רקע
נעמה ישעיהו
לֵידִי

אַהֲבָה וְתוֹדָה לְמִשְׁפַּחְתִּי הַיְּקָרָה,

לְחֲבֵרַי הַטוֹבִים וּלְתַלְמִידַי הַנֶּאֱמָנִים,

שֶׁתָּמְכוּ בִּי וְחִזְּקוּ אוֹתִי, לְאֹרֶךְ כָּל הַדֶּרֶךְ.


* * * *


מֻקְדָּשׁ לְכַלְבָּתֵנוּ הַמַּקְסִימָה פְיַאמָה

שֶׁמְבִיאָה אַהֲבָה וְשִׂמְחָה לְכָל סוֹבְבֶיהָּ

וְהַפְכָה לְחֵלֶק מֵהַמִּשְׁפָּחָה,

וְכֵן לְכָל אוֹהֲבֵי בַּעֲלֵי הַחַיִּים, בַּאֲשֶׁר הִנָּם.


* * * *


דּוֹלִי יָשְׁבָה מִן הַבֹּקֶר, שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, מוּל חַלּוֹן הַוִּיטְרִינָה שֶׁבְּפִנַּת מִטְבָּחָהּ, בְּדִירָתָהּ אֲשֶׁר בַּקּוֹמָה הָרְבִיעִית.

הַשָּׁמַיִם הָיוּ אֲפֹרִים וַעֲנָנִים כֵּהִים נוֹסְפוּ מֵרֶגַע לְרֶגַע, בְּכָל פִּסָּה שֶׁל תְּכֵלֶת שֶׁנּוֹתְרָה.

עֵינֶיהָּ שֶׁל דּוֹלִי אָדְמוּ מִבֶּכִי. עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שְׁנוֹתֶיהָּ, לֹא עָזְרוּ לָהּ לְהִתְגַּבֵּר.

הִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְאוֹשֵׁשׁ. אֵינָהּ יְכוֹלָה לֶאֱכֹל, אֵינָהּ יְכוֹלָה לָצֵאת מִן הַבַּיִת. רַק יוֹשֶׁבֶת וּבוֹהָה בַּחַלּוֹן, כְּאִלּוּ מְצַפָּה שֶׁהַשָּׁמַיִם יַמְטִירוּ דְּמָעוֹת יַחַד עִם דִּמְעוֹתֶיהָּ.


צִלְצוּל בַּדֶּלֶת, הִקְּפִּיץ אוֹתָהּ מִמְקוֹם מוֹשָׁבָהּ. הִיא הֵצִיצָה מִבְּעַד לַחֲרִיר וּמִיָּד פָּתְחָה.

מְזַנֶּקֶת אֶל תּוֹךְ זְרוֹעוֹתָיו קָרְאָה, “אֵיתָן! אֵיתָן! אֲנִי לֹא עוֹמֶדֶת בַּזֶה, אֲנִי כָּל הַזְּמַן חוֹשֶׁבֶת עָלֶיהָּ”. אֵיתָן סָגַר אַחֲרָיו אֶת הַדֶּלֶת, חָפַן בִּזְרוֹעוֹתָיו אֶת חֲבֶרְתּוֹ הַבּוֹכִיָּה, הֵסִיט אֶת שַׂעֲרָהּ מִמִּצְחָהּ וְלַחַשׁ לָהּ בְּחֹם, “יִהְיֶה בְּסֵדֶר, דּוֹלִי, יִהְיֶה בְּסֵדֶר”.

“מָה יִהְיֶה בְּסֵדֶר?”, פִּרְצָה בְּבֶכִי קוֹלָנִי.

“אַתְּ חַיֶּבֶת לַחְשׁוֹב בְּהִגָיוֹן. הִיא כְּבָר הָיְתָה זְקֵנָה. שְׁתֵּים עֶשְׂרֶה שָׁנִים מֵאָז שֶׁהִגִּיעָה אֵלַיִךְ”.


“כֵּן, אֲבָל בִּשְׁבִילִי הִיא הָיְתָה צְעִירָה וְיָפָה וְטוֹבָה וְהַכָּל, הַכָּל הָיָה בָּהּ”.


“אַתְּ צוֹדֶקֶת”, נִחֵם אֵיתָן בְּאַבָּהִיוּת, “זֶה נָכוֹן, אֲבָל שְׁתֵּים עֶשְׂרֶה שָׁנִים בְּחַיֵּי כֶּלֶב, הֵם פִּי שֶׁבַע, זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁהִיא הָיְתָה בַּת 84 שָׁנָה. אָז מָה תַּגִּידִי עַל זֶה, זְקֵנָה, אוֹ לֹא?”.


“אֲנִי יוֹדַעַת”, הִמְשִׁיכָה דּוֹלִי לְקוֹנֵן, “אֲבָל כָּל כָּךְ אָהַבְתִּי אוֹתָהּ וְהִתְרַגַּלְתִּי אֵלֶיהָּ וְהַחַיִּים נִרְאִים לִי לֹא שָׁוִים בִּלְעָדֶיהָּ”.


אֵיתָן, בָּחוּר גְּבַהּ קוֹמָה וּרְחַב כְּתֵפַיִם, כְּבֵן עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע, בְּלוֹרִית שְׁחוֹרָה וּמִשְׁיִית מִתְנוֹפֶפֶת עַל מִצְחוֹ וְעֵינָיו הַיְרֻקּוֹת גְּדוֹלוֹת וְיָפוֹת. בְּחִבָּה וְרַכּוּת לִוָּה אֶת דּוֹלִי לַסַּפָּה. פָּנָה לְפִנַּת הַמִּטְבָּח הֵכִין שְׁתֵּי כּוֹסוֹת תֵּה עִם דְּבַשׁ וּבָא וְיָשַׁב לְצִדָּהּ.


“תֵּרָגְעִי, זוֹ דֶּרֶךְ הַטֶּבַע. הָעִקָּר שֶׁהִיא לֹא סָבְלָה. תִּרְאִי שֶׁיִּהְיֶה בְּסֵדֶר. אֲנִי מַבְטִיחַ”.


דּוֹלִי הִנִּיחָה רֹאשָׁהּ עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל אֵיתָן וּלְאַט לְאַט הֵחֵלָּה לְהֵרָגַע, בְּעוֹד הוּא תִּכְנֵן בְּרֹאשׁוֹ הַפְתָּעָה גְּדוֹלָה וּמְאֹד מְיֻחֶדֶת עֲבוּרָהּ.


כְּבָר בְּרִדְתּוֹ בְּמַדְרֵגוֹת דִּירָתָהּ, הֶחֱלִיט לִמְצֹא כַּלְבָּה, גּוּרָה קְטַנָּה, וּלְהָבִיאָהּ לַחֲבֶרְתּוֹ הָעֲצוּבָה.


חָשַׁב עַל חֲבֵרִים בַּעֲלֵי כְּלָבִים וְנִסָּה לְהִזָּכֵר אִם שָׁמַע שֶׁיֵּשׁ לְמִי מֵהֵם גּוּרִים חֲדָשִׁים.


“לְדִינָה וְג’וֹ, הָיְתָה כַּלְבָּה שֶׁהִמְלִיטָה לֹא מִזְּמַן, כְּדַאי לְטַלְפֵן אֲלֵיהֶם”, חָשַׁב, וּמִיָּד נִגַּשׁ לְחַיֵיג.


“דִּינָה, הַי! מָה הָעִנְיָנִים?”, פָּתַח בְּשִׂיחָה.


“הַכֹּל בְּסֵדֶר, וְאֶצְלְךָ?”, הֵשִׁיבָה.


“נֶחְמָד, נֶחְמָד. תַּגִּידִי מָה עֲשִׂיתֶם עִם הַגּוּרִים שֶׁלָּכֶם?”.


“מָה קָרָה, אֵיתָן, הִתְחַלְתָּ לְהִתְעַנְיֵין בִּכְלָבִים?”… הֵשִׁיבָה בִּצְחוֹק.


“נוּ, בֶּאֱמֶת, אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאֶצְלִי זֶה לֹא בָּא בְּחֶשְׁבּוֹן, אֲבָל חֲבֵרָה שֶׁלִּי זְקוּקָה נוֹאָשׁוֹת לְגוּרָה קְטַנָּה”.


“פִיסְפַסְתָּ. צַר לִי. לִפְנֵי יוֹמַיִים, מַמָּשׁ לִפְנֵי יוֹמַיִים, מָסַרְנוּ אוֹתָם לִשְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת חַמּוֹת וְכֻלָּם בְּרִיאִים, שְׁלֵמִים וּמְאֻשָּׁרִים”, הִמְּשִׁיכָה דִּינָה בְּנִימָה שֶׁל שְׂבִיעוּת רָצוֹן.

“אֶפְשָׁר לְדַבֵּר עִם ג’וֹ?”, הִתְעַקֵּשׁ אֵיתָן.

“כֵּן, בְּוַדַּאי, קַבֵּל אוֹתוֹ”.

“הַי, ג’וֹ!, מָה הָעִנְיָנִים? בְּוַדַּאי שָׁמַעְתָּ חֵלֶק מֵהַשִּׂיחָה שֶׁלִּי עִם דִּינָה. תַּגִּיד, זֶה סוֹפִי, אוֹ שֶׁעוֹד אֶפְשָׁר לְאַרְגֵּן לִי אֵיזֶה גּוּר אוֹ גּוּרָה?”.


“אַל תִּהְיֶה מַצְחִיק”, גִּחֵךְ ג’וֹ, “לַגּוּרִים טוֹב בַּמִּשְׁפָּחוֹת הַחֲדָשׁוֹת שֶׁלָּהֶם וְכֻלָּם מְאֻשָּׁרִים, אָז אֵין סִכּוּי, אֲבָל יֵשׁ לִי עֵצָה בִּשְׁבִילְךָ. גַּשׁ לְ”צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים" וְשָׁם בְּוַדַּאי תִּמְצָא אֶת מָה שֶׁאַתָּה מְחַפֵּשׂ".


“וָואוּ! רַעְיוֹן נִפְלָא. תּוֹדָה ג’וֹ. אֲנִי כְּבָר הוֹלֵךְ”.

הַשָּׁעָה הָיְתָה שְׁעַת צָהֳרַיִם מֻקְדֶּמֶת וַעֲדַיִן הָיָה זְמַן רַב, כְּדֵי לְאַרְגֵּן אֶת הַהַפְתָּעָה.

בִּזְרִיזוּת הוֹרִיד אֶת הַשְּׁפוֹפֶרֶת וּפָנָה לְדַרְכּוֹ. הוּא הֶחֱלִיט לְשַׂמֵּחַ אֶת חֲבֶרְתּוֹ וְהָיָה בָּטוּחַ שֶׁיִּמְצָא אֶת מְבֻקָּשׁוֹ.


קוֹלוֹת שֶׁל נְבִיחוֹת נִשְׁמְעוּ מִכָּל עֵבֶר, מִיָּד עִם הִתְקָרְבוֹ אֶל הַשֶּׁלֶט “צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים”.

לְאִטּוֹ צָעַד פְּנִימָה, בַּשְּׁבִיל שֶׁהִשְׂתָּרֵךְ בֵּין כְּלוּבִים רַבִּים. רֵיחַ מוּזָר עָלָה בְּאַפּוֹ.


הוּא לֹא אָהַב אוֹתוֹ בִּמְיֻחָד, אֲבָל נָהַג בְּאִפּוּק רַב. פֹּה וְשָׁם עָצְרוּ יְלָדִים עִם הוֹרֵיהֶם לְיַד אֵיזֶה כְּלוּב, מִתְפָּעֲלִים מִן הַכֶּלֶב הַמָּצוּי בּוֹ וּמְבַקְּשִׁים לְקַחְתּוֹ הַבַּיְתָה.


קָשֶׁה הָיָה לְהִתְרַגֵּל לְמַקְהֵלַת הַנְּבִיחוֹת, שֶׁהָיוּ שׁוֹנוֹת זוֹ מִזּוֹ בְּאֹפֶן מוּזָר.

נְבִיחוֹת עֲדִינוֹת, צוֹרְמָנִיּוֹת, צְרוּדוֹת וְעַלִּיזוֹת, מַרְתִּיעוֹת וּמִתְחַנְּנוֹת.

כִּמְעַט לְכָל נְבִיחָה הָיָה הֶסְבֵּר מִשֶׁלָּה.


אֵיתָן הִמְשִׁיךְ לִצְעֹד בַּשְּׁבִיל, מְבֻלְבָּל וּמְסֻחְרָר מִכַּמּוּת הַכְּלָבִים הַכְּלוּאִים בַּכְּלוּבִים.

“אֱלֹהִים אַדִּירִים! כַּמָּה כְּלָבִים!”, לֹא הֶאֱמִין לְמַרְאֶה עֵינָיו. כְּלָבִים גְּדוֹלִים, קְטַנִּים, בַּעֲלֵי אָזְנַיִם אֲרֻכּוֹת, אוֹ כִּמְעַט קְצוּצֵי אָזְנַיִם, עִם שֵׂעָר מְתֻלְתָּל, אוֹ שֵׂעָר חָלָק, עִם מַבָּט קָשׁוּחַ, אוֹ מַבָּט רַךְ, עִם זָנָב אָרֹךְ, אוֹ זָנָב קָצוּץ וְכַמּוּבָן בִּצְבָעִים שׁוֹנִים, שְׁחוֹרִים, לְבָנִים, בְּלוֹנְדִינִיִים, חוּמִים וּמְעֹרָבִים.

הָמוֹן כְּלָבִים.


בַּמַּעֲבָר בֵּין הַכְּלוּבִים, הִתְבּוֹנֵן אֲרֻכּוֹת בְּכָל כֶּלֶב, הִקְשִׁיב לַנְּבִיחוֹת וְרָאָה בְּמַבָּטֵיהֶם תַּחֲנוּנִים לְהִשְׁתַּחְרֵר לְחָפְשִׁי.


פִּתְאוֹם נִתְקְלוּ עֵינָיו בִּכְלוּב צְדָדִי, בּוֹ נָחָה לָהּ כַּלְבָּה יְפֵיפִיָּה, יָמִים אֲחָדִים לְאַחַר שֶׁהִמְלִיטָה שְׁנֵי גּוּרִים. אֵיתָן נִצְמַד אֵלָיו שָׁעָה אֲרֻכָּה.


“אֵיזֶה כְּלָבִים חֲמוּדִים… כָּל כָּךְ קְטַנִּים… דּוֹמִים לְאִמָּם”… הִרְהֵר בְּלִבּוֹ, “בְּוַדַּאי מָצְאוּ אוֹתָהּ כְּשֶׁהִיא כְּבָר מְעֻבֶּרֶת… אוֹי, מִסְּכֵּנָה… לֹא יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיְתָה שַׁיֶּכֶת לְאַף אֶחָד, הִיא כָּל כָּךְ יָפָה”, חָשַׁב, “אֵיזֶה שֵׂעָר מְתֻלְתָּל חוּם־בְּלוֹנְד וְעֵינַיִם חֲכָמוֹת וְטוֹבוֹת… הֵן נִרְאוֹת מַמָּשׁ אֱנוֹשִׁיּוֹת”… זְמַן מָה הִמְשִׁיךְ לִתְהוֹת בַּכַּלְבָּה וּמַשֶּׁהוּ נִצְבַּט בְקִרְבּוֹ. אֲבָל מִיָּד הֶחֱלִיט לִהְיוֹת מַעֲשִׂי, “אֵין אֶפְשָׁרוּת לָקַחַת אוֹתָהּ”, הִתְלַבֵּט עִם עַצְמוֹ, “מָה יִקְרֶה לַגּוּרִים הַקְּטַנִּים, בְּלִי שֶׁמִּישֶׁהוּ יַקְדִּישׁ לָהֶם תְּשׂוּמֶת לֵב מְיֻחֶדֶת?”.

הִרְהֵר אִם לְהַמְשִׁיךְ לְחַפֵּשׂ, אוּלָם בִּמְהִירוּת גָּמַר אֹמֶר בְּלִבּוֹ, “אֶקַּח אֶת שְׁנֵי הַגּוּרִים הַמְּתוּקִים. דּוֹלִי תִּהְיֶה מְאֻשֶּׁרֶת. תִּהְיֶה לָהּ הַפְתָּעָה כְּפוּלָה. שְׁנַיִם בִּמְקוֹם אֶחָד. הִיא תְּטַפֵּל בָּהֵם בְּדִיּוּק כְּמוֹ אִמָּם!”.


בִּזְרִיזוּת פָּנָה לִמְנַהֵל הַמָּקוֹם שֶׁמַּרְאֵהוּ הָיָה קָשׁוּחַ וְאָדִישׁ וּבִקֵּשׁ לְקַבֵּל אֶת שְׁנֵי הַגּוּרִים. “אֵיזֶה זַן הֵם?”, שָׁאַל.


“טֵרְיֵיר”, הֵשִׁיב, “טֵרְיֵיר מְעֹרָב. הֵם בֶּאֱמֶת מַקְסִימִים, אֲנִי שָׂמֵחַ שֶׁבָּחַרְתָּ בָּהֵם”, אָמַר מִתּוֹךְ נִמּוּס.


הַמְּנַהֵל הִנִּיחַ אוֹתָם בִּכְלוּב נַיָּד, מְיֻחָד, וּמָסְרוֹ לִידֵי אֵיתָן שֶׁכְּבָר דִּמְיֵן בְּרֹאשׁוֹ אֶת שִׂמְחָתָהּ הַגְּדוֹלָה שֶׁל דּוֹלִי. “הַפְתָּעָה לְדוֹלִי”, חָשַׁב, “הִיא לְעוֹלָם לֹא תִּשְׁכַּח אוֹתָהּ”.


הִנִּיחַ אֶת הַכְּלוּב בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי שֶׁל רִכְבּוֹ וְיָצָא לַדֶּרֶךְ.


“אוּלַי כְּדַאי שֶׁאֶכָּנֵס לְבִקּוּר אֵצֶל אִמָּא שֶׁלִּי, זֶה מַמָּשׁ בַּסְּבִיבָה”, הִרְהֵר לְעַצְמוֹ.

"כֵּן. אֶקְפֹּץ לְבִקּוּר קָצָר. הִיא כָּל כָּךְ בּוֹדֵדָה. לָמָּה שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה גַּם לָהּ שָׂמֵחַ בַּלֵּב… מֵאָז שֶׁאַבָּא עָזַב אוֹתָהּ, מַצָּב רוּחָהּ לֹא כָּל כָּךְ טוֹב. אֲנִי חַיָּב לִרְאוֹת מָה אִתָּהּ.

אֲנִי מְאֹד מְקַוֶּה שֶׁהִיא תִּתְאוֹשֵׁשׁ מַהֵר"…


מִבְּלִי לְהַרְגִּישׁ, מָצָא עַצְמוֹ חוֹנֶה בְּפֶתַח בֵּיתָהּ שֶׁל אִמּוֹ. “הַי, אִמָּא!”, חִיֵּךְ אֵלֶיהָ בַּכְּנִיסָה, חִבֵּק אֶת כְּתֵפֶיהָּ וְנָשַׁק לְלֶחְיָהּ. “מָה הָעִנְיָנִים? אֵיךְ מַצַּב הָרוּחַ?”.


“בְּסֵדֶר! בְּסֵדֶר!”, הֵשִׁיבָה תְּשׁוּבָה שִׁגְרָתִית מְנֻמֶּסֶת, בְּעוֹד עֵינֶיהָּ נִתְקָלוֹת בַּכְּלוּב, “מָה יֵשׁ לְךָ כָּאן?”.

“גּוּרִים, אִמָּא, גּוּרִים קְטַנִּים, בּוֹאִי תִּרְאִי כַּמָּה הֵם מְתוּקִים”, אָמַר בְּתִקְוָה לְשַׁעֲשֵׁעַ אוֹתָהּ.


“וָואוּ!”, הִתְרַגְּשָׁה הָאֵם, “תֵּן לִי לְהַחֲזִיק אוֹתָם”.


“בְּבַקָּשָׁה, בְּבַקָּשָׁה!”.


הִיא הוֹצִיאָה מִן הַכְּלוּב גּוּר אֶחָד. הִצְמִידָה אוֹתוֹ אֵל חֵיקָהּ, לִטְּפָה אֶת פַּרְוָתוֹ בְּחֹם וְעֵינֶיהָּ הִבְרִיקוּ מֵאשֶׁר.

“אֲנִי לֹא יוֹדַעַת מָה אַתָּה עוֹשֶׂה עִם גּוּרֵי כְּלָבִים, אֲבָל אֲנִי מְקַוָּה, שֶׁלְּפָחוֹת אֶחָד מֵהֵם תַּשְׁאִיר לִי. זֶה נוֹרָא מָתוֹק”, אָמְרָה וְהִמְשִׁיכָה לְלַטֵּף וּלְנַשֵׁק אֶת הַגּוּר שֶׁהָיָה בְּיָדֶיהָּ.


“זֶה מַמָּשׁ יַעֲשֶׂה לִי טוֹב. אֲנִי שְׂמֵחָה שֶׁחָשַׁבְתָּ עָלַי וְהֶחֱלַטְתְּ לְהַפְתִּיעַ אוֹתִי”.

אֵיתָן הָיָה נָבוֹךְ. לֹא יָדַע אֵיךְ יֹאמַר לְאִמּוֹ, שֶׁלֹּא חָשַׁב וְלֹא הִתְכַּוֵּן, אֲבָל הַשִּׂמְחָה שֶׁהֵסֵב לָהּ הַגּוּר נָגְעָה לְלִבּוֹ.


“אִמָּא!”, אָמַר לְאַחַר שְׁתִיקָה מְהֻרְהֶרֶת, “אֲנִי חַיָּב לוֹמַר לָךְ אֶת הָאֱמֶת. לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁתִּרְצִי לְגַדֵּל כֶּלֶב. הֲרֵי מֵעוֹלָם לֹא הָיָה שׁוּם כֶּלֶב בַּבָּיִת. אַתְּ חַיֶּבֶת לְהָבִין, הַגּוּרִים הָאֵלֶּה, נוֹעֲדוּ לְהַפְתִּיעַ אֶת דּוֹלִי, חֲבֶרְתִּי, שֶׁנִּמְצֵאת בְּדִכָּאוֹן, בִּגְלַל מוֹת הַכַּלְבָּה שֶׁלָּהּ. אִמָּא! אַתְּ חַיֶּבֶת לְהָבִין”…

הָאֵם, הֵישִׁירָה אֵלָיו מַבָּט מָלֵא תַּחֲנוּנִים, “אֲבָל יֵשׁ לְךָ שְׁנַיִם, אָז אֶחָד לִי וְאֶחָד לָהּ. בְּבַקָּשָׁה!”…


“לֹא, אִמָּא, אִי אֶפְשָׁר לְהַפְרִיד בֵּינֵיהֶם. מַסְפִּיק שֶׁהִפְרַדְנוּ אוֹתָם מֵאִמָּם, הֵם קְטַנִּים מְאֹד וּזְקוּקִים לְטִפּוּל מְיֻחָד”.

אִמּוֹ שֶׁל אֵיתָן, לֹא רָצְתָה לְהִפָּרֵד מֵהַגּוּר. הִיא הִמְשִׁיכָה לַחֲבֹק אוֹתוֹ בִּזְרוֹעוֹתֶיהָּ, בְּעוֹדָהּ יוֹשֶׁבֶת עַל הַכֻּרְסָה.


אֵיתָן יָשַׁב לְיָדָהּ וְלֹא יָדַע מָה לוֹמַר. פִּתְאוֹם צָץ רַעְיוֹן בְּמוֹחוֹ, “יוֹדַעַת מָה? הַשָּׁבוּעַ אֵלֵךְ שׁוּב לְ”צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים" וְאָבִיא לָךְ אֶת הָאִמָּא שֶׁל הַגּוּרִים. אַתְּ תֹּאהָבִי אוֹתָהּ. הִיא מַקְסִימָה".

בְּלֵית בְּרֵרָה וּבְחַשְׁדָנוּת קַלָּה, הִכְנִיסָה אֶת הַגּוּר לַכְּלוּב הַנַּיָּד, וּלְאַחַר פְּרֵידָה קְצָרָה, יָצָא אֵיתָן, בְּדַרְכּוֹ לְבֵיתָהּ שֶׁל דּוֹלִי.


הַשָּׁעָה הָיְתָה שְׁעֵת בֵּין עַרְבַּיִם. הַדֶּלֶת לֹא הָיְתָה נְעוּלָה. הוּא צִלְצֵל בַּפַּעֲמוֹן וּמִשֶׁלֹא נַעֲנָה פָּתַח וְנִכְנַס. נִדְמֶה הָיָה כְּאִלּוּ לֹא נִפְרַד כְּלָל מֵחֲבֶרְתּוֹ. זוֹ, הָיְתָה יְשׁוּבָה לְיַד הַחַלּוֹן, כְּאִלּוּ לֹא זָזָה מִשָּׁם. שַׂעֲרָהּ הַזָהֹב גּוֹלֵשׁ עַל כְּתֵפֶיהָּ, עֵינֶיהָּ אֲדֻמּוֹת מִבֶּכִי וּצְרוֹרוֹת שֶׁל טִישׁוּ מִתְגּוֹלְלִים סְבִיבָהּ. גַּם אַפָּהּ הֶאֱדִים וּפָנֶיהָּ חַוְּרוּ מְאֹד.


בְּיָדוֹ הָאַחַת הֶחֱזִיק אֵיתָן אֶת הַכְּלוּב, קָרַב אֶל מְקוֹם מוֹשָׁבָהּ שֶׁל דּוֹלִי, חָסַם בְּיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה אֶת עֵינֶיהָּ, שִׁנָּה אֶת קוֹלוֹ וְאָמַר, “נַחֲשִׁי, מִי אֲנִי?”. “טוֹב, נוּ, אֵיתָן, אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁזֶּה אַתָּה. מָה אַתָּה עוֹשֶׂה פֹּה שׁוּב הַיּוֹם?”.


“מָה, אַתְּ לֹא רוֹצָה לִרְאוֹת אוֹתִי?”.


“אֲנִי לֹא יוֹדַעַת מָה אֲנִי רוֹצָה, פָּשׁוּט עָצוּב לִי”.


“אָז בִּשְׁבִיל זֶה אֲנִי כָּאן. לְשַׂמֵּחַ אוֹתָךְ”.


“אֲבָל אֵיךְ? אֵיךְ אֶפְשָׁר לִשְׂמֹחַ?”, הִמְּשִׁיכָה מִבְּלִי לְהַסִּיט אֶת מַבָּטָהּ מִן הַחַלּוֹן.


“אִם רַק תַּחְלִיטִי לְהַפְנוֹת אֶת מַבָּטֵךְ”… אָמַר בְּטוֹן שֶׁכֻּלּוֹ מִסְתּוֹרִין.


“מָה זֶה?”, קָרְאָה בְּתַדְהֵמָה.


הַפְתָּעָה!”, הִכְרִיז.


“אֲנִי לֹא מַאֲמִינָה. מָה עָשִׂיתָ?”.


“תִּפְתְּחִי וְתִרְאִי”, הֵשִׁיב וְחִיֵּך.


זוֹ נִגְּשָׁה בִּמְהִירוּת אֶל הַכְּלוּב, יָדֶיהָּ רָעֲדוּ מֵהִתְרַגְּשׁוּת. שְׁנֵי הַגּוּרִים הַקְּטַנְטַנִּים יָצְאוּ לְאִטָּם מִתּוֹכוֹ, יָשָׁר אֶל הַחֶדֶר הֶחָם.

“אֱלֹהִים אַדִּירִים! כַּמָּה שֶׁהֵם מַקְסִימִים!”, הִתְפַּעֲלָה דּוֹלִי. עֵינֶיהָּ נִקְרְעוּ לִרְוָחָה וּכְאִלּוּ בַּרְקוּ מִגֹּדֶל הַהַפְתָּעָה. מִיָּד לָקְחָה אֶת הָאֶחָד בְּיָדֶיהָּ, חִבְּקָה בְּחֹם וְאַהֲבָה וְנָתְנָה מַבָּטָהּ בְּאֵיתָן, שֶׁעָמַד כְּצוֹפֶה בַּמַּחֲזֶה.


“אַתָּה גָּדוֹל! אֵיפֹה מָצַאתָּ שְׁנֵי גּוּרִים מְתוּקִים כָּל כָּךְ?”. תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר נִגְּשָׁה אֶל הַגּוּר הַשֵּׁנִי וְאִמְּצָה גַּם אוֹתוֹ אֶל חֵיקָהּ. רַק אָז עָלָה חִיּוּךְ עַל שְׂפָתֵיהָּ. הִיא לֹא גָּרְעָה עַיִן מִשְּׁנֵי הַגּוּרִים שֶׁנִּרְאוּ כְּבֻבּוֹת פַּרְוָה קְטַנּוֹת וְאֵיתָן נִמְלָא בְּשִׂמְחָה וּשְׂבִיעוּת רָצוֹן.


עַכְשָׁו הָיָה בָּטוּחַ, שֶׁהַחְלָטָתוֹ הָיְתָה נְבוֹנָה. שְׁנֵי הַגּוּרִים יַחְזִירוּ אֶת הַשִּׂמְחָה לְחַיֶּיהָּ שֶׁל דּוֹלִי וּבְּוַדַּאי יִזְכּוּ לְיַחַס נִפְלָא מֵאֵין כָּמוֹהוּ.


“כַּמָּה טוֹב לִרְאוֹת אוֹתָךְ מְחַיֶּכֶת. אֲנִי רַק לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ אוּכַל שׁוּב לָבוֹא וּלְבַקֵּר כָּאן, כְּשֶׁבְּכָל פִּנָּה יִהְיוּ כְּלָבִים”… אָמַר בְּחִיּוּךְ קַנְטְרָנִי.


“אוּלַי גַּם לְךָ יוֹם אֶחָד יִתְחַשֵּׁק לְגַדֵּל כֶּלֶב?”.


“אֵין סִכּוּי!”, הֵשִׁיב בְּהֶחְלֵטִיוּת, “אֵין סִכּוּי!, אֲנִי לֹא טִפּוּס שֶׁל כְּלָבִים”.


כְּשֶׁיָּצָא אֵיתָן מִבֵּיתָהּ שֶׁל דּוֹלִי, זָכַר שֶׁנּוֹתְרָה עוֹד הַבְטָחָתוֹ לְאִמּוֹ. אֶלָּא, שֶׁהָיָה כְּבָר עָיֵף.

הָיְתָה כְּבָר שְׁעַת עֶרֶב וְגֶשֶׁם הֵחֵל לָרֶדֶת.

הוּא גָּמַר אֹמֶר בְּלִבּוֹ, לָגֶשֶׁת לְ“צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים” בְּמַהֲלַךְ הַשָּׁבוּעַ.


אוֹתוֹ לַיְלָה הָלַךְ לִישׁוֹן, כְּשֶׁלִּבּוֹ מָלֵא שִׂמְחָה וְסִפּוּק.

הַגֶּשֶׁם לֹא פָּסַק לְרֶגַע גַּם בְּיוֹם הַמָּחֳרָת. בְּקֹשִׁי נָסַע לִמְקוֹם עֲבוֹדָתוֹ, וּמִהֵר לַחֲזֹר בְּתֹם הָעֲבוֹדָה.

עוֹד יוֹם חָלַף. וְהִנֵּה זָרְחָה לָהּ שֶׁמֶשׁ חֹרְפִּית. הַשָּׁמַיִם הִתְבַּהֲרוּ בְּמִקְצָת וְאֵיתָן אָמַר בְּלִבּוֹ, “הַיּוֹם, אַחֲרֵי הָעֲבוֹדָה, אֵלֵךְ לְהָבִיא אֶת הַכַּלְבָּה לְאִמָּא שֶׁלִּי”.


בִּשְׁעוֹת אַחַר הַצָּהֳרַיִם, הִגִּיעַ שׁוּב לְ“צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים” וּפָנָה לְמִשְׂרָד הַקַּבָּלָה.

מְנַהֵל הַמָּקוֹם יָשַׁב לְיַד שֻׁלְחַן עֵץ רָחָב וְעִיֵן בְּמִסְמָכִים שֶׁהָיוּ מוּנָחִים לְפָנָיו. לְיַדוֹ, בְּפִנָּה אַחֶרֶת שֶׁל הַמִּשְׂרָד, שׂוֹחֵחַ עוֹזְרוֹ בְּטֵלֵפוֹן. אַף אֶחָד מֵהֵם לֹא הִבְחִין בִּכְנִיסָתוֹ שֶׁל אֵיתָן.


“שָׁלוֹם”, הִפְטִיר לְעֶבְרָם, בְּתִּקְוָה שֶׁיָּעִיפוּ מַבָּטָם. “אֶפְשָׁר לְדַבֵּר עִם מִישֶׁהוּ?”.

רַק אָז הֵרִימוּ עֵינֵיהֶם לְהַבִּיט בּוֹ.


“הָיִיתִי פֹּה לִפְנֵי יוֹמָיִים”, הִמְשִׁיךְ “וְלָקַחְתִּי שְׁנֵי גּוּרִים שֶׁל כַּלְבַּת טֵרְיֵיר מְעֹרֶבֶת”.


“כֵּן”, הֵשִׁיב הַמְּנַהֵל בַּאֲדִישׁוּת. “בָּמֶה אֶפְשָׁר לַעֲזֹר לְךָ הַיּוֹם?”.


“הֶחֱלַטְתִּי לָקַחַת גַּם אֶת הָאִמָּא. מְקַוֶּה שֶׁאַף אֶחָד לֹא לָקַח אוֹתָהּ בֵּינְתַיִם”…

עוֹד הוּא מְדַבֵּר, קָלְטוּ עֵינָיו מַבַּטֵי מְבוּכָה בֵּין הַמְּנַהֵל לְעוֹזְרוֹ.


“תִּרְאֶה”, אָמַר הַמְּנַהֵל בְּגִמְגּוּם, “אֲנִי מַמָּשׁ, מִצְטַעֵר. אִם הָיִיתָ מַגִּיעַ לִפְנֵי שְׁעָתַּיִם”…


“רֶגַע! מָה קָרָה? קָרָה לָהּ מַשֶּׁהוּ? לָקְחוּ אוֹתָהּ?”.


“לֹא. תִּרְאֶה. הַכַּלְבָּה הָיְתָה פֹּה מַסְפִּיק זְמַן וְאַף אֶחָד לֹא אִמֵּץ אוֹתָהּ”.


“נוּ, אָז מָה?”, הִקְשָׁה.


“תָּבִין, הַמְּדִינִיּוּת שֶׁלָּנוּ אוֹמֶרֶת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיק כְּלָבִים יוֹתֵר מִדַּי זְמַן, לְהַאֲכִיל אוֹתָם, לְטַפֵּל בִּבְרִיאוּתָם, לִשְׁמֹר עֲלֵיהֶם. יֵשׁ הָמוֹן כְּלָבִים, זֶה עוֹלֶה גַּם הָמוֹן כֶּסֶף, אָז אַחֲרֵי זְמַן מָה, אִם לֹא מְאַמְּצִים אוֹתָם, אֲנַחְנוּ נֶאֱלָצִים לְהַרְדִּים אֶת הַכְּלָבִים לָנֶצַח”.


“אֲנִי לֹא מֵבִין, מָה אַתָּה מְנַסֶּה לְהַגִּיד לִי”, הֵגִיב אֵיתָן בְּחֲרָדָה.


“כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ, אִם הָיִיתָ בָּא לִפְנֵי שְׁעָתַיִם… כִּי מַמָּשׁ אָז הֻחְלַט לְהַרְדִּים אוֹתָהּ”…


“מָה? אֵין לָכֶם לֵב? אֵיךְ עוֹשִׂים דָּבָר כָּזֶה?”, צָעַק, “אַתֶּם הִשְׁתַּגַּעְתֶּם? כַּלְבָּה יְפֵיפִיָה, צְעִירָה, אֲנִי לֹא מֵבִין. אֲנִי לֹא מַאֲמִין!”.


הוּא הָיָה נִסְעָר מְאֹד. הִתְהַלֵּךְ הָלוֹךְ וָשׁוּב וּמִלְמֵל מַשֶּׁהוּ. מְנַהֵל הַמָּקוֹם נִסָּה לְהַסְבִּיר אֶת עַצְמוֹ פַּעַם נוֹסֶפֶת, “אֲנִי נוֹרָא מִצְטַעֵר. אֲבָל אֵלּוּ הַכְּלָלִים כָּאן… זֹאת הַמְּדִינִיּוּת”…


אֵיתָן נִתְקַף בְּעֶצֶב נוֹרָאִי וְלֹא יָדַע מָה לַעֲשׂוֹת. סֵרֵב לְהַאֲמִין שֶׁהַכַּלְבָּה הֻרְדְּמָה.

מִתּוֹךְ חֻלְשָׁה וְיֵאוּשׁ, הִתְיַשֵּׁב עַל הַסַּפְסָל שֶׁנִּצַּב שָׁם וְהִנִּיחַ אֶת רֹאשׁוֹ בֵּין יָדָיו.

חָשׁ אָשֵׁם, שֶׁלֹּא הִגִּיעַ מֻקְדָּם יוֹתֵר. וַדַּאי הָיָה מַצְלִיחַ לְהַצִּילָה מִגְּזַר דִּין מָוֶת.

חָשַׁב גַּם עַל הָאַכְזָבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁתִּגָרֵם לְאִמּוֹ. נִרְאֶה לוֹ שֶׁרַק הַכַּלְבָּה הַמַּקְסִימָה הַזּוֹ, הָיְתָה מַתְאִימָה לָהּ. אֲבָל עַכְשָׁו, הַכֹּל נִגְמַר…

הַמְּנַהֵל וְעוֹזְרוֹ, שׁוּב הִבִּיטוּ זֶה בַּזֶה בִּמְבוּכָה וְנִסּוּ לְהַמְשִׁיךְ בַּעֲבוֹדָתָם הַשִּׁגְרָתִית.


לְפֶתַע, כְּאִלּוּ בְּמַטֵּה קְסָמִים, הִגִּיעָה אַחַת הַמְּטַפְּלוֹת לַחֲדַר הַהַנְהָלָה, נִגְּשָׁה אֶל הַמְּנַהֵל וְהוֹדִיעָה:

“הָיְתָה אֵיזוֹ בְּעָיָה, חֲסַר הַחֹמֶר הַדָּרוּשׁ וְעַל כֵּן לֹא בֻּצְעָה עֲדַיִן הַהַרְדָּמָה שֶׁל כַּלְבַּת הַטֵּרְיֵיר הַמְּעֹרֶבֶת. מָה לַעֲשׂוֹת?”.


עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִסְפִּיקָה לְקַבֵּל תְּשׁוּבָה, זִנֵּק אֵיתָן מִן הַסַּפְסָל לְעֵבֶר הַמְּטַפֶּלֶת. “רֶגַע! רֶגַע! אַתְּ מִתְכַּוֶּנֶת לַכַּלְבָּה עִם הַתַּלְתַּלִּים הַזְּהֻבִּים, כָּזוֹ עִם אָזְנַיִם שְׁמוּטוֹת וַאֲרֻכּוֹת… שֶׁהִמְלִיטָה לֹא מִזְּמַן שְׁנֵי גּוּרִים?”.


“כֵּן. זוֹ הַכַּלְבָּה!”


“וָואוּ!”, קָרָא אֵיתָן, “מַזָּל שֶׁחִכִּיתִּי”, וּפָנָה מִיָּד לַמְּנַהֵל, “אָז אֵיפֹה אֲנִי יָכֹל לִמְצֹא אוֹתָהּ?, אַתָּה מֵבִין שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ אוֹתָהּ מִיָּד!”, אָמַר בְּהֶחְלֵטִיוּת וּבְתַקִּיפוּת.


“אוֹקֵי! זֶה בְּסֵדֶר! אֲנִי שָׂמֵחַ בִּשְׁבִילְךָ”, אָמַר הַמְּנַהֵל, “הַמְּטַפֶּלֶת תַּרְאֶה לְךָ אֶת חֲדַר הַהַרְדָּמוֹת”.


בִּמְּהִירוּת וּבְקֹצֶר רוּחַ דָּלַק אַחֲרֶיהָּ. חֲשָׁשׁוֹת אֲפָפוּהוּ. אוּלַי זוֹ שׁוּב טָעוּת. לִבּוֹ הָלַם בְּחָזְקָה, עַד שֶׁרָאָה בְּבִטָּחוֹן אֶת הַכַּלְבָּה. זוֹ יָשְׁבָה עַל שֻׁלְחָן הַטִּפּוּלִים, מְפוֹחֶדֶת וַעֲצוּבָה, כְּאִלּוּ הֵבִינָה אֶת גְּזַר דִּינָה, כְּאִלּוּ יָדְעָה שֶׁעוֹמְדִים לְהַרְדִּימָה, לְתָמִיד.


אֵיתָן נִגַּשׁ אֵלֶיהָ וְאָמַר בְּבִטָּחוֹן, “אַתְּ בָּאָה אִתִּי הַבַּיְתָה!”.


הַכַּלְבָּה הִסְתַּכְּלָה בְּעֵינָיו, כְּאִלּוּ רָצְתָה לְאַמֵּת אֶת מָה שֶׁשָּׁמְעָה כָּרֶגַע. מִיָּד קָפְצָה מִן הַשֻּׁלְחָן וְהָלְכָה אַחֲרֵי אֵיתָן. לָרְצוּעָה שֶׁהֵבִיא אִתּוֹ, לֹא הָיָה כָּל שִׁמּוּשׁ. הַכַּלְבָּה הַנְּבוֹנָה, הָלְכָה אַחֲרָיו כָּל הַדֶּרֶךְ, לְלֹא רְצוּעָה. הִיא חָשָׁה וְהֵבִינָה שֶׁבִּזְכוּתוֹ נִצְּלָה.

תּוֹךְ שָׁעָה קַלָּה, חָנָה לְיַד בֵּית אִמּוֹ וְנִכְנָס פְּנִימָה.


“לֹא הָיִיתִי בְּטוּחָה אִם תְּקַיֵּם אֶת הַבְטָחָתְךָ”, אָמְרָה בְּעוֹדָהּ גּוֹחֶנֶת וּמְלַטֶּפֶת אֶת הָאוֹרַחַת שֶׁלָּהּ.

“מַמָּשׁ מַקְסִימָה, אַתָּה צוֹדֵק. הִיא תִּהְיֶה חֲבֵרָה שֶׁלִּי. מָה אַתָּה אוֹמֵר, אֵיךְ נִקְרָא לָהּ?”.

רֶגַע שֶׁל שְׁתִיקָה שָׂרַר בַּחֶדֶר. אַחֲרָיו הֶעֱלָה אֵיתָן רַעְיוֹן.


“מָה דַּעְתֵּךְ לִקְרֹא לָהּ לֵידִי?”.


“זֶה נִשְׁמַע מַמָּשׁ יָפֶה”. הֵשִׁיבָה.


“לֵידִי! לֵידִי! בּוֹאִי אֵלַי! עַל הַבִּרְכַּיִם!”, קָרְאָה וְטָפְחָה עַל בִּרְכֶּיהָ.


לֵידִי זִנְּקָה עַל בִּרְכֵּי אִמּוֹ שֶׁל אֵיתָן וְזוֹ הָיְתָה הֲמוּמָה מֵהַבָנָתָהּ.

“זֶה נִרְאֶה כְּאִלּוּ אִלְּפוּ אוֹתָהּ”, אָמְרָה.


“אֲנִי חוֹשֵׁב, שֶׁהִיא פָּשׁוּט כַּלְבָּה מְאֹד חֲכָמָה. תִּרְאִי אֶת הָעֵינַיִם שֶׁלָּהּ. הֵן מַמָּשׁ אֱנוֹשִׁיּוֹת”.


הַשְּׁנַיִם, חָלְקוּ שָׁעָה אֲרֻכָּה שֶׁל שְׁתִיַּת תֵּה בְּיַחַד, כְּשֶׁהֵם מְשׂוֹחֲחִים עַל לֵידִי וְעַל הַחַיִּים הַמְּעַנְיְנִים שֶׁיִּהְיוּ לְאִמּוֹ מֵעַכְשָׁו.


בְּדַרְכּוֹ הַבַּיְתָה, חָשׁ סִפּוּק מֵאֵין כָּמוֹהוּ. יָדַע שֶׁהִצִּיל אֶת לֵידִי מֵהַמַּחַט הָאַכְזָרִית, הִרְגִּישׁ שֶׁעָשָׂה חֶסֶד גָּדוֹל וְכָךְ גַּם הֵסֵּב לְעַצְמוֹ אֹשֶׁר רַב.

כֵּן גַּם הָיָה מְרֻצֶּה שֶׁאִמּוֹ לֹא תִּהְיֶה עוֹד בּוֹדֵדָה.


צִלְצוּל טֵלֵפוֹן לֹא צָפוּי, הֵעִיר אֶת אֵיתָן הַשְׁכֶּם בַּבֹּקֶר.

“אֵיתָן, בֹּקֶר טוֹב”.


“אִמָּא? מָה קָרָה?”, פָּלַט בִּדְאָגָה.


“אֲנִי מִצְטַעֶרֶת אִם הֵעַרְתִּי אוֹתְךָ. אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁזֶּה סוֹף־שָׁבוּעַ. אֲנִי גַּם יוֹדַעַת שֶׁאַתָּה זָקוּק לִמְנוּחָה. אֲבָל אֲנִי מַמָּשׁ לֹא מִסְתַּדֶּרֶת עִם לֵידִי”.


“אִמָּא, זֶה רַק לַיְלָה אֶחָד. צָרִיךְ זְמַן לְהִתְרַגֵּל. תִּהְיִי סַבְלָנִית”.


“לֹא, לֹא, אֲנִי לֹא מְסֻגֶּלֶת. הִיא עָשְׂתָה צְרָכִים עַל הַשָּׁטִיחַ, הַשֵּׂעָר שֶׁלָּהּ נִדְבַּק עַל הַכֻּרְסוֹת וְהַסַּפּוֹת, הַקּוֹלוֹת שֶׁהִשְׁמִיעָה לֹא נָתְנוּ לִי לִישׁוֹן. לֹא, אֵיתָן, אֲנִי לֹא אֶסְתַּדֵּר עִם זֶה”.


“אִמָּא”, נִסָּה אֵיתָן בְּנִימָה שֶׁל שִׁכְנוּעַ, “הַכַּלְבָּה צְרִיכָה לְהִתְרַגֵּל אֵלָיִךְ וְאַתְּ אֵלֶיהָּ. קְצָת סַבְלָנוּת, אִמָּא, תִּרְאִי שֶׁבַּסּוֹף רַק תֵּהָנִי”.


“אֵיתָן”, הֵשִׁיבָה אִמּוֹ בְּקוֹל הֶחְלֵטִי, “מִצְטַעֶרֶת. עָלֶיךָ לָקַחַת אוֹתָהּ עוֹד הַיּוֹם!”.


הוּא הָיָה בְּהֶלֶם מִתְּגוּבַת אִמּוֹ. רַק יוֹם אֶחָד עִם לֵידִי וּכְבָר הִיא מְוַתֶּרֶת עָלֶיהָּ.

עַכְשָׁו הִרְגִּישׁ בִּבְעָיָה רְצִינִית. עָלָיו לָקַחַת אֶת לֵידִי מֵאִמָּא שֶׁלּוֹ, אֲבָל לְמִי יִמְסוֹר אוֹתָהּ?.


לְ“צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים” לֹא יַחְזִיר אוֹתָהּ לְעוֹלָם. הֲרֵי בָּרוּר מָה יִהְיֶה גּוֹרָלָהּ שָׁם. הֵם יַרְדִּימוּ אוֹתָהּ, סְתַם כָּךְ. רַק הַמַּחְשָׁבָה זִעֲזְעָה אוֹתוֹ.

בְּלֵית בְּרֵרָה הֶחֱלִיט שֶׁיִּקַּח אֶת לֵידִי לְיוֹמָיִים שְׁלֹשָׁה לְבֵיתוֹ, עַד שֶׁיִּמְצָא לָהּ בַּיִת חַם, אֵצֶל חֲבֵרִים.


אֵיתָן מִהֵר לְבֵית אִמּוֹ, וּכְבָר בְּפֶתַח הַדֶּלֶת לֵידִי קָפְצָה עָלָיו בְּהִתְרַגְּשׁוּת.

הוּא לִטֵּף אֶת רֹאשָׁהּ וְזוֹ הִמְּשִׁיכָה לְקַפֵּץ וּלְחַבֵּק אֶת רַגְלוֹ. בְּעֵינַיִם חַמּוֹת וַחֲכָמוֹת דִּבְּרָה אֵלָיו, “קַח אוֹתִי! קַח אוֹתִי אֵלֶיךָ”.

אֵיתָן חָשׁ חִבָּה רַבָּה אֶל לֵידִי. הוּא הִרְגִּישׁ כְּאִלּוּ הִכִּיר אוֹתָהּ שָׁנִים קֹדֶם לָכֵן וְלַמְרוֹת זֹאת חָשַׁב לָתֵת אוֹתָהּ לְמִשְׁפָּחָה אוֹמֶנֶת, מֵחֲשָׁשׁ שֶׁלֹּא יַעֲמֹד בְּנֵטֶל הַטִּפּוּל בָּהּ.


כְּמוֹ בְּמַטֵּה קֶסֶם, הָרֶגֶשׁ גָּבַר עַל הַהִגָּיוֹן. עוֹד בְּאוֹתוֹ לַיְלָה הִרְגִּישׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא חָשׁ קֹדֶם לָכֵן. דְּאָגָה, קֶשֶׁר, אַחֲרָיוּת. הוּא הִסְתּוֹבֵב סְבִיב לֵידִי, חִפֵּשׂ עֲבוּרָהּ כְּלִי עָמֹק לְאֹכֶל וּכְלִי יָפֶה לְמַיִם, הִנִּיחָם בְּפִנַּת הַמִּטְבָּח וְיָשַׁב לִצְפּוֹת בָּהּ, תּוֹהֶה מָתַי תִּתְקָרֵב וְתַשְׂבִּיעַ אֶת רַעֲבוֹנָהּ.


בְּחַשְׁדָּנוּת מְסֻיֶּגֶת, הִבִּיטָה לְסֵרוּגִין בּוֹ וּבַמָּזוֹן הַמּוּנָח לְפָנֶיהָּ. רִחְרְחָה, רִחְרְחָה, נָגְעָה בִּלְשׁוֹנָהּ, וּמִיָּד הֶחֱלִיטָה לִזְלֹל אֶת כָּל הָאֹכֶל מִן הַכְּלִי.


“טוֹב”, חָשַׁב אֵיתָן, “עַכְשָׁו, שֶׁהִיא בַּבַּיִת שֶׁלִּי, צָרִיךְ לִרְחֹץ אוֹתָהּ”.


בִּזְרִיזוּת הִכְנִיסָהּ לַאַמְבַּטְיָה. בְּיָד אַחַת הֶחֱזִיק מִקְלַחוֹן, וּבְיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה סִבֵּן אֶת גּוּפָהּ בְּסַבּוֹן רֵיחָנִי עָדִין. כָּל אוֹתָהּ הָעֵת הִזְלִיף עָלֶיהָּ מַיִם פּוֹשְׁרִים וְנִזְהַר מְאֹד שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָזְנֶיהָּ, כִּי אָסוּר, בְּאֹפֶן מֻחְלָט, לְהַכְנִיס מַיִם לְאֹזֶן הַכֶּלֶב, מִפְּנֵי שֶׁזֶּה עָלוּל לִגְרֹם לוֹ לְדַלֶּקֶת וְלִכְאֵבִים חֲזָקִים. אֶת זֶה שָׁמַע מֵחֲבֵרָיו שֶׁגִּדְּלוּ כְּלָבִים בְּבֵיתָם.


הַמַּיִם נִתְּזוּ לְכָל עֵבֶר. לֵידִי רָקְעָה בְּרַגְלֵיהָּ וְנִעֲרָה אֶת רֹאשָׁהּ מִצַּד אֶל צַד. אֵיתָן כִּסָּה אוֹתָהּ בְּמַגֶּבֶת, נִגֵּב אוֹתָהּ הֵיטֵב וְהִבְרִישׁ אֶת שַׂעֲרָהּ בַּעֲדִינוֹת וּמִבְּלִי שֶׁחָשׁ בְּכָךְ, הֵחֵל לְדַבֵּר עִמָּהּ, “כָּכָה הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב, לֵידִי. עַכְשָׁו אַתְּ נְקִיָּה וְרֵיחָנִית. אֶפְשָׁר לְחַבֵּק אוֹתָךְ, מֻתָּר לָךְ לַעֲלוֹת עַל הַסַּפּוֹת וּבִכְלָל, תַּרְגִּישִׁי בַּבַּית”.


הַתְּחוּשָׁה שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲבֵרָה חֲדָשָׁה, הָיְתָה נִפְלָאָה. שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת שִׂחֵק אִתָּהּ. הוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ וְהִבְרִיחַ אוֹתָהּ לְסֵרוּגִין. נָתַן לָהּ לִמְשֹׁךְ בְּשַׁרְווּלוֹ וְנִגְרָר אַחֲרֶיהָּ, מִסְתּוֹבֵב בֵּין חַדְרֵי הַבַּיִת.


הִתְרַוֵחַ עַל הַכֻּרְסָה, זָרַק אֶת נַעַל הַבַּיִת שֶׁלּוֹ. אַחַר כָּךְ בִּקֵּשׁ, “לֵידִי! הָבִיאִי אֶת הַנַּעַל אֵלַי!”.


וְלֵידִי עָשְׂתָה כִּדְבָרָיו. תְּחוּשָׁה שֶׁל הַצְלָחָה אָפְפָה אוֹתוֹ. לַיְלָה אֶחָד וּכְבָר הִיא מְאֻלֶּפֶת. הוּא יָרַד עַל אַרְבַּע וְהִתְקַדֵּם לְעֶבְרָהּ. מִין מִשְׂחָק שֶׁכָּזֶה. פִּתְאוֹם מָצָא עַצְמוֹ מַשְׁמִיעַ קוֹלוֹת שֶׁל נְבִיחָה, הָאָוּ!… הָאָוּ!… מִשֶּׁהִתְקָרֵב אֶל לֵידִי, נִשְׁכְּבָה זוֹ עַל הַגַּב וּבִתְנוּעָה מְפֻנֶּקֶת, כְּאִלּוּ בִּקְּשָׁה שֶׁיְּלַטֵּף אֶת בִּטְנָהּ.

אֵיתָן נֶהֱנָה כָּל כָּךְ, עַד שֶׁהִתְעַיֵּף וְהָלַךְ לְמִטָּתוֹ לִישׁוֹן. לֵידִי זִנְּקָה אֶל הַמִּטָּה וּמָצְאָה אֶת מְקוֹמָהּ לְיָדוֹ.


כָּךְ הֵחֵל לְהִתְאַהֵב בָּהּ וְשָׁכַח לְטַלְפֵן לַחֲבֵרִים, כְּדֵי לְמֹסְרָהּ.


בְּבֹקֶר יוֹם הַמָּחֳרָת, מִשֶּׁפָּקַח אֶת עֵינָיו וְרָאָה אוֹתָהּ, פָּקְחָה גַּם זוֹ אֶת עֵינֶיהָּ, זָקְפָה אֶת אָזְנֶיהָּ וְהֵחֵלָה לְקַשְׁקֵשׁ בִּזְנָבָהּ, כְּאוֹמֶרֶת “בֹּקֶר טוֹב”. בְּאַהֲבָה חָפַן אוֹתָהּ אֶל חֵיקוֹ וְזוֹ הוֹשִׁיטָה לְשׁוֹנָהּ וְלִקְקָה אֶת לֶחְיוֹ.


בּוֹ בָּרֶגַע יָדַע שֶׁלֹּא יוּכַל לְהִפָּרֵד מִמֶּנָּה לְעוֹלָם.


גֵּאֶה בְּלֵידִי הַיָּפָה, לָקַח אוֹתָהּ לַמִּשְׂרָד, לְתַדְהֵמָתָם שֶׁל כָּל עוֹבְדָיו.


“אֵיתָן, אַתָּה וּכְלָבִים?”.


“אֵיתָן, מָה עוֹבֵר עָלֶיךָ?”.


“אֵיתָן נָפַלְתָּ עַל הָרֹאשׁ?”…


לֵידִי יַשְׁבָה לְיָדוֹ, מַבִּיטָה בּוֹ, מַקְשִׁיבָה, וּמֵעוֹלָם לֹא מַפְרִיעָה. כְּאִלּוּ אִלֵּף אוֹתָהּ שָׁנִים רַבּוֹת.


שְׁנֵיהֶם נִקְשְׁרוּ קִשְׁרֵי נֶפֶשׁ וְתָמִיד הָלְכוּ יַחַד, אֲפִלּוּ לַחֲבֵרִים.

אֶל דּוֹלִי חֲבֶרְתּוֹ, שֶׁנֶּהֱנְתָה לִרְאוֹת, אֵיךְ אֵיתָן הָפַךְ לְאִישׁ שֶׁל כְּלָבִים, נָהַג לְהַגִּיעַ לְעִתִּים קְרוֹבוֹת וּשְׁנֵיהֶם הִתְעַנְּגוּ לִרְאוֹת אֶת כַּלְבֵּיהֶם מְשַׂחֲקִים יַחַד.


אֶת מַרְבִּית שְׁעוֹתָיו הַפְּנוּיוֹת שֶׁל אֵיתָן, בְּעִקָּר בְּסוֹפֵי שָׁבוּעַ, בִּלּוּ, הוּא וְלֵידִי בְּטִיּוּלִים בְּחֵיק הַטֶּבַע, בְּפַּארְקִים בְּחֹרְשׁוֹת וּבְאֲגַמִּים, בָּהֵם שָׂחוּ בְּנַחַת עוֹפוֹת מַיִם, בַּרְבּוּרִים וּבַרְוָזִים. חֶלְקָם טִיְּלוּ עַל הַיַּבָּשָׁה וְלֵידִי הָיְתָה רָצָה אַחֲרֵיהֶם בְּהִתְלַהֲבוּת. הַבַּרְוָזִים הָיוּ בּוֹרְחִים מִיָּד לְתוֹךְ הַמַּיִם וְהַבַּרְבּוּרִים הִשְׁמִיעוּ קוֹלוֹת רַבִּים גְּרְרְ… כְּדֵי לְהַבִּיעַ אֶת חֲשָׁשָׁם מִמֶּנָּה, עַד שֶׁהִתְרַחֲקָה מִן הָאֲגַם. הֵם לֹא הֵבִינוּ שֶׁרָצְתָה לְשַׂחֵק אִתָּם.


בְּאֹפֶן קָבוּעַ, הָיָה לוֹקֵחַ אִתּוֹ כַּדוּר, מְשַׂחֵק עִם כַּלְבָּתוֹ הָאֲהוּבָה וּמְדַרְבֵּן אוֹתָהּ לָרוּץ וְלִהְיוֹת בְּכֹשֶׁר.

לְעִתִּים קְרוֹבוֹת הָיָה מִתְיַשֵּׁב עַל סַפְסָל וְצוֹפֶה בָּהּ. כְּשֶׁהִיא מִתְיַדֶּדֶת עִם כְּלָבִים אַחֵרִים וּמְשַׂחֶקֶת אִתָּם.


יוֹם אֶחָד, לֵידִי הִתְיַחֲמָה. בְּתוֹךְ תּוֹכָהּ, שׁוּב הָיָה לָהּ צֹרֶךְ לְהִתְקָרֵב לִכְלָבִים זְכָרִים, לְהִתְעַבֵּר וּלְהָבִיא גּוּרִים לָעוֹלָם. אֵיתָן לֹא מָנַע בְּעַדָּה, לַמְרוֹת שֶׁיָּדַע בְּמָה זֶה כָּרוּךְ.

כְּלָבִים רַבִּים הָיוּ רָצִים אַחֲרֶיהָּ, בְּכָל פַּעַם שֶׁיָּצְאוּ לְטִיּוּל בַּטֶּבַע. אֵלֶּה שֶׁהִצְלִיחוּ לְהִתְקָרֵב, הָיוּ מְרַחְרְחִים מִתַּחַת לִזְנָבָהּ וּמְנַסִּים לְהַדְבִּיק אֶת מְרוּצָתָהּ. לֵידִי הָיְתָה מְשַׂחֶקֶת אִתָּם. רָצָה וְעוֹצֶרֶת.

מְאַפְשֶׁרֶת לְהִתְקָרֵב וְנִמְלֶטֶת. כָּךְ נוֹתְרוּ אַחֲרֶיהָּ רַק הַמְּחַזְּרִים הָעַקְשָׁנִים וְהָעִקְבִיִּים, שֶׁהָיוּ מַשְׁמִיעִים קוֹלוֹת מְשֻׁנִּים מֵעֵין יְלָלוֹת שֶׁל בֶּכִי, אוֹ אוּלַי תַּחֲנוּנִים.


כֶּלֶב אֶחָד, טֵרְיֵיר שָׁחוֹר וּמְתֻלְתָּל, סֵרֵב לְהִפָּרֵד מִמֶּנָּה. הוּא רָץ אַחֲרֶיהָּ לְכָל מָקוֹם, אֲפִלּוּ עַד דֶּלֶת בֵּיתָהּ הִמְשִׁיךְ, לְלֹא לֵאוּת. בְּמֶשֶׁךְ יוֹם שָׁלֵם יָשַׁב בַּמַּדְרֵגוֹת וְלֹא חָזַר לְבֵיתוֹ. רַק לְיוֹם הַמָּחֳרָת כְּשֶׁלֵידִי יָצְאָה שׁוּב לְטִיּוּלָהּ הַקָּבוּעַ, רָץ אַחֲרֶיהָּ בַּפַּארְק וְהִצְלִיחַ לְהַדְבִּיק אוֹתָהּ. שָׁעָה אֲרֻכָּה הָיוּ צְמוּדִים וְלֹא נִפְרְדוּ זֶה מִזּוֹ. אֵיתָן, צָפָה בַּמַּחֲזֶה וְיָדַע כִּי בְּקָרוֹב מְאֹד לֵידִי תִתְעַבֵּר.


לֹא עָבַר זְמַן רַב וְאָמְנָם לֵידִי הִתְעַבְּרָה.


אֵיתָן הִתְבּוֹנֵן בָּהּ בְּהִתְפַּעֲלוּת. פִּטְמוֹתֶיהָּ גָּדְלוּ, טָפְחוּ וְהִתְמַלְּאוּ בְּחָלָב.

הָרִיצָה קָשְׁתָה עָלֶיהָּ.


הִיא הָיְתָה כְּבֵדָה וַעֲיֵפָה. הֶרְיוֹנָה נִמְשַׁךְ 62 יוֹם, כְּחָדְשַׁיִם יָמִים.


כְּכָל שֶׁהַזְּמַן חָלַף, מָצָא עַצְמוֹ דּוֹאֵג וְחוֹשֵׁשׁ. לֹא יָדַע מָתַי זֶה יִקְרֶה וְכַמָּה גּוּרִים תַּמְלִיט. כִּמְעַט וְלֹא יָצָא מִן הַבַּיִת, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא רָצָה לְהַחְמִיץ אֶת שְׁעַת הַהַמְלָטָה.


יָמִים אֲחָדִים לִפְנֵי הַהַמְלָטָה, הֵכִין מִשְׁטָח מְרֻפָּד עֲבוּרָהּ וְסַלְסִלַּת קַשׁ רַכָּה, עֲבוּר הַגּוּרִים.

לַיְלָה אֶחָד הִבְחִין שֶׁלֵידִי גּוֹרֶרֶת אֶת עַצְמָה אֶל הַמִּשְׁטָח הַמְּרֻפָּד, מִתְיַשֶּׁבֶת עָלָיו וּמַשְׁמִיעָה קוֹלוֹת יְלָלָה עֲמוּמִים. צְמַרְמֹרֶת עָבְרָה בְּגוּפוֹ. הוּא יָדַע, הַהַמְלָטָה הֵחֵלָּה.


בְּרֹאשׁוֹ חָלְפוּ כָּל הַהוֹרָאוֹת שֶׁקִּבֵּל מֵהָרוֹפֵא הַוֵּטֵרִינָר שֶׁטִּפֵּל בְּלֵידִי.

“אִם הִיא תִּתְקַּשֶׁה לְהַמְלִיט”, אָמַר לוֹ, “עָלֶיךָ לַעֲזֹר לָהּ רַק בַּגּוּר הָרִאשׁוֹן, וְכָל הַשְּׁאָר יִהְיֶה בְּסֵדֶר”.


הַיְּלָלוֹת לֹא פָּסְקוּ. אֵיתָן יָשַׁב לְיָדָהּ, עֵינָיו צְמוּדוֹת אֶל בִּטְנָהּ וְהוּא מָתוּחַ כֻּלּוֹ.


לְפֶתַע בִּצְבֵּץ מַשֶּׁהוּ מִתּוֹךְ רַחְמָהּ, אַךְ לֹא הֶחֱלִיק הַחוּצָה.


“זֶהוּ זֶה. עָלַי לְהַתְחִיל לִמְשֹׁךְ”, חָשַׁב וְהוֹשִׁיט יָדָיו אֶל הַגּוּר, שֶׁנִּסָּה בְּכָל כֹּחוֹ לָצֵאת לַאֲוִיר הָעוֹלָם.


בִּמְשִׁיכָה אִיטִית וַעֲדִינָה עָזַר לְלֵידִי לְהַמְלִיט אֶת גּוּרָהּ הָרִאשׁוֹן, הַמָּתוֹק, שֶׁהָיָה עָטוּף כֻּלּוֹ בְּשַׂקִּית, הָעֲשׂוּיָה מִקְּרוּם הַשִּׁלְיָה. בָּרֶגַע שֶׁיָּצָא, תָּפְסָה לֵידִי אֶת שִׁלְיַת הַגּוּר בְּשִׁנֶּיהָ, פָּתְחָה אוֹתָהּ וּמָשְׁכָה אֶת הַגּוּר, שֶׁעַד כֹּה צָף בְּתוֹךְ הַמַּיִם שֶׁבָּה. תּוֹךְ כְּדֵי מַעֲשֶׂה, הֵחֵלָּה לְלַקֵּק אֶת גּוּפוֹ, עַד שֶׁזֶּה הֵחֵל לִנְשֹׁם.


עֵינָיו הָיוּ עֲדַיִן דְּבִיקוֹת, אֲבָל רַגְלָיו הַקְּטַנּוֹת הֵנִיעוּהוּ לְכִוּוּן פִּטְמוֹתֶיהָּ שֶׁל הָאֵם, כְּדֵי לִנּוֹק חָלָב.

מִיָּד לְאַחֲרָיו, הִמְלִיטָה לֵידִי עוֹד חֲמִשָּׁה גּוּרִים בְּזֶה אַחַר זֶה. כָּל אֶחָד מֵהֵם עָבָר אוֹתוֹ תַּהֲלִיךְ כְּמוֹ קוֹדְמוֹ, אַךְ בְּיֶתֶר קַלּוּת.


מַרְאֶה שֵׁשֶׁת הַגּוּרִים, אֲשֶׁר חֶלְקָם דָּמוּ בְּצִבְעָם לְלֵידִי וְחֶלְקָם דָּמוּ לַאֲבִיהֶם, הַשְּׁחַרְחַר, הָיָה מַדְהִים.


הַסַּלְסִלָּה הָעֲנָקִית הַמְּרֻפֶּדֶת, הֵכִילָה אֶת כָּל הַשִּׁשָּׁה, שֶׁהָיוּ נְתוּנִים לְטִפּוּלָהּ הַמָּסוּר שֶׁל אִמָּם, בְּהַשְׁגָּחָתוֹ שֶׁל אֵיתָן. רַק לְאַחַר חֲמִשָּׁה שָׁבוּעוֹת הֵחֵלּוּ לִהְיוֹת עַצְמָאִיִּים, לְהִסְתּוֹבֵב עַל רַגְלֵיהֶם הַקְּטַנְטַנּוֹת, בְּתוֹךְ הַסַּלְסִלָּה וְכַמּוּבָן לְנַסּוֹת לָצֵאת מִתּוֹכָהּ.


בְּמֶשֶׁךְ חָדְשַׁיִם תְּמִימִים, מָצָא עַצְמוֹ אֵיתָן עִם לֵידִי וְשֵׁשֶׁת הַגּוּרִים, כְּשֶׁהֵם מְשַׂחֲקִים בַּסַּלְסִלָּה וְיוֹצְאִים מִמֶּנָּה אֶל פִּנּוֹת הַבַּיִת, רָצִים, מְיַלְּלִים וַאֲפִלּוּ עוֹשִׂים אֶת צָרְכֵיהֶם עַל הַשְּׁטִיחִים.

וּכְדֵי לְהַשְׂבִּיעַ אֶת רַעֲבוֹנָם, הָיוּ הוֹלְכִים וְחוֹזְרִים אֶל פִּטְמוֹתֶיהָּ שֶׁל לֵידִי, כָּל אֶחָד תּוֹפֵס פִּטְמָה וְכֻלָּם יַחַד יוֹנְקִים מֵחֲלָבָהּ.


“צָרִיךְ לְפַנֵּק אֶת לֵידִי עוֹד יוֹתֵר”, חָשַׁב אֵיתָן. הוּא הֶאֱכִיל אוֹתָהּ בְּמָזוֹן עָשִׁיר, רִפֵּד אֶת מְקוֹם מִשְּׁכָּבָהּ בְּכָרִיּוֹת רַבּוֹת, שֶׁיִּהְיֶה לָהּ חַם וְנָעִים וְנָהַג לְלַטְּפָהּ וּלְהַרְגִיעָהּ בְּכָל עֵת שֶׁהִתְאַפְשֵׁר לוֹ.


כָּל הַבַּיִת הָמָה וְרַעַשׁ. הָעֲבוֹדָה הָיְתָה רַבָּה מְאֹד וְהַקֶּשֶׁר אֶל הַגּוּרִים הָלַךְ וְהִתְעַצֵּם. בְּתֹם חָדְשַׁיִים, כַּאֲשֶׁר עֵינֵיהֶם פְּקוּחוֹת וְרַגְלֵיהֶם מְקַפְּצוֹת, יְכוֹלִים הַגּוּרִים לִהְיוֹת לְגַמְרֵי עַצְמָאִיִּים וְאָז יֵאָלֵץ לִמְסֹר אוֹתָם.

הַתְּחוּשָׁה הָיְתָה קָשָׁה וּבְכָל זֹאת, בְּמַהֲלַךְ הַזְּמַן, חִפֵּשׂ בַּיִת חַם וַחֲבֵרִים נֶאֱמָנִים, שֶׁיִּרְצוּ לְגַדֵּל כְּלָבִים בְּאַהֲבָה. סְתָם כָּךְ, לֹא יִמְסוֹר אוֹתָם.


הַגּוּרִים הָיוּ מְתוּקִים וְיָפִים וְהַפְּרֵידָה הָיְתָה מַכְאִיבָה.


אֲחָדִים מֵחֲבֵרָיו שֶׁבָּאוּ לְבַקְרוֹ, הִתְלַהֲבוּ מְאֹד וּבִקְּשׁוּ לְאַמֵּץ גּוּר.

כָּךְ חֻלְּקוּ כָּל הַגּוּרִים לִידִידָיו הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר וְכָךְ נִתְאַפְשֵׁר לוֹ לִרְאוֹתָם מִפַּעַם לְפַעַם, כְּשֶׁבִּקֵּר אוֹתָם וְלַעֲקֹב אַחַר הִתְפַּתְּחוּתָם.


לֵידִי הִתְבַּגְּרָה, אַךְ נִשְׁאֲרָה יָפָה וְתוֹסֶסֶת. לֵידִי אֲמִתִּית מְלֵאַת חַיִּים, עֲדִינָה וּנְבוֹנָה.


הִיא חַיָּהּ שָׁנִים רָבּוֹת לְיַד אֵיתָן, וְסִפּוּר קוֹרוֹתֶיהָּ וַעֲלִילוֹתֶיהָּ, מְסֻפָּר עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47623 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!