רקע
גרשום שופמן
על צֶ'חוֹב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

דבריו הראשונים, ההומוריסטיים, מצד אחד, וחזיונות־התיאטרון שלו מצד שני הולכים לפניו תמיד, עד כדי להפריע את תשומת־הלב הראויה לסיפוריו, לסיפוריו הרציניים, שבהם ורק בהם עיקר כוחו.

הדברים הקלים, ההומוריסטיים, אינם סוף־סוף אלא דברים קלים, וחזיונות התיאטרון לא נכתבו בעצם אלא בשביל… בשביל קהל־ התיאטרון, בשביל השחקנים, בשביל אשתו. עם כל הענוג שהשקיע בהם, עם כל “ניצת־הדובדבנים”, הרי יש בהם מן המלאכותי לא מעט. “עוד גרועים הם מחזיונות שקספיר” – אמר עליהם טולסטוי.

כל כשפיו וכל זוהר נפשו נחשפו בסיפוריו שכתב בימי העמידה שלו, שכתבם לא בשביל מישהו, כי אם בשביל עצמו. השדה, האֲפָר, הנהר, השקיעה, הנערה, האשה, – כל אלה מצאו את תיקונם במגע עטו. הקלסיקנים, עם כל גבורתם התיאורית, תיארו ושיירו, ואת השייר הזה, הדק, העיקרי, תפס הוא. האהבה, הנוף והמות התלכדו אצלו להרמוניה עליונה, ל“הרמוניה קדושה, לנו בני התמותה לא מובנה”… כן, צ’חוב זה עוד לא מצא את הערכתו.


המלצות קוראים
תגיות