רקע
נעמה ישעיהו
מְעָרָה מוּל הַיָּם
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: חולון: הוצאת נעמה ישעיהו; 2007

אַהֲבָה וְתוֹדָה לְמִשְׁפַּחְתִּי הַיְּקָרָה,

לְחֲבֵרַי הַטּוֹבִים וּלְתַלְמִידַי הַנֶּאֱמָנִים,

שֶׁתָּמְכוּ בִּי וְחִזְּקוּ אוֹתִי, לְאֹרֶךְ כָּל הַדֶּרֶךְ.


* * * *


לְיַלְדֵי שְׁנוֹת ה־40

שֶׁגָּרוּ וְחָיוּ עַל חוֹפָהּ שֶׁל תֵּל־אָבִיב הַקְּטַנָּה

בִּזְּמַן שִׁלְטוֹן הַבְּרִיטִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

וְהִכִּירוּ אֶת מַקְס מִן הַמְּעָרָה הַמְּפֻרְסֶמֶת, מוּל הַיָּם.


* * * *


יֵשׁ מְעָרוֹת רַבּוֹת בַּאַגָּדוֹת.


מְעָרוֹת חֲשׁוּכוֹת וַאֲפֵלוֹת. מְעָרוֹת עֲמוּקוֹת וּמִסְתּוֹרִיּוֹת.


כָּל מִינֵי.


כְּמוֹ לְמָשָׁל, מְעָרַת דָּוִד הַמֶּלֶךְ, אוֹ מְעָרַת הֶחָרוּבִים שֶׁלְיַד טְבֶרְיָה, בָּהּ הִסְתַּתְּרוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר־יוֹחַאי וּבְנוֹ מִפַּחַד הָרוֹמָאִים, כְּשֶׁרַק עֵץ חָרוּבִים אֶחָד וּמַעְיַן קְסָמִים קָטָן מַשְׂבִּיעִים וּמַרְוִוים אוֹתָם, בְּסוֹדִיּוֹת.


גַּם מְעָרַת הַתְּאוֹמִים הָאַפְלוּלִית, שֶׁבְּעֵמֶק הָאֵלָה, אוֹתָהּ מֵי הַגְּשָׁמִים עִצְּבוּ לִשְׁנֵי חֲלָקִים שֶׁנִּרְאוּ כִּתְאוֹמִים, אוֹ מְעָרַת צִדְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, לְיַד שַׁעַר שְׁכֶם בִּירוּשָׁלַיִם, וּמְעָרַת הַנְּטִיפִים בַּדֶּרֶךְ לְהַר טוּב, בּוֹאֲךָ לִירוּשָׁלַיִם.


כֻּלָּהּ מַרְהִיבָה בְּיֹפְיָהּ, כִּי בָּהּ יָצַר הַטֶּבַע צוּרוֹת מֻפְלָאוֹת שֶׁל נְטִיפִים מִלְּמַעְלָה וְעַמּוּדִים מִלְמַטָּה, שֶׁנוֹצָרִים בְּמֶשֶׁך עֲשָׂרוֹת בַּשָּׁנִים.


וַאֲפִלּוּ הַמִּסְתּוֹרִית שֶׁבַּמְּעָרוֹת, מְעָרָתָם שֶׁל עָלִי בַּבָּא וְאַרְבָּעִים הַשּׁוֹדְדִים, שֶׁרַק אוֹמְרִים בְּפִתְחָהּ אֶת הַסִּיסְמָה הַסּוֹדִית “סֶזָאם, הִפָּתַח!” וְהִיא נִפְתַּחַת…


יֵשׁ מְעָרוֹת רַבּוֹת בָּאַגָּדוֹת. חֲשׁוּכוֹת וַאֲפֵלוֹת, עֲמֻקּוֹת וּמִסְתּוֹרִיּוֹת. הָמוֹן.


אֲבָל יֵשׁ רַק מְעָרָה אַחַת שֶׁל הַיְּלָדִים מֵחוֹפָהּ שֶׁל תֵּל־אָבִיב, לְיַד הַנָּמָל. הַמְּעָרָה הַקְּסוּמָה.


מְעָרָה מוּל הַיָּם.


מְעָרָה בִּנְקִיק סֶלַע חוֹלִי, בְּתוֹךְ כֻּרְכָּר לְבַנְבַּן, שֶׁהַיָּם שׁוֹלֵחַ אֶת מַשַׁב רוּחוֹתָיו אֶל בֵּין קִירוֹתֶיהָּ.


אֲמִתִּית. לֹא שׁוּם אַגָּדָה.


כֵּיף לְשַׂחֵק שָׁם.


רַק יְלָדִים. וְלַמְּבוּגָרִים אֵין כָּל דְּרִיסַת רֶגֶל.


אוּדִי הַגִּ’ינְגִ’י, הָיָה הַבּוֹגֵר בֵּין הַיְּלָדִים. שָׁעוֹת רַבּוֹת בִּלָּה עַל הַחוֹף, חִפֵּשׂ אוֹצָרוֹת, שָׂחָה בַּיָם וְתָמִיד תָּמִיד, חָזַר עִם סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיוֹת. כֻּלָּם אָהֲבוּ אוֹתוֹ וְהוּא הָפַךְ לִהְיוֹת רֹאשׁ הַקְּבוּצָה שֶׁלָהֵם.


“חֶבְרֶ’ה”, קָרָא יוֹם אֶחָד, בְּצָהֳלָה, “בּוֹאוּ נְשַׂחֵק מַחֲבּוֹאִים עַל חוֹף הַיָּם!”.


“מַה פִּתְאוֹם?”, שָׁאֲלָה רוֹנִית, “עַל הַחוֹף?”.


“אֵין שָׁם אֵיפֹה לְהִתְחַבֵּא בִּכְלָל”, הִמְשִׁיךְ גָּדִי.


אֲבָל אוּדִי בְּשֶׁלּוֹ, “אֲנִי נִשְׁבָּע לָכֶם”, אָמַר כְּשֶׁחִיּוּךְ מִסְתּוֹרִי נָסוּךְ עַל פָּנָיו, “זוֹ תִּהְיֶה הַפְתָּעָה מְיֻחֶדֶת”.


כֻּלָּם הֶחֱלִיפוּ בֵּינֵיהֶם מַבָּטֵי תִּמָּהוֹן, וּכְאִלּוּ הֶחֱלִיטוּ פֶּה אֶחָד לְהַעֲמִיד אֶת אוּדִי בְּנִסָּיוֹן.


“בְּסֵדֶר, הוֹלְכִים”, הִכְרִיז דּוּדוּ. וְהָלְכוּ.


רוֹנִית, גָּדִי, נַעֲמָה, נֹעַם, רָמִי, דּוּדוּ וְאוּדִי, כֻּלָּם יַחַד.


מִשְׂחַק הַמַּחֲבּוֹאִים הֵחֵל. נֹעַם הָיָה הָ“עוֹמֵד”, לְיַד סֻכַּת הַמַּצִּיל.

לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם לִסְפּוֹר עַד עֶשֶׂר, כֻּלָּם כְּבָר הִתְחַבְּאוּ וְיוֹתֵר מְאוּחָר הִתְגַלּוּ. אוּלָם אוּדִי וְגַם דּוּדוּ, שֶׁבֵּינְתַיִם הָפַךְ לִהְיוֹת אִישׁ סוֹדוֹ שֶׁל רֹאשׁ הַקְּבוּצָה, לֹא נִמְצְאוּ.


הַסַּקְרָנוּת הָלְכָה וְגָדְלָה. הֵחֵלּוּ חִפּוּשִׁים קַדַחְתָּנִיִּים, לְיַד סֻכַּת הַמַּצִּיל, לְאֹרֶךְ הַחוֹף עַד שׁוֹבֵר הַגַּלִּים, מֵאֲחוֹרֵי סַלְעֵי הַכֻּרְכָּר הַקְּטַנִּים, אַךְ לְלֹא הוֹעִיל.


לְאָן הֵם יְכוֹלִים לְהֵעָלֵם?.


רָמִי וְנֹעַם כִּמְעַט אָמְרוּ נוֹאָשׁ. גַּם רוֹנִית וְנַעֲמָה הַקְּטַנָּה, אֲחוֹתוֹ שֶׁל נֹעַם, כְּבָר עָיְפוּ מִן הַחִפּוּשִׂים, כַּאֲשֶׁר לְפֶתַע, בְּרֹאשׁ אַחַד הַסְּלָעִים, צָצוּ אוּדִי וְדוּדוּ וְנוֹפְפוּ בִּידֵיהֶם, כִּמְנַצְּחִים.


“קָדִימָה!”, צָעַק אוּדִי, “אַחֲרֵינוּ! כֻּלְּכֶם!”.


“גִּלִּיתִי אֶתְכֶם! גִּלִּיתִי אֶתְכֶם!”, צָהַל נֹעַם, רָץ אֶל אֶחָד מֵעַמּוּדֶיהָּ שֶׁל סֻכַּת הַמַּצִּיל וְטָפַח בְּכַף יָדוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. כִּי נֹעַם הָיָה הָ“עוֹמֵד” בְּמִשְׂחָק הַמַּחֲבּוֹאִים וְתַפְקִידוֹ שֶׁל הָ“עוֹמֵד”, כַּיָּדוּעַ, לְגַלּוֹת אֶת כָּל הַמִּסְתַּתְּרִים וְלִטְפֹּחַ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְהִנֵּה, סוֹף־סוֹף, גִּלָּה!.


לְאִישׁ לֹא הָיָה חָשׁוּב יוֹתֵר מִי גִּלָה וּמִי נִצַח. כֻּלָּם הָיוּ סַקְרָנִים מְאֹד לָדַעַת מָה בֶּאֱמֶת קָרָה.


בִּמְהִירוּת הִתְקַבְּצוּ סְבִיב אוּדִי וְדוּדוּ, שֶׁחִכּוּ בְּגַאֲוָה, וּמִשֶׁהִתְקָרְבוּ כָּל חַבְרֵי הַקְּבוּצָה, הוֹבִילוּ אוֹתָם בִּשְׁתִיקָה כִּבְרַת דֶּרֶךְ. נֶעֶצְרוּ. הֶאֱטוּ אֶת צַעֲדֵיהֶם. הִתְבּוֹנְנוּ יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה וּלְפֶתַע הִצְבִּיעוּ עַל פִּתְחָהּ שֶׁל מְעָרָה.


הֲמוּמִים וְנִרְגָּשִׁים עָמְדוּ כֻּלָּם.


“מְעָרָה?”.


“וְעוֹד בַּחוֹף שֶׁלָּנוּ?”.


“אֵיךְ זֶה לֹא הִרְגַּשְׁנוּ בָּהּ עַד עַכְשָׁו?”, עָלוּ הִרְהוּרִים שׁוֹנִים.


“יָהּ, אֵיזֶה כֵּיף!”, אָמְרָה רוֹנִית, “זוֹ יְכוֹלָה לִהְיוֹת מְעָרָה רַק שֶׁלָּנוּ!”, “שֶׁיַּפְסִיקוּ לְהַפְרִיעַ לָנוּ פַּעַם!”, הוֹסִיף גָּדִי, “הַמְּבֻגָּרִים הָאֵלֶּה! תָּמִיד הַכָּל אָסוּר אֶצְלָם. אָסוּר לְשַׂחֵק בְּכַדּוּר בַּבַּיִת, אָסוּר לְהַרְעִישׁ, אָסוּר לְהִתְרוֹצֵץ וְעוֹד הָמוֹן אִסּוּרִים”.


“בֶּרְטָה הַשְּׁמֵנָה כְּבָר לֹא תִּצְעַק שֶׁמַּפְרִיעִים לָהּ בִּמְנוּחַת הַצָּהֳרַיִם”, הִטְעִים נֹעַם בְּלִגְלוּג.


בֶּרְטָה הָיְתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אֶפְרַיִם מֵהַקְּיוֹסְק שֶׁבִּקְצֵה הָרְחוֹב, בּוֹ הָיוּ מִתְעַנְגִים הַיְּלָדִים עַל קַרְטִיבִים וְדִבְרֵי מְתִיקָה אֲחֵרִים.


כָּל יוֹם, בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה מִבֵּיהַ"סּ, הָיוּ עוֹצְרִים אֶצְלָהּ, מְדַבְּרִים וּמְצַחְקְקִים בְּקוֹלָנִיּוּת וּבֶרְטָה הָיְתָה צוֹעֶקֶת, “תֵּלְכוּ הַבָּיְתָה! אֵין לָכֶם בַּיִת?”, וּפוֹלֶטֶת אֵיזוֹ קְלָלָה בְּשָׂפָה זָרָה וּבִלְתִּי מוּבֶנֶת.


“נוֹכַל לְהַטְמִין כָּאן אֶת אוֹצַר הַ”גּוֹגוֹאִים" שֶׁלָּנוּ, קָרָא דּוּדוּ בְּהִתְרַגְּשׁוּת".


“יֵשׁ לִי אֹסֶף עֲנָק שֶׁל גּוֹגוֹאִים, שֶׁהוֹצֵאתִּי מִכָּל הַמִּשְׁמֵשִׁים”, הוֹסִיף.


“גַּם אֶת הַ”מַאטְקוֹת" הַיְשָׁנוֹת, שֶׁאִמָּא שֶׁלִּי רָצְתָה לִזְרֹק כְּבָר", הִמְשִׁיךְ אוּדִי הַגִּ’ינְגִ’י.


“אֶפְשָׁר גַּם לְהִתְחַבֵּא פֹּה בִּזְמַן הַתְקָפָה, אוֹ מָצוֹר מְמֻשָּׁךְ”, הִתְלַהֵב גָּדִי.

“אֵיזוֹ הַתְקָפָה?”, הִתְפַּלְאָה רוֹנִית.


“אִינְדִיאָנִים”, אָמַר גָּדִי, “פִּירָאטִים, שׁוֹדְדִים אֲנִי יוֹדֵעַ?”.


“רוֹאִים שֶׁבָּלַעְתָּ הָמוֹן סִפְרֵי הַרְפַּתְקָאוֹת בַּחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל”, אָמַר אוּדִי בְּבִטּוּל וְהִתְכּוֹפֵף לְעֵבֶר הַפֶּתַח.


“רֶגַע אֶחָד!”, קָרְאָה נַעֲמָה הַקְטַנָּה וְנֶאֶחְזָה בְּחוּלְצָתוֹ שֶׁל נֹעַם, “וּמָה יִהְיֶה עִם אֹסֶף הַ”זְּהָבִים" שֶׁלָּנוּ, מִנְיָרוֹת הַשּׁוֹקוֹלָד וְסֻכָּרִיּוֹת הַטּוֹפִי?".

“הַכָּל, הַכָּל”, פָּסַק אוּדִי, “הַכָּל נָבִיא לְכָאן, לַמְּעָרָה שֶׁלָּנוּ”.


כָּל יַלְדֵּי הַשְׁכוּנָה, הִסְתַּדְרוּ בַּזֶה אַחַר זֶה וְנִכְנְסוּ בְּצַעֲדִים אִיטִיִּים וּבִזְהִירוּת רַבָּה, כְּשֶׁהֵם מַטִּים אֶת רֹאשָׁם כְּלַפֵּי מַטָה, אֶל תּוֹךְ הַמְּעָרָה. קִירוֹתֶיהָּ שֶׁל הַמְּעָרָה הָיוּ מֵאֶבֶן כֻּרְכָּר וְנִכַּר כִּי יַד אָדָם לֹא נָגְעָה בָּהֵם.


“וָואוּ! אֵיזֶה מָקוֹם מְשַׁגֵּעַ”, הִשְׁתָּאָה רָמִי, כְּשֶׁדִמְיוֹנוֹ הוֹבִיל אוֹתוֹ אֶל אַגָּדוֹת שֶׁנָהַג לִקְרֹא.


“יִהְיֶה לָנוּ מַמָּשׁ מַחֲבּוֹא אֲמִיתִּי מִשֶּׁלָנוּ”, הִמְשִׁיךְ.


הַיְּלָדִים הִתְבּוֹנְנוּ זֶה בַּזֶה וְהִשְׁתָּהוּ קְצָת בַּמְּעָרָה עַד שֶׁנֹּעַם, כְּמִתְעוֹרֵר מִשֵׁנָה אָמַר, “טוֹב, נוּ, אָז צָרִיךְ לָלֶכֶת הַבָּיְתָה וּלְהָבִיא אֶת הָאוֹצָרוֹת שֶׁלָּנוּ!”. וּבֶאֱמֶת, עוֹד בְּאוֹתוֹ יוֹם, אַחַר הַצָּהֳרַיִם, הָיְתָה הַמְּעָרָה לְמַמְלַכְתָּם שֶׁל יַלְדֵי הַשְּׁכוּנָה.


שֶׁלָהֵם בִּלְבַד.


לְכָאן נֶאֶסְפוּ עִם כָּל מִשְׂחָקֵיהֶם. כָּאן שָׁמְרוּ אֶת מְלַאי הַקְּרָשִׁים שֶׁהֵכִינוּ לַמְּדוּרוֹת עַל הַחוֹף. וְכָאן, בְּשֶׁקַע חָבוּי שֶׁבְּקִיר הַסֶּלַע הַמְחֻסְפָּס, הִטְמִינוּ אֶת קֻפְסַת הַשִּׁמּוּרִים הַיְּשָׁנָה, שֶׁבָּהּ הִצְטַלְצְלוּ כַּמָּה מַטְבֵּעוֹת נוֹצְצִים, שֶׁהָיוּ קֻפָּתָם הַמְּשֻׁתֶּפֶת. גַּם הַגּוֹגּוֹאִים וְהַ“זְּהָבִים”, הַ“מַאטְקוֹת” וְהַכַּדּוּרִים. הַכָּל!.

כָּכָה כָּל הַקַּיִץ. נִפְגָשִׁים יוֹם יוֹם וּמְשַׂחֲקִים בַּמְּעָרָה.


כְּשֶׁהַקַּיִץ חָלַף, וּבָא הַסְּתָו, וְאַחֲרָיו הַחֹרֶף, וְאִמָּא לֹא הִרְשְׁתָה לְשַׂחֵק בַּחוּץ הַקָּרִיר וְהַגָּשׁוּם, אֲפִלּוּ לֹא עִם סְוֶדֶּר, נוֹתְרָה הַמְּעָרָה לְבַד. לְבַד לְגַמְרֵי.


צָרִיךְ הָיָה, אִם כֵּן, לְהִתְאַזֵר בְּהָמוֹן הָמוֹן סַבְלָנוּת וּלְהַמְתִּין לְסוֹף הַחֹרֶף, כְּשֶׁזּוֹרַחַת לָהּ הַשֶּׁמֶשׁ וְשׁוּב יוֹצְאִים בְּסַנְדָּלִים וּבְכוֹבַע “מִצְחִיָּה”, לְשַׂחֵק וּלְהִשְׁתַּזֵּף עַל הַחוֹף.

כָּל אוֹתָהּ עֵת הָיוּ שׁוֹגִים בַּחֲלוֹמוֹת וּבְדְאָגוֹת.


נַעֲמָה תָּמִיד שָׁאֲלָה אֶת נֹעַם, “וּמָה יִהְיֶה אִם מִשֶׁהוּ יִכָּנֵס וְיִמְצָא אֶת כָּל הָאוֹצָרוֹת שֶׁלָּנוּ?”.


נֹעַם הָיָה בָּטוּחַ שֶׁאִישׁ לֹא יִמְצָא אֶת הַמְּעָרָה. רָמִי חָלַם שֶׁאוּלַי, בְּדֶרֶךְ פֶּלֶא קֻפְסַת הַמַּטְבֵּעוֹת תִּתְמַלֵּא וְהַגּוֹגוֹאִים יִתְרַבּוּ וְיִהְיוּ הֲמוֹנִים.

וְכָךְ הִרְהֲרוּ כָּל הַחֹרֶף.


עָבְרוּ חוֹדָשִׁים מִסְפָּר.


הַשֶּׁמֶשׁ וִתְּרָה עַל “מִשְׂחַק הַמַּחֲבּוֹאִים” מֵאֲחוֹרֵי הָעֲנָנִים. רוּחוֹת הַחֹרֶף לֹא שִׂחֲקוּ עוֹד בְּ“תוֹפֶסֶת” וְהָיָה חַם, חַם וְנָעִים. נִיסָן שֶׁל פְּרִיחוֹת, אִיָּר שֶׁל מְדוּרוֹת, סִיוָן שֶׁל בִּכּוּרִים וְתַמּוּז שֶׁל צְדָפִים בַּחוֹל.


“אִמָּא, כָּמָּה אֲנִי אוֹהֶבֶת קַיִץ!”, קָרְאָה נַעֲמָה בְּשִׂמְחָה, בֹּקֶר בָּהִיר אֶחָד, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל.

“מַרְשָׁה לָנוּ לָלֶכֶת קְצָת לַחוֹף?”, שָׁאַל נֹעַם, כְּשֶׁעֵינָיו מַבְרִיקוֹת בְּצִפִּיָּה.


אִמָּא הִסְּסָה, הִבִּיטָה בְּעֵינֵי הַיְּלָדִים וּפָנְתָה לְנֹעַם.


“מַבְטִיחַ לִשְׁמֹר עַל נַעֲמָה?”.


“כֵּן, כֵּן! יִהְיֶה בְּסֵדֶר!”, הֵשִׁיב בְּשִׂמְחָה.


נֹעַם, תָּמִיד שָׁמַר עַל נַעֲמָה, אֲחוֹתוֹ הַקְּטַנָּה. לָקַח אוֹתָהּ לְמִשְׂחַקָּיו וְלִמֵּד אוֹתָהּ אֶת כָּל מָה שֶׁיָּדַע, וְהוּא יָדַע הֲמוֹן דְּבָרִים מְעַנְיְנִים… לִרְכַּב עַל אוֹפַנַּיִם, לַעֲשׂוֹת קְסָמִים, לִשְׂחוֹת בַּיָּם וּלְהַצְחִיק. תָּמִיד הִצְחִיק אוֹתָהּ.


נֹעַם וְנַעֲמָה יָצְאוּ מִבֵּיתָם, שֶׁלְּיַד הַנָמָל, אֶל הַחוֹף הַקָּרוֹב כָּל כָּךְ.

הֵם עָצְרוּ לְהִתְבּוֹנֵן מֵעֵבֶר לַגָּדֵר.


אַרְגָּזִים גְּדוֹלִים הֹעָבְרוּ מִמָּקוֹם אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ וּפוֹעֲלִים רַבִּים עָבְדוּ שָׁם.


צְפִירַת הָאֳנִיָּה, שֶׁנִּכְנְסָה זֶה עַתָּה לַנָּמָל, הִדְהֵדָה בַּחֲלַל הַבֹּקֶר.


נַעֲמָה הֶחֱזִיקָה חָזָק בְּיָדוֹ שֶׁל נֹעַם, וּבְרַגְלֶיהָּ הַיְחֵפוֹת, הַקְטַנְטַנּוֹת, שֶׁאֶצְבְּעוֹתֵיהֶן נִרְאוּ כְּגַרְגִּירֵי תִּירָס שְׁחַמְחַמִּים, דִלְגָּה עַל מַרְצְפוֹת הַמִּדְרָכָה הַמּוֹבִילָה אֶל חוֹלוֹת הַיָּם.


אוֹתָהּ מִדְרָכָה הָיְתָה יְחִידָה בָּרְחוֹב הַקָּטָן. מֵעֶבְרָהּ הָאֶחָד עֲדַיִן דָּבְקוּ זֶה לַזֶּה הֲמוֹנֵי גַּרְגִּירִים, גַּרְגִּירֵי חוֹל וְחָצָץ מְרַשְׁרְשִׁים, שֶׁטֶּרֶם פִּנוּ מְקוֹמָם לְמַרְצְפוֹת הַבֶּטוֹן הָאֲפוֹרוֹת, וְאִלּוּ בְּעֶבְרָהּ הַשֵּׁנִי, הִתְנוֹסְסָה גָּדֵר גְּבוֹהָה שֶׁל הַנָּמָל, הָעֲשׂוּיָה רֶשֶׁת שֶׁל חוּטֵי בַּרְזֶל.


“יוֹדַעַת אֵיךְ עוֹשִׂים רֶשֶׁת?”, הִתְחַכֵּם נֹעַם וּפָרַט בְּאֶצְבָּעוֹ עַל חוּטֵי הַבַּרְזֶל.


נַעֲמָה תָּלְתָה עֵינַיִם תּוֹהוֹת וְלֹא אָמְרָה דָּבָר. אֲבָל עֵינֵיהָּ אָמְרוּ, “לֹא!”.

כָּכָה זֶה, גַּם עֵינַיִם לִפְעָמִים יוֹדְעוֹת לְדַבֵּר…


“פָּשׁוּט מְאֹד!”, אָמַר נֹעַם, “לוֹקְחִים חוֹרִים, הֲמוֹן חוֹרִים וְקוֹשְׁרִים אוֹתָם בְּיַחַד. בְּחוּט בַּרְזֶל”… וְחִיּוּךְ קֻנְדָּסִי עָלָה עַל פָּנָיו.


אַחַר כָּךְ צָחַק צְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל כָּזֶה, כְּמוֹ כַּדוּר הָרֶגֶל שֶׁאָהַב לְשַׂחֵק בּוֹ תָּמִיד בַּשְׁכוּנָה.


מֵעֵבֶר לַגָּדֵר הָיוּ הָרְצִיפִים הוֹמִים. תֵּבוֹת עֵץ מְמֻסְמָרוֹת הוּרְדוּ בִּמְנוֹפֵי עֲנָק, וּקְרוֹנִיּוֹת חָלְפוּ בֵּין פּוֹעֲלֵי הַנָּמָל בַּחֲרִיקָה צוֹרְמָנִית, כְּמִתְקַשּׁוֹת לָשֵׂאת אֶת כָּל כֹּבֶד הַמַּשָּׂא.


“שָׁמַעְתְּ עַל הָאִישׁ הַזֶּה?”, שָׁאַל נֹעַם בְּמַפְתִּיעַ וְגֵרֵד מֵאֲחוֹרֵי אָזְנוֹ, מוּטְרָד.


“אֵיזֶה אִישׁ?”, תָּמְהָה נַעֲמָה, “לֹא שָׁמַעְתִּי עַל שׁוּם אִישׁ”.


“זֶה! הַמּוּזָר הַזֶּה!”, הֵשִׁיב נֹעַם, “הָאִישׁ מֵהַמְּעָרָה. דּוּדוּ סִפֵּר לִי שֶׁעֶרֶב אֶחָד שָׁמַע אֶת אַבָּא שֶׁלּוֹ אוֹמֵר לְאִמָּא שֶׁלּוֹ, שֶׁיֵּשׁ נִיצוֹל מֵאֳנִיָּה שֶׁנִּטְרְפָה בַּיָּם. הַפָּלִיט הִגִּיעַ עַל חֲתִיכַת רַפְסוֹדָה לַחוֹף שֶׁלָּנוּ. אַתְּ יוֹדַעַת מָה זֶה רַפְסוֹדָה?”.


“לֹא”, הֵשִׁיבָה נַעֲמָה.


"רַפְסוֹדָה, זֶה כְּמוֹ סִירָה קְטַנָּה מִכַּמָּה חֲתִיכוֹת שֶׁל עֵץ.


הַפָּלִיט, שֶׁלֹא הָיָה לוֹ שׁוּם דָּבָר, חוּץ מֵהַבְּגָדִים שֶׁלָּבַשׁ, הֵקִים לוֹ סֻכָּה עַל הַחוֹף וְאַחַר כָּךְ חִפֵּשׂ מָקוֹם יוֹתֵר טוֹב לָגוּר בּוֹ. כָּכָה הוּא מָצָא אֶת הַמְּעָרָה שֶׁלָּנוּ וְעַכְשָׁו הוּא מִתְגּוֹרֵר בָּהּ".


“וּמָה עִם כָּל הַמִּשְׂחָקִים שֶׁלָּנוּ?”, הִקְשְׁתָה נַעֲמָה.


“אֲנִי לֹא מַמָּשׁ יוֹדֵעַ, רַק שָׁמַעְתִּי שֶׁהוּא הִמְשִׁיךְ לַחֲצֹב בְּתוֹךְ הַמְּעָרָה וַאֲפִלּוּ פִּסֵּל בְּתוֹכָהּ וְיֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמַּצִיצִים פְּנִימָה וְאוֹמְרִים שֶׁהִיא מְאֹד מְאֹד יָפָה עַכְשָׁו”.


“אָז לָמָּה אַתָּה קוֹרֵא לוֹ אִישׁ מוּזָר?”, הִמְשִׁיכָה נַעֲמָה.


“כִּי אַבָּא שֶׁל דּוּדוּ סִפֵּר, שֶׁהוּא נִרְאֶה כָּזֶה תִּמְהוֹנִי, כְּמוֹ רוֹבִּינְזוֹן קְרוּזוֹ… יֵשׁ לוֹ שֵׂעָר אָרֹךְ כָּזֶה, עִם זָקָן. הַגּוּף שֶׁלּוֹ גָּבֹהַ וְשָׁזוּף מֵהַשֶּׁמֶשׁ, עִם שְׁרִירִים כָּאֵלֶּה חֲזָקִים וְהוּא לוֹבֵשׁ בְּגָדִים מוּזָרִים”.


נַעֲמָה זָכְרָה אֶת הַסִּפּוּר עַל רוֹבִּינְזוֹן קְרוּזוֹ וְהָיְתָה סַקְרָנִית מְאֹד. מִיָּד חָשְׁבָה עַל הַמְּעָרָה שֶׁעַל הַחוֹף מִן הַקַּיִץ שֶׁעָבַר. הַמְּעָרָה שֶׁשִּׂחֲקוּ בָּהּ “מַחֲבּוֹאִים”.

הַמְּעָרָה הָרֵיקָה, הַקְּרִירָה, שֶׁבַּסֶּלַע, אֵלֶיהָּ הֵבִיאוּ אֶת כָּל מִשְׂחֲקֵיהֶם, לְמֶשֶׁךְ הַחֻפְשָׁה. אֲבָל מָה פִּתְאוֹם אִישׁ בְּתוֹכָהּ? וּמָה יַעֲשׂוּ עַכְשָׁו?…


מַשַּׁב רוּחַ נָשָׂא עִמּוֹ רֵיחַ יָם חָרִיף, שֶׁדִּגְדֵג בִּנְחִירֵי שְׁנֵי הַיְּלָדִים. גַּעַשׁ הַגַּלִּים הַקּוֹפְצִים וּמִתְנַפְּצִים בֵּין הַסְּלָעִים לַמֵּזַח, עָלָה בְּאָזְנֵיהֶם הַקַּשּׁוּבוֹת. הֵם הֵחֵלּוּ מְזַרְזִים צַעֲדֵיהֶם בַּחוֹל הַחַם, כְּשֶׁגַּרְגִּרָיו מִסְתַּנְּנִים בֵּין אֶצְבְּעוֹת רַגְלֵיהֶם הַיְחֵפוֹת.


נִדְמֶה הָיָה כְּאִלּוּ הַחוֹף קוֹרֵא לָהֵם, קוֹרֵא בְּשָׂפָה מִשֶּׁלוֹ. שְׂפַת אַרְמוֹנוֹת הַחוֹל הַמֻּפְלָאִים. שְׂפַת הַצְּדָפִים הָרוֹחֲשִׁים וְשְׂפָתָן שֶׁל אַצּוֹת הַיָּם הַיְּרַקְרַקּוֹת. שָׂפָה, שָׁרַק יְלָדִים יוּכְלוּ לְהָבִינָה.


הַשֶּׁמֶשׁ טִפְּסָה בְּמַעֲלֶה הַשָּׁמַיִם וְהִגְבִּירָה אֶת חֻמָּהּ.


עַל אַדְמַת חוֹל רְטוּבָה, לְיַד הַמַּיִם, יָשְׁבוּ הַשְׁנַיִם וְתִכְנְנוּ אֶת מִשְׂחָקַם בְּאַרְמוֹנוֹת הַחוֹל. נֹעַם כְּבָר הָיָה רָכוּן עַל תְּלוּלִית בּוֹצִית, כְּשֶׁהוּא מַגְבִּיהַ אֶת פִּסְגָּתָה, הָלֹּךְ וְהַגְבֵּהַ, בְּקִילוּחִים דַּקִּים שֶׁל חוֹל לַח, נוֹטֵף.


כָּךְ הֵחֵלָה תָּמִיד מְלֶאכֶת בְּנִיַּת הָאַרְמוֹן.


נַעֲמָה הָיְתָה מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הַחוֹף, מוֹתִירָה אַחֲרֶיהָּ אֶת שְׁבִיל פְּסִיעוֹת רַגְלֶיהָּ הַיְּחֵפוֹת, וּמַבָּטָהּ בּוֹלֵשׁ אַחֲרֵי צְדָפִים.


וְיֵשׁ הָמוֹן צְדָפִים עַל הַחוֹף. כָּל מִינֵי.


צְדָפִים פְּשׁוּטִים, כִּמְעַט עֲגֻלִּים עִם חוֹר, כְּמוֹ אֵלֶּה שֶׁמֵהֶם שׁוֹזֶרֶת אֶסְתֵּר הַגַּנֶּנֶת מַחְרוֹזוֹת לְקִשּׁוּט, עַל כָּתְלֵי הַגַּן. צְדָפִים שֶׁצּוּרָתָם כִּמְנִיפָה וְקוֹנְכִיּוֹת דְּמוּיוֹת שְׂפָתַיִם, שֶׁרַחַשׁ הַגַּלִּים הוֹמֶה בָּהֵן כְּשֶׁהֵן קְרוֹבוֹת מְאֹד לָאֹזֶן. וְאִם אֵינְךָ בַּיָּם, אַתָּה מַצְמִיד אוֹתָם אֶל אֹזְנֶךָ, עוֹצֵם עֵינַיִם וְנִדְמֶה כְּאִלּוּ הַיָּם, בִּמְלֹא הֲדָרוֹ הִגִּיעַ אֵלֶיךָ. צְדָפִים בְּלִי סוֹף.


נַעֲמָה אָסְפָה חֹפֶן צְדָפִים וְחָזְרָה אֶל הַתְּלוּלִית הַבּוֹצִּית שֶׁנֹּעַם הֵחֵל לְהַגְבִּיהַּ.


הִיא הִנִּיחָה אוֹתָם לְמַרְגְּלוֹת הָאַרְמוֹן, וּמִיָּד נִסְתַּמְּנוּ בּוֹ שְׁבִילִים וּמְבוֹאוֹת, שְׁעָרִים וּמַדְרֵגוֹת וּכְבָר עָלוּ בְּעֵינֵי רוּחָהּ שֶׁל נַעֲמָה מְלָכִים הֲדוּרִים בִּלְבוּשָׁם, פָּרָשֵׁי חָצֵר אַמִּיצִים, וַאֲפִלּוּ שִׁלְגִּיָה וְשִׁבְעַת הַגַּמָּדִים…


“רַק שֶׁלֹּא יָבוֹא אֵיזֶה גַּל פִּתְאוֹם וְיִשְׁטוֹף לָנוּ אֶת הַכָּל”, הִפְטִירָה כְּאִלּוּ לְעַצְמָהּ, אוֹ אוּלַי הִפִּילָה תְּחִנָתָהּ אֶל הַיָּם, בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ?…


“לֹא יִקְרֶה כְּלוּם. כְּדַאי לְהַשְׁאִיר הַכָּל כָּךְ”, אָמַר נֹעַם, “מָחָר נָבוֹא לִרְאוֹת אִם לֹא קָרָה כְּלוּם”.


“חוֹשֵׁב שֶׁכְּדַאי?”, שָׁאֲלָה נַעֲמָה.


“כֵּן,”, הֵשִׁיב נֹעַם, “תִּרְאִי כַּמָּה שׁוֹמְרִים הִשְׁאַרְנוּ מִסָּבִיב”.


הוּא הִצְבִּיעַ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו הַמְּכוּסוֹת בְּבוֹץ, עַל כְּפִיסִי עֵץ דַּקִּים, שֶׁהָיוּ תְּקוּעִים בְּפִזּוּר מֵאַרְבַּעַת צְדָדָיו שֶׁל הָאַרְמוֹן.


עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וּפִתְאוֹם הִגִּיחַ צֵל. צֵל שֶׁהָלַךְ וְהִתְקָרֵב, הָלַךְ וְהִתְאָרֵךְ, וְהֵצֵל עַל הָאַרְמוֹן, וְעַל הַצְּדָפִים הַמְרַצְּפִים אֶת שְׁבִילָיו, וְכַמּוּבָן עַל רָאשֵׁיהֶם שֶׁל נֹעַם וְנַעֲמָה.


לְרֶגַע לֹא חָשׁוּ בְּכָךְ, רַק הִמְשִׁיכוּ לְהַגְבִּיר אֶת שְׁמִירַת זְקִיפֵי הָעֵץ מִסָּבִיב לְאַרְמוֹנָם.


אֲפִלּוּ נָעִים הָיָה לָהֵם, נָעִים וְקָרִיר, מִתַּחַת לְאוֹתוֹ צֵל פִּתְאוֹמִי שֶׁהִסְתִּיר מִפְּנֵיהֶם אֶת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַלּוֹהֲטוֹת. אוּלַי אֵיזֶה עָנָן קַלִּיל שֶׁל בֹּקֶר קֵיצִי?…


אֲבָל הַצֵּל הָלַךְ וְגָדַל מֵרֶגַע לְרֶגַע, הוּא כִּסָּה אֶת הָאַרְמוֹן, אֶת חוֹמוֹתָיו וּצְרִיחָיו, כָּךְ שֶׁאִי אֶפְשָׁר הָיָה לְהַאֲמִין עוֹד שֶׁאֵלֶּה עֲנָנִים בִּתְחִלָּתוֹ שֶׁל הַקַּיִץ. פִּתְאוֹם נִשְׁמַע לְיָדָם מַמָּשׁ, רַחַשׁ קַל שֶׁל פְּסִיעוֹת מְרַשְׁרְשׁוֹת בַּחוֹל, מִתְקָרְבוֹת וּבָאוֹת…


נֹעַם הִפְנָה מַבָּטוֹ רִאשׁוֹן. אַחֲרָיו נַעֲמָה.


בְּמֶרְחַק שְׁתֵּי פְּסִיעוֹת מֵהֶם, לֹא הַרְחֵק מֵאַרְמוֹן הַחוֹל, נִצְּבוּ שְׁתֵּי כַּפּוֹת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת, גְּדוֹלוֹת וּשְׁחוּמוֹת…


אַט אַט וּבְחֲרָדָה גִּלְגְּלוּ עֵינֵיהֶם לְמַעְלָה, וְהִנֵּה בִּרְכַּיִּים… וּמֵעַל לַבִּרְכַּיִּים, גּוּף גָּדוֹל וְרָחָב, חָסוֹן וּשְׁרִירִי וְעָלָיו תְּלוּיִים בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת, שֶׁאַצּוֹת יָם דָּבְקוּ בָּהֵם…


אַחַר כָּךְ, כְּתֵפַיִּים, כְּתֵפַיִּים רְחָבוֹת, שֶׁרַעֲמַת שֵׂעָר פָּרוּעַ וּצְהַבְהַב מִסְתַּלְסֶלֶת וְגוֹלֶשֶׁת עֲלֵיהֶן. וּמֵעַל לִכְתֵפַיִּים רֹאשׁ. אֶלָּא שֶׁאֶת הַפָּנִים, כִּמְעַט וְאִי אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת. וְכָל זֶה, בִּגְלַל אוֹתוֹ זָקָן פִּרְאִי וְסָבוּךְ, הַמְכַסֶּה אֶת הַלְּחָיַיִּם הַשְּׁזוּפוֹת…


זֶה הָיָה אִישׁ מוּזָר שֶׁכָּזֶה.


מְשׁוּנֶה.

מַפְחִיד.

וְנוֹרָא מְסַקְרֵן… אוּלַי בֶּאֱמֶת רוֹבִּינְזוֹן קְרוּזוֹ?…


“אִמָּא’לֶה! מִי הָעֲנָק הַזֶּה?”, חָשְׁבָה נַעֲמָה בְּלִבָּהּ, אַךְ לֹא הֵעֵזָּה לִפְצוֹת אֶת פִּיהָּ. “הוּא מַמָּשׁ מַפְחִיד. אוּלַי הוּא יַכְנִיס אוֹתָנוּ לְבַקְבּוּק וְיִזְרוֹק לַיָּם… אוֹ יַהֲפוֹךְ אוֹתָנוּ לִצְפַרְדֵּעִים”… הִיא הִמְשִׁיכָה לְהַצִּית אֶת דִּמְיוֹנָהּ הֶעָשִׁיר וְרַעַד קַל עָבַר בְּגוּפָהּ.


“זֶה בֶּטַח הָאִישׁ מְהַמְּעָרָה”, הִרְהֵר נֹעַם לְלֹא קוֹל. “אוּלַי הוּא שׁוֹדֵד, אוֹ אִישׁ רָשָׁע שֶׁלֹּא אוֹהֵב יְלָדִים. מָה נַעֲשֶׂה?”. לְרֶגַע חָשַׁב לֶאֱחֹז בִּזְרוֹעָהּ שֶׁל אֲחוֹתוֹ וְלִבְרֹחַ, אֲבָל רַגְלָיו לֹא נִשְׁמְעוּ לוֹ. הוּא נִשְׁאָר בִּמְקוֹמוֹ. רַק בְּזָוִית עֵינָיו הִצִּיץ אֶל הָעֲנָק לִרְאוֹת מָה יִקְרֶה, כְּשֶׁחֲרָדָה אוֹפֶפֶת אוֹתוֹ.


עֵינָיו הַיוֹקְדוֹת שֶׁל הָאִישׁ הֵישִׁירוּ מַבָּטָן אֶל אַרְמוֹן הַחוֹל. כְּאִלּוּ לֹא הִבְחִין כְּלַל בַּיְּלָדִים. כְּאִלּוּ רַק אֶת סוֹדוֹת הָאַרְמוֹן בִּקֵּשׁ לְגַלּוֹת. אוּלַי אֶת סִסְמָתָם הַסּוֹדִית שֶׁל זְקִיפֵי הָעֵץ?, אוּלַי אֶת חִיּוּכָהּ שֶׁל נְסִיכָה קְטַנָּה, הַמְּצִיצָה מִבַּעַד לְחַלּוֹנוֹת הַצְּדָפִים?.


אֲבָל לֹא.


הוּא לֹא נֶעֱצַר, רַק פָּנָה בְּפִתְאוֹמִיּוּת וְהִמְשִׁיךְ לִצְעֹד, כְּשֶׁהוּא מוֹתִיר אַחֲרָיו עִקְבוֹת בַּחוֹל הַלַּח.


“בּוֹאִי נַעֲקֹב אַחֲרָיו!”, לָחַשׁ נֹעַם.


“אֲבָל מִיהוּ בִּכְלָל?”, הִתְעַקְּשָׁה נַעֲמָה, “נוּ, תַּגִּיד לִי כְּבָר!”.

נֹעַם לֹא הִסְפִּיק לְהַשִׁיב, כִּי בּוֹ בָּרֶגַע זִנֵּק הָאִישׁ עַל סִירַת עֵץ קְטַנָּה, מִין “חַסַאקֶה” שְׁטוּחָה שֶׁל מַצִּילִים, הֵנִיף מָשׁוֹט וְחָתַר בִּמְהִירוּת בֵּין הַגַּלִּים.


“תִּרְאִי, תִּרְאִי”, הִתְרַגֵּשׁ נֹעַם, “הוּא נִכְנַס לְשֶׁטַח שֶׁל סַכָּנָה…”.


“וְיֵשׁ שָׁם אֲפִלּוּ דֶּגֶל שָׁחוֹר, זֶה אוֹמֵר שֶׁהַיָּם סוֹעֵר מְאֹד וּבִכְלַל אָסוּר לְהִכָּנֵס לַמַּיִם”, אָמְרָה נַעֲמָה, “מָה יִהְיֶה?”.


מֵאֵי שָׁם נִשְׁמְעוּ קְרִיאוֹת. “הֵי! הֵי! בּוֹאוּ לְכָאן!”.


“אוּלַי הוּא נִסְחַף עִם הַחַסַאקֶה שֶׁלּוֹ”, חָשַׁב נֹעַם, “מִי יוֹדֵעַ?”.


אֲבָל הַקְּרִיאוֹת לֹא חָדְלוּ. אֶלָּא שֶׁעַכְשָׁו כְּבָר נִתָּן הָיָה לְהַבְחִין שֶׁלֹּא מִן הַיָּם בָּאוּ, כִּי אִם מֵעֵבֶר לְגִבְעַת הַכֻּרְכָּר, הַגִּבְעָה שֶׁבָּהּ הָיְתָה חֲבוּיָה הַמְּעָרָה.


“שֶׁיֵּדַע לוֹ!”, נִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת.


“נַחְשֹׁב אֵיךְ לְסַדֵּר אוֹתוֹ! נְסַדֵּר וְעוֹד אֵיךְ!”.


“נַעֲמָה”, שָׁאַל נֹעַם, “זֶה לֹא הַקּוֹלוֹת שֶׁל דּוּדוּ וְכָל הַחֶבְרֶ’ה?”.


“חוֹשֶׁבֶת שֶׁכֵּן”, הֵשִׁיבָה מְהֻרְהֶרֶת.


“אָז בּוֹאִי, בּוֹאִי נֵלֵךְ לִרְאוֹת מָה קָרָה שָׁם”.


וְהֵם הָלְכוּ.


בְּמַעֲלֶה הַגִּבְעָה קָשְׁתָה הָעֲלִיָה לְנַעֲמָה הַקְטַנָּה. הַחוֹל הָיָה חַם וְהָרַגְלַיִם יְחֵפוֹת, אֲבָל נֹעַם מִהֵר כָּל כָּךְ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר הָיָה לְהַשִּׂיגוֹ בְּשׁוּם אֹפֶן.


“נַהֲרֹס לוֹ!”, קָרָא דּוּדוּ, “נִשְׂרֹף הַכָּל! הַכָּל!”…


“נָכוֹן!”, הִסְכִּימוּ שְׁאָר הַחֶבְרֶ’ה.


נֹעַם הִגִּיעַ לַמְּעָרָה, מִתְנַשֵּׁף בִּכְבֵדוּת וְנַעֲמָה נוֹתְרָה מֵאָחוֹר. הוּא הִבְחִין בְּמַקְלוֹת אֲרֻכִּים שֶׁבִּידֵי הַחֶבְרֶ’ה, בְּקֻפְסָאוֹת גַּפְרוּרִים, וַאֲפִלּוּ בְּקֻפְסַת שִׁמּוּרִים יְשָׁנָה, שֶׁרֵיחַ נֵפְט נָדַף מִמֶּנָּה.


“מָה פִּתְאוֹם? הִשְׁתַּגַּעְתֶּם?!”, קָרָא בְּתִמָּהוֹן, “מִי הִצִּיעַ אֶת כָּל זֶה?”,

“אוּדִי”, הֵשִׁיב גָּדִי בְּפַסְקָנוּת, “וְאִם אוּדִי אָמַר, אָז זֶהוּ זֶה!”.


“וְלָמָּה כָּל זֶה בִּכְלָל?”, הִקְשָׁה נֹעַם.


“כִּי הוּא תָּפַס לָנוּ אֶת הַמְּעָרָה שֶׁלָּנוּ”, הֵשִׁיב גָּדִי.


“הָאִישׁ הַמּוּזָר הַזֶּה?”, שָׁאֲלָה רוֹנִית.


“כֵּן, כֵּן, קָדִימָה לָעֲבוֹדָה”, הִמְשִׁיךְ גָּדִי בְּהִתְלַהֲבוּת.


“רֶגַע, תִּרְאוּ אֵיזוֹ מְעָרָה יְפֵיפִיָה הוּא עָשָׂה וְאֶת הַמִּשְׂחָקִים שֶׁלָּנוּ הֵנִּיחַ פֹּה בַּפִּנָּה”, נִסָּה רָמִי לְהַרְגִּיעַ, “הוּא שָׁמַר לָנוּ הַכָּל”…


נֹעַם חָשַׁשׁ שֶׁגָּדִי עוֹמֵד לְמַמֵּשׁ אֶת פְּקוּדָתוֹ שֶׁל אוּדִי וְהִזְדָּרֵז לִשְׁאוֹל, “אֵיפֹה אוּדִי, בִּכְלַל?”.


“קָבַעְנוּ מְקוֹם מִפְגָּשׁ לְיַד סֻכַּת הַמַּצִּיל”, סִפְּרָה רוֹנִית, “אֲבָל הוּא לֹא בָּא, אָז פָּשׁוּט הָלַכְנוּ בִּלְעָדָיו”.


“נֹעַם! נֹעַם! הוּא חוֹזֵר!!!”, הִדְהֵדָה קְרִיאָה חֲלוּשָׁה מִמּוֹרַד הַגִּבְעָה.

זֶה הָיָה קוֹלָהּ שֶׁל נַעֲמָה שֶׁנּוֹתְרָה מֵאָחוֹר, בַּחוֹל. וּבְקֹשִׁי נִתָּן הָיָה לְשֹׁמְעָהּ בִּגְלַל הָרוּחַ.


“אוֹי, בִּכְלַל שָׁכַחְתִּי!”, קָפַץ נֹעַם בְּבֶהָלָה, “הֲרֵי הִבְטַחְתִּי לְאִמָּא לִשְׁמֹר עָלֶיהָּ”.


וְרָץ לְכִוּוּן הַקּוֹל. גָּדִי, דּוּדוּ, רָמִי וְרוֹנִית רָצוּ גַּם הֵם. מֵרָחוֹק כְּבָר יָכְלוּ לְהַבְחִין בְּסִירַת הָעֵץ הַקְּטַנָּה, הֲנָעָה בִּמְהִירוּת לְעֵבֶר הַחוֹף.


“זֶהוּ מַקְס! הָאִישׁ מֵהַמְּעָרָה!”, קָרָא דּוּדוּ בְּהִתְלַהֲבוּת.


“לֹא יָדַעְתִּי שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ מַקְס”, אָמַר נֹעַם, וְהֶאֱהִיל בְּיָדוֹ עַל עֵינָיו, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהִסְתַּכֵּל לְעֵבֶר הַחוֹף שְׁטוּף הַשֶּׁמֶשׁ.

הָאִישׁ נִרְאָה חוֹתֵר בְּעַקְשָׁנוּת, כְּשֶׁשַׂעֲרוֹ הַמְּגֻדָּל נוֹטֵף מַיִם וְנִצְמָד אֶל עֹרְפּוֹ.


“אֲבָל מָה זֶה? הַבִּיטוּ!”, קָרְאָה רוֹנִית, “הוּא בִּכְלַל לֹא לְבַדּוֹ!”.


“מָה הוּא מֵבִיא אִתּוֹ, הַמַּקְס הַזֶּה?”, הוֹסִיף גָּדִי. אִישׁ לֹא עָנָה לוֹ.


“בּוֹאוּ נִתְקָרֵב לְשָׁם”, הִצִּיעַ נֹעַם, “נוֹכַל לִרְאוֹת טוֹב יוֹתֵר”, אָמַר וְהִצְבִּיעַ לְעֵבֶר סֶלַע נָמוּךְ וְשָׁטוּחַ, שֶׁהֶאֱפִיר מַמָּשׁ לְיַד הַיָּם, וְשֶׁנִתָּן הָיָה לַעֲמוֹד עָלָיו וְלִצְפּוֹת.


“נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי רוֹאָה שָׁם עוֹד מִישֶׁהוּ”, הִרְהֲרָה רוֹנִית בְּקוֹל, “מִי זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת?”.


“כֵּן, אַתְּ צוֹדֶקֶת!”, הִתְפָּרֵץ דּוּדוּ בְּהִתְרַגְשׁוּת, “זֶה מִישֶׁהוּ! זֶה יֶלֶד!”.


“מָה אִתְּכֶם, בְּחַיָּי?”, הֵרִים נֹעַם קוֹלוֹ, “הֲרֵי זֶה אוּדִי”.


“אוּדִי?”, שָׁאֲלָה נַעֲמָה בְּחֲרָדָה, “מָה הוּא עוֹשֶׂה שָׁם בִּכְלָל?”.


כֻּלָּם שָׁתְקוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ.


מַקְס הִתְקָרֵב בִּזְרִיזוּת אֶל הַחוֹף, כְּשֶׁהוּא מְפַלֵּס לַחַאסַקֶה הַקְּטַנָּה שֶׁלּוֹ דֶּרֶךְ בֵּין הַשּׁוּנִיּוֹת הַמְּחוּדָדוֹת הָאוֹרְבוֹת לָהּ. גּוּפוֹ הַשָּׁחוּם הִבְהִיק בַּשֶּׁמֶשׁ וְהוּא נִרְאָה עָיֵף וּמְיֻזָּע.


חַרְטוֹם הַחַאסַקֶה נִבְלָם בַּחוֹל הָרָטוֹב וּמַקְס מִהֵר לָשֵׂאת בִּזְרוֹעוֹתָיו הַשְּׁרִירִיּוֹת אֶת אוּדִי שֶׁשָּׁכַב לְלֹא נִיעַ.


מַקְס רָץ אֶל הַחוֹף וְהִנִּיחוֹ בִּזְהִירוּת עַל הַחוֹל הָרָטוֹב וְהָחַם.


“אֲנִי רָץ לְהַזְעִיק מַצִּיל!”, צָעַק גָּדִי וְהִתְרָחֵק לְכִוּוּן אֵזוֹר הָרַחֲצָה, בְּעוֹד יֶתֶר הַ“חֶבְרֶ’ה” מַקִּיפִים בְּעִגּוּל סַקְרָנִי אֶת מַקְס וְאֶת אוּדִי.


“מָה הוּא הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ?”, נִבְהֲלָה נַעֲמָה מִשֶּׁרָאֲתָה אֶת הָאִישׁ הַמּוּזָר הוֹפֵךְ אֶת אוּדִי וְתוֹפֵס אוֹתוֹ כָּךְ שֶׁרַגְלָיו כְּלַפֵּי מַעְלָה וְרֹאשׁוֹ כְּלַפֵּי מַטָּה.


“יוֹ, כַּמָּה מַיִם הוּא בָּלַע!”, נֶחֱרַד דּוּדוּ וְלָטַשׁ אֶת עֵינָיו אֶל הַמַּיִם הָרַבִּים שֶׁנִּפְלְטוּ מִפִּיו הַפָּעוּר שֶׁל אוּדִי.


“אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ?”, אָמְרָה רוֹנִית שֶׁאִמָּהּ הָיְתָה אָחוֹת בַּמִּרְפָּאָה, “תָּמִיד, כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ טוֹבֵעַ, מוֹצִיאִים לוֹ, קֹדֶם כָּל אֶת הַמַּיִם”.


רַק אָז הֵבִינוּ שֶׁאוּדִי טָבַע.


מִתְנַשֵּׁם וּמִתְנַשֵּׁף, הִגִּיעַ שְׁלוֹמִי הַמַּצִּיל. מַשְׁרוֹקִיתוֹ מִתְנוֹצֶצֶת עַל חָזֵהוּ הַשָּׂעִיר וְכוֹבַע הַקַּשׁ שָׁמוּט לוֹ עַל עֹרְפּוֹ, אַךְ הַחִיּוּךְ הַיָּדוּעַ שֶׁל שְׁלוֹמִי לֹא הָיָה הַפַּעַם. הוּא רָכַן מִיָּד עַל פָּנָיו הַחִוְרִים שֶׁל אוּדִי, הִצְמִיד אֶת שְׂפָתָיו אֶל פִּיו וְהֵחֵל לִנְשׁוֹף לְתוֹכוֹ בְּקֶצֶב.

“אִמָּא’לֶה, שֶׁרַק יַצִּילוּ אוֹתוֹ!”, לָחֲשָׁה נַעֲמָה וְנִצְמְדָה לִזְרוֹעוֹ שֶׁל נֹעַם, מְבוֹהֶלֶת עַד בֶּכִי.


“בֶּטַח!”, הֵשִׁיב נֹעַם, “מוּכְרָחִים”.


כָּל הַיְּלָדִים וְאֲנָשִׁים אֲחֵרִים שֶׁהָיוּ בַּחוֹף, הִקִּיפוּ אֶת שְׁלוֹמִי וְאוּדִי. שְׁלוֹמִי לָחַץ עַל חָזֵהוּ וְנָשַׁף שׁוּב וָשׁוּב אֶל פִּיו, אֲבָל אוּדִי לֹא זָע וְלֹא נָע. נַעֲמָה הֵחֵלָּה לִבְכוֹת חֲרִישִׁית וְנִדְמֶה הָיָה שֶׁגַּם הָאֲחֵרִים עָמְדוּ לַעֲשׂוֹת זֹאת.

אוּלָם בּוֹ בָּרֶגַע, מַמָּשׁ בּוֹ בָּרֶגַע, פָּקַח אוּדִי אֶת עֵינָיו…

“הוּא חַי! הוּא חַי!”, נִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת צְעָקָה בְּכָל עֵבֶר וְכֻלָּם הִתְחַבְּקוּ זֶה עִם זֶה מְאֹשֶׁר.


“מִי מִכֶּם מַרְאֶה לִי אֵיפֹה הוּא גָּר?”, שָׁאַל שְׁלוֹמִי הַמַּצִּיל, וְהֵרִים אֶת אוּדִי עַל זְרוֹעוֹתָיו.

“מָה הַשְּׁאֵלָה? כֻּלָּנוּ!”, קָרָא דּוּדוּ וְהִצְטָרֵף עִם כָּל הַשְּׁאָר, אֶל שְׁלוֹמִי שֶׁהֵחֵל לִפְסֹעַ.


טִפּוֹת מַיִם רַבּוֹת נָטְפוּ מִשְׂעָרוֹ הַלַּח שֶׁל אוּדִי, וְנִסְפְּגוּ בַּחוֹל…


“מָה קָרָה לוֹ?”, נִתְבָּהֲלָה אִמּוֹ שֶׁל אוּדִי, כְּשֶׁהוֹפִיעַ שְׁלוֹמִי עִם בְּנָהּ הַחִוֵּר, בַּפֶּתַח. “אוֹי וַאֲבוֹי לִי”… סָפְקָה כַּפֵּיהָּ.


שְׁלוֹמִי הִשְׁכִּיב מִיָּד אֶת רֹאשׁ הַקְּבוּצָה הַמְּבוֹהָל, עַל הַסַּפָּה.

“אוּדִי, בִּכְלַל לָמָּה לֹא בָּאתָּ לַפְּגִישָׁה שֶׁקָבַעְנוּ?”, פָּנְתָה רוֹנִית לְאוּדִי, שֶׁהָיָה כְּבָר עֵרָנִי.


“הֲרֵי אַתָּה בְּעַצְמְךָ אָמַרְתָּ שֶׁנִּפְגָּשִׁים, לְיַד הַסֻּכָּה”, אָמַר גָּדִי, “אָז מָה פִּתְאוֹם הָלַכְתָּ לַיָּם?”.


“רָצִיתִי, בְּחַיַּי שֶׁרָצִיתִי”, הִתְנַשֵּׁף אוּדִי בִּכְבֵדוּת, “אֲבָל הָיוּ פִּצוּצִים”.


“אֵיזֶה פִּצוּצִים?”, שָׁאַל נֹעַם, “עַל מָה אַתָּה מְדַבֵּר?”.


“נוּ, אַתֶּם יוֹדְעִים”, אָמַר אוּדִי, “הַפִּצוּצִים הָאֵלֶּה, שֶׁל הַדַּיָגִים שֶׁעוֹשִׂים לָהֵם עֲבוֹדָה קַלָּה, וּבִמְקוֹם לָדוּג בְּחַכּוֹת, אוֹ בִּרְשָׁתוֹת, מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּחֹמֶר נֶפֶץ”.


“בְּחֹמֶר נֶפֶץ?!”, תָּמַהּ רָמִי, “זֶה לֹא חוּקִי”.


“זֶהוּ בְּדִיּוּק!”, הִמְשִׁיךְ אוּדִי, “בֶּאֱמֶת, כְּשֶׁהִתְקָרַבְתִּי לַמָּקוֹם, הֵם הִפְסִיקוּ פִּתְאוֹם לְדַבֵּר בְּקוֹל רָם, וְהֵחֵלּוּ לְהִתְלַחֵשׁ… כַּנִרְאֶה פָּחֲדוּ. חָשְׁבוּ שֶׁאֲנִי אֲגַלֶּה אוֹתָם”.


"הִסְתַּתַּרְתִּי מֵאֲחוֹרֵי אַחַד הַסְּלָעִים, וְתָאֲרוּ לְעַצְמְכֶם שֶׁרָאִיתִי בְּדִיּוּק, אֵיךְ שֶׁהָאִישׁ הָרִאשׁוֹן מַצְבִּיעַ בִּתְנוּעוֹת יָדַיִּים, עַל מְקוֹם הַמַּחֲבּוֹא לְחֹמֶר הַנֶּפֶץ שֶׁבֵּין הַסְּלָעִים הָאֵלֶּה, בְּתוֹךְ הַמַּיִם, כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶשְׁמַע וְלֹא אֲגַלֶּה אוֹתָם, וְאָז הֵם הָלְכוּ.


חִכִּיתִי עַד שֶׁהֵם יִתְרַחֲקוּ וְרַק כְּשֶׁהָיִיתִי בָּטוּחַ לְגַמְרֵי, שֶׁלֹּא יַחְזְרוּ יוֹתֵר, רַצְתִּי מַהֵר לְכִוּוּן הַסְּלָעִים".


“פִּתְאוֹם נִזְכַּרְתִּי מָה שֶׁקָּרָה לְעֶזְרָא, הַבֵּן שֶׁל בֶּרְטָה, שֶׁהֶחֱלִיק בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה עַל הַסְּלָעִים הַחֲלָקִים הָאֵלֶּה וְשָׁבַר אֶת הַיָּד, אַתֶּם הֲרֵי יוֹדְעִים…”.


“וְחוּץ מִזֶּה, בִּכְלַל אָסוּר לְהִתְרַחֵץ שָׁמָה”, הִתְעָרְבָה נַעֲמָה, “יֵשׁ שֶׁלֶט סַכָּנָה!”. “מָה אַתְּ מִתְעָרֶבֶת פֹּה?”, רָצָה נֹעַם לוֹמַר, “אַתְּ סְתַם יַלְדָּה קְטַנָּה…”, אֲבָל פִּתְאוֹם נִזְכַּר, שֶׁבְּעֶצֶם הִיא נוֹרָא צוֹדֶקֶת, אֲפִלּוּ שֶׁהִיא קְטַנָּה כָּזֹאת, וְשָׁתַק.


“אָז מָה הָיָה?”, שָׁאַל דּוּדוּ בְּסַקְרָנוּת.


“אָז כְּלוּם”, הִמְשִׁיךְ אוּדִי, "פָּשׁוּט, כְּשֶׁעָלִיתִי עַל הַסְּלָעִים, אֲפִלּוּ שֶׁנּוֹרָא נִזְהַרְתִּי הוֹשַׁטְתִי אֶת הַיָּד אֶל הַקֻּפְסָה הַמֻסְתֶּרֶת הַהִיא, שֶׁל חֹמֶר הַנֶּפֶץ, זוֹ שֶׁל הַדַּיָגִים, לֹא הִצְלַחְתִּי לָגַעַת בָּה, הֶחֱלַקְתִּי לַמַּיִם, יָשָׁר לְמַעַרְבֹּלֶת… פִּתְאוֹם הָיָה חֹשֶׁךְ גָּמוּר.


וְזֶהוּ זֶה.

עַכְשָׁו אֲנִי פֹּה.

זֹאת אוֹמֶרֶת: נִצַּלְתִּי!…"


“אַתָּה יוֹדֵעַ מִי הִצִּיל אוֹתְךָ?”, שָׁאַל שְׁלוֹמִי וּמִבְּלִי לָתֵת לְאוּדִי שָׁהוּת לַעֲנוֹת, הִמְשִׁיךְ וְשָׁאַל, “וְאֵיפֹה הָיוּ כָּל הַחֶבְרֶ’ה שֶׁלְךָ? לָמָּה לֹא שִׁתַפְתָּ אוֹתָם? מָה, אַתָּה מִתְבּוֹדֵד?”.


הוּא? אֵין סִכּוּי!”, אָמְרָה רוֹנִית וְהֵרִימָה קוֹלָהּ, “אֲבָל מַקְס, כֵּן! הוּא בֶּאֱמֶת מִתְבּוֹדֵד…”.


“מַקְס?”, שָׁאַל אוּדִי בְּסַקְרָנוּת, “מָה פִּתְאוֹם מַקְס?!”.


“הוּא זֶה שֶׁהִצִּיל אוֹתְךָ, חֲבִיבִי”, הֵשִׁיב שְׁלוֹמִי.


“בֶּאֱמֶת?”, תָּמַהּ אוּדִי, “וַאֲנִי… אֲנִי הֲרֵי לְהֵפֶךְ… דַּוְקָא נֶגְדּוֹ…”.


“מָה דַּוְקָא, אוּדִי’לֶה?”, שָׁאֲלָה אִמּוֹ שֶׁל אוּדִי, “דַּוְקָא מָה?”.


“דַּוְקָא רָצִינוּ כֻּלָּנוּ”, הִתְפָּרֵץ דּוּדוּ, “לַהֲרֹס לוֹ אֶת הַמְּעָרָה שֶׁלּוֹ, זֹאת אוֹמֶרֶת, שֶׁלָּנוּ…”.


“לַהֲרֹס?”, הֻפְתְּעָה אִמּוֹ שֶׁל אוּדִי, “אֲבָל לָמָּה? לָמָּה לַהֲרֹס?”.


“זֶה בִּכְלָל לֹא חָשׁוּב עַכְשָׁו, אִמָּא”, אָמַר אוּדִי, וְנִכָּר הָיָה בּוֹ שֶׁהוּא נָבוֹךְ מְאֹד וּמְלֵא חֲרָטָה, “מָה שֶׁחָשׁוּב עַכְשָׁו זֶה לְתַקֵּן!”.


“לְתַקֵּן מָה?”, שָׁאַל שְׁלוֹמִי הַמַּצִּיל.


“אֶת מָה שֶׁעָשִׂינוּ”, הוֹסִיפָה רוֹנִית.


“שֶׁכִּמְעַט”, אָמַר נֹעַם, “שֶׁכִּמְעַט עָשִׂינוּ…”.


“רֶגַע!”, קָרְאָה נַעֲמָה, “אֵיפֹה מַקְס? לְאָן הוּא נֶעֱלַם?”.


כֻּלָּם נִזְכְּרוּ שֶׁלֹּא רָאוּ אֶת מַקְס מֵאָז שֶׁעָזְבוּ אֶת הַחוֹף. הוּא לֹא חִכָּה לְתוֹדָה. הוּא פָּשׁוּט הָלַךְ וְנֶעֱלָם, כְּמוֹ מַלְאָךְ טוֹב מִשָּׁמַיִם. הֲמוּמִים וּפְעוּרֵי פֶּה עָמְדוּ רֶגַע מְמֻשָׁךְ וְלֹא יָדְעוּ מָה לוֹמַר.


“זֶהוּ זֶה”, פִּתְאוֹם הִפְטִיר רָמִי בְּהִתְרַגְשׁוּת, “עַכְשָׁו תּוֹרֵנוּ לַעֲזֹר לוֹ!”.


“נֶאֱסֹף בִּשְׁבִילוֹ כֶּסֶף!”, אָמְרָה רוֹנִית, “בְּקֻפְסַת הַפַּח הַמְּשֻׁתֶּפֶת שֶׁלָּנוּ”.


“אֶת זֶה הוּא מִמֵּילָא מְקַבֵּל מִכָּל הַסַּקְרָנִים שֶׁמְבַקְּרִים בַּמְּעָרָה הַיָּפָה שֶׁלּוֹ”, הִזְכִּיר נֹעַם, “כְּמוֹ… כְּמוֹ בְּמוֹזֵיאוֹן, כְּמוֹ בְּאַרְמוֹן…”.


“אָז אוּלַי נֶאֱסֹף קוֹרוֹת עֵץ יְשָׁנוֹת, לְיַד הַנָּמָל”, הִצִּיעַ דּוּדוּ, “וְנִתְמֹךְ בְּקִירוֹת הַמְּעָרָה שֶׁלּוֹ, לִקְרַאת הַחֹרֶף?”.


“שֶׁלּוֹ?”, תָּמְהָה נַעֲמָה, “הֲרֵי הִיא הָיְתָה, בִּכְלַל, שֶׁלָּנוּ?”.

“שֶׁלּוֹ! שֶׁלּוֹ!”, קָרָא אוּדִי בְּהִתְרַגְשׁוּת, כְּשֶׁעֵינָיו מַבְרִיקוֹת, וְנִכָּר הָיָה בּוֹ שֶׁהוּקַל לוֹ…


כָּךְ נָפְלָה הַחְלָטָה לַעֲזֹר לְמַקְס, לְהַשִּׁיב לוֹ טוֹבָה וְלִהְיוֹת לוֹ לְחֲבֵרִים.


לְאַחַר זְמַן מָה, עָזְבוּ הַחֲבֵרִים אֶת אוּדִי לָנוּחַ בְּבֵיתוֹ וְחָזְרוּ אֶל הַחוֹף.


כְּשֶׁהִגִּיעוּ לַמְּעָרָה, כְּבָר עָמְדָה הַשֶּׁמֶשׁ מֵעַל לְרָאשֵׁיהֶם וְסִנְוֵּרָה אֶת הָעֵינַיִים. אוּלַי מִשּׁוּם כָּךְ הִתְקָשׁוּ אִישׁוֹנֵיהֶם לְהִתְרַגֵּל לַחֲשֵׁיכָה שֶׁבִּפְנִים.


“מַקְס!!”, קָרָא נֹעַם בְּקוֹל, וְכָל הַשְּׁאָר הִמְתִינוּ, “מַקְס”! “מַקְס!”… “מַקְס!”… אֲבָל אִישׁ לֹא עָנָה לוֹ, מִלְּבַד הַהֵד… שֶׁחָזַר וְנִשְׁמַע, הָלַךְ וְנֶחֱלַשׁ, “מַקְס!”…


הַמְּעָרָה הָיְתָה רֵיקָה.


מַקְס לֹא הָיָה בָּהּ.


וַאֲפִלּוּ הַחַאסַקֶה שֶׁלּוֹ נֶעֶלְמָה וְאֵינֶנָּהּ. רַק סִמָנֵי גְּרִירָה קַלִּים נֶחֶרְטוּ עַל פְּנֵי הַחוֹל וְנִתְמַשְׁכוּ עַד הַגִּיעָם אֶל הַמַּיִם…


“לְאָן הוּא הָלַךְ?”, שָׁאַל גָּדִי, “אוּלַי הוּא נֶעֱלַם?”.


“אוּלַי?”, רָגְזָה רוֹנִית, “אֵין לְךָ עֵינַיִּים?”.


וּבֶאֱמֶת מַקְס לֹא הָיָה עוֹד.


אוּלַי הֵבִין סוֹף סוֹף, שֶׁהוּא חַיָּב לִמְצֹא לוֹ בַּיִת אֲמִתִּי.


אוּלַי הֵבִין שֶׁאֶת הַשֶּׁקֶט שֶׁחִפֵּשׂ, לֹא יוּכַל לִמְצֹא בְּחוֹף יָם הוֹמֶה מִילָדִים וַאֲנָשִׁים.

וְאוּלַי פָּשׁוּט מָצָא סְפִינָה, שֶׁהֶחֱזִירָה אוֹתוֹ לְאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ…


מֵאָז חָלְפוּ שָׁנִים רָבּוֹת. אֶת מְקּוֹמָהּ שֶׁל פִּסַּת הַחוֹף, תָּפַס מָלוֹן עֲנָק, נוֹצֵץ וּמְהֻדָּר. אֶת מְקוֹמָם שֶׁל הַסְּלָעִים הַפִּרְאִיִּים, תָּפַס גַּן צִבּוּרִי מְגֻדָּר.


נוֹף יַלְדּוּתָם הַטִּבְעִי, שֶׁל יַלְדֵי הַשְּׁכוּנָה, לֹא הָיָה עוֹד.


רַק בְּלִבָּם נוֹתָר זִכָּרוֹן אוֹהֵב לְמַקְס וְלַמְּעָרָה.


כִּי, הֲרֵי יֵשׁ מְעָרוֹת רַבּוֹת בָּאַגָּדוֹת. חֲשׁוּכוֹת וַאֲפֵלוֹת, עֲמֻקוֹת וּמִסְתוֹרִיּוֹת.


הָמוֹן מְעָרוֹת!


אֲבָל הַמְּעָרָה הַזֹּאת, הָיְתָה אַחֶרֶת.


הַמְּעָרָה מוּל הַיָּם!

המלצות קוראים
תגיות