“קול העם”

בידוע שתפילות רבות במחזורי המועדים, בסידורים, במאספי הסליחות והקינות והפיוטים בכלל, מיוסדות על איזה מאורע היסטורי. למשל, בסליחות לחמישי רשם המסדר ליד הפיוט “אנשי אמנה אבדו”: “זה הפזמון נמצא כתוב שיסד אותו ר' שפטיה בגזירת באסילו הרשע… ולא נשאר בכל מדינתו רק ח' קהילות שהצילם ר' שפטיה על-ידי שריפא בתו של אותו רשע” וכו' וכו'.

בדרך-כלל גדושות התפילות ומלאות פסוקים וקטעים מכתבי הקודש, אך יש גם כאלו הנותנות מעין סיכום היסטורי מכל שעבר עלינו מראשית עד תכלית.

מובן שתקצר היריעה מלהדגים כאן אפילו את החלק האלף מהנמצא בעין מהנידון שלפנינו, אולם דומני שלא אטעה באומרי כי מבחינה הזו דוקא עולה על כולם השיר “למען תמים בדורותיו”, העומד בראש הפיוטים להושענה רבה.

לדעתי, כתב המחבר פיוט זה במטרה חינוכית ברורה - להקנות לעם המתפללים את רוב ההיסטוריה התנ“כית בדרך של תקציר מרוכז, החל בדור המבול וגמור בעזרה הסופר. כנהוג בימיו נמנע הפייטן מלהזכיר שם איש במפורש (אולי מחשש עינא בישא), אלא השתמש בכל המתיחס לפרט ההוא בכתובים או בדברי חז”ל. וזה לשון הפייטן:

א) "למען תמים בדורותיו, הנמלט ברוב צדקותיו, מוצל משטף בבוא מבול מים, לאום אני חומה, הושע נא", וכו' וכו'.

ניכר ובולט שהנרמז כאן לנח, כפי הנאמר בספר בראשית ו, 9: “נח איש צדיק תמים היה בדורותיו”. ומאי “לאום אני חומה”? – כינוי לישראל, היינו, לקהל המתפללים שכבר אמרו את התפילה “אום אני חומה” הנזכרת בקודם, ושמובנה הוא: בדומה לבתולה הצנועה האומרת בשיר השירים ח, 10 “אני חומה ושדי כמגדלות”, כך גם כנסת ישראל מתהדרת בפני הקב"ה ואומרת “אום אני חומה”, כלומר, אני אומה העומדת כחומת מגן נגד רבבות הגויים המתנכלים לקיומנו (ראה מדרש שיר השירים רבה, פרשה ח', סימנים י, יא).

ב) "למען שלם בכל מעשים, המנוסה בעשרה ניסים, כשר מלאכים גם יוקח נא מעט מים, לבדה כחמה, הושע הא".

ברור כי המדובר באברהם אבינו ש“נם בשר”, (מלשון שור ראה), היינו, שאמר בזמן שראה את שלשת האנשים או המלאכים הניצבים עליו: “יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם” (בראשית יח, 4).

ומה הניסים שנתרחשו לאברהם במנין עשרה דוקא? אלא ניכר שהמחבר הסתמך על מאמר המשנה: “עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם” (אבות ח, ד). מסתבר איפוא, שהמשורר קבע כאן בתיבה “ניסים” הוראה של “נסיונות”, והוא חידוש לשוני משלו.

אשר לביטוי “ברה כחמה”, בדומה לביטויים רבים הלקוחים מספר שיר-השירים והמופיעים בפיוט זה למכביר, הריהו משמש כינוי לכנסת ישראל, וזה על יסוד המדרש על הכתוב “יפה כלבנה ברה כחמה” (שיר השירים פרק ו פסוק י): “אי מה לבנה זו פעמים – חסרה פעמים – יתירה, יכול אף ישראל כן? תלמוד לומר, ברה כחמה” (עיין במדרש דלעיל, פרשת ו, סימן ט"ז).

ג) "למען רך ויחיד נחנט פרי למאה, זעק איה השה לעולה, בשרוהו עבדיו מצאנו מים, לגולה וסורה, הושענה".

למען יצחק ש“נחנט”, כלומר, נולד לאביו בין המאה, כדכתיב: “ואברהם בין מאת שנה בהיולד לו את יצחק בנו” (בראשית פרק כא, פסוק ה). הוא הבן התמים ששאל את אביו המובילו לעקדה: “הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה?” (שם, כב, 7).

למען צדיק זה שעבדיו הודיעו לו: “מצאנו מים” (שם פרק כו, פסוק לב), הושע נא לגולה וסורה, כלומר, לכנסת ישראל שיצאה בגולה מפני שסרה מדרכי ה', וזה על יסוד הכתוב: “ואני שכולה וגלמודה, גולה וסורה” (ישעיה, מט, 21)

ד) "למען קידם שאת ברכה, הנשטם ולשמך חיכה, מייחם במקלות בשקתות המים, לדמתה לתמר, הושענה".

למען יעקב שהקדים וקיבל את הברכה מיצחק אביו לפני עשו, ושמשום כך רכש את משטמת אחיו הבכור, כמו שנאמר: “וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו” (בראשית, כז-מא).

למען צדיק זה שחיכה בבית לבן עשרים שנה להוראה מן השמים על היום המדויק בו ישוב למולדתו, כמוכח מדברי יעקב עצמו: “זה עשרים שנה אנכי עמך” (שם, לא-לח): “ויאמר אלי המלאך בחלום: יעקב! ואומר, הנני וכו' וכו', עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך” (שם, שם, יא – יג).

למען יעקב אבינו שהיה מייחם את צאן לבן על-ידי הצגת מקלות “אשר פיצל ברהטים בשקתות המים (שם, ל-לח) - הושע נא ל”דמתה לתמר", היינו, לכנסת ישראל המשולה לתמר. בודאי הסתמך הפייטן על דברי המדרש הדן בו בענין, וכן על מאמר ר' לוי: “כתמר – מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים” (סוכה, מה, עמוד ב).

ה) "למען צדק היות לך לכהן, כחתן פאר יכהן, מנוסה במסה במי מריבת מים, לההר הטוב, הושע נא".

למען אהרן שבצדק נמשח לכהן גדול. הנרמז כאן לתלונות של רבים מישראל נגד כהונת אהרן, כמוכח מהכתובים: “לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה', ואהרן מה הוא כי תלינו עליו?” (במדבר טז, 11) “ואם שם אהרן תכתוב על מטה לוי וכו' וכו' והשיכותי מעלי את תלונות בני ישראל אשר הם מלינים עליכם וכו' וכו' והנה פרח מטה אהרן לבית לוי” (שם יז, 18–23).

למען צדיק זה, שעליו נאמר “כחסד הניתן על פני חתן, מראה כהן” (מוסף ליום כפור), ושאליו מתיחס גם הכתוב “כחתן יכהן פאר” (ישעיה, סא-י), כפי המוסבר בגמרא: “כחתן יכהן פאר, מה כהן בראש, אף חתן בראש” (מועד קטן, כח, עמ' ב).

למען ה“מנוסה במסע במי מריבת מים”, היינו, למען אהרן שנענש ביחד עם משה על עניין מי מריבה, כמוכח מהכתובים: “ויאמר ה' אל משה ואל אהרן: יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם” (במדבר כ, 12): “וללוי אמר – תומיך ואוריך לאיש חסידך, אשר ניסיתו במסה, תריבהו על מי מריבה” (דברים לג-ח; כן נידון העניין בפרוטרוט במדרש במדבר רבה, פרשה יט, סימן ה').

למען גדול זה, הושע נא לההר הטוב, כלומר, לירושלים השוכנת ליד הר הבית.

ו) "למען פואר היות גביר לאחיו,יהודה אשר גבר באחיו, מספר רובע מדליו יזל מים, לא לנו כי אם למענך, הושע נא".

בפעם הראשונה מזכיר כאן הפייטן את שם האיש, וזה בודאי משום שאינו רואה בו פרט בודד, אלא “נציג אב” לשבט שלם בישראל – כמעט השבט היחידי שנשאר לנו לפליטה. (ועל שמו נקראים אני “יהודים” עד היום הזה). ברם, גם ללא הזכרת השם אפשר להכיר את הנושא מיד עם קריאת הסימן המובהק “מספר רובע מדליו יזל מים”, שאינו אלא צרוף של שני כתובים בפרשת בלעם, המתיחסים במישרין לישראל ובעקיפין ליהודה מפני הטעם דלעיל ואלה הם: “מי מנה עפר יעקב ומספר (ומי ספר לפי ר' שמואל דוד לוצאטו) את רובע ישראל” (במדבר, כג, 10): “יזל מים מדליו וזרעו במים רבים” (שם, כד,7).

ז) "למען עניו מכל ונאמן, אשר בצדקו כלכל המן, משוך לגואל ומשוי ממים, לזאת הנשקפה, הושע נא".

כל בר-בי-רב יבין שהמדובר כאן במשה רבנו, מאחר שהסימנים ברורים למדי, ללא כל צורך של פירוש איזה שהוא. לכן מקצר גם הפייטן בדבריו ומסיים את החרוז בפשטות: למען ראש וראשון לכל הצדיקים, הושע נא לזאת הנשקפה, היינו, לכנסת ישראל, שלפי דעת המדרש מתיחס אליה הכתוב: “מי זאת הנשקפה כמו שחר?” (שיר השירים, ו-י).

ח) "למען שמתו כמלאכי מרומים, הלובש אורים ותומים, מצווה לבוא במקדש בקידוש ידים ורגלים ורחיצת מים, לחולת אהבה, הושע נא".

למען פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שקינא לה' וברומח שבידו דקר למוות את זמרי בן סלוא ביחד עם ה“יפהפיה” הנכרית כזבי בת צור, שלפי המקרא גופו הפקירה את עצמה כדי להתעות את ישראל, כמוכח מהכתובים: “צרור את המדינים והכיתם אותם: כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר ניכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם” (במדבר, כה, 16–17).

אשר לפסקא “שמתו כמלאכי מרומים”, הרי אין ספק שהפייטן הסתמך על הנאמר בענין זה בגמרא: “בקשו מלאכי השרת לדחפו (לפנחס), אמר להן (הקב"ה): הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא” (סנהדרין, פב עמ' ב: הנרמז כאן ללוי בן יעקב שהתנקם בבני שכם על שום שטמאו את דינה אחותו). כן מספרת הגמרא, שרבה בר אבוה מצא את אליהו בבית קברות של נכרים, ובין השאר גם שאל אותו: “וכי אדוני אינו כהן?” וזה על דרך הפתגם “מה לכהן ולבית הקברות?” (בבא מציעא, קיד, סוף עמוד א, וראש עמוד ב). לכך מעיר רש"י בו במקום, שרבה אמר מה שאמר לפי הסברה הידועה שאליהו הוא פנחס, מאחר שכתוב באליהו “קנא קנאתי” (מלאכים א' יט-י), ואף בפנחס נאמר “בקנאו את קנאתי” (במדבר כה,11).

ברור, איפוא, כי בהסתמכו על כל הנ"ל אומר הפיטן “למען שמתו כמלאכי מרומים”, היינו, למען פנחס שנתעלה למרום כמלאך בדומה לאליהו.

למען צדיק זה הושע נא לחולת אהבה, כלומר, לכנסת ישראל, שמתוך אהבתה הגדולה לבורא יתברך אומרת בדומה לנערה הצנועה הנזכרת בכתוב: “סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים, כי חולה אהבה אני” (שיר-השירים ב,5).

וזה לשון המדרש בו בענין: “אמרה כנסת ישראל לפני הקב”ה: כל חלאים שאומות העולם מביאין עלי, בשביל שאני אוהבת אותך" (שיר השירים רבה, פרשה ב, יד).

ט) "למען נביאה מחולות מחנים, לכמהי לב הושמה עינים, לרגלה רצה עלות ורדת באר מים, לטובו אהליו, הושע נא".

למען מרים אחות אהרן, הנזכרת לראשונה כנביאה במקרא: “ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה, ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות” (שמות טו – כ). ברור, שהפייטן משער כי מחול זה או מחולות אלה בוצעו בדרך של “מחולת המחנים” הנזכר בשיר השירים ז -1, ולפיכך הוא אומר: " למען נביאה מחולת מחנים".

אף יתכן מאד שהפייטן מסתמך על מאמר חז"ל: “והבאר בזכות מרים; מה כתיב – ותמת שם מרים ותיקבר שם " (במדבר, כ,1),. ומה כתיב אחר כך? – ולא היו מים לעדה – (שם, שם, ב). והיאך היתה הבאר? עשויה סלע, כמין כוורת היתה, ומתגלגלת ובאה עמהם במסעות; וכיוון שהיו הדגלים חונים והמשכן עומד, היה אותו סלע בא ויושב לו בחצר אהל מועד, והנשיאים באים ועומדים על גביו ואומרים – עלי באר – והיתה עולה”. (מדרש במדבר רבה, פרשה א' סימן ב').

זהו, איפוא, הטעם לדברי הפייטן, שמרים הושמה עינים לכמהי לב, היינו: היא שמשה מורה דרך לישראל במדבר, שהיו צמאים וכמהים לעלות לארץ-ישראל לארץ ההבטחה, ושלבגללה, כלומר, שבזכות מרים בלבד רצה באר המים עלות ורדת. למען נביאה זו מבקש הפיטן מאת הקב"ה שיושיע את העם החונה באהלים טובים, וזה על יסוד הכתוב: “מה טובו אהליך יעקב, משכנוהיך ישראל” (במדבר, כ"ד –ה).

י) "למען משרת לא מש מאהל, ורוח הקודש עליו איהל, בעברו בירדן נכרתו המים ליפה וברה, הושע נא". למען יהושע שיצק מים על ידי משה רבו, ושעליו נאמר במקרא: “ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימוש מתוך האהל” (שמות, לג 11), הוא האיש שמשה האציל עליו מרוחו, כמו שכתוב: " קח לך את יהושע בן-נון, איש אשר רוח בו, ומסכת ידך עליו וכו' וכו, ונתת מהודך עליו" (במדבר כז- 21 -18).

למען גדול זה, שבזכותו נכרתו המים בעברו בירדן עם כל בני ישראל (יהושע ג-טז), הושע נא ל“יפה וברה”, היינו, לכנסת ישראל המשולה לעלמה “היפה כלבנה וברה כחמה”, בשיר השירים כנ"ל.

יא) "למען לימד ראות לטובה אות, זעק איה נפלאות, מיצה טל מגיזה מלוא הספל מים, לכלת לבנון, הושע נא. למען כלולי עשות מלחמתך, אשר בידם תתה ישועתך, צרופי מנוי בלקקם בידם מים, ללא בגדו בך, הושע נא".

המדובר בגדעון, והפייטן הקדיש לו שני בתים משום שלא הספיק לו האחד כדי לפרט בו את כל אשר התרחש עם אישיות היסטורית זו. וזה סדר המאורע: הוא “לימד ראות לטובה אות”, כלומר, גדעון ביקש אות מה‘, כי אמנם נקרא לעמוד בפרץ, ותוך כדי כך שאל את המלאך הדובר אליו “איה נפלאות?”, כפי המסופר במקרא: "ויאמר אליו גדעון וכו’ וכו', ואיה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו?" (שופטים, ו, 13) “ויאמר אליו (גדעון אל המלאך): אם נא מצאתי חן בעיניך ועשית לי אות” (שם, שם, 17). ומה האות? “הנה אנכי מציג את גיזת הצמר בגורן: אם טל יהיה על הגיזה לבדה ועל כל הארץ חורב, וידעתי כי תושיע בידי את ישראל כאשר דיברת” (שם, שם, לז).

ואמנם נתאמת האות במלואו, כפי המסופר בסמוך: “וישכם ממחרת ויזר את הגיזה וימץ טל מן הגיזה מלוא הספל מים”.

בידוע שלאחר מכן שלח גדעון את כל העם אשר אתו (32 אלף!) ויצא לקרב אך ורק עם שלוש מאות איש בלבד, שאותם בחר ובירר וצירץ מכל ההמון על פי צו מן השמים, כפי המסופר: “ויאמר ה' אל גדעון: כל אשר ילוק בלשונו מן המים, כאשר ילוק הכלב, תציג אותו לבד וכו' וכו; ויהי מספר המלקקים בידם שלוש מאות איש” (שם ז-ה-ו).

למען גיבור זה, ולמען שלוש מאות הגבורים שלא בגדו ולא התיראו לצאת לקרב במתי מעט נגד אויב עצום ורב, למען כל אלה, הושע נא לכלת הלבנון, היינו, לכנסת ישראל המשולה לכלה הנזכרת ככתוב: “אתי מלבנון, כלה, אתי מלבנון תבואי” (שיר-השירים ד-ז).

יב) "למען יחיד צוררים דש, אשר מרחם לנזיר הוקדש, ממכתש לחי הבקעת לו מים, למען שם קדשך, הושע נא".

למען שמשון הגיבור, שנלחם יחידי נגד פלשתים, ללא כל עזרה מצד אחיו, ואשר הוקדש לנזיר עוד בהיותו ברחם אמו, כפי המסופר: “ויאמר אליה (המלאך אל אשת מנוח): הנך הרה וילדת בן, ומורה לא יעלה על ראשו, כי נזיר אלהים יהיה הנער מבטן” (שופטים, יג-ה). כן מספר הכתוב: “ויצמא (שמשון) מאד וכו' וכו' ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי, ויצאו ממנו מים וישת (שמשון), ותשב רוחו ויחי” (שם טו, יח-יט).

ודוקא גם אחרון זה מראה בברוור עד היכן צדק הפייטן באמרו “למען יחיד צוררים דש”, הואיל וכאן מתבקשת השאלה האליה: האומנם לא נמצא בסביבה הקרובה ההיא אפילו אחד מבני ישראל שיגיש לגיבור המנצח מעט מים? אלא הוי אומר, שלא כל בני דורו של שמשון הביטו עליו בעין יפה, כמוכח מהקדמת המקרא לנס הלחי: “וירדו שלושת אלפים איש מיהודה וכו' וכו‘… ויאמרו לשמשון וכו’ וכו'… לאסרך ירדנו לתתך ביד פלשתים” (שם, שם, יא-יב).

לכן סיים כאן הפייטן את הבית לא בכלת הלבנון, לא בברה כחמה, ולא בכינוי אשר לקוח משיר-השירים, אלא בפסקא הטראגית “למען שם קדשך, הושע נא”. ניכר שלא לחינם אמרו רבותינו ז"ל, שבני דורו של שמשון היו קשים עליו מכל שונאי הגויים, כמוכח מהמדרש על הכתוב: “ביום הציל ה' אותו מכף אויביו” (שמואל ב, כב, א): “כי ביום אחד הוצל (דוד) מכף כל אויביו ומשאול? אלא דהוה קשה שאול עליו מכל שונאים דאומות העולם; וכן שמשון אמר להם – השבעו לי פן תפגעו בי אתם - (שופטים טו, 12) ושבקו ייתי עם פלשתים”, כלומר, אסרוהו ומסרוהו לפלשתים (ילקוט שמעוני, חלק ב, רמז קנז).

יג) "למען טוב הולך וגדל, אשר מעושק עדה חידל, בשוב עם מחטא צו שאב מים, לנאוה בירושלים, הושע נא".

למען שמואל הנביא, שעליו נאמר במקרא: “והנער שמואל הולך וגדל וטוב” (שמואל א, ב, 26) – הוא האיש שלפי עדות בני-ישראל עצמם לא נגע מעולם ברכוש הפרט או העדה, כמו שכתוב: “ואת מי עשקתי את מי רצותי ומיד מי לקחתי כופר? וכו' וכו', ויאמרו: לא עשקתנו ולא רצותנו ולא לקחת מיד איש מאומה” (שם יב,3–4).

למען נביא זה, שציוה על ישראל לצום ולשפוך מים לפני ה‘, כמו שנאמר: "ויאמר שמואל: קבצו את כל ישראל המצפתה וכו’ וכו‘, וישאבו מים וישפכו לפני ה’ ויצומו ביום ההוא" (שם, ז,5–6).

למען גדול זה בישראל, שעיצב בו דמות נביא, שופט ומושל יחדיו, הושע נא ל“נאוה בירושלים”, היינו, לכנסת ישראל המשולה לנערה הנזכרת בכתוב: “יפה את, רעיתי, בתרצה, נאוה כירושלים” (שיר השירים ו, 4).

יד)“למען חיך מכרכר בשיר, המלמד תורה בכל כלי שיר, מנסך לפניו כתאב שתות מים, לשמו בך סברם, הושע נא”.

הפייטן משתמש כאן בתבה “חיך” בהוראת משחק, וזה על יסוד הכתוב: “ותרא (מיכל בת שאול) את המלך דוד מרקד ומשחק” (דברי הימים א, מז, 29). המעניין שחכמינו ז“ל אומרים לכך: “הריק שבריקים זה ארכיסטם וכו' וכו', כך היה דוד מרקד לפני הארון” (מדרש במדבר רבה, דף כה, ראש עמוד ב' הוצאת לוין-אפשטין, ירושלים), כלומר, הפחות שבפחותים הוא המוקיון, או השחקן, אלא שדוד התבזה לכבודו של הקב”ה.

למען צדיק זה, שמנסך לפניו כתאב שתות מים", כפי המסופר במקרא: “ויתאוה דוד ויאמר: מי ישקני מים? וכו' וכו‘, ויבקעו שלושת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים וכו’ וכו‘, ויביאו אל דוד וכו’ וכו‘, ויסך אותם לה’” (שמואל ב, כג 15–16).

למען נעים זמירות ישראל “המלמד תורה בכל כלי שיר”, הושע נא לשמו בך סברם", היינו, לקהל ישראל המיחלים לחסדך.

טו) "למען זך עלה בסערה, המקנא ומשיב עברה, לפילולו ירדה אש וליחכה עפר ומים, לעיניה בריכות, הושע נא".

למען אליהו הנביא שעלה בסערה השמימה (מלכים ב, ב 11), ואשר לפי תפילתו ירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבן, על העפר והמים יחדיו (מלכים א, יח 38). למען נביא זה הושע נא “לעיניה בריכות”, כלומר, לכנסת ישראל המשולה לנערה הנזכרת בכתוב: “צוארך כמגדל השן, עיניך בריכות” (שיר-השירים, ז,5).

טז) "למען ושרת באמת לרבו, פי שנים ברוחו נאצל בו, בקחתו מנגן נתמלאו נכים מים, לפצו מי כמוכה, הושע נא".

למען אלישע, שהמקרא מספר עליו: “ויקם וילך אחרי אליהו וישרתהו” (מלכים א, יט,21), ולפני שרבו עלה השמימה, התנה עמו תנאי, כמפורט בכתוב: “ויאמר אלישע: (אל אליהו) – ויהי נא פי שניים ברוחך אלי” (מלכים ב, כ, 9) – תנאי שקויים במלואו, כמוכח מהכתובים בסמוך.

למען נביא זה, שדרש להביא לו מנגן לשם השראה עילאית, ותוך כדי התנבאו נמלאו הגבים מים, כפי המסופר: “ויהי בבוקר בעלות המנחה, והנה מים באים מארץ אדום, ותמלא הארץ את המים” (שם, ג,20). למען גדול זה, הושע נא לקהל ישראל, ששיבחו את הבורא לאחר הנס של קריעת ים סוף, ואמרו: “מי כמוכה באלים ה'” (שמות טו,11).

יז) למען הרהר עשות רצונך, המכריז תשובה לצאנך, אז בבוא מחרף סתם עינות מים, לציון מכלל יופי, הושע נא".

למען חזקיה המלך, שביקש לעשות את רצון קונו, כמו שכתוב: “בה' אלהי ישראל בטח, ואחריו לא היו כמוהו בכל מלכי יהודה” (מלכים ב, יח,5). למען המלך הצדיק הזה, “המכריז תשובה לצאנך”, וזה על יסוד הנאמר במקרא: “וישלח יחזקיהו על כל ישראל ויהודה, וגם אגרות כתב על אפרים ומנשה וכו' וכו' – שובו אל ה' אלהי ישראל” (דברי הימים ב, ל, 1–10). למען צדיק זה, הושע נא לציון, שעליה מעיד הכתוב: “מציון מכלל יופי אלהים הופיע” (תהלים נ,2).

יח) "למען דרשוך בתוך הגולה, וסודך למו נגלה, בלי להתגאל דרשו זרעונים ומים, לקוראיך בצר, הושע נא".

למען דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, שסרבו להתגאל בפת בג המלך והסתפקו בזרעונים ומים (דניאל, א,11–16). למען ארבעה צדיקים אלה, ש“סודך למו נגלה”, כמו שכתוב: “והילדים האלה ארבעתם נתן להם האלהים מדע והשכל בכל ספר וחכמה”. (שם, שם,17) - הושע נא “לקוראיך בצר”, כלומר, לקהל ישראל הרגיל לקרוא אליך בעת צרה כמו שנאמר: בצר להם ישחרונני" (הושע,ה,15).

יט) "למען גמר חכמה ובינה, סופר מהיר מפלש אמנה, תחכמנו אמרים המשולים כרחבי מים, לרבתי עם, הושע נא".

למען עזרא הסופר, שהמקרא מעיד עליו כי היה “סופר מהיר בתורת משה” (עזרא ז,6), הוא ה“מפלש אמנה”, כלומר, מפלס או פורש (שי"ן שמאלית) את התורה לפני העם, כפי המסופר: “ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל וכו' וכו‘, ויקרא בו וכו’ וכו‘, מן האור עד מחצית היום וכו’ וכו‘, ויפתח עזרא הספר (את ספר התורה) לעיני כל העם וכו’ וכו', ויקראו (הלויים) בספר, בתורת האלהים, מפורש ושום שכל, ויבינו במקרא” (נחמיה ח, א-ח), ומכאן תיאור הפייטן “למען גמר חכמה ובינה”.

ומניין לו לפייטן השימוש בתיבה “אמנה” לגבי עזרא? והרי זו נזכרת בנחמיה בלבד? (י,1; יא,23) – אלא הוי אומר, שבודאי ראה המשורר והסתמך על הנאמר בענין זה בתלמוד: “כל מילי דעזרא, נחמיה בן הכליה אמרינהו. ונחמיה בן הכליה, מאי טעמא לא איקרא סיפרא על שמיה? אמר ר' ירמיה בר אבא, מפני שהחזיק טובה לעצמו, שנאמר: זכרה לי אלהי לטובה” (סנהדרין צג, עמ' ב, למטה). למען סופר חכם זה מבקש הפייטן מאת הבורא יתברך, ש“תחכמנו אמרים המשולים ברחבי מים”, כלומר, תחכים אותנו באמרי התורה העמוקים ורחבים מני ים, על יסוד מדרשים הרבה, שכמעט בכולם משולה התורה העמוקים ורחבים מני ים, וזה על יסוד מדרשים הרבה, שכמעט בכולם משולה התורה למים רבים, אך במיוחד מוטעם הדבר בגמרא: “לכל תכלה ראיתי קץ, רחבה מצוותך מאד” - (תהילים קיט,96) - אמרו דוד ולא פירשו וכו' וכו‘, עד שבא זכריה בן עדו ופרשו, וכו’ כו' – ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים – (איוב יא,9) – וכו' וכו' וכתיב “מי מדר בשעלו מים ושמים בזרת תיכן” – (ישעיה מ,12) – “נמצא כל העולם כולו אחד משלושת אלפים, ומאתים בתורה” (עירובין, כא, עמ' ב, למטה). למען צדיק זה הושע נא ל“רבתי עם”, היינו, לירושלים המכונה “רבתי עם” (איכה א,1).

* * * * * * * * * * * *

בכך סיים הפייטן את התקציר ההיסטורי, והוא משלים את תפילתו במלים פשוטות ויוצאות מן הלב, כגון: "למען באי לך היום בכל לב, שופכים לך שיח בלא לב ולב" וכו' וכו'.

המעניין שבפיוט זה מזכיר המשורר בכל בית ובית איזה מאורע הקשור במים, משום שתפילת הושענא-רבה גופה משמשת מעין הקדמה לברכת הגשם הנאמרת ביום אחרון של חג הסוכות.

ועתה יורשה לי כאן להעיר הערה כלשהי: כמדומה לי, שטוב יעשה משרד החינוך שלנו, אם ינהיג בבתי הספר לימוד תפילה מעין זו הקשורה בתולדות ישראל. מובטחני, שאפילו אנשי הזרם הלא-דתי יקבלו את החידוש ברצון, מאחר שההיסטוריה של ישראל סבא משותפת לכולנו, ללא כל קשר עם מהלך השקפותיו של פרט זה או אחר על מהות המשטר החברותי.