א – ובעז עלה השער וישב שם והנה הגואל עבר אשר דבר בעז, ויאמר סורה שבה פה פלני אלמני ויסר וישב: ב – ויקה עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו-פה וישבו: ג – ויאמר לגאל חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי השבה משדה מואב: ד – ואני אמרתי אגלה אזנך לאמר קנה נגד הישבים ונגד זקני עמי אם-הגאל גאל ואם-לא יגאל הגידה לי ואדע כי אין זולתך לגאול ואנכי אחריך ויאמר אנכי אגאל: ה – ויאמר בעז ביום-קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת-המת קניתי להקים שם-המת על נחלתו: ו – ויאמר הגאל לא אוכל לגאול-לי פן-אשחית את-נחלתי גאל-לך אתה את-גאלתי כי לא אוכל לגאול:
מגוף הדו-שיח שבין בעז והגואל ניתן לסבור מלכתחילה כאילו בפועל ממש התכוון הגואל הקרוב לגאול את נחלת המת. אולם, אם נשים לב לנימוק הקלוש בדברי הגואל בו הוא מנמק את סרובו לגאול, וכן – אם נשים לב לדבריו הקודמים של בעז אשר נאמרו בטכסיסיות רבה, הרי נבין כי כל עניין הוכוח בין בעז והגואל הקרוב, בנוכחות עשרה מזקני העיר במושב השער, היינו, הכס הפומבי הנועד לדיון ומשפט בעניני צבור, אינו אלא מחזה מבוים מראש, בהסכמת כל הצדדים המעונינים. לדעתי, המלה “קניתי” שנאמרה על-ידי בעז והמתוקנת על-ידי המסורה לנוכח בהשמשת היוד הנמצאת בגוף הספר אינו מקרה סתם. סבורני, שאמנם אמר בעז “קניתי” ולא “קנית” ובזה רמז לגואל בפירוש כי הוא גופו מתכוון לגאול, הוא ולא אחר.
מאידך, קשה להעלות על הדעת שדבר לינתה של רות בגרן בעז נעלם מאנשי הכפר ואין ספק, שעובדא זו בלבד דיה היתה לשמש עילה מספקת לגואל בכדי שיסתלק מחובתו, והדברים מובנים.
אם נשווה אי-אילו תמונות הווי מחיי הערבים הכפריים והבדואים גם כיום ונראה שתמונה מעין זו מתרחשת אצלם תכופות. למשל, יקרה ויבוא אורח לכפר. אם-כי ידוע אצל מי יתאכסן האורח וידוע המקום בו ילון ובו יסעד את ארוחותיו כדת, בכל זאת אין נותנים למארח להתחיל בפרשת הטכסים בהכנסת אורחים אלא אם כן ערכו תחילה מעין ווכוח ומשפט פומבי: -מזעיקים אספה של נכבדי הכפר היושבים בשער המבוא (על תל המדמנה), בוחרים בשופט זקן נשוא פנים המשמש יושב-ראש, מושיבים את האורח במקום מרכזי, על-ידו המארח וסביבם בחצי גורן עגולה כל שאר הנכבדים המשמשים עדי-ראיה ושמיעה כאחת. קם המארח ופותח בזו הלשון, בפנותו אל נשיא המושב: “אדוני הנשיא, טוען אנכי כי לי משפט הבכורה לזכות באורח זה, הואיל ואני הראשון שהשגחתי בו והוא עודנו מרחק מביתי כשתי מענות צמד שדה”. כל המסובים עונים בקריאות עדוד והסכמה: “נכון! אמת, אמת!” מיד יקום טוען שני ויאמר: “אין זה דין ואין זה צדק, רבותי, כי לי משפט הבכורה לזכות בזיוו של האורח ובכנף בגדו הואיל ועוד לפני עשרות בשנים רעינו אני ואביו המרוחם יחדיו את צאן הסביבה בנפת רבת-עמון”. חלק מהמסובים עונים אחריו בקריאות עדוד והסכמה. אחריו יקום השלישי ויאמר: “אדוני הנשיא וכל נכבדי הקריה, לא דין ולא צדק זה, כי לי משפט הבכורה. לא זכות אבות כאן כי-אם חזקת בעלות לי באורח גופו ועצמו הואיל ובעוד שנינו נערים סייחים שובבים היינו מלקטים את התמרים מעל אמירי העצים”.
כך נמשכים הדיונים. בינתים רותח הסיר וכבר מתבשלת הסעודה בבית המארח הראשון העקרי אשר נהיר וברור לכולם כי שם יאכלו ושם יבלו את שארית המסיבה. כל הבמוי הזה לא נעשה אלא לתפארת המליצה, פסק הדין אשר ינתן על-ידי הנשיא ידוע מראש, בכל-זאת ממשיכים בדיונים לכבוד המארח והאורח, בכדי להרוויח זמן עד שתתבשל הארוחה כראוי. אף כאן היה ידוע מראש מי יהיה הגואל, ידע זאת הגואל הקרוב ולא במקרה נזדמן בשער; ידעו זאת עשרה זקנים שאותם הזמין בעז ובקצור, ידעו זאת מראש כל הגורמים המעונינים. כל הועדת המושב, הדיונים והוויכוחים בין בעז והגואל לא נערכו אלא לצאת ידי חובת המנהג המקובל. אני משוכנע שסיומה של קנוניה זו נסתימה בסעודה הגונה ובלגימה כדת. הכל על חשבונו של בעז.
הערה: הפירוש הנ"ל לא הגיע לדפוס אלא הוכתב לי מפי אבי (אהרן פולאק) בשוכבו על מטת חוליו.
אסנת פולאק נזרי
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.