רקע
אביגדור המאירי
רַאדְיוֹ
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ת"א משרד הבטחון, ספרית תרמיל; נובמבר 1980

בשעתו, כשהעתונות הודיעה על כך באמצעות הסוכנויות הטלגרפיות, איש לא שם לב לדבר. כנראה, שלא רק לפלא־הראדיו עצמו התרגלנו בין רגע היסטורי, אלא גם לכל הכרוך בו.

אך מי ששם לבו – ראה במאורע־טפל זה את המילה של המאה העשרים בדיוקנה הטוב.

 *

סכּינס, המטעי ההולנדי באי־יאווה, שהפרה והפריח חלקה הגונה בתוך יער־העַד שם – הביא לו משרתת לבנה מן העיר סואראבאיה. המשרתת החדשה, מאדלון, עשתה את עבודתה בנאמנות, בחריצות וגם בהתמדה – אף כי הבוחן בה ראה, שלא הכל בסדר אצלה שם פנימה. כעין מרה שחורה מקננת בגופה.

גם סכינס עצמו הרגיש בדבר, אך מהיותו עסוק יותר מדי בעסקיו, לא שם אליה לב ביותר. כי נוסף לדאגות־עסקיו היתה לו לסכינס גם טראגדיה משלו: אחיו שבהולנד נרצח לפני חודשיים ברצח מסתורי ממש: בית הדין מצא סוף סוף את הרוצח – אך הוא נמלט בלי כל עקבות: זאת היתה אשתו הצעירה של הנרצח, שחי אתה לא יותר משנה.

נשארה ילדה פעוטה, שנתייתמה בבת־אחת מהוריה. את התינוקת אימץ לו סכינס אל ביתו, שיחד אתה עבר אליו גם הונו הרב של אחיו הנרצח. המטעי סכינס לא נגע בירושת התינוקת, שם אותה בבאנק בסואראבאיה, וחיפש אומנת בשביל ילדת אחיו ומצא את המשרתת הלבנה, ששמה מאדלון.

סכינס לא אהב ביותר את אחיו המנוח, היה ביניהם יחס של לא־יחס בגלל סיכסוך ירושה, וזה שנים שלא התעניינו זה בזה – אך אל התינוקת התקשר בקשר אבהי חם מאוד.

אין את נפשי להגיש בזה לקורא סיפור דטקטיבי מסובך, כדי לפתור את הסבך בסופו. ולפיכך אגלה תיכף מה שהקורא עצמו משער: המשרתת מאדלון היתה אמה של התינוקת. – בכל העולם הגדול ידעה רק היא עצמה, שאין לה כל קשר עם רצח בעלה – אך פה שוב היה לשופטים ולדעת הקהל עסק עם אחד מאותם המקרים הפאטאלים הידועים: כל סימני־הפשע התרכזו סביב האשה הצעירה ללא וויכוח וספק. משראתה זאת, החליטה להציל את ילדתה מיַתמוּת מוחלטת, בתקווה שבכל זאת תיוודע פעם האמת ומשפטה ייצא כאור; ומשום זה ברחה.

לסכינס לא גילתה את הדבר. גם הוא אינו יכול להיות יוצא מכלל דעת־הקהל והשופטים. ולא חששה לבוא אל ביתו, ביודעה, שהוא מעולם לא ראה אפילו את תמונתה.

סכינס היה אלמן חשוך־בנים, וכך מילאה לו הפעוטה הבריאה את כל חיי־הבית שלו, שהלכו ונעשו אתה למאושרים ממש.

יש שאדם משער במצב מרוגש השערות רחוקות מאוד, שאינן מתקבלות על ההגיון, אך איזה חוש פנימי מבליח לו אותן מפעם לפעם. השערה עמוקה כזו היה הרעיון האפלולי, שאולי מאדלון היא אֵם התינוקת.

אך את ההשערה טישטשה העובדה, שמאדלון לא קיבלה על עצמה בשום פנים להיניק את הילדה. אף כי ברגע הראשון להצעתה את עצמה כמשרתת שאל אותה, אולי מסוגלת היא גם להיות מינקת והיא אז ענתה לו בהיסוס:

– כן, אדוני, אני כעת – אך זה לא בא בחשבון לדאבוני, אני מקבלת על עצמי רק את עבודת סוכנות הבית, לא יותר. אילו היתה זו אֵם הילדה, כי אז וודאי שלא היתה מסרבת לכך – גמר סכינס בלבו.

ושלוש הנפשות התרגלו זו לזו.

מאדלון היתה שקטה, מתמדת במשק ואוהבת את חניכתה כרצון סכינס – ויותר משקיווה. – בהתנהגותה הענוותנית לא ביקשה מעולם אף שרוך נעל מיותר וכשסכינס הביא לה מתנה מן העיר, קיבלה בקושי. היא חשבה למיותר כל מין ביזבוז.

ומשום כך השתאה קצת סכינס, כשמאדלון הציעה פתאום, שיקנה ראדיו אל תוך הבית.

אף כי אין בזה משום פלא: חובבת היא את המוסיקה – חשב סכינס – ואולי זה יעליץ קצת את מרתה השחורה ויאיר את פניה העגומים כל כך.

הביא ראדיו; ודווקא בחינם.

– הפירמה “פיליפס” הציעה לי את המכונה כמכשיר־פירסום בשבילה – אמר למאדלון – אני הנני המטעי הראשון בסביבה רחבה זו, שרצה לקנות ראדיו.

אך כעבור זמן מה התפלא סכינס לראות, שמאדלון אינה מקשיבה לקונצרטים של הראדיו ובלוחות הראדיו־פאטיפון אינה נוגעת כלל.

ועל שאלתו של סכינס ענתה בפירוש, שאיננה חובבת מוסיקה כלל.

אמת, שמניה־וביה התחרטה וגימגמה:

– זאת אומרת: אני חובבת מוסיקה, אך – אך ורק בקונצרטים חיים, מעל הבמה; – הראדיו מספק אותי בנדון זה. –

סכינס היה טרוד יותר מדי בעסקיו, לולא כך היה רואה, או לכל הפחות היה מרגיש בה, כמה קשורה היא בראדיו לא רק בערבים, אלא גם ביום. בשעות היום לא היה נמצא בבית – אך בערבים יש היה מקדים לבוא.

ומכשיר הראדיו היה פתוח בביתו של סכינס כל היום – אך אף רגע לא בגלל המוסיקה והקונצרטים, אלא בגלל הדיבור, בגלל הידיעות החדשות.

ופניה של מאדלון הלכו וגָרעוּ מיום ליום. אף כי היתה לה עוזרת ילידה בעבודתה בבית; ואף כי העבודות הללו בכלל לא היו מרובות, ואין צורך לומר שלא היו למעלה מכוחותיה – הוכחשה מאדלון עד כדי לא להכירה. –

סכינס התפלא מאוד על כך. הן דבר לא חסר לה. – אך אילו היה סכינס מבלה לכל הפחות יום אחד בביתו, היה רואה את הסיבה: מאדלון היתה קשורה כל היום בראדיו, ותוך כדי עבודותיה השונות, לרבות עבודות הגן וטיול עם הילדה והטיפול הנמרץ בה – היא הזינה אותה בלי חלב־אֵם טבעי – עסוקה כל הזמן גם במכשיר הראדיו, ומשתמשת בכל רגע כושר לשבת על ידו ולכוון אותו. אחת היא, אם היא עסוקה בבישול או בכביסה. –

מעשה זה היה למעלה מכוחותיה. עד שסכינס מצא אותה פעם חולה וחלשה מאוד. והרופא מצא, שחולשתה באה לה מתוך עבודת־פרך ממש.

החליט סכינס, שהתרגל אליה מאוד, להביא לה עוזרות אחדות גם לעבודות הבית וגם לעבודות־חוץ. ומאדלון התחילה שבה לאיתנה לאט לאט. – –

אך המקרה העיור עושה לפעמים מעשים, המחווירים פני כל תחבולה וכל חוכמה עליונה: סכינס בא פעם הביתה, ואחרי שהתרחץ ושכב לנוח על הספה, התחיל מקשיב לאיוושת־הראדיו הצורמת את האוזניים. מכשיר הראדיו היה בחדר השני וסכינס, שהיה מתעצל לקום ולסגור את המכשיר או לסגור את הדלת, חיכה קצת, אולי ישתתק מהכשיר מאליו, או שמאדלון תסגור אותו. – אך המכשיר התחיל מדבר. סכינס לא היה תאב כלל לשמוע את ידיעות הראדיו. אך בהקשיבו מתוך הכרח, שמע דבר־מה מעניין, אולי הדבר היחידי המעניין אותו בין ידיעות הראדיו: הספיקר (הקריין) ההולנדי מודיע, שנודע סוף סוף מקום מושבה של הגברת סכינס רוצחת בעלה. היא נמצאת בהודו המזרחית. – מקומה המדוייק־יותר לא ידוע. ומבקשים מאת בעלי הראדיו להתבונן בסביבה ולעזור לבית המשפט במסירת הפושעת לדין. –

כנשוּך נחש קפץ סכינס ממקומו ובתנועה טבעית מיהר אל הראדיו, שהמייתו נשתתקה בין רגע. לתמהונו מצא שם את מאדלון שסגרה את המכשיר – וברחה אל חדרה. רץ אחריה סכינס וכבר מצא את הדלת סגורה. – אף רגע לא פיקפק: בכל כוחו הכביר הסעיר את גופו האיתן אל הדלת ושיברה. הוא הספיק להכּות מתוך ידה של מאדלון את האקדוח. –

יחד עם האקדוח נפלה גם היא. צנחה על הריצפה מלוא קומתה ושכבה רגעים בלי הכרה.

סכינס שיפשף אותה לחיים, ולמרות כל סיכום ההרגשות הנוראות שתססו בקירבו יחד עם המסקנה שלהן – הפליט את המילה הטובה, הלבבית והמעודדת:

– טיפשה! –

מילת־סליחה זו עודדה במקצת את מאדלון.

סימן שמבין הוא אותה בפשעה הנורא; סימן שסולח הוא לה את החטא, שהוא בטוח באמיתו.

ואם ככה – הרי וודאי שיבין אותה, אם היא תספר לו את האמת: שאין לה כל שייכות אל הפשע. – ויסתיר אותה מעין השופטים ומעין העולם. –

סכינס ביטל את עצמו מעסקיו כל אותו היום וטיפל בה. כל הזמן השקיט אותה. – שקודם כל עליה להירגע. ואחרי כן נראה מה לעשות.

ובינתיים היו שניהם, גם הוא וגם מאדלון, תפוסים במחשבותיהם. הוא – איזו מסקנה עליו להסיק ומה עליו לעשות אתה? – למסור את הרוצחת למשפט שהיא ראוייה לו, או להציל את התינוקת מַיַתְמוּת גמורה? – ומלבד זה: בין כך מוכרח הדבר להיגלות פעם. ואז, גם הוא יהיה שותף לרצח. מובן, הרי ההגיון נותן ששותף הוא. הוא שנא את אחיו. זה ידוע לכל, אחיו היה גם עשיר. – והרוצחת ברחה אליו. וכעת חיים הם ביחד, עם ההון, ועם הילדה – באהבה ומנוּחה. – בהודו הרחוקה. – מי זה יאמין לו, שאין לו שייכות אל הרוצחת ואל הרצח?!

מה יותר הגיוני מזה?!

והיא – לעת עתה היא שותקת. אך כשתפתח את פיה – מה תגיד לו? איך תסביר לו שכל זה עלילה נוראה? – אך הוא הן הראה את יחסו העדין שבהבנתו העליונה, הסולחת. אם הוא אמר לה: “טיפשה”, ברור, שחושב הוא שלא כדאי לה בגלל זה לקפח את החיים. ואדם כזה וודאי מוכשר להאמין לה את האמת.

אלא שהיא טעתה בכל זאת. –

הוא לא האמין לה אף רגע ואף מילה.

ולא הועילו כל הסבריה וגם לא תחנוניה ובכיותיה.

ושניהם התהלכו ימים אחדים כסהרורים. הוא בשום פנים לא מצא בנפשו את הכוח להחליט ולעשות מעשה. –

המימרה היחידה שאמר וחזר כל הזמן היתה:

– הירגעי, נראה. לעת עתה הירגעי. –

אך היא לא נרגעה. שכן גם הוא התהלך כחולני.

וביום הרביעי למקרה, כשישב על יד שולחן עבודתו – שמע פתאום את קול צעקתה של מאדלון, אך צעקה מחרידה המחרישה את האוזניים:

– לא נכון! לא אני! – שקר! –

הוא מיהר – ומצא אותה צועקת אל תוך הראדיו. – אל הספיקר צעקה. מעשה מוזר זה עורר בו כעין פיקפוק בכל העניין. צמחה בו האמונה בדבריה. הלא היא לא ידעה אפילו, שהוא נמצא בבית באותה שעה. לא! היא חפה מפשע נורא זה. – מובן.

ואולי כן?

אולי ידעה שהוא יושב על שולחנו ומשום כך סידרה את כל המחזה הזה. – האינטליגנציות לכך אינה חסרה לה.

ושוב נפל אל תוך זרועות הספק.

ומאדלון ראתה איך הולכת ומתבשלת אצלו ההחלטה למסור אותה; ההחלטה מתבשלת וקרבה אל קיצה, אל הגמר. – והחליטה לדבר אתו פעם במנוחה, בתבונה קרה, בהגיון. –

שיחה זאת ארכה שעות אחדות.

נודע לה, שידועים לו כל הפרטים וכל הנימוקים המאשרים את האשמה נגדה. – פה אין שום פרט מוטל בספק כלשהו. כשם שכל האשמה מיוסדת על יסודות שאין להרהר אחריהם.

ועל זה ניצנץ במוחה דבר מה:

– אמור את האמת, פראנציסקוס – אמרה לו – אותך עצם דבר הפשע מכריח למסור אותי ולאמלל את הילדה לכל ימי חייה? לאמלל אותה פירושו: לא רק לייתם אותה, אלא גם לעשות את אמה לרוצחת אביה. – האם דבר הפשע עצמו מצווה עליך מעשה נורא זה, או פחדך מפני האשמה, שאתה שותף לרצח? – אמור את האמת, הן ממני אין לך מה לפחד, אני בן אדם מת. מחוסר כל כוח ורצון בעולם –

סכינס נרתע מפני שאלה זו. זאת היא שאלה מוסרית חשובה מאוד. והוא עצמו אפילו לא שקל אותה עדיין במלוא משקלה. –

לבסוף החליט: –

את צודקת מאדלון: אני רוצה לעשות זאת מתוך פחד, מתוך חרדה לנפשי־אני. –

מאדלון נאנחה אנחת הקלה. –

נננה! תהילה לאל, – אם ככה – שמע נא: יוצא שאתה מאמין בהחלט באשמתי?

– כנראה שאין כל ספק בדבר. כל הזמן הירהרתי בדבר ולא מצאתי אף פתח קטן שבקטנים. –

– והיודע אתה פראנציסקוס, שזה חשוב לי בהרבה יותר, מאשר עצם המוות? שגם אתה מאשים אותי. – זה נורא יותר מכל; שגם אתה חושב אותי לרוצחת בעלי – אמרה – ועיניה התחילו דומעות.

קמה דממה ארוכה.

הוא הפסיק את הדממה:

– אינני משקר לך, אַת רואה. לא אמרתי, שאת הפשע עצמו אינני יכול לסלוח לך; בגלל הילדה ולמען אושרה הייתי סולח לך באמת את עצם הפשע. אך שניהם יחד – גם הידיעה, האמונה, שאת עשית את המעשה האיום וגם החרדה לנפשי – שניהם ביחד. – שניהם ביחד מאדלון.

– ואילו לא היית בטוח, שאני אשמה?

– אז אולי – – אז הייתי מסתיר אותך והייתי מגן עליך אפילו בכלי־זיני. –

– אי! איזה ערך יש פה לכלי־זין! – רוצה אתה להגיד בזה, שהיית מגן עלי בנפשך, בחייך?

– כך! בנפשי! לא רק עליך הייתי מגן בזה, אלא גם על התינוקת האומללה.

– ובכן, עליך לעשות זאת! – אמרה מאדלון בהחלטה, וקמה. – כי לא רק עלי ועל ילדתי עליך להגן, כי אם גם על עצמך! – אתה מבין או לא? על עצמך, משום שאתה שותף לרצח זה! צעקה בכל כוחה פתאום – כן! אתה שותף! ויש גם עֵד לדבר! המשרתת שלנו!

– מה? – השתומם סכינס – עד!

– כן, עֵד! ולא רק אחד – כי אם מאה, אלף, כל העולם! בדיוק כמו לפשעי־שלי, בדיוק! – נסה־נא להגן על עצמך בהגיון ובאמת – ותראה! אם יהיה אדם אחד בעולם הגדול הזה, שיאמין לך אף מילה ואף רגע אחד, שלא אליך ברחתי! – נסה־נא ונראה! – נראה! – רוצח אתה כמוני – ואם תרצה – עוד יותר ממני! אתה הנך המסית לרציחה! – הבינות?!

סכינס עמד נדהם וראשו התחיל מסתחרר עליו. הוא ניסה להשתיק אותה, שלא תצעק, שלא ישמעו שם בחוץ – אך היא עוד הרימה את הצעקתה.

על יד הדלת התאספו אנשים מילידי המקום וביניהם גם לבנים אחדים.

עמדו והביטו והקשיבו.

סכינס הוציא את האקדוח – אך מאדלון היכתה אותו מידו בכוח איתנים:

– מה? שוב לרצוח?! – צעקה.

סכינס התחיל מרגיש גירוי־הקאה ועייפות שהיה בה מרגש התעלפות. – עמד רגע, אחר כך צנח על הכיסא, ונאלם דום. מאדלון רמזה לאנשים שעל יד הפתח שילכו.

האנשים הלכו.

כשנשארו יחידים, ניגשה אליו מאדלון, החליקה את ראשו ואמרה בקול רך ומלטף, כמעט בבכיה:

– רואה אתה, פראנציסקוס: זוהי האשמה. זהו ההגיון המשפטי. – ככה תאמין־נא גם אתה באשמתי שלי. –

הוא נאנח אנחה עמוקה ושאל בלי קול:

– למה שיתפת את כל הסביבה אל – –

מאדלון אמרה בקול יבש, כמעט אכזרי:

– כמו שהראדיו שיתף אותך אל אשמתי שלי. – בדיוק.

ברגע זה הבריקה במוחו של סכינס האמונה הגמורה, שמאדלון היא הרוצחת. – מובן – משום כך סידרה את כל המחזה הקודם על־יד הראדיו – וכעת העמידה עליו מאה עדים, את כל הסביבה! –

הוא התעודד, קם ואמר:

– עוד היום אודיע למשטרה.

– תודיע – אמרה מאדלון במנוחה ובחיוך אכזרי.

– איש לא יאמין בטיפשות זו, שאני שותף.

– מדוע? אמרה באדלון באכזריות ובגנדרנות של זונה – אולי אינני אשה יפה למדי? – או אולי יש לך כל־כך הרבה ילדים! שמיותרת לך גם ווילהלמינה שלנו, מה?! – אמרה, ואת המילה “שלנו” הדגישה.

סכינס ישב כל הזמן כנכפֶה וראה, יותר ויותר, שנפל במלכודת. והמלכודת מחניקה אותו באין־מוצא. – באמת: מי זה יאמין לו? כל ההוכחות הן נגדו. ההגיון הפשוט! – השנאה שבינו לבין אחיו; הירושה; אשה יפה; היא ברחה אליו. “אל אהובה, שילדה ממנו בת”. – איום!

מה שנורא עוד יותר אפילו מן הפחד עצמו: כעת כבר בהחלט איננו יודע, אם מאדלון אשמה, או חפה מפשע? –

הירהר – והחליט:

– ובכן – אמר בקול שאחרי יאוש – אם כן, אין עצה רק אחת.

– נכון – ענתה מאדלון. והוסיפה כמעט בלחש: – אך לא רק שנינו. שלושתנו – למי להשאיר את היתומה פה? על מי? – אמרה ופרצה בבכיה חרישית.

שוב שתיקה.

– הראדיו – אמר סכינס בלחישה – לולא הראדיו היינו יכולים – היית יכולה לחיות פה במנוחה כל ימי חייך – הראדיו.

זאת היתה המילה האחרונה שלו.

אחרי כן לא דיברו עוד.

שניהם ישבו וכתבו מכתבים אל בית המשפט. – איש מהם לא ידע מה כתב השני. – כשיגמרו את המכתבים – יגמרו גם את החיים – אין מוצא – צריך לסגור את המכשיר הוא מפריע – כל הזמן מחרחר ובוקע – מי זה פתח אותו? – – הוא יקום תיכף ויפוצץ גם אותוֹ! – נגמר. – אין מוצא. – לגמור את המכתב. ואת הכל. –

אך הנה המכשיר מדבר:

– האַלוֹ – האַלוֹ! פה ראדיו אמסטרדם! המשטרה מודיעה: נמצא ונתפס הרוצח המיסתורי של הרמאן סכינס, והועמד לדין. אשתו, מאדלון סכינס, שהיתה חשודה ברצח בעלה ונשפטה למוות, מתבקשת לשוב לביתה. בעלי מקלטי הראדיו מתבקשים למסור לה את הבשורה הזאת. –

סכינס ומאדלון הביטו זה בזה כחולמֵי חלום.

היא עמדה רגע, הסתחררה – ונפלה אין אונים.

כששבה לאיתנה – קפצה ורצה אל הראדיו, תפסה בו בשתי ידיה וצעקה אל תוכו בכל כוחה:

תודה! תודה רבה! – אוי!!! – –

אחר כך רצה אל התינוקת, אימצה אותה אל לבה וניחמה:

– וילמי! וילמי שלי! יתומתי הפעוטה! אמא שלך נקיה וטהורה! – – –

סכינס נכנס אחריה. פניו קודרים וחיוורים. היא הביטה בו.

– אולי זה – – אולי זה רק עורמה – – מלכודת? – אמר.

– איזו מלכודת? – שאלה מאדלון – איזו עורמה?

– כך נוהגים. – כדי לתפוס. –

היא ניגשה אליו ואמרה בבת־צחוק תוך עיניים לחות:

– טיפש! – אתה כנראה עודך מאמין באשמתי. – אך אני הלא יודעת שנקיה אני!! –

צילצלה בצחוקה – ויצאה במחול עם ילדתה על זרועותיה, הסתובבה ורקדה בזמרָה:

– הראדיו! – הראדיו! –

ופרצה בבכי־אושר מרפא.

– – –

המלצות קוראים
תגיות