א–ל"ה.    🔗

1: מורה המחולות.    🔗

נער עני סובל מנוער. חברת הצדקה “יד חרוצים” נותנת אותו ע"י היט. הוא סובל הרבה בשלש שנות-למודו. בתור פועל עוזר ירוח לו, ובשנה השנית והשלישׁית הוא הולך ללמוד מחול. הוא נעשה למחולל נפלא. על פי מסבות שונות – בתחלה בתור עבודה נוספה – הוא נעשה למורה למחולות. העלמות המחוללות נוטלות חלק גדול בחייו. באולם המחולות הוא מתודע אל אשתו העתידה. הם נכנסים לנשואים, נודדים מעיר לעיר, הבנים נולדים בשפע, נגדלים, ההוצאה מתרבה והשכר מתמעט. הוא נעשה כבד-תנועה ומזקין. מעט מעט הוא נעשה למתוך בין הנערות העניות, המבקרות באולם המחולות ובין הצעירים העשירים המבקשים “ציד”. המקרה נהפך למתמיד, ההרגל – לטבע. הוא איננו מרגיש עוד כל כעור במעשהו. בחתימת הציור יבוא אולי מחזה, כי בתו הבכירה, בת 15, מתפתה;אולי גם כי אחת העלמות מקרבנותיו אררתו והוא תולה את האסון במארה.

1900 XIII – 27

2.    🔗

---

בטעם אירוני: התאוננות האי-צולחים, כי ההצלחה בחיים תושג רק באמצעים בלתי-הגונים. אי-כנות הטענה מוכחה בחיי בית אב אחד. – פרוטוטפוסים: חותנו של רודבסקי בב., המיועד להיות חותנו של רוֹפא – השנים ס-טש פה ואחרים. – בית אב שהיה אמיד, מתנהג מנהג אינטלגנטי, רוכש הכרה נפרצה בין מפלגת בעלי-היכלת, מתפרנס ממקורות בלתי ברורים למדי. הבנות נשאות לחצי-אינטלגנטים, המבקשים עוד מעמד בחיים ומביאים בחשבון את הפרוטקציה, שבית-אב הנ"ל יכל להמציא להם. בחתימה: מסקנה-אירונית, כי אמנם אפשרית ההצלחה בחיים בידיעה להלךְ כנגדם, מבלי הצטרךְ כלל למעשים פליליים.

1900 5 – IX

3: לאחר מעשׂה.    🔗

בטעם אירוני: מאושרים האנשים היודעים לעשות כנכון בשׁעת הצרך; מאושרים גם אלה שאינם יודעים לא באותה שעה ולא אחרי-כן;אומללים וראויים למנוד-ראש אלה, שהחכמה תבוא בלבם לאחר מעשה. יתואר איש עשיר. – קוי-אפי ידועים מאפיו שׁל ל-ן א-טשׁכבּ. ואשר הניח מיד מקרים רבים להתרומם עוד, ואחר נחם על מעשהו זה. למשל: בהתעוררות חבת-ציון עמד מנגד, ואחר לקח את העמדה, אשר יכל הוא לרשת. בפעם השנית, כאשׁר נוסדה חברת-עזר לעניים, היה הוא אחד הראשונים במיסדים – גם בזאת התחרט, כי נטל על עצמו חובות אי-נעימים, שלא יכל עוד להסתלק מהם אח“כ. אולי עוד עובדה אחת: בהיותו מחוץ לתחום המושב בחר להגרש מקנות זכות-ישיבה ע”י המרת-הדת, ובאותה שעה עשר רעהו, שנשׁאר שׁם, עשר רב.

1900 IX – 5

4.    🔗

עלמה כרכית-ליטאית מתארחת זמן מה בבית דודה בכרך דרומי. חרות יחסן של בנות דודה אל הגברים פועלת עליה פעולה מוזרה. –

1900 XII – 14

5.    🔗

צעיר מקלע בין שני רגשות, שתי עלמות: האחת מכוערה ובעלת-שכל, והשנית, להפך – מושכות אותו אליו בלי הכרע ביניהן.

1900 XII – 14

6.    🔗

ציוני עשיר כבן ארבעים שנה, המתגורר זה ימים רבים בכרךְ דרומי, סר אל עיר-מחוז ליטאית, ששם דודו מכהן בתןר רב, והרב הזה מתנגד לציוניות. הוא נדון עם דודו ונוכח, כי האחרון עפ"י השקפתו המיוּחדה על העולם והחיים, איננו יכול לבלי התנגד להרעיון. כזאת נראה גם באנשים האחרים, שהיה לו דבר עמהם, רק בזה ההבדל שהדוד הוא, לפחות, איש ישר ובלי-פניות, והאחרים צבועים במדה ידועה. פה יתוארו בני-הדור הצעיר של הרב, שאינם כלל ברוח אביהם, (טפוסי הרב ב-ן ונכדתו קלרה).

1900 XII – 14

 

7.    🔗

צעיר חי חיים שוממים, מסובל עול עבודה, זוכר פרק זמן קצר בחייו, אשר נזדמן לו להיות בבית מלא תנועת חיים רבה (אותו הרגש הידוע לשמע הזמרה הצוהלת בבית א. מ-ן).

1900 XII - 14

 

8.    🔗

עלמה בלתי-מלומדה דבקה בצעיר, העולה עליה הרבה בהתפתחותו. הוא מדבר הרבה באזניה, אך דבריו בלתי-מובנים לה, דעותיו נשגבות מהבנתה המגבלה. היא איננה מבינה כמו את מעשיו בכמה פרטים. בכלל הוא לה חידה, אך החידה מושכת את לבה עוד יותר (פרטים רבים מעין אותם שביחס צ.א. אל האיש הידוע).

1900 XII – 16

 

9. הליטא.    🔗

אחל בספור מגוף עצמי, איך באתי אחרי נדודים רבים אל כרךְ דרומי והייתי מבקש שם עבודה לשוא (בית ה“ליטאי” יתואר על פי ספורי י. א-ץ ע"ד בית י.ז.פ. בניקוליב, בהוספת שרטוטים מאורח החיים בבית ד-ר). שם מתאכסנים אנשים אחדים מבקשי-עבודה וחיים בינתים בדוחק נורא, מתענים כמעט ברעב. מלבד טפוסי בני-הבית יתוארו טפוסי האורחים ויסופרו מאורעות חייהם הקודמים. (בגוף עצמי אולי יסופר, כי בן הורים עשירים הנני ומבטלה עזבתי את בית-הורי, כמעט בלי רשות האחרונים. החתימה תהיה באופן הזה: קבלת-כסף מהורי להוצאות הדרך. יתואר הערב האחרון לפני הפרידה, קנאת האחרים, כי הנני נחלץ סוף סוף מהמצב הזה, בשעה שהם אינם יכלים גם לשוב הביתה;פה יובא אולי דמיון-מקביל מלקוח לצבא, הנפטר פתאם לביתו, ששם ג"כ היתה הקנאה הזאת).

XII – 52

 

10.    🔗

כרוניקה: כפרי עשיר היה לפני ששים שׁנה, גס ובלתי-מלומד (פרוטוטפוס בריל הנצקובי). להאדון הפולני היו כפרים רבים, וכלם “חזקתו” של הכפרי. החלוקה בין בניו, ובין בניו וחתניו. הדור השלישי. חוכרי-האחוזות וסוחרי היערים, אסור ה“חרם” מגין על בעלי-הכפר מחדור זרים בגבולם. מראשית שנות השמונים מגינים החקים הזמניים;אך מאז מתחילות ההגבלות בנתינת תעודות לממכר י“ש. פקיד האקציז מתעשר, פקידי הפוליציה מקבלים ג”כ חלק הגון: המוזגים-הכפריים הולכים ודלים. רבים מהבנים עוזבים את מקומות מושבותיהם ונוסעים אמריקאה. (אולי גם ע"ד היערים שבּערו, שכירת השדות-החדשׁים, עקור השרשים, בית-משרפות כפר וטרפטין, סלול מסלת-ברזל בקרבת המקום).

1901 1 – 5

 

11. מי הצד.    🔗

(פסיכולוגיה של זקן).

הוא מביט מבעד לחלונו אל החצר ומשגיח אל משחקי הילדים. הוא מכיר אותם, יודע ומבין הרבה פרטים בעולמו של כל אחד. את האחד הוא מכּיר בתור עריץ, האחרים משתעבדים ומקבלים מרות. את גרישה הוא יודע בשם. באביב האחרון היה פורץ פעם בפעם החצרה, ופעם בפעם ראש אדם נחלץ מחלון המכפלה השניה וקורא: גרישה, מורה זה או זה בא! – הילד נעצב, אךְ מוסר את עצמו באין-ברירה למה שמכרח. (אולי יתארו קוים-מקבילים בין ילדי השכנים שבמרתף ובין שוכני הקומה הגבוהה).

1901 1 – 8

 

12. הזמנים המשתנים, או מעל הבמה.    🔗

המועד “בין הזמנים” של סכות. הגבור הראשי טבולסקי. הוא רואה כי “הציונים” דוחקים את ה“פלשתינאים”, וכמו כן – בעלי “עברית בעברית” – את בעלי השטה התרגומית. (אגב אורחא יתואר מחזה השוק המלמדי, תובאנה שיחות “בעלי-בתים”). הוא מרגיש את עצמו מנוצח וזוכר מבלי משים את המלמדים הישנים, אשר נצחו לפני עשׂר שנים על ידו. לפניו נקרה אחד מאלה המלמדים, זקן לא-נבער, האחרון משמיע בחצי שמחה לאיד, לעג תמים, כי טבולסקי הוא מעתה, “אחד מאתנו”, אחד “הנחשלים”. (אחד מראשי המדברים בעד “עברית בעברית” הוא מלמד צעיר, אשר טבולסקי ספחהו לפני שנים אחדות אל חדרו בתור עוזר. הנ"ל הוא מעין בורוכוביטש). בשעה שטבולסקי מכיר את הפניות הזרות של המחדשים, הוא זוכר את הפניות הזרות והחשבוֹנוֹת הפרטיים של עצמו: בלי אלה א"א.

1901 1 – 16

 

13.    🔗

היא היתה יושבת בכפר, לא הרחק מעיר-מרכלת גדולה, אך בכפר לא היה כל מסחר. הידעתם את הזקנה הזו?..

ואנכי יודע ומכיר אותה היטב, יודע ומכיר אותה זה ימים רבים, יודע ומכיר כל שערה ושערה בראשה השב והקרח, יודע ומכיר כל קמט וקמט בפניה הצומקים והנובלים…

אנכי יודע ומכיר אותה ימים רבים, רבים מאד… ובמשך כל הימים הרבים ההם הייתי רגיל לראות אותה בחליפת-שמלות אחת, בחליפת-שמלות ישנה ובלה המתאימה מאד לזקנותה –

פתאם – מה פשר הפלא הזה? פתאם הנני רואה אותה והיא אחרת, שונה כלה;שערה השב השׁחר, קמטי פניה כסו בשׁרק וחליפת-שמלותיה – הה אלי! חליפת-שמלות בגזרת המודה הפריזית היותר אחרונה.

וכמו שראוי למודה פריזית היא – מתחלפת וחוזרת ומתחלפת פעם בפעם. היום היא רואה שרולים רחבים עד לבלי קץ, מחר שרולים מהדקים להזרוע;היום “שק אנגלי” ומחר – “גישה” יפונית לכל פרטיה.

– מה היה לך, זקנתי החביבה?

– הה, בני! – משיבה הזקנה באנחה – מה אעשה? אנכי, כאשר ידעת, הנני מהדור הישן, ימים רבים חייתי בין הזקנים, שכמותי ובני הצעירים כבר שכחוני ובושו גם לזכור בשמי: – פתאם זכרוני (מי יודע, שמעתי אומרים, כי נשים צעירות לקחו לבם, אחר בגדו בהם, מי יודע?) זכרוני, פקדוני, השיבוני אליהם – אולם ראה נא את “בגדי הלצים”, אשר הלבישוני בהם"…

“הנני מרגשת אי-רוחה – אך מה אעשה?”

“העזיבה והשכחה היו נעימים לי – אך מה אעשה?”

“אולי, מי יודע, אולי עוד מעט ישבעו במעשי-הלצון האלה, או ירפו ממני, ישכחוני אולי, אך לא ירגיזוני עוד”.

הידעתם מי הזקנה הזו?!…

ואנכי יודע אותה, ומכירה גם בלבושה המודרני!!

1901 II – 15

 

14    🔗

אני והוא ידידים קשורים, נאמנים מאד.

אני הובאתי בבריתו שא"א ובאותו יום נקרא שמי יהודה בן ישראל. והוא הטבל במי-קדש ובאותו יום נקרא שו סירגי פבלוביטשׁ.

אני כותב מימין לשמאל ומקבל פרוטות נחשת;והוא כותב משמאל לימין ומקבל… כמו שנהוג לקבל אצלם.

1901 IV – 7

 

15. מדוע הוא מאחר תמיד?    🔗

(ספור לילדים)    🔗

נער אחד יליד עיר גדולה מאחר תמיד לבוא אל בית-הספר. הוא מקדים לצאת מביתו, אחרי נשאו עונש פעמים אחדות, ובכ"ז עודנוּ מאחר. סבת האחור היא התענינותו המיוחדה של הנער בכל מראה עיניו ושאיפתו לדעת ולחקור את כל אשר יקרה לפניו בדרך. יש שׁהוא שוקע במחשבות על ענינים, שבאו לידו בבית הוריו, והוּא נזכר אוֹתם בדרך על פי קשר הגיונות מיוחד. יתוארו בזה אחרי זה פרטים שונים שמוצאם מעולם “הגדולים”, אך מהותם של כל אלה איננה ברורה לו כל צרכה, מעוררת בו תמהון (העפישות, רוכלי-הרחוב, הנערים מוכרי העתונים – באלה הוא מקנא במדה ידועה – הקבצנים, האסירים: כ"א לפי המושגים הבלתי-ברורים שיש מהם לנערים).

1901 V – 13

 

16.    🔗

אני הייתי אתה בסירה. היא היתה כבירה ממני לימים, מילדת, גרושה, חפשיה במנהגה;ידועה לא לתהלה. אני אהבתיה באהבה מוזרה. באותה הפעם סדרה לי את תולדות חייה, איך היתה למה שהיא עתה.

היא היתה נשואה לאיש לא-אהוב;אוהבה-אהובה היה מבקר בביתה גם אחרי נשואיה. פעמים אחדות נסה במנהגי-חרות, אךְ ישרה והכרת-חובתה המריצוה לגעור בהמנסה… בימים ההם אחרי שובה ממעון-קיץ נודע לה, כי לאישה היה עסק עם המשרתת. יתוארו רגשותיה, איך הרגישׁה יותר מכל את העלבון, כי היא ומשרתתה דומות בעיני אישה. בינה ובין האחרון נהיו סכסוכים. היא היתה חפצה מאד לבגוד אך אהובה, אשר נחת פעם מגערתה, לא הבין ולא עשה מצדו דבר… מנהגה הרעים את אישה, הקטטות רבו, באותה מדה רבו גם מנהגי-חרותה ותאותה להרעים. אישה ואוהבה קנאוה. הראשון גרשה והאחרון פקפק בדבר אם לשׂאת אותה. היא למדה חכמת-המילדות ותהי לעומדת ברשות-עצמה, אך רגשות אי-רצונה ביחס להגברים נראו בהליכותיה, היא ענתה אותם ותזיק להם.

1901 V – 21

 

17.    🔗

– מדוע הנך מחריש, יושב סר וזעף?

– מדוע הנך קר כקרח, אינךָ משיב אהבה תחת אהבה?

וידך הרכה נחתה על כתפי, עיניך חודרות אל עיני –

אך אני נחלץ מתחת ידךְ, מסב עיני מעיניךְ,

– הזועם אתה אותי?

– לא, לא! האוכל לזעם אותך?

אבל את משלמת אותי עם החיים, שאני אוררם, את מושכת אותי אל האנשים, שאני מתעבם, את מחלישה את הרעל החריף שׁאותו אני אוצר בקרבי וחושבו לאוצר יקר.

לא, אינני חפץ בשלום, בדד אהיה ובבדידותי אשנא את כל, אתעב… אתעב…

1901 V – 24

 

18.    🔗

אני הייתי ילד ולי היה סוס-ניר נחמד נפלא. אשר שעשעני מאד. פתאם עלה על רוחי לקרוע את הסוס לשנים –

וכמה עניתי אז בראותי את אשר בקרב סוסי הנחמד פנימה!

1901 V – 29

 

19.    🔗

אני הייתי אז צעיר ובחם-נפש רב והתרגשות עצומה התמרמרתי על הזקנים, העומדים במקומם ועוצרים גם בעד כל שאיפה –

אבי הזקן, חרש-שעונים שמע, שׁמע בבת-צחוק, אחר אחז בידי ויקרבני אל האבנים, משם לקח שעון ויתיר את העוגן וימשוך את הניצה במלואה; בקול שריקות סבבו הגלגלים, במהירות סבב החץ-המורה.

לכח הדוחף דרוש מעצור.

1901 V – 13

 

20.    🔗

יודל דוידובסקי ישב כמעט כל ימיו באחת מערי-המחוז אשר בפלך מינסק. בימים הראשונים, הטובים למסחר-עצים, היה סוחר בנ“ל, אך בבוא ימים רעים למסחר-העצים רושש יודל שלנו ופרנסתו נמצאה בקוֹשי: פעם בתור עמיל, פעם בתור סרסור לאחרים. בינתיים גדלו שלש בנותיו. בעיר-מושבו א”א היה לבע“ב הגון וחשוב כמוהו להשיא בנותיו לנחוּתי-דרגא;למצא חתנים הגונים חסר לו נדה. הוא נועץ להסיע דירתו לעיר-הפלך הדרומית נ., שם בית-מאכל מהמין הנקרא “סעודות בית”. הוא עצמו התאכסן אצל אשה נותנת סעודות כאלה והמקחים נראו לו גבוהים מאד;חצי הפרנסה יהיה מזה, והחצי השני – ישתכר בסרסרות. מלבד זאת הלא יהיו מאוכלי-שלחנו אנשים צעירים, ואולי יצא מזה שדוך. יתוארו: ההעברה, חפוש המעון, אוכלי-שלחנם הראשונים. הבת הבכירה, עלמה משכלת ולא-פתיה, מתרחקת מהחדר, שהאורחים באים שמה מפני שהיא חושבת זאת לאי-כבוד;אך אבותיה מאיצים בה לסור פעם בפעם ולהודע. נקרים פעם בפעם אנשים גסים, המביטים על בעלי-הסעודות מגבוה. שכר יודל עצמו איננו נמצא, חתן הגון גם הוא איננו וההוצאה מרובה בעיר הגדולה. אחרי שנות עוני אחדות באה הבת הבכירה לשרת בתור גזברית בבית-מסחר, הבת השניה היודעת לתפור מחלה לקבל הזמנות של תפירה. והצעירה עפ”י עצת אחיותיה הבכירות, באה ללמד אומנות של פאור-מגבעות. יודל דוידובסקי מצטער מאד, על שעזב עיר-מולדתו, ששם היה סדר החיים יותר לפי רוחו. –

חשבונו העיקרי, מציאת חתן – נראה בפעל מוטעה!

1901 VII – 21

 

21. שלא בטובתו.    🔗

איש קטן עולה ומתרומם מעט מעט משפל מצבו. בכל העת הזאת הכל חושבים אותו לאיש ישר. הוא מתמלא מן הרעיון הזה ובושׁ להיות אי-ישר. לו סכום כסף הגון בערך. אליו מתחבר גיסו, בעל אחותו, איש חרוץ, מהיר, אך יחד עם זאת – גם נוכל, ערום במדה רבה. היו סוחרים בשותפות, מאבדים הונם (או הון הראשון), מכרחים להנצל מפשיטת-רגל –בליעת הון זרים. המרמה אינה מצליחה (אולי יובא גם בפלילים). בסוף – הערה: הוא היה ישר שלא בטובתו, לעשות מרמה (אולי הגיס משפיע עליו), במה שהוא מראה לו אמצעים הוא נעשה לבן-עולה שלא באשמתו!

1902 1 – 15

 

22.    🔗

מורה-עלמה זקנה, מכוערה, עובדת עבודתה וחיה בשממון, מבלי טעום טעם שמחה, ענג ועליצות-עלומים. חובתה היא ממלאה, אך במעמקי הנפש היא שואפת לרגשות מחממים, לאהבה מחיה – ואין.

הרגשת אי-הספוק הנפשי מתגברת בשעת עיפות ובדידות. הפרישות האי-טבעית עושה אותה לחולנית, לחלושת-עצבים (אולי תובא גם הופעת גבר בחוג מכריה ויחס אותו הגבר, אשר פעל על נפשה פעולה חזקה, אל צרתה – ג"כ מורה, אך יפה וצעירה ממנה).

1902 I – 24

 

23.    🔗

צעיר אוהב עלמה, אך לו קשה לשאת את העדר האמתיות בה. ביסוד שקרותה מונח רפיון-אפי: פעם מחרפה מדומה, פעם… הסבה העקרית היא: בחנוכה לא הושם לב להרגילה אל האמת מילדותה… הוא איננו יכול להאמין לה, לפעמים גם מקנא הוא אותה, מפני שחושד בה…

1902 IV – 1

 

24.    🔗

אדון מוצא בפקידו שפלות-רוח ביחס אליו ומתרעם ע"ז מאד. בפקיד אמנם יש מדה מגונה זו, אך היא התפתחה בו הודות ליחס האדון, אשר בזה וגנה, חרף וגדף את פקידו בפניו ובזאת דכא בקרב האחרון כל רגש הכרת-ערך עצמי (עפ"י ספורו של ק-קי גיסו ופקידו של א. י-ה).

1902 IV – 1

 

25.    🔗

מיודעי מספר בחוג מכריו איך למד וחזר בילדותו על התנ“ךְ עשרות פעמים ומתוך כךְ (מפני שלמד בשעה שׁלא ידע גם את פרוש המלים) לא הבין לשירה הרוממה שבספרי הקדש. כאשר גדל הרגיש מעין געל-נפש אל הספר הזה, אשר הוגיעהו כל כך בילדותו;ע”ז שרבים מתפלאים לרוממות השירה שבספרי הקדשׁ השתומם בלבו. פעם יקרה באחד הכפרים, מקום שם היה אנוס לשבת יום תמים בלי כל עבודה, ובאין ספר אחר, זולת תנ"ךְ קרוע החל משממון לקרא, אךְ כפי שהוסיף לקרא כן הוסיף להשתומם וכן הוסיף למצא פשטות מלבבת, מליצה נשגב.

(אולי יוחל בתאור המודע הזה, איך התלהב תמיד בבוא מקרה לידו לדבר על התנ"ך).

1902 IX – 3

 

26.    🔗

איש, שפרנסתו בכך להוביל את הקבצנים המיוחסים אל בתי העשירים, מתאונן על אשר חלפו הימים הראשונים הטובים מאלה;עתה אין אותם העניים המיוחסים באמת, התרבו הרמאים, גם הגבירים אינם עוד כמו שהיו קודם לכן.

1903 II – 2

 

27. נוסח אחר מתכנית 12.    🔗

אני והוא. –

אני נולדתי להורים “משוללי קצת זכיות”, ובדם וכאב נמרץ קניתי לי את שמי יהודה בן ישראל;והוא נולד להורים בעלי כל הזכיות ובאמבטא, מלאה מי קדש נקרא שמו ניקולי איבנוביטש.

הוא היה אחד הדגים הבינונים באחד האפיקים הקטנים של הים הגדול המכונה ספרות;ואני – בתוךְ הים הגדול, אשר לא ידמה גם אל האפיק. –

1903 III – 2

 

28.    🔗

 

איך נתליתי בעץ (אגוזים).    🔗

(מספורי דוד זקן)

מתחיל בשאלה: הלא למדתם בודאי ועודכם זוכרים את המסופר ע"ד אבשלום? יובאו החלוקים: א) אני לא הייתי מורד;

ב) אבי לא היה מלך;ג) אנכי נתליתי לא בשערות;ד) שר צבא לא תקע אל לבי שבטים. אחי כפף את העץ;כשהורמתי מעל הארץ נהפך סלי המלא אגוזים, נפל סנדל מעל רגלי האחת ונגול הפוזמק מעל רגלי השנית.

1903 III – 4

 

29. קרבן גדול.    🔗

יוצגו שני טפוסים, שתי חברות מהגימנזיה: האחת טפוס קר ומיושב, בעקר הדבר פחדנית, בלונדינה יפה מאד, אשר הרשתה לעצמה קצת חרות כשהיתה צעירה ביותר, ואחר – כשגדלה, הבינה את החיים, נשאה עפ"י חשבון לאיש עשׁיר שלא אהבה אותו. היא שמרה חובתה, שמרה עוד יותר את הנימוס, את כבודה. שמה היה טוב בעיר, במדה ידועה היתה גם לפטרונית בחברות צדקה. השנית, לא יפה ביותר, אך בעלת אפי חם, סוער, תאוני, רוח חפשי, ואינה יראה ממה שיאמרו הבריות. הנהגתה בחרות יתרה גרמה לשמועות שונות בעיר. היא לא נשאה, היתה לגוברננטה. רעותה, למרות הרשיעה בנפשה את קלות-דעתה מקבלת אותה בתור גוברננטה לבתה, כמובן – מגדל נפש (גדל הנפש הזה יתאר באירוניה). באופן הספור אולי יובא, שהאחרונה מספרת את הדבר לי, כשאנחנו שטים בסירת-דוגה, תאור הים הכספי. הבערה הגרנדיוזית של פונטן-הנפט בי-אי=בט (אולי שני ספורים מקבילים זה לזה: ספור הסירן התתרי ע“ד אשתו, שאבדה בחלי-רע ושע”כ מפחד הוא לשאת אשה חדשה, פן יפסיד עוד פעם את המוהר).

 

30. קדם וים.    🔗

תאור השיטה בסירה כמו של הקודם. הספור של הסירן התתרי כמו שבתבנית הקודמת (ואולי מפני שאין עוד די מוהר) בתור ספור מקביל: ספור מכר, שראה באשתו, אשר אהב מאד, כי אהבה פתאם אחר, ובהכירו זכותה בתור אדם, החליט לתת לה חופש (או, ספור מקביל אחר: גם הוא איננו נושא אשה חדשה, מפני שׁחושש הוא שאין בנפשו עוד די רגש).

III – 4 1903

 

31.    🔗

ע"ד שלשת הסוסים: האחד גדל ברוחה ופנוק, אותו מאכילים הרבה ומעבידים מעט;השני עובד מושך סבל, אךְ מאכלו בריאה והשלישׁי דל כה וממרט, מושךְ משא לא לפי כחו ואכלו נתן לו במדה זעומה.

1903 12 – 20

 

32. בדרך בין פטרבורג ודוינסק.    🔗

ע"ד ירמיה אשר היה בודד כל הימים. אין איש מתאים לדעותיו ורק כאשר נאסר בחצר-המטרה (או השלך הבורה) נמצאו אנשים משׁתתפים בצערו, והוא חושב:

לו עזבתם אותי בבור צרתי – אך תחת זאת שמעתם למוסרי…

1904 I – 5

 

33.    🔗

הם היו לפנים רעים, חברים מנוער, אך זה כמה נפרדו, – מפני שאין האחד יכל לסבל את דעותיו של האחר, מפני שפגישותיהם נעשׂו באחרית הימים לריבות בלתי-פוסקים.

פני האחד מועדות למזרח. הוא מרגיש שאיפה שמה, והרגשׁ הזה מטה את הגיונו לצד זה.

והשני – איננו מרגיש כל חבה למזרח, ומפני כן הגיונו מחיב ההפך: מראה לו את אפק המערב.

והכל יודעים, שהם מתנגדים מהיותר קיצונים זה לזה.

ובמקום שיבוא האחד, שם לא יעמוד השני וחבורתו שׁל השני איננה נוחה לראשון.

אולם יש עתים שהם נפגשים, מזדמנים יחד בתוך קהל גדול, ולאיש מהם אין בתוך הקהל אנשים, אשׁר לבם כלבו ודעותיהם כדעותיו.

והאחד מרגיש, כי תמימי-הדעות עמו זרים לו באמת.

גם השני חש, כי מכל אלה, שהוא רואה אותם חושׁבים כמותו. לא קרובים הם אליו – ושניהם מרגישים ואינם חפצים להודות, מה קרובים הם זה לזה ברוחם.

ורשה, IV – 25 1904

 

34.    🔗

ע“ד גלית הענק, אע”פי שפלשתי היה, בכ"ז צר היה לו על מפלתו, ביחוד – מפני שנפל בידי נער קטן, באבן של רועים. תתואר חדות הרבי ושאר התלמידים והפכה – מה שהרגשתי אני בלבי.

ורשה, ביום הנ"ל.

המשורר מתאונן שנתן לקהלו את כל היקר והנפלא בחייו. כל העשר של המומנטים נתן להם – ומה לקח? היו ימים ששׂבעה נפשו מההרגשות שעורר בקרב הקהל;אולם חייו נדללו, וכל מה שהיה עשיר בהם נתן לאחרים.

וכשדלו חייו ויותר לא היה ביכלתו לתת להם נשכח, נעזב.

 

35.    🔗

ורשה, 1904 X – 21

איך נהיה הדבר פתאם – איני יודע;איזו סבה גרמה לזאת – איני יודע ג"כ.

כמדומני, הייתי שוכב אז ביער, בבדידות, הרחק מאדם.

פתאם נדמה לי שהכל ריק מסביב, אין עיר, אין רחובות, אין בתים, אין אדם… אין, אין דבר.

מביט אני מסביב והריקות הנוראה מבהילה אותי.

דומה לי, שגם אני אינני עוד.

דומה, שגם הפחד הנורא, המוחש לי – איננו, אין דבר, אין דבר.

שולח אני את ידי וממשש – אין, אין!

מטה אני את אזני – אין קול, הכל מת מסביב. נדמה לי שהקיצותי פתאם פקחתי את עיני, מסביב חשכה איומה, דומה, שפה היה רחוב – ואיהו?

דומה, שזה עתה הגעתי אל הגשר, מתחתיו זורם נהר – גם גשר גם נהר אין… קרקע ישר נמשך בלי הפסק…

גם ההר הגדול לפני העיר נעלם, נעלם היער הסבוך, ריק, ריק! –

 

תכניות    🔗

מזמן בלתי ידוע

1.    🔗

צעיר מוכה-שחפת נושא אשה ומת מקץ עשׂרה חדשים לנשואיו. (טפוסי אחות א-קי ואישה ש. נ-קי). אבי הנפטר קורא: ובכ"ז הנני שבע רצון, כי הקים דור.

(אולי יצא, כי הילד ימות והספור יסים בהערה: צר לי עליך אב אובד, כי תקותך נכזבה!)

2.    🔗

טפוס אי"א וביתו. חלישת אפיו של האב, שאינו יכול לעצור בבני-ביתו. סכסוכים ותקלות – חרטת האב לאחר זמנה.