רקע
אהרן פולאק
מעביד ועובד בתנ"ך
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

בפרק ל' של ספר בראשית נמצא כתוב לאמר: "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן: שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי. תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אתך בהן ואלכה, כי אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך. ויאמר אליו לבן: אם נא מצאתי חן בעיניך, נחשתי ויברכני ה' בגללך.

ויאמר (לבן): נקבה שכרך עלי ואתנה. ויאמר (יעקב) אליו: אתה ידעת את אשר עבדתיך ואת אשר היה מקנך אתי. כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב ויברך ה' אתך לרגלי, ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי? ויאמר (לבן): מה אתן לך? ויאמר יעקב: לא תתן לי מאומה. אם תעשה לי הדבר הזה, אשובה ארעה, צאנך אשמר: אעבר בכל צאנך היום, הסר משם כל שה נקוד וטלוא וכל שה חום בכשבים וטלוא ונקד בעזים והיה שכרי. וענתה בי צדקתי ביום מחר כי תבוא על שכרי לפניך: כל אשר איננו נקד וטלוא בעזים וחום בכשבים גנוב הוא אתי. ויאמר לבן: הן, לו יהי כדבריך" (ל', 25–35).

לפנינו דו-שיח רגיל בין עובד ומעביד, וניכר שעיקר הנושא בשיחה זו, משמשת הדרישה להוספה בשכר. הכל ברור כאן ומובן, פרט לפסוק 27 – אם נא מצאתי חן בעיניך וכו' – רפליקה שנאמרה על-ידי לבן ושבשום פנים אי-אפשר לקבלה כתשובה לטענת יעקב, מפאת הקשר הרעיוני הרופף שבקונטקסט.

ההסבר המקובל הוא, שיעקב מבקש לשבות ולהסתלק ולבן מעכבו בשידולים ומפייסו בטענה שאין הוא יכול לוותר עליו, כיון שרואה ברכה בו ובשירותו. ברם, מי שנהיר לו המומנט הנפשי הטמון בארגומנטציה בעל-ביתית בכלל ושל המזרח בפרט, יבין מיד שאין להעלות על הדעת כי המעביד ישמיע הוכחה העלולה להצמיח כנפים לפועל הקובל ולעודדו בעמידה על זכויותיו. גם אין לשער כלל שלבן ישפיל עצמו בעיני יעקב עד כדי בקשת תחנונים בסגנון של “אם נא מצאתי חן בעיניך”. כל זה מתנגד להגיון האלמנטרי. וקשה להניח כי הארמי הפיקח ינקוט בדרך המסוגלת להוריד את הפרסטיז’ה שלו ולדכאה עד עפר.

אכן יש הבדל עצום בין שיחה שכזאת המתנהלת ע"י שני באי-כוח של התרבות המערבית לבין הדומה לה במזרח. כאן משחק תפקיד לא מעט הקולוריט של המקום ואופן הדיבור המיוחד. איש המזרח הוא ראשית כל דיפלומט תכססן. לעולם לא יביע את מבוקשו מיד ולא יגלה את מצפוניו בבת אחת.

סחור-סחור ילך ואל כרמו יקרב ברגע הנראה לו כמוכשר ביותר. אין הוא חושב את הדבר הזה לגנאי או לשבח. זה האיש וזה אופיו. נטיה אתנולוגית זו משתייכת לו, ואך ורק לו, כשם שמשתייכים אליו כל סדרת הכלים והמדים שבהם הוא משתמש, מחוט-הצמר שבכסות ראשו ועד שרוך הנעל.

אף כאן אין להבין את הדו-שיח שלפנינו בשלימותו, אלא אם נתאר לנו את הסיטואציה המיוחדת, ואת כל התפארת החופפת עליו. הבה נבדוק ונראה: לבן זה מה טיבו? נוקד בצאן, בעל אחוזה, מעין “אפנדי” עשיר. אחת או שתים בשנה יבואו לשדה או למקום המכלאות, לשים עין פקוחה על המשק. כדבר הזה יקרה בשעת גז הצאן, בתקופת ההמלטה או באיזו הזדמנות חגיגית אחרת. כנהוג במקרים כאלה יבוא הנכבד, ישב ברגלים מקופלות תחתיו על גבי מחצלת פרושה, ואחרי הפצרות מרובות יתרצה לטעום מן המוגש לו על-ידי אחד הרועים: אשישה, אשפר, דבלת תאנים, חלב עזים, חמאת כבשים, זית ירק עם שומן אליה. אחר הסעודה כדת, בה השתתף החלק המקורב ביותר מבין חבר העובדים של בעל המשק, ניגשים הרועים הנוטרים ושאר משמשיו של “האדיר כל חפץ”, ומתנים לפניו את כל פרשת סבלם, את קשי מצבם ומר גורלם. במקרה דנן, יעקב הוא הפותח, הוא הראשון והוא ראש למדברים, כיון שהוא בעל סטאטוס מיוחד: אין הוא עובד שכיר סתם, אלא פועל מקורב שנתמזג בתוך המשק המשפחתי. נושא הוא את בנותיו של לבן, את היפה ואת המכוערת כאחת, ובפרט הזה אין לזלזל.

יעקב מתאונן ומשמיע את טענותיו, טענות רגילות של רועה-צאן הזולת, מהסוג הנזכר להלן: “…רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי. טרפה לא הבאתי אליך, אנכי אחטנה מידי הבקשנה, גנובתי יום וגנובתי לילה. הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני” (ל"א 38–41). לבן מאזין ומחריש.

יודע הוא כי עיקר כוונתן של טענות אלו וסופן – דרישת הוספה בשכר, ולפיכך אין הוא ממהר לענות. ארך אפים הוא ועתותיו פנויות. רואה יעקב כי בר-שיחו אינו מושפע בהרבה והוא נוקט באמצעי החריף ביותר שבידי הפרולטריון: האיום בשביתה ובהסתלקות ממקום העבודה – “תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אתך בהן ואלכה” – אך גם זה אינו מוציא את לבן משלוותו האולימפית. מתקצף יעקב ומשתמש בארגומנט הפועלי האחרון: - “אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך”, כלומר – מידי בא לך כל העושר הזה.

כאן מגיעה סבלנותו של לבן לקצה והוא מפסיק את יעקב באמצע דבורו. יודע הוא שעל דברים כגון אלה אין לעבור בשתיקה, ובהשקיפו על יעקב בהבעת בוז מלווה בנחרת-אף קטלנית, הוא מפליט: “א… אם נא מצאתי חן בעיניך”, כלומר – עשה לי טובה, ידידי, ואל תבלבל את עשתונותי לשוא. לא אתה שגרמת לעשרי, אלא “נחשתי, ויברכני ה' בגללך”. חשקה נפשך בהוספה, אם כן, אל תרבה דבורים. הגד לי חפצך וחסל: “נקבה שכרך עלי ואתנה”.

אך יעקב אינו מסכים להיות מופסק והוא ממשיך בשלו. רואה הוא בחוש כי הארגומנט האחרון הצליח לזעזע את לבן במידה לא מעטה ולפיכך הוא מוסיף: -“אתה ידעת את אשר עבדתיך ואת אשר היה מקנך אתי. כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב ויברך ה' אתך לרגלי, ועתה מתי אעשה גם אנכי, לביתי?!”

פסוק 29, מיד לאחר הרפליקה של לבן, מתחיל במלים: “אתה ידעת את אשר עבדתיך”, ופסוק 26 שלפני הרפליקה מסתיים כמעט באותן המילים עצמן: “כי אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך”. מבחינה סצנית-דרמטית ניתן לקבוע מיד כי אלה הן אמרות איש אשר הופסק באמצע דבורו, ושמשום כך הוא חוזר על ראשית דבריו ומבליטם ביותר תוקף.

רואה לבן שאין לדבר סוף והוא מחליט לחסל את הויכוח. “מה אתן לך?!”. כלומר – מה אתה רוצה מחיי?, ויעקב עונה לו תשובה מזרחית אופינית: “לא תתן לי מאומה”. הוא, מסכן שכמותו, אינו מבקש כל מאום, היינו, שבתכסיס זה הוא מקטין את ערך דרישתו שיזמה זה מכבר ושאינה קטנה כל עיקר, כמוכח מן הבא: “אעבר בכל צאנך היום, הסר משם כל שה נקד וטלוא: וכל שה חום בכבשים וטלוא ונקד בעזים והיה שכרי”. כך. לא פחות ולא יותר…


הערה: המאמר הזה נמצא בעמוד 7 של חוברת שעסקה, כנראה, בענייני עבודה ושכירים, בשנות החמישים של המאה שעברה. לא מצאתי את שם החוברת ואת התאריך. אסנת


המלצות קוראים
תגיות