רקע
אהרן פולאק
אלה מועדיך, ישראל.
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

בספר שמות, פרק י"ב 2, כתוב לאמר: “החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה”. מכאן ברור, שהחדש ניסן הוא ראש חדשים, הוא ראש השנה לישראל.

אשר באחד לחדש השביעי, כתוב במפורש בספר במדבר כ"ט 1: “ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא-קדש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו, יום תרועה יהיה לכם”. נעלה מכל ספק, שהפיכת המועדים מניסן לתשרי, וקביעת זה האחרון כראש השנה, אשר בתחילתו מתחילים למנות כסדרו "תשרי, חשון, כסלו " וכו', הוא סדר מוטעה, וכולו אינו אלא בדותא אחת.

המענין, כיצד הבינו עזרא ונחמיה את דבר האחד בשביעי. בנחמיה ח,2, כתוב: ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל מאיש ועד אשה, וכל מבין לשמע, ביום אחד לחדש השביעי". והלאה באותו ענין, פסוקים 9–10: “ויאמר נחמיה, הוא התרשתא, ועזרא הכהן הסופר והלווים המבינים את העם, לכל העם: היום קדוש הוא ליהוה אלהיכם, אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה. ויאמר להםף לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו. אל תעצבו כי חדות יהוה היא מעזכם”.

יוצא איפוא, שלאחר המקרא, ציוו המנהגים את העם, לעסוק בעזרה סוציאלית ולחלק מנות “לאין נכון לו”, כדי לשתף את כל הצבור בשמחת החג. ומה אמרו רבותינו על “האחד בשביעי”? בפרק “ארבעה ראשי שנים” אמרו: “ארבעת ראשי שנים הם: באחד בניסן ר”ה למלכים ורגלים. באחד באלול ר“ה למעשר בהמה, ר”א ור“ש אומרים: באחד בתשרי, באחד בתשרי ראש-השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות, באחד בשבט ר”ה לאילן, כדברי ב“ש, וב”ה אומרים: בחמשה עשר בו" (משנה, עמ' ב').

מדברי ר' אלעזר ור' שמעון מסתבר שבאחד בתשרי החלו מונים את השנה, וחלק עליהם ר' חסדא כדאיתא בדף ג' עמוד א‘: " לא שנו אלא למלכי ישראל אבל עכו“ם מתשרי מנינן”. מכאן שקביעת האחד בתשרי כתחילת השנה, ראה ר’ חסדא מנהג עכו“ם שאין ללמוד היקש ממנו. אבל גברו עליו רבי אלעזר ורבי נחמן בר יצחק, דאמרי תרויהו (דף ח‘, עמוד א’): ור”א היא דאמר, בתשרי נברא העולם. רנב“י אמר לדין, דכתיב (דברים י“א י”ב) מראשית השנה ועד אחרית השנה – מראש השנה נידון מה יהא בסופה. ממאי דתשרי הוא, דכתיב (תהילים פ"א) תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, אי זהו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה”.

על יסוד הדרש ההוא, נמנו קדמונינו וגמרו, שאכן א' תשרי נחשב כ“יום הדין”, שהכל מונים את השנה מראשיתו. מיותר הוא לומר, שצדק ר' חסדא באמרו שזהו מנהג עכו"ם, כיון שהיהודים יוצאי בבל נהרו אחרי המקובל בדורם, וספרו ומנו כפי הנוח להם. בדבר אחד נשמרו היטב, שלא שינו מהלוח העברי כל מאום, והאחד בתשרי נשאר, האחד לחדש שביעי.

לכן יש להפלא על שאחרונינו החלו מזלזלים ומדפיסים את הלוח העברי, שחור על גבי לבן, החל בא' תשרי.

ועתה לבן-זוגו, הוא יום-הכפורים המכונה אף הוא “יום הדין”, וכל המנהגים הקשורים ביום זה. בספר במדבר, כ"ט 7, כתוב לאמר: “ובעשור לחדש השביעי הזה, מקרא-קדש יהי לכם, ועניתם את נפשותיכם, כל מלאכה לא תעשו”.

כנגד זה יש לנו משנה מפורשת (תענית, כ“ו ע”מ ב'): “אמר רבי שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל בחמשה-עשר באב וביום-הכפורים, שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו וכו' וכו', ובנות ירושלים יוצאות והולכות בכרמים. מה היו אומרות? בחור שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה”.

קשה לדמות כי אנשים צעירים קיימו את הכפורים בצותא עם המחולות. אדרבא, הדין נותן שהיו מטיבים את לבם במאכל ובמשתה, כי כן דרך הצעירים, מאז ומתמיד.

וכאן נזכרים בדברי הנביא (ישעיה נ"ח) ואת לעגו השנון כלפי מכריזי הצומות: 3.למה צמנו ולא ראית, ענינו נפשנו ולא תדע – הן ביום צומכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגשו.

  1. הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו? הלכף כאגמן ראשו ושק ואפר יציע – הלזה תקרא צום ויום רצון ליהוה?

  2. הלוא זה צום אבחרהו – פתח חרצבות רשע, התר אגדות מוטה, ושלח רצוצים חפשים, וכל מוטה תנתקו

  3. הלא פרס לרעב לתמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערם וכסיתו, ומבשרך לא תתעלם".

אין תימה איפוא, ששני אבות הדת הישראלית, עזרא הסופר ונחמיה, פסחו לגמרי על יום-הכפורים, כמוכח מהכתוב: "וביום השני (ביום ב' בתשרי) נאספו ראשי האבות לכל העם, הכהנים והלוים, אל עזרא הסופר, ולהשכיל את דברי התורה.

וימצאו כתוב בתורה, אשר צוה יהוה בידי משה, אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג בחדש השביעי (שם, י“ג-י”ד). פסחו עזרא ונחמיה על הכפורים, ולא הזכירו אותו לגמרי. והסבה? הרי אחת מן השתים: או שידעו על מציאותו והתכחשו לו מפאת החשש להחטיא את כלל ישראל, או מה שיותר מתקבל על הדעת – שבזמנם לא ידעו על כך כלום, והכפורים אינו אלא חידוש מאוחר. ואמנם ברשימת החגים אשר בספר דברים חסר יום-הכפורים (המכונה “יום-הדין”), כמוכח מהנאמר (דברים ט"ז): שמר את חדש האביב ועשית פסח ליהוה אלהיך וכו' וכו' ועשית חג שבועות ליהוה אליך וכו' וכו' חג הסכות תעשה לך שבעת ימים וכו'".

כדאי לשים לב לסיום: “שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני יהוה אלהיך, במקום אשר יבחר: בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות”. אלה מועדיך, ישראל, ואם קימת אותם, יצאת ידי חובך ועשית דבר טוב כדת.


המלצות קוראים
תגיות