רקע
נעמה ישעיהו
לאחר ימי התום
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: חולון: הוצאת נעמה ישעיהו; 2006

"אהבה היא המטרה הסופית והנעלה ביותר אשר אליה ישאף האדם"

ויקטור פרנקל (האדם מחפש משמעות)


תמרה עלתה על כבש המטוס, לבושה מכנסי ג’ינס אפורים, גופיה שחורה צמודה לגופה ועליונית טורקיז שקופה, שגלשה בנונשלנטיות עד למותניה ושוותה לה מראה צעיר ורענן.

שנות החמישים של חייה, לא נתנו בה אותותיהן ולא ניכרו בפניה היפים. עיני הדבש שלה חייכו, ופיזרו חום אל רואיהן. על תנוכי אוזניה, השתלשלו עגילי כסף בוהקים וענק רחב לצווארה. גבוהה, זקופת גוו, צעדה עם הטרולי השחור שגררה בידה, כמי שחייה מרופדים בוורדים. רק מי שהביט אל ארובות עיניה, היה עשוי לגלות, גוון של מלנכוליה חבויה במעמקיהן.


במוחה חלפו כל התוכניות והיעדים שתכננה לעצמה, טרם נסיעתה לניו יורק. ימים אחדים תשהה אצל מיקה, חברתה מילדות. תסייר ברחובות מנהטן, במוזיאונים, בפארקים ותיהנה מן הקניות שיעשירו את ארון בגדיה. אהבה להתחדש, לגוון, להיראות מקורית.

קנתה כרטיס, ללא תאריך חזרה. רצתה לשהות ככל שיעלה על דעתה. לשנות אווירה, נוף, שפה, אנשים חדשים וצורות חיים. התאוותה לשינוי ממשי. להשתחרר. לפייס את ליבה. ללטפו. לשכוח. למלא עצמה באנרגיה, אותה איבדה במערכה קשה של שנאת חינם, אשר לא שיערה את עוצמתה. עיניה היפות, עצובות ומהורהרות, הסגירו את ייסורי ליבה.


בכניסה למטוס חייכה אל הדיילת שבפתח, חיוך נימוסין כהרגלה והופנתה למחלקה הראשונה, בה נהגה לטוס כדרך קבע. ‘מעניין מי יישב לידי?’ הרהרה. גם כאשר שיחק מזלה לשבת ליד אנשים נעימי סבר, הייתה דוממת ומרוחקת.

הטיסה לניו יורק הצריכה חניית ביניים של שעתיים בשוויץ. משם, לשדה התעופה קנדי.

בכל נסיעותיה, הצטיידה בספרון קטן, וכלי כתיבה לתיעוד התרשמויותיה וחלומותיה, לבד מהמחשב הנייד שהיה עמה תמיד.

הפעם התעורר בה רצון מוזר, לנסות ליצור קשר עם מי שיישב לידה. סקרנית. האם תצליח לחרוג ממנהגה? קצה בבדידות ובשקט. עייפה מן ההסתגרות בתוך עצמה, השתוקקה להסיר מעליה את השריון שעטתה. חלמה על מסע משותף, עם בן זוג מקסים, שלא היה לה מעולם. והרי לחלום מותר…


גבר צעיר ומרשים שנראה בשנות השלושים המאוחרות לחייו, ישב ליד החלון במושב לידה ועיין בלפטופ שהיה על ברכיו. חייכה לעצמה. נראה שמישהו הקשיב למשאלתה.

בזהירות תרה בעיניה אחר צדודיתו של הבחור, אחר זקנו הקטנטן שעוצב על סנטרו, שערו השחור, הארוך והחלק שנאסף לעורפו בגומייה כמעט בלתי נראית וגון עורו השזוף.

תחושה מוזרה בבטנה לא הייתה מובנת לה. הסירה מבטה ממנו וזמן קצר לאחר מכן, בלי משים, מצאה עצמה מציצה בו שוב. כשחש במבטה, החזיר מבט עם חיוך קל וחזר לעיסוקו. אי השקט שחשה בגופה, הפתיע אותה. ‘מה קורה לי?’, חשבה. לא מיהרה לשלוף את הספר שהביאה עימה, כמצפה להתרחשות.


המטוס המריא. החגורות הותרו. ריח האוכל התפשט בחלל. דיילות החלו לחלק ארוחת בוקר. תמרה הביטה בכלי המוגש, רחרחה, משום אנינות טעמה ולא מיהרה לטעום. הבחור שלידה, שם לב לתנועותיה האיטיות ופנה אליה, “משהו לא בסדר? צריכה עזרה?”

“לא, תודה. פשוט לא מתה על האוכל במטוסים”, השיבה בחיוך מבויש. הביטה שוב בארוחה המוגשת לפניה, בדקה אותה, ופנתה לשכנה, “אם תרצה את העוגה, אתה מוזמן. אני קצת בדיאטה. דרך אגב שמי תמרה”, אמרה ונדהמה מהתעוזה שפרצה מתוכה במפתיע.

“נעים מאוד” השיב מיד, “שמי סיימון”.

‘מרגע זה’, חשבה לעצמה, ‘השעות הארוכות של הטיסה מתל אביב לניו יורק, לא תהיינה שעות של שקט אינסופי, כמו בעבר’.

“את נוסעת לביקור קרובים?”, שאל.

“לא. אין לי קרובים בארה”ב. אשהה אצל חברה טובה מילדות. מתכננת לטייל. לשנות אווירה, לראות דברים מעניינים ואתה?"

“אני חי במנהטן. הגעתי לישראל לטיול של כמה שבועות, גם במטרה לשנות אווירה”.

חייכו, כאילו מצאו מכנה משותף.

“נו, ואיך היה? נהנית?”

“בוודאי. ישראל מקסימה, מיוחדת. נופים מתחלפים במהירות, מזג אוויר מדהים. כמובן הרגשתי צורך לבקר במקומות הקדושים לנו”.

"מה זאת אומרת ‘לנו’ ", שאלה בהיסוס.

“תראי, אין יהודי בעולם, שלא מרגיש בליבו צורך, לפחות פעם בחיים, להתחבר אל השורשים שלו וזו הייתה לי הזדמנות נהדרת”.

בחינניות שרבב משפטים מגומגמים בעברית, בתוך האנגלית הרהוטה שלו.

‘יהודי’, נהנתה תמרה בליבה. ‘עוד משהו במשותף’.

כלי האוכל והמגשים נאספו לאחר שעה קלה. סיימון הפנה מבטו אל תמרה והמשיך בשיחת חולין.

“היית כבר בניו יורק?”

“כן, בוודאי”.

“ומה הכי אהבת?”

“מנהטן מדהימה. מופעי תרבות, מוזיאונים, מסעדות. בכל ביקוריי, שילבתי גם טיולים למקומות פסטורליים, ושלווים מחוץ לעיר הסואנת. מניחה שגם הפעם אעשה זאת”.

הוציאה מתיקה קרם ידיים ריחני, מרחה על ידיה בעדינות, ולאחר רגע קט של שתיקה שאלה, “ומה הכי אהבת בישראל?”

“כמובן, את ירושלים. עיר מדהימה. פתאום הבנתי למה כולם רוצים בה. אנרגיות מיוחדות אופפות אותה. אתה חש ממש את סיפורי התנ”ך, את כל ההיסטוריה. קשה להסביר. עיר שאין כמוה בעולם".

“מה עם תל אביב?”

“תל אביב מדליקה. מרכז לבילויי לילה, למי שמעוניין. אני חיפשתי קצת שקט. אחרי ירושלים, נסעתי צפונה ונהניתי משלווה אמיתית”.


השיח נפסק באחת. סיימון קרא בעיתונים שהוגשו. תמרה, הוציאה את סיפרה והחלה לעלעל בו בתחושת אכזבה. מפעם לפעם נתקלו מבטיהם. במעברים חולקו משקאות. הזמינה יין לבן, “לסדר” קצת את הראש. בחרה לשמוח ולו רק בשל העובדה שמחסום נפתח בה אל מול הזר המוחלט, איתו ניהלה שיחה ידידותית. הישג גדול עבורה.

בשדה התעופה בציריך, צעדה לאיטה לכיוון אחד המזנונים, להזמין כוס שוקו עם קצפת, משקה שאהבה במיוחד. טיבו המשובח של השוקולד והקקאו השוויצריים פיתה אותה. נשאה את כוס השוקו אל שולחן קרוב, לגמה מתוכו. שלפה לשונה אל הקצפת המתוקה וליקקה בהנאה.

‘הכיף התחיל’, חשבה לעצמה. ‘התרפיסט שלי אמר לי לאהוב את עצמי. אז הנה, אני מתחילה’.

לא עברו דקות ספורות וסיימון קרב אל שולחנה.

“אפשר להצטרף?”, שאל.

“איזו שאלה. כמובן”, השיבה מיד בצהלה.

הניח את ספל הקפה שלו והביט בה לוגמת בתשוקה מן השוקו, בעיניים בורקות. לרגע נראתה כמו ילדה קטנה. נהנה מן המראה המלבב, ניסה לתהות על קנקנה. חייכה בחינניות. רעמת שערה הגלי, הבוהק, גלשה ברכות מעבר לכתפיה וידה שיחקה מפעם לפעם בקצותיו.

“טעים לך, אני רואה”.

“רוצה לטעום?”

“לא, תודה. אני מכור לקפה”.

“תאמין לי שאם היית טועם, היית מתמכר גם לזה”.

“לא הפעם, אולי תהיה לנו הזדמנות להיפגש בניו יורק ואז אנסה לשנות מהרגליי”, אמר כמרמז על כוונותיו.

בקולו ניכרה נימה של ספק. לא ידע אם הרמז התקבל בחיוב. היא חשה כי נשאה חן בעיניו ולא מיהרה להשיב. חיוכה המלבב, חשף את שיניה הצחורות ואת גומות לחייה משובבות הלב.

“אז מה את אומרת?”, המשיך.

“לא יודעת מה לומר. רעיון נחמד, אלא שיש לי תוכניות עם חברתי, ובכלל אתה ואני לא יודעים כלום אחד על השני. ממש לא מכירים. זה קצת הזוי, אתה לא חושב?”

“בדיוק בשביל זה צריך להיפגש ולהכיר, לא?”

“נכון שלפעמים צריך להיות ספונטניים, אבל אין לי תשובה כרגע”.

“טוב, יש לך עוד כמה שעות טיסה, כדי לחשוב ולתכנן”, אמר בשובבות והמשיך, “דווקא בימים אלה אני בשנת חופשה. יש לי המון זמן להיות לך למדריך מקומי. תחשבי על זה”.

“בסדר. מבטיחה”, השיבה, כאשר במוחה מתרוצצות מחשבות טורדניות. נלחמות האחת בשנייה.

רוצה ולא רוצה. לא יודעת דבר על חייו ואישיותו של אותו גבר שרמנטי, יפה תואר שמושך את ליבה. אפילו פרט קטן ביותר על הזר המוחלט הזה. בו בזמן, דחק בה הדחף להרפתקה שתעיר את חושיה הרדומים שתסעיר אותה שתרעיד את מיתרי ליבה. הייתה מבולבלת.

בינתיים הביטו מפעם לפעם בעוברים ושבים, עד שהבחינו בחלק מנוסעי הטיסה, מתקדמים לעבר השער היוצא לניו יורק.

“כדאי לזוז”, אמרה וקמה ממקומה.

“כן, את צודקת”. נעו לכיוון שער הטיסה.

המטוס המריא ונסק לגבהים. עננים לבנים שנשקפו מן החלונות, נתנו דרור לדמיונה הגואה.

אהבה את צורותיהם השונות. בעיניה הצטיירו בעלי חיים גדולים, פני אדם חולפים, או נתקלים זה בזה, אולי אפילו צל צילו של אלוהים נשקף מהרקיע. ‘הו אלוהים, תראה פניך פעם אחת. יש לי המון מה לומר לך’, לחשה בתוך ליבה. הדיילים עם עגלת המשקאות, שוב החזירוה למציאות.

יין לבן בבקשה", אמרה.

“גם בשבילי”, ביקש סיימון.

היין נמזג לכוסות. הביטו זה בזו בחיוך והשיקו כוסותיהם.

“את יודעת”, פתח בשיחה לאחר זמן מה, “אולי יעניין אותך לשמוע על שנת החופשה שלי שמאפשרת לי לטייל ולהדריך, כפי שכבר ציינתי”.

“אשמח לשמוע”, השיבה מבלי להסיר מבטה ממנו.

“העיסוק שלי קשור להייטק. מהנה ויצירתי”.

“איזו יצירתיות?”, אמרה בנימה צינית קלה.

“המצאות למיניהן, דבר מופלא. משחיזות את המוח, ומעוררות את מיצי הקיבה. מוכרים אותן ונהנים הנאה כפולה ומכופלת מהתמורה שמאפשרת חיים טובים ונוחים”.

“אני מניחה שלא עושים זאת לבד”.

“ברור, אנחנו צוות של ארבעה חברים”.

“מותר לשאול באיזה תחום ההמצאה?”

“בוודאי. במקרה הספציפי הזה, מדובר במכשיר מאוד משוכלל לאיתור מתכות קטנות ביותר במעמקי האדמה”.

“נשמע מעניין”, אמרה כלאחר יד, וללא צורך אמיתי להרחיב בנושא הטכנולוגי, שלא משך את ליבה. “ברגע שהפרויקט בוצע והסתיים, כיצד ממשיכים?”, ניסתה לגלות עניין.

“עושים אקזיט שתמורתו נכבדה מאוד”.

“וכשמסיימים, איך מפיגים את המתח? מניחה שפרויקט כזה, מכניס למתחים רבים”.

“אני זקוק למשהו שיזין את הנשמה. למזלי, יש לי את המוזיקה שעושה לי כיף אמיתי”.

“באמת? איזה ג’אנר?”, פקחה עיניה בהתלהבות, משום אהבתה לאמנות.

“ג’אז ורוק”

“אתה מנגן?”

“על סקסופון, ופסנתר. יש לי אולפן קטן בבית, ליצירת אפקטים מוזיקליים, במכשור הכי חדיש. מבלה שם שעות ונהנה”.

“זה הולך יחד עם ביזנס?”

“ברור. מאוד מרגיע”.

“אני אוהבת להאזין למוזיקה מכל סוג. לעיתים עולה בי חרטה שלא למדתי לנגן על איזה שהוא כלי. נפלא שמצאת דרכים אל השלווה”.

“מה הדרכים שלך? ספרי קצת על עצמך”.

“אני זקוקה להתנתקות. הפרספקטיבה עוזרת לי להיכנס לפרופורציה, לראות דברים מזווית ראייה אחרת. להירגע, להתחיל לעשות מקצה שיפורים בחיים”.

“מותר לשאול ממה את מתנתקת?”

“זה לא המקום ולא הזמן לדבר על זה”, השיבה, ומיד הסתגרה כשעל פניה הבעת הסתייגות.

חוששת לפתוח סגור ליבה, העדיפה להיות מצועפת בתוך עצמה. מסתורית משהו. התיקה מבטה מסיימון, הוציאה ספר שלקחה עימה ועיינה בו. רק לא לחזור אל הכאב הצורב.

הלה הבין שנגע בנקודה רגישה. חש אי נוחות ורגש אשמה. מצא עצמו מעיין ברפרוף בעיתונים שהוגשו, ומציץ בה מפעם לפעם.

עייפות אפפה אותה. עיניה נעצמו מאליהן. צפה בה בשנתה. יופייה שיווה לה מראה חמים ותמים. לפתע חש רצון עז להכירה יותר מקרוב. זמן רב עבר מאז אישה עוררה בו רצון כזה. היה בטוח ששוב זה לא יקרה לו, לאחר שיברון הלב הקשה שחווה.

קצת לפני הנחיתה התעוררה, התמתחה, קמה ממקומה, הלכה לרענן עצמה. ולשפר את האיפור שדהה במהלך השעות הרבות.

כשחזרה, פנתה אליו ואמרה, “זהו זה. סוף סוף מגיעים. היה נחמד לפגוש אותך”.

“זה נשמע כאילו נפרדים”, חייך “ואני עדיין מחכה לתשובתך”.

“באיזה עניין?”, הביטה בו בתמיהה.

“זוכרת את הצעת המדריך הפרטי?”

היססה קלות. הרצון לחזור לחיים מאתגרים גבר בה.

“זוכרת. אתה יודע מה, אתן לך את מספר הטלפון שלי. נדבר ונראה”.

“בסדר גמור. אתן לך גם את שלי, לכל מקרה”.

ירדו יחד מהמטוס. חיכו ליד מסוע המזוודות וצעדו לעבר פתח היציאה.


מיקה חברתה, אישה נאה, דקת מותניים, בעלת קומה בינונית, עטורה רעמת שיער ערמוני, עיניה היוקדות ירוקות כעיני חתול, נופפה בידיה למראה תמרה ביציאתה. התחבקו בלבביות וכיוונו דרכם אל הרכב החונה.

“איזה כיף לפגוש אותך”, אמרה מיקה בהתרגשות.

“זה הדדי יקירתי. אני מרגישה שנעשה חיים ביחד”, השיבה בחום. פתאום הביטה סביבה, כמחפשת אחר מישהו.

“מה קרה?”, שאלה מיקה. “מי הלך לך לאיבוד?”, חייכה.

“רגע, חכי”, אמרה. “ישבתי במטוס ליד בחור נחמד, אולי הוא זקוק לטרמפ”.


סיימון נבלע בין המוני האנשים ותמרה המשיכה דרכה לביתה של מיקה, בלונג איילנד. תחושת בית חם קיבלה את פניה. תוכל לנוח ולצבור שלווה. תזכה לאירוח מפנק שמיקה מארגנת עבורה בכל פעם בבואה.

כוס קפה עם עוגת טורט, הוגשו לשולחן. ישבו במטבח ביתה, למרות שעת הלילה והעייפות הגדולה, צמאות לדעת האחת על השנייה ואלו תוכניות משותפות יעשו בשבועות הקרובים.


היו אלה ימים של סוף הקיץ. מיקה סידרה לעצמה חופשה מכל פעילות, בציפייה לבלות יחד עם תמרה, לחלוק איתה חוויות, מחשבות, התלבטויות והנאות.

“יש לי כמה תוכניות עבורנו. רוצה לשמוע?”, אמרה מיקה.

“ברור, חיכיתי שתציעי. את יודעת שאני סומכת עלייך”.

לגמו מן המשקה המהביל והחלו לדבר על תוכניותיהן, אלא שהעייפות הכריעה אותן טרם בחירתן.

“בואי נחליט שלא להחליט. נהיה ספונטניות. מה דעתך?”, הציעה מיקה.

“מסכימה”, השיבה.


אותו לילה לא הצליחה תמרה לעצום עיניה שעות רבות. ידעה ימים בהם עייפות מרובה, מנעה ממנה שינה.

…‘צריך להמשיך הלאה’ ‘להניח לעבר’ ‘לצמוח מתוכו’. משפטים חכמים לאינספור, שמעה מאנשי מקצוע. ‘איך משחררים? איך מתעלמים מתחושת הפספוס? מההחמצה הנוראית? איך הופכים לאופטימיים?’. שאלות רבות עלו במוחה.

הייתה נחושה להצליח במשימתה. היום עליה לחגוג את החופש שזה עתה זכתה לו. חופש שציפתה לו עשרים שנה. ידעה שתבלה יפה את שהותה בארה"ב, אולם כמו תמיד, לקחה עם עצמה את עצמה, את הזיכרונות, התסכולים, העצב, החרטות, כל סבך הרגשות. אט אט נעצמו עיניה, לתוך שינה עמוקה.


השמש שחדרה מחלונה, העירה אותה בבוקרו של יום המחרת.

מחויכת התמתחה, מיהרה אל המקלחת. לבשה בגד קייצי, שמלה קצרה, דקיקה בגון אפרסק וחגורה לבנה למותניה.

“חלמתי חלום מוזר”, אמרה למיקה שחיכתה לה לקפה של בוקר.

“כיף לך, אני לא זוכרת חלומות. אולי בכלל אין לי כאלה”.

“מה פתאום. טפלי בזיכרון שלך”, השיבה בציניות.

“נו, נו, ספרי מה חלמת”.

“חלמתי שאני בגילי, יולדת תינוקת קטנה וחמודה. מה את אומרת? מה זה יכול להיות? אולי עדיין בתת מודע, אני תרה אחר תחושת האימהות שהחמצתי?”

מיקה פרצה בצחוק מלאכותי, “אוי, אוי, אוי, שכחתי כבר איך זה מרגיש. היו כאבים?”, התבדחה בניסיון לסטות מהנושא הכאוב של תמרה.

“יודעת מה? דווקא ללא כאבים, ובלי אפידורל”, המשיכה בבדיחות הדעת. “אני חושבת שאולי אני יולדת את עצמי מחדש”.

“נשמע טוב”. אישרה מיקה, “בואי נקווה שגם תעשי זאת”.

“לא מקווה, מאמינה. את יודעת כמה עבדתי על זה? חייבת להצליח. לפעמים מפנימים רק לאחר תקופה ארוכה של טיפולים את המסרים הנכונים. אני מנסה למחוק דפוסים שניהלו אותי בלי שאחוש בנזק שגרמו. המשאלה הגדולה לשינוי אינה קלה, אחרי שנים רבות של הרגלים ששכנו להם משכן של כבוד בנשמה”.

“כמה את צודקת, יקירה. שמחה לשמוע שיש בך אמונה חזקה”.

צורך עז באהבה מילא את ליבה, למרות כל אכזבותיה. הייתה רגילה לשיח עם עצמה. והקולות הרבים לא פסקו.

“תפסיקי לחלום בהקיץ”, העירה מיקה שהבחינה בהרהוריה. “בואי נצא לסיבוב. פתחו קניון חדש. שווה לראות”.

“רוצה חנויות קטנות. בוטיקים. יש דבר כזה בסביבה?”

“בוודאי. נוסעים?” נכנסו לג’יפ השחור של מיקה, בדרכם אל העיר. סוף עונה בטבע. מזג אוויר חמים, מלטף, נעים. העצים החליפו צבעים. בישרו תחילתו של סתיו. חיוך אחרון של קיץ, עם קריצה אל פני החורף. רמז לדינמיות של הקוסמוס.

‘הכל חולף. הכל זמני. כך גם הטוב, כך גם הרע. חבל שהשכחה מותירה אותנו לעיתים בקיבעון נוראי, בו לעיתים נדמה ששום דבר כבר לא ישתנה’. חשבה בליבה.

נוף מרחיב לב. עלים באדום, צהוב, כתום וקצת ירוק, מעט לפני שתתגבר שלכת הסתיו.

דשאים מטופחים וריכוזי פרחים מעוצבים, נראו לאורך כל הדרך.

“נשמי עמוק. ספגי את כל היופי הזה. את ידועה כחולת אסתטיקה”, המליצה מיקה.

“ברור. היופי של הטבע, היופי האנושי, היופי האמנותי”, אישרה. “לו הייתה העמקה אנושית במהותו של היופי, לא היה די בצבע שיער וגודל שדיים, שהרי היופי האמיתי טמון בעמקי הנפש ונותן לחיינו טעם ונועם, ותחושת כדאיות להמשיך”.

“שכחתי שהרוחניות שבך מככבת בחייך והרי את אשת עסקים מצליחה. פשוט תשלובת מפתיעה”, הגיבה בהרמת גבה.


שעה קלה הסתובבו, בין צללים ושמשות, כשלעיניהן נגלה פסיפס צבעוני מרהיב עין. רחובות בהם מבנים בעלי קומה אחת, יצרו אווירה חמה ואינטימית. היפוכם של מגרדי השחקים שנמצאו לא הרחק משם ואשר הניכור זעק מתוכם. לטשו עיניהן לחנויות הבוטיק שבצידי הכביש, אך לא עצרו לתור בתוכן, או ליהנות ממוצריהן.

“רוצה לקנות משהו?”, שאלה מיקה.

“הפעם אסתפק בצפייה בלבד. יהיה עוד זמן לקניות”.

“בסדר, בואי נמצא מקום נחמד לשבת”, הציעה.

“נפלא, מתאים לי”, התלהבה תמרה.

בית הקפה בו התמקמו, היה על שפתו של אגם, אחד מיני רבים באי. צמחייה עשירה ומגוונת חבקה אותו. תנועת המים וגוני צבעיו המשתנים, נעמו לעיניהן, ותחושת רוגע פסטורלי שרתה בו.

“מה מזמינים?”, שאלה מיקה.

“בא לי פסטה טובה. כזו כמו בשולחן שלידנו. זוכרת את הסרט ‘כשהארי פגש את סאלי?’”, חייכה בעליצות.

“ברור. איך אפשר לשכוח”, התבדחו.

“זה לא בדיוק אותו דבר, ובטח לא נזכה לצלילי גניחות…וחבל, אבל האסוציאציה מעוררת תיאבון”. עיניהן דיברו שובבות. מיקה נהגה לאכול במהירות, ותמרה נהנתה ‘להתעלס’ עם האוכל המוגש לפניה, באיטיות. לחוש את טעמו, למצות אותו עד תומו. לא רק באוכל נהגה כך. כל הנאה שחוותה, משכה זמן רב, כמי שחושש שזו תיגמר ולא תשוב לעולם.

“אם לא איכפת לך, תמשיכי לשבת בנחת, ולסיים את הארוחה. אני אקפוץ לחנות קרובה לקנות משהו לבית. זה בסדר?”, שאלה מיקה.

“בסדר גמור”, השיבה ושקעה במבטה המהורהר בין צלחת הפסטה, לבין גלי האגם הקטנים, שהעלו בה תמונות מן העבר. המים הדינמיים, הניעו את גלגלי זיכרונותיה…


 

ב

…היה זה בים המלח. בשנה החולפת. עננים וורודים השתקפו בראי המים בשעת בוקר מוקדמת. בתוך הערפל הזדקרו הררים סלעיים מלאי הדר ועוצמה, מגוננים על הים הבוהק מאגלי מלח שומניים. גם אם מימיו הידלדלו מעט, עדיין היה עוצר נשימה ביופיו. צבע הטורקיז השתנה בגוניו מחלקו האחד לחלקו האחר ורוגע אלוהי ננסך בתוך תוכו של המתבונן הבוהה בו.

תמרה צעדה יחפה על החוף. עיניה תרו מסביבה, כבתוך חלום. ‘יצירה מופלאה של בורא עולם’, חשבה, ‘למה אנשים מקלקלים אותה?’ הטבע נראה לה אגדי, מהפנט ביופיו, גם אם לעיתים אכזריותו בלתי נתפסת. רצתה לספוג אל תוכה את כל הטוהר הזה, את נוף הקדומים, את השלווה הציורית של הים הנדיר בייחודו, ים המלח השוכן בדרום מדינת ישראל.

השמש עלתה לאיטה בפאת השמיים. מצאה עצמה משכשכת רגליה בתוך הים המלוח בעדינות, ובלטיפה איטית גרפה בידיה את המים השמנוניים אל עבר שוקיה, הלוך וחזור. אחר כך אצבעותיה המלוחות ליטפו את כתפיה העגולות וספגו את חומם של המים המופלאים.

חזרה שוב אל החוף השומם, ישבה על החול והביטה בתכלת השמיים ולובן העננים. היה בה משהו ילדותי. בת בלי גיל. קרן שמש פגשה בעיניה החומות ונדמה כאילו גוון ירקרק כיסה אותן. על מצחה השתלשלה קווצת שיער קצוץ, שובבי, שהותיר את מרביתו גלוי ושיערה הגלי, גלש על צווארה הארוך, עד מעבר לכתפיה החושניות. האמינה שיש גיל לנשמה וזו שלה, צעירה מאוד. האמינה שאותו גיל, איתו הגענו ליקום, קבוע מיום היוולדנו לנצח.

ללא מעצור, נתנה דרור לדמיונה וזה הובילה למחוזות שונים בפרקי חייה. פרץ של זיכרונות כואבים חנק את גרונה.

…נערה רכה בשנים הייתה כשפגשה באבנר. “תמרה היפה”, קראו לה, “תמרה הנשית, המשגעת”, צחוקה הפראי וצעדיה המעכסים, הרטיטו את רואיהן. נהגה לשנות מראיה מפעם לפעם. לעתים שערה השחור, פזור ומשוחרר, ולעיתים אסוף ומהודק היטב, כאשר קווצה משערותיה מתנופפת, כזנבו של סוס, מעל עורפה. לעיתים לבושה מהודר ומעונב, ולעיתים חושפני וחושני. הילוכה מעין ריחוף. רגליה החטובות תופפות באדמה. אצילית ויפת תואר, כשחוכמה ותמימות חברו בה יחדיו.

בעודה נערה, פגשה בגבר הראשון של חייה. ביום קיץ חם, בעת שיצאה משחייה ממושכת בים, ישבה על החוף לנוח. לפתע קרב אליה גבר בוגר ממנה בשנים רבות, בשנות העשרים המאוחרות לחייו.

“היי, איך לא ראיתי אותך עד היום?”, שאל ללא כל מבוכה.

“אין לי מושג”, השיבה באדישות.

“אני בא לכאן לעיתים קרובות. שמי אבנר ושמך?”

“תמרה”, השיבה בנימוס, מבלי רצון להמשיך בשיחה. מתחת למשקפי השמש הגדולים שלה, הבחינה במראהו שלא קסם לה. רזה, משופם. נמוך קומה. אפו נשרי ועיניו קטנות וערמומיות.

בחושיו החייתיים, קלט את תמימותה הנערית, ובו ברגע גמלה בו ההחלטה לגרור אותה לתוך מלכודתו. תחושות ביטנה אמרו לה להתרחק. משהו בדמותו לא התחבר לה. לא דמה לחבריה מבית הספר, או מהשכונה. רק עקביותו המפרגנת, גרמה לה להמשיך להקשיב לו, לצאת בחברתו ולבגוד בתחושותיה הראשוניות…

חיוך עגום עלה על פניה, בעודה יושבת על חוף ים המלח, כאשר זכרה אותם לילות בהם הלכה עמו יד ביד, למרות מראהו הכעור, קולו הצרוד ואמרות פיו הרדודות. תמיד נשאה עיניה לנערים תמירים, יפי תואר, ושנונים. לא הבינה איך הניחה לו לחבקה, ולנשקה. לא הבינה שהיה זה אך מרד נעורים, לאותה שמרנות מבית הוריה. אביה שהיה איש העולם הגדול, הבחין כי עדיין בוסר היא, בתו האהובה, המסורה, החכמה, עדיין כרוכה אחר חיבת הוריה ומשפחתה המורחבת ולא שמה עינה בשום נער מכיתתה, כאילו לא ניתקה עצמה מטבורה של אמה.

דאגתו של אביה מפני פיתויים שנכונו לה בדרך, גרמה לו להפגין שמרנות קיצונית בכל אשר קשור ליחסיה עם המין השני. לא בטח בהם. חשש מגברים משוללי רסן. היא עצמה, לא טרחה לחשוב מה ערכה, מה מגיע לה. רק הקפידה לשמור על בתוליה. ערך עליון עבורה. לא נכנעה לשום לחץ גברי. בביתה שלה, שמעה בין הטיפין, מהו מוסר. מהו כבוד האישה. איך עליה להגן על ערכים עד שתינשא לאיש.

אבנר, שהיה ערמומי ולמוד ניסיון, קלט את הלכי רוחה והבין שעליו להיראות מוסרי, ומאופק. עליו לקבל את צווי איסורה לאינטימיות, ובלבד שיצליח בכיבושו. רק כך ירכוש אמונה ותוגשם משאלתו.

מאוחר יותר ידעה שבכל לילה, לאחר שהיה מלווה אותה לביתה, בשעת ערב מוקדמת, נהג להתעכב אצל אחת מנשותיו האחרות, לפרוק את אונו. ‘כמה מגוחך’, הרהרה ‘ואני חשבתי שהוא מחרף גופו, כדי לשמור על כבודי’…

שעה של שהייה בשמש הבוקר המלטפת של ים המלח, הציפה אותה בגעגוע למשהו יפה ומרגש, אך לא צלח רצונה. התמונות סערו בתוכה.

…אבנר התחקה על כל צעדיה. הביע מורת רוח מקשריה עם ידידי ילדותה. קנאי עד טירוף. בתדמית של חבר, בן זוג, או ידיד קרוב, ניסה להצר צעדיה. לא יכלה שאת זאת. נזקקה לחופש הנעורים שלה. לא נעם לה לחצו האובססיבי. בחוש אינטואיטיבי, ידעה שאינו מתאים לה.

הבינה שקשר עמו, הוא גזר דין של איבוד החופש האישי שלה, ומסירת כל כולה לגבר רכושן עד דכא. מהר מאוד, לא נותר עניין בליבה כלפיו. לא חפצה בקרבתו.

“זה לא יכול להימשך כך”, הטיחה בפניו, לאחר שבועות אחדים. “אתה מציק לי. אני זקוקה לחופש. אנחנו לא מתאימים”.

אבנר התעלם מבקשותיה, נחוש להשיג מבוקשו. רצה שתהיה בבעלותו. התחנף. ריכך כעסה. דאג לשעשע אותה בטיולים קצרים, בסרטים, ובמפגשים חברתיים. באחד הימים, הזמין אותה לערב בילוי עם חבריו הקרובים. לאחר זמן קצר, פתחו חפיסת קלפים והחלו לשחק, מבלי להתייחס לתמרה שישבה מן הצד תוהה מה מעשיה בחבורה זו. לא הייתה שותפה למשחקם. נותרה צופה ומרוחקת. אחד החברים, שלף קופסת טבק, כשהוא מגלגל את הטבק בתוך ניר באומנות. לא שיערה ולו לרגע קט, מה מכילה בתוכה אותה סיגריה. החברים העבירוה מאחד לשני, ומצב רוחם היה מרומם. בתום הערב, ליווה אבנר את תמרה לביתה, בלי לתת דעתו על מורת רוחה. כשקרבו לביתה, הוציא מתיקו שקית וביקש ממנה לשמור אותה עבורו.

“למה אתה לא לוקח אותה לביתך? מה יש בתוכה?”, לא הבינה ולא תארה לעצמה. התום והאמון היו בעוכריה. “בביתי עורכים שיפוץ, הבלגן חוגג. קשה לי למצוא דברים ששייכים לי”. שיקר בלי הנד עפעף.

“טוב, בסדר. אשים אותה בחדרי, אבל לא לאורך זמן. אתה יודע שיש לנו עוזרת. היא מגיעה לכל פינה. אם משהו לא נראה לה, הוא נזרק לפח”.

“מתי היא מגיעה?”, שאל עם שמץ של בהלה.

“אתמול היא הייתה. בעוד שבוע, תגיע שוב כהרגלה”.

“בסדר. תוך כמה ימים אקח את זה ממך”, הבטיח.

למחרת היום, ביקרה אותה דלית חברתה שנהגה להבחין בכל חפץ שהיה בחדרה. עינה נחה על השקית שהונחה על שולחן כתיבתה.

מה זה השקית הזו?", שאלה את תמרה. “לא יודעת, אבנר ביקש שאשמור לו”, השיבה בתמימות. דלית שלא אהבה את אבנר, רצתה לדעת כל דבר. מיד מיששה את השקית, הגישה אל אפה, רחרחה, התבוננה, ובעיניה ניכר זעם רב.

“מה קורה דלית? מה ההבעה הזו?”

“את באמת לא חושדת אפילו?”, תמהה.

“לא. למה אני צריכה לחשוד?”

“החבר היקר שלך, משתמש בך ככיסוי. אלו סמים. את יודעת מה יקרה אם יתפסו אותם אצלך?” תמרה ספקה כפיה וזעזוע נראה על פניה.

“אלוהים ישמור! אני לא מאמינה. הסיגריות שעישנו היו סמים? אני משתגעת. לא יכולה יותר. נמאס לי מהבחור הזה. מי יודע מה עוד אגלה עליו? מה אם אבא שלי יראה?”, התחלחלה.

“תקשיבי!”, דרשה דלית בהחלטיות. “ברגע זה את מתקשרת אליו שיבוא דחוף, מבלי לציין מדוע. אם ישאל, תאמרי שיש בעיה דחופה”.

תמרה ניגשה אל הטלפון בידיים רועדות. חרדה תקפה אותה. למזלה, אבנר לא שיער במה העניין, ומיהר לבוא, בהניחו שיש לה בעיה אישית. דלית יצאה, כדי שלא יבחין בה. הבטיחה להיות בסביבה למקרה שאבנר ישתולל וכמובן תחזור תוך זמן קצר לשהות במחיצתה.

“מה קרה?”, שאל אבנר בהבעה של דאגה.

“מה קרה? אתה באמת לא יודע מה קרה?”, כעסה ועיוותה פניה בשאט נפש.

“אין לי מושג על מה את מדברת”.

“אין לך מושג? מה חשבת, שתעבוד עליי? שמישהו מחבריך ילשין, ומשטרה תערוך חיפוש בביתי? שיפלילו אותי? שאני אשלם מחיר יקר על הרגליך המגונים? שעדיף שימצאו את הסמים שלך אצלי? כזה חבר אתה?”

“עם מי כבר דיברת?”, שאל בחשד, ובבהלה.

“עם חברה שלי שמבינה בדברים האלה”.

“החברה עלולה לסבך אותך”.

“אתה לא מתבייש? החברה שלי נאמנה לי. לא כמוך. כל רצונה למנוע ממני צרות”.

“טוב. לא התכוונתי. אצלך זה נראה לי ממש בטוח. אנחנו עושים את זה רק לפעמים. תאמיני לי. את יודעת, בשביל קצת מצב רוח”. ניסה לבלבל את חושיה, כדי שלא תריח סכנה.

“לא איכפת לי בשביל מה זה. אצלי זה לא יישאר. קח את החבילה שלך ועזוב אותי במנוחה. אם אבא שלי יידע, אוי לך”.

“נו, באמת, אל תכעסי. לא היו לי כוונות רעות. זה לא יקרה שוב. בבקשה אל תספרי לאף אחד”.

אבנר הלך לדרכו והמשיך לנהוג כאילו לא קרה דבר. הכעס בתוכה הלך וגאה. חושיה המשיכו להאיץ בה לסיים את הקשר השלילי הזה, למרות חיזוריו הקדחתניים. לאחר שבועיים נוספים, בחרה להחליט סופית. באחת מפגישותיהם הודיעה לו, “זהו זה. נגמר. לא יכולה להמשיך קשר איתך. יש לי עוד המון תוכניות בחיים, הקשר הזה חונק אותי. בכלל לא מתאים לי”.

אבנר קם מן הספסל בגן, בו ישבו לשוחח וחבט ראשו בעץ שהצל עליהם. נראה היה כאילו עוד רגע יתנפץ לנגד עיניה. פחד וחלחלה הרעידו את גופה. צעירה ומבוהלת, נסוגה מדבריה. אבנר חש בחרדתה והגה דרך ערמומית לנצל את המצב. התיישב על הארץ, שם ראשו בין ידיו והודיע בנחישות, “אם לא תינשאי לי, אתאבד”.

“מה אתה מדבר שטויות”, הגיבה מאוימת. שמה כף ידה על כתפו ומיהרה להרגיע, “נשאר ידידים”.

“לא. את לא מבינה. אני מוכן לחכות, עד שתפנימי שנועדנו זה לזו ונוכל להינשא”.

“מי חושב להתחתן? אני עוד ילדה”, ניסתה להסביר, כמתחננת על גורלה. “לא חושבת בכלל על חתונה”.

“שתדעי לך, אני מתכוון לכל מילה. זה יהיה על מצפונך. אני אוהב אותך ואת לא תהיי של אף אחד אחר. אחכה לך עד שתתבגרי”.

רצתה למתן דבריה, שמא יבצע זממו. שמא יפגע בעצמו, ומצפונה לא יניח לה. ריככה את האווירה והשיבה, “תרגיע, תן לחשוב, נראה, לא נחליט כרגע”. עדיין לא ידעה להבחין במניפולציות רגשיות. נערה שכל כולה תום וטוהר. בתולה בגופה, ובנפשה. חלף זמן רב, עד שהבינה את מהותו של הניצול הרגשי…


במלון בים המלח, בו שהתה, כבר חיכתה לה חברתה הטובה, מאיה. אישה בגילה, זהובת שיער, עגלגלה וחושנית, עיניה האפורות, בוחנות את סובביה בחיפוש מתמיד אחר חידושים. כל הווייתה נתונה בעיקר להנאות החיים.

“אל תשכחי שקבענו עיסוי באותה שעה”, הזכירה לה מאיה לפני צאתה לחוף. הצצה בשעונה בהיותה בחוף, קטעה את זיכרונותיה. עליה להגיע לטיפול. האיצה צעדיה אל חדרה במלון, שטפה מעליה את החול והמלח במקלחת חמה ויצאה אל הספא, לפגוש את מאיה ואת המעסה הכי גברי שהיה שם.

“בחרת הפעם גבר?”, שאלה מאיה, בחיוך מרמז.

“חייבת. סוג של שחרור. ליהנות ממגע גברי בחופשיות. את הרי יודעת שיש לי בעיה עם זה”.

ג’ו המעסה, היפנה גבו ואמר, “את יכולה להתפשט. אפנה רק כשתהיי מוכנה”. תמרה נותרה עם תחתוני מיני וכיסוי מגבת על יתר אבריה. התזה של שמן ריחני חם על גבה, ומגע ידיו של ג’ו, נעמו לה מאוד. ג’ו גילה במומחיות רבה, אותם קשרים מכאיבים בעורפה ובכתפיה, כאילו כל העולם הונח עליהם. אחר כך, גלשו כפות ידיו אל פלח גווה התחתון.

תוך שניות אחדות, יצאה משלוותה וחשה כיצד כל חושיה מתחדדים ובודקים עד היכן יגיעו. ‘האם יעז לגעת במקומות האסורים, האם תיאלץ להתקומם נגדו?’ למרות ניסיון חייה, עדיין אינה משוחררת מן הטראומה המינית שחוותה בנעוריה.

“מה קורה איתך?”, שאל ג’ו שהבחין במתח שבגופה, “לא באת להירגע?”

“יש זיכרונות”.

“רוצה לדבר?”, שאל.

“לא יודעת. זה ממש טיפשי, אני אמורה ליהנות מכל רגע בעיסוי הזה, אבל קשה לי”.

“אילו זיכרונות? ממתי?”, שאל לאחר שתיקה קלה.

“אל תצחק. זה היה לפני המון שנים. מעולם לא דיברתי על זה”.

ג’ו המשיך לעסות את רגליה בעדינות וחיכה למוצא פיה. היא התמהמהה. אחר כך, חשה דחף לפתוח את סגור ליבה. החלה תהליך ריפוי, שלא במודע. “בא לך לשמוע איך היה הניסיון המיני הראשון שלי?”, שאלה במפתיע ולא האמינה למשמע אוזניה. איך העזה להביע משפט אישי כל כך. ג’ו המום, מעולם לא שמע ווידוי מעין זה. סקרנותו גברה בו.

“ספרי. אני איתך”. ניסה להגיב בשלווה מעושה. הייתה דממה. לפתע פרצה אנחה מפיה. דמעה קטנה גלשה בצדודית עינה. בקול חלוש, החלה לשחזר.

“פשוט נורא. קשה לי להאמין שאני הייתי שם. זה נשמע כמו סרט בלהות. עד אז ידעתי רק נשיקות, גיפופים והיה נדמה לי שגם אהבה. נערה צעירה, ופתיה. פתאום התחולל שינוי בלי שאבין מה קורה. בלי שאדע איך להגיב. רגע שלא יישכח לעולם. איבוד אמון באדם. חוויה טראומטית”.

שוב שתקה. דמעות חנקו את גרונה. ג’ו ביקש ממנה להסתובב על גבה ולעצום עיניה. בעדינות וברוך עיסה כל אחת מידיה והביט בה. מעבר לעפעפיה הסגורים, חשה במבטו. דמעות החלו ניגרות מצידי עיניה ללא הרף, וללא שליטה. פניה לא עוותו, לא זעו. קולה לא נשמע. רק הדמעות גלשו ללא הפוגה.

“את יודעת”, אמר ג’ו שהמראה ריגש אותו וסקרנותו גברה, “אין לי שום מטופלת אחריך. נוכל להאריך את שעת העיסוי. רוצה שתרגישי טוב. את חייבת לצאת מכאן גם עם עיסוי לנפש”.

תמרה לא מחתה דמעותיה. עיניה עצומות למחצה וגופה נתון לטיפולו של ג’ו. “הוא לא הקשיב לבקשותיי”, המשיכה, “התחננתי שיפסיק, אבל יצר הכיבוש גבר עליו. לא חיבוקים, לא מילות אהבה. כל כך צעירה, כל כך תמימה. הסכמתי לצאת איתו כידיד וחבר אמיתי. פירשתי את האובססיה שלו כאהבה ענקית, אולי משום כך עדיין הייתי במחיצתו. למרות שבתוכי ידעתי שאין לקשר זה כל תכלית. לימים למדתי שכל אובססיה, מקורה בהפרעה נפשית ושום דבר טוב אין בה”.

ג’ו לא הבין דבר מסיפורה המקוטע. נותר בשתיקתו, כשהוא קשוב להמשך. בטוח שבמוקדם או במאוחר, יושלם הפאזל כולו.

“חשבתי לתומי שאבהיר לו בהדרגה עד כמה אנחנו לא מתאימים. ערב קייצי אחד, הציע לטייל על חוף הים. הסכמתי. הזדמנות לדבר בנחת על יחסינו, כך חשבתי. זמן מה צעדנו בשתיקה”.

גרונה נחנק לאור הזיכרונות, אותם החליטה לשחזר ולפלוט מתוך ליבה ונפשה. להקיא, לנקות את כל החסימות. הדיבור האסוציאטיבי, היה קשה מנשוא. נאנחה. נשמה עמוקות והמשיכה.

"גבר שחיזר אחריי בהתמדה. רצה לרצוע אותי. בשלב מסוים הרגשתי צורך להתנתק. לא ידעתי איך. חושיי אמרו לי שאי אפשר להמשיך. הייתי נחושה להודיע לו סופית על רצוני להיפרד.

‘איך החלטת כזה דבר?’, שאל אותי בטון מופתע ונרגז. ‘את לא יכולה לעשות לי את זה. את שלי’, אמר כשזיק אכזרי נצץ מתוך עיניו. אפשר היה לחוש איך גופו דרוך, כמוכן לקרב. דמיוני לא הוביל למקומות אפלים שמילאו את מוחו הרותח. מהות נעוריי הייתה תום מזוכך, עם אמונה בטוב. ‘זה לא ילך. בוא נישאר ידידים’, השבתי בתמימותי. המשכנו לצעוד בשתיקה. חושיי אותתו לי על סכנה קרבה. הבנתי שיהיה קשה לשכנע אותו. לא שיערתי באיזו סכנה מדובר…

‘בואי נשב ונשוחח. לא נקבל החלטות פזיזות’, אמר והובילני לפינה חשוכה בחוף. הייתי במתח, אך באופן בלתי ברור, האמנתי בו. לא שיערתי כלל שיאונה לי כל רע. ‘אתה חייב להבין. אצלי זה מוחלט סופית’, אמרתי ברכות, ובאמונה שאוכל לשכנעו. ‘אתה מבוגר. אני עוד ילדה ויש לי המון תוכניות לעתיד. אנחנו לא מתאימים, תבין. גבר בוגר אמור להבין. בכלל אני עוד קטינה. עדיין לא מלאו לי שבע עשרה שנים. מה לי ולנישואים?’ "

קולה שוב נדם, הדמעות ניגרו. ‘עיתוי מושלם להשתחרר מזה אחת ולתמיד. לא סיפרתי זאת לאיש כל כך הרבה שנים’, הרהרה לעצמה. ‘את ג’ו לא אפגוש יותר. רק לו אוכל לספר ללא חשש. חייבת זאת לעצמי’. בלעה את הרוק שהצטבר בגרונה, נאנחה בשפתיים רועדות, ולאחר שהייה המשיכה.

“כהרף עין, מבלי להוציא הגה, הדף את גופי בגסות על החול וגהר מעליי. הייתי בהלם. לא הבנתי מה כוונותיו, ולאן פניו מועדות. ידו האחת חסמה את פי והשנייה הפשילה את שמלתי. מה קרה לו? מעולם לא נראו בו סימני אלימות. התחלתי לצעוק. פחדתי, רעדתי ועדיין לא שיערתי את גודל החוויה הטראומטית שתהיה לי”.

הסיפור עתיק הימים, חזר והציף את כל נימי נפשה. אנחות הפסיקו את סיפורה מפעם לפעם. ג’ו התקרב אל פניה ועיסה את רקותיה בעדינות.

“את לא חייבת, אם זה קשה לך. את לא חייבת”.

“אפשר קצת מים?”, ביקשה. זה מיהר להגיש לה, כשהוא מחכה למוצא פיה.

"הייתי מבוהלת. צמרמורת הרעידה את גופי. זעזוע חלף במוחי. חלום בלהות. אולי אתעורר וכלום לא יקרה? חשתי כיצד ידיו החזקות חוסמות את זרועותיי, ושתי רגליו מפסקות בכוח את ירכיי המכווצות. כל נימי גופי קפאו בתוכי. לא היה איש בחוף. אין אל מי לזעוק לעזרה. ניסיתי לצעוק ‘הצילו!!!’ אולי יקרה נס, אך לשווא. ניסיתי להדוף אותו מעליי. שרטתי את גבו בציפורניי החדות.

הכיתי באגרופיי. בכיתי ללא הועיל. היה נחוש לכבוש אותי בכוח ולהציל את כבודו האבוד שלא יכול היה לשאת דחייה. הרגיש את נחישות דבריי והבין כי אין לו שום סיכוי לקבל הסכמתי להמשך הקשר איתו, על כן עליו ‘לזכות’ בי בכל מחיר. לשים עליי את חותמו".

התמונה שעלתה במוחה, נעה לפתע במהירות, בלי הפוגות. “חשתי את פלג גופו התחתון המעורטל מעליי, בלי יכולת להדפו. כוחותיי לא עמדו לי. כשהרגיש שליטה מלאה, הרפה את אחיזתו בידיי ואני, אזרתי מעט כוח, דחפתי באגרופיי את חזהו מעלי, ללא הצלחה. הוא לא נרתע. חזק ושרירי, ניצל את יכולותיו בלי בושה או חרטה. נשימותיו הלכו וגברו. ריח זיעה נדף ממנו. בחשיכה הבחנתי בעיני הטרף שלו, כשהיצר נוטף מהן. שנאתי אותו. רציתי שימות בו ברגע. בקשותיי ובכיי היו לשווא. הוא השיג את מטרתו. כשפיסק את רגליי, חשתי כאילו הן נתלשות ממקומן. צרחתי ללא הרף. איש לא שמע את קולי. כל גופי היה מכווץ. הכאב הנוראי פילח את חלציי. לפתע חשתי את עוצמת חדירתו בכוח אל תוכי, אל מקדש גופי, אותו שמרתי בקנאות. נותרתי מאובנת. נדמה היה כאילו סכין פילחה את בין רגליי. בתוליי בותקו באכזריות. אמרות אהבתו של אבנר, היו שקר שנועד לתכלית זדונית. פחדי הלך והתעצם. גופי נרתע, בניסיון להימלט ממנו. לא ידעתי מה עוד יעולל לי. אולי יכה אותי? אולי יחסלני? רציתי לרוץ, לברוח, לא לראותו יותר. דקות אחדות שנראו כמו נצח. כהרף שפך את זרעו המצחין והדביק אל תוכי, בלי טיפת חמלה. כשסיים מלאכתו אמר בחדוות ניצחון, ‘עכשיו את יכולה להיפרד ממני. עכשיו לא תשכחי אותי לעולם’. חיוך נתעב נראה על פניו. לא הצטער. לא התנצל. האמין שמעשהו לא יוודע לאיש. ביישנותי הבטיחה לו זאת ואומנם חששתי לגלות. מי יאמין לי. מה אספר להוריי? מה יעלה בגורלי? אולי יהיו השלכות נוראיות? פחדיי הפכו לסיוט מתמשך זמן רב, ללא יכולת לשתף בה איש. גם אילו עשיתי כן, בוודאי היה מכחיש אלימותו, שהרי לדבריו אנו זוג לכל דבר. ‘בחור טוב’ אמרו עליו. אני נותרתי עם חוויתי זו, אותה אני נושאת בליבי עד היום. למזלי, לא היה פרי לזרעו”, ציינה באנחת רווחה.

"קמתי מן החול, רועדת כולי, באפיסת כוחות. דמעות ניגרות מעיניי, רגליי כושלות. צעדתי לידו בשתיקה. פחדתי להיוותר לבד על החוף השומם, גם אם לא בטחתי בו. ערפילי הלילה והחוף החשוך, הצטיירו בעיניי כסכנה נוראית מקודמתה. לא הוצאתי הגה מפי. רציתי הביתה. להתרחק ממקום הפשע. לנסות להירגע, בידיעה ברורה ששוב לא אראה את פניו לעולם. כאב לי בגופי. כאב לי בנפשי. ייחלתי להיכנס לביתי כשהוריי ישנים. שלא יבחינו בי, בשמלתי המקומטת, בכתם הדם שהרגשתי את לחותו על שמלתי, ובפניי העגומים, החיוורים והמבוישים. חשתי הקלה, בכניסתי היישר למקלחת, על קצות אצבעותיי, בלי שאיש יידע את אשר בליבי. שטפתי את שמלתי הקלילה, ביודעי שבבוקר תהיה יבשה ולא יוותר בה כל סימן מטראומת הלילה שעברתי. נותרתי מרומה, מושפלת, מבוזה וכואבת. איבדתי כל אמון בהצהרות אהבה, ופיתחתי פחד מגברים.

לימים נודע לי שאבנר התערב עם חבריו שהוא, הגבר הפשוט, הגס, שלא תאם לאישיותי ולערכיי, הוא יהיה זה שישיג אותי, הנערה המבוקשת, התמימה, העשירה, שהייתה מושא תשוקתם של גברים טובים ויפים, אשר לא העזו להתקרב, בשל הכבוד שרחשו לי. אתה לא מבין, ג’ו, איזו טראומה איומה לחוות את ניסיוני הראשון במין, על ידי אנס שהציג עצמו כמי שאוהב אותי. תמיד חלמתי להיות לגוף אחד, עם אדם שיהא מושא אהבתי הראשונה. אהבה כזו, שכל כולך רוצה להיטמע בגוף אהובך, לנצח. כמה נאיבי". נשמה נשימה עמוקה. רצתה לומר כל אשר על ליבה. “אתה מבין, שנאתי להיות אישה. רציתי להיות שוב ילדה של אמא. מוגנת ואהובה. משאלה שליוותה אותי המון שנים”.


תמרה דממה. לא זעה ממקומה. לא הנידה עפעף. חיוורונה הוסיף אצילות לפניה. ג’ו חיכה בסבלנות. רצה לראותה נרגעת ושלווה. אישיותה קסמה לו ונגעה לליבו.

"למה זה חוזר אלייך שוב ", שאל בהתעניינות, לאחר שתיקה ממושכת.

“באמת חלפו המון שנים, אבל מאז, מגע של גבר מכניס אותי ללחץ, למרות נישואיי וניסיונות אחרים עם גברים. לצערי גם הם לא היטיבו עמי. חשש מתמיד רדף אותי. אולי זה מסביר את חוסר השלווה שלי במהלך העיסוי. איתך הסליחה, אתה ממש בסדר. תודה לך על ההקשבה”.

ג’ו לחץ בידיו החמות בנקודות מסוימות בכפות רגליה, להרגיעה. קשה היה לו לראות אישה עדינה זו שלא נתנה דרור לנשיותה. כבר אינה נערה, ובוודאי עוד סיפורים רבים באמתחתה, אולם לא העז לשאול. נשימותיה נרגעו. הוסרה מליבה מעמסה. שנים לא דיברה על אותו לילה שהשאיר חותמו על כל חיי המין והזוגיות שלה. הרגישה נוח להשיח ליבה, בפני אדם שלא מכיר ולא יפגוש אותה שוב לעולם. הזרות לעיתים עשתה עימה חסד. המחסומים נפרצו, בידיעה שאיש מן המקורבים לא יידע על כך. שוב לא תראה את האדם שבפניו חשפה את סודה. תחושת הקלה עם עייפות פיזית והזדקקות למנוחה ושינה טובה. אפפו אותה.

“אתה יודע ג’ו”, אמרה, " תודה על ההקשבה. זה ממש עיסוי מושלם. לא יכולה לדבר יותר. חייבת לנוח".

“עוד רגע מסיימים”, אמר וידיו הגיעו אל פניה, במגע משחרר, ומרפה. כמעט מיד, ניכר בהם רוגע ילדותי וחיוך מפויס.


חדר האוכל במלון המה מאנשים. רובם ככולם זוגות, צעירים ומבוגרים. לא ברור היה לה, אם תיבת נח הינה רק סיפור סימבולי שחיזק את התחושה הנוראית, כי בלי בן זוג חייך אינם חיים, או אולי זוהי המציאות לאשורה. חיה בגפה, חיים מלאי עניין. עיסוק מרתק וריווחי, חיק אוהב של משפחה, חברים רבים וטובים, ובכל זאת אפפה אותה בדידות, בתוך ההמון. הביטה סביבה, מנסה לצוד במבטה גבר שיכבוש את ליבה שילהיט את חושיה. ‘בררנית’ אמרו עליה, אבל היא סירבה להסכים להגדרה. לא היה שם מישהו שמתאים לרצונותיה, ולמידותיה.

לאחר נישואיה הכושלים, בלהט תחילת ההתדיינות בבתי המשפט, עדיין רק סוף שנות העשרים לחייה, החליטה להקשיב לתחושות ביטנה. לא תחזור יותר על שגיאות העבר. לא תהיה רחוקה מהאני האמיתי שלה. ידעה כי בלי תקווה, חייה לא חיים.


כשעלתה לחדרה במלון, פגשה את מאיה שרועה במיטתה למנוחה קצרה, לאחר הטיפול המענג שקיבלה בספא. זו, הייתה קשובה לכל נים בגופה, נתנה דרור לעצמה לאבד שליטה, בתמורה למיצוי המענג שבמגע.

“איך היה?”, שאלה מאיה.

“יש לו ידיים מטריפות, אבל אני, את יודעת, לא מצליחה ממש להשתחרר”.

“למה לא? מה קרה?”, התעניינה.

“הרגשתי צורך לפרוק מעליי מועקות, עוד מנעוריי”.

“באיזה אופן?”, התעניינה מאיה.

“זוכרת שלא מזמן עברתי טיפול של שחרור חסימות?”

“כן, נו, ומה זה עשה לך?”

“מאז אני בתוך תהליך”.

“נפלא”, השיבה מאיה והראתה סימני נמנום. תמוה לא הוסיפה לדבר. שמחה שסודה נותר רק לאוזניו של ג’ו. רצתה לברר לעצמה מה קרה עם חייה ולאן היא מכוונת אותם. המטפלים למיניהם, עלו במוחה. כל אותן שנים, עשתה דרך ארוכה לשחרור העבר.


…הפגישות הטיפוליות בתל אביב, טלטלו אותה ואת קרביה. הייתה שרועה על ספה, עצמה עיניה, כופפה ברכיה. קובי המטפל, האמין בשיטה ייחודית “לשחרור חסימות”, כך אמר. ידיו אחזו בפיקות ברכיה, שהחל לטלטלן בחוזקה. “מה את מרגישה?”, שאל. “כלום”, השיבה.

“נסי להיזכר במשהו שפגע בך בילדות, בנעורים. כל תמונה שהיא. כל מה שיעלה במוחך”.

נשימותיה כבדו. בעיני רוחה ראתה רק חושך. לפתע הופיעו צבעים מתחלפים. צהוב, כחול, שחור, הפציעו מתוך האפלה בזה אחר זה. קובי המשיך לטלטלה ונשימותיה כבדו עוד יותר.

“ספרי, במה את נזכרת? מה את רואה?”, ניסה. רעדה, נשנקה. באופן מקוטע עלו תמונות מנערותה.

“לא טוב לי, מרגישה שאני מתעלפת”. פרצה בבכי נוראי. ראשה הסתחרר נואשות.

“נסי בכל זאת. מה היה הכי קשה לך?” הרפה מטלטול רגליה ואמר, “תתחברי לרגשותיך. היום התחלת. מכאן ואילך ייפתחו החסימות שלך וישתנו דברים בחייך”.

כל אותו היום, שכבה בחדר השינה בביתה, מבלי יכולת לדבר עם איש. החליטה לא להאשים. מה הטעם. מה שנעשה שייך לעבר. בחרה לשנות, גם אם הדרך לא קלה.

“למה אין לך בן זוג?”, שאל באחת הפגישות.

“החוויות האינטימיות שלי ממש לא מרנינות”.

“מה זאת אומרת?”, המשיך להובילה אל עמקי נשמתה.“האם עברת ניצול כלשהו?”

“לא!, לא!” הזדרזה להגיב. חששה לדבר שוב על אותה סיטואציה טראומטית שעברה.

“העלי תמונות. ספרי”, הוסיף. “רק כך תוכלי להשתחרר”.

“מצטערת. לא יכולה לדבר על זה”…

קובי הניח לה. ידע שהסיפור יגיע בבוא העת. הזמן המתאים היה בים המלח.

נוח לה לפרוק בפניו של ג’ו, אשר חום ידיו והזרות, אפשרו לה לפתוח את סגור ליבה.


שלוות ים המלח הקסום, חדרה אל נימי נפשה. ליטפה את נשמתה וריככה זעמה. אחר הצהריים ישבה לבדה במרפסת חדרה במלון, כשפניה אל מול הים הבוהק וההרים המצטיירים מעבר לאופק. שלפה סיגריה נשית דקיקה מן הקופסא, ומצאה עצמה נושפת טבעות עשן אל תוך החלל. טבעת אחר טבעת נקשרו תמונות חייה וצפו מול עיניה.


 

ג

…חלפו שנים. תמרה התבגרה והייתה לאישה צעירה ונחשקת. נדמה היה שטראומת הנעורים חלפה ואיתה יחד גם התמימות. גברים חיזרו על פיתחה. נעם לה. החמיא לה. חלקם חשקו בחמוקיה ונרתעו מאצילותה. חלקם רצו בקרבתה המתוקשרת, ראו בה חברה טובה, מעניינת, מלאת אמפתיה, ומיטיבה עמם בעת הצורך.

גילה הצעיר לא מנע מאביה לצרפה לעסקיו המצליחים, כמנהלת בכירה, מתוך אמונו בה, בחריצותה, במוחה החריף, ובכישוריה החברתיים. נראתה כמי שתוכל להשיג כל אשר יחפוץ ליבה.

למרות זאת, לא השכילה להבין את התנהלותו וכוונותיו של המין השני כלפיה. משחקי החיזורים שעשעוה. לא הבחינה באותם בחורים נפלאים וטובים שהשתוקקו אליה, כיבדוה, אהבוה בסתר, חששו להעז. ראו בה אלילה. הכיצד ינהגו בה מנהג גבר באישה? היא לא הציבה לעצמה מטרה. לא חיזרה, לא סימנה גבר שהיה רצוי לה, רק אפשרה לעצמה להיסחף אחר עקביותו של מי שהעז יותר. נתנה פירושים ילדותיים להצהרות אהבה שסיברו את אוזניה. התעלמה משבועתה להיות נאמנה לעצמה. עדיין נותרה בה אותה ילדותיות אמוציונאלית, בניגוד לעיסוקה הרציני והאחראי. לימים ידעה שחוסר הקשבה לאינטואיציה, חוסר נאמנות לעצמה, זו בגידה אמיתית.

‘הנערה הצוחקת’, קראו לה. ‘גם אם ביתה יישרף תצחק’, היו משתעשעים ונהנים מחברתה העליזה. את העצב התהומי שכרסס בתוכה לא הותר לאיש לראות. דאגה לתדמית שאינה זקוקה לרחמים. מסכה שכזו. ‘אסור להיות חלשים’, חשבה. נראתה בלתי פגיעה. משהו ספרטני כזה. סלע שגם איתני הטבע לא יוכלו לו. כך מצאה עצמה בימים של כאב וצער, בוכה בין קירות ביתה, בתוך הכר במיטתה, רחוקה מעין רואה.

בצאתה לרחוב, הקפידה להיות זוהרת, כמי שיצאה ממגזין. כאילו החיים ליטפוה מבוקר עד ערב. מצליחנית. עשירה. מתנשאת משהו. מרוחקת. כך חשבו. נשים קינאו בה. גברים ערגו אליה. לעיתים קרבו, ולעיתים נסוגו. לא הבינו את מסריה. הופעתה המתעתעת נעה בין כבוד, לבין חושניות מוקצנת. מסר כפול. ‘אלילה, או זונה’? היו שתהו, ותשובה אין בפיהם…


מאיה חברתה, עלתה מהרחצה בים, אל חדרן המשותף.

“הי, תמרה, מה קורה? את באה לשתות איזה קוקטייל?”

“מתאים לי”, השיבה.

השתיים ירדו ללובי, ישבו על הבר, הזמינו מרטיני כפול עם קרח ולימון. הברמן הגיש צלוחית עם זיתים ירוקים ואפילו פיצוחים.

“זה בגלל שאתן נחמדות”, אמר. צחוקן התגלגל בהנאה, כשהמשקה החל מטפס אל ראשן.


 

ד

עוד היא בוהה בצלחתה ושוגה בזיכרונותיה, שמעה את מיקה, שזה עתה חזרה מקניותיה, תוהה בשאלה, “אני לא מאמינה. עוד לא סיימת לאכול? מה עובר עלייך?”

“אני נהנית לגמור לאט”… השיבה בחיוך רב משמעות.

“אהה… תרתי משמע? זה שווה סיפור בפני עצמו”. הרימה גבותיה בסקרנות.

“נכון, אבל ממש לא עכשיו. בטוח עוד נתקשקש בלי סוף”.

מיקה התיישבה ופתחה את הסל שהביאה עמה. “רציתי לקנות עבורנו מסחטת מיצים, שיהיה לנו מלאי של בריאות, עם פרי וירק. מה דעתך?”

“אני בעד. נזמין עכשיו תה צמחים?”

“ברור”. שתיהן לגמו מן התה שנעם לחיכן ושוחחו ארוכות, עד אשר עייפו ושבו הביתה.


בשעת בין ערביים, נשמע צלצול בנייד של תמרה. המספר לא מוכר לה.

מן העבר השני, הפתיע קולו של סיימון.

“היי יפה, מה נשמע? מדבר סיימון”. הייתה המומה. לא מיהרה להגיב.

“את שם?”

“כן, הכל בסדר. מאוד נהנית עם חברתי מיקה”.

“זוכרת שהצעתי להיות מדריך שלך במנהטן?”

“בטח! בטח!”

"אז מה התוכניות שלך? את פנויה להדרכה?

“אתה לא מגזים קצת? אני עוד לא מאופסת ולא יודעת מה תוכניותינו”.

“או קיי. תתקשרי כשתתפני”.

“אני עוד לא בורחת. יש המון זמן, לא נראה לך?”, ענתה בקוצר רוח.

“צודקת. אחכה לצלצול ממך”.

“בסדר”, ענתה ברגשות מעורבים. חשה לחץ. מה אומר לה גופה? איך נאותה לפגוש גבר שזה עתה הכירה בטיסה? הופתעה מרצונה המיידי לבטל כל תוכנית, ולסייר עמו בעיר. משהו בו משך אותה. לא ידעה להסביר לעצמה. דבר מוזר קורה לה.

בתום השיחה, אמרה למיקה, “יש מישהו שפגשתי במטוס. מציע לטייל יחד במנהטן. מה את אומרת?”

“נחמד להרגיש מחוזרת. יחד עם זה, בבקשה תיזהרי, את לא מכירה מיהו בכלל”.

“כמובן. אל תדאגי, יהיה בסדר. אני כבר ילדה גדולה. לא אמהר להיענות. ספרי לי מה תכננת עבורנו?”

“האמת שאני מאוד גמישה. מחר במהלך היום נסתובב, נשב בבית קפה, נעדכן אחת את השנייה, שכחת שזמן רב לא התראינו? לערב הכנתי כרטיסים לקונצרט. מחר תתאמי לך מפגשים כרצונך”.

“יופי, מאוד שמחה”.

מיקה ותמרה סעדו ארוחת ערב ביתית, כאשר שוב צלצל הטלפון וסיימון היה מעברו השני.

“היי, לא התקשרת. מה קורה? יש חדש? החלטת?” נשמע מתוח.

“מחר אנחנו עסוקות ביום, ובערב הולכות לקונצרט”.

“ומתי תתפני גם אליי?” שאל בהיסוס.

“דבר איתי מחר ונראה,” אמרה באדישות יזומה.

“או קיי. נתראה בקרוב”. תמרה טפחה לעצמה על השכם, על שלא התפתתה להצעתו של סיימון, גם אם בסתר ליבה רצתה מאוד. ידעה שלא יהא זה צעד נבון.

בבוקר יום המחרת, סרו השתיים לבית קפה עתיק, מרוהט בעץ מהגוני, עם פיתוחי זהב. ריפוד קטיפתי אדום כיסה את כל המושבים. אווירה של פעם שרתה במקום.

“וואו! אפשר כל יום לנסות משהו בסטייל אחר. מה את אומרת?”, הציעה תמרה שאהבה גיוון סגנוני.

“אפשר, גם אפשר. אנחנו פה בשביל לחגוג את גירושייך. בואי לא נשכח”.

“איך אפשר לשכוח? אחרי שהות בגיהינום, חובה לחגוג”.

“מה נזמין? קפה, או כוסית יין?”

“פה קפה. יין בבית”.

נוסיף וופל עם גלידה וקצפת?", הציעה מיקה בעיניים חושקות.

“קצת חטאים, האא?”

“אם אפשר, לא רק בתחום הזה…” בדיחות הדעת הייתה חלק מאישיותה של מיקה. מצב הרוח היה במיטבו.

מתי תספרי לי על הטירוף שחיית בו?", שאלה מיקה. הבנתי שאיני יודעת המון דברים.

“בשובנו הביתה, לפני הקונצרט. מבטיחה. אספר לך ונגמור עם זה. נשאיר את העבר בעבר”.


השתיים השתרעו על הספה בסלון ביתה של מיקה. משיקות שתי כוסות מרטיני. “חלק מתמונות חייך ידועות לי. אותן פיסות מידע ששחררת לי מפעם לפעם בטלפון, או במיילים. מעודכנת בעיקר בחוויותייך מהשנים האחרונות, אבל עדיין יש לי כמה תהיות. איך הסיפור התחיל, ומה באמת קרה”.

תמרה חככה בדעתה איך לפתוח את סיפורה. רצתה שחברתה תבין מה קרה ועל מה היא מצרה. בהתה בכוס היין שבידה, הניעה בראשה כמתלבטת, ולאחר שפגשה במבטה המסוקרן של מיקה, החלה לספר.


"אורי, גבר בן שלושים, רווק, חי בגפו. בעל לשון חלקלקה והמון דיבורים. הכרתיו באקראי באחד הקונצרטים שנהגתי אליהם ללכת בשבת בבוקר. בבוקרו של יום שבת חורפי, בהפסקת הקפה, קרב אליי ועצר לידי. גם הוא הזמין קפה, ופנה אלי, ‘טעים לך?’ ‘כן. תודה’, השבתי כלאחר יד. מראהו דחה. גון עורו בהיר וורדרד, אפו גדול ובולט, גוו כפוף קמעא, ולבושו מרושל.

כשספל הקפה בידי, הפניתי פניי לעבר השולחן הסמוך ומצאתי מקום לשבת. בעוד אני מעלעלת בחוברת אירועים שהייתה מצויה שם, ניגש הלה אל שולחני ושאל ‘אפשר לשבת?’, ‘זה מקום ציבורי, כל אחד יכול’, השבתי והמשכתי בקריאתי. ‘אני רואה אותך פה כל שבת, את עוסקת במוזיקה?’, המשיך לנדנד, בלי לחוש בסלידתי. ‘לא. רק אוהבת להאזין’, עניתי במורת רוח. ‘מצאת שם תוכניות מעניינות?’, שאל בהביטו לעבר החוברת. ‘עדיין לא, אבל בטח אמצא. אתה יכול לקחת לעצמך חוברת כזו ותדע את כל האינפורמציה’. לא רציתי בקרבתו של גבר כלשהו. בוודאי לא מישהו שדוחה, כבר ממראהו הראשוני. ‘נעים מאוד, שמי אורי’, המשיך בלי בושה. לא הגבתי. "ומה שמך?', המשיך.

“תמרה', עניתי מבלי להרים ראש. ‘שם יפה’. ‘תודה’, עניתי וקמתי לכיוון האולם, להימלט ממנו. בקונצרטים הבאים, היה מתקרב בהפסקות ולא נתן מנוח. נימוסיי היו לי לרועץ. הוא לא אמר נואש”. תמרה נאנחה, נשכה שפתיה ולאחר שהייה קלה המשיכה.

“חשבתי איך לפעמים בלי משים, אנו חוזרים על שגיאותינו שוב ושוב, ללא יכולת להחליף את הדפוס שבראשנו. רק לאחר מסע ארוך אל תת המודע, אל הסיבות שבגללן שגינו, אל הבנת הצורך בשינוי, רק אז אולי נוכל להבין, לדעת, ולהימנע מאותן שגיאות”.

“לא מבינה איך נגררת לתוך הקשר איתו?” תמהה מיקה.

“המוזיקה ואהבתי לאמנות, היו למכנה המשותף שלנו. שיחות, ביקורות, שיתוף בחוויות, יצרו בין שנינו לאחר זמן רב, תחושה של ידידות”. שוב נאנחה בכבדות.

“לאחר שנלכדתי כטרף בזרועותיו החונקות של אבנר, הייתי אמורה להיזהר שבעתיים. לבדוק את שיטותיו של כל גבר שחשק בי. בלי משים, לא חשתי שאורי חזר על אותן שיטות. עקביות, חיזור, הבטחות, מחמאות, כל אותם דברים שמטשטשים את אישיותו האמיתית המוסווית היטב וגורמת לתחושה חמה ונעימה, גם אם אין לה כל כיסוי. הנאיביות שלטה בי. האנטנות לא פעלו. לצערי, הייתה לי התבגרות מאוחרת בנושאים הרגשיים. כאילו כוח עליון הכביד את ליבי וסנוור את עיניי”.

מיקה חשה בקושי הרב של תמרה להיכנס לעובי סיפור חייה, ומיהרה להציע לנוח קצת. בו בזמן, תלך היא אל המטבח, תפרוק את מכונת המיצים מאריזתה ותכין להם משקה בריאות של פרי וירק. תמרה קיבלה בשמחה את עצתה ושקעה שוב לתהום זיכרונותיה האישיים.

'…בכל פעם הצליח אורי לשבור את הקרח יותר ויותר. עם הזמן, היו מזמינים קפה בהפסקת הקונצרט ויושבים ליד אותו שולחן בטבעיות. אורי, משכיל חובב אמנות. שיחותיו מעניינות. התרגלה למראהו, שהרי גדלה על האמרה “הבל היופי”. מילים כפשוטן, ללא העמקה בפירושן העמוק.

חלפו חודשים. הגיעה פגרת הקיץ. אורי החליט לנסות להיות נועז יותר. זה הקונצרט האחרון. יעברו שלושה חודשים עד העונה הבאה. תסכימי לצאת איתי לאיזה מופע בזמן הפגרה?', שאל. היססה. ‘לא יודעת. קיץ ויש לי המון תכניות. כנראה גם אסע לחו"ל’. ‘אפשר פעם לצאת ביחד, אם תסכימי. יציאה ידידותית’. ‘ממש לא יודעת’. ‘תסכימי לתת לי את מספר הטלפון שלך?’ ‘בסדר, אבל לא מבטיחה דבר’. לאחר ימים ספורים, צלצל והציע ללכת לתיאטרון. מחווה ידידותי בלבד. לא ידעה שהנאיביות וחוסר הניסיון, הינן הרכב קטלני, ומכשול ענק שמתעתע בהיגיון, ומרסקו לרסיסים.

יצאו להצגה ועוד הצגה ועוד הצגה. בלי להרגיש החל להיות נוח, שהרי הוא רק בן לוויה. חיי התרבות הרבים, במהלך שנה תמימה, עשו לה טוב. רק ידידים אפלטוניים.


“יקירה, איזה שילוב של ירק או פרי את רוצה?”, מיקה הרימה קולה מן המטבח.

“גזר וסלק בשבילי. מה את בוחרת?”

“אני מעדיפה תפוח וסלרי. עוד מעט זה מגיע”. אמרה בצהלה מופגנת.

“יופי”, השיבה תמרה והמשיכה בהרהוריה.

…אורי עדיין רווק. גם היא רווקה. צעירה ממנו בשנים אחדות. קרייריסטית, שאינה רוצה כל התחייבות מלבד עסקיה. עושה שימוש ביידע הפסיכולוגי שרכשה באקדמיה, מיד לאחר סיום שירותה בצבא, כדי להבין את לקוחותיה, ולהנעים את הקשרים העסקיים. התנסותה במשרד אדריכלים בתחילת דרכה, היוותה ערך מוסף להבנת תפקידה הניהולי. הנחייתו הקבועה של אביה, השלימה את התמונה ואפשרה לה להגיע למקום בו היא נמצאת היום. בעלת עסק משגשג עם קשרים בינלאומיים. החומריות והרוחניות, כיכבו בחייה בערבוביה.


אורי לעומתה, הצטייר כמי שלא דאג כלל לחומריות וליציבות בחיים. רק לימים הבינה, איך האגוצנטריות וחוסר האחריות משרתים טפילים אנושיים כמוהו.

‘חושב שאנחנו מספיק מכירים וקרובים, כדי שאאזור אומץ ואזמין אותך לארוחה בביתי’, אמר באחת הפעמים. ‘לא תודה’, נרתעה. ‘אני עושה פסטה נהדרת’, הוסיף. ‘לא, לא, אני לא מעוניינת’, הסתייגה. ‘לא מבין למה את מסרבת. מבטיח לך שאין לך מה לחשוש’.

תמרה הרהרה בשגיאותיה, מהן רצתה ללמוד, גם אם נעוריה חלפו לבלי שוב. תהיות הטרידו את מוחה.

‘למה הזיכרון בוגד בנו לפעמים? גם אבנר הצהיר בנאמנות, שישמור על בתוליה, יאהב, יכבד. הנה זה בא, ומודיע עד כמה ניתן להאמין בו. אינה מקשרת בין השניים ושוב נופלת במלכודת. יפי התום, מותיר את הלוקה בו, במקום שרק חלומות נמצאים ואילו המציאות טופחת על פניו באכזריות. הצורך לחזור להאמין בבני אדם, מקהה את החושים ועוקף את ההיגיון’.

מיקה חזרה לסלון עם מגש, ושתי כוסות מיץ טבעי שופע בריאות. הזדקפה על הספה, נעצה מבטה בתמרה ואמרה, “חזרתי. את מסקרנת אותי. ספרי קצת יותר”.

“קשה לי לחזור במנהרת הזמן. לפעמים אני תוהה, אם אין איזו יד שמנהלת אותנו”.

“אני מחכה”, הפצירה בה. תמרה התנועעה מצד אל צד במקום מושבה, באי נוחות. גירדה זרועותיה, העוותה פניה ורק לאחר שהייה גדולה, המשיכה.

"בדירת הרווקים שלו, ישבנו במרפסת, עם קערות פסטה מונחות על שולחן קטן. ‘הממ… דווקא טעים’, שיבחתי. ‘זה הדבר היחיד שאני מומחה בו’, אמר. ‘בטח יש לך עוד כמה תחומים’, חייכתי בזווית עיני. "כן. פה ושם. מאוד אוהב לצייר, למשל‘. אורי פינה את השולחן לעבר המטבח ושאל, ‘תה או קפה?’ קפה בבקשה’, השבתי. כשהגיש את המשקאות המהבילים, קרב אל מאחורי גווי ונישק בקלילות את צווארי, ללא רשותי. "מה זה צריך להיות?', שאלתי בכעס, שהרי לא הייתה לי כל משיכה אליו. ‘סתם, את נורא מתוקה’, התחכם. סומק עלה על פניי. קמתי ממקומי, הסתובבתי בחוסר סבלנות, שוקלת לעזוב. ‘מה קרה? אל תכעסי כל כך. סתם ידידותי’, חזר והדגיש. חככתי בדעתי אם ללכת. אולי תגובתי מוגזמת? דברי חנופה והתנצלות נשלפו מפיו והחלישו את התנגדותי. שפתיי הקפוצות, נתרככו בהדרגה עד שנרגעתי. הסכמתי להמשיך בשיחת רעים, במטרה לשמוע מעט יותר על חייו האישיים. ‘טוב, אשאר אבל ספר קצת על החיים הפרטיים שלך’, אמרתי. ‘אני ממש לא יודעת עליך כלום’. ‘בסדר’. החל בסיפורו, כאשר נימת דיבורו משדרת מלאכותיות בלתי מובנת.


'יצאתי לא מזמן ממערכת זוגית. לא נישואים. חיינו ביחד שנה. יום בהיר אחד, חברתי החליטה לנסוע לפירנצה להשתלם באמנות. ‘בטח היה קשה לך’, הבעתי הזדהות. ‘מאוד, אבל הבנתי את הצורך שלה להתפתח, במקום מדהים ועשיר באמנויות. אהבתי אותה. היא, את האמנות אהבה יותר’, גיחך. ‘נשארתם בקשר?’, הסתקרנתי. ‘בהתחלה כן. עם הזמן, הקשר הלך ודעך. לא יכולתי להיות חצוי. אצלי זה או הכל, או לא כלום’, הכריז. ‘אני מבינה’, הוספתי, למרות שלא השתכנעתי מסיפורו. ‘מסתבר שרק לי היה עצוב. לה היה טוב באיטליה, שם מצאה דרך להגשים את חלומה’. ‘חבל שקשר יפה מסתיים בקול ענות חלושה’, אמרתי. ‘אל תצטערי. כבר התאוששתי. מקווה שאמצא מהר זוגיות חדשה’. לאחר זמן קצר, נפרדנו באמירת שלום, מבלי לקבוע דבר. מפעם לפעם התקשר להציע בילוי. לא הבחנתי כלל, כיצד הוא מתכנן צעדיו באיטיות, ובסבלנות. טווה את קורי החיים סביבי. הכתובת הייתה על הקיר, מול עיניי. אני לא ראיתי. שבויה בדפוסי התנהגות ישנים, אפשרתי לגרור אותי לתוך מערכת שכלל לא בחרתי ולא תהיתי על קנקנה. לא בדקתי את רגשותיי האמיתיים כלפי הבחור. ערב אחד, בעומדנו על מרפסת ביתו, הניח לפתע את ידו על כתפיי. ‘תרשי לי לנשק אותך?’, שאל הפעם בעדינות. געגועיי לחום, גרמו לי להסכים. בשבועות הבאים, כבר היינו מתגפפים, ומאזינים למוזיקה רומנטית לאור נרות. הרשת הלכה והתהדקה. אורי הכיר בכוח השכנוע שלו וחש שבשלתי לקשר יותר עמוק. חיידק התמימות עשה את עבודתו נאמנה. המשיך להתל בי. סירב לנטוש את הבית החם שהיה לו בתוכי.


ערב אחד, ישב לידי על הספה הרחבה, נשק לי בחום, השכיב את גופי ברכות על מיטתו ולא סירבתי. לא ידעתי לאן יוביל אותו רגע גורלי. לא הרחקתי לכת במחשבותיי על העתיד. רציתי לנסות ולהתנסות, שהרי מלבד ניסיוני הנוראי עם אבנר, לא ידעתי כל גבר במשך שנים. ‘אולי הפעם זה אחרת’, חשבתי. קיוויתי למחוק את הזיכרון הקשה שליווה אותי. את מכירה את האמרה ‘יושב במרומים ישחק?’ גם אם נדמה שתכננו היטב את חיינו, כוח עליון לעיתים מסיטם לכיוון אחר וכל תוכניותינו מקבלות תפנית חדה, אותה לא שיערנו. שכבתי נינוחה, עומדת לצפות בהתרחשות, עם שליטה מלאה וצורך בחוויה מתקנת.

אורי נהג במוזרות. נדמה היה שחיפש את הדרך אל תוכי, כאילו לא הכיר גוף אישה מעולם. אני, בשנות העשרים המוקדמות לחיי, עם ניסיון קצר ומר בעברי, לא ידעתי לפרש שפת גוף. אחר גישושים רבים, לפתע הצליח להגיע אל בין רגליי, נרגש ומתנשף, כמתלבט מה עליו לעשות. תמוה בעיניי, שהרי סיפר על חייו עם זוגתו… תר וחיפש, עד שמצא דרכו לתוך גופי. לא תאמיני למה שישמעו אוזנייך", אמרה והשתהתה. מיקה הביטה בה כולה סקרנות. עיניה פקוחות, ופיה פעור. ‘מה יכול להיות?’, חשבה.

“כהרף עין, מבלי שהייה כלשהי, מבלי ריגוש בגופי, מבלי הכנה לבאות, חשתי גל חום חזק ולח זורם אל תוך בטני בעוצמה נוראית. כמו ברז מים. דקות אחדות לאחר מכן, מצאתי עצמי בתוך שלולית ענקית של נוזלים שיצאו ללא הרף מתוכי. הלם הכה בי. מה זה צריך להיות? הבלבול אחז בי. ידעתי שמשהו לא בסדר. התיישבתי במהירות על המיטה. ריח עז של שתן עלה באפי. אלוהים אדירים! אורי שפך את מימיו לתוכי, כאילו הייתי אסלה. סלידה איומה אחזה בי. גועל נוראי. כעס מטורף. לא ייתכן. הבחור משוגע. מושפלת ורגוזה, קמתי בזריזות לשטוף עצמי, מתאפקת לא לאפשר לדמעות לגלוש מעיניי. מלאת אכזבה ומורת רוח, כעסתי על עצמי ועל נכונותי להתקדם איתו צעד אחד קדימה”.

“אני בשוק מוחלט. מזועזעת”. הגיבה מיקה בשאט נפש, כשהיא מעווה את פניה. “איכסס!!!…”

"אני רואה שאת בהלם, פעורת פה. חכי ותשמעי איך זה נמשך. חזרתי אל החדר, ללא אומר, לבשתי בגדיי, ופניתי אל הדלת. ‘רגע, אל תלכי, יש לי ווידוי’, התחנן. "מה קרה לך?' ‘אתה מטורף’!!! התחלתי לצעוק, ‘מטורף!!! דוחה!!!’ ‘סליחה, סליחה’, אמר במבוכה וסומק עלה בלחייו. ‘אתה מבין מה עשית? השתגעת לגמרי? אתה מגעיל אותי! בבושת פנים אמר, ‘לא ידעתי מה עושים בדיוק’. ‘מההה?’, הרמתי קולי בזעם, ‘מה נראה לך, אני שפן ניסיונות שלך? מה זאת אומרת לא ידעת?’ התפרצתי, ‘הרי הייתה לך זוגיות ממושכת?’ "זהו זה, שלא. נורא מצטער, פברקתי. מעולם לא התנסיתי, זאת הפעם הראשונה שלי’. ‘מההה??’, שוב שאגתי מזועזעת, ‘אלוהים אדירים. רמאי חולני. דוחה. אני לא מאמינה, כולך שקר אחד גדול’!? חצוף, שקרן'!

שקר כזה לא היה עולה בדעתי. השתמש בי במרמה. לא שיערתי, שזו דרכו כל חייו. פניתי לכיוון הדלת ואמרתי בכעס, ‘אל תתקשר אליי יותר, מטורף! מניאק! חלאה!’ ויצאתי בטריקה, מבוזה עד עמקי נשמתי.


זה הרגע, בו החלטתי שוב להקים חומות הגנה מסביבי. לא שיערתי, שאם אירדם בשמירה, חיי יהפכו לדרמה מיוסרת וסבוכה. לא ידעתי שעוד יוסיף להשתמש בטוב ליבי, וברגשי החמלה שבי, כדי להסוות את פגמיו המיניים בעיני החברה. החזרה על אותן טעויות, או בדומה להן, גובלת בטיפשות שאין לה מחילה ולזו מחיר גבוה מאין כמוהו".

“לא מאמינה למשמע אוזניי. מעולם לא סיפרת על החוויה המגעילה הזו. איך התחתנת עם היצור הזה?”, נדהמה מיקה.

"שאלה טובה. אפילו לי אין תשובה עליה. לא היה לי מעולם עם מי לחלוק או להיוועץ על חוויותיי האינטימיות. עם ההורים, זה לא בא בחשבון. לחברות לא נעם לי לספר על בושות, שמא יגלו את תמימותי הרבה, בניגוד לדימוי הקרייריסטי המצליחן שיצרתי לעצמי. בדידות נוראית, בין המון חברים. אין את מי לשאול. אין עם מי לדבר.

‘לא צריך בן זוג’, שיקרתי לעצמי שקר גס שהרי לא טוב היות האדם לבדו.

ניסיוני האינטימי הגרוע, גרם לי לבחור בהתנזרות מוחלטת". תמרה בלמה את שטף דיבורה. עיניה בהו בחלל החדר.

“מה עובר עלייך, חברה שלי?”

“סתם. סתם”, השיבה כלאחר יד והמשיכה בסיפורה.

"עברו שבועות אחדים. אורי חיפש דרכים לחדש קשר. משלא נעניתי לצלצולי הטלפון שלו, שיגר מכתבים בזה אחר זה, עם זרי פרחים. תחילה טרח להסביר את סיבותיו לשקר הנוראי ששיקר. ‘את חייבת להבין’ כתב, ‘בגילי הייתי הופך ללעג אם הייתי מודה בבתוליי. כל חבריי התנסו כבר בגיל שש עשרה ואני כבר בן שלושים. מה יכולתי לעשות?’

לא שיערתי שתופעה מעין זו, מאותתת על בעיה במוחו המעוות, ובנטיותיו המבולבלות. היה נדמה שלא החליט אם לבחור בגברים או בנשים. את חברתו לחיים, המציא מפרי דמיונו, כדי שיראו בו גבר נורמאלי. השקר, הולכת השולל והפגיעה בזולת, היו מהות חייו. במכתביו האחרים התנצל, ביקש לחזור ולהיפגש, לתת לו הזדמנות נוספת. לאחר חודשים רבים מאוד של תחנונים והפצרות, העקביות שוב ניצחה והצליחה לעורר בי חמלה. שום שבב של אהבה. כאילו לא היה קיים בי רכיב כזה".

עיניה של מיקה לא פסקו להביט בתמרה בשאלה וזו המשיכה לגעת רק באותן סצנות שליבה התיר לה.

“הסכמתי להיפגש שוב. תנאי ידידות בלבד. ללא אינטימיות. לא שיערתי שילמד להסוות בעיותיו בהצלחה יתרה. שכן ראה בי חיפוי לגילוי משיכתו המועדפת לגברים. משיכה בה התבייש, משום מה. הצהרות אהבתו, אותן הרעיף עליי השכם והערב, השיגו את מטרתן. אותה סצנה מחפירה, לא חזרה על עצמה. שמרנו מרחק אינטימי, תקופה ארוכה מאוד. פיו הפיק מרגליות. דבריו סיברו אוזניי, אך אל ליבי לא חדר מעולם. חייתי בעצירות רגשית. עד אז, לא ידעתי מעולם, מה זאת אהבה אמיתית”.

“מרגע לרגע אני ממש מבולבלת”, התרגשה מיקה. “את בטוחה שאת מספרת על האקס שלך? פשוט מזעזע. זה נשמע לא אמיתי”.

“לצערי, עליו אני מספרת, ומכה על חטא. כיצד אפשרתי? מה קרה לי? רוצה שאמשיך?”, שאלה.

“ברור. חייבת לדעת, אולי גם להבין, למרות שממש קשה”.

“רצונך להבין לא יסופק. גם אני עצמי איני מבינה איך קרו הדברים”.

“ספרי, אולי נבין ביחד, כדי להשתחרר מהסיוט הכי גדול שלך”.

“משחקו היה כמעט מושלם, ומשכנע. בחרתי להסכים לזוגיות מכובדת. אהבתי את האפלטוניות. ללא מתח. בחלוף הזמן, החל לטפטף משאלות לבו לקשר רציני, מחייב, ממוסד. תחילה סירבתי לכל הצעה. אחר כך, החילותי לחשוב על האפשרות להקים משפחה. ‘חייבים להתפשר’, כך אומרים. למצוא חבר לחלוק איתו את חיי. ללדת ילדים. לבנות קן משלי. חלמתי על אבא טוב לילדיי, ושוב אפשרתי קשר אינטימי מעודן, ומתחשב”.

פרץ של דמעות קלח מעיניה של תמרה שהחלה להתייפח בקול, כפי שלא עשתה מעולם בפני איש. מיקה קרבה אליה, חיבקה אותה. ידיה ליטפו את לחייה ומחו דמעותיה. ידעה את תחושת האובדן והבינה את הכאב הנוראי, שהרי ילדים כבר לא יהיו לה וחלומה נגוז יחד עם שנותיה היפות ביותר.

“אלוהים אדירים, איזה סיפור? ממש לא מבינה. את החכמה שבחבורה. איך זה קרה? לא שופטת אותך, פשוט לא מבינה. נדמה כאילו משהו מיסטי ניהל את הטירוף הזה”.

“אין לי הסבר הגיוני. התעתוע היה מושלם. אותה ילדת טבע ברוכת אינטואיציה, הלכה לאיבוד בתוך מערכת יחסים מטורפת והמחיר יקר מנשוא, כפי שאת יודעת”.

לפתע השתתקה. עיניה מושפלות, לחייה חיוורות, רעד קל ניכר בשפתיה. מיקה הביטה בה מודאגת. לא ידעה מה לומר. החליטה לשנות נושא, ולהקל על מצוקת נפשה של תמרה.

“בואי נרים כוסית. את חייבת לזכור, הכל נגמר. הכל נשאר מאחור. את אישה חופשייה”.

“צודקת, אבל עדיין לא סיפרתי לך איך נישאנו. אני חייבת. רק אז ירווח לי”.

מיקה הגישה כוסיות יין, חייכה לעברה של תמרה והצהירה “לחייך חברה שלי. לחיי החופש. אני מקשיבה”.

“אספר לך על ערב כלולותיי. סיפור שלא יאומן”.

“דברי. קשה לדמיין שגם ערב כזה הינו בעייתי, או טראומטי”.


“ערב כלולותיי, לא יישכח עד סוף ימיי. אירוע מטורף שחסם אותי ואת ליבי”.

“אלוהים אדירים, מה כבר יכול להיות בערב כזה?”, שאלה מיקה בתימהון. “הרי זו משאלתה של כל בחורה, להיות בו מלכה אמיתית”.

“רחוקה מלהיות מלכה, הייתי שפחה לגחמותיו. לא ברור מה הניע את מוחו המטורף. במקום לנהוג בי באהבה, ובכבוד, מצא דרכים להיות אגרסיבי, ובוטה. לעיניי התגלתה האישיות האחרת, שכולה רוע צרוף”.

“מה קרה שם, תמרה? אני לא מבינה”.

“לפני החופה, יזם ריב גדול. לא דיברנו זה עם זו כל הערב ובכל שהותנו במלון”.

“אני ממש לא יכולה יותר. זה נשמע כמו לחיות במחיצתו של אדם עם פיצול אישיות”.

“את צודקת”. אישרה והשתתקה. תנועותיה של מיקה שלא כהרגלה, היו חסרות שקט, ובעיניה הבעה של תמיהה וכעס.

“קשה לי לשמוע. קשה להבין. מדוע אדם מציע נישואים ונוהג בנבזות?”

“אין לי תשובות. היום הזה הוא היסטוריה רחוקה. ממנו והלאה החלו כל שנות הייסורים, על חלקן את יודעת”.

“חושבת שכדאי לדבר על קיבה מלאה. אני הולכת להכין לנו ארוחה קלה”, אמרה וקמה ממקומה, סרה אל מטבחה והחלה להכין מטעמים. “שבי ותנוחי לך, עד שהשולחן יהיה ערוך”, הציעה לתמרה.

בשעה שציפתה להזמנתה של מיקה, עלו תמונות ליל כלולותיה במוחה.

'ימים ספורים לפני החתונה, פגש אביה את אביו של אורי, החתן המיועד, ובשיחה חברית אמר לו, ‘בני הוא גם מופרע וגם מנוול, אם בתך תוכל להסתדר איתו, אצדיע לה’. הזדעזעה למשמע הדברים הקשים, של אב על בנו, ומיד גוננה. נראה לה שנעשה לו עוול. ‘שוחרת צדק נאיבית מאין כמוה’, חשבה בנימה של לעג עצמי. לא הייתה מוכנה להטיל ספק בהגינותו של אורי שהצליח להתל בה, ולסנוור את עיניה, בזכות לשונו החלקלקה, דבר שלא נסתר מאביו.


היום הנכסף הגיע. האולם המפואר שבבית המלון, התאים לקהל הקרואים של העשירון העליון שהגיע לחתונה. מקורבי אביה, היו מן האליטות של החברה הישראלית. אנשי עסקים מהארץ ומחו"ל. משפחה וחברים רבים, לא רצו להחמיץ את האירוע הזוהר. העושר ניכר בכל פינה. בחירת התקרובת, סידורי הפרחים ותוכנית הערב, הופקו באמנות, ובהקפדה על ידי תמרה. התקצוב, היה של אביה הנדיב והאוהב.

בשעות אחר הצהריים היו בדרכם לבית המלון. לבושה שמלת כלולות עדינה, שרווליה מרושתים, צמודה לגופה הגמיש והמחוטב והינומה עם זר פרחים לבנים קטנטנים על ראשה. פניה מאופרים בעדינות, ובטבעיות. חשה יפה מתמיד, כמו כל כלה בעולם, שהרי זה היום בו כולן נסיכות אמיתיות. בחרה לנוח קצת לפני האירוע, לאחר יום ארוך של הכנות. בסוויטה שהקצו להם, התיישבו בכורסאות ליד שולחן, לגמו ספלי תה עם עוגיות ושוחחו בנחת.

‘זה יהיה ערב שלא יישכח’, אמרה בשביעות רצון.

‘בטוח. עם תכנון קפדני כזה, אין צל של ספק’, הוסיף בגאווה.

‘השאלה הגדולה, איך ייראו החיים אחר כך’, מלמלה בלחש, כאילו עלה הבזק של ספק במוחה.

‘אצלנו?’, השיב בנימה של ביטול, ‘ברור שנהיה הזוג הכי מוצלח בתבל’.

‘איך אתה בטוח כל כך?’, שאלה.

‘כי לא ניתן לשום דבר להעכיר את הזוגיות שלנו’, שלף משפט ללא כיסוי, כפי שעשה תמיד. דבר שלא הבחינה בו עד לאותו ערב. חיפשה בתוכה את השמחה, ההתרגשות, האהבה, אולי פרפרים בבטן, ללא הועיל. עלתה בה מחשבה, כי על אהבה בלבד, אי אפשר להקים בית. צריך לשקול גם בהיגיון. שמעה על אותם אנשים שזוגיותם הייתה מעין עסקה מוצלחת. שכחה שגם בעסק טוב, יש לבדוק כל פרט ופרט, בהתחייבות המשותפת.

בזהירות רבה, הניחה גופה על המיטה כדי לנוח, לפני ההילולה. דואגת למתוח שמלתה, שלא תתקמט. אורי גם שטח גופו לידה ומלמל, ‘עוד חצי שעה צריכים לזוז לאולם’. ‘זה בסדר’, אמרה, ‘ננוח קצת ונלך. אנחנו ממילא מוכנים’. עצמה עיניה, הניחה לעצמה להירגע לקראת הערב. לפתע, חשה את כל כובד גופו של אורי מעליה. המומה ולחוצה, לא הבינה מה רצונו. לא מתאים. הזוי. עכשיו? שעות רבות של הכנות, לבוש, איפור, תסרוקת, לכבוד הערב המיוחל. מה עלה בדעתו? התמונות לא הרפו. ‘מה אתה עושה? השתגעת?’, צעקה וניסתה להודפו. פניו עטו מעטה של טירוף כזה שלא ראתה מעולם. עיניו כמעט יצאו מחוריהן. בהלה כיסתה פניה בעודה מנסה לקום. עיניו רשפו אש. הדף אותה בכוח וגהר מעליה. דה ז’אבו…

‘מה אתה רוצה? יצאת מדעתך? חייבים ללכת כבר, זה לא הזמן, האורחים החלו להגיע’, התחננה. ‘יהיה לנו המון זמן. כל החיים’. אורי לא שעה לתחינותיה. בגסות הרים את שובל שמלתה והחל לגרור את תחתוניה בניגוד לרצונה. בעטה בו, בכתה, האיפור נמרח על פניה, שערה נפרע. ‘אתה מקמט לי את השמלה. עזוב אותי! עזוב אותי!’ צרחה, איך אצא לטקס? למה עכשיו? אל תשתגע. מה קרה לך? תיכף יבואו לקרוא לנו‘. הערב הנפלא בחייה, נראה בדיוני. סיוט. חזרה במנהרת הזמן. הייתה בקטע הזה. חוותה מין אלים. אולי מגנטה לחייה אותה דמות? הרהרה בכאב. הסיוט רדף אותה. אבנר ואורי, היו לאחד’.

עיניה של תמרה מלאו דמעות. כאילו היה זה רק אתמול. רגעים קשים אלה, לא סיפרה מעולם. מיקה מזועזעת ממראיה הכאוב של תמרה, מבלי לשמוע את סיפורה, החלה לדמוע אף היא, בעודה עורכת שולחן.

“את מוזמנת”, קרצה לעברה, בניסיון להסב את מצב רוחה.

“כבר באה”. השיבה בעודה בוהה בחלל, מריצה את סרט כלולותיה, ללא הפסקה.

…'תחנוניה, ובכייה לא עזרו. אורי לחץ עליה בגופו. פישק רגליה בבוטות. חדר בפראות לתוכה, בעוד היא ממררת בבכי. הבתולים כבר לא הטרידוה, לזה דאג קודמו. רק תחושה של קן הקוקייה אליה נקלעה, כאילו ביד הגורל. אותו לילה שהיה אמור להיות היפה בלילות, הפך את חייה בו ברגע ללילה מקולל והיא רק בשנות העשרים לחייה.

כמו סופת טורנדו. סכיזופרניה. אדם אחר ניגלה לעיניה, בכל כיעורו. שכח את מחילתה לו על שקריו והתנהגותו בתחילת הקשר. מאוחר יותר הבינה, שאינו יכול לקיים מין נורמאלי עם אישה והאלימות הינה חלק מאישיותו. כעסה על עצמה. הכיצד? איך נפלה שוב? תוך דקה שפך לתוכה את זרעו וזז הצידה כאדם זר. ההשפלה, הכבוד הנרמס והלב השבור, היו מנת חלקה. גופה לא כאב. נפשה דיממה למוות.

כהרף עין, הבינה את הטעות הנוראית ולא ידעה מה עליה לעשות. מיהרה למצוא מגבת קטנה, להניח בין רגליה, כדי ששמלתה לא תוכתס מזרעו. השנאה הנוראה כלפיו, הוצתה במלוא עוצמתה. כשהאמינה למילות אהבתו, לא ידעה כמה חלולות הן. עד לאותו רגע איום, חשה שליבה רחש לו חיבה, בה הסתפקה. מיד נשרו מעליו כל ההסוואות. נתמלאה פחד מן הבאות. מן האדם נטול הרסן שלידה. בנפשה נפער אותו פצע נוראי שהצליח להגליד. אונס שחזר על עצמו כבעבר. אותו לילה. אותו איש. אותה גברת בשינוי אדרת. איך לא הבחינה? איך תעתעו בה? ידעה כי לא תזכה להקים בית ומשפחה עם אדם שכזה. כבת יחידה, ילדים משלה היו חלום ומשאלת לב עבורה. עשרים וחמש שנותיה, הותירו את תמימותה כביום היוולדה, עד לרגע זה.

רק שנים רבות לאחר שפצעיה החלו להגליד, חוותה פריחה מאוחרת, עם וויתור על ימי התום. אולי היה זה שיעור שנועדה לעבור, כדי למשוך לחייה דמויות שכל מהותן טוב אמיתי'.

“אני רואה את עינייך, מיקה יקירתי וצר לי אם אני מעציבה אותך”.

“לא. לא. אני בסדר.מחכה לך. עוד רגע נוכל ליהנות מארוחה טובה”.

“מיד אבוא”. הצהירה ומחשבותיה לא הרפו. ‘רמוסה ומפוחדת, שאלה עצמה איך תברח משם בעוד מועד. תודיע לכל הקרואים על החלטתה ותזמינם לאכול, לשתות ולחגוג, למרות הפרת נישואיה. עליה להימלט מגורל אכזר, אך לא היה בה עוז. הביקורת. תחושת הכישלון. מה לא בסדר איתה?’

רבים ממקורביה נהנו מתום ליבה הקסום. מיפי פנימיותה. לא שיערו שתכונה מופלאה זו, עלולה להביא בעקבותיה אסון על חייה.

ברגע שעמדה מול המראה, ראתה את האיפור מרוח על פניה. מה תעשה? אינה יכולה לצאת. סידרה מעט את שיערה, מתחה שמלתה. נותרה יושבת, מאובנת בכורסא מחכה לגואל ומושיע.

הפחד חסם אותה. לפתע הבינה כי רק מי שמצליח להשתחרר מן הפחד, הינו אדם חופשי. רק אז האהבה יכולה להיות בת בריתו. אותו כלי שנתמלא בחרדה, לא הותיר בתוכו מקום לכניסתה של אהבה.

דפיקה בדלת עוררה אותה. בפתח עמדה חברתה הטובה רשל. בחורה פרקטית והגיונית. ‘וואו’, אמרה בתדהמה, ‘איך את נראית? מה קורה? כל האורחים כבר שואלים עליכם’. ‘סיפור ארוך’, אמרה באנחה נוראית, כשהדמעות עצורות בעיניה. ‘נדמה לי שאני מבינה’, אמרה רשל במנוד ראש ולא הוסיפה. דאגה לקיום הטקס, בלי לעצור לרגע לחקור, להאזין, להבין.

ייתכן שבליבה דמיינה רגע אינטימי, או חרדת המעמד. רגליים קרות לפני החתונה, שאחרת איך לא בדקה? לא שאלה? לא יעצה? ‘יהיה בסדר. בואי אעזור לך עם האיפור, אתם חייבים לצאת אל האורחים. לא נוכל להאריך בדיבור’. כללי הטקס הובילו את החלטתה להיות מעשית.

רשל, מיומנת בענייני אופנה, איפרה אותה להפליא, חיממה את ליבה, ליטפה את כתפיה, שילבה זרועה והובילה אותה אל האולם. תמרה הלכה, כשחיוך מלאכותי על פניה. אילו סיפרה לרשל את כל שאירע, ייתכן שהייתה מעזה לייעץ לה לברוח בעוד מועד. בעודה צועדת, כמובלת לגרדום, אורי השתרך עם ארשת ניצחון על פניו, כמי שהשיג את כל מאוויו. עתה יוכל ללכת בראש מורם מול חבריו, ששרבבו השערות שונות על גבריותו. מהוססת, ומבוהלת, המשיכה בדרכה לאולם. אורי רצה לקבוע שליטתו בה. לנסח את חייה על פי שיגעונותיו. לא הבין שתגלה עם הזמן יכולות לבעוט בו במלוא האון. היא לא שיערה שימים וחודשים יחלפו, עד שכוחה ישוב אליה ותדחה אותו מעל פניה. בשבוע הדבש במלון, איש לא דיבר עם רעהו. הוא התחפר בספרים שהביא עמו, היא טיילה בסביבה עם מחשבות אינסוף. הכעס הרתיח את דמה. תחושה של חוסר תקווה. חושיה שעד כה היו רדומים, התעוררו באחת והבהירו לה שבן זוגה, יצור מניפולטיבי ללא תקנה. הפכפך, חסר התחשבות. מטורף אמיתי. ג’קל והייד. הקיצוניות האגרסיבית שבהתנהגותו, צמררה אותה. סצנת ערב הנישואים, אותתה לה על הבאות. במוחה עלו רעיונות הימלטות. מה שלא צפתה, שדרך מלאה חתחתים עוד נכונה לה, עד שתוכל שוב ליהנות מן החופשי.

“הארוחה מוכנה. מחכה לך”, הזמינה מיקה שוב ברוך.“לא אלחץ עלייך לספר הכל. בעיניי את ממש גיבורה. איש לא יכול להבחין איזה חיים קשים עברת לאורך כל השנים”.

“לא החצנתי את כאב ליבי. ‘העולם אוהב את מי שצוחק אליו’, כך אומרים. תמיד חייכתי, כאילו לא קרה דבר. לא שיתפתי איש. מאוחר יותר בשנותיי הבוגרות, החילותי להתחבר אל רגשותיי, באיטיות, כאילו האנטנות החלו לפעול. החלטתי שוב לא לבגוד בעצמי לעולם. התחייבתי להיות נאמנה לעצמי, הפעם ממקום בוגר. אלא שנתתי לפחד לנהל את עתידי ולא הקמתי קן לעצמי”.

“למה את מאשימה את עצמך, יקירה?”

“כי לבד ניהלתי את חיי ולא חשתי איך החמצתי את מימוש נשיותי, את האפשרות לפגוש בגבר אוהב ואכפתי שיחלוק איתי את החיים. זו הסיבה לתחושת האשמה”.

מיקה נותרה פעורת פה. “למה לא סיפרת?”

“אין לי מושג מדוע שמרתי את כל הכעסים בתוך ליבי, מבלי לשתף וזו רק תחילתו של הסיוט שרדף אותי. אבל יש גם הפתעה טובה. שנים אחדות לאחר מכן, זכיתי למרות הכל, לאהבה גדולה”.

“את רצינית? לא ידעתי כלום על זה. קרן אור כזו, חייבים להעלות על נס. ספרי, אני סקרנית”.

“משהו יפה להפליא שהחזיר לי את שמחת חיי”.

“ספרי. רוצה לשמוע”.

“אהבה יחידה זו, הייתה גלגל הצלה עבור נשמתי, גם אם בסופו של דבר לא התממשה. עכשיו תוכלי להבין, מדוע אני נרגשת, ומשתוקקת לאהבה חדשה, אמיתית ויפה. אולי זה יקרה עם סיימון. מי יודע”.

“אשמח אם תספרי לי על אותה אהבה כשיבוא לך. בעניין סיימון, בבקשה אל תטפחי אשליות. תיהני מהרגע. זה בסדר. מגיע לך”. השתיים ישבו חבוקות על הספה, לאחר שסעדו את ליבן. מיקה חיפשה דרך לעודד את חברתה.

“עוד תמצאי מערכת יחסים, מלאת אהבה, עם גבר נפלא. עכשיו, משזכית לצאת מהכלא שכפו עלייך, זכית בחופש לבחור ולהיות המחליטה היחידה בחייך האישיים, מבטיחה לך שזה בוא יבוא”. תמרה חייכה לשמע דבריה המלטפים והמעודדים של חברתה. “אספר לך בהזדמנות את סיפור אהבתי היחידה”, הבטיחה.


 

ה

שתיהן התרווחו על הספה, מצב רוחן השתפר, השיחות נסבו על הא ועל דא. שעת בין הערביים הקפיצה אותן ממקומן, ביודען שעליהן להגיע לקונצרט הערב. מיקה לבשה חליפת פסים, בצבעי שחור לבן, נעלי עקב גבוהות ושרשרת זהב לצווארה. תמרה, העדיפה שמלת מקסי בצבע אפרסק, מחרוזת שחורה וסנדלים מוזהבים לרגליה. ברדתה לסלון, הפטירה כבדרך אגב, “איזה קונצרט הולכים לשמוע?”

“מיוחד במינו. קונצרט ג’ז. באחוזתם של זוג מבוגר, עשיר מאוד, שעורך אירוע מוזיקלי אחת לחודשיים. מזמינים נגן אורח, ופותחים בקוקטיל מהמם, כמו שאת אוהבת”.

“נשמע מרומם נפש. מתאים לי”.

אהבה קוקטיילים, להם הורגלה בחיי החברה שלה, במיוחד כאשר הסתפחה לאירועי הצדקה של אביה עתיר הנכסים. עושרו הרב, מהצלחותיו הגדולות בתחום הנדל“ן, פתח דלתות רבות בפניו והוא ידע להעריך כל מי שהושיט לו יד בתחילת דרכו. כחלק מהווית חייו האידיאליסטית, מצא עצמו תורם לנזקקים, לבתי חולים ולסטודנטים חסרי אמצעים. השכלה, הייתה ברת חשיבות עצומה בעיניו. את טוב ליבו, ביחד עם רעייתו, הנחילו לבתם היחידה תמרה שראתה בהם דוגמא ומופת לחיים נכונים, ומלאי משמעות והמשיכה את דרכם. תמיד התחככה בין מכריו של אביה בחן ובחוכמה ולא אחת רכשה לה לקוחות לעיסוקיה בנדל”ן, במהלך המפגשים החגיגיים. אותם לקוחות, הוקסמו מאישיותה. אישה צעירה, אמיצה, סימפטית ואקטיבית, בעלת רעיונות יזמות מלהיבים, ומקוריים. תחושת העצמאות הכלכלית, הייתה אהובה עליה, למרות יכולתה להסתמך על אביה. יזמה נושאים ייחודיים משל עצמה, הצליחה בכל אשר נגעה ידה. באומץ ובנחישות, ניהלה פרויקטים גדולים ומבוקשים בישראל, ובארצות מתפתחות בחו"ל. חשבון הבנק שלה הלך ותפח בזכות יוזמתה הברוכה.

בבית הוריה נהגה לפשוט מעליה את דמות היזמית ונהנתה מתחושת הבת היחידה, שכל תשומת הלב אליה. עוד בטרם כניסתה לבית, היה עולה באפה ריח תבשיליה הטעימים של אמה, אותם הכינה באהבה רבה עבור משפחתה, כאשר ביתה היה פתוח לאורחים מזדמנים, אשר תמיד הוזמנו לשולחן.


כבר בתום שירותה בצה"ל, חככה בדעתה לאן פניה מועדות. ידעה שבבוא העת תחבור לעסקי המשפחה, אולם תחילה תלמד באקדמיה. הבחירה קשתה עליה. גילה הצעיר הטה את ליבה, לבחור תחילה בפן הרוחני, גם אם ברור לה שעליה להיות מציאותית ומעשית. לאחר התלבטויות, בחרה ללמוד פסיכולוגיה כתואר ראשון. מאז ומעולם, עניינה אותה נפש האדם ומערכות יחסיו. חפצה לדעת מה מתרחש בצפונות ליבם, ובעומק נשמתם של בני האדם, בהם נתקלה. לעיתים חלמה לקרוא מחשבותיהם. משאלה שנותרה בגדר חלום בלבד.

היידע הפסיכולוגי, היה לה לעזר בתקשורת בין אישית. מאוחר יותר הבינה שכל כישוריה הופנו לזולת. לא שימשו אותה עצמה בבחירותיה החשובות בחיים. משברים קשים, עוררו את תשומת ליבה פנימה. עתה חשה צורך לשנות כיוון, ליצור בתוך נפשה מרבד של שלווה, עליו תצמיח התחלות חדשות. הגל הרוחני העולמי, השפיע על הליכותיה. מסירותה לעבודתה, העלתה את ביטחונה הכלכלי, אך היוותה מעין בריחה מאכזבותיה.


מכוניות רבות הגיעו לשער האחוזה והודרכו להיכנס פנימה אל חניית החווילה הענקית. בכניסה נראו גברים בחליפות ונשים בשמלות ערב, בסגנונות שונים. מקסי, מיני, ומחשופים גדולים. מראה חגיגי מהודר, ומאוד אלגנטי. בצידו של הלובי, שולחן גדול, ערוך לאירוח, עליו פטיפורים שונים, ומיוחדים, משקאות חריפים, משקאות קלים, קפה ותה. אהבה תקרובת קלה, כוסית טובה ואנשים יפים.

בביתה נהגה ללגום מדי פעם משקה משובח, גם אם הייתה בגפה. קל וחומר, בכל אירוחיה הרבים. הרשתה לעצמה ליהנות מעושרה הרב, באותם דברים שהקלו על חייה והנעימו לה. ביתה תוכנן בידי אדריכל צמרת, בטוב טעם. מכוניתה הוחלפה מידי שנה בשנה. מטעמי מעדניות, היו לחם חוקה. במסעדות של שפים ידועים, ניהלה פגישות רבות, עם ארוחות גורמה. כל עושרה, לא גרם לה לאושר המיוחל. אותו אושר שנחבא בין קירות הלב וסרב להראות פניו. אחר זמן קצר הוזמנו כולם פנימה לאולם הקונצרט. אורח הכבוד, היה פסנתרן סיני. אצבעותיו ריחפו בקלילות, ובזריזות ווירטואוזית על הקלידים. ביצועיו עוררו התפעלות עצומה.

הצלילים, מצאו דרכם לאוזניים, ומהן אל הלב, שם שימשו רקע לקולות פנימיים שחלפו והרעישו בראשה של תמרה. ‘האם תפגוש את הגבר לו ציפתה? האם מזלה ישתנה לטובה? איך עליה לנהוג? איך לשנות דפוסים?’ ‘אמרו שצריך מניפולציות. היא לא ערוכה לזה’. ‘להקשיב לבטן. לבדוק מה אומר ההיגיון. לשאול מה ייצא לי מזה? מה לעשות?’ תשובות לא הגיעו.

חופשה זו, נפתחה בסימן של התנסות זוגית מעניינת, אשר דרכיה עדיין נסתרות, ומאתגרות. בסיומו של הקונצרט, בדרך הביתה, ישבה דוממת.

“מה עובר עלייך?”, שאלה מיקה.

“את יודעת. המון מחשבות”.

“שמתי לב, באמצע הקונצרט, כבר לא היית שם”.

“צודקת. אני לגמרי מבולבלת”.

“אפשר לעזור?”

“לא חושבת. נחכה ונראה”.

“רוצה לתכנן את מחר?”

“בואי נשאיר פתוח. אולי תגיע הצעה מעניינת מסיימון”.

“אין בעיה, יקירה”.


“בוקר טוב יפתי, איך חלף אתמולכן?”, נשמע קולו של סיימון מעבר לטלפון, בבוקרו של יום המחרת.

“מקסים, ומהנה”.

“יש מצב שתמצאי קצת זמן בשבילי?”, שאל בנימה של הומור.

“מה אתה מציע?”

“אוכל לבוא לקחתך להסתובב במנהטן, ככל העולה על רוחך”.

“תן לבדוק”.

“או קיי, אני על הקו”.

אחר רגע קט, בו שקלה בעצמה מהן תחושותיה ורצונותיה, השיבה בעליצות. “בסדר, מוכנה לסיור בוקר. בערב עליי לחזור”.

“נהדר, אני שמח. אאסוף אותך בשעה אחת עשרה. אפשר לקבל את הכתובת?” נתנה את כתובתה של מיקה. רצתה שהזמן יחלוף במהירות, לאחר שנים שלא הרגישה כל רצון להיות בחברתו של גבר. לאמתו של דבר, אף אחד לא נשא חן בעיניה, לבד מדמות גברית אחת, שנותרה בחלומה בלבד. גבר נאהב, אליו ערגה. כאילו לא הבחינה בקיומם של גברים אחרים. פתאום סיימון הצית בה תחושה שנדמתה כבויה לנצח. לא ידעה לכנותה בשם. אתגר מסקרן? ריגוש קל?

מכוניתו המוכספת עצרה מול ביתה של מיקה. תמרה עמדה דרוכה ליד החלון, בציפייה לבואו. הנייד צלצל.

“היי תמרה, אני פה”.

“כבר יוצאת”, השיבה.

“רגע”, התריעה מיקה, “אני רוצה לראות אותו”.

“מצטערת. אולי יהיו עוד הזדמנויות. חייבת לזוז”, מיהרה לצאת לעבר המכונית. הרגישה לא בנוח, עם היכרות חפוזה זו. מעולם לא יצרה קשר עם איש, בכל טיסותיה המרובות. לא חשבה שמישהו עוד יגרום לה ריגוש. מה שהבהיר שהגוף אומר דברו והלב יודע, וכשמגיע האדם שעושה לך את זה, זה קורה. בזריזות יצאה אל רכבו של סיימון, לבושה מכנסי ג’ינס סקיני, חולצת בד לבנה ונעלי ספורט. על כתפה משתלשל תיק בעל נפח לא קטן, בתוכו עליונית מקופלת, כלי איפור, ארנק כסף, תעודות וכמובן כלי כתיבה. שלא יחסר דבר. חשה איך סיימון סוקר אותה מלמעלה למטה וחיוך של הנאה על פניו. יצא מרכבו, לפתוח לה את הדלת ועבר מיד לשבת ליד ההגה.

“יש לך משאלות, יפתי?”

“כן. בא לי לשוטט בסנטרל פארק. מה דעתך?”

“בסדר גמור”. הנסיעה למנהטן ארכה כארבעים דקות. מתח באוויר. ‘זו כבר לא פגישה מקרית במטוס. זה דייט אמיתי’, חשבה.

“איך עבר עלייך יומך הראשון כאן?”, שאל.

“נהדר. נסענו לראות את הפסיפס הצבעוני של העצים בסתיו. הרגשתי כמו בתוך גלויה מרהיבה ביופייה. היינו במסעדה קטנה, ואינטימית וחזרנו הביתה עייפות. נחנו מעט, ולאחר מכן הלכנו לקונצרט נפלא בערב, ומה איתך?”

“הפעם חוויתי ג’ט לג מעצבן. לא תפקדתי בצורה מסודרת. ערכתי כמה סידורים וחשבתי לאן כדאי לקחת אותך”, אמר כשחיוך רב משמעות על פניו.

מישהו חושב עליה יממה שלמה, מתכנן לעשות לה גוד טיים. לא סתם מישהו, חתיך הורס. צעיר גבה קומה, חטוב לתלפיות, מראה פניו גברי, ומעודן. שילוב מנצח. בדרך קיבלה הסברים על המחוזות בהם חלפה מכוניתו. דברים שהכירה, אך נעמו לאוזניה מפיו. קולו החם והגברי, סיבר את אוזניה. התבוננה, התכנסה בתוך עצמה, חשה כבתוך חלום. חולמנית מטבעה. בתת מודע ברחה מן המציאות. הרשתה לעצמה לדמיין ולחלום ללא מגבלות. סמוך לסנטרל פארק, ירדו והחלו לצעוד בשביליו. שדרת עצים ארוכה השתרכה לפניהם. דשאים רחבי ידיים בכל עבר. תמרה התקדמה בדילוגים קלים לעבר אגם, ובו ברבורים. סיימון צפה בה, ובפניה הנלהבים. הנאה מילאה את חדרי ליבו.

“אם לא איכפת לך, אתיישב קצת לנוח. כבר הולכים המון זמן”. ביקשה לאחר שעה ארוכה. התיישבה בספסל מול האגם. ברבורים שייטו בו. אהבה לראותם, משרים שלווה על רואיהם. משהו מלכותי בצווארס הארוך, האצילי. נתנה מנוח לגופה, התמוגגה מהתפאורה הפסטוראלית. כשישב לידה, פניו הביעו סקרנות. רצה להכיר. לדעת. חיכה להזדמנות.

אנשים רבים חלפו בשבילי הפארק. ילדים קטנים עם הוריהם, קבוצות בני נוער, זוגות, ובודדים. זוג אחד עמד בקצהו של שביל מחובק, כאילו מעולם לא נפרד ולא ייפרד. מחזה שתמרה שמחה לראות, ולהאמין שיש תקווה ויש עוד אהבה, גדולה ואמיתית.

“מה אתה אומר על הזוג הזה?”, שאלה כשבליבה רצתה לדעת מה דעתו על אהבה.

“האמת, מקסים לראות, אבל מעלה בי זיכרונות שהייתי מעדיף לא לזכור”.

“רוצה לספר?”

“אולי בפעם אחרת. בואי נהנה מהחוויה”.

“טוב, מוכנה להמשיך. יש נהירת אנשים לכיוון ההוא”, הורתה בידה קדימה. “אולי יש שם אירוע מעניין?”

אחר צעידה קצרה, הגיעה לאוזניהם מוזיקה. ככל שהתקרבו הבחינו במופע חוצות של תזמורת גדולה, אשר הנעימה לקהל הרחב. הקטעים שנוגנו, קלילים ומוכרים, ג’ז וקלאסי קל, אפשרו לקהל את העונג שבהתמזגות. היו כאלה שיצאו במחול, כשהקצב עורר אותם. אווירה של פורקן ושחרור אמיתי. עוד לפני תום הקונצרט, הציע סיימון הצעה שתאמה את תחושותיה.

“מה מצב התיאבון אצלך? אני מת מרעב. רוצה לסעוד במסעדה טובה?”

“איך קראת את מחשבותיי? בטח. בוא נזוז”.

במסעדה יפה ומהודרת, בלב ליבה של מנהטן, ישבו השניים לסעוד את ליבם.

“המקום מוצא חן בעינייך?”

“מאוד”. מקום יקר ויוקרתי, כאילו הוסיף מידע על אורח חייו ומנהגיו של הזר המוחלט.

“מה אתה ממליץ?”, העדיפה לשאול אותו, בראותה את התפריט היקר ולא חשה בנוח לנצלו.

“מה מתחשק לך?”

“אתה בוודאי מכיר את המנות שלהם”.

“תני כיוון לפחות”.

“סלט מיוחד תמיד רצוי ונדמה לי שיש כאן פשטידה מעניינת”.

“את צנועה, אבל בתור התחלה זה בסדר”. מלצרית צעירה ויפת מראה ניגשה לשולחן, מוכנה לרשום את ההזמנה. סיימון בחר סלט שונה משלה והעדיף סטייק טוב. תמרה בחרה בפשטידת פטריות.

“כך נוכל לטעום האחד מהשני”, אמר בחום. לא הבינה איך חשה כאילו הכירה אותו יובלות. חששה להרגיש. אולי זו הטעייה. אולי שוב חוזר הגעגוע המכאיב לאהבה, מסנוור את עיניה ואת רגשותיה. החליטה לעצור לבדוק תחושותיה. מבטו בה, בזמן שאכלה, העלה על פניו הבעה של הנאה ושעשוע.

“למה אתה בוהה בי כך?”, שאלה בתרעומת קלה.

“נהנה לראות איך את אוכלת. את יודעת שאפשר להכיר אנשים גם על פי דרך אכילתם?”

“כן? אז מה גילית?”

“גיליתי אישה עדינה. מנומסת, קצת יותר מדי, וממש לא זללנית”.

“נו, אז מה זה אומר לך?”

“שתענוג להסתכל עלייך”.

“די תפסיק. אתה מביך אותי”.

“חבל, כי דווקא רציתי להמשיך ולומר לך עוד כמה דברים יפים עלייך”.

“ממש לא כדאי לך. מעדיפה את המחמאות במנות קטנות”, התלוצצה.

“בסדר. נשאיר לפעם אחרת”, הסכים והמשיך בחיתוך הסטייק שהיה מונח בצלחתו.

“רוצה לטעום?”, שאל.

“רק אם נעשה החלפות. אתה תטעם משלי ואני משלך”.

“דיל”.

מצאו עצמם, מושיטים סכין ומזלג, זה לצלחתו של זו, נהנים מהשותפות ומהתחושה הבלתי אמצעית. המלצרית ניגשה לפנות את השולחן והוסיפה, “רוצים קינוחים?”

“מה את אומרת?”, “לא בטוחה. לא רוצה להשמין”.

“אין לך מה לדאוג. את יכולה להרשות לעצמך, עם גוף נשי כמו שלך…טוב, אני לא ממשיך”.

“יודע מה, דווקא בא לי גלידת וניל עם פירות”, הגיבה מבלי להתייחס להערתו.

“בשבילה גלידה עם פירות, ובשבילי קרמל”, פנה למלצרית.

שוב מצאו עצמם טועמים זה מצלחתו של זו ולהיפך. תחושת קירבה נוצרה משני עברי השולחן.

“לא נמשיך בלי איזה קפה טוב”, אמר.

“מסכימה. אספרסו, בבקשה בשבילי”.

“גם בשבילי. לאן ממשיכים הלאה?” שאל.

“לא אמרת שאתה המדריך? בבוקר הובלתי לפארק, עכשיו תורך להוביל אותי למקום מעניין אחר”.

“מה את אומרת על מוזיאון ‘מומה’?”

“מקובל עליי ועל לוח הזמנים שלי”.


הפקידה את התיק שנשאה על כתפה, בכניסה למוזיאון. צעדו זה ליד זו. הביטו באמנות המוצגת. על פניה ניכרה השתאות מהמקום ויצירותיו. לצד התערוכה הקבועה של אמנים דגולים וידועים, אותם הכירה, הוצגו תערוכות מתחלפות, מודרניות, של פיסול, צילום ועיצוב. מפעם לפעם הציצה בשעון, שהרי הבטיחה למיקה לחזור בשעות הערב המוקדמות. בכל זאת, עצרה ליד ציור של הציירת פרידה קאלו.

“למה דווקא?”, שאל סיימון.

“קראתי על חייה. אני נדהמת מהכוח האדיר שיש לאנשים שחייהם מלאי סבל ואכזבות ואינם מוותרים על יצירתם”.

מיצג חדשני מיוחד, עם מסר אנושי, משך את תשומת ליבם. ‘לא לאלימות’. הדם זרם במעגל סגור ויד אלוהית הושטה מלמעלה, לעצור בעדו. מחזה קשה. “וואו! האמנים הצעירים של היום, כל כך מוחשיים. לעיתים בוטים. אמיתיים עד כאב. משוחררים”, אמרה כמתקנאת.

“מה, רק הם אמיתיים?”, הקשה סיימון שתשוקתו לתהות על קנקנה, גברה מרגע לרגע.

“לא”, צחקה, “ברור שלא רק הם. אני חושבת על שנים שלא הרשיתי לעצמי לומר את אשר בליבי, ובוודאי לא להחצין את רגשותיי ללא בקרה”.

“ועכשיו, את כן אומרת?” חשה כבתוך מבחן. ‘הנה הוא תוהה ובודק, אם יש בסיס להתפעלותו’.

“מרשה לעצמי, אם כי יש מקום לשיפור”. שוב הביטה בשעון והזדרזה לומר, “סיימון, לא נעים לי, אני חייבת לזוז. איכפת לך?”

“לא. בוודאי שלא. כבר אמרתי לך, זה היום שלך”.

בדרכם ללונג איילנד, חשו איך נרקמת תחילתו של קשר מענג ומסקרן.

“נהנית, אישה יפה?”, שאל בהגיעם לפתח ביתה של מיקה.

“מאוד! מאוד! פשוט היה כיף. תודה”. המכונית נעצרה. ירד לפתוח את דלת מושבה, הושיט לה ידו, ומשך אותה אל חזהו. נרתעה אינסטינקטיבית. התנתקה. הפריחה נשיקה באוויר והריצה צעדיה אל הבית. צפה בה במבטו החם, עד כניסתה. אותה אישה שתגובתה כנערה מתבגרת, חוללה בתוכו התרגשות לא ברורה וציפייה גדולה. היה מבולבל.

“צפי לטלפון ממני”, הפטיר.

“או קיי”, פלטה בשולחה מבט חטוף לעברו.

מיהרה לברוח מעצמה. חשה שאסור לה להיכנע סתם כך לרעב של העור שליווה אותה כבר שנים אחדות. שנים בהן לא נתנה לאיש להתקרב אליה. לא הבינה איך התעורר בה אותו רצון רדום ואיך אותו גבר זר, הצליח להדליק בה אש, מאותן גחלים מעטות שנותרו בה. אלא שהנפש רוצה, רק הפחד עוצר.


“איך היה?”, קידמה מיקה את פניה.

“מקסים. את לא מבינה. זה כאילו התעוררתי לחיים”.

“חברה שלי, תיזהרי. לא ראיתי את הסיימון הזה, אבל יש בו משהו מאוד מפתה כנראה, אז בבקשה שמרי על עצמך”.

“אין בעיה. אל תדאגי. עוד יהיו לו הרבה מבחנים”, גיחכה בחדווה שובבית.

היום שבילתה עם סיימון הותיר בה תהיות אינסוף. ‘האם זה יימשך? האם זה הגבר האולטימטיבי לו ציפתה?’, ותשובה אין.

“כוס קפה טוב?” שאלה מיקה.

“בוודאי, יקירה. אפשר לפתות אותי עם קפה”. התבדחה. השתיים פרשו לפינת הסלון, על שתי כורסאות, עם ספל אספרסו ועוגיות אגוזים.

“את יודעת?”, הוסיפה תמרה, "משהו בתוכי חש, שעוצמה אדירה, ממלאת את ליבי, במיוחד היום עם סיומו של פרק בחיי. התובנות שנוצרו בי, מכל אותן שנים, חיזקו אותי והותירו ערוצים פתוחים לעתיד. התחברתי אל החופש האמיתי שבתוכי.


 

ו

ביום המחרת, בעשר בבוקר, בעודה מתמתחת במיטה, צלצל הטלפון.

“בוקר טוב, תמרה, מה שלומך?”

“היי סיימון. עוד לא קמתי. שכחת שאני בחופשה?”

“אוי, מצטער, לא יכולתי להתאפק. מה קורה היום?”

“סיימון, עוד לא ממש התעוררתי. אפשר לדבר בעוד שעה?”, התלוננה.

“רוצה שאתקשר?”

“אם בא לך”.


חילצה עצמותיה, קמה ממיטתה למקלחת. משם, עטופה בחלוק המגבת, ירדה למטבח, ללגום קפה עם מיקה שהשכימה קום.

“איך ישנת?”

“ישנתי ממש טוב”.

“נו, אז מה תוכניותייך היום?”, בדקה מיקה.

“קבעת לנו משהו?”

“בינתיים לא. תגידי מה מתחשק לך?”

“האמת שהייתי שמחה לבילוי בוקר־צהריים איתך, כדי להשאיר זמן פנוי להצעה של סיימון שעוד מעט יתקשר”.

“בסדר גמור”, הציעה מיקה, “בואי ניסע לתערוכת פרחים, לא רחוק מפה. פרחים אגדיים. יש גם מסעדה נחמדה בסביבה, עם אוכל פרסי מיוחד במינו. מתאים לך?”, שאלה.

“נפלא”.

לבשה מכנסי בד מפוספסים, בצבעי שחור לבן, גופיה שחורה ונעלי ספורט לבנות. נכנסה לג’יפ ושתיהן יצאו בדרכן לתערוכה. טבע מלבב ודרכים שלוות, ליוו אותן בדרכן. הסתיו נראה אביבי ורגוע. דשאים פרטיים שתולים עד קצה המדרכה, אינם מגודרים בגדר גבוהה, כפי שהורגלה לראות בעיר מגוריה. הביעה תמיהה.

“ככה זה”, אמרה מיקה, “יש כללי התנהגות. איש לא יעשה פיקניק על דשא של אחרים. איש לא ילכלך ולא ידרוך בחצרו של אדם אחר”.

“מעורר קנאה”, הגיבה בהשתאות.

שדרת עצים גבוהים וצבעוניים, אותתה על קירבתן לאזור בו הוצגה תערוכת הפרחים. צמחים שלא ראו מעולם הובאו מקצוות תבל. חלקם הוצגו בתפזורת וחלקן בחממות סגורות, נועדו לצפייה או למכירה. אגרטלים מזוגגים, עציצי חרס בגדלים שונים, פסלים ופסלונים, כיד הדמיון הטובה על מתכנני התערוכה, נראו בכל עבר. שעה ארוכה הסתובבו השתיים בשבילים. תמרה אהבה פרחים בכל ליבה. רומנטית ללא תקנה. בדמיונה ראתה חלק מהצמחים מלבלבים בגינתה הקטנה בתל אביב, כשבוקר בוקר, היא מסיטה את הווילונות, פותחת את החלונות ונותנת לטבע לחדור אל ביתה. גם אם ידעה שזה לא בר ביצוע, נהנתה לחלום. געגוע אינסופי ליופי, הוביל את מחשבותיה למחוזות מופלאים וריפד את חייה בתחושות מענגות. ייתכן שאותה כמיהה ליופי מתמיד, היא זו שהשליכה את הכיעור האנושי מדרכה ולא נתנה לייאוש לשלוט בחייה.


בדרכן החוצה, נתקלו לפתע באישה תימהונית, צוענייה מגדת עתידות שישבה ליד דוכן, עם נרות וקמעות מונחים בצידו.

“אני חייבת לגשת”, אמרה תמרה.

“נו, באמת, זה רק שטויות. עזבי, בואי נלך”, לחצה מיקה.

“לא. לא. יש לי המון שאלות חשובות”.

הצוענייה המוזרה, החזיקה בידה, מיששה אותה, עצמה עיניה ואמרה, “היו לך הרבה ימים של דמעות, עכשיו את מתחילה חיים חדשים”.

“מה את מתכוונת?”, שאלה.

“את פוגשת אהבה, שכמוה לא הייתה לך”.

“עם מי? מה יקרה עם האהבה הזו?”

“רגע, רגע. אני רואה גבר צעיר. גם הנשמה שלך צעירה. יהיה טוב לשניכם ביחד”.

שאר הדברים שהוסיפה בנושאים אחרים, נשכחו מליבה כהרף עין. רק האהבה הייתה מחוז חפצה. אליה ערגה שנים רבות. חייכה בשביעות רצון והסתפקה בתחזית שזה עתה שמעה.

מיקה עצרה ליד מסעדה פרסית מהודרת. אוכל פיקנטי וטעים הוגש בכלים צבעוניים, תאווה לעיניים. לא החמיצו שום הצעה שהמלצר המליץ. טעמים מיוחדים בתבשילים שונים. אורז עם צימוקים ונתחי עוף מעליו, גזר מבושל ומתובל בפיקנטיות. סלט כרוב וסלק, בטעם מתקתק, מאפה של לחמים חמים, טריים וריחניים, ומשקה לימון עם ניחוח וורדים. בלוטות הטעם היו במיטבן. לא וויתרו גם על קינוחים, שהרי מסעדה זו התפרסמה בתבשיליה, ובקינוחיה המיוחדים.

“בטוח נשלם בתוספת משקל”, אמרה מיקה בציניות.

“כן. אני יודעת. אבל החלטתי ליהנות בלי מגבלות”.

“מה קבעת עם סיימון?”, שאלה.

“הוא יגיע בחמש. ייתכן שאחזור מאוחר בלילה. לא מפריע לך?”

“ממש לא. אתן לך מפתח ותבואי בכל שעה שתרצי”.

השעון הראה שלוש בצהרים. שתיהן היו בדרכן הביתה. תמרה מיהרה למקלחת. החליפה בגדיה. ציפתה למפגש.

“לא יודעת מה קורה לי”, אמרה למיקה. “נורא מתרגשת. אפילו הבטן קצת כואבת לי”.

“טוב נו, את חוזרת לגיל שש עשרה” גיחכה, ומיד הרצינה, כמעט הזעיפה פנים, “אני שוב מבקשת ממך לשמור על עצמך יקירה”.

“בסדר! בסדר!”, אמרה והניעה את כף ידה, וזרועה בביטול. בדיוק בשעה חמש, נעצרה מכוניתו של סיימון מול הבית. הפעם ירד אל פיתחה של הדלת. צלצל בפעמון. עיניו נצצו כשתמרה ניצבה מולו.

“היי! אני רואה שאת מוכנה. תרשי לי רק לומר שלום לחברה הטובה שלך?”

“בוודאי. תכיר, זוהי מיקה”. הפנתה מבטה אל חברתה והורתה בידה לכיוונה. לחצו ידיים. מיקה הביטה בו, היישר לתוך עיניו ואמרה, “נעים מאוד להכיר אותך, אבל תדע שזו החברה הכי טובה שלי, אז בבקשה לשמור עליה!”, הוסיפה כמגוננת, שומרת ראש.

“מבטיח”, השיב בחיוך שובה לב. בדרכם למנהטן, השיחה קלחה.

“איך הייתה התערוכה?” “איך היה היום שלך?” “מה אכלתן?” ועוד שאלות כהנה וכהנה, עליהן תמרה השיבה, מתוך הנאה לשתף את סיימון בחוויותיה.

“מתי תגלה לי לאן אנחנו הולכים הערב?”, שאלה.

“סקרנית? הא? תני לי להפתיע אותך”.

“לא יכולה להתאפק. רוצה לדעת”. המשיכה בילדותיות מופגנת.

“רואה שאין לי ברירה, אגלה לך. הכנתי כרטיסים למופע מחול אפרו־אמריקאי. אמרת שאת חולה על ריקודים”.

“נפלא. מושלם. איזו הפתעה”, התפעלה בעיניים בורקות.

“המופע מתחיל בשבע. אחר כך נשתה איזה דרינק באחד הפאבים היפים ביותר בעיר. מה את אומרת?”

“מדליק! מוצא חן בעיניי”, התלהבה.

המסך נפתח. על הבמה עלו צעירות וצעירים שחומי עור, עטופים בבגדי ריקוד צמודים לגופם, בצבע עורם, נראים כביום היוולדם. מוזיקה קצבית, הניעה אותם בגמישות טבעית מולדת. חוללו את מחזור חיי האדם מרחם אימו, התבגרותו המדורגת עד החיפוש אחר זוגיותו, מלאת תשוקה ואהבה. המופע ריתק ביופיו וקסם לאישה שמחול היה חלק ממהות חייה. בחלקיק שנייה שמה לב שסיימון מביט בה ובתגובותיה במהלך המופע, כולו השתאות מעוצמת התרגשותה. מחיאות הכפיים הסוערות, לא אפשרו לרקדנים לרדת מהבמה. עוד הדרן ועוד הדרן, עד הקידה הסופית.

בצאתם, צעד סיימון לצידה, כשאינו פוסק להביט בה. הייתה נבוכה. הרהוריה סיקרנו אותו. לא האיץ בה לדבר. שילב ידו בידה והובילה ברחובות מנהטן אל הפאב המתוכנן. שתקה. מבע של תוגה בפניה. ליד שולחן קטן, הביט בעיניה ושאל, “מה קרה, יפתי?”

“אוי, סליחה. פשוט הרהורים על החיים. המופע החוויתי. מחול החיים. יפה ומורכב”.

“רוצה לדבר?”

“נראה לי שעדיף ללגום כוסית”.

“מה תשתי?”

“מרטיני”.

השניים השיקו כוסות יין באווירה האפלולית לאור הנרות, וברקע הושמעה מוזיקה מלהיבה, מרגשת, ומחממת לב. תמרה נעה על כסאה לשמע הצלילים הקצביים. מבט מחויך נשלח לעברה “רוצה לרקוד?”, שאל.

“עוד מעט. יכול להיות נחמד”. הכוסות שהתרוקנו, התמלאו שוב וראשה החל להסתחרר. הקצב הוחלף. משהו שקט ורומנטי התנגן ברקע. לפתע קם, הושיט ידו לתמרה בקידה קטנה, כהזמנה לריקוד. החלו לנוע ביחד והציתו את שאר היושבים שהצטרפו בזה אחר זה לרחבת הריקודים. מגע ידו של סיימון נעם לה. הוביל אותה בבטחה, כשידו האחת אוחזת בידה והשנייה מאמצת את גופה אל גופו, במותניה. תחושה של זרימה חמה ומופלאה, כאילו הכירו זה את זו שנים רבות. קירבה מרגשת, מעוררת מחשבות ותחושות גופניות, מהן שכחה מזה זמן רב.

“כמה נעים לרקוד איתך”, אמר והיא חייכה.

“הראש קצת מסתובב לי”, השיבה.

“גם אני שתיתי קצת יותר מדי”.

“נדמה לי שגם מאוחר כבר. אני חייבת לחזור”.

“תמרה, יקירה, האמת שאני קצת חושש לנהוג כך”.

“אז מה נעשה? אולי נדלל את השפעת היין?”

“רוצה להציע משהו. בתקווה שתקבלי את הדברים כפשוטם”.

“בוא נשמע”.

“מציע שתתקשרי למיקה ותודיעי לה שלא תדאג, כי לא תגיעי הלילה לישון. במקום זה, תבואי איתי לדירתי. מבטיח לך שאהיה ילד טוב. רק לישון. בבוקר נחליט הלאה בראש צלול”.

“הממ…לא יודעת. זה ממש חוסר אחריות. אנחנו לא ממש מכרים וותיקים, ומיקה בכלל תשתולל”. בתוך תוכה, רצתה להישאר בלילה עם סיימון. כבר אינה ילדה קטנה, אבל קשה לה להחליט.

“בואי נטלפן למיקה, נסביר לה את המצב ונשמע איך תגיב”.

כשמיקה שמעה את קולה של תמרה, ידעה שהיא מצויה בתוך חוויה לה נזקקה זמן רב. התרשמותה הראשונית מסיימון בבואו לקחתה, הייתה חיובית מאוד, לכן מיהרה לומר “חברה שלי, זה בסדר. תישארי אצלו, רק תני לי את כתובתו ואת מספר הטלפון שלו”. לאחר שהעבירה את כל הפרטים, הוקל לה. יצאה שלובת זרוע עם סיימון לעבר מכוניתו, בדרך לדירתו.


ליד הסוהו, בסביבה בוהמית בדרום מנהטן, הגובלת בשדרה השישית, שכנה דירת הרווקים של סיימון. שכונה בה רבות הגלריות, המסעדות, האמנים והחיים התוססים. דירת גג בקומה החמישית, שני חדרי שינה, חדר עבודה וסלון גדול. ויטרינה ענקית מובילה אל הגג, ממנו ניתן להשקיף למרחוק. דירה מושקעת. ‘צריך המון כסף בשביל דירה כזו’, חשבה, אולם לא העזה להעלות השערה זו על דל שפתיה.

“אני מכין לך קפה”, אמר בהחלטיות.

“לא, סיימון. חושבת ללכת לישון”.

“אני מכין לך קפה וכוס מים קרים, שלא יהיה לך הנגאובר בבוקר”, התעקש. נטולת תגובה, נשענה על כריות הספה, התבוננה בהתפעלות על הסדר המופתי בביתו, על הריהוט המודרני, על התמונות המקוריות שהיו על הקיר. ציור מקורי של אגם, הפתיע אותה והעלה תמיהות במוחה. ‘יכול להיות שסיימון כל כך עשיר? מי יודע’. טוב טעם שלא כדירותיהם של רווקים שהכירה בעבר, ניכר בכל פינה. סיימון קירב לשולחן הסלוני מגש עם שני ספלי קפה, ושתי כוסות מים וקבע את מקום מושבו על הספה לידה.

“יש לך דירה מקסימה”, ציינה.

“תודה. תודה”.

“איך זה שרווק כמוך דואג כל כך לטפח דירה?”

“עניין של אופי. תוצאה של פדנטיות ואהבה לאסתטיקה”, חייך והוסיף, “זו הסיבה הראשונית שבגללה אני פה איתך”.

“נו באמת. בטח יש עוד סיבות”, התריסה כנגדו.

“בוודאי. אני כבר יודע איך את אוכלת. איך את נהנית ממופע. איך את משתכרת בקלות, ואני גם יודע שאני לא יודע כלום על החיים שלך”. חייך ונד בראשו. עיניו לא פסקו לבהות בעיניי הדבש שלה, עם החום המלטף שקרן מתוכן, בניסיון לגלות דרכן את צפונות ליבה. בעדינות ובאיטיות, התקרב אליה, הניח ידו על כתפה. מפעם לפעם ליטף את שיער ראשה והיא לא התנגדה. חמישים ושתיים שנותיה, נטעו בה ביטחון שבחירותיה לא יטעוה יותר.

“סיפור חיי? לא הערב. אולי בפעם אחרת. גם אני לא יודעת כלום על חייך”.

“יודעת מה? צודקת. מציע שמחר נעשה לנו בוקר בבית ונספר ככל העולה על רוחנו”.

“מקובל עליי”, אמרה והניחה ראשה על כתפו בעייפות. ליטופיו נעמו לה. שערה המשיי החליק בין ידיו, עד שעיניה נעצמו. באיטיות הובילה לחדר השינה, השכיבה על המיטה, חלץ נעליה וכיסה אותה, כשבגדיה על גופה. לפני שעזב את החדר, נשק לה קלות על שפתיה ולחש, “לילה טוב, אישה יפה”, אך היא כבר לא שמעה את דבריו ונפלה לתוך תרדמה עמוקה.

בבוקר יום המחרת, פקחה עיניה, לרגע שכחה היכן היא נמצאת. עודה מתמתחת ובעצלתיים, נקש סיימון בדלתה, כשבידו מגש עמוס בארוחת בוקר וקפה ריחני.

לא הייתה מורגלת, אך נהגה כאילו כך היה תמיד.

“תודה יקירי, איזה כיף”.

סיימון התיישב לצידה, כשספל קפה בידו, נהנה להתבונן בה כל העת.

“לא נעים לי. אתה מסתכל ולא אוכל”.

“זה בסדר. אני שותה רק קפה בבוקר. מה דעתך לקפוץ אחרי האוכל למקלחת טובה. אכין לך מגבת ואמצא חולצה שתוכלי להחליף וללבוש”.

המקלחת הייתה מרעננת. ביקשה חגורה בהשאלה לחגור על מותניה, להדק את חולצתו הגדולה, דבר ששיווה לה מראה נערי חם ומלבב.

“נוכל לשבת קצת על הגג?”, שאלה.

“בוודאי. כך נעשה”.

“לפני הכל, אני מאוד סקרנית וחייבת לדעת, מה קרה אתמול”.

“נרדמת לי על הכתף, הובלתי אותך למיטה, ופרשתי לחדרי לישון. הסירי דאגה מליבך. רוצה אותך מאוד, אבל פיכחת לחלוטין”.

“מקסים אמיתי, לא ברור לי איך אתה חי בגפך ולמה דווקא בחרת בי?”

“מאמין ששאלתך רטורית לגמרי. ברור מה אני עושה איתך. פשוט הדלקת אותי. סקרנת אותי. יופי תמיד אהבתי, זה יש לך בשפע. על נשיות אין בכלל מה לדבר. את מרתקת אותי. זה בדיוק מה שאני עושה איתך. רוצה לגלות אותך עד הסוף. מי את. מה עברת בחייך. לאן פנייך מועדות ועוד כהנה וכהנה”.

דבריו סיברו אוזניה. רמזו על כוונותיו. בוגרת, ומודעת לכל האפשרויות הגלומות בקשרים בין המינים, בטחה בעצמה בידיעה שבטנה תשדר לה בנאמנות, את כל האמיתות הרצויות לה.

שמש בוקר נעימה ליטפה את פניהם של השניים, כאשר השקיפו מן הגג על העיר המתעוררת. סיימון נעלם לרגע וחזר עם קומקום קפה ושני ספלים. הזמין את תמרה לשבת על הכורסא, ליד שולחן קטן מזכוכית. מבוכתה הלכה וגברה. לא הבינה את התחושה הבלתי אמצעית בקרבתו של סיימון. בדייטים שהיו לה בעבר, הייתה מלאכותית. ניסתה להרשים את הבחור שהגיע. סיננה אינפורמציה ותמיד הייתה בטוחה שגם הגבר ממולה נוהג כך. זו הסיבה שמעולם לא נתנה אמון מוחלט באיש ושום מפגש לא הוכתר בהצלחה. ‘כבדהו וחשדהו’, היה למשפט המפתח בחייה. לפתע, אין זכר לתחושות הללו. כאילו הכירה את סיימון שנים רבות. ‘אולי מגלגול קודם’, הרהרה. נתנה בו אמון מלא והייתה היא עצמה, ללא גינונים, ללא חששות. תחושה נפלאה, מתוך ידיעה ברורה שבכל רגע נתון, תוכל לבחור גם אחרת. טירוף יפה, מתבל את החיים.

ספגה אל נחיריה את ריח הקפה. אחר כך לגמה בהנאה. המשקה האהוב עליה בכל צורותיו, לבד משוקו חם שהמתיק לה מפעם לפעם.

“רוצה קצת סיפורים אישיים?”, פתח סיימון.

“מאוד, מאוד”, השיבה בהתלהבות.

“אם תרשי לי להסתפק בתמצית, אולי פעם ניכנס גם לפרטים הקטנים”.

“מסכימה”.

השתהה, כאילו חיפש מהיכן להתחיל.

"לפני ארבע שנים, הייתי עמוק בתוך רומן עם ג’וליאנה, בחורה צעירה, בלונדינית, גבוהת קומה, יפיפייה, חמודה, שובבה, מלאת חיים, ורגישה, כך חשבתי. התאהבתי בה. לדבריה, גם היא אהבה אותי. שנתיים וחצי היינו בזוגיות מהממת. בילינו, ניהלנו שיחות רבות, הבנו זה את זו, הכרנו את משפחותינו. היה נפלא. לאחר חודשים אחדים של היכרות, בהם כל אחד מאיתנו גר בביתו, החלטנו להתנסות, לחוות את היחד, במגורים משותפים. נדמה היה שאין זוג מוצלח מאיתנו בתבל. מחוברים בגוף ובנפש. מתואמים בחשיבה, ברגשות, ברצונות, בטעם. משהו שכל אחד חולם עליו. מצבי הכלכלי הטוב, גרם לי להשתכנע שהמיסוד ביחסינו, מחויב המציאות, שהרי יש בינינו הרמוניה, הבנה, ומשיכה גדולה. חלמתי על יחד נצחי. לא עלתה בדעתי אף לרגע קל, אפשרות אחרת. מאוהב עד אובדן החושים.

ערב אחד הזמנתי אותה למסעדה יוקרתית. לקראת סוף הארוחה, כרעתי ברך בפניה, הושטתי קופסא עם טבעת יהלום ושאלתי אם תסכים להינשא לי. רגע מרגש מאין כמוהו, לנו ולבאי המסעדה שהשתתפו בחוויה. האושר קרן על פנינו. הילה של אור אפפה אותנו. מבלי להסס, השיבה זוגתי בחיוב. ענדתי לה טבעת, התנשקנו ארוכות בפני הסועדים, ומחיאות הכפיים הסוערות חיממו את לב כולם".

תמרה ישבה קשובה לסיפור האהבה. חלומה של כל בחורה רומנטית. במוחה דמיינה סיום טרגי, שהרי הוא לבד היום. אולי חלתה. אולי תאונה, אולי ואולי… עיניה המשיכו לשאול.

“כן, אני יודע. את רוצה לדעת מה קרה. ובכן, בשובנו הביתה החלטנו לקבוע תאריך לחתונה. נותרה לנו ציפייה של חודשים ספורים. חשבתי שצריך לחגוג החלטה גורלית של שני אנשים שבוחרים לחלוק את חייהם לנצח. הייתי ברקיע השמיני. לשמחתי לא היה גבול. הצעתי לצאת לירח דבש לפני החתונה, וירח דבש אחריה”.

“מה זאת אומרת?”, תמהה תמרה.

“רציתי למצות את תחושת האושר עד תומה. להעצים את ההנאה. את גל הרגשות שהציף אותי. לתת לבת זוגי את הבילוי החלומי שאולי יהא מראה דרך על המשך חיינו המשותפים. חיים של עונג צרוף, כך דמיינתי. החתונה נקבעה לקיץ, כארבעה חודשים לאחר אותו יום”.

עיניה של תמרה התבוננו בו, ובשפת גופו. סקרנית לדעת את סופו של הסיפור. סיימון נאנח קלות, ולאחר שהייה קלה, המשיך.

“חודש לפני תאריך החתונה, באתי ערב אחד הביתה, עם הפתעה. בידי שני כרטיסי טיסה לשבוע קסום בטוסקנה שבאיטליה. בחרתי מקום רומנטי ביותר. מבנה שהזכיר ארמון עתיק, מפואר, ובתוכו כל הפינוקים האפשריים של עולמנו. חדרים מפוארים. בריכות, סאונה, מסעדה עם מטעמי שף. תוכניות בערב וכמובן טבע מרהיב מאין כמוהו”.

התלבטות נראתה על פניו. מה יספר על ירח הדבש המוקדם? אחר שהייה קלה המשיך. “היחד היה מושלם. כמעט כל ערב ניגשתי לפסנתר, ניגנתי עבורה שירי אהבה, כשהאורחים מתמוגגים מהנאה. ג’וליאנה, בחביבות רבה, התיידדה עם כולם. אהובת הקהל. מוצפת במחמאות, ומשתעשעת כנערה לכל דבר. הרגשתי ששפר עליי גורלי, לפגוש עלמת חן זו, שכל כולה חדוות חיים. בצהריי היום, כשהגיעה שעת המנוחה, לאחר ארוחת צהריים עשירה, הייתה יוצאת מן החדר בתואנה כלשהי, ובשובה נראתה עליזה ומאושרת. עבורי היה זה סיפוק עילאי, להעניק לה את רצונותיה”.

סיימון שוב עצר. הביט בתמרה ושאל, “בטוחה שרוצה לשמוע את הסוף?”

“האמת? קצת מפחדת”, השיבה בהיסוס, ופניה התכרכמו. מבע פניו היה מלא עצב כעוס שלא ניתן עדיין לפירוש.

“היה לנו שבוע קסום, עד אותו לילה. לילה אחרון בטוסקנה שלאחריו, אמורה להיות שיבה הביתה והתארגנות לאירוע המיוחל, ליל החתונה”.

הפעם, פלט אנחה גדולה וניכר שהדיבור קשה עליו. תמרה לא פצתה פה. עיניה נקרעו לרווחה וחיכו למוצא פיו.

“לפעמים אנחנו מתכננים, ואלוהים מחליט אחרת”. גיחך במרירות שלא ניתן להסתירה. "בת זוגי השכימה קום, חמקה בשקט מהסוויטה שלנו, מבלי להעירני. משפקחתי עיניי ולא ראיתיה, חשבתי לתומי, שבוודאי הקדימה לרדת לבריכה, אולם לאחר זמן רב שלא חזרה, החילותי לדאוג. בראשי רחשו מחשבות קשות. אולי אירע דבר מה נורא? אולי נפגעה ממשהו? מובן שמיהרתי לקום כדי להבהיר את מחשבותיי, אלא שאז הבחנתי שכל חפציה נעלמו, ובקצה השולחן, הותירה אחריה מכתב קצר, בו היה כתוב:

‘אני עוזבת. לא אתחתן איתך. מצטערת’.

הייתי המום. איך ייתכן? ככה פתאום? ללא כל הסבר? ללא שמץ של מושג מה גרם לכך? והרי, ערב קודם עוד תינינו אהבים ועשינו תוכניות. לא, ליתר דיוק, אני עשיתי תוכניות, התלהבתי מעתידנו המשותף ולא פסקתי לתארו באור נפלאות. אני הוא זה שדמיוני המופלג, הובילני ליצירת עתיד זוהר לשנינו. תמיד הקשיבה וחייכה. נראתה מאושרת, לכן ההלם שיתק אותי. לא יכולתי להבין. מה קרה? מה לא היה בסדר? לא נותר בי כוח לרדוף, לבדוק, לדעת, להבין, ובכל זאת גמרתי אומר לרדת ללובי לנסות להניאה מהחלטתה. הסתבר שדקות ספורות לפני כן, עזבה את המלון. הייתי גמור. חשבתי, שמן ההגינות, לפחות לתת לי הסבר, אולם זה לא קרה מעולם. עד לרגע זה. לא היה מזור לנשמתי. ימים רבים הטרידה אותי המחשבה על ג’וליאנה, אהובתי באותם ימים. קשה לתאר את המשבר שפקד אותי. התמוטטתי. חודשים רבים כמעט לא יצאתי מביתי. לא נפגשתי עם חברים. לא הלכתי לעבודה. ליבי נשבר לרסיסים. משבר אמון נוראי פקד אותי. הייתכן שערב החתונה יהיה מהפך שלא יסולח? ואם כן, הייתי רוצה לדעת את סיבתו. ימים שלמים תהיתי מה עשיתי שגרם לנטישתה של זוגתי. לא עלה בדעתי שום דבר, ותחושת אכזבה ודחייה הרסה אותי".


תמרה המומה. לא הוציאה הגה מפיה. הרכינה ראשה, עצב אפף אותה. המון שאלות עמדו על קצה לשונה. ‘אולי עזיבה דרמטית כזו אומרת משהו על הבחור. אולי הוא בכלל לא יוכל להחלים מהפגיעה. אולי היא סתם מפנטזת שיכול להיווצר קשר ביניהם. ברור שעם כל האמפתיה, אדם קרוב אצל עצמו. עליה לשקול. עליה להבהיר לעצמה את רגשותיה’. הבלבול אחז בה.

“תמרה יקירה. את שקטה מדי. מה עובר לך בראש?”

“מיליון מחשבות ומיליון שאלות”.

“תיארתי לעצמי. סיכמנו שהיום נספר זה לזו רק קטעים נבחרים”, אמר בחיוך מלא עצב.

“כן. אתה צודק”.

“גם אני סקרן לגבייך. איך אישה יפה כמוך מסתובבת לבד בעולם”.

“קטעים נבחרים אמרנו?” השתהתה, כבוררות מה לומר. “רצוי שתדע שאני כבר לא ילדה קטנה מבחינה כרונולוגית”.

“לא שואל לגילך. גם אם אני צעיר ממך, ממש לא משנה לי. גבר ואישה נפגשים והקסם שביניהם מותנה בכימיה שנוצרת ולא בתעודות הזיהוי”.

“כן. אתה צודק, ובכל זאת”.

“מה יקירתי. מה את מהססת?”

“אתה בן שלושים ושבע. אני בת חמישים ושתיים. זה לא מפחיד אותך?”

“מה פתאום? את נראית בגילי, אפילו צעירה יותר. אני מרגיש איתך, כאילו נועדנו זה לזו בלי קשר לכלום”.

“כדאי לך לשמוע, אולי תתחרט. אני גרושה, בלי ילדים, ולאחר שנים רבות של סבל, כעס, ומרירות. התחלתי מוקדם מאוד. נישואיי עלו בתוהו. זמן קצר היינו יחד במסגרת, אולם חלפו שנים רבות וקשות של משפטים, ובעיות רבות, עד שזכיתי לאחרונה לגט, אותו באתי לחגוג כאן. נותרתי מצולקת בנפשי וחששתי כמוך, להישאב למערכת זוגית נוספת, לכן אל תופתע אם היסוסיי רבים כל כך”.

“רוצה לשמוע את כל הפרטים”, הוסיף בסקרנות.

“אמרנו רק כותרות. זה יותר מדי כואב. מבטיחה שאם תהיינה לנו הזדמנויות נוספות, אספר גם סיפורים נוספים”.

“מה זאת אומרת ‘אם’? בוודאי שיהיו הזדמנויות. אבל כרגע אני מרגיש צורך לספר לך דבר מה חשוב מאוד. בשובי מטוסקנה, לאחר אותם חודשים אומללים שחיי התפרקו, כשראיתי שאיני יכול להתאושש בכוחות עצמי, הבנתי שלא אצליח לשקם את עצמי ללא עזרה. הצטרפתי לסדנא של קבוצה תומכת, עם מקרים של פגיעה נפשית קשה, בדומה לשלי. המפגש בקבוצה עזר לי באופן בלתי רגיל. אולי תחליטי להישאר ולהצטרף? תוכניותייך בידייך, כך אמרת. אינך מוגבלת בזמן. אינך חייבת לחזור. עבודתך תלויה בהחלטתך. הבנתי מדברייך שיש על מי לסמוך בניהול העסק שלך. מאמין שזה יעשה לך טוב. לי זה הועיל מאוד”.

“נשמע מעניין, אלא שכרגע איני יכולה להחליט. לא תכננתי שהות במקום אחד. חשבתי לנסוע בדרכים. לטייל, לצבור חוויות. לחגוג”.

“מבטיח לך שאפשר לחוות חוויות גם לאחר זה”.

“תן לי זמן לחשוב”.

“ברור. לא לוחץ. רק מציע”.

“יש לך רעיון לעשות משהו היום, לפני שאני חוזרת למיקה?”

“כן ברור. בא לך סרט טוב?”

“למה לא. איזה?”

“הזדמנות אחרונה לאהבה”.

“זה לא סרט סוחט דמעות?”, שאלה בהסתייגות.

“דווקא שמעתי שהוא מאוד אופטימי”.

“אתה יודע על מה הסרט?”, הביעה סקרנות.

“על אהבה שתחילתה בלתי אפשרית וסופה נפלא. רק שם פער הגילים הפוך”.

“הבנתי”, אמרה בציניות וחיוך מרומז הופיע על פניה.


 

ז

הסרט החל. מצאה עצמה צוחקת ודומעת לסירוגין. סיימון הביט בסרט, ובה. נהנה להכיר את תגובותיה והזדהותה עם סיפורי חיים. בחרו לשבת בשורה האחרונה, להרגיש בנוח. בעדינות הניח זרועו על כתפיה. ליטף שערה. נשק לעורפה. מגע ידיו נעם לה, ושפתיו החמות הדליקו בה רגש אליו ערגה זמן רב, כרומז שיש עוד מקום לאהבה.

המסך ירד. נותרו לשבת. לא מיהרו לצאת. הביטו זה בזו ושפתותיהם נצמדו בעונג. שנים לא חשה כך. משהו רדום החל להתעורר בה. יצאו שלובי זרוע, נמסים מעונג.

“חייבת לחזור למיקה”, אמרה לו, למרות רצונה העז לחוש את מגעו שוב ושוב.

“יודע. חבל. מבין שאין מה לעשות. בואי יקירה, נצא לדרך”.

לאחר שתיקה ממושכת, בדרכם למיקה, ביקש “תחשבי ברצינות על ההצעה שלי. מבטיחה?”

“מבטיחה”.

“אפשר לעשות תוכניות אחרות, בלי קשר לסדנא?”

“לא יודעת. תן לחשוב”.

“רק שתדעי. אני לא כזה שמוותר בקלות”, הצהיר.

“שמתי לב”, השיבה בתחושות מעורבות של נועם וחשש מפני הלחץ המופגן.

בפתח ביתה של מיקה, עצר מכוניתו, כיבה את המנוע, הביט לתוך עיניה וכרך זרועותיו סביב גופה, כשפיו קרב אל פיה, ושניהם מתגפפים שעה ארוכה.

“לא רוצה לתת לך ללכת”, אמר.

“חייבת”, השיבה ופתחה את דלת המכונית. בצעדים מואצים מיהר לעברה, ליווה אותה לפתח הבית. שם ניצבו, עיניהם דיברו גופותיהם נצמדו בחום ונזדקרו. פחדיה של תמרה, הביאוה שוב להתנתקות מיידית. הצורך לבחון את רגשותיה, היה חשוב לה מכל. חיכה לראותה נכנסת לבית. התניע ויצא לדרך, נחוש להיות מחובר אליה, להעמיק היכרות, ולהיטיב לה ככל יכולתו. אהב להעניק. נהנה מהנתינה, היה זקוק לאהבה מחודשת ואמיתית. משהו בתוכו אמר לו שהפעם זה אחרת. חש צורך עז להיות קרוב לאישה שזה עתה הכיר ואשר ממבע עיניה, ומתום הליכותיה, הבין שדבר מה יקר ערך נפל לידיו ועליו לנהוג בו בעדינות.


“מה יהיה?”, שאלה מיקה בעודן סועדות בערב.

לא יודעת אם אני דלוקה פיזית, או אולי מתאהבת. בשני המקרים זה מפחיד. עלולה שוב להיפגע".

“תשמעי חברתי, מספיק חרא היה לך בחיים. למה את חושבת בלי סוף. אם נעים לך, קחי בשתי ידיים את מה שתוכלי. שימי קצוץ על כל העולם. מלאי מצבר וחזרי לישראל מלאת חוויות. שכחת שאין לך שום התחייבות?”

“ומה אם אתאהב? אחזור לארץ שבורה לרסיסים?”

“מה פתאום? תשני תוכנה. שמעת על הגישה של ‘כאן ועכשיו’?”

“בוודאי”.

“אז נא ליישם אותה. מספיק דיבורים. תאמיני לי, זה יחזיר אותך לחיים. לבחור הזה יש תפקיד בחייך. את לא זוכרת איך הייתי אחרי שהתאלמנתי?… סיפור דומה לשלך. בחור מדליק, הוציא אותי מדיכאון. גבר שהראה לי מחדש את טעם החיים והחזיר אותי אליהם. נכון שאין ביטוח לכל החיים. מה לעשות? אומרים שכדי להבריא מגבר, צריך מיד עוד גבר”. אמרה וצחקה צחוק מתגלגל, כמנהגה.

מיקה, בחורה מעשית, וקלילה. גם היא חוותה שיברון לב וגברה עליו. לא הרשתה לעצמה לשקוע ולא רצתה לאבד אמון. לא חוותה מסכת ייסורים כמו תמרה, אך האמינה שיש דרך לגבור גם על מצבים כאלה. עכשיו הרגישה רצון עז לעזור לחברתה, להחזיר את האמון והאופטימיות שאבדו לה.

“אז מה את רוצה לעשות מחר?”, שאלה.

“מה את מציעה?”

“קחי יום חופש מסיימון. זה בריא למערכת היחסים ולגעגועים. בואי נעשה משהו נחמד”.

“בסדר. מה למשל?”

“רוצה שתראי את בית הכנסת המפואר שלנו, עם המרכז הקהילתי שמסביבו. אם תרצי להשתתף באחת מהפעילויות, יהיה נחמד. אם לא, אפשר לנסוע לאורך כל האי, שבסופו מגיעים למעגן ספינות יפה, ומיוחד. מתאים לך?”

“מתאים מאוד. קדימה”.

“מחר תקומי כשיתחשק לך, אני כהרגלי מתעוררת מאוד מוקדם. אנצל את ההזדמנות להתעמל ולצאת לקנות קצת מצרכים למילוי המקרר”.


בבוקר יום המחרת, כשתמרה התעוררה, מיקה כבר יצאה מן הבית. הבטיחה שתחזור לארוחת בוקר מאוחרת. בינתיים, נכנסה תמרה לאמבטיה, ליהנות ממקלחת בוקר מעוררת. פשטה מעליה את כותנתה, וכבר עמדה לפתוח את הברזים, כשצלצול הטלפון היפנה את תשומת ליבה. היה זה סיימון.

“בוקר טוב יפתי. לא הערתי אותך, אני מקווה”.

“לא, אני עומדת להתקלח”.

“כנראה נועדתי להפריע לך”, גיחך.

“לא. מה פתאום. זה בסדר”.

“מה החלטת לגבי היום?”

“היום אני כל כולי עם מיקה. מה קרה? געגועים?”

“ברור. מה, לא אראה אותך היום?”, השיב בטון מלא אכזבה.

“לא סיימון. נדבר בערב”.

“חבל. חבל מאוד, אני מבין מדברייך, שאין לי ברירה. או קיי. תבלו יפה”.

קולו החם, עורר התכווצות לא ברורה בבטנה התחתונה. ‘לא יתכן’ חשבה. ‘אפילו קולו מרטיט אותי’.


 

ח

המקלחת החמה שקלחה על גופה, הציפה את רגשותיה. שעה ארוכה עמדה מתחת לזרם, הביטה באגלי המים הזוהרים שגלשו על שערה, על פטמותיה ועל כל אבר מאבריה. משהו מעין ליטוף של הטבע. מפל מים. טיפות בוהקות. חיבוק מפנק. רצתה שהרוגע ישלוט בגופה. תוכל להתמסר למדיטציה ולמנוחה קלה, לפני ארוחת הבוקר והיום הארוך שמצפה לה. עטפה עצמה במעיל המגבת, וזמן מה ניצבה חובקת מותניה בתוכו. אחר כך צעדה לעבר מיטתה ושטחה עצמה עליה. המנוחה לה ציפתה, הופרה בידיו של דמיונה הפורה. צמרמורת הרעידה את גופה. צליל קולו של סיימון, עדיין הדהד באוזניה וריגש אותה. באיטיות פתחה את מעיל המגבת. ידיה החלו ללטף את פטמותיה החמות. אחת מהן גלשה על ביטנה הלוך ושוב. השמן הריחני בו מרחה את גופה, שיכר את חושיה. עיניה נעצמו בעוד היא חשה את ידה בין רגליה. דמיונה הוביל אותה לדמות גברית, וירטואלית שנועדה לכבוש אותה באהבה. בטבעיות פיסקה רגליה, ובקצות אצבעותיה שריחפו על שפתי ערוותה, עוררה את תשוקתה העזה. גופה החל לנוע בקצב. רצתה לומר ‘בוא אליי אהובי. בוא אליי’, אבל נותרה בדממה זועקת. פטמותיה הזדקרו, פיה נשף, ובעירה ניצתה בתאוותה המודחקת. עד שקרבה לאותה נקודה, בה הגירוי היה בשיאו. חום עצום גאה מתוכה. סחרור מטורף הקפיץ את מבושיה ללא שליטה, כאילו תופי מחול מפמפמים בה. העונג המופלא התפרץ מתוכה, ונשאה למקומות רחוקים, חלומיים.

מבלי לרצות, החלו דמעות גולשות מעיניה, ובכי עצום פרץ מגרונה.

שעה ארוכה התייפחה. לא הבינה מהו הבכי הזה. אמורה להיות מחויכת, מאושרת, שבעת רצון. נפשה נעצבה. התכרבלה בתוך מעיל המגבת, שכבה על צידה, עצמה עיניה ונמנמה קלות, בטרם יבשו דמעותיה. משהתעוררה, רצתה להבין מה קרה. למה הבכי? עליה לבדוק את מעמקי נפשה. נבוכה, ומבוישת, ניסתה לקבל תשובה. נשיותה לא מומשה. עינוג עצמי, לא ענה על הצורך העז שלה לחיבוק, לנשיקה, ללטיפה, ולאהבה גדולה. עבורה היה זה שקר עצמי. יתירה מזו, אותו עונג עילאי, חוזר ומזכיר לה את בדידותה הזוהרת.

כל אותו היום, לא חשבה על סיימון. דברים לא פתורים עם עצמה הציקו לה. שפר עליה מזלה ותוכניותיה של מיקה הקלו על המועקה שחלחלה בתוכה.


בית הכנסת שכמותו לא ראתה בישראל, היה מלא הדר וקדושה. שטיחים למרצפותיו, ויטראג’ים בחלונותיו, ארון קודש מפואר, ומושבים מרופדים עבור המתפללים, משני המינים ביחד, ללא עזרת נשים מבודדת. דחק בה הצורך להתייחד עם האלוהים שלה. להתפלל, ולבקש כל מאוויי נפשה. למרות כעסיה הרבים על החסרים שנכפו עליה, על הגורל שהעכיר את חייה, האמינה שהכל כתוב משמיים. ישבה באחד הספסלים, עצמה עיניה, אמרה תודה על שזכתה בחירותה. לחשה את תפילותיה האישיות שאינן לקוחות מספר והבטיחה לעצמה לשוב ולבקר במהלך שהותה בארה"ב. חשה התחברות לאנרגיה הרוחנית ששרתה באותו מקום. אהבה את הדת. לא את שליחיה.


הטיול לאורך האי הארוך הקסים והרגיע. מפעם לפעם עצרו לשתות משהו קל, ובצהריים כהרגלן, סעדו במסעדה מפוארת, שתאמה את עושרן של השתיים. בהגיען לקצה האי, גילו מרכז קניות. תמרה מצאה בגדים שחשקה בהם וקנתה ללא היסוס. כל בגד שהניחה על גופה המחוטב, נראה כאילו הוכן במיוחד עבורה וענה על הצורך להתחדשות. חולצות, חצאיות, סנדלים, ארנק תואם, אביזרי אופנה למיניהם, כל אלה שיוו לה מראה מרענן ושובבי.

בשעות הערב החליטה להחליט מה תעשה בשהותה בחו"ל. הבינה שלכל מקום שתיסע לטייל, תיקח את עצמה עם עצמה, עם ימי ילדותה הנפלאים, אך גם עם הבגרות מלאת הכאב והתסכול. אינה רוצה לשאת את העבר אל העתיד ולחסום את מימוש חלומותיה.

זכרה אותם ימים קסומים, בהם הוריה היו שותפים לכל אירועי חייה מן הגן ועד הצבא. אביה, שהקדיש את רוב זמנו לעסקים, לא החמיץ אף אירוע של בתו יחידתו האהובה.

גבה קומה היה, רחב גרם, בלורית מכסיפה על ראשו וגוו זקוף. בטוח בעצמו ובמזלו הטוב, שהרי לידו הייתה אמא, יפת התואר, מטופחת מכף רגל ועד ראש, ידועה בנימוסיה, בעדינותה, ברכותה, ובריבוי השפות שהיו שגורות על לשונה. עסוקה בעזרה לנוער במצוקה בהתנדבות בזמנה הפנוי, בהותירה מקום, וזמן לניהול בית פתוח, כאשת חברה ידועה בנדיבות ליבה. שניהם נראו לה זוג מושלם. חלמה על זוגיות הרמונית כשלהם.

כשהחלה את לימודיה באקדמיה, כסטודנטית לפסיכולוגיה, הבית התרוקן. אמה התנדבה שוב לעזור לילדים ששהו בבתי חולים, בעיקר בימות החגים. למרות זאת, לא החמיצה כל אירוע חשוב בחיי בתה. שיחות נפש לא היו לה בביתה. דבר שחסר לתמרה לאורך בגרותה. ידעה וחשה את אהבתם הרבה אליה, אך לא פתחה את סגור ליבה בפניהם. נהגה לשוחח עימם על הוגי הדור, על אתגרים חברתיים, על ערכי תרבות, על חידושים במדע ועל ידע מן המקורות. נהנתה מהעמקה בשורשי היהדות שחוכמה רבה בהם. בסיפורי התנ"ך נגלו בפניה כל תכונות בני אנוש, על חולשותיהם ועל עוצמתם. החוקים והמצוות נוצרו בהגיון שהתאים לחיי אדם באותה תקופה. בסקרנותה הרבה, רצתה לדעת, ולהבין וניהלה שיחות מרובות עם הוריה ועם באי ביתם.

חיי החברה של תמרה, היו מגוונים ומרתקים. עם חבריה בני גילה, נהנתה מאירועי תרבות וממסיבות משובבות לב. בבית הוריה, למדה להכיר את גינוני החברה, את אנשי העסקים ואת הצורך בבחירת הסגנון המיוחד להם. קוקטיילים, ארוחות עסקיות, לבוש הולם לכל אירוע, מפגשים עם אילי הון מחו"ל, כל אלה היוו חלק מחייה בצעירותה.

אביה החל ליידע אותה בניהול עסקיו, עוד בהיותה סטודנטית, שהרי היא יורשתו היחידה. בכל מאודו רצה שתמשיך את מפעל חייו, למרות שספק היה בליבו אם תרצה בכך. זו, נדלקה מרעיון החיבור בין לימודיה הרוחניים, לבין עסקי אביה. במהרה רכשה את אהדת שותפיו שהוקסמו מאישיותה ומיופייה וראו בה חלק בלתי נפרד מיוזמותיו העסקיות. תמרה התאהבה בנושא הנדל"ן שעורר בה רעיונות יצירתיים והניב לה כסף רב מאוד, משנות העשרים לחייה. היידע שצברה בלימודיה האקדמאיים, מומש ביחסי הציבור הבלתי אמצעיים שיצרה עם לקוחותיה והפליאו אנשים רבים. קסמה האישי, ומוחה המבריק, משכו אליה משקיעים רבים שגילו מיד את הפוטנציאל העסקי והרווחי, אשר יניב להם הקשר הישיר עימה.

אביה נתן לה חופש ליזום, כיד הדמיון הטובה עליה. תמרה חלמה על העצמת העסק ושילובו ביוזמות בינלאומיות. לעיתים קרובות, טסה בהתראה קצרה לארצות רחוקות, בהן היו גלומות אפשרויות פיתוח. לטיסותיה אלו, רכשה כרטיס טיסה במחלקה ראשונה, בה תוכל לזכות בנוחיות מרבית, לה נזקקה טרם פגישותיה. בכל ביקור עסקי, התאכסנה במלון פאר כיאה לאפשרויותיה ולצרכיה. במלתחתה נכללו פריטי לבוש לכל עת. חליפות יוקרה מפריז, שמלות ערב של מעצבים בעלי שם, בגדי ספורט לאימוניה הקבועים, ובגדי נעורים למפגשי חברים. לאחר שנים אחדות של התמחות בעסקי אביה, יצרה קשרים במזרח הרחוק המתפתח, רכשה מפעלים כושלים, שיפצה, שידרגה ושיקמה כל אחד מהם והפכה אותם לשכיות1 חמדה נדל"ניות. את כל מירצה, ומרבית זמנה, הקדישה לעסק המשגשג.

איש משותפיה, או לקוחותיה, לא העלה בדעתו שבחייה האישיים, לא ידעה ליישם את יכולותיה וכישוריה. עדיין נאחזה בטוב ובטוהר הרגשי, נגד כל הסיכויים. גם עושרה צמח ונאגר על פי קודים של יושר והגינות, אותם רכשה מאביה.

מאוחר יותר, לאחר שסופת חייה שככה, הפנימה את הצורך לעשות שנוי, להתעורר, להקשיב לנפשה בכל מחיר. ביקורה אצל מיקה, חייב להיות נקודת מפנה. לא עוד אכזבות. לא עוד סבל.


 

ט

כשפרשה אל מיטתה, לאחר יום ארוך, מעייף, ומהנה, נותרה ערה בחשיכה והפליגה בדמיונה למרחקים.

…יושבת על כורסת קש במרפסת גדולה, עם כוס קפה בידה. שעת בין ערביים. רוח קלילה נושבת. הבית ריק. שקט אלוהי. לפתע עלתה אל מול עיניה ילדה יפיפייה, כבת ארבע שנים. לבושה בחולצה לבנה, לה שרוול קטן, חצאית תחרה ורודה קצרצרה וסנדלים אדומים. חמודה להפליא. תלתליה השחורים גולשים על עורפה ועיני הדבש שלה חמות ואוהבות. הילדה קרבה אל ברכיה של תמרה, “זוכרת אותי?”, שאלה, “מזמן לא התראינו”. בעיניה של תמרה בצבצו דמעות. איך שנים רבות לא חשבה על הקטנה? זנחה לחלוטין את תמרה הקטנה. נשמה עמוקות, הביטה בפצפונת, ותמונות ילדות עלו במוחה. משחקי ילדים, חגיגות, פינוקים, צחוקים מתגלגלים, תחרויות, שמלות קטנות חמודות והמון חלומות.

“מה שלומך?”, שאלה תמרה וחבקה את הילדה המתוקה. “בסדר. בסדר גמור. ילדותי נפלאה. טוב לי. כיף לי. חגים שמחים עם כל המשפחה. ימי הולדת עליזים, עם שירה, ריקודים, משחקים והפתעות. כולנו יחד עם דודים, דודות והמון חברים. את זוכרת?” אנחה כבדה נפלטה מפיה של תמרה, “בוודאי. בוודאי, זוכרת ומתגעגעת. אבל מה קרה שבאת אליי היום?”

“רציתי לשאול ולדעת אם גם את מרוצה. אם טוב לך. אם זה מה שרצית בחייך? אם זה מה שרצית עבורי?”

“חמודה שלי”, השיבה לאחר שהייה ארוכה, כשהיא חוזרת למחוזות השכחה. “בילדותי חלמתי חלומות רבים. חלמתי להיות רקדנית. יותר מאוחר הייתה בי תשוקה להיות טייסת, או אולי מדענית. כל חלום נותר מאחור, ללא מימוש. לא הייתי בטוחה לאן כדאי להגיע. כשהתחלתי לחשוב, הדרך הייתה מעורפלת, ורצופה בעיות”, ניסתה להתחמק.

“מה זה אומר, שאת לא מרוצה?”, עיניה נעצבו, “אוי, חבל נורא. אני כל כך מצטערת”. הקטנה קרבה, הניחה ידיה על ברכי תמרה והביטה בה בחום.

“אכזבתי אותך ילדתי”, אמרה תמרה הגדולה. “לא ידעתי לשמר את הילדות המופלאה, והטוב שבה. לא ידעתי להוביל למקום הנכון בחיי האישיים. משהו השתבש. התמימות הילדותית נמשכה זמן רב מדי והובילה לים של כאב. לא התפכחתי בזמן”.

“אולי אפשר עוד לשנות? לתקן?”, שאלה הקטנה.

“אולי, אולי”. עיניה המהורהרות עצרו את הדמעות שרצו לגלוש מתוכן. לפתע הופיעה במרפסת אישה מבוגרת, קמטוטים אחדים על פניה. עדיין ניכר בה אותו יופי, מימי נעוריה של תמרה. נמרצת ושמחה, באה לפגוש את השתיים. חזיון מאתגר ומעורר תקווה. תמרה הביטה בשתיהן וקיבלה החלטה. זה הזמן לבחור. לערוך שינויים. להסכים להיות נדיבה כלפי עצמה, ולקבל את התנסויותיה וכישלונותיה כחלק מהתהוות אישיותה. להשתחרר מתחושת ההחמצה. למצוא דרך לשמוח את שארית החיים, בדומה לאותה ילדה קסומה, ולאותה אישה מבוגרת בדמותה שכולה שמחה ואושר. להתחיל חיים חדשים, ללא המשא הכבד מן העבר…

עצתו של סיימון להצטרף לסדנת תמיכה, נראתה לה לפתע, כהתנסות הטובה ביותר. אולי אפילו אין זה במקרה, שהרי לכל דבר יש סיבה. היא אינה מאמינה במקריות. לפני שעצמה עיניה, בחרה לענות לו בחיוב, ולבקשו לצרפה לקבוצה. שנתה העמוקה והרגועה ערבה לה מאוד.

כל עוד לא הצליחה לקבל החלטה, נפשה סערה ואיבדה שלווה. משקיבלה, נגולה אבן מעל ליבה. בבוקרו של יום המחרת, פקחה עיניה, מוצפת בשמחה. נזכרה בחלום שפקד אותה לקראת עלות השחר.

…בימי בחרותה המוקדמים, נמצאה תמרה עם הוריה, על מרפסת המתנשאת בקומה החמישית, בבניין ישן שניצב ברחוב ראשי בתל אביב. היא והוריה התבוננו בהמונים שחגגו ברחובות העיר. אחד החגים, בהם כולם יוצאים מבתיהם לראות ולהיראות, לפגוש ולעלוז.

המרפסת עתיקת היומין, ללא תמיכות מתחתיה, החלה לקרוס לכיוון הקרקע. אבא אחז במהירות את ידה של אמא, ומשכה פנימה אל הסלון הבטוח. תמרה הושיטה ידה אליהם, מבלי יכולת להתיק רגליה מן הגזוזסטרה וצרחה, “חכו!!! הצילו אותי!!! קחו אותי איתכם”, אבל הם לא פנו אחורה באופן מפתיע ולא צפוי, שהרי היא הייתה משוש ליבם, ומקור דאגתם הבלתי נדלית כלפיה. המרפסת ניתקה ממקומה, כשתמרה מאובנת בתוכה, נוחתת מטה, מטה… פחד נוראי. פחד מהתרסקות. פחד מוות. כמו במטה קסם, מעט לפני הגיעה לקרקע המאיימת, התעשתה, קיבלה החלטה אמיצה, פרשה ידיה לצדדים והחלה לעוף. צמרמורת חלפה בכל גופה. חרדה מן הבאות. מעולם לא עלה בדעתה שתוכל לעוף. אט אט המריאה. כמעט בהישג ידם של המתבוננים בה, משתאים, ומנסים לתפוס ברגליה, או לגעת בכנף ביגדה. משתאים ממחזה הקסמים שלפניהם. היא המשיכה להמריא לגובה ואיש לא האמין למראה עיניו. האנשים נראו כנקודות קטנות ככל שהגביהה עוף. היו כאלה שקראו לעברה וביקשו להצטרף. הקריאות התמזגו עם צליל הרוח הגוברת שהטיסה אותה מעלה, מעלה. בהגיעה לגבהים, הרעד חלף כלא היה. הפחדים והחששות, הוחלפו בתחושת עוצמה ושליטה. להיות חלק מן השמיים. חלק מהחופש והעצמאות, שהרי השמיים הם הגבול. גברה ההרגשה המופלאה שמהיום והלאה תוכל להמריא בכוחות עצמה, לאן אשר יחפוץ ליבה, בלי תלות כלשהי…

התנערה ממיטתה בצהלה מופגנת. סימנים משמיים. גם חלום בהקיץ וגם ומה בלילה. אינה תלויה יותר באיש. כוחותיה שבים אליה. היא ממריאה למעלה, גם אם יהיו מהמורות בדרך.

“את נראית טוב הבוקר”, אמרה מיקה ליד השולחן.

“כן. הפסקתי להתלבט. החלטתי להמשיך הלאה”.

“כלומר?”

“כלומר, אקבל את עצתו של סיימון להצטרף לסדנת התמיכה”.

“נו, אז?”

“אז יהיו שתי ציפורים במכה אחת. גם ניקוי הנפש וגם שהות במחיצתו”, השיבה בהיתול.

“נשמע החלטה רצינית ביותר”.

“כן. זה אומר שאני נשארת כרגע אצלך ויותר מאוחר, כנראה אצלו”.

“ח ח ח… מחפשת סיבות ותירוצים? מבחינתי זה בסדר. מה שתחליטי”.


סיימון הודיע טלפונית שהוא בדרך אליה. היום תספר לו על החלטתה והוא יצרפה לקבוצה.

“אולי לא תאמין, החלטתי לקבל עצתך. אני מצטרפת לקבוצת התמיכה שלך”, סיפרה לו בבואו.

“וואו!”, השתאה בשמחה. “איך זה קרה? אני המום. את ממש לא מבינה כמה אני שמח וכמה זה יעשה לך טוב. תוכלי להיפתח ולהשתחרר. גם אני עדיין בתהליך, אבל את החלק הקשה כבר עברתי”.

“לא יודעת איך ארגיש. נתחיל וננסה”.

חיוך עלה על פניה, מלווה בעצב קל, ומי שצלל לתוך עיניה השקדיות, יכול היה לגלות את החשש הגובר. חשבה שהניחה לעברה, אבל הבינה שעדיין לא כך הוא.

“טוב יקירה, כבר היום אדאג לחלק הפורמאלי. בינתיים בואי נעשה גיחה לניו ג’רסי. מה את אומרת? נקפוץ לאוניברסיטת פרינסטון. אולי נוכל להיכנס להרצאה מעניינת. נטייל בסביבה. העיקר שנהיה ביחד. יש שם חנות קטנה ומדליקה של שוקולדים, לא מהעולם הזה. נסענו?”

“בטח. בטח. מתאים לי”.

בדרכם לניו ג’רסי, הביטה בחלון ושקעה בהרהורים. חשבה מה תדבר בקבוצה, אם יהיה לה אומץ ופתיחות לחשוף את כל ספונות ליבה. בראשה עלתה שוב תמונת ערב כלולותיה, חייה מלאי הפחדים ועגינותה ארוכת השנים. רעד עבר בגופה ופניה החווירו.

“היי תמרה, את בסדר?”, הביט בה סיימון בדאגה.

“בסדר, בסדר”, השיבה כלאחר יד. קירב ידו ללטף את עורפה והיא נרתעה.

“מה קרה יקירה?”, נדהם.

“לא יודעת. רוצה להקיא. אפשר לעצור?”

“בוודאי”.

מיד סטה לשולי הכביש בדאגה גדולה. עצר את מכוניתו וחש לכיוון דלתה, לאפשר לה לצאת לנשום אוויר צח. ירדה אל חלקת הדשא שבצד וגל של קיא פרץ מגרונה. אחר כך התיישבה בפינה, מתחת לענפי עץ ונשענה על גזעו. דמעות החלו לזלוג מעיניה ללא קול.

“יקירה שלי”, קרב אליה סיימון, ובזהירותר בה ישב לידה ועטף את כתפיה, “מה עובר עלייך?”

“אתה לא יכול לדמיין אפילו. עולות במוחי תמונות מן העבר ועושות לי רע. לא יודעת אם אוכל להיחשף. לא יודעת אם כדאי לי לחזור לאותן חוויות”.

“רוצה לשתף? אולי זה יקל עלייך?” דקות אחדות הניחה ראשה על כתפו בשתיקה. סיימון לא ידע מה לומר. חש את הכאב העצום שחבוי בה. ליטף את שערה. הבין שהתמונות רצות במוחה, כמו סרט. היא התכנסה בתוך עצמה, ובתנוחה עוברית השתטחה על הדשא, כשזרועותיה חובקות את מותניה. הביט בה בדאגה ולא ידע איך להגיב. חשש לגעת. לבסוף, לאחר זמן מה, הבחין בהתאוששות קלה והחליט לקחת יוזמה. “מה דעתך שנמשיך לנסוע, נמצא בית קפה נחמד ונרגע קצת?”

“בסדר. מצטערת שאני לא במיטבי”. ענתה בקול חלוש.

“מאמין שהטיול יעשה לך טוב”, השיב.

בית הקפה בו עצרו, היה ליד בוטיק השוקולדים. חשב שמשהו מתוק, יעזור לשפר את המוראל.

“בואי ניכנס קודם לחנות. איכפת לך?”

“בכיף. שיהיה קצת מתוק. לפני כן אני חייבת קצת מים קרים”. לגמה מן המים שהגיש לה, לאחר שהתרוקנה ממרירות הקיא שפרץ מגרונה ורווח לה, ולבטנה. חיוך של הנאה עלה על פניה כשריח השוקולד חדר לנחיריה. צורות שונות, צבעים רבים, ריחות מגרים, טעמים מגוונים. תוצרת חוץ ותוצרת הארץ. ריח ממתק אהוב, הזכיר לה ימי ילדות. שוקולדים דמויי ילדים, פרחים, לבבות ועוד כיד הדמיון העשיר של יוצרם, העלו זיכרונות נעימים.

“מה את בוחרת?”, שאל ועורר את רצונה להחליט. משתאה, מסתובבת ברחבי החנות, לא מיהרה להחליט. אחר כך הושיטה ידה לאריזת שוקולדים בצורת לבבות ממולאים בליקר, כפי שאהבה. סיימון הוסיף מארז שוקולד בלגי נימוח וסוכריות בטעם פירות. יצאו מחויכים לכיוון בית הקפה הסמוך.

“איזה ריח”, הסניפה את הארומה של הקפה אל ריאותיה, “אני רוצה הפוך”.

“גם אני”.

השולחן, מוקף בכורסא זוגית ושתי כורסאות יחיד. בחרה בכורסא הזוגית. סיימון הצטרף אליה עם שני ספלי קפה שהזמין. לא הייתה כתמול שלשום. לגמה מהקפה ובהתה בחלל.

“בואי נטעם מהשוקולדים”, הציע.

“מתאים לי”, השיבה ופתחה פיה לקבל את הקובייה שהגיש לה.

“תודי, המתוק עושה טוב גם בנשמה”.

“כן. אתה צודק. אבל עדיין…”

“אני מקשיב”.

“אתה מקשיב ואני ממש מתביישת לספר. כועסת על עצמי”.

“יפתי, אל תכעסי ואל תתביישי. כולנו עושים טעויות. להן יש מחיר. במקרה הטוב, לומדים שיעור חשוב לחיים. רוצה שתדעי שאני מרגיש איתך משהו שלא הרגשתי מעולם. אפילו לא עם ג’וליאנה שהייתה אמורה להיות אשתי. מרגיש כאילו את ואני מכירים שנים. רוצה לדעת עלייך כל דבר. רק אם תרצי לשתף אותי. אל תכעסי ואל תתביישי”.

התרגשות מהולה בתשוקה הסעירה אותה. הספק כרסם בתוכה. זכתה להצהרות אהבה בעבר שסופן אכזבה. לא מיהרה לתת אמון. העדיפה להדחיק תחושותיה. “קשה לי לדבר על העבר הצורב. קשה לי להאמין שהייתי שם. בוא לא נדבר. קח אותי לאן שהוא. מקום בו יש חיים אחרים”.

“לשירותך”, חייך וקם ממקומו, הושיט ידו להקימה ממושבה. “פרינסטון?”

“פרינסטון”, השיבה.

מתחם האוניברסיטה המה. קבוצות צעירים התגודדו במנזה, באולם המחשבים, ובספרייה. סיימון פנה למודיעין ובדק אם יש סיור מודרך, או הרצאה פתוחה. נרשמו לסיור אודות ההיסטוריה של המקום והשינויים האקטואליים שנעשו בו. בסיום, הבחינו בקבוצת סטודנטים שישבה על הדשא. משקרבו, מצאו עצמם מקשיבים לעלמת חן אסרטיבית, נושאת דברים בפני הקבוצה. רשמים ממסע אנתרופולוגי שערכה במשך שישה חודשים בין שבטים אפריקאים, כאשר היחסים בין המינים היו מטרת המחקר.

“אפשר להצטרף?”, שאלה תמרה בלחש, בחורה שישבה בשולי הקבוצה.

“כמובן, אין בעיה”.

נושא השיחה היה קרוב לליבה. תמיד העסיקוה מחשבות על האינטראקציה בין המינים. התפקידים, התרבויות, החינוך והרגשות. לא נעם לה לשמוע על אותם מקומות, אליהם לא הגיעה הקידמה שאפשרה לנשים להשמיע דעותיהן, ולשתפן בחיים בדרך שיוויונית. שמחה על היותה חלק מחברה מתקדמת ברוב תחומי החיים.

יחד עם זאת, עלו במוחה אותן סוגיות ארכאיות שנותרו בחברה בה חייתה, אשר השפיעו על איכות חיי האישות של הנשים. אותן סוגיות שמגולמות בחוקי הדת היהודית בישראל, ומקשים על האישה ברצותה גט.

“מה המצב? איך את מרגישה?”, שאל בדרכם אל מחוץ למתחם האוניברסיטה.

“בסדר”, השיבה בכנות.

“שמח”, השיב וחבק כתפיה.

“איכפת לך שנחזור למיקה?”, ביקשה בתחינה.

“למה יקירה? התעייפת?, או נמאס לך ממני?”

“עייפה נפשית ופיזית. ממש לא אישי”.


 

י

מיקה לא הייתה בבית. תמרה השתרעה על הספה בסלון. צלצול טלפון קטע את הרהוריה.

“היי מיקה. מה קורה? איפה את?”

“בדרך הביתה. רציתי לדעת אם הגעת כבר”.

“הגעתי. חלמתי בהקיץ. מחכה לך”.

“חמש דקות אני מגיעה. יש לנו מטעמים לארוחת ערב”.

“איזה כיף. האמת, אני רעבה”.

מיקה חנתה ליד הבית, הורידה את הסלים מלאי כל טוב ונכנסה שמחה, ומחויכת.

“מה החגיגה?”, שאלה תמרה.

“קודם כל מגיע לנו אוכל טוב ויין טוב וקצת לתפוס ראש”.

“ומה עוד?”

“אז ככה. לא תאמיני מה קרה לי היום”.

“נו, נו, מתה לדעת”.

“בין שאר הסידורים שהיה עליי לסדר, תכננתי ללכת לספרייה העירונית. המקום היפה הזה שאת יכולה לקחת ספרים ללא תשלום, לקרוא במקום, או להשאיל הביתה. חיפשתי ספר על יחסי הורים ילדים. זה ממש מורכב. הסבתות אומרות ילד קטן צרות קטנות. ילד גדול, צרות גדולות. לא נעים להודות עד כמה הן צודקות. בגלל העניינים הבלתי פתורים שיש לי עם ילדיי הבוגרים, בני ובתי היקרים, רציתי קצת להעמיק בנושא. ללמוד. לנסות לשקם. לא ברור לי מדוע הם טוענים נגדי בכל הזדמנות. מתנגדים לדרך חיי. מקניטים. אולי לא תביני את התסכול והצער הנוראי, משום שחיי נראים כמעט מושלמים בשאר התחומים. תסבוכת קשריי עם הילדים, מכאיבה לי ומעיבה על כל תחום אחר”, אמרה כשמבע של עצב על פניה.

“את באמת חושבת שהספרים יעזרו לך?”, הפטירה תמרה.

“לא יודעת. פשוט חיפשתי. אמשיך לחפש כל דרך. הם הדבר היקר לי ביותר. איני מוצאת דרך להגיע לליבם”.

נראתה מהורהרת דקות אחדות. לפתע חלף העצב שנשקף מעיניה וחיוך רחב האיר אותם.

“ספר לא מצאתי, אבל משהו יותר טוב דווקא כן”.

“מה כבר מצאת?”, שאלה תמרה בעיניים סקרניות.

“לא תאמיני. באחד המעברים, פתאום מישהו טפח בעדינות על שכמי. אני מפנה ראשי, וממולי ניצב חבר נעורים שלא ראיתי כבר עשרים שנה”.

“נו, ומה ההתלהבות?”

“את לא מבינה כמה הייתי דלוקה עליו. הוא לא שם עליי, כך הרגשתי לפחות. תמיד הייתה לידו איזו פיצצת מין בלונדינית ואני נותרתי עבורו מין ידידה כזו של ‘מה נשמע’, ‘חג שמח’ ועצות הדדיות מפעם לפעם. הבחורה החכמה של החבורה”, הוסיפה בלגלוג עצמי. “חלמתי עליו ללא הרף. טוב, לא בכל רגע בחיים, אבל המון. פתאום הוא עומד מולי, נשאר חתיך אמיתי. בוגר יותר, מלא יותר, מדהים כמו שהיה. גבוה. רחב כתפיים. ראשו גלוח, על פניו זקנקן קטנטן, לבוש ג’ינס זרוק וטישרט. הייתי המומה. לא ידעתי מה לומר”. ‘מיקה?’, ספק שאל, ספק קרא. ‘ברור’, עניתי מיד, ‘גידי?’ עיניי נפקחו לרווחה, כמעט צרחתי משמחה. בלי הודעה מוקדמת, הייתי חבוקה, חיבוק ידידותי חם, בזרועותיו השריריות. ‘אני לא מאמין. את גרה כאן בסביבה?’ ‘אני גרה כאן שנים, ואיפה אתה?’ ‘הגעתי לא מזמן ללונג איילנד לניסיון’. ‘מה זאת אומרת?’, שאלתי. ‘למצוא עבודה. לראות אם האווירה נעימה לי. להחליט אם מתאים לי להישאר כאן. את יודעת שיש לי אזרחות בזכות אימי, כך שאין בעיה של שהות’. ‘אהה. זה סוג של הרפתקה?’, המשכתי לעשות לו תשאול. ‘לא בדיוק. עברתי תקופה של שינויים בחיים. החלטתי להמשיך ולהתקדם’.

הספרנית ניגשה וביקשה בעדינות לשמור על השקט. ‘את ממהרת לאן שהוא?’, לחש לאוזני. ‘דווקא לו. עיתותיי בידיי. למה?’, השבתי נרגשת. ‘חשבתי שנוכל לשתות קפה בסביבה, ולהתעדכן קצת’, אמר. ‘בכיף’, עניתי מיד. את לא מתארת לך איזו שמחה הציפה את ליבי. מובן שלא היו לי ציפיות. ידעתי תמיד שאני לא הטיפוס שלו, אבל להיות במחיצתו, זה היה כמו להיות עם שחקן קולנוע. כמו חלום שמתגשם".

מיקה הוציאה את המצרכים מהשקיות שהביאה ועיניה נצצו.

“היי, את לא יכולה להשאיר אותי במתח”, התלוננה תמרה.

“רגע. תני לערוך שולחן, לפתוח בקבוק יין מרלו, לחגוג את החיים”.

תמרה הושיטה יד לעריכת השולחן. גבינות, דגים מעושנים, שני סוגי לחמים מיוחדים וקערת ירקות, הונחו בעונג על השולחן, עם כוסות יין שהתמלאו מיידית.

“לחיים יקירתי”.

“לחיים”. לגמו מן היין בשקיקה.

“טוב מיקה, חוץ מהריגוש של הפגישה, מה עוד היה?”

"התיישבנו בבית קפה קטן ואינטימי וגידי התחיל לדבר. אני, כמו ילדה בת שש עשרה מהופנטת, הקשבתי. ‘את יודעת שתמיד הייתי מוקף במלכות הכיתה. את גם יודעת שסיימתי את לימודיי עם פרס הצטיינות’, אמר. ‘בטח שאני יודעת’, חשבתי. ‘ובכן, המשכתי בלימודים, ובמקביל, במצוד אחר היפיפיות למיניהן. ככל שהצלחתי יותר בחיים, כך בחרתי בנות זוג עם עטיפה יפה יותר. לא נשות שיחה. קישוט. כנראה האגו היה זקוק לו. כשסיימתי לימודי האדריכלות’…

התפרצתי לדבריו והפסקתי את שטף דיבורו. ‘לא ידעתי שבחרת במקצוע הזה’.

‘כן, כן. בחרתי, הצלחתי ועשיתי כסף טוב שאפשר לי את כל מאוויי באותה עת. בית, מכונית ספורט, מותגים, וכל השואו אוף, שרק פיתה בחורות כמו במגנט. תקופה קסומה, אין מה לדבר. למרות זאת, תמיד חסר לי משהו, או יותר נכון חסרה לי מישהי שתהיה חברה אמיתית, עם ראש טוב. עם כל מה שהיה לי, לא היה לי טוב’. ‘בן כמה היית כשהגעת לתובנה הזו?’, לגלגתי. ‘בן ארבעים ושלוש’. ‘מאז חלפו כמה שנים טובות. אז מה קרה?’ ‘התמסרתי בעיקר לעבודה, נמאס לי מחיי ההוללות’.

צחקתי בקול רם, ‘לא מאמינה לך. זה מה שקורה בשנות החמישים פלוס? החלטת להסתגף?’ ‘לא. אבל הייתי מאוד בררן והצרכים שלי השתנו’. ‘כלומר?’, לא הרפיתי, ‘התחלתי לחפש חברה לחיים. המודלים הוחלפו’. ‘היו לך מערכות יחסים ארוכות?’ ‘כן, היו. גם אם זה לא היה רשמי, בעיניי זה כאילו הייתי נשוי’. ‘אז אם הן לא קיימות כרגע, זה כאילו התגרשת?’, חייכתי בחדווה. ‘כן, את צודקת. זה ממש לא משאיר תחושה נעימה’. ‘מאמינה לך, גם אם לא התנסיתי בזה’, ‘ילדים יש?’, הסתקרנתי. ‘לא. זו לא בעיה מבחינתי’. ‘מה? וויתרת?’, הופתעתי. ‘בואי נחליף נושא. פשוט זה המצב’, אמר בהתחמקות.

לא ידעתי מה לחשוב. כנראה שלא הכל סופר לי. חדלתי משאלותיי. רציתי לשמוע על תוכניותיו העתידיות. ספלי הקפה התרוקנו. המלצר ניגש לאסוף אותם ולבדוק אם נרצה להזמין שוב. ‘מה את אומרת? יש לך עוד קצת זמן?’, שאל וניכר רצון עז לתשובה חיובית. ‘כן. כן. זה בסדר’, אמרתי בהתלהבות מופגנת. 'עוד פעמיים קפה הפוך. איזה עוגות יש? ‘עוגת גבינה. עוגת תפוחים, עוגת שוקולד’. השיב המלצר. ‘מה תרצי?’, שאל. ‘אני? עוגת שוקולד, תודה,’ ‘אני תפוחים’.

לאחר שתיקה קלה, גידי פתח פיו לומר דבר מה, אולם נראה כמתחרט. ‘רצית להגיד משהו?’, שאלתי. ‘כן, לא יודע איך תקבלי את זה.’ ‘נסה אותי’. ‘לא תאמיני, מפעם לפעם, בכל השנים האלה שאת בארה"ב ואני בישראל, היית עולה בדמיוני. נהניתי להיזכר בצחוקים שלנו, בשנינויות וכמובן בחברות הנהדרת. הזדמן לי לשמוע אודותייך. הבנתי שאת נשואה ואם לשני ילדים. בשלב מסוים, גם התברר לי, דרך הפייסבוק שחברים שלחו לך תנחומים על התאלמנותך. אני ממש מצטער עבורך’. ‘תודה. זה היה לפני מספר שנים. למה אתה מספר לי על זה?’ ‘כי אולי לא במקרה נפגשנו’. ‘נו, באמת גידי, אני לא בלונדינית ולא עתירת שדיים. אז חוץ מלשתות יחד קפה, אנחנו ממש לא’. ‘תשמעי, גברתי הצעירה, גבר מבוגר ומנוסה כמוני, יודע כבר מה הוא רוצה. רצונותיי השתנו כתוצאה מניסיון העבר. אז אם אני כבר פה ואת פנויה, מה דעתך שתרשי לי להתקשר אלייך, ולהיפגש מפעם לפעם?’

נלחצתי. ליבי הלם בחוזקה. לא האמנתי למשמע אוזניי. ‘הייתכן שחלומות גם מתגשמים?’, חשבתי, ומיהרתי להשיב. ‘ברור, אתן לך את מספר הטלפון. אתה זקוק לקצת חברה. אבל עכשיו תצטרך לסלוח לי, אני חייבת לרוץ. יש לי אורחת מישראל שמחכה לי בבית, וגם דברי מאכל במכונית’ ‘בסדר גמור’. קמנו ממקומנו. גידי השאיר תשלום וטיפ נכבד על השולחן, החלפנו טלפונים והוא ליווה אותי למכוניתי". עיניה קרנו מאושר.

“בואי נמלא כוסית”, אמרה מיקה בהתלהבות, “יש לנו עוד סיפור מעניין, חוץ מהסיפור שלך. מגיע לנו, לא?”

“בטח, איזו שאלה. כנראה נדבקת ממני, ח ח ח…”

תמרה ומיקה שוחחו שעות אחדות, נגסו מן הגבינות הטובות ורוקנו את בקבוק היין. חשו איך פתחו את סגור ליבן ואפשרו לחיים חדשים, מאתגרים, לזרום לתוך חייהן.

השיחות וההומור ההדדי של שתיהן, החזירו אותן שנים רבות אחורה, לאותן תחושות ילדות ונעורים, אשר חוו יחד. חיזורי בנים. קנאה בין בנות. תחרותיות. הקפדה על צווי האופנה. חן נעורים והרבה שובבות. הצורך בריגושים גאה בתוכן. כל אחת מהן החליטה להתחיל פרק חדש בחייה האישיים.


מיקה אלמנה, מגבר שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות והותיר אותה עתירת נכסים מהונו הרב, אשר צבר במהלך השנים מעסקיו בבורסה. זוגיותה הייתה הרמונית וחמה, מלאה אהבה, כבוד ואכפתיות. בנה ובתה חיו בארצות אחרות באירופה. הבן באיטליה והבת בפריז. נשואים, ובעלי משפחות. לבן שני בנים, ולבת בן ובת. המעגל הזוגי המחובר של הוריהם, הרחיקם ואילצם ליצור מעגלים נפרדים משלהם. את ארבעת נכדיה הקטנים, ראתה מיקה לעיתים רחוקות. על מנת להישאר קרובה, נהגה לדבר עימם ולראותם בסקייפ, לפחות פעמיים בשבוע. מפגשים אמיתיים, היו רק בחגים, כשלוש פעמים בשנה. אותם מפגשים מעטים, היו מלווים במטענים רגשיים מלאי מתח. אי הבנות בינה לבין ילדיה, העכירו את שמחת חייה. ציפיותיהם ממנה, פגמו בקשר. כל שהשקיעה בהם, לא סיפק את רצונם. גידלה אותם במסירות, חוותה את בגרותם, הייתה עבורם אוזן קשבת. אהבה אותם בכל נפשה, אלא שהם, לא פירשו את אהבתה כראוי ונטו להאשימה בנושאים שונים.

“לא היית עבורי, כשהמורים לא צדקו בהערותיהם”, אמרה הבת.

“לא פרגנת לי, כשרציתי להיות כדורגלן”, התלונן הבן.

“תמיד, את ואבא, חשבתם קודם על עצמכם”, היו תמימי דעים בנושא זה.

התכחשו לכל ההשקעה שהשקיעו בהם הוריהם. ציפיותיהם לא התממשו. כעס נוראי נולד והעכיר את יחסיהם. הייאוש מהקצר ביחסים, הכאיב לה. חלפו שנים מאז התאלמנותה. צורך עז במשפחתיות חמה עם ילדיה, הדיר שינה מעיניה. כל מאמציה עלו בתוהו. חשה רצון להקים קן זוגי, למלא את החסר. לבחור בחיים. למצוא דרכה ללא תלות רגשית בהם.

יש אומרים, שמי שזכה לזוגיות טובה וזו נשמטה מידיו בגלל נסיבות הגורל, ימהר לחפש זוגיות אחרת, מתוך אמונה שיוכל להמשיך את החוויה הנפלאה לה הורגל.

לעומתה, תמרה חוותה חיי אישות קשים מנשוא שהותירו בה צלקות קשות והרחיקוה מכל קשר זוגי. המפגש עם סיימון, הבהיר לה שהיא נושאת את העבר אל ההווה. עתה היא משתוקקת להתפייס עם החיים.

“היי, חברה שלי, על מה שוב את חולמת?”

“סתם. את יודעת. הראש לא מפסיק לעבוד”.

“מתלבטת?”

“ממש לא! קצת זיכרונות עצובים מהעבר הרחוק. זה הולך וחוזר, כמו ריפלוקס”, ניסתה לחייך. “שעולה לך לגרון עם תחושה של חמיצות וצריבה. פיכסס כזה…”.

“טוב, בואי נעזוב זיכרונות ונתמקד בכאן ועכשיו”.

“ברור”.

מיקה במצב רוח מרומם, לגמה כוסית אחר כוסית.

“מה קורה יקירה?” שאלה תמרה.

“הפגישה עם גידי, עשתה לי משהו. מרגישה שדבר טוב יקרה”.

“מחזיקה לך אצבעות. רק בלי ציפיות גדולות מדי”.

“חברה יקרה שלי, אם משהו מקפיץ לי את האדרנלין, לא מתכוונת לוותר עליו. בלי ציפיות, אבל עם מעשים”.

“בסדר. בסדר. רק שיהיו סיפורים עסיסיים”.

“ומה קורה איתך?”, שאלה מיקה.

“מחר אבדוק אם סיימון הסדיר את השתתפותי בקבוצת התמיכה”.

“גם אני מחזיקה לך אצבעות. את זקוקה לזה”.

“תודה יקירה. ממש מצטערת, אבל אם את לא רוצה שאירדם על השולחן, חייבים לפרוש לחדר”.

“לילה טוב”, אמרו פה אחד.

תמרה הרגישה שעיניה נעצמות. בקושי השילה מעליה את בגדיה והשתרעה על המיטה. למרות הרגלה להתקלח לפני השינה, לא היה בה כוח. המחשבות הרבות עייפו והתישו. לאחר זמן מה, נעצמו עיניה והיא שקעה לתוך שינה עמוקה.


 

יא

…מצאה עצמה מטיילת בבית הקברות ונעצרת ליד קברי הוריה שנפטרו לא מכְבר. נשבה רוח קלילה בצמרות העצים שהקיפו את המקום. איש לא היה שם מלבדה. עיניה קפאו בהביטן על מצבת השיש. מחשבותיה נדדו לעולמות רחוקים רוחניים, כמעט מיסטיים. קרבה אל האבן הדוממת וצמרמורת חלפה בה.

שחורה האבן ומבריקה, מוקפת נוף הרים שמימי. עצים מאמירים, פרחים צבעוניים ורוח מלחשת. גן עדן אמיתי… מונחות הן זו ליד זו. אבן בימין ואבן בשמאל. תמיד היו יחד, תמיד. מסביבן אבני ירושלים ומדרגה. עולה במדרגה ושמה אבן קטנטנה. זרי פרחים שטוחים בפיזור. השקט זועק. עולה למעלה והם נחים במעמקים, רחוק מאוד ממצבתם. האם יחושו כי פקדה קברם? מסורת אומרים, מסורת. היא לא חשה דבר מלבד כובד, וכאב.

עמדה נכלמת והדמעות צרבו. נגעה בה, באבן. קרה היא, אילמת. מילים אחדות חרוטות בה. שם, תאריך, תפאורה בשחור. שקעה בתוך מצבתה שלה, מצבה חמה ואוהבת, אותה היא פוקדת יום יום ולילה לילה, בתוך ליבה, ללא אבן. כמו בשנים ההן רואה אותם, הורים שלה, יפים וחזקים. אוהבים ונאמנים. לעולם לא מתים. קרה האבן וכבדה. כבדה מאוד.

בעודה ניצבת כשחנק בגרונה, משהו מוזר היפנה את תשומת ליבה. האבן החלה לזוז. ‘אולי זו רעידת אדמה?’, חשבה, ופחד תקף אותה. הביטה מסביבה, הכל רוגע. גל של זיעה קרה עטף את גופה. ‘מה זה יכול להיות?’ האבן עלתה באיטיות מעלה, מעלה. רצתה להתיק רגליה ולברוח, אולם קפאה במקומה. עיניה נפקחו לרווחה, כמעט יצאו מחוריהן. ככל שהאבן גבהה יותר, כך הפחד המסקרן הצמיד אותה לקרקע. לפתע ראתה יד יוצאת, מזדקרת מן המרווח שנוצר וגופו של אביה מתרומם בעקבות היד, מסיר מעליו את סגור האבן ועומד מולה.

‘אבא!!! אבא!!! אתה חי?’, יצאה צווחה מגרונה.

‘כן, בתי. אני חי. אל תדאגי. הכל יהיה בסדר. הבטחתי לך. הכל יהיה בסדר!’

‘אבא, בוא נלך הביתה’, התחננה.

‘לא, אינני יכול, מכאן אני שומר עלייך, יחד עם אמא. לכי לשלום. הכל יהיה בסדר’. אט אט נעלם אביה שוב לתוך הבור והאבן חזרה למקומה. שעה ארוכה עוד עמדה שם, מקובעת לקרקע, אולי תזכה שוב לראות את אמה או אביה, אולם אז…

התעוררה בבהלה, התיישבה במיטתה, הדליקה את האור וניסתה להבין מה פשר חלומה. ירדה בשקט למטבח שלא להפריע את שנתה של מיקה. יצקה כוס חלב לקנקן, חיממה היטב. התיישבה ליד השולחן. השעון הורה שלוש לפנות בוקר. לגמה מן הכוס לאיטה. ‘מאמינה שההורים שומרים עליי’, חשבה, ‘הייתה שם גם הבטחה שיהיה בסדר. זה לא סתם. בטוחה שיהיה בסדר’. חיוך מלטף עלה על פניה. החלב החם הרגיעה, ולאחר שעה קלה, חזרה לחדרה ונרדמה בשלווה.

בבוקר יום המחרת, חיכתה בקוצר רוח לשמוע את קולו של סיימון.

“היי יפתי, בוקר טוב. איך את מרגישה היום?”

“יותר טוב. יהיה בסדר”.

“בטח את רוצה לדעת מה הלאה”.

“אם אתה רוצה לספר”.

“את כבר בקבוצה. הפגישה הראשונה שלך השבוע. יש לנו יום שלם לרשותנו, וביום שלאחריו, שלוש שעות של מפגש”.

“יש!!! אני מאוד שמחה. מקווה שזה יעשה לי טוב”.

“מתי אפשר לבוא לאסוף אותך?”

“הבוקר אני רוצה ללכת ל’ברנס אנד נובל'. לעלעל בספרים אחדים. מה דעתך שניפגש אחר הצהריים?”

“זה בסדר מצידי”. השיב, ודבריו מלאי ההבנה הקסימו אותה.

תמרה ביקשה ממיקה להצטרף אליה. מיקה הסכימה.

“יותר מאוחר”, הבטיחה.

בכל אחת מנסיעותיה לארה"ב, לא החמיצה תמרה שהייה של כמה שעות בחנות הספרים המפורסמת. המקום גדול ומהודר. ריצפתו מרופדת בשטיחים ובצידיו פינות ישיבה. באחת מהן, ניתן היה לרכוש כוס קפה, לשבת בניחותא, ולעיין בספרים. בחרה לעיין בספרים שעוסקים בהבנת נפש האדם. אהבה, בין השאר את סיפרה של הסופרת לואיז ל. היי “אתה יכול לרפא את חייך”, ברצותה לרפא את כל תחלואי העבר. בדרכה אל פינת הקפה, נתקלו עיניה בספר שנושאו רכישת חברים.

היו לה חברים וחברות למכביר. כאלה שמחוברים שנים רבות וכאלה שנוצרו בשנים האחרונות. חלקם נאמנים לה בכל נפשם וחלקם נועדו רק לשתיית קפה משותפת, ולשיחות על מזג האוויר. מעמדה ועושרה, הגדילו את מספר חבריה שאולי חלמו בסתר ליבם, להיעזר בה ובקשריה. עליה שוב לרענן את ‘מלאי’ החברים, אותו זנחה קמעא, משום התכנסותה בעצמה ובבעיותיה. שעה ארוכה עלעלה בספרים בהנאה רבה, בזמן שלגמה מן הקפה וחיכתה לבואה של מיקה. “היי מיקה”, צהלה לקראתה בכניסתה לחנות. זו הצטרפה לשולחנה לקפה נוסף.

“איך היה לך?”, שאלה.

“מוקסמת. אהבתי לספרים ידועה לך. בעיקר נושאים רוחניים, מודעות, מיסטיקה, העולם הזה, העולם הבא… בבקשה אל תצחקי ממני”.

“מה רע? גם את זה צריך בחיים”, גיחכה והזמינה גם לעצמה קפה מוקצף.

כשהגיעו הביתה, חיכה סיימון במכוניתו ליד הבית.

“אוי, אוי, אוי, אני לא מאמינה שלא הסתכלתי בשעון. ממש לא נעים לי. בטח הוא מחכה המון זמן”, לחשה תמרה למיקה בחשש, ובנימה של אכזבה עצמית.

“נו, לכי תתנצלי ותסבירי את עצמך”, דחקה בה מיקה. ניגשה בבושת פנים, שהרי תמיד נהגה לדייק. הציצה לתוך חלון מכוניתו ואמרה, “לא יודעת מה קרה לי. איבדתי את הזמן. שקעתי בקריאה. מצטערת. מצטערת נורא. אתה סולח לי?”

“דאגתי לך. לא הבנתי מה קרה. גם לא ענית לטלפון”, אמר כשמבט של תמיהה וקצת כעס בעיניו.

“הו, אתה צודק. הפעלתי אותו על שקט, בגלל הספרייה”.

“טוב”, נאנח קלות, “העיקר שאת כאן. אפשר להיכנס איתך ולחכות בפנים עד שתתארגני?”

“בוודאי. בוודאי”.

עלתה להחליף בגדיה, לרענן איפור פניה, ולפזר את שערה שהיה אסוף אותו בוקר. מיקה הגישה שתייה קרה לסיימון.

“תגיד, אתה מתכוון לגזול ממני את חברתי לגמרי?”, שאלה בציניות. הלה חייך, שבע רצון באומרו, “טוב נו, לזה קוראים אהבה ממבט ראשון. אין מה לעשות. אני מבטיח להשאיר לך קצת”.

“או קיי! או קיי! עכשיו שהיא לא פה, אני חייבת לומר לך שוב, שאני מפקידה בידיך חברה נפלאה, כמו אחות טובה ואוי לך אם היא תיפגע”.

“מה פתאום. ברור לי לגמרי איזה אוצר נפל לידיי. מבטיח לשמור עליה מכל משמר”.

תמרה ירדה לסלון, נפרדה ממיקה ולחשה באוזנה, כילא ברור אם תחזור בלילה.

בדרכם למנהטן הציע סיימון ללכת לתחרות כלבים. התלהבותה הילדותית שימחה אותו.

“זה בטח מדליק. יופי של רעיון. איזה כיף”, התלהבה.

במתחם נכחו אנשים לא מעטים, ילדים, ומבוגרים. סקרנים, מחויכים ממראה הכלבים שאמורים לצעוד למולם. מחזה משעשע ומרהיב. כלבים מכל הגזעים, מכל הצבעים, ובכל הגדלים הופיעו בזה אחר זה. כולם טופחו, זכו לתספורת ואפילו הולבשו או קושטו כיד הדמיון הפורה של בעליהם, אשר אהבתם לכלביהם עלולה הייתה לעורר קנאה באותם בני אנוש שאיש לא מתייחס אליהם. שעה וחצי חלפו כהרף עין. התוצאות הוקרנו על מסך, עם צילומיהם של הזוכים בשלושת המקומות הראשונים.

“נורא נהניתי. איזו הפקה. לפעמים נדמה שבכלבים משקיעים יותר מאשר בבני אדם”, ציינה.

“יש בזה משהו”, הוסיף סיימון. צחקו, שילבו זרוע ופנו אל היציאה.

“נראה לי שצריך גם לאכול משהו. מה דעתך?”, שאל כהרגלו.

“חיובית”.

“איפה את רוצה לאכול?”

חשבה, התלבטה, ולפתע אמרה, “לא תאמין, אני מעדיפה ארוחה על גג ביתך. ערב כל כך נעים ומזג אוויר כייפי. בא לי שקט ורגיעה”.

“מתאים לי. מיד נמצא מסעדה טובה שאפשר לקחת Take away ונעלה לביתי. היום איני ערוך לארוחה תוצרת בית”, התנצל.

מראה העיר מן הגג, היה משובב נפש. הכוכבים מלמעלה, כתפאורה שהיקום יצר. התקרובת הוגשה לאור נרות, ובקבוק יין. ‘זה אמיתי? זה כמו חלום. מעולם לא פינקו אותי כך’, חשבה למרות כל תענוגות החיים שהרשתה לעצמה. שעה ארוכה ישבו על הגג, צפו בכוכבים וכל אחד ניסה לחפש את כוכבו.

“מה את אומרת, איזה כוכב מתאים לך?”

“שאלה טובה. קשה לי לאתר אותו, אבל ברור לי שאני מכוכב אחר”.

“איך הגעת לזה?”

“לא מרגישה שייכת לכוכב בו אני חיה”.

“מי יודע, אולי זה עוד ישתנה?”

“במקרה כזה, אשנה את דעתי. ומה עם הכוכב שלך?”

“שלי נמצא פה”, אמר והצביע על מקום מושבה, בחיוך שובבי. “זה שבשמיים, רק מגן על הכוכב בו אני חי”.

“תיאוריה מעניינת”, חייכה.

“אני לגמרי מאמין בה”.

בעודם מתבוננים, הבחינו בכוכב נופל מן השמיים. עיניהם אורו. זה הזמן להביע משאלה.

“תגלה לי מה משאלתך?”, הביעה את סקרנותה.

“אם תגלי את שלך”.

“משאלתי הגדולה למלא את ליבי בשמחה”, אמרה.

“מבוקשי לזכות באהבה ענקית”.

אורו של הירח, האיר את פניהם. מבטים אוהבים אמרו את שליבם חש.

רוח קרירה הובילה אותם אל פנים הבית. סיימון חבק את מותניה והובילה לחדר המוזיקה שלו.

“רוצה לנגן לך משהו רוגע”, הציע.

“הו, קראת את מחשבותיי. אני רוצה לשמוע את נגינתך”.

סיימון ישב ליד הפסנתר, אצבעותיו ריחפו על הקלידים והשמיעו נעימות רומנטיות. תמרה הרכינה ראשה לעברו, הביטה בו כל העת, מתפעמת מכישרונו ונהנית מהאנרגיה הנפלאה שליוותה את נגינתו.

“מקווה שלא נצטרך לחזור עוד הלילה לחברתך”, אמר בסיימו לנגן.

“זה בסדר. אני נשארת פה. רק לישון. אחרי הנגינה שלך, בוודאי יהיו לי חלומות נעימים”.

סיימון רצה מאוד להתחבר לגופה. להתעלס איתה. הרגיש את הספקות והפחדים שעברו בה ולא רצה לטעות.

“אל תדאגי. יהיה בסדר”.

בשובם לספה, הניחה ראשה על ברכיו בטבעיות, נכונה לליטופיו הרכים. הרגיש בוגר לידה. הופתעה מתחושת האמון שנתנה בו. ידעה שינהג בה בכבוד. משהו בתשדורת.

“בואי נתכנן את מחר”. אמר לאחר שעה קלה. “יום יפה וחם. אני בעד שניסע לחוף הים, מה את אומרת?”

“יכול להיות נחמד, רק שאני לא ערוכה לזה. אין לי בגד ים פה”.

“ממש לא בעיה. נעבור בבוקר בדרכנו לשם ונקנה לך בגד ים חדש”.

“יש לי אחד משלי במזוודה, אצל מיקה”.

“כך יהיו לך שניים”, התבדר.

מרוצה מהיוזמה, ומהתחושה שיש מי שמוביל ויש על מי לסמוך, הסכימה להצעתו.


 

יב

בחנות בגדי הים, חיפשה משהו שילהיב אותה. פתאום שמה עיניה על בגד ים ביקיני בצבע טורקיז. חשקה בו, וביקשה לקנותו. עם בואה לקופה הודיעו לה שכבר שולם.

“לא. אני לא מסכימה. מה פתאום אתה משלם?”, התריעה בפניו.

“אז ככה. קודם כל תתרגלי לקבל, כי ממני תקבלי הרבה דברים. שנית, מגיעה לך מתנה על החלטתך האמיצה להצטרף לסדנא”, אמר בחום. הודתה לו, נשקה על לחיו בחביבות ויצאו לדרך.

היה יום חם במיוחד, גם אם הסתיו נתן אותותיו. משפחות שלמות, זוגות ואנשים בגפם, בילו על חוף הים. תמרה לא הכירה את החופים. נהנתה מבחירתו של סיימון. בקלילות פנתה לביתני המקלחות ויצאה כשבגד הים החדש על גופה. רק אז הבחין סיימון בכל חיטוביה שעד כה כוסו במלבושים שונים. צבע הטורקיז הודגש על חמוקי גופה השזוף וסיימון ישב המום. לא התיק מבטו מרגליה, רגלי איילה, ומגופה המתעכס. כשהגיעה עד מקום מושבו, לא ידע מה לומר. כולו התפעלות פלט, “וואו! מהממת!!! מהממת!!!”

“יושבים על הכורסא. או נכנסים למים?”, הפטירה כמתעלמח ממחמאתו.

“עוד מעט יקירה, עוד מעט”.

היה חייב להירגע מן הזרמים שחלפו בגופו. מהבעירה שהדליקה אותו. גם תמרה לא התיקה עיניה ממבנהו שהיה גבוה ושרירי, כמו פסל יווני. שעה ארוכה התנהלה במבטיהם שיחה אילמת.

“אני פשוט לא מבין”, אמר, “איך יכול להיות שזה אמיתי?”

“על מה אתה מדבר?”

“כזו יפה וסקסית. פראית ועסיסית, ומבטך כל כך אצילי, כמראה של נסיכה”.

“נו, אתה ממש מגזים. נראה לי שכדאי לא לקחת ברצינות את המחמאות שלך”.

“מה שברור לי שלא לכל אחד יש אומץ להתקרב אלייך. איזה מזל שלי היה”.

“ח ח ח”, צחקקה בהנאה. נעם לה לשמוע דבריו. חששה להיסחף. החליטה לראות בזה סוג של משחק. לא ברצינות.

“אני נכנסת למים. אתה בא?”

קמה ממקומה בדילוג לכיוון הים. הוא אחריה. מצאו עצמם משתכשכים במים, מתיזים זה על זו בשובבות. ילדות מאוחרת פקדה אותם. תמרה צללה פנימה והגיחה מעבר לגבו. שערה הארוך נטף כולו. סיימון הפנה גופו כלפיה. ראה בעיני רוחו בת ים מולטית, אקזוטית והושיט ידו אל ידה. שילב זרועותיו סביב מותניה והצמידה אליו. הרעד שחשו שניהם, לא היה טמפרטורת המים הקרים. זרמי חום עברו בגופם ושפתותיהם נצמדו. אותו רגע, חשה את עוצמת רכותו וידעה שהיא רוצה בו בכל מאודה. סיימון לא מיהר להרפות אחיזתו בה. גופו הדרוך, אמר את דברו. הגם שנעם לה מגעו, התיקה עצמה ממנו בנחישות והחלה לשחות, להתרחק. הפחד מעצמה זעק מתוכה. עוד רגע היא נשברת. עליה לנהוג בהיגיון. הוא לא ידע את נפשו. עליו לחכות. לתת לה את המרחב לו היא זקוקה. נשאר במקומו. צופה בה ומחכה.

לאחר דקות ספורות, חזרה. משקרבה, שמעה אותו מתנצל, “מצטער אם הבכתי אותך. לא הצלחתי לעצור.”

“אל תצטער, יקירי, מתוק לי עד עכשיו”. אחזה בכף ידו והובילה אותו אל החוף. “בוא נרוץ קצת ונתייבש”.

“בכיף”. ריצה קלה ושתיקה ארוכה, רמזו על הרהוריהם. אחר כך חזרו אל כורסותיהם לנוח. אהבה להתבונן באנשים, ובשפת גופם. כך מפעם לפעם הביעה דעתה על זוגות שחלפו לידם, על ילדים, שהתרוצצו בחוף וצפתה בהם בהנאה.

“תביט בילדים האלה”, אמרה, “מגיל קטן אתה רואה את אופיים. הבלונדי למשל, נראה כזה שתלטן ואילו הג’ינג 'י וותרן, אולי קצת פחדן”.

“בחיי שאת צודקת”, אישר את אבחנתה.

“מה דעתך על ילדים בכלל? אתה אוהב ילדים?”

“למה את שואלת? את רוצה ילדים ממני?”, התבדח בחביבות.

“ח ח ח… ממש לא,” ובנימה רצינית הוסיפה, “איחרתי את הרכבת. משאלת ליבי למשפחה מורחבת ירדה מזמן לטמיון ונדמה לי שכבר השלמתי עם עובדה זו. בטח לך יש משאלות ותוכניות לעתיד”.

“הבנתי. את בודקת אותי”.

“אולי”.

“אז ככה. אני בהחלט אוהב ילדים, אבל בעיקר אצל אחרים”.

“איך הגעת לזה?”

“אומרים שאין חכם כבעל ניסיון, אבל חכם יותר זה שלומד מניסיונם של אחרים, לא?”

“צודק. אז מה למדת מניסיונם של האחרים?”

“חלק מחבריי נשואים והורים לילדים. חלקם גרושים עם ילדים. גם לאלה וגם לאלה, החיים השתנו מקצה לקצה, לאחר שהביאו צאצאים לעולם”.

“נו, אז מה, אולי זה שינוי לטובה?”

“אני מרגיש כמו במבחן”.

“קצת”.

“טוב, אין התנגדות. אמשיך את התזה שלי. כשאני אומר השתנו, אני לא מתכוון לטוב או לרע, אני מתכוון לעובדה שהילדים הפכו למרכז עולמם ולהורים לא נותר זמן לעצמם”.

“תסביר”.

“את לא מרפה”.

“נכון, חשוב לי לשמוע”.

“תראי, אני מאמין גדול באהבה וזו זקוקה לטיפוח מתמיד, כמו צמח. צריך להשקות, לזבל, לדבר, ללטף, להשקיע. מי שסוגד לה, חייב לתת את כל כולו עבורה. אני מופתע, לשמוע את עצמי שוב מאמין באהבה, שהרי זמן רב לא עסקתי בה. אפילו התייאשתי למצוא אותה”.

“נו, אז מה?”, המשיכה.

“אז מה שקורה שהילדים כל כך תובעניים ואי אפשר לטפח את האהבה הזוגית. ההורים נשאבים למטלות הרבות ולא רואים יותר את צרכי עצמם”.

“כך מספרים החברים שלך?”, תמהה.

“כן. מכאן מתחילות הבעיות. מריבות, כעסים, חוסר אינטימיות. ממש לא רוצה. רק אהבה נטו. בכל אופן בשלב זה של חיי”.

“מה זה השלב הזה. כמה זמן הוא אמור להימשך?”

“היי, היי, את רוצה לוח זמנים מדויק?”, חייך למולה.

“לא מדויק, אבל בערך”.

“אני מת לאהבה זוגית יפה וילדים לא יכולים להיות כלולים בה, ומה איתך?”

“מה איתי? רציתי לבדוק אם אנחנו באותה נקודת זינוק. גם אני רוצה אהבה צרופה ואפילו מאמינה שיש כזאת, למרות שלא זכיתי לחיות עם האחד והיחיד שאהבתי. אולי זה קצת נאיבי, אבל נעים להאמין באהבה מהסרטים”.

“יש כזו אהבה. האמיני לי. אולי אפילו אצליח להוכיח לך. אשמח אם פעם תספרי לי על האהבה הגדולה שחווית, ומדוע אינה קיימת היום בעולמך?”

“אולי פעם”, אמרה, כשדמותו של איתן אהובה, הופיעה מול עיניה. חייכה, הרימה גבותיה, ומצמצה בעיניה, כמחכה להיווכח ביכולתו להעניק לה את משאלתה.

עננים קלים החלו לנוע בשמיים. חלקם כיסו מפעם לפעם את השמש שהלכה והתרחקה. עטתה על גופה עליונית ים שקופה, עצמה עיניה ונהנתה לשמוע את אדוות הגלים. סיימון לא עצם עיניו. מבטו סקר את כל חיטובי גופה, ופניה החלקים והרכים. רוח קלה נשבה. ליטף את לחיה ולחש באוזנה, “כדאי שנזוז, יפתי, מה את אומרת?”

“בוודאי, זזנו?”, זינקה ממקומה בזריזות.

לבשו בגדיהם על בגד הים שכבר יבש וצעדו לכיוון המכונית. עצרו ליד מסעדה מרוחקת ואינטימית לסעוד את ליבם. בדרכם לביתו, המתח הלך וגבר. זיכרון שהותם במים, הרעיד את גופה ואת מיתרי ליבה. חששה לאבד שליטה. רצתה ולא רצתה. תשוקתה שלטה בה. סיימון כמעט אמר דבר מה, אולם חסם בעצמו. משהרגישה בהבעת פניו שאלה,

“הי, מה קורה? משהו לא בסדר?”

“לא, הכל נפלא”.

“אז למה אתה במתח?”

“רוצה לשאול שאלה, אבל…”

“תשאל מה שתרצה. מה הבעיה?”

“יותר נכון, רציתי לבקש משהו”.

“גם זו לא בעיה”.

לאחר שהייה והיסוס אמר, “מבקש שתישארי איתי הלילה”. כאילו קרא את הרהורי ליבה. שמחה שהקדים להציע.

“אתה בטוח?”, שאלה בהתרגשות סמויה.

“אחרת לא הייתי מבקש”.

“אולי תתפלא, אבל בקשתך התקבלה”, הגיבה בלי הנד עפעף.

שמעה קולות מתוך גופה, כמו הד מן המדבר, משהו רחוק ממעמקים. ‘מה זה הקול הזה?’ אינו מרפה. אינו נותן מנוח. שוטטה בעיני רוחה על כל נימי עורה הרעב. צללה פנימה אל נבכי נפשה, תרה אחר פישרו של אותו קול. רעבה לאהבה. רעבה לחום.

בהגיעם לדירתו, נכנסה להתקלח, למרוח גופה בקרם ריחני, לייבש שערה בפן, להתיז בושם על פניה וללבוש את חלוק הסטן הוורוד שהיה בתיקה. השתרעה על הספה, בעוד סיימון מתארגן גם הוא, לובש טרנינג ויוצא להכין לשניהם כוס תה מהביל. עם שני ספלי התה, קרב אליה וזו התיישבה ופינתה לו מקום. התה חימם וליטף את קרביה.

“אתה יודע”, אמרה, “אני אוהבת תה חם, אנשים חמים, ומזג אוויר חם”.

“אז מה יהיה אם תישארי כאן לחורף? נורא קר”, התגרה בה.

“נראה, עוד לא החלטתי”.

תמרה חשה צורך עז להתפנק ולהתלטף בין ידיו החמרת והמגוננות שהרי הרעב בכל נימי העור זועק, אינו מניח, כהר געש מתפרץ. רעב לאותו חום, עוד מרחם אימנו.

הניחה ראשה על כתפו וזה נהנה תמיד לשחק בשיער ראשה וללטפו. מחשבותיו נדדו למחוזות רחוקים. בדמיונו ראה אותה כאשת חייו, גם אם ידע שזה הזוי. טלטלה רגשית אחזה בו. נעים לו לפנקה. לחבוק אותה בזרועותיו. נדמתה לילדה קטנה, זקוקה לו, רוצה בחסותו. קיבל ברצון ובשמחה את תפקיד הבוגר מבין שניהם. הקסם שבאהבה עינג אותו. רצה לחיות איתה לנצח. ליבו השבור, נרפא באחת. אישה זו, נכנסה לחייו, המיסה את קיפאונו ונטעה בו אמונה שקרה לו נס מופלא.

הלילה ירד על מנהטן. תמרה נרדמה על ברכיו. ברכות ובעדינות, הרימה על זרועותיו השריריות והעבירה אל מיטתו רחבת הידיים. אחר כך הצטרף אליה וחבק אותה כל אותו לילה. לא יכול היה להירדם בקלות. לא האמין שעוד יוכל להתאהב אחרי פגיעתה של ג’וליאנה. תמרה בוגרת, ללא גחמות של מתבגרת. בטוח שתחושות ביטנו לא מזייפות. משהו נפלא מתרחש בחייו. עדיין לא יודע את כל סיפור חייה. רוצה להיות חלק מהם. נפתולי החיים הביאוה עד אליו. האמין שאין זה מקרי.

בבוקר המחרת, השכים קום, כהרגלו, הכין קפה ופנקייק. תמרה התמתחה במיטתה, ובעוד היא מתכננת לקום, הגיע מגש מוכסף עם קפה קולומביאני ופנקייק מתוק, עד למיטה.

“איזה פינוק. אני עוד עשויה להתרגל”, חייכה לעברו.

“הכיף כולו שלי”, אמר בסיפוק.

לאחר שספגה את ריחו של הקפה אל נחיריה, התיישב הלה לידה. בעודו לוגם מספל הקפה שלו שאל, “איך ישנת? העייפות הניחה לך? התאוששת?”

“ישנתי נפלא. אפילו חלמתי שחיבקו אותי”.

“לא חלמת, יקירתי. חיבקו, חיבוק גדול וממושך”, אמר בעיניים אוהבות.

שביעות רצון כיסתה פניה. “ואיך אתה ישנת? לא הפרעתי לך?”

“מה פתאום. היה כיף. דבר אחד הטריד אותי. החלום שחלמתי.”

“ספר, מה חלמת?”

“משהו עם רכבת הרים… כאילו הייתי למעלה ולמטה ושם חיפשתי איזו עלמת חן שסקרנה אותי, ללא הצלחה”.

“למה זה מטריד אותך? נשמע לגמרי מובן. כמו החיים שלך. הרגשת למעלה, עד שבאה הנפילה, ובאשר לאותה עלמת חן, אולי זו אותה אישה שעדיין אינך יודע אודותיה דבר וחצי דבר, ולפניך משימת הגילוי”, התגרתה בו.

“אהה, את חושבת שיש לי משימה איתך?”

“מה אתה חושב?”

“כנראה שאת צודקת. בשבילי זו משימה כייפית. מבטיח לעמוד בה”.

תמרה פרשה לחדר האמבט, להכין עצמה ליציאה. בבוקרו של אותו יום יוכלו לטייל ואחר הצהריים עליהם להגיע לקבוצת התמיכה.

“מה עושים עד אחר הצהריים?”, שאלה.

“בא לך להסתובב בצ’אינה טאון? בצהריים נאכל אוכל סיני. אוהבת?”

“בכיף. אני נועלת נעלי ספורט, שיהיה נוח. בוודאי נלך המון”.

“רצוי מאוד”.

הפעם עשו דרכם לרכבת התחתית ותוך זמן קצר, צעדו ברחובותיה של הצ’יינה טאון. עיניה תרו אחר חנויות שבחלונן נראו מוצרים מיוחדים, כאלה שאינם בנמצא בקניונים. למרות הרווחה הכלכלית שהייתה לה, נהנתה למצוא “מציאות”, במחירים אטרקטיביים. מין ספורט כזה.

לקנות משהו שנראה יקר, ומיוחד, במחיר זול. אולי התנגדותה המתמדת לאותם מתהדרים ריקניים שנוהגים להפגין עושרם עד גועל, גרמה לבחירתה. שכן היא, למרות עושרה, נהגה בצניעות ובענווה.


 

יג

בתוך סטודיו רחב ידיים, בסוהו של מנהטן, נאספו חמישה עשר נשים וגברים, במטרה לשקם חייהם מטראומות שחוו בעברם. המנחה, גבר אטרקטיבי, כבן חמישים, בלוריתו הזהובה מתנופפת, עיניו ירוקות וגדולות, חזותו מלאת חוכמה וחום אנושי על פניו. מרטין שמו. ידוע, ומפורסם בתוצאות המופלאות של עבודתו. תמרה צעדה לצידו של סיימון וזה נעצר במרכז החדר והצהיר, “זוהי תמרה, החברה החדשה שלנו!” הנוכחים מחאו כפיים והוסיפו במקהלה, “ברוכה הבאה, תמרה”.

מיד פינו להם שני מקומות, זה ליד זו, ומרטין פתח את המפגש.

“לכבודך תמרה, אומר מספר מילים על מטרת מפגשנו. כל אחד מהנוכחים, חווה קשיים ומשברים נפשיים, ומאמין שאיכות חייו חשובה יותר מכל. אנו כמעט בסיומה של הסדנא, אולם כל מפגש מחזק את יכולת הסליחה ואת הצורך בקבלת אהבה. שיתוף עם כולם, ותמיכה מלאה, מניבים תוצאות נפלאות, שמשחררות מהמועקות שהצטברו. כולנו פתוחים לדבר ולהאזין. לחשוף את נצורות ליבנו, כדי לנקותו כליל. מבלי לחשוש או להתבייש. הבושה יוצרת מחסום קשה וכל עוד הינה חלק מחיינו, לא נוכל לשנות דבר. הבנתי מפיו של סיימון, שהתנסית בתהליכים שונים קודם לכן. האם את חושבת שתהיי מוכנה לפתוח את ליבך בפגישות שנותרו, ולממש את המטרה לשמה באת? עבורך זו השלמה, ומיצוי כל התובנות, עד לריפוי מוחלט של הנפש הדואבת”.

“מקווה”, השיבה, “אשתדל מאוד”.

“בבקשה, הציגי עצמך לפני הקבוצה”, הוסיף.

קמה בהיסוס על רגליה, ומסרה בקול רם דיווח קצר, “שמי תמרה. אני מישראל. נמצאת פה בביקור. מעוניינת להשתחרר מהטראומה שנגרמה לי מנישואיי”, אמרה כמי שכפאה שד, ומיד חזרה למקומה. זיכרונות ומחשבות הציפוה. ‘האם יהיה בה אומץ לספרם?’

‘העלבון הנשי, כיעורם של היצרים, הרכושנות והשתלטנות שהעיבו על חייה ועל נשים נוספות בחברה בה היא חיה. שנים רבות ליוו אותה תחושות אשם וחרטה. כאב הנפש, גבר על כאב הגוף. בגדה באינטואיציה ובשכל הישר. לא הבינה, כיצד אפשרה לתעתע בה. הרעיון של אהבה חלומית, כמו בסרטים, קסם לה. הפנטזיה ניהלה את רגשותיה, בלי לעצור לראות את המציאות העירומה, בלי להבחין בין רחשי הלב לרחשי התבונה…’ דבריו של מרטין קטעו את הרהוריה. “תמרה, כשתהיי מוכנה, תספרי לנו קצת יותר”, ביקש ועבר מאחד לשני בסבב, לשמוע על תחושותיהם ומעשיהם במהלך השבוע.

“היה לי מפגש עם בני,” אמרה דברה, " עדיין קשה, אבל נדמה שיש ניצנים להבין גם את הצד שלי".

“נפלא, נפלא”. אמר מרטין, “תמשיכי ליזום מפגשים. אל תשכחי לדבר מהלב ולא מהראש”.

“אני, לעומת זה, העזתי סוף סוף לטלפן לאמא שלי”, אמר דיוויד. “הזמנתי אותה לקפה. לצערי נתקלתי בהתחמקות, בטענה שאינה מרגישה בטוב. זה די מייאש”.

“למה אתה חושב שהתחמקה?”, שאל אחד המשתתפים.

“לא יודע. מין תחושה כזו. אף פעם לא הייתה ביחסי קירבה איתי”.

“אתה חייב להמשיך לנסות. אולי תספר לה על רגשותיך ועד כמה אתה זקוק לפגישה הזו”.

“אנסה שוב, למרות תחושת הכישלון”, השיב.

“כישלון, זה מושג שאין אנו משתמשים בו בסדנא. זוכר?”, העיר מרטין.

“אשתדל מאוד, מבטיח”.

“קיבלתי החלטה לעזוב את מקום עבודתי שגרם לי המון תסכולים. מצאתי עסק עצמאי, שיאפשר לי לממש את חלומי”. סיפר אייזיק.

“גאה בך”, החמיא מרטין. “בטוח שעבודה במקום אהוב, תעשה לך רק טוב”.

“אני חייב לומר שהיה לי שבוע מדהים”, הצהיר סיימון, לאחר הסבב, עם חיוך רחב על פניו. “כבר זמן רב, אתם יודעים, שאין לי מצב רוח לכלום. משהו השתנה לגמרי. השיפור הקטן שחשתי בו מתחילת הסדנא, הפך לגדול, מרגע פגישתי עם תמרה”. כל הנוכחים מחאו כפיים ומרטין הוסיף, “מקווה שגם תמרה תצליח להוריד את המטען שמכביד עליה ותרגיש כמוך”.

“מקווה מאוד”, המשיך סיימון. קצת לפני סיום המפגש, פנה מרטין לתמרה בשאלה, “תמרה חברתנו, על מה היית רוצה לעבוד בפעם הבאה, כדי להרגיש טוב יותר?”

לאחר שהייה קלה השיבה, “איבדתי אמון באנשים. בעיקר בגברים. על כן לא אפשרתי לשום קשר להתפתח לאורך זמן רב. אהיה מאושרת אם אוכל להחזיר לעצמי את האמון”.

“תודה ששיתפת אותנו”, השיב מרטין, “בפעם הבאה נקדיש זמן לסוגיית האמון בזולת”.

לאחר שעות אחדות, יצאו בשתיקה לרחוב ההומה.

“מה קורה, ילדה?”, שאל סיימון בדאגה.

“אווירה נינוחה, אנשים נחמדים, אבל לא יודעת אם אוכל להיפתח ולספר דברים כל כך אינטימיים”.

תשאירי את זה לשבוע הבא. רק תזכרי שכדי לצאת מהמצב, צריך להיכנס לתוכו שוב ושוב, עד שהוא הופך לבלתי חשוב, נדוש, חסר משמעות.

“מבטיחה לזכור”. את המשפט הזה, שמעה בהזדמנויות שונות.

“הכנתי לנו מרק חם וטעים בבית, בא לך?”

“בכיף. מרק, כמו התה, מלטף לי את בני מעיי. מאוד אוהבת”. כשהגיעו לדירתו, הציעה להושיט עזרה במטבח. "מה דעתך שאכין לנו אומלט מיוחד? ", שאלה.

“מצוין”.

עמדו זה לצד זו. היא חותכת בזריזות בצל ופטרוזיליה וטורפת שלוש ביצים גדולות. הוא מחמם את המרק ועורך את השולחן. אווירה מלאה אנרגיה של חום ורוך, ובעיקר בלתי אמצעיות. מעולם לא תיארה לעצמה שתוכל להרגיש כך בביתו של גבר זר. מעולם לא חשבה שהכנת ארוחה משותפת, עם מישהו לא מוכר, הינה חוויה כה נפלאה. למרות ניסיונה המר, התחוור לה שעדיין יש מקום לחוויות חדשות, נעימות.


האומלט הוגש על צלחת גדולה, שטוחה. מרק הירקות העלה ריח חמים ומעורר תיאבון באפם. גרידת גבינה פוזרה מעליו והוא נמזג לקעריות לבנות. סלסילת באגט פרוס וירקות חתוכים בחיתוך גדול, הונחו על השולחן שנראה צבעוני ומזמין. “הו, רגע, שכחתי את היין”, אמר סיימון, ומיד הביא שתי כוסיות ובקבוק יין לבן.

השניים סעדו ליבם בשלווה והשיקו כוסותיהם. השעה הייתה תשע בערב.

תמרה חשה צורך להיות עם עצמה. לא הצליחה להדחיק את מצוקת ליבה. מצב רוחה לא שפר עליה.

“לא נעים לי”, אמרה בגמגום מפתיע, “אבל הערב אני זקוקה להיות עם עצמי. הקבוצה הותירה מחשבות רבות בראשי. לא אוכל להישאר. נורא מצטערת. מקווה שאתה מבין. בבקשה תלווה אותי לרכבת, אגיע בלעדייך אל מיקה. לא רוצה להטריח”.

“לא בא בחשבון”, התעקש. “אין סיכוי שאתן לך לנסוע בשעה כזו לבד. מי יאסוף אותך מהרכבת? אני מצטער, ומבין. מכבד את רצונך. בואי נשתה כוס תה טוב ואקח אותך בעצמי”.


כשהגיעה בשעת לילה מאוחרת, הבחינה שמיקה הקדימה לישון. חדרה היה סגור. נכנסה על קצות אצבעותיה, הניחה חפציה ולאחר מקלחת קצרה, השתרעה על המיטה, כשחוויות המפגש של אחר הצהריים ליוו אותה ושוחזרו אחת לאחת. בליבה התפעלה על גילוי הלב של הנוכחים. על בעיות קשות, ומתסכלות ביחסי הורים וילדים, כמותם לא חוותה בילדותה ובנעוריה היפים, החמים והאוהבים. על היכולת להביע את מורת הרוח, או קורת הרוח. על הסרת כל החסימות החברתיות שאינן מאפשרות בדרך כלל חשיפה מלאה, בשל החשש של “מה יגידו”. חשבה על המסע הכואב ומרגש של כל בן אנוש. הבינה שזו הדרך לעמעם את הכאב, לפתוח דלתות שננעלו, נאטמו והותירו מעברן השני מלאי של טינה וכעס. רצתה הזדמנות נוספת. ציפתה לנס. גמרה בליבה להיות אמיצה, לפתוח את ליבה, כדי לזכות בהחלמת נפשה.

עיניה סירבו להיעצם למרות עייפותה הרבה. מבלי שתרצה הבזיקו במוחה פלשבקים קשים משנים קודמות. גרונה נחנק מדמעות. קמה ממיטתה, ירדה למטבח בשקט, לחמם את ליבה בשתייה. לגמה חלב חם באיטיות, כהרגלה. החליטה לנסות לחשוב על דברים יפים שקורים בחייה העכשוויים. עליה להתמקד בהם, ולהשליך את האחרים.


בסדנא של גלינה, נהגו לחזור ולומר, ‘אם רצונך אהבה, עליך לאהוב קודם את עצמך’. ‘כיצד לעשות זאת?’ ‘להעלות על נס תקופות יפות בחייך. לנבור בתוכך. להכיר במעלותייך הייחודיות. לאהוב אותן. להעריך אותן. לחיות אותן בשמחה’.

מצאה עצמה בוהה בכוס החלב, משחזרת את ילדותה המופלאה, את החגים השמחים בבית הוריה. העלתה במוחה את תכונותיה, כישוריה וכל אחת מהצלחותיה, בעיקר בתחום העסקים. חשה אהובה בין חבריה שהרעיפו עליה מחמאות מכל עבר והיו לצידה בשעות קשות. פתאום הבינה מה רבים הדברים בחייה שראויים לאלפי תודות. רצתה מאוד להשתחרר מאותן נקודות שמעיבות על האור.


 

יד

בבוקר מיקה הגישה קפה וכולה סקרנות, “נו, איך היה עם סיימון? איך היה בקבוצה?”

“עם סיימון היה מקסים. בקבוצה, אנשים סימפטיים. בינתיים לא השתלבתי”.

“סבלנות, רק התחלת. על כמה פגישות מדובר?”

“בודדות. מבחינתי זה סופו של תהליך”.

“זו לא מסקנה פזיזה מדי?”

“לא. זו החלטה שהתעוררה בתוכי ועליי לממשה”.

“תני לזה זמן, יקירה. עברת כל כך הרבה. קצת סבלנות בבקשה”.

“בסדר. אם את אומרת…”

“מה קורה איתך היום?”

“לא יודעת בדיוק”.

“יש לי רעיון. בואי ניסע לעשות קצת קניות”, הציעה מיקה, “לא יזיק לרענן את המלתחה, את יודעת כמה זה עושה טוב על הלב. אחר כן תצטרפי לצהרים אתי ועם גידי”.

“לא סיפרת כלום. יש התפתחויות?”, שאלה תמרה בתחושה שאינה מעודכנת.

“ברור. נראה לך שאחמיץ כזו הזדמנות. לא מהססת כמוך. אין לי ממה לחשוש. אל תשכחי שאיש לא מעל באמוני. חיים טובים היו לי עם בעלי. לזה אני מתגעגעת. גידי על הכוונת ואם זה מתאים לו, מאמינה שבקרוב יהיו עוד הפתעות”.

“דרך אגב, בגילו אינו עומד על כך שיקראו לו בשמו המלא? גדעון זה שם מקסים”, ציינה תמרה.

“נכון, הוא דווקא מעוניין בכך, אך בשבילי הוא נשאר גידי, כמו אז. לא אוותר על זה”.

“ועם כל הנשים שהיו בחייו, אין לו איזה ילד שנמצא אצל אימו?”

“לא. נגעת בנקודה רגישה מאוד”.

“מה זאת אומרת?”

“גידי אינו יכול להביא ילדים לעולם. גידי עקר. סיפר לי בפגישתנו האחרונה. במקרה שלנו, הוא שמח שיש לי ילדים משלי”.

“לא רע לו בגלל זה?”

“גידי בחור מאוד ריאלי וקרייריסטי. נדמה כי לא היה לו אפילו זמן לזה”, גיחכה.

“חבל, במיוחד עם גנים מדהימים כאלה. אבל אם הוא חי עם זה בסדר, אין סיכוי שזה יפריע לו בעתידו איתך,” השיבה.

“אני רואה על פנייך את מחשבותייך הנוגות. יודעת על חלומך להיות אמא. מכירה את אהבתך לילדים. יודעת שזה ניכפה עלייך ואין לי מילים לעודד. לא על כל דבר יש לנו שליטה. אולי עוד יהיו ילדים בחייך באופן אחר. מי יודע? בינתיים, רוצה בשבילך את הטוב ביותר. מאמינה שאהבה פורחת, אמיתית, תקהה את הכאב ואולי תעלימו כליל.”

“נקווה. בינתיים אני שמחה לראות את עינייך הבורקות, שווה מיליון. אצלי, שום דבר לא ברור”.

“מה זאת אומרת? סיימון לא מוצא חן בעינייך?”

“כן. מאוד. רק שאיני מצליחה לתת אמון מלא עד הסוף. נעים לי בחברתו. איני יכולה לומר שזו אהבה”.

“תשמעי, יש לי עצה בשבילך. כמובן אם את רוצה”.

“ברור. תמיד רוצה לשמוע”.

“כשנחזור, אם אינך יוצאת לשום מקום, שבי ותתחילי לכתוב כל מה שבליבך. יהיה לך הרבה יותר קל בקבוצה. באותה הזדמנות, תבהירי לעצמך דברים שאינך שלמה איתם”.

“נראה לי רעיון מצוין”.

מיקה ותמרה יצאו למרכזי קניות, ולבתי אופנה מיוחדים. בחורות אמידות, אהבו את פינוקי החיים. מיקה קיבלה ירושה גדולה מבעלה וניהלה מהבית מכירות באיביי בהתמדה ועם תשואה נכבדה.

תמרה הפכה לבעלת העסק הנדל"ני המשגשג של אביה שהיה אחד מבעלי ההון המוכרים במדינה. תפקיד זה, העלה את ביטחונה האישי לאין שיעור, הזרים לכיסה רווחים נכבדים, איתגר אותה ליזום פרויקטים גדולים, הגדיל את הונה הפרטי מעשייתה בלבד, בלי קשר להיותה היורשת היחידה. כשנותרה ללא הוריה, לקחה את מושכות העסק לידיה ונעזרה בנאמנים מקצועיים לניהולו.

“קני לך בגדים סקסיים. להרשים את סיימון,” האיצה בה מיקה.

“לא. ממש לא. היום בא לי בגדים יפים ופשוטים. רוצה שנעסוק בגילוי הפנימיות האחד של השני. חיצוניות חשובה מאוד, אלא שעבורי, בשלב זה של החיים, זה לא מספיק”.

בביקוריה הקודמים, נהגו השתיים לרכוש תכשיטים יקרי ערך, משובצים בזהב וביהלומים. הפעם נהנו גם ממכירות סוף העונה ומקניות בשווקים. תמרה בחרה בגדים חשופים, עבור הקיץ הארוך בישראל. כמעט בכל חנות מצאה משהו שיהלום את גופה ויאפשר לה לחוש אוורירית. סנדלי עקב עם רצועות מוכספות, הציתו את דמיונה. ארנק כסוף לערב. שמלת מקסי שחורה לאירועים. חולצות אחדות. מבלי להרגיש היו בידיה שש שקיות עמוסות.

מיקה, אף היא לא טמנה ידה בצלחת. העדיפה בגדי מעבר, שהרי הסתיו כבר בפתח, ולאחריו יבוא חורף ויהא צורך ללבוש שכבות אחדות שניתן לקלפן כמו בצל, ולהוריד שכבה אחר שכבה, במקומות מחוממים ברחבי ארה"ב.

צלצול הטלפון הנייד הפתיע את מיקה. “גידי?”, שאלה בתדהמה.

“כן. מה קרה? את מצפה למישהו אחר?”, הגיב בציניות הומוריסטית אופיינית לו.

“לא. ממש לא. איזה יופי לשמוע את קולך. מה קורה?”

“קורה שבא לי להתראות איתך. איפה אני תופס אותך?”

“אני ותמרה בקפה. מתות מעייפות אחרי מסע קניות”.

“ומה תוכניותיכן הלאה?”

“לא משהו מיוחד”, מיהרה לציין.

“אז מה את אומרת? רוצה להיפגש? את יכולה לנוח איתי”, התלוצץ.

“הממ… תן לי רגע לדסקס עם תמרה. חשבנו שנסעד איתך לפני שובנו הביתה. אבל ניתן לשנות”.

כהרף עין חלפה תחושת העייפות שאפפה אותה. עליצות מופלאה נראתה על פניה. הורידה את הטלפון אל ברכיה ופנתה אל חברתה בלחש.

“מה את אומרת? זה בסדר מצידך אם אלך להיפגש עם גידי? לא תכעסי על שינוי התוכנית?”

“איזו שאלה. ממילא אני רוצה להגיע הביתה. קצת לנוח. קצת לכתוב”.

מיד חזרה לטלפון וענתה בשובבות, “זה בסדר, סגרנו. תמרה קצת עייפה. אוריד אותה בבית. עם כל החבילות. תבוא לאסוף אותי מהבית?”

“אין בעיה. עוד שעה אצלך”.

אושר ניכר בפניה. רצתה כמוהו, להדק קשר. נדמה לה שיד הגורל הפגישה ביניהם שוב. החבילות הונחו בחדרים. תמרה חלצה נעליה, התרווחה על הכורסא ומיקה זינקה למקלחת זריזה. לכשה מכנסי ג’ינס, גופיית סטרצ' לבנה, עם ג’קט קצר בצבע זית, ומגפיים לבנים לרגליה. האיפור ששמה על פניה נטמע בתוך יופייה ונשיותה. שיערה הערמוני, גלש על צווארה, עיניה החתוליות, שיוו לה מראה מרנין לב. גידי הגיע. הרגיש נוח לצלצל בדלת ולהיכנס פנימה, כפי שנהוג בישראל. לאחר היכרות של שנים רבות, הקשר ביניהם היה בלתי אמצעי. אמון מלא.

“שלום בנות”, הכריז.

“היי גידי”, פלטו שתיהן יחד.

“מוכנה לתזוזה?”

“עוד רגע, אם לא איכפת לך”, אמרה ונעלמה אל חדרה. הכינה תיק קטן לצרכיה האישיים וירדה למטה, לסלון.

“מוכנה לגמרי”.

יצאו אל מכוניתו. תמרה ליוותה אותם במבטה המפרגן.

“שיהיה לכם כיף”, קראה אחריהם.

“תודה, תודה”.

החלו לנסוע. מתח באווירה.

“לאן אתה לוקח אותנו?”, שאלה.

“לאן את רוצה?”

“האמת שהתרוצצתי מספיק להיום. הייתי שמחה לראות איפה אתה גר. יש לך קפה בבית?”

גידי העלה חיוך רב משמעות על פניו והשיב, “כמה שתרצי”.

בהגיעם לדירתו הקטנה, הרשתה לעצמה לערוך סיבוב היכרות בדירה. בדקה כל פינה. הבחינה בכל דבר. המטבחון נקי. הסלון כסגנון קל וסטודנטיאלי וחדר המיטות מסודר למופת. לא הכירה את הצד הזה של גידי.

“וואו. הבית שלך נראה כאילו גמדים קטנים מסדרים אותו כל יום”.

“כדאי שתדעי. אני פרפקציוניסט. מה לעשות?”

‘עוד אחד כמו סיימון’, גיחכה לעצמה.

בעודה משוטטת בדירה, הכין אספרסו במכונה המיוחדת והוסיף מעליו קרם שוקולד. זכר את אהבתה לשוקולד, מכל סוג. ריחו של הקפה הגיע לנחיריה והציפה עונג.

“הו, איזה ריח מטריף. חולה על אספרסו וגם על שוקולד, מה אתה קורא מחשבות?”

“לא בדיוק. אבל אנחנו קולטים אחד את השנייה”.

“כך זה מרגיש”, ומיד הוסיפה, “אתה יודע מה בא לי נורא?”

“מה כבר יכול להיות? דברי”.

“מה דעתך להראות לי קצת תמונות שלך מהעבר? בטח הבאת איתך. דברים כאלה לא משאירים מאחור”.

“נכון. יש לי אלבום נעורים. בטוח תיזכרי בכל הדמויות שמופיעות בו”.

הביא את אלבומו והתיישב לידה בספה. לכל תמונה סיפור. נזכרה באותם נערים ונערות שהיו בסביבתה בנעוריה. כל כך רחוק. ערטילאי. אותן בנות שנצמדו באובססיביות לגידי, כשבאמתחתן מתנת אל של מבנה גוף לתלפיות. שופעות רעמות שיער ושדיים. עיניהן היפות, משדרות מיניות אינסופית. אותן הבנות שהציתו את קנאתה, משום שלא עצרה לרגע להבין את שוויה. היום הביטה בהן בשיוויון נפש, בהבינה שתעתועי הגורל, הפגישו דווקא אותה עם גידי ונראה שהפעם החיבור מתחזק מרגע לרגע.


ברכיו נגעו בברכיה והרטיטו את גופה. כהרף עין הסירה מבטה מן האלבום והביטה אל תוך עיניו. נועזת כתמיד. אמירה ללא מילים. האלבום ננטש על השולחן הקטן והשניים קרבו. לאחר היסוס קל, נצמדו שפתותיהם, וזרועותיהם נכרכו. שעה ארוכה לא הפסיקו. כאילו רצו להשלים תקופה ארוכה של חסר. הרפו לרגע ושוב התגפפו. הערב כולו חלף עם סיפורי נוסטלגיה מן העבר וחוויה עכשווית יצרית, גופנית, חמה. משהו נועז ופראי היה בגבר החסון הזה. מיקה נהנתה ממגע ידיו המלטף, ומכיבושו הלוהט, ללא מעצורים. פרם כפתורי חולצתה, שלח ידיו אל בין שדיה שהיו אסופים בחזיית התחרה שלה. אצבעותיו תרו אחר הסוגר של אותה חזייה, ובמיומנות מיוחדת, התירה ממקומה. מיקה זקופה וגאה, כאילו ציפתה לרגע בו תוכל להניח לגידי לראותה במערומיה. הרימה את חולצתו מעל חזהו והוא, בידו האחת, משך את כולה אל מעבר לראשו. חום עז הדליק אותה בכל חלק מגופה. נטרפו חושיה. זה קלט מסריה, נשא אותה בזרועותיו אל חדר השינה, הוריד מעליה את כל בגדיה והיא נתנה עצמה בתשוקה.

“בוא אליי”, אמרה בלחישה רועמת.

“עוד מעט, שובבה, עוד קצת”. רצה להקדים ולהכיר כל מילימטר בגופה.

לאושרה לא היה גבול. הערב היא “מלכת הכיתה”. המועדפת. הנשית. הנחשקת. החיבור בין השניים נסק לגבהים.


 

טו

בה בעת, ישבה תמרה בכורסת העור של חברתה, כשרגליה מונחות על הדום, מנסה לנוח. מחשבותיה התישוה. סיימון נקרה בדרכה. מיקה פגשה את גידי. סיפור חייה הקודמים אינו מרפה. האם זה גורל? האם יש סיבה לכל מה שקורה? ואם כן, מהי? איזה שיעור היה פה? המון שאלות ואף לא תשובה אחת.


החליטה לצאת לטיול רגלי קצר, לשאוף אוויר צח בטרם תשב להעלות בכתב את תהפוכות החיים. הרחובות השקטים, ופינות החמד מכל עבר, היטיבו עימה. הרגישה שהפעם תסיים את תהליך ההתנקות הממושך שעברה במהלך השנים. לפתע שמעה צעדים מתקרבים לעברה. נדמה שמישהו עוקב אחריה. החלה להאיץ צעדיה, ולהדק אל ביטנה את התיק שעל זרועה. הצעדים הלכו וקרבו. פחד וצמרמורת אחזו בה. פניה נפלו. הזיכרון ההישרדותי שלה, העלה מתהום הנשייה, את איומיו של אורי ושליחיו. “היזהרי בכל מקום שתהיי”. “ידנו תשיג אותך”. איומים שלא הרפו שנים רבות ונצרבו במוחה עד לרגע זה. שמא אורי, שזה עתה שיחרר אותה מכבלי הנישואים, לא מרצונו הטוב, משתוקק לממש את זממו ולנקום את נקמתו?

בפינת הרחוב, מצאה גומחה קטנה. עצרה בה לרגע, לתהות ולהתבונן בדמות שמאחוריה. אי יציבותו, העלתה בדעתה שהאיש שיכור. גם אם אין בליבו מחשבות זדוניות כלפיה, לא הרשתה לעצמה לאפשר את הספק. מיד שלפה מארנקה דאודורנט ספריי קטן והחזיקה בידה כהתגוננות.

הגבר, גדל הגוף, התקרב בצעדים גדולים. ‘אולי אנס?, אולי שודד?’, חששה. הביטה לכל עבר ולא ראתה איש מלבדו. ‘אם יחצה את הגומחה, בה היא מסתתרת, וודאי ימשיך ויחכה לה בפינת רחוב בהמשך’. קור הקפיא עצמותיה. לא ייתכן להמשיך לחיות בפחד תמידי. בו ברגע, קיבלה החלטה למגר את הפחד ואת האיש. כשחלף לידה, מבטו נתקל בה. בזריזות התיזה ספריי היישר לתוך עיניו והחלה לרוץ, בעודה מסבה ראשה מפעם לפעם, רואה את האיש המפחיד, מרכין ראשו, משפשף עיניו, ופונה בצעדים מואצים לסמטה אחרת. רק אז האטה צעדיה. שוב עצרה בפינת רחוב, להתבונן סביבה, לבדוק אם השטח פנוי. ביטחונה חזר אליה טיפין טיפין. הדופק האט את מרוצתו וקצב נשימותיה התאזן. נכנסה הביתה נעלה את הדלת. הפחדים עדיין לא תמו. אי השקט שפקד אותה, הובילה לחיפוש אחר שתייה חריפה שתרגיעה ותאפשר לה להמשיך בעיסוקה. מזגה לעצמה קוקטייל של מיץ תפוזים עם וודקה, לגמה ממנו בנחת לכבוד חייה החדשים.

מחשבותיה זרמו אל בין שורות כתיבתה. תמונות חיים שחווייתן הותירה בליבה חותם עז. בחרה באירועים, דרכם תוכל להגיע לאותן תשובות שנותרו שנים רבות ללא הסבר.


…ד"ר פלג, הפסיכולוג שלה, הנהן בראשו, הביט בעיניה, שהתחילו לדמוע, הגיש לה טישו באומרו, “זה בסדר, מותר לבכות, תתנקי”.

דמעותיה קלחו והדברים נעתקו מפיה. ד"ר פלג קם ממקומו, יצא מן החדר וחזר עם כוס מים קרים בידו.

“שתי קצת, תמרה, זה בסדר”.

כל גופה החל לרעוד כעלה נידף. לגמה מכוס המים והשתתקה.

“מה את מרגישה? מה את זוכרת? על מה את רוצה לספר?”, שאל.

“קשה לי. קשה לי”.

“מה קשה לך? ספרי. מה התמונה שעולה לך בראש?”

“הוא הודף אותי, מפיל אותי לרצפה. שם רגלו על בטני, מתכופף ומניח ידיו על צווארי. מרגישה איך עוד רגע ידיו חונקות אותי. עיניו מזרות אימה. מלאות טירוף, כמעט יוצאות מחוריהן. אני רואה את המוות בעיניים. סימנים כחולים על צווארי. כאב עז בבטני. אני מפרכסת. סיוט”.

ענייה נפקחו לרווחה, כמי שמתבוננת בסצנה הנוראית בזה הרגע. כאילו לא היא זו שהשתרעה שם על הרצפה.

“ומה קרה?” שאל ד"ר פלג לאחר שנרגעה קמעא.

“הוא צעק בקול, ‘תחזרי כמו תוכי, אחרי כל מילה שאגיד לך, אחרת לא תצאי מפה בחיים’. חזרתי. ‘כל מה שתרצה אעשה’. ‘אין לי שום בקשות ממך’. ‘מבטיחה לא לסתור את דבריך’ ועוד דברים הזויים שנדרשתי לומר. הסכמתי לכל דרישותיו, ובלבד שיניח לי. להפתעתי, המילים עבדו. ידיו הרפו מגרוני. מיהרתי לקום, לברוח, לצאת החוצה, לחפש למי לטלפן. למי לספר. לקבל עזרה. אחת מחברותיי קלטה אותי בביתה והושיטה לי ידה. לא ידעתי איך אמשיך. איך אחזור הביתה”.

חיוורת כולה, לגמה מן המים שהוגשו לה, כאילו זה עתה יצאה מהבית הנוראי, הגם ששנים רבות חלפו מאז. לאחר שתיקה קלה המשיכה.

“חוסר אונים. מחנק בגרון. איבוד שליטה, אלימות נוראית, תחושה שלא אסכים לחוש אותה יותר לעולם”.

“בוודאי, את צודקת. רק אל תשכחי שכרגע פרקת את כל הגועל הזה. זכרי, זה קרה מזמן. בחיים אחרים. במצב אחר. במקום אחר. היום את כבר לא שם”.

ד"ר פלג, איש נעים הליכות, פסיכולוג ריאלי. רצה שתמרה תעלה מחדש את הטראומות של חייה, כדי להשתחרר מהן. סגנון טיפולי נפוץ, בו נתקלה בכל ייעוץ שבחרה.

“אילו תמונות עוד מטרידות אותך?”, שאל.

…שתיים בלילה. אורי חזר הביתה לאחר ששהה מחוצה לו החל משעות הבוקר, בלי שאדע היכן בילה כל אותן שעות. שקועה בשנתי, חשתי ניעור בכתפיי, ‘היי, הגעתי’. ‘יופי, למה אתה מפריע לי לישון?’, התלוננתי במורת רוח. ‘מה, את לא שואלת איפה הייתי?’, הביע כעסו. ‘לא. אם היה קורה לך משהו, בטח היו מודיעים לי’. ‘ממש לא אכפת לך? אני רוצה לספר לך מה קרה’, הרים קולו. ‘עזוב אותי במנוחה. תן לישון. אני ממילא שונאת שקרים ושונאת אותך. מה כבר תספר? היה פנצ’ר? בעיה של חבר? לא מעניין. הכל שקרים’. זעמו גאה בתוכו. חייב להצדיק היעלמותו, גם אם איני רוצה לשמוע. אורי המשיך לנער את כתפיי בכוח. ‘עזוב אותי!’, צעקתי. ‘לא עוזב. את תקשיבי לי, על אפך ועל חמתך’. התהפכתי על בטני, עצמתי עיניי, כמי ששינה עמוקה נפלה עליה, בהנחה שיתייאש וילך. לאחר דקות אחדות שלא נעניתי לו, חשתי מים קרים על גבי שהקפיצו אותי מהמיטה.

מי קרח מלווים בקוביות קפואות, הושלכו על גופי. אורי לא בחל בשום אמצעי. זינקתי בבהלה. ‘תפסיק! מטורף! חולירע!’ צעקתי לעברו כולי רועדת מקור ומכאב נחיתתן של קוביות הקרח על גווי. הצלחתי לחמוק לחדד אחר ולטרוק את הדלת אחריי. לאחר זמן מה, האזנתי מעבר לדלת, חשתי שאינו נמצא שם. מיהרתי לחדר הארונות להחליף בגדיי הרטובים, ולהיכנס למטבח ללגום משהו חם. הקפדתי לנעול אחריי. לפתע הרגשתי שאורי שוב אורב לי. עמד מאחורי הדלת, קילל, צרח, ובציפורניו גירד את זכוכית הדלת. אטמתי אוזניי ושמרתי על שקט. עצביי נמרטו. לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי אנרגיה אלימה בחלל. פי מלמל כל העת בלחש, ‘חייבת לברוח מכאן. זה חייב להיפסק’. בחרתי לא להגיב, כדי לא ללבות את האש. לגמתי משהו חם להירגע. הוא החליט אחרת. השחיל כלי חד במנעול הדלת, ופתח אותה, למגינת ליבי. ‘לא מעניין אותך? תיכף תראי איך יעניין אותך’. הרים סט של צלחות צבעוניות שהיו אהובות עליי במיוחד והחל לנפץ אותן על הרצפה בזו אחר זו.

אילמת, המומה, ישבתי ללא ניע. שתיקתי התפרשה כאדישות מופגנת וזו העלתה את חמתו עוד יותר. ‘גם זה לא מזיז לך?’ נעלם אל הסלון, הביא עימו פסלון פורצלן שהיה יקר לליבי, אותו קיבלתי ליום הולדתי מחברה קרובה. הרים ידו כדי להשליך את הפסלון על פניי. הצלחתי בהינף שנייה לכופף ראשי והפסלון שהיה מיועד לי, חלף מעליי ונחת על חלון המטבח, ושניהם התנפצו לרסיסים. לא יכולתי יותר. אם יש לי אויב מטורף בבית, עליי להראות לו שאיני מוכנה למעלליו.

גם מטורפים צריכים גבולות. ‘תפסיק מיד, או שאני מזמינה משטרה’, איימתי.

לרגע המשיך לצחוק בפניי. הבעת פניי הרצינית הבהירה לו את אמיתות כוונותיי. רעיון הזמנת המשטרה הרתיע אותו, שהרי הדימוי שיצר לעצמו בעיניי החברה, עלול להתקלקל. כהרף נטש אותי, כשבפיו איום, ‘אדאג שיהיה איכפת לך. תסמכי עליי’.

נשארתי ערה עד הזריחה. מעשי טירופו לא היו צפויים. חששי היה קשה לתיאור. בשתיים בלילה לא ידעתי למי לפנות. למחרת בבוקר שקלתי לגשת למשטרה. משהו עצר בעדי. פחדתי ועדיין לא שיתפתי איש, בוודאי לא את מקורביי. לא היה בי הכוח לקום וללכת. אורי המשיך להציק, ‘את תקשיבי לי. את שומעת?’, היה צועק לעברי. הודף אותי לקיר. מניף אגרוף למולי, וממשיך לצחוק בקול רם כמי שנטרפה עליו דעתו. שקריו היו לחם חוקו".

גרונה נחנק ודממה השתררה בחדר. אחר זמן מה חשה צורך להמשיך.

“אתה לא מאמין. ערב אחד, חלף לידי ובלי כל התראה שלח את אגרופו לעיני. נהדפתי ונפלתי. חושך אפף אותי. לא ראיתיו יותר. לאחר שעות אחדות מצאתי עצמי שרועה על הרצפה הקרה, מתקשה לקום. מבינה שנפלתי והתעלפתי. אורי הלך לישון שבע רצון. מכלי לבדוק מה קרה, ולהושיט עזרה. מה אני מצפה שיושיט עזרה? הוא בוודאי התפלל שלא אתעורר בכלל. קמתי לאיטי. שמתי קרח על עיני. נחתי קצת, ובחרתי לצאת מהבית לפני שיתעורר, עם משקפיים כהים על עיניי”.

סיפורה נפסק. ד"ר פלג הביט בה ואמר, “אסור לך להאשים את עצמך. זה לא פשוט לחיות בסיטואציה כזו”. תמרה לגמה מן המים, נשמה עמוקות והמשיכה בסיפורה. הרגישה צורך לפרוק.

"יום אחד ראיתיו אורז מזוודה. רציתי שלא יחזור יותר לעולם. לא שאלתי לאן פניו. ‘הלוואי שיקרה לו משהו. שימות בפתאומיות’. השתוקקתי. ‘שמישהו יבוא להודיע לי, כי אין לי בעל’. חלמתי בשנתי את מותו. בחלומי ראיתיו מתכופף מן המרפסת שבביתנו, בקומה החמישית, ועף למטה ומתרסק. לא נותרה בי שום חמלה כלפיו. התפללתי לזכות להיות אלמנה. חלומי לא התגשם. אורי המשיך להציק, לפגוע, להשפיל, ולנצל.

נזהרתי מכל קשר אינטימי איתו. גם אם ניסה בכוח, חמקתי. בעטתי. ירקתי. נסגרתי בחדד אחר, ובלבד לא לאפשר כל קירבה. רק שלא אכנס להריון משנוא נפשי. עדיין לא ידעתי איך להימלט. מחשבותיי על גירושים קרמו עוד וגידים מיום ליום. לא שיתפתי איש, חיפשתי זמן מתאים וסיטואציה שתוכיח את צדקתי בפני החברה, כדי שיהא בי אומץ לפתוח בהליכים, ללא ביקורת נוקבת. “את מבינה כמה חשוב להשתחרר מפחד הביקורת?” ציין ד"ר פלג. “ביקורת חברתית, במקרים רבים, נושאת אופי הרסני. מערערת את יכולת ההחלטה האישית שכל כולה נאמנות לאני הפרטי שלך. בגרות וניסיון, עם אומץ רב, מאפשרים שחרור מאותם פחדים שהחברה החדירה לליבות אנשיה. אומץ שמאפשר חופש פעולה, גם אם הוא בניגוד לכללים המקובלים”. תמרה הקשיבה לדבריו, חשה איך היא שואבת ממנו כוחות חדשים, ובחרה להמשיך לתאר את השתלשלות האירועים.

"בוקר אחד סרתי לבנק לבדוק את החשבון המשותף, לצורך הוצאות מחיה בבית. הפקיד מיהר לחייך אליי, ‘מה קרה? לא תיאמתם היום את פעולותיכם? אורי היה פה ופדה את כל הכספים מהחשבון’. פניי החווירו. הקרקע נשמטה מתחת רגליי. כל חסכונותיי נעלמו בו ברגע. ירדו לטמיון. מה אעשה? אל מי אפנה? איך אציל את כספי? כל החסכונות נוצרו מעבודתי הקשה, עוד בהיותי סטודנטית. עבדתי במשרד אדריכלים, הרווחתי משכורת מכובדת, בנוסף לחיסכון שהוריי העניקו לי. עד לאותו יום, הייתי האחראית היחידה לפרנסת הבית. הוא, לא טרח לעזור בפרנסה.

לא רציתי לספר לאיש על נישואיי הכושלים. התביישתי. לא העזתי לבקש כסף נוסף מאבי. עדיין לא לקחתי חלק בעסק המשפחתי. אורי עבד רק לסירוגין, בתירוצים שונים. נוח היה לו לחיות על חשבוני. ‘מה יהיה עכשיו?,’ נחרדתי. יצאתי את הבנק אל הרחוב. לא היה בי עוז לחזור הביתה. שעות אחדות סובבתי ברחובות העיר, בלי לדעת לאן פניי. חרב עליי עולמי. אי אפשר להמשיך יותר. בתוך תוכי לא יכולתי לשער שאורי ימעל באמוני וימשוך לכיסו את כל כספי. עדיין לא נדם קולו של התום שהיה חלק מאישיותי. נטרפה עליי דעתי. במשך שעות רבות לא מצאתי לי מנוח. מה עליי לעשות? חשבתי ללא הרף, עד שבשעות אחר הצהריים, החלטתי שזה הרגע של ה’אל חזור'. אי אפשר יותר לסלוח. אי אפשר לעבור לסדר היום. הגיע הרגע לעשות מעשה. אזרתי אומץ, נכנסתי למכוניתי ונסעתי למשרדו של עורך דין מוכר בעיר, לפתוח בהליכים. חייבת להתגרש מהרוע בהתגלמותו. חייבת לעזוב את הקשר החולה הזה. אי אפשר להמשיך לישון עם אויב".

לגמה מכוס המים והתאמצה לעצור דמעותיה. ד"ר פלג הביט בה וחיכה למוצא פיה. בראש מורכן, שקעה במחשבות.

“זה רק קצה קצהו של סיפור התעללותו של אורי. איך אמחק את כל מה שחרוט בזכרוני?”

“את יכולה לנוח. רק תזכרי שזה נחלת העבר. תירגעי. עכשיו הכל בסדר. נמשיך בפעם הבאה”. שלפה צ’ק ויצאה מהקליניקה…


ניסתה להיות צופה בסיפור חייה. התבוננה בעומק נשמתה. ראתה בחורה צעירה שהגיעה מבית עוטף, ומילדות מופלאה, היישר אל תנורים בוערים של כור החיים. סחוטה, נרגשת, ומותשת, בתחילתה של הזדככות, הרגישה שהיא בדרך הנכונה לנקות את אורוות נפשה, ולו רק צעד אחד קטן. לא הצליחה לכבות את כל הנורות במוחה שהבהבו ללא הרף והאשימו. כיצד לא הבחינה בכל הסימנים שהיו מול עיניה? לא קיבלה את הסתירה בין אישה שידועה בחוכמתה, לבין בחירתה הבלתי נסלחת. איך הסכימה להינשא לאורי שכלל לא אהבה ואשר ראתה את הזיוף, הצביעות והמרמה בהתנהגותו. קשה להודות בעובדה הצורבת שחוסר ביטחון אישי, הינו אבי כל הצרות.

שבוע ימים חלף עד ביקורה הבא אצל ד"ר פלג, שהצליח לדלות מתוכה אותם דברים שרצתה לשכוח, להדחיק, להתעלם. מבחינתו, זו הדרך היחידה להשתחרר מהטראומה של חייה.

“מה שלומך היום, תמרה?”

“קצת יותר טוב”, השיבה.

“אני שמח. מה עבר עלייך במשך השבוע?”, שאל.

“תשמע, כל מיצי הקיבה שלי עולים וצפים. לא נהנית להיזכר בכל הטירוף הזה”.

“האמיני לי שזה רק יעשה לך טוב”, ציין.

“או קיי, מה עכשיו?”, הגיבה באי נוחות.

“הייתי רוצה שתזכרי בתמונות נוספות שחווית במסגרת הנישואים האלה. בואי נעשה קצת דמיון מודרך”, הציע. “עצמי עיניים. נסי לדמיין את התקופה בה הייתם יחד. הוא מתקרב אלייך. איך את מרגישה?”

“אוי, למה אתה עושה לי את זה? לא רוצה להיזכר”, הניעה בראשה בהתנגדות וניכר בה העצב והדחייה. עיניה דיברו. ‘מאין תתחיל לספר?’ קשה לה. ‘אולי בכל זאת תנסה?’

התירה לעצמה לשחרר את גופה ונפשה, ובעיניה העצומות החלה לראות תמונות נוספות מחייה. הדיבור לא קלח. גמגמה חלקיקי מילים ללא קשר. הרכינה ראשה, זזה מצד אל צד על מושבה. ניכר ממראה פניה שסערה מתחוללת בתוכה. החלה לכחכח בגרונה, לעוות שפתיה, ולאחר רגעים אחדים, החליטה להיעתר לבקשתו.

"רוצה לספר לך תמונה שתבהיר לך ולי, כי מעולם לא הייתי מוכנה להיות כלולה בסטטיסטיקה של נשים מוכות. גם אם הייתה אלימות בזוגיות הזו, ידעתי שאתגבר על פחדיי ואעשה היכרות עם כוחותיי האמיתיים.

יום אחד, נעל אורי את דלת חדר השינה, אשר בתוכו כוננית, עם חפצי ערך למיניהם וכל תכשיטיי בתוכם. היה עליי לצאת לפגישת עבודה, שהרי אני זו שעבדתי ללא הרף. שמתי לגופי בגד מתאים, וכהרגלי רציתי להתאים לו תכשיט. בבואי לפתוח את דלת החדר, גיליתי שהיא נעולה. לא הבנתי את פשר הנעילה. הקשתי עליה פעם, פעמיים, ללא מענה. התחלתי לקרוא בשמו בקול רם, ולאוזניי הגיע קול צחוקו המטורף שהעביר בי חלחלה.

‘אני צריכה לקחת משהו מהכוננית’, הפצרתי. ‘תפתח בבקשה’.

‘מצטער’, השיב בלגלוג.

‘מה אתה עושה שם? למה נעלת? תפתח לרגע’, התחננתי.

‘את יכולה לחכות עד מחר. אני עושה בבית הזה מה שמתחשק לי’, השיב.

חמתי בערה בי. התכשיט איבד את חשיבותו. ההשתלטות עליי, על הבית ועל חיי, הבעירה אותי, הציתה בי אש שלא ידעתי על קיומה עד לאותו יום.

‘תקשיב טוב’, הרמתי את קולי לפתע, ‘אם לא תפתח מיד, תהיה לך בעיה’.

‘ח ח ח… מה את כבר יכולה לעשות לי?’

‘חכה ותראה’.

נטשתי את הדלת, הלכתי אל ארון כלי העבודה ולקחתי לידיי פטיש ענק. חשתי איך הכעס הנוראי שהצטבר מכל מעלליו, האדיר אותי בכוחות עצומים ובאומץ רב. חזרתי אל מאחורי הדלת.

‘אתה פותח, או שאני מנפצת את הדלת?’, איימתי.

‘נראה לך שאת מפחידה אותי?’

החילותי לדפוק בפטיש על מסגרת הדלת. ‘כדאי מאוד שתיזהר’, צעקתי בכל כוחי, ‘בעוד רגע, הדלת תתנפץ ולאחריה הפטיש ינפץ את ראשך’. אותו רגע הבנתי אותן נשים כנועות, ומיואשות שמסרבות להמשיך את סיבלן, ומחליטות ברגע מסוים, להסתכן בחייהן, ובלבד לנסות למגר את הגבר הנוראי. זה הרגע בו אינן מוכנות יותר להיות כלי משחק בידי הבעל המתעלל. זה הרגע בו את מתעוררת כשכולך הקשבה לפנימיותך ולעוצמות הגלומות בך ואשר עד כה לא נתת להן דרור.

לא האמנתי למשמע אוזניי, אולם טון דיבורי ומכותיו של הפטיש עשו את שלהם. לאחר דקות אחדות, פתח אורי את הדלת ונמלט דרכה אל מחוץ לבית. כפי הנראה האמין שאקיים את הבטחתי. אתה לא מבין את תחושת העוצמה שלהטה בי. ידעתי שמהיום אחזיר מלחמה שערה, ובקרוב מאוד אעשה כל שיידרש, כדי להביא לסיום שהותי בגיהינום הנוראי הזה".

“יודעת מה?”, ייעץ ד"ר פלג, “כדאי שתכתבי. המחשב מחכה לך. זוהי תרפיה מאין כמוה”.

“מבטיחה לנסות”, השיבה ולא היה ברור לה אם כוחה יעמוד לה להתמודד שוב עם עברה.

ימים רבים הדחיקה את עצתו של ד"ר פלג. שיחותיה עם חברתה מיקה, החזירוה לצורך בעשיית חשבון נפש וזו יעצה לה בדרך אינטואיטיבית, לכתוב.


 

טז

אחר עשרים שנות עגינות, זכתה תמרה לקבל גט והחלה להשיל מעליה את כובד משקלן של חוויות חייה. התמונות עלו וצפו לעיניה כהבזקים.

…לאחר שאורי התגלה כמי שאינו אוהב נשים במיוחד, מקפץ על שתי הסעיפים, ובוחר באלימות מילולית ופיזית כדרך חיים, תמרה בחרה לישון בחדר נפרד, כאשר מתחת לכר עליו הניחה ראשה, דאגה בקפידה להחביא מערוך גדול, למקרה שזה יקרב אליה בניגוד לרצונה. חברים משותפים היו מבקרים בביתם, חשים במתח נוראי, ובאנרגיות שליליות, בלי לדעת עדיין פרטים על חייהם המעורערים.

כשתמרה גילתה את מעילתו של אודי בכספיהם המשותפים ופתחה בהליכי גירושין, נתקלה בתגובה קשה מנשוא, של סירוב מוחלט והבטחה מאורי שחייה יהיו מלאי ייסורים ומרורים, בגלל רצונה להתגרש. ‘לעולם לא אתן לך גט. לעולם! החוק לצידי ואין לך שום סיכוי’. סירובו של אורי גרם לאינסוף התדיינויות בבתי המשפט השונים ואלו שנתנו שבועתם לעשות צדק, הפרו את נדרם, מבלי הנד עפעף.

החלו המשפטים בבית הדין הרבני ובבית המשפט האזרחי. אורי סירב להגיע להסכם שיאפשר לכל אחד מהם ללכת לדרכו, ולהתחיל בחיים חדשים. בעקביות, ניצל את חוקי הדת הקשים, המיושנים והאכזריים שמותירים את האישה ללא הגנה מפני בעל סרבן גט.

בוקר אחד הודיע לה בשמחה לאיד שאין בדעתו לתת לה גט לעולם, כך איש לא יוכל לשאתה לאישה וילדים לא יהיו לה כל עוד היא חיה. הנקמה הפכה למטרת חייו. עוד באותו יום ארז חפציו ונטש את הבית בלי להותיר אחריו עקבות זמן רב. לדיונים בשנה הראשונה הגיע. בהמשך, שלח רק את נציגיו ונעלם מעין רואה. שמועות הגיעו לאוזניה, שאורי מתגורר בדירות שכורות, אותן הוא מחליף חדשות לבקרים, כדי שאיש לא יוכל לאתרו.

תמרה נותרה שבורה לרסיסים. היעלה על הדעת שמגיל כל כך צעיר תהיה בת ערובה? לא ידעה את נפשה. כל פניותיה לגורמים ממסדיים עלו בתוהו. משפחתה וחבריה שהיו כבר מודעים למצב, השתתפו בצערה, אך קצרה ידם מלהושיע. משהתאוששה מההלם הראשוני שבידיעה אכזרית זו, הבינה כי עליה למלא את חייה בעבודה שתסיט את מחשבותיה לעשייה יצירתית, ובמקביל תנהל משפטים באופן מתמיד. עבודתה הייתה משוש חייה. עיסוקה חיזק אותה, נתן טעם לחייה וכוח לעמוד במשפטים הקשים מנשוא, בהם מצאה עצמה מושפלת, מתחננת על חייה, נתונה בידיהם של רבנים חסדי לב שחוקיהם שייכים למאות הקודמות.

תמרה נישאה ברבנות, כמרבית הצעירים שבחרו להינשא כדת וכדין ביהדות. גם חילוניים שאינם מנהלים חייהם על פי חוקים דתיים, נהגו כך במרבית המקרים. נהייה אחרי רבים להטות. בעיוורון האהבה, אין נוטים לבדוק מהם אותם חוקים דרקוניים שכובלים את זוג האוהבים זה לזו, בשעה שאהבתם חלפה לבלי שוב. היהדות, במקורה טוענת לכבוד הדדי, ולאהבת הזולת. חוקיה יפים והומאניים להפליא. באו רבניה ושיבשוה כרצונם.

“כפייה”, היא שם משחקם. כיצד לחיות, מה לאכול, מה ללבוש, למי להושיט יד, איך להיקבר. החיים והמוות בידיהם. חוקיהם חודרים למקומות אינטימיים, בהם יורו לך גם איך לנהל את חיי האישות.

הזוג שאהבה ותשוקה חיברה את חייו, במשאלה לבניית משפחה, בחיבור אמיתי, מגיע לעיתים למבוי סתום. דרכים מתפצלות. סדקים שלא נראו, עולים וצצים. תכונות שנתגלו במהלך הזמן, זרימה בקצב אחר, פיתויים מן הסביבה, שינוי אנרגטי, איבוד המשיכה וחסרים אחרים. כל אלה מאיימים על זוגיותם, ולעיתים אינם רוצים עוד זה בזו. הנוטש והננטש פגועים והדחייה, לא תסולח…


מחנק בגרונה, ודמעות בעיניה, הרעו את מצב רוחה. הייתה בטוחה ששוב לא תבכה לעולם על עברה והרי באה לחוג את החופש שזה עתה השיגה, לאחר עשרים שנה של חיים בהמתנה. שנותיה היפות ביותר. הפוריות ביותר. עשרים שנה של תחושת אובדן נשיותה, וזכותה לאימהות, אליה נפשה ערגה וגופה השתוקק. קור הקפיא עצמותיה. לא נמלטה מאותן תחושות שהחזירוה לזירת האירועים, אשר גזלו כמעט את מחצית שנותיה, משום אותם חוקים אכזריים.

השמיים קדרו, עננים כהים נישאו בהם. טפטופי גשם החלו לרדת. לא אהבה את האפור הזה. כאילו הטבע עצמו הזיל דמעותיו יחד איתה. החלה לצעוד בסלון מצד אל צד, כשעצביה מעקצצים את גופה. פצעיה נפערו. ראשה הסתחרר. איך תשחרר את כל הכעס והכאב? איך תשלים עם עוולות חברתיות ותניח לפרק זה להיעלם מחייה? איך לא תבכה על חלב שגלש? לא היה ספק בליבה שהתום אשר ניהל את חייה בצעירותה, הסתיר מפניה אמיתות מכאיבות. אורי מעל, שיקר והונה. מערכת הצדק אפשרה לעוול להתקיים. נגלה לעיניה ניכורם של בתי המשפט. הפיכחון גרר עימו כאב, אולם עדיף היה לאין שיעור, על התום שאינו תואם את המציאות המרה. אולי אם תוקיע, תספר, תנסה להאיר עינם ודרכם של הבאים אחריה? אולי אז ירווח לה, שהרי היא כבר סיימה את מאבקה האישי.

שעה קלה התלבטה בדדך שתיבחר, עד שאור פנימי הורה לה ‘להקיא’ את כל פגמי החברה. ליידע את אלה שאינם מודעים. לסגור מעגל עם עצמה ועם טלטלות נפשה. היום הינה אישה חופשייה. עליה לספר לדורות הבאים.


…דמויות גבריות של דיינים בעלי זקנים ארוכים, במעיל שחור לגופם ומגבעות לראשם, יושבים בחזית האולם, קובעים גורלות. צרי מוחין. מתעללים ביודעין בנשים בשם החוק. חוקי אישות דמוניים שאבד עליהם הכלח, ניהלו את כלל הזוגות שבחרו להינשא כדת וכדין, לשמור על יהדותם מתוך מסירות ומסורת, אשר עברו מדור לדור. אותם חוקים, מאפשרים לגבר שנבלותו מציינת את אופיו, להחזיק באשתו כבת ערובה, לא לשחררה, לא לאפשר לה להיפרד ממנו, כדי לחיות את חייה כרצונה.

האישה, זקוקה לחסדי הבעל, לרצונו, ולחתימתו שאם לא כן תיוותר עגונה, מסורבת גט, עד שיחפוץ לתת הסכמתו. אזוקה בכבלי נישואיה אליו, גם אם כבר אינם דרים בכפיפה אחת, אסורה היא על כל גבר וילדים אינה יכולה להביא לעולם. כך קבעו בתי הדין הרבניים. בה בעת, לגבר מותר לחיות כרצונו. להוליד ילדים מאישה אחרת. לבנות משפחה חדשה, בלי שאיש יגנה מעשיו. לגביו לא קיימים קודים של מוסריות.

תמרה ערגה לאהבה אמיתית. משאלת ליבה להקמת משפחה הכתה בה. זכות זו נלקחה ממנה. אורי חי את חייו כרצונו. איש לא ערער על מעשיו ולא בדק את מוסריותו. בית הדין הרבני, שיתף פעולה עם הבעל האכזר. נתן לו אישור חוקי להתעללות. בידיו אמצעים לאלץ את האיש, אמצעים שנותרו על הנייר בלבד.

עלילות בני זוג שונים, מושמעות בפניהם יום ביומו, ומוציאות אותם משממון חייהם. משועשעים ואדישים, אינם משיאים פתרון לאורך שנים רבות. דיון קצר, ודחיית המשכו לחודשים רבים. כך חולפת שנה ועוד שנה. השנים רודפות שנים ואין דין ואין דיין. הציפיות מתחדשות עם כל דיון. האכזבות רודפות זו אחר זו, ולאיש לא איכפת.

עינוי הנפש ועינוי הדין, לא נותנים מנוח לתמרה. חייבת להיטהר מהאונס הרוחני של מערכת המשפט. למגר את הכעס מתוכה. לחוש נקייה ומשוחררת. גם אם הייתה קורבן לקפקאות הממסדית, אינה רוצה להתמסר לתחושה הקורבנית.

בעיניי רוחה רואה היא עצמה עומדת בבית הדין, מול שלושה דיינים חדלי אישים.

“אולי תנסו להשלים?”, הם מבקשים.

“אין כל סיכוי. אתם יודעים מה הוא עושה לי? אתם מבינים מה זה לחיות בגיהינום?”, מתרעמת.

“מוכנים לשמוע”, הם מוסיפים, כממתינים ל“בידור” היומי שלהם.

“הבעל הזה, מנצל את החוקים האיומים שלכם לטובתו, למרות שאינו שומר דת”.

“כלומר?”

“הוא נשבע שלא ייתן לי גט לעולם. תגידו אתם, איך אקים משפחה? איך יהיו לי ילדים? אני בחורה צעירה. רוצה ילדים. רוצה משפחה. איך אתם מאפשרים לו לקבל את מבוקשו על חשבון חיי?”

עורך הדין מנסה להרגיעה, ללא הועיל. “תמרה תירגעי, בבקשה, בואי נמשיך”.

“מותר לי לבחור בן זוג אחר לחיים, כפי שמותר לו?”

“חס וחלילה. חרפה ובושה. לך אסור. את חייבת לשמור על טוהר המידות”.

הרב דופק על השולחן בכעס.

“בושה וחרפה? איפה הצדק? איזו אפליה? באיזה עידן אנחנו חיים?”, זעקה מכאב.

“גברתי, תואילי לשבת ולשמור על כבוד בית הדין”, נוזף בה הרב

“איזה כבוד? מה עם הכבוד שלי? איך אמשיך את חיי?”, עונה בגרון חנוק. “אתם קוראים לעצמכם דיינים? את מי אתם דנים? נגד מי אתם? בעד מי אתם?”, התפרצה בכעס. “אתם אלימים כלפיי וכלפי שאר הנשים שמצויות במצבי”, מיררה בבכי ואיש לא הצליח לעצור בעדה.

“רק רצונו של הבעל קובע? רק חתימתו חשובה? איזה חוק אכזרי!”

“גברתי הנכבדה, תירגעי בבקשה. אנחנו רוצים להמשיך ולשמוע את הבעל”, דורש הדיין בתקיפות. בכייה אינו נוגע בנימי נפשו. זה פותח את פיו, עם שלל מילים נבובות ושקריות.

“היא סתם היסטרית. אתם רואים בעצמכם. לא עשיתי לה כל רע. אני לא מוכן להתגרש. זה לא לכבודי”. בחיוך ציני מוסיף. “החוק שלכם לטובתי, על כן לא יעזור לכם דבר, גם אם תמליצו בפניי לגמור עניין”.

“בשלב זה, נמליץ שתלכו לשלושה חודשים, לנסות לעשות שלום בית”, פוסקים הדיינים.

“איזה שלום בית? אתם לא מבינים שהוא מטורף ואלים? על מצפונכם יהיה אם יקרה לי משהו רע. זה ייגמר באסון”, מנסה להתקומם. הם אינם מתרשמים.

“תבואו שוב בעוד שלושה חודשים”, פוסקים. דופקים בפטיש, כאות לסיום.

בעיניים דומעות, ומיואשות, מביטה תמרה בעורך דינה, וזה פורש זרועותיו ואומר, “קצרה ידי. זה הנוהל”.

הקרקע נשמטת מתחת רגליה. קור מקפיא עצמותיה, אינה מאמינה למשמע אוזניה. הכל נראה משחק מכור, שיקרי ואכזרי. דבריה נפלו על אוזניים ערלות ולב אטום. ידעה שלא תיוושע מהם.

שלושה חודשים של חיוב בני הזוג לחיות בכפיפה אחת, היו לסיוט נוראי. אורי, בניגוד להוראת הרבנים, המשיך במעלליו, בלי להיטיב דרכו. היה מהלך בבית כשזיק של טירוף בעיניו. שורק, מקלל, מדבר בקולניות, משליך כביסתו המלוכלכת על הרצפה, ומרבה במילות גנאי כלפי תמרה.

“לא תקבלי גט לנצח. חבל לך להילחם. החוק לצידי. אנצל זאת עד תום. מי את בכלל? תגמרי את החיים בודדה, וממורמרת”.

בין חדרי הבית, היה נתקל בה במזיד. דוחף אותה לקיר, ומאיים. “נדמה לך שזה רק שלושה חודשים. כל החיים תסבלי ממני, עד שתמותי”.

ניסתה לא להגיב. לא ללבות את האש. ספרה כל יום ביומו, מתוך אותם תשעים ימים שגזרו עליה. בו בזמן, הכינה עצמה לכל התרחשות.

“נקמה, זה דבר אדיר”. היה זורק לעברה. “אני חוגג את נקמתי בך, על שהחלטת להוציא אותי מחייך”.

“אורי, בבקשה ממך”, ניסתה מעת לעת לדבר על ליבו, “בוא נגמור יפה. למה כל המלחמות? מה ייצא לך מכל זה? לא חבל על החיים? הרי אין אהבה בינינו”.

“ממש לא חבל. אמשיך בחיי ואת תישארי להירקב, בלי יכולת לבנות את חייך. בי לא בועטים. אותי לא דוחים. תשלמי מחיר יקר”, האגו צרח מגרונו.

כוחותיה של תמרה הלכו ואזלו. כמעט לא בא אוכל אל פיה. התיאבון סר מדרכה. לעיתים רצתה למות. בריאותה התרופפה. כאבים נדדו בכל גופה. פניה החיוורים והנפולים הדאיגו את הוריה שהחליטו לעודדה, ולשפר בריאותה.

“את צעירה ויפה”, אמרה אמה, “עוד נכונו לך חיים נפלאים. תראי שיהיה טוב. אבא ואני החלטנו להכין לך טיול נפלא לחו”ל. לא תאלצי להתעמת יום יום עם האיש הנבזי הזה, במשך שלושה חודשים".

“אתם נפלאים. אני אוהבת אתכם”. התרפקה על כתפי אמה. “לאן נוסעים?”

“ניסע יחד לשבועיים ללונדון. מקום שאהוב עליך תמיד. פשוט למלא מצבר”.

“נפלא. שבועיים זה בסדר, כך לא יוכלו לטעון נגדי שלא מילאתי את חובתי להיות בכפיפה אחת עם אויבי”.

“כן, בתי, תארזי במהירות כשאיש לא בבית, ובואי אלינו. את נזקקת לטיפולנו. לא תסתבכי איתם”.

“נורא ואיום. צריכה לתרץ את חיי. נגמר לי החופש. אני בכלא. אלוהים אדירים”, התמרמרה.

שבועיים עם הוריה המפנקים, השיבו את רוחה. לונדון אהובה עליה מאז ומתמיד. מילאה נפשה בניחוח תרבות. הצגות, מוזיקה. מוזיאונים. פארקים. צחקה, נהנתה. שכחה לרגע את צרותיה. אביה תכנן כל פרט ופרט במסעם, כדי להנעים לה, ולרומם את רוחה. בסוויטה ששכר עבורם, פינקה את גופה והרגיעה את נפשה.

בתום שלושה חודשים, שוב נפגשו בבית הדין. הפעם הביא הבעל עדים מטעמו. מישהי שהציגה עצמה כידידת משפחה, אשר תמרה לא ראתה אותה מעולם וחבר משותף של בני הזוג, מימים ימימה. כבר בתחילת הדיונים, הסתפח הלה כמלווה של אורי בכל דיון ודיון. הופתעה מצמידותו לאורי, אך לא שיערה שיום אחד יציע עצמו להעיד נגדה.

הנוכחים היו: צד א' תמרה ועורך דינה

צד ב' אורי, עורך דינו ושני עדיו.

אב בית הדין פתח בדבריו, “נו, אפשר להתחיל את הדיון? איך הסתיים הניסיון של שלום בית? אפשר כבר לגמור את התיק הזה? פשוט חבל שמושכים זמן”.

אמירתו של הדיין, נשמעה כאילו יש אמת בדבריו. כאילו אצה לו הדרך לסיים את התיק ואת הסיוט המתמשך. כאילו אין בכוחו לכפות על הבעל את סיום הסאגה הזו. נימת קולו שידרה אמירה ריקה מתוכן שמטרתה להטעות ולהשלות.

“איפה הנתבע?”, שאל.

“הוא בסביבה. הבאנו עדים. הוא משוחח איתם”. השיב עורך דינו. “חוץ מזה, אורי שמע שהצד השני מכין משטרה לעצור אותו, משום שלא שילם מזונות לאשתו והוא חושש. אני מבקש שעורך הדין המלומד של האישה, יצהיר בפניכם שלא יעצור אותו ונוכל להתחיל בדיון”. הרב פונה אל עורך דינה של תמרה, “מה אתה אומר, אתה מסכים?”

“לא. למה שאסכים?” פניו לבשו סבר של רצינות, ובשנייה אחת קלט את חוקי משחק ההתשה וההרתעה והמשיך לדבוק בגרסתו.

“טוב, אבל אם רוצים לאפשר לו להעיד, אנחנו לא יכולים להיות המקום שבו אתם תעצרו אותו”, הגיב הרב.

“מישהו ראה פקודת מעצר אצלי ביד?”, שאל עורך הדין שלה.

“מאין לנו שלא הפקדת פקודה בידי השוטר שבחוץ?”, כעס עורך דינו של אורי.

המתח באוויר גבר. במיוחד לאור החיוך רב המשמעות שעלה על פני עורך דינה של תמרה, כאומר ‘מחכה לכם הפתעה’.

הרב הפציר, “בכל זאת, כדי שנוכל לגמור את התיק אולי תסכים?”

“לא. אני לא מסכים”. קם והמשיך בכעס מעושה. “אני לא מבין מה אתם מנסים לומר לי? עלי לעזור לו להתחמק מחובותיו?”

“איזה חוב יש לו?”, המשיך הרב כמיתמם.

“חוב מזונות מצטבר והעיקר, סירוב למתן גט. קרוב לוודאי שאם יבין כי עליו לשלם מזונות כל עוד לא ישחרר את האישה, יסכים לגרשה”.

כסף היה אחד האמצעים, בהם ניתן להכביד על הבעל לתת הסכמתו, אולם אותם דיינים, לא עשו שימוש באפשרות זו.

“אתה צודק, אבל אנחנו לא יכולים למנוע ממנו כניסה לאולם”, אמר הרב בנחישות, למרות שהיה בסמכותו להחליט כל החלטה שיחפוץ.

“אני לא מונע ממנו להיכנס”, הוסיף עורך דינה.

“להיכנס הוא נותן, יפה מאוד מצידו, אבל מה יהיה ביציאה?”, התרתח עורך דינו של אורי.

“אין לי מושג. אני לא מוכן להתחייב על כלום”, השיב עורך דינה, באדישות מופגנת.

השתררה שתיקה. עורך הדין התכופף אל תמרה ושאל, “נפסיק עם זה? לתת הסכמה?”

הנהנה בראשה והוסיפה “כן. זה בסדר”.

השעה הייתה שתים עשרה בצהריים. עורך דינה של תמרה קם והצהיר, “טוב, אני מוכן להבטיח שעד שעה שלוש אחה”צ, הוא לא ייעצר".

עורך דינו, פנה אל השומר שישב בספסל האחורי, “תודיע לאורי שהוא יצטרך להיכנס, רק כשנקרא לו”. לאחר שהייה, פנה לרב וביקש, “עד חמש”.

הרבנים נכנסו למשחק בהבינם שזו דרכו של עורך דינה של תמרה, להפעיל לחץ על אורי. במבטים משועשעים, הסתכלו בדוברים והאזינו לדבריהם. בני אדם, היו ככלי משחק בידיהם.

הדיון החל לאחר הסכמה של “דחיית מעצר” עד שעה חמש אחה"צ, כרצונם. הרבנים מחויכים, החלו בדיון. תמרה לא הבינה, מה עושה כאן צחוק. שהרי מדברים בטרגדיה האישית שלה. עבורם היה זה מופע משעשע. הרב פנה בתוקף. “טוב, אתם קוראים לו?”

“עד שיביאו אותו נתחיל עם העדים”, ענה עורך דינו. מעולם לא בדקו מה הרווח של אורי מסירובו? מה הוא משתוקק להסתיר בדבקות זו? שהרי אין איש נורמאלי שלא ירצה להשתחרר מאישה שרע לו איתה, כדי שיוכל לבנות חיים חדשים.

על הדוכן עולה אישה, רחל שמה. הציגה עצמה כידידת המשפחה. עורך דינו היפנה שאלתו אליה, “האם את מכירה את תמרה?”

“כן”. השיבה מכלי להיישיר מבט אל התובעת, ומבלי הנד עפעף.

“כמה זמן את מכירה אותה?”, “הרבה זמן”.

תמרה מתבוננת באישה שמעולם לא פגשה ואינה מבינה כיצד זו משקרת במצח נחושה. פניה מתכרכמים. היא לוחשת לעורך דינה, “אני לא מכירה אותה בכלל”.

“לא חשוב. אל תשימי לב. נשמע מה יש בפיה”. מרגיע עורך הדין.

"האם היית פעם בביתם של בני הזוג ופגשת אותם?'', נמשך התשאול.

“לא זוכרת. חושבת שהייתי פעם… אולי פעמיים”, הוסיפה, כשרעד החל בקולה.

ניכר בה שאולצה לומר דברים אלה.

“מה ידוע לך על היחסים ביניהם?”

“אני יודעת שהוא רצה להתגרש, אבל היא לא הסכימה”.

תמרה התפרצה ללא שליטה, “שקרנית. אני מוכנה לוותר על הכל, תמורת החופש”.

“ואז מה קרה?”, המשיך עורך דינו, מבלי להתייחס לתמרה.

“אני יודעת שהשקיע בה המון. עבד מבוקר עד ערב. לפעמים גם בלילות. אני לא יודעת מה בדיוק”.

תמרה לא הבינה כיצד אישה מגוננת על גבר אכזר, נגד אישה אחרת. שמעה על אחוות גברים, ולתומה חשבה שמן הצדק שתהיה גם אחוות נשים. לימים הסתבר לה שחולשתן למין השני, מחלישה את דעתן ואת יושרן, במקרים רבים.

בעודה עומדת על דוכן העדים, החלה החקירה הנגדית כלפיה.

“את אומרת שהייתה לו עבודה מבוקר עד ערב וגם בלילות, אז מה בדיוק הוא השקיע באשתו, פרנסה?”

“אני באמת לא יודעת בדיוק. אני יודעת רק מה שהוא סיפר לי”.

“האם את יודעת שהאישה פירנסה כל השנים?”

“כן. שמעתי”.

“אם כך, איך את אומרת שהוא היה מביא פרנסה, ומפנק את אשתו שתוכל לנוח? שיהיו לה חיים נעימים?”

“הוא ממש בעל טוב”.

“לא ביקשתי את חוות דעתך. אני מבקש מהדיינים להעיר לה”.

“ספרי רק מה שידוע לך”, ביקש הרב.

“אני יודעת רק מה שהוא סיפר לי”, המשיכה בגרסתה.

“האם היית נוכחת באיזשהו משא ומתן שנערך בין עורכי דין שטיפלו בעניין הגט שהוא רצה, לדברייך?”

“לא”.

“למה הוא רצה גט, אם כל כך אהב את אשתו ופינק אותה?”

“אני יודעת רק מה שהוא סיפר לי”, המשיכה אוטומטית.

“מאין לך כל האינפורמציה, על היחסים?”

“הוא תמיד סיפר לי הכל”.

תמרה רתחה מכעס, ופנתה לעורך דינה, “תגיד משהו. לא ייתכן שהשקרים האלה יושמעו כאן”.

“עזבי. תראי את החיוך על פני הרבנים. הם לא מתייחסים”.

לאחר שהייה קלה פנה אל העדה באומרו,

“תודה רבה. אין לי יותר שאלות”.

“יש עוד עדים?”, שאל הרב.

“כן”.

אל הדוכן קראו לאמיר, חברם של בני הזוג. תמרה הייתה בהלם. איך בגד בעקרונות חברות האמת שעליהם הצהיר לפני שנים.

“האם אתה קרוב משפחה?”, שאל הרב.

“לא. אני ידיד שלה ושלו”.

“תזכור שעליך לומר את האמת”, התרה בו הרב.

“זוכר”.

תמרה כעסה מאוד על אמיר שהיה פעם גם ידידה. מעולם לא שיערה שיהפוך לאויבה.

“האם היית בקשר עם בני הזוג?”, שאל הרב.

“גם לפני נישואיהם וגם אחרי”.

“האם היית מודע לסכסוך ביניהם?”, שאל עורך דינו.

“כן”.

“ידוע לך שהוא מסרב להתגרש?”

“בוודאי, משום שהוא אוהב אותה, בדרכו שלו”.

תמרה רקעה ברגליה בעצבנות. ‘על אהבה הוא מדבר? אם זו אהבה, אז מה זאת שנאה?’

בחקירה הנגדית נשאל אמיר שאלות מעטות שהביכו אותו, ולא היטיב להשיב עליהן.

“ידוע לך שאורי נעלם כל פעם מהבית לתקופות שונות?”

“שמעתי על זה”.

“כך נוהג אדם שאוהב?”

“לא יודע. זה מה שהוא סיפר לי”.

“כלומר אתה חבר שלו, לא של שניהם, כפי שהצהרת?”

“היום אני מעיד עבורו”.

“מדוע אתה עושה זאת?”

“אני רואה כמה הוא סובל”.

“מה הוא סובל?”

“היא אינה נענית לאהבתו”.

“יש לך יותר פרטים על חייהם המשותפים?”

“כן. היא עסוקה יותר מדי בקריירה ואינה משקיעה בבעלה”.

“ומה הוא משקיע בה?”

“הוא אוהב אותה ורוצה רק את טובתה”.

“טובתה, זה אומר להחזיק בה כבת ערובה ולא לשלם את מזונותיה?”

“אני לא יודע”.

תמרה החלה להתרגש, ליבה פעם בעוצמה רבה. לעיתים נדמה כאילו יראו מבעד לחולצתה את הלמות ליבה. ידעה שהגיע הרגע להשיב לאמיר כגמולו. שנים הציג עצמו כידיד נפש נאמן והנה הוא כאן, עומד ומכפיש את שמה, בלי בושה. ‘אמיר עשה טעות שבא להעיד נגדי. על טעויות משלמים והוא ישלם’, הרהרה.

בארנקה, בתוך קופסת תכשיטים שקופה, שכנה לה טבעת עם אבן יקרה. הטבעת ניתנה לה ביום הולדתה, קצת לאחר שאורי נטש את הבית. אמיר הופיע בביתה ויעץ לה לצאת לראות סרט משעשע. הצעת ידיד, הדגיש. מצב רוחה היה ירוד ולא היה לה כל עניין בבילוי, גם אם זה יום הולדתה. אמיר ביקש. שכנע. עודד. הבטיח שמצב רוחה ישתפר. היה כעוס על אורי, ומלא אמפתיה כלפי תמרה. לבסוף הסכימה לחבור אליו לביקור אצל חברה משותפת, איתה יחד ילכו לסרט.

בביתה של מרינה, שתו קפה יחדיו, לאחר הסרט. השניים דיברו על ליבה של תמרה שלא להישבר ממעשיו המחפירים של אורי והציעו את חברתם ועזרתם,בכל עת שתזדקק. בסופו של אותו ערב, לקח אותה אמיר ברכבו, אל ביתה.

“אפשר לעלות?”, שאל.

“נורא מצטערת. אני ממש עייפה”, השיבה בהתחמקות.

אמיר שלף מכיסו ריבוע ארוז בנייר, מסר אותו לתמרה, באומרו,

“לפחות קבלי את מתנתי ליום הולדתך.”

“מה פתאום? זה לא לעניין,”אמרה ופתחה את דלת המכונית.

“רגע. אל תברחי. בואי תראי מה זה”, הפציר.

תמרה הייתה קיצרת רוח, ורצונה עז לחזור לביתה.

“או קיי. תודה. אפתח את זה בבית”. אמרה וזינקה מן המכונית.

פניה נמלאו כעס נוראי, כשפתחה את הקופסא הקטנה, ומצאה בה טבעת עם אבן יקרת ערך. ‘טבעת הביא? הוא השתגע? מה רצה לומר לי? אנחנו רק ידידים’. הרהרה בליבה, ופרץ של קללות שלא כהרגלה, יצא מפיה.

"חרא של בנאדם. שיחק אותה ידיד? שקרן עלוב נפש. מה הוא חושב לו? חסר בושה. איך ברגע אחד, קלקל שנים של חברות יפה שעל פניה נראתה אמיתית והרי הוא גבר נשוי. גם אני עדיין נשואה'. כל אותו לילה לא עצמה עין. מצפה לטלפון של אמיר, בו תאמר לו את כל אשר על ליבה. למחרת היום, הגיע הטלפון המיוחל.

“היי תמרה. נו, איך מצאה חן בעינייך הטבעת?”

"תגיד, השתגעת? אתה לא מתבייש? מה פתאום טבעת? מה אני עבורך "?

“האמת שלא היה לי אומץ לומר לך, אבל זמן רב חיכיתי לרגע בו אוכל להציע לך חברות.”

“על מה אתה מדבר? אתה טומן לי פח? שכחת שאני עדיין נשואה? ובכלל, היינו כמו אחים ולא יותר. חוץ מזה, התעלמת לגמרי מהעובדה שאשתך מחכה לך בבית? אתה ממש מניאק אמיתי”.

“יש לי הרבה מה להציע לך. הנישואים שלי לא מפריעים. אוכל לבוא לבלות איתך, ולהרעיף עלייך כל טוב”.

“מגעיל. אני לא זקוקה למתנותיך. תאמר לי לאן לשלוח את הטבעת, משום שאיני רוצה לפגוש אותך יותר לעולם”, אמרה בריתחה.

“מה פתאום. הטבעת תישאר אצלך. כך לא תשכחי אותי. אם יום אחד תפסיקי לכעוס, מאמין שנמשיך להיות ידידים.”

הרגישה איך ביטנה מתהפכת בקירבה. שנים רבות חשבה שאמיר ידיד אמת. ההצעות המגונות שהציע לה אותו “ידיד”, פגעו בה. העליבו אותה. הייתה בהלם.

“אני רואה שאת עצבנית היום וכועסת. אצלצל אליך מחר”.

“אני מכקשת ממך לא להיות אתי יותר בקשר”.

למחרת הלכה לצורף לבדוק שוויה של הטבעת. התברר שמחירה יקר מאוד.

בוודאי אין זו מתנת ידיד. מעולם לא ענדה אותה על אצבעה.

שנים חלפו. ניסיונותיו החוזרים להתקרב, נדחו. מכיוון שכך, החליט אמיר להתחבר לאורי, כדי לנקום את נקמתו על הסירוב. משחקו המסוכן של האגו.

הקשר בין השניים הלך והתעצם. בעקביות בא איתו לכל משפט, במהלך שנים.

חששה שיום אחד יעיד נגדה. היום הזה הגיע. אמיר המשיך להכפיש את שמה, בבית הדין.

עורך דינה שאל, "האם היית בקשר עם גורמים שניהלו משא ומתן בעניין הגירושים של בני הזוג? "

“לא. רק שמעתי”.

“זאת אומרת, מדובר על עדות שמיעה?”

“כן. אני בקשר הדוק איתו, שומע ממנו, ומאמין לדבריו”.

"האם זה נכון שניסית לחזר אחרי תמרה, בעודה נשואה? "

אמיר החליף צבעים. פניו האדימו וניכרה מבוכה בעיניו.

“אני לא זוכר דבר כזה”.

“אם כך יש לגברת משהו להראות לך”. הוסיף בנימה של חדווה, וחייך אל מול הרבנים, כאומר, ‘הרי לפניכם סקופ’.

ליבה הלם בחוזקה. רגליה רעדו. תחושת ניצחון קלה אוששה אותה. קמה על רגליה עם הקופסא והטבעת בידיה. נחושה לסגור חשבון עם הבחור. ניגשה אל אמיר, ליד דוכן העדים, הושיטה לו את המוצג.

“הטבעת הזו מזכירה לך משהו?”, שאלה באופן שאינו משתמע לשתי פנים.

“לא. לא. לא מזכירה לי כלום”, השיב בגמגום. עיניו ריצדו בעצבנות, פניו החווירו, רגליו זזו מצד אל צד.

“מה אתה אומר? השנים פגעו בזיכרון שלך? אז אני ארענן את זיכרונך”, השיבה בציניות, ובלגלוג. הרעד בגופה חלף. הזדקפה, היישירה מבט אל תוך עיניו וזה החל להתבלבל. לקחה את הטבעת אל הדיינים והניחה אותה על שולחנם. שלושת הדיינים חייכו, התבוננו, הסתכלו זה בזה, היפנו אליה מבטי סקרנות שהוציאו אותם מן השיממון הרב. סוף סוף משהו פיקנטי עורר אותם. בקול רם ונרגש החלה לספר את הסיפור, כפי שהיה, כשהיא נועצת בו מבטים יוקדים. קולה הדהד באוזניו ועור פניו החליף צבעים.

“טבעת זו בידיי לפני שנים. שמעתם את סיפור המעשה. מכיוון שסירבתי להצעותיו המגונות, החליט האדון הזה לנקום בי וזו הסיבה היחידה שהוא בא להעיד נגדי. האיש הזה, ניסה להבגיד את אשת רעהו. מה תגידו עליו ועל עדותו?”, פנתה בכעס אל הדיינים.

“אתה מוכן ללכת למכונת אמת?”, היקשה עורך דינה. אולם הדיינים לא ציפו לתשובתו, לא ייחסו כל חשיבות לעניין, ולהוצאת הדיבה של אמיר, שהרי לגבר מותר… בוודאי לא הזדעזעו מרצונו להסית אותה לדבר עבירה.

“נעזוב את הטבעת. מי עוד יש לנו להעיד?”

אדישותם צרבה את ליבה. ההתעללות הפסיבית הצליפה בה. גברים עם כיפה לראשם, מעלו באמון שניתן להם. בגדו במעוזה של האמת, ובהיכלו של הצדק.

בכל מספר חודשים, חזר הזוג לאותו מעמד כעור, בלי להגיע לתוצאות. סבל מתמשך שאין לו סוף.

אמיר ירד בבושת פנים מן הדוכן. ניכר על פניהם של הדיינים זלזול וביטול, לשמע עדותו המפוקפקת. אולם, תגובה אין. כאילו עמדה לפניהם האמרה התנכ"ית “ישחקו הנערים לפנינו”. אורי עלה לדוכן העדים. תמרה הביטה בו בשאט נפש. בחילה תקפה אותה, ובמוחה עלתה השאלה המציקה, הכיצד נישאה ליצור הזה. אותה חזות שדחתה אותה מלכתחילה, עלתה וצפה שוב אל מול עיניה.

“אמרת שלא נתת גט לאשתך, כדי להעניש אותה. נכון?”, שאל עורך דינה, כשהוא נועץ מבט מזרה אימה באורי.

“באמת מגיע לה עונש”, השיב הלה, בלי לחשוב על ההשלכות. תמרה נעה בחוסר שקט על כיסאה. לפתע התפרצה, כשמבטה אל הדיינים.

“אתם שומעים? אתם מבינים? האיש מעניש אותי. איך אתם מאפשרים זאת? איך ייתכן? החוק בידיכם. תעשו משהו”.

“שבי במקומך, או שתוצאי מהאולם”, אמר הרב, בלי להתחשב בסערת רוחה.

החקירה נמשכה.

“בדיון הקודם הצהרת שנתת כבר גט. האם נתת?”

“אמרתי שנתתי באמצעות שליח”.

“אם כך מה אנו עושים פה היום?”

“אני באמת לא יודע”.

“אתה לא מרגיש, שיש סתירה בדבריך?”

“לא מרגיש. אומר רק את האמת”. על כל שקר משקריו, טרח להדגיש שהוא אומר רק את האמת.

“כבוד הדיינים”, פונה עורך דינה אל השלושה, “האם ייתכן שתאפשרו לאיש הזה לשטות בבית הדין, בכבודכם, בכבוד החוק, ובחייה של האישה שנותרה בת ערובה בידיו? האם אין דין ואין דיין?”

“כבוד העורך דין. אנחנו פה בשביל להקשיב ולהחליט”, השיב הדיין.

“אבל זו סחבת עינויים!”

“האם יש לך עוד שאלות לעד?”, שאלו מבלי להתייחס לתלונתו.

“תודה רבה. אין יותר שאלות”.

“גם מבחינתנו החקירות הסתיימו. חיזרו שוב בעוד שלושה חודשים, ובינתיים תנסו לסיים את היחסים ביניכם בפשרה כלשהי”.

“אני מבקש מבית הדין להשתמש באמצעי הכפייה שיש בידו. יש בסמכותכם להכניסו למעצר, עד שיאות לתת גט. כך ייעשה לסרבן, על פי דין. מדוע אינכם עושים זאת?”

“תסתפק בהחלטתנו, אדוני העורך דין”.


“בעוד שלושה חודשים? למה כל הדחיות? יום רודף יום. חודש רודף חודש. שנה רודפת שנה, ללא פיתרון באופק”. התריעה תמרה, במרירות. איש לא הקשיב לה.

עשרים שנים שיחקו בחייה וברגשותיה, בלי לגלות כל חמלה, או קמצוץ של אנושיות.

“לא נפגשתי מעולם לשיחה על גט, עם אף אחד מטעמו”. אמרה באחד הדיונים, “אני זו שמתחננת לגט כבר שנים. אם ברצונו להתגרש, מדוע לא נעשה זאת כבר עכשיו? ברגע זה?” שאלה שנותרה ללא מענה מצד הדיינים. המשפטים נמשכו שנים רבות, כמו נצח. לא נראה אור בקצה המנהרה.

בצר לה, חיפשה תמרה דרך, כדי ללחוץ על אורי לשחרר אותה. עודה בשנות העשרים לחייה, תוכל להתאושש, להשתקם, ולהתחיל בחיים חדשים, כך קיוותה. השמועה הגיעה לאוזניה, כי בית המשפט המחוזי, עוסק בפניות אזרחיות, ופסק דינו עשוי להשפיע על הנתבע, כדי לתת לה גט. זכרה את מפגשה הראשון עם בית המשפט האזרחי. התמונה שהצטיירה במוחה, לא הניחה לה.

…עורבים גדולים, נשרים טורפים, אותם עורכי דין עם גלימות שחורות, שבניגוד לבית הדין הרבני, היו ביניהם גם נשים. חלקן נאות, ובחלקן ניכר כיעור חיצוני, ופנימי, על פי הבעת פניהן.

עיניה של תמרה, בדקו כל דמות במסדרונות בית המשפט, בעת שחיכתה לקריאת שמה. ניכר היה שאותן נשים, אימצו להן תכונות גבריות, כדי להשתוות לעמיתים. שמץ של נשיות לא נותר בהן. לא בחזותן ולא בדיבורן.

הגברים? רובם צעירים. לתדהמתה, מקסם נעוריהם חלף ואיננו. התאימו מראה פניהם לתפקידם. חזות קשוחה. אינם נעימי סבר. הגלימות שהיו סמל לכוח ולגבריות, היו על כתפיהם של גברים, אשר לא הדר להם, ולעיתים אין חוכמה, ובינה בעיניהם. יצאו כציידים למרדפם. חוגגים על הדם. לאיש לא איכפת מה חש אותו אדם שגורלו מונח בכף ידם של עורכי הדין והשופטים.

חגיגת הצייד, היצר הקמאי של האנושות הפרימיטיבית שרק בגדי שנות האלפיים, מחפים על קדמוניותם. אותה גברת, בשינוי אדרת.


מחשבותיה נדדו אל מעבר לים. במדריד, בקורידה, נכחה במלחמת שוורים, בעקבות סקרנותה. בין אלפי צופים בטוראדור, לוחם השוורים שגבורתו המפוקפקת הייתה להכניע פר, אשר עשרות חיצים נורו לעברו ונתקעו בו. דמו שותת וגופו חלוש. עדיין מהדהדים באוזניה קריאות ההמונים, “אולה”! אולה!", שמריעים ללוחם בהערצה. נשים צעירות וענוגות עם תינוקות בידיהן, נהנות ומתרגשות בקול רם. איש לא חס על הפר האומלל שדמו הופקר ומותו קרב. כולם הריעו על הדם. לא יכלה שאת זאת. זכתה לקריאות בוז, כאשר ברחה משם, כל עוד נפשה בה. אינה שייכת. אינה זקוקה לגירויי הרוע והאכזריות, כדי לחוש התעלות נפש. אינה זקוקה לרפש האנושי, כדי לחוש שייכת…

אותו יום ישבה בבית המשפט, כמו אז ורעדה. רואה אותם מפחידים. חורצי גורלות. שאלה עצמה אם תפגוש מי מהם ללא גלימה, האם חברתו תנעם לה? הפשיטה אותם מגלימתם בעיני רוחה, והרעד בגופה גבר. קר. ריח של דם. פני הפרקליטה התובעת מלאות הנאה אכזרית. רצתה כוח לברוח. השופט פסק פסוקו. למרבה הפליאה, הפעם ראה את העוול ועשה צדק. חייב את אורי במזונות כדי להכביד עליו, עד שיתרצה לתת גט. הבין את גודל הסבל האנושי. חיפש דרך שתגרום לאיש זה לוותר על נקמתו. אולם תמרה לא שיערה בנפשה, שגם בתי המשפט האזרחיים, הינם זירה גדולה, עם עינויי הדין, בחלק גדול של המקרים.

גם הם, השופט או השופטת שהצדק היה אמור להיות מחוז חפצם ומעוזם, מאפשרים לתכונותיהם, להעדפותיהם האישיות, ולמצב רוחם, לגבור על חוש הצדק והיושר.

החוק התיר פירצה ל“התרשמותו” של השופט. היו כאלה שניצלוה כראות עינם. מי שמעדיף גברים על נשים, מי שצבע העור השפיע על שיקוליו, או שופטת שההורמונים שלטו בה, ביושבה על כס המשפט ואולי מצלצלים רבים הוכנסו לכיסה. לא פעם, גונב לאוזנה שיש מי שמשנה את הפרוטוקול ללא ענישה ויש מי שמשלשל מעות לכיסו, ללא בושה. הלזה ייקרא צדק? במבחן התוצאה, אפשרו לעוול לנצח במקרים רבים. בנחיריה עלה ריח הקירות הטחובים של בתי המשפט הקפקאיים, שנים רבות קודם לכן. הפלא ופלא, הכיצד תיאוריו של קפקא הולמים את ימינו?

התורים המתמשכים. הממון שנשפך לכיסיהם של עורכי דין ומערכת מעוותת. כל אלה התישו את נפשה. אינה יכולה לשאת עוד. מצאה עצמה מול שופטת שהפנתה גבה לאושיות הצדק והעדיפה לצדד בגבר, גם אם אינו צודק. שכחה את החוק ביודעין. זלזלה בו במלוא ההכרה. ישבה על כס המשפט, ומעלה בתפקידה. אישה שמחקה במחי יד אחת, עשרים שנות סבל והתעללות, כאילו לא זורם דם בעורקיה. ליבה עשוי אבן. ומצפונה אינו קיים. הבלבול אחז בה. מה לה להלין על דייני בית הדין הרבני, כאשר בבית המשפט האזרחי, דמה הפך הפקר? האישה נותרה כלואה בגחמותיו של הגבר, ובחסדי בית המשפט שבשעריו הצדק מאוד יחסי…

סחרחרות תקפה אותה, כשגלי הזיכרונות הציפוה. קמה ממקומה אל קידמת החלון. צפתה בעוברים ושבים, בבית היפה שממול. בצמחייה מרנינת הלב. הגשם פסק. השמיים שוב התבהרו. ליבה נותר באפרוריותו. עדיין לא התבהרו הגיגיה. עשרים שנים תמימות. כמעט כמו ריצוי עונש מאסר עולם. הייתכן? מה פשעה? מה חטאה? בית הדין הרבני, ובית המשפט האזרחי הפכו ללחם חוקה. משיחותיה עם מיקה על היהדות, למדה שרק בישראל קיימים חוקי דת שהנאורות מהם והלאה. קולן של העגונות משווע להצלה. זועק לשינוי.


 

יז

אורי נהנה מההתכתשות, ומהסבל שגרם לה. איומיו גברו מיום ליום. לאחר היסוסים אחדים, פנתה למשטרה. זו רשמה את תלונתה, אולם לא עשתה דבר. זמן קצר לאחר פנייתה למשטרה, יצאה בוקר אחד מפתח ביתה בדרכה לעבודה. בפינת הרחוב, הבחינה עינה במכונית אפורה, בתוכה ישב גבר גברתן שהביט לעברה ארוכות. מבטו לא נעם לה. חשה אי נוחות. שמץ של חשש התגנב אל ליבה. האיצה צעדיה, ביודעה שעליה לחלוף על פניו. נכנסה במהירות למכוניתה, התניעה ונסעה לדרכה. בהביטה במראה, הנחינה שאותה מכונית עוקבת אחריה. חנתה ליד משרדו של אביה, ירדה בזריזות ונעלמה בתוך הבניין. כל אותו היום, לא ידעה מנוח. מי עוקב אחריה? מי חורש מזימות? איך תחזור לביתה? בינתיים, בחרה שלא לשתף איש, עד שתוכל לומר דברים לאשורם. בשובה, הבחינה באותה מכונית ליד בניין מגוריה. עלתה מיד לביתה, התכנסה בתוך עצמה, חיכתה ליום המחרת. התסריט דמה לקודמו. המעקב נמשך. נדמה היה לה, כי העוקב צילם אותה. ‘מה הוא רוצה להוכיח? מי שלח אותו?’

ליד ביתה עיניה פגשו בו. הלה הרים עיתון על פניו והתחמק ממבטה. לא יכלה שאת עוד את המתח הנוראי ואת הבלתי ידוע. עליה להבין מה קורה, ולהגן על עצמה. יצרה קשר עם חברתה הקרובה דנה ושיתפה אותה בחרדתה. זו הגיעה במהירות, מצוידת בתיק עם כלי רחצה ובגדים להחלפה, לשהייה משותפת בלילה.

“מה את חושבת דנה, מה זה יכול להיות?”

“אני מאמינה שהבעל המופרע שלך, ממשיך את סידרת מעלליו”.

“מה ייצא לו מזה?”

“לא יודעת. אולי הוא בודק אם את חיה חיים לא מוסריים…”, אמרה בלעג.

“מה כדאי לעשות?”

“רגע, נזכרתי שיש לי ידיד במדור המשטרתי. בואי נתקשר אליו ונתייעץ”. דנה שלפה את הטלפון מכיסה ותוך דקה יצרה קשר עם ידידה.

“היי שרון, מה נשמע?”

“דנהה???”, השיב בפליאה, “מה קורה? שמח לשמוע אותך. מה מביא אותך אליי?”

“זקוקה לך נואשות”.

“קדימה, דברי”.

“אני אצל חברתי תמרה, ומאתמול מישהו עוקב אחריה. גם ברגע זה, הוא יושב במכוניתו ליד הבית. מה עושים?”

“האמת, אין דרך חוקית לעשות משהו. אבל תני לחשוב”.

“אתה יודע שאני סומכת עליך. חייבים לעשות משהו”, אמרה כמעט בתחינה.

“בסדר יקירה, מה לא אעשה בשבילך? תני לי את הכתובת. אני מגיע לשם בלבוש אזרחי, לבדוק את העניין”.

שעה קלה לאחר מכן, שרון הגיע. החנה מכוניתו ליד המכונית האפורה ונותר לשבת בתוכה. הגבר העוקב, הביט במראה ושם לב כי מישהו בודק אותו. הוא ירד ממכוניתו, ובו ברגע שרון יצא לקראתו. מבלי לומר דבר, קרב אל העוקב, קרוב מאוד, ובמפתיע תפס בחוזקה את חולצתו בחזהו ביד שמאלו ואת ימינו הניח על האקדח ששהה בחגורת מכנסיו.

בהלה נראתה על פניו. “מה אתה רוצה? עזוב אותי. מי אתה?”

“מיד תדע מי אני, אבל קודם תאמר לי, מי שלח אותך למעקב כאן?”

“אני לא חייב לך כלום”, השיב בגמגום.

“תיכף תהיה חייב”. הצהיר והעלה את שתי ידיו אל צווארו של האיש.

“היי. תירגע. זו עבודה שלי. אני לא מזיק”.

“מי שלח אותך? כדאי שתאמר מיד, או שתצטער מאוד על מה שיקרה לך”.

גופו הגדול לא הסתיר את רעדו. “שלחו אותי ממשרד חקירות”.

“אל תתחכם. אני רוצה שמות”.

לאחר היסוס קל אמר, “מי שעומד מאחורי כל החקירה, זה אורי, בעלה של הגברת תמרה”.

“הבנתי. תקשיב טוב. אני מזהיר אותך”, אמר והידק ידיו על צווארו, “שלא תעז להתקרב יותר אל תמרה, בשום מקום. אשים עליך עין ותאמין לי שלא כדאי לך ולא לאף אחד אחר ממשרדך”.

“בסדר, בסדר. אעביר את המסר”, אמר כמתחנן על נפשו. שרון הסיר את ידיו ממנו וזה נכנס למכוניתו ונעלם כלעומת שבא.

הטלפון של דנה צלצל. “היי יקירה שלי, הכל סודר”. דנה ושרון, היו ידידי אמת עוד מילדותם.

“אתה גדול! בוא תעלה וספר יותר פרטים”. שרון עלה לביתה של תמרה, שם חיכה לו ספל קפה הפוך ועוגת שוקולד טעימה, עם המון סימפטיה.

“אין יותר מה לדאוג. כדאי רק שתדעי שזר עבודה של בעלך, אבל יותר לא יטרידו אותך”.

“מה יהיה?”, נאנחה תמרה בקול רם, “מתי יסתיים הסיוט הזה? אין לי יותר חיים נורמאליים. לא מאמינה שזה קורה לי. אלוהים אדירים, מה הבן זונה הזה רוצה ממני? לא יותר פשוט לתת לי גט, ולהפסיק את הטרוף הזה?” עיניה נראו כבויות והייאוש בצבץ מתוכן.

“תירגעי. הכל יהיה בסדר. עוד תראי”, ניסתה דנה לעודד.

“איך אפשר דנה, כשמולך עומד יצור שכל מטרת חייו לנקום בך?”

“כנראה אין לו מה לעשות בחיים”, הוסיפה דנה.

“העניין הוא שטחנות הצדק לא זזות. אני רוצה עוד לבנות לי חיים”, קפצה שפתיה בכעס.

“תמרה תקשיבי”, השתלב שרון בשיחה, “את חייבת להיות חזקה. רק החזקים שורדים”.

“שניכם לא יודעים על אותם גברים נפלאים שרצו להתמסד איתי ונרתעו ביודעם שלעולם לא אקבל גט”, אמרה בכעס נוראי. “אישה עגונה, מורחקת ומבודדת. גם החברה לא טורחת לגונן, ולהקל עליה”.

שרון הלך לדרכו. שתי עלמות החן נותרו יחד כל הלילה. ליל שימורים מלווה בשיחות על החיים. למחרת חזרה תמרה לשגרת יומה והקדישה את כל כולה לעבודתה. מהר מאוד זכתה לפריחה גדולה בעסקי הנדל"ן וניהלה חיי חברה ענפים. אורי נעלם מן האופק. בבתי המשפט, ראתה רק את נציגיו.


לבד מן העבודה, כל משאביה התמקדו בשמירת קשרים הדוקים עם בני משפחתה וחבריה. הצורך למצוא חן בעיניהם, לעשות למענם, להיות אהובה ומוערכת, ניהל את חייה. ‘מחיר יקר’, חשבה כשהבחינה שלא פעם אותם אלה שמרבים לקחת או לקבל, אינם טורחים אפילו להודות, וממשיכים לדרוש עבור עצמם, בנרקיסיזם מובהק, בלי הנד עפעף, בלי להרגיש חייבים, תמיד משיגים את מבוקשם. ויש אשר נותנים ללא הרף, אינם שוכחים לרגע את אלה שרוצים בטובתם, וליבם גדוש תודות לכל עבר. “הרשית לאחרים להיתלות על כתפייך”. “העייפות הנפשית מתדפקת על דלתך”. “הגיע הזמן לבדק בית”. “לא לצפות ולא להתאכזב”. “לדעת שיש גם פרידות בדרך. לדעת שצלקות לפעמים מותירות כאב. לא לחפש אחראים. פשוט לחפש את הדרך הנכונה אל האושר”. משפטים שאוזניה שמעו מפעם לפעם.

בו בזמן, הניע אותה במפתיע צורך לשחרר עצמה מפחדיה הרבים מאינטימיות. ימים רבים לאחר שאורי נטש והמשיך בסירובו לתת לה גט, חשה דחף לעשות מעשה, לגרש את החרדות הפיזיות, ולהוכיח לעצמה שרק היא שולטת בחייה. לצורך זה עליה לבחור בעצמה גבר. לחוות חוויה מתקנת. לעולם לא תיתן יותר לעצמה להיגרר למקומות שהאינטואיציה תאסור עליה.

“לא לזוגיות”, אמרה לחברתה רשל. “רוצה להחליט בעצמי עם מי להיכנס למיטה”. אותה מיטה שהסבה לה הרבה עוגמת נפש.

“נפלא. לכי על זה. תלמדי ליהנות מזה. כדאי לך. זה כיף לא נורמאלי”, עודדה רשל שהחופש היה בעצמותיה. לא ידעה אם תוכל ליהנות, רצתה להתמלא בעוצמות נפש, וביכולת לבחור ולא להיבחר. איך תעשה זאת?

ניהלה שיחות עם חלק מחברותיה הקרובות שהרבו לצאת עם גברים והחליטה שעליה להיות אמיצה ולקחת יוזמה.

“יזמות זה לא רק נדל”ן", אמרה לה דנה בהיתול.

“הבנתי. את ממליצה שאנצל את כישוריי ליוזמות מסוג אחר”, התלוצצה.

“בדיוק יקירתי. קדימה, תתחילי לחיות”.

פגשה גברים אחדים, מבחירתה האישית. נהגה לשבת בבתי קפה וברים, עם חברה או שתיים, ולהתבונן ביושבים מסביבה. עיניה תרו אחרי הגבר שיקסום לה.

“מה אתן אומרות על ההוא שיושב שם עם חברים?”, התייעצה.

“לכי עליו. חתיך אמיתי”.

“או קיי. חכו ותראו”. שיחקה את האישה המשוחררת שמוצאת את מבוקשה. לא רצתה לדעת. לא רצתה להכיר. רק להחליט את מי לפתות. כבדרך אגב, הייתה חולפת ליד אותו שולחן, לאחר שנתנה מבטה בבחור, ומשכה מבטו אליה. מניחה לידו פתק עם מספר הטלפון שלה בלבד. ללא שם. ללא כתובת. עוררה סקרנות. אותו בחור שחזותה מצאה חן בעיניו, ניסה לקום לעברה, אולם היא תמיד נעלמה ביעף, כלא הייתה. חיכתה לצלצול הטלפון. כך נהגה מפעם לפעם, כדי לחוש שליטה בבחירותיה. מפגשיה היו אקראיים. מלווים בשתיית אלכוהול, ובהצהרות ברורות לארעיות המפגש. בחלקם התנסתה באינטימיות רגעית מהנה.

“ילדה יפה, אולי תאמרי לי את שמך?”, היה מי ששאל.

“לא בחור. תקרא לי כרצונך. כל שם שאהוב עליך”.

“ואיך נמשיך את הקשר?”

“מי אמר שנמשיך? מה רע בחוויה אחת נפלאה?”

כך ניהלה שיחות תמוהות במפגשיה, אשר איש מהם לא השאיר חותם בחייה. לא זכרה אפילו את שמם. נהנתה מחופש ושחרור שהיה גם אחד מסמלי התקופה. חשה במשיכה העצומה שהיא משדרת. העונג הגופני העצים את רוחה.

“אני יכולה להחליט”. “יכולה לבחור”. “יכולה להתעלס, עם מי שנפשי תחשוק. אני מחליטה. אני בלבד. ללא כפייה”.

התנסויות אחדות, החזירו לה את האישה שאיבדה. הוכיחה לעצמה את יכולותיה. סיפוקה הנפשי הלך וגדל, עד אשר בטחונה חזר אליה. לאחר תקופה קצרה, בה זקפה קומתה, הרימה ראש ושיקמה את עצמה, רצתה בכל מאודה בשלווה, וברגיעה. לא עוד הרפתקאות. הנפש והגוף, לא נזקקו להוכחות. חוותה צורך בנזירות שנמשכה שנים רבות. נדמה היה לה שהיא מאושרת. החליטה להתיידד עם בדידותה.

‘עדיף על “תאונות” במערכת יחסים’, חשבה, ‘על חוסר יציבות, על כאבי לב’.

לא נתנה אמון באיש. חייתה בגפה. אותה בדידות שהותירה אותה בין הפנטזיה, לבין חוסר היכולת להשיגה. בין החלום, לבין המציאות.

לאחר שנים של כישלון במערכת המשפט העכורה, ידעה מה רב המרחק בין ציפיותיה, לבין מימושן. הבינה שפיתרון משפטי לא יימצא בזמן קרוב, ואולי בכלל לא. ייחלה לעצמה קשרים משמעותיים, ולא מזדמנים. אהבה אמיתית. פיצוי על כל החסרים, גם אם אינה פנויה רשמית.

אי שקט לא ברור הדיר שינה מעיניה. הרהורים רבים הטרידוה. “לאן אני ממשיכה?, האם אשאר כל חיי לבד?, גט איני רואה באופק, בוערת בי הכמיהה לאהבה ולחום. מה לעשות?”

האמינה שאהבה הינה מרפא לכל תחלואה. חייבת למצוא אותה. אין זו גחמה. זהו צורך קיומי מולד, עוד מעידן העובריות, מחיבוקה של אמא. הפעם חייב להיות חיבור בנשמה. תיבחן ותבדוק היטב. תחשוב מה מגיע לה. מה טוב ומתאים עבורה. תהיה עקבית, נחושה, ערנית וקשובה לצורך הבסיסי באהבה.

חייבת לחלוק את האושר עם בן זוג טוב. חשה את נשימת החופש בכל נימי גופה. אינה מחויבת לאיש. לא תיכנע לכבלי הממסד הזדוניים.


 

יח

הסירה את הגדרות והמחסומים הגדולים שעצרו את חייה, לאחר שאורי לא התגורר עימה בבית אחד, מזה שנים רבות. עיניה קרנו. גופה הפשיר מקיפאון ממושך. בצאתה מפתח ביתה, לבושה בססגוניות ובחן, זכתה מדי פעם בתגובות אוהדות, ומחמיאות.

“גברת צעירה. את כל כך יפה. עשית לי את היום”. “וואו! איזה חיוך מדליק”.

העולם אהב אותה. היא נענתה לו בראש מורם. רעבה לאהבה אמיתית. אהבה שלא ידעה מעולם.

יום אחד, בצאתה ממכוניתה, עצרה לידה מכונית ספורט עם גג פתוח, בה ישב גבר שרמנטי, יפה תואר, חיוך שובה לב על פניו. הלה פנה אליה בטבעיות.

“בוקר טוב לך”.

“אפשר לעזור לך במשהו?”, שאלה בחשדנות.

“תתפלאי, אבל ראיתי אותך מספר פעמים ולא העזתי להיעצר. היום קיבלתי אומץ ורציתי לשאול אם תסכימי לקבל את הזמנתי לקפה?”

“למה שאסכים? אנחנו מכירים בכלל?”, מצב רוחה לא היה במיטבו אותו יום.

“מרגע זה, בוודאי”, הושיט ידו והכריז, “נעים מאוד, שמי איתן”.

“נורא מצטערת. לא נראה לי”. השיבה מסויגת ולא שעתה לרצונו.

“אני דווקא מכיר אותך, תמרה, רק שעד כה לא העזתי. מה דעתך לתת הזדמנות?”

הביטה בו. פניו היפים וחוצפתו המפרגנת, החמיאו לה. לאחד דיאלוג קצר, החליטה “להמר” על הבחור שניקרה בדרכה ושאלה,

“מאין אתה יודע את שמי?”

“משכבר הימים”, הוסיף.

עיניה בחנו אותו, בתקווה לגלות את מקור ההיכרות ביניהם. ללא הועיל.

סקרנותה הלכה וגברה. ‘מיהו הגבר שיודע את שמה’?

“לא יכולה להשיב כרגע”, אמרה מהוססת, ולאחר רגע קט הוסיפה, “יכולה להשאיר לך מספר טלפון ואז תהיה לי תשובה”.

המפגש האקראי שהיה שונה בסוגו, החל לשעשעה. מצב רוחה השתפר. דמיונה תר אחר עניין חדש ומרענן.


בפגישתם הראשונה, ישבה מולו בבית קפה פינתי. שני עציצים גדולים בפתחו. מדפי ספרים על שניים מקירותיו, אורות מעומעמים, וליד כל שולחן, שתי כורסאות. הביטה בו בשקט, מחכה למוצא פיו. סקרנית לדעת כיצד ידע את שמה. לרגע חלפה במוחה מחשבה, כי אין זה אלא עוד מישהו שעוקב אחריה, או שמא נפגשו אי שם בעבר הרחוק. איתן הביט בה, כולו התרגשות. עיניו היפות והחמות הבריקו משמחה, כמי שהגיע למקום חפצו, עליו חלם זמן רב.

“לא מאמין. פשוט לא מאמין שאני יושב פה מולך. אין לך מושג כמה פעמים, דמיינתי רגע שכזה”.

“אתה נשמע מאוד מסתורי. האם נפגשנו פעם באיזה אירוע?”

“לא. ממש לא”.

“מאין אתה מכיר את שמי, בחור? אתה חייב לומר לי”.

“לא יודע מאיפה להתחיל”.

“תעשה מאמץ. פשוט תתחיל”, אמרה בקוצר רוח. “לא נוח לי לשבת פה, מבלי לדעת עם מי אני נמצאת. בא לך לסקרן אותי?”

לרגע חלפו בזיכרונה אותם ימים, בהם יצאה לפגישות עיוורות, בלי לומר את שמה, ובלי לדעת את שמו. אלא שליבה כבר לא חפץ בשעשועים מעין אלה.

“זה דווקא יכול להיות נחמד, לא?”, השיב בשרמנטיות.

“מעדיפה לשמוע פרטים מדויקים, עליך ועל היכרותך אותי”, השיבה במבע רציני.

“או קיי”, הסכים ותר במוחו אחר פתיחה מתאימה.

“למעשה, פגשתי בך לראשונה באוניברסיטה. תמיד היית מוקפת בסטודנטים שלמדו איתך באותו חוג. רציתי להתקרב אלייך. לא היה בי האומץ. את מודעת לזה שיופייך שיגע הרבה גברים? את שמך כולם ידעו. צחוקך המלבב משך אלייך רבים וטובים. אני הייתי בין אלה שחלמו, רצו ולא העזו”.

“ומה קרה עכשיו?”, שאלה מחויכת.

“חלפו שנים. התבגרנו. כל אחד עבר כברת דרך משל עצמו, ולמזלי בא היום, בו אני פוגש אותך ברחוב. את לא מבינה איזה סרט רץ לי בראש”.

“איזה?”

“חשבתי לעצמי, אילו היה לי אומץ אז. אילו לא הסתפקתי רק לספר לחבריי עד כמה את מדליקה אותי, אולי כל חיי ואולי כל חייך, היו שונים לחלוטין”.

“רגע. עצור. הלכת רחוק מדי, אתה לא חושב?”

“זה מה שאני מרגיש. איני יודע באיזה קטע של החיים אני פוגש את רגשותייך”.

“אל תיפגע, אבל איני זוכרת שנפגשנו פעם”.

“מבין. באמת לא נפגשנו פנים אל פנים ולא שוחחנו מעולם. תמיד בהיתי בך מרחוק ולא העזתי”.

“והיום?”

“היום. אני אדם אחר. איש עסקים. מסתובב בעולם. פרוד מאישה שאהבתי ונמשכתי אליה לפני שנים. לא בדקתי היטב את מהות חיינו המשותפים ואת התאמתם. הטעות שגיליתי, היא סיבת פרידתנו, כמו רבים מאיתנו, לא?”

“כן, אתה צודק. לרובנו אין הסבר הגיוני בכניסה לקשר”.

“לאחר שנה, נולד לנו בן מקסים. בן אחד. היום הוא בן שמונה. קשה לי מאוד בתוך הזוגיות הזו, לכן הודעתי לה שלא נוכל להמשיך את נישואינו. פתחנו בהליכים ושכרתי לי דירה משלי, בה אני חי”.

“ומה קורה עכשיו?”

“הרבה בעיות. היא לא ממהרת להסכים”.

“היא מסרבת להתגרש?”

“נכון”.

“מה ניתן לעשות? כי אצלי המצב הפוך”.

“הגיעו שמועות לאוזניי, על סרבנותו של בעלך. הסיפור שלך מפורסם”.

“נדמה לי שבמקרה כמו שלך, זה יותר פשוט”.

“זה לא פשוט בכלל, כשיש התנגדות של הצד השני, וכשיש ילד, ורכוש משותף. איני רוצה להיות אכזר. הייתי שמח שזה יקרה בהסכמה. בינתיים הפירוד, כך אני מאמין, ירגיל אותה ואת הבן”.

“מעניין לשמוע גרסה כל כך שונה משלי”.

“עניין כאוב. בואי נעזוב אותו. אני מאמין גדול בהזדמנויות שנקרות בדרכנו. אולי לא במקרה נפגשנו?”, חייך.

תמרה הביטה בו, משתעשעת, בנסותה לפרש את שפת גופו. נהנתה מהתלהבותו הבלתי נשלטת שלא הסתיר במבטיו, ומסיפורו שנשמע באוזניה אמין. ‘מי יודע’, חלפה מחשבה במוחה. ‘אולי אם הייתה פוגשת בו, גם חייה היו נראים אחרת’.

מיד גרשה את הרהוריה הילדותיים, שהרי אינו היחיד שעורר בה מחשבות מעין אלה, ולאמתו של דבר, אינה יודעת מה טיבו. עדיין לא ידעה איך תגיב לחיזורו של זה. גם היא פרודה, ובנסיבות אלה, יכולה לבחור את בחירותיה האישיות, בלי אישורי הרבנים. בחרה להיות נאמנה לעצמה, אולם להתמסד לא תוכל.

הקפה הוגש לשולחן. “מה את אומרת על עוגה טובה?”, שאל כממליץ.

“לא. תודה. לא מתה על מתוק”.

“אולי כריך, קרואסון, או כל דבר אחר שבא לך?”, הפציר.

“יודע מה?, קרואסון עם שקדים, נשמע נחמד”.

המלצר הגיש. השניים לגמו, טעמו ולא חשו איך הזמן חלף. תמרה קיבלה אס.אמ.אס בנייד שלה. בהביטה בו, נתקלה בשעון. לא האמינה למראה עיניה. שעה וחצי חלפו ביעף. זכרה אותן פגישות, שעשר דקות הלאו אותה. ‘בחור מעניין’, חשבה.

“איתן, אני חייבת לזוז. יש לי פגישה עסקית בעוד חצי שעה”.

“כבר? חבל”, הוסיף באכזבה, “תסכימי שניפגש שוב?”

“היה נחמד. חושבת שזה אפשרי”.

“אתקשר לתאם”, הודיע.

“בסדר. תודה על הקפה”.

קמה ממקומה, הניחה את תיקה על כתפה ועזבה את המקום, בלי הבט לאחור.

למחרת היום, בשעת צהריים, הגיע צלצול טלפון מאיתן. רצה להיפגש שוב. עיסוקיה לא אפשרו. עליה לנהל את העסק המשפחתי. הייתה עדיין מסויגת.

שבוע ימים שוחח איתה בכל יום, לשמוע את קולה, ולחמם את ליבה.

“מתי שוב ניפגש?”, שאל בכל שיחה.

“מאמינה שבסוף השבוע”.

חיכה בקוצר רוח. יום שישי הגיע. שמח ונרגש, התקשר אל תמרה. הודיע שהזמין מקום במסעדת יוקרה, לקבל את פני השבת. יצאה מביתה אל מכוניתו, בשעה היעודה, לבושה במיטב מחלצותיה. שמלת מיני שחורה, סנדלי עקב, שרשרת זהב לצווארה ועגילים תואמים משתלשלים מאוזניה.

בתיקה הקטן, צורכי איפור אחדים, טישו, עט וארנק עם ויזה וכסף, כמו תמיד. איתן לא פסק מלהביט בה, בעיניים לוהטות. עוצמת החום שהקרין, שבתה את ליבה ועוררה את רצונה להמשיך בקשר איתו. מצאה עצמה סוקרת את מראהו, ומתעמקת בסיפור חייו, כמי שרוצה להיות בטוחה בבחירתה. פירודו מאשתו לא הפריע לה. ידעה מניסיונה מה רבות המהמורות עד לקבלת גט.

איתן, גבר נאה ועיניו השובבות משוטטות במבטן אחר נשיות אמיתית. בשנות השלושים המאוחרות לחייו, אב לילד, משתוקק להתאהב מחדש, אהבה אמיתית שחסרה לו בביתו שלו. בהתלהבות פרועה ובעקביות אינסופית, היה סוחף נשים לתוך מערבולת רומנטית, בא על סיפוקו מן הכיבוש ודוהר הלאה. שמעה אך לא נרתעה. עדיין לא פגש בזו שכל מהותה אהבה ורוך, איתה ירצה לחלוק את חייו. בקסמו הרב, שבה כל אישה שנפלה ברשתו. לימים הסתבר, שהיו רבות. מקשיב, מדבר, רוכש את מאזיניו בלשונו החלקלקה שידעה שפות רבות. חודר ללב, מתיימר להבין גם את שפתו של אותו לב. אלא שכאן, היה זה ללא הועיל. לא הבין באמת. לא חדר לתוך השקט. לא קלט שיחה אילמת. לא ידע את שפת הגוף הרומזת ואולי, אולי לא רצה להירמז.

תמרה לא הסגירה את כל רגשותיה, גם אם נהגה להגזים בשיח, למלא את החלל בסיפורים רבים, בצחוקים ובדמעות, בפילוסופיות על החיים, או סתם דיבורים. את האמת שלה, רק גופה ידע לגלות. ברמז, במבט, או בהילוכה הגמיש והקליל, כאילו ריחפה מתוך מעמקים. משהו רוחני בתוך מהות גופנית. גוף שידע לאהוב, לכבוש ולהיכבש.

כהרף עין, מצאו השניים את עצמם בתוך חיבור נדיר, כאילו הכירו שנים רבות. כאילו נשמותיהם ערגו זו לזו, עוד בטרם פגישתם. חיבור אמיתי עד טירוף, כמוהו לא ידעה מימיה. היותו פרוד, הפיחה בה תקוות. ‘בקרוב יתפנה רשמית’. חלמה על יום בו תוכל להתאחד איתו לכל החיים. חולמנית, כמו תמיד, נאחזה בדמיונות שהתקווה כיכבה בהם. היה נעים הליכות, אמין ואוהב. מעניק תחושה של בית. משהו בלתי אמצעי. ליטוף לנשמה.


שוכבים במערומיהם, היו משוחחים ללא מחיצות. השליכו כל חומות הלב, עם כיסויי הגוף. שעה של אמת. שיחה דוממת וזועקת. לא מין. שירה. התעלות. באור מלא, ובמבטים נוקבים. רטטה כולה בכל פעם שהחליק ידו על גופה הלטיף. היה שונה מן האחרים. חם ומופלא. שולח מבטיו על אבריה, כאילו לראשונה פגש במערומי אישה. שוב רטטה. הוא לא הבין את שרצתה לומר. “אני אוהב אותך. את משגעת. יפה. אוהב אותך”, לחש באוזנה ואהבתו האמיתית יקדה מתוכו. עיניו לא פסקו לשוטט על שדיה הקטנים, על הקימור בבטנה החלקה, והמשולש הקטן, שלא נחשף מעולם אל אור השמש ונותר לבן, ליד צבע המוקה של גופה. קרב פניו לעברו של הכתם הבהיר. רחרח שעה ארוכה. תמרה שרועה למולו דרוכה ומצפה. תחושה של טלטלה ברגשותיהם. התעלות בגופותיהם.

הטלפון לא פסק לצלצל יום יום. חיפשו כל שעת פנאי כדי להיות יחד, לחוש בהתמזגות המסחררת של גופם ונפשם. שיחות הטלפון זעקו אהבה. היה צריך לשמוע את קולה. הייתה צריכה לשמוע את ליטופי מילותיו.

“כשאת רחוקה, אני משתגע”. הצהיר מפעם לפעם.

“אתה מרגש אותי. גם אני משתגעת”. נמשכו שיחותיהם ימים רבים.

איתן היה איש משפחה. אהב את המסגרת. גם אם לא היה זה בביתו שלו, נהג לחבור לארוחות משותפות בבית אחיו. איציק, בוגר ממנו בחמש שנים, נשוי למיכל, אותה הכיר בשנות העשרים לחייו ולחייה. בני הזוג חיו באהבה, ושני ילדיהם הפכו למרכז חייהם. איציק מעולם לא שם עינו בנשים אחרות. על כולן האפילה מיכל שלו.

פרידתו של איתן, אחיו הצעיר, הכאיבה לו. למרות שהמריבות החוזרות ונשנות בנישואיו היו ידועות לכל, השבר המשפחתי היה קשה לו לעיכול. חבריו של איתן הריעו לו על אומץ ליבו, ועל בחירתו לחיות כפי שליבו מורה לו. איציק החל לחפש עבורו בת זוג נעימה שלא יוותר בבדידותו. איתן יצא מספר פעמים עם כל אחת, ובסופו של דבר דחה את כולן ונמנע מקשר רציני. את טעמו המגוון בנשים, גילה לאחר פרידתו מאשתו ועזיבתו את הבית. תחושת החופש שלא ידע קודם לכן, האיצה בו לתור אחרי נשים חדשות שאינן דומות לזו, אשר קצה נפשו בה. יחסיו התבססו על משיכה גופנית בלבד. כל אישה שפגש, אפילו לפרק זמן קצר, הוזמנה יחד איתו לביתם של איציק ומיכל, כדי שיכירוה. עד אשר הופיעה תמרה בחייו. יותר מתמיד, היה סקרן לשמוע חוות דעתם של בני הזוג שהיו חלק ממנו, משום יחסו הרציני לתמרה. זו סירבה פעמים אחדות להצטרף לארוחת שבת משפחתית.

“מה קרה? למה לערב משפחה? לא מתאים לי עדיין”. נהגה לדחותו. יום אחד הפציר בה, כשהוא מבטיח שאם לא ינעם לה, יעזבו מיד. תמרה נאותה. רגשותיה כלפי איתן, הלכו וגאו. רצונה העז להיות חלק מחייו, הביא להסכמתה.

ארוחת החג בבית אחיו, הייתה חמה ולבבית. השיחות נסבו על אירועי היום, על הילדים, על העיסוקים של כל אחד מהמסובים. לפתע תמרה חשה במבטיו הנוקבים של איציק, ובתהיותיה של מיכל. זרם של אי נוחות חלחל בבטנה.

“סליחה, איפה כאן השירותים?”, שאלה.

“מיד אראה לך”, התנדב איציק. קם ממקומו, ליווה אותה לקצה המסדרון והורה לה על הדלת היעודה.

מיכל התקצפה על איציק, “מה קפצת בזריזות כזו? אתה לא חושב שזה תפקידו של איתן?”

“מה קרה לך, מיכל, שכחת איך אנחנו מארחים?” מורת רוחה של מיכל, בלט במיוחד.

תמרה שהתה בשירותים יותר מן המקובל. לא בא לה לצאת. הרגישה במפתיע אנרגיה שלילית מצד מארחיה. לא ידעה מה עליה לעשות כדי לא לפגוע בבן זוגה. איתן קם ממקומו וחש אל דלת השירותים.

“את בסדר, תמרה?”, שאל בדאגה.

“כן. כן. בעצם לא כל כך. תיכף יוצאת”.

איתן חיכה לה מעבר לדלת כמבט שואל, “מה קרה?”

“לא מרגישה טוב בבטני. אפשר ללכת?”

“בוודאי יקירה, מיד נפרד ואקח אותך הביתה”.

“למה אתם ממהרים?”, שאל איציק באכזבה.

“אתה לא רואה שהיא מרגישה רע?”, מיהרה מיכל לענות בטרוניה.

“מצטערת. נתראה בפעם אחרת. תודה על הערב”. הפטירה. יצאו אל מכוניתו של איתן, אשר לא חש בניואנסים הדקים של מבטי אחיו בתמרה. מבטים שהרתיעוה, ובעטיים מיהרה ללכת משם.

איציק החל לשאול את איתן אודותיה, בכל פעם שנתקל בו. משהו בדמותה, ובאישיותה משך אותו ללא שליטה. לפתע נדלקו בתוכו כל הנורות האסורות ותמרה היפה, חדרה לליבו. ערב אחד בא במפתיע לדירתו של איתן. “מה אתה אומר, אחי, שנצא לשתות משהו ביחד?”

“תגיד, מה עובר עליך? אני לא מכיר אותך כך. מיכל יודעת?”, שאל בתמיהה.

“מיכל יודעת שעליי לדבר איתך על עסקים”.

איתן, שעסקיו התנהלו בעיקר בארה"ב, זכה להצלחה רבה, ולעושר כלכלי, שלא סנוור את עיניו ולא פגע באופיו המוסרי, שובה הלב. נימוסיו החברתיים, ורגישותו משכו אליו לקוחות רבים. חלקם אנשי כוח ועוצמה, שלעיתים נשא עיניו אליהם בהערצה, אולם הצורך לשליטה בלתי מעורערת באחרים, לא דבקה בו והוא התנהל ביושרה מוחלטת. איציק העריץ את אחיו. עסקיו היו קטנים יותר, התרכזו בישראל בלבד. אהב להיוועץ באיתן בכל עת שחש צורך לקדם ענייניו.

“אנחנו פה לשיחה על עסקים?”, שאל איתן בציניות.

“לא. רוצה לבלות איתך קצת”.

“איציק, מה קורה? מה עובר עליך? משהו לא בסדר עם מיכל?”

“לא. לא. אל תדאג. מה קורה עם תמרה? מזמן לא באתם. הפעם זה נראה רציני”.

“נכון. רציני מאוד”.

“אני חייב להגיד לך, אחי, מזמן לא פגשתי אישה כזו. אל תכעס אם אומר לך, שאי אפשר לא להתאהב בה”.

“סליחה? מה אתה רוצה לומר, שהתאהבת בה?”, שאל בתרעומת.

“לא אמרתי”, התנצל “אני נשוי באושר. רק שתדע שהיא ממש מיוחדת”.

בו ברגע, ניצתו כל הנורות האדומות אצל איתן. מעולם לא שמע את אחיו מדבר כך על אישה זרה. כעס ניכר בפניו. חש מאוים. מעתה עליו לשמור על תמרה מפני אחיו.

איציק לא עמד בפיתוי, חיפש כל הזדמנות לפגוש בה. עבר זמן רב שאיתן לא בא לביתם עם תמרה. בבוקרו של יום אחד, הופיע איציק במקום עבודתה, וזו הופתעה מאוד לראותו.

“היי, מה אתה עושה פה?”, שאלה בתימהון.

“עברתי במקרה בסביבה והחלטתי להיכנס לומר שלום”.

“נחמד מאוד,” השיבה בקצרה. “חוץ מזה הכל בסדר?”

“כן, כן, כרגיל”. הביט בה בערגה.

תמרה הבחינה במבט מוזר שעורר בה אסוציאציות לא נעימות. איציק התיישב מולה.

“רוצה משהו?” שאלה.

“אשמח לשתות איתך קפה”, חייך וציפה להזמנה. תמרה חככה בדעתה, איך תוכל לסרב לו. עצה לא הייתה באמתחתה. הגישה לו קפה בשתיקה רועמת. ישב מולה בשולחן עבודתה ולגם מן הקפה שהוגש. אחר דקות אחדות, קם ממקומו ושאל במפתיע, “אפשר לעבור מפעם לפעם, להצטרף אלייך לקפה?”

“מה עובר עליך איציק? שכחת את אחיך? קיבלת ממני איתות או רמז כלשהו?”, ענתה בכעס.

“לא שכחתי”, השתהה בדבריו מתוך מבוכה. “מיום שהיית בביתנו, את לא יוצאת לי מהראש”.

“פשוט השתגעת!”, התעצבנה, “ממש לא מקובל עליי”, השיבה בהחלטיות.

“מצטער, אין שליטה על הלב. מודה שחיי נפלאים עם מיכל, ומעולם לא נתקלתי באישה שתגרום לי לחוש כך”.

“אני המומה. יש לך בעיה. תכניס לך לראש, שאין לי כל עניין בך”. השיבה וקמה ממקומה, כשידה מסמנת לו את היציאה מהדלת. כל אותו היום, קשתה עליה העבודה. לכאורה נעים לחשוב ששני אחים חושקים בה, אלא שכל ליבה נתון רק לאיתן, אשר מיום ליום אהבתה אליו הלכה וגברה. אינה רוצה לסכסך בין השניים והשתיקה מאוד מעיקה. מה תספר? מה תאמר? בסוף אותו יום, בא איתן לאסוף אותה מעבודתה, כפי שקבעו. מבטה העמוק, השקט והמוזר, לא נשא חן בעיניו.

“מה קרה לך?”, שאל, “משהו שונה במבטך”.

“סתם. התגעגעתי”, השיבה והתרפקה עליו. בחלקיק שנייה החליטה לבדוק, אם איציק ימשיך להטרידה, תשתף את איתן בסיפור. עד אז, לא תאמר דבר וחצי דבר, כדי למנוע ריב משפחתי. למחרת היום, צלצל הטלפון במשרדה. איציק היה מעברו השני. רתחה מכעס, רצתה לנתק, אלא שזה הקדים וביקש,

“תמרה אל תנתקי, בבקשה. תני לי הזדמנות. את מטריפה אותי”.

“תקשיב טוב”. הרימה קולה עליו, “אם תמשיך להטריד, אאלץ לספר לאיתן. תחסוך מעצמך את הצרות שנכונו לך”.

"את פשוט לא מבינה… " המשיך, אולם משפטו לא הושלם, וטריקת הטלפון בפניו כאבה לו. ימים אחדים לא שמעה דבר ממנו. רווח לה, מתוך אמונה שהבין את מסריה. בסוף אותו שבוע, איתן ביקשה שוב ללכת לארוחת שבת אצל איציק ומיכל, לאחר שסירב פעמים רבות. תמרה התחמקה.

“יש לי המון עבודה שלקחתי הביתה. אני חייבת להשלים דברים חשובים. מצטערת. לך לבד”.

“אשמח אם תבואי. אני מרגיש חייב ללכת. גונב לאוזניי שיש שם קצת מתח בבית”.

“מה קרה?”, גיששה.

“אין לי שמץ של מושג. כשאגיע אדע”.

“אני ממש לא בקטע של ריב בין זוגות. אתה יודע שיש לי טראומה. בבקשה, לך לבד”, השיבה מתוך תחושה אינטואיטיבית שהיא הגורם למתח.

“כרצונך. ניפגש מאוחר יותר בביתך”.

“בסדר גמור”.

איציק ומיכל ערכו שולחן והסבו סביבו יחד עם הילדים. אלה שוחחו בקולניות, ובסיימם לאכול, נתבקשו ללכת לחדרם. איתן חדור סקרנות, הביט במתרחש וחש את המתח הגובר באוויר.

“עכשיו שאנחנו לבד, רציתי שתדע שאחיך יורד מהפסים”. אמרה מיכל בקנטרנות.

“מה קרה?”, שאל בדאגה.

“הוא כמעט לא מדבר איתי, מסתובב בעיניים בוהות. יש לי הרגשה שזה קשור לאישה אחרת”.

“די, מיכל, זה לא יכול להיות”. אמר איתן בביטחון. “מה הסיפור, איציק? מה עובר עליך?”

הפנה מבטו אל איציק.

“אין לי מושג על מה היא מדברת. זה בראש שלה. אינה מפסיקה לשאול מי זאת האישה?”

“איציק, מה קורה ביניכם?”

“אחי, לא קורה כלום. יש לי קצת בעיות בעסק, לכן אני עמוס מחשבות ומחפש פתרונות”.

“אפשר לעזור במשהו?”, שאל איתן.

“לא כרגע, מקווה שאפתור את הבעיות בעצמי, עד שאזדקק לייעוץ”.

איתן ניסה להרגיע את מיכל שלא הייתה מורגלת ליחס אדיש מצד בעלה. לפני שעזב, ביקש מאיציק ללוותו למכונית, ולשתף אותו בענייני העסק.

“עכשיו באמת, אח יקר שלי, מה קורה? יש אישה נוספת?”, שאל בצאתם.

איציק הרכין ראשו ולאחר שתיקה קלה השיב, “לא יודע מה קרה לי. חושב שהתאהבתי במישהי”.

“אתה רציני? לא מתאים לך. אתה, כידוע לכולם, חולה אהבה על מיכל”.

“נכון, זה לא בשליטתי. ראיתי מישהי והיא לא יוצאת לי מהראש”.

“איפה ראית? מי זאת האישה שבגללה אתה מוכן להרוס את יחסיך עם מיכל?”

“לא בטוח שאני צריך לומר לך”.

“אתה לא סומך עליי?”

“לא במקרה הזה”.

“עכשיו אתה ממש מדאיג אותי. מי האישה?”, הרים קולו בדרישה.

איציק שוב הרכין ראשו. ניכר שהיסס אם לומר את אשר על ליבו, אולם המועקה גברה והמילים נפלטו מפיו בעצב.

“התאהבתי בתמרה שלך”.

“מההה??… השתגעת? מה זה צריך להיות? באמת ירדת מהפסים”, גער בו. “רוצה להבין, אמרת משהו לתמרה?”

“ביקרתי במשרדה והיא מאוד כעסה עליי”.

“אני מתאפק לא לתת לך אגרוף. שלא תעז יותר להתקרב אליה, אחרת אכניס את מיכל לתמונה. החושים שלה לא מטעים. תיזהר. חייך עלולים לקרוס ברגע”. צעק עליו בכאב לב, משהבין שייאלץ להתרחק מאחיו וממשפחתו, כדי להגן על אהבתו.

“יותר לא תראה אותה, עד שתוציא אותה מהראש. תמרה שלי, אתה מבין? אני מזועזע. לא מאמין למשמע אוזניי”, רתח מכעס.

“מה אתה לא מבין? לך יש אוצר ביד. בטוח גם גברים אחרים ירצו בה. כדאי באמת שתהיה ראוי לה”.

“וואו! דאגתך נוגעת ללב”, השיב בציניות, פרש למכוניתו והתניע ללא אמירת שלום. בהגיעו לביתה של תמרה, ישב מאופק, בוחר את מילותיו בקפידה. היין שנמזג לכוסות, הקל עליו לפתוח את ליבו.

“אני חושב שברור לי למה לא רצית לבוא איתי”.

“מה ברור?”, שאלה.

“למה לא סיפרת לי על איציק?”, שאל בטרוניה.

“מה קורה איתן, אתה לא סומך עליי?”

“איציק סיפר לי הכל”.

“הכל? לא קרה דבר. אין לך על מה לכעוס או לקנא. הבהרתי לו את עמדתי כלפיו וחשבתי שלא כדאי לגרום לקצר בין שניכם”.

איתן שתק. נעץ מבטו בה, ולאחר מכן שאל, “בטוח שאני יכול להיות שקט?”

“השתגעת? מה אתה מעלה בדעתך? יש לי רק אותך. עד שיש אהבה בחיי, נראה לך שאתן למישהו לקלקל לי? אתה ממש מעליב אותי”.

“בכל זאת, היית צריכה לספר לי”, אמר ובעיניו זיק של קנאה וכעס.

“ייתכן, אבל בבקשה תרפה. אתה יודע שיש לי אותך בבלעדיות”. אמרה בנסותה ליזום הומור שובר קרח. איתן חייך. תמרה התרפקה על כתפו והצמידה שפתיה לשפתיו. הכעס נעלם בין חיבוקיהם, לבין הלמות ליבם.

אהבתו הלכה והתעצמה. היה בטוח שבקרוב יוכל לפתור את בעיותיו המשפחתיות ולבנות חיים חדשים, נעימים, ומעניינים עם תמרה. השניים נקשרו בעבותות וזו חשה כיצד אותו ניצוץ, נדלק והפך לאהבה סוערת.

חיכתה לכל שיחת טלפון ממנו. לכל אס.אמ.אס. לכל מייל. לכל אמירה של הומור, ולכל עצה טובה. גופה רטט בכל פעם שידיו ליטפוה, גם אם נחו על כתפה בלבד. משהו בנשמתה התחבר לרוך ולעדינות, לצד הגבריות שלו, אלא שהספק כרסם בתוכה. שמא לעולם לא יוכלו לחיות ביחד. שמא הלחצים הבלתי פוסקים מצד אשתו, ישפיעו עליו.

באחד הערבים, בעודם סועדים את ליבם, הבחינה בעצב נשקף מעיניו של איתן.

“מה קורה, אהובי?”, שאלה בדאגה.

“אל תשאלי. אני בדיכאון. בא לי למות”.

“מה קרה? איך אתה אומר כזה דבר? דבר ברור”.

“תקשיבי,” אמר ובעיניו נצצו דמעות, “הבן המקסים שלי, שמע ויכוח ביני לבין אימו, כשבאתי לביקור. לא ידענו שהוא בקרבת מקום, היה נדמה שהוא בחדרו. את יודעת שהיא רוצה שאשוב הביתה? טוענת שזו טובת הילד. משתמשת בו באופן ציני. אני כבר לא יכול יותר. הסברתי לה שאיני מסוגל להמשיך כך. שעדיף פרידה ברוח טובה, בלי מריבות, לפחות למען בננו”.

אנחה גדולה פרצה מפיו וגרונו נחנק. משנרגע, המשיך בדיבורו.

“הויכוח הפך לקולני. היא פרצה בבכי נוראי. תמיד מניפולטיבית. כעסתי. חשתי בסחטנות הרגשית שלה. את לא יכולה לדמיין לאיזו היסטריה זה הכניס את הילד. בו ברגע, החל לשבור חפצים בחדרו. רצנו שנינו לראותו, ומצאנו אותו בוכה, משליך ספרים, כריות, כסאות וכל חפץ שנקרה בדרכו. עולמו חרב עליו. ‘אתם שוב רבים? לא תהיו אף פעם ביחד?’, געה בבכי, ‘אני לא רוצה. אני לא מסכים. למה אתם עושים לי את זה?’ מובן ששנינו ניסינו להרגיעו ולהבהיר לו שאין זה קשור אליו ואותו נאהב תמיד. ‘אני אברח מהבית. לא תמצאו אותי. רוצה את ההורים שלי ביחד’. השתתקנו המומים. ניגשתי ללטפו ולהרגיעו, בהבטחה שנחשוב על זה ולא נחליט כרגע שום דבר. נראה היה על פניה של אשתי מבע של שמחה, שהרי מצבו של הילד, יממש את רצונה”.

תמרה הקשיבה. פניה התכרכמו. בלעה את רוקה ופלטה, “אז אתם חוזרים?”

“לא יקירתי, לא. אני מאמין שעם הזמן, ארגיל אותו לרעיון, רק שזה יצריך הרבה יותר זמן. אל תדאגי. לא נוותר על היחד שלנו. חיים פעם אחת”.

תמרה הרכינה ראשה ונעצבה אל ליבה. אהבה אחת בחייה. אהבה ענקית, עם הנפש התאומה שלה. האם זו תילקח ממנה ולא תתממש? איתן קרב אליה, חפן אותה בזרועותיו בכל כוחו וזו פרצה בבכי חרישי, כמי שצופה את המשבר הקרב ובא.

ימים רבים חלפו. אותה שיחה לא חזרה על עצמה. הקשר חזר לקדמותו. כל יום היה מתוק מקודמו. יצאו יחד לסופי שבוע. האזינו לקונצרטים. לא דילגו על מסעדה טובה בעיר. בכל פעם שאיתן קרב אליה ונשק לכל חלק בגופה, נאחזה בו כאילו זו הפעם האחרונה. לא ידעה מדוע. מה ליבה אומר לה. אולי פחדים מכרסמים בתוכה? אולי האינטואיציה האמיתית? עיניו לא שיקרו. רגשותיו העזים כלפיה, עוררו את תאוותה הגדולה לחיים.

גם כשלא היה עימה, הייתה מתכרבלת בשמיכותיה בגפה, חשה את ריחו ואת כפות ידיו החמות המלטפות. איתן היה איתה בכל יום בחייה. בעבודה, בין חברותיה, במפגשים משפחתיים. תמיד לקחה אותו איתה, גם אם היה מעבר לאוקיינוסים. נשמותיהם היו מחוברות.

לאחר חודשים אחדים, נפגשו השניים כהרגלם. משהו מוזר הבריק בעיניו של איתן. תמרה שקטה ומכונסת, הגישה את ארוחת הערב המקורית שלה, על מגש ענק והניחה על השטיח. משהו אחר, לא שיגרתי. שיהיה מעניין. תמיד הפתיעה, ככה סתם בטבעיות. הוא הסתחרר, התפעל כתמיד.

“אישה שלי, מזמן לא סיפרת לי אם יש התקדמות בהליכי הגט שלך?” התעניין בפתאומיות.

“לצערי, יקירי, אין בשורות בפי. לאיש לא איכפת והצדק לא מפציע”.

“אני חולם להינשא לך, ולהקים משפחה עם ילדים. את הרי יודעת כמה נפשי עורגת לקן משפחתי”.

“גם אני חולמת אותו חלום. אהבתי לילדים, היא אהבה ענקית, בפרט שמדובר בהורות משותפת איתך, אהוב ליבי”.

“הייתי רוצה לחיות פה איתך, תמיד. עם כל הטוב הזה, מאושר באדם. לא מכיר נשים כמוך, ואני דווקא מכיר הרבה”.

‘יהא עליו לוותר על הקמת משפחה איתי’. הרהרה בליבה. ‘החוק אינו מאפשר זאת’. עדיין לא וויתרה על התקווה. אולי יקרה נס?

שקעו לתוך תהום הריגושים. כמעט לא דיברו, רק הרטט הזה… הייתה מאוהבת בכל נימי נפשה ולא ידעה אם קלט את עומק שדריה. השתוקקה להעניק לו את כל הטוב שבעולם. עיניה נצצו, ליבה רטט. איתן היה אהבתה הראשונה. הוא דיבר. היא שתקה. רצתה שיחוש בעוצמת אהבתה ללא מילים. לא ידעה שזה אסור. לא ידעה כמה מפחיד, לראות פתאום כי יש אמת אחרת, מכל מה שהכיר עד כה. יש טוב וטוב יותר ויש נפלא כזה, כמעט לא אמיתי.

אותם שהורגלו לחיות בים רדוד של רגשות, לא יעמדו בסחף הגואה, לא יבינו את מהות הטוב המאפיל עליהם ומרתיעם. עדיין לא הבינה כמה יקר יהיה המחיר.

באמנות טבעית, הניחה לו להיות שרוע במיטתה. גהרה על גופו ונזדקפה, רכובה ומרחפת, מתמזגת במחול פראי עד אובדן החושים. איתן לא ידע את נפשו. ‘חלום? מציאות’? לפתע, בטרם מסר את כל גופו וליבו, אחז בכתפיה בחוזקה והתחנן, “די! חייבים להפסיק! יותר מדי טוב לי כאן! יותר מדי טוב! אני עלול לאבד הגיון”.

קטע באכזריות את שיחת הגוף הנפלאה שהתנהלה ביניהם אותה שעה. פחד לאהוב בעוצמות שלא הכיר. פחד לקבל החלטות שאינן ברות ביצוע. פחד מן היקיצה. כל אותן שפות שידע, נדמה כי לא הועילו להבין את שפת הגוף, או אולי דווקא משום שהבין וחש, היה מבוהל עד מוות.

“אהובה שלי. אני קרוע לגזרים. רוצה להיות איתך לנצח. אם אשאר עוד רגע, אתן לרגש לנצח את ההיגיון. אותו היגיון שמחייב אותי להתחשב בבן היקר שלי”.

“כלומר?”

“המצב העגום הזה, עלול להימשך זמן רב. גם אם אשיג את גירושיי, את אינך מותרת לאיש. לא נוכל להתמסד. לא נוכל להקים משפחה. איני רוצה להשלותך, להרעיף עלייך הבטחות שווא. יותר מדי טוב לי איתך. מה שקורה לנו, זו לא המציאות. זה חלום נפלא. מבקש שתביני”. לא רצתה להבין. נתנה מקום של כבוד לרגש. הוא המיר אותו בהיגיון הצרוף.

“איתן שלי, מה הפחד? עוד מעט יסתדרו הדברים גם אצלך וגם אצלי. בינתיים טוב לנו יחד. רוצה לוותר על זה?”

“אהובה יפה שלי. התסבוכת של שנינו קשה ומפחידה. מה יקרה אם לא תהיי חופשייה בקרוב?”

“איתן, בוא לא נוותר”, התחננה. “לא כל יום מזדמנת אהבה אמיתית לחיינו”.

“את צודקת. רק שכחת שיש לי גם רגשי אשם כלפי בני. אני מרגיש שעדיף אם נתרחק לפני שלא נוכל יותר”.

גרונה של תמרה נחנק. לא הוסיפה מילה. הביטה בו בעיניים עצובות ונפלה על צווארו. איתן חבק אותה בזרועותיו, במלוא העוצמה. עוצמת אהבתה, הייתה כעוצמת פחדיו, להם נכנע.

כשיצא מביתה, ליוותה את דמותו במבטה העגום, עד שהלך ונמוג בתוך ערפילי הבוקר. שנים של אהבה, נקטעו ללא התראה מוקדמת.

עצב מהול באושר, היו מנת חלקה זמן רב. קשה היה לה בלעדיו, אולם בזכותו חוותה אהבה אמיתית בכל נימי נפשה. ימים רבים נתנה דרור לדמיונה, בו היא ואיתן, עם ילדיהם המשותפים, שמחים ומאושרים עד יומם האחרון.

המציאות טפחה על פניה. לא תוכל להקים בית בישראל. לא תשכח את אהבתה הסוחפת לאיתן. הוריקן רגשי שמעולם לא חשה ולא ידעה על קיומו. אהבה יחידה שנותרה בליבה, כזיכרון שאין דומה לו.

לימים, ממרחק רב של זמן, גונב לאוזניה שאיתן חזר לחיות עם אשתו. כמו ערפדה מיומנת, שינסה מותניה, שיפרה סגנונה הנצלני כדי לתעתע בו, לזכות שוב באמונו, למצוץ את דמו, ולהתיש כוחותיו, כך שיהא תחת שליטתה הבלעדית. או אז, תקיז את דמו ותכיש אותו בארס כהרגלה. תעתעה בו בשקרים, ובערמומיות החזירה אותו לחיק המשפחה והמשיכה במעלליה, שהרי איש אינו יכול לשנות את מהותו האמיתית וזו שלה הייתה משוללת כל מצפון ורגש. ילדים נוספים לא היו להם. בנו יחידו, היה מקור אושרו. גם אם כבר לא ידע אהבה עם זוגתו, סיגל עצמו להליכותיה של אותה אישה. ממילא נרתע מאהבה מסחררת, אותה חווה עם תמרה.

לרגע קט חלפה קינאה בליבה. הייתכן שאת מקום אותה אהבה ענקית, תתפוס אישה קרה ומנוכרת ששיחקה משחק תפקידים מלאכותי ובלתי אמין, להטעות את קורבנה? האם צדק באמת מצוי רק בכוכבים? הייתכן שאותו גבר, חכם ושנון, נפל שוב במלכודת ולא השכיל לחוש, ולהבין כיצד הפסיד חיים נפלאים, אשר נכונו לו בתוך ים של אהבה צרופה? תחושת הקנאה, הסבה לה סבל ועוגמת נפש. עננים של בדידות האפילו על נשמתה. שוב התבצרה בתוך עצמה. בחלוף הזמן, הרימה ראש מיגונה, הסיטה מחשבותיה לבחירות חדשות, כאשר לצידן נותר חרוט זיכרון עז מאהבתה לאיתן. אישיותו הפכה למקור השוואה עם כל גבר שפגשה בדרכה.

תהיות רבות הטרידוה. האם לא למדה לקח? לעולם לא תדע למגנט את הגבר הנכון? הייתה בטוחה שהוא נפש תאומה לה. ליבה שוב זקוק להחלמה, ולהבנה. האם זה בה? האם בו? הייתכן שאותם פחדים מטראומות ישנות, חוסמים את הדרך הלאה? ואם כן, מה עליה לעשות?


 

יט

תמרה הפסיקה כתיבתה. תשישות אחזה בה. עיניה נעצמו אט בעודה יושבת על הכורסא.

בשעת לילה מאוחרת, שבה מיקה לביתה.

“היי, חברה שלי, מה קרה לך? למה את לא במיטה?”

“לא יודעת. נפלה עליי תרדמה. אני גמורה”. השיבה בקושי.

“בואי, בואי למעלה. תשני במיטתך, נדבר בבוקר”.

ביום המחרת, ספקות עלו במוחה של תמרה. האם תוכל עוד לאהוב אי פעם אהבה אמיתית? האם וויתרה על היאחזותה בזיכרון אהבתה המופלאה? הראשונה, היחידה, זו שלא הותירה בה כל היסוס, או חרטה? נאחזה כבמטה קסם, באותה אהבה ולא רצתה להרפות. פחדה להיוותר ללא אותו רגש קסום, גם אם חלפו שנים רבות. בארוחת הבוקר, האזינה לסיפורה של מיקה, על מפגשה עם גידי.

“נראה לי שזה הגבר האולטימטיבי. את לא מבינה. הוא בדיוק מה שחלמתי עליו כל החיים. מעניין, מדליק, ומושך בטירוף”.

“ולאן הובילה המשיכה הזו?”, שאלה תמרה בהיתול.

“אל תשאלי. אין מילים”.

“מה זאת אומרת? ספרי קצת”.

“אני מסוחררת יקירתי. נדבר בהמשך”.

“יפה, יפה, ומתי ההמשך?”

“סבלנות. יהיה בסדר. מה איתך? סיימון התקשר?”, הסבה את נושא השיחה.

“לא. הייתי כל כך עסוקה שאפילו לא חשבתי עליו. עכשיו נדמה לי שאולי משהו קרה. גם אתמול לא שמענו ממנו”.

“אולי פשוט היה עסוק”.

“אולי. נחכה ונראה”.

תמרה הכינה אומלט עם פתיתי גבינה והגישה לשתיהן, לצד ירקות חתוכים וג’בטה עם חמאה.

“ממש כיף לאכול, במיוחד אוכל טעים”, אמרה מיקה שנהנתה מכל דבר שהוגש לשולחן.

“זה לא סתם כיף”, הוסיפה תמרה. זה מרגיע ומשביע, ו’מיישר' את הראש".

“מה הקשר לראש?”

“נראה אותך חושבת כמו שצריך, כשאת רעבה. רק הצבא צועד על הקיבה?”, התבדחה.

“נכון. צודקת. לא סתם סוגרים עסקאות על ארוחות דשנות, כפי שאת יודעת מניסיונך”, אישרה מיקה בהסכמה.

בתום הארוחה, עליה לצאת להסדיר דברים אחדים בבנק ואחר כך תפגוש את גידי. תמרה ארגנה לעצמה בלוק נייר וכלי כתיבה. אהבה לחוש את הנייר ואת האותיות הכתובות, עוד בטרם העברתם למחשב. התיישבה ליד השולחן והפליגה בדמיונה למחוזות מן העבר. עדיין נותרו בתת המודע חסימות אחדות שיש לפרוץ, למרות פגישותיה עם ד"ר פלג. סיפור חייה נראה לה הזוי. חיפשה אחראים ולא מצאה. ידעה, על פי כל התיאוריות שאנו האחראים היחידים לחיינו, אך בעמקי נשמתה האמינה שיש כוח עליון שמחליט עבורנו. בצר לה, הפנתה אצבע מאשימה לבורא עולם. חשה כאילו הייתה מובלת אל אותם שנים חשוכות, לא מתוך בחירה אישית. כעסה על חוקי הדת היהודית שמאפשרת עוולות בשמה, וכדי להסיר מעליה חלק מן המועקה, החלה כותבת מכתב לאלוהים.


‘אלוהים! אתה אולי מתפלא, אך אני, דווקא אני שאין כל מטפחת לראשי ולא סידור בידי, אינני יושבת בבית כנסת ואפילו נוסעת בשבת. דווקא אני אליך פונה. אל תתפלא, פשוט ניסיתי הכל. רציתי לדעת מי האחראי. ועדת חקירה?… לא! מיותר! שאילתא בכנסת?.. מה יעזור? סבבתי בשווקים אובדת עצות. ניסיתי לבדוק. אצל מי לא? קרובים, שכנים, ידידים, מזכירות שיודעות כל דבר, אנשי עסקים ומרימי תרומות למיניהם, אפילו נשים חסודות וישרות לב… וכמובן, רבנים עטורי זקן. שליחיך, אשר על פי מוצא פיהם יקום דבר. התברר לי כי אתה, רק אתה הוא זה המזווג זיווגים, ועליך נאמר, “יושב במרומים ישחק”. אז למה? מה מצחיק כל כך? למה דווקא אני? עכשיו ברור לי שאיש לא יעזור כאן. למי בעצם איכפת? ברגים קטנים במכונה הגדולה. לא משמעותי. לא כדאי להתאמץ. הממשלה?.. אין לה זמן לזוטות. החברה?.. איש, איש ועניינו הוא. אנשי הדת?.. למה שיטרחו, כיסאם מובטח. הפגנות?.. חומר נוסף לאמצעי התקשורת. אולי פנייה אישית וגלויה לרב שדואג למנוחתן של עצמות המכבים?.. הפעם לא די סנסציוני. אז מה נותר, אם לא לפנות אליך. שהרי כאן, אין שום סיכוי. אולי שם, למעלה? כדאי שתציץ לרגע ממרומיך ותראה, אלפי עגונות שאתה זיווגת. כן, אתה ולא אחר, וגם אני ביניהן. העמדת לנו נציגים שנאמר דברינו בפניהם, אבל אוזניהם אטומות. בטוחה שסתם סמכת עליהם, בלי לבדוק מעשיהם. בלי ראיון מוקדם… מצא לך רגע פנאי, וראה כיצד מעלו בתפקידם. כל אותן מילים יפות של אהבה, עזרה לזולת וצדק, נשמטו כליל ממילונם והרי תורתך, יפה היא וחומלת. הבט על הילדים הרבים הגדלים ללא אב ולא יזכו לאח נוסף במשפחתם, שהרי אימם אסורה לשאת פרי בטן ברחמה… חרפה לעשרה דורות… או נשים שנותרו עריריות ללא צאצאים, משום ששליחיך לא אפשרו את שחרורן מבעל בן בליעל… הבט על אלפי נשים שנלחמות על קיומן בגפן. נסה לחשוב על העוול האנושי שנעשה בזדון. ואין דין ואין דיין. ראה כמה “בנות ערובה” זועקות ואין מושיע… נכון, אתה צודק. נתת לנו עשר דיברות ולא הייתה בהן אפילו אחת האוסרת לעגן אישה. בטוחה שלא התכוונת. פשוט לא חשבת לאן זה יוביל. לא האמנת כיצד יבזו את הכתובה שקידשת אותנו בה, או אולי פשוט שכחת… אז אם, אחרי כל זה, אתה חושב שזה בסדר ואין זאת הפקרות בעיניך, ומצפונך אינו מציק… ואם אינך מתכנן חוק נוסף בעשר הדיברות, ולא עולה בדעתך להחליף את משרתיך הקדושים שאיבדו כל מצפון… אם כל זה יימשך לדורות, אז באמת, באמת, אולי כדאי שסוף סוף, תפסיק לזווג זיווגים כאלה ולצחוק על כולנו מלמעלה…’

משסיימה איגרתה לאלוהים, חלחלה אחזה בה. אינה דתייה, אבל אולי תיענש. מי יודע? גם איינשטיין אמר שאם יש חוקי טבע, בוודאי יש מחוקק. יחד עם זה, כבר נאמר שלכל סיבה יש מסובב. לכל דבר שקורה, ישנה מטרה סמויה. אולי רק אלוהים יודע מה הסיבה.


במהירות זינקה ממקומה לקול צלצול הטלפון. סיימון היה מעברו השני.

“היי יפה שלי, מה שלומך?”

“בסדר ואתה?”, נשמע קולה, שונה מהרגיל.

“מה קורה? הערתי אותך משינה?”

“מה פתאום?”

“למה את נשמעת כך?”

“קצת שקועה במחשבות ובכתיבה. מכינה עצמי למפגש”.

“יופי. שמח לשמוע”.

“ואצלך?”, שאלה.

“את בוודאי לא מבינה למה נעלמתי לך אתמול”.

“לא חשוב, ממילא הייתי עסוקה”, ניסתה להישמע אדישה.

“אני רוצה בכל זאת לספר לך”.

“שומעת”.

לאחר אנחה קלה, החל לספר.

“לא תאמיני, אבל במקרה לגמרי פגשתי אתמול את ג’וליאנה”.

תמרה השתתקה. היה נדמה שהטלפון נותק.

“את שם, תמרה? למה אני לא שומע אותך?”

“מה אתה רוצה שאומר? אני בהלם”.

“אני חושב שזה לא סתם קרה. אני חושב שניתנה לי הזדמנות”.

תמרה הרגישה איך הכעס והאכזבה גואים בתוכה. ‘בוודאי יחזור לאקסית המיתולוגית, כמו איתן. כמה טוב שעוד לא נתנה בו אמון מלא. לא הרשתה לליבה להיסחף’.

“הבנתי. לא ברור למה אתה מספר לי. אתה לא חייב לי כלום”, מיהרה לומר, וטרקה את הטלפון. מיד נשמע צלצול נוסף. הביטה בצג, ראתה שוב את סיימון. לא רצתה להגיב. גרונה נחנק, עיניה מלאו דמעות. הנה הגיעה אותה אכזבה ממנה חששה. רחמים עצמיים תקפוה. התכרבלה על הספה בסלון, הניחה את הנייד לידה והציצה בו בכל פעם ששמעה צלצול. סיימון לא פסק לנסות. תמרה סיננה. החליט לסמס לה.

“את לא מבינה. לא נתת לי לסיים את הסיפור. חייב לדבר איתך”. החזירה אס.אמ.אס. “לא נראה לי שיש על מה לדבר”.

“אל תסיקי מסקנות לפני שאת שומעת”, המשיך לסמס, “את חייבת להקשיב לי”.

“אין לי כל עניין”.

הודעותיו וצלצוליו, לא הזיזוה ממקומה. חשך עליה עולמה. פרחו חלומותיה שזה עתה התעוררו. לא עוד פעם. אין בה כוח למשבר נוסף. איך תצליח לתת אמון במישהו? הערגה אל סיימון, הוחלפה בכעס נוראי. בקנאה שורפת ומכלה. לא תרשה לעצמה כאב נוסף.

לאחר כשעה, נשמע צלצול בדלת. הציצה בחריר הקטן, זיהתה את סיימון והבינה שלא תוכל להשאירו בחוץ. בתוך תוכה, רצתה לשמוע מה בפיו. הלה נכנס באיטיות, התבונן בעיניה האדומות מבכי, הבחין בהבעת פניה העצובים וניסה להתקרב אליה. גופה נרתע.

“אם כבר באת, שב ותאמר את מה שיש לך על הלב ונגמור עם זה”, אמרה בקשיחות.

“על מה את מדברת?”, השיב, כשהוא הולך אחריה לכיוון המטבח ותופס את מושבו באחד הכיסאות, ממולה. "אני מאוד מבקש שתקשיבי עד הסוף. אתמול כשירדתי לקנות מצרכי מזון לבית, הסתובבתי בשבילי הסופרמרקט הגדול שלידי. חושב שהיית בו ערב אחד יחד איתי. פתאום עוברת מולי ג’וליאנה עם עגלת מצרכים. ‘היי סיימון’, היא אמרה ואני עניתי, ‘היי’.

ג’וליאנה נעצרה מולי ולא התאפשר לי לחמוק. אולי בתת מודע גם לא רציתי. אולי דווקא היה לי צורך לבדוק את עצמי, אני מודה. ‘מה קורה איתך?’, שאלה. ‘בסדר’, עניתי בקצרה. ‘מקווה שאתה כבר לא כועס עליי’, הוסיפה. לרגע לא ידעתי מה להשיב. עבר זמן לא מבוטל, אולם לא היה ברור לי עצמי אם הכעס והפגיעה חלפו לחלוטין. ‘מה זה כבר חשוב’ הגבתי, ‘חלף המון זמן. ממש לא רלוונטי’. תקשיב, אם כבר נפגשנו, אולי כדאי שנדבר. אותה שיחה שלא עשינו מעולם. אני יודעת שלא הייתי בסדר, מה דעתך שנשב לקפה ונסגור מעגל?' הייתה בי התנגדות מיידית, אולם נזכרתי בקבוצת התמיכה שממליצה לא לשמור דברים בבטן, ובסופו של דבר הסכמתי. בפינה בתוך הסופרמרקט הענק, יש קפיטריה קטנה. ישבנו שם. היא הביטה בי בחביבות. בדקתי את עצמי. לא היה בי כל רגש. נראה לי כמו סיפור של מישהו אחר".


תמרה קמה ממקומה, מזגה לעצמה כוס מים. היא לא תאפשר לדמעות לשטוף את לחייה. לא תיתן לו את העונג לראות את סיבלה. אותה אישה חזקה, אשת העולם הגדול שמעסיקה עשרות עובדים במפעל חייה בעוצמה, ובנחישות. אותה אישה מתגלה במלוא חולשתה, ככל שהנושא כרוך ברגשותיה. רכה וענוגה, רגישה, ופגיעה, מתירה לעצמה ליפול בלי מעצור. לחלחה גרונה בלוגמה מן המים, מנסה לומר דבר מה. המילים נעתקו מפיה. השפילה עיניה מבלי להביט בו. הוא המשיך בסיפורו.

“תמרה, יקירה שלי, את לא מבינה איזה דבר נפלא קרה. הסתכלי בי. אל תשפילי עינייך. המפגש הזה היה סגירת מעגל אמיתית. פתאום, כשהבטתי בג’וליאנה, אפילו לא ראיתי את יופייה. פשוט לא הבנתי איך רציתי להתחתן איתה. נראתה ריקה מתוכן, שטחית ולא מעניינת. סיפרה לי על ההתאהבות הפתאומית שלה אז, באותו בחור שהכירה בחופשתנו, בבר של המלון בטוסקנה ואפילו התנצלה על חוסר האומץ שהיה לה לבוא ולהגיד לי את סיבת עזיבתה. הקשבתי לה בלי לחוש דבר כלפיה. אפילו לא כעס. הייתה זרה לי. הרגשתי משוחרר, זורם ואוהב את החיים, ומאושר שהכרתי אותך, יקירה”.

“למה שאאמין לכל הסיפור הזה?”

“חמודה שלי, לא הייתי חייב לספר. רציתי לשמח אותך על סיומו המוחלט של פרק מן העבר”.

תמרה הרימה עיניה לשמע דבריו, בחנה את מבט עיניו והבחינה ככנותם. סיפורו נשמע אמיתי, ציפתה להמשכו.

"ג’וליאנה המשיכה לדבר על עצמה, על העובדה שהיא כבר לא בקשר עם אותו בחור. שאין כל גבר בחייה כרגע והיא תשמח אם נוכל להישאר ידידים. את לא מתארת לן איזו הרגשה נפלאה אפפה אותי, כשאמרתי לה, ‘מאוד מצטער בשבילך, אבל חיי מלאים באהבה כזו שמעולם לא חלמתי שעוד תהיה לי’. בסקרנותה שאלה, ‘מי המאושרת’? ואני השבתי מבלי להכביר פרטים, ‘אני מאושר, ומקווה גם לגרום לבחירת ליבי להיות מאושרת’ ".

“נו, וכמובן עם טוב לבך, תישארו ידידים כרצונה?”, שאלה תמרה בהקנטה.

“מה פתאום, יקירה, הבחורה הזו נשלחה אליי אתמול, כדי להבהיר לי פעם נוספת, עד כמה אני חולה עלייך ואינני רוצה כל קשר איתה”.

“סיימון, אתה יודע עד כמה האמון שלי זקוק לחיזוק. לא יכולה לחיות בלעדיו”.

“אין לך מה לדאוג. רק את בראש שלי”.

חיוך קל עלה על שפתיה. שאלה מבוישת, “רוצה כוס מים?”

“מעדיף איזה דרינק לשנינו. מה דעתך?”

“בסדר. רק קודם תסביר לי למה לא סיפרת לי את כל זה אתמול? למה לא התקשרת?”

“הייתי חייב להיות עם עצמי. לברר לעצמי באופן מוחלט, אם אני זקוק עוד לתמיכה, אם נותר בי כעס, או אולי שמץ של געגוע. כדאי שתדעי שאמשיך ללכת איתך לקבוצה, כדי שאת תוכלי לחוש כמוני. זו הרגשה נפלאה. אני נקי לחלוטין, יקירה שלי, מחוזק ויודע בבירור לאן פניי מועדות. אין בי שמץ של ספק מה אני רוצה ועם מי”.

“מה אתה אומר? יודע בבירור? וזה תלוי רק בך?”, הגיבה בציניות. “לא, את צודקת. זה תלוי גם בך, אבל אני מאמין, שאם תגיעי לאותה נקודה, בה תיפרדי מעברך, גם את תרצי שנלך יחד באותה דרך. אנחנו באותו ראש ואין לי ספק שאהבתנו תרפא כל מכאוב. מבטיח לעשות כל דבר כדי להעלות חיוך על שפתייך המתוקות. משוכנע שבסתר ליבך את יודעת שכימים אלה אנחנו כותבים את סיפור חיינו בעצמנו”.

דבריו החמיאו לה, גם אם עדיין ניכר ספק קל בפניה. הגישה שתי כוסות יין לבן. סיימון קם ממקומו, עמד מאחורי כיסאה. ידיו נגעו בכתפיה והיא לא נעה. ברגישותו חש את הכאב שהצטבר בהן, עיסה את עורפה, ליטף את ראשה, אחר כך התכופף לעברה ונשק ללחייה.

“רוצה שאלך?”, שאל בחצי צחוק.

“לא יודעת מה אני רוצה כרגע”, השיבה.

“מה דעתך, שנצא לשעה קלה לאכול משהו בחוץ. כאן בסביבה?”

“סיימון, כדאי שתדע שאין לי יותר מקום לאכזבות בחיי”, התריעה בפניו, בלי להשיב לשאלתו.

“מבין שעוד לא השתכנעת. ברור, קשה להשתכנע על בטן ריקה? ח ח ח…”

“צודק, תן לי כמה דקות”.

עבר לשבת בסלון, בעוד היא עלתה לחדרה, החליפה בגדיה, זרתה מים קרים על פניה, ולאחריהם קרם לחות ואיפור. כשירדה, היה נדמה שהחליטה לתת הזדמנות נוספת לקשר עם סיימון, מתוך אמון שתוכל לבטוח בחושיה הטבעיים, אך לא תרפה עדיין ממבחנים.


 

כ

במרפסתה של מסעדה אינטימית, בפאתי העיר, בתוך צמחיה מגוונת, ומרהיבה, ישבו השניים. ברקע נעימה חרישית, רומנטית. נדמה היה כאילו הזמן עצר מלכת. מבטיהם, מלאי שיח. השתיקה העיקה. לא ברור איך ממשיכים.

“מה בא לך, יקירה?”, שאל לאחר זמן מה.

“הממ…” אני חושבת שאזמין שוב פסטה. אולי הייתי איטלקייה בגלגול הקודם", אמרה בחיוך, לאחר הצצה בתפריט. “חולה על פסטות”, ניסתה לחזור לתחושה המוכרת לה.

“אני סטייק, כהרגלי. אם תרצי להשתתף, התענוג כולו שלי”.

בינתיים הוגש לשולחן בקבוק מים עם פלחי לימון ועלי מנטה. סיימון מילא את כוסה של תמרה וזו שלו. כשהרים כוסו, חייך אליה ופלט, “אז מה? אנחנו בסדר?”

“חושבת שכן”, השיבה במבוכה קלה.

סיימון רצה שתמרה תסיים בקבוצת התמיכה, תחוש בטוב, ומשם יוכלו להתחיל לממש חלומה לטייל בעולם. תמרה סקפטית, קשובה, נהנית מהפנטזיה שהוצגה בפניה.

“רוצה לחוות איתך מסע בארצות שונות”.

“גם אני רוצה. צריך לדבר על זה, כשנהיה מוכנים”.

“מחר הולכים לקבוצה”, הדגיש.

“כן, זוכרת”.

“יש עוד שני מפגשים. מאמין שזה יספיק לך. עברת תהליכים קודמים וכאן תגיעי לסיומם”.

“מקווה מאוד”.

“רוצה לחלוק עם הקבוצה את השמחה וההתרגשות שאני שרוי בהם בזכותך”.

“נו. נו. אתה מגזים, כרגיל”.

“ממש לא מגזים. מוצף באושר אמיתי. יש בי אמונה שזו הזדמנות חיי. חשוב לי לדעת, איך את מרגישה?”

“הייתי אומרת, שאתה קצת לוחץ וקצת ממהר. אני עדיין מנסה להבין כל מה שעובר עליך, בעיקר לאור עברך הזוגי והמאמץ לחדש את אמוני. תן לנו זמן לעכל, ולהרגיש שוב את יחסינו”.

“עוד לא השתכנעת? מה עליי לעשות כדי ששוב תבטחי בי?”

“יקירי, זה בסדר. אני פשוט זקוקה לזמן”.

“מאמין שבסוף, תחשבי ותרגישי בדיוק כמוני. בינתיים, תרשי לי לתאר בפניך אפשרויות למסלולי טיול שונים. מה דעתך?”

“בסדר, רק תזכור שאשהה פה כשלושה חורשים בלבד. אני מחויבת לניהול העסק. אומנם מיניתי מחליפים, אלא שמלוא האחריות עליי. זה עסק משגשג וכך אני רוצה שימשיך”.

“אין בעיה. נמצה את שהותך ככל שניתן. אחר כך. אם תרצי, נתחיל לטייל בדרום אמריקה, למשל. היית כבר שם?”

“לא. לא הייתי. בהחלט מסקרן”.

“אפשר לגוון בין ארצות חמות, לארצות קרות, אפילו במשך שנה שלמה”, אמר בהתלהבות.

“סליחה? נתנתק מכל החיים, המחויבות, הקשרים, המשפחות, ופשוט ניסע?”, הגיבה בנימה של התנגדות.

“כן. עשית דבר כזה כבר פעם בחיים?”

“לא. ממש לא!”

“זאת ההזדמנות. אם יש רצון ואפשרויות כספיות, אין דבר שיעצור אותנו”.

לא ידעה מה לומר. נדלקה מן הרעיון. ‘יש אמת בדבריו’, נפלא לעשות מה שלא עשית מעולם. קשובה להגיונה, חשבה שאולי זו רק פנטזיה של איש צעיר מאוהב. איך תפקיר מחויבויות? הייתכן שגבר שהכירה זה עתה, גורר אותה להרפתקה כזו? החליטה על חופשה ארוכה, חופשה של חודשים אחדים. אבל שנה???… זה נצח. לא בא בחשבון. סיימון החל לצחוק בקול רם.

“אני קורא את מחשבותייך. חושבת שזה הזוי, הא?”

הניעה ראשה בהסכמה.

“לא גברתי. זה לא הזוי. אני בשנת שבתון. צריך לנצל כל דקה ליהנות מהחיים בגדול. למה שלא תהיי חלק בלתי נפרד מזה?”

“אתה מבין שאני חוזרת לישראל, בשלב כלשהו?”

“אני מבין שצריך להיות ספונטניים. מבין שצריך לאהוב את עצמנו. יודע שמיום היוולדנו, אנו זקוקים לאהבה וזו הופיעה בחיינו, בואי נהנה ממנה. הזדמנות לאהבה אמיתית, צריך לחוות במלוא עוצמתה. לפעמים לעשות דברים משוגעים”.

“איזו הצהרה”.

הרגישה אהובה מאוד, בלי להיות בטוחה באהבתה שלה. עדיין עלו במוחה הצהרות מן העבר הרחוק שהיקשו עליה לתת מבטחה. אפילו אהבתו של איתן, לא מומשה והוא היה האהבה בהתגלמותה. האהבה היחידה, האבודה. עליה למגנט לחייה אהבה חדשה, שהרי ממפגשה עם איתן, למדה איך החיים נפלאים ליד גבר אוהב ואהוב.

בינתיים הוגשו המנות שהוזמנו. תמרה חפרה בכף ובמזלג בתוך הפסטה, גלגלה את האטריות בשקערורית הכף על גבי המזלג והכניסה לפיה בתשוקה אמיתית.

“הממ… זה ממש טעים. אני מרגישה באיטליה”.

“אפשר להיות באיטליה, אם תרצי”.

“הדמיון שלי גם יתחיל לעבוד, לא כדאי לך”. הנידה ראשה בצחוק.

“לא נבהל”, השיב וחתך את הסטייק העבה שהוגש לו, בהנאה. “רוצה לטעום ביס?”

“למה לא”, פתחה פיה למזלג עם הסטייק הפרוס שננעץ בו והוגש לה. “באמת טעים כאן”.

יצאו מן המסעדה חבוקים, ומרוצים. סיימון החזירה לבית מיקה, כשליבו מתרונן. הפיוס הושלם. ביקש ממנה לנוח, להיות רגועה, ולהכין עצמה למפגש הקבוצתי של יום המחרת.

“נראה איך ארגיש”.

“אודיע לך מתי אני בא מחר”.


רשרוש מפתחות נשמע בדלת הבית. מיקה הגיעה. עיניה של זו, מוארות ומבריקות וחיוך של אושר נסוך על פניה. הייתה שונה. שעת בין ערביים. בשמיים עננים בוורוד נשקפו מבעד לחלון. אפשר לנשום רומנטיקה באוויר.

“היי חברתי, את ממש זוהרת. מה קורה?”

“לא יודעת מאיפה להתחיל”.

“לא חשוב. העיקר שתתחילי”.

“אני מרחפת. נדמה לי שחיי עומדים להשתנות תכלית שינוי”.

“נו כבר. ספרי. אל תסקרני אותי כל כך”.

“גידי הציע לי חברות באופן רשמי. להיות בת זוגו, ולנסות לנהל חיים משותפים”.

“מההה?… כל כך מהר? מה קרה היום?”

“יום ארוך של יחד. חוויות מן העבר. אתגרים של ההווה ורצון עז לזכות למשהו טוב בעתיד”.

“נשמע כמו פרסומת”.

“כן, צודקת. תביני כשתשמעי יותר פרטים. אנחנו אוהבים אותו אוכל. נהנים מאותם סרטים וספרים. טעמנו דומה. הבנה בינינו קיימת ללא מילים. טיילנו. הלכנו לסרט ובסוף, הגענו לדירה שלו. שם גיליתי את מה שלא ידעתי מגברים קודמים שהיו לי. את לא מבינה, הוא פשוט אלוף אמיתי. גבר בגברים. יודע לענג ולפנק, להתחשב ולהבין, להיות סבלן אין קץ. זה הדבר האמיתי”.

“מה כבר היה שם? קצת יותר פרטים”, ביקשה בקול ילדותי.

מיקה מילאה קומקום, מזגה שני ספלי תה לשתיהן. התיישבה בכורסא ליד תמרה והחלה ללגום בהנאה מן התה המהביל.

“מזמן לא פגשתי גבר שישקיע כל כך הרבה במשחק מקדים. את יודעת את אהבתי הגדולה לנשיקות וליטופים. מסתבר שגם הוא מאוד נהנה. הזכיר לי קצת סיפורים על האיטלקים. עשה לו טוב, לראות איך אני מתמוגגת ונמסה ממגע ידיו, ומחום שפתותיו”. עיניה נצצו כשני זרקורים.

"וואו! רק מהסיפור שלך, אפשר להיכנס למתח ארוטי ולגמור… ", הגיבה בציניות.

“זה לא מצחיק. זה אמיתי”.

“אז מה עכשיו? מאורסים?”

“כן. בדיוק כך הגדיר את יחסינו. הסכמתי בשמחה גלויה. ראינו עצמנו בחיים משותפים, ממש בעתיד הקרוב. אחרי הכל אנחנו לא בני עשרים ואין יותר מדי זמן לבזבז”.

“יופי לך. מקווה שגם לי נכונה חוויה נעימה בנושא האינטימי”.

“למה את מחכה?”

“לא יודעת. עדיין כנראה הפחדים מתעתעים בי. אבל יש כיוון. מתחילים לדבר על תוכניות עתידיות, דבר שמקרב מאוד. מובן שאם זה יתממש, חייבת להיות אינטימיות במלואה”.

“אלו תוכניות למשל?”

“למשל, סיימון מציע שנעשה טיול של חודשים אחדים בארצות שונות בעולם, כדי לממש את חלומי”.

“מה את אומרת? מה, הוא כזה עשיר?”, תמהה.

“כנראה שכן. לא בדקתי, רק שבכל פעם הוא מדגיש שאין בעיות כספיות ועלינו לנצל כל יום יפה בחיים”.

“נשמע קצת קיצוני, אבל בהחלט מעניין. ומה מעכב?”

“הסכמנו שכדי להתנקות מפגעי העבר, רצוי למצות את סוף התהליך בקבוצת התמיכה שמסתיימת בעוד שבועיים. רק אחר כך להתחיל בתוכניותינו היפות, ממקום נקי”.

“מבינה שנפרדתם מוקדם. מה עשית מאז?”

“כתבתי, ובא לי לבלות איתך את שארית הערב. מה את אומרת?”

“ברור. גם לי בא. אלך למזוג לנו כוסית ונמצא מה לנשנש קצת, בלי ארוחה כבדה”.

“גם אני בעניין של נשנוש בלבד”.

השתיים השיקו כוסות יין ומצאו עצמן בלי משים, ממלאות כוסית ועוד כוסית, תופסות ראש ונהנות. היין אזל מן הבקבוק.

“הראש ממש מסתחרר לי”, אמרה מיקה.

“גם לי. בכיף”, הוסיפה תמרה.

“לא ברור איך נקום”.

“בואי נשתה מים לדילול”, הציעה תמרה.

מיקה שלפה בקבוק מים קרים מן המקרר, אותו רוקנו תוך כדי החלפת חוויות ותחושת שיכרות קלה, מבלי לאבד עשתונות. בשלב מסוים החליטו לפרוש כל אחת לחדרה.

תמרה לבשה כתונת לילה אוורירית. היה יום חם, ומיקה לא מיהרה להשתמש במזגן. בעיקר לא בלילה. בנחת השתרעה על גבה, כיסתה עצמה בשמיכת קיץ דקה, עצמה עיניה. רחש צדפים מילא את חלל אוזניה. אהבה תחושה זו, של צלילים ממעמקי הים. משהו מדיטטיבי, מעין מודיע שבעוד זמן קצר תירדם לתוך שינה עמוקה.

בבוקר יום המחרת, התעוררה משנתה והציצה במראה שניצבה מול מיטתה. חייכה אל עצמה עם תחושת סיפוק. עדיין נאה וחטובה. מתנועעת בקלילות. מלאה תשוקה לנס בחייה. להפתעה מרגשת. לחוויה מתקנת. הורידה בעדינות את כותנתה. ניצבה עירומה כביום היוולדה. הביטה בדמות שממולה, אהבה את שראו עיניה. עורה המתוח, שדיה הקטנים ורגליה הארוכות כרגלי איילה, גרמו לה ללטף את חמוקיה בהנאה. במוחה חלפה מחשבה על הזמן שאוזל. על הצורך לזנק מהשגרה הבטוחה, לעבר שארית החיים, ולמיצוי נשיותה שנזנחה זמן רב. מה חלמה בלילה הזה שגרם לה להיות מחויכת? לא זכרה בתחילה. לפתע עלו במוחה תמונות של חלום צבעוני, מלא מוזיקה ושמחה.


…מהמורות סלעים, חורשות עצים, זרמי מים קוצפים, גולשים לעבר הגיא שלמרגלותיהם. לפתע צצו מתוכן מחוללות, עטויות בשמלות לבנות, כמובילות לחופה, לקול רעש הגלים. הדרך הובילה אל שער רחב ידיים. מעבר לשער, מדשאות פרחים, ובניינים בני קומה אחת, עם גגות רעפים אדומים. אחת המחוללות, חמקה מבין כולן, אל מעבר לאותו שער, ובו ברגע הפכה שמלתה הלבנה לשמלת ערב, בצבע טורקיז, צמודה לגופה, עם שסע ארוך לרגלה האחת. סנדלי עקב גבוהים, הגביהו את גווה והדגישו את יופייה.

מכונית ספורט, מפוארת ומאובזרת במיטב הפטנטים, עצרה לידה וגבר בעל גוף אסתטי, לבוש חליפה ספורטיבית, בצבע אפור כסף, עם חולצה שחורה צמודה לגופו, עצר לידה והזמינה להצטרף אליו במכוניתו.

עצרו ליד אולם ריקודים, שם נערכה תחרות. שניהם יפים להפליא, חיכו במתח לשמוע את קריאת הכרוז. לפניהם הופיעו זוגות שריקודם ריתק והלהיב. התרגשות מלווה בחשש שמא לא יעמדו במבחן, העכירה את מצב הרוח. רצתה להצליח. רצתה לזכות. מיד עבר במוחה אותו משפט שלמדה מספורטאים.

“אנחנו פה כדי לנצח, על כן נזכה בניצחון”.

תמרה ובן זוגה עלו לרחבה, נחושים להצליח. הייתה כשיכורה. חוללה בהתמסרות אינסופית. הטנגו הארגנטינאי שרקדו, הלהיב את רואיו. רגליה נעו בקלילות מצד אל צד, בידיו האמונות של הגבר, אשר ידע להובילה במיומנות. הקהל התרגש. קריאות עידוד הגיעו לאוזניהם. כשהחוו קידה, לא היה גבול להתרגשות. מחיאות הכפיים הסוערות, לא אפשרו להם לרדת מהבמה. לבסוף נופפו השניים לקהל ויצאו אל מאחורי הקלעים. הכרוז הודיע על הזוכים במקום שלישי, שני, ולבסוף המקום הראשון נפל בחלקם. מאושרת עד אין קץ, הרגישה שהגשימה את חלומה…

‘וואו!’, חשבה, ‘חלום מקסים. לא פלא שקמתי מחויכת. מה רוצים לומר לי? יש כאן מסר?’ האמינה שלכל חלום יש תפקיד, שהרי הוא נשלף ממעמקי תת המודע. ירדה למטבח, למזוג כוס קפה. חלומה התלווה אליה. מיקה הצטרפה לשולחן, הביטה בה בתימהון ושאלה,

“מה קורה? מה השמחה הגדולה?”

“חלמתי משהו שהזכיר לי את החיפוש הארוך והמייגע אחר השמחה, האהבה, היופי. אירוע מדהים. רמז לקיומו של היופי בעולמנו, בכל מיני וואריאציות. הפעם, דרך מחול זוגי. הזמן אוזל. עליי לעשות משהו בנידון”.

“את מבינה שאני לא מבינה מה בדיוק חלמת”, גיחכה מיקה, וביקשה לשמוע פרטים. תמרה סיפרה את חלומה על כל פרטיו. החיים מתוך תשוקה, חיים נפלאים הם. יש שהעת מגיעה, התשוקה מתעוררת ונותנת טעם חדש ונפלא לאותם חיים.

סיימון הודיע על בואו. בציפייה הכינה עצמה וחיכתה לו. כשהחלו לנסוע, חש במצב רוחה מרומם.

“מה קרה? מבין שמשהו משמח. רוצה לשתף?”

“בטח. בטח. חלמתי על מה שעליי לעשות בשארית חיי”.

“כן, מה הדבר החשוב הזה?”, גיחך.

“לתפוס את הרגע. לצוד את השמחה. להחזיר צחוק לחיי, בקיצור לרקוד את החיים. לא אתן יותר מקום לרוע לנצח”.

“איזו הצהרה! מסכים עם כל מילה. נראה לך שאוכל להיות חלק מזה?”

חייכה בשובבות, “נחכה ונראה”.

“או קיי. יש לי המון סבלנות”.


המפגש בקבוצת התמיכה החל. כל משתתף שוב הזכיר את שמו בסבב. המנחה פתח בפנייה לכל הקבוצה. “שמח לפגוש את כולכם, להזכיר לכם שאנו פה כדי לשחרר את מה שעברנו, ולפנות מקום לטוב שמגיע לכולנו. ללמוד למגנט לחיינו חוויות נפלאות. אתם מוזמנים לספר את כל מה שבליבכם”. הסיפורים קלחו. רוב המשתתפים היו לקראת סיומו של תהליך ארוך וציינו את הישגיהם. סיימון הרים אצבעו, “אני רוצה לציין שהקבוצה נתנה לי המון כוח, שלווה וביטחון, ובאמת מגנטתי לחיי אהבה ושמחה”.

“תודה סיימון ששיתפת אותנו”, ציין מרטין.

“רוצה להוסיף שיש לי מטרה לעזור לחברתי תמרה, לשחרר את כל הטראומות מהעבר”.

כולם מחאו כפיים. המנחה פנה לתמרה, “רוצה לספר לנו קצת יותר, מה מעיק עלייך?”

“היום קיבלתי אומץ לדבר. רוצה לספר לכם על חוקי אישות דמוניים שאבד עליהם הכלח, חוקים שלא עודכנו עם הזמן. חוקים בארצי שמאפשרים לגבר, להחזיק באשתו כבת ערובה ולא לשחרר אותה, אם ברצונה להיפרד ממנו”.

“מה זאת אומרת?”, שאלה מישהי מהקבוצה, “זה נשמע מטורף”, תמהה. מעולם לא שמעה בארצה על אפשרות כזו.

“זו בדיוק הבעיה. ללא הסכמתו וחתימתו של הבעל, לא יינתן לאישה גט לעולם”.

דמעות נקוו בעיניה. דיבורה נפסק. היושבים בהו בה, חיכו למוצא פיה, נרגשים ואינם קולטים הכיצד? נשמה עמוק והמשיכה לדבר, ולספר קטעים מתוך תמונות חייה שהובילוה לאיבוד אמון בבני אדם, ובמערכת הציבורית.

שפתיה התהדקו בכוח. מתאפקת לא לפרוץ בבכי גדול, אך הדמעות פילסו דרכן על לחייה. המנחה סימן לכל בני הקבוצה ההמומים לקום, להיאסף במעגל מסביבה וזו נתבקשה להתרומם מכיסאה.

“תמרה”, אמר מרטין, “אנחנו אוהבים אותך. רוצים שתסמכי עלינו. רוצים לטעת בך אמון מחודש. תרפי את עצמך. אפשרי לנו לטלטל אותך בין זרועותינו, בלי חשש ליפול או להיפגע”.

נתנה הסכמתה. חברי הקבוצה שהיו אמונים בתרגילים מסוג זה, סגרו מעגל מסביבה, ובכל פעם אחד מהם הדף אותה לכיוון שונה, כאשר האחרים ממהרים לאחוז בה בחיבה רבה, לבל תיפול. בתחילה חשה אי נוחות בכל אבריה המתוחים, כשהפחד מנפילה ניהל אותה. ככל שהסיטואציה חזרה על עצמה, מסרה עצמה באמון מלא, וללא חשש, לידי החברים שתמכו בה וחיבקו אותה. לכסוף בחרה לעצום את עיניה, בלי לראות מה יעשו. תחושה עוברית מופלאה, שיכרה את חושיה. נדמה כאילו נעה כמימיו של רחם ענק, חם ונעים, או בתוך ערסל מרושת, ומוגן. פניה השלווים תארו את ההקלה העצומה שחשה. כשפקחה עיניה, הביטו בה ברגישות ובחום והיא החזירה מבט של תודה. אט אט, ישבו המשתתפים במקומותיהם. לאחר שהייה של רגע, שאל המנחה,

“מי רוצה לשתף אותנו בהרגשה?”

דיוויד הרים ידו, “אני מרגיש כל כך טוב שיכולתי לעזור לתמרה בחוויה הקשה שלה”.

מגי הוסיפה, “אני מאמינה שלקראת הסוף, תמרה החלה לרכוש אמון”.

“ומה את אומרת?”, פנה המנחה לתמרה.

“אין לי מילים. קצת מסוחררת. בתחילה היה קשה לי לתת אמון. לבסוף, נזרקתי לידיכם מתוך אמון מלא בכם. הבנתי שיש אנשים שאפשר לסמוך עליהם”, אמרה וחייכה לכיוונו של סיימון.

המנחה ביקש מכולם להתרווח בכסא. לעצום עיניים. להרפות את הגוף. לנשום עמוק ולהיכנס למצב של מדיטציה. קולר הערב והמרגיע, ליטף את הנשמה.

“אתם רפויים ורגועים. רק טוב מסביבכם. היקום חובק אתכם בתוכו. מגן עליכם. המוח ואתם נמצאים בעשרים הדקות הבאות, בתוך מדיטציה עמוקה…”

ניתן להבחין בראשים מטולטלים, ובדמויות רדומות למחצה. במוחה של תמרה התרוצצו מחשבות. תחילה לא הצליחה להירגע. הדקות בהן כל מרכז תשומת הלב היה בנשימה רגועה, הותירו לדמיונה מרחב ענק. לפתע חזר קולו הרוגע של המנחה לאוזניה, "להרפות את הידיים, הרגליים. להרגיש כמו בובת סמרטוטים. לתת לראש לנוח. לנוח… "

אבריה החלו לחוש רגיעה. שפתיה הקפוצות רפו. האזינה לקולו החם והמהפנט של מרטין. הביטה פנימה אל תוך גופה, וכאילו נסחפה במעגל זרימת הדם שלה. משהו ציורי, דמיוני, עלה במוחה, לרגע קט. מסרים מהתת מודע.


…אלומה של אור לבן הציפה אותה, עד שחמקה לתוך חלל הגוף כולו. הקלה, שלווה, נוחם, היו בה אותה עת. לפתע הופיע כתם שחור שהלך והתעצם מרגע לרגע, הקיף את כל ישותה. מאוימת, שקועה בתוך מים עמוקים. מערבולת מסחררת מתהווה סביבה. בלי משים נשאבה אל תוכה, איבדה כל שליטה, ונשימתה נעצרה.

אשמה! אשמה מפלצתית אשר נשאה בתוכה. “אולי לא הבנת עד עכשיו”, אמרה לה האשמה, “זה שכרו של כל מי שנושא בנפשו רגשי אשם. ח ח ח!” צחוקה השטני של האשמה, הדהד באוזניה. לא נתן לה מנוח.

“אינני יודעת מה לעשות”, צעקה לעברה.

“אין בעיה”, השיבה זו, “המשיכי להתערבל ולהסתחרר באין מושיע”.

בהנאה רבה המשיכה המערבולת להתעמר בה. לא הייתה לה כל שליטה בגופה, רק אותה תחושה קשה של היסחפות למעמקי הים העמוק, השחור והמאיים.

‘מי יכול לעזור לי?’, ‘אני חייבת לצאת מכאן’, חשבה תוך ניסיון להילחם בסחרחרה הגורפת. לתדהמתה, ככל שניסתה להילחם לעלות מעלה, לזכות שוב בחמצן מעל פני המים, נשאבה יותר למטה בסכנת טביעה.

לפתע, באחד הערבולים, הופיע אל מול עיניה דולפין לבן, גדול ואנושי כל כך, בא לסמן לה את הדרך להצלה, ולחזרה ליקום טוב יותר. עמד מולה, עצר את הסחרור המטורף בעזרת סנפיריו. היה זה רגע של אור נשמתי. כאילו נשלח אליה מלאך משמיים. הקשיב לרחשי ליבה ומשאלותיהם. הביט בה בעיניים מדברות. דיבור אינטואיטיבי, ללא מילים.

“רוצה לצאת מפה?”, שאל, “רוצה להשתחרר מהאשמה שמלחכת את עצמותייך כמו אש, ומורידה אותך שאולה?”

"עפעפה בעיניה בתחינה כאומרת, “הצל אותי מהתהום הנוראי”.

"יש רק דרך אחת'', המשיך, כשעיניו הטובות מנחמות ומעודדות את נשמתה המיוסרת. “עלייך להרפות לגמרי. להרפות את העבר. להרפות את ההווה. להרפות את מתקפת המחשבות הקשות. להרפות את הריצוי האינסופי. להרפות את הצורך לגונן. פשוט להרפות”.


נשימתה חזרה כבמטה קסם, בעוד היא שרויה במעמקי הים. הייתכן? נושמת כמו בתולת ים מנוסה, כמו הדולפין היפהפה. המשיכה להרפות, בלי להיאבק במערבולת הסוחפת. רגליה נגעו בקרקעית הים השחור, אור הפציע למולה, מרחיק את הגלים הסוחפים. שעה ארוכה היו השניים חבוקים. הדולפין הזרים את חום גופו וחום ליבו, אל גופה וליבה. אחז בידה ואמר, “ראי, אינך נסחפת יותר. רחוקה ממערבולת האשמה”.

“ומה עכשיו?”, שאלה ברעד.

“עכשיו עלייך לקלף מגופך את כל הקליפות שזיהמו את חייך ולזרום עם החיים. לעלות ולצוף. לתת לעצמך דרור. להיות שוב עירומה כביום היוולדך. להוריד מעלייך את כל הכבלים שהיית אסורה בהם. לשמוח, ליהנות, ליצור, לנוח ולנסוק לגבהים”.

קשובה לעצתו, החלה להשיל מעליה קליפה אחר קליפה. כל אותן חסימות, אשר ליוו אותה שנים רבות. שכבות של קליפות. קליפת הכאב, קליפת האכזבה, קליפת התסכול והפחד, קליפת העצב והכעס, קליפת הטינה ועוד כהנה וכהנה, עד אשר חשה כביום היוולדה. הדולפין הביט בה והוסיף. “תפני מקום לסליחה, לאהבה. רק אהבה והרמוניה ירחיקו את האשמה, יציפו את רגשותיך וירפאו את פצעייך”. צמודים, צפו שניהם אל מעל פני המים ונפרדו לשלום…

אוזניה קלטו קול, כמו הד מתוך המים. ‘מי זה שמשמיע קול?’ והקול האיטי הולך ומתחזק. ‘אחת, שתיים, שלוש’… חשה כיצד אצבעות ידיה נעות, ולאחריהן כל חלק אחר בגופה. בו ברגע קלטו אוזניה את קולו של מרטין שהנחה את אנשיו לפקוח עיניים, לנער חלציים ולחזור לערנות רגילה. תמרה הייתה רגועה, ושלווה, כשדמותו של הדולפין עדיין מול עיניה.


 

כא

אותו לילה, בילתה בביתו של סיימון מהורהרת ושקטה. סיימון הבין את סערת רגשותיה, לאחר שהעזה לפתוח סגור ליבה לפני כולם ונתן לה את המרחב לו נזקקה. הכין ארוחת ערב קלה. מפעם לפעם חלף לידה, ליטף את שיער ראשה. הגיש כוסות תה חם אל הספה אליה פרשה וישב בסמוך לה.

“היה לך יום קשה יקירה, אני מבין”.

“מטלטל. כמו גלים שבאים וחולפים, אינם מניחים לך”, נאנחה.

“איך את מרגישה עכשיו?”

“אתה פשוט לא מבין. נדמה לי שהיום חלה קפיצת דרך בחיי. אפילו אתה נראה לי אחרת”.

“מה זאת אומרת?”, שאל בתמיהה, ובחשש.

“אתה מקסים. האמון חוזר אליי באמצעותך”.

“כולי פה בשבילך”, השיב והביע שביעות רצונו.

“לא רוצה להעמיס עליך. מוחי קודח. לא מפסיק לחשוב. כמו בית חרושת שאין בו אף פעם שביתות”, התלוצצה.

“את לא מכבידה עליי. תוציאי, תזדככי. תחווי את האור. אל תוותרי על עצמך. אל תיתני את העוצמה לרוע. שחקי את החיים. יש לרשותך מגרש משחקים חדש וטוב. ראי מה יש בעולמך, כאן ועכשיו. אם אני הצלחתי, גם את תצליחי. קשה לי לראותך דומעת. מייחל לראותך שמחה ומאושרת לידי. היכולת להפוך את עברך לסיפור שאינו חלק מההווה ולהיות אך ורק צופה בו, הינה יכולת עילאית, חוכמה נאצלת ואהבת חיים צרופה”.

שמה ראשה על כתפו. ידיו החמות ליטפוה. הביטה בעיניו, ראתה ים של אהבה. ידעה שהוא חושק בה. מחכה לכשתרצה. מפלס האמון עלה בתוכה. החליטה לזרום עם תחושות ליבה. לאפשר לעצמה לאהוב.

אותו לילה, ישנה חבוקה בזרועותיו, כמו תינוקת בחיק אמה. גופה חש חום מענג, ומפנק במגעו העדין של סיימון. חלום ארוטי מהנה, הסעיר אותה בשנתה. דמיונות סקסואליים שלא היו חלק מחייה זמן רב, העזו לצוץ עם לילה.


…מחברת הטלפונים הודיעו לה שישלחו עם שליח לביתה את מכשיר הטלפון הנייד שרכשה. שמחה ומלאת התפעלות מן השירות חיכתה לבואו. בארבע אחר הצהריים, כפי שהובטח לה, צלצל הטלפון בביתה.

“אני מדבר עם תמרה?”

“כן. מי שואל?”

“ארז, מחברת הטלפון. אני בדרך אליך. תהיי בבית?”

“ברור, מחכה לך”.

חצי שעה לאחר מכן, צלצל שוב הטלפון.

“תמרה. אני ליד ביתך. איני יכול לרדת מהמכונית. מצטער. תוכלי לבוא לקחת את המכשיר?”

“כן, בוודאי. כבר באה”.

בשמלה פרחונית חשופה, כפי שנהגה ללכת בימי הקיץ, ניגשה למכוניתו.

“היי ארז, יופי של שירות עד הבית”.

ארז שלף את המכשיר מתוך קופסא. מעבר למשקפי השמש שלו, העביר מבטו על תמרה, בסריקה רנטגנית, מפניה ועד קרסוליה, ופלט, “וואו, אני חולה על נשים יפות”.

“מחלה בריאה”, השיבה לו בציניות.

ארז, יפה מראה, שזוף, רחב גרם, שיערו קצוץ וחיוכו מלבב. את גובהו לא יכלה לאמוד, אבל שריריו בצבצו מתחת לשרוול הקצר של חולצתו. גם היא העבירה מבטה עליו בחמדנות, ובכורח הנסיבות, ניסתה להיות עניינית.

“יש משהו שאני צריכה לדעת על המכשיר?”

“כן. סידרו לך את כל מה שביקשת, אבל אם יש איזושהי בעיה, טלפני אליי אישית ואגיע שוב”.

“תודה, תודה רבה על השירות”.

“בבקשה, אישה יפה”, אמר והתניע את מכוניתו.

כעבור דקות ספורות, צלצל הטלפון הנייד שזה עתה קיבלה.

“היי, זו בדיקה ראשונית של הטלפון, רק שתדעי שהמספר שלך כבר קבוע בתוך הסמארטפון שלי. רציתי לשאול אם בעלך לא יכעס כשאתקשר לבדוק אם הכל בסדר?”

‘טריק שחוק’, חשבה בליבה וחיוך עלה על שפתיה.

“אין בעל”, מיהרה לספק אינפורמציה וחשה רצון להמשיך בשיחה, “אני חופשייה ומאושרת”.

“את נשמעת כך. תרשי לי להתקשר?”

“למה לא”, מיהרה להשיב, בלי היסוס.

“או קיי, בינתיים שיהיה לך ערב טוב”.

משהו בתוכה התעורר לחיים. זמן רב לא חשה במבטיהם של הגברים, גם לא אהבה אותם ולא חשקה בהם. ארז חדר במבטו אל תוך קרביה. כאילו הפשיט אותה וגילה את צימאונה הסמוי למגע יד גברית. היה צעיר ממנה בשנים רבות. נדלק על הופעתה. חשק בה. שידרה שובבות נעורים ששבתה את ליבו.

למחרת בבוקר קיבלה אס.אמ.אס, “בוקר טוב אישה יפה, מה שלומך?”

“תודה, הכל טוב”, סימסה לו.

“אפשר יהיה לשתות איתך קפה אחר הצהריים?”, המשיך לסמס.

“נדמה לי שכן. תתקשר לפני”.

“בסדר”.

כל שעות היום עלצה נפשה. חיכתה בקוצר רוח שהשעות תחלופנה. הטלפון צלצל.

“אני בדרך אליך, את יכולה לשים מים”, אמר כמי שהכירה שנים רבות.

“שמה”, השיבה וליבה עלץ. הייתה במתח. פחד קל אפף אותה, ‘מה אני הולכת לעשות?’

התשוקה האצורה בתוכה שנים אחדות, גברה על כל החששות. הצורך להוכיח לעצמה שוב את נשיותה. הצורך לנסות לשכך את האהבה התמידית שבתוכה. אהבה לא ממומשת, אהבה כואבת. הצורך הבלתי נשלט למגע יד גברית.


בדלת כיתה ניצב, גבר חסון ויפה תואר. כמו פסל. ידעה שעוד בטרם יוגש הקפה, תחוש את מגע ידו. כאילו קראו האחד את מחשבותיו של רעהו. ארז התקרב אליה בשקט רועם וחבק את מותניה. מגע ידו הרטיט אותה. חששה ממנו, ומעצמה.

“רגע, רגע, אמרנו קפה”, פלטה.

“בסדר. קפה וסיגריה. אפשר לעשן אצלך?”

“כן. בסדר גמור, גם אני אצטרף”.

התיישב בנחת אל השולחן, הצית סיגריה, בעוד היא מכינה שני ספלי קפה.

“כמה סוכר?”, שאלה.

“שתיים, אוהב מתוק. לא רק בקפה”.

לגמו מן הקפה ועישנו. מבטיהם יקדו. חיוך של מבוכה בפניה.

“איזה חיוך מרטיט יש לך”. קם לאיטו, עמד מאחורי גבה, החל לעסות את כתפיה.

“איך ידעת שבדיוק פה אני צריכה עיסוי?”, נקודת התורפה שלה.

רצה שתחוש את ידיו. החליק אותן על גבה, על מותניה, וכבר עלה אל צווארה וגלש אל בין שדיה.

זינקה ממקום מושבה. “הי! הי! אתה מגזים”.

בעוד היא עומדת, במטרה להתרחק ממגע ידו המפתה, מצא זה הזדמנות לחבוק אותה לכל אורך גופו באחת. לתת לה לחוש אותו ואת אברו ההולך ומתקשה. היה לה נעים, מעורר. הצמיד שפתיו העבות והחושניות אל שפתיה ונשק לה עד שחלפו זרמים מטריפים בגופה.

“אני אוהב לנשק את כל הגוף מכף רגל ועד ראש”, המשיך בחום ובתשוקה לחלוף עם שפתיו על צווארה ועל המפתח שבין שדיה הקטנים. הרגישה שלא תעמוד בפיתוי. גבר משלהב חובק אותה, מלטף ומנשק. פורע שערה ושולח לשונו אל תוך אוזניה, ומרעידה. חייבת לעצור לפני שתתחרט.

“תשמע ארז, אני חייבת ללכת, קבעתי פגישת עבודה. צריכה לזוז. אמרנו קפה”.

כל ניסיונותיו להמשיך בגיפופיו המשכרים, עלו בתוהו. היא התגברה על יצריה והדפה אותו בעדינות. “פעם אחרת. לא היום. אני חייבת ללכת, תבין”.

איפשר לה לחמוק מבין ידיו בניגוד לרצונו. הניח את ידו על אברו, כמתכוון להרגיעו מבעד למכנסי הג’ינס הצמודים שלבש, נשק לה שוב בשפתיה החמות והלך לדרכו. כולה מסוחררת יצאה אל מכוניתה, מרגישה צורך להסתובב קצת בעיר, ובלבד שתתקרר מן המפגש עם ארז.

חצי שעה לאחר מכן, שוב טילפן. “נרגעת?”

“כן. ואתה?”

“אני עומד בסופרמרקט ליד המקררים, אולי זה יעזור לי קצת. אני חם”, צחקו.

“חייבים להיפגש. אפשר מחר?”, שאל בנחישות.

“לא יודעת, נדבר”.

מרוגשת עד עמקי נשמתה, חזרה לביתה וזכתה למטר של אס.אמ.אס כל חצי שעה. היה נלהב. בחושים ידעה שאלו סממני חיזור בלבד, עד אשר יצוד את טרפו. חיפשה רגש בתוכה, ללא הועיל. רק זעקת הגוף שהיה כבוי זמן רב. הרעב של כל נימי העור שאינו נותן מנוח, אינו מרפה, ומתפרץ כהר געש. לא היה איכפת לה. רצתה מישהו כמותו שיעורר את יצריה מחדש, יצית בה את התשוקה לחיים. את הטעם הנפלא של החיבור למין השני. יחזק את נשיותה שנדחקה לקרן זווית. שנתה נטרפה. בבוקרו של יום המחרת, שוב הרעיף עליה מחמאות בטלפון.

“בוקר טוב אישה מדליקה”. “איזה עור לטיף יש לך”. “מת לפגוש אותך”.

“היום אני לא יכולה. גם לא מחר. יש לי עבודה עם תאריך הגשה. נורא חבל”.

הפחד הרג אותה. ‘מה לעשות? האם לא תתחרט?’ הבחור לא הרפה. סימס וטילפן פעמים רבות ביום שלא תשכח מקיומו. נהנתה מהגזמותיו ומחיזוריו. ידעה שאין זה הדבר האמיתי, ובכל זאת זקוקה הייתה בכל רמ"ח אבריה. גם כשלא היה לידה, הרגישה אותו ואת שפתיה הצורבות מנשיקותיו הלוהטות. לא עמדה יותר בסירובה. קבעו ערב שהתאים לשניהם.

“מה להביא?”, שאל.

“מה אתה מציע?”

“יין את אוהבת?”

“כן. בטח, לבן”.

“סושי מתאים לך?”

“נפלא, איך ידעת שאני מתה על זה?”

“את רואה, אני קורא אותך”.

הגיע רחוץ וריחני. הניח את היין והסושי על השולחן. ומיד חפן אותה בשתי ידיו השריריות. שפתיו נצמדו לשפתיה וגופותיהם התחברו בעודם עומדים. ליטפה את עורפו וגלשה אל מתחת לחולצתו. עיניו נעצמו מעונג והוא לחש לתוך אוזנה, “את מדהימה, יש לך ידיים מענגות, איזה כיף של גוף”.

כהרף עין החליקו ידיו על שדיה והיא החלה להתפתל. לא איפשר לה לחמוק. הצמידה בעוצמה, וצמרמורת חלפה בגופה.

זמן קצר לאחר מכן, הובילו זה את זו לחדר השינה, מתגפפים. מתנשקים ומתחככים שעה ארוכה, כשהיא חשה את זכרותו האדירה מעבר למכנסיו. החלה להתנשף. חולצתה ומכנסיה נזרקו אל הרצפה. מעורטלים התחבקו שעה ארוכה ולנשיקותיהם לא היה שובע. ארז הפך אותה מצד אל צד, כמי שרוצה ללמוד כל פינה בגופה.

מצאה עצמה חוככת באברו הזקור ומשהה את חדירתו אליה. גם הוא לא מיהר. חפן בכפות ידיו את שדיה. רצה לנשק את כל גופה, ללחוש תשוקה באוזניה ולהיות בטוח שהיא כולה שלו. שפתיו טיילו על אצבעות רגליה היפות, על ירכיה החטובות ועל ערוותה המעוצבת. תמרה התנשפה בהנאה. אחר כך המשיך במסעו לעבר ביטנה ושדיה ושוב נצמד אל שפתיה. קצת לפני שכמעט חדר, אמרה לו בחיוך, “אי אפשר בלי ‘כיסוי ראש’… יש קונדומים במגירה”.

“אין בעיה”. שלף בזריזות מקצועית אחד מהם, הלבישו וחדר לתוכה, כשהיא נפערת תחתיו. גניחותיה הטריפוהו. “אני רוצה שתגמרי. כן, עוד. עוד. תגמרי. חמה כמו אש. מדהימה”. בשיכרון חושים שלא ידעה כמותו, הייתה כחולמת. כשהציצה אל פניו, התענגה לראות את עיניו מביטות בה בהנאה והוא גוהר על גופה בתעוזה, שעה ארוכה, עד שלא יכול עוד. יצא מתוכה, השתרע לידה והמשיך ללטפה. תשוקתה רק הלכה וגברה. נפל אוצר לידיה והיא אינה רוצה להחמיצו. כך גם תשוקתו אליה.

“בואי נראה מה שלום הסושי”, הציע. קמו אל השולחן. בקבוק היין נפתח. מיהרה להביא צלוחית לרוטב הסויה ושתי כוסיות רגל, עבור השיכר. היין נמזג והסושי נבלע, מה שלא הפריע לשניהם להמשיך לגעת זה בזו. מגעים בלתי פוסקים. הפעם נעזרו ברגליהם, שהרי ידיהם היו עסוקות.

כף רגלה ליטפה את בטנו ואת אשכיו והוא עצם עיניו בעונג. לא עבר זמן רב וכבר חזר אליו אונו והיא, לוהטת וערוכה לסיבוב הבא. בהינף יד הושיבה על ברכיו. התחככה בו בחן, כשכל ההורמונים השתוללו בתוכה. חזרתם למיטה התבקשה מאליה. ההתעלסות הייתה סוערת מקודמתה.

תמרה מצאה את נקודת התורפה שלו. תנוכי אוזניו הרגישים. מצצה אותם ברכות, והוא הזדקר שוב ושוב. הלביש אברו בקונדום וחדר לתוכה בכוח ובעדינות. תשלובת מנצחת וממכרת. טרפו אחד את השני, עד אובדן החושים. “נדמה לי כאילו אנחנו מכירים המון זמן”, אמרה, “לא מבינה איך אני מרגישה כל כך נוח איתך. בעצם אני לא מכירה אותך בכלל”.

כשמצאו עצמם שוב נחים, סיפר לה על עצמו, על תחביביו. על משפחתו. על חבריו. היא לעומתו, לא שיתפה בחייה. נותרה מסתורית. ידעה שלא יהיה חברה לחיים, ומה שחשוב עכשיו, זה למצות את ההנאה עד תומה. ללא סיפורים אישיים.

“סיגריה? נעשן?”

“בטח, למה לא”, השיבה.

עטתה על גופה את הקימונו הכתום שלה והתיישבה לידו, כשהיא שופכת לגרונה עוד כוס יין ונהנית מהחושניות ששלטה באוויר. לא האמינה שכאן עוד לא הסתיים הלילה. הליטופים ההדדיים חזרו. רצתה לחוש אותו שוב. החליקה ידיה על מבושיו והוא התעורר במהירות מפתיעה. הפעם נשארו על מושב הכסא, כשהיא ישובה עליו, ומתמכרת לשיכרונה. שניהם גנחו לסירוגין. הסיגריה האחרונה שעישנו, הייתה בטעם של פרידה.

“תנהג בזהירות”, אמרה כשיצא מביתה.

“לילה טוב, יפתי”, השיב.

תמרה סגרה את הדלת אחריו ולא פיתחה שום ציפיות. מפגש מושלם. חידוש טעם החיים. ידעה שמעתה תוכל להשיג כל גבר שתחפוץ. חוויה אדירה.

הטלפונים של ארז הציפוה יום יום. נעתרה לפגוש אותו מפעם לפעם. היה בה צורך לשמר את החוויה בכל עוצמתה ובמלוא שיאה. אחר כך, לא נענתה לו יותר. רצתה, כמו תמיד, אהבה אמיתית…


קול אנחותיה הקלות, גרם לסיימון להעירה משנתה.

“מה קורה לך יקירה? מה חלמת?”

“סתם חלום”, אמרה מבוישת עד עמקי נשמתה וחיבקה אותו בחוזקה, משפילה עיניה. לא העזה לספר. לא העזה להביט בעיניו. עדיין חשה מעונגת. חמה. הבינה שזה הרגע לתת דרור ליצריה המודחקים. מאבקה עם עצמה, נעלם כלא היה.

“טוב לי איתך”, לחשה לאוזנו של סיימון. לחישה שהסעירה את דמיונו. “חבק אותי. בוא אליי”, אמרה ונצמדה אל גופו. סיימון ליטף בשקיקה את גופה. עטף אותה בזרועותיו. רצה בה. מששמע את לחישתה, הוצף באושר. קרן שמש חדרה מן החלון, הציצה אל השניים וליטפה אותם באורה. רצו לראות ולהרגיש. להיות נוכחים במעשה האהבה.

“בואי, ילדה שלי, בואי אליי. אני אוהב אותך. בואי”. המתח היה בשיאו. נשק לה בחום וחש איך פעימות ליבו גוברות. אותו בוקר, היה כולו אהבה, אינטימיות וריגוש עילאי. לא רצו להינתק זה מזו. קצב גניחותיה הלך וגבר, עד אשר הפכו הן לבכי בהגיעה לשיאה. בכי של ריגוש, של איבוד שליטה, כמותו חוותה רק עם איתן. סיימון ניגן על גופה ועל מיתרי נפשה. אופוריה ענקית אפפה אותם. מסרו עצמם לדעת. התעלות הגוף והנפש. חיבור אולטימטיבי לו חיכו, כל אחד בסתר ליבו. באהבה אין קץ, גילה סיימון כל מילימטר בגופה. נהג בה בעדינות, ובהתרפקות. ידיו הורידו מעליה את כותנתה, גלשו אל בין רגליה וטיילו על שפתיי ערוותה. גופה החל לרטוט לעברו.

גהר מעליה, נשק לשפתיה, שוטט על פטמותיה, על ביטנה, עד שחדר בלשונו אל נרתיקה. חשה כשיכורה. הגירוי היה בעיצומו. שלחה זרועותיה ללטף ראשו, ותשוקתה בערה בה ללא מיצרים. סיימון הרים ראשו, החליק על גופה אל שדיה, נזדקר לעברה וחדר לתוכה. לרגע קט, בטרם עצמה עיניה, הביטה בו ובעיניו היוקדות ונסחפה בלהט היצרים. אקסטזה לוהטת חיברה ביניהם והיו לגוף אחד. כל המחיצות נגוזו. תשוקה ענקית אמרה את דברה. בתום הסערה, שילבה רגליה מעליו באומרה, “אין יציאה!”, הוא צחק. “אל תזוז. רוצה אותך בתוכי לנצח”, הצהירה. הרגע חלף. גופותיהם נפרדו. שכבו זה לצד זו, כשסיפוק ניגר מפניהם. עשו אהבה מושלמת. אהבה שתחבר ביניהם בעוצמות אדירות.


כששתו קפה מאוחר בבוקר, נדמה כאילו לא נותרו סודות בין השניים. ידעו האחד את השני. על פניהם הבעת אושר עילאי. ליד הקפה המוקצף, שקעה תמרה בתוך תחושותיה המלטפות. ‘הגשמת חלום’ חשבה. עדיין חום גופה הסעיר את דמיונה, ורצונה היה להיצמד לסיימון בחיבוק. סיימון רצה לרקום את חלומותיהם. בעדינות רבה, שאל את רשותה לדון בעניינים מעשיים.

“עדיין חולמת”, אמרה וחבקה כתפיה בשתי זרועותיה, “בוא לא נדבר”, ביקשה.

“יקירה שלי, החלום הזה יימשך כל חיינו”.

“מבטיח?”

“מבטיח. תרשי לי לתאר לך מציאות, עם הנאות מדהימות”.

“אור ירוק”, הסכימה.

“יש לנו עוד פגישה אחת בקבוצה. רוצה שתמצי אותה עד תום, תפיקי את מלוא התועלת”.

“אתה יודע מה? נעשה השלמות בסדנא אישית משלנו”, אמרה בהיתול, עדיין מכורבלת בתוך עצמה.

“ברור. אמרתי שאני רוצה לדעת עלייך כל דבר. נסיר כל מה שהעכיר את החיים ונעבור למימוש חלומות, מה דעתך?”

“מסכימה. מסכימה לגמרי”, אמרה בלהט “ואם לא נספיק לדבר, אתן לך לקרוא את כל אשר כתבתי”.

“אשמח מאוד. מבטיחה לעשות מאמץ?”

“בוודאי, יקירי, בוודאי”.

‘ככל שהכלי מלא, לא יתאפשר להכילו במילוי חדש. הרצון להתנקות, הינו חלק מהיכולת להיפרד מתכולתו העכורה, ולהותיר כלי ריק שמבקש להתמלא ביופי, בשמחה, ובאהבה’, הרהר סיימון כשידיו מלטפות את פניה.


 

כב

“מה רצונך לעשות היום? זוכרת שאני המדריך הפרטי שלך?”, ניסה להיות פרקטי.

“בטח. ברור. רוצה לחזור לטייל קצת באי”.

“בשמחה”, אמר סיימון, “נגיע עד קצה העולם, אם רק תרצי”.

לאחר ליל האהבים שחוו, הרגיש מכור לאהבתו החדשה. אין יותר מעצורים. גופם ונפשם היו לאחד, גם אם תמרה עדיין לא הצהירה בקול על אהבתה כלפיו, הליכותיה העידו שסיימון נגע בנימי נפשה והניע אותה למשחק חיים חדש. אוחזת בזרועו, נותנת לשמחה למלא את חדרי ליבה, איפשרה להובילה אל מכוניתו.

הדרך הרהיבה ביופייה. שיחים, עצים, מדשאות, ופרחים והמון בתים מיוחדים במבנה הארכיטקטוני שלהם, לצידי הדרכים. דרך ארוכה שחלפה ביעף.

“אני לא מאמין”, אמר, “איתך לא מרגישים איך הזמן עובר”.

“ח ח ח… מה אתה רוצה לומר, שאני מדברת ללא הפסקה?”

“לא. מה פתאום. את מרתקת אותי. מוציאה ממני מה שאף אחת לא הצליחה”.

עצרו ליד חורשת עצים. החליטו לצעוד בשבילים כשהם אוחזים ידיים. מפעם לפעם, עצרו לחבוק האחד את השני. ארומה של אהבה הציפה אותם. הלילה נתן אותותיו ביום. לא נזקקו לומר מילה. ליבם הבין. עיניהם דיברו. החיבור בין השניים, הלך והתהדק.

מעברה השני של החורשה, עמד מבנה עתיק, יפה להפליא, ובו מסעדה אוריינטלית.

“בואי נציץ בתפריט”, הציע סיימון.

“אני רואה שיש פה מאכלים פיקנטיים, כמו בישראל”, הופתעה.

“בדיוק זו הסיבה שהובלתי לכאן. מאוד נהניתי מהאוכל בשהותי בארץ”, אמר.

“אני רוצה פלאפל, סלטים ומרק שעועית, עם בשר”, החליטה.

“אנסה דג על האש, עם תפוחי אדמה”, בחר סיימון שהבחין, כי יצריותה ניכרה גם בתאבונה ורצה להעשיר את התפריט, שהרי נהגו לטעום זה מזו.

“ומה תשתי?”

“עם אוכל כזה, חייבים בירה”.

“מתאים גם לי”.

המנות הוגשו. השניים התענגו. השיקו כוסות. שקעו בסיפורים. סיימון ביקש לשמוע עוד על חייה ועל האנשים בחייה של תמרה.

“רוצה לדעת הכל”, הצהיר.

“זה אומר לחיות ביחד המון שנים…”, השיבה בחיוך מלבב.

“ברור. אני רואה אותנו יחד לכל החיים”.

לפתע עיני תמרה ננעצו באחת הפינות של המסעדה.

“מה קורה? מה כבר ראית?” שאל בסקרנות.

“אני לא מאמינה. אחת מחברותיי נמצאת כאן. אני חייבת לגשת. איתך הסליחה”.

“אין בעיה”.

תמרה ניגשה לשולחן בו ישבו שתי נשים נאות. התקרבה לאיטה והניחה ידה על כתפי אחת מהן.

“יעל, איזה כיף לפגוש אותך. מה את עושה פה?”

יעל הפנתה מבטה בתמיהה “תמרה?…וואו! האחרונה שהייתי חושבת לראות פה”.

“אני נמצאת פה עם חבר ואת?”

“תכירי את חברתי, נינה, אנחנו בטיסה מישראל, עם הפסקה של שלושה ימי שהות בניו יורק. החלטנו לטייל קצת באי. כל כך יפה פה”.

“נפלא שמאפשרים לכם קצת מנוחה מהטיסה”.

“בוודאי. אילו התנאים שיש לכל הדיילים באל על”.

“חוץ מזה מה קורה בחייך?”

“ממשיכים, כרגיל. אולי נקבע להיפגש בבית?”

“בשמחה רבה. נתראה כבר בישראל”.

השתיים התחבקו ונפרדו לשלום. תמרה חזרה צוהלת ועליזה, לשולחן בו חיכה לה סיימון.

“רצית לשמוע סיפורים? עכשיו יש לי סיפור בשבילך, על הבחורה שפגשתי ועל חיי הזוגיות שלה”.

“קדימה ספרי”.

“יש לי חברים בארץ וחברים כאן. יש כאלה שחילקו חייהם בין כאן לשם. עם הזמן תשמע ותכיר את כולם. יעל, זאת שפגשתי כרגע, היא חברה וותיקה”.

“מקשיב”.

“אני אוהבת להציץ לחייהם של זוגות, בעיקר אם זוגיותם נראית מוצלחת. יעל ויגאל, זוג מקסים. שניהם יפים, חכמים ואוהבים. שנים חיו בשני עולמות. בישראל ובארה”ב. בכל פעם שהגעתי לכאן, ביקרתי גם בביתם וזכיתי לאירוח חם ואוהב. בארץ היינו מתראים, בעיקר באירועים.

יעל מדהימה ביופייה, חבל שלא התקרבת וראית. בעלה מאוד אטרקטיבי, אם כי מבטו גרם לי אי נוחות. תהיתי על הזוגיות היפה שהצטיירה בעיניי".

עצרה את סיפורה ושקעה במחשבות. אחר כך הרימה עיניה מצלחתה והחלה לספר. “יגאל, הגבר המסתורי הזה, שזוגיותו עם חברתי, נחשנה ליפה ומסורה, איש עסקים מבריק. כמסגרת עבודתו, הגיע ארצה לעיתים קרובות. אולי אפילו היה איש המוסד. בטחון ישראל היה מאוד חשוב לו. איש העולם הגדול. מלא קסם. תמיד נתן תחושה של דמות מאגדת יורדי הים שבכל נמל חיכתה לו אישה. אהב את החיים, ומיצה אותם עד תומם”.

סיימון הביט בה בסקרנות, כחושש מהפואנטה בסיפורה. ‘מה היה לה עם הגבר הזה’, הטריד את מוחו, אך לא העז לשאול.

“מה קורה? אתה בוהה בי. קצת סבלנות”.

“אני סקרן”, הפטיר.

“בעיני יגאל החיים הם גן עדן, כאשר החלק הטוב שבהם, לדבריו, היא הדרך לשם. נולד בי ספק גדול בנאמנותו ליעל. ידעתי שהאינסטינקטים שלי לא משקרים. אני לא מפריעה לך לאכול?”

“לא. ממש לא. תמשיכי. היה לך קשר כלשהו עם יגאל?”

“מה עובר עליך? זה סיפור של זוג אחר. בוודאי גם לך יש סיפורים על מכריך וידידיך. רוצה להמשיך לשמוע?”

“ברור, ברור”.

“כרצונך”.

תמרה הניחה לסיפורה לזמן מה והמשיכה לאכול בהנאה מן הצלחת המוגשת לפניה. לאחר שעה קלה, הזדקפה, הביטה בסיימון והמשיכה לספר.

“עלו בזיכרוני אותם אירועים חברתיים, בווילה המפוארת שלהם בנווה מונוסון בכל קיץ. ידעתי שעוד שבועות ספורים אפגוש את שניהם בחצר רחבת הידיים שלהם, מסביב לבריכה. הייתה להם ווילה פה ווילה שם. חברים פה וחברים שם. נהנו מכל השואו־אוף והערצת הסלבס כלפיהם. מקושרים לשכבות חברתיות גבוהות. אנשי עסקים, טייסים, דיילות, עורכי דין ואמנים. הזוג היפה הזה, היה לאבן שואבת שמקשרת בין כולם. ללא ספק, היה זה חיפוי נפלא, על היחד הזוגי הלקוי שלהם”.

“עד לרגע זה, לא הייתי בטוח שסיפורך אינו נוגע לך. עכשיו נרגעתי”.

“היי, אתה מקנא, או שנדמה לי?”, גיחכה.

“לא נעים לי להודות, אבל תחושת הקנאה הפרה את שלוותי. מה את גורמת לי?”, אמר בטרוניה. תמרה נהנתה למשמע דבריו, ובנקודה זו הבינה עד כמה חשוב לו הקשר שנוצר ביניהם.

“לא מאמינה”, אמרה בקנטרנות, “אין לנו עדיין שום מחויבות, וכבר אתה מקנא?”

“אין לי שליטה על הלב, יקירתי. הפעם קרה לו משהו מיוחד. אני מאושר על היותך נוכחת בחיי”.

“כיף לשמוע. גם אני מרגישה כלפיך רגשות שלא חשתי מזמן”.

“שמח לדעת”.

תמרה הניחה ראשה על כתפו, במושב הזוגי שהתמקמו, ידה בתוך כף ידו החמה. עצמה עיניה, נשקה ללחיו וזה חפן אותה בזרועותיו, באהבה מגוננת.

“להמשיך?”, שאלה לאחר שהייה.

“ברור. חייב לדעת מה הסוף”.

"חגיגת הקיץ בנווה מונוסון החלה. החצר המתה מאנשים. חלקם מוכרים, חלקם זרים. יעל, יפה מתמיד. קומתה גבוהה, גופה תמיר ושיערה הזהוב והמתולתל, גולש על כתפיה. מראה הנערה, היה סימן ההיכר שלה, למרות ילדיה בני העשרה. עיניה הסגירו את רגשותיה המעורבים. משהו עובר עליה. ‘היי תמרה, איזה כיף לראותך. המון זמן לא התראינו’, אמרה והטתה ראשה ללחוש לאוזני. ‘אני חייבת לדבר איתך. רק איתך אני יכולה. את תביני אותי. עוד מעט נעלה לחדרי, בסדר’? ‘כמובן, יקירה, כמובן’, השבתי ונהניתי מהאמון שנתנה בי.

מזגתי לעצמי משקה, הסתובבתי בין הקרואים, הבחנתי ביגאל משוחח עם חבר. אליהם הצטרפה אישה צעירה ומטופחת, אשר ניכר בה ששמה עינה ביגאל. הביטה בו בעיניים חושקות ומפתות. יעל פיזרה חיוכים לכל אורחיה. בנקודת זמן מסוימת פרשה לחדרה, כשהיא מסמנת לי לעלות אחריה. ‘עוד מעט אגיע’, הצהרתי, בעודי תרה אחר יגאל שנעלם מעיניי במפתיע, יחד עם אותה צעירה. סקרנותי גברה בי. לא צלח בידיי לאתרו. לאחר ייאוש, החלטתי לעלות אל יעל. במעלה המדרגות, הבחנתי בקול גברי שעלה מחדר שירותיי האורחים. התקרבתי, ולמורת רוחי הכרתי את קולו של יגאל, עם קולה של האישה ששהתה במחיצתו. גניחותיהם הסגירו את מעשיהם. הייתי בהלם. גם בביתו עצמו אינו כובש את יצרו? משהו נחמץ בתוכי. ליבי ליבי ליעל. מה עושים עכשיו? מה אומרים? מה לא אומרים? הייתי מבולבלת. מה יאמר לי הקול הפנימי? ישבתי מול יעל. עיניה דיברו. דיכאון נשקף מתוכן. עצב ואכזבה חברו אליו.

על סף בכי, סיפרה שיגאל כבר לא כתמול שלשום. מרוחק, מסתורי ונדמה שיש לו אישה אחרת. לא הסגרתי מחשבותיי. בטוחה שהזמן יעשה את שלו. זכרתי אותם מקרים, בהם האוהב, אינו מוכן לשמוע הכפשות על אהובו. לא יכולתי לקחת על עצמי את נטל ההאשמה. ‘תראי יעל’, ניסיתי להרגיע, ‘אולי זה משבר גיל אצל שניכם?’, ומיד הוספתי, ‘תפסיקי לחשוב עליו, תחשבי קצת על עצמך’. ‘איך אפשר? אין לי מושג מה לעשות’, השיבה. ‘האמת שגם לי אין יידע בנושא, אבל עלה בדעתי שאולי תמצאי לך איזה טייס נחמד שיהיה רגיש וחם אלייך?’, קרצתי לעברה. ‘את בטח צוחקת. לא חושבת שאני מסוגלת, ובכלל לאן זה יוביל?’ ‘יעל שלי, העיקר שתצאי מהדיכאון, לא חשוב באיזו דרך’.

הכעס שגאה בתוכי וקול הגניחות שהדהדו עדיין באוזניי ממעלה המדרגות, הובילו אותי לאותה עצה שנתתי ליעל. חיוך רפה עלה על פניה. לאחר שתיקה והרהור אמרה, ‘יודעת מה? אחשוב על זה. תודה על העצה. בואי נרד לחצר’.

יגאל הסתובב שבע רצון, בין חבריו. אותה אישה צעירה שבילתה, התערטלה וגנחה בחברתו, התנהלה לפתע בהתחסדות מופגנת, כאשת איש כאמנה, אשר זה עתה הגיע למפגש באיחור. חיבתי ליגאל הלכה ונעלמה. לא יכולתי להתאפק. קרבתי אליו ופלטתי, ‘תשתדל שהדרך לגן העדן שלך, לא תהפוך לגיהינום’ והפניתי את גבי.

ברור היה שמחשבותיה וחשדותיה של יעל לא הרפו. יום אחד גילתה מספר טלפון בכיס מעילו והתקשרה. קול אישה ענה לה.

‘אפשר לדבר עם יגאל?’, שאלה בתמימות מעושה.

‘מצטערת. הוא עוד לא הגיע. אמור להיות פה תוך שעה’.

‘תודה. אתקשר שוב’. אמרה.

‘למסור לו משהו? מי השואלת?’

‘בת דודו. חייבת לדבר איתו’.

בו ברגע התחוורה לה האמת. לא היו עוד ספקות. החשדות הפכו לידיעה ברורה. מתוך כעס נוראי, החליטה בנחישות לתת ליגאל להרגיש איך זה להיות נבגד. תוך זמן קצר, מצאה סיפוק בזרועותיו של גבר אחר ויחסה ליגאל הפך להיות קר ומנוכר. החופש והספייס, עליהם נהג יגאל להצהיר, היו רק מנת חלקו ויעל אמורה להיות שלו. לא הבין איך העדיפה אחר על פניו. לפתע הצטמצמו נסיעותיו ושהותו בבית התארכה. היה בדיכאון.

פניה הקורנים של יעל, בכל פעם שחזרה מטיסה, הסבו לו עוגמת נפש נוראית. למרות זאת, לא העלו בדעתם להתיר את נישואיהם הכואבים. הפחד שיתק אותם. שנים רבות של תלות רגשית מכאיבה. לאיש מהם לא היה אומץ להיות נאמן לעצמו. ברוב פאר השיאו את בנם ובתם, בזה אחר זה, וכשהבית התרוקן, נותרו השניים תשושים, כואבים, ללא יכולת לסלוח האחד לשני. חייהם הסוערים נקטעו והיו משוללי שמחה, ומלאי בדידות, גם אם כל אחד מהם המשיך בעיסוקו. נסיעותיהם בעולם, היו למקור אושרם היחיד".


“ממש לא נחמד”. הפטיר סיימון, “כועס על אנשים שמבזבזים את מתנת החיים שלהם”.

“בוגדים בעצמם, בדרך מכאיבה ונוראית”, הוסיפה, “מובן שיש לי גם חברים שחיים באושר ובנאמנות. השאלה הגדולה היא, אם אפשר לזהות עם מי את חולקת את חייך, ומה מידת האמון שאת יכולה לתת בו”.

“מסכים איתך. אני שחוויתי בגידה צורבת, לא אוכל לחיות בזוגיות שאין בה אמון הדדי מוחלט”.

“שמחה שדעותינו תואמות”.

“כדאי גם לזכור שהחיים מלאי הפתעות. לעיתים אפילו טובות ונפלאות. למשל אצלנו?”

בצחוקה של תמרה, היה משהו מן המבוכה, ומן הציניות.

“איך הגעת אלינו פתאום?”, שאלה.

“אנחנו ורק אנחנו, הכי חשובים פה”, השיב. “יש אלפי סיפורים מסביבנו, אבל שנינו למודי ניסיון ואין לנו מקום לאכזבות נוספות. אני יודע שעד כה לא נתת אמון באיש. נדמה לי שאינך יכולה לטעות יותר בבחירותייך. אם החלטת לבטוח בי, מבטיח שהיחד שלנו יהיה קסום”.

סיימון היה גבר של אישה אחת. מעולם לא יכול היה להעלות בדעתו אפשרות אחרת. השעות חלפו ביעף. תמרה נראתה עייפה וסיימון התניע את מכוניתו אל ביתה של מיקה. כהרגלו, קם ממושבו לפתוח את דלתה וזו נהנתה כל פעם מחדש מהמחווה הג’נטלמני שלו.

“זוכרת את פגישת הקבוצה מחר?”, חזר והזכיר, כמי שכל האחריות על כתפיו.

“וודאי”.

“אוסף אותך בצהרים”.


 

כג

בפגישה של יום המחרת, הרגישה שייכת. נתקבלה בחיוכים, ובכל פנייה ציינו את שמה מחדש.

“תמרה, מה שלומך היום?”

“איך בילית ביומיים שחלפו, תמרה?”

“תמרה, את מרגישה מעודדת יותר?”

לא שכחו את שמה. אפפוה בחום ובאכפתיות, גם אם לא מכבר הצטרפה לקבוצה, בה הכירו זה את זה לפניי ולפנים.

המנחה פנה לכולם בבקשה לספר מה עבר עליהם ומה הם מרגישים. דיוויד ביקש לדבר. קם ממקומו וסיפר בהתרגשות על השינוי שחל ביחסיו עם אמו.

“אני חייב לומר שעכשיו, לפני סיום סדנא זו, הגעתי למצב שלא הייתי בו שנים. הבנתי כמה הייתי ילדותי, כאשר הפסקתי לדבר עם אמי שכל כך הרבה עשתה למעני. ויתרתי על האגו הטיפשי שלי. תחילה לא הייתי מוכן לסלוח לה. תמיד היה נדמה לי שהיא מלאת טענות כלפיי, אולם התבדיתי. השבוע סעדנו יחד. היא הייתה מאושרת עד דמעות. גיליתי את גודל אהבתי אליה ואת הקדשת חייה עבורי. ליבי עלץ. כאילו הוגשמו תפילותיה. שמחתי מאוד והצטערתי על הזמן האבוד”.

מחיאות כפיים נלהבות נשמעו באולם. המנחה הוסיף, “לעולם אל תביט אחורה. הגעת למצב נפלא. שמור עליו!”

קלאודיה, אף היא ביקשה לספר, “אזרתי אומץ. ניגשתי לבוס שלי. ביקשתי העלאה, ומניתי את כל מעלותיי ויעילותי בעבודה, בתחושת ביטחון והערכה עצמית. לא תאמינו. זה עבד. ממש כך. אני מאושרת”.

מחיאות הכפיים גרמו לה לריגוש עצום. שכנתה למושב, טפחה על כתפה כשחזרה לשבת.

“כל הכבוד. קלאודיה. כל הכבוד”. קריאות התפעלות נשמעו מכל עבר.

לאחר סיפוריהם של משתתפים אחדים, פנה המנחה אל תמרה, “אני יודע שלא עברת איתנו את כל הדרך, ובכל זאת. שתפי אותנו במחשבותייך, בהחלטותייך, ברגשותייך, ברצונותייך, שהרי אנו בסיומה של הסדנא”. תמרה הניעה בראשה כמתלבטת וקמה על רגליה. כולם היטו אוזנם. “מחכים לך, תמרה יקרה”, דירבן מרטין ועודד. זו המשיכה לעמוד וניכר הקושי הגדול אליו נקלעה. לפתע, אזרה אומץ והחלה לומר את דברה.

“היום אני משוחררת באופן רשמי. מקווה לאהבה ענקית, אהבה שכולה מרפא”, הפנתה מבטה אל סיימון. לאחר שהחזירה פניה אל מעגל היושבים, נאנחה והוסיפה. “רק בשנותיי הבוגרות, החילותי להתחבר אל רגשותיי, להרשות לעצמי להיות פגיעה. התחייבתי שוב לא לבגוד בעצמי. היכרותי עם סיימון, חיזקה בי את התקווה שיש עוד אהבה אפשרית. יצרנו קבוצת תמיכה זוגית”, אמרה בחיוך רחב. “היום, אני חשה איך צמחתי בזכות חוויות החיים, ופתחתי ליבי להתחלות חדשות. קיבלתי בזכותכם את היכולת לחזור ולהאמין בבני אדם. רוצה להודות לכם, על חברתכם, ותמיכתכם. חשה משוחררת להמשיך בחיי, ללא מטעני העבר. תודה מרטין, תודה רבה לכולכם ותודה מאין כמוה לסיימון שהשפיע עליי לעבור תהליך זה במחיצתכם”.

מחיאות כפיים סוערות נשמעו מכל עבר. מרטין ניגש, לחץ ידה של תמרה וסיימון חיבק אותה בחום, ופניו קרנו.

“נפלא תמרה” הוסיף מרטין. “ההתעסקות האינסופית באירועי העבר, דומה לחבורה של שדים שרודפים אחריך, ומפחידים אותך. יש להתנקות, ולפנות את הראש לחוויות עתידיות טובות ויפות, מבלי להאשים איש”.

מישהו מהמשתתפים אמר, “מורגש שינוי ענק בגישתך. טוב שנתת לעצמך להיפתח בפנינו”.

“נכון”, הוסיף המנחה, “אני בטוח בך. את בשלה לשינוי ממשי. זה כבר קורה”.

חשה הקלה. ידעה שהמסע ינוע מרגע זה לכיוון חדש, מלא אור ושמחה.

“את גדולה”, אמר לה סיימון בדרכם, “למרות הזמן הקצר, הפקת את מלוא התועלת”.

“גם אני חושבת. סיומו של תהליך ארוך, אותו עברתי במהלך שנים”.

יצאו חבוקים אל הרחוב. מהורהרים, שותקים. תמרה עדיין שקועה בניחוח המופלא של תחושת השחרור. סיימון, חלם לאהוב אותה, ולהתעלס איתה גם הלילה. כוונותיה היו שונות.

“מה בא לך לעשות?”, שאל.

“חייבת לחזור למיקה. זה בסדר מצידך?”

“חשבתי שתישארי אצלי?”, אמר בטון של אכזבה.

“יקירי, אני לא מאופסת. זקוקה לשקט שלי. נדבר בהמשך”.

“ומחר?”

“בוא נשאיר את מחר למחר. רוצה קצת לבלות עם מיקה. וחוץ מזה, מה רע שנתגעגע?”, חייכה.

“או קיי, נדבר בטלפון”, הסכים בלית ברירה.


ביתה של מיקה היה חשוך וריק. תמרה פשטה בגדיה, פלשה לאמבטיה, מילאה אותה במים עם נוזל מקציף ונכנסה לתוכה, להירגע מן היום המתיש. הקצף כיסה את מערומיה והיא שיחקה בו בהנאה, כאשר מחשבותיה לא מרפות.

'מהו טעם החיים? מה תכליתם? מה יקרה לאחר הסדנא? האם תעמוד מאחורי הצהרותיה? האם תוכל שוב לתת אמון? לא מוכנה יותר להיות מובנת מאליו. רוצה צחוק, ללא כאב ודמע. רוצה למגר את הפסימיות שפקדה את חייה בשנים האחרונות. רוצה לאהוב את עצמה, מכלי להזדקק לאהבה אחרת. כל אהבה תהווה רק ערך מוסף לחייה. רוצה שפע בתוככי נפשה. לחיות את החיים ולא לידם. להיכנס לתוך הנהר ולא לצעוד רק על החוף.

מי האמבט החלו להתקרר. הזדקפה, מכוסה קצף, שטפה עצמה וחשה ניקיון אמיתי. מאוחר יותר, הכינה כריך קטן, כוס תה וישבה לכתוב. מיקה הגיעה.

“היי יקירתי. מה שלומך?”, שאלה כולה צוהלת.

“בסדר גמור. לפי הבעת פנייך, יש לך המון סיפורים”.

“לא המון, אבל סיפור אחד מדהים”.

“נו, נו, אני מתה מסקרנות”.

“גידי הציע לי נישואים”, שלפה בנון שלנטיות.

“מההה? אני לא מאמינה. כל כך מהר?”

“מה מהר? בכלל לא מהר. שכחת שהכרנו המון שנים קודם לכן. פשוט התבשלנו לאט”.

עיניה זרחו בדברה, כאילו כל אותן שנים, חיכתה רק לרגע זה.

“אבל היית נשואה. והיו לך עוד התנסויות. למה דווקא הוא?”

"נראה לי שבמוח האחורי, תמיד הוא היה ברקע, כאותו גבר שלעולם לא יהיה מושג על ידי. עכשיו, התחלתי להאמין בגורל. ח ח ח… "

“מה את אומרת?”, הגיבה תמרה בלגלוג ובציניות, “את מאמינה בגורל? תמיד אמרת שזה שטויות”.

“נכון. צודקת. זה שטויות עד שזה מגיע אליך. מי היה מדמיין לו בתיכון שיום אחד, בלונג איילנד, אחרי כל כך הרבה שנים ואירועים, אפגוש דווקא אותו וצ’יק צ’ק נידלק אחד על השני?”

“אני דווקא מאמינה גדולה בגורל. מרגישה כאילו שלחו אותנו לעולם הזה, עם סוג של דיסקט במוח, בו כתובים כל קורות חיינו. אנחנו, מתוך יוהרה, חושבים שיש לנו שליטה עליהם”.

“ומה קורה עם סיימון?”, שאלה מיקה.

“רגע, אל תתחמקי. מתי החתונה?”

“לא קבענו עדיין תאריך מדויק. גם לא מקום מדויק. יש חברים ומשפחה גם פה וגם בארץ. על כל פנים, זה ממש בקרוב”.

“כיף לשמוע. את נראית זוהרת. רצית לדעת מה עם סיימון, אז אין עוד חתונה, אבל יש קירבה ענקית. לא רק רגשית. נדמה כאילו אנו מכירים שנים רבות”.

“רגע, רגע, מה פספסתי פה? מה כוונתך לא רק רגשית?”

“נו, באמת, מה לא ברור? סוף סוף גיליתי שסיימון מאהב מדהים, חם ומחמם, אוהב כל חלק בגופי, ומענג באמנות מאין כמוה”.

“הידד! השתחררת. עכשיו ההתקדמות תהיה בתאוצה”.

“מניחה שאת צודקת. קשה לתאר, איך לפתע מרגישים כאילו אנחנו ביחד מאז ומתמיד. נפלאות דרכי האהבה. אולי אני קצת מאוהבת בו, אלא שעדיין לא סיפרתי לו על כך”.

“למה יקירה? לא מגיע לו?”

“לא מצאתי את הזמן המתאים, כי הוא לא מפסיק לומר כמה הוא אוהב אותי. ח ח ח…” השתחצנה בפני חברתה.

“ומה עוד קורה ביניכם?”

“לא מפסיקים לספר, להכיר תקופות חיים שונות, סיפורי חברים, ומי כמוך יודעת איך זה מקרב”.

“שמחה לשמוע. מגיע לך הטוב ביותר. את עושה את כל הבדיקות הנכונות שלא להתאכזב שוב?”

“כן יקירתי, אני בודקת. בינתיים הוא עומד בכל המבחנים. אני זו שאולי לא אעמוד בכולם”. אמרה בהיסוס.

“זה שווה הרמת כוסית”. “בטח, בטח”.

לגמו מן הכוסיות שמיקה הגישה, וכהרגלן, רוקנו את הבקבוק תוך כדי שיחות וצחוקים. למחרת, השכם בבוקר, לבשו השתיים בגדי ספורט ויצאו לצעדה ארוכה. שביל ההליכה, עטור צמחיה משני צידיו. אוויר צח ומרענן. צעדו במרץ רב ומיעטו לשוחח זו עם זו. הרשו לעצמן להפעיל זרועותיהן. תחושה של חילוץ עצמות אמיתית. כאילו נישאו ברוח. כאילו החיים עצמם קלים יותר. עתיד וורוד הצטייר בעיני שתיהן. גם אם העיסוק בעתיד חסר טעם, מי אינו שוגה בחלומות? אנשים נוספים שחלפו בדרכן, ברכו לשלום, ולבוקר טוב. העולם חייך אליהן. מיוזעות ומתנשפות, חזרו הביתה לאחר שעה נפלאה, ופרשו לחדרי האמבטיה של הבית. ירדו למטבח עם מעילי המגבת, כאילו רצו לשמר את החום והתחושה המלטפת. מצב רוחן מרומם.

“בואי נלך היום לשופינג”, הציעה מיקה, “מגיע לנו לחגוג”.

“אני איתך”, הסכימה תמרה.

“סוף עונה. שווה לנצל זאת”.

מיקה מכורה לקניות, סחפה את תמרה בהתלהבותה.

“צודקת. הולכים?”

יצאו למרכזי קניות, סיירו בבוטיקים קטנים ויוקרתיים, בהם סוף העונה לא הוזכר. לא דילגו גם על חנויות עם מבצעים מיוחדים. השקיות התמלאו.


סיימון לא התקשר עד שעות הערב. עוד סוג של מבחן. האם תחוש געגועים?

אחר הצהריים, הרגישה כיצד כל צלצול מקפיץ אותה. מחכה. מתגעגעת לשמוע קולו. מעניין מה עובר עליו. מי יודע מתי יתקשר. מי לא שמח לדעת שמחזרים אחריו, רוצים אותו, מפרגנים לו? לקראת ערב צלצל הטלפון. לא. זה לא היה סיימון. גידי רצה את מיקה. האכזבה בפניה גברה. שוב צלצל הטלפון. הפעם היה זה סיימון.

“את לא מתגעגעת אליי? כי אני דווקא מת מגעגועים”.

“ממש הרגשתי”, ענתה בציניות.

“את כועסת?”

“לא. מה קורה איתך?”, העבירה את הכדור למגרשו.

“מיד אספר לך. ספרי קודם, איך עבר עלייך היום, יקירתי?”

“עשיתי המון דברים עם מיקה. היה כיף”.

“גם אני עשיתי המון דברים. אני מת לפגוש אותך, ולספר לך”.

“בסדר”.

“אבוא לאסוף אותך בבוקר. רוצה לראות אותך.לגעת בך”.

סומק עלה בלחייה. כאילו חשה את ידיו מטיילות על גופה. גם היא רצתה בו.

“אחת עשרה, מתאים?”

“מתאים מאוד”.

בדיוק בשעה היעודה, צלצל בפעמון הדלת. תמרה נפרדה ממיקה. מיהרה לפתוח את הדלת ונפלה לזרועותיו של סיימון שחיבוקו אסף אותה אל חיקו וקרב אותה אל ליבו. נשקו זה לזו בלחי. הלה אחז בכף ידה והובילה אל המכונית. הרגישה כילדה. תחושה נפלאה. נשמותיהם תאמו זו לזו. מחוברות, ומקושרות.

אותו יום, טיילו ברחובות מנהטן, לאן שרגליהם הובילו אותם. מוזיאון, פארק, בית קפה, שיחות מלב אל לב וקירבה בלתי אמצעית מופלאה.

“נאכל ארוחת ערב אצלי?”, שאל בשקיקה.

“נפלא. אשמח”.

“איזה כיף. אז איך מילאתן את יומכן אתמול?, עדיין לא סיפרת”.

“קצת ספורט, הרבה שופינג וכמובן דיבורים ועוד דיבורים”.

“מחליפות חוויות?”

“ברור. למה לא. גידי הציע נישואים למיקה. ככה במפתיע”.

“או הו! זה באמת מרגש ומפתיע. מעניין מה זה עושה לך?”

“אני עוד לא במקום הזה. אני עוד לא משוחדת לגמרי”.

“ואם אציע?”

“נו, באמת. אתה לא מתכוון לעשות צחוק מנושא כל כך רציני. הם מכירים שנים רבות עוד קודם לכן”.

“הבנתי. נדחה את השיחה הזו לפעם אחרת. רוצה לדעת מה עשיתי?”

“ברור”.

“בדקתי את חשבונותיי בבנק. מזמן לא היה לי מצב רוח לזה, אבל עכשיו יש לי תוכניות שיצריכו הרבה כסף. אני מאוד מרוצה ממה שקורה שם”.

“ברצינות? מה אתה הולך לקנות, יאכטה?”

“לא. ממש לא”.

“אתה מסקרן אותי. בשביל מה הרבה כסף?”

“בשבילנו”.

“מה זאת אומרת?”

“אני רוצה להציע לך טיול מדהים בעולם. לממש את חלומך. היכן שתבחרי. עלינו לחגוג את השחרור מטראומות העבר, של שנינו, מה דעתך?”

המומה, לא ידעה מה לומר. סיימון הביט בה, לא הבין שתיקתה.

“לא נראה לך?”, שאל בתימהון.

“זה מדהים”.

“אז למה את שותקת?”

“אין לי מילים. אני בהלם. לא מאמינה. בטוח שזה מה שאתה רוצה?”

“אחרת לא הייתי מציע”.

“יקירי, עבורי זה מימוש חלום אמיתי, אלא ששכחת שגם לי חשבון בנק עשיר. לפעמים נדמה לי שאינך זוכר כלל את העסק המשגשג ששייך לי. המחווה שלך מחמם את ליבי, אבל כספי ישמש לחלק מהוצאות מסענו”.

“בשום פנים, יקירה. אני הגבר שלך בכל המובנים. אני מזמין אותך לנסיעה זו איתי. הזמנה, כשמה כן היא”.

“אתה ממש מגזים. לא יודעת מה לומר”.

“פשוט תגידי כן”, התחנחן בפניה.

לאחר שתיקה ותהייה, החליטה לקבל את הזמנתו, מתוך אמונה שגם לכספה יהיה שימוש.

“או קיי, מסכימה. איכפת לך שאני אבחר?”

“ממש לא. להיפך. כל דבר שיגרום לך אושר, חשוב לי”.

חלמה במשך שנים רבות, לנסוע בעולם עם בן זוג אוהב. תמיד נאלצה לנסוע בגפה. פתאום מופיע גבר חלומות וקורא את רחשי ליבה.

“תן לי, בבקשה ממך, זמן לעכל. בערב נוכל להיכנס לפרטים. בסדר?”

“ברור יקירתי, בסדר”.

בבואם לדירת הגג של סיימון, התמקמו על הספה בסלון, מתרפקים האחד על השני.

“מרגישה שישנם עוד דברים בלתי גמורים. נשלפים מתת המודע שלי בלילות, בשנתי. משפיעים על יום המחרת ועל מצב רוחי. לא יודעת מה לעשות. אמרנו שרק לאחר שנשאיר את כל המטען מאחורינו, נוכל להתחיל את דרכנו המשותפת. לא יכולה עדיין לתכנן כלום”.

“את יכולה לתת דוגמא?”, שאל.

“בהחלט. הלילה למשל, חלמתי על האקס שלי. חלום איום. הייתי מאושרת שהתעוררתי, כדי לא לראות יותר את פניו”.

“תרשי לי להציע לך משהו שיעזור לך לסגור מעגל סופית”.

“בשמחה”, השיבה.

“כתבי מכתב פרידה לאקס שלך. הטיחי בו כל מה שלא העזת לומר בפניו. אם יש נושאים נוספים שמטרידים אותך, היפרדי גם מהם. זו תהיה הפרידה האמיתית והסופית מכל כאבייך”.

“מה נעשה קודם?”, שאלה תמרה, “נתכנן טיול בעולם, או אכתוב מכתב שחרור ופרידה?”

“מה היית רוצה?”

“רוצה שחרור מלא. רוצה לדעת שתכנון מסע משותף, יגיע רק לאחר מכן”.

“בסדר, יקירתי. אכין לנו ארוחת ערב ואת תכתבי את מכתבך. אחר כך נעסוק בתוכניות העתידיות”.

תמרה פרשה לחדר העבודה של סיימון, בעוד הוא עורך שולחן ומכין מטעמים שקנה במהלך אותו יום.

במכתבה גוללה את רגשותיה המיוסרים, יחד עם תחושת השחרור המוחלט מהם. אותו שחרור שפינה מקום להתחלות חדשות עם חוויות נפלאות. השאירה את העבר מאחוריה, בידיעה שזו הדרך הבטוחה לחוש את עוצמת החופש ולפתוח דף חדש בחייה. מעתה תוכל להתבונן בסיפור חייה כצופה בלבד.


 

כד

“דרלינג, סיימתי”, אמרה אחרי שעה ארוכה שהתמסרה לכתיבתה.

“מאוד שמח. בואי יקירה, הכנתי לנו שמפניה טובה. מגיע לך”.

תמרה ניגשה אל השולחן שהיה ערוך לחגיגה. פניה אורו. דוק של שלווה ניכר בעיניה. תחושת הקלה לאחר הפרידה שהחלה לפעום בתוכה. ריחפה. פיזמה משהו שמח ודילגה בקלילות אל השולחן. סיימון הובילה אל הכסא המיועד, תוך קידה תיאטרלית מחויכת וזו ישבה כנסיכה והחוותה בראשה. אחר כך, חבק כתפיה ונשק ללחייה, מבין את משב רוחה. ישב מולה, מילא כוסות שמפניה והשיק בכוסה. השולחן מלא וגדוש מכל טוב. החליטה לטעום מכל דבר קצת. “הוי, אלוהים, כמה זה טוב”, התפעלה בקול, “אני חופשייה, סיימון. אני חופשייה!”

“מאושר בשבילך. בשבילנו” הוסיף, “אלא שעד עכשיו, לא סיפרת איך לבסוף הצלחת לקבל גט אחרי כל השנים? מה שינה את דעתו? או אולי מצאת דרך יצירתית לסיום? רוצה לשמוע. בא לך לספר?”

"צודק. אספר בשמחה. זאת החוליה החסרה. סיפור שלא ייאמן.

חבריי הטובים נכחו בחיי בטוב וברע והקלו עליהם. יום אחד, בא יהודה חבר נעוריי, עם עצה. ‘תמרה יקירה, יש לי רעיון שיעזור לך לסיים את הטירוף הזה. די! אי אפשר יותר! תשתחררי, תוכלי לבנות חיים חדשים’. ‘נו, באמת, אתה יודע שבתי המשפט אטומים ולאיש לא איכפת מחיי הפרט. תראה כמה שנים חלפו’, אמרתי בייאוש. ‘רגע, תני להסביר. הפתרון, לצערי, לא יבוא מבית המשפט, עלייך לקחת יוזמה אישית’. ‘עכשיו אתה נזכר? אם יש לך רעיון כל כך טוב, למה לא סיפרת לי לפני שנים?’ ‘לא יודע מה תאמרי על הרעיון. באמת חבל שלא עלה בדעתי בעבר, אלא שהמצב לא יכול להמשך. כולנו סובלים ממצבך העגום. רוצים את תמרה שלנו שמחה ומאושרת. הקדשתי לזה מחשבה רבה, וכשתשמעי, תביני מדוע היססתי להעלותו בפנייך. את חשובה לי. לא ייתכן שאין פתרון. נמציא אותו’. אמר בנחישות. ‘בוא נשמע’, השבתי כשבליבי ספק גדול אם הצעתו תשנה את המצב. ‘יש אנשים שמבינים רק כוח. את יודעת שאני וחבריי מתאמנים באגרוף להנאתנו. בואי נשתמש בכישרוננו לא רק לשעשוע’. הביט בי בנסותו לקלוט את תגובתי. נבהלתי מאוד. הרמתי גבה. ‘מה כוונתך? דבר ברור’. ‘נאתר את מקום הימצאו, נעשה לו שק ונכה בו מכות יבשות. לא יישאר אפילו סימן על גופו, אבל הכאב יחד עם האיום, יעשו את העבודה. אני בטוח’. פחד אחז בי. ‘לא נראה לי’, אמרתי ברעדה, ‘לא רוצה לראות אותך, או מי מחבריך, יושבים במעצר בגללי’. ‘למה את כזו דאגנית? הכל ייעשה בחסות הלילה, ובהסתרת זהותנו. אין לך מה לדאוג. תוך כדי מעשה, נבהיר לו שזו רק ההתחלה, אם לא ילך למחרת ויכריז בבית הדין שהוא נותן גט. תני אישור ונצא לפעולה’. היססתי. מחשבות סותרות עלו במוחי. בדרך המקובלת, עשרים שנה התעללו בי, אולי אין דרך אחרת, אלא לקחת את החוק לידיים? אולי יהיה לזה סוף?'

יהודה שידר ביטחון ושלווה שיצרו אמון רב בהצעתו. היסוסיי עדיין ניהלו אותי. יהודה חזר והדגיש, ‘התעללות של שנים, קשה יותר מהפגנת כוח קלה, להבהרת עמדות’. ‘מה את מתלבטת? האם הוא לא הכה אותך? פיזית ונפשית? האם לא ברור שהוא גבר מתעלל? אז מדוע את מתלבטת אפילו לרגע? אם החוק רחוק מלהיות צודק, בואי נעשה צדק בעצמנו. זה רק להחזיר לו בדרך שנהג בך, עם הבטחת תוצאות רצויות’. חשבתי והיססתי, לבסוף הבנתי שאין ברירה בידיי. אם לא אאפשר לנסות לעזור לי, אולי לעולם לא אזכה לחופש המיוחל. אולי גם הצעה כזו לא תחזור על עצמה, שהרי חבריי הינם בני טובים ואינם מורגלים במעשי אלימות.

‘טוב, מסכימה. ספר לי איך זה יקרה, ומתי?’, ביקשתי.

‘איתך הסליחה, לא אוכל לומר לך. תשני בשקט. אינך צריכה לדעת דבר. לאחר הביצוע, איידע אותך’.

‘רק תבטיח שזה לא ייגמר באסון’.

‘מה את דואגת? יהיה בסדר. הוא יישאר בחיים, אבל יבין שלא יוכל להתעמר בך יותר’.

עבר שבוע ימים. כל אותו זמן לקיתי בחרדות נוראיות. חששתי מתוצאות לא רצויות. דאגתי לחבריי הנפלאים והמסורים שמוכנים להסתכן עבורי. מעולם לא נתתי ידי לשימוש בכוח, אלא ששום דרך אחרת לא צלחה. פתאום הבנתי שלפעמים אין ברירה ועלייך לקבל את האמרה, ברומא תהיה רומאי. אורי תמיד השתמש בכוח נגדי. זו כנראה דרכו בחיים. למה לא להבהיר לו דברים בדרכו שלו? קצתי בימי הקורבנות. רציתי לפתוח דף חדש, בתקווה שעוד תהיינה הפתעות טובות. בתוכי היה חשש שגם אם יוכה, יקשה ליבו ולא ייתן גט. אולם החלטתי לתת הזדמנות לחבריי שכל כך רצו בטובתי וסיכנו עצמם למעני. מרגע שנתתי הסכמתי ליהודה, לא ישנתי בלילות. כל גופי כאב. המתח היה בעיצומו. בחלוף הימים, לא שמעתי דבר וחצי דבר מיהודה. תיארתי לעצמי שהמבצע לא יצא לפועל. ‘אולי זה לטובה’, חשבתי, ‘איני רוצה שחבריי ייפגעו’. יום אחד, אחר שבועיים ימים, הגיע מכתב בהול לביתי, במסירה אישית, ובו הזמנה לבית הדין, להסדר גט. לא האמנתי למראה עיניי. אולי זה חלום? הייתכן שהסאגה האיומה הזו תגיע לקיצה? ואיך לא שמעתי דבר מפי יהודה? הייתי בהיסטריה. מיד טלפנתי אליו, סיפרתי על המכתב, וביקשתי שיגיע אליי דחוף, כדי לספר לי כל מה שקרה.

אותו ערב, ישבנו במרפסת ביתי. לוגמים כוס קפה ביחד. אני נרגשת ונסערת, ומצפה למוצא פיו. ‘תקשיבי, יקירה, לא בטוח שכדאי לדבר על זה בכלל. את יודעת, אוזניים לכותל’. הנמיך את קולו. 'אומר לך בקצרה, בגלל סקרנותך הרבה. האיש קיבל מכות באישון לילה, בפתח ביתו. הובהר לו, מבלי שיוכל להבחין בנו, שיבולע לו אם יילך למשטרה. מה גם שלא נותרו לו חבלות, כך שאין כל הוכחות. במקביל, קיבל אולטימטום לתת לך גט.

בתחילה הביע התנגדות וסירב. אחרי שחטף עוד קצת והבין שיהיה לזה המשך, שתק ולא הבטיח דבר. עזבנו אותו, זרוק על סף דלתו. החלטנו להמתין. מסתבר שהיה צריך להתאושש מספר ימים, לעשות חושבים, ולקבל החלטה נכונה, שהרי כל השנים הפך את חייך לסיוט, האם זו לא אלימות? לפתע פתאום הבין שיצטרך מאותו רגע לחיות כפחד מתמיד וחייו יהפכו לגיהינום. ההתעללות תהיה מנת חלקו. לזה, כפי שאת רואה, הוא לא היה מוכן. הקערה התהפכה על פיה. את לא מבינה כמה אני מצטער שלא הקדמנו במספר שנים. מרגיש ממש רגשי אשם. יכולת להיות חופשייה מזמן וחבל שזו הדרך בה ניתן לסיים סכסוך מתמשך. ‘הגזמת’, אמרתי, ‘אין לי בכלל דרך להודות לך שהצלת את חיי. חבר יקר שלי, לא אשכח לעולם את מה שעשית למעני’. ‘תמרה, הסיוט עומד להיגמר. כולנו אוהבים אותך. רוצים שתהיה לך שוב שמחה בלב’. ‘אני עוד לא מאמינה שזה הסוף’. ‘תראי שיהיה בסדר. את החלטתו החדשה הגיש אורי לבית הדין, אחרי שבוע ימים מאז פגישתו איתנו, לכן רק עכשיו קיבלת הזמנה. תזכרי שאינך יודעת דבר וחצי דבר, גם אם הנושא יעלה על הפרק. מבטיחה?’ ‘ברור שאני מבטיחה. אתה ענק. אתה גדול. רוצה גם להודות לחברך שאינך רוצה לומר מיהו. בסדר, אני מבינה, רק תמסור לו תודה בשמי, בבקשה’. ‘מבטיח’. ‘אני מקווה שאורי לא יישנה דעתו כבית הדין’. ‘ממש לא כדאי לו לנסות. אנחנו נחושים להוציא ממנו גט בהקדם’.

אתה מבין סיימון, באו שני בחורים אמיצים והבינו שלא ייתכן להמשיך את מחול השדים הזה. לאחר ימים ספורים, הגעתי לבית הדין, עם שני עדים, כדי לקבל את הגט המיוחל, אותו אני חוגגת כאן איתך, יקירי".

“ממש קשה להאמין. זו הדרך היחידה לפתור בעיות אישות קשות?”

“לצערי הרב, זה מה שקורה במדינתנו, כאשר אין ברירה אחרת”.

“קשה לי לעכל”, אמר בתמיהה והעווה את פניו.

סיימון נראה מהורהר. נעתקו המילים מפיו. זמן מה הביט בתמרה, כשעצב נשקף מעיניו. מסלול הייסורים שהיה עליה לעבור, הכאיב לו עד עמקי נשמתו. צלקות הנפש זקוקות לחיבוק אינסופי. בטח בעצמו שיקדיש לה את כל הטוב שבעולם, כחוויה מתקנת. השניים התגפפו שעה ממושכת.


 

כה

“אז מה היית רוצה לעשות יקירה, כדי להרגיש הכי טוב שאפשר. מגיע לך לחגוג”.

“נכון, אתה צודק. יש לי משאלה”.

“רק תגידי”.

“לרקוד. לרקוד איתך!”

“בטוחה? רוצה קצב מסוים?”

“משהו קצבי. חייבת להתפרע”.

“תתפרעי! תשתוללי!”


קצב מסחרר הקפיץ את השניים כילדים. לאחריו, שרשרת להיטים של מוזיקה לטינית. תמרה התמסרה לתנועות הארוטיות שהיו טבועות בה משחר ילדותה. סלסולי ידיה ונענועי מותניה נוספו למקצב רגליה המרחפות. כמעט לא חשה את הסובב אותה. סוג של אקסטזה שזמן רב לא חוותה. הביטה בסיימון בערגה. הוא לא גרע עינו ממנה. אהב את שראו עיניו. האותנטיות, החופשיות, היצריות והמיומנות הלהיבו אותו. שיתף פעולה, גם אם לא היה אמון על הסגנון הלטיני. לאחר ריקוד סוער, הושמע סלואו רומנטי שהצמיד את שניהם שעה ארוכה. הצורך בחיבור פיזי גאה בתוכם. שניהם חשו שהלילה שוב ידעו אהבה.


חדרו הואר באורם של נרות שהושמו בפינות. נשיקות פיו הציתו את שפתיה. אחר כך גלש על כל חלק בגופה. רצה לדעת אותה כולה. תמרה התפתלה. רעדה מתשוקה ואושר, עד אשר סמר גופה ופיה התחנן “בוא אליי. רוצה אותך”. כשחדר לתוכה, התכווצו שפתי ערוותה בקצב מסחרר כמחול תופים שבטי. הוא חש את מקצבה הסוער והטביע חותמו בה, כשזו נמסה מעונג ומפורקן לוהט. כששככה הסערה, ליטפה את כתפיו ואת שערות ראשו הארוכות והחלקות בעונג. רכן אל בין שדיה, ובזרועותיו חפן את מותניה, עד שהיו לגוף אחד. חיבור אמיתי בין נפשם לגופם. אהבה צרופה. גן עדן. אופוריה מטורפת. כאילו ירדו הכוכבים בכבודם ובעצמם לחוג מסביבם, ולהוסיף הילה של קודש לאהבתם. שעה ארוכה לחשו מילות אהבה. סיימון לא פסק מחיבוקיו. תמרה נרדמה בזרועותיו, באמונה שהפעם האינטואיציה שלה מדברת אליה בקול רם, והיא מקשיבה לה. יודעת שזה הגבר של חייה. ביום המחרת, מבטיהם קרנו, עיניהם זרחו והערגה לא משה מתוכן. הלילה אמר את דברו. אין מחיצות. מחוברים טוטאלית.

“איזה לילה מדהים, יפה שלי”. אמר, מלא סיפוק.

“אני עוד חולמת”, נמסה מעונג.

“מת עלייך. את שלי. מקווה שגם אני שלך”.

“היה נפלא. לעולם לא אתחרט על זה”, השיבה ולא יספה.

בכל פעם שהעלה בפניה את רצונו להידוק היחסים, חש כיצד היא נסוגה והפחדים שבים אליה.

“בסדר יקירה, מתי נדבר על טיולינו בעולם?”

“אפשר גם עכשיו”.

“רוצה להיות איתך, הרבה זמן, בכל מיני מקומות, ובכל מיני סיטואציות”.

“השתגעת? ככה לעזוב את כל החיים ורק לטייל?”

“מה רע בזה? נראה לי שהגיע הזמן לומר לך שאני אדם עשיר, בזכות אותו אקזיט שסיפרתי לך. כדאי שתפנימי את הרעיון שכסף זה לא בעיה”.

לראשונה, נאמרו הדברים במפורש. סקרנותה סופקה. למרות שגם היא אישה אמידה בזכות עצמה, ובזכות נכסי אביה, נעמו לה דבריו ורוחב ליבו. ישבה מהורהרת ללא תגובה. עדיין לא חלקו את כל פיסות חייהם. היה בה צורך לחוש את גבריותו גם בתחום זה. הג’נטלמניות החמיאה לה.

“תגידי משהו, אהובתי. חשפתי את ליבי, את גופי ואפילו את חשבון הבנק שלי בפנייך. אין לך מה לומר?”, התנגח בה. לאחר הרהור השיבה, “אתה פשוט מדהים אותי מרגע לרגע. אין אנשים כמוך. חלקת איתי באמת, את עצמך, ונדיבות ליבך הינה הפתעה ענקית עבורי”, התפעלה.

“עוד לא הפנמת שאת הדבר הכי נפלא שקרה לי? המתנה הכי מרגשת שקיבלתי אי פעם? אני בטוח בך, ומודיע בזאת שכל מה שיש לי, הוא גם שלך”.

“יקירי, גם לי לא חסר משאבים. בוא נחלוק ביחד”, חזרה שוב על הצעתה.

“אין מצב. אני הגבר שלך, רוצה להעניק לן הכל”. עדיין לא הצליחה לעכל אהבה כה גדולה ואמיתית. לא הייתה מורגלת לגבר שכל כולו פנוי רק לה. שהיא היהלום שבכתר עבורו.

“אתה עלול להתחרט”, השיבה בציפייה להאזין לתגובתו.

“אין סיכוי. אולי כישפת אותי, אבל ליבי לגמרי כנוע לך”.

“יכול להיות שקופידון ירה בך איזה חץ?”, התבדחה.

“אין לי צל של ספק. חש כמו בתוך חלום מענג, ומוכן ללכת לאיבוד אחרייך”.

תמרה הביטה בעיניו, בניסיון למצוא שמץ של בדיחות הדעת, אלא שהן שידרו את מלוא הרצינות. לא היסס לרגע. לא פחד לגלות את ספונות ליבו. היה בו מלאי ענק של אומץ לאהוב. לעומתו, עם כל העונג שחוותה במחיצתו, נותרה עדיין בהיסוסיה. לא נתנה לעצמה להיסחף ברגשותיה.

“יודע מה? גם אתה וגם אני, היינו בטיולים רבים בעולם, אבל לא למשך זמן רב כל כך. לכן, לא עלו שיקולים נוספים כמו משפחה, עבודה וחברים. זמן רב מצריך מחשבה רבה ותכנון. אתה לא חושב? בעצם, מה קודה עם משפחתך? לא סיפרת כלום, עד היום”.

“צודקת. גם זה חשוב לא פחות. אם הם היו חיים פה, כבר היית מכירה אותם. תכירי את משפחתי בשלב זה, רק מסיפורים. יש לי אמא, ושני אחים חורגים שגרים בסן פרנסיסקו, קרוב אליה. אמי אמנית, פסלת, חיה בתוך עצמה. אוהב אותה בכל ליבי, אבל לא נראה לי שאני כל כך חסר לה. חייה סובבים סביב יצירתה. טוב שיש משמעות לחייה. אני מאושר. אמא שאינה תלויה באיש ומלאת סיפוק מחייה, זה לא מובן מאליו. האמנות אהובה עליה וסוחפת אותה למקומות מופלאים. התרגלתי לרעיון שזה הדבר החשוב לה בחיים. כנהוג כאן, אנחנו נפגשים פעם, או פעמיים בשנה כל המשפחה, ובשאר הזמן מסתפקים בטלפונים, בווטסאפ, ובסקייפ. אבי נפטר כשהייתי תינוק. לא הכרתי אותו. אימי נישאה שנית. מנישואיה אלה, יש לי אח ואחות. יחסינו קצת מרוחקים. בעלה של אימי, איש עסקים מצליח. מצוי בנסיעות רבות מתוקף עיסוקו ושהותו בבית אינה מרובה. לכל אחד מהם עניין משלו בחיים, כך שהיחד שלהם מרתק, ומאוד מיוחד. חייהם הרמוניים וטובים, עד כמה שאני יודע. חמודה שלי, תביני, אין לי כאן כל מחויבות. אני מחויב רק כלפייך. כך החלטתי”.

“איזו הצהרה”.

ההיאחזות רק בה, הרתיעה אותה. ‘מתי תשתחרר מפחדיה?’, חשבה.

“ומה עם חברים? עד היום לא הכרת לי אף אחד מחבריך, אפילו לא בסיפורים.”

“נכון. לא היה זמן לזה. תסכימי שהעמקת היכרותנו חשובה יותר. אולי באמת נקבע מפגש חברתי בסוף השבוע. אשמח להפגישך עם חלק מחבריי הטובים. אלה שחולקים איתי גם חוויות אישיות ונמצאים לידי לאורך הדרך, בטוב וברע.”

“יופי. בכיף. תכנן ותאם איתי, בבקשה. רוצה מאוד לדעת על אנשים שהינם חלק מחייך”.

“ברור, אהובה”.

בשישי בערב, התכנסו ארבעה זוגות בביתו של טוני שנהג לזמן את חבריו, מעת לעת, עם בנות זוגם. לעיתים, נהגו להיפגש רק הגברים לשתיית בירה, בלעדיהן. תמרה, חשה במבטי הנשים החשדניים, ובמבטי הגברים המפשיטים. לא ברור היה אם דאגתן של הנשים לסיימון, היא שגרמה לחשדנות, או שמא חששו מהבעלים שסקרו את הופעתה החיצונית בהתפעלות. משהו אחר. חדש. סגנון שאינו דומה לנשותיהן. מבוכה שלטה בה. אי נוחות. לבד מהצגת שמה, לא השתתפה בשיחה בתחילתו של הערב. האזינה. סקרה.

הכיבוד שהוגש, היה מעשה ידיו של טוני שהיה שף, כאשר חבר לעסק של משפחתו האיטלקית. עסק זה ננטש על ידו, לטובת עסקי נדל"ן שהניבו לו עושר רב וחיים מאוד נוחים. על השולחן מגשי פיצות עם גבינה משובחת ותוספות של פיטריות, זיתים ורוטב עגבניות בפסטו. לידן קערת מרק מינסטרונה ורביולי ברוטב שמנת. ריחות מעוררי תיאבון העלו חיוכים שבעי רצון על פני הסועדים. בקבוקי יין לבן ואדום, מילאו את הכוסות.

בני החבורה שהורגלו ואהבו מפגשים אלה, מיהרו לטעום מן המטעמים בעודם חמים, ומצב רוחם היה מרומם. תמרה, מצאה עצמה מסתפקת בטעימות קטנות בלבד. לאחר זמן מה, החלה להפשיר וחשה צורך להיות שותפה לשיחה ולו כדי להכיר טוב יותר את חבריו של סיימון.

“תמרה יקרה, אין זה לחיות בישראל?”, נשאלה.

“כמו להיות בבית. זה הבית שלי”, ענתה בטבעיות.

“והבעיות שמסביבכם?”

“איפה יש חיים בלי בעיות?”, השיבה במבע רציני.

“מי יודע, אולי סיימון ישכנע אותך לחיות פה? נדמה שאצלנו החיים נוחים יותר.”

“נחכה ונראה”, השיבה בחיוך ספקני.

הלבבות נפתחו בזהירות. שיחה חברית התנהלה על הא ועל דא. טוני לחש משהו באוזנו של סיימון, ושניהם סרו למטבח. שאר הסועדים, לא שתו ליבם אליהם והמשיכו לשוחח, על החיים בארץ, ובארה"ב, על אמנות עכשווית ואפילו על אופנה לסוגיה השונים. חשקה נפשה של איב, להעלות את נושא הילודה. הדיון נסב על רצונו של כל אחד מהם, במספר הילדים במשפחה.


טוני ורעייתו איב, הורים לילד יחיד בן תשע. איב נהנתה מתפנוקי החיים ואהבה את עצמה יותר מכל. גידולו של ילד היה לה למטלה. טוני בא מבית מרובה ילדים, צפוף ורועש, ולאמיתו של דבר, גם הוא לא התלהב מריבוי ילדים במשפחה.

רון, איש הייטק שהיה בן יחיד להוריו, רצה משפחה גדולה וחלם על ארבעה ילדים. אשתו מיירה, עורכת דין קרייריסטית, החליטה ששני ילדים מספקים את היצר האימהי שלה, ומותאמים לעידן המודרני. אי שביעות רצונו של רון, לא שיככעה אותה לשנות את דעתה בנושא.

ג’רי ורעיתו ג’ין, הורים לשני בנים ובת. שניהם בעסקי הבורסה, מבוקר עד ערב. בביתם גרה ישראלית צעירה שמטפלת בילדיהם. סופי השבוע היו קודש לבילוי עם הילדים במסירות ובאהבה.

אדם ומרינה, זוג אמנים. היא במחול והוא בציור. את בתם היחידה מגדלים הם על ברכי האמנות עוד משחר ילדותה. עולם זה נשטח בפניה, במטרה להפגישה עם כל האפשרויות בעתיד.

חברים אלה היוו חלק נכבד בחייו של סיימון. שנים רבות היו בקשר אמיץ וליוו אחד את השני בימים טובים ובתקופות עכורות. לעיתים נדמה שהיו תחליף למשפחה טובה וחמה. השיחה על מבנה המשפחה גלשה מאחד לשני. לפתע הופנתה שאלה אל תמרה.

“לא שמענו את דעתך בעניין ילדים במשפחה”.

“נכון”, השיבה, “איני מוסמכת לומר דבר, משום שאין לי ילדים וגם לא יהיו”.

דבריה הכו את היושבים בהלם. משהבחינה בכך, ידעה שהתגובה עלולה להיות בעוכריה. שתיקה מביכה אפפה את כולם, הרכינו ראש, הרגישו לא בנוח ולא יספו לומר דבר. תמרה לא רצתה להסביר, שהרי יכולות להיות סיבות אינסוף שאינן מאפשרות הבאת ילדים לעולם. איב ניגשה למטבח לעדכן את טוני. בו ברגע הבחינה שסיימון יוצא משם, כשעל פניו הבעה מוזרה.

“מה קורה? על מה דיברתם?”, שאלה.

“לא תאמיני, הבחורה המקסימה הזו, מבוגרת מסיימון בחמש עשרה שנים”.

“מההה!!”, קראה בזעזוע, “לא רואים עליה. חשבתי שהיא צעירה ממנו. נראה לך שזה רציני?”

“רציני מאוד. אין מה לעשות. סיימון חולה עליה. מאוהב בטירוף”.

“תעשה משהו בעניין. יש בעיה. היא אמרה שלא יהיו לה ילדים. לא תהיה לו משפחה?”

“ניסיתי לומר לו שיש המון בחורות מקסימות, צעירות ויפות, איתן יוכל להקים משפחה, אבל הוא נעול עליה”.

“תשמע טוני, חייבים לעשות משהו בנידון. אחרי מה שקרה לו עם ג’וליאנה, אסור שתהיה לו עוד נפילה. לא אשב בחיבוק ידיים. אני רוצה לראותו מאושר. הוא סתם מסונוור. לא פלא. יופייה מיוחד, אבל אסור שזה יקרה. נחפש רעיון”.

“את לא מבינה. זה מקרה אבוד. כוח השכנוע שלי אזל וכידוע, לי יש כוח שכנוע”.

“סמוך עליי”, הפטירה בנחישות.

שניהם חזרו לשולחן. למרות שכולם צחקו ונהנו, ניתן היה לחוש במתח של בני הזוג המארח, ובפניו של סיימון שזה עתה ספג את התרסותיו של טוני, כנגד זוגיותו החדשה. בצאתם מהמפגש, מיהרה תמרה לבדוק מה קורה.

“למה נפלו פניך?”

“סתם. כל מיני מחשבות”.

“איכפת לך לשתף אותי?”

חשב לרגע והחליט להיות גלוי, “יקירתי, גיליתי שיש לי חברים צרי מוח. זה מרגיז מאוד”.

“באיזה עניין, אם אפשר לדעת?”

“אני פשוט לא מאמין. תמיד חשבתי שהכי חשוב להם שיהיה לי טוב. תמיד אנחנו כמו משפחה”.

“מה כבר קרה?”, שאלה כשחשד עלה במוחה, “תקן אותי אם אני טועה. זה כנראה קשור לשנינו”.

“נכון יקירה, את צודקת”.

“לא מצאתי חן בעיניהם?”

“להיפך, ציינו את יופייך, את עדינותך ואת דעותייך המעניינות בנושאים שונים”.

“אז מה הבעיה?”

“לא תאמיני. פערי הגיל, למרות שלא ניתן להבחין בו כלל, בגלל מראך הצעיר, מאוד הפריעו להם. לכאורה אנשים נאורים שחושבים מחוץ לקופסא”, התעצבן.

“לא מופתעת, אפילו ביקשתי ממך שתחשוב על זה פעם נוספת, כך אף אחד משנינו לא ייפגע”.

“סליחה אם אומר לך שאת מדברת בלי הגיון. אני מאוהב בך בטירוף. את כמו הנפש התאומה שלי. לא אוותר עלייך, גם אם כל העולם יהיה נגדנו. תראי את מיקה חברתך, כמה היא מפרגנת. איך היא מבינה שמהות היחסים חשובה יותר מכל. מצטער, לא אתן לאף אחד לקלקל לי את הדבר הנפלא שקרה לי איתך”.

“וילדים? משפחה?”

“אין סיכוי שאוותר על אהבתי למען זה. את המשפחה שלי. מי שיתאים לדרכנו ולקשר בינינו, יהיה חלק מאיתנו”.

“אני מניחה שעוד יהיו לך שיחות מוטיבציה עם חבריך. בוודאי גם לנשותיהם יש מה לומר, וזה גורם לא מבוטל. עם כל הקושי, אני רוצה לדעת איך תרגיש אחרי הסתערותם עליך. כרגע, אשים עצמי בהמתנה”, החליטה בנחישות, כשארשת קרירה על פניה.

“איזו המתנה? אני ממש לא מסכים”.

“אין ברירה. כל עוד לא אדע מה קורה באמת, לא אפקיר את רגשותיי”, השיבה באופן שאינו משתמע לשתי פנים.

“אל תדאגי. יהיה בסדר. את חייבת להאמין בי. אעדכן אותך בכל”, אמר כמתנצל.

“מרגישה שאנו לפני מבחן מאוד רציני. חושבת גם לערוך מבחנים אצל חלק מחברותיי. מעניין מה הן תגדנה”.

תמרה לא הופתעה מהתגובה. רצתה שיהיה אחרת, אולם ידעה שזה לא בשליטתה.

במרבית המקרים, יחפש הגבר אישה צעירה ממנו, אפילו בשנים רבות, אולם העולם צבוע, ומתחסד ביסודו וכל החלטה מחוץ לקופסא, מערערת את עקרונותיו. כל סטייה מהמוסכמות מבלבלת את הדפוסים לפיהם חיים, ולעיתים מוציאה אותם מאיזון, ומאזור הנוחות ששהו בו.


מאוחר באותו לילה, נכנסה תמרה לביתה של מיקה, על קצה אצבעותיה, כדי לא להעירה משנתה. האירוע החברתי של סיימון, עם כל השלכותיו, לא נעם לה. בתוכה חשה במבחן נוסף. 'האם יושפע מחבריו, או יעמוד על דעתו ויהיה נאמן לעצמו, ולרגשותיו? גם איתן צעיר ממכה ואהבתם פרחה עד אין גבול. הגיל מעולם לא העסיק אותו.

היה פרוד מאישה כמעט בת גילו, רדודה ושטחית שמאווייה הסתכמו בחשבון הבנק, בטבעות יהלומים, בבילויים, ובשירותים אישיים עבור עצמה. נפרד ממנה, משום שלא יכול היה שאת זאת. וג’וליאנה?… צעירה ויפה, ובכל זאת לא צלחה זוגיותם…'

בבוקר יום המחרת, ישבו מיקה ותמרה כהרגלן, לשתות קפה חם וריחני, עם קרואסון ממולא בשוקולד, לטעמה של מיקה.

“אפשר משהו לא כל כך מתוק?”, שאלה תמרה.

“מה למשל?”

“מעדיפה טוסט עם גבינה. זה בסדר?”

“בוודאי חברה שלי, אכלי ככל העולה על רוחך”, מצב רוחן היה שלוו.

“ספרי תמרה, איך היה המפגש אתמול?”

“די צפוי. קיבלו אותי יפה. התפעלו עד שידעו על פער הגילים ביני לבין סיימון ורחמיהם נכמרו עליו”, אמרה בלגלוג. “שכחו, כנראה את ג’וליאנה, שמוטטה אותו”.

ואיך הגיב הבחור?"

“עשה לו מצב רוח רע. נכנס לדיכאון. מה לעשות. עדיין לא נתקל בתופעות ששתינו מכירות. התחסדות, וצביעות כדרך להגן על העדריות. לכי תדעי, אולי עוד ישפיעו עליו. את מבינה למה אני לא נותנת את כל כולי ונשמתי?”

“על מה את מדברת? לדעתי, אין סיכוי שהוא ישנה דעתו או רגשותיו כלפייך. אבחנתי אותו. הוא נעול עלייך”, השיבה מיקה בהחלטיות.

“צץ לי איזה רעיון. לצורך האיזון, אם לא איכפת לך, נזמן מספר חברות, שלך ושלי, לערב בבית קפה או אצלך בבית אם תסכימי ונעלה את נושא הזוגיות. סקרנית לשמוע עוד תגובות”.

“החלטת לעשות סקר?”, גיחכה. “או קיי, אצלי יותר נעים ונוח”.

“בא לך להיות ספונטנית? נוכל לקבוע למחר בערב?”

“בסדר, נעשה כמה טלפונים”.

מיקה זימנה את אנה ואת דליה ותמרה קבעה עם שוש. חמש החברות שמחו להיפגש למחרת בערב, בביתה של מיקה.

בבוקר, בשיחת הטלפון הקבועה, חשה בנימת קולו של סיימון את החרדה שאחזה בו, שמא תמרה נפגעה מדברי חבריו.

“מה נשמע, יפתי?”

“הכל בסדר ואצלך?”

“למה נדמה לי שאת קצת קרירה אליי?”

“רק נדמה לך, אני פשוט באמצע תכנון מפגש חברות הערב”.

“מותר לשאול לכבוד מה?”

“בהחלט. מזמן לא התראינו, זו הזדמנות לפגישה בזמן שהותי כאן. יש לנו גם שיחות נשים, שזווית הראייה שלהן לעיתים קצת שונה מזו של הגברים, או מזו של זוגות ידידיך. בא לנו לשמוע דעות ולעשות סיעור מוחות”, התנגחה בו.

“לא יודע למה, אבל נשמע לי לא טוב. משהו מטריד אותך, יקירה?”

“כן, בהחלט, מטריד מאוד”.

“שתפי אותי בבקשה ממך. החלטנו לדבר ברור ופתוח בינינו”.

“צודק. ההתערבות של חבריך עומדת מול עיניי ולא ברור לי מה יהיו השלכותיה. מעדיפה לשתף אותך לאחר פגישתי עם חברותיי, אם לא איכפת לך,” ענתה בקרירות.

“אחכה לשמוע. צר לי שאת מדמיינת אפשרות שחבריי ישפיעו על מערכת יחסינו וחבל שלא ניפגש היום. אם תסיימו מוקדם, אולי תתקשרי אליי?”

“אולי סיימון, אולי”, השיבה כלאחר יד, ביודעה שמפגשי בנות, גולשים לתוך השעות הקטנות של הלילה, וממילא לא ששה לשוחח עימו. סיימון נשמע לחוץ, מודאג, ומאוד סקרן לבאות.


 

כו

תמרה ומיקה נפגשו עם חברותיהן. על השולחן הוגשה תקרובת של פשטידות, מתבלים, ירקות חתוכים ובקבוק יין. מצב רוחן היה עליז. שמחו על ההזדמנות להיפגש ולחלוק חוויות ודעות ביניהן.

אנה ודליה, גרושות שהקדישו עצמן לפעילויות בעמותות חברתיות שונות. שוש, לעומתן, נשואה לגבר מבוגר ועשיר, ומרבית זמנה לומדת ועוסקת באומנות ובספורט.

“שנרים כוסית?”, שאלה מיקה.

“לחיים! לחיים!” השיקו כוסות וחייכו זו לזו.

“אז מה אתן אומרות על החיים?”, החלה תמרה בשאלה סתמית.

“אוי, שאלת השאלות. יש תחום ספציפי שבא לך לדבר עליו?”, שאלה דליה.

“דווקא כן. מעסיק אותי מאוד הנושא הזוגי”.

“וזאת למה? יש אצלך חדשות בעניין?”

“פגשתי גבר מקסים. רוצה לשמוע דעתכן, על ואריאציות שונות של קשרים זוגיים והשלכותיהם”.

“בסדר”, אמרה שוש, “אני בחרתי לי גבר מבוגר ממני בעשרים שנה, איש עשיר, אוהב אותי כמו שאוהבים ילדה קטנה וכיף לי. מאושרת בזוגיות הזו. לא הייתי מחליפה אותה אפילו לרגע. שלא תהיה אי הבנה, זה לא הכסף, גם אם חשיבותו רבה, אלא יחסו המדהים אליי וכמובן שלי אליו. אנחנו חברים טובים. אני זוכה להערכה רבה על יחסי החם לילדיו ועטופה בהרעפות של אהבה, פרגון והמון הנאות חיים”.

“איזו הצהרה מדהימה, מעוררת תקוות שיש עוד דברים כאלה”, הגיבה מיקה. “מעניין לשמוע מה דליה ואנה יספרו”.

“האמת שלי אין הרבה מה לומר בעניין גברים”, נכנסה דליה לשיח. “זוגיות עם גבר, עולה במוחי מפעם לפעם. אין לי כוח לעימותים והתמודדויות, בשלב זה. גבר יכול להיות בחיי רק אם הוא יתאים לי כמו כפפה ליד וזה ממש לא קל למצוא. לא תאמינו, החלטתי לנסות מערכת יחסים עם אישה. עד לרגע זה אני ממש מרוצה. אולי משום שהאישה הזו מיוחדת במינה וקל להסתדר איתה. אין מגורים משותפים, אבל יש אפילו אינטימיות”. אמרה והביטה בעיני חברותיה שהוכו בתדהמה.

“לא מאמינה” אמרה שוש, “את מוכרת לנו סיפור סתמי”.

“יקירתי, עד כה לא שיתפתי איש, משום שזה עדיין קשר חדש. כידוע לכן איני פוסלת גברים, אבל כרגע הייתי זקוקה לטעימה ממשהו אחר. מה רע בהתנסויות חדשות?”

“מעניין מאוד” ציינה מיקה שהתקשתה להאמין, “שיהיה בהצלחה. נבדוק את יחסייך בהמשך”.

“אין בעיה”, השיבה דליה בבטחה.

“אני”, הצטרפה אנה לשיחה, “הכרתי לא מכבר מישהו צעיר ממני ועדיין איני יודעת לאן זה יוביל”.

“בדיוק בנושא הזה רציתי לשמוע את דעתכן”, אמרה תמרה.

“למה דווקא? יש מישהו כזה על הכוונת?”, שאלה אנה בחיוך סקרני.

“הסיפור הוא שאחרי המון שנים של יובש רגשי וגופני, פגשתי בחור צעיר ומקסים. הוא טוען שלא איכפת לו. עבורי זה נפלא. חבריו, כך הבנתי, לא מתלהבים מהרעיון. מעוניינים להפריד בינינו ולהכיר לו בחורה צעירה. מה אתן חושבות? זה עשוי להצליח? עליי לחשוש? עליי להסכים? אני מבולבלת”.

השתררה שתיקה קצרה, הביטו זו בזו בחיפוש אחר תשובה נכונה. שוש פתחה ואמרה, “תראו איזה חיים נפלאים יש לי, למרות הפער העצום בשנים ביני לבין בעלי. נכון שמן המקובלות בחברה שהגבר הוא המבוגר בין השניים. מה שבאמת חשוב, זה לא פער הגילים, אלא ההתאמה, המנטאליות, ובעיקר האהבה הגדולה והאכפתיות שיש בין בני הזוג”.

“צודקת”, הוסיפה אנה, “כל הסטיגמות הן נחלתם של צרי המוח, או הקנאים. בטוח תהיינה נשים שיקנאו בך על הישג מרשים כזה”.

“איך את רואה את עתיד הזוגיות החדשה שמתרקמת אצלך?”, שאלה תמרה.

“לא יכולה לומר בבטחה, משום שאין הצהרות אהבה בינינו. בעיקר יש משיכה גופנית עצומה. בשלב זה של חיי, גם זה בסדר. איני בטוחה שיהא כאן מיסוד. לא פוסלת סקס טוב ובריא, שירענן לי את החיים, ידליק לי את ההורמונים ויתחזק את נשיותי”, חייכה.

“לגבי זוגיות בכלל?”, אמרה דליה, “אין כל קשר לגיל. מרבית המתגרשים בתקופתנו, שייכים לאותה שכבת גיל, ללא פערים רציניים. מה זה אומר? שאין ערובה להצלחה הזוגית הודות להתאמה בגיל. מציעה לך ללכת על זה בגדול, במיוחד אם הבחור חוזר ומצהיר על אהבתו השכם והערב, ולפי סיפורייך, גם מוכיח זאת בשטח”.

על פניה של תמרה, הופיעה הבעת שביעות רצון. כאילו הייתה זקוקה לחיזוקים מחברותיה הנאורות, ולאגירת כוח נגד ההסתות של חבריו הקרובים.

“אתן פשוט גדולות מהחיים”, אמרה צוהלת. “אין לכן מושג כמה כוח נתתן לי לעמוד בפני הדעות הקדומות והעיניים הצרות שאינן מוכנות להבין, כי לאהבה אין גיל וללב אין קמטים…”

“מתי נזכה להכיר אותו?”, שאלה דליה.

“ננסה לארגן משהו בקרוב”, השיבה תמרה. “רק תזכרו לא לשים עליו יד”, העירה בשובבות.

“מאחלים לך מכל הלב, הצלחה בגדול, אבל דורשים עדכונים”. מיהרה מיקה להוסיף, באהבה גלויה לחברתה. “עכשיו נרים שוב כוסית ונחגוג”.

“אפשר לדעת מה אנחנו חוגגות?”

“נבטיח לעצמנו למצות את החיים עד תומם, מרגע זה”, השיבה תמרה, “את השיבה אל שוק האהבות, הסקס והעונג האישי”.

מי שהיה צופה בהן אותו רגע, יכול היה להבחין בנעורים החבויים בתוכן, בברק עיניהן, וביחד הנעים. מיקה פתחה בקבוק שמפניה בתרועה, כשמפיו פרץ זרם של משקה תוסס עד התקרה, לקול צחוקן של הנשים. תחושה של פורקן ושחרור מכבלי המוסכמות אפפה אותן. המעצורים הפנימיים סולקו, וכאילו הרימו את נס החרות האישית, עליה לא יוותרו עד יומן האחרון.

“הבנת יקירתי שלא כדאי לך להמשיך ולהסס אף רגע נוסף?”, אמרה מיקה לתמרה, כאשר נותרו לבדן.

“לגמרי. מבטיחה לספר לסיימון על החלטתי בהקדם”. כל אותו לילה, השתעשעה בדמיונה על חיים נפלאים שיהיו לה איתו. חיכתה ליקיצה של מחר, כדי לספר לו על המפגש עם חברותיה, וכדי לשמוע על מעללי חבריו.

חלפה שעת הבוקר. קולו של סיימון לא נשמע כהרגלו. מיקה הבחינה כיצד תמרה פוכרת אצבעות ידיה בעצבנות.

“מה קורה לך? את מגזימה”.

“אני מרגישה שמשהו קורה. לא יודעת, תחושת בטן”.

“אז מה הבעיה? תתקשרי ביוזמתך”.

“לא כל כך בא לי”, ענתה בעצבנות.

“את חייבת לדעת”, האיצה בה מיקה, “אחרת תשתגעי”.

ויתרה על האגו והחליטה להתקשר. לדאבון ליבה, ענה המשיבון. לא השאירה הודעה. גם לא דאגה שמא קרה לו משהו. מחשבותיה הובילוה אל חבריו הקרובים שבוודאי עושים מאמצים כדי להניא אותו מהקשר איתה. רגשותיה נעו בין טינה לעצב. ניסתה להיות זאת שתבין אותו, אם יבטל את תוכניותיהם המשותפות, אולם חששה מהכאב שיפקוד אותה. הכעס גאה בתוכה.


כל אותן שעות, בערב הקודם, כשתמרה ומיקה בילו עם חברותיהן. לא ידעו כלל שסיימון עבר חוויה שלא הקלה עליו. טוני, חברו הטוב ביותר טילפן אליו, וביקש להיפגש איתו בדחיפות.

“מה קרה? אל תדאיג אותי”.

“משהו מאוד אישי. בוא ניפגש בפאב הקרוב ונשוחח”, השיב טוני.

“בעיות במשפחה?”, הפציר סיימון.

“פשוט בוא. נדבר”.

סיימון הגיע לפאב, מתוך רצון חברי נאמן, להושיט עזרה לחברו ככל שיידרש.

טוני הזמין בירה לשניהם והביט בסיימון בשתיקה.

“אתה מתכוון להשאיר אותי במתח? מה הבעיה הדחופה, רק תגיד. אעשה הכל למענך”.

“הבעיה הדחופה זה אתה, חברי הנפלא. אני ושאר חברינו, לא ניתן לך ליפול שוב במלכודת הרגשית שנכנסת אליה”.

“על מה אתה מדבר? השתגעת? בשביל זה קראת לי?”, ענה בכעס.

“ברור. זה הכי דחוף כרגע. אין יותר חשוב מאשר להציל חבר שעומד לעשות את טעות חייו, בפעם השנייה”.

“אהבה אמיתית, זו טעות בעיניך?”

“מה, אתה עיוור? לא יהיו לך ילדים. לא משפחה נורמאלית. היא בחורה מאוד נחמדה, אבל ממש לא מתאימה לך”.

“מה אתה יודע על התאמה? מעולם לא רציתי לפגוע בך, אבל אתה מאלץ אותי. תסתכל על עצמך ועל נישואיך. באמת כל כך טוב לך עם איב? איפה הייתה המונוגמיה שלך, כשנהגת להיפגש עם מזכירתך במוטלים שונים? מה עם הפערים המנטאליים ביניכם? אתם מתאימים לדעתך? הדבר היחיד שמתאים אצלכם הוא הגיל של שניכם. כמו שכתוב בספרים ודרך אגב בספרים מאוד אנכרוניסטיים. נכון שיש לכם דור המשך, אבל מה חוץ מזה? אהבה גדולה? ממש לא נראה לי. אם רק תציץ לחייהם הזוגיים של יתר חברינו, תגלה כמה אילוצים נמצאים שם. כמה פחדים. כמה עכבות. כמה וויתורים אישיים. כמה שתלטנות. כמה מקרים של רצון לברוח ולהתחיל מחדש, רק שזה לא קל לעשות. והבגידות האחרות ששנינו יודעים עליהן? מה אתה אומר על זה?”


טוני נאלם דום. פרץ דיבורו הכעוס של סיימון, בגילוי לב שטרם שמע כמותו, סטר על פניו. נתן עינו בכוס הבירה שמולו. לא היו מילים בפיו. כהרגלו התחפר בחיי הנוחות ולא בדק מה באמת מנהל אותם. סיימון העיר אותו מתרדמת. למגינת ליבו, לא יכול היה לסתור אף מילה מדבריו. לבסוף הרים ראשו ואמר, “אין ספק שבחלק מן הדברים אתה צודק, אבל אנחנו עשינו כברת דרך ארוכה, מגיל מאוד צעיר, שתחילתה לפחות, הייתה מתוך אמונה שנצליח. יש לנו משפחות. יש המשכיות. אתה בתחילתו של המסע, למה להתחיל ברגל שמאל?”

“מה שאינך מבין שלאחר ניסיוני הכאוב עם ג’וליאנה, ולאחר התמיכה שקיבלתי בקבוצה, הבנתי שכל מה שחשוב בחיים, זה להיות נאמן לעצמך. עם כל רצונך הטוב ‘להציל’ אותי מתמרה, תדע לך שהיא הדבר הכי נפלא שקרה לי בחיים. אם תחליטו שאינה לטעמכם, אאלץ לבחור בה ולא בכם”, אמר כולו זועם.

אותו רגע ניגשו לבר שתי עלמות חן מחומצנות ועתירות שדיים, שולחות חיוכים רבי משמעות לעבר השניים. סיימון לא שת ליבו אליהן, אולם טוני חשב לתומו שאולי זו הזדמנות שנשלחה אליהם.

“שנזמין את שתי היפות האלה לבירה?”, שאל את סיימון, בניסיון לפתותו.

“אתה יכול להזמין את מי שאתה רוצה לעצמך”, רתח מכעס.

טוני רמז לצעירות להצטרף לשולחנם. שתיהן באו בשמחה, מגלגלות עיניהן לעבר שני הגברים. טוני ניהל איתן שיחה משעשעת על הא ועל דא, הזמין להן משקה ושחרר מבטים יצריים. סיימון ישב מולן ללא אומר. אחת מהן קרבה אליו ולחשה דבר מה לאוזנו וזה נעץ בה מבט קר, נוזף, ומתנכר. מיד פנתה העלמה אל חברתה וסימנה לה על רצונה ללכת.

“מה היא אמרה לך?”, שאל טוני בתמיהה.

"מה נראה לך? רצתה שאתלווה אליה לביתה. ככה סתם. ‘אצלי, או אצלך?’

“נו, ומה רע בזה?”, המשיך טוני בעקביות.

“טוב, כאן הסתיימה פגישתנו. אל תדבר איתי יותר לעולם על נושא זה. רק אני אחראי לחיי, אין לי כל עניין שאחרים ינהלו אותם, גם אם לטענתם הם רוצים את טובתי”, אמר וקם ממקומו בזעם.

“רגע. עצור. רק ניסיתי. לא רוצה להפסיד את החברות שלנו. מאחל לך כל טוב”. נפרדו בחופזה ללא אומר, כשבפניהם הבעה של תסכול וקור הדדי.


למחרת היום, העיבה עננה על מצב רוחו של סיימון. לא יכול היה לקבל את הסתייגותם של חבריו שתמיד הצטיירו בעיניו נאורים וחפצים ביקרו. לא רצה ליצור קשר עם תמרה, כל עוד נפשו נסערת מאירועי הערב הקודם. כל שעות הבוקר, צעד לאורך ההדסון, מתוך רצון לבדוק את רחשי ליבו שוב ושוב. הספק החל להתדפק על דלתו. ‘האם זו סתם גחמה לתמרה’? ‘האם זו תשוקה בלבד’? ‘האם זו אהבה אמיתית’? ‘הייתכן שזו רק דרך להרחיק ממנו את כאב הנטישה שחווה מג’וליאנה?’ חבריו הצליחו לגרום לו לתהיות. חיכה לתשובות מתוך עצמו. בחצות היום מצא ספסל בפינת רחוב והתיישב בו כשהוא משקיף על המים. אחר כך עצם עיניו, נשם עמוקות והרחיק כל מחשבה מראשו. רצה להאזין ללבו. לתת לו לומר את דברו, מבלי לאפשר לרעשים אחרים להפריע.

דמותה של תמרה עלתה מול עיניו. גופו הצטמרר. רצה לחבוק. רצה להתאחד. הבין שגם אם עליו ללכת נגד הזרם, זה הדבר הנכון לו לעשותו. בו ברגע ידע בבטחה, כי אין עוד ספקות בליבו, אותן ספקות שחבריו הטובים ניסו לטעת בו.

בשובו לביתו, צלצל הטלפון. לתומו חשב שאולי זו תמרה, אולם להפתעתו הרבה, שמע קול נשי אחר.

“כן, מי מדברת?”, שאל.

“שכחת אותי, סיימון? מדברת לואיז, בת הדוד של איב. נכון שמזמן לא שוחחנו, אבל אני בטוחה שאתה זוכר אותי”.

“כן לואיז, מה אני יכול לעזור לך?”, ענה באדישות.

“אני זקוקה לעצה מקצועית בנושא הלימודי שלי. הבנתי מאיב שאתה תוכל לעזור לי. אפשר להיפגש?”

“אם אוכל לעזור לך, אעשה זאת בשמחה”, השיב.

“אפשר להגיע אליך? זה ממש דחוף לי, לצורך פרויקט שאני מכינה”.

“בסדר. אני פנוי עד הצהריים”.

“אני מגיעה תוך חצי שעה”.

לואיז הגיעה לדירתו של סיימון, אשר קיבל את דבריה כפשוטם, וכהרגלו נהג לעזור תמיד כפי יכולתו. את לואיז לא ראה שנים אחדות.

בפתח הבית עמדה מולו בחורה יפת תואר. שיערה השחור קצוץ בשובבות, כשקווצת שיער ארוכה, מסתירה את עינה האחת כווילון. עיניה הירוקות, גדולות ויפות להפליא. חזותה משכה את כל רואיה. גופה תמיר, מותניה צרות, והחריץ שבין שדיה מבצבץ מחולצתה החשופה. לואיז חייכה למולו. נתנה תחושה של היכרות רבת שנים, גם אם לא כך היה. סיימון חשב בליבו, שלא היה מזהה אותה אילו נפגשו ברחוב. זכר את פשטותה וצניעותה שהוחלפו בראוותנות סקסית מאין כמוה. קיסמה החיצוני היה רב.

“לואיז? וואו! כמה גדלת ויפית”, התפעל.

“תודה. תודה. אתה דווקא לא השתנית. נשארת אותו חתיך”.

“בואי היכנסי. אל תעמדי בדלת”, הציע.

לואיז עיכסה על עקביה הגבוהים לעבר הספה שבסלון ושאלה בחן,

“אפשר לשבת?”

“מובן. מובן. מה להציע לך לשתות? תה? קפה?”

“אם לא איכפת לך, מעדיפה משהו חריף”. מופתע מבקשתה, הציע לה כוסית מרטיני והתיישב על כורסא מולה.

“טוב לואיז, ספרי לי מה הבעיה”.

הוציאה מתיקה קלסר עם עבודות, פתחה אותו, עלעלה בו ולאחר מכן פנתה אל סיימון ואמרה,

“יש לי כאן ראשי פרקים של הצעה לפרויקט במסגרת עבודתי בהייטק. אני יודעת שאתה אלוף בזה. רציתי להראות לך. אתה מוכן לשבת לידי כדי שתוכל לראות ולהביע דעתך?”

סיימון עבר לספה לידה, דפדף ועיין בקלסר שהיה מונח לפניו. לאחר התבוננות מקצועית אמר, “לואיז היקרה, רוצה לעזור לך, אבל נדמה לי מהתרשמות ראשונה שאין במה. ראשי הפרקים שלך נראים בסדר גמור”. לואיז הביטה בעיניו, וכאילו בהיסח הדעת התקרבה אליו פיזית.

“לא ראית את הכל”, אמרה והחליפה דף.

“מה עוד?”

שוב קרבה עצמה אל סיימון ורגלה התחככה ברגלו, כאילו באקראי.

“בדף הזה יש חומר נוסף. אתה מוכן לקרוא?”

סיימון הניח את הקלסר על ברכיו ועיין בו ביסודיות. לואיז ניצלה את דבקותו בחומר, ולפתע הכריזה שראשה מסתחרר והניחה אותו על כתפיו.

“אוי, אוי, אוי, אני לא יודעת מה קורה לי. הראש מסתחרר”, התלוננה.

סיימון לא ידע איך לנהוג בה. הרים ראשה מעל כתפו בזהירות והניחו על הספה. מיהר להגיש לה מים. הציע שייקח אותה לביתה, אולם היא נחושה להישאר לנוח בביתו. עזר לה להשתרע על הספה. כאשר התקרב אל פניה, הידקה זרועותיה סביב צווארו ונשקה לשפתיו. ראשו הסתחרר. נעם לו. זרמי חום הרעידו את גופו. לואיז לא שיחררה את לפיתת זרועותיה. הוא לא התנגד. עיניו נעצמו בהנאה חושנית. שפתותיהם דבקו בתחושת שיכרון. לפתע הרהר בתמרה. ‘לא האמנתי שאני ניתן לפיתוי’, חשב, ‘ומה עם כל הצהרות הנאמנות שלי?’ גם אם נעם לו, ניתק עצמו מלואיז ולא ידע אם לכעוס על עצמו, או עליה.


“מה את עושה?” שאל כשהוא נחלץ מחיבוקה בעודו חש את חום שפתיה.

“אם אתה באמת רוצה לעזור לי, תן לי להישאר אצלך. תגלה שאנחנו יכולים להיות חברים נפלאים. נוכל לעזור אחד לשני”, אמרה בנסותה לפתותו שוב.

סיימון הבין שאיב שלחה את לואיז להניאו מהחלטותיו. הזדמנות לתפוס שתי ציפורים במכה אחת. פירודו של סיימון מתמרה, ומציאת זיווג טוב ללואיז שקצה ברווקותה.

לא עלה בדעתו ולו לרגע קל שחבריו רוקמים ניסיון נוסף, סקסיסטי, להניא אותו מקשריו עם תמרה. עוד חדירה מכוערת של ידידיו לפרטיותו, בשם חברותם הנאמנה.

“לואיז תקשיבי, אינני נוהג להיות בוטה, אבל ברגע זה הסתיימה פגישתנו. לכי לאיב ותגידי לה שאיני זקוק לעזרתה, ולעזרתו של איש, בשום תחום”, אמר ברתחה.

“אתה לא חושב שזה ממש מעליב?”

“התנהגותך מעליבה, גברת צעירה. בבקשה ממך השאירי אותי לבד”.

“אני בטוחה שנהנית. הרגשתי אותך. מה אם יוודע לאהובתך?”, אמרה בלגלוג מתגרה.

“הניחי לי, בבקשה”, אמר וחשש התגנב לליבו. ‘מה אם יגיע לאוזני תמרה?’ ידע רגע של חולשה והוא מצר על כך.

לואיז אספה עצמה וחפציה וטרקה את הדלת בצאתה. סיימון, חש עדיין את העונג האסור. שפתיו עם לואיז וליבו עם תמרה. היה נחוש לנזוף בטוני ובאשתו, אולם יותר מכל, נפשו חשקה לשוחח עם אהובתו שהרי כל הבוקר עד לצהרי היום, לא העז לטלפן אליה. תמרה לא הגיבה לצלצוליו. דממת הטלפון שעות רבות קודם לכן, הרגיזה אותה. ספקות כרסמו בליבה. צפתה משבר נוסף. חששה מהמסר שסיימון רוצה להעביר לה בשיחתו.


 

כז

בצהרי היום, שוטטו מיקה ותמרה בחוצות העיר, בחנויות ובפארקים ונהנו מישיבה בבית קפה. מיקה רצתה להקל על עצבותה וזו כמעט התייאשה מהמשכו של הקשר הזוגי שחוותה בביקורה זה. לפתע צלצל הנייד שלה. סיימון נשמע מצידו השני. ענתה קרה, ומאופקת, כמצפה לבשורה קשה, ומאכזבת.

“היי תמרה, מה שלומך? רוצה מאוד להיפגש”.

“נכון. ממש הרגשתי”, השיבה בציניות, ובלגלוג.

“את כועסת בצדק. לא יכולתי לדבר איתך, יש לי סיבה. אסביר לך פנים אל פנים”.

לא הגיבה. לא ידעה מה לומר. מאמינה ולא מאמינה.

“תמרה, תגידי משהו”, ביקש.

“נדמה לי שעלינו על שירטון”, השיבה.

“זה רק נדמה לך. מחשבות רבות מתרוצצות, אני מסכים איתך. לשם כך חייבים להיפגש ולהיות הכי אמיתיים שאפשר”.

“סיימון, אני מאוד עייפה נפשית. אין לי כוח לדיבורים. נדחה למחר. מה שקורה מעכיר את רוחי”.

“אולי בכל זאת ניפגש היום? אני רוצה להסביר לך”, התחנן.

“מצטערת, אני מותשת לגמרי”, השיבה בחשש. חבוטה בנפשה. חסרת כל רצון. מפקפקת בכל מילה. מחפשת דרך להבין מה ליבה רוחש. מה נפשה חפצה. האם בכלל אין זה סוג של אשליה שנוצרה בחסותו של הגעגוע לאותה אהבה מוחמצת?

“חבל. מצטער שכך את מרגישה”.

“תן לי זמן סיימון. נדבר מחר. ביי”. סגרה בנימה של ניכור וחוסר אמונה.

השיחה נותקה. הזיכרון העלה במוחה אותם ימים של תעתועי אהבה, אשר סופם בדידות וכאב. לא היה בה כוח לספוג מהלומה נוספת. האהבה אליה נכספה, אינה אמורה לכאוב.

תמיד חשבה והרגישה מחוץ לקופסא. זה ייחודה האישי, ומקור בלתי נדלה לחיצים המורעלים של החברה. ‘בוודאי היה טוב יותר אם הייתי מתנהלת כמו כולם’ חשבה, אולם מיד עלו בדמיונה תמונות ציוריות של עדר שהולך אחר רועהו. לא אהבה עדריות, לא סבלה את המחיר היקר של ביטול האישיות. בתוך שורשי ליבה, חשה את אהבתו של סיימון, אלא שלא בטחה ביכולתו לשרוד את הלחץ החברתי שהפעילו עליו מקורביו ולא רצתה להסתכן בהיסחפות רגשית שתבטל את כל הגנותיה. הדילמה הגדולה, נעה בין הרגש שהחלה לחוש כלפיו, לבין הפחד לחזור על שגיאות שמחירן רב ועצום. טבעי היה שתשאל עצמה, לשם מה לה כל זה? שכחה לרגע שאינה בישראל, בה ישנה מחויבות לא כתובה, לרצות את ההורים, את החברים ולפעמים אפילו את השכנים. כאן החיים מתנהלים אחרת. כמעט כל אדם, אדון לעצמו וחי ככל העולה על רוחו.

מיקה ניסתה להרגיע, “חברה שלי, מה יהיה? את לא מאפשרת לעצמך לחוות את יפי האהבה”.

“והכאב? והצער?”

“לא נעים לי לומר לך, אבל אפילו אם כך יהיה, עדיין זה כדאי, ובלבד לחוש את הרגעים הנפלאים של החיים”, הביעה דעתה.

תמרה ידעה שאין ביטוח לשום דבר. תיאוריה שליוותה את חייה, לאחר ניסיונה הכואב. ידעה שיש מי שיכול לשכוח, להדחיק, להמשיך הלאה, מבלי להפוך לנציב מלח. היא לא עמדה בזה.

“מיקה יקירתי, אני לא מצליחה לשכוח. השכחה דו פרצופית. לעיתים מיטיבה עמנו. מאפשרת לשכוח ולסלוח. לעיתים מעצימה את פחדינו, ומשכיחה חוויות טובות ביחסינו. הידיעה, שיש לשים דברים בפרופורציה הנכונה, לבדוק את המאזן הכללי, מחייבת כוח רצון, ולעיתים וויתור על האגו, זה שהופך את חיינו לגיהינום. כוחותיי אוזלים. כנראה איני מוכנה עדיין. שכחת שרק עתה יצאתי מזירה קשה שהתישה אותי?”

מיקה חבקה את כתפיה של תמרה וכמעט הפילה תחינתה לפניה לחשוב בבגרות, ולהתמקד אך ורק בהווה.

“אף אחת מאיתנו אינה יודעת מה צופן העתיד. תני לעצמך הזדמנות, שתעשה לך טוב. כל שעה של קורת רוח, היא רווח נקי. תני לבחור להוכיח לך את אהבתו. לחיות את הרגע, יקירה”.

תמרה הביטה בה ולא אמרה דבר.

“חברה שלי”, הוסיפה מיקה, “אני מכירה את הצורך שלך בטוטאליות. האמיני לי, עלייך לזרום. לאפשר. יודעת שרצונך בגבר נערץ, אלא שאז חששותייך להיות לו לשפחה, הולכים וגוברים וכך את נשארת במגדל השן שלך לבדך”.

“כל מילה נכונה ואמיתית. נותרת השאלה, ‘איך עושים זאת?’ יש עצה?”

“עלייך פשוט להחליט. בלחיצת כפתור. מה יש לך להפסיד?”

ההיגיון בדבריה של מיקה, הצליח לרכך את סערת רגשותיה אותו רגע. הפחד לקפוץ למים לא מוכרים, מבלי לדעת לשחות. הפחד לאבד הזדמנות. הפחד מעוצמות הכאב, עלול לפגוע ברגשות, ולהשאירן ללא מזור וזו האיצה בה להתנסות בלי ציפיות.

“טוב יקירתי, השתכנעתי, אתן הזדמנות. נראה מה יהיה במפגשנו הבא”.

שתיהן המשיכו לשוטט ברחובות העיר, להציץ בחלונות ראווה, להביט בעוברים ושבים. משקרבו למכוניתם, נעצרה תמרה, ובהתה במישהו שראתה מרחוק.

“מה קרה?”, שאלה מיקה, “את מי כבר גילית?”

“לא תאמיני. מישהו שמזכיר לי את איתן, אהבת חיי היחידה. לא נפגשנו שנים”.

“את בטוחה? ממש לא ייתכן. מה הוא יכול לעשות פה? אולי את הוזה?” הביטה בה מיקה בספקנות.

“מיקה, אני בהלם, זה בטוח הוא. מה לעשות? מה את אומרת?”

“אם זה באמת הוא, אולי כדאי לך לגשת אליו?”

“הו אלוהים, זה באמת הוא. איתן המקסים שלי. רק את אהבתו ידעתי. לא יאומן”.

בו ברגע, הציפו אותה געגועים מטורפים לאיתן, שגילה לה מהי אהבה לראשונה בחייה. חשבה שלא תהיה לה עוד אהבה כזו. ‘האם להאמין לסיימון ולהצהרות אהבתו הנלהבת שזה עתה צצה?’ הופתעה, ובהלה אחזה בה. זמן רב לא נתקלה באיתן, אולם היה לו מקום של קבע בליבה. “נו, אז למה את לא ניגשת? תבהירי לעצמך את רגשותייך? אולי הוא כבר פנוי?”, לחצה מיקה, “אולי נשלחה לך הזדמנות לבדוק את עצמך? כמו ההזדמנות שנפלה בחלקו של סיימון, עם זוגתו ג’וליאנה?”

“סיפרתי לך, שאיתן לא בנוי לאהבה טוטאלית. רוצה להתאהב, וכשהוא עמוק בפנים בכל נשמתו, ממהר לברוח, בחסות רגשי האשם שלו כלפי בנו. אז מה הטעם?”

“אני זוכרת את הסיפור, אבל מתבגרים לפעמים, את לא חושבת? תראי מה קרה לגידי”.

“יכול להיות. מצד שני, לא נכון יהיה לחזור למקום שבצד האהבה היפה, השאיר לך כאב גדול”.

“אולי בכל זאת?”, דרבנה מיקה ודחקה בה. תמרה התלבטה. משהו הרעיד את גופה. איתן עצר לשוחח עם מישהו, לחץ ידו והחל להתרחק.

“אולי את צודקת. שווה ניסיון”, התעשתה ברגע האחרון ומיהרה להרים קולה,

“איתן! איתן!” הלה היפנה מבטו ולא האמין למראה עיניו.

“תמרה?”, נדהם והחל לקרב צעדיו למולה.

“איתן, מה העניינים? מה אתה עושה פה?”

“כרגיל, בעסקים ואת?”

“אני בביקור”. עמדו ללא אומר, משתאים. איתן פתח ואמר,

“אני לא מאמין. לפגוש אותך כאן לאחר כל השנים? ממש לא השתנית. את נראית נפלא”.

“באתי לתקופה ארוכה. רוצה לחגוג את החופש”.

“שמעתי שאת כבר פנויה ומשוחררת. האם זה נכון?”

“נכון מאוד. אחרי כל שנות הסבל, זכיתי לחופש אמיתי. אתה לעומת זה, חזרת הביתה. מסתבר שאנחנו מעודכנים”. הוסיפה במבט דואב.

“כן, תמרה”, השיב כמי שכפאו שד, “אילוצים, מה לעשות?”

“אתה יודע מה דעתי בעניין”.

“יודע. איך אפשר לשכוח”, נאנח והוסיף בתחינה, “אני כאן עוד יומיים, נוכל להיפגש לקפה?”

“לא מבינה לשם מה, איתן. נראה לי מיותר”.

הביט בה בגעגוע, המשיך לנסות, “רק קפה ביחד, לזכר הימים הטובים”.

תמרה התלבטה, הבלבול אחז בה. מיקה טפחה על שיכמה ואמרה, “חברה שלי, נזכרתי שעליי לסדר כמה דברים. קחי לך את הזמן. יש כאן בית קפה קטן בסביבה. אאסוף אותך בעוד שעה. דרך אגב, אני מיקה”. פנתה אל איתן והושיטה לו את ידה.

“איתן” השיב, “נעים מאוד ותודה על המלצתך לתמרה”, הוסיף בחיוך שרמנטי, כמו תמיד.

ישבו בבית הקפה. תמרה הבינה פתאום את האמרה הנדושה, שאהבה ראשונה לא שוכחים. זיכרונות מפגישותיהם הציפוה. כל חוויה שעלתה בה, ריגשה אותה, למרות רצונה להימנע מכך. בעיני רוחה עלו המפגשים הרומנטיים עם איתן, בהם סעדו את ליבם, טיילו ברחבי הארץ, עשו אהבה לוהטת. חוויות שלעולם לא תשכח. איתן נדלק, כאילו לא חלפו אותן שנים. רצה לדעת כל פרט על חייה מאותה תקופה שלא נפגשו.

“הישארי איתי, בבקשה. נבלה את הערב יחד. כמו בימים ההם”, ביקש.

“לא יודעת מה לומר. הגיע הזמן שאבנה לי חיים חדשים, אתה לא חושב?”

“מגיע לך, אין ספק, אלא שעד אז נוכל להיפגש. מה דעתך?”

“השתגעת? מרגע שחזרת לביתך, הקשר שלי איתך נותר אך ורק בליבי”.

“אבל אני מוצף געגועים”.

“תראה איתן, פגשתי בחור מקסים ופנוי שיש סיכוי גדול לבנות איתו קשר רציני”. פני איתן נעצבו ובעיניו ניכרה קינאה.

“את בטוחה שזה רציני?”

“זה בכיוון”.

“אני משתדל לשמוח בשמחתך, למרות שלא קל לי. תמיד נותר בי הרושם, שנוכל שוב להיות ביחד, אם ישתנו הנסיבות”.

“למה שישתנו אצלך הנסיבות? אתה כולך היגיון. כך מתנהלים חייך. עכשיו ברור שלא כל חלומותינו מתממשים. שחרר אותי איתן, בבקשה”.

“תרשי לי נשיקת פרידה לפחות?”,שאל וקרב אליה, כופף ראשו אל פניה ונשק לשפתיה בעדינות. המומה מהרגשות שהרטיטו אותה, ומהיענותה לנשיקותיו, הושיטה ידה לעברו והרחיקה אותו ממנה, בניגוד לרצונה. ניסתה בכל כוחה לפעול בהיגיון.

“יקירי, אני חייבת לעצמי את החיים. עכשיו אני חופשייה. רוצה אהבה אמיתית, שכולה רק שלי. אני נפרדת ממך והולכת”.

הלה הראה להיטות מחודשת, וביקש לדעת אם יוכלו להיות בקשר ידידותי בשובה ארצה. אם תשנה דעתה, יוכלו להיפגש גם כאן, בחופשה הקצרה. תמרה הביטה בו בתשוקה, אולם ברור היה לה, שלא יהא פנוי עבורה ואולי עבור שום מערכת יחסים. מכור לעבודתו, ברח תמיד מכל מערכת רגשית. בלי יכולת לשנות את הסטטוס של חייו. האמינה שהיא שולטת ברגשותיה והשיבה באלגנטיות, “אתה יודע כמה שנים נשאתי בליבי את אהבתי אליך? גם היום, הופתעתי לפגוש אותך ולהרגיש רגשות שנדמה היה כי נרדמו מזמן. אנחנו יכולים להיות רק חברים טובים ונאמנים, אם זה מתאים לך?”

הגם שחש את פעימות ליבו והיה נרגש, הבין שלא יוכל למלא את ליבה באותה אהבה של יחד, כפי שמגיע לה. למרות אכזבתו, חפן את ידה בידו ואמר בחום, “יקירה שלי, לא התראינו המון זמן. אני מכבד את רצונך. אשמח להיות שוב חלק מחייך. גם אם כידיד נפש בלבד”.

“שמחה לשמוע. מקווה שתפרגן לי, כשאמצא את מי שיעניק לי אהבה זוגית כרצוני”.

“את יקרה לי מאוד תמרה, רוצה שרק יהיה לך טוב, אבל ממש לא מעוניין שוב להתנתק ממך. אנחנו בוגרים מספיק, כדי לקבל את נסיבות החיים כפי שהן. אוהב אותך, האמיני לי, מקסימה שלי. ברור לי שכל אחד מאיתנו מצוי במקום אחר בפלנטה. את לא מבינה כמה חבל לי. הפחדים הינם חולשתי הגדולה. לא יכולתי להחליט להישאר, באותם ימים נפלאים. היום, אני מבין שכבר מאוחר לשנינו”.

“אתה צודק”.

“זה אומר שאין בך יותר אהבה כלפיי?”, שאל בחצי צחוק.

“לא נראה לי שאי פעם אשכח את האהבה הראשונה שלי שזכיתי לה במחיצתך, אלא שמשאלת ליבי לאהבה חדשה בחיי, חשובה לי יותר. תבין בבקשה, אתה לא הבטחת לי דבר”.

“את מאוהבת בבחור? למה אני בספק?”

“מאוד טוב לי איתו ויש להניח שאתאהב. זקוקה להזדמנות נוספת”.

“אין לי מה לומר, חוץ מאשר להתוודות. כל התקופה שלא נפגשנו, היית מופיעה במחשבותיי מפעם לפעם. יש לך מקום של כבוד באחד מחדרי ליבי. דמיינתי את הימים והלילות הנפלאים שהיו לנו ועלו בי חרטות. אפילו הופעת לי בחלומות. ידעתי שלא אוכל להעניק לך את היחסים האמיתיים, להם את ראויה, לכן הסתפקתי בזיכרון בלבד, מבלי לנסות ליצור קשר מחודש שלא יוכל למלא את משאלותייך”.

“הכל לטובה, איתן. אתה בסיפור שלך ואני בסיפור שלי. מבטיחה שנשמור קשר”.

“אם יבוא לך בכל זאת, לשתות קפה יחד בשהותי כאן, אתן לך את כתובת המלון בו אני שוהה. אהיה מאושר אם תגיעי”.

השניים החליפו מספרי טלפון ביניהם. איתן הלך לדרכו, תמרה נאספה על ידי מיקה, שסקרנותה הייתה בשיאה.

“ספרי, איך היה? מה הרגשת?”

“אוי, אהבתי לא תמה. כשהתחבקנו, שכחתי את קיומו של סיימון. קצת מפחיד, את לא חושבת? אני הולכת לאיבוד”.

“מדאיג, אבל הזדמנות נהדרת להתחבר לרגשות האמיתיים של ליבך”.

“נפלא היה לפגוש אותו. לדעת שגם הוא עדיין חש אהבה כלפיי”, המשיכה בהתרפקות.

“מה זה עושה לך עמוק בפנים, במיוחד לאור ספקותייך העכשוויים בקשר עם סיימון?”

“לא יודעת. זקוקה לסדר את מחשבותיי ורגשותיי”.

בהגיען הביתה, הסבו לשולחן. היין שהה שם כדרך קבע, ובכל פעם, הצליח להרגיע רוחות. לאחר שתיקה מהורהרת, ניכר שתמרה דנה עם עצמה על צעדיה הבאים, בהתה בחלון, כממתינה להחלטה שנובעת מלב נקי. בנחישות גמורה, אמרה במפתיע למיקה,

“אני לא עומדת בפיתוי”.

“מה כוונתך?”

“חייבת לפגוש את איתן. נפשי יוצאת אליו. לא שלמה עם החלטתי לוותר עליו לגמרי”.

“בטוחה שזה צעד נבון?”

“לא בטוחה בכלום. זה מה שליבי רוצה כרגע”.

“איך תעשי זאת?”

“אתקשר ואלך אליו למלון”.

“יקירתי, שקלי את מעשייך. זה ממש יכול להכאיב”.

“חייבת. מתגעגעת. צריכה להבין תחושותיי”.

“מאחלת לך הצלחה. עדכני, בבקשה”.

תמרה התקשרה לאיתן, שהופתע לשמוע את קולה.

“אני בדרך אליך. זה בסדר?”

“איזו שאלה. מחכה בקוצר רוח”, ענה בצהלה.

מונית הגיעה לפתח הבית, אספה את תמרה בדרכה למלון. איתן חיכה בלובי. עיניו זרחו, וזרועותיו נפתחו לקראתה. סערת רגשות סחפה את השניים, כאילו חזרו במנהרת הזמן.

“רוצה לאכול יחד?”, שאל.

“לא תודה. אכלתי עם מיקה. אשמח לקפה טוב”.

הביטו במבטים עורגים. עיניהם אמרו אהבה.

“אולי לא כדאי שאשאל, אבל אני סקרן מה קרה ששינית דעתך?”

“אל תעשה לי את זה. השאלה מיותרת. הלכתי בעקבות רגשותיי שכפי הנראה לא תמו”.

רגשות מעורבים הציפוהו. רצה בה כמו תמיד וידע שלא יעשה כל צעד כדי להפר את שיגרת חייו. לא רצה לפגוע, אך לא הסכים לוותר. ‘אולי זו הזדמנות אחרונה?’, חשב. ברקע מוזיקה שקטה. אווירה רגועה ורומנטית. כל הספקות נעלמו. ללא אומר, עלו יחדיו אל חדרו בטבעיות, כאילו היה זה המשכו של הקשר שהורגלו לו.

“יקירה שלי, את לא מבינה את האושר האגדי שהענקת לי עם בואך. בבקשה, הישארי פה הלילה”.

מוקסמת ולהוטה, נמסה למראה עיניו החמות, חייכה אליו, הניחה כף ידה על ידו והשיבה,

“לילה אחד? ומה אחר כך?”

“בואי לא נקדים את המאוחר. נהנה מהרגע. אני אוהב אותך, מאז ומתמיד”.

“זה פשוט מטורף, איתן. לאן זה יוביל?”, שאלה מבלי לצפות לתשובה. החלה לחוש פרפרים בבטן, אותם חשבה שלא תחוש יותר לעולם.

“תרשי לעצמך. בטוח שגם את מרגישה כמוני”, דחק בה.

“גם אם זה נכון, שנינו יודעים שרק נזק ייגרם לנו”.

“את לא יוצאת לי מהראש”, הצהיר.

ישבו על המיטה, כשני ילדים נבוכים. מבטיהם הצטלבו, גופותיהם התקרבו, שפתותיהם נצמדו.

“אני בוער כולי”, אמר בתשוקה.

"תזמין מכבי אש… ", ניסתה להתלוצץ, אולם הבעירה אחזה גם בה.

“תמרה, חיים פעם אחת. בואי נשתולל, לזכר הימים ההם”.

המחשבה, שאולי סיימון נכנע להסתת חבריו, ובוודאי עומד להודיע לה על סיום יחסיהם, למרות טון דיבורו הנעים, עזרה לה להחליט, גם אם ידעה שלא ישתנה דבר בחיי אהובה. איתן לא ינטוש את בנו יחידו הבוגר. הרהורים דמיוניים על האפשרות לחיות איתו, הפריעו את מנוחתה, אלא שליבה גבר על כל היסוסיה וגופה נמס למגע גופו.

שרועים במיטתו, משתעשעים בזיכרונות, התקלפו לאיטם מבגדיהם והיו עירומים כביום היוולדם. כאילו לא נפרדו מעולם. איתן ליטפה בכל חלק מגופה ונשק לה בשפתותיו החמות. תמרה התמזגה בתוך ההוויה המוכרת משכבר הימים. מסרה עצמה לדעת, כאומרת, ‘אני שלך’. חשה כבתוך חלום מופלא, שאין לו יקיצה. גוף לגוף, מתחככים, חבוקים לוחשים דברי אהבה, מבלי לחשוב לרגע על המחר.

איתן בא אליה באהבה לוהטת והיו השניים לאחד. הביט בגופה, מעלה את זיכרון פגישתם הראשונה. תוהה על היופי שחנן אותה הבורא. ידיו ליטפו את שדיה ופטמותיה. כולה נסערת, הביטה בעיניו היוקדות, שלחה זרועותיה אל עורפו וקרבה את פניו אל פניה. נשמו זה את זו וגופם לא ידע מנוח. בהיפוך גמיש קצרה דרכה לגהור על כל גופו וללטף כל חלק ממנו. השתוקקה ‘שלא ייגמר’, כמי שחשה שזו לה הפעם האחרונה. מגעו הקסום שיכר את חושיה. עיניהם דיברו בשקט רועם. זרמים קמאיים חצו גבולות, חדרו לכל נימי הנפש, אמרר דברם ללא קול. זכרותו הכובשת חדרה את שערי מקדשה והוא פסע בבטחה אל תוכה, מותיר חותמו בה. שעה ארוכה, עדיין חשה את אונו המענג. אחר כך שככה הסערה והם נותרו חבוקים עד אור הבוקר.


“בוקר טוב, אהובתי”, לחש לאוזנה.

עיניה נפקחו לרווחה, בהביטה בו כאילו הזמן עמד מלכת. כאילו לא חלפו כל אותן שנים. המשכו של רומן אהבה שלא פסק בתוכה מעולם. נקיפות מצפון, לא מצאו מקום בליבה. טבעי לה להיות עם זה שאהבה נפשה שנים רבות.

“בואי נצא לבלות את היום במנהטן, לפני שובי ארצה”, הציע.

“בטוח? אנחנו קצת מטורפים, אתה לא חושב?”

“טירוף נפלא. יהיה לי על מה לחשוב כל הטיסה ולך יהיה כיף להיזכר”.

“יודע מה? בסדר. נבלה את היום ביחד, אולי אתאפס ואחזור לשגרה”. אמרה מתוך אמונה, שההיגיון יעזור לה לקבל החלטה טובה ונבונה להמשך חייה, שכן איתן לא העז להבטיח לה דבר שלא יוכל לעמוד בו, גם בלילה אחרון זה. מפגשה עם איתן, היה כהמשכה של שיחה מן העבר הרחוק. לא היה זר לה. לא היססה. נהגה מתוך תחושת שייכות, לאותו גבר ששכן בליבה כל העת. הייתה חייבת לעצמה את המפגש עמו. פתאום הופיע בדרכה? אולי סימן משמיים שבא לומר לה משהו?'

החליטה ליצור קשר עם מיקה, לפני יציאתם לעיר.

“יקירתי, אני במלון עם איתן. מסוחררת לגמרי. אנחנו יוצאים לבלות בעיר. מה עושים אם סיימון יתקשר? לא יודעת מה ליבי חש כלפיו. אני במערבולת רגשית”.

“הסירי דאגה מליבך. מותר לך להתלבט. אם לא תעני לו, הוא יתקשר לביתי. אומר לו שיש לך עניין לא סגור שעלייך להסדיר ושאינך זמינה גם לי. תרגישי טוב עם זה, כי הכל אמת. שחינו יודעות שהנושא של איתן, באמת אינו סגור לחלוטין. שתינו גם יודעות שעד שלא תסגרי, לא תוכלי להיות שלמה עם קשר חדש. חוץ מזה, אינך חייבת דבר לאיש”.

על צג הטלפון, ראתה מפעם לפעם את מספרו של סיימון. לא רצתה לענות. כל כולה נתונה למיצוי רגשותיה כלפי איתן.

“מה אתה עושה לי? ממש לא פייר. מנסה להשתחרר, להמשיך את חיי, לנסות לבנות משהו חדש, ופתאום אתה מופיע. לא יודעת מה אני עושה פה איתך”.

“תירגעי, נשמה שלי, לא אפריע לך בחייך, אלא אם גם את תרצי”.

“מה אמרת? אם ארצה תעזוב את ביתך ונוכל לחיות ביחד?”, שאלה בציניות.

“לא אוליך אותך שולל. זה לא פשוט, אבל אולי זה עוד יקרה”.

דמעות נקוו בעיניה. ‘איך ייתכן שהיא נגררת אחר איתן, כשאינו מוכן לשנות דבר על מנת לחלוק חייו איתה. תמיד מהוסס. לא ערוך להחלטות מעין אלה’.

בלי משים, החלה לחוש ריחוק בתוך ליבה. ‘איתן מעדיף את חיי הנוחות. אינו נלחם על אהבתו אליה. אולי עוצמת אהבתו אינה מספקת. אולי טוב עשה בשובו לביתו?’

“מה קרה, ילדה?”, שאל בדאגה.

“לא יודעת. הרהורים”.

ברור לו שאינו יכול להבטיח לה דבר בעתיד הקרוב. קרבתה המחודשת ריגשה והכאיבה כאחת. סיימון המשיך לטלפן. תמרה לא הייתה זמינה. כמצופה, יצר קשר עם מיקה וזו סיפרה לו על הדחיפות של עניין לא סגור, אשר עליה להסדיר. הוא לא השתכנע. חושיו אמרו לו שקורה משהו אחר. ‘אולי זו תגובתה להשפעת חבריו’? ‘או שמא היא מתרחקת ממנו?’ המחשבות לא נתנו לו מנוח.

“מתי היא אמורה לחזור?”, שאל את מיקה.

“אין לי מושג בדיוק. אם אדע, אודיע לך”.

ערפל של אי וודאות אפף אותו. פחד הנטישה חזר אליו. בתוככי ליבו, רצה להאמין שיחסיהם יחזרו לקדמותם. בצר לו, קבע פגישה עם טוני חברו וגולל בפניו את חששותיו, ובכעס רב הטיח בו ובאשתו האשמות קשות.

“הכל בגללכם. לולא התערבתם, חיי היו על מי מנוחות. אני רותח מכעס. לא יודע איפה היא. לא יודע אם תחזור. נכון שגם אני נעלמתי לה, אחרי התרגיל המכוער של איב עם אחייניתה לואיז. מה זה היה צריך להיות? אין לכם גבולות. עד היכן ההתערבות שלכם תגיע?”

“חבר שלי, מצטער על כל זה, תאמין לי. לא היינו צריכים להתערב. אתה היחיד שמחליט על חייך. מקווה בשבילך שיתברר לך בקרוב, שלא הייתה לך סיבה לחשוש ושתמרה תחזור”.

התנצלותו של טוני לא הקלה. דבריו נפלו על אוזניים אטומות ולב דואב. סיימון שב לדירתו שפוף ומדוכא. כל אותו הלילה, לא באה שינה אל עיניו. בראשו התרוצצו מחשבות אינסוף. הספק לא פסק לכרסם בליבו. שלא כהרגלו, הניח לידו בקבוק וודקה וגמע ממנו עד טשטוש החושים. בבוקר יום המחרת, קם ממיטתו, סר אל המקלחת לרענן את עצמו ללא הועיל. זיפים צמחו על לחייו ולא גולחו, פניו חוורו, שערו נותר פזור ועצב נשקף מעיניו.


תמרה סעדה את ליבה עם איתן בארוחת בוקר קלה, במסעדה סמוכה למלון. עיניהם לא פסקו לדבר. שניהם ידעו, כי אהבתם לא תוכל להתממש. תחושת החמצה ליוותה את הבוקר המשותף.

משם שמו פעמיהם לעיר ההומה. עוד שעות אחדות של יחד. ערגה לימים עברו. בין המוני אדם, נהרו לעבר רגעי האושר האחרונים שלהם. שלובי זרוע, צעדו לחופו של ההדסון, משקיפים אל האופק שמשתרע בקו המים הסופי. ‘האם זה הסוף?’ ‘האם עוד יתראו?’, חשבה תמרה בליבה. רגליהם לא פסקו מלכת, שעות על גבי שעות. בפינת רחוב אחד, גילו פארק קטן, בו בחרו לשבת. חבוקים על ספסל, כמו עלמה ועלם, בליבם שמחה מהולה בעצב. אהבה שלא מומשה. בצהריים המאוחרים, רעב הובילם למסעדה מהודרת.

“בואי יקירה, זו לנו הארוחה האחרונה לפני טיסתי ארצה. נאכל, נרים כוסית, ולצערי ניפרד”.

“ברור איתן, ברור כשמש. כל אחד מאיתנו יודע לאן עליו לחזור”.

“לצערי הרב, את צודקת”.

“תגיד, פגישתנו האינטימית, נחשבת בעיניך לבגידה?”

“איזו שאלה מצחיקה?”, השיב והחל לצחוק. “תמיד יש לך שאלות מוזרות. ברור שזו בגידה. השאלה במי?”

“לא מפריע לך לבגוד?”

“נהפוך הוא. אני נאמן לעצמי כשאני איתך. אני בוגד בעצמי, כאשר אני נשאר בבית”.

“חבל שלא תמיד אנחנו נאמנים לעצמנו. למזלי, עדיין איני בקשר מחייב, כך שנושא הבגידה, לא מעסיק אותי אישית”.

“כיף לך, אבל מהר מאוד זה ישתנה, ברגע שתהדקי קשרים”.

“בוא נבטיח אחד לשני, להישאר ידידים טובים. מה אתה אומר?”

“חששתי לבקש. לאחר שאותו רגש רדום נעור מחדש, בוודאי נשמור קשר”, הצהיר.

בעודם סועדים סביב שולחן שפניו אל הרחוב, משיקים כוסות, חולקים רגשות וזיכרונות, חלפו דמויות שונות על פניהם. לרגע היה נדמה שמישהו נועץ בהם עיניים, אולם משניסו לזהותו, היפנה זה את מבטו אחורה והמשיך לצעוד.

“איך אנשים נדחפים לתוך הצלחות. לא יאומן”, ציינה תמרה.

“זה לא מתאים לאמריקאים. אולי זה מישהו שמכיר אותנו?”

“יש לך בעיה עם זה?”, שאלה.

“ממש לא. אומנם נשארתי בבית, אבל אני אדון לעצמי. אולי מישהו שמכיר אותך?”

“לא נראה לי, אבל גם לי לא מזיז”.

לא ידעה שאותו איש, היה טוני, חברו הטוב של סיימון. הלה מיהר להתקשר אליו בהיסטריה, “סיימון, אתה לא מאמין. דאגת לחברה שלך דאגה מיותרת”, השתלח בו בציניות.

“מה כוונתך?”

“ברגע זה היא סועדת במרכז העיר עם גבר לא מוכר. השניים נראים בסערת רגשות, על פי הבעת פניהם”.

“מה??? אני לא מאמין. היא לא כזאת. בטח התבלבלת”.

“או קיי. קח את עצמך במהירות ובוא לכאן. תראה במו עיניך. אתן לך את הכתובת. תזדרז”.

המום מהמידע החדש, חכך לרגע בדעתו. האם יאה לו לעקוב אחריה? אולם לא כבש את יצר סקרנותו, ומיהר להגיע למקום.

תמרה ואיתן זה עתה סיימו את ארוחתם. איתן קם מכיסאו, אל מול פניה של תמרה, הושיט לה יד להקימה ממקומה. עמדו זה מול זו, במבטים אוהבים.

סיימון ניצב בפינת הרחוב, סמוך למסעדה, נכח בשניים ופניו התכרכמו.

‘האומנם שוב טעיתי? הייתי בטוח שהיא אחרת מכולן’, הרהר בדיכאון. ‘מה לא בסדר איתי?’ לאחר שהייה קלה, החליט לעשות מעשה. לא יוכל להישאר עם הספק הנוראי שכרסם בליבו. השניים הצטיירו בעיניו כמכרים וותיקים, עטורי רגשות, אך מחשבות סותרות עלו במוחו. אולי קרובי משפחה? אולי סתם ידידים? ואולי רומן שלא דובר בו? חייב לדעת. כהרף עין נכנס למסעדה והתייצב מולם. תמרה ואיתן התחבקו לפרידה, לפני יציאתם. שלא כהרגלו, התפרץ בזעם אל מול פניה של תמרה.

“זה הסיפור? יש לך גבר אחר? לא חשבתי שגם את כמו כולן”.

תמרה עמדה בהלם, לא מאמינה למראה עיניה. ‘איך הוא הגיע לכאן?’ ‘האם הוא עוקב אחריי?’

“סיימון, תירגע. בוא תעשה היכרות”, ניסתה למתן את הסערה.

“לא רוצה לשמוע שקרים. טוב שגיליתי את האמת בעוד מועד”, פלט בכעס ועזב במהירות את המקום, אכול קנאה, בלי לברר את תהיותיו. בלי לדעת מי הגבר. חזר לביתו, אבל וחפוי ראש.

איתן נדם. ‘כיצד יגיב?’ ‘מה הוא היה עושה במקומו?’ בסתר ליבו הבין איך מרגיש גבר אוהב שרואה את אהובתו עם זר לא מוכר. תמרה הביטה בבעתה ביציאתו הדרמטית של סיימון. ספקה כפיה בצער ואמרה, “יש מחיר לכל דבר. רצינו פרידה בין שנינו, לא ביני לבין סיימון”.

“זה הקשר החדש שלך? כדאי שתחשבי פעמיים. בחור ממש היסטרי”. ציין איתן, למרות שהבין את תגובתו. הושיבה שוב על מקומה. הזמין משקה קר נוסף, ביודעו שעליו להרגיעה ולהיות לה לעזר.

“אתה לא יכול להבין”, מצאה עצמה מסנגרת על סיימון, “הוא עבר סיפור של בגידה קשה ורק עכשיו התאושש. אני מרגישה נורא. זו אשמתי”.

“מה את חושבת לעשות? מה את מחליטה? תניחי להאשמות. תהיי יותר מעשית”.

פניה לבשו קדרות אחר יציאתו של סיימון מהמקום. אינה רוצה להפסיד אותו. הבינה שטעתה טעות חמורה. הביטה באיתן שוב ושוב. ידעה כי זה הרגע שעליה לקבל החלטה אמיצה ונכונה.

הרגש העז שטלטל אותה בראותה את סיימון נסער וכאוב, חיבר אותה למערכת תחושותיה. ליבה יצא אליו. הבינה שאהבתה לאיתן, נחלת העבר היא ויופייה נותר גם הוא בעבר. אין לה מקום בחייו הנוחים, אשר מעולם לא וויתר עליהם. לא חיפש אחריה שנים. העדיף חיים רדודי רגשות. הפעם היא בחרה. שמה עינה בגבר שנשא חן בעיניה ורואה בה את האישה היחידה של חייו. אסור לה להחמיץ. מרגע שחשה את עוצמת רגשותיה העכשוויים, קיבלה בשמחה את העובדה שאיתן אינו חופשי, ולעולם לא יוכל יותר לזעזע את רגשותיה. אילו היה פנוי, ההחלטה הייתה קשה לה.

“איתן, אתה חייב לעזור לי”, התחננה. “היה לי ערב קסום איתך. חזרתי במנהרת הזמן לימים הנפלאים של שנינו יחד. עכשיו עליי לחזור למציאות מיד. אתה לא תנטוש את ביתך. אני חייבת לשדרג את חיי. זכיתי בחופש המיוחל. עליי להשתקם. יש לי רגשות לסיימון. לאחר מה שקרה, אני מבינה יותר עד כמה איכפת לו. עד כמה אני חשובה לו. אתה זיכרון מופלא וכך זה יישאר. מאושרת שנפגשנו שוב. רק כך יכולתי להבין ששימרתי את אהבתי אליך, משום שלא היתה לי אחרת. שחררת אותי. אני חופשייה”.

“דברי ברור. אעזור לך במה שאוכל”. השיב באילוץ.

“חייבים לנסוע לביתו, ולשכנע אותו שאינך מהווה איום”.

“השתגעת לגמרי? הוא יעיף את שנינו מביתו”.

“לא חושבת. חייבת לנסות”.

“או קיי. אחריותך”.

איתן ותמרה עלו על רכבת תחתית לכיוון ביתו של סיימון. השקט ביניהם מתוח. איתן נוסע. ‘האם תראה אותו שוב, למרות ההבטחות ההדדיות?’, תהתה בליבה. שניים אחזו בה. החליטה לבחור. בצאתם מהרכבת, טילפנה למיקה שחיכתה לשמוע ממנה.

“היי מיקה”.

“היי, נעלמת לי. סיימון חיפש אותך בלי הרף. איך היה לך?”

“אל תשאלי. סרט מטורף. האהבה הראשונה, תיוותר כמו כל אהבה ראשונה”.

“את באמת עוד מאוהבת באיתן?”

“אוהבת כזיכרון שלא יימחה”.

“אז מה עושים עם זה?”

“את מבינה שלא חשבתי על סיימון ביממה האחרונה?”, התנצלה, “עד למפגש הנוראי במסעדה”.

“מה קרה? ספרי. עכשיו את כן חושבת עליו?”

“אספר לך פרטים בשובי”.

“נשמע שאת בצרות. מה תעשי?”

“חושבת איך עליי לנהוג. סיימון ראה את שנינו במסעדה, אין לי מושג איך נודע לו, התפרץ בזעם והלך לדרכו. לא ברור אם אוכל לשכנעו שזו הייתה שירת הברבור שלי עם איתן”.

“רק כשתפגשי אותו, תדעי. למה את מחכה. טוסי לביתו”.

“אני זזה, אעדכן בהמשך”. מיד התקשרה לסיימון. הלה שמע את צלצול הטלפון וענה בקור.

“סיימון, בטוח שזה אתה?”

“ברור. למה את שואלת?”,לא הוסיף אף מילת חיבה כהרגלו.

“אתה נשמע שונה”.

“את מופתעת?”

“אנחנו צריכים להיפגש”.

“ממש לא”, ענה בנחישות. “מה עשית עד עכשיו? לא נפגשת?”, שאל בעוקצנות.

“לא מבינה. מה השאלה הזו?”

“את מבינה יפה מאוד. אין צורך שניפגש”, השיב.

“בכלל?”

הייתה שתיקה מעבר לקו. סיימון ניסה להרגיע עצמו, כדי לא לומר דבר שאין לו2 חזרה.

“לא יודע. עכשיו אני ממש רותח”.

“אולי כדאי שתשמע אותי לפני שתסיק מסקנות?”

שוב שתק. לא ידע מה לומר. מה להחליט. רצה לראותה. פחד ממה שישמעו אוזניו.

“לא משנה. אגיע לביתך עוד חצי שעה. תהיה בבית”. הודיעה וטרקה.

הספק הטריד את מנוחתו. לחכות לה? לשמוע מה בפיה? הייתכן שטוני ואיב צדקו? עיניו ראו את תמרה חבוקה בזרועותיו של גבר אחר. האם היא מתעתעת בו? האם כוחו יעמוד לו?

תמרה סיימה שיחתה עם סיימון, נחושה בדעתה להשמיע את האמת שלה. הספק פינה מקום לתשוקה ולגעגוע, לדבר האמיתי שחיכה לה. שהרי איתן תמיד היסס וסיימון בוודאי מחכה לבואה, כך חשבה. בוודאי ירצה לשמוע. ירצה להחליט.


 

כח

בדרכם לסיימון, ראתה שוב בעיני רוחה, את ימי הזוהר עם איתן. זכרה את חיבוקיו, חוכמתו, ונדיבותו. מעולם לא התפנה מקום בליבה לגבר אחר. עתה נותרו רק זיכרונות יפים שילוו אותה כל חייה. הכבלים הרגשיים הוסרו. איתן שייך לעידן אחר, ולאישה אחרת. המציאות חזקה יותר מכל והיא מפנה את ליבה באומץ לאהוב אהבה חדשה.

אומץ ואהבה, אינם נראים קשורים, אולם ללא אומץ, האהבה האמיתית הצרופה והטהורה, אינה יכולה להתממש. אותם פחדים שמלווים חלק גדול של האנושות, מטרפדים את מימושה.

תמרה צלצלה בדלת דירתו של סיימון והבחינה בצעדיו המתקרבים. חושיה ניבאו לה שיחה לא קלה. עליה לכלכל דבריה בתבונה, למנוע פגיעה ברגשותיו. היתה נחושה לומר לו את כל אשר בליבה, בלי משוא פנים. הדלת נפתחה. סיימון עמד מולם, לא הוציא הגה מפיו.

“אפשר להיכנס?”, שאלה ועשתה צעדיה פנימה יחד עם איתן.

“קודם כל תכיר את איתן”. איתן הושיט ידו לסיימון וזה היסס תחילה, אולם נימוסיו הכריעו והוא הושיט ידו ללא אומר.

“אפשר לשבת? לא נראה לי שנדבר בעמידה”, ביקשה והלכה לעבר הכורסא שבפינת הסלון.

סבר פניו של סיימון היה רציני, מחכה לתשובות. רצה לבדוק את אמינותה. לתהות על יושרה. לדעת מי הגבר.

"זוכר שסיפרתי לך על הקשר הזוגי שהיה לי עם איתן? אולי אינך זוכר את שמו, אך את סיפור האהבה שלא מומשה, בוודאי לא שכחת. ביום בו חיכיתי לשמוע ממך ולא השמעת קול, נפגשנו בלונג איילנד.

פגישתי המקרית עם איתן, הצילה אותי מהעצב שחשתי בגללך. לא ידעתי מה תחליט על המשך הקשר, בהשפעת חבריך. פחדתי מאותה שיחה שרצית לקיים איתי. הפגישה שימחה אותי. רציתי לשוחח איתו, ולהבהיר כמה נושאים לא סגורים".

איתן ראה את המבטים בין השניים, קם ממקומו, בהבינו שהשיחה גולשת ליחסיהם האישיים. לא רצה להיות עד לה.

“אני חייב לפרוש. יש לי סידורים אחדים לפני הטיסה. מקווה מאוד שתבין את תמרה ולא תכעס עליה. הפגישה שלנו הייתה רק סגירת מעגל”, אמר באילוץ, כשבליבו עצב על ההחמצה. תמרה קמה לעברו, טפחה על שכמו ואמרה, “תודה שבאת איתי והתוודעת לסיימון. שתהיה לך טיסה נעימה”.

“תודה, להתראות”. נופף בידו גם לעבר סיימון שלא הגיב והלך לדרכו. סיימון ישב מולה. מבטו ננעץ בעיניה. הגה לא יצא מפיו.

“אתה בוודאי מחכה לשמוע. גם אני עדיין מחכה לשמוע את הסיבות להיעלמותך. מוכנה לדבר ראשונה. יודעת שחיפשת אותי. מיקה דיווחה לי. נעלמתי קצת, בדיוק כמוך. חושבת שהמקרה לא היה מקרי. היום ראשי ולבי משתפים פעולה”.

“לא מבין דבר מדברייך”, ענה בטרוניה.

“צודק. איני רוצה להסתיר דברים, או רגשות. יש קשרים שדורשים הסבר”.

פניו של סיימון התכרכמו. הביט בה בחשש, ובסקרנות.

“חייבת להתוודות. אותה אהבה, שינתה צורתה ונותרה חברית בלבד”.

סיימון הראה מורת רוח. גם חברות עם אהוב מן העבר, לא הייתה לרוחו. דקות אחדות השתיקה רעמה. רגשותיו הסוערים מלאי הקנאה והכעס, טלטלוהו. לא יכול היה לשאת דבריה, ובעיני רוחו ראה אותה שוב חבוקה בזרועות גבר זר. רצונו לדעת מה קרה, לא עלה בקנה אחד עם הרגשות שהציפוהו.

“תקשיבי תמרה, איני מסוגל יותר. ראיתי את החיבוק החם בין שניכם. חלומי התנפץ לרסיסים. בניתי עולם שלם סביבך. טעיתי. השיחה הזו חסרת משמעות. מצטער. לא נוכל להמשיך בקשר”.

לא האמינה למשמע אוזניה.

“אתה מוותר בקלות כזו?”, נדהמה.

“רוצי אחרי איתן שלך, אולי עוד תספיקי”, הטיח בה.

“לא סיימתי את מה שיש לי לומר לך”, ניסתה להחזירו להאזין לסיפורה.

“אין לי עניין. בואי לא נאריך את הפרידה. לא מגיע לי סבל כזה”.

נכלמת ודואבת, חשה את פעימות ליבה המואצות וגרונה החנוק. הביטה עוד רגע קט לעברו של סיימון, ופנתה לעבר הדלת בצעדים איטיים. ציפתה לשמוע מפיו חרטה על החלטתו. משזו לא הגיעה, עברה את סף הדלת, ומצאה עצמה נשענת על הקיר, מתייפחת כתינוקת. לא ייתכן שהפסידה פעם נוספת. איתן לא יהיה שלה וסיימון אינו רוצה בה.

כשנרגעה, המשיכה דרכה לעבר רכבת המובילה לביתה של מיקה. כל הדרך לא פסקו מחשבותיה על התקרית המצערת והבלתי נמנעת. יחסיה עם סיימון היו עדיין בחיתוליהם, ללא בסיס אמיתי של חוויות משותפות לאורך זמן, וללא התנסויות שמאשרות את האמון הנדרש לשימור הקשר. לא העלתה בדעתה כמה קנאי וחמום מוח הוא. אם יחודש הקשר, עליה ללמוד להכיר אותו בסיטואציות שונות. נשמה עמוקות בניסיון לשכנע עצמה שכפי הנראה סיימון לא מיועד לה. אינה יכולה להמשיך להתייסר. בשעת בין ערביים, ישבה עם מיקה, ומבטה העמוק מלא עצב.

“בא לי למות”, אמרה לפתע.

“השתגעת. מה זה צריך להביע?”, הזדעזעה מיקה.

“לא מבינה למה זה קורה לי”.

“את לא אמיתית. מה את מדברת? מה את לא מבינה?”

“קר לי בנשמה. הפסדתי בגדול”.

“תקשיבי יקירה. משבר אמון אינו דבר קל. סיפורו של סיימון השאיר חותמו. לא פלא שהפחד מנהל אותו”.

“מרגישה אבודה. מה עם המשברים שלי? מי מתחשב בהם?”

מיקה הקשיבה לחברתה, ספקה כפיה ואמרה בפסקנות, “אין ברירה, אמרנו שצריך לזרום עם מה שיש. בואי נתכנן בילוי משותף, ומצב רוחך ישתפר”.

“על איזה בילוי את מדברת? אין לי חשק לכלום”.

“עם האוכל, יבוא התיאבון. עוד תראי”.

מיקה ערכה שולחן לשתיהן. הגישה פירות רעננים, ליד גבינות משובחות ויין.

תמרה לגמה מן היין, אך תאבונה סר ממנה.

“אי אפשר ללכת לישון על קיבה ריקה”, ציינה מיקה. תמרה הושיטה ידה אל תפוח עץ אדום שביצבץ מקערת פירות שהונחה על השולחן. נגסה בו ונותרה מהורהרת. מיקה הביטה בה בייאוש.

“מה יהיה איתך? צאי מזה. זוכרת שהובטח לך שיהיה בסדר?”

“זוכרת”, השיבה באדישות.

“צריך ללמוד מאותם אנשים שעפים על עצמם. מאוהבים בעצמם, אינם תלויים באהבת הזולת”.

“צודקת. היכן לומדים?”

“די! בבקשה. אני יודעת שכואב לך, זה היה צפוי. ממילא לא יכולת לנהוג אחרת”.

“לא יודעת איך אתגבר. הלוואי שבשעות הקרובות יתבהרו הדברים”.


אותו לילה הדירה שינה מעיניה. ידעה ימים של יובש נשמתי וגופני, ותשוקתה לאהבה, הכאיבה לה. אהבתו של איתן הותירה בה צלקות. אהבתו של סיימון רגישה ורופפת, שהרי אינו מסוגל לספוג אכזבות נוספות. המבחן בו עליו לעמוד, קשה מנשוא. תמרה האמינה בסגירת מעגל, כדי לפתוח בחדש. רצתה להסביר, לשכנע. סיימון סירב. ‘אולי עליה לחזור ארצה, ולהשקיע עצמה בקריירה?’ חשבה. ‘אולי תיסע ברחבי העולם, תפגוש אנשים חדשים ותרפא את ליבה?’ חשה קור בגוף ובנשמה. רק עם ערפילי הבוקר, נפלה עליה שינה עמוקה.


מיקה הציצה לחדרה עם השכמה, נקשה בקלילות, ומשלא שמעה תגובה, החליטה שלא להעירה. בינתיים תצא לצעוד, ובבואה תכין פנקייק עם מייפל שאהוב על שתיהן. תמרה נעורה מאוחר מן הרגיל. שהתה שעה ארוכה בתוך מימי המקלחת וירדה למטבח. בעודה טועמת מן המאפה הטעים שהוגש לשולחן, נשמע צלצול בדלת. מיקה הציצה מן החריר והבחינה בדוור שהמתין לפתחה. בידו מעטפה ממוענת לתמרה. “בשבילך יקירה”.

“ממי זה יכול להיות? אולי מסיימון? אולי הוא מתחרט?”, קיוותה.

“תפתחי ודי. בלי ספקולציות”.

היססה לרגע. הפכה את המעטפה לראות מי השולח. לא מצאה דבר. שוב הפכה בה, חוככת דעתה אם לפתוח או לא.

“מה קורה, למה את לא פותחת?”

“נדמה לי שאני מזהה את כתב היד”, אמרה וידה רטטה. כהרף עין קרעה את המעטפה, וכפי ששיערה, היה זה מכתב מאיתן.

“לא מאמינה. מכתב מאיתן?”, תמהה.

“אני מתה מסקרנות”, דחקה בה מיקה. “רוצה לשמוע”. תמרה החלה לקרוא בקול.

'אהובתי, איני יודע אם הצלחת להתפייס עם המחזר החדש. לא היה בי אומץ לומר לך את כל רחשי ליבי בפגישתנו. לא רציתי להקשות עלייך. עליי להתוודות שבמשך כל השנים הללו, אני חושב עלייך לעיתים קרובות. זוכר וחש אותך, את חום שפתייך, את חיוכך ואת דמותך שאינה משה מליבי, גם אם אינך נוכחת. אוהב אותך תמיד. רוצה לשמוע את קולך. עולץ לשמע צחוקך המתגלגל, למגע גופך, ולחוכמתך. רוצה בשבילך את הטוב ביותר. אם תחליטי לחזור ארצה ולחדש קשר איתי, מאמין שיהיה בי האומץ לפרק את החבילה, ולחלק את שארית חיי איתך.

מחכה לשמוע ממך

איתן'

תמרה נותרה המומה. נתנה מבטה במיקה. זו החזירה מבט, העוותה פניה ותו לא.

“אני בהלם. מה הוא רוצה? לא, לא, אני לא מוכנה להיגרר שוב אחרי רגשנותו. זה מקרה אבוד. אני כבר לא במקום הזה. המשכתי הלאה. למדתי לבחור עם האזנה לכל נים בנשמתי”.

“אין לי מה לומר. משהו מוזר קורה פה”, הודתה מיקה.

“נכון. לא העזתי להרפות שנים רבות. נאחזתי באהבתי היחידה. לא עוד. איני מאמינה שאי פעם יהא לו אומץ, ותעוזה לקום וללכת מביתו, למרות שבנו יחידו, כבר נער בוגר והוא אינו הסיבה האמיתית לצורת חייו כיום”.

“את חושבת שהוא אוהב את אשתו?”

“לא. ממש לא. פשוט הנוחות, ההרגל, ‘מה יגידו’. כל הפחדים שעוצרים את החיים”.

“יודעת מה? בואי נעזוב ונצא קצת להתאוורר”.

השתיים התארגנו ליציאה. נכנסו לג’יפ של מיקה ונסעו לשוק מקורה, בפרברי העיר. בפתחו של השוק, הזדקרו עציצים קטנים וגדולים, זרי פרחים מרהיבים ואפילו שקיות עם זרעים לגינה הפרטית שהדליקו את דמיונה של תמרה. הצבעוניות המרובה, סיברה את העיניים וליטפה את הלב. בהמשכו של השוק, נפרסו דוכני בגדים. תמרה מצאה עצמה מפשפשת בין הדברים. שמלת קיץ בצבעי תכלת וחום, שבתה את עינה. הניחה את השמלה על קידמת גופה והציצה בראי הצר שהונח שם. חיוך של שביעות רצון עלה על שפתיה. ‘איזו שמלה יפה. אראה בה נפלא’, חשבה לעצמה, ומיהרה לקנותה.

“רואה שמצאת משהו לטעמך?”, ציינה מיקה.

“חושבת שאמצא פה עוד דברים מעניינים. מקום מפתה. מתה על שווקים. במיוחד כאלה, נקיים ומאורגנים”.

מיקה הביטה בה בקורת רוח. היציאה מהבית עשתה לה טוב. מי יודע, אולי תצליח להתגבר על דיכאונה. השוק המה מאנשים. באחת הפינות, ישבו שני בחורים צעירים וניגנו בגיטרות.

דוכני אוכל נפתחו לקהל הרחב. השתיים נהנו לטעום ממגוון המטעמים. הססגוניות הייתה במיטבה. אפילו השמש זרחה ושלחה קרניה מסביב. תמרה עצרה ליד חנות לתכשיטי כסף ומחרוזות. מדדה עגילים, צמידים, שרשראות וקנתה אחדים מהם בשמחה. מצב רוחה השתפר. לא חשבה על איתן ועל סיימון. השתמשה במנגנון השכחה, להגן על דאבון ליבה. בעודן מסתובבות, צלצל הטלפון של מיקה.

“היי גידי, מה קורה?”

“איפה את? חיפשתי אותך בבית”.

“אנחנו בשוק. כיף אמיתי”.

“מתי נתראה?”

“אולי אחר הצהריים. אתקשר כשנחזור”.

“בסדר. מחכה לשמוע ממך”.

מיקה הניחה את הנייד שלה בתיק, ובפניה אושר. תמרה נתמלאה געגוע לקולו של סיימון. מצב רוחה שוב קדר. פניה התכרכמו.

“חברה שלי, מה יהיה? את חייבת להתאזר בסבלנות”, אמרה מיקה שהבחינה בשינוי הבעתה של תמרה, “עם הזמן תדעי מה לעשות וכיצד לנהוג. התשובות יגיעו. האמיני לי”.

“קשה לי להשלים עם העובדה ששוב נותרתי בגפי. גופי ונפשי זועקים נואשות”.

“גידי יגיע אחר הצהריים. בואי נעשה משהו ביחד, בסדר?”

“בסדר. אתם נפלאים. העיקר שלא אפול לתהום שנפערה בתוכי. אשמח לבוא איתכם”.

בואו של גידי, הרנין את לינה של מיקה. כל מפגש איתו, החזיר אותה לימי התיכון, אלא שעכשיו היא זו שכבשה את החתיך של הכיתה. בפתח הדלת התחבקו השניים ומיקה לחשה באוזנו,

“המצב עדין עם תמרה. בוא נחשוב איך לעשות לה טוב”.

גידי נרתם מיד למשימה. “היי תמרה, מה העניינים? למה מצב רוחך שפוף?”

“אתה בוודאי יודע שסיימון סיים את היחסים איתי”, אמרה בעצב.

“תשמעי יקירה, אל תהיי בטוחה כל כך. אנחנו הגברים, סובלים קשות מבעיות אגו. בטוח זה לא הסוף”, אמר כיודע דבר.

“לי זה נראה ממש אבוד”.

“חבל. בינתיים אני מציע ליהנות מהחיים, את לא חושבת?”

“כן. אתה צודק. מה אתה מציע?”

“מיקה ואני לוקחים אותך לסרט קומי. את חייבת לצחוק. מתאים לך?”

“בסדר גמור. איזה סרט?”

“סרט שמספר על נישואים מוזרים של ארבע אחיות”.

“מה שתחליטו”.


השלושה צחקו ללא הרף. כל סיטואציה הזכירה קטעים מהמציאות. פיסות חיים של אנשים, אשר למדו לגשר על אמונות ומבוכות. הצחוק והרצינות, כיכבו יחדיו. עם חיוך מפה לאוזן, מצאו עצמם נעים לכיוון מסעדה טובה בסיומו של הסרט, להשביע רעבונם וליהנות מן היחד החברתי שביניהם. השפה המשותפת והמנטאליות המוכרת מהבית, ריככו את תמרה שהראתה סימנים של הנאה אמיתית. בבדיחות הדעת, הרימה כוסית והצהירה, “לחיי הרווקות המחודשת, עד אשר יגיע האחד והיחיד”.

בשובם הביתה נראתה שלווה ורגועה, כמשלימה עם המצב העכור שנוצר. רצתה להיות מספיק חזקה, לדבוק בהווה בו היא חיה, וממנו תתקדם הלאה עם בגרות, הבנה וסיומם של ימי התום. לאחר זמן קצר, פרשה לחדרה והותירה את מיקה וגידי, ללא הפרעה.


למרות החלטתה, חזרו סיוטיה בחסות הלילה. דמעה בשתיקה. ‘למה סיימון וויתר על הקשר הנפלא שלהם, בלי לשמוע את שיש לה לומר?, גם הוא פגש בג’וליאנה וסגר מעגל’. ‘מדוע איתן שלח לה מכתב אוהב שצורב את ליבה, ומעלה בה שוב כמיהה עתיקת יומין? והרי עם פרידתו ממנה, לא הותיר בליבה כל סיכוי?’ ‘אולי כדאי לנסות להתקשר לסיימון, למרות הכל?’ שאלות קשות וטלטלה רגשית, אחזו בה. ‘מה עליה לעשות?’

בינתיים הגיעו לאוזניה קולות של טפטופי גשם. רוח החלה לנשוב. רעד עבר בגופה. הגשם התפשט בהדרגה ועוצמתו דכדכה את מצב רוחה מרגע לרגע. החורף של נפשה, הלך והתעצם. מבעד לחלונות הבזיק ברק בשמיים, ולאחריו רעם קולני. באוזניה היה זה קולו של הזעם שאצור בתוכה. לפתע נזכרה בהודעת החזאי. ‘מחר שוב תזרח השמש’. רווח לה. ‘יהיה בסדר’, אמר לה אבא. החליטה להיאחז באמונה. ‘מה שהגורל יביא לעולמה, תקבל ללא אומר’. האמונה הינה מרפא3 שאין דומה לו. תיאחז בה, בכל כוחה ותשיל מעליה את תחושת האשמה. עיניה נעצמו, כשהיא בטוחה שעם ההשכמה יגיעו התשובות הרצויות לה.


אותו זמן, איתן הגיע לביתו בישראל. הפעם סרה ממנו שלוותו. אי שקט נוראי פקד אותו. המפגש עם תמרה העיב על מצב רוחו. אהבתו אליה ניצתה מחדש בעוצמה רבה. רגש עז של החמצה ליווה כל צעד מצעדיו, ומצב רוחו המשובש, גרם לו להסתגרות פנימית. לא בא לו לדבר עם איש, בוודאי לא עם אשתו. בנו נער מתבגר ואין בדעתו לשתפו בבעיות ליבו. חבריו מעולם לא הבינו את שובו הביתה. חשש לחלוק רגשותיו בפניהם. את אחיו לא שיתף שנים רבות בחייו האישיים. יחסיהם, מאז אותה תקרית עגומה עם תמרה, נותרו שטחיים, ומנומסים בלבד. בצר לו, שוחח עם חברו הקרוב ג’וני שהיה גם שותפו לעסקים. הלה, אמריקאי שנישא לבחורה ישראלית, ובא לחיות בישראל. בשנות החמישים לחייו. גבה קומה, שערו מאפיר ועיניו החומות, מעוררות אמון. איתן נפגש עימו בשובו וזה הבחין שאינו כתמול שלשום.

“מה קרה לך, איתן? מה עובר עליך?”, שאל ג’וני בדאגה.

איתן שתק. לא ידע מה לומר.

“איתן, איתי אתה יכול לדבר. בעיות במשפחה? דבר, ירווח לך”.

“בוא נכין לנו קפה ואספר לך מה עובר עליי”.

השניים ישבו במשרדם, עם שני ספלי קפה טורקי ועוגיות תמרים.

“אני מרגיש כמו טרגדיה של טעויות. משלם מחיר יקר על פחדיי האישיים”.

“לא מבין. מה הסיפור? דבר”, הפציר בו ג’וני.

“לפני שנים הייתה לי אהבה גדולה, מאין כמוה. היו לי נשים רבות בחיי, אבל אהבתי זו שונה מכולן”.

“ומה קרה?”

“לאחר פירוד מאשתי, חשבתי שנתגרש ואוכל לבנות חיים משותפים עם אהובתי, אבל חזרתי הביתה למען בני ועשיתי מאמץ לשכוח את הבחורה המדהימה הזו. לא היה קל. הזיכרונות, המחשבות ואפילו החרטות, פקדו אותי לעיתים קרובות. לא תאמין, אבל בנסיעה זו פגשתי בה באקראי. אתה לא יכול להבין איזה טירוף פקד אותי. הצפה של רגשות שלא מניחים לי. התברר לי שעדיין אני אוהב אותה. חולה עליה. לא יודע מה לעשות”.

“מה הבעיה? אמרת לה? ניסית להחזיק בה?”

“איחרתי את המועד. יש גבר שמאוהב בה. בחור פנוי שרוצה לבנות את חייו איתה. עם יד על הלב, אני לא יכול להבטיח לה דבר”.

“אוי, זה באמת פספוס אמיתי. למה אתה לא יכול להבטיח?”

“קשה לי לפרק מסגרת”.

“ניסית לרמוז על אפשרות כלשהי?”

“השארתי מכתב. אם היא לא תמשיך את הקשר החדש שלה, ייתכן שתרצה לחזור אליי. נדמה לי שהיום אני בנוי לערוך שינויים בחיי”.

“אל תתייאש חבר יקר, אולי עוד תהיינה הפתעות טובות”, השתדל ג’וני לעודדו.

דבריו של ג’וני הרגיעו. איתן נותר עם תקווה.


בביתו של סיימון דלק האור שני לילות רצופים. שינה לא באה אל עיניו. הכאב והגעגוע, לא הרפו ממנו. ‘מה יעשה?’ ‘האם עליו להקשיב לתמרה?’ ‘אולי היה נמהר בהחלטתו?’ טוני התקשר לדעת מה מצבו.

“אתה לא יכול להישאר בבית בדיכאון כזה”, אמר בדאגה. “אני בא להוציא אותך להתאוורר”.

“אין לי כל עניין. כועס על התערבותכם בחיי. כרגע אני זקוק לשקט שלי”. אמר בהחלטיות.

כל בקשותיו של טוני, חברו הקרוב ביותר, לא הועילו. ניסיונותיו החוזרים נתקלו בסירוב אחר סירוב. סיימון נותר בביתו בדיכאון עמוק.


השכם בבוקר, ירדה תמרה אל המטבח, לחמם את בני מעיה בקפה חם ובייגל. מיקה עדיין לא פקחה עיניה, משום שהותה הממושכת עם גידי בלילה שחלף.

תמרה ידעה שעליה להחליט. אינה יכולה לחוש אבודה. עליה לדעת בבירור מה המצב לאשורו. משהו הניע אותה לנסות להרים טלפון לסיימון. לנסות להסביר. סיימון חייב לשמוע אותה.

צלצוליה לסיימון נתקלו במשיבון. בראותו את מספרה על הצג, לא היה בו הכוח לענות. אהבתו העזה כלפיה לא מרפה, רק הפצע שנפער בתוכו, ריתק אותו והשבית את יכולתו להתמודד. שעתיים תמימות, ניסתה שוב ושוב להתקשר ולא זכתה למענה. מיקה הצטרפה לקפה של הבוקר. השתיים שוחחו.

“איך היה לך עם גידי?”, התעניינה תמרה.

“כאילו אנחנו יחד כבר שנים רבות. זורמים בטבעיות. הרגשות נרקמים ומתעצמים. אני מאושרת באדם. צר לי שאצלך הדברים הטובים מתמהמהים”.

“שמחה בשבילך, יקירה. יהיה בסדר”.

“מה בסדר?”, שאלה מיקה.

“אני מנסה מהבוקר לטלפן לסיימון. הוא לא עונה. כנראה החליט באופן סופי להתנתק ממני. עצוב לי. עצוב מאוד”.

“לכי להתארגן. נצא קצת מהבית”, הציעה מיקה.

כל אחת הלכה לחדרה. תמרה לבשה את השמלה שקנתה ביריד והצטרפה למיקה שחיכתה לה בסלון. השתיים יצאו להיפגש בבית קפה עם חברות.

השיחה קלחה על נושאים שונים.

קניות סוף עונה. זמרת שנתפסה בגניבה. המצאה רפואית שזה עתה פורסמה ועוד כהנה וכהנה. מצבה הסבוך של תמרה, היה ידוע לכולן. כל רצונן היה לשפר את מצב רוחה.

בצהרי היום, שבו הביתה. תמרה ביקשה את סליחתה של מיקה, משום רצונה ללכת לנוח בחדרה. מיקה חשה דריכות בפניה והבינה את התסכול והכעס שמעיבים עליה. לפתע, נשמע צלצול טלפון מחדרה של תמרה. זו ענתה ושוחחה ארוכות.

“בסדר. אארגן טיסה ואגיע. לא אחמיץ”, הצליחה מיקה לקלוט את המשפט האחרון בשיחה, אשר נאמר עם פתיחתה של דלת החדר.

“מה קורה, יקירתי? לאן את טסה?”, מיהרה לשאול בסקרנות.

“כרגע הודיעו לי על אירוע מאוד חשוב בארץ, עם נציגים מרחבי העולם, בענייני נדל”ן. עסקה בינלאומית. המנהל האישי שלי, מעוניין שאהיה נוכחת ואביע דעתי. אני נוסעת".

“ככה את נעלמת לי כהרף עין?”, הפטירה מיקה בנימה של אכזבה.

“מיקה שלי, תביני, יש תהליך קוסמי שמנהל לנו את החיים. אמרתי לך שהתשובה תגיע”.

“נו, שוב את מתפלספת?”

“לא. אני מאוד רצינית. שהותי פה ממש מיותרת. כל החלומות התנפצו לי בפנים. עליי לחזור למציאות וזה ממש בא לי בזמן. לא רוצה לבזבז עוד דקה נוספת במחשבות דיכאוניות”.

“אני לא קולטת. פשוט את נעלמת לי בלי הודעה מוקדמת?”

“מיקה, את יודעת שהיום אפשר להיות בקשר בכל רגע, מכל מקום. אל תהיי עצובה. אני חייבת את זה לעצמי, ולקידומו של העסק”.

“ואם סיימון יתקשר?”

“את עושה צחוק? הוא ממש נתן לי בעיטה. אין שום סיכוי”.

“אי אפשר לדעת. יש הפתעות בחיים”.

“את צודקת. ההפתעה הנוכחית שלי זה האירוע הנדל”ני החשוב שבא לי ממש בזמן. מה שיהיה אחר כך, נחכה ונראה".

הצד המעשי והאחראי באישיותה של תמרה היה נחוש, בניגוד למבנה הרגשי הרך שנחונה בו. כל חייה, העבודה הייתה לה קרש הצלה מנפילות אמוציונאליות.

“טוב יקירה, אז מתי את נוסעת?”

“מיד אעשה כמה טלפונים ואסדיר את הטיסה בהקדם”.

פניה של מיקה הביעו אי שביעות רצון. שהותה של תמרה בביתה, הסבה לה עונג רב שלא היה בחייה תקופה ארוכה. עם זאת, כחלק מאופייה, מצאה תמיד ניחומים מידיים. גידי היה נחמתה הגדולה. השהות במחיצתו הייתה אושר צרוף עבורה.

תמרה דיברה עם משרד נסיעות, איתו נהגה לטוס במרבית טיסותיה. טיסתה ארצה, נקבעה למחרת בלילה, במקום שמור במחלקה ראשונה.


 

כט

בטיסה לתל אביב, האפילו האורות הפנימיים של המטוס לאפשר מנוחה, או שנת לילה לנוסעים. תמרה חשה אי שקט. לא מצאה מנוח לנפשה. ענני בדידות אפפוה. כשעצמה עיניה החל דמיונה להובילה שוב לאותם מקומות מהם רצתה להשתחרר.

…ראתה עצמה צועדת בחורשה אפילה. שובל ארוך וכבד נשרך אחריה, ומקשה את צעידתה. חייבת להמשיך. להגיע ליעדה. כל צעד מצעדיה גרף אחריו רפש נוראי. כיצד תגיע בזמן? מה עליה לעשות? כבד עליה אותו שובל. הבוץ שנערם עליו, כמעט הצמיד אותו לקרקע. גררה אותו בשארית כוחותיה. איך תמשיך קדימה? איך תקל על עצמה? החלה לקרוע, ולהשיל מעליה את השובל שהעיק על גופה ונשמתה. פיסה אחר פיסה. עד אשר לא נותר ממנו דבר וחצי דבר. גווה הזדקף, רגליה נעו בקלילות. משקולות של שנים רבות הורדו מהן. הארה פתאומית נגלתה לעיניה עם תחושת החופש שזה עתה זכתה לו. גם אם לא חוותה זוגיות לה קיוותה, ידעה כי מעתה החופש יובילה למקומות יפים וטובים. עברה תהליך מזכך ומחזק…


זכרה את מפגשה עם סיימון בטיסה לניו יורק. חיוך מלטף עלה על פניה וזה הוחלף בעצב מיידי. עתה תתמסר לעסק המניב שלה, אשר ישכיח את יגונה. כיסתה עצמה בשמיכה שניתנה לה, הניחה ראשה על כרית. עיניה נעצמו. מתקה לה שנתה. לאחר שעות אחדות התעוררה וריח של אוכל עלה באפה.

המנות הוגשו, תאבונה התעורר והאוכל ערב לחיכה. בתום הארוחה, עברו בשבילים דיילות ודיילים עם משקאות, ממתקים ובשמים. ‘אקנה דברים אחדים עבור חברותיי’, חשבה. ‘אביא גם טעימה מתוקה לעובדיי’. שלפה את ארנקה, ומילאה את שקיות הקנייה ביינות ובשוקולד מסוגים שונים. קולו של הטייס הבהיר לנוסעים שהנחיתה קרבה. ליבה התרונן.

‘לחזור הביתה, תמיד נעים. הפעם היא חוזרת אחרת, כפי שהבטיחה לעצמה. לא עוד אותה תמרה כאובה ומתוסכלת. היום ברצונה להתחיל חיים חדשים’.

‘מחר עליי להיות במיטבי’, דיברה עם עצמה, ‘שהרי האירוע שלשמו באתי, יהא מרשים ומועיל’.

המטוס נחת בשדה התעופה בן גוריון. מיהרה לעבר מסוע המזוודות כאילו אצה לה הדרך. ביציאה, הזמינה מונית עד לדירתה האהובה.

עליה לנוח קצת. פירקה חפציה, נהנתה ממקלחת חמה, וכהרף עין השתטחה על המיטה כשהיא מודיעה למוחה שעליה לישון. הצלילים באוזניה בישרו על השינה המתקרבת.


באולם מלא זוהר במלון הילטון, נתקבצו כשלוש מאות איש מהודרים, מחויכים, מתגודדים קבוצות, קבוצות. תמרה לבשה שמלת ערב מקסי שחורה, צמודה לגופה, חושפת את גבה וכתפיה המעוגלות. אספה את מחצית שיערה לצד אחד ואת היתרה גלגלה על עורפה. מתנוך אוזנה השתלשל עגיל זהב גדול ועל צווארה קולר שחור משובץ יהלומים. עקביה הגבוהים הבליטו את הילוכה האצילי. עיניה תרו אחר מכרים, או שותפים לעסקים. מבטה צד את מנהל העסק שהיה נאמן לה, אחראי, ומלא יידע.

“היי חזי, מה נשמע?”

“תמרה! כיף לראות אותך. יופי שהצלחת להגיע. הכל בשליטה. נוכל לקבל החלטות מהירות ונכונות”.

“ברור. לא הייתי מחמיצה אירוע כזה. דרך אגב, מי כל הנוכחים כאן?”

“חלקם אנשי עסקים מחברות שונות בארץ, ובעולם וחלקם אנשי הון שמחפשים הזדמנויות”.

“יופי, נהנה בינתיים מקבלת הפנים. אלך להסתובב קצת בין כולם”.

“טוב, נתראה בהמשך”.

תמרה צעדה לכיוון הבר, הזמינה קוקטיל וחיכתה להכנתו. שני גברים בשנות החמישים לחייהם, עמדו לידה. אוזנה קלטה שיחה שהדליקה במוחה נורות אחדות. לקחה את המשקה ונשענה על הבר לצידם.

“תראה מי נמצאת פה”, אמר האחד לשני.

“מי? מישהי מיוחדת?”

“בוודאי. מיוחדת מאד”.

“תן כיוון. לאן להסתכל?”

“זאת עם החליפה הירוקה. אתה לא מזהה?”

“אוי, ברור. השופטת המהוללת ירקוני”.

אז הרכין ראשו אל חברו, בנסותו לדבר בשקט. אלא שתמרה קרבה בזהירות אל שניהם והקשיבה. עיניה תרו אחר השופטת ששפטה אותה בעבר הלא רחוק. משקלטה את דמותה, עלו במוחה אותן תמונות של העוול שגרמה לה האישה שאמורה להיות שופטת צדק ואשר צדק היה רחוק ממנה כרחוק מזרח ממערב.

השופטת ירקוני פסקה בניגוד לחוק, לטובת הבעל והסירה מעליו את הלחץ לנתינת גט. פסיקתה הותירה את תמרה המומה, נרעשת, ומיואשת מכל אושיות הצדק.

השיחה אודות אותה שופטת, סקרנה אותה. כאילו באקראי, קרבה אל שני הגברים ששוחחו ביניהם, כממתיקים סוד. בו ברגע החליטה להפעיל את אפליקציית ההקלטה בטלפון שלה. ‘מי יודע מה יאמרו’, חשבה.

“שמע, אתה לא מאמין איזו עשירה היא”, אמר האחד.

“באמת? ממשכורת של שופט?”

“נו, אל תהיה מצחיק. ירקוני מקבלת המון כספים מהנשפטים”.

“אתה צוחק. לא יכול להיות”, הגיב בהלם.

“אני אישית יודע על תיקים אחדים בהם קיבלה השופטת שוחד עצום כדי להטות את מאזני הצדק לכיוון המשלם, גם אם היה זה לא צודק ובניגוד לחוק. קולגה סיפר לי שכך זכה בתיק שלא היה לו כל סיכוי”, לחש לחברו ולא הבין שלחישתו מגיעה גם לאוזני אחרים.

“אתה בטוח?”

“לגמרי”.

“אז למה אנחנו, עורכי הדין, יושבים בשקט?”

“כי אם היא תדע שגילינו, היא עלולה להתנקם. אנחנו בידיים שלה”.

“אני מזועזע”, אמר בעודו נע בכיוון האולם לטעום מן הכיבוד שהוגש.

תמרה הקליטה כל מילה. סרה הצידה להאזין להקלטה כמי שנפל לידיו אוצר. ליום הזה ייחלה. ידעה שבמוקדם או במאוחר, השופטת הזו תיתפס ועונשה קרב. מבטה לא סר מ“כבוד השופטת”, כאשר לפתע הבחינה בשופטת נוספת שלקחה חלק במשפטיה ושיתפה פעולה עם קודמתה. השתיים שוחחו בהתלהבות, כשקירבה גדולה ביניהן. ‘מה עושות שתי אלו באירוע נדל"ני?’, הטרידה המחשבה את ראשה. משלא עלתה תשובה במוחה, חיפשה אחר חזי, מנהל העסק הפרטי שלה, ופנתה אליו בשאלה.

“חזי, תגיד לי, מה עושים פה עורכי דין ושופטים?”

“יקירתי, אומנם אנחנו מקבלי ההחלטות, ומנהלי המיזמים והפרויקטים עצמם, אולם בכל מקרה תמיד שמחים להצטרפות של משקיעים גדולים שיבטיחו את הצלחת הפרויקט, ובינתיים ימקמו את הכסף העצום שיש להם במקום בטוח… כלומר בידינו”, התבדח.

“הבנתי. אני קצת המומה, אבל התמונה מתחילה להתבהר לי”.

לאחר שעה קלה, נכנסו אל אולם רחב ידיים להאזין למומחים מכל העולם, על אפשרויות רבות של השקעות גדולות בחו"ל. תמרה הקשיבה קשב רב. בו בזמן, רעיון חדש נרקם במוחה. לחשה לחזי שעליהם להיפגש למחרת לדון בכמה סוגיות. היה בה רצון עז לצמוח ולהשתמש במשאביה הכלכליים לפיתוח גדול. ידעה שככל שתקדיש לעסקיה, כך תותיר מאחוריה את המחשבות על אהבתה הנכזבת.

בשובה לביתה, האזינה שוב להקלטה שהטמינה בארנקה. חייבת לעשות עם זה שימוש. האמינה בסגירת מעגלים. את הרוע צריך למגר בכל הזדמנות שמתאפשרת.

עלה בה רגש שלא ידעה על קיומו קודם לכן. הייתה רוצה לראות נקמה באורי ונקמה בממסד המשפטי. ידעה שעונש כבד חל על מי שמחזיק בכורח בן ערובה. כשנודע לה גזר הדין מפיה של אותה שופטת, בחרה להאמין שיום יבוא ועונשם של אלה יגיע מן היקום. חשקה נפשה לזכות לראות זאת. עליה להאמין בבית דין של מעלה.

היום חשה שהגיע הרגע לו ייחלה. נזכרה באמרה, שהזדמנויות נקרות בחיינו ולא תמיד מבחינים בהן. או אז, הן חולפות לבלי שוב. הגיע הזמן שהשופטת המושחתת תיתן את הדין. גם חברתה שעשתה יד אחת איתה, תיחשף. התלבטה ‘מה לעשות?’, ‘האם אני היא זו שצריכה לחשוף את הריקבון החברתי?’ מחשבתה הוחלפה כהרף עין במחשבה נחרצת. ‘בעצם למה לא? אני אחת מני רבים שנפגעו. למה לא?’ ‘מחר אגש למשטרה עם החומר המוקלט. את השאר אותיר בידיהם’. למחרת היום השכימה קום בדרכה לתחנת המשטרה הקרובה.

השוטר שמע את ההקלטה וחיוך עלה על פניו.

“מה מצחיק פה?”, שאלה בתמיהה.

“את לא מבינה איך הגעת בזמן. בדיוק בימים אלה אנו בודקים עוד מספר דמויות מוכרות בנושא קבלת שוחד. החומר שבידייך יכניס אותנו להילוך גבוה. עלייך להבין שאסור לתת לזה שום פרסום. זו תהיה חקירה ארוכה וסודית. זה נותר רק בינינו. האם את משאירה בידינו את ההקלטה?”

“בבקשה, עשה לך עותק. את המקור אני משאירה אצלי”.

“אין בעיה”.

תמרה יצאה מן התחנה בסיפוק עילאי. עכשיו הצדק ייעשה. הגברת ירקוני וחברתה משתפת הפעולה, יהיו תחת מעקב צמוד ובסופו של יום ייחשפו מעשיהן המושחתים. ליבה התרונן מסיפוק. הגמול יגיע. היא תזכה לראותו. מאמינה שגם עונשו של אורי יגיע, שכן, אין יותר מטרה לחייו, אותם הקדיש לנקמה אינסופית.

נרגשת, טלפנה ליהודה, ידידה משכבר הימים, לו היא חייבת את שחרורה מכבלי הנישואין.

“אתה לא מאמין. זוכר את השופטת הנוראית שפסקה נגדי לפני הגירושין?”

“בוודאי. אני איתך לאורך כל הדרך. את הרי יודעת שבינינו זו אהבה מילדות. מה קרה?”

“פגשתי בה באירוע. היא לא ראתה אותי. שמעתי שיחת עורכי דין על שחיתותה והקלטתי”.

“וואו! את גדולה מהחיים. מקווה שעשית עם זה שימוש”.

“בוודאי. מסרתי את ההקלטה למשטרה. בקרוב נוכל לחגוג גם את זה”.

“מאושר בשבילך. מקווה שתצאי מזה כמה שיותר מהר. תשאירי הכל מאחורייך. יש לך הרבה להספיק ואין כרגע שום רוח שמנשבת נגדך. זו הזדמנות לפרוץ ולעשות כל מה שאת רוצה, בעיקר לעצמך”.

“יהודה, אתה מקסים. חבר אמיתי. מילותיך מלטפות לי את הלב. כדאי שתדע שאני ממש לפני החלמה מוחלטת”.

“שמח לשמוע. נראה לי שנולדת מחדש”.

“צודק. נחכה ונראה מה יהיה. אעדכן אותך. העיקר שלא אכנס יותר לבית המשפט”.

שיחותיה עם יהודה הותירו בה תחושות של אהדה ורוגע. אופיו האופטימי, המתון והמפרגן, משך אליו חברים רבים.

תמרה חשה צורך לספר למיקה בסקייפ, אודות המפגש עם השופטות.

“היי מיקה, יקירה שלי, מה שלומך?, איך עם גידי?, נכון שלא חלף זמן רב אבל אשמח לשמוע”.

“לא קורה שום דבר מיוחד, ומה אצלך?, היה שווה לקום ולטוס בטירוף כזה?”

“ברור. את לא מאמינה מה קרה. אומנם נסעתי לצורך עסקים, אבל בינתיים קרה לי משהו נפלא שהתפללתי לזכות בו. חשוב לא פחות מהמטרה שלשמה נסעתי”.

“ספרי, את מסקרנת אותי”.

“באירוע היו המוני אנשים, ובתוכם גם השופטות שסיפרתי לך עליהן”.

“מה להן ולאירועים כאלה?”

“מסתבר שהן משומנות בכספים רבים, ובדרך נס שמעתי שיחה שמספרת על אחת מהן שעושרה בא מקבלת שוחד במקרים רבים מאוד ואילו חברתה משתפת איתה פעולה. לשמחתי הגיע יום הדין”.

“מה הכוונה?”

“הקלטתי בחשאי את השיחה. מסרתי לחקירה משטרתית. אסור שזה יתפרסם, אבל לך הייתי חייבת לספר, כמובן שיישאר בינינו. בעצם אין מה לדאוג, אינך יודעת את שמות השופטות”.

“בוודאי שלא יקירה. לפחות משהו משמח, אפילו עבורו הנסיעה הייתה כדאית”.

“צודקת. תגידי, לעניין אחר, שמעת משהו מסיימון?”

“צר לי לאכזב אותך, אבל השתיקה מוחלטת מכיוונו”.

“חבל”. נשמעה מאוכזבת, ומיד המשיכה, “בינתיים אשאר פה זמן מה, לקדם את הפרויקט שלשמו באתי. אולי יהיו הפתעות בהמשך”.

“אולי. צריך לקוות”.

החליטה להקדיש את משאביה לפרויקט שבפניה, בהתייעצות צמודה עם עוזרה האישי.

“חזי, בבקשה תזמן ישיבת הנהלה למחר בעשר בבוקר”.

“מה הנושא?”

“סיכום הפגישה מאמש והצעה לפרויקט חדש של הקמת מגדל גבוה בגוש דן, עם דירות שמחירן שווה לכל נפש. כמו פעם. יפות, נוחות וזולות”.

“מה זאת אומרת?”

“הרווח שלי אולי יקטן כספית, אבל רווח ענק של סיפוק גדול ועזרה לנזקקים להשגת דירות במחיר סביר, רצוי לי ושווה לי”.

“תסלחי לי, את קצת הוזה. את עלולה לצאת בהפסד גדול”.

“ממש לא. אל דאגה. לשם כך נזמן ישיבה ונבדוק איך ניתן לעשות זאת עם רווח כלכלי ועם רווח נפשי”.

“או קיי. אם את אומרת, אעשה כרצונך. את הבוסית”.

חזי כינס ישיבה דחופה עם בכירי העסק לדון ביוזמה של תמרה. הרעיון גרם למורת רוח, שהרי נתחי הרווח שמתחלק בין כולם ילך ויקטן. תמרה הייתה נחושה בדעתה.

“ראו את הרשתות שהורידו מחירים ועדיין רווחיהן גבוהים באופן מפתיע. לדעתי, ניתן לעשות זאת בכל תחום. משום כך אני זקוקה לכל אחד מכם, להכין תוכנית עם הצעה, כיצד לבצע את הפרויקט עם רווח לא מבוטל”.

“את מטילה עלינו שעורי בית?”

“בוודאי. בעוד יומיים נתכנס שוב ונבדוק מה העליתם בחכתכם. כלכלנים, אדריכלים, רואי חשבון, כל אחד עם תחום ההתמחות שלו. אני מבקשת תוצאות לאחר חשיבה מעמיקה”.

משתתפי המפגש הביטו זה בזה, הרימו גבה, נראה ספק גדול בפניהם, ומורת רוח מהכיוון החדש של הבוסית. תמרה סגרה את הישיבה, נחושה בדעתה להצליח במשימה, בכל דרך טובה שתימצא. בשובה לביתה חשה עייפות פיזית וצורך עז לישון. תמיד הקשיבה מה אומר גופה. יצאה מן המקלחת היישר אל מיטתה הנוחה. תהיות עלו במוחה.


‘איך ייתכן שסיימון ויתר עליה לאחר כל הצהרותיו, ולאחר היחסים האינטימיים שהיו ביניהם?’ ניסתה להבין את מניעיו. תגובתו נראתה לה קיצונית במיוחד. קשה לה להאמין שאינו אוהב אותה יותר. הבטיח ששום דבר לא יוכל לפגוע באהבתו. ‘ומה איתה?, האם היא אוהבת אותו בכל ליבה?’ לפני שעצמה עיניה, החליטה להשקיע את כל כולה בפרויקט החדש. אם לא תשמע בקרוב סימן חיים מסיימון, ייתכן שתחפש דרך להיפגש עם איתן, סתם כך.

“היי חזי. בבקשה ספק לי פרטים על הפגישה הבאה”.

“תמרה יקרה, מגיעים לאוזניי הדים ספקניים לגבי תוכניתך. רובם מעוניינים בנתח רווחים גדול יותר. אין לי מושג איך תצאי מזה. קבעתי פגישה למחר באחת עשרה ונראה מה יקרה. תהיי מוכנה לתגובות נגד”.

“תודה חזי, אני לא מודאגת, שהרי אני אקבע בסופו של יום”.


תמרה חשה איך היא מפלסת דרכה בעולם הגברי. ידעה שהכוחות הנתונים בידיה, נולדו מאותה חולשה שחשה בעבר ואשר העצימה את ערכם וכבודם של בני המין הגברי. אותה אישה תמימה ונאיבית שחייה היו מלאי סצנות משפילות, הפכה לאישה לוחמנית, פמיניסטית, בעלת תפקיד בכיר, עשירה ונאמנה לבחירותיה המקצועיות. תמרה נכנסה לאולם הישיבות, עובדיה הבכירים כבר מסובים סביב השולחן הארוך.

“בוקר טוב לכולם. מוכנה לשמוע מה בפיכם”.

“סליחה על שאלתי”, אמר ירון, “לא אמרת מילה וחצי מילה על מסקנותייך מהערב בהילטון”.

“אתה צודק. היינו אמורים לדון בזה, אולם מרגע שהתגבש במוחי הרעיון החדש, נדחה קצת את השקעותינו בחו”ל. מבטיחה שגם לזה נגיע. הרעיונות מעניינים, אך לא מתאימים לנו כרגע. אז מה העליתם בחכתכם?"

“מציאת מיקום עם שטח אדמה גדול וראוי, לא יהווה בעיה”. פתח צבי את סבב תוצאות הבדיקה.

“דיברתי עם הנוגעים בדבר בעירייה ונראה שהמגמה מאוד לרוחם. ברגע שנקבל החלטה, נדון איתם על הפרטים”, הוסיף.

“שמחה לשמוע. טוב לדעת שהרעיון אינו נופל על אוזניים ערלות”. התלהבה תמרה.

“מבחינה אדריכלית, חשבתי על מתחם מיוחד, נוח, אטרקטיבי שיכלול שטחים ציבוריים יפים ונוחים”. הצהיר אלברט בתחילת דבריו, “זה יצריך שיקולים מרובים, עם צוות חשיבה וסיעור מוחות, משום שבמוחי עלו רעיונות אחדים שיש לבחור מתוכם את הטוב ביותר. הבשורה הטובה היא שזה בהחלט יכול להתממש”.

פניה של תמרה אורו. עיניה הבריקו. חיוך של סיפוק נח על שפתיה. אלברט הציג שתי הדמיות שונות של המתחם המיוחל ומשתתפי הישיבה הראו סימני התפעלות. לאחר הערות ושאלות שהופנו אל אלברט, נותר לשמוע את מסקנותיו של שאול, הכלכלן הראשי בחברה.

“בדקתי ומצאתי שניתן יהא לצמצם את העלויות של בניית הפרויקט. איני יודע לומר בבטחה מה יהא הרווח המצופה”.

“אני זקוקה לפירוט מדויק של ההוצאות, ולאחריהן חישוב משוער של ההכנסות. שאול, הכנת את הפירוט?”, הרצינה את הבעת פניה ומבטה התמקד בעיניו שנבוכו קמעא.

“נראה לי שאזדקק לחישובים נוספים כדי לדייק ולהיות בטוח. לא רוצה להטעות. תסכימי שזו לנו הפעם הראשונה שאנו דנים בתוכנית מסוג זה. כמובן, תוכנית יפה והומאנית, אבל אני זקוק לזמן נוסף”.

תמרה הביטה בניירת שהייתה מונחת לפניה, אחר כך בסובבים אותה שציפו למוצא פיה.

“בכל אחת מההחלטות, אבקש לשתף את כל הצוות שיביע חוות דעתו לכל הצעה. עוד יומיים נפגשים כאן בבוקר עם כל הפרטים הנוספים והמדויקים”.

סגרה את הקלסר שלפניה וקמה. הישיבה הסתיימה, כאשר משתתפיה נראו אופטימיים יותר מאשר במפגשם הקודם.

בשעת הצהריים, ישבה מהורהרת בביתה. הניחה לעבודתה ובדקה את אשר קורה בליבה. חשה צורך לדבר, להתייעץ, לשפוך את ליבה. החליטה להתקשר לחגית, חברתה מימים ימימה.

“היי יקירה, מה העניינים?”

“את בארץ?, חזרת מהר. מה קרה?”

“אם את רוצה לשמוע סיפורים, בואי נפגש לקפה”.

“מצוין. עוד שעה אצלך”.

חגית, גם היא אשת עסקים מבריקה ועיתותיה בידיה. תמיד שמחה לצאת להפסקת קפה עם חברה שאהבה. השתיים חבקו זו את זו והתיישבו על הספה בסלון. האחת נשענת על כריות והשנייה מניחה רגליה על הדום.

“מה את שותה?”, שאלה תמרה.

“אספרסו, כמו שאת יודעת לעשות, בבקשה”.

“כמובן חברתי, אספרסו ומאפינס טעימים”. ציינה תמרה בחיבה רבה.

“איך את מאורגנת תמיד לאירוח?, אין כמוך”, החמיאה חגית.

הקפה והמאפינס הוגשו לשולחן והשתיים גמעו לאיטן.

“וואו! איזה ריח יש לקפה. משכר!”, ציינה חגית בהנאה.

“טוב, תלוי אילו ידיים מכינות אותו…”, התלוצצה תמרה.

“נו, אז מה חדש?”, פתחה חגית בסקרנות.

“את מכירה את זה שממשבר עשויים להגיע למקומות נפלאים?”,שאלה תמרה.

“בוודאי, אבל תפסיקי למתוח אותי. מה המשבר? איפה המקומות הנפלאים?”

“אז ככה. בגלל משבר אהבה שמיד אספר לך אודותיו, העליתי רעיון עסקי שמרנין את לבי בתקווה שאוכל לממשו. כך אהיה עסוקה ביצירה ולא בתסכול”.

“טוב, לא נדבר עכשיו על עסקים”, הפסיקה אותה חגית, “הלב שלך יותר מעניין אותי. מה קורה?”

תמרה נאנחה, הרימה עיניה אל חגית ובנימה של עצב אמרה, “פספסתי שני גברים מדהימים”.

“שוב חידות?”, שאלה חגית בכעס מעושה.

“את הסיפור מן העבר על איתן, את יודעת”.

“כן, בוודאי. מה נזכרת בו עכשיו?”

“לא תאמיני, בטיסה לניו יורק, פגשתי מישהו שנכנס לחיי. מישהו כלבבי. התחלתי לדמיין את שארית חיי איתו”. אמרה ושוב נאנחה. "לבחור החדש קוראים סיימון. מאוהב בי מהרגע הראשון. היה לי כיף איתו. פתאום צצו השפעות שליליות שחיבלו ביחסינו, בחסות חבריו.

את מכירה נשמות טובות שמקלקלות הכל?כמובן התבאסתי נורא. הייתי בטוחה שלא יעמוד בלחץ החברתי ושיחסינו יסתיימו. בדיוק אז, פגשתי באקראי את איתן שהיה שם לרגל נסיעת עסקים. פגישה הזויה. נדמה שהלב לא הפסיק לאהוב. הרי מעולם הוא לא יצא לי מהראש. למרות סערת הרגשות שתקפה את שנינו, איתן חזר ארצה לביתו. כשנודע לסיימון על פגישתי עם איתן, הוא השתולל מכעס ובחר באמת לסיים את הקשר".

“אני לא מאמינה”, התפרצה חגית, “מי שאוהב אהבה עזה כפי שתיארת, לא מסיים יחסים באופן סופי. חוץ מזה כזו קנאה, ממש לא בריא. תכונה ממש בעייתית. שווה לך לבדוק אילו תכונות נוספות יש לבחור”.

“לא יודעת מה לומר. חיכיתי מספר ימים. ניסיתי לחדש קשר עם סיימון. זה לא הלך, לכן חזרתי ארצה לטפל בעסק שלי עם לב שבור. מה היית עושה במקומי?”

“תראי תמרה, אני מאמינה שרגשות עזים אינם נעלמים במחי יד אחת. ייתכן שזה רק משבר קטן שיחלוף. בינתיים, בשהותך כאן, נסי שוב לפגוש את איתן, לבדוק מה תוכניותיו. אולי משהו השתנה בהחלטותיו. אם לא, זה יהיה כיף להיפגש כידידים. לא פשוט שיש שתי אהבות…”, התלוצצה. השתיים המשיכו להחליף חוויות, לרכל על מכרים משותפים, ולשתף בפרויקטים של כל אחת מהן. למחרת היום חשה צורך להתקשר אל איתן. הבטיחו לעצמם לשמור קשר ידידותי.


“היי איתן, מה קורה?”

“איפה את?, לא ציפיתי לשמוע את קולך כל כך מהר”, אמר בפליאה ובשמחה.

“הגעתי ארצה לזמן קצר להסדיר עניינים שקשורים לעסק”.

“לא נכביר במילים. רוצה לראות אותך”, התלהב.

“מתאים לי. אפשר ארוחת בוקר משותפת?”

“בוודאי יקירה. עוד שעה קלה אני אוסף אותך”.

השניים ישבו בבית קפה פינתי בתל אביב. מבטיהם אמרו אהבה, אולם לא העלוה על דל שפתותיהם. אחר שתיקה קצרה, דחק בה איתן לספר מה קרה עם סיימון.

“לא יודעת מה יהיה, כרגע יש נתק”.

“מצטער אם אני הגורם. לא אסתיר את שמחתי לבואך ארצה ולפגישתנו פה”.

“מה קורה אצלך?”, שאלה בסקרנות, “יש מחשכה על שינויים בסטאטוס?”

“יש המון מחשבות. מאז פגישתנו בניו יורק מצב רוחי לא יציב. מנסה להבין מדוע קשה לי להחליט. לא סובל את שהותי במסגרת המשפחתית, וככל זאת נשאר שם. לכאורה אין כל סיבה. בלי קשר אלייך, הייתי אמור לחיות את חיי במסגרת שאינה כל כך מנוכרת, אכל אין בי הכוח לשינויים. כנראה השחיקה אומרת את דברה. להרוס ולהתחיל מחדש מעורר בי חששות רבים. לא נעים לי להודות, אולי התרגלתי לחיי נוחות ללא אהבה”.

תמרה לא הוציאה הגה מפיה. הייתה בטוחה שזה הטקסט שישמעו אוזניה. איתן הרגיש צורך להמשיך להסביר. “את יושבת מולי ואני נמס. אולי תייעצי לי מה לעשות?”

“לא, ממש לא. רק לבך יגיד לך. ייתכן שאם היית משנה את מסגרת חייך, הייתי חוברת אליך ומעוררת את האהבה הגדולה של שנינו, אבל כפי שאני שומעת, אלו דיבורים חסרי טעם. גזרת על עצמך את הכלא הזה. אושרך לא מספיק חשוב לך. חבל נורא. חבל על שארית החיים”.

“יקירה, את נשמעת מבואסת לגמרי”.

“אמת. אנחנו מדשדשים באותו מקום יותר מדי זמן. בוא נהנה מהארוחה, מהקפה, מהמפגש ונניח לקשרים הרגשיים. תמיד נעים לנו ביחד. אפשר גם כך, כידידים בלבד. אתה לא חושב?”


עוצמה נפשית פרצה מתוכה. רוח החלטית, הגיונית, שלטה ברגשותיה. ‘לא עוד אשליות. עליה לבטוח בעצמה, ובהזדמנויות שיקרו בדרכה’. תחושה של התרוממות רוח ואהבה עצמית ניהלו אותה. נפרדה מאיתן עם טעם של ידידות אמת. לעולם יהיה לו מקום בליבה. בוודאי תהנה מחברתו מפעם לפעם, אולם לא תוסיף לתהות על בחירותיו בחיים. כפי הנראה אינו יכול אחרת, אולי אינו רוצה. לא תרשה לעצמה לסבול מגעגוע אל משהו שאינו מציאותי, או אל מישהו שאינו נלחם על אהבתו אליה.

בשובה לביתה פיזמה כל הערב. שמחה על עצתה של חגית לפגוש את איתן. עתה נותר לה לחכות בסבלנות לתגובתו של סיימון. במידה וזו תבוא.

יומיים לאחר מכן, שוב כינסה את אנשיה לישיבה עסקית.


“אנחנו פה היום כדי להחליט סופית איך הולכים על הפרויקט הזה. עלינו לשמוע את השגותיו של שאול, הכלכלן הנפלא שלנו”.

חזי ביקש רשות דיבור רגע לפני שאול. “באת לארץ למען אותה פגישה של ענקי נדל”ן ומשקיעים. איך הרעיון החדש נקשר לאותה פגישה? כבר ימים אחדים אני תוהה ואשמח לקבל הסבר. אומנם רמזת על השהיית יוזמות בארצות אחרות, ובכל זאת נולנו נשמח לשמוע קצת יותר".

“חזי יקירי, כבר אמרתי כי ההשקעות שדובר בהן אינן מתאימות לי כרגע. אולי בעתיד. נחכה ונראה. יהיה נחמד אם נעקוב אחר ההתפתחויות של אותן הצעות. יש לנו השקעות בארצות שונות בעולם, זאת אתם יודעים. מצבנו הכלכלי נפלא. כרגע אתה ואני נגייס משקיעים נוספים, לרעיון החדש שלנו. אני סומכת על קשריך ויכולותיך. ברור לכולכם מה חשיבותו של מימוש הרעיון שהעליתי. צעירים ומבוגרים יוכלו לשפר את תנאי חייהם לאין ערוך ולנו לא יחסר דבר. רוצה לתרום לחברה, מה גם שיש לי הרגשה טובה בקשר לרווחים”.

שאול פתח את הקלסר שהביא עמו והחל להעלות מספרים שחישב מחדש. מהשגותיו עלה שיהיו רווחים נאים ממימוש הפרויקט, פרי רעיונותיה של תמרה. האושר ניכר בפניה. ‘עתה צריך להתחיל לפעול’, חשבה בליבה. עם פיזור הישיבה פנתה אל חזי בבקשה.

“מניחה שלא אשאר פה זמן רב. באתי במיוחד לקידום העניינים העסקיים. אתה יודע שעליי להירגע מבעיותיי האישיות, לכן אשהה בחו”ל זמן מה. אני מפקידה בידיך את תחילת הביצוע. מובן שבכל רגע ובכל מקום, אהיה זמינה, ומעודכנת בכל פעולה. בינתיים אשמח לראות צעדים ראשונים".

“את יכולה לסמוך עליי. אין לי ספק שעלייך לנפוש. מגיע לך”, השיב באהדה.

“חוץ מזה יש לי בקשה נוספת”, לחשה לאוזנו. “אם יגונב לאוזניך משהו בעניין התלונה שהגשתי במשטרה עוד לפני הפרסומים, תוכל ממש לשמח אותי”.

“מבטיח לבדוק גם את זה”, חייך בערמומיות.

בשובה לביתה, עלה בה הצורך לשנות. לחדש. החליטה שבבוקר יום המחרת, תתמסר לגינתה הקטנה והיפה.

עם הנץ החמה, פקחה עיניה, אצה לשטוף פניה, ללבוש מכנס קצר וגופיה, לאסוף את שיערה, ולהכין לעצמה קפה טעים. אהבה את ריח הקפה הממכר, המפתה שעורר אותה משנת הלילה הארוכה. לגמה ממנו באיטיות כשהיא מתענגת על טעמו. אחר כך יצאה לגינתה, גירפה עלים יבשים. הביטה בכל אחד מהצמחים באהבה, בדקה מה צורכיהם. ניכשה, זיבלה והחליטה לסור למשתלה הקרובה לקנות צמחים נוספים, כאלה שאינם דורשים טיפול יום יומי. כך תוכל לנסוע בלב שקט ולצפות לחצר מקסימה בשובה. שעה ארוכה מצאה עצמה בגינה שהייתה אחד מתחביביה האהובים. השתילים החדשים נשתלו. פרחים צבעוניים רב עונתיים התווספו. את הקפה הבא שתתה על ערסל, בין שיחי הגינה, בהנאה ובשלווה.

יותר מאוחר יצאה לקנות מצרכי מזון, שהרי עוד תשהה פה זמן מה ואולי תזמין חברים. קפצה למכולת השכונתית, תרה בין שביליה, ומילאה את עגלת המוצרים במטעמים, כהרגלה. ‘אם כך’ חשבה, ‘אזמין לערב את חגית, את יהודה ועוד שניים שלושה חברים טובים. שישמחו בשמחתי’.

חבריה לא פגשו בה טרם נסיעתה ועתה שמחו להזמנה, ובאו לחבקה ולחמם את ליבה. בקבוקי יין וקופסאות שוקולד הובאו, ומיד נפתחו והונחו על השולחן. הייתה אמונה על אירוחים. טרם בואם, הכינה את הכלים הרצויים, קערות סלטים שונים, מתבלים פיקנטיים, פלטת גבינות, ומיטב הלחמים.

“בואו נרים כוסית”, הציע יהודה, אחר שפתח בקבוקים כמנהגו, ומילא את כוסותיהם של הנוכחים.

“לחיים! לחיים!”, נשמעו הקולות.

“לחיי החופש שלך, תמרה”, הדגישה חגית.

“תודה יקיריי. לחיים!”

הכוסות התמלאו שוב ושוב. המאכלים טעמו לחיכם. השיחה קלחה, ומצב הרוח היה מרומם.

“יהודה, ספר קצת מה מעשיך בימים אלה?”, פנתה חגית אליו.

“כרגיל. ממשיך את עיסוקיי בחקר היסטוריה של המזרח התיכון עבור משרד החוץ”.

“למה דווקא משרד החוץ?”, המשיכה מלאת סקרנות.

“משרד החוץ זקוק להמון פעולות הסברה בעולם שחייבות להיות מנומקות ומבוססות”.

“נשמע מעניין. אתה אוהב עיסוק זה?”

“מה השאלה?, אני לא מסוגל לעבוד בלי אהבה”.

“זה כיף אמיתי לאהוב את מה שעושים”.

“ומה קורה איתך בחיים?”, החזיר לה יהודה בשאלה.

“לאחרונה הכרתי מישהו”.

כולם השתתקו. כרו אוזנם להקשיב למידע החדש שזה עתה נזרק לחלל החדר.

“הי, יקירה, מחכים להמשך”. הגיב דני שערג לחגית, רצה בקרבתה ולא העז.

“תראה דני, שלוש פגישות עדיין לא אומרות דבר. האמת שאין לי מושג לאן זה יוביל”.

דני הקשיב לדבריה. לפתע התעורר בו אומץ לנסות להציע לחגית חברות לפני שיהא מאוחר, דבר שחלם עליו זמן רב. הבקבוקים התרוקנו. האווירה התחממה. מישהו סיפר בדיחה והדביק את דמיונם של כל השאר. על פניו של דני ניכר מתח. בחצות נפרדו מתמרה עם החלטה להיפגש שוב בזמן שהותה בארץ. דני נצמד אל חגית שעשתה דרכה ברגל. “רוצה ליווי לביתך?”

“ברור. תמיד כיף שיש מלווה”.

“חשבתי להציע לך ללכת מחר למועדון זמר. מה דעתך?”

“אתה מכיר את אהבתי לשירה בציבור. ברור שאני רוצה”. ענתה ללא היסוס, שהרי דני ידיד וותיק עבורה.

השניים קבעו את שעת מפגשם, ובילו יחד ערב נעים. דני החליט להמשיך ולנסות. משהסתבר לו שחגית נפגשת רק בסוף השבוע עם הפרטנר החדש, הציע לה כל ערב תוכנית אחרת. חגית נהנתה. מבלי שתרגיש החלה לחוש כלפי ידידה הוותיק, משיכה בלתי מוכרת. באחד הימים, טלפנה אל תמרה והתייעצה.

“לא תאמיני. אני ודני ידידי נפש כבר שנים, ומאז פגישתנו אצלך אנו נפגשים המון ונורא נעים לי. פתאום הוא נראה לי גבר נחשק”.

“יקירה שלי, איך לא הבחנת עד היום שדני דלוק עלייך בטירוף? כולם יודעים. לכי על זה. אינו זר לך. את מכירה את תכונותיו. קסם של בחור. למה לך לחפש במקומות שאין לך מושג מה הם?” חגית נזקקה לאותה תמיכה שהגיעה לאוזניה ואילו תמרה, שמחה שיש ביכולתה לעזור לחברתה הטובה. הסיטואציה שנוצרה, הבהירה לה שלעיתים אנו מאיצים את מעשינו, בו ברגע שהמובן מאליו הופך לבלתי מושג. תחושת ההפסד שמצטיירת מול עינינו, נותנת אומץ בלב, לקום ולעשות מעשה, ובלבד לזכות במה שנפשנו חפצה.


שבועיים חלפו. מידי יום שוחחה תמרה עם מיקה בסקייפ. מעודכנת בכל אשר קורה בינה לבין גידי, ומצפה בסתר ליבה לשמוע אם יש סימן חיים מצידו של סיימון. אותו יום הטרידוה מחשבות על חייה. ‘חגית עם דני’, ‘מיקה מאושרת עם גידי, ומה יהא עליה?’ צלצול הטלפון קטע את מחשבותיה.

“היי תמרה. מה המצב? התאוששת?” היה זה חזי מעבר לקו.

“אני בסדר. מה מתקדם?”

“תופתעי לשמוע שנעשו כבר פגישות בעירייה והעניין מתחיל לרוץ עם אנרגיה מאד טובה”.

“יופי. נהדר. עשית לי את היום”.

“חוץ מזה, במסגרת קשריי הרבים, נודע לי ששתי השופטות בימים אלה יוזמנו לחקירה שבסופה יוגש נגדן כתב אישום”.

“מההה…?” יצאה צווחה מגרונה. “לא מאמינה. אתה לא מבין מה עשית לי כרגע. אני משתוללת משמחה. סוף סוף יש צדק. תמשיך לעדכן”. אמרה כולה נרגשת. “עוד משהו חשוב. כשתהא אפשרות, בבקשה תדאג להציף את הרשתות בסיפור השופטות”.

“מבטיח. אשמח לעשות זאת”.

“אני ממש מאושרת. בטוחה שאתה מבין”.

“מובן, מובן. את עדיין פה, ובוודאי יהיו התפתחויות מכיוונים שונים”.

ניתקה את הטלפון והחלה לקפץ בחדר בהתלהבות. הגמול הראוי הגיע. הסיפוק והשמחה, מילאו את ליבה. עדיין יש תקווה שהאור יאפיל על החושך. הצדק מתרחש מול עיניה. הייתה מאושרת.


אחת לכמה ימים, כינסה ישיבה לעדכונים בהתפתחויות הפרויקט. הצעדים הראשונים התנהלו לשביעות רצונה, ובידיים אמונות. עתה חשה צורך עז להמשיך במסעה בעולם, גם אם תהא בגפה. החליטה לשהות בארץ עוד שבועיים ימים, לסגור חודש של שהות. בזמן זה תאחד קצוות של דברים שהותירה מאחוריה. סידורים בבנקים, שיחות עם אנשי עסקים שירצו להשתתף בפרויקט, ומפגשי חברים קרובים שחיממו את ליבה.


איתן לא הרפה. רצה את תמרה, אך לא עשה מאמץ אמיתי כדי לזכות בה. פעמים אחדות בשבוע שוחח איחה טלפונית, התעקש לפגוש אותה שוב ושוב. תמרה נאותה. היה חלק מחייה. שמחה לראותו, לשמוע את קולו, להביט בעיניו היפות, להיזכר באהבת חייה הראשונה, ולהיפרד ממנה אט אט. בחרה שלא לצפות יותר. איתן נתן מקום של כבוד להיגיון ולנוחות.

אותו ערב, שוחחה ארוכות עם מיקה. זו סיפרה לה שבמקרה ראתה את סיימון בניו יורק, מסתובב בפארק בגפו. שפוף ונכה רוח. ראשו מורכן ועיניו עצובות. הוא לא הבחין בה. הבינה שלא התאושש עדיין ואולי אינו יודע מה עליו לעשות.

“יפתי, מה דעתך להתקשר אליו? אולי הפעם יאות לשוחח? ייתכן שאין בו הכוח ליזום בעצמו?”, הקשתה מיקה.

“מוכנה לנסות. פגישותיי עם איתן עזרו לי להבין שאין לי מה לחפש אצלו. נאהב זה את זו כידידים ותו לא. אנסה להתקשר לסיימון. תחזיקי לי אצבעות. אהיה מאושרת אם נוכל להתפייס”.


 

ל

מעברו השני של הקו, היה סיימון. “היי סיימון, טוב שאתה זמין”.

“היי. מה שלומך?”, השיב בקול חלוש.

“שאלה רטורית. מה יכול להיות שלומי?”

“תגידי, מה קרה לנו? אני לא מפסיק לחשוב”.

“לא רצית לשמוע. יש לי המון מה לומר”, ניסתה להתגונן.

“לא רציתי. כעסתי. כאבתי. עדיין לא ברור לי כלום. אני שרוי במחשבות כבדות ימים רבים. לא יכול לחיות עם הספק”.

חלון הזדמנויות נפתח. ליבה עלץ.עליה לעשות כל דבר כדי להצליח.

“צריך לדבר. מה אתה חושב?”

האמינה בשיחות פנים אל פנים. האמינה בשפת הגוף. כשהמילים אוזלות, אין טוב ממנה.

“איפה את נמצאת?”

“אני בישראל”.

“מה?… לא מאמין. פשוט קמת ועזבת?”, התאכזב ונתקף ייאוש.

“הייתה לי מחויבות עסקית. אני מתכננת לחזור”.

“מתי את חוזרת?”, שאל בהיסוס, עם שמץ של תקווה.

“אין לי עוד תאריך”.

“חייבים לדבר. אולי תקדימי את בואך?”

“אבדוק אפשרות כזו ואעדכן אותך”.

“רוצה לפגוש אותך בהקדם. מאמין שאפשר ליישר הדורים”.

“אתה מוזמן להתקשר אליי בכל עת, לפני שאחזור. כמובן אודיע על התאריך”.

תמרה בדקה אפשרות לשינוי תאריכי טיסתה חזרה לארה"ב. יצרה קשר עם מיקה וזו שמחה למשמע אוזניה. “את רואה שצריך לנסות?”

“כן. צודקת. תודה על העצה”.

“מתי את מגיעה?”

“עוד שבוע. אסגור פה דברים אחדים ואעלה על הטיסה המבוקשת”.

מיהרה להודיע לאיתן שהיא עוזבת וזה אץ להיפרד ממנה, כשנימה של צער בפניו.

“את רצינית? אם כבר באת, אולי תישארי עוד קצת?”

“איתן יקירי, שנינו יודעים שאין טעם. מבטיחה שבשובי אצור קשר”.

כינסה שוב את צוות מנהלי העסק, כדי להניע אותם, ולהבהיר שתהיה מעורבת בכל שלב של עשייה. חזי פגש בה יום לפני טיסתה בפנים צוהלות.

“תמרה יקירה, שתנעם לך נסיעתך, כמיוחד לאחר שאספר לך כי שתי השופטות נעצרו בחשד לקבלת שוחד. הן נחקרות תחת אזהרה”.

“וואו! מאושרת לשמוע. מהיום רק בשוררת טובות בהזמנה”. חייכה בעיניים בורקות.

לא הכירה בה אותה תכונה שנהנית מהנקמה. משגילתה את ההנאה שבה, לא הצטערה וחשה את מימוש הצדק שגרם לה לאותה שמחה.


הטיסה הלילית עברה בשינה עמוקה. השכם נבוקר הגיעה מיקה לאסוף אותה משדה התעופה. השתיים התחבקו, כאילו לא התראו יובלות. “כיף שחזרת. ‘הכל יהיה בסדר’, זוכרת?”

“נגיע הביתה ואתקשר לסיימון”.

“הוא מצפה לך בקוצר רוח. הריחוק הזה היה לטובה”.

“אני זקוקה קודם לקפה טוב”.

“ברור, קודם קפה חם וטעים, עם קרואסון כמו שאת אוהבת. דברי איתו כשתהיי פחות עייפה ויותר שלווה”.

הקפה הוגש. מיקה סיפרה על התוכניות המשמחות עם גידי, ולאחר שחלפה שעה קלה תמרה ניגשה לטלפן.

“היי סיימון. אני כבר פה. עייפה מאוד. מתכוונת להתקלח ולנסות לנוח. אם זה מתאים לך, נוכל להיפגש יותר מאוחר”.

“אגיע אלייך אחר הצהריים. נשב בבית קפה קטן לשוחח. מתאים לך?”

“מסכימה”.

מיקה ותמרה דנו באפשרויות אחדות שעשויות לעלות בשיחה עם סיימון. אולי עדיין יביע כעס. אולי להוט להתפייס. אולי יש לו תנאים מיוחדים. מי יודע?

בשעת הצהריים ניסתה לנוח, ללא הועיל. המתח הלך וגבר. הציצה בשעון וידעה שסיימון יגיע בעוד שעה קלה. עליה להיות ערנית ומפוכחת.

“רואה שלא צריך להתייאש?”, אמרה לה מיקה.

“לא רוצה להקדים את המאוחר. לא ברור מה תהיינה תוצאות השיחה”.

“הסיכוי בפתח. תהיי מספיק חכמה לשכנע אותו שסגרת מעגל עם איתן”.

“בוודאי. הולכת להכין עצמי לבואו”.

זרקה מן הארון על המיטה בגד אחר בגד בעצבנות. כל מה ששמה על גופה, לא נשא חן בעיניה. רצתה להיראות במיטבה, להחזיר אליה את אהבתו של סיימון. לבסוף בחרה בשמלה לבנה עם טקסטורה של פרחים וורודים. מראה רגוע, יפה להפליא, ילדותי משהו, מונח על חמוקיה בהדגשה מלבבת. פיזרה שיערה, נעלה סנדל זהוב, ענדה שרשרת דקה לצווארה, עגילי זהב כדוריים לאוזניה. אהבה את שראתה בראי וירדה לסלון לחכות לבואו. סיימון צלצל בפעמון הדלת. עיניו אורו למראיה. אך לא אמר דבר.

“שנלך?”, שאל בלקוניות.

“להתראות מיקה, אנחנו הולכים”.

שתיקה מאיימת שררה בדרכם לבית הקפה. ‘מה זה אומר?’, חשבה בליבה, ‘האם זה מבשר רעות?’ עצבנית ומתוחה בכל גופה, הביטה בסיימון מפעם לפעם, ביופיו, ובאצילותו. ניסתה להבין את רחשי ליבו. לאחר שעה קלה הגיעו ליעד. סיימון בנימוסיו הידועים, יצא לעברה להושיט לה יד, ללא אומר. ירדה מן המכונית, סקרנית לדעת איך ייפול דבר.

“זה בסדר מצידך שנשב פה?”, שאל בנימוס קר שלא הסגיר את סערת רוחו.

“בסדר גמור”, השיבה.

“מה תשתי?, או אולי את רוצה לאכול משהו?”

“רק קפה, בבקשה”, השיבה. לא הכירה את הפן הזה של סיימון. לא ידעה לקרוא אותו.

הקפה הגיע. השתיקה העיקה. הביטו זה בזו ולגמו לאיטם מן הספל.

“אמרת שיש לך מה לומר. אני סקרן לשמוע”, החל לדבר במפתיע.

“יש לי המון מה לומר. רוצה להיות בטוחה שאתה רגוע ופתוח להקשיב, להפנים, ולהשוות”.

“מה יש לי להשוות?”, שאל בסקרנות.

“מיד תבין את כוונתי. תבטיח שלא תתפרץ. תבטיח שאנו פה כדי להבין ולפתור”.

“לא יכול להבטיח כלום. פתוח להאזין”. היה דרוך כולו, מוכן לשמוע את הגרוע מכל. דמיונו הכביד עליו.

“סבלתי מאוד בימים האחרונים ששהיתי פה. נעלמת בלי לומר דבר. לא כך פותרים בעיות. מי כמוך יודע, עד כמה חשובה התקשורת. איך נבין האחד את השני, אם כל אחד יתחפר במאורה של עצמו? נעצבתי. לא חשבתי ששוב נתראה”, פתחה תמרה בשיח.

“גם אני לא חשבתי. חייב לשמוע מה יש לך לומר. לא יכול להישאר עם ספקות. איני יודע איך ארגיש כשאשמע את כל הסיפור”.

“למה לא ענית לכל הצלצולים שלי?, זו עוד תכונה שעליי להכיר?, אתה מעניש?”

“ממש לא. את חייבת להבין שמערכת היחסים שנוצרה בינינו, הייתה עבורי כמו חלום שהתגשם. קשה לי היה לראות את ניפוצו של החלום. לא עמדתי בזה. גם היום קשה לי משום שאיני יודע מה קרה, ומה את עומדת לומר”.

“אני מנסה לקבל את דבריך בהבנה. מבינה שקשה לך. קשה לשנינו. קרה דבר שטוב שקרה. מיד תבין מה כוונתי”.

“או קיי, אני סקרן”. ענה במבע של מתח על פניו.

לאחר שהייה קלה, החלה לספר את קורות פגישתה עם איתן, בביקורו בניו יורק.

“אתה הוא זה שניתק את הטלפון, מבלי שאדע מדוע. את זה לא תוכל להכחיש. במקרה לגמרי, או אולי לא במקרה, פגשתי באיתן במהלך טיול עם מיקה. איתן הופיע בחיי, בעבר הרחוק, בתקופת שפל רגשי קשה. כיוון שלא הייתי משוחררת להתמסד איתו, איתן חזר לחיק משפחתו. נשארתי עם זיכרון יפה וחוויות נפלאות. אתה חייב להבין שלא בדומה לג’וליאנה, איתן היה מאוד כן איתי. מעולם לא הבטיח הבטחות שווא. אהבתי אותו”.

פניו של סיימון נעצבו. “זה מה שרצית לספר לי?, לא מבין לאן את חותרת”.

“מיד תבין. מבטיחה. הקשר עם איתן הוא נחלת העבר”.

“תמרה, בבקשה ממך. את הולכת סחור סחור. מה קרה באותו יום?, למה הרגשתי נבגד?”

“כי לא הקשבת. נתת לדמיונך להובילך למחוזות הכי גרועים ומכאיבים. שכחת שלא הייתה כל התחייבות בינינו, לאור היכרותנו הקצרה. התעלמת מהיווצרות ההיסוסים בקשר שלנו. איך יכולתי להרגיש? איך יכולתי לדעת מה עוללו חבריך?”

“אם רצונך שנתפייס, אני חייב לדעת שאין ולא יהיה שום קשר בינך לבין איתן”.

“לא אסתיר מפניך שהייתה לנו פגישה מרגשת. פגישת פרידה. אל תשכח שהיעלמותך, גרמה לי לחשוב ששוכנעת לנתק כל קשר איתי. הייתי אומללה, מיואשת וזקוקה לכל פיסת אהבה וחום. אולם פגישתנו הבהירה לי לגמרי, מה אני באמת רוצה”.

“אני לא מבין”.

“איתן נשלח אליי בדיוק בזמן שעליי היה להחליט מה אבחר לעתידי. מי יהיה בן זוגי”.

“שכחת שהפקדתי את אהבתי אצלך?”, התלונן.

“זכרתי את הבטחותיך. זכרתי גם את הסתות חבריך. חששתי שלא תעמוד בלחץ, נעלמת לי. ללא הסבר. מבחינתי, חיפשת דרך להתרחק. כך הרגשתי”.

“אני מקשיב לך ועדיין לא מבין. מה החלטת?, מה סיכמת עם איתן?”

“הבנתי שהוא יישאר רק זיכרון נפלא”.

“גם לו זה ברור?”

“הבהרנו את כל רחשי ליבנו. החלטנו להישאר ידידים”.

“אני זוכר שנחרדת לרעיון שאשאר בידידות עם ג’וליאנה”, הקניט.

“איך אתה מעלה בדעתך להשוות?”, הפסיקה את שטף דיבורה והביטה היישר לתוך עיניו של סיימון. “איתן מעולם לא פגע בי, כפי שג’וליאנה פגעה בך. כשסגרת בפניי את הדלת והודעת לי על סיום קשריך איתי, הבנתי שאיני יכולה לחיות יותר עם קור בנשמה, וללא אהבה. ידעתי שאם תעלם לתמיד, אחפש אהבה חדשה. בינתיים אימצתי ידידי נפש, לחמם את ליבי. ביניהם, חברי הטוב איתן. אם זה מפריע לך תאמר כבר עכשיו”, התקצפה.

המתח בפניו של סיימון החל להפשיר. לא ראה אותה מעולם כל כך כעוסה. רגשותיו העזים חזרו להתדפק על דלתו. הבין יותר מכל, את הערך החשוב של סגירת מעגל. לא רצה להפסיד אותה.

“מקווה שאיש לא ייקח אותך ממני”, פלט מפיו.

“כנראה שנצטרך לעבור כמה מהמורות בדרך. החברים שלך למשל. ניסיונותיהם להכיר לך נשים אחרות”.

“על מה את מדברת?”, נדהם.

“על מה שהאינטואיציה שלי אומרת לי. לא סתם נעלמת לי. יש לך מה לספר לי? בטוחה שהיו ניסיונות כאלה. אני מאמינה שתספר את האמת, גם אם זה ממש לא ינעם לי”.

עיניו נבוכו. זכר את סגירת המעגל עם ג’וליאנה. את ניסיונותיהם המרגיזים של חבריו ואת הצורך שלו עצמו, להתנתק מידי פעם, כדי לבחון מחדש את רגשותיו כלפי תמרה. ‘היא צודקת’, חשב בליבו. ‘לא אפשרתי לה תחושת שייכות’. רגש אשמה תקף אותו ‘הרי אני זה שהתלבט ונע בין אהבתי לבין ספקותיי’. גמר אומר להודות ולהתוודות.

“נכון, חבריי ניסו להפריד בינינו בכל מיני דרכים, כולל ניסיון להפגיש אותי עם קרובת משפחה שלהם שחפצה בקרבתי. אבל אל תחששי”.

“מה עשית עם זה?”

“נפנפתי אותה כלעומת שבאה”, אמר ולא יסף. נשיקתה של לואיז, עדיין ריחפה מול עיניו, עליה לא סיפר, שמא תמרה תפגע.

“ומה עם שאר ניסיונותיהם של חבריך?”

“תמרה יקירה, כעסי עליהם הלך וגבר. אינם יכולים להכתיב את רגשותיי. רוצה להיות רק איתך ולבטוח גם בך לתמיד”.

“אתה יכול להיות שקט לגמרי. שמחה לדעת שהתגברת על כעסך”.

הרוחות נרגעו. הפנים הזועפות, פינו מקום לרוך ולחום שהורגלו לו.

“אני שוב מרשה לעצמי לאהוב ולהיות נאהבת”. אמרה תמרה, קמה ממקומה, קרבה אל כיסאו, כרכה זרועותיה סביב צווארו וזה לא התנגד. התגעגע למגע ידה המרגיע. הביטה בו ולחשה לאוזנו, “אין לך מושג כמה טוב לי איתך. מודה לך על קיומך. אוהבת אותך. בבקשה אל תרים את האף…”, הזהירה בחיוך.

מילותיה ריגשו אותו. זו לה הפעם הראשונה בה יצאה בהצהרה גלויה על אהבתה אליו. נסער מהדברים, הידק גם הוא זרועותיו סביב צווארה וחיכך אפו באפה.

“יפה שלי. את הרי יודעת שהתאהבתי בך מן הרגע הראשון. לא מסוגל לחשוב שלא תהיי שלי”, קירב עפעפיו אל עפעפיה וזו מצמצה בעיניה כפרפר, כשהרהוריה הובילוה לתחושה שיש מקום רב לאהבה, על סוגיה השונים. יש מי שבוחר לאחוז במושא אהבה אחד בלבד, ויש מי שליבו מכיל בתוכו אהבות אחדות, בגוונים אחרים והלב אינו צר מלהכיל. יש מקום בחדריו, למושאי אהבה נוספים שאינם פוגמים בעוצמתה של אהבת אמת.

סיימון ניחן בהבנה לליבה, ובעמידה איתנה מול כל מי שעמד בדרכו אליה.

תמרה, בהשתאות מעוצמת רגשותיו, נתנה לעצמה את העונג למלא נפשה באהבה מופלאה.

“חייבת להחמיא לך על יכולתך לעמוד בפני חבריך”, אמרה ברוך “אין זה קל לעמוד בלחצים חברתיים. בעיקר שאין לדעת מה מקורם. האם באמת רוצים טובתך, או שגלי קנאה מציפים אותם לאור חייהם הרדודים חסרי העניין, ונטולי האהבה. זה מכבש ענק שרק אדם חזק מטבעו, ונאמן לעצמו, יכול לעמוד בו. גיליתי בך תכונה מדהימה”. התרפקה עליו וחייכה, “אבל לא הכרתי אותך ברגעי כעס. עכשיו אני יודעת עוד משהו עליך”, עקצה בחינניות.

''את חייבת להבין. קשה היה לי לראותך חבוקה בזרועותיו של גבר אחר'', התנצל.

“חמוד שלי, לקנאה ולחוסר אמון, לא יהיה מקום בזוגיות שלנו”.

“נצטרך לעבוד על זה”.

חושיו לא טעו. תמרה אשת חייו. האומץ לאהוב חזר אליו.

“אני מאוד עייפה”, אמרה כמתנצלת, “בוא נחזור למיקה. מחר ניפגש, אם זה בסדר מצידך?”

“בסדר גמור”. קם ממקומו ללוותה. רקמת היחסים שחזרה למקומה, יצרה אווירה של רוגע ורוממה את רוחם.

סיימון היה האחד ששם אותה בראש הסולם. האחד שיחלוק את חייו עם חייה. נדמה היה שרק לו חיכתה כל השנים. מיקה קיבלה פניה, בשמחה ובסקרנות.

“היי, מה קורה?, איך היה?”

“תני להתמתח. לשתות דרינק ולשוב לחגוג את החיים”.

“נשמע טוב”, אמרה והגישה משקה, לידו זיתים ירוקים, אגוזי מלך ופלחי תפוחים.

“מה דעתך גם על מיץ בריאות מהמכונה שקניתי?”

“יכול להיות נחמד”.

“לחיים, מיקה יקירתי”. השיקו כוסות. לגמו מן המיץ העסיסי, בתחושה של התעוררות מחודשת.


“עצותייך החכמות, עזרו לי. זוכרת שלא רציתי לפגוש את איתן בחנייה? הפחד, כנראה שיתק אותי. אילו לא הייתי ערשה זאת, ייתכן שהספק היה נותר בליבי, מכרסם, ומפריע לי את המשך חיי. הפגישה איתו גרמה לי הנאה. יחד עם זאת, הבהירה שזו הייתה סגירת מעגל. איתן לא יוכל לעולם להשתחרר מכבלי משפחתו. איתן גם לא יילחם על אהבתו”.

“למה את חושבת”.

“היום, יותר מאי פעם, ברור לי שהוא בחר את בחירותיו ולא עשה כל מאמץ לממש את הקשר הנפלא שנוצר בינינו”.

“כלומר?”

“חשתי ליד סיימון, כמה נפלא להרגיש בראש הסולם. להיות במקום הראשון והיחיד, נאהבת עד כלות”.

“כמה שאת צודקת. הכל לטובה. מאושרת בשבילך”.

“ספרי מה עם גידי?”, שאלה תמרה בסקרנות.

“הו, אלוהים אוהב אותי. כל רגע במחיצתו, תענוג אמיתי. תוכניותינו מתקדמות. בקרוב מאוד נחליט על המיסוד בינינו”.

“איזה יופי. באמת אלוהים אוהב אותך”.

הזמן חלף במהירות. חשיכה אפפה את היקום. תמרה ומיקה ערכו ארוחה קלה לשתיהן ותכננו לישון מוקדם. לכל אחת תוכניות רבות ביום המחרת. בעודן סועדות, צלצול הטלפון הפסיק את שיחותיהן. סיימון היה מעבר לקו.

“מה נשמע?, התאוששת?”, שאל בחביבות.

“כן, סיימון. הכל בסדר ואצלך?”

“הותרת אותי עם מחשבות רבות. שמח על מה שקרה. עם כל הכעס שגאה מתוכי וכל החרדה שתקפה אותי, אני יודע שעכשיו כולך שלי. האם אני טועה?”

“ממש לא. קיבלתי החלטה ברורה. שחררתי מתוכי כל מחסום מן העבר. הדרך פנויה עבורנו”.

“יופי יקירה. זוכרת שמחר אנחנו יחד”.

“ברור. זוכרת ורוצה”.

“באיזו שעה נוח לך שאגיע?”

“מה אתה מציע?”

“מחר יהיה מזג אוויר חם ונפלא. אפשר לקפוץ לעוד גיחה קטנה לים. מה דעתך?”

“בסדר מצידי”.

“תהיי מוכנה בעשר?”

“מבטיחה”.

סיימון אסף אותה כהרגלו. קיבל פניה בשמחה. ליטף עורפה ושאל, “מה קורה, יפה?”

“אתה לא מבין כמה אני שמחה”.

“גם אני”, השיב.

דרכם לחוף הים, לוותה בשיחות חולין. משהגיעו לחוף, בחרו שתי כורסאות, הניחו חפציהם וישבו. תמרה שקטה מתמיד. תחושה עזה של סגירת מעגל אפפה אותה. סיימון הבין את הצורך שלה להיות עם עצמה וזינק אל המים לשחייה ארוכה. נותרה על כורסא נוחה ומוצלת על החוף והתמסרה להרהוריה.


 

לא

במוחה חלפו מחשבות על החיים. האם באמת סגרה מעגל? האם החלומות שחלמה, אומנם מתגשמים? ידעה כמה חשוב לסלוח, להבין. האמינה שהגיע הרגע בו תוכל לממש את כל אלה, ולהצעיד אח חייה אל פסגת הטוב. עליה לתת מקום של כבוד לאותם איתותים שגילתה בדרכה, ולקבל אחריות על בחירותיה. בעוד סיימון הרחיק שחייתו אל עומק הים, שלפה מחיקה עט ופנקס. נחה עליה השראה, רצתה להתחייב בכתב כלפי עצמה.

…חיים שלמים אנו נסחפים כבמעגל קסמים אל נדודי הנפש, אל הלא נודע, אל החיפוש המתמיד אחר האושר. ביום בהיר אחד, חשים את המצוקה בלב. רוצים תשובות לשאלות שלא עצרנו להרהר בהן. האם מיצינו את חיינו עד תומם. האם היינו אנו עצמנו. האם לא שכחנו אי שם את האמת ואת היופי. את האהבה והכאב. את הסבל והעוצמה. את העיקר מן הטפל? לפתע, כאילו נפקחו עינינו וצורך עז דוחק בנו לסגור מעגל, לאחות קצוות.

לסגור מעגל של אי הבנות מתמשכות. לסגור מעגל של סיפורים לא גמורים. לסגור מעגל של דמעות עצורות, לסגור מעגל כדי להיות חלק ממנו. עם הכאב והשמחה, עם הצחוק והבכי, עם השנאה, האהבה וכל מה שביניהם. כשהנחתי לעצמי לסגור, חשתי מיד כיצד אני פותחת מבלי לפחד. אותו פחד מתעתע, שגורס את חלקיקי התבונה האלוהית שבתוכנו. אותו פחד המפלס דרכו בעורמה וחונק באיטיות כל חלקה טובה. הפחד לסלוח. הפחד לוותר. הפחד לתת את עצמנו לדעת. הפחד לאבד שליטה ובעיקר לאבד חיים… היום אני רוצה במעגל חדש של הבנה וחום, של נתינה ואהבה, עם חופש לחולל בתוכם את הריקוד האחרון…

נשמה עמוק, השחילה את אצבעות ידיה לתוך שערה הארוך, ומצאה עצמה מלטפת אותו בעונג. מראהו של סיימון צולל ומרים ראשו מעל פני המים שעשע אותה. רוצה בו. עונה על משאלות ליבה. תיתן בו אמון ותזרום עם החיים. תהיה קרובה אצל עצמה, תחליף את מגרש משחקיה, ותמלאו במלאי של אהבה אמיתית. לאחר שעה קלה, נופפה לו מרחוק וזה החל לשחות לכיוון החוף. נוטף כולו, עצר לידה, הביט בעיניה שמבטן הסגיר את השוני המתמיה.


“מה זורחות עינייך?”, שאל בסקרנות.

“שמחה שחזרת לחוף. אליי”.

ניגב עצמו במגבת שחיכתה לו על הכורסא, קירב פניו אל פניה, ומשם קצרה הדרך אל שפתיה החמות. ישב לידה בשקט ובשלווה, כמי שיודע שתפילותיו נענו.

אותו ערב, החליטה להישאר אצל סיימון. הלה עטף אותה בזרועותיו. עיניו הסגירו את רחשי ליבו. נחרץ בהחלטתו, לא לשעות לדברי חבריו, אימץ אותה אל ליבו נחוש לעבור את כל המהמורות של החיים יחד איתה. ציפה כי לא ירחק היום וגם חבריו יבינו את עוצמת אהבתו אליה. האמין שיגיע היום בו יכירו בזכויותיו של כל אחד לחיות את חייו על פי אמונתו בלבד, בלי שיהא זה עניינו של איש. נשבע לעצמו, אחרי סיפורו הקשה עם ג’וליאנה שלעולם לא יעשה פשרות עם רחשי ליבו. לא יחיה בשקר.

אחר סעודה ביתית חמה, ישבו השניים על הספה. סיימון נשק לצווארה הארוך ולחש לאוזנה. “הצלחתי לשכנע אותך שאיש לא יפריד אותי ממך?”

“אני בוטחת בך ומאמינה לדבריך. אין יותר סיבה שתעצור בעדנו לתכנן כל מה שיחפוץ ליבנו”.

“מעניין איך הגעת למסקנה?”

“החלטתי לבטוח בבגרות, ובאינטואיציה שלי, ולמלא את ליבי באומץ לאהוב. חיים בלי אהבה, ממש לא נראים לי נעימים. העוצמה שלך לנהל את החלטותיך בלי קשר להשפעות זרות, הבהירה לי כמה נפלא אתה”.

“כיף לשמוע אותך, אהובה. החזרת לי את שמחת החיים והאמונה”.

אותו לילה, חוו השניים אהבה צרופה בגופם ובנפשם. הגעגועים נתנו אותותיהם. שעה ארוכה התעלסו, תרו אותן פינות חבויות שמעוררות תשוקה שמיימית להתחברות אינסופית.

“אהובה שלי, אני שיכור מגופך הלטיף. אלילה שלי. רוצה שהלילה הזה יימשך לנצח. אלוהים אדירים, כמה שאת רכה וענוגה. את הקסם של חיי. את האור שנגלה לעיניי”.

“אני חולמת. זה לא יכול להיות אמיתי”. אמרה בין גניחה לגניחה. סיימון הקדיש כל כולו, לענגה. ידיו ופיו, חלפו לסירוגין על כל פיסה בגופה. היו צמודים ומחוברים בלהט ובדבקות. נשמו אחד את השני. חשו ריחוף אלוהי, כשכל אחד מהם נסק אל מרומי העונג העילאי שחשו בגופם ובנפשם. שינה עמוקה פקדה אותם בעודם חבוקים, כאילו היו לאחד. כאילו מעולם ולעולם לא ייפרדו.

בבוקר, השכים קום, דאג שלא להעיר את אהובתו. הביט בה. ראה בעיני רוחו את חייהם המשותפים וליבו עלץ. זו פקחה עיניה וחשה את התבוננותו בה בעונג.

“בואי מתוקה שלי, לקפה של בוקר”, ליטפה והושיט ידיו להקימה ממשכבה.

כאילו ניעור לחיים, לאחר אותם ימים קשים, בהם הדיכאון היה מנת חלקו.

“או קיי”, ענתה בעצלתיים, אינה רוצה להיפרד מחוויית אותו לילה.

הקפה המהביל עם הפנקייק. ערבו לחיכם. הלילה שחוו, מלא את חלל החדר בארומה של אהבה ענקית. בצאתם מהבית, שלובי זרוע, מבטיהם הצטלבו, כאילו אין עוד בעולם זוג מאושר כמותם. הרגישה נוח לאהוב שוב, אהבה שכוחה במימושה. על ספסל בפינת הפארק, ישבו ובהו בירק העצים, בעלים הנושרים בשלל צבעים, כמנהגם בתקופת הסתיו ועל האנשים החולפים ושבים.

“אז מה את אומרת יקירה, אפשר להתחיל לתכנן את מסענו החלומי?”, שאל.

“ברור. בוא נראה אם יש התאמה ברצונותינו”.

“המזרח הרחוק, או ניו זילנד ואוסטרליה?”, העלה רעיון.

“אפשר גם בכל אירופה. אתה יודע, סגנון של טיולים, מוזיאונים ותיאטרון”, הציעה.

“בעצם, אולי בכלל נחרוש את הצפוניות. הארצות הקרות האלה?”, השתעשעו.

“בין לבין, נשהה בחופים מדליקים. ניס, ספרד, יוון. יש לנו המון זמן. יודע מה עולה בדעתי?”

“לא. אשמח לשמוע”.

“עלה במוחי רעיון, בתקווה שימצא חן בעיניך, שנתחיל את מסענו המשותף מנקודת המוצא האמיתית שלנו, מישראל”.

“מה את כבר זוממת?”, נדהם.

“חשבתי על אקלים חמים ונעים שבסופו של יום יהיה מעין מסע שורשים. נוכל לטייל המון בישראל, ולהתחבר למקורות שלנו”.

סיימון לא הגיב. לא לכך התכוון. לא רצה להעכיר את מצב רוחה השמח של תמרה. בדמיונו, הקיף את חצי העולם וטיול בישראל עשה לא מכבר. תמרה הביטה בו, קלטה מחשבותיו.

“רואה שהרעיון לא מוצא חן בעיניך”.

“יקירה, תני לעכל. תני לחשוב. איזה ערך מוסף יהיה לנו מביקור זה תחילה?”

“מרגישה וחשה בבטני שהחוט המקשר בינינו, יתחזק עד אינסוף”.

“איך הגעת לזה?”

“אין כמו תחושת בית כדי לקרב ולחוש שייכות”.

“יש הגיון בדברייך, אבל רק כהתחלה. אחר כך נמשיך לשוטט בארצות שונות בעולם. מסכימה?”

“נפלא. מאושרת שזרמת איתי. נתחיל את המסע הזוגי שלנו בישראל. אומנם היית שם, אבל נוכל לחוות את זה יחד. הענקת לי תחושה של חום וזו מיד מזכירה בית. מבחינתי הבית הוא בישראל, שם נמצאים בני משפחה, חברים ונופים אהובים. הייתי שמחה לחוות איתך יחד את תחושת הבית האמיתי שלי”.

על פניו של סיימון, התפשטה הבעה של שביעות רצון. מעולם לא שמע מחמאה מעין זו. הוא מצליח לתת תחושה של בית?…

“נראה לי מדליק”, אמר בהתלהבות, “תוכלי להכיר לי את משפחתך וחברייך”.

“סגור”, השיבה מלאת שמחה.

למרות התכנונים וההתרגשויות, סיימון רצה להיות בטוח שתמרה התגברה על פגיעות העבר ותוכל להתחיל את חייהם המשותפים עם דף חדש.

“סגרנו הכל מאחור? מבטיחה? אם יצרנו תחושה של בית, אולי יבוא הרגע שגם נקים לנו בית? קן משלנו?”

“אולי. מקווה. מרגיש לי טוב להיות מחוברת אליך”.

“נהדרת שלי. אני רוצה להיות איתך במסע הזה. לא רוצה עוד קצרים בינינו”.


בערב, תמרה חזרה לביתה של מיקה. נושא שיחתן4 שלא כהרגלן, היה מפתיע.

“מיקה, אני נוסעת בקרוב לישראל”.

“שוב? למה? מה בוער? רק הגעת?”

“בוער, בוער. את צריכה להתכונן לחתונה ואני צריכה להתכונן למסע חיי עם סיימון. מעניין לאן יובילו יחסינו”.

“איך זה קשור לישראל?”

“פשוט מתבקש להיות במקום לו אנו שייכים. להכיר את מקורבינו. לטייל ברחבי הארץ. את לא חושבת שזה הדבר הנכון לעשותו, לפחות בהתחלה?”

“נשמע מעניין. צודקת. לי ולגידי יש רקע משותף טבעי. אצלכם זה שונה. איך סיימון הגיב?”

“קצת בהלם. הבטיח לעצמו ולי שלאחר ביקור בישראל, נעלה על מטוס ונתור בעולם, ככל שיעלה על רוחנו. מבחינתי זה בסדר גמור”.

“העיקר שתתנו הזדמנות להידוק הקשר”.

“זה הרעיון. אני מאושרת, כמו שלא הייתי מזמן”.

“לי נראה שגם חתונתך איתו, אינה רחוקה”.

“מי יודע. נתנסה ונראה. אני לא נחפזת”.

מיקה ותמרה גלשו לשיחות אישיות, עד השעות הקטנות של הלילה. סיפור אהבתן של השתיים, הזוי וקצת מיסטי. כאילו הקרינו את החום והאהבה שביניהן, לעבר היקום וזה שלח אליהן אהבות חדשות.

“את יודעת, מיקה, אני נזכרת בחלק מחברותיי, כאלה שאת חולקת איתן הרהורים, קיטורים, שמחות, כל דבר. כאלה שאת בוכה איתן, צוחקת איתן, על כל נושא ונושא. את לא מאמינה, איזה חלק נכבד בחיי הן מהוות. היום, כשאני חווה משהו חדש ונפלא בחיי, אני מבינה שבצד התמיכה החברית, היה לפעמים גם משהו פסימי, ממית תקוות. אולי מתוך ייאוש שאין סיכוי למצוא אהבה אמיתית. מצאתי עצמי חושבת שזה שקר עצמי. אין מישהי שלא תרצה אהבה יפה בחייה, אבל הייאוש אומר את דברו ויש לזה השפעה”.

“לקחת לי את המילים. בדיוק כך אני מרגישה עם חברותיי, גם בארץ וגם כאן. אולי בתת מודע, ישנו אותו פחד שאת תמצאי פתאום, את מה שהן לא מוצאות. אולי יפסידו חברה טובה”. חיזקה מיקה את דבריה.

“כשהחלטתי לבוא אלייך, בחרתי לחזור ארצה עם ראש אחר”, הצהירה תמרה. ללא פחדים, ללא משקעים ואם אפשר גם עם בן זוג נחמד. תראי איך נבואה מגשימה את עצמה". התמוגגה בהנאה.


 

לב

עם בוקר, גידי התקשר. “לא יכולתי לישון כל הלילה. לא יכול למשוך את זה, מיקה. אנחנו כבר לא ילדים. עד שמצאתי אותך, אישה כלבבי, אין לי כל חשק לדחות את היום המיוחל”.

“היי! עצור רגע! מה החיפזון? צריך לתכנן איך ואיפה, ולאן פנינו מועדות בבמשך”, השיבה ברתיעה קלה.

“בסדר. בסדר. בלי בהלה. אבוא לקחת אותך לצהריים ונדבר”.

“אחכה לך,” השיבה ופנתה אל תמרה “מה את אומרת? הבחור לחוץ. רוצה לקבוע היום תאריך. האמת שבגילנו, אין מה להשתהות סתם. מה דעתך?”

“מסכימה עם גידי. את מכירה אותו משחר נעורייך. מה יש למשוך? אולי תטוסו איתנו לארץ ותתחתנו שם, עם כל המשפחות והידידים?”

“הממ… אני לא יודעת. נערוך התייעצות”.

מיקה יצאה לסעוד צהריים עם אהוב ליבה. תמרה נסעה אל סיימון למנהטן. הפעם התעקשה לנסוע ברכבת, דבר שנהגה לעשות כל עוד הייתה בגפה. סיימון חיכה לה בגרנד סנטרל סטיישן, כפי שקבעו. מתח ניכר על פניו.

“מה קרה? מה עובר עליך?”, שאלה.

“לחוץ. רוצה להרגיש שסגרנו נושאים מסוימים”.

“בוא נעלה אליך הביתה ונדבר”.

על הספה בסלון, לקח סיימון את כף ידה בתוך ידו, ליטף ושאל,

“מתי את רוצה לטוס ארצה?”

תמרה הזדקפה למשמע שאלתו, כלא מאמינה. עיניה נפקחו לרווחה, נצצו מאושר.

“מה עובר עליך?”, שאלה, “קרה משהו מיוחד ביממה האחרונה?”

“יפה שלי, אני רוצה להתרחק מכאן, מה שיותר מהר. חבריי הטובים, ניסו להשפיע עליי בדרכים מרגיזות. אין לי מושג מה עוד יעוללו”.

“נו, אז מה הבעיה? אתה חושב שבריחה זה פיתרון?”

“לא. לא בורח, פשוט נמאס לי. רוצה אותך. רוצה לחיות איתך. רוצה חברים עם ראש פתוח. מרגיש ששינוי יעשה לי טוב”.

“יש לך משהו לספר לי?”, שאלה לאחר שהייה קלה, בה חשד קל עלה במוחה.

סיימון העווה פניו, רגלו רקעה בעצבנות, ובנימה של כעס החל לספר.

“סיפרתי לך קצה חוט, על קרובה של איב. לא שאלת מה קרה. אני מרגיש צורך לספר. יום אחד, שלחו לי בערמומיות, בחורה צעירה ויפה, בתירוץ של קבלת עזרה מקצועית ממני. זו, בלי בושה, ניסתה להיצמד אליי, לנשקני, לבקש קירבתי, וממש לפתותני. כעסתי. ביקשתי ממנה לעזוב את ביתי. אני זועם. עד מתי ימשיכו לנסות לנהל את חיי? לא מבין אילו רעיונות אבסורדיים, יעלו במוחם, כדי להפריד בינינו. מחכה לטוני שיחה נחרצת ממני, אם ברצונו שנישאר חברים. אומנם זה נחלת העבר, אלא שכל רצוני, להתחיל דף חדש לגמרי”.

אותו רגע, חלף בדמיונה של תמרה ליל העינוגים עם איתן. מיד אימצה לעצמה הסבר שהסיר ממנה כל תחושה של אשם. אינטימיות עם איתן, הייתה כהמשכה של שיחה בת שנים רבות, כחלק מהצורך להשלים סגירת מעגל שאינה קשורה כלל לאהבתה החדשה. ידעה ששוב זה לא יחזור. אינה רוצה להכאיב לסיימון. זה מקרה שהשתיקה יפה לו. כל אחד מהם שמר בליבו סוד קטן, ובלבד לא לפגוע בזולתו.

“רוצה שנתחיל במסענו המשותף, ממש בקרוב”. האיץ בה.

“בוא ניסע ארצה יחד עם מיקה”. אמרה בהחלטיות. “נחכה לערב, לשמוע מה תוכניתם ונתאים את עצמנו, אם יתאפשר. חייבת להיות בחתונה שלהם. מקווה שיחליטו להתחתן בישראל. מה דעתך?”

“האמת” אמר בהיסוס, “גם אני הייתי רוצה להציע לך, אבל הצלחתי להכיר את האמוציות שלך ואם אינני טועה, זה ממש לא מתאים לך עכשיו”.

“אתה לא טועה. רוצה שנחיה קצת יחד. נלמד האחד את השני. רק אז, נוכל לקבל החלטות גורליות”.

צלצול הטלפון של תמרה שהיה מונח בתוך תיקה, הזניק אותה אליו. קולה של מיקה צהל יותר מתמיד.

“הסכמתי לזרז את החתונה. זה יהיה בארץ. יש הבנה. מה את אומרת?”

“וואו! ממש נשמע שהוא מאוהב עד הגג. נהדר. לכי על זה”.

“אנחנו רוצים לטוס בעוד ימים ספורים. במילא לא עושים אירוע גדול ויש עוד סידורים קטנים פה. אני חייבת להסדיר חשבונות ושמירה על הבית וגידי צריך לארוז. כרגע לא יבטל את השכירות שלו. אולי נחזור לכאן. עדיין לא יודעים כלום על החלטות עתידיות. אל תשכחי שעליי גם לעדכן את ילדיי, בתקווה שירצו להיות שותפים לשמחתי ולבוא לאירוע”.

“יופי, נהדר. צריכה עזרה? רוצה שסיימון יקל עליכם וידאג לכולנו לכרטיסי הטיסה? גם אנחנו מתחילים את מסענו בישראל”.

“בסדר גמור. זו בהחלט הקלה. כיף שנהיה ביחד”.

קולה של מיקה רטט, כשם שליבה הורה לו. לשמחתה לא היה גבול. חלומה עומד להתגשם, גם אם שנים רבות לא העלתה אותו בדמיונה. להוטה להתנער מחיי הרווקות שנקלעה להם לא מרצונה ואשר שרדה אותם, יחד עם הגעגוע המתמיד לזוגיות.

כשעלו למטוס ‘אל על’, חשה תמרה כבתוך חלום. תמהה איזו דינאמיקה יש לחיים. חשבה לשהות חודשים רבים בארה"ב, וכבר אחרי חודשיים, היא בדרכה הביתה. ללא תאריך חזרה. מה שמסתבר שגם אם מתכננים, אין וודאות שהתכנון מתבצע.

ביתה של תמרה, במרכז תל אביב, יפה ורחב ידיים. למרות חדר האורחים שבו, שמיועד לקבלתם ואירוחם, הפעם החליטה שהאורח היקר שלה, יצטרף אליה לחדד השינה, בטבעיות, וללא כל התלבטות.


מיקה התרוצצה ימים שלמים לארגן את חתונתם הצנועה. רישומים, הזמנות, ומקום מתאים. תמרה נתבקשה להיות השושבינה שלה. חתונתה של מיקה, נערכה שבועיים לאחר שובם. לשמחתה הרבה, אפילו בנה ובתה, הגיעו. תמרה דאגה לפייסם, ולשכנעם להשתתף בשמחה. למרבה הפליאה, הביעו קורת רוח מנישואיה של אימם. מסתבר שאהבו את הרעיון של אמא ממוסדת, עסוקה בבן זוגה. התפעלותם ממנו עזרה לתחושה הטובה. ימים רבים של אי הבנות ביניהם, ייעלמו כשתוכניותיה ומרבית פעילותה, יהיו קשורים לאיש שאהבה נפשה. גידי נראה בעיניהם בחור נחמד וסימפטי, ומיד הצליח ליצור קשר עם שניהם. לא תחליף לאביהם, אולם מישהו שידאג לאימם, ישלים את החסר ויסיר דאגה מליבם.

בחצרה של אחת מחברותיה, הוזמנו קומץ אנשים מקורבים, לחתונת צהריים.

מיקה וגידי נישאו בטקס אזרחי שכלל הסכם כתוב בין השניים, ללא רבנות. סיבלה העצום של חברתה ועגינותה רבת השנים, השפיע עליה ועל חוסר האמון במערכת החוקים הדתיים הכפייתיים במדינה. השמחה הגדולה והאינטימיות המופלאה, יצרו אווירה של יחד בין כל הקרואים.

לאחר הטקס, תמרה וסיימון התמקמו על ספסל נדנדה שהיה בקצה החצר, נהנו כשני ילדים קטנים, אוהבים, משועשעים וחולמניים. ‘כמו באגדות’ חשבה בליבה. בדמיונה ראתה את טקס החתונה שלה עצמה, אך מיד התפכחה והפכה להיות מעשית.

“רוצה שנטייל ב’שביל ישראל'? זה המון הליכה וחיים בתנאי שדה”, פנתה לסיימון.

“לא מתלהב. אפשר לבחור כל פעם יעד אחר, ולהגיע אליו ברכב. למה להתעייף יותר מדי?”

“גם זה בסדר. בוא נתחיל מהצפון הקסום. מסכים?”

“לא משנה לי. אשמח להיות שם בפינות נידחות שלא הכרתי”.

שוחחו שוב על תוכניותיהם. הרגישו צורך לשתף גם את הזוג שזה עתה נישא.

לפני שפרשו מן החתונה, ניגשה תמרה אל מיקה ושאלה, “תכננתם כבר את ירח הדבש? כי אם לא, אולי בא לכם לנסוע לכנרת, יחד איתנו? נתפוס איזו פינה עם פרטיות והמון שלווה”.

“רעיון נפלא. בואי נדבר מחר. חשובה לי דעתו של גידי”.


שני הזוגות ישבו על חופה של הכנרת נהנו מהנוף, מהאוויר, ומהאווירה. גידי, שהישראליות המובהקת גרמה לו להיות מכור למוסכמות, תהה ללא הרף, איך תמרה וסיימון יכולים להיות זוג, עם הפרשי גילים כזה, בניגוד לנורמות המקובלות על מרבית החברה הישראלית.

מיקה הסבירה לו שלנשמה אין גיל וללב, מובן שלא, כך שאם יש חיבור טוב, הוא אינו קשור לתעודות זהות, בוודאי לא אצל האמריקאים. היה קשה לגידי להשתכנע, עד אותו שבוע של שהייה משותפת, בו ראה את ההרמוניה הנפלאה בין השניים והבין למה התכוונה בדבריה. על חוף הכנרת הקימו שני אוהלים, אכלו יחד, שוחחו, התבדרו, ובערוב היום כל אחד פרש לאוהלו.

“גידי, יקירי, היינו ספונטאניים עד לרגע זה. נדמה לי שעלינו להיות קצת יותר ממוקדים, כדי להחליט לאן פנינו ואיך מתכוונים להמשיך את החיים”, ביקשה מיקה.

“צודקת, הכנרת משרה עליי אווירה נינוחה ומוכרת, יחד עם זה, וכפי שאת יודעת, הגעתי לארה”ב כדי להתקדם בפרויקט האדריכלי, עליו אני חולם זמן רב. הגורל הפגיש אותנו וכל מה שחשק ליבנו היה מיסוד יחסינו, נראה לי שעלינו לחזור לשם בשלב זה. מה דעתך?"

“בשבילי ארה”ב זה בית שני כבר שנים רבות. שרם דבר לא קושר אותי לכאן, מלבד הגעגוע לימי ילדותי ונעוריי. גם ילדיי פזורים בארצות שונות. אין לי בעיה, אם חזרה לשם תגשים לך חלום".

“ואם אחרי תקופה מסוימת, אסיים פרויקט ואציע להתמקם בארץ?”, שאל.

“גידי, אתה יודע שהחיבור בינינו, הינו הדבר החשוב ביותר. אם נחליט על שינוי גיאוגרפי, נעשה זאת, ובלבד שנהיה ביחד”.

"את רואה, בזה התכוונתי ‘אישה כלבבי’ ", חייך וחבק את כתפיה. היא כרכה זרועותיה סביב מותניו ונשקה על לחיו. “אהוב שלי, תמיד חשבתי שהחיבור האנושי הטוב, חשוב מכל דבר אחר”.

מיקה וגידי החליטו לחזור לארה"ב בשלב זה. לעומתם תמרה וסיימון, בחרו לטייל בארץ. היעד הבא היה ירושלים. תמרה הכירה כל פינה והובילה במגרשה שלה. נפרדו ממיקה וגידי, הבטיחו זה לזה לשמור קשר ולהתעדכן דרך הסקייפ או הווטסאפ.

הפעם שלא כמו בשהותם בכנרת, התמקמו השניים במלון קינג דיוויד, משם יצאו בכל יום לאתר אחר. באחד הבקרים, החליטו לבקר בכותל. עמדו מול הכותל, לשני צידיה של המחיצה בין גברים לנשים. אינספור פתקים הוחדרו בין האבנים. איש מהם לא רצה לשים פתק. רצו להשמיע קול. לצעוק. שהשמיים ישמעו. הביטו זה בזו לסירוגין והחליטו לבקש בקשה שכל העולם יידע, ובקשתם תגיע אל שערי רקיע.

“אישה מקסימה שלי, בקשתי הגדולה שנוכל לחיות ביחד באהבה, בהרמוניה ובאמון מלא כל חיינו”.

“איש יקר שלי, בקשתי הגדולה, ששום דבר ואף אחד לא יוכלו לקלקל את יחסינו, ולהפריד בינינו לעולם”.

הפעם, היה זה תום של אמת רגשית, עם הקשבה מלאה לשכל הישר. תום שמזהה את הטוב בעולם ויודע שיש עוד אהבות אמיתיות ונשמות טהורות.

“אני יודע שהזוגיות שברירית. שנינו חווינו זאת על בשרנו. אבל אני חדור אמונה שהפעם הבחירה נכונה”, לחש סיימון באוזנה.

“גם אני, יקירי, גם אני”.

בשובם למלון, ישבו בלובי לשתות קפה, מהורהרים בבקשה הגדולה שהעלו על שפתותיהם מול הכותל. לפתע יצא סיימון בהצהרה, “החלטתי לעשרת עלייה. מה את אומרת?”

פניה של תמרה זרחו מאושר. עיניה אורו. “אתה רציני? נפלא! איך פתאום?”, נפלטה צווחה מפיה.

“לא יודע. זה מה שאני מרגיש. לטייל בעולם נוכל גם מכאן. מה את אומרת?”

“אני המומה, ומאושרת בד בבד. מנסה להבין מה זה אומר”.

“זה אומר שאיתך אני מרגיש את שייכותי לכאן. ביחד יהיה מדהים. גם אם יהיו קשיים, אהבתנו תגבר עליהם”.

“אין לי מילים. מקווה שאתה לא מתבדח”.

“מה פתאום, זה רציני ביותר. מרגיש בתוכי את החיבור שלך למקום ורוצה להיות חלק ממנו”.

“אתה לא מבין איך ריגשת אותי. יחד עם זה, וכדי שלא תתחרט, אני חושבת שלא כדאי לוותר על דירתך וקשריך בניו יורק. אומנם האקזיט שהביא לעושרך, יכול לשרת אותך המון זמן, ובכל זאת כדאי לחשוב גם על אפשרויות נוספות”.

“היי! לא ידעתי שאת כזו פרקטית. מסתבר שיש עדיין דברים שעליי ללמוד עלייך”.

“בוודאי. זה שילוב של רוח וגשם. שכחת שאני אשת עסקים?”, אמרה בחיוך והוסיפה, “כך אפשר יהיה להיות גם פה וגם שם לסירוגין. ליהנות משני העולמות”.

“מוצא חן בעיניי”, התלהב סיימון וחבק אותה. “עכשיו אבקש סליחתך. חייב לגשת להתרענן”. בזריזות פרש מן הלובי. תמרה המשיכה ללגום לאיטה מן הקפה הטורקי שהזמינה. ‘איזה כיף’ חשבה 'יבוא לחיות פה בישראל. נחיה בשני העולמות. בעסק שלי, ישנם מנהלים שאני בוטחת בהם, ומקבלת עדכונים שוטפים.

נוכל לצאת מכאן למסענו בעולם, וכשנשביע רעבוננו, נתמקם ונמשיך לעבוד וליצור, כל אחד בתחומו הוא. בדמיונה כבר ראתה את ביתם החדש, את טיוליהם הרבים, את השיחות הנפלאות ואת היחד האינטימי המפנק. סיימון רואה בה את היהלום שבכתר והיא נמצאת בראש סולם עדיפויותיו. בעודה מהורהרת ומכונסת בתוך עצמה, חזר כולו קורן, התיישב לידה בספת המלון.

“מה השמחה הזו?”, שאלה.

ללא אומר, שלף מכיסו קופסה קטנה מקטיפה כחולה והגיש לה. המומה הביטה בו ולא הושיטה ידה לגעת.

“מה זה צריך להיות?”, שאלה בתדהמה.

“משהו סמלי, יפתי, בבקשה ממך, פתחי את הקופסא”.

בהיסוס רב הושיטה ידה לפתוח. לתדהמתה, הבריקה מול עיניה טבעת יהלום יפיפייה נוצצת וגדולה.

“מה זההה?”, גמגמה ועיניה נפתחו לרווחה.

“בואי אענוד לך אותה”, אמר וענד את הטבעת על אצבע ידה. “רק כדי שתהיי בטוחה בכוונות הרציניות של הקשר בינינו. אל תיבהלי. זה מה שנקרא אירוסין. סוג של התחייבות. אני אוהב אותך. חולה עלייך. תהיי שלי בבקשה”.

דמעות נקוו בעיניה. לא הצליחה לומר מילה, רק נפלה לזרועותיו ובכתה חרישית.


בשובם מחופשתם בירושלים, החלו בסידורי העלייה של סיימון. דירתו במנהטן חיכתה להם לכל הזדמנות שרצו.

תמרה ומיקה היו בקשר מתמיד דרך הסקייפ, וממנה שמעה שבחירתה הנכונה וההתאמה המופלאה בזוגיות, העניקה לה אושר צרוף. מיקה וגידי מאוהבים כל יום מחדש. שני בוגרים, עתירי ניסיון, עם לקחים מן העבר, עם תובנות חדשות ונאמנות לרגשותיהם.

סיימון זכה למעמד של עולה חדש עם אזרחות כפולה, לאחר התשה של המערכת הביורוקרטית. כל זה לא מנע ממנו להמשיך לחלום.


ערב אחד, לאחר מספר חודשים בארץ, התמקם ליד תמרה והציע לה סוף שבוע בצימר ב’עמוקה' שבגליל. מקום יפה בתוך נוף הררי, באווירה רומנטית רוגעת. בשעת ערב פרשו למסעדה מוזמנת בראש פינה וסעדו ליבם בהנאה. המסעדה הלכה והתמלאה בסועדים נוספים. ללא הקדמה כלשהי, כרע סיימון ברך לפני תמרה, הוציא מכיסו טבעת ושאל,

“תמרה שלי, אהובתי, התנשאי לי?”

תמרה הביטה מסביבה נבוכה. מעולם לא זכתה להצעת נישואים כזו. כולם בהו בהם. חשה תחושת חנק בגרונה ולא הצליחה להשיב לשאלתו. סיימון חזר שוב “התנשאי לי, יקירה?”

“כן, סיימון. בטח. אתה הוא האחד”. פרץ קול נרגש מגרונה, עיניה דמעו ורעד חלף בגופה. קם ממקומו, לאחר שענד לה את הטבעת הזוהרת ביופייה ונשק לה על שפתיה, לקול תשואותיהם של היושבים במסעדה. לא ידעה התרגשות כזו לפני נישואיה הקודמים. הייתכן? מה זה אומר? הרגש אינו טועה. זוהי אהבה אמיתית. זהו החיבור האולטימטיבי. הבינה בבירור שהפעם זה שונה, אמיתי ונכון לעשותו. התלהבותה הורגשה כל אותו ערב. סיימון ראה את אושרה ונתמלא שמחה. תמרה לא חשבה שתינשא שוב. אולם לאחר פרק זמן של חיים משותפים עם סיימון, הרגישה את היחד הנפלא וחלמה על חתונה עם טקס מלהיב ומהנה. שוב תלבש שמלת כלה. ליבה אמר לה שהפעם הרגש, ההיגיון והניסיון, פועלים יחדיו. התאריך נקבע לחודש הבא. משהו צנוע, עם המקורבים ביותר, בדומה לחתונתה של מיקה.

“רק דבר אחד אני מבקשת”, אמרה בחן, “שלעולם, אבל ממש לעולם, לא ניגרר אל השגרה השוחקת ולא נאבד את אהבתנו ותשוקתנו הגדולה”.


 

לג

תמרה אהבה טקסים ואירועים, אישה ילדה הייתה. ויתרה על ימי התום, אך הותירה בתוכה שביל קטן שמותיר לדמיון לחגוג, בלי פחד לאבד שליטה, כמו כל ילד. סיימון אהב תכונתה זו. יכול היה לחוש בוגר במחיצתה.

מבלי שתרצה עלו בראשה הרהורי השוואה, מערב נישואיה הראשונים, מלאי תחושת התיעוב והפחד, תחושה שלשמחתה נותרה נחלת העבר הרחוק בלבד. לעיתים ההשוואה היא המראה הטובה ביותר. הפעם זה אחרת. הפעם הגוף מדבר. הלב מרגיש. הבטן אומרת את דברה. האושר מציף אותה.

כיד הדמיון הטובה עליהם, בחרו להינשא מול השקיעה, על חוף ימה של תל אביב, בפינה מוצנעת ומבודדת. מחצלות אחדות כיסו את גרגרי החול. כיסאות לבנים מתקפלים מרופדים בכריות צבעוניות, יצרו שורות משני עברי המשטח, ומסביב לו הונחו שולחנות עמוסים בכל טוב. תחושה אינטימית שררה. הוזמנו כחמישים איש. מקצתם ידידיי סיימון, אליהם התחבר בארץ, ומקצתם ידידיו ממנהטן, אשר שוכנעו סופית כי אהבתו לתמרה גדולה ועצומה מאין כמוה ואושרו מובטח. את אישיותה אהבו כולם. עתה למדו לחשוב מחוץ לקופסא. אפילו אימו, אביו החורג ושני אחיו, שמחו להיות שותפים לאירוע.

מצידה של תמרה, הוזמנו בני משפחה אהובים וחברי אמת שאהבתם ונאמנותם הקיפוה וחיזקוה בכל עת. רצתה לחוש חיבוק של אהבה, ללא משוא פנים. ללא קינאה. ללא השתאות.

מיקח וגידי באו במיוחד מארה"ב לחתונה, ללוות את הנישאים אל חופתם. האורחים ישובים על כיסאותיהם, ברקע מוזיקה רוגעת, שמיים כחולים ושמש שמתחילה לפלס דרכה אל הים. תמרה וסיימון הגיעו עם ג’יפ פתוח נהוג בידי אחד מחבריו, עד למשטח.

סיימון, במכנס שחור וחולצה לבנה, ירד להושיט ידו לתמרה כשפניו קורנות. לא ידע את נפשו. הלא יאומן קרה. האהבה חצתה גבולות. ליבו עלץ ללא מעצורים. הדינמיות של החיים הוכיחה את עצמה. תמרה, לבושה בשמלה לבנה ארוכה ואוורירית, שני פתחים לצידיה, מגלים רק טפח מרגליה המחוטבות, ומחשוף מעודן מעל שדיה. לראשה הינומה קטנה וזר פרחים קטנטנים. מראה של נערה. עיניה זוהרות בתחושה עילאית שהפעם שיחק לה מזלה. כל הקרואים הריעו ומחאו כפיים לבואם.

מיקה וגידי קיבלו פניהם, הובילום כשפניהם אל הים. ברצינות הומוריסטית ניהלו את הטקס שהרי לא היה שם רב או רבנית. זכר דמותם של רבני ישראל עלול היה לצמרר את תמרה שאכלה מהם מרורים. אותם שניים, אשר לא מכבר איחדה אותם האהבה, ידעו לשאת דברים בשבחה של זו ולתת אישור לזוגיות החדשה. בני הזוג החליטו שיינשאו בעיריית ניו יורק כאשר יגיעו לשם, כדי למסד את הקשר בפני הרשויות.

השמש החלה לשקוע. חבריו של סיימון, הכינו שיר נלהב לכבודם. שתיים מחברותיה השמיעו מוזיקה קצבית ויצאו במחול צעיפים צבעוניים לפני הזוג. “שבעת הצעיפים”, קראו לאותו מחול סימבולי. שבעה צעיפים, לשבעת ימי משתה. בני הזוג עלצו למראה וחלמו להפוך את חייהם המשותפים למשתה גדול. תאורת הפנסים הודלקה. באווירה רומנטית, תמרה וסיימון נשאו נאום נוטף אהבה זה לזו.

סיימון הביט בה נרגש ודבריו קלחו מפיו.

“יקרה שלי, לא מזמן נכנסת לחיי. מאז עולמי נראה אחרת. השמיים וורודים. החיים נפלאים. מבטיח ומתחייב, לאהוב ולהוקיר אותך עד יומי האחרון”.

תמרה, נראתה כהוזה. שנים של ייאוש, הוחלפו באור נגוהות.

“סיימון יקירי, כל כאב שאיש מאיתנו חווה בעבר, נמחק לאורה של אהבתנו. מאמינה שהאיחוד בין שנינו יהא יפה וטוב וישמש דוגמא לרבים, אשר פסקו להאמין בניסים”.

האורחים הוזמנו להתכבד, לשיר ולרקוד. הצילומים לא פסקו. צהלה וקירבה מופלאה השתלטו על כולם. משהו מההוויה הנרגשת של בני הזוג, עבר באנרגיה לכל המוזמנים. חיבוקים ונשיקות, צחוקים מתגלגלים, ברכות ואיחולים, החלפת מספרי טלפון ויין נשפך כמים. תמרה וסיימון התאחדו זה עם זו ועם הטבע המופלא. לאושרם לא היה גבול. איש לא רצה לעזוב את המקום. החליטו להישאר על החוף עד הזריחה. לפנות בוקר ניתן היה לראות זוגות שנרדמו על המחצלת, או כאלה שהתגפפו בהחזירם רומנטיקה לחייהם. היו שלא עצמו עין, נותרו לשוחח, לשפוך הגיגי נפשם, ולהיזכר בסיפורי חיים.

בבוקרו של יום המחרת, לאחר פינוי המקום על החוף, מצאו עצמם השניים יחד עם חבריו של סיימון במלון “דן” בו התאכסנו.

“שנאכל ארוחת בוקר על המרפסת?”, שאל טוני, “ננוח כמה שעות, ונתכנן את המשכו של היום. מה אתם אומרים?”

“נשמע טוב”, השיב סיימון.

ארבעת הזוגות, יחד עם תמרה וסיימון, התיישבו סביב שולחן במרפסת המוצלת של המלון וסעדו את ליבם. חלף לילה שלם ללא שינה, ובכל זאת, כולם נראו ערניים וצוהלים.

“אז מה? סוף סוף התחתנת, יקירנו? חלקנו כבר שנים ממוסגרים”, אמר טוני בציניות.

“אתה מרגיש שסוגרים עליך?”, התפרצה אשתו בכעס.

“לא, פשוט קוראים לזה מסגרת נישואים, אז מה זה אומר?”, ניסה להתבדח.

“באמת אני רוצה לשמוע מה זה אומר עבורך”, המשיכה לשאול בטרוניה נרגנת, ומוכנה לתשובתו.

“תראי יקירתי”, השיב, “אין לי טענות מיוחדות, אבל כדאי שנרענן קצת את השגרה”.

“איך, למשל?”, השיבה בלגלוג.

“נפלה לידנו הזדמנות להימצא עם שני אנשים חולמים מלאי דמיון, סיימון ותמרה, וכמו שאני שומע יש באמתחתם המון תוכניות מעניינות. ימים אחדים בחברתם תהיה לנו כבר תשובה לשאלתך”.

“מוכנה לשמוע”, הסכימה.

סיימון ותמרה הקשיבו לחבריהם, וכמו במטה קסם אמרו שניהם ביחד “יהיה בסדר, חברים”.

“על מה רוצים לדבר?” שאל סיימון. הייתה שתיקה קצרה. לאחר מכן הופרחו רעיונות מכל עבר.

“על בגידות”, “על אדישות”, " בזבזנות", “חינוך הילדים”.

“וואו”, אמרה תמרה, "יש מלאי של נושאים. נראה לי שהחופשה לא תספיק… ", חייכה בציניות, “תצטרכו לבוא שוב”.

“בינתיים, אפשר להתחיל כאן”, אמרה איב.

“חשוב מאוד לגעת בפחד. רוב הבעיות מתחילות שם”. השיבה תמרה.

ניכר היה כי הנושא מוצא לו אחיזה בחייו של כל אחד מהם. חלקם זורמים עם החיים כמו טייס אוטומטי. בשיממון נוראי. חלקם אוגרים בתוכם כעסים. חלקם שכחו מזמן את תחושת התשוקה והאהבה. הפחד ליווה את חייהם. פחד משינוי. פחד מתגובה לא רצויה. פחד מדחייה ואפילו פחד לאהוב. סיעור המוחות הלך וגבר. הלבבות נפתחו. דברים שהודחקו מצאו דרכם החוצה.


בחצות הלילה חזרו בני הזוג אל חדרם במלון. בפתח הדלת חפן סיימון את תמרה בזרועותיו. חשה מוגנת ומאושרת. על מזרון מיטתם פוזרו עלי וורדים ועיגולי שוקולד בקערת זכוכית, פרי דמיונו של סיימון. הריגוש היה בעיצומו. אהבה סוערת מילאה את שעות הלילה. ברגעי הפוגה טמנו ידם בין עיגולי השוקולד והטעימו זה את זו במתוק הנימוח הזה. חבוקים זו בזרועותיו של זה, נרדמו זמן קצר לפני עלות השחר. עם הנץ החמה, התעוררו ליום חדש להיפרד מאורחיהם, לפני שהמשיכו את סיוריהם בארץ.

ימים ספורים לאחר מכן חזרו לביתה של תמרה. שני אנשים שהפכו לאחד.

“אישה שלי”, פנה סיימון לתמרה בארוחת הבוקר, “בואי נתכנן איך ממשיכים?”

“חשוב שנסכים על אותם דברים”.

“בוודאי”.

“אני משתוקקת שניקח לעצמנו חודשים אחדים לנסיעה ברחבי העולם”.

“וכשנחזור?”

“עלה במוחי רעיון, לממש תשוקה אדירה שבוערת בעצמותיי, כמובן אם גם אתה תרצה”.

“מה כוונתך?”

“מה דעתך להקים בארץ מקום מיוחד לילדים עזובים?”

“מהה…?, מאיפה צץ הרעיון הזה?, חשבתי שתרצי לפתוח מכון לטיפוח האהבה?”… אמר בצחוק חינני “וזה בנפרד מהעסק שלך ומהעסק שלי?” פרש ידיו כמי שלא מבין איך יוכלו.

"אפשר לשלב. עם עבודתי אין בעיה. יש לי צוות נפלא שזורם איתי בכל תוכניותיי. שיפור חייהם של ילדים נזקקים, זו הזדמנות להעניק אהבה לאותם ילדים שכוחי אל שמעולם לא קיבלוה.

תמיד רציתי ילדים. בטוחה שזה יעשה לנו טוב. גם לך. אל תחשוש. זה לא יפגע בקשר המיוחד שלנו. מה דעתך?"

לאחר תהייה ממושכת, בה הריץ את גלגלי מחשבתו, הביט בה ובמבטה המשתוקק והשיב בהיסוס, “לא יודע מה לומר, יש לך רעיונות מדהימים אבל איך נעשה זאת, לא ברור לי”.

“לא חייבים להחליט כרגע. העליתי רעיון. אם זה לרוחך, נבדוק דרכים למימושו”.

“הרעיון אדיר”, אמר, אני איתך. איך נממש חלום ענק כזה?"

“מתכוונת לסוג של חווה, אליה נקלוט ילדים על פי קריטריונים מתאימים”.

“מאמין שבחודשי מסענו, נוכל לחשוב ולתכנן. תהיי רגועה. מימון יש, רצון יש. נרקום ביחד את פרויקט חיינו צעד אחר צעד, בשיקול דעת. מחר נבדוק מסלול נסיעות כלבבנו”.


שבועיים לאחר מכן, יצאו השניים לתור בעולם. בניו יורק נישאו בעירייה, כמנהג המקום. שהו בדירתו של סיימון, ובו זמנית הלה סגר קצוות בעסקיו, אותם זנח זמן רב. תמרה ידעה שחלומה להקמת חווה, ייתמך במומחיותה בנושאי הנדל"ן. אנשיה יהיו לה לעזר. העסק אותו ירשה מאביה, ימשיך להתנהל בעזרת נאמניה ואף ישמש לה למינוף פיננסי. תצטרך לחבוש שני כובעים באותה עת. ניהול החווה וניהול העסק במקביל. היה ברור לשניהם שעבור הקמת חווה לילדים, יזדקקו למשאבים רבים מאוד. סיימון החל לחשוב על סטרט אפ נוסף בהייטק, בנוסף לחווה המיוחלת. נחישות הובילה אותם למימוש מטרתם. זה טיבה של האהבה שמעלה את המוטיבציה לעשייה מבורכת.


מסעם החלומי החל. שלושה חודשים תמימים בצימרים ובמלונות פאר. בחופים וביבשות. באוויר ובים. בהרים ובעמקים. חבקו את העולם וחבקו זה את זו, כאילו הכירו בגלגול הקודם, או שנים רבות קודם לכן.

מזג האוויר האביבי הובילם לחופים הסמוכים לברצלונה. חשקה נפשם של השניים לצעוד יחפים על החול החם והנקי, להביט בשמים התכולים ובספינות המשייטות, למצוא פינות חמד בהן סעדו ליבם, ובעיקר למצות את היחד שזה עתה מיסדו. מברצלונה המשיכו למונקו. סיימון הזמין מלון פאר, שכר יאכטה ליום אחד לשייט במימי מונקו, להעניק לתמרה את תחושת העושר, גם אם הייתה מורגלת לו בטרם היכרותם. בערבו של יום סעדו במלון, ופרשו למנוחת לילה בסוויטה המהודרת ששכרו.

“מה אתה אומר על קפיצה לפריז?”, שאלה.

“בכיף. מחר נעלה על מטוס”.

כל משאלה התקבלה בברכה בליבו של סיימון. פריז האירה להם פנים. עיר האורות שיופייה עוצר נשימה, עינגה אותם במופעי תרבות, במאכלים ערבים לחיך, ובנופים קסומים.

תאילנד, הייתה יעדם הבא. שווקים הומי אדם. מקדשים עטופי זהב. מוצרים אותנטיים. עיסויים יום יומיים, ומנוחה בחופים השלווים.

לסיום מסעם בחרו בשיט רומנטי באיים הקריביים. שלושת החודשים חלפו ביעף. היחד נראה להם טבעי וברור. סוד ההתאמה הוכיח את עצמו.

קשה היה להאמין שאותה טיסה תמימה מנמל בן גוריון בישראל, לשדה התעופה קנדי בארה"ב, תהיה טיסה גורלית מאין כמוה. תמרה האמינה בכוחות עליונים, ובמזל. הרגישה שזכתה בחוויה מתקנת, מסעירה ומרגשת, אמיתית וטהורה, אותה ביקשה ואליה התפללה ימים ולילות. הגשימה את חלומה ומימשה את נשיותה.

שובם לישראל תוכנן בקפידה. סיימון מצא משקיעים בהקמת הפרויקט. בכספו, רכש חווה רחבת ידיים בצפון הארץ, בה החלו להכין את התשתית לקבלת ילדים על פי הקריטריונים שמצאו לנכון. מפעלה של תמרה, תרם את חלקו בהקמת המבנים הנדרשים. המיזם התפרסם ותפס תאוצה. הרשימות הלכו וגדלו. נשכרו אנשים לעבודה במקום והזוג המאוהב החליט להקים בו גם את משכנו האישי.

דירתה של תמרה בתל אביב נותרה עבור חופשות, ומחויבויות שונות במרכז. עליה להיות נוכחת בפגישות שנערכו במשרדה, לצורך בדיקת התקדמות הקמת הבניין במרכז תל אביב שנפשה חפצה בו.

“יקירי, מעולם לא דמיינתי שכך יתפתחו החיים. יחד בונים את חלומנו. חלום צעיר שזה עתה נרקם, הפך את חיינו למלאי משמעות. ממש לא יאומן”.

•••

מסתבר שרובנו מתכננים את חיינו כך או אחרת, אולם בתרשים הזרימה שיצרנו, ישנן אופציות שונות שנסתרות מעינינו. השביל שהצטייר בתודעתנו, עשוי להשתנות בכל רגע נתון, ובהפתעה מוחלטת. יש הגורסים שהכל נקבע מראש. יש מאמינים שאנו קובעים את כל מהלך חיינו, אולם עובדה היא שכמו נחל, אשר מטה זרמו לכיוונים שונים, כך החיים זורמים גם הם, אל הלא נודע. אולי אמונה, תקווה וכוונה אמיתית, מסיטים אותו נחל לאפיקים טובים יותר בחיינו וההפתעה מצטיירת כמו נס אמיתי, לו ציפינו חיים שלמים.



  1. “זכיות חמדה” במקור. צ“ל: שכיות חמדה – הערת פב”י  ↩

  2. “לא” במקור המודפס. צ“ל: לו – הערת פב”י  ↩

  3. “מרפה” במקור המודפס. צ“ל: מרפא – הערת פב”י.  ↩

  4. “שיחתם” במקור המודפס. צ“ל: שיחתן – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות