חלק ראשון: יְדֵי עֵשָׂו 🔗
פרק א: ארון מתים 🔗
א
למחרת נח הים מזעפו, רוגע שט מאופק עד אופק, מחוּדש־צבע וממורק בשמן. אידוות גלים נמוכה התרוממה ושקעה מתונות בלי קצף. המים צללו והעמיקו, כחול־עז סמוך לאניה, ירוק־צהוב בתווך, וצהוב־לבן במרחקים. האופקים אבדו באין־גוון, ממוזג ברקיע מעורפל, שומם. ים זה יפה לו חופה של ארץ ישראל, ארץ מדבר וציה, כמסופר; ולפי שעה אין זה אלא דמיון. עדיין לא הגיעה האניה לכרתים.
ליד חרטום האניה עמד צעיר בהיר־שיער וכהה עיניים. זקוף קצת יותר מדי, כמתגרה בעומק וברוחק המשתרעים מעבר למעקה, עמד בצינה של שחרית, רוח ים קלילה ומלחה, ובדידות. שעה טובה לתוגה, הלך־רוח המתרומם ושוקע בלי קצף, שט כאניה בלב ים; נקי וצלול כשחר־יום. יפה בדידות מול־אוקיינוס מאשר בדידות־בחברה בשיחת רעים, ליד שולחנות ערוכים. הראשונה זורעת תהייה עגוּמה בלב ואהבת הבריות, והשניה – אימה וחשד. רבים הנוסעים, ומהם תמימי־דעים, ואין בהם ידידות.
לפני החרטום, שתי פסוקות לבנות למים, כשער ראשו של ולגר הגדול, המנצח על התזמורת הווינאית, בהשתחוו לתשואות הקהל הנלהב. הה, ימים רבים יעברו עד שיזכה שוב לשמוע תזמורת משובחת; וולגר הזקן משרבט את הצלילים מעל ראשי המנגנים והאקורדים שוטפים את הקהל.
התכופף על המעקה וגברה בו הבחילה שלא פגה מעת הסערה הגדולה אמש. זקף קומתו. מלח טיפס ועלה על הסיפון משך חבל ענקי ותלאו על קרס בדופן החרטום. הציץ בו מבויש. זה הוא שגררו אמש לחדרו, כמטלית סחוטה, מחמת שנתעקש לאכול באולם־האוכל בעצם הסערה. הסמיק. המלח הטיל בו מבט לגלגני.
נתבייש כשנזכר באדישות המעושה, כשביקש להעמיד פנים מאושרים ועליזים במעמד המלצרים שלא חשבו כלל לערוך את השולחנות, ולפתע חש בחילה… וביותר גדלה הבושה מכיון שאגב לעיסתו נקניק מפולפל, אט אט, שקוע בהירהורים, נטל על עצמו שליחות להפגין שאין יהודי חושש לסערת־ים. ביקש לתקן ונמצא מקלקל. נכון אמר גרושביץ: “מה בין יהודי לשאינו יהודי? אנגלי מקיא בים אומרים עליו: פלוני סובל ממחלת הים. יהודי – אומרים: יהודים אינם מסוגלים להיות עוברי־ים. כל אחד – במקומו מוציא שם על עצמו, במקום זר מוציא שם על כלל־עמו. יהודים, שאין להם מקום שלהם, מוציאים תמיד שם על בני עמם.”
לא נוח היה לו מפני המלח הרואה אותו מהורהר. ירד מן החרטום. מתקנא היה באנשים היכולים להתעלם ממציאות הזר. אפשר שכדאי לו לסגל מידה זו שיש בה משום בגרות. אך הוא אינו יכול. כל אחד הוא סעד או מכשול. אין אדם בגדר דומם ומבוטל.
וכשניטלה פינת־ייחודו, ירד לשוטט על פני הסיפונים והסתכל בעבודת המלחים. סקרנות אינה חייבת בדין וחשבון ואינה מעלה עליה חשד, כעמידה פייטנית זו על חרטום האניה, שדלתות הנשמה פתוחות. כשהדלתות פתוחות, אנשים נמשכים להציץ, בכוונה או מבלי משים.
הציץ בתא הנווט. ראה מלח מחזיק בגלגל ההגה ברישול, משל אין לו עסק באניה גדולה אלא הוא עומד וצד את המחט הרועדת בתוך המצפן. תעשה המחט סטייה קטנה והאניה לא תגיע למחוז חפצה. דרש את המחט כסמל לעצמו וחשב שאף הוא לא סטה מדרכו. אילו שמע בעצת אביו והלך ללמוד באוניברסיטה של ברלין, לא היתה המחט ניצבת כנגד ארץ ישראל, וספינתו הוסיפה לשוט מחוף לחוף בנכר.
בא רב מלחים ודיבר אליו באיטלקית. אף על פי שלא הבין איטלקית ידע מה הלה דורש ממנו. בכל השפות אדם מבין שאינו רצוי. נזכר בתביעת אביו ללמוד שפות. “אין לי צורך בשום שפה, אמר, בכל השפות אני מבין כשמבקשים ממני להסתלק. ודבר אחר אין מבקשים ממני בגולה. ובכן יש לי כל הידיעות הנחוצות.” “אם כן פטור אתה מללמוד ערבית ואנגלית, השיב אבא, גם שם אין צורך בך; שוב אינך מדבר בלשון בני אדם אלא בלשון המטיפים הציונים.”
חזר אל החרטום. בינתיים הלך המלח. ישב על ערימה של אביזרי־ספינה המחופה באברזין ותמך את ראשו בידיו. שמש יצאה על המים וקרעה את מסך הערפל. הבהיר הים ואניה נראתה מרחוק, עומדת ופולטת עשנה אל על. נתבהרה מחשבתו כאילו נגה עליה אור פתאום: מה לו פה ומי לו פה? היאך נתגלגל לכאן?
ב
מיום שעזב את ווינה, נתחוללו דברים במהירות מפליאה. נסיעה דומה להדחה בזרם מים. מראות חדשים שוטפים מראות ישנים. העין אינה מספיקה להתרשם מהדר הטבע, ומזדקרים לקראתה בתי־נתיבות, שכונות־עוני, זוהמה של ירכתי־כרך; ובטרם תוגה דוהרים בחלון שדות בקמתם, נהרות, הרי־שגב וביקתות איכרים… אין פנאי לזכרונות ולחשבון הנפש. הכל חדש, מעניין ומושך־לב. הפרידה, הנסיעה ברשות עצמו, הנכר, איטליה בשמש, הלשון הזרה, עיר הנמל, הריח המלוח, הדגים המעופשים בשוק, ערפילים בים, חיים של ארעי בין כאן לשם, פניה המצומקים של אשת רחוב, משטמת פתע, ללא טעם, כלפי פקידים נכריים בבתי נתיבות, אנשים גסים, מקדירי־פנים; קבלת הפנים הנלהבה, בגימגום־שפה, במועדון הציוני; פגישה מפתיעה עם שני צעירים דוברי עברית במסעדה זעירה ליד הנמל; וונציה, שיט בגונדולה, לילה בהיר וקול אשה נוגה וערב נשמע בחדרו, במלון זול מלוכלך וקודר, קול צלול ובהיר כתקוה שיהיה טוב…
לאט לאט נקרע מסך המסתורין, עד שבאה הנסיעה באניה ושטפה הכל. כיון שניתקו החבלים, ונמשכה האניה על־ידי ספינת־גרר זעירה, שנפרדה ממנה מעבר לשובר הגלים, נעשה הכל בזריזות ובשקט, מעין טכס, שהנפש זקוקה לו כסמל להפלגה הגדולה מנמל נכרי אל חוף אחרון. ולאחר־כך באה סערה וכבשה כל הזכרונות והמראות.
מפאת המראה הצנוע והמאופק שנתייצב לנגד העיניים בתוך השלוה שלאחר הסערה נפנה לאוצר רשמיו. חשבון הנפש בא מאליו.
אין דבר תמוה מזה, שהוא מבין כל חבריו, הוא לבדו, נוסע לארץ ישראל. דוקא הוא שעזב בשעתו את התנועה ואבא תלה תקוות גדולות בעזיבתו. והנה נתבדו תקוותיו. יום אחד גמלה החלטה בלבו ולמחרת קם ועשה. אף פעם לא שיער שיש בו כל כך הרבה כשרון המעשה. בילדותו היה מתהפך על משכבו כל הלילה בשל נסיעה של מה בכך. ועתה פעל כהלכה, מעשה גבר, ונתגאה בכוח רצונו, המשול בעיני אבא כעקשות, ונעשה עניין לחקירה מדוקדקת מבעד למשקפיו הבוחנות. אבא לא החשיב את השקפותיו ומחשבותיו. מן הסתם קשר את החלטת הבן בעובדה שהוא עומד לשאת אשה שנייה. אין לעקור רעיון שנתקע במוחו של אבא. עתה יצלול לנבכי העבר וימצא סמוכין לכך ברגש נידח ויצר מקופח מימי הילדות. יכנהו בשם והכל יבוא על מקומו בשלום.
אמת, אי־אפשר לקרוא על החלטה זו ראשית־הכל. דברים שתוּלים בעבר, אולם לא הרחק כל כך. אבא לעולם לא יוכל לשער כוחה של התנועה. חברת בני גיל חביבה על הנער, אמר בלבו מן הסתם. אילו ידע מה עשה למען הקבוצה היה נדהם. הקבוצה, עולם קטן שגזרו לעצמם אנשים צעירים ולקחו סמכות להחליט מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור; מתי ללמוד וכמה, כיצד לחיות והיכן… היא זעזעה את הכל… ובנו הקטן של אבא, הנבון והצייתן בילדים, טרף למענה את הנעלים שבעקרונות המוסר… נזכר בשמאי פרלשטיין. כשהוחלט לשלחו לארץ ישראל, והודיע הלה בקול־בוכים שאין לו כסף, מה רגשו הכל… החליטו לאסוף לו כסף. ואף הוא, אליהו, תרם את חלקו. על פי “המושגים המקובלים” היתה זו גניבה. את הכסף שאבא ביקש ממנו להכניס לבנק נתן לשמאי פרלשטיין, וכשחזר הביתה אמר שאבד לו… “אין הכסף שווה התרגשות עמוקה שכזו”… אמר אבא כשראה את פניו החיוורים.
זה היה החטא הקדמון. אך לא נקפו מצפונו. על־פי שיטת־ערכין חדשה, יהודי מתבולל יוצא מחוג האנשים שיש לנהוג בהם במידת־המוסר. אין דין־צדק לעוכרי־ישראל. בחשבון הגדול חטאו של אבא גדול יותר. אכן, כך אפשר לגנוב בהרגשה נאצלת כמכהן בקודש. הציונות זקוקה לכמה פרוטות כדי להעלות ארצה את שמאי פרלשטיין, אדם שעשוי לחולל גדולות בארץ־ישראל, ואין טעם לדקדק בענייני מוסר למען התנועה הזוקפת קומתם של יהודי הגולה.
לאחר כך, כשגזרו חברי התנועה את דינו כאינו ראוי לעלות לארץ ישראל, נעלב. מה שעשה מתוך התלהבות דנו כקלות דעת. חיכוכים פעוטים בינו לבין חבריו בעסקי “משמעת” הקימו מחיצה ביניהם. לפיכך פרש. שמחה גדולה לאבא…
ימים רבים לאחר־כך היה מהלך בין בתי השעשועים של ווינה, הסיגארה בפיו כבן הפקר, מעין נקם מחבריו – שגזרו על עצמם מידות טובות – והיה חוטף ונהנה מהרגשת חירות שמשך על עצמו בהתאמצות גדולה, עד שנמאס עליו הכל. חבריו לא ראו ולא ידעו ולא קינאו בו. והשחוק לא הכאיב אלא את לבו שלו. אין חירות אין הפקר, אלא הרגשת אשם סתומה… בלי המטרה הגדולה, הגניבה איננה אלא גניבה… וחשק ללימודים אין.
והנאה מן השעשועים הנקנים בכספי אבא – הנותן בנפש חפצה: ישתעשע לו הנער ויסיח דעתו מרעיונות ההבל – אף היא איננה אלא גירוי דק ומכאיב ומשומם. הנה יחזור הביתה ואבא יציץ בו מעבר לשולחן הירוק כשהוא בא לבקש כסף, ויצפה לרגע שיתייצב לפניו, ויאמר: קצתי בכל זאת, אסע לברלין ואלמד! אמנם התייצב לפניו, ואמר קצתי בכל זאת, אבל סיים ברוח אחרת:
“אסע לארץ ישראל”.
“לארץ ישראל?! ומה תעשה שם?”
“אעבוד,”
אבא פרץ בצחוק רם ומעליב. זמן רב געה בצחוק, ניגב את זכוכיות משקפיו, מחה דמעה מעיניו, ושב לגעות בצחוק.
“אתה, עם ידיים אלה!.. קיבלת טלגראמה שתבוא מיד לעזור להם, הא? אינך קורא עתונים. בחורים צעירים ובריאים מתגוללים שם ללא עבודה. אקח אותך לדוקטור פרנקפורטר, בן־אחיו חזר לפני כמה זמן מארץ ישראל. תשמע מה נעשה שם… הוא נוסע! מי צריך אותך שם?…”
“כבר החלטתי,” אמר והישיר מבט כנגד אביו.
“ההחלטה, חייך אבא, היא תרגיל נעים. הנח לשטויות הללו. אמור דברים של טעם. כל היום אני שומע שיחות של משוגעים ומטורפים למחצה…”
ג
הסתכל בכפות ידיו הארוכות ואצבעותיו המחוטבות יפה. אצבעות רוחניות, אמרה ויטקה. מן הסתם קרא זאת באיזה ספר.
“אתן תהיינה ידיים של עובד עבודה, ידיים של לוחם מלחמה. אתן תדענה לעשות. רצון יבוא בכן, עז כסער ים המנמנם מתחת לתכלת, גיבור כהחלטה, תקיף כמנוע העצום בבטן האניה, שאין לו שלוה!”
עצם את עיניו וראה את עצמו בדמיונו רכוב על סוס, לבוש עבאיה וחבוש כפיה, חגורת כדורים למתניו ורובה על כתפיו, כתמונה שראה בקובץ יזכור. נסתלקה התמונה ובאה אחרת במקומה: יחף, כובע קש לראשו ומעדר על כתפו.
לפתע קצרה רוחו לחכות ולראות איך יפול דבר, כיצד יירד בחוף וילך ישר ל… לאן?
קול צעדים העירוֹ. גרושביץ התקרב אל החרטום, ולידו בחור צעיר, נמוך, שיער־נערה חלק ושופע ופנים יפים.
“נא להכיר”, אמר גרושביץ. “שרשבסקי, וויסמן.”
דיבורו של גרושביץ חוגג, דרך חשיבות. אפילו אומר מלים של מה בכך יוצאות מפיו פסוקות וחתוכות, כדברי הלכה, או גזר־דין. סיים משפט, מניח את ידו מתחת לחטמו ומוחה פיו מלמעלה למטה.
גבה קומה, פניו רחבים וחלקים ורציניים. שערו הכהה עשוי ושפמו הרחב קמור. לעולם אינו נראה עייף, פזור נפש או בלתי־מסודר. בשעת הסערה לא יצא מתאו. אף בערב, כששככו המים, לא בא לאכול. כעת יצא בפעם הראשונה, מגולח, נקי, פניו חכליליים ואין בהם קמט המעיד על נדודי השינה מאמש. גרושביץ איננו מוציא לחוץ מה שאין הציבור צריך לראות. אינו צוחק אלא מחייך.
גרושביץ פליאה ראשונה במניין פליאות ארץ־ישראל. קשה להאמין שבחור זה יליד הארץ הוא. בהיותו בתנועה היה תוהה מה דמות לבני הארץ; ותיארם כילידי־טבע, פרועים ועזים, יחפי־הנפש, נלבבים ותקיפים… והרי גרושביץ יליד־הארץ, בסכין ומזלג…
לחץ את ידו של שרשבסקי, הרכה וחששנית, להציץ בעיניו היפות כעיני איילה.
“אתם מהוויסמנים ההם, מפינסק?” שאל שרשבסקי.
“לא, אני מווינה. אליהו וויסמן. אין לי שום קשר עם איזה וויסמן שהוא, מלבד אבי.”
“אה, מווינה,” נאנח שרשבסקי. “אשרי הווינאים. עליכם פסחה המלחמה. מזל גדול. הרי זו אגדה ממש לחיות בשלוה כזו, בזמנים נוראים כאלה…”
“היינו מסיחים: מה דמות תהיה ליישוב היהודי בארץ ישראל אם יבואו פליטים סתם ובעלי חלומות זה בצד זה?” אמר גרושביץ. “שרשבסקי סבור שפליטים חסרי־הכרה ציונית ינצלו את תמימותם של בעלי החלומות. ואני סבור אחרת. הרי לא נאמר לפליטים חפשו לכם מקום אחר. בכלל, מן הראוי שלא למיין את האנשים על פי זיקתם לעניין אחד בלבד. תנועה של עלייה תגרוף לארץ מאלה ומאלה. וכלום על בעלי חלומות אי אפשר לומר שיש להם מניעים אחרים, סמויים מן העין?”
“מה דעתך?” שאל שרשבסקי.
“סבור אני,” אמר אגב קימוט המצח, דרך עיון, “סבור אני, אין חשיבות מי בא. חשוב מה עושים בארץ ישראל. העיקר שלא יקימו לנו כתריאלבקה בארץ ישראל…”
“מצוין!” קרא גרושביץ, שדרכו לחלק ציונים לבר־שיחתו, “זהו: אמנם התלהבות יפה מאנטישמיות. אבל שתי הדרכים כשרות בתכלית…”
“נדמה לכם שאנטישמיות נוטע ביהודים הכרה לאומית,” אמר שרשבסקי. “נדמה לכם שהיא מטהרת ומלכדת. ובאמת היא מזהמת ומפוררת.”
“רבים מחברי נעשו ציונים בגלל אנטישמיות,” אמר אליהו. שרשבסקי חייך בעצב: “איזו אנטישמיות ראיתם בווינה?” סיפר לו אליהו מאורעות מימי הגימנסיה, עלבונות פעוטים, מעשי התגרות, קיפוחים, מילות גנאי… שרשבסקי הקשיב בשתיקה. שריר רטט בזוית פיו. לפתע פרץ בצחוק אדיר, ממושך, כשהוא גועה מפעם לפעם “אנ־טי־ש־מיות”…
“למה אתה צוחק?” שאל אליהו, נכלם.
“אח… אח… אח…” נרגע שרשבסקי לפתע. עיניו הבריקו מוזרות. שילב אצבעות ידיו ופכר פרקיהן אחת אחת. “אני מאוקראינה,” הסביר.
בחור גבוה זעוף פנים עבר אצלם. אליהו הסתכל בו בסקרנות: הבלורית גולשת על פניו ועיניים כהות וחודרות מציצות מתוכה; גבות עבותות מחוברות בשורש אף־הנשר. שפם הדור. דמות של בן־חיל מבעלי־זרוֹע.
“מי הבחור המוזר הזה?” שאל אליהו.
“גוי כהלכה, איכר רוסי ממש,” אמר גרושביץ בהנאה, “ואף הוא מאחינו בני ישראל…”
“הוא מהוֹמל.” אמר שרשבסקי “גם בארץ ישראל מתגעגעים ליהודי בצורת־גוי?”
“אילו היתה דעת היהודים נוחה מצורתם מי יודע אם היינו זוכים לציונות?” שחק גרושביץ. “”אתה מכיר את הבחור הזה?"
“קצת.”
“איננו איש שיחה,” אמר אליהו.
“בהחלט לא,” אמר גרושביץ.
“לפעמים הוא מדבר, והרבה…” אמר שרשבסקי באיבה.
“ועל כל פנים יש מה לראות,” אמר גרושביץ “האם זהו בעל ארון המתים?”
“כן.”
“רואה אתה באילו דרכים עולים יהודים לארץ ישראל. אחד מבכר לחיות בגולה ולהיקבר בארץ ישראל, ושני, נוסע על ארונו כדי לחיות בארץ ישראל. מובטחני שאין לו סרטיפיקאט, ובתעודת הקבורה של המת ישתמש כבפאספורט…”
אליהו צחק ואף שרשבסקי מילמל משהו. “וכפי שמספרים הסיכויים לחיות ולמות בארץ ישראל הם אחד לאחד…”
“דיבה,” אמר גרושביץ. “אחד שעולה לארץ ישראל מגביר סיכוייו של עוד אחד לחיות בה.”
ד
שמש מגביהה־שבת בכיפת השמים קורעת את צעיף הערפל לרצועות של נגוהות וכתמים כחולים מבהיקים על פני חלקת המים הצהובה. והאופקים רחקים והולכים ומספחים עוד מעגל של מים לתחום הראייה. אילולא כוח המדמה, היודע שאירופה מצפון ואפריקה מדרום ואסיה ממזרח, אפשר לשער שהם נמצאים באוקיינוס בלי גבול. אניה עוברת באופק משיירת אחריה פקעת חיוורת ורועדת של עשן לבנבן ואף הוא מתפוגג והולך. למרחק אין משמעות. האניה המחליקה על פני משטח המים ומושכת שובל של קצף נדמית כעומדת במקומה ומסעירה את סביביה. אין עצם גדל והולך ניצב לנגד העיניים ולפיכך אין הרגשה של התקדמות לקראת המטרה, רק הזמן נוסע. ששה ימים עתידים הם לשהות בים, ומקץ הזמן הזה תהיה אניתם עוגנת בחופי ארץ ישראל. לא נהם המנוע כביכול הוא שנושא אותם למטרתם אלא תיקתוקו של השעון. כל שעה שעוברת מקרבת אותם לארצם. ואין הבדל על מה מוציאים שעתם. לפתע פתאום יתייצב לפניהם החוף, כהפתעה, כפגישה באקראי במדבר ים.
אילו כל עסקי האדם ניתן לעשות בנסיעה! אדם עולה ברכב, משליך יהבו על הרכב, ויודע: אינו יורד עד תחנה אחרונה. מעתה, דברים נעשים מאליהם. כמדומה בדרך זו אדם מצטרף לתנועה, עולה על אניתה, מקבל משמעת־של־רב־החובל ומבקש להתמכר לאשליה כי עתה כל שעה מקרבת אותו למטרתו. סוף האניה להגיע, לפי שהפליגה ויצאה לדרך. אולם, שם, בתנועה, אין אדם בחזקת נוסע, המחכה לצילצול שיקראנו לארוחה. שם הוא כאחד המלחים הגוררים חבלים ושרשראות ומנקים את הסיפון.
מישהו טפח על כתפו. “הצלחתי בחור!”
הסתכל וראה את יַשְקָה, קוֹרן מאושר. “קיבלתי רשות לבקר בחדר המכונות. לא נבזבז את הזמן על האניה. נלמד, עפעס, משהו חדש.”
ישקה בחור קשיש, מקוּצר ומעובד כהלכה, פניו קטנים ומקומטים שלא לפי גילו, עיניו פקחיות־פזיזות, ומפרצי שיער קלוש במעלה מצחו. תנועותיו המקוטעות וטירחת־ידיו בשעת דיבורו כמנצח על מקהלה. ישקה, כמדומה, איננו מן המוציאים זמנם לבטלה. אפילו שיחת־רעים שלו לתכלית. ואינו מדבר עמו אלא כדי למצוא אישור לתיאוריה שלו, האומרת: “האינטליגנציה של המעמד השלישי באירופה התיכונה וגו'”… אפשר הוא מעמיד במבחן רעיון חדש, ועל פי תגובת איש שיחתו הריהו למד מה שיעור תפוצתו של רעיון.
“שוה בנפשך מלחים יהודים, מסיקים יהודים. קראת את המאמר “ככל־העמים”, ב”הצדק“? לא קראת? חבל. אינך יודע שקיים עתון כזה? כך, צעיר ישר ואינטליגנטי מתפרנס מאותן סוכריות על מקל, עתונות של גלולות שינה, שמן זית זך. תזכיר לי, לאחר ארוחת הצהריים, אתן לך כמה גליונות. תקרא. תיפקחנה עיניך. ובכן, אותו מאמר אני כתבתי. והרי זהו בדיוק מה שדרוש לנו כדי להבריא את העם…”
טיילו לאורך הסיפון ופגשו שני זקנים העולים לארץ ישראל למות בה. פרסו הזקנים מפית על ברכיהם ואכלו משלהם משום שמתגעלים במאכלי־גויים.
“אם הם רוצים למות בארץ ישראל למה הם אוכלים? להרחיק עצמם ממטרתם?” אמר ישקה.
“כך מדבר שונא אדם,” אמר אליהו.
ישקה צחק. “אם את כולם אתה אוהב אינך אוהב איש.”
“כך כך,” נאנח ישקה "בחוּרי הכרך הגדול רגשותיהם מסולפים. כל פעם שאני רואה בן כרך עולה לארץ ישראל אני תמיה עליו… בני עיירוֹת – רק הם ציונים אמיתיים. ויודע אתה מדוע? בחור יהודי מעיירה קטנה מקנא בבחור יהודי מכרך גדול. אך לעולם לא יוכל להיות דומה לו. לעולם לא יהיה דומה לו בלשון חלקות שיש בה גם אצילות וגם הפקרוּת, לעולם לא תהיינה נעליו מבריקות, מלבושיו הדורים, ומנהגו עם הבחורות בחירוּת, עם השׂררה בחוצפה, עם הוריו בסליחה, עם צעירים בביטול. אלא במה הוא יכול להידמות לו? הוא יהיה ציוני כמוהו ואפילו גדול ממנו. ומכיון שנגלה אליו דוקטור הרצל בחלומו ואומר לו שלח את עמי, הוא שׂם עצמו שליח, ושוב אין פיו פוסק מדיבורים נאים. אל כל אשר ילך יטיף נועם אמרותיו, עד שנעשית מחלוקת בלבו. הוא שמלמד לאחרים שמעשים עדיפים על דיבורים, אינו יודע עד מתי הדיבורים הם בגדר מעשים. בא היצר הרע ואומר לו: דבריך כמעשים, שעושים נפשות לציונות. ואם אתה קם ועולה לארץ ישראל נמצא דוקטור הרצל מפסיד קונסול חשוב בעיירה שלך. בא היצר הטוב ואומר לו: במה אתה טוב מאחד העם וביאליק, שדבריהם נאים משלך ואף על פי כן לא הצליחו להזיז אותך מחנוּת אביך. מחלוקת זו ממאיסה עליו את הדיבורים. ומאחר שבחור יהודי הוא איסטניס ואיננו אוהב מחלוקת אלא אם כן אין בה ממש, נפשו מתאבלת עליו. קודם הוא כותב קצת שירים וסיפורים עד שמתייבש גם מקור זה וחייו אינם חיים. ומאחר שבאמת חביבים עליו הדיבורים יותר מהמעשים הוא קם ועולה לארץ כדי שלא להמאיס עליו את הדיבורים, חלילה… כשהוא בא לארץ ישראל ומוצא שם דברנים טובים ממנו, הוא מתאכזב ונעשה חנווני בארץ ישראל. אך אם איננו יכול, הוא נעשה פועל.
“ואשר לאותו עניין של ניהוג אניות בלב ים הריהו בהחלט עניין של מה בכך. אין צורך אלא קצת לימוד ונסיון וזה הכל… אילו עסקו בזאת יהודים היו מוצאים עצה להיפטר מהפיח ומהעשן. מוח של יהודים.”
וכשבאו גרושביץ ושרשבסקי לקראתם, אמר: “הרי לכם שני אנשים ששמותיהם מעידים עליהם: שרשבסקי לשון שורש, שנולד ברוסיה ומבקש להשריש בארץ ישראל, וגרושביץ לשון גירוש שנולד בארץ ישראל ונתגרש ממנה”…
“ואדוֹני, ראוי לו שייקרא דרוּשבסקי, לשון דרוּש, שאיננו יכול להשתחרר מהמנהג היהודי לחפש דרוש במקום שהפשט יפה לו,” אמר גרושביץ.
“יפה יפה, זוהי הצעה ממש. אני מחפש לי שם חדש,” אמר ישקה.
“אולי מוטב דרויש?”
ישקה גירד פדחתו, ונשא נאום על מנהגי המוסלמים.
ה
לאחר חמישה ימים הגיעו לאלכסנדריה. ירדו רוב נוסעי המחלקה הראשונה והשנייה ולא נותרו אלא צעירים דרי המחלקה השלישית ואולם־השינה וקצת יקירי יפו וירושלים מהמחלקה הראשונה והשנייה. דמתה האניה לעיירה שטה של יהודים, שגויים משמשים לפניהם. אליהו היה מקוה שעתה, משנסתלקו הנכרים, יתקרבו הלבבות, משום קרבת הארץ, ולא כן. הבטלה מביאה לכלל שיעמום והשיעמום מביא לדיבורים מיותרים. נוסעי המחלקה הראשונה והשנייה שיחקו בקלפים ועגבו על נשים. צעירים הוציאו מלבם דברים שהשתיקה יפה להם וגילגלו שיחה על מה שראוי להצניע, הטריחו זה את זה בויכוחים על אמונות ודעות, עד שנמאסו זה על זה.
אפילו לוויטין מן המחלקה הראשונה, האוהב לקשור שיחה עם צעירים מהמחלקה השלישית, מסתגר בתאו ואינו יוצא ובא בין הבריות. לוויטין, חבר הועד הזמני ליהודי ארץ ישראל, חוזר מפגישה חשובה בפאריס. אוהב הוא להקשיב למה שאומרים צעירים, להחליק בידו על קרחתו, ולהתערב בשיחתם…“אח, צעירינו… וצעירי הדור הקודם… וקדושת הערכים… והתמורות הגדולות… ובעינינו חזינו זאת…” אליהו נתחבב אליו במיוחד. אפשר משום שהוא קרוב משפחה של שרפשטין. “אדם חשוב מאוד, יהודי יקר”… אפשר משום שהוא בנו של וויסמן…
“וויסמן, וויסמן הידוע מווינה? כן, שמעי עליו הרבה, הרבה שמעתי עליו. כן, כן, איש מדע גדול… אמנם לא נתפניתי עדיין לקרוא את חיבורו אבל שמעתי עליו גדולות… מה שם החיבור, דרך אגב, פרח מזכרוני… יהודים גדולים העמידה לנו ווינה… חבל שהם מתכחשים לעמם… אבל אל נהיה כל כך אדוקים וקנאים… ברכה שהם מביאים לאנושות גם עם ישראל משתכר ממנה… ובכן, אתה הוא בנו של וויסמן? יפה.” וִידַע לו את בתו. “תכירי בבקשה, נאווה, בחור צעיר. סיפרתי לך על דוקטור וויסמן. תארי לך איזו הפתעה היתה לי. בנוֹ עמנו כאן. ובמחלקה השלישית…” היא הושיטה לו יד רכה, רפויה, והציצה בו מתחת לריסים מופשלים. ואף היא בגדר פליאה: ילידת הארץ, ודומה לנערה שבעולם. אותו משחק אהבים קליל לשם הפג השעמום, בלי לתת דעתה על רגשות הזולת. “אבל מישה,” אמרה לשרשבסקי “הרי אי אפשר שבחור צעיר יקח דברים ברצינות כזאת. בבקשה ממך…”
פנים נאים, עיניים כחולות, עור חלקלק בגון זית מתוח על גזרה נאה. חזה וירכיים מגודלים, בשלים, לא הולמים את המשחק הבתולי וחיוכי המבוכה הילדותיים. לא היה מחבבה, משום מה. אפשר משום שגרמה לו אכזבה, שאינה כפי שתיארה בדמיונו. אפשר אין צורך בטעמים לאהבה ושנאה. לכל דבר יש סיבה, שנולדה לפניו. האהבה והשנאה מהפכות את העולם. קודם הן קיימות ולאחר כך נטפלים להן טעמים. לא אהב את מבטה המלוכסן, וידיה התלויות ברפיון, וכן את מנהגה בבחורים. “כה צעיר ודוקטור. מן הסתם מוכשר מאוד…” אמרה, זנחה לשרשבסקי ונטפלה לגרושביץ. “מישה,” אמרה לבחור שעיניו עגומות, “אתה יודע מה אומרים האנגלים? אסור לקלקל את המשחק…”
לא כך תיאר לעצמו נסיעה לארץ ישראל. במקום צפייה מתוך התרוממות הרוח – הוי של בית מרגוע. ניאופי־סרק זולים. אפילו גרושביץ, מחַזרר ומְהֵבֵּל, ונכנע לחוקי המשחק.
ו
עד עכשיו כל יום מקרב אותם למטרתם, ומעתה כל שעה. ראה ישקה יבשת, אך לא היו אלה אלא עננים דהויים באופק. טוב לגרושביץ שהוא יודע להיכן נוסע ומה תראינה עיניו. הוא, אליהו, אינו יודע מה צפוי לו. ואולי ממתינה לו אכזבה גדולה. מוזר, מימיו לא היה בארץ ישראל ויש לו זכרונות. לכל מקום בארץ השערה ותמונה שבדמיון. תמונות מן התנ“ך, ציורי הקלסיקנים, התיאורים ב”יזכור" ו“הפועל העברי” ו“המחברת” והגלויות המצוירות של הקרן הקיימת. אמנם, גם גרושביץ מתאר לפניהם את הארץ. אך ציוריו של גרושביץ אין בהם חיים. מצייר הוא בסכין. אינו משרטט אלא מנתח. אין בו התלהבות ולא שנאה. אהבת הדיוק מדברת מגרונו. אולי משום כך אין תיאוריו מצטיירים לנגד העיניים. אין ציור, מן הסתם, בלי הגזמה. כל מקום שתיארוֹ גרושביץ נסתלקה תמונתו.
תמה להיכן ילך כשיירד בנמל. אמנם יש לו כתובת של שרפשטין, קרובו, אבל אינו רוצה לגשת אליו. שרפשטין חייב כסף לאביו. אם יבוא אצלו, יחשוב שבא לחיות על חשבונו. נזכר, פעם בא אצלו לקחת תרומה בשביל התנועה הציונית. “אילולא אתה בנו של וויסמן, אמר לו, הייתי סוטר על לחייך.” מאחר שלא החשיב עצמו בנו של וויסמן אלא שלוּחו של הרצל, ראה את עצמו כמי שקיבל סטירה. סופו של שרפשטין שברח לארץ ישראל כדי לא לשלם חובותיו.
גרושביץ הציע לו שיבוא למטבח הפועלים. שם אפשר לפגוש בחורים משלנו הדואגים לצעירים המבקשים לחיות מעמל כפיים. הציע אף לישקה שילך עמו. ישקה צחק. “לפי שעה אין לי צורך בזה. יש לי כסף. קיבלתי דמי־קדימה מהעתון. לא סיפרתי לך עדיין. אני אהיה “הדיפלאמאטישר קוֹרספונדנט” של עתון וורשאי. עבודה אינה חידוש גדול בשבילי ואינני מתכונן לרוץ לפרדסים. לאחר שישליכו אותי מתפקידי, אלך לחפש עבודה. אני זגג וטייח ובנאי ומה שאתה רוצה. לא ארעב ללחם. למה ידיחו אותי מתפקידי? יש לי מנהג מגונה: אני כותב רק את האמת.”
עננים קלים ריחפו בשמים וכיסו את פני השמש. לרגע חשכו המים והים דומה שהעמיק בירכתי הספינה. באופק החווירה התכלת וקו הרקיע ניטשטש ונמוג. כל העולם תכלת אחת, דחוסה מקרוב ודלילה מרחוק. כחול הוא הצבע של המרחקים, הגבהים והעומק. ותקוות שעדיין לא נתגשמו אף הן כחולות כמדומה.
אף היבשת שנתגלתה לפתע במזרח, כחולה היא, שקופה ואוורירית. ארץ ישראל. אילו זכה לכך משה אפשטין, מורהו, היה מוציא פנקס מכיסו, מגלגל עיניו למרומים ומוריד משם חרוזים, כאילו שם, בתכלת הרחוקה, כל הדברים שלובים ונחרזים זה בזה.
“אלה הם הרי יהודה,” אמר גרושביץ.
הכל יצאו לסיפון ונדחקו אל החרטום, כמבקשים להקדים זה את זה. זמן רב עמדו ולא ראו אלא רצועת תכלת ארוכה. ה“רוסים”, דיירי אולם־השינה, טפחו זה לזה על הכתף ועודדו זה לזה בקריאות. עד שפצח מישהו בזמר והכל החזיקו אחריו. לפתע קפץ בחורון קטן ונלהב, ניצב דום ושר את “התקוה” בפה פעור וגרון מתוח… נזדקפו אף האחרים ושאגו “עוד לא אבדה תקותנו”… אליהו השליך מבט בגרושביץ וראהו גורר רגל אל רגל ברפיון ובאי־רצון.
“יכולים הם לשיר שעות רבות,” אמר. “עודנו רחוקים מהלך שעות אחדות מהארץ. נרד למטה. נאכל ארוחת צהריים במנוחה. כשנחזור, נהיה קרובים יותר. אין טעם לעמוד כאן ולחכות. איננו מזרזים את האניה.”
כשיצאו שנית ראו הרים וגאיות וכתמים כהים דומים ליישובים. אחד הביא משקפת וגרושביץ הראה להם את יפו. “הנה כאן, שמאלה מהכתם הכהה, אתה רואה את המגדלור של יפו. ועוד שמאלה, בתוך החולות, רואים גג בית. זוהי תל אביב.” משהגיע תורו להציץ הגיש אליהו את המשקפת לעיניו וראה כתמים עכורים ומטושטשים. גילגל כה וכה עד שנתבהרו. ולפתע זינקה מתוך המרחק תמונת עיר ברורה: בתים גדולים וקטנים מגובבים זה על זה ומגדלור ניצב לפניהם כמצויר על גבם. הרגשה מוזרה להביט במשקפת, כמציץ בלי נימוס למקום־האסור.
לפתע חטף מישהו את המשקפת מעיניו. “כבר די לך, הנח גם לאחרים…” עד שהגיע תורו שנית אפשר היה לראות את יפו בעין עירומה. לא יצא זמן רב וקולות רמים בקעו מגשר הפיקוד, ומלחים התרוצצו על הסיפון, ושיקשוק שלשלאות נשמע מן הירכתיים, ונהמת המנוע חדלה ונתחדשה וחדלה שנית, וקצף נתערבל בירכתי האניה שניצבה כשפניה מול הים הפתוח, ומי שעמד על החרטום מצא עצמו לפתע מסתכל בים ויפו מאחוריו. ומיד לאחר כך נחפזו אנשים לתאיהם – לארוז את החפצים. אליהו עמד על הסיפון, וחיכה שתיגש האניה לרציף. למרבה תמהונו לא זזה ממקומה. העוגן הושלך, הרעד הקצוב של הסיפון חדל. עשן שחור יצא ובקע מן הארובה, ולצדו פטרייתו הלבנה של הצופר. שתי סירות ניתקו מן החוף, משוטיהן היבהבו לדפנותיהן, ומפלסות להן דרך בין סלעי החוף התקרבו אל האניה.
ספנים צעקו זה אל זה בשפה זרה, בקולות חנוקים ונבלעים. ושלושה אנשים במדי שוטרים קפצו ועלו בסולם חבלים, ולאחריהם עלו גבר שמן בחליפה לבנה ותיק עור כרסתני בידו, בחורה מכוערת וזעפנית, חלוק לבן מלוכלך בכתמי שמן לגופה המיובש כשחיף עץ.
התייצבו השוטרים הערביים אצל כבש הספינה דרוכים ומתוחים, כאילו המון הנוסעים מבקש להתפרץ אל החוף, הרופא והאחות נכנסו לתא שבסיפון, התקינו כליהם במתינות וקראו לנוסעים שייכנסו, “חוזרים” קודם, ותיירים ובעלי סרטיפיקאטים אחריהם. אליהו ראה את ישקה מתייצב בתור של החוזרים ופקח עיניו בשאלה. “צריך לדעת להסתדר…” קרץ ישקה.
הרופא בדק אותם בעיניים אדומות ומנומנמות והאחות נתנה להם זריקה, ושילחה אותם. ביקש לדבר עברית החזירו לו אידיש. לקח אליהו את תעודותיו ויצא לכבש. השוטר הערבי עצרו, ועיין בניירותיו כמי שבוחן מלאכת זיוף, והחזירן באכזבה. ירד בכבש בזהירות ומראה המים הסגולים העולים ויורדים מתחת לכבש הפיל עליו פחד. הסירה היתה ניגשת לכבש ונסוגה. כשהגיע למטה חטפו ספּן ערבי בעל־גוף שזרועותיו השריריות חשופות והטילו לתוך הסירה. ספן אחר רמז לו בדחיפת יד שילך לירכתי הסירה. המנהגים הגסים ציערוהו כך, ששכח ליטול את המזוודה. עד שהיה מחפשה בתוך גל של חפצים שנערם באמצע הסירה, התלבט ונפל. הספנים היו חותרים במרץ רב, בכפיפת הגו ובניפוח החזה, ואור־צל ובבואות־חמה המרעידות על פני המים שיחקו בשריריהם השחומים והיפים. המשוט נענה ליד והים נענה למשוט והסירה נטתה ועקפה סלע עטור־קצף כעוף־טרף שנמלט טרפו. קינא אליהו בכוחם של הספנים, והיה תוהה אם יהודים שיגדלו בארץ ישראל, בעבודת אדמה ולחוף ימים, יהיו דומים לספנים אלה.
הסירה קרבה לחוף ואנשים שעמדו ליד הרציף וחיכו לקרוביהם ניפנפו מטפחות לקראתם. הרציף והאנשים התרוממו ושקעו חליפות עם טילטולי הסירה על פני הגלים.
כשהגיעו לחוף נשאום הספנים בזרועותיהם, כעוללים בידי אמותיהם, והעמידום על פני הרציף. מיד לאחר כך השליכו אליהם את המזוודות. לאחר שמצא את מזוודתו הביט סביבו ולא ידע להיכן ילך.
עומדות רגליו על אדמת ישראל. “הרוסים” קפצו מן הסירה, השליכו את חפציהם לערימה, חיבקו ונישקו זה את זה, ואחד כרע על ברכיו לפתע ונשק את אבני הרציף. מיד עשו גם אחרים כמוהו, וכשקמו ומחו פיהם היו גורסים חול דק בשיניהם. היה רוצה לנהוג כרוסים ולא יכול. לבו לא אמר לו עשה כן. משעה שהניחוֹ הספן על קרקע מוצק, דומה ששוב אין לו אחיזה. בכן, מה שאפשר לעשות בצוותא אי־אפשר לבד.
מרחוק ראה את שרשבסקי נופל על צוארי אלמוני והולך עמו לבית המכס. אשה גבוהה, שערה אפור, ומנהגיה במתינות ניגשה אל גרושביץ ונשקה על לחיו. שני סבלים נטלו ממנו את חפציו והוליכום לכרכרה. נכנסו גרושביץ והאשה לכרכרה, והעגלון הניף שוטו ומקץ רגע נעלמו מעבר לבית המכס.
עד שהיה תוהה מה יעשה ראה את הבחור המוזר מהומל, שהביט סביבו כאובד־עצות. לרגע הסתכל בו, כשוקל בדעתו משהו, וניגש אליו.
“זה כל מה שיש לך?” שאל והורה באצבע על המזוודה.
אליהו הניע בראשו.
“טוב מאוד. אתה תעזור לי.”
ארון המתים היה מוטל על הרציף. הניח אליהו את מזוודתו על הארון, ליד מיטלטליו של הבחור, וסייע בידו להרימו.
“לא כבד ביותר, רק עצמות יבשות,” אמר הבחור.
היה כבד לו אך בוש להודות בכך. לשמחתו לא הרחיקו לכת. בבית המכס הניחו את חפציהם על השולחן. חיטט הפקיד בחפציהם, תקע ידו מתחת ללבנים, קיפל את מכסה המזוודה לחוּש אם אין בה דופן כפול, ושילחם. לאחר כך נמלך בדעתו וביקש לפתוח את הארון. הניח הבחור את שתי ידיו על הארון ואמר: “בשום אופן!” היה הפקיד הערבי רוגז ומאיים אך הבחור בשלו, “לפתוח? בשום אופן לא!” ניגש פקיד יהודי ואמר: “מה איכפת לך, הנח לו ויראה?”
“זה אבא שלי!” אמר הבחור והרכין ראשו.
ליחש הפקיד היהודי באזני הערבי וזה הניח את ידו על לבו, גילגל עיניו למרומים, פשט ידיו לצדדים, והניח להם לעבור.
הציץ אליהו בבחור המוזר. כבוד שנהג הלה באביו עורר באליהו הערצה. דומה, אין הבחור נורא כפי שהוא נראה.
עמדו זמן מה ברחוב, הארון בידיהם, אכזבה וכעס נשקפו מעיני הבחור. הביט באליהו כאילו אינו קיים ושוב הביט ברחוב כמחפש דבר מה. חנות בשׂמים ליד חנות דגים; בחור יחף, בקרעים, עומד ליד דוכן ומגלגל על גחלים, בתוך קערה מפויחת, גלילי בשר על שיפודים. אדם לבוש אירופית, מגבעת אדומה וזנב סוס זעיר בקדקדה על ראשו, שרשרת זהב על כרסו, ונעליים מבהיקות לרגליו, עומד ברחוב ומקיש באצבע צרדה. כרכרה שיקשקה ועמדה לפניו.
ריח ים ובשר צלוי וצחנה של בתי נתיבות. יצור קטן ומצומק, חטמו מחוטט, להקת זבובים בחור עינו, יושב על המדרכה ורגליו על הכביש, ידו גדומה ומעוקמת, מבקש נדבה. אוטומוביל ישן וצרחני מתגלגל במהומה רבה במעלה הרחוב. תרנגולות קופצות ובורחות. סיעה של ילדים יחפים משחקת ברחוב. הנה האוריינט! כאילו יצא מתוך התמונות בעתונים, מופלא, מזוהם, עטוף סוד. עולם אחר. מלבושים משונים. נשים רעולות פנים. עיניים אטומות, נטולות הבעה, חשדניות. הכל דומה לקטע מהצגה מסתורית, חסרת משמעות, בלי עלילה.
כשעברה כרכרה עצרה הבחור בתנועת־יד. העלו עליה את הארון ואת חפציהם, הבחור ישב ליד העגלון, ואליהו נכנס לתוכה.
“רחוב נחלת בנימין!” אמר הבחור.
“מעלום, מעלום,” אמר הערבי.
“אַבנטי, אַבנטי,” אמר הבחור.
“הִט מַסַרי,” אמר העגלון “גלט, גלט.”
כשקיבל את שכרו, הוציא קול מציצה מבין שפתיו ההדוקות והכרכרה יצאה לדרך.
דוכן העגלון הגבוה, אחוריו הרחבים של הערבי, החבוש אבנט אדום ומבריק, וגבו האדיר של הבחור המוזר, הסתירו מעיני אליהו את הרחוב. קטעי מראות, כרמזים, היבהבו לנגד עיניו. אנשים, בתים, דקלים גבוהים, גדר חיה סבוכה וצפופה, עלים מנוצים ופרחים צהבהבים עגלגלים שעירים, גן עצי פרי, ושוב בתים, רחוקים, וצפופים. דומה היה לו ששמע אנשים מדברים עברית, וחיוך פרח על שפתיו.
לפתע נעצרה הכרכרה. הבחור קפץ ומשך את הארון. בחור בחולצה לבנה פתוחה, מכנסיים קצרים וסנדלים, יצא מתוך הבית, וקרא בשמחה: “אתה?!”
“אני,” אמר הבחור. “עזור להוציא כאן את הדברים.”
“לא כאן, נעביר אותם לעגלה שלי. נוסעים למקום אחר.”
“אתה כאן בעל־הבית. אני אבוא אתך.”
מאחר שהסתלק הערבי, המתין אליהו לידם, המזוודה בידו, וחיכה שיזמינוהו ללכת אתם. אך הללו לא נתנו דעתם עליו. היו משוחחים ולא הבין מה הם סחים. לפתע הסתכל בו חברו לאניה.
“ואתה? לאן אתה רוצה?”
“איני יודע.”
“אין לך כאן אף אחד?”
“לא.”
“לבדך?”
“לבדי.”
“ולאן התכוננת ללכת?”
“למטבח הפועלים.”
“כלומר, משלנו,” חייך הבחור בסנדלים. “לאיזה מטבח פועלים?”
“למטבח הפועלים. איני יודע איזה. יש יותר מאחד?”
“ודאי שיש יותר. אם אני שואל אותך איזה, אתה יכול להבין שיש יותר מאחד.”
“פלדמן, איפה השכל?” אמר הבחור בסנדלים. “אם איננו יודע איזה, ניקח אותו לשלנו.”
“מי אמר לך ללכת למטבח הפועלים?”
“גרושביץ.”
“אה, גרושביץ? אם כן זה לא שלנו. אבל אם לך לא איכפת, תבוא עמנו. אין הבדל בין המטבח שלנו ושלהם. תקבל אותו הבורגול ואותו הדג־מלוח.”
“אבל איננו נוסעים ישר למטבח הפועלים. קודם צריך לקבור את הברמינן.”
“אין דבר, יסע אתנו ויחזור. כמה זמן נהיה בדרך?”
“שעה.”
הניחו את הארון בחצר, והיו ממתינים לבחור־בסנדלים. כעבור זמן מה חזר, בעגלה. הניחו עליה את הארון, השליכו עליו את חפציהם, טיפסו ועלו, הבחור המוזר ליד העגלון, ואליהו ליד הארון. כל זמן שנסעו בחול לא היתה העגלה מיטלטלת ורועדת, אך כשעלו על דרך סלולה נעשו רעידותיה תכופות ועזות. אליהו, שישב בדוחק בקצה העגלה, ברכיו משיקות לסנטרו וגבו מתחכך בכלונסאותיה, היה סובל יסורים. הציץ בו העגלון ורמז לו שיכול הוא לשבת על הארון. הסתכל אליהו בבחור המוּזר: הלה, אף על פי שהיה מבקש להקפיד על כבוד המת – היה יושב בניחותא על הדוכן, רגליו שלוחות לפניו, ושלובות זו בזו, ומהמהם לו להנאתו, דרך חירות, הימהום שאין לו סוף, עושה במנגינה כבתוך שלו, סירוסים, זיופים וקיצורים.
משעה שישב על הארון נתמעטו ייסוריו, ולבסוף ירדה העגלה לדרך עפר והחליקה בה כשטה במים. נוסעים היו בין פרדסים עלוטים, גדורים עצי שטים, ארץ ישראל. שתיקה, עצי הדר וניחוח השטים, נשיפת הסוס, חריקת אופני העגלה והימהומו של הבחור המוזר.
לבסוף התקרבו לבית בודד בתוך פרדס. בעל העגלה שרק. שני אנשים יצאו לקראתם וסייעו להם להכניס את הארון לתוך הבית. עד שהתעסקו בארון הופיע בחור שלישי, ראשו קרח ושפמו עבות, עיניו חומות וגדולות, כעיני שרשבסקי, אך יציבות ונבונות. הוא הושיט ידו לאליהו ואמר לו:
“זו היתה הפתעה. מן הסתם הטלגראמה אבדה בדרך. לא ידענו שתבוא היום.”
לחץ את ידו בחום וברגש, טילטלה פעמים אחדות, הביט בו בעיניים מפיקות אהבה ואמר:
“נו, נו, בדרך זו או אחרת מגיעה כל הגווארדיה הזקנה לארץ. אבל אילולא ידעתי בן כמה אתה הייתי סבור שאתה צעיר מאוד. לפעמים אין הנסיון נחרת בפרצופו של אדם…”
אותו רגע יצאו הבחור המוזר והעגלון מתוך הבית. כששמע העגלון את דברי הקרח געה בצחוק.
“אי, אי, אי, שינפלד, הו, הו, הו, שינפלד, זה היה מצוין,” טפח על גבו של הבחור המוזר, התכופף והכה על ברכיו והיה צוהל וגועה: “שינפלד היה בטוח שאפרוח זה הוא פלדמן!…. אח, זו מעשיה. פלדמן, בוא הנה, הראֵה לו איך נראה פלדמן אמיתי… לפעמים אין הנסיון נחרת בפרצופו של אדם… הו, הו, הו, שינפלד, אתה מצוין!… כוס גזוז תצטרך לקנות לי על חשבונך שלא אפיץ את הסיפור הזה בכל הארץ…”
“יש לך כבר אניקדוטה לפתוח בה את ספר הזכרונות, קפלן,” אמר שינפלד. “למה אתה גועה כאן כמו פר בן בקר? הסבר, איזו טעות נפלה כאן?”
קפלן הציג את פלדמן.
“וזה מי?”
“ציפור שברחה מהכלוב של גרושביץ ונפלה לתוך המלכודת שלנו.”
“אולי כבר די בדברי ליצנות. איזה גרושביץ? הגימנזיסט מ”הפועל העברי" שישב במשרד הארץ ישראלי בלונדון? מה עניינוֹ של גרושביץ לכאן? האם גם הוא בא באניה? כך? ובכן, הקץ למכתבים מלונדון, עכשיו נקרא מכתבים מיפו. ובכן, מה הבחור? ידיד שלו? אתה באת עם גרושביץ?"
“אי אפשר לומר כך. נפגשנו באניה.”
“זה הכל. ובכן, מי אמר שהוא של גרושביץ דוקא. בחור רוצה לעבוד? אנחנו נדאג לו,” אמר שינפלד והסיר מבטו ממנו, כבר סידר עניינו עמו, נטל את פלדמן תחת זרועו, הוליכו לבית ואמר:
“יקירי, אני שמח להכירך.”
ראה אליהו בחור אחד מתעסק בחפציהם וסייע בידו להכניסם לבית. ראה את שינפלד ופלדמן עומדים בחדר השני ומשוחחים.
“העיקר שהגעת בשלום,” אמר שינפלד. “חבל שלא ידענו ולא באנו לקראתך. כמובן, קבלת פנים לא היינו יכולים לערוך לך – אבל אפשר לדחות לפעם אחרת.”
“שום קבלות פנים!” אמר פלדמן.
שינפלד הביט בו בסקרנות וחייך. “נו, נו, בלי צניעות מיותרת, בבקשה…”
“אני שונא את כל הטכסים הללו. אינני בוּבה.”
“אתה לא תהיה בובה. אתה רק תספר אינפורמציה על הנעשה באוקראינה. ואני מבטיח לך, כל מי שיכול לעמוד על רגליו יבוא לשמוע אותך.”
“אין מה לספר. זוועה וחרפה.”
“ספר על הזוועה והחרפה. ויידעו את האמת.”
“הרי לא זה מעניין אותך. אתה רוצה להציג אותי. מכיר אני אתכם. אני אינני רוצה להיות אקטיור…”
“כך?! תסלח לי אם אומר לך, ידידי, יש לך גישה סובייקטיבית יותר מדי לעניינים אובייקטיביים. לסירוב כזה לא ציפיתי!”
“אולי יש מי שאוהב את זה. אני אינני אוהב.”
“חביבי, חשבתי, אדם שבא משם, ויש לו קצת נסיון בעבודה פוליטית… אינך אוהב את זה? חבל. אבל אנחנו רוצים לערוך לך קבלת פנים לא למענך, ידידי, אם אין זה לרצון לך, אלא למען המפלגה. כך, נדבר דברים גלויים. השם – שלך– יש לו –חשיבות – לא – כשהוא – רשום – בפספורט – שלך…”
“אני רוצה לשרת את המפלגה בדרך משלי, בעילום שם.”
“פירושו של דבר להשליך הכל לים.”
“כן.”
“רצונו של אדם הוא כבודו,” אמר שינפלד בליגלוג.
הבחור שסייע לו להכניס את החפצים לבית חזר לחדרו, קרדום בידו, והתחיל מבקע את מכסה הארון. מאחר שכמה ממעשיהם נראו מוזרים בעיניו, לא שאלוֹ אליהו מה ראה לחלל כבוד המת. התפלא שאין פלדמן נותן דעתו על כך.
גברה עליו הסקרנות והציץ בארון לראות מה צורה לשלד אדם, שאינו מתנדנד על קרסי ברזל בחדר־הטבע. כשנגלה לו קרקע הארון לא האמין למראה עיניו: זה בצד זה, מרוחים בשמן, היו מונחים שם כלי נשק מבהיקים. הרים הבחור גולגולת מת, הניחה על השולחן, ליטפה, ואמר לה בלשון פיוסין:
“כעת, חביבתי, גמרת את תפקידך, תוכלי לחזור למקום שממנו באת.”
ז
אותו רגע הציץ פלדמן בדלת:
“מי אמר לך לפתוח?”
“מביאים את זה הנה כדי לפתוח.”
“ואת הבחור הזה אתה מכיר? אינך מכיר? ובכן? לא יכולת להתאפק? הנה עוד כמה רגעים אנחנו נוסעים מכאן. מה החפזון הזה?”
“אתה הבאת אותו הנה, הייתי בטוח…” התנצל הבחור.
“אתה אל תהיה בטוח. תשאל.”
“ואתה, מה שראית כאילו לא ראית! בנת? אני מקוה שתבין שאין זה משחק ילדים. ולא – אנחנו נדאג לך שתבין…” אמר פלדמן לאליהו ונתן בו מבט כועס.
“אה, אינך מהמסוכנים…” אמר לו לאחר רגע.
אותו רגע נכנס קפלן. הניח ידו על הגולגולת ואמר: “איך היו אומרים אבותינו… על דאטפת וגומר… פלדמן, איפה מצאת את הברנש הפיקח הזה?”
“למי אתה מתכוון?” שאל פלדמן והסתכל באליהו.
“הגולגולת, כמובן, פרצוף נבון. ראה איך הוא מביט בנו, כמו מוניה בויכּוח פומבי, מבט של חכם גדול היודע שסופנו ללכת בעקבותיו.”
“מי זה מוניה?”
“מוניה, מ”הפועל העברי“. שׂערה מזקנו של גורדון. ובכן, היכן גילית אותו, את העילוי הזה?”
“המבלי אין באירופה גלגלות מתים?”
“מישראל?”
“עצמות אינן נימולות,” אמר פלדמן, וצחק בקול עבה וצרוד.
“מכל מקום ראוי לקברו בכבוד גדול לפי שעשה שירות חשוב לעם ישראל.”
“ועוד דבר אחד חשוב שכחתי לומר לך, פלדמן,” אמר שינפלד. “בוא הנה…”
“אתה, כלומר, לא הכרת את פלדמן קודם…” גימגם הבחור הזר כשיצא פלדמן מהחדר.
“לא.”
“זאת אומרת… הפתעה היתה לך. לא ידעת? אה? שוטה זה הלך ופתח את הארון…” לרגע קדרו פניו. “אני מקוה שאתה מבין מה דינם של דיבורים מיותרים?”
“כבר הסבירו לי.”
“ובכן, זכור זאת…”
“בחור מוזר הוא הפלדמן הזה,” אמר קפלן. “כל דבר הוא עושה על דעת עצמו. בארץ, יצטרך להתרגל למנהגים חדשים. שינפלד איננו האיש שאפשר להמרות את פיו. ושינפלד איננו לבדו. עפעס, יש הבדל גדול בין שינפלד לבין אחרים. לכולם יש בלוריות ולו יש קרחת. ביום שתיפול מחלוקת בינם לבין עצמם מי יסע לקונגרס יבחרו בשינפלד מפני שהוא אחר והם כולם דומים זה לזה.”
דיבורים אלה על אישי ציבור, כאילו קרחות או בלוריות מבדילים אותם זה מזה, כבר שמע מפי ישקה. ואמר גרושביץ “זו מידה של יהודים. סתם אדם באומות העולם כשהוא מצטרף למפלגה, אין זה סוד כמוס ממנו שלא בכל עניין ועניין תהיה דעתו שלימה עם מנהיגיו. מכל מקום, נותן כבוד למנהיגיו, המסמלים את האחדות שבמפלגה, ועושים מרצונו ורצון חבריו כוח של ממש. בחור יהודי, נדמה לו שאם עשה רצונה של המפלגה, ביטל את עצמו. מה עושה? לוקח מיקדמה על חשבון החוב. מטיל זלזול במנהיגיו כדי שיוכל לציית להם לאחר כך, בלי להפסיד מאישיוּתוֹ. כך הכל מסתדר על הצד היותר טוב. זה נהנה וזה אינו חסר. יש אנשים שאינם מרגישים את עצמם קיימים עד שהם מזלזלים במישהו. המזלזל בפשוטים, לכאורה פשוט כמוהם. המזלזל בגדולים סבור שנעשה אחד מהם. שליחי ציבור בישראל, שעשו חייהם קודש לתנועתם וזכו לחרפות וגידופים – אם מרה עליהם נפשם, מעידים על עצמם שאינם מבינים את בני עמנו ואינם ראויים לשמש לפניהם. הגידופים לא נועדו לזלזל בהם אלא להגדיל כבוד המגדפים.”
“נו מה, מתוודעים זה לזה?” אמר שינפלד, “מתי נוח לך, קפלן, לקחת אותנו לתל אביב?”
“מה זאת אומרת מתי, הרי אני מחכה לכם?”
“אם נוח לך מיד, אנחנו לא נעכב אותך…” שינפלד חייך, ועיניו הגדולות הבהיקו בשובבות.
“אולי נזדמן לך להיפגש עם בעל הפרידות?” שאל שינפלד את פלדמן, כשהלכו אל העגלה.
“בעל הפרידות? איזה פרידות?”
“זה, טרומפלדור, האופיצר הרוסי. האם הוא בתורכיה או ברוסיה? חוששני שצומח לנו כאן מיכל הלפרין שני…”
“טרומפלדור הוא חבר שלי,” אמר פלדמן.
“לא התכוונתי לאמור שום דבר בגנותו. אבל, יודע אתה, חלומות גדולים, דבר יפה… אך אסור שיהיו יותר מדי גדולים. יהודי רשאי לחלום רק כשהוא שוכב על האדמה ואבן מתחת לראשו… המ… כשהוא נרדם בישיבה, ברכבת, בנסיעה מהירה, מפטרבורג לקְרִים, החלומות יוצאים קצת טרופים ומבולבלים…”
“איפה מישינקה?” שאל פלדמן.
“נע ונד. יכול אתה לארוֹב לו אצל ברנר. מדי פעם הוא חוזר אליו. לשאוב מהמעין. מוזר, זה וזה קרויים סופרים. במקום שברנר רואה שדים מישינקה רואה מלאכים. במקום שברנר שומע אנחות הוא שומע זמרה.”
“העודנו כותב שירים, מישינקה?”
“פרוזה. העברית שפה קשה. אבל כלום פרוזה היא זו?… בשיריו עוד היה מספר לנו משהו, אך בפרוזה שלו איננו אלא מזמר לעצמו…”
“וחלומות גדולים, יש?”
“אין דבר. כנגדם יש לו חברים טובים. כשהוא מתחיל לרחף הם תולים עליו את ידידותם והוא שוקע וחוזר לאדמה…”
“יודע אתה מי בא באניה?” אמר לפתע פלדמן לשינפלד, “שרשבסקי.”
“איזה שרשבסקי? משלכם?”
“אותו פחדן. הרי זו העזה, לבוא לארץ ישראל…”
“למה העזה? איש לא יעשה לו רע.”
“יצטרך אומץ כדי להביט בפנינו… בן אדם. איימו עליו בשוט, הסגיר את חבריו. כל ההגנה העצמית התפרקה בגללו… בחור שרצחו את אביו ואמו ועינוּ את ארוסתו לעיניו… למה הוא בא לארץ ישראל?…”
“הציונות לא באה לגאול את הבחורים האמיצים בלבד, פלדמן,” אמר שינפלד.
“אה, בני אדם”…
“המקרה שרשבסקי הוא חלק מן הטרגדיה היהודית, אמר שינפלד, ואם ניתן לו לחזור בתשובה, בעמל כפיים, אין זאת אומרת שאיננו מגנים את המעשה… אדיר חפצנו, פלדמן, ליצור בארץ תנאים כאלה שאדם כשרשבסקי לא יהיה נאלץ לראות מה שראה באוקראינה. אדם יוּכל להיות פחדן מהוּגן, צנוע ונוח לבריות כל ימי חייו בלי שירגישו בכך…”
“אה, גועל נפש, אנשים כאלה…” אמר פלדמן.
ח
שינפלד הלך בצעדים אטיים ובטוחים והתיישב על הדוכן, ליד קפלן, ופלדמן ואליהו מאחוריו. שרק השוט וזעה העגלה ושוב היו בדרך. עתה ראה שער שלא הבחין בו קודם, דרך עפר המסתעפת מהדרך הראשית ונעלמת בתוך בקיע אפלולי בין שתי גדרות צבר גבוהות, שורות ברושים כהים וגבוהים המתרחקים והולכים בין הפרדסים. כשיצאו מדרך החול והעגלה התחילה להרעיד ולחבוט בהם מלמטה, ישב אליהו על המזוודה, אך ירד ממנה מאחר שנאנחה. גלגלי העץ היו מתנדנדים ורוקדים וגורמים לו יסורים. יום ראשון בארץ, וקרוהו מאורעות מופלאים ונתוודע לאישים מעניינים.
עוד מעט יורד הערב, האויר קריר ונעים וריח פרחים לו. ההרים, בבוקר היו כחולים וערפיליים, ועתה הם סגולים כהים וקרובים, הושט־ידך־וגע־בהם. בבוקר היו חיוורים כמשאת נפש ועתה הם גדולים וכבדים ודחוסים כממשות. הדרך המושלכת מאחורי העגלה, המעוטרת פרחים צהובים, נדמית אפלולית וסודית, כאילו מגיעה עד שורש ההרים הסגולים.
אף על פי שלא ידע להיכן העגלה נוסעת, אמר בלבו שהיא מוליכה אותו לרצונו. מה הבדל לו אם ילך למטבח הפועלים של גרושביץ או למטבח הפועלים של שינפלד?
השמש ירדה.
הציץ פלדמן לאחוריו וראה מזוודה בלי שימוש, נטלה וישב עליה. נאנקה המזוודה, אך אליהו שתק שלא ייראה כמדקדק בקטנות. שמח היה לגרום קורת־רוח לאדם כפלדמן. אפשר אם תשזפנו שמשה של ארץ ישראל עתיד הוא להידמות אליהם, ולהיות גבר עז נמרץ וקשוח. ולפתע נזכר בשרשבסקי. האם היה יכול לנהוג אחרת משנהג הלה? ופלדמן היה מביט בו לאחר־כך בשנאה ואומר: “גועל נפש, אנשים כאלה…” לפתע עלה בדעתו שניתק עצמו בבת אחת מהויה נעימה זו, שבה יכול אדם להיות פחדן מהוגן, כדברי שינפלד, ואיש לא יידע זאת.
הביט בו שינפלד ואמר:
“במה מהרהר בחורנו ביומו הראשון? הא? מזלך יפה משלי. כשאני ירדתי מהאניה, פגשו אותי שני בנדיטים, בני איכרים, ואמרו לי: אידיוט, ברח מכאן מהר לפני שתופסת אותך החולירע. אמרתי להם: אני מחפש עבודה. אמרו לי: יש לנו די בוכהלטרים משלנו. אמרתי להם, שוטה שכמוני: אני רוצה לעבוד בחקלאות. צחקו ממני: אתה?! המעדר יכניס אותך לאדמה ולא אתה אותו… וכשקיבלתי עבודה… אה, זה היה בזיון… אבל עכשיו הכל אחרת. כבר התרגלו הבעליגופים שגם פועלים יהודים יכולים לעבוד… אנחנו סללנו לפניכם את הדרך…”
“נה, אמר קפלן, סלולה לא הייתי אומר. תהיה לו אכזבה. עוד יש קצת מכשולים…”
“יפים הפרדסים לפנות ערב – מה אתה אומר?” אמר שינפלד.
“יפים.”
“חכה, נגיע לתל אביב, תראה שקיעה על הים. זה יופי.”
“עד שנגיע ליפו תשקע השמש,” אמר קפלן.
“אם כן זרז את הסוס ונגיע לפני השקיעה.”
“חבל על הסוס.”
“אה, קפלן, איפה הנשמה איפה? ירוץ קצת הסוס שלנו, ואף הוא ייהנה משקיעה על הים.”
הרים קפלן שוטו והסוס שעט רגע וחדל. השקיעה על הים נשתכחה מן הסתם מלבו של שינפלד.
“מה שמך?”
אליהו וויסמן."
“וויסמן וויסמן וויסמן? שם מוכר מאוד. מנין?”
“מווינה.”
“לאמור, מגליציה.”
“מווינה.”
“נולדת שם?”
“לא, נולדתי בלמברג.”
“הוא אשר אמרתי. אין לך יהודי מגליציה שאיננו ווינאי בזמננו. ואבא מה?”
“רופא.”
“לאמור, מקצוע חוֹפשי, איזה מין רופא?”
“מחלות נפש.”
“כך, עכשיו זה באופנה. ליהודי יש חוש ריח. אבא שלך, מן הסתם, מצא גם תרופה למחלת הנפש הגדולה של דורנו, אה?”
“אינני יודע.”
“אינך מבין? אני מתכוון ליהדות. יש יהודים הסבורים שמצאו לה תרופה – התבוללות. הצרה היא שתרופה זו איננה נוחה לעיכול. וגרוע מזה – אין מוֹכרים אותה ליהודי…”
שינפלד צחק, שילב את ידיו על חזהו, ושקע בהרהורים. כעבור רגע הביט בפלדמן ואמר:
“יסורי ההסתגלות של האינטליגנציה בגליציה יהיו קשים יותר משל האחרים. הם, גם מפונקים הם גם קרועים בלבם. אין אצלם העממיות של המזרח ולא ההשכלה של המערב. סבורים הם שיש להם גם מזה וגם מזה. “הפועל העברי” מחניף להם. אם אנחנו לא נשׂים שָׁם יד ילכו לעזאזל. ותנועות הנוער תתפוררנה. כל מיני יוצאי־דופן יבואו לכאן, יתאכזבו, ויסתלקו. למי יש פנאי לכל הכרכורים והפרפורים שלהם? מוטב לחנך אותם שם, שיבואו הנה שלמים וברורים ויודעים מה מצפה להם כאן…”
שינפלד דיבר בהיסח דעת מאליהו, בדומה לרופא שבדק את החולה ומסיח עם חבר־למקצוע.
“נפגשתי בווינה עם בחורים מסורים לענייננו בלב ונפש,” אמר פלדמן.
“משכבות הביניים?”
“גם אינטליגנציה.”
“מקרים יוצאי דופן.”
“הרבה בכיוֹת בכתה אמא כשהחלטת לעלות לארץ?” שאל שינפלד.
“אין לי אם.”
“ואבא, הסכים?”
“לא.”
“בן־חיל. היטב חרה לו לזקן? בחורים הבאים מבתים עלובים, ובזים לאורח החיים של ההורים, קל להביאם לארץ. אך בני הורים משכילים קשה קריעתם מבית אבא כקריעת ים סוף. ובכן, רוצה להיות פועל? אנחנו נעזור לך. אבל דע לך. אנחנו ניתן לך רק את הדחיפה הראשונה. לאחר כך תצטרך ללכת בכוחות עצמך. כמובן, בקשר עמנו. אבל זכור, אינך הולך בדרך קלה. להיפך. אתה הולך בדרך הקשה. לא תלקק דבש… אבל במשך הזמן… אך מה אספר לך, תראה בעצמך. אין זה מהדברים שאפשר לתאר במלים… מה נאמר? חויה… תרגיש עצמך כבן אדם, החי מעמל כפיו… מה יש לדבר… בן אדם… זה העיקר…”
ט
לפני שהגיעו ליפו שקעה השמש. עתה הריהי יפו אחרת מזו שראה בצאתו משער הנמל. ההיא – הומיה, צעקנית, נחפזת; וזו – כפר עזוב, ריק מאדם. בתים נמוכי־קומה, שקועים, אפוליים, מסתירי סוד, חורשי רע. ריח ירקות רקובים, צלי־בשר, דגים, עשן וגללי בקר מיובשים.
הדרך עברה בשדרת עצים גבוהים וקודרים, והעגלה ריקדה על מהמורות שבכביש, ונכנסה לרחוב סואן. בתי קהוה נמוכי תקרה, מוארים במנורת לוכס. אנשים היו יושבים על שרפרפים ומשחקים. מתוך גרמופון שחור, שאפרכסת נחושת אדמדמת לו, נשמעה מנגינה חדגונית מסולסלת צרחנית.
“מיד מגיעים לתלאביב,” אמר שינפלד.
לפתע גח וניצב לפניהם בתוך האפילה סוס, וקפלן עצר את סוסו.
“שינפלד?” שאל.
“מי זה?”
“שמואליק.”
“אני רואה שכל אחד מכיר אותך,” אמר פלדמן לשינפלד.
“מקרה.”
לא יצא זמן רב והעגלה נסעה ברחוב צר, בין בתים בני קומה אחת, ואורות מנצנצים בחלונותיהם.
סמוך לבית שהמולה נשמעת מתוכו נעצרה העגלה. שינפלד קפץ מהדוכן ואמר: "הגענו.
"כשירדו, נכנסו הכל לבית ולא הזמינוהו להיכנס עמם. עמד רגע בחוץ אובד־עצות, המזוודה בידו. עד שניגש אליו בחור קטן שפניו נעימים ושאל אותו לחפצו. אמר לו שהוא מבקש את שינפלד.
“אם שינפלד הוא השושבין שלך, אל תירא רע. חדש אתה, הא? בוא ניכנס. בכל מקום שתראה חבילה של אנשים ובאמצע קרחת, דע לך ששינפלד שם.”
כשנכנסו אמר לו חגיגית: “הגעת לתחנה הראשונה בדרכו של פועל עברי: מטבח הפועלים של גיטל. אל תתפלא שהוא דומה באמת לתחנה יותר מאשר למטבח.”
החלונות פתוחים, אף על פי כן עשן סמיך עומד מעל ראשי האנשים, ריח זיעה, ורעש. שינפלד ישב על שולחן ובחור רזה וארוך היה מכרכר סביבו ומקיפו בדיבורים. אחרים היו ניצבים סביבם. שינפלד הקשיב ודומה כמתאפק שלא לצחוק. הבר־פלוגתא שלו היה צורח. בתוך ההמולה לא שמע אליהו אלא מלים בודדות: פרוליטריון! משמעת!… ברזל!… מפוררים אותנו! לנין!… כששינפלד דיבר הושלך הס. הוא דיבר בנחת, והיה מחייך: “עצבנות יהודית… קוצר הרוח היהודי הטיפוסי… אין שום חידוש… דחיקת הקץ… צפייה למשיח… עודנו בראשית הדרך… לא נקבל במתנה… נזרע חלקת שדה, נקצור ירק ונביא לאורוה יאכל החמור וישבע, יהיה לו כוח לשאת את המשיח על גבו…”
“סיפורי מעשיות. הרבי אמר בֶה, והחסידים צוחקים, אגדות במקום פרוגראמה מהפכנית!…”
ומישהו היה מתרגם לרוסית את דברי שינפלד. בחורה שמנה, סינר למתניה, היתה מפלסת לה דרך בתוך הקהל הצפוף, ונושאת צלחות מרק מעל ראשה.
הבחור הקטן הבקיע לו דרך אל שינפלד, משך בשרוולו ולחש באזנו. שינפלד אף הוא החזיר לו בלחישה.
חזר אל אליהו ואמר לו: “זה בסדר, דואגים לך. הלילה אתה ישן כאן. בקומה שנייה, יש מקום. מחר אני מטפל בך. חשבתי שאתה קרוב של שינפלד, אבל אם לא, למה לך דוקא שינפלד?”
הוליכו אל שולחן אחד ונצטופפו למענם הללו שישבו שם ופינו להם מקום. כשעברה אצלם הבחורה בסינר קרא לה בן לווייתו של אליהו וביקש “פעמיים מרק”.
“שמי ברל, קוראים לי ברלה, להבדיל מברל כצנלסון. לא שמעת על ברל כצנלסון? עוד תשמע. היה עוד ברלה בארץ, ברלה שוייגר, עליו ודאי שמעת. בחור־חמד היה. אני מקוה שאינך ברל, שאם כן אדרוש ממך היקרא דוב…”
“שמי אליהו.”
“סתם אליהו? ואתה מווינה באמת? לפי מראה פניך חשבתי שאתה צריך להיקרא זיגיסמונד. הייתי מוכן להישבע שאתה ממשפחה מתבוללת. טביעת עין היא השעשוע שלי… זול ולא מזיק… אתה אליהו? מן הסתם על שם האורטוריה של מנדלסון ולא על שם הנביא…”
“על שם סבא.”
“גם אני מגליציה. אך מימי לא הייתי בווינה. חוץ מאשר בתחנת הרכבת. כבר עשר שנים אני בארץ. נולדתי בעיירה קטנה. פעם אחת ביום נעצרה שם הרכבת… מה שלום המרק שלנו, גיטל?”
“קצר רוח אתה, ברלה, היית צריך לשמוע מה שאמר שינפלד על קצרי־רוח…”
“זוהי גיטל, עליה סיפרתי לך כל הזמן. עליה אפשר להמשיל מה שאמר ביאליק. אם ואחות. קן תפילות נידחות. אולי תאמר גם שאינך יודע מי זה ביאליק?”
כשחזרה והביאה מרק, ופרוסת־לחם יבשה וצמוקה, הסתכל אליהו במרק שנראה כמים עכורים על שפת הנהר, ובכף הירקרקת ומחלידה, וביקש לוותר על האכילה.
“אל תהיה איסטניס, אמר ברלה, איסטניסים ימותו אצלנו ברעב.”
“אמן,” אמר ברלה חגיגית, לאחר שטעם אליהו מן המרק.
“באים, אה, באים? בכל הדרכים באים. אמרתי לכם, יבואו… ומה אתה, ברלה, ציר לוועידה, אה?” שאל שכנם לשולחן, והיה מלבב את אליהו במבטו.
“השאלה?” אמר ברלה. “ודאי. ציר. כמה שאמר ביאליק: אכן חציר העם. כל יהודי הוא ציר באיזו ועידה…”
“מחר יש ועידה בפתח תקוה, שמעת על כך?” שאל את אליהו. “וזכות גדולה היא לך שאקח אותך מחר לפתח תקוה… יהיה זה איחוד גדול ומקיף, אם גם אתה תצטרף… איחוד זה יכלול את מפלגת העם, את הבלתי־מפלגתיים ואת אליהו וויסמן. רק “הפועל העברי”, גוי קדוש, ממלכת כוהנים, יישאר בחוץ… בפלגות ראובן גדולים חקקי לב…”
כשביקש אליהו לשלם בעד המרק, אמרה לו גיטל: “כבר הכנסתי בחשבון של שינפלד.”
הכל הלכו להם, ואף ברלה נפרד ממנו, וראה שנותר לבדו עם גיטל, שהיתה מביטה בו בחיוך ועיניה מאירות.
“רציתי לתת לך שולחן, אך כל השולחנות תפוסים. אבל יש לי מחצלת. לילה ראשון בארץ? אה, לילה ראשון, בלילה זה אין היתושים עוקצים.”
פרשה לו מחצלת על הרצפה ונתנה לו שמיכה. לאחר כך יצאה והלכה לחדרה. שכב אליהו על הרצפה והתעטף בשמיכה. תם יום ראשון על אדמת ארץ ישראל. מבקש היה להרדם ולא יכול. “יהודי רשאי לחלום רק כשהוא שוכב על האדמה ואבן למראשותיו.” יום גדוש הרפתקאות. “זה אבי, ולא ארשה לחלל כבוד המת.” ידיים גדולות, שעירות, שריריות מונחות על ארון המתים… “גועל נפש… בני אדם…” חיים קשים, עבודה, מרק עדשים.
עד עתה היו כל מעשיו שעשועי נערים, משחק בהחלטות־נועזות, עקשנות סתם. והנה הוא כאן. אך אפשר לעלות על אניה ולחזור הביתה.
החלון פתוח וזורם בו אויר של ארץ ישראל מתחת שמים של ארץ ישראל. ירח מטיל נוֹגה־צל בעלוות אילן המאוושת חרישית. מעבר לחלון מקרקרות צפרדעים ועולם גדול של חשיכה מקשיב להן. חם ואי אפשר להתכסות. “בלילה הראשון אין היתושים עוקצים.” אין היתושים עושי רצונה של גיטל. הבחורים הישנים על השולחן והספסלים עושים רושם שרגילים הם בכך. אפשר עייפים, ואפשר רגילים. ושמא אין דומים לילות אחרים ללילה ראשון בארץ ישראל.
אמא נכנסת אט אט לחדר, שוהה רגע בריבוע האור. ריח דק של בושם. “למה אתה בוכה לולו? אמא עצובה כשאתה בוכה, תישן ילדי תישן…” הוא מתפרץ בבכי מר. ראשו בחיקה והיא מלטפת את שערותיו. “הילדים הציקו לך? הם ילדים רעים…” “אני שמעתי, אמא, שמעתי…” בחשיכה הוא שומע את נשימתה… “אתה כבר ילד גדול, עוד מעט תהיה בן תשע. אתה ילד נבון, של אמא שלך, ואתה תבין. כשתגדל תבין עוד יותר. אבא לא התכוון למה שאמר. הוא היה פשוט עצוב נורא…” “ואנחנו נהיה עניים?” “לא ילדי, אנחנו לא נהיה עניים… סבא הפסיד הרבה מאוד כסף, הרבה הרבה מאוד, אתה אפילו לא יכול לנחש כמה הרבה כסף סבא הפסיד…” “מיליון?”… “לא, ילדי, פחות ממיליון, אבל הרבה מאוד, הרבה הרבה מאוד…”
אבא איננו בבית בדרך כלל. הוא לומד בווינה. לסבא זקן לבן, נאה. ביום כיפור הוא הולך לבית הכנסת. אבא בא הביתה, כל חודש, צובט את לחיו, אומר: גדל הבחור, והולך לחדרו, מסתגר, וקורא בספרים. לפעמים הוא מביא עמו אנשים מוזרים ומשוחח עמם שעות ארוכות. לעתים רחוקות לוקחת אותו האם לווינה. חדר קטן, מלוכלך, שריח אבק וספרים ישנים נודף ממנו. אבא לוקח אותו לפראטר, מעלה אותו על קרוסלה, יושב בצד וקורא ספר. אמא נפגשת עם ידיד, משוחחת עמו שעה ארוכה. עיניה אדומות. כשהם נפרדים הוא אומר לה: “כדאי הסבל, יקירתי, יום אחד השם וויסמן יינשא על שפתי כל, באירופה, בעולם כולו.”
מעבר לדלת הוא שומע את השיחה. אבא שקט, מסויג. קולה של אמא רועד. “עוד שנה אחת, אומר אבא, הרי לא תרצי שאהרוס הכל במחי יד אחת, בגלל דאגות פרנסה…” “אבל מה אעשה?” קולה של אמא עצב וחלוש. “תתפרנסי באיזו דרך שהיא. שנה אחת. כעבור שנה תהיה לי פרקטיקה פרטית. אקח אתכם אלי.” “והילד?” “הילד?” קולו של אבא מהסס: “אין לנו ברירה.” “למה לא נוכל לבוא לווינה? נחיה כולנו איך שהוא…” “זה יפריע לי. בעוד שנה אוכל לקנות דירה…” “אף פעם לא התעניינת בי ובילד… כשלמדת על חשבון אבא שלי התייחסת אלי יפה. ועכשיו…” “הניחי לשטויות האלה. מה שאפשר לקנות בכסף אפשר גם לאבד. אני דורש ממך שיותר לא תשמיעי דיבורים כאלה באזני. אינני מוכן לשמוע. מה לעשות שאינך מבינה אותי. לא כל אדם זוכה…” לאחר כך אמא יוצאת מן החדר ועיניה אדומות מבכי. היא מחבקת אותו ואומרת: “רק אתה נשארת לי מכל הדברים בעולם…” בחדרה הכל במקומו, שולחן התמרוקים ליד הראי העגול, ואותו ריח נפלא נישא בחדר, וארון הבגדים הכבד פתוח לרווחה וכל שמלותיה היפות של אמא שם.
כעבור שנה אבא מקיים את הבטחתו. עוברים לווינה. לראשונה בדירה בת שני חדרים שריח עשב ים לח נודף ממנה ולאחר כך בדירה גדולה ומרווחת.
רופא יוצא וסוגר את דלת חדרה של אמא בלאט. אבא ניגש אליו ופניו חיוורים. כל הכיתה הולכת בלוויית אמא. הילדות מציצות בפניו, בגניבה. ליד הקבר הפתוח מגישים לאפו בקבוק קטן שריחו נורא. הבית ריק, ריח אבק בכל. סבתא באה לשכון בביתם, בוכה, מתקוטטת עם אבא על כל דבר של מה בכך.
הוא מסרב להישמע למשרתת הצעירה והנאה. אבא מפטרה ומביא אחרת. הוא שורף את סינרה בגפרור. עד שבאה אַניה, זקנה נעימה, מספרת מעשיות.
בערבים באים אל אבא ידידים. מנגנים ומשוחחים ארוכות. באות גם נשים. אחת, צעירה גבוהה ורזה, עיניה גדולות ושחורות, מביאה לו ממתקים. פעם אחת היא לוקחת אותו לראינוע. לילה אחד הוא ניעור משנתו, אור בחדרו של אבא. הוא שומע את קול האשה. “ילד עריץ שולט בבית הזה…”
“גמוּר?” שואל אבא. “כן.” “אתה טיפש. בחור חלוש רוצה להיות פועל… מי צריך אותך שם?” הוא שומע עלבונו ושותק. אבא יוצא מגדרו. “תמיד היית ילד קשה, אבל לא שיערתי שתגמור כך…” “אינני גומר, אני מתחיל,” הוא מחזיר לו במנוחה. אבא מחויר: “אילו ידעת מה עשיתי בשבילך… לא היית…”
נפלה החלטה, והנה הוא כאן, על הרצפה הקשה של מטבח הפועלים, יתושים עוקצים את בשרו, והוא מקשיב לנחרת פועל אלמוני. וזה הכל שלו, מכוח החלטתו, מיסוד הגבורה, נותן טעם שלחיים.
מאחר שהקיץ הבין שנרדם.
פרק ב: יום חדש 🔗
א
התעורר, שמורות עיניו צרובות וגופו כואב, וראה שמש בחלון. שכניו הלכו להם. התלבש בחפזון וארז את חפציו במזוודה. נכנסה גיטל, חיוך רחב על שפתיה, ואמרה:
“עד שלא תקום בבוקר בבוקר לא תדע מה זו ארץ ישראל. שני סוגים של מאחרי־קום אני מכירה: אלה שיש להם שבת. ואלה שאין להם עבודה. ואני, אף פעם אין לי שבת ותמיד יש לי עבודה. אינני זוכרת את היום שקמתי אחר שש וחצי. בעצם, כן, אני זוכרת, כשהיתה לי קדחת. אשה שיש לה ילדים קטנים תמיד קמה מוקדם. אל תביט עלי ככה, כל הפועלים הם ילדים שלי. כמעט כולם. אחדים ילדים של אסתר מַנדל. אבל הרוב שלי והמיעוט שלה. מפני זה, אומרים, אני שמנה יותר. לא שמעת אומרים גיטל היא אמא של הפועלים מ”אחדות הפועלים“?”
חייך בביישנות. הציצה בו בחיבה ואמרה:
“נא, מה אתה אומר על השמש שלנו ועל החוץ שלנו, אה?”
שמים כחולים, בהירים וחוגגים באור־בוקר רך. שני בתים בבניינם נשקפים מבעד לחלון. אדמה לבנבנה־אדמדמת וגפנים סרוחות מנצנצות באגלי טל… בבוקר כשהיה ניעור משנתו, ואמא היתה מלבישה אותו בגדים נקיים מגוהצים, היה עומד בחלון, מול הערמון הגדול, משפשף את עיניו באגרופים, ואומר: בוקר טוב, שמים, בוקר טוב, עצים, בוקר טוב, חוץ…
“בחוץ לארץ גרתי על יד נהר,” נאנחה ושוב חייכה, “אבל כאן זה הכל אחרת… עוד תלמד לראות הכל בעיניים אחרות… ווינה עיר יפה, לא?”
“יפה מאוד.”
“חכה, תהיה בגליל, הנשימה נעצרת… ים כינרת, החרמון, צפת… ועכשיו בוא תאכל משהו. ברלה ירד ליפו. עוד מעט יחזור. היום אין אנשים. כולם הלכו לפתח תקוה. גם אני אלך עמכם. כבר מזמן לא יצאתי לטייל. הבחורים שלי אוכלים מעט אבל גם בשבת.”
ירדו למטבח. ניקתה את השולחן והגישה לו צלחת זיתים. “מרים הם, אך אי אפשר בלעדיהם. מי שאינו אוכל זיתים איננו מקבל אזרחות, שתדע לך!…”
השמש זרעה שדה־אור על השולחן, יצקה חמימות באיברים, העירה זבובים מתרדמתם. תה מהביל זרק בהורית רועדת על התקרה. גיטל גילגלה שיחה על מיודעיו. שינפלד הוא “אחד האנשים המרכזיים”, “חבר מזכירות המרכז”, והוא “בלי ספק אדם חכם מאוד” אבל “אינני אוהבת אותו כל כך מפני שיש אצלו הרבה פוזה, אבל אפרתי אינו כזה, אדם מלא רגש, כשהוא מדבר – דמעות זולגות מהעיניים”; וברלה, “הוא אמנם איננו ברל כצנלסון אבל כלל וכלל לא טיפש… תמיד הוא מתלוצץ אבל הוא בחור עצוב מאוד, משהו מעיק עליו, באמת… לא די לו בצרות משלו הוא עוד ממציא לו מהראש כל מיני דאגות… גם הוא כותב רשימות ב”מחברת“… אבל נכון אמר עליו אפרתי שהרשימות שלו הן ליטרטורה ולא החיים בעצמם. כשהוא מדבר הרבה יותר נעים לשמוע אותו… הה, איזה בחורה נחמדה היתה לו, אבל לקח אותה ממנו צוּקר, אפס־אפסים אבל בחור יפה… באמת לא יפה להגיד אפס על אדם עובד”… וקפלן, “בחור נחמד וממולח אבל בלי קונצים, ישר לעניין, כמו שאני אוהבת”…
דומה, שהם ידידים וָתיקים, וכך היה מעולם, וזה מנהגו לשבת במטבח הפועלים בשעת בוקר מאוחרת ולגלגל שיחה עם גיטל השמנה.
“עד שיבוא ברלה תוכל לטייל קצת ואני אנקה את הבית. אבל תבוא מיד, שלא נאחר…”
יצא לרחוב, חיוך תמהוני על פניו והסתכל בפני עוברים ושבים, כחוקר טבע נלהב. ביקש לגלות דיוֹקן מיוחד לאנשי ארץ ישראל. מוזר, לחיות בארץ כדבר המובן מאליו. תמורה גדולה זו מן הסתם נותנת אותותיה גם בקלסתר הפנים, בהילוך דרך חירות, במאור עיניים. אך אין רואים דבר. אנשים טרודים ממהרים לדרכם; ילדים ניצים; נשים עייפות, סלים על זרועותיהן, נשרכות לאטן, מזיעות; פועלים יושבים על המדרכה, ליד בניין בבנייתו, לועסים פת בעצלתיים; ילדה שחרחרת ששערותיה מסולסלות, כערביה, שופכת דלי מי־שטיפה על המדרכה, לרשות הרבים; גבירה, משקפי פנסנה צבוטים על חטמה, צועדת בחשיבות; מקל חובטים מכה על מרבד בקומה שנייה; אשה, מטפחת קשורה לראשה ושפתיה בלועות, עושה מלאכת־החבטה בחמת זעם; סמרטוטר, שק על גבוֹ, מציץ בחלונות הבתים וקורא: “אלטע זאכן!”
עבר ליד קיוסק וקנה לו עתון עברי. שילם בכסף אוסטרי. קיבל תמורה בכסף מצרי. לא ספר את המטבעות, שממילא אינו יודע ערכן. שמח שהבין כמעט כל מלה הכתובה בעתון. גם בחוץ לארץ קרא ודיבר עברית. אך שם היה בזה מעין גנדרנות, כרוקחים המפגינים בקיאותם בלטינית. כאן המלים עוברות לסוחר. דומה הוא לילד שיש לו אוסף מטבעות, ולפתע, בנסעו עם הוריו לארץ אחרת, שרביט קסמים נוגע בצעצועים המקשקשים בקופסתו, והם נהפכים לכסף ממש.
גם בחוץ לארץ זכה לראות עתונים מארץ ישראל. אך אלה היו עתונים שעבר זמנם. ככתבי קודש גנזם ושמרם. והנה עתון חדש, משלשום, אפשר לקרוא בו ולהשליכו כדבר שאין חפץ בו. מחר יגיע עתון חדש, מאתמול. חיים כתיקונם. ראה שכתוב שם: “מחר באה אניה ומביאה שבעים ואחד עולים ושלושה עשר חוזרים.” טעות, אמר בנפשו, מתוך קורת רוח שנזדמן לו להביע דעה בענייני הארץ, ולחלוק על מה שכתוב בעתון – שבעים עולים וארבעה עשר חוזרים. אם ירצה יוכל לקנות שעון אצל זלצמן ביפו, ויוכל להצטלם אצל הצלמן רודי בתלאביב. הרגיש כאחד מהם. שותף לעניין גדול שלפני שבוע ימים נדמה כחלום רחוק.
קיפל את העתון והניחו בכיסו. בתים לבנים בתלאביב, ככתונת שרחצוה וטבלוה בעמילן. קל להבדיל בין בתים ישנים לחדשים. בחדשים – זכוכיות החלון נקיות ומבריקות ורואים בהם רהיטים חדשים ונשים צעירות. הלך עד קצה הרחוב וראה כרם גדול וסוכה בתוכו. ומעבר לכרם, בית בבניינו. שוטט בין הגפנים המלבלבות והסתכל בהתרומם קיר לבינים. קטטה של פועלים על כלי עבודה העירה אותו מחלומותיו.
לפתע נראתה הארץ כמקום סתם שחיים בו בני אדם. נזכר שאין לו מקום ואיננו יודע מה יעשה מחר. יום ראשון בארץ ישראל. תמו חלומות. מחר מתחילים חיים קטנים וצריך כלי עבודה טובים. שלו אינם שוים מאומה. מלאכה היה צריך ללמוד ולא לטינית.
חזר למטבח הפועלים, חושש שמא יטעה בדרך. מקץ רגעים אחדים הגיע לשם צוחק ממי שסבור כי אפשר לטעות ב“כרך” קטן כתלאביב. ברלה וגיטל ציפו לבואו. “חשבנו כבר שהלכת לבדך,” אמרו לו. “לפתח תקוה?” “למה לא,” אמר ברלה, “שולחים את החוטם לפנים, הולכים בעקבותיו ומגיעים לפתח־תקוה.” מכל מקום, התגאה שחשדו בו כי מסוגל הוא ללכת לפתח־תקוה לבדו.
כשיצאו לדרך הציע ברלה שילכו לאורך הירקון. “ואיך נעבור את המוסררה?” שאלה גיטל. “נלך לאורך הואדי עד מקום שאין בו מים ונעבור בחרבה כמשה רבנו.” “הרי יש שם בוץ”. “אני כבר אחלץ אתכם מהבוץ…”, ניחמה ברלה. “מכל מקום, אנחנו מאריכים את הדרך,” טענה גיטל. “שמעת את נאומו של שינפלד?” אמר לה ברלה. “איננו מבטיחים לאף אחד את קפיצת הדרך! אנחנו הולכים בדרך הארוכה ולא בדרך הקצרה!” נאנחה גיטל ואמרה: “נאום של שינפלד טוב ויפה, אבל למה אני צריכה לכתת רגלי בגללו.” צחק ברלה: “נַראה לבחור נהר בארץ ישראל ויחדל להצטער על הדנובה הכחולה והיפה שלו.”
הניח את המזוודה בחדרה של גיטל ולא לקח עמו אלא קצת דברים נחוצים. הבטיח לו ברלה שאם “יצוד” לו עבודה בפתח־תקוה תדאג גיטל לשלוח את המזוודה אחריו.
רגליהם שקעו בחול הרך. זיעה ניגרה על גופו. הרוק היבש בפיו נצרר לפקעת דביקה והצמא הציק לו. הזהירו ברלה שלא ישתה ממימי הירקון, שאינם נקיים. “שומע אתה תיקתק תיקתק זה, פירושו של דבר יש באר בסביבה. נבוא לשם נשתה מים. צריך להתרגל ללכת ברגל. כשהלכתי פעם ראשונה לפתח־תקוה הייתי בטוח שאפח את נשמתי ולא אגיע. עכשיו אני עושה דרך זו מדי יום ביומו בלי שום מאמץ.”
מי שלא ראה נהרות באירופה יקרא לירקון נהר. גיטל וברלה התפעלו מיפי מראהו כאנשים שעשו כל ימיהם במדבר. תמה אם התלהבות זו מקורה באהבת הארץ, או נשתכח מזכרונם מה מראה לנהר ממש. אילנות גבוהים משני עברי הירקון, סוכות דייגים קטנות ורגליהן במים. ריח מים חריף וצמחי בצה. ובתוך הריח מתרוצצים ריבואות זבובונים זערערים, תלויים כאשכול מול הפנים ואינם נרתעים, עד שנכנס הראש בקהלם, כשנוגחים בהם – ניסוטים כאחד, ונתלים הלאה מזה בריחוק מועט, כמסתכלים בסקרנות ובחשד. נרפים ועצלים נכנסים לעיניים ולאזניים לחסות בצלם.
עברו על פניהם שני ערביים והביטו בהם בעין רעה. הציץ אליהו לאחוריו וראה שהם עומדים ומסתכלים בהם. צימצם את צעדיו כדרך שנוהגים אנשים המאמינים שהסכנה היא מין כלב רגזן שאינו תוקף אם מוכיחים שוויון־נפש. השגיחה בכך גיטל והפנתה ראשה. לפתע עמדה, תקעה כפותיה במתניה והטילה בהם מבט זועף. ניצבו רגעים אחדים אלה כנגד אלה והערבים נסתלקו להם.
“רואה אני שהערבים מפחדים מפניך,” אמר אליהו לגיטל. היא צחקה: “כשערבים רואים אשה יהודיה מסתכלת בהם כך מיד הם מבינים שיש לה אקדח.” ביקש שתראה לו את האקדח. “וכי אמרתי שיש לי אקדח? אין צורך באקדח. צריך שהם יפחדו ממנו. זה הכל.”
ניענע ברלה ראשו בעצב ואמר: “הרובה הריק מפחיד שנים. טעות זו עושים אחדים מעסקני ההגנה. האמת היא שצריך אקדח, אקדח ממש. אולי ניתקל בשוטה שאיננו מבין דבר מתוך דבר ואינו מאמין לאקדח שכזה…”
“פעם אחת הציץ ברלה לשומר, וכבר הוא מהגיבורים…” אמרה גיטל.
כשישבו לנוח וברלה נכנס לפרדס לקטוף תפוזים אמרה גיטל לאליהו, כי מצטערת היא שהעליבה את ברלה. “השומר” זוהי הנקודה הכואבת. כשבא לארץ ביקש להיות שומר ולא נתקבל. מי שלא שמע על מירטנבוים איננו יכול להבין כמה גדולה היתה שאיפת הבחורים להיכנס לאגודה. מירטנבוים איבד את עצמו לדעת. הכדור של ברלה היה עקר. סופו של ברלה שקיבל מלקות שנועדו לאנשי “השומר”. את הגאוה הפסיד אבל את המלקות קיבל.
משחזר ברלה בידיים ריקות ביקשוֹ אליהו שיספר לו פרשת המלקות. הציצו בעיני ברלה ניצוצות לחים ורועדים. ואמר: “זה סיפור ארוך.” אמרה לו גיטל: “גם הדרך ארוכה.” העביר ברלה כפו על פניו המצומקים ואמר לה בשחוק: “את יותר פקחית משחשבתי, גיטל.”
“ממתי אני אשמה, שאינך מבין בבחורות?”
ב
עד שבע־טחנות סיפר את סיפורו.
"כיון שאנחנו הולכים לפתח־תקוה כדאי שתדע לאן אתה הולך. פסַח־תיקוֶה זוהי המושבה הראשונה שהטילה חרם על פועלים יהודים. עכשיו אנחנו רואים בנקמה ומקיימים איחוד פועלים בתוכה. שתתפקע. מה נאמר ומה נדבר. מזל שלכם, החדשים, שאין אנחנו מקבלים אתכם כשם שקיבלו הם את פנינו. איכרים אלה שהיו פעם חלוצים בעצמם, למדו היטב למרר חייהם של חלוצים חדשים. אנשים שלא היו חלוצים מימיהם יש להם יראת כבוד מסותרת בפניהם, באהבה או בשנאה. אבל “מי שהיו”… להם אין יראת כבוד. חייהם היו קשים ומרים, ואם הם נתייאשו חייבים הכל להתייאש, החוצפה של הצעירים – לא להתייאש מארץ ישראל ולהתנגד לאוגאנדה – העליבה אותם והעלתה את חמתם. צעירים אלה, אמרו, שבאו אל המוכן, ולא טעמו קדחת שחור־השתן והתנפלויות של בידואים, באים ומכריזים עתה הגיעה שעתם של חלוצים… חוצפה שכזו… זהו בקיצור יסוד השנאה. כמובן יש עוד מחלוקת בין דתיים לחופשיים, אבל היא אינה עיקר, לפי שיש בעלי אמונה שלא איכפת להם איך נוהגים החופשיים. וכן, אימה ופחד נפלו על בעלי הבתים מחמת הסוציאליות…
"הדבר נתרחש לפני שנתיים או יותר. השלטונות התורכים היו מחפשים מרגלים ציוניים. אחדים מהמרגלים הצטרפו לחבורת “הנוטר”. היו בה גם חברי “השומר” לשעבר. כשנודע הדבר לתורכים אסרו גם את חברי “השומר”. מוח של תורכי למה לו להתאמץ להבדיל בין הנוטר להשומר?! ואומרים, שגם הלשנה היתה כאן. הקיצור, יצאו חיילים תורכיים למושבות לאסור את השומרים. אלה לא חיכו להם וברחו. מי שלא ברח נאסר ונלקח לדמשק. אחדים הוגלו לאנטוליה ולא חזרו עד תום המלחמה.
“בפתח תקוה לא היו שומרים מן האגודה. לחסוך שכר השומרים קיבלו על עצמם צעירי המושבה את השמירה. יום אחד הקיפו את המושבה חיילים תורכים. בא קצין ודרש מהמוכתר שיסגיר לידיו את השומרים. קמה בהלה במושבה. הלך המוכתר לועד. טיכסו עצה והמציאו פתרון שבכל מקום אחר קוראים לו שפלוּת. יום אחד לפני כן פרצה מריבה בין פועלים ואיכרים. באו אנשי ועד המושבה ואמרו לועד הפועלים: באו חיילים תורכים לאסור את המתקוטטים. התאספו הפועלים ודנו מה לעשות. אי אפשר להסגיר לתורכים את אלה שהשתתפו בקטטה משום שהם נתינים רוסים, כלומר, נתיני ארץ אויבת. חשבו חשבו עד שהציע מישהו רעיון מוצלח. יתנדבו עשרה בחורים שיש להם פספורטים אוסטריים, כלומר, נתיני מעצמה ידידותית, ויתייצבו לפני החיילים כמחוללי הקטטה. באו אל המוכתר והלה הסגיר אותם בידי התורכים במקום שומרי המושבה, ושלום על ישראל ובא לציון גואל, אמן.”
“שפלות שאין דוגמתה,” קרא אליהו.
“מסכים אני שזו שפלות, חייך ברלה, אבל אם אתה אומר אין דוגמתה הרי אתה מעיד על עצמך שלא שמעת על פרשת הלשנוֹת. בפעם אחרת. העיקר, לקחו התורכים את הבחורים והוליכום ליפו. שמעו הבחורים במה מאשימים אותם צחקו ואמרו אין אנחנו שומרים. אמרו להם, אם כן, מיהם השומרים? אמרו – אין אנחנו יודעים. השכיבו אותם על הרצפה והרביצו בהם פֵליקות. היודע אתה מהן פליקות?”
“שמעתי על כך.”
“הלואי וגם אני הייתי מסתפק בשמיעה,” אמר ברלה.
“אתה היית בתוכם?”
זרק בו ברלה מבט שנותן בוגר בילד ואמר: “וכי מה סבור אתה? כשאמרתי מלקות התכוונתי לתפארת המליצה? אלה היו מלקות. מלקות ממש… אח, אלה היו מלקות. שכבתי על הרצפה, תורכי אחד על החזה והשני מרביץ. ושאלתי את נפשי למות. וכל אותה שעה עמד שם המוכתר של פתח תקוה, הביט בי ושתק. אנשים יצוקים מפלדה, אמרתי בלבי; העזה כזו, להביט לי בעיניים… הביט בי, בעיניים האדומות מדם, ושתק. אה, זו היתה שתיקה. שתיקה כזו אינך רואה כל יום. אני לא הייתי מסוגל להביט כך… עצבים־מברזל. אך הוא עמד ושתק. ידיו שלובות על חזהו, ושתק…”
“אבל למה שתקת אתה?!”
“החלטנו לא להלשין. שיידעו להם. שיידעו הכל למי הכוח המוסרי בארץ ישראל. פועל אינו מלשין. אין דבר, יבוא חשבון, אבל לא התורכי ישפוט בינינו. העיקר, סופו של דבר הוליכו גם אותנו לדמשק. אף זה סיפור ארוך לפעם אחרת. אי, אי, אי… בית הסוהר בדמשק; ובית החולים… שלושה מתו בבית החולים ההוא… כל הימים אני חולם להקים יישוב פועלים ליד פתח תקוה שייקרא על שם השלושה.”
העלה אליהו בדמיונו את מחזה המלקות. צמרמורת עברה בבשרו, כאילו ניטל עליו לעמוד בזאת, בתוקף ההחלטה שנתקבלה כשבתו בכורסא רכה, חוברת יזכור בידיו, השממון בנפשו, ורגליו מתחממות ליד האח המבוערת. אין לדעת איך מתגלגלים דברים. אפשר לקבל פליקות גם בשל פספורט אוסטרי בלבד, בלי לקפוץ למקום הסכנה… התנחם בעובדה שברלה זה, הגיבור להעריץ, שספג פליקות ולא הלשין על מסגיריו, הוא יצור פעוט. אם הוא יכול למה לא יוכל כל בעל רצון־תקיף ועוז החלטה? והכוח המוסרי, כלום הוא דבר שאדם קונה בשוק? האם הוא רק פחד נורא מפני בוזם של חברים יקרים ללב, או אולי דרושה עוד תמימות גדולה, ונשמה טהורה המדברת אל עצמה במלים פשוטות וישרות “בלי קונצים”: פועל עברי אינו מלשין על יהודי?
“אל תתמה,” הוסיף ברלה ואמר, “שיישוב יהודי קטן כשלנו מפולג למפלגות. דרך הטבע, אנשים שספגו יחד פליקות מבינים זה את זה יותר טוב משמבינים אותם אלה שגרמו לכך. ואם תזדמן לירושלים ויעלה באפך ריח של יהודים המתפרנסים מן החלוקה לא תתמה למה חוטמי, עקום כשלהם, איננו יכול לעמוד בריחם.”
הגיעו לשבע־טחנות והסתכלו על אבן הריחיים שנעה בכוח המים. חשף השומר הערבי שיניים לבנות והציע להם תפוחי זהב. “יש קצת פירות על ראשי העצים, עבדו שם ילדים והתעצלו לטפס.” חייך ברלה: “פועל יהודי משאיר תפוז על ראש העץ, שתי מפלגות פועלים מתביישות בגללו. ערבי אינו מתבייש. יש תירוץ מן המוכן: ילדים.” עלה ברלה על עץ והוריד להם תפוזים. הוציא סכין מכיסו וחתך אותם לפלחים. אכלו כמה שיכלו ולא שילמו. חישב אליהו מה מחירם בשוק שבווינה ונתוסף למתיקות הפרי גם טעם הנאה של חיים ללא דאגה. יומיים הוא בארץ ישראל ולא הוציא פרוטה מכיסו אלא לעתון. חלק מצרכיו נתן שינפלד וחלק נתנה האדמה. ברכו את הערבי לשלום וקמו ללכת. חשף הערבי שיניו הלבנות ותמה למה הם שניים והיא אחת.
הלכו הלאה עד שראו מרחוק בתים שגגותיהם אדומים. נפרדו מהירקון והלכו בין פרדסים. “אילו הלכנו הלאה, לאורך הירקון, אמר ברלה, היינו מגיעים לראש העין. יש שם מבצר עתיק על שם אנטיפטרוס בנו של הורדוס. אך המבצר נבנה בתקופה מאוחרת, כך אומר רבינוביץ. כל יום ששי מרצה רבינוביץ בידיעת הארץ. יום אחד ביפו יום אחד בירושלים יום אחד בפתח תקוה יום אחד בראש פינה. רבינוביץ אדם שאיננו יודע ליאות ולעולם איננו אומר די לו. ידיעת הארץ, לדבריו, איננה מדע שאחדים מתמחים בו ואחרים מאמינים להם שהם מומחים. ידיעת הארץ היא עניין של הרגשה ואהבה. דברים של טעם אומר רבינוביץ. כמה אנשים מכיר כל אחד? הרבה. מאות ואלפים. זוכר את שמותם? זוכר. אם חביבים עליו מכיר גם את קרוביהם וידידיהם. זכירה זו עולה לו בהתאמצות? לא. למה? דברים שקרובים ללבו של אדם זוכרם מאליו. כך ידיעת הארץ. אם קרובה ללבו איננו צריך ללמוד בעל פה כדי לזכור. אדם בא לבית קרובו – יש שם אדם זר, מציגים אותו לפניו. כך בא אדם לארץ מולדתו, רואה וואדי שאיננו יודע מה שמו, רואה חורבה ששועלים מהלכים בה, מושיט ידו ואומר: שמי רבינוביץ, מה שמך וואדי מה קרה לך בית? זוהי ידיעת הארץ. עניין של ידידות ונימוסים נאים. רבינוביץ לא למד באוניברסיטה ואין לו כתר תורה. אך קרא הרבה ספרים וערך הרבה חקירות ויודע יותר מן המלומדים. הוא וחנקין היו בכל מקום שאפשר בארץ ישראל ובסוריה ובסיני. כשם שהוא בקי באבנים בקי בצמחים. איננו חוקרם אך יודע את שמם. וכי קשה לזכור קצת שמות לטיניים? הוא אומר, הרבה יותר קשה לזכור שמות יהודיים כמו שטוקפיש וצדרבוים. בחור מוזר הוא רבינוביץ, מרוב שהוא יודע מה נעשה בכל המקומות ובכל הזמנים איננו יודע מה נעשה מתחת לחוטמו. לא כל אדם זוכה שתהיה אשתו ראויה לו. אבל מה לנו ולאשתו? את רבינוביץ נפגוש בוועידה ונראה אדם בעל צורה נאה. אם לא יתן משל מן הצמח שמוציא יִיחורים אין שמי ברלה. כל פועל עברי שיקר לו עתיד העם והמעמד יבוא היום לוועידה, מלבד “הפועל העברי”, אלה אנשי הכהונה הגדולה שמעשיהם אמנם נאים אבל חשדנותם איננה הגונה. מתייראים הם שתיעשה עבודת הקודש שלהם בידי עם הארץ.”
נתגלגלה שיחה על הנוער בגליציה שאיננו ל“האחדות” ואיננו ל“הפועל העברי”. סיפר ברלה על ימי נעוריו בעיירה קטנה בגליצייה, שאילולא טעה וירד בתחנת הרכבת שלה בחור רוסי שפניו מועדות ללמברג, אפשר נעשה אף ברלה מבשל שיכר כאביו ולא היה מגיע אף פעם לארץ ישראל. נזכר אליהו שראה פעם מחלון הרכבת בית צהבהב מלוכלך בפיח, בצל עצי ליבנה, שלט ברזל תקוע על גגו ושֵם אותה העיירה חקוק עליו. כבסים תלויים על חבל ונער עומד בחצר, נותן מבט סקרני בחלונות הרכבת… דומה, שאותו נער הנושא עיניים עורגות לרכבת היה ברלה, וכל זרוּת שבעולם אפשר לה להיעקר מן העולם, כדרך שאירע לו ולנער ההוא.
לפתע נשמעה נביחת כלבים, וקולות בפרדס, וצריחת אופני עגלה הנוסעת בעקבותיהם. פתח תקוה. נכנסו לחורשת איקליפטוסים, שגזעם הירקרק־לבנבן חלק כעור נחש. בית שרוי בצל בתוך גן עצי פרי. ושני ילדים משתעשעים בצינור מים. אשה בסינר כחול יוצאת וגוערת בהם.
ובכן, הנה פתח תקוה. ואף היא, אחרת תיארה בדמיונו. גלויה מצוירת אשמה בכך: – ילד, לבוש קצרים, גלוח ראש, כנער רחוב ווינאי, בקדמת התמונה. וברקע, בתים עלובים, אדם בבגד־לבן מוליך סוס רתום לעגלה.
כשהגיעו לבית־הפועלים היה הויכוח בעיצומו. אולם מלא מפה לפה. הקירות המסוידים כחלחלים מחמת עשן הסיגריות. תמונות על הכותל. את השלישי, בלי הזקן, בעל המשקפיים, לא הכיר. התבייש לשאול, שלא יכירו בו זר. בלאו הכי משגיחים בכך. המבושים מן הסתם. לא, מצויים גם אחרים לבושים כמוהו. דגלים, אדום וכחול לבן, תלויים ברפיון מעל ראשו של נואם, העומד מתוח, מוכן לזנק ולהסתער על יריביו. “אל תאמר מפלגת פועלים אלא התאחדות. מפלגה לשון פילוג, והתאחדות לשון איחוד.” לידו יושב שינפלד מנענע ראשו: כך, כך.
מישהו פינה מקום לגיטל. דחפה את אליהו שיישב. בוש לשת במקומה ולא העז להמרות את רצונה. ניצב ברלה מאחוריו והניח ידיו על כתפו. החיבה נגעה אל לבו. הקשיב לדיבורים מתוך נימוס, אף כי הדברים שנאמרו לא עניינוהו. עד שעלה ברלה על הבמה, ניפנף ידיו בחימה, החזירן לחיקוֹ, שלפן והשליכן למרומים. הקשיב לו רב קשב. תמה שאין אדם כמותו אומר יותר מאחרים. “בנוגע למטרה אין בינינו שום ניגודים. על כן מן הראוי שתצא מן הבמה הזאת, על דעת כל הנאספים, קריאה נוקבת לאיחוד כללי ומקיף, איחוד אמיתי ועמוק, של כל פועלי ארץ ישראל…” שיחת חולין שלו עשירה ומעניינת, וכאן הוא עומד לפני הציבור וזורק לפניו בהתרגשות ובחגיגיות דברים שגורים ונדושים ולעוסים שהכל אמרו לפניו. הניח אליהו ידו על פיהו ופיהק. נמלטה מפיו אנחה עגומה ורחימה. הביט סביבו, שמא השגיחו בכך. האחד בא לגור ושפוט ישפוט? אפשר דוקא דברים אלה שסיפר לו ברלה בדרך, מעשי גבורה וייסורים, כאן הם עניינים של מה בכך? אפשר מתוכם ובכוחם נישאים הנאומים הפשוטים ומשעממים לכאורה, בלי מעשה־מרכבה, וחשוב שהם יוצאים מן הגוף המצומק ספוג הפליקות, שראשו מלא דברי חידודין, והוא מַשליכם כדי לברוֹר מתוכם עיקר גדול ויקר?
ברלה ירד מהבמה, וחזר לעמוד מאחורי אליהו. “נו, מה אתה אומר? היום יהיה פה איחוד”… עתה ניצב על הבמה בחור גבה־קומה בחולצה רוסית וצעק: “לא צריך פרוגרמה! אינני רוצה להשתעבד לאדונים אבל גם לא לחברים וגם לא למלים! נלך יחד. נהיה חלוקים? ניפרד ונתחבר שוב במקום שאנחנו מאוחדים.” נהם שינפלד בקול רם: “כמו הדלתה של הנילוס”… הקהל פרץ בצחוק. קריאות נשמעו כנפץ עצים יבשים במדורה: “אינדיבידואליסטים! זעיר בורגנות! עיירה!…” והבחור התקצף וקרא: “אין זה הוגן, הערות כאלה הן דיכוי חופש המחשבה! אצלנו לא יכרתו ראשים! ככה מתנהגים במפלגה ולא בהסתדרות!” שינפלד קם ממקומו, היסה את הקהל, ואמר במתינות: “לא נתכוונתי להעליב את החבר המדבר אולם רציתי לומר, אם אני כבר עומד ומדבר, שראוי יותר לדמות את ההתאחדות שלנו לגוף חי אשר אי אפשר לעשות בו את הפיצולים שהחבר הזה מציע לנו בלי להמיתו…” נהמה של הסכמה נשמעה בקהל, והבחור ירד מן הבמה רותח מזעם: “ללגלג על דעות הזולת זהו טוטליטריזם מהסוג הגרוע ביותר, גרוע מאיסור מוחלט. אדם מוכן ללכת לבית האסורים בגלל השקפותיו אבל לא לבית המשוגעים…” ושינפלד קם וטילטל ראשו בתוכחה ואמר: “נא, נא, חבר, בבקשה בלי הגזמות, אין כאן בית אסורים ולא בית משוגעים, זוהי שיחת חברים ש…” וברלה הרכין ראשו אל אזנו של אליהו ואמר בעצב: “כבר יש להם שמחה בלב, יש סקנדל, מעניין להם…”
עשן הסיגריות והנהמה הבלתי פוסקת של הקהל נסכו על אליהו תרדמה. פעמים אחדות נאבק עם עצמו ועילע פיהוקים תמים שעמדו בגרונו, מחה דמעותיו בסתר וישב נטוי גרון כאדם שחס לו לאבד מלה. שמורות עפעפיו נמשכו זו אל זו באהבה… תמך את ראשו בכפותיו שלא יצנח. הגיעו לאזניו דיבורים מעוממים, כמאחורי דלת, מלים בלי קשר. ראה ברלה בעניו, נטל את זרועו בעדינות ורמז לו שילך אחריו. אסיר־תודה, חיוך מבויש על פניו ודמעות־פיהוקין בעיניו, יצא עמו מן הבניין. מתנדנד מעט, כהלום יין, הלך אחריו ברחוב.
“מוטב שתשכב לישון מעט,” הגיע קולו של ברלה לאזניו רחוק ונעים. “אבוא להעירך לפני שתתקבלנה ההחלטות, אם כי, בעצם, אני יכול לומר לך כבר עכשיו מה תהיינה. אלא מה? זה יהיה רגע היסטורי וחבל שתחמיץ אותו. מה תאמר לבנך? ביום שהתאחדו פועלי ארץ ישראל הייתי בפתח תקוה. אבל לא נכחתי בשעת מעשה. ואותה שעה הייתי מנמנם על דרגש בחצר של איכר… אבל אין בכך כלום, רואה אני שאתה עיף. האם לא ערבה עליך שנתך הלילה? אמרה לי גיטל שנתנה לך מחצלת…”
נכנסו לחצר. כיוון צעדיו לבניין. משכוֹ ברלה בזרועו ולחש לו: “עדיין זה אינו מזומן בשבילנו.” עקפו את הבניין וניגשו לצריף. הוציא ברלה חוט ברזל מכיסו ופתח את המנעול.
“כאן אני עובד,” אמר “לעתים מזומנות. ובעל הבית מתיר לי לישון במחסן. אין זה גרנד הוטל, אבל יש דרגש ומנורת נפט, וקצת ספרים אני מחזיק בארגז… בעל הבית לא איכפת לו שאני ישן כאן אבל אינו מרשה לי להביא אורחים. אין לי ברירה, אומר הוא, אלא להעסיק פועל יהודי, שלא יגידו לי עוכר־ישראל; – מה איכפת לו אם אני נושם קצת אבק ממחסן הכלים שלו? – אבל לא בניתי צריף בכספי, הוא אומר, כדי שיעשוהו מועדון אליו באים פועלים כדי להתייעץ באיזה אופן לקצר את ימי.”
כלב שהגיח מתוך הבניין הסתער עליהם בנביחות. הניח ברלה את ידו על ראש הכלב ליטפו ואמר: “גם כלב זה אינו אוהב פועלים יהודים. אין אני מצליח לקנות את לבו בשיירי מזון. אתה יכול לשער איזה מטעמים ימצא אצלי לאחר שהוא יוצא ממטבח אדוניו. לפעמים רחוקות יש שיירים לסעודתי. עד שלא אפקיר לו את הסעודה השלימה לא תהיה דעתו נוחה ממני… העיקר, אם במקרה יזדמן לכאן בעל הבית וישאל מי אתה אמור לו שאתה אחי, באת רק אתמול מחוץ לארץ ועדיין לא הספקת להסתדר. שאם לא כן יטען שהפרתי את הסכם־השכירוּת…”
מבוי אפל. ריח של שקים מעופשים, נפט, אבק, צבע ועיטרן. ברלה נגח בראשו רשת מנצנצת של קורי עכביש ונכנס פנימה.
“זהו מעוני,” אמר, ספק גאוה ספק דאגה, “וכאן ערש־המנוחות.”
כשהלך, הניח אליהו ראשו על הדרגש הקשה, המכוסה בשמיכה מאובקת שסיביה מרובים על חוטיה, ועצם את עיניו. ציוץ עכברים הבקיע מתוך ערימת כלים מגובבת בפינת הצריף. לעולם לא יוכל להירדם במאורה מזוהמת שכזו.
כשנעור משנתו, ראה את הדלת פתוחה, וכוכבים מנצנצים בשמים שחורים. כלב ריחרח ורטן. לפתע ראה אדם עומד ליד הדרגש ומסתכל בו בחשד.
“מה אתה עושה כאן?” שאלו האיש בקול גס.
נזכר בעצת ברלה.
“אחיו של ברלה אני, רק אתמול באתי מחוץ לארץ ועדיין לא הספקתי להסתדר.”
לאחר שהסתלק בעל הבית לא היה בטוח אם שיקר.
ג
נעלמו בתים כמוסים בעומק חצרות אפלים, שאילנות גדולים מלחשים עליהן, ונגלו בתים חדשים – סיד טרי מבהיק על קירותיהם, חלונותיהם צבועים וחזיתם פתוחה לרחוב. בקומה הראשונה חנות “גלנטריה”. בכל מקום מתלוננים: אין עלייה ואין אפשרות לשמור על היש, – ומקימים בניינים חדשים. ליד לשכת העבודה עמדו פועלים, מהם כלי עבודה בידם ומהם ידיהם ריקות, והביטו בהם בקנאה שזכו ליום עבודה… תמה אליהו למה זכה אף כי זה יום ראשון שהוא בפתח תקוה. חשד נכנס בלבו כי מי שמסדיר את העניינים בלשכה מן הסתם הוא חבר המפלגה וקיבל רמז מברלה. הצטער שהוא גוזל עבודתם של אחרים ושמח שעושים למענו לפנים משורת הדין כדי לקרבו. אינם יודעים שאין להם צורך בכך. היה תוהה מה יגידו על כך חברי התנועה בווינה. כשיבואו ארצה יוכל ללמדם פרק. טוב לו שבא לבדו, פגש אנשים, שמע וראה. אילו היה מחכה כאחרים עד שתסע קבוצה שלימה, לא היה זוכה. הבאים בקבוצה מתחככים זה בזה ורואים את כל מי שאינו מהם כגוש אחד של אנשים זרים.
יצאה העגלה מן המושבה ונכנסה בין פרדסים. בשער הפרדס עמד אדם חבוש מגבעת שעם, כמכניע האריות בגן החיות של ווינה, מכנסי רכיבה לרגליו ופניו מחוטטים באבעבועות. בשוט שבידו הכה על מגפי עור מבהיקים. הסתכל בהם בעיניים קטנות ומרושעות וביזה אותם במבטו.
“הכר נא,” אמר ברלה, “את המוסד המתווך בין הציוני שבצריף לציוני שבבית. המשגיח הערבי. מהשוט אל תירא. הוא לנוי. משנגיע לפרדס ישכב לו המשגיח תחת עץ וינחר. יש לו נער היושב בפתח הפרדס ומודיע לו בבוא בעל הבית.”
חילק להם המשגיח מעדרים והקציב להם שורות; פשק רגליו באיתן, וקרא: ילה! וכשהתחילו המעדרים להכות באדמה הלך וישב בצד, כפי שאמר ברלה.
“ממילא אין לו צורך לפקח על כמות העבודה אלא על טיבה בלבד, לפי שהעבודה בקבלנות. כמספר הבורות מספר האגוֹרות.”
הסביר לו ברלה טיבה של עבודה כדרך שמסבירים ידיעת הטבע בבית הספר. יוצאת שמש אביב, מיד עולים עשבים בבורות ההשקאה. אם אין מחסלים אותם באיבם יכתרו את הגזע ויגדלו על חשבונו, בריאים וחסונים ומוכנים לשתות כל טיפת מים שבעליו שולח לו בימות היובש. עץ פרי בארץ ישראל אינו דומה לעץ פרי באירופה. אינו מקבל גשמים כל ימות השנה ואינו יכול לעמוד ביובש. לפיכך מכינים לו גיגיות גדולות של עפר שנקראות בורות וקיבולן כשיעור צמאונו. עץ כזה צריך כך וכך קוּב מים בין כמישה לרוָיה וכך וכך פעמים בשנה, והשקאה אחרונה משלחים ישר לתוך הפרי שיתנפח ויתמלא עסיס. אילו היו גוזמים את הפרדס בשעתו לא היה צורך לזחול מתחת לענפים הדוקרים ולחזור הביתה לערב בגב כואב. גיזום נעשה לסילוק הענפים היבשים ולזירוז הצמיחה, כמוהו כנזיפה יפה בשעתה.
פרק בי"ת כשיעור במלאכת־יד. לכאורה הדברים פשוטים אך צריכים לימוּד. “לא כך אוחזים מעדר אלא כך, ואין מכים מלמעלה למטה אלא בהתזה, לא על ראש אויבך, אלא בעוֹרמה, מגבו. מכה זו דומה יותר לקציר מאשר לחבטה.”
“כך, כך… יש התקדמות יפה בסמסטר השני. אולם, למען השם, אסור לאחוז במעדר ברפיון. מעדר כמוהו כסוס. הוא מרגיש יד לא אמונה אוחזת בו, מיד הוא מבעט… ועתה, גורפים את העשבים הקצורים מחוץ לבור, ומקציעים את הדופן. כך, כך… יפה. תורה פשוטה מאוד אבל הרבה לימוד היא צריכה, כמו כל תורה פשוטה.”
החידוש שבדבר אין בכוחו לעורר את הסקרנות יותר ממחצית השעה. מכאן ואילך אין שום שינוי. אפשר לעבוד מהר או לאט. הנאה, מכל מקום, ודאי שאין כאן. מתבקש שהלב יתמלא רגשות נעלים ונאצלים. עמל כפיים. עובד אדמתו ישבע לחם. מתוקה שנת העובד. אין חירות אלא בעבודה. העבודה מטהרת. אולם השמש מייבשת. והלב – מתרוקן והולך.
“יש פועלים העושים את מלאכתם רמיה, בזמן שהכלב הגדול מנמנם,” אומר ברלה בלי להאיט קצב עבודתו. “יש שיטות. מועכים קבוצה של עשבים ומורחים את המעדר על גבי קבוצה שנייה, וקוברים אותם בחיים. בדרך זו אפשר להספיק עבודה רבה. אבל אוי ואבוי לאותם הבוֹרות. יש פועלים האומרים, מה איכפת לנו הבורות, כשיצוצו ויעלו העשבים שנית כבר יהיה שכרנו בידנו. כיון שעובדים ערבים ויהודים יחד אי אפשר לדעת מה עשה יהודי ומה עשה ערבי. מוכנים הם להודות בכך שאילו עבדו יהודים לבדם מעשה כזה אינו הגון, מפני שנותן חיזוק לטענה של האיכרים שעבודת היהודים אינה שוה פרוטה וצריך לראותה כמין תרומה להסתדרות הציונית. מאחר שעובדים גם ערבים, אפשר יהיה לגולל את האשמה על קטנים, כדרך הערבים. התחכמות זו אינה שווה שאלמד אותה לך. גורדון אמר: “יהודי איננו עובד אצל בעל הבית אלא אצל העץ.” יש דברים שאני מוכן לקבל מגורדון. ואם דברים אחרים אינם מקובלים אין זאת אומרת שכל דבריו פסולים. העובדים בצורה כזו הם גם אלה שסבורים כך. פסוק זה צריך להיות חלק משולחן ערוך של הפועל היהודי. אמנם גורדון מתכוון שאנחנו ובעל הבית שותפים לגאולת הארץ. וזה הטעם שיהודי עובד אצל העץ. והאמת, בעלי הבתים יותר משהם מועילים הם מחבלים. אלא מה? אין זה לפי כבודו של פועל, המוחזק בעיני עצמו כאדם שלם, לעשות עבודה לא מתוקנת. אדם כותב חיבור, האיננו משתדל שיהיה כל פרט מדויק ומוסבר ושלם בתכלית? וכלום משום שהוא פועל רשאי לבזות את עבודתו?”
מתחת לעצים צל, אך האויר כבד ולוהט. בגדיו אינם יפים לעבודה. כובע זה, הצונח לארץ כל אימת שהוא מתכופף, אין לו שימוש אחר אלא לעשות צחוק מבעליו. איננו מגן על הראש מפני השמש אלא מחממו. עצים שלא נגזמו ענפיהם יורדים למטה ומציבים מסך דוקרני מסביב לצלחות ההשקאה. זיעה ניגרת על הפנים הסרוטים וצורבת את החתכים הטריים.
הטיל את המעדר מידיו ונתן מבט נואש בשלפוחיות שצצו על כפות ידיו, דשנות, רכות, מרוצות מעצמן. לפת את המעדר בכוח, כפי שהורהו ברלה. כאב חד, ככוויה, ננעץ בכפותיו. הרגיש את עצמו כמי שהחזיק סכין בלהב. מכותיו כנפנוּף ידיה של נערה רגוזה, בטלני וחסר־תועלת. ואין רישומן ניכר בעשבים הרעים, הכופפים קומתם ומתייצבים שנית, כנערים זריזים, המתחמקים בקלות מיד רודפיהם. אדמה לחה צוברת עשבים, כתוּתים ומשורגים זה בזה, על קצה המעדר הקהה וכבד. הנה, כל עבודתו – טירחה לבטלה. אינו עושה כלום. ברלה המסכן נאלץ לקפוץ מבור לבור, להכות קצת כאן קצת שם.
ביקש להדיח במים טעמו של רוק צמיג שנדבק לחיכו. פתח ברז. נשמע שיעול דק ויבש, רוח נתלבטה ויצאה, וקול זמרה צרוד נקטע על ידי שיעולים שחופים, נוגעים עד הלב. ולבסוף יצאה אנחה וזה הכל. סגר את הברז־האכזב והלך לקצה השורה. כד מים עמד שם, והיו הפועלים שותים ממנו, כשהם מרימים אותו מעל ראשיהם, הנטויים לאחור, ומניחים לקילוח דק של מים לזרום לתוך הפה הפעור. ביקש לשתות כמותם. נכנסו המים לקנה, ושיעול גדול קפץ מגרונו. מאין ברירה תקע את פומית הכד לפיו ושתה כיונק, שפתיו מוצצות וגרגרתו עולה ויורדת. נזדמנו שני פועלים יהודים ועשו לעצמם נחת גדולה מבושתו. עמדו וגילגלו עליו מַהתלות: “זה אמנם עגול אבל אינו מה שאתה חושב” ו“מין קינד, אל תשתה כל כך מהר החלב ייהפך לגבינה.” געו בצחוק.
השפיל את עיניו שדמעו מחמת תשנוק בליעה שלא כתיקונה, ושיתף את עצמו בצחוקם, בחיוך צנוע ומעודן. הפקיר להם את כבודו ועשה את חולשותיו שעשוע לו ולהם, כדי ליטול ממשמעות האכזריות של מנהג זה שנוהגים פועלים יהודים באחיהם הצעיר.
“חדש בארץ, הא,” אמרו וגעו בצחוק.
“משלשום.”
“אין צורך לספר, רואים.”
לאחר כך, כששב להילחם נואשוֹת בכוח חיוּתם העקשני של עשבי הבר האדישים, נתן דעתו על עלבונו. לא נהגו בו כפי שראוי לו. אפשר תמימות היא לחשוב שיכירו לו תודה משום שירד אליהם ממרומי הגמנסיה הווינאית ועקד לפניהם את האוניברסיטה של ברלין, על סיפוקיה ומינעמיה וסיכוייה – עדת־פרופסריה־וסטודנטיה והמדים־השחורים־הנאים־הסרטים־השנצים־והחרבות־ומשתי־ההוללות־בקְנַיפֶה וטיולי־יום־ראשון־עם־נערות־החמד־בהירות־השער־וכחולות־העין והסיכוי־להיקרא־דוקטור־ויסמן־הצעיר ולבוא־בבתים־המעולים־ביותר־של־ווינה־התרבותית־ולשאת־אשה־צנועה־וממולחת־רגישה־ומעודנת־ממשפחה־עתיקה־שמימיה־לא־עשתה־עבודה־מאוסה־ומלוכלכת – אבל לא חוצפה היא זו לבקש שינהגו בו כאחים מבוגרים ונבונים, המסייעים לאחיהם הצעיר לעשות את צעדיו הראשונים בדרך הישר, מעלימים עין משגגותיו וכשלונותיו; ומעמידים פנים, כפדגוגים מנוסים, שהתקדמותו מעוררת בהם גאוה ואושר.
“אלה הם הפועלים, אמר ברלה, וכי מה היית סבור? הכל שינפלדים? יש כאלה ויש כאלה. ואף אלה שלפנים היו מאמינים־נלהבים, נאכלו על־ידי יתושים, ספק ויאוש – והריהם לפניך…”
אין ספק שברלה אינו כמותם, וכן רבים אחרים שישבו בוועידה ונשאו נאומים־מיובשים בהתלהבות. הם, החרדים על כל צעיר עברי שילך בדרכם, יש בהם אדיבות של אחים מבוגרים ונבונים, היוצאת ממקור החרדה, שמא יאכל היאוש בקצות המחנה, ודוקא הטובים והמאמינים יפרשו להם אחד אחד לבתיהם, נואשים ונכזבים, ונמצאת הדרך לא דרך, האמונה לא אמונה, והאבוס שבור השוקת ריקה והאסם ריק. אולם, הבריק במוחו לפתע, כשיסיר ברלה חסותו מעליו, ויצטרך לפלס לו דרך בכוח עצמו, יהיה מופקר לחיים שאין בהם דקוּת־רגשוֹת וחברוּת גדולה ואמיתית. ולא תהיה לו ברירה אלא לוותר על ייחוד־סגולה שלו, המיותר לגמרי בקהלם, ולהיעשות אחד מהמוֹנם, קצת יוצא־דופן, רגיש מדי ונוח להיעלב. נטע זר. לא לעולם יקרבוהו ברלה וחבריו, הנושאים נאומים בכינוסים וועידות. בינתיים הוא אורח שמקבלים אותו בסבר פנים יפות לקיים מצוה. אך כשיתיישן מעט לא יוכל להיעשות חברם ואיש עמיתם, אלא אם כן ירכוש לו סגולתם של עוסקים בענייני הציבור. וכמדומה, עד שלא יידע לעמוד ולנפנף זרועות מתחת לדגלי הלאום והמעמד בהתלהבות אמיתית שנראית לו היום קצת מנופחת וצעקנית, ועד שלא יטרוף באף ובחימה כל מי שחולק על דעתו, להעיד על עצמו שדברים באמת כאש בעצמותיו, אין לו כל סיכוי להיות אחד מהם. אילו ניתן לעשות את הדרך ממנו אליהם בקצרה, בלי משא הברוֹשורות שנכתבו מאז ועד עתה, בלי צעקנות נאמנה, אילו קיבלוהו כחבר צנוע ואוהד, שאין דורשים ממנו הרבה, ומעריכים בשתיקה ואהדה את יקר סגולותיו… שהרי בכל זאת לא מן המצוקה בא אליהם, והבכורה שנתן לעבודת האדמה על הלימוד באוניברסיטה איננה דבר של מה בכך. היא כשלעצמה מעידה על ראייה עמוקה, כושר הבחנה ונשמה יתירה.
ליגלג על עצמו שעוד לא הוציא יום עבודה וכבר הוא רואה חלומות בהקיץ ונטפל לחבורה של גדולים ממנו בכשרונות… כשרונות! והנסיון? מה ראה בחייו הפעוטים מעוטי־ההרפתקאות, שהגדולה שבהן היא פרשת ארון מתים, לעומת נסיונותיהם של גברים אמיצים וקשי עורף אלה, שספגו מלקות וישבו בבתי אסורים? פתי מאמין שאם יפתח לפניהם את נפשו הטהורה ויוכיח להם בכמה תום ומאמצי רוח עלתה לו ההחלטה הנועזת, פאר מעשי הגבורה בחייו, להעדיף את פתח תקוה על ברלין, יזילו דמעה מעיניהם ויפרשו זרועותיהם לחבקו באהבה…
אדם צעיר כמותו, המוחזק בעיני עצמו כבעל שאר רוח, יכול לשאת זלזולם של גאוותנים, ביטולם של קרתנים, ואף אנטישמיות של גסי־רוח, בלי לחוש עלבון או פחיתות־כבוד. נדמה לו שהוא בן מלך המתהלך בין הבריות בעילום שם, בבגדי אביונות שאולים, ובשעת מצוקה, יוציא חותם של שאר רוח מכיסו ומיד יכירו בערכו. איזה צורך יש כאן בשאר רוח שלו? הריהו כאותו בן מלך עלום־השם שהגיעה אליו השמועה כי בירת אביו נכבשה על ידי זרים… מעתה בגדי האביונות השאולים הם כל אוצרו והחותם שבכיסו אינו שוה פרוטה.
“מעדר איננו כינור, צריך לדעת לנגן עליו.”
“נעים לעבוד, הא?”
“תצטרך לשלם לבעל־הבית בעד מרחץ זיעה…”
אלה הן מן הסתם המהתלות הקבועות, מנת חלקם של טירונים. אף על פי כן נתמלא חימה. אנשים שיש להם זנב־יתרון על זולתם עושים אותו חומר להתפארות ולהתעללות. זו מידה של גברים? זו הכרה פועלית? היו נעלבים אילו התהדר בהשכלה ודעת.
ראה ברלה בצערו, הביט עליו בעין טובה, כמי שמבקש להפיג טעמו של מקרה רע, ואמר:
“אל תתרגש, חביבי, אלה הם קצת קישקושים בלב טוב. מנהג. פועלים אמיתיים, אוהבים ללגלג קצת על אינטליגנטים כמונו, פועלים מזויפים שנולדו במשפחות אמידות ונתקע להם רעיון בראש. אסור להעלב מחמת מנהג, כשם שאין אדם בא בטענות על אבן שנגפה את רגלו בדרך…”
“אבל יכול הוא להתכופף ולהשליך אותה מהדרך.”
“בה, אמר ברלה, למה להשליך? הנח לאנשים להיות מרוּצים מעצמם…”
“אבל ככה מרחיקים אנשים,” עמד על דעתו, “שער בנפשך שיבוא אדם סתם, שאיכפת לו…”
“בה, אמר ברלה, אלה שיסתלקו מהתנועה בגלל איוולת שכזו אינם אבידה גדולה לנו… ממילא יינגפו באבן השנייה שתזדמן בדרכם…”
“אבל למה לזרוע מכשולים לפניהם?…”
"אלה מכשולים אלה? פשט ברלה שפתו התחתונה ומשכה על שפתו העליונה דרך תמיהה. “נניח להם… הבה נדבר על אנחנו…” ועיניו הבריקו בעורמה.
מחמת עייפות נאלץ אליהו לחדול מדיבורים.
הרבה תהילות שרו לעבודת כפיים. אולם, דברים כמוסים שבין אדם לגופו – אפילו השפה, החותרת לבטא הכל, לא מצאה להם ניבים. יש רוממות־רוח בגוף הממושמע. וזו היא הרגשת החירות בעומק הנפש. והיא מקור הכוח והגבורה. כמה קלות תנועותיו של אדם שידיו פועלות כרצונו בחריצות ובדייקנות. ומה נהדר כוח־הזרוע העושה בצימצום ובחיסכון. הרוח שולט על החומר וצר צורתו וטובע חותמו בו. אפילו הגוף עייף – השלוה נסוכה בכל מעשיו… האיברים האמיצים של הגוף התקיף משולים לסיעה של חיילים צעירים יפי תואר, המצייתים לפקודה כלשונה ומחרפים נפשם ללא היסוס. וחילופם בגוף שאין בו זריזות ומשמעת. מחמת רשלנות הוא תמיד מחולק עם עצמו וסחוט. עייפותו בלויה, רוב יגיעותיו יוצאות לבטלה, מעוּנה על לא עוון. הרי זה ממש כסיעת חיילים רעבים וצמאים מבוהלים ומזוהמים, במנוסתם משדה המערכה, חסרי משמעת ויתומים ממפקדם.
משחזרו לפנות ערב לצריפם, הושיט לו ברלה שנים עשר גרוש, שכר עמלו, ובעיניים מאירות, שנעלמו כמעט בתוך קמטיהן המחייכים, אמר:
“הרי לך הכסף הריחני ביותר. שכר עמלו של יום עבודה ראשון.”
בדרכם, נאלץ לצמצם צעדיו. ברכיו ומתניו כאבו וחש מועקה בבטנו. הלמו רקותיו כאילו הקיץ מתוך חלום רע. בחילה נתפשטה בתוך קרביו ושמה מחסום לגרונו. כמתוך תנומה שמע דברי ברלה.
“עכשיו אמור בלב תמים, משעמם, הא?”
“לא, בכלל לא,” היה מלחש, מחמת הקרום הדק בין החך ללשון.
“רחימאי, אמר ברלה, אינך מספר אמת, וכי לא ראיתי שקצרה רוחך? אבל אין בכך כלום. לא בושה להגיד שהעבודה משעממת. עבודה של שכיר יום משעממת, מה אפשר לעשות? חקלאי איננו סופר את הרגעים אלא את עונות השנה, לפיכך הרגעים נראים לו קצרים. אך שכיר יום סופר את השניוֹת. עץ שעבד אצלו היום לא יראה מחר וכל יום דומה למשנהו… אינני רוצה לייאשך. אבל עבודת המעדר איננה תענוג גדול. כבר אמר גרינשפון, כשברח מיהודה לגליל: מי שמוצא עניין במעדר הוא אחד מלמ”ד־וא“ו; אני מפשוטי עם…” ראֵה עבודה זו כאילו היא צרה לשעתה. יבוא יום ונקים קומונות של פועלים ונעבוד אצל עצמנו, כמו בדגניה ובכפר גלעדי… פניך חוורו, האם אתה חש ברע?"
“אין בכך כלום. יעבור…”
“אל דאגה,” ניחמוֹ ברלה והביט בו בדאגה, “אל תחשוב שלנו היה קל יותר, בימים הראשונים. עוד תשמע ממני סיפורים על הימים הראשונים. לעומת הסבל שלנו, הרי אתה… מה קרה לך? אפשר לומר שתפסת את העבודה מהר למדי –…” חיוך ריפרף על פני אליהו – “”הה, כמה רבים עזבו ונתייאשו… בגלל העבודה… והיחס של האיכרים… ויחסים לא יפים בין אדם לאדם… כך, כך, ההתחלה קשה… כל התחלה קשה… אתה רוצה להשען עלי, אל תבוש… כך טוב יותר. ההתחלה קשה אבל צנועה. חכה, תקבל קדחת, תזכור לטובה את היום הזה. לאחר כך תקבל כדור ותזכור לטובה את הקדחת…"
מים זרמו ממצחו, בסילון דקיק, לתוך אזנו. פקח את עיניו. הרגיש שהוא שוכב ומטלית לחה על ראשו. קמטי עיניו של ברלה הוארו, קרובים מאוד, רחימים, אבהיים.
“אין דבר. טוב שזה קרה בחצר, בלי קהל. עוד היו חושדים בך שיש לך מחלה מידבקת ומשליכים את שנינו מהמושבה. מה הבושה, חביבי, מה הבושה? כל בת ישראל כשרה מתעלפת ביום כלולותיה…”
פרק ג: הביתה 🔗
א
כשעלה אפרים גרושביץ בכרכרה ראה במושב האחורי אדם זר, קרח, ועיניו שחורות ומבריקות. הציץ בו. שפם אפור, תורכי, ושרשרת זהב על כרס; חליפה לבנה, מארג משובח, עניבת משי אדומה. וסך הכל: ישיבה אומרת כבוד, בדוגמת המורה לערבית בגמנסיה; הידיים מטופחות, והנעליים שחורות־מלוּכָּכות ומחודדות־זרבוב. נתעורר בו חשד שעלה בכרכרה זרה. תמה שאמו עומדת מאחוריו ומעודדת אותו שיישב. ביקש סליחה מהאדם הזר והתכונן לרדת. אולם הלה לא הופתע למראהו, פינה לו מקום על ידו, הושיט לו כף יד רכה ותפוחה, אמר: “מטרסו,” גבה ממנו את כף היד המושאלת להרף עין והחזירה לכיסו.
“גרושביץ,” אמר בנימוס וישב ליד הזר.
ראה שהלה מציץ בו מתוך קורת רוח. נימוסיו גברו על סקרנותו. לא החזיר לו מבט. מתון, באלם־פנים, ישב אצלו כאילו רגילים הם לנסוע יחד.
“גרושביץ אני יודע, אבל מה שמך הפרטי?”
“אפרים.”
“דוקטור אפרים גרושביץ,” דיקלם האיש, כטועם את המלים. “יפה.”
עלתה אמו וישבה לצדו. והוא בין שניהם, כבני לויה שוים בערכם. הפריחה אמו חיוך סתום לאיש הזר, וזה נהם ומיד נעתקה העגלה ממקומה. ניכרת אימתו אל העגלון. לתמהונו לא עברה הכרכרה בשער בית המכס אלא נסעה לשער הראשי. ראה את השוטר בפתח וחיפש בכיסיו את תעודותיו. אך הזר קם, בלי דיבורים, הוציא את ראשו מתוך הכרכרה, כמראה לשוטר קמיע להעריץ, והוא פתח השער מיד, בתנועות חנפות, ועמד מן הצד, שבע־נחת, בפניו החיוך המתרפס, הזכור מימי התורכים, זה השמור בפני־המסיכה־של־השוטר־הערבי לאישים רמי מעלה. שוב הבהב ברק מוזר בעיני אמו היפות, שגרם לו משום מה מורת רוח.
נסעו כברת דרך בשתיקה. איש לא אמר לעגלון להיכן יסע. ניכר שהוא יודע את הדרך. יפו לא נשתנתה. אותות המלחמה אינם ניכרים בשום מקום. לפי מראה הסראיה, שקצת טיח נתקלף ממנו במרוצת השנים, אי אפשר היה להכיר מה שעשו בתוכו בימי חסן בק. סיפורי אֵימים התהלכו בחוץ לארץ. והרי ככר השוק. עוד צולים קבב על שיפודים וששליק בקערת פח וצנצנות כרסתניות ירקרקות של לבן מתנוססות על דוכני הרוכלים. מוכר התמרינדי מקשקש בקעריות הנחושת. והתוכי עודני ניצב בכלובו בבית הקהוה של אבו־עמר. והריח, אה, הריח. ומוכרי הדגים עודם עומדים בהטיית הגב מחזיקים את המאזניים במלוכסן לרמוֹת את הבריות. אותם השוטרים, בשינוי המַדים. והראש עודנו מכוסה בקולפק. לשעבר אפור־בהיר, וזה כהה.
לחצה אמו את זרועו סמוך למרפק ואמרה: “סוף סוף הנה אנחנו שוב כאן.”
לא רצה לבטא רגשותיו בנוכחות הזר ושתק. מתוך חשש שמא תפרש שתיקתו כמחאה – מה לו ולכרסתן זה? – החליט לומר משהו.
“שום דבר לא נשתנה מאז.”
מכיון שתשובתו נתאחרה אפשר היה לחשוד בו שהדיבור עלה לו במאמצים, ודגר עליו הרבה. ולפי שידע מנהגה של אמו להכניס כוונות לדברי אחרים, בגזירה שוה מעצמה, הניח שתפרש את דבריו שלא כהלכה. צריך להיזהר בדיבור. עלולה היא לחשוב שיש לו טענות על מטרסו. באלוהים, לא! תחיה לה את חייה כרצונה ותניח לו לחיות כרצונו. אם מטרסו זה הוא בעלה תחול ברכת אלוהים על ראשו. אם הוא ידידה יעזרנו האל. ואם הוא סתם גבר שוטה שהיא נעזרת בו לצרכיה, אשה פקחת זו, ישמרנו האל מאיוולתו.
יצא מטרסו משתיקתו ואמר: “איש צעיר, את הניירות שלך תשלח אלי ואני כבר אדאג לחותמות ולכל הסידורים הרשמיים. מי שראה כמה טרחה אמך לחסוך לך את בדיקת המכס היה יכול לחשוב שאתה מוביל אתך מזוודה מלאה בריליאנטים…” כיחכח וצחק בידידות, ונתן בו מבט חמים ומתוק.
“מספיק לי שהביא לי את בני. וכי אינו שקול כנגד מזוודה מלאה בריליאנטים?”
“כמו שתי מזוודות מלאות בריליאנטים,” התלהב מטרסו, מתפעל משנינותה.
הציץ במטרסו בעין של אספן. האין זה אותו מטרסו, השתדלן הנודע, אביר ההתרפסות בחצר־השליט? הקריח הגבר והכריס. מן הסתם אין צורך להתרוצץ כל כך הרבה מיום שבאו הבריטים לארץ. השתדלנות נעשית בלונדון. מכל מקום, נראה שאת עמדתו שמר, ואף נסתגל לשליט החדש. איש צעיר, הוא אומר. ביטוי בריטי מובהק, טוב לשימוש עד גיל הפנסיה. שנה ורבע הבריטים בארץ וכבר סיגל לעצמו גינוניהם.. כושר התפיסה של תושבי המזרח… חריפות השכל של אנשים הנאלצים לחיות בין סדקי החוק… הרבה יישובים בארץ הם כביכול רכושו הפרטי של מטרסו, משום שאסרו התורכים על נתינים זרים לבנות בתים בארץ… חיתוך דיבור מדויק נאה לו, והגיה נכונה של האותיות הגרוניות… מה שמאוס, נגינת הקול, טעימת המלים, לקלוּק האותיות; “מזוודה מלאה בריליאנטים”. בוחן יין משבח את טעמו לאחר שלגם… חיוך שאמא משליכה לו לפרקים, כדאי לבחון שנית, האין בו אבק לגלוג?..
הרגיש שאמו מציצה בו. חיוך מסתורי בעיניה, כבימי הולדת, המַתנה מאחורי גבה, צועדת לקראתו… “הפתעה, נחש מה?!” מבט חוקר לה, מבקשת לדעת, מן הסתם, אם הסקרנות מציקה לו: מטרסו זה, מהו כאן?.. אם בחרה בו – לא יצערנה ולא יגלה מה שבלבו. אפשר יתרונות עתידים לצמוח לו מכך, לעולם אן לדעת. אם מטרסו יושב כאן במקרה, לא ישתטה, בחור בן עשרים ושש שכמותו, להצטער על בגידת אמו. לא למענו היא חיה.
עמדה הכרכרה ליד בניין בן שלוש קומות שכניסתו שיש ירוק. ירד מטרסו על כבש הכרכרה וקפץ למדרכה, זריז ורב מרץ. מתח מעילו על גופו, הניח את ידו על לבו והרכין גופו.
“תודה רבה, אדון מטרסו.”
“הגברת יודעת שאני מוכן בכל עת לעמוד לשירותה. עונג רב היה זה בשבילי ללוות אתכם לתלאביב, אבל עניינים נכבדים קוראים לי לשוב אליהם…”
ניצב מטרסו על המדרכה וחיכה לתשובה. אמרה הגברת גרושביץ: “שלום, אדוני, באמת תודה.”
סב מטרסו על עקבו, כאיש צבא, כרסו הקטנה מתוחה, ונכנס לתוך הבניין.
עזבה הכרכרה את בית הספר לבנות ופנתה ימינה. לרגע טעה אפרים ולא זכר היכן הוא. ניסה לנחש איזה רחוב עתיד לחצות את הדרך. חיוך פרח על שפתיו כשעלה ניחושו יפה. הסתכלה בו אמו וריסיה השחורים נגעו בגבותיה, רצה לומר לה משהו ולא זכר מה. נכנסה הכרכרה לרחוב הרצל ונגלתה הגמנסיה הרצליה. שטפוהו הזכרונות. הרכין את המושב שמאחורי דוכן הרכב, וישב עליו כדי שייטיב לראות. קודם ביקש להגיד משהו ולא זכר מה, עתה כשישב מולה והביט בפניה, לא ידע איך.
שבע שנים עברו מיום שיצא מביתו ונסע לקושטא. שבע שנים קשות. על פי מכתבים שקיבל ממנה חשב שיפגוש אשה מרת נפש, רטננית וזעופה. בעודו באניה החליט לנהוג בה בעדינות, להקשיב לה בדומיה – הה, כמה שנא בכיינות ומריטת־נפש־להנאה – להשתדל שלא לצער אותה, “לעשות את הניתוח” בזהירות, ולא להפיל עליה אימתה של דגניה ביום הראשון לבואו… והנה ישבה לפניו אשה נאה, בוטחת בעצמה, חייכנית, ונראית כמדומה צעירה משהיתה. כבניין הסראיה שאיננו מעיד על ייסורים שבתוכו כך היא – שנות הרזון לא הטביעו חותמם בפניה. כשיצא מן הבית, בן תשע עשרה, דן לזיקנה כל אשה בת שלושים ומעלה. עתה, בן עשרים ושש, למד לכבד אשה בת ארבעים וחמש השומרת על מראיה. נדהם למראה יופיה. אמנם עיניה קרועות בפוך, אבל הריסים, הריסים… אף ארשת הפנים לא נשתנתה הרבה. דומה היא למיסיס קסטלר, בעלת־הדירה בלונדון. אף היא מן הסתם היתה יפה להפליא בימי נעוריה, והכירה גברים רבים בזדונם ואיוולתם. ולא סתם זאֵבונים, אלא בני עליה, אדירי לונדון, המכובדים על הכל. אולי משום כך פניה אומרים אכזבה ואי־אמוּן. בניגוד לאותה אנגלייה – אין צל של אכזבה בפני אמו. לגלוג מוזר בעיניה. באיזו אירוניה אמרה “מזוודה מלאה בריליאנטים”… מטרסו לא היה מסוגל לנחש מה כאן: מהתלה או אהבה עמוקה… כן, אהבה עמוקה זו רבצה על חייו כנטל כבד… הרבה סתומות נתפענחו לו בשבתו בלונדון. עתה נוכח לדעת שרב הסתום על הידוע.
למה, בשם האלוהים, היתה צריכה להעמיד פנים כאומללה, ולכתוב לו מכתבים מעציבים? לעולם נדרשת למענה עבודת־מוח מאומצת… אפשר זה קסמה אצל הגברים. המאמץ הרוחני חביב עליהם, – והתחרות מתמדת… מה פשר חיוך המנצחים הבוטח בפניה? אין זו שמחת אם בשוב בנה… יש כאן עוד משהו… נזכר איך היה נעלב, עודו ילד, בגלל צחוקה השמח־לאיד כשהיתה מבטלת רצונו מפני רצונה.
אין צורך במאמץ־שכלי רב. חסרות כמה עובדות, ושתיקה מתוחה זו תתפענח מאליה ותיהפך פתאום לצחוק טוב. צפייה שנמתחה והיתה לאפס, כדברי קאנט. סוד הצחוק. אבל יש כאן סוד בתוך סוד. הוא אינו מצפה לשום הצהרה ולא איכפת לו.
מטרסו, נניח שאיננו אלא ידיד־בית להסתייע בו בשעת הצורך. ובכן? למה לא תגלה ברמז? למה לה לבחון את תגובותיו?
מוטב להניח לזה. דברים עתידים להסתבר. הרי לא על כך נטוש המאבק, לא איכפת לו שתינשא. העיקר שתוותר עליו. מטרסו הפיקח איננו מסוגל לשער מה טעם נסתייעה במטרסו, שבכוחו להעביר מטענה של אניה שלימה בלי מכס – כדי להציל מן הידיים הבדקניות שתי מזוודות מלאות בגדים ישנים? עד כדי כך אין פקחותו מגעת. מן הסתם הוא סבור שבאמת יש לו בריליאנטים במזוודתו. מנין לו לדעת שהיה דרוש לה כדי לפטור את בנה מקבלת הפנים של חבריו. מאמצים כאלה למטרה כל כך פעוטה! רצתה שיבואו חבריו לנמל ולא ימצאו אותו. ובכן, מה בכך? וכי אינו יכול לארוז את חפציו מחר, וללכת לדגניה? מתוך יאוש נתפתתה להאמין שיזכה בו מי שיגיע ראשון לנמל. ובכן, נצחה את אנשי המפלגה בתחרות. הגיעה ראשונה. ובכן? מה בכך?
ישלים את סיבוב ההרצאות וילך למקום שראוי לו ללכת. מאחר שפטור הוא מלדאוג לכלכלתה, אין שום סיבה שלא ילך לדגניה. אם יכלה לשלם שכר לימוד שלו באירופה בימי המלחמה, מן הסתם באמת עשתה הון, כפי שכתבה לו. מלבושיה נאים ומנהגה כגבירה לכל דבר. איזה חוב יש לה עליו? מצטערת היא על תלמודו שילך לאיבוד במקום שאין בו צורך? עדיין איננה יודעת איזה צורך יש לחקלאות שלנו באדם שידיעותיו בכלכלה מבוססות. לא לכך נתכוונה כששלחה לו כסף? אף פעם לא הסתיר ממנה את תוכניותיו. יכלה לחדול מלשלם. והרי דברים ברורים. היתה יראה שמא יחזור ארצה בשעת המלחמה, או יתגייס, חס וחלילה, ללגיון העברי… מצטערת היא שנשארת לבדה בלי בנה לעת זיקנה? מה אפשר לעשות?
יסע לדגניה. ובזה ישים קץ למלחמת־עשר־השנים. אולם לא זה העת לדבר בזאת. למה לצערה? אדרבה, תשמח, גזלה את הנער מידידיו השנואים. תסתכל בו בחיוך ערמומי, כטוב לבה, כאילו באמת “שום דבר לא נשתנה”, מה שהיה הוא שיהיה…
ב
עודם נערים, בשנות הלימודים, בגמנסיה, ידעו שהם יושבים על במה גבוהה תחת הזרקורים. עיני כל העם נשואות אליהם. “דור ראשון לגאולה ואחרון לשעבוד אנחנו.” “אלפים שנה צופיות אלינו מהרי ציון, ומימה של יפו.” הגמנסיה העברית הראשונה בעיר העברית הראשונה. עסקנים ציונים באו מכל קצוות העולם, לבחנם בדקדוק עברי. הסתכלו בהם בחרדה ואהבה כעל תינוקות העושים את צעדיהם הראשונים. היו מקשיבים לפטפוטיהם ורושמים את מהתלותיהם, כביכול הם מחיים את השפה. ציונים וָתיקים שפכו דמעות למשמע סירוסי־הלשון שלהם. והיו עורכים נשפים כיוצרי תרבות עברית חדשה, ונוטעים שתילים בטו־בשבט כעושים בקודש.
עד שבאו נערים מרוסיה. קובלסקי, ווקסמן, דוד שכטר, והביאו עמם אוצר מלים חדש. זה, מחייב, – אמר קובלסקי – זה תובע, אחריות, לא, נהיה, כאחרים. המסיימים, חוק, לימודיהם, והולכים, לעשות, להם, קרירה, בקהיר, ודמשק. אנחנו, נאבד, כאחרים, אם לא, נלך, בראש, התחיה, הלאומית, ולא, נהיה, חיל, החלוץ, של דור, מגשימים. הבחורים מקווקז, יבואו, ליצור, כאן, גזע, עברי, חדש, עובדים, ולוחמים, ורועי צאן, גזע, גיבורים, ואנחנו, נסע, לפריס?
כשיצאו מדירתו של שכטר ביפו והלכו לבתיהם עמדו דמעות של אושר וגאוה בעיניהם. אותו לילה נוסדה “הברית”. לא רומנטיקה ולא משחקי נערים. מי שמפר את “הברית” לא התחייב בנפשו. לא נעצו סיכה באצבעותיהם ולא חתמו בדם. ידעו שהדברים רציניים ואחראיים מכדי שיהיה צורך לפארם בטכס. דברים פשוטים. אין צורך אלא לעשות את הצעד הגורלי על סף מטבח הפועלים… והחיים גורפים. המפר את הברית לא יוּקע אל עמוד הקלון. אולם יבוזו לו, בעומק הנפש, בשתיקה, באמת, וברחמים. אדם קטן, חסר־ערך שכמותו…
החליטו להקדיש את חייהם לשירות העם. “הברית” שלחתם למקום הראוי על פי צרכי הארץ ובהתאם לכשרונותיהם. אין אדם עושה כלום בלי אישור “הברית”. פעם בשבוע היו נפגשים בבית אחד מהם ודנים על עתידם. “הברית” לא הופרה. יתר על כן, נקשרו זה אל זה באהבת נפש. בצנעה קראו לעצמם מלח הארץ. נשרו מחיקם כתבי מהפכנים רוסים, שירי ביאליק ומאמרי אחד העם. לאחר שנפגשו עם שוחט ובן צבי נתעוררה תשוקה בלבם להיכנס לאגודת “השומר”. אחד יצא לגליל לפני תום הלימודים. לאחר חצי שנה חלה בדלקת הריאות ומת. והנה, יש גם קרבן! התחייבות קדושה! “הברית” גדלה. נוספו נערים מכיתות נמוכות. לא הכל נצטרפו. רבים שמרו על פכחונם. כל עוד בלבב… שכטר ברח לגליל ונעשה רועה צאן. משם הלך לעבר הירדן, לחיות בקרב הבידואים. ימים רבים נעדר, ואיש לא ידע היכן הוא. מקץ חודשים עמד בפתח הגמנסיה גבר מגודל זקן, בעבאיה וכפיה, שבריה למותניו, ועיניו בוערות בהתרגשות. כשנתוודע אליהם נפלו על צוארו ונשקו לו. הרבה דמעות שפכו שם. הרגישו את עצמם קטנים העוסקים בדברים חסרי־ערך במקום לקפוץ לתוך נהר החיים כגברים עזי־כוח. “הרגשתי את עצמי כחיפושית זבל הפוכה,” התוַדה לאחר־כך. בלילה ההוא הביא שכטר “עוּד”. ניגן שירי בידואים, ויצא במחול החרבות; העבאיה הרחבה התנפנפה מעל רגליו השעירות ושריריות… הורוביץ המסכן, שביקש ללכת בדרכו של שכטר, הרופא אסר עליו עבודה גופנית. בפגישת חברי הברית" הוחלט להתיר לו ללמוד באוניברסיטה של תורכיה. דינה כשליחות. מכיון שעתידים הם לחיות בצל השלטון התורכי, מוטב שילמדו לעזור לעמם כפקידים גבוהים בממשלה התורכית. הורוביץ היה מאושר… אסיר תודה לחבריו נשא נאום נרגש והצהיר שלעולם לא ינצל עמדתו לטובת עצמו. רק טובת עמו תעמוד לנגד עיניו…
את מלאכת־הנאום הטילו בדרך כלל עליו, אפרים. בסתר לבו נתגאה בכך. “למשא ומתן” עם מפלגות הפועלים שלחו אותו ואת קובלסקי. ופעם אחת ניגש אליו דוקטור אברהמסון לאחר חגיגת לגבעומר ואמר לו: “הרבה נאומים שמעתי וגם בקונגרסים ביקרתי, וגס־לבי בדיבורים, אבל דבריך אמש העלו דמעות בעיני. אילו הייתי בן גילך ולא דיברתי כמוך לא הייתי ראוי להיקרא יהודי ואדם…”
כשנודעה לאמא תכניתו ללכת לדגניה, כתום הלימודים – חוורו פניה. לראשונה הסבירה לו שאין טעם להניח לצעיר מוכשר כמוהו “להתנוון” בעבודה חקלאית בזמן שהארץ זקוקה לבעלי כשרונות. “תמהה אני על נערים אינטליגנטיים שאינם מבינים דבר כל כך פשוט. שכטר? נער מטורף האוהב להדהים את חבריו – כמוהו כאביו, אני מכירה אותו! – בידואים…” מכיון שהתעמולה לא נשאה פרי, בעיקר משום שפגעה בשכטר, הנערץ עליו, איימה עליו שתאבד עצמה לדעת. משום כך התירו לו חבריו, כתום שנת הלימודים, לדחות את נסיעתו לדגניה. אָבל וחפוּי ראש חזר ממטבח הפועלים, לאחר שליוה את קובלסקי, אחרון היוצאים, בדרכו לדגניה. מי יודע אם לא דנו אותו כמפר “ברית”…
אמר לצאת באביב, לאחר שירגיל את אמו לרעיון שהגדיים נעשו תיישים. בינתיים נזדמן לביתם הרופא הארור. נזדמן… עתה ניתן לשער שלא על נקלה הסכים ידידה “לקבוע” אצלו נטייה מסוכנת לשחפת, ולהפר בכך את שבועת הרופא שלו. הצהרה צנועה זו, אגב צחצוח משקפיים, לקול צווחת חרדה־עשויה־להפליא מפי אמא, חוללה תמורה עמוקה בחייו. חלום נעורים התנפץ לרסיסים. לא עוד עבודת האדמה, שעשועי־גוף, ספורט, טיולים בהרים… מיד נסע לדגניה להיפגש עם חבריו. שוב ישבו ליד המדורה הבוערת לחוף הכינרת, עדינים וידידותיים, ו“גזרו” עליו, כהורוביץ בשעתו, גלות לקושטא, למקום תורה. הפעם לא נשא נאום ולא הבטיח להושיע את עמו. הדבר מובן מאליו. המעט נאומים נשא?
שנתיים למד בתורכיה. יום אחד בא שליח מארץ ישראל, נתן לו סכום כסף, והודיע לו בסוד, בשם אמו, שתורכיה עתידה להסתבך במלחמה. באניה האחרונה ערב פרוץ המלחמה ברח מתורכיה לצרפת. בפאריס המתין לו מכר של אמו וציידו בממון הדרוש להמשך הלימודים. עשה לילות כימים ולמד צרפתית. הגיש בחינות ונתקבל לסורבוֹן. עד שלא פגש את פקטורובסקי היה סבור שהוא עושה מה שביכולתו לתועלת עמו, ברוח “הברית”.
ג
“זהו רחוב לילינבלום,” הפסיקה אמו את הרהוריו, “וכאן אנחנו גרים.”
נתן דעתו על ה“אנחנו”. ואם תאמר אנחנו ישכח את שאיפותיו?
“מוזר,” אמר פתאום “היכן שכלם של בוני תלאביב? עוד בונים בתים בני קומה וקומתיים, כמו בימי אחוזת בית… נחלה שקטה, אַת זוכרת? היו חוסמים את הכביש בשרשרת, בערב שבת; ורחוב שדרות רוטשילד היה סגור משני הצדדים, למנוע מַעבר בתוך העיר… בתים כאלה אפשר לבנות בלונדון ששטחה כארץ שומרון כולה. כל בית מוקף חצר, כמין מושבה בתוך כרך. אבל כאן, בארץ! אילו האמינו בלב שלם שכאן תקום עיר גדולה בת עשרות אלפי יהודים היו בונים בתים גבוהים ומרחיבים את הרחובות. בנייה כזו מעידה על קוצר ראות או קוצר אמונה.”
עלה בדעתו שיכתוב מאמר ב“הפועל העברי”. “הרהורי בן תלאביב”. “תלאביב בונה בתים למהגרים ולא לעולים. בתים אלה טובים לאנשים שברחו לארץ נידחת לחיות בשלום ושלוה. ואנחנו איננו צריכים ברחנים אלא חיל חלוץ. דברים עתידים להתפתח בקצב מסחרר. לכשיאושר המנדט רשמית תבואנה תמורות גדולות…”
מכל מקום החליט לא לכתוב את המאמר לפי שעה. אפשר חבריו לא יראו בעין יפה, כשהחקלאות בשפל המדריגה, מחשבות גדולות על בניין ערים. ציניים שבחבורה יאמרו: “גרושביץ מצא סוס לרכב עליו. רחובות תלאביב צרים לו. ייצא לשדה ימצא שם מרחב…”
בית קטן, ירקרק־דהוי, בתוך חצר נטועה עצי פרי. בין החצר לרחוב גדר אבנים עשויה עמודים זעירים בסגנון רומי. שער ברזל, צמחי מתכת משתרגים עליו.
ירד העגלון מדוכנו, חטף את המזוודות ונכנס לחצר. צדפים נתפצחו תחת כפות רגליהם. התעכב ליד בריכה מעלה ירוקת הבנויה צפחות־אבן־ירושלמית והסתכל בדגי הזהב השטים בה. מאושר היה בילדותו אילו חי בבית כזה… הכניסה, במה בתבנית קשת, ועמודים מקיפים לה. שלוש דלתות לבמה. מימין ומשמאל דלתות קטנות, ובתווך, דלת רחבה. על הדלתות ידיות של נחושת, להקיש בהן. אין כתובת להעיד על בעלים. בדלת השמאלית פעמון יד.
הוציאה אמו מַפתח מארנקה ופתחה את הדלת הימנית. נענתה הדלת בחריקה. שיער שחדר זה הועידה אמו לשימושו והסיק שהדלתות האחרות לדירתה. ובכן, כך. יודעת האם נפש בנה. כניסה לחוד, משאת נפשם של צעירים.
הכניס העגלון את המזוודות ויצא. עמד רגע בחוץ מהסס אם לבקש שכר, והלך לו. נתרעם על קמצנותה של אמו. אשה שיש לה רכוש כזה יכולה להתיר לעצמה נדיבות.
הזמינה אותו להיכנס.
“יפה.”
“נאה. אולם בית מוזר. ליהודים שאיפות משונות לבנות להם היכל־של־כיס… בעוד כמה שנים נצטרך להרוס את הבניינים הקטנים האלה ולהקים במקומם בניינים מודרניים גדולים…”
“מדברים על חשמל. על כל פנים מים יש בשפע…”
עבר בפרוזדור, הציץ למטבח המבהיק בנקיונו ונכנס לחדר. כשראה את הרהיטים נעצבה רוחו. בהמיית־נפש התבונן ברהיטים שהקיפוהו בילדותו. דקוּת־הבנתה של אם, הרי זה ממש תוֹכוֹ של החדר ביפו, כאילו לא נגעה בו יד; מיטת הברזל הגדולה שגדרות מקומרים לה משני צדיה, עליה שכבה אמא בחוליה; הכורסה שרפידתה מרופטת, עתה־זה קם ממנה אבא, תוגה סתומה בפניו, וקיפל את העתון בהקפד ובדייקנות; הכיסא שמשענתו מעשה־גילוף פרחוני, עליו היה נוהג לשבת אצל השולחן הכבד נפוח־הרגליים, בהכינו את השיעורים; ומכונת התפירה בפינה, מחופה בשמלת השבת הישנה של אמא ששוליה רקומים בצהוב וירוק; והראי – לפניו עמד הילד יפה־התואר ועיוה את פרצופו כדי להכעיס את אמא… הנה ייכנס לכאן אבא, חלוק המשי לגופו, יטיל בו ובאמו מבט שקט ועצב, יישב בכורסה וישקע בקריאה… אם יפגע בו כדור־משחק או קוביה ירים את עיניו בתמיהה, מה טעמה של פריצה זו לחוג ענייניו… ולאחר כך יסיר את משקפיו עבי המסגרת, יצחצחם בכנף בגדו וישיבם למקומם בארשת קיפוח מוזרה…
הרגיש שאמא צופה בו לנחש את רגשותיו. ביקש להתעטף באדישות ולא יכול. רהיטים אלה יצאו מגדר הדוממים ונעשו רעים בנפש. לפנים רצתה אמא להשליכם ולקנות חדשים. “בית של עניים”… אמרה, איפה ראיתם דירה של רופא שיניים מרוהטת כך?.. עתה נזדקנה ומן הסתם העמיקו רגשותיה. לא זו בלבד שלא השליכה אותם לאחר שנתעשרה וקנתה לה בית חדש וריהטה אותו כפי הנראה במיטב הרהיטים החדשים, אלא ערכה אותם כשם שהיו ערוכים לפנים, לשם שעשוע נעלה, לטעת בלב ילד בן עשרים ושש הרגשה שחזר לביתו.
ליד הארון הצהבהב נשען אל הקיר שלט נושן: י. גרושביץ, דנטיסט, מקבל כל יום בין השעות… אבא המסכן. זה כל מה שנותר ממנו בבית־הנכאת־הזעיר של המשפחה. הציץ באמו. לפנים חשד בה שהיא אנוכית וקהת־רגש, ועתה היא משמרת שרידי־עבר כדרך רגשנים. עשירה – ואינה מתביישת בשרידי עניותה. אמנם אין אלה רהיטי־עניים, מכל מקום הם כלי בית האופייניים לאנשים שאינם בטוחים בעתידם.
נכנס לחדר השני, הופתע למראה הרהיטים הפשוטים ונאים. חדר זה מן הסתם הועידה לו לעבודתו. חבל על הטורח וההוצאות. מכתבה נאה, רצינית, רחבת ידיים, לפנים נשתוקק למשהו מעין זה… והכיסא העמוק, טוב לשקוע בתוכו, להתמכר למחשבה בריכוז הדעת. אפשר להרים את הרגליים על המיטה, לצלול בספר נבון, מתוך שלוות השקט, לאורה הצנוע של מנורת נחושת. מקום נאה לאדם המבקש להמית עצמו באהלה של תורה… פיתוי לתלמידי־חכמים… אף שטיח כאן, להעמיק את הדומיה, לבלוע את הצעדים, וּוילון ירוק־כהה, להרגיע את העין – מקדש־מעט לחכמה.
כשהלך לחדר הרחצה תמה שהתקרה מפויחת הכיור סדוק וארובת התנור פקועה. אמנם אין לו צורך בכל זאת, אך אם נתכוונה שיגור כאן הרי זו מידה של זעיר־בורגנות להקפיד על השטיח ומנורה מעשה־ידי־אמן ולהזניח צרכי אדם. התנחם שלא הספיקה להתקין הכל. מלכתחילה חשב שיבוא כעבור חודש, אולם וויצמן נסע והעבודה פחתה והניחו לו להתפטר ולנסוע לארץ ישראל. כמה תמהו עליו חבריו לעבודה, במשרד הלונדוני, שאיננו “נאחז בצפרניים” “בסולם החבלים שהשליכו לו מגשר הפיקוד”. אחרים היו עושים כמיטב יכולתם לשרת את הציונות מלונדון עד אחרית ימיהם… טוב שנטע אלוהים בינה בלבו ולא הירבה בדיבורים. אי אפשר להסביר למי שאינו מבין מאליו ש“הברית” יקרה לו מ“סולם החבלים”. יחשבוהו ליהיר או שוטה. יפה שתיקה לחכמים ואף לשוטים אינה מזקת.
חזר וראה שאמו פורקת את מזוודותיו ומכניסה את חליפותיו לארון. תמה מה לשמלותיה בארון, לפנים נתנה את שמלותיה הישנות לעוזרות הבית. מה כאן, קמצנות? או שמא נתפתחה בה חולשה לדברים ישנים? מחמאה נאה לה: לשעבר היו לה עלומים ויופי וחבל להשליכם… באמת יש לה נטייה לשמר חפצים חסרי ערך. היא ייסדה את ארכיון הגמנסיה. וכן משמרת היא מכתבים נושנים, שברי כלים, עט שכתב בו הרצל, וכדומה.
“למה לָך לטרוח? נשתה תה קודם. הרבה שעות ביזבזת בנמל?”
“ביזבזתי? – לא הרבה שעות…”
“אם את רוצה לפרוק דוקא עכשיו, אעזור לך.”
“לא, אתה שב במנוחה. אני אינני צריכה לנוח… גם לא קמתי מוקדם כמוך… פשוט לא עצמתי עין כל הלילה.”
שניהם צחקו בחשאי. יכול הוא לסלוח לה הכל, ולהדיח את המשקע המר. וכי מחמת אנוכיות בלבד עוללה לו מה שעוללה? הרי לא ביקשה שיפרנס אותה. “להצילו” רצתה. מתוך אהבה. מה לעשות שגם האהבה חטפנית וקמצנית כאנוכיות? אשמתו שלא ידע להגן על עצמו. עתה הגיעה העת לתקן את המעוות, אבל בלי טינה שבלב. תמה “מלחמת עשר השנים”. גברה עליו בעוֹרמה. ינצחה בנִשְקָה, אך – בשתיקה. למה לצעֵר בדיבורים?
“אבל אל תחשוב שאני עייפה. אמא עייפה רק כשהיא לבדה. אם יש מישהו לטפל בו היא בכלל־בכלל לא עייפה. הדוקטר כהן אמר לי שאשכב. ה, ה, ה, הוא התפלא שאני יכולה לקום ולנסוע בכרכרה. ה, ה, ה, אני צחקתי ממנו. דוקטר כהן, אמרתי לו, אתם אינכם יודעים שום דבר במדצינה. כל יום תביא לי את הבן שלי מחוץ לארץ, ואני אקום בריאה ושלימה…”
“מה קרה לך?” שאל בדאגה.
“לא קרה. זה בא מעצמו. אני לא צעירה. והגב שלי נעלב שלא שמתי לב אליו; אז הוא נתן לי מכה קטנה על הכתף ואמר: מניושקה, הנה גם אני כאן. לא יפה לשכוח ידידים ישנים… תמיד עמדתי מאחוריך..”
היא מתפנקת, לטעת בו הרגשה שהיא זקוקה לו, בלי להכביד. גונחת מתוך בדיחות הדעת. שברון לב מוצנע היטב בתוך מהתלה תמימה. פח לנער־הפתי. אמא יקרה, טעות קטנה בחשבון. הכל גלוי וידוע, כמכתבים האחרונים, המכוּונים להדאיג, והצער מוצנע־לראוה בתוכם. יודעת אֵם נפש בנה. אין כפית מרה בלי סוכריה ואסור לגנוח בלי לחייך.
מה שמתחולל בין אם לבנה הוא אהבה, החשד והמרירות בכלל. אם לא כך, מנין עקת־הלב? אשמתה שהוא מקשיב לה כזקיף העומד על המשמר. כמה פעמים גנבה את דעתו לתועלתו בלי נקיפת מצפון. אילולא דגניה, אפשר לא הגיעה לכך. ביום שהודיע לה על כוונתו ללכת לגליל נעקרה הפשטוּת ממעשיה. דרכה־עוז למאבק. וברגע שהיתה קרובה למפלה הוציאה מגנזיה נשק סודי וקטלני, והשתמשה בו בלי היסוס.
כשנודע לו הדבר בפאריס, כבר היו שלוש שנות לימוד מאחוריו, וארץ ישראל סגורה ומסוגרת.
ד
נזכר פגישה שהועיד לפקטורובסקי במסעדת הסטודנטים בְרו דֶזאיטליֶן. ציפה לו בשמחת־לב תמימה, מתכנן איזו מהתלה מעשית לכבודו. מרגע שהכירהו, כמה מעת־לעת לפני כן, חיבבו. פקטורובסקי היה סטודנט לרפואה מרוסיה, בחור עליז־רציני, ארך רגליים, קלסתר פניו גברי ונעים ושער מקורזל משתובב על ראשו וגולש על אזניו. ידידותם גברה כשגילה לו פקטורובסקי, בעיניים נוצצות, את תוכניותיו. כשיקבל את התואר, יעלה לארץ ישראל וישמש רופא ביישובים הנידחים שבגליל. מאז נהגו להיפגש במסעדת הסטודנטים, הוא מספר זכרונות מן הגמנסיה ופקטורובוסקי שותה את דבריו בצמא.
בא, צוהל, כדרכו, מושך אחריו סיעה של סטודנטים, ומגרש אותם בחומרה מבודחת: “אסור להפריע לישיבת הועד המאוחד לשחרור היהודים.” הציע לו לבלות ערב על חשבונו במונמרטר “לזכר בחינה מנוּולת שמתה בדמי ימיה.” הוא סרב. צחק עליו פקטורובסקי שהוא חי בפאריס כבבית נכאת. “חיי נזירות צפויים לנו, גרושביץ,” אמר לו בכובד ראש, “אסור להתאונן. אבל למה לכל הרוחות צריך להתחיל מעתה? בוא אתי למונמרטר ותדע לפחות על מה אתה מוותר. ולאחר כך, כשתשכב קודח בצריף רקוב בגליל שלך, תוכל להתפאר: אני את מונמרטר, עם כל פוחזיה ויפהפיותיה, השלכתי מאחורי גווי ככלי אין חפץ בו… ואלוהים בשמים יזיל דמעה, מרוב קנאה… בויתור על המאהבת היפה יש הבדל עקרוני גדול בין הלפני והאחרי… הבוז למרה השחורה… יתושי החוּלה יסלחו לנו אם נמהל ביין את הדם שלנו…”
בעיניים לחות סיפר לו למה הוא מוקיר את רגליו מבתי השעשועים ועולה על משכבו בעשר. פקטורובסקי לא האמין. איננו נראה כאילו מקננת בתוכו השחפת. “לא תמיד מה שמכרסם בפנים נותן אותותיו גם בחוץ,” אמר לו. פקטורובסקי צחק: “מה שיפה לפואֶזיה אינו מתאים למדיצינה.” הלך עמו לבית הספר ובדקו. “אתה בריא כמו שור הבר,” געה פקטורובסקי בצחוק. “השור המסכן, מסרסים אותו נגד רצונו; ואתה?” סיפר לו שנבדק אצל רופא מוסמך. “שילך לתפור נעליים…” לא נחה דעתו. הלך לרופא מומחה ואף זה אמר כך. הוא בריא לגמרי. נדהם. הלך לחדרו, שכב על המיטה, מזועזע. “לא יתכן. עד כדי כך כל האמצעים כשרים לעקור חלום מלב נער?..” קם ממיטתו בחמת זעם. לא היו לו כלים לשבור, הכל משל בעלת הבית. ואמא ממילא לא תשמע נפץ הכלים בהישברם. חזר והטיל עצמו למיטה. הניח שני מרפקיו על שולחן הזכוכית וראשו בידיו: לא יתכן! לא יתכן! כשהאיר השחר פשט את בגדיו.
לא כתב לה מה שנודע לו. ביקש שלא ישלחו לו כסף. מוטב שלא יתיר להוריו להקדיש את חייהם למענו, כדי שלא יתבעו חוב מוסרי כשיחזור לארץ. היא התעלמה מבקשתו. מכתביה היו עליזים ומלאי תקוה. סיפרה לו שעזבה את עבודתה בגמנסיה ו“תתפלא שנתגלו כשרונות גדולים אצל אמא הטפשה שלך. פשוט מצחיק לראות איך אני מצליחה בעסקים. אבא לא מאמין למראה עיניו. אגב, המחלה של אבא איננה חוזרת עוד ובקרוב הוא ישוב לעבודה… אנחנו עשירים ממש… שאל את הבחורצ’יק שהביא לך את המכתב…” אבא לא כתב אף פעם. לכל היותר הוסיף דרישת שלום בכתב ידו.
לא החזיר לה את הכסף ששלחה לו, מפני שהקשר נותק. עמד לקבל עבודה במשרד והנה הגיע כסף מאלכסנדריה, ומכתב תחת כותרת ותמונה של הוטל אכסלסיור אלכסנדריה. גם את הכסף הזה לא החזיר. אם נתעשרו אין חובה מוסרית לכלכלם לעת זיקנה… מצפונו לא הציק לו. אנשים הדרים במלון אכסלסיור יכולים להפריש סכום כסף קטן לבנם. מה איכפת להם אם “ישחית” את השכלתו, שרכש בכספם, בשדות דגניה? וכי מִפִתָם חסכו? משוד עניים… אדרבה, כסף שהוא נוטל מהם עתיד לחזור, בעקיפין, אל הנגזלים. תלמודוֹ לתועלת המפלגה, העושה בשביל הפועלים, הוא תמורת כספם שנעשקה על ידי סֶחֶר־מֶכֶר.. אמנם צל מוטל על מקח־הכסף. לדידם הליכה לדגניה הריהי איוולת. מה איכפת להם אם הוא סבור שרעיון גדול מוליך אותו לשם. הם אינם מאמינים. אי אפשר לדרוש מהם שישלמו כשאינם מאמינים. אם הוא מסכים לחיות על חשבונם סבורים הם שויתר על חלומותיו. יש כאן גניבת דעת. כתב להם מכתב והצהיר: “שום דבר לא נשתנה. כשאחזור לארץ אלך בדרכי. האם לא חבל לכם על הכסף שאתם מבזבזים עלי?” שלחה לו איגרת קצרה: “למד. תחזור, נדבר.”
יום אחד הגיע לפאריס אדם שהצליח לברוח מארץ ישראל. סיפר לו על הרדיפות ועל הרעב. שאל על הוריו. סיפר לו שלאחרונה ראה אותם בתלאביב. אביו חולה, ואמו, לאחר שסגרו את הגמנסיה, מתפרנסת מעבודות־בית.
מזועזע ממה ששמע כתב להוריו ותבע שיגלו לו את האמת. “בימים ההם אסור היה לאדם להראות שיש לו עושר… אתה, שהנך בחור פיקח, איך אינך מבין? רוצה אתה שנהיה שנואים על הכל?…” כתבה לו אמו.
שלחה לו תמונה שלה, לבושה נאה, מחייכת. ולאחר כמה ימים הגיע מכתב: אבא מת… “אתה יודע מה היה אבא בשבילי. עתה, בלעדיו, אינני יודעת למה לי לחיות? לולא אתה, פרוייקה, וההרגשה שאתה זקוק לי, מי יודע מה שהייתי חושבת לי?…”
המכתב ציערוֹ והרגיזוֹ. ספק אם היתה מעיזה לכתוב כך אילו ידעה מה ששמע בילדותו מפי אשת הדוקטר כהן, מן הסתם מעשה־נקמה אכזרי מוצנע היטב. “כמה שהילד הזה דומה ל…” אמרה ובלמה את פיה בידיה. “אני מקוה שלא שמע.” בדמיונו, מחמת קריאת ספרים שאינם לבני־גילו, נתן פירוש נורא לשתיקתו העמוקה של אבא.
מרוב גאוותה לא יכלה להודות שרגשי לבו כמוסים ממנה. “אני אינני כאמהות אחרות, אני משתדלת להבין את הילד, אני לומדת אותו, כמו ספר..” התפארה פעם באזני חברתה, לעיניו. בן שבע היה, ושמר בזכרונו את דבריה אלה. מה שאיננה יודעת – אינו קיים. היתה חוקרת את תגובותיו בשיטה שלמדה מדוקטר קיריפיצ’ניקוב. אין תגובה אין מועקה. אף פעם לא שיערה איזה סוד מעיק עליו. מאהבתו אותה, כבש את סודו בלבו, שלא לצערה.
כשבגר – מחל לה. אולם, מכתב זה, טעמו רע. אפשר צביעות כאן, או אונאת עצמה. ואולי נתכוונה לצערו ולהעיר את רחמיו. ידע שלא אהבה את אביו. קצת ראה וקצת שמע. הה, יום יבוא ואף החיים במחיצת אבא עתידים להתפרש כקרבן למען שלום הילד.
הציץ בה כשהיא תולה את החליפות בארון, איזו גמישות, והיא מתאוננת על מיחושים.. קומה יפה, גיזרה של אשה צעירה, ובשערה השחור לובן־השיבה כקסם התבונה. אש כחלחלה בעיניה – וקולה – כזמר־תמיד. דומה היא לגיבורות הספרים הרוסים – נשים גאות, עלופות סוד, המוסרות נפשן למען זולתן. הנה, פרק הסיום. והגיבורה, נאנחת על חייה השבורים והרצוצים… אך יש שכר ליסוריה. דוקטֶר אפרים גרושביץ, בנה, חזר לביתו. העיקר, דוקטר.
אבא המסכן! ראש גדול, שיער רך ומבריק נשקף מאחורי עתון, עיניים כהות, נבונות, מביטות מבעד לזגוגיות שחורות־מסגרת, רואות־ואינן־רואות, כממרחקים.
היה מראשוני חובבי ציון ברוסיה. חובב ועושה. בא לציון והלך לראשון לציון. וזו לא האירה לו פנים. נגזר עליו להיות אוהב ולא נאהב. ומחמת מחלה ממארת נאלץ למכור את חלקתו ולעבור ליפו. הזניח את האיכרות ועסק ברפואת שיניים, מקצוע שלמד ברוסיה ולא סיים חוק לימודיו. אף על פי שלא היתה לו תעודה, השלטון התורכי לא הקפיד. מְרַפא והשיניים מתוקנות – אפשר גם בלי אַסְמָכָה. קפץ עליו רוגזם של רופאי שיניים בעלי־תעודות. לא גזל את פרנסתם; שיניים רקובות, ברוך השם, היו ביפו העלובה די והותר. על כבוד המקצוע קמו להגן. אמרו: “גרושביץ גונב דעת הבריות.” חוות־דעתם לא המעיטה מספר לקוחותיו. כיבדוהו משום שידע את המלאכה. אולם היה מובדל מאנשים שביקש קירבתם. כל בעלי־תעודות, רוקחים רופאים ומוסמכים לפילוסופיה, עשו יד אחת כנגדו משום שהוא מסיג־גבול. יתר על כן, גינוהו שעושה את ארץ ישראל לפרובינציה ומוציא דיבתה רעה.
בשבתו בכורסה, בחלוק המשי, מאחורי מסך העתונים, נדמה כאילו אין צער בלבו. הכנסתו מצויה, ויש מי שיבוא לשחק עמו שחמט, ואשתו היא היפה בנשי יפו. לימים ראה אפרים, ש“אותו ענין קטן”, פיסת־הנייר, קילקל את חיי אביו. ביום שגמר את הגמנסיה ערכה אמו מסיבה בביתם שביפו. היתה משולהבת כנערה, ואפילו לא נתנה דעתה על המחמאות שחילקו לה רווקים זקנים: “קשה להאמין שהגברת היא אֵם לבוגר גמנסיה, כה צעירה היא נראית…” היתה מציגה את התעודה בפני האורחים ומתפארת בציוּניו. אבא ישב וקרא עתונים, סר וזעף. הוא הבין. מה ההתרגשות הזאת בשל תעודה? הוסר כתם מעל המשפחה? תעודה. בהתלהבות זו הריהי מצטרפת לחבוּרה שמררה את חיי אבא בשל פיסת נייר שכזו…
בימי החורף היה אבא גורר את הכורסה אל השולחן, מעמיד לידו מיחם, מוזג לו תה וקורא ספרים. לראשונה היתה אמא סבורה שהוא לומד כדי לקבל תעודה. אך נתברר שאינו מתכוון לכך. צריך היה להגיש בחינה ביוונית, והתעקש לא ללמוד. אין לו צורך ביוונית לפי ששום ספר בעל ערך אינו כתוב בשפה זו. “סתם סנוביזם!”, אמר, “אין לי פנאי לללמוד שפה מיותרת.”
ידיד אחד היה לו. פלקוביץ. פעם בשנה היה בא לביתם, אומר שלום צונן ל“גברת”, נכנס לחדרו של אבא וסוגר אחריו את הדלת. כעבור זמן מה היו נשמעות קריאות שמחה מתוך החדר. אף קולו של אבא היה מתרומם, שלא כרגיל, כעוס ועליז חליפות. וכעבור זמן מה היתה נפתחת הדלת ופלקוביץ, פרוע בלורית, המקל בעל גולת הכסף בידיו, היה מתפרץ מתוך החדר, וקורא בזעף:
“גרושביץ, הרי אתה אדם שאין לשאתו.”
“אל תשא, אם אין זה לפי כוחך,” היה עונה אבא.
יום אחד, כשהיו סבוּרים שאין איש בבית, שמע את שיחתם. פלקוביץ שאלו למה אינו יוצא ובא בין אנשים. “מה אתה לומד שם, טוטו, יוונית אולי?” “מוסינקה,” נשמע קולו של אבא “כל ימי אני לומד רק דבר אחד, ונדמה לי שאני כבר מומחה גדול. אין בקי גדול ממני בענין זה.”
“אדרבה, גלה לעולם, תוציא ספר, נראה אותך…”
“כל החכמה שלי אפשר לכתוב על פתקה קטנה.”
“מתחיל אני לחשוד שאתה עוסק בקבלה, טוטו, זה סימן רע.”
ושוב נשמע הצחוק הנעים. “בקבלה? לא, מוסינקה, לא אני. אני עסוק בנתינה.”
“ובכן, אולי תספר לי את הסוד. מה יהיה רשום על הפתקה?”
“לך, מוסינקה, אני יכול לספר. יהיה כתוב שם: לעולם אל תקח אשה יפה.”
שני הרעים שתקו. לאחר רגע נשמע מתוך החדר צחוק רם. “אח, טוטו, אתה האיש המצחיק ביותר שהכרתי בחיי. מי יהיה מוכן להאמין לך? העולם יתמלא חוקרים צעירים שירצו להיווכח אם הצדק אתך…”
“זוהי הסיבה שאינני מגיש את הדיסרטציה שלי…”
בערב, כשראה את אביו יושב בכורסתו וקורא בספר, היה מתיירא להביט בפניו.
אף פעם לא תקע עצמו לענייני בנו. לא אמר דעה ולא תבע שיתחשבו בו. כשאיימה אמא שתאבד את עצמה לדעת הרים את עיניו לרגע, הציץ בה בסקרנות, וחיוך מוזר חלף על פניו אף פעם לא עודדו לקירבה, וכשבא אליו למרפאה היה מבקשו בנימוס לשבת בכיסא, ומגלגל עמו שיחה כדרך מבוגרים.
“לעת עתה נשתה רק תה, לאחר כך נצא לסעוד במסעדה. לא הספקתי להכין שום דבר, ואינני רוצה שתאכל ארוחה קלה,” אמרה הגברת גרושביץ לבנה, לאחר שסידרה את חפציו בארון.
“אין לך עוזרת?”
“יש לה חופשה.”
“דוקא היום.”
“ארוחה ראשונה אני רוצה לבשל לך בעצמי. אבל השעה מאוחרת ואינני רוצה שתהיה רעב בגללי.”
“אני מוכן לחכות.”
“לא כדאי, לא הכינותי שום דבר.”
“מוטב לי לחכות הרבה זמן ולאכול ארוחה שלך, מאשר…”
“למדת משהו באנגליה. נימוסים. אם רצונך דוקא, אני מסכימה, אבל קודם נשתה תה.”
כשיצאה למטבח סידר את ניירותיו במכתבה. במגירה העליונה הניח את הגליונות הארוכים הכתובים בכתב צפוף ונאה: הרצאות שהרצה באנגליה ובגליציה. עכשיו יוכל לערכן למאמרים. מעניין אם גם מוניה ואלעזר יהיו נדהמים, כאותם בעלי הלכה שמרניים מפולין וגליציה, בגלל רעיונותיו המקוריים. ההשקפה על תפקידה של בריטניה מפתיעה אותם. עדיין לא נשתחררו מנקודת המבט של היהודי בן העיירה הקטנה הסבור שגויים נאורים יצילו אותו מפני החוליגאן המבקש לשדוד את רכושו. “ניתוח המדיניות הבריטית” שלו, סבורים הם, אינו אלא חוצפה. להאשים את העם, שהוכיח אהבת ישראל יותר מכל העמים, ברצון להפיק טובת הנאה לעצמו מן המנדט בארץ ישראל… איזו חבורה של תמימים… אם כך או כך, עד שחזר לארץ ישראל כבר הוא “קו”. מכל מקום, בויכוח עם הבונדאים נחל נצחון. בניגוד לאחרים לא נסתפק בכך שקרא להם עוכרי ישראל. בלשונם הכה אותם. כדאי להציע את הנוסח שלו באזני מוניה ואלעזר והדוקטר. “שומה עלינו לראות את הסוציאליות כענין המסתבר מתוך העבודה הלאומית שלנו בארץ ישראל ולא כענין הקשור בה קשר מותנה. אין זה שיווי משקל, שמור בקפדנות, בין שני יסודות, אלא אחדות המושגת על ידי שיטה ביישוב הארץ.” כמו כן כדאי להציע לחברים להפסיק את השימוש במושג הגירה ולבטל את השם “משרד ההגירה.” מלה זו, המבטאת תהליך נדידתם של מעמדות מידלדלים, איננה מתאימה לשיבת ציון, ולכן רצוי להשתמש במלה עלייה, שיש לה גם משמעות רוחנית־מוסרית. בהזדמנות זו כדאי לדבר על ארגומנט האנטישמיות. דיינו בדיבורים על טבע הגוי. שום ברכה לא צמחה לנו מכך ואף ידיד לא קנינו לנו. אפשר להוכיח טעותם של מתבוללים ולהכותם אל החומש בנימוקים מדעיים. העלייה לארץ ישראל איננה מסלקת מהחברה האירופית “אלמנט” מוּדח של החברה בדוגמת המהגרים לארצות הברית. העלייה תוציא מאירופה חומר אנושי אחר. למשל אותו נער שבא באניה, וויסמן כמדומה. תתפנינה עמדות כלכליות שהיו תפוסות בידי יהודים. כמו כן, תתבטלנה עמדות כלכלה מסולפות ומיותרות, פרי האנומליה היהודית. פינוי עמדות זה, ככל שהתהליך יהיה מגובש והמוני יותר, יעשה לביטול האנטישמיות יותר מכל כשכושי הזנב החנפים של המתבוללים…
נזכר בנאום שנשא בלמברג. קהל גדול מחא לו כף בהתלהבות. לאחר כך צבאו על דוכנו, שאלו שאלות, לחצו את ידו, ואמרו לו יישר כוח. יצא מארץ ישראל נער ועתה הוא חוזר אדם צעיר שתהילתו בפי כל. וויצמן שיבח את נאומיו והזמינו לשמש במשרד בלונדון. חבריו למפלגת “הפועל העברי” בחרוהו למזכירות המרכז ולועד הפועל של התנועה העולמית. נאה נאה… ואמו נוהגת בו כאילו הוא נער שאפשר להשפיע עליו בתחבולות עורמה משפחתיות…
היא חזרה מהמטבח והביאה על מגש־כסף שני ספלי תה מהביל וצנצנת כרסתנית של סוכר. התפלא שדירתו כבר מצוידת בצרכי אוכל. סבר שייכנסו לשתות בדירתה. תוהה היה אם לא רצתה לטעת בו הרגשה של בעל בית.
“הייתי בטוח שנשתה תה אצלך,” אמר, כשישב ליד השולחן ויצק סוכר לספלו.
“וכאן מה? אין אנחנו אצלי?”
“התכוונתי, בדירה השנייה…”
“דירה זו אינה נאה בעיניך?”
הוא הניח את הכפית על השולחן. “כאן את גרה?”
“אלא מה חשבת?”
“חשבתי שכל הבית הוא שלך וכאן… אחד האגפים.”
“מה פתאום חשבת?”
פניה ניצבו לנגד עיניו, תמימים, זרים. התכעס. “מה פתאום? חשבתי שאת קורח בן יצהר.”
“מי זה קורח בן יצהר?”
“אמא, כתבת לי שיש לך הרבה כסף.”
“בשבילך, אבל לא בשביל שטויות.”
“שטויות? הרי כל ימיך חלמת על רהיטים חדשים.”
“חלמתי?… רציתי. אבל זה לא חשוב. עכשיו נוכל לחסוך לנו קצת כסף. הכסף יזרום אליך עכשיו….”
דחה את ספל התה, כמדיר עצמו מהנאה. “עכשיו רק דבר אחד אני רוצה לדעת, מה פירוש מלון אכסלסיור?”
“אינני מבינה.”
“שלחת לי מכתבים מאלכסנדריה על גליונות של מלון אכסלסיור.”
“אה, צחקה, שם גרה חברה שלי…”
“ואתם, היכן גרתם?”
“הקהילה התייחסה אלינו יפה מאוד. סידרו לנו מיטות בתלמוד תורה…”
ובכן, חיו ככל הפליטים, היושבים על מיטלטליהם, בין תקוה ליאוש, ומתפרנסים מכל הבא ליד. ואבא עבד מן הסתם כעוזר לרופא שיניים. ופעם בשלושה חודשים, בדייקנות של בית עסק גדול, היו מטלגרפים סכום כסף לפאריס, כדי שהבן המוכשר יחזור הביתה דוקטור. והוא, תם שכמותו, מתוך עצלות ואנוכיות האמין למכתביה הכוזבים ולא לאיש שסיפר לו את האמת… “אסור היה לאדם להראות שיש לו עושר”…
אם כן, זה פשר החיוך הערמומי… היטב ידעה למה הוא מחכה, לאחר הפגישה עם מטרסו, הכרכרה, מלבושי המטרונה, המכתבים. היא הכינה לו הפתעה קטנה… בקוצר רוח, מחייכת בלי סיבה, כנערה קטנה שאיננה יכולה להבליג על חדוותה כש“מבשלים” מהתלה מעשית למישהו, ציפתה לרגע שתפול עליו התדהמה, בהיודע האמת, לכשיראה את הרהיטים הישנים מקולפי הצבע, חדר האמבטיה המוזנח והמטבח המפויח…
הילים ועיש! הערֵם וחיֵה, אומר הערבי. ומעשה עורמה זה אינו חשוב אצלה שקר, אלא פקחות גדולה. יתר על כן, גודל נפש. הגישה לו את הדלוּת כמתנת אהבה מעוטפת בנייר זהב ומקושרת בסרט צבעוני.
“למה לא סיפרת לי?”
“לא רציתי לצערך.”
חדוות הנצחון נשקפה מעיניה. חביבות עליה מהתלות גדולות, שעשועי־הפתעות. בדרך זו היתה מסוגלת לגלות לאבא, לפתע פתאום, שאיננה אוהבת אותו. ולאחר כך היה קופץ עליה מצב רוח מרומם, מחמת ההתפעלות מן המשחק הטראגי. וכי שיקרה לו? חס וחלילה… רק כתבה דברים הדומים לאמת. “דרך מקרה” השתמשה בנייר של מלון אכסלסיור. לפעמים שיקרה ממש. אבל זה לא היה שקר אלא נדיבות רוח. כדי שלא לצערו… הילים ועיש!
“אני רואה שאינך שבע רצון. אני מבינה אותך. רצית כניסה לחוד. נחסוך קצת כסף, נסדר לך כניסה, ולא תצטרך לעבור בחדרי.”
“אין צורך.”
פניה קדרו וחרדה נשקפה בעיניה. “למה?”
זה הרגע להנחית את המהלומה. אינני – מתכונן – לגור – כאן! כתבתי – לך – בפירוש – מה – אני – רוצה – לעשות… והקץ למלחמת עשר השנים…
אולם, מה לעשות שבאמת אין לה כסף להתקיים?
שתק. אין טעם להתקוטט מיד. יש זמן. דרושה הכנה. זהירות וחוש מידה. “אמר הקב”ה ללשון, כל איבריו של אדם זקופים ואתה מוטל, כל איבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות, אחת של עצם ואחת של בשר," נזכר נאומי “הזקן” בשבח השתיקה. ממילא יצטרך לשבת כמה ימים ביפו ותלאביב. מן הסתם ידרשו ממנו להרצות על מסעיו באירופה.
איזו אשליה! בטוחה היתה שכבר ויתר על חלומות נעוריו. אלא שחששה שמא יבואו חבריו וידרשו ממנו לפרוע את השטר. כעת נתברר לה שלא נשתנה כלום. ריח של סכנה. העיניים תובעות תשובה.
“אינני מתכונן להכניס לכאן נערות שאצטרך להתבייש בהן.”
עיניה הבריקו.
“רציתי לומר… אני שוכבת מוקדם לישון, ואם תשוב מאוחר תחשוש להעיר אותי.”
“מילא.”
“מה מילא, לא איכפת לך להעיר אותי? ילד רע.”
המשחק נמשך. הכדור נפל בין רגלי הסוס, נתגלגל בין גלגלי העגלה, ויצא בשלום. חבורת הנערים מזנקת לכביש. המשחק נמשך.
“הו, נזכרתי. יש לי הפתעה בשבילך.” היא פתחה את הארון והוציא שלט נחושת קטן: דוקטר א. גרושביץ. ולמטה: גברת מ. גרושביץ. וחבילה של כרטיסי ביקור בעברית ובאנגלית: דוקטר א. גרושביץ. תלאביב. לילינבלום 11. ת.ד. 96.
היא הציצה בו, חייכה ואספה את הכרטיסים לתוך מגירה. “עוד תצטרך להם.”
“ועכשיו נלך להכין משהו.”
“את עושה את כל עבודות הבית בעצמך?”
“עד לפני כמה זמן. אבל בגלל הכאבים בגב לקחתי עוזרת. פעמיים בשבוע.”
“בגלל כאבי הגב או מאחר שאין עוד צורך לשלוח כסף לאנגליה?”
מעתה אין מה להסתיר. הכל גלוי.
“גם זה.”
“וממה את חיה?”
“עד לפני זמן מה עבדתי בגמנסיה.”
“אותה עבודה?”
“בודאי.”
“למה עזבת? הרי אינך יכולה לקבל פנסיה בגיל זה.”
“בגלל הבריאות. וחוץ מזה…” הביטה בו בשאלה “לא אלך לאיבוד.”
ובכן, עזבה את העבודה. הכל מתוכנן. ועתה – הריהי מוטלת עליו ועל צוארו. אם ירצה להגשים את חלומו ולחיות בדגניה, הריהו כמי שגוזר על אמו, שהרופאים אסרו עליה את העבודה, להתפרנס מעמל כפיים. במלים אחרות: מבקש הוא להקריב את אמו על מזבח הרעיון. ובכן, המלחמה לא נסתיימה. בינתיים היא זכתה. לא יוכל ללכת לדגניה.
הנה ביקש לחיות באמונתו. באה המציאות וטפחה על פניו. שוב אין הוא בן־חורין לבחור לו דרך. אילולא לקח את כספה לא היתה נופלת על צוארו. אמנם, גנבה את דעתו, אך אינה ראויה לעונש. הוא טעה – וחייב לשאת בתוצאות והקץ לחלום־דגניה… איך ישא פניו אל רעיו? שמַן ישורון ויבעט, יאמרו. בשנות הרעה ישב לו בלונדון ולמד באוניברסיטה, ועתה חזר – “רב־מטעם” יועץ מוסמך לתנועת הפועלים בארץ ישראל…
אין טעם לרחם על עצמו. אמו קיעקעה את בירתו, אך עוד יש תקוה. אמת ניתנה להיאמר, עד עתה היו חייו נעימים יותר. האמין בעצמו שעתיד הוא להגשים את חלומותיו. מה נפלאים חיים־קודש־לרעיון בלי קלות דעת, תיפלות ותאוות הרכישה. אילו הלך בדרך זו עד תום יכול היה לשמש מופת לרבים. באה אמו ועשתה אותו בעל־מופת שנתבדה. וכעת, מי יאמין לו שלא מתוך תאוות־כבוד ופחדנות ישב כל השנים הללו באירופה?
“שבע שנים חכיתי לרגע הזה… אבל לא תיארתי אותו כך…” אמרה לו.
“כמוני כמוך.”
ה
לפנות ערב הלך למסעדה של אסתר מנדל ולא פגש איש ממכריו. בכל מקום פנים חדשות… מן הסתם חבריו סבורים שלא חזר, אף על פי שטילגרף להם.
ראתה אותו אסתר מנדל, יצאה מן המטבח, היטיבה את משקפיה על עיניה ואמרה: “השתנית אבל אפשר להכיר אותך, גרושביץ.”
“מה חשבת שאֶשתנה הרבה? רק רכשתי לי קצת שָנים לאוסף הצנוע שלי.”
“לא רק שנים, גרושביץ. אומרים שמילאת כרסך. אבל אתה נראה בסדר. אני שמחה לראות אותך ככה. בסמרטוטים האלה הלכת גם בלונדון?”
“לא בדיוק אלה. התאמתי את עצמי למנהגי המקום.”
“כך? ובכן, למעננו התקשטת… אבל הבגדים רשאים להיות מגוהצים, גרושביץ. מגוהצים זה בסדר. אפילו נקיון כבר איננו מרגיז כאן אף אחד. השתנינו קצת. אבל כובע קש, דע לך, כבר איננו באופנה. תשיג לך איזה כובע צבאי ישן…”
“רוצה את שאתקשט בנוצות זרים.”
“שמע, אתה מוכרח לשמוע בדיחה טובה. מה שחייקין אמר עליך.”
“מי זה חייקין?”
“משורר אחד. אבל הוא בחור פיקח. הוא מכיר אותך עוד מחוץ לארץ. ודאי נפגשתם באיזה כינוס. העיקר, תשמע מה שהוא אמר עליך. עכשיו, הוא אמר, גרושביץ יחזור מדוּקְטָר ענן הקטוֹרת, ונצטרך להעריץ אותו אפיים ארצה… יפה. לא?”
לא רע."
“אבל, אני ארגיע אותו… רק לראות את המלבושים האלה… היהיהי… תלך לשפת הים תשתזף קצת, לפני הכל, אחרת, הפנים החיוורים האלה מתחת לכובע הזה, כמו פנים מפודרים של שחקן תיאטרון שהתקשט בבגדי פועל…”
“נו, ומה נשמע אצלכם?”
אצלנו? אל תשאל. תשב על יד מי שאתה רוצה ותשאל, נו? מיד יתאונן על משהו. קשה למצוא אדם שרוחו טובה עליו אם אין לו כרטיס נסיעה לחוץ לארץ… שמע לי, גרושביץ, בחורים צעירים הנופלים ברוחם אינם שווים פרוטה… תחשוב על זה, גרושביץ, תחשוב על זה… מַניה אומרת שהבחורים שלנו הם יהודים ללא תקנה…. חשבו שהמשיח יבוא רכוב על הצהרת בלפור. חמור מי שחושב כך. אבל המשיח לא ירכב עליו. גם זה אמר חייקין… כאילו שלא ידענו שאת הכל נצטרך לעשות בעצמנו… ובהתיישבות… והדפיציטים… והכל ובכלל…"
ו
ירד ליפו, והלך לבית המערכת דרך סמטאות וחצרות ונהנה מכוח זכרונו. יפו האהובה. אדם שאיננו אוהב את סמטאות עיר מולדתו אינו קרוי אדם. נזכר, עתונאי אחד, יליד הארץ, ברנש המהדר בלבושו ומגלגל בצרפתית צחה, שנפגש עמו בתיאטרון פאריסי והיו מהלכים יחד ברחוב. “שאַנז אֶליזֶה!! קֶל פינֶס!” אמר לו בחרדת קודש; והוסיף בעברית: “איזו תרבות, איזה עידון, עיר יפה, פאריס היא המולדת השנייה של בעלי הטעם הטוב… שוה בדמיונך: רחוב בוסטרוס, ככר הסראיה… הההההה… חובבי הבמה העברית…” לשעבר העריץ את הבחורים הללו מהמושבות, גברים עצמאיים, מפלסי־דרך־במרפקים, תקיפים ואכזרים. והרי מה שקרה להם. נתבגרו קצת, נסע לפאריס, נפלו אפיים ארצה…
תחי יפו המסריחה! מי מוציא דיבתה רעה? יש נוי, יאמרו מה שיאמרו. מסביב לנמל היא מגובבת, כסיעה של עורבים על ערימה של דגים טריים. הלאה משם היא רחבה, בתיה מרוחקים, חשדניים. מתבדלים, כאפנדי בבית הקהוה. מסביב ידרסו איש רגלי רעהו, ושולחן האפנדי יעמוד ריק. שלנו הוא גם הסחי בסמטאות העוני, שיעור התמותה המחריד, הכינם הגרדת והעיניים הטרוטות. “באו לכחלה וסימאוה.” איננו תיירים שבאו לראות וללכת. שדרות דקלים, חמור וגמל, נרגילות ומסגדים יקח עמו התייר באמתחת זכרונו, להרחיב עולמו הקטן והמשעמם. באירופה, בבתי נכאת, החדרים מלאים חפצים עתיקים ומיושנים, ובחוץ עומד שוער, מדיו חדשים ומבריקים וכפתוריו נוצצים. יפו כולה בית נכאת והשוער מוצג לראוה. נזכר פלחים מרודים עומדים ברחוב ומסתכלים בפליאה במרכבתו של מנהל בנק־אנגלו־פלשתינה. העגלון במדים, כמלך שירד אל עמו. כן, הכל שלנו. “אי אפשר לעבור בין הבצל והשום ולהדיף ריח ניחוח כמחנותו של הבשם..”
החיש צעדיו כשעבר ליד חנות של בורסקי ויצא לרחוב בוסטרוס. מרכזה של יפו אין לו דמות. עיר זו יכולה להימצא בכל מקום על חוף הים התיכון. כאן, אין חשיבות ללשון. כבר יצאה מכלל שפת־עם, ועשויה היא אותות מוסכמים, שיש להם מהלכים בכל עיר נמל. כאן גרים דוקטר לבונטין ודוקטר אלפונס והאדון חיימסון. מי שנכנס לבתיהם כאילו קפץ ליבשת אחרת. שם אירופה בזעיר אנפין, חנוטה, משומרת, חסרת־רוח־חיים. ואף הם עצמם, רוחות רפאים. הם חיים בציון ולא בפלשתינה. כך, אין הבדל בין ארץ ישראל לאוגנדה. ציונים הרוצים להקים כאן קולוניה של לבנים בארץ נחשלת טועים טעות מרה. הכל שלנו, וגורלם של ערבים בכלל.
היה מהרהר אם כדאי לו ללכת למסיבה בבית מטרסו. אמו אמרה שיהיו שם כל עסקני היישוב, “העורכים להם בנקטים כל שני וחמישי, כמו שכתוב בהפועל העברי, כדי שלא למות משעמום”. לשעבר סגנון זה היה חביב עליו. עתה, כמדומה, סר טעמו. דרכם אינה דרכנו אבל אין לזלזל בהם. לפי שעה הכוח בידם. יתכן שיבוא דיזנגוף ואולי גם דוקטר אידר. אמו, בעצם, אין לה ידידים אלא “קשרים”. אין כל רע אם ילך למסיבה ויתהה על קנקנם מקרוב. אפשר טובה עתידה לצמוח מכך למפלגה. לא הכל מלחמה. לפעמים טוב שיש אדם היכול לצקת שמן במקומות החיכוך. אמנם, את כולם הוא מכיר מימי נעוריו. אבל היכרות זו אינה נחשבת. היו נחלקים אצלו לשני סוגים. אחדים היו צובטים את לחיו בלכתו עם אמא ומתעלמים ממנו כשהוא בלעדיה. אלה היו שנואים עליו. אלה שהיו אומרים לו שלום בהיותו לבדו היו חביבים עליו.
הגיע לבית המערכת ומצאוֹ סגור ומסוגר. כשהגיע לביתו ראה את אמו בפתח הבית משוחחת עם זקן, במשקפי זהב.
“והנה בני, אמרה, הכר נא בבקשה. דוקטר אהרנקרנץ.”
“אשמח מאוד,” אמר האיש במבטא גרמני מובהק.
“דוקטר אהרנקרנץ, הוא בעל הבית שלנו, והוא אמר שהוא רוצה לראותך.”
“נשמחתי מאוד להכיר… בחור מפה… דוקטר? זה משהו. האוניברסיטה בלונדון זה כמובן לא ברלין. אבל… פגשתי בברלין ערבי, דוקטר לספרות אנגלית… ה, ה, ה… פינומן! ערבי…”
הרגיש שאף הוא מעין פינומן בעיני הגרמני הקטן. יליד הארץ בן תרבות. גאוות הגמנסיה המקומית. “כל תרנגול באשפתו צוֹחן”. סלד מן התפקיד הטפשי. מכל מקום, ראה ממבטי אמו כי היא רוצה שיגלה פנים יפות לבעל הבית. מן הסתם איננה משלמת שכר דירה במועד.
“אולי אפשר לדבר גרמנית… אני עברית לא כל כך טובה…”
“גרמנית אינני יודע אבל אנגלית או צרפתית… וערבית…”
“הה, ערבית לא…” הלה צחק בקול רם “אבל צרפתית או אנגלית בודאי בודאי…”
ומיד גילגל בצרפתית והחליק לאנגלית בלי לתת דעתו על כך, כשהוא משבשה מדי פעם בפעם במלים גרמניות.
“יואל נא דוקטר גרושביץ להכנס לביתי. יש לי קפה טוב. מחוץ לארץ.”
אף על פי שנכנס אצלו כמקיים חובת נימוס כלפי בעל־הבית מצא בו עניין. תמהונוּת שבו הוציאתוֹ מכלל בעל בית. כשנכנס למסדרון הריח ספרים בבית. נדלקה המנורה וראה דירה מופלאה, עשירה בחפצי אמנות כמין בית נכאת בזעיר אנפין. ספרים עתיקים, ציורים קודרים על הכתלים, שטיחים כבדים, פסנתר־כנף שחור, ואוסף נדיר של טיוטות, פרי עטם של גדולי הדור. שטח לפניו אהרנקרנץ את אוצרו בניד ראש: הראית דוגמתם? הציץ בו בסקרנות להיודע אם הוא בן תרבות. אורלוגין ענק נשקף מתחת לתמונות משפחה דהויות; מטוטלת ענקית, זהובה ומבריקה, ניצבת דומם, טרף למבטו החשדני של פסל־אבן מקומט ומצולק הניצב על ארגז עץ שחור. מעל לפסנתר אפרכסת הנחושת המבהיקה של גרמופון, המרופד בקטיפה ירוקה. “יש לי בטהובן אחד מקורי, ופתק כביסה של ברהמס, וכתב יד של ביסמרק. חילוף־דיעות־על־פיסת־נייר בין הרצל לסוקולוב, בקונגרס הראשון. ופיאה נכרית של אשה זקנה, שבימי נעוריה ראתה את נפוליון ברחוב, רכוב על סוס, בראש הצבא… אין זה אלא קצת מן הקצת. היתר סגור בארגזים ועדיין לא סודר… הדור החדש אין לו עניין בבולים. רק להרויח כסף הם רוצים…”
הוציא אהרנקרנץ מארון הזכוכית בקבוק יין ושני גביעי בדולח.
“ובכן אדוני הוא הסטודנט…”
“כבר סיימתי,” אמר אפרים.
סליחה. שכחתי. רגיל אני בכך. כל היום הסטודנט הסטודנט. כלומר, הגברת אמו היתה נוהגת לדבר כך. אבל אין צורך להיעלב. אדם יכול להיות סטודנט כל ימי חייו. מי שסבור שכבר חדל ללמוד מעיד על עצמו שהוא בור גמור. אמו סבורה שיש לו כשרונות בלתי מצויים. גם אמי המנוחה היתה סבורה כך. נשתה מעט יין לכבוד האורח…"
מזג את היין בכובד ראש ובזהירות לתוך הגביעים, הרים אותם כנגד האור ומזג שנית, מן הסתם שלא לקפח את אורחו, והושיט לו את גביעו ביד נטויה.
“לחיי אלה המוכנים ללמוד לפני שהם באים ללמד.”
הריק את גביעו בנשימה אחת, הניח אותו על השולחן בגבורה, והסתכל בקובעת הריקה כתמיה להיכן נעלם הנוזל. הרים את ראשו לאמור: “שמחתי מאוד להכיר את אדוני.”
ז
האור שפרץ מן הדלת עז כחשמל. נזכר תביעתו של פלוני לממשלה הבריטית לאשר את הזכיון שקיבל מידי התורכים – חשמל בארץ ישראל. מה יגיד רוטנברג? ניתן לשער שוויצמן לא ישקוט ולא ינוח עד שיפקע זכיון זה. נרות חלב גבוהים דלקו בנברשת ענקית, שאגלי זכוכית נושרים ממנה. חיוך של גאוה הופיע על פני אמו כשמטרסו מיהר אליהם, הושיט ידיו, ימנית לאמו ושמאלית לו, לחץ בעוז, כשחיוך מתוק על שפתיו וראשו מורכן קמעה. ידה נתמסרה מתוך ויתור רשלני ועיניה נעצמו לשמע מחמאותיו, ספק מתוך הנאה, ספק מתוך שעמום. אחדים מן האורחים זכר מימי צבוט־הלחי. אלה נתנו בו מבטים משתאים, כמה גדל הבחור? הרגיש עצמו בתוכם כמזכרת־עוון, שלוח מטעם הזמן, להוכיחם מחמת שנתעלמו ממנו. “וזהו אותו נער שהיה מקפץ ומדלג, ידו ביד אמו בדרך מן הגמנסיה? אתמול או שלשום היה הדבר?” תמה על אמו שלוקחת אותו למקום שבו היא מהלכת קסם על הבריות ביופי שאינו מזדקן. מראהו עשוי לבגוד בה ולגלות את גילה. יתכן שנהנית היא מתדהמתם. לפעמים טועים בו וחושבים שהוא בן שלושים וחמש. אף וויצמן טעה. “עד שלא חייכת הייתי בטוח שאתה בן שלושים עד ארבעים. וכשחייכת הייתי בטוח שאתה בן שמונה עשרה.”
עד שלא נסתיימה לחיצת ידיים הסתכל בטרקלין. הרהיטים – פשרה בין פאריס לדמשק. פשרה? לא – קטטה, לפי שהם מגובבים זה על זה. על הכותל – תמונת אשה במסגרת שחורה. איננה לוקחת חלק במהומה. פניה אומרים צניעות אדישות ומכוּת־רוח של יהוּדיה מן המזרח. קטע כותל של בית יהודי. למה הציבה מטרסו בטרקלין? עיניה מביטות נכחה בעצב. האם ישיבה בפני הצלם, לשמר על גבי נייר מה שאין הזמן מחזיק, היא המצערת? או אולי ראו עיניה את בעלה, העומד מאחורי הצלם ואומר לה לחייך. אשה מסכנה. בחייה הכל היו נדים לה ואומרים: מטרסו, נימוסיו מעודנים ועלול הוא לבקש סליחה מסוס, אך באשתו הוא נוהג כבשפחה.
“אני אחוס על אדוני ולא אלחץ את ידו. מכל מקום אני מברכו מעומק הלב שחזר ארצה.”
בחור קשיש, עניבת פרפר, חיוך תם ולבבי על פניו. לא הספיק לשמוע את שמו, חטפו מטרסו והציגו בפני פלוני אדון הנטמן, שהביט בו בחשדנות גדולה והיה מקשיב לשטף דיבורו של מטרסו.
“זהו דוקטר גרושביץ. אדם צעיר חוזר לארץ מולדתו – חג הוא לנו. ואם הוא עושה שירות לעמו ומסיים את האוניברסיטה של לונדון בהצטיינות – הרי זה חג כפול ומכופל…” אמר מטרסו, כשהוא חוטף את סופי המשפטים באגרופיו.
הציץ באמו וראה שעיניה לחות. חשד נכנס בלבו שמא עשו את שובו לארץ סיבה למסיבה. התנחם שסגנון חוגג זה, בלשון רמה ונמלצת, שפת הדיבור היא אצל מטרסו.
מרהיב־עין השולחן הערוך. מיום שפקטורובסקי הוציא מתוכו את השחפת, בתער לשונו, גירגר הרבה בקבוקים לתוך גרונו. אנגליה אינה מצטיינת ביין. עתה יתברר מה אמת יש במודעות של יקבי ראשון לציון וזכרון יעקב… הרבה חכמה תתבלע כאן עד שכל הבקבוקים יתרוקנו. הנה הזדמנות לטעום אראק. איזו ערבוביה על השולחן! הרי זה שפע שבכוחו לבלבל את החמור שבמשל, ולהמית ברעב את המהססים. זיתים וסופגניות ודג מלוח משופד על חוצצי שיניים ועוגות נפוליאון ופיסטוק חלבי ושטרודל – מזרח ומערב נשקו אהדדי. אוי למי שייפתה גם לזה וגם לזה. מתוך קרביו ייצא קול ויצעק לו הרף. העין מכאיבה לבטן. אסור להגזים באכילת פיסטוק חלבי. יודע מטרסו נפש אורחיו. מזנון, דלתותיו זכוכית, משתרע לאורך הכותל. מראה מכפילה את הבקבוקים הכוסות ומיני־מאפה המונחים על מגשים. בתוך המראות נראים האורחים קטנים ועקומים. בפינה, על גבי שש־רגל, מגש נחושת טעון ערימה של בוטנים, כרי עור ממולאים ומוגבהים סביבו. חמד בלבו אותו מקום. במשׂג־יד, על גבי שולחן זכוכית, קערה מחויצת, המציעה פלפלים כבושים, מלפפונים חמוצים, זיתים שחורים, זעתר אפור כאפר. החומוס, החומוס היכן הוא?… ארגז שחור מבהיק שאותיות ערביות גדולות מגולפות עליו, גבו משובץ אבני־חן, מעשה דמשק, עומד ב“כותל המזרח” של הטרקלין. הנה ספלי הקפה, הצאן, וה“טנקה” רוֹעם. אילו הניחו לו ולחבריו את החדר הזה! היו עורכים בו טבח כהלכה. בחברת אלה, אין לו ברירה אלא להטיל על עצמו עולו של דוקטר ולהתהלך בנימוס, כבובת חרסינה, לנגוס כזית עוגה וללעוס זיתים כעוגות…
לא ראה צעירים בקהל. אה, הנה אחד! בלורית גבוהה וראויה להתכבד, עיניים מצומצמות מטילות מחלוקת בין החוטם המעוקם־חשדני והשיער הנלהב. ועוד! שתי צעירות משוחחות עמו. מה שפר חלקו. איש אינו ניגש ללחוץ את ידו. מן הסתם נמצא בארץ כמה ימים. נתיישן… מלבושים פשוטים… מעניין מה הוא עושה כאן?… נפגשו עיניו בעיני הצעיר. הלה נעץ בו מבטים לא־אדיבים והחזיר פניו לבנות לוייתו.
צד מטרסו מבטה של אמו, המחפש מישהו בקהל.
“דיזנגוף שלח ברכתו והודיע בצער שלא יוכל לבוא. מזכירתו נמצאת כאן.”
היא עיקמה חוטמה בחן. “באמת, הרגשתי שפניו היו רעים.אמרתי לו שאסור לו לעבוד כל כך הרבה…” תוהה היה אפרים מנין הסיקה שהוא חולה, כלום איננו יכול להיעדר מסיבה אחרת? לפתע חמל עליה. אשה מסכנה. שאיפות קטנות, חשק פירסום מגוחך, חיים תפלים, גינוני־נימוסין התנפחו בדמיונה ל“תככי־חצר”. הכל חיקוי להוי של טרקלין, שרגליה לא דרכו בו מעודה. בת סוחר העצים, היתה סבורה מן הסתם שהיא עולה לארץ אבותינו למלא תפקיד של גברת אצילה בטרקלינים המקומיים. כאן בארץ של יהודים איש לא ישים מכשולים בדרכה של היפה בבנות העיר בגלל יהדותה.. זה הטרקלין שלה!…
ארץ קטנה, בלי מנהגי־קבע, מפוצלת לחברות “המתבשלות במיץ עצמן”, מטפחות בציבורן, חסר הדמות, געגועים כוזבים על תפארת־העבר שלא היתה כלל. נזכר את שכטר, ליד שער הגמנסיה, הכפיה והעבאיה, הזקן השחור מתחת לעיניים הנוצצות. אף זה חיקוי, אך לא זול! כרוך במאמצים עצומים. אמונה תמימה שזו התרבות הנוצרת־מאליה באקלים של ארץ ישראל… לכן יפה שעה אחת קודם… כדאי לזרז את התהליך…
אין שפה משותפת לו ולמטרסו. אינש באינש לא פגע. בעיני הצעיר הוא נראה מן הסתם כאחד מאנשי החברה הזו רק בשל המלבושים והנימוסים. מה הוא יודע על מטרסו? מה הוא יודע על אמו? אולי טעות כאן. על כל פנים אינו אחד מהם. ולא בא לכאן אלא מתוך סקרנות, ובשביל שלא לצער את אמו.
ברגע שישבו לשולחן הוא ואמו, ניגשו לכאן גם אחרים. כמה גדול כוחה של אמו, שאין יושבים עד שהיא יושבת. ראה בפניה המרוכזים שהיא נותנת ערך למסיבה ומתרעמת על כמה מאישי הציבור שלא באו. ואשה זו מדברת על בדידות ומתרפקת עליו כאילו הוא משענתה היחידה בחייה.
קם מטרסו חיכך ידיו בהנאה, וקמה דממה.
“רבותי, היום נערוך מסיבה בנוסח חדש. לא נאומי ברכה ולא קילוסין, אלא הרצאה קצרה, לכבוד בעלי השמחה. כולנו אסירי תודה לדוקטר אברהמסון שהסכים להרצות לנו הערב על הנושא: האוניברסיטה העברית.”
מחיאות כפיים ורחש של שובע־רצון. אשה מרכינה ראשה אל שכנה והוא מתרגם לה את דברי מטרסו. היא מחייכת. פלוני אומר: “מצוין, כך נוהגים אנשי תרבות, נמאסו הבנקטים.”
“בבקשה, דוקטר אברהמסון, בבקשה.”
אמו תיקנה קמטי השמלה על ברכיה, זקפה קומתה, בנענוע־כתפיים, דרוכה להקשבה. שוב נתעוררו בו חמלה ומורת־רוח. ובכן, בכל זאת לכבודו. בעל השמחה. מן הסתם ביקשה את מטרסו לבלי לגלות את סודה, כדי שלא להרגיז את “נער־הפועלים” שונא־הטקסים. מן הסתם היא מבינה שאין חבר מרכז “הפועל העברי” רוצה שיתפרסם המעשה במסיבה שנערכה לכבודו בבית מטרסו, כשובו מאנגליה. המעט לו שרבים מחבריו, אנשי־עמל־כפיים, מתייחסים אליו כאל נטע זר, יצור ביניים לא־פועל ולא בעל־בית, חציו חשוד וחציו מכובד, והנה יתברר להם שהיה יסוד לחשדם…
ולמה צריך מטרסו לשלם בעד נשף שאמו עורכת לכבודו? ושמא איזה חכם, מבעלי־הבתים הללו, הצליח להסביר לו שכדאי, משום טעם כמוס, לקרב את הנער, שנתחבב על גדולי התנועה הציונית?
מורה בגמנסיה איננו יכול לשנות ממנהגו. הוא מדבר תמיד כבשעה שהוא עומד לפני תלמידיו. כאז כן עתה, שערו האפור גולש על מצחו ומשקפיו מחליקים על חוטמו, הוא מתנדנד כאומר תפילה על השטרוּדל, כדרכו על יומן האיחורים והחיסורים. אמרות־כנף היוצאות מפיו בחיוך מרוּצה מאוּפק מסתיימות אגב חיבוק ידיים על חזהו. אדם שעשה מלאכה נאה זכאי לרגע של נופש מתוך קורת־רוח. לשעבר היה הוא המחובב שבמוריו, אולי בגלל המחמאה בלגבעומר. ומן הסתם מטעם זה גם הסכים לנאום לכבודו, מעשה מורה המתגאה בתלמידו. אמנם, שוב אין הוא קרוב ברוחו לפועלים. בלונדון נזדמן לו לקרוא מאמר של אברהמסון, שניכר בו שינוי בהשקפותיו. רבים מן האדוקים בתורת העבודה נעשו בשנתיים האחרונות מדינאים מאמינים שקיבלו בהשאָלה את כוחה של האימפריה הבריטית לשם בניין הארץ. הצהרת בלפור בילבלה את דעתם. אפילו האכזבות שנפלו להם מידי אלנבי לא פקחו את עיניהם. ועוד נכונו להם הפתעות.
דוקטר אברהמסון פתח בפרשת “עזרה”. “הגרמנים הללו רצו לכפות לשונם על הטכניון שלנו כאילו אין מדע בעברית. היו מרננים שאין הם מגלים את נימוקיהם האמיתיים. הקיסר דיבר מתוך גרונם. אך אין זה העיקר. חייבים אנו להודות להם שגרמו לליכוד היישוב העברי, לעמוד בפרץ. עכשיו שכוחם תש קופץ עלינו רוגזו של האליאנס. דויד העברי נאלץ לקדש מלחמה על גלית הצרפתי. מעטים היו לוחמי השפה העברית אך גדול נצחונם. התקוה בצדקת דרכנו, היא שעמדה להנהלה הציונית בקניית הר הצופים מידי ליידי גריי היל בזמן שהתורכים היו אדוני הארץ. התרשמות שליטי בריטניה מן הבטחון בנצחונם עשתה הרבה לחיזוק הידידות בין שני העמים, שאחד מהם נתן לעולם את התנכ וחברו קיבל אותו באהבה.”
עצם דוקטר אברהמסון עיניו בדבקות ויצא לדרוֹש בשבחה של השכלה. “הארץ מלאה אימפרוביזטורים ודילטנטים המתיימרים לעשות היסטוריה ואין כמעט אצלנו אנשי־מדע צנועים העובדים בהגינות ובדייקנות ובאחריות, ללא כל סמוכין להשקפותיהם הפוליטיות.”
לבסוף התנצל לפני הקהל בשל כל מונח לועזי שהוציא מפיו. הוא כבר ביקש באיגרותיו לאליעזר בן יהודה ולביאליק לתרגם לעברית את המונחים האלה.
הצטער אפרים שאיננו יושב סמוך לקערה של פיסטוק חלבי, או פיסטוק שֶמִי שפיצוחו אינו משמיע קול רם כבוטנים. חלב ודמשק מתחרות ביניהן מי מהן תשא שמה על הפיסטוק, המשובח במטעמי־ פיצוחים, עדין־הטעם שבשרו רך מחוספס ונמוג בפה.
נזכר ביעל שהיה מטייל עמה ברחובות יפו וקונה לה פיסטוק חלבי עטוף בעתונים מצריים מצוירים. אחדוּת דעות שררה ביניהם בנוגע לפיסטוק חלבי, וביום שחתמו את “הסכם־הפיסטוקים” נעשו ידידים. פעם אחת שלח לה, בשעת השיעור למתימטיקה, גליון נייר חלק מקופל יפה כאיגרת ובתוכו קליפה של פיסטוק חלבי. החזירה לו איגרת דומה: “אין לך לב, ככה לגרוֹת!” החזיר לה פתקה ובה רמז שדוקא הלב, הלב הזה שישנו וכואב, הוא שנתפסטק כאן… וסמל לידידותם רבת הפירודים, קליפות הפיסטוק־חלבי, קצת מחוברות וקצת פשוקות.
קולו של מטרסו: “דוקטר גרושביץ הצעיר, ברכה על הכוס.”
הנה, הזדמנות לשערוריה. חבל לגרום בזיון לאמו. אין ברירה אלא לשחק את המשחק עד תום. דומה הוא לסקרן שהלך להציץ מאחורי הקלעים ופתאום נפתח המסך, לעיני הצופים. אם ידבר הריהו “מכיר” במסיבה שנערכת לכבודו. יסרב לדבר – משחק נערים… מילא, ישחרר כמה צפרים מכלובו, תעופנה ולא תחזורנה. הכתיבה – ציד צפרים בכלוב, הדיבור – שחרור. יאמר משהו שיבטא בעדינות הבדל שבינו לבינם. דיבור קצר ולעניין.
"לשוב הביתה, פירושו להחזיר לאנשים את צלמם ודמותם. בלונדון ובפאריס, כל אדם מארץ ישראל, שמימי לא הכרתיו, מיד הייתי מוכן לעשותו ידידי ובלבד שיזכירני את ביתי. אפשר זוהי הרגשת המולדת. אם ניפגש כאן, שוב נהיה מה שהיינו לפנים, איש איש וייחודו, ולא סתם יהודים מארץ ישראל.
אחדים לא הבינו. מה איכפת? די להם ששמעו את המלים הנעימות: הרגשת המולדת. מחאו כף בנימוס. הצעיר לחש באזני שכנתו: ניסע לפאריס וללונדון ליהנות מהרגשת מולדת. שמע וכעס. אף זה לא הבין את העוקץ שבדבריו. שוטים שכמותם הרי אמר להם בפירוש שאינם ידידיו. אילו פגשם בחוץ לארץ היה שמח עמם מפני שדי לו בכך שהם תושבי־הארץ. כאן איננו יכול להתעלם מחילוקי הדעות העמוקים שבינו לבינם. הנערה שישבה ליד הצעיר צחקה בקול רם. עיניים כחולות צרות אורבות בסתר מדרונן של עצמות לחיים משופות. חוטם דק, סוסתי, אציל־נחיריים, שפתיים דקות. סנטר צר ליצני, מחודד בקצהו. סך הכל: שובבות אור רשעות ושמחה לאיד.
לאחר גביע שני התפזרו הקרואים בטרקלין. נחפז אל הפיסטוק־חלבי לפני שיחסלוהו הצעירים. דוקטר אברהמסון ניגש אליו. “שפתים תישק. בכור שטן. מוכן אני להישבע שאין פה חמישה אנשים שהבינו מה שאמרת. אי אי אי, גרושביץ, לא תיארתי לי שאתה סייף שכזה. יש לך מזל שהתורכי קצת קשה הבנה…”
מטרסו עבר לידם. דוקטר אברהמסון כיבדו בהרכנת הראש, בוּז והתבטלות בעיניו. אפרים חייך. כך נוהגים בעלי השכלה בעשירים. אינם מוכנים להודות חס וחלילה שבעל המאה הוא בעל הדעה. אך אינם יכולים שלא להעריך את יתרון הכוח של ממון. הכסף עושה אפילו את השגגות, הבערות, הסנוביות, ותאוות הכבוד של בעליו חשובים לאין ערוך מאלה של המסכן. טפשוּת של קוֹרח היא עניין שתוצאות ממשיות לו. הכסף שתורם ריקא זה – מה הוא מבין בספרות? – להוציא ירחון ספרותי, אינו עניין של מה בכך. אם כסף זה יפול בידי אנשים לא־ראויים דור שלם יתחנך על דברי הבל. וכי אדם צריך להיות איסטניס עד כדי כך שיוותר על הסיכוי להשפיע על התפתחותה של הספרות העברית רק משום כך שיש צורך לפעמים להרכין את הראש בנימוס בפני ברנש שאיננו יודע מיהו מיכה יוסף ברדיצ’בסקי?
“מצוין, דוקטר גרושביץ, מצוין. כדרך האנגלים. קצר וקולע.”
השגיח שאמו לבדה. ביקש סליחה ממטרסו וניגש אליה. הוליכה לירכתי הטרקלין. חפן קומץ זיתים בידו.
"למה עשית זאת?
תקעה בו עיניים תמהות. “מה אתה סח?” ירק חרצן לכפו וביקש שלא תעמיד פני תם. “בבקשה אני אוהבת דברים ברורים, מה לא בסדר? המסיבה… מה רע במסיבה? יש תולעים בפיסטוקים או שמא אתה רוצה הרבה נאומים? ככה זה הרבה יותר תרבותי…” צימצם את עפעפיו כדרך שמסתכלים באדם שאין לו תקנה. “מה – טעם – צריך – מטרסו – לערוך – לי – מסיבה?”.. “אה, אין לי סבלנות לילדים קטנים. לא הצליחו בלונדון לעשותךָ אדם מהיישוב? מטרסו אוהב מסיבות ומודה למי שנותן לו הזדמנות לכך…” נתן בה מבט זועף, חסר רחמים: “ואַת אוספת בשבילו?” “מה אוספת?” “הזדמנות למסיבות.”
“אני מבקשת ממך, התנהג בנימוס ואל תעשה לי שערוריה…”
“לא אפגע בכבודך. אבל מוטב שגם את תשימי לב למה שאת עושה לי. היית צריכה להתייעץ אתי.”
“אני דואגת לך, בני…”
עיניה נוצצו באהבה. לעולם לא תרד לסוף דעתו. עד כד כך היא בטוחה שהשקפותיו בטעות יסודן. מי יגנה את האֵם, שבנה משתעשע בחומר נפץ והיא גונבת אותם ממנו מכיון שלא הצליחה להסביר לו כמה גדול נזקם?
היא רוצה שיעלה לגדולה. היא מוכנה לעזור לו. יש לה “קשרים”. אילו מושגים מגוחכים! בטוחה היא שאלה מחזיקים את מפתח הזהב של עתידו. אמא המסכנה. אפשר מטעם זה היא מוכנה לשאת את ידידותו הטרחנית של מטרסו, אלמן זקן זה, הרוכב על חמור־זהב, רגל אחת במזרח ורגל אחת במערב, אמן השתדלנות, צומת תרבויות, הנימוס והעורמה, תורכיה וצרפת, עראק ושאמפאן, פיסטוק חלבי ועוגת נפוליון…
ושוב מטרסו אצלם, פניו מביעים שאלה ותוכחה. רמזה לו: הכל בסדר. חייך: “התייעצות?” השאלה הכעיסתו. מכל מקום חייך בנימוס. אלעקדה בקטע אל רזק. הקמט מקפח את הפרנסה, אומר הערבי. אמנם איננו זקוק לפרנסה, אבל אם גמר בדעתו לא להתקוטט מוטב לו בלי קמטי־זעף. ברכה לא תצמח מהם. ואם ביום מן הימים תצטרך המפלגה למטרסו, מוטב לשמור על גשר של חיוכים. אין טעם לשנאה. היא מחלת ילדות. הגיעה השעה לנהל את המאבק מתוך בטחון בידיעת היריב, בלימוד חולשותיו.
“מיהו הצעיר הזה, בעל הבלורית?” שאל את מטרסו.
“סולודובניק, בחור שבא מהתופת, ישר מרוסיה, חזר אליה לאחר ששירת בגדוד נהגי הפרידות בגליפולי, נמלט בעור שיניו. מעשה בנמר שברח מגן החיות, מכיר אדוני את הבדיחה? ח, ח, ח, קודם יורים ולאחר כך לך הוכיח שאינך נמר. אין צורך לשאול מהו עושה כאן בין הבורז’ויים. בא לראות איך מבזבזים את כספי הניצול. לא יכולנו לומר לו שלא יבוא, הוא בן אחותו של סוכובולסקי. אינך מכיר את סוכובולסקי? אותו סוכובולסקי, הפקיד בבנק עותומן, הנה הוא עומד שם וזורע מדנים, זה שיש לו דעה משלו בכל עניין… והבחורה הצעירה ההיא – בתו של שרפשטין. תמר. בחורה פקחית מאוד, מעניינת, בחורה מאוד מעניינת… אביה הוא שרפשטין הידוע, הסוכן של “מורומס”. מי שרוצה חליפה מאריג אנגלי משובח… אבל לאדוני אין צורך, הרי הביא עמו ודאי מבחר חליפות, ישר מהמקור… הנה שרפשטין עצמו, היהודי הזה בחליפה אפורה. בשחורה לא יבוא, שלא נחשוד בו חס וחלילה שהוא מעריך את המסיבה שלנו… והרי אדון קומר, מוכרחים לרוץ לתת לו שלום. בדיחה מצוינת, שמע, של הגברת… אדון קומר מאוהב בכולנו, כל כך הוא נוח להעלב כשאין שמים אליו לב… זה כמובן להיפך… פקחית מאוד הגברת…”
כשהלך מטרסו ניגש אל סוכובולסקי. הוא ניתק מן החבורה שעמד בתוכה והושיט לו יד.
“גדלת, בני, גדלת.”
“מה שאינו תלוי בנו אנו מקיימים ועושים.”
“נא, כשאמרתי גדלת לא נתכוונתי לשיעור הקומה הגופני… ואף השתנית לא מעט…”
“אם גם כאן הכוונה לנמשל ולא למשל, הרי לא נשתניתי בכלל…”
“הייתי נזהר מלומר זאת.” אמר סוכובולסקי, “לפני שנים אחדות לא היינו זוכים לראותך כאן. עודני זוכר כמה טרחה גרמת לי בשעתך, עד שעלה בידי לשכנע את בני שלא ילך בדרכיך. אח, בנדיט בנדיט… בגללך נאלצתי לשלוח את הנער לארצות הברית שיחדל להקשיב לנאומיך… ועכשיו…”
“גם עכשיו אינני שייך לכאן יותר מאשר שייך אדם לכרכרה שבה הוא נוסע לדרכו…”
“לאן אתה נוסע, גרושביץ?”
“קצת לטייל עם אמא…”
סוכובולסקי חייך. “המשל והנמשל כשני הרים. טורא בטורא.. אבל אינש באינש?… אתה יודע ערבית? אלי עאשר אלקון ארבעין יום יסיר מנם ואחד… המתארח עם אנשים ארבעים יום יהיה אחד מהם…”
“ארבעים יום אינם ארבעים דקה…”
“נחיה ונראה… בוא לכאן. שמע מה שמדברים כאן.”
נצטרף לחבורתו. קיטרג סוכובולסקי על הציבור. הכל כופפים קומתם לפני הבריטים. שוכחים להזדקף. ישמעו מעשה ששמע מפי דוקטר יפה. לפני שנה נפגשו אהרונסון והופמן עם ג’ימס רוטשילד ביאנקיני והפמליה של וועד הצירים בזכרון. לפנים התקוטטו הופמן ויפה בשל אהרונסון. יפה אמר שכשרון הוא העיקר ואישיותו של אדם איננה מעניינת אותו, ומשום כך המליץ על אהרונסון בפני השלטונות וקיבלוהו לעבודה בתחנת הנסיונות בעתלית. הופמן התנגד. עכשיו, שבאו האנגלים והעלו את אהרונסון לגדולה, הופמן מעמיד פני־ידיד. הופמן! הוא שתבע להסגיר את אהרונסון לתורכים! עכשיו הוא רוצה להתפרנס מתהילת אויבו. לשקר הזה קוראים חכמה מדינית. אני מעדיף אמת על חכמה זאת."
“אמת ומדינאות אינם תרתי דסתרי,” אמר דוקטר הנטמן.
"גבוה, וזקנקנו דק ואפסי מתחת לחוטם ממש. קול דק, כמהלך בזהירות על גבי מיתר מתוח־קרוב־ להתפקע. מוזר שקול כזה משמש לו לדיבור פסקני.
“סוכובולסקי רצה לדבר נגד אנגלים ודיבר נגד יהודים… סיפורי הרכילות אינם צריכים להסיח את דעתנו מהעיקר. בריטניה איננה קטליזטור. היא משתתפת בתהליך. אם אין השלטון הצבאי פועל ברוח הצהרת בלפור לא נעשה ברוגז. צריך הרבה תבונה והרבה עבודה… בלונדון, בפאריס, בוועידת השלום. גם מירושלים אסור להתייאש…”
נטל אפרים חופן של פיסטוק חלבי והלך להאזין לדברי הורביץ. בעניין זה אין להם מה לחדש לו. הורביץ, מנהל בנק־עותומן, דיבר בגנותם של פועלים שעבודתם גרועה ודרישותיהם גדולות. משהשגיח באפרים נשתתק לרגע, חושש שמא פגע ברגשותיו. אדישותו של אפרים הרגיעה אותו והוסיף לדבר. “גרועים מהפועלים מנהיגיהם, הרוצים לבנות ולהרוס בבת אחת. הטוב שבציונים איננו יכול להקים בית חרושת בעבודה עברית אם שכר הפועלים יעלה על זה שבמצרים… המגוחך שבדבר הוא שהם קוראים לעצמם פטריוטים. מליצות נאות. אבל מי שמבין בכלכלה יודע שהם מהרסים יותר משבונים, משום שהם מרחיקים את ההון הפרטי. לכלכלה אין מליצות. הייתי באמריקה, ואני אומר לכם, פרוטה אחת לא נקבל אם לא ניזהר בדיבורים אלה. מה דעתך, גרושביץ?”
הסביר להם בנימוס ובנחת עקרונות “הפועל העברי”. ניגח אותו הורביץ בנימוקים שכנגד. השתעמם. הניח להורביץ לומר דיבור אחרון. ראה שסולודובניק מביט בו בבוז. כעס על אמו שהביאה אותו לכך. מה איכפת לו סולודובניק? אבל הארץ קטנה, והלשון ארוכה, ומה ששמע סולודובניק יוליך מחר במטבחי הפועלים.
בחדר השני מצא עתון. התיישב בכורסת עור נוחה, מבטי אמו מלוים אותו בדאגה, וקרא. “מחיר העתון אחד גרוש מצרי נאסרו אופיצרים ברוסיה ברלין תשע עשרה, מכסימילין ספט יהודי מהגרדה העליזה שקיבל לפנים אות הצטיינות בעד מעשי גבורה נכח בישיבה של קלוב הקצינים יוצאי האוניברסיטה של ברלין כשנתקבלה החלטה להוציא מתוכו את הסטודנטים היהודים נפרד מחבריו בידידות הלך לחדר השני הוציא אקדח מכיסו וירה בראשו מת במקום סופרנו מודיע מחודש נובמבר עד חודש מרץ שנה זו המירו את דתם בהוננגריה 2289 יהודים…”
מודעה מנוקדת בעמוד ראשון, מתחת לכותרת. “שלום לארץ המצוינה עם הרריך הנחמדים השטופים בקסם ובזוהר השמש בארץ הקודש ארץ ישראל שלום לך עם עז רוח בארץ ישראל אשר סבלת עינויים סיבלות ומחלות אין מספר עוזבת אני ארץ זו בתקווה אחת לשוב בקרוב אל חיקה ולהתייצב שוב לפני העבודה שעזבתי שלום לך ארצי המאושרה אחות מם קלמנסקי…” מנין לאחות רחמניה כסף לתת מודעה בעמוד ראשון? בעמוד האחרון מודעה ענקית. “הרוצה אתה לראות דבר חדש אל תשכח להיות נוכח בחזיונות שיציג המשחק המפורסם המלומד ג’ורג' אל אביאד תלמיד האדון סילוון ואחד המשחקים היותר מפורסמים שבעולם אמן בחסד עליון אך ורק חמש הצגות אל תשכחו כי יחד עם האמנים האלה נמצא גם שיך מוחמד מרסי שהוא אחד המנגנים היותר מפורסמים שבמזרח ובמובן ידוע הוא ממלא מקומו של המנוח שיך סלאמה חיג’אזי אל תשכחו גם כן שהאדון ג’ורג' אביאד ישא גם נאומים בצרפתית השתתפו איפוא בחמשת הנאומים ויניחו לכם עשרים למאה…”
חייך בעצב. עם אחד. שני סגנונות. “שלום לך ארצי המאושרה” ו“אל תשכחו שהאדון ג’ורג' אביאד ישא גם נאומים בצרפתית”. אילו היתה מחלוקת בין מעמדות בלבד היה פשוט יותר. איך לגשר בין אלה לאלה? סוכובולסקי קרוב לרוחו מחבריו, פועלים ספרדים, הנהנים ממעשי־המוקיונות של האדון ג’ורג' אביאד ש“במובן ידוע ממלא מקומו של המנוח שיך סלאמה חיג’אזי”. איך אפשר להטיל הכל לעריבה אחת? אין ברירה. אך אסור לתת לדברים שיתפתחו מאליהם. צריך "להשתלט, אי אפשר לחכות למיזוג תרבויות. חובה לחסל את הלבנטיניזם… איך? להעליב את מטרסו? איך עושים מאנשים אלה עברים־ברוח? מה זה עברים? דוקא הנוסח הרוסי? “שלום לארץ המצוינה עם הרריך הנחמדים?”.. רק בוגרי הגמנסיה עברים? רק אפרים גרושביץ? מלח הארץ… כליל השלימות: נולד ביפו, קיבל חינוך עברי, בקיא בתושבי הארץ, שפתם, מנהגיהם, בעל השכלה תורכית צרפתית אנגלית, חבר “הפועל העברי”, פטריוט ושוחר צדק…
למה לא סוכובולסקי? יליד רוסיה, חניך גרמניה. תקיף בדעתו, אינו נושא פנים לאיש. דובר אמת. גדולה או קטנה. נחוצה או מיותרת – אין הבדל. העיקר, אמת. מגלה הוא קלונם של בעלי־בתים – קונה אהדתם של פועלים, מיד לאחר כך הוא מתנפל עליהם – ובלבד שלא יאמרו שקנוהו בחנוּפה. אדם מוזר. איש ריב ומדון. באה משלחת של יהדות אמריקה, חקרה ודרשה והגיעה למסקנה שמבזבזים כאן את כספי התנועה הציונית ואין עושים כלום. צעקו אנשי ארץ ישראל חמס. הביאו אנשי אמריקה עדות מסוכובולסקי, המקובל כאדם ישר. טענו כנגדו: משום שכמה פקידים בטלנים קיבלו שכר אתה צריך לרוקן את קופת העם? אמר להם: אינני מדינאי. אני יודע מה אמת ומה שקר.
לא סוכובולסקי. אף הוא נטע זר. אחריות דורשת לפעמים העלמת עין. שקרים קטנים. אין ברירה. צריך ללכת למטרסו. אבל לא לשבת ארבעים יום. לרדת מהכרכרה בעוד מועד.
הכל יראים מסוכובולסקי ואינם מכניסים אותו לביתם. נזכר מה שאמר אבא לאמא. “לא איכפת לי שתזמיני אותו אלינו, אבל אני מבטיח לך שמיד יגלה את השן החולה.” מוזר שמטרסו איננו מתיירא ממנו. אף סוכובולסקי שואף קרבתה של אמא.
מטרסו חושש מפניו. אך אם יכניס את סוכובולסקי לביתו – יתייראו ממנו יריביו. מספרים שלא רכש ממונו ביושר. איש איננו אומר הלשנה, אולם… אם סוכובולסקי בא לביתו השערה זו מתבטלת. סוכובולסקי לא יכניס ראשו לקופת שרצים. ידידותו של סוכובולסקי היא מעין תעודת יושר, קמיע נגד לשון הרע. ברור שנעים למטרסו להזמין לביתו את סוכובולסקי, אבל מה־טעם בא ההר אל מוחמד? נניח שכאן הוא יכול לפגוש את הגברת גרושביץ בלי למשוך עליו פטפוטם של הולכי רכיל. העניין מתחיל להתברר. כדאי למטרסו להוציא כסף. כל ממון שמוציא על אמו אינו יוצא לבטלה. כמה שיבזבז איננו אלא חלק קטן מהכנסותיו. יוכל לרשום את ההוצאה בסעיף תעודת־יושר. בגלל הגברת גרושביץ בא לביתו סוכובולסקי ומוציא עליו שם של אדם מהוגן.
התבונן בסוכובולסקי המשוחח עם אמו. חיוך אומלל. קוף מכוער. שער זקנו אינו מצַמֵח. שומה גדולה סמוך לאוזן כבשה לעצמה את כל שערות הזקן. איזה מבט נכנע! בלויים ואוהבים. גברים רבים להוטים אחריה. אפילו עתה… נזכר מה שאירע בימי ילדותו. צעיר אחד ירה בעצמו. יפו נסערה. אמו חזרה מההלויה לבושה שחורים. “יתכן שאַת מתאבלת בלב תמים, אני מוכן להאמין שאת מצטערת… אבל ללכת אחרי הארון כאילו אַת אלמנתו זוהי התהדרות ברגשות… אני שונא הצגות כאלה…” אמר אביו, בטוח מן הסתם שאין הילד מסוגל להבין את דבריו. אמנם, לא טעה. לא הבין, אך שמר בזכרון. כשנתבגר הבין.
השליך את העתון וחזר לטרקלין. פני אמו אוֹרוּ. ליד הדג המלוח והזעתר סיפרו על בחור אחד שבא הבוקר באניה. פלדמן שמו. הוא שיָרָה בגנרל גוברנטור שהיה אחראי לפרעות בעיירה ב. ירד מהאניה בחשאי, כאילו הוא איזה נכס של המפלגה.
נזכר בבחור המוזר בעל ארון המתים. איזו כפיות טובה. אדם כזה רוצה לעלות לארץ ואיננו יכול לקבל הוצאות הדרך. נאלץ להשכיר עצמו לזרים ולהוביל ארון מתים.
נתגלגלה שיחה על עבודת־גיבורים. “מרוב געגועים על גבורה גופנית משתכחת אצלנו גבורה רוחנית. ז’בוטינסקי מתגעגע לגזלנים יהודים דוברי־עברית. וטרומפלדור, שנלחם בגליפולי נגד התורכים והעמיד בסכנה את היישוב העברי, שכחו לו את חוסר אחריותו,” אמר אברהמסון.
“אינני יודע אם העמיד בסכנה,” תיקן סוכובולסקי, “אבל כל מעשיו היו ברכה לבטלה. לא זו בלבד שרוב הבחורים ביישו את העם היהודי בהתנהגותם, אלא שבלונדון לא החשיבו את מעשיהם. פליטת פה של מונטגיו שקולה כנגד עשרה מעשי גבורה…”
לפתע נתפרץ הצעיר, סולודובניק: “איך אתה מעיז לומר כך?”
“בארץ אין שואלים איך סוכובולסקי מעז לומר את האמת…” השיב סוכובולסקי במנוחה, והסיר מבטו מסולודובניק כמי שמסיר חסדו ממנו.
הדם אָזל מפני הבחור. “אילו עמדת יום אחד בְאַקי בַבָה ליד טרומפלדור היית יודע מה שאתה מדבר.”
“אינני כופר בכך שהוא גיבור, אבל…”
“אה, אין לי מה לדבר אתך…” אמר סולודובניק בכעס והלך לו.
“יש בחורים רוסים, אמר סוכובולסקי, שאם עובר עליהם יום בלי שערוריה נדמה להם שביזבזו אותו.”
“לאן הוא הלך?”
“לביתי. לארוז את החפצים. כשאחזור נסדר אותם שנית בארון.”
מסולודובניק הסיק אפרים קל וחומר לעצמו. אף הוא אורז את המזוודה כל הימים ואמו מפרקת. סולודובניק צועק בחוצות, והוא מכה בתוף מתחת לשמיכה. רצה ללכת אחרי סולודובניק, להציע לו עזרה, אם רצונו להסתלק מבית קרובו. השגיחה בכך אמו ואחזה בשרוולו. לא רצה להישמט בכוח, מעשה־גס־רוח. לחש: “כדאי ללכת הביתה.” “מיד מיד, אמרה, אסור לנו ללכת הראשונים.” ניגש דוקטר הנטמן ואמר: “צעירים אלה היכולים לירוק על כל קדשי ישראל ומנהגי האומה, יוצאים מגדרם כשמעליבים את גיבוריהם.”
שאלה אמו את סוכובולסקי מה השעה. לא יצא זמן מרובה והמסובים התחילו להסתלק איש איש לביתו. אמרה מטרסו: “הגיעה השעה שנלך…”
עיני מטרסו הבריקו. “את אומרת או שואלת? אם את שואלת – שעה זו איננה מגיעה אף פעם.”
“הרבית לשתות, אדון מטרסו, מוטב לך ללכת לישון,” קימטה את מצחה.
“אם אמרתי דבר שאיננו בגדר הנימוס אני מבקש סליחה.”
“נסלח לך.”
הסליחה פטרה אותם מלהודות לו על טרחתו למענם. להבא, גמר אפרים בדעתו, יחפש טעמים שלא ללכת עם אמו למסיבות. למה אמתלאות? “קשרים” לחוד וחיי־חברה לחוד. איוולת היא שיעמיד פנים כדיפלומט גדול המהלך־מעדנוֹת בין יריביו כדי לשמור על החוט־המקשר. איננו אלא חבר מזכירות המרכז של מפלגונת שעיקר כוחה בסגנון חייה.
ח
חושך ורוח קלה מלטפת את פניהם. ריח פרדסים ואדמה טלולה. לתלאביב אין ריח כרך. מרחוק נשמעת גניחת באר, חדגונית קצובה. ליל־כנען נוחר בשנתו.
תקעה אמו ידה מתחת לזרועו ואמרה: “נעים ללכת ככה. בלילה. שנינו. לבד. כמו בימים ההם…”
“נעים.”
“אלא שאז אתה היית ירא מהחושך… והיום אני יראה, ואינני יודעת ממה…”
“רציתי לומר לך… זאת אומרת… קודם… עכשיו כבר לא חשוב… אבל… אני מכבד את כל מכריך, אבל אין לי מה לעשות בחברתם…”
“מה? הרי אלה אנשים שאי אפשר כאן לעשות צעד אחד בלעדיהם. עשית שטות שלא ענית לגולדין, מזכיר ועד הצירים, כשרצה לשוחח עמך. בודאי נעלב.. עדיין אינך יודע מה הפסדת.”
איזה גולדין?"
“האיש הזה עם החליפה השחורה והפרפר. צנום כזה, נעים.”
“מה אפשר לעשות? נעלב – נעלב.”
“אני מבינה שיש לך חברה אחרת, בני גילך. אבל אתה… עוד מעט אנחנו בבית.”
שקטה הרוח ונשמע דכי גלים בים. מוזר, היום ירד מהאניה, ונדמה שלא יצא כלל מהארץ. ראה צלליתה של הגמנסיה הרצליה, על רקע שמי ירח בהירים. ושוב שטפוהו זכרונות. בשעתו הפליאוהו יהודים שאינם ציונים, הסבורים שיש להם בחירה בין ארץ ישראל וארץ מולדתם. לו אין בחירה. איננו יכול לתאר לעצמו חיים במקום אחר. שבע שנים ישב בחוץ לארץ ולא היה איכפת לו מה טיבם של אנשים שבתוכם חי. יום אחד הוא בארץ ואיכפת לו שהשתתף במסיבה שאינה לפי רוחו. “להחזיר לאנשים את צלמם ודמותם…” יחס־האיכפת הוא סימן ההיכר של קביעות. הרגשת־המולדת. אנשים אלה מעניינים אותו, לכל הרוחות; דעותיהם, צרוּת מוחם, סנוביות שלהם, שנאתם לתנועת־העבודה.
הגמנסיה בנויה כמבצר. מעוז הלשון העברית. הנה כאן, בקמרון האפלולי, בכיתה שליד חדר הטבע שרצפתו משופעת, היה מקומו, בספסל הראשון. יעל ישבה מאחוריו וקצה סרגלה היה נוגע בגבו ומעביר בו רטט. בכוונה או במקרה? היכן יעל? למה חדלה לכתוב לו? סיפרו שבזמן המלחמה עבדה בבית החולים בחיפה. היא היתה הבחורה היחידה שהאמינה ב“ברית” בלב שלם. אולי הלכה לגליל? עתה תבוז לו שסטה מן הדרך. ואולי נישאה לאיש? הנכון הדבר שהוריה ברחו לקהיר וסירבה ללכת עמם?.. והוא ישב בלונדון, אכל בשר מעושן, ביקר בתיאטראות.
“הזהר, אל תלך כחולם,” משכה אותו אמו בזרועו.
פגע באדם. ביקש סליחה. לפתע הכיר על פי הבלורית מי עומד לפניו: סולודובניק.
“האם אתה מחפש מקום לישון? אוכל לעזור לך.”
“מנין אתה יודע? יפה ניחשת.”
“כשראיתיך יוצא…”
“הוא ודאי חושב שאני מחכה לו בבית. החלטתי ששמעתי כבר יותר מדי במחיר המרק ותפוחי האדמה שהוא נותן לי… חוצפה שכזו. והוא מדבר. כאילו חשוב אם בגלל טרומפלדור קיבלנו הצהרת בלפור… העיקר שבגללו אנחנו ראויים להיקרא עם…”
“על כל פנים, בוא עמי. נסדר לך מקום… לכי הביתה, אמא, אני כבר אדאג לו.”
סמוך לרחוב לילינבלום נפרדו ממנה.
“אתה באמת מ”הפועל העברי“?”
“באמת.”
“קשה להאמין. או שיש לך עור עבה או שלא איכפת לך. אותי זה מרגיז, מה שמדברים שם.”
“בן אדם צריך סבלנות כדי לשמוע דעות שונות קצת משלו.”
“אין לי סבלנות.”
“ובכן למה אתה יושב כאן?”
“הייתי בכל מיני מקומות, בזמן המלחמה. ברחתי למצרים. הייתי בגליפולי…”
“ומה עשית עכשיו ברוסיה?”
“אמרו שמקימים לגיון יהודי. נסעתי לשם. לא דובים ולא יער. מהפכת אלוהים.”
סיפר לו זכרונות מימי אָקי בבה. “אח, ליל ההתקפה, כדורים שורקים באויר, פצצות מתפוצצות בקול שאון מחריש אזניים, אנשים נופלים על האדמה ובוכים כילדים מגודל האימה, וטרומפלדור על סוסו, שקט, מזמר לו, פניו נדלקים וכבים לאור הפצצות. איזו תמונה! איזה אדם! ונדמה לך… ואיך שהיה טוב לאנשים, וצנוע, אף על פי שמררו את חייו, ביחוד המצרים. האנגלים הבטיחו לעזור למשפחות ולא קיימו, והם סירבו למלא פקודות. והוא לא רצה להטיל עליהם ענשי גוף. אסור לבזות בן אדם, אמר. עשו לנו צרות צרורות. וטרומפלדור הבטיח לנסוע למצרים לטפל בעניינם, ולא שמעו לו. באו קצינים אנגלים והלקו אותם בשוטים, ומיד עשו את המוטל עליהם. דוגמה נאה נתתם, אמר להם טרומפלדור, יהודי איננו נשמע לפקודה עד שמלקים אותו בשוט. – אנחנו, הרוסים, בכינו בלילה ההוא. לאחר כך, כשרצה לנסוע לאלכסנדריה, הקיפו את אהלו ולא נתנו לו לנסוע. אה, איזה עניינים היו שם!..”
צעיר מרבה דברים. נשתכח בוּזו לדוקטר מ“הפועל העברי” שנסע ללונדון לקבל הרגשת־מולדת. אסיר תודה הוא לאזניים קשובות…
סמוך למטבח הפועלים שתי דמויות באפילה. ניתקה אחת מהן וניצבה מולם. גוף אשה, ריח בושם דק.
“מוכנה להישבע שזה סולודובניק… איזה מפח נפש לסוכובולסקי…”
הכיר אותה. מחמת החשיכה אין רואים אלא קוי־גוף חיצוניים, על רקע גדר האבן הלבנה. אך המראה כבש את מבטו. שנות הפרישות נותנות אותותן.
“תמר?” אמר הצעיר בהתרגשות.
“איך מצאתם זה את זה? אפשר היה למות שם במסיבה…”
“מקרה מוצלח,” אמר אפרים, צד את מבטה באפילה, כשהבהיקה הסיגריה בפיה.
“חשבתי שאתפקע שם משעמום. עכשיו נשלח את הזקנים לישון ונלך לטייל קצת. מה דעתך, אבא, תוכל להגיע לבדך הביתה?”
קולה נמוך, צרוד במקצת.
“לא, את באה אתי.” נשמע קולו של האב, תקיף וזעף.
“עכשיו כל אחד אמר את דעתו והויכוח הסתיים,” ליטפה את אביה על ראשו. “למה אינכם הולכים אחרי, בחורים?”
“לא כל הבחורים הולכים אחריך,” נשמע קול־גבר נעלב, “איכפת לך, אני רואה, שאחדים הולכים בדרך משלהם…”
“הלא כבר אמרנו שלום, מה אתה עושה כאן?”
תפסה את שניהם בזרועותיהם, לעיני אביה הנדהם, ומשכה אותם עמה. לאחר שהלכו כברת דרך שלובי זרועות, הרפתה מהם.
יום ראשון במולדת. ההתרגשות, המראות, הרמים, הפיסטוקים והיין, שברו את התנגדותו. בחורה ציידנית, בעלת גוף מפותח, שסיגלה לעצמה קלות־דעת־שבאופנה, בילבלה את דעתו. מוטב שילך לישון.
“התנהגת כמו תינוק, אוסיה. מה איכפת לך מה שהדוד מדבר. מלים אינן גרושים… עוד קודם רציתי לומר לך, אבל ברחת. טוב שנפגשנו, אחרת לא היית יודע שאתה טפשון…”
“טוב שיש לך אמתלה להיפטר מאבא ולהיטפל אל בחורים צעירים בלילות.”
“אתה גיבור בלילה. ביום לא היית מעז להתחצף ככה. אפשר היה לטגן חביתה על הפנים שלך. גם עכשיו הם ודאי לוהטים, תן נרגיש ביד…”
דרך שחוק ביקש הבחור להשתמט ממגעה. לפתה אותו בידו, בלי בושה, ומשכה אליה את ראשו. לאחר מאבק קצר הניחה את ידה על פניו. “פססס… קיבלתי כוויה. רותח ממש…”
“אם עוד לא הזהירו אותך, גרושביץ, אמר סולודובניק, אני רואה חובה לעצמי. בתלאביב נזהרים מתמר שרפשטין.”
“למה אתה מזהיר אותו. אולי הוא דוקא רודף סכנות?”
“אני אחכה כאן,” אמרה לאפרים, ליד מטבח הפועלים, “תשכיב את הילד לישון ותוליך אותי הביתה.”
“אתה איש מפלגה אמיתי, גרושביץ,” אמרה לו אסתר מנדל, “צייד נפשות. כבר בלילה הראשון אתה משוטט ברחוב ומחפש שׂיוֹת תועות… אגב, הלל שאל עליך. אמרתי לו שחיפשת אותו. הוא אמר שיהיה כאן מחר בבוקר. איפה היית כל הערב? אלעזר הלך לבית אמך ולא מצא אותך…”
סיגריה הבהיקה בעלטה. כשיצא – התקרבה אליו. ראה שהיא גבוהה מכפי ששיער. הירח שקע ולא יכול להבחין בשרטוטי פניה. עלוטה ומופלאה, רק קולה הצרוד מגשר בינו לבינה, הלכה לצדו בשתיקה. דומה, בלי סולודובניק אין מקום למהתלות. שתיקתה נסכה עליו מבוכה.
“בחור משונה אוסיה,” אמרה לבסוף.
“במה משונה?”
“הוא מאמין בכל מה שהוא מדבר. בזמננו, כשהצעירים כופרים בכל…”
“כופרים בכל?!” – חייך.
“הרוב,” אמרה.
“מצטער שאינני שייך לרוב.”
“אה, אתה אינך כמוהו. אצלך זה אחרת.”
“מנין לך?”
“רואים. וכמובן שאין אמונה בלי אלילים. לאוסיה יש טרומפלדור. הוא גאה על שמו – אוסיה, כשם אלילוֹ. אני חוששת שיגלח את הבלורית היפה שלו מפני שאוסיה השני גזוז. נקוה שלא יתלוש לו יד אחת.”
“לא נזדמן לי להכיר את טרומפלדור אבל שמעתי עליו רבות. חבר שלי ממגדל כתב לי עליו פעם, אבל זה היה מזמן…”
“בכלל, הרוסים האלה… עובדי אלילים, אומר אבא שלי. אחדים עושים מעצמם אלילים, ואחדים מחפשים להם אלילים. אוסיה שלנו מסוגל להעלות את צאצאיו לעקידה…”
הציניזם המחוכם של המעמד שאין לו צורך במהפכה, הרהר בלבו. אילולא חובת־הנימוס כי עתה אמר לה מה דעתו שלו.
“אוסיה בחור רגיל שעיניו ראו אדמה מתנועעת על אנשים שנקברו חיים. אם הוא מלא הערצה ליהודי שמהלך זקוף ונופל כגיבור אין זה מצחיק כלל.”
“שמע, אני אינני הקונגרס הקטן של תלמיד הגמנסיה על מגרש ההתעמלות ואתה אינך הזקן ומחר לא תשעה באב. מי צוחק מהם? רציתי רק לומר שהם שונים מאתנו. האין זה נכון?”
“מה בכך, העיקר שהם עושים מה שצריך.”
ליד שער ברזל עמדה רגע, ומיד הוסיפה ללכת. “כאן אני גרה, אבל אם לא איכפת לך נטייל עוד קצת.”
“ברצון.”
“בלי טובות, רק אם אתה רוצה.”
“אילולא רציתי לא הייתי הולך.”
“אינני מאמינה לך. אתה מנומס כגרמני. אתה מכיר את יעל ברגמן?”
“אהה.”
הרגישה במבוכתו. בשמחה נפטרה מן התפקיד הבלתי־נעים של תלמידה מקשיבה, המתנצלת על שגיאותיה.
“ובכן, אתה הוא הבחור המושלם בכל המעלות שעליו היתה מספרת לי? לא הייתי בטוחה בזה. אבל בעצם, הרי אין לה שני בנים לגברת גרושביץ. יפה היא…”
“מי?”
“אמא שלך.”
“מנין את מכירה אותה?”
“את אמא שלך?”
“לא, את יעל.”
“אתה מתעניין בה?”
“אם לא אענה על שאלה זו לא אזכה לתשובה?”
“היינו שכנות אני צעירה ממנה, אבל אנחנו ידידות. אתה רוצה לדעת היכן היא כעת?”
“אם אין זה בגדר סוד…”
“אתה ערום כנחש… אינך יכול לומר אם אתה רוצה או אינך רוצה לדעת?”
“טוב לדעת דברים.”
“אה, אני רואה שאתה גרוע אפילו ממני. טוב, אני אספר לך. היא נמצאת בירושלים. גרה ברחוב ממילא, בית גרשנזון. עובדת בבית היתומים של בלומנטל. אינך חושב שמתאים לה לעבוד בבית יתומים?”
“גרשנזון אמרת?”
"גר־שנ־זון. ככה, זה אתה… אם כן מה אתה עושה אצל מטרסו? היו לכם פעם חלומות אחרים. תדע לך, אין זה סוד, היא סיפרה לי על “ברית.”
“אף פעם לא היה זה סוד. ביקשנו לארגן רבים…”
“אתה מצליח להשתמט מכל השאלות הקשות. אבל אני אינני מנומסת. עכשיו אתה רוכב על מטרסו?”
נזכר מה שאמר לסוכולובסקי. “אדם שעולה באוטובוס איננו קונה לו שם אזרחות.”
אף היא השיבה במשל. “באוטובוס אתה יורד בתחנה שלך. האוטובוס של מטרסו נעצר רק מתי שהוא רוצה.”
בשֵלַה להמָרָה, אמר בלבו. “ומה דעתך על הברית?”
“מעשי נערוּת. מי שרוצה הולך. לא צריך לדחוף זה את זה בכוח.”
“ואת אינך רוצה?” צדקה אסתר מנדל. הולך ברחוב ואוסף שׂיוֹת תועות.
“אני, אינני גיבורה כזו,” אמרה בצער אמיתי. הקליפה נסדקה. חמימות שפעה מקולה הצרוד. התנגדותו לה, משוריינת על ידי הבוז למושגיה, נשברה. חש צביטת לב מתוך השתתפות בצער. ראה שעיניה לחות מהתרגשות פתאום.
“אינני מסוגלת לשבת באמצע הכרם, בסוכת נצרים, וילדי, עטופים בשק גס, ישנים לידי… ולשמוע את היריות שהרגו את בעלי, בקצה הכרם… מה לעשות… אינני גיבורה… ואשה שאיננה מסוגלת לזה איננה נחשבת בעיניהם בן אדם.”
“בעיני מי?”
“בעיניהם. האנשים שאתה אוהב. אתה ואוסיה. כולכם. די. דיברתי יותר מדי. לַוֵה אותי הביתה. אל תחשוב שדיברתי כדי שתחשוב שאני אחרת. אינני שונה מאחרות. אולי רק בזה שאינני משוגעת לנסוע לחוץ לארץ. היית בפאריס?”
“שנתיים.”
“באמת יש שם זונות?”
“הרבה.”
“מוכרות את גופן בעד כסף? זוועה.”
“את מגלגלת את השיחה מעניין לעניין בלי זריזות.”
“מה איכפת לך? חשבתי שאתה יותר מנומס.”
“ואני חשבתי שאת יותר… איך לומר זאת?”…
“אל תאמר. אני יודעת. דיברתי הרבה שטויות הלילה. הכל בגלל יעל. כמה שהיא נפלאה. תסע לירושלים?”
“ודאי אסע, ביום מן הימים.”
“לראות את יעל?”
“מה איכפת לך?”
“אם אני שואלת אתה יכול לענות ואתה יכול לא לענות. די, אני כבר לא יודעת מה שאני מדברת. טוב שהגעתי הביתה.”
הניחה את ידה על השער, להדפו. לילה ראשון בארץ. מלא הפתעות. כאילו ציפו לו שיבוא. הכל. זרים, חברים. תם הארעי. הכל עומד לבחירה. ארשת מוזרה שפוכה על פניה.
“אינני אוהבת אנשים שמוציאים ממני שטויות.”
“מצטער.”
“אתה רואה, כאן אני גרה. אם תהיה פנוי, תבוא. תהיה בתלאביב?”
“אינני יודע.”
“נאמן לציווי הברית? יעל אמרה שבך היא בטוחה. כולם יסתלקו אבל אתה תקיים…”
“הברית? כבר מזמן התפרקה. עכשיו יש מפלגה, והיא תעזור לי להחליט.”
“אשרי אלה שאחרים מחליטים במקומם.”
“אם זה כל כך טוב, בקשי מאביך שיחליט במקומך.”
“מה לי ולאבי,” דחפה את השער, “אם אני עומדת כאן עוד רגע אספר לך את מי אני אוהבת יותר את אבא או את אמא. צריך להיזהר ממך. אתה מצליח לסחוט ממני מה שאינני רוצה לספר. מה אתה עומד? אינני אוהבת בחורים שאין להם חוש להבחין מתי אינם רצויים.”
פתחה את השער וברחה בלי לומר שלום. נסגר השער מאליו בקול חבטה. דלת נפתחה ונסגרה ואור הבהיק וכבה בבית שמעבר לחומה.
הלך לביתו וריח שערותיה באפו. יום גדוש. טוב להשקיע הכל בתרדמת אלוהים. ולבוקר משפט, בשמש שבט צלולה ובהירה. למה חדלה יעל לכתוב מכתבים? תמר יפה הימנה. אולם יעל… טהורה ושליוה, כלום לא כך כתב ביומנו? היכן היומן. הרוח שפיזרה את האפר ליכלכה את חולצתו הלבנה.
פתח את שער החצר. התפרץ עליו כלב גדול. נסוג וסגר את השער. קפץ הכלב מול השער הסגור ונבח בחמת זעם. נפתחה דלת הבית ויצאה אמו בחלוק וקראה: “בוקסי”. מיד נהפך הכלב לצרור אפל המנהם לרגליה.
“מרוב שמחה שכחתי לספר לך שיש כלב בחצר. בוקסי! זה איש טוב! שקט! כלב רע הוא בוקסי, מסוגל לטרוף אדם. מה שבעליו זומם בסתר לבו הוא מוכן לקיים. שתוק בוקסי! מהיום והלאה נצטרך לקשור אותו בלילה, בגללך. עד שיתרגל אליך. לעת עתה איננו נשמע אלא לשניים: לבעליו ולי.”
כל כלב רע ביפו ותלאביב איננו נשמע אלא לבעליו ולה, אמר בלבו. “אני מצטער שהעירותי אותך משנתך.”
היא צחקה. “בלילה כזה אני ישנה?”
פרק ד: קרובי־משפחה 🔗
א
משיצא אליהו מבית החולים ביפו לא ידע להיכן ילך. ריח של תרופות וחומרי חיטוי עירבב את חושיו. הציג רגל רופסת מעבר לשער כמגשש אם האדמה מוצקה. כבר לבש בגדיו שלו ועליו ללבוש גם את רצונו. היתה שנואה עליו ההרגשה של התבטלות וחוסר־ערך שיש לאדם בבית החולים, הנצרך לעזרת זרים, לפשיטת בגדיו ורחיצת גופו. אילו לפחות ידע את לשונם של מטפליו כדי להבהיר להם בלי גניחות מַהם כאֵביו ומיחושיו…
עמוּד ערפל הלך לפניו. עיניו לא הסכינו עדיין לאור הרב ורגליו טרם נתאוששו. נשען על חומת הגדר. גופו התשוש ציערוֹ. תחילה הבגידה, ולאחר כך המחלה, ולבסוף התשישות.
והנה עבודה גופנית נאסרה עליו מטעם הרופאים. ואילולא נאסרה עליו, כלום מסוגל הוא? הילך לבקש משרת לבלר? רבים האנשים שקילקלו את בריאותם על ידי עבודה קשה וקדחת.
מכל מקום אדם חייב ללכת לאיזה מקום. כשלון גדול! למען העבודה ביטל את לימודיו, עזב את חבריו ואת בית אביו, והיא אינה רוצה בו. כמעט ביקש לחזור לווינה… אך לא יברח איש כמוהו.
ועתה, לאן ילך, אל שינפלד, אל גיטל, אל ברלה. במה הם יכולים לעזור לו? אינו זכאי להוציא מהם את פרוטותיהם הדלות. ילך לשרפשטין. וגאוותו היכן? כשהפרוטה מצויה שרפשטין פסול, וכשאיננה – כשר? כלום יעמוד לפניו כקרוב עני, לבקש חסד? נזכר בחוב שחייב שרפשטין לאבא. שוטה מי שילך לגבות חוב נושן כל כך. מה בכך? הרי לא יגבה. אין זה אלא סילוק חשבון שבינו לבין מצפונו.
צעיף הערפל פרוש על פני האנשים. דיליז’נס. ערבי מניף שוטו. רחוב בוסטרוס מחסני המזרח מחירים כמו במצרים. חליפות אנגליות. סעידה פותח גורל עשרה גרוש מצרי. עיני אשה, מתחת לצעיף, מביטות בו בדאגה וחולפות. מַספרה של נחמני. ריחנים ותמררוקים ומכשירי התקשטות. תרופה בדוקה ומנוסה נגד נשירת שערות. מוזר, בני אדם עודם נותנים דעתם על נשירת שערות. כחייל, בשעת נסיגה מבוהלת, הנדהם למראה חברו שמקפל את השמיכה על פי הכללים, כן הביט בשלט המספרה… תקוות גדולות נתבדו וחלומות מפוארים נתמוטטו ואלה מוֹכרים תמרוקים.
ראה את עצמו בראי ענק על כותל המספרה. פנים חיוורים, בגדים מרופטים. הסַפּר מביט בו בחשד. אילו פגש בווינה ברנש כזה היה מתיירא שמא יגזול את ארנקו. פישפש בכיסיו ומצא כמה מטבעות. נכנס למספרה. הקשיב לשטף דיבורו של הספּר ולא הבין מהו סח. צלצול דק באזניו. עיניים הסתכלו בו בסקרנות מתוך המראה. הרים את עפעפיו. בכיסא הסמוך ישב יַשְקָה, סבון הגילוח על פרצופו.
“ארץ קטנה,” אמר ישקה. יד הסַפּר נחה על חוֹטמו וכיסתה את פניו.
“הו, אתה ביפו?”
“אני חייב לשאול זאת ולא אתה. מי כאן החקלאי?”
השפיל את עיניו.
“אתה נראה כמי שנגלה לו חזיון גדול,” אמר ישקה, דעתו זחוחה מעצמו. “מה אתה מספר?”
ככה, חיים."
“בקושי, אני רואה.”
כילה הספר את מעשיו בישקה והסיר את הסדין המלוכלך, בתנופה. תיקן ישקה עניבתו ומתח על גופו את חליפתו. “אני מחכה לך, במקום אמבולנס.”
“אני נראה כל כך רע?”
“אינך נראה בכלל. אני פשוט מנחש שאתה קיים. הרי בעיני ראיתי אותך יורד מהאניה.”
אליהו צחק והתער חתך בבשרו. “בשבילך לא צריך תער אלא מין מגרפה, להיכנס בתוך החריצים…”
כשיצאו שילב ישקה זרועו בשלו והציץ בו באהדה. “אי, בחורצ’יקים כאלה עדינים, לוקחים אותם למדבר ומייבשים אותם בשמש…”
“נו, ומה אתה אומר?” שאל את ישקה מתוך קורת רוח. הפגישה הבלתי צפויה שימחה את לבו.
“מה אני אומר? אומר נואש. חקרני היטב. כאן לא תיפתר שאלת היהודים.”
“עכשיו אני מבין למה אתה לבוש חליפה. כבר אמרת שלום למעמד־הפועלים, המאמין בתחייה הלאומית.”
“פועלים אינם צריכים להיות נבדלים מבעלי־בתים בחליפתם אלא בהכרתם,” אמר ישקה. “שמע בחור. שיערתי כך. עכשיו אני בטוח. רק המהפכה תפתור. איוולת לחשוב שנביא לכאן ששה עשר מיליון.”
“אל תתחיל מששה עשר מיליון.”
“עד שיהיו כאן מאה אלף העולם יתהפך. כל הקונ––צפציה הזאת של מנהיגי הציונים, שַרְלַטָנות פוליטית ותו לא.”
עמד להגן על דעותיו. ביטל ישקה את דבריו בחיוך. “תציץ קצת מעבר לחוטמך, תבין מה שעיניך רואות. הערבים? האם הם מקבלים אותנו בזרועות פתוחות? ובכן, תבנה מולדת יהודית בעזרת כידונים בריטיים. אתה רעב?”
“מאוד.”
“גוזלים כספי העניים,” הוסיף ישקה לדבר, “שם בבית החולים הממשלתי, ומזון אין נותנים. יש מי שמניח ידו על התקציבים ויש מי שמחפה עליו.” כשעלו בדיליז’נס לנסוע לתלאביב, עיני שתי גבירות ואדון אחד צופיות בהם, חָבט ישקה על ברכו לאמור: “אנשים כמוך מעכבים את המהפכה. מסיחים דעתם של פועלים מן העיקר ומטשטשים את הכרתם, ולא זו בלבד עוד נהנים מהייסורים שהם מתייסרים למען העם שיקרא באזניהם: מהרסיך ומחריביך ממך יצאו אם יבקשו שכר המאפשר להם להוליד ילדים.”
נכנסו למסעדה ברחוב שבזי. ניירות מרוחים בדבש־זבובים נתעופפו מעל ראשיהם וקוף קטן קשור בשרשרת קיבל את פניהם בצהלה. “כמוהו כמוך, קופי המסכן, קשרו לך שרשרת בצואר ואתה שמח?” אליהו הזעים פנים לשמע דברי ישקה. אך הוא חייך. רץ בעל המסעדה, ידו על כרסו ומגבת מזוהמת מופשלת על זרועו, הרכין ראשו בהכנעה: “מה נאכל היום מר דרושבסקי? שוב מן המיטב?” “לא, ידידי הטוב,” החזיר לו ישקה, “כבר נכשלתי בזה פעם. אתה מחקת את הטָב ונשארו לך רק הַמֵי, וזה מה שהבאת לי בצלחת. היום אנחנו רוצים ארוחה לרָעֵב מסעודת הזאֵב.” “אין היום בשר־כבש מר דרושבסקי, אני מצטער מאוד, אבל יש בשר אחר.” “שלא תעֵז להביא לנו עֵז.” “חס וחלילה, רק בקר.” “אם כן הבא איפוא מזון משופר מבשר הפר.” “צלעות? שניצל? לשון?” “מיום ראשון?” “לא, מאתמול.” “אם כן, הבא לשון ולך לישון, אבל שוֹין. ולשון רכה. לא כזו שמשברת את השיניים… אבל חכה, אדוני המומוס, נתחיל מחומוס, וסלט מפולפל כרגיל, עד שהעין תדמע מגיל, ויין תביא עתיק, ופיתה לנפש א–שטיק.” “חיש מהר מר דרושבסקי… ה–מצחיק…” רץ בעל המסעדה למטבח, גועה בצחוק. “זה יעלה לי במיטב התיק!” הוציא ישקה את ארנקו. “ונקוה שזה יספיק.”
“ממתי שמך דרושבסקי?” שאל אליהו בפנים שוחקות. עליצוּת חברו דבקה בו.
“משלשום בערך.”
“אם כבר שינית את השם יכולת למצוא שם נאה יותר.”
“מה איכפת לי? ממילא אין זה לאורך ימים. כל פעם שאני עושה מעשה שאיננו לפי רוחי אני מחליף את שמי, שלא יימאס עלי. את הישקה אינני יכול להחליף, סוף סוף צריך לשמרו בשביל החברים, שיוכלו להכירני. אבל שם המשפחה? זה מעיל עליון. כשחיפשתי שם בפעם האחרונה נזכרתי בשני ידידינו גרושביץ ושרשבסקי, וצירפתי לי מין שם תפור משניהם. עם סירוס קטן כמובן. פעם אחרת אולי אבחר בשמך. עם סירוס קטן, כמובן. לא אגיד וויסמן אלא וויצמן.”
“והפספורט?”
“חשוב מה כתבו שם הפקידים? הרי לא אשתמש בו?”
“אי, גרושביץ גרושביץ,” סיפר לו ישקה, “להיכן נתגלגל הברנש… אל דאגה, עובד אדמה לא נעשה. עד כדי כך איננו שוֹטה. והדוקטורט מה יהא עליו? לחקלאת שולחים את התמימים, כמו האדון וויסמן הצעיר. ומישהו צריך לעשות למענם את המאמריסטיקה ולרוץ בשמם לקונגרסים… גרושביץ יושב כבוד בתלאביב, כותב מאמרים ל”הפועל העברי“. מאמרים בענייני כלכלה חותם בשמו. מאמרי פולמוס חותם בשם גר ותושב. למי יש צורך בשם בדוּי כשכל הארץ יודעת מיהו? כותבים ב”המחברת" בִּים מיד מופיע מאמר ב“הפועל העברי” חתום בשם “אחד הפועלים” וכתוב בו בּם. “אחד הפועלים” – זוהי כבר חוצפה קטנה. העבודה הקשה ביותר שעשה בחייו היא כפי הנראה המאמץ הנואש שלו להכניסני תחת כנפיו. מעדר ראה בציור קטן באנציקלופדיה בריטניקה. חי לו הגבר האמיץ בבית אמו, שיש לה ידידים בעלי יכולת. אם לא איכפת להם שהוא חי על חשבונם הרי זה מפני שהם מבינים היטב כי פרוליטר זה איננו נושך. אגב, מי שימצא אצלו את המלה פרולטריון יקבל גרוש. הכל כתוב בשפת הנביאים ומתובל במשלי ערב. אגב, שמעת מה שקרה לשרשבסקי? מעשה נורא. בחורות נדבקות אליו כמו זבובים לדבש. טייל לו עם בחורה ליד הירקון. נטפלו אליהם שני ערבים. אומרים שהחזיקו מקלות בידיהם. על כל פנים נס בחורנו והערבים עשו לבחורה מה שהוא לא העיז לעשות לה… אה, והנה הסלט והחומוס. כאן אתה מקבל את המאכלות הטובים ביותר בארץ. לא במזלג, חביבי, עדיין לא נתאקלמת. בידיים. בוצעים את הפיתה, ומורחים אותה על פני הצלחת. מה שנדבק נדבק. זוהי הגישה של המעמד הבינוני לחיים."
תקע אליהו פיתו בסלט חומוס, שדפנותיו מוגבהים סביב שלולית שמן כתערובת מלט חול וחצץ המקיפה את המים שבתוכם. מרח ולא הגיש לפיו, לפי שנזכר בשרשבסקי. “גועל נפש בני אדם…” חיים נוראים זימן לו אלוהים. ואלו אותו־עצמו חנן הבורא בכוח דמיון העושה את אסונם של אחרים מצוקתו. ראה את עצמו במקומו של שרשבסקי. כלום היה עומד על נפשו? אולי היה יודע למות, מתוך יאוש, בזעקה גדולה ומרה לאלוהים, אבל לא היה מושיע לעצמו. לא, אין זו ארץ לבריות נוחות כמותו. המציאות אכזרית ואינה מניחה לאדם להיות פחדן מהוגן… שרשבסקי נמלט מן הערבים, והוא נמלט מעבודה קשה והולך לבקש מחסה אצל שרפשטין. מעתה יהיו חייו מוגנים מעלבונות, מחולשה, מפחד, מסותרים מאחורי כתפם הרחבה של אחרים.
“אל תירא ואל תחת, בחורי, אומץ לב. הפלפל איננו מפולפל כל כך. פעם אחת מעיזים. השפתיים בוערות. לאחר כך תאהב את זה…”
הגיש את הפיתה לפיו, עיני ישקה מלוות את כף ידו ברעבתנות. “נו?” טעם חדש דיגדג בחכו. פגישה קטנטנה עם הבלתי ידוע. “נו? טוב?”
“אני דוקא אוהב חריפוּת”
“מצוין, אם אתה אוֹהב פלפלתא חריפתא נהיה ידידים. ועכשיו קצת יין, שַלְשֵל אל החומוס. פגישה נאה של שני פיקחים. תהיה לך בבטן שיחת חכמים מפולפלת…”
“ועכשיו אכול לשון,” זירזוֹ ישקה כשהביא בעל המסעדה מנה שנייה “זוהי לשון טובה, לשון בהמה ולא לשון בני אדם. אי, לשון בני אדם, לשון הרע, לשון חלקות, לשון ערומים, החיים והמוות ביד הלשון… אכול אכול, זוהי לשון הקודש, בהמה צייתנית זו שלשונה בפיך חייה בקדושה ומותה בטהרה, אפילו כשמתה שׂשׂה לעזור לבריות, ומעלה ריח ניחוח, תקע חוטמך בקערה, אל תתבייש, מהריח בלבד ישבעו תריסר עניים. שמעת מה אומר חייקין על לשון הקודש? היא המן שנתן הקדוש ברוך הוא לבני ישראל במדבר. עד שלא נתן להם את המן היו מתקוטטים ביניהם. משנתן להם את המן נתפייסו זה לזה. למה העברית היא מן, מפני שכל אחד טועם בה טעם אחר. ואלו באידיש הכל מוצאים טעם אחד. כלום לא סיפרתי לך שאני נגד העברית? חייקין חייקין, נדמה לו שבני ישראל נתפייסו זה לזה. הוא כותב עברית ופרופסור טיטלבוים כותב עברית, והפרופסור אומר שלשפה שלו אין טעם ואין ריח… אינך יודע מי זה חייקין? הוא המשורר שחוֹרז השבח לאל וקדימה הפועל, ואוחז את החבל בשני קצותיו, גם העובד־הגואל וגם כלל־ישראל. משום כך הוא נקרא משורר הפועלים, המשורר הבריא של “הפועל העברי”, מי שכתב את המנון־לשרירים וגבורת־השרים. הוא המתווך המוכתר בין עולם הנסתר לשינפלד־קיסר, החוט המקשר בין ידית המעדר ופגיון השומר לבין החזון הגדול של ציוני־האתמול. וויסמן, מה עשית במשך הזמן הזה מאז ירדת מהאניה? הרי אינך יודע שום דבר… אולי תאמר שאינך יודע גם מי זה שינפלד?”
“אני יודע.”
“השבח לאל. כבר חשדתי בך שאתה בוּר גמור בענייני ארץ ישראל. עכשיו נשתה כוסית ווֹדקה ולא נצטרך לתיווכו של חייקין בין שני מוכי גורל לבין עולם האצילות. בעזרת הוודקה אתה מגיע לשם אחת ושתיים, בלי עיכובים, ובדעה צלולה שאתה שיכור ולא אידיוט.”
לא היה רגיל בוודקה. חמימות נעימה השתפכה באיבריו. הבטן מלאה והראש מעורפל. נזכר, פסח. “מזוֹג לנער מיץ תפוחים”… סבא היה קורא בהגדה בכובד ראש. אבא יושב ומקשיב באדישות. אמא תולה בו עיניה באהבה. “אליהו, אסור לשתות מכוסו של אליהו.”
“עכשיו קפה, לגרש את הוודקה מהראש. כמו שעושים הבריטים. מתירים להכניס לארץ קצת פועלים יהודים ולאחר כך מביאים דלפונים מצרים שינשלו אותם מהעבודה… כך עושים גם הציונים: ממלאים את תלאביב עושי נעליים ומלוים כסף ליעקובי, תעשיין שאין לו בית חרושת, והוא קונה נעליים בקהיר…”
“ועכשיו להיכן הרגליים?” שאל ישקה לאחר שהריק ארנקו לקופת בעל המסעדה, “מוטב שנשאל את הרגליים להיכן אנחנו… היק, היק… אתה נראה כאחד הנואשים שהטביעו צערם ביין… ישתה ישכח רישו… הי, אתם הגליצאים, מריח פקק אתם משתכרים… אף אני הייתי כמוך, לפני הרבה שנים, כשהזאבים היו גדיים, עד שעשו אותי חייל של ניקולאי… כשחזרתי מחזית המערב היה בקבוק וודקה שבא אל פי משתכר מריחי.”
ישבו על ספסל ליד הגמנסיה הרצליה. ישקה דיבר. אליהו הקשיב ולא שמע. כשהתעורר, ראשו כבד וליחה מרירה בפיו, עמד ישקה מולו והסתכל בו בדאגה.
“למה לא אמרת שאתה מאלה? לא הייתי משקה אותך. או אולי רצית לעשות הרפתקה על חשבוני… אינני מתכוון לכסף, אבל עכשיו יוכלו כל שונאינו לומר: תלאביב לא ראתה שיכורים ברחובותיה עד שבא דרושבסקי… אצטרך לעשות לי שם חדש. אל תסמיק, אין צורך. לא עברו כאן הרבה אנשים. תריסר תריסרים בלבד. וממילא אין איש מכירך. אפילו אמך יולדתך לא היתה מכירה אותך. עכשיו, לאן לגרור אותך?”
“אין צורך לגרור. אוכל ללכת בעצמי.”
“ליתר בטחון אלוה אותך. לאן?”
“שדרות רוטשילד על יד הרחוב החדש.”
“איצקוביץ או שרפשטין?”
“מנין אתה יודע?”
“אינני יודע שום דבר. פשוט אינני מאותם שהולכים ברחוב וחולמים חלומות, כמוך, עיני רואות מה שנעשה סביבי ולא חלומו של הרצל. במקום שיש שלט נחושת על שער ברזל וכתוב עליו שם, אני קורא. מה עוד יש לראות בכרך הגדול תלאביב? ובכן, איצקוביץ או שרפשטין? בשוטים או בעקרבים?”
“שרפשטין.”
“מה לך ולקערת השמנת?”
“קרבת משפחה.”
“כך? בחירה נאה. למה לא סיפרת זאת מקודם? הייתי יודע עם מי יש לי עסק. שמעת על מחסני המזרח התיכון? זה הוא. ואם אתה חושב שהוא מסתפק בזה אתה מעיד על עצמך שאינך מכיר את המשפחה שלך. יש לו גם פרדסים בראשון לציון, ואיזה עסק קטן של בגדי צבא משומשים… וחוץ מזה, הוא מאלה שיש להם מנעול בדלת.”
כשהגיעו לשקמים חזרו על עקביהם. “הרי לך כרך,” ליגלג ישקה, “תלאביב. פרבר קטן של לוּשן קוֹידש בתוך חמישים מיליון ערבים… אי, ציונים ציונים, כל העולם מתמוטט ואתם קונים כרם קטן מידי הערבי, עוקרים את הגפנים, בונים כמה בתים, ומאמינים שאתם עושים משהו…”
“אם כן למה לך להיות כאן?” התפרץ לפתע אליהו, והחזיק טובה לעצמו שלא ויתר על השקפותיו תמורת ארוחה טובה וסבר פנים יפות.
“נוח לי כאן. כשיעבור הגל על המזרח התיכון ימצא אותי מוכן ומזומן. אינני הולך בגדולות. איש איש במקומו…”
“ואינך גוזל פרנסתם של אחרים, כפי שאתה טוען כלפי אחרים?”
“להיפך. אני מלמד את המקצוע שלי לקבוצה של ערבים קטנים ומלוכלכים חינם אין כסף. המקצוע שלי, בארץ הוא בור שומן. הרבה בניינים בונים וצריך להתקין להם זגוגיות. אחרי שיהיו בנויים יבואו ערבים וינפצו את הזגוגיות, ויקראו לי להתקין זגוגיות חדשות. והנה ביתו של שרפשטין. כאן קשה יהיה לנפץ את הזגוגיות באבנים מפני שהבית מוקף חומה. תגיע שעתו כשיתחילו להשליך פצצות. הנה הגענו. פתח את השער ותיכנס לממלכה שלי אין מקום בתוכה. היום בו אכנס לבית הזה יהיה יום המהפכה. אל תצטער שהוצאתי עליך כסף. זה המחיר שאני משלם בשביל זוג אזניים טובות וטריות. רק פעם אחת התפרצת עלי להוכיח לי שעודך מאמין בכל השטויות. אצל שרפשטין ינערו ממך את שארית האבק. או שתהיה אחד משלנו או אחד משלהם. “הפועל העברי” ו”האחדות" נוטעים בך אשליה שיש אמצע. אצל שרפשטין תיווכח שביני לבינו אין שום אמצע. או, או."
הושיט ידו ופתח את השער. ניענע ישקה את ידו והשליכה. נכנס לחצר טובלת־בצל וראה בריכת דגים ומזרקה.
ב
החליט שיישב אצל קרובו עד שיחלים ממחלתו. לאחר כך ינסה כוחו שנית בעבודת־כפיים. צילצל בפעמון ונתן מבט מחוצף בדלת העץ המבריקה כדי שלא ייראה כקבצן שבא לבקש נדבה. מראה הפנים החיוורים, הקמטים בזויות העיניים והאזניים הבולטות שראה בראי שבמספרה לא מש מזכרונו.
נפתחה הדלת. בחורה ספרדיה, פניה נאים עיניה רעות, וסינר לבן נקי מרבב קשור על מתניה, אמרה:
“לא רוצים שום דבר.”
“בגדים ישנים?” התלוצץ, רוחו טובה עליו, רואה בעיני רוחו את הפתעתם של בני הבית כשיעמוד לפניהם קרוב־משפחה שלהם במלבושים אלה.
“לא צריכים,” אמרה הבחורה. אשה לבושה בחלוק כהה ארוך הציצה מפתח במסדרון.
“מה יש שם?”
“מג’נוּן,” קראה הבחורה.
“מה אתה רוצה?” שאלה אותו האשה, שהטילה ספק מן הסתם בשיפוטה של העוזרת.
“אני רוצה לראות את אדון שרפשטין.”
הביטה בו כאדם שמבקש מה שנבצר ממנו. “באיזה עניין?”
“אני אליהו וויסמן, מווינה.”
“אליהו וויסמן,” קראה האשה, "אל אלוהים! ואני מקבלת אותך כך? פרא אדם, למה לא אמרת מיד! אני רוצה את אדון שרפשטין" חיקתה את קולו.
נעמה לו החמימות המשפחתית שעטפה אותו לפתע, ברגע שהזכיר את שמו, כמין סיסמה לשמחה ואהבה. נענה לה בחיוך מרוצה, מפויס, מבויש קצת, משום שנתברר, דרך אגב, חוסר הטעם והאיוולת במחשבה הילדותית שהתגנבה למוחו שהוא הולך לבית קרוביו לקדש עליהם מלחמה, כביכול, בשם שינפלד וגיטל וברלה וישקה וכל אחיו הפועלים.
“ובכן אתה הוא הבן של ניסן וויסמן. הלך לווינה ונעשה איש חשוב. עולם קטן. מי תאר לו שנראה אותך אצלנו? בא בחור, מצלצל בדלת, והנה עומד לפניך מי? הבן של דוקטר וויסמן. ומדבר עברית. איזו הפתעה! זלמן לא יאמין.”
תפסה אותו בידו ומשכה אותו אחריה, קולה מנסר והולך מפלס להם דרך בתוך אפלולית המסדרון, ובה בשעה ציוותה על העוזרת להכין מיד תה ולהביא את העוגה “מהארון למעלה, כן, עם השוקולד”, דחפה אותו מול דלת סגורה “הנה!”, פתחה אותה לפניו כהיא צדה אותו בין גופה לבין הכותל, הטילה אותו פנימה ככלי אין חפץ בו והתגנבה מאחוריו לראות איך יפול דבר.
מתוך כורסת ארגמן גדולה הבהיקו אליו משקפי זהב. הכירוֹ. לא נשתנה הרבה. רק בשערו זרקה שיבה. אותו מבט בעיניים, כמתיירא שמא רוצים להערים עליו.
הוריד שרפשטין את משקפיו מעיניו והניחם בנרתיקו. “המ?”
“תאר לך איזו הפתעה יש לנו? נחש מי זה!”
הביט בה במורת רוח: לצון זה מה טיבו?
“בנו של דוקטר וויסמן,” אמרה בהתלהבות, ודחפה אותו אל הכורסה.
הושיט שרפשטין את ידו ושפתיו חייכו. “זוהי באמת הפתעה.”
“למי הוא דומה יותר לאבא או לאמא? יש בו יותר מאמא. העדינות, צבע הפנים אתה זוכר, זלמן? העיניים הבהירות. אבל מבנה הראש דומה לשל אבא. ראש אינטליגנטי, מעניין. מה דעתך?”
“כל אדם דומה גם לאביו וגם לאמו,” אמר שרפשטין במורת־רוח, כשׂם קץ לויכוח ממושך. היא נעלבה. מן הסתם קיוותה לרגע פיוסין, לשמו של ניסן וויסמן, לזכר ימי הנוער היפים. מאחר שכך – פרשה וישבה מן הצד, ולא התערבה עוד בשיחת הגברים.
“מהיכן ידעת שאנחנו כאן?” שאל שרפשטין.
“אבא אמר לי. אמנם לא נתן לי כתובת. אבל לא קשה למצוא אדם בתלאביב.”
“עיר קטנה תלאביב, אבל לאט לאט תגדל. עכשיו אנחנו גרים בקצה העיר ובעוד כמה שנים נהיה במרכזה. מגרש שעולה כאן כמה לירות הפּיק יעלה בעוד כמה שנים מאות לירות הפּיק. נו, ומה אמר אבא?”
“דרישת שלום…”
“איך התגלגלת לכאן? והעברית מנין?”.
“הייתי חבר בתנועה ציונית…”
“כך, אפילו לבית וויסמן הגיעה התנועה… והיכן חפציך? בנמל? רואים שסבלת קצת ממחלת הים…”
“החפצים אצל חבר… שפגשתי באניה. אין כמעט כלום במזוודה, אין צורך בה. וחוץ מזה, החבר, גר בפתח תקוה,” גימגם.
“איזה עלבון, ללכת קודם אל איזה חָבֵר־שְמָבֵר בפתח תקוה כשיש לך קרובים בתלאביב.”
“באמת עלבון,” אמרה הגברת שרפשטין, “היודע אתה כמה מעט אנשים מהרחוב שלנו יש בארץ ישראל? אנחנו, רוזמן בטבריה…”
“מנין לו להכיר את רוזמן,” אמר שרפשטין בביטול, “כשרוזמן עלה ארצה הוא היה בן שנה וחצי.”
שרפשטין הקיפוֹ בשאלות. מה נשמע בווינה? איך עברה המלחמה? ואבא? שמו יצא לתהילה, שמענו. וונציה איך? יפה. לפני שנה היה בלונדון ובקהיר ומאז לא יצא מגבולות הארץ. לקהיר נוסעים ברכבת. כדאי לראות. כשאדם רואה יישוב בתוך מדבר הוא מבין מה פירוש יש־מאין. כשהוא בא ארצה היתה כולה בחינת מדבר ועכשיו היא יישוב גדול, ערים ומושבות ויישובים חקלאיים. ינוח קצת, אליהו, אם מותר לקרוא לו כך, ויסע לטייל, ויראה במו עיניו. עד שלא יראה במו עיניו לא יבין מה עשו כאן צעירינו. חבל שכל כך מעטים הם וחבל שבעלי המקצוע אינם באים אלא דוקא בחורים שאינם יודעים לעבוד. יהודים אינם מבינים שמקומם בארץ ישראל. עד שהגוי איננו זורק אבן אינם מבינים מה פירוש ציונות. מעטים היו שראו את הנולד ובאו לארץ עוד בימים שיהודים התענגו על רוב טוב בארץ מוצאם.
הוא חייך בענוה ואליהו נזכר מה ששמע בבית אביו: שרפשטין ברח מנוֹשיו. מה איכפת שאדם מגיה את עברו ומפארו באשליה? עכשיו הריהו רואה את עצמו כסולל דרך לציונים.
“כך, כך,” נאנח שרפשטין, “טבע היהודי, עד שאין מציקים לו איננו יודע מהו רוצה.”
נערה פתחה את הדלת וניצבה בפתח.
“את יכולה להיכנס, תעשו הכּרה, קרוב שלנו…”
כשנכנסה לחדר ואור נגה על פניה, נסתלק הנימוק שבגללו בא לשבת בבית שרפשטין ונכנס טעם אחר במקומו.
ג
מבעד לחלון נשקפת עלוותו המנוצה של אילן שפרחיו אדומים. פריוֹ כחרוב־ענק, הבדים מברכים על הגינה למרגלותיו. פואנציאנה. מה שלמדה תמר מן הגנן לימדה אותו, והיתה תמהה על להיטותו לזכור שמות של צמחים. אמר לה דעתו של רבינוביץ. אדם מתעניין במה שסוֹבבו. “בני אדם מעניינים יותר. ביחוד בני אדם מצחיקים כמותך המתהלכים על בהונות הרגליים…” אף היא בגדר הצומח המופלא, הנודע־בשמו, ומלבד זאת אין יודעים עליו דבר.
מאחורי הפואנציאנה פיקוסים גזוזי צמרת, משני צדי משעול הצדפים. ענפיהם מסתכסכים זה בזה ויוצרים מעין קמרון ירוק ליד שער הברזל. מן המשעול מסתעפים שני שבילים. אחד לתריס ברזל, מוסך המיועד למכונית שעתידה להגיע מאנגליה: השני – לבריכה הבנויה אבן ירושלמית אדמדמה. בתוכה – מזרקה ירקרקת, ודגי זהב מבהיקים שטים בה בלי מנוחה. איזדרכת כפופה על הבריכה. בחומה המקיפה את הגינה נעוצות חניתות שחורות עטורות חבצלות. לנטנה, פגיעתה רעה, נשענת על החומה ומאיימת על החומה ומאיימת על שיחי ורדים זערערים בשכנותה. ביקש הגנן לעקור את הלנטנה אולם בעלת הבית לא התירה לו. נימוקיה היו מוזרים. איש מבני הבית, לרבות העוזרת, אינו נשמע לה חוץ מן הגנן. אולם, הגנן מאחר שעושה את רצונה, הריהי מתנגדת לכל מה שהוא אומר. בין החצר לרחוב מפסיקה חומת אבן, ובין חצר לחצר גדר־רשת ושיחי הדסים. במפגש הגדרות שיח יסמין ולידו ספסל אבן.
“הריח מבלבל את החושים,” אמרה לו בישיבתם על הספסל, “אבל אתה מסתדר גם בלעדיו…”
לפתח המוסך עומדים שני ברושים זקופים מוכנים לקבל את פני האוטומוביל שיבוא מאנגליה.
בלילה כשהחשיכה מכבה את עולמו הגדול ומדליקה את עולמו הקטן, סוגרים עצי הגן המוארים את מעגל חייו. ריח היסמין המשתחרר מפרחיו ברוח הערב, ופני תמר מחייכים מתוכו, מעורר רגשות ענוגים־נוגים ונדמה כי אפשר להשיג אושר שלם בנשימה אחת בשלוה ערבית של גינה תלאביבית.
ימים נוהרים ואין שואל עד מתי. וכל בוקר, לאחר הרחצה, מזומנת לפניו תמר ליד השולחן, בחלוק־בוקר צהבהב, ריחנית זהורה ושערותיה לחות במעלה־מצחה, וחץ יורד מן השקערורית העדינה בשורש הצואר לבין שדיה.
מחדרו, בקומה השנייה, הוא שומע פעמיים ביום את שיקשוק המים במקלחת הרוחצים את גופה, ואת חריקת הקפיצים בצניחתה בכתונת המשי הוורודה על משכבה בלילה.
הרחוב נשקף מבעד לצעיף הפואנציאנה, סתרו מרובה מגילויו. פרצופים מנצנצים ואין להכירם. כל מה שמעבר לחומה – זר. עולם משונה הולך לו לדרכו ואינו נפנה לריח היסמין. אלה הם חיים, מוגנים מרופדים, בחדרים האפלוליים למחצה הרוחשים־תמר, נטולי אורה המסנוור של תלאביב החולית, והמולת רחוב מעוממת, מסוננת… אפילו התשוקה מתעממת כאן, ביראת כבוד.
קולות מהרחוב: יַלַה מראנצֶן, חטאטה בשארה, אלטע זאכן, נפט נפט, הריהם שוועתו של עולם־סומא, המכלה כוחו בטרחה לבטלה של צעקנות, מריבה, גסות־רוח, תחרות, הונאה – לא יעברו את סף החצר.
שעתיים ביום הוא עוזר לבנימין־זאב הקטן, בן־שרפשטין יהירון, להכין את שיעוריו ועוד שעה אחת מלמדו גרמנית, כך הוא מרויח את לחמו ביושר ובכבוד, בלי להיות סמוך על שולחן אחרים. בשעות הפנאי הוא שוכב על הספה קורא ספרים, או מטייל עם תמר על שפת הים, מה איכפת לאדם היכן הוא חי, כל עוד יש נפש אהובה לידו… בלילה – באין רואים, הוא מוציא את המחברת הישנה מן המגירה, כותב כמה שורות בגרמנית ובעברית, שורף בשלהבת הנר, מקשיב לאיוושת הגלימה במסדרון… כל יום גימ"ל הוא מנגן שלישיות של שוּברט ומוצרט עם בנימיני והגברת אקרמן. לפעמים הוא נכנס לטרקלין הגדול ומקשיב לשיחת חולין של שרפשטין ואורחיו, מהם עסקני ציבור וסופרים נודעים לשם, ואפילו חייקין, “משורר הפועלים” בתוכם. ולאחר שהם הולכים להם, ודממה עמוקה משוטטת בחדרים הריקים על בהונות רגליה, הוא עולה על משכבו ער ומאושר ואינו נרדם שעה ארוכה.
אין דומה הויה זו להויה של ארון המתים השחור, צריף העכברים בפתח־תקוה, ועידת האיחוד, והבית הנידח בפרדס, ומטבח הפועלים של גיטל. הנה חיים של אנשים מהוגנים, בלי פחד, בלי ההכרח להיות גיבור… מה רע בכך? לעולם לא יהיה פלדמן. כלום לא ניסה כוחו? עשה כמיטב יכולתו. המחלה גרמה. מאין לו ברירה נעשה מורה פרטי…
מחמת הבושה שמא יאמרו לו אתה – מלקט – פירורים – על – שולחנו – של – מנצל – פועלים הוא משתדל שלא להיפגש בשינפלד וחבריו. אך אין לבו נפתה לחפש בהם מומים, כדרך הסוטים מהדרך, ולומר בלשונו של שרפשטין ש“אמנם נמצאים ביניהם כמה בחורים מסורים, אמיצים ובעלי שאר רוח, אבל מנהיגיהם – קשקשנים, זורעי מדנים; מבולבלים ומטעים את הרבים, קופצים בראש…” הוא מודה ביתרון־מעלתם ומקנא בהם שיכולים הם לחיות בהויה של גברות־אמיצה, פַליקות על כפות הרגליים, שמירה מחוץ לחומה, עבודה מפרכת תחת השמש… הוא אינו יכול.
בבוקר הוא יורד לטרקלין הגדול, מקשיב לפטיפון, מניח את רגליו על כריות העור שליד הכורסה, ליד האח הבנוי שיש אדמדם לנוי ולא לשימוש, מדפדף בספרים העתיקים הניצבים בארון הזכוכית הגבוה.
מלוא הקיר ארונות, דוגמתם לא ראה מימיו. רפידת עור ירקרקת לנוי מחפה על דלתותיהם. בירכתי הטרקלין פסנתר כנף ועליו צעצועי נחושת וזכוכית, מלאכת־סין, פיתוחי־דמשק ועבודת בצלאל. אגרטלים כרסתניים כבבית נכאת, שטיחים פרסיים בולעים את קול צעדיו.
והנה נפתחת הדלת ותמר ניצבת בפתח. חרישית כמרחפת תגש אליו מאחוריו, תניח ידיה, שריח סבון נוסף מהן, על עיניו: “נחש מי זאת?” “מזל? לא! קליאופטרה? לא! בַבַה יַגָה? לא! על פי הצחוק הרי זה בכלל גבר…”
“חדל לקרוא כל כך הרבה, תהיה חכם כזה שלא תרצה להביט על בחורה פשוטה וענייה כמוני…”
והוא מביט בה בעיניים מבקשות אהבה.
“מתחשק להירדם כשרואים את העיניים החולמות שלך.”…
ד
מאחר שאולם הגמנסיה איננו רחוק לא שכרו כרכרה. שילבה זרועה בזרועו ויצאו לרחוב. היתה מדלגת על המרצפות שתיים שתיים, ומכריחה אותו לנתר כמותה. כשהגיעו לשדרות רוטשילד חדלה, כאילו קפץ עליה השעמום. תלה את האשמה בעצמו ונצטער שאיננו יכול לספר לה משהו מעניין. מה יש לו לספר? ווינה כבר נוּצלה עד תום, וכמוה הנסיעה באניה וידידו מפתח תקוה. את גרושביץ היא מכירה בעצמה, וישקה, “ריח עובש נודף ממנו”…
בדרך פגשו חבר שלה מן הגמנסיה, תלמיד בטכניון. גילגל שיחה על פרופיסורים ותלמידים, שיבח את עצמו, דרך אגב התפאר בציוּניו. היתה שואלת והוא משיב. “וכמה בהנדסה תיאורית? וכמה בטריגונומטריה?” ולא הרגיש הבחור שהיא מהתלת בו. עד ששאלה פתאום “ולרכב על סוס אתה יודע?” בקושי התאפק אליהו מצחוק למראה פניו הנבוכים של הבחור.
“אתה יכול לסמוך על טביעת העין שלי,” אמרה לאחר שזה נפרד מהם, “הוא באמת איננו יודע לרכב על סוס… להבא ילמד שלא להתפאר. אל תחשוב שאני עוסקת כאן בחינוך הנוער. אבל אם יש לי הזדמנות לתקן מישהו אסור לי להחמיץ אותה. תשעים למאה מכל הגברים שאני מכירה הם נשים מתחפשות.”
אף הוא אינו יודע לרכב על סוס. מחמת עדינות לא ביישה אותו. נזכר מה שסיפרה לו מזל.
“פעם אחת, כשעוד היתה היא בג’ימנסיה, שהיתה בת שש עשרה היא, הלכה על רחובות, בחופש… כולם הלכו לעבוד בענבים. הגיברת שרשטין אמרה לא צריך. היא הרגישה פה בלב בפנים מה שיקרה… יש אנשים כאלה המרגישים בלב מה שיהיה… כשאבא שלי רצה לצאת החוצה אני אמרתי לו אל תלך היום יש לי הרגשה בלב התורכים יתפסו אותך. הוא אמר לי את טפשה מזל כל יום יש לך כזותי הרגשה בלב וכל יום אני צוחק על התורכים. אז הם תפסו אותו ויותר לא ראיתי אותו… זה כשיש הרגשה בלב… החברות שלה סיפרו שהיא השתגעה על בחור רוסי אחד שהיה שומר על סוס במושבה. יאַ, אוּמי, זה היה בחור יפה. פעם אחת ראיתי אותו הוא בא ליפו לאסיפה. והיא הלכה ועמדה בחוץ וחיכתה לו כמו כלבה קטנה. והוא לקח אותה על הסוס שלו הביתה בושה וחרפה. והגיברת שרשטין היתה צריכה לעמוד בחלון ולראות איך שהוא מחזיק אותה בידיים שלו. יא, אומי, כמה שהוא היה יפה. שפם, יחביבי, צ’י! יה, הילדה המסכנה. כמה שהיא אהבה אותו כמו כל העולם לא איכפת לה. אבל הוא לא אהב אותה. היתה לו אשה שלו ושני ילדים. והיא חשבה הוא ישליך אותם וירוץ אחריה? הוא לא כזה בחור. בסוף הוא מת המסכן, היו לו עיניים כאלה שחורות ותלתלים. ערבי אחד ירה בו מרובה והרג אותו בלב. זה היה עכשיו לפני שלוש שנים. והאשה שלו ישבה בכרם בסוכה עם שני הילדים שלה באותו הזמן שהערבים הרגו אותו. והיא שמעה היריות והיא צעקה אביגדור יורים. ואביגדור כבר היה עם חור כזה גדול בלב. אחר כך עשו לו לויה גדולה ואספו כסף בשביל האשה והילדים, שכולם אהבו אותם כאלה ילדים נחמדים. והיא הילדה לקחה כל הכסף שאבא שלה נתן לה וגם היא הביאה לשם. לקחה האשה את הכסף שלה ונתנה אותו לקֶרֶם קיימת. אחר כך היא בכתה עד שנתייבשה לה העין.”
דומה כי אין מפלט, גם מעבר לחומת־בית־שרפשטין, לריח היסמין, מהוייתם של פלדמן–אביגדור, ברלה ושינפלד. אין אדם צעיר יכול לדעת מה יקרא לו: פלדמן הזועף, שינפלד התקיף, ברלה המוכיח, גיטל הנדיבה או נערה תלאביבית יפה הרגילה בתפנוקים, במוֹתרות ובחברת תלמידי חכמים ואהבתה נתונה דוקא להם, האביגדורים…
“סתם העלבת אותו… חייב הוא לדעת לרכב על סוס דוקא?”
“במקרה אמרתי סוס. התכוונתי למשהו אחר. אינני אוהבת את הטיפוסים המנופחים האלה. ואלה שעושים משהו באמת, איש אינו שם לב אליהם. אתן לך דוגמה: מחר אנחנו מוזמנים לבנקט, לכבוד דוקטר אפלבוים שחזר מארצות הברית. ויצמן לקח אותו עמו וקיוה לצוד בעזרת זקנו המכובד כמה דגיגים מעבר לאוקיינוס. זו איננה בדיחה שלי. שמעתי אותה באיזה מקום. אבא אומר שהוא מפקפק אם הצליח להוציא מהם את הוצאות הנסיעה שלו. העיקר שעושים לו בנקט. וכשבא אדם כפלדמן, שמעת עליו? זה שירה בקצין הרוסי לאחר הפרעות, שותקים. אפלבוים איש חשוב ופלדמן לא…”
לאחר שסיפר לה את המעשה בארון־המתים התחרט. נזכר באיומי פלדמן. אך למראה ההתפעלות בעיניה לא יכול היה לכבוש את לשונו.
“כמה שאפשר לטעות בבני אדם,” אמרה והביטה בו בהערצה.
הבין שפירשה דבריו שלא כהלכה. לא שיקר. אך העלים חלק מן האמת והניח יסוד לטעוּת שהוא ופלדמן פעלו בעצה אחת. אף על פי שהחליט לתקן את הטעות שתק.
“אין אלה העניינים שמותר לדבר עליהם,” לבש סוד.
“אני מבינה,” אמרה בכובד ראש.
הרגש הציפו, כהמון המכסה את הרציף בהיעצר הרכבת. לא העז להעמידה על טעותה.
“אני מצטער, אבל אינני יכול לספר יותר. אני מקוה שאת מבינה כמה חמור העניין… אסור לספר…”
“בודאי, בודאי, מה אתה חושב? הרי אני… אני מבינה היטב…”
נכנסו לבנין הגמנסיה. הציצה בו בגניבה, והשפילה את עפעפיה. הקהל הנוהר הפריד ביניהם. כשעלה במדרגות ראה אותה מהעבר השני של הכניסה בתוך אנשים זרים, מחייכת לעצמה. כשנפגשו, בצומת המדרגות, התלוצצה:
“שלום אדון וויסמן, מתי באת מחוץ לארץ?”
“האין זו העלמה שרפשטין, אני זוכרה עוד מהימים ההם, כשהיתה ילדה קטנה.”
“אותה הגברת באדרת אחרת.”
פירש הלצתה כרמז דק לשינוי המפתיע שחל ביחסיהם. חייך בעצב. מה יהיה אם ייודע לה שיש כאן גניבת דעת?
כשכבו האורות ונפתח המסך הניח את ידו על מסעד הכיסא, והרגיש בכף ידה סמוך לאצבעותיו. הושיט אצבע ונגע בה בזהירות ונענתה לו.
עלתה על הבמה בחורה כעורה, משקפיים צמודים לחוטמה וארשת גאוה שנפגעה שפוכה על פניה, התעסקה בכיסא שליד הפסנתר עד שנחה דעתה וישבה. הניחה את שתי ידיה על המנענעים והביטה בקהל בקוצר רוח. מישהו קרא: הסו, והשתעל, והבחורה תלתה עיניה למרומים והכתה במנענעים וצלילים נתגלגלו באולם מפסלוֹ של קריצ’בסקי לתמונתו של דוקטר הרצל. הכתה את האַלגרו בחמת זעם ולאחר כך גהרה על האדג’יו והשביעה את המנענעים והוציאה צלילים רכים וחרישיים ועגומים. הגניב אליהו אצבעו בין אצבעותיה של תמר ורעד עבר בבשרו. יש חצי תריסר מלים למאויים וכיסופים ואינם אומרים החצי ממה שרוצה הלב להגיד, אך אין שתי אהבות בעולם דומות זו לזו. מה יודע הקהל הזה על התקוה, התשוקה, רכוּת־הרגש המפעמות בלבו? ומי יבין את החרדה שמא יתעופף הכל וייעלם כצלילי שוֹפּן. עיני תמר הבריקו. הנחיתה המנגנת בפסנתר מכה גדולה, השליכה ראשה לאחור, עד שגוע הצליל. נתרפתה, כמתנערת מחבלי קסם, לקול מחיאות הכפיים. אותו רגע נשמע קול קורא תמר, ואשה בעלת פנים נאים, שישבה בספסל מאחור, הניחה את ידה על מושבו, גהרה מעל ראשו ודיברה אל תמר. גבר קרח במשקפי זהב ישב ליד האשה והקשיב לשיחתן.
“כבר מזמן אני אומרת,” אמרה האשה, “בחורה צעירה בזמננו יש לה או בחור או נימוסים…”
“באמת שלא ראיתי אותך, גברת גרושביץ,” צחקה תמר, “אחרת הייתי אומרת לך שלום באמת…”
“כך, מתעלמים מהזקנים ולאחר כך מתנצלים. נו, מה את אומרת, איך?”
“יפה.”
האיש בעל משקפי הזהב חייך בביטול. “הבחורה הזאת רצחה את בטהובן, ואלה מוחאים כפיים. אידיוטים…”
“דוקטר אהרנקרנץ יש לו קנה מידה אירופי, אבל צריך להבין…”
“אני ציוני וָתיק, הגברת גרושביץ, אבל באמנות אין ציונות. יש רק טוב ורע. וזה היה רע ולא איכפת לי שהבחורה הזאת היא בוגרת הגמנסיה ותלמידת בית הספר לנגינה הראשון בארץ…”
זמר בעל גוף עלה על הבמה ונתייצב ליד הפסנתר אגב הרכנת הראש. הושלך הס. הבחור פצח פיו ושר.
“כשאני שומע הבחור הזה שר אני נזכר מה שלמדתי כשהייתי ילד קטן. הכל צפוי והרשות נתונה. אלוהים רצה שהבחור הזה יעשה משהו ווּלגרי. כיון שהוא לא רוצה עניינים עם החוק הוא אונס את שוברט. קטסטרופה ולא מוסיקה…” אמר הזקן בקצף, כשהזמר השתחוה לקול תשואות הקהל.
כשהלכו הביתה שילבה ידה בזרועו. “אני מקוה שהיא לא שמה לב.”
“את מתביישת?”
“לא, אבל זה היה מגוחך. חוץ מזה, האשה הזאת היא לשכת המודיעין של העיירה.”
“נדמה לי ששמעתי את שמה באיזה מקום.”
“ודאי, זוהי אמו של גרושביץ.”
“והאיש, אביו?”
“אלוהים יודע מי אביו. על כל פנים לא זה. אביו, כלומר, בעלה, מת בזמן המלחמה, באלכסנדריה.”
ה
למחרת בבוקר באה לחדרו והביאה לו כוס מיץ.
“מעניין לראות במה עוסק בחור צעיר כל הבוקר? אפשר לחשוב שאתה מכין תוכנית גדולה…”
“לא הכל עניינים גדולים.”
“אל תהיה כל כך צנוע,” אמרה בכובד ראש.
ניגשה אליו.
“בסך הכל קוראים ספרים…” הציצה בספר מעל גבו. חזה נשען על כתפו. פניו חוורו.
“אל תשתה כל כך מהר,” חטפה מידו את הכוס והציבה על השולחן.
“הייתי צמא…”
“אתה רוצה לקרוא?”
“כן, כלומר…”
“או, אם אתה רוצה לקרוא אני אשאר כאן. אפריע לך.”
“בבקשה.”
הה, אם אינני מפריעה אני הולכת."
“לא לא, את מפריעה.”
“כך טוב.” משכה את הכורסה וישבה עליה, רגליה על מיטתו, וחלוקה הצהוב מופשל, בגובה הברכיים, וגולש אל הרצפה. עיניה היו שוחקות.
“ספר מעניין מאוד.”
“למה לי לקרוא ספרים? אני מכירה את אלה שכותבים אותם… שירה או פרוזה?”
“שירה.”
“אינני קוראת שירה. איך אתה יכול לסבול את ההברה האשכנזית?”
“אינני שם לב.”
“אני אוהבת פרוזה. בזמן האחרון קראתי כמה סיפורים חדישים. בחור יהודי מתעסק עם המשרתת הגויית ונעשה לאדם מן היישוב… גם אצלכם בבית היתה משרתת גויית שניסתה לפתות אותך? אל תסמיק. אני יודעת שהיא לא הצליחה ושאתה אף פעם לא הצצת לחדר שלה כשהתלבשה…”
“מנין לך?”
“לא שואלים בחורה מנין היא יודעת. לא אגלה לך. גם לי יש סודות.”
פניו נתכרכמו. נזכר ביקורו של דוקטר הנטמן. מה יועיל אם יוכיחה על קלות דעתה? שוב אין לעצור את השמועה.
כשנכנס לטרקלין ראה את דוקטר הנטמן. הוא שילב זרועותיו בהנאה על חזהו ואמר: “ובכן, זהו בן זוגו של פלדמן. ארון מתים… רעיון נאה, אפילו יש בכך משום סמל. אבל כל המשחק הזה איננו לפי רוחי. אין בו צורך ולכן הוא מסוכן. סכין מסוכן ביד חכם, על אחת כמה וכמה… ביד אנשים נמהרים… עכשיו יש לנו ממשלה והיא תקים צבא ותתן נשק ולא נצטרך לשחק במחבואים עם פקידי המכס. אינני רוצה לרמוז שום דבר אבל במקום שיש נשק ואיננו בידי הרשות, הריהו מועד לפורענות. הנשק עלול ליפול בידי אנשים בלתי אחראיים. אסור לתת לילדים לשחק באש. היה מקרה בגליל שפועל איים באקדח על פקיד של פיקא. אמנם, חבריו גינו את המעשה אבל… סימן לבאות. עכשיו באים בחורים ממקומות שחיי אדם אינם נחשבים הרבה, ומי יודע… שמעתי סיפור מזעזע על קבוצה של בחורים יהודים שעברה את הקווקז ברגל. אחד מהם, שלא עצר כוח ללכת, עזבוהו בשלג, גוע. גבוּרה ואכזריות ירדו כרוכים לעולם. מוטב שלא יהיה נשק בידיים לא נאמנות.”
אליהו נחרד. מן הסתם שרפשטין התפאר באזני מכריו. עכשיו יתגלגלו דברים ויגיעו לאזני שינפלד. נזכר איוּמו של פלדמן ופניו חוורו. מיהר לצאת מן הטרקלין. נסגר בחדרו, מלא חרדה, מצפה לגזר דינם של הבחורים קשוחי־הלב.
“כשמדברים על זה, אתה נעשה רציני כל־כך. לפעמים אני אוהבת בחורים שותקים. אבל לא תמיד. רק לפעמים… ועכשיו תספר לי ה–כל…”
חמדה לצון ואילצה אותו להשתתף בהצגה קטנה שחיברה מניה וביה:
היא אשת־רחוב המבקשת להוציא ממנו, קצין־השירות החשאי, את סודות הממלכה. פניו קדרו והיא התפקעה מצחוק.
“אתה ממש שחקן. איזו רצינות! אני תמיד הייתי מתפרצת בצחוק כששיחקנו בטלפון שבור.”
תמר כיסתה בחלוק את רגליה מתוחות־העור, שפלומה דקיקה מבהיקה עליהן, ויצאה, משאירה בחדר ריח צובט־לב של סבון רחצה, ושתי שקערוריות בכורסה. שכב על המיטה, ידיו מתחת לעורפו ועיניו עצומות. הטיל את האשמה באביו שגידלוֹ כאתרוג־בקופסת־צמר־גפן, ולא הכשירו לחיות בזמננו.
ו
הפסח עבר. כל יום חם מקודמו. מעבר לפתח ממלכת השרב. היוצא מביתו נכנס לכבשן סגור. אין חוץ לעולם.
כובע הקש לראשו היה למורת רוחה של הגברת שרפשטין, שהרי כובע הקש איננו כיסוי־ראש בלבד אלא גם השקפת עולם. אילולא הועיד פגישה לישקה לא היה כדאי לצאת מהבית. ובכל זאת לא נצטער. וטעמים רבים לכך. ראשית, הנה עברו ימים רבים והכל כשורה. ואיש לא בא לתבוע דין וחשבון על פטפוטיו. אין טעם להטיל על עצמו מאסר בית. וכי מפני מי הוא בורח? הנה קפלן אמר לו שלום בידידות ללא שאלות. הנטמן מן הסתם שם יד לפה. שנית, ישקה. אדם זקוק לחבר. ויש עניין לצאת מבית שרפשטין כדי להיפגש עם מי שמוכן להטיל בו פצצה. שלישית, להשתיק את קול־הדם. ורביעית, כל חייו נתונים לראוה לעיניה. דומה, אם לא ימציא לה מעללי־בדים, ידעך אף ניצוץ הרגש המהבהב בלבה.
פגש את גיטל, הנושאת ברוב עמל, במעלה הרחוב, שני סלים כבדים, פניה סמוקים מחום ומן המאמץ, הזיעה הניגרת על פניה מכערת את דמותה. נענעה ראש בליבוב ובעיניה נשקפה שמחה נוגה.
“את מי עיני רואות? הווינאי. להיכן נעלמת. חשבנו שהאדמה בלעה אותך, או הים בלעך, חס וחלילה… כלומר, האניה… רבים היורדים. אבל פניך טובים. ארץ ישראל כל כך קטנה ובכל זאת בני אדם הולכים לאיבוד… כל יום חשבתי הנה הוא יבוא. לקחת לפחות את המזוודה… היכן היית כל הזמן?”
“שכבתי בבית החולים הממשלתי ביפו.”
“כפוי טובה שכמותך, ולמה לא הודעת לנו? והיתה לנו הזדמנות לעזור לך. יפה ככה? הככה עושים לחברים? דער עיקר, מה עכשיו? יצאת כבר מבית החולים, כפי הנראה. ובכן, נזכה לראות אותך? שנים עברו מאז הלכנו לפתח תקוה. שאלתי את ברלה איפה הבחור? אמר לי: התנדף. אמרתי לו: והרי המזוודה שלו אצלי. אמר לי: במה אני יכול לעזור לך? אמרתי לך: התנדף… האם התקוטטתם?”
כיון שהקיפה אותו בשאלות לא היתה לו ברירה אלא לספר. ימים אחדים עבד בפתח תקוה והרגיש חולשה. ישב אצל ברלה ואכל מפיתו, אוכל ואינו עושה. נמאס עליו לחיות על חשבון אחרים. שמע שיש בראשון לציון עבודה קלה בכרמים. הלך לשם. בדרך חלה. שני אנשים שנסעו באוטומוביל מצאוהו בדרך, מתפתל במכאובים. לקחוהו לבית החולים הממשלתי ביפו. לאחר כך הרופאים אסרו עליו כל עבודה קשה. נעשה מורה לבנו של שרפשטין, קרוב־רחוק שלו.
שחקה גיטל. “קרוב־רחוק כינוי מתאים לשרפשטין. ברוח, ודאי שהוא רחוק. אדם זה איננו מתבייש להזמין משטרה אנגלית כדי לשבור שביתה של פועלים… דער עיקר, אבל הרי לא שלשום יצאת מבית החולים? רצית לתת לי את המזוודה במתנה? תודה רבה. אינני לובשת מלבושי גברים… אה? מתי יצאת מבית החולים?”…
“כבר… עבר כמה זמן…”
הציצה בפניו שנתכרכמו. לפתע געתה בצחוק גדול והסלים התנדנדו בידיה העבות. דמעות זלגו מעיניה מחמת צחוק. כשהתאוששה נדה לו באהבה.
“גוֹט, איזה בחורים בראת בעלמך? התביישת לבוא? א–מעשה! מוכרחים לספר לברלה. רק אצל יהודים יכול לקרות דבר כזה. מה חשבת לך? אם נעשית מורה פרטי ולא פיוֹשניק נשליך אותך מכל המדרגות? כאלה גזלוּנים אנחנו בעיניך? מורים לא צריך בארץ ישראל? אי אי אי, איזה בחורים יקרים. אתה מזכיר לי את זליג פיינשטין, אבל הוא היה טיפש יותר גדול ממך. אי, זליג פינשטין זליג פינשטין איזה בחור יפה… למה הוא עשה לנו ככה? איזה בחורים! רק אצל יהודים יכול לקרות דבר כזה… אינך מכיר את זליג פינשטין? זה היה בחורצ’יק קטן, צימוק של סולטנינה, החצי מברלה, אבל ראש היה לו, איזה ראש!… הוא היה החבר של אפרתי. גם את אפרתי אינך מכיר? תבוא אלינו תכיר את כולם. אי, בחורים יקרים. דער עיקר, כמובן, בא, הפשיל את השרוולים. ידיים כמו גפרורים. חיי עבודה. בלי עבודה החיים אינם שווים פרוטה, הוא אמר. מי לא אמר כך? הלך לעבוד ברחובות. נתן לו בעל הבית מעדר ושלח אותו לגינה, לעקור עשבים. היה שם שוּמר, עם פרחים צהובים יפים, וכמה ירקות עלובים. מה עשה הבחור? עקר את הירקות ועדר מסביב לשוּמר. בעל הבית נתן לו סטירת לחי וכל המושבה צחקה עליו. מה לעשות, כל התחלה קשה. אבל אילו ראית את העיניים שלו. כל הצער שבעולם. אחר כך אף אחד לא רצה לתת לו עבודה. עד שנמצא יהודי טוב, ציוני אמיתי, פדרבוש. נתן לו עבודה בשקדים. האסון נדבק לידיו. עשה גומות ועקר את השורשים של השתילים הצעירים. ערכו הפועלים מגבית ושילמו לבעל הבית. והכל בא על מקומו בשלום. אבל זליג פינשטין איננו בחור רגיל. אמרתי לך שהוא אמר בלי עבודה החיים אינם שווים פרוטה. אף אחד לא ידע שהוא מתכוון לזה ברצינות. בא לחברים שלו ואמר: לא נוצרתי לחיי עמל, לא נוצרתי לשום דבר. אמרו לו שכב לישון, מהזמן בלבד בן אדם נעשה קצת יותר רגיל ומנוסה. אילו ראית את העיניים שלו… דער עיקר, הלך אל אביגדור לסוכה. אצלנו לא היו שואלים שאלות. בא בן אדם לסוכה, משקים אותו ומאכילים אותו ונותנים לו למשש את האקדח. השומרים הם אנשים כאלה. לא שואלים מי אתה ומה אתה. העיקר שאתה יחף. הוא היה יחף. היו לו רגליים קטנטנות, כמו של ילדה. החזיק זליג פינשטין את האקדח ביד ואביגדור לימד אותו איך משתמשים בו. אמר לו זליג, תראה דבר כזה קטן, צעצוע, לחיצה קטנה על ההדק ואתה שם קץ לכל הייסורים. צחק אביגדור, לא שמעת ודאי על אביגדור, אחד ה–בחורים, צחק אביגדור ואמר: לקלקל תמיד יותר קל מאשר לגַדֵל. פתאום, לפני שאביגדור הספיק לראות מה קרה, הרים זליג פינשטין את האקדח לראשו וירה… אי אי אי, איזה בחורים. בן אדם צריך להיות קצת יותר קשה. לא ככה… רק אצל יהודים יש דברים כאלה. מה אני עומדת כאן ומחזיקה אותך בשמש ומספרת לך דברים כאלה? דוקא לך, בחור שמתבייש לבוא לקחת את המזוודה שלו… אסור להרבות בדיבורים על עניינים כאלה. קורה אסון. איזה חום היום… ומחר, בלי טפשויות בבקשה, אף אחד לא יטרוף אותך. העיקר שאתה אדם עמל, חי מעבודתו, ואיננו מנצל… יש אצלנו הרבה מורים. מה אתה חושב – אפרתי, הוא פועל גדול? הוא בעצמו מורה… אל תרגיש את עצמך כאילו אתה חייב לנו משהו…”
לא נפרדה ממנו עד שקיבלה הבטחה שיבוא לקחת את המזוודה.
כשהגיע לבית הקפה חיכה לו ישקה, וניפנף עתון מקופל מול פניו. הפעם היה לבוש חולצה רוסית רקומה, ופתיל ירקרק קשור למתניו. תלתל רך נשתרבב וירד אל מצחו מתחת לכובע קש גדול, ואזניו לוהטות ושקופות.
“תודה לאל, באת סוף סוף. מה שהכל נופל בגורלו של ישקה. אדם שהיה מוכן להשליך אותי לים… עוכר־ישראל הוא קרא לי. ועכשיו – מה לא עשיתי בשבילו, והוא אפילו לא פקח את העיניים לרגע אחד להיווכח שטעה בי…”
“מה קרה?”
“החליט להסתלק מכאן, אבל אפילו זה לא עשה כהוגן. ירה בלב ולא מת. הגיעה אלי השמועה. מה עושה יהודי הגון? הולך לבית החולים. מצאתי אותו מוטל בלי הכרה. מדברים על שרשבסקי… אתה זוכר אותו? כמוני. מה לי ולו? נסענו יחד באניה. נכנסת אחות ואומרת, סוף סוף בא איזה חבר. איננו יודעים למי צריך להודיע. המצב קשה. ואף אחד איננו בא לראות מה שלומו. אמרתי לה, רק היום נודע לי. אמרה לי: סדום. אין כאן אף אחד מהעיר שלו? אמרתי לה, אנשים אוהבים ללקט פירורים מהצלחתם של אחרים ולא מבזיונם. אבל מה חשוב כל זה. הוא מת. מסכן. היה יכול להיות בחור טוב ואהוב על כל יודעיו עד מאה ועשרים שנה אילו היה בורז’וי. גורל של אדם. אני בא לבית החולים לשאול מה שלומו אומר לי פקיד, קח אותו וקבור אותו. אני אומר לו: אני? אלא מי? הוא שואל אותי. אינני קרוב שלו… ואני אפילו אינני יודע מה שמו, הוא אומר לי. הלכתי לחברה קדישה. רצו הרבה כסף, ורצו לעשות לו עלבון מפני שאיבד את עצמו לדעת. אמרתי לעצמי. צום תוֹיפל. נקבור אותו במקום אחר. מצאתי חבר שהסכים לקבור אותו בחצר שלו מחוץ לעיר. ולבסוף, ארון, תכריכים, הכל עולה כסף. שלי כבר נגמר, אולי יש לך משהו? עכשיו בוא נלך מהר, בדרך אספר לך את הפרטים. מצאתי עגלון המוכן להוביל את הארון חינם אין כסף. טוב שלא צריך לשאת על הכתף. איזה חום. זוועה. ארץ גזירה. לכאן הייתי שולח בני אדם לגלות. לא לסיביר. סיביר גן עדן לעומת ארץ ישראל…”
מיהרו למטבח הפועלים של אסתר מנדל. בדרך סיפר לו למה שרשבסקי איבד את עצמו לדעת. בגלל הבחורה שנאנסה על ידי ערבים.
נכנס ישקה למטבח הפועלים, יצא ועמו שלושה בחורים. הלכו לבית החולים. המתינו להם בחוץ שתי בחורות. אחת לבושה בגדים פשוטים ונקיים, והשנייה – נאווה לוויטין שנסעה עמם באניה. הרכינה נאווה לוויטין ראשה לשלום וניגבה את דמעותיה. השנייה – כשהבחינה בישקה הושיטה לו יד שזופה ושרירית וניענעה אותה פעם אחת בתוקף מעשה־גבר. הזעיף פניו שוער בית החולים ואמר: “יותר מדי זמן נמשך כל העניין. אין משהים מתים בחמסין תצטרכו לשלם בעד הקרח.” פישפש ישקה בארנקו ולא מצא דבר. הוציא אליהו כל מה שבכיסיו והשוער אמר “מספיק, תודה רבה. הייתי בטוח שלא ישלמו לי.” ברחוב, ליד חדר המתים, עגלה. סוס יגע רקע ברגלו בקוצר רוח והצליף בזנבו על בטנו. בחור לבוש גופיה שחורה ומכנסיים לבנים התעסק ברתמות, קילל רוסית כשפגע הזנב בראשו. פתח להם השוער את שער המתים. נכנסו ישקה ואליהו. הציץ ישקה בנאווה לוויטין ולחש לחברו: “יכול להיות שיזכה שרשבסקי המסכן להתפרסם בעתונים מפני שבתו של לוויטין הואילה ללכת בלויה שלו. אינני יודע על מה היא מצטערת יותר, על שרשבסקי או על החמסין או שהרחוב ריק ואין איש רואה שהיא הולכת בלויה של בחור אלמוני שאיבד את עצמו לדעת. בחורה שיש לה טרגדיה קטנה מאחוריה מעניינת את הקרתנים…” העמיד אליהו פנים כעוסות ואמר לו: “יש לך משהו נגד המשטר הקפיטליסטי, מה אתה רוצה מנאווה לוויטין?” כעס ישקה ואמר: “תמיד אתה מוכרח להיות יותר הגון ממני?” נכנסו לחדר המתים וראו שם שני ארונות מכוסים בארג שחור. ביקש אליהו להסיר את החיפוי, ולזהות את שרשבסקי. תפס ישקה בידו. “אין צורך אני מבדיל ביניהם לפי המחיר.” “איזה מחיר?” “מחיר העץ ומחיר האריג.” נשאו את הארון על כתפיהם לעגלה, הניחוהו בעגלה ומחו זיעתם. רעד עבר בבשרו כשחש לחות בכתפו. מים נזלו מן הארון. האריג השחור שקע בארון ויצורי גופו של שרשבסקי בלטו מתוכו. שוב נזכר אליהו בדברי פלדמן ושינפלד ושאל את נפשו אם לא עשה עוול לנפטר שלא ביקש ללמד עליו זכות. אל תדון את חברך עד שלא תגיע למקומו. איך יכול היה לומר זאת לפלדמן?
זירז העגלון את סוסו ולא הלך. הניף שוט, ללא הועיל. בעט בו בשיפולי בטנו. נעקר הסוס ממקומו והלך לאטו. נשרכו אחרי העגלה בברכיים פקות ונפש רצוצה. חרקו צירי העגלה ובעליה נתן מבט דואג באופן המתנדנד. זקן שעמד ברחוב הניח כיפה על ראשו ושפתיו לחשו תפילה. ילדים רצו אחרי העגלה ושאלו: מי זה? יצאו מהעיר לבין הכרמים. שומר ערבי נשען על נבוטו הביט בהם בתמיהה ורמז להם שאינם הולכים בדרך הנכונה לבית הקברות. משך הסוס את העגלה, ראשו מיטלטל מחמת מאמץ. מעכו פרסותיו באבק דרכים רך, וענן לבנבן כיסה אט אט את הארג השחור על פני הארון. הצטער אליהו שלא שתה מים לפני צאתו. חכוֹ היה יבש וכל נשימה צרבה בגרונו ושרפה את נחיריו. פעם אחת כבר נסע בעגלה ועליה ארון מתים שחור. מעל לארון נשקפים פני פלדמן, אדישים ואכזריים. כלום איננו מין שרשבסקי שלא הגיעה שעתו? בר מזל הוא שלא נולד באוקראינה ולא נטפלו אליהם הערבים כשהלך עם גיטל לפתח תקוה. אילו נפל בחלקו גורלו של שרשבסקי יתכן שהיה מוטל כעת בארון המתים, גלידי־קרח נמסים על חזהו, ושרשבסקי היה צועד ליד תמר שרפשטין, וישקה אומר עליה מה שאמר על נאווה לוויטין. אדם צריך להיות קצת יותר קשה, אמרה גיטל. איך נעשים קשים? יכול אדם להגיס לבו פתאום? ורק כך הוא מוכשר לחיים ממש? ועד אז?
נכנסה הדרך לפרדס והאדמה נעשתה מוצקה ונוחה להליכה. ברושים הטילו צל על הדרך ונעימוּת נתפשטה באבריו. הסיר כובעו לצנן ראשו הקודח. תקתוק באר נשמע מן הפרדס. פני נאווה לוויטין אדומים מחום ועיניה לבנות ויבשות. רצה להציע לה שתכנס לפרדס ותשתה מים. חשש שמא יעליבנה. רעדה העגלה וניתק קרש מן הארון והיה נחבט בטילטולי העגלה ומשמיע קול המחלל את הדומיה. עצר העגלון את סוסו, נטל פטיש־בנאים מתחת לדוכנו, יישר מסמר שעקר מן העגלה ותקע אותו בארון. ניגבה נאווה לוויטין את דמעותיה. הלכה הבחורה השנייה ועמדה בצל. אמר ישקה: “עוד מעט נגיע למקום. אבל אם מישהו איננו יכול להתאפק יש כאן באר בפרדס.” כילה העגלון מלאכתו, בעט בסוסו וההלויה יצאה לדרך. מעבר לפרדס שדה רחב ידיים, לוהט בשמש, מעלה אֵד. לא השגיח אליהו שנאווה לוויטין נתכופפה להוציא קוץ שנתקע ברגלה. נתקל בה ותפסה במתניה שלא תיפול. ביקש סליחה. נכוו כפות ידיו מחמימות בשרה מתחת למשי הדק. משחק ירֵכיה בלכתה, כשני גורי חתולים מתחת לשמיכה. זכוֹר את יום המיתה. לשם מה? להטיל יראה בלב? לשוותו לנגד העיניים תמיד? מחר הוא יום המוות – מה לעשות היום? להקריב את נפשנו. דיו דיו פגר! דיו, נבלה! הסוס מתח שריריו. הרחיבה נאווה לוויטין צעדיה, ושני גורי החתולים קפצו זה כנגד זה בשמחה. צהריים. אצל שרפשטין מגישים ארוחת־בשר ולחם לבן. מזל מוציאה לימונדה מהמקרר. והגברת שרפשטין שואלת היכן אליהו. ותמר מעמידה פנים שהיא יודעת ואיננה יכולה לגלות. משחק עגום, למי יש צורך בו? שבעה אנשים בחום היום. יראת כבוד בפני המוות. מה יאמרו ולא בגנוּת המת? שרשבסקי המסכן. מה חשב עד שאמר טוב מותי מחיי?
נכנסה העגלה לפרדס צעיר, ובו בית אדום־רעפים. הניח העגלון את המושכות ברפיון על ברכיו. עמד הסוס ליד הבית. קפץ העגלון והוליך את הסוס באפסרו לאורך הגדר עד שהגיע לקצה הפרדס. תלולית עפר אדמדם ובור עמוק. “מי שרוצה, ישתה מים.” נכנסה הבחורה לבית. חזרה והביאה ספל מים לנאווה לוויטין. שתתה ועיניה זלגו דמעות. הורידו ישקה והעגלון את הארון מן העגלה. הלך הסוס ללחך עשב בצל העצים. כרך העגלון חבל מסביב לארון. הורידו את הארון אט אט לתוך הבור וישקה חטף את האריג השחור והשליכו לצד. נגלה שרשבסקי מכוסה בסדין. נשתררה שתיקה. קול חבטה עמום נשמע מתוך הבור. התכופף העגלון מתחת לעץ והרים אֵת־חפירה. כשנזדקף נתקל ראשו בענפים ואמר: לעזאזל. נטל ישקה את האת מידיו והשליך עפר לתוך הבור. הביא העגלון טוריות חדשות ומבריקות וחילק לבחורים. במקום שהיה בור התרוממה תלולית עפר. דרך ישקה על התלולית והניח עליה ענפי הדר. תקע אחד הבחורים לוח עץ ליד הענפים ואמר: “מִירצֶהשֶם נמצא איזו אבן גדולה ונשים כאן, במשך הזמן.” עמדו ליד הקבר רגעים אחדים ושתקו. עלו על העגלה ונסעו. שלום לעפרך שרשבסקי, תם ונשלם. יסלח האלוהים לבני אדם ששפכו עפר על פני חברם. אתמול היה אדם ומחר יהיה משל. משל לחולשה לא־רוחמה, וּלגבורה הנחוצה בשביל לחיות סתם בארץ ישראל. כיסתה נאווה לוויטין ראשה בידיה ויבבה. הסוס טילטל זנבו, והעגלה ריקדה על פני האדמה האדומה שקעה בחול והחליקה בדרך האבק הלבנה, עד שהגיעו לתלאביב ונפרדו זה מזה בשתיקה.
במדרגות הבית ראה את תמר. הזעים עפעפיו כאדם שאין לבו פנוי לשמחה.
“מה זה קרה לך? כל כך מאוחר?” שאלה וערכה לפניו את השולחן.
“חבר שלי איבד את עצמו לדעת,” אמר ושמורות עיניו רטטו. עיניה נעגמו והניחה את ידה על ראשו.
“אהבה נכזבת או מה?”
“לא עמד במבחן,” אמר. נזכר דברי ישקה. בני אדם מתקשטים בנוצות הטבולות בדמם של אחרים.
סיפר לה איך הלכה הלויה העלובה אחרי העגלה הרעועה, ומה רגשות נתעוררו בלבו כשתקע העגלון מסמר בארונו של שרשבסקי, הניף שוטו מעל לסוס וקרא דיו דיו כאילו אפשר עוד לזרז את שרשבסקי. הרגיש שהוא מתפאר בדקוּת ראייתו, ונשך את שפתיו. הביעה דעתה על אנשים הנוטלים את נפשם במו ידיהם. אילו היו מוצאים אדם בעל נפש מרגישה, המושיט להם יד להיאחז בחיים, היו ודאי מוותרים על מעשה איוולת נורא זה. אסור.
עלתה בדמיונו תמונת גוף אדם בתכריכים לבנים שוקע אט אט לתוך בור־קבר. רצון עז נתעורר בו להגיד את האמת, ולהיפטר מן המשחק העגום של גניבת דעת. מה מאוד עלוב ומעציב משחק־הזָכר הגיבורי שלו, ההתפארות בסכנות מדומות שנתגלגל לתוכן כביכול, לעומת פרשת חייו האומללים של שרשבסקי. באיזו זכות הוא מעז לומר עליו ש“לא עמד במבחן”?.. באיזה מבחן הוא עמד? שתה קצת מים מזוהמים, נפל למשכב, וביקש מחסה בבית שרפשטין… היכן עוז־רצונו וכוח־ההחלטה, תפארת־גברותו? גיבור הוא המשׁתכר מריח סבון… כדי ללמד שיעורים בגרמנית לנער מפונק היה צורך בכל המהומה בבית־אבא? והיכן הכוח המוסרי שציוה עליו להחליף את האוניברסיטה של ברלין במעדר?
חש חמימות בעיניו. ולפתע, נגד רצונו, זלגו דמעות על לחיו, מלוחות וקרירות.
ידיה נחו על ראשו ומשכו אותו אט אט אל חזה. חש ברוך חולצת המשי ובשקיעת הבשר. ריח זיעה וסבון עירבב את חושיו.
“אהבת אותו מאד?” קולה הצרוד היה חרישי ועצב.
מה יפו עיניה בצערה.
פרק ה: עושים רצונם 🔗
א
צעד לו שינפלד לאִטו כשידיו שלובות מאחורי גופו והמקל מוטל לרוחב כפותיו. אדם בירכו בשלום ולא זכר מי הוא. גדלה התנועה ואי־אפשר להכיר את כולם. מי שעומד על הקתדרא אינו יכול לזכור כל מי שהקשיב לו. לפנים הכיר כל פועל בארץ ישראל וידע מה מעיק על לבו. בינו לבינו היה מחלק את חיי זולתו לתקופות, וקורא לכל תקופה בשם. פלוני, עודנו בתקופת־התדהמה, היה אומר, ואלמוני – בתקופת יסורי־ההסתגלות הראשונים. מכאן ואילך – המחאה, הבגידה או ההשלמה. וזו מתפצלת כך – הסער והפרץ, המקצוע, ולבסוף: התקופה הפוליטית… לצערו אין אלה שעשועי־מוח, מוּזר באיזו נאמנות נטפלים התהליכים האלה לטובים ולרעים כאחד. כמה כוח־פנימי דרוש לאדם כדי לבחור בין טוב ורע. עברו הימים ההם. שוב אינו יכול על־ידי מאור פנים: “בוקר טוב, חבר, קשה? אבל יהיה עוד יותר קשה, אך העיקר, העיקר, חביבי, אדם רואה מטרה לנגד עיניו” להשפיע ניחומים ולזרז את התהליכים העוברים על אחד הצעירים הללו, המתייסרים ביסורים של הכלל וסבורים שרק הם פגע הנחש־הרע. זמנים חדשים. תמימות היא לחשוב שדור שלם יסכים למלא תפקיד חוטבי־עצים ושואבי־מים של התנועה הציונית. הנפש לא חסרה, אך הציבור לא יסתפק בזה… אין ערך ואין סיכוי לעבודה הנעשית בביזבוז כוח־אדם כזה. כוח פוליטי צפון כאן, ומן הראוי להשתמש בו. יש להביא את דבר הפועל לקונגרסים ולהשפיע על חלוקת “הפוטנציאל הציוני ברוח ובחומר” בהתאם לצרכי הארץ. מה האיסטניסות הזאת? וכי מי אנו? עדת בורחים אל המדבר: טולסטויאנים יוצאי־דופן, מחפשים תענוג־רוחני לעייפי־נפש? לא ולא! ובכן – מה ההצטעצעות הזאת? פוליטיקה, מוקצה מחמת מיאוס… בטלנים! איזו פוליטיקה זו? בחלוקת נכסים אנו עוסקים או מאבק יש כאן על פתרון השאלה היהודית? אף התנועה בחוץ־לארץ נשתחררה מן המחאות־במרתפים והברושורות־בתריסר־העתקים. ניכרים סימני־בגרות ועתה ייוצר שיווי־משקל בין הפעולה הפוליטית והעבודה המעשית. היום שוב אין אדם היוצא בשליחות המפלגה מרגיש את עצמו בטל מעבודה. זמנים חדשים. אין השינויים קשורים במספר בלבד. אפרתי או ברוכין יאמרו: חוק המספר הגדול, כאילו נוצרה המחיצה בין המנהיגות וציבור החברים. סיכויים־הציונות בשעה זו שינו את יחסנו לעבודה־מדינית. צריך לברר מנין נודע להופמן עניין ארון־המתים.
ניגש לביתו ולא נכנס מפני שבעלת הבית עמדה בחצר ותלתה כבסים. אין לו כסף לשכר דירה ואין לו רצון לשמוע גניחות וטרוניות. אמנם, פעמים כדאי להקשיב לה… יש לה לשון משלה מתובלת במשלים ואגדות־עם. לשעבר ביקש לעסוק בידע־עם. אבל זה גורלו לבלי לעשות מה שהוא רוצה… אין שעתו מספיקה אפילו לגניחה מטעם עצמו. מזמן נסיעתו של ריבקינד לחוץ־לארץ כל העול על שכמו. הוא לבדו. הגוץ והארוך, שני הבחורים המסוגלים למשהו, נסעו יחדיו לאמריקה. לא די באחד? השניים האלה, כמדומה, שומרים איש צעדי רעהו. מה הריצה הזאת תמיד בצוותא? טוב שההוצאות אינן על חשבון פועלי ארץ ישראל, אלא על חשבון הסניף האמריקני. השאירו כאן את ברוכין וקופלמן ואנשי הצבא הצעירים קצרי־הרוח. ברוכין, במחילה, קצת בטלן. אין כוחו אלא בכתיבת מאמרים. דרשן טוב הוא, ניתנה האמת להיאמר, המביא ציטטין משל עצמו ותולה עליהן הלכות. וקופלמן היכן הוא? בכינרת, כמובן. ברנש מוזר, מחוסר־תועלת. תינוק בן שלושים וחמש שנה הנתון למצבי־רוח, ניגש מפעם לפעם לגליל לעדור קצת במעדר, להפקיר את גופו ליתושים, עד שמקבל התקפת־אחריות, וחוזר לנהל את המשרד בקפדנות של סוחר בחפצי־ערך. והצעירים – עשו להם כנפיים ואין יודעים ללכת ברגליים. היום, ברוך השם, אין ישיבה לא הרצאה לא פגישה לא “התייעצות־חברית”, ושום טרדן לא נלוה אליו בדרכו להרצות לפניו רעיונות גדולים וחדשים. יכול הוא לטייל קצת להנאתו. אסתר נסעה לחיפה ותחזור בעוד יומיים.
לשפת הים הגיע בדייקנות שבטבע שני, ברגע ששקעה השמש. יפה, יפה. הים נָגס פרוסה מן העיגול האדום ותֶלֶם זוֹרח־רועד הושלך על פני חלקת המים האפורה. ענני־כבשים עולים בלהבה השמימה. אלומות זוהר בקעו מן העננים ופיזרו בשמים הכחולים־צהובים תמרות־אור. וכי מותר להפיק קורת־רוח מרובה כל־כך ממראה־נוי ואותה שעה האניה, העוגנת בחופי יפו, לא הביאה עולים לארץ ישראל?
אניות באות ואניות מהלכות ובמקום האלפים שהארץ מצפה להם מגיעים יחידים. ואף אלה אינם בטוחים שעשו כהלכה בעלייתם לארץ לאחר שהזהירו אותם בחוץ לארץ שאין פרנסתם מזומנת להם. בחורים יושבים בקושטא מצפים לרשיונות ואינם מקבלים. מיור אנגלי שומר צעדיהם לדעת אם אינם הולכים לפלשתינה על מנת לעשות שם מהפכה. מחלקת ההגירה בלונדון משגרת אגרו־תנחומין לעתונות: “חוג האנשים שיינתנו להם רשיונות לנסוע לארץ ישראל גם בתנאים הנוכחיים יתרחב בקרוב.” וכך הם חושבים לבנות את הבית הלאומי בארץ ישראל! לפקידי השלטון האנגלי בארץ אין כל התלהבות להצהרת בלפור. וכבר נמצאו מדינאים גדולים בתוכנו, המחפשים פיתויים חדשים לבריטניה גדולה ומבקשים להוכיח לה שהעסק כדאי לה. אנחנו דרושים לה להגן על תעלת סואץ, לך וצעק שאין ברירה אלא יצירת עובדות ממשיות, התיישבות, כיבוש עבודה, עליה המונית, בכל הדרכים, והם לשיטתם. משליכים נדבה לעני מתוך התקציב העצום המבוזבז על שתדלנות. יחידים מבינים מה ערכה של התיישבות, אבל יש להם סבלנות. לנו אין. אנחנו נצעק ונרעיש עולמות. לאפרתי איכפת אם אומרים לו: אל תעשה היסטריה. לו לא איכפת הצדק עמו. אילו טעמו יהודי גרמניה ואנגליה פרעות, אף הם היו פחות מיושבים בדעתם.
נתמסמסה השמש וחריץ דק נבקע בינה לבין קו האופק, עד שנמוגה ואיננה. אדמומית הרקיע צהבה והלכה, ושוליה האפירו.
מריבקינד לא תצמח טובה. שם נאה הציע לו: איש ריב. וזה סבור שהחזיר לו מידה כנגד מידה כשהמליץ על השם: שן־פלד. ניתנה האמת להיאמר, שם נאה אבל גזלני מדי. יושב לו ריבקינד בחוץ־לארץ ומוציא דיבה שהוא שתלטן ותובע עצמאות ל“אחדות” בארץ ישראל כדי להיפטר ממרות התנועה העולמית. אין ברירה אלא להילחם בריבקינד. השקפותיו מסוכנות. אם הוא מאמין שתהליכי ההגירה נעשים מאליהם, בגלל פליטת קולמוס של בורוכוב, הריהו מבטל ערך מעשינו. יהודי זה ודאי סבור, שהוא חולק על דעתו כדי לסלק חשבון ישן מימי הוועידה בקישינוב. אכן, זה היה מאבק! ריבקינד האמין שהבעיה היהודית תיפתר על־ידי המהפכה. בגללו כמעט הרס הבונד את התנועה מבפנים. נזעקו ברקנר ושוחטמן, כינסו את הצעירים, ערכו ועידות, הוציאו את ריבקינד מהמרכז, וגילגלו האשמות זה על זה. אח, איך נלחם בו אז! והרי נער היה… אכן, ומשום כך באמת שילמו לו כגמולו. כששכך הסער, ונתפייסו זה לזה, וריבקינד נבחר שנית למרכז, מיד נקם בצעירים, עושי רצונו של שוחטמן. תמיד הצעירים הם שעירים לעזאזל… כעבור שבועות אחדים ידע כל הציבור שהם תככנים קטנים בעלי שאיפות גדולות. אי, שוחטמן שוחטמן, יבוא חשבון… קודם מלהיבים את הצעירים ולאחר כך סוטרים על פיהם: לא להתחצף בבקשה! ולא להפריז. וריבקינד קנה את עולמו שנית במכירה פומבית. אי, ברנש ערמומי; יודע להתהלך עם הפשוטים והמשכילים כאחד. לאלה הוא אומר ששורשיותם ונאמנותם הן בסיס התנועה, והאינטליגנטים הנם חבורה של רועי־רוח, אי אפשר לסמוך עליהם; ולאלה הוא אומר שהפועלים קוראים לאינטליגנציה שתבוא להנהיג אותם. ולאחר כך כשנסע הוא וחבריו לארץ ישראל הוליך ריבקינד שמועה שהם מבקשים לכפר על מעשיהם ולהתעטף באיצטלה של קדושים… עתה, סבור ריבקינד, נקם בו, בשעת ביקורו בארץ ישראל, מפני שהלעיג על בוּרוּתו בענייני יישוב הארץ לעיני חברי המרכז. יחשוב לו מה שהוא רוצה… הוא נלחם בו מטעמים אידיאולוגיים בלבד. יש מהפכנים שאינם אלא חנוונים קטנים המעמידים פנים כרוצחים גדולים. העיקר שלא יזרע מבוכה. שטות עשו ששלחו דוקא אותו. אין אנשינו נותנים בו אמון. שוחטמן היה מצליח יותר. אין לנו שום דבר נגד האינטרנציונל. אדרבה. מוכנים להיכנס ובלבד שיכירו בזכות העם היהודי. ואשר להתאחדות העולמית – בבקשה. אולם דרך הפועל בארץ איננה יכולה להיחרץ בגולה, בלי ידיעת התנאים המיוחדים של הארץ. צריך להיזהר במלים “התנאים המיוחדים”, דקי אוזן יטענו שזהו ביטוי שתפקידו לפטור אותנו מן התיאוריה המהפכנית. ויאמרו שיש בנו יצר ההשתלטות. יאמרו…
מי אמר שאנחנו מתעלמים מן המלחמה המקצועית? ומה השביתה בפרדסי שרפשטין בראשון לציון? אפילו אם לא תצליח, תלמד את האזרחים ששוב אי אפשר יהיה להתעלם מדרישות הפועלים ולנצל את הפלח הבלתי מאורגן לשם הורדת השכר. שרפשטין הערום זנח את הדרכים הישנות ושוב איננו מזמין משטרה. שכר לו בריונים יהודים, שרידי הגדעונים, המעמידים פנים כעובדים בפרדס, ומצפים שתתפתח תגרה. יש לקוות שלא ייגררו הבחורים אחרי פרובוקציות מתוך חמימות המוח ולא ימעיטו דמותה המוסרית של תנועתנו.
איך כתב ברל במכתבו: “רבים מאחינו הפועלים חייהם בלתי הגיינים והיאוש מוליך אותם לציניזם ולגלגנות.” הרבה צחקו עליו בשל הסמינר. הבועזים משתמשים באלימות ואתה רוצה להחזיר אותנו לספסל הלימודים? התעמלות צריך לעשות ולא בֶסמִדְרֶש… קשה יהיה לעצור בעדם. אומרים שאין אנחנו הולכים בראש התנועה אלא רצים־כל־עוד־נפשנו מאחוריה. חיילים משוחררים, יהירים ומאמינים בכוח הזרוע – עשויים להכביד עלינו. בעלי־זרוע ירצו להטביע את חותם־גבורתם על ציבור “שומרי־הקיים”, “מגרדי הבצלים” וה“צמחונים”, כפי שהם מכנים את החקלאים שלא נטשו את עבודתם. אין ברירה אלא לצנן את הבחורים האלה. המלאכה קשה מתונה ואחראית. בלי כיבוש־היצר אי־אפשר לצעוד בדרך הארוכה של הפועל העברי. דרך משעממת, יאמרו. מה לעשות? הצודקים תמיד משעממים.
חול רך זורם בין כף הרגל לסנדל. סמוך לים החול לח וקשה והצעידה נוחה. הים האפיר והאופק החוויר. שיעמום? מימיו לא השתעמם. איזו דראמה מרתקת היא חיי הפועל העברי המלאים כיבוש היצר! רק מי שיש לו עין רואה ואוזן שומעת מבין מה מתחולל כאן בחיי העבודה האפורים. על כן רבים הבורחים. נדמה להם שלא לזאת נשאו נפשם. אין דבר, הברירה מסלקת את הרעים והחלשים. לא אמת! לפעמים מסתלקים הטובים, מחמת חולשת הגוף.
הגיעה השעה לחזור הביתה. אם לא יחזור מיד, תאמר לו אמו: ילדך גדל בלי אב ובלי אם.
כשמתה חנה, וצביקה בן שנתיים בלבד, היה ממרר בבכי כל הימים ודורש ממנו שילך ויביא את אמו. היה מעוה את פניו כדי להצחיקו ונפשו בוכה בקרבו. כשגדל אמרו לו שאמו נסעה לחוץ לארץ. להרבה זמן. יום יום היה הילד הולך לשפת הים לראות אם באה אניה. היו עומדים, הוא ובנו, על שפת הים, מסתכלים באניה המתקרבת לנמל וכל אחד מהם חושש שמא תכזיבנו. צביקה מחכה לאמו, והוא מחכה לחניכיו. אם אינם עולים לארץ ישראל לריק ביזבז עליהם את נעוריו.
בנווה צדק נזכר בשיחה עם הופמן. דאגה נתעוררה בלבו. ברנש זה עלול לעשות צרות. אט, גינוני פרלמנטאריזם מגוחכים! קם הופמן ממקומו והושיט לו יד בחיוך מזויף: “דברים שאנחנו שנינו אומרים בכינוסים, בקולי קולות, כאילו אנחנו מבקשים לטרוף זה את זה, נתעלם מהם. בינינו לבין עצמנו אני יכול לגלות לך שאני מכבדך באמת. אתה בחור פיקח ונוכל לדבר ישר לעניין. טוב לי יריב פיקח מחסיד שוטה. ההשקפה איננה העיקר; העיקר עם מי יש לך עסק.” הציע לו כורסה לשבת, אגב כפיפת־גו מנומסת, כסדרן בתיאטרון. שוטה זה ודאי סבור שנימוסים מרככים את לבו.
לראשונה דן עמו בתביעת הפועלים להוציא כספים על עבודה עברית. אמנם, דיזנגוף טוען שערבים מיטיבים לעבוד, אז מה בכך? איך ילמדו אם לא יקבלו עבודה? חוץ מזה: ממה יתקיימו? אם העם אינו נותן, אחרים ודאי לא יתנו. שמע הופמן ואמר: “ארשום לפני ואתייעץ עם דיזנגוף. נקוה שלא יהרסו לנו בינתיים את הבניינים כשם שעקרו את הנטיעות ביער הקרן הקיימת בבן שמן.” בכור שטן. הרי הוא עצמו גינה את המעשה… לפתע זקף בו עיניים חייכניות ואמר במתיקות: “עד שמדברים בשם העם מוטב לא לעשות דברים שעלולים לפלג את העם.” אמר לו: “מה זה שייך לכאן?” הניח הופמן את אגודלו על רקתו ואמר: “אם אתה אומר העם איננו נותן כסף להסתדרות הציונית כדי להעשיר את בעלי הבתים בתלאביב אלא כדי לבנות בית לאומי – יפה. אבל אם נעסיק פועלים ערבים ונוכל לבנות באותו סכום כסף שני בתי־ספר עבריים במקום אחד – מעילה היא זו או מעשה הגון? לפי שעה אני רוצה תשובה על כך.”
“אם אין לפועלים היהודים ממה להתקיים אין לכם צורך בשני בתי ספר. בית ספר לעשירים כבר יש. והפועלים, בשכר שאתם מציעים לא יוכלו להרשות להם להוליד ילדים. ואם יולידו יתחנכו ילדיהם יחד עם ילדי הערבים בשוק. אבל אם באמת ובתמים אתה רוצה לחסוך את כספי הנועה הציונית, יש לי בשבילך הצעות מצוינות. תוריד קצץ את שכרם של הפקידים הממונים ותוכל להקים בתי ספר.”
“זו דימגוגיה ולא תשובה.”
“אבל הרי איננו מדברים על בתי ספר. מדובר על הלוואות שניתנות על־ידי התנועה הציונית לאנשים הטוענים שברצונם להקים תעשייה בארץ ישראל, ובסופו של דבר הם בונים בית מלאכה זעיר ומעסיקים פועלים ערביים בשכר נמוך. אלה מתעשרים על חשבון דלת העם הנותנת את פרוטתה האחרונה להסתדרות הציונית.”
“הלוואות אלה חוזרות. ומה שמפסיד בעל הבית בגלל הפועלים היהודים העושים מלאכה מקולקלת מי יחזיר? כך, אתה מדבר על חובה־לאומית? זה מעניין. חושש אני שאין זו ממידת ההגינות לדבר בשם האחדות הלאומית ולחתור תחתה בסתר…”
“כל פעם שטענותינו מסתתמות ונדבר ברמזים? אינני בקי בסודות, ולכן אינני חושב שקיבלתי תשובה…”
הניח הופמן שתי ידיו על השולחן: “בענייני עבודה יש בינינו מחלוקת? ניחא. מטבע הדברים. ענייני שמירה הם ענייני עבודה, אתם אומרים? ניחא. על זה לא נצעק חמס. אבל ענייני ההגנה למי הם שייכים? ליישוב כולו או למפלגות? האם אתה מבין מה פירוש נשק בידי מפלגות?”
“וכי אמרתי שצריך לתת נשק בידי מפלגות?”
“לא אמרת, אבל עשית. אתם מביאים נשק ואינכם מספרים לנו.”
הניח אף הוא את אגרופו על השולחן ואמר: “להד”ם!"
הביט הופמן ישר בעיניו: “מה תאמר אם נספר לך שחברכם פלדמן הביא עמו ארצה נשק בתוך ארון מתים? ואין זו הפעם היחידה.”
“אינני בקי בעניינים אלה. יודע אתה שמתנהל משא ומתן. לא תהיינה שתי הגנות בארץ ישראל. עניין זה טעון בירור.”
“בקי או לא בקי. אני רוצה שתדע: אל”ף: כל עוד מעשים כאלה נעשים אין טעם לדבר על אחדות לאומית. ובי“ת: הכל גלוי וידוע לפנינו. אפילו הסכסוכים שבינכם לבין עצמכם. אם יש שתי לשכות עבודה למה שלא תהיינה שתי הגנות?”
“אמנם אינני עוסק בעניינים אלה, אבל ידוע לי שיש עיכוב רציני במשא ומתן. הרי עדיין לא החלטתם מה אתם רוצים מאתנו? יש בתוככם רבים הסבורים שאין כלל צורך בהגנה. נמסור את כל הנשק לאנגלים, אומרים אתם, ונראה להם שאנחנו נאמנים. והאנגלים ישמרו עלינו. היכולים אנחנו להפקיד בידי אנשים אלה את הנשק? הרי ימסרו אותו לאנגלים?”
“אינך צריך לרמז לי שמחלוקת זו ידועה לכם. אין כאן שום סוד. הדברים כתובים בעתונים.”
“טוב ויפה, אבל מה זה שייך לענייני עבודה־עברית. אני טוען בחיטים ואתה משיב בשעורים…”
“אשר זה, הרי עניתי לך. אדבר עם דיזנגוף.”
כך, כך, עניין הנשק טעון בירור. ברכה לא תצמח מהסכסוכים בין אנשי “השומר” לבין הועד היפואי. אין “השומר” זכאי להביא נשק בדרכי ההגנה. ובכן, נצטרך לחדול מארונות־מתים ולחזור לשיטת־הכוורוֹת. מילא, אבידה קטנה. אי אפשר להביא ארונות־מתים במספר רב. כן־כן, אי אפשר בשתי “הגנות”. אולם אין להפקיר את ההגנה בידי אנשים שעדיין לא החליטו אם הם מוכנים לעבור על החוק. אדונים אלה רוצים שנפקיד את חיינו בידי החיילים ההודים ונבקש מ“השומר” שיתפרק מנשקו. ובגליל שולטות כנופיות שודדים. לא זו בלבד שאין הבריטים מוכנים להקריב קרבנות למעננו, אלא סוכניהם מסיתים את הבדואים נגדנו. אמנם את הסוכנים האלה לא שלח ווג’ווד, אבל אין זאת אומרת שווג’ווד הוא אנגליה האמיתית, כפי שסבור הופמן, והסוכנים פטריוטים גרועים… אלה ואלה אנגליה. הופמן ערום כנחש. מדברים על ענייני־עבודה והוא מקשקש בקומקום. עד שיתייעץ עם דיזנגוף הבניינים ייגמרו. רע שצריך להיאבק על כל יום עבודה. נקוה שחברינו המנהלים משא ומתן עם המשרד־הממשלתי לעבודות־ציבוריות יראו ברכה בעמלם. צריך ללמוד אנגלית. צריך יהיה להקים מחנות פועלים, ומטבחים, ומרפאות. מוכרחים להמציא לבחורים עבודה, אחרת יברחו מהארץ. נמאס לשלוח תזכירים בלי סוף, אבל אין ברירה אלא לשלוח איגרת לוויצמן ולהחתים עליה גם את “הפועל העברי”.
מהיכן נודע להופמן? גילגל עיניים כרב־בלשים שהכל ידוע לו. פורים. לבש מסיכה להפחיד תינוקות. אין להניח שהוא יודע הרבה. מן הסתם מישהו פטפט, ועוף השמים הוליך את הקול. פלדמן ודאי שתק, קפלן בחור מהימן, ומוסקה נסע לחוץ לארץ ולא הספיק לפטפט. כדאי לבדוק היכן נמצא הבחורצ’יק הווינאי שפלדמן הביא עמו. גיבורים גדולים אינם זהירים ביותר. אמנם, יש לו נסיון רב אבל את אחינו בני ישראל איננו מכיר, כפי הנראה. היתה זו קלות דעת לסמוך על חכמת־הפרצוף ולתת אמון באדם זר. מן הראוי לבחון היטב אם מותר לומר משהו בגנותו של פלדמן. מותר. כדאי. בעל חלומות הוא, כמיכל הלפרין, והשקפותיו מסוכנות. ההגנה איננה נקראת כך כדי לרמות מישהו. תפקידה להגן ולא לכבוש. הארץ תיכבש על־ידי התיישבות. ופלדמן משתעשע ברעיונות מסוכנים. קשה לרסנו. אין הוא יודע להכניס את השלהבת למנורה. להטו שורף ולא מאיר. ואיננו מקבל מרוּת. לכן אין ברירה אלא להרוס קצת את האגדה־פלדמן. עניין מצער, מה לעשות? אין דרך הקוצים אהובה על גיבורי־החיל ומכאן מתפתחת החיבה לעבודת־גיבורים. התלהבות קיקיונית זו תמיט עלינו אסון. יקומו כמובן צעקנים, שיטענו כי השתלטה על תנועת הפועלים קבוצה קטנה של זעיר־בורגנים המקצצת כנפיו של בעל־המעוף. מילא… “השתלטה!” תענוג גדול… נעים יותר לגדל בצלים מאשר לשבת בוועידות… ובכן, נמלא פינו מים או נאמר את האמת? בינינו לבין עצמנו, פלדמן קצת קל־דעת. ובענייני מחתרת איננו מומחה גדול. והראיה – איך נסתננו הידיעות אם לא על־ידי הווינאי?
מבחוץ הקשיב לקול בנו המשחק בבית עם סבתו. היפה שבמנגינות. בחיוך על שפתיו דילג על שלוש מדרגות וניצב מול דלת ביתו. ייכנס – ויקבלו את פניו בתוכחה. מה תאמר אמו לכשיספר להם שהוא עתיד לנסוע ללונדון? צביקה יגיד: תביא את אמא, ושוקולד.
פתח את הדלת. הילד רץ לקראתו בזרועות פשוטות. אמו ישבה בכורסה, עיניה מושפלות על מלאכת־הסריגה. כועסת.
“איך היית היום, צביקה?”
“חמוד.”
ב
לילה חם. יתושים ופרפרים התעופפו סביב העששיות. רוח חמה נשבה בצמרות וניערה את האבק מעוולתן. אנשים יצאו לבתי קפה, ישבו על כסאות הקש, פשטו רגליהם בנוחות, דיברו בלי חשק, שתו צוננים וניגבו את הזיעה. זבובים שׂבעים טיילו על השולחנות, נמעכו מתוך אדישות, התעצלו לעוף. גלידה נמסה בכוסות. צעירים הלכו לים, בקבוצות ובזוגות. חול קריר ולח שקע מתחת לכפות הרגליים היחפות. כשעברו ליד גבעת האהבה ראו זוג שוכב בחול.
“לא חם להם במלבושים?” צחקה תמר.
עיניה הבריקו באור הכוכבים. הלכה בדילוגין, וחזה היה מרתית מתחת לחולצתה. כשעברו את בית הקברות המוסלמי וירדו לחוף לא פגשו נפש חיה. תנים יבבו בכרמים. קצף לבן הבהיק על פני המים, כיין־תוסס בקערה ענקית.
“התרחצת פעם בלילה בים? הרגשה נפ־לאה. נדמה לך שאתה לבדך בכל העולם.”
הצטער שלא הביא בגד ים. צחוק מחוצף נשמע בחשיכה. “לְבַש חושֶך. הוא בגד ים מצוין. ואינו מגרד.”
הלכה צעדים אחדים ונשמע רשרוש בגדיה בהתפשטה. בידיים רועדות התיר את כפתורי חולצתו.
“ככה נפלא. נדמה לי שאני יכולה לעוף. מי המציא את הבגדים?”
לובן גופה הבהב על רקע הים. הלך בעקבותיה עד שנעלמה מעיניו. המים היו חמימים ונעימים. גלי חוף זעירים סחפו את רגליו לתוך הים. כשהגיעו המים לחזהו הטיל עצמו מול הגלים. שחה עד שנתעייף והתהפך על גבו. לפתע התרומם עליו נחשול וכיסהו. הפך פניו ושחה לחוף. כשעמד על רגליו קרא לה. קולו אבד בשאון הגלים. המתין רגעים אחדים, קיפץ כנגד הגלים, וקרא לה שנית. שוב לא נענה. נחרד. בשלישית צווח, לבו פועם בעוז. התנחם שיצאה לחוף לפניו. מכל מקום צעד לקראת החוף, להזעיק עזרה. לפתע חש במשהו חלקלק המתחכך ברגלו. נתחלחל ורץ. קמה תמר מתוך המים וצחקה בקול רם.
“תמר–אר! תמ–אר! – חיקתה את קולו. – לאן רצת? לקרוא לעזרה? ממילא לא היו מוצאים אותי… מחכים כמה ימים והגלים סוחפים את הגופה לחוף.”
“דאגתי, נו–רא…”
“הלב דופק, אה?” הניחה את ידה על לבו. “יה–בה–יי!”
שדיה הבהירים בלטו לנגד עיניו. “עכשיו כבר מצאת אותי, למה הוא עוד דופק כל כך, הלב שלך?”
תפס את ידה. בא גל וסכסכם זה בזו. לפתע ברחה לחוף. עד שהגיע אף הוא כבר היתה לבושה.
“כמה לבן גופך…” צחקה עליו, והביטה בו בלי בושה.
“כשלך…”
“לאשה יפה, אך גבר צריך להיות שחור. אני במקומך הייתי הולכת יום יום לים להשתזף קצת. שתהיה לי צורה…”
“אני אוהבת את הים. תראה כמה שהוא כזה, בן־חיל. רוצה לעלות על היבשה, איננו מצליח, בכל זאת איננו מתייאש. העיקר זה להעיז – ולא להצליח,” אמרה כשישבו על הגבעה.
דומה שהיא מרמזת. או אפשר מלגלגת על סגנונו. לעולם אין לדעת. מדברת היא בנוסח־שתמטני, משל רוצה לומר: כך היתה אומרת פתיה־מאוהבת אילו היתה במקומי.
“אינני אוהבת בחורים שמתנהגים כמו סוחרים הגונים. אינם עושים שום דבר לפני שהם בטוחים שיצליחו…”
הניח ידו על זרועה, אצל שדיה.
היא סילקה את ידו בעדינות ובכוח. “גם אתה?” שאלה בפתיעה.
נדהם, קם והביט בה.
“אל תעשה שטויות ולא תהיה נבוך כל כך,” אמרה ותיקנה שמלתה.
“אילו היית הגונה יותר עצרת אותי רגע אחד קודם.”
“אה, זה לא היה כל כך מאוחר.”
“למה עשית זאת?”
“רציתי לראות איך אתה. סתם סקרנות. אבל יותר לא רציתי.”
“הרבה פעמים את רוצה לראות?”
“מה איכפת לך?”
“לא איכפת לך, להתעלל ברגשות…”
“אח, אל תגזים! רגשות? דוב בא לכוורת ורצה לטעום קצת דבש. כשעקצו אותו הדבורים אמר להן: זה יפה ככה לא להתחשב ברגשותי? אני נורא אוהב דבש.”
כשעברו את גבעת האהבה אמר: “אין את מבדילה בין לקקנות לבין, נאמר, אהבה אמיתית…” קולו רעד בדברו.
"אה, אהבה? זה משהו אחר לגמרי,” אמרה בקול עמוק ורך, “אהבה היא דבר שבגללו בן אדם מוכן לעזוב את הכל וללכת לחיות בסוכה קטנה בכרם…”
שתק, כמתעתע יהיה בעיניה אם יאמר כי למענה ויתר על הדבר היקר בחייו, והחליף את צריף־העכברים הריק של ברלה בבית־מרווח, בשר מעושן, צלי אווז, דגים ממולאים, לימונדה קרה, ספת קפיצים, פטפון אינציקלופדיה בריטניקה, שטיחים פרסיים, ושינה עד תשע בבוקר…
ג
בדרך פיטפטה בעליצות והוא הקשיח את לבו מצערו. מוטב כך, אמר בנפשו, תשוב אל מאהבה וקץ לספקות. ישׂא את פגעי החיים באהבה ונפש אמיצה. שׁיעֵר שחדוותה מכוונת להפיג את צערו, שהרי אמרה בפירוש: “חזר מחוץ לארץ החבר שלי”… החזיק טובה לעצמו שלא סירב ללכת עמה. חרדה היא מן הפגישה הראשונה לאחר פרידה ממושכת. מציאותו תפטור אותה מן הבזיון, אם הלה אינו רוצה בה עוד. אם הנימוס שרשרת של קרבנות קטנים, כמאמר אֶמרסוֹן, האהה עושה אותם גדולים.
“ברחוב דניאל הוא גר, לא הרחק משפת הים, מחדרו אפשר לשמוע את רעש הגלים… ברגע שאיננו מדבר…”
“אני מודה לך,” אמר.
“על מה?” תמהה.
“לא חשוב…” דרש את לשון־הזלזול שתפסה בדברה על מאהבה כפיצוי עדין־רגש לסבלוֹ. אין צורך. מוכן הוא לאהבו, אם היא בחרה בו.
“במה הוא עוסק?” שאל.
“במה הוא עוסק? איננו עוסק בשום דבר. כלומר, הוא קורא לעצמו אמן. בחורף הוא מצייר ובקיץ הוא משורר. בשיריו הוא מדליק סיגריות שהוא עושה בעצמו מנסורת גפנים. הוא המציא בפעם השנייה את אנית הקיטור. לפעמים הוא כותב רשימות בעתונים אבל איננו חותם את שמו. בחכמה הוא עושה… במה הוא מתעסק יום יום? זוהי הפתעה שאני שומרת בשבילך.”
“ממה הוא מתפרנס?”
“אביו שולח לו כסף.”
“פרנסה קלה.”
“אבל הוא איננו מסכים לקבל. לא נאה לחיות על חשבון אחרים.”
“אם כן ממה הוא מתפרנס בכל זאת?”
חייכה, נהנית מהמהתלה הממושכת. “הוא שולח לאביו מכתב נרגז ובו הכסף ששלח לו, אבל מכיון שהוא מפוזר הוא שוכח להחזיר את הכל. ואביו שותק. מזה יכולים להתקיים שני אנשים בכבוד…”
“בחור מוזר.”
“הבטחתי לך הפתעה. אני מקיימת הבטחות.”
“כן, הוסיפה וצחקה, והוא מנגן בכינור. וכשהוא מנגן – הכינור בוכה בידיו. ואינני יודעת אם מרוב צער או מרוב בושה…” הסתכל בה בתמיהה.
בקוצר רוח עמד ליד הדלת וציפה למראה האיש שעתיד להופיע במַלבן האפלולי.
“הי, אתה. חַייך קצת. שלא יחשוב לו מי־יודע־מה?”
חיוך פצוע ריפרף על פניו. “כך טוב, וכעת, הבט הנה תיכף תראה ציפור,” אמרה לו כמו לילד מול המצלמה.
דפקה על הדלת. נשמעה נהימה מבפנים. “תיכף! בבקשה. הדלת איננה סגורה.” פתחה את הדלת ועמדה בפתח. צעדים כבדים. לפתע לפתוה ידיים גדולות, וגבר גבה קומה ופרוע התכופף ונשקה על מצחה. כשראה אליהו את פניו נדהם. איזו הלצה זידונית! כעת הבין משמעות חיוכיה. “הפתעה נכונה לך.”… פרצוף מכוער מזה לא ראה מימיו. חוטם ענקי מחוטט ועיניים קטנטנות סמוכות לו כחוששות מפני בדידות על פני המדבר רחב הידיים המשתרע בין השיער המקורזל והקשה לשפתיים הרחבות והמשורבבות. אזניים כמפרשים ברוח. עיניים מחרידות, מביעות חוצפה, פחד, ותוקפנות־ילד־עקשן המסתער על מבוגר.
נכנסו פנימה. ומיד פתח הלה בשטף דיבוריו, מנפנף ידיו כלפי חזהו.
“מה נשמע בארצנו הקטנטונת, הנזלנית? עוד משחקים באבא אמא? הה, פאריס, איזו עיירה קטנה לעומת מנשייה… מה הם יודעים על סירחון? כמה טוב להיות שוב בבית, במולדת, בין ידידים, הלוֹוים ואינם משלמים, וההכרה שכאן אין איש זקוק לך ממלאה את הלב הרגשת אושר וסיפוק. מה שלום האדון שרפשטין, בנוּ כבר בנק חדש למענו? ומה נשמע בגמנסיה, לומדים כבר את הושע? אפשר להגיד לילדים שהכוונה לכנסת ישראל. מה יפית תמר, למה אינך נוסעת לפאריס, לבייש שם את כל השחקניות? שום דבר, אני רואה, לא נשתנה בארץ. עוד משתמשים בשיטות הישנות, ואפילו חשמל עוד אין, ותמר באה לבקר את אהוב לבה וגוררת עמה את בעלה, שיקנא.”
“איננו בָעל. סתם חבר.”
“הי, הי, בָא אבל עדיין לא עָלָה… הא? איזה מין זה? דבר חדש או מהסוג הישן.”
“קנקן חדש מלא ישן.”
“זאת אומרת ציוניסט. נעים להכיר, דוקטר וויצמן, שמי צבי שפיר. אבל אם אתה ציוניסט, מה לך ולבחורות יפות? ציוניסט אמיתי מחפש לו בחורה שמנה עם שמלה ארוכה שתסכים ללכת אתו לבנות את הארץ, לייבש בצות, לעדור במעדר… היתושים אינם אוהבים רזות…”
“אתה תפסיק להרגיז אותו, הוא ירביץ לך. הוא בחור גיבור. הזהרתי אותך, צבי. שלא תגיד אחר כך שלא הזרתי אותך.”
“לא מפחד. אם הוא כרוך אחרי שמלות איננו ציוניסט אמיתי ואיננו נוח להעלב, את רואה?”
“הוא אמיתי. הוא רק מעמיד פנים. הוא כרוך אחרי בגלל הכסף. אילו הייתי מסכימה להתחתן עמו היה לוקח את הנדוניה ונותן לקרן הקיימת.”
“נתת לו כבר דמי קדימה?”
“לא נשתנית, איטריה.”
“למה אני צריך להשתנות. אינני יפה בעיניך ככה?”
“אפּוֹלוֹ. הבאת הרבה פילגשים?”
“ודאי.”
“מהשחומות?”
“אלא מה, לבנות? קרות. אינני אוהב. ההן יש בהן להט, חום, התמסרות.”
“הוצא אלינו ונדען…”
“איזו גסות.”
פתח מזוודה והוציא את “פלגשיו”. היו אלה פסלונים זעירים מעץ, כושיות עתירות שדיים, מפלצות קטנות מגולפות יפה, וזכרים שאין שיעור לאבריהם.
“באמת מותק,” אמרה תמר.
“וזאת?” הוציא פסל של כושיה פחוסת פנים ששדיה נטועים כמסמרות ועגבותיה כדליים. “לזאת קראתי תמר. אהובתי.”
“תן הנה, נראה אם היא ראויה לשמה…”
האפלולית בחדר נדחסה על ידי שטיחים צבעוניים שכיסו את החלונות. ריח אבק וצבע. על הכתלים – תמונות־שמן, צבעים מגובבים. בקצה החדר מיטה רחבת ידיים, משכב לחמישה אנשים, מכוסה בשטיח ארגמן עבה. לאורך הקירות, על דרגשים, אקווריונים ודגיגים שטים בהם בארמונות אבן זעירים להפליא. בין האקווריונים מפלצות עץ קטנות, מסמרים נעוצים בגופן, נקמת הכושי באויביו, מוזיאון של כיעור. בתוך אוסף המפלצות יכול בעליהן לדור כדוגמה נאה של תואם־אברים. כקישוטי חג, תלויים נקניקים שלמים בצוּעים ונשוכים. על שולחן כבד, שדפנותיו מגולפים ביד אמן בעל־דמיון־גחמני, גרמופון ולצדו כינור בנרתיקו, מכוסה אבק.
“למה אתה יושב בחושך?” שאל מתוך רצון להשתתף בשיחה.
“יותר מדי אור כאן, בארץ. אינני יכול לשאת אותו. אור־כוזב, בטוח בעצמו; מנופח, סקרן, רכלן. אני אוהב לחיות לי באור משלי…”
“אתה בחור הכי מצחיק שאני מכירה. בעד זה אני אוהבת אותך. אתה מצייר לפעמים?”
“הה! נסיתי לצייר אוטופורטרט. שכחתי לכסות את הבד בלילה. בבוקר אני קם ורואה שהחדר מלא עטלפים מתים שלבם התפלץ מרוב פחד למראה התמונה.”
תמר געתה בצחוק. אליהו חייך בשאט נפש. נערה מעיירה־קטנה, חניכת רומנים, חיה באור משלה, בוטחת ביופיה, משימה עצמה מעניינת וכונסת לה אוסף מוזר של מפלצות כצבי שפיר ומיני דגיגים נדירים. קרתנות־מוּדעת, מתהדרת ברוחב־דעת… אין היא נערה רגילה… חס וחלילה… איזו נערה מסוגלת לנשק פרצוף כזה?.. לפתע עלה בדעתו שאף הוא משמש לה חומר־להתפארות. ברנש שהולך לאסיפות פועלים; מין דג משונה החי בבית שרפשטין ותורם את כספו לקרן השביתה בפרדסו. וזה טעם הטיולים הנלבבים עם מזל, המשרתת, שלה בלבד מספרת היא את סודותיה… הכל העמדת פנים. אין בלבה טיפת אהבה אף לאחד מהם, אף לא לאותו שומר שנהרג בכרם… הוא דרוש לה כדי להעשיר את תולדות־החיים במקרה־מזעזע, כדברי ישקה, ולא איכפת לה לעשות פומבי לרגשותיה על חשבון טוהר זכרונותיה של אלמנה אומללה ואם לשני ילדים…
“וזה – הבאתי לך.” הוציא מאחורי המיטה כלוב עץ ובתוכו תוכי קרח למחצה, יגע ושמוט זנב. “הוא יודע לומר בוקר טוב בשבע שפות. נסיתי ללמדו גם עברית אבל לא הצלחתי. שפה זו אינה בשביל תוכים. לצערנו קרה לו משה, אינני יודע מה, המזון או האקלים, או אולי נענש מפני שהתקשט בנוצות זרים, על כל פנים אתמול התחיל להשיר נוצות. נקוה שלא יתקרח. מה ערך לידיעת־שבע־שפות אם הגוף קרח ומאוס?”
“אה, איזו מתנה יפה… אתה מתוק צבי, לזכור את הנערה הענייה והאומללה שהשארת בבית… בחירה מוצלחת!.. כמה נעים שיש בחדר איזה יצור פיקח לשוחח עמו…”
לאחר כך גילגלו שיחה על ימים עברו, כשה“ליצים” היו באים לבקרו, ותמר היתה תלמידת גמנסיה קצרת־שמלה וארוכת־צמה, ומחצית הבדיחות לא הבינה עדיין… אה, אומרים מלחמה היתה בעולם. מה נעים היה במצרים… והטיול לפירמידות… והנשף שערכו לטובת הפליטים… העוד היא מנגנת בפסנתר? והחברים, החברים היכן? אה, החברים, המלחמה בילבלה את דעתם. מיכה נצטרף לחבורה של אהרונסון, ובעוד מועד ברח מהארץ. עכשיו הוא לומד הנדסה בעולם החדש. ואחרים? את כולם נשא הרוח. קפלן, אי אפשר להכירו מיום שנכנס למפלגת “האחדות”. איך בחורים צעירים ועליזים יכולים להיעשות גרמופונים משעממים כאלה?
“מה הייתי עושה בלי הדגיגים שלי, עכשיו, כשכל החבורה התפזרה? הה, פילוסופים רטובים. מהם אני לומד שאפשר לחיות גם מרדיפה אחרי הזנב והפירורים שמשליכים לנו אחרים. בעלת הבית שלי אשה טובה היא ולא הזניחה אותם. יצורים נבונים הם. סייג לחוכמה שתיקה. גם אני הייתי רוצה לחיות כמוהם, אבל אינני יכול, סוף סוף אינני אלא בן אדם. פילוסופיה לחוד ומעשים לחוד. אלה שחיים על פי עקרונותיהם הרי אינם בני אדם. קפלן כבר איננו יכול להביט אלי בלי למשוך בכתפיו: פרזיט. האם באמת אין מקום באקווריום שלו לדוג משונה כמוני, המשתמש בכל כך מעט אור־גנוב?”
בינתיים פרס להם לחם ונקניק והביא להם מלפפונים חמוצים וזיתים, והתנצל שלא חיכה לאורחים, ו“אכן היתה זו הפתעה אמיתית” ו“לא ציפה לכבוד גדול כזה” ו“הפרימדונה איננה הולכת לבקר את הקהל אלא להיפך” ו“תמר אמנם פרי־מדון־היא, אבל איננה מתנהגת כפרימדונה אף על פי שהיא רשאית לכך, יותר מנאווה לוויטין ויתר פרות הבשן הממתינות לרועה הבקר…” בישל להם קפה על גבי פתיליה מעלה עשן וסיפר מעשיות על נערות הפקר בפאריס ובאניה: “קופים כעת באפנה בפאריס, קופים וכושים”, ולאחר ששתו את הקפה שיבח את מעשה ידיו ולימד אותם להבדיל בין קפה ערבי גרמני וברזיליאני, וכן נשי הארצות הללו שר שירים בשלוש שפות, עד שנתעיף והראה להם א הגרמופון החדש שלו. מתח את הקפיץ, והוריד את המַרעד על התקליט בזהירות, ולאחר כך כפף ראשו לאחור ועצם את עיניו בנועם, ומדי פעם בפעם היה מתפרץ ואומר: “רגע רגע, חכו! הנה בא קטע, איזה יופי של קטע, תקשיבו לצ’לו עכשיו… ואיך שהוא מנצל את הפסנתר… הה, איזה יופי, תשמעו, עוד רגע, הנה מכאן, זהו, האין זה נפלא ט־ט־ט־טה־ט־ט־טה־ט־טה?” קולו היה מרעיד ונחנק במרומי־המנגינה והיה קופץ לאוקטבה יותר נמוכה, מתמוגג מנחת ומכסה את צלילי הגרמופון.
“למה זה היית חמוץ כל הזמן? טיפוס מעניין, הצבי שפיר הזה!” אמרה כשחזרו הביתה.
“בהחלט בהחלט, טיפוס מעניין,” אמר באדישות. “אבל לא הייתי זָעֵף. למה את אומרת כך?”
“אה, אני מכירה אותך.”
“אם את מכירה למה לך לשאול” את ודאי יודעת גם את הסיבה."
“נדמה לי שכן. תינוק רוצה את כל תשומת הלב לעצמו, אפילו על חשבון החתול…”
“שטויות, אם יש משהו שאיננו לפי רוחי הרי זה…”
“חכה חכה… בעצמי אומר לך. אתה חושב שאני מתעללת ברגשותיו. אתה טיפש, תסלח לי. הוא איננו דוֹב, המאמין שמגיע לו דבש. האם לא לזה התכוונת?”
“גרוע מזה. בכלל מצער לראות שאדם משמש תאורה לזולתו. מרגיז יותר לראות צער אמיתי משמש רקע לקומדיה משעשעת…”
“אמור לי בעצם, מה אתה רוצה ממני?”
“אני אוהב אותך,” יצאו המלים מפיו. נדהם שכך נתגלגלו הדברים, ומה שהעיק על לבו ימים רבים, ולא העז לומר בנפשו, נפלט לפתע, בגילוי־לב, בלי גמגום ומבוכה, כנטל כבד שהושלך לפני תום המסע. זמן מה הלכו בשתיקה, בשוק הערבי. צחנת ירקות באושים ודגים מרקיבים ודם עוף קרוש בצדי הדרך, כלבים נובחים מתקוטטים על מעי בהמה שחוטה שהוטלו לרשות הרבים. נשים זקנות נושאות סלים כבדים על זרוען.
פניה היו מרוכזים ושפתיה הדוקות. ערבי נושא תרנגולות שחוטות, ראשן למטה ורגליהן למעלה, עבר ביניהם.
“אני באמת מצטערת. אל תכעס עלי. מה אני יכולה לעשות שאני כזו? אינני יכולה להתנהג אחרת. אתה כועס עלי?”
“כועס?”
“אתה חכם. אתה תוציא לך מהראש את השטויות. אני לא בשבילך. אינני טובה כמוך וגם אינני כל כך אמיצה. לא נולדתי להיות אשה המחכה לבעלה בלילה, ופתאום באים החברים ומספרים לה שהוא מוטל הרוג באחד הפרדסים. אני רעה ואנוכית? אתה כועס עלי?”
שתק. “נהיה שוב ידידים טובים. נכון?” שאלה.
הציץ בעיניה. בת־שחוק וגאוה.
“אל תהיה ילד רע. תגיד שנהיה ידידים טובים. פעם תצחק על עצמך שאהבת בחורה רעה כמוני…”
“חה, חה, חה!” אמר.
ד
שינפלד ירד מהבמה והסתכל בקהל. נעים היה לראות את הרושם שעשו דבריו. השגיח בפלדמן ורמז לו שיגש אליו. בינתיים נטפל אליו ברכמן. ידע שיגרום לו קורת רוח, אם יזמין אותו לשיחה בשלושה. חשיבות תיאצל עליו מהם. ואין ברכמן נקי מאהבת־כבוד קטנטנה. ברכמן לבש כובד ראש. “במה העניין?” שינפלד הניח ידו על שכמו ואמר: “רגע אחד יש לי קודם עניין פעוט עם פלדמן.”
“האם אני מפריע?” שאל וקינח את חוטמו העבה שמקלעת דקה של ורידים עדינים שרוגה עליו.
“לי אינך מפריע אף פעם,” אמר שינפלד, טפח על כתפו ופנה לפלדמן, שהגיע בינתיים.
“איזיה, רציתי לספר לך משהו.”
סיפר לו מה שאמר הופמן ודרך־אגב רמז לו שהיה זה מעשה פזיז להביא את ה“ווינאי” לבית בפרדס.
ברכמן עמד בצד ולא השתתף בשיחה, שאינה עניינוֹ. מכל מקום, שינפלד ידע שמחר יפרסם בחוג מכריו מה שאמר לפלדמן. אפשר לסמוך על ברכמן. כל מה שנכנס לאזניו יוצא מפיו. שינפלד חייך בהנאה על תכסיס שעלה יפה וחשב מה יאמר לברכמן, לאחר שייפרד מפלדמן. כעת הוא פטור מלהפיץ את השמועה שפלדמן מקל־ראש בענייני מחתרת, יש מי שידאג לכך. חבל שהגענו לשיטות כאלה, אך מה לעשות שפלדמן מגדל דור של צעירים חמי מזג הרוצים לנפנף חרבות באף השלטונות ולהמיט כליה על ההגנה בעודה באִבּה. אפרתי סבור שאפשר להניח את ענייני ההגנה לבעלי־מקצוע. שגיאה גדולה היא זו.
“זה רע מאוד. אבל אינני מאמין שהבחור ההוא העיז לפטפט. קפלן הפחיד אותו כהוגן. חוץ מזה, למי יספר? וחוץ מזה, מיום שבא ארצה, מספרים, ברלה מחזיק אותו תחת סינרו,” אמר פלדמן.
“אם הכוונה היא לבחורצ’יק שהביא ברלה לוועידה בפתח תקוה, ראיתי אותו הבוקר מטייל עם איזו בחורה… נדמה לי אפילו שנכנס לאסיפה…” אמר ברכמן.
“מה זה שייך מטייל עם בחורה? עדיין לא ראית דבר כזה?”
“בקש את האשה,” אמר שינפלד.
“הה, לא הייתי אומר שום דבר אילו היתה זו בחורה משלנו. אבל הוא טייל עם אחת מהצד השני של הבריקדה…” אמר ברכמן.
“יתכן שיש בזה משהו… אה מכיר אותה?” שאל שינפלד.
“שייך מכיר? הבת של שרפשטין. כאלה אינך פוגש יום יום ברחוב.”
“טוב שברכמן מסתכל לפעמים על בחורות יפות. עכשיו מצאנו את החוט המקשר. שרפשטין ידיד של הופמן. בעלי מקצוע לא היו מוצאים את הפתרון יותר מהר.”
“לא תמיד אפשר לראות הכל מראש,” התרעם פלדמן.
“למה לראות מראש,” אמר שינפלד בחביבות, “עשה כך שלא תצטרך לנחש ניחושים. מחתרת איננה עניין פשוט כל כך… אין צורך להתבייש מפני הזהירות. איש לא יאמר עליך שאתה פחדן… היתה לי בושה גדולה. אני כמובן הכחשתי הכל. אבל ההופמן הזה ידע פרטי פרטים… נא, נא, מילא… פעם אחרת ניזהר…”
פניו ביטאו סלחנות ורצון טוב. פלדמן חייב לו תודה שאיננו עושה מזה סקנדל. פלדמן זיעם את גבותיו ושתק. נתן בברכמן עיניים כועסות והלך לו. ניענע שינפלד ראשו בצער ואמר:
“אתם חושבים שאפשר לעשות עניינים חַפ חַפ, חוטפים ועושים מהפכות, מתלהבים ומרביצים. צריך הרבה שיקול דעת, חביבי, או איך אומרים אצלכם? יה־שיך… מוכרחים לקצר את הריתמות. רצים להם, רצים. מה יש? לאן!”
ברכמן חייך בצניעות ואמר: “באים אנשים חדשים, כבודם במקומו מונח, ונדמה להם שאנחנו, האנשים הותיקים, כבר אין לנו מה להגיד, רק מחכים שיבואו להציל את המצב.”
“כך כך, נאנח שינפלד, אני אומר אתם ואתה אומר הם. בעניין פזיזות יש כמה ותיקים שאינם שונים מן הצעירים. אל תחשוב שלא שמעתי מה שאתם רוצים לעשות. בעניין זה רציתי לדבר אליך. אמור בבקשה לחבריך ששבירת שמשות בבית בעל־הבית איננה מעלה את השכר וגם איננה מוסיפה כבוד לפועל העברי. זכור זאת!”
“העניין איננו מתחיל משבירת שמשות. אילו שמעת איך התייחסו לפועל תימני זקן בראשון לציון…”
“אינני רוצה לשמוע סיפורי זוועה. אני יודע הכל. אנחנו חזקים מהם. ובעתיד הקרוב דברים כאלה לא יקרו. אם נהיה גדולים מהם גם בכוח המוסרי העם ילך אחרינו. אתה מכיר את הסיפור על בן ירושלים? יש שתי דרכים: אחת קצרה וארוכה והשנייה ארוכה וקצרה. כיון שבאנו לירושלים נשמע לעצת בן ירושלים. נלך בדרך הארוכה הקצרה ונניח לחולי קצרת ללכת לאבדון. מעטים הם, ונדאג שלא יסבלו הרבים בגלל המעטים. מה אתה אומר?”
צימצם ברכמן כתפיו כאומר וכי מה אני יכול לומר? ושוב טפח שינפלד על שכמו. “תמיד תוכל לסמוך על בחורי ישראל שלבסוף יתגבר אצלם היצר הטוב על יצר הרע. מעמידים הם פני גזלנים… אבל… אנחנו מכירים אותם… מוטב כך. אילולא היה להם יצר־הרע מנין היינו יודעים שהם בני אדם? הרי מלאכים כולם…”
תקעו כף ונפרדו בשלום. הידק שינפלד את הפתיל החגור למתניו וחבש את כובע הקש לראשו. שמש שבת ברום־שמים ואויר צלול ושקט מרחף על בתי תלאביב הלבנים. אנשים מן־היישוב חוזרים משפת הים, שוטפים במים קרים את החול והמלח שדבקו לגופם, פורסים חלה לבנה ויושבים בכורסה לקרוא עתון של ערב שבת. היא מוציאה מן התנור את החמין, טועמת, ובאה לערוך את השולחן. בקבוק יין ניצב על מפה לבנה וגביעי בדולח מבהיקים. פועלים באים אצל גיטל לאכול ארוחה של יום חול ולערוך ויכוחי שבת. רחוב ריק. קצת אנשים ממהרים במתינות לביתם, יש חוזרים משפת הים ויש מבית הכנסת. רק הוא וחבריו אין להם שבת וחול. כל ימיהם קודש לעניין אחד. עד שיירד ליפו יחשוב על המאמר שהבטיח לברל. ברל גזלן גדול, איננו נותן לו מנוח. מוטב שילך אצל זריזי־עט שאינם מתייגעים כמוהו על כל משפט! אך ברל טוען שדוקא מאמרים כאל, שותתי־זיעה, אהובים על הקהל שלנו. מורגש בהם כל־עצמותי־תאמרנה. “מהירי־קולמוס, הוא אומר, ראשם מלא מליצות יפות ונדמה להם שהם צריכים לכתוב משהו יפה יותר מהאמת; אתה, שאינך יודע לכתוב, מספר לנו את האמת כמו שהיא”…
כן, כן, האמת בעירומה… ולומר לה: בדמיך חיי… ולפזר את הערפל־המילולי המכסה על הרעיון. זהו התפקיד. רעין מצוין. כדאי לרשום אותו בפנקס. לעמוד באמצע הרחוב, כאדם שנחה עליו הרוח, ולהוציא מהכיס פנקס ועפרון, עד כדי כך אין בו אומץ.
“שלום שינפלד.”
“הה, לא ראיתי אותך גרושביץ. היית באסיפה שלנו או נזדמנת כאן במקרה?”
“אינני מוקיר רגלי מאסיפות שלכם,” חייך גרושביץ.
ה
“סתם סקרנות או שמא רוצה לשמוע אם אנחנו יכולים לחדש לכם משהו? ואפשר אתה מכין התקפת נגד?”
אפרים הסתכל באיש קטן הקומה שנעץ בו מבט תוקפני ואמר במנוחה: “בעניין זה אין בינינו חילוקי דעות. אף אנו סבורים שאין דרך אחרת אלא להילחם על זכויותינו בגליל.” “חשוב מה סבורים או חשוב מה עושים? ניתנה האמת להיאמר, אני קצת תמיה איך זה לא עלה בידכם למצוא גם כאן את גרגיר המחלוקת…”
“אין אנו מחפשים מחלוקת.”
“אתה צעיר גרושביץ. אבל סַפר למוניה, הוא כבר ימצא משהו… אחרת – מה טעם בשתי מפלגות? מוניה המסכן, אם לא ימצא פסול במעשינו תתקפח פרנסתו, כאותו רבי מקל־בדין שאמרה לו אשתו: אם כל התרנגולות כשרות, מי צריך לך…”
אפרים שיכל ידיו על חזהו. “אין לי תשובה לסיפורי מעשיות.”
שינפלד הציץ בו בחיבה. “פיקח אתה ידידי, אבל מה אני רוצה ממך?” אם אנחנו הולכים בדרך אחת למה לא נלך יחד? כלומר הפעם אני מתכוון לדברים פשוטים. אם אתה הולך בנחלת בנימין, גם אני הולך שם."
שינפלד פסע במרץ, כדי להדביק את צעדי אפרים הגמלוניים. קרחתו הבהיקה בשמש. מיום שנתקיים איחוד פתח־תקוה פתח בהתקפת ידידות על “הפועל־העברי”. אם בקירוב הלבבות מדובר – ארס זה מנין? אין מפלגות מתאחדות בהחלטה. עבודה משותפת מתוך רצון טוב קודמים לה. הסתדרות כללית הם רוצים? טמיעה הם רוצים, אמר אפרים בלבו.
“אינני יודע אם אתה קורא את מאמרינו, אמר שינפלד, אבל אני קורא את שלכם. שלך, על כל פנים. מה שאתה כותב נגדנו, מחוּל לך. מצוות אנשים מלומדה. בכולל אונגרן מדברים אונגרית. אבל מאמריך בענייני כלכלה טובים בעיני. כן, כן, רואים ידיעה וכובד ראש. בלי נבואות מתרברבות, כמו במאמרי ידידנו בלומנטל, הסבור שהוא המציא את הכלכלה. כשאתה מביא ציטטה אני מרגיש שיש בה צורך. יש שני מיני ציטטות. של צנועים ושל תרנגולים. צנועים מביאים ציטטות מתוך הגינות, כדי שלא לקפח זכות־ראשונים, של מי שהקדימם. תרנגולים מביאים ציטטות כדי להראות שקראו הרבה ספרים. ואף על פי שאתה באמת ידען, ומותר לומר שבחך בפניך, אני מעיז להגיד, אף על פי שאינני דוקטור, שיש לך טעות גדולה מאוד. ממאמריך אפשר להוציא מסקנה שהכלכלה היא מאיתני הטבע, מין ים סוער שאדם צריך ללמוד לשחות בו. ידידי הצעיר, אסור לנו לשכוח שהכלכלה היא אגם מלאכותי, מעשה־ידי־אדם. אפשר למלאותו ולייבשו, כרצוננו. כך, כך, זוהי שגיאה אופיינית למי שמתעלם מרצון האדם. האדם, גרושביץ, האדם! האדם עושה את הכלכלה ויכול לשנות את חוקיה. רצון־הברזל של בעלי־אמונה יבלל קצת את חוקי הכלכלה הנכבדים. לפי איזה חוקים הקימו את דגניה? לקואופרציה במרחביה באה כלכלה־מדוּקטרת. מה קרה לה? פשטה את הרגל. למי היה מאזן־חיובי – לקבוצה.”
אפרים הקשיב לו במורת רוח. שוב אותו מלל מליצי שאין איש חולק עליו, המעיד על בעליו שהוא בוּר גמור בכלכלה. מוזר שאדם בעל רעיונות כאלה מנהל עניינים כלכליים בהצלחה מרובה. הנסיון שקוּל מן הסתם כנגד בית ספר טוב. אירגון המשביר הרי זה מעשה־גאון. אף על פי כן איננו יכול להשתחרר מטישטוש־התחומים האופייני כל כך לאנשי מפלגתו. וכי מישהו רוצה לבטל ערך האדם? אבל אסור לגלגל מלים מפיוט למדע. מילא בציבור, אבל בינינו לבין עצמנו?! וכי מה אני – אסיפת־עם? נזכר במאמרו של שינפלד כנגד תורת מארכס. איזה בורות… מילא, ידאגו המארכיסיסטים להגן על כבוד רבם. מכל מקום זוהי שטות להיטפל לרעיונות־הסרק של מארכסיסטים קטנים ולנגח בהם את הוגה־הדעות הגדול. שינפלד מגן על כבוד האדם. ובה בשעה הוא מוכן לשבח את מהפכת אוקטובר, בלי לתת דעתו על מהות השינוי הכלכלי. אין לאנשי “אחדות” שוּם תוכנית כלכלית, וכשהם מדברים על סוציאליזם אין רצונם אלא למשוך את צעירי רוסיה, הנוהים אחרי המהפכה. אלה הם תכסיסים בלבד. ומה טעם להתווכח עמו בלשון תלמידי גמנסיה: והיכן האדם בתוך כל זאת?
בימי הגמנסיה היו מנהיגי הפועלים מקרבים אותו ואת חבריו, ומעוררים בהם התלהבות. מי שיצא מיפו לסיור בארץ ראה מכאן מעשי־גבורה וחירוף־נפש ומכאן אנשים הסמוכים על שולחן הברון. עתים היה שינפלד מזמינם למועדון הפועלים ומשוחח עמם כדבר איש עם רעהו ומעלה בהם הרגשת־בגרות. אף על פי כן החליטו לבלי להצטרף למפלגה, כדי לקיים את “הברית”. וכשנפרדו דרכיהם הלך הרוב ל“האחדות” והוא נכנס ל“הפועל העברי”. אמנם, תחילה אף הוא נטה אחרי אנשי “האחדות” מתוך רומנטיקה; היו מהם שישבו בבתי־סוהר, דיברו בלשון מהפכנית, בסגנון הספרות הרוסית. אולם במרוצת הזמן נתקרב אל הלל, מ“הפועל העברי”, העושה נפשות במתינות ובזהירות, מבלי לתפוס מרובה. וכך יצא שבזמן היותו בלונדון נהנה ממאור פניו של ויצמן, נעשה לאחד מדברי המפלגה, ובשנה האחרונה נבחר למזכירות המרכז. בעיני שינפלד הוא מן הסתם בבחינת תלמיד־הגמנסיה שדעתו נתבלבלה על ידי מחרחרי ריב.
“יש מלומד אחד באנגליה, אמר אפרים, שכל פעם שהסטטיסטיקה מכשילה את חשבונותיו הוא מביא מראה־מקום מהברית החדשה או מפי הבישוף. שיטה זו אינה מחנכת לדייקנות. אילו ביטלתי את ערך האדם לא הייתי כותב ב”הפועל העברי“. לולא האמונה בכוחו היוצר של האדם לא היינו כאן. כלומר אני, נולדתי כאן, אבל חברי… אבל אף על פי שאנחנו מאמינים בכוחו של אדם אי־אפשר להתעלם מן המציאות הכלכלית ולעורר אשליות שאנו יכולים לכונן כאן משטר בתוך משטר, בחסות השלטון הבריטי, ובקרב המשטר הפיאודאלי…”
“ואם תרבה ספיקות, יבנו הפועלים את הארץ ביתר התלהבות?”
שוב הקשיב לו במורת־רוח. שינפלד, הטוען ש“הפועל־העברי” יש לו אידיאולוגיה בעלביתית, “וטהר לבנו”, הוא עצמו מהו? צעירים יהודים אינם יכולים לעשות מה שצריך אם לא נספק להם אשליות לגבי המטרה הסופית, בדומה לפועלים ערביים שמניחים להם חפיסת חלבה בקצה השורה? אם אתה יודע את האמת, למה הנך שותק? שמא מתוך חשש שהנערים לא יתלהבו? אולי הם גיבורים כמוך לדעת את האמת ובכל זאת להתלהב? אם מודים בכך שאין לכונן משטר בתוך משטר, למה לשתוק? מוזר, זולל־עדשים שכמותו, שמכנסיו בלויים, סנדליו קרועים וכובעו מרוט, מחזיק במושגים של פיאודאל גדול. הוא עצמו איננו מאמין באלוהים ובישו משיחו אבל סבור הוא שאין טוב לעם מאמונה… אי, שינפלד, שינפלד, תפסנו אותך! המהפכה הסוציאלית שלך היא סיסמה של יומטוב. אינך מתכוון ברצינות, אין לך שום תוכנית. אתה פשוט מכיר את “הצעירים שלך”, שאינם מוכנים להחזיק פחות משני אבטיחים ביד אחת. הם חבורה של דוחקי־קץ, מהלכים בגדולות, הופכי עולמות… אבטיפוס: ווסרפוגל! נזכר בבחור מרוסיה הלבנה שלמד פילוסופיה בסורבון. בן עיירה קטנה, גבה מצח, זרועותיו ארוכות דקות לבנות וחלקות ועיניו עצובות ורכות. מאס בחיים הקטנים של העיירה, צרות־העין של ראש הישיבה, הוריו העלובים המשלשלים רובל אחר רובל לקופת הנדוניה של אחותו המכוערת. התכונן לבחינות־אכסטרן בבית הכיסא, למד שתיים־שלוש שפות על שפת־הנהר, כשהוליך את העז למרעה, והנה יום אחד קם וברח לו לעולם הגדול. התפרנס מכתיבת חיבורים לבני־גבירים עצלים, ניזון מזנב דג מלוח, פילוסופיה ומדעי־הטבע. בפרוץ המלחמה נתגלגל לפאריס. עד מהרה נתפרסם העילוי היהודי מרחוב ארבע־האמנויות. כל העולם בפנקס הכיס שלו. רעיונות נשגבים. כדור הארץ צר לו. אין לו זמן. הזמן־הריאלי ממילא אינו קיים. קבע פגישה עם הנצח. חיים גדולים מצפים לו. עדיין לא ידוע היכן. העולם מלא אנשים קטנים, הוא לא יהיה חנווני. הבחירה נתונה: אנרכיסט, מרגל, רוטשילד, ווזיר של ממלכה ערבית, שומר רוכב, מגלה ארצות, ראש עיריית הונג־קונג… על כל פנים לא חייט… אילו נתגלגל לתנועה הציוני היה עושה כאן היסטוריה… הוא איננו מטייל בשדה תירס, אלא מתייחד עם הקוסמוס… איך היה מסתפק בעניין כל כך צנוע כמו תחיית העם היהודי? בלי ספק היה מצטרף לשינפלד, המבטיח לו חתיכת חלבה בקצה השורה… מקימים משטר חדש יש מאין… מאליהם ייאצלו ערכים גם על שכנינו, בכוח המופת הקונה־לבבות…
“כשאני מספר להם, אמר אפרים, מה הסיכויים של ארץ ישראל על יסוד הערכת התנאים הנתונים: הממשל, האוכלוסיה, מקורות הפרנסה, אוצרות הטבע בכוח ובפועל, – אינני זורע ספקות אלא להיפך. אי אפשר לחנך ציבור באשליות. אפשר לזרות אבק בעיני מי שלא ראה במו עיניו את ארץ ישראל. אך בבואו לארץ – יראה, יתאכזב ויברח…”
“וכדרך שאתה מחנכוֹ – לא יברח? מפעל גדול תובע קרבנות רבים. למה לי לשכנע אותך בדיבורים. בדוק את המספרים. מי יושב על הקרקע למרות הקדחת, התקפות הבידואים והעבודה הקשה – חַדי־העין מבית־המדרש שלך או אלה שאתה קורא להם בעלי אשליות? האַ? ומי אמר לך שאנחנו לא נקים כאן “חברה חדשה”? קיבלת אינפורמציה סודית מהכלכלה שלך שהעסק איננו בטוח ולא כדאי לסכן את ההשקעות?”
אפרים נזכר בגורמים שהניאוהו מלכת לדגניה. אנשי שינפלד היו דשים אותם בעקב. שתק. אילו היה סבור ש“שם החזית” ואין אחרת, ורק שם מתחולל התהליך המופלא של יצירת חברה יהודית חדשה, כלום לא היה מסלק מעל דרכו את כל המכשולים ומגשים את חלום נעוריו?
שינפלד צחק בביטול. “פרופסורים גדולים אתם רוצים להיות לנו. אילו שמענו לעצותיהם של אנשי מדע היו נמצאים בארץ ישראל רק פקידי הברון ואנשי חלוקה. בגרמניה באנגליה ובאמריקה יש הרבה דוקטורים יהודים. האם המדע איננו יכול להוכיח, שאין שום דבר משותף בינם לבין זכריה בן יחיא? אתה שומע גרושביץ, אני מאמין ביהודים פשוטים המאמינים בכוח־הגנוז־בעם, אם יתייצבו בראשם יהודים פשוטים כמותם, הם יעשו את המהפכה שלנו. לא הדוקטורים. אלה יביעו סברות של אנשי־מדע מפוכחים וירפו את הידיים. אנחנו נלך בדרכנו. בעלי־מצפון שבהם ירגישו שמשהו לא בסדר. מה הם יעשו? ישוחחו על צרת היהודים עם סגן מיניסטר במשרד המיעוטים, כדי לעזור לאחיהם האומללים. וייצאו ידי חובה. בלי ספק יחזיקו טובה לעצמם שהביאו תשועה לעמם… אבל הבחורים שהולכים ברגל בהרי קאווקז, אלה שלדעתך הם מרבים דיבורי־סרק מהפכניים, הם עושים את הציונות האמיתית, והאחרים – שיורידו את הכובעים לפניהם…”
מיתוס במקום מדע. אף על פי כן ההתלהבות משפיעה. החיבה הישנה קמה לתחייה. יש כנראה הגיון־היסטורי טמיר בחוסר־ההגיון־הגורף המונים של שיכורי־החזון. שינפלד, מוניה, הלל ואפרתי יש ביניהם קוי־דמיון. הצד השוה: הגיון־קר ורגש נלהב המשמשים בערבוביה. ומסייעים זה לזה כשני יריבים העושים יד אחת כנגד אויבם המשותף – והוא היאוש. השקפת־עולם בנויה קש ולבינים, דמיון ומעשה. אבל הבניין לא יהיה ריק מיושבים. בעולם משוטטים הרבה בחורים יהודים המחפשים קורת־גג ולא איכפת להם אם הבית נאמן וקירותיו מוצקים.
מבטו של שינפלד אמר, נסתתמו טענותיך. פניו הפיקו חמלה מהולה בנדיבות, כאדם הנמנע מלהנחית מהלומה אחרונה על ראש יריבו. עיניו חייכו פיקחית כמי שמכיר בטבע הבריות. אין אדם אוהב לקבל דעה במחי־דיבור אחד; תנו לו לנשום ויעמיד פנים שמדעתו חידש. כלום הנצחון עיקר? ובלבד שעוד אחד מאנשי־המפתח של “הפועל העברי” קיבל תורה מפי איש “האחדות”. נחפר בור ליסודות האיחוד.
“המ, איך אתה מוצא את הארץ שלא היית בה כל כך הרבה זמן?” שאל שינפלד, לגלגל את השיחה לעניין אחר.
“ככה, המלחמה הרסה קצת, אבל…”
“ועכשיו? תהיה התפתחות מהירה, לא כן?”
"מקוה, הרבה גורמים…
“אל תהיה יאשן, בחור. עכשיו יש סיכויים גדולים לבניין הארץ…”
“והבריטים מה יגידו?”
“לא הבריטים יחליטו בעדנו. אוקראינה תחליט. על אפם ועל חמתם של הבריטים יזרמו הנה בחורים לאלפים. יתכן, שהבריטים יבקשו להניח מכשולים בדרכנו… זה יהיה מאבק לחיים ומוות…”
“נצטרך לדחות את המאבק לחיים ולמוות ככל־האפשר. אם נפתח בהתנגשות מיד, יכשילו אותנו בצעדינו הראשונים…”
“אם אני אומר מאבק לחיים ולמוות, הסביר שינפלד, אינני מתכוון דוקא לפצצות. רצוני לומר, כי אנו צריכים לדעת שזה מאבק לחיים ולמוות…”
אפרים לא סתר את דבריו. מה יש כאן להתווכח? יאמר לו שהעניין הוא בקצב ובהיקף? יענה לו שינפלד כי בסיסמת חיים־ומוות קל יותר לעמוד מול כדורי הבידואים. אי אפשר לו לאיש זה בלי אקורדים חזקים. כשמגיעים למעשים יודע שינפלד גם לקבל עליו מרות־ההגיון. ואלו הוא גופו, מקדים רגש לשכל. אין זה מן היושר להטיל בו דופי אפילו במחשבה. אדם החוסה בצל־קורת אמו צריך להיות מחוצף גדול כדי להטיח אשמת־הגזמה בפני אדם שישב בבתי־כלא, ונעשה צולע מדקירת סכין בירכו בשעה שגזלו את סוסו. ואם שינפלד איננו מדייק, מה בכך? מוטב כך מאשר הגיון־הברזל של מטרסו היודע מי חזק ממי, וטוען שאסור להרגיז את בריטניה, שמא לא נקבל אף את המעט… איך אומר הערבי? זנב הכלב יאכילנו ופיו ילקנו. יכשכש בזנב ישליכו לו עצמות, ינבח – יבעטו בו.
פעמַיים הניח לשינפלד את זכות המלה־האחרונה. כעת דעתו זחוחה עליו. אדם זה חביב עליו. אוי לו מחרונו של שינפלד אם יגלה לו חיבה, שהיא רגש מלמעלה למטה. בפחות מהערצה אין הוא מוכן להסתפק. ולהעליבו לא כדאי. נוקם ונוטר הוא. ואפרים, די לו ביריב, מוטב שלא יקנה לו שונא.
“אילו היינו כולנו חדורים בהכרה שיש כאן מלחמה לחיים ומוות, הוסיף שינפלד, היינו מתנהגים כדרך בעלי־שכל־ישר בשעת הסכנה. מתאחדים. רק מפני שאין הכרה כזו שורותינו מפולגות, והאויב המשותף מנצל את חולשתנו…”
כשהגיעו לשדרות רוטשילד פגשו בתמר שרפשטין ואליהו. הסתכל בו שינפלד וקרא: “אוֹ, בחור זה אני מחפש.” תמה אפרים מה לשינפלד ולוויסמן. דעותיו של הווינאי, כזכור לו, היו קרובות יותר ל“הפועל העברי” מאשר ל“האחדות”.
ביקש שינפלד סליחה מתמר, והזמין את אליהו לשיחה “בארבע עיניים”. נשארו אפרים ותמר לבדם. נבוך מחמת מבטה החוקר פתח בשיחה:
עיר קטנה תלאביב. נפגשים, אני רואה… בלונדון יכול אדם לחיות כל ימיו ולא יראה אפילו את קרובי משפחתו אם לא זימן פגישה…"
יישרה תמר קמט בשמלתה ואמרה: “האם זה רמז שאין לך חשק להיפגש עמי?”
“חס וחלילה, נבוך, מה פתאום את חושבת כך?”
“מה פתאום” הזמנתי אותך פעם לבוא אלי ולא באת."
“הרי לא נדברנו, כמדומני…”
“גם אתה בחור־עם־פנקס? סתם כך אינך יכול לבוא, כשמתחשק פתאום לראות אנשים…”
“הייתי עסוק מאוד. עדיין לא נפניתי לדאוג לעצמי.”
“הכרתי אנשים שכך ביזבזו את כל החיים.”
“כפי הנראה יש בזה משהו… אולי לא הכל מתבזבז.”
“אה, מה יוצא מכל הקישקושים בעתונים?”
“יש להם השפעה כנראה. במשך הזמן… לא חיים מהיום למחר.”
“אתה מזכיר לי מלוה־ברבית.”
“איזו חריפות.”
“גרתי ביפו על יד חנות של פלפלים.”
חייך. סגנון גנדרני. ואף הוא נפתה לדבר כך. אילו שינפלד היה שומע… לא כל אדם משנה סגנונו לפי בר־שיחתו. אין אישיותו כופה סגנונה על זולתה. קודם דיבר נוסח־שינפלד ועתה בלשונה. גילוי מפתיע… מניה וביה קיבל שיעור בדעת־עצמו. ידיעה זו לא גרמה לו צער… זה טיבו, מה יש כאן להצטער… אדישותו נשאה חן מלפניו. הריהו אדם מזומן לאושר, שאיננו נפגע מחסרונותיו.
“תשתי קצת מים, שלא ישרוף לך.”
“כבר שתיתי. שמעתי את ההרצאה של האיש הזה. נהר שלם. מוזר שיש כאן טיפוסים שמשתכרים מזה.”
“אין לך מה לעשות רק לבקר באסיפות של פועלים?”
“סתם סקרנות. חשבתי שיגדפו את אבא שלי. זה היה יכול להיות מעניין מאוד. אבל הם לא דיברו על זה אף מלה. סתם הטעו אותי. כתוב בעתון: ענייני השעה. הייתי בטוחה שידברו על השביתה בפרדס של אבא. איזו עוד שערוריה היתה בזמן האחרון? אבל אלה – אף מלה לא דיברו על עניינים של פועלים. העתיד המדיני של הגליל העליון. כאילו שוועד הצירים איננו יודע מה המצב בגליל ודוקא הם צריכים לדבר על זה… האיש הזה עשה עלי רושם, השינפלד הזה, שהוא חושב את עצמו לוַאלי של מחוז הצפון. חוץ מזה, עשיתי טובה לקרוב שלי. משעמם לו ללכת לבד.”
“וויסמן הוא הקרוב שלך?”
“אליהו, כן…”
“נסענו יחד באניה ולא סיפר לי.”
“הוא לא הכיר אותי עדיין ולא ידע שאפשר להתפאר בזה… ואתה? האינך פוסח אף על אחת מהאסיפות שלכם?”
“סליחה, אבל האסיפה הזאת איננה של המפלגה שלי.”
“הה, מה ההבדל? שתי מפלגות הפועלים זה בדיוק אותו דבר.”
“את פקחית מאוד, אבל כדאי לך ללמוד משהו.”
“חבל על הזמן.”
“למה יש לך זמן?”
“אני מטיילת ברחובות ומחפשת חתן,” צחקה בקול רם. באותו רגע נפרד שינפלד מאליהו.
“שלום לכם. כאן אני פונה ליפו. ואתה גרושביץ, דע לך שעדיין לא גמרנו. שיחה זו היא רק התחלה. המשך יבוא…”
“בבקשה.”
“מה הוא אמר לך”? שאלה תמר את אליהו, שפניו חוורו.
“אמר מה שאמר.”
“אתה שוטה. עכשיו אני יודעת שהוא גם כן אחד מה…”
“האם אני מפריע?..” אמר אפרים.
“לא, חס וחלילה, סתם מריבה משפחתית קטנה.”
ליוה אפרים את שינפלד במבטו. איש גוּץ צועד רב־אונים באמצע הכביש. כמה מרץ ביהודי זה בעל ההגיון הסותם את הפרצות־במשנתו בפסוקי שיר. בעל־מוסר שאיננו מהסס לרמות את חברו למען הרעיון. אדמיניסטראטור המתכנן עניינים המחייבים מסירות־נפש כדברים של מה בכך. כל בר־דעת שירצה ללכת אחריו, יצטרך לוותר על מנת שכל ישר כדי להיסחף בעוצמתו הכבושה של אנשון גוץ זה. יש בו מהומת־המבוכות של השואלים הגדולים ופרץ־הצווחה של המשיבים־השטחיים. בּרנש מוזר. בעיה: מנין כושר־המנהיגות? מן השכל או מן הפראות של פרץ גדר? משה רבנו היה כבד פה, ומשה שינפלד מלהג דברים חסרי שחר. אבל בני ישראל יצאו ממצרים. באותות ומופתים, במסות ובנחשים, בים־בחרבה, בדרך־הטבע ובמי־מריבה – אבל יצאו…
מרחוק נשקף זוג־רגליים מתחת לכובע־קש. חמק ונעלם. לפתע ראה בפני וויסמן המהלך לצדו סימני מבוכה. נדמה היה לו ששתיקתו מציקה לו.
“לא ראיתיך מאז ירדת מהאניה. להיכן נעלמת?” שאל אותו.
“אדם מתגלגל לו.”
“בתל־אביב, היכן אתה פוגש בחורים צעירים? אם לא במטבח הפועלים הרי אצל תמר. רואה אני שמצאת חן בעיני שינפלד. הוא דרך כלל מניח את הטיפול בירוקים לאחרים.”
“על כל פנים עשה עבודה יפה, אמרה תמר, הוא הצהיב אותו בבת אחת.”
ראה אפרים שאין דעתו של אליהו נוחה משיחתם ואמר: “זוכר אתה את הבחור המוזר? לפני זמן מה נודע לי שהוא פלדמן הידוע. בחור מעניין. שתקן גדול. לא זיכה אותנו אפילו בשלום. מוזר, בחור שכמותו לא מצא לו כסף להוצאות הדרך. ועל שרשבסקי שמעת?”
ו
היה מהפך בדברי שינפלד ותולה בהם רמזים לכאן ולכאן עד שהיה מסוגל לחזור על שיחתם בעל פה. אף על פי שנזף בו חש הקלה. עתה נפטר מן החרדה־שבספק. כשנזכר במראה פניו של פלדמן שיער שלא יסתפקו בדיבורים… ולבסוף אפילו חייך שינפלד כשראה כמה חוורו פניו. כילד־קטן שהכאיב לחברו הגדול בשעת־משחק התנצל בפניו: “לא בכוונה”… כמה מגוחך היה. מן הסתם נכמרו רחמי שינפלד עליו. “אל תחשוב שאנחנו רודפים אחריך. חיפשתיך כדי להיות בטוח בהשערתי… מה שהיה היה. זה מקרה מצער מאוד. אבל לא אתה לבדך אשם… אינני רוצה שהמקרה הזה ידחוף אותך לזרועות שרפשטין… עוד הדרך פתוחה…”
וכך גמלה החלטה. דומה שהיתה מהבהבת מקודם ושינפלד רק הפיח בה רוח־חיים. אמר שרצונו ללכת לגליל. הציע לו שינפלד שישאל בבית החרושת לריבה ביפו מתי יש עגלה לגליל… ועתה, כמדומה, שוב איננו בן חורין להיפטר מהתחייבות. והנה עברו שבועיים ועדיין איננו מרהיב עוז בנפשו לקום וללכת…
בטרם נרדם נתבקש להיכנס לחדרו של שרפשטין. ב“כורסת האורחים” הירוקה ישב שמאי פרלשטין.
“פגישות מפתיעות, אמר שרפשטין, סיפר לי הבחור שהוא מווינה. שאלתי אם הוא מכירך, ומה נתברר? היה חברך לתנועה…”
הושיט לו יד. מה נשתנה הבחור… תסרוקת חדשה, אנגלית. בגדים מהודרים ועניבת פרפר. מדושן עונג.
“הבחור ממולך, חברך, הוסיף שרפשטין, חצי שנה הוא עובד אצלי, בסניף יפו, ואני רואה שהוא בחור כהלכה. היום החלטתי למנותו מנהל סניף חיפה. מה דעתך? צריך לתת הזדמנויות לאנשים צעירים; רואים אתם, אדם בר־דעת אינו הולך לאיבוד בארץ ישראל. אבל ידידנו הצעיר אליהו לא יסכים לדעתי. אל תחשוב שלא הצעתי לו עבודה יפה אצלנו, מר פרלשטין, אבל אין זה לפי כבודו להיות “מוכר־בחנות”. הנה, ראה את חברך, בעוד כמה חודשים תהיה משכורתו גדולה פי ששה ממשכורתך…”
הנושא החביב על שרפשטין. וממנו לעצבנותם של בני הנעורים, “בוגרי מלחמת־העולם”, הנתפסים לראדיקאליות מחמת עצלות־המחשבה וקוצר־רוח מובן־מאוד. דוגמה טיפוסית: סולודובניק. פעם אחת עשה שערוריה לא נעימה מפני שמישהו העז להביע דעה ספקנית על גדוד נהגי הפרידות. עצבנות ועירעור שיווי־המשקל הנפשי. “מוטב שתקרא את הספר של אבא. גם ממנו אפשר ללמוד, לא רק מהקשקשן הזה, שינפלד…”
נתעורר למחות אך שרפשטין לא נתן לו רשות־הדיבור. הקשיב בדומיה, חיוך של ביטול מרחף על פניו. לבסוף נמאס לו הדבר וכשאמר שרפשטין ש“אין לדרוש מיהודי שיש לו מעמד כלכלי איתן בחוץ לארץ שיעלה לארץ ישראל אם אין לו סיכוי לרווחים טובים”, ניגש לארון ודיפדף בספר בכוונה־להרגיז, נהנה מארשת־החרדה על פני שמאי פרלשטין. כשעמדו להיפרד נמנע מללחוץ את ידו, והעמיד פנים כאילו לא ראה שהושיט לו ידו. הרוגז דיכא את רוחו. בשל פקיד מצוחצח זה גנב כספי אביו. ברנש מנופח. שוטה יהיר, המתגאה במעמדו. וערכי־התנועה מה הם? קליפת־השום? אה, ובאיזו התלהבות – כאדם שהקריב את נקיון־כפיו, מוֹתר־האדם, למען מטרה נשגבה, שילשל את הכסף בידי פקידון זה, כדי להעלותו לארץ ישראל…
ערכי־תנועה אינם קליפת־השום. אף־על־פי־כן גם הוא כאן. לפיכך אל יידה אבן באחרים…
כשנפלה האבן בחדרו, נפלה גם ההחלטה. הדבר אירע לאחר הצהריים. בחור חם מזג, שלא נחה דעתו מדרך טיפולו של שינפלד בשביתת פרדסי־שרפשטין, הטיח חצי־לבנה בזגוגית החלון. מן הסתם נתכוון לחדרו של שרפשטין והחטיא את המטרה. זמן מה ישב אליהו על מיטתו והסתכל באבן המונחת לרגליו, בין שברי זכוכית. תמוה נראה הדבר בעיניו שהמתין עד ניפוץ־השמשות. כשגמר בדעתו ללכת לגליל הרגיש כמי שנגולה אבן כבדה מלבו. חבל על תמר. עתה תצטרך להסתפק בתוכי אחד, נשור נוצות, המדבר בשבע שפות…
בבית החרושת לריבה פגש יהודי מיבנאל בשם קנטורוביץ.
“מי אמר לך שאפשר לנסוע אתי לגליל?” שאל אותו בפנים זועפות.
“שינפלד.”
“המנוול הזה?” צעק האיש. “תבוא מחר בתשע, בלי הרבה מזוודות.”
שרפשטין יהיה בטוח שנסיעתו לגליל אף היא “מקרה של חוסר שיווי המשקל, כפי שקראנו בחיבור המצוין של דוקטור וויסמן”, “בריחה עצבנית ממלחמת־הקיום”, התרגשות־בלתי־מבוגרת בהשפעת הדמגוג שינפלד הצועק הצילו את הגליל… מה איכפת? וכי חייב הוא להסביר לו איך הבשילה החלטה בתוכו עד שכפה רצונו על יצרי־הלב? ממילא לא יבין. “מה פתאום?!” יקרא שרפשטין. “מה נשתנה מאתמול להיום?” יוכל להתל בו: “החמירה צרת היהודים.”
ז
כשחזר אפרים גרושביץ ליפו, כתום ועידת לונדון, ראה את מוניה והלל עומדים ליד בית המכס ומחכים לו. ניגש אליהם בשמחה והכביר מלים מחמת התרגשות. ועוד הפתעה נכונה לו. פקיד יהודי בבית המכס פטרו מבדיקה, מכיון שראה את שמו בתעודת המסע. מסתבר שקרא את מאמריו ב“הפועל העברי”. “בכבוד רב, דוקטר גרושביץ, בכבוד רב, בבקשה בבקשה, אין צורך לבדוק, אני מאמין לכבודו…” בחוץ חיכה להם אוטומוביל. עברו ביעף בחוצות יפו. ילדים סקרנים, תרנגולות, ופיסות נייר מתעופפות.
ההתפתחות מפתיעה, הרהר כשישב באוטומוביל. ההצלחה, בלשון ההדיוטות, מסיעה אותו כאוטומוביל זה במהירות מסחררת על כביש אספלט חדש. שאיפותיו מתגשמות בזו אחר זו. אולם עתה, כמדומה, תם המסע של ילד־הפלאים. המשרד בלונדון הוא לפי שעה הפסגה. על כל פנים לגבי חבר “הפועל העברי”. יפה עשה שלא קיבל את ההצעה. ניתנה האמת להיאמר, ההערכה שנודעה לו בחוגי ההנהלה הציונית אינה תלויה בכוחה העולה של המפלגה. להיפך, זכה לכבוד לא מפני שהוא איש “הפועל העברי”, אלא אף על פי כן. כאן כוחו וכאן חולשתו. כוחו – ששוב לא יוכלו חבריו למפלגה לשחק בו בימין־דוחה־ושמאל־מקרבת. חולשתו – שהוא תלוי בזרים, הנוטים לו חסד באשר הוא מין פרי־הילולים מתוצרת־הארץ, ולא בשל מוחו הבהיר ודעותיו המתונות. סגולות אלה עשויות להפסיד את ערכן במשך הזמן. ילידי הארץ מתרבים ואינם עוד חזיון נדיר. אין אדם יכול להבטיח מתינות ליריביו ולשמור על אמון חבריו.
אין הוא משעשע את עצמו באשליות שהכל בכוח כשרונו השיג. הכניסוהו למוסדות המפלגה כדי “לייצג” את בני־הארץ. ומאחר שמספרם במפלגה חצי תריסר… הוא היה הרע במיעוטו. במקרה היה מצוי בלונדון ונחסכו הוצאות־הדרך לשליח מהארץ. ורושם רב עשה נאומו הנמלץ בעברי צחה. צא וראה כוחה של דברנוּת. דומה שיש בזה אי־יושר לרומם אדם על פני חבריו בשל סגולה חסרת־ערך… הבכורה ללשון חלקות, ואלו הנאמנים והמסורים, כשכטר, יאבדו באלמוניותם… בזכות הקישקוש הוא זכאי לייצג את השכטרים? אילו ניתן להם לבחור את נציגיהם, יבחרו בו? אך מה לעשות? לאמור: אני מתפטר, שכטר במקומי? מגוחך. אילו לפחות ידע שהשכטרים מוכנים לתת לו ייפוי־כוח לדבר בשמם ולפעול ברוחם… אבל הם בלי ספק רואים אותו כמַרפקן, בעל שפתי־חנף, מושחת מחמת התעסקות בפוליטיקה, והתרוצצות במסדרונות המרובדים של גבירים מרוצים־מעצמם… “יש לו יבלות על הברכיים,” יאמר שכטר בלעג. בן אדם, האם לא בגלל השכטרים הללו סירבת לשבת בלונדון, כדי שלא לנתק את החוט המקשר… אוי למי שלא עלה לגדולה על כתף חבריו. לפנים שיער שהעולה בכוחות עצמו שומר על דעה־עצמאית, עתה הגיע למסקנה שמוטב להידחף בכוח האמון שנותנים בו חבריו. אמנם, בדרך זו מתבזבז הרבה זמן על שיכנוע החברים – אולם גורלו של הראשון גרוע יותר. זה וזה תלויים בדעת אחרים. אחד בדעת־הקהל, ושני בחסד אנשי־העלייה. הוא, בעצם כפוי על המפלגה מלמעלה. מכיון שהביע דעה מיושבת בעניין כוח הקליטה של ארץ ישראל זכה לאהדת אנשי המשרד הציוני בלונדון והציעו לו תפקיד שאין נותנים בדרך כלל לאיש “הפועל־העברי”. מאחר שכך, בחרוהו למזכירות המרכז.
“ובכן, האינך עייף? נוביל אותך לביתך. תנוע קצת. ניפגש בערב.”
מה יספר, הכל נתפרסם בעתונים. רצה לומר דעתו על הוועידה. אך החליט לספר עובדות שמתוֹכן נשמעת הערכתו. נוֹתן ציוּנים לוקח לעצמו את זכות־השיפוט. הצניעות מחייבת שיתן זכות זו לחבריו.
אפילו הדיוטות רוצים שיניחו להם להסיק מסקנות בעצמם. אנגלים נתמחו בסגנון מיוחד לתכלית זאת. ואפילו נאורים שבנו נתבלבלו בשל לשון־נימוסין זאת.
סיפר להם פרשת־ווג’ווד שאמר: יש שיתוף אינטרסים בין העם האנגלי והעם היהודי בגלל הזיקה העמוקה לתנכ. עתון אחד האשים את ווג’ווד שקיבל כסף מהיהודים. לורד שטרן אמר: כן, ווג’ווד קיבל מהיהודים מתנת־שוחר – ספר: התנכ. מכל מקום תעלת סואץ איננה נזכרת בתנכ. לדעת רבינוביץ המקום בו עברו בני ישראל את הים בחרבה הוא תעלת סואץ. מה קרה למצרים? תעו בדרך ונכנסו לבצות. אוסישקין טוען שצריך לדחות את הבחירות לאסיפת הנבחרים לא בגלל הלחץ של המזרחי אלא מפני “שלא בשלו הרוחות.” שינפלד אמר להם בגלוי שהם חוששים שמא יקבלו הפועלים רוב. האם העתיקו בעתונים את מאמרו של לורד נורתווד? כדאי שהציבור יידע. הוא כתב שהוא תמיה על העם היהודי, הבקיא במחירי השוק, שמציע לבריטים להשליך חמשים מיליון בשביל לקבל עשרה מיליון. עתונאי אחד ציטט אותו והוסיף שבתוך העשרה מיליון יש הרבה מטבעות פסולות ומזויפות. אין באנגליה אנטישמיות כמו בפולין ובאוקראינה. אבל לבריטים יש בית גנזים גדול ובשעת־הצורך יוציאו משם גם אנטישמיות. זהו המצב. ציונינו מתמוגגים כשאומרים להם מלה טובה. בשאלת ההתיישבות שומעים רק ציוּצים דקים. אהדה יש ופרוטה אין. ראשי הציונים בארצות הברית מאיימים בקרע. ויצמן מן הסתם יסע לשם להציל את המצב. התנועה באירופה מתרחבת מיום ליום. אך ההתבוללות מתפשטת יותר. אילו עלו לארץ ישראל צעירים כפי כמות המתבוללים בבודפשט בלבד היתה זו עלייה המונית.
הלל הציע לפניו לכתוב סקירה לעתון. אולם אפרים סירב משום שבאותה חוברת מתפרסם המשך מאמרו על התנועות הקומוניסטיות הדתיות בארצות הברית. טען מוניה: “מה בכך? יהיו שני מאמרים.” העיר הלל בחיוך: “לא תקפח שום איש, יום שלישי ואין חומר.”
עמד האוטומוביל ליד ביתו. יצאה אמו לחצר.
“ובכן, הערב אצל מוניה.” אמר אפרים לחבריו ולחץ ידו של הנהג, שהציץ בו בסקרנות. מן הסתם כדי לחקוק בזכרונו פרצוף אדם שבמו עיניו ראה את ויצמן נורדוי לורד בלפור וג’ימס רוטשילד. אותה שעה ניגשה אמו אל האוטומוביל.
“אולי לא תסרבו לשתות כוס־תה?”
“אנחנו עסוקים מאוד,” אמר הלל.
“עסוקים עסוקים,” אמרה בחיוך מלבב, “תמיד הם עסוקים.”
הרגיש אפרים את עצמו כסטודנט, שהביא לביתו חברים פרועים, ואמו ברוחב־דעתה נוהגת בסלחנות, כלומר: הכל למען בני.
“יצאתי החוצה בגלל בוקסי,” אמרה לאחר שנסע האוטומוביל, “יתכן ששכח אותך.”
הכלב קשור בשלשלת, יצא ממאורתו וכישכש בבדל־זנבו. מדבריה הבין אפרים שראתה חובה לעצמה להתנצל לפניו על שיצאה לקול האוטומוביל, מעשה־קרתנית הנוהגת כבוד במי שאינו הולך ברגל, ואולי היא חוששת שמא דיברה אל חבריו לא בצורה הנאותה. ליבבה במבטו כדי להוציא טעות מלבה. מאחר שנסתיים הויכוח על התיישבותו בדגניה, הן בגללה והן משום שהמפלגה זקוקה לו בתלאביב, שוב לא היה מקום למתיחות בשל התנהגותה. מה טעם לטענות על העבר? וכי מה הפסיד שלא היה שותף לסטודנטים בחיי הוללות? אף על פי שכבר מחל לה עדיין היא מתהלכת סביבו כאֵם ליד מיטת בנה הישן. חוששת היא שאם תרגיזו, יעזבנה וילך לדגניה, כאילו הכל תלוי בה. מכל מקום, מוטב כך. שוב אינה מזמינה אותו למסיבות ואינה מטרידה אותו בהשקפותיה, ומניחה לו להתחבר אל “היחפים” הנוהים אחר רעיון המהפכה.
היא כבר למדה להסתיר את קורת־רוחה מהצלחותיו, כדי שלא להרגיזו. עסקי ציבור אינם עניין לנחת־רוח משפחתית. שכל יש לה להעמיד פנים שאף היא איננה מחשיבה פרסומת בעתונות ואיננה מתפעלת משבחים. אמנם, שלוותה אינה באה ממקום הענוה. היא בודאי בטוחה שאין נותנים לו אפילו מחצית המגיע לו לפי כשרונותיו. היא מקשיבה לדברי שבח כקבלן המקבל דין וחשבון על עבודה המתנהלת לפי תוכניתו.
כשנתן לה את המתנות שקנה בלונדון נשקה לו על מצחו. רדיד משי, מי בושם ותוכנית של תיאטרון. לזה בדיוק נשתוקקה. איזה בן מסור…
“אנגלית קשה במקצת,” אמר לה כשעיינה בתוכניות.
“אין דבר, למדתי בינתיים. רוצה אתה להיווכח?”
תירגמה לו.
“תפיסה מהירה יש לך.”
“מה אתה חושב, מנין יש לך כשרונות כאלה?” פניה קרנו מאושר.
לאחר כך הציצה בשעונה ואמרה: “מים חמים יש באמבטיה, ובמטבח תמצא הכל מוכן. ואני מוכרחה להסתלק, יש לי ישיבה…”
“ישיבה?”
“ככה, השתעממתי. הציעו לי להיות מזכירה של אגודת אחוזה־ונחלה… צריך לעשות משהו.”
שוב הציצה בו בקורת־רוח, מבוישת, והלכה לה. הקשיב לצעדיה המהירים בשביל־הצדפים. תיאר בדמיונו את מראה פניה הנוהרים. בנה חזר מלונדון והיא הולכת לה לישיבה. מעתה שייכת היא לחוג האנשים שלגביהם נסיעה כזו היא עניין של מה בכך…
ח
כשתלה חליפתו בארון שמע רשרוש מהחדר השני. יום שלישי, נזכר. ההתרגשות השנואה השתלטה עליו. ביקש לחלוץ את נעליו בחשאי, להתגנב לחדר האמבטיה, לנעול את הדלת, ולצנן את גופו במים קרים. יש לשים קץ לדבר. רע הדבר שאמא הסתלקה מהבית. עתה יש לו הזדמנות לחסל את הפרשה… חולשה קטנה היא זו ואין אדם פטור ממנה. אבל לא לעולם!
עד שהתיר את שרוכי נעליו נפתחה הדלת. שמע את נשימתה מאחורי גבו וריח גופה עלה באפו. ולפתע, ידיים גדולות לפתו את ראשו וכיסו את עיניו וערפו שקע בבשר גמיש.
“נחש מי זה?”
עתה בצחוק, וראשו התנדנד על שדיה הגדולים. בעין אחת ראה את תמונתו בזגוגית החלון, חסר ישע ומגוחך, וראשו צולל בתוך משמני בשרה.
“נעלם לך הראש,” קראה בליבוב.
פירפר ונחלץ מחיבוקה.
“ומה הבאת לי?” שאלה.
נזכר שהבטיח לה מתנה, בשפה רפה. חיטט במזוודתו ומצא תמונות של לונדון שקנה לעצמו למזכרת. נתן לה.
“אתה מותק, מותק שלי אחד.”
הביט בה והשפיל את עיניו. מיצמצה בעיניה מתוך חמדה, מצפה להפתעה. חש ליאוּת ורוגז על עצמו. שוב ייסחף, כאילו כפאוֹ שד. והיא מפרשת את לבטיו כשעשועי־אהבה.
“אף פעם אף פעם לא ראיתי אחד שיודע כמו שאתה להרגיז בחורה עד שהיא מתחממת ומתחממת ולא יכולה יותר,” אמרה לו פעם כשהסיר ידיו מעליה לפתע, “מספיק לי החימומים כבר.”
מַרתה, שופעת־בשרים וחמדנית. שערה שחור ונוקשה. עיניה גדולות עגולות ונדהמות־תמיד מוכנות להיכנע. שפתיה רחבות, פחוסות תאוותניות, כפלחי פרי אדום, שנמחצו על פניה במהלומת אגרוף. הבעת הפנים טפושה־משתאה. גלגלי עיניה בולטים, חיים לעצמם. גוף חזק, מלא, עגלגל; עור מתוח, מבריק, בגון זית. זרועות חזקות מוצקות ורגליים עבות מחוטבות. הדר־תפארתה – שדיה, הנישאים על חזה בגאוה, לא כזקיפים אלא כשוערים הממליצים על פונדקם.
“אתה נחמד שלא שכחת המרתה שלך. אני חשבתי תסתובב לך בחוץ לארץ תראה המון בחורות יפות ויתבלבל לך הראש עד שתשכח שיש לך מרתה”
“עדיין לא הסתכלת על התמונות.”
“לא איכפת לי מהתמונות, איכפת לי מהידיים שנותנות לי האלה התמונות,” טמנה את ידיו בחיקה ועצמה את עיניה בחמדה. הרגיש שצלילות דעתו מתעכרת. “אלה הידיים היוֹפי שלי שאם אני כבר לקחתי אותם אני לא אחזיר לך כל כך מהר.”
ראה בחלון את קלסתר פניו המפיקים יאוש. מראה עלוב יהיה לו אם יבקש לשחרר את ידיו בכוח.
“שלא תברחו אתם,” דיברה מרתה אל הידיים השבויות בחיקה, “שתתביישו לכם, כבר אתם הולכים? זה לא יפה. מחכים לכם ואתם באים ורוצים תיכף לברוח. תחכו קצת…”
ידיו שוב אינן עושות רצונו. נשקה את ידיו והניחה אותן על צוארה. “שתיכנסו בבקשה ושיהיה לכם חם ושלא תתקררו…” נתן בה מבט זעף.
“אתה שם עלי האלה העיניים אני מתה על המקום, בחיי…”
ראשית דבר בכנות וברצון טוב. יתר על כן, הקפדה על עקרונות. שלוש פעמים בשבוע היתה מרתה עובדת אצלם. כשבאה לנקות את חדרו היתה דופקת על הדלת דרך־צניעות, עומדת בפתח וממתינה עד שייצא. השתדל לנהוג בה באדיבות, מתוך מחאה על מנהגה של אמו. “הג’ברת קרושביס,” כפי שקראה לה מרתה, התייחסה אליה כיאות לנערה ילידת־מצרים, פשוטה ובורה, שהתחנכה בבית שיכור המכה את אשתו. לצאת ידי חובה במושגי אדם־נאור, וכדי שלא להכעיס את בנה, כינתה אותה בשם עוזרת ולא משרתת. אולם מנהגה, לדעתו, היה גורע מביזוי. אמנם, לא גערה בה בגסות, אך שתיקתה היתה של בר־דעת שאיננו מייסר־בדברים כרע של מיטה לאחר שנתקל בו בחשיכה. מסוגלת היתה לדבר בנוכחותה על ענייני המשפחה בלי כל בושה, כבאזני הכלב. בעיני אמו היתה משולה לחפץ־בית פעיל.
אמנם, כבר התרגל בשירותים, בבתי מלון, במסעדות, אפילו במרחצאות. ובכל זאת מראה המשרתת, המנקה את חדרו כשהוא שוכב בנעליו על מיטתו, עורר בו מבוכה. במקום שאחרים רואים משלח־יד הוא מוצא ביזוי כבוד־האדם. בחוץ לארץ לא היה איכפת לו, משום מה, ולא הרגיש שעליו החובה לתקן. כאן – האחריות מוטלת עליו. אמנם, אין טעם לערוך הצגה־דמוקראטית ולנקות את חדרו בעצמו כשמרתה ממילא מנקה את כל הבית… וכן אי־אפשר לו לדרוש מאמו שתעשה את עבודות הבית בעצמה. שהרי אינה יכולה. אולם יכול הוא לנהוג במרתה יחס־של־כבוד אפילו היא בורה.
הקפיד הקדים לה שלום בסבר פנים יפות ובהטעמה, ולא שכח אף פעם הזמינה אל השולחן. אף פעם לא קיבלה את הזמנתו. היתה משפילה את עיניה ומסמיקה.
יום אחד, כשהתכונן ללכת למערכת, הציצה מרתה לחדרו, ברק מוזר בעיניה, ושאלה אם הוא מתכונן ללכת. לאחר שאמר הן, ביקשה שימתין רגעים אחדים עד שתגמור להתלבש, ישב ליד השולחן והכניס תיקונים במאמרו. שמע שהיא מתלבשת בחדר הסמוך. סיים את עבודתו ותמה למה לא הודיעה לו שסיימה. שיער ששכחה. ליתר בטחון דפק על הדלת. לא נענה. פתח את הדלת וראה אותה לבושה למחצה, פניה אדומים וידיה רועדות. התנצל וביקש לחזור לחדרו. קמה ועמדה מולו, בשרה מגולה, ואמרה בקול צרוד דברים חסרי קשר “אני בחיי לא שמעתי שדפקת בדלת, ועכשיו אתה ראית לי כבר לא איכפת לי שום דבר הבחור שכבר שׂם העין עלי כבר זה אותו הדבר מה הוא עושה לי ומה הוא מביט נהיה לי כזה פחד גדול בלב כאן שאף אחד עוד לא ראה אותי כמו ככה רק על החושך אבל בלראות זה אותו דבר…”
לאחר כך אמרה לו שהוא חזק כמו ספרדי.
למחרת החליט שדבר זה לא יקרה שנית. השתדל שלא להימצא בבית כשאמו איננה בו. ספק אם שיערה מה מתחולל בבית בהעדרה. אילו ידעה, לא היה איכפת לה. יש אבוס בבית לקשור אליו את החמור, לסגור מעגל צרכיו בביתה.
היה קם בלב־נרגז ורוח־נעכרת. מרתה מעניקה לו ברצון מה שלא תתן לאנשים־כערכה אלא אם כן יפקידו בידיה שטר־נישואין. אם אין זה הסיפור הישן נושן על בעל־הבית־והמשרתת או מעשה בבן־אדונים־ונערה־מדלת־העם הרי זה סיפור קלוקל על הבר־הצעיר־העושה־רצונה־של־אשה. אפשר יישב את העניין בדוחק: זה־נהנה־וזו־אינה־חסרה. לא הוא. אפילו אם לא יתגלה קלונו ברבים איננו יכול להשתחרר מן ההרגשה שהוא נהנה מזכויות מגונות של מעמד־אדונים. אילולא חוסר העבודה היה מבקש מאמו לשלחה. אולם, איזו זכות יש לו לקפח את פרנסתה?
ניתנה האמת להיאמר, מרתה משביעה רעבון שהיה מדכדכו בחדרו הקר בפאריס, ליד תמונת־המדונה של יעל, ב“תקופת השחפת”, כשויתר על רדיפת־התענוגות. מוזר, דוקא בגלל ריחוק־הנשמות שבינו לבינה, הזרוּת והעדר־הרגש, דברים מתחוללים בשלוה ובהנאה שלימה. כלומר: בלי קישוטים מזויפים, העויות ואחיזת־עיניים. שתי תשוקות נפגשות, שורפות זו את זו, נאכלות ואינן. אין מישקעים. אין הרגשה של גניבת־לב. תאוה־לעצמה, כמוה כחשק המתעורר לפעמים בלב אדם לספר לזר מה שאין מספרים לקרוב. קל להתפשר. אך הדעת נותנת שאין הדברים יכולים להתקיים ימים רבים.
“אין לי חשק אבל אני מוכרחה כבר לרוץ הביתה ואת אלה התמונות אני שמה כאן למה שאי אפשר להביא אותם הביתה אמא שלי תשאל מאיפה לך התמונות מה אני אשקר לה?”
לאחר שהלכה השליך את התמונות למגירתו. אבידה שנמצאה בהיסח הדעת. שכב על המיטה ותלה עיניו בתקרה. אמנם, איננו בוכה על חסרונותיו וחטאותיו, אלא שופטם בשכל קר, ובכן, וכי משום כך הם מיטהרים? עשרים ושש שנים חי ביושר… ואולי הגיעה שעתו לשאת אשה. אה, אילו נודע הדבר ברבים… ארץ קטנה, ארץ ישראל… וכל אדם ברחוב שיציץ בעיניו יידע ש“זהו אפרים גרושביץ המטיף לאחרים הסתפקות במועט ומתעסק עם מרתה השמנה”… מוניה והלל אנשים נאורים ורבי־תבונה, ומן הסתם לא יאמרו אדם כזה אין לו מקום בתוכנו. ובכן, לא יינזק. “אין עץ שלא תאחז בו רוח.” אך האומנם זה העיקר? החברים, השכטרים, מה יגידו הם? אילו היתה זו תמר, לא היה איכפת להם, שעלה על יצועה בלי חופה וקידושין. אבל מרתה, לא!..
ומה יגידו הצעירים, באירופה, ששתו בצמא את דבריו? תועי דרך, שעיפה נפשם מתביעת־ההגשמה, וקשה להם לפרוש מן הציבור מחמת הלחץ המוסרי של חבריהם, ימצאו הזדמנות להימלט מן המפלגה, שמנהיגיה נואפים וצבועים… הכל הבל ורעות־רוח, מנקודת־מבטו של אדם־נאור. איזו זכות יש להם להתערב בענייניו? מה למרתה ולמפלגה? אבל מה לעשות? מי שעומד על במה ציבורית גלוי לעין־כל. לרבי אסור! יש לשים קץ לעניין!
שליחי ציבור אינם בני חורין לעשות רצונם. לעולם אין לדעת באיזו דרך מתערבים בחייהם. אפרים גרושביץ, המשמש נושא להערצת הצעירים, בשל נועם הליכותיו, להט־אמונתו, והגיון הברזל, איננו אלא יציר־דמיון. מצער מאוד – הוא אינו כזה. אולם, חובה עליו להידמות לו. אותו יציר־דמיון הוא המועיל למפלגה. אין ברירה אלא להתאים את עצמו לטופס־המזויף. ולוותר על הזכות האנושית לשגגה ולחולשה. יש כאן מנה קטנטונת של אי־יושר, ראוה, הסתגלות לקהל. יוצרי דעת־הקהל הם ראשוני־קרבנותיה. אשרי הלל ווניה שטבעם בכך, וכשהציבור מתלהב לדבריהם אינם מרגישים שקיבלו פרס שלא כדין. סבור היה שהמפלגה היא סגולה לפשטות אורח־החיים. חיים במדים – איזו טעות. כמה יגיעת־רוח דרושה בשביל פסיעה־אחת־כתקנה לעיני הקהל. אשרי מי שנתברך כהלל ושינפלד בבטחון שמעשיהם נחוצים ואין כדוגמתם וכשמטילים את מרותם על אחרים הם שקטים לגמרי ואינם מפקפקים בזכותם לתת הוראות.
“לא טוב להיות במפלגה ולהניח שהיא רע־במיעוטו, ומן הראוי שמנהיגי פועלים יהיו קודם פועלים, אומר מוניה, ויידעו כיצד הקהל מביט על שליחיו.” מן הסתם לא נתבגר עדיין. אך אם בגרות פירושה לשאוף את אבק־הצביעות המיתמר ועולה מן השטיחים שבמוסדות־הציבור, דומה קשה קצת להתבגר. אולם כיון שסיגל לעצמו את מלאכת־השתיקה הרי סופו גם כן להתהלך על הבמות בפנים בוטחות כאילו אין הספק מנקר בו כלל שמא נוצר מרחק רב מדי בינו לבין אנשי שכטר.
ט
לפתע נזכר דרישת השלום שרופין ביקש למסור אהרנקרנץ שכנו. תמיה היה מה לרופין ולעוֹבר־בטל זה. אמנם מיום שהלה יצא מגדר־בעל־הבית, ונודע לו בשיחותיו השנונות, חדל ללגלג עליו מתוך קלות־ביטול זו הטיפוסית לצעירים; ובכל זאת, מה שם נקרא לאדם, בקי בכמה מקצועות, ואין לו עסק אחר כל ימיו אלא אוסף בולים? הערכה זו נתבצרה אצלו לאחר שנודע לו כי איש זה היה אחד מראש התנועה הציונית בגרמניה, ידיד להרצל ולנורדוי, נואם מעולה מקובל גם על רבי השלטון במדינה.
אשתו מתה בלדתה, ובתו, האהובה עליו כנפשו, נישאה לגרמני־נוצרי, קצין צבא, כך סיפרו מכריו.
“מוטב שלא תשאל אותו שאלות, אמרה אמו, לא יענה לך.”
חי לו אדם בתלאביב, עיירונת קטנה, ואינו בא בין הבריות אלא לעתים רחוקות. יתר על כן, אינו חבר ההנהלה של שום אגודה… כל הימים הוא סר וזעף, רוגז על כל העולם. כשבא מנהיג ציוני לבקר בתלאביב, ותלמידי בתי־הספר עומדים בשתי שורות לקבל את פניו, הוא מתערב בקהל, ומשמיע דברי נאצה על חשבון חתן השמחה. רוב זמנו הוא מוציא על סידור הבולים. לפנות ערב בשעה קבועה הוא מטייל על שפת הים, מסתכל בשקיעת־השמש. בערב הוא מנגן לעצמו בגרמופון.
בבולים משוקעים היסודיות העמקנות החריצות ההתמדה והמשמעת. איסוף הבולים, כמדומה, נותן ערך לחליפת־הזמן. פנה חורף ובא אביב כלה קיץ עבר הסתיו, וברחוב לילינבלום אחת עשרה נתעשר אוסף הבולים של דוקטר אהרנקרנץ עוד בתריסר תריסרים. לא שוא זרחה השמש ושקעה השמש. תמורה נתחוללה בעולם. סדרת בולי ניקולאי הושלמה. והמהפכה הרוסית העלתה את מחירם. הזמן לא יצא לבטלה. בול לבול נצטרף.
שעות רבות הוא יושב ליד העששית, המוארת גם בשעות היום, ומסתכל בבולים מבעד לזכוכית מגדלת, מתייגע בעריכתם, ומייקר את המנוחה הקצרה לפנות ערב, כשהוא הולך לשפת הים. הוא והשמש. שקיעה כנגד שקיעה. עוד יום גווע. אך הגיע המכתב ממקסיקו. בול חדש.
פעם שוחח עמו על התנועה הציונית בגרמניה. הוא הציג שאלות ואהרנקרנץ השיב לו בלי רצון. בדרך אגב שאלו מה טעם פרש מעסקי ציבור. נדהם, הסיר הזקן את משקפי הזהב מעל חוטמו, כאינו מאמין למשמע אזניו. קימט שפתיו בתמיהה.
“אדם איננו שואל את עצמו… בא בחור צעיר, ופשוט, כמו ששואלים מה השעה… ועוד מחכה לתשובה… תכיר, גרושביץ, אנשים שאינם מכבדים השקפות של אחרים, ונוכל להחליף דעות בנושא זה…”
אף על פי כן דיבר, כלעצמו, בעיניים בוהות, מנגב את זכוכיות המשקפיים בעצבנות, ונועץ בו לפעמים מבט משונה.
"כדאי ללמוד איך אנשים ישרים נעשים לשקרנים… אני יכול לתאר לך את התהליך… מוזר כמה פשוט… נניח שאדם, ששמו, נאמר, לא חשוב, חבר בועד הפועל של ההסתדרות הציונית בגרמניה, חולק על דעת חבריו בעניין קטן מאוד. אוריינטאציה על גרמניה או האינטרס הציוני… אפשר להתווכח ולשמור ידידות. לא כן? אין האדם ההוא מאמין שהתוכנית הגרמנית ליישוב היהודים במזרח התיכון עשויה להועיל לציונות. מה בכך? נניח שהוא מנהל בנק גדול בברלין ויודע כמה סודות. למשל, שמישהו מאנשי האוריינטאציה הגרמנית מקבל הלוואות מהממשלה הגרמנית. לא סתם הלוואות, אלא, כך, בקנה מידה גדול… ועוד: עדיפוּת בסחר החוץ… יש לו ידידים טובים לאיש שלנו, אנשים ישרים, הוא אוהב אותם, אנשים משכילים מאוד. הוא מספר להם מה שהוא יודע… אחד – ידיד טוב באמת, פרופסור להיסטוריה. אמנם, גם הוא בעד האוריינטאציה הגרמנית – אבל הם ידידים טובים. כשהפרופסור שומע שמשהו כאן לא בסדר הוא לובש את המעיל שלו ורץ לאיש אחד, לא חשוב מה שמו, איש הגון מאוד, רציני, איש ידוע מאוד, האדון איקס. הר פרופסור איננו יכול לחכות עד מחר, הוא מוכרח לברר את העניין תיכף ומיד. “והיה מַחנְך טהור”… עכשיו אפשר יהיה לומר שגם האדונים האחרים, הטועים, שלא קיבלו אף פרוטה מהממשלה – אף הם מכוּרים. הוא מתרגש, הר פרופסור. הנשמע כדבר הזה? אצלנו? תיכף ומיד להוקיע את הנבלה.. למחרת הוא נפגש, הר פרופסור, עם האיש שלנו, הידיד הטוב שלו. מה נשמע? הוא שותק הר פרופסור. מסכן, מה הוא יכול להגיד? האדון איקס אמר לו: אתה רוצה לעזור לדוקטר א? נקרא לאיש שלנו, נניח, הדוקטר א. אתה מבין מה שאתה עושה? אומר האדון איקס. אתה נכנס לקנוניה אנגלית. הדוקטר א., אמנם מעודו לא ראו עיניו אנגלי חי… אבל זה לא חשוב. באופן אובייקטיבי הוא משרת את האנגלים, המתנגדים לתוכנית ההתיישבות הגרמנית… אומר הדוקטר א. להר פרופסור: ובגלל זה משתיקים נבלה? והיושר מה יהיה עליו? הר פרופסור מתרגז: אנשים כמוך, שמתנגדים לתוכנית הממשלתית, ואינם מבינים מה שהם עושים, גורמים לכך שאי אפשר לומר את האמת ואי אפשר להילחם בשחיתות. אנחנו הרי יודעים שאתם תנצלו אותה להשמיץ את כולנו… ואנחנו הרי איננו מקבלים שוחד מהממשלה… ככה זה, אדון גרושביץ. פעמיים שונאים את האדם שיש לו דעה משלו פעם אחת מפני שיש לו דעה, ופעם שנייה מפני שהוא מפריע לאנשים ישרים “לטהר את המחנה”.
“הדמוקראטיה, ידידי, היא מין בתולה כזו שאם משתמשים בה פעם אחת היא מקולקלת. אחרי שאדוני ירגיש זאת על בשרו נדבר על עבודה ציבורית…”
אפרים הטיל ספק בנימוק שנתן לו אהרנקרנץ. אין ההתמרמרות על הר פרופסור מספיקה להניע אדם לפרוש מכל העניינים ולהיעשות לאספן בולים. מסתבר שנצחון האוריינטאציה האנגלית לאחר מלחמת העולם העלתה לשלטון את ידידי בריטניה. ואהרנקרנץ, מתוך ישרנות יתירה, נתחבר אל יריביו משלעבר, כדי להיטהר מן החשד שבאמת היה מן הנוטים אחרי אנגליה וכעת בא לתבוע את שכרו. היושר מעל לכל!
ואין אלה אלא דברי השערה. חבל על אדם מוכשר ששירת כל חייו את הציונות וגמר באיסוף בולים. טראגדיה מעין זו היא בעיני מוניה ושינפלד הוכחה נוספת שציוני חייב לעקור את עצמו בגוף וברוח מארץ מוצאו.
דוקטור רופין מן הסתם משעשע את עצמו בתקוה להפיח רוח חיים בתל־שממה זה. מכל מקם הוא הבטיח לו לדרוש בשמו בשלום אהרנקרנץ ועליו לקיים.
צילצל בדלת ונשמעו נביחה, גערת־היסוי, צלילי מוזיקה, וצעדים המתקרבים אל הדלת. לתמהונו נשקף לקראתו עלם צעיר שביקשו להיכנס. צעד בפרוזדור האפל והגיע לטרקלין. בירכו הזקן בלחש ורמז לו באצבעו על פיו לבלי לדבר עד גמר התקליט. ישב על כורסה מיטלטלת והקשיב מתוך שיעמום. המוזיקה אינה חביבה עליו ביותר. אזניו חדות יותר לשמוע קולות אנוש.
הצעיר שפתח לפניו את הדלת ישב על הספה גבו כפוף וידיו מוטלות באפס־תנועה על ברכיו, המום־מוזיקה כשָפן שנלכד־באור. פנים רכים, שיער חיוור דליל, עיני־מים מאחורי משקפי־כסף. ידיים ארוכות רזות, ואצבעות לבנות פריכות. צפרניים עשויות. חליפה חומה ועניבה כהה. צניעות, כובד ראש, התרכזות. נושא לסקרנות. אם אף זה מין וויסמן הרוצה לעבוד בשדה, הרי יכרע תחתיו בלהט השמש.
התקליט נגמר. המחט חרקה. אהרנקרנץ ניגש אל הגרמופון.
“איזו עמקות! – קרא, מה נשמע בעולם, גרושביץ?”
“כך… מה נשמע?.. הכל הכתוב בעתונים…”
“אני מתאר לי שביזבזת את זמנך לשמוע את קונצרט הפטפוט בלונדון…”
“כן, שלא אשכח. רופין ביקש לדרוש בשלומך.”
“רופין? באמת? אדם אחראי רופין ורציני… ומה דעתך?”
“אינני מכיר את רופין עד כדי כך שאוכל לומר עליו דעה.”
“אתה אדם זהיר. אדם זהיר.”
זהירות זו, כמעט מדעית, מקובלת על אהרנקרנץ כמדרגה תרבותית גבוהה. ולדעתו של אפרים היא מס־שפתיים לנימוס. קל להוליך שולל את האדונים הללו. כל שוטה יכול לסגל לעצמו כמה מידות פשוטות ולהיחשב לחכם גדול, בעל תרבות. המכבדים את המידות יותר מאשר את ההשקפות מסלפים גם את אלה וגם את אלה. ראוי אהרנקרנץ לרמז־דק, שאיננו מכיר בטיב הבריות, והנה הוא רוכש את לבו באסימון, ולמחרת אהרנקרנץ מספר למכריו: “גרושביץ הוא בחור משכיל ותרבותי…” והרי זו נקמה פורתא בזקן, המלגלג על אמו, שמנהגיה שונים. חיוך מרושע צף על פני אהרנקרנץ כשהיא מביעה דעה קיצונית בעניינים שאינה בקיאה בהם, או מתלהבת מרעיונות שקלטה ברחוב או מבטלת לחלוטין אדם שאיננה מכירה רק משום כך שפלוני אמר עליו דעה רעה…
“בבקשה להכיר,” הציג אהרנקרנץ את הצעיר. ניגש והושיט לו יד. “זהו מר פריץ מנדלסהאוזן בנו של המנוח דוקטר מנדלסהאוזן הידוע, מקניגסברג. אני אומר הידוע, אבל לא אתפלא אם כאן אין יודעים מיהו. וזהו דוקטר גרושביץ, פובליציסט, כותב מאמרים בעתון מקומי.”
“נעים מאוד.”
“גם לי”.
“אביו המנוח היה מן האנשים החשובים של המועדון הציוני בקניגסברג, לאחר כך פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה של ברלין. אדם גדול…”
“מעטים אצלנו הצעירים מגרמניה, וכל מי שבא אנחנו אומרים לו יישר כוח.” אמר אפרים, מעין רמז: לא איכפת לנו מי אביו! צעיר בא לארץ – יתכבד, יפשיל שרווליו ויעשה לו שם חדש.
“אה, לא, אמר אהרנקרנץ, מר מנדלסהאוזן איננו יכול להשתקע בארץ לעת עתה. עבודה גדולה מוטלת עליו, עבודה גדולה. אבא שלו התחיל לכתוב ספר, ושמו, כמדומני, השפעת התרבות הגרמנית בראשית המאה התשע־עשרה על האידיאליזם של העם היהודי, לא כן?”
“כן, ליתר דיוק: סוף המאה השמונה עשרה וראשית המאה התשע עשרה.”
“כך, לאסוננו הגדול לא הצליח לסיים את עבודתו. עבודה ענקית… היתה לי הפתעה גדולה אמש כשבא אלי מר מנדלסהאוזן הצעיר וסיפר לי שהוא מקדיש את חייו לסיום העבודה שהתחיל בה אביו. והיתה לי שמחה גדולה בלב, בימינו אלה, כשכל דור מזלזל בקודמו… כמה שנים דרושות כדי לסיים את החיבור?”
“עלי ללמוד הרבה לפני שאוכל להשלים את הפרקים החסרים. אני חושב: עשר שנים.”
“עשר שנים!” קרא הזקן בהתלהבות, “איזו עבודה גדולה!”
“ואפשר יותר.” אמר הצעיר.
“נפלא, מפעל גדול. בשבילי זוהי ממש אירוניה של הגורל שאדם צריך לנסוע מקניגסברג לתל־אביב כדי למצוא ספרים ישנים… אני שמח לעזור כמיטב יכולתי…”
אפרים היה תמיה על צעיר יהודי המתכונן בעצם ימי־אוקראינה והמהפכה בבאואַריה להקדיש את חייו לסיום עבודה שהתחיל בה אביו. ואיזו עבודה?
לפתע הביט בו אהרנקרנץ בחשד. “גרושביץ איננו שבע רצון מעבודתך. הוא חושב שאיננה מביאה שום תועלת לבניין הארץ. הא? הם היו מוכנים להשליך לים את כל יצירות בטהובן, מלבד המַרש התורכי… אילו היה נולד כאן מוצרט היו דורשים ממנו שיעבוד בפרדסים או יכתוב מאמרים ל”הפועל העברי" ולא יבזבז את זמנו על כתיבת מוזיקה…"
“חס וחלילה, להיפך…”
“כן, אילו היה יכול להבטיח לכם מהרגע הראשון שהוא מוצרט, שתוכלו להתפאר בו כעבור מאה שנה… אבל דעו לכם, בשום מקום לא יגדל מוצרט אם לא תינתן למאות מוזיקאים צעירים האפשרות לנסות את כוחם בסונטות גרועות…”
“בהחלט בהחלט…”
“עבוד עבוד יקירי,” אמר אהרנקרנץ למנדלסהאוזן, “אל תתחשב בהם. אתה עושה עבודה חשובה. והשתדל לא להיפגש אתם. ימררו לך את החיים… תודה לאל שאינני צעיר…”
“אבל, דוקטר אהרנקרנץ, מיחה אפרים, מי אמר…”
“אני רואה בעיניך,” התקצף אהרנקרנץ.
מוטב שלא יתווכח עם הר געש. חייך בסלחנות והלך לו.
מה יכול הוא לומר למנדלסהאוזן. כשלמד בצרפת האמין שכתום המלחמה יחזור לארץ, יוותר על כשרונותיו ויעמיד את עצמו מול פני המערכה החזקה, לא יניח לאחרים לעשות את המלאכה. בתוקף אמונה זו הוא כופה השקפותיו על אחרים בלי היסוס ובלהט־דיבורו עשה נפשות רבות לתורתו. “בעם היהודי, בדורנו, היה אומר, אין מקום לחלוקת העבודה החברתית המקובלת, על פי הכשרונות והנטיות. חלוקת עבודה זו, שאפילו הסוציאליזם לא יבטלה, אצלנו איננה יכולה להתקיים. הבחירה היא אחרת. הטובים ובעלי ההכרה יעשו את העבודה הגופנית הקשה, במקום הסכנה; ואחרים – יבחרו להם מקצועות. בחזית אין מבדילים בין בעלי־כשרונות ופשוטי־אדם.”
היום קשה לו לומר למנדלסהאוזן: מקומך בגליל. מן הבמה אפשר לומר הכל. אך פנים אל פנים אי אפשר… ניתנה האמת להיאמר, הרי זה חוסר בגרות. אם הוא חי בתל־אביב האמת אינה חדלה להיות אמת.
קל לומר, והלב אומר אחרת. לפעמים מתעוררת בו תשוקה גדולה לצאת מתל־אביב וללכת לגליל, ולוּ לזמן קצר בלבד. על כרחו הוא מבליג על רצונו. מערכת העתון איננה יכולה בלעדיו. יתר על כן, להשתעשע בעבודה ובשמירה, במשך זמן קצר, ולחשוב שהוא רוכש לו בכך את הזכות המוסרית לתבוע זאת מאחרים, הרי זו גניבת דעת. אין העבודה חובת־צבא, שאדם מקיים ונפטר לביתו. כאן יש קרבן שלם או לא כלום. הצדק עם שכטר. אין תרומות. אין אדם מפקיר את גופו לכדורי הבידואים פעם או פעמיים כדי לקנות לעצמו זכות לשלוח אחרים לשם. אין לו ברירה אלא להסתפק בכוח המוסרי שנאצל עליו משכטר וחבריו, לעשות את המלאכה הבלתי נעימה ולכפות דעתו על אחרים בלי מורך־לב ואיסטניסות, אלא בגסות ותקיפות כשינפלד. בזכות בחורים אלה רשאי היה לומר לבחורצ’יק מגרמניה: בן אדם, הנח לאחרים את החקירה הזאת. לא רשאי אלא חייב. חובה זו הם הטילו עליו!
הנה כך עתיד הוא לחיות בלי החויה הגדולה ולעולם יטול זכות־מוסרית מהחברים, אשר ספק הוא אם הם מכירים בו כבא כוחם, בלכתו בדרך הקלה, ותהילתו היא חיץ בינו לבינם. אולי יסע לדגניה וייפגש עם שכטר, לרענן זכרונות עלומיו.
במטבח עמדה אמו והיתה מקנבת ירקות בתוך קערת זכוכית. פטרוזיליה ושמיר נחו על גבי העגבניות הצפות בשמן זית ירקרק. על גבי פרימוס ניטגנו תפוחי אדמה בשאון נעים, עסקני, זכר לימי הילדות. בתוך קערת־עץ עבה נתקמרה ערימת פיסטוקים. שני נרות דולקים ניצבו על קופסת תה אדמדמת וזרקו אור ורדרד על אשכלות ענבים צחים שקופים מתוחים מבהיקים ועל פני אמו רציניים ויפים.
כשבא, הרימה את עיניה וברכה אותו בחיוך. דומה, שהחטא לה. אהבה צנועה נכמרה בלבו וגעגועים על ימי הילדות.
פרסה לחם לבן טחה בחמאה והגישה לו. עירבבה את הסלט בשמן ויצקה בצלחת, מנה גדולה לו ומנה קטנה לעצמה. אכל בשתיקה. כיבתה את הפרימוס לפתע, ודממה עמוקה התפרצה לחדר. התמלא המטבח זכרונות כמַחברת ישנה מימי בית הספר. ואמו שלתה את תפוחי האדמה המטוגנים בכף מחוררת והניחתם בזהירות בצלחתו, קשויים שבירים מלוחים חמים שחַמחמים מרחישים־בפה ושותתים־שמן.
סיפר לה על לונדון. פגישות באקראי, פרצופים ברכבת התחתית, נימוסים בתיאטרון, מנהגים באוטובוסים. בהנאה תיאר לפניה לפי שהיא יודעת להקשיב. התפרק מעומס רשמים, חסרי־חשיבות, שלאיש אין צורך בהם. לפעמים נדמה שדוקא בתיאורים אלה מתבטא דבר כמוס ויקר. אדם אחר עלול לכתוב את מאמריו, בדיוק כפי שהם, אבל את אלה הרשמים הפעוטים, חסרי הערך, רק הוא יוכל לספר כך, בלשון זו. הם הוא – אוסיף נדיר של שאיפות ויגונות, בנה יחידה של אמא…
לאחר הארוחה פיצחו פיסטוקים בדממה. “אכול נא, אכול, פרויקה.”
לכשתמו – הלך לבית הלל. בחוץ נתפכח מרגשנותו. והיה מייסר את עצמו שנתמכר לה.
י
מוניה הסיר מבטו מהעתון, ואפר הסיגריה שבידו נפל על הרצפה. דש אותו בעקבו לטשטש את הליכלוך. גהר על הרצפה והעיפו בנשיפה אל מתחת למיטה. מה קרה להלל שעדיין לא בא?
בתיה, אשת־הלל, מקפידה על הנקיון. אוי למי שהכניס בוץ לביתה, תטרפנו במבטה. “פינה אחת נותרה לי בשביל עצמי ואף אותה אתם רוצים לזהם?” הלל המסכן. אשה טובה היא, יודעת סבל, מסוגלת למעשי־נדיבות קיצוניים, באהבה וחרון־אף, אבל עינה צרה באלה שהסבל לא השבית את שמחתם. אף היא מדברת על שמחת־היצירה, אבל שמחה זו עכורת־גאוָה. אף ההקפדה על הנקיון היא מין תרעומת על אנשים המרשים לעצמם קצת חירות להיפטר ממתיחות, האוהבים שמחה פשוטה בלי התרוממות־רוח דוקא, ואינם מקפידים לבודד את עצמם מאחרים על ידי נקיון מוחלט, הן בגוף והן ברוח. אף הלל אוהב נקיון. יריבים מחרפים ומגדפים אותו, והוא מטאטא את דברי הפולמוס מן העתון כאילו בוץ הכניסו להיכל קודשו. אדם יקר. המפלגה זקוקה לאנשים כגרושביץ. זה יודע להצליף, בלי רחמים, בשצף קצף. אדם בעל מוח צלול. זו היתה בחירה טובה. הבחור עובד! איננו הוזה הזיות הזורק אימרת־כנף אחת לחודש.
“מצאת משהו בעתון שאתה כל כך שקוע בו?”
לא שמע צעדי הלל בהיכנסו. ידו הכבדה האִילָנית של הלל היתה מונחת בפאת העתון; אצבעות עבות שקצותיהן משחירים מעישון כיסו את הכותרת.
“מצאת כבר את האמת?” אמר בזלזול, כשאצבעותיו ממוללות את שולי הגליון.
“אם אתה רוצה את האמת בעתון זה, קרא בו כך,” התלוצץ מוניה והפך את הגליון.
“כך לכתוב על גזילת פרידות לאור היום, ביישוב עברי, אמר בתרעומת, הרי זו חרפה… כאילו זה עניין של מה בכך כרוניקה… בעצם הימים האלה, ובחוצפה גלויה…”
סיפר מה ששמע מפי עד ראיה. “מקופלמן שמעת? זה נוטה להגזים,” אמר מוניה.
“גוזמים פה ושם את השקרים היבשים ומשאירים את האמת החיה.” פני הלל אורו. קמטים נצטופפו־בהמון לשאוב ממעיינות האור בעיניים העמוקות, לרגלי גבנון־החוטם.
“גוֹזמים בגוזמאות והרי העובדות.”
הלל איננו מחמיץ הזדמנות לשאול ביטוי מן החקלאות.
“אנשים מפחדים לצאת לשדה. רואים מרחוק רוכב – מתירים את הבהמות וחוזרים לבתיהם. אמנם, הממשלה שלחה פלוגת אנשי צבא הודיים לשמור על השקט, ופירקה את הנשק מחיילי השריף, שגבו את מכס הצאן בעמק. אך המותצרף מדרעה הודיע לטבריה שאיננו אחראי בעד הסדר, ופירושו של דבר: ברור. חשבנו, עכשיו נוכל לפתח את החקלאות ושוב יש עיכובים. בחורים מאמריקה, ממתנדבי הגדוד, שרצו להישאר בארץ, חוזרים למולדתם. זוהי אבידה גדולה ליישוב. והכל תוצאה של התוהו ובוהו…”
נכנסה בתיה והביאה תה. גילגל מוניה את השיחה, לכבודה, לעניין הבחירות לאסיפת הנבחרים. “המזרחי מתעקשים לא לתת זכות בחירה לנשים. אין זו אלא סחיטה. בכל העולם נשים שמרניות, ובארץ להיפך. אם לא יקבלו את דעתם יסיתו את יהודי אמריקה, ויחנקו אותנו בחוסר כסף עד שנסכים לפשרה. אבל אסור לנו להיכנע. עקרונות אינם ניתנים למקח וממכר. ועד הצירים מתערב ומציע שנדחה את הבחירות. בינתיים האזרחים אוספים כספים ומקימים מפלגה. עלינו ללחוץ, יחד עם האחדוּת, לקיים את הבחירות במועדן. צריך לחיות חיים מסודרים בארץ, אחרת אנחנו מפסידים את ההזדמנות ההיסטורית לנצל את ההתלהבוּת שקמה בנוער היהודי לאחר הצהרת בלפור…”
אותו רגע נכנס גרושביץ.
“כך, אמר מוניה, אדם חוזר ממדינה שמשתבחת בדייקנוּתה והוא מאחר שעה לפגישה.”
“שעוני היה מכוּון לפי שעון גריניטש, השיב גרושביץ, כשהייתי באיטליה הזזתי אותו כדי שעה אחת, וכשחזרתי ארצה שכחתי להתאימו.”
“לעולם יכוון אדם לפי שעון ארץ ישראל,” אמר הלל והקמטים נתקהלו מסביב לעיניו.
יא
“מה ששיך למצב הבטחון,” החזיר הלל את השיחה לעניינה, “דעתי היא שצריך לתבוע מן השלטונות יד חזקה ולא להרגיל את הערבים שרכוש יהודי ודם יהודי הפקר.”
“לסמוך על השלטונות? – אמר מוניה, כלום לא שמעת מה שאמר קולונל האבארד, מושל יפו, להופמן? הממשלה בלונדון החליטה, אך הוא יפעל לשינוי ההחלטה. בית לאומי בארץ ישראל אינו אפשרי. הערבים לא יסכימו…”
“לזעוק מותר, אמר הלל בשקט, אבל אין מקום למסקנות נמהרות. בעניין זה אני בדעתו של וויצמן. בריטניה אינה מעור אחד. מרובים בה ידידינו על שונאינו. אם אנו משחקים ברוגז עם בריטניה הגדולה כל פעם שפקיד אנגלי קטן פוגע ברגשותינו… אנו מגבירים את כוחם של שונאינו. לא המדיניות הגבוהה קובעת אלא העובדות. כל יישוב יהודי בגליל ובשרון משפיע יותר על הגשמת הציונות מהצהרות המדינאים שאפשר לגלות בהן פנים לכאן ולכאן. ואתה מה אומר, גרושביץ?”
אפרים בינו לבין עצמו לא ביטל את ערך המעשים הקטנים אבל גם לא זילזל במדיניות הגבוהה. אולם סבור היה שאין הבריטים צריכים להיות המתווכים בין היהודים לערבים. אולם תהא זאת העזה יתירה להציע את הדעה שיש לחפש תומכים בתנועה הלאומית הערבית בפני חבריו הרואים אותה כארגון של כנופיות שודדים. ועל שום מה זוהי העזה? על שום שהאוֹמר כך נראה כבעל־חלומות מאמין ביכולתו של הגדי לחרחר ריב בין האריה והזאב. צעיר בעל תוכנית מדינית חייב להאריך רוחו עד שמשקל כבודו יוסיף כובד ומשקל לדבריו. איזהו חכם, הכובש את חכמתו.
“אף אני סבור כך.”
אולם אין זו בינה בלבד. אמיתו של דבר חושש היה לדבּר במדיניות הגבוהה, שלא יהא נמצא חשוד בתלישות מן “המעשה היום־יומי הקטן”. מורא שכטר נפל עליו.
תמיה היה שאינו מסוגל להשתחרר מן הרגשנות. אין הוא יכול להגיד דבר בלי מרדותו של השכטר היושב בקרבו. אילו לפחות יכול היה להשתַכְטֵר כהלכה… “בין וחציר לשעורה נופח החמור את נשמתו מרעב.”
“זה שאמרתי,” הוסיף הלל בקורת־רוח, “התיישבות, כיבוש עבודה, עלייה, יצירת תרבות חדשה, שפה אחת, והכוח הגנוז בעם עתיק המשתוקק לגאולה…”
“ועכשיו נשמע מהם הסיכויים להגדלת תקציב ההתיישבות. גרושביץ. פתח פיך. ספּר.”
פרק ו: אבק הדרכים 🔗
א
שדות רחבים נמשכו מן העגלה אל ההרים במזרח ואל הפרדסים בפתח תקוה. תימרות אבק עלו מתחת לפרסות הסוס וכיסו את שפמו של קנטורוביץ וגבותיו. תמו דרכם בחולות. אדמה אפרפרת, שחורה בחריש ולבנה בשלף, עיטרה את הדרך הטובענית. קוצים גבוהים כקרני צבאים נזדקרו בצדי הדרך, מעופרים, רישרשו יבשות לרוח הצהריים. הדרדר בהדר־גאונו, יפה הוא ועצום בזקיפותו ובחיוּתו, על האדמה החרוכה, הסדוקה. לעתים הסוסים מושכים לצד הדרך, והעגלה מתחככת בקוצים, נתלש אחד בנפץ, נגרר אחריה, משרטט נתיב משלו באבק הרך, ניתק, מלבין על אם הדרך ומתעלם מהעיניים. מעבר לקוצים משתרעות רצועות־שדה מעובדות, חיטה זהובה, גבעולים מתרפסים של דלועים זחלנים, חניתות דורה ירוקות־כהות, שלפים זה עתה נקצרו, ערביות לבושות צבעונין, מלקטות בשדה, עושות ערימות; חמור משולח, חבל בצוארו, פושט בשדות זרים. גמל, שַׂקִיים רחבי־יד על בטנו, עושה דרכו בעצלתיים בשביל הרועים, לאורך וואדי חרב. נער יחף, מלוכלך, אלה ארוכה לרוחב כתפיו, כובע צבאי ישן לראשו, רועה עדר פרות רזות ומדולדלות; כלב שעיר, מכוער, ניתק מן העדר, מדביק את העגלה, נובח, מצוות־כלבים־מלומדה, הרחק ממַשג־שוט.
קנטרוביץ הניח ידיו על ברכיו והמושכות ניתנו בין רגליו, רפויות ומתנדנדות. עד פתח תקוה סיפר לו ענייניו כאילו הוא קרוב־משפחה. שמו קנטורוביץ והוא מיבנאל, ימה. כלב שוטה נשך את חברו, בעצמו כלב שוטה. שלושה ימים ביזבז עליו להובילו לירושלים. יותר חכם לא יעשו אותו הרופאים. חַ. חַ. חַ. לאחר כך ירד לתל־אביב לקבל פני בת אחותו. או שהדואר לא בסדר או שהאניות שווֹת אוֹיף כַפּוֹרס. היא לא באה. יומיים ביזבז עליה. לפחות ישלמו לו בעד “רז’ידה” של ריבה.
אחרי פתח תקוה נשתתק, מכונס, נוטה לנמנם, רוקק מפעם לפעם, מלוה במבטו את המטבע הלח הטובע באבק הדרך. המרחקים רועדים ומיטשטשים. חרדון ניצב על אבן ומנענע ראשו.
הטיל אליהו מרפקיו על ברכיו וראשו בידיו, מיטלטל לתנועות העגלה, זיעה ניגרת על מצחו ועיניו מפלבלות. אחורי הסוסים נקפו לעיניו בעוצמת השרירים, חלקים ומבהיקים, זנבותיהם השעירים מיטלטלים ברישול, נחבטים אל ירכתי הבטן. לרגע מזדקפים להטיל גללים, השוקעים בתוך הקצף הרך וריחם החם וחריף נודף.
ההרים מתקרבים, שוקעים אט אט, כפר ערבי גדול לצלע ההר נפרט לאטו, מסגד בתווך וציבורי בתים מגובבים סביבו, בוסתנים מעוטפים גדרות צבר, ריח עשן. גללי עזים.
העלה קנטרוביץ קופסה מכיסו, שלף מתוכה שעון מעוטף בסמרטוט מזוהם, הסתכל בעיון ונאנח. שער ראשו מאפיר פניו שחומים, אפויי־שמש; עיניו כחולות, צרות, עייפות, חריפות. עורו הקשה מגדל שיער בשפע בגבות העיניים בתנוכי האזניים, בנחירי החוטם, במרומי הלחי, במורדות הצואר, על גב האצבעות. שער ידיו הלבין יותר משער ראשו, ללמד שידיו עבדו יותר מראשו. בגדיו הישנים מלוכלכים ועור נעליו מרופט. תנועותיו נמרצות ובכל זאת מרושלות. כשהוא נותן בקולו על בהמותיו מיד הן פותחות בשעטה.
איכר תמהוני, יצא מכלל בן־לויה לכלל תופעה. לכן גוברת הבדידות. והדרכים בחזקת סכנה. ועל כל מקרה של התנפלות כלום איש זה בגדר אח־לצרה?
פתח ושאל לשם שיחה סתם, ואם תמצא לומר פתחון פה לאיש יבנאל להשיח מעשי גבורתו מן הימים ההם: “אין פחד לנסוע שניים, בלי נשק?”
“מי אמר לך בלי נשק,” נזף בו קנטורוביץ, וצחק. “לפחוֹד אפשר גם מאבן בשדה. אתה רואה ת’אֶבן הזאת, ההיא הגדולה. יכול לבוא ערבי ולהשליך אותה עלינו. לפחדנים כל ענף נבוּט, וכל צינור רובה…”
כיון שיצא משתיקתו נכנס עמו בשיחה, כגמילות־חסד.
“לאן אתה נוסע, בחור? לאן השינפלד כבר שולח אותך, אַ–נו?..”
“לגליל.”
“לגליל? שמענו כבר. אבל לאן לגליל? הגליל מלא מקומות. הוא אומר לי לגליל, זה דוֹד שלך זה שאתה נוסע אליו?…”
“יש שם ודאי איזה מקום שאוכל…”
“מה יש שם? איזה מקום יש שם?” התקצף קנטורוביץ, “מה אתה חושב לך, יושב שם אדם ליד השער של הגליל ומחכה לך? שלא תחשוב לך שאתה נוסע אלי…”
" שינפלד אמר לי לפנות לריגר…" גימגם אליהו.
“ריגר?!” קנטורוביץ געה בצחוק. “ריגר! מי זה ריגר. אפס. חתיכת קש. מי מתחשב בריגר? האידיוט הזה. ואיפה אתה חושב אתה תמצא אותו. הוא בראש פינה ואני נוסע רק עד יבנאל. אתה יודע כמה זמן הולכים מיבנאל עד ראש פינה? ברגליים האלה? התנים יאכלו אותך בדרך. ומה תעשה כשתראה את ריגר? עבודה הוא יתן לך? אצל מי. הראה את הידיים…”
קנטורוביץ חטף את ידו והתבונן בה. “אלה ידיים לעבודה אלה? אלה ידיים בשביל לקבל יבלות אפילו מעפרון..”
הבליג ושתק בעצבוּת. בלבו בז לקנטורוביץ הגס. נזכר סיפורו של שינפלד על קבלת הפנים שבני האיכרים ערכו לו בבואו לארץ.
זירז קנטורוביץ את סוסיו בקורת רוח ופיזם “הוי, מכורתי, מכורתי”, ועשה במנגינה כבתוך שלו. מחמת רעד העגלה התרפקו החביות זו על זו וניתזה הריבה. ענן הזבובים, השוכן על החביות, נתפלג וסיעה גדולה נחתה ונתקהלה על הכתם הצהבהב קניטורוביץ שלח קללות בסוסיו ובסעיד ארור־אלוהים החַרָת היושב על אדמתו, וגונב את יבולו.
“חוץ מריגר אינך מכיר שם אף אחד?”
“אף אחד.”
“אפילו לא הוכמן?”
“מי זה הוכמן?”
“מי זה הוכמן הוא שואל… הוכמן זה יִיקָא. מנוול גדול. אילו הכרת אותו יכולת לקבל עבודה בפקידות. ואת שולץ גם כן לא מכיר?”
“הרי אמרתי לך ש…”
“שולץ מנוול יותר גדול מהוכמן. עד שנגיע ליבנאל תכיר את כולם. אני יכול ללמד אותך הרבה דברים. ושתיזהר מדננפלד הגנב….”
העגלה נתקרבה לכפר. ערביות זקופות, כדים על ראשן, צעדו בצד הדרך, ליד גדרות הצבר, מנדנדות שדיהן, מסתכלות נכחן, שלא להביט בזרים.
“דננפלד הוא זה שרימה את ביכר ואמר לו שימכור את התבואה. מה אתם יודעים שם בתל־אביב אם לא שמעתם את הפרשה של ביכר? שינפלד שלכם שותק על הענינים של יבנאל, הוא כועס עלינו, הא? אף מלה בעתונים כאילו אין ימה. והכל, אתה יודע למה זה הכל? השלכתי אותו משם עם בעיטה בתחת. חוצפה של בן אדם. עושים טובה ולוקחים פועל יהודי. והוא בא להגיד לי איך אני צריך להתנהג. עוד מעט אפשר לחשוב שאני עבדתי אצלו… ואת פקטורובסקי אתה מכיר, הרופא? אה, זה אידיוט. אני מתפלא שאידיוט כזה יכול להיות רופא. מרפא את הערבים בלי כסף. הם לוקחים הכסף שלנו בעד כל עבודה הכי קטנה והוא האידיוט מרפא אותם בלי לקחת וַלִא מג’ידה, שיהיה להם הכסף לקנות רובים. הפרוטה האחרונה צריך לקחת מהם. ערבי טוב זה ערבי בלי כסף. בענייני ערבים תשאל אותי איך צריך להחזיק אותם…”
הטה את ראשו להקשיב לזמזום חשוד. דבורים נתעופפו מעליהם. משך אליהו כתפיו אל אזניו לגונן על צוארו מפני הדבורים. קנטורוביץ הטיל בו מבט לגלגלני.
“אל תזוז, בחור, הם לא יעשו לך כלום, הדבורים. ואם תקבל כמה עקיצות גם כן לא נורא, זה טוב בשביל רמטיזם. מה דננפלד אומר על פועל שמפחד מדבורים וצרעות כבר שמעת? תשמע, זה טוב: בא יהודי לקבל יסורים בארץ ישראל – למה שיפסיד הזדמנות לסבול מהעקיצות של הדבורים?… הגנב הזה יש לו שכל. בלי השכל שלו כבר הייתי מזמן מוכר אותו….”
עד קלקיליה ליוו אותם הדבורים. לאחר כך מצא עניין אחר לענות בו. חבורה של נערים עמדה בצד הדרך, ליד הכפר, והסתכלה בהם באיבה. לפתע התכופף אחד מהם, הרים אבן והטילה בכח כלפי העגלה. כאב צורב נדלק בכתפו של אליהו. התכווץ והרכין ראשו, בלב פועם, לחפש מחסה מאחורי אחת החביות. קנטורוביץ הביט לאחור. לתמהונו של אליהו עצר את הסוסים, השליך מידיו את המושכות, קפץ מהעגלה בזריזות, ניפנף שוטו באויר, רודף אחרי הנערים, הניסם לכל עבר. שני בחורים עמדו בדרכו וביקשו לעצרו. דחף אותם בגערה והוסיף לרוץ עד שתפס נער פרוע־שיער וכילה בו את חמתו, לעיני עוברים ושבים. חזר אל העגלה, נושם ונושף, לקח מידיו את המושכות, זירז את הסוסים בציוץ, והעגלה נסעה במתינות.
הביט בו אליהו בהערצה. אפשר הגזים בהערכת הסכנה. מכל מקום הוא עצמו לא היה מסוגל לכך. חשש נתעורר בלבו שאף סגולה זו הכרחית כדי לחיות מחוץ למצודת שרפשטין. אם כך, מוטב לו שיעלה על העגלה הראשונה החוזרת ליפו. כדאי להאמין שהזמן וההרגל מפיחים באדם אומץ…
“כבר הגיעו הנה המסיתים. לפני שבאו אלה, חיינו בשלום עם הערבים. איפה שהקטנים משליכים אבנים הגדולים ישליכו פצצות…”
מחזה בדומה לזה אירע גם בתול־כרם. אך כאן לא העזו הנערים להשליך אבנים. היו קופצים אל העגלה ומלקקים את הריבה שניתזה על דפנותיה. קנטורוביץ היה שולח בהם קללות, מאיים בשוט, אך הללו דבקו בעגלה כזבובים טרדניים, והיו גורפים באצבעות מלוכלכות את הרפש העכור מעל העגלה, תוחבים לפיהם, גועים בצחוק, נהנים מהמשחק ומעודדים זה את זה. לאחר כך התחצפו ועלו על העגלה מאחור, הפשילו את כיסוי הבד על פתח החבית, ורדו ריבה מלוא היד.
“אתה תקח את השוט, בחור, ותלך אחרי העגלה ושלא תתן להם להתקרב. מי שיתקרב, פליק! בלי רחמנות! ככה אתה תשלם את הנסיעה שלך.”
השוט נסך בו בטחון. אך הנערים לא פחדו מפניו. השעשוע הלהיבם. הרגישו מן הסתם שאינו מסוגל להכותם. עתה לא התייראו מקנטורוביץ, באין נשק בידו. עקפו את אליהו, וטיפסו על העגלה מן הצד. נועזים שבהם ישבו על גבי החבית הקיצונית והעוו פניהם להצחיק את חבריהם. פעם אחת הצליף בלי כוונה על רגלי אחד הנערים. מופתע ונעלב, צווח הנער בכאב, לעורר רחמים. חבריו געו בצחוק, מתוך שמחה־לאיד. הביט בו אליהו בדאגה. הלה הוסיף לרוץ אחר העגלה, משפשף באצבעות טבולות ברוק את המקום הכואב. שוב לא העזו לתקוע את ידיהם לתוך החביות. עתה, כמדומה, נתמכרו למשחק, בלי איבה. היו מקיפים אותו, נוגעים בסרן העגלה הבולט מאחור, ונמלטים על נפשם, בצהלות צחוק. רק נער אחד, פניו עגולים ועיניו קטנטנות ומרושעות, הוסיף לחתור בעקשות אל הריבה, ולפתע כשטיפס ועלה על דופן העגלה החלקלק, מעדה רגלו ונפל מתחת לעגלה. בבת אחת עצר קנטורוביץ את הסוסים. קריאות פחד. ומיד נמלטו הנערים ממקום האסון. אליהו קפא במקומו כשראה אנשים רצים לקראתו, נרגזים. קנטורוביץ לא נבהל. קפץ מן העגלה והרים את הילד הצורח בידיו. פניו היו סמוקים ועיניו זועפות.
"בן כלבים, צום טויפל, יַלַען אבוּק, הוא לא נפגע בכלל! חולירע… חתיכת לכלוך! שוּ מאַ לק? אוסקוט, וַלָא אנא –´דחף את הנער בשאט נפש. “כלב שכמותו תראה איזה חגיגה יעשו לנו עכשיו. רוּחוּ לְלִיבֶת! שו בדקום? שופו!”
המון נצטופף סביב העגלה. אליהו נצמד אל קנטורוביץ, הניח את השוט ליד החביות. קנטורוביץ תפס את הנער, שביקש להימלט, הרימו מעל ראשו, צוֹוח ומפרפר, להראות שלא קרה דבר. פנים זועפים, עיניים שחורות אכזריות חשדניות שונאות נשקפו אליהם מכל צד. קנטורוביץ הזיע. ביקש לפלס לו דרך בתוך הקהל, אך איש לא זז ממקומו; הכל עמדו באפס־תנועה, כמחושמלים, מחכים לאות והנה הם קורעים אותם לגזרים. שוטר ערבי, זוקר־שפם, התלבט בתוך ההמון, הגיע אליהם ונעץ בהם מבט סקרני־ערמומי.
“שוּף!” הראה לו קנטורוביץ את הנער. “תַמָאם.”
כשהרפה ממנו נתערב הנער בקהל ונעלם. השוטר פיזר את הקהל בלי חריצות.
“בַחַט!” אמר לקנטורוביץ.
“מזל שראיתי ועצרתי את הסוסים,” אמר קנטורוביץ.
הצעירים שבהמון נתרחקו לאטם, בלי חשק. קנטורוביץ עלה על העגלה וצייץ לסוסים. נערים אחדים עמדו לפני העגלה, מעשה התגרוּת, ולא סרו מהדרך. קנטורוביץ התעלם מהם. ברגע האחרון קפצו ממקומם, והשליכו בהם מבטי־איבה אגב חיוך מרושע.
בכיכר השוק, ליד פרשת הדרכים, עצר קנטורוביץ את העגלה לפתע.
“שלא יחשבו להם שאנחנו מפחדים מהם. אני יורד לקנות לנו אוכל לדרך. מצפצפים עליהם. אתה תחזיק המושכות שהסוּסים לא יברחו ושלא יבוא מישהו לעשות חַרָקה. תוריד את השוט, אבל טוב! אחת ושתיים, בלי לחשוב. הם כמו כלבים, רואים שאתה חושב הרבה – מתנפלים. אתה מוריד להם אחת יפה הם מסתלקים עם הזנב בין הרגליים…”
קנטורוביץ נעלם בפתח החנות. הרגעים נתארכו. מכל צד, כמדומה, אורבות עיני שונאים, המחכים שעת־הכושר. ליד בית קפה ישב גבר כרסתני על גבי שרפרף נמוך ועישן נרגילה. דומה שהוא צופה בו בשיעמום וקוצר־רוח, כממתין למחזה העתיד להתחולל כאן, בעוד רגעים אחדים, בהינתן האות. סוס רקע ברגלו ונסתבכה במוסרה. היה מבעט כדי להחזירה למקומה, בלי הצלחה. אליהו חשש לרדת מן העגלה. פחד סתום נפל עליו ואמונה תפלה נתבצרה בקרבו: ישַנֶה מקום ירגיז את המזל. והכל יעבור בשלום אם לא יזוז… ערבי כעוּר, בלי גיל, הסתכל בו בתמיהה, התכופף והחזיר את רגל הסוס למקומה. ולפתע הבהיל את הסוסים בתנועת יד. נרתעו הסוסים ופתחו בריצה. בלי־משים הרים את השוט. החישו הסוסים צעדיהם. בדרך מקרה נאחז במושכות, כדי שלא ליפול לאחור, ועצרם.
רץ קנטורוביץ אחרי העגלה וצעק: “הי שלימזל, עצור אותם!”
“מימי לא למדתי לנהוג בסוסים,” אמר במבוכה.
“למד לך אצל מי שאתה רוצה, לא איכפת לי, רק לא על חשבון הריבה שלי. מי זה רץ ככה על אבנים? מה היית עושה אילו נפלה חבית ריבה? אתה היית משלם בעדה. אתה יודע כמה שנים תצטרך לעבוד כדי לקנות חבית ריבה?”
“אבל אני…”
“ברור שאבל אתה… אתה יודע כמה פונטים החזקת בידיך? מי אמר לך לשחק במושכות?”
“ערבי אחד הפחיד את הסוסים…”
“ערבי אחד… כבר יש לו תירוץ. אני אגיד לך מה שערבי אחד אומר: אמו של השקרן בתולה… ה, ה, ה,..”
נטל ממנו את המושכות בתנופת־ביטול והצליף שוטו באויר, כלומר: על מי אני משחית כאן דברים לריק?..
השמש נטתה על פרדסי השפלה, וכרמי הזיתים הכסיפו. אקליפטוסים הטילו צללים ארוכים לרוחב הדרך. במערב נתקדרו הפרדסים וקירות הבתים הלבנים הוורידו. עשן נתאבך למרומים ונתמזג עם תכלת השמים המאפירה. מדרוֹם התקרבה הרכבת, קטנה כצעצוע ההולך וגדל במהירות. הצעצועים נעשו כלי־עבודה, והפחד מפני חושך בלילות – לסכנה ממש. הנער היה לאיש. בגרות. ארץ ישראל אינה עוד ציון אלא פלשתינא. הערבי אינו עוד תמונה־ציורית בספרי־הגיאוגרפיה אלא יצור־חי, עומד על־שלו, מביט באיבה על אנשים זרים.
ברעש חלפה הרכבת לפניהם. ריח־עשן, פרצופים מטושטשים בחלונות. נזכר הרכבת הנשקפת מבעד לחלון בית הספר בווינה היתה סמל לחירות, לחיים ממש, לעולם מבוגר פעיל, בהתפרץ שאונה לתוך חדר הלימודים בזמן שיעור בדקדוק רומי. וכל האנשים המציצים בחלון מועמדים להרפתקאות…
“מה, אתה נעלבת עלי שאמרתי לך המשל הערבי על השקרנים?” אמר קנטורוביץ.
“לא.”
“מה אתה אומר לי לא? אותי לא מרמים. אני מביט בך, אני תיכף יודע מה אתה חושב. אילו ידעתי שאתה מהכאלה שנעלבים תיכף הייתי אומר לך שתלך לקבוצה. שם קוראים לאסיפה, אם בחור אחד אומר לשני חמוֹר..”
דרך בגיא, כרמי זיתים עתיקים מסוקסי־גזע. הגבעות מתקרבות זו אל זו, והדרך מתרפקת לצלען. האופק במערב נסגר. במזרח גבב־גבעות גבֵהוֹת זו על זו וחומת ההר הרחוק מַכחילה בין בתריהן. אפלולית מקרבת את הקרוב ומוחקת את הרחוק. חשיכה. רק הדרך מבהיקה בלובנה לאור הכוכבים.
“כאן יש מים, אמר לפתע קנטורוביץ, נוכל לאכול משהו.”
ירד מן העגלה, לקח דלי וחבל ונעלם בחשיכה. נשמעה נקישת מתכת באבן, קול פכפוך מים, צעדי קנטורוביץ וקול הסוסים הגומעים מים בשקיקה. שוב נעלם קנטורוביץ. ריח צמחי־מים חריפים.
“מה אתה יושב למעלה? תרד, תחלץ קצת את העצמות.”
נתן לו מים בכלי ששתו ממנו הסוסים. בחל, הבליג ושתה. הבושה והצמא עשו את שלהם. לאחר כך ישבו על אבן בשדה ואכלו פיתות וחומצה מפולפלת שקנה קנטורוביץ בתול־כרם. לעיסת הסוסים נשמעה בחשיכה. לעתים הוציא אחד הסוסים את ראשו מתוך שקו, צנף בהנאה, והד נתגלגל בשלוה לרוח הערב. אף קול לעיסתו של קנטורוביץ כשל הסוסים שוקק, רווי־נחת, שליו. חיי האדמה! מלים שנתרוקנו מתוכנן בפיטפוט הנערי ביערות ווינה, בפגישות על הדשא בין העצים, קיבלו לפתע משמעות, בהישמע הלעס החדגווני של שלושת יצורים עייפים ורעבים, שני סוסים ואדם. שטות להאמין שאפשר לרכוש את הבריאות העוצמה והאומץ של פשוטי־אדם, אנשי האדמה, על ידי סיגול כמה גינונים של חוסר נימוס ולעיסה בקול רם כסוסים.
טעם החומצה המפולפלת מגרה את החושים. הערוּת, מעבר לליאות ולפחד, שלווה בחיק הטבע. אף קנטורוביץ הוא חתיכת־טבע. טרשים מישור, שדה בקמה. גסות אדיבות קמצנות ורוחב־לב בערבוביה. ארץ רבת נופים. מידותיו הרעות – כפגעי הטבע. הכרח־המציאות. אין מקום לעלבון וצער. מאור פניו – כמעיין בחורש מצל. זעפו – כדרך חתחתים להלך בה בזהירות.
רקע סוס ברגלו, צילצלו שלשלאות, חרק היצול.
“או–יי–סה!” צעק קנטורוביץ בקול רם וצרוד.
במזרח נדלקו אורות זעירים, כחלונות בהר. נבחת כלבים נשמעה מן הגיא.
“כאן נישן?” שאל אליהו.
“לא, על יד סילת־א־דהר. משם והלאה ממילא לא נוכל לנסוע בלילה. חבל על הזמן.”
ושוב נסעו דרך ארוכה בשתיקה. “מהר מאוד נגיע לשם. שני סוסים כאלה אין בכל הארץ, עשרים נפוליונים הרוויחו לי היום בתול־כרם.”
“כמה זה נפוליון?”
“הרבה מאוד. איך הם הרויחו לא איכפת לך רק איכפת לך כמה זה נפוליון. שנה שלימה צריך לעבוד בשביל עשרים נפוליונים. שמעת את הסיפור על ברמן? ברמן, זה שקנה את החלקה של שוויגר, זה שאשתו, נוּ, דעתה נטרפה עליה, לאחר שקרה לקריינדל שלה המקרה עם הערבי… מנוול שכזה… והרופא אמר שכבר מאוחר… הטפשה, מה היא חשבה שאם היא תשתוק לא יראו כלום? אז ברמן זה, המנוול, קנה ממנו את החלקה. מחרשות חדישות הביא לו, אחת ושתיים הן נשברו על האבנים. אם קונים מחרשות צריך לעשות סיקול. אבל לא זה מה שרציתי לספר לך. העיקר שברמן עשה פעם רז’ידה ליפו עם תבואה. זה היה אחרי האַרבה. מי שלא ראה ארבה איננו יודע מה שה אַ־קְרָנְק. חמדלַלה, אצלנו היה בסדר. העיקר, נסעו להם ברמן ושטינבוק בעגלה, בתוך ג’נין. מחר נהיה בג’נין. קפצו להם ילדים על העגלה, כמו אצלנו. אמר ברמן לשטינבוק תרד אתה ותלך אחרי העגלה ותשגיח שלא יקפוץ לי ילד מתחת לגלגלים. מצא למי להגיד. עצלן כזה, השטינבוק, בעד זה יש לו משק כזה, כסלאן! אמר לו: בעצמך תלך ברגל. שילמתי לך בעד הנסיעה או לא שילמתי. ברמן לקח ממנו כסף. אל תחשוב שכולם כמוני שלא לוקחים כסף. אז שטינבוק לא רצה לרדת. אני משלם גם בעד החתיכת־דרך בתוך ג’נין אמר לו. פתאום קפץ ילד על העגלה והתחלק ונפל מלמטה בדיוק כמו היום. שטינבוק אמר שהוא צעק לברמן: עמוד אידיוט! וברמן אמר שהוא שתק. מה איכפת לשטינבוק? את העשרים נפוליונים ברמן שילם. העגלה עברה על הילד וחתכה אותו לשנים כמו תרנגולת. התנפלו עליהם ערבים ועשו צעקות ורצו להרוג אותם, אז באה המשטרה עם ברקוביץ שהוא הציל אותם ולקחו אותם לבית הסוהר בנצרת. הערבים גנבו לו את העגלה עם הסוסים ושלושה קנטר חיטה יפה, אבל האבא של הילד אמר מה זה מענין אותי אני לא קיבלתי אפילו גרגיר אחד… שילם לו עשרים נפוליונים. אלה העשרים נפוליונים שאני הרווחתי היום כשעצרתי את הסוסים שלי בבת אחת.”
נביחת הכלבים גברה. הדרך נכנסה בין גדרות צבר. כעבור רגעים אחדים נכנסה העגלה לגורן הכפר. מבעד דלתות הבתים הפתוחות נראו אורי עששיות. כסתות צבעוניות, בני־אדם. כלב נטפל לעגלה, נבח בחמת־זעם, ואחרים נצטרפו אליו. לא הרפו מהם עד שצלחו את הכיכר והגיעו לדרך העוברת לרגלי אילנות גדולים, גבול־תחום־הרדיפה.
כעבור זמן מה עמדו.
“זהו, חביבי, כאן ההוֹטל שלנו. אף אחד איננו עובר את סילת־א־דהר בלילה. אפילו לא קופלמן. זה שגעון. נוכל להגיד קפוּט על הסוסים ועל הריבה ועל עצמנו… בליל ירח סַלִמתוּ, אבל בליל חושך… מי מפחד? אבל חבל. פעם נסע לו מנדלבלט והתהפך ושבר רגל.”
פרש אליהו שמיכות על פני האדמה והניח את המזוודה למראשותיו.
בוא הנה, חביבי, יהיה לנו קר בבוקר. שים שמיכה אחת למטה ונתכסה בשאר השמיכות. אבל קודם כל תחזיק גפרור ואני מזיז את האבנים. תעשה לך מנהג, אל תשכב לישון לפני שאתה הופך את כל האבנים. זה עכשיו הזמן של הצפע. שינפלד שלכם, שאטר עמא טיפש, היה תופס אותם בצואר שם בקופסה ושולח לאהרוני. אידיוט מי שמתעסק עם נחשים. פעם אחת עקץ נחש את איסרזון. אמרו לי, קנטורוביץ לך יש סוסים טובים, סע מהר ותוביל אותו לירושלים, אולי הרופאים יצילו אותו. עד שכם הוא הגיע חי, בחור חזק, אבל הוא כבר היה כחול. בשכם מת לי בידיים. הנחשים, זה האסון של ארץ ישראל. נשיכה אחת, אתה מת ונגמר. יש כאלה שאומרים שצריך לחתוך את החור ולשרוף. אה, אני לא מאמין. אם אלוהים רוצה לתת לך הזדמנות להישאר בחיים הוא שולח עליך רוצחים. אבל אם הוא רוצה שתמות בטוח הוא שולח לך צפע."
ליתר בטחון הדליקו מדורה. גבותיו העבות של קנטורוביץ הטילו צללים גבוהים על מצחו.
“ככה זה בעולם יחביבי,” אמר קנטורוביץ ופיטם את האש בזרדים, “אסון אחד מגרש את האסון השני. פייטלזון, שהיה מפחד מנחשים כמו מחלירע, נרדם פעם ולא כיבה את המדורה. התפשטה האש ושרפה לו את השמיכות. כמעט שעשתה ממנו ששליק..”
לאחר שכיבו את האש הביא קנטורוביץ בקבוק יי“ש. “בעמקים מזיעים עכשיו ואנחנו רועדים מקור,” לגם נאנח והגיש את הבקבוק לאליהו ושיפשף את ידיו בהנאה. “שתה, שתה, עודדו, זה בריא לגוף ומחמם את הנפש.” הגיש לפיו. ריח אלכוהול וטבק, ריח הגברים בחשמלית. שתה, רקק, השתעל, ומחה דמעה מעיניו. טפח קנטורוביץ על גבו בידידות. “אין דבר, אין דבר, תתרגל, לכל מתרגלים, אבל לא הכל שמח כמו יי”ש..”
גיבב ערימת בגדים למראשותיו ושכב ליד קנטורוביץ. זה נרדם על נקלה, ונחר קול. רמץ עומם נתלקח לרגעים במדורה הדועכת.
לחיים כאלה נשא את נפשו. לא מדורה של ל“ג בעומר, ולא מדורת־צופים לחמם עליה ידידות, כדי לחוש טעמם של חיים “בחיק הטבע”, ביערות ווינה על שפת הנהר. מדורה כנגד נחשים, לצורך הקיום, כפראים ביער. יי”ש לחמם את הגוף בקור, ולא כדי להעמיד פני־גבר. כאן – החיים בעצמם, בחיק הטבע. חלק משלימות־לא־נודעת. עצם את עיניו.
קנטורוביץ ירד מן העגלה. על השער שלט: בית שרפשטין. מעבר לשער – מישור רחב ידיים. פרדסים באופק. באה תמר הביאה גרגרי חומצה בשקית נייר ונעלמה. יצאו דבורים מתוך שקית הנייר. הרים את ידיו לראשו להתגונן. פגעו האבנים בחבית הריבה. ילד קטן מתחת לעגלה. העגלה טסה ברחוב והוא מבקש לשוא לעצרה. המושכות עבות וחלקות. ניגש קנטורוביץ ונד בראשו. תמר, זרוֹעה שלובה בזרועו של שינפלד, נכנסה לחצר וסגרה את השער מאחוריה. זנבות הסוסים מתנפנפים. חבית ריבה נשפכת. פלדמן תפס במושכות וצעק “דיו”. לפתע מעד ונפל. דקירה בזרועו.
נזדקף בחרדה.
“איזה שינה! כל הלילה מסתובב, חלומות זוועה חלמת? אינני מתפלא. כשאדם ישן על ינבוט. לא מספיק להזיז את האבנים. אתה מרגיש ינבוט, עקור אותו… אבל מכיוון שכבר קמת – נצא לדרך…”
שמים בהירים בין עצי זיתים ותאנים. הסוסים עמדו ליד העגלה, זרבוביהם בתוך שקי תבן ורתמותיהם מופשלות על עצניהם.
“בוא הנה, שתלמד לרתום סוס.” ברתיעה זהירה ניגש ועמד מאחורי רגליו של הסוס, ותלה את המוסרות על אנקולי המאזניים.
“יפה, אמר, תפסת את העניין. לא לגמרי שלימזל. לא לגמרי שלימזל. ועכשיו חבר את המושכות לפרומביה וזהו. יש אצלנו אחד עקשן פלטיאל שקורא לזה פרוּמביה. הוא אומר שככה זה בעברית. עכשיו רק שפם אתה צריך לגדל ותהיה דומה לההם הבחורים. הידיים הם כמו סוסים, בלי שמפחידים אותם עם שפם הם לא נשמעים…”
הסוסים שנתייגעו במעלה הדרך מתחו שריריהם והזיעה ביצבצה על עורם המבהיק. ראשיהם ניטלטלו בכבדות. גער קנטרוביץ בסוס המפגר, צלפוֹ בשוטו וקיללו בארבע שפות.
“אה, נָבַל, יַלען דינק, פֶגירא, פַרזיט, זנב־צפרדע, כאב־שיניים, חלאה ירוקה, טחורים באפך, כלב בן חמור, נקניק מעופש, תיש מסריח, הוכמן בן הזנונים, סעיד אבן מחמוד, מי לימד אותך לרכב על סוסים, סוס בן סוס, רגלי עטלף..”
וכשעלה בשוטו לדרבנו, ונחה דעתו, אמר לאליהו:
“לך לקולקטיב, בחורצ’יק, הם ירתמו אותך בזוג, ואיזה פרזיט יתן לך למשוך ובעצמו ילך לו במנוחה על ידך. הצרה היא ששם אין עגלון שיצליף ויקרא יחד. חביבי, אתה רוצה לחיות במנוחה תעבוד לך בעצמך, תרתום לך יחידה ולא תצטרך לשאת משא של שניים…”
ממעלה ההר נגלתה שפלת החוף, כאריג צבעוני מפוספס. רצועות אדמה צרות האחת ליד השנייה, שלף וחריש וקמה ותבואות קיץ, פרדסים ומטעים, ומעבר להם חוליות השפלה ורצועות התכלת הטובלת בשמים גבוהים עמוקים. נקודות יישוב בתוך אילנות. הבתים הלבנבנים הנשקפים משם – הם יישובים עבריים; האפורים בקרחה עטורי הבוסתנים – כפרי הערבים.
חושש היה קנטורוביץ לרדת בגלישה, שמא לא יוכלו הסוסים לבלום את העגלה במדרון. קשר בשרשרת את חישוק־הגלגל לציר. הסוסים ירדו לאטם, רגליהם מלוכסנות, והאופן הכבול מנתר בהתחככו בגבשושיות הכביש. פני הזקן נעשו רציניים. כשהגיעו למטה נשם לרווחה.
ליד המעייין שלפני ג’נין ישבו לאכול. בג’נין שוב רדפו אחריהם זאטוטים. שוב סיפר לו קנטורוביץ אותו מעשה בברמן, שקנה את החלקה של שוויגר… ושילם עשרים נפוליונים תמורת נער ערבי. ואליהו הקשיב בנימוס בפעם שנייה…
באמצע המישור רחב־הידיים שבין ג’נין לפולה נתייבש העיטרן על ציר הגלגל האחורי, נתחמם והעלה עשן בחריקה צרחנית. “ועכשיו לך פרוֹק שלוש חביות ריבה שמקלן שלושה קנטר,” רגז קנטורוביץ. “או מצא אבן גדולה וחזקה, אחרת הציר הזה הולך קפוט… עכשיו לך חפש אבן בעמק הזה.” האבן שמצאו לאחר חיפוש מרובה היתה כבדה מכוח השניים. לא היתה ברירה אלא להטריח את העגלה אל האבן. גילגלוה עד שנמצאה מתחת לציר האחורי. חפר קנטורוביץ מתחת לגלגל, שיחרר את האוּם, ובמאמץ שניהם נתלש הגלגל מצירו.
“שכל נתנו לאדם שלא ירים משאות כבדים,” אמר קנטורוביץ בקורת־רווח ממפעלו. “אבל דוקא בארץ לבחורים עם שׂכל מתחשק להרים משאות כבדים…”
כיון שנשרטה כתפו של אליהו בחישוק הברזל בשעת העבודה ודם ביצבץ מתחת לחולצה הקרועה, והוא הוסיף לעבוד בשקט, ראה הזקן צורך להגיד לו מקצת שבחו.
“עכשיו עתה דומה לפועל ממש.”
וכשנגמרה העבודה והגלגל הורכב על צירו, ניגב קנטורוביץ את ידיו במטלית שחורה וחבש את פצעו בסמרטוט של השעון בקופסה.
ומתוך שעמד במבחן לשאת בשקט את פגעי הדרך העז לבקש מקנטורוביץ שיתן לו את המושכות.
“כאן אתה יכול לנסות. לכל היותר תעלה על השדה.”
וכדי להעלים את קורת רוחו, שלא תבהיק יותר מדי, אחז במושכות דרך רישול, כבקי ורגיל. ובכן, הנה גם העבודה, אמר לעצמו. משיכה קלה בימין, ושני יצורים גאי־רעמה, אצילי־זנב, נוטים ימינה. בשמאל – והם לשמאל. כוחו של אדם. כשרון המעשה!
“הוי, מכורתי, מכורתי,” שר קנטורוביץ מתוך שיעמום, והסוסים רצו קלות בדרך המישור. הרים כחולים סגולים ואפורים התנוססו על גבול המישור בשתיקה. בוקר בהיר, ושבט הזבובים נוסע צפונה. חביות הריבה משתקשקות זו בזו. “הוי, מכורתי מכו–או–או–ר–תי…”
“הנח להם… מכאן הם רצים בעצמם. אין צורך לנפנף בשוט, אתה רק מרגיז את הזבובים. את המושכות אחוז ככה, פשוט, לא צריך להתאמץ כל כך… הָדָה הוּ, יא שיך, הדא הו. בסדר… ככה…”
כשנכנסו למרחביה וקנטורוביץ התכונן להתיר את הסוסים ניגש אליהם לפתע בחור ואמר לקנטורוביץ: נו, והכסף היכן?"
“עדיין לא שילמו לך?”העמיד קנטורוביץ פני תם.
“אם אתה לא תשלם מי ישלם?”
“חכה עוד מעט, רק אתיר את הסוסים…”
אך כשהלך הלה עלה קנטורוביץ על העגלה וזירז את הסוסים. ובעוד רגעים אחדים היתה העגלה משתרכת בדרך לסולם.
גירש אליהו את הזבובים ממצחו, והתבונן בהרים המקיפים את העמק. הכרמל, הרי אפרים הגלבוע, גבעת המורה, התבור, הרי נצרת. כל שם מעורר זכרונות עתיקים. הוד קדומים לעמק. סיפורי המקרא. עיני סבא בליל הסדר. לשנה הבאה בירושלים. ארג הקטיפה של נרתיק הסידור. קול נדרי. השילוח, הפועל העברי, האדמה. יזכור. אל טל ואל מטר עליכם הרי בגלבוע. לאדמה ולאבנים אלפיים שנה – כימי דור. האגדות נהפכו לממשות. מלים לתמונות. כוח הקסמים לארץ הקודש. הוי, מכורתי, מכורתי. ערביות שואבות מים מן הבאר. גם לגמליך אשקה. גללי הסוס הטריים על האדמה. שלח לחמך. הנה טעם החיים.
לעת ערב הגיעו ליבנאל. הזמינוֹ קנטורוביץ לביתו. “תאכל משהו. נמצא לך איזה מקום לישון. אבל בתנאי שמחר בבוקר השכם אתה מסתלק לכל הרוחות. מעלוּם?”
ב
כשהגיע אפרים לירושלים הלך למלון וורשבסקי ושכר לו חדר. חבל על הכסף, אמר בלבו. יכול היה ללון אצל ביברמן או שוורץ. אך ביברמן מטופל בילדים. אמנם הוא מקבל אורחים בסבר פנים יפות אך העול נופל על אשתו. שוורץ טרחן ושומר טינה בשל חילוקי דעות. חוץ מזה עלולים לדרוש ממנו להרצות בפני חברי המפלגה ולא יוכל להיפגש עם יעל. מוטב לגור במלון וורשבסקי.
ביקש לרחוץ את גופו מאבק הדרך וללבוש בגדים נקיים, אך הברזים איכזבו. הזמין קערת מים. מרתה ירושלמית שותקת נשאה את הקערה על כרסה. כשהתרחץ נזכר ביעל. טהורה, לבנה, קשה, חלקלקה – כסבון. “זוהר השמש ותכלת הרקיע”. “עודך אוהב אותה?” שאלה תמר. האומנם הסמיק?
רחץ רק את פניו, צוארו וזרועותיו. ניגב בחולצתו הישנה. לאחר כך הבריק בה את נעליו ולבש חולצה לבנה נקייה. אחיזת עיניים אירופית, אמר בלבו. יפואים מלידה אינם מרמים את ההיגיינה. כשיצא לרחוב המשיל את עצמו לירושלים. אף היא מעוטפת בטלית של קדושה ומתחת לצוארונה היא מלוכלכת וזקוקה לרחצה. משמע: מן הבחינה הגופנית והרוחנית. מכל מקום את העירייה יש למרק ולטהר. קנוניה של אנגלים וערבים.שני שליש מתושבי העיר יהודים וראש העירייה ערבי. אף את יהודינו יש לטבול במים ולסבן היטב. איזו עיר. כלכלתה רעועה ותלויה בחסדי זרים. חצי־קידמה מַפח־נפש. אוטובוס בלי כביש אספלט, טובות ממנו עגלות. אדם נידון לחנק במשך חצי יום ומגיע לירושלים כקמחאי. איזה אבק, ריבונו של עולם! כל הארץ עולה באבק. לפנים היה הגיון לבנות כאן עיר. היבוסי ידע מה שהוא עושה. אבל עתה? בלי ים ובלי נהר? אין מקשין על ירושלים אבות אבותינו כופים עלינו להוציא הוצאות מרובות. מה יאמרו חמרנים שבאנשי “האחדות” על הגורם הירושלמי בשורש־הדברים? שעשוע לראות איך יוגיעו מוחם לתרץ.
נביא בן זמננו היה מחליף את מטאטא־השמד בצינור גומי וזרם מים עז. ולחץ על פי הצינור ויתיז סילון חד ושטוח כחרב על פני מאה שערים, לגרוף את הזוהמה, החלוקה ומאמרי השיטנה. שלולית מרופשת תזרום לגיא בן הינום, והאבנים העתיקות תבהקנה כשיש מן הלבנון, כשחם מארץ אדום, כמי השילוח ההולכים לאט.
ירושלים. נזכר בטיול לים המלח. נאומו של המנהל, בהתרגשות. “אתם, אתם, הנערים, דור ראשון לגאולה, רגליכם דורכות בירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו… באיחוד, בחברותא, בהבנה, בלי ריב אחים, באחדות העם…” המורה טוב. כשאמר “בחברותא” נחו עליו עיני יעל, טהורות כירושלים של מעלה.
יעל מן הסתם כבר איננה במקום עבודתה. השעה מאוחרת. לא כדאי ללכת לביתה. רחוב ממילא אצל גרשנזון. אסור לטעת בלבה תקוות. מוטב שילך למקום עבודתה ויאמר לה: נזדמנתי במקרה… פרש תפרש.. כמוה כאמו. לכל פשט דרוש. היא עצמה נוהגת לשתול סמלים בכל מעשיה. ולפיכך מוציאה גזירה שוה ממנה לזולתה.
שבע שנים. עדיין לא נמחק צלם דמותה. עוד הרמץ עומם על גבי המזבח. אלילה קטנה ורזה, סמל לעדינות, טוהר הלב ומסירות הנפש. בילדותה היתה אהובה על הכל. בתור העלומים, החלומות הנאלחים, וחילול הנשים בהזיות לילה, נאלצה לפנות את מקומה לאחרות. יפות החזה והירכיים. הוא לבדו עבד אותה בנאמנות ובלב שלם; בפיצוח פיסטוקים צנוע, בחצר הגמנסיה. ואף בפאריס קרא לה בחלומו לסעוד את ערש הדוי של עלומיו, כאחות שליוה, בשמלה לבנה ארוכה. הוא לבדו לא סגד, כחבריו, השמים פדות בין ערכי־רוח ליצרי־הלב, לאראלה ליפשיץ יפת־הגוף. הוא לבדו שמר אמונים לנערה הצנועה ועמוקת־הרגש בעלת עיני־האיילה היפות ונפחדות מלוא פרצופה עיניים, המחפות על החוטם הצר ומעוקם במקצת, הרזון המופלג ולובן העור השקוף הבר־מינני. למענה שמר על נקיונו, בפאריס, המית עצמו באהלה של תורה והאמין שכל דיפדוף בלוחות הלוגאריתמים מעשיר את קופתם המשותפת. רוחה היתה מרחפת בחדר הקטן שברו דה מרטיר, מאחורי כנסיית נוטר דם דה לורט, וצליל הפעמונים בבוקר היה מקיץ את דמותה שבתמונה מתחת לזכוכית השולחן. נזכר במראה פניה, בסומק־חיוור, לאחר שהעניקה לו בחרדת־לב נשיקת אחות, לפני שהפליגה הרכבת לקושטא.
בלונדון לא היה שרוי בבדידות. בקדחת־הלימודים, בסערת הויכוחים בקלובים הציוניים, בפגישות “ההסטוריות” כל שני וחמישי, ניטשטשה דמותה של יעל. מעניין, דוקא בלונדון, זו הקודרת, הערפילית, המגרשת את האנשים מן הרחובות לבתים, נתעורר ויצא מן המעגל הסגור של חייו. אין פלא שהסיח דעתו מיעל. לראשונה היו כותבים מכתבים; לבסוף חדלה לענות לו. אולי בגלל שיבוש סדרי־הדואר ואולי עלבה בלא־יודעים.
אך הלב לא נתרוקן. יש אהבה־בהתלקחות, שורפת ומחממת, ויש אהבה הבוערת כעץ־לח: קודם מחממת ולאחר כך שורפת.
מחר, לאחר הביקור אצל אדמס, יסור אל בית היתומים. יציץ בפניה ויידע מה בלבו. ממילא אין זמן. הבטיח ללכת לחגיגת בי"ת־בנובמבר, כבא־כוח העתון.
ג
ברחוב פגש את סוכובולסקי. פניו המכוערים קרנו לרגע ונתקדרו, כעינה של מצלמה.
“מקיימים מצוה, גרושביץ, הא? נושמים קצת אבק של ירושלים…”
“מה נשמע, מר סוכובולסקי?”
“כל כך מעט זמן אתה בארץ שעדיין לא אמרו לך אל תשאר את סוכובלסקי מה נשמע?”
“איש לא אמר לי. למה?”
“שמא יספר לך סוכובולסקי מה שאינך רוצה לשמוע.”
“הה, אין חשש. אם אינך משתמש בפעַל שְמַע בהוראת הָבֵן… ידוע לך ודאי שבמקורות…”
“ידוע לך ודאי”… ליגלג סוכובלסקי, “כסבור אתה, היום שבו אתה למדת את התורה הוא יום מתן תורה?”
“אני מבקש סליחה מאדוני שהעזתי ללמדו..”
“בבקשה בלי מוקיונות, גרושביץ. אתה רוצה להדהים אותי בחוצפה? אני איני נבהל. אני חובב גדול של חוצפות, ממש אספן, כמובן אם אינן סתם מוּקיוֹנות. אילו היתה לך חוצפה להגיד מה שאתה חושב לא איכפת לי. אבל ראיתי כבר שאתה יודע להתנהג כמו… איך קוראים לתולעת הזאת ש… פרח מזכרוני… תסלח לי שאני מדבר בגילוי לב. זה הרגל שנהפך לטבע…”
אין בכך כלום. עודני צעיר ואינני רואה תולעים בדמיוני… הבטחת לי לומר מה נשמע ובינתיים אתה מספר לי דברים שאינם נשמעים לאוזן…"
“אינני אוהב אנשים הנרגזים כל כך בנקל..”
“אינני נרגז, חס וחלילה…”
“חס וחלילה…”
“אדם העובר ליד לוע של הר געש צריך להביא בחשבון אפשרות שתפגע בו אבן תועה…”
“תועה. ואתה אומר שאינך נרגז?”
“אילו הייתי אומר פעמים אינני־נרגז היתה לך זכות לומר שאני נרגז.”
“אוהו, כאן צומח דיפלומט קטן האומר לחושך אור ולאור חושך…”
“עדיין לא קיימת את הבטחתך לספר לי מה נשמע.”
“אתה מוקיון כהלכה, גרושביץ, שמעתי שהיית בלונדון? עניינים חשובים מן הסתם. ומי שילם הוצאות הנסיעה? אחינו הפועלים?”
“הה, לא. ההסתדרות הציונית.”
“יפה. ההסתדרות הציונית. כלומר, מן ההפקר. איש לא הפסיד. טוב לנו שאינך נשוי.”
“למה?”
“שמעת על מר פלוני מועד הצירים? ניגש ללונדון לשם התייעצות. כמובן, גם אשתו ובתו. יהודי קשה הבנה, שלושה חודשים היו דרושים לו כדי לקבל עצה. העיקר, היהודים משלמים. באיזו מחלקה נסעת?”
“שלישית.”
“אני מסיר כובעי בפניך.”
“כובע חדש ויפה, מארג־אנגלי משובח.”
“אפשר לדעת מה הרמזים הללו?”
“אתה הרי יודע ערבית. זיתון בזיתון וחורה אכון. אכול זיתים בזיתים והיה בן חורין.”
“נשגב מבינתי.”
“אדם ישר כל כך, אלוהים מברכו בעוֹני. קורח־צדיק, אף זה מעשה־מוקיונות.”
“נו, אתה בהתקפה פתחת… יפה.. רואה אני שההערה הקטנטונת פגעה בציפור הנפש. מה אתה חושב? למרר לך את החיים אני רוצה? אינני לוחץ אותך אל הקיר ואומר החזר לי את הכסף. אני רק מציע לחשוב קצת לפני שמוציאים כספי ציבור. ואם אני לא חילקתי כספי לעניים, אין לי זכות לומר את האמת? אם רק טהורים שבטהורים רשאים לפצות פה, הרי שנינו יכולים לגדל לעצמנו סנפירים, ח, ח, ח, ולשתוק כדגים באקווריום…”
“עד כאן הגענו מפני ששאלתיך מה נשמע. מה היה קורה אילו שאלתיך מה דעתך?”
כשעברו ליד אולם אדיסון נאנח סוכובולסקי ואמר: “צא וראה מה בין גוי ליהודי. גוי כשהוא רואה קינמטוגרף הוא רואה קינמטורגרף. יהודי שרואה קינמטוגרף לעולם איננו יודע בדיוק מה הוא רואה. אם הוא קורא דואר היום הוא רואה ראינוע, ואם הוא קורא הארץ הוא רואה תמונוע. אפילו בעניין זה אי אפשר להגיע להסכם. כבר שלושה קינמטוגרפים בירושלים ואף לא תיאטרון עברי אחד. אתה יכול לצחוק אבל יש כבר גם קינמטוגרף חרדי של כולל אונגרן… איזו יראת שמים יש בפריצות שמראים על הבד, אינני יודע. אבל יהודי הריח ממון ושכח את אלוהיו. בקרוב בודאי יקים לנו מטרסו קינמטוגרף בתלאביב. ברנש זה יש לו חוש ריח. הה, עם אחד רצינו לברוא כאן, והנה יש אנשים ההופכים את ירושלים לפרבר של קהיר, ואחרים הרוצים להפוך אותה למושבה רוסית. מה יעשה יהודי כמוני שלבו אינו נמשך אחרי קהיר ומוסקבה? כלום אי אפשר לנו לבנות עם שיהיה דומה למה שחזו נביאינו בחלומם?”
“הוי, גוי כבד עוון…”
“חדל גרושביץ, כבר התלוצצנו דיינו… הלב מתפלץ מצער למראה ירושלים… הבט וראה… אלו ואלו בנות ישראל…”
ילדות לבושות שחורים פיטפטו צרפתית, שביסים לבנים על ראשיהן, סינרים אפורים על מתניהן, נעליהן שחורות ומבריקות, גרביהן לבנות ארוכות. מתונות צעדו כמאולפות.
“מהמיסיון,” לחש סוכולובסקי בשנאה.
כשעברו לידן נשתתקו הנערות, השפילו עיניהן, כצופנות סוד.
“ואמהות יהודיות מוכרות את בנותיהן בשביל פת לחם,” רטן סוכובולסקי.
“יפה המיסיון מזנות.”
“היינו הך.”
“לאחר שהן מסיימות חוק לימודיהן במיסיון יכולות הן לחזור לעמן. מזנות יותר קשה לחזור.”
“ובכן, דבר חדש אנחנו שומעים. “הפועל העברי” בברית עם המיסיון.”
“יש רק דרך אחת לעזור לאמהות העלובות הרוצות שבנותיהן תהיינה נקיות, תלמדנה מלאכה ותאכלנה אוכל חם…”
“ילמדנו רבנו..”
“שהתנועה הציונית תיטול על עצמה גם את התפקידים הסוציאליים. אין צורך להקים תמחוי לעניים. צריך ללמד מקצוע, לתת אדמה.”
“ועד אז, מיסיון, הא?!”
“אינני ברנר ואתה אינך הועד האודיסאי. ולא נחזור על הויכוח הישן..”
“אי, אי, אי, יהודים רוצים להיות לעם. ואלה קופצים בראש. אנשים מבולבלים ומתעים…”
ליד מאה שערים נפרד מסוכובולסקי, הלך לו לאטו, תמה מה לו וליהודים אלה, שומרי־המסורת. הגיע לחומת העיר העתיקה. מנורות לוכס האירו את דוכני הרוכלים באור־חצוף, זר, הדועך באפלולית שמתחת לקמרוני השערים, ומשליך צללים על החומה. עבר והווה נפגשו. הלוכס והחומה. חוצפת־ההגון ועקשנות־המסורת. לא לאנשינו ירושלים. קנה פיסטוקים. היה מפצחם ומשליך את הקליפות על הארץ. נזכר שבלונדון לא היה מעז לעשות כן. מה תועלת בכך שהוא לבדו מכל תושבי ירושלים ישליך קליפות לפח אשפה? סנונית אחת איננה מביאה את האביב. קפדן אחד איננו מנקה את ירושלים, וגורדון אחד אינו גואל את העם. עירייה צריכה להעמיד פח אשפה, לחוקק חוקים האוסרים להשליך קליפות, להעמיד שוטרים שיתפסו את העבריינים ויברכו באדיבות את גורדון.
לפני שנכנס לאולם בית ספר לֶמל קנה רחַת־לקום, עוגות שותתות דבש, ומין מאפה בנוסח־ערבי, פריך ושמנוני ואוורירי, ופטר את עצמו מארוחת ערב.
ד
אדאמס קיבלוֹ בסבר פנים יפות והקשיב לדבריו בשתיקה וכבוד. כשפצה פיו לדבר נוכח בטעותו. אף הוא נתפתה לאשליה שיש לו “קשרים” עם השלטון…
לפנים העריץ את אדאמס. הוא בא לאוניברסיטה לאחר שנפצע במלחמה. מיג’ור שרכש את דרגתו בשדה הקרב. גיבור־עניו. אף פעם לא השמיע רמז מעליב בגנות אנשי העורף. היה נכנס לכיתה, משעין קביו אל שולחנו, מחדד את עפרונו, ומקשיב לדברי המורה בהתבטלות. אף פעם לא סיפר זכרונות מן המלחמה ולא התיר למורים להקל עליו בזמן הבחינות. קנה את לבו. בשעות הפנאי השתדל אפרים לסייע לו בלימוד. אדאמס קיבל את עזרתו כדבר המובן מאליו. המלחמה קיפחה אצלו את כושר־ההתרכזות. בדין שיעזרו לו.
אולם עתה עמד לפניו אדם אחר. תמורה נתחוללה בו. היכן הענוה וסבר הפנים היפות? יש כפי הנראה נוסח־של־תלמידים – בצניעות ובכבוד – ויש נוסח־של־בעלי־תעודות – בבטחון ובתקיפות. הכל נוסח. והנוסח נעשה טבע. מידה אנגלית. אי אפשר לומר עד כאן נוסח ומכאן ואילך אופי.
בנוסח־שררה נהג בו אדאמס. קר, יהיר, בת־שחוק אירונית על פניו כאדם הנהנה משררות. תיפלות, אמר אפרים בלבו. את גבורתו הצניע, ושררתו בילבלה את דעתו.
מן הסתם עדיין לא הספיק לסגל לעצמו את אדישות־השררה הצוננת, הנראית להדיוטות כתוקף־ עליון.
“אינני יכול לעזור לך, ידידי, אני מצטער מאוד.”
“יכול להיות שלא פניתי לכתובת הנכונה, מייג’ור אדאמס, אבל בדבר אחד אני בטוח, שאתה תדע לתת לי את הכתובת הנכונה. רק אמור לי את שמו של האדם הזכאי להחליט בדבר. אני אגש אליו.”
“אני כבר התייעצתי עם האדם הזה, אמר אדאמס, הוא עומד לפניך. והוא אמר לי שדרך היושר היא גם הדרך הטובה ביותר לשמור על ידידים ישנים…”
אפרים הבין את הרמז. אל ינסה לנצל ידידות למטרותיו. הרגיש את עצמו כגנב שנתפס במחתרת.
“עבודות גדולות צריכות להיעשות בארץ. כבישים, מסילות־ברזל, בניינים. אתה רוצה שניתן עבודה ליהודים במקום להביא פועלים ממצרים. אך שכרם של הפועלים היהודים גבוה, ועובדה זו עשויה לצמצם את היקף הפעולה שלנו…” הסביר אדאמס.
“מן הסתם צריך לשלם איזה מחיר כדי לקיים את הצהרת בלפור. עבודה ציבורית ליהודים, פירושה עליה. עליה פירושה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. יתר על כן, יהודים משלמים מסים יותר מערבים, וזכותם לתבוע שהשלטונות יעסיקו פועלים יהודים בהתאם לחלקם בהכנסות הממשלה…”
“זה רעיון מסוכן. אי אפשר לבחון כל פרוטה מהיכן היא באה ולאן היא הולכת. אם נעשה כך נרחיב את הקרע בין שני העמים. וכן, עבודת היהודים גרועה משל הערבים.”
“לכך אני מוכן לערוב.”
"איך אתה יכול! שנינו עוסקים בכלכלה ולא בפוליטיקה. נניח שקבוצת בעלי הון הפקידה בידך את הונה, ומבקשת שתקח לך קבלן. האם לא היית מוסר את העבודה לקבלן שהגיש הצעה טובה ביותר וזולה ביותר? אף אני כך. אני לוקח את כספי התושבים והממשלה הבריטית. אני אחראי בפניהם. עלי לתת את העבודה לקבלן בעל ההצעה הטובה יותר והזולה ביותר…
“אני מצטער שהטרדתי אותך,” אמר אפרים.
“לא ידעתי שיש אצלכם כל כך הרבה מוסדות המטפלים בעבודות ציבוריות…” אמר אדאמס לבסוף.
כשיצא קרא דרור לרוגזו. לא זו בלבד שהעלה חרס בידו אלא גם השפיל את כבודו. כמין שתדלן־חובב בא אליו.
כשיצא מבית הממשלה רשם בפנקסו את תוכן השיחה. אפשר יצטרך לה ביום מן הימים. לאחר כך הלך ליעל.
ה
שוער בית היתומים פתח את השער בזהירות, הציץ בו בחשד, הוליכו במסדרון ארוך ופתח לפניו דלת החדר. לחינם התרגש. יעל לא היתה שם. ישב והמתין לה.
חדר ארוך. מַכתבה כהה, תמונות אישים בלתי ידועים, ארון ספרים, דלתות זכוכית. מבעד לחלון נראית חצר ריקה. חומת גדר. כבסים מתנפנפים, מנגד חלון פתוח, אשה במטבח. מולחת וטועמת. מזדקפת ומורידה תבלין ממדף גבוה, בוזקת בוחשת וטועמת. איזה דיקדוק בטעם־המאכל. למצוא חן בעיני הבעל, להכין מאכלי תאוה לילדיה. פִשְטָם של חיים. אושר במלח ופלפל. אדם שלעולם יש צורך בו. יעל לא תבוא על סיפוקה בכך. קלה היא זו בעיניה להיות אשת־בית, אשת־אור. רצונה לפרוש את חסותה על הזקוקים לה להצלת נפשם. תנו לה יתומים לטיפול, בחורים תועי־דרך, צאן־קדשים, בני “הברית”. חזונה להיות חלום הנזירים.
אשה, עבת רגליים, בשביס לראש קטן, נכנסה והציצה בו בקפדה. כשאמר לה מה רצונו, האירה אליו פנים.
“אתה הבחור שהיה בצרפת?”
“כן”
“שמעתי עליך הרבה,” אמרה והלכה לה.
קול אשה חדגוני, בלתי מרוצה, הגיע מהחדר הסמוך.
הרגיש צער ועלבון שאשה זקנה ומכוערת זו, דיוקן צר־עין, היא אשת סודה של יעל, לספר לה על אהובה, ולהתפאר לפניה בסגולותיו. או שמא, עד כדי כך הציקו לה בשאלות שהסגירה אותו לסקרנותן, בדוּי ולא אהוב, עדות מרוחקת, סוד בלי יסוד, מעשיה סתם.
עלו לפניו זכרונות צפופים מימי הילדות, כחדר קטן שנתקהלו בו רבים מדי ואין איש רואה את חברו.
בשיעור התנכ, יעל תולה עיניה ב“זקן”, אחוזת־קסם ונרגשת. ה“זקן” מתלהב. נואם לכיתה הקטנה כמו באסיפת עם. בשעת קבלת תעודתה יעל משפילה עיניה להעלים גאוותה. תעודת המצטיינת. “גרושביץ, גם תעודתך טובה מאוד, אבל הציון בהתנהגות, שקידה ונקיון”… עיניים גדולות בולעות את דברי הנזיר במִרסַבָה, ובחלון נשקף מִדְבָר, מקומט כמוח האדם, כתבְנית החרסינה מחדר הטבע. שיעורים בטבע. כל שיעור הוא חג קטן בחיים החדגוניים. פוחלצים בארון, שלד בפינה. “זה כל האדם”. יעל לידו. מַשרה רצינות. חולצת אותו מן הקונדסיות וממעשי־ליצנות. בנשפי חנוכה ופורים היא מדקלמת. “דרכי נפשי עוז”. “דור אחרון לשיעבוד, וראשון לגאולה אנ–חנו”. “הננו ועלינו. הרה!” בהפסקות – שיחות לרוב על “התוכן האמיתי של החיים”. כנגד “ההתפארות והרברבנות וחיי־ראוה.” וב“ברית” עיניה דומעות בהתלהבות ההסכמה לדבריו. ונשיקת־אחות ליד הרכבת לקושטא, כפרידה מאדם ההולך לשדה־קרב.
צלצול פעמון. דלתות נפתחות ברעש ורגליים שועטות במסדרון, המולת־צחוק משסעת את הדממה.
צעדים קרבו לדלת. התרגשות מבלי־משים. צריך היה לגשת אל הפתח. הנה תפתח את הדלת, ויצטרך ללכת לקראתה, ומחזה התרגשות יצמח כמו מאליו. בכל כגון זה עליו להיות במאי לעצמו. נשים מחוננות בחוש לכך, שלא במתכוון. מאוחר.
ידה הלבנה והרזה לא זזה מן הידית של הדלת. נעליים גבוהות. שמלה לבנה. שיער חלק מבהיק מהודק, כמטפחת שחורה. עיניים גדולות, מאירות, לחות.
קם. היא לא משה ממקומה. חייכה בהושטת־יד, בראש מושפל. שביל לבן מבריק, ישר כסרגל.
קולו צרוד. “שלום, יעל!… באתי לירושלים… החלטתי לנצל את ההזדמנות…”
“אני שמחה כל כך שבאת… לא נשתנית…”
לא נשתנית, כלומר עדיין אינך יכול לבוא פשוט בלי אמתלאות. ואלו היא. “אני שמחה כל כך שבאת.” באמת פשוט. לבבי. לא יעלי.
שמטה ידה. “הרבה זמן אתה כאן?”
“היכן? בירושלים? מאמש.”
“לא, בארץ.”
“לא הרבה זמן.”
“בשיעורים של אוורבוך הרגעים נדמו כשעות ובשיעורים של הזקן השעות כרגעים.”
חייך. אינו דומה זמן האוהבים לזמן האדישים.
“כיון שהייתי טרוד מאוד בזמן הזה עבר חיש מהר. אגב, פגשתי את אוורבוך ברחוב. כמה נשתנה האיש…”
“מה קרה לנימוסים שלי. אני מחזיקה אורח בפתח ואינני מזמינה אותו לשבת.. גם אני נשתניתי.”
“כלל וכלל לא. את נראית כמו ביום שנפרדנו.”
“נראית…” אמרה סתומות.
ומה שלומך בכלל לא אמרת לי…"
“ואתה אמרת?.. על כל פנים, בוא נלך מכאן, עוד מעט ייכנסו הנה אנשים. יש לך פנאי?”
“הוא אשר רציתי לשאול אותך.”
“אני? אני יכולה לקחת לי חופשה קטנה… אם…”
“לי יש פנאי. כבר סיימתי את כל ענייני. נזדרזתי לחסל את עסקי, כדי יהיה לנו זמן בשבילנו,” הסביר באדיבות.
“זה יפה מאוד מצדך.”
הלכו למסדרון. ילדים, רצים בצהלה, נתקהלו מסביבה בהתרפקות. והיא להם בלטיפות. הסתכל בה כשהיא בתוכם. יתומים, ואין סימן לצער בפניהם. היא לבדה נראית כיתומה, הזקוקה לחסדם.
“ומה שלום אמך?”
“תודה, בסדר.”
“שנים לא ראיתי אותה. אומרים שנעשתה צעירה.”
“משנה לשנה. והוריך?”
“ברוך השם.”
“שמעת מה קרה אצלנו שלשום?” אמרה לאחר שתיקה ממושכת, “חייל אחד מהגדוד העברי נסע למצרים ואבדו עקבותיו. אשתו מתה ברעב והשאירה שני יתומים. הביאו אותם אלינו. ילדים נחמדים. אחד שמו משה והקטן נפתלי. לפני ימים אחדים בא חייל ושאל אם יש אצלנו ילדים של אילזרוף. כשאמרנו לו כן הוא פרץ בבכי כתינוק. הוא אבא. היה בטוח שמתו בימי הרעב. אל תצחק עלי אבל גם אני בכיתי מרוב התרגשות…”
“אינני צוחק.”
“מקרה כזה אדם זוכה לראות רק לעתים רחוקות מאוד. תאר לך, יתומים מוצאים את אביהם חי. סבלת פעם רעב?”
“לצערי, לא.”
“למה לצערך?”
“עד שאדם איננו סובל רעב אין לו מושג…”
“עודך עוסק בנסיונות? צוֹבר חוויות?”
“חס וחלילה. אבל רעב זה משהו אחר…”
“נאכל משהו?” הציעה.
“ודאי. את אוכלת במסעדה?”
“לפעמים. היום נאכל במסעדה.”
נכנסו למסעדה של פרלמוטר. “המחירים יקרים,” הזהירה אותו.
“ידי משגת.”
“התעשרת?”
“אינך יודעת מה אני עושה?”
“לא סיפרת לי.”
סיפר לה. צחקה. “ידעתי. אתה חושב שאינני קוראה עתונים?”
“אם כן, למה שאלת?”
“רציתי לשמוע איך תספר. אינך גאוותן. או אולי נעשית פיקח יותר.”
“אז לא הייתי פיקח?”
“היו פקחים ממך. אבל אתה היית ישר מהם. אף פעם לא ידעת להעמיד פנים.”
“באמת?”
“שמעת על צוונגר? נעשה סוחר גדול באלכסנדריה. נשא אשה מצריה. נוסע למונטה קרלו ומשחק קלפים.”
“מנין לך מה שנעשה באלכסנדריה?”
“ירושלים עיירה קטנה. אתה זוכר איך היינו מלגלגלים פעם על קרתנות… נדמה היה לנו שאנחנו, ביפו, בירת העולם… אני חושבת שכל קרתן מלגלג על קרתנים.. אנשי כרך אמיתיים מקנאים בהם. היית גם בפאריס וגם בלונדון?”
“כן.”
“ראית עולם. רבים אינם חוזרים. למה אתה שותק? ספר…”
כשסיפר צדו עיניה הגדולות את המלים מעל שפתיו. העור מתחת עיניה שקוע ורפה. משוה לעינה עייפות וספקנות. זה מה שיש לך לספר? מלחמה היתה בעולם. סבלת פעם רעב?
“למה השתתקת פתאום?”
“כל הזמן אני מדבר על עצמי.”
“לא סיפרת שום דבר על הלימודים.”
“מה יש לספר? אספתי ידיעות. עדיין אינני יודע אם אוכל להשתמש בהן.”
“בנות בעלי הבתים רוצות להתחתן עם דוקטוירים.”
“לשם כך לא היה כדאי המאמץ.”
“יש כאן כמה יפהפיות, באמת.”
“עדיין לא סיפרת שום דבר על עצמך.”
“סיפור פשוט. הלכתי לכינרת, חליתי בקדחת. נחלשתי. שלחו אותי לצפת. בא אבא ולקח אותי הביתה. פרצה המלחמה. מאז הגירוש אני עובדת כאן.”
“והעבודה?”
“מהעבודה אני שבעת רצון… מאוד…”
“זה טוב.”
“אדם מאושר שיכול הוא לעזור… מרגיש שצריכים לו… פעם שוחחנו על זה…”
“את זוכרת את שכטר?”
“ודאי שאני זוכרת. הוא עכשיו בדגניה השנייה.”
“לא עזב את החקלאות…”
בא המלצר הרכין ראשו באדיבות ושאל מה רצונם. הזמין עוף ויין, והציץ בדאגה על טבלת המחירים.
לאחר הארוחה רצתה לשלם. משכורתה מרובה משלו והוצאותיה מועטות. סירב. הוא הזמין אותה.
“עד כדי כך אתה מייחס ערך לכסף?”
“אם כך – חצי חצי.”
“אה, בבקשה, בלי קטנוניות….”
כשיצאו שוחחו על אראלה ליפשיץ. יש לה בעל שני, ושוֹטה זה מאמין שהוא מאושר. כל פעם שהשיחה מגיעה למבוי סתום, הרהר, הם מוציאים מגנזי הזכרונות חבר מימי הילדות. אין ברירה אלא לקרוא לעבר שיבוא לגשר בין שני קטעי הווה שאין להם עתיד.
טיילו לאורך חומת העיר העתיקה ועלו להר ציון. שמש הצהריים ניצנצה בחלונות הבתים ובצלבי המתכת על ראשי הכנסיות. נכנסו בשער ציון, עלו על החומה, והשקיפו על העיר החדשה. אור־שמש ניתז מעיני יעל העגולות ככיפה של כנסייה. תמה מה היתה אומרת אילו שמעה פרשת מרתה.
כשהלכו בסמטאות העיר העתיקה נתחככו זה בזו מחמת הדוחק. הרתיע עצמו מאצלה בזהירות, שלא להעליב. נכמרו רחמיו עליה. צניעותה ואצילותה, כילדות יחפות אלה, המתפלשות בעפר, מנוּולות בעניותן, וחן יהודי־עתיק בעיניהן הפקחיות כפרח באשפה.
כשיצאו בשער יפו ירדה השמש ושפכה אור אדמדם על הרי ירושלים.
“איזה יופי!” קראה יעל.
כשהרחוב נתעטף באפלוית דיברו על עניניהם. לא הבוּשה עיכבה באור יום אלא ירושלים. זו סגולתה, שהיא מלאה מקומות של הלך־נפש. מושכי־עיניים, כובשי־הלב, המבטלים ענייני האדם וממעטים דמותם. אדם אינו יכול למצוא את עצמו אלא בתוך חדרו, או בחשיכה. המהלך בכפר בין העצים, מוצא שם את שמחותיו ויגונותיו. המהלך בתל־אביב, בין אנשים כצורתו ובלבושו, אינו מסיח דעת מעצמו. ירושלים לוקחת הכל לעצמה. אדם בחוץ אינו פנוי לדאגותיו ושמחותיו. הוא רואה אנשים שונים כל כך זה מזה, שבעצם היותם גורמים לו קטנות המוחין. ערב־רב בירושלים. המון אדם. שבעים לשונות. זה בצד זה הולכים יקירי־קרת ונטורי־קרת. יהודים, מוסלמים ונוצרים; נזירים קתולים, פרוטסטנטים, פרבוסלבים לכיתותיהם; שועים ופשוטים וסתם־עם; בני כל הלאומים; חיילים אנגלים, הודים ואוסטרליים; פועלים, צורפים, אמנים משוריים מורים ותלמידים, מלומדים, גנבי כיס…
והכל מהלכים בין בתים בנויים בשבעים סגנונות של שבעים דורות, ומראש כל חומה נשקפים תפארת וחורבן, ועל ההרים מרחפת רוח אברהם־יצחק־יעקב־דוד־שלמה־מלכים־חשמונאים־פרושים־צדוקים ־חכמים. מעמסה כבדה על נפשו של אדם. רק החשיכה משוה את השונים. וכל הבניינים נעשים גושי אפילה מלאים אור, ואדם פנוי לעצמו.
“כבר שעות אנחנו מטיילים. לא הרגשתי שהזמן עבר…”
“כמו בשיעורים של הזקן.”
“מי אמר לך היכן אני עובדת?”
“פגשתי חברים ונתנו לי את הכתובת.”
“מזמן נודע לך?”
“מזמן, אבל לא היה לי זמן לבוא לירושלים.”
“לונדון קרובה ליפו מירושלים?”
“מאין את יודעת שנסעתי ללונדון?”
“אמרתי לך, אני קוראה עתונים.”
“נסעתי לפגישה. חושבים אצלנו על תנועה עולמית. מפלגה איננה יכולה להתקיים בלי קשר עם הגולה. יש לנו אוהדים רבים. עכשיו חולמים על ועידה כללית באירופה…”
“ואתה קושר הקשרים?”
“מגוחך לקרוא לזה כך. אבל בהיותי בחוץ לארץ נתיידדתי עם כמה אנשים באנגליה, בגליציה וגם בפולין.”
“וברוסיה?”
“לא זכיתי.”
“למה לא ענית לי על מכתבי?” שאל לפתע.
“האם היה הכרח בדבר?”
“מה פירוש הכרח?”
“הכרח זו הרגשה כזו…”
“לאחר שחדלת לכתוב, לא ידעתי מה נשמע בארץ ישראל. אמי כתבה רק מה שנשמע בבית.”
“וחברים לא כתבו?”
“לעתים רחוקות. ומה שכתבו אפשר היה להדפיס בעתונים.”
“גם את מכתביך אפשר היה לשלוח למערכת, בלי לפתוח…”
“למה את אומרת כך?”
“מפני שאני חושבת כך…” צחקה קלות, וקולה רעד. “עברו שנים… אפרים… מה שנולד במזל־טב, אין צורך לטפח… המכתבים יוצרים רציפות…. כשקראתי את מכתביך חדלתי להיות בטוחה אם יש צורך בכך…”
“למה?”
“אתה כועס כאילו האשמתי אותך במשהו… אינני מאשימה… זו היתה ההרגשה שלי… אתה לא כתבת שום דבר ש… אבל… אפרים, אני הרי מכירה אותך… אתה הרי מסוגל לעשות ההפך ממה שלבך אומר לך, ובלבד שלא תתן יסוד להאשים את עצמך באי־יציבות או אי־עקיבות… רציתי לחסוך לך את אי־הנעימות… אין צורך בהתחייבויות. אתה זוכר את הדברים של שכטר בפגישה אצל פרלמן? בנעוריו, אדם ישר חותם על שטרות וכל ימיו הוא פורע אותם. אתה זוכר? הנעורים הם כיבוש, הבגרות היא פשרה… הוא היה בהיר־מחשבה… הוא ידע שכעבור כמה שנים לא נהיה מסוגלים למעשה־הטירוף הגדול… אבל לא על זה רציתי לדבר… לא רציתי שה–ידידות בינינו תהיה כזו…”
“אה, יעל. תמיד את רוצה להיות חכמה יותר מדי. מה את חושבת, אני תינוק שאיננו יודע מה שהוא רוצה?”
“לא תינוק, אבל… על כל פנים, כשנתתי לך הזדמנות נמלטת על נפשך…”
“למה הארס הזה?”
“ארס? חס וחלילה. אינך מבין אותי בכלל, אפרים. אני השתניתי מאוד.”
“למה לא כתבת לי זאת? למה לא נתת לי אפשרות להוכיח את ההיפך?…”
“אמרתי לך, לא היתה לי הרגשה שאיכפת לך…”
“אני רואה שהמכתבים שלי הכעיסו אותך…”
“הכעיסו? לא. אבל להגיד את האמת, אף פעם לא הרגשתי בהם אפילו קצת מהמבוכה של אדם ש…”
“מבוכה?..”
“חשוֹב רגע, מה היה המשפט הראשון בכל מכתביך, אפילו שנה לאחר שחדלתי לכתוב לך?”
“אינני יכול להיזכר.”
“שוב אבד מכתבך…”
“מה רע בזה?”
"רע? הוי, אפרים, מימיך לא אהבת. אף רגע לא עלה על דעתך שחדלתי לכתוב לך. היית בטוח שהמכתבים אבדו… אף פעם לא הציק לך הספק, שמא אני… פתאום, אני זוכרת, עלה על דעתי רעיון מוזר. תסלח לי… על כל פנים כך היה נדמה לי… אתה, פשוט, מתוך הכרה… ביטוי מצחיק בשביל… אתה בחרת בדרך, עם כל הנוף מסביב… גם אני הייתי שם…
“יעל, איזה מין דיבורים?”
“דוקא כשקראתי את מכתביך התחזקתי בדעתי. הם היו כל כך שלמים. אתה אינך יודע לתאר נוף בלי לבטא את השקפותיך… המכתב שלך על הקרקס, אתה זוכר? איזה תיאור, אוטוביוגרפיה, צהלת ההמון, בעצם ימי המלחמה, התנוונות הפחד… אני זוכרת כל מלה… ופתאום חשבתי. איזה אדם מפחיד. אתה ושכטר. כל אחד בצורה אחרת. קובלסקי אחר. לא, קובלסקי כמוכם, הוא מסוגל לעשות שגיאות… הוא קצת מבולבל בפנים. הוא מסוגל להתאהב באשה סתם מפני שהיא רכה ונשית… הוא מסוגל להיכנס לסן־שפל, אתה זוכר את המכתב על סן־שפל, להתפעל כנער ולא לחשוב, איך כתבת שם, על הטכניקה הכנסייתית של הדהמה והפחדה וביטול ערך האדם…”
“נדמה לך שאת מכירה אותי,” אמר לאחר זמן.
“אה, כמה אני מכירה אותך… לא מזמן חשבתי עליך. היה אצלי שכטר. אגב, הוא החליף את שמו לבשן. גם את השפם הוריד. את הצלקת כמעט שאי אפשר לראות כבר…”
“איזו צלקת?”
“יש לו צלקת ממכת חרב… פעם היה גאה עליה כמו ילד. אבל עכשיו… נעמי עזבה אותו. נסעה לחוץ לארץ. לא מזמן.”
“מהו עכשיו, שומר או רועה צאן?”
“על ידידך הטוב ביותר אתה שואל אותי?”
“עדיין לא ראיתי אותו.”
“לא שומר ולא רועה צאן. מגדל ירקות. עבודת נשים, אמר בהלצה. הוא נפלא, שכטר. יש בו משהו… אבל גם כן נורא, כמוך. הוא התקיף אותי שאני עוסקת בפילנטרופיה. מושגי צדק אינפנטיליים, הוא אמר. ערב שלם ישב ודיבר על גורדון. בעצם, הוא כמעט שלא דיבר, אבל כשדיבר… אנשים בעלי־מסקנות. כמה אני מקנאה בכם. אבל שכטר נעשה צנוע יותר… אינננו דומה עוד לבחור שבא לגמנסיה עם החרב, אתה זוכר, בלבוש ערבי. אילו יכול, היה נהפך לעשב…”
“אני זוכר שלא היית מדברת עליו כך…”
“זה היה בזמן שהאמנתי בשדים ורוחות…”
“ועכשיו אינך מאמינה?”
“בשדים ורוחות?”
“לא, במה שהאמנת אז?”
“ילדים היינו.”
“הכל היה מעשי־ילדות?”
“לא אמרתי.”
“אלא מה? אינך מאמינה עוד ב…”
“אני מאמינה שאתם הולכים בדרך טובה. מה בכך? אני איני מתלהבת. ראיתי הרבה אנשים שדיברו גבוהה גבוהה והתנהגו כ…”
“אולי את מתכוונת לשנינו?”
“אתה? מה פתאום אתה? אחרים. אילו ראית כאן את הבחורות העלובות, התופרות ומבשלות לחבריהן, חולמות על חרישה בשוורים, ובינתים חיות כמו כל עקרת בית; עניינים קטנים ורכילות. אבל אין להן אפילו מעט האושר שיש לעקרת בית. מפני שאינן נשואות…”
לפתע עמדה, נשענה אל חומת גדר. “כאן אני גרה. אם אתה רוצה, אתה יכול לעלות אל חדרי, אכין לך ארוחת ערב.”
“לא הרגשתי שבאנו לרחוב ממילא.”
“הרבה דברים אינך מרגיש, ופתאום אתה מוצא את עצמך עומד במקום שלא רצית.”
“אמרתי שאינני רוצה?”
“סתם אמרתי אתה, לא התכוונתי אליך. בדרך כלל. על כל פנים אם תעלה למעלה ואכין לך ארוחת ערב תהיה לי הרגשה של עקרת בית, שפעם־פעם, לפנים, כמו שאתה אומר, כשהאמנתי בשדים ורוחות, חשבתי אותה לדבר בזוי…”
“ומה יאמר גרשנזון, כשיראה שאת מזמינה בחורים לחדרך. לא יגרשך מהדירה?”
“גרשנזון זו אמי.”
“אמך!”
“אחותי ואבי נשארו בתל־אביב, אמי ואני עברנו לירושלים…”
“אני מצטער…”
“למה? מנין היה לך לדעת?”
“מי יכול היה לשער?”
נזכר, בית אביה. שקט־תמיד בחדרים הגדולים. רוך־קטיפה לקול האם. חיוך אדיב על פני האב. אין מרים קול. אף הילדות משחקות בלי להקים רעש.
“הם חיכו עד שאתבגר, ונפרדו.”
“ואמך לא איכפת לה שבאים בחורים?”
“אמי, איננה אומרת לי מה לעשות.”
“מכירה בכך שיש לה בת בוגרת?”
“בוגרת? היא חושבת שאני מזקינה…”
“ותעשי לי ארוחה כמו שאני אוהב?”
“אין אצלי פיסטוק חלבי. בוא נלך לחנות של סעיד חמדן.”
“יש לך זכרון טוב.”
“זכרון טוב? אתה חושב שמאז אני זוכרת? משלשום…”
“מה היה שלשום?”
“שום דבר. שלשום נזכרתי בך…”
ו
כשנכנסה לחנות הביט בה החנווני בעיניים מעריצות, שמנוניות ואדומות. כשדיברה, שיפשף את ידיו בהנאה, לפני כרסו העצומה. השליך את הפיסטוקים לעתון שעל כף המאזניים והטיל בהם מבט כמבקש להכבידם. חטף את העתון, גילגלוֹ על תוֹכנוֹ, והגיש לה בחגיגיות. “מה עוד?” רשם את קניותיה בפנקסו, מתוך רשלנות. עסק לא־נעים בין ידידים.
כשיצאו נטל את החבילה מידה, מעשה גבר המלוה את אשתו לשוק. אף היא מן הסתם הרהרה בזאת וליכסנה אליו מבט מבויש.
“מכיון שראית את סעיד חמדן, תוכל להבין איזה מין חיים יש לי.”
“וביפו לא חיינו בין ערבים?”
“לא איכפת לי לחיות בן ערבים. איכפת לי איך. כשנעלה למעלה אספר לך דבר מעניין. מעניין? בעיניך זה ודאי יהיה מגוחך..”
“אני?”
“אתה. אתה כל כך רחוק מכל זה… אינני יודעת אם אתה מסוגל להבין… אני מתארת לי שמימיך לא דיברת שתי מלים עם בן אדם כמו האדון פורמן…”
“מי זה האדון פורמן?”
“הכל אספר לך. אם תרצה ואם לא תרצה…”
בחצר ריח אשפה ושופכין. עצר את נשימתו עד שהגיע לקומה השנייה. מפתח שיקשק במנעול. פרוזדור חשוך נפער לעיניו.
“מי שם?” נשמע קול חלוש מבפנים.
“זו אני.”
נטלה מידו את החבילה. “חכה, אאיר לך.” כשנכנסה נשמע קול נפץ קלוש. אור גפרור דל נזרק על גבי יד רזה וקמוטה, ופנים מצומקות. עצמות הלחיים המשופות הטילו צללים על ארובות העיניים. השלהבת דעכה. דמות כהה עמדה בעלטה והמתינה להם. גפרור שני. עתה הוארו פני יעל, אדמומיים, כנעורים לחיים. הדליקה מנורת נפט וכיסתה את השלהבת באגס זכוכית.
“היכנס, אפרים, אני אאיר לפניך.”
האור שט על פני הרהיטים הישנים, פליטת בית ברגמן הנגלים ואובדים בעלטה כחזיונות שלא־מכאן.
בעבוֹר המנורה על פני האשה העומדת בפרוזדור הושלך לפתע אור אכזרי על פניה הזקנים העגומים. הגברת ברגמן! נזכר את הימים ההם, אשה יפת־עיניים, נעימה. חשש להביט בה, למענה ביקש להעלים עין ממנה, כאדם המשתדל שלא לראות את חברו בקלונו.
“הרי זה גרושביץ,” נשמע לפתע קול יבש, אדיש, סר־גוון. האור שנגה עליהם פתאום ממנורתה של יעל הטיל עליהם חובת דיבור.
“שלום הגברת…”
“כמה אתה דומה לאמא שלך. ואני הייתי בטוחה שאתה דומה לאבא.” הושיטה לו יד קטנה ויבשה והלכה לה לתוך החדר האפל.
המנורה בידי יעל הטילה זוהר בשערות מרדניות שיצאו ממסגרת שערה הסרוק למשעי. בדירה הקודרת, במחיצת האם הדועכת, הבהיק אורה. כל כך נידכדך למראה עוֹניה בבית הזה שחיוכה היה לו מקור־נחמה.
בחדרה – ריח צפורנים ונפטלין, ספרים, מפה לבנה. הדליקה מנורה גדולה, עששית ירוקה, אור מאופק.
“ועכשיו תנוח קצת. ואני אלך להכין אוכל.”
בכיסא הקש המחורר ישב והביט סביבו. מיטה צרה, כיסוי לבן, כר גבוה בתבנית־מצבה. שולחן שלוש־רגל. ארון ספרים קטן. צנצנת פרחים בצלחת. כל כתבי חיים נחמן ביאליק. “האדמה”. מאסף. תצלום המחזור, בתוך מסגרת, פרצופי המורים גדולים וברורים. פרצופי התלמידים מוקטנים וכמעט אין להבחין בין זה לזה. ובכל זאת יודע הוא היכן הוא והיכן היא. אצלו מונח התצלום מתחת לספרים. לא עלה כלל בדעתו להציגו לראוה. ימי הגמנסיה הם לו פתח תקופה, ולה – סוף תקופה.
פרשה מפה לבנה על גבי השולחן. בתנועות מתונות וחגיגיות. הסלט היה חריף ומגרה. דג מלוח, “מזון לפועלים”.
“יופי של סלט.”
“אמור עוד מחמאות, בעלת הבית אוהבת מחמאות…”
“אני מדבר ברצינות…”
“בפעם ראשונה שקיבלתי מחמאה על תבשיל שבישלתי הייתי מאושרת…”
אגב אכילת הפיסטוקים שוחחו על ידידים ישנים, ולא בשביל לצאת מאיזה מבוך. בין פיסטוק לפיסטוק נעלמו שבע השנים. דיברו רכילות בהתלהבות. כיון שסיימו הוציאה את הכלים למטבח.
“מה החפזון הזה?”
“אינני אוהבת כלים בלתי רחוצים. כל דבר שמשליכים אותו לאחר השימוש ככלי אין חפץ בו מעורר בי עצבות. מוזר, לא? כשזורקים אפר סיגריות לכלי אוכל מלוכלכים יש להם בעיני מראה של חורבה…”
הטיל את האפר לתוך המאפרה. מעשה־עוֹרמה מעודן. רמזיה הרחיקו לכת מזה. צימצם את דבריה לפרט קטן כדי לפטור עצמו משאלה גדולה, משוועת־נפש.
“אם לא איכפת לך אני אלך עכשיו לרחוץ את הכלים, או כפי שאמר אברהמסון, להדיח. אינני דקדקנית כל כך, אבל איני אוהבת להיות בעלת חוב. הכלים המלוכלכים במטבח הם אצלי כבעלי חוב טרדניים. אתה ממהר?”
"למה לך לגור במלון? יכול אתה לגור כאן. חבל על הכסף. יש לי מיטה מתקפלת… הציצה בו במבוכה. “אפשר לסדר לך מקום במטבח… יש לנו מטבח גדול…”
“החפצים שלי כבר מונחים שם…”
“אל תחשוב שלקחתי צמר מפני שחבל לי על כל רגע…” אמרה כשלקחה סריגתה וישבה לסרוג.
“נזכרת בחוג הדרמתי?”
“למה?”
“אינך זוכרת הפזמון של בן־עמרם: עשו משהו בידיים, והדברים ייצאו מפיכם טבעיים.”
“אתה חושב שאני זקוקה לזה?”
"לא, סתם נזכרתי…”
“ואני נזכרתי שהיית צריך להוליך אותי ביד והתביישת…”
מכיון שנתנה עיניה במלאכתה העז להשליך מבט על גופה. נעליים חומות, גבוהות, נמוכות־עקב, ביטוי של חומרה להן. השרוכים מצטלבים על גבי כפתורי נחושת כגדר־רשת. גליל העור מטפס על גבי הקרסול, ומטשטש את צורת הרגל. פיסת רגל חשופה בין קצה הגרב המקופלת ושולי השמלה. בשר לבן, חיוור, חסר־אונים. שמלה לבנה ונוקשה, שאינה מתרפקת על חמוקי גוף. מתנים צרים פריכים. כתפיים נטויות לפנים. סנטר חד. פה קטן. ריסי עיניים שחורים ארוכים. מצח שיש. חלקת שיער שחורה.
“הבטחתי לך לספר את פרשת האדון פורמן. זה סיפור עצוב ומצחיק. אני רק חוששת שאתה תבכה במקומות המצחיקים ותצחק במקומות העצובים…”
“עד כדי כך השתנינו…”
“לא, אבל אני בעצמי איני יודעת היכן לבכות והיכן לצחוק. לפעמים, בלילה, אני יושבת לי בחדר הזה, ומקשיבה, ובחוץ שקט מוזר, אפילו בכפר אין שקט כזה… שם גועה פרה. עצים מרשרשים. אבל כאן – דממה גמורה, ממש בית קברות, ואני יושבת לי וחושבת כל מיני דברים. כשהיינו ילדים סיפרו לנו מליצות ישנות וסיפורים ישנים. ועכשיו נדמה לי כאילו נתנו לנו אפשרות לבחור: לחיות לפי המליצות או לפי הסיפורים… והמחשבה הזאת, כמה היא מוזרה. הנה, אתה ושכטר חיים לפי המליצות, ואני, נדמה לי – לפי הסיפורים. הסיפור על האדון פורמן כל כך דומה לאיזה סיפור ישן עד שאני מתחילה לחשוש שיהיה לו גם סוף עצוב עם מוסר השכל. עדיין אינני יודעת איזה. אתה יודע, זה סיפור כזה, כשהמורה קורא אותו הוא מתלבט אם מותר לתת אותו לבני־הנעורים. אבל גם למבוגרים איננו טוב. פשוט מדי ומשעמם ומלא דברי הבל. אתה יודע, זה ממש סיפור מהחיים, כתוב בלי כשרון…”
“האם עודך כותבת סיפורים?”
“מתי כתבתי?”
“אני זוכר שכתבת…”
“זה היה מזמן.”
“והיום?”
“אתה שומע.. כבר אינני כותבת סיפורים, אני משתתפת בהם. לאחר שראית את אמא ואת סעיד חמדן ואת הבית שלנו תבין את הסיפור. הבית הזה הוא רכושה של אמא והוא מקור העוני שלי. עוני, מפני שהיא משלמת מסים ואיננה מקבלת שכר־דירה…”
“אם כן למה איננה מוכרת אותו?”
“אמרתי לך שזה סיפור ישן. אין שואלים שאלות. למה היה האח הבכור כילַי?.. אמא מוכרחה להיות בעלת־בית…”
“אבל בתל־אביב היתה לכם דירה שכורה, נכון?”
“הה, בתל־אביב? בתל־אביב היה אבא, היו ידידים… היתה ציונות… כשעברנו לירושלים הכל נגמר… אמא היתה מוכרחה לקנות בית כדי להיות מכובדת. בתל־אביב היא התעסקה בכל מיני דברים בעל־ביתיים: קונסרבטוריון, חגיגות חנוכה, קבלות פנים לוויצמן, ועד ההורים של הגמנסיה… בירושלים אין לה כלום מלבד הבית… ומיום שהגענו לירושלים היא בילתה את מרבית זמנה אצל סרסורים… לבסוף קנתה את הבית הזה מידי ערבי אחד. את כל כספה הוציאה על תיקונים ושיפורים, אבל הדיירים הישנים סירבו לצאת מהדירה. הם אינם משלמים שכר־דירה והיא אינה יכולה להוציאם. לקרוא למשטרה היא מפחדת. הם מסוגלים לרצוח אותה. בקומה הראשונה גרה משפחה מנוולת, ממש רוצחים.איזה אנשים נוראים! נדמה לי שבעל הבית הקודם מכר אותו כדי להיפטר מהם. העיקר, אנחנו חיות ממשכורתי, ומתוך כך יש בינינו סכסוכים בלתי פוסקים. שלשום התקוטטנו עד שבכיתי ממש. אמא רוצה לצבוע את חזית הבניין ואני איני מסכימה…”
“למה אינך מסכימה?”
“נשקע בחובות. וחוץ מזה, למה?! כדי שתוכל להתפאר באזני שתיים שלוש שכנות איומות שיש לה כסף? פשוט כואב הלב על אמא המסכנה… ראית אותה. ואיזה חיים יש לנו! וכל השכנים יודעים! היא חושבת שאם תלבש שמלה שחורה וחרוזי פנינים מזויפים, ותצבע את חזית הבניין, יקנאו בה בשל עושרה. אני מציעה לה למכור את הבית, והיא – בשום אופן לא! וכאן נכנס לסיפור סעיד חמדן. הוא יודע שאני רוצה למכור את הבית ואמא מסרבת. הוא מחכה לרגע שהיא תיאלץ לעשות זאת תחת לחץ החוב שהיא חייבת לו. מה זה שיך לסעיד חמדן? אינני יודעת בדיוק. על כל פנים, הוא משוגע לקנות את הבית. כאן מתחיל פרק ביניים רומנטי. כשסעיד חמדן היה בחור עני נשתייך הבית לערבי עשיר אחד שקנה את אהובתו של סעיד. העשיר נתרושש וסעיד חמדן נתעשר. מן הסתם רצה לקנות ממנו את הבית שבתוכו שכב עם האשה שהוא אהב. לפעמים נדמה לי שהבית מלא רוחות של שנאה וקנאה. קודם אמרתי לך שלפנים האמנתי בשדים ורוחות והיום לא. שיקרתי לך. לפנים לא האמנתי, אבל היום אינני יודעת אם אינני מאמינה.”
“אני מאמין שאם חיים בין רוחות נהפכים במשך הזמן לשדים…”
“רק תכונה שדית אחת יש לי. אני יכולה לפשוט צורה וללבוש צורה. לפעמים אני סעיד חמדן ולפעמים אני אמא שלי. את שניהם אני מבינה. ולכן אני תמיד מוותרת. האמן לי, אין לאדם שום הנאה מזה שהוא שד…” אמרה וצחקה.
הביט בה בסקרנות. עיניה הבריקו באור הירקרק של המנורה.
“מה אתה מביט בי? מחפש את הקרניים? אתה זוכר את הציורים בכיתה בי”ת? משה רבנו עם קרניים. מפני שכתוב: קרן אור פניו… על כל פנים, כשסעיד חמדן רצה לקנות את הבית באה אמא, ובעל הבית מכר לה. סעיד חמדן עשה מהומה גדולה והסית את הצעירים כנגד בעל־הבית שמכר בית ליהודים ופעם אחת תפסו את בעל הבית והיכו אותו מכות רצח. סעיד חמדן ביקש מאמא שתמכור לו את הבית והיא סירבה, עד שלא יהיה לה בית אחר. ובית אחר לא יהיה לה מפני שאין כסף. מה שתקבל במחיר הבית הזה כבר שייך לנושים. ובעיקר לסעיד חמדן, שמוכר לנו בהקפה. ראית באיזו הנאה הוא נתן לי את הפיסטוקים… לא בגלל עיני היפות. כל כיכר לחם שהוא נותן לי עוקרת לבינה מביתנו ומניחה אותה על האצטבה בחנותו. יש לו סבלנות. במשך הזמן נהיה חייבים לו כסף כמחיר הבית. כשאני משלמת לו במזומנים הוא כועס כאילו אני מרמה אותו. מה אני עושה? אני קונה בהקפה וחוסכת את הכסף בבנק… לפעמים נדמה לי שאני מרמה את אמי המסכנה… אני ממש חותרת תחתיה ומפילה עליה את הבית. בית־הכבוד…" – אמרה וצחקה בכאב. – “עוד מעט יהיה נדמה לך שאני רוצה לעורר רחמים…”
“חס וחלילה.”
“אתה יכול לרחם, כל זמן שאמא איננה רואה זאת. אני מספרת לך הכל כדי שתראה איך החיים מתנהלים קצת אחרת מכפי שרצינו, לפני שתאמר עלי שאני רואה חיים בירושלים במקום להימצא על יד שכטר ו…”
“אני? מה פתאום?”
“בסתר לבך אתה גם כן חושב כמו שכטר, שאני התכחשתי… ל…”
“אני על כל פנים אינני מרגיש את עצמי רשאי לומר זאת..”
“אתה? ודאי!… לא רק רשאי… חייב…”
“טעות…”
“אני מכירה אותך היטב… אבל עדיין לא סיפרתי לך על האדון פורמן. כאן הוא נכנס לסיפור. כשתצא תראה בית יפה ממול. הבית הזה שייך לאדון פורמן. האדון פורמן הוא יהודי בן ארבעים וחמש שיש לו בתים בירושלים כמניין הנשים שהיו נשואות לו. עכשיו הוא רוצה לשאת את הששית. וזו אני… הזהרתי אותך שזה סיפור מלא דברי הבל. מה אני אומרת על ההצעה של האדון פורמן ודאי לא איכפת לך. הרי אתה יודע. הוא בדיוק בשבילי. חשוב דעתה של אמא. כאן הסיפור שונה קצת מהסיפור המקורי. היא איננה חושבת שאני עושה לה עוול בכך שאני מוותרת על שק מלא כסף. היא בטוחה שאני עושה עוול לעצמי. עד כדי כך הגעתי. בעיניה אני בתולה זקנה המחכה לחתן. עכשיו היא יושבת בחדרה ומקשיבה לשיחתנו. היא ודאי כועסת עלי שאני מדברת כך על האדון פורמן. אדם מנומס כל כך. אגב, אמא קוראת לו אדון גם כשאנחנו משוחחות בינינו לבין עצמנו. עשיתי לו עוול כשאמרתי שק מלא כסף. גופו איננו דומה לשק וראשו איננו כסף. הוא גבר יפה תואר. לפני זמן מה נתגרש מבתו היפה של סוחר נעליים חיפאי מפני שהתנגדה לכך שיחזיק פילגש בבירוּת. אבל עכשיו הוא החליט לשאת אשה חדשה לגמרי. רצינית. כמובן, לא יותר מדי זקנה. הוא כבר עייף כנראה מחמת רדיפה אחרי תענוגות אסורים. הוא רוצה חיים הגונים, כיאות לאדם בגילו, מנכבדי העיר. כשאוסישקין בא לירושלים גם הוא נסע למוצא לקבל את פניו… הוא צריך אשה שתוכל להחליף שנים שלושה משפטים עם דוקטר אידר, בלי לבייש אותו…”
“וזה סוף הסיפור?”
“אין לו סוף. אני עושה הכל כדי לייאש את האדון פורמן, אך הוא עקשן גדול. כל פעם שבא אלי חבר אני יושבת עמו בחדר עד שעה מאוחרת. הסתכל בחלון. אתה רואה את הסיגריה הבוערת בגזוזטרה של הבית ממול. זה האדון פורמן.”
בחזית הבניין הבהבה סיגריה ודעכה, טסה באויר כגחלילית, ועמדה באמצע החלל.
“עכשיו אני מבין למה הזמנת אותי לחדרך… לעשות לך שם רע אצל האדון פורמן.”
“אם זה הקשר היחידי שאתה יכול למצוא בינך לבין האדון פורמן, מן הסתם אין אחר…”
ביקש לצוד את מבטה, אך היא סרגה במתינות ועיניה מלוות את מלאכתה.
“אני שואלת את עצמי למה סיפרתי לך את כל הסיפור הזה…”
“הרי אמרת, כדי שלא אחשוב שאת רואה חיים בירושלים במקום…”
“באמת אמרתי? יתכן.”
“לפני כמה רגעים.”
“עייפתי אותך כהוגן, היום. איזו אשה אנוכית אני!…”
“לא, כלל וכלל לא.”
“אל תהיה כל כך מנומס. מהצהריים אני מחזיקה אותך אצלי. באמת סקנדל.”
“מה זה מחזיקה. אין לי רצון משלי?”
“אדיבות היא רצון מעייף מאוד…”
“אה, יעל, אם את רוצה לישון, אינך צריכה להתבייש…”
“לישון, עוד מוקדם. אבל פשוט, חשבתי, כבר אין בך צורך: האדון פורמן כבר ראה אותך.”
הציץ בה במבוכה וקם ממקומו.
“אתה רוצה ללכת?” שאלה בלחישה.
הקיר הסתיר את הסיגריה של האדון פורמן. כשעמדה מולו ואחזה בידו. הניח את ידו על כתפה ומשכה אליו. חש בשדיה הקטנים והקשים כתאנים ונזכר במרתה הנדחקת אליו בחוצפה, בעיני תמר המבטיחות אושר ובקולו של פלקוביץ, המדבר אל אביו: מה אתה לומד שם, טוטו, יוונית אולי? וקולו של אבא: כל החכמה שלי אפשר לכתוב על פתקה קטנה. לעולם אל תקח לך אשה יפה. ושוב קולו של פלקוביץ: מי יהיה מוכן להאמין לך? העולם יתמלא חוקרים צעירים שירצו להיווכח אם הצדק עמך..". הנה, אמר בלבו, כאן מזומנים לו בטחון, שלוה. עם יעל יוכל לחיות ביושר ובנקיון כפיים בלי דאגה וחרדה. מהי אהבה?
נשקה על מצחה. לפתע תפסה את ראשו בשתי ידיה והצמידה לשפתיו את שפתיה המתוחות ונכנעות. הניח את ידיו על כתפיה. יצורי גופה ריטטו.
“אינך חושב שהנשיקה הזאת היתה מיותרת?” אמרה ונרתעה פתאום.
“אינני יודע,” אמר בעצב.
“לא נשתנית, אפרים. אתה אדם ישר. אינך יודע לשקר,” אמרה והשפילה את עיניה.
כשליוותה אותו החוצה נתמלא שאט נפש כלפי עצמו משום כך שאיננו יכול לאהבה. או אפשר זו היא האהבה: מצוקה ללא נשוא, צער כאב רחמים התרגשות שאט נפש… תפס את ידה ולחצה עד כאב.
“עכשיו כבר אינני בטוח.”
“במה?”
“במה שאמרתי קודם.”
“הרבה דברים אמרת קודם.”
“כשאמרתי שאינני יודע.”
“נחיה ונראה,” אמרה כשעמדו מעבר לשער ועיניה זרחו באור הכוכבים. “שבע השנים הרזות בלעו את שבע השנים השמנות… אם תבוא לירושלים תגש אלי?”
“בודאי. אבל אל תשכחי. עכשיו תורך לשלוח מכתב.”
“הה, מכתבים… אילו היית כותב לי מאה מכתבים לא הייתי יודעת יותר ממה שאני יודעת עכשיו…”
“יעל,” אמר בקול רך, נרגש.
“אל תדבר אלי כך ואל תכריח אוי להיות גיבורה. לך לךָ ושוב בפעם אחרת,” לחשה.
“אם תבואי לתל־אביב גשי לבית אמי, שם אני גר.”
“אני יודעת. ועכשיו לך לך, אבל מהר. ביקשתיך! אינני יכולה יותר.”
ברחה לחצר, הטיחה את השער אחריה, ורצה לתוך הבית. טיהר את גרונו מן המלים שעמדו על לשונו ושם פעמיו ללכת. אך לא זכר לאיזה צד עליו לפנות כדי להגיע למקומו. אין דרכי ירושלים נהירות לו בחושך.
פרק ז: זריעה לאחר הגשם 🔗
א
שלושה שוטרים – שני ערבים ויהודי – הובילו את האסיר בחוצות המושבה. אשה, סיר מפויח בידה וטף נטפל לסינרה, יצאה מפתח ביתה והסתכלה בהם אגב נדנוד ראש. ליד בית הועד התקהלו כמה איכרים, מהם בבגדי עבודה מהם במלבושיהם הטובים. היו מצפים לבואו של דננפלד מסג’רה, המשמש מוכתר. בינתיים זרקו מבטים סקרניים באסיר, כאינם מאמינים למראה עיניהם. מתוך הבית יצאה אשה והזמינה אותם להיכנס פנימה. ישבו על הגזוזטרה, בצל האקליפטוס, ונפנפו מטפחות לנגד פניהם, להפיג את החום. האסיר השתרע על הרצפה, נשען אל הקיר.
הגישה האשה מים לשוטרים, הציצה באסיר ונדהמה. “מוסטפה?!” הוא נשא אליה עיני־ילד גדולות ושחורות, גילגלן במבוכה, ומחה את מצחו בשתי ידיו הכבולות.
“בידק מוֹי, מוסטפה?”
“יוֹ, כתר חירק, יה מַדאם, כתר חירק, דַנקֶה שֵיין…”
הוא שתה בגמיעות גדולות ולא המיש עיניו ממנה. “אללה יסַלמַק, יא מדאם, אנְִטי גוּט, בשם איללה….”
היא נטלה ממנו את הכוס הריקה. “מה אתה אומר, קופל?” אמרה ופנתה לאיכר בעל בשר שעמד ליד פרידותיו.
“מה אני אומר מה? רוצים לצאת לשדה. הדננפלד הזה יש לו זמן יש לו. מֵינֶה דייגֶס הכלב הזה. חבל על כל רגע. יש פה מספיק בטלוֹנים בשביל לזהות אותו.”
“אבל מה אתה אומר? מוסטפה שלנו! לעולם לא הייתי מאמינה שמוסטפה שלנו יעשה דבר כזה. הוא הרי כל כך שקט. כל כך טוב. א־זא פיינֶר עַראבֶר.”
“כל הערבים רוצחים,” אמר האיש וניגב את הזיעה מעל צוארו.
“אז מה אתה רוצה, שניקח פועלים יהודים? נפשוט את הרגל. אתה יודע כמה ריבית אנחנו חייבים? יותר טוב שלא תדע. אי, אי, אי, צרות צרות… ואתה, אתה מוכן להחליף את עבדאללה שלך ביהודי? אתה דוקא הצלחת עם עבדאללה. א־גרוֹבֶר־אינגֶלֶה…”
“אפשר אחליף אותו. אומרים שיש בחורים טובים…”
“גויים ולא יהודים…”
“גויים גויים, אבל פוגרום לא יעשו לנו…” אמר, ותפס זבוב על מצחו ומיעכו בכוח.
“האלה הבחורים, מה הם רוצים כאן? מַי מַאן זוֹגט, אסור להכניס אותם למושבה. שיירדו למטה. אין לנו עבודה בשבילם. שילכו למגדל. יש שם משוגע שמוכן לבזבז כסף… לנו אין כסף… שילכו לכינרת, לדגניה… מי מאן זוגט, הם יקחו לנו הכל. קיבלנו את זה במתנה? בצפרניים הוצאנו מהאדמה…”
“תחָרֵש שכֶנתך! תפסיקי לקשקש לי באזניים, מה את רוצה ממני? ביקשתי ממך משהו? תחכי שמוסטפה ייצא מבית הסוהר ויהיה לך א־זא פיינר עראבר..”
“מה אתה מקלל, מג’נון…”
“מן מדבר אל מג’נון בְסִיר מג’נון…”
בחור צעיר, פניו תקיפים וזועמים, ניגש למקום בצעדים נחפזים, כשבלוריתו מבודרת ברוח. ליד המרפסת עמד, סקר במבט קר את הנקהלים וקרב אל הערבי, המוטל על הארץ. הלה הרים את ידיו הכבולות מעל ראשו, להתגונן.
“הנה הבחור הרוסי,” אמר מישהו.
“מחכים לך, אתה היחידי שראה בעיניים. אתה בטוח שזה זהו?” שאל השוטר היהודי.
“בטוח?” אמר הבחור בכעס. “תן נראה מקרוב, אין לי עיניים טובות. אני אמשש, ואהיה בטוח לך.”
רגלו נשתלחה בכוח. הקול נשמע כחבטה על תוף בכף פתוחה. מוסטפה תפס את חזהו בשתי ידיו הכבולות ונאנק מכאב.
“הי, יהודי. איזה קונץ להכות אדם כבול?” נשמע קול מתוך קהל הנאספים.
“מזלו שהוא כבול, אחרת הייתי הורג אותו. ומה הוא עשה? עמד וירה ברובה על אדם בלתי מזוין. משני מטר. ישר לראש…” עיני הבחור היפות היו אדומות מזעם ושפתיו רעדו. שילב את ידיו על חזהו וסקר את הנקהלים במבט חריף. “שכחתי עם מי יש לי עסק. אתם בעצמכם גידלתם את הנחש הזה..”
“אפלבוים, אולי תלמד אותו איפה הוא נמצא,” קרא אחד הנאספים.
“עזבו אותו. זה הוא שהציל לפליישמן את הפרידות,” אמרה אשה.
“הוא גם חטף כדור.”
“אז מה? עכשיו תקבלו פועלים יהודים? תרוצו תתחננו שיצילו אתכם,” הוסיף הצעיר להתגרות בהם.
“רוסי מנוול אחד. אולי שתשתוק שם כבר.”
"מה איכפת לי לשתוק. תשמעו פעם מה חושבים עליכם. תדעו מי אתם. האֵ לכם את זה בפרצוף.
“מימי לא ראיתי בחור חצוף כזה,” אמר איכר לשכנו. הקהל נרגש. השוטרים הסתכלו במחזה מתוך סקרנות. קופל קשר את פרידותיו לעמוד והתקרב אל המרפסת.
“שמע בחור, לולא היית פצוע היינו מורידים עליך כאלה שתזכור מי אתה..”
“כבר מזמן לא פצוע. יכול להראות לכם את הפצע, בעד שילינג. יכולים להרביץ אם רוצים. כולם יחד או אחד אחד?”
“שוטר, אתה לא יכול לסתום לו?”
“בחור, לטובתך, עזוב אותם. מה אתה רוצה מהם? בסוף עוד אחד יתחמם עליך,” שידלו השוטר.
“שיתחממו, 'כפת לי מהם? כל אחד יותר פחדן מהשני…”
“תשתיקו אותו, די לנו כבר מזה… מלעוֹּן!..”
“רוצים פועלים יהודים, שיבואו להגן עליכם? בבקשה. אתם יכולים להתרשם אצלי. ככה זה היה בבית גן וברחובות. ככה זה יהיה בכל מקום. למי יש פנקס. אני רושם את ההזמנות… כמה אתה רוצה, הי אתה, השמן?”
“שניים,” השיב קופל במנוחה.
רחש עבר בקהל. אף הבחור הופתע. התקרב אליו. “אתה מדבר ברצינות או עושה לי פה בדיחות?”
“מי שהוא שמע קופל עושה בדיחות? אמרתי שניים אקח שניים.”
“עזוב אותו הוא מג’נון. הוא סתם מדבר. לא יקח אף אחד.” יעץ אחד מן הקהל.
“ומה עם הדפיציטים? סאווה סאווה?” שאל קופל, מתעלם מחבריו.
“אנחנו נתחלק ברווחים,” אמר הבחור.
“אַ־נייאָ גיבּר. ראית פעם מישהו עושה כאן רווחים?”
המערכה נסתיימה. הצעיר ניגש אל קופל והביט בו באי אמון. “מחר אני מביא לך שניים.”
“אתה לא מבהיל אותי. מחר. רק שלא תביא לי צימוקים. צוויי פירטל עוֹף.”
הקהל חדל להתעניין בהם. מישהו מהפקידות הופיע, הציץ בערבי, שאל שאלות, רשם רשימות, הבטיח שדננפלד לא יאחר לבוא.
“אחד זה אני,” אמר הצעיר לקופל. “שוה לך?”
“אפשר. לחרוש יודע?”
“יודע.”
“יודע או רק אומר שיודע?”
“שאלת, ענוּ לך.”
“חביבי, אתה מזכיר לי בחור אחד.”
“גם אתה מזכיר לי משהו.”
“אני אגיד לך מי אתה מזכיר לי תגיד אתה גם.”
“עסק זה עסק.”
קופל חייך. פניו השמנים ושזופים אורו. “אתה מזכיר לי בחור אחד חצוף שבא לארץ לפני חמש עשרה שנה ושמו קופל.”
”אני מקוה שבעוד חמש עשרה שנה לא אהיה כמוך."
“אתה כבר מתחצף אלי?”
“אוהו, כל פעם שאגיד לך מה שאני חושב זה יהיה מתחצף?”
“עכשיו תגיד מה אני מזכיר לך, פרא אדם?”
“אתה מזכיר לי שכבר כמה חודשים לא אכלתי בשר. אני מת על בשר.”
“שָמֵן אני, האַ? עַמא בריא. הכל שרירים. תרגיש ביד,” אמר קופל ולא נעלב.
“בשר זה בשר.”
“תבוא אלי הביתה, אשתי תתן לך בשר.”
“איזה?” צחק הבחור.
“בישם איללה, מימי לא ראיתי חצוף כזה. וזה הכל אני שומע ושותק? לפני כמה שנים התחצף אלי אחד הורדתי עליו עם מקל. הביאו אותו לבית החולים,”אמר קופל וגרד בכרסו, כחוכך בדעתו. “לקצור יודע?”
“מה שאתה רוצה.”
היד המגרדת טיפסה ועלתה אל הצואר, זחלה אל הראש, ועבדה במרץ כחופרת תעלה בקדקד. “ומהכדור לא נראה צרות? אתה יכול לעבוד? לא תשכב אצלי כל שבוע? לא נצטרך להביא דוקטוירים?”
“אה, הכדור זה כלום. שפשף על הצד.”
“זה אתה הבחור שעבד אצל שמואלביץ במלחמיה? הא? למה 'סתלקת?”
“אשתו עשתה צרות.”
“איזה צרות?”
אם זקן איננו יודע איזה צרות עושה אשה כבר לא ילמד אף פעם."
“אתה עם החבר שלך תהיו מוכנים לעבוד כמו החרתים, על אחוז מהיבול?”
“למה לא? העיקר עבודה. רק שלא תוריד לנו בעד האוכל לפי המחירים של הוטל אימפריאל.”
“כמו בחנות. לא נבקש ממך בעד הבישול. אבל תצטרך לעזור לאשתי גם בבית, כל מיני עניינים קטנים.”
“קודם נראה אותה. אני לא יכול להבטיח לה עניינים קטנים לפני שאני רואה אותה.”
“אתה תסתום את פה, אני מוריד עליך עם השוט.”
“מתלוצצים אתך, יה שייך, מה אתה מתחמם?”
“ומי זה הבחור השני שאתה מביא לי? מאותה החתיכה?”
“לא, יַחביבי. נביא לך דבר כזה שלא ראית אף פעם. נר של שבת. תן לו עדשים בלי מלח ותגיד לו שהמלח נחוץ בשביל הקרן קיימת – יאכל וישתוק. תשכיב אותו באורוָה על זבל סוסים תגיד לו גם אני התחלתי כך – ישכב וישתוק. חביבי, נביא לך בחור מזהב.”
“תביא יותר טוב זהב. איך הוא עובד הקרן קיימת שלך?”
“ילמד. עובד כמו שעבדו פעם בבית המקדש. אתה ואני עובדים בשביל פרנסה. הוא עובד מן שאן אללה.”
“זה מריח לא טוב.”
“אני אחראי עליו.”
“אתה, אתה, הכל אתה.”
“אמרתי אחראי, מה אתה רוצה? אני אפסיד. מה אתה חושב, אני אכניס לך ערבון בבנק?”
“מנין אתה בחורצ’יק.”
“ממקום למקום.”
“מה אתה מקשקש לי? שואלים אותך איפה אתה נולדת?”
“באירקוטסק.”
“איפה זה?”
“רחוק.”
“איפה זה רחוק?”
“איפה זה מיסיסיפי אתה יודע?”
“לא.”
“אז מה איכפת לך לדעת איפה זה אירקוטסק.”
“מה אתה חושב אתה שאטר גדול אם אתה מתחצף כל הזמן?”
“מכרתי לך הידיים לא מכרתי לך הלשון.”
“סלמתוּ. אני אוהב כאל הבחורים, אבל לא יותר מדי. אתם תעשו חיים אצלי. עבודה יש ברוך השם. עבדת בסיקול? מזה נתחיל. תביא את האפרוח שלך מחר. אני אתנהג אתכם כמו בני אדם אם אתם תעשו עבודה. לא רוצה שיגידו אצל קופל הלך המשק מפני שלקח יהודים. אתה מבין? ועוד תנאי אחד. בלי פועלי ציון ובלי הפועל העברי ובלי כל הקשקושים. אני מכיר אתכם ואתם מכירים אותי. לא רוצה להתעסק עם כל מיני טיפוסים. אנחנו אנשים עובדים ולא רוצים לפרנס עוד כמה פרזיטים. מספיק הפקידות. זאת ההשקפה שלי, ברור?”
“אמרתי לך מכרנו הידיים לא מכרנו הראשים.”
לא איכפת לי הראשים שלכם אם הם יהיו סגורים בפה. יום אחד שיבוא אצלי איזה פרצוף לדבר במקומכם מחר אתם עפים אצלי לעזאזל."
“עם החלק שלנו ביבול, בבקשה.”
“ועכשיו אני אסתלק מכאן. חבל על הזמן שלי. אתה כבר תראה להם את הרוצח. שלא תתן שיבלבלו אותך. דננפלד זה נבֵלה… הפקידים האלה אין להם עבודה בכלל, אבל הם אוהבים שיחכו להם… שילכו לעזאזל כולם ביחד. הדננפלד הזה בראש. נבלה ולא יותר. אתה יודע מה זה נבלה?”
“מכיר לפי הריח.”
“אתה יודע למה בן אדם מסריח כשהוא מת? כל ימי חייו הוא מסריח. אבל כשהוא עובד ומזיע, ריח הזיעה מגרש את הסרחון של הנבלה. כשאדם חדל לעבוד, וסרוח לו במשרד שלו כל היום, כמו דננפלד, אז כל הסרחון מתאסף ויוצא. לאדם כזה אני קורא נבלה. מה דעתך?”
“אם אני לא אומר את ההיפך סימן שאני מסכים.”
“אתה מכיר את דננפלד?”
“מספיק שאני מכיר את הוכמן.”
“אז מחר אתם באים.” התיר את הפרידות וניגש אליו שנית. “שכחתי לשאול מה שמך?”
“חיים גרינשפון, קוראים לי גרישה.”
“הפלישמן הזה היה חבר שלי. אתה ראית איך הרגו אותו?”
“במקרה עברתי שם. רצתי אליהם אז המנוול השני, זה שלא נתפס, ירה בי.”
“היה לך נשק?”
“סכין.”
“שאטר, בחיי, שאטר,” אמר קופל ורצח זבוב על מצחו.
לערב סיפר קופל לאשתו שגמר בדעתו לשכור שני פועלים יהודים. אחד מהם שאטר. עושה רושם שיודע לעבוד, רוסי חצוף אחד. מחר הם יבואו. צריך לנסות פעם איך זה הולך עם יהודים.
הטליאה אשתו גרב קרועה על פי הכוס ואמרה: “מה אתה שואל אותי? הפרעתי לך פעם לעשות מה שאתה רוצה?”
ב
רחוב אחד. שתי שורות בתים, כשתי רכבות עומדות ליד בית הנתיבות. הנה הן יוצאות לדרכן. לא, התחנה נעזבה. קרונות שכוחים, בצל אילנות גבוהים, עשבים עלו בבסיסם. מסביב חומת אבן. זו כל המושבה. ביום תחומה רחב, עד גבול השדות, שפועלים ערבם עושים שם מלאכתם של איכרים. בלילה החומה היא תחומה ולא עוד. מחוץ לחומה הפחד. וגללי אדם. השומרים המהלכים בלילה מסביב לחומה משגיחים על צעדיהם שלא לדרוך, נושמים לרווחה כשרוח נושבת מגרשת את הריחות.
לפנים קראו לה רִמָה, על שם הכפר הערבי הסמוך, על הגבעה – מַזָר. אולם לרוע המזל לא נדבק שם זה כי אם הש מזר־תחתה, כלומר: מזר התחתונה, ואלו הכפר הערבי זכה בשם מזר־פוקה, כלומר: העליונה. רבים הכפרים הערבים הנקראים בשם ותוספתו. פוקה ותחתה. או גרביה שמליה ושרקיה. כגון בקעה, סוואפיר וכיוצא בהם. ליצנים קראוה מיזריה. ולכפר הערבי פורְקָה־מיזֶריָה.
את אדמת המושבה קנה פקיד בלתי זהיר מידי ערבי סורי שהחכירה לחרתים תושבי מזר. פקיד הממשלה בטבריה, איש התורכים־הצעירים, סירב לרשום אותה בטאבו. ורק בהשתדלותו של יהושע חנקין, שהריץ טלגרמות לקושטא ונסע אל הוואלי בבירות, נרשמה האדמה כחוק על שם חברה שאיננה קיימת של יהודים עותומנים תושבי יפו. אף על פי שנקנתה ונרשמה כחוק היו התושבים הערבים מקצצים בה הואיל ואין ספרי קרקעות בממשלה התורכית וגבולות החלקות מתוארים על ידי עצמים בשטח. הרים וגיאיות אי אפשר להזיז. אולם עצים וגדרות אפשר לעקור ולהרוס. החרתים הוסיפו לעבדה ולשלם לבעליה הישנים. ראה סורי פיקח זה שאין היהודים עולים ומתיישבים על האדמה, סילק את החרתים להובירה. לפי חוק המחלול התורכי אדמה המוברת שלוש שנים נעשית קניין הממשלה. סבור היה שהיהודים לא יעבדוה מפאת חוסר המים וממילא יוכל לקנותה לאחר שלוש שנים מיד הממשלה ברבע המחיר.
מקץ שנתיים שלח הוכמן, פקיד ייקא בגליל, מברק לממונים עליו. נמצאה קבוצת יהודים מרומניה שכספם לא הספיק להם להיות איכרים־ברשות־עצמם, העלו אותם על אדמת מזר. בנו להם בתים, הביאו מים והשיגו בשבילם אשראי לזמן ארוך. כשבאו האיכרים החדשים החזירו לאדמה את האריסים שעיבדוה בשביל הסורי. חזרו הערבים לאדמתם ושילמו לבעליה היהודים כפי ששילמו לבעליה הערבי. מה איכפת להם. מן הסתם אין אדמה נעבדת בלי בעלים נותני מחרשות וזרעים הלוקחים לעצמם חלק הארי מיבולה. אלא שלפני כן היו גונבים זה מזה ועכשיו גונבים משל אחרים. באו שומרים יהודים למושבה והפילו חתיתם על גנבים. ערב יום כיפור נפל ריב בין ועד המושבה לשומרים והם הלכו משם. נמסרה השמירה לצ’רקסי. היה נוטל שכר מהאיכרים ומס מהגנבים וחומד נשותיהם ובנותיהם של אלה ואלה.
איכרי מזר־תחתה נחלקים לשתי סיעות. אחת אנשי־דננפלד, המתנגדים להסתדרות החקלאית של האיכרים ולפועלים יהודים. שנייה אנשי־קופל, והם מיעוט מבוטל. דננפלד מקורב לפקידות וקופל מקורב לצעירים. העתיד הוא שלו. הוא הראשון שהחליף את השוורים בפרידות. והוא שקנה מכונת דיש באלף לירות שטרלינג, כספי הציבור. מכונת הדיש היא גורם האחדוּת ועילה לסכסוכים. הוא ממונה עליה ושינקין ידידו בקי במנגנונה. עסקי־ציבור־בחומר בידיו. עסקי־הכבוד הוא מניח לדננפלד, פקידו של הוכמן, שהוא פקידו של שוורץ, שהוא פקידו של מיטלמן, שהוא פקידו של השד יודע מי. אפילו נעליהם משועבדות לפקידים. ואלו מכונת הדיש, סמל החירות, נקנתה על ידי הלוואה אצל ההסתדרות החקלאית של האיכרים.
ליד חצרו היא עומדת, עטופה בשקים, כגולם. בזמן עבודתה מלוא כל המושבה המולתה. ילדים מסתלקים מלימודיהם בבית הספר כדי להסתכל מתוך התפעלות איך היא קולטת אלומות ופולטת קש וגרעינים מרשרשים באמבריה ויוצאים לתוך שקים מתנפחים והולכים. באין ברירה מצטרף גם המורה אל תלמידיו ועומד גם כן בקהל הסקרנים, ראשו מכוסה בעתון, והוא מסביר לבחורות פנויות עקרונות המדע.
דננפלד כבודו על האוטומוביל ועל ידיעת השפה הגרמנית. עניבת פרפר לחולצתו הלבנה ונוהגו מעשה־שררה. אין מקום בלי סיעות משלו. כיון שבאו ארבעה פועלים עבריים לעבוד במזר־תחתה העמיקה המחלוקת והקיפה כל מיני דברים של מה בכך, כדרך מחלוקת.
ג
בעונות העבודה הבוערת מתמלאת המושבה שכירים. פלחים מרוששים מן הדרום ונוודים מן החורן הבאים לנסות מזלם ולבקש עבודה במושבות היהודים. הם ונשיהם וטפם ממלאים את חצרות הבתים ואת הרפתות, הנערות מבשלות ומכבסות בחצר, הילדים משחקים באורוה על ערימות הקש. וענן זבובים ויתושים מחפה עליהם ככילה. כבואם כן לכתם, בסוף ה“עונה”: בצער במסכנוּת ובחולאים. אמהות נושאות את ילדיהן הגוססים אל המרפאה, בבית הועד, מחכות לרופא. על מדרגות הבית הם מתים בשמש, הזבוב בזוית העין הקפואה, נטענים על חמור, בדרכם האחרונה למזר־פוקה, ובני המשפחה הולכים אחריהם ומיללים. החרתים הקבועים מתמנים למשגיחים, רודים בהם באכזריות, מעבידים את נשיהם בפרך, קונים את הבנות היפות בלא־מחיר, ומסייעים לאיכרים לגרשם מן המקום בהתמעט העבודה. לפעמים צריך לגרשם בכוח, בעזרת המשטרה.
אף על פי כן, ערביהם בחדוה ובריקודים.
לשמע השירה והריקודים הלכו אליהו וגרישה לחצר בית־הועד. בדרכם פגשו את אוסיה סולודובניק ובביוף. נצטרפו לחבורה של הסקרנים מבני המושבה והסתכלו בריקודי הערבים. כתף אל כתף רקדו הגברים, ידיהם שלובות זה מאחורי גבו של זה, מדשדשים במקום, מלהיבים איש את רעהו בצווחות. נשים ישבו מן הצד וליוו בעיניים את תנועות הגברים. שניים יצאו וחוללו לפני השורות ואילתרו זמירות בחרוזים, בקצבים גוברים והולכים. בני החיל משליכים עצמם לאחוריהם, נתלים מתוך הטיה מסחררת בזרועות השכנים מתוך אמון גמור בחבריהם שישמשו משען בטוח; אף פרצופיהם דוהרים־דולקים לאור המדורה הבוערת ועיניהם שופעות פרעות־חדוה.
הסתכל אליהו בחבריו. ארבעה אנשים ארבעה עולמות. חיים גרינשפון המכונה גרישה, רוקע ברגלו לקצב השיר. אוסיה עצוב. בביוף נותן קולו בשיר. הם, הערבים – להקה, שירה בציבור. ואנו – כל איש יחידה לעצמה.
את חיים גרינשפון הכיר במלחמיה, שהלך לשם לפי המלצת קנטורוביץ. שמע שיש עבודה בהכשרת קרקע. לתמהונו קיבל עבודה מיד. עבודה קשה מפרכת. כלל לא מעין זו שבפתח־תקוה, שהיתה קשה רק מחמת חוסר־הרגל. זו מחייבת מאמץ. והמשגיח עומד על הפועלים ששכרם יומי, ומדרבנם. ורע מן הדירבון הן חרפותיו וגידופיו של המשגיח, שהתעלל בו ביותר רק משום כך שהוא מדבר עברית צחה. די ב“אני חפץ” במקום “יש לי חשק” כדי לתת למשגיח חומר לליצנות. מאחר שהשיב למשגיח כגמולו זכה בידידותו של גרישה. ניתנה האמת להיאמר, לא משום כך בלבד, הרבה עשתה תמונתה של תמר.
לאחר שנשתכר פרוטות ראשונות קנה בול והריץ לתמר מכתב. שטות היתה בו להסביר לה מפני מה עזב את תל־אביב. “לא יכולתי נשוא עוד…” “לא לשם כך באתי לארץ ישראל”.. וכי מה לא גיבב שם? כאילו לבטיו נוגעים לה. ובסוף המכתב סיפר לה שמעבידו אינו נוהג בו עין יפה. בתשובה למכתבו שלחה לו את תמונתה וכתבה מלמטה: “והנה אחת שמביטה בך בעין יפה…” כשראה גרישה את תמונתה אצלו שרק מתוך התפעלות “ווללה, איזה יופי של בחורה…” תפסו וחיבקו. “שמע וויסמן, למה לא סיפרת לי? אלף קילומטר הייתי הולך ברגל לראות דבר כזה מקרוב…” מאותו יום נתחבב עליו. גדול כוחה של אשה אפילו אינה שלו, לטעת בגבר צעיר בטחון עצמי. וכשפוטר מעבודתו וגרישה הסתבך באהבתה של אשת שמואלביץ ונאלץ לברוח, הלכו שניהם למזר־תחתה. אמנם קופל לא הסביר לו פנים, אולם מאחר שטירונותו היתה על חשבונו של גרישה, לא היה איכפת לו לקופל.
"היא, אתה סולודובניק, כלום לא אתה אמרת לי שחסר לך חיי תרבות? הא לך, 'סתכל…
סולודובניק הגיע למזר זמן מה לאחריהם, לאחר שנתגלגל ממקום למקום, ולא מצא עבודה קבועה. אף לדגניה הציע את מועמדותו ולא קיבלוהו מחוסר מקום. איכר אחד, קרוב משפחה, נתן לו עבודה. כשבא, מיד “כינס” את הפועלים העברים במקום וביקש להקים קבוצה שיתופית. “אין אפשרות קיום לפועל העברי בארץ מחוץ לקבוצה,” אמר. גרישה היה מלגלג עליו. “קבוצה בת ארבעה אנשים כמו יער בן שני עצים.” “אנחנו נהיה גרעין לקבוצה גדולה יותר. הכל התחיל כך.”
“איזה גרעין? – צחק גרישה. – אנחנו חָרָה של עזים.”
ניתנה האמת להיאמר, לא התנגדו לחיי־שיתוף. על נקלה אפשר להתחלק במחסור, שוה בשוה. קשה לחלק את השפע. אליהו וגרישה ממילא קיימו “קופה משותפת” ריקה לחלוטין. אולם, ארבעתם אינם בגדר קבוצה. שוֹנוּתם מרוּבה משווּתם. סולודובניק האמין בכוחו של הרעיון לקרב לבבות. אך, איזה רעיון? היום הוא קורא “הפועל העברי” ואומר: הצדק אתם, ומחר הוא קורא “המחברת” ואומר: מלים כדרבנות; ובביוף איננו מוכן לוותר על מקצועו, רצען הוא. וקבוצה איננה צריכה רצען משלה אם אין לה תריסר פרידות.
ערב ערב היו נפגשים ומשוחחים, מכל הבא בלשון. עסקי גברים ונשים. פרידות רתמות מחרשות אקדחים אהבה. היום שלחה לנו הקופלית דייסת בורגול, דבק נגרים ולא דייסה!.. ולי היה לבּן, לא סתם לבן… ראיתם איך הרכיבו שרשראות הפוכות על מכונת הדיש?… כמה מצחיק שינקין, גם כן מכונאי, מטייל לו כל היום ליד המכונה כמלך בגדוד ואיננו מבין שום דבר במכונאות… מזל שלו שגרישה בא לעזור לו כשנסתתמו הנפות ונשבר הציר…
ברנש מוזר הוא קופל… ודננפלד, אתם יודעים למה הוא שונא את וויסמן? עד עכשיו עשה לו שם של מבין בגרמנית. ועתה הכל מלגלגים עליו וקופל קורא לו קייזר וילהלם….
אוסיה היה מספר על אקי בבה, בביוף על ימי השומר, וגרישה על ימי המלחמה והגירוש מהארץ, ואליהו, שאין לו מה לספר, היה מקשיב.
כשאוסיה סולודובניק צד את אזניו ביחידות, הוא מתלונן על דלותם ועל החיים מהיד אל הפה, ירידה בדרגת התרבות, על הסיכויים הקודרים לעתיד, על הבערות והליצנוּת. הרי מקצת מקובלנותיו מכוונות כלפי גרישה המתלוצץ על חשבון ערכי חיים.
והרוקדים בשלהם כירכרו בפיתולים ומחאו כפיים לקצב המנגינה בתנועות רחבות מגובה הראש עד גובה החגורה. “איזה קצב מלכד. גוף אחד. אצלנו אין אפילו כגון זה. אלף מנגינות. לכל דור שירים אחרים. כל גולה ולשון משלה. ואפילו כאן בארץ… אצלנו בעיירה היו זמירות…” אמר אוסיה.
“כל אחד הפסיד משהו, כשעזב את העיירה שלו,” העיר גרישה בחיוך.
“ועדיין אין לנו מנגינה אחת, שירה אחת.” אוסיה לא יצא מכלל כובד הראש.
“מה רע בעיניך אנו־נהיה־הראשונים?” שאל גרישה בתום הריקודים
אנו נהיה הרא–שו–או–נים,
כך אמ–א–ארנו אח אל אח.
א–נו נהיה בין הבו–נים,
נט המי–תר נט א–נ–א–א–אך,
א– נו נהיה בין ה–בו–נים,
נט ה–מי–תר נט אנ–א–אך.
שר בצווחה, “יופי של שיר.” אוסיה העיף מבט באליהו, כלומר: ראה השגותיו הדלות של זה. אליהו לא גילה כל סימן של הסכמה.
חיי־דלות, ואף על פי כן, השמחה במעונם. וזה העיקר. נזכר שהיה מקשיב בשעתו לקונצרטים. מתמכר לגלי הצלילים, כאדם השוחה על גבו, נתון לזרם, אזניו טובלות במים, נישא ללא מטרה. כסבור היה שאי אפשר בלי כך. מכל מקום מי שהורגל בכך. ועתה… טובה לו ליצנותו של גרישה מבכיינותו של אוסיה. בלילה על משכבו היה חושב על התמורות שחלו בו. קצת הסתגלות לסביבה, קצת ראייה חדשה באמת.
כשנפרדו מאוסיה ליגלג עליו גרישה:
“כל יהודי שבא להנה עשה טובה והקריב קרבן. חיי־תרבות הבטחנו לו… מה אתה אומר, בביוף? מה אתה הפסדת?”
“הפרולטריון…” פתח בביוף.
“אה, זה כבר מזמן לא שמענו..”
“מה אתה הפסדת, וויסמן?” שאל בביוף.
“הוא חברהמן. אילו ראית על איזה יפהפיה הוא ויתר שם בתל־אביב, לא היית ישן כל הלילה…”
“אני לא חולם על בחורות כמוך…”
“בַבַיה, אנחנו מכירים כאלה. השקטים מוכנים על כל אחת…”
“מתי כבר תהיה בן אדם, גרישה?”
“מה זה אצלך בן אדם, בביה, אחד שמדבר כל הזמן על המהפכה ברוסיה?”
“מה אתה יודע על המהפכה ברוסיה?”
“מה שאתה יודע.”
“תהיה בן אדם, תבין מה שאתה שומע.”
ויכוח קל. אף בביוף מחבב את גרישה, יפה התואר והאמיץ. גבר עצמאי כהלכה, תקיף, מהדר ברשלנותו. גבוה, מוצק, כל מראהו והתנהגותו כשל בן־חורין. הבלורית מרדנית, העיניים, עתים צוחקות ועתים קשוחות, שליטות לעצמן, והצעד יהיר, החולצה פתוחה, הרגליים יחפות.
אף בביוף היה לפנים מבני החיל. ועתה פרש למקצועו. שחור, גרמי ומוצק, עיניו קטנות ואפלות כשל בעל מזימות. בשבתו בירכתי האורוה, האפלה תמיד, וקרן אור מבקעת מבעד לסורג ונופלת על ברכיו, הוא נראה כאסיר בכלאו. כך – עד שהוא פוצה פיו לדבר. דיבר – והמית את דמותו. מוחו מלא רעיונות תמימים ונלהבים.
ערב מלחמת העולם הלך ברגל מקווקז, לפי הזמנת חברו, אחד מראשוני השומר. לקח את אקדחו ופגיונו ויצא לדרך, בלי פרוטה בכיס. חצי שנה הלך. כשהגיע, מצא את חברו מתחת לתלולית עפר שמגן דוד מעץ נעוץ בה. בזכות חברו נתקבל כחבר ל,השומר", לאחר תקופת מועמדות קצרה. כשפרצה המלחמה נאלץ להסתתר מפני התורכים מפאת הנתינות הרוסית. ברח למצרים, בניגוד להוראות הועד, והוצא מן האגודה. בתוֹם המלחמה הוציא את כלי הרצענות שלו ופרש לאפלולית האורוה במזר־תחתה.
“בביה המסכן, צחק גרישה, היתה לו הזדמנות לעשות מהפכה גדולה ברוסיה והוא נאלץ להסתפק באי־סדר שהוא עושה באורוה של צימלגיסר…”
“ומה אתה הפסדת גרישה?”
“אני? נולדתי לעשות צחוק מהברון רוטשילד ולא מפרד זקן כמוך. מזמן שאני כאן הוא מפחד לבוא.”
ד
במערב, מעבר לתבור, חשרת ערפל מטושטשת. בשמים שטים עננים קרועים, מדובללי־שוליים, זה מעל זה. ריח של לחות באויר. במזרח האדימו השמים ולשונות אור לחכו שולי העננים.
קופל שיפשף ידיו. “מירְצֶשֶם, נזכה לראות כאן גשם. גשם ממש. מי שלא ראה גשם בגליל…”
חרתים ההולכים לעבודתם בירכום בשלום ובריאות. השומר הצ’רקסי המנומנם רכב לאטו ומגפיו המצוחצחים הבריקו לנוגה השמש הזורחת. מרחוק נראה אוסיה כשהוא רץ אחרי פרידה סוררת.
גרישה ואליהו עמדו על גבי מזחלת־הסיקול – דלת ברזל נושנה – כבתוך מרכבת־מרוץ, זה תופס במושכות וזה מחזיק במתני חברו. הפרידות רצו בשעט קל, קצוב, וענן אבק ניתמר מאחורי המזחלת ושקע אט אט על גופם. כד המים וסל האוכל נשתקשקו זה בזה למרגלותיהם, וסילונות ניתזו מפעם לפעם מפי הכד.
ממזרח נשקפים הרי הגולן הסגולים, החריץ העמוק והכהה של הירמוק, לשון ערפל מגיחה מתוכו והשקע העמוק של עמק הירדן. מצפון חומת הרי הגליל העליון, דבשותיו של הר כנען, החרוטים המחודדים של הרי הגעש הכבויים בבשן, ובתווך שתי הטְרַפֶציות של הר החרמון הערפילי, הנראה כנישא באויר. לראשונה אין רואים את הכינרת. לפתע היא מתגלית, כשניגשים אל שפת העמק, לא־תיאמן כמקסם־כזב, כחוּלה, עמוקה, חטובת־חוף, מוקפת הרים וכה קרובה – הושט ידך וגע בה.
כשהגיעו לגבול השדה תלו על שיח את סל המזונות והעמידו בצלו את הכד; הוציאו מתוך הסבך את כלי העבודה והטעינו אותם על המזחלת.
השיח זכור לרעה. בפעם ראשונה שחזר מהשדה לבדו, לאחר חשיכה, נראה בעיניו כערבי הכורע על ברכיו באמצע הדרך ורובהו בידיו. מיד נפל אפיים ארצה וציפה בלב פועם לקול היריה. והנה נשמעה איוושת הרוח בענפי השיח. ניגש וראה שיזף, תם וישר ונוח לבריות. הרבה דברים פשטו צורה ולבשו צורה מאז שהגיע לגליל.
כה שליו נראה עמק הירדן מראש ההר. היישובים נדמים כעזובים וריקים מאדם. סיעת צפורים מתרוממת לפתע ומרחפת כענן שחור מעל לים הכחול, מגביה עוף ועוטה גון כסף מנצנץ ומשחיר חליפות. אדם, גודלו כראש סיכה, מנהיג שני שוורים ככפתורים ותלם שחור מרעיד נפתח בעקבותיהם.
גרישה הוליך את הפרידות ושניהם היו טוענים את האבנים על גבי מזחלת־הסיקול, מנהיגים את הבהמות לוואדי, משליכים לתוכו את מטענם, בונים סכר בתוך הערוץ, כדי להקים קיר בפני סחף הגשמים.
לראשונה היו פורקים את האבנים אחת אחת, עד שעלה על דעתו של גרישה רעיון: היה מוליך פרידה אחת בערוץ הוואדי ופרידה אחת למעלה. המזחלת הנגררת באלכסון על דופן הערוץ היתה מתהפכת והאבנים היו מידרדרות במדרון. ופעם אחת כשתכסיס זה לא עלה יפה הציע אליהו להעמיד לפניה מכשול שיהפכנה בשעת נסיעתה.
“לזה אנחנו קוראים אינטליגנציה! – אמר גרישה – אתה מתקדם יפה. הסוף יהיה שעוד נעשה ממך בן אדם. רק תגמור לקרוא את הספרים שיש לך במזוודדה…”
עד שהגיעה שעת ארוחת בוקר היו שטופי זיעה ומלוהטים. השמש גזרה את חומת הערפל במזרח ושפכה חמתה על פני האדמה היבשה. העננים שטו צפונה ונעלמו מן העין.
גרישה ניגב את מצחו בזרועו. “שטות עשינו שהתחלנו מהאבנים הקטנות. עכשיו כשנהיה עייפים נצטרך לטפל בגדולות.”
“נטפל בגדולות עד הצהריים ונחזור לקטנות לאחר הצהריים.”
“לא התנהגנו כיהודים. התעסקנו בקטנות לפני שהלכנו בגדולות. שמעת את ההרצאה של ברל?” אמר גרישה וחייך.
בצל השיח אכלו את ארוחת הבוקר: לחם וזיתים. הוא, ברעבתנות, וחברו – בדרך שעשוע. היה מטיל את הזיתים לתוך פיו ממרחק, ואינו מחטיא את המטרה. אליהו, שביקש אף הוא להשתעשע כחברו, לא הצליח אלא לקלוע בחוטמו וסנטרו. וזה היה מחקה את העוַיות פניו וצוהל מצחוק. אך מאחר שלא הרים מן האדמה את הזיתים שהחטיאו את המטרה והתלכלכו ליכסן אליו חברו מבט מוכיח, ליקטם, ניגבם במכנסיו המלוכלכים ואכלם.
“מי זה שמשליך זיתים? לא היה מזיק לך להכניס קצת אדמה לבטן.”
רוח קלה שיחקה בבלוריתו של גרישה וחשפה את מצחו הרם והיפה. עניין של מה בכך, כמה זיתים, אף על פי כן… מתחילים בזיתים מלוכלכים, ממשיכים בעקימת־אף איסטניסית לשמע בדיחות גסות וגומרים בנסיעה הביתה. ההבדלים העמוקים בחינוך, בהשכלה, באורח חיים, מתחילים לתת את אותותיהם, אמר בלבו. ניתנה האמת להיאמר, אין הוא אלא גרישה־מתחפש. לעולם לא יהיה כמותו, בחוסן, באומץ, בקשיחות, בפשטות, בגסות. לעולם לא ימצא אושר לנפשו בחיים מן היד אל הפה, בתעלולי מוקיונות נעריים, קפיצה זריזה למופת מחלונה של בת האיכר, תוקפנות־עקשנית נוחה־להתקצף בהגנה על זנב רעיון:,עבודה עברית", כבעל־אמונה קנאי מר־נפש הסתפקות במועט? נאה דורש הזקן מדגניה. מוכן הוא להסתפק במעט קניינים… אבל לא הכל מותרות. כלום כק יַבַבְמבם מוזיקה? ורק דֶבּקֶה ריקוד? ורק אנקדוטוֹת ספרות? וכל השאר? קל לומר, כשינפלד, שאלה הם ערכים שנוצרו מתוך חיי שפע, אך כלום אינם קיימים? למה ללגלג על סולודובניק?.. לא די בעבודה… דרוש עוד ועוד… האם כל החיים יהיו שעת חירום… כאן רוצים לבנות הכל מחדש. על האדמה. כל יחסי אנוש ותולדותיהם. הוא אינו מסוגל לכך. יתר על כן, אינו רוצה בחיסול־ערכים. יש לו אומץ להכיר את מחסורו הרוחני, בלי לבטל את ערכי הרוח כשעשועים בורגניים. לדעתו של גרישה כל הגעגועים על מה שאינו בנמצא במזר־תחתה הם בבגידה בערכים. כלום חס הוא על הזיתים? אפשר להתרגל גם באכילת זיתים מלוכלכים. אך גרישה רואה בו בעל בית יהיר.
אמש התקוטט עם חברו לראשונה, בשל דברים של מה בכך. שם ללעג אנשים עלובים שאין להם בעולמם אלא קיומם. גרישה רגז. ולפתע התחיל לתבוע ממנו עלבונו של קופל.
“קופל, צרח, קופל?! רבים כקופל ראית? איפה ראית אותו מתרפס איפה? יהודי פשוט, אז מה? כמה אנשים היו מסוגלים לחיות כאן, להחזיק מעמד? החסרון היחידי שלו שהוא איכר ארור… אבל אילו היו לו השקפות אחרות? סלמתו קופל, אין הרבה כמו השמן הזה…”
גרישה הפשיל בידו תלתל סורר שירד על עינו. יד איתנה, גדולה, חזקה. נתקנא בו. המהפכה העברית מצאה אותו מוכן ומזומן. חייל בריא, חזק, מלומד־סבל, עליז, אבן־השדה, גוש טבע, צמח סיביר שנתאקלם בגליל התחתון.
החום גבר. אֵד הרעיד על פני האדמה וטישטש את הכתם הירוק של המושבה. פני המים בכינרת הלבינו והרי הגולן האפירו. הרי הגליל העליון נעשו גוש ערפל לבנבן שניתק מבסיסו, והפסגות מרחפות ברקיע. מזר הערבית נדמתה כתל חפור על ידי חוקרי־עתיקות, גון הבתים כגון האדמה.
עבדו בשתיקה ובחריצות. לפעמים הוא מוליך את הבהמות וגרישה מעמיס את האבנים ולפעמים להיפך. אבנים גדולות היו עוקרים בעזרת מכושים ומוטות ברזל. היו חופרים מקעקעים עוקרים ומגלגלים על גבי המזחלת. גרישה היה נותן לו הוראות והוא היה ממלאן בדומיה, פניו סמוקים, והזיעה שוטפת. כשאיננו יכול לעקור אבן גדולה היה קורא לחברו וזה בא ועוקרה כלאחר יד, חיוך אדיב על שפתיו, גאוה תמימה בעיניו, ואליהו מביט בו בהערצה, כשהוא מלטף את האבנים הגדולות הנכנעות לפניו, כנשים גאוותניות שאינן נשמעות לאחר.
“אינך חושב שכדאי לחזור הביתה. כבר מאוחר.”
“הצדק אתך, אמר גרישה, כבר מחשיך. איחרנו קצת. למה לא הזכרת לי קודם, בימים האלה כדאי להיזהר קצת…”
החביאו את הכלים בסבך השיח, נטלו את סל האוכל וכד המים, ישבו במזחלת וחזרו למושבה. בקורת רוח הציצו בחלקה המסוקלת. נקייה, חומה, חלקה כאדמת המישור. השמש ירדה מעבר לתבור ונשתברה על ראש הכרמל. שני אנשים נראו בשקערורית הדרך, לפני פרשת הדרכים למזר־פוקה. “א–נו נהיה ה–רא–שו–או–נים” שר גרישה בשמחה ובניפנוף ידיים. אליהו ישב מאחוריו וטבל את רגלו הקשויה והיחפה, המלוכלכת כשורש אילן, באבק הדרך הרך וקריר. לפתע ראה ששני האלמונים שעמדו בדרך מזוינים ברובים.
“שומרים כפי הנראה,” אמר גרישה.
“ערבים! עמוד…” קרא אליהו.
“מה אתה חושב? נברח ונעזוב את הפרידות? הם סתם עושים מאתנו צחוק…” אמר גרישה, הרים את השוט, וזירז את הפרידות.
“מכור–תי א–רץ מו–ל–א–דת,” הוסיף גרישה לשיר, כשהתקרבו אל מקום הסכנה. אחד הערבים רמז להם בתנועת יד לעמוד.
“דיה נבלות, שו בתחאפו, כָלאב,” צווח גרישה. הערבי הרים את רובהו, אליהו אחז ברגלי חברו, וידיו רעדו. הנה זה בא!… רץ לו כלב מחוסר זנב" פיזם גרישה וניפנף שוטו.
כפות ידיו לחצו בעוז את שרירי רגליו של גרישה, וכתפיו נתרוממו להגן על ראשו. אך היריה לא נורתה. מרחוק ראה את שני הערבים ההולכים להם מן המקום לאִטם.
“אמרתי לך שאלה סתם ליצים ולא שודדים… שתה קצת מים. תתרגל לדברים כאלה… יחביבי, סיידו אותך כהוגן…”
בערב ישבו אצל קופל והיו משיחים במאורע, ואליהו, בחסד החדר החמים, הקירות העבים, וחיבתה של אשת קופל נתעטף אף הוא באדישות, ודיבר בזילזול על “מעשה הליצנות של פרחחי מזר־פוקה.” אך קופל שאל בכל זאת בתמיהה: “מנין היה לך הבטחון, בכל זאת, שהערבי לא יירה?”
“אה, זה פשוט מאוד, ענה גרישה, היה לו רובה ציד וחגורה מלאה כדורים. תיכף ראיתי שהרובה לא טעון. אילו היה חסר לו כדור אחד בחגורה, אינני יודע מה הייתי עושה…”
“משחקים הם עושים לנו, כלאב. אילו היית מפחד היו לוקחים את הפרידות, מפסוטים, סידרו אותך. אבל להחזיר לא היו מחזירים. מזל שלי זה הייתם אתם. אילו זה היה מישהו אחר כבר הייתי נשאר בלי פרידות… זה עלה לי קצת כסף הנבלות האלה…”
“מזל שלך שההוא לא התחשק לו לשים כדור בקנה. לא בכוונה היה הורג אותי…”
“אה, אתה לא היית נותן לו את הפרידות. יהודי, סתם לא נותן פרידות…”
“לא הייתי נותן לו? וַלָה הייתי נותן לו. מה אתה חושב? הפרידות שלך זה פרינציפ אצלי? אתה רוצה שנגן על הפרידות שלך תקנה לנו נשק. מה אתה חושב לך.”
“לא מאמין עליך אתה תעזוב פרידות של יהודי…”
“תביטו על הקופל הזה, רק מהמחשבה שעוד מעט לא היו לו פרידות כבר כואב לו בכיס.”
ה
מעבר למחיצה הדקה שהקים גרישה שוכנות הבהמות, כל הלילה שומעים את נשימתן ורקיעות רגליהן. בחשיכה, נשמעות הנשימות והנשיפות כאנחות אנוש עייף ונואש. אוֹח צורח בשדה. השומר צועד בחוץ. לא הייתי צריך לשתות קפה, אמר אליהו בלבו. וכיסה ראשו במגבת, סגולה לשינה.
הציץ בשעון. עברה שעה. דממה גמורה. ליל ירח. חור המנעול והסדק מתחת לדלת מוארים. ציוץ עכבר, ומרוץ רגליים זעירות על פני עץ יבש. צניפת הסוס. צפצוף־משרוקית.
השעמום, כישות בפני עצמה, זוחל מתחת לדלת, מטפס על הקירות, נושר מהתקרה טפין טפין כאֵד שנתעבה.
“אינני אוהב לשמוע את המלה הזאת. מה זאת אומרת משעמם? ילד משתעמם מעיד על עצמו שריק אצלו בפנים.” אבא היה שותה תה בגמיעות אטיות, ונותן בו מבט קר. היה מעמיד פנים כאילו הוא מתעניין במשחק השחמת כדי שלא לשעמם את אבא בשעשועי ילדים. אבא היה משחק בסבלנות, קורא בעתון בהפוגה שבין מהלך למהלך, ומנצח אותו בקלות. “פור טורה”, “פור מלכה” תמיד היה מנצח, לחשל את אופיו. המשחק היה שנוא עליו בשל תחבולות העורמה. לא אהב התחרויות. הרבה יותר נעים לבנות יחד עם אבא בניינים מצעצועי מתכת זעירים. אך משחק זה שיעמם את אבא, והוא למד לוותר.
כשגדל ונכנס לתנועה היה אבא מבקש את קרבתו, משתדל להקנות לו חינוך מתוך קפיצת הדרך, באמצעות אימרות־כנף מבריקות ופתגמי מוסר. ובדברו היה שוחק קלות: הרי זו הצעה ולא דרישה. רצונך – קבל. רצונך – אל תקבל. “יקירי, הרי ידוע בעולם שהציונות היא שגיאה חמורה של אנשים מבוהלים, היסטריים… ואתה, נער צעיר ונבון, איך אינך מבין שהיא מגבירה את האנטישמיות? ראה, לאחר המלחמה, הליברליזם מנצח. גרמניה – רפובליקה, רוסיה – רפובליקה, מי שיער בנפשו לפני כמה שנים שרוסיה זו?.. המלחמה הביאה ברכה לאנושות. היא העלתה מן התת־הכרה יצרים רדומים, ונפטרה מהם. מנקודת מבטו של אדם משכיל המדינה היא שיטת ארגון ותו לא… והציונות מבקשת להחזיר את הגלגל אחורנית…” הוא היה מקשיב לדברי אביו בשתיקה. אין טעם להתווכח. איך אפשר לדבר כך?.. אירופה נהרסה, קהילות יהודיות שלימות נהרסו, מאות אלפים אנשים רעבים ללחם וחסרי קורת־גג. והוא יושב לו בטרקלינו המרוהט נאה ומקושט במעשי־אמנות המַשרים על המבקר אוירה של בטחון ויציבות, שותה לו תה ומקשיב לחוליו, עכורי־הדעת, מיסורים או משעמום, היינו־הך לו, מעלה בזכרונם את ימי נעוריהם, ומגלה בהם, בין גמיעה לגמיעה, מן הכמוס־הכמוס שהלב לפה אינו מגלה, מעודדם באדישותו כלפי מעשי־השחיתות שלהם, כמנתח המסתכל במבט מקצועי בגופו של חייל פצוע ועיניו שקטות ונבונות, לא סקרניות, לא חרדות… תעתועי־נפש האדם אינם זרים לרוחו.
כל תועבה ועיוות־היצר הוא משיג בשכלו, אך אינו מסוגל להבין מה טעם בחיים בלי־יַאַב על מצע הקרשים, במזר תחתה, בחברת הצעיר הסיבירי מחוסר ההשכלה, שהוא, דוקטר וויסמן, לא יוכל לגלגל עמו שיחה בת חצי תריסר משפטים בלי לבוא לכלל שעמום.
איזה מרחק עצום בין בית־אבא לעולמם של גרישה וקופל. “גבר מי שיודע לדפוק מסמר!” אף הוא יוכל להלך בקרעים, ולאכול בידיים מלוכלכות – אך העיקר, העיקר…
הכל נשתנה… איזו התרגשות גרמו לו לפנים מקרים פעוטים… דברים חסרי ערך לחלוטין, היקרים רק לנפשו, כגון: תשומת לב של אבא, פנים יפים ברחוב, קטע מתוך קונצרט, הסתערות כלי המיתר אל על בחלק השני של הסימפוניה הראשונה של ברהמס, עין אנושית מעבר לסורג הבנק… כה עשירים ומלאי־תוכן נראו החיים ההם, בלי השאלות הגדולות, כמה צנועים היו ה“הרפתקאות”, בריחה מאמא בגן הציבורי, משחק במחבואים מאחורי שיח… ילד בעל רגש… בנגן הכינור הראשון את המי הגבוה, הפתאומי, המגוחך, כשאלה תמוהה, כאיפכא מסתברא, לאחר הנושא העליז, ההונגארי, של החלק האחרון ברביעית הקווינטות של היידן היה ממש מתפרץ בצחוק… כה תמימות וצנועות היו ה“הרפתקאות” הפשוטות ההן… ועתה.. דומה, אבד לעד אותו אושר תמים… שכרון ממים צלולים… בלי סמים משכרים… געגועים נתעוררו בו על החיים הזעיר־בורגניים, יאמר גרישה… כלום אלה חיים זעיר־בורגניים?.. וכי על נוחיות מדובר?..
הרגשות נתרפטו מעט, ונמאס הטורח לשדל את עצמו בדברים, שיש מן הסתם איזה ערך גדול קיים ועומד לעצמו, בעצם החיים המשוממים במזר־תחתה… מה טוב היה להיות שוב אותו נער המתרגש מדברים של מה בכך, אשר אצלו הגשם, ריח אדמה לחה, שקיעת השמש בין ענני כבשים, הם בגדר הרפתקה.
ו
“קופל רכב לטבריה. יחזור רק מחר. נאכל פעם ארוחת בוקר הגונה. היא לא קמצנית כמוהו,” אמר לו גרישה, כשהעירו משנתו בשבת.
בעצלתיים לבשו את בגדיהם הנקיים, העשויים מבגדיו הישנים של קופל, והלכו למטבח.
הפעוטה, בתו של קופל, נטפלה אליהם בדרך. עשאוה ככדור למשחק. לשמע צווחות העליצות של הילדה יצאה בעלת הבית, סינרה למתניה, והביטה בהם בשמחה.
“ילה, שושקה, תעזבי להם. עוד לא אכלו ארוחת בוקר…”
על השולחן גבינה, מעשה ידיה, פיתות אפויות, חמימות, זיתים, וקנקן חלב.
“היום ביצים, כך כתוב בחוזה. בשבת אוכלים ביצים,” אמר גרישה.
טיגנה להם ביצה אחת וחילקה לשניים.
“גם אנחנו נעשה חצי עבודה. ביצה שלימה – עבודה שלימה. חצי ביצה – חצי עבודה?”
“בחיי, לא היו היום ביצים, בעצמי לא אכלתי…”
בשעת אכילתם הסתכלה בהם בהנאה, כשהיא מעמידה רגל אחת על גבי הכיסא וחושפת ברך שמנה, עגולה, השקועה בתוך בשר לבנבן. “חפ, חפ, חפ, כמו תרנגולות אתם אוכלים, כאילו זה יברח לכם… מה זה אתם כל כך רעבים אצלי… שום איש לא יצא אצלי רעב. אבל אתם, עיניים גדולות, אתם… אוכלים־כלים־כלים… בתיאבון לכם…”
לאחר שרחצה את הכלים ישבה אצלם, לחטוף שיחה.
“אז מה יירד גשם? הא!?”
“דוקא אין עננים…”
“אני לא צריכה עננים. אני מרגישה את זה פה ופה ופה..” אמרה וידה נגעה בברכיה ומתניה.
“אבל בינתיים אין רואים אפילו סימן של גשם…”
“הסימנים שלי הם הכי טובים…”
“אה, ראיתי כבר סימנים יותר מוצלחים…” אמר גרישה. וקרץ לאליהו, שחייך בתוך כוס החלב. בחל בטעם החלב, אך שתה מתוך דאגה לבריאותו. חמישה קילו איבד אצל קופל. הכל מתוך הכרה, נמצא במזר־תחתה מתוך הכרה. הכרה באה במקום טעם, במקום הנאה, ובמקום הכרח. חיים מאוֹנס. השאלה – עד מתי? וכי חיילים על משמרת העבודה העברית מחכים שיבואו אחרים להחליפם?
“בשנת עשר גם כן היה ככה הגשם הראשון… בבוקר לא ראו כלום. ואחרי הצהריים. יַה רֶב, איזה מבול… כמו מברז. לא בטיפות…”
“כבר בשנת עֶשֶר הרגשת את הגשם בעצמות?”
“יְַרַביתק, בשנת עשר הייתי צעירה וחזקה יותר משניכם ביחד…”
“שנינו ביחד את צריכה, אחד לא מספיק לך?”
“תגיד לו החבר שלך, הוא כל הזמן מִשַבֶק עלי, כבר אי אֶפשר לדבר כמו בני אדם?”
“מי משבק? אמרתי לך למה לך שניים יחד. אחד מספיק, תבחרי לך.”
“אילו הייתי צריכה לבחור, אותך הייתי שׂמה בצד. את הסתם ג’וחה, ההוא אליהו איש טוב… לא צוחק כל היום כמו… הוא ביישן החבר שלך, לא? אני מוכנה להישבע הוא עדיין לא היו לו עניינים עם בחורות.”
“יש לו אחת יותר יפה ממך, אני אראה לך תמונה תתפקעי…”
“איכפת לי הבחורות שלכם אתה חושב לך… הוא נעשה אדום כמו בורק, תראה עליו.. לא יפה אנחנו מדברים עליו ככה… למה אתה כזה אחד שאי אפשר לדבר אתו אף פעם?”
“ילה, בואי נדבר ברצינות. איך היה היבול בשנת עשר?”
“בשנת עשר? אה, זה היה עוד לפני שבא אבנר שיפר. מה אנחנו ידענו? עשינו מה שהערבים אמרו… קדחת קיבלנו ולא יבולים…”
“מי זה אבנר שיפר?”
“מי זה אבנר שיפר הוא שואל? א–נו, כמה זמן אתה בארץ ולא שמעת על אבנר שיפר. זה האגרונום. הבחור הצעיר מראשון, שלמד על חשבון הברון בצרפת..”
באריכות ובהתלהבות, כשהיא נאנחת מפעם לפעם, סיפרה להם פרשת תלאותיהם וסבלותיהם של תושבי מזר־תחתה בימים הראשונים. מעולם זר נפלו למזר, עניים, לא מנוסים בעבודה, חדלי־ישע. הערבים היו מלגלגים עליהם וגונבים את יבולם. הפקידות עשקה אותם. והשומר הערבי, אחמד סודאני, ראש כנופית גנבים, היה נטפל לבחורות כשבעליהן נמצאו בשדה.
“היה בא, המנוול, השחור הזה, למטבח היה בא, שולח ידיים מתחת לשמלה… מה יכולת לעשות? לצעוק? היה מכה המנוול, מכות רצח… רק פחדת כל הזמן שהילדים לא יראו… פעם אחת, כבר היה לי ילד אחד, לא הזהו, היה עוד קודם אחד, שמוליק, היה אַזאַ ילד גדול ויפה… בא וקרע לי השמלה החדשה שלי מלמעלה עד למטה… כל הלילה אני בכיתי… שש שנים אני חכיתי לההיא השמלה החדשה…”
,ואיפה היו הבחורים שלכן?" שאל גרישה.
“בשדה.”
“מה בשדה? אבל בערב הם חזרו הביתה…”
"לא סיפרו להן הבחורות כי פחדו עליהם. אם אחד היה מתחמם והולך נגד ערבי הוא היה הורג אותו… עד שבא אבנר שיפר. בחור צעיר, בן הארץ, יליד ראשון לציון, בן טיפוחיו של הברון. “בחור מלא מרץ”. הציע שיטות חדשות, כלי עבודה, גידולים. חוות דעתו נעשתה לפקודה, ועצתו לצו. אף על פקידי הברון זרק את שלטונו. וכל נשי המושבה התאהבו בו. בן עשרים ואחת היה. ואת אחמד סודאני תפס באמצע היום ברחוב, והצליף לו בשוט על פניו. ההוא שלף אקדח. הכהו אבנר בקורה על ראשו. כשהחלים אחמד סודאני נשבע לרצחו. אך בטרם קיים את הבטחתו נהרג על ידי שומר יהודי בשדות מרחביה. בזמן המלחמה הלך אל אהרונסון לעתלית ושוב לא ראוהו. אומרים שנהרג במצרים.
“אה, אזא פיינר מענטש, אזא ייד, כמו גוי… וביום הכיפורים הלך לבית הכנסת…”
בדברה עמד אליהו ליד החלון והציץ לחצר. “כלי עבודה חדשים, שיטות חדשות”, חייך. שתי מחרשות ערביות נושנות נשענו על כותל האורוה, ליד שרידי עגלה. שקי שעורה קרועים, מגובבים לידן, סיעה של צפרים מנתרת על גבי הגרעינים הפזורים על האדמה. מאַלמת, מדוללת־אצבעות. חורבן ועזובה בכל. הזרעים שקנה קופל גרוּסים ומעורבבים בזרעי עשבים־רעים
ליוה במבטו את הפעוטה שישבה ליד קיר החומה, וטבלה ידה בשלולית נרפשת הנוזלת מתחת לדלת האורוה. תמה אם מוכן היה לגדל כך את ילדיו שלו. הילדה עלתה על שקי השעורה, הפריחה את הצפרים, עקבה אחר מעופן, וגרפה בשתי ידיים את השעורה הנשפכת מחור שבאחד השקים.
“אסור!” קרא.
“ילען־אבוק!” החזירה לו מידה כנגד מידה.
ביקש לרדת לחצר ולגרשה כשראה לפתע נחש מקופל ליד ערימה של גזרי עצים, מאחוריה.
מיד קפץ דרך החלון, חטף את הילדה ונשאה משם. גרישה אף הוא מיהר ויצא אחריו, ניגש אל הנחש בזהירות ובבת אחת תפסו בזנבו וניפנפו כמוט בלי רוח חיים מעל ראש האשה.
“הוא יהרוג אותך, אתה משוגע?” קראה האשה בבהלה.
“ככה הוא לא יכול לעשות לי כלום. שינסה להתקפל…”
“חדל כבר, הרוג אותו,” ביקשה.
“מן שאן חטראק,” אמר ורוצץ את גלגלתו על קיר האורוה. על האדמה, מפרכס למוות, היה מוטל צפע בן שנתו, מעוך קדקוד.
כשראתה האשה את הצפע החוירו פניה. “מאמא,” קראה.
היא נשאה את הילדה בזרועותיה ושפתיה רעדו. כשנתאוששה נשקה את ידי אליהו בהתרגשות.
“נו, די כבר, די כבר, אמר גרישה, ממתי זה אצלנו כל כך מתרגשים מנחשים?”
"אי, דַנְקֶן גוֹט דנקען גוֹט, אם זה היה לוקח אותה… חס וחלילה חס וחלילה, קינֶהנוֹרֶה, חס וחלילה… מספיק לי שניים… אי אי אי, איזה מזל… אלוהים שלח אותך, אלוהים, בחיי, אלוהים… מה אני הייתי עושה, או–יי.. אמרה וגעתה בבכי.
“אבל הרי לא קרה שום דבר, לכל הרוחות,” אמר גרישה.
שניים כבר איבדה, סיפרה להם לאחר כך. אחד, הילד, היה בן שנתיים. נפל לבור סיד. איש לא ראה. רק אחרי יומיים הוציאוהו. השנייה היתה ילדה. כבר היתה בת שש. “כמו הזוֹתי. כל כך שמחה תמיד. פעם בלילה נכנסו שודדים למושבה וירו. סתם ירו להפחיד. נכנס כדור בדלת ופגע בתקרה וחזר למיטה ונכנס לילדה פה, מתחת ללב. לא היה רופא. היה צריך להביא אותה לטבריה. היה אצל שינקין אורח. בחור צעיר, רוקח, אַ–יידל. אמר, צריך קודם להוציא הכדור. אם היא נושמת הוא אמר אז כל פעם הכדור נכנס יותר עמוק ויכול להגיע ללב. אז אמרו לו אתה רוקח תקח סכין תוציא לה הכדור. אז הוא אמר אני לא יכול. אַ–זא אידל, פוי. לא יכול. גועל נפש. אז קופל לקח סכין. הבחור התעלף, הבחור ההוא, הרוקח, ואני הייתי צריכה לשפוך עליו מים. אז קופל לקח הסכין וחתך לילדה יא, גוט! איך שהיא צעקה אבא עזוב אבא עזוב! ואיזה עיניים שהיו לה, היא פיחדה נורא, כמו ציפור. אני לא יכולה לשכוח העיניים שלה. החזיקו אותה בכוח והוא חתך, והוציא הכדור. היא מתה בבית החולים, לא מהכדור. מהסכין, שקופל ניגב אותו במגבת ולא רחץ אותו במים. היא נתרעלה…”
דמעות זלגו על לחייה. “שאתם הבחורים אני כבר לעולם לעולם אזכור אותכם, מאמא שלי, מה שעוד רגע יכול היה להיות…”
לארוחת הצהריים שחטה להם תרנגולת. “שלא תספרו לקופל,” ביקשה.
“אם הוא יספור את התרנגולות, אמר גרישה תגידי לו שאחת מתה. נחש הרג אותה…”
“וֶולה אתה אַרס, בחיי לא ראיתי אחד כזה, בשביל כל דבר יש לו תיכף מה להגיד…”
“מזמן שאני בגליל עדיין לא אכלתי תרנגולת.” אמר אליהו.
“הרוַחת אותה ביושר. נו, מה אתה אומר? אפשר לחיות על יד בני אדם הרבה זמן ולא לדעת עם מי יש לך עסק… אה?” אמר גרישה.
“שתאכלו ושיהיה לכם טוב, ולבריאות לכם ולתיאבון… רק לנשק אתכם בחורים, מה שאתם עשיתם לי היום…”
“אחר כך,” אמר גרישה.
ז
לאחר הצהריים ירדו לכינרת. ואוֹסיה היה נואם להם בדרך. “אלה האומרים אני בעצמי אעשה ודי לי, מחבלים בעניין גדול… חשוב הכוח הציבורי, התנועה..” לפעמים היה אומר את ההיפך. די לו בשיחה אחת עם גורדון כדי שיסתפק במהפכה הקטנה – קירקוּע אוסיה סולודובניק. אם הוא יסתפק בצימוקים וחרובים תבוא גאולה לעולם. “בבקשה בלי קריקטורות, כמובן שבזה לא די, אבל אם אוסיה ועוד אוסיה ועוד אוסיה וכן עד אין סוף…” לאחר שפגש אוסיה באוסיה, לאמור בטרומפלדור, הביא רעיונות חדשים. גרישה הקשיב בכובד ראש. “דברים נכונים אפשר לשמוע אפילו מפי גרמופון.”
“איזה אדם, איזה אדם יִגְדַל בקומונה? מטושטש, בלי פרצוף משלו. בשְטַנצים אתם רוצים לעשות כאן אנשים… נעזוב רגע את כל העניינים, נחשוב על דברים פשוטים. מה יגרום לכך שאדם ירצה לעבוד יותר טוב, אם לא ירצה להצליח, להצטיין… לשם מה הוא יעבוד? למען החברים? ואם הוא יתקוטט אתם… ומה יהיה כשהקבוצה תגדל, והאנשים לא כל כך יאהבו זה את זה, כשם שאתם מאוהבים בעצמכם… הנה תראו, אנחנו, מה קרה? גם אנחנו בקבוצה. נעשינו אנשים אחרים? לא. ובכל זאת. היום יש אנשים שאומרים שאנחנו מרעילים את האוירה. מפני מה? מפני שאנחנו אומרים שלקבוצה חודרים גם פרזיטים? קחו את הדוגמה של פיינשטין…”
“אבל פינשטין עזב…”
“נניח שלא אהיה עוזב. הייתם מסלקים אותו? בגלל מה? ואחרי עשר שנים, הייתם מוציאים אותו? מה פתאום? ובכן, לא? ומה יגידו האחרים, שעובדים כמו חמורים ואיכפת להם כל גבעול קש במשק? בשביל מי אנחנו צריכים להזיע – הם יאמרו – בשבילו? שיתבטל כאן. שילך בלילה עם הבחורות לגורן וישליך שם סיגריה בוערת, אה? תגידו לי?!”
בחור פרצוף של סנאי, נלהב ונרגז, אצבעותיו העסקניות ממללות את שולי בגדו, ניצב בתוך קבוצה של בחורים שהקשיבה לו בדומיה, מהם בסקרנות מהם באיבה.
“אין צורך להתוַכח כל כך הרבה. אינך מאמין בזה. הדרך פתוחה. למה כל התעמולה הזאת? אולי אנחנו מסוגלים לזה? ננסה. הרי סוף סוף אנשים חיים אנחנו. לכל אחד יש זוג רגליים, וראש משלו, לא פחות מוצלח משלך.”
המדבר, בחור צעיר, שחרחר, וחיוך צנוע ועגום, שפוך על פניו.
“לנסות? צעק הבחור, יש לנו פנאי לנסיונות? בני אדם שפנים הם? ומה יהיה אם הנסיון ייכשל?”
“נעשה נסיון אחר.”
“למה לך להתוַכח עמו?”
“מה יש? הוא פסול לויכוח? זכותו להביע דעה. הוא איננו מאמין שנצליח, אנחנו מאמינים. אם הוא רוצה להזהיר את הצעירים שלא ילכו אחרינו? בבקשה. במציאות ייפגשו בבעיות חמורות יותר מהדיבורים שלו. גם אני אינני אוהב וַכחנות, אבל לשמוע אפשר, ולהשיב צריך, כבני אדם. למה לחרף ולגדף? ניפרד בשלום. איש לדרכו. ניפגש בעוד עשרים שנה. נראה מי בנה הארץ…”
“בשָן,” אמר איש זקן שעמד בצד ולא השתתף בויכוח, “אתה בחור כהלכה. עושה שלום במרומיו. קל לומר: אתה מאמין בזה ואנחנו בזה. ועל מה נעשו המלחמות הגדולות? לא על עיקרי אמונה?”
“אין צורך לעשות מכל מחלוקת מריבה,” אמר הצעיר השחרחר.
“דעות אינן אמונות. אפשר לחלוק על דעתו של אדם, בעניין אחד, ולהסכים לו בעניין אחר. אך אם האמונה בטעות יסודה, פירושו של דבר שהכל טעות ואי אפשר להסכים אף פעם. ופרי הטעות נזק. אתה מבין, בשן? לכן אני טוען כל הימים ואומר: ביסוד מונחת האמונה באדם, ולא עוד. היא העיקר והשאר טפל. אם בזה איננו מחולקים, חילוקי הדעות על דבר השיטה לא יטילו בתוכנו פילוגים…”
“באזניך שמעת. אני לא התקוטטתי אתו. הוא התקוטט אתי. ניתנה האמת להיאמר –– הוא איננו מאמין בעיקר. אם האדם איננו מסוגל לחיי־שיתוף מעצם טבעו, מה אפשר לדרוש ממנו? האין זאת, שיפמן? היכן כאן האמונה באדם? אבל אני מוכן להסכים שהם צנועים מאתנו ואינם רוצים ללכת בגדולות. ילכו בדרכם ואנחנו בדרכנו…”
“תריסר אנשים כמוך, בשן ואפשר יהיה לחיות. לא צריך לצעוק ולהרעיש עולמות, כמו שוּלקיס. אפילו אם מאמינים מאוד,” חייך הזקן בחיבה.
“אפשר להבין גם את שולקיס. הרי בעיקרו של דבר הרעיון שלהם סותר את עיקרי היסוד אם באמת הם נאמנים לעיקרי היסוד. הרי איננו גורסים רק עוד כך וכך דונם אדמה יהודית. אם יש אמונה באדם יש גם רצון לעצב את דמותו. דיברנו על תרבות חדשה. מה זה היה, פתפותי ביצים? במה נבחנת תרבות? בהישגים של בודדים? חברה תרבותית נבחנת במעמדם ומצבם של החלשים, האשה, הילד, הזקן… מה יעשו אצלם עם ‘המסכנים’, כפי שהם קוראים להם, אלה שאין בכוחם להחזיק מעמד במשק עצמאי, שאינם יכולים לעבוד בכל עבודה? נשלח אותם העירה? נעשה מהם חנוונים?”
בחור גבה קומה קרב אל המשוחחים. “את המאור בקבוצה רואים מעטים אבל את הכביסה עושים אצלנו בפרהסיה,” רמז על אליהו וחבריו הקרבים־ובאים.
“אלה ודאי אורחים של מישהו.”
“הה, הרי זה סולודובניק! אינכם זוכרים את סולודובניק? הנה חיל המצב של מזר־תחתה…”
“סוף סוף נדחקו כמה פועלים יהודים גם למאורה הזאת. מזר־תחתה. בור־צלמות. עוד מתקוטטים שם קופל עם דננפלד?”
“כתמיד.”
“היו שם כמה משפחות נפלאות. יהודים יקרים, יודעי תורה, אמר הזקן, מתו בקדחת נרצחו גורשו מהארץ. איזה מזל רע למושבה הזאת…”
“שמענו שרוצים לגדל שם טבק, זה נכון?”
“על אדמת ישראל לגדל את הגידול הממאיר הזה?”
“אל דאגה. יזנחו גם את זה. אין שוק.”
כשנתפזר הקהל בחדר האוכל בתום האסיפה ישב אצלם בשן, ונשא דבריו על חוסר הטעם בחיי הפועלים המתגלגלים ממקום למקום. צריך להקים יישובים. חיי הארעי מפריעים “לצבור את היש”. לשעבר דובר על כיבוש עבודה. היום לא זה העיקר. צריך לכבוש את העבודה עם האדמה. צריך להקים קבוצות. לעלות על הקרקע.
אוסיה התלהב. יש להם גרעין של ארבעה אנשים… בשן חייך. זה מעט. הגרעין צריך להיות גדול יותר. בקרוב תבוא עליה גדולה. צעירים מרוסיה, מפולין.
אף על פי שעזב את התנועה, שיגר אליהו איגרת לחברים והרצה בה את דברי בשן. “הארץ מחכה. צעירים בעלי רצון עז, ואמונה נחושה, יבואו וימצאו כר נרחב לפעולתם. צריך להתכונן לעמל מפרך, לסכנות בדרכים למחלות ולמוות. אך זו הדרך ואין אחרת…” החובה מבטלת סכסוכים ישנים. לאחר זמן נודע לו שמכתבו נדפס בעתונים. דוּקלם במיפקדים ליד המדורה, נשלח לבתי הספר, הודבק שם על החלונות והשמשים גרדוהו בסכינים. שמאי פרלשטיין שנשלח לארץ בכספי חבריו נעשה לבלרו של שרפשטין – הירהר בקורת־רוח – והוא, שנסתלק משום שלא היה ראוי לעלות לארץ, הריהו ציר שלוח לפני חבריו.
היה בא לבקר את בשן בדגניה לעתים קרובות. ומספר לו על התנועה באירופה. “נעורי הנצח,” ליגלג בשן. “הרבה אגודות נוער קמו באירופה לפני מלחמת העולם, שמעתי. מה עלתה להן? גם בארץ היתה אגודה כזו. וכי די ברצון טוב? צריך לעסוק בעניין ממשי.”
נתברר שהוא יליד הארץ, חניך הגמנסיה בתל־אביב ומכיר את גרושביץ, מי שהיה חברו לכיתה. תכף אליהו ביקוריו אצלו, היה מקשיב לו כתלמיד למורהו. מקיפו בשאלות וספקות. ופעם אחת אף אמר לו, בחיוך מבויש, איזו שמחה גרמה לו הפגישה עם אנשי־אדמה באמת שאינם דומים לקופל או לקנטרוביץ. כמה מגוחך הדבר, אך בתמים היה סבור שבלי הגסות אי אפשר…
“הרבה מדרגות יש בבגרות. וכל מעבר ממדרגה למדרגה כרוך ביסורים של התפכחות מאשליות. למדרגה העליונה אדם מגיע בשעה שאיננו רוצה עוד להיות משהו אלא לעשות משהו.” אמר בשן.
ח
סמוך לזמן הזריעה התייעץ קופל באַגרונום גודובקין והלה אמר לו שמוטב לזרוע לאחר הגשם. יתרון בכך שהזרעים נובטים מאדמה נקייה מעשבי בר ואינם צריכים להיאבק על נפשם. אף על פי כן, מאחר שנתאחרו הגשמים, החליט קופל להתחיל בזריעה לפני הגשם, מחשש שמא לא יספיק. אין לו דְריל ואין לו בוּקֶר, וכל הזריעה נעשית בידיים. אם יבקש לזרוע בין גשם לגשם, עלול לאחר את המועד וחלקות אדמה טובות ומעובדות תוברנה.
“חכם גדול, גודובקין, לתת עצות. מה שהוא אמר לי אינני יודע בעצמי? טוב לו, הוא עושה חקלאות על הנייר. אולי הוא חושב שיש לי טרקטור? אילו היה צריך להתפרנס מהחקלאות שלו היה מת ברעב. אין דבר, אנחנו נזרע לפני הגשם.”
“אני משער שהצדק עמו,” אמר אליהו.
“הביצה כבר באה ללמד את התרנגולת, קרא קופל, א?! תביטו עליו. ודאי שההוא צודק. כל הניירות צודקים, ובחיים זה אחרת. גם עשרת הדיברות זה דבר יפה מאוד. איזה יהודי משתמש בכל העשר? מספיק לך שבע שמונה תשע, כמה שאתה יכול…” אמר קופל והכניס אצבע עבה ומלוכלכת לתוך פיו לנקות את שיירי הארוחה. “הצרה היא שאתם לבדכם לא תוכלו לעשות את כל העבודה. נצטרך לשכור כמה פועלים. אחר כך נוריד מהחשבון, סאווה סאווה…”
הציע לו אליהו לשכור פועלים יהודים, מתוך קבוצת הירקנים שחכרה מהמושבה שטחי בצה והכשירה אותם לגידול־ירקות. החלקה הקטנה פירנסה את חברי הקבוצה בצמצום, והיו מדפקים על דלתות האיכרים לבקש עבודה.
“פועלים יהודים? – רטן קופל. – מילא, חרתים. אבל פועלים, בשכר מלא. אתה יודע מה זה אומר? אם נשלם להם כמה שהם מבקשים, נראה רווח נראה? רווח… איזה רווח יש לי בכלל? מרכבה קניתי לי? שלחתי את בנותי לפאריס? תרנגולות אני אוכל? אינני יודע מה יהיה מחר… פועלים יהודים לך שכוֹר להם.. שלושים גרוש… הפרנסה שלי תלויה בחסדי שמים והשכר שלהם בטוח…”
אותה שעה טרחו בעקירת מטע שקדים אָכול־קפנוֹדיס, ודמעות גדולות ועגולות החליקו על לחיי קופל השמנות. נכמרו רחמי אליהו עליו והחליט להציע לירקנים לעבוד אצל קופל בשכר נמוך.
כשבאו בערב לצריפם כיבדו אותם הירקנים בתה בלי סוכר והקשיבו לדבריהם. מנורת נפט עמדה על הארץ בתווך והטילה צללים גדולים על הקירות ועל התקרה. כחבורה של קושרים נראו לאליהו זעומי פנים, בלתי מגולחים, אפורים. השוואה מגוחכת ונוגעת עד הלב, אמר בלבו. אוכלי־דג־מלוח אלה, דנים על “אמצעי המלחמה המוסרית” באיכרים…
גרישה אמר דברים מועטים. זה המצב. כסף, באמת, אין. “אם רוצים, אפשר לקבל עבודה. ולא – הצדק עמכם, כמובן. אנחנו לא נוכל לעזוב את העבודה לאות מחאה, כפי שמישהו כאן הציע לי בשיחה פרטית. אנחנו אריסים, מה אפשר לעשות? כבר עשינו הרבה עבודה. אם נוציא עכשיו נפסיד הכל…”
“למה הסכמתם לעבוד כאריסים?”
“למה? אחרת לא היינו מגיעים הנה. אילו היו האיכרים תלויים בנו יכולנו להילחם, אבל עכשיו… ישמחו להיפטר מאתנו. יחזירו את החרת הערבי…”
“תהיינה רציחות – ירגישו שהם תלויים בנו…”
“אסור לנצל את האסון הלאומי למלחמה מעמדית…”
אליהו התבונן בנאספים: עייפים ופניהם כבויים. סמוך למנורה ישב, וחמימות נוצקה בלחייו, נאצלת מאורה הצנוע של מנורת הנפט, ומחום התה המזוג בספל פח לוהט, בלי טבעת־אחיזה. ומהעיניים הנוגות המביטות בו בסקרנות, רואות בו אדם אחר, לא הוא, בשום פנים לא הוא, אלא אחד לוחם־אמיץ לעבודה עברית, מהבודדים ש“חדרו” למזר־תחתה, מבצר החשכות והבערות והדעות־הקדומות שבגליל התחתון. ראה שהם מצפים לדברו. אימת הציבור נשתלטה עליו. שתיקה רווית־קשב היתה נסוכה בחלל הצריף. הציפיה ממלאה אותה מבוכה. קולו נשמע באזניו מפתיע, זר, לא־לו, מגובב בהטעמות־שוא, רם במופרז, כקריאתו חסרת־המשמעות של אדם שנכנס למערה. הקול אינו קולו וההד זר שבעתיים.
“כסף,כמו שאמר כבר חברי גרישה, באמת, אין… אנחנו יודעים זאת. כלומר, הוא איננו עני גמור, אבל… מזר־תחתה איננה פתח תקוה ופתח תקוה איננה מזר־תחתה.. אתמול והיום עקרנו כרם שקדים שהשקיעו בו אלפיים פרנק… הילדים שלו מתרוצצים יחפים כל היום… ושני ילדים מתו… זה נורא… מה אנחנו רוצים ממנו?… בעצמו אמר: ופסנתר יש לי?..”
אחד מן הקהל טילטל ראשו בספקנות. אליהו התבלבל וגימגם. “למה התאספנו כאן, להספיד את קופל?” נשמע קול חד, צורם. חוט המחשבות נתק. “ראשית כל יש לכבוש את העבודה… יש מוקדם ומאוחר בדרך הפועל…” נזכר בוועידת פתח־תקוה. ברלה, אדם בעל שאר־רוח, מפריח סיסמאות נדושות… עכשיו הוא עושה כמותו… מן הסתם אין דרך אחרת… לדברים יש תוכן, בכל זאת… ביסודו של דבר… למרות עקימת־האף.. ראשית כיבוש העבודה," חזר על הדברים ללא צורך, לאט, כטועם שנית תבשיל שלא הומלח כראוי… ולאחר כך נוכל להיאבק על השכר… תהיינה כל העמדות בידינו… נעלה את הרמה המקצועית של החקלאות בגליל… נדרוש העלאת השכר… לא נרים את רמת חיינו למעלה מן הקרקע… בצמידות לאדמה… יחד אתה… פרצופים נשתעממו לנגד עיניו, ועיניים בקרניות, בלתי־מרוצות, ניתלו בו. הרגיש כתלמיד העומד לפני בוחניו, והם רושמים הערות בפנקסיהם….
ישב מבויש, עפעפיו מושפלים. שמע קול צנוע מפייס, מנחם. הדובר, אדם כבן שלושים שערו קלוש, פניו שרופים כאפר ומקומטים, חלק על דעתו ולא התקיפוֹ, כאח בכור נבון, אליו התגעגע ביום שהקניטוהו הפועלים בפתח תקוה…
“אנחנו לא מהיום ולא מאתמול פועלים… אילו התגלגלת כמונו מעבודה לעבודה… ומשפחה ודאי אין לך. ועל כן קל לך לדבר… אנחנו בעצמנו המצאנו את המושג כיבוש עבודה… היינו צעירים וראינו את עצמנו כחיל החלוץ של העם… אני הייתי בצבא הרוסי… לצבא־הקבע יש תנאים אחרים… מאשר לצבא חובה… גם אנחנו צבא קבע… ככה אי־אפשר לחיות… אתה אומר שקופל היה הראשון שקיבל פועלים יהודים… מי איננו מוכן לקבל פועלים יהודים אם יעבדו כמו בהמות, לא יגנבו אפילו גרגיר אחד, ויקבלו שכר של ערבי… אנחנו יכולים לחיות ברמת החיים של ערבי?..”
במרירות דיבר הצעיר, שעיר, פחוס פנים וגדל אזניים: “אל תהיה בטוח שיקבלו אותך אפילו בשכר של ערבי… מספיק שאינך מוכן להשפיל את עצמך כדי שהאדון־איכר, העמארץ הזה, ישנא אותך… אתה לא מכיר אותם… וביחוד שאתה מדבר על רמת חיים… איזה רמת חיים? ספריה אתה צריך?”…
“אינני מתבייש בספריה,” החזיר הדובר, “כן, גם ספריה דרושה לי. מספיק לנו כבר מעשי־נערוּת. נגמרה הפנטזיה. די לנו במשחק המגוחך של בדואים־יהודים. צריך סדין נקי, ארוחה חמה, חינוך לילדים…”
“לטינית אולי?”
“מה הבוז הזה? גם לטינית, למה לא? אבל על מה אתם מתוַכחים? אתם חושבים שצריך לעבוד בשילינג ליום?”
“מי חושב? אבל מה אנחנו צריכים את הנימוקים האלה? בפני מי אנחנו צריכים להתנצל? אולי נגיש לדננפלד רשימה של הצרכים שלנו והוא יקבע את גובה השכר? אנחנו צריכים לתבוע את שלנו. יעשו להם האיכרים את החישובים שלהם ישברו את הראש. מה זה עסק לנו? שותפים אנחנו להם? ואם יהיו רווחים יתחלק אתנו? ואם אנחנו נאכל זנב דג מלוח ליום, כלום הוא לא יישן בלילה? מה כל הדיבורים הללו? באמת, אתם מצחיקים… באמת!.. באים להם שני בחורים צעירים ומבלבלים את המוח… מי אתם? משגיחים של הפקידות… מי מקבל תמיכה? אנחנו או הם? ועזרה רפואית למה אין נותנים לנו? שאלתם את עצמכם?.. אה?!.. א–מעשה… מסכנים האיכרים… אנחנו צריכים לעזור להם אנחנו… אין להם רווחים… היבולים נמוכים… למה הם נמוכים?.. מפני שהחרתים שלהם גונבים מהם. מכונת דיש יש להם… אבל מה מגיע למכונת הדיש?.. היו שומרים יהודים… סילקו אותם… למה?.. כל שנה יבואו לארץ בחורים חדשים וירצו להתחיל מהתחלה… כיבוש־עבודה… אנחנו כבר עברנו את כל זה… אנחנו, ברוך השם, יודעים מה שאנחנו רוצים…”
כשחזרו ל“מאורתם” אמר אליהו לגרישה: “ככה זה, אנשים מתבגרים, שוכחים את העקרונות.. מידרדרים במדרון, ראית אותם?.. הרי סוף סוף אם אנחנו לא נראה את צרכי הארץ באופן כללי, ונוותר על עצמנו, מי יעשה זאת?”
“אה, אמר גרישה בביטול, סיבנו אותנו היטב היטב.”
“מה אתה מדבר? קרא אליהו, אתה רוצה לומר שהם צודקים? לאן נגיע כך?”
“גם אנחנו צודקים וגם הם צודקים.”
“זה מזכיר לי את הסיפור באשת הדיין שהיה אומר לכולם אתם צודקים. שאלה אותו וממה נתפרנס? אמר לה גם את צודקת.”
“מה לעשות, זה ככה זה. צעירים יכולים ואנשים מבוגרים לא יכולים…”
“מי יגיד לאנשים צעירים עד מתי הם יכולים?”
“זה אירגון מסובך מאוד. תמיד אמרתי, העיקר זה האירגון. אם כל אחד יחליט בעצמו עד מתי הוא מוותר בשביל הכלל וממתי הוא מתחיל לעמוד על שלו, אז ילדים בני עשר יחשבו את עצמם לחכמים גדולים אם הם יעמדו על שלהם… אותנו לא תרמו, הם יגידו לנו, הלא אחר כך ממילא תגידו שככה אי אפשר…”
ט
אף על פי כן לא שכר קופל פועלים ערביים. יום אחד הוצפה המושבה בתימנים. כפלחים המרודים מן הדרום הגיעו אף הם ברגל, או רכובים על גבי עגלות שנזדמנו להם בדרך, ונשיהם וטפם עמם. בודדים באו באוטומוביל שזיכה אותם בקפיצת הדרך תמורת חקירה של אדון תאב־דעת על אורח החיים בתימן, או על נישואין בגיל שלוש עשרה… פינו להם מקום באורוה ציבורית, שנתרוקה מסוסים, והם מילאו אותה בהמונם, זקנים וילדים, גברים ונשים יחד, בלי מחיצות. לראשונה היתה דעתם של האיכרים נוחה מהם, משום שעבדו כהלכה והסתפקו במועט. אך כשפרצה בהם מגיפה הטילו עליהם בידוד ולא התירו להם להתערב בקהל, ואפילו לבית הכנסת לא הניחו להם להיכנס.
“מה תאמרו עכשיו, אמר גרישה לקופל, מילא אנחנו, הועד שלכם איננו חושב אותנו ליהודים, מפני שאיננו הולכים לבית הכנסת… בעד זה לא מגיעה לנו עזרה רפואית… מזלנו שאנחנו בריאים… אבל הם, חביבי, הם הרי יהודים אמיתיים… עם זקן ופיאות… איפה אתם עכשיו? ככה מתנהגים עם יהודים… החולים והבריאים יחד?”
“מה אתה רוצה? הם רגילים לזה, השיב קופל, אויף כפוֹרס הוַעד שלנו, אבל אתה חושב שבתימן הם חיו בארמונות? פסנתרים היו להם?..”
אליהו וחבריו נהגו לבקר אצלם לעתים, בניגוד להוראות הועד. היו נכנסים בשיחה עם גברים ממורמרים, המוכנים לשפוך מרי שיחם בפני כל אדם זר, ומשתתפים־בצער במנוד־ראש. אוסיה הציע לעשות סקנדל גדול. הנשמע כדבר הזה? ככה להתנהג עם יהודים? עצמנו ובשרנו?!
“א–נוּ תציעו משהו, אמרו להם האיכרים, תציעו משהו. לסלק אותם מכאן? מה אנחנו יכולים לעשות. יבוא רופא יתן להם רפואות. מי ישלם בעד זה? אתם?”
“קודם כל צריך לבודד את החולים מהבריאים…”
“איפה נשׂים אותם, בשדה?”
“בבתים שלכם.”
“כן?! גיבור גדול. אתה היית מכניס אותם אליך הביתה? עם כל המחלות? יש לנו מקום בבית? ואיפה אנחנו נישן? הצעות טובות יש להם, על חשבון אחרים…”
מכל מקום נמצאו שתי משפחות שהכניסו חולים לבתיהן, וטיפלו בהם במסירות. ארבעה אנשם זכו במיטה נקייה, ואנשי החסד עוררו על עצמם שנאת הכלל, שמחמת חסידותם הוציאו על אחרים שֵם רשעים.
יום אחד נזדמן לשם שליח מטעם “הפועל העברי”. הוא נכנס לבית הועד, ו“עשה סקנדל”, דפק על השולחן, פשוטו כמשמעו, ואיים שיכתוב בעתונים. דננפלד גירשו משם בצעקות. “אפילו תימני אחד לא יבריא מזה שאתם צועקים. אדרבה, תביאו את הרופאים שלכם…”
“ולכם אין רופאים?”
“מה זה, התימנים שלכם הם, שאתם באים הנה לעשות שערוריה? הם ביקשו ממך שתבוא הנה בכלל?.. אולי תיכף תבקש שניתן להם מועדון? הא! מועדון תיכף יגידו לנו שצריך כאן… להרצות להם הרצאות… לחרף ולגדף… ברוך השם יש כאן בית כנסת… לא צריך אתכם שתבואו להגן עליהם.. רפואות לא הבאתם, הרי…”
“ולבית הכנסת אתם נותנים להם להיכנס? אתם מפחדים…”
“חרפה ובושה! תתבייש לך! הוא דואג להם שילכו לבית הכנסת… חוצפה של בחור, שאפילו פעם אחת בשנה לא הולך לבית הכנסת…”
הוא כינה את דננפלד בשם מנוול והלה השיב לו: פסקודניאק. “את כל האמת אני אכתוב בעתונים, צעק הבחור, ונגלה את פרצופכם האמיתי!”
“שתסתלק מכאן תיכף ומיד אם אתה רוצה שבכלל יהיה לך פרצוף!”
הבחור קיים את הבטחתו. נתפרסם מאמר ב“הפועל העברי” תחת הכותרת “התימנים במזר”. מרוב רצון טוב וזעם־מוסרי לא דייק הבחור בתיאור עובדות. יצא עתון אחר והכחיש הכל: שקר וכזב! מכל מקום, בסופו של דבר באה משלחת של ההסתדרות הציונית והביאה עמה רופאים. בינתיים שככה המגיפה. כשחזרה המשלחת ליפו פירסמה גילוי דעת וגינתה את “הפועל העברי” שעשה פרסום לעצמו על חשבון סבל התימנים. גילוי הדעת נכתב בלשון רכה ובנימוס, אך העתונים לא חסו על מערכת “הפועל העברי”. “אנשי מפלגות, כתבו אינם דואגים לתימנים אלא כדי לנגח את יריבם. מן השמים נזדמה ל”הפועל העברי" מגיפה בקרב התימנים, הזדמנות להשמיץ את הציבור האזרחי." עתון ירושלמי ליגלג על המלגלגים על פילנטרופיה: “בינתיים לא ראינו שאלה, המתכבדים באסון זולתם, מיטיבים לעזור מן הפילנטרפים. שכן, מי חיסל את המגיפה במזר? הדסה…” “הפועל העברי” התגונן: “לולא המאמר בעתון לא היתה מגיעה המשלחת הרפואית. בעניני מוסר אין הפועל העברי מוכן ללמוד שום דבר מהעתון הירושלמי, שפרצופו האמיתי ידוע לכל בר בי רב. מי מתנגד לדימוקרטה? מי מתנגד לזכות בחירה לנשים?..” נשכחו התימנים ונתקיימה המחלוקת בלבד.
מכיון שקרא אליהו את העתונים החליט להריץ מכתב למערכת. בערב ישב אצל המנורה, הניח לפניו גליון נייר, השחיז עפרונו בחרמש, ציין ציורים בפאתי הגליון, שרק וגירד בעורפו, מילא את הגליון אותיות קטנות, קרעו ולקח גליון חדש. בסופה של הטרחה נשתגר מכתב למערכת “הפועל העברי”. דברים פשוטים כתב והתגאה בהם. “כלום האמת איננה די נוראה ועצובה, למה לנו להגזים? למה לתת לאחרים להתעלם מנפש העובדות בגלל אי דיוק במספרים? חשוב כמה תימנים היו חולים במזר? חשוב שבתוך העם יש פילוג עמוק כזה ואנשים מרשים לעצמם להתייחס אל אחיהם כאל גזע אחר…” הרבה עובדות כהווייתן סיפר, בלי מליצה ובלי גוזמה, והביא מראי מקומות מספרי מדע המנגחים את העם היהודי בתורה חדשה, תורת־הגזע.
מקץ שלושה שבועות הגיע אליו גליון של “הפועל העברי” ובו מודפס מכתבו בחתימתת א. ו–ן (מזר). לאחר ימים אחדים ראה חבורה של צעירים מתגודדים ליד בית הועד. בעברוֹ, התעלמו ממנו ולא נתנו לו שלום. בערב אמר לו קופל שביקשו דננפלד לסלקו מהמושבה.
“על אפו ועל חמתו אחזיק אותך עכשיו, בצפרניים..” אמר קופל.
“אילולא היינו חרתים עלובים, צחק גרישה, יכולנו לדרוש עכשיו העלאת השכר…”
אחד מצעירי המושבה נטפל אליו בשובו בערב מן השדה. “רק ערבי זורק אבן ומתחבא,” התגרה בו.
“מי מתחבא? כל אחד יכול לדעת מי זה.”
“אם לא מתחבא בוא הנה…”
אותו רגע השגיח בהם גרישה מרחוק וחש לעזרת חברו. “מה אתה רוצה ממנו?”
“מה יש? אסור כבר לדבר?”
“שמע, בחור, אם אתם חושבים לעשות כאן טירור תצטרכו להתחיל ממני. ברור? אנחנו נכתוב בעתונים הכל. תתפקעו…”
אוסיה סולודובניק היה מאושר. כל ערב היה בא להתייעצות. “נשיב מלחמה שערה… לא ניתן להם להפחידנו באיומים… לא תחזור עוד פרשת ראשון לציון…”
אולם לא נתרחש כלום. איש לא הרביץ מכות. יתר על כן, אומץ לבם עורר את סקרנותן של בנות המושבה. ואחת מן המטפלות בחולים העזה להיכנס בשיחה עם אליהו בגלוי והזמינתו להיכנס לביתם, בשבת לאחר הצהריים. והוא בא, שתה תה ושוחח באריכוּת עם אבי הנערה, וקיבל ממנו עצות טובות לבני הנעורים… ימים אחדים סבור היה שהוא מאוהב בנערה, עד שראה אותה פעם יוצאת מן הרפת, בשמלה ארוכה ומלוכלכת ודלי החלב בידה, ונראתה לו שונה לגמרי מכפי שנשקפה לו בבית אביה, בשמלה הלבנה, ומבטה דרוך לקראתו.
לימים קיבל מכתב ממערכת “הפועל העברי” בהצעה להיות כתב העתון במזר. מיד זחה עליו דעתו וגרישה עוֹדדו בתקיעת כף. “תיכף ומיד ידעתי שייצא ממך משהו, יש לי חוש לבני אדם…” אמר לו גרישה. אך הוא סרב: איננו כתבן ואיננו יודע מה לכתוב. הסבירו לו שאין מטילים עליו חובות של כתב המקבל משכורת ומספק חומר לעתון: אלא, כתב הוא אדם מהימן על המערכת, הרואה חובה ציבורית לספר לקהל הרחב על חיי העבודה וענייני דיומא. אין המערכת מבקשת ממנו ספרות אלא מעשים שהיו, פרטים מחיי המושבה. כתב להם: אדם שאיננו יודע פרק בכתיבה אינו מסוגל לחבר אפילו כתבה קטנה. כתבו לו: די לנו בכשרון של מחבר המכתב למערכת. וחתום: גרושביץ. שאל: האם אתה הוא זה שבא ביום פלוני באניה פלונית? ענה לו גרושביץ: “ואני לפי שמך הכרתיך, אבל עדיין לא כתבת לנו אם אתה מקבל את הצעתנו.” “אני מקבל אבל אינני מתחייב.” “אין אנו מכירים אלא בהתחייבות אחת שאיננה כתובה בחוזים והוא יקרה מכל,” השיב רושביץ; “אם תהיינה לך הוצאות כתוב לנו, אבל דע לך שאנחנו צנועים בכסף.”
בינתיים יצאו ימים רבים לאחר החגים ולא ירדו גשמים. שמי־פלדה כחולים וקשויים היו פרושים על פני הגליל.
“חס ושלום שלא תהיה בצורת. כל הכסף הטוב שאני מוציא על התימנים ילך לעזאזל,” נאנח קופל.
“איזה כסף טוב? אתה משלם להם פחות מאשר לערבים…”
“בעד זה מקבלים אצלי אוכל בשדה…”
“מהאוכל שאתה נותן להם אפילו עכבר ימות ברעב…”
“ברוך השם הם חיים וקיימים… ולא נתתי להם לגור במחסן הזרעים?”
“קופל, הנדיב הידוע…”
“מה אתם רוצים? במיטה שלי לא אשכיב אותם. דבר אחד להיות צדיק ודבר אחר להתקיים. אי אפשר לצאת ידי חובת הכל. קצת אני צדיק וקצת מתקיים…”
י
יקיצה, וטעם מר בפה, מועקה וכאב ראש. חשק עז להתכרבל בשמיכה המגרדת, להתהפך על משכבו, לישון, לא לקום לעבודה.
שמים בהירים ועמוקים, אדמה יבשה בלי טל. הפרידות חמות ומיושנות. הופ, רגל! בוקר טוב. מהחלון צופה בהם אשת קופל, לראות אם קמו לעבודה. מן הסתם קופל ציוה עליה לעשות כן, מחשש שמא ירמוהו בהעדרו. שועל זקן. נסע ליהודה לקנות זרעים כדי להרוויח כמה פרוטות…
בוקר לעוד יום־אין־חפץ־בו. יום־של־למי־אני־עמל, המצטרף לשיירת הימים, עייף ונואש. ימים הולכים לאטם כשיירה של גולים איש לדאגותיו ויסוריו.
אליהו רתם את הבהמות בלי חשק, נשרך אחריהן בעצלתיים, רתם את העגלה והעמיד עליה את המחרשה. גרישה יצא מהרפת וריח חלב נדף מבגדיו.
הפעוטה אף היא נעורה ועמדה בחלון, כשעברו ניפנפה להם בידה ופניה החכליליים וטהורים נסוכי השינה חייכו אליהם. כיקיצה בתוך יקיצה בוקרם של ילדים.
האילן בשדה והילד בבית שניהם מייחדים ערך לימים בטלים, הנשמטים והולכים, דומים זה לזה. שמש זורחת, שמש שוקעת. אוכלים ושותים וישנים ומתאוננים על היסורים – בינתיים האילן צומח לו והילד גדל. כל יום כיבוש נוסף. הזמן, מכל מקום, לא לגמרי יצא לבטלה. הילד רכש מלים חדשות, לימד רגליו ללכת… יש צבירה, יש עלייה, יש גידול… העולם בבנייתו..
אליהו זירז את הפרידות. נערה רמת חזה, אמיצת איברים, מרושלת בלבוש, ומשום־כך מעוררת את ההרגשה שאיננה מוגנת, הביטה מנומנמת בשני הבחורים. אִיהבה בהזיותיו מתוך צער.
“סַח בֶדנו.” “אללה יסַלמַק.”
ערבי זקן חרש בשדהו. גוף קשוח וגרמי, זריזות כפיים, ותנועות חסכוניות ידעניות. הנה זיקנה שנצטברה ונתקשתה. הנה חיים שלא יצאו לבטלה, ולא נתמסמסו ונתרככו. הנה התגשמות המשאלה לחיים ברזיליים, מהותכים בלהט, מתקשים בקוֹר, לובשים צורה. בנעוריו מן הסתם עסק זקן זה באיסוף קדחתני של מסות גבורה, קנה עורמה וחידד את חושיו. ועתה זיקנתו היא פסגה ולא מדרון, התקשות ולא התפוררות. הנה חיי עובד אדמה הנגמרים לפתע, בלי רוך הבשר מהכרס הנפולה, בלי זיקנה עקשנית הרוצה מאוד לפתע דבר חסר ערך… הנה לכך הוא נושא את נפשו…
מזר־תחתה הארורה, המשעממת עד מוות, “חדרו” אליה. הוא וחבריו. כבשו עבודה. ועתה מה? למה אפשר לחכות? אלה הם החיים, בשלימותם. שממון, עבודה קשה, קריאה בחוברות “הפועל העברי.”
כל דבר נעשה מה שהוא. כיבוש עבודה – יקיצה בוקר בוקר בלי חשק, רתימת הפרידות, עבודה, שיבה הביתה, אותם הדיבורים ערב ערב, שינה בבדידות ובקוֹר, לריח גללי הסוסים. אין עוד אגדות “השומר” הוא בביוף. הגליל, לשעבר מלת־קסם – ועתה, כברת שמים והר ושדה קוצים הנשקף לנגד העיניים. כפרי הערים שוב אינם משכנות אפלים של סכנות בדויות אלא בתים מלוכלכים ולא נוחים שבהם גרים אנשים טובים ורעים, מסכנים ומצליחים, נוחים לבריות או נוחים לרגוז, בעלי שמות פרטיים.
שוב אין הוא עובד כ“אחד מבחורי טולסטוי” לפי דברי גרישה. ואין לבו מתפעם למראה רגבי העפר השחורים מאחורי המחרשה. ובהופיע קבוצת רוכבים באופק אין הוא מפזם בחשאי פסוקים גיבוריים כגון לא נזוז מזה ולא יברח איש כמוני…"
חשרת ערפל התרוממה מעל לכרמל, נתפשטה וכיסתה את מחצית השמים. קרעי עננים שטו מזרחה וצפונה, נתלכדו לגוש אחד ונתבדלו שנית. השמים נראו כנהר ששטים בו גלידי קרח. ריח לחות באויר.
“עוד נזכה היום לגשם, אמר גרישה. חכה תראה מה זה גשם בארץ ישראל… רגזן גדול… מבול…”
מכון שראו עמודי ערפל אפרפרים נטויים על הכרמל התחילו לעבוד בחפזון.
“קופל המסכן…” אמר גרישה.
“למה מסכן?..”
“הפסיד את הגשם הראשון…”
“למה זה הפסיד?”
“את השמחה אני מתכוון…”
“קופל אינו מתרגש…”
“מתרגש מתרגש.. אתה רק תתרטב מהגשם, והוא – יחביבי – כל טיפה מכניסה פיאסטר לאדמה שלו…”
ערפל שחור סמיך גח ממערב וכיסה את פני הרקיע. קודם שמעו את איוושת המטר היורד סמוך למזר־פוקה ולאחר כך חשו ברוח צוננת וטיפות מים בודדות נפלו על מצחיהם. פשטו ידיהם וקלטו בכפותיהם טיפות מים ככוכבים זעירים. ומיד לאחר כך נשמע רישרוש המטר על גבי העשבים היבשים כקריעת ניירות, וסילונות דקיקים זלגו לאורך צוארם. התכרבלו בשקים ומיהרו לרתום את הפרידות לעגלה. נחלים קרירים נזלו על זרועותיהם ורגליהם. עד שרתמו את הפרידות לעגלה נתלחלחה הקרקע ועיטרה את הנעליים ברגבים, קצתם לחים וקצתם עודם יבשים ומיד יהיו לחים. חיש מהר נסתפגה שכבת הקרקע העליונה והיו מדשדשים סביב הבהמות כשנעליהם כבדות ונדבקות לאדמה. היו מבעטים באויר, כדי להיפטר מכתר הבוץ המיותר, וטיפסו על העגלה. גרישה צייץ לפרידות, שהקור שילח גלי צמרמורת בבשרן והן נעו בכבדות, והתיזו גושי בוץ לאחוריהן. גלגלי העגלה חרצו באדמה הלחה חריצים יבשים שנעשו עד מהרה לנהרות דקיקים זורמים. המטר היכה בכל עוז על גבי הפרידות, ניתז מעורן המתוח, צבע בחום כהה את רגבי העפר ובתכלת בהירה את בית השיך הלבן במזר־פוקה. האופקים השחירו, ואפילו הרי הגולן, הקרובים, נתעלמו מן העין. אליהו וגרישה התכווצו בתוך שקיהם. מים שתתו מבגדיהם ספוגי הרטיבות והקור חדר לעצמותיהם. ראש ההרים נעלמו בעננים לבנים השטים בתוך הואדיות וגולשים לעמקים. הכינרת האפירה. העצים הירוקים השחירו וסלעי ההר הבריקו. רגבי האדמה נתעגלו והאויר התבשם מריחה הרענן של האדמה. הטילו הפרידות מימיהן והאדמה העלתה הבל מתחתן. הרוח הביאה מטר חדש, נוקב כמסמרות קור. היורה.
כשחזרו התירו את הפרידות בחפזון ומיהרו להסתתר ב“מאורתם”. בגדי גרישה היו ספוגי מים, כאחד שנפל לתוך בריכה, שערותיו הרטובות גלשו על מצחו והציצו לתוך עיניו.
“כמה שאתה מצחיק…”
“גם אתה אינך מעורר עצבות.”
“הגשם הראשון בגליל, עצום!” – אמר גרישה ופשט בגדיו בחפזון. “כל שנה אני נהנה ממנו בפעם הראשונה. זו הסיסמה שלי: בפעם השנייה כמו בפעם הראשונה, אם אתה מבין למה אני מתכוון…”
מרעידים מצינה ישבו על ארגזים בתוך “המאורה”, הדליקו מדורה, והיו מפרנסים אותה בזמורות יבשות ומביטים באש המעלה סומק על פניהם.
הרגשה נעימה של שלוה וקורת רוח. בחמימות האש, באפלולית החדר, בנפץ הזמורות במדורה. מעבר למחיצה המבדילה בין ה“מאורה” לאורוה צנף הסוס, והמטר נתדפק על גג הפח בשאון עז גובר והולך.
לראשונה סיפר לו גרישה על ימי ילדותו. קור כלבים ואש באח ואבא יושב וקורא בספר. צימרמן, ידיד הבית, מהפכן יהודי שגלה בפקודת השלטונות, מספר זכרונות מהמצודה בפטרבורג… היה ילד יהודי בודד בין גויים. והמהפכן לימדו פרק ביהדות. היו נוסעים שעות ארוכות במזחלת למקום שיש בו מניין יהודים. עד שבא אחד וסיפר על ארץ ישראל. הוא החליט לברוח לארץ ישראל. אך לתמהונו אבא הסכים ואף נתן לו הוצאות הדרך. “כשתתבסס תקרא לנו, נבוא גם אנחנו לארץ הקודש…”
אף הוא סיפר על ימי נעוריו. הנסיעה לווינה, מות אמא, החיים בתנועה. מקצוע אביו עורר את סקרנותו של גרישה. “ואיך הוא מרפא אותם הזקן שלך?” סיפר לו מאורע משעשע: פלוני מטורף שברח מבית החולים בא ל“התייעצות”. כל כך היה בקיא במושגים של המקצוע שאפשר היה לחשבו לרופא. קוליגה, קרא לו אבא… עד שלפתע נטל את צנצנת הפרחים ושתה את מימיה לתומו… הרגשתי בכך, טען אבא לאחר מעשה, אבל לא רציתי שיבחין בחשד…"
הריעות שמחת־עניים. הרגיש שבסיפור קטן וחסר־ערך זה, שעדיין לא סיפר אף פעם, גילה לחברו מן הכמוס בעומק הלב. בעיטה קטנה באבא. גרישה לא יבין זאת. איזה בדיחה מוצלחת, חי חי חי… תמיד אמרתי שכל השטויות האלה זה בשבל נשים משעממות, שאינן יודעות מה לעשות בכסף…"
כל הלילה ניתך הגשם. הקשיב לו בעיניים פקוחות. הגשם תפף על גג הפח בהמולה חדגונית נעימה. מפעם לפעם צווחה דלת נחבטת בקיר בסובבה על צירה החלוד.
שמחה חסרת־שחר קפצה עליו. איזו קורת־רוח טפשונית כצהלת ילד המשתכשך במים. שמחה לתומה. נחַת סתם. מכל מקום לא שמחת קופל על הגשם כמי שזכה בפתק הגרלה. “כל טיפה מכניסה פיאסטר לאדמתו”.
לעולם לא יוכל לחיות במזר־תחתה חיים כפשוטם, מאושרים בבוקרם וצנועים בערבם. לעולם לא יוכל להשתחרר מהחזקת טובה לעצמו, ולחיות בזוטות של אושר כאנשים בטבע. איוולת היתה זו להניח, כי הסדינים הצחים שהיה רגיל בהם, הקונצרטים של התזמורת הפילהמונית, ארון הספרים, וכוס הקפה במיטה, הם שמקימים מחיצה בינו לבין חיי־טבע. לעולם יהיו השלוה המתינות והאושר הטבעי חלקו של אדם, שהגשם והרוח וצמיחת הדגן בשדה הם עניינו הפרטי, דאגתו, פרנסתו, מקור חיותו. רעיון זה היה בו משום עלבון לגבי מי שהחזיק תמיד בדעה כי הזיקה לטבע מתעמקת על ידי השגה ראיונית ויופי לשמו. צָדק בָשָן. הדברים פשוטים הרבה יותר. שכיר יום לעולם מסכן הוא, אפילו הוא עומד על הקרקע ומתבשם מריח הפרחים. אשרי מי שאינו גר כי אם תושב בחיק הטבע. סמוך על שולחנו לפרנס בו את ילדיו ולכלכלם. לזה יש צבירה,רכישה, גידול.
בעניין זה אין הוא וגרישה שונים זה מזה, ובכל זאת ההבדל גדול. הוא יש לו ברירה לחזור לארץ מוצאו ולחברו אין ברירה. יום אחד הוא עשוי להחליט ולמחרת יחזור לווינה. מה מעכב? ההכרה כי “זאת הדרך ואין אחרת”. וכי אפשר לתת בה אמון? היא עיקר, היא ממלאה את הנפש, היא יסוד הגבורה שבחיים, ואף על פי כן היא התהום בינו לבין חברו. גרישה נאבק על חייו ועל עתידו, והוא עודנו בגדר צופה, עושה נסיונות. הנה מטעם זה, ברגע של קרבת נפש, יצא ללגלג על אביו, מעין שריפת גשרים פעוטה, להיות אף הוא אדם שאין לו דרך חזרה…
היה מבקש לצאת לצרכיו והפינוק מרתק אותו למיטתו. לבסוף התגבר ויצא. גל קור חטפו כשהציג כף רגל על הרצפה החשופה. התעטף בשמיכה, עמד בפתח,והטיל מעט מים משלו למבול היורד על פני הארץ. כשסיים לא חזר למקומו. הנאה לעמוד מעוטף בשמיכה, מתחת לגג, ולהניח לאיתני הטבע להשתולל פסיעה אחת לפנים. ברקים האירו את פני השמים. הרעמים נתגלגלו בהרים. לאור הברק ראה את דלת האורוה מוטחת אל הכותל כעלה ברוח. ביקש לרוץ בגשם ולסוגרה בבריח ולא מצא עוז בנפשו. רעם אדיר התנפץ סמוך סמוך למושבה. אף על פי כן החליט להעיז. עליצות רוח תקפה אותו בתארו את עצמו בדמיונו רץ בתחתוניו, עטוף בשמיכה, להציל את רכוש אדוניו. כיסה את ראשו בשמיכה, זינק החוצה ומים ניתזו מתחת לרגליו היחפות…
לפתע ראה דמות בפתח הבית. ברגע שסגר את הבריח נשמעה קריאה מבוהלת. הכיר את קולה של שינדל, אשת קופל.
“זה אני,” קרא לה. היא עמדה בפתח והמתינה. דישדש בבוץ וניגש אליה, כשהוא מנגב את המים הזולגים על פניו.
“יצאת לסגור את הדלת?” שאלה בלחישה.
“כן,” לחש, ורעד מקור.
“הפריעה לכם לישון?”
“מי שומע אותה, רעש כזה… הגשם והרעמים..”
“אז מה? כדי שלא תישבר?”
“בודאי.”
“לא חשבתי שאיכפת לכם, בכלל.”
“אה, למה לא איכפת? חבל… הרוח היתה שוברת אותה…”
“בחיי לא הייתי מאמינה שאתם כאלה אנשים…”
“עניין גדול לסגור דלת?”
שתקה. לסתותיו הרטיטו מקור. “יחף?” שאלה בתמיהה.
“גם על הנעליים חבל.. מגפיים אין לי…”
“תיכנס מיד לבית. אתה השתגעת?”
הלך אחריה, וכיסה מערומיו בשמיכה. שלחה אותו לחדר האמבטיה לרחוץ את רגליו, כשחזר, הוציאה לו מן הארון גרבי צמר חמים.
הא לך, שלא תצטנן. אני אתן לך גם נעליים. תחזיר לי מחר בבוקר."
מנורה הפיצה אור רך בחדר. היא לבשה חלוק על גבי כתונת לילה. שדיה החופשיים התנדנדו בלכתה ושערה הסתור נפל על כתפיה. עיניה היו רכות, עייפות, חמימות. כה שונה היתה משינדל־של־יום, השיער קלוע כחלה על פדחתה, החזה קשוי ונטוי, והפנים מרים וחשדניים…
לבש את הגרביים. חמימות הצמר שילחה גל חם בגופו. היא עמדה מנגד, צופה בו במבט מוזר, כשקועה במחשבות.
“איזה גשם. יופי של גשם. ככה צריך להיות היורה. לא כמו בשנה שעברה…”
“ירדו הרבה גשמים בשנה עברה…”
“הרבה? מי זה קורא לזה הרבה, בקושי היו קצת גרעינים.. אבל השנה אני מקוה יהיה יותר גשם. זה התחיל טוב. אה, איזה גשם. תענוג לשמוע…”
“אמרת שתתני לי נעליים…” אמר בבושה.
“כבר אתה ממהר? למה לך לרוץ? אולי הגשם יהיה יותר חלש…”
“חשבתי שאת רוצה לישון.”
“מי? אני? אני מאוד אוהבת לשבת קצת בלילה הראשון ולשמוע איך הגשם דופק על הגג… ודאי קר לכם מאוד שם, אה?”
“לא כל כך, יש לנו שמיכות…”
“והגשם לא נכנס?”
“קצת, אבל לא על המיטות שלנו. הזזנו אותן.”
“אמרתי לקופל, לחורף נזמין אותם הביתה, ניתן להם מקום בחדר הקטן ואת הילדים נכניס אלינו. אז הוא אמר לי, קודם את תכניסי אותם הביתה אחר כך תכניסי אותם אליך למיטה…”
הוא השפיל את עיניו.
“עוד קר לך? אני אתן לך שמיכה.”
“אין צורך.”
“אז אני אמרתי לקופל, השתגעת? בחורים כאלה נחמדים ייכנסו אצלי במיטה? אין להם מה לעשות רק עם אשה זקנה כמוני?.. כזה גשם! יה, רָב! יש חשק רק להיכנס למיטה ולהתחמם טוב טוב… יש להם בחורות יותר יפות משאני… מצחיק אחד, קופל… הוא חשב כולם מתחשק להם הזקנה שלו… את היודע בת כמה אני. שלושים ושלוש. זקנה, לא?”
לאחר ששתו תה עם יין שרף, וגופו לא חדל לרעוד כאחוז קדחת, הניחה את ידה על מצחו לחוש אם אין לו חום.
נהגה עמו בחיבה ובקלות ראש, ותוך כך השׂיחה בעניינים אחרים: “כזה יורה אני אוהבת. ככה זה צריך להיות הגשם הראשון…” ומפעם לפעם שחקה על התרגשותו, ולבסוף נתנה לו מחמאה: “בשביל פעם ראשונה זה יפה מאוד דוקא..”
לבוקר חדל הגשם. בלב פועם נכנס למטבח. היא עמדה ליד הפרימוס, חלת שערה עשויה, חזה קשוי כתמיד, ופניה כיום יום, והביטה בו כאילו לא נתרחש דבר.
“אה, איזה גשם טוב… עכשיו יהיו שבועיים יפים…” אמרה ושיפשפה את ידיה מעל לאש. “בבת אחת בא לנו החורף. שלשום היה קיץ והיום כבר חורף.”
יא
יום אחד כשהלך אל דוד בשן פגש אצלו את גרושביץ, שנתלוָה אל יהודי מארצות הברית שבא מטעם ההסתדרות הציונית בארצו לחקור אם יש עתיד להתיישבות החקלאית השיתופית. בשן הרצה באנגלית רצוצה על יסודות הקבוצה וגרושביץ סייע בידו. מאחר שהבין כי הלה מבקש לערוך השוואה בין משק שיתופי לבין משק פרטי, הציע לגרושביץ שיביא את אורחו למזר־תחתה. גרושביץ הסכים. כשנכנס האורח לבית הועד טייל גרושביץ עם אליהו בחוץ.
“נו, איך?” שאל גרושביץ, לקשור שיחה.
“ככה, עובדים…”
“למה אינך כותב שום דבר? הכל בסדר?”
“מה פירוש בסדר? ככה… אבל לא הכל אפשר לכתוב… לפעמים אני שואל את עצמי מה טעם..”
“הה, זו שאלה מסוכנת.. ואיך העבודה?… כשראיתי אותך באניה לא הייתי בטוח שדוקא אתה… כלומר…”
“למה דוקא אני לא?”
יש חוש לבני אדם… אבל לפעמים גם החוש מטעה… היוצא מן הכלל מלמד על הכלל… ואיך העבודה?"
“ככה, לפעמים קשה לפעמים נעימה..”
“למה לפעמים?..”
“המ… קשה להסביר. פעם הייתי סבור שכל העבודות שוות… ולא חשוב איזה… אבל עכשיו… עבדת פעם כשכיר יום?..”
“קצת,” ענה גרושביץ במבוכה.
“ודאי הרגשת בעצמך… קטע של עבודה תמיד משעמם וגורם מפח נפש.. מישהו אמר לי פעם: שכיר יום דעתו נתונה לשעות, ואלו בעל השדה – לעוֹנוֹת…”
“מעניין מעניין…”
“הרגשה של ריקנות לעבוד כך, בלי הקשר החי… נדמה לך, תעבוד, תחיה ביושר. אבל בסתר לבך אתה מרגיש… משהו איננו בסדר.. כן, זהו מה שרציתי לומר, הקשר החי לאדמה… לאדמה ולא לבעל הבית. קשר אמיתי.. גורלי… נותנת, נותנת. אינה נותנת – אין לך…”
“דבריך מזכירים לי… קראת את דברי גורדון?..”
“שמעתי אותו, אבל לא קראתי…”
“פעם היה ויכוח גדול אצלנו. עבודה שכירה או משק פועלי? חסידי המשק ניצחו. אבל אי אפשר בלי עבודה שכירה… עכשיו נקבל עבודות ציבוריות… מישהו יצטרך לקחת זאת על עצמו…”
“כן, ודאי, לא זו הבעיה, אינני טוען שכבר עשיתי את שלי ומגיע לי לקבל משק… רציתי רק לומר.. עבודה שכירה בחקלאות, אין זו רק בעיה של קיום… זוהי עבודה קשה ובזויה מפני שלא כל כך איכפת לך מה יוצא מעבודתך. חברי ואני לפחות עובדים כאריסים… אנחנו נהיה שמחים אם היבול יעלה יפה, מפני שאנחנו מקבלים שכר לפי גודל היבול… אבל אחרים – לא איכפת להם כלום. מכאן השעמום והריקנות.. כשאני מתאר לעצמי את הבחורים הצעירים שיבואו מחוץ לארץ, למשל חברי לתנועה, ויצטרכו לחיות ככה… כמה זמן יוכלו להחזיק מעמד? בתחילה יחזיקו טובה לעצמם, שהקריבו קרבן… אבל לאחר כך גם הם יבקשו למצוא טעם בעצם החיים הללו, בעבודה…”
“גם על זה כבר היו דיונים רבים אצלנו: סיוג מוסרי, או הזדהות שלימה, טבעית…”
“אני מתאר לעצמי שלא אני הראשון שמחשבות אלה עלו בדעתו…”
“אל תיעלב אם אני מספר לך שכבר דשו בדברים האלה. להיפך. אני מתכוון שכדאי לך לקרוא קצת חוברות ישנות, אני אשלח לך… לפעמים זה חוסך קצת לבטים מיותרים.. אינני מתכוון לומר שהבעיות שלך כבר אינן מעסיקות את ציבור הפועלים המבוגר, אדרבה ואדרבה…”
הזמין את גרושביץ ל“מאורה” והושיבו על מיטת העץ ששקים ממולאים בקש פרושים עליה.
“אילו ראית איזו אורוה היתה כאן לפני שאנחנו באנו הנה…”
“אין לך ספרים?”
“כמעט שאין. לפעמים אני מחליף אצל בשן. אין הרבה זמן לקרוא ספר. וגם אין כוח. העיניים נעצמות מאליהן. ואור המנורה מקלקל את העיניים…”
“ככה, חיים, הא? חיים קשים…” מילמל גרושביץ.
“לא נורא… מתרגלים… בעצם לא נכון לומר מתרגלים… משלימים.. מקוים שיהיה פעם אחרת…”
,אה, ולא מתעורר לפעמים, רצון, ככה… אין איזה רגעים של חרטה… ואין שום חשק לברוח פתאום, ככה, מתוך יאוש… הכרתי בחורים.."
“יאוש? לא היאוש.. מה שמכביד יותר מהכל היא ההרגשה שאסור לברוח. מיד חודר ללב הספק שמא הכל מעשה תרמית, גניבת דעת, מעין מס־למצפון… לא קשה להחזיק ברעיון גדול. קשה לשעבד לו את החיים… אתה מכיר את ברלה? הוא אומר: יותר קל לשבת בסיביר מאשר במקום כזה…”
“אתה מגזים, הרי אם אתה רוצה אתה קם ונוסע לך מחר…”
“אה, החופש הזה, הוא הקשה מכל… באיזה מחיר קונים אותו? במחיר הבגידה. אמנם, אני אינני חבר המפלגה ולא יבוזו לי אם אסע מכאן ואלך לעבוד בבית מסחר לאריגים ביפו.. אבל אני בעצמי..”
פניו להטו. גרושביץ הביט בו בחיבה, כדרך שמתבוננים בילד שאמר דבר טעם.
“לפעמים נדמה לי שאני מחכה לאיזו הזדמנות כדי שאוכל לצאת מכאן ולהפקיר אחת מארבע ה’עמדות' של העבודה העברית במושבה הארורה הזאת, ולהיפטר מן השעמום הנורא…”
“בעצם זוהי בעיה רצינית.. ביחוד שאין במקום כזה אפשרות לספק את כל הצרכים של אדם צעיר…”
“מה שבחור צעיר צריך אפשר להשיג פה ושם…”
גרושביץ חייך. “כמובן, אינני מזלזל בזה.. השאלה היא כמובן איך.. ומה הסיכויים לעתיד.. אינני מתפלא שבמציאות זו, כשאדם איננו יכול להקים משפחה, מסיבות חומריות פשוטות, מתפתח הלך־רוח של פריקת־עול, של לא־איכפת… אבל הכל ישתנה.. בשן יש לו תוכנית גדולה.. סיפר לך?.. אסור להתייאש…”
“כלום קשה לי לומר לך שאינני מתייאש? אבל אינני יכול להיפטר מהמחשבה כמה מגוחך לומר זאת, אם בעוד שלוש ארבע חמש שנים אפרח לי מכאן…”
“כך, כך…”
“ברגע זה שאלתי את עצמי למה אני מקפיד כל כך? אתה הרי לא תדרוש ממני לעמוד בדיבורי.. אבל לפעמים נדמה לי שהחיים שלנו כל כך קשים ומעוטי אור שאין בהם מקום אפילו לשקר קטן שבקטנים.. כל כך הרבה אנשים יכולים לבוא הנה, לטעם יסורים, ולחזור לחיים קלים, שבעי רצון שתרמו את תרומתם… יש הבדל עצום בין אלה שנותנים הכל לבין מנדבי תרומה.. דברים כל כך פעוטים נעשים רציניים ומדכאים… עצם המחשבה שאלה הם חייך וזה הסיכוי לעתיד… וכמה מגוחך לייחס חשיבות לשעמום הקרתני ולעבודה, אם אתה יודע שכתום חודש חודשיים או שנה שנתיים תוכל להיעקר בקלות, ולחזור לחיים אחרים, ברָמָה אחרת… ומה מחזיק אותי כאן? דבר פעוט, הכרה. בחור ממולח יכול לנצח בויכוח…”
“כך כך… אני מבין… זהו באמת הגבול הדק שבין ה, תסלח לי על הביטוי, טרגי למגוחך… מידת הרצינות מידת ה – איך לומר זאת? הקשר הגורלי… אם אפשר להיפטר מטרגדיה על ידי נסיעה ברכבת, שוב אין זו טרגדיה… עלתה על דעתי תמונה שראיתי בתיאטרון בלונדון. המסך נפתח, על הבמה אשה מבוהלת משמיעה קריאת אימים… עדיין אינך יודע מה קרה. אם ראתה מת מוטל לעיניה הרי זוהי טרגדיה. אם נבהל מעכבר הרי זה חזיון התוּלים… גם ההתלהבות שלנו, אם פתאום תתפקע כבועה של סבון, הריהי פארסה… כך, דבריך באמת נכונים… יש אצלנו אנשים המדברים על העניינים הללו באופן, קצת, הייתי אומר, צעקני, פתיטי.. הפתוס המלהיב הזה נהפך להיסטריה אם אין המשך…”
“נכון, לזה באמת התכוונתי,” אמר אליהו בהתלהבות ונכלם מחמת החיוך המרחף על פני גרושביץ. “הרבה שטויות גיבבתי, לא כן?” אמר פתאום.
גרושביץ צחק והניח את ידו על כתפו בחיבה.
“יש לך דמיון עשיר, ידידי הצעיר, ובמקום לראות את עצמך כפי שהנך אתה רואה בדמיונך את הבחור שלא עצר כוח וחזר לווינה. משום כך אתה חרד מפני גניבת דעת. אתה משול לאדם המסרב לאכול ולשתות כדי שלא לפרנס את התולעים שיאכלוהו אחר מותו. חביבי, אל תירא מהתולעים… למד לחיות בתיאבון. אפילו אם יבואו התולעים בטרם עת, מישהו אחר יירש את מקומך. וכלום מה שאתה עשה היום אין לו ערך אם לא תעצור כוח ללכת בדרך זו שנים רבות?”
“לעצמי על כל פנים…”
“חדל לחשוב על עצמך… העיקר, רואה אני שהגיעה שעתי ללכת…”
אליהו הצטער על גילוי לבו. הוא – ברגש, וזה – בתולעים… “חדל לחשוב על עצמך”… מה איכפת לגרושביץ איך הוא חי? ביושר, באמונה, בלב־ולב, באין ברירה – הכל היינו־הך. לתותחים אין הבדל בין מגויסים למתנדבים. העיקר, שגרושביץ יוכל לגלגל במספרים. מצב הפועלים העבריים בגליל התחתון מאז ינואר תשע עשרה…
“מה שאמרתי לך זה, כלומר…”
“אלה היו דברים מעניינים מאוד, אמר גרושביץ בחיבה, אני מתאר לעצמי שרבים הבחורים הצעירים המתלבטים בהם… למה לא להעלות אותם על הכתב?.. יקראו, יהיו חילופי דברים, יתבהרו עניינים… יש לזה חשיבות…”
“אי אפשר לכתוב… הכל עוד מטושטש כל כך… שברי רעיונות…”
“אה, אין זה נכון. כל אחד יכול להבין…”
“אבל אינני יודע איך לכתוב…”
“אתה יודע יפה מאוד. מספיק שתאמר מה שאתה חושב…”
“אני חושש שייצא מזה גמגום ולא יותר…”
,אין בכך רע. הכתיבה כמוה הקליעה למטרה. השקר רחב ידיים ולכן קל לקלוע בו. האמת היא נקודה ולכן קשה לקלוע בה… אבל גם גימגום נותן מושג… העיקר: כתוב…"
פרק ח: ידידים ישנים 🔗
א
אפרים גרושקיץ ישב בספסל האחורי של האוטומוביל ורגליו פשוטות לפניו דרך חירות. הקפיד לעשות רושם על פרלברגר כאדם שלבו גס במוֹתרות. עישן את הסיגריות הטובות שלו ולא שיבח את טעמן. אכל את המאכלים היקרים באדישות. מזג לו יין עתיק ברשלנות והקשיב לסיפוריו על סכומי כסף ענקיים בלי התפעלות. ופרלברגר נהג בו כאילו הוא איש כערכו.
“וזהו הגלבוע,” הורה באצבע למזרח.
“הגלבוע! – התפעל פרלברגר, – אל טל ואל מטר עליכם הרי בגלבוע.”
“ואנחנו נבטל את הקללה הזאת…”
מצוין מצוין! זה רעיון יפה. זה של אדוני?"
“לא, קראתי את זה באיזה מקום… ושם למעלה נמצא עוד כפר. אף הוא נקרא מזר, כשם המושבה שיצאנו ממנה. אומרים שמזר זו היא מרוז הנזכרת בשירת דבורה. אורו מרוז, אמר מלאך אדני, אורו ארור יושביה, כי לא באו לעזרת אדני, לעזרת אדני בגיבורים… לאמור, בשעה שכל העם יצא למלחמה בעמק הם ישבו להם שם למעלה, בראש ההר, בטוחים מפני הסכנה…”
האורח הביט בו בשאלה, והוא חייך, להסתיר את העקיצה הגלויה על חשבון יהדות אמריקה.
האוטומוביל ריקד על גבי הכביש. הגשם שירד אמש פטרם מעונשו של אבק. מפעם לפעם היו הגלגלים נכנסים לתוך שלוליות ומתיזים מים שחורים על גדר העשבים השוטים לצד הכביש. האורח נימנם ואפרים שקע במושבו והרהר בדברים שאמר לו הווינאי.
דומה, דיבר אל הבחור הצעיר בקצת שחצנות. אנין־דעת הוא. אך אין מה להתאונן עליו. כוחה של ארץ ישראל, הזיותיו הנעריות, התמימות, על נעורי נצח טהורים נהפכו לדבקות קנאית בהשקפה ממשית. מה טעם תפס לשון איש־המעלה המדבר על “אחד מן השורה”. כך כך וכן כן ואמנם ומעניין מעניין… ולא היתה בשיחתו אותה חמימות שיש בדברי גורדון או ברל, הנכנסים בשיחה עם אלמוני כדי להציל נפש מישראל. לאיזה צורך חקר את הנער? “אה, ולא מתעורר לפעמים, רצון, ככה… אין איזה רגעים של חרטה… ואין שום חשק לברוח פתאום, ככה, מתוך יאוש…”? ולמה דיבר על התולעים, הה, התולעים. יש אנשים שהתולעים אוכלות אותם בחייהם… והוא אחד מהם… הכפירה והאכזבה בתוכם, והם אוכלים ושותים אמונות ודעות לתיאבון, ולא איכפת להם מה טעם אדם ניזון: לקיום, להשקיט את הרעב או להנות את החך? ואיזו עצה טובה נתן לו לבסוף: “למה לא להעלות את הדברים על הכתב?” “יקראו, יהיו חילופי דברים, יתבררו עניינים…” וזה הכל? לשם כך שיחק את תפקיד הכומר המוודה? כך… ממש ככומר נתן לו עצה שיעיין שנית בכתבי הקודש, כלומר: בחוברות הישנות… אכן, רחוק הוא מן הבחורים הללו. יש איזו מחיצה ואין להפילה.
נזכר, הפגישה עם שכטר. בחרדת־לב הלך לחדרו בשעת מנוחת הצהריים. דפק על הדלת בזהירות. איש לא ענה. הוא פתח את הדלת בלאט. ארבעה אנשים שכבו על המחצלת, מעורטלים למחצה. שכטר קם לפתע, נטל זוג מכנסיים, יצא אליו ולחץ את ידו בעוז.
“אה, אפרים, נפלא! יפה! באת! כך! מצוין…”
הציץ בו כשלבש את מכנסיו. אותו גוף שרירי, שחום, אך ארשת הפנים נשתנתה. בלי הזקן והשפם – הוא נראה צנוע יותר ונוח לבריות ואף ברק־העוז בעיניו נעלם. “נלך לטייל קצת שלא נעיר את החברים.”
“מה הצליעה הזאת, יעקב?”
“פגשתי את המלאך שלי,” השיב שכטר.
“ומאז אתה קורא לעצמך בשן?…”
הקיפו בשאלות על אורח החיים בדגניה. שכטר הציץ בו בתמיהה. איזה עניין יש לו בכל עסקי המשק, סידור העבודה וחינוך הילדים?
כשישבו ליד הירדן, מתחת לאיקליפטוסים הגבוהים, חדל לחקור. סקרנותו נראתה בעיניו כמין התנצלות… הוא הרי הציע ללכת לדגניה. ושכטר תבע להיכנס ל“השומר”. ועתה… כמעט שנואל לומר: “כמה מאושר הייתי לוּ יכולתי לחיות כאן, במוך, בלי עסקי המפלגה, הבחור הזעצער, הדיבורים הנבובים־לפעמים, והשתדלנות המשפילה אצל אדאמס…” מכל מקום תהא זו שטות לומר ששכטר בא אל המנוחה והנחלה ואלו הוא, מסכן, נטל על עצמו דאגת־הכלל… מספיק להציץ באהלי הבידואים מעבר לירדן, בהרים החשופים והקרחים, בכאוכב אל הַווה המזדקרת כאיוּם על העמק, בפניו השדופים והעייפים של חברו, כדי לשתוק. לבסוף אמר שטות אחרת. ותשובה נפלאה נתן לו שכטר! כעין רמז עדין, שֶכטרי שֶבשֶכטֶרי, באירוניה, בעצבות… בפיקחות השתמט מתשובה לשאלה בלתי נעימה. כן זו היתה שאלה אוילית, חצופה, סרת טעם… קפיצה במגפיים לתוך הנשמה… מעשה־נערוּת. דומה, ביקש להחזיר את הגלגל אחורנית ולחוּש טעמה של ידידות נערית תמה… “בינינו לבין עצמנו, אמר לשכטר, הכל טוב ויפה… הנה עשית את הדבר… הזוכר אתה את השיחה על האושר?… האושר הוא במילוי החובה… אבל עכשיו, לאחר שראית את הדברים מקרוב…” שכטר חייך.
“קבל עצה טובה, אפרים. הנח לאושר… אל תשאל אצלנו שאלה כזו!… לא מפני שהיא פרטית יותר מדי… אלא מפני שאין תשובה מלבד כן… ביפו או בלונדון או היכן שתרצה, אדם יכול להתאונן על גורלו. לא הוא עשה אותו… אבל אצלנו מי שמתאונן הריהו כופר בעיקר ומוציא גזר דין על הרעיון… למחרת הוא יכול ללכת למקום אחר…” “מה פירושו של דבר?”
“שום פירוש. פשט.”
“לאמור ש… אמנם, אין סיפוק, אבל… מטעמים שונים שומרים על קשר של שתיקה…” למה לך לחקור?"
“אני חושב על העתיד. שנים תעבורנה… אי הסיפוק יכרסם…”
“מי אמר אי־סיפוק… יש אנשים שנושאים אתם כל ימי חייהם רבמאטיזם ואינם מחליפים את האקלים מסיבות שונות…”
“כן, אבל…”
“הנח לזה… למה לך? ישבור איש איש את ראשו… רק זה חסר לנו, לבחוש בקדירה הזאת… מה איכפת לך איך חיים כאן? מהיכן הסקרנות הזאת? איכפת לך אם אני שמח בחלקי או משלים עם גורלי? אנחנו דור המדבר, כפי הנראה, ולכל דבר נצטרך להתרגל… הדור הבא ינשום באופן חופשי את האויר הצפוף הזה…”
“מה פירוש דור המדבר?…”
“הפירוש: שניאלץ להתקוטט עם עצמנו עוד ארבעים שנה… אבל אל תחשוב שכולם כמונו… יש כאן בכינרת בחורים רוסים, בלי בעיות…”
כיון שהרגיש ברצונו של שכטר להיפטר מן השיחה חדל לשאול. ליוה אותו לגן הירק ושמע מפיו הסבר על בעיות גידול הירקות. אף בדיבור הפשוט על עגבניות ומלפפונים שמע בת־קולה של ההשלמה עם הגורל. למה לבחוש בקדירה הזאת? יבוא דור שיעשה הכל בפשטות, בשמחה, בלי קרבנות, כדבר המובן מאליו. בבקשה, בלי פתוס… כל העת היה שכטר מדבר על “רנטאביליות” כאילו אין לו דאגה אחרת אלא מחיר העגבניות… אף לא מלה על נקודת המבט הפיוטית: חיים בחיק הטבע, יצירת יש מאין; ואף לא רמז קל על שמחת היצירה של איש־המדע, הבורא זנים חדשים, מאקלם צמחי־נכר, מבכיר ומאפיל, עושה בטבע כבתוך שלו, משנה סדרי בראשית… הס מלהזכיר! איזה ערך יש לעגבניה יהודית במולדת אם הוצאות הייצור גדולות מן ההכנסות… שכטר, אביר־הגמנסיה, הבידואי היהודי, הפייטן בסתר, מוכן לוותר על דברי ההבל. הוא מוכר עגבניות. קשישים ממנו עודים שוגים בחלומות, אך הוא, הצעיר, נתן גט כריתות לרומנטיקה, ובדעה צלולה יסחור בירקות, בלי פחיתות־כבוד… לשם מה מגדלים ירקות? למוכרן!… ובכן, הוא ימכור אותן… יוזיל את ההוצאות ויגדיל את הרווחים…
אפרים הצית סיגרה והסתכל בחלון. השוק של ג’נין. סוחרי ירקות עמדו ליד דוכניהם והכריזו על סחורתם בקול צווחה. אין דמיון בין שכטר לבינם. בכל זאת, גאוותו של שכטר על הבחירה ולא על המכירה. ארץ הבחירה, אמר בלבו.
האוטומוביל ניטלטל על גבי מהמורות בכביש. פרלברגר התעורר.
“היכן אנחנו?”
“בג’נין”. “כבר עברנו את הקישון?”
“הנהו שם… נחל קישון גרפם, נחל קדומים נחל קישון, תדרכי נפשי עוז…”
“הוא נראה כתעלת השקאה…”
“ציוני איננו אומר לקישון תעלת השקאה…”
“מוטב לראות את הדברים כמו שהם, דוקטור גרושביץ.”
ב
הרבה עשה הביקור בדגניה להסיח דעתו משיבושים קטנים בחיי המפלגה. פגישות המפלגה שוב לא היו דומות לשיחת רעים. באו אנשים חדשים והביאו מושגים חדשים. ותיקים, יוצאי מפלגות פועלים גדולות באירופה, ישבו במחיצה אחת עם מתקני־אדם, חסידי איש־דַיַן־לעצמו שראו במפלגה מועדון לאִירוֹק־רגשות. קשה היה לעשותם ציבור אחד. היה נאלץ לקשור שיחה עם טרחנים ולהחניף ליהירים כדי לשמור על החוט המקשר. לא נעים. לעתים רחוקות זכה לשעה של קורת רוח, כשהיה מצליח להמיר את דעתו של מי שאינו מבני ברית, בדוגמת האגרונום מראשון. אהב לשבת בדירה היפה בראשון לציון, לשתות קפה ריחני משובח, ולדעת שאפילו ביטול הזמן שלו בגדר תפקיד. לאחר כמה שיחות היה האגרונום מוכן לסייע בתרומה, לארגן אסיפה, לתת הדרכה בלא מחיר לקבוצות פועלים מתיישבות על הקרקע. והיתה לו הרגשה של כיבוש. אך רוב הזמן היה יוצא לבטלה על ויכוחים מעציבים לא־לעניין עם אנשי “האחדות”, לעולם ברוגז ומרירות. טחינת־אבק.
מטעם זה דיכדכה אותו כל כך השיחה עם מנדל האלטר. בעצם, מה לו ולברנש? אולם הוא ושכמותו נטלו משיחות המרכז טעמה של פגישת אנשים קרובים ברוח.
כשיצא אפרים מישיבת מליאת המרכז, שנתקיימה באולם בית הספר לבנות ביפו, נלווה אליו מנדל בדרכו לתל־אביב. הלכו ברגל משום שהשעה היתה מאוחרת ולא פגשו במרכבה.
(אף על פי שלא היה חביב עליו הקשיב לו באדיבות. התפקיד מחייב). מנדל התנפל על הדין וחשבון של שלל, “חלומות ולא עובדות”.
“המ, המ,” השיב לו אפרים, המ אחד לשאלה והמ אחד לתשובה.
“ומה דעתך?”
“הלל מיטיב לדעת ממני מה נעשה בסניפים”… אמר אפרים.
“הרי היית בגליל. וכי לא ראית? אין מפלגה בכלל. להלל יש ידידים ולך יש קוראים ולפרופסור יש מעריצים, אולם איזו מפלגה היא זו?”
מה ראיתי? יש מספרים כך ויש אומרים אחרת. עדיין איני יודע דיי שאוכל לפסוק עם מי הצדק."
“כך,” אמר מנדל האלטר בכעס, “כך”…“כך כך”….
אפרים הבין פשר הכיך־כוך. רוצה לומר: הרי אתה מאנשי הלל. ובכן, למה לא תגלה פניך ברבים? הלל כופת את המפלגה ומניחה לרגלי “האחדות”.
ביקש להימנע מהויכוח הזה. אין מחלוקת של ממש. יש הבדלים בניסוח העיקר־המלכד. יש טוענים, אם העיקר־המלכד הוא: עבודה, עלייה, התיישבות, הרי זה יש גם ב“אחדות”. איזה צורך ב“הפועל העברי”? הוה אומר צריך לסייג את המפלגה שלא לטעת מבוכה בלב צעירים. הלל איננו רוצה לפסוק הלכות כנגד מלחמת מעמדות. די לו בכך שאומרים: זה אינו העיקר. מוניה סבור שמפלגה צריכה לומר דברים ברורים בכל עניין ועניין. שאם לא כן, הריהו מועדון ולא יותר. אך זו אינה מחלוקת על עיקרי דברים.
אף על פי שיש לו דעה ביקש לשתוק ולא לאומרה. מנהגם של חברים לעשות נפשות לתורתם ולהקים סיעה בתוך המפלגה איננו מקובל עליו. די לו בכך שהוא כופה על עצמו שיתוף־בדעות עם אחרים. אם יצטרך לבחון תמיד שמא דעתו אינה מתאימה להשקפותיהם של מוניה או הלל – מה יישאר לתבונתו? המעט משועבד אדם לדעות קדומות, קוצר ההשגה, מיעוט־הידיעה?
כמובן, אנשים כמנדל האלטר סבורים שיש כאן תכסיס של פשרנות. כבר רמז לו על כך. והנה משמעות כיככּוּכיו של מנדל. כך אחד כנגד: אל תחשוב שניתן לך להתחמק, אל תהיה נקי כפיים. כך שני כנגד: יודעים שאתה מאנשי־הלל ולא תשחק משחק כפול. ושני ככין יחדיו, כדי לתת חיזוק לראשונים ולטעת בטחון בדברי עצמו.
אח, כמה מאוסים עליו גינוני כיככּוֹכים אלה, לחישות ורינונים והערות־אגב של שומרי הגחלת ומגרשי־הצלם־מההיכל העושים את החיים במפלגה עניין שאין לשאתו. מנדל האלטר מקובל בין החברים כחריף וממולח. בקי בכל עניין. עיניו הקטנות, הנטועות בתוך פנים מחודדים, לעולם חשדניות. שום דבר אינו נסתר מהן.
“אומרים, מתיחות רבה שם הגליל, הא? איך הדרכים…” אמר מנדל לאחר שתיקה ארוכה. “אדם שנוסע באוטומוביל איננו רואה כלום.”
“אתה רוצה לומר שסתם מנפחים ובודים סכנות?”
“לא, אני על כל פנים לא ראיתי שום דבר. שמעתי שמועות…”
“אם כן מה אתה חושש להשמיע?”
“למה להפיץ שמועות?”
פיפפף מנדל בשפתיו ורטן: “מה הזהירות הזאת שלך, אתה מפחד שאני רושם לך פרוטוכל?” “אינני מפחד מהפרוטוכל, פרוט אינני רוצה להפיץ שמועות. אילו רשמת פרוטוכל לא הייתי צריך להיזהר…”
“אני רואה שאתה שומר על לשונך…”
“לא מדברי אני חושש… מהעריכה…”
טוב היה לעקור מהויה זו וללכת לשכון שלום במחיצתו של שכטר. במקום להיות כפוף על האותיות הקטנות במרתף הדפוס האפל, ולכלות את עיניו להגיה מאמרים משלו ומשל אחרים, ולערוך את פיטפוטם של בעלי מחשבות גדולות, יהיה כפוף על המעדר, תחת שמים פתוחים, בחסד השמש והרוח, ויעקור קוצים מכרם ממש. אילו לפחות טיפל בעניין חיוני, כחבריו, הממלאים תפקידים בועדה החקלאית, בועד פועלי יהודה, בעירייה, בועד הזמני ליהודי ארץ ישראל, בעבודות הציבוריות. הם עוסקים בדברים קטנים, אך יש פרי לעמלם.
אולם, מוניה והלל אינם יכולים בלעדיו. אם יאמר להם שרוצה הוא ללכת לדגניה יזעיקו את המזכירות לעכבו. העתון איננו יכול להתקיים בלי מאמריו.
אף על פי כן קשים עליו החיים במפלגה. תלישותו מעסקיהם היום־יומיים של הפועלים עושה אותו גר ולא תושב. בבלי דעת הריהו משמש מין תחום־הריחוק שבין מוניה והלל לבין תמימים וטרחנים שבקהל, שלא למדו עדיין כי עברו הימים ההם ושוב אין הלל ומוניה יכולים לשמש כהני־וידויים לכל אדם מהשורה שנכנס פיקפוק למוחו, או קיבל מצב רוח רע ומבקש לקבל עידוד מבטחונם. אין לו ידידים ותיקים ואיש לא קדח עמו באוהל אחד. אף אחד לא יבוא לבכות על כתפו ולשפוך מרי־רוחו באזניו.
היום, לפני שעמד לשאת את דבריו, נזכר לפתח בוויסמן הצעיר. כמה מעט הוא יודע מה נעשה מאחורי העיניים הנעוצות בו בצפייה והערצה. לפתע נפלה רוחו. הרגיש כאדם שנתגלגל לארץ נכר. כך חש, עודו ילד, בנסעו עם אביו ברכבת למצרים. לעת ערב יצאה מיפו. הוא שכב על הספסל והניח ראשו על ברכי אביו ונרדם. לבוקר התעורר במקום זר. מחלון אחד נשקף מדבר צהוב. ומחלון שני ים. ועיניו ביקשו לשוא את כותל חדרו ופני אמו.
“קראת את ספרו של ברנר?” שאל את מנדל.
“זורע יאוש, אמר מנדל. אם זו המציאות, אפשר לברוח מכאן… למה לכתוב? חבל על הזמן… ואם היאוש הזה הוא כאב בטן פרטי של הסופר, למה הוא צריך לגרום כאב שיניים גם לאחרים?…”
“אה, מה אתה מדבר, אמר אפרים, ברנר זורע יאוש?… אילו הכרת את האדם הזה…”
“אתה מכירוֹ?…”
“כך, קצת.”
“איזה מין בן־אדם הוא?”
“מכתביו תוכל ללמוד יותר ממה שאוכל לספר לך.”
“לא משמח ביותר…”
“משמח לקרוא דברי אדם שלבו כואב ואינו אדיש…”
“לְמָה?” “לכל. ואף העמדת פנים מצערת אותו…”
“זה לא מצאתי אצלו.”
“לא מצאתי אינה ראיה שאין,” אמר אפרים ונפרד ממנדל, בקרן רחוב ליליינבלום.
ג
לאחר שנפגש בלונדון עם קובלסקי, עתה גולן, חידשו ידידותם מימי הגמנסיה. אף הוא היה מבני “הברית”. ועתה, כמדומה, מסיבות חייהם דומות. דרכו ב“הפועל העברי” כדרכו של קובלסקי ב“האחדות”. חילוקי הדעות בין שתי המפלגות לא זרעו פירוד בינו לבין חברו.
דרך ארוכה עשה קובלסקי. כשגמר חוק לימודיו הלך לכינרת. בזמן המלחמה נסתבך בענייני נשק, ברח מן הארץ, והגיע ללונדון. התנדב לגדוד העברי, וכשנכבשה יהודה, השתחרר, חדר לאזור הבלתי כבוש ועסק בהברחת אנשים ונשק. כתום המלחמה נשלח לאירופה בענייני ההגנה.
אפרים ציפה לו הואיל וידע שיבוא בזמן. גולן נהג לבוא לפגישות פרטיות בדייקנות של איש צבא. ואכן, ברגע שצילצל האורלוגין נשמעה הדפיקה על הדלת. לתמהונו עמדו שלושה אנשים בפתח: גולן, מאיר ווקסמן ואשה בלתי מוכרת.
“מאיר ווקסמן! סבור הייתי, אמריקה בלעה אותך.”
“תכיר בבקשה את אשתי, מרים…”
ממראה פניו הכיר שאיננו נשוי זמן רב. הבחורה, בריאה, צחה וּורודת לחי, הסמיקה ולחצה את ידו בעוז.
“הראשון!” אמר גולן. “מענין, אחדים מאתנו כבר בני עשרים ושבע או שמונה.” “למה הראשון? אראלה ליפשיץ כבר נשואה פעמיים או שלוש…”
“אה, מיד מדבר על אחת שכזו… מדברים על אלה שהיו להם עניינים יותר חשובים…”
שלושתם צחקו. “עניינים יותר חשובים” – סימן ההיכר של “הברית”. הרי זו שטוּת שהפליט הוא עצמו בפגישת חברים, בבית קובלסקי. “למען תחיית העם נוותר על כל העניינים הפרטיים ואפילו על האהבה, המסיחה את הדעת מעניינים יותר חשובים…”
“מה שלומך, מאיר? אתה באמת נעלמת כאילו האדמה בלעה אותך… מאז שיצאת לכינרת… אבל מה שנעשה אחרי כן אינני יודע.”
“אחרי כן? קובלסקי השתעשע ברובים ומשך גם אותי עמו…”
“לא את הכל אני לוקח על עצמי.”
“על כל פנים, הדחיפה הראשונה אתה נתת.”
סיפר לו פרשת הנשק שהעלימו מעיני התורכים, בגללה נאלצו לברוח מהארץ. ולאחר כך? – לאמריקה. חי על חשבון דודו. למד באוניברסיטה. עסק בחקר השבטים האינדיאניים. בתום המלחמה עלה על אניה וחזר לארץ. והנהו.
“ובמה אתה עוסק עכשיו?”
“אינני עוסק. קיבלתי הצעה. עדיין אינני יודע אם אסכים… ציוני בעל אמצעים מקופנהאגן הציע לי לערוך, על חשבונו, מחקר על העדות היהודיות באפריקה ובמזרח. עדיין לא קיבלתי את ההצעה מפני שאינני יודע מה כוונתו של אותו אדם. אמנם לא שם לי תחומים ולא שאל לדעוֹתי, אך יש אומרים שהלה מחזיק בתיאוריה פרטית משלו על העם היהודי. הוא רוצה לנתק את הקשר עם יהדות המזרח התיכון ואפריקה. טעמו של דבר – יהודי המזרח ויהודי אירופה אינם אוּמה אחת. כשם שיש נוצרים בני אומות שונות כן יהיו יהודים בני אומות שונות. רעיון מוזר של יהודי שלא עמד ברֵיחו של המזרח. אני חושד באותו יהודי שהמחקר דרוש לו כדי להוכיח כמה עמוק הפירוד בין שבטי ישראל. ואינני רוצה לצקת שמן על מדורתו, לפיכך אני מהסס… קל מאוד להוכיח שיש הבדלים עצומים בין יהודי קופנהאגן ליהודי עדן. ושום מחקר לא יוכיח שהם יכולים להיעשות אומה אחת. אולם נניח לזה בינתיים, מה שלום יעל ברגמן? אה, כשאני נזכר ביעל ברגמן, ביעקב שכטר… וכל החברים…”
“היו אצלנו כמה בני אדם,” אמר גולן.
“נפגשתי עם שכטר בדגניה, לפני כמה זמן, אמר אפרים, בינתיים נעשה בָשָן.”
“ואיך הזקן, גדל בינתיים?”
“כבר מזמן אין זקן. עכשיו הוא מגדל עגבניות. דאגה אחת יש לו, שתהיינה רנטאביליות…” “אגב, אמר מאיר ווקסמן, שמעתי שעל ידך גר אהרנקרנץ, זה שכתב את הספר על משה הס.”
“גר. אבל לא ידעתי שכתב ספר על משה הס.”
“ספר מצוין.”
“נתבקשתי למסור לו מכתב, ששלח לו רופין, שאיננו מאמין עדיין בדואר שלנו…”
“תוכל להשאיר אותו כאן, אמסור לו,” אמר אפרים והניח את המכתב על השולחן.
“אה, זו היתה נסיעה,” אמרה ווסקמן כשהביאה מרתה את התה, “הפתעה עשו לי השמים. כל זמן שנסעתי לאורך החוף הצפוני של הים התיכון היו השמים בהירים, וכשנסענו לאורך החוף הסורי נתקדרו פתאום. ומול ראש הניקרה ניתן עלינו מטר זועף. ואיזה גשם! אפילה בצהריים. והירידה בנמל יפו…”
המשיל אפרים את הגשם בארץ ישראל, היורד ימים אחדים בשנה ובזעף, לתרומתם של יהודים עשירים וקמצנים. שליחי ההסתדרות הציונית מבקשים מהם והם קופצים את ידם. לבסוף נמאס להם. נותנים תרומה גדולה בזעף: קחו לכם והסתלקו ממני!
צחק מאיר ווקסמן ואמר: “והגשם בגרמניה למשל, הדולף בלי הרף ישר לתוך הנשימה, דומה לתרומה של יהודי עשיר מגרמניה, הנותן במַרקים. כמה שלא יתן אין לזה ערך… היום כבר משלמים כמה מיליונים בשביל בול דואר.”
“ואת, גם כן באת עמו,” שאל אפרים את אשתו של ווקסמן, מתוך שהרגיש חובת־מאחר לשתף גם אותה בשיחה.
“לא, אנחנו נפגשנו כאן,” אמר מאיר ווקסמן.
“ותאר לך היכן? במשק פועלות…” אמר גולן.
“אומרים שבני הכפר, אפילו אם הם מתגלגלים לכרך ועולים לגדולה, כשמגיעה שעתם לשאת אשה הם חוזרים לכפרם ונושאים להם אשה מבנות השכנים…” אמר אפרים.
“מה למשל ולנמשל? מרים נולדה באודיסה…”
“הפעם לא נתכוונתי למקום אלא… משהו אחר. אף על פי שנתגלגלת לאנטרופולוגיה בכל זאת חזרת לקחת אשה מהחקלאות… מעניין אם גם קובלסקי ואני נלך באותה דרך… עד לפני כמה שנים היינו בטוחים שבימי החורף נביט לשמים בעיניים של חקלאים, הדואגים לגורל היבול שלנו. עכשיו אנחנו מסתכלים בשמים בעיניים של בני־כרך: הלקחת מעיל גשם?”
“אני רואה שאתה לא נשתנית, אפרים. עודך מחזיק בדעה שכל אחד חייב להתעסק בחקלאות באיזו צורה שהיא: פועל חקלאי, אגרונום, קונה קרקעות, רופא בהמות, מנהיג פועלים, או מוכר עתון חקלאי…”
“אתה רוצה תשובה ברוח זו או ברצינות?”
“ברצינות.”
“ובכן, באמת לא השתניתי. זכות הבכורה לחקלאות.”
“ואף על פי כן, אתה בעצמך אינך עוסק בזה.”
“זה באמת מצער אותי…”
“אני מזיל דמעה… ומי שעוסק באנטרופולוגיה מהו, סתם בטלן?”
“אמרתי זכות בכורה ולא אמרתי שאין זכות קיום לעניינים אחרים.”
“אספר לך את האמת. כשהגעתי לארצות הברית רציתי ללמוד חקלאות. חשבתי שאמות משעמום. אין היא מעניינת אותי. בחרתי במקצוע שעניין אותי. ויכולתי ללמוד בהתלהבות…”
“אילו היית בארץ בזמן ההוא אולי היית נזכר שהחקלאות, אצלנו, איננה מקצוע. ממש כשם שהעניינים שידידנו גולן עוסק בהם אינם בגדר מקצוע. אתה חושב שהוא בחר בהם מפני שרציחת אנשים מעניינת אותו יותר מאשר דרכת ה – pH של הקרקע?…”
“זה מזכיר לי את השיחות ההן… מי אמר: חקלאות היא חובה מוסרית? – שכטר, נכון?”
“שכטר. ובכן? אין זה נכון?”
“יתכן. אבל אסור להפריז ברעיונות נכונים… פגשתי כאן בחור צעיר, מוכשר מאוד. בוגר אוניברסיטה בקיוב, ובברלין. ממש עילוי. מומחה גדול לימי הביניים. לא סתם מומחה. אחד המעולים. הוא בא לארץ, שהה כמה זמן ועכשיו הוא חוזר. מה הוא יכול לעשות כאן? מפיו שמעתי דברים מעניינים מאוד: בחוץ לארץ האמנו שבארץ ישראל נהיה כלל העמים. האמת היא שאין זה אפשרי. אין אנשים יכולים אפילו לבחור להם מקצוע לפי נטיותיהם וכשרונותיהם. יש לחץ עצום של דעת־הקהל, בחוגים שלנו…”
“מאיר, ראֵה לאן הולַכת את השיחה. אני אמרתי משפט תמים אחד, לאחר ששאלת אותי מה דעתי. ואתה מעמיד פנים כאילו לוחצים אותך אל הקיר ואונסים אותך שתלך מחר לעקור אינג’יל… מה אתה רוצה? מישהו סגר בפניך את הדלת מפני שאתה עוסק באנטרופולוגיה?”
“יש שדברים גרועים מסגירת דלת.”
“נניח לזה…”
“אספר לך עוד דבר מעניין. סופר יהודי, אחד מבחירי הסופרים הצעירים שלנו, אפשטין, רצה לעלות ארצה. ואיזה בחורצ’יק מחוצף במשרד העליה בוורשה סרב לתת לו סרטיפיקט. מה היה הנימוק שלו, אתה יודע? הוא איננו אלמנט פרודוקטיבי.”
“לכל רעיון צודק יש טפשֵי־חצר משלו,” אמר גולן.
“שיעממנו אותך כהוגן,” אמר אפרים לאשה הצעירה. “זהו ויכוח שהתחלנו לפני שבע, או בעצם תשע שנים, ואיננו יכולים להפסיק…”
“לא, חס וחלילה, אדרבה… מעניין… מאוד מאוד מעניין…”
“אף על פי שמעניין כדאי להפסיק, לפני שנתקוטט. מישהו מכם ראה את אראלה ליפשיץ בזמן האחרון?”
שלושתם צחקו. “בחיי שלא התכוונתי להזכיר לך איך היית רץ אחריה עם הלשון בחוץ…”
“הוא לא התכוון להזכיר!” געה גולן בצחוק. “אני רוצה לראות אחד שלא היה מאוהב בה.”
“אני!” קרא אפרים.
“מה אתה? שפתיך היו מכחילות כשהיית עומד על ידה.”
“בחיי שלא. אני אהבתי את יעל.”
“יעל? כל אחד אהב את יעל, אבל באופן אחר…”
הכוסות התרוקנו, והמאפרות נתמלאו אפר. כשיצא אפרים למטבח להביא תה ראה שמרתה לא הלכה עדיין הביתה. “למה את מחכה?” שלא אותה. “מתי כבר הם ילכו הביתה?” הציע לך שתלך: ישהו הרבה זמן. יש לה פנאי, היא מתפלאה שאיננו יכול לעשות שילכו כבר. התרגז: אינני רוצה. נכלמה, אני יש לי זמן. מזגה להם תה פושר שלא יצטרכו לחכות עד שיצטנן.
כשחזר, הניחו לאראלה ליפשיץ וגילגלו שיחה על ועידת ציוני ארצות הברית, העשויה לפלג את התנועה הציונית, ונאומי באי־כוח העם היהודי בוועידת השלום בפאריס. גולן, שביקר בפאריס בימי הוועידה, סיפר מה אמרו סוקולוב וויצמן ואנדרי ספיר, ואיזה נאום נגד־ציוני נשא הפרופסור סילוון לווי. שני טעמים נתן כנגד הציונות: אחד, הארץ קטנה ודלה וחיים בה בדוחק שבע מאות אלף ערבים; והשני, היהודים שיבואו לארץ ישראל מרוסיה הם אלמנטים מהפכניים מסוכנים…
“דרך אגב, אמר ווקסמן לאפרים, קראתי את מאמריך על כושר הקליטה של ארץ ישראל. אינך מתון ביותר… תפסת עמדתו של טריטש כנגד רופין… האם רופין איננו ציוני טוב בעיניך…”
“רופין לא לקח בחשבון מה אפשר לדרוש מאדם משלנו…”
“איזה אדם משלנו… כלום הכל יוכלו לשאת את תנאי החיים של אנשי דגניה וכינרת?…”
“אחדים מתוך הכרה ואחדים מתוך הכרח…”
“על כל פנים, המאמרים שלך נראים לי כמחקר מפלגתי ולא מדעי…”
“דבר חדש. חבר מפלגה פסול לעדות?”
“כמעט כך. הוא איננו בוחן עובדות לגופן אלא מצרף אותן באופן שתשמשנה להוכחת טענותיו. אם אינן מתאימות להנחות של המפלגה – הוא גונזן, כפי שאתה עשית…”
“מה תאמר עליו, גולן. להתקוטט הוא רוצה כל הזמן…”
לאחר שמאיר ווקסמן ואשתו הלכו אמר אפרים לחברו בניד ראש: “ומה תאמר עליו? מצא אשה מצא טוב.”
“אתה אוהב רכילות? ובכן, שמע: פתיה כהלכה, הבחורה הזאת… לפני שבאנו אליך נזדמן לי לשוחח עמה. כך סתם… אמרה שהיא שמחה מאוד להכיר אותי. התבדחתי ואמרתי לה: מה פתאום? והיא הסבירה: מזמן שהכירה את מאיר נזדמן לה לפגוש אנשים מעניינים מאוד. והחברים בבן שמן, שאלתי אותה, לא היו מעניינים? אה, הבחורים ההם, אמרה, זו לא היתה חברה בשבילי; כל כך משעממים… כל היום מדברים רק על פרידות, תרנגולות, חריש עמוק, בחר, מניזש, כיבוש עבודה… ועכשיו כשאני שומעת את מאיר משוחח עם החברים שלו זה פשוט מעניין לשמוע… מאוד מאוד מעניין.”
“ובכן, מה בכך?”
“שום דבר. פתיה. ראית איך בלעה אותנו בעיניה?”
“לא שמתי לב.”
“כשם שלא אהבת את אראלה ליפשיץ כך לא שמת לב… בחורה טיפשונית זו איננה מבינה דבר אחד. אילו לא הכרנו את מאיר ווקסמן בימים ההם לא היתה מתקשרת בינינו ידידות כיום הזה… היא איננה מבינה שהידידות שלנו נשענת על אותן הפרידות והתרנגולות וכיבוש העבודה ששיעממו אותה בבן־שמן. בני־עלייה, היא סבורה, השַטְיָה… כלום האנטרופולוג ווקסמן מעניין אותנו? אנחנו מתעניינים במאיר, הנער בעל־הרגש, שהיה מאמין בתום־לב שאנו נקודת־המוקד של ההיסטוריה היהודית… ובני־עלייה כאלה נקל למצוא בבן־שמן… אלא שטחו עיניה מראות… הוא אשר אמרתי: אפשר להכניס רעיונות חדשים אפילו לראשה של בחורה פתיה, אבל הלב נשאר תמיד נאמן לתפיסה הישנה…”
“כך יצא בחור לעולם וקיבל השפעות… לא היה מי שישגיח עליו…” אמר אפרים.
“מירקין נסע ללונדון והביא משם מקטורת, מאיר ווקסמן נסע לארצות הברית והביא משם פילוסופיה: כל המפלגות טריפה…”
“תריסר היינו, כמדומני, כשהחלטנו בבית מירקין לקרוא לעצמנו בשם מפלסי־נתיבות. טוב שזנחנו את השם הזה בעוד מועד. ועכשיו נותרנו ארבעה או חמישה…”
“אנחנו מדברים, אמר גולן, כאנשי משלחת שיצאה למדבר ומתלוננים על רכי־הלב שקפצו מהכרכרה בתחנת־היישוב האחרונה…”
“המספרים של “הברית” הם דוגמה לברירה הטבעית במחנה שלנו. החובות שאנו מטילים על אנשים מרובות מדי…”
“לכן באמת חבל לבזבז כוחות על פלגנות…” אמר גולן וגילגל עיניים בעורמה.
“מיזוג המפלגות הוא עניין של תהליך ממושך…”
“אבל בינתיים התהליך הוא הפוך. אנשים מתמחים בפירוד…”
“המציאות תחליט בעדנו…”
“המציאות? והיכן אנחנו צריכים להימצא? לפניה או לאחריה?”
“האם אתה לוחץ עלי שאודה בערך האיחוד?”
“אינני לוחץ. הייתי רוצה שתחשוב על כך. אתה הרי אדם ישר ואינך בורח מהאמת.”
“את הנוסח הזה אנו מכירים היטב. אני, על כל פנים, אינני משתמש בו כלפי חברים. אומרים לתינוק אתה פיקח, ומיד הוא מציית כדי שלא להפסיד את המחמאה… בינינו לבין עצמנו אין טעם במשחק הזה…”
“עכשיו לא היית בסדר, אפרים… איך יכולת לחשוד בי שאני משתמש בתחבולות כאלה?… אני פשוט אמרתי זאת מפני שהדברים לחצו עלי פתאום…”
“אם כך, טוב שאמרת… דאגה בלב איש ישיחנה…”
ד
קיטרוגו של מאיר ווקסמן על מחקרו בשאלת כושר־הקליטה העסיק את דעתו זמן רב לאחר שהלכו אורחיו. אילולא היה גרעין־של־אמת בדבר לא היה איכפת לו מה שהלה אומר. אפשר להגיד: תלישות. אך אין טעם לבדות יריב שוטה ולנצחו בויכוח. רבים טוענים שאנשי מפלגה משועבדים להנחות האידיאולוגיות שלהם, ומעלימים עובדות הסותרות אותן. אך, נשוה בנפשנו שהמחקר מגלה כי אין בארץ ישראל מקום ליותר מחצי מיליון יהודים… אין ברירה אלא ללכת בדרכי שינפלד, ולומר: נמצא שיטה שאיננה כתובה עדיין בספרים.
שיתוף־הפעולה המתחייב מהגשמת הרעיונות מגביל ממילא את חירות המחשבה ופוגם בטהרת ההגיון המדעי. הצורך לכפות את המעשה על אנשים שאינם יורדים לעומק, נוטל מהוגה הרעיון את האומץ להגיעו לידי מסקנתו. על כרחו הוא מביא בחשבון שוטים פחדנים אנוכיים. האמונה בכוחו של אדם לחולל מהפכה בחייו היא לעולם פחות מדויקת מן הכפירה באפשרות הזאת. הדייקנות היא מנת חלקם של העוסקים במדע שאין בו כלום מהחומר האנושי. השקפה רדיקלית כל זמן שאין היא מנצחת נראית שטחית יותר מההשקפה המתונה הספקנית. בינתיים היא מקדימה התלהבות להגיון. ובדיעבד אפשר להסביר הכל.
יכול אתה לומר למאיר ווקסמן, מחקרי אינו עוסק בהלכות־מדע אלא באנשים חיים. כאן נכנסת לתוך דיוני האמונה באדם. כיון שהיא קיימת במציאות והיא כוח הפועל, כפי שראינו זאת בעינינו, למה נסלק אותה מחשבוננו? על שום מה אנו צריכים לדון לכלייה את ההתלהבות רק משום כך שמאיר ווקסמן ומירקין כבר יצאו מן המשחק? מנַין לנו הבטחון שלא תתקיים שלושים ארבעים חמשים שנה. רבת עוצמה, אכזרית ובלתי הגיונית, לעקור אנשים ממקומות מגוריהם ולטלטלם לחיים חדשים ולמקצועות חדשים – בדומה לשכטר, ולוויסמן, הווינאי הצעיר?… מנין לנו שלא יעמוד בה הכוח להגשמת הציונות? אוי למי שיראנה בהתפוררותה. אולם, עד אז הלא יהיו מעשים…
לפתע נזכר במכתב שנתבקש לתת לאהרנקרנץ. חיפשו ולא מצאו. עד שהלך לשאול את מרתה, היא באה אליו.
נתן בה עין זועפת. “לא ראית כאן מכתב על השולחן?”
התבלבלה. “לא… בחיי אדני, שום מכתב… בחיי אדני ספר התורה…”
“אינך צריכה להישבע. אם אַת אומרת לא, אני מאמין לך.”
אין ספק שהשמידה את המכתב. לאחר מעשה המכתב מיעל היא משמידה כל מכתב על שולחנו. אילו ידעה קרוא וכתוב היתה רואה שהמכתב איננו בשבילו. אך מה טעם לכעוס עליה? הגיעה השעה להיפטר ממנה באיזה אופן.
“אני אוהבת אותך שאתה אומר אני לא משקרת,” אמרה וניגשה אליו. יצטרך להודיע לאהרנקרנץ. יכתוב לרופין וישאל מה היה כתוב שם.
“שתקום או שאני אשב אצלך על הברכיים?”
“אני עסוק…”
דמעות צצו בעיניה. “החברים שלך רק לקשקש הם יודעים, לקשקש ולקשקש כל היום.”
דפק על דלת שכנו. “האדון איננו בבית,” אמרה המשרתת. ביקש לכתוב לו פתקה ולא מצא נייר על השולחן. כמעט תלש דף מלוח השנה, אך נזכר במנהגו של אהרנקרנץ לשמור את כל לוחות השנה מיום הולדתו. בערוב יום – יש אנשים התולשים דף, ואהרנקרנץ מוסיף דף. אף את ימי השנה הוא אוסף כפיסות נייר חסרות ערך. מכיון שלא מצא גליון נייר נקי גם בכיסיו חזר לביתו. ולמחרת נשכח העניין מזכרונו. ורק לאחר זמן רב, כשוויצמן הצליח לשכנע את האדמיניסטראציה הבריטית שתתן רשיון כניסה לרופין, אזרח גרמני לשעבר, נודע לו במה דברים אמורים.
ה
יום אחד הפשילה מרתה חולצתה והראתה לו צלקת גדולה על כתפה. “יש בחור אחד בשכונה, חזק נורא וגס אחד”… הוא שתק. ובכן? “כל יום כל יום הוא בא אלי בחושך בחושך ואם אני אומרת לו תסתלק מפה כלב אחד אז הוא צובט ואומר צ’ילבא אם אני אתפוס את ההוא הבחור שלך זה יהיה הסוף שלו.”
פני אפרים חוורו. “מה אני יכול לעשות?”
“תעשה שהוא יפסיק,” אמרה.
“מוטב שאנחנו נפסיק.”
“מה נפסיק?” אמרה ועיניה אדמו.
“ככה זה, מוכרחים. תהיי חכמה אז תביני שזה לא יכול להימשך ככה,” אמר ברוך.
צליל המלים הפר את שליחותן. עיניה הלחות זהרו. אפרים הוריד ממנה את עיניו ושירטט בעפרונו עיגולים גדולים על צפחת השולחן הירוקה. שוב לא היה לו ספק. היא אוהבת אותו. אהבה ממש מבוצרת בלבה, אהבה כהלכתה, מבוכה ותקוה עמה.
ביקש להוריד את עצמו לשפל המדרגה בסולם־הערכים של מרתה, ולשים קץ לפרשה.
“אני מפחה מהבחור ההוא. אינני רוצה לקבל מכות…”
“אבל אני לא מפחדת, אני מצפצפת עליו…” אמרה וליטפה את ידו בחיבה.
הוא משך את ידו ממנה. “אינני רוצה כל מיני עניינים.”
זיק עורמה הבהב בעיניה, הדלוחות מדמע.
“בחיי שאני סתם סיפרתי לך את זה הסיפור ושבאמת אין שום בחור. אני בחיי שיקרתי לך…”
“למה היה לך לשקר?”
“שתִתְרַחם עלי ויהיה לך חם בלב עלי… באמת באמת… זוהי המכה שאני קיבלתי מדלת, בח־יי, בח־יי… אני נשבעת לך שכה אֶחְיֶה… שאָמות על המקום…”
“זוהי מכה של דלת?”
אין ספק שהיא משקרת, אמר בלבו, הבחור חי וקיים. נדמה היה לו שהוא קורא בה כבספר פתוח, והנה… הפתעה!… אפשר להחזיק בדעה על שויון־כל־האדם… השכל חנון ורחום… הלב הוא האכזר… הדעת סובלת חטא בצינה־הדדית. אבל כשמופיעה אהבה אמיתית, מוטב שיסתלקו הנואפים חיש מהר… כה עלובים פרפורי ההשתמטות שלו…
הנה העזה לבקש ממנו, בבושה תמה, לצאת רגע מגדר־הגבר ולהשתתף בצערה… והוא, אף קרבן זה נבצר ממנו לתת… ובכן, היא חוזרת בה, אַל ירחם! ובלבד שלא יירתע ממנה, מחמת מורא־המציק…
“בחיי שדלת…” התרפקה עליו.
“אין לי פנאי,” אמר ודחה אותה.
“רק רגע…”
“אני מוכרח ללכת. מחכים לי.”
“לא יכולים לחכות רק ר־גע אחד? מהר מהר…”
“אמרתי, לא!”
“חבל נורא, אז בפעם אחרת…”
יצא לרחוב, רקותיו פועמות ורגליו חלושות, וערך חקירה מדוקדקת בעצמו כדרך איש־מדע, בלי משוא פנים. כמה פעמים כפו עליו אחרים את רצונם? שתי נשים ידע ושתיהן אנסוהו. מיסיס ברייט בעדינות ובשעמום ומרתה באהבה ובתוקף. להיכן שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. אילו יכול היה לעזוב את הכל ולברוח אל שכטר, לגדל עגבניות… לברוח? ממה? ממרתה? טעם נכבד… שטויות… הגיעה השעה שייפטר ממצבי־רוח. יש ערך לעבודתו במערכת… שכטר בדגניה והוא במערכת עושים אותה מלאכה בשינוי צורה… אף על פי כן אשרי מי שהגיע לבמות דרך השדות. הלל והוא משתמשים באותן המליצות. ואף על פי כן, מכאן שומעים ערכי־חיים ומכאן שעשועי־לשון. אמנם סגנונו נאה משל הלל, אך, למגע ידו הלחם נהפך לזהב ונפסל לאכילה…
“הראש בעננים ואינך רואה מה שנעשה מתחת לחוטם…”
התעורר מהזיותיו וראה את תמר בשמלת־צמר, המגלה את הנסתר ומבליטה את הנגלה. “כמעט דרסת אותי…”
“אומרים שעדיין לא נולד הבחור שיוכל לעשות זאת.”
“אני רואה שהתעוררת, ומיד המצאת תשובה… כפי הנראה רק על מכתבים אינך משיב…”
“איזה מכתבים?”
“אינך יודע שיעל נמצאת בתל־אביב?”
“לא, באמת? מנין לי לדעת?”
“היא אמרה לי שכתבה לך.”
“לא קיבלתי את המכתב.”
“אתה מוציא דיבה על הדואר. רק אתמול קראתי בעתון שמכתבים אינם הולכים עוד לאיבוד.”
“כל מה שכתוב בעתון את מאמינה?”
“לא הכל. קודם אני מדפדפת ורואה מי כותב.”
“את כל הכותבים את מכירה?”
“כמעט כולם. על כל פנים את כל המשעממים…”
“יש לי הכבוד…”
“אתה בראשם… אינך מרגיש שאתה כותב כל הזמן מאמר אחד בנוסחאות שונים? לא חבל לך על הסדרים בדפוס?…”
“אני בעצמי עוזר לסדר את האותיות…”
“ולא חבל לך על העיניים?”
“אילו ידעתי שזה מצער אותך…”
“באמת לא קיבלת את מכתבה של יעל?”
“אמרתי לך שלא.”
“ובכן דע לך שהיא נעלבה מאוד.”
“היא גרה אצל אביה?”
“לא, אצלי.”
“ועכשיו היא בבית?”
“לא. הלכה ליפו. תחזור בערב.”
“עשי לי טובה…”
“למענך, בודאי…”
“חן חן”
“בעצם אני עושה זאת למענה ולא למענך. ובכן מה בקשתך ותיעש?”
“אמרי לה שתחכה לי. אגש אליה הערב.”
“בערב היא עסוקה. הרי איננה יושבת ומחכה שמא תבוא.”
“ובכן, אבוא יותר מוקדם. תאמרי לה?”
“ודאי שאומר…”
“אודה לך מאוד.”
“אני באמת מצטערת שהפרעתי לך. ודאי חשבת על ראשי פרקים לעוד מאמר משעמם…”
“אין דבר. טוב שהפרעת לי. על ידי כך נודע לי שיעל בתל־אביב.”
“נדמה לי שלא איכפת לך בכלל.”
“לא הכל מראים לזרים.”
“אם אני זרה כל כך למה אתה מרגיש צורך להגיד לי שאיכפת לך?”
“היה נדמה לי שאת חברה שלה…”
“שועל ערום אתה. יעל המסכנה… אילו ידעה עם מי יש לה עסק…”
“ואת יודעת?”
“מהצד רואים יותר… בינתיים היה שלום. אני מוכרחה ללכת.”
כשחזר לביתו שמע שיקשוק צלחות בכיור, והסיק מכך שמרתה טרם יצאה מהבית. החליט לבקר אצל אהרנקרנץ, לבדות איזה נימוק לביקור ולהמתין שם. לכיבוש היצר טובים שני כתלים מאחד.
ו
אהרנקרנץ התנפל אליו כמוצא שלל רב. קורא היה מאמר שהכעיסוֹ ושמח למצוא אוזן קשבת לחרפותיו. “אנשים שאין בינה בקדקדם רוצים להראות לאחרים את הדרך!… סוף סוף נודע לנו מה טעמה של ציונות! התבצרות היהודים בענפי־כלכלה־משניים, הא?… וצורך תרבותי פנימי אין?… ומה היתה חיבת ציון? שאיפה להשתלט על ענפי־כלכלה ראשוניים?”
ישב לו בכורסה מול החלון והקשיב בשתיקה. השעה מאוחרת ועוד מעט מרתה תסתלק. דלת הדירה נשקפה בעד החלון וטבלת הנחושת ניצנצה לאור השמש. עבודה רבה מחכה לו בחדרו.
“ותשובה אין לך? הא? למה מדפיסים את הקישקוש הזה? כל מי שיש לו עפרון כותב מאמרים! חכה, אקרא לך מה שכתוב כאן בסוף המאמר… פנינים, ממש פנינים…”
קול צעדים נשמע מן המרפסת. אשה דקת גו, מעילה ומגבעתה אפורים, עמדה ליד הדלת, הסתכלה בלוח הנחושת, תיקנה את מעילה וכובעה, דפקה על הדלת חלושות, ופסעה לאחור, כאדם החושש מתוצאות מעשיו… לפתע הכירה. יעל.
ביקש סליחה מאהרנקרנץ. חייב הוא ללכת. יש לו ביקור. אשר למאמר, מוכן הוא להסביר לו בהזדמנות שאין הדברים נוראים כל כך. כותב המאמר, היבש־כעצם, חי לו בכפר גלעדי, ועוסק בעניינים “עם שאר־רוח” המספקים “צורך תרבותי עמוק” ולא יינזק העם היהודי מגזלנים שכמותו.
עד שיצא מדירתו של אהרנקרנץ נפתחה הדלת ונסגרה מאחורי יעל. כשנכנס ראה את מרתה נועצת ביעל מבט חשדני:
“הגברת תיכף תיכנס…”
“יעל!”
“חשבתי שאינך בבית,” אמרה וקולה רעד.
“ברגע זה חזרתי.”
כשהסירה יעל את המעיל סקרה אותה מרתה מכף רגל ועד ראש. עיניה הענקיות נחו בהרגעה על החזה הנמוך והציצו בדאגה בעיניים היפות. אפרים אחז בזרועה של יעל והוליכה לחדרו. והרגיש שמרתה הולכת אחריהם.
“להביא משהו?” שאלה כשהפנה אליה את ראשו.
“בעצמי אקח…”
“אני לא איכפת לי להביא לכם.”
“לכי כבר הביתה, מרתה, אין צורך בשום דבר. אני יודע לבשל תה בעצמי…”
“עדיין אינך יכול להתרגל לעוזרת? כל כך לא נשתנית…” אמרה יעל בבת שחוק.
כשסיפר לה שרק מפי תמר נודע לו שהיא בתל־אביב, מאחר שמכתבה אבד מן הסתם ומוטב תשלח את המכתבים למערכת ולא לביתו, נעשו פניה רציניות ומהורהרות ואמרה:
“באמת כמה… זה אופייני… מכתבים־למערכת…”
“לא למערכת, אלא על פי כתובת המערכת.”
“וקודם לא הבינותי למה אתה מתכוון?… כעסתי עליך מאוד, אפרים, שלא קיבלתי תשובה למכתבי… הרי אתה הצעת שנכתוב מכתבים… בעצמי לא הייתי מַתחילה… אף על פי כן באתי אליך… אתה רואה איזו אשה חלשה אני… אתם הגברים, לכם טוב… אתם מחליטים ועושים… ואני… יצאתי מבית תמר ללכת ליפו והרגליים הוליכו אותי לכאן…”
כשסיפר לה פרטים קטנים על מעשיו מיום שראה אותה לאחרונה הרגיש כמי שמקיים חובת בן־זוג, ולרגע ביקש להאמין שאכן כך עתיד הוא לנהוג מכאן ולהבא ואין צורך אלא לבטא משאלה צנועה… והכל יהא פשוט לחלוטין… ולמחרת תסע לירושלים ותביא את חפציה… כה נעים להשיח בפניה מה שבלבו… רק היא מסוגלת להבין חשיבותם של דברים של מה בכך… רק היא עשויה לחוש ק"ן טעמים במלה הפשוטה וגסה שאמר לו שכטר, “רנטאביליות”… מאליה היא תופסת את הצניעות העמוקה וההשלמה עם החיים־כפשוטם הכמוסים בלשון זו. מימיה לא ראתה את וויסמן ובכל זאת אין צורך להסביר לה מה טעם מתעוררת אמונה בלב למראה נער ווינאי מפונק שנתאקלם במושבה עלובה ומשוממת כמזר־תחתה…
“איזה חיים מעניינים יש לך, אפרים… נוסע ממקום למקום…ורואה כל כך הרבה… ואני חולמת לעשות טיול לגליל אך איני יכולה לצאת מירושלים…”
“ועכשיו נתפנית?”
“לימים מעטים…”
“ומתי את חוזרת?”
“מחר. אני מוכרחה.”
“כמה ימים את בתל־אביב?”
“ארבעה ימים.”
“ארבעה ימים ולא באת אלי?”
“אני מצטערת על כל רגע שעבר… טפשה הייתי… נעלבתי משטות… לא עלה דעתי שהמכתב אבד…”
“ומה הערב?… נוכל לצאת לטייל…”
“הה, הערב? תמר קנתה לי כרטיס לקונצרט של ויטלס…” אמרה בצער.
“חבל. אם כן באיזו רכבת את נוסעת מחר? אבוא ללוותך.”
“בשבע וחצי.”
“בסדר. אהיה בתחנה…”
“ו… עכשיו? אין לך פנאי…”
“כמה אני אוהבת את תל־אביב,” אמרה כשהגיעו לחומת הגמנסיה, “ואני מוכרחה לחיות בירושלים… אתה יודע למה אני כל כך אוהבת את תל־אביב?… אינני יכולה להסביר… כאן יש לי מחסן קטן של זכרונות ישנים… ותל־אביב איננה משליכה אותם… לירושלים הרי יש זכרונות הרבה יותר ישנים ויקרים משלנו… לא אמרתי מה שרציתי… ואולי – העתיקות של תל־אביב הן חויות הילדות שלנו… הכל מתחיל מאתנו… ונדמה לי שכאן אני יכולה להיות צעירה ומבוגרת, ילדה ואשה בבת אחת… והכל הכל חוזר אלי פתאום… ואני מסוגלת להרגיש פתאום אחרת־אחרת… וכל כך הרבה יותר טוב לי…”
הציץ בה בגניבה שלא להכלימה בהתרגשותה. קרני השמש המאדימות חזרו מעיניה. ביקש לומר לה: בואי לתל־אביב, ונטעם מן האבוד־האבוד־ההוא, וליד שער הגמנסיה תעמוד לנגד עיניו תמיד דמותו היפה של שכטר, הזקן לסנטרו, העבאיה על גופו, החרב למתניו, והאש בעיניו. אך לא אמר דבר. כשנפרדה ממנו שלח ידו לעצרה והחזירה במבוכה.
“תבוא מחר בבוקר לרכבת?”
“מה נשתנה מאז שהבטחתי לך?”
“חשבתי ששכחת.”
“כל כך מהר אני שוכח?”
“לא, הזמן משכיח…”
“אינני שכחן כזה.”
“הרבה דברים נשכחים.”
“עדיין אינני יודע מה נשכח ומה לא נשכח.”
“האם עלי לעזור לך תמיד, אפרים? אינך יכול להיזכר בעצמך?”
קולה בגד בה, ושפתיה הדקות רעדו. לחץ את ידה בשתיקה והלך לו.
למחרת, כשבא ללוותה לרכבת, היו הדברים ערוכים בפיו. אולם כשראה את עיניה העצובות ומושפלות ואת גופה הדל ורופס לא מלאו לבו לומר את המשפט הנועז. אל תעירו ואל תעוררו את האהבה, אמר בלבו… וכי למה הוא מחכה? וכי רוח גדולה תבוא? היא האשה היעודה. חיים פיכחים ושלווים יראה עמה. והיא תקים את סוכתו.
הקטר צפר. הוא החזיק את ידה בידו. אנשים נחפזו ונכנסו לתוך הקרונות. מפעם לפעם דחפוהו במרוצתם.
“הרכבת תברח לי…” אמרה ותלתה בו עיניה בצפייה.
התכופף ונשק על מצחה ועיניה נעכרו מדמעות. סבל ערבי הכניס את מזוודתה לקרון ולא השגיחה בו. שוב נשמעה צפירת הקטר ושיקשוק קרונות.
“עליך ללכת,” אמר לה בלחישה.
“עוד רגע.”
לבסוף נקרעה ממנו בבת־אחת וקפצה לתוך הרכבת בנסיעתה. שילם לסבל הערבי את שכרו והביט אחרי הרכבת המתרחקת. ידיים התנפנפו בחלונות. אחת מהן של יעל.
כשחזר לביתו יצאה מרתה מהמטבח ושאלה: “מי זוֹתי הבחורה המשונה שהיתה פה אתמול, כמו אפרוח צלוי בלי שום כלום בשר?…”
פרק ט: סוס ורוכבו 🔗
א
שבת בהירה שרויה כתנומת בוקר שליוה מתחת לשמי תכלת עמוקים וצלולים. פני המים חלקים כזכוכית. קורי עכביש טריים ולחים מנצנצים בשמש. ערפל מתפזר על ראשי הרים וטל מבריק על גבעולי הדגן הדקיקים ועל חלמיות רחבות־עלה וחורפישים־מאוגרפים. הנעליים מתלחלחות ומבהיקות ברומסן עשבי־בר נמוכים. פרפרים לבנים מעופפים ונעלמים. סיעות צפרים מנתרות בשדה.
“לאן הולכים היום?” שאל אליהו.
כשהשמים בהירים היו יוצאים לטייל, טועמים טעמה של הליכה באין מטרה. לאחר שהלכו מעט לאן שהרגליים נושאות אותם היו מציבים תכלית להליכתם, פעם לרצונו של זה ופעם לרצון חברו.
“היום למגדל.”
מכאן שהפעם העניין רציני. בעת האחרונה היה גרישה נוהג לרכב בלילות למגדל. בן־חיל, גרישה… באיזו חריפות שיטה בקופל! יום אחד השגיח קופל שסוסו נעלם והזעיק את כל המושבה לחפשו באהלי הבידואים. בדרך פגשו את גרישה רכוב על גבי הסוס. הוא לא התבלבל, ירד מעל הסוס, הושיט את אפסרו לקופל, ואמר במנוחה: “בדואי מנוול, עד הירדן רדפתי אחריו. אבל הוא ברח, אבן־שרמוטה. אילו היה לי נשק לא היה בורח…” והכל האמינו לסיפורו. ולא עוד, אלא שנתפרסם במסירותו לקופל.
“אז מה? זוהי כבר האחרונה?” שאל אליהו.
“שאלות הוא שואל. מוטב נדבר על שלך. ראיתי שקיבלת מכתב.”
מכתב מהמערכת קיבל, והניח לחברו להאמין במה שהוא רוצה. והנה מעשה הונאה ששכרו בצדו. “זה בנדיט… נראה צנוע כמו כבשה. ואילו ראית איזה בחורה יש לו. תראה לו, אליהו, תראה לו את התמונה. תברח לו הנשימה לבביוף. ראית פעם כזה מין דבר. לולא היתה שלו הייתי כבר אומר לכם משהו.” היה גרישה אומר.
“נכון, קיבלתי מכתב, אז מה?”
“ספר פעם מה היא כותבת. מעניין מה אחת שכזותי כותבת…”
“כמו אחרות. מבקשת שאכתוב לה.”
אמת, שכן כך כתוב במכתב מהמערכת: “חבר יקר, כבר ימים רבים לא זכינו לראות משהו מפי עטך”…
“וזה הכל?”
“היא מבקשת שאם אזדמן לתל־אביב, אגש אליה.”
“… אם תזדמן לתל־אביב הואל נא לסור למערכת, יפו רחוב בוסטרוס 38. יפה שיחה אחת מתריסר מכתבים…”
“אה, אינני אוהב כאלה טיפוסים. אם היא רוצה שתבוא, תבקש שתבוא. מה הקשקושים האלה אם תזדמן לתל־אביב… שמע לי, אני לא רוצה להתערב אבל היא לא טובה…”
“כולן כאלה…”
“לא נכון. בעל פה אפשר לעשות כאלה בדיחות. אבל בכתב? מה היא צריכה לבלבל לך את המוח מרחוק? למה לה להעמיד פנים? אם היא כותבת, זאת אומרת היא מתעניינת בך. אני מוכן להישבע שהיא לא מרוסיה הבחורה שלך…”
“היא מפחדת שאבקש הוצאות הדרך.”
“אה, אתה ממזר אתה, ממזר אמיתי. לא די שאתה עושה חיים אתה עוד לוקח כסף?”
“בינתיים לא לקחתי אף פרוטה. ואיזה חיים אני עושה? רק מכתבים אני מקבל.”
“אה, אני מקנא בבחורים האלה שיכולים להחליט זוֹתי ודי,” אמר גרישה לפתע, וצער נשקף מעיניו היפות.
“בחור צריך לדעת מה שהוא רוצה….”
“אני יודע בדיוק מה שאני רוצה. הרבה.”
“בסוף תצטער…”
“זקן שלי, מי סיפר לך? איך אתה יודע מה שאתה רוצה לפני שאתה יודע מה ההבדל בין אחת לשנייה. אה, לפעמים יש לי הרגשה, מה לעשות, אני כזה. כל בחורה יפה שאני רואה פשוט חבל לי שהיא לא תדע איך אני יכול לעשות לה טוב… אבל אני סתם מדבר… הדם מתחמם, אבל לבסוף מתנהגים בסדר. אני חושב שעכשיו אני כבר אחליט זהו כבר ודי.”
“הבחורה ממגדל?”
“כן, חסיה.”
כשהלכו לאורך החוף היה מדבר בה, בחיבה, וביטוי תמהוני נשקף מעיניו. “היא לא יפה כמו שלך. אבל היא בן אדם. לא ראית בחורה כזו עם כל מיני מחשבות בראש. היא קוראת לעצמה יעל. השם חסיה אינו מוצא חן בעיניה. זה שֵם עצוב ורך, היא אומרת. חוֹסָה בצל אדני. אתה צריך לשמוע פעם איך שהיא מדברת. בחיי, אני צריך לפעמים מילון בשביל להבין מה שהיא אומרת. וכל כך מצחיק היא מדברת לפעמים. תיכף אני אספר לך למשל איך שפעם הלכנו לטייל. אבל עוד לא אמרתי לך למה היא קוראת לעצמה יעל. זה בא מתועלת. וגם זה מוצא חן בעיניה בגלל הצלצול. וקודם כל זה מהתנכ. היא משוגעת על התנכ. יעל אשת חבר הקיני, היא אומרת, זו יעל מחבורה של שודדים. למה שודדים? אנשי־קין. קין היה רוצח. אז הלכנו לטייל ונכנסנו לוואדי טואחין. פתאום היא עמדה ושמה את שתי הידיים על הפה הקטן שלה וצעקה צעקה עצומה. א־או! או־או! והיו הדים, יעני, כאילו מישהו עומד בואדי וצועק לנו. קודם אחד חזק כמעט כמו הקול שלה ואחר כך יותר חלש ויותר חלש. ואחר כך נעשה שקט שקט. ופתאום היא אמרה: אתה שומע, ההד הזה חיכה לנו כאן שלושת אלפים שנה. שמעת איך הוא שמח? סוף סוף באנו… ואחר כך השתוללנו שם כמו משוגעים, וצרחנו והקשבנו להד… לפני שלושת אלפים שנה, היא אמרה, הלכו כאן בחור ובחורה, כמונו, באדרת עור־עזים, כן אדרת עור־עזים, היא אמרה, בדיוק כאן, במקום הזה, אתה רואה, בדיוק כאן. אתה רואה את האבן הזאת, הבחורה התחלקה עליה ונפלה. על האבן הזאת. מאז האבן לא זזה מכאן. אנחנו נזיז אותה. והופ, היא גילגלה את האבן למטה. זהו. יותר היא לא תתחלק הבחורה המסכנה. העיניים שלה הבריקו כאילו היא רואה את זה בעיניים שלה איך שהבחורה התחלקה על האבן ההיא לפני שלושת אלפים שנה. בחורה מצחיקה, חסיה. אתה לא רואה הרבה בחורות כאלה. ואי אפשר לא לאהוב אותה, כך או אחרת. קודם אהבתי אותה אחרת אבל עכשיו נדמה לי שזה כבר כך…”
כשהגיעו למגדל ירדה לקראתם עגלה רתומה לזוג פרידות ונוהג בה עבדקן שבת־שחוקו רחבה ונוצצת ומגפיו גדולים ומרופשים. לפתע עצר העגלון את הפרידות.
“הנה הוא הפסקודניאק, מה נשמע שם למעלה? הה?” קרא העבדקן בשמחה.
ניגש אליו גרישה, תקע לו כף, והניח את רגלו על חישור האופן. הציץ העבדקן למטה ואמר: “הי, אתה, הזהר! הפרידות האלה אינן שקטות.”
“מי סומך על הפרידות? אני סומך עליך. אתה אחראי שאני הולך מכאן על שתי רגליים,” אמר גרישה בשקט. “אה, ממזר!” נחרד העבדקן ומתח את המושכות. “הקונץ הזה יעלה לך ברגל. דחילק, קח משם את הרגל. הפרידות אינן יכולות להחזיק הרבה זמן במדרון.” הציץ בו גרישה בלגלוג: “או שאתה עגלון או שאתה אנ’לא יודע מה. אני מנדב רגל בשביל הבחינה שלך. עגלון צריך לדעת לעצור פרידות אפילו במדרון.” ביקשו הפרידות לסור לצדי הדרך, עצרן העבדקן במשיכה תקיפה, ופניו נעצבו. “בחיי גרישה, אם אתה חבר שלי קח את הרגל משם.” “או אתה גבר או אינני חבר שלך.” הרים הלה שוט לאיים עליו, וגרישה הוציא לו לשון. “הבט איך אתה מתנהג עם הפרידות? אתה תשבור להן את הצואר. קצף נוזל להן מהפה. אילו הייתי כאן בעל הבית לא הייתי נותן לאחד כמוך לעלות על עגלה.” “ממזר בן ממזר, בגללך אני מחזיק אותן ככה, חבל לי על הרגל שלך…” “כל העגלונים המחורבנים יש להם תירוצים מחורבנים.” “על הברכיים אני מתחנן לפניך, 'סתלק מכאן, אינני יכול יותר.” גרישה טפח לו על ברכו דרך ביטול. “אה, מיום שנכנסת לקולקטיב חילקת את כל הגבורה שלך לעשרה אנשים ולא נשאר לך כלום בשביל עצמך.” נתמלא העבדקן רוגז ושילח בו קללה ברוסית עסיסית וכמה קללות מסורבלות בעברית “נבל בן נבל בן בנו של נבל מארץ הנבלים, שאין דוגמתו בגיהנום, טובים ממך תולים על כך, בהזדמנות ראשונה אני אשכיב אותך על הארץ ואַפליק לך בשוט, פליק פלוק עד שתשכח לספור עד עשר, כלב מצורע, ככה מתנהגים עם חבר שיש לו לב חלש רבמטיזם טחורים שֶבֶר וכאב שיניים?…” כששמע גרישה כך סילק את רגלו מבין החישורים ואמר:" סוף סוף שמענו לשון בני אדם. אז מה נשמע אצלכם, תרח זקן?" “מה נשמע, הה, מה נשמע?” “יהודי משיב בשאלה, אז מה, נו, איך איך חיים? הא!” “כך, כך,” נאנח העבדקן. “מה כך כך? כל מה ששואלים אותו הוא אומר כך כך.” “שאלת איך איך עניתי לך כך כך.” “חכם גדול, עכשיו אני הופך את האיכים, מה תגיד עכשיו?” “אני הופך את הככים,” חייך האיש וקמטים נתקבצו ליד עיניו. “מה אתה מחייך, תרח, את מי אתה מרמה כאן? ממאתיים צעד רואים שמחורבן לך על הנשמה. זו חיטה זו מה שזרעתם? קרחות קרחות. והאפונה? אתם קוראים לזה אפונה? אצלנו קוראים לזה אבנים. דמעות נזלו לי על הפנים כשראיתי את השדות שלכם. בושה וחרפה לעשות חקלאות כזו. הסטודנט הזה יודע יותר טוב מכם, עם כל הקולקטיב שלכם…” “מה אתה צוחק מהקולקטיב? אומרים שגם אותך נראה כאן בקרוב. אם לא מהכרה אז מהכלה… ח, ח, ח, ח…” “קודם יקברו אותי באדמה ולא אכניס את ראשי למיטה החולה.” “כשהלכתי דרך תורכיה לארך אמרו לי שאזהר מגזלנים אבל אתה היית הגזלן הראשון שפגשתי.” “מה שלום החברים?” “בריאים ושלמים.” “והחברות?” “כבר עניתי לך. הרי לא עלה על דעתי שאתה מתכוון לחברים.” “ומה שלום חסיה?” “קצת חולה.” “שוב קדחת?” “שוב קדחת”. “וחינין יש לכם?” “חינין? חינין הוא מה שאנחנו אוכלים, ועדשים אנחנו בולעים כמו תרופה. היא בחדר האחרון.”
בבית האבן סכוך־התבן ריח טחב סבון וסיגליות. ארבע נשים שכבו בחדר. אחת מהן ישנה. אחת, שפניה לבנים ככותל שנקלף מעליו הטיח, הרימה ראשה ואמרה בקול צרוד וחלשלש: “שלום גרישה, מה זה אין רואים אותך?”
שתיים אחרות הסבו ראשיהן לשמע הדיבורים ואלו השלישית לא פקחה את עיניה.
“ישנה?” שאל גרישה.
“יכול להיות.”
פניה הזעירים והיפים של הישנה נראו כמתאפקים מכאב ואפה הקטן היה מרטיט בלי הרף. שער שחור ורך גלש על פני הכר הנקי. על כיסא ליד המיטה כוס מים וסיגליות בתוכה, ומפית רקומה.
התקרב גרישה למיטתה והסתכל בה בעיניים דואגות. הביטה בו חברתה ומיצמצה בעיניה כלומר: עניין זה אסור להקל בו ראש.
“כשראיתי אתכם מרחוק נדמה היה לי שזה אתה, גרישה, ואחר כך פתאום היה נדמה לי שטעיתי. אבל כשהתקרבתם ראיתי שזה אתה. אתה יודע, גרישה, באמת הייתי בטוחה שאני רואה אותך מתוך חום…”
“ה־סס… אל תעירי אותה. לא צריך. אנחנו נלך לטייל ונבוא אחר־כך.”
“אינני ישנה, רוחמה. ואין צורך להגיד שלוש פעמים גרישה כדי שאדע מי נכנס,” אמרה חסיה ופקחה את עיניה. עיניים כחולות, עמוקות וכהות.
“לא רצינו להעיר אותך.” התנצל גרישה.
היא מחתה דמעה מעיניה ואליהו נבוך כאדם שהתפרץ לדירת זרים בשעה לא טובה. זמן מה השקיף בתמיהה על חילופי המבטים שבינה לבין גרישה ולאחר מכן נקוט בפני עצמו בשל סקרנותו. מעיני הנערה נשקף צער עמוק כל כך שנאלץ לסלק מבטו ממנה.
מפעם לפעם היו העיניים מתלקחות וכבות, כמדורה של עצים לחים.
“ככה זה, את שומרת אמונים לקדחת. אני פשוט מתפקע מקנאה…” אמר גרישה. הוא ואליהו צחקו והבחורות שתקו.
“מה דעתכן, אולי נצא קצת החוצה?” – אמרה רוחמה – “יום יפה היום. נוכל להתחמם קצת בשמש.”
“בודאי בודאי.”
“בגללי אינכן צריכות להסתלק, אמר גרישה, אין לכן חום?”
“לרחל יש שמונה ולי יש שבע וחמש, אבל אם נחכה עד שיירד החום לעולם לא נצא החוצה,” אמרה רוחמה.
“אה, דיבורים של זקנות.”
“ומה אנחנו?” שאלה רוחמה בעצב.
“אתן, אתן – אם לשפוט לפי ההתנהגות?… כשהייתי בן חמש כבר ידעתי כי אסור ליבב בגלל קצת חום…”
“קצת חום, קצת חום, אתה אומר… מדאיג אותנו שהכל מוזנח. אה, מה את אומרת, רחל?”
“אשה אפילו לחלות אסור לה. כשאשה חולה העולם נהפך לתוהו ובוהו. העיקר, נצא קצת החוצה, כל זמן שיש שמש. אני מרגישה את הטחַב בעצמות.”
“ואתה בוא עמנו, אמרה רחל לאליהו, ותספר לנו מה נשמע בעולם הגדול.”
הרגיש שהן רוצות להניח את גרישה וחסיה לבדם ויצא עמהן. העמידו ספסל בשמש וישבו עליו. מאחר שלא היה לו מקום אצלן הלך והביא לו בול עוץ וישב מולן, כתלמיד לפני מורותיו. היו שואלות אותו, מצוות אנשים מלומדה, מנין הוא בא ומה מעשיו וכיוצא באלה שאלות פרטיות מאוד שהמנהג, משום מה, מתיר לשאלן, והוא היה משיב קצרות, מעשה־גבר, כפי שלמד מחבריו. תמה שנסתלקה ממנו הביישנות במחיצת נשים והשתתף בצערן של בחורות כמושות אלה שאינן מושכות על עצמן אפילו סקרנות. וכששאלוהו על קבוצת הירקנים במזר והשיב להן שהלכו להם, הקדירה בחורה אחת את פניה ואמרה בחומרה: “סתם הלכו להם? בושה וחרפה… והרי אין אצלכם קדחת שם למעלה…”
“רחל בטוחה שרק מן הקדחת בורחים אצלנו. יש, ברוך השם, עוד כמה סיבות. היחס של האיכרים הוא מחלה קשה מאוד, כמעט כמו קדחת.”
“צריך לדעת להסתדר אתם,” אמר.
“ומה שלום אוסיה סולודובניק?” שאלה רוחמה.
“את מכירה אותו?”
“אם אני שואלת מן הסתם אני מכירה.”
“טוב, טוב. טוב מאוד.”
“ולמה לא הבאתם אותו עמכם?”
“אילו ידענו שיש לו כאן מכרים.”
“ולך יש כאן מכרים?” אמרה בחורה שעיניה קשות ושחורות ורצרצניות כגולות עופרת במיסביהן, ומשקפים במסגרת זהב מאצילים עליה מראה של מורה קפדנית.
“לא, אין לי, אבל…”
“אם כן, כשם שהביא אותך לכאן יכול היה להביא גם את השני. איזה הבדל לו…”
“בדרך כלל אנחנו נוהגים לטייל יחד.”
“לטייל? כך אתה חושב. החבר שלך הביא אותך לכאן… מטעם אחר לגמרי…”
“מה את רוצה ממנו, בת שבע?” אמרה רחל.
“אינני רוצה ממנו שום דבר. כדאי שיידע מיהו החבר שלו. אתה יודע למה הוא משך אותך הנה? כדי שלא תוכל חסיה לבכות על צוארו בנוכחותך, כפי שעשתה בפעם האחרונה וכמו ש…”
“לא בכתה על צוארו,” שיסעה רוחמה את דבריה, “אינני יודעת מה את רוצה מגרישה.”
“אינני רוצה שום דבר… אבל אתן, תסלחנה לי, בחור שיש לו צורה של גוי אתן מוכנות לסלוח לו הכל.”
“אה, זה מתחיל,” אמרה רחל.
“גרישה איננו מוצא חן בעיניך. מה לעשות. אבל מה זה עניינך,” אמרה רוחמה.
“בחור הורס חייה של בחורה ואתן אומרות מה זה ענייני?”
“דברים כאלה קורים. ועכשיו אנחנו צריכים לעזור להם ולא למרר להם את החיים,” אמרה רחל.
“מי ממרר להם את החיים? אני רוצה שהוא יידע שהוא אחראי על מעשיו.”
“אבל צריך להבין גם אותו. הוא איננו רוצה להיכנס לקולקטיב והיא איננה רוצה…”
“להבין, להבין…” רגזה בת־שבע. “מרוב הבנה תמיטי אסון גם על עצמך. יש שני מיני בחורות: מבינות והגונות…”
“די לכן, די, קראה רוחמה, יושב פה בחור ואיננו יודע אפילו במה דברים אמורים.”
“אני חושבת שהוא הבין כבר הכל מהרמזים של בת־שבע.”
“גרישה ודאי התפאר באזניו,” אמרה בת שבע.
“כשאינך אוהבת מישהו…” אמרה רוחמה.
“בעיני, בחור שמתרוצץ מבחורה לבחורה איננו בן אדם.”
“ומה שלום בביוף, שאלה רוחמה, אתה יודע איך היינו קוראות לו” דוב מיער. אבל אל תספר לו. הרבה שנים כבר לא ראיתי אותו. אותו ואת אוסיה. הה, אוסיה הנחמד. אני זוכרת אותו כשבא לעבוד בדגניה, עוד לפני המלחמה. בן שש עשרה היה. רך ועדין. ילד נחמד. ואני הייתי אז בכינרת, בחוות הלימוד… תמיד התחשק לי לקחת מטפחת ולקנח לו את החוטם… כל כך רך היה וביישן. הוא רצה להיכנס לקבוצת דגניה ולא קיבלו אותו. אותו זמן נרצח ברסקי. שמעת על המכתב של ברסקי הזקן? כיון שנהרג בנו הבכור שלח לארץ את הצעיר. כמובן שקיבלו אותו ולא את אוסיה, שנפגע, המסכן, עד עומק הנשמה. חששנו שיעשה משהו. אבל הוא הלך ליפו. בינתיים באה המלחמה והוא ברח למצרים. סיפר לי טרומפלדור שהוא התנדב לגדוד נהגי הפרידות. אבל למה אני מספרת לך? קשה במזר, הא? אף פעם לא עבדו שם פועלים יהודים. הרבה שנים חלמנו על כיבוש העבודה במזר. גרישה יוכל להתפאר שהוא היה הראשון. גרישה ואתה בעצם… את זוכרת רחל, שבאנו פעם למזר ושאלנו אולי יש שם עבודה… הביטו עלינו כמו על מטורפות. את זוכרת, רחל?"
“המ…המ…”
“החום אינו עולה ואינו יורד, אינני צריכה טרמומטר. מהנסיון שלי בקדחת כבר יכול הטרמומטר ללמוד…” אמרה רחל והניחה את ידה על מצחה. זרוע רזה מגוידת נחשפה לפתע.
“המצחיק הוא שאנחנו מדברים על כיבוש עבודה בעוד שההיפך הוא הנכון. האמת היא שהעבודה כבשה אותנו.”
בת־שבע הביטה בהן תקיפוֹת: “אסור לדבר כך. מתחילים מזה ולאחר כך בא יאוש מהכל.”
“אה, בת שבע, אמרה רוחמה, קצת עייפות וקצת כאב לב עדיין אינם בריחה מהמערכה. כלום לא רצית לומר בריחה מהמערכה?”
“הליגלוג על זה, אף הוא צעד נוסף בדרך אל האניה.”
שיחתם הופסקה בבוא בחור ארך־רגליים וגדל אזניים שנעליו מאובקות ותרמיל צבאי על גבו.
“שניאור שפושניק נהרג,” אמר והסיר את תרמילו.
עד מהרה נתכנסה סביבו סיעה של בחורים והוא סיפר להם מה שאירע בגליל העליון. העניין מתחיל להיות רציני, ושוב אינו דומה להתפרעות של שודדים.
“תנו לו משהו לאכול, קרא מישהו, אחר כך יספר. ודאי לא אכלת היום, הא?”
הביאו לחם ובצל ירוק. היה לועס ומדבר:
“סוף סוף הבינו החברים את רצינות המצב. אבל – קול קורא במדבר… הנה ההזדמנות להוכיח מה אנחנו שוים. מה אנחנו? ציבור מאורגן או אספסוף? חברים בסכנה. צריך לעזוב הכל וללכת עם נשק ביד. כן, עם נשק ביד. ממחניים ואיילת השחר לא יכלו לשלוח יותר מששה אנשים. אומרים שמארגנים עזרה ביהודה. אבל קודם כל צריך להוציא כל מה שאפשר מהגליל.”
“מה אפשר? לוותר על הזריעה!” אמר אחד מהנאספים. “ומה יהיה אם נגיד: נקום כולנו ונעלה לגליל. איזו זכות יש לנו להקים בהלה? יש יישוב מאורגן. אם יאמרו לנו: פרצה דליקה – הכל רצים לכבות. זה מובן. אבל לקום ולרוץ, ולהרוס בינתיים את הקבוצה? לא, חברים, לא זה הדרך.”
“הצדק עמך, לכל הרוחות,” קרא פלוני. “אה, אם נחכה עד שהיישוב המאורגן יתעורר לחיים, תישרפנה בינתיים כל הנקודות…”
כשהגיעה שעת הצהריים ניגש לחדר החולות ודפק על הדלת במבוכה. גרישה, דאגה מרחפת על פניו החיוורים, יצא אליו וביקש ממנו סליחה על שום שגרם לו אי נעימות. “אבל יש לי עוד הרבה עניינים לברר… ביקשתי מחבר אחד שיקח אותך לחדר האוכל, ויתן לך מקום לנוח. אבוא לקחת אותך לאחר־כך…”
לאחר ארוחת הצהריים, כשבא לנוח בחדר שיעד לו חברו של גרישה וראה מישהו ישן במיטתו, הלך לטייל לחוף הכינרת. כשנתעייף צנח לרגלי איקליפטוס ותרדמה קפצה עליו. זבובי חורף טרדניים ועצלים נטפלו אליו והפרו את תנומתו. נעור, שכב בעיניים פקוחות והקשיב לזימזום הזבובים, איוושת האילנות ודכי הגלים. בנים לא נים דימה בנפשו שהוא שוכב על הספסל שליד הנהר בווינה. הנה יסב ראשו ויראה את אביו יושב על גזם עץ, ובידו החכה, סגולה לריכוז הנפש. לפתע קפצה עליו תמיהה: איך נתגלגל לכאן, הרחק מבית־אבא… חזר לחוה ופגש את חברו, ההולך מחדר אל חדר לחפשו.
“נלך,” אמר גרישה.
בדרך ביקש להיכנס עמו בשיחה אך גרישה השיב לו מתוך פיזור הנפש. לעת ערב הגיעו לכינרת, אך לא עלו למזר מכיון שהיו צריכים לאדם אחד שהציע לקופל מחרשה חדישה למכירה. מאחר שלא מצאוהו בביתו הלכו והצטרפו לקבוצת חברים על שפת הכינרת. ישבו על פני החול הרך וקריר ופצחו בשיר, וירח אדום ענק כצלחת ברזל לוהטת הפציע ועלה בהרי הגולן, ובהוֹרית של אור מרעיד נשלחה על פני המים הזהבהבים. היה אליהו מהרהר במאורעות הגליל. ולפתע נזרע פחד סתום בלבו, שמא עתידים הם לגזול אף את האושר־מעט הזה, המצוי בשפע על חוף הים. יתכן שיתבעו ממנו להתנדב, והוא הן לא נוצר לכך… גבה של נערה נשען על גבו וכפתוריה נלחצו לבשרו. והנה הוציא מישהו הרמוניקה של יד והפיח ממנה צליל רוטט… השמעתם איך הרגו את הבחור בתל־חי? צריך להראות לערבים שאי אפשר להתגרות ביהודים… כן, כן, עברה תקופת השודדים… כך, עברו הימים ההם… מה שהיה שוב לא יהיה… ואפילו לַזַר־שונא־הנשים נשא לאשה את סימֶה־בת־החיל… הוא שעלה במגפיו על מיטתה וליכלך את הסדינים הנקיים… הזוכרים אתם שבאה פעם בלילה וגזזה לו מחצית שער זקנו?… היו ימים…
ושוב נפחה ההרמוניקה שיר רוסי. מתי שמע לאחרונה את התזמורת הווינאית? חודשים רבים עברו מאז… סבור היה לא יוכל בלעדיה… כלום נוחיות הוא מבקש? על נקלה יוותר על פשטידות־הבשר. אך שעה אחת לוּ ניתנה לו, לשבת באולם הקונצרטים… ככופר בבית המקדש… מוזיקה עושה אחווה… כאן – בחברותא, ושם – בזרוּת. אך כאן, לשיר, לשיר צריך ולא להקשיב בלבד…
לאחר שסיימו את המשא ומתן עם בעל המחרשה והלכו לאטם בשביל העולה למזר, התנער לפתע גרישה משתיקתו, נעץ בחברו מבט ירקרק לאור הירח, ואמר: “לכל הרוחות!”
“המחרשה?” שאל אליהו.
“לא, העניין ההוא… קרה לך פעם דבר כזה?”
“איזה דבר?”
“הן לא סיפרו לך? הייתי בטוח שהן יספרו לך.”
“הה, לזה אתה מתכוון?”
“זאת אומרת, סיפרו לך. תיארתי לי. היא חושבת שהצליחה להעלים מהן… פקטורובסקי יעשה את זה בלי כסף. אדם נפלא… אבל אומרים שהוא באיילת השחר. היא ודאי ליכלכה אותי כהוגן הבת־שבע הזו…”
“אמרה משהו אבל לא שמתי לב…”
"לא איכפת לי מה שהיא מדברת, חתיכת־קרש־מיובש… אבל לא אגדל כאן ילדים, ואינך יודע מה יהיה מחר. אתה יודע כמה תינוקות מתים אצל הערבים בשנה אחת? מי שיש לו הורים עשירים בחוץ לארץ יכול להרשות לעצמו. בשעת הצורך, יש לאן לברוח… אבל לנו אין הורים עשירים… לא לי ולא לה. ראית איך גדלים הילדים אצל קופל? וקופל יש לו משק. מה יש לי?
“ובכן, מה אתה מתכונן לעשות?” שאל.
“בדרך לגליל העליון נעבור בראש פינה ונדבר עם הרופא. אני מקוה שיסכים. אין זה עניין גדול, כמדומני…”
“מה פירוש בדרך לגליל העליון?”
“ומה אתה חושב, שאנחנו נוכל לשבת במזר ולשמוע שמארגנים עזרה ביהודה?”
ב
גרישה לא העלה בדעתו שמסוגל הוא אליהו לסרב, ולפיכך, לפני ששאל בעצתו הציע לאוסיה ובביוף ללכת עמם. אוסיה הסכים בהתלהבות ואלו בביוף טען שאסור להם להפקיר את משמרתם במזר־תחתה. מכל מקום, החליטו לצאת, אך דחו את המועד כדי שלא לגרום נזק לקופל.
בינתיים היו מתאמנים בירייה וברכיבה על חשבון בעל־הבית. “מילא, יתרום קופל משהו לטובת הציבור,” אמר גרישה. לכאורה, מלאכת הירייה איננה אלא שעשוע מסוכן, ובת שחוק מבוישת היתה פורחת על שפתי אליהו כשחברו היה מראה לו את לוחות הקרטון המנוקבים בכדוריו… מפעם לפעם, כשהיה מכוון את הרובה למטרה, העלה בדמיונו אדם ניצב לפני הכוונת ורגש מוזר נתבצר בלבו… עניין פעוט, סחיטת ההדק, בלי רצחנות ובלי דריכות־חושים! ומנגד, פעמים באין רואים, יקיץ על מישהו הקץ… עולם נהרס בנקיפת אצבע. דומה, הרובה נוצר למען אנשים כמוהו שאינם מסוגלים לנעוץ סכין בגוף חי. אין צורך אלא לעצום את הדמיון, ועין אחת, ולירות…
ומה נפלא לרכב על סוס! לראשונה היה רוכב מתונות, בזהירות וביראת כבוד לבעל־חי חריף־תגוּבה ורב־תהפוכות, ספק צייתן וספק גחמן, פעמים מתעלם מבעיטות העקב בשיפולי בטנו ופעמים מזנק ודוהר מחמת חיכוך־רגל קל שלא בכוונה.
לאחר כך העז לרכב בשעטה כשהגוף מפזז ומכרכר על גבי האוכל כבובת משחק וכל העצמות מתפוקקות. ולבסוף – בדהרה. הגוף עולה ויורד בגמישות, ורעמה גאה מזדקרת לנגד העיניים. ונדמה, אין קץ לדהרה, בהיפתח הפתח לדרור ובקרוא חירוּת ליצר־הלב הסוסי העורג לשדה פתוח. וכשהיה חוזר בדהרה ממבוא מזר־פוקה עד גבול השדה של קופל ועוצר את הסוס בבת אחת וגרישה היה מביט בו בחיבה ורומז לו בעיניו “הנה, כך, יפה, יפה”, גאוה צנועה היתה חוגגת בתוכו, כילד בששונו.
ג
מכיון שהפרו את החוזה לא קיבלו את שכרם מידי קופל. אף כל פי כן הסכים לזכּוֹתם בחלק מן היבול כפי כמוּת העבודה שהשקיעו עד עתה. בשעת הפרידה נהגה שינדל ברוחב לב, הכינה להם צידה לדרך, ואף נתנה להם עצות היאך להיזהר מן הסכנה! קופל התבדח על חשבונה וסיפר מעשה באם יהודיה ששלחה מכתב לבנה המשרת בצבא הרוסי: אל תתאמץ הרבה, בני, הרוג תורכי אחד ושוב לנוח… וכשיצאו מפתח הבית הציץ אליהו לאחוריו וראה את שינדל מקנחת חוטמה בסינרה. החיש צעדיו והדביק את חברו וליגלג, מעשה־גבר, על שינדל השופכת דמעות משל הם הולכים להיירות, חס וחלילה.
השמים מעוננים, אך אין גשם. הכינרת אפורה והרי הגליל טובלים בערפל. ושוב הם הולכים בדרך אל הלא־נודע. “נע ונד אנוכי במולדת,” שר גרישה בבס החַבתני. והלב לפה אינו מגלה את השמחה שקפצה עליו לפתע; מחמת שנפטר מן החיים העלובים במזר־תחתה…
הדרך שנתייבשה לאחר הגשם נוקבה ככברה ברגלי הצאן. וגושי אדמה נתפצחו תחת רגליהם בדומיה. כטיילים ביום חול נראים הם בעיני אנשי כינרת העובדים בשדות. בושה וחרפה ללכת בטל בעונת הזריעה… ערבי בשדה בירכם בשלום ובריאות ולרגע נדמה כאילו נפלה שגגה ובהרים הערפיליים שבגליל חיים להם אנשים בשלוה ומעבדים את אדמתם בשלום, ואין טעם להליכתם־בגבורה להחיש עזרה לבטלה…
ואף טבריה כמנהגה נוהגת, ואפילו פייטלבוים, אצלו נפגשים פועלים לשתות כוס תה בלי סוכר בלא־מחיר, לא ידע להגיד “אם באמת המצב אי אי אי…” מכל מקום הציע להם לגשת לאברהם קהלני מי שהיה שומר במסחה עתה, אומרים, הוא עוסק בענייני ההגנה והשד יודע מה עוד.
הלכו לאן ששלחם פייטלבוים וראו אשה תולה כבסים בחצר ושאלו אותה: “כאן גר קהלני?” השיבה: “אפשר אתם האינסטלטוֹרים, אני כבר מחכה לכם כל הבוקר”. כך כשנודע לה שבאו “בעניינים אחרים” אמרה: “גם שלשום באו בחורים ושלחו אותם לראש פינה. אבל אם אתם דוקא רוצים את אברהם אתם יכולים לפגוש אותו בקפה חרמון. אינם מכירים אותו? תשאלו את בעל הקפה ויגיד לכם. כל ילד בטבריה יודע מי זה קהלני. ואפילו אם לא תשאלו תוכלו לדעת בעצמכם. תיכף רואים שזה הוא.”
הלכו לקפה חרמון ושאלו את בעל הקפה היכן קהלני והוא הביט בהם בזילזול כבאנשים נבערים־מדעת והראה להם היכן הוא יושב. כשניגשו לשם הבינו למה אָמרה אשתו שמעצמם יכירוהו. ראש ענק, שער כושים מגביה־שבת, עיניים טורפות תחת מצח־אדירים ושפמים כששליק על שיפודים. הניח קהלני את אגרופיו על השולחן והביט בהם כאילו גמלו לו רעה תחת טובה. מלצרית עמדה ליד שולחנו ומזגה אראק בגביע גדול. איש זקן שחור־פנים ולבן־שיער ישב לצדו ולעס קנה מקטרת באדישות.
“מה רצונכם ילדים?” הרעים קהלני בקולו.
גרישה נעץ בו מבט מחוצף ואמר: “סליחה, טעינו. חיפשנו מישהו אחר. אתה הוא המלאמד כנראה. זה לא האיש שאנחנו מחפשים. נלך מפה.” ובדברו הניח את ידו על שכם אליהו כמבקש להוליכו עמו.
כששמע קהלני כך העביר אצבעותיו בשפמיו ובעיניו זרחה נהרה, כזקיף שנתן מבט חשדני בזר הקרב ונחה דעתו לשמע הסיסמה.
“נו, זה תרגול כהלכה… מה רוצים? בואו הנה,” אמר.
“רוצים להגיע למעלה,” אמר גרישה.
אותת קהלני לבעל הקפה וזה מיהר והעמיד לפניהם שולחן, ואשתו הביאה בקבוק אראק, כדבר המובן מעליו. ממבוכתם הבין קהלני מן הסתם שאין ידם משגת לשלם, ורמז להם שיסירו דאגה מלבם. גרישה יצק את הנוזל הבהיר לגביעים, השיקום ושתו. טעם אליהו בקצה לשונו ועיוה פניו. וקהלני געה בצחוק ומזג לעצמו בשלישית. תפסוֹ הזקן בידו ואמר: “אַל למלכים שָתה אַראַק פן ישתה וישכח מה שנעשה אתו…”
בלע קהלני את המשקה ומחה את פיו: “כשנהיה מלכים נפסיק לשתות.”
“ולא קוראים לך המוגרבים מלך היהודים?”
“ולאראק הם קוראים מלך המשקאות.”
“כבר שתית דייך ועתה ישתו הם ותוכלו להבין איש את רעהו. שוף עליהום. אלה צריכים לשתות קצת אראק. כמה שנאמר: תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכור עוד.”
גחן קהלני אל גרישה ושאלו בלחישה: “ונשק יש?” אמר לו הן בניד ראש.
“מה אתם משחקים שם? חבל על הזמן. תנו לי לסדר את העניין. כל האפנדים אצלי על כף היד. בלי אף ירייה אני גומר את העסק. קצת כסף אני צריך, זה הכל,” קרא הזקן.
“אולי כבר תשתוק, אדון קלי, איני מכניס את הראש שלי בעניינים שלך ואתה, התכבד…”
“דרך אויל ישר בעיניו ושומע לעצה חכם.”
ובשעה שקהלני שאל לשמותיהם דחפוֹ הזקן במרפקו:
“שכחת לשאול מאיזה מפלגה הם. ולאחר כך, כשיעשו את החשבון, שלא תקופח אף מפלגה. כמה שנאמר בספר מלכים: תני את בנך ונאכלנו היום ואת בני נאכל מחר.”
אמר להם שם של אדם בראש פינה, תקע להם כף, בירכם בדרך צליחה, נתן להם קצת כסף להוצאות הדרך ושילחם.
ד
לאחר הצהריים נזדמנה להם עגלה בדרך לראש פינה, ולפנות ערב התייצבו אצל האיש־במקום, וביקשו הוראות. הציע להם שלא ילכו לאיילת השחר בשעות הערב לפני שהדרכים בחזקת סכנה. אולם מאחר שקצרה רוחו של גרישה לא נשמעו לו. סמוך לאיילת השחר פגשו בהם שני שומרים רוכבים שקיבלו את פניהם בכעס מחמת שסיכנו את חייהם ללא־צורך והוליכום לצריף שנשמעה מתוכו המולת־דיבורים. כשנכנסו נשתתקו הכל ובחור גוץ שגולגולתו סגלגלה ועיניו קטנות וזעפניות שאלם למגמת פניהם. וכשאמרו לו, נזף בהם ואמר: “שטות כזו, ללכת בלילה בלי ליווי.”
“והליווי – כלום איננו בשר־ודם?” שאל גרישה והכל צחקו.
“שבו, ובבקשה בלי חוצפה,” אמר הגוץ.
“יפה. סוף סוף הגיעה העזרה. עכשיו ניושע. שלושה גיבורים כאלה – ברוך השם. לא אלמן ישראל. אפשר לומר – ידידינו בדרום אינם חובקים ידיים. אספו אסיפות וכינסו כינוסים. והנה מה שהצליחו לסחוט מן היישוב המאורגן. שלוש סנוניות מבשרות את האביב. אולי אתם שליחי ועד הצירים ובאתם לראות במו עיניכם אם איננו צועקים בלי סיבה?” אמר אחד החברים.
“הי, יודל, שיסעוֹ חברו, איך אתה מדבר? אתה מזכיר לי את הסיפור של טרומפלדור על פלוגה רוסית שערקו ממנה רוב החיילים. כינס האופיצר את הנשארים ונאם באזניהם נאום מלא חרפות וגידופים. והרי אלה לא ערקו… מה הוא רוצה מהם? היה שם יהודי פיקח, שאמר: אתה רוצה שנרוץ אחרי חברינו ונביא את הקללות לתעודתן?… אתה, יודל, ברוך השם אינך גוי מטומטם ואינך רוצה בודאי שיחזרו למקום שממנו באו כדי לספר לאלה שלא באו מה דעתך עליהם. הא, יודל?”
“נעזוב את השטויות האלה, אמר יודל, שמיכות הבאתם?”
“חשבנו שצריכים כאן נשק, הבאנו נשק. לא ידענו שצריכים שמיכות,” אמר אוסיה.
“איך נהוג אצלכם בזמן ההתקפה? לירות ברובה או לכסות את הראש בשמיכה?” אמר גרישה והכל צחקו.
“שאלתו של יודל שאלה במקומה, הסביר הגוף, אין זה מצחיק כלל. אין לנו די שמיכות בשביל האנשים שלנו, ומכפר גלעדי מבקשים: שלחו שמיכות. אנחנו שולחים בקשה לראש פינה ומראש פינה שולחים לטבריה ומטבריה ליפו ומיפו לירושלים, והשד יודע מי טומן בכיסו את כל הבקשות… אנשים חשובים, מן הסתם אומרים בלבם: הגליל בסכנה, אסור להתעסק בקטנות… בשמיכות יתעסקו אחרים. אנחנו נעשה דברים יותר חשובים. בינתיים אין איש שולח שמיכות. וזה מרגיז. כבר החלטנו לשלוח מישהו לטבריה, אבל אין לנו כסף… אומרים שלקהלני יש כסף, אבל אנחנו לא ראינו מזה אפילו פיאסטר אחד…”
“נו, די כבר, די כבר,” אמר האדם שישב ליד השולחן והכל נשתתקו לפתע. “באים בחורים מהדרך. קודם כל מזמינים אותם לשבת. ומה אתם עושים? נטפלים אליהם, כאילו הם אשמים במשהו. אפילו אתה שוורץ. רק הרגע אמרת ליודל דברים נכונים, ומיד… בעצמך דיברת כמוהו… מה אתה רוצה מהם?… כמוך כיודל… מחלקים את ארץ ישראל לשני חלקים: אנחנו וכל האחרים… וכל מי שבא משם יש לך טענות עליו. הוא צריך לנחש מה דרוש לך? באו בחורים, נאמר להם: תבורכו. וזה הכל. מה כל הדיבורים האלה? כפי הנראה, לא הצלחנו להסביר אפילו בטבריה מה דרוש לנו. מישהו מילמל שם משהו מן השפה ולחוץ. ולא הבינו. שלחו לנו כסף לראש פינה. מה אפשר לקנות בראש פינה? אפילו נשק וכדורים כבר אי אפשר לקנות. צריך לרדת ליפו ולדבר דברים ברורים…”
ומישהו לחש: “יעקב לא יחמיץ אף הזדמנות לרדת ליפו. לדעתו זהו תמיד הפתרון הטוב לכל הבעיות.”
“האנשים צריכים לשמוע סיפור מפי עד ראייה כדי לחוש את המצב. מה אפשר לדרוש ממי שקרא בעתון ידיעה קצרה האומרת: בגליל אין שקט והגנרל גורו הבטיח להחזיר את השלום על כנו?”
“אפילו אם תסע לירושלים, יעקב, אתה חושב שאתה יותר מהימן על ועד הצירים מהגנרל גורו?” שאל יודל.
“אין לי צורך לשכנע את ועד הצירים. אנחנו ניצור אוירה, ועד הצירים ייאלץ ללכת אחרינו. אני אזעיק את הועד הפועל של המפלגה. מה שלא יעשה ועד הצירים ומה שלא יעשה הועד הזמני, יעשה הועד הפועל.”
“וכי יש להם כסף לצייד אותנו בנשק, מזון, ובגדים? מדברים על מאה איש. הרי ברור שדרושים לפחות חמש מאות. תיכף אעשה לך חשבון כמה כסף דרוש לנו ותיוכח, שאפילו אם חברי המפלגה יתנו כל מה שיש להם, הכסף לא יספיק.”
“אל תעשה לי חשבון. הכפל את התוצאה ואינך מפחיד אותי. גם הכסף יימצא אם יהיו בחורים אמיצים המוכנים לבוא הנה להקריב את נפשם… למה אינם יושבים, בחוּרים? יש לנו כאן שיחה קצרה. אתם יכולים להקשיב אם רצונכם בכך. אחר כך נדאג לכך שתגיעו למחוז חפצכם… אתם מ”האחדות" או מ“הפועל העברי”.
“לא זה ולא זה.”
“נו טוב.. ובכן…”
הצריף החשוך למחצה והאנשים הזרים נטעו באליהו חרדת־פתע. דומה, עד עתה התגונן מפניה, אפילו בשעת ההליכה הרת האסונות מראש פינה לאיילת השחר, על־ידי כך שסילק מדעתו כל מחשבה הקשורה במוות. הדברים שנאמרו בדרך אגב מפי בר־סמכא נראו לו כגזירה. הרי לשם כך באו לכאן, “להקריב את נפשם”, ואותו יעקב מסביר להם פנים, כלומר: נרצה קרבנם.
בנים לא נים, יגע ונפחד, ישב על גבי המחצלת, בגבו אל הקיר, והקשיב־לא־הקשיב לקולו של יעקב הנישא בחלל.
היה מספר על פגישותיו עם שייכים ערביים בדמשק שהצהירו באזניו דברי ידידות. מלחמה להם בצרפתים שבאו לכבוש את ארצם ובנוצרים שתומכים בהם. אמנם, ערביי עמק החוּלה כועסים על יהודי המושבות הנותנים מחסה לצרפתים, אך אין הם רואים ביהודים אויב. בשעת מלחמה, כידוע, קשה להבדיל בין אויב לשאינו־בן־ברית. ואי אפשר לתת ערובות לאזרחים הנמצאים בשדה הקרב. מוטב ליהודים שיניפו את דגל השריף ויחסכו לעצמם קרבנות. הוא הצהיר באזניהם, בשם היהודים, שאין להם מלחמה לא בערבים ולא בצרפתים. אינם מתקיפים את שכניהם, אך יגנו על נפשם ועל רכושם. מתקבל הרושם שדבריהם כנים, אך אין לשער שיהיו מוכנים להילחם בחיילים שלהם אם יעסקו בשוד בדרך אגב…"
“רצינו לשמוע את דעתך, יעקב, על המשמעות הפוליטית של המאורעות, לאמור: היתה פלוגתה בין החברים. כמובן, אם יורים בנו, נחזיר בירייה, אך חשוב לנו לדעת מה עמדתנו? מה כאן? האם זו סתם הפקרות או שמתחולל כאן מאבק של התנועה הערבית הלאומית?” שאל יודל.
יעקב קימט את מצחו והחליק באצבעו את רקתו.
“אילו נתבקשתי להביע דעה בשביל רזולוציה של המפלגה הייתי אומר דבר אחד, ואילו נתבקשתי לומר דעה בתור חבר ועד ההגנה הייתי אומר דבר אחר. ולא מפני שיש לי שתי דעות. אלא מפני שבמציאות… פני הדברים הם כך. אפילו אם זו היא מלחמת החירות שלהם, כפי שכותבים בעתונים, וכפי שמצהירים השייכים ודוקטר חיידר בראשם, וכפי שהודיע האמיר לכתב של עתון אמריקאי, מכל מקום אנחנו עלולים להיפגש רק בשודדים שיחמדו את רכושנו. אמנם, הרכוש מועט, אך בכל זאת משהו, בזמן הזה… ואפשר יימצאו גם פלחים או דרוזים שירצו להיפטר מאתנו כדי לקחת את האדמה שקנינו מידם…”
“אם כן למה לא נניף את דגל השריף לאות ידידות? המאבק צודק, הרי…”
“ואם לא נניף את דגל השריף יהיו סבורים שאנו נלחמים בהם? אין זו אלא תואנה. ואם יבואו הצרפתים, מה נעשה? נניף דגל צרפתי, לאות ידידות? הרי לא הכרזנו מלחמה על הצרפתים. הוה אומר, אין לנו ברירה אלא לעשות מה שאנחנו משתוקקים לעשות כבר הרבה שנים. נניף דגל עברי. רעיון פשוט, הללו ששואלים איזה דגל נניף אם יתגברו אלה או אלה – מזכירים את היהודי שנולד לו בן ולא ידע להחליט מה לרשום בניירות. תאריך מוקדם או מאוחר… יש טעמים לכאן ולכאן. עד שהציע לו מישהו לרשום אותו בתאריך הולדתו. רעיון מוזר כזה לא עלה על דעתו של יהודי. אין עצה ואין תחבולה אלא להניף את הדגל הציוני…”
“נניח, יודעים אנו איזה דגל להניף. זה הכל? ובנצחון מי אנו מעוניינים?…”
“זו שאלה קשה. אם ינצחו הצרפתים נימצא כולנו מחוץ לגבולות ארץ ישראל. אם ינצחו הערבים, שאינם אלא שבט־זעם ביד בריטניה, יצורף הגליל למנדט הבריטי…”
“כלומר, מעוניינים אנחנו במפלת אלה שמגינים עלינו…”
“מגינים, נוח להם שנלך מכאן ולא יהיה יסוד לתביעתה של בריטניה. ולכן מוטב לנו שנדע מה אנחנו רוצים ומה אנחנו צריכים. ובלי אשליות, בבקשה, איש לא יסכן את חייו למעננו…”
כשנסתיימה השיחה ניגש אליהם יודל, ושאל אם הם יודעים לרכב על סוסים. “בעזרת השם”, אמר גרישה.
“ובכן עוד הלילה נצא: קיבלנו פקודה לשלוח חמישה סוסים לכפר גלעדי. כיון שהסוסים אינם הולכים בעצמם… ובכן, אתם שלושה ואנחנו שניים… גשו למטבח, שתו תה חם ונצא לדרך. מסכימים?”
“למה, לכל הרוחות, אתה חושב באנו הנה?” קרא גרישה.
ה
בחפזון ובשתיקה רתמו את הסוסים ובדקו את כלי הנשק. אליהו עמד והרעיד ליד סוסו ושני בחורים טענו שׂקיים על גבי אוכפו. הקור שילח צמרמורת בבשרו והקפיא את קצות אצבעותיו. חרד היה שמא יכזיב, כבר מעתה, כשיעלה לרכב על סוס־חריף זה, הרוקע ברגלו בקוצר־רוח וצונף מפעם לפעם.
“נא, מהר מאוד הגענו לעצם העניין,” אמר גרישה וליבבוֹ במבט, כשסייע לו לעלות על הסוס. ובלחישה הוסיף: “איך אתה מרגיש? רק בלי דאגות… אני סומך עליך…”
נפלא להיות אדם שסומכים אליו! דרוך עוז, נישא על אמונם של אחרים, הוא עושה ומצליח… “יהיה בסדר,” אמר, נשען על כתף חברו וזינק ועלה על האוכף.
בידידותו של גרישה אין זוכים מן ההפקר. ועתה שעת התגמול: וכלום יכול היה לומר לו: “נמתין עד מחר… לא אוכל עוד?” אכן, ידידות־על־תנאי היא. והתנאי – שיהיה איש כלבבו. אך טוב בעיניו הדבר מידידות־בלי־תנאי, מברית־עוצמי־עיניים, המתירים לאנשי־שלומם, ברוחב־לב, פחדנות, ברחנות, וקצת נבזות־לעת־מצוא…
השומר פתח לפניהם את השער וחריקת הצירים נשמעה מאחריהם כשהיו רוכבים מתונות בדרך המדרון… יודל וגרישה התלחשו ביניהם ולפתע נשמע קול־קורא בחשיכה, חד וקטוע: “אני רוכב בראש, גרישה אחרי, והי־אתה־מה־שמך אחריו, לפני אחרון אוסיה, ואחרון שוורץ! איש אינו משנה את מקומו בשורה! ברור?! כל אחד משתדל שלא לאבד את הקשר עם זה שלפניו וזה שמאחוריו. אין דיבורים! ובכן, אחרי!”
וזמן מה עוד ליוו אותם קולות אנשים רחוקים שהדיהם מתגלגלים ויורדים בגיא שליד איילת השחר, כאשליית־בטחון נעימה, אך כשהופקרו לדומיית לילה, המופרעת על ידי נקישת הפרסות באבני השדה, נשימת הסוסים וצווחת אוחים, ידעו שרק בעצמם מבטחם. שקטים וזרים ונעדרי־אישיות נראו בעיני אליהו שני הרוכבים שישבו זקופים באוכפיהם לפניו, וראשיהם עולים ויורדים מוכנית; אך כשהיה מתקרב אליהם ומבחין בשירטוטי בלוריתו של גרישה על רקע השמים המכוכבים, ניעור בלבו רגש חמים.
החשיכה מבטלת את המרחקים, סוגרת על האדם את עולמו, מצמצמתו בתוך הישגי חושיו ומקימה בקרבו לתחייה רגש תם ונפחד, שהוא מרכז־תבל. הנה ידעך מאור קטן הדולק בעיניו, והוא הדבר היחיד הקיים בתוך המרחב שהוא תהום־ולא־רוחק, השוכן בקרב העלטה. – וקץ העולם. לא טוב למות בחשיכה ובשתיקה ובבדידות ולהרגיש שהכל נחרב. אם למות – באור מלא, בין חברים, בשדה גדול רחב ידיים המשתקע למרחקים, מול הרים ואילנות ומשכנות אדם, שארובותיהם פולטות עשן, החיים הקיימים לעולם־וָעד בעיניו הנעצמות, והוא יוצא מן העולם בצער הפרידה הענוג. לא חורבן. הכל קיים. שלום לכם חיים יפים ונפלאים!…
מי מת כאן, לכל הרוחות? הה, אילו ידעו חבריו את מחשבותיו. יצחקו לו בפה מלא. יצחקו. קל לרכב בחשיכה כשאין פחד בלב ואין השפתיים שולחות נשיקת פרידה לחיים עם כל שעט פרסת הסוס… שבעתיים קשה כך לרכב ולהוסיף לרכב. ולא לעצור בסוס, ולא לגעות בבכי… אלא רכוב רכוב וידוע כי מכוחם של אחרים גבורתו ואף על פי כן רכוב ירכב… הנה כי כן, רק לפחדנים גבורה. “פחדן ימות פעמים רבות בטרם מות, רק פעם אחד ימות גיבור”… הד צלול בדממת הלילה לשעט פרסות הסוסים באבני השדה. איתות לאויב. אתראה לאורב.
שעה, ולא נתרחש כלום. הסכנה מתרחקת והולכת. אפשר להתרגל ברכיבה לילית זו, ולהאמין כי, אכן, אין כאן אלא מעבר ממקום למקום. בעולם האפל הסוגר עליהם בטבעות של חשיכות לא איכפת לאיש להיכן הם רוכבים. איש אינו מסוגל לדעת היכן ידהרו חמישה סוסים בתוך המרחביה הענקית העלוטה, וממילא אין אורב. פחד שוא. דמיון פרוע, הנפש בכף, ואין העין רואה כלום. ציפור לילה, צריחה מחרידה. ולפתע נעלם זנב סוסו של גרישה. אימה נתעוררה בלבו. בחמת זעם ביעט בשיפולי בטנו של הסוס הסרבני. צמרמורת ריחפה על גבי עור הסוס. נזדקף והתחיל לדהור. חיש מהר נאלץ לפקמו במשיכת יד תקיפה. כמעט שנתקל בחברו. אך הסוס שמאחוריו דבר ונטה מן המסלול. לפתע נמצאו סמוכים זה לזה. יודל עצר. “מה קרה?” לחש. “הכל בסדר. נתחשק להם לדהור קצת,” אמר גרישה. “הי, חברים, אין זה משחק. תרכבו במנוחה, בלי דהרות ובלי קונצים.”
אה, ידידות טובה… כלום לא ידע גרישה למה הדהיר את סוסו לפתע?… האם לא משום כבודו פירש פחדו כמשובה… מה עלתה לו אילולא נמצא מי שיושיט לו יד ידיד אמיצה? כלום היה זוכה להגיע לכאן ולרכב על סוס אביר במרומי הגליל, בליל סכנות?…
סוס ורוכבו נעלמו פתאום כאילו בלעה אותם האדמה, ומיד נשמע קולו של גרישה בלחישה: “זהירות וואדי,” ואף סוסו התנער וירד בקפיצה וכרכוב האוכף נתקע בצלעותיו. ריח תיון ומינתה וקול שקשוק במים. הרגיש שנעליו טובלות במים ומשך את רגליו אל חזהו עד שעבר את הנחל. וראה את יודל וגרישה עומדים וממתינים.
לכשנתאספו הכל נתייעצו מהיכן ללכת. לרגלי ההר, הציע שוורץ, לפי שאם ילכו במישור ויתעו בדרך ייכנסו לבצה. יודל התנגד. לצלע ההר שוכן כפר ועלולים להשגיח בהם. בכפר אין אנשים, טען שוורץ, ברחו מפחד השודדים. בורחים וחוזרים, אמר יודל, ואין לדעת אם היום אינם שם. אנו חמישה רוכבים, ומזוינים, מה יעשו לנו? אמר שוורץ. מאחר שנחלקו בדעותיהם ולא יכלו להחליט אמר שוורץ: אחרי רבים להטות.
“כולנו אוהבים דמוקרטיה,” ליגלג עליו גרישה. “אבל אין טעם לבקש מעמי הארצות שיביעו דעה. איננו יודעים אם יש אנשים בכפר ואיננו יודעים כמה רחוקה הבצה מהמקום שאנחנו עומדים בו, והאצבעות שלנו יודעות עוד פחות ממנו… אבל אתם חייבים לדעת…”
“תראה, שתי הדרכים מסוכנות. קשה להחליט. ההצבעה שלכם, אף על פי שאינכם יודעים עם מי מאתנו הצדק, היא תהיה המזל שלנו… גם המזל, כך אומרים, איננו מבין שום דבר בעניינים שהוא מתעסק בהם…” אמר שוורץ.
“עזוב את ההלצות האלה. כשנגיע לכפר גלעדי אני אספר לך אלף בדיחות טובות. לא באתי הנה להיות המזל שלך. אם אינכם יודעים להחליט דבר כל כך פשוט – מה תעשו אם יקרה לנו משהו יותר רציני? אינני יודע1 איזו דרך יותר גרועה אבל אני יודע שהדרך שלכם איננה מתאימה לחיילים. אף פעם לא הלכתי כאן בלילה אבל אני יכול בקלות להחליט שכדאי ללכת לצלע ההר. במישור אפשר להיתקל באנשים ובבצה. ולצלע ההר – רק באנשים. מאנשים אפשר להיחלץ בעורמה ובאומץ, ומבצות אפשר לצאת רק בדרך נס. עורמה ואומץ יש לנו ונס אין לנו, ובכן, נלך לצלע ההר…” אמר גרישה בכעס.
יודל ושוורץ שתקו, ומשתיקתם ניכרה מבוכתם. “ובכן, למה מחכים? נצא לדרך, חבל על כל רגע…” אמר גרישה.
ומעתה היה ברור לכל מי המפקד. אמנם, יודל רכב בראש אך שוב לא אמר דבר בלי להיוועץ בגרישה. ומאחר שזמן רב עבר ולא אירע דבר התמכר אליהו לנימנום ומפעם לפעם היה ראשו צונח על חזהו. וסבא היה בא ומרכיב אותו על ברכיו: “רכב אלינקה, רכב. אחת שתיים שלוש ארבע… הופ־לה, הופ־לה. על סוס אביר אלינקה דוהר.”
לא יצא זמן מרובה והגיעו למבואות הכפר. יודל דירבן את סוסו. ניגש אל גרישה ושניהם ירדו מעל סוסיהם והלכו ברגל לבדוק את הדרך, ואלו אליהו אוסיה ושוורץ כיתרו את סוסיהם והחזיקו באפסריהם.
מקץ רגעים אחדים חזרו יודל וגרישה. אין נפש חיה. הכפר עזוב ושרוף. עלו על סוסיהם והוסיפו לרכב. צלליות בתים שחורות. ריח עשן. האיצו בסוסיהם. בבתים אחדים עוד היתה האש מהבהבת, נאחזת בשרידי קורות עץ המזדקרות מתוך כותל מנותץ. באור השלהבות ראה אליהו את פניו החטובים של גרישה עזים ותקיפים שבעתיים. מחזה נורא־הוד. גברים, גברים על סוסים, בעוּזם ובאוֹנם, והוא אחד מהם!
הנה החיים בהדרם! במלוא שיעור קומתם! על הסוס… הה, שוטה שבעולם… ועד עצם הרגע הזה היה דורש את החיים בארץ ישראל בחינת קרבן נעלה למען מטרה נשגבה… עולם קטן של רווח והפסד… מה טעם בחיים נלבטים ומשוממים בלי הרכיבה הזאת, בין שלהבות? הנה יהודים בגברותם, עצמאיים, עזי־החלטה, אמיצים. מה ערך לחייו של לבלרון־משכיל בווינה לעומת שעה אחת על גבי הסוס, בליל־גליל, ליד גרישה ואוסיה ויודל ושוורץ!
כשצלחו את הכפר ורכבו בשדה הפתוח נקרעה הדממה על ידי ירייה בודדת. עצרו את סוסיהם והקשיבו. צעקות חלושות נשמעו ממרחק רב. אדם נורה למות. אדם זר. דומה, ליל חשיכה הרה סכנות ושואף דמים מצא את קרבנו. טרף הושלך לחית־האופל־הענקית. ומעתה יכולים הם לעשות דרכם בלי מורא. ושוב רכבו בדומיה ורוח לחשה באילנות, ומים זרמו בשאון לרגלי החורשה.
כשנתקרבו לתל חי והעפילו על הגבעה קידמום ביריות. לשוא צווח יודל את הסיסמה. היורים לא חדלו. נאלצו להגליש את הסוסים במורד הגבעה ולהמתין לדממה. שוורץ קפץ מסוסו וזחל במעלה הגבעה. הסוסים נבעתו מקול היריות ובמאמץ החזיקו בהם שלא יימלטו. כשחדלו היריות נשמעו קולות מראש הגבעה. ושוב נשתררה דממה. ואוסיה נתעטש והקול נישא למרחקים, תמים, חנון, מתפנק ותינוקי.
אנשים ירדו מן הגבעה לקראתם. לחצו את ידיהם בחמימות ובשמחה. וגרישה הסתכל באליהו לאור השחר החיור, וקולו העמוק נשמע רם ומפתיע לאחר ליל־לחישה: “נו, איך?”
“קצת עייפים,” אמר בפינוק.
“צריך להתרגל, אין זה קל לרכב כל כך הרבה שעות על סוס.”
ושוב ליבבו במבט מבויש. “לרכב כל כך הרבה שעות.” כאילו זה כל הדבר, והפחד לא היה קיים. ואף הגאוה היא דבר של מה בכך… כלום לעודדו נתכוון ולהפיג את פחדו מפני הלילה? או שמא באמת אין גרישה נותן ערך לכל הדברים האחרים, ורק בעיני־הנער הגדולות שלו התנפחו ונעשו שגיאים ועזים…
“אני מקוה שיתנו לנו שמיכות,” רטן יודל כשנכנסו לתל חי.
אנשים עתה זה נעורו משנתם. נתקבלו סביבם בחצר והקיפו אותם בשאלות. מה באיילת השחר ומה בטבריה ומה ביפו ומה מספר יעקב? ואף כאן נמצא מי שבא לריב את ריבם ולתבוע את זכותם לכוס תה חם של שחרית לאחר ליל־נדודים.
“מה העניינים, יצחק?” שאל אותו יודל.
“תנוחו קצת ותרכבו למתולה. הוצאנו משם עשרה אנשים ואין מי שימלא את מקומם. יש לכם כוח לעשות עוד טיול קטן?”
“למה לא? אם זו פקודה.”
“אוסיה הציע זאת.”
“כמובן שהייתי שמח יותר להימצא בכפר גלעדי, בין חברים…” אמר יודל.
“מה אפשר לעשות?”
“טוב, נלך, מה אפשר לעשות?… בכפר גלעדי הייתי מרגיש את עצמי הרבה יותר טוב, בין חברים, אבל…”
“אולי במשך הזמן נחליף…”
“נו, מה אפשר לעשות, אם זו פקודה…”
“כן, אוסיה בדעה, שחשוב מאוד להעביר כמה אנשים למתולה. יכולה להיות שם התקפה…”
“יכולתי לשאול למה דוקא אני, אבל אינני שואל…”
“אל תיכנסו לאבל־א־קמח. אתמול נכבשה על ידי הערבים.”
“יש צרפתים במתולה?”
“אלג’ירים. אבל יכול להיות שהסתלקו כבר. ועכשיו, שתו משהו חם, ולדרך.”
כשיצאו לדרך השגיחו שאוסיה סולודובניק נעלם. רכבו בלעדיו והיו מתלוצצים על חשבונו, שהוא להוט להימצא ליד טרומפלדור, כחסיד הנמשך לחצר רבו, אמנם הרבי שלו אינו מחלק קמיעות ופסוקי־תפילה אלא ביקסלאך, אך, בכל זאת, רבי.
ו
במתולה הוליכום לבית עזוב ונתנו להם מקום לישון. שמיכות לא נמצאו שם ונאלצו להתקין משכב מסמרטוטים שהיו מפוזרים בחדרים הריקים.
כשחלץ אליהו את נעליו והניח את ראשו על זרועו שמע יריות. כשניעור זכר שרגע לפני שחטפה אותו התנומה ראה את חבריו תופסים נשקם ויוצאים מן החדר.
ברגע הראשון ליקיצתו שכח היכן הוא נמצא. הר מושלג וצלעותיו מיוערות, כנוֹף־מהָתָם, נשקף מבעד לחלון. כשפגה תנומתו נזכר במאורעות ליל אמש והלך לחפש את חבריו. מבעד לחלון ראה חומת־אבן מנוקבת בכדורים. הרחוב היה ריק כשבת בצהריים. אך הנה נפתחה דלת ואשה עברה ברחוב נושאת כלי־בישול מכוסה במפה. ולפתע נשמעו קול פיצוח דק וחבטה, ועננת־אבק קטנה פירפרה ויצאה מתוך הגדר במקום שנעלמה האשה. ואף מכאן נורתה ירייה בודדת והדה התגלגל בגיא. נטל את רובהו וטענוֹ, וחזר לבית, מקץ רגעים אחדים הופיע גרישה ועמו חבוּרת בחורים מזוינים ברובים.
“כך, הכל הסתיים, לחש לו, אני במקומך לא הייתי מצליח לישון שנת ישרים במהומה כזאת.”
“למה לא הערת אותי?”
“א, אין דבר, לא הפסדת כלום. מחר ודאי יערכו למענך עוד התקפה אחת. איש עוד לא יצא מכאן מקופח.”
ואמנם, לאחר האוכל, שהובא בידי אותה אשה אלמונית אמיצה, נשברה הדממה ע"י טירטורה של מכונת ירייה. “מטריליוז צרפתי, טיפוס שאטוֹ” אמר אחד הבחורים לשון־מבינוּת. ושעות אחדות נשמעו חילופי יריות מעמק עיוּן, מצפון למושבה. בחור גבוה עב־שפם בא ונתן פקודה לא לבזבז כדורים לשוא, כל עוד אין מתקרבים לחומה. וגרישה הציע לו לשלוח צופה לגבעה הנשקפת על העמק, כדי למנוע הפתעות. עב־השפם ניענע ראשו בהסכמה. “אם יתגברו הצרפתים ירצו הערבים להתנחם על חשבוננו. ואת אלה כדאי לקדם בצרור כדורים…” אמר גרישה.
אה, זו אינה מלחמה," נאנח הבחור וניכר בפניו שהוא שמח לדבר עם איש־כערבו. “לירות, אסור! הצרפתים – שודדים. ואתה חייב לקבל את פניהם בסבר פנים יפות. ומה?” ומאחר שהלה ניאות להצעתו ושלחוֹ לגבעה הצפונית יצא גרישה מן הבית בריצה קלה. אך בטרם הספיק להגיע לגבול המושבה ניתך עליו מטר יריות. גרישה תפס מחסה מאחורי גדר. זחל ונעלם מהעין, ומקץ רגעים אחדים חזר. “שטות כזו, טען, את העיקר שכחתי, סימנים מוסכמים. על כל פנים, אין כבר צורך בתצפית. הנסיגה החלה והם נמצאים מעבר לגבעה מצפון־מזרח.” כיון ששמע עב־השפם כך נתן פקודה בלשון סתומה, ויודל ועמו כמה בחורים יצאו מפתח הבית כשהם טוענים את רוביהם. “גם אתה לך אתם” אמר הלה לאליהו.
הוליכוהו בחצרות אל החומה החיצונית, יעדו לו אשנב־ירייה, והניחוהו שם, מימינו ומשמאלו שני בחורים, אחד גבה קומה בבגדי צבא והשני עב־בשר וחכליל־לחיים.
חוֹר זה נעשה מרכז־עולמו לשעתיים. ברגלים יגעות עמד והציץ מבעד לחור, רובהו נשען אל הכותל, ולא ראה שום דבר. ניתנה האמת להיאמר, מחזה מרנין לב נגלה לעיניו: פאתי מטע זיתים אפלולי ומכסיף, ושדה בנביטתו רחב־ידיים ומוריק כְּכַר־דשא, אילן תמים־צורה נע ברוח, וההר המושלג באופק. והרחק הרחק שתי דמויות זעירות על דרך עפר מבהיקה, ערבי רכוב על חמורו ולאחריו אשה במלבושים אדומים וכד על ראשה. מפעם לפעם נשמעו יריות ולא נודע מהיכן ולאן. הבחורים לצדו לא היו שקועים בהצצה כמותו. מן הסתם הם רגילים בכך ולפיכך לא היו חרדים שמא יחמיצו התקפה־רבתי העלולה להתרחש פתאום.
“רואים משהו?” שאל איש־הצבא את חברו.
“אה, שום דבר. מכאן לא יבואו. חבל לבזבז כאן כל כך הרבה אנשים.”
“קיבלת פקודה, עמוד כאן. יהודים אוהבים לתת עצות. כל אחד רוצה ללמד את אביגדור איך מנהלים הגנה.”
“לא דיברתי אל אביגדור, רק אליך.”
“באו אתמול כמה בחורים חדשים, אחד מהם כבר מסדר לאביגדור את העניינים. ומהרגיז הוא שאביגדור שומע לו.”
“יכול להיות שהוא נותן עצות טובות.”
“מה זה חשוב? כל אחד יכול לתת עצה טובה. העיקר היא האחריות שהעצה תצא לפועל. ניכר שרוב הבחורים לא היו בצבא. אומרים: ללמד בני יהודה קשת. אין זה קשה ביותר. ללמד בני יהודה משמעת – אה, זה יהיה עסק רציני… אינני מקנא במי שיצטרך להקים צבא יהודי…”
“שמעת מה שברלה אמר? זה לא יהיה צבא אלא מַעצבה…”
“חָכְמֶס. אינני אוהב חכמס. הוא בעצמו מפריע יותר מאשר מביא תועלת. הוא חושב שבאנו הנה לסמינר. הרצאות הוא עושה לנו. שיתן לבחורים לישון. שינה טובה עושה חייל טוב יותר מאלף הרצאות”
“הי, אתה, אמר השמן לאליהו, רוצה סיגריה?”
ניגש אליהם והדליקו לו סיגריה. “לא מוכרחים להביט כל הזמן,” אמר השמן.
“אתה מוכרח לקלקל אותו? כואב לך הלב שעוד נמצא כאן אדם הממלא פקודה כלשונה?” אמר איש־הצבא.
“אם כן, למה אתה אינך מציץ כל הזמן?”
“לי יש נסיון ואני יודע מתי להביט. חוץ מזה – מספיק שאחד מביט.”
“הייתי ברצון מחליף את החור הזה במשהו אחר…” נאנח השמן ופרץ בצחוק.
אליהו חזר למקומו. מפעם לפעם נשמעו קולות נפץ אך נפש־חיה לא הופיעה בשדה הירוק.
“האיכרים ברחו להם אחד אחד,” אמר השמן.
“מה זה ברחו? כמו ארנבות. רק זקנים אחדים נשארו. אלה מוכנים למות ובלבד שלא להיפרד מהרכוש.”
“מה אתה צוחק מהם, ומה אתה עושה?”
“על הרכוש שלי אני מגן? וחוץ מזה יש בינינו הבדל גדול. לי יש נשק ביד.”
“איזה ערך יש לנשק שלך כשאינך יורה?”
“תהיה פקודה, אירה.”
“באויר.”
“אם יהיה צורך…”
“נו מה? אין כלום? ובצד השני שמחה וששון.”
“כאן לא רואים אפילו כלב מת. למה לא מעבירים אותנו לשם?” אמר השמן.
“יש לך עוד מה להגיד?”
“כן, החומה הזאת לא תעמוד בפני כדורים.”
“מי אָמר?”
“אני.”
“אתה רוצה מקום יותר בטוח? מחר יורדים חמישה עשר איש. תוכל להצטרף אליהם. תגיד שאתה חולה.”
“מי רוצה לברוח, אבל הייתי מציע לבנות עמדות משׂקי־אדמה.”
“אוהו, באסיפה כללית תציע הצעות.”
מקץ שעתיים הופיעו האנשים הראשונים בשדה־ראייתם. בודדים ובקבוצות קטנות, ורוביהם התלויים ברצועות על כתפיהם מנצנצים בשמש המתונה שלאחר הצהריים, נראו כמטיילים לתומם בחיק הטבע. איש לא ירה בהם.
“נסוגים, אמר איש הצבא, ועכשיו ילכו להם…”
“אתה טועה, אמר השמן, הם מקיפים אותנו.”
“נמר נורא מסתתר במלתחה – אמר הפחדן…”
עתה נצמדו שלושתם איש לחורו, ועקבו אחר האנשים המהלכים בשדה. שלושה מהם, שנתלשו מתוך קבוצה גדולה, פנו והלכו לקראת החומר. אחד, גבוה מחבריו, הרים מעל ראשו כפייה לבנה. ליווּ אותם במבטיהם עד שנעלמו ליד מבוא החומה מצפון. ושוב לא ראו ולא שמעו שום דבר. לערב הפתיעוהו השניים, מאחר שידעו לתאר את ההתקפה לפרטיה: מהיכן נפתחה וכיצד נעצרה וכמה מנו התוקפים, וכיצד ביקש המפקד הערבי להעביר את אנשיו בתוך הוואדי, ואימתי נתגלו על ידי הצופה, ובאיזו שעה החלה הנסיגה. גרישה ואביגדור היו מחולקים בדעותיהם לגבי מספר המתקיפים. הערכתו של גרישה היתה צנועה ביותר, ומשום כך עורר עליו רוגזם של החברים שהיו מבקשים לקחת חלק במערכה כבדה ככל האפשר. אליהו, שבוש להודות כי לא עלה כלל על דעתו שנפצי־יריות קלושים אלה שהיו נשמעים מצפון וממערב בשעות אחר־הצהריים קרויים התקפה, היה סבור שזכאי הוא להחזיק בדעתו של גרישה, משני טעמים. אל“ף – הוא חברו; ובי”ת – באמת לא ראה יותר מתריסר ערבים נוחים־לבריות ההולכים לתומם בשדה הירוק ורוביהם תלויים להם ברישול על כתפיהם.
ז
ככה עברו ימיים רבים, והאויב לא נראה במושבה. פעמים היו הצרפתים באים ומסתלקים להם כלעומת שבאו, אם משום שקיבלו פקודה להחיש תגבורת לחבריהם הנתונים בקרב במקום אחר או מתוך שיקולים אחרים של המפקדה. מן הסתם נמצא באיזה מקום אדם שנתן משמעוּת לתנועת הגייסות הנראית לאיש מן הצד חסרת־טעם. מכל מקום, מגיני המושבה, שאין לפניהם אלא חובה אחת, להחזיק בעמדותיהם, צפו בדאגה במאורעות שנתחוללו סביבם. אלה גם אלה, הערבים והצרפתים, עלולים להחריב את המושבה, בכוונה או בלי משים. לכאורה, כל אורח־לא־קרוא שהופיע על להב הכוונת העליונה, רומס באדישות את הניר הזרוע, חשוב כאויב וראוי להיירות, אך חזקה עליהם הפקודה לירות באויר. מכל מקום היתה זו מלחמה מוזרה מנקודת מבטם של אנשי צבא. ולכן מובן מה טעם כל מפקד עמדה שנדרשה ממנו חכמת־המדינאי, התיר לעצמו זכות להביע דעה משלו בכל עניין… ובניגוד למקובל בצבא נפלו החלטות על פי דעת הרוב… ואף המפקד, דוקא מחמת שהיה איש צבא מנוסה ובעל עקרונות, לא תבע לעצמו זכות־יחיד להחלטה, מאחר שהכיר בייחודה של מלחמה זו. מיהו האויב? זו היתה השאלה העיקרית שהעסיקה את הכל. ביודעין ובלא־יודעין קיוו לתבוסתם של שני הצדדים. אך לא היה בכוחם לסייע לאלה או לאלה. ניתנה האמת להיאמר, היה זה גורל יהודי טיפוסי – להתקיים בכל תנאי. וזה הכל? החידוש שבדבר – האמצעים, ומעשה־הכיבוש הטבוע בעצם־קיומם במקום הזה. ואין זה עניין למדינאים בלבד, כי האמצעים הללו הם שנתנו ליהודי, כפי שאמר ברלה, את “זקיפות הקומה”.
מפי חברים נודע לאליהו שברלה נמצא בכפר גלעדי ומפעם לפעם הוא מגיע למתולה לשאת נאום מענייני דיומא. שיגר לו איגרת וקיבל פתק־ידידות: “אחת היא הדרך מפרדסי פתח־תקוה למתולה הנצורה…” לראשונה דן את איגרתו של ברלה כבלתי־אישית, וחורגת מתחום העניינים שבין אדם לחברו. אבל לאחר כך ניצנץ במוחו רעיון שברלה דרש את עריקת בני־חסותו ככשלון פרטי שלו. אין אדם פטור מיהירות לפעמים. ומן הסתם לא האמין כי אפשר לבר־דעת ששמע לקח מפיו, לפרוש מן המחנה, לבגוד בעיקרי־החיים, ולצער את המורה. ממה נפשך, אם צעיר זה איננו נתון להשפעתו, לאחר שנגה עליו האור הגנוז, משמע ברנש רפה־רצון הוא וחבל לבזבז עליו זמן. ומכאן לשון־המורה שבאיגרתו. ואין זו מליצה שדופה. העובדה, שהווינאי שנתאבק בעפר רגליו והגיע אף הוא למתולה, מקור אושר הוא לברלה, ועדות לנצחון הגדול של השיטה ואות לכוחה של תורה, הגוזלת שלוותו של אדם ואיננה נותנת לו מנוח עד שהולך ומתייצב מול פני המערכה החזקה.
מפעם לפעם נפגש אליהו עם גרישה שהיה טרוד כל היום ולא מצא זמן לידידוּת. מכיון שלא היה בקי בענייני־צבא נראו בעיניו עסקי חברו כטקסים שנודעת להם משמעות בחברה מסוגרת, וזר לא יבין: הפליאה אותו טביעת־עינם של אנשי־ההגנה. יום לאחר שהגיעו למתולה סוּפח גרישה לאותה חבורה של יודעי־חן, המצורפות מאנשי “השומר” וקצין אוסטרי לשעבר, אשר על פיה ישק דבר.
את רוב זמנו הוציא אליהו ליד אשנבי הירייה, או בשיחות־חוּלין חייליוֹת למחצה, פעמים בלשון נקייה ופעמים אגב ניבול פה. בדרך מקרה עשויה להתגלגל שיחה על עניינים פוליטיים, ראשיתה במתינות וביישוב הדעת וסופה, לרוב, ברוגז ובצער. אף בחיי הארעי מתבצרת שיגרה, ומאחר שאין המלחמה נוראה כל כך נפתה לבו להאמין שאין יסוד לחששותיו שמא לא יעמוד במבחן. לשאון היריות נתרגל וחדל להרכין ראשו בהישמע הצליף החד בדממת הלילה. “ההויה הארצישראלית” שנראתה בעיניו כחניכה ומבחן של שבט אדם חדיש, נעשתה פשוטה ומובנת מאליה, וממילא ראה את עצמו זכאי להיכנס בסוד המבוגרים. נזכר מה מאוד נתיירא שמא איננו אלא שרשבסקי בר־מזל… ואם חס וחלילה יקרה מקרה הבחור האומלל – סופו שיהיה כמותו… והנה, איננו גרוע מאחרים… אף הוא עומד ליד החומה ומפעם לפעם מצליף ירייה בשמי התכלת. אילו ראוהו בכך אבא, ותמר, ופלדמן… בדמיונו ראה את עצמו שוכב בבית החולים פצוע קל… סריטת כדור בזרוע. לא, מוטב ברגל… ופלדמן בא לבקרו, נרגש ונלבב: טעיתי בך, חביבי…
מכיון ששככו הקרבות בסביבה היו סבורים שמן הראוי לצאת לעבודה בשדות ובמטעים המוזנחים. וטעמים שונים נתנו לכך. ראשית, לטובת האנשים הבטלים ממלאכה ועוסקים בדברי־הבל; ושנית, למען העקרון הגדול של רציפות־החיים וביטוי לאי־השלמה עם רצון האויב לכפות על תושבים רודפי שלום חיי־חירום. אמנם, עבודה זו יתכן שלא תישא פרי־ממש – מה שאין כן עבודה חקלאית של ימי שלום – מכל מקום, היא תיתן פרי לאלתר: יידע האויב ויידע העולם: העבודה לא שבתה. רק מי שכוונותיו טהורות זורע קטניות בשדה הקרב.
ויכוחים רבים עכרו את השלוה בלילות השקטים. אמנם, המפקדים הבינו כי אין כאן מקום לפקודה. אין אנשים הולכים לעבוד על פי צו… אך, תקיפה מפקודה החלטת הרוב. מה שמובן מאליו בתל חי וכפר גלעדי, שהן קבוצות פועלים, אינו דין שיחול גם על מתולה. שוללים טענו שאינם רוצים לעבוד למען איכרים שברחו מאדמתם. זנחו האיכרים את מטעיהם – ישאו בנזק. אין זה מחובתם של המגינים לסכן את נפשם בשל רכוש. אילו נשקפה הסכנה שהאדמה המוברת תילקח על־ידי זרים – יעבדוה. אבל לפי שעה אין חשש לכך. ואסור לתת קרבנות בשל עבודה שאין לה ערך. מחייבים טענו – אדמה יהודית, ולא חשוב מי בעליה. המניח לאילן למות משום שהוא רכוש זולתו, עלול לברוח מן המערכה ולעזוב פצוע בשדה הקרב. וכן סערה המחלוקת כל הלילה ועצלים ומוגי־לב הכריעו. מאחר שנצטרפו לדעת השוללים, נקעה נפשם של הללו מחסידיהם החדשים ותמכו בדעת יריביהם. עם שחר יצאו לעבודה.
כעבור זמן מה נראה אדם רץ בשדה במועל ידיו, מן הסתם כדי לא יירו בו. כשהתקרב ראו והנה זה שוורץ… “הותקפנו בשדה, קרא, אי אפשר לברוח… מכוּתרים… איך שהוא הצלחתי להתגנב בוואדי… עוד מעט אין כדורים… יהרגו אותם אחד אחד…”
“אל תעשה בהלה. דבּר דברים ברורים: היכן, כמה, ובאיזו דרך אפשר להגיע לשם?…” אמר אביגדור בשקט.
“אי אפשר להגיע, הם מוקפים…”
“כך…” אמר אביגדור.
“ובכן, נכבוש את רכס הגבעות המזרחי, נרתק את השודדים באש עד שיסתלקו אנשינו מהשטח, ולאחר כך ניסוג,” אמר גרישה, והתנדב להגשים את הצעתו.
כשבחר לו בני־לויה חלף מבטו של גרישה על פני חברו. הרגיש אליהו שהוא מבקש לפסוח עליו. אילו התעלם ממנו בלי משים, לא היה איכפת לו. כיון שהסתכל בו רגע ושקל בדעתו, ובכך דן אותו, כלאחר־יד, כבלתי ראוי – נעלב. גרישה החזיר אליו מבטו ומן הסתם ראה בעלבונו.
“ובכן, שמרת הלילה?” אמר והניח לו פתח לסגת.
“לא,” השיב והלך עמו.
בראשית הדרך היה הדבר דומה לסתם טיול. מעבר לחומה – עולם גדול ירקרק שרוי בשלוות־השקט, מתחמם לאורה של שמש חורף נדירה, ואין עוד חוֹמה, וחרכי ירייה, ונקבים בקירות, ונוצות־כרים מתעופפות. ענפי אילנות בניצתם מקדמים ברעדה רגלי צפרים דקיקות. פרפרי שדה בהירים נופשים לרגע על גבי נבטים רכים טלולים ומנצנצים. עננים צחים שטים כברבורים לבנים באגם התכלת הגבוה של אלוהים… וריח־השדה אשר ברכו אדני… ואף היריות מעבר לרכס נשמעו כהלמות־פטישים, קולות־עמל ערֵבים…
היו מהלכים ומפטפטים כנערים בחגם עד שהגיעו לגבול הבוסתן. ברגע שטיפסו על חומת האבנים בגבול הבוסתן נשמעה ירייה בודדת ושריקתה. לרגע עמדו, ומאחר שלא נורתה עוד אחת הוסיפו ללכת. הגאוה לא התירה להם לבקש מחסה מחמת דבר של מה בכך. אך מעתה שוב לא דיברו זה עם זה. מבטיהם היו משוטטים על ראשי הגבעות והמרחק בין גרישה לבין חבריו גדל והלך. ניתנה האמת להיאמר, היו מצפים לירייה שתשים קץ למתיחות, אך זו נתמהמהה ולא באה. “מן הסתם כדור תועה היה זה,” אמרו. אך דעתו של גרישה היתה אחרת. “מארב, ומחכים שנתקרב. שוטה אחד לא התאפק וירה. תודה רבה, מוחמד… עכשיו נעשה להם הפתעה קטנה ונשנה את כיוון ההליכה…” אמר ופנה ללכת לאורך גדר הבוסתן לקראת החורשה, על מנת לתקוף את הרכס מכיווּן המדרון המתון. ובה בשעה שלח שני בחורים לאגף המזרחי כדי להתגרות באויב. ואמנם, השערתו נתאמתה. בטרם הגיעו לחורשה ניתן עליהם מטר יריות מראש הגבעה.
מיד תפסו מחסה מאחורי גדר־הבוסתן. “ועכשיו בשרשרת! – צווח גרישה – ואתה אתה ואתה תרביצו אש!… חכו לפקודה!”
חיוור, לבו פועם בעוז, צלעותיו נמעכות על האבנים, ראשו אסוף אל כתפיו, ידיו רועדות, עשבים דקיקים מדגדגים בלחייו, ציפה אליהו בפחד לפקודה הנוראָה העתידה לחשוף את גופו השלם לאויר רצחני שטוף כדורים… והוא הן יקום! יקום וירוץ כאחרים…
“אחרי!” רעם באוזניו קולו של גרישה. והוא קם ורץ וכדור נפלט מרובנו ולפתי השגיח שהוא לבדו, וחבריו כבר נצמדו לאדמה, ובטרם נכשל בשיח שמע את קולו של גרישה בצרחו: “שכב!”… כששכב הרגיש: שום כוח שבעולם איננו עשוי להקימו שנית. כשפן שהוקסם מרוב פחד קפא במקומו, ובשיור של צלילות דעת בדה בלי־משים כאב עז בצלעו. אך שוב לא היה צורך בזה, לפי שהיריות חדלו…
שלושת הערבים שהתגרו בהם מראש הגבעה, בשר־ודם כמותם, הסתלקו חיש מהר כשנוכחו מן הסתם שהללו יש בדעתם לתקוף. הדרך נפתחה והעובדים שנלכדו בשדה חמקו בוואדי וחזרו למתולה. ובשעה שהיו חוזרים לביתם ואליהו היה משפיל את עיניו, שלא לראות את ארשת התוכחה בעיני רעו, נתברר לו לתמהונו שהדברים נתפרשו אחרת מכפי שהם…
“זה הבחור איננו מפחד מכלום, רץ לו כאילו שהגוף שלו איננו חדיר לכדורים,” אמר השמן וטפח לאליהו על השכם.
“סתם הפקרות. אינני אוהב דברים כאלה. רץ לו! היתה פקודה לשכב. שישכב. אין לנו צורך בהפגנות. אילו היתה פקודה אחרת כולנו היינו רצים,” אמר איש הצבא.
“מה שלא יהיה, חברה’מן, תגידו מה שתגידו. אפילו מהסמינריסטים האלה אפשר לעשות משהו…”
גרישה שתק. מכל מקום, לאחר זמן אף הוא התחיל להאמין כי מחמת התלהבות רץ כמטורף מול כדורי האויב. אמנם, אין זו להיטות של איש־צבא אלא רצונו לקיים פקודת ידידו. היה אסיר תודה לגרישה שהקפיד על כבודו ושמר על סודו. דומה שגרם לו אכזבה. אך שוב לא נזדמן לו להיוודע מה בלבו.
בערב, לפני שעלה על משכבו, נתגבבו דברים על נפשו והרגיש צורך לסלקם בכתיבה. מכיון שלא היו ראויים, משום פרטיותם, להישלח ל“הפועל העברי” כתבם לתמר.
“חויה של אדם המזדקף מול כדורי־רובים… כאן ראשית חיי אנוש… בלי זה אין אדם אלא סטודנט במערכות החיים, שלא הגיע לעצם העניין… אל תחשבי שמעתה אני מבטל כל דבר כדרך סרדיוטות נלהבים… עוד יש מקום לצפרים ולפרחים ולחויות דקות וללחיצת יד המעבירה זרם חשמלי מלב אל לב… אבל כל החיים כולם יש להם טעם אחר ומשמעות אחרת לאחר זאת… לשים את הנפש בכף – איזה ביטוי מדויק! לצרור את הכל בצרור קטן שאפשר לנקבו על נקלה… ולשים את אישיותך על קלף אחד… אתה שוכב, ויורים מעל ראשך, ואתה שואל את עצמך; התקום או לא תקום? שאלה גורלית! והתשובה חורצת את עתידך: בן אדם או סמרטוט… אנשים שלא התנסו בזה, לעולם לא יכירו את עצמם על בוריים… אפשר לא בכוחך אתה קם… העיניים הנעוצות בגבך…”
כשקרא שנית קרע את המכתב לגזרים וערכו מחדש.
“… טוב לי כאן, אף על פי שתנאי החיים אינם דומים למלון צנטרל… להימצא בין חברים, שאתה יכול לבטוח בהם שלעולם לא יעזבו פצוע בשדה… אמש, כשנחבלתי בשעת חילופי יריות, אילו ראית באיזו דאגה רצו אלי, בלי לחשוב על הסכנה… הנה הם יושבים כאן בחדר הסמוך (בבית איכרים עזוב) ושותים תה מר מספלי פח לוהטים ואני מסתכל בהם מבעד לדלת הפתוחה, והם אינם יודעים שאני מביט בהם, כמה טובים וצנועים הם נראים… אמנם, זרים אנחנו זה לזה… ואף פעם לא דיברנו על עניינים שבאמת מעסיקים כל אחד מאתנו… ואף על פי כן יש הרגשה כזו שאנחנו גוף אחד… אילו ידעת כמה שאנחנו באמת שונים זה מזה… יש כאן בחור אחד, חייל טיפוסי, פנים של רוצח, והנה יום אחד ראיתי איך הוא מטפל בכלב פצוע… בכל זאת טוב שאינני לבדי… נעים כשיש חבר היודע הכל ומבין ויודע לעזור ברגעים הקשים… ובסוד… רק אדם כזה הוא חבר באמת… בעצם גרישה הוא אדם פשוט, ואינו קורא בספר, אבל העיקר, העיקר ישנו… ואת זה אין קונים בלימודים… וחבל שאיננו מסוגל היום למלא את החסר, כי אדם כמוהו, מהיר־תפיסה, יכול להפיק הרבה תועלת מלימודו…”
אף את המכתב הזה לא שלח אל תמר. אמנם, סגנונו נראה בעיניו פחות מנופח משל הראשון, אך, אמר בלבו: מה לזו ולזה?… מן הסתם תהא סבורה שהוא מבקש להתפּאר… תיקנוֹ ושלחוֹ ל“הפועל העברי”.
ח
למחרת חזרו הצרפתים למושבה, חפרו תעלות, הציבו תותחים, ובחפשם אוצרות מוסתרים בבתי האיכרים היו מבתקים בכידוניהם את הכסתות השלימות וממלאים את חלל האויר בנוצות פורחות כפתיתי שלג.
ימים אחדים לא נשמע שאון היריות בחוצות. “הגיעה השעה, אמר אביגדור, ללקק את הפצעים.” ואכן, באותו יום הגיע למתולה הרופא פקטורובסקי, הביא ציוד־רפואי חדיש והקים בית חולים במרכז המושבה.
כששמע גרישה על בואו של הרופא ביקש הזדמנות לחטוף עמו שיחה בעניין חסיה. בלכתו לבית החולים נלוה אליו אליהו, שביקש להחזיר ידידוּת ליושנה. לאחר המאורע בבוסתן היה שואף קרבתו של גרישה, הן כדי להתכבד בכבודו והן כדי לבצר את עמדתו כאיש־סודו. ומה שלא העז לשאול בפירוש ביקש להיודע בדרכי עקיפין. ממידת האמון שיתן בו גרישה יוכל להסיק על רגשותיו. אך גרישה לא נטה לדיבורים ונתן תשובות חמקניות לשאלותיו המרובות. לבסוף השתתק במבוכה ונתן בחברו מבט עגום. גרישה חייך סתומות, הניח את ידו על שכמו ואמר לו דרך אגב, בלי שום קשר לנושא שיחתם: “יהיה בסדר…”
כשהמתין לחברו בחוץ ראה חבורת חיילים צרפתים דוחפת בקתות הרובים שבוי ערבי ההולך וכושל, דם זב ממצחו, ועיניו קרועות מאימה. סמוך לבית־החולים נכשל הערבי באבן ונפל לארץ, והללו משכוהו בזרועו והיה תלוי ונגרר כגוף מת. לפתע שלף חייל אחד כידון מנדנו ודקר את השבוי בגבו. הלה התעוות ונזדקף כשהוא נאנק מכאב ורוקק דם. שילח החייל בעיטה לשיפולי בטנו… כצווחת האוֹח בשדה נשמע קולו של השבוי, וקת רובה הורמה לפתע ונחתה על פרצופו… החוטם נכתש כאומת־בשר טרייה והערבי כיסה את פניו בידיו וגופו ריטט ביבבו… בעל הכידון גחן אליו והתחיל לנסר את אזנו בעצלתיים… אליהו נכנס לבית החולים, נשען על כותל הפרוזדור. עצם את עיניו, חש בזיעה המכסה את כל גופו. מבחוץ נשמעו צעקות השבוי. כשגברה עליו סקרנותו ויצא שנית ראה את החיילים מנתצים גדר אבנים וקוברים את השבוי המשווע לרחמים מתחת למפולת. לאחר שכילו את מלאכתם וצעקות האיש חדלו הלכו להם החיילים לדרכם בחיוך על שפתיהם.
“חיות אדם. רק פחדנים שפלים מסוגלים למעשים כאלה… בוא, נוציא אותו משם,” אמר גרישה שיצא מבית החולים באותו רגע.
כשחשפו את גופו מתחת לאבנים ראו שעודנו חי. הפה הפעור רצוץ־השיניים היה שואף ונושף בקול שריקה, והאוזן הקרועה היתה תלויה כאיבר מדולדל בשיפולי הלחי… אליהו הסב ראשו והקיא. ולאחר שהניחו את הפצוע על שולחן הניתוחים תקפה אותו סחרחורת וגרישה תמך בו ונשאו כברת דרך כשהוא תלוי ומהלך. כשהתעורר ראה את חברו גוהר עליו ופניו דואגים ומחייכים. ולפתע פרצו הדמעות מעיניו והיה יושב ובוכה בקול רם ובלי בושה. גרישה, מן הסתם שלא לביישוֹ, ניגש אל החלון הפתוח ותלה עיניו בשמים.
“יירד גשם עוד הלילה,” אמר.
ואכן בלילה הקיצו מקול גשם המרקד על גג הרפת, וגם למחרת ירד הגשם ולא יצאו מן הבתים. השמים נתעפרו והאדמה נתבוססה בבוץ וטיפות הגשם היו מרקדות על שלוליות המים. כתלי הבתים הלבינו וחורי הירייה השחירו. מחמת מזג האויר הרע הפקירו את עמדות התצפית והיו סרוחים על משכבם כל היום, מפטפטים, קוראים בספרים שהשליכו החיילים לרחוב בבזזם את רכוש האיכרים. אליהו שהיה שקוע בקריאת רומן גרמני, המספר מעשה באדם מכובד שאיבד עצמו לדעת מכיון שנודע ברבים כי יש לו פילגש, פרץ בצחוק לפתע, כל כך טפשי ותמים נראה בעיניו גיבור הספר הנותן ערך לעניינים פעוטים שכאלה… ולאחר שהשיב לחבריו מה עוררוֹ לצחוק, והללו לא ירדו לסוף דעתו, גילגל יודל את השיחה לענייני נישואין ומוסר ואהבה חופשית וכיוצא באלה נושאים היפים לשעה שהגשם מתדפק על גג הפח…
לאחר הגשם ביקשו לצאת לעבודה במטעים, אך ערבי נוצרי, בן־ברית, הודיע להם שהתקפה גדולה עתידה להתחולל למחרת. ואכן, עם שחר הותקפה המושבה ביריות. כעבור שעות אחדות נסוגו החיילים הצרפתים ממתולה, ולאחר הצהריים הופיעו ראשוני הערבים ברחוב הראשי. אמנם, לא פגעו בנפש אך חמסו כל כמה שניתן לקחת, וכשבאו המוני נשים וילדים להוליך את הביזה לכפריהם ונתעורר חשש שמא עלול מקרה רע לגרום לאסון, התבצרו המגינים בבית הספר וחיכו להוראות ממפקדיהם. מכיון שלא אמרו להם להחזיק ולא אמרו להם לסגת נמלכו בדעתם והחליטו לעבור לכפר גלעדי. ועד אור הבוקר נתרוקנה המושבה מיהודיה.
פרק י: עליה שנייה 🔗
א
שינפלד התקצף וגולן הסתכל בו בתמיהה. מה הוא כועס? אף הוא קרא את המאמר בעתון, ובכן?.. אם יש בכוח הרוגז להפיל אימה על מישהו – ניחא, אבל להתרגז על האחרים באזני אנשי שלומנו, כדברי גרושביץ, הרי זה סתם ביזבוז כוחות לריק. המאמר מרגיז – מה בכך? צריך להצליף על כותבו במאמר שכנגד ויידעו הבריות מי הוא. אבל לעמוד ולהתקצף ולנפנף זרועות כנביא קדמון – איזה צורך יש בזה?
“הא לך מאמר, קרא!” צעק שינפלד.
לפעמים חייב אדם ללבות את כעסו. לזעם־בציבור יש השפעה מַגית אבל מה שינפלד רוצה ממנו? עודנו כועס עליו שנאומו ביפו היה צונן מדי… מה אפשר לעשות? איננו איש דברים.
“קראתי,” אמר בשקט.
“הנה, ראה: – קרא שינפלד בעתון – ערכו הפוליטי, השפעתו המדינית של מות קדושים בימינו אלה נפל עתה הרבה מזה שהיה במלחמה… ועוד: אז היו מתחשבים בדם והכירו בו כעין סגולה מזכה, מַקנה זכויות. אך מאז עברו כשנה ורבע… והקורס ירד פלאים…”
“הקורס ירד פלאים!” צרח שינפלד. “איזה סגנון! איזו צחות לשון. וראֵה: כל פרשת הגליל העליון זוכה בעתון זה לשתיים וחצי שורות במדור ידיעות אחרונות, נהרג יהודי. וזה הכל? נהרגו יהודים באוקראינה ונהרגו יהודים בפולין ונהרג גם יהודי אחד בארץ ישראל. ומה מעניין את העתונאי? כלום איכפת לו שהועד הזמני אינו עוזר ליישובי הגליל? חס וחלילה. זה לא איכפת לו. מדאיג אותו שייסדנו ועד הגנה מפלגתי. מה היא המטרה הוא שואל. הנה כאן כתוב: “הגנה או הפגנה? ומאחר שלהגן על עמדות אי אפשר, אתה למד שאם יש לזה ערך הרי זה ערך של הפגנה?” וכהפגנה אין כאן מספיק צלצול דרבנות… זוהי הפגנה יקרה מדי. הוא יוכל לעשות הפגנות טובות יותר בנוצות כובעים ומגפיים… הגיון אחד לו ולאדונים הנכבדים מהועד. מנהל הגמנסיה דואג שמא נסיח דעתו של הנוער מלימודיו, והקֵרֵח מלמד אותנו משמעת… ועד הצירים איננו יכול להחליט אם המושבות שייכות לייקא או להסתדרות הציונית ומציע שהעזרה תוגש פיפטי פיפטי. עד שהם לא יתנו אנחנו לא ניתן? טוב שנמצאו כמה אנשים שלא חיכו להוראות… אילו היינו מחכים עד שהם יחליטו… והקופה שלנו ריקה… וקודם כל צריך לדאוג לנשק…”
“קודם כל נשק…” אמר גולן.
“אני מקוה שאתה ויצחק, הוא יחכה לכם בראש פינה, תצליחו להכניס קצת בינה למוחותיהם האטומים. ואתה אל תתבייש. תבע עוד ועוד… ועוד ועוד…”
“כפי כוחי.”
“סלח לי! לא כפי כוחך. אלא כפי כוחנו. זאת אתם צריכים עוד ללמוד, את הצעירים. שְכַח מי אתה. אתה ציבור הפועלים. אתה ציבור המגינים בגליל. דרוש! זו זכותך, אל תהיה לי שָם בחור צנוע וטוב ואל תשתדל למצוא חן בעיני האדונים הנכבדים. הבינות אותי. יחשבו אותך לחצוף ומחוסר נימוסים אבל אתה דרוֹש! הגליל בסכנה. ואל תחייך כאילו שמעת כבר פעם את הדברים האלה…”
ב
אפרים, שביקשוהו חבריו להיודע אם הוקמה ועדה ציבורית בלי השתתפות נציגי המפלגה, הקשיב לדברי גולן כשגבות עיניו מורמות. אכן, פסחו על מפלגת “הפועל העברי” כאילו ענייני ההגנה אינם בתחום פעולתה. אך מאחר שלא גולן אָשם בדבר, שתק.
אף הוא חקר את עדי הראייה שהגיעו משם אך לא הגיע לשום מסקנה. בטוח היה שאין בכוח המגינים לעמוד על נפשם כנגד המון ערבי המוסת למלחמה על־ידי הבריטים. אך לפי שידיעותיו היו קלושות וקלוטות מן האויר לא העז להביע דעה. כשהרוחות סוערים דרוש אומץ לב מרובה כדי לדון מעשי־גבורה כאיוולת פוליטית. חבל, עניינים שברגש משבשים את ההגיון. אילו ישב שם היה מעז לומר: אין לזה שחר. אך, לשבת בתל־אביב ולשפוט?.. ויתר על כן המפלגה מחזיקה בדעת אנשי “האחדות”. ובכן – יהא לפי דעת המפלגה. הנה אילן להיתלות בו… לפעמים אין טעם לצעוק בשם ההגיון. יתכן שהעקשנות מקנה לאנשים כוח־לא־ישוער… ואם בכל זאת יצליחו להחזיק ביישובים? מה זכותו לזרוע ספקות? אכן, המאמר האחרון נכתב בלי־חשק. ולפיכך יצאו המליצות שדופות כל כך. ובאמת, קשה להוכיח שהרבים חזקים מהחלשים? קל לנבא למפלה וקשה להבטיח נצחון. אפשר צדק ברל… צריך לוותר על המעשיות, ולא כדי לערוך הפגנה, כפי שטוען אותו כתבן, אלא למטרה חשובה יותר. והיא? חינוך הנוער? כמה קרבנות אנחנו רשאים לתת למען חינוך הנוער?.. הנה: אולי צומח כאן קשר חדש בין אדם למקום, זר לא יבין זאת… מוזר, דוקא האיכרים נסו על נפשם. כלום רשאים אנו להניח שמנימוקים פוליטיים בלבד מחזיקים החברים בעקשנות כזו בכמה בתים ישנים? הרי אינם שבויי מליצותיהם, כשינפלד, למשל. הפחד, מן הסתם, ממציא להם נימוקים משכנעים להימלט משם. ואף על פי כן אין שומעים בדברי נציגיהם את המשאלה, המתקבלת על הדעת, שאנחנו, היושבים במוסדות, ניתן מכאן את הפקודה המבישה לסגת. ראויים הם שניקח על עצמנו את האשם… אך אינם רוצים בכך…
אחרת, מן הסתם, נראים הדברים מקרוב… אותו וויסמן, הווינאי, ששלח את המכתב הצעירוני, הנוגע עד הלב, המתאר את חבריו, זרים כקרובים, השותים תה מר מספלי פח לוהטים, איננו מטריד את עצמו בשאלות אם יש ערך לעמידתו מאחורי החומה במתולה. מישהו החליט, ואין מקום לערעור. מוכן הוא “לשאת בתוצאות”. מן הסתם החויה החריפה של ההגנה בנשק עברי מאפילה על הכל… תמוה הדבר, בזמננו, כשהעניינים שבין אדם לציבור מחוללים תמורות כה עמוקות בחיי היחיד, מתבגרים צעירים משכילים המזלזלים במשמעות הציבורית־הפוליטית של מעשיהם. די להם להיעשות “יהודים־חדשים”, אנשי העבודה וההגנה, ואת הפוליטיקה יעשו "בעלי־המקצוע: מתל־אביב… מכתב נאה כתב הבחור, מכתב נאה…חבל שביקש לא להדפיס בעתון. נער תמים. אפשר בסתר לבו הוא רוצה שאדפיס. אם איננו רוצה בכך, למה שלח אלי?
מנקודת מבט מדינית, המאורעות בגליל הנם תמרון בריטי מחוכם. ניתנה האמת להיאמר, המלחמה פרצה משום שחשקה נפשם של הבריטים להסתלק מחוזה סיקס־פיקו – שחילק את שטחי ההשפעה במזרח התיכון – לפני שישתלט חיל המשלוח הצרפתי על סוריה המזרחית. בעזרת הבריטים הושלט על סוריה האמיר פייסל. צרפת תבעה ממנו שיהיה נסיך־סוריה בחסדה, אך הוא סרב. לאחר שהפציצו הצרפתים את דמשק, הרים פייסל את נס המרד הנגד־צרפתי. והיהודים בתווך, מיעוט מבוטל, מפריע לכל. לצרפתים – מפני שהיהודים מעוניינים לספח את עמק החולה לארץ ישראל. לערבים – מאותו טעם. ואלו האנגלים אינם מוכנים לסייע ליהודים, שמא ייאלצו להילחם בפייסל, עושה דברם. אמנם, הצרפתים אינם מעוניינים בטבח־יהודים כדי לא למשוך דעת קהל כנגדם. נאורים שבערבים אינם מעוניינים בשפיכות דמים כדי לא להעיב זוהרו של מאבק לשחרור לאומי. ואלו האנגלים לא איכפת להם. ידיהם לא שפכו את הדם הזה. הוה אומר: הכל מוכנים לסייע ליהודי הגליל לסגת בלי קרבנות. ובתוך כל הכוונות הטובות הללו משוטטים גייסות רעבים ובידואים חמסנים העלולים לעשות פלסתר את כוונות מנהיגיהם ולשפוך קצת דם יהודי בדרך אגב. מכאן שאין ליהודים ברירה אלא להתגונן בכוחות עצמם או לסגת על דעת עצמם. תמרוני המדיניות של מנהיגי הציונות ליד שולחנות ירוקים לא הניעו את הבריטים לסגת מתוכניתם. כך… זה המצב… ושוטים האומרים שהגיעה שעתם של יהודים למות בכבוד! אם אין סיכוי להציל את הגליל העליון, חבל על כל נפש מישראל. לפי שעה אין לדעת אם יש סיכוי. הכל מוטל בספק. מובן מה טעם נאחזים במה שמוחזק ודאי. “על הבנוי אין מוותרים”. אין זו חכמה מדינית גדולה, אבל ערך ממש. הכל ספק וזה ודאי.
“כך, הועדה, חשוב מאוד… חשוב מאוד… לפחות תתן לאחינו בני ישראל את ההרגשה שעשו משהו,” אמר אפרים.
כשפגש את הלל למחרת סיפר לו אפרים מה ששמע מפי גולן. “כך, יש ועדה. יפה. ואותנו שכחו. חרב חדה מונחת על צוארנו. ואלה במפלגתיות… שכחו אותנו… ערב שלם מסתמא ישבו ושכחו, ישבו ושכחו…” אמר הלל והציע לאפרים שיסע לגליל, ייפגש עם אנשי המפלגה, ולא תהיה להם הרגשה שאין איש במרכז נותן דעתו על גורלם. אפשר יש להם משאלות… ואם ידזמן לו לנסוע עם אנשי הועדה, ישמע דברים ממקור ראשון.
אפרים הסתפק ברמז. מה שלא נאה להלל נאה לו. המפלגה אמנם “נשכחה” אך יכולה היא להזכיר שהיא קיימת. אין אדם אוהב להיות טרחן, אבל אם ייספח לועדה אפילו בלי מינוי רשמי, מה גם שגולן הוא מזכירה של הועדה, לא יגרשוהו. אנשים מנומסים הם. זכותה של המפלגה, הלוקחת חלק במאבק על הגליל העליון, להשמיע קולה בציבור. אמנם, אין זה נעים להיות אורח־לא־קרוא, אך מאחר שעשו עוול למפלגה, לא יהיה איסטניס… עניין זה צריך להיעשות בתבונה ובזהירות. אסור לתת פתחון פה ליריבים לומר שהמפלגה רוצה להתקשט בנוצות זרים. ויפה עשה הלל שבחר בו לשליחות זו. אמנם, הלל מן הסתם לא על תבונתו סמך אלא על ידידותו לגולן. מילא. שטות היא להיעזר בידידות זו, בשביל עניין כזה… כדאי היה לשמרה למטרות נכבדות יותר… ידידות מנוצלת שוב אינה מה שהיתה…
ג
במחלקה השלישית נסע – שכן זו דרך החברים, שלא לבזבז כספי ציבור על מותרות. היה דחוק בין ערביים עמוסי צרורות והפסיד אפילו את מראה הנוף, בשל עירוני שמן שנתקע בינו לבין הכותל, ותלה את מעילו על החלון. ריח זיעה, ירקות טריים, דגים ועשן פחמים הטריד את מנוחתו, ותנועות שכנו דחפוהו ממושבו. הצטמצם אפרים בפאת הספסל, עצם את עיניו וביקש להתנמנם, אך קולם הרם של חבריו למסע ניסר באזניו. היו מדברים במחיר הבשר ואגב כך נחלקו בדעותיהם על השלטון החדש. מששמע כך – הקשיב בכוונה ושיעשע את עצמו בניחושים, בעיניים עצומות, מי אמר מה. על פי המבטא וסגנון הדיבור מיין אותם וכשפקח את עיניו נוכח לדעת שלא טעה אלא פעם אחת. ברנש במעיל צבאי נושן, העובד בעבודות ציבוריות, ביטא השקפות חדשות מקוריות ומפתיעות. מכל מקום, איננו מבזבז את הזמן, התנחם בלבו. בקיאותו בהלך־הרוחות בקרב־האוכלוסייה־הערבית נתעשרה. ומתוך כך הגיע לכלל מחשבה על חבריו שאינם נותנים דעתם לרדת לעומקה של הבעיה הערבית ואפילו אינם מטריחים את עצמם ללמוד ערבית. סבורים הם שיוכלו לחיות בפלשתינה כשם שהוא נוסע ברכבת: העיניים עצומות, החוטם מעוקם, ומבט מתנצל בעיניהם העייפות, כלומר: אין אנו שייכים לחבורה הזאת… הנה תגיע הרכבת למחוז חפצם ויירדו ממנה באנחת רווחה… לא, רבותי… טעות היא בידכם… על כרחכם אתם נוסעים באותה הרכבת, ועל כן: פקחו עיניים והריחו… הרי לא תוכלו לשבת בתוך קופסת אויר טרי… אם לא תטהרו את כל הקרון – ריחו יעלה באפכם…
לפתע ח