הקדמה ל“הגוף הגאוני” / אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

הטבע אינו אמן. החיים, ההווי, אינם מעשה-אמנות. אפשר יותר מאמנות, ולא עוד, אלא וודאי יותר מאמנות – אך לא אמנות. האמנות היא מעשה-אדם: לסדר את עוּבדות-ההווי סידור ארכיטקטוני לפי רוחו-הוא.

כשם שאבני הבניין אינן מעשה-אמנות, אלא אחרי שהבנאי סידר אותן לפי רוחו-הוא.

אבני הסיפורים הללו – כמו כל הסיפורים הראויים לשם זה – הן עוּבדוֹת; אף אחת מהן אינה בדויה – אך בניין הסיפור העשוי מהן – של המחבר הוא.

על מיתתו החטופה של ר' בּכוֹר בזלויוף לא עמדה העתונות. הידיעה באה בשתי שורות וחצי:

“בשכונת הבּוּכארים בירושלים מצאו את גופתו של אחד מחשובי העדה הבּוּכארית, ר' בּכוֹר בזלויוף, בתוך בור מים. מה גרם למיתתו – לא ידוע. המשטרה חוקרת בדבר”.

ואני, אף כי ידעתי את כל העניין על פי ראיה ושמיעה בשעת מעשה, לא מצאתי לאפשר לי להעיר על השורות הללו בשעתן; יותר מדי נזדעזעתי אז יחד עם משפחת המנוח, שבשכונתה גרתי כשנה וחצי.

והן כדאי לעמוד על מקרה מוזר זה.

א. הבאר

מה שהניע אותי להכיר את ר' בכור בזלויוף, היה שם הלואי שלוֹ שניתן לו מאת השכונה: “בעל המים”. יהודי בוכארה לא היו זרים לי. עוד בהיות בשבי רוסיה טולטלתי עד לבוכארה ושם הכרתי אותם על מנהגיהם ואצילותם המיוחדת להם. והשם “בעל המים” עורר בי עניין.

ר' בּכוֹר קיבל אותי באדיבותו המיוחדת של יחסן עתיק-יומין, שגולת הכותרת ליחוסו היתה: אהבתו לירושלים עיר הקודש. היה באהבתו זאת מריחה של גאוות מלכות, המתייחשׂת על משפחתו של אבי-אבותיו: “השתדלן הממלכתי”, בן-ביתו של פטר הגדול, ה“ה ר' חי בזלויוף נ”ע – כשר' בכור הזכיר לי את השם הזה – מיד קמה בי לתחייה אגדה מוזרה, ששמעתיה בעיר בוכארה, בהתגוררי שם בתור שבוי מלחמה: ר' חי בזלויוף היה פּרנס הסביבה באמירוּת בּוּכארה, שהיתה נתונה תחת מרותה של רוסיה הגדולה. יהודי עשיר מופלג ותקיף היה ר' חי, שהצאר הגדול היה מתייחס אליו באֵימון כמעט בלתי-מוגבל. הוא היה ראש הסוחרים שם, שבידם התרכז כל המסחר הכביר, המחבר את אירופה עם אסיה והודוּ בדרך אורחות הגמלים, המובילה עד גבול בלודשיסטאן, ושמרכזה היתה בוכארה.

בין הסוחרים הללו, שעשו יד אחת עם ר' חי, היה אחד, שדחק את רגליו של ר' חי אצל הרָשוּת ושכשרונו הכניס אותו אל חצר המלכות, כמעט עד לידי הסגת גבולו של ר' חי עצמו. ואולם יד אלוקים היתה בדבר, ואותו הסוחר נכשל ר"ל במעילה וברח על נפשו. בהשתדלותו של ר' חי הזועם מצאו אותו בעיר נאמגאן שלצד נהר סור-התיכוני והביאו אותו אסוּר בנחושתיים וקשור לזנב-גמל, מהלך שבועות אחדים דרך ערבות-טוראן המקפיאות בחורף ושורפות בשרב-קיץ.

כבר בדרך עינוּ את הסוחר היהודי הפושע בעונש מר: לא נתנו לו ליטול את ידיו לתפילה. בפעם האחרונה התפלל אחרי התנפלוֹ במזיד אל תוך נהר הסוער על יד עיר נאות המדבר חדזשנט. כאן קשרו אותו אל זנב-הגמל – ואחרי התלבטוֹ דרך ערבת-הקירגיזים הטוראנית הנוראה, הגיע אל העיר בוכארה. במקום שם בא ר' חי לראות בנקמת בעל-דבביה. –

הסוחר, בראותו את ר' חי, ביקש מאתוֹ כוס מים ליטול את ידיו. על זה ענהו ר' חי בזעם:

– אסור. דינא דמלכותא דינא!

כשהתירוּ את הסוחר מכבליו להעמידו למשפט – נמלט ורץ עד הנהר קוהיק, השליך את עצמו אל תוך הנה וטבע. אחד הקוזאקים שרדף אחריו סיפר, שאחרי קפצוֹ אל הנהר – הוציא את ראשו ובמועל ידיים התפלל איזו תפילה, ושוב טבע ונעלם.

ומאז – כך סיפרה האגדה – התחיל ר' חי בזלויוף יורד מנכסיו וגם דעתו נתבלבלה עליו ממוסר כליות.

לפני מותו כתב צוואה, שבה הוא מתנה תנאי ליורשיו, שאחד מהם יעלה לארץ הקודש ויבנה שם בּאר בירושלים, לספק מים לעניי העיר.

כעת, כשנזכרתי במעשה נורא זה, נתתי לו לר' בכור רמז על העניין. הוא השתאה עלי שיודע אני את סיפור המעשה ואמר כמו לעצמו:

– כן. אני הייתי הראשון שזכיתי לקיים את דבר הצוואה. –

– איך זה? – שאלתי – מאז?

– כן. כל היורשים, שהתכוננו לעלות – מתו פתאום.

כך היה ר' בכור בזלויוף הראשון לעולי ירושלים במשפחתו.

הוא השתקע מחוץ לעיר וראשית פעולותיו היתה: לעזור לבני ירושלים במצוקת המים שלהם.

– המים לא ניתנו לשתיה בלבד – ביאר לי ר' בכור בהעוויה של בר-אוּרין ובר-אבהן – המים מטהרים. ורוח אלוקים מרחפת על פני המים.

צנא מלא ספרא היה ר' בכור הזקן ופסוקי המים היו נובעים מפיו כמעיין המתגבר. אך רחמים גדולים היו ספוגים הפסוקים הללו כלפי עניי ירושלים.

ביתו של ר' בכור היה עומד מול המגרש הגדול שבשכונה, שהיה מלא סלעים, ושם, בתוך הסלעים, היה בור המים הגדול שלו, שממנו היה משפיע רוב טובה לצמאֵי העיר. הללו היו באים מרחובות רחוקים וממלאים את כליהם מים בכל שנת בצורת. בראש הבּוֹר היה קבוע לוח של אבן-ירושלים לבנה ועליו חקוק בכבוד:

וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג.

בְּאֵר זוּ חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי עָם:

ה"ה הַנָּדִיב ר' בְּכוֹר בַּזְלוּיוֹף וּמִשְׁפַּחְתּוֹ

בִּשְׁבִיל עֲנִיֵּי יְרוּשָׁלֵם עִיהַ“ק תּ”ו

וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה.

עֲלִי בְּאֵר עֱנוּ-לָהּ!

ור' בכוֹר היה יושב בחלונו שממול הבאר והיה נהנה ממעשה ידו הטהורה והנדיבה. ולפרקים היה יורד ממושבו הרך אל הרחוב, וכשהעניים היו עומדים ומריבים זה עם זה, היה עושה פשרה ביניהם ומשדלם בדברים:

– אסור לריב. – “מי מריבה” רחמנא ליצלן. – אסור. – הקדוש-ברוך-הוא רחמן הוא. “הנותן לחם לכל בשר” כתיב.

– ותוך כדי דיבורו היה מראה על הלוח ואומר: – “ובשנת בצֹרת לא ידאג”. לא ידאג כתיב – השם ירחם.

בשעה כזו היתה רוח קדושה שורה על הבאר ועל תור העניים כולו.

כזה מנהגו מאז שנים רבות. – כך סיפרו לי.

ב. בוסר אבות

ופעם נכנס אלי בעל הבית שלי, ר' שלום ניסן בבאיוף ומתאונן:

– סימן רע, אדוני, רע מאוד, באו מים עד נפש. ר' בכור מוכר את המים בכסף. – סימן רע. – השם ירחם.

וישב אצלי וביאר לי את התימא שבדבר.

סיפר לי על נדיבות לבו הידועה של ר' בכור, שכל ימי חייו היה משפיע מים חיים משיבי נפש – וכעת – כעת, השם ירחם – ר' בכור מוכר את מימיו ושיקוּיו בכסף – השם ירחם.

השנה היתה שנה בצורת קשה מאוד. זה שנים רבות לא עצרו השמיים את גשמיהם במידה כזו. בריכוֹת שלמה יבשות, לגמרי. – עכברים מהלכים בהן. העיר כולה צרודה וחרבה. עניי העיר מתהלכים כצללים ואצל כל באר עומדים המונים ומחכים לטיפת מים בּאוּשים. והשוטרים עומדים על גביהם ומייסרים אותם בשוטים ובעקרבים.

ועל כולם: השתוממות. אפילו ר' בכור מוכרח למכור את מימיו בכסף.

הלכתי אצל ר' בכור.

הזקן היה מרוּגש מאוד:

– כן, כן – אמר לי בקול מוזר וצרוד – כן. עת מצוקה וצרה ורעה לבית ישראל, העסקים רעים – אין פרנסה. –

תמהתי: לר' בכור אין פרנסה? בעל חמישה-שישה בתים גדולים בעיר?

הוא הבין והתנצל:

– צריך לקמץ במים. אם אני נותן לכל עניי העיר, לא אספיק; לפיכך אני מוכר. אשר השֵׁם נתן לו פרוטה – יקנה ואשר לא נתן לו השם – – ואשר לא נתן לו השם –

– ואשר לא נתן לו השם? – חזרתי על דבריו.

– ואשר לא נתן לו השם – סימן שאינו כדאי. – התחת אלוקים אני?

כזאת היתה תשובתו, שהפליאתני מאוד.

וברגע זה נזכרתי ואמרתי בזהירות:

– “דינא דמלכותא דינא”? –

ר' בכור נתן בי עיניו; ופיו נשאר פתוח. –

ברגע זה נכנסה בתו והודיעה לו דבר מה. – עזבתי אותו.

כששבתי הביתה והירהרתי, נוכחתי, ששינוי גדול היה ניכר בו בר' בכור. לא יכולתי להנזר מן הרושם, שאיזה צל של אכזריות בלתי רגילה עוטה את כל מהותו הרכה והחסודה.

וכשסיפרתי זאת לבעל הבית שלי, שהיה אחד ממקורביו של ר' בכור, תמהתי לשמוע מפיו את המילים הפשוטות:

– הכסף יענה את הכל – אמר בכעין יאוש; והוסיף: – ר' יהושע בן לוי אומר: כסף מטהר ממזרים – אמת; יותר משהוא מטהר – מטמא הוא טהורים. הכסף מטמא, חביבי. מטמא. – –

– לא, רב שלום ניסן – ניסיתי אני – טעות. לא הכסף אשם בדבר. יהודי כר' בּכוֹר – –

בעל הבית שלי הניד בראשו הכבד ועזב אותי ברגש מר.

ביציאתו חזר בו פתאום ועמד מלכת על יד הפתח, כמי שרוצה להגיד לי דבר לא-נעים וחשוב – רגע היה מהסס וכשקמתי, החליט, ישב ואמר לי בלחש חשאין:

– אדוני לא יספר לאיש – לא צריך – ר' בכור קנה אתמול את הבּוֹר הגדול של אותו יווני אשר בחצר קאללר. – אדוני יודע: – יש שם בּוֹר גדול מאד; היווני סגר אותו ואין פותח – אותו קנה ר' בכור בזלויוף והוא מחזיקו סגור ומסוגר.

– למה זה?

– “למה זה?” – הגשמים יאחרו השנה. כמעט כל החמסינים כבר כָּלוּ השתא. סימן רע הוא לגשמים.

– ובכן? אדרבא. הוא הדבר: ר' בכור דואג לנו בעוד מועד – אמרתי.

בעל הבית שלי נעץ בי את עיניו הזקנות. אחר כך נאנח בכאב עצור, נענע בראשו ויצא ברמז רע.

שמעתיו ממלמל לעצמו:

– “אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה”.

כנראה שגם ממנו לא נעלם אותו מעשה נורא בר' חי בזלויוף.

ג. הצמאון

מצוקת המים בעיר הגיעה לעומק כל אכזריותה. כל העיר מלאָה אנקה מחניקה אחת גדולה, ומסביב לבוֹרוֹת המים התחילה השתוללות פראית. על יד בור אחד במוּסרארה נשפך דם. העומדים בתור היו מלאים קנאת רצח, ומתוך השאון שהלך וגדל להחריש אוזניים – התפרצו רגע-רגע צעקות ובכיות. וכל שזכה למעט מים, נשא אותם רגע בנצחון קוממיות – וברח אתם כשודד-גנב, שהגורל האיר לו פנים שעה קלה.

מול ביתנו התקינה העיריה ברז ציבורי. בּוֹרוֹ של ר' בכור נתרוקן ועל יד ברז-העיר משתלשל תור עקלתון, המתחיל על יד גדר האבנים וגומר שם הרחק, באחד הרחובות שבסוף השכונה.

והתור הומה ממרירות ומחירוק-שיניים.

פתאום סוגר השוטר את הברז – והנשארים בלי מים גוֹעים בבכיָה חרישית, מחרפים ומגדפים, עומדים בעיניים בולטות בחום השמש, הלוהט והצוחק במנוחה.

רובם של העזובים הם בוכארים ותימנים; נשים, ילדים, זקנים וזקנות, וכולם רועדים לטיפת-מים לחה. באים הם בשלוש אחרי הצהריים יושבים בתור ומחכים לפתיחת הברז עד – מחר בבוקר בתשע. הנשים באות עם ילדיהן: בחיקן עוללים ויונקים ופת לחם שחורה. התור הולך וגדל והמחכים אינם עוזבים את מקומם: כל הלילה יושבים ומתנמנמים יחד עם התינוקות ועם היאוש. ובמידה שחולית השלשלת מתרחקת מן הברז – כן יגדל היאוש שעל הפנים השזופים והרזים – פה ושם ילדה כבת ארבע-חמש עם הפח שלה. כל הלילה, תחת כיפת השמיים הרועפת טל.

זקנים אחדים אומרים תהילים. בעל פה. הלבנה מאירה ביקורה.

אחת הנשים היושבת על יד שיח-חרול רטוב מטל, מביטה בו ונאנחת:

– הם לכל הפחות – הצמחים זוכים – במה נפלנו מהם אנחנו בעיני אלוקים?

וממששת היא בידה העצמנית את העלה של הצמח הצורב, נכווית ונאנקת:

– אה! הביטו איך הוא נושך, כמו נחש!

ושוב דממת ליל ארוכה וכאובה.

*

אני קם בבוקר ועובר אל ר' בכור.

הוא מקבל אותי בסבר פנים יפות אך מרוגשות. וכשהוא מדבר – מפסיקות אותו למקוטעין הצעקות החודרות אלינו מן הרחוב.

– מי מריבה – אומר ר' בכור בקולו של נביא הזעם – מי מריבה, רחמנא יצילנו – הקדוש-ברוך-הוא קופץ את ידו – חטאים אנחנו.

ותוך כדי דיבורו הוא קם ומתהלך הנה והנה לאורך ולרוחב החדר שלו, כאילו אין אורח בביתו. ר' בכור בזלויוף סר מדרכי הנימוס שלו המקובלות והאצילות.

הדבר מעורר בי חשד; נזכר אני בדברי בעל הבית שלי.

– ומה עם בּוֹרוֹ של היווני, שם בחצר קאללר? – שואל אני לתומי – הגם הוא כבר ריק? –

ר' בכור כאילו הכישו נחש. הוא עונה לי בלי פיקפוק:

– בורו של היווני הוא תמיד סגור ומסוגר. מעולם לא נהנו ממנו הבריות.

– ומדוע ר' בכור אינו דואג לדבר, שיפתחו אותו? – ואני מעז עוד: – אולי אפשר לקנות אותו? – פיקוח נפשות כזה!

– ר' בכור נעץ בי את עיניו רגע – ופניו הפכו שמחים; הוא ממצמץ בעיניו בעורמה טובה ואמר בלחש:

– קניתי אותו – מובן – הרבה מים יש בו – בור גדול מאוד – אך עדיין לא באתי עם המוכר לידי גמר. צריך לחכות קצת.

– איך לחכות, ר' בכור? – הלא העיר נחנקת. – אם לפתוח אותו, הרי צריך למהר. תבוא ההצלה בשעתה. – הרי בקרוב יבואו גשמים – ולעת עתה העיר גוועת בצמא. –

– נו – עונה ר' בכור במשיכת כתפים – מה לעשות? אין עצה לאלתר. והגשמים – הגשמים יאחרו השתא. כָּלוּ החמסינים. כבר כולם עברו עלינו. וההצלה – אם תבוא בעוד חודש, גם כן לא תאחר. הערב תהיה תפילת-גשם בבית הכנסת שלנו. המרא דאתרא עורך תפילה בציבור. – הצרה גדולה מאוד. – השם ירחם. –

כשיצאתי החוצה – תשואות הכאב והשנאה של ההמון הדהימוני רגע. אנשים ונשים פצועים – וילד אחד מוטל נרמס באמצע הרחוב – ואין איש מטפל בו, כי מי זה יעזוב את התור? –

נטלתי את הילד הפצוע והכנסתי אותו אל ר' בכור.

ר' בכור לא מצא את נפשו. – בתחילה גימגם: מדוע דווקא אל ביתו-שלו? צריך להכניסו אל בית החולים. –

הזדקפתי בהשתוממות אך בנימוס:

– ר' בכור בזלויוף לא יגרש מביתו ילד פצוע! – אמרתי לו בכעס עצור.

חבשנו את הילד. הוא היה פצוע בראשו ובזרועו. הילד קיבל את הטיפול בשתיקת גוסס. ילד שחור ורזה, בעל עיניים שחורות וגדולות להבהיל. – – ורק כעבור רגעים ארוכים מילמל:

– אמא, מים. – –

ר' בּכוֹר הגיש לו כוס מים. הילד גמע אותם בגמיעת סכנה ורישל את ראשו העייף.

ר' בכור פנה אלי ואמר:

– אדוני יוכל ללכת במנוחה. אנו נטפל בילד.

ביציאתי פניתי אליו:

– ר' בכור – – יש למהר ולפתוח את בורו של היווני – ויצאתי לקרוא לרופא.

בדרך נתקעה בי מחשבה טיפשית: אדם זה עלול לשפוך את חמתו בילד.

ד. תפילת גשם

לפנות ערב נכנס אלי בעל הבית שלי נבוך ומתקצף ופניו בוערים:

– זה נורא – – אדוני. בּכוֹר העליב בי – – הוציאני מביתו. נורא. היודע אדוני, מה אדם זה עשה? נודע לי, שאינו רוצה לפתוח את בורו של היווני. הוא שילם בעדו הון עתק; הון עתק שילם ליווני ומחכה הוא, כדי למכור אחר כך את מימיו בדמים יקרים. המשרתת שלו מספרת, שהוא עשה חשבון למכור לוֹג מים בגרוש. – – לוֹג מים בגרוש! – אני נסיתי לרמוז לו על זה – והוא העליב בי וגירש אותי מביתו. אותי! גירש! – הוא משוגע ממש. אי אפשר לדבר אתו. – השם ישמרנו! לוֹג מים בגרוש! –

ר' שלום ניסן ישב; קם; שוב ישב ושוב קם והתהלך כארי פצוע. –

פתאום נעמד; הביט בי בשתיקה ועיניו היו לחות מדמעה נסתרת:

– נלך להתפלל תפילת גשם.

הלכנו.

זאת לי הפעם הראשונה בחיי שראיתי ושמעתי תפילת גשם כזו.

זה חודש ימים אחרי חג הסוכות ועדיין לא נפלה אף טיפת גשם. המתפללים שהתאספו בזה אחר זה היו אילמים וקודרים. דממה כבדה שררה בבית-הכנסת. דממה שלפני הסער היתה זאת.

בין הבאים היו אשכנזים, ספרדים, חסידים, בוכארים, תימנים וגורז’ים וחלוצים אחדים.

בין התימנים היו כאלה שהביאו אתם עוללים, תינוקות פעוטים על זרועותיהם וביניהם גם יונקים.

לאט לאט התאספו; בשתיקה, בחולשה, באנחות תשעה-באב.

התיישבו על הקרקע, דיפדפו בסדוריהם ומילמלו תפילות-חשאין.

התבוננתי בתינוקות הרכים – כאלו ישנים הם כולם. רק לפרקים מזדעזעים לרגע, מניחים את ראשיהם השחורים מצד לצד כשפניהם החיוורים מתעוותים בבכי אילם. –

ורק כשהוריהם התחממו בתפילתם המיואשת ופה ושם נזרקה יללת חשאין בּלוּלה באנחה מרירה – נתעוררו גם היונקים הפעוטים מתרדמת חולשתם החרבה והשמיעו יבבות גסיסה רכות, כאפרוחים חשוכי-נוצות שנפלו מתוך קנם אל הרפש. – –

התפילות הלכו הלוך ובכה, הלוך והתאונן, הלוך והתמרמר, ובעוד רגעים אחדים היה בית-הכנסת לבית מקוננים מחריד הקורע את העצבים.

אחדים מבינינו, מבין האשכנזים, עמדנו קפואים.

היללות היו לאנקות-מוות, שמתוכן נשמעה בכיתם המנסרת של התינוקות הפעוטים, השחורים, החיוורים. –

ומתוך האנקות נודע לנו, שהמתפללים צמים זה שלושה ימים יחד עם התינוקות, עם יונקי השדיים – בכיות התימנים המיתה בנו את הלב ועיכבה את דפיקתו הנרעשת.

וכשהמרא דאתרא הרים את קולו והתחנן לגשם – התחילו המתפללים מטיחים את ראשם בכותל, התנפלו על הקרקע יחד עם תינוקותיהם והתגודדו עד דם.

– עשה למען תינוקות של בית רבן. – – גמולי מחלב, עתיקי משדיים – –!

יצאתי החוצה.

*

ובחוץ: מחנה נשים מייללות ומתפלשות בעפר.

פתאום נזכרתי: ר' בכור – –

איהו כעת?

שוב נכנסתי אל בית הכנסת – – – הוא עומד שם אצל הקיר. נשען הוא בפניו אל הקיר. –

התבוננתי בו, הסתכלתי – והנה הוא מסב את פניו מן הקיר ומסתכל במתפללים. –

ושוב מפנה את פניו אל הקיר, כמתחבא. –

ובחוץ – השורה הארוכה, שורת הצמאים והניחרים.

ה. החמסין

למחרת בבוקר השכם – בעל הבית שלי מעירני ונכנס:

– יקום נא אדוני. השם ריחם עלינו.

– מה? גשם?

– עדיין לא. אבל חמסין. סימן טוב לגשם.

באמת: מורגש החמסין. האוויר יבש וחם מאוד.

כשיצאנו החוצה – ריחו החם והחרָר של רוח-הקדים אטם בי את בית הנשימה לרגע. – השורה הארוכה והמתפתלת אל תוך רחוֹבוֹת השכונה ישבה עכשיו אילמת; מהם יושבים ומביטים ניכחם, מהם ישנם במקומם, ומבין הנשים נשמעה פה ושם שיחה עם התינוק היונק, שזה שני ימים לא טעם טעם חלב. –

אך החמסין נסך בהם גם מרוח התקווה המתוקה.

*

בבית-הכנסת בשעת תפילת השחרית, חיפשתי את ר' בכור ולא מצאתי. אחרי התפילה החמה והעליזה ניגש אלי בעל הבית שלי ולחש לי באוזני בלחש מסתורין:

– בכור לא בא להתפלל.

– אולי נסוּר אליו?

– נסוּר.

ר' בכור ישב על יד חלונו שקוע בהירהורים. עיניו היו נעוצות בשורת-המים שברחוב. –

כשנכנסנו וברכנו אותו, נזדעזע קצת. הושיב אותנו ושתק.

– חמסין – אמר בעל הבית שלי בחשיבות מיוחדת. חמסין.

– ובכל זאת טוב היה לפתוח את בורו של היווני. עזרה והצלה ליום-יומיים גם כן חשובה לפני המקום. – –

ר' בכור קפץ ממקומו כנשוך נחש:

– ומי יפתח אותו?! מי?! המפתח הוא אצל היווני! האינך יודע זאת? מי יפתחהו? מי?!

– לך אל היווני, בכור.

– לך אל היווני, לך אל היווני! מי ילך? איך ללכת?! מה ללכת?! אני סובל מזה יותר מאשר אתם! – אמר בחטיפה, כמי שהמילים נזרקו מלבבו בעל כרחו, בשיכחה.

בעל הבית שלי פקח עליו את עיניו לרווחה:

– אתה סובל מזה?! מה פירוש?

ר' בכור התחיל צועק ומתהלך בבית כמשוגע. צעק מילים וחצאי מילים, בלי כל מובן והגיון. עד שהיכה את חזהו מכעס ומרט את זקן עצמו:

– מה אתם רוצים ממני?! מה?! מה אתה רוצה ממני? אתה רוצה שאהיה לקבצן?! שאעמוד שם מחר בין השורות ההן שם?! מה אתה רוצה שלום ניסן?! הא, הא לך! הא לך נפשי, הא לך זקני, הא לך לבי! הא לך! הא לך המפתח! הא לך!… הא לך גזלן! רוצח! הא לך! – צעק כשהוא מפשפש בכיסו, מוציא משם מפתח ותוחב לו לבעל הבית שלי בבטנו – הא לך המפתח, הא לך חמסין – – חמסין! חמסין! חמסין! רוצח! החוצה!! – צעק ודחף אותנו החוצה במפתח אשר בידו.

כשיצאנו – שמענו עוד רגעים אחדים את קולו הניחר:

– חמסין – חמסין!

אחר כך נשתתק.

– הרי לך, אדוני – אמר לי בעל הבית שלי – מה אמרתי לך? הרי – – השם ירחם עליו – השם ירחם עלינו – –

והחמסין הגיע עד כדי שריפה.

האוויר היה שקט, קפוא וצורב.

הציפורים התפלשו בעפר הרחוב בעייפות ובכאב. התעופפו ממעל לברז ולא העיזו לרדת.

ציפור אחת עטה בחירוף נפש אל השלולית שאצל הברז – אך לא הספיקה לגמוא טיפת מים. ההמון המצטופף כמעט שרמס אותה.

כעבור שעה קלה נכנסת בעלת הבית שלי ומבשרת לי בלחש:

– מחר יפתח בּכוֹר את הבור היווני – – – לוֹג מים בגרוש – – – השם ירחם – – לוֹג בגרוש – –.

חפצתי לעבור אל ר' בּכוֹר – אך החמסין העצילני עד כדי התעלפות. לא היה בי כוח וחשק לקום ממקומי.

ו. הברכה

ולפנות ערב, כשראשנו היה כפעמון מצעקות ההמון הצמא, מבכיות הנשים והילדים שבשורת-המים – נשתתק פתאום ההמון. הצעקות היו לרעש, הרעש ללחש, והלחש – לשתיקה.

יצאתי החוצה והנה עיני ההמון תקועות בשמי מערב.

עננים נראו שם.

עננים שחורים וכבדים, שהלכו והשחירו יותר ויותר. –

מבין ההמון נשמעו נאקות-גיל חשאיות.

העננים התחילו מתחשרים, מתפשטים ונוסעים הנה, הנה.

ועיני ההמון תלויות למעלה.

השמש – לא ידוע, אם כבר שקעה או רק מכוסה בעננים. –

הילדים יוצאים במחולות והנשים משתיקות אותם:

– הסו! שַא!

כאילו מפחדות הן פן יפריעו הילדים ויעצרו את הגשמים.

הילדים משתתקים.

דממה.

ופתאום – מתוך הדממה קול ילדה צורחת בגיל:

– טיפה!

ואחריה עוד ילדים אחדים:

– טיפה! – על חוטמי! על מצחי! טיפה! גשם!

ולא עברו רגעים – והילדים יצאו במחולות בתוך הגשם הקל המטפטף יותר ויותר וההולך ועובר לאיוושה – לצילצול קהה – לרחש-אהבה – להמיית-בשורה – לרעש-חדוה – והילדים: בתחילה מדשדשים על מקומם, מוחאים כפיים, פוערים את פיהם, אחר כך מתלכדים בשנים, בשלושה, בשבעה, בשניים-עשר – במחולות מחניים, רוקדים ומזמרים וזימרתם יחד עם טפיפת הרגליים הקטנות והעליזות מתלכדת עם רחש הגשם להארמוניה עליזה, הפושרת את הלבבות הכבדים ופותחתם לתפילת הודייה:

גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּ –

אַמְבַּטִּי שָׁמָיִם

פְּתַּח הַבֶּרֶז מַלְאָךְ טוֹב

וְתֵן לָנוּ מָיִם.

גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּ –

רֵד עָלַי מִלְמַעְלָה,

יִצְמַח הַצֶּמַח וְיִשְׂגֶּה,

יִפְרַח הַכֹּל בִּן-לָיְלָה.

גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּ –

טִפָּה קְטַנְטֹנֶת,

הַרְטִיבִינִי מִן הָרֹאשׁ

וְעַד הַכֻּתֹּנֶת.

גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּ –

עַל אַף וְעַל עָיִן,

טוֹב הַגֶּשֶׁם מִגַּזּוֹז,

אֲפִילוּ מִן הַיָּיִן.

גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּ –

רֵד-נָא בְּלִי פַּחַד.

אֶת כַּפֵּינוּ לָךְ נִפְרֹשׂ

כְּמוֹ הַצַּלָּחַת.

גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּ –

אַמְבַּטִּי שָׁמָיִם,

שְׁפֹךְ וּשְׁפֹךְ עַד בְּלִי דָי

מַיִם, מַיִם, מָיִם! –

אל חבורת הילדים הסתפחו גם שניים שלושה חסידי-תימן. בינתיים בא השוטר – לפתוח את הברז.

ברגע הראשון איש לא שם אליו לב. התור – עיניו היו נעוצות בחבורת הרוקדים ופתאום: רעם – – המתחיל באזהרה רחוקה וגומר בהלומת זוועה –

הילדים קפאו. –

היה שקט.

ובתוך השקט נשמע קול אשה צעירה:

– כל הרוצה מים יבוא אל חצר קאללר!

קול המשרתת של ר' בכור היה זה.

מבין השורה נשמעה תשובה:

– ייחנק ר' בכור, ריבונו של עולם! עכשיו רוצה הוא למכור לנו מים?! עכשיו?! –

ז. מי מריבה

כל הלילה שטפו הגשמים בשפע ברכה. כל החצרות צילצלו מרוב כלי הפח והנחושת, שהגשמים טיפטפו אל תוכם והקישו בהם בגילה, איוושת הגשם מילאה את האוויר ומתוך הבתים המוארים נשמע קול זימרת התימנים – –

קמתי בבוקר השכם ובגשם השוטף מיהרתי אל בּאֵרוֹ של היווני. כבר ממרחק שמעתי קול ענות. קול צחוק רם. –

מה זה?

כשהגעתי שמה – תמונה בלתי רגילה נגולה לעיני:

ר' בכור עומד וצועק ומכריז:

– בּוֹאוּ, בּוֹאוּ, בְּנֵי יְרוּשָׁלָיִם!

– בּוֹאוּ, הַבְּאֵר פְּתוּחָה לִרְוָחָה!

– הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמָּיִם!

– בּוֹאוּ, בּוֹאוּ!

– אֵתָיוּ בְּנֵי יְרוּשָׁלָיִם!

ר' בכור בזלויוף יצא מדעתו?

הוא צועק – והקהל צוחק לו בפניו בלעג נורא:

– הֵחָנֵק ר' בְּכוֹר!

– יָבוֹאוּ לְךָ הַמַּיִם עַד נָפֶשׁ!

– כָּעֵת הוּא קוֹרֵא לָנוּ!

– בְּכַמָּה הַלֹּג?

– בְּכַמָּה הַטִּפָּה, ר' בְּכוֹר?

והצחוק והלעג הולך ומתגבר, הולך ומתלכד למקהלה גדולה, שר' בכור עומד באמצעיתה ומנצח עליה כביכול. הוא הולך וצועק, קולו עבר פעם לכעס ופעם לתחינה ובקשה. והקהל עונה לעומתו בעשרות קולות שונים:

– מַבּוּל עָלֶיךָ ר' בְּכוֹר!

– הַשְׁקֵנִי נָא מְעַט מָיִם!

– שִׁפְעַת מַיִם תְּכַסֶּךָּ!

– שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרְךָ!

– צְלֹל כְּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים!

ועל כולם ומתוך השאון עולה ומסתלסל קול חזן-לץ, העומד בגשם השוטף ומזמר בנעימה:

– מקולו–ו–ת – מ–ים ר–בי– –ם אדי– –רי–ם משברי י– –ם!

ויהודי תימני קטן ניגש אל ר' בכור ומראה לו ברצינות בתנועות אילמות כלפי תהום הבאר: שמה שמה – –

הגשם התגבר עד כדי שיטפון. הקהל התפזר לאט לאט – ור' בכור נשאר עומד יחידי בגשם השוטף. המים נוזלים לו מראשו, מזקנו הארוך והלבן – הוא עומד כנציב-אבן ממורט, עומד בעיניים עצומות –

אני ניגש אליו:

– ר' בכור! – ר' בכור יקירי! – יבוא נא הביתה. –

הוא אינו פוקח את עיניו. אינו זז.

אני נוגע בו.

הוא אינו מרגיש בי.

ראיתי שלחינם אני מדבר אליו. עזבתיו לנפשו יחידי.

כשהבטתי לאחור מרחוק – ראיתיו עומד עדיין כמאובן.

כעבור שעה שמעתי, שמשפחתו מחפשת אותו בכל העיר – ואיננו.

*

כעבור יומיים מצאו אותו בתוך בור המים של היווני, חלל חיוור-ירוק ונפוח.

– מי מריבה – אמר בעל הבית שלי בעוצב עמוק – מי מריבה. השם ירחם על כולנו. הכסף מטמא טהורים. השם ירחם עלינו.

1924

– א –

שמועת-אסונו של ידידי דניאל בון פשטה כעשן-שריפה מחניק. הוא איבד רגל בתאונה.

יש שתאונה מחרידה יותר מן המוות. במוות ספוגה אי-שם הנחמה; הוא עצמו אינו סובל עוד. ורק אחר כך נזכרים בקרוביו, באשתו וילדיו הסובלים ולבסוף גם בידידיו, כלומר: – בּחוֹמלים עצמם.

אך עשן מחניק זה, שתמיד יש בו מן האימה, אימת הגורל, שמצודתו פרושה על כולנו, עשן זה הולך לפעמים, כלומר: בעיני סוג ידידים ובלבם, והופך לאט-לאט לעשן-אופיום מתוק. סוג זה הם הידידים-השונאים.

ודניאל בון הוא מאותו סוג אנשי-שלומנו שהרבה ידידים והרבה ידידים-שונאים לו. ולשניהם סיבה אחת: הוא מוחזק לאדם מאושר. איש הסֵיף (בְּצֵירֶה: חסכון בבאנק) והספר כאחד. ועל הכל: בעל מזג בדוח וגם ידו אינה קמוצה בשעת הצורך.

מהו יסוד השנאה אליו? נְקוֹט כלל זה בידך: במקום לחפש את סיבת השנאה בשנוא, מוטב שתחפשנה בשונא עצמו. גדול הוא בהרבה מספר השונאים-חינם ממספר השנואים הראויים לשנאה.

הפגישה בין ידידי דניאל בון ובין שונאיו המוסווים לרגל תאונתו, היתה דראמאתית. ידידי-האמת עמדו נדהמים ושתקו בשאלה אילמת, שהרבה פנים טראגיים לה. ואילו אויביו השתוממו, שוממו, שרקו, הניעו ראש, נדו וקוננו בכל לשון של רחמנות שבעולם. וצימוקן של לשונות-קינה אלה היה: “בכל זאת חבל עליו!”

“בכל זאת”, פירושו החבוי: על אף כל הדברים המגונים, שהם תולים בו ביניהם לבין עצמם, ועל אף משפט-הצדק, שהשיג אותו סוף סוף – בכל זאת חבל עליו.

ומכיוון שהמדבֵּר לא הבליע בחוכמה את ה“בכל זאת”, אלא שכח והבּיעוֹ בטיפשותו, שאלו אחד מאתנו:

– מה פירוש, ‘בכל זאת’?

– בכל זאת, רק כבן חמישים הוא עדיין.

השנאה והחוכמה אינן דרות בכפיפה אחת. זאת אומרת: אילו היה בן-שבעים, הרי הדבר בסדר גמור.

ומשנפרדה החבילה, משעזבו הידידים את חבורת השונאים לנפשם – פרץ מעיין הדיבּות אל אפיקו החופשי. הלשונות התחילו חוזרות על קיאן הרגיל ולמנות כרוכלים את חטאיו של דניאל בון, כאילו להצדיק עליו את הדין.

– אני אומר לכם – אמר אחד מהם בלשונה של הגזירה העליונה – אותו עניין של מכירת המגרש ואותה אלמנה זקנה, ששילמה לו ולא הספיקה לקבל ממנו את שטר-הקניה – ונסתלקה מן החיים, אותו עניין אינו חלק כל כך.

והמשכו של דבר! – אמר השני – אחרי-כן מכר אותה אדמה עצמה לבחור-חתן, שגם הוא שילם לו ולא הספיק לקבל את שטר-הקניה – ופתאום שתה רעל משום שארוסתו התחרטה מלהינשא לו!

– ואת העיקר אני יודעת – אמרה אשה, היודעת תמיד את העיקר – הוא – הוא עצמו, שפיתה את הבחורה שלא תינשא לבחור, משום שיש לו אשה בחוּ"ל, כך אמר לה!

וכוח דמיון-השקר השתולל ממש.

– אולי בכל זאת תשתקו עכשיו! – אמר אחד בעל קצת יותר שכל. – זה השפיע. וקבוצת המקטרגים הפכו פתאום לסניגורים. אמר אחד מהם:

– אם ישנם אנשים המאמינים לו ומשלמים בלי לקחת ממנו מניה-וביה את שטר-הקניה, סימן – – סימן – –.

– סימן שכל העניין להד"ם! – גמר אחר, איש בעל זקן חשוב – אדם תלמיד-חכם, בעל מזג טוב – איני מאמין בכל אותו עניין של פיתוי הנערה שלא תינשא לחתנה!

– והעיקר אני יודעת! – אמרה גברת-העיקר – רק אתמול שמעתי, שאת חצי הכסף, או חלק ממנו, החזיר לאמו השכולה של המתאבד.

– הנה! – אמר בעל הזקן החשוב.

ו“הנה” זה סתם לגמרי את מעיין הדיבּוֹת ופתח את מעיין השבחים והתהילות לראשו של דניאל בון. אמנם גם מעיין זה שרץ נחשי-ארס פעוטים, אך בעל הזקן החשוב גירש אותם לבסוף בכעין הודאה מתוך חשש גורלי נפחד:

– מי מבינינו חף מכל פשע? – אמר והחליק את זקנו החשוב על פי מידותיו.

אם נכון הוא גילויו הגאוני של פרויד, שכל זקן מכסה על דבר מה, הרי זקן חשוב זה כיסה על הרבה דברי-מה.

– ב –

החבורה הופיעה בבית-החולים כנאד נפוח מלא גאז-רחמנות עד כדי להתפקע. עוד מעט ולבם יעלה על גדותיו. – אך הרופא לא נתן להם להיכנס.

– עד כדי-כך רע מצבו?! – שאלו כמעט פה אחד ובפחד, שמא חס וחלילה לא יספיקו לשפוך את רחמיהם לפני החולה.

מעיין דמעותיה של גברת-העיקר כמעט שפרץ את הסכר החלש שבנפשה.

יצאה אשתו של החולה, שמעה את קול מקהלת-הרחמנים, וביקשה אותם לא להיכנס. ועל זה הפצירו בה, שתמסור לו לכל-הפחות את דבר השתתפותם בצערו. – ומשנכנסה ומסרה לו מי ומי הם, אמר דניאל בון בקול רם:

– מובן מאליו, שאני מבקש מהם להיכנס, בבקשה!

אגודת-החמלה בערבון-מוגבל נכנסה בדחילו ובפנים נעווים מגודל צער.

הפתעתם הראשונה היתה, שהחולה שכב וחייך אליהם.

פרץ אליו בעל הזקן החשוב, נפל על צוארו ונשק לו ועיניו דומעות:

– ידידי! – –

– אינני מבין אותך – אמר החולה בפשטותו הידועה – הלא אתה חשבת, שאני חוזר על איוב: ‘יאבד יום איוולד בו’, אם כן, למה אתה עושה כאילו אמרתי לך בלשון שיר השירים: “ישקני”, בשעה שאני אומר תהלים: “אשרי האיש אשר לא הלך!” – וכשהם עמדו מופתעים-נדהמים, הוסיף: – מה אתם עומדים משתאים כאחי-יוסף במצרים? גברת-העיקר, הלא את יודעת מהו העיקר! העיקר הוא – –

– אוי ואבוי לי! – פרץ מקירבה עוד לפני שהוא הספיק לגמור את אימרתו – אוי ואבוי לי! בעל מום לכל ימי החיים! – ופרצה בבכייה רמה ומתייפחת.

– ומתי אמרתי לךְ שרוצה אני להיות לכוהן גדול או אפילו לכוהן הדיוט! – ולאט לאט; עדיין אין בונים את בית-המקדש, ואפילו תוכנית אין עדיין בידי “סולל-בונה”, משום שעדיין יש פלוגתא, אם לבנותו על פי תוכנית הרמב"ם, או הר' שמעיה, או התוספת יום-טוב, ומחכים להחלטתו הסופית של שר הבינוי שלנו. אל תבכי, גם שאלה זו תסודר אם ירצה השם, לפי המפתח המפלגתי הבדוק והמנוסה. – סלחי לי, לחייךְ הימנית מלוכלכת קצת, צבע העפעפים ירד יחד עם הדמעות – – שם, שם, – – ככה. ומה עוד נשמע?

היתה דממה קשה ונבוכה, וטוב שבעל הזקן החשוב התעורר:

– אני שמח מאד – – שאתה – –

– שאתה שמח ר' גֵצִל, בזה אני בטוח! – הפסיקו דניאל בון – אתה מבין, ר' גצל – –.

בעל הזקן החשוב חשש, שמא יאמר גם לו איזה סנט-קנט, ולכן מיהר להפסיקו:

שמעתי, שמתכוון אתה לנסוע לאמריקה לעשות לך – – – הלוואי שתצליח אם ירצה השם!

– מה? – שאל דניאל בון בכוונה, כמי שאינו יודע אל מה הלה מתכוון.

– זה – – איך קוראים לו? – גימגם הזקן החשוב.

– לזה קוראים, ר' גֵצִל, שפופרת של קנה. זוהי אמצאתו של הפרופסור ר' שמעון בן חלפתא, שהיה תלמידו של רבי. היתה לו תרנגולת שנשמטה ירכה, עשה לו פרוטיזה של קנה והתרנגולת הבריאה והטילה את הביצה שנולדה ביום טוב. אמנם הפרופסור ר' שמעון ידע גם להחיות מתים ולרפא חולים באומר פיו, אך לזה אינני זקוק לעת-עתה. ומה מצב השבר שלך, ר' גצל? אל תחשוש, שבר אינו משבֵּר.

– אני מבקשת את האורחים הנכבדים – נשמע קולה של הגברת בון – הרופא רמז לי – – תסלחו לי – – אך התרגשותכם העמוקה משפיעה על בעלי – אנו מודים לכם מאוד – –

– מה פירוש משפיעה? – אמר דניאל בון – ממש מסוכן! מקובל, שכל מבקר-חולה נוטל אחד משישים ממחלתו של החולה, ועכשו צא ועשה חשבון. שישה אנשים, שכל אחד מהם יטול חלק עשירי ממחלתי. אחד את האצבעות עד הכף, השני את כף-הרגל, השלישי את השורש וכן הלאה, אני בטוח, שהדבר לא ייצא למריבה ביניכם. תסדרו לכם תור כנהוג – –

את דבריו האחרונים לא שמעה חבורת-החמלנים אלא כהד רחוק, מן הפרוזדור.

– ג –

אילמת התלבטה החבורה הביתה. איש מהם לא ידע, במה להתחיל לפתוח פה. לבסוף אמר בעל הזקן החשוב כמו לעצמו:

– זה! – – זה! – – זוהי חוצפה!

ושוב היתה דממה. דממה ארוכה מאוד. נאד נפוח גאז-רחמנות להתפקע, שלא הצליח לפרוק את המטען שלו. דקירת מחט פעוטה – והגאז ייצא. – את דקירת-המחט נתן אחד מהם, גמגמן, המוציא את הנשמה עד שמצליח לבטא מילה:

– צי – צי – צינ – צינ – ציני – – מנוול!

– שאני שמח, אמר לי! – רטן לו ר' גֵצִל אל תוך זקנו החשוב – שאני שמח! ומה? אני באמת – – אדם, רוצח אלמנה זקנה, מקלקל שידוך, שידוך! ושוב רוצח בחור-חתן! חתן! – – שאני שמח – –

–והעיקר! – אמר גברת-העיקר – העיקר, שאנחנו נאבד את רגלינו, כדי שהוא יתרפא! – ושאני צובעת לי את העיניים! – פיצפצה כנשוכת עקרב ועזבה אותם בלי אמירת-שלום.

1924

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

בית החולים הצבאי היה מלא חרדה. כאילו הכל הכל מרוכז סביב חולה אחד: החייל הפצוע אביב מרון, שכדי להציל את חייו, החליטו הרופאים להקריב את רגלו האחת.

המסדרון היה מלא קרוביו ומכריו ובראשם אמו, שהתהלכה כסהרורית כל הזמן, פכרה את אצבעותיה וביארה וחזרה וביארה לרופאים, שהקורבן יהיה לשווא: הוא לא יחיה אף יום כבעל-מום. ועיקר ביאוריה היו שני נימוקים. אביב הוא מבחירי פלוגת כדורגל, שהעשיר לא פעם את פלוגתו תהילה בארץ ובחוץ-לארץ. כל חייו הצעירים הם פרשה אחת עליזה ומנצחת של ספורט וחדוות-חיים שבספורט. וברגע שיעמוד על האסון האיום, לא יהסס אף רגע מגמור את חשבונותיו עם החיים הריקנים והמשעממים האלה.

אך הנימוק השני אולי חשוב עוד יותר מן הראשון. מספרת היא האם, שבימי המלחמה העולמית האחרונה בא אביב הביתה פעם כשכולו המום ונדהם וממש אילם בתדהמתו הנבוכה ורק בקושי הצליחו להניע את לשונו לדבר. מהו העניין? הוא ראה במקרה את אחד ממכריו, חייל אנגלי, שראהו לא פעם בתחרות כדורגל, והנהו מהלך על קביים. על רגל אחת. הספורטאי האנגלי היה מחבב את הנער אביב ולא פעם היה מדריכו בהילכות כדורגל בשיבתו אתו שעות על שעות בשיחה ובסיפורים על ההתחרויות השונות שהחייל היה משתתף בהן.

וכעת, כשראה אותו מהלך על קביים מעבר לרחוב – עמד נדהם ולא מלאוֹ לבו לגשת אליו. שם עמד מרחוק והסתכל בו, הסתכל והסתכל, ועיניו נמלאו דמעות אילמות. לא פעם ניסה להניע את רגליו ולעבור אליו. לחבקו. ללחוץ את ידיו. לנחמו. להגיד לו מילה חמה. אך רגליו נשרשו באדמה. שם עמד והביט אחרי החייל האומלל עד שהלה נעלם מעיניו.

אביב לא הבין בשום פנים: איך זה חי אדם בלי רגל אחת? ואדם שהכדור הוא עיקר חייו בעולמו. מה הוא יעשה כעת? יישב בין הקהל ויביט איך אחרים משחקים. – – מחריד.

וכשאמו הגיעתו בקושי לדבר, לא אמר אביב אלא מילה:

– בלי רגל. – בלי רגל. – בלי רגל.

ולבסוף גימגם עוד משהו:

– פחדן. מוג-לב. איזה מורך! הבאמת כדאי עוד להתלבט ככה? – לא לנגוע בכדור כל ימי חייו?

ושוב:

– פחדן. – פחדן. – פחדן. הזוהי גבורה: להרוג אחרים? – הנה ספורטאי פחדן! – גועל נפש!

ואביב התחיל מרגיש שנאה עמוקה אל אותו חייל. שנאה מתוך בוז עמוק. פחדן.

וכעת שוכב הוא בתרדמה ואינו יודע עדיין, מה אתו. ברור, שהוא לא ישאיר עצמו בחיים. ברור, שהגורל, או אלוהים, תכנוּהוּ איך שתרצו, הביא עליו את השוֹאה כגמול. לא כגמול אלא כנסיון: הבה נראה, חביבי, אם אתה אינך פחדן! וברור יותר מכל, שהוא לא יהיה פחדן. הוא יסיק את המסקנה ההגיונית והמוסרית. ברור.

ברור – פכרה האם את אצבעותיה – ברור. אוי ואבוי לי! אדוני הדוקטור, לחתוך אתם יודעים, אך היודעים אתם גם להציל באמת את חייו?!

כל בית החולים היה בית תאניה חרישית. והכל היה מרוכז סביב הנער הנהדר.

והכל היו מוכנים לעשות את הכל, לדבר על לבו, כדי להפיג את הטראגדיה, לבאר לו, להשפיע עליו, להצילו.

וביחוד הטילו את התפקיד הראשי על עדנה. עדנה היא מרכז חייו, ציפור-נפשו של אביב. ובימים האחרונים, לפני צאתו לחזית, רבו ביניהם. ועדנה עזבה אותו בלי ברכת-פרידה.

כן, עדנה יכולה להצילו. לזה הסכים גם הרופא הראשי. רק בתנאי, שעדנה באמת תסכים להיות שלו, ללכת אתו לחופה על-אף מומו. אך באמת. לא להעמיד לו פנים לאביב.

– בשעה כזאת ובמצב כזה אי-אפשר לרמות את האדם – ביאר הרופא – בשעה כזאת מתחדדים ומעדינים חושיו של אדם עד כדי נבואה ממש. די לו להביט בעיניה של עדנה בשעת דיבורה אליו, והוא ידע את האמת לאמיתה. וזה וודאי שלא יחזק את לבו. להיפך.

וכשפנה הרופא אל עדנה ובזהירות שבזהירות גישש בנפשה, איך יחסה כעת אל אביב – – וכשביאר לה, והיא עמדה ושתקה כל הזמן והקשיבה, כשביאר לה, שאם אומרת היא רק לנחם אותו, ובסתר לבה נקעה נפשה ממנו – הרי מוטב שלא תופיע לפני עיניו: פרצה עדנה בצריחת בכי רמה וצעקה על הרופא:

– מנוול! מנוול! הוא חושב, שאני – ולא גמרה.

וכולם הבינו, שהיא באמת אוהבת את אביב, וכעת שבעתיים אוהבת אותו!

והחליטו, שעדנה תיגש אליו ראשונה.

עדיין עדנה לא ידעה, במה תפתח לפני אביב את פיה. במה תתחיל. אך ברור היה לפניה, שבין המילים הראשונות תגיד לו – לא, מוטב תשאל אותו: אביב, מתי נתחתן? או פשוט תאמר לו: אביב, מיד כשתקום, נתחתן. מה שלא תאמר לו. זה יהיה בתוך דבריה הראשונים.

וכשניגשה אל הרופא, ובמקום בקשת סליחה ממנו על שהעליבה בו לפני רגע, גילתה לו את תוכנית דבריה הראשונים אל אביב – נשק לה הרופא על מצחה, וביקש סליחה ממנה. ובלבו אמר: איזה ילדים יש לנו!

והרגע הגדול הולך וקרב. כולם חשבו על הניב הצבאי הרווח כעת: “שעת האפס”.

בינתיים נכנס הרופא – ובמסדרון קמה דממה גורלית. כבר איש לא בכה, איש לא הוציא הגה, אפילו האם לא פכרה את ידיה.

וכעבור זמן-מה שוב הופיע הרופא ורמז לעדנה ולאם להיכנס אתו. עוד רגע ואביב יפקח את עיניו אחרי הניתוח. עדנה נכנסה ואחריה האֵם.

האם נשארה קצת מרוחקת מן המיטה. ועדנה ניגשה אל המיטה ולרמז הרופא גם ישבה על קצה המיטה.

היתה דממה.

הרופא השאיר בכוונה את הדלת פתוחה, שכשיפקח את עיניו יראה גם את אחיותיו. אך תנאי היתנה עמהן: לא לבכות, שום סימן של יגון או כדומה, וביחוד לא דברי נחמה. להיפך: בת-צחוק, חיוך של נועם, כרגיל בביקור אצל חולה, שהוקל לו, שעלתה לו ארוכה.

ואביב פקח את עיניו. והביט בעדנה. אחר כך הסב את עיניו וראה את אמו. ושוב הביט בעדנה, הביט, הביט, כמי שמקיץ מתרדמה עמוקה. וכשהוברר לו, שזוהי עדנה, זע כולו, תפס את ידה ואמר:

– עדנה! מה במגדל-צדק?! מה במגדל-צדק?! מה במגדל-צדק?!

– שלנו! – ענתה וחייכה תוך דמעות גיל – שלנו, אביב! ניצחנו! גירשנו אותם! הכל בסדר!

אביב משך אותה אליו וחיבקה – אחר-כך פנה אל אמו:

– אמא! מה את עומדת שם? הלא שומעת את שמגדל-צדק היא שלנו!

ועדנה שכחה לגמרי, מה עליה לומר לו, משום שאביב הוסיף דבר-מה שהדהים גם את הרופא הזקן:

– בשביל לבעוט בעכוזו של אספסוף זה די לי ברגל אחת! בחיי!

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

ידידי הרופא הפסיכיאטר מספר לי:

– א –

אדם צעיר מזוקן, ממזדקני מחנות המוות והעינויים בלא-עת, הביא אלי את זוגתו הצעירה לטיפול נפשי. בקשתו היתה סתמית: אשתו, שנשא אותה מיד עם השיחרור, “אינה בסדר”. על שאלתי לפרטי “הסיבוך” (את המילה הזו הזכיר בדבריו אלי, ובלעדיה כמובן) ענה לי שאיננו מומחה בדבר וכעַם-הארץ אינו רוצה להיכשל לפני רופא. קיבלתי את תשובתו הצנועה כמספיקה לעת-עתה – אלא שהקושי התחיל באשה עצמה; אמנם, היא לא נעלבה מהצעת בעלה שאטפל בה. להיפך, היא צוחקת לחששותיו, אך בשום פנים לא הבינה, כדבריה, מה בעלה רוצה ממנה בעצם. היא עצמה אינה מרגישה כל צורך ברופא. שום רופא אינו מופתע מכגון זה, אלא שאני לא יכולתי בשום פנים לעמוד על הסיבוך, שבעלה מצא בה. וגם לא אחרי יותר משלוש שיחותי אתה, עד שלבסוף אמרה לי בצחוק מלא חן:

– אולי מוטב, שאדוני הרופא יחפש את המחלה בבעלי, ולא בי?

מובן, שבינתיים גם אני עצמי חשבתי על כך, אך לא אמרתי לה זאת. וכעת, שהעלתה את הדבר על שפתיה, מיד עם פגישתי הבאה עם בעלה אמרתי לו בפירוש, וכמובן גם כן בצחוק, שחושד אני בו, שאולי הוא המנוגע באיזה קומפלקס. –

שלא כאשתו – הוא כן נעלב מדברי.

אך עלבון זה בא לעזרתי; על הודעתי, וכעת כבר ברצינות, שאני מפסיק את בדיקתי את אשתו ושיש לי חשק לבדוק אותו – גילה לי סוף-סוף את הסימפטומה. אך בקושי רב, בהיסוס וכמעט בהתביישות המלווה בחיוך של מבוכה: יש לה איזו חולשה לשפמים. מכירה היא אותו כשש שנים ותמיד בלי שפם, וכך גם התאהבה בו, וכעת היא משוגעת לשפם.

מובן, שכרגע התבוננתי בשפמו, שגם עד הנה היה קצת מוזר בעיני: שפם ארוך ותלוי, המזכיר את שפמו של טאראס בּולבּה וחבריו הזאפורושצים – שלגמרי אינו מתאים לפניו הצעירים של איש-שיחי, וביחוד לא בימינו אלה. והוא גם הודה לי, שזהו רצונה של אשתו. דווקא שפם כזה. ועל שאלתי ענה לי:

– זה התחיל אצלה ימים אחדים אחרי השיחרור. בתחילה צחקתי למשאלתה זו המוזרה והמצחיקה, אך משהפצירה בי, ובכל תוקף, החלטתי לגדל שפם. בגלל זוטרה שכזו לא כדאי לריב אתה, אלא שאחר כך שוב תנאי: שפם ארוך דווקא. טוב. יהא שפם ארוך. ואחר כך שוב תנאי: שיהא תלוי למטה. זה הרגיזני, אך מכיוון שזה היה בחדשי הריונה, לא התנגדתי גם לקאפריזה זו. אלא שקאפריזה גוררת קאפריזה ולבסוף התחילה מטלטלת ומטפלת בשפמי כבאוצר רב ונוסף על כך אין היא מרוצה ממני, משפמי האומלל; אין הוא ארוך למדי! והרצינות הזאת! היא ממש מפחידה אותי…

סוף-סוף היה לי במה להניח את רגלי. והתכוננתי לשיחה הבאה אתה.

אלא שבינתיים כרעה ללדת, וניבאתי לבעל את התקווה, שכעת ייפתר כל הסבך הזה. בכלל, הילד פותר הרבה סיבוכים.

– ב –

אך הסבך לא נפתר. להיפך: שגעון השפם עוד הוסיף אצלה. וכעת, כשפנה אלי האב המאושר, הלכתי אליהם הביתה. ומה שהבעל לא ראה, ראיתי אני כמובן. תוך יתר מיני השעשועים והמישחקים בתינוק, מסרה אותו האֵם לזרועות אביו.

– לך לך אל אבא שלך! – פיטפטה לתינוק. וכשהפעוט שכב בזרועות אביו: – וכעת תפוֹס יקירי בשפמו של אבא! – אמרה והרימה את היד הזערערת אל שפם אביו – ככה! תפוס, תפוס יקירי!

האב הביט בי במבט ממלל הרבה, אך אני מצאתי אותו רגע את המשעול אל תוך הסבך. ואחרי שאלות רבות ושונות, אחרי גישושים מרובים העליתי מתוך דבריו את העובדה הבאה:

הוא לא היה בעלה הראשון. ההוא נהרג במחנה והשאיר לה תינוק פעוט. את התינוק עינו לעיניה ברעב ובצמא עד שהתחילה משתוללת לצחוקם המהולל של המעַנים. והתינוק נפח את נשמתו הנענה. מאז נפלה במרה שחורה – ואותו יום, שהיתה נועדה למשרפת, נכנסו החיילים הרוסים. כמאתיים תינוקות יונקים היו מוטלים ביום השיחרור מורעבים ומוצמאים וגוססים. אחד האסירים פנה אל חייל רוסי פשוט והאיץ בו אל מכלאת התינוקות. הלה הביט, הביט. אחר כך פלט קללה נמרצת איומה, רץ החוצה, קפץ באוטו-משא והאוטו דהר אל הישוב הקרוב ביותר: כפר. כעבור רגעים חזר האוטו מלא “שיקצות” גרמניות שמנות ומלאות והחייל פקד עליהם בכלי-זֵינו לשבת ולהיניק את הילדים. היו כאלה, שהחייל שם להם שתי תינוקות בבת-אחת ליניקה ובינתיים עמד והזהיר אותן: אם אחד הילדים ימות, מינקתו תשכל את תינוקה – והוא עצמו ישלח בה כדור.

– מי שלא ראה את המחזה הזה בעיניו – אמר הבעל המספר – לא טעם מעולם טעם גן-עדן בעולם הזה! – והחייל הרוסי עמד ופקד כל הזמן: לא להתרגש, מכשפות גרמניות! לא להתרגש! זה לא ילד-חזיר גרמני שלכן! אלה הם תנוקות עדינים ורגישים: כל התרגשות קטנה ביותר תזיק להם! יש לכן די חלב, פרות-בשן גרמניות! תני, תני את חלבך, אל תחוסי, אל תקמצי תעשיית-חלב שכמוך! – ועל זה חייכו המיניקות – ‘כך! כך!’ אמר החייל הרוסי בקורת רוח, ויהודי אוקראיני תירגם להן את דבריו לגרמנית מובנה למדי – ‘כך, כך!’ לחייך, לצחוק, בהמות אבוסות! אינכן ראויות אפילו לכבוד שכזה! להיניק תינוקות יהודים' – ואנחנו עמדנו והסתכלנו במחזה. ובינתיים הביאו עוד גרמניות, שיספיק לכולם. משהתאספו גם קצינים רוסים – פרץ צחוק אדיר בכל המחנה. זה היה הצחוק הראשון, בגיהינום, הבאתי שמה את אשתי, עוררתי אותה ממרתה השחורה – היא קמה ממש לתחייה. צחקה, אדוני, בחיי, צחקה. ופתאום כנזכרה, מיהרה אל החייל העומד ומנצח על תחיית המתים הפעוטים ונשקה לו את ידו, הידקה אליה את פיה ופרצה בבכייה.

אני שוב חקרתיו, ולבסוף קיבלתי את הפתרון הסופי:

– אחרי שאחרון התינוקות גמר את סעודתו, לקחו החייל על זרועותיו, נענעהו רגע ומסרו להשכיבו על המצע הרך, שסידרו להם בינתיים. וכעבור יומים-שלושה, עברתי יחד עם אשתי לאורך המחנה, פתאום עמדה אשתי מלכת ועיניה נדבקו במחזה שאין לשכוח אותו: אחד החיילים ישב על מקום משמרתו, עברה אחת האמהות עם תינוקה, תינוק כבן שנה, כבר בריא, וורוד, מלא. החייל שעל המישמר קורא לה. היא ניגשת. הוא נוטל מידה את התינוק, מניף אותו תנופה, אחר-כך מחזיקו קרוב אל פניו…

פה הפסיק המספר את סיפורו וכמי שמשהו חיזז לו באור מבהיר, אומר לי בעיניים מעוגלות:

– אאה! הנה השפם, אדוני הדוקטור! – – החייל הרוסי החזיק את התינוק באוויר למול פניו ופיטפט אליו והתינוק פשט את ידו הפעוטה והתחיל מושך בשפמו הארוך של החייל – – זה היה שפם כזה, אדוני שפם… כמו זה שלי! ארוך, תלוי למטה…

ביקשתי את המספר, שאל יגיד מכל זה אף מילה לאשתו – ומיהרתי אליה. והאשה סיפרה לי את סיפורו של הבעל כמעט מילה במילה. ולבסוף אורו פתאום גם עיניה כמבינה את הכל:

– אאה! זהו ה… הטיפש שלי… הלא גם הוא ראה את המחזה בתינוק ובשפם ואיך זה לא עמד על…?!

אך במקומו אמרה היא עצמה בסוף:

– ואני עצמי…? הלא גם אני לא חשבתי על כך.

כעבור חדשים אחדים הופיע אצלי הבעל בלי שפם. אשתו הירשתה לו לגלח את שפמו. לא רק הירשתה, אלא הציעה לו בעצמה. ורק הילד בכה פעם-פעמיים, כשאביו הופיע בלי שפמו הארוך ולא היה לו במה למשוך.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

ידידי מספר לי: –

מיום עמדי על דעתי מחנך אני את עצמי, לבער מקרבי את יצר הנקמה והנאתה. במה דברים אמורים? כשהמנוקם כבר מפורק מכוחו המזיק ואינו יכול להרשיע עוד.

– א –

אני גר בפרבר העיר, הרחק מן המרכז, או המרכזים, שיש בהם תחנת מכוניות. את האמת לומר: הן אינן חסרות לי. ואם חסרות לי, הרי גם הכסף להן חסר לי. ותחנת-כסף אין אפילו במרכז המרכזים.

פתאום פרצה שריפה בשכנותי. הבית הרביעי מבית-דירתי. את זה מטלפנת לי אשתי אל משרדי.

ביתו החינני של יוסל כלונס (מקודם: דרוּנג) בוער. דווקא הבית היפה ביותר בשכונה החדשה.

אני רץ מבוהל אל תחנת-המוניות הקרובה. ופה מופיע רוחו של הנימוס התל-אביבי בכל עוצמתו.

שלוש מוניות עומדות בתחנה ומחכות לנוסע.

אני מצפצף בצפירתה של הראשונה – משום שהרי מובן מאליו, שהנהג אינו יושב על דוכנו. המכונית מחכה לנוסע, אך לא הנהג. ובכן אני מצפצף. מצפצף ומצפצף. – לחינם. אני עובר אל המונית השנייה. למה אני מנסה בשנייה? אינני יודע. אני לוחץ על הצפירה – ומיד נודע לי, למה עברתי: זו אינה מצפצפת, אלא שורקת. אולי לשריקה ייבהל הנהג אי-שם. ובכן אני שורק, שורק ושורק. – ולחינם. לא נהג ולא בן-נהג.

אני עובר למונית השלישית. עכשיו אני כבר יודע למה עברתי: זו בוודאי תחליל. וכך היה: מונית זו מחלילה כחליל. ובכן אני מחליל ומחליל ומחליל, במהירות, בעצבנות, בקדחת. מה זה? הנהגים שיכורים? נרדמו? שובתים? העוברים ושבים מביטים, אני צועק: דליקה! שריפה! אֵשׁ! אני נזכר: נכנס אל המשרד, משרד גדול, מרכזי, גם לנסיעות מחוצה לעיר. ופה מתגלגלת השיחה הבאה ביני לבין אחד מאנשי המשרד:

– איפה נהג? אני מצפצף ומצפצף ואין איש מופיע!

– אז למה אתה מצפצף? מי אמר לך שתצפצף?

– שריפה בשכונתי! קרוב אל ביתי!

– המכוניות לא נוסעות.

– אבל שריפה! דליקה! אני מוכרח להיות בבית!

– הבית שלך בוער?

– מה זה חשוב? תן לי מכונית! אני מוכרח לנסוע!

– אין מכונית.

– הלא יש פה שלוש מכוניות! ריקות! הבית השכן בוער!

– הן לא נוסעות. (הוא פונה אל איש-שיחתו) מדברים אליו (זה אני) והוא לא מבין.

– אתה מבין, או לא?! דליקה! אתה מוכרח לתת לי מכונית! שלוש מכוניות עומדות ריקות!

– (אל איש-שיחתו, כלפי אני) דַבֵּר אל העצים ואל האבנים. (אלי) אתה לחינם קופץ פה. אמרתי מה שאמרתי (ממשיך בשיחה עם איש-שיחתו) ועוד אמרתי לו, שאל יהיה מאַפּסוּט כל כך, אני לא אמרתי לה, שתאמר לי, שבעל הבית אמר לי –

אני מתרוצץ הנה והלום במשרד, פונה אל אחד, אל שני, אל שלישי, אל רביעי – איש מהם אינו רואה אותי, אני זכוכית. זכוכית מיואשת, צועקת, מתחננת, מאיימת, מייבבת, מחבקת ומלטפת, ולבסוף מחרפת ומגדפת ומקללת, רץ החוצה, שוב מצפצף ושורק ומחליל, כמטורף החושב, שקריאת המכונית עדיפה מצעקותי ותחנוני – אך לחינם ולשווא וּבִכְדִי וללא הועיל. מה אני עושה? מפקיר את רגלי ורץ. הביתה. אך על סַף המשרד, על המדרגות (שכן משרד תחנת המכוניות, שאינן נוסעות אפילו לדליקה, שוכן גבוה ומביט בעליונות אולימפית על בני-התמותה האומללים, הרוצים לנסוע, המצפצפים ושורקים ומחלילים וצועקים שריפה ודליקה) מעל המדרגות אני קולט עוד את דברי הנהג איש-המשרד האומר אחרי:

– אתם מבינים? אם הוא צועק: שריפה ודליקה, הרי אנו מוכרחים לתת לו מכונית, אפילו כשאין לנו, כש – – את הנימוק האמיתי, החשוב המכריע, למה “המכוניות אינן נוסעות”, לא הספקתי לשמוע. ובכן אני רץ כמו האחשתרנים בני הרמכים, בשמונה רגליים, ובינתיים אני פונה אילך ואילך, אולי תעבור מכונית-טקסי.

והיא עברה, נעמדה והסיעה אותי הביתה.

– ב –

הבית החינני ביותר נשרף עד היסוד. אף מקק לא נשאר בו לרפואה.

אשתי עומדת ובוכה:

– בית נחמד שכזה. הלוואי והיה של בעל-הבית שלנו – מזל כזה אין לנו!

– איזה מזל? – שואל אני.

– שאחד מבתיו של בעל-הבית שלנו יישרף ככה.

– בך תלוי הדבר, יקירתי.

– איך זה בי?

– הציתי-נא את הבית שלו, זה שאנו גרים בו, את זה פה.

– אתה מתלוצץ. הבט. אפר. דרוּנג המיסכן. כמה הוא עמל עד שזכה לבנות לו את הבית הקטן!

ושוב פורצת בבכייה. ואינה שוכחת בינתיים את בעל-הבית שלנו. אותו קשה לשכוח. וביחוד לא למראה אֵפר בית שנשרף. ברית כרותה לבעל-הבית, שבכל אסון זוכרים אותו. ובפרט באסון בית שנשרף. ופתאום פורצת:

– הנה הוא בא! – עכשיו הוא בא – המיסכן. טוב שאשתו וילדתוֹ נסעו לצפת, אל אמה שלה.

אני מביט במכונית, שעליה הראתה אשתי, ושבה בא בעליו של הבית שנשרף.

עיני יוצאות מחוריהן. דרוּנג זה – ששמו עכשיו: כלונס – הוא אותו הנהג איש-המשרד שבתחנת-המכוניות האולימפית, האיש השקט והשׁליו, שלחינם צועקים באוזניו שריפה ודליקה.

– ג –

מיום עמדי על דעתי מחנך אני עצמי, לבער מקירבי את יצר הנקמה והנאתה. במה דברים אמורים? – כשכלונס כזה כבר ניטל כוח-חוצפתו השליו, האולימפי לאטוֹם את אוזניו מכל הצעקות שבעולם. ולכן נהניתי בכל זאת שגם הגורל יודע לעיתים רחוקות להיות בן-תמותה מוסרי ולשרוף דווקא את ביתו של כלונס, שדווקא אטם את אוזניו מצעקות שריפה ודליקה וביחוד משום שאינו שומע את קולה של המכונית. יכול נהג לא לשמוע את קולה של הפצצה האטומית, או של רעש הר-געש – אך נהג שאינו פונה לצפירת מכוניתו שלו עצמו, ילך ויהא למכבה אש וילמד להישמע לקול הצפירה.

כשסיפרתי לאשתי – שוב לא בכתה אלא אמרה בפשטות:

– חבל שהוא עצמו לא היה בביתו!

– א –

עוד קודם שידעתי אני בעצמי – זיגזגה אלי השמועה במחנה ההסגר: רייניקה יעמוד לפני המנהיג!

מובן שאיש לא האמין ברצינות הדבר חוץ ממני בעצמי. אני ידעתי, שהוא לא יתן לי למות עד שלא יתעלל בי קצת פנים אל פנים, ועד שלא ראיתי אותו בהדרו עין בעין. יודע הוא היטב, שאני אינני משונאיו המסוכנים של “משטרו שלו”, שאני בכלל אינני מחטט בזבל האידיאות והפוליטיקה. אבא שלי, שהיה גנב מובהק ממני פי כמה, לא היה מפחד מפני שום שֵׁד בעולם, חוץ מאותו דבר, שגונבי דעת קוראים לו בשם “אידיאה”. – כשם שהמנהיג עצמו, שלפני חודשים היה מתהלך אתי יחד מחצר אל חצר לחפש איזה עמל ידיים, לא הבחין מעולם בין מפלגה למפלגה ובין ימין לשמאל.

– ב –

אני הייתי האחרון שבידידיו לשעבר. האחרון בין אותם שהתגוררו אִתוֹ במצוקות שאחרי המלחמה, שהיו ישנים אתו תחת הגשר וגם פשטו יחד אתו לנדבת-חרפה כפעם בפעם.

– ורק בזמן האחרון, חודשים אחדים לפני “הקפיצה”, נפרדתי ממנו מתוך בחילה, וטימטומו האפל, שהלך וגדל מיום ליום עד שהגיע לשיאו: לידי שתוק-לשון; שותק כל הזמן ומביט כמו עגל. זה היה שמו בינינו: “העגל”. – ואם מדברים אליו, מפנה הוא את עיני העגל שלו אל המדבר, מביט בו ואינו רואה אותו. את שיירי הסיגריה הייתי תוחב לו אל תוך חוֹר-פניו, שזה מזמן פסק להיות בחינת פה. – אך לזה כמעט שהתרגלתי כבר. לולא באה המגפה. הוא התחיל מתקשה בבליעה. בתחילה חשבתי: התקררות, וכדומה. אך כשראיתי את נצני “הפריחה הצרפתית” על חזהו, תיכף ידעתי: השֵׁדה נכנסה אל דמו. אמרתי לו:

– כנראה שאותה הכלבה, שריחמה עליך ברחוב-השפלה, חולה היא. היא נתנה לך אתנן, שלא תשכחנה. בבוקר נלך אל הקליניקה, אם לא ירפאו אותך, הרי לכל הפחות ישתקו את המארה פעם בפעם. – הן אין לך האומץ להשמידה יחד עם חייך, סמרטוט שכמוך! – ושכבתי לישון. – ואולם אחרי רגעים שוב שאלתיו: – מה אתה מרגיש? איפה?

– בגרון – ענה לי.

– בגרון – אמרתי – המ. ובכן: לישון עד הבוקר.

ובבוקר הולכתי אותו אל הקליניקה, וחכיתי לו בחוץ. כשיצא, שאלתיו:

– מה אמר הרופא?

– תחב לי מחט במותני.

– במותניך. המ. ומה אמר עוד?

– שאבוא בכל יום שלישי.

– לכל הפחות תפגש עם בני אדם עליונים פעם בחייך! – אמרתי לו, ועל זה באה שתיקה ארוכה בינינו, ורק כעבור הרבה זמן שוב אמרתי לו: – אין הגיון גדול בחיים כאלה. אך הן כלב פחדן אתה מעודך, גם במלחמה לא למדת למוּת כבן-אדם.

אמרתי וירקתי לו. אחרי כן הרגשתי כעין פחד ממנו, התרחקתי קצת מגופו ואמרתי בחמלה, משום שחמלה תקפה אותי על “העגל” החולה, ואמרתי לו:

– ומה תעשה כעת בלעדי? משום שאין לי כל חשק להצטרע אתך יחד.

על זה הביט בי בעיניו החמלתיות, כמבקש ממני – – שאני – –

–מה? – אמרתי לו – שאני אחנוק אותך? אין לי כל חשק לכך. גורי-חתול כבר זרקתי אל תוך הנהר. וגם אל תוך לועו של השקנאי “שרקרק” לא פחדתי לתחוב את אצבעי ולעזור לו למלכות השמים – אך נבלה חיה כמוך!

ועל זה קרה כעין פלא: “העגל” הזדקף פתאום, הביט בי במבט אחר, חדש לגמרי, עיניו נעשו ירוקות כשל נחש, פתח את חוֹר-פניו ואמר לי:

– תוכל ללכת! – –

הבטתי בו מופתע בכל מהותי. לא האמנתי לאוזני. – אחר כך חייכתי לו ואמרתי:

– אתה בחור כהלכה. אתה תתקן את המעוות שעיווה אביך בהולידו קֵן-חידקים כמוך. אתה יכול לבחור: יש לי גם אקדוח וגם חבל. – והוצאתי את שייר הסיגריה מתוך פי ותחבתי אותו אל פיו, כדרכי תמיד.

ועל זה היכה הוא את הסיגריה מידי. אחר כך הסתובב על צידו ועזב אותי. – קראתי אחריו:

כשיהיה לך צורך בי – תמצאני עגל!

– ג –

וכעבור זמן שמעתי – ולא האמנתי: העגל בא בחשבון באחת המפלגות. שומעים את דבריו ומתחשבים אתו. – ובסוף שמעתי: מנהיג.

– תצמיתוּ אותי כמו פרעוש, אם אני מבין אף אות מכל העניין! – אמרתי לחברי תחת הגשר. – כנראה, שבכל זאת צדק הכומר המשתעל שלנו שם בכפר: גם בימינו ישנם פלאות בעולם. – אני מוכרח לראות אותו בעיני. אולי יסלק לי את טובותי אתו: תמיד השארתי לו נשיפות אחדות מכל סיגריה שלי. יכניס נא גם אותי אל אותו האספסוף שבמפלגה. יודע אני לדבר לא כמוהו. לי אין מוגלת-נקבה בגרוני!

ועל זה אומר “הסייח”, אחד מחברי האינטליגנטים, זה שחימם שנים אחדות את ספסלי האוניברסיטה:

– זהו! – אומר הוא – זהו: מוגלת-נקבה זו חסרה לך, חביבי!

אמרתי לו:

– זה למעלה מבינתי הפעוטה. מאימתי מכניס חולירע-נשים את בני-הבקר בבריתם של הנפוליונים?!

– יש דבר כזה! – אומר לי ה“סייח” בסגנון מדעי – היו כבר מקרים כאלה! שמישהו קיבל מכה בראשו והתחיל כותב שירים.

אמרתי לו:

– אם ככה, הרי המגפה שלו שקולה כנגד כל המכות שבעולם: הוא יהיה עוד גיבור לאומי לפי המדע שלך! – אחר כך שאלתי אותו, אם זה בא בבת אחת? הוא התחיל עונה לי:

– זה תלוי – –

אך אני נזכרתי פתאום בפרידה שלנו, בזה שהעגל אמר פתאום: “תוכל ללכת!” ושהיכה לי את הסיגריה מידי בהעזה פתאומית הראויה לבן אדם ממש! ואמרתי ל“סייח”:

– זה לא בא לו בבת אחת. בתחילה ספג אל תוכו את השֵׁד דרך הדם, השֵׁד הלך וגדל בו, אחר כך פרץ מתוכו. רק חבל, שלא נתתי לו אז אחת על פרצופו.

– למה? – העיר מישהו – השד יוכל להביא לנו ישועה. הוא יודע את נפש האדם הרעב!

אמרתי לו:

– ישועה? עגל חולה זה? פיתפותי ביצים, חביבי. כאלה שוכחים בבת-אחת את הכל. כאלה מאושרים, אם אשה כבודה מושיטה לו יד לנשיקה. כאלה יודעים לרצוֹת רק מה שאחרים רוצים.

אך למחרתיים בכל זאת הלכתי לשמוע את נאומו. – ושם בא הבוץ! – כששמעתי אותו מדבר, בתחילה נדמה היה לי, ששומע אני נהימת עגל, יש בקולו נעימה כזו, אחר כך כשראיתי איך מקשיבים לו, חשבתי, שאני טומטמתי פתאום. פניתי לאחד השומעים ואמרתי לו:

– דומני שאצלי פה, בראשי, לא הכל בסדר. – העגל נואם! המ!

ועל זה אמר לי אחד בר-נש בכעס עצור:

– יכול להיות. ומשום כך טוב שתקשיב. –

אני פרצתי בכל זאת בצחוק קל – ועל זה העיף לי אותו פרצוף תפיחת אגרוף בפני, ובינתיים שומע אני אותו אומר למישהו:

– הקונדס הזה אינו מרוצה מן המנהיג!

אני לא הספקתי לגמול לו בקיבתו – וכבר הובילו אותי בידי ברזל, שהידקו אותי כבצבת. ומאז –

ומאז, זה שלוש שנים ויותר סוחב אני את נשמתי המיותרת במחנה הריכוז בתוך גוף מרוסק שאינו חי עוד אלא כדי לסבול עינויי גיהינום, והמחכה לגאולה מידי חייו העלובים.

ופתאום מודיעים לי, שהמנהיג רוצה לדבר אתי. –

– ד –

בחדר ההמתנה הפנימי, שלפני-ולפנים, מסר אותי הקצין לענק אחד משומרי הסַף במילים: “הוא אינו בר-סכנה!” והלך לו. והענק בכל זאת בדק אותי מכף רגל ועד קדקוד, אם אין אצלי תותח. וחיכיתי. – נמאסה עלי הציפיה, אמרתי אל הענק:

– מה אני מחכה פה?!

הענק הביט בי בעיניים עגולות ובולטות כמו של זיקית כשהיא רוצה לבלוע זבוב. אחר כך ניגש אלי כמכונת-תופת הולכת על שתיים ועיניו יצאו עוד יותר. ועל זה הוספתי:

– המנהיג רוצה לדבר אתי, ופה איזה אינבלידים מעכבים את האדם! נו מהר!

הענק הסתכל בי, אחר כך הביט סביבו, בזקיפים ובני-זקיפים במבוכה, כשואל מה לעשות בי? ולבסוף היפנה את פניו אלי ושואל:

– כמה איברים בריאים יש לך עוד?

עניתי לו:

– מעט מאוד – והראיתי לו את כף ידי השמאלית המרוסקת לגמרי, אחר כך הוספתי: – אם אתה רוצה, אראה לך גם את אחורי המכורסם. אתה רוצה? – והתחלתי מפשיל את המכנסיים.

הענק עיכב אותי בידיו בקצף אין-אונים. אחר כך פנה אל אחד הזקיפים:

– האומלל הזה משוגע הוא. אולי לא צריך להכניסו – אך לא הספיק לגמור, והנה יצא השליש ואמר תוך כדי קריאה מתוך נייר: “רייניקה, בבקשה!” – ועל זה נכנסתי. –

העגל ישב בכורסה ועישן סיגריה. הסתכלתי בו היטב: באמת הוא-הוא. – על זה משמשתי בעיני, ושוב הבטתי בו ואמרתי בהשתוממות: לא ייאמן!! – ותיכף נזכרתי, שאין אנו פה יחידים, שיש אדם מיותר פה, הבטתי כלפי השליש, אחר-כך קרצתי בעיני האחת כלפי “המנהיג”, שישלח אותו לעזאזל. העגל התנהג לעת-עתה כהוגן; פנה אל השליש ואמר לו:

– בבקשה לדאוג, שהציר המסחרי יהיה פה במועדו. בעוד חצי שעה בדיוק. תודה.

השליש יצא ואני שוב השתוממתי: לא ייאמן! – וצחקתי. –

ראיתי שהעגל מתפלא עלי. נזכרתי, שזה יותר משלוש שנים התרגל להכנעת עבדים ושבני האדם ידברו אתו בדחילו ורחימו וברעד פחד המוות. ראיתי, שהוכה בתמהון להתנהגותי החופשית ולקולי הפשוט. אך לעת עתה הבליג על עלבונו ואמר: – שב!

– לשבת? נקל להגיד זאת! אין לי על מה! – אמרתי והראיתי לו על אחורי – אספסוף מכובד יש לך, אין מה לדבר. אילו ידעתי לכל הפחות, שמתוך רעבון גזרו מבשרי ואכלו. – לבריאות! – אך וודאי גם זה יבוא בקרוב. –

העגל התכשכש בכורסה הנה והנה – אך שתק. ולפיכך הוספתי:

– העניין הולם אותך למדי – אמרתי לו ופי התמתח מאליו לכל רוחבו. – והשפם הזה! – ראיתיך בתמונה ולא האמנתי. באיזה ציד ירית את השפם האכזוטי הזה? יוצא מן הכלל! תן לי סיגריה! –

פני העגל לא נפשרו. בהבעה קפואה הושיט לי את קופסת הסיגריות. של זהב. אך אני לא הסכמתי להיות פתאום אציל, פשטתי את ידי והוצאתי את הסיגריה מתוך פיו, ושמתי אותה בפי, ואמרתי:

– סליחה! אני לא קיבלתי זריקות. אני הנני מי שהייתי קודם – אך תיכף נזכרתי בסכנה במוגלת-הנקבה שבו, זרקתי את חצי הסיגריה בבחילה וירקתי: – טפו! אני אינני רוצה להיות למנהיג. – ולקחתי לי סיגריה מתוך הקופסה, הדלקתי אותה ואחרי הנאה מרובה בה אמרתי: – טוב. אתה בכלל הצלחת בכי טוב – וישבתי מתוך העוויית כאב שבמותני.

הכאב היה איום. אך אני החלטתי לשבת ויהי מה. – ואחרי רגעים, כשכאבי הוקל קצת אמרתי:

– כדאי היה לך כנראה, להשתבש באותה נקבה. הרעל המטונף הזה שולק אותך לאדם גדול, מה?

ראיתי שהעגל אינו מבין את הדבר.

– מובן – אמרתי לו – אתה אינך מבין את זה. להבין דבר מה – זה עניין אחר. לשד-השטן יוכל רק להרתיח אותך, אך ללמד אותך אין בכוחו אפילו אלף-בית. כבר היו מקרים ארורים כעין זה, שמישהו קיבל מכה בראשו והתחיל – – והתחיל להיות מנהיג. – ופתאום החלטתי ושאלתי: – נו, מה אתה רוצה ממני? דבר, אין לי פנאי, עלי למוּת.

והוא ישב ושתק. באמת כמו אליל. נזכרתי: כמו עגל-זהב. ראיתי בו, שאלפי תנועות מתרוצצות בקירבו מוכנות להתפרץ, אך הוא נמלך בנפשו, מחפש, איזו מיתה לבחור לי ולעת עתה הוא כובש את יצרו ושותק בכבוד. וודאי רוצה הוא להקר את מזגו כדי שיגיב במנוחה. אך אני, עלי נמאסה שתיקתו הנכבדה.

– יש לך ישיבה אתי? – אמרתי – או שתדבר או שאלך! – ורציתי לקום.

– חכה – אמר לי הוא סוף סוף.

טוב, לא קמתי ישבתי וחיכיתי. עד שסוף סוף פתח את לועו ואמר:

– אני לא רציתי שיענו אותך, שיגעו בך – אמר בקול שקט ועמוק.

לא נתתי לו להמשיך ככה.

– לא רצית? – אמרתי לו – ומנהיג כלום רצית להיות? אותו השד שעשה אותך למנהיג, הוא רצה גם זאת, שירסקו אותי קצת. אך אני ידעתי, שתרצה פעם לדבר אתי.

הוא הביט בי בתמיהה – ואני הוספתי:

– ידעתי, שכל הענין הגדול הזה לא ינעם לחיכך עד שלא תראֶה את עצמך בפני. שקוּל אני לך כנגד כל העכברים הללו. וטוב עשית. מי כמוני יודע אותך ואוהב אותך. זאת אומרת: “אוהב אותך” – יען כי כעת אי אפשר לאהוב אותך יותר מאשר את הצפרדע המגועל ביותר בעולם. ויחד עם זה אילו לכל הפחות לא היית מגוחך כל כך. את – –

ופה הפסיק אותי ואמר:

– שמע, ריינקה! אתה עדיין חי ומרגיש. ואתה כבר טעמת את טעם חודה של מחט מלובנת. ולמה אתה מתגרה בי? מה?

– אה! – קראתי – ובכן אתה בכל זאת יודע את עניין המחט המלובנת! איך אמרת לפני רגע: אתה לא רצית שיגעו בי. אתה בחור נחמד. ואני ידעתי גם זאת, שקליפת קודקדו של גנראל אדום אינו שקול אצלך כנגד אצבע רסוקה אחת שלי! של ידידך רייניקה. משום שכל מחיאות הטלפיים של כל ההמונים שלך אינן נעימות לך, כל עוד לא תראה גם אותי מוחא לך כפיים, לא כן? מה לך כל ההשתחוויות והליקוקים, אם רייניקה יורק בך, מה?

ופה פרצתי למרות רצוני בצחוק.

העגל נבהל מאוד: רק זה חסר לו, שישמעו שם בחוץ, שאני צוחק פה.

– טוב – אמרתי – לא אמיט עליך חרפה הפעם. אך אילו ידעת כמה אתה מצחיק, עגל! כי יש לי הרושם, שאתה חושב, שכל העניין הוא באמת כמו שאתה רואה אותו!

– ואיך? – שאל הוא במנוחה ארורה.

– איך? נה, זה כביר, זה נשגב! אתה לעולם אינך מביט בראי? נסה נא ונאם נאום לפני הראי, אך נאום כהלכה, כמו שאתה רגיל שם בחוץ בפני בני-הבקר שלך. פרצוף כזה אתה לא ראית עדיין, אני אומר לך, אני, רייניקה!

הוא העביר את ידו על מצחו ועל פניו וברגע זה ראיתי, שכבר יצא מתמהונו המודהם וכעת הוא חסר אונים לגמרי. ממש רחמנות להביט בו. וראיתי, שמתאמץ הוא להתגבר על עצמו. זאת אומרת: עלי, אך אינו מצליח בשום פנים. ולפיכך החליט כנראה, להיות שוב “מנהיג” ולהראות שלווה עליונה, המראה בה חסד לעבדו. ולבסוף שוב פתח את הבית שלו ואמר לי:

– הן רואה אתה שמיליונים נוהים אחרי.

שוב פרצתי בצחוק, והוא שוב ניסה להשתיק אותי בתנועת בקשה: “למען השם”! –

– טוב – אמרתי גם אני בחסד – לא אצעק. אך אשר למיליונים שלך – זהו! זהו הטימטום שלך. אתה חושב בוודאי, שמיליון אידיוטים הם חכמים יותר מאשר אחד! גם מאה ראשי חמורים לא יפתרו את השאלה, כמה שתי פעמים שתיים, לא כן? –

הוא שוב ניסה לדבר כבן-אדם:

– יש ביניהם גם מלומדים – אמר כרוצה לנצחני.

– מלומדים? – אמרתי אני – בזה וודאי שמוח-דלעת לך, חביבי. אתה חושב שהמלומד יש לו רק מדע במוחו? טעות. הוא רק הוסיף מדעים וספרים על הטיפשות שלו. המדעים מכסים עליה כמו בצעיף, אך היא חיה שם את חייה בסתר, בהכנעה, ומחכה עד שבא משהו או מישהו, ומשחרר אותה. עד שבאה טיפשות גדולה ממנה וקוראת לה החוצה. למשל הטיפשות שלך. טיפשות גוררת טיפשות ומושכת אותה. לזה נחוץ לא גאוניות, אלא ראש-דייסה כמוך. וצר לי עליך! בחיי!

אני חשבתי ברגע זה, שהוא בכל זאת יתפרץ עלי – והוא שאל:

– ומאין אתה יודע את כל זה?

– מאין? – אמרתי, ממך! הנה העובדה לפני עיני! למה לי תיאוריות וספרים על כינת-הטיפוס, אם אני רואה אותה בעיני?! לא כן?

ראיתי שהוא שוב מהרהר, אף כי זה אינו הולם אותו בשום פנים ואחר כן שוב שאל:

– טוב – אמר – ומדוע ישנם בכל זאת מלומדים וסופרים שאינם מאמינים בי?

– נו, תודה לאל – אמרתי – שיודע אתה, שעוד ישנם בכלל אנשים שאינם מתפללים לפניך. ואתה שואל מדוע? משום שבשביל אלה נחוץ אידיוט עוד יותר גדול אפילו ממך, חביבי! למשל כמו אותו נפוליון! הוא – כן! הוא היה קונדס ממדרגה ראשונה. הוא הצליח להוציא את טיפשותם של כל הגדולים! – אך לא אתה. – יודע אתה? אתה בעצם יצור מיסכן למדי. אפילו לנשים לא תצלח כמו אותו נפוליון. הבט בראי, אמרתי, ותראה ותבין למה צוחקים לך בחשאי אותם המיליונים עצמם כל הזמן.

– הם צוחקים לי?! – השתומם פתאום העגל.

– ומה? – אמרתי – עד שאתה מדבר ונוכח שם, מוחאים לך כפיים, ואחרי כן, כשעוזבים אותך – – אילו שמעת איך מדברים עליך! אתה יודע איזה שמות יש לך? וודאי לא! העדין שבכולם הוא: “מברשת המרחץ”. למה דווקא “מברשת המרחץ”, שואל אתה? כלום זה דורש ביאור? איזה שם בעולם אינו הולם אותך? לפעמים ממש איום לשמוע! שלפעמים יש לי החשק לתת להם על פניהם. הן בכל זאת ידיד נושן אתה לי, אף כי זאב שבע, שכבר אינו אוכל, אלא סוחף את טרפו הנה והנה ל“הנאתו האסתיטית”! אך – אני בעצמי יכול ללעוג לך, ואולם הם? קוש!

העגל רצה להיות סאטירי:

– אני מודה לך מאוד! – אמר, אך לאו דווקא כולו בלעג.

– מיותר! אמרתי – אני עושה מה שעושה, מתוך עצמי, לא מתוך טימטום לפיטפוטיך. אך צר לי באמת עליך. יושב לו פה בן אדם הגון, שאפילו לגנוב לא היתה לו העזה קטנה מעולם – ופתאום מרגיש את עצמו קיסר! בבית משוגעים זה – כל החולים הם נבלים סאדיסטים. משתחוים לפני המיסכן כמו באמת לפני קיסר כדי לצחוק עליו שלא בפניו. – הנה! אהובתך האחת היחידה, החיה אתך רק מתוך שאין לה מה לאבד, מתוך המגפה המשותפת לשניכם – – שתי תולעים חולניות המתנשקות בבטחון שברגש החופש הנפלא, שאינן מזיקות זו לזו, יען כי שתיהן רקובות – הנה, גם היא אינה מרוצה ממך, מחפשת היא לה תמיד גברים אחרים. ככה, למשל – –

פה יצא העגל ממנוחת הכורסה שלו וקפץ על רגליו – אך אני הכרעתי אותו:

– שב– שב, חביבי. לא כדאי, מוטב שתשמע. שפעם בחייך תשמע מה שרק ידיד כמוני יוכל להגיד לך. זה חשוב יותר מאשר שיחת הדיפלומטים שלך יחד עם חבריך החדשים, שאתה יושב אתם יחד ומביטים אחד בפני השני כמו בראי ונהנים כל אחד מעצמו בפרצופו של השני. – אתה מתפלא על הזאבה שלך שבוגדת היא בך? מובן, משום שחושב אתה שגם את האשה אפשר לפטם בנביחות פוליטיות. אינך חכם יותר מדי, אך את זה גם עליך להבין. – מובן, כעת תיתן פקודה לבשל אותה חיים. בער כמוך מסוגל גם לזה. לעת עתה היתה זאת החכמה היחידה שלך: – – מחט מלובנת בבשר ידידך. נקמה בעד המחט שאתה קיבלת ומקבל וודאי גם כעת מידי הרופאים. גועל נפש, חביבי. – שב, אל תקפוץ, אני אינני מפחד ממך. מפחד ממך ההמון. הצפרדע הרירני הזה המתרחץ בפיטפוטיך כבמרק העשוי מדם אדם. – אך לא אני, שמתוך חמלה נתתי לך תמיד את החצי הגדול של פרוסתי. – שלא תתן לי חנינה? אתה אינך יכול לעשות זאת, חביבי. לזה אתה אומלל יותר מדי. אתה אינך יכול לתת חנינה, גם אילו רצית את זה בכל מאודך. כל המפחד פחד כזה מפני המוות, כמוך – אינו יכול להעניק למישהו את החיים. אינך יכול לשחרר את זולתך מן המוות, כשיש בידך להורגו. ואתה גם את זה אינך מסוגל להבין. המחלה שלך, היא רק שיחררה את הבערוּת שלך, אך בינה לא הוסיפה לך אף קורטוב. ואני בכלל לא הייתי נכנס אליך, לולא רציתי להגיד לך מה שאמרתי. והן מישהו היה צריך להגיד לך ולהראות לך את המצב ואת פרצוף חייך. אידיוט מתגולל תחת הגשר, קבצן בריא הפושט יד לנדבות, עכביש החולה במחלת-פריצות, תולעת מתנפחת, סמרטוט נוצץ, טינופת, טפו, ימח שמך וזכרך! – ירקתי ועזבתי אותו עוד קודם שהספיק לצלצל, או לעשות משהו אחר. –

ופה קרה דבר, שבעצמי לא חכיתי לו: הוא רץ אחרי וצעק לי:

– חכה, רייניקה, חכה!

זה היה בעומדו על סף דלתו ואני הלכתי החוצה וכולם שמעו וראו אותו צועק אחרי ומבקש ממני להישאר ואני אמרתי לאחור: – אין לי פנאי, עלי למות!

ולאחד הזקיפים אמרתי:

– אני גמרתי אתו, נוכל ללכת.

והלכתי, ורק בחדר השני עיכבו אותי שלא אלך יחידי, ושם שמעתי אותו אומר לשליש שלו: “לחכות באדם זה עד פקודה חדשה!” ואחר כך גימגם והיסס לאמר: “כן, להודיע לציר המסחרי, שאינני יכול לקבלו היום – וגם – לא – למחר. – אינני מרגיש – אינני בקו הבריאות – – קצת”.

כששמעתי זאת, החלטתי לתת לו נעץ-חסד, לפר האיצטדין האומלל, ואמרתי בקול רם:

– כן, המנהיג צריך לקבל זריקת נשים!

והלכתי. אך תוך הליכה התחלתי מרגיש כאילו כוחותי הולכים וכלים. לא כאב הרגשתי. גופי כבר היה מעבר לכל כאב. איזה כאב יכול גוף ממורט כזה להרגיש, כשהוא כולו כאב אחד? – אך רגלי לא נשאו אותי. ודבר מה הפך אותן חזרה. חזרה; כאילו שכחתי לומר לו עוד דבר-מה. כן, אני מוכרח לחזור אליו. – הזקיף המלווני נעמד והביט בי:

– בוא, בוא. מה אתה עומד?

לא עניתי לו. פניתי והלכתי חזרה.

– לאן אתה הולך?! – נהם בי הזקיף.

נשאתי את עיני אליו – והמשכתי את דרכי, והוא הלך אחרי אילם. – ושוב נכנסתי.

הוא לא התפלא; הביט בי בשתיקה, אחר כך נעץ בי את עיניו:

– מדוע לא חזרת תיכף כשקראתי אחריך, מה?

שתקתי.

– שאלתיך דבר-מה. מדוע לא חזרת תיכף?

ומשלא עניתי לו, קם וצעק בכל חמת כוחו:

– מדוע לא חזרת?! עדיין אינך מבין?!

אחר כך ניגש אלי, רכן אל אוזני ממש ואמר בשקט שבחירוק שיניים:

– אתה רוצה למות ככלב מצורע? – אתה יודע, ידידו של מי אתה?! של שליט העולם! ידידו של שליט העולם לא סבל כל כך הרבה בחינם! סבל גדול כזה דורש נקם! – רייניקה – אמר בלחש ושם את ידו על שכמי – במי אתה רוצה להתנקם? בחר-לך –

ופה קרה דבר טיפשי מאוד: פרצתי בבכייה.

– אל תבכה! – צעק – אתה סבלת בעדי! מבין!? בעדי! בעד המנהיג שלך! כל ימי חייך רעבת לפיסת בשר שמן וצמאת לסיגריה טובה. – ולאשה יפה. – וכעת יש לך הכל: יש לך מנהיג! הבינות?! הכל יש לך! מנהיג! אלוהים, המדבר אליך! שבעדו ולמענו סבלת ובעדו ולמענו תמוּת! תתנקם ותמוּת! גם אני אינני רוצה יותר מזה? רק להתנקם ולמוּת!

וכאן שוב לחש בחירוק שיניים:

– אני מעולם לא טעמתי טעם אשה. ובמקום האהבה קיבלתי את מחלתה. איני רוצה להתרפא! אני רוצה לנקום ולמות. אך אני אשאיר לעולם ירושה כזו, ששום ילוד אשה לא השאיר להם עדיין. אני אשאיר להם את יורשי: את השטן! שמשך דורות יעמוד על פיסגת תבל וישיר ויריע את הימנוני! – וגם לך כבר הזמנתי הימנון! הימנון-רייניקה! הימנוננו שלנו ידהים ויחריש את כל ההימנונות שבעולם!

הוא הזדקף מלוא קומתו, חיבק אותי בידו השמאלית ובמועל יד ימנית צעק באדיר:

– הייל רייניקה! – קרא גם אתה: הייל רייניקה!

אימצתי את כל כוחותי האחרונים וקראתי בקול צרוד.

– יחי המנהיג שלי!!!

וצנחתי וחיבקתי את רגליו בבכייה מאושרת.

התבין פעם את האושר הזה? –

– ה –

מכתב זה נמצא בשולחנו של הפרופסור הגרמני לפיסיקה ואסטרונומיה ארנסט ארנים, שכפי שידוע היה בן-עניים ובעזרת הנדיב היהודי בלייכרידר למד ועשה קאריירה. בגלל התנגדותו הגלויה למנהיג, חי זמן רב בצינוק ויצא משם בעל-מום כל עוד נפשו בו.

בסוף המכתב מצאו את הערתו של הפרופסור מקבל המכתב:

אם אני מבין את האושר הזה? הוי, אילו זכיתי גם אני לאושר זה, לחבק פעם את מגפיו הקדושים של אלי-מנהיגי ומשיחי ­– ולמוּת.

וגם הטבע היה שותף לו ברגע נצח זה. הוי, כן, גם הטבע. הלילה היה שחור כ“חדר האפל” של מעבדת הצילום, שבו מתבהרות והולכות דמויות-המשנה של החיים החולפים. הולכות ונולדות שנית לחיי עולם. כן, הלילה היה שחור ומלא אהדה אמהית למתרחש על מדרון תלולית החול, למתרחש שם בלב הפייטן ברוך-הלב אל בת זוגו היפה, שישבה באוזניים קשובות והאזינה לארשת נשמתו, לאִמרֵי השפר העמוקים והטרגיים. העיר ההומיה היתה רחוקה מהם, שאונה ושקריה לא הגיעו עדיהם, ורק אורותיה הנוצצים המהבהבים ניסו להפריע אותם מרחוק, אך לא הצליחו.

והפייטן דיבר. דיבר בלחש, בדחילו ובכל חוֹם נשמתו הגדושה:

– שמך בלהה. שם מוזר.

– בזה לא תצליח – אמרה היא בבת-חיוך של לעג לפייטן – שם זה אין לו במקרה שום מובן. אי אפשר למחמא לתוכו ולא כלום!

– טעית – אמר הפייטן בהתרוממות-רוח – טעית. “בלהה” זה פחד, בלהות. “ביעתוהו בלהות”. “יכיר בלהות צלמוות”.

– מחמאה דלה מאוד! – אמרה היא וצחקה בקול רם, בקול התנים החודר עדיהם ממרחקי הליל.

– אינני מן המחמיאים מחמאות. ישנו שטח אחד בחיינו, שבו אי אפשר לשקר. שטח זה הוא: האמנות. ביצירה אין לשקר. כל שמץ של שקר באמנות הוא עצמו מעניש את אומרו: אין מאמינים לו. ואני אין לי בחיי אלא היצירה. ושיא היצירה הוא לי: חוויית-האהבה.

– אל תדבר שטויות! – חיללה היא את הקודש – לפני רגעים ממש הכרתני – וכבר אתה “אוהב” אותי! אתה צודק באמת: הנה, באהבה אי אפשר לשקר. אני מרגישה שאתה משקר! – ושוב נקבה את האופל בקול צחוק התנים הצורם.

– אל תגידי זאת בלהה. את קודשי הקודשים שבי את מחללת. נכון, רק לפני רגעים ממש הכרתיך – אך באמת הכרתיך. את כל אורחך וריבעך, את כל גובהך ועומקך, את נפש נשמתך הכרתי ברגעי חרדה אלה. הנה, עברת ברחוב אפל, עברת כצל עובר – ודמותך המדמדמת נגעה במיתרי לבבי הבודד ותחרידני. הזמנתיך לרגעֵי טיול, ואַת הסכמת. יודע אני: מתוך שיעמום עשית זאת. הסכמת – מדוע לא? מדוע לא לשמוע מחמאות אחדות בחשכת ליל-כוכבים וצללי-הנצח? – אך הנה טעית. לך גירוש השיעמום ולי: הכל. חיַי, עברי, עתידִי, גורלִי, מִהותִי ואיכות יצירתי. “ישנם בחיים רגעים, רגעי רצון, שבהם תופס האדם ברגע-כמימרה יותר מאשר בשנים אחדות רגילות”. באלף פסיעות שפסענו מן העיר ועד הנה באפלולית הכוכבים, ספגתיך כסם חיים ומוות, שאך התחיל תוסס בי – ואחריתו מי ישורנו! רגעים כמו אלה היו רגעי ההבלחה של גאוני הדורות, בשעה שנגלתה להם שכינת יעודם עלי אדמות. ברגע כזה נדלק לו למשה רבנו הסנה במדבר, ברגע כזה קרא ארכימדס היווני את ה“היאוריקאֵ!” שלו במוצאו את חוק המשקל במים, ברגע כזה נגלה לאפלטון “עולם האידיאות” הנשגב, ברגע כזה קרא ישעיהו: “קומי, אורי”; ברגע כזה החליט רבי עקיבא הרועה ללמוד תורה; ברגע כזה קרא ישו: “אשרי עניי-הרוח, כי להם מלכות השמיים!” ברגע כזה – –

– אולי די בדוגמאות?

– ברגע כזה זימזם בו בדז’ורדאנו ברונו רעיון הפאנתאיזם; ברגע כזה מצא שפיונזה את ה“לוגוס”, ניוטון את “חוק-הכובד”, וקנט את ה“עצם לעצמו”, וברגע כזה לחש דֶיקרט באוזני עצמו לחישת דורות: “אני חושב ולפיכך הנני!”

– נו, תהילה לאל! – נאנחה בלהה אנחת-הקלה ונפחה את נשימתה החמה בפניו.

– את אינך רצינית ברגע זה, בללה – –

– סליחה, לא בללה, אלא בלהה!

– סליחה, בלהה. – אַת אינך רוצה לבין, מה אַת בשבילי. במוחו של אדם ישנה מכונה זעירה, מכונה סמויה מן העין ששום מיקרוסקופ לא יתפסנה; זוהי צלמת זערערת, הקולטת את דמות גורלו של האדם וטומנת אותה בנפשו לנצח. צלמת זו אינה זקוקה לא לעיניו של האדם ולא ליתר ארבעת החושים שלו. – באותו רגע שאַת עברת על פני באפלולית-הלילה – נפתחה צלמתי זו שבמוחי, ובאחד משישים-רבוא-שבשנייה קלטה את דמותך ושוב נסגרה. – רק לפני רגעים מועטים הכרתיך – אך הנה רואה אני אותך, את כולך, כאלו הכרתיך זה שנים רבות, בלי אור-שמש ובלי אור-פנסי העיר וגם בלי אור הכוכבים הרחוק שם. אין ביצורֵי גֵוֵוךְ דבר שלא אראה אותו, אין שטח או זווית בגיזרתך, שלא יהיה נהיר לי ואין חמוק בנפשך הסבוכה שלא באתי עד חיקרוֹ. – והיודעת אַת, בלהה, מדוע זה?

– מד – – –

– הוי, אל תשאלי בלהה! בעצמי אענה: יען כי אהבתיך. רק האהבה האמיתית, הטרגית, עלולה לראות ראיה אשר כזו! רק היא עלולה לפתוח את הצלמת המסתורית ההיא שם במוח, רק היא: האהבה בת רבואות העיניים, שקודם-כל מכוונת את העדשה שלה כלפי עיניה של הדמות, ההופכת אותו רגע לגורלו. משום שנכון הדבר, שהעיניים הן ראי האדם וביחוד: ראי האשה. – הנה, באחד-מאלף-שברגע, בו הבליחו לי עיניך ראיתי את כל אופיך המיוחד, מובן מאליו, בכללו. לא נחוץ לי הצחוק שלך שכבר שמעתיו פעמים ושלוש, כדי לדעת את ה…

– הבה, נשמע!

– ובכן: קודם-כל. את מפונקת. לא במובן הרוחני. אפשר מאד, שהוריך החמירו דווקא בחינוכך, אם החיים פינקו אותך מאוד. את מעולם לא ידעת מחסור, מעולם לא עבדת עבודה ממש, שאינה בחינת שעשוע או ספורט בשבילך. יכול להיות, שכעת, בתקופתנו זאת קפצת פתאום והיית גם את לחלוּצה, אך גם זה רק בחינת ספורט בשבוע. סלחי לי בטובך, אין זאת אומרת, שאת אינך אידיאליסטית, המשתתפת בבניין הארץ מתוך בּרוּת-לב – ראשית: מתוך שלא-לִשְׁמָה, בּאת לִשְׁמָה, ושנית: אם את מוצאת הנאה בחלוציות, בעבודה, הרי זה בלבד כבר אידיאליזם. –

– הלאה!

– הלאה? אַת אוהבת ספרים, פרחים ואולי יש לך גם כלבלב שעשועים נחמד –

– זה נכון – אמרה היא בשפה רפה.

– הכל נכון – אמר הפייטן, שהסכמתה הרהיבה אותו – וגם זה נכון, שאַת מאושרת בארץ ישראל – –

ופתאום: – הכבר יש לך חתן?

– חכם שכמתוך! תנחש נא גם זאת מעיני!

– אני רק מתוך הרגל שאלתי זאת. אין לך חתן, משום שאת טהורה יותר מדי, וכל הזמן את מחפשת בחור לא-רגיל. בן-אדם שאינו מעגבב אלא ניגש אליך בכל הרצינות ומבקש את ידך לברית-עולם, אדם הראוי ללוֹבן נפשך הבתוּלתית, כבת ישראל אמיתית ומסורתית.

– מפליא – לחשה כמו לעצמה.

– כלל לא מפליא, יקירתי. לזה לא נחוץ כוח-נבואה. בזה מרגיש האדם אצל הבחורה תוך רגע-כמימרה, וכדי שלא אהיה מקטיר לך קטורת, לא אכחיד תחת לשוני גם זאת, שאת קשוחה במידה ידועה.

– מה?! – שאלה כנפגעה – מה פירוש?

– תסלחי לי, אך זוהי האמת. לא אַת אשמה, בדבר, כמובן. אך אדם כמוך, שמעולם לא ידע מחסור, לבו אינו פתוח לרווחה בפני סבלו של אחר. אך עובדה זו, שנפגעת, מעידה כמאה עדים, שרוצה אַת להיות טובת לב, אלא ששפע הטוב, חוסר הדאגה אינם נותנים לך לגשת אל מידת הרחמים. ומשום זה את גם בררנית כל כך בבחורים. אוהבת אַת ספרים אהבה לא רגילה, אך קשה לי לראות אותך מאורשת למשל לצייר אביון, שאין לו אפילו צבעים לעבודתו.

– ולפייטן? – שאלה היא ברמז לעגני – למשל כמוך?

– אַת רוצה לרמוז לי, שבזה אני אומר להשיאך, לפתותך, או יותר מכן: להכריחך, שתגידי: אדרבה, להיפך, אני מתגעגעת להינשא לאמן, למשורר! – אם כן, טעית. אני יודע, ברור לי בהחלט שכל חזות-אהבתי זאת לך כגשם על אבנים היא. ואם אני בכל זאת איני חושׂף זאת מלבי, הרי זה משום שאני יצור כזה, פייטן בטבעי, האומר מה שאומר בלי כל רמז של תועלת ותכלית. לולא הייתי יודע, שלי אין כל תקווה בך, לא הייתי ראוי אפילו לכתוב שיר אחד קטנטן. ואם תרצי, אגלה לך סוד, שרק את לבדך יודעת אותו בעולם: את מהרהרת בבחור, שלא ידע אשה מעולם. על כזה את חולמת. רק כזה ראוי לך לפי דעתך. ומובן, שאת צודקת. בחורה שכמותך, החולמת על כך, וודאי שבאמת ראוייה היא לכך. וכלפֵּי בחור כזה, מוכן האגואיזם המפונק והקשוח שלך להיהפך לאלטרואיזם כביכול: בחור שכזה היית רוצה שיהיה אביון ועני, שתוכלי לאסוף אותו אל דירתך ההדורה, אל תוך השפע שלך ולפנקוֹ באותו הטוב והיופי, שהחיים פינקו ומפנקים אותך. –

– נו, די! – אמרה פתאום וקמה מעל גבשושית החול – אני מפחדת שעוד רגע ותנחש לי מתי אמוּת, ובזה אינני רוצה! נלך!

שניהם שָׂמוּ פעמיהם לדרך. ותוך כדי הליכה המשיך הפייטן ממקום שהפסיק קודם לכן:

– העיניים… אור עיניך והמִצבע המוזר שבהן. זה נכנס באדם פנימה ומאיר בו באור היצירה. שמש-בראשית-זעירה, הסובבת שם פנימה באדם במהירות שגעון, וצובעת לו את כל יתר תופעות הטבע בצבעה שלה – – –

פתאום עשתה תנועה קלה מאוד בגופה, תנועה, שבחשכת הלילה אי אפשר היה אפילו להרגיש בה, ובקול רציני מאוד אמרה:

– טוב, אם כן איזה צבע יש להן לעיניים שלי? מה?!

הפייטן זע אילך ואילך, קפא, הירהר, בלע אחת, נעץ בה את עיניו בחשכה, נחנק, קרא לכל כוכבי שמיים לעזרה, נעמד כדי לזכות בזמן – אך לשווא! איפוא הוא הירח הארור שם למעלה? מדוע אין ברק חולף ברגע זה, או לכל הפחות איזה כוכב שביט! לא איכפת: תהא רעידת אדמה, המחרידה את העולם ובלבד שתאיר לו רגע קל את העיניים שלה.

– ובכן? – צילצל קולה הרע והסוֹנֵט – איפוא היא הצלמת שלך?! זו, שאינה טועה! – אמרה וכבר נעלמה בחשכה על גבי החול הרך.

רגע עמד כגולם – אחר כך נע אילך ואילך, שוב עמד רגע ארוך, ופתאום החליט לרוץ אחריה. – אך תוך כדי מיהוּר אחריה הוברר לו, שלא להדביקה רוצה הוא, אלא כדי לראות לאן היא נכנסת, איפוא היא גרה. הכשלון לא נתן לו מנוחה. הוא יתחמק אחריה, יראה את צבע עיניה ובהזדמנות שנייה יצחק: הוא בכוונה עשה זאת. לגרום לה את ההנאה הזאת, שהיא ניצחה אותו.

לבסוף ראה אותה ממהרת והולכת. לאור הפנסים ליווה אותה בסתר והלך עקלקלות. זמן רב הלך אחריה. לבסוף נכנסה לרחוב הירקון והלכה כלפי יפו. אך לא נכנסה ליפו. הוא החיש את צעדיו והקדימה בסימטה צדדית. ובינתיים כבר השתומם. פה? בשכונת עוני זאת? – ולבסוף נכנסה אל אחד הצריפים הרעועים, והעלתה אור. – פתאום שמע צעקת-חרדה. הוא ניגש ושמע דברים ברורים: אביה היכה אותה:

– אַת שוב נטפלת לאיזה קבצן!? – הלשם כך באתי אתך לארץ-ישראל!? – אמרת לי, שפה יש שוק טוב לנערות! – ושוב מכה על פניה – זה ארבעה ימים לא הבאת הביתה אפילו ערבי מצורע! –

עולמו חשך בעדו. איום.

ובן-רגע החליט החלטה גורלית: ניגש אל החלון וקרא:

– גברת בלהה!

היא יצאה. הביטה וניגשה אליו.

– הא לך – אמר הושיט לה בחפנו ניירות כסף מקומטים. בעצמו לא ידע כמה – תני לאבא שלך, אך מיד תחזרי אלי. אני מחכה!

היא נכנסה בשתיקה ומסרה את הכסף לאביה. ושוב יצאה. הוא תפסה בידה בכוח איתנים ותוך כדי משיכתו אותה אמר:

– בואי! אתי!

– לא אוכל לעזוב את אבא! – אמרה וניסתה להשתמט.

– נשלח לו כסף מירושלים – לא נעזוב אותו! – אך אַת לא תשוב אליו!

– הוא יכה אותי. יהרגני!

– יַכֵּךְ? – באשתי לא יגע איש באצבע קטנה!

ושניהם ברחו, מיהרו, רצו כלפי השחר העולה.

המדיח

אני עובר לתומי לפנות ערב ברחוב הרצל ומתקרב אל ביתו של הרב־דמתא. עוד ממרחק חמישים צעד רואה אני קהל־יהודים ובטבורו חופה. אני מתקרב עוד כעשרים צעד. מתוך החופה יוצא הזוג – כן. הם! גל של הירהורים מתבחש במוחי ואני משרך את דרכי שלא מדעת אל הגן הציבורי החדש.

א

מנהג הוא “מימים ימימה”, שבביתי מתקיימת מועצה מפקידה לפקידה. רובה מן המין החלש, ומיעוטה מן המין החלש עוד יותר: בחורים. לי אין במועצה זו יותר מזכות הקשבה מחדר עבודתי. אך אני מתפשר עם העובדה ויודע, שגם אילו ישב בחדרי משה רבנו או פלאטו, גאליליי או איינשטיין, גם הם לא היו באים בחשבון במועצה רצינית זו, שישיבת הסנהדרין, הקונבנט הפאריזי, הקונגרס הציוני ומועצת הקומיסארים – כולם כשיחות גן־ילדים הם כנגד רצינותו של משא־ומתן זה שבחדר השני שם. במועצה זו אין אפילו אסוציאציה רחוקה לאותו מושג איום ששמו דיפלומטיה. שום מחשבה אינה מסתתרת כאן אחורי הלשון, כי כל מילה פה היא טיפת־דם־שושנים חמה – – מתוך כל גרון פה מדברת שכינה, בת קול מן השמיים; בת־קולו של אלוהים, שאחרי כלוֹת עבודת ששת ימי בראשית שלו, הוא יושב מאז ומזווג זיווגים.

זוהי מועצת חברותיה של בתי הילדה־הנערה.

ב

באחת הישיבות הללו הועלתה על הפרק שאלת בר־נש מסוכן מאוד. בן־אדם שאחרי שהעלה בחרמו את ילדות תל־אביב, אומר הוא לפרוש את את מכמרתו ברמת־גן. הרפתקן זה מצליח כל הזמן למשוך את קורבנתו לראיון באחד הגנים או על שפת הים בשעה מסויימת – ולבסוף, כשה“קורבנת” (המילה הזאת “קורבנת” במקום קורבן – חוּדשה פה במועצה) מופיעה בתומה, מוצאת היא אותו בחברתה של אחרת לגמרי! זוהי נבלה גועלית נוראה!

חרון אין־אונים תקף את המועצה “לפרא־אדם זה, הנושא שפמון צהבהב, כאילו היה דיפלומט של הסיטי בלונדון”. – היתה דממה במועצה; דממה קשה, חריפה, מלאה ארס ומאגרפת את הידיים. ובתוך הדממה כאילו ביקשה מישהי את רשות הדיבור ואמרה בצער עמוק:

– מנוול.

ועל זה הובעה עוד דעה רבת־משקל:

– פרחח.

ועל זה נשמעה דעה מתנגדת:

– מה פרחח? פושע! עם השפם שלו!

– הג’ינג’י! גועל נפש!

שוב דממה. – ותוך כדי דממה זו עלי להעיר “גועל נפש” זה אין בו שמץ של שקר, או רמייה, אם כי הקורא הנכבד מרגיש ויודע, שיותר משקריאה זו נאמרה בשנאה, הובעה באהדה עמוקה לאותו אלמוני מנוול. מזיגה מופלאה זו של אהדה וגועל־נפש ידועה רק במועצה זו של נפשות צעירות אלו, ושניהם, גם האהדה וגם גועל הנפש, אמיתים הם עד כדי טראגיות. – ובכן, היתה דממה, ובתוך הדממה קפצה אחת הצירות:

– יש לי הצעה! אנו נשים לו רגל פה ברמת־גן! שיפול וישבור את מפרקתו. (“לשים רגל” – גם ניב זה חודש פה במועצה, זאת אומרת, הובע פה באוזני בפעם הראשונה. ואני מציע בזה לוועד הלשון לא להתנגד לו, בין כה לא יצליח לבטלו.)

– איך אַת חושבת זאת, לשים לו רגל? – שאלה אחת, החשודה בעיני אפילו לפחות מארבע־עשרה.

– איך? ניתן את עצמנו לפתות לראיון, ואחר כך נתחבא אחורי העצים, וכשיופיע הוא וישב לחכות לאחרת, נפרוץ כולנו בצחוק אדיר בבת־אחת!

ההצעה נתקבלה בתרועות. קודם כל מפני מעשה הקונדס שבה. אלא שכעבור רגע־השמחה, הופיע הסבך:

– כן, אך מי תהיה “האחרת”? – שאלה אחת.

– וכי מה יהיה החרבון בשבילו, אם האחרת כן תופיע ותשב אתו בראיון?! – שאלה שנייה.

– החרבון יהיה, שיראה שאנו ידענו מראש ואנו צוחקות למשבתו!

זה מתקבל. שיידע! אך שאלת “האחרת” במקומה עומדת. מי תהא זו (המאושרת!)?

– אני! – מציעה אחת בצניעות שבעורמה.

דממה. אחרי כן:

– טיפשה! הלא גם עליך יצחקו!

זה נכון. שוב דממה. אך המתנדבת מוכנה גם לקורבן זה:

– לא איכפת לי. מנוול שכזה! חושב לו, שבשפם הג’ינג’י שלו! – –

ורק עוד שאלה יש לה:

– כמה זמן עלי לשבת אתו עד הצחוק?

– תיכף ומיד, לאחר שתתיישבי על הספסל אתו! – עונות אחדות בבת־אחת.

– תיכף ומיד? – שואלת המתנדבת – אז מה? אז הוא לא יהיה אפילו מגוחך! –

– אלא מה את רוצה?

– אני אשב אתו קצת ואעשה כאילו… ברצינות…

– שהוא ינשק לך בינתיים, מה?!

פרץ צחוק שערורייתי. צחוק מלא חשש, קנאה ומחאה כאחת. “הקורבנת” התאדמה כתפוח טורקי נהדר.

– אם כן תלכי אַת ותשבי אתוֹ בלצחוק!

הקנאית הראשית כבר היתה מוכנה לומר: טוב! – אך פתאום נשמע קול פיקח:

– זה בין כך אי אפשר! הלא אי אפשר לדעת, את מי מבינינו ירמה ואל מי ילך לראיון! הלא הוא יבטיח קודם לאחדוֹת מאתנו! – –

אנחת־ הקלה פרצה מלב המועצה כולה. זה נכון. את זה כמעט ששכחו, שהרמאי יבטיח לאחדות ויקיים לאחת מהן. ומי יודע מי תזכה בכך?

וכמו בכל בעייה עולמית, שאין עליה הֶכרע, הוחלט למסור את הדבר לגורל, לרצונו של המנוול.

– זה יהיה תיאטרון! זה יהיה חרבון!

עד היום אינני יודע, איך הצליח התיאטרון. כמה מהן רומו וכמה לבבות נלכדו ברישתו של השפמון הלוֹרדי – ומה שנודע לי, הרי זה תיאטרון אחר לגמרי. הצגה רצינית מאוד, שהמשתתפים בה אינם שחקנים, אלא בובותיו של הרז’יסור הגדול הנעלם מכל עין.

ג

שניהם ישבו על הספסל העשוי ענפים בגן־הנצחון, הוא והיא, נכנה אותה בשם גילה, בת רמת־גן, המקובלת כלא־יפה בהחלט (היום אני יכול כבר לגלות, שהיא היתה הקורבנה־המתנדבת). האם ישנה רמת־גנית בגיל בנות המועצה לא־יפה? אני לא ראיתי עדיין כזאת. אך הלא גם היופי, בדומה לאמיתיות ודעות פוליטיות, הוא יחסי, ובין בנות רמת־גן היתה היא מקובלת כלא־יפה. (אך זאת לא אומרת, שאילו טיפלו בה טיפול הוליבודי, לא היו כמה ממלכות־היופי באמריקה כפרותיה.) ובכן, שניהם ישבו תחת צאלֵי גן־הנצחון ושתקו.

וכשישבו כך ושתקו, שלח הוא את ידו ושבר ענפנף קטן מעץ־שתיל צעיר ונגע בקצה העלה באפה. גילה, שהיתה בין כה נפוחה כל הזמן, נזדעזעה ממש:

– מה אתה עושה?! איפה למדת זאת? פוי! תתבייש!

הוא צחק – אך כבר בכעין מבוכה:

– תסלחי לי – אמר חציו בלעג וחציו נבוך – לא ידעתי, שברמת־גן אסור אפילו לנגוע באפה של בחורה.

– אני לא לזה נכוונתי! – נכשלה בחפזונה שלא־מדעת ובזה גילתה כנגד רצונה, שהדיגדוג בעלה לא איכפת לה כל עיקר. הוציאה מידו את הענף הקט וכמלטפת אותו אמרה:

– רשע כזה הוא שיבר אותך! תגידי לו (היא דיברה אל הענף בלשון נקבה משום מה), שהוא רשע! פוּיָא! גועל־נפש!

ופתאום קמה, צעדה צעדים אחדים, התכופפה, עשתה גומה בקרקע, תחבה את הענפנף לתוך הגומה, צברה סביבו אדמה, עדרה סביבו באצבעותיה, אחר־כך תרה בעיניה הנה והנה, מצאה פחית של שימורים, הרימה אותה, מילאתה מים מן הברז, חזרה והישקתה את האדמה סביב התילה שלה. הוא פרץ בצחוק רב:

– אוֹי, טיפשה שכמוך!

– מה אמרת?! – הרימה ראשה ועיניה הבריקו רשפי חרון.

הוא נבהל ממש. לזה אין הוא רגיל:

– שַׁא, שַׁא, אפילו טיפשה אסור להגיד? הביטו איזו נסיכה! נסיכת רמת־גן!

– כן, שתדע! – אמרה ועדיין עיניה יורות זיקים.

– וכי אין זו טיפשות, לנטוע ככה ענף שבור?! אולי תיטעי גם את חוט־הברזל ההוא שם?

– אם אני אטע אותו פה ברמת־גן, יפרח גם הוא! שתדע לך! – ענתה והוסיפה לטפל בשתיל שלה.

הוא שוב צחק.

– הי–הי–הי! – חיקתה אותו בפנים נעווים־חמוצים – צוחק כמו טיפש! הא – הא – הא!

– מה? לך כן מותר להגיד לי טיפש?!

היא הזדקפה מעל הקרקע:

– לי כן, שתדע! – אמרה ונשארה זקופה כסימן־פקודה, שאין להרהר אחריו – אפילו אם אשתול כלונס שכמוך, גם כן יצמח פה ברמת־גן! – אמרה ושוב התכופפה לעבודתה.

אני עוד בהתחלה הרגשתי, שידה על העליונה, אך עכשיו ראיתי, שהוא כבר שוכב לרגליה ממש. עוד סיבוב אחד והוא “מסודר”. ולסיבוב זה מתכונן הוא בכוחותיו האחרונים. וכמובן, גם היא. עמדתי כמסתכל בשיא הסצינה הדרמתית ומצפה “פתרון”.

ופתאום קם הוא והולך. פשוט עוזב אותה. (הבחור הזה יודע סטרטגיה!) כעת, אם לא יביט לאחור כמו אשת לוט והיא תקרא אחריו, או תשמיע אפילו רק הגה – אבודה היא. כמעט שרציתי לקרוא כלפיה: היזהרי! תני לו ללכת!

– – והיא, כאילו נשמעה לקריאתי האילמת, השתקעה בעבודתה – – ופתחה בציפצוף לעצמה. איזה פוקס־טרוט. טוב שאינה מצפצפת איזה שיר־אהבה סנטימנטאלי. טוב שלא איזה טאנגו כמו: “אתה שייך ללבי, עתה ולעולם”.

– זה העביר אותו על דעתו.

– אמרתי לך שלום! – שיקר פתאום מרחוק.

היא אינה עונה. מצפצפת לה את הפוקס־טרוט הטיפשי, העליז, חסר־הלב.

הוא עומד רגע ארוך. זה אותו רגע־ההכרעה הידוע, שבו תלוי מהלך ההיסטוריה, ושהיקום עוצר בו את נשימתו: בשעת קריעת ים־סוף, במאראתון, על יד הראקליאה, בווטרלו, בסטאלינגראד ובאל־עלמיין. וכעת פה בגן־הנצחון של רמת־גן.

והרגע הכריע לטובת גילה; הוא חוזר על עקבותיו שלוש־ארבע פסיעות ואומר:

– אַת לחינם עושה כאילו את מאמינה שזה יצמח! זה מגוחך!

אך היא אינה מרימה את ראשה ואינה עונה. ועל זה פונה הוא אל התחבולה האחרונה הגדולה, הלאומית:

– אני התגייסתי. מחר אני נוסע. שלום לך. – אמר וכרגע התחרט: מה עשיתי?! הלא בזה התחייבתי – – –!

שזה יעזור לכל הפחות! –

ובאמת זה עזר. אך לא לנצחונו. זה עזר להצלחה טכסיסית חלקית, להניעה לידי דיבור. היא הפכה את פניה כלפיהו, פזלה אליו באלכסון למעלה, ובפזילה זו באלכסון הלבינו שתי עיניה בקסם המאפיר את יופיה של ז’ן קראופורד: איזה עיניים כבירות; אותו היופי הנשי, הספון בה כל הזמן, הופיע פתאום כנשק סודי, שאין לעמוד כנגדו. – וככה, בפזילה, אמרה לו בחיוך עליוני:

– מכירים אותך. זוהי בוודאי תחבולה חדשה אצלכם: “התגייסתי”.

ופתאום, כמי שעדיין מנקר לה בלבה דבר־מה שלא סודר עדיין:

– אדם המשחית שתילי־עצים, אינו מתגייס! ואם מתגייס, הרי זה רק כדי לרצוח, ולא מתוך – –

הוא נדהם כולו. זה פילח את לבו מעבר־אל־עבר. וכבר היתה תלויה לו בקצה לשונו: טמבלית! – אך במקום זה עשה עוד צעד כלפיה והפליט, מבלי דעת בעצמו את פירוש המילים ומובנן:

– רואים שאַת רמת־גנית! – אמר בכעין שלילה.

ועל זה הזדקפה היא לנוֹק־אַוּט סופי ומוחלט:

– לא מוצאת חן בעינים הרמת־גנית? מי קרא לך הנה? לך־לך למקום שעוקרים את העצים להסקה! למקום שיושבים תחת מטריות של סמרטוטים ומבלבלים את מוח הנערות הטיפשיות ומשקרים אותן (הצעה לוועד־הלשון – להסכמה) ב“פוינטמנטים” וב“ראַנדֶבוּאִים”! – –

וכסיום נעיצת־פגיון אחרונה:

– אתה התגייסת? אתה? בוא הנה ועקור את השתיל שלי!

כשהשתתקה – השתוממה בעצמה על כל מה שאמרה. מאין לה כל זה? מעולם לא דיברה ולא חשבה על עצים להסקה, על מטריות של סמרטוטים, שהיא עצמה אוהבת לפעמים לשבת תחתן על שפת־הים. ומעולם לא עלה על דעתה להתגאות בזה שהיא רמת־גנית ואפילו ש יל־עץ אחד לא שתלה מעולם. במקרה, אפילו לא בט"ו בשבט כשהיתה ילדה. מאין בא לה זה פתאום?

מובן שלא יכלה לדעת מאין זה בא. וכמה פעמים מבריקה לו לאדם הידיעה, שאוהב הוא את אמו. ואם מבריקה, כלום יודע הוא, מה הוא הגורם להברקה זו?

והגורם פה – היה דווקא גורם כביר: “המנוול” הזה, שעוד מעט וימלט מתחת צפורניה ואז תוכל להטיח את ראשה אל הקיר.

– אך הוא – מכל מה שאמרה לא שמע אלא שתיים־שלוש מלים: “לך־לך” ו“השתיל שלי”.

– את יודעת מה? – אמר פתאום בשקט גמור, אך כבר מנוצח כולו – הבה נתערב שזה… לא יצמח!

– אינני מתערבת! אני יודעת שיצמח!

– אם כן – הוסיף בלי לשמוע את דבריה – כשאשוב מן המלחמה, אבוא הנה ואראה: אם השתיל שלך צמח וגדל – אלך לי ולא איפגש אתך לעולם! שלום לך! – אמר ועט אליה, חיבקה בשני חישוקי זרועותיו וסתם את פיה בפיו.

רגע ארוך עמדה כבושה כבאזיקים, אחר כך התחלחלה כולה, השתמטה ממנו ואמרה בקול שקט ובוטח, בלי זעקה, להפך. כמעט בלחישה:

– עזוב! אם לא תעזוב אותי, אקרא לעזרה!

מובן שאת זה אמרה כבר אחרי שעמדה במרחק שלוש פסיעות ממנו.

ככה עמדו זה מול זה זמן ארוך, אחר כך הפך והלך. –

ומשנעלם לגמרי מעיניה, ניגשה בצעדי־אט אל הספסל, צנחה עליו וחיבקתו בזרועותיה אין־אונים.

אני כמעט בטוח, שפרצה בבכי־חשאין.

ד

בינתיים התפזרה המועצה. מהן עבדו עבודת־פרך, מהן עלו למעלת קצינות, מהן נשארו בבית, התחתנו וגם ילדו – אך כולן חזרו וגדלו מכדי להקים את המועצה מחדש. הרבה טראגדיות משלהן הפכו בינתיים לקומדיות, או היו כלא־היו.

– פעם ראיתי אחת מהן, שבאה לחופשה קצרה, ונזכרתי פתאום באותו שתיל. קמתי ועליתי ישר אל מקום המעשה. ממש חרדה עברה בי בדרך לגורל הענפנף השתול והחלטתי בלבי מה שלא החלטתי מעולם: אם השתיל הזה לא נקלט, חלילה, הרי אין כביכול אלוהים בעולם. וכנראה, שזה נגע עד לבה של הפמליה של מעלה: כשראיתי מרחוק את העץ הקטן, התפשר בי לבי לסליחה להקדוש־ברוך־הוא.

היו מטמועי־אביב ובדיוק באותה שעת־רצון עצמה עמדתי ממרחק־מה והתבוננתי בנצר הרך המלבלב לתפארת. וכאילו מישהו הזהירני: חכה, אל תקרב. סביב העץ הקטן גדר־כרכום מטופחת ומדואגת.

וכעבור זמן־מה הופיעה היא. ניגשה אל העץ הרך, בדקה אותו, אחר כך הישקתה אותו, בדקתוֹ מכף רגל ועד ראש, ולבסוף ישבה על הספסל והביטה באוויר ובשתיל, חליפות.

– כעבור ימים – שוב מצאתיה שם. היה לי ברור שמבקרת היא פה יום יום.

כל המחזה הזה על כל פרטיו חיזז בי כעת תוך צעדים אחדים, בעוברי על יד בית הרב וראיתי את הזוג יוצא שלוב זרוע מתחת החופה.

כשעליתי אל הגן, התיישבתי על הספסל ההוא, אך מיד נאלצתי לקום: ראיתי את הזוג הולך ומתקרב.

– הסתלקתי הצידה, ומובן שהם הלכו ישר־מיושר אל העץ הקט, שבינתיים גדל והרחיב ענפים. שניהם ישבו על הספסל רגע, נשקו זה לזה, אחר כך קמה היא, ניגשה אל העץ, שיברה ממנו ענפנף קטן ומסרה לו.

– גם אתה לא קיימת את הנדר – אמרה.

הוא נטל את השיבטוט ודיגדג לה בו באפה.

ושניהם פרצו בצחוק רם.

המשורר בחסד

א

את שמו ידעתי עוד לפני המלחמה מתוך עיתוני חוץ־לארץ. אחד העתידים (אל תִקְרִי עתודים) הגדולים בשמי הליריקה. “רגיש כמימוזה, מעמיק שורשים כדוּדאים ונותן ריח כסיוונית”. דוגמות הללו לא מלבי בדיתי אותן לגבי המשורר. המבקרים הם שהמשילו אותו לפרחים אלה. וגם הם לא בדו אותן מלבם, כי המשורר עצמו רגיל לכנות את שיריו בפרחים, וקימא לן, משורר ששיריו הם הרבאריום של פרחים הוא עצמו אינו אלא פרח־פלאים, שכל תארי הפרחים – או מוטב: תארי כל הפרחים – חלים בו בעצמו. אמרו עליו על משורר פלוני, שלא זז מחייו עד שלא הניח פרח ששכח להכניסו אל אוצר שירתוֹ. על כל פנים ברור: האדמה ופרחיה וצמחיה וצאליה וציפוריה וכל זיזי שדותיה הם־הם חיי רוחו של משוררנו זה, שאגב, לא השמש היא כוכבו המחייה אלא הירח הקר והולך.

לי סיפר עליו אחד משליחי־האומה, שביקר שם, פגש בו בבית־קפה רחב־אופקים ורב פינות־שלווה – ושאלתו הראשונה של המשורר אליו היתה:

– ומה בדבר הפרחים בארץ? אומרים שמעטים אצלכם שם מיני הפרפרים והציפורים, נכון?

השליח הרגיע אותו, שלא מזמן ערך אחד המומחים תערוכת־פרחים להפליא בארץ. ועל זה גמלה החלטתו של המשורר לעלות סוף־סוף לארץ־ישראל.

והשליח הוסיף לספר לי:

– דבקוּת כזו לטבע לא ראיתי אצל שום אחד ממשוררינו בשתי השפות גם יחד. השתוממתי להיווכח אחרי כן – הוסיף המספר – ששאלתו של המשורר בדבר חוסר הפרחים בארץ־ישראל, לא היתה אלא ריטורית, שכן מכיר הוא ויודע את כל המקומות הפורחים והרעננים שבארץ ושרמת־גן היא אצלו ממש חלום בהקיץ. מאוּספים אצלו כל דברי השירה והפרוזה שנכתבו על עיר־גנים זו – ועוד אני גומע את השחור שלי – אומר השליח – והנה הוא, כרושם לעצמו את דברי־האינפורמציה שלי על הצמחיה והציפוריה בארץ, אומר לי פתאום בדחילו ובענוותנות לירית: רצונך – – – אם יש לך מצב־רוח לכך, יקירי, אקרא באוזניך את שירי על רמת־גן. ומבלי לחכות לתשובתי, פתח וקרא:

הוֹי, מַשְׂאַת נַפְשִׁי, רָמַת־גָּן,

לֹא דוּרָה תִּפְרַח בָּךְ, וְלֹא דָּגָן,

כִּי אִם חֲבַצָּלוֹת הַחוֹגְגוֹת אֶת חַגָּן,

וְנוֹתְנוֹת אֶת יָפְיָן וְרֵיחָן בְּמַגָּן,

בְּנִדְבַת לֵב רוֹצִ’לְד, רוֹקְפֶלֶר וּמוֹרְגָן,

וְשַׂר הַפְּרָחִים עוֹמֵד כְּקוֹסֵם־פָּגָן

וּמְתַבֵּל אֶת הַנִּצּוֹת וְשׁוֹזְרָן וְאוֹרְגָן

לְמַעֲדַנֵּי־אֵלִים, לְרֵיחַ־אַבִּירִים מְטֻגָּן –

וּמִמַּעַל לָךְ יְרַחֵף בְּזָהֳרוֹ הָרַךְ אַגַּן־

הַסַּהַר לְשַׁכֵּר כָּל עַצְבָּן וְרַגָּן,

הוֹי, מִי יִתֵּן לִי עַל גַּלֵּי־יַמֵּךְ מַעֲגָן,

וָאֱהִי בִּשְׁעָרַיִךְ הַמְּלַבְלְבִים נַגָּן,

וְלוּ רַק לַבְלָר, פָּקִיד אוֹ סְגָן,

הַשׁוֹגֶה בְּאַהֲבָתֵךְ – – –

– נכנס אחד ממכרי – גומר השליח – עט אלי ברעש שבשמחה כלאיש־הארץ – וקילקל את הכל. – המשורר הביט בנו בשאט נפש, קיפל את שירו, תחבוֹ לתוך כיסו ואמר לי בקומו: "לא היה לי, רק שלוש כוסות שחור, שני סנדביצ’ים וחצי, ארבע כוסות סודה, קוניאק גדול ושתי חפיסות סיגריות ‘רעמסס’. אל נא תשלם יותר, פה רגיל המלצר – " – ויצא באותו שאט נפש עצמו.

ב

עשיתי את הכל “כדי לתת לו מעגן” אם לא “על גלי ים רמת־גן”, וגם לא מישרת “לבלר, פקיד או סגן”־המועצה, אך לעלות בהקדם האפשרי – ולרמת־גן. אדם המעלֶה את רמת־גן על ראש געגועיו לארץ־האבות, איך לא לעזור לו לממש את חלום חלומותיו? ואפילו את שאלת־השאלות, קשי־כל־הקשיים, מכשול־המכשולים: שאלת החדר, פתרנו על הצד היותר טוב. פינה שקטה, רמת־גנית מובהקת, דשנה ורעננה, מלובלבת עצים “ומתובלת בידי הקוסם־הפָּגָּן” “בריח אבירים מטוגן”, בבוקר תעירהו כנף רעננים נעלסה, בצהריים ינפנפו לו פרפרי־תנומה לקסום לו חלומות־מנחה נעימים, ובלילה יכשפו לו ינשופֵי־רז בקריאות אהבים לבנות־זוגם, העונות להם בפינוקי־כלולות – – –

ג

כמעט שנה תמימה נהנינו מחברתו ברמת־גן. באמת משורר בחסד הפרחים, מן הטיפוס הטיפוסי ביותר במשוררים הליריים ענוגי הנפש ורכי־הנוצה – זאת אומרת: עצבני מאוד. אך הלא עצבנותו של משורר בחסד, שֵׁם אחר לה: “רגישות מימוזה”, ורק הרופאים, קצבי־הנפש ובוּרסקֵי־הלב אומרים על זה “מחלת עצבים”, וכדומה. אך אנו הלא יודעים, שזהו צער־העולם מדור־דור, שרק יחידֵי סגולה מחוננים בו – או בסיגנון הביקורת העברית החדישה: מבורכים בו. –

אמנם צער עולם זה, שכדברי הליצן הגדול מוריץ גוטליב ספיר, מחוננות בו גם התרנגולות העומדות להטיל את ביצתן, שתי הבּעות היו לו אצל משוררנו: השירים שכתב וצבר לו במגירתו עד אשר יבקע אורם להפציע ולהפיץ את מעיינותם חוצה, זאת היתה ההבעה העילאית שנתן לצערו־של־עולם אשר בקירבו, ואנחנו כל הזמן התפלאנו, שאין הוא קורא אותם באוזנינו, ותהי לנו לחידה. וההבּעה השנייה, ההבּעה התחתית שלו: בשום פנים לא יכול להסתגל לאקלימה של הארץ. –

איש מאתנו לא חשב לו זאת לחטא. כמה וכמה אנשים הוכרחו לעזוב את ארץ־חלומם זו באשמת האקלים פה. האחד מחמת צרוּת־אופקו של האקלים לכוח הדמיון והיצירה בשטח המסחר, השני מחמת חוסר חוש הנחיצות של הארץ לפרוות־חורף והעדר וויטמין קרח־הגלישה ושלגי־הטרוֹיקה באקלימה של הארץ, וכדומה. ולכן השתתפנו בצערו של משוררנו. – אלא שהוא התאונן קשות דווקא על אקלימה של רמת־גן. ואת זה לא הבינונו לגמרי. לשווא שידלנוהו לבאר לנו ולפרט לפנינו את סיבלוֹ, אולי נעזור לו במשהו. הוא רק את השפעתו של האקלים ותוצאותיו גילה לנו: אי אפשר לו לכתוב פה. הפרעות מהפרעות שונות הן בעוכריו. ולא הפרעות בני־אדם, כי אם אקלימיות.––

עד שיום אחד נעלם ועקבותיו לא נודעו.

אך כדי שלא להשאירנו בשאלה השאיר לנו מכתב פרידה ובמכתב כתוב לאמור:

– – – אקלימה של רמת־גן כמעט שהרס את כל חיי לאט־לאט. ואילו הרס רק את גופי, החרשתי, אך אין הצער שווה בנזק הרוחני הגדול. במשך כל ימי מגורי ברמת־גן לא יכולתי לחרוז אף חרוז אחד ראוי לעֵטי עט־משורר. ענפי־העצים האפילו לי כל הזמן את חלוני עד מחשך, וגם בבוא החורף, בשעה שבכל העולם התרבותי מנצל כל עץ הגון את עדיו־עליהו, פה כמו מתעללים הם באדם ומנפנפים בלי הרף עלי נפשי להרעימני בתנועתם שאינה פוסקת. אתם יודעים, כמה אוהב אני את הפרחים – אך כלום יכול אדם לאהוב דבר מה הנתחב לו אל תוך עיניו בלי הפוגה? הריחות החריפים האלה היו לי לזרא, פיעפעו לי אל תוך אפי, פי וגרוני וקילקלו לי אפילו את מרק־הבשר שבחיכי, אף כי בחרתי לי מסעדה רחוקה מגנים ועצים וכל הפורענויות השייכות להם. וכששכבתי לנוח קצת אחרי הצהרים, נאלצתי לסגור את החלון, שעיני לא תסתחררנה מריפרוף כל מיני זבובי־ריקמה ופרפרי שלל־צבעים, המפרפרים פה כאוּדֵי אש בֶּנְגַלִית. כאילו להדידך בכוונה מנוחה. ובלילה לא יכולתי לתת תנומה לעפעפי מצריחת הינשופים וכל מיני עטלפים שחורים, המנפנפים לי את המוות לפני עיני, ובבוקר השכם החריש לי את אוזני רעש הציפורים, המטרידות את האדם עד לצאת מן הדעת. ואם גם זה לא די, הרי עם עלות השמש, משנשתתקו סוף־סוף הציפורים, הופיע על אדן חלוני זוג תורים בני יונה, שהמייתם הטיפשית גירגרה וחירחרה לי באוזנַי, בנפשי, בלבי, עד שכל יפי הטבע והדרו יצא לי מאפי. – ואם קרה לי נס ואני בכל זאת נרדמתי בלילה אחרי פירפורי־יסורים ארוכים לחלום רגע על מעשי אלוהים ונפלאותיו – מיד הופיע הירח וניקר לי את עיני להסתמא! הוי, הירח שלכם ברמת־גן! בכל עולם ישנו ירח יקר הולך, אך פה לוהט הוא כשמש צורבת, ושוב מופיע לפנַי כל אשר נפשי בוחלת בו כל היום. –

וכל מרעין בּישין הללו ליווּני בדרכי כל הימים והופיעו לי גם בבית־הקפה, מקלטי היחידי מרעש הטבע האכזרי, שכאשר בחרתי בו, היה ריק סביבו מעצים וציפורים ופרחים – ובמשך פחות משנה נמצאתי בו כבתוך הג’ונגל: השתילים שמסביבו צמחו כמו בן־לילה וערוגות הפרחים הבחילוּ עלי את הזיק האחרון של אהבתי הגדולה לזיזי שַׁדַי, לפרחים, לשלל־צבעים מרהיב עיניים, לשירת הזמיר ולכנף רננים נעלסה – –

ד

אחד ממכרי מספר לי, שראה אותו לפני ימים אחדים יושב בקפה ערבי ביפו על שרפרף, מעשן נארגילה וכותב שירים על רמת־גן.

– – –

א

שמה הרשמי היה עדנה. אך האמיתי היה זה שהרחוב נתן לה: בובה. שישה־עשר אביבי־מזרח רָנו בריתמוס גיזרתה הגומלת של בובה. וכשהיתה עוברת ברחובות תל־אביב, הואטה כל תנועה שלא־מדעת לרגע ארוך.

סך הכל היו לה לבובה שתי חליפות: אחת ספורט־חאקי ואחת דירנדל, אך אמה הכובסת ידעה לקסום להן אור־שמש תמידי. אמה הכובסת מחלה אנושה היתה כוססת בגופה, אך לחינם נאבקת עמה המחלה: לה אסור למוּת עד שלא יופיע נסיך יהודה, יַחוֶה קידת־ראש קלה ויבקש ממנה את ידה של בובה.

ב

בפתח חנות האופנה עמד בעל החנות והתבונן בעבודתו של אמן־הראווה המסדר את גן העדן לנשים. עברה שם בובה. התרונן בעל החנות וקרא:

– אדון דיל! הבט!

הסב אמן־הראווה את פניו אחרי בובה וחייך:

– כבר הזמנתי את פסלה בשבילנו, היום נקבל אותו.

אך בובה לא ראתה את פסלה בחלון הראווה. עוד באותו יום מצאה אמה שלה פיתקה על השולחן ובה כתוב:

“אמא, אני התנדבתי. במשרד האמינו לי, שאני בת שמונה־עשרה. אל תיבהלי אמא. לא יארע לי כל רע. עדנה”.

ג

עד היום אינה יודעת אמה של בובה, אם אירע לה רע או לא. אמנם היא קיבלה מכתב, בו הודיעו לה דבר־מה, שאינו ברור לה. האותיות התכשפו לעיניה ועשו כעין סינמה. קודם רצו הנה והנה וטושטשו כבמשיכת־מכחול אחת, בצבע עשן האוכל את העיניים. אחר כך קפאו פתאום לרגע קט. אחר כך החלו מסתובבות ככדור אדום סביב עצמו ובסחרחורת עצומה, עד כאב ראש. ולבסוף התפורר הכדור לרסיסי נקודות זערערות, הנקודות עמדו, התחילו גדלות יותר ויותר, והצטרפו לאותיות ולמילים אדומות כדם. בתחילה זעקה המילה: “נפלה”. אחריה המילה “כגיבורה”. אחר כך המילה “מולדת”. כך עמדו שלוש המילים הכבירות־המכריזות רגעים אחדים, ולבסוף התמוטטו בבת אחת ונפלו כבובות משחק כשפגע בהן הכדור. “נפלה”. נפלה גם אמה של בובה. התעלפה, אך לא איבדה את דעתה. רק לא הבינה. אילו היתה בובה מבארת לה כמו תמיד. – אך בובה אינה חוזרת. וגם אינה כותבת. אה, כן. סוד צבאי – המולדת אוסרת לכתוב. עומדת היא ואצבעה על פיה: שְׁשְׁשְׁ לא לגלות. ולא לחזור אל אמא. – טוב, היא אינה נבהלת. יודעת היא, שלבובה לא יארע חלילה כל רע. אך כל כך הרבה זמן לא לחזור: הלא צריך לכבס את הספורט. וודאי מכבסת לה. – באמת. אילו היה קורה לה דבר־מה חלילה, היתה כותבת: אל תבכי אמי. – היא סתם נפלה. אולי קיבלה מכה? אין דבר בובה, המולדת נשקה לך על מקום המכה ושוב אינו כואב. מה אני שוכבת פה? – צריך לראות אם הדירנדל הוא בסדר בארון. –

בתחילה התפלאו השכנים שאמא של בובה אינה בוכה כלל. – ולבסוף התלחשו: היא לא בסדר. וכשהיא קלטה פעם במקרה את הלחישה, בדקה את עצמה בראי. מה פירוש אינני בסדר? אני בסדר גמור, וגם הדירנדל מונח בסדר. תבוא בובה ותתלבש. – אך למה אינה חוזרת? ואחרי שחדלה לאכול לשתות ולישון, החליטה ויצאה לחפש את בובה. לאורכה ורוחבה של העיר. וחיפשה. אילמת, בשתיקה, בפזילות, בסוד. סוד צבאי. – חיפשה וחיפשה. עד שמצאה אותה. באחד מחלונות הראווה לבגדי נשים שם עמדה בובה לבושה ספורט־חאקי וחייכה לעומתה. ואמרה לה: שְׁשְׁשְׁ, אמא, אל תגלי לאיש!

ד

יום־יום עמדה שם אמה של בובה. מן הבוקר עד סגירת החנות. הביטה בבובה המחייכת לה. היא לא התפלאה, שבובה עומדת שם ואינה זזה ממקומה. וודאי זוהי ההתנדבות. לעמוד ככה. דום כחייילת. אך לחייך לה ולשוחח אתה מותר. את זה מרשה המולדת. ובובה משוחחת אתה, עונה לה על הכל. מה שאינו סוד צבאי. – ואחרי השיחה שולחת אותה בובה הביתה לאכול. – אחרי האכילה שוב חוזרת היא אל בובה. החנות סגורה, אך חלון הראווה פתוח ומאיר ובובה מחייכת לה.

– ויום אחד באה ומצאה את בובה לבושה דירנדל. וגם שינתה את מקומה. תהילה לאל. מותר לה גם להחליף בגדים. טוב שהדירנדל היה מוכן בשבילה, מכובס למשעי ומגוהץ יפה.

ושוב יום אחד באה ומצאה אותה לבושה בגד־ים. טוב שגם בגד־ים שלה היה מוכן בארון. והיא שואלת את בובה, מתי תצא להתרחץ? אך על זה בובה אינה עונה. וודאי אסור לה לענות על זה. יודעת היא אמא של בובה. מפי השכנים יודעת, שהילדים המגוייסים אינם עונים על הרבה שאלות. אך על יתר השאלות עונה בובה בגלוי. מה היא אוכלת, מה היא קוראת, איך מרגישה, הכל. רק בדבר אחד חוששת היא לה: נדמה לה, שמשכבה של בובה אינו בסדר גמור. קר לה במשכבה. קר וכאילו טחוב קצת. וגם צר. והפיז’מה שלה אינה תפורה כהלכה. מוזר. פיז’מה לבנה לה. לא לפי טעמה של בובה. אמנם בובה לא אמרה לה זאת בפירוש. אך נדמה לה שכך הוא. מילא, ובלבד שבריאה היא ומחייכת, ופורחת, כמו תמיד.

ושוב יום – ובובה מופיעה בתלבושת נשף מפוארת. יופי. ממש כפי שבובה היתה חולמת על זה בימים האחרונים. כמה שמולדת זו אוהבת אותה. ממש מפנקתה.

– זה הולם אותי אמא? – שואלת בובה.

– הולם מאוד בובה. את נפלאה בתי. אני אכבס לך אותה אחרי כן.

– לא צריך אמא. המולדת מכבסת לי. את יודעת אמא? אני עומדת להינשא! אמרי לי מזל טוב אמא!

– מזל טוב בתי. שיהא הכל במזל וברכה בובה!

וכעבור יום, או שבוע, או חודש מצאה אותה בתלבושת חופה נהדרת. ועל זה השמיעה צריחת־ששון אדירה והתעלפה.

ה

– ובכן – אמר הרופא לבעל החנות – צריך ללכת אתה עד הסוף. לפי התכנית. עכשיו יופיע החתן. השכנות אומרות שצריך להיות נסיך־יהודה. מבין?

– קהל הקונים לא יבין. מה פתאום דמות כזו?

– בדיוק טוב – אמר אמן הראווה – דיל – פורים הולך ומתקרב. איש לא יתפלא. יחשבו: מסכה.

וכשאמא של בובה באה, מצאה זוג־כלולות נהדר ומרהיב עין. בובה, הכלה יפהפיה שלובת זרוע עם נסיך־יהודה. ושניהם מחייכים לה. והיא עומדת נאלמת ובעיניה דמעות. נסיך־יהודה. – סביבה עומדים קהל מסתכלים, אך היא אינה רואה איש. רק את הזיווג מן השמיים שלה. – לבה החולה פירכס בקירבה, אך היא לא תתעלף. לא – הוי, כמה רוצה היא לנשק לבובה. ולחבק את הנסיך, חתנה היקר! אך היא יודעת, שזה אסור. משמעת צבאית. אם המולדת אוסרת, סימן שכך צריך להיות בצבא. הלא מולדת כל כך אוהבת את בובה. אפילו את חלום חלומותיה הביאה לה, את נסיך־יהודה. ואיזה צעיף, ואיזה תכשיטים! – אך פעם אחת, לנשק לה! רק פעם אחת לנגוע בה בפיה, אפילו רק בשולי הצעיף! הגם זה אסור לה? לאם הכלה??

– בובה! – לוחשת היא לה – תבקשי מאת המולדת, להרשות לי – רק נשיקה אחת – – בובה!

– אסור אמא – מחייכת לה בובה. – רק הנסיך, לו מותר לנשק לי. כל אדם בעולם ימות אם ינשק לי. גם את, אמא.

– אז לא אבוא לחופה! לא אבוא! מבינה?!

פתאום שומעת היא הנסיך אומר במנוחה, בשקט־מלכות, בקול פקודה רך ומלטף, קול קטיפה עמוק:

– אַת כן תבואי אמא. תנשקי לבובה ולי ותמותי. את רוצה? אמה של בובה נתחלחלה רגע. הקול עבר בה בכל אבריה כזרם יין־המשומר. כסמרמורת גן־עדן. – היא מחתה דמעותיה שביצבצו לה, אחר כך השתחוותה עמוק ואמרה:

– תודה, נסיכי־­בני, אני אבוא.

ו

אותו לילה התעוררו השכנים לקול אמה של בובה. שצעקה “אמן, אמן! מזל טוב! מוסיקה! טוש!” ואחר כך צחוק פרוע מאושר, שזיעזע את הכל. כשנכנסו הסתובבה אמא של בובה במחול־סחרחורת, אחר־כך התמוטטה, השתטחה, וקפאה דום.

ז

אני מאחל לעצמי מיתה כזו – אמר הרופא וכיסה את אמא של בובה בסדין.

– – –

א

השיחה הנרגנית שבבית האלמנה אווירזך כבר הסתננה מתחומי הבית. כבר הכל ידעו מסביב: זהו הוויכוח שבין החתן והכלה. החתן יובל, כבר עבר את העשרים ושלוש, והכלה טלה, את השבע־עשרה. הוא התגייס והיא רוקעת ברגליה:

– אינני רוצה להיות אלמנה צעירה נחמדה! מבין?!

יובל עמד כמטומטם: עד שלא התארשו היה כל בחור המהסס לצאת לקרב, “חלחל־מותניים” בעיניה. בחור שמותניו מתחלחלות לקול פצצה, ילך לאשפה! ויובל היה בין המהססים: “ללכת ימים מספר לפני החתונה?!” – והלא יש לו שהות ללכת, כשיגייסו אותו. אך היא רוצה שיתנדב! ומשראה לפני שבועיים את הבוז בעיניה, אמר בלטיפה:

– טוב, בעדך אלך אפילו למות!

– מה?! בעדי?! עבד אל תלך! הרי לכם אביר!

– אם לא למענך, לא אלך גם כשיגייסוני – אמר יובל בצחוק קל – ארבע שנים בטוברוק – די לי.

– ובכן, למעני אל תלך – זרקה לו טלה – אתה יודע מה? – אמרה פתאום בהחלטה גורלית, כדי שלא תלך למעני, הרי לך טבעתך!

– טלי, השתגעת?! אני כבר אינני פה! – אמר יובל, נשק לה ורץ להתנדב.

ועכשיו, כעבור שבועיים נכנס בה איזה שֵׁד. פתאום אינה רוצה “להיות אלמנה!” טירוף! עכשיו היא, טוענת: “לפני החתונה?!” והוא הטוען “חלחל־מותניים”! – וטלה שוב אמרה בהחלטה גורלית:

– אם כן, הֵא לךָ ותקדש אותי בכדור עופרת! – והסירה את הטבעת. –

האֵם פרצה בבכי חרישי והדבר היה לחידה.

מובן, לא אצל השכנים, לשכנים אין חידה. –

מובן מאליו – אמרו – עד שלא התגייס, היתה גיבורה, ועכשיו אחזה אותה “חלחת מותניים” מובן.

– אך איפה, הבושה? – אמרה אחת השכנות – וחוץ מזה, הלא בין־כך יגייסו גם אותה!

– אם כן אינך מכירה אותה: היא כבר מתהלכת עם אחד “החשובים”. הוא ישלח אותה “בשליחות” לחוץ לארץ! תראו!

פתאום נפסק הוויכוח.

– הביטו! – לחשה אחת מהן – שם היא הולכת אתו! זה הוא!

– זה? הלא זהו אליושה פגע־רע! שיצא ידי חובתו במשרד בטוברוק! הוא לא יעשה אותה לאלמנה!

– נבלה שכזאת! – אמרה האסיפה פה אחד ביריקה נפשית גדולה, והחליטה להלחש את הדבר לחתן. שידע, שאין זאת אלא תחבולה אצלה להיפטר ממנו.

ב

לפני שיובל יצא לאֵי־שם, החליט לבקר אצל טלה עוד הפעם. כשאדם יוצא כלפי המוות, הרי יש גם חמלה בעולם. והלא גם את הטבעת החזירה לו בעצם דווקא מתוך אהבתה אליו: אינה רוצה שיסתכן. ומהו כל המיפנה הזה אצלה, אם לא החרדה לחייו? –

אך לא מצא אותה בבית.

– בזמן האחרון – אמרה האֵם – גם אני אינני רואה אותה אלא לסירוגין. היא לומדת קצרנות יחד עם חברתה, וגם לישון אינה באה הביתה אלא פעם בשבוע.

עולמו של יובל חשך עליו. אפילו לא לישון? אם כן נכון, מה שלחשו לו. זהו הקץ! – וכשהאֵם ניסתה לנחמו, אמר בהחלטת־יאוש:

– אם כן, אז… אני אמות, אעשה את חובתי בהתקפה אחת ודי! למה לי לחיות?

– בעדי תמות?! – נשמע פתאום מפתח הדלת הפרוזדור קולה של טלה, שבאה לפני רגע – אל נא חביבי! אני רציתי שבעדי תחיה ולא שתמוּת!

שטף דם כיסה את פניו של יובל. הוא עמד נדהם כחיה פצועה ואמר בשקט פאטאלי.

– מובן… הוא, הפגע־רע יודע לחיות בעדך… היו מאושרים! – נשך בשפתיו ויצא.

ג

ההתקפה היתה אחת המרות ביותר. יובל שהתכונן בין־כך למוּת התנדב לזחילה תחת מטר הגיהנום – והצליח עד להדהים. אלא שסחבוהו חזרה כשראש חזהו נקוב ממחרוזת כדורים. המחרוזת היתה ישרה. מכתף עד כתף… כשהעלוהו על האלונקה, הרגיש נשיקה נדבקת אל פניו. הוא פקח את עיניו וראה את טלה במדים. ושוב עצם את עיניו.

– תן לה תודה שלא נשארת בידיהם – שמע יובל קול גבר עמוק – היא סחבה אותך מתוך הגיהנום, עמדת בנסיון, ג’דה! – יובל פקח את עיניו שנית וראה: זה פגע־רע, הוא המפקד הראשי של הפלוגה. ושוב עצם את עיניו.

– גם אצלי עמדת בנסיון – שמע יובל את קולה הרך של טלה, והרגיש איך ידה מחפשת בכיסו, מוציאה את הטבעת, שמה אותה בידו ותוחבת בה את אצבעה הקטנה.

– לא בעד בחורה אחת נכנסים עכשיו לגיהינום, אלא בעד רבבות בחורות בבת אחת. בעד בחורה אחת חי הבחור ולא מת. מעתה תחיה בשבילי – אמר הקול הרך כאילו מתוך דמעות חמות – וכאב מתוק פיעפע לו ליובל מחזהו אל כל גופו. –

– – –

א

עם עלות השחר הובאה לבית החולים אשה צעירה, שניסתה להתאבד. הכדור נכנס לה תחת הצלע השמאלית השנייה ויצא דרך השיכמה.

– מירה גלאן, מזכירתו של הפרופסור מולדי – הודיעה האחות לרופא – ומיד מיהרה אל הטלפון והודיעה את הדבר ברמיזה לרופא הצעיר ד"ר אוּזוס בסאנטוריון־גאלינוס שבין ההרים.

“איזו טרגדיה, איזו טרגדיה!” – עבר הלחש בכל בית־החולים.

כן. כיעורה של הסטודנטית מירה גלאן היה טראגדיה ידועה בעיר. כשם שידועים היו כשרונותיה, פיקחותה והאינטליגנציות שלה, וכשם שגם מעשה־התאבדותה היה מובן מאליו.

ועוד באותו יום הגיע ד"ר אוזוס באווירון לבית־החולים.

ב

ראש המשטרה אלכס מארין ישב ועיין בהודעות ראש הבולשת, שהסטודנטים מכינים הפגנה פומבית נגד הפרופסור מארטין מולדי. כל העניין לא היה זר לו. אף כי לא הבין אותו על בוריו. העיר הקטנה ליפוריט, שזכתה לפני מאה וחמישים שנה באוניברסיטה, לא התפתחה בד־בבד עם מוסדה זה, אלא נשארה עיירה פרובינציאלית. ובעיירה כזו אין סודות, כידוע. אך הואיל והמשטרה אין לה שליטה על מוסד עליון זה, לא התעניין בו מארין ביותר. סך הכל ידע, שהפרופסור מולדי יש לו איזו תיאוריה משונה על האהבה, שרבים מתלמידיו להוטים אחריה ורבים מהם מתנגדים לה. ושהפרופסור הצעיר ביחס, יש לו כעין גינוני־מנהיג להדביר את העולם – אך תהילה לאל, לא בדרכי הפוליטיקה. אלא, שהנה, הדבר הגיע להפגנה פומבית. וההודעה אומרת, שרודף הוא הפרופסור את מתנגדיו עד חורמה, מכשילם בבחינות, יורד לחייהם גם מחוץ לכותלי האוניברסיטה, מקפח את פרנסתם, וכיוצא באלה. ושמחתו נתמלאה בהתאבדותה של מזכירתו מירה גלאן – על אף אהבתה הלוהטת אליו. מוזר. – ועוד מארין שוקל וטורה בדבר, והנה הטלפון מצלצל: ד"ר פאול אוזוס, ידידו משנות בית־הספר מבקשו, שבאם המשטרה תתערב בהפגנה, רוצה גם הוא להיות נוכח בחקירה.

– בשמחה – ענה מארין בטלפון – לכל הפחות תעזור לי בפיענוח הסבך הזה, שאינני מוצא בו את ידי ורגלי.

– אני מניה־וביה עוזר לך: עצתי, שתזמין אליך שני סטודנטים יריבים ואני רוצה להיות נוכח בשיחה ההיא.

להצעתו של ד"ר אוזוס העבירו את הפצועה לסאנאטוריון־גאלינוס; “פה לא תהיה לה מנוחה מן הסטודנטים” – היתה האמתלה.

ראש המשטרה נתן הוראות לקצינו ולבלשים אחדים, אחר כך יצא גם הוא למקום ההפגנה. מה שהפתיע אותו היה, שבהפגנה השתתפו גם המון אזרחים מבני העם הפשוט ובנותיו. ומתוך השאון קלט צעקות סיסמאות אחדות שהיו סתומות לפניו לחלוטין: “הלאה המגפה”! – “בוז לשדכנות”! – “הלאה הרוצח”! “תחי האהבה”! – “הלאה הבשר”! – “יחי הירח”! – “סמרטוטים”! – “הלאה הקציצות”!

גאון יהיה האדם – אמר מארין בלבו – שיביא את הסיסמאות האלה לידי מכנה משותף. – אחר כך ניגש הוא עצמו אל שני סטודנטים יחידים והזמין אותם אליו, שיבארו לו במה העניין. – “גם אני אינני עדיין זקן מופלג” – אמר – “רוצה גם אני לתפוס עמדה בדבר”.

שני הסטודנטים שמארין הביא אותם עמו היו: בחור ובחורה. הוא כיבד אותם במשקה להרגיעם, אך הנערה דחתה את הכוס בבוז עמוק. רק כעת ראה ראש המשטרה, שבדש מעילו של הסטודנט תקוע מטבע תבליט: לב ובו חץ־אַמוֹר, ועל חזה הסטודנטית סמל תבליט: ראשו של פרופסור מולדי. בינתיים הופיע גם ד"ר אוזוס, אך לחינם התאמץ גם הוא להשקיט את שני היריבים, שנאה בוז כזו בין בחור ובחורה הם לא ראו עדיין. לבסוף פרצה הבחורה:

– עם ירח רקוב כזה אתה מכריח אותי לשבת! – אמרה אל מארין ובלי אמירת שלום עזבה אותם והלכה.

– חכי, חכי – קרא אחריה הבחור לוהט כולו משנאה – קציצת עץ שכזו! – גועל נפש! וקם והלך גם הוא.

ג

ההפגנה נסתיימה אחרי שהפרופסור מולדי יצא אל הגזוזטרה ואמר למפגינים אחרי תשואות סוערות וקריאות בוז ממושכות:

– אני מייעץ לכם נאמני, שבמקום להתווכח אתם, תכינו היטב את הבחירות, ואחר כך נראה להם, מי צודק! עם סהרורים אין להתווכח! חזקו את לבכם והפכוהו למוח! – להתראות בבחירות!

– בבחירות ליופי! – קרא מישהו ביניים, ועל זה פרץ צחוק מחריש אוזניים.

אחריו נפצע מישהו, והמשטרה פיזרה את המפגינים.

– כדי שתבין את כל העניין הארור הזה – אמר ד"ר אוזוס – עליך לדעת קודם־כל, שאנו חיים בתקופה המטורפת של פיהררים, שכל מיני פיהררים צצים בה כפטריות־רעל אחרי גשם־הדם בעולם. על פי פיהררות כזו הוזֶה גם ידידי הפרופסור מרטין מולדי, שעשה קריירה מפליאה, סך הכל בן שלושים וארבע, כביאולוג גאוני. יש לו תאוריה שהוא משוגע לה. תאוריה זו אומרת, שהאהבה בין גבר לאשה היא מחלה, מגפה, שרק בן האדם מנוגע בה. עצם האהבה, ביתר דיוק, ההתאהבות, נושאת בקירבה סתירה: היא כל עצמה לא באה אלא למטרת קיום הגזע – ואילו המאוהב מסוגל להשמיד את עצמו (וגם את זוגתו) ובלי להשאיר זרע. ודווקא מתוך אהבה כביכול. השימוש במילה “אהבה” – מוסיפה תורה זו – אינו אלא זיוף גלוי, כשם שאהבתנו את הקציצה אינה אלא אהבה לעצמנו ולא לנאכל. המאוהב אינו מרשה לאהובתו שום הצלחה בעיני גבר אחר: בכלל אינו מרשה לה אושר בחייה אלא בתיתה לו את אושרו שלו. ולא עוד, אלא שהוא בכלל אינו להוט אחריה אלא אם מישהו רוצה לקחתה ממנו. בטלה קנאה זו, בטלה גם אהבתו. אך העיקר הוא, שמחלת־סנוורים אגואיסטית זו מסוגלת להפוך את האדם לסמרטוט: מאבד הוא את אופיו, משפיל עצמו, משקר, גונב ואפילו רוצח נפש. מתהלך כסהרורי, ואינו מסוגל ליצור יצירה של ערך. מזלנו שהגאון אינו מתאהב לעולם. לו משמשת האהבה הטבעית, זו של כל בעלי החיים, מקור ליצירה, אדם־אינטלקט בוחר לו את שותפת־חייו כבורר לו שותף לעסק גדול וחשוב – – –

– בעזרת משרדי השידוכים! – אמר מארין.

– כן. זוהי בערך תורתו של ידידי, שאינה אלא התחלה כמובן – – –

– ובמה מושך הוא את מי שהוא מושך?

– במה? קודם־כל בחידוש שבדבר. דורנו החדש צמא לחידושים. אך בעיקר בשיחרור. אני מכיר אותו: מבטיח הוא לנוער שבין חסידיו, שבמשטרו יכריח כל בחור וכל בחורה להתמסר למי שיחשוק בהם. השיחרור הוא כוח המושך הכביר ביותר בעולם: שיחרור היצר לעשות כרצונו. הפקרות, חביבי, הפקרות, זהו כל מה שאדם עורג אליו בתת־הכרתו. ומהפקרוּת אחת לשנייה ולשלישית – להרוס כל גדר בדרכו של כל יצר אנושי רע. – וכך היה עניינו בסדר – לולא מזכירתו מירה גלאן. בחורה אומללה זו אוהבת את האדם הזה אהבה נואשת. בחורה, שמעטות כמוה לכשרונות ולאינטליגנציות – אך הגורל מתעלל בה: היא מכוערת מאוד.

– אני מכיר אותה. זהו כיעור מעורר רחמים גדולים.

– כן, אך לא בלבו של מולדי. – ומובן, שהוא טוען, שאין היא אינטליגנטית למדי בשבילו ומוחה בכל תוקף אם מישהו חושד בו חלילה, שמחמת כיעורה בוחל הוא בה.

– הצרה היא – אמר מארין – שאי אפשר להענישו.

– אי אפשר? נראה. דומני, שאפשר: אך קודם־כל אשוחח אתו קצת. – גם הגורל יודע לפעמים מוסר־אנוש, וביחוד כשהאדם עוזר לו בכך. – את האדם הזה צריך לעקוד ולשבור את זרועו.

– אתה חושב אותו למסוכן כל כך לחברה?

– מבלבל הוא את מוחה של סגולת האומה: הנוער הלומד. אך אותי מעניין יותר גורלה הטראגי של מירה גלאן.

כשהגברת גלאן דרשה מבית החולים לגלות לה את מקום בתה, ישב אתה ד"ר אוזוס והטעים לה:

– גבירתי, אני רוצה לעזור לבתך בגורלה המר, אך בתנאי שגם את תעזרי לי בכך.

האֵם פרצה בבכי.

– ובכן, במקום לבכות, עליך לשחק תפקיד חשוב מאוד. ועליך להבטיח לי, שתשמעי להוראותי במשמעת נמרצת ביותר ולשמור על הסוד מכל משמר – אחרת תקפחי את חיי בתך! – –

כעבור יומיים, אחרי שד“ר אוזוס נסע חזרה, קיבלה האֵם שני מכתבים במעטפה אחת. מכתב אחד מאת ד”ר אוזוס עם הוראות. את המכתב הזה עליה לשרוף מיד. והמכתב השני מאת בת אחותה מירה באל:

דודתי אננה היקרה! ביקרתי בסאנאטוריון אצל מירה היקרה. היא הולכת ומבריאה, ואני מקווה, שבקרוב תחזור הביתה ואני אלווה. וודאי קראת בעתונים, שתלמידי האוניברסיטה של ליפוריט עומדים לערוך השנה תחרות למיס־1950, והכל משדלים אותי להשתתף בה. אינני יודעת, אך אני מוחזקת ליפה למדי. ושוב: אל תדאגי למירה. אבא ואמא בריאים. רב נשיקות מכולנו.

דודניתך מירה באל

כעבור יומיים ידעה “כל העיר” שבת־אחותה של הגברת גלאן, מירה באל, תשתתף בתחרות היופי של הסטודנטיות.

– אני זה שש שנים לא ראיתי את בת אחותי – אמרה הגברת גלאן לשכנותיה – היא היתה ילדה יפה, אך עד כדי כך! – ופרצה בבכייה.

ידעו השכנות על מה היא בוכה. גם ההיא שמה מירה. – אך מה שעשה את העיירה כמרקחה היתה הידיעה, שמירה גלאן תחזור הביתה. האם תיפגש עם הפרופסור מולדי, שדחף אותה אל זרועות המוות?

*

ד

מתוך הדו־שיח של פרופסור אוזוס עם ד"ר מולדי:

אוזוס: “עלי לומר לך, שאינני מכיר אותך, הלא אתה היית פעם נער חמוד כל לך. כשמירה שלחה לבקשך, שתבקר אצלה לרגע לפני מותה – היא לא האמינה שתישאר בחיים – ענית לה, שאתה עסוק מאד ושבעוד ימים אחדים תבוא. מאין לך אכזריות גועלית כזו?”

מולדי: “אתה אינך יודע כנראה, שאין רחום וחנון כזה בעולם, שלא ירגיש גועל שבשיעמום לאשה האוהבת אותו ואינה אהובה עליו והיא פושטת יד לאהבה. ושנית: אדם המתאהב בטירוף־אהבה אינו ראוי לרחמים. סמרטוט! – אני ארפא את הדגנראטים האלה ממגפתם!”

אוזוס: “מה הניע אותך בעצם, מרטין, לידי שגעונך זה?”

מולדי: “שגעון? אנו חיים בתקופת־שלב חדשה בתולדות האנושות. זוהי תקופת המכונה, שלא הלב שולט בה, אלא המוֹח! סוף סוף הגענו לשלב זה, שממנו נולד כל היקום. איפה ראית לב ביקום? שיאה של תקופה זו הוא איינשטיין: איש המוח! היודע אתה – –”

אוזוס: “חכה חכה! אני אינני המון. אגלה לך סוד: אתה בעצם אוהב את מירה גלאן. ועוד איך! אלא כיעורה מפריע לך. אחרת לא היית מתאכזר אליה כל כך”.

מולדי: (פורץ בצחוק פרוע) “לא הכיעור שלה מפריע אותי, אלא רמת התפתחותה. חוסר האינטליגנציות שלה. האינטליגנציות והכשרון מייפים את האדם המכוער ביותר. סבא מספר, שאליונורה דוּזה, שהיתה מכוערת מאוד, הביאה את הגברים לידי טירוף כשהיתה מופיעה על הבמה. הלא גם מירה רצתה להיות שחקנית – ומה התירוץ שלה? שמחמת כיעור לא קיבלוה. אמתלה טיפשית! תן לי בחורה אינטליגנטית מתאימה לי ותראה, שאפילו יופיה לא יפריע לי! ברם, יכול להיות, שיופיה באמת יפריע לי (צוחק) – אך לא עכשיו, יקירי. עכשיו אני מתכונן לבחירות לפארלאמנט! איזה ערך יש לשטויות כאלה בשעה הרת־גורלות שכזו!”

אוזוס: “צדקת – – – בחירות זה דבר גדול – אך לא הבחירות שלך, אלא הבחירות ליופי”.

פה הופיע שליח הדואר והפסיק אותו. באה טלגרמה, שעליו לחזור מיד לסאנאטוריון.

ד"ר אוזוס מצא את מירה גלאן במצב פרוע: האומללה ניסתה שנית להתאבד בתלייה – אך בינתיים נפלה ונפצעה קשה בפניה. הוא מצא אותה כשפניה חבושים כולם.

– תנו לי למות! – נאנקה כל הזמן – תנו לי למות!

ד"ר אוזוס ליטף אותה ואמר בחיוך:

– טוב, אני אהרוג אותך, אך לכל הפחות תוך נארקוזה. ומיד נתן הוראה להכין הכל לניתוח.

ה

מירה הקיצה מתרדמתה והרגישה כאב עצום בפניה. ביחוד בעצם החוטם. למה מענים אותה? למה אין נותנים לה למות? – “הוא עסוק מאוד” – – אין לו פנאי לבקר אצלה לרגע – – לפני מותה. – היא רצתה לבכות, אך זה החריף את כאבה. ראשה חבוש כולו. – כך שכבה יותר משבוע ימים. וכל הזמן ראתה מסביבה פנים מחייכים. – לבסוף ניגש אליה ד"ר אוזוס ולאט־לאט הסיר את התחבושת מעל פניה. ואחר כך את האספלנית מעל אפה. – כעת ראתה, שכל הפנים שמסביבה עוברים להשתוממות. לתמיהה שבקורת־רוח. – כרגע דימדם לה דבר־מה: ניתוח באפה. – היא הרימה יד אחת והעבירתה אל אפה. אחר כך את השנייה – – פתאום התעוותו פניה ומגרונה פרץ קול־יבבה שנמס לבכייה רמה; היא התהפכה, כבשה פניה בתוך הכר ובכתה מר:

– מה עשיתם לי! אינני רוצה! אני רוצה למוּת! אינני רוצה להיות אחרת! אינני רוצה שהוא יאהב בי אחרת! אינני רוצה! – ולפתע הזדקפה בישיבה וצעקה בכעס, ממש בחירוק שיניים: – אני יורקת בו! אל יאהב בי בחורה יפה! יש די יפהפיות בעולם! אותי יאהב, אותי אותי! – אתה מבין?! – תקעה עיניה בד"ר אוזוס – הוא אמר לי, שאני הדיוטית נבערת מדעת! אל יאהב הדיוטית יפה! – אינני רוצה! אתה מבין?!

ד"ר אוזוס לא ענה, אלא הגיש לה ראי. – היא הביטה רגע – הביטה, הביטה ושוב פרצה בבכייה, דחתה את הראי ואמרה בדמעות־תלונה מרות:

– למה עשית לי זאת? אני שוב אתאבד! – אני מתביישת לצאת החוצה – – הוא יצחק בי – –

ד“ר אוזוס השאיר אותה לבדה ויצא עם כולם. רק האחות נשארה לשומרה. מירה התייפחה חרישית, אומללה מאוד, אחר כך נשתתקה ונרדמה. – יצאה גם האחות. – כעבור שעות אחדות ראתה האחות, איך היא מתעוררת ושולחת את ידה אחרי הראי, ומביטה. – נכנס ד”ר אוזוס, ניגש אל המיטה וישב עליה, נטל מידה את הראי, החזיק אותו כך שהיא תוכל כל הזמן לראות את עצמה, ואמר:

– זה שנתיים וחצי שאני עוקב אחרי גורלך. עוד לפני שנתפסת לאדם זה ראיתיך ולבי התחמץ בקירבי. אני מכחש בגזירת הגורל. הוא הדביק לך חוטם על פניך, שמעטים דוגמתם ל“יופי”. פשוט מעשה־התעללות. והחלטתי ללמוד את הניתוח הפלאסטי. אני יודע שאת כשרונית מאוד ומכיר את רמת האינטליגנציה שלך, מירה אך עליך לדעת, שלא רק הנפש יכולה להיות כשרונית, אלא גם הגוף. כשרונו של הגוף הוא היופי שלו. והחוטם שלך היה הגימגום של גופך. ריפאתי את גימגומו – והנה הוא גאוני! גאוני, מירה! אינני יודע, אם את תופסת את מידת יופיך?! – הביטי – – –

מירה הביטה בו ארוכות, ושוב בראי, ושוב בו, ואמרה – דחילה:

– אתה חושב, שהוא – – שמרטין – –

– זה תלוי בך! – הפסיקה הרופא – – אם תמזגי את שני כשרונותיך לאחד: את של נפשך ושל גופך יחד. – הוא הביט בה ארוכות, ואחר כך זע, קם פתאום ואמר: – קומי, התלבשי והיעלמי מעיני! שלא אהיה פיגמאליון טיפש! מהר! – משך בכפתור חוטמה הסולד ומיהר החוצה.

מירה קפצה מן המיטה, חטפה את האחות, חיבקה ונשקה לה והעיפה אותה בוואלס פרוע.

ו

העיר הקטנה היתה שרויה בקדחת הבחירות למיס־1950. בינתיים הופיעה תמונתה של “מירה באל” בעתונות והכל ניבאו לה נצחון מוחלט. ואחרי שגם הגברת גלאן קיבלה את התמונה, החוויר כל סיכוי ליתר המועמדות. ראש העיר יד אחת עם ראש המשטרה הגדילו את הצילום והדפיסוהו במאות העתקים. “מירה באל” היתה מחייכת מכל חלון ראווה ובכל מקום ציבורי בעיר. – חסידי מפלגת־המוח התכנסו לתוכנית להפריע את בחירת היופי – אך מנהיגם הפרופסור מולדי שוקל וטורה ולבסוף מחליט, שלא כדאי להפריע. “זה לא לפי כבוד התנועה”. – ועוד הם יושבים ומדיינים – נכנס ראש המשטרה בלוויית שוטרים, מצווה להישאר במנוחה – ועורך חיפוש.

– רבותי האקדמאים – אומר אלכס מארין – בשמירה על כבודכם אני מבקש מכם לחסוך לי ולכם את פעולת החובה הבלתי נעימה, לחטט בכיסכם. מוטב שבעצמכם תוציאו ותראו את גרמי־הפשע שבכיסיכם. – –

וכיוון שהיו ביניהם טיפשים לא מעט, שמיד הוציאו וביד מורמה הראו את תמונתה של מירה – נאלצו כולם לעשות זאת. בכיסי כולם היתה חבויה תמונתה.

– – תודה – אמר ראש־המשטרה – אדוני הפרופסור פטור מחובה זו – הוסיף, השתחווה והלך. בפתח נעמד ואמר במועל יד: – תחי מירה מיס־1950.

לא היה מי שיצחק.

ז

בתחנת האוויר המה הכל כנהוג: עתונאים־מצלמים, ראש העיר, ראש־המשטרה, נגידי האוניברסיטה וחברי וועדת־הבחירות. וביניהם כמובן גם הגברת גלאן, הדודה.

כשהמועמדות לבחירות התחילו יוצאות מתוך האווירון בזו אחר זו, חיפשה הגברת גלאן את מירה – ובכל זאת לא הכירה אותה ברגע הראשון. הוראותיו של הד"ר אוזוס בילבלו אותה לגמרי, וכבר התחילה מאמינה שבאמת בת־אחותה היא היפהפיה ששלחה לה את תמונתה.

– האללו, דודה אננה! – קראה היפה שבכולן, דחתה את הרפורטרים ונפלה על צווארי הגברת גלאן. האשה הפיקחית פרצה בבכייה:

– מדוע השארת את מירה שלי שם! – ושוב בכתה.

– היא תבוא, תבוא דודה אננה! היא הבריאה לגמרי.

למחרת התחצף אחד העתונים להעיר: “חבל שמירה באל מחטמת קצת יותר מדי. טוב, שהמועמדות שותקות בשעת הבחירות”.

אך נשות העיר ריננו אחריה רננת־סוד גלויה נוראה מזו:

“היא טיפשה כיפהפיה אמיתית!”

“מדברת כמו אידיוטית גמורה!”

“היא שאלה, אם יש בעיר רווקים אדומי־שפמון? וצחקה כמו אידיוטית”.

“כל הזמן צוחקת!”

"איך שולחים פתיה כזו להיבחר?!

“היא צוחקת כמו מיקי רוני בתפקיד ‘פוק’ ב”חלום ליל קיץ".

“ואיך היא מחטמת! כמעט שאין להבין אותה! מדברת היא לא בפיה, אלא בחוטמה! – נורא לשמוע!”

וכעבור יומיים נתגלגלה השיחה הבאה בין מירה באל ובין הפרופסור מולדי, שישב כל הזמן ככפוא־שֵּד ועיניו יצאו לה.

היא: (מחטמת כאילו אפה היה סתום) אני מכירה פרופסור את התיאוריה שלך (צחוק). אתה רוצה שיבשלו את הנשים לקציצות! אוכל־אדם כמוך! (צחוק)

הוא: זה לאו דווקא, אך אם את אומרת, הרי אני מסכים. – מעשנת? בבקשה. (מושיט לה את מגש־הסיגריות.)

היא: אני אינני מעשנת, אך אם אתה אומר, הרי אני מסכימה. (צחוק. היא מדליקה – ומתחילה להשתעל) הצטננתי באווירון. (זורקת את הסיגריה המגחלת.)

הוא: (קופץ ומרים אותה ושמה אל המאפרה) אין דבר, גבירתי.

היא: אני יודעת שאין דבר. ידעתי שאתה תרים אותה (צחוק.)

הוא: (צוחק אתה יחד) מאין ידעת זאת?

היא: אמא אומרת, שכל הגברים הם טיפשים. אך אתה פרופסור יפה כזה. (צחוק אל תוך פניו) השפמון הזה מתוק מאוד. אמא אמרה, שאסור לומר מחמאה לגבר (לוחשת) אך אמא איננה פה! (צחוק סודי.)

הוא: תודה רבה. (רוצה לנשק לה את ידה.)

היא: (נבהלת מאוד) אוה! אסור! אמא אמרה, שבסופה של נשיקת יד הוא תמיד ילד בלתי חוקי ואני שומרת על החוק. אבא שלי הוא שוטר!

הוא: אני רוצה לשאול אותך דבר־מה גבירתי, אך סליחה אל־נא תכעסי עלי – –

היא: בבקשה, אמא אומרת, שגם החכם הגדול ביותר יכול להיכשל בשאלה טיפשית, (צחוק.) אך החכם אינו שואל. (צחוק.) הוא חכם! (צחוק.)

הוא: האם ניסית פעם לרפא… את מחטמת מאוד, וזה חבל. משום שקולך נעים מאוד מאוד. את האינפוף אפשר לרפא.

היא: (ברצינות גמורה) אוה, לא. להיפך, אמא אומרת, שמי שדיבורי אינו מוצא חן בעיניו, יוכל גם הוא לחטם כמוני. (שמה את ידה על ברכו) אני מבקשת, נא לחטם קצת. כמוני! – אני מבקשת – בבקשה! –

הוא: אינני יודע – – אינני יכול – –

היא: תנסה, תנסה, אני מבקשת! – רק קצת! –

הוא: (במבוכה) אינני יכול, באמת!

היא: (קמה ברוגזה) אז אני הולכת! שלום! (הולכת.)

הוא: רץ אחריה (ותופסה) לא־לא! חס וחלילה!

היא: אז בבקשה לחטם! – כמוני! – תבאר את התיאוריה שלך: אמור, “החיה אוהבת” – – אמור!

הוא: (בחיטום) החיה אוהבת את הגוף והאדם את הנפש האינטלקטואלית, המתבטאת בשלושה דברים (מדליק סיגריה) בחינוך טוב (היא חוטפת מפיו את הסיגריה ומעשנת) בחוכמה – –

היא: (נופחת לו את העשן אל פניו) אומרים, שאת תורתו של איינשטיין אין מבינים אלא שלושה אנשים: הוא ואשתו ובתו. נכון? – סליחה, הלאה!

הוא: ובהשכלה – –

היא: גם אני גמרתי חמש מחלקות וחצי גימנסיה, אך השתלמתי אחר כך לבדי, קראתי ספרי־אלגברה שונים ואת כל הרומאנים של פאסטר, זה שהמציא את התרופה פניסילין למחלת הרנטגן, ואני יודעת שגם הגוף, יכול להיות אינלקט – אינטליגנטואלי, שכשרונו של הגוף הוא היופי שלו ושיש גם גוף גאוני – –

הוא: זוהי שטו? – – סליחה, זה שטו־שטופנדס! זה מפליא! זה מעניין מאוד! (מושך אותה קצת אליו) זה בעצם נכון מאוד. זה מצויין! ממי שמעת זאת? (רוצה לנשק לה – היא משתמטת.)

היא: (לוחשת כמו סוד) זה שלי. (מביטה מסביב) אך אני מפחדת, שמא זו טיפשות. לא? לא טיפשות?

הוא: (חוטפה ומנשקה) אַת גאונית! (שוב נשיקה) העיניים הללו (נשיקה) והאף המתוק הזה! (נושק על אפה) זוהי מתיקות גאונית! (שוב נשיקה.)

היא: (פוקחת עליו עיני־השתוממות, פורצת בבכייה) כעת עלי ללכת אל הרופא! אל הרופא! (בוכה מר.)

הוא: טיפשונת שלי. (צחוק) לא צריך רופא! (נשיקה.)

היא: (בבכייה) כן צריך. צריך רופא! אני כבר נערה גדולה! (בוכה) הרופא מחכה לי! –

הוא: מי מחכה לך?

היא: הרופא! ד"ר אוזוס! הוא אוהב אותי! (מייללת.)

הוא: (חוטפה ומאמצה אל לבו) אני לא אתן אותך לשום איש בעולם! אני ארוצץ את גולגלתו!

היא: (בשמחה) אתה תרצח למעני?!

הוא: למענך את הכל! – את שלי! –

היא: וגם תגנוב למעני? (נותנת לו נשיקה.)

הוא: למענך את הכל בעולם! (מתחבקים בנשיקה ארוכה.)

ברגע זה נשמעו מחיאות כפיים מן הפרוזדור. מופיעה הגברת גלאן ואחריה ד"ר אוזוס וראש המשטרה, שלושתם תוך מחיאות כפיים וקריאות: – “בראבו! בראבו! מזל טוב!” –

פרופסור מולדי נבהל במבוכה גדולה, רוצה לסגת, אך היא מחזיקה אותו בחיבוק ואומרת בקול נורמאלי:

– לא צריך להתבייש יקירי. ישנם דברים, שהחיה אינה יודעת והאדם יודע, כמו למשל את זה (נושקת לו.) את זה אין החיה יודעת. – אה כן, שכחתי להציג אתכם: זוהי אמא שלי הגברת גלאן, וזהו דוקטור אוזוס המנתח הפלאסטי, הנותן לגוף חינוך גאוני, וזהו ראש המשטרה מיסטר מארין, שבא לאסור אותך שלא תרצח ולא תגנוב למען אשה. (מנשקת לוֹ.)

ד"ר אוזוס: “כמה אינטליגנציות ישנה באף קטן שכזה!”

– – –

א

פטר האלדה, פקיד קטן בבנק קטן בעיירה קטנה בבאוואריה לא ידע בעצם, מה לו כנגד היהודים. פטר האלדה היה פעם מורה לגיאוגרפיה ומן הטובים שבהם – אך לא מן המעמיקים שבהם. מעולם לא עבר את הגבול שבין תורת רשם־הארץ ובין תורת העמים היושבים על פני כדור הארץ. ולולא תמימותו של אחד מתלמידיו הקטנים, ששאל פתאום, איזהו שטח הארץ השייך ליהודים ולצוענים – לא היה פטר האלדה מרגיש בדבר, שישנם גם שני עמים כאלה על פני האדמה. השאלה הפתיעה אותו. ומכיוון שהפתיעה אותו, היא גם הרגיזה אותו. עד כדי כך, שבמבוכתו פרץ על הנער:

– אולי יהודי אתה או צועני, שזה מעניין אותך כל כך?!

– כן – ענה הנער – אני יהודי, אדוני המורה.

ופטר האלדה שוב הופתע. הוא לא ידע אפילו, שבין תלמידיו יש יהודי. וכיוון שמבוכתו גדלה עוד יותר, איפק את בורותו, הלחיץ חיוך על פניו ואמר:

– אם כן, עליך לדעת איזו ארץ שייכת ליהודים.

וכאן באה אותה ההפתעה השלישית. בפשטות טבעית ענה הנער:

– כן, אדוני המורה, פאַלשׂתינה.

פטר האלדה שוב עצר ברוחו ובחיוכה של גולגולת־אדם אמר:

– בראבו הנדלר! – ומיד עבר לנושא אחר, שבו הוא מומחה יותר מתלמידו זה המחוצף.

ובבואו הביתה, לא היה לו תיאבון לסעודתו. זאת לו הפעם הראשונה לפטר האלדה, ששיקר. ולמי? לתלמידו הקטן! הוא אמר לו “בראבו” על דבר שהוא עצמו לא ידע, וגם אינו יודע. – המאכל הפך לרעל בין שיניו. – לבסוף זרק את המזלג והסכין, וקרא בחירוק שיניים:

“שרץ יהודי ארור!” –

אשתו החווירה והביטה בו אילמת. – לבו הרעוע של פטר האלדה אסר עליו להתרגז. ומשלא גמר את סעודתו, מיהרה האשה אל רופא־הבאנק, הד"ר שליזינגר.

וכשבדק אותו הרופא בשאלותיו ופטר האלדה נזכר, שגם הד"ר שליזינגר הוא יהודי, התלקחה בו רוגזה כזו, שהפסיק את הבדיקה ושאל פתאום:

– פאלשׂתינה היא ארץ היהודים?!

הרופא השקט הביט בו וקימט את מצחו. מה זה? מעולם לא הבחין באדם זה סימני מחלת עצבים.

– לא – ענה הד"ר שליזינגר בחיוכו של רופא מרגיע המנחש רעות… אך במקום להירגע, קפץ פטר האלדה על רגליו.

– ומדוע לא?! – צעק – אז איפה?! – ומשהבין, שאין ליהודים ארץ, הוסיף בטירוף שבחרון: – איך זה חי עַם בלי ארץ?!

ולולא אשתו של פטר האלדה, שהד"ר שליזינגר היה בעיניה מלאך־מגינו של לב־בעלה, היה פטר האלדה מרים יד על הרופא, או שהיה זורקו החוצה.

ולא הרופא ולא אשתו לא ידעו את סיבת השתוללותו הפתאומית של פטר האלדה: השקר ששיקר לנער.

ב

פטר האלדה בא הביתה מן המשרד ושיפשף את ידיו בקורת־רוח פורחת.

– את יודעת ליזה? – אמר לאשתו – היהודים הם הפקר. תני לאכול.

– מה פירוש הדבר? – הביטה בו האשה כמטומטמת והגישה אוכל.

– מה פירוש?? אפשר לעשות בהם מה שרוצים. כל מה שרוצים.

– ומה אתה רוצה לעשות בהם? – שאלה האשה נרגזה במקצת תוך הגשת אוכל.

פטר האלדה לא ידע לענות כרגע.

– מה אני רוצה לעשות בהם, שואלת אַת? מה פירוש, מה אני רוצה?

הוא שתק רגע, ופתאום הניח את הסכין והמזלג:

– תני לי מן הבקבוק, ליזה! ימח שמו של זרע־שרצים זה? – אמר בפנים חיוורים־מסמיקים.

האשה נתנה לו טיפות מבקבוק־הרפואה המרגיע ובינתיים אמרה:

– מוטב שתהא נשמע לו ליהודי זה ביתר קפדנות. הוא שומר על לבך הסמרטוטי. לך שכב קצת, תאכל אחרי כך – והלכה לקרוא לרופא.

– אדוני הרופא – אמר פטר האלדה תוך שכיבה – מה דעתך, כשאדם מתנקם במישהו, זה מזיק ללבו?

הרופא הביט בו ארוכות, אחר כך אמר:

– הנקמה היא מידה מכוערת, אדון האלדה, וגם אינה בריאה, היא נוקמת במתנקם עצמו.

– אתה אמר זאת משום שאתה יהודי, לא כן?

– מובן, אדון האלדה. משום שהמוסר שלנו אינו מרשה לנו לנקום שום נקמה. “לא תיקום ולא תיטור” כתוב בתורתנו.

פטר האלדה צחק:

– ואולי לא המוסר שלכם, אלא הפחד שלכם אומר זאת? – ושוב צחק.

הרופא שתק. אחר כך הלך. האשה ליוותה אותו החוצה. משחזרה, אמרה לבעלה:

– אתה חזיר טיפש, פטר. הרופא אמר לי בחוץ, שהוא אינו אחראי ללבך אם תשתולל.

– ומה אמר עוד? – שאל פטר האלדה ושוב צחק – לא אמר, שהוא מפחד מפני?

– מה מפניך? מפני אבטומאט־של דיו רעוע, שכמוך?! מוטב שתשמור על חייך התלויים בקורי־עכביש! אידיוט!

פטר האלדה צחק.

– אינך רוצה לראות, איך הדוקטור הנכבד שלנו ירקוד ריקוד יהודי? – ושוב צחק.

אשתו שמה את ידיה על מותניה הכבירות: – איפה שתית פטר?!

זה הרגיז אותו. הוא אפילו בירה לא שתה מעולם. פניו האדימו מכעס:

– מדוע אין ליהודים ארץ?! מה?! את זה שאלי אותם, את ילדי־השעשועים שלך?! מדוע אין להם ארץ?!

האשה העגילה עליו את עיניה. האדם הזה יצא מדעתו. – ופטר האלדה הוסיף:

– אני ארקידהו. עד שיענה לי! עד שיענה! –

האשה ניגשה אליו כמו פר נפוח, נעצה בו את עיניה עד שצנח על הכיסא וישב.

– מה?! – נהמה בין שיניה – נסה־נא לעשות שטויות פה בביתי! אתה זה מזמן לא ראית את המטאטא שלי רוקד! – הרי לך ובלע! – הישקתה אותו טיפות והשטיחתו על הספה.

ג

כשהלך פטר האלדה אל המפקדה לבקש לו יהודי, עלתה לפניו הליכתו לפגישה ראשונה עם נערה. כמה חד הם שני הדברים הללו, המקובלים כשני הפכים: האהבה והשנאה. אותה התכונה הרבה, אותה הסמרמורת ואותו השיכרון. – אין הוא יודע, למה שונא הוא כל כך את היהודי האלמוני שיפול לידיו – אך כלום ידע אז, למה אוהב הוא כל כך את גרדה פרייס שלא ראה אותה יותר מפעם אחת? – שאת גרדה כבר הכיר בכל זאת ואת היהודי לא ראה עדיין? – ברור לו, שלא את גרדה אהב אז, אלא את כל הבחורות, שאחת מהן שמה היה גרדה פרייס. ואילו באה אז פקודה מאת השלטונות, שמותר לקחת לו איזו בחורה שירצה, וודאי שהיה לוקח לו לאו־דווקא את גרדה. –

אך לא. פטר האלדה ראה פתאום, שהגזירה שווה אינה גזירה־שווה. לפגוע באדם שלא ראה אותו מעולם? – –

ופתאום מצא את עצמו בפרוזדור המפקדה – והופתע לראות, שהמפקד הוא ברונו גאנזל, מי שהיה משרת אצלם בבאנק ופיטרוהו מחמת מעילה קטנה בשליחות הגזבר. שניהם שמחו זה לזה.

– ובכן, אדון פנקסן ראשי, במה אוכל לשרת!

– הייתי מבקש לי – – – יהודי – – שמעתי שנותנים.

– בבקשה – אמר גאנזל – רק לא את המנהל. אותו אני אכלתי, תוכל לראותו על האשפה, עדיין חי קצת – אמר וצחק.

וברגע זה כבר ידע פטר האלדה, את מי הוא רוצה: – אם כן, את הרופא שלנו, הד"ר שליזינגר. – זה המקלקל לי את לבי כל הזמן.

– אוה, את הַגֵּרַע הקלקלן הזה, המזריק רעל בילדינו? בסדר, אדון פנקסן ראשי. דגדגהו־נא קצת – – ככה –

ד

זה רבע שעה שפטר האלדה מסתובב סביב הד"ר שליזינגר, מדבר אליו, שואלו, שואלו ושואלו – והלה שותק. בתחילה שאלו במנוחה מתוחה:

– אמור־נא לי אדון דוקטור, מדוע אין ליהודים ארץ? מדוע יש לכל עם ועם ארץ, מדינה, ורק לכם אין? בבקשה לענות לי. – באמת. מדוע? – מדוע אינך עונה לי, מה? – אל תשתוק! ענה! ענה! – וכשהרופא עמד ולא ענה, לא פתח את פיו, התחיל רוגזו של פטר האלדה גואה, תוסס ורותח להחריד.

שתיקתו של הרופא מילאה אותו ארס־נחשים מעלה קצף. לחינם צעק, איים, צרח לו אל תוך פניו – הלה עמד ושתק. ולבסוף עמד כנגדו פנים אל פנים וביקשו בקול תחנונים: – רק מילה אחת, אדון דוקטור, רק מילה אחת! אני מבקש! מילה אחת! – אותו ממזר יהודי אמר לי, שארצכם היא פאלשתינה. ואתה אמרת: לא. מהי האמת? – דבר! דבר, אמרתי! הלא יודע אתה מה צפוי לך! הראיתי לך את המנהל על כרי האשפה! – – דבר! – צעק בקול צרוד – דבר, משום שאני – –!

– אדון האלדה – נשמע פתאום קולו של הרופא כמו מתוך מרתף – זה מזיק ללבך – –

פטר האלדה עמד רגע מאובן. יהודי זה מתעלל בו. זה עובר כל גבול! –

– לא זאת שאלתיך!! – צרח בגרון שורק – ענה על מה ששאלתיך! אתה שומע?! – שיניו חרקו בקול, הוא הרים את שתי ידיו להנחיתן על פניו של הרופא. אחר כך מילא פיו לירוק לו בפניו – אך לא. לא להתרגז. הוא יירגע. ככה. לא להתרגז. להיפך. לשבת במנוחה ולחשוב, מה לעשות ביהודי זה מה שאיש לא עשה עדיין לשום אדם בעולם. – ורגש עדנים מתוק וחם עבר בדמו. – לבו פיחפח בו כמנוע מקולקל וכל אבריו התחילו מרטטים. מה לעשות באדם זה? מה לעשות? – ופתאום, כמי שנכווה מנשיכת עקרב, קפץ ממקומו ובמלוא כוחו צרח בחירוק שיניים כשהוא מתקרב אל הרופא? – מנוול! – אל תשתוק! – ענה! – ענה! – מדוע אין ליהו – – – אוי! –

ונפל מלא קומתו והשתטח מת.

– – –

א

אין לדעת מי הבליח את דבר הבשורה. אולי לא היודע, אלא אחד ההוֹזים, כבר לא בעולם הזה, כי אם באותו עולם חופשי לגמרי, שאיש־הגסטאפו פרצוף מצחיק לו, מצחיק מאוד עם אותו הזנב בידו, המרקד תמיד לא על האדמה, אלא על פנים, תמיד רק על פנים על עיניים. אף, פה ושפתיים. כמו קרן־אור של שבר־ראי, שהילד במדים מכוונה תמיד אל עינֵי האיש. ככה, בדיוק ככה, מפזז הזנב, שבידי הילד הגדול במדים, על הפנים. והזנב חושב שזה כואב לַפָּנִים. מצחיק כל כך. יוֹסִילִי צוחק. הוא מעווה את פניו בשעה שהזנב רוקד עליהן, אך זה רק כדי לרמות את איש־המדים. כלל אינו כואב. וכדי לרמות את איש־המדים, הוא מזיב גם דם מפניו. אך זה לא כואב. וההוא מצליף וחושב שזה כואב.

אולי הוא, יוֹסִילִי, היה הראשון שבישר את הבשורה, שבאים אנשי־מדים אחרים שאינם מרקידים מגלב כזה, זנב, בפנים, עכשיו, אחרי יומיים שאיש־המדים עם הזנב ביד, יושב אסור שם במרתף, ישנם המחפשים את המבשר הראשון. ומלכה הקרועה אומרת, שהיא זוכרת היטב, שיוסילי היה זה. יוסילי המטורף. זה המבקש תמיד את איש־הגסטאפו, שירקיד לו את המגלב על פניו, משום שזה מצחיק כל כך. היא זוכרת, שפתאום פסק לצחוק ואמר, עצוב מאוד וקודר מאוד:

– חסל צחוק. באים אחרים, והם אינם מצחיקים. אין להם מגלב ביד.

וכמעט שבכה יוסילי. ולא רצה לדבר עם אנשי־המדים החדשים. וכשנתנו לו כוסית חלב, הפך את פניו אל הקיר בשכיבתו ואמר:

– לא. אותי לא תרמה, זה לא רעל. כבר פעמיים נתנו לי, ולא היה רעל. הגברת זרקין כן קיבלה רעל, משום שנתנה יהלום גדול. פוי, פרוטקציה שכזו!

וסתם את פיו מפני החלב שנתן לו החייל.

ככה מספרת מלכה הקרועה.

והם מתפלאים, שדווקא יוסילי בישר את בשורת השיחרור, הוא שהיה מזמר תמיד את שיר הגן־עדן שלו.

– כן – אומר מישהו ומתחיל לזמר את שירו של יוסילי: –

לָמֶד־וָו, לָמֶד־וָו,

אֲנִי הַלָמֶד־וָו,

אַשְׁרֵי זוֹכֶה בְּגַן־הָעֵדֶן

בְּחַיֵּי חַיָּיו.

ועכשיו יוסילי אינו מזמר עוד. וגם הצחוק פסק מפיו.

ב

– אדוני הרופא, בבקשה, יתנו לי להתנקם בו?

– יתנו, יתנו יוסילי, בתנאי שתאכל ותשתה מה שאני נותן לך.

– ויתנו לי לעשות בו כל מה שאני רוצה?

– כל מה שתרצה, ובלבד שתהיה בריא לגמרי.

– תודה – אמר יוסילי ואכל ושתה. אחר כך הוסיף – הבט אדוני הרופא, השרירים הללו. אני פעם הוצאתי סוּס שוכב מן הבוץ.

הרופא הצבאי הביט בו ונתעוררה בו סקרנותו:

– מדוע לא גמרת אתו, ככה, בידיך?

– זה לא. לא רציתי. אני הלא ידעתי שיבוא יום־הנקמה. אני ידעתי שכך אי־אפשר. סתם ככה? לעשות בבני אדם כמו בעצים? ככה פשוט? או שיש אלוהים בעולם, או שאין. ואני רציתי שיהא, לי אבא וסבתא לא שיקרו, שיש ומשום כך לא מלקתי לו את ראשו בבת אחת. אני יודע, אלוהים רצה שהוא יעשה בנו מה שרוצה, כדי שאני אתנקם אחר כך. ומשום כך לא מתי ולא יצאתי מדעתי. אני יודע שלא הייתי שפוי בדעתי, אך לא השתגעתי. זה לא נכון. הם הרעיבו אותנו עד־מוות, אך אני אכלתי את מזוני שלי: את הנקמה. יום יום נגסתי חתיכת־נקם ממנו. פעם חוליית אצבע, פעם מחט באוזן, פעם שן עקורה, כל מה שהוא עשה בנו, היה לי למאכל מגופו שלו. כשאיבדתי את עינִי האחת מתוך זוועה לאחד ממעשי־התעללותו בתינוק, הרגשתי פתאום כוח כזה, שיכולתי להרימו לזרוק אותו אל עבר החומה בגובה של ארבעה מטרים, אלא ש – – –

הרופא הצעיר הפסיקוֹ:

– אך זכור מה שאמרתי לך, יקירי, שמור על עינך. עוד התרגשות אחת חלילה – –

– זה לא, אדון דוקטור. חסל התרגשות. שופט היושב על כס־המשפט בשם אלוהים ואדם, אינו דין שיתרגש. הוֹ־הוֹ, במנוחה כזו איש לא שפט עדיין פושע. בעיני זאת האחת עלי לראותו עומד לפני בית־דין של־מעלה ושל־מטה.

כשיצאו מלפניו שני הרופאים אמר הזקן שבהם:

– לא היית צריך לדבר על התרגשוּת בקשר עם עינוֹ. הַהִיסְטֶרְיָה רגישה מאוד כקוֹלטת סוּגֶסְטִיָה.

ג

יוסילי הבריא לגמרי בגופו. והכל הביטו בו והשתאו כל הזמן. הלא זה ענק. מילא שהתעבה – אך איך זה גדל פתאום! מי זה גדֵל בגיל זה? ותוך שניים שלושה ימים? אולי גם זה אחד הניסים? הלא קרו אחדים בימים האחרונים.

ובכן, מחרתיים, אמר יוסילי לעצמו בקול. הרופאים אומרים שלמחרתיים אהיה בריא בהחלט.

– ולמחרתיים הוציא יוסילי את איש־המגלב מן המרתף והעמידו לפני עצמו לדין. ולא נתן לאיש להיות נוכח שם. לעת עתה הוא לבדו יחקור אותו.

האיש עמד לפניו חיוור כמת.

יוֹסִילִי הביט בו וכמעט שלא הכירו: איך זה הקטין כל כך? ומשך ימים אחדים! הלא זה היה ענק.

יוסילי ישב על אותה כורסה, שקודם היה יושב בה הוא, איש־המגלב, כשהיה חוקר אותם במגלבו. בתחילה הביט בו יוסילי ולא מצא את המילה הראשונה הנכונה. הביט בו ושתק וחיפש את המילה. ולא מצא. רק שפתיו התחילו רועדות, נעו נַעָווּ, נפתחו ונסגרו והלשון ניגשה כל הזמן אל השיניים ואל החֵיך וגם ליקקה את השפתיים, הגרון כָּח כיחוֹת, האף נשף־נשם עמוקות – ולבסוף יצא הקול:

– נה, ככה, נו? מה דעתך אדון פאיסט? סליחה, פוֹן־פאיסט, לא כן? הא? ככה, אם כן, כך אמור נא לי בבקשה, איך זה? הייתי רוצה לדעת, באמת, איך זה יכול אדם לעשות מעשים כאלה? אילו למשל היו עושים לך, לגופך, ככה? לעקור את שיניך, ככה, בצבת זו, שלך? – אמר והוציא מכיסו את הצבת – אותה צבת עצמה של פוֹן־פאיסט – וניגש אליו – אמור נא, בבקשה, הלא גם אתה הנך אדם חי. גם לך כואב, לא כן? אם אני אוציא לך עכשיו שן, הלא יכאב לך, לא כן? אם כן אני פשוט אינני מבין, וּבִּפְנִים, בלבך, לא הרגשת כלום, כלום, כלום, שום כזו, רחמנות. ילדים קטנים כמו שלך, נחמדים מאוד. ראיתי אותם; אם אני, עכשיו, אעשה להם, באמת, אֶמור, הלא יודע אתה, מה זה לנגוע בילדך לרעה – – לא כן? אמור, אמור! דבר!! מדוע אתה שותק?! אל תשתוק! – צעק עליו בקול אדיר – אני אשבור לך כל עצם לחוד!!!

אך כשהלה לא ענה, חרק יוסילי בשיניו, ישב על מקומו, נשם עמוקות ואמר:

– לא ייאמן. פשוט, לא ייאמן. לא ייאמן. לא ייאמן. אפשר פשוט, סתם לקחת אדם – – –

והמשיך את הירהורו בעיניים עצומות וישב.

סרט ארוך התחיל נָגוֹל לעיניו העצומות. סרט סיוטים, האורך שנתיים ימים ובאמצע עומד פון־פאיסט ועושה. –

ראשו של יוסילי צנח אל בין כפיו, אחר כך הרים את הראש. עינו, האחת, האדומה, יצא מחוֹרָה; הוא קם ממקומו ובקול רועד ומיילל צווח:

– דבר! פתח פיך! אמור לי, איך זה? איך?! נערה נחמדה כזו! לחתוך בשר חי! איפה הוא הלב: איפה ילדיך? איפה איפה, איפה? איפה אלוהים?! איפה הוא?!

קולו עבר לקול בוכים, לבו התכווץ עד כדי כאב. כל מה שהתגנב והצטבר בו משך שנתיים, נַמֵס בו בבת אחת בגל שוטף־סוחף. ושוב נפל אל הכורסה, לחץ בכפיו את שתי רקותיו ההולמות ופרץ בבכייה רמה. –

– דוקטור! דוקטור! – צעק תוך יללה – דוקטור! עיני! אני עיוור! –

– – –

בשעתו, כשהעתונות הודיעה על כך באמצעות הסוכנויות הטלגרפיות, איש לא שם לב לדבר. כנראה, שלא רק לפלא־הראדיו עצמו התרגלנו בין רגע היסטורי, אלא גם לכל הכרוך בו.

אך מי ששם לבו – ראה במאורע־טפל זה את המילה של המאה העשרים בדיוקנה הטוב.

 *

סכּינס, המטעי ההולנדי באי־יאווה, שהפרה והפריח חלקה הגונה בתוך יער־העַד שם – הביא לו משרתת לבנה מן העיר סואראבאיה. המשרתת החדשה, מאדלון, עשתה את עבודתה בנאמנות, בחריצות וגם בהתמדה – אף כי הבוחן בה ראה, שלא הכל בסדר אצלה שם פנימה. כעין מרה שחורה מקננת בגופה.

גם סכינס עצמו הרגיש בדבר, אך מהיותו עסוק יותר מדי בעסקיו, לא שם אליה לב ביותר. כי נוסף לדאגות־עסקיו היתה לו לסכינס גם טראגדיה משלו: אחיו שבהולנד נרצח לפני חודשיים ברצח מסתורי ממש: בית הדין מצא סוף סוף את הרוצח – אך הוא נמלט בלי כל עקבות: זאת היתה אשתו הצעירה של הנרצח, שחי אתה לא יותר משנה.

נשארה ילדה פעוטה, שנתייתמה בבת־אחת מהוריה. את התינוקת אימץ לו סכינס אל ביתו, שיחד אתה עבר אליו גם הונו הרב של אחיו הנרצח. המטעי סכינס לא נגע בירושת התינוקת, שם אותה בבאנק בסואראבאיה, וחיפש אומנת בשביל ילדת אחיו ומצא את המשרתת הלבנה, ששמה מאדלון.

סכינס לא אהב ביותר את אחיו המנוח, היה ביניהם יחס של לא־יחס בגלל סיכסוך ירושה, וזה שנים שלא התעניינו זה בזה – אך אל התינוקת התקשר בקשר אבהי חם מאוד.

אין את נפשי להגיש בזה לקורא סיפור דטקטיבי מסובך, כדי לפתור את הסבך בסופו. ולפיכך אגלה תיכף מה שהקורא עצמו משער: המשרתת מאדלון היתה אמה של התינוקת. – בכל העולם הגדול ידעה רק היא עצמה, שאין לה כל קשר עם רצח בעלה – אך פה שוב היה לשופטים ולדעת הקהל עסק עם אחד מאותם המקרים הפאטאלים הידועים: כל סימני־הפשע התרכזו סביב האשה הצעירה ללא וויכוח וספק. משראתה זאת, החליטה להציל את ילדתה מיַתמוּת מוחלטת, בתקווה שבכל זאת תיוודע פעם האמת ומשפטה ייצא כאור; ומשום זה ברחה.

לסכינס לא גילתה את הדבר. גם הוא אינו יכול להיות יוצא מכלל דעת־הקהל והשופטים. ולא חששה לבוא אל ביתו, ביודעה, שהוא מעולם לא ראה אפילו את תמונתה.

סכינס היה אלמן חשוך־בנים, וכך מילאה לו הפעוטה הבריאה את כל חיי־הבית שלו, שהלכו ונעשו אתה למאושרים ממש.

יש שאדם משער במצב מרוגש השערות רחוקות מאוד, שאינן מתקבלות על ההגיון, אך איזה חוש פנימי מבליח לו אותן מפעם לפעם. השערה עמוקה כזו היה הרעיון האפלולי, שאולי מאדלון היא אֵם התינוקת.

אך את ההשערה טישטשה העובדה, שמאדלון לא קיבלה על עצמה בשום פנים להיניק את הילדה. אף כי ברגע הראשון להצעתה את עצמה כמשרתת שאל אותה, אולי מסוגלת היא גם להיות מינקת והיא אז ענתה לו בהיסוס:

– כן, אדוני, אני כעת – אך זה לא בא בחשבון לדאבוני, אני מקבלת על עצמי רק את עבודת סוכנות הבית, לא יותר. אילו היתה זו אֵם הילדה, כי אז וודאי שלא היתה מסרבת לכך – גמר סכינס בלבו.

ושלוש הנפשות התרגלו זו לזו.

מאדלון היתה שקטה, מתמדת במשק ואוהבת את חניכתה כרצון סכינס – ויותר משקיווה. – בהתנהגותה הענוותנית לא ביקשה מעולם אף שרוך נעל מיותר וכשסכינס הביא לה מתנה מן העיר, קיבלה בקושי. היא חשבה למיותר כל מין ביזבוז.

ומשום כך השתאה קצת סכינס, כשמאדלון הציעה פתאום, שיקנה ראדיו אל תוך הבית.

אף כי אין בזה משום פלא: חובבת היא את המוסיקה – חשב סכינס – ואולי זה יעליץ קצת את מרתה השחורה ויאיר את פניה העגומים כל כך.

הביא ראדיו; ודווקא בחינם.

– הפירמה “פיליפס” הציעה לי את המכונה כמכשיר־פירסום בשבילה – אמר למאדלון – אני הנני המטעי הראשון בסביבה רחבה זו, שרצה לקנות ראדיו.

אך כעבור זמן מה התפלא סכינס לראות, שמאדלון אינה מקשיבה לקונצרטים של הראדיו ובלוחות הראדיו־פאטיפון אינה נוגעת כלל.

ועל שאלתו של סכינס ענתה בפירוש, שאיננה חובבת מוסיקה כלל.

אמת, שמניה־וביה התחרטה וגימגמה:

– זאת אומרת: אני חובבת מוסיקה, אך – אך ורק בקונצרטים חיים, מעל הבמה; – הראדיו מספק אותי בנדון זה. –

סכינס היה טרוד יותר מדי בעסקיו, לולא כך היה רואה, או לכל הפחות היה מרגיש בה, כמה קשורה היא בראדיו לא רק בערבים, אלא גם ביום. בשעות היום לא היה נמצא בבית – אך בערבים יש היה מקדים לבוא.

ומכשיר הראדיו היה פתוח בביתו של סכינס כל היום – אך אף רגע לא בגלל המוסיקה והקונצרטים, אלא בגלל הדיבור, בגלל הידיעות החדשות.

ופניה של מאדלון הלכו וגָרעוּ מיום ליום. אף כי היתה לה עוזרת ילידה בעבודתה בבית; ואף כי העבודות הללו בכלל לא היו מרובות, ואין צורך לומר שלא היו למעלה מכוחותיה – הוכחשה מאדלון עד כדי לא להכירה. –

סכינס התפלא מאוד על כך. הן דבר לא חסר לה. – אך אילו היה סכינס מבלה לכל הפחות יום אחד בביתו, היה רואה את הסיבה: מאדלון היתה קשורה כל היום בראדיו, ותוך כדי עבודותיה השונות, לרבות עבודות הגן וטיול עם הילדה והטיפול הנמרץ בה – היא הזינה אותה בלי חלב־אֵם טבעי – עסוקה כל הזמן גם במכשיר הראדיו, ומשתמשת בכל רגע כושר לשבת על ידו ולכוון אותו. אחת היא, אם היא עסוקה בבישול או בכביסה. –

מעשה זה היה למעלה מכוחותיה. עד שסכינס מצא אותה פעם חולה וחלשה מאוד. והרופא מצא, שחולשתה באה לה מתוך עבודת־פרך ממש.

החליט סכינס, שהתרגל אליה מאוד, להביא לה עוזרות אחדות גם לעבודות הבית וגם לעבודות־חוץ. ומאדלון התחילה שבה לאיתנה לאט לאט. – –

אך המקרה העיור עושה לפעמים מעשים, המחווירים פני כל תחבולה וכל חוכמה עליונה: סכינס בא פעם הביתה, ואחרי שהתרחץ ושכב לנוח על הספה, התחיל מקשיב לאיוושת־הראדיו הצורמת את האוזניים. מכשיר הראדיו היה בחדר השני וסכינס, שהיה מתעצל לקום ולסגור את המכשיר או לסגור את הדלת, חיכה קצת, אולי ישתתק מהכשיר מאליו, או שמאדלון תסגור אותו. – אך המכשיר התחיל מדבר. סכינס לא היה תאב כלל לשמוע את ידיעות הראדיו. אך בהקשיבו מתוך הכרח, שמע דבר־מה מעניין, אולי הדבר היחידי המעניין אותו בין ידיעות הראדיו: הספיקר (הקריין) ההולנדי מודיע, שנודע סוף סוף מקום מושבה של הגברת סכינס רוצחת בעלה. היא נמצאת בהודו המזרחית. – מקומה המדוייק־יותר לא ידוע. ומבקשים מאת בעלי הראדיו להתבונן בסביבה ולעזור לבית המשפט במסירת הפושעת לדין. –

כנשוּך נחש קפץ סכינס ממקומו ובתנועה טבעית מיהר אל הראדיו, שהמייתו נשתתקה בין רגע. לתמהונו מצא שם את מאדלון שסגרה את המכשיר – וברחה אל חדרה. רץ אחריה סכינס וכבר מצא את הדלת סגורה. – אף רגע לא פיקפק: בכל כוחו הכביר הסעיר את גופו האיתן אל הדלת ושיברה. הוא הספיק להכּות מתוך ידה של מאדלון את האקדוח. –

יחד עם האקדוח נפלה גם היא. צנחה על הריצפה מלוא קומתה ושכבה רגעים בלי הכרה.

סכינס שיפשף אותה לחיים, ולמרות כל סיכום ההרגשות הנוראות שתססו בקירבו יחד עם המסקנה שלהן – הפליט את המילה הטובה, הלבבית והמעודדת:

– טיפשה! –

מילת־סליחה זו עודדה במקצת את מאדלון.

סימן שמבין הוא אותה בפשעה הנורא; סימן שסולח הוא לה את החטא, שהוא בטוח באמיתו.

ואם ככה – הרי וודאי שיבין אותה, אם היא תספר לו את האמת: שאין לה כל שייכות אל הפשע. – ויסתיר אותה מעין השופטים ומעין העולם. –

סכינס ביטל את עצמו מעסקיו כל אותו היום וטיפל בה. כל הזמן השקיט אותה. – שקודם כל עליה להירגע. ואחרי כן נראה מה לעשות.

ובינתיים היו שניהם, גם הוא וגם מאדלון, תפוסים במחשבותיהם. הוא – איזו מסקנה עליו להסיק ומה עליו לעשות אתה? – למסור את הרוצחת למשפט שהיא ראוייה לו, או להציל את התינוקת מַיַתְמוּת גמורה? – ומלבד זה: בין כך מוכרח הדבר להיגלות פעם. ואז, גם הוא יהיה שותף לרצח. מובן, הרי ההגיון נותן ששותף הוא. הוא שנא את אחיו. זה ידוע לכל, אחיו היה גם עשיר. – והרוצחת ברחה אליו. וכעת חיים הם ביחד, עם ההון, ועם הילדה – באהבה ומנוּחה. – בהודו הרחוקה. – מי זה יאמין לו, שאין לו שייכות אל הרוצחת ואל הרצח?!

מה יותר הגיוני מזה?!

והיא – לעת עתה היא שותקת. אך כשתפתח את פיה – מה תגיד לו? איך תסביר לו שכל זה עלילה נוראה? – אך הוא הן הראה את יחסו העדין שבהבנתו העליונה, הסולחת. אם הוא אמר לה: “טיפשה”, ברור, שחושב הוא שלא כדאי לה בגלל זה לקפח את החיים. ואדם כזה וודאי מוכשר להאמין לה את האמת.

אלא שהיא טעתה בכל זאת. –

הוא לא האמין לה אף רגע ואף מילה.

ולא הועילו כל הסבריה וגם לא תחנוניה ובכיותיה.

ושניהם התהלכו ימים אחדים כסהרורים. הוא בשום פנים לא מצא בנפשו את הכוח להחליט ולעשות מעשה. –

המימרה היחידה שאמר וחזר כל הזמן היתה:

– הירגעי, נראה. לעת עתה הירגעי. –

אך היא לא נרגעה. שכן גם הוא התהלך כחולני.

וביום הרביעי למקרה, כשישב על יד שולחן עבודתו – שמע פתאום את קול צעקתה של מאדלון, אך צעקה מחרידה המחרישה את האוזניים:

– לא נכון! לא אני! – שקר! –

הוא מיהר – ומצא אותה צועקת אל תוך הראדיו. – אל הספיקר צעקה. מעשה מוזר זה עורר בו כעין פיקפוק בכל העניין. צמחה בו האמונה בדבריה. הלא היא לא ידעה אפילו, שהוא נמצא בבית באותה שעה. לא! היא חפה מפשע נורא זה. – מובן.

ואולי כן?

אולי ידעה שהוא יושב על שולחנו ומשום כך סידרה את כל המחזה הזה. – האינטליגנציות לכך אינה חסרה לה.

ושוב נפל אל תוך זרועות הספק.

ומאדלון ראתה איך הולכת ומתבשלת אצלו ההחלטה למסור אותה; ההחלטה מתבשלת וקרבה אל קיצה, אל הגמר. – והחליטה לדבר אתו פעם במנוחה, בתבונה קרה, בהגיון. –

שיחה זאת ארכה שעות אחדות.

נודע לה, שידועים לו כל הפרטים וכל הנימוקים המאשרים את האשמה נגדה. – פה אין שום פרט מוטל בספק כלשהו. כשם שכל האשמה מיוסדת על יסודות שאין להרהר אחריהם.

ועל זה ניצנץ במוחה דבר מה:

– אמור את האמת, פראנציסקוס – אמרה לו – אותך עצם דבר הפשע מכריח למסור אותי ולאמלל את הילדה לכל ימי חייה? לאמלל אותה פירושו: לא רק לייתם אותה, אלא גם לעשות את אמה לרוצחת אביה. – האם דבר הפשע עצמו מצווה עליך מעשה נורא זה, או פחדך מפני האשמה, שאתה שותף לרצח? – אמור את האמת, הן ממני אין לך מה לפחד, אני בן אדם מת. מחוסר כל כוח ורצון בעולם –

סכינס נרתע מפני שאלה זו. זאת היא שאלה מוסרית חשובה מאוד. והוא עצמו אפילו לא שקל אותה עדיין במלוא משקלה. –

לבסוף החליט: –

את צודקת מאדלון: אני רוצה לעשות זאת מתוך פחד, מתוך חרדה לנפשי־אני. –

מאדלון נאנחה אנחת הקלה. –

נננה! תהילה לאל, – אם ככה – שמע נא: יוצא שאתה מאמין בהחלט באשמתי?

– כנראה שאין כל ספק בדבר. כל הזמן הירהרתי בדבר ולא מצאתי אף פתח קטן שבקטנים. –

– והיודע אתה פראנציסקוס, שזה חשוב לי בהרבה יותר, מאשר עצם המוות? שגם אתה מאשים אותי. – זה נורא יותר מכל; שגם אתה חושב אותי לרוצחת בעלי – אמרה – ועיניה התחילו דומעות.

קמה דממה ארוכה.

הוא הפסיק את הדממה:

– אינני משקר לך, אַת רואה. לא אמרתי, שאת הפשע עצמו אינני יכול לסלוח לך; בגלל הילדה ולמען אושרה הייתי סולח לך באמת את עצם הפשע. אך שניהם יחד – גם הידיעה, האמונה, שאת עשית את המעשה האיום וגם החרדה לנפשי – שניהם ביחד. – שניהם ביחד מאדלון.

– ואילו לא היית בטוח, שאני אשמה?

– אז אולי – – אז הייתי מסתיר אותך והייתי מגן עליך אפילו בכלי־זיני. –

– אי! איזה ערך יש פה לכלי־זין! – רוצה אתה להגיד בזה, שהיית מגן עלי בנפשך, בחייך?

– כך! בנפשי! לא רק עליך הייתי מגן בזה, אלא גם על התינוקת האומללה.

– ובכן, עליך לעשות זאת! – אמרה מאדלון בהחלטה, וקמה. – כי לא רק עלי ועל ילדתי עליך להגן, כי אם גם על עצמך! – אתה מבין או לא? על עצמך, משום שאתה שותף לרצח זה! צעקה בכל כוחה פתאום – כן! אתה שותף! ויש גם עֵד לדבר! המשרתת שלנו!

– מה? – השתומם סכינס – עד!

– כן, עֵד! ולא רק אחד – כי אם מאה, אלף, כל העולם! בדיוק כמו לפשעי־שלי, בדיוק! – נסה־נא להגן על עצמך בהגיון ובאמת – ותראה! אם יהיה אדם אחד בעולם הגדול הזה, שיאמין לך אף מילה ואף רגע אחד, שלא אליך ברחתי! – נסה־נא ונראה! – נראה! – רוצח אתה כמוני – ואם תרצה – עוד יותר ממני! אתה הנך המסית לרציחה! – הבינות?!

סכינס עמד נדהם וראשו התחיל מסתחרר עליו. הוא ניסה להשתיק אותה, שלא תצעק, שלא ישמעו שם בחוץ – אך היא עוד הרימה את הצעקתה.

על יד הדלת התאספו אנשים מילידי המקום וביניהם גם לבנים אחדים.

עמדו והביטו והקשיבו.

סכינס הוציא את האקדוח – אך מאדלון היכתה אותו מידו בכוח איתנים:

– מה? שוב לרצוח?! – צעקה.

סכינס התחיל מרגיש גירוי־הקאה ועייפות שהיה בה מרגש התעלפות. – עמד רגע, אחר כך צנח על הכיסא, ונאלם דום. מאדלון רמזה לאנשים שעל יד הפתח שילכו.

האנשים הלכו.

כשנשארו יחידים, ניגשה אליו מאדלון, החליקה את ראשו ואמרה בקול רך ומלטף, כמעט בבכיה:

– רואה אתה, פראנציסקוס: זוהי האשמה. זהו ההגיון המשפטי. – ככה תאמין־נא גם אתה באשמתי שלי. –

הוא נאנח אנחה עמוקה ושאל בלי קול:

– למה שיתפת את כל הסביבה אל – –

מאדלון אמרה בקול יבש, כמעט אכזרי:

– כמו שהראדיו שיתף אותך אל אשמתי שלי. – בדיוק.

ברגע זה הבריקה במוחו של סכינס האמונה הגמורה, שמאדלון היא הרוצחת. – מובן – משום כך סידרה את כל המחזה הקודם על־יד הראדיו – וכעת העמידה עליו מאה עדים, את כל הסביבה! –

הוא התעודד, קם ואמר:

– עוד היום אודיע למשטרה.

– תודיע – אמרה מאדלון במנוחה ובחיוך אכזרי.

– איש לא יאמין בטיפשות זו, שאני שותף.

– מדוע? אמרה באדלון באכזריות ובגנדרנות של זונה – אולי אינני אשה יפה למדי? – או אולי יש לך כל־כך הרבה ילדים! שמיותרת לך גם ווילהלמינה שלנו, מה?! – אמרה, ואת המילה “שלנו” הדגישה.

סכינס ישב כל הזמן כנכפֶה וראה, יותר ויותר, שנפל במלכודת. והמלכודת מחניקה אותו באין־מוצא. – באמת: מי זה יאמין לו? כל ההוכחות הן נגדו. ההגיון הפשוט! – השנאה שבינו לבין אחיו; הירושה; אשה יפה; היא ברחה אליו. “אל אהובה, שילדה ממנו בת”. – איום!

מה שנורא עוד יותר אפילו מן הפחד עצמו: כעת כבר בהחלט איננו יודע, אם מאדלון אשמה, או חפה מפשע? –

הירהר – והחליט:

– ובכן – אמר בקול שאחרי יאוש – אם כן, אין עצה רק אחת.

– נכון – ענתה מאדלון. והוסיפה כמעט בלחש: – אך לא רק שנינו. שלושתנו – למי להשאיר את היתומה פה? על מי? – אמרה ופרצה בבכיה חרישית.

שוב שתיקה.

– הראדיו – אמר סכינס בלחישה – לולא הראדיו היינו יכולים – היית יכולה לחיות פה במנוחה כל ימי חייך – הראדיו.

זאת היתה המילה האחרונה שלו.

אחרי כן לא דיברו עוד.

שניהם ישבו וכתבו מכתבים אל בית המשפט. – איש מהם לא ידע מה כתב השני. – כשיגמרו את המכתבים – יגמרו גם את החיים – אין מוצא – צריך לסגור את המכשיר הוא מפריע – כל הזמן מחרחר ובוקע – מי זה פתח אותו? – – הוא יקום תיכף ויפוצץ גם אותוֹ! – נגמר. – אין מוצא. – לגמור את המכתב. ואת הכל. –

אך הנה המכשיר מדבר:

– האַלוֹ – האַלוֹ! פה ראדיו אמסטרדם! המשטרה מודיעה: נמצא ונתפס הרוצח המיסתורי של הרמאן סכינס, והועמד לדין. אשתו, מאדלון סכינס, שהיתה חשודה ברצח בעלה ונשפטה למוות, מתבקשת לשוב לביתה. בעלי מקלטי הראדיו מתבקשים למסור לה את הבשורה הזאת. –

סכינס ומאדלון הביטו זה בזה כחולמֵי חלום.

היא עמדה רגע, הסתחררה – ונפלה אין אונים.

כששבה לאיתנה – קפצה ורצה אל הראדיו, תפסה בו בשתי ידיה וצעקה אל תוכו בכל כוחה:

תודה! תודה רבה! – אוי!!! – –

אחר כך רצה אל התינוקת, אימצה אותה אל לבה וניחמה:

– וילמי! וילמי שלי! יתומתי הפעוטה! אמא שלך נקיה וטהורה! – – –

סכינס נכנס אחריה. פניו קודרים וחיוורים. היא הביטה בו.

– אולי זה – – אולי זה רק עורמה – – מלכודת? – אמר.

– איזו מלכודת? – שאלה מאדלון – איזו עורמה?

– כך נוהגים. – כדי לתפוס. –

היא ניגשה אליו ואמרה בבת־צחוק תוך עיניים לחות:

– טיפש! – אתה כנראה עודך מאמין באשמתי. – אך אני הלא יודעת שנקיה אני!! –

צילצלה בצחוקה – ויצאה במחול עם ילדתה על זרועותיה, הסתובבה ורקדה בזמרָה:

– הראדיו! – הראדיו! –

ופרצה בבכי־אושר מרפא.

– – –

א

בית המדרש “היכל אנשי המעשה” בצריף הרעוע הקטן, שמשך שנים היתה שכינת שְלוֹם־התורה שרויה בו – הפך בזמן האחרון לגיהינום בזעיר־אנפין: זה חודשים שהמַצַה והמריבה אינן פוסקות בו, ולא פעם עומדים עוברים ושבים ברחוב, מביטים ומקשיבים ומחכים למריטת פיאות וזקן כדרך גוברין יהודאין שאינם מהוגנים. וכל זה בין חסידים ואנשי־מעשה, שכל אחד מהם איש־אשכולות, מנה־בן־מנה ואפילו מנה־בן־פרס או בתורה או ביראה או בשתיהן יחד. ריקודו של השטן התחיל בזה שאחד מהם התאונן, שבנו הנער יצא לתרבות רעה; הוא נעשה חבר באחת מחבורות הני בריוני דמתקרין פּוֹרְשִׁים – הצטערו כולם ופייסוהו בדברי־נחמה. – כעבור שבוע התאונן שני, שבתו הנערה הולכת מן הבית בלי רשות וחוזרת כרצונה, ומאיימת שאם יגעו בה באצבע, יהיה אוי ואבוי. שוב הצטערו החבורה. ועוד יותר: בת ישראל! וניחמו גם אותו. אך כעבור עוד שבוע־שבועיים לא היה מי שינחם את מי. לא היה ביניהם איש, שלא לקה בפּוֹרֶשׁ אחד או שניים וגם יותר, – וכיון שכך, התחיל אחד מנחם את עצמו: אין הדבר נורא כל כך. והפטיר:

– מי זה גזר, שתיפסק הגבורה בישראל?

איש מהם לא השתומם על הטענה. להיפך, טען גם שני:

– כלום עד כדי כך צדיקים אנחנו, שמלאכתנו תיעשה בידי אחרים? אתמהה! – טען השלישי: – גם עתניאל בן קנז, כשהגיעה לאוזניו זעקת בני ישראל על כושן מלך ארם, הפסיק את לימודיו, סגר את הגמרא, חטפה בשתי ידיו והפליא בה את מכותיו של אותו רשע־רשעתיים! כך מקובלני מבית אבא.

וכן הלאה: כולם מצאו ראיות ואסמכתות למעשי בניהם ובנותיהם מדאורייתא ומדרבנן. – ורק אחד מהם, ר' יונתן היה מנענע בראשו ואומר באנחה:

– אוי לו לדור, שהגדולים נשמעין לקטנים, עולם הפוך, מעשי בנים ירשו אבות, רחמנא ליצלן.

זקף אחד מהם חוטמו כנגד ר' יונתן והשיב לו:

– הנקל לו לר' יונתן, שאין לו לא בנים ולא בנות!

השתיקו אותו. ראשית: לועג לרש. ושנית: ר' יונתן הוא שבזכותו אין מהרסים את הצריף לבנות במקומו. מגרש זה נקנה בידי יהודי אמריקני לפני שנים, תייר שכנראה שכח את כל העניין. פעל ר' יונתן אצל אמריקני שני והלה בנה להם את הצריף לתורה ולתפילה, וגם קנה להם ספר תורה. ולא פעם גזרה העיריה לפנות את המגרש, ותמיד הצילם ר' יונתן מחרב־דאמוקלס זו המתהפכת על ראשם.

אלא שמה שהציל את ר' יונתן מכעסם של החבורה, לא עמד להם עצמם: הוויכוחים הפוליטיים התלקחו יותר ויותר, כל אחד הגן על בניו ובנותיו וגינה את שאר כיתות הפוֹרשִׁים. ולבסוף הסתבכו לגמרי, שכן גם בניו של אב אחד היו מפולגים בכיתות שונות. יצא, שאחדים היו מגנים ומשבחים בבת־אחת אותה כַּת עצמה. ותוהו־ובוהו זה גרם למריבות וביטול תורה ושנאת־חינם. וכמעט שהגיע הדבר לתיגרות־ידיים, לולא ר' יונתן שהיה יושב וכל מעייניו בגמרא. בשעה שכזו הרים פתאום את קולו בטעמי הוויוֹת דאביי ורבא צעק:

– תָּנוּ רבָּנַן! שלוש ערים הבדיל משה בעבר־הירדן! וכנגדו הבדיל יהושע בארץ כנען! ומכוונות היו – – –

זה השפיע תמיד. בבת אחת נשתתק השטן והמריבים ישבו ולמדו אחריו.

תמיד? – ובכן לא לעולם חוֹסן. הצליח הסיטרא־אחרא להחליף את קול יעקב בידי עשיו, ואחד מהם ר' יואליש, הרים יד. אמנם הוא התחרט בו ברגע וביקש סליחה ומחילה ובעיניו הופיעו אגלי טל־דמעות – אך זה לא השיב את הגזירה; למחרת בבוקר, שעה שכּיבּדוּ דווקא את ר' יואליש בהוצאת ספר התורה, מעדו קרסוליו וספר התורה נפל מידיו. קמה דממת חנק.

– עונש מן השמיים – מילמל ר' יונתן בלחישה.

– ידי עשיו אינן ראויות לחזיק בקודש! – הרכין שני את קולו בלחישת־שרף.

ועדיין לא נתמלאה הסאה. אחרי שגזרו על עצמם תענית ופתחו את ספר התורה לקריאה – נפלה עליהם אימתה ופחד. מצאו פּסוּל בתורה. אות האלף של “אמֹר אל הכהנים” קרועה והדיו קפצה מעליה, וכך גם האלף של “אל” וגם ההא של הכֹּהנים". עיניו של הכוהן שעלה לתורה יצאו מחוריהן: “מר לכהנים”?!

– האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?! – צעק וילט את פניו בטליתו. – ולא הרגיש, לא הוא ולא שאר חבריו, שלא איש אחד בלבד חטא, אלא כולם. ואילו בדקו את עצמם היוּ מוצאים, שכל עולמם השתנה בתכלית בזמן האחרון ושהרמת ידו של ר' יואליש אינה אלא בּהרת־לבנה־אדמדמת של נגע צרעת שפָּשָׁה בנפשם פנימה: שנאת־חינם של כּפוּאֵי שֵׁד הרוקד בתוך חיינו.

ובינתיים – מאין יקחו ספר תורה?

ב

אך כל החושב, שכוחו של האסון היה די בו להפסיק את המריבה, אינו אלא טועה. בשבתות ובשני וחמישי הלכו לבית־הכנסת לקריאת־התורה, וללמוד התאספו בהיכל אנשי המעשה שלהם – ללמוד ולריב. – הפצירו בר' יונתן להשיג ספר תורה, אך הוא היה חרש ואילם כנגדם. ובינתיים באה הגזירה: בעוד כמה וכמה ימים יפַנו את המגרש. – ור' יונתן אינו זז. משום שגם זעקת־הגמרא שלו פקע כוחה בינתיים. ורק פעם פרץ עצור־רתיחה, אך שוב בנעמת הגמרא:

– “ובא הכֹּהן וראה והנה פשה הנגע בבית, צרעת ממארת היא בבית, טמא הוא. וְנִתץ את הבית… וְנִתץ את הבית”.

והחבילה התחילה מתפרדת. אחד אחד התחילו מוקירים רגליהם מן הצריף. עד שלבסוף לא נשאר שם אלא ר' יונתן בלבד. עם תלמודו וצערו.

ג

ובאחת השבתות, לפני הצהריים, רואה ר' יונתן שהחבורה באים אחד־אחד. באו התיישבו ושתקו. ר' יונתן יושב ומתנועע על הגמרא והם יושבים ושותקים. ותוך שתיקה, כשעיני כולם דבוּקוֹת בלוֹמד, פתח ר' יונתן כממשיך את לימודו, מתוך דביקות ואומר:

– “פרשת המלך כיצד? – – זלגו עיניו דמעות, אמרו לו: אל תתירא אגריפס. אחינו אתה, אחינו אתה – – מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול – – שתהא אימתו עליך – – משוּח מלחמה בשעה שמדבר אל העם, בלשון הקודש היה מדבר – – – על אויביכם אתם הולכים, שאם תיפלו בידם, אין מרחמין עליכם – – – ואתם אי־אתם כן – – –”

ואיש מהם לא שאל בלבו, למה דווקא הלכות מלכים? – וכשר' יונתן גמר את שעת השיעור, שאל אחד מהם:

– ר' יונתן שמע את ההכרזה?

– מהיכי תיתי – – מי לא שמע? וכי רגלי אבותי לא עמדו על הר סיני?! אתמהה!

– באמת “מעמד הר־סיני” היה – אומר שלישי – ממש “קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים, זולתי קול” – –

והשיחה בין שפָחָתָה הרי היא הולכת ושופעת, כמו מֵי השילוח ההולכים לאט, מעימקי התהום, מפכפכין ועולין. איך שמעו, מה שמעו, בסעודת ליל־שבת, לאחד באה הבשורה באמצע “אתקינו סעודתא”, לשני תוך “מנוחה ושמחה אור ליהודים”, לשישי עם סילסולי “למקדשך תוב ולקודש קודשין” – – “מעמד הר סיני” – – “מעמד הר־סיני” – –

ר' יונתן קם. צריך ללכת לבית־הכנסת, להתפלל. – קשה לעזוב את ספר התורה הפצוע. הקדוש גם בפסוּלוֹ, וללכת סתם ככה. – ר' יונתן היה מתקשה עליו כעל מת, וגם היה קשה לו להאמין לעיניו, כשם שקשה להאמין במיתתו של יקר – ובכלל, איך זה נופל אדם וספר תורה בידו? ־

התהלך ר' יונתן אילך ואילך רגע, וכרופא הרוצה לבדוק עוד פעם את הפצע האנוש, ניגש אל ארון הקודש, פתח אותו בדחילו, במילמול איזה פסוק, הוציא את ספר התורה, הניחוֹ על השולחן פתחו – וקריאה פרצה מפיו:

– הביטו! טעינו!

מחבק את התורה הפתוחה ונושק לה על מקום הפצע, שאיננו, שנתרפא בנס, שהבריא.

כולם ממהרים אליו, מביטים ואינם מאמינים לעיניהם. – נס מן השמיים.

מי שלא שמע את קריאת התורה באותה שבת מפי ר' יונתן, לא שמע שופר של משיח מימיו.

ולמחרת בבוקר שוב נס: במשרד העיריה מצאו תעודה, שהמגרש יחד עם הצריף שייך לחברת “היכל אנשי המעשה”. – ולמחרתיים קיבל ר' יונתן ידיעה, שאיזה עשיר מאמריקה נדב סכום הגון לבניית בית־מדרש במקום הצריף. –

ועל זה נבע ופרץ מעיין פרשת־הניסים שהיה עצור עד עכשיו בלב החסידים מאז ההכרזה. לא היה אחד ביניהם שלא קרה לו איזה נס בשלושת הימים האחרונים. – אפילו חמוֹרוֹ של ר' פיניה, שנגנב לפני שבועיים, חזר ובצווארו פיתקה: “אהבתי את אדוני, לא אצא חפשי”. אמנם ר' פיניה מפקפק, אם זה חמורו שלוֹ שנעלם. זה פה לבן יותר, על כל פנים נס. – חמור לבן – שוב איזה רמז למשיח. זה וודאי וּודאי קשור באותו מעמד הר סיני. – –

ד

כעבור שלושה חודשים הזמין איזה ד“ר דוך את ר' יונתן אל ביתו. – ד”ר דוך התעניין במצבו של “היכל אנשי המעשה” וכל השייך לכך. ובסוף שאל גם על הלך הרוח שבבית־המדרש ור' יונתן לא הבין אלא בקושי, שעורך הדין מתכוון למריבות הפוליטיות שביניהם. תמה ר' יונתן. אך ענה בשמחה, שזה שלושה חודשים שאין פרץ ואין צווחה בהיכל. אף מילה אחת של פוליטיקה אין לשמוע ביניהם. ומששאל הד"ר דוך לסיבת התמורה הזאת, ענה ר' יונתן:

– מתחילה לא הבינותי את הדבר. שנים על שנים, ואולי גם דורות, היינו רגילים בכך שיהודים המתכנסים לתפילה, מקדימים לה דברי פוליטיקה. קצת הוויות העולם הזה לפני הוויות דאביי ורבא – מהיכי תיתי. ורק שאותו השטן העמלקי המרקד בכל העולם בשנים האחרונות, הוא שקילקל את השורה גם בקירבנו. אך כעת אין פוצה פה ב“היכל אנשי המעשה” על הפוליטיקה בכלל. לי ברור שיד ההכרזה בדבר. מניין לי זה? ניסיתי ושאלתי. וקיבלתי תשובה פשוטה: “כנראה” – אמרו לי – “שאין לנו צורך עוד. יש שם למעלה מי שמלאכתם בכך. דורות על דורות לא היה – והלא מישהו צריך ליתן דעתו אל הנעשה בעולם”. – מובן. בזמן שבית־המקדש היה קיים והיתה מלוּכה בישראל, היו נביאים והיו אנשי כנסת הגדולה והיו סנהדרין שדאגו לנו, ומשחרב בית המקדש, נמסרה הדאגה לחובשי בית־המדרש". – – –

– שמעתי שקרה לכם נס; בספר התורה – אמר ד"ר דוך.

– אינני מן הכופרים בעצם הניסים, אלא שמסתייג אני בעניין זה. אין אנו ראויים כל כך, ופה היתה פשוט טעות, כך נדמה לי. משנפל הספר נתבלבלו במידה כזו, שראינו מה שראינו. סימן יפה הוא לנו, שנפילת הספר החשיך עלינו את עולמנו. אך יכול להיות איזה מין אבק –

– לא ר' יונתן – הפסיקוֹ ד“ר דוך – הספר באמת נפצע. ולתמהונו של ר' יונתן גילה לו עורך הדין, שידו של אותו עשיר אמריקני, בעל המגרש, היה בכל העניין מתחילתו ועד סופו. אחד מאנשי ה”היכל" הוא איש סודו, והוא שהחליף גם את ספר התורה, ואל נא ישאל ר' יונתן מי הוא מביניהם. לא חשוב. ושגם יתר הניסים אינם ניסים לדאבון לב, אלא מעשיו של אותו יהודי עצמו מאמריקה, הנמנה על חסידי רבי אחד. הוא הוא בעל המגרש. הוא הוא בונה הצריף. הוא נתן לכם במתנה את ספר־התורה והוא שהחליט פתאום להפקיע מכם את הכל בבת אחת לאחר שנגע הפוליטיקה היה למגפת המריבה והשערוריות. – אלא קרה נס, שבינתיים השכינו את השלום בקירבם. ואם הם עצמם עשו נס כזה, לא צריך לגלות להם ששאר הניסים אינם ניסים.

ר' יונתן ישב ותמה וקצת נדהם. ולבסוף קם ואמר:

– אם זה נס שעשוּ שלום ביניהם, אינני יודע, אך מה שאתה סיפרת, וודאי שנס בו: עצם העובדה, שיש לנו יהודי שכזה בעולם, האין זה נס גדול?

– לא, ר' יונתן – טען הד"ר דוך – יהודים שאין עוסקים בפוליטיקה לא לפני הלימוד ולא לאחריו וממילא אין מריבין זה עם זה – אין נס גדול מזה. אם תרצו, ר' יונתן, הרי המשיח הולך ובא. – – –

– – –

– לארתור קסטלר: לתשומת־לב.

א

כעשרים שנה לא הייתי בכפר מולדתי, החבוי בין רכסי הקרפאטים. המלחמה, שֶׁבי בסיביר, ארץ־ישראל – ורק בשנת 1930 ביקרתי שנית בערש־חיי, שקיבלני בסימפוניית־שלג צחורה; “מילוֹדיוֹת־היקום העליזות” בצורת פתוֹתי־גבישים גיאומטריים נשרו עלי והלבינו בלבוש־חג מלטף.

היה חורף נהדר. על הכל רבצה פרוות שלג מסמאת עיניים, המפשרת את הקוֹר ומעליצה את החיים.

בבית אחותי שלושה־עשר ילדים. חצי יום וכמעט לילה תמים עברו עד שהספקתי לתהוֹת על קנקנו של כל אחד ואחד. ולא היה כוח בעולם, שיכריח אפילו את הפעוטים שבהם לישכב ולישון: עובדת־אגדה כזו – הדוֹד בא מארץ ישראל! תוך מעשיה פנטאסטית כזו מי זה ילך לישון? אחותי מצאה תרופה: היא השכיבה אותי – וממילא הלכו גם הם לישון.

בינתיים, עם ערב, דפיקה בדלת. נכנסה נערה כפרית דשנה וצרור כביר של פרחים על חזה; משרתת כומר הכפר הביאה לי את ברכתוֹ של הכוהן הנוצרי: “לאורחנו מירושלים עיר־המשיח” – כתוב על הסרט – “סמל הקדושה המשולשת: שושנת־יריחו, חבצלת־השרון והדס ירושלים”.

– יש לו חממת־פרחים נהדרת – מבארת לי אחותי – “גינת המלך שלמה” קורא הוא לה. מלבד מזבח־הכנסייה בחג המולד ומלבד ההגמון המבקר אצלו פעם בשנה, איש אינו זוכה לכבוד זה. – ויחד עם זה יש לו לצדיק־תמים־זה טענות אל היהודים, ובזמן האחרון הוא הולך ומשתגע לגמרי. השׁכנים מספרים לי, שמטיח הוא בכנסייה דברי־בלע על העם היהודי. זהו מין שונא־ישראל כזה. – אך על זה בפעם אחרת. לעת־עתה עליך לענות על שאלותיהם של בני־ציון אלה, שהכינו אותן זה שנים.

ולשאלות אין סוף וקץ.

עד עלות השחר.

ב

לא הספקתי להירדם כהלכה – והנה קול צריחה איומה מנסרת בחוץ את הדממה השלווה. צריחה בוקעת, פולחת, צורמת ופוצעת את הלב עד כדי כאב פיזי. נים־ולא־נים חשבתי בתחילה: חלום. הפכתי לצידי השני – אך לחינם. שוב צריחה, שנייה, בקול אחר. וכאילו כבר שמעתי פעם כאלה. הלא זה מסימניו המובהקים של החלום: דברים זרים ומוּכּרים כאחד. – אך משנשמעה צריחה שלישית ורביעית וחמישית, ביחד וכל אחת בנעימה אחרת, וכולן מתלכדות לזעקה אחת אדירה ומחרישה – קמתי.

אחותי הרגישה בדבר ונכנסה אלי.

– נוחרים את החזירים לחג־המולד. כבר שכחת בוודאי. שם בארץ־ישראל לא שמעת זאת. אנו רגילים בכך.

– אני יודע. מיד ידעתי. אך אי אפשר להירדם. זה מזעזע. ולא יכולתי להירדם בשום פנים; דווקא משום שנזכרתי בכל אופן המעשה. נזכרתי במלמדנוּ ר' שלום, יהודי מיהודי ארץ־העילית של הטאטרה, שהיה מפסיק את הלימוד ולוקח אותנו בצוותא להסתכל בנחירת־החזירים, כדי להבחיל עלינו את אכילת בשר בכלל ואת הדם בפרט. וכשמישהו בינינו הקיא – והיה לא אחד כזה – טפח לי על שכמו: – “מוכן ומזומן לחיי עולם הבא!”

עוד מעט ורגש הבחילה חזר אלי מימי ילדותי.

לבסוף, אינני יודע איך, נרדמתי. תוך כדי זוועה. – כשקמתי, מצאתי את הזמנת הכומר ללגימת־יי"ש.

ג

מארחי כבר היה שתוי קצת כשביקרתי אצלו.

קודם־כל הציג לפני את שלוש בנותיו הבכירות: תמר, רחב ורות, ואחר כך את שתי הצעירות: בת־שבע ומרים.

שתי תמיהות תמהתי; ראשית: מה הם השמות העבריים המקוריים הללו, בלי תרגומם ללועזית, כנהוג? ושנית: רחב?! – שם בעל תואר לגמרי לא־מכובד.

פתאום נזכרתי במה שגליתי פעם בברית־החדשה: בתולדות ישוע המשיח, המתחילה באדם הראשון, בשלשלת היוחסין הארוכה ישנן רק ארבע נשים הללו עד מרים אֵם המשיח. ממש כאילו אותו רושם הדורות חמד לו לצון, בצורפו את האֵם הקדושה דווקא לחברה זו. – ורמזתי לו, כלומר, על כך בזהירות של כבוד.

– היא הנותנת! – אמר מארחי – אם הנשים הללו הוכנסו אל כתבי הקודש, הרי זה בגלל קדושתן, ורושם הדורות עשה זאת בכוונה, כדי להוציא מלבם של כופרים, שהריונה של אֵם־המשיח לא היה הוגן, כשם שגם סוד כשרותן של ארבע הנשים הראשונות נעלם מן הכופרים.

הבינותי, הריקותי כוס־ישועות. – אך המשקה כמעט שנתקע לי אל תוך הקנה: מבחוץ ניסרה צריחה נוקבת אוזניים כבמרצע חלוד – והכומר עם משפחתו הצטלבו, אחר כך שתקו והקשיבו ארוכות, רגעים ארוכים; על כל פנים לי ארכו כרגעֵי־נצח – ומשנדם קול־הגסיסה, שוב הצטלבו בדחילו. לבסוף אמר הכומר, כאילו תוך הירהור:

– זוהי פגימתה הגדולה של ירושלים עיר הקודש. מקהלת הפעמונים בלי שירת השרפים.

הוא הריק כוס והוסיף, כמשער שלא הבינותי את דבריו:

מקובלני מפי ההגמון פרוהאסקה, ששמע מפיו של הקרדינאל מאורטי זכרונו־לחסד, שקיבל מרבו האפיפיור פיוס השביעי נשמתו אוֹשר, שמסורת היא מפי האפיפיור איניצנץ השלושה־עשר, שאפילו ההיסטוריונים המעמיקים ביותר לא ידעו את סודם של מסעי־הצלב לארץ הקודש, כשם שרק יחידי סגולה יודעים את הסוד של היאלמוּת פעמוני־הכנסיות לפני חג־המולד, שבמקומם באה קרקשת־העץ. הסוד הוא: שלא לערבב זימרה בזימרה.

התחלתי לא להבין. – אמנם ידעתי, שימים אחדים לפני החג הגדול אין הפעמונים מצלצלים, ובמקומם יש כלי־עץ מיוחד, בו מקישים במנענעים; כעין רעשן גדול בעל גלגל, שקולו מזכיר לך את קול מחול־השלדים ב“דאנס־מאקאבר” של סנסנס. וזה באמת היה מקדיר על מצב הרוח; כעין שלושת ימי־הגבלה שלפני חג מתן־תורה, כהכנה דחילה לקדושת החג – אך דברי הכומר החביב, המבושם קצת, לא הוסיפו לי הבהרה לעניין. ורק כעבור זמן רב ודרשה ארוכה הובהר לי העיקר: שנחירת החזירים היא בחינת קורבן ושנחרת־גסיסתם היא בחינת שירה עילאית. “שירת השרפים”. עד היום אינני יודע, אם פירוש זה הוא פירושו המיוחד של הכומר לבדו; ואף־על־פי שהוא הסתמך בו על הגדולים שבאנשי הדת, הרי מצב־רוחו המרומם מתוך שתייה שאינה פוסקת, הירשה לי לפקפק באמיתות הסתמכות זו – תוך כדי דיבור עבר לאכסטאזה קדושה באמת ההולכת וגוברת, הולכת ומוסיפה, וצריך להודות: באמונה עמוקה, המעלה את הדיבור למדרגת שירה בעלת חן מיוחד במינו, שיש בה מכוח השיכנוע במידה לא מעטה – עד כדי כך, שהתחלתי מתפלא, על שאיש בעל כשרון ושאר־רוח כזה נשאר בכפר קטנטן במקום להעלותו למדרגה גבוהה בהרבה בעיר וָאֵם בגויים. – אך מה שהבינותי ברור מדבריו, ברור עד כדי תמיהה, ולבסוף עד כדי חשק לוויכוח אתו – היה דבר־מה ידוע לי מפולחן המסתוריות העתיקות של ארצות ים־התיכון. בערך כך: זבח כללי זה הוא קרבן ההיטהרות מן הפשעים ששני סמלים לו: אוֹדם הדם, הוא הפשע, ולובן השלג, שהוא הטהרה. פסוקו של הנביא בניסוחו של הכומר: “אם יהיו חטאיכם כדם, כשלג ילבינו”, כמו שכל דבריו נסמכים על פסוקים ידועים. בפולחן זה עולה כל מאמין, ואפילו הדיוטים שבו, למעלת כוהני הפולחן: “ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים”. ארבעה כוהנים הֶדיוֹטים אלה האוחזים ברגלי החזיר ואחד הכוהן הגדול, הוא השוחט – אך לא כיהודים, הממיתים את הקורבן במהירות האפשרית, אלא להיפך: הכוהן הגדול בוחר שלא לנעוץ את הסכין בלב חלילה, אלא בעורק־הדם הראשי, כדי שהפשע יינגר לאט־לאט, בסבל, בעינויי־גיהינום; מעט מן הדם יינגר על השלג ואת השאר אוספים בכלים, לסעודה. – ומה שמעלה את הדבר לפולחן עילאי הוא: זעקת שטן־הפשע הגוסס, המזעזע שחקים ומתעלה לשירה של מעלה, לשירת שְׂרַפים באוזניהם של צדיקים בחירי־סגולה, ויהיו אלה אפילו מפחוּתֵי העם ודָלָתו; להיפך: דווקא באלה אתה מוצא מוכשרים להנאה עליונה זו מזימרת מלאכי־מעלה – – –

– וזהו סודם של מסעי־הצלב: אין הגאולה שלמה עד שמרכזה של עבודת־הקודש הזאת לא יקום בירושלים, בקבר הקדוש, שמשם תצא שירת־שרפים זו לרחבי העולם.

פה לגם לגימה גדולה ואחר כך הוסיף:

– וזה תלוי בכם היהודים. אתם בחירי אלוהים תהיו, כולכם כוהנים גדולים, אתם בחירי־הסגולה, פמליָה של מעלה, עליכם לפשוט סוף סוף את עַנְוותנותכם המופרזת ולעלות על דוכן העולם תחת כנפי שכינת המשיח ולכהן בסעודת הקורבן הזה, אך לא בדם הנוצרים בתוך המצוֹת, אלא בדם שטן־הפשע, ולא בחדרי־חדרים. כי־אם בריש־גלי, בנצחון העונג העליון ממקהלת השרפים – – אתה שומע? – – הצטלב־נא, יקירי, שלוש פעמים.

– עדיין אינני ראוי לכך – אמרתי בשפה רפה – עדיין הצריחה הזאת מחרחרת בבני־מעי להחריד.

– אני מבין – אמר מארחי אחרי שהקול נדם – לאט־לאט – – אני מזמין אותך לסעודת־הפסחא שלי, בה נשוחח על הדברים. אגלה לך סתרי־תורה, שיאורו עיניך – – ואם אתה תגלה לי את פרטי הפולחן שלכם ואת סוד־המצוות שלכם – – אני הולך ומכין כעת דבר גדול – – ועליך לעזור לי – יש לך שהות עד החג – – תחזור מסיורך בארץ ובינתיים תתכונן – – תבאר לי דברים אחדים שבעבודת־הקודש שלכם בחג־הפסח – – וגם פרטים אחדים במיסדר “זקני־ציון” – – אני מכין עכשיו מהדורה חדשה של “הפרוטוקולים” – –

קמתי ללכת. הוא קם בקושי, הניח את ידו על שכמי וגם נשען עלי קצת:

– אנו מחכים לך לחג־הפסח המשותף שלנו. אנו משמרים בשבילך מנת־דם וזה ירפא לך את אוזניך, החלשות עדיין מלקלוֹט את שירת הספירות – – אתה תהיה עֵד, יקירי – עֵד המלך – – מלך מלכי המלכים – –

 *

הייתי בפראג כשקמה סערה בעתונים על עלילת־הדם החדשה של הכומר גנויאן שבכפר זה־וזה בין הקרפאטים, שהסית את הכפריים לפרעות – והנשיא נתן פקודה להפסיק את ההכנות למשפט־העלילה, ואת הכומר אסרו. – כשקיבלתי רשיון לבקר אצלו, כבר היה לא בבית־האסורים, אלא בבית חולי הרוח, חולה בדליריום טרימנס. – הכומר המטורף קיבלני בחיבוק חם ומלטף. אחר כך לחש לי באוזני:

– אתה תהיה לי עֵד – תעלה על דוכן־העדים וממעל לך תגיה הגלוֹריָה באור אדום־לבן ושירַת השרפים תמלא את בית המשפט ואת כל העולם. – –

פתאום פרץ בצחוק רם:

– הם לקחו ממני את ספר הפרוטוקולים, כאילו זקוק אני לו: כאילו אינני יודע אותו מילה במילה בעל־פה.

– – –