דבר אל הקורא!    🔗

כַּהֲתִמְךָ שודד תוּשד, כַּנלוּתךָ לבגֹד יבגדו בך ישעיה ל"ג, א'

שמתי את לבי לדרוש בדברי ימי עמנו מקדם, וראיתי כי המקרים אומרים דרשונו, מה ראה תלמי על ככה, ומה הגיע אליו? הן הוא היה חתן כהן גדול, ואשתו אשר הייתה בת חשמונאי, הייתה בלי ספק יפה וחכמה; ועוד יפלא אם יהרוג אותה, האם ישא אחרת מבנות ישראל הדומה לה? ואם איש יכעס על אשתו, יאבד את כל בית אביה? ומה הוא הפוליטיק כי תיכף כאשר מת שמעון כהן גדול, בא מלך יון בחיל כבד ויצר על ירושלים? – ועל כן אמרתי להפיץ אור על המקרים האלה: ידוע לכל קורא דברי ימי עמנו, כי תלמי היה מההעלעניסטען [הלניסטים], או האריסטאקראטים [אצילים] בעת ההיא והמה היו נוטים למשפטי הגוים יותר מאשר נטו למשפטי ישראל, ורודפי כבוד היו כלם, ומה גם תלמי, על כן נבין עד מהרה את מחשבת כותב דברי ימי עמנו: תלמי הרג את אשתו, באשר כי שם עיניו בבת מלך יון אשר הטתו ברוב לקחה כאשר נראה בתוך הספור, הרג את חותנו ובנו כי חפץ לאבד את כל זרע החשמונאים, למען יהיה הוא לבדו יורש הכסא, ועל כל הרעות אשר עשה היה לבו סמוך ובטוח כי מלך יון כי נשאר עוד בן לשמעון וכי אותו המליכו בני ישראל עליהם,גרש את תלמי בחרפה מפניו, והמלך אנטיוכוס בעצמו עלה על ירושלים ויצר עליה ככתוב בספר יוסיפון.¹ ועל היסודות האלה יסדתי את הספור הזה, ואקוה כי קהל הקוראים ימצאו חפץ בו, כי בחרתי לו את העת הזאת, יען כי עשירה היא במחשבות ובחזיונות.

המחברת

א    🔗

על יד הר המודעית תשתרעה בקעה גדולה ונחמדה למראה ; מעבר אחד נראה הר המודעית, ומן העבר השני גבעה גבוה המשתרעה מרחק רב. הגבעה מכוסה בכרמים והכרמים יתלכדו אחד אל אחד בשרעפותם ובדליותם עד כי הרואה יחשב כי בכל הגבעה אך גרם אחד, ובעבר השלישי בנוי בית גדול ונחמד למראה וכל העובר עליו יכיר כי איש עשיר הגר בנאות שדי הוא אדונו, ובחצר בנוים אֻרוות לסוסים, חמורים וגמלים וגם רפתים ומכלאות לצאן ובקר הרבה, ומן הבקעה אשר מעבר הרביעי ישתרעו גנות לצאן ובקר הרבה, ומן הבקעה אשר מעבר הרביעי ישתרעו גנות ופרדסים ושדות רבות עד למרחוק, וכל איש יבין חיש קל כי עשיר גדול מאד הוא אדוני הבית, ואם גם אתה קורא נכבד תחפוץ לדעת מה שם האיש העשיר הזה? הנני לספר לך תלדותיו ומקריו מן העת ההיא עד יום מותו: שם אדון הבית וכל אשר אתה רואה סביבותיו, אביעזר. האיש הזה תם וישר ירא אלהים וסר מרע, ואף כי לא היה מלֻמד בתורה, בכל זאת היה אוהב את ה‘, בכל לבבו ונפשו ומאדו, וינצר תורת ה’ ככל גדולי ולמודי ה‘. לימי הרגל והחג בא לירושלים עיר הקדש לבקש תורה מפי לומדיה, ושפתי כהני צדק ילמדוהו דעת ויראת ה’, והוא לא אחר מלהביא בכל פעם המעשר והתרומה עומד ובכורים לפני ה‘, ומגז כבשיו יתחממו עבדי ה’, וגם לקט שכחה ופאה מצאו העניים בשדות אביעזר. ויש אשר נאספו כהני ה' בביתו והוא יעשה להם משתה ושמחה, והוא ואשתו ובנו ובתו יעמדו כלם לשרתם, ושובע שמחות ישבעו אנשי נדיבים אלה, בעת הזאת; ופעם אחת בשנה, ילך נשיא ראש עם ישראל אשר הוא גם כהן גדול, שמעון בן מתתיהו, עם בניו ועם כל גדולי וחשובי העיר, אל קבר מתתיהו אביו לבקרו ביום מותו. ובאשר כי לקרב על הקבר לא יכלו הכהנים כי אם עם ישראל לבד, על כן יצא תמיד אביעזר עם בנו יהודה לקראת הכהן הגדול וישתחוה לפניו ויבקשהו לסור את כרמו להנפש מעט, והוא לא מנע תמיד את חפצו, רבים תמהו על הכבוד הזה אשר נחל בן הכפרי ולא ידעו הנסִבה לזה, באשר לא נעלם כי לא בן משפחתו הוא כי הוא היה משבט בנימין. ראה נא בני, אמר אביעזר ליהודה בנו בעמדם בכרם הגדול אשר לו הנטוע בקרן בן שמן, הן מרחוק נראה לי כמקהלת עם אשר נקהלו ועומדים כלם במשור על יד כרמנו השני במורד, לך הבט והגד לי מי המה? הנער רץ וישב כרגע, ואותות שמחה נראו על פניו. אבי יקירי! צעק הנער עז, הנה הכהן הגדול עם כל גדולי העיר עומדים פה ומדברים. הטבת לראות בני אמר אביעזר בשמחה, הנה היום, יום מות הכהן הגדול מתתיהו רוח אפינו, ובדברו רץ בבהלה אל מקום הקהל, אך בראותו כי כל הקהל עומד סביב לכהן הגדול ושומעים דברו עמד גם הוא מרחוק לשמוע את דברי נשיא ישראל: זכרו נא בני עמי עם ה' אשר פעל ה' בימיכם, הן המקום הזה אשר עתה עומדות רגלינו במרחב, לא לנו היה, כי גבר האויב ויקח את ארצנו מידינו ולא נתן לנו עד מדרך כך רגל; במקום הזה עמד רשע אחד מפריצי עמנו ויתמכר לעשות תועבות גדולות והקריב קרבן חזיר על מזבח צלם שקוץ משומם. זכר זאת אויב חרף ה‘, הן זאת חרפת אלהים חיים, על כן עורר ה’ אלהי הנקמות את רוח אבי, וכל המקנאים קנאת ה' צבאות, ויכו באויבי ה' וינקמו מהם את נקמתם, ומני אז יצאנו מעבדות לחירות והננו חפשים כיום הזה, אף הקים ה' על עמו רועים כלבו, כי אבינו רעה אתכם דעה והשכל, וגם יהודה אחי הערה למות נפשו בעד עיר קדשנו ועמנו, וכן אעשה גם אני עד אשר יראנו ה' נקמות מכל אויבנו הקמים עלינו, וחלילה לי מעזוב אתכם אף רגע, רק חזקו ואמצו! עבדו את ה' בלב תמים ודרשו אותו בכל לבבכם, אש תוָשעו תשועת עולמים, אל תחתו מפני צרינו אם תראו כי רבים הם, זכרו את המקום הזה אשר במתי מעט הניס אבי בעזר אל חנון גוי עצום ורב מאד בגוי אנטיוכוס הרשע, וכמה פעמים היה צפוי יהודה אחי אֱלי אסון נורא וכל ישראל אתו, ובכל פעם הושיעו ה' וכמה פעמים אמרתי אני נואש לחיי וה' עזרני ועתה הרחיב ה' את גבולנו והגדיל את שמנו, ובעוד אל הננו עומדים היום על רום ההצלחה, אך השמרו מאד לנפשותיכם לבל תהרסו את אשר בנו אבותינו, כי אז תרעו לכם לעולם, אל תכרתו ברית ליושב הארץ, ואל תתאוו היכלי עמי האלילים אשר סביבותנו,בנותיהם ועבדיהם וכל אשר להם, כי אם תכרתו ברית אתם אז תהיו להם עבדי עולם, וגורל עבדי עולם הלא תדעו כי בכל עת אשר ימצא אדוניו חפץ בו יעבוד עמו ובבוא הימים שאין בו חפץ אז יגרשהו או יוציאהו אל הורג, ככה יקרא אתכם באחרית הימים כי אם לא תשמעו לעצתי. ה' הוא אלהינו, ואתה הוא מלכנו! קרא כל הקהל, בכלות הכהן הגדול את דבריו. אתה נר ישראל, אתה תמלוך עלינו, אתה ובניך ובני בניך עד עולם, כה קרא כל הקהל בקול גדול. זולתי איש אחד אשר החריש ויחשוב מחשבות, ומי הוא האחד? פליאה נשגבה! הוא תלמי חתן המלך, אשר הכרת פניו ענתה בו כי לא מצאו חן בעיניו לא דברי חותנו ולא קריאת הקהל. ויוחנן בן שמעון הצעיר ראה זאת ויבז בלבו. ויהי כאשר קם המלך ללכת לדרכו, הלך אביעזר לקראתו וישתחוה לו ויאמר: אנא אדוני, נשיא אלהים! עשה עמי אות לטובה וכבדני נא לבקר בכרמי ולברך את עבדך אביעזר כימברכתך יבורכו רבים. הכהן הגדול נענה לו בראשו לאות כי חפצו ישלים, וילך הוא וכל הקהל אתו, אך תלמי עצרהו בדרך, ויאמר: אל נא אדוני חותנו, לא יאות לכהן גדול לבוא אל בית כפרי. ולאביעזר אמר: סור לך מדרך זה איש נבוב ורודף אחר הכבוד, איך מלאך לבך לבקש דבר כזה? אביעזר נכלם מדברי תלמי ויסוג אחור, אך הכהן הגדול אמר לו: אל תירא איש טוב, שלום לך, כי תמים דרך אתה כאביך, ומדוע לא אשא פניך לדבר הזה? הנני למלא חפצך. ואל חתנו אמר: חלילה לך בני לחרף איש תם וישר, הן לבו כלב אביו, אביו היה מהראשונים אשר הלך אחרי אבינו לנקום נקמת ה' ועמו מידי שונאנו ומנדנו, וקברו הוא על יד קבר אבינו, וזה בנו אביעזר שכן אבינו הוא, ומי נתן לנו כבוד וגדולה הלא זה אשר ישַוה קטן וגדול, ומדוע יתנשא הנשיא על עמו? הלא כלנו בני אב אחד, ואחרי ככלות הכל רוחנו ונפשנו אליו יאָספו ואיך יתגאה איש אל אחיו?! תלמי לא דבר עוד מאומה, אך לבו מזמות יחשוב. הכהן הגדול עם כל האנשים אשר הלכו אתו שמו פניהם אל כרם אביעזר, אך תלמי עם אנשים אחדים ממתי סודו שמו לדרכם פניהם. אנא אבי יקירי! אמר יוחנן בנו הצעיר לאביו, אנא אל תוסיף עוד לקחת את חתנך תלמי אתך, הלא הוא לך תמיד למורת רוח, כי בכל פעם ימצא מגרעת בך ולא די בו כי לא ימלא חפצך, אך עוד מלא מזמות אומר להפר מחשבותיך ועצתך, וכאשר אחזה לי טבעו זה ירושה לו מאבותיו לרדוף אחר הכבוד ולבקש משרה. הוא ילבש גאות גם על אבינו, ענה גם הורקנוס חלקו אשר עד כה הלך ודבר את אנשים אחרים. על אשר ילבש גאות על אבינו יצדק מאד מאד, יען כי חותנו הוא כהן גדול ומלך, והוא איננו אף כהן הדיוט, אך מדוע ילבש גאות על בני הכפרים אשר המה אנשים כערכו? אמר יוחנן בשחוק. – סורו לכם מדבר התלות, קרא אביהם אל בניו. אתם! הגם אתם תבקשו מגרעות באיש? הבנים נכלמו מדבר אביהם ולא דברו עוד. רבים מן האנשים התלחשו ויתנו אומץ לדברי בני שמעון, כי כל אוהבי החשמונאים שנאו את תלמי תכלית שנאה, אך לא דברו מפני הכבוד אשר כבדו את שמעון. הכהן הגדול עם כל האנשים אשר הנפשו בכרם אביעזר ברכוהו וישובו לדרכם, אך בן שמעון הצעיר נותר עוד בבית אביעזר.

ב: יהודית ואמה    🔗

השמש פנתה לערוב ותחגור שארית כחה לאסוף כל נגהה בכנפיה, כמו חפצה היא לשלם תנחומות לכל הנהנים מזיוה אשר מנעה מהם בחם היום, כי רבים חֻבאו בבתים ויסגרו אחריהם דלתים ובריח, למען לא תלהט אותם בחמתה – עתה היא נשקפה מעט, אך על ראשי המגדלים והעצים שלחה אורה ושוליה נמתחים על כל הככר אשר סביב לעיר כמו מדברת היא אל יצורי יוצרה: למענכם יצורי אל, למענכם יצאתי את העיר לשכון בשדות, בכרמים ובכפרים, למען תדעו כי שליח אלהי ציון אני ואני אשוה קטון וגדול, בן עיר ובן כפר, כי אתם בני כפרים עבודה רבה עבדתם היום, ופעלכם נראה בכל בתי מרום עם הארץ, אתם לא סגרתם דלתים ובריח בעדכם, כי אם עמדתם הכן והתעניתם מפני, עתה בואו והתענגו על רוב שלום כי קנאה לא תדעו ושנאה אין ביניכם. רוח צח שפיים נָשַב מכל עברי הככר ותהפוך את השדות לערים, ואת הכרמים להיכלי שרים, כי כל השדות והכרמים מלאים אנשים נשים וטף, בני ציון הנכדים ובנות ציון היקרות יצאו לשאוף רוח, בני האכרים והכפרים שבו עתה מעבודתם לסעוד לבבם ולנוח מעמל היום. אלה הולכים ונושאים מגליהם בידיהם, ואלה בוא יבואו ברנה כי ישאו אלומות, גם הרועים ילכו וירננו, כי פנה היום, והלילה קורא להם למנוחה, ושריקות עדריהם נשמע עד למרחוק, הכרמים מלאו אנשים ממרומי ציון יושבים ושותים במזרקים יין ואוכלים פרי הארץ המבורכה. יוחנן בן שמעון כהן גדול ישב בכרם אחד אשר לאביעזר, אך לא אכל ולא שתה כי אם הביט מבין שדרות הכרם על כל ההמון העובר לפניו, וירא והנה מבין בנו הרועים יצאה עלמה אחת יפה כלבנה וברה כחמה, על פניה היו חקוקים תם ויושר טוב ואֹשר ובעיניה המזהירות ככבי שמים הביטה מכל העברים עד אשר ראתה מרחוק את אמה עומדת בפתח הכרם, ותרץ לקראתה ותחבק ותנשק לה, ותאמר אליה: שלום לך אמי יקירתי – הן מרחוק ראיתי היום את מלכנו יחיה עם כל קהל ישראל הולכים אתו על הר המודעית, בלי תפונה היום הוא יום מות אביו הכהן הגדול מתתיהו; אנכי חפצתי לרוץ הביתה ולעזור על ידך בבית, אך לא יכולתי לעזוב את הצאן אשר תחת ידי בעז ויוסטוס אחיו, לבל תפוצינה בהרים באין רועה. אמה צחקה מדברי בתה, ותאמר: יברכך ה' מציון יהודית בתי חמדתי, שלום לך, הנה עשיתי היום את כל עבודתי בלעדיך ולא כבדה עלי, אך מה זה תשמענה אזני כי שמרת את הצאן? האם לרֹעָה שמוך הוריך? הלא אם יודע הדבר לאביך יקצוף עליך קצף כי לא לרעות צאן גדלוך הוריך, ושנית הלא הכהן הגדול עם שני בניו וגם רבים מגדולי ישראל כבדו אותנו היום בבקרם בכרמנו, ואת לא היית ולא ראית את הכבוד אשר נחלנו היום מידיד אלהים ואנשים, זה הוא מלכנו, כי דבר את אביך, וברך אותו ואת כל ביתו. חלילה לי מעבור על מצותכם השיבה העלמה, אך הלא צויתם את יהודה ללכת אל הקוצרים ולפקוד עליהם, כי יניחו את הלקט כראוי, ובאשר כי הבקר רוח צח מאד הלכתי אתו ואמרתי עוד מעט ואשובה, אך כאשר באתי שמה, ראיתי את הצאן נפוצות על פני השדה, ורק ראובן הזקן יושב מרחוק ולא יוכל לעשות מאומה, שאלתיו איה הרועים? ויענני: לכי אל בית בעז ותיראי מה שם. הלכתי שמה והנה בעז שוכב על ערש דוי ואחיו עומד על ידו, אך לא ידע מה לעשות, אז רצתי אל השדה ולקטתי אורות וגם עֵז אחת חלבתי ונתתי לו לשתות, וגם את האֹרות בשלתי וצויתי לאחיו כי יתן לו בכל שעה כף אחת לשתות וצויתיו לבל יסור מערש החולה כל היום ההוא, והבטחתיו כי לעת ערב תבואי גם את אמי יקירתי לבקרו, כי אולי לא יועילו לו הסמים אשר רקחתי ונחוץ לקרא רופא גדול ממני! וכדברה זאת נראה שחוק קל על שפתיה אשר הוסיפו עוד חן ויופי על יפיה ותפארתה. ויאמר אלי יוסטוס: איך אוכל לשבת כל היום על יד אחי! הלא הצאן תפוצינה באין רועה, אז הבטחותיו על דברתי כי אני אשמרם כל היום, ומה יכולתי עשות? אמנם צר לי מאד כי אחרתי מועד בואם הנה – אך בכל זאת אנחם בזה כי הצלתי נפש אדם מרעה, ומי לא יעשה כמוני? ולבד זאת קצרה בינתי להבין האם חרפה היא אמי יקירתי לרעות בצאן? ומדוע הייתה רחל אמנו רועָה? – לא חרפה היא בתי, אך באשר כי לא שמנו על שכמך העבודה הזאת והסכן הסכנת תמיד להתרועע את בנות ציון העדינות, ואם יוָדע כי יהודית בת אביעזר רעתה בצאן תבחל נפשך בך. – יהודית צחקה ותאמר: לו יקרה אותן במקרה אשר קרני היום ולא תעשנה כמני אז תבחל נפשי בהן אף כי בנות שרים ורוזנים הנה. צדקת בתי חמדתי אמרה אמה, ישלם לך ה' כפעלך והיה לבבך זה תמיד שלם עם ה' ואנשים, אך דעי נא כי בן הכהן הגדול, יוחנן הצעיר, נשאר בכרמנו ברשיון אביו עד יום המחרת. העלמה התאדמה משמחה, ותשאל: ואיפה הוא? – בכרם, ענתה האם. – אם כן נכוא הביתה, כי לא יאות לנו לעמוד פה, והיא לא ידעה כי יוחנן רואה ומביט עליה שומע ומקשיב לכל דבריה. – מה יפה ונעימה היא! יפה ותמימה מאין כמוה, ביפעתה ובתמימתה תדמה ליהודית דודתי בהיותה בנעוריה, אמר הצעיר בלבו, ויפן וילך וישב על ספסל אחד העשוי להנפש ויצלול ברעיונות נשגבות.

ג: יוחנן ובנו אביעזר    🔗

הלילה חלף הלך לו,מסך השחר, אשר כסה שמי התכלת, הורם ונגול לאט לאט, עפעפי שחר החלו לפרוש נגהם ולעורר את כל הישנים מתרדמתם. גם כל בית אביעזר קמו למלאכתם, אך יוחמן בן שמעון שכב עוד על מטתו בבית הקיץ אשר בכרם. אביעזר סגר את הכרם למען לא ינידהו איש משנתו, ויהודית ויהודה בני אביעזר קמו גם כן וילכו אל הכרם השני הסמוך לכרם זה. – הגידה נא לי אחי יקירי, מה תאר הכהן הצעיר בן הכהן הגדול? אם תארו כתאר אביו אשר כמלאך מרום נדמה לי תמיד? שאלה יהודית – עלם יפה הוא במאד מאד מאין כמהו, השיב יהודה. מי יתן ואראהו ואדבר אתו פנים אל פנים, אז מאֻשרה אהיה, אמר יהודית בתם דרכה. שבי בזה, אמר יהודה עד אשר יקום משנתו, ואז תוכלו לראותו – אלכה לי הביתה ולא אוסיף לבוא הנה (אמרה יהודית בדעה ממושכת, ואף כי כל יצורי גֵוה רעדו מתשוקה לראות את בן המלך) כל עת אשר הכהן הצעיר יהיה פה, כי לא יאות. שאי נא לי שושנת העמקים, נשמע מאחריהם קול מדבר, שאי נא לי, אם אני למפגע לך אז אסור מבית אביך כרגע, אך הגידי נא לי תמתי מה עול מצאת בי כי תתרחקי מפני בעת אשר אני אבקש קרבתך. יהודית ויהודה נבהלו בהפכם פניהם ויראו כי יוחנן בן המלך עומד ומדבר אליהם דברים טובים ונעימים כאלה, יהודה החריש ולא ענה דבר, אך יהודית התיצבה באמץ רוח, ותאמר: חלילה לך נשיא אלהים לחשוב כה על שפחתך בת עבדך אביעזר, הן גדול כבוד בית אביך נשיאנו בעיני כל ישראל, ואף כי בעיננו, ואיך לא יהיה לי דבר בואך אלינו לכבוד אין קץ, ומדוע ידבר אדוני דברים כאלה? אם טוב בעיניך שב עמנו ימים רבים, והננו תמיד למצותך לכל אשר תצונו. – אם למצותי תעמודי חבצלת השרון! הנני מצוה עליך במפגיע כי מהיום והלאה כאת תחשביני, ואני כאחות יקרה אחשבך שלומים לאחותו. יהודית התאדמה והחרישה, אך יהודה אמר: ומה שלום אחותך אשת תלמי? – אחותי הה! אומללה היא, אומללה מאין כמוה, כי על אפה ועל חמתה נהייתה לתלמי לאשה. – ומי כפה עליה הר כגיגית, כי תנשא לאיש אשר לבה בל עמו? – אבינו. פליאה נשגבה בעינינו, אמרה יהודית ויהודה כאחד, הלא הוא מושל באדם צדיק ולא ישים כל עול לאיש ואך כי לבניו. אבי עשה זאת למען השלום, אמר יוחנן. הן אחרי מפלת חיל אנטיוכוס מידי אֲבי אָבי מתתיהו, החלו מלחמות רבות עם כל אויבנו הקרובים והרחוקים, מלחמות גדולות ועצומות, ובכל פעם צמחו מהרסים ומחריבים חדשים מקרב עמנו, הן אבי אבי הרג איש אחד בעת אשר הקטיר חלב החזיר לשיקוץ משומם, ורבים קמו תחתיו, אשר לא הטיבו לעשות ממנו, אבי אבי ודודי יהודה ואליעזר, רדפום באף ובחמה אך כאשר רדפם כן ירבו וכן יפרוצו. הרשעים יצמחו תמיד כראש על תלמי שדי, וכל אשר נוסיף לעקרם כן יוסיפו לצמוח, אמרה יהודית ותתאדם. יוחנן צחק ויאמר: צדקת עלמה כבודה, הנה תפתחי במשל פיך ואנכי לא ידעתי, הנה ה' חננך בחן ויופי, ועוד הוסיף עליך חכמה ודעת – לוּ הייתה אחותי גבר אמר יהודה, כי עתה, כי עתה בלי ספק למדה חכמה והייתה למופת בישראל. לו הייתה גבר אמר יוחנן לא יכלה לאַשר את הגבר תבחר! אך נשוב נא לדברנו – כאשר הוקם אבי תחת אביו ואחיו לכהן וגם להיות מושל, היה ראשית מעשהו לעשות שלום עם רודפי הכבוד, כי כן יקרא להם אבי תמיד, כי כל אשר הרעו לישראל הייתה רק למען הכבוד, כי ברצונם רק להשתרר על עם ה' ולהפשיט עורם מעליהם; וזה הדבר אשר חפצו למסור את עיר אלהים בידי מלכי יון, כי המה הבטיחו להם להקים מהם פחות וסגנים – ולמען השלום נתן אבי את בתו לאשה, לאחד מרודפי כבודה אלה, הוא תלמי – אז ידעו כלם כי רק על הפושעים והמורדים אשר יכעיסו את ה' נטה אבי את ידו להכריחם בקנאו קנאת ה' צבאות, אך אלה אשר שלום העם ידרשו בא אבי בברית עמהם; אך עיני אדם לא תשבענה, ואף כי עיני תלמי, הן הוא לא יאמר די לכבודו בהיותו חתן כהן גדול, ולהרבות כבודו בקש את אבי לתת לו רשיון ללחום את אויבנו, והארץ אשר יכבוש יהיה הוא המושל עליה, אך אבי מאן לתגר מלחמה באלה אשר לא יעשו לנו רעה ולא יבואו בגבולנו. המענה הזה העלה אף תלמי עד להשחית,ואחותי אמרה אל אבי כי יראה מאד לנפשותנו ולבה יאמר לה כי הוא חרש עלינו רעה, יען כי רבים משרי העמים יבואו אל ביתו וימתיקו עמו סוד, אך אבי הרגיע את לבה, ויאמר: אל תראי הלא אישך הוא, והוא יאהבך אהבה נצחת, ועוד הלא אין בכחו לעשות לנו מאומה. מן הדברים האלה תוכלו לדעת כי אחותי אומללה מאד. יוחנן חפץ לדבר עוד והנה אביעזר בא ויבקש את יוחנן לבוא אל סוכת הגן לסעד לבבו, וישתומם כי ראה את בניו מדברים עם בן הכהן הגדול.

ד: המשתה באנטיוכיא    🔗

ארמון מלך יון אשר באנטיוכיא היה ביום ההוא מפואר בכל הוד והדר גדול יתר מאד מכל יום, כי חג היום למלך. שרים גדולים ונכבדים מכל גויי הארצות אשר בא עמם בברית באו כלם על החג הזה, המונים המונים ינהרו מכל העברים, גם מדלת העם גם ממרום עם הארץ יבואו כלם להכיט על הפאר אשר בתוכו, הקרואים יביאו בתוכו ואשר איננו קרוא יעמוד בחוץ וימצא תאנה למען יוכל לדבר בו. והנה עגלת צב רתומה לארבע סוסים, כלי הסוסים היו מכסף טהור, גם הצב היה מכסף צרוף. – ראה נא סאביאנוס! הנה המלך לטירא בן מולכת מצרים יבוא אל משתה המלך. ומה הפלא הזה גיגאנוס? מלכים ילכו למלכים, לו בא המלך לטירא אליך, אז היה לך להתפלא. גיגאנוס צחק ויאמר: רב לך לץ להתלוצץ, אך ראה נא ראה! שם מרחוק נוסעת מרכבה, והנה נוסע עליה הוד והדר על עגלת לטירא עשרת מונים, ומי זה היושב בה? נלך לראות אמר סאביאנוס. – עמוד על מקומך כי אם תנח את מקומך אז לא תראה מאומה. המרכבה עברה לפניהם ברעש ובמהירות, שני המדברים הביטו בתמהון ויאמרו איש אל רעהו: המרכבה מפארה בכסף ובזהב סגור אשר לא נראה אף למלכים גדול בן מלך מגוי רחוק אשר יחפוץ לקחת את בת המלך, העלענא, היפה בנשים. זאת לא נכון, כי לאטירא אוהב את העלענא והיא גם היא תאהב אותו. המרכבה עמדה, הרכב פתח את הדלת, וממנה יצא איש יפה תואר מאד, גבהו כתמר וחסון כאלון, על פניו ילין גאות ורום לבב, עיניו השחורות הנוצצות כככבים בליל בהיר יפיצו רוגז ושנאה יחד כמו ערוך הוא למלחמה, אך כאשר ירד מן הצב רץ לקראתו אחד מגדולי השרים אשר למלך יון, ויחבקו וינשקו איש את רעהו. אשמחה ואעלצה מאד תלמי ידידי כי מלאת את רצון כלנו, בוא נא בוא יקירי, כי המלך והמלכה וגם העלענא היפה מחכים עליך בכליון עינים. כשמע תלמי שם העלענא סר העצבת כלה מפניו וידחק את ידו לאות תודה על הבשורה הנעימה אשר בשרו ויעלמו שניהם באולם הארמון. וסאביאנוס העומד משתאה ומשתומם אמר אל גיגאנוס רעהו: התדע מי הוא העשיר הזה אשר מרכבתו נהדרה יותר ממרכבת המלך לאטירא, יהודי הוא, הוא תלמי חתן המלך שמעון מירושלים. אם כן, אמר גיגאנוס, אין להתפלא על כל העושר אשר ראינו על מרכבתו, הלא המה הגבורים ואנשי השם, הם הכניעו עמים רבים ויקחו מהם את כספם ואת זהבם, ורבים מהארצות האלה הנם להם למס עובד ולמי עתה כסף אם לא ליהודים? אֳחֵי המלך, יהודה, יונתן ואליעזר הפילו חללים רבים מאנשי ארצנו, אך עתה נשמח כלנו כי שלום לנו עם היהודים. אך מה יעשה תלמי פה? שאל סאביאנוס כמו לעצמו, הלא הוא יהודי והיהודים לא יעבדו את האלילים וכל פסל ומסכה לא ידעו, באמרם: אלהי ציון גדול על כל אלהים והוא יתן כח ועז להעובדים אותו באמת. אנכי הייתי את חיל מלכי אשר חגו מסביב לעיר וראינו כי אלהים נלחם להם, ראה נא מרחוק אמר סאביאנוס, שם בהיכל הגדול שמה עומדים שני האלילים הגדולים יופיטור ואדנית מכתם אופיר, נרות רבים יאירו סביב להם מכל העברים, והנה תלמי יושב על כסא על יד ימין המלך, הכבוד הזה לא נעשה לכל יהודי. נפלאים מעשי ה', אמר המלך אל תלמי, מי מלל למלכי יון הצוררים לכם, כי עתה אך שלומכם וטובתכם ידרשו. מי יתן, והיה לבב כל עמי לכם לשלום כלבבכם השיב תלמי. המלך הביט על תלמי, אך לא דבר מאומה, ותלמי הוסיף לדבר: חותני המלך חפץ להעביר את עובדי האלילים מן הארץ. מי שימע לו? ומי יצוה עלי לבחור לי אלהים חדשים? שאל המלך את תלמי. חרבו וזרועו, השיב תלמי את המלך. הגידה נא לי תלמי ידידי, אמר המלך ויגש כסאו אל כסא תלמי לבל ישמע איש את דבריהם. כל השרים בראותם כי דבר לאט עמם, קמו ממקומם והחלו ללכת בהיכל הגדול הנה והנה לארכו ולרחבו, למען לא יפריעו אותם – הגיד נא לי, המן הבית הגדול אשר בירושלים ומן המשרת פני עליון תצא החנופה? הייתכן כי שמעון כהן גדול יחלל השבועה וישבית השלום מן הארץ? הן מראשית בואך הנה נוכחתי כי חמה לך על חותנך, אך אני אומר כי איש כשמעון לא יעשה עול. ואת אשר עשה לבני אדום איננו עול? שאל תלמי את המלך. – אהבתו לאלהיו אלצהו לזה. נניח נא את זאת, אמר תלמי, אך שער נא בנפשך אדוני המלך מה תאמר, אם בתוך היפה או בנך הנחמד יתנו ידם לבני כפרים, בני בוז משפחות, הייטב בעיניך הדבר הזה? חליליה לי ולבני מעשות דבר כזה, כי את בני לא אתן כי אם למושלים אדירים בארץ. שער נא בנפשך אדוני המלך כי אחֵי אשתי הוא בן המלך, בחר לו לאשה בת כפרי אחד, אשר לא שם לו על פני חוץ ורק כי אביה הרג רבים מחיל צבא אנטיוכוס בימי מתתיהו, והמלך אומר לדבק טוב, יען כי העלמה מצאה חן בעיני יוחנן ובעיני אמו הגבירה, אולי יעשה זאת המלך למען השלום? שאל המלך את תלמי, כי איש טוב הוא וגם תועלת גדולה תבוא לו בזה, כי אז יקנה לו לבות כל ההמון, ביתר שאת ועז. תלמי נענה לו בראשו, ויאמר: אדוני המלך! הבוז והקלון אשר ישפך עלי בזה בתתו את אחי אשתו לבת בוז משפחות, לא אוכל סלוח לו עד נצח, ותמיד אביט עליו כעל איש אשר הפשיט כבודי מעלי. הרגע נא ידידי, אמר המלך אל תלמי, ומה לך ולכבוד חותנך? הלא כבד אכבדך במאד מאד, כי אראה כי הכבוד יקר לך מכל הון, וכבוד מלכים תנחל בביתי ובארצי. המלך קם ותלמי אחריו וילכו לחדר המחול, המלך לטירא לקח את העלענא ואחריהם יצאו כל נשי ובנות שרי יון היפות במחולות, העלענא ישבה להנפש והמלך לקח את תלמי בזרועו ויושיבהו על יד בתו אשר קבלתהו בחן ובקסם אשר על הפתיה כמו היו מכירים זה את זה מכבר. העלענא בת מלך יון הייתה יפת תאר ויפת מראה מאד מאין כמוה. בקסם אשר על שפתיה יכלה להוליך גבורים ואדירים שולל, גם מרמה וערמה שכנו אתה יחד, ודבר אביה היה אליה מכבר ללכוד את תלמי בחרמה, ותצא עמו במחול. בזרועות העלענא היפה שכח תלמי את אלהיו, עמו, ארצו, אשתו ובני משפחתה, ורק בבת יון שם כל מעינו והיא הבינה כל מחשבתו ותוסף להוליכו שולל, ותקח אותו בזרועה ותצא אתו לשוח בגן המלך, שם הטתו ברוב לקחה ובחלקת לשונה הדיחתהו עד אשר התמכר לעשות כל תועבה. תלמי בראותו כי אין איש אתם כרע על ברכיו, ויאמר: העלענא היפה בבנות שמים! האוכל לקוות כי תשמעיני דבר אשר יאשרני אשר נצח, הן מעולם לא עלתה על לבי לחשוב זאת, אך את בטובך ובנעימות נואמך למדתני לדבר דברים כאלה. סור לך איש יהודי! קראה העלענא בצחוק, הלא אבי נשבע בשם האליל יופיטור, כי לא יתנני לאיש אחר בלתי אשר ישים על ראשי עטרת מלכים, אם זאת תעשה לי הנני לך כי אהבתיך גם אני. פני תלמי צהלו משמחה, ויאמר: שמעי נא לי בת שמים! זאת לא קויתי לשמוע ממך, ועתה הנני נשבע לך באלהי הגדול מכל האלהים כי לך אני, ודעי נא כי את כסא שמעון חותני ואת כסא יהודה אמגר לארץ ואעשם הדום לרגלך, באלהי ציון הנני נשבע לך, כי אעשה את כל משפחת אשתי כלה רק למענך. אם את הדבר הזה תעשה, הנני לך עד עולם, ואבי יתן לך צבא רב אשר יעזרוך למלוכה, אך הבטחתני נא על דברתך כי אם תהי מלך על יהודה וירושלים לא תאלצני לעבוד את אלהי ציון, כי את אלהי אבי אני יראה. עוד המה מדברים והמלך בא אל הגן וירא אותם מדברים ידידות, ויאמר: אשמחה מאד בתי, בראותי כי תלמי הנכבד מצא חן בעיניך יותר מכל השרים וגם מהמלך לטירא. העלענא צחקה ותאמר: דע נא אב יקר כי עשיתי דבר גדול ואת פיך לא שאלתי, אך אקוה כי גם אתה תסכים עמי, הן אני בחרתי לי את האיש הנכבד הזה את תלמי לי לאיש והוא ישמני למולכת יהודה, אך אם ידרש לו חיל וצבא אז לא תמנע ממנו את החפץ הזה. הנני למלא בקשת שניכם, השיב המלך. ויפרד תלמי מאת המלך ובתו, מלא שמחה ואכזריות רצח.

ה: העלענא לפני האספה    🔗

אחרי אשר נסע תלמי מארמון מלך יון לדרכו, קרא המלך את כל גדוליו וגם את המלך לטירא, ויאמר אליהם: שמעוני נא אחי ובני עמי! הנה דבר גדול אדבר אליכם, אך בראשונה השבעו לי לבל יודע לאיש עד עת נכונה, דעו נא כי את אשר לא יכולנו להשיג כל ימינו לא אנחנו ולא אבותינו בחרבנו ובקשתנו, אותם השיגה בתי רק בחכמתה וביפיה. והנה העלענא בת המלך יון באר ותדבר אליהם לאמר: אתפאר עליכם גדולי גבורי סוריא, רוב ארצות העמים כבשתם ומלכיהם לכדתם, ובירושלים נשתה גבורתכם, שמה נגעל מגן גבוריכם הוכתם נסוגיתם אחור, נסתם מפני היהודים ממנוסת חרה והרג, ואני עלמה צעירה לימים, חרב לא אחזתי וחנית מאסתי שריון וכובע לא לבשתי, ואני אני אמסור לכם את כל גבורי וגדולי ירושלים וגם את מלך יהודה ותנקמו ממנו את נקמת דם גבורינו אשר שפך על ידון ועל-ידי אביו ואחיו. כל השומעים תמהו, ויאמרו: אם את הדבר הזה תעשי גברת ממלכה, תעמדי לנס עמים, מלכים ויאשרוך ומלכות ויההלוך וכאשר יצטיין עתה היכל מינערווע אשר היא גברת החכמה, כן יצטיין לימים הבאים היכל העלענא בחכמה ובגבורה, אך הגידי נא לנו: איך ובמה יכולת לעשות זאת? אנכי חדרתי בתוך לבב תלמי היהודי הנוטה רק אחרי חדשות, והישנות הוא שונא – משפטי חותנו המלך הוא שונא תכלית שנאה, ובאזני אחי התלונן פעמים רבות, ויאמר: מה מאשרים הם בני ארצך כי המלך וכהניו בני שתי מפלגות הנם, לא כן בארצי, המלך הוא גם כהן גדול, לו ולמשפחתו הכהנים הגדולה והגבורה והממשלה, וכל האוצרות אשר אצרו גבורינו תחת ידי הכהנים מובאים, וזולת הכהנים לא ירים איש את ידו, ומה תהי אחריתנו? הלא בשם העליניסטין יקראו אותנו, באשר כי ידי אצילי עמנו תכון עמכם ואבי ואחי חותני היו נטיות עלינו להשמידנו, אך חותני עשה שלום עמנו, ומה הוא השלום? האם נתן לנו מכל ערי וארצות העמים אשר כבש אף עיר למשול עליה? האם בזאת אשר נתן לי את בתו לאשה חכפר פני על כל הרעה אשר עשה עמנו? זאת דבר תלמי ואנכי שמעתי זאת ואמרתי אל לבי: הנה נלכדת בוגד בארץ אבותיו, ועל צפי עצתי קרא אותו אבי המלך אל המשתה, ובערב הזה גנבתי את לב היהודי, כי הוא נשבע באלהי ציון, כי ימגר את כסא יהודה לארץ וישימה הדום לרגלי, את חותנו ואת כל בני משפחת אשתו החשמונאים יאבד אם אך אהיה אני לו לאשה. אנכי נשבעתי לו על הדבר הזה ואקוה כי יופיטור לא יחשוב לי זאת לעון בחללי את שבועתי כי אחרי עשותו את כל אלה, ישלח אבי את כל צבאו שם ללכוד את העיר, ואם יבוא תלמי על שכרו, אז אשחק ואלעג לו כיאות לכסיל ורשע כמהו, ואמר לו: בוז לך בוגד באלהיו, בוגד בארצו, בוגד בעמו, בוגד באשתו, התדמה כי בת מלך יון דומה לך, כי אם אהיה אני לך, אז בוגדה אקרא גם אני, כי מי יודע אולי תקצוף עלי או על אבי אז תעשה לכל בית אבי כאשר עשית לכל בית אשתך. זאת אדבר אליו ולאידו אשחק כי למלך הנכבד הזה הנני, וכהתימה דבריה נגשה אל לאטירא בן מולכת מצרים ותתן ידה לו. המלך לאטירא וכל השומעים דבריה מחאו כף ויקראו הידד, וישבעו עוד על הדבר הזה, ויאמרו: כל האיש אשר יגלה לתלמי הסוד הזה יומת וכל רכושו יחרם, ושובע שמחות וצחוק ושמחה יצאו המלך אנטיוכוס והמלך לאטירא והעלענא מארמון הועד.

ו: יום הכפורים בימי שמעון כהן גדול    🔗

השמש יצאה בגבורתה להאיר על הארץ ותשלח קרני הודה על ציון מכלל יופי, אשר שם יופיע ה' בקדשו ויחופף על בני עמו אשר נקהלו ובאו להשתחות בהיכל קדשו ולזבוח זבחי תמיד, כהנים רבים עמדו בשתי שורות, הכהן הגדול בא אצל פרו, ופרו היה עומד בין האולם למזבח וסומך משתי ידיו עליו ומתודה, ואחר כך הוציא שתי גורלות ויקרא לה‘, והעם עונה: ברוך שם. קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח והעמידו כנגד בית שלוחו, והשני נשחט כנגד בית שחיטתו, ויעש את כל העבודה כמשפט, עד תומו. בית תפארתנו מלא אנשים ונשים וטף מן הקצה אל הקצה, הכהנים עמדו בעבודתם, הלוים בשיר ובזמרה ואנשי מעמד במעמדם, בכל חוצות ירושלים נשמע קול השיר שהלוים שרו בבית המקדש. הכהן הגדול היה מלבש בבגדי יום הכפורים והכין את עצמו לבוא אל בית קודש הקדשים, וידבר אל העם דברי תוכחה, ויאמר: שמעו נא עמי עם ה’! הנה תורת ה' אתכם ובמצותיו תחפצו, הלא ידעתם כי אויבנו אויבי ה' מסביב לנו, ואתם ידעתם כי חפץ כל הגוים להכרית את שמנו מעל פני האדמה מיום אשר שם ישראל נקרא עלינו, פרעה היה הראשון אשר הכביד עֻלו על אבותינו, וזה האחרון אנטיוכוס עצם ממני, לולא ה' אלהינו אשר היה עם אבותינו, כמעט כלינו מן הארץ, ורק בחסדו הגדול ובכשרון מעשה אבותינו אשר שבו אל ה' בכל לבבם ונפשם, והנה הרצון כלכם הוקמתי אני תחת אבותי לכהן במכון שבתו, יראה ורעד יבוא בי ותכסני פלצות, כי אוי נא לנו, אם עברנו בסתר את דברי ה' ולא בקשנו סליחה וכפרה על כל עוונותינו. ועתה אחי וב ני עמי, קראו אל ה' בכל לבבכם וישמע מהיכלו קולנו ולא נאבד, כי הנה זה הפעם השמיני אשר הנני נכון לבוא בתוך קודש הקדשים ובכל פעם לא היה לבי ירא וחרד כהיום הזה, ואל תחשבו בני כי למעני ולמען בית אבי חרד לבי, חלילה – כי לא טוב אנכי מאחי אשר כלם אכלה חרב, אך למענכם בני, בני אל חי, למענכם אמס מדמעה, ה' הוא יודע את אשר יקרה אותנו בשנה הזאת, לכן מי יודע ישוב, כי חנון ורחום הוא ה‘, וביום הגדול הזה יכפר עליכם על כל עוונותיכם לפני ה’, וכהתימו דבריו נעלם מעיניהם וקול צלצלי הפעמונים אשר על שולי בגדיו נשמע, אז ידעו כל העם כי בא הכהן הגדול בתוך קודש הקדשים, וירב בכי העם ביום ההוא יותר מכל ימי הכפורים; אך תלמי נצב בתוך כל העם, – והוא באשר ידענו כי בשלו כל הרעה הגדולה אשר באה בשנה הזאת על הכהן הגדול והצדיק הזה ועל כל ביתו, הוא לא בכה ולא שם דבריו אל לבו. – וכאשר גדלה בכי העם בבואו בתוך הקודש, כן רבתה השמחה בצאת הכהן הגדול מקודש הקדשים בשלום בלי פגע. כל גדולי העיר וגם כל העם הלכו את הכהן הגדול אל ביתו, שם שמחו שמחה גדולה וירונו מטוב לב, ויאכלו וישתו וייטיבו לבם. ויהי כאשר קמה סערת העם בבית הכהן הגדול לדממה, ויאמר אל יוחנן בנו הצעיר: ההיה גם אביעזר פה? – הוא היה אבי יקירי, וגם הוא כעת פה, אך הוא עומד בירכתי הבית ויברך אותך מרחוק. גשה אלי אביעזר רעי, קרא אליו הכהן הגדול, אביעזר נגש ביראת הכבוד וישתחוה לקראת הכהן הגדול ויברכהו ויחכה לדבריו. לפני חדש ימים שלחתי אליך דברי על-ידי יוחנן בני, האם קבלת אותם? שאלהו הכהן הגדול. קבלתי אדוני כהן גדול, השיב אביעזר החרדה. ומדוע לא השיבות לי דבר, הוסיף הכהן הגדול לשאול? קטונתי אדוני ומלכי מכל הכבוד והיקר אשר הנחלת את עבדך עד כה, ואיך ימלאני לבי להאמין גם להכבוד הגדול הזה אשר לא נחלו רוב משפחות בני ישראל הגדולים, ואנכי הצעיר מכל משפחות ישראל בין עובדי אדמה אתחשב ובחצרות מלכים ושרים לא השכנתי זולתי לפניך ולפני אביך, אחריו רצתי תחת חרבות ואבני קלע ואמרתי תמיד: מי יתן ובחיי אפדה את חיי אדוני וכאשר מת הכהן הגדול מתתיהו, החלפתי את דודי ואת נחלתי, ואף כי מחיר נחלתי עולה פי שנים על נחלת דודי, בכל אשר ששתי על הגאולה ועל התמורה כעל כל הון, כי קרוב אני לאדוני הכהן הגדול המת, ועל בנַי צויתי כאשר אמות תקברוני בקצה כרמי, אשר הוא מחה עד הר המודעת, אך לדבר הזה… – פה נאלם אביעזר דומיה, אך הכהן הגדול הבין מבוכתו, ויאמר לו: שמע נא אביעזר! הלא פיל ענה בך כי רֵע אבי היית בחייו ורע תחפוץ להיות לו גם אחרי מותך, ומדוע לא תאמין כי בחרתי בך להיות גם רעי בחיי ובמותי? כי גם אני חצבתי לי קבר בהר המודעית, ועתה נכרות ברית שנינו ותן את בתך לבני הצעיר יוחנן לאשה. פני אביעזר הלבינו, ואחר כן אדמו כתולע מרוב שמחה, ויאמר: אם מפי כהן גדול יצא הדבר, בלי ספק דבר ה' הוא, והנני עבדך לשמוע בקול ה' ובקולך אדוני ולנחול כבוד גדול אשר לא לאנשים כערכי הוא. ומדוע לא כערכך הוא? דבר הכהן הגדול בנחת, הכבוד לא לנו הוא כי אם לאלהים, הוא יתננו לטוב לפניו ויקחהו מאת המתגאה, כי הוא משפיל גאים ומגביה שפלים, לפניו לא גבר שוע לפני דל, ורק עיני אדם לא תשבענה ותמיד יבקש תאנה על החלק אשר חלק לו ה‘. ואתה ידידי, אותך הפריד ה’ מכל תאות בני אדם ומכבוד תתרחק, על כן הוא רודף אחריך, ה' נתן לך בן ובת אשר בהם יתברכו רבים, ומדוע לא נכיר ערכם? בָני ימלאו תמיד פיהם תהלת בנך, כי מלֻמד גדול הוא בתורה ובחכמה וירא אלהים, גם גבור מלחמה אשר לא יחת מפני כל, ומדוע לא ינחל כבוד? ובתך היא תמימת דרך ויראת ה' ומחסה היא לבני עניים מרודים ותסעדם על ערש דוי, ופעם נשארה לרעות בצאן תחת הרועה למען ינוח ויקל חליו. האם לא יאות לה להחשב על בנות אהרן ומה לך עוד? ועתה לך אמר לבתך כי בתוך ארבעת הימים אשר בין יום הכפורים לסוכות תחוג חתונתה עם בני הצעיר יוחנן. אביעזר הלך מבית אהרן הכהן הגדול ויבשר את אשתו ואת בתו הבשורה הנעימה ההיא ויפג לבן כי לא האמינו, ותלמי אשר ישב עד כה בבית חותנו וישמע את כל הדברים האלה, יצא מאת פני חותנו בחרי אף, ויאמר: נראה נא דבריך אח לאספסוף, היקרך דברי אם אין? אמנם כן אמרת משפיל גאים ומגביה שפלים, כן הדבר, גאונך אשר תלבש עלינו ישפילך ואני ארומם תחתיך.

ז: המשתה והאבל    🔗

הה! עת אכזריה לא תנוח ולא תשקוט עד אשר תמלא דברי ימי עם ועם בספורים מבהילים, אשר ידאיב נפש הקורא בהם, ואף כי דברי ימי עמנו. כל ספור המדובר מבני עמנו לא בדיו כתוב, כי אם בדם קדושי ה‘, ומשענת קנה לבני ישראל אשר אמרנו בצלם נחיה בגוים, נלכדו בשחיתות אלה אשר גדָלום ורָבום, ובאכזריות רצח תמו מן העולם, יען כי לא נזהרו מאנשי רשע ובאמונת רוחם נתנו אמון לחושבי עליהם רעה. גם משיח ה’ זה שמעון כהן גדול שמע לקול חתנו החונף, אשר בפיו דבר שלום אתו ויקראהו אל המשתה אשר עשה ובקרבו שם ארבו להמיתו. תלמי וכל מרעיו ההעלעניסטין באו באשמרת הבקר אל בית תלמי ויחכו שם על ביאת הכהן הגדול עם אשתו ובניו, ויקדמו את פניהם בכבוד ובאהבה גלויה ואיבה מסתרת. לכלכם אשיב תודה וברכה כי נעתרתם לבקשתי, אמר תלמי, אך לך גבירה נכבדה יותר, אמר תלמי לחותנתו בשפת חלקות. מה טוב ומה נעים יהיה היום הזה, כי גם אתם הורקנוס ויוחנן הנכם פה, אך מדוע לא לקחת את יהודית אשתך היפה בבנות אתך, יוחנן? אנכי לא חפצתי לקחת אותה הנה, יען כי בת כפרית היא ולא לה להתרועע עם אתילי יהודה. תלמי הביט על יוחנן בעין לטושה, ויאמר: הגם בביתי הנך בוטה דברים כמדקרות חרב, יוחנן?! האם בביתך תקרא אורחים ותורה עליהם זקים חצים ומות, ותאמר: הלא משחק אני, תלמי! הכן יעשה? רב לך בני להתקוטט את בעל אחותך! קרא שמעון, השכחת כי גדול הוא ממך בשנים וגם בחכמה. יוחנן הלך ממנו לחדר אחר, ושמעון כהן גדול אמר אל תלמי: שמחתי מאד בני כי הכאת רוב אצילי יהודה הנה, לכרות ברית שלום כאשר שאלת ממני, אני שלום תמיד גם עם אלה אשר המה למלחמה, ואף כי עתה אשר שלום יבקשו, חמש ערים אשר כבשנו מבני הארצות אותם אתן לכם והאחזו בהן, אך היו תמים עם ה' ועם ארצו ועמו. כדברך אדוני נעשה, ענו תלמי וכל יתר ההעלעניסטען אשר היו נאספים בבית תלמי לחפצו. – האם יבואו גם זקני ירושלים הנה? אדוני אבי, שאל תלמי את חותנו בצדיה. – לבד שני בני לא לקחתי כל איש, השיב שמעון, הן יוחנן בני אמר כי אקח את זקני העיר וגם את עבדתי אתו, אבל אנכי מאנתי בדבר הזה כי מה לי לעבדים ומשרתים? הלא בבית בני הנני. לב תלמי האכזר פחד ורחב בשמעו מפי חותנו כי נלכד בפח. וישבו כלם סביב לשלחן גדול לאכול ולשתות וייטיבו לבם ויהללו את מעשי הכהן הגדול והטובים, כי יתנהג את כלם בחסידות ויבקש שלום, הורקנוס ישב על יד שמאל אביו ותלמי לימינו, אך יוחנן לא חפץ לשבת אל השלחן כי מצא תואנה, באמרו כי חם לו מאד, אך באמת היה לבו ירא וחרד, יען כי ידע לב תלמי הרע. ויהי כאשר ישב שמעון הצדיק אל שלחן חתנו שלום ושאנן מפחד, ויקומו עבדי תלמי הרשעים במתות אדוניהם הרשע, ויהרגו נקי וצדיק על לא חמס עשה. כה תמו חיי הגבור הזה אשר לחם מלחמות רבות ועצומות ויתגבר תמיד על האויב ולא התיצב איש בפניו ובכל אשר פנה הצליח, והנה נפל בידי חלל רשע אשר חלל נזרו נזר אלהים, וכאשר ראה הורקנוס כי דם אביו הכהן הגדול נשפך לארץ, ויאמר: תמות נפשי עם אבי יחד ואולי אנקמה נקמת דם אבי, ויגזול חרב מיד אחד המכים ויך מהם הרבה ואחר כן נפל גם הוא מת לארץ מחרב תלמי, ויוחנן כאשר ראה כל אלה מהר וינס מפניהם, באמרו: הן אני אחד והמה הרבים ואם אתיצב נגדם אז ימותני כאחי ולא אוכל לנקום נקמת דם אבי ואחי, וינס עזתה ותלמי רדף אחריו, אך לא השיגו וינס לרגונה העיר וישב שם ימים אחדים. ויהי כי נודע בירושלים את מקום יוחנן וישלחו אליו כל זקני העיר וכל הכהנים ויקחוהו ויביאוהו לירושלים וימשחוהו למלך וכהן גדול תחת אביו, ויצא עם צבא רב ללחום בתלמי ולנקום ממנו נקמת דם אביו ואחיו, ויבא תלמי ויסגר בתוך העיר רגונה ואת אשתו ואת חותנתו לקח עמו, ויהי כי ראה תלמי כי הורקנוס² הרעיש על העיר להרסה, ויקח את אשתו ואת חותנתו ויעלו ראש החומה ויצו לאסור אותן וליסרן מוסר אכזרי, ויצר להורקנוס מאד ויאמר לסור מעליו, אך אמו קראה לו, ותאמר: אַל בני! חלילה לך מהתרחק מן העיר עד אשר אם עשית נקמה באויב אביך ואחיך וגם אויבנו והמבקש גם את נפשך, זכר נא בני את אביך הצדיק והישר באדם, אשר הוא היה אחרי אביו ואחיו העמוד הימיני אשר כל בית ישראל היה נשען עליו, ואם נפל העמוד אז גם הנשען עליו נפול יפול, אם לא תמהר להעביר את הרעה הנוראה את תלמי מן הארץ, ואל ירך לבבך מאכזריות הרשע אשר יעננו הלא הוא לא ישוב מדרכו הרעה, הן המת ימיתונו, כי לא נחיה עוד אחרי אשר הפשיט כבודנו ועורנו מעלינו ומה לך עוד! הנני מצוה עליך בני במצות הורים כי לא תביט על עינוי נפשנו, הָרֵס את העיר ונקום נקמת דמי כלנו היה אכזר היום והיית בעל רחמים כל ימיך. ויהי כאשר שמע דברי אמו החל להרעיש על העיר כקדם, ויוסף האכזר ליסרן מוסר נורא ולא ידע הצעיר הזה מה לעשות, ויבך מנהמת לבו, ויאמר: ה' אלהי הצבאות יושב הכרובים! אתה יודע מחשבות לבב כל איש ואתה יודע כי בידי הוא לעשות נקמה באיש הדמים הזה, והחובה והמצוה עלינו לעשות בו נקמה, כי לארץ לא תכופר לדם כי אם בדם שופכו, וצר לי מאד אם אראה הענוים אשר יענה את אמי ואחותי, על כן היה נא אתה אלהים עם לבבי ונחני במעגלי צדק, הה! אמי ואחותי האומללות אפוא אקח תנחומים לנפשכן העטופות ממכות חלל רשע אשר שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו. הה! רשע בן רשע! אם אמיתך, ואם לא אמיתך, אתה תהיה לדראון עולם, ודע נא כי דמי אבי ואחי אמי ואחיותי צועקים אלי מן האדמה כלכל לא אוכל, האחכה ליון ה' כי יבוא עליו? לא! לא אוכל לחכות. הבה אחי! הנה דם החשמונאים אשר הושיעו אתכם מכל צרותיכם ויצילו אתכם ואת אבותיכם משוד ורצח, ואשר החריבו את גבולכם כיום הזה, צועקים גם אליכם לעשות נקמה באיש הבליעל וחתן דמים זה, ובדברו נגשו כלם לשבור את חומות העיר בחזקה, ויוסף עוד הרשע לעשות מעשהו זר מעשהו עד אשר שפך דם מעליהן, ויקרא אל יוחנן, ויאמר: שמע נא יוחנן, אם לא תסור מעל העיר אז אשליכן מעל החומה ואנפץ גלגלתן אל הסלע, ואמו צעקה: אל תסור בני יקירי מפה, כי היסורין חביבין עלינו בעת אשר נפשנו יודעות כי אתה בני תעשה נקמות באיש חרמנו, ועוד אראה כי כל בני העם שומרים מצותך. באהבה וברצון טוב אנו שומעים למצות בנך גברת נכבדה! קראו אנשים רבים העומדים סביב לחומה. הה! אוי לנו, אוי לנו כי ראינוך בכך אשת כהן גדול אשר כל כבוד ביתך היה יקר לנו מחיינו, ובעד בנך זה נכונים אנחנו למות כלנו יחד עם יד תהי בו, הוא מלכנו, והוא יכהן בקודש תחת אישך, כי כל יהודה וישראל משחוהו למלך עליהם. ברוכים, אתם לה' בני, קראה אם המלך מעל החומה באמץ לב ותסבול את היסורים ולא צעקה, למען לא יסור בנה מעל העיר, ברוכים אתם לה' אשר בשרתם לי את השמחה הגדולה הזאת, וברוך ה' אשר הראה אותי לפני מותי תנחומות אלה, כי השאיר לי בן יושב על כסא החשמונאים אחריהם. הה! רשע ובליעל, הן תיסרנו אבל את התנחומות האלה לא תגזול ממנו עוד ודמנו הוא ידרוש ממך. – חומת העיר רגונה החלה להרעיש על-ידי אלי הברזל אשר נגח בה, והורקנוס חשב עוד מעט ודם תלמי מגרים כדם אביו, אך בזה הרגע נגש תלמי אליהן ונשבע להדפן מעל החומה, אז עוררה מלחמה גדולה ואיומה בלבב הורקנוס, מלחמה אשר כל גבור משכיל לא יוכל לעמוד מפניה, ויאמר למלאך המשחית: הרף! כי לא אוכל לראות את דם הורתי ואחותי, האם בזאת אחיה את אבי ואחי? ויקרא אל תלמי: הרף מהן כי אסור מן העיר, אך אל תאמר בלבבך הנה נצלתי, יוחנן סר מפני! יוכל היות כי חרבי לא ישיגוך, ואם לא תמות מידינו התדמה לחיות? זכור תזכור את הדברים אשר אני אומר לך היום: הנה ימים באים לך, אשר בכל יום תאמר טוב מותי מחיי, דמי החשמונאים ירדפוך תמיד ומנוחה ידריכוך. הה, בוגד! בוגד באלהים חיים! בוגד בעמו, בוגד בארץ מולדתו, בוגד באשתו, הה, אחותי יקרת נפש, הה אמי! אראה דמיכן המגרים ארצה ואין לאל ידי להושיעכן, וכהתימו לדבר סר מן העיר במפח נפש. אך תלמי הרשע והבוגד אמר אל אשתו ואל חותנתו: אתן חפצתן להסגירני אל יוחנן להמיתני בחרב לכן תמותו גם שיכן, ויהרוג את בת כהן גדול לעיני אמה באכזריות רצח, ואחר כן הרג גם את אמה אשת כהן גדול, ובה התמו הנפשות היקרות והנעימות האלה מתגרת על ידי רשע עריץ, באשר כי רדף אחר כבוד זרים ושם עיניו באשה נכריה אשר החליקה לו לשונה, אך גם יומו בא.

ח: מאכל לשמחה    🔗

החושך הלך לו, העננים הכבדים אשר כמו הוד שמים כלים והולכים, אורות השמים החלו להאיר על ארץ קדשנו, השמש החלה להפיץ לכל המחכים לה ותביא בכנפיה שמן מרפא לרפא את הלבבות הנמחצים אשר לא עלתה עליהם ארוכה זמן כביר, ומה שם השמן הטוב והיקר הזה, הרפא חולים והמתיר אסורים? הלא היא העת, כי ה' הוא משנה עתים, אמנם ה' האביל את עמו בלקחו ממנו את עטרת ראשו את שמעון כהן גדול איש צדיק ועניו חשמונאי בן חשמונאי אשר משל על עמו בצדק ובמשפט בחסד וברחמים, כי נחל ממדות אהרן אביו לאהוב שלום ולרדפהו, אך בכל זאת לא עזבם ולא יעזבם לנצח ויתן להם את בנו הורקנוס תחת אבותיו אשר היה מושל באדם צדיק. עיר הקודש ירושלים מלאה שמחה, כי שמחה ה‘, מכל הערים באו לירושלים לשמוח בחג הסוכות, בארמון המלך הורקנוס היה אך חדוה ושמחה, כל גדולי העיר יבואו לשמוח את המלך והכהן הגדול, כי הימים האלה ימי שמחה וששון לכל היהודים כי ימי שמחה בית השואבה הנה באו וזה ארבעת ימים אחרי אשר בא הכהן הגדול הצעיר בבית קודש הקדשים לעשות את עבודת יום הכפורים ויצא בשלום, והיום ההוא רבתה השמחה לישראל עוד יותר, כי אחרי אשר הרג תלמי את אשתו וחותנתו, ותקותו היה כי יבוא לאנטוכיא ויקח את בת מלך יון היפה ואביה יתן לו חיל רב לצור על ירושלים ולהרסה ולקחת את המלוכה בחזקת היד מאחי אשתו, הייתה לו תקותו מפח נפש כי כאשר בא למלך ויספר לו את אשר עשה למשפחת אשתו, עלה חמת המלך עד להשחית, ויאמר לו: סור מעלי בוגד! האתה תהיה חתני? ובתי תהיה לאשה לאיש מעול וחומץ כמוך! לא יארכו הימים ועשית לבתי ולכל בית אביה כאשר עשית לאשתך בת מלך יהודה, הלא גם היא בת מלך הייתה ומבנות ציון היפות הייתה – ובתי בקשתני כי לא אתנך לראות את פניה עוד, יען כי חיל תאחזינה בהעלותה על לבה את כל התועבות הגדולות אשר עשית לאשתך, ותתן את ידה לבן המלך לאטירא המולך בפריפליה. ויהי כשמוע תלמי את הדבר הזה ויוציא חרבו מתערה ויחפוץ להביאה בבטנו, אך עבדי אנטיוכוס גזלו ממנו את החרב והמלך גרשהו בחרפה מעירו ומכל ממלכתו, ויבוא אל לאטירא וישב שם. והמלך יצא בצבא רב עם כל מחנהו ויצר על ירושלים כי חפץ להבקיעה אליו, וכאשר בא חג הסוכות שלח הורקנוס מלאכים אל אנטיוכוס ויבקש ממנו כי יתן לו מנוחה כל ימי החג ולא ישבות מעבודת ה’, ויאות אנטיוכוס לדבר הזה ויכבד את המלאכים מאד, וישלח מלאכים אל הורקנוס המלך בדברי שלום ואמת, וישלח לבית ה' פר אחד לקרבן וקרנות הפר היו מצופות זהב לכבוד ה‘, הכהנים הניפו את הפר תנופה לה’ ויעלהו על המזבח ובשלום ושעי רצון שבו מלאכי אנטיוכוס אל מלכם, ככתוב בספר יוסיפון – וזה הדבר אשר היה החג הזה שמחה וששון לכל היהודים, וישכחו את הרעות אשר עברו עליהם. אך נפש אחת אשר עליה הייתה לשמוח בחג הזה יותר מכל ישראל, הייתה עצובת רוח, והיא היא יהודית בת אביעזר, ואשת הורקנוס המלך והכהן הגדול, כי כאשר באה הבשורה הרעה לירושלים כי תלמי הרג את שמעון כהן גדול, לא יכול אביעזר אביה לשאת את הכאב הגדול הזה, ויבך עליו מרה ויפול למשכב, ואחרי שבועות אחדים מת. ויצו הורקנוס המלך לקבור את אביעזר על הר המודעית על יד קבר שמעון אביו. ויהודית אחרי כל הכבוד אשר נחלה עתה לא קבלה תנחומים ותהי עצובת רוח ותאבל על אביה על אשר לא ראה בעיניו את כל הכבוד אשר הוכיח לה' לבתו אשר אהב.

ט: אחרית רשעים    🔗

בפריפליה ממלכת המלך לאטירא, שכב איש על ערש דוי פניו כפני מת הלבינו, ידיו אשר יגיע לפעמים תרעדנה. חותם המות נראה עליו, אשר בא לבשרו כי עוד מעט ויפדהו מכל פצעיו ופגעיו הנוראים אשר נקרו את מוחו זה כמה שנים, הלא המה פצעי הנחם, מוסר כליות המה לכל פושע וחוטא באחרית ימיו – על יד מטתו ישב איש זקן, האיש הזה לא מבני משפחתו ולא מבני עמו הוא כי אם איש מאנשי הגוים, כי חסד לאם הוא להפקיר שומר על יד מטת החולה והשומר הזה מדבר לעצמו: מי יתן והיה היום הזה יום אחרון למשוגע הזה אשר בכל רגע יחדש דבריו הישנים כמו טובים המה לו וימצא חפץ בהם, ולולא מצות המלך והמלכה לשמרו עד הרגע האחרון לחייו, כבר שמתי קץ לחיי העצב הנבזה הזה אשר הוא משא על כלנו. האיש הזה שכב עתה על משכבו בעינים עצומות כמו ירא הוא לפתחן, והוא מדבר את הדברים האלה: אי שמים! מה נורא המות לעמוסי עון וחטא, איך יכבד את הפושע למות בעת אשר יקדמו פניו מעשיו הנשחתים בזכור בעד כבוד המדומה, אשר אך רגע יתלונן איש בצלו, ולמענה מגן רוחו ונפשו למלך בלהות ויתמכר לכל תועבה ולכל רצח ושוד ולא יחשוב אז כי רגש הנחם תכבוש לבו אחר כן ותעיק לו מאד כי קול הנחם קורא תמיד באזניו: סור לך! בתוך בני אדם לא תבוא עוד כי כבודך בקלון המרת ורגשותיך בעד כבוד המדומה סחרת, הנה כה אחרית כל עודי עול, כי גם למות כמות כל האדם לא יוכל, לא כן גורל הנשמר מעול ומקי משוד ורצח, חדות שמים על פניו תמיד ואף כי יראה המות לנגדו, ובהשקט ובבטחה ילך לקראתו, יען כי זה האיש מחוז החי ועד פה גבולו, וכאשר תקח אם רחמניה את ילד שעשועיה ותישנהו בחיקה, כן יקחהו המות בזרועותיו ובחיקו יישנהו ועל יצועי משי ישכיבהו ויישנהו בערשו ערש עולם, ואני! אני! איפא אני! בארץ נכריה גלמוד וערירי – רחוק מכל, רחוק מה' גם כי אזעק שתם תפלתי, רחוק מארץ אבותי, רחוק מעמי באין אשה ובנים, פה יִתוֹם חיי, פה אמות! פה, מי יבכה לי, מי ינוד לי, לא אחד, כי אם ישמעו בני עמי מאחריתי ישמחו ויהללו את ה' אלהיהם כאשר שמחו במפלת כל אויביהם, ומדוע לא ישמחו? האם לא הרעותי להם יותר מכל אויביהם! אויה, אויה לי מה עשיתי! הבאתי על נוה ישרים קפדה, שלום ואמת דברתי את שלומי אמוני וחרב חדה ומרטה חדרתי להם, – אנא כהן גדול אשר שמן שמחת קודש על ראשך, חוסה נא על נפשי ואל תענני עוד, הנך עומד לנגדי בבגדיך הלבנים והיקרים אשר לבשת אותם ביום הקדוש אחת בשנה, בידך האחת אתה מחזיק המחתה להקטיר הקטורת, ובידך השניה אתה חותה גחלים לוהטים על ראשי ותשרפני באשך והנך צועק באזני: ראה נא רוצח! ראה דמי אשר שפכת כמים ארצה, עשיתני בעל מום ולא אוכל לבוא אל הקודש לכפר, לכן חטאתך לא תכפר לך גם אם תמות כי אשך לא תכבה ותולעתך לא תמות ולדראון עולם תהיה. הה! מה נאמנו דברי יוחנן אשר אמר: שמע נא תלמי! הנה יבואו אליך ימים אשר תאמר מי יתן מותי מחיי, דמי החשמונאים ירדפוך תמיד וממנוחתך ידריכך. הה! בוגד, בוגד באלהים חיים, בוגד בעמו! בוגד בארץ מולדתו! בוגד באשתו ישלח ידיו בקדוש ה'. ארור תהיה אנטיוכוס, ארורה תהיה בתך אשר השיאתני לעשות התועבות האלה ואחר כן התלו בי וההשגחה העליונה הכינה למעני כלי מעֻנה נוראים מאד כי השליכתני בארץ הארורה הזאת ותמיד אראה את הנחש הקדמוני, היא העלענא היפה אשר השיאתני לעשות כל אלה, ובכל יום אשר אראיה אבקש מאלהי ציון אשר הכעסתיו כי ימהר ויחיש קיצי – כי היא הסמל הקנאה המקנה אשר למענה הנני היום במצב נורא כזה. אמנם כן לא גלמוד אנכי כעת, כי הנה חותני ובנו חותנתי ואשתי כלם עומדים סביב למטתי ודמיהם נגרים על גֵוי והמה מלאים חמה ויבקשו לקרעני לגזרים – ראו נא ראו כלכם הנה וראו אחרית אויביכם, ראו נא הלא אחריתו להכרית ומה לכם עוד? אכן אלהי ציון עשה זאת ולא נפלתי אז חלל בידי יוחנן, לוּ המיתני אז כי עתה נסתר עמל מעיני. עוד שומר חולה אחד נגש אל המטה, ויאמר: ומה תהי אחרית החולה המשוגע הזה, עד מתי יחיה? שומר החולה השני, הניף את ידו לנגדו לאות לחשות ויגש גם הוא אל מטת החולה, וירא כי עתה קרבו רגעי חייו האחרונים. תלמי הרים שתי ידיו וישימם על עיניו כמו חפץ הוא להחבא מפני רודפיו וכמו מארץ שחה אמרתו, אמר: חנוני חנוני אנשים צדיקים וקדושי עליון, הלא תראו אחרית תלמי חתן כהן גדול, סלחו לי על כל הרעות אשר הרעתם לכם בזדון לבי וברצח נורא ואולי יסלח לי גם… – זאת דבר ולא יסף עוד כי אפפוהו חבלי מות – שומר חולים אחד רץ להגיד זאת להמלך והמלכה והמה יושבים אוכלים ושותים וייטיבו לבם, ועל כל הדברים אשר ספר להם שומר החולים ולכל המחזות הנוראות אשר הבהילוהו ועל כל הדברים אשר דבר בחום נפשו ענתה המלכה העלענא רק המלים המעטים: אכן יד אלהיו הייתה בו לרעה הנה כה אחרית כל בוגדים, הבוגדים באלהיהם, בארץ מולדתם ובנשיהם.