו הוא ז’יד”…

צריך לדעת מה היה יחס־נפשו של ברנר אל טולסטוי, כדי לרדת לעומק הכאב שחש בקראו על “אינצידנט” זה באותו הירחון הרוסי.

אפילו הוא!..

זה הבריטי איש־המידות, ששכב עתה עם אבותיו, היה אולי ה“גוי” האחד, שראה אותנו כראוֹת אדם את אדם – חפשי מכל סבל ה“משפטים הקדומים”, שגם החסידים באומות העולם לא נוקו מהם לגמרי. האחד שראה ללבנו בעיניו הגדולות, הטהורות, הלבביות, העגמומיות, הישראליות משהו… ואולי גם אהבנוּ.

קוטב הרע שבשנאת הנכרים אלינו מונח בזה שאנו בעצמנו מתחילים להיות מושפעים משנאה זו; שאנו בעצמנו מתחילים לשנוא אותנו– והלא זוהי הגדולה שברעוֹת! החיים אינם חיים. כי על כן מרפא לרוחנו בשם בלפור כשהוא לעצמו, יהי גורל “הצהרתו” אשר יהיה, צליל יפה הוא זה; יפה להרגשת־עצמנו.

בתוך עמו, בארצו, כאילו התהלך באחרית ימיו בודד וזר. בני אומתו, לרבות חבריו בספירות הגבוהות, הביטו אליו – כך נדמה – כאל אדם רחוק, כאל בן גזע אחר. כאל יהודי כמעט… ואף ערירי חי ומת. מי בביתו ינהה אחריו ומי בעמו יטפח את זכרו? נאסוף נא אנו את דמותו הגדולה אל אהלנו הדל, כי לנו הוא.

בעצם עבודת ההתבצרות, באמצע מלאכת האריגה הבהולה שלו, הדביקתהו הרעה. בעוד זרועו הקשישה נטויה פגע בה חץ המות. לבי, לבי לך, ישיש יקר ואח לצרה!

זה לא כבר חגגו את נצחונם הגדול, שׂבע נקם שכב קלימנסוֹ עם אבותיו, והנה התנער האויב המנוצח ומאיים כבתחילה. השׂפם הקצר, הקצוץ מעשה מעוקב, ניווּל וזוועה בו יותר מאשר בקרני השפם המסומר לשעבר, והסכנה גדולה עתה שבעתים משהיתה. שוב מתמוטט הקרקע תחת הרגלים… קברניטי צרפת הצעירים נבוכים, וה“נמר” בקבר.

והוא שינס את מתניו, הזקן, והתחיל אץ ממדינה למדינה וממטרופּולין למטרופולין. עת לעשות לצרפת ולא רק לצרפת!.. הנה הוא מטלטל את עצמו ברכבת, לן בבתי־מלון עגמומיים בנכר, לוקח דברים עם רבי המלוכה, בעלי ברית לשעבר, משדל, מפתה, מתחנן כמעט, והללו מסבירים פרצוף ולבם בל עמו! הוא סוקר ומבין את הכל, אבל לא יאמר נואש, ומרצו, למרות ע"ב שנותיו, כמעין המתגבר. דומה כאילו ההשגחה בעצמה חידשה נעוריו למען יוכל לבצע את שליחותו לשם תכלית עליונה, – והנה קפץ בן־בליעל והעמיד את הלב הגדול בידים!

ימתקו לך רגבי אדמתך, עליה חרדת כל כך, ישיש יקר ואח לגורל. אויב משותף איחדנו, והמפלצת, הדריכתך מנוחה. מפלצתנו. הירגע בקברך, ספן זקן: נצח שנינו לא ישקר!!

כי תירא מפני המות, לך אל פּלוּטרך. ב“אגרת התנחומים אל אַפּוֹלוֹניוס” יש למצוא הרבה, – אם בזה שהוא מצטט מתוך משוררים ופילוסופים יונים קדמונים, ואם בזה שהוא אומר שם בעצמו, – שיש בו כדי להשביח את פּחד־המות. ואם כל זה לא ימצא לך, לך אצל שופנהויאר. בדברוֹ “על המות” הריהו מסתער בעים שכלו על אויבנו המשותף ועושה בו כלה. בשורש החיים, הוא אומר שם, אין המות נוגע… “אני יודע שאם אנסה להוכיח לאיש באמת ובתמים כי החתול הזה, שמשתעשע עתה בחצר, הרי הוא אותו חתול עצמו שעוד לפני שלוש מאות שנה עשה כאן את הקפיצות והתעלולים הללו עצמם, יחשבני זה למשוגע; אבל אני יודע גם כן ששגעון עוד יותר גדול הוא להאמין שהחתול הזה הוא אחר לגמרי בהחלט, ולא הלה שמלפני שש מאות שנה”.

ואם גם בזאת לא תתקרר דעתך, אשלחך אל טגוֹרי… “כי ראיתי את האור בבוקר וידעתי כי לא נכרי אני על פני האדמה, וכי דבר אשר לא ידעתי מה הוא ולא ידעתי שמו ולא ידעתי דמות לו, לקחני אל בין זרועותיו – הלא זה אמי. וגם במותי יבואני דבר אשר לא ידעתי ויהא לי נודע, והן כי אהבתי את החיים, לכן ידעתי כי ככה אוהב גם את המות. הנה בוכה הילד בהילקחו מעם השד הימני אשר לאמו, אפס בעוד רגע וניחם בשד השמאלי”.

ואם גם אחרי כל אלה עוד יהסס אז, אז – –

כשבאתי לורשה באביב תרס“א, וחמש הנובילות הראשונות שלי בצקלוני, היה כוכב הספרות העברית בעלייתו. אברהם רייזין, זמן מועט אחרי היכרותנו, מוכרח היה לבקשני, שאתרגם סקיצה אחת שלו לעברית, כדי שיוכל להדפיסה ב”הצפירה" ("פפּירוסה, כמדומה, היה שם הסקיצה בכתב־היד, וסוקולוב שינה את השם: “מעלה עשן כל שהוא”). תרגוּמי זה, אגב, היה מעשה ידי, שראיתיו בדפוס בראשונה.

כן, היתה “הצפירה”, היה “הדור” ועוד ועוד, ועל הכל – “תושיה”, “תושיה”!..

איש נעים, רענן, עם חיוך מלבב, היה בן־אביגדור. התאים מאוד לדמות, שראינוה בדמיוננו קודם לכן. ובית “תוֹשיה” ברחוב נובוליפקי הרהיב ביותר בכתובת־השלט (באותיות לטיניות) כלפי חוץ, זו כתובת־התבליט הגדולה, המוזהבת. ובאחת הקומות שבבית רודה ש. ל. גורדון ב“העולם הקטן” שלו, וסח עמי בינתים על טיב הסיפורים הראשונים הללו שלי, שגיסו בן־אביגדור כבר קיבלם לדפוס, ושהוא, גורדון, קראם בכתב־היד אף הוא. העירני ביחוד על מיעוט ה“הנדלונג” (העלילה) שבסיפורי. גם י. ל. פרץ – טען – כותב סיפורים קצרים, אבל כמה “הנדלונג” יש בהם!.. הכבר היית אצלו?

– עוד לא. היום או מחר אלך אליו.

ובינתים אני רואה בחוברת “העולם הקטן” החדשה את “המשפט”. הקסם הפרצי ישנו אף כאן. “אִמות ישנות ולבן עֵר”…

והנה אני עולה גם אליו, אל הארי שבחבורה. מוזר היה לשמוע את המלים “פּאן פרץ” מפי ה“סטרוזש” הפולני (בקי בספרותנו, כביכול…), בהראותו לי את המעון. הדבר היה בימי חגיגת החמישים שלו. פרץ הפתיע בצעירותו, בקלות פסיעותיו.

פסוע וטפוף אילך ואילך, שופע חיים וחשק־חיים, פזם איזה זמר בקולו הגרוע, נטול־הנגינה, שלא התאים כלל לבעל “גלגולו של ניגון”.

קראתי לפניו מתוך כתב־היד את סיפורי הראשון “הערדל”. באמצע קריאתי בא דינזון ואחר־כך – נומברג. פרץ הקשיב, ולבסוף הביע את אי רצונו, בהתעכבו ביחוד על הלשון והסגנון:

– זהו תרגום מרוסית – התמרמר – אין זה עברית לחלוטין. אילו הייתי אני במקום בן־אביגדור, לא הייתי מקבל את זה לדפוס. וכו' וכו'.

בצאתי מלפניו על מנת שלא לשוב אליו עוד, נטפל אלי נומברג והתאמץ “לתקן” מצב־רוחי ולהשיב לבי על רבו האהוב. אותה שעה נתקרבנו זה לזה, ובאמצעותו התודעתי אחר כך לאברהם רייזין, לשלום אַש וכו'.

פעם עליתי גם אל בית “אחיאסף” והצצתי לתוך מערכת “הדור”. שם היתה לי שיחה קצרה עם דוד פרישמן המוקרח בקדקדו וקר־הידים. את שני סיפורי “כחום היום” ו“יונה” הושיט לי בחזרה, ברטנו:

‘Hador’, слаσо для Это.

בקובץ הרוסי “ספרות” 4 (מוסקוה 1919) מצאתי דבר נאה מאת ש. דובנוב: “זכרונות על אודות אברמוביץ, מנדלי”. סבור הייתי, שדובנוב אין כוחו אלא ב“אבק הדורות שעל גבי הגוילים”, והנה דוקא אסיי חי, כבוש־רטט, ועל מנדלי, על מנדלי מתקופתו האחרונה, בעצם שגשוגו, בתקופת “בעמק הבכא” ו“חיי שלמה”.

אפיזודה אחרי אפיזודה, והדמות הפטריארכלית היקרה נעשית קרובה לנו יותר ויותר. הנה אנו רואים אותו, היאך אין דעתו נוחה מהכינוי “סבא”, שהטיל בו שלום־עליכם. אין הוא רוצה להיות סבא. היאך אינו אוהב, כששואלים אותו למספר שנותיו, “איני יודע” – היה עונה – “שאלו (בהצביעו על דובנוב) את ההיסטוריון: הוא מחויב לדעת את הכרונולוגיה”.

וההיסטוריון, כנראה, היה אחד מידידיו החביבים עליו ביותר. וכנראה, לא רק מפני שזה שיבח את דבריו ב“ווסחוד”. וסימן יפה הוא לו. אם מנדלי חיבבו, ודאי היה זה לא לחינם. דובנוב מדגיש את העובדה הידועה, שמנדלי היה ביחוסיו אל הבריות סובייקטיבי יותר מדי. “הוא יכול לשנוא יותר מדי בשל מוטיבים אישיים של מה בכך”. ואני מהרהר: אם מנדלי שנא – ודאי היה זה לא לחינם!

למרות כל ה“חברתיות” האינטנסיבית, שבה היה נתון בימים ההם, מורגשת בכל זאת בדידותו הגדולה. סוף סוף לא אלה האנשים! אטמוספירה אחרת לגמרי היתה דרושה לו. מסביב עסקנים יבשים, סופרים בעלי־בתים וחכמי יהדות: מה להם ולחטמו של ר' ליב המלמד בשנתו, שבלט כארובת־העשן מתוך גג, שנפלה בו דליקה? מה להם ולנרות השבת, שעמידתם עקומה? מה להם ולדמעת הסוס?.. באחת: מה להם ולמנדלי?! ככל משורר גדול במקומו ישב אף הוא, איתן זה, השני לים (כידוע, בא שלום־עליכם לאודיסה, כדי לראות את הים ואת מנדלי), אל עקרבים.

סחבוהו לישיבות והכריחוהו להשתתף בדיסקוסיות, פרוטוקולים. המזכיר טוען: בישיבה הקודמת אמר כך וכך. והוא: כך לא אמרתי! ונלחץ אל הכותל הוא מטיח: כלום מחויב אני לזכור מה שאמרתי בישיבה הקודמת?! מה רצו ממנו?!

האפיזודה הנפלאה כאן ביותר היא זו בדבר משה. זה היה אחרי ההרצאה של אחד־העם בקלוב העברי “בֶּסֶדָה” על “משה” הידוע שלו. “אחרי ההרצאה בשעת ההפסקה ניגשתי אל מנדלי וראיתיו שקוע במחשבות אי־בזה בפינת האולם הגדול, שהקהל התנועע בו בשאון. שאלתיו, מה דעתו על ההרצאה. הוא הציץ עלי וענה בזעף: בתורה נאמר: ולא ידע איש את קבורתו, ואני מצאתי עכשיו את המקום הזה: משה נקבר זה עתה בקלוב ‘בסדה’ בידי אחד־העם”. דובנוב מנמק את כעסו־צערו זה של מנדלי בעלבון הרגש הרליגיוזי שלו. אבל באמת היה כאן דבר־מה עמוק מרליגיוזיות (ברליגיוזיותו של מנדלי אין אני מאמין הרבה). אחד־העם במאמרו זה מסתפק, כידוע, במשה הדמיוני, הטרדיציוני, שלדידו הוא הוא ה“אמת ההיסטורית” בתור ה“כוח הפועל בחיי המין האנושי לדורות”. ולא ה“אוריגינל המוחשי”, שאינו אלא “אמת ארכיאולוגית” וענין למלומדים, ואחת היא לו, “אם באמת היה האיש משה במציאות” או לא (אגב, ב“אמת הארכיאולוגית” אין לזלזל כל עיקר. ביודעים או בלא יודעים אנו חשים אותה חותרת הרבה תחת ה“אמת ההיסטורית”…), לא כן מנדלי. לו, לילד הגדול, נחוץ היה משה ממש, שהיה היה בזמן פלוני ובמקום פלוני. בלי משה זה לא יכול מנדלי לחיות!

אחד ממניעי היצירה, אם לא המניע הראשי, הוא בלי ספק בריחת הפייטן מחיי יום־יום שלו, מזה האפור על גבי אפור וחסר הצורה, אל ההרמוני ורב הענין והבנין, שהוא בורא לו בדמיונו. שם ורק שם הוא רוצה שנראנו, אבל אנו הסקרנים אין דעתנו מתקררת עד שהננו מציצים דוקא אל אותו ה“אפור וחסר־הצורה”, ומהפואימות, השירים והסיפורים הרינו אצים אל הביוגרפיות, המימוארים והיומנים וכו'. כשפים לאותה ה“אמת הארכיאולוגית”!..

הדוקומנט היותר נאמן בחיי דוסטוייבסקי בימי נדודיו בחוץ לארץ הוא הספר המונח לפני (יומנה של אנה גריגורייבנה דוסטוייבסקי, “מוסקבה החדשה”, 1923). “יומן” זה אין להחליף ב“זכרונותיה” של אשה זו, שאף אלה ראו אור קרוב לזמן זה, ושמקיפים תקופות־חיים רחבות יותר. ה“זכרונות”, ככל הזכרונות, אינם נקיים מפיוט, בעוד שאל יומנה זה העתיקה סטינוגרפית את כל החיים היום־יומיים הקטנים כמוֹת שהם, בחינת שיחה וידויית בינה לבין עצמה, כפי שהיא מעידה על זה ב“זכרונותיה”: “אני יכולתי לרשום דרך־חירות מאחר שידעתי, כי חוץ ממני לא יקרא שום איש את הכתוב בידי”.

בדפים הראשונים העיקר אצלנו, כמובן, הבעל, והאשה טפל לו, אבל ככל שאנו מפליגים ברשימות נפלאות אלו, כובשת את לבנו יותר ויתר הכותבת עצמה, שאיזו ישרות עליונה טבועה בה בצירוף כוח הסתכלות והבנה בלתי רגילה. כיצד סבלה את גורלה מלבר ומלגו, היינו את העוני והדחקות יחד עם הקפּריסות של בעלה הנרווֹזי, האפּילפּטי. זו מסירת־הנפש, זו ההקרבה העצמית, והעיקר זו האהבה הגדולה!..

באמצע כל אלה היא סוקרת את החיים הזרים מסביב, מתנגשת עם האופי הגרמני, ה“בורגני” והערותיה תופסות אותנו בלבנו. הרי אנו מלווים אותה בהליכותיה אל הדואר, בציפיה למכתבים ולכסף, בעיקר לכסף, מרוסיה, בביקוריה במוזיאון ובטיוליה ברחובות דרזדן ומחוצה לה, בהיות לבה חרד בינתים על בעלה, שהיה תפוס באותה שעה באולם ה“רולטקה” הידועה. והנה עמה אנחנו בסערת־גשם ביער. “המחזה היה נפלא, ביחוד בשבילי, שמעולם לא ראיתי סערה בחוץ, אלא רגילה הייתי להחבא בבית מיראה פן אהרג. אבל כאן לא יראתי כלל, – נו, יהרגני הברק, יהרגני נא… רעדתי, אבל לא מפחד, כי אם מאיזה דחילו־ורחימו והתפעלות בפני כוחות־הטבע הגדולים”.

והבעל? הבעל הפעם לאו דוקא. בעוד שב“זכרונות” הוא מעוּטר נימבּוּס, הנה כאן, ב“יומן”, אנו רואים אותו ב“חולשותיו”, מה שגורם לנו – שכן הוא אחד מעמודי־התווך של עולמנו הפנימי – מעין כאב.

אם לצרף את כל אלה אל השוועה הנוצרית, הבוקעת ועולה מיצירותיו האחרונות, יש לבוא לידי הרהורים, שדוסטוייבסקי שייך היה למשפחת אותם הצדיקים, שאינם בעיקר אלא בחינת בעלי־תשובה. הללו, לאחר שעשו מה שעשו, הם מתחבטים בקרקע, נושקים את האדמה ופורצים ביללה ההיסטרית שלהם. אבל ישנם צדיקים מעיקרם, צדיקים בלי קולי־קולות, שאמנם אינם צועקים ואינם בוכים, אבל גם אינם עושים, אינם יכולים לעשות דבר שלא־כהוגן, לפי שטבעם בכך. מהות אתית־הרמונית ממין זה היתה בעלת ה“יומן”.

כל היופי המוסרי שיצק באי־אלו מגיבּוֹריו וגיבּוֹרותיו באותה התקוּפה, מי יודע אם לא שאוב הוא אתו בבחינת ידועה מנבכי נשמתה של בת־לויתו, זו האשה הגדולה, אנה גריגורייבנה.

הנה, לדוגמה, בטיול בהרים, מזדמנת בדרכם אילה יפה, והוא: “חבל, שאין בידי רובה!” או הנה באה עונת־הקיץ. והוא מזדרז ורוכש לו חליפת־בגדים חדשה, ואילו לה אין הוא דואג כלל בענין זה, והיא נשארת בבלואיה. או הנה היא זוכרת את הימים הראשונים אצלו בבית, בפטרבורג, היאך הלעיבו בה, בזרה, בצעירה, בני משפחתו של אחיו המנוח (הם גרו כולם ביחד), והוא, הבעל, עמד מנגד… ועוד הרבה כיוצא באלה. וכל זה אחרי “החטא וענשו”. לא נאה, לא נאה, פיודור מיכאילוביץ!

“כרגיל בערב – אני ממשיך את הציטטה הקודמת מ”זכרונותיה" – ישב פ. מ. אל עבודתו, ואני ישבתי אל שולחן אחר וכתבתי את יומני (סטינוגרפית). כמה פעמים אמר לי פ. מ.: מה רוצה הייתי לדעת, מה את כותבת בוויך אלה. ודאי הנך מגדפת אותי!"

ניבא ולא ידע מה.

אבטוביוגרפיה יקרה לנו רק אז, אם חותם הוידוי מוטבע בה, יהי זה וידוי של תבוסות, או וידוי של נצחונות. נחוצה לנו הנפש הגדולה בזעזועיה הגדולים, זעזועי אסון או זעזועי אושר. חשיבות אחת להאבטוביוגרפיה של שלמה מיימון ולזו של קזנובה, כי כזה כן זה סיפרו את הכל, נתנו לעולם משלו, לא התביישו, בהיות לנגד עיניהם אך הקורא הרחוק, העולמי, המופשט.

כזאת אפשר לומר גם על יצירות בלטריסטיות, שאופי אבטוביוגרפי להן. ברם, בין אלה יש להבחין מין כתיבה, שאינו בעיקרו אלא התקשטות בדברים שלא היו ולא נבראו (ניכרים דברי שקר), או התגנדרות־שוא בטעם ההמון. לא הקורא העולמי לנגד עיני המחבר, כי אם קורא־מכר פלוני או מכרה פלונית, וכל כוונתו – להופיע בעיני אלה ב“נימבוס” ידוע. הכל כה נמוך כאן, קטנוני מזויף. יחד עם יתר ה“נצחונות” לא ישכח לספר, שהלך ברחוב שלוב זרוע עם דוקטור, שהלוה כסף לחבריו, שאיזו נערה שיבחה את הפרופיל שלו ועוד הרבה, הרבה כיו"ב. ההשגות ההמוניות מוֹצאות להן איפוא סעד וחיזוק מצד הספרות.

אין אנו אוהבים את העינים הרואות ישר ללבבנו. אלו העינים ה“פיקחיות”, הסקרניות, ההמוניות. לעומתן יקרות לנו העינים האציליות, הנאיביות משהו, שאינן רואות דבר־מה בנו, שאינן רוצות לראות, שמביטות אלינו אגב החטאה… מכאן גם הסימפטיה שלנו לעינים פוזלות.

לפני הסוג השני אנו יכולים להתודות, לגלות לו את כל קפלי נשמתנו, בעוד שאם באקראי נודע מה מספירתנו האינטימית להסוג הראשון – אבדנו!

בין שני מיני עינים אלה יש להבחין גם אצל משוררים ופילוסופים. במה כבש אותנו בשעתו “סרתוסתרה”? קודם כל במה שלא היה בו. בזה שלא היה בו כלום מפיקחות־השוק, בזה שלא הביט אל תוך קדירתנו, אל תוך ארנקנו, בזה שלא התענין בחליפה שלנו. לפנינו הופיע פתאום אדם מעולם אחר, עם אינטרסים אחרים לגמרי… וזה נחוץ לנו. או, נאמר, טגורי. שוב אחד תמים, שאינו מתערב ביום־יומי המציק לנו, עיור כלפי כל החולין הנמוכים ואשפתות החיים. או, נאמר, ברדיצ’בסקי. גם כאן אותה הנאיביות העליונה.

בניגוד דיאמטרלי לאלה עומדים “אנשי הרוח” מהסוג השני. הללו עם המבט העוקץ, הסקרני, ההמוני.

הללו דוחפים אותך חזרה לאשפתות החיים, מהן ברחת.

משפיע לא רק האדם הגדול על הקטן, החכם על הלא־חכם וכו', כי אם גם להיפך. אדם בר־דעת, אם יבלה כל ימיו בין פראים, סופו להיעשות פרא־אדם אף הוא. סברה זו, שמלמדי תינוקות לוקים בצמצום־מוח, יש לה על מה להישען.

חזיון זה מצוי גם בין אנשי־העט. כשם שהסופרים הקטנים מקבלים השפעה מחברם הגדול, כן גם המשורר הגדול מקבל השפעה מהמון הסופרים הקטנים האופפים אותו מכל צד – על כרחו. טולסטוי ודאי שהשפיע על פּוֹטפּנקוֹ; אבל גם פּוֹטפּנקוֹ השפיע בבחינה ידועה על טולסטוי. אם אדם, ויהי זה טולסטוי עצמו, קורא כל ימיו דברים בנליים, בהכרח שידבק בו משהו מבנליות זו. חוק הסוגסטיה. בזה מתבאר החזיון, שסופרים בנליים מתחילים לכתוב לפעמים בחינת לא רע, בעוד שהסופר הגדול מתקלקל באחרית ימיו ומתחיל לכתוב דברים קלושים.

מנהג מגונה הוא אצל כמה מהעתונים המפורסמים שלנו, להדפיס במדור ההיתול קריקטורות של פרצופים יהודיים בנוסח האנטישמי, עם החטמים היהודים המופרזים וכיו"ב. כיצד אינם מתביישים?! מין עבדות בתוך עבדות מהמדרגה הכי־תחתונה. נקל לשער את הרושם, שקריקטורות אלה עושות על הנכרי, בהתגלגל עתון יהודי זה לידיו.

הרי זה מאותו הסוג של הלגלוג העצמי, ה“מה־יפיתי”, של המוקיונים היהודים בווריטאוֹת הוינאיות בשעתן, אשר חיקו – יהודים בעצמם! – את ה“מוריץ” הצ’רנוביצ’י ואת שיחו – להנאת הקהל הנכרי. המדרגה הכי־תחתונה של ההתנוונות הגלותית!

“יוצר מנהרה – כותב א. ציוני במאמרו “הגנים התלויים” (“אחדות העבודה”, חוברת א') – הנהו אמן יותר גדול מכותב רומן ‘מנהרה’”. ובקורסיב: “האמנות היא רק צלם של החיים המתרקמים ואותם היא גם לוקחת לנושא; ורק למראית עין יראה הצל גדול מהמטיל אותו; ואנו רודפים דוקא אחרי הצל ונאחזים בו”…

נכון מאוד. ומה גם כשקלרמן הוא סופר קטן. ואף־על פי־כן קשה לקבוע אכסיוֹמוֹת. הנה ה“רשימות מבית המות”, למשל, חשובות יותר מבית המות עצמו. או דוגמה אחרת: ליאוניד אנדרייב, שכתב את “הסיפור על שבעה תלויים” היה בלי ספק אדם ואמן גדול יותר מאותו התליין, שתלה את שבעת האנשים בעצם ידיו!

בה בשעה שהאנדקים וההיטלריסטים משתוללים בחוץ, מוכיחה אותנו העתונות השחורה שלהם על אכזריותנו אנו ומביאה לכך ראיות מן הפסוקים הידועים: “לא תחיה כל נשמה” ועוד. אפילו דוסטוייבסקי בשעתו, זכורני, טען ב“יומן הסופר” שלו: מערערים עלי, שאיני בקי בהיסטוריה הישראלית, אבל כדי לעמוד על אפיה של אומה זו ביחס אל העמים שכניה, הלא די בידיעת דברי־ימיה העתיקים, די בידיעת הביבליה גרידא!

ברם אנו, שאין אנו יודעים את הביבליה, אלא מרגישים אותה, יודעים היטב, שכל אותה “האכזריות” שלנו לא היתה אלא תגובה על האכזריות המסמרת שלהם (“בנקור לכם עין ימין” וכדומה), ושכאז כן עתה לא היתה זו אלא עמידה על הנפש. ואם כבר לבנות על פסוקים, הרי נמצא פסוק אחד, שהוא בחינת הודאת בעל דין, והוא: “…הנה נא שמענו, כי מלכי בית ישראל, כי מלכי חסד הם” (מ“א, כ', ל”א). הרי זה, אגב, פסוק חשוב מאוד, המעיד שהחסד הוא מין דבר המוטבע בעצמותנו מקדמת דנה, ולא פרי החולשה הגלותית־הגיטואית, כפי שאפשר היה לדרוש לגנאי.

דבריו הראשונים, ההומוריסטיים, מצד אחד, וחזיונות־התיאטרון שלו מצד שני הולכים לפניו תמיד, עד כדי להפריע את תשומת־הלב הראויה לסיפוריו, לסיפוריו הרציניים, שבהם ורק בהם עיקר כוחו.

הדברים הקלים, ההומוריסטיים, אינם סוף־סוף אלא דברים קלים, וחזיונות התיאטרון לא נכתבו בעצם אלא בשביל… בשביל קהל־התיאטרון, בשביל השחקנים, בשביל אשתו. עם כל הענוג שהשקיע בהם, עם כל “ניצת־הדובדבנים”, הרי יש בהם מן המלאכותי לא מעט. “עוד גרועים הם מחזיונות שקספיר” – אמר עליהם טולסטוי.

כל כשפיו וכל זוהר נפשו נחשפו בסיפוריו שכתב בימי העמידה שלו, שכתבם לא בשביל מישהו, כי אם בשביל עצמו. השדה, האֲפָר, הנהר, השקיעה, הנערה, האשה, – כל אלה מצאו את תיקונם במגע עטו. הקלסיקנים, עם כל גבורתם התיאורית, תיארו ושיירו, ואת השייר הזה, הדק, העיקרי, תפס הוא. האהבה, הנוף והמות התלכדו אצלו להרמוניה עליונה, ל“הרמוניה קדושה, לנו בני התמותה לא מובנה”… כן, צ’חוב זה עוד לא מצא את הערכתו.

קראתי את “זכרונותיו” של גורקי על צ’חוב. הזכרונות מעורבים גם בהערכה, בהערכת יצירתו של צ’חוב, ובסך־הכל הוא מקטין אותו. כמבקרים הרוסיים המושבעים הוא מדגיש אך את הצדדים הטפלים של אנטון פבלוביץ, ומהעיקר הוא מתעלם.

אחרי התפלספות ארוכה על טיב גיבוריו של צ’חוב ועל דא ועל הא הריהו מסכם את דבריו:

"…על פני כל ההמון המשעמם והאפור הזה של אנשים חלשים עבר אדם גדול, פיקח, רב־קשב לכל, הציץ על האזרחים המשעממים של ארץ־מולדתו, ובחיוך עגום, בנעימה של תוכחת רכה אבל עמוקה, בעצב־יאוש בפניו ובחזהו ובקול נאה ויוצא מן הלב אמר:

– חיים מכוערים הנכם חיים, רבותי!

וזה הכל? זהו, זהו צ’חוב כולו? נו, וצ’חוב האמיתי היכן? צ’חוב המשורר הגדול, העולמי, שכל תמצית ההויה, על דובשה ועל עוקצה, נספגה בו באופן נפלא, עד ללא־דוגמה – צ’חוב של חדר־החולים מספר 6", “הנזיר השחור”, “דו־קרב”, “גוסב” ועוד ועוד? מצ’חוב זה מתעלמים הם כולם, כולם. הללו מקוצר השגה, והללו מפחד שמא יאפילו על־ידי כך על עצמם…

ב“זכרונות” אלה מתאר גורקי גם את ההלויה של צ’חוב. "אחרי מיטתו צעדו אנשים כמאה במספר, לא יותר – ואיזו מטרונה בשמלה ורדית, תחת סוכך־קשקשים, שיננה לבן־זוגה הזקן במשקפי־הקרן:

– אח, הוא היה חביב להפליא וחריף־שכל כל כך"…

בין מטרונה זו ובין אנשים, ולו גם סופרים מפורסמים, שרואים בצ’חוב אך את משורר “החיים האפורים” ו“האנשים החלשים” – לא רב הדרך.

המודרניסטים אין דעתם נוחה מהיינריך היינה. יותר מדי הוא פשוט בשבילם, יותר מדי הוא קל ומובן. (כל ההבדל בינינו הוא בזה, שאנחנו איננו מבינים את הבלתי־מובן, והם אינם מבינים את המובן). פּטר הילה, למשל, בהקדמתו־המלצתו לשירי אלזה לסקר־שילר נוגע דרך־אגב גם בהיינה וב“פיליטוניותו” ולא לשבח. ברם כל המודרניסטים הללו למיניהם, כל כמה שהם מטפסים על הכתלים, עדיין לא הגיעו עד קרסוליו.

שירו הקטן הידוע, בן שמונה השורות, על האורן בצפון, הרואה בחלומו תמרה במזרח, שיר קטן זה בלבד מכריע את כל שירי המודרנה גם יחד, ועד היום הוא מזדקר ללא חבר מתוך השירה העולמית – כאורן הבודד הלז… אגב, שום פייטן לא הפליא לנסח כמוהו את ענין השירה בכלל. “כשהילדים שרויים בחשכה, – הוא אומר בשיר־הקדמה אחד – הם שרים בקול, כדי להפיג את פחם”. כלום יש הגדרה קולעת יותר?

כל שיר ושיר שלו הוא דמעה תוך בת־צחוק, דמעה שנהפכה לאבן־חן. את כל כאב האהבה־הקנאה הוא מוסר בשירו־“חלומו”, בו ראה את אהובתו נישאת לאחר:

"מלה בלחש אומר החתן,

הכלה מתאדמת, אבל אינה כועסת".

ואין הדברים כפשוטם בכל ה“חלומות” הללו. אותה נערה בלונדית, שבמו ידיה תפרה בשבילו את התכריכים, עשתה את ארונו, אף חפרה לו קבר, – האין אהובתו זו מסמלת את גרמניה יותר מאשר הרעיה את כנסת־ישראל בשיר־השירים? היינה חש עתידות… אכן, אהבה אומללה היתה זו, אהבה רבת־כאב – ללא הדדיות.

לא לחנם חייך גיתה, כשהוא, היינה, שיבח בפניו, בשעת ביקורו בוויימר, את השזיפים הסכסוניים. פירושו של חיוך זה היה: לא לעולם תאכלו את השזיפים הטובים שלנו, לא לעולם!

אבל נעבור נא מהרמזים והניחושים אל הדיבורים המפורשים. בדפים האחרונים אשר ל“דת ופילוסופיה באשכנז” (בתרגומו של ש. פרלמן, הוצאת “לגבולם”) הוא מנבא לימינו אלה ממש ומדבר דברים ברורים. באיצטגנינוֹת שלו חזה כבר אז, בעצם לבלובו של הרנסנס הגרמני, את צלב־הקרס, ולא רק שלא ראה סתירה בין שני אלה, אלא תפס את שניהם כעשויים מעור אחד.

“…המהפכה האשכנזית לא תהיה רכה וענוגה יותר משום שקדמה לה הביקורת של קנט וכו'. יקומו קנטיאנים, אשר גם בעולם התופעות לא יאבו להכיר בכל יראה שהיא, ובלי חמלה, בחרב ובקרדום, יחתרו את כל קרקע חיינו האירופיים, כדי לעקור אף את האחרונים בשרשי העבר – – הנצרות ריככה במעט אותה תשוקת־קרב בהמית גרמנית, אך לא יכלה לכלותה; ובהישבר באחד הימים הקמיע הבולם, הצלב, שוב תעלה ותסאן פראות הלוחמים הקדמונים – – אז יקומו אלוהי האבן הישנים מערימות הנשיה וינערו את אבק שנות־האלף מעל עיניהם, וטוֹר עם פטיש־הענק יזנק לאחרונה וניתץ אל הדומים הגותיים – – וכי תשמעו באחד הימים קול אדיר מתפוצץ, כאשר עוד לא נשמע כמוהו בדברי ימי עולם, וידעתם: הרעם האשכנזי הנה הגיע למחוז־חפצו. לקול הרעש הזה יפלו הנשרים מתים ממרום ארצה, והאריות אשר בקצה מדבר־אפריקה יאספו זנבותיהם – –” וכו' וכו'.

כה ניבא היינה לפני מאה שנה בערך, בעצם ימי גיתה־קנט! והדברים הולמים את המציאות הנוכחית כל כך, עד כי מתעורר חשד, שהדפים הללו היו להם לעינים.

“נסעתי ברכיבה בדרך מִטולה והירהרתי: הרי אני חלק ממנו, באופן מסוים נפרד מחלקים אחרים כאלה, והוא – הכל, אב, והרגשתי אהבה, ממש אהבה, אליו. עכשיו, ביחוד עכשיו, איני יכול לא רק לשוב ולעורר, אלא גם לזכור את הרגש הזה. והיה משמח הדבר כל־כך, עד שאמרתי לעצמי: כבר סבור הייתי, ששוב לא אדע דבר חדש, והנה נודע לי רגש מופלא, רצוף־אושר, רגש חדש, כן: רגש”.

רק הרגשה זו בלבד באה בחשבון אצל האדם המודרני כבסיס לתפיסה דתית בכלל. האהבה לאלוהים… אבל אימתי זוכים לה לזו? צריך להיות קודם־כל טולסטוי, היינו: מהות רליגיוזית מטבע ברייתה, לעבוד על עצמו ולהיאבק עם עצמו במשך כל ימי החיים הארוכים (כבן שבעים היה ברשמו ביומנו את הדברים האלה), לחיות וליצור את היצירות הגדולות לקראת הרגע הגדול… ואפילו הוא, לאחר שכבר זכה לרגע זה, לא עצר כוח להשהותו, רצה לשוב ולעוררו – ולא יכול!

השראה רגעית היא זו, הארה, הברקה. ומקומה ביצירה פיוטית ורק אחרי חויות מסוימות, אחרי זעזועים מסוימים. כוחה במיעוטה, ברגעיותה, בנדירותה. בכגון דא צריך לקמץ מאוד. אבל מה טעם לדבר, אם מישהו, ויהי מי האיש, מסתובב ביספור ארוך בים־בם, אחוז אכסטזה רליגיוזית ערטילאית? דבקות דתית סתם מהדף הראשון ועד האחרון. כבד השעמום מנשוא!

רב־ענין מאוד הוא הספר “אמריקה” של ה. ד. נוֹמברג (זהו הכרך הששי של כל כתביו – הוצאת “קולטור־ליגה”, ורשה). אני מתפלא על ערנותו, על כוח חדירתו לעניני חולין ומספרים – הוא איש־הנירוַנה, לכאורה, החולם־ההוזה!

על הצדדים הפיוטיים שברשמי־נסיעותיו אין מה לדבר. כאן הוא ביתו. כאן מצא ומיצה את הכל, בים וביבשה.

נומברג שייך למסובלי־היהדות, מיסודם של ברדיצ’בסקי, פייארברג וברנר, אלא שבניגוד להללו התאמץ לנצח את עצמו, להיות “פורק עול” בחזקה, להתפשט את עצמותו־יהדותו. כי על כן חזק הרושם ביותר, בבוא רגע – והוא אינו יכול להתאפק עוד…

ספינתו עומדת על חוף ליסבון. "עתה שעת צהרים, ואני מכוון את האספקלריה שלי (כלפי העיר). איני יכול לתפוס תנועה ברחובות, אולי ישנים שם עתה ונחים אחרי האורגיות (אמש היה ליל קרנוול)… ארוכה ורחבה משתטחת העיר. בתים ישנים, עתיקי־ימים ובנינים מודרניים, מגדלים, כנסיות. הכל, נדמה, שר, הכל, נדמה, כובש שמחה גדולה. כל־כך חן, כל־כך צבעים, כל־כך קוים נהדרים, וכששעוני מראה שתים־עשרה, נשמעים צלילי פעמון של כנסיה, צלילים ארוכים, כבדים, חגיגיים…

אלוהים! מי מאבות־אבות־אבותי הוּבל תחת צלילים אלה להישרף! מדוע חולף רטט בבשרי ומדוע כה נוגה אנוכי?"

הלא כאגדה נדמה הרצל בהופיעו. כל אותה הגלוריה מסביב לאישיותו הרחיקתהו וגם החלישה את האמון במפעלו: מאגדה לא יצא דבר ממשי. מי יודע, הירהרנו אחריו בחשאי, אולי אך קפריסה היא זו של אדם מאושר, אהוב־האלים. בחינת “ועוד לו – אך המלוכה!”…

אבל משבאתי לוינה ודרכתי על מרצפת ה“בֶרגגאסֶה” (רחוב מגוריו של הרצל), רחוב משופע ועקום־אבנים, הרגשתי תיכף את המציאות, את המציאות הקשה, של יוצר התחיה שלנו. כאן, כאן, במעלה־השיפוע, צעד בכבדות בלבו הגדול והחולה. ועתה – הקץ הטרגי של שני ילדיו, שאי אפשר שלא צפה זאת כבר אז. בעולם הגדול לא חם וטוב כל כך, כמו בחדר־הילדים – בפיליטון של אבא…

עתה ברי: אין זאת אגדה!

מה בעצם היסוד השלילי שבקולנוע? (כוונתי לא בבחינה הטכנית, אלא בתכני המחזות). קודם כל זה, שבכל עת הביטך אל הסרט אינך יכול להשתחרר מהרגש, שהדבר “נחתך” לפי טעם ההמון, לפי טעם השוק – לשם עסק. במלה אחת: דבר עשוי, מפוברק.

והוא הדין בכל ספרות ה“שונד”, בכל אותם רומני־השפחות הארוכים. המחבר ירד כאן אל האספסוף תחת להעלות את זה אליו.

אבל האם נקיים מזה גם המשוררים המפורסמים, המשוררים מהמדרגה הראשונה, ברומניהם הגדולים, שהם מעניקים להוצאות־הספרים שלהם לעתים מזומנות? האם אין גם כאן ויתור ידוע, ויתור על התביעה הנפשית לשם תביעת הקהל הרחב, תביעת השוק? האם גם כאן לא ביטל המשורר את רצונו מפני רצון אחרים?

כל זמן שישלטו תנאים כאלה, כל זמן שיהא מקום לויתור זה ול“פיברוק” הספרות – לא יהיה חומר קריאה בשביל יחידי סגולה.

ברם, גם הקורא הבינוני מתחיל מריח מה. גם הקורא הבינוני מתחיל להבין שהדבר נכתב בשבילו – וזוהי בלי ספק אחת הסיבות להתמעטות הקריאה בכלל. המשוררים הראשונים חתרו לספק את עצמם קודם־כל, מבלי התחשב עם הקהל הרחב – וזה נהה אחריהם.

בלהט הקרב בחזית, ברתיחת הכעס ובבולמוס הנצחון אין המות נורא כל כך. האני הפרטי נבלע כולו באני הכללי. הנה אני נופל ואתם המשיכו! דרסוני – וחיו!.. על גופתי דרכו. התקדמו – ונצחו!!

במידה ידועה משתלטת הרגשה זו גם בעורף. גם הפסיבי בעורף נסחף בבולמוס הנצחון והאני הפרטי שלו מצטמצם אף הוא. לנוכח סימני תבוסת האויב הוא מסוגל לסבול באורך־רוח כל מיני יסורים “מלחמתיים” ואפילו להטות שכמו תחת הפצצה.

אבל סימני המפלה של האויב צריכים להיות נראים. צריך שיהא ניכר, שאלה הם פרפוריו האחרונים

המוחות הגדולים של חכמינו לא היו חפשיים כאלה של חכמי אומות העולם. משועבדים לכתוּב היו. אפילו אישי מחשבה כהרמב“ם והרנ”ק התלבטו בכבלי הפסוקים (“על זה נאמר”… “וזהו סוד”…), וולא כן, כי אז היו הישגיהם הרעיוניים גדולים הרבה יותר. בהערותיו לתרגומי סנקא נוהג קמינקא להביא פתגמים מקבילים מפרקי־אבות וכו', אבל בכל זאת יש להן למימרותיו של ההוגה הרומאי ניוּאַנסה אחרת, חפשית יותר, “פילוסופית” יותר. הא ולא הא. איזה מעוּף יש לו לסנקא בהיאבקו עם פחד המות! כגון: אנו מצטערים על שלא נהיה בעוד אלף שנה, בה בשעה שאין אנו מצטערים על שלא היינו לפני אלף שנה… ועוד ועוד. המראה כזו אין למצוא אצל חכמינו, בני דורו. זה כוחו של מוח חפשי, עצמאי, שאין ה“שנאמר” שולט בו.

שלא לדבר כלל על הדרשנים והמגידים וספרותם. בספירה זו הכל יוצא מן הפסוק והכל שב אל הפסוק. בספרו החשוב “הדרשה בישראל” עושה הרב גליקסברג חתך־אלכסון עמוק בכל החומר הזה, “משנות קדומים ועד התקופה האחרונה”. כאן אנו רואים את ההגות המשועבדת בכל ערטולה. אנשי הדרשה מילאו, כידוע, תפקיד גדול ברחוב היהודי; מהם היו פייטנים בכוח ובעלי הסתכלות ממדרגה ראשונה. אבל בכל כשרונותיהם אלה השתמשו רק כדי “להפיח רוח חיים בדברים שבכתב”. ורק לעתים רחוקות מאוד – וזוהי בעיקר כוונת רשימתי זו – אנו מוצאים את האחד לא רק חורג ממסגרת “רוח התורה הנצחית”, אלא גם מטיח דברים נגד “רוח” זו, אם כי דרך אגב, לשם ביאור פסוק זה או אחר. טיפוסי בבחינה זו הוא רבי משה בן גרשום חפץ (תכ“ד – תע”ד), כיצד הוא מסביר את הציווי “כבד את אביך ואת אמך”: "הוצרך הכתוב לצוות זאת, שכן אין ראוי לתת תשואות וכבוד להורינו שהולידונו, אדרבא, היה לנו לשנוא אותם ולבזותם, כי הביאוּנוּ אל החיים העכורים והמכוערים האלה" (“הדרשה בישראל”, עמוד ר"ט). דור דור וצרותיו! החיים עצמם התפרצו כאן בכוח סטיכי – והדרשן אמר מה שאמר. המריא האיש!

טוב עין הוא יבורך

(משלי)

הוא דיבר על כולנו די והותר; נאמר נא פעם מלה אנחנו עליו. יש צורך נפשי להגיד ליעקב כמה מלים היוצאות מן הלב. ביחוד לנו, בני גילו, הזוכרים לו חסד נעוריו עם פסיעותינו הראשונות. כטל בוקר היה לנו, טל אורות. אל נא נהיה כפויי טובה לו על כל אשר נתן לנו מאז ועד היום, אשר נתן לנו כחבר, כמשורר, כמבקר וכעורך.

ולכל לראש, במרכז הנתינה – זה סבר הפנים והעין הטובה. כיצד אומר סרתוסטרה אל השמש? “העין השוקטת אשר תביט אושר גם בגדלו וקנא לא תקנא בו”.

לעריכה הקריב כל ימי חייו כמעט, ונחטא לו מאוד, אם לא נדע להעריך קרבנו זה. אחד אחד נסתלקו העורכים הראשונים, חרדנו להמשך, והנה נכנס הוא בעבי הקורה, הטיל על כתפיו את כל כובד משאה ונשא ונשא. לאמור: אם אין אני לה, לקורה זו, מי לה?! העריכה אוכלת את היוצר, ולולא זו, כי עתה התגבר פי כמה מעיין שירתו, אשר פיאר וריענן את נחל ספרותנו לא מעט. הקרבה עצמית ממש היתה כאן לשם הענין המשותף, היקר לו מנפשו. ואם סוף־סוף החליט להניח ידו מעבודה זו, הרי ודאי אמר בלבו עם יעקב הראשון: “מתי אעשה גם אנוכי לביתי?!”

עם תחנה זו אנו סוקרים את כל הדרך הארוכה מאחוריו, ולב כל אוהביו הומה לו. יבורך נא! וכמו לפני עשר שנים, ליובלו החמישים, אני שב ומתפלל:

אל נא תכהה עינו הטובה, הבהירה, ואל ינוסו טלליו!

שנאת הבריות במובנה השכיח מבצבצת ועולה מתוך איגרות דוסטוייבסקי. בכל אשר פנה הרגיזהו איש־האצל. רשמי הדרך בנסיעתו לאֶמס, מקום מי־מרפא בגרמניה, רשמיו היום־יומיים באמס גופה, במלון, בו התאכסן, עמידתו בתור בין יתר השותים – את כל אלה הוא מתאר בפרוטרוט במכתביו לאשתו, והטון היסודי: מרירות, שנאה וכעס. הוא שנא את הגרמנים, אבל גם שנא את הרוסים, שנזדמנו למחיצתו לשם שתיה אף הם. להתבודדות, להתבדלות נטה; כל חברה היתה עליו למשא ולא סבל ביחוד את האיש החדש, שהופיע בחברה זו. באחד ממכתביו הוא מודה בפירוש, כי את כל איש כזה, היינו כל איש זר, חדש, הוא רואה כאויב לו. (מקרי ידידות אינטימית בודדים, כגון אהבתו לאותו טטרי צעיר בקטורגה – אינם ענין לכאן).

שלא לדבר כלל על שנאתו ליהודים. סוגיה בפני עצמה היא האומרת: דרשני! מכתביו לאשתו מלאים דברי חירוף וגידוף כלפי שכניו היהודים באכסניה שלו, כלפי החנונים היהודים, שבא עמהם במגע באותה עיר גרמנית וכו'. ידוע אופן תיאורו את היהודי איסאַי פוֹמיץ, ב“רשימת מבית המות” ויחסו אליו, ידועים מאמריו הארסיים לבעיה היהודית ב“יומן הסופר” שלו; אבל אין לסלוח לו, שאפילו פרק־יצירה טהור – אותו ליל הסיוטים של סווידריגיילוב והתאבדותו לפנות בוקר – אחד מירתו המעולים, סיים ב“עקיצה” אנטישמית, שאינה נחוצה לענין כל עיקר. עד היכן הגיעו אצלו הדברים!

וראה זה פלא – הוא, המיזנטרופ הגדול, חש והמחיש, מאין כמוהו, את האהבה בין אדם לאדם, ניבא לה ודוקא מנקודת־מוצא אתיאיסטית:

“…האנשים המיותמים (לאחר שיאבדו את אמונתם באלוהים) – הוא שם בפי אחד מגיבוריו ב’עול־ימים' – יתרפקו איש על רעהו, יתפסו איש ביד רעהו, בהבינם, כי עכשיו רק הם לבדם מהווים את הכל איש בשביל רעהו”… “הם יקיצו וימהרו לנשק איש את אחיו, יחטפו ויאהבו”… וכו' וכו'.

שנאה ואהבה. אהבה בעקב שנאה… לא מן הנמנעות הוא, כי נבואה זו תתקיים ביום מן הימים, והאדם “יקיץ” בבוקר אחד “וימהר לנשק” את הזולת, אבל לא ימצאהו: הזולת יהא מרוסק־פצצה.

האדם יקיץ – אבל במאוחר.

אם כי בדעתי להתעכב במיוחד על השיר הבלתי־מובן, שמשתרש והולך אצל פייטנינו הצעירים, אני רוצה להעיר דרך אגב, שהגרפומניה בכלל אינה מכת צעירים דוקא ושסימנה – הלא־מובן. יש סופרים זקנים, שכתיבתם, אם בשיר ואם בסיפור, היא פשטות שבפשטות, הפשטות עצמה, והם גרפומנים מלידה! גם הזיקנה וגם הפשטות אינן תריס בפני פורענות זו.

עכשיו נשוב אל השיר הבלתי־מובן, אל זה הסתום והחתום בשבעה חותמות. כל פעם, כשאני נתקל בו, ואני נתקל בו תכופות, הריני משתקע בהרהורים: מהיכן עשב שוטה זה חי? מה כאן המניע? מה?

והנה עד כמה שאין בתופעה תמוהה זו משום אחיזת עינים ביודעים, יש להניח שלוש אפשרויות הללו: א) מציאות של שפת־סתרים משותפת, מין קונספירציה ספרותית, המובנה רק לבעלי הדבר עצמם; במקרה זה עסק לנו עם כת, עם כת סודית; ב) שוב יתכן, כי בנפש הכותב דימדם באמת משהו, מעין בדל־חויה, בדל־הרגשה או בדל־רעיון, ולו נדמה כי בצורה זו הצליח לתת ביטוי לאותו “משהו”. הרי זה ענין אישי־פרטי בהחלט, בחינת אדם סח עם עצמו, ורק מהעדר כוח ביקורת אין הוא תופס, שאת הזולת אין הדבר יכול להעסיק בשום פנים, אפילו לכשיבין אותו. אמונה מופרזת ב“אני” הקטן: אם אני כאן, הכל כאן! ג) אבל יש עוד אפשרות שלישית – וזו ראויה להתבוננות מיוחדת – והיא: פולחן הלא־מובן כשהוא לעצמו. סתום לשם סתום. התפעלות־התפעמות מהסתום־וחתום. הצעיר קורא את ה“שיר”, משתאה לו, מתפעם מעצם אי־המוּבנוּת – וחושק לעשות כמתכונתו. הוא מתאווה ממש לכתוב מין דבר, שהוא עצמו לא יבינהו. זאת היא משאת נפשו. מישהו הטיל לתוך חללו של עולם להג מנוקד – “וילדו כל הצאן נקודים” בדמותו־כצלמו. ורבים, בכל זאת, קוראים את כל אלה, אינם מבינים כלום לחלוטין, מושכים בכתפיהם – ומתפעלים! מין פסיכוזה כזו – ואנשי המדע, שאומנותם בכך, יתנו אל לבם!..

והמפליא ביותר בתסבוכת משונה זו הוא, שכל פייטן־גרפומן מוצא לו תיכף את המבקר־הגרפומן שלו, שקושר לו כתרים ומעודדו להפליג בדרך זו הלאה, הלאה –

אָנה אנו באים?!

כי עתה תבוא אליך ותּלא

(איוב)

במסותיהם, אם כי ראו בטוב ונחלתם שפרה עליהם, התרפקו דוקא על היוצרים רבי־הסבל. ישבו בטירות־מלכים וכתבו מסות על ספר הקטורגה!

כן, בספר חיבבו את היסורים. אבל משנגעו אלה אל עצמם ואל בשרם, כשטעמו את אלה ממש, בחיים, – נבהלו. עכשיו, לכאורה, היו יכולים לכתוב את המסה האמיתית, והנה אמרו: “לא הם ולא שכרם!”

קץ לחיים ולמסותיהם.

בראשיתו הופיע כמנהיג בריוני ס. א., מנהיג לכנופית בנדיטים בעצם, והנה עכשיו, אחרי כל הגלגולים ו“הנצחונות” שלו, מתחילים לראותו גם כמנהיג רוחני. בחוגים ידועים מתחילים להביט אליו גם כאל הוגה, כאל ענק־הרוח, והנה כבר יש לו אפילו אקרמן שלו! “כל הסובר שגאון איננו – שמעתי אומרים אצלנו – אינו אלא טועה”.

בכובד־ראש מצטטים מתוך “מיין קאמפּף”. דף פלוני… יש, כנראה, אנשים מישראל ההוגים בספר זה בהתמדה, בדחילוּ. ואם יוסיפו הענינים להשתלשל כך הלאה, מי יודע עד היכן נגיע. עוד אחת מעט – וגם אהוֹב נאהבנו…

ושבח אני את המת צ’מברליין על שקרא את המנוּול בשמו: “כלב שוטה”. הגדרה שאין אחריה כלום. הוא דיבר עמו פנים אל פנים, עין בעין – וראה!

קוראים רבים נתפעמו מכמה פרטים בקשר עם אישיותו של אותו האיש המסוּפּרים בספרו של ראושנינג. זיקתו לריכרד וגנר, “התבודדותו” ביערות־ההרים, אמרותיו על ייצוּר האדם החדש וכו‘. אבל כל ה“נימבוס” הזה אינו הולם לחלוטין את הרושם המתקבל מפרצופו, מסגנון נאומיו ונעימתם, מקולו: דמות כבדת ניוול. ונאמנה עלינו סוף־סוף קביעת העובדה לאמור: “אין בדמוּתו שום דבר, אשר ימשוך את הלב. כל אדם יודע זאת כיום” וכו’. “גוון קולו העכור, המוזר, צורם את האוזן. הטון הוא מלא, אך מאומץ, כאילו נסתם חטמו”. ולהלן: “מצח נוטה לאחור, ששער חלק נופל עליו; קומה קצרה לא־מהודרת ורגלים שאינן מותאמות כל צרכן והן כבדות תנועה; פה חסר־הבעה מתחת לשפם הדומה למברשת קטנה”. ועוד ועוד.

אילו היה הוא במקרה אדם יפה, כי אז היה הדכאון גדול מנשוא, אבל דבר היותו אדם מכוער, מכוער מלגו ומלבר, מנחם, מעודד; שהרי הוא אומר להגן מפנינו על היופי…

כן, ניוולו מנחם, מעודד. הנחמה היחידה.

עשרים שנה למות י. ח. ברנר

עליו אין לומר: עבר זמנו. כלל וכלל לא. להיפך: הזמן נוטה לצדו יותר ויותר. הזמן זמנו. כל המוצאות אותנו שם לא באו, כביכול, אלא להוכיח, כמה הרחיק־העמיק ראות, להוכיח, כי לא בכיין סתם היה האיש, אלא… רואה.

קברניט שסוקר באוקינוס הלילי את הקטסטרופה המתקרבת בה בשעה שבירכתי הספינה, בטרקלין המואר, רוקדים הנוסעים טנגוֹ.

אזעקה היתה כתיבתו, אזעקה נאמנה – וּלאות־ארגעה איך נאמין, אם לא הוא יתנהוּ?!!

גם אילו הסתפקתי בדפדוּף חטוף גרידא, כהשערתו של מ. בוּבר, גם אז, סבורני, היתה רשימתי על מאמרו מוצדקת בהחלט. עצם הגישה, הסגנון, הטון – תהיינה המסקנות מה שתהיינה – אינם במקומם. אסור להבליע את היטלר וניצשה ובורקהרט בנשימה אחת ואפילו לשלילה.

אלא שבמקרה קראתי את המאמר כהלכה, והאומנם חטאתי לאמת כל כך, באמרי, שבעל המאמר מטפל בשני הבנדיטים כבאישי־הרוח ולא בלי התבטלות? תיכף בעמוד הראשון אנו רואים את מוסוליני כ“מושפע” מ“התיאורטיקן הסינדיקליסטי ג’ורג' סורל” וכו‘. ובאשר להיטלר הרי, לדוגמה, פיסקה אחת מרבות: “ניצשה שלא היה לא אחד ההוגים הגדולים ולא אחד המשוררים הגדולים, אבל אפוריסט גאוני, לא עלה על דעתו, שברעיונו על האל המתהווה יאָחז לא הטיפּוס, שהוא כינה אותו בשם האדם הנעלה, אלא דוקא האדם התחתון” וכו’. אם מצד אחד הוא מעלה את היטלר על ידי זה, שהוא “מאחיזו” ברעיון ניצשיאני, ומצד שני הוא מוריד את ניצשה, ש“אינו לא הוגה גדול ולא משורר גדול” (אגב: משורר גדול היה ניצשה, משורר גדול מאוד!), ואשר “למד מבורקהרט כמה דברים אבל לא למד כהוגן”, – הרי יוצא, שהמרחק בין שניהם שוב אינו רב כל כך…

ברם נקודת הכובד, כאמור, אינה אלא בגישה כשלעצמה, בטיב הטיפול, בזו האובייקטיביוֹת כביכול. כיצד הוא לן בעומקן של שתי השיטות הללו על כל הניוּאנסות המפרידות ביניהן! “מוסוליני אומר לאיכרים האיטלקיים: אני אתכם כשם שאתם אני, כי אתם אתי, ואילו היטלר יאמר: אני אתכם כשם שאתם אתי, אבל לעולם לא יאמר: משום”. אנליזה “דקה” זו חשובה בשבילנו מאוד. באיזה ענין נשגב הוא אומר להעסיק את מוחותינו! וכך הוא מפליג והולך בתום פּאסוס רב ה“עמקות”, המסתיים כך: “כשמסתכלים אנו במוסוליני, עלולים אנו להשתומם ולהתבהל מחדש על תכונת ילוד־אשה; ואילו כשרואים אנו את היטלר תתקפנו סחרחורת”.

אחרי כל ה“סחרחורת” הזאת מה ערך לכל המסקנות ה“שליליות”? במו ידיו הוא מעמיד אותם על קרקע “פילוסופי”, כדי להתוכח עמהם על קרקע זה. תכסיס מסוכן הוא, בחינת מכלל לאו אתה שומע הן. על כרחנו נזכרים אנו באותו “אלא ש”… שלום עליכמ’י (“נאר ס’איז אַ ליגען!”).

פעם אמרתי: בשירים לא נכה את היטלר. אבל עוד פחות מזה – ב“פילוסופיה”. לכל פילוסופיה יש פילוסופיה שכנגד. הדיאלקטיקה גמישה מאוד. “ישראל משמעו אמונה באמת האחת”. והלא בשם ה“אמת האחת” צועק אף הוא!.. מאמרים כאלה שכרם יוצא בהפסדם. המסקנות האחרונות אינן נכנסות ללב, אינן נקלטות, והקורא יוצא מכאן, כשהוא רואה את מוסוליני והיטלר נעוצים באיזה ערפל פילוסופי". ובכן, למה לנו כל זאת?

הוא אשר אמרתי: בנדיט מתוֹעב, בֶּסטיה בצורת בֶסטיה, עומד עלינו לכלותנו, להשמידנו, לעקרנו מן השורש, באשר אנו שם, ואת חצי המלאכה כבר עשה, – והם מדברים עמו בשלוה פילוסופית על “האדם העליון” ועל ה“אמת האחת”!!

עם הטפתו ל“אהבה” וכו' (המין האנושי, ניתן לשער, עוד ישוב אל תורה זו; לא בקרוב, אמנם, אבל לאחר עוד תריסר מלחמות כאלה!) לא שכח טולסטוי להטעים ולהדגיש: לא בשמים, כי אם בלבבך. הניב: “האלוהים הוא האהבה” חוזר ונשנה בדברי־הגותו. לידי ביטוי בלטריסטי נעלה הביא זאת בסיפורו “שני זקנים”. שני איכרים ישישים נדברו “לעלות רגל” לירושלים. אחד מהם נשאר בדרך, מפני שראה את עצמו נאלץ להושיט עזרה לבית עניים וחולים באחד הכפרים, והשני המשיך דרכו לבדו והגיע עד קבר ישו. והנה כאן בכנסיה, בשעת טקס התפילה, ראה לתמהונו, כי בראש כל עולי הרגל המתפללים הללו עומד חברו, בן־לויתו… (מסיפור זה, אגב, ודאי מושפע היה י. ל. פרץ בכתבו “אם לא למעלה מזה”).

וכל מה למה? לכאורה הלא יכול היה לזווג את תורתו עם “האמונה” הרשמית, אבל לא! התבונה העליונה התקוממה לכל הגשמה וגישום.

האסייאיסטים נכשלים על־פי־רוב בזה, שבבואם להכניס את נושא המסה לתוך מסגרת מסוימת, הם מתעלמים, מדעת או שלא מדעת, מאותן היצירות, שהן עלולות לטפח על “מסגרת” זו ולהזימה. ודוקא אלה, גם לפי איכותן וגם לפי כמותן, הן הן הנותנות והן הן המכריעות! אינסטינקטיבית הם בוררים להם את המתאים ועוצמים עיניהם מהסותר. נאחזים בטפל, ביוצא דופן, ובלבד שתתקבל “מסגרת”. על־ידי זה הם מתעתעים את הקורא, וקודם כל את עצמם.

הלהיטות אחרי “השיטה”, הרדיפה אחרי החוק; הבולמוס להופיע כמוצא וכממציא, – כל אלה עלולים להכשיל את כותבי המסות, כמו את אנשי־המדע, ולהחטיאם להאמת.

בסיפור “השד”, אחד מדברי עזבונו, מתאר טולסטוי את הפגישה לשם תכלית מסוימת, בין גיבורו ובין בת־הכפר הצעירה, כך: "… הוא פנה כה וכה: היא עמדה בחורשה מעבר לגיא קטן. הוא עט לשם, אל מעבר לגיא. בתוך הגיא היה סרפּד שלא ראהו. נכוה בו: וכו'.

על־ידי סרפד זה, קראָפּעווע בלעז, מוסר לנו טולסטוי את כל נשמת הסיטואציה: הלהיטוּת, המבוכה וגם עצם שייכותו לכאן, לספירה האירוטית, של עשב רענן ועוקץ זה… שוב חזר אל ה“ספרד” ב“התחיה” אגב תיאור שעשועי ריצה וחטיפה בשדה בין נכליודוב וקאטיושה בשלב הראשון להיכרותם. כן, הסרפד הולם את כל הענין.

הפוטוריסטים במקרים כאלה, שלא להחטיא את הנקודה ה“מיסטית”, מגבבים כל מיני ביטויים מחוכמים, עושים בלהטיהם ומעלים חרס; ואילו המשורר־הריאליסטן הגדול משיג את מבוקשו ב…סרפד.

דברים של טעם משמיע וילהלם וינדלבנד ב“תולדות הפילוסופיה החדשה” שלו, בעמדוֹ על ההשפעה ההדדית בין הפילוסופיה והשירה לטובת שתיהן, שהיתה בתקופת קנט־גיתה. “בשום זמן אחר לא היו המשוררים פילוסופים יותר, בשום זמן אחר לא היו הפילוסופים נתונים להשפעה ישרה כל כך של השירה”. לשיאים מסוימים בשירת גיתה ושילר סייע בלי ספק היסוד הפילוסופי שבה. כמו כן אין ליצור, לדעתי, מושג־מעוף כמושג ה“דבר כשהוא לעצמו”, בלי השראה פיוטית גדולה.

כוח היצירה בכל ספרות פוחת והולך עם התרחקותה מהיסוד הפילוסופי. הגות, הגות כבדה, צריך שתהא מונחת ביסודה של כל יצירה שהיא. לא לחינם ביקש דוסטוייבסקי מסיביר במכתבו לאחיו, כי ישלח לו את “ביקורת התבונה הטהורה”.

אחת הסיבות של חולשת ספרותנו הצעירה טמוּנה בהעדר האלמנט הרעיוני שבה. אין הגות. והפייטנים והמספרים אשר לנו יתנו אל לבם!

כמה עניה היתה תפיסת העולם שלנו, מה דל ועלוב היה אוצר מושגינו בכלל – בלי מושג מרכזי זה! ולאמיתו של דבר אין זה מושג “פילוסופי” גרידא, אלא יש, יש מוחלט, מחויב המציאות. שכן ברי: זה – מה שאנו מכירים מסביב לנו – אינו. זה אינו, כך אינו!

עמדו על הסתירה הפנימית שבמושג זה (הואיל ואין להעלות על הדעת דבר, שהוא מחוץ להכרתנו וכו'). אבל יערערו עליו המערערים כמה שירצו – ואף־על־פי־כן ישנו! יש דבר כשהוא לעצמו, יש! הוא מחוץ להכרתנו ובתוכה. וזהו כל ה“קוּנץ” שבדבר…

קנט נפעם מהכוכבים ממעל לו ומהחוק המוּסרי בקרבו. ואני משתאה ל“דבר כשהוא לעצמו” וליוצרו.

מלחמה בשל “הלנה יפת־המחלפות”. תיאורי נוף בודדים, תיאורים נעלים. ברם, העיקר בשירה רבתי זו הוא ההכאה, והיא מקור ההשראה. “נפשי כי שאפה קרבות, שהמה תפארתם של גברים”. “בו במקום הכהו ויקח את נשמתו ממנו”. “הסתער ונעץ בו את כידונו”. “חלפה הנחושת ותעבור בעד שיניו ותפלח לשונו”. ועוד ועוד. חיבה מיוחדת נודעת כאן לדקירה במפולש. “אפס כשהפנה את ערפּו, נעץ חניתוֹ בגבו, בין הכתפים באמצע ותעבור דרך החזה”… עכשיו נתקררה דעתו!

מובן, שכל זה אינו אלא משחק־ילדים לעומת “לקיחת הנשמה” בימינו. זאת ועוד: ללמד בני יהודה קשת וכידון, לרבות שאר כלי־הזין למיניהם, ללמד, הרבה ללמד!.. בכל זאת היתה רחמנות קצת על טשרניחובסקי שלנו שעה שמוכרח היה לשקוד כל כך על הדקירות הללו בתרגומו.

בשנת 1900, והוא רק עלם בן עשרים, כתב אל א. נ. גנסין לאמור: “אתה כותב פואימה היסטורית – ודבר זה אינני מבין. האומנם אנחנו יכולים להסיח דעתנו אף רגע מההווה? היודע אתה את מצב צעירינו? היודע אתה כי הננו המוֹהיקנים האחרונים? היודע אתה כי עמנו הולך למוּת?” – –

בימים “הטובים” ההם, עוד לפני “קישינוֹב”, אם איש “נורמלי” היה קורא את המכתב הזה, ודאי היה מושך בכתפיו: מה זה סח?! כיום, אחרי השוֹאה הגדולה, אי אפשר שלא לראות כאן מעין נבואה שנזרקה מעטו, לא נבואה עיורת, אלא תחושת־עתידות מתוך הצצה אינטוּאיטיבית לתוך מצבנו בתפוצות. וזאת בהיותו חי חיי פרוש ממש, מכונס בקרן־זוית שלו, רחוק ומרוחק מכל החיים השוקקים מסביב ועוּל ימים.

פליטת־קולמוס בכתיבה ראשונה, כתיבת בוסר – והיא כבר חושפת את כל גדלותו.

בתוהו יום־יום יש שאנו נפגשים לרגע עם מכרינו מפליטי־שרידי השוֹאה, שעברו בשעתם את כל מדוֹרי האימים וכבר הגיעו עד עצם הסף הסוֹפי, והרי אנו מחליפים בינינו דיבורים וחיוכים שיגרתיים, אבל בעיניהם (ביחוד הנשים) חתימת דמע, דמעות שאינן נושרוֹת.

עם הופעת “אני מאשים” שלו ב“מוסד ביאליק”

חושבים אותו לאבי הנטורליזם הגס, נטול־השירה. אבל אפילו מי שקרא לפני שלושים שנה את “ג’רמינאל” שלו, זה ספר מכרות־הפחם המוֹנוּמנטלי, אינו יכול לשכוח את תיאור הפגישה בבטן האדמה בין שני הסוסים: בין הסוס הצעיר, שהורידוהו זה עתה, ובין הסוס הזקן, העובד כאן, בחושך זה, שנים הרבה. איזה מעוף יצירתיי! וזוהי דוגמה אחת מני אלף.

בספרו זה, בו נתרכז כל כוח כשרונו האדיר, תפס את השעבוּד המעמדי בעביוֹ, עם שזיקר אותוֹ על הרקע של חיי הכוֹרים וסבלותיהם. הרי מציאות־סמל לפנינו. כי כלום אנו כולנו בסדר עולם זה, אנו כולנו, מסוּבלי דאגות פרנסה כל ימינו, רואים את השמש?!..

סופר־לוחם ומשורר גדול היה זוֹלא. לא לחינם שאב אצלו השראה איש־תהומות כמו הצייר ואן־גוֹג. “אנחנו קראנו את ‘האדמה’ ואת ‘ג’רמינאל’ – הוא כותב במכתב לאחיו – ואנו רוצים להוכיח, שספרים אלה היו לחלק מדמנו ובשרנו”.

עם כל בהירותו ה“מדעית” כמעט, סקר בחוש את כל מחשכינו הפנימיים ויצרינו האפלים (“החיה באדם”, “האדמה” ועוד). התיאורים הדראסטיים, מזוקקים בראיה עליונה, אינם פוגעים. עם הכוֹרים חצב בגלמי החומר הנפשי השחור. ולא מקרה סתם הוא, אגב, שמיתתו נגרמה על ידי הרעלת גאזי־פחם. משהו גורלי כאן. בפחם נתעלה ושׂגא כיוצר ובפחם מת.

הנה שלד הבית ההרוס עם המרפסת, החצר השוממה, הרפת, הבאר הריקה, האפלה, האיומה. והנוֹף מסביב (בשכוּנת אבוּ־כביר) דל קצת. האדמה נוקשה, לבנה, סלעית, והדקלים הנאים המעטים מזדקרים כאותם השלושה במדבר אשר ללרמונטוֹב. ורק פינה אחת נוחה, קרירה, כבדת־צל, מחסה משרב, מצאתי כאן, בין גזעי עצי־תאנים עבותים, מחוברים בשרשם. פינת־חמד, אשר ספק ישב בה ברנר לפעמים, מתיחד עם עצמו, ספק לא קרב אליה כלל מפחד האויב. מי יודע? ומאחורי כל אלה – הכנסיה הרוּסית על צליל פעמוניה. סמלי הדבר לגבי ברנר, שלכל מקום שהלך עברוֹ הרחוק הלך עמו.

ובכן, זה המקום! (אגב, אחרי כל הסימנים וההשערות עדיין קשה להכריע היכן נרצח, בבית או בחוץ). מקום גלוי, פשוט, ללא סבכי יער וטבע־פּרא, בני־לויה של מעשי רצח. מקום לא נורא בעצם.

אבל הוא בשעה ההיא, פנים אל פנים מול המות, ודאי ראה את הכל מסביב אחרת. ואולי היה הרהורו האחרון: “היבואו הנה אי־פעם ידידי הרחוקים ויראו, לפחות, את המקום?..”

כן, באנו הנה, באנו, אח יקר. אח נענה – בטרם נבוא גם אליך.

בכל דור ודור, בהתאם לרוּחות המנשבות באותה תקופה, רגילים סופרים, שעומדים במלחמת דעות והלכי־רוח, למשוך את המשורר הגדול אל צדם ולהכניס בשירתו כוונות, שלא נתכוון ושלא עלו על לבו. כך יחס לו דוסטוייבסקי בשעתו כל מיני “אידיאות” שהוא, פושקין, ודאי לא העסיק בהן את מוחו אף רגע אחד. פושקין היה קודם כל משורר, משורר במובן הטהור של מושג זה; משורר הנוף והיופי והאהבה והמות. אמנם, עתים הופיע כמוכיח, והתריע על ה“עבדוּת”, כתב שירים פטריוטיים, אבל את מקורות־השראתו הראשיים היוו דברים אחרים לגמרי: “הירח מבעד לערפלים, השופך אור עגמומי על שדות־שלג עגמומיים”; “הנערות היפות והיהירות, הקרות והטהורות כחורף”; “צל הענפים על קבר אוֹמנתוֹ הזקנה”… ועוד ועוד כיוצא באלה. בשירה זו ראה פושקין גם את מקור הטוב בכלל (“ורגשות טובים בכינורי עוררתי”) – וכל השאר יבוא ממילא!

גם רוב המאמרים על אלכסנדר סרגייביץ, שמתפרסמים בימים אלה אצלנו, השפעת “הרוחות המנשבות” ניכרת בהם, וכותביהם הולכים סחור־סחור, מסביב לנקודה המרכזית. ניכרים הגישושים לאור פילוגים מסוימים… פושקין ידע רק פילוג אחד בלבד, והוא: המשורר מזה וה“צ’רן” (המון) מזה. הוא חילק את המין האנושי למשוררים, אם בכוח ואם בפועל, ולנעדרי ה“חוש” השירי, שבהם ראה את אויביו בנפש. כי רק המשורר יודע להעריך את המשורר, ועל כן אמר: “וּמהוּלל אהיה כל עוד תחת הירח יימצא לוּ רק משורר אחד”.

ב“הארכיאולוגיה של ארץ־ישראל” לאוֹלברייט (הוצאת “עם עובד”) נמצא ציור תרנגול לוחם מלפני אַלפּים ושש מאות שנה בערך (עמוד 198). הציור פרימיטיבי מאוד, קוים מספּר, ובכל זאת משהו אלמנטרי בו, כוח איתנים. ניכר שהאמנים הקדמונים היו קרובים ממנו לכבשונו של עולם וּראייתם היתה ספגנית יותר, כזו של הילדים.

הרי שתרנגולים התנגחו זה עם זה ובני־אדם הסתכלו במחזה – עוד אז, בימים הרחוקים־הרחוקים ההם!

ההתעלפות בכלל באה, כידוע, אחרי הרגשה לא טובה. אבל ברגע האחרון לפניה אנו חשים נעימוּת־מה (כן, כן!). מכאן יש להסיק, שההתעלפות הסופית, ככל דבר טבעי, תענוג כרוך בה, וההולכים ודאי היו מגלים לנו הנשארים (לפי שעה!) ידיעה משמחת זו, אילו יכלו.

החורף הרוסי, על קרחו ועל שלגיו ועל סערותיו, מצא את תיקונו בתיאורי הסופר, בן־ארצו, הראוי לו ביותר – בטולסטוי. סטיכיה רוסית אחת מצאה את תיקונה בחברתה. מצא מין את מינו!

גישתו הראשונה אל הנושא הזה היתה בסיפורו “סוּפת שלג”. אותו כתב בתחילת תקופתו הספרותית; אבל, כנראה, לא נתקררה דעתו עד שניגש אל הדבר עוד פעם, כנטות יומו – ב“האדון ועבדו”.

כאן סוּפת שלג וכאן סוּפת שלג – אבל איזה הבדל! הנוף, כשהוא לעצמו, כל כמה שיהא משוכלל, “אמנותי”, אינו אומר ללב הרבה. ורק בהרכב עם נפש חיה, עם מאוֹרע, רק אז הוא עושה את הרושם הדרוש. כאן סופת שלג גרידא, ואילו כאן קיבלה הסופה צורה אחרת לגמרי, כוחות איתנים, וזאת בזכות הדבר האנושי הגדול, אשר התחולל בקרבה.

מצויים בלטריסטים, ציירים וכו', הנוטים להסתפק בנוֹף בלבד, נוף לשם נוף. לא ירחיקו לכת. נוֹף ערטילאי, ללא אדם בצדו, עלול להשרות עלינו את הרע מכל רע – את השעמום.

תמיד, כששיווי־המשקל הבינלאומי מתערער קצת, מיד מתחילים “הפרשנים המדיניים” בכל אומה ולשון לחדד את קולמוסיהם ומפליגים בניחושים והשערות: מה תעשה עכשיו מדינה פלונית ומה מעצמה אלמונית, והכל בדקוּת ובעמקות ובחריפות עד לאין שיעור. המיניסטרים עצמם ודאי לא היו נופלים מעולם על כל מיני המצאות אלה. המיניסטרים עצמם, בדרך כלל, אינם מחוּדדי־מוח ביותר; תוספות ומהרש“א לא למדו וגם ב”ביקורת התבונה טהורה", מסופּקני, אם הם “בני־בית” גדולים, ואם לפעמים הם עושים צעד מחוכם, לא חכמתם היא שעמדה להם, אלא עצה טובה של אחד הסופרים הפוליטיים נתנו אל לבם.

עוד בשנת 1912 ניבא בספרו סופר אמריקני אחד, שגרמניה תכבוש את אוסטריה, דניה, הולנד וכו', מה שעשה היטלר באמת. והנה במקום להשתומם על ה“נבואה” מתבקשת ההשערה, שהיא היא שהיתה לאותה בּסטיה מטורפת לעינים. הוא קרא את הדברים וכן עשה.

את הסופרים והעתונאים הללו, שמוּמחיוּתם בכך, יש איפוא להאשים לא מעט בתוצאות־המלחמות האיומות. אילמלא הם, לא היו, אולי, שליטי עולם, שהפנטסיה שלהם אינה עשירה ביותר, מרחיקים לכת כל כך.

אַל תתנו להם עצות!

יש יצירות אשר טעם לשבח נותנת להן ההתחלה היפה. “כל כמה שטרחו בני־אדם וכו' – האביב היה אביב אפילו בעיר”. פתיחה נעלה זו מרוממת את “התחיה” כולה. או “פתח דברי סרתוּסטרה” (בתרגומו של דויד פרישמן): “…אתה הכוכב הגדול! גם אָשרך כלא היה, לולא היו אלה אשר להם אתה מאיר! נתוֹן חפצתי וּפזר” – – דברים ראשונים אלה של סרתוסטרה מכריעים, לדעתי, את כל הבא אחריהם. ואצלנו – אותה הקדמה קטנה של מי“ב¹ ל”מרים" שלו.

באלה וכיוצא באלה זה כוחה של ההתחלה היפה. והיא נכתבה, כנראה, באחרוֹנה.

הירונימוס יאסינסקי (1850–1930), בלטריסט ופובליציסט, מי שהיה בשעתו עורך העתון הרוסי היומי הפופולרי “בירזֶ’ויה ויֶדוֹמוֹסטי”, מספר בספר זכרונותיו בין השאר, שבהיותו שוֹהה פעם, כמשורר מתחיל, בן כ"ו (בשנת 1876), במערכת הירחון הפטרבורגי “קרוּגוֹזור”, בו נדפסו שיריו הראשונים, נכנס אדם בעל קומה נמוכה, באדרת־חורף ובכובע, עם פרצוף של בעל־מלאכה, נכנס מורגז, ובלי לומר שלום צעק חטופות:

– ואני מחכה כל העת להוֹנוֹרר! וההונורר איננו! וההונורר הלא הובטח להיום!

בעלי הירחון, וביניהם המשורר אַפּוֹלוֹן מייקוֹב ניסו להתנצל לפיו ולפייסו, הושיטו לו במעטפה את הכסף, וביקשו:

– הואילה נא להחליף את מידת הדין במידת הרחמים, פיוֹדוֹר מיכאילוֹביץ!

בינתיים רצה מייקוב להסב את תשומת־לבו עליו, על יאסינסקי הצעיר, לאמור:

– משורר מתחיל…

"אבל פיודור מיכאילוביץ זרק בי מבט זועם, מעין מבט־איבה.

– חרוזים?.. – אמר ואחז בדש מעילו של מייקוב".

אחר כך סיפר פ. מ. סיפור שלם, ספק הלוּצינציה ספק דמיון, כיצד ראה בנשף־חגיגה אחד, בין הקרואים, את ה“אַנטיכריסט”… עם זנב. וכו' וכו'.

סיים, קם ושׂם פעמיו אל אדרת־החורף שלו.

– נו, פיודור מיכאילוביץ, לאן? הלא תה חפצת?

– תה חפצתי? מתי חפצתי תה? עלילה! אני רק חפצתי לספר לכם על האנטיכריסט, היינו, על התפלוּת הנוראה, שהתחילה משתלטת בכל, זו הבורגנות הזעירה המתועבת. ומענין, מי יתיז לו את הזנב?..

לבסוף, כשהלך, שאל יאסינסקי:

– מי הוא, פיודור מיכאילוביץ זה? מי זה היה?

– דוֹסטוֹייבסקי.

בקיבוצים מצויים נערים ונערות נאים, שהוריהם נפרדו זה מזה. משהו נוגע עד הלב מאוד הטביע חותמו עליהם, ויש רושם שהם נמנעים לא רק מלדבר אלא גם מלהרהר בכך.

עלם מסוג זה, עם כל עדינותו, גיבור גדול הוא בעמדה, לנוכח פני האויב, בחינת “ודויד ברבבותיו”. כי עוד בקטנותו התאזר להיות מגן לאמו העזובה – והרי הוא מפליג בהגנה עד הסוף, עד הסוף! במעשי גבורה מפליאים כאילו מוצא סוד לבו את פורקנו.

וצדיק יסוד עולם

המונים המונים נוהרים ברחובות הראשיים, מצטופפים בבתי־קפה, מתענגים על הים, ואם במקרה יעבור על פניהם אחד מיחידי־הסגולה הספוּרים, ה“נסתרים”, הנושאים על שכמם את הישוּב כולו – מי ישעה אליו ומי ירגיש בו? אבק־אדם למראית־עין, בחולצה וב“קסקט”, ואולי גם עם מחלת־לב חשאית או עם אוּלקוּס – והנה הוא!.. בזכותו מצאו מקלט כאן – והם לא ידעו! ורק במותו, למראה הלויה העצוּמה, הם תוהים רגע איש אל אחיו: “מי היה זה? מי?” וחוזרים איש אל קלפיו וכו'.

הייתי רוצה שידעו, שאילמלא זה לא היתה להם כל ה“נוֹחיוּת” כאן; הוא שהכשיר להם את הקרקע והוא השוקד על בטחונם; הוא, האפור־על־גבי־אפור, שחריצים עמוקים במצחו – כחגוי הסלעים במקומות המסוּכנים…

לפחות – שידעו!

ודאי מתוך יחס אינטימי מאוד כתב המספר הרוסי בוֹריס זייצב את ספרו זה (“חיי טוּרגניב”, הוצאת “סוֹברמנניה זאפּיסקי”, פּריז). צריך לקרוא את הפרקים הנעלים הללו, כדי לראות מה בין מסה של בלטריסט לבין זו של אסייאיסטן סתם, שמלאכתו בכך. כדי לכתוב על טורגנייב צריך הכותב להיות עצמו ממין הנושא.

כל חיי המספר־המשורר הגדול, מעריסתו ועד קברו, עוברים כאן לפנינו, על כל גלגוליהם וטלטוליהם, על כל תענוגותיהם וסבלותיהם הדקים מן הדקים – ברוסיה, באיטליה, בגרמניה ובצרפת. במיוחד עוקב זייצב אחרי אהבותיו השונות, הקלוֹת והחמורות, שהן הן, לפי דעתו, היווּ את מקור השראתו. “אני יכול לכתוב רק כשאני מאוּהב” – כך הגיד טוּרגנייב את לבו לא אחת. זייצב הציץ כאן לפני ולפנים והבחין מהיכן יונקים “אשדות אביב”, “שלושה פּורטרטים”, “פּיטוּשקוֹב” וכו'. ביחוד הוא מתחקה על אהבתו הידועה אל הזמרת ויארדו ומטעים את היסוד הכואב שבאהבה זו. וכך הוא כותב: “האם אהבה גם היא אותו? ביפעתו, בשכלו וביפיו של טוּרגניב הצעיר היה הרבה מן המלבב. כל אלה ודאי מצאו חן בעיניה. עוד מצאה חן בעיניה אהבתו אותה. אבל היא לא חלתה בו. שלטון לא היה לו עליה. היא לא התענתה בו, לא סבלה; לא טיפטף דם, אותו תובעת האהבה”.

ואילו הוא, טוּרגנייב, בניגוד לאשה רבת־הכוח ההיא, אהב כהלכה. הוא, לפי זייצב, חש את האהבה, כ“הארה מיסטית” ו“ידע את מוצאה האלוהי”, לא כחבריו הצרפתיים: פלוֹבר, מוֹפּסן, אלפוֹנס דוֹדה וכו', עמהם התרועע בפריז, שהתוכחוּ עמו וראו את זוֹ כאַקט טבעי בלבד (“כמו אצל החיות”); הללו, ה“נטוּרליסטים”, תפסו את האהבה תפיסה מגושמת, בעוד שהוא, בעל “השירים בפּרוֹזה”, ראה בה “משהו על־חושי”. ברם, בנקודה זו דוקא יש רק מקצת אמת ולא כולה.

פלוֹבר, מוֹפּסן וכו' היו גסים כל כך? די להצביע על סיפור קטן אחד של “זעירא דמן חבריא”, אני מתכוון ל“כוכבים” של אַלפוֹנס דוֹדה (“במכתבים מטחנתי”. אותו הרועה בהרים ובת אדוניו), כדי להיוכח, של“נטוּרליסטים” הללו לא היה זר באהבה גם היסוד האלוהי. בויכוחיהם עם חברם הרוּסי על נושא זה אהבו להתגנדר קצת בציניוּתם, אבל בתוך־תוכם ידעו גם את הצד הראשון של המטבע. ואיך ידעו!

איש תואר, קומה למעלה מבינונית. ב“בית־העם”, במחוז החמישי, ראיתיו פעם קורא במעוּמד לפני הקהל, נערות עממיות ברובו, את סיפורו “הרוצח”. הנאספים לא הבינו הרבה ממה ששמעו, אבל כתום הקריאה צבאו צפופים אל פתח החדר, בו ישב וחילק אַבטוֹגרמים.

בנשף ספרותי כזה “ירד” אל ההמונים, ואילו הוא עצמו מעוֹרה היה בחברה הוינאית הגבוהה, וחולשה מיוחדת היתה לו לברוֹנים ונסיכים, מהם לקח גיבורים בשביל סיפוריו ומחזותיו.

יצירתו הענוגה הטבולה ביופי נשיי ובאהבה־בגידה מתובלת ב“פילוסופיה” ובשלג ה“ווייהנאכטען”, הקנתה לו תהילה והוד, ותוֹמס מאן כינהו “גרהרד האופטמן האוסטרי”. בשׂיאו זה ודאי נדמה היה לו שכבר כבש את הציבור ה“אַרי” עד תום, ולא ידע כי על אדמת נכר הוא שר. עד שסוף־סוף גם עליו עברה הכוס! אם כי, למזלו, לא האריך ימים עד המהפכה ההיטלרית, הרי שמץ ממנה הספיק לטעום אף הוא. ואיך טעם! בתיאטרון הקאמרי הציגו את ה“מחול” שלו, ואחרי ההצגה, כשהופיעו השחקנים על הבמה, וגם הוא, המחבר, ביניהם, כדי לקבל תשואות, הושלכו אליהם מתוך הקהל אבנים גדולות, ולולא נזדרז הפרסוֹנל להוריד את מסך־הברזל, ודאי היו אף קרבנות אדם. כי הרוחות הרעות התחילו מנשבות כבר אז, בשנת 1919.

ןמכאן ואילך מתחילה הירידה. נוסף לכך באו עליו צרות משפחתיות. אשתו עזבתהו, ובתו היחידה, אותה אהב כל־כך, הלכה אחרי קצין איטלקי, ושם באיטליה, בבית בעלה, המיתה את עצמה ביריה. באוירון הוחרד אל ההלויה האב השכול…

בשנותיו האחרונות חש בלבו, ונשען אל ה“פּוּלט” (בעמידה היה נוהג לכתוב), בן ס"ט, מצאוהו מת וקולמוסו בידו.

מאה להולדתו

תה רענן, ריחני ויפה־גוון, חלט פּרץ בעצמו ומזג לנו, לי ולנומברג וּלדינזוֹן, כאשר ביקרתיו במעונו בורשה, באביב תרס"א (ודאי תה פּוֹפּוֹב היה זה ולא תה ויסוֹצקי, שכן עם אחד־העם לא היה לבו שלם, כידוע).

פרחי הסופרים המתחילים, בעבירת ובאידיש, עוּלי־הימים הללו, הרעבים למחצה והבלתי־לבושים כהוגן, אשר התלקטו ובאו מאוקריינה ומרוסיה הלבנה וכו', נמשכו אל מעון פּרץ זה כפרפרי לילה אל האור. והוא, י.ל. פרץ בן־החמישים, שופע היה חמימות וליבוּב. עלם־חמד, כנראה, היה בנעוריו, ולא לחינם ביקשה אז ממנו נערה אחת בזאמושץ עיר־מולדתו, לפי המסופר בזכרונותיו: “לאָמיר זיך ליב האָבן, לייבוּשל!…”

קרא את כתבי־היד שלנו, קרא בהתענינות, העיר מה שהעיר, לשבט או לחסד, אבל למצבנו החמרי, כיצד ומהיכן אנו חיים כאן, בבירה פּולנית זרה זו, לא חקר ולא דרש, ודבר זה דוקא היה נהיר לנו ועודד את רוחנו. לא כאחרים, שנהגו להזהיר ולהטיף מוסר: “על הכתיבה בלבד לא תוכל לחיוֹת. עליך ללמוד מקצוע ולדאוג לתכלית!”

זמן רב נראה לנו פּרץ כאַנטיפּוֹד לסופר הסובל מיסודו של ברנר – ולא לחיוב. עם כל הוקרתנו את כשרונו הגדול, ראינו בו את הבעל בעמיו, ה“מסודר”, הנהנה מנוֹחיוּתם של חיי יום יום ודי לו בכך. ברם, עכשיו, כשאני סוקר את דרך חייו (לפי ספרו החשוב של נחמן מייזל), ברי לי שטעינו הרבה. האלים אהבוהו, אבל גם המרוּ לו… הנישואין הראשונים, הבלתי־מוצלחים, הגירושין, דאגות־פּרנסה בין משרה למשרה. בכמה מאיגרותיו לדינזון נאמן־ביתו ואיש־סודו הוא מתנה צרות רבות ורעות, לרבות דברים כמוסים, אינטימיים ביותר, שאין מגלים אלא לצנועים (ומי לנו צנוע יותר מדינזון?!). הרי שתחת ה“פּלרינה” המפורסמת שלו נשא סבל לא מעט אף הוא!

זעיר־בוּרגני? ביקש לחיות בשלוה וליהנות מחיי יום יום? אבל “פיליסטר” זה עצמו הכניס ראשו לתוך התנועה המהפכנית היהודית, כתב בשבילה, נאם באסיפותיה הבלתי ליגליות, הסתכן וסוף־סוף גם נלקח לבית־האסורים, ל“ציטאדל”, ששם היה כלוּא כשלושה חדשים. הבוּ גודל לו!

כיום, אחרי שנים הרבה, אחרי כל תמורות העתים ו“גלגולי הניגונים” אין אנו נזקקים לאידיאולוגיה שלו, אלא לשירתו בלבד, וזו, רבת הזוהר והחזון (בירח מאי נולד פּרץ), מעוררת אהבה אליו. וכל אימת שאנו חוזרים אליה, מהדהדת בלנו בקשת הנערה הזאמוֹשצית מלפני שמונים שנה: “לאָמיר זיך ליב האָבן, לייבוּשל!..”

בעית ההתאבדות, יותר נכון, בעית הענישה על ההתאבדות, מתהלכת בימים אלה על דפי העתונות. בעד ונגד. זה בכה וזה בכה.

והנה יש להעיר – וכבר עמדתי על זה פעם ברשימה בלטריסטית – על המוֹמנט הפסיכולוגי שבדבר. תפיסת ההתאבדות כחטא, כפשע, יש בה, בלי ספק, משום פורקן־מה ליאושו של האיש, משום מרפא לפצעי נפשו.

לכאורה אתה מושך בכתפיך: המעט מה שעבר ועובר עליהם, על האומללים הללו, כי גם נבוא ונתבע אותם לדין?! איזו ברבריוּת! אבל לא. זה דוקא טוב ומועיל. אסור להתאבד – וחסל! כל הצרות והאסונות אינם חשובים – החוק ממעל לכל!

עצם הדבר, שהחוק נוהג זלזול בסיבת ההתאבדות, נוטל מזו את עוקצה. משמע, שסיבה זו אינה כה חשובה – ולכך זקוק האיש. משמע, שיש משהו חשוב יותר… והחי יתן אל לבו.

אסור ולהתאבד – וחסל!

שבתי וראיתי אנשים ונשים, שמבחינה מוסרית הם עומדים על גובה שאין למעלה הימנו; טיפוסים, אשר “דעלך סני” ו“החוק המוסרי” במובן הקאנטי מובלעים בדמם ממש, ואף על פי כן אין אלה נרתעים לפעמים מלחמוס בעל מזרועות אשתוֹ ואשה מזרועות בעלה. כאן פתאום אין “המוסר” שלהם תופס. הלא דבר הוא!

ארבעים שנה לנוּחוֹ בקברו

אוצרי אוצרות יש למצוא ב“זכרונותיה” של אלכסנדרה, בתו הצעירה: על החיים ביאסנאיה פּוֹליאנה בדרך כלל, על אָפיוֹ של אביה הגדול בחיי יום יום, בבית ובחוץ, על גבורתו המוסרית מזה ו“חולשותיו” מזה.

הנה מכת העכברים! מי זה פילל, שיאנאיה פּוֹליאנה, גן־עדן עלי אדמות זה, כפי שציירנוה בדמיוננו, שרצה עכברים ועכברושים?! מלחמה תמידית היתה ליושביה בבעלי־חיים מכוערים ומציקים אלה – ולא יכלו להם! טולסטוי עצמו, בהתאם להשקפת־עולמו, נשא את המלכודת עם העכברוש הניצוד אל היער הסמוך ושם שילחוֹ לנפשו, ואשתו צעקה: “הלא שוב ישוב!”

זאת וכמה פרטי אי־נוחיות אחרים מעידים, שנחת הרבה לא היתה שם. דמיוננו לחוד והמציאות לחוד. קול המונה של המשפחה העצומה, המסועפת, בנים ובני־בנים, אכסוּן ה“טוֹלסטוֹבצים”, עולי־הרגל, שנתלקטו מכל קצוי ארץ, החדרים הצרים וכו' – לנוכח כל אלה יש להשתומם, כיצד, כיצד יכול לכתוב את כל הכתיבה הטוֹלסטוֹאית ההיא?!

פרסום, תהילה, דחילו־ורחימו מקרוב ומרחוק? אבל… הנה באחד המקומות, בקרים, בו שהה לשם הבראה, התפרצו אליו נשי הסביבה, “כדי לראותו בלבד”, ואחת מהן קראה אליו: "תודתי לך, ליב ניקולאיביץ, על העונג הרב שגרמת לי ברומן שלך… “האבות והבנים!”

מענינת “קנאתו” המופרזת לבנותיו (ודוקא בנות לא יפות!), שפעמים העבירתהו על דעתו ממש. על בחור אחד מבאי ביתו, ש“נתן עינו” באלכסנדרה זו, בת הי"ז, פלט פיו בכעסו: “אני אגלגלהו מעל המדרגות!” אמירה לא טולסטויאית לחלוטין, שמערערת את כל מושגינו עליו.

סתירות, תהפוכות, ניגודים. פה ושם משהו לא כשורה מבחינה זו או אחרת. אבל בזכרנו את ה“כותונת שהתלבטה נואשות בשרווליה” (באותה סופת־השלג ב“האדון ועבדו”) או את “הירח הפגום, שהאיר דבר־מה שחור ואיום” (אחרי כיבוש קאטיוּשה ב“התחיה”) ועוד ועוד ועוד – אנו סולחים לו את הכל.

באלמנך “השנה השמונה־עשרה” (הוצאת הספרים הסוביטית־הממשלתית, מוסקבה 1935) מובאים זכרונותיו של נ. סרבּרוֹב על פּגישה עם אנטוֹן צ’חוֹֹב באחוזה אוּראלית של איש ההון והפילנטרוֹפּ הרוסי הידוע סאוואמוֹרוֹזוב. כשנתיים לפני מות צ’חוֹב היה הדבר, בהיותו כבר חולה מאוד וכל מה שבעל הזכרונות, סטודנט צעיר אז, מספּר כאן, רב־ענין הוא מכמה בחינות, ביחוד בשביל מעריצי צ’חוב ואוהביו.

תוך שיחה על דא ועל הא נתגלגלו הדברים על מכסים גורקי.

– “הים צחק” – המשיך צ’חוב, כשהוא שוזר בעצבנות את פּתיל הפנסנה שלו – ואתם, כמובן, מלאים התפּעלות! מה נפלא! והלא זול הדבר, המוני. הנה קראתם “הים צחק”, ואתם עומדים משתאים. כיצד?.. ים – ופתאום הוא צוחק?.. הים אינו צוחק, אינו בוכה; הוא סואן, משתכשך, מבריק… הנה ראו אצל טולסטוי: השמש עולה, השמש שוקע… הצפּרים מרננות… אין בוכה ואין צוחק. וזה הלא העיקר – פּשטות…

במרוצת דבריו, בכל זאת, הרים על נס כמה מסיפּורי גורקי.

– אתם אינכם מעריכים מה שצריך. ואצלו מצויים דברים נהדרים באמת. “על הרפסוֹדוֹת”, למשל. אתה זוכר? שטים בערפל… בלילה… על פּני הווֹלגה. סיפּור נפלא! בכל ספרותנו אני יודע רק עוד אחד כזה, והוא “טאמאן” ללרמוֹנטוֹב.

ומגוֹרקי עברו אל ה“דיקדנטים”.

–…את כל זאת בכוונה המציאו, כדי לתעתע את הקהל. אל תאמינו להם! ורגליהם אינן “חיורות” כלל, אלא כרגלי כל אדם – שׂעירות.

כך ליגלג על טיב הכתיבה של סופרים “חדישים” מסוימים, ואותו, את צ’חוב, הלא אין לחשוד בקוצר־השגה, כי אשר לדקוּת ראיה והרגשה – הדיקדנטים שבעולם אינם מגיעים עד קרסוּליו!

רועדת האדמה תחת הויכוחים “הפוליטיים” בשדרות, על פרשת דרכים, בכל קרן־רחוב. מצטוֹפפים היריבים המפלגתיים, הפנטיים, המהוּפּנטים, המושרשים איש איש באידיאולגיה שלו ללא תקנה – ואש וגפרית תחת לשונם.

דברי החירוף מזה ומזה מחריפים מרגע לרגע, עוברים להעלבה אישית; עוד אחת מעט – ואיש את רעהו חיים בלעו!

ורק ברגע שהם – לשם שכנוּע ויהי מה! – תופסים איש את זרוע “אויבו”, את הזרוע החמה, המלוהטת, על כרחם הם חשים פתאום רחשי אַחוה ורחמים הדדיים.

ואם הם אינם חשים – מזלם חש.

אז במקלטים, בימי ההפצצות, משתאה הייתי תכופות לאנשים מן השוק הללו, סוחרים, חנונים וכו', בראותי אותם מתוכחים זה עם זה על הדברים העומדים ברומו של עולמנו. איזו בקיאות, איזו חריפוּת!

מאוד עלו בעיני אז, ועל בגרותם הפוליטית ועל זו התחושה הלאומית אשר להם היתה גאותי.

אבל מה נתאכזבתי כאשר הפסיקו פתאום את הויכוח באמצע, הפכו עורף זה לזה ואצו איש לעברו ולעסקיו – משנשמעה צפירת הארגעה.

הזוכרים אתם את ה“חייט” היהודי שלו, המשחיל את החוט דרך קוף־המחט בחלון הפתוח, לאור היום? כמה טוהר ותום והטיית־שכם־לסבול נוגעת עד הלב! ברם, מוניטין עולמיים הוציא לו “איוַאן האיום”, ומבקר־האמנות הרוסי הידוע, ולדימיר סטאסוֹב (1824–1906) עמד לימינו, הפליג בשבחו בהתלהבות יתירה, וחירף וגידף את העתונות הרוסית האנטישמית מיסודה של “נוֹבוֹיה ורמיה” על שחתרה להשמיץ ולבטל את הפּסל היהודי הגדול. כאחד מחסידי אומות העולם הגדולים נראה בעינינו סטאסוב זה, בקראנו את דברי הפולמוס הנמרצים הללו; כאמיל זולא ב“אני מאשים” שלו. אותו להט־הקרב לאמת ולצדק.

אחד העם הוכיח את אנטוקולסקי וטען: מה ליהודי וילנאי ולאיואַן האיום?! אבל היא הנותנת. דוקא אמן יהודי מסוגל לחזות את “האיוֹם” ההוא כהלכה (אגב, גם לנו יש איזה “חשבון” עמו. כאשר לקח במלחמה את העיר פּוֹלוֹצק ליד ויטבּסק מידי הפולנים, ציוה להשליך את כל יהודיה, אנשים, נשים וטף, אל תוך הדוינה). והרי אנו משתאים ממש ל“איוַאן האיום”, מעשה ידיו, שכל בני אומנותו הנוצרים נלאו להתחרות עמו בעיצוב דמות זו.

הדמויות מימי הילדות הראשונה, הדמויות הללו, שאנו זוכרים אותן במעוּמעם, במעורפּל, כמו מתוך חלום, מהווות את המיתוס הפרטי שלנו, שכל ישותנו הושתתה עליו וניזונה ממנו, בחינת אבני־יסוד לעולמנו הפּנימי.

כך הוא הדבר רק כל זמן שאנו נושאים את אלה בתוך־תוכנו, בחשאי, לבדנו; כל זמן שאנו באים במגע רק עם אנשים, שאין להם שום מושג מספירת ילדותנו על כל ערפלי דמויותיה. בו ברגע שאנו נפגשים עם בן עירנו או עם בת עירנו (וכאן, בקיבוץ גלויות זה, הלא מקרים כאלה אינם נדירים כלל וכלל) והם גם בני גילנו וזוכרים את הכל כמונו – אבדנו! ברגע הראשון להוטים אנו לחלק עמהם את הזכרונות המתוקים ולגלגל בהם יחד עד אין סוף. ברם, אחר כך אנו חשים פּתאום כאילו נתערערו יסודותינו; נחרב המיתוס שלנו, השׂאוֹר שבעיסת הויתנו – ואנו מוצגים כלי ריק.

מפני בני עירך ברח!

רגישות כלפי הטבע על כל גילוייו, על החי והצומח שבו, יש למצוא בספרותנו הרבה יותר מאשר אצל סופרי אוּמות העולם – בניגוד למקובל – ותהי הסיבה אר תהיה. מי מהסופרים הלועזיים ראה את העגל כפייארבּרג שלנו? גוֹנצארוֹב ב“אוֹבּלוֹמוב” מתאר סערת־גשם בכוח רב, אבל כלום יש להשווותה עם זו של מנדלי? ושם תיאור חיצוני, ואילו כאן – התגלוּת! מי לנו מומחה לתאר את הסוּס כטולסטוי, אבל “שעוֹר פניו חלק ומבהיק כפני אדם” – כתב מנדלי ולא הוא.

ומי מהלועזים שמע כמנדלי את קריאת התרנגול? כי הסבא הגדול שלנו שמע גם את התוספת שלה:

“… וקורא קוקוריקו בזעף ובהתלהבות רבה כל כך, עד שכמה רגעים אחרי הקריאה היתה נשמעת בת־קול מתגלגלת ומנהמת בגרונו”…

כך רואה ושומע המספּר העברי!

יש פּלגיאטים גמורים. גניבת דבר־ספרוּת על כרעיו ועל קרבו שהאיש עושה זאת ללא בושה, ללא בושה מפני עצמו קודם כל. חטא ואוילוּת בבת־אחת: “מלתא דעבידא לאגלויי”. אבל יש פלגיאטים חלקיים, מובלעים בנעימה, שסכנת הגילוי אינה צפויה להם כל כך. הנה בסיפור לועזי אחד, מתורגם לעברית, סיפור קלוקל, עשוי לפי טעם השוק, מצאתי סצינה דרמתית בינה ובינו, לקוחה מ“החטא וענשו”. שם, במתח הגבוה, הסצינה במקומה, אבל מה טעם לה כאן, בתוך כל ה“קיטש” הזה?!

שוב מצויים פלגיאטים ממין אחר. סופר מספר לחברו לפי תוּמו על נושא שעלה במחשבה לפניו, והלה, השומע, שומר את הדבר, מזדרז ומשכים לכתבו! לאחד מסיפוריו העממיים מצרף טולסטוי הערה כזו: “הסיפור אפשר שיהא נראה כמושפע מסיפורוֹ של לסקוב על נושא זה. האמת היא, שלסקוב, בהתארחו אצלי, שמע את הנושא מפי” (עם כל “צדקוּתו” לא התאפּק מלהעיר על כך!).

בספר־זכרונותיו (“הרומן של ימי חיי”), מספר הירונימוס יאסינסקי, כיצד גוֹנצ’אַרוֹב התאונן באזניו על טוּרגניב לאמור: “קראתי לפניו מכתב־היד פרק מ”אוֹבּריוו" שלי. אני הלא כותב סיפור לאט, במשך עשרות בשנים. והנה עד שאני עושה ביצירתי כה וכה, והוא כבר פירסם שורה של סיפורים, בהם טיפוסי־הנשים לקוחים אצלי כמוֹת שהם. אז הפסקתי כל מגע־ומשא עמו. זריז הוא ואחריו בהכרח שתפגר… לא, איש צעיר – אמר לי גוֹנצ’ארוב – לעולם אַל תגלה אידיאות, תמונות וכו' אפילו לטובים שבידידיך. אל תקרא לפניהם דברים בטרם נדפסו – יציגוּך כלי ריק!.. תן להם אשר תתן ורק לא מאוצרותיך הרוחניים; אַל תתפאר באלה לפניהם ביחידות!.."

אשר לטוּרגניב, קרוב לודאי שגונצ’ארוב הפריז, אם לא טעה בכלל, אבל בתולדות הספרות העולמית מצויים מקרים כאלה לא מעט.

בענין “שלי שלי ושלך שלך” אין מדקדקים גם בתוך ממלכת הרוח.

ערך לו רק אז, אם ההשראה מרובה בו על המלאכה, היצירה על העבודה. שאם לא כן – הרי אתה אובד כאן בפרטים ופרטי־פרטים, שאינם מעלים ואינם מורידים; הכל כאן – ומרחב יה אין להלך הנפש!

אבל גם בטוב שבאפנים, אפילו ב“מלחמה ושלום”, יש שתוך כדי קריאה מתגנב הרהור: בכל זאת, קרוב לודאי שבדיוק כך לא היה מעשה! והרהור אפיקורסי זה יש בו כדי להמית את עצם הרושם.

תארו לכם, שפתאום נתגלה כי כל סיפורי התנ"ך אינם אלא מין “רומן היסטורי” של איזה בלטריסט קדמון. האם לא היו מפסידים בעינינו בבת אחת את עיקר ערכם?

על כן אני ניגש תמיד אל רומן היסטורי בלב ולב.

עם צבאנו הצעיר, עטור־הנצחונות, נכנסתי לנצרת. ובסימטה צדדית פגשתי את ישוּ.

– תמה אני עליך, מר שופמן – פנה אלי – שבמאסף “מעט מהרבה” נתת מקום למאמרו של צבי קארל. קראתי את הדברים וצחקתי. אני מדבר כנביא, כמשוֹרר, והוא בא עלי בבוקי־סריקי! “מי מכם חף מכל פשע, יידה בה אבן ראשונה!” אמירה־מעוף, אמירה נצחית, חובקת־עולמות – והוא בא ומתפלפל עמי!!

– אבל בדרך כלל – עניתי לו – אין לך להתאונן על ספרותנו. הנה יוסף קלוזנר הקדיש לך ספר שלם, בו הוא מרומם אותך לעילא ולעילא.

ישו חייך וניענע בידו דרך ביטול.

– את “דרשת־ההר” שלי – הוסיף לטעון – עוד לא העריכו כראוי. הנה אתה עסק לך תמיד עם פיייטנים, שבאמצעים חיצוניים הם חותרים להיות יותר משהם, ואני ביטאתי זאת במשפט קצר אחד: “ומי בכם בכל מאמציו יוכל להוסיף זרת אחת על קומתו?” אתה זוכר?

– ודאי, ודאי, אין לבטל את כל המימרות הנאות שלך. אבל האם נתת אל לבך, בכמה עלו לנו אלה? האם נתת אל לבך, כמה שילמנו בעד הענין שלך בכלל? האם אין מצפּוּנך סובל, ישו?!

הוא נשתקע בהרהורים ולא ענה.

ספר זה (איתמר גוֹלני: נפש ותהום, פרקים מן העזבון, הוצאת הקיבוץ המאוחד), עם האותיות הכתובות, הנפשיות, על גבי העטיפה, ספר מיוחד במינו הוא. מהוּת אנושית מופלאה גלומה כאן; גבורה ושירה במקום אחד.

לכאורה, משורר רך, הוגה נכאים. “ברגעים המעטים העומדים לרשותך בלילות, נראה לך עד כמה אפסי אתה בתבל הגדולה ועד כמה גלמוד ובודד אתה בין כל האנשים הסובבים אותך”. או: “כן יש ונדמה: הכל שלך, למענך ובשבילך כל הרוחש מסביב, הצפרים מצפצפות, הפרחים פורחים רק כדי להשלים את ההרמוניה בנפשך. נדמה, כי האהבה כבשה אותך לנצח. אך יקרה ורוח הערב תשוֹב, הפרח יפרח, שדה־קמה יהמה בנדנודי הרוח, והיא… היא לא שלך יותר, היא כבר הלכה לה”…

ליריקן ענוג, לכאורה, המתרפק על חמימות ורוך, והנה דוקא – "יצאתי לחבק את הקור!" “תשוקה סמויה לקור, לריקנות, תשוקה להלך ולהיות יחידי, לחבק, ולוּ במחשבה בלבד, את האדמה השחורה – – אותם הכוכבים, אותו רקיע, אותה דממה ומצולת החושך, אותם עבים נישאים בנשוֹב הרוח; לגמוע גדלוֹ של יקום, אפסיו של חלד” – –

וכל זה ניתן לו ברגעיו האחרונים, באותן עשרים דקות אדירות־איומות, בין שמים וארץ, דקות־נצח, בהן גימא מרומים ו“גמע גדלו של יקום”; ולא רק במחשבה בלבד, אלא ניתן לו ממש. אכן, דרך מחוז כיסופיו הגיע עד קצו.

כי נִפלה היה מחבריו בזה, שההירוֹאיוּת שלו היתה לא רק לשם המטרה הגדולה, אלא גם כתוצאה מהעפלתו אל האיתנים, אל האין־סוף. עמדה על כך אמו בשורותיה הרוטטות (“עם בני”). “הן תמיד שאף אל על”. ויחד עמה, עם האם הזאת, יכול לומר כל אחד מאתנו, אם בעל נפש הוא: “בנפשי עיצבתי תמונה זו, בלבי חתמתיה”.

צילוּמים הגיעו לידי (קצתם גם הוּבאו בעתונות), בהם אנו רואים את זרוּבבל שלנו צועד על פני חרבות גיטו ורשה. זקן־השׂיבה האבהי שלו מתנשב ברוח, ויצוּרי גווֹ מלאים חלחלה. הנה הוא מתכופף כמחפש דבר־מה באדמה. מה התרחש אז בלבו?..

אחינו ואחיותינו האומללים, שרק במקרה לא היינוּ גם אנחנו עמהם, ודאי הציקה להם יותר מכל זו הבדידות, זו היתמות. אין דורש ואין מבקש! מי יודע אם יש יום, ומישהוּ מהשרידים פקוד יפקוד את המקום הזה?! כזאת וכזאת ודאי הירהרוּ ברגעיהם האחרונים.

כי על כן הרגשתי קורת־רוּח בראותי את זרוּבבל העבדקן פוסע על החרבות ההן. כבן־שמו בשעתו על חרבות ירושלים… ברם, אין ספק, שהוא קינא בזרובבל הראשון כי…“ארץ כי תחרב, יקומו לה זרובבל וכו' אבל העם כי יחרב” – –

על שום מה אין אנו ישנים בלילות? בדרך כלל – מחמת גורמי חוץ, שלא אנו אשמים בהם. אבל קשה מכולם הוא גורם פנים, היינו מדחה, שאנו בעצמנו עשינו. איזה צעד לא נכון מצדנו, שהביא עלינו את כל הרעה הזאת. “האדם עצמו הוא אויבו הגדול ביותר” – אומר הפתגם העממי.

הנה באיזה משא־ומתן עסקי עם הצד שכנגד, תוך חיבור כתב־אמנה וכדומה, נתפסנו לחולשה רגעית ולא קם בנו התוקף הדרוש לא לוַתר – ועתה יש לנו בכיה לדורות! כן, חולשה רגעית היתה בעוכרינו, שנגרמה לנו עי ידי מין היפּנוֹזה, מין סוּגסטיה – והצד שכנגד ניצל אותה! זה המיאוּן לסלוח לעצמנו וצער־החרטה הנורא, המכרסם את לבנו בלי רחמים: “איך נסכלתי כל כך!!”

כנגד מה הכתוב מדבר? כנגד קברניטי מדינות ודיפלומטים, שאין לקנא בהם כל עיקר. אם במשא־ומתן פרטי, בין אדם לחברו, בעסקי יום־יום קלוקלים, מכשולים כאלה גורמים לבעליהם לילות אי־שינה, מה יעשו האישים הללו במשׂאם־ומתנם הם, שעומס המדינה והעם ועתידו מעיק על כתפיהם?! חכמתם, אמנם, עומדת להם, אבל כמה הם צריכים להיות זהירים, שההיסטוריה לא תקרא עליהם את הכתוב שקראה על ר' יוחנן בן זכאי: “משיב חכמים אחור ודעתם יסכל”.

היו ימים והסופר העברי, לאחר שנטה אהלו באי־אלו פינות באירופה, נתפעם מהנוף ומהאנשים, בני הארץ, ועיצב את כל אלה ביצירותיו עיצוב אידילי־אידיאלי. גם לאחר שעקר משם עדיין הוסיפו המקומות ההם לשמש לו מקור השראה. ברם, עכשיו, אחרי השוֹאה הגדולה, נסתתמו בשבילנו הסופרים העברים, מקורות אלה, ומה שיכול לעשות הסופר הלועזי לא נוכל לעשות אנחנו.

הנה בסיפורו האוֹריגינלי “הקומדיה האנושית” חותר הסופר הארמני־אמריקני, רב־הכשרון, ויליאם סארוֹיאן לחשוף את הטוב האנושי בימי המלחמה ב“עורף”, על אף כל הנעשה בחזית. הוא מביאנו לתוך עיירה בקליפוֹרניה על כל אידיליוּתה וחביבוּתה ו“הפילוסופיה” הטובה שבה.

– “כל בני האדם הם אדם אחד – אומר הטלגרפיסטן הזקן אל הנער נושא הטלגרמות – כשם שאתה אחד” וכו‘. “הטוב עומד לעולם והרע יגורש כל אימת שיופיע” וכו’ וכו'.

ובאוירה “פילוסופית” זו נתונים כאן גם שאר בני העיירה. אינטימיוּת הדדית והבנה עליונה. האחד בא עם אקדח ביד לשדוד את הקופה, ופקיד־הדואר נותן לו את כל הכסף הנמצא ואומר: “הייתי נותן לך כסף זה בין כך ובין כך, ולא משום שאתה מכוון אלי אקדח. הייתי נותן לך את הכסף משום שאתה זקוק לו. אין אתה פושע פלילי. אני לא אודיע על גניבה. אשלם את החסר מכיסי”… מציאות מופלאה. המחבר היה רוצה שכך יהיה. “האהבה היא בת־אלמות, השנאה מתה בכל רגע”. הנער נושא־הטלגרמות מביא לבתים את ההודעה על נפילת הבן, עד שביום אחד הוצרך להביא טלגרמה כזו גם לביתו הוא, הודעה על נפילת אחיו. ברם, באוירת ה“אהבה” מתרכך היגון, וה“נופלים” זוכים בתוכה להשארת־הנפש.

למראה עיירה אידילית כזו בקליפורניה, או לא בקליפורניה, האם יכולים היינו גם אנו הסופרים העברים להתרשם כל כך גם עכשיו ולשיר לה מין הימנון כזה? לא! עכשיו – לא! הסופר הלועזי רואה לעינים, ואנחנו – ללבב. שהרי פינות אידיליות כאלה ממש ראינו לשעבר גם בגרמניה! שוב אין אינו יכולים ואין אנו רשאים לתאר באהבה פינה נכרית, על נוֹפה ואנשיה, תהיה אשר תהיה. אבל האם רשאי לעשות כזאת עכשיו גם הסופר הלועזי?…

לצאת סיפוריו בכרך אחד ב“עם עובד”

אביב תרס“א בורשה. ברדיצ’בסקי ישב אז במעון־קיץ מחוץ לעיר, ובאחד הימים נסעתי אליו. מצאתיו בלוית ארוסתו, שהיתה אחר־כך לאשתו, כששניהם חוזרים מטיול, לפני הפנסיון בו התאכסנו. קלסתר־פניו, כמקיים את רצון בעליו הידוע, היינו, שלא לפרסמו (בכל זאת נתפרסם זה עכשיו בשער כתביו. תמונה רבת־רושם), לא נשתמר בזכרוני, אבל אני זוכר את הרושם הכללי: אדם נעים, בעל קומה בינונית, כבן ל”ה. ב. הסתכל בי, בבן־העשרים, אמר מה שאמר והניח ידו על שכם העלמה – ואני נזכרתי בדבריו על “מהות החיים ועצם החיים”…

בחדרו נתקלו עיני בתמונת דוֹסטוייבסקי, שעמדה על שולחן־הכתיבה, והוא שאלני, כבוחן, אם אני יודע מי זה, מבלי ששיער כלל, עד כמה טבועה היתה בי אז דמות־דיוקן זו.

כה וכה תהה על קנקני ושאל:

– מה יחסך אל העולם?..

לא פּחות ולא יותר! נבוכותי קצת ועניתי, שזאת אולי יוכל לראות מתוך כתבי־יד אלה שלי (סיפורי הראשונים, שעמדו להופיע ב“תושיה”),שהבאתים אליו לשם עיון. התשובה הניחה את דעתו.

בין השאר התענין, אם כבר ביקרתי אצל י. ל. פרץ. מכיון שרק לפני ימים אחדים יצאתי מעם פרץ מורגז ומאוכזב, פלט פי עכשיו על חשבונו אֵי־אלה דברי זלזול. ב. הוכיחני:

– לא, לא, על פרץ אסור לדבר כך. משורר גדול! האיש ראה הרבה, סבל הרבה…

הייתי כשיכור. מסביב סאנו החיים הפולניים, האלגנטיים, רבי הברק, אבל בעיני נדמו אלה אז דלים וריקים לעומת החויה הכבירה אשר לי. ביחוד לאחר שקיבלתי על ידי הדואר חזרה את כתבי־ידי בצירוף גלויה כתובה באותו הכתב הנאה, הנאצל: “דבריך עשו עלי רושם גדול מאוד. עלה בכוחך! מי”ב".

הבחנה זו מתבקשת בשעה שאנו צוללים בשטפוֹנות בלטריסטיים מסוימים. “כל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא”. יכולת לחוד ונתינה לחוד. בעלי ה“יריעות הרחבות” הללו יודעים לכתוב, אבל השאלה היא אם הם נותנים לנו משהו, אם הם מעשירים את עולמנו במשהו. בשליטה בטכניקה ובכוח תיאור בלבד לא סגי. הם יודעים לכתוב, אבל זה עוד לא הכל. שאָר רוח אין. התוכן לא מעלה ולא מוריד ופעמים גם מוריד ומוריד. אנו סוגרים את הספר ויוצאים עניים משהיינו.

גם זה הבל וענין רע הוא

(קוהלת)

שנה שנה, בהתקרב עונת פרס־ביאליק, מתקלקלת האוירה בין הסופרים, ביחוד בין אלה שספריהם הופיעו בעת האחרונה, מתרעלת בקנאה, שנאה ותחרוּת, ויוצא ששכר קורת־הרוח הנעשית לסופר אחד יוצא בהפסד הצער הנגרם לאחרים. הדבר מגיע לידי כך שהסופר מתירא להוציא ספר – שמא יותן הפּרס לא לו!

וצדק מוחלט, סוף סוף, הלא אין כאן. הרבה תלוי הדבר בהרכב השופטים, בטיב השגתם וגם ביחסיהם האישיים אל סופר פּלוני או אלמוני. עתים מקלקלים את השורה חישובים חיצוניים “פּוליטיים”. וכך גם בעולם הגדול. הנה נתגלגלה בשעתה הזכות לפרס נובל בשביל הספרות הרוסית על ידי בּוּנין, סופר בינוני מאוד, ולא על ידי גוֹרקי, שהלה אינו מגיע עד קרסוליו! ועוד ועוד כיוצא בזה. וגם יש הערכה שאינה ניתנת להכרעה…

מובן, שהסופר הפּיקח, הבטוח בכוחו, לא תחלש דעתו גם אם לא יקבל את הפּרס. אבל על כרחו הוא חושש לדעת הקהל. האדם מן השוק, שאינו יודע “חכמות”, יאמר בלבו: הנה ניתן הפּרס לראובן ולא לשמעון – מסתמא דברים בגו.

ובכן, האם לא הגיעה השעה, שבעלי הכוונות הטובות יעוררו וידרבּנוּ את יצר הכתיבה באמצעים אחרים ובצורה אחרת?

ליובלו הששים

אך תמול, נדמה, ראיתיו ב“תקות ציון” בלבוב, לאחר שבא ממקומות־מכורתו, מלוֹפּטין־בּרוֹדי, עלם כבן עשרים, שחרוּת כולו – והנה בסוּרי אליו לפעמים כאן, ברחוב מנדלי, יש והילדים מקדמים את פני:

– סבא הלך!

ברם, ככוחו אז כוחו עתה (גם בחיצוניותו נשתמר הרבה), או יותר נכון: ככוחו עתה כוחו אז. שכן עוד עם ראשית צעדיו הפליא בכתיבה בשלה, ללא אבק בוסר, הן בתוכן והן בלשון.

הרי הוא מסוג אותם היוצרים, שאך יצאו לאויר העולם, עמדו על כל “הנעשה תחת השמש”, בחינת אַ פּריוֹרי, והנסיונות והמסות, שהם מתנסים בהם אחר כך, אינם אלא מאַשרים את אשר צפו וידעו מראש, ושעל כן אין מעשי ידיהם הראשונים נופלים מהאחרונים לשלמות ולשכלול ולליטוש.

שאננוּת במהותו ובטחון, חוסר פזיזוּת ו“אימפּט” (יש שנסענו יחד מלבוב לז’ולקיב וחזרה; רק ברגע האחרון, זכורני, היה נכנס לרכבת). מכאן הכוח האפּי שלו, הראיה הדקה והבהירות ושפע המראות.

אשר ברש הביא עמו לספרותנו את היסוֹד הבריא, את שירת הנפש הרעננה, ההרמונית, שאינה יודעת “קרעיוּת” וקונפליקטים פנימיים. זוהי שירת האדם השלם עם עצמו, החוצה בתענוג בזרם החיים האדיר, כאותו “הרוחץ בים” שלו, “הנותן את גווֹ לזרועות המים הרכות” – ודי לו בכך. אמנם, פה ושם עולה באזנינו גם קול־הברה של נכאים, אבל אלה הם נכאי משורר־הוגה, שהתחושה והתבונה חוברות בו אשה אל אחותה ושאינו שוכח אף לרגע, כי –

כזיק הופעתי פה,

ניצת, האיר, חָוַר

ושב אל חיק נשפּוֹ – –

ש. א. הורודצקי בספריו מכניס אותנו במחיצתם של בעלי הקבלה והחסידות לפני ופנים, הואיל והוא עצם מעצמם, שלא כבני אומנותו ה“מערביים”, אשר עם כל “עמקותם” הרי הם מראים לנו את האישים והתורות הללו באספקלריה זרה, רחוקה מן האמת.

הרצאה תמציתית ומושכת את הלב מבריחה את ספרו “עולי ציון”, שקראתיו עתה בשניה. “סער־ודחף” זה אל ארץ האבות, שהתעורר בשעתו אצל גדולי החסידות הללו, שלא מעלמא הדין, מעולף, לכאורה, בערפלי “רוחניות” ו“אלוֹקוּת”, כאילו לא בארץ־ישראל ממש הכתוב מדבר, אלא במין ארץ־ישראל של מעלה, אבל מפי ר' נחמן מבּרסלב, שלפי שורש נשמתו משורר היה, התפרצה פעם הריאַליוּת הציונית בכוח איתנים, באמרו לתלמידיו בכעס: “איך מיין טאקי די הייזער!..” (“עולי ציון”, עמוד 166).

בזה יצא ר' נחמן את כולם.

עולם החסידות עולם בפני עצמו הוא: מין אֵד רוחני, שאין ניתוח “מדעי”, ולוּ גם חריף ביותר, חל בו. כדי לחדור לתוכו ברב או במעט, עלינו לשאוב את הדברים, אם לא מהמקורות ממש, שתוהו ובוהו בהם, הרי, לפחות, מפי פרשן, אשר עם כל אירוֹפּיוּתוֹ, הוא קרוב אליהם קירבת־אויר וקירבת־מהות – ומבחינה זו ש. א. הורודצקי עדיף.

עודני זוכר היטב את הרגע בו נפתחה הדלת בקפה “מוזיאום”, וצעיר זר, מסורבל, ב“קסקט”, נכנס ושאל לי. קמתי לקראתו והוא הציג את עצמו:

– בּרנר.

מלונדון בא. לא הכרנו אישית זה את זה קודם לכן, ורק החלפנו מכתבים וגלויות בקשר עם השתתפותי ב“המעורר” והתידדנו מרחוק. והנה הוא עומד לפני!

תקופה של חיים חדשים התחילה בשבילנו, כי שנינו בודדים היינו קודם, איש במקוֹמו. מה“שיכרוּת” הראשונה עברנו אל המציאות החילונית וחבלי “הסתדרותו”. ליויתיו בחיפושי דירה. למעוֹן שהיה בו קצת משום הידור, פנה עורף מיד; ורק כשנכנסנו לבסוף לחדר קודר, עם שולחן־עץ ערוֹם, ללא צבע, ועם כתמי טחב על הכתלים, שוב לא רצה לצאת. זו היתה דירה כלבבו!

העוֹני והרוח הכהה עוררו בו את ההשראה והיו יפים לכתיבה. מחבב את הצרוֹת היה ואת בעלי הצרות. נפלא הדבר, כיצד מצאו נתיב אליו “כל איש מצוֹק וכל איש מר נפש”. אלה שמחו בו וגם הוא שמח בהם.

כאן המקום להכחיש את הבדותה, שלפיה חי בּרנר כל ימיו חיי מחסור ודחקות. לא דובים ולא יער! סוֹפר פורה כמותו, ויהי זה אפילו בעולם הספרותי שלנו, אי אפשר שיהא סובל דחקות. הלא בכל אוֹרגן, ששם היתה לו דריסת עֵט, הציף את הגליונות. סכומים הגונים זרמו אליו בעד “בחוֹרף”, “מסביב לנקודה”, “שנה אחת” וכו'. הוא עצמו הסתפק במוֹעט, ובשאר תמך בכל המצוּיים במחיצתו.

כן, את שפע הכתיבה אהב, את המרובה המחזיק את המרובה (“כשאני מעבד כתב־יד שלי – סח לי פעם – אני אוהב להוסיף ולא לגרוע”). בכל נימי נפשו מושרש היה בספרות הרוּסית הקלסית, וטוֹלסטוֹי ודוֹסטוייבסקי, עמוד־האור ועמוד־הענן, הלכו לפניו… לא השפעה סתם היתה כאן, אלא קירבה רוחנית. הוא קרא הרבה, בלע כל סוגי ספרות אשר לכל אומה ולשון, אבל בתור עיקר נשארו הם ורק הם, פעם בבוקר, זכורני, סיפר לי בהתרגשות, שבלילה ראה את עצמו בחלום יושב יחד אי־שם עם טולסטוי; והנה ניגש אליו בחור אחד והתחיל אומר לו, לבּרנר, את שבחיו בפניו. הדבר העבירהו על דעתו ממש, והוא נזף בו באותו בחור לאמור:

– “קאק ואם ני סטידנוֹ!” (איך לא תתבייש!) – הנה יושב עמי כאן ליב ניקוֹלאיביץ ואתה חולק מחמאות לי!..

על עצמו ועל יצירתו אהב לדבר בנעימה של זלזול: בתוך תוכו, בכל זאת, ידע את ערכו, ואפילו התגנדר ב“חסרונותיו”, בסגנונו ה“מרושל” וכו‘, בהרגישו באלה דבר־מה שהוא למעלה מ“אמנות”. הודה לביאליק העורך על אי־אילו תיקונים סגנוניים בדבריו ב“השילוח”, ולבו בל עמו; ופעם לא התאפק וכתב אליו בזה הלשון: “אני שלי ושגיאותי שלי ואיני רוצה” וכו’ (איני זוכר אם נשלח המכתב לתעודתו). ענוותנות מופרזת מזה ויוהרה עמוקה מזה. כשהגיע לידו מאמרו של ביאליק “טעות נעימה”, בו מובלעת פגיעה דקה בו ובטיב כתיבתו, יצא מגדרו, ועם כל סילודיו ביחסו לביאליק הטיח הפעם דברים כלפיו.

פרצופו היה מאותו הסוג שאיו נוח לצילום. ועל כן אין ממש בכל הפוטוגרפיות הידועות שלו (פרט לצילום הארץ־ישראלי המוצלח, הנמצא בכרך ב' של “איגרותיו”, בו אנו רואים אותו יחד עם אז“ר, שמעונוביץ ועגנון, וידיו נחות באהבה על כתפי אז”ר). אז בלבוב, בהיותו כבן עשרים ושבע, גלוח, הפציע וליבב צחוקו מבעד לכל “דוּבּיוּתו”, וזוהר מיוחד התלקח בעיניו הלבביות ורבות־הבינה. מבּעד לכל הכובד הרליגיוֹזי הציץ וצחק האפיקורס שבו… רגישות מיוחדת היתה לו לגבי הקוֹמי־“פיליסטרי”. פעם “התגלגל בצחוק”, כששמע מפי אחד ממכרינו, שיש לו שמונה זוגות מכנסים. צחק ארוכות, ללא מעצור:

– כיצד יש לו לבן־אדם שמונה זוגות מכנסים!..

ברם, לשם השראה־מעוף, לשם גישה רבת־תנופה אל “יריעה רחבה” חדשה, נחוץ היה לו סבל, ואלוהי היצירה כבר דאג לכך שזה לא יחסר. במרוצת הימים נסתבך בענין נפשי קשה, ואז נתגלה ברנר כצורתו. באותה תקופה, תוך הרהורים לעקור גם מכאן, מגליציה, ולהפליג לארץ־ישראל, חל דבר שבתוֹ “על אחד הספסלים בלי דופן בגן העירוני”, עליו הוא מספּר ב“מכאן ומכאן”, אז, כשקרא את “פאוּסט” בפעם השלישית ודברי מפיסתוֹפל על “ההליכה לשדה” נכנסו ללבו – והוא הרגיש בעיניו את “שביב ההחלטה”…

וכך חלפו הימים באור ובצל, בקורת־רוח ובקדרות, בצחוק ובבכי. כשם שהתגלגל בצחוק כך גם יש שהתחבט בקרקע והתיפח ביבבה על־אנוֹשית. לא הבינונו ולא ידענו על מה ולמה. אבל מה שלא היה מובן אז, אנו מבינים עכשיו; עכשיו אנו יודעים כבר, שזו לא היתה בכיה של חינם.

תל־אביב, תש"ד.

למי ששמיעתו לקויה הם דומים. רגע רגע זה רץ אל הדלת, פותחה והנה אין איש. נדמה לו ששמע צלצול. אבל כשמצלצלים ודופקים על דלתו באמת, אין הוא זז.

אַל תבהל ברוחך לחרוץ משפט על רעך. רק באחרית הימים מסתכם הכל סיכום סופי, שאין אחריו כלום. אחרי כל הטלטולים והגלגולים, אחרי כל הפּרידות והפגישות מחדש, אחרי כל תמורות העתים והמקומות – אתה רואה אותו פתאום באור אחר ולבך נהפך לאהבו על אף כל הטינות ו“אי־ההבנות” מימים ראשונים. לשם התפייסות זו בלבד כדאי לפעמים להאריך ימים!

הקפיצה הגדולה מהחיים אל המות, גם מות פשוט, דורשת גבורה, למוּת – צריך ליכוֹל. בכל מות, איזה שהוא, יש משום הירוֹאיוּת. נמצא שכל אדם, ללא יוצא מן הכלל, גיבור הוא.

מה בעצם אנו דורשים מהמשורר? אנו דוֹרשים ממנו אותו דבר, שנבוכדנאצר דרש מדניאל, היינו, שיזכיר לנו את חלומנו הנשכח. כלומר, אשר הרגשנו והירהרנו במעומעם, אותו עליו לומר במפורש.

כולנו הננו בבחינת אותו מלך בבל, שהקיץ בבוקר “ותתפעם רוחו”… עד שהמשורר־דניאל בא ומחַיה אותנו על ידי כך, שהוא מזכיר לנו את חלומנו על כל פרטי פרטיו.

“אַנת מלכא חזה הוית” – –

ב“ילדים מוצלים” לברכה חבס (“שחרות”, “עם עובד”) יש פרק בשם “למען ההיסטוריה”. ילדים־גיבורים, אשר נפתלו עם האויב המבקש את נפשם, וגם יכלו, נפתלו־נאבקו עם הזוועות ביבשה ועם הגלים בים לאחר שקפצו מעל הספינה הנטרפת. ילדים־גיבורים, שנמלטו אלינו משם, וגם ילדים־גיבורים – מתימן (לאלה האחרונים הוקדש הפרק האחרון). אותו הרועה הקטן, בן השלוש־עשרה, זכריה בן נסים, אשר אי־שם בתימן, בשדה, רדף אחרי ארבעה זאבים, ושפעם, בליל פסח, הלך יחידי לבקש את העזים האבודות. “אני לוקח את המקל שלי ואת הגרזן הקטן ולא אפחד. היה ליל ירח בהיר, כמו באמצע היום, ואני מטפס בהר ואין אף אחד אתי, רק האלוהים בשמים…”

ובכן, בספר זה, ספר הדמעות והגבורה, גבורת ילדים, יש פרק בשם “למען ההיסטוריה”. אחת “המוצלות”, נערה כבת שבע־עשרה, משנתבקשה לספר אף היא את כל המוצאות אותם שם, שאלה: “רצוני לדעת לשם מה לך סיפורי?” והיא ניאותה לספר רק לאחר שהוסבר לה, “כי יש לרשום את הדברים למען ההיסטוריה”.

כן, למען ההיסטוריה. נערה אחרת, רות, בת חמש־עשרה, שנמלטה מטרנסדניסטריה, סיימה את סיפורה המסמר לאמור: לא, אנוכי לא אשכח. כל ימי חיי אזכור וכל ימי חיי לא אחדל לשאול: על מה ולמה עשו לנו כך?!"

על מה ולמה?

למען ההיסטוריה!

עם המוֹנוֹגרפיה של י. ל. כהנוביץ על הומל

גם על הוֹמל עברה הכוס. כשלוש שנים ממיטב נעורי הושקעו “בין חומותיה”, היינו, בין הקסרקטים שלה, והומתקו על ידי חברים־אחים בעיר עצמה, בשעות החופשה.

רגע נעלה היה זה, כאשר ביקרוני ב“קזרמה” א. נ. גנסין וז. י. אנכי, שלא הכרתים קודם לכן. אנכי תמה:

– האתה הוא אשר כתב את “יונה”?!

הוספנו להיפגש אחר־כך בבית ההוֹפּנשטיינים (שניהם היו באים לפרקים אל בית ועד זה מעיירותיהם), אותו הבית הנאצל ברחוב המוֹהילוֹבי, מספר 15, עם שני האחים ואחותם הצעירה, אשר מילאו תפקיד גדול בחיי, עליו אני צריך להיות אסיר־תודה להם עד היום.

– אליעזר, משה ורבקה היקרים, אַיכם?!..

באוירה זו גם ריחפה רוחו של י. ח. ברנר, שעשה בהוֹמל זמן מועט לפני זה, ואשר גם הוא שירת אז בצבא, בעיר אוֹריוֹל.

הפרעות שהתחוללו שם באותו פרק זמן ואשר נתקלו בהגנה העצמית המפורסמת – הנושא העיקרי במוֹנוֹגרפיה זו דוקא אינו “אַקטוּאלי” בימים אלה. שכן הפורעים הללו, אם לא הם ממש, הרי בניהם ובני־בניהם, משתתפים עכשיו במיגור הנאצים, ובזכות גדולה זו אַל נזכור להם ראשונות.

רעננה שמורה בזכרוני דמות־דיוקנו של הלל צייטלין, בעמדו עמי ברחוב כעבור ימים אחדים אחרי הפּוֹגרוֹם. הלל צייטלין בן השלושים – חיור ומזועזע ותוהה ומבקש חשבונות רבים. צללי הפורעים ביעתוהו, והוא לא פילל אותה שעה כלל שדוקא הם עתידים לנקום, תוך הנקמה הכללית, גם את דמו… כך מסתובבים הגלגלים!

בת־הומל העדינה! מה עוללו לך עכשיו קלגסי האויב, אשר פרשׂ ידו גם על מקומות נעוּרינו וילדותנו, המבקש לעקור את האילן על שרשיו ועל ניצתו… מדוע בּוֹשש אידו לבוא?!

סיון תש"ד.

יש סופרים שמלאכת הכתיבה, כשהיא לעצמה, גורמת להם תענוג. הם אוהבים לכתוב. בחינת שכר כתיבה – כתיבה.

גוֹגוֹל מספר במקום אחד על אדם שאהב לקרוא דברי ספרות בקול רם, בלי שהבין את התוכן. עצם הקריאה הנאהו. את הטיפוס העם־ארצי לפנים בישראל, שהתפלל או אמר תהלים בהתלהבות, באכסטזה, בלי שידע את פירוש המלות, הכרנו בילדותנו גם הכרנו. תופעה פסיכולוגית ממין זה היא גם הסופר האוהב את עצם הכתיבה. כתיבה לשם כתיבה. ואם הוא טוען שמתוך השראה הוא כותב, יש להאמין לו. השראה מיוחדת במינה היא.

מכאן כל הטרילוֹֹגיוֹת והרוֹמנים הארוכים מטיפוס מסוים וכו', המכניסים מהומה לתוך בתינו והמטמטמים את המוחות והלבבות. כל אלה אינם אלא פרי התאוה לעצם הכתיבה. כתיבה לשם כתיבה.

עולם הצלילים עולם בפני עצמו הוא, ואין לתרגמו לעולם המלים. מה שלא ניתן לומר במלים ניתן לומר במוסיקה. שפה של מעלה היא.

אמנם יש והקומפּוזיטור תולה את יצירתו ביצירה ספרותית, אבל על פי רוב אין זה נעשה אלא לשם “אחיזה” בעלמא, ובאמת יש לשמוע גם במוסיקה זו דבר־מה אחר, מופשט, שדבר אין לו עם התוכן המילולי, בן־לויתו.

סוֹפר־קלסיקן נערץ ונאהב, התוֹפס מקום רב בעולמנו הפּנימי ואשר נהפך לדמות מיתית כמעט, אנו חותרים “לבוא עד תכונתו” עד כדי מגע אישי; ומה עשוי לסייע בדבר, אם לא מכתביו הפּרטיים וכל שכן מכתביו האינטימיים אל בני ביתו האהובים עליו?

מבחינה זו רבי־ענין הם מכתבי טולסטוי אל בתו טאטיאנה, אליה, אל “גוֹלוּבּוּשקא טאניה” זו, הגה, כנראה, רחשי לב ענוגים ביותר. פּעם הוא כותב לה כך: “הייתי רוצה לראותך ולנשקך, אף על פי שאַת נותנת לי רק את לחיך”…

המכתבים מתחילים בשנת 1871, היינו, בהיותו כבן חמישים, ומסתיימים בשנתוֹ האחרונה, 1910, במכתב מנסיעת “בריחתו” הידועה. בלי כל עקיפין הוא מגלה פּה ושם את כל נבכי נפשו. הנה כיצד הוא מגיב על יחסי בתו זו אל מי שעתיד להיות בעלה: “…אילו הייתי נערה לא הייתי נישאת לאיש לעולם. ואשר להתאהבות, הרי מדעתי מה זאת, היינו, שאין זה משהו נעלה, פּיוטי, אלא רגש לא טוב, חולני, לא הייתי פותחת שער לרגש הזה; וגם יש להיזהר שלא להידבק במחלה זו, כשם שאנו נזהרים ממחלות הרבה פּחות מסוכנות: אַסכרה, טיפוס, שָנית”. הרי לך סיכום קצר וחד לענין האהבה, לוֹ הקדיש את גופי יצירתו הבלטריסטית!

נוגעים עד הלב המכתבים של תקופת חייו האחרונה, עליה הוא כותב: “המדוּרה מתקרבת לקצה, והרוח, העומד לכבותה, מתגבר והולך…” במכתב אחר, כחודש לפני מותו, הוא כותב בין השאר: “בכלל הכל טוב אצלי. אם כי איני יכול להתפּאר בעבודה. וטוב הדבר. כבר ליכלכתי נייר די והותר…”

בכל זאת, עם כל הדוֹחק בנייר, שאנו סובלים פּה ממנו כיום, לא הייתי רוצה לקבל את כל הנייר הטוֹלסטויאי הרב ההוא – חָלָק – –

לכאורה, הלא צריכות היו כל אומות־העולם לשמוח על שבעית היהודים מצאה סוף־סוף את תיקונה. “ישנוֹ עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים”, שגרם כל מיני דאגות וצרות וסיוטים. והנה נמצא המוצא – האין זה הפלא ופלא? “הנאה לנו והנאה לו!” כל העולם צריך היה לנשום עכשיו נשימת־הקלה. לכאורה – כן, אבל המציאות אחרת.

יש בטבע האנושי משהו, שמתקשה לוַתר על ראיית פרפורי הזולת… דוקא מפני שהם רואים את תקומתנו רובצת לפתח – יעכבוה עד כמה שידם מגעת!!

מחזה נוגע עד הלב הוא, בבוא איש או אשה או נערה “להתיצב” לפני בעל החנות הגדולה או בעל בית־החרושת וכדומה. הלה מקבל את העובד, ומבסס את קיומו, וניכר, שכבר עכשיו הוא טועם את ההנאה הסדיסטית של אותו רגע, בו יפטרהו.

דיברתי עם האשה העדינה ויפת־הנפש אחרי שובה ממחנות העקורים בגרמניה, ששם עשתה למעלה משנה בשליחות חשובה. דברים נוגעים עד הלב סיפרה לי, כגון: שתי ילדות מיותמות, שרידות, נתידדו אינטימית, ובוקר אחד אמרה האחת לחברתה: “יודעת את מה, לי אין אב ואם ולך אין אב ואם – נהיה נא מעתה שתי ‘אחיות’!..” וכך קיימו.

והנה התענינתי לדעת, אם נזדמן לה לבוא במגע גם עם הגרמנים מסביב ומה הרושם שעשו עליה אלה.

מהורהרת וכמדברת לעצמה פלטה:

– את ילדיהם מכים הם באכזריות…

אשה עבריה.

סם־מות ליצירה הוא הדיקטאט. כך וכך כִתבו, זאת וזאת כתבו! במערבולת־שלג, בארצות־הצפון, נוהגים בעלי־העגלות שנתעו בדרך, בשדות, לתת לסוס שילך בעצמו אל אשר תהיה רוחו ללכת… ברם, בעלי־המושכות אצלנו אינם רוצים להבין זאת, כנראה.

“ביקוֹד”, הוצאת הקיבוץ המאוּחד

נער עם הנערים, שנפלו בקרב.

“…לא לדבּר או לשמוע – הוא כותב אל הנערה – ורק לשאוב מהויה שניה יקרה ולחוש, כי טוב להביט לעינים הבהירות, הסיניות, למצח המתקמט לעתים מאיזה הרהור חולף…”

או:

“…אותה התעמקות בעצמך, עשיית חשבון־נפש פנימי, או שקיעה לתוך ערפלי הפנימיות, אותו עולם כבד רגשות וחויות, המעיק לפעמים בעוצם הלחץ שבו, אך המקנה קוממיות והכרת ערך לאדם”…

זו הבגרות, זה כובד־הראש – והוא רק כבן שבע־עשרה בכתבו את השורות הללו וכיוצא בהן.

רעיונות מקוריים ואמיתיים פזורים כאן על כל עמוד ועמוד – ואיזו שפה ואיזה סגנון! רחשי־האהבה הענוגים והמאופקים ממוזגים בזהרורי הגוּת; ליריקה ותבונה חוברות אשה אל אחותה.

וכמו בדרך אגב הוא נוגע פה ושם גם בבעיות “חילוניות”, שמנהיגי המפלגות מתחבטים בהן, נוגע בהבנה חותכת. הרבה מן המאַלף יש כאן לתוהים על צורת־חיים זו, ששמה קיבוץ. והמבין יבין.

ואחרון־אחרון: זה היחס האינטימי לספרות. המכתבים מלאים דברי הערכה דקים על הספרים שהוא קורא. כשרון ספרותי בלתי־שכיח עצור בהם, ולולא נקטף העלם באבו, ודאי היה זה בא ברוב הימים לידי גילוי מרהיב. בשתים וחצי בלילה (ועליו לקום לעבודה בארבע!) אין הוא מתעצל להעתיק במכתבו מתוך ספר עברי רשימה בלטריסטית שלמה, כדי שתקרא אותה אף היא. הרבה שמות מפורסמים של סופרים עברים ולועזיים מנמרים כאן את הדפּים.

נער יקר נפל, נער נפלא. את נפשו העדינה על אהבתה ושירתה, בשמעו את צו גורלו־גורלנו, השליך מנגד. וגם על הוריו הכואבים, שבאו בשולי הספר לתנות לו, הוא זורק אור מיוחד. סוף־סוף אין יש מאין.

בספר רב־הכובד, תרתי משמע, שהופיע זה עתה בעברית, בהידור כה רב, במוסד ביאליק – “החויה הדתית לסוגיה” – מעניינת אותנו קודם כל אישיותו של המחבר עצמו, ההוגה האמריקני ויליאם ג’יימס (1842–1910), ש“החויות” הללו משכו את תשומת־לבו כל כך. המסמכים הרבים של מקרי “התגלוּת”, המובאים בספר, אינם סוף־סוף אלא ענין לפסיכיאַטרים. ג’יימס הבין זאת, וכחוקר פיכח, הוא קובע בפרק האחרון, דרך סיכום, את ריאַליוּתוֹ של ה“מצוי הראשון” רק עד כמה שזה מתגלה בתוצאות השפעתו עלינו – ולא יותר. ברם, מתוך להיטותו להעביר לפנינו את שפע המסמכים הללו, על כל פלאי פלאיהם, ניכר, בכל זאת, שבחשאי לא היה נקי בשטח זה מאבק סקרנות… (“אין בי משום הרגשה חיה של מגע ומשא עם האלוהות. מקנא אני באנשים שזכו לה”). ה“חוק המוסרי בקרבו” היה, כנראה, מוחשי כל כך, עד כי נדמה היה לו שמישהו עומד על גביו, וכמשה התחנן: “הראני נא את כבודך!” אבל שכלוֹ הכביר עמד לו לשטן.

מתוך לבטים אלה, בין תבונה ואמונה, עולה לפנינו דמות נאצלה, נוגעת עד הלב, עד שאפילו אדם קר כקרח כזיגמוּנד פרוֹיד נפעם ממנה, כאשר נפגשו שניהם באמריקה. “הפגישה עם ויליאם ג’יימס השאירה עלי רוֹשם בל יימחה. לעולם לא אשכח את המחזה, כיצד עמד תחתיו פתאום, מסר לי את תיקו וביקש ממני, שאלך לבדי ולא אמתין לו ושהוא ישיגני לאחר שיסתדר עם התקפת אַנגינה פֶקטוֹריס המתרגשת לבוא עליו. כשנה אחר כך מת ממחלת־לב זו. מאז איחלתי לעצמי תמיד עמידה נטולת־פחד כזאת בפני קץ־החיים הקרוב” (ז. פרויד, חיי ופעלי, “דורון”).

ואיחולו זה, כנראה, גם ניתן לו, כשהגיעה שעתו אף הוא.

צליל עדין לשם זה, צליל מרהיב, שמהדהד בנפשנו מאז קראנו את “העיורים”. המיסטיקה שלו מיוחדת במינה היא, מיסטיקה ריאַליסטית.

שׂבע ימים, בן פ"ח, הלך לעולמוֹ, שם בן־בית הוא בעצם. ניכר שכוֹח־החיים הרב, שהיה עצור בו ושהגיעהו לזקינה מוּפלגת, הוא שהחדירהו לנבכי ההויה וצפוּנותיה. הכוחות הפיסיים הללו האריכו את ימיו וגם את קרני־גישושוֹ.

בשבעה דרכים חתר להיכנס לפנַי ולפנים: במחזות, בשירים, בפרקי הגוּת, בטרקטטים על חיי הדבורים והנמלים ועוד. ברם, מכל אלה מזדקרים ביותר – "העיורים". עצם התמונה: עיורים יושבים ומחכים למנהיגם, יושבים וחוקרים לאן הלך, בה בשעה שזה מוטל מת ביניהם – תמונה שׂגיאה היא, סמלית־נצחית.

הרבה אָצל מרוחו גם על סופרים בני אַסכולה אחרת ואקלים אחר. אפילו סופרים כהמסוּן וצ’חוב לא נוּקו מהשפּעתו. צ’חוב, לפי עדות מקורביו, הגה סמוך למותו במחזה חדש, מחזה מטרלינקאי מובהק.

אחד מבחירי המין האנושי היה מטרלינק, אישיוּת מוסרית גדולה, בחינת מצפּוּן־העולם; ואף על פי כן נעשה לנו בתוך עולם זה אשר נעשה – בחייו ולעיניו!!

ליובל הע"ה של ש. א. הורודצקי

אלה בינינו, שמאמינים עדיין ב“נקודה היהודית”, כלומר, שמרגישים בו בטבע גזענו איזו אצילות מיוחדת, שאינה מצויה אצל לא־יהודים, יכולים להסתייע הרבה בש. א. הורודצקי האדם. אציליים־ישראליים הערפלים בעיניו הכחלחלות. מהספירות העליונות של החסידוּת, בעומקן הוא לן, ודאי דבק בו לא מעט, אבל, מאידך, אָצל מהרבה מיפי נפשו, תוך כדי הגוֹתוֹ בהן, גם הוא עליהן.

לא רבים יודעים, אגב, שהורודצקי זה, עם כל “חסידותו”, נאמן־בית הוא גם בספרות החילונית וידיד הבלטריסטיקה. שני העולמות הללו, שהם, לכאורה, כה רחוקים זה מזה ועוינים זה את זה, מתאחדים בנפשו אגב מזיגה מופלאה, בחינת “מהותו ועצמותו של אין־סוף ברוך הוא שוֹה בעליונים ותחתונים” (תניא), ולא אתפלא כלל, אם ביום מן הימים יפרסם מאמר בשם: “ר' לייבּ שרה’ס וגי דה־מוֹפסן”.

אדם יקר, שנעים להימצא במחיצתו (לא לחינם נמשך אליו מ. י ברדיצ’בסקי), אחד מאותם יחידי־סגולה, שנוכחותם מפיגה הרבה את השכוֹל והיתמות. משהו אבהי בו – וטוב שהוא חי בדורנו, דור השואה. כי כאחד הראשונים הוא נושא בחשאי את כאבנו־גורלנו בלבו הנאצל.

שם, בכרך הגדול באירופה, כדי להגיע עד גן־החיות, צריך היית לטרוח ולנסוע ארוכות בטראם או ברכבת התחתית. וכמה נדודי נסיעה נחוצים היו כדי לראות את הים! כמו כן לא קל היה לך להבקיע אל הפושע הפלילי, בשבתו על ספסל־הנאשמים, זה שהעתונים היו מלאים ממנו ואשר הלהיב את הדמיון כל כך, ולספּק את סקרנוּתך. כעין מבצר נראה היה בית־המשפט הענקי, זה ה“בנין האפור”, מסורג־החלונות, מאחורי שרשרת המשטרה המוגברת, ברחוב הסוֹאן, רחב־הידים; ואפילו לאחר שהצלחת לחדור לפני ולפנים, לא ראית את הנאשם האיום באולם הארוך אלא מאחוריו, מרחוק וכמו מבעד הערפל.

ואילו כאן הכל בכפיפה אחת. צעד – ואתה עומד לפני הארי בסוּגרוֹ. אך יצאת מפתח ביתך ולפניך גועשת־משתוללת הסטיכיה האפורה, החרפית. ללא קשיים מיוחדים הנך סר לבית־הדין הקטן עם השלט הקטן אשר בסימטה הצנועה – ועין בעין אתה רואה את הרוצח.

כאן קרובים הדברים מאוד. ביד יוּקחוּ!

משהו סמלי־נצחי יש באותו סיפור תלמודי מופלא על אלישע בן אבוּיה (אחר) ור' מאיר. הוא, אחר, רוכב על סוסו הלאה, הוא רשאי, ואילו לר' מאיר תלמידו הוא מצווה לשוב. “שכבר שיערתי בעקבי הסוס: עד כאן תחום שבת…”

כן, יש תחום, יש קו מסוים, המפריד לפעמים בין שני אנשים, כל כמה שיהיו קרובים ונוחים זה לזה. יש גבול, שממנו והלאה תהום ביניהם. עד כאן!

“שיערתי בעקבי הסוס”…

לא יכולתי להבין, כיצד, כיצד עצרו האנשים כוח במחנות המות הללו, באושוויץ וכו', לשאת את הדכאון הנפשי הנורא, את זו הציפּיה התמידית לקץ המר, כיצד לא התמוטטו בנפשם עוד בטרם – – מה הצילם מהדפּרסיה האיומה?

עד שהבינותי: הרעב!

הם היו רעבים תמיד, תמיד, וכל מעיניהם נתרכזו בנקודה זו בלבד, ברעב. הם התהלכו והביטו תמיד כלפי מטה, אל הקרקע, בחפשם משהו לאכול, לבלוע. כתרנגולת זו שמחפשת גרעין.

הרעב הצילם.

את הרעיון רגילים ליחס ל“אזור” המופשט, שדבר אין לו עם עונג וצער בחיי יום יום. אבל כמה גדול כוחו דוקא כאן! הנה נכשלת באיזה צעד, הרהורי חרטה מציקים לך עד לבלי נשוא, אינך ישן כל הלילה וחש את תמוטתך ממש; שבור ורצוץ בגוף וברוח אתה קם בבוקר, והנה פתאום לפתע רעיון מנצנץ בך, שלאורו אתה רואה את הדבר אחרת – ושב ורפא לך. שבת לאיתנך! והלא בעצם לא נשתנה כלום, הכל בעינוֹ, אלא שהרעיון החדש הזה הוא שהצילך.

יחי הרעיון!

כל כמה שדמיוננו המעונה מוכן ומזומן לקראת כל מיני זוועות מסמרות־שׂער, בגשתנוּ אל ספר חדש מסוג זה, הרי הספר שלפנינו (ק. צטניק, “סלמנדרה”, הוצאת “דביר”) מפתיע בכל זאת. כי יש כאן יותר מכל המשוער. הספר מכריע את חבריו לא רק בראיה הפנימית וב“גובה של חזון” שבו, אלא גם בעוּבדות הערומות, בעובדות כאשר הן. יש כאן מציאוּת כזאת, שכל דמיון וכל חזון הם בפניה כקליפת השום! (כגון המסופר בעמוד 162).

המחבר כופה עליך את כל אוירת המות ההיא כגיגית, ביד חזקה, כך שאחרי הקריאה הנך חש את עצמך כאילו גם אתה היית שם, היית שם ממש, ואינך עכשיו אלא אחד הניצולים בדרך נס.

הנה כי כן מצטברת והולכת ספרות־השוֹאה שלנו – זה חלקנו מכל אסונותינו! אחרי כל הצרות והרעות וההשמדות מתעשרת ספרותנו ב“ספרי הדמעות”. והאחרונים משכחים את הראשונים.

הנקודה המדכאת ביותר בכל אימי הדמים הללו – הרי זה המובן־מאליו, בו ביצעו המרצחים את מעשיהם. כאילו דבר גדול עשו, דבר חשוב והכרחי בשביל כל באי עולם, לרבות גם הקרבנות עצמם. כעין צו הטבע ולמעלה מן הטבע. וכאן קוטב הסמרמורת.

הנה לאן הוליכה אי־טבעיוּת היותנו “בגויים ההם”. רק עכשיו הבינונו להם וירדנו לסוף כוונתם. קודם הלא סבורים היינו שכל אשר הם מטיחים כלפינו, אינו אלא מן השפה ולחוּץ, בחינת “לסבר את האוזן”. בסתר לבנו לא האמנו ברצינות הדברים, ולא עוד אלא שלפעמים נדמה היה לנו אפילו כי מאחורי השנאה הזאת מסתתרת דוקא מעין אהבה… כזה היה טיב תגובתנו על האנטישמיות, בתוך תוכה התנועענו ונשמנו כל הימים – וניחא היה לנו בכך. עד שפתאום הסירו את המסוה מעל פרצופיהם – והבינונוּּּּ.

אבל האם הבינונוּ באמת?

זאת היא השאלה.

רפרוף על טיב שירתו למלאת לה כ"ה שנה

ככל משורר מקורי, מתחיל ש. שלום מבראשית. כלומר, אין שירתו המשך, ולוּ גם דרך העמקה, לשירת אחרים, קודמים לו, אלא פרי תפיסה חדשה בתכלית, שלוֹ. אך יצא לאויר העולם והוא נפעם מהאחדות השרשית שבהויה:

אי הכיעוּר ואי הפּאר?

ועל כן, כשהוא נוגע לפעמים בדברים שבצנעה, מזדככים אלה תחת קולמוסו ואינם מעוררים בלב הקורא סלידה כלשהי. אם “מגע עריונה גואל” – מדוע לא לשבץ זאת בשיר? ועוד ועוד כיוצא בזה.

הרבה משום שינוי־ערכין ושידוד־המערכות יש בשירתו. זהו מה שקורין אישיוּת, וזו מתבטאת גם בשפתו, שפה טהורה ורבת־כובד, בחינת

“וכקרדום כבד יפול דברי”.

שימני ענן בכפך, כי אנוחה,

אַכזר כמותך ונשגב וקדוש.

ובהיותו כואב, שאגה לו כלביא פצוע:

הלילה כבר מזעיק בי את אוחיו,

ילל רוּחות ונהק החיה – –

תחושתו־הגותו עמוקה, בטוחה באמיתותה וכוח־סוּגסטיה לאימפּרטיבים שלו, עד כי ניתן לשער, שמישהו מקוראי מתאושש ברגעי חייו האחרונים, בזכרו את צו המשורר:

צהל לקראת חיים

וצהל לקראת המות.

ובזכות גדולה זו בלבד הלא קנה את עולמו.

הבלטריסטים חולשה מיוחדת להם לתאר את המות. בחשק מיוחד הם עושים זאת. נדמה להם, ודאי, שעל ידי כך יתגברו עליו; על ידי כך תהא להם איזו שליטה בו…

אבל מי יודע? תיאורי המות לחוד והמות ממש לחוד. ניתן לשער, שברגעי חייו האחרונים, באותה אסטאפוֹבוֹ פאטאלית, נוכח טולסטוי פתאום לצערו הגדול (שהרי האמת היתה אצלו עליונה על כל), שכל תיאורי המות הרבים שלו, המפוזרים ביצירותיו, אינם נכונים. עכשיו, עכשיו אילו יכול לקום ולישב אל שולחן־הכתיבה, היה מתאר זאת אחרת לגמרי, אבל כבר מאוחר הדבר – וחבל!!

חמש המגילות – ספרות מודרנית מהמין המשובח הן.

ממגילת אסתר מדמדם בנפשנו הסירוב הקפריזי של וַשתי: “ותמאן”… הרי זה המיאון הנצחי של היופי היהיר – הבו גודל לו!

וברוּת – דבריה הנישאים ברוח שדות מואב דרך כל מרחקי הימים: “אל אשר תלכי אלך… באשר תמוּתי אמוּת”…

וכלום יש צורך להדגיש את ביטויי האהבה הדקים מן הדקים וה“מודרניים” כל כך אשר בשיר השירים? “פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר… מי יתנך כאח לי… אמצאך בחוץ, אשקך, גם לא יבוּזוּ לי”…

אשר לאיכה, הרי מספיק: “בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה…” די והותר!

ושיא השיאים בקוהלת, לדעתי, הוא: ויזכור את ימי החושך, כי הרבה יהיו"… ימי החושך הרבים־הרבים, בהם נשכב בקברנו. את יגון המות לא תינה איש כמשורר־ההוגה הקדמון בפסוק קצר זה!

בזכרונותיו מספר היינה על אהבתו הראשונה, בהיותו בן שש־עשרה. היתה זו אהבה לבת תליין, יוזפה שמה, בת שש־עשרה אף היא. “שׂערה היה אדום כדם וירד במחלפות ארוכות על כתפיה, עד כי יכלה לקשרן יחד מתחת לסנטרה, אבל זאת שיותה לה מראה כאילו נחתך צוארה והדם מפכה מתוכו בזרמים אדומים…”

ואהבה זו היא שהשרתה לפי דבריו, את רוח שירתו הראשונה, אותם שירי החלומות, בהם ראה את הנערה תופרת תכריכים לו, מתקינה ארון־מתים בשבילו וגם חוצבת לו קבר. האם לא היה זה מין חזון לאחרית הימים?

פעם, בהיותם לבדם בבית, הראתה לו הנערה את חרב אביה, בה נערפו מאה פושעים. היתה זו חרב גדולה מאד, “ולמרות זרועותיה הצנומות, נופפה אותה הנערה בכל עוז, ומפני שלא יכלה להתגונן מיראה פן תפגעני בפלדה הפאטאלית, על כרחה הניחה לי לחבק את ירכיה הדקות ולנשק את שפתיה הסרבניות…”

הנה כי כן ספגה בת התליין אדומת־השער את נשיקות היינה הראשונות – והחרב הגדולה רוַת־הדמים בידיה.

ברדיצ’בסקי, בעודנו עלם צעיר ובטרם קרא משפינוזה אף מלה אחת ורק ידע את השם בלבד, נפעם עד לדמעות כאשר השיג את ספר האתיקה “והחזיקו בידיו”…

“… לבי עלה על גדותיו. ראיתי בעיני רוחי עולם ומלואו. עליתי מעלה מעלה בסולם גבוה וסוד ההויה נפתח לפני. בכיתי מרוב פחד ורחשי תודה ונהייתי לאשר הייתי. כמה שנים עברו עד אשר קראתי את כתבי שפינוזה. אולם את חסדו הגדול האציל עלי כבר אז, ברגע בו קיבלתי את ספרו והחזקתיו בידי – –”

כך נפגשו שתי נשמות גדולות, קרובות אשה אל אחותה.

בקראי באחת מחוברות “מבפנים” את המסה הנאה והלבבית של כסֶניה על צ’רנישבסקי (1828–1889), אדם בעל נשמה גדולה ואחד ממכונני הצעדים הראשונים של המהפכה הרוסית (ידועה ההשפעה העצומה של הרוֹמן שלו “מה לעשות?” בשעתו), נזכרתי בהליכת דוסטוייבסקי אליו, עליה זה מספר ב“יומן הסופר”.

בוקר אחד מצא דוסטוייבסקי פּרוֹקלמציה תלויה בכף המנעול של דלת מעונו. “אל הדור הצעיר”. יוצר “החטא וענשו” נבעת. הנה, הנה מתחיל הדבר, אשר יגוֹר כל כך ושתוצאותיו מי ישוּרן?!

כידוע, היה הוא עצמו בנעוריו מעורב בחוג מהפכני וגם נדון למות וכבר עמד לפני הגרדום, ורק ברגע האחרון קיבל חנינה ונשלח לסיבּיר, לקטוֹרגה, אבל במרוצת הימים, בעקב נסיבות מסוימות, נהפך עליו לבו. בנאומו הידוע על פּוּשקין הוא מדגיש את הרעיון, שאין ליהנות מבנין־אושר, אם ביסודו טמון אפילו הרוג אחד בלבד, ובמאמרי פולמוס כלפי “המערביים” הוא מדבר רתת על “התזת הראשים” של המהפכה הצרפתית. והנה פּרוקלמציה מרדנית על עצם דלתו! הרי שהדבר מתחיל גם כאן, גם כאן!..

"… לפנות ערב נמלכתי פתאום והלכתי אל צ’רנישבסקי. קודם לא ביקרתי אצלו וגם הוא לא ביקר אצלי.

אני זוכר, שזה היה בחמש אחרי הצהרים. מצאתי את צ’רנישבסקי בביתו יחידי, והוא פתח לי בעצמו. קיבלני בסבר פנים והביאני לחדרו.

– ניקוֹלאי גברילוביץ, מה זה? – והוצאתי את הפּרוקלמציה.

הוא נטל את זו, כאילו לא ידע עליה כלל, וקרא אותה. היו בה שורות עשׂר.

– נו, ובכן? – שאל בחיוּך קל.

– – אבל בכל אופן צריך לעצור אותם, ויהי מה. מלה שלך רבת־משקל היא בעיניהם ובדעתך יתחשבו".

ברוח זו נמשכה השיחה עוד כמה רגעים, עד שמישהו צילצל בדלת ודוסטוייבסקי הלך.

פגישה מענינת היתה זו. התנגשות שתי השקפות־עולם בראשיתן. לדוסטוייבסקי נדמה היה אז, שהא יצליח לעצור את התנועה בעצם נביטתה, אם אך ילך אל צ’רנישבסקי ויוכיחהו וידבר על לבו.

כמאה שנה חלפו מאז. רוצה הייתי לראות את שניהם קמים מקבריהם ורואים את רוּסיה החדשה. מה היו אומרים זה לזה עכשיו?!

עם הכרך האחד של כל כתבי מנדלי בהוצאת “דביר”

את כוחו של דויד פרישמן כמבקר אני רואה קודם כל במבוא הנעלה שלו לכל כתבי מנדלי (בהוצאת “מוריה”), בו הוא, הראשון, אם איני טועה, שעמד על כל גדלותו של מנדלי (“אמן כזה לא היה עוד לבני ישראל וגם עתה אין לנו עוד כמוהו”) ושתפס את הנקודה העיקרית שביצירתו, היינו, את דבר היותו אמן יהודי. “סוף סוף באנו לידי אמנות של יהודי שביהודים”. “כך מצייר מנדלי, שהוא האמן היהודי שביהודים, שנולד לנו בין החומות בגלוּתנו”.

מבוא זה הוא בלי ספק המסה הטובה ביותר, שנכתבה אי־פעם על מנדלי. בו אנו עומדים גם על גדלותו של פרישמן עצמו. לא לחינם הוא מסיים אותו כך: “ובנשאם אותו – אז הרגשתי, כי נישאתי עמו גם אני”.

(אגב: אותה הפיסקה הידועה, שהוא, פרישמן, מסיח שם לפי תומו: “נניח נא, למשל, כי איזה מבול בא לעולם ומחה מעל פני האדמה את כל היקום אשר ברחוב היהודים” וכו' וכו', אותה פיסקה אין לקרוא כיום בלי חלחלה. ניבא ולא ידע מה ניבא!..)

ובאמת, ביצירת מנדלי אין זכר להשפעה כלשהי מהספרות הלועזית. הכל כאן “יהודי שביהודי”. כאילו מבית־המדרש יצא לכתוב. לא שלא הכיר את המספרים הלועזיים, אלא שהוא, יהודי גא ובטוח בכוחו, לא התבטל בפניהם. “דוכסין, איפרכוסין ואיסטרטיגין ובעלי מלחמות לא היינו; להתנגח כעתודים איש עם חברו, או לעמוד כעדי ראיה על דם אדם בדו־קרב לא ניסינו; ולצוד ציד נפש חיה בשדות וביערים לא יצאנו” וכו' וכו'. וכלום אין הדין עמו?

טיב הראיה ישראלי הוא. בסיפורו הקצר “ליום השבת”, שכתב כנטות יומו, זה שלפי צמצומו וצלילותו אינו אלא מין שיר בפרוזה, הוא חוזר שוב אל הסוס: “סוס כחוּש, שזנבו מדולדל ועור פניו חלק ומבהיק כפני אדם”. כדי לראות בפרצופו של סוס פרצוף־אדם, לא די להיות אמן גדול, אלא צריך להיות גם… יהודי. וזאת היא דוגמה אחת מני אלף.

כל שכן אופן גישתו אל ענינים פנימיים שלנו. את נשמת בית־המדרש הישן, שנער הישיבה, הגולה למקום תורה, הנע־ונד, ישן בו בלילות על הספסל הערום – הוא מתַנה לאמור: “עוד יעקב אבינו בשעתו, שלן במקום ההוא בדרך, ואבן למראשותיו, מיד כשעמד בבוקר הרגיש בו, שאין זה כי אם בית אלוהים! אבינו זה על משכבו הקשה בבית־המדרש הראשון” וכו'. בכוח אַסוֹציאַציה נעלה זו מרומם מנדלי את הנער שלו על כל “המתמידים”!

מקום גדול בעולם ילדותו, כמו אצל כולנו בתפוצות הגולה, לפנים בישראל, תפסה, כנראה, המפחה של הנפח המקומי. כאן אנו רואים אותו בהמריאו – כריאַליסטן וכחוזה גדול כאחד. “עלטה. מפוח גדול וישן מנשב בקול דממה צרודה. שלמה’לי מסתכל, ואותו המחזה שכתוב בתורה עולה על דעתו: השמש באה. אברם יושב בעלטה עצוב ומתנמנם – והנה תנור עשן ולפיד אש לפניו!..”

ברם, לשיא השיאים אני חושב את תיאור סערת־הגשם, אשר חטפתהו בילדותו, “במשעול הגנים”, חויה שהוא ראה אותה כהתגלוּת. לבדו־לבדו, “יחף וערום, אך כתונת בד לעורו וכובע על ראשו”, רץ מנדלי הילד בתוך הסערה, תחת הענן השחור והברקים והרעמים. “עוד מעט וגשם נדבות ניתך ארצה, גשם חם אף נעים, משיב נפש. **נטפי מטר גדולים מתופפים על צמחי הגנים”** וכו'. “זאת היא ראשית דעתי את עצמי, את האלוהים ואת תבל ארצו”…

האם לא היינו כולנו בילדותנו שוּתפים לו בחויה אדירה זו – שם שם בפרברי הגויים? האם אין נטפי המטר הגדולים ההם, אשר תופפו בזעף על טרפי הירקות, מהדהדים באזנינו עד היום? כי אנו, ילדי ישראל, שמענום אחרת; בגיל שמענום וברעדה – כנטפי ברכה וכמבשרי מבול גם יחד –

כל ימי נצטערתי על שלא זכיתי לראות את מנדלי, והנה לאחר שקראתי את הפרקים הנעלים עליו ב“הראשונים כבני־אדם” (אחד הספרים המעטים, החשובים ביותר, שנתפרסמו אצלנו בעשר השנים האחרונות) לי. ד. ברקוביץ, באתי על סיפוקי במקצת.

הנה אני רואה אותו יושב אל שולחן־הכתיבה, כשהוא שרוי בחבלי יצירה. “משהוּ חסר לי כאן”… והנה הוא מתפעל בשעת טיול מיפי הנוף השוייצי ואומר: “שוייצריה יפה היא, אלא שחסרון אחד יש בה – ההרים”… והנה אין דעתו נוחה מ“מגילת האש” (וכותבי־המסות יתנו אל לבם!) ונתפייס אחר־כך ב“הבריכה”. “ואתא מיא וכיבּה לנוּרא” – אמר על כך לבן־עמי.

תוך כדי דיבוריו ומשליו השנונים נגע פעם עצמו באותה נקודה “עדינה”, אשר בשלה נמצאו בימינו מקטרגים עליו. זה היה אגב קריאת־תגר על “משא נמירוֹב”. “אף אני אינני מן הסופרים המתוקים, שרק נופת תטופנה שפתיהם לעם, אף אני גורס את הפסוק: חוֹשׂך שבטו שונא עמו… אבל במה דברים אמורים?” וכו' וכו'.

מצדדים שונים ומנקודות שונות אני רואה אותו. הנה הוא “נשען בערפו אל דופן הכסא, זוקף קצת את ראשו למעלה וסוקר בעין אחת יהירה את איש שיחו, כבוֹחנוֹ, אם ראוי הוא לשמיעת דברים אלו”.

וכאילו כדי לקבוע בלבנו את דמות־דיוקנו של סבא הנהדר שלנו עד תום, מביא ברקוֹביץ את דברי בן־עמי. “איש העם והאהבה”, דברים הנוגעים עד הלב והמדביקים גם אותנו ברחשי געגועים והתרפקות: “… אני זוכר אותו כמו חי – ויודע אתה כיצד? כאילו אני רואהו כאן לנגד עיני!.. אַי, ר' מנדלי, ר' מנדלי, בגן עדן תהא מנוחתו!.. הלא חי הוא, חי עדיין!.. הנה הוא יושב עמי, ואני שומע את קולו מדבר… מי בדה את השקר, כי ר' מנדלי מת? שקר הדבר – חי הוא!.. חי בספרות, חי בכל מקום, בכל פינה שאתה פונה!.. כלום יודעים היו המצפצפים התל־אביביים שבכאן, עברית חיה מה היא, אילמלא טרח ר' מנדלי בשבילם?.. הלא כולם לקחו ממנו ושׂמוּ בכליהם: שלום־עליכם, ביאליק, אפילו אני… ומי לא? אפילו הזאטוטים הללו המצפצפים שבכאן… ואתה, ברקוביץ, גנב שכמותך, כלום לא גנבת ממנו בחשאי ושׂמת בתרגומי שלום־עליכם?.. תן תודה!..”

יש לקנא בברקוביץ על שזכה לעמוד במחיצתו של מנדלי ולדבר עמו פנים אל פנים, אבל גם מנדלי ראוי לקנאה על שזכה לתיאורו של פורטרטיסטן־אמן ורב־עדינות כי. ד. ברקוביץ.

ב“הערות וביאורים” לתרגוּם־המלט שלו (אגב, שפת התרגום אינה מלבבת ביותר) מעיר ש. צ. דוידוביץ: “להיות או לא להיות – אין כל רמז במלים אלה, שהמלט אומר לאבד את עצמו לדעת וכו'. השאלה היא רק אם יעשה דבר־מה לנקום נקמת אביו אם לא”.

המתרגם אומר זאת בלב קל, ואינו חולה ואינו מרגיש, כנראה, שבזה הוא נוטל את חצי שקספיר. קריאה המלטית זו, שכל השחקנים הגדולים בכל אומה ולשון התחרו ומתחרים חד את אחד, כיצד לאמרה, כיצד להטעימה, שוב אינה אותה האמירה הפילוסופית הגבוהה, הנצחית, שאלת הויה וחדלון, האמירה־המעוף, שהמין האנושי בלבטיו מצא בה כפעם בפעם את הניסוּח ההולם, אלא הכוונה כאן פשוטה בתכלית הפשטוּת: להיות מעשה הנקמה או לא? איזו אכזבה!

הנה כי כן (אם אמת נכון הדבר) אנו מתעשרים ומתרוממים ברוּחנוּ במשך דורות בכוח פסוּק קלסי מפורסם – אך ורק מפני שטעינו בפירושו.

ביטוי רגיל לשבח בפי מבקרים: סופר פלוני עין חדה לו. ואני דוקא שונא את ה“עין החדה” תכלית שנאה. גם בחיים וגם בספרות. את הכל הוא רואה! עיניו החדות משוטטות בכל, בכל! את כל הפסולת, את כל האשפתות הוא מעביר לפנינו ללא שיור, ללא שיור. אנו טובעים במים עכורים אלה שאין להם סוף. אנו נחנקים ממש.

הא לכם “עין חדה”!

מעורפלת צריכה להיות העין, הוזה, רוֹאה ואינה רואה. כלפי רוב רובם של הדברים על היוצר להיות עיור לגמרי. וזהו סוד עיורונו של הוֹמירוס וסוד חרשותו של בּטהוֹבן. הראשון לא ראה מה שלא כדאי לראות, והשני לא שמע מה שלא כדאי לשמוע. לא בראיה כבשונה של יצירה, אלא… באי־ראיה.

כל ימיהם היה לבם גס במציאות כמוֹת שהיא, והם לשוּ אותה אילך ואילך, הפכו והפכו בה, שינו ושיפרוּ, בדוּ והרכיבוּ והפריזו, וכך הציפו את העולם בסיפורים ורומנים אין קץ. ורק כנטות יומם, לאחר שכוח דמיונם תש, הם נמלכים וכותבים את “זכרונותיהם” (כגון המספּרים הרוסים טלשוב, יאסינסקי וכו'), כלומר, אותה מציאות עצמה, שלשעבר זילזלו בה כל כך, מתארים אותה, כפי שהיתה באמת, לא כחל ולא שרק. וראה זה פלא: בעוד שהרומנים והסיפוּרים שלהם כבר עברו ובטלו ואין איש שועה אליהם ושאפילו בשעתם, עם הופעתם, לא עשו כל רושם, הרי ב“זכרונותיהם” יש ענין רב, יש. דוקא. ולא עוד אלא שגם הם עצמם, כנראה, לא נתקררה דעתם עד שכתבו את אלה. ניצחה המציאות בעירטוּלה את כל להטי “היצירה”!

בכל אחד מן הטובים שבהם אני חושד מאוד, שפעמים הוא נכנס חדר לפנים מחדר, סוגר הדלת אחריו, מתיחד עם הכרך הגדול של מנדלי, הוצאת “דביר”, וקורא בו בהתלהבות, בדבקות, בדמע, ונושק כל דף ודף…

מזמן לזמן אני יושב על מדוכה זו: מהיכן שאב יוצרו את הדמות הזאת ואת כל הכרוך בה? כיצד יכול לתאר בדקוּת כזו את כל הסיוט האיום הלז, לפני הרצח ואחריו? ואת הרצח גופו? החויה האישית כה מורגשת בכל אלה, עד שעל כרחנו מתגנב חשד, שהוא, דוסטוייבסקי עצמו, נתנסה בכך באיזו צורה שהיא. אבל היתכן?..

בכל יצירה ספרותית אנו מבחינים בין חויה וּבדיה. ב“האחים קרמזוֹב”, למשל, עם כל עוצם התנופה שבהם, מכריע יסוד הבדיה. את העבודה הקבינטית אנו חשים שם, את אשר הרה והגה המחבר בד' אמות של חדרו. לא כן ב“החטא וענשו”. כאן הרושם, כאילו המחבר עצמו חי את כל אלה, כאן מורגש אויר החוץ, והרי הוא משתף גם אותנו הקוראים בכל האימים הללו. ונשאלת השאלה: כיצד?

עוד שני מצבי־נפש איומים תיאר דוסטוייבסקי, שניהם בסיפורו “אידיוט”, והם: הליכת הנדון אל הגרדום ונפילת הנכפה. גם באלה ניכרת החויה האישית, אלא שכאן אנו מכירים את הרקע, בהיות הוא עצמו בעל הדבר. אבל רסקולניקוֹב?! כל אותם הפרטים ופרטי־הפרטים, שחותם המציאות טבוע בהם – מהיכן חפר אותם? מהיכן?

בכל הספרות הביוגרפית, שנכתבה על דוסטוייבסקי, וכן במכתביו וביומני אשתו וכו', לא מצאתי אף נקודת־אחיזה אחת, שתהא מפענחת את הדבר.

מובן, שיש לישב בדוחק. אולי בקטוֹרגה סיפר לו אחד הפושעים על מעשה־רצח כזה, עם כל האַטריבּוּטים החיצוניים הללו, ואת הצד הפנימי העביר במקצת מההליכה אל הגרדום הידועה לו (על כך הוא רומז שם בעצמו) – ואף על פי כן…

לא נשאר איפוא אלא לזקוף את השייר הבלתי מובן על חשבון גאונותו בלבד, שאינה ניכרת בשום מקום אחר ביצירתו, כמו כאן, בחלק הראשון של “החטא וענשו”.

ספרות הסבל והיסורים צריכה להיוצר על ידי אלה שנתנסו בכך. רק הם רשאים! אין לישב בשלוה ובכל הנוחיות כל הימים ולכתוב “רשימות מבית־המות”. אין אדם זוכה לשני שולחנות. גם “סבסטוֹפּוֹל” שני אסור לכתוב לאיש שאפילו מרחוק לא הריח מלחמה. חוץ ממה שמבּחינה מוסרית חטא הוא, הרי פּסול הדבר גם כמעשה־יצירה, שהרי העיקר חסר כאן: החויה.

ואף על פי כן יש שנכשלו בעבירה זו גם סופרים מפורסמים. אינם שולטים ברוחם ו“עטים אל השלל”, אם כי אין להם כל זכות לכך. “עולם־גולם” אינו מבחין הרבה ולא קשה לרמותו. ביחוד כשהמחבר יודע את המלאכה. כך הם מתארים מלחמות ומהפכות וכו', בלי להוציא את חטמם החוצה!

הבן לא אוכל אותם עורכי־דין, שנוטלים על עצמם להגן על איש, שהאינטוּאיציה לוחשת להם שהוא הוא הפּוֹשע, והם טוענים ו“מוכיחים”: לא הוא! מנחשים את האמת ומתכוונים למרוד בה.

והלא מצויים מקרים כאלה. לפנימיותו של סניגור כזה גדולים חקרי לב.

יצירה שיש בה משום האנושי־כללי־נצחי, אין לגשת אליה גישה קרתנית, קטנונית: כאן ודאי מתכוון המחבר לפלוני או לאלמוני, או יש כאן כדי להזיק לענין זה או אחר. גישה “לוֹקלית” כזו פסולה בהחלט. ליצירה אמיתית, שנכתבה ברוח הקודש, צריך לגשת מנקודת־ראוּת עליונה.

אַנה גריגוֹריבנה, אשת דוסטוייבסקי, מספרת במקום אחד ביומנה, ש“החטא וענשו” עורר בשעתו התמרמרות רבה בחוגי הסטודנטים הפּטרבּוּרגיים: “כלום יש בינינו רוצחי נשים זקנות?!” אבל אילו התחשב דוסטוייבסקי ברגשותיהם של הבחורים הללו, לא היה כותב את פאר יצירותיו.

שתי גישות: גישה גבוהה, “פילוסופית”, וגישה נמוכה, גישה של קטנות־המוחין.

מצד אחד “עולם־גולם” ומאידך – “קוֹל המון כקול שדי”, מה כאן האמת?

במכתב לסוּבוֹרין, שנטה אחרי הסברה הראשונה, כתב צ’חוב: “אבל אותו עולם־גולם קונה את כל הכרטיסים ל’אוֹתלוֹ', ובשמעו את האופירה ‘יבגני אוֹניגין’ הוא בוכה, שעה שטטיאנה כותבת את מכתבה!”

מעתה לא ייאָמר עוד “שלושת הכרכים” אלא הכרך האחד (“כל כתבי מנדלי מוכר־ספרים בכרך אחד”, הוצאת “דביר”) וברוב משמעות. אתה נוטל את הספר הנהדר בידך – והכובד לא כובד גשמי הוא.

את מנדלי, כמו את כל הראשונים הגדולים, צריך להעריך לפי שיאיו. “צר לראות את הנשר הגדול הזה יורד ומנקר באשפה” – כתב עליו פעם י. ל. פרץ ב“החץ”. אבל הנשר הגדול כי ימריא?!.. ושיאיו הם בסטיותיו הידועות, בתיאורי הטבע שלו, חטיבות־שירה סטיכיוֹת אלה (ולשון וסגנון אנו צריכים כולנו ללמוד אצלו גם עכשיו, אף על פי שסטבסקי “חוטף אותו בשיבושים”), ובכל אתן הדקויוֹת, שמבקרים ואנשי מסות אינם מבינים אותן. כל רחשוש “מיסטי” לא התחמק מקליטתו ותוכן ושפה כאן חד הם (“עופות מעריבים ויושבים בתוך הלול”). דוגמאות מופלאות הייתי יכול להביא מכל דף ודף.

מנדלי עומד עד היום מעבר לקו. כתיבת אחרים ניתנת להסתבר, כיצד היא נעשית ומהיכן, ואילו לו אנו משתאים. שם עשיה, עשיה באמונה או עשיה בלהטים, וכאן אצבע אלוהים. הוא ראשון והוא – בבחינה מסוימת – אחרון.

רק אנשים עיורים כלפי אורותיו עלולים להיטפל ל“צלליו”. נפלא הדבר: את אלה אני רואה בפעם הראשונה רק במאמר־ההתקפה, במצוּטט. בכתבי מנדלי גופא לא ראיתי ואיני רואה כל כגון דא כלל! כבמכת דם במצרים: עברי ומצרי שותים יחד מקיתון אחד – זה שותה מים וזה שותה דם. נטפלים לבוקי סריקי, לטפלות, ומהעיקר הם מתעלמים!

מנדלי לא תפס ולא תיאר כראוי את בית־המדרש והישיבה? פאסוס אחד קטן יש ב“בעמק הבכא”: “רבונו של עולם! ספסל קשה זה בבית־מדרשך וכו'” עד “מה נורא המקום הזה” (עמוד קס"ח) והוא מכריע את כל ההימנונים, אשר הושרו אי־פעם אל “בית היוצר לנשמת האומה”. ודמות ר' אברהם עם שני הנערים? ואותו הפרק האדיר, אשר כה נחקק בנפשותינו הצעירות, המתנה את געגועי הירשילי, נע־ונד בנכר, על בית הוריו ואת חרדת לבו על אביו החולה “עד שהגיעתהו הבשורה הרעה: קדיש, הירשילי! יתום אתה… אין אב!” מנדלי לא תפס את “הנפש היהודית” את “נשמת העם”? והלא נשמת העם היה הוא עצמו!..

מי היודע ומרגיש ששעתו קרובה אף הוא, מלווה את המת אל בית־עולמו אחרת. בשדה־הקברות, בשעת ההספדים, הוא פונה כה וכה ומתבונן בכל מצבה, בכל אבן, בכל שיח, התבוננות מיוחדת. הוא מזדרז לראות עכשיו כאן כהלכה את כל הדברים מסביב ולהטביעם בזכרונו ויהי מה, את כל הדברים הללו, אשר אז לא יוכל לראותם.

ופניו קורנים בזוהר חגיגי – כפני “מחוּתן”.

החדש בספרות (ולא רק בספרות) מתחיל באי־יכולת לגבי הישן. לא שהאמן בוחל לכתוב כקודמים לו, אלא שהוא חש שלא יוכל לכתוב כך, אפילו לכשירצה. מופּסן אולי רצה לכתוב כסטנדל או כבּלזק, אבל לא יכול, וטוב שלא יכול. אי־יכולת זו נתנה לנו אותו, את מופּסן.

“… זה היה למעלה מכוחותי – מתודה שאגאל באבטוביוגרפיה שלו – משמע שאיני מסוגל לקנות תורה. לשיטות האסכולה המקובלות אין כל שליטה עלי. איני תוֹפס אלא בכוחה של שמיעה פנימית. אתם יורדים לסוף דעתי?..”

כן, אנו יורדים לסוף דעתך. אין אנו יכולים לכתוב כראשונים, וטוב שאין אנו יכולים. באי־יכולת זו צפוּן סוד ההתפתחות וההתקדמות. אי־יכולת של מעלה היא – הבו גודל לה! נס הוא, שאין אנו יכולים לכתוב כדאנטי, כסרונטס, ואפילו כשקספיר.

נס מן השמים!

“כל המוסיף גורע” – כלל גדול זה אין כוחו יפה כמו בנידון דידן. סיפורי התנ"ך טובים כאשר הם. הסיפור “יוסף ואחיו” לתומס מן טוב מאד, אבל הנוסח בחוּמש טוב ממנוּ.

ואם כבר להשתמש בנושאים תנ"כיים, הרי יש לעשות זאת ברוח המקור. כלומר, לא לסרס, לא לעוות את הכתוב ולא להפוך: עליונים למטה ותחתונים למעלה. אין לתאר את שמשון כאיש חלש, שכל נער קטן “מרביץ” בו, או את דלילה כנערה מכוערת, שאי אפשר להביט עליה, וכדומה.

הנה בא מספר אחד ולקח לו לנושא את גיחזי (הוא מוכרח היה לקחת את גיחזי, מאחר ששאר אישי התנ"ך תפוסים בידי אחרים). את גיחזי אנו מכירים יפה. הרי זה טיפוס מובהק של “גבאי”, של שמש הדיוט. “ויגש גיחזי להדפה”. וכיצד רץ אחרי נעמן, כדי “לקחת מאתו מאומה”, לאחר שאלישע ברוב אצילותו סירב לעשות זאת! והנה בא הסופר ב“מאזנים” ו“שׂיכל את ידיו”: את גיחזי העלה שם למדרגת פילוסוף ממלל רברבן, למין סרתוּסתרה, ואת אלישע הוריד מטה מטה.

גישה כזאת אל נושא תנ"כי פסולה בהחלט.

בנובילה ולא ברומן בא כוחו לידי גילוי, לידי מעוף. כאן היה למורה־דרך והקים אַסכוֹלה. בכל אומה ולשון נתרבו ההולכים בעקבותיו והמטשטשים בעיני הקורא את מקוריותו. בכל זאת עוד נשאר אצלו עד היום דבר־מה שלו, אשר נבצר מאחרים, בחינת “אצבע אלוהים”, שהחרטומים בלהטיהם לא יכלו לה.

כל מיני טרגיזמים וקוֹמיזמים, העלולים לעלות על דעתך, בגשתך לכתוב נובילה – כבר קידמך מוֹפּסן!.. כל נושא בר ערך כבר תפוס בידיו. ואיזה כוח בטיב התפיסה ובטיב המסירה!

את שטף הסינה אנו חשים עם מגע עטו בנהר־מולדתו זה ואת נשימת הים – בתארו את הים. נאמן־בית היה בכפר כמו בכרך. את האיכר ואת עבדו ואמתו הכיר במפולש, ובהוּמור דק מן הדק עיצב את דמותם. אויר שדות מזה ואדי פּאריס מזה. פאריס! אלה הלילות הכבדים בבּוּלברים בחוץ, ובמעון־הרווק בבית. איש לא מסר כמוהו את הבדידות, את הסיוטים הכרוכים בה, את פחד ההויה. על פני תהומות צעד – וסופו הוכיח.

הזוכרים אתם את היער בסתיו ב“הילדה רוק”? אותו יער קודר, בו אונסה ונרצחה הילדה בת השתים־עשרה. אותה נשירת העלים־הדמעות לפנות ערב, עם חשכה. “הוא (הפושע) אץ על פני האזוב הלח והרך, ושפעת עורבים, שבאה ללון בראשי האילנות הגדולים, המריאה לשמים כצעיף אֵבל ענקי המתלבט ברוח”…

זהו מוֹפּסן.

כיום אין איש זקוק למליצות רמות, בבואו לכתוב עליו. כל אחד מאתנו יודע מה היה לו הרצל גם מבחינה פרטית־אישית ומה עשה בשבילו, פשוטו כמשמעו. כי בהגיע מים עד נפש במקומות ובימים ההם, לאן לאן היינו פונים, לולא היה לנו המפלט, אותו מצא הוא, הוא המניע הראשון והראשי?

כי הרצל באיצטגנינות שלו ראה מראשית אחרית, ובעוד חבריו, פייטני וינה מבני עמנו, שרו הימנונים ל“קרית־זהב” זו והרגישו את עצמם בה כבגן־עדן, חזה מזלו שסופה ליהפך לנו לגיא־ההריגה. והוא לא נח ולא שקט ודאג וטרח ופעל וביצע.

הוא אשר אמרתי: עכשיו אין צורך להפליג בדיבורים מופשטים. להרצל אנו הוגים קודם־כל רחשי־תודה פשוטים, רחשי הטובע אל מצילו. כי אם גם נסיח דעתנו מהרצל במובנו העליון – וכבודו של זה ודאי במקומו מונח! – לא ימוש מנגד עיני כולנו, החיים פה כיום, זה האיש, אשר נתן לנו את הכיווּן הידוע היחידי, לבל נישלח ב“כיווּן הבלתי־ידוע”.

השקפותיו של אדם, דעותיו ו“עמדותיו” אינן יציבות ביותר. היום הוא סובר כך ומחר אחרת. יש מקרים, שרק מתוך השתייכות למפלגה מסוימת, בעטיה של גושפנקה, הוא מתעקש ולוחם על “הקו הפוליטי” שלו עד זיבולא בתרייתא.

איש ההגוּת העמוקה והבלתי־פוסקת אינו פונה כה וכה, אינו מביט לצדדים, ומה שהוא רואה, מתוך פיזור הנפש הוא רואה, באַקראי, ולפיכך יש בה בראיה זו לפעמים משום התגלוּת.

הבלטריסטים הגדולים, שכתבו דברים נצחיים, לא הביטו ועל כן ראו.

“עין בעין”, שירים, הוצאת אגודת הסופרים ליד “דביר”

במקום אחד עמדתי על כך, שכל יצירה יש להעריך בעיקר מבחינת הנתינה. כלומר, חשוב הדבר קודם כל, אם המשורר נתן לנו מה, אם העשירנו במשהו, ומאיר מוהר נותן, הרבה הוא נותן, בהיותו נאמן לעצמו.

לתת לתת לתת – –

תני, נפש, תני בלי קץ,

כשמש, כפלג, כעץ!

מזיו נפשו הוא אוצל עלינו, מאהבתו ורחמיו הגדולים, המשוטטים בכל, למן הכלואים בבתי־סוהר ועד “היושבת בגן וקוראת בספר”.

מי מאתנו, המתהלכים בחוץ, זוכר את האסיר בכלאו? הלא אפילו חבריו לתא, מכיון שהם משתחררים, מיד הם שוכחים אותו, כשכוח שר־המשקים את יוסף. זה “וישכחהו” הנצחי!.. אבל מאיר מוהר זוכר אותו. ו“תפילתו בשלום אסירים” היא אחת התפילות המעטות, הזכות והנעלות, שמהוות את מיטב תפילותינו.

“שונא תהומות, הוא ו”שונא צער" ומגמת שירתו היא לרכז את נפשנו רק על האידילי בלבד, על –

ענוות פרות, רועות דומיה

בזיו השקיעה…

והדבר גם עולה בידו, עד שאנו נסחפים עמו בהמריאו:

כולי כה עמוק פתוח היום

לרוח היום;

כה מלא עולם ורוה הוי

וזך לאדוני.

אעבור על גדותי, עבור ושטוף

עם אין סוף – –

ברם ה“תהומות” וה“צער” אינם נותנים לדלג עליהם בקלות. ועל־כרחו הוא נוגע גם בהם, אם כי מגע ענוג מאוד:

רתמני אלהים לרכך הצער –

אני מושך ומושך בפיק ברך

ובדרך הילוכו אלחך

הנאות קטנות שבצדי הדרך.

ואת כל כובד ההויה הצליח למצוֹת בשירו ב“מארב”, זו המוכנות הפנימית לקראת האסון הנעלם, האורב לנו, וזו האריבה ההדדית שבינו ובינינו

* * *

עד לבלי הבחין והכיר:

מי אורב למי?

אני לאידי, אם אידי לי?

ותעודת עניוּת היא לתבל וליוצרה גם יחד, אם אפילו משורר כמאיר מוהר, שלבו כה תמים עם אלוהיו, זה ידיד ה' המובהק, הנושא “עול שדי” בכל מאודו, לא התאפק פעם והטיח כלפי מעלה את הדיבור האפיקורי:

מלוא חלד חסד וחן,

שעשועי חזון ודמות –

הכל לנו בשפע יתן

ובלבד שנמות!

“…שהיו מחבבין את הצרות”

חסיד הסבל היה. פישפש ומצא לו אשה־מודל מכוערת אך ורק בשל חריצי הסבל שלה. “בחינת שדה חרוש” – נימק את הדבר.

במכתב לאחד מידידיו הוא כותב לאמור: “לא פעם, כשהדאגות מציקות לי, אני רואה את עצמי כעומד על סיפונה של אניה נטרפת בלב ים, אבל אני אוהב את הים, על אף הסכנות הצפונות בו”…

טוב לסובל, כי יתעמק באמרה ואן־גוגית זו.

בגן החיות מרובים עכשיו הפועלים, העוסקים במלאכת בניה ותיקון, על המבקרים; אלה האחרונים בטלים בראשונים, ומתוך כך, מפני שרוב האנשים שקועים בעבודתם ואינם מסתכלים בחיות ואינם שמים להן לב כלל, נראות אלה כבהמות־בית שקטות ונוחות. האריות והדובים בסוּגריהם מתפרקדים על מערומי־האבן, ללא כר וכסת (צער בעלי־חיים!), כבחורי ישיבה על ספסלי בית־המדרש לפנים בישראל.

בירכתי הביבר עוסקים הפועלים בחפירה, חושפים את בטן האדמה, ובנות־היענה ארוכות־הצואר עטות על התולעים ובולעות אותן לתיאבון – כתרנגולות בשעת חרישה.

כל החיות והעופות כאן נעשו פתאום קרובים כל כך, שכיחים, יומיומיים, בחינת “לא ירעו ולא ישחיתו – ואריה כבקר יאכל תבן”.

אכן, ימות המשיח!

כשמלחמה חדשה מתחילה מדמדמת, לב ההמונים מפולג לשנים: מצד אחד הפחד, אבל מהצד השני – הסקרנות. העתונים על כותרותיהם, שימי השלום הקהום והטילו בהם את השעמום, חוזרים ומחריפים, חוזרים ומתנערים לתחיה.

והנשק האיום, השמור אי־שם, שבכוחו להחריב עולמות במחי אחד, מציאותו כשהיא לעצמה עלולה לדחוף את בעליו אל ההשתמשות בו.

איך זה יהיה?!.. גדול הפחד, אבל מי יודע, אם לא גדולה ממנו הסקרנות – וכאן טמון קוטב הסכנה.

“…אשר לא ידע את יוסף” (לא רק המלך, אלא, בעיקר, כל הדור החדש), אבל יוסף אינו נזקק לו. יוסף די לו בידיעת “הדור ההוא”, דורו שלו, אותו הוא מוקיר ומחבב. מה לו ולדור החדש הזה, הזר לרוחו; מה לו אהבתו, מה לו שנאתו.

“אשר לא ידע את יוסף” – אבל יוסף “מצפצף” עליו.

זאָג נישט קיינמאַל, אַז דו גייסט דעם לעצטן וועג,

הימלען בלייענע פארשטעלן בלויע טעג.

קומען וועט נאָך אונזער אויסגעבענקטע שעה,

ס’וועט אַ קלאפּ טאָן אונזער טראָט: מיר זיינען דאָ!

וכו' וכו'.

שירו זה של הירשקה גליק, אחד משירי השוֹאה “שנעשה הימנון לתנועת המרי בגיטו וילנה” (לפי ספרו של ד"ר מ. דבורז’צקי), משרה עלינו את תמצית האוירה ההיא, כאילו אנו בעצמנו היינו שם.

לכאורה הוא מעודד, נותן תקוה, אבל היגון הגדול נושב מבין השורות הללו עד לבלי נשוא. השואה כולה, כביכול, מקופלת בו, בשיר קטן זה, בן חמשת הבתים.

ס’וועט אַ קלאפּ טאָן אונזער טראַט: מיר זיינען דאָ!

אבל הוא עצמו, הירשקה גליק, לא זכה להיות בין השרידים הניצולים.

לבי, לבי לך, משורר נענה, אשר בנפשך הבאת שירתך, ובין צעדי השארית לא יישמע “צעדך” אתה!

להולכים

גרשון שופמן

אורי ניסן גנסין

גרשון שופמן

שם בלב הרחב יאיר יום המות…

א.נ. גנסין

כעשר שנים לפנים, ב“רגעי חיים קשים” נראה אלי גנסין בפעם הראשונה. שיכוֹר מהיכרות חדשה זו, זכורני, טיילתי עמו אחר כך כל אותו היום, ובלבי הגיתי אז תודה לקובץ כתבי הקלוקל, שנתפרסם בדפוס זמן מועט קודם לכן, על שהוא הוא היה הגורם לדבר. רק באותה שעה ניתן לי ה“הוֹנוֹרר” האמיתי שלי, והבינותי שכל עיקרו של ענין הכתיבה בכלל אינו אלא מין החלפת מכתבים בין אנשים־אחים מעטים, מפוזרים ומפורדים על פני תבל, שרובם אינם מכירים זה את זה.

“לא בודדים אנו בתבל ־ יש, יש!..” – תעיתי אז בלוית חברי החדש ברחובות הוֹמל, שהיו זרים לי עוד, והראש סחרחר מרכישת הנפש הנפלאה, שבאה לי בהיסח הדעת, מההבנה ההדדית, מאלו הניצוצות־הגילויים החדשים, שניתזו אז תוך כדי דיבור, מניה וביה. כל כגון דא טועמים אך סופרים מתחילים, סופרים־נערים, בשעה שהם מוצאים מין את מינו בנכר, בנדודים, בתחילת הסתיו… כן, כן. יש אושר שמור רק לנו המשוררים.

אלא שכמו תמיד, ברגעים טובים ביותר, כן גם אז, עלתה לפתע עב־עצבות קטנה ופגמה את הכל. ניעורו ביעותי הסוף – זה שעם כל רחקותו, הריהו מחכה, מחכה לנו שם, שם, בשפת הרקיע. ואולי גרמו לכך גם אותן העינים הכחלחלות, שנשאו בתוכן תמיד את בבואת האופק הרחוק.

רק כעשר שנים עברו מאז – וגנסין בקבר. מה זה? כבר?.. אותו הסוף?.. אבל אותנו השרידים אין זה מבעית עכשיו. עכשיו אין המות נורא כל כך. ברגענו האחרון, שיבוא היום או מחר, נזכור שהולכים אנו אליך, אליך, גנסין יקר שלנו!

וינה, 1913.

פטר אַלטנברג

גרשון שופמן

עם פטירתו של פטר אלטנברג נתיתמה וינה הרבה יותר מאשר עם מות הקיסר פרנץ יוסף, הגם שדגלים שחורים לא התנפנפו הפעם. מולדת־המשורר נראית עכשיו כאילו צימצמו לה שנית את ההארה בלילות… כי אם יש לה, לוינה זו, איזה גירוי־חן מיוחד, שלה – בפרדסיה, בספסלי חוצותיה, בבנותיה הדקות, החיורות והתועות עם עיניהן הערפליות – הרי הרבה עליה להודות לבנה הגדול הזה, שבאהבתו־שירתו האיר את כל אלה ואָצל עליהם מהוד נפשו.

הוא היה משוררה של וינה, אבל, בניגוד ל“משוררי־מולדת” אחרים, נשא בלבו הרחב והטהור את העולם כולו, כפילוסוף־משורר מיסודו של טולסטוי. כזה האחרון – למרות דרכיהם השונות – היו אהבה וחמלה מהמין העליון שורש נשמתו, וכסופר הרוּסי התאמץ אף הוא לתקן את חייו הפרטיים בהתאמה אל טבע־בראשית, ואם הלה ביצע מעשי יום־יום שלו מתוך עושר, בהיותו בלתי זקוק לציבור ופרוש הימנו, מוכרח היה זה להילחם כל ימיו בתוך עוני ופנים־אל־פנים עם ה“אויב”. בסנדלי־עץ על פני רחובות וינה יש משום רבוּתא יותר מבמגפי־איכר ביאסנאיה־פּוֹליאנה.

בהרבה מסקיצוֹתיו הוא מתמיה בידיעת־תבל רחבה ועמוקה ובסקירתו החדה את כל פינות־המסתורין הרחוקות. ואם בכל זאת אהב להצטמצם באַתמוֹספירה הלוֹקלית דוקא, לספר לנו אך דברים כהויתם, “כפי שהוא רואה אותם” ולכנות את הרחוב, את בית־הקפה וגם את הנערה בשמם הפרטי, הרי אין זה אלא מאהבתו המופלגה אל האמת הערומה, את הכמוֹת־שהוא, את החומר ההיוּלי. יותר מדי יקרו לו המומנטים המציאותיים עצמם שיהא מקריבם לשם “יצירות”; כאותם הילדים שאוכלים את פול־הזריעה וחסים לתחבו באדמה… כי הקו היסודי של שירת אלטנברג, זה שאוצל לה מעין נשימת קודש, הוא הוידוּי. מה שכולנו לבנו לפינו אינו מגלה, אל זה אנו מקשיבים רתת בין העלים החיים הללו, מרובי־התוים, שדם כותבם מפעפע בהם. “אומץ אל מערומיך!!” הורה ב“אבטוביוגרפיה” שלו.

כשתאבון־החיים מתקלקל, הרי אין לך סגולה בדוקה מזו – לפתוח איזה ספר מספרי אלטנברג. העסיס הארצי מתחיל מלבב כהרף עין. אחת אחת עוברות הן על פנינו: האשה האהובה, ששניהם המשורר וכלבה, נוהים־מחכים לה, עד שתשוב מן התיאטרון, התלמידה בת הארבע־עשרה עם כל זיגזגי־נפשה, אותה הילדה הסלוֹבקית בכפר, הרקדנית הקטנה. כל הילדות הרכות, שנקטפו ולא עת, ושנרמסות בטרקליני־הלילה יחד עם הפרחים הרטובים, הנמכרים שם בשעות המאוחרות, יתמוּתן לא היתה נוראה כל עוד משוררן־אוהבן חי… אבל עכשיו?

בנות וינה הקטנות, החיורות והתועות – אל פטר אלטנברג בכינה!

וינה, 1919.

יוסף חיים ברנר

גרשון שופמן

את הטרגדיה הישראלית, שרק עכשיו נתערטלה בכל בלהותיה על פני כדור־הארץ כולו, הלא נשא הוא בלבו עוד מקדמת נעוריו, נשא לבדו (עכשיו כבר הרגשנו בה כולנו!); כי אצלו היתה זו טרגדיה פרטית, אישית, שלו. ואם גם עדינו נגעה זו לפעמים וביקשנו לה פתרון, הרי לא היה זה כביכול, אלא בשבילו, בשביל ברנר… כדי שיוּקל קצת לו, כדי שהוא יֵרפא. וכך התרפק דמיוננו ברחשי־תודה על אותה האדמה שבחיקה, ניכר, מצא את תיקונו סוף סוף, אחרי כל הטלטולים והגלגולים ב“שכול וכשלון”, הוא שבאויר לא יכול לחיות, הוא, רגב־האדמה השחור ורב־התנובה. קורת־רוחו הנאתנו מרחוק. גם נעימה היתה המחשבה, שהוא בין מניחי האבנים הראשונות, ושהכל, אולי, יבָנה שם על יסוד ברנרי… והנה לפתע־פּתאם, באמצע כל אלה –

לא כמוֹת כל האדם, כי אם נרצח. נרצח בהתעללות, בידי פראים משוּסים, שגם דורם העשירי לא ידע את מי הרגו. וכאן הוא עיקר הכאב. “יתום־היתומים” קרא לעצמו באחת מתפילותיו – ודוקא ככה נגזר עליו להיפּטר מן העולם; דוקא מתוך רגעים אחרונים שכאלה!.. כאב, ששוב אי אפשר לגלותוֹ לו; כאב־רחמים, שאם להתעמק בו, הריהו מתחדד עד לשגעון. אך לבכות, לבכות ולבכות. רחמים אליו, קודם כל, ורק אליו!

השאָר ־ בשוּרה השניה. השאר נוגע אך לנו, החיים עדנה. כי גם לנו לא טוב, לא טוב עכשיו, באין ברנר אתנו. בעוד הוא חי – היתה רוח אחרת. טעם אחר היה לחיינו, לספרותנו. אז לא היה מקום לשום “משבר”, לשום פקפוקים מיסודו של יל"ג – הספרות העברית היתה נפש חיה! באיזה חשק ישבנו אל שולחן־הכתיבה לאחר שנתקבלה גלויה מברנר, שבה הוא מבקש “דבר”. איזה כוח מעורר היה בגלויה זו! עופרת־העצלות התנדפה כהרף־עין. וכמה מאושרים היינו אחר־כך, כשהדבר מצא חן בעיניו. מה שיאמרו אחרים שוב לא היה איכפת, כי האמת היא אחת, וזו הלא היתה אצלו ורק אצלו.

בשעת־כתיבה כאילו עמד הוא על גבנו תמיד וקרא את הכתוב מאחורי שכמנו… ובכלל? האם לא צלו הטוב היה זה, שליוה אותנו גם ברחובות ובגנים?.. עתים, כשהמות בעצמו הציץ אל העינים, נעים היה להרהר בחשאי: ברנר, ודאי, יכתוב מלים אחדות… והנה – –

דויד פרישמן

גרשון שופמן

אם פרישמן מת, נמות כולנו ודאי. כי הוא הלא היה החי הנצחי, זה שנשאר תמיד כאן, שמוכרח להיות כאן; שכותב על חבריו הנפטרים, ובעצמו אינו מת לעולם. ובלא־יודעים הירהרנו: כלום באמת אי־אפשר שיהא פעם יוצא מן הכלל? והנה אם פרישמן מת – שוב אין לקוות עוד – –

בתוהו־ובוהו שמסביב לקונגרס הוינאי, באולם בטהוֹבן, שמעתיו מתאונן לפני בוקי בן־יגלי הרופא, על מיחוש קשה ורמז בידו כלפּי חלציו.

– пейте эту воду יעץ לו אותו זקן הדוּר־השיבה. – пейте!

אבל בפני שניהם ניכר היה שאינם מאמינים הרבה ב“מים” הללו.

כן עמדו וסחו שני הידידים הישנים, בלי העבר הפּטרבוּרגי, שוב לא היה זה אותו הלך־הנפש של “הלילות הלבנים”, בהביטם אל צבעי הנוה ובדברם על הצורך לתרגם את אַנדרסן.

אך עשר שנים עברו מאז, ושניהם, כרופא כחולה, בקבר. והרופא עוד קידם בזה את החולה.

באותם הימים החגיגיים ובאותם הפרוזדורים גם נתקרבנו זה לזה. הוא ידע, כשרצה, לרכוש לו נפש. פעם אחת עילעלתי שם באיזה ספר, כשכבר החשיך היום. הוא עבר על פני ואמר בנעימה אינטימית:

– חבל על העינים. גם אני רגיל הייתי לקרוא עם חשכה, ועכשיו אני מתחרט. לא כדאי, – הוסיף – ואפילו אם מאמר זה הוא מאת ראובן בריינין!

נפש ענוּגה ורבת־אהבה הסתתרה מתחת לשנאתו ועקצנותו, שמילאו את קסתו. כשם שהסתיר את יסוריו הפרטיים, כנטות יומו, תחת הפּידז’ק המגוהץ עם הפרח בדש – – מתוך אהבתו נבעה שנאתו, וזו מכפּרת על זו.

שבילוֹ הספרותי התפתל לכאורה דרך חתחתים של קנאה, תחרוּת ורוע־עין, אבל באמת לא היה הדבר כן. רק דברים שהאמין לראות בהם זיוף ותעתועים העבירוהו על דעתו. דברים שראה בהם איזו פגיעה בכל היקר לו, היקר לו כבבת־עינו. כי בה בשעה ידע האיש גם להעריץ, להתפעל ולהתלהב. לפני הודאי הרכין ראשו בלי כל עקיפים. זכרו את יחסו אל מנדלי!

לצעירים לא ידע חיבה יתירה, אבל בכל מה שיצא מפיו ומעטו עורר את החשק לכתיבה. וכן טיפּח פרישמן, אולי בלי שהתכוון לכך, את ספרותנו החדשה. אתמוספירה זו, שהפיץ סביבותיו יחד עם עשן הסיגרה שלו, היתה יפה ליצירה. כי הכל יצא אצלו מתוך האכסיוֹמה שהספרות – עליונה על כל.

“אין לנו ספרות ואין לנו סופרים!” אבל בה בשעה יצר בימות ספרותיות והראה שבלבו חשב אחרת. הוא התריע על הכסף, ובפיו לא היה בדבר כלום משום אבק־שנוֹררוּת. לו, לאריסטוֹקראט, היה מוּתר. כעשיר גדול, שמקבץ נדבות לפעמים לשם איזו מטרה חשובה.

“הבו לי מיליונים ואני אתן לכם ספרות!” ואת דבריו אלה זכה לקיים באחרית ימיו, בתתו לנו את הוצאת־שטיבל. ואַל יהי הדבר קל בעינינו. ציירו לכם את ספרותנו עכשיו בלי הוצאה זו. הציצו לתוך כל הפּינות הספרותיות האחרות: איזה צמצום, איזו דלוּת, איזו מרה שחורה!.. ואילו בספריה השטיבלית, אמרו מה שתאמרו, אפשר לשאוף רוח, אויר ואור. אם לתת ספריה זו לנדון למאסר־עולם, לתוך כלאוֹ, שוב לא יהיה גורלו נורא כל כך. ועל כל אלה חייבים אנו תודה קודם כל לדחיפתו הראשונה של פרישמן. משער אני, אילו ספרים היו מונחים שם לפנינו עכשיו, אילו נפלה הוצאה זו בתחילת ברייתה בידי אחרים.

אם עוד יש איזה עתיד לספרות זו, שהמתים מרובה בה על הנולדים, אם עוד יש איזה עתיד לה למרות הכל, הלואי שיהא גובר בה תמיד היסוד הפרישמני, היינו: חופש הרוח, אפיקורסות עליונה, בריחה מפני החושך בכל גילוייו ושנאת־מות לכל מה שאינו אמיתי.

אבגוסט 1922.

הירש דוד נוֹמברג

גרשון שופמן

חושבני, שאלה שידעו אך את נומברג האחרון, לא ידעו אותו. נומברג האמיתי היה נומברג הראשון, אותו הסופר העברי המתחיל בשנות תר“ס–תרס”ב, נומברג המשוקע בו בעצמו, נומברג של “הוא והיא והרעיון הנפלא…”

הרעיון הנפלא. צירוף עליון של שירה נאצלה והשגה שכלית עמוקה היה בו. עודני רואה את מצחו כבד־המחשבה מהימים ההם, המצח עם “קמטי־הפילוסופיה” האחדים, שאותם הזכיר באחד מפיליטוני “הצופה” הנהדרים שלו.

לנו, בני רוּסיה הלבנה הנודדים, היה הוא, “הפולני”, לאח גדול במטרופולין הפולנית. הוא ידע לאמץ את רוחנו לאחר שיצאנו עמו מלפני י. ל. פרץ מאוכזבים ומדוכאים קצת. כי היו דברים שהוא הבין יותר מרבו. דעתו בנוגע לדבר כתוב בידי אחד מחבריו הצעירים היתה קריטריון. צריך היה אך להביט בפניו בשעה שקרא את כתב־היד. אם הופיע אותו פלבול־העינים המיוחד לו – סימן חותך היה זה, שהדבר דבר, דבר אמיתי.

השתפכות־הנפש, סנטימנטליוּת היו זרות למהותו בחיים כבספרות. היה בו מה מ“איש־השלג” שלו לאור הירח. כי על כן, אם חל אז לפעמים איזה מומנט אינטימי, הרי זה לא ניתן להשתכח. פעם השאירנו לבדי במחלבה הקבועה שלנו ובעצמו הלך “לבקש כסף”. נתון בין תקוה ויאוש, ציפיתי לו בקוצר־רוח, והנה הוא בא! את תוצאות חיפושיו הודיעני על ידי זה שהשיק אל לחיי את רוּבל הכסף הקר.

ועוד דבר עולה על זכרוני תמיד מדי הרהרי בו. בשעת טיול ברחובות ורשה בערב אחד העירני על שני טורי האִשים של פנסי הרחוב, שבמרחק הם הולכים ומתקרבים כביכול זה לזה ושואפים להתלכד יחד. איני זוכר עתה על מה ביחוד ביקש שאתן את דעתי, ומה בעצם חידש אז בזה, אבל לי נדמה שקודם לכן לא ראיתי תופעה זו כלל, ובנומברג קשורים אצלי עד היום שני טורי אורות־הפנסים משני צדי הרחוב, ההולכים ומתקרבים זה לזה במרחק.

נקודת־הכאב המרכזית שלו היתה איזה אי־רצון מעצמו, מבחינה פיסית קודם כל, ולא בצדק, לדעתי. מכאן חתירתו כל ימיו להיות לא הוא, ולוּ גם באמצעותם של האַטריבוּטים החיצונים, כגון: דו־אופניים, מחול וכו'.

כן, איזה אי־רצון מעצמו הציק לו ופחד גדול להתיחד עם עצמו. “הובילני אל איזה מקום ששם מוסיקה מנסרת!” – ביקשני כשנפגשנו בשניה, אחרי כמה שנים, בלבוב. וכשהבאתיו לבית־קפה עם “מוסיקה מנסרת” – חיתה רוחו.

כל אותה היוֹרה הציבורית, שלתוכה התנפל ראשו ורובו, כל עבודתו העתונאית, שהמשורר הגדול (“בין־הרים” בלבד נותן לו את הזכות הגמורה לכינוי זה) שבו אָצל לה מהודו, עסקנותו וכו' – כל אלה לא היו אצלו בעיקר אלא בחינת אותה “המוסיקה המנסרת”. בדרכים אלה ברח מנפשו, מההתיחדות עם נפשו (במידת־מה יש למצוא כאן גם את סיבת התרחקותו מעברית). בפומביות, ברעש הכלל האמין לדכא ולטשטש – בלי ספק, אגב, יש לחשוד בכך גם כמה עסקנים ודַברים אחרים – את גורלו הפרטי ותהומותיו.

שעה קלה לפני מותו במלון באוֹטווֹצק, סיפרו העתונים, ישב לכתוב מאמר על… הבחירות לסיים. כן, הבחירות לסיים הן הן שהקלו לו את המעבר לשם – אל אותה הנקודה, בה שני טורי האורות נושקים יחד.

חיים נחמן ביאליק

גרשון שופמן

א

“עצם היותו”

“ותפארתכם – עצם היותכם”

ח. נ. ביאליק

רעננות וטוהר ותום עליון ואור ואור ואור – כזה הוא הרושם שנשתמר אצלי מפגישותינו המעטות לפני כמה שנים. לא אחת התרפקתי על דמות זו בדמיוני, בתקוֹף עלינו ההתקפות “הגזעיות”. לא, לא, גזע שחוטר כזה יצא ממנו אינו גזע נפסד – ינבחו להם הנובחים ויהיו מי שיהיו!

כן, משען טוב היה זה ברגעי השפלה והעלבה. אליו, אליו נמלטה גאותנו ומצאה מחסה. אחרי “האיכרים” בהם הימנונים לגויים השותים ובוז ליהודי המוזג, טוב לקרוא את “אבי” (הצד השני של המטבע!). כאן, בלי שהתכוון לכך, השיב לצד שכנגד מכה מכרעת; ונצחונו לא היה שלם, אילמלא דמות־דיוקנו המלווה את כוח השיר, אילמלא זו המחאה החיה, אילמלא היופי אשר לעצם היותו.

ועל עצם היותו זה כי חדל – לבכות, לבכות, לבכות!

יולי 1934.

ב.

“לבי, לבי!..”

קריאתו האחרונה

עוד במכתביו הראשונים אלינו, אל הצעירים, בהיותו עורך הבלטריסטיקה ב“השילוח”, מכתב הזמנה ועידוד ופעמים גם תוכחה, הורגשה יותר מכל אבהותו. לא חבר, לא אח גדול, אלא אב. וכאָב הרגשנוהו גם בשירתו. כאילו הכניסנו תחת כנף טליתו בשעת “דוכן”…

כן, מהות אבהית היה, מהות קיבוצית. ה“אינדיבידואליסטים” בנו לא חשו בו מתחרה ומסיג גבול. מהם הפליגו לאשר הפליגו, אף גם הוכו באדישות כלפּי האב ועולמו. ברם עתה איחד רגש ההתיתמות קרובים ורחוקים, וכל לב עברי, באשר הוא, ענה בכאב נורא ללב הלבבות בהישברוֹ.

– “לבי, לבי!..”

שאול טשרניחובסקי

גרשון שופמן

א

גם כאדם וגם כמשורר לא גרס את המות, בוַתרו על כל ה“רומנטיקה” שלו. לא הוא ולא שכרו! במין שאט־נפש התיחס אליו כל הימים ולא שעה אליו כלל גם בשמעו את קול צעדיו. בחטיפה, בסלידה, אני בטוח בזה, כתב את הצוואה הקצרה, כמי שכפאו שד, גנזה במקום שגנזה, ותיכף־ומיד עבר אל כתיבת “כוכבי שמים רחוקים” – הרחק מתחתיות.

כן, עד הרגע האחרון נשאר נאמן לעצמו, לא עשה כווני חן למלכות האופל, שארבה לו. לא כשבויי מלחמה הללו, שמתרפסים לפני האויב, מחניפים לו ואפילו נכשלים בבגידה, אלא כשבוי גא וזקוף, שאינו נופל ברוחו והמתיחס אל שוֹבהו בזלזול עקשני, בשנאה גלויה.

השבוי הגא.

ב

שנתים למותו

עוד מהדהדת באזני צויחת הנערה התורנית בחדר־האוכל ב“מצפה־הים”, תוך כדי עריכת השולחנות לסעודת הצהרים בחול־המועד סוכות לפני שנתיים – עם הודעת הרדיוֹ על מותו. “בצער רב אנו מודיעים”… צוחה הנערה ולא יספה והכל שב שם לאיתנו. אבל גם לצויחה קצרה כזו לא כל משורר זוכה.

“לוֹ לצעיר מעל קברי פרחים ילקטו לזר”.. רק תמוֹל, נדמה, קראנו זאת בפעם הראשונה. מתוך שפע עלומים וגבורת עלומים שר אז “על קברו”, בעוד לא האמין במותו אפילו. והנה אנו שוהים ליד קברו ממש! והפרחים הרעננים הרבים היכן?.. אף על פי כן כמה חוֹסן ואון אוצל המשורר על סביבותיו גם כאן. גם כאן!

בשנתו האחרונה השתמט מפגישות. נדמה היה לו שמחלתו כיערתהו, והוא לא ידע שדוקא היא שהשלימה אותו, בהוסיפה לו, על כל מתנות יה הקודמות, גם את הוד הסבל. אמנם הוא עצמו לא גרס את זה, התכחש לו, אבל בלעדיו, בלי סבל אחריתו, לא היה מציץ לאזורים שהיו זרים לו קודם, ואולי גם לא היה שר את שירתו האחרונה. את שירת הכוכבים, שהפּרידה מהם ודאי קשתה עליו יותר מכל.

והנה זה שנתיים שאינו רואה אותם עוד. אבל הם, הכוכבים, שומרים דמות דיוקנו, מביטים אל מצבתו באהבה וזוכרים בגאוה את כל אשר אמר להם לפני לכתו.

צבי דיזנדרוק

גרשון שופמן

הנה הוא עובר לפני בכל דרגותיו, למן העלם החסידי הרענן, עם הפיאות, בסטרי־לבוב ועד הסטודנט וכו' בוינה וימי העמידה שלאחר כך, בבואו לזמן קצר, כאורח, מא"י ומאמריקה. תוסס, שופע הוּמור וחיי רוח במובן המעולה. התבונה הטהורה האירה תמיד את פניו העדינים.

צירוף נפלא של מחשבה ושירה. כי גם נפש משורר היתה לו. חד השכל ודק ההרגשה. מוח פינומינלי. תפס את ה“סוגיה” על כל קפלי קפליה הדקים מן הדקים ונקב וירד עד התהום. “מן השפה ולפנים” ולפני ולפנים. האינטואיציה העיונית שלו לא נחה אף רגע. כ“מי שיברוק לו הברק פעם אחר פעם, במעט הפרש ביניהם: ואתה פה עמוד עמדי” (מו"נ).

עם כל כובד ידיעותיו לא היה מסוג הידענים סתם, שמתגנדרים בבקיאות ובציטוּט (פלוני אומר, אלמוני אומר – אבל מה אומר אתה?!), אלא נמצא עצמו ב“חזית”, בשורה הראשונה, חותר ופולש אל הסתום. פילוסוף מלידה היה, וגישתו אל הבעיות של נדנודי הנפש ו“תסביכיהם” פילוסופית היתה; את אלה הוציא ממקום חיותם, מהספירה המעשית, צירפם, זיככם, הצלילם והעלם אל האויר העליון, אל הטרנסצנדנטי. פסיכואנליזה של מעלה. ואם בין עבודה מקורית לחברתה התמסר לחקר אפלטון והרמב“ם, הרי זה סימן יפה לשני ה”זקנים" הללו; סימן, שעדיין יש בהם הרבה מהחיוני והמפרה, שיש בהם מהאַבסולוטי.

ובתור אדם? מהות נאצלה, מלבבת, אתית. אדם שלם היה. חברתו העירה ועוררה והשפיעה. הרת־יצירה היתה האוירה במחיצתו, והריני מחזיק טובה למזלי, שהקרה לפני בדרך חיי היכרות זו, אשר נתנה לי לא מעט. כל פגישה עמו, לאחר שמרחקי מקום וזמן הפרידו בינינו, היתה בשבילי חויה. כי דיזנדרוק היה מאותם הידידים המעטים, יחידי הסגולה, שהכרח הוא לחלק עמהם פנים אל פנים את הרשמים השונים, להתעלס עמהם בשיחת־לבבות, ידידים מעורים בנפשנו ממש, שבלעדיהם, בהיותם רחוקים מאתנו, אין חיינו חיים מלאים. בחליפת מכתבינו האחרונים דיברנו על פגישתנו הבאה. האומנם שוב לא נתראה, לא נתראה לעולם?!!

שלום שטרייט

גרשון שופמן

כמו מן המארב ניחתה בנו המהלוּמה: שלום שטרייט איננו!

אבדה לנו לעד זו הלבביוּת המחיה, אשר שפעה תמיד מכל מהוּתו. כי על כן כה טוב היה להיפגש עמו בשעה קשה, אפילו בשעת דכאון “פוליטי”… ניחוּמים ועידוד השרה האיש על סביבותיו באור פניו בלבד, ניחוּמים ועידוּד.

בשני הכרכים של ספר מסותיו “פני הספרוּת”, בהם הוא עושה טיול ארוך, מרמח"ל ועד אשר ברש, כמה אהבה לספרותנו ולסופרינו, אהבה, אשר מי יודע אם ראויים אנו לה.

ובכל אלה עוד לא אמר די. פה ושם הבטיח לשוב אל פלוני ואל אלמוני. היו לו עוד הרבה תכניות לעתיד. “אם ירצה השם”… “אם יזכנו השם”…

כל אכזריותו של המות מתבטאת על פי רוב בעובדה, שבחשק מיוחד הוא חוטף מאתנו את הידיד המושרש בנפשנו ביותר, בדעתו את כל גודל הכאב, שיגרום בכך לאוהביו הרבים.

פישל לחובר

גרשון שופמן

כאיש ההגיון הקר נדמה היה, לכאורה, אבל מהיכן, מהיכן זו המסירות המוחלטת לכל איש ואיש מנושאי כתיבתו, אם לא מאיזה דבר שבלב? כל עבודתו האסייאיסטית הענקית במשך כל ימי חייו נראית לי כנובעת מתוך אהבה ורחמים אל כל אנשי המחשבה והשירה שלנו, כראשונים כאחרונים, כגדולים כקטנים, והוא הקשיב לכל אחד מהם ברוב קשב, כאילו כדי להפיג את בדידותם הגדולה. ביחוד מורגש הדבר לגבי כמה מסופרי ההשכלה, שכן הוא, לחובר, צר להם צורה עד היותם ראויים להיקבע בתולדות ספרותנו; מהם, אגב, אנשים אומללים בחייהם, נעים־ונדים נצחיים, שרק בספריו באו אל המנוחה.

מתוך הקרבה עצמית ממש נשא בלבו כל ימיו עולמות זרים, רחוקים, שונים ומשוּנים. לא חיקוּר קר היה כאן, אלא צו מוּסרי מבחינה האמורה לעיל, המניע לעבודת קודש את בני העליה המעטים.

ולחוֹבר האדם! כמה מבין אני את ברדיצ’בסקי, שהתרפק עליו כל כך בשכבו על מיטתו, אשר לא ירד ממנה (“ימי ברדיצ’בסקי האחרונים”).

אדם מסג זה נוכחותו מקילה לנו את רגעינו האחרונים, אבל הוא עצמו, בבוא יומו – מי יעמוד לו?!..

זלמן יצחק אנכי

גרשון שופמן

אני זוכר אותו בהיותו כבן עשרים וחמש. בהוֹמל. הוזה, חולם, מדבר גבוהה־גבוהה. אנכי!..

פעם ראיתיו סח עם אֵם ההוֹפּנשטיינים הידועה (גנסין תיאר אותה ב“בטרם”). בנעימה חסידית פתח ואמר לה:

– היה היה פילוסוף ושמו ניצשה. והוא הורה…

באוירו של הרחוב היהודי, בימים ההם, ריחפו נצנוּצי המהפכה הראשונים יחס עם “האדם העליון”…

כזה היה אנכי אז, עם שחר. והנה נפגשנו שנית, פה בארץ, כנטות היום – לא ממנו ולא מקצתו! לרהב ולדיבורים גבוהים אין זכר, וכולו סמל העניווּת. תמיד רק אחת בפיו:

– מה שלומכם? מה שלום האשה והילדים? בריאים?..

ולחיצת־יד לבבית־לבבית ובשתי ידיו. בזולת ובאהבת הזולת הובלע ה“אנכי” והיה כלא היה. ניכר שאחרי כל תעיותיו בספירות־הרוח השונות והמשונות, אחרי כל טלטוליו וגלגוּליו, בא לכלל הכרה, כי זה כל האדם!

“אשירה נא לארצי, וישאלוני רעי: איך תשיר בימים אלה ובאזני מי תשיר? ואמרתי: ראיתי אשה הרה, ראיתי אב מלטף את ילדו, ראיתי עלם באהבתו”.

פתחוּ, פתחו את ספרו הצנוע “בין שמים וארץ”, הפכוּ בו והפכו בו! עם נשמה גדולה תבואו במגע… גם אם קראתם את הדברים, קראוּ אותם עוד פעם. כי אינה דומה קריאה בחיי המשורר לקריאה אחרי מותוֹ. עכשיו נראה הכל באור אחר לגמרי.

כל המרגיש בסתר לבו, כי אין אהבתו את הארץ שלמה, ילך נא ויקרא את סיפורו “ארצנו”. אם יעשה כן, לא מן הנמנע שעם גמר הקריאה, ויהי מי האיש, יהא חולץ את נעליו, כר' נחום, “נופל לארץ וקופא בנשיקה אילמת חמה וממושכת: ארצנו שלנו, ארצנו שלנו, ארץ־ישראל!..”

כן, כן!

ואותו השיר בפרוזה הנעלה, המסתים: “וילונו במקום ההוא”! אילו כתב אנכי רק דבר זה בלבד, היה יוצא ידי חובתו כסופר.

צר לי מאוד על שפגישותינו בעת האחרונה נדירות היו, מעטות, מקריות. הרבה, הרבה היה ברצוני לומר לו – ולא הספקתי. את האמירות האינטימיות ביותר אנו מחמיצים תמיד!

יעקב רבינוביץ

גרשון שופמן

דבר מותו בתאוּנת דרך דוקא, שאיש לא פילל לכך, משתייך אף הוא לעקמימוּת מזלנוּ. לולא מקרה עיור זה, ודאי היה מאריך ימים עד זיקנה מוּפלגת. שבעים ושלוש שנים נושא אדם את חייו דרך כל מיני סכנות – ופתאום לפתע!..

בעת האחרונה נתישבה עליו דעתו הרבה, כטבע תלמידי־חכמים מוּבהקים, ולדבריו נוספה נעימה חדשה, נעימה פייסנית, סלחנית. “לא לצחוק, לא לבכות, אלא להבין”.

עתים ראיתיו מטייל בחוץ יחידי, מטייל בנחת, בהרחבת הדעת, ידיו משוּלבות לאחוריו, מעשה “בעל־בית”, כמי שיד לו בכל ההישגים הללו מסביב, בבנינים ובנטיעות. חבלי מולדת היו מוּבלעים בדמו ממש.

יעקב רבינוביץ היה אחד מהטיפוסים הישראליים המעטים – ובזה היה אח לי. ח. ברנר, עם כל הבדלי האופי שביניהם – שנכנסו בעבי הקורה הגורלית אשר לנו, בחינת “אכן חליינו הוא נשׂא ומכאובינו סבלם”. יחידי־סגולה אלה זוכים לפעמים למדרגת מצפוּן האומה, ומשקל מיוחד לדבריהם היוצאים מלב טהור והנאמרים מנקודת־ראות גבוהה יותר, ממעל לכל קנאוּת, ללא משׂוֹא־פּנים לכאן ולכאן. “ואַל יחשוב שום צד את עצמו זכאי ואת יריבו חייב” – כתב בפיליטונו האחרון ב“דבר” שנדפס ביום קבורתו.

בפיליטונו זה, אגב, אנו מוצאים מימרה אחרת: “ואיני יודע איזה טעם יהי לדברי אלה ביום הידפסם. הדברים משתנים במהירות כזו” – * * *

משהו ניבא לו לבו.

אברהם בן יצחק

גרשון שופמן

היום הרעישתני הידיעה על מותוֹ. היכרוּתנוּ הראשונה חלה לפני ארבעים שנה בלבוב (יליד פּשמישל היה); אחר־כך בימי המלחמה הראשונה, נפגשנו תכופות בוינה, ולאחרונה, אם כי לעתים רחוקות, גם כאן בארץ.

נעימה חדשה, מקורית, הביא עמו בשעתו לשירתנו, שׂגב והוד. הפסקתו־שתיקתו במשך כל השנים הרבות לא טישטשה ולא השכיחה את השירים הספורים הללו, שנקלטו יפה בלבבות ענוּגים. כאשר ביקרתי לפני שנים מספר בנהלל, דיקלמה לפני על־פה נערה כבת שש־עשרה, ספוגת־ספרותנו, ברגש רב:

היום ידעך בעטרתי,

יכבּיד הזהב על מצחי – –

אז הירהרתי: האמיתי אינו הולך לאיבוד; בכל הנסיבות ובכל סיבוכי מקום וזמן הוא מוצא את קרקעו.

אגב, קץ טרגי היה לה לנערה עדינה זו, וזכרונה קשור אצלי תמיד עם השיר הנעלה הזה.

אברהם בן יצחק הופעתו בלבוב ובוינה בימים ההם, אצילית היתה, עוטה הוד. רושם רב היה עושה על הקהל בהרצאותיו (בגרמנית), באולמות נהדרים, על הספרות העברית (על ביאליק, טשרניחובסקי, ברדיצ’בסקי, ברנר ועוד) לפני האינטליגנציה היהודית המשולשת: הוינאית, הגליצאית והאונגרית. חן מיוחד היה להרצאותיו אלה, שעוררו כלפי ספרותנו בלב הציבור המנומר ההוא, שברובו לא ידע עברית, רחשי כבוד ודרך־ארץ.

והנה פתאום, לא נודע מדוע, נעלם מן האופק וחי כאן את חייו בחשאי, בסתר המדרגה. גם לא ניתן להבין, שלא הוא ולא אחרים לא התעוררו לכנס ולהוציא את שיריו המעטים, אבל הבולטים, בקובץ מיוחד. ייעשה נא הדבר עכשיו!

אשר ביילין

גרשון שופמן

עם אָשר בּיילין הורדה אלי קבר חתיכת אביב – אביב ספרותנו משנות תר“ס–תר”ע. הרבה סייע הצעיר הרענן בימים הראשונים ההם להרמת האוירה הספרותית בתגוּבתו, בהבנתו הדקה ובביקרתוֹ שבעל־פה. אחד מאותם יחידי־סגולה היה, שחברתם בלבד מעניקה השראָה.

זוהר עיניו הנבונות, אם כי דהה קצת, לא כבה עד אחרית ימיו. פּיקחותו האירה את פּניו. היסוד הסטירי בכתיבתו ניזון מהעוּבדה, שיותר מאחרים סקר את השלילי, את האוילי, את הנפסד.

בשורש נשמתו משורר היה. כבסיפּוּריו הראשונים, כן גם בפיליטוניו האחרונים, השנונים, בהם שיקע כוח רב, מצוּיים פה ושם קטעי שירה נעלים. כל ימיו צמאָה נפשו העדינה ליופי, ליפי האשה, ובצמאונו זה התענה עד נשימתו האחרונה.

ערגה נצחית זו ואהבת החיים על כל גילוּייהם, אהבת־איתנים, הן הן שנאבקו עם מחלתו הממוּשכת והצעידוּהוּ ברחובות ועל שפת הים – על אף הכל. והנה – סוף סוף!.. אין זאת כי אם המות עשה בעקבה. ואם גם הוא, אָשר בּיילין, לא נמלט – איך נימלט אנחנו?!