חלק ראשון: יְדֵי עֵשָׂו 🔗
פרק א: ארון מתים 🔗
א
למחרת נח הים מזעפו, רוגע שט מאופק עד אופק, מחוּדש־צבע וממורק בשמן. אידוות גלים נמוכה התרוממה ושקעה מתונות בלי קצף. המים צללו והעמיקו, כחול־עז סמוך לאניה, ירוק־צהוב בתווך, וצהוב־לבן במרחקים. האופקים אבדו באין־גוון, ממוזג ברקיע מעורפל, שומם. ים זה יפה לו חופה של ארץ ישראל, ארץ מדבר וציה, כמסופר; ולפי שעה אין זה אלא דמיון. עדיין לא הגיעה האניה לכרתים.
ליד חרטום האניה עמד צעיר בהיר־שיער וכהה עיניים. זקוף קצת יותר מדי, כמתגרה בעומק וברוחק המשתרעים מעבר למעקה, עמד בצינה של שחרית, רוח ים קלילה ומלחה, ובדידות. שעה טובה לתוגה, הלך־רוח המתרומם ושוקע בלי קצף, שט כאניה בלב ים; נקי וצלול כשחר־יום. יפה בדידות מול־אוקיינוס מאשר בדידות־בחברה בשיחת רעים, ליד שולחנות ערוכים. הראשונה זורעת תהייה עגוּמה בלב ואהבת הבריות, והשניה – אימה וחשד. רבים הנוסעים, ומהם תמימי־דעים, ואין בהם ידידות.
לפני החרטום, שתי פסוקות לבנות למים, כשער ראשו של ולגר הגדול, המנצח על התזמורת הווינאית, בהשתחוו לתשואות הקהל הנלהב. הה, ימים רבים יעברו עד שיזכה שוב לשמוע תזמורת משובחת; וולגר הזקן משרבט את הצלילים מעל ראשי המנגנים והאקורדים שוטפים את הקהל.
התכופף על המעקה וגברה בו הבחילה שלא פגה מעת הסערה הגדולה אמש. זקף קומתו. מלח טיפס ועלה על הסיפון משך חבל ענקי ותלאו על קרס בדופן החרטום. הציץ בו מבויש. זה הוא שגררו אמש לחדרו, כמטלית סחוטה, מחמת שנתעקש לאכול באולם־האוכל בעצם הסערה. הסמיק. המלח הטיל בו מבט לגלגני.
נתבייש כשנזכר באדישות המעושה, כשביקש להעמיד פנים מאושרים ועליזים במעמד המלצרים שלא חשבו כלל לערוך את השולחנות, ולפתע חש בחילה… וביותר גדלה הבושה מכיון שאגב לעיסתו נקניק מפולפל, אט אט, שקוע בהירהורים, נטל על עצמו שליחות להפגין שאין יהודי חושש לסערת־ים. ביקש לתקן ונמצא מקלקל. נכון אמר גרושביץ: “מה בין יהודי לשאינו יהודי? אנגלי מקיא בים אומרים עליו: פלוני סובל ממחלת הים. יהודי – אומרים: יהודים אינם מסוגלים להיות עוברי־ים. כל אחד – במקומו מוציא שם על עצמו, במקום זר מוציא שם על כלל־עמו. יהודים, שאין להם מקום שלהם, מוציאים תמיד שם על בני עמם.”
לא נוח היה לו מפני המלח הרואה אותו מהורהר. ירד מן החרטום. מתקנא היה באנשים היכולים להתעלם ממציאות הזר. אפשר שכדאי לו לסגל מידה זו שיש בה משום בגרות. אך הוא אינו יכול. כל אחד הוא סעד או מכשול. אין אדם בגדר דומם ומבוטל.
וכשניטלה פינת־ייחודו, ירד לשוטט על פני הסיפונים והסתכל בעבודת המלחים. סקרנות אינה חייבת בדין וחשבון ואינה מעלה עליה חשד, כעמידה פייטנית זו על חרטום האניה, שדלתות הנשמה פתוחות. כשהדלתות פתוחות, אנשים נמשכים להציץ, בכוונה או מבלי משים.
הציץ בתא הנווט. ראה מלח מחזיק בגלגל ההגה ברישול, משל אין לו עסק באניה גדולה אלא הוא עומד וצד את המחט הרועדת בתוך המצפן. תעשה המחט סטייה קטנה והאניה לא תגיע למחוז חפצה. דרש את המחט כסמל לעצמו וחשב שאף הוא לא סטה מדרכו. אילו שמע בעצת אביו והלך ללמוד באוניברסיטה של ברלין, לא היתה המחט ניצבת כנגד ארץ ישראל, וספינתו הוסיפה לשוט מחוף לחוף בנכר.
בא רב מלחים ודיבר אליו באיטלקית. אף על פי שלא הבין איטלקית ידע מה הלה דורש ממנו. בכל השפות אדם מבין שאינו רצוי. נזכר בתביעת אביו ללמוד שפות. “אין לי צורך בשום שפה, אמר, בכל השפות אני מבין כשמבקשים ממני להסתלק. ודבר אחר אין מבקשים ממני בגולה. ובכן יש לי כל הידיעות הנחוצות.” “אם כן פטור אתה מללמוד ערבית ואנגלית, השיב אבא, גם שם אין צורך בך; שוב אינך מדבר בלשון בני אדם אלא בלשון המטיפים הציונים.”
חזר אל החרטום. בינתיים הלך המלח. ישב על ערימה של אביזרי־ספינה המחופה באברזין ותמך את ראשו בידיו. שמש יצאה על המים וקרעה את מסך הערפל. הבהיר הים ואניה נראתה מרחוק, עומדת ופולטת עשנה אל על. נתבהרה מחשבתו כאילו נגה עליה אור פתאום: מה לו פה ומי לו פה? היאך נתגלגל לכאן?
ב
מיום שעזב את ווינה, נתחוללו דברים במהירות מפליאה. נסיעה דומה להדחה בזרם מים. מראות חדשים שוטפים מראות ישנים. העין אינה מספיקה להתרשם מהדר הטבע, ומזדקרים לקראתה בתי־נתיבות, שכונות־עוני, זוהמה של ירכתי־כרך; ובטרם תוגה דוהרים בחלון שדות בקמתם, נהרות, הרי־שגב וביקתות איכרים… אין פנאי לזכרונות ולחשבון הנפש. הכל חדש, מעניין ומושך־לב. הפרידה, הנסיעה ברשות עצמו, הנכר, איטליה בשמש, הלשון הזרה, עיר הנמל, הריח המלוח, הדגים המעופשים בשוק, ערפילים בים, חיים של ארעי בין כאן לשם, פניה המצומקים של אשת רחוב, משטמת פתע, ללא טעם, כלפי פקידים נכריים בבתי נתיבות, אנשים גסים, מקדירי־פנים; קבלת הפנים הנלהבה, בגימגום־שפה, במועדון הציוני; פגישה מפתיעה עם שני צעירים דוברי עברית במסעדה זעירה ליד הנמל; וונציה, שיט בגונדולה, לילה בהיר וקול אשה נוגה וערב נשמע בחדרו, במלון זול מלוכלך וקודר, קול צלול ובהיר כתקוה שיהיה טוב…
לאט לאט נקרע מסך המסתורין, עד שבאה הנסיעה באניה ושטפה הכל. כיון שניתקו החבלים, ונמשכה האניה על־ידי ספינת־גרר זעירה, שנפרדה ממנה מעבר לשובר הגלים, נעשה הכל בזריזות ובשקט, מעין טכס, שהנפש זקוקה לו כסמל להפלגה הגדולה מנמל נכרי אל חוף אחרון. ולאחר־כך באה סערה וכבשה כל הזכרונות והמראות.
מפאת המראה הצנוע והמאופק שנתייצב לנגד העיניים בתוך השלוה שלאחר הסערה נפנה לאוצר רשמיו. חשבון הנפש בא מאליו.
אין דבר תמוה מזה, שהוא מבין כל חבריו, הוא לבדו, נוסע לארץ ישראל. דוקא הוא שעזב בשעתו את התנועה ואבא תלה תקוות גדולות בעזיבתו. והנה נתבדו תקוותיו. יום אחד גמלה החלטה בלבו ולמחרת קם ועשה. אף פעם לא שיער שיש בו כל כך הרבה כשרון המעשה. בילדותו היה מתהפך על משכבו כל הלילה בשל נסיעה של מה בכך. ועתה פעל כהלכה, מעשה גבר, ונתגאה בכוח רצונו, המשול בעיני אבא כעקשות, ונעשה עניין לחקירה מדוקדקת מבעד למשקפיו הבוחנות. אבא לא החשיב את השקפותיו ומחשבותיו. מן הסתם קשר את החלטת הבן בעובדה שהוא עומד לשאת אשה שנייה. אין לעקור רעיון שנתקע במוחו של אבא. עתה יצלול לנבכי העבר וימצא סמוכין לכך ברגש נידח ויצר מקופח מימי הילדות. יכנהו בשם והכל יבוא על מקומו בשלום.
אמת, אי־אפשר לקרוא על החלטה זו ראשית־הכל. דברים שתוּלים בעבר, אולם לא הרחק כל כך. אבא לעולם לא יוכל לשער כוחה של התנועה. חברת בני גיל חביבה על הנער, אמר בלבו מן הסתם. אילו ידע מה עשה למען הקבוצה היה נדהם. הקבוצה, עולם קטן שגזרו לעצמם אנשים צעירים ולקחו סמכות להחליט מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור; מתי ללמוד וכמה, כיצד לחיות והיכן… היא זעזעה את הכל… ובנו הקטן של אבא, הנבון והצייתן בילדים, טרף למענה את הנעלים שבעקרונות המוסר… נזכר בשמאי פרלשטיין. כשהוחלט לשלחו לארץ ישראל, והודיע הלה בקול־בוכים שאין לו כסף, מה רגשו הכל… החליטו לאסוף לו כסף. ואף הוא, אליהו, תרם את חלקו. על פי “המושגים המקובלים” היתה זו גניבה. את הכסף שאבא ביקש ממנו להכניס לבנק נתן לשמאי פרלשטיין, וכשחזר הביתה אמר שאבד לו… “אין הכסף שווה התרגשות עמוקה שכזו”… אמר אבא כשראה את פניו החיוורים.
זה היה החטא הקדמון. אך לא נקפו מצפונו. על־פי שיטת־ערכין חדשה, יהודי מתבולל יוצא מחוג האנשים שיש לנהוג בהם במידת־המוסר. אין דין־צדק לעוכרי־ישראל. בחשבון הגדול חטאו של אבא גדול יותר. אכן, כך אפשר לגנוב בהרגשה נאצלת כמכהן בקודש. הציונות זקוקה לכמה פרוטות כדי להעלות ארצה את שמאי פרלשטיין, אדם שעשוי לחולל גדולות בארץ־ישראל, ואין טעם לדקדק בענייני מוסר למען התנועה הזוקפת קומתם של יהודי הגולה.
לאחר כך, כשגזרו חברי התנועה את דינו כאינו ראוי לעלות לארץ ישראל, נעלב. מה שעשה מתוך התלהבות דנו כקלות דעת. חיכוכים פעוטים בינו לבין חבריו בעסקי “משמעת” הקימו מחיצה ביניהם. לפיכך פרש. שמחה גדולה לאבא…
ימים רבים לאחר־כך היה מהלך בין בתי השעשועים של ווינה, הסיגארה בפיו כבן הפקר, מעין נקם מחבריו – שגזרו על עצמם מידות טובות – והיה חוטף ונהנה מהרגשת חירות שמשך על עצמו בהתאמצות גדולה, עד שנמאס עליו הכל. חבריו לא ראו ולא ידעו ולא קינאו בו. והשחוק לא הכאיב אלא את לבו שלו. אין חירות אין הפקר, אלא הרגשת אשם סתומה… בלי המטרה הגדולה, הגניבה איננה אלא גניבה… וחשק ללימודים אין.
והנאה מן השעשועים הנקנים בכספי אבא – הנותן בנפש חפצה: ישתעשע לו הנער ויסיח דעתו מרעיונות ההבל – אף היא איננה אלא גירוי דק ומכאיב ומשומם. הנה יחזור הביתה ואבא יציץ בו מעבר לשולחן הירוק כשהוא בא לבקש כסף, ויצפה לרגע שיתייצב לפניו, ויאמר: קצתי בכל זאת, אסע לברלין ואלמד! אמנם התייצב לפניו, ואמר קצתי בכל זאת, אבל סיים ברוח אחרת:
“אסע לארץ ישראל”.
“לארץ ישראל?! ומה תעשה שם?”
“אעבוד,”
אבא פרץ בצחוק רם ומעליב. זמן רב געה בצחוק, ניגב את זכוכיות משקפיו, מחה דמעה מעיניו, ושב לגעות בצחוק.
“אתה, עם ידיים אלה!.. קיבלת טלגראמה שתבוא מיד לעזור להם, הא? אינך קורא עתונים. בחורים צעירים ובריאים מתגוללים שם ללא עבודה. אקח אותך לדוקטור פרנקפורטר, בן־אחיו חזר לפני כמה זמן מארץ ישראל. תשמע מה נעשה שם… הוא נוסע! מי צריך אותך שם?…”
“כבר החלטתי,” אמר והישיר מבט כנגד אביו.
“ההחלטה, חייך אבא, היא תרגיל נעים. הנח לשטויות הללו. אמור דברים של טעם. כל היום אני שומע שיחות של משוגעים ומטורפים למחצה…”
ג
הסתכל בכפות ידיו הארוכות ואצבעותיו המחוטבות יפה. אצבעות רוחניות, אמרה ויטקה. מן הסתם קרא זאת באיזה ספר.
“אתן תהיינה ידיים של עובד עבודה, ידיים של לוחם מלחמה. אתן תדענה לעשות. רצון יבוא בכן, עז כסער ים המנמנם מתחת לתכלת, גיבור כהחלטה, תקיף כמנוע העצום בבטן האניה, שאין לו שלוה!”
עצם את עיניו וראה את עצמו בדמיונו רכוב על סוס, לבוש עבאיה וחבוש כפיה, חגורת כדורים למתניו ורובה על כתפיו, כתמונה שראה בקובץ יזכור. נסתלקה התמונה ובאה אחרת במקומה: יחף, כובע קש לראשו ומעדר על כתפו.
לפתע קצרה רוחו לחכות ולראות איך יפול דבר, כיצד יירד בחוף וילך ישר ל… לאן?
קול צעדים העירוֹ. גרושביץ התקרב אל החרטום, ולידו בחור צעיר, נמוך, שיער־נערה חלק ושופע ופנים יפים.
“נא להכיר”, אמר גרושביץ. “שרשבסקי, וויסמן.”
דיבורו של גרושביץ חוגג, דרך חשיבות. אפילו אומר מלים של מה בכך יוצאות מפיו פסוקות וחתוכות, כדברי הלכה, או גזר־דין. סיים משפט, מניח את ידו מתחת לחטמו ומוחה פיו מלמעלה למטה.
גבה קומה, פניו רחבים וחלקים ורציניים. שערו הכהה עשוי ושפמו הרחב קמור. לעולם אינו נראה עייף, פזור נפש או בלתי־מסודר. בשעת הסערה לא יצא מתאו. אף בערב, כששככו המים, לא בא לאכול. כעת יצא בפעם הראשונה, מגולח, נקי, פניו חכליליים ואין בהם קמט המעיד על נדודי השינה מאמש. גרושביץ איננו מוציא לחוץ מה שאין הציבור צריך לראות. אינו צוחק אלא מחייך.
גרושביץ פליאה ראשונה במניין פליאות ארץ־ישראל. קשה להאמין שבחור זה יליד הארץ הוא. בהיותו בתנועה היה תוהה מה דמות לבני הארץ; ותיארם כילידי־טבע, פרועים ועזים, יחפי־הנפש, נלבבים ותקיפים… והרי גרושביץ יליד־הארץ, בסכין ומזלג…
לחץ את ידו של שרשבסקי, הרכה וחששנית, להציץ בעיניו היפות כעיני איילה.
“אתם מהוויסמנים ההם, מפינסק?” שאל שרשבסקי.
“לא, אני מווינה. אליהו וויסמן. אין לי שום קשר עם איזה וויסמן שהוא, מלבד אבי.”
“אה, מווינה,” נאנח שרשבסקי. “אשרי הווינאים. עליכם פסחה המלחמה. מזל גדול. הרי זו אגדה ממש לחיות בשלוה כזו, בזמנים נוראים כאלה…”
“היינו מסיחים: מה דמות תהיה ליישוב היהודי בארץ ישראל אם יבואו פליטים סתם ובעלי חלומות זה בצד זה?” אמר גרושביץ. “שרשבסקי סבור שפליטים חסרי־הכרה ציונית ינצלו את תמימותם של בעלי החלומות. ואני סבור אחרת. הרי לא נאמר לפליטים חפשו לכם מקום אחר. בכלל, מן הראוי שלא למיין את האנשים על פי זיקתם לעניין אחד בלבד. תנועה של עלייה תגרוף לארץ מאלה ומאלה. וכלום על בעלי חלומות אי אפשר לומר שיש להם מניעים אחרים, סמויים מן העין?”
“מה דעתך?” שאל שרשבסקי.
“סבור אני,” אמר אגב קימוט המצח, דרך עיון, “סבור אני, אין חשיבות מי בא. חשוב מה עושים בארץ ישראל. העיקר שלא יקימו לנו כתריאלבקה בארץ ישראל…”
“מצוין!” קרא גרושביץ, שדרכו לחלק ציונים לבר־שיחתו, “זהו: אמנם התלהבות יפה מאנטישמיות. אבל שתי הדרכים כשרות בתכלית…”
“נדמה לכם שאנטישמיות נוטע ביהודים הכרה לאומית,” אמר שרשבסקי. “נדמה לכם שהיא מטהרת ומלכדת. ובאמת היא מזהמת ומפוררת.”
“רבים מחברי נעשו ציונים בגלל אנטישמיות,” אמר אליהו. שרשבסקי חייך בעצב: “איזו אנטישמיות ראיתם בווינה?” סיפר לו אליהו מאורעות מימי הגימנסיה, עלבונות פעוטים, מעשי התגרות, קיפוחים, מילות גנאי… שרשבסקי הקשיב בשתיקה. שריר רטט בזוית פיו. לפתע פרץ בצחוק אדיר, ממושך, כשהוא גועה מפעם לפעם “אנ־טי־ש־מיות”…
“למה אתה צוחק?” שאל אליהו, נכלם.
“אח… אח… אח…” נרגע שרשבסקי לפתע. עיניו הבריקו מוזרות. שילב אצבעות ידיו ופכר פרקיהן אחת אחת. “אני מאוקראינה,” הסביר.
בחור גבוה זעוף פנים עבר אצלם. אליהו הסתכל בו בסקרנות: הבלורית גולשת על פניו ועיניים כהות וחודרות מציצות מתוכה; גבות עבותות מחוברות בשורש אף־הנשר. שפם הדור. דמות של בן־חיל מבעלי־זרוֹע.
“מי הבחור המוזר הזה?” שאל אליהו.
“גוי כהלכה, איכר רוסי ממש,” אמר גרושביץ בהנאה, “ואף הוא מאחינו בני ישראל…”
“הוא מהוֹמל.” אמר שרשבסקי “גם בארץ ישראל מתגעגעים ליהודי בצורת־גוי?”
“אילו היתה דעת היהודים נוחה מצורתם מי יודע אם היינו זוכים לציונות?” שחק גרושביץ. “”אתה מכיר את הבחור הזה?"
“קצת.”
“איננו איש שיחה,” אמר אליהו.
“בהחלט לא,” אמר גרושביץ.
“לפעמים הוא מדבר, והרבה…” אמר שרשבסקי באיבה.
“ועל כל פנים יש מה לראות,” אמר גרושביץ “האם זהו בעל ארון המתים?”
“כן.”
“רואה אתה באילו דרכים עולים יהודים לארץ ישראל. אחד מבכר לחיות בגולה ולהיקבר בארץ ישראל, ושני, נוסע על ארונו כדי לחיות בארץ ישראל. מובטחני שאין לו סרטיפיקאט, ובתעודת הקבורה של המת ישתמש כבפאספורט…”
אליהו צחק ואף שרשבסקי מילמל משהו. “וכפי שמספרים הסיכויים לחיות ולמות בארץ ישראל הם אחד לאחד…”
“דיבה,” אמר גרושביץ. “אחד שעולה לארץ ישראל מגביר סיכוייו של עוד אחד לחיות בה.”
ד
שמש מגביהה־שבת בכיפת השמים קורעת את צעיף הערפל לרצועות של נגוהות וכתמים כחולים מבהיקים על פני חלקת המים הצהובה. והאופקים רחקים והולכים ומספחים עוד מעגל של מים לתחום הראייה. אילולא כוח המדמה, היודע שאירופה מצפון ואפריקה מדרום ואסיה ממזרח, אפשר לשער שהם נמצאים באוקיינוס בלי גבול. אניה עוברת באופק משיירת אחריה פקעת חיוורת ורועדת של עשן לבנבן ואף הוא מתפוגג והולך. למרחק אין משמעות. האניה המחליקה על פני משטח המים ומושכת שובל של קצף נדמית כעומדת במקומה ומסעירה את סביביה. אין עצם גדל והולך ניצב לנגד העיניים ולפיכך אין הרגשה של התקדמות לקראת המטרה, רק הזמן נוסע. ששה ימים עתידים הם לשהות בים, ומקץ הזמן הזה תהיה אניתם עוגנת בחופי ארץ ישראל. לא נהם המנוע כביכול הוא שנושא אותם למטרתם אלא תיקתוקו של השעון. כל שעה שעוברת מקרבת אותם לארצם. ואין הבדל על מה מוציאים שעתם. לפתע פתאום יתייצב לפניהם החוף, כהפתעה, כפגישה באקראי במדבר ים.
אילו כל עסקי האדם ניתן לעשות בנסיעה! אדם עולה ברכב, משליך יהבו על הרכב, ויודע: אינו יורד עד תחנה אחרונה. מעתה, דברים נעשים מאליהם. כמדומה בדרך זו אדם מצטרף לתנועה, עולה על אניתה, מקבל משמעת־של־רב־החובל ומבקש להתמכר לאשליה כי עתה כל שעה מקרבת אותו למטרתו. סוף האניה להגיע, לפי שהפליגה ויצאה לדרך. אולם, שם, בתנועה, אין אדם בחזקת נוסע, המחכה לצילצול שיקראנו לארוחה. שם הוא כאחד המלחים הגוררים חבלים ושרשראות ומנקים את הסיפון.
מישהו טפח על כתפו. “הצלחתי בחור!”
הסתכל וראה את יַשְקָה, קוֹרן מאושר. “קיבלתי רשות לבקר בחדר המכונות. לא נבזבז את הזמן על האניה. נלמד, עפעס, משהו חדש.”
ישקה בחור קשיש, מקוּצר ומעובד כהלכה, פניו קטנים ומקומטים שלא לפי גילו, עיניו פקחיות־פזיזות, ומפרצי שיער קלוש במעלה מצחו. תנועותיו המקוטעות וטירחת־ידיו בשעת דיבורו כמנצח על מקהלה. ישקה, כמדומה, איננו מן המוציאים זמנם לבטלה. אפילו שיחת־רעים שלו לתכלית. ואינו מדבר עמו אלא כדי למצוא אישור לתיאוריה שלו, האומרת: “האינטליגנציה של המעמד השלישי באירופה התיכונה וגו'”… אפשר הוא מעמיד במבחן רעיון חדש, ועל פי תגובת איש שיחתו הריהו למד מה שיעור תפוצתו של רעיון.
“שוה בנפשך מלחים יהודים, מסיקים יהודים. קראת את המאמר “ככל־העמים”, ב”הצדק“? לא קראת? חבל. אינך יודע שקיים עתון כזה? כך, צעיר ישר ואינטליגנטי מתפרנס מאותן סוכריות על מקל, עתונות של גלולות שינה, שמן זית זך. תזכיר לי, לאחר ארוחת הצהריים, אתן לך כמה גליונות. תקרא. תיפקחנה עיניך. ובכן, אותו מאמר אני כתבתי. והרי זהו בדיוק מה שדרוש לנו כדי להבריא את העם…”
טיילו לאורך הסיפון ופגשו שני זקנים העולים לארץ ישראל למות בה. פרסו הזקנים מפית על ברכיהם ואכלו משלהם משום שמתגעלים במאכלי־גויים.
“אם הם רוצים למות בארץ ישראל למה הם אוכלים? להרחיק עצמם ממטרתם?” אמר ישקה.
“כך מדבר שונא אדם,” אמר אליהו.
ישקה צחק. “אם את כולם אתה אוהב אינך אוהב איש.”
“כך כך,” נאנח ישקה "בחוּרי הכרך הגדול רגשותיהם מסולפים. כל פעם שאני רואה בן כרך עולה לארץ ישראל אני תמיה עליו… בני עיירוֹת – רק הם ציונים אמיתיים. ויודע אתה מדוע? בחור יהודי מעיירה קטנה מקנא בבחור יהודי מכרך גדול. אך לעולם לא יוכל להיות דומה לו. לעולם לא יהיה דומה לו בלשון חלקות שיש בה גם אצילות וגם הפקרוּת, לעולם לא תהיינה נעליו מבריקות, מלבושיו הדורים, ומנהגו עם הבחורות בחירוּת, עם השׂררה בחוצפה, עם הוריו בסליחה, עם צעירים בביטול. אלא במה הוא יכול להידמות לו? הוא יהיה ציוני כמוהו ואפילו גדול ממנו. ומכיון שנגלה אליו דוקטור הרצל בחלומו ואומר לו שלח את עמי, הוא שׂם עצמו שליח, ושוב אין פיו פוסק מדיבורים נאים. אל כל אשר ילך יטיף נועם אמרותיו, עד שנעשית מחלוקת בלבו. הוא שמלמד לאחרים שמעשים עדיפים על דיבורים, אינו יודע עד מתי הדיבורים הם בגדר מעשים. בא היצר הרע ואומר לו: דבריך כמעשים, שעושים נפשות לציונות. ואם אתה קם ועולה לארץ ישראל נמצא דוקטור הרצל מפסיד קונסול חשוב בעיירה שלך. בא היצר הטוב ואומר לו: במה אתה טוב מאחד העם וביאליק, שדבריהם נאים משלך ואף על פי כן לא הצליחו להזיז אותך מחנוּת אביך. מחלוקת זו ממאיסה עליו את הדיבורים. ומאחר שבחור יהודי הוא איסטניס ואיננו אוהב מחלוקת אלא אם כן אין בה ממש, נפשו מתאבלת עליו. קודם הוא כותב קצת שירים וסיפורים עד שמתייבש גם מקור זה וחייו אינם חיים. ומאחר שבאמת חביבים עליו הדיבורים יותר מהמעשים הוא קם ועולה לארץ כדי שלא להמאיס עליו את הדיבורים, חלילה… כשהוא בא לארץ ישראל ומוצא שם דברנים טובים ממנו, הוא מתאכזב ונעשה חנווני בארץ ישראל. אך אם איננו יכול, הוא נעשה פועל.
“ואשר לאותו עניין של ניהוג אניות בלב ים הריהו בהחלט עניין של מה בכך. אין צורך אלא קצת לימוד ונסיון וזה הכל… אילו עסקו בזאת יהודים היו מוצאים עצה להיפטר מהפיח ומהעשן. מוח של יהודים.”
וכשבאו גרושביץ ושרשבסקי לקראתם, אמר: “הרי לכם שני אנשים ששמותיהם מעידים עליהם: שרשבסקי לשון שורש, שנולד ברוסיה ומבקש להשריש בארץ ישראל, וגרושביץ לשון גירוש שנולד בארץ ישראל ונתגרש ממנה”…
“ואדוֹני, ראוי לו שייקרא דרוּשבסקי, לשון דרוּש, שאיננו יכול להשתחרר מהמנהג היהודי לחפש דרוש במקום שהפשט יפה לו,” אמר גרושביץ.
“יפה יפה, זוהי הצעה ממש. אני מחפש לי שם חדש,” אמר ישקה.
“אולי מוטב דרויש?”
ישקה גירד פדחתו, ונשא נאום על מנהגי המוסלמים.
ה
לאחר חמישה ימים הגיעו לאלכסנדריה. ירדו רוב נוסעי המחלקה הראשונה והשנייה ולא נותרו אלא צעירים דרי המחלקה השלישית ואולם־השינה וקצת יקירי יפו וירושלים מהמחלקה הראשונה והשנייה. דמתה האניה לעיירה שטה של יהודים, שגויים משמשים לפניהם. אליהו היה מקוה שעתה, משנסתלקו הנכרים, יתקרבו הלבבות, משום קרבת הארץ, ולא כן. הבטלה מביאה לכלל שיעמום והשיעמום מביא לדיבורים מיותרים. נוסעי המחלקה הראשונה והשנייה שיחקו בקלפים ועגבו על נשים. צעירים הוציאו מלבם דברים שהשתיקה יפה להם וגילגלו שיחה על מה שראוי להצניע, הטריחו זה את זה בויכוחים על אמונות ודעות, עד שנמאסו זה על זה.
אפילו לוויטין מן המחלקה הראשונה, האוהב לקשור שיחה עם צעירים מהמחלקה השלישית, מסתגר בתאו ואינו יוצא ובא בין הבריות. לוויטין, חבר הועד הזמני ליהודי ארץ ישראל, חוזר מפגישה חשובה בפאריס. אוהב הוא להקשיב למה שאומרים צעירים, להחליק בידו על קרחתו, ולהתערב בשיחתם…“אח, צעירינו… וצעירי הדור הקודם… וקדושת הערכים… והתמורות הגדולות… ובעינינו חזינו זאת…” אליהו נתחבב אליו במיוחד. אפשר משום שהוא קרוב משפחה של שרפשטין. “אדם חשוב מאוד, יהודי יקר”… אפשר משום שהוא בנו של וויסמן…
“וויסמן, וויסמן הידוע מווינה? כן, שמעי עליו הרבה, הרבה שמעתי עליו. כן, כן, איש מדע גדול… אמנם לא נתפניתי עדיין לקרוא את חיבורו אבל שמעתי עליו גדולות… מה שם החיבור, דרך אגב, פרח מזכרוני… יהודים גדולים העמידה לנו ווינה… חבל שהם מתכחשים לעמם… אבל אל נהיה כל כך אדוקים וקנאים… ברכה שהם מביאים לאנושות גם עם ישראל משתכר ממנה… ובכן, אתה הוא בנו של וויסמן? יפה.” וִידַע לו את בתו. “תכירי בבקשה, נאווה, בחור צעיר. סיפרתי לך על דוקטור וויסמן. תארי לך איזו הפתעה היתה לי. בנוֹ עמנו כאן. ובמחלקה השלישית…” היא הושיטה לו יד רכה, רפויה, והציצה בו מתחת לריסים מופשלים. ואף היא בגדר פליאה: ילידת הארץ, ודומה לנערה שבעולם. אותו משחק אהבים קליל לשם הפג השעמום, בלי לתת דעתה על רגשות הזולת. “אבל מישה,” אמרה לשרשבסקי “הרי אי אפשר שבחור צעיר יקח דברים ברצינות כזאת. בבקשה ממך…”
פנים נאים, עיניים כחולות, עור חלקלק בגון זית מתוח על גזרה נאה. חזה וירכיים מגודלים, בשלים, לא הולמים את המשחק הבתולי וחיוכי המבוכה הילדותיים. לא היה מחבבה, משום מה. אפשר משום שגרמה לו אכזבה, שאינה כפי שתיארה בדמיונו. אפשר אין צורך בטעמים לאהבה ושנאה. לכל דבר יש סיבה, שנולדה לפניו. האהבה והשנאה מהפכות את העולם. קודם הן קיימות ולאחר כך נטפלים להן טעמים. לא אהב את מבטה המלוכסן, וידיה התלויות ברפיון, וכן את מנהגה בבחורים. “כה צעיר ודוקטור. מן הסתם מוכשר מאוד…” אמרה, זנחה לשרשבסקי ונטפלה לגרושביץ. “מישה,” אמרה לבחור שעיניו עגומות, “אתה יודע מה אומרים האנגלים? אסור לקלקל את המשחק…”
לא כך תיאר לעצמו נסיעה לארץ ישראל. במקום צפייה מתוך התרוממות הרוח – הוי של בית מרגוע. ניאופי־סרק זולים. אפילו גרושביץ, מחַזרר ומְהֵבֵּל, ונכנע לחוקי המשחק.
ו
עד עכשיו כל יום מקרב אותם למטרתם, ומעתה כל שעה. ראה ישקה יבשת, אך לא היו אלה אלא עננים דהויים באופק. טוב לגרושביץ שהוא יודע להיכן נוסע ומה תראינה עיניו. הוא, אליהו, אינו יודע מה צפוי לו. ואולי ממתינה לו אכזבה גדולה. מוזר, מימיו לא היה בארץ ישראל ויש לו זכרונות. לכל מקום בארץ השערה ותמונה שבדמיון. תמונות מן התנ“ך, ציורי הקלסיקנים, התיאורים ב”יזכור" ו“הפועל העברי” ו“המחברת” והגלויות המצוירות של הקרן הקיימת. אמנם, גם גרושביץ מתאר לפניהם את הארץ. אך ציוריו של גרושביץ אין בהם חיים. מצייר הוא בסכין. אינו משרטט אלא מנתח. אין בו התלהבות ולא שנאה. אהבת הדיוק מדברת מגרונו. אולי משום כך אין תיאוריו מצטיירים לנגד העיניים. אין ציור, מן הסתם, בלי הגזמה. כל מקום שתיארוֹ גרושביץ נסתלקה תמונתו.
תמה להיכן ילך כשיירד בנמל. אמנם יש לו כתובת של שרפשטין, קרובו, אבל אינו רוצה לגשת אליו. שרפשטין חייב כסף לאביו. אם יבוא אצלו, יחשוב שבא לחיות על חשבונו. נזכר, פעם בא אצלו לקחת תרומה בשביל התנועה הציונית. “אילולא אתה בנו של וויסמן, אמר לו, הייתי סוטר על לחייך.” מאחר שלא החשיב עצמו בנו של וויסמן אלא שלוּחו של הרצל, ראה את עצמו כמי שקיבל סטירה. סופו של שרפשטין שברח לארץ ישראל כדי לא לשלם חובותיו.
גרושביץ הציע לו שיבוא למטבח הפועלים. שם אפשר לפגוש בחורים משלנו הדואגים לצעירים המבקשים לחיות מעמל כפיים. הציע אף לישקה שילך עמו. ישקה צחק. “לפי שעה אין לי צורך בזה. יש לי כסף. קיבלתי דמי־קדימה מהעתון. לא סיפרתי לך עדיין. אני אהיה “הדיפלאמאטישר קוֹרספונדנט” של עתון וורשאי. עבודה אינה חידוש גדול בשבילי ואינני מתכונן לרוץ לפרדסים. לאחר שישליכו אותי מתפקידי, אלך לחפש עבודה. אני זגג וטייח ובנאי ומה שאתה רוצה. לא ארעב ללחם. למה ידיחו אותי מתפקידי? יש לי מנהג מגונה: אני כותב רק את האמת.”
עננים קלים ריחפו בשמים וכיסו את פני השמש. לרגע חשכו המים והים דומה שהעמיק בירכתי הספינה. באופק החווירה התכלת וקו הרקיע ניטשטש ונמוג. כל העולם תכלת אחת, דחוסה מקרוב ודלילה מרחוק. כחול הוא הצבע של המרחקים, הגבהים והעומק. ותקוות שעדיין לא נתגשמו אף הן כחולות כמדומה.
אף היבשת שנתגלתה לפתע במזרח, כחולה היא, שקופה ואוורירית. ארץ ישראל. אילו זכה לכך משה אפשטין, מורהו, היה מוציא פנקס מכיסו, מגלגל עיניו למרומים ומוריד משם חרוזים, כאילו שם, בתכלת הרחוקה, כל הדברים שלובים ונחרזים זה בזה.
“אלה הם הרי יהודה,” אמר גרושביץ.
הכל יצאו לסיפון ונדחקו אל החרטום, כמבקשים להקדים זה את זה. זמן רב עמדו ולא ראו אלא רצועת תכלת ארוכה. ה“רוסים”, דיירי אולם־השינה, טפחו זה לזה על הכתף ועודדו זה לזה בקריאות. עד שפצח מישהו בזמר והכל החזיקו אחריו. לפתע קפץ בחורון קטן ונלהב, ניצב דום ושר את “התקוה” בפה פעור וגרון מתוח… נזדקפו אף האחרים ושאגו “עוד לא אבדה תקותנו”… אליהו השליך מבט בגרושביץ וראהו גורר רגל אל רגל ברפיון ובאי־רצון.
“יכולים הם לשיר שעות רבות,” אמר. “עודנו רחוקים מהלך שעות אחדות מהארץ. נרד למטה. נאכל ארוחת צהריים במנוחה. כשנחזור, נהיה קרובים יותר. אין טעם לעמוד כאן ולחכות. איננו מזרזים את האניה.”
כשיצאו שנית ראו הרים וגאיות וכתמים כהים דומים ליישובים. אחד הביא משקפת וגרושביץ הראה להם את יפו. “הנה כאן, שמאלה מהכתם הכהה, אתה רואה את המגדלור של יפו. ועוד שמאלה, בתוך החולות, רואים גג בית. זוהי תל אביב.” משהגיע תורו להציץ הגיש אליהו את המשקפת לעיניו וראה כתמים עכורים ומטושטשים. גילגל כה וכה עד שנתבהרו. ולפתע זינקה מתוך המרחק תמונת עיר ברורה: בתים גדולים וקטנים מגובבים זה על זה ומגדלור ניצב לפניהם כמצויר על גבם. הרגשה מוזרה להביט במשקפת, כמציץ בלי נימוס למקום־האסור.
לפתע חטף מישהו את המשקפת מעיניו. “כבר די לך, הנח גם לאחרים…” עד שהגיע תורו שנית אפשר היה לראות את יפו בעין עירומה. לא יצא זמן רב וקולות רמים בקעו מגשר הפיקוד, ומלחים התרוצצו על הסיפון, ושיקשוק שלשלאות נשמע מן הירכתיים, ונהמת המנוע חדלה ונתחדשה וחדלה שנית, וקצף נתערבל בירכתי האניה שניצבה כשפניה מול הים הפתוח, ומי שעמד על החרטום מצא עצמו לפתע מסתכל בים ויפו מאחוריו. ומיד לאחר כך נחפזו אנשים לתאיהם – לארוז את החפצים. אליהו עמד על הסיפון, וחיכה שתיגש האניה לרציף. למרבה תמהונו לא זזה ממקומה. העוגן הושלך, הרעד הקצוב של הסיפון חדל. עשן שחור יצא ובקע מן הארובה, ולצדו פטרייתו הלבנה של הצופר. שתי סירות ניתקו מן החוף, משוטיהן היבהבו לדפנותיהן, ומפלסות להן דרך בין סלעי החוף התקרבו אל האניה.
ספנים צעקו זה אל זה בשפה זרה, בקולות חנוקים ונבלעים. ושלושה אנשים במדי שוטרים קפצו ועלו בסולם חבלים, ולאחריהם עלו גבר שמן בחליפה לבנה ותיק עור כרסתני בידו, בחורה מכוערת וזעפנית, חלוק לבן מלוכלך בכתמי שמן לגופה המיובש כשחיף עץ.
התייצבו השוטרים הערביים אצל כבש הספינה דרוכים ומתוחים, כאילו המון הנוסעים מבקש להתפרץ אל החוף, הרופא והאחות נכנסו לתא שבסיפון, התקינו כליהם במתינות וקראו לנוסעים שייכנסו, “חוזרים” קודם, ותיירים ובעלי סרטיפיקאטים אחריהם. אליהו ראה את ישקה מתייצב בתור של החוזרים ופקח עיניו בשאלה. “צריך לדעת להסתדר…” קרץ ישקה.
הרופא בדק אותם בעיניים אדומות ומנומנמות והאחות נתנה להם זריקה, ושילחה אותם. ביקש לדבר עברית החזירו לו אידיש. לקח אליהו את תעודותיו ויצא לכבש. השוטר הערבי עצרו, ועיין בניירותיו כמי שבוחן מלאכת זיוף, והחזירן באכזבה. ירד בכבש בזהירות ומראה המים הסגולים העולים ויורדים מתחת לכבש הפיל עליו פחד. הסירה היתה ניגשת לכבש ונסוגה. כשהגיע למטה חטפו ספּן ערבי בעל־גוף שזרועותיו השריריות חשופות והטילו לתוך הסירה. ספן אחר רמז לו בדחיפת יד שילך לירכתי הסירה. המנהגים הגסים ציערוהו כך, ששכח ליטול את המזוודה. עד שהיה מחפשה בתוך גל של חפצים שנערם באמצע הסירה, התלבט ונפל. הספנים היו חותרים במרץ רב, בכפיפת הגו ובניפוח החזה, ואור־צל ובבואות־חמה המרעידות על פני המים שיחקו בשריריהם השחומים והיפים. המשוט נענה ליד והים נענה למשוט והסירה נטתה ועקפה סלע עטור־קצף כעוף־טרף שנמלט טרפו. קינא אליהו בכוחם של הספנים, והיה תוהה אם יהודים שיגדלו בארץ ישראל, בעבודת אדמה ולחוף ימים, יהיו דומים לספנים אלה.
הסירה קרבה לחוף ואנשים שעמדו ליד הרציף וחיכו לקרוביהם ניפנפו מטפחות לקראתם. הרציף והאנשים התרוממו ושקעו חליפות עם טילטולי הסירה על פני הגלים.
כשהגיעו לחוף נשאום הספנים בזרועותיהם, כעוללים בידי אמותיהם, והעמידום על פני הרציף. מיד לאחר כך השליכו אליהם את המזוודות. לאחר שמצא את מזוודתו הביט סביבו ולא ידע להיכן ילך.
עומדות רגליו על אדמת ישראל. “הרוסים” קפצו מן הסירה, השליכו את חפציהם לערימה, חיבקו ונישקו זה את זה, ואחד כרע על ברכיו לפתע ונשק את אבני הרציף. מיד עשו גם אחרים כמוהו, וכשקמו ומחו פיהם היו גורסים חול דק בשיניהם. היה רוצה לנהוג כרוסים ולא יכול. לבו לא אמר לו עשה כן. משעה שהניחוֹ הספן על קרקע מוצק, דומה ששוב אין לו אחיזה. בכן, מה שאפשר לעשות בצוותא אי־אפשר לבד.
מרחוק ראה את שרשבסקי נופל על צוארי אלמוני והולך עמו לבית המכס. אשה גבוהה, שערה אפור, ומנהגיה במתינות ניגשה אל גרושביץ ונשקה על לחיו. שני סבלים נטלו ממנו את חפציו והוליכום לכרכרה. נכנסו גרושביץ והאשה לכרכרה, והעגלון הניף שוטו ומקץ רגע נעלמו מעבר לבית המכס.
עד שהיה תוהה מה יעשה ראה את הבחור המוזר מהומל, שהביט סביבו כאובד־עצות. לרגע הסתכל בו, כשוקל בדעתו משהו, וניגש אליו.
“זה כל מה שיש לך?” שאל והורה באצבע על המזוודה.
אליהו הניע בראשו.
“טוב מאוד. אתה תעזור לי.”
ארון המתים היה מוטל על הרציף. הניח אליהו את מזוודתו על הארון, ליד מיטלטליו של הבחור, וסייע בידו להרימו.
“לא כבד ביותר, רק עצמות יבשות,” אמר הבחור.
היה כבד לו אך בוש להודות בכך. לשמחתו לא הרחיקו לכת. בבית המכס הניחו את חפציהם על השולחן. חיטט הפקיד בחפציהם, תקע ידו מתחת ללבנים, קיפל את מכסה המזוודה לחוּש אם אין בה דופן כפול, ושילחם. לאחר כך נמלך בדעתו וביקש לפתוח את הארון. הניח הבחור את שתי ידיו על הארון ואמר: “בשום אופן!” היה הפקיד הערבי רוגז ומאיים אך הבחור בשלו, “לפתוח? בשום אופן לא!” ניגש פקיד יהודי ואמר: “מה איכפת לך, הנח לו ויראה?”
“זה אבא שלי!” אמר הבחור והרכין ראשו.
ליחש הפקיד היהודי באזני הערבי וזה הניח את ידו על לבו, גילגל עיניו למרומים, פשט ידיו לצדדים, והניח להם לעבור.
הציץ אליהו בבחור המוזר. כבוד שנהג הלה באביו עורר באליהו הערצה. דומה, אין הבחור נורא כפי שהוא נראה.
עמדו זמן מה ברחוב, הארון בידיהם, אכזבה וכעס נשקפו מעיני הבחור. הביט באליהו כאילו אינו קיים ושוב הביט ברחוב כמחפש דבר מה. חנות בשׂמים ליד חנות דגים; בחור יחף, בקרעים, עומד ליד דוכן ומגלגל על גחלים, בתוך קערה מפויחת, גלילי בשר על שיפודים. אדם לבוש אירופית, מגבעת אדומה וזנב סוס זעיר בקדקדה על ראשו, שרשרת זהב על כרסו, ונעליים מבהיקות לרגליו, עומד ברחוב ומקיש באצבע צרדה. כרכרה שיקשקה ועמדה לפניו.
ריח ים ובשר צלוי וצחנה של בתי נתיבות. יצור קטן ומצומק, חטמו מחוטט, להקת זבובים בחור עינו, יושב על המדרכה ורגליו על הכביש, ידו גדומה ומעוקמת, מבקש נדבה. אוטומוביל ישן וצרחני מתגלגל במהומה רבה במעלה הרחוב. תרנגולות קופצות ובורחות. סיעה של ילדים יחפים משחקת ברחוב. הנה האוריינט! כאילו יצא מתוך התמונות בעתונים, מופלא, מזוהם, עטוף סוד. עולם אחר. מלבושים משונים. נשים רעולות פנים. עיניים אטומות, נטולות הבעה, חשדניות. הכל דומה לקטע מהצגה מסתורית, חסרת משמעות, בלי עלילה.
כשעברה כרכרה עצרה הבחור בתנועת־יד. העלו עליה את הארון ואת חפציהם, הבחור ישב ליד העגלון, ואליהו נכנס לתוכה.
“רחוב נחלת בנימין!” אמר הבחור.
“מעלום, מעלום,” אמר הערבי.
“אַבנטי, אַבנטי,” אמר הבחור.
“הִט מַסַרי,” אמר העגלון “גלט, גלט.”
כשקיבל את שכרו, הוציא קול מציצה מבין שפתיו ההדוקות והכרכרה יצאה לדרך.
דוכן העגלון הגבוה, אחוריו הרחבים של הערבי, החבוש אבנט אדום ומבריק, וגבו האדיר של הבחור המוזר, הסתירו מעיני אליהו את הרחוב. קטעי מראות, כרמזים, היבהבו לנגד עיניו. אנשים, בתים, דקלים גבוהים, גדר חיה סבוכה וצפופה, עלים מנוצים ופרחים צהבהבים עגלגלים שעירים, גן עצי פרי, ושוב בתים, רחוקים, וצפופים. דומה היה לו ששמע אנשים מדברים עברית, וחיוך פרח על שפתיו.
לפתע נעצרה הכרכרה. הבחור קפץ ומשך את הארון. בחור בחולצה לבנה פתוחה, מכנסיים קצרים וסנדלים, יצא מתוך הבית, וקרא בשמחה: “אתה?!”
“אני,” אמר הבחור. “עזור להוציא כאן את הדברים.”
“לא כאן, נעביר אותם לעגלה שלי. נוסעים למקום אחר.”
“אתה כאן בעל־הבית. אני אבוא אתך.”
מאחר שהסתלק הערבי, המתין אליהו לידם, המזוודה בידו, וחיכה שיזמינוהו ללכת אתם. אך הללו לא נתנו דעתם עליו. היו משוחחים ולא הבין מה הם סחים. לפתע הסתכל בו חברו לאניה.
“ואתה? לאן אתה רוצה?”
“איני יודע.”
“אין לך כאן אף אחד?”
“לא.”
“לבדך?”
“לבדי.”
“ולאן התכוננת ללכת?”
“למטבח הפועלים.”
“כלומר, משלנו,” חייך הבחור בסנדלים. “לאיזה מטבח פועלים?”
“למטבח הפועלים. איני יודע איזה. יש יותר מאחד?”
“ודאי שיש יותר. אם אני שואל אותך איזה, אתה יכול להבין שיש יותר מאחד.”
“פלדמן, איפה השכל?” אמר הבחור בסנדלים. “אם איננו יודע איזה, ניקח אותו לשלנו.”
“מי אמר לך ללכת למטבח הפועלים?”
“גרושביץ.”
“אה, גרושביץ? אם כן זה לא שלנו. אבל אם לך לא איכפת, תבוא עמנו. אין הבדל בין המטבח שלנו ושלהם. תקבל אותו הבורגול ואותו הדג־מלוח.”
“אבל איננו נוסעים ישר למטבח הפועלים. קודם צריך לקבור את הברמינן.”
“אין דבר, יסע אתנו ויחזור. כמה זמן נהיה בדרך?”
“שעה.”
הניחו את הארון בחצר, והיו ממתינים לבחור־בסנדלים. כעבור זמן מה חזר, בעגלה. הניחו עליה את הארון, השליכו עליו את חפציהם, טיפסו ועלו, הבחור המוזר ליד העגלון, ואליהו ליד הארון. כל זמן שנסעו בחול לא היתה העגלה מיטלטלת ורועדת, אך כשעלו על דרך סלולה נעשו רעידותיה תכופות ועזות. אליהו, שישב בדוחק בקצה העגלה, ברכיו משיקות לסנטרו וגבו מתחכך בכלונסאותיה, היה סובל יסורים. הציץ בו העגלון ורמז לו שיכול הוא לשבת על הארון. הסתכל אליהו בבחור המוּזר: הלה, אף על פי שהיה מבקש להקפיד על כבוד המת – היה יושב בניחותא על הדוכן, רגליו שלוחות לפניו, ושלובות זו בזו, ומהמהם לו להנאתו, דרך חירות, הימהום שאין לו סוף, עושה במנגינה כבתוך שלו, סירוסים, זיופים וקיצורים.
משעה שישב על הארון נתמעטו ייסוריו, ולבסוף ירדה העגלה לדרך עפר והחליקה בה כשטה במים. נוסעים היו בין פרדסים עלוטים, גדורים עצי שטים, ארץ ישראל. שתיקה, עצי הדר וניחוח השטים, נשיפת הסוס, חריקת אופני העגלה והימהומו של הבחור המוזר.
לבסוף התקרבו לבית בודד בתוך פרדס. בעל העגלה שרק. שני אנשים יצאו לקראתם וסייעו להם להכניס את הארון לתוך הבית. עד שהתעסקו בארון הופיע בחור שלישי, ראשו קרח ושפמו עבות, עיניו חומות וגדולות, כעיני שרשבסקי, אך יציבות ונבונות. הוא הושיט ידו לאליהו ואמר לו:
“זו היתה הפתעה. מן הסתם הטלגראמה אבדה בדרך. לא ידענו שתבוא היום.”
לחץ את ידו בחום וברגש, טילטלה פעמים אחדות, הביט בו בעיניים מפיקות אהבה ואמר:
“נו, נו, בדרך זו או אחרת מגיעה כל הגווארדיה הזקנה לארץ. אבל אילולא ידעתי בן כמה אתה הייתי סבור שאתה צעיר מאוד. לפעמים אין הנסיון נחרת בפרצופו של אדם…”
אותו רגע יצאו הבחור המוזר והעגלון מתוך הבית. כששמע העגלון את דברי הקרח געה בצחוק.
“אי, אי, אי, שינפלד, הו, הו, הו, שינפלד, זה היה מצוין,” טפח על גבו של הבחור המוזר, התכופף והכה על ברכיו והיה צוהל וגועה: “שינפלד היה בטוח שאפרוח זה הוא פלדמן!…. אח, זו מעשיה. פלדמן, בוא הנה, הראֵה לו איך נראה פלדמן אמיתי… לפעמים אין הנסיון נחרת בפרצופו של אדם… הו, הו, הו, שינפלד, אתה מצוין!… כוס גזוז תצטרך לקנות לי על חשבונך שלא אפיץ את הסיפור הזה בכל הארץ…”
“יש לך כבר אניקדוטה לפתוח בה את ספר הזכרונות, קפלן,” אמר שינפלד. “למה אתה גועה כאן כמו פר בן בקר? הסבר, איזו טעות נפלה כאן?”
קפלן הציג את פלדמן.
“וזה מי?”
“ציפור שברחה מהכלוב של גרושביץ ונפלה לתוך המלכודת שלנו.”
“אולי כבר די בדברי ליצנות. איזה גרושביץ? הגימנזיסט מ”הפועל העברי" שישב במשרד הארץ ישראלי בלונדון? מה עניינוֹ של גרושביץ לכאן? האם גם הוא בא באניה? כך? ובכן, הקץ למכתבים מלונדון, עכשיו נקרא מכתבים מיפו. ובכן, מה הבחור? ידיד שלו? אתה באת עם גרושביץ?"
“אי אפשר לומר כך. נפגשנו באניה.”
“זה הכל. ובכן, מי אמר שהוא של גרושביץ דוקא. בחור רוצה לעבוד? אנחנו נדאג לו,” אמר שינפלד והסיר מבטו ממנו, כבר סידר עניינו עמו, נטל את פלדמן תחת זרועו, הוליכו לבית ואמר:
“יקירי, אני שמח להכירך.”
ראה אליהו בחור אחד מתעסק בחפציהם וסייע בידו להכניסם לבית. ראה את שינפלד ופלדמן עומדים בחדר השני ומשוחחים.
“העיקר שהגעת בשלום,” אמר שינפלד. “חבל שלא ידענו ולא באנו לקראתך. כמובן, קבלת פנים לא היינו יכולים לערוך לך – אבל אפשר לדחות לפעם אחרת.”
“שום קבלות פנים!” אמר פלדמן.
שינפלד הביט בו בסקרנות וחייך. “נו, נו, בלי צניעות מיותרת, בבקשה…”
“אני שונא את כל הטכסים הללו. אינני בוּבה.”
“אתה לא תהיה בובה. אתה רק תספר אינפורמציה על הנעשה באוקראינה. ואני מבטיח לך, כל מי שיכול לעמוד על רגליו יבוא לשמוע אותך.”
“אין מה לספר. זוועה וחרפה.”
“ספר על הזוועה והחרפה. ויידעו את האמת.”
“הרי לא זה מעניין אותך. אתה רוצה להציג אותי. מכיר אני אתכם. אני אינני רוצה להיות אקטיור…”
“כך?! תסלח לי אם אומר לך, ידידי, יש לך גישה סובייקטיבית יותר מדי לעניינים אובייקטיביים. לסירוב כזה לא ציפיתי!”
“אולי יש מי שאוהב את זה. אני אינני אוהב.”
“חביבי, חשבתי, אדם שבא משם, ויש לו קצת נסיון בעבודה פוליטית… אינך אוהב את זה? חבל. אבל אנחנו רוצים לערוך לך קבלת פנים לא למענך, ידידי, אם אין זה לרצון לך, אלא למען המפלגה. כך, נדבר דברים גלויים. השם – שלך– יש לו –חשיבות – לא – כשהוא – רשום – בפספורט – שלך…”
“אני רוצה לשרת את המפלגה בדרך משלי, בעילום שם.”
“פירושו של דבר להשליך הכל לים.”
“כן.”
“רצונו של אדם הוא כבודו,” אמר שינפלד בליגלוג.
הבחור שסייע לו להכניס את החפצים לבית חזר לחדרו, קרדום בידו, והתחיל מבקע את מכסה הארון. מאחר שכמה ממעשיהם נראו מוזרים בעיניו, לא שאלוֹ אליהו מה ראה לחלל כבוד המת. התפלא שאין פלדמן נותן דעתו על כך.
גברה עליו הסקרנות והציץ בארון לראות מה צורה לשלד אדם, שאינו מתנדנד על קרסי ברזל בחדר־הטבע. כשנגלה לו קרקע הארון לא האמין למראה עיניו: זה בצד זה, מרוחים בשמן, היו מונחים שם כלי נשק מבהיקים. הרים הבחור גולגולת מת, הניחה על השולחן, ליטפה, ואמר לה בלשון פיוסין:
“כעת, חביבתי, גמרת את תפקידך, תוכלי לחזור למקום שממנו באת.”
ז
אותו רגע הציץ פלדמן בדלת:
“מי אמר לך לפתוח?”
“מביאים את זה הנה כדי לפתוח.”
“ואת הבחור הזה אתה מכיר? אינך מכיר? ובכן? לא יכולת להתאפק? הנה עוד כמה רגעים אנחנו נוסעים מכאן. מה החפזון הזה?”
“אתה הבאת אותו הנה, הייתי בטוח…” התנצל הבחור.
“אתה אל תהיה בטוח. תשאל.”
“ואתה, מה שראית כאילו לא ראית! בנת? אני מקוה שתבין שאין זה משחק ילדים. ולא – אנחנו נדאג לך שתבין…” אמר פלדמן לאליהו ונתן בו מבט כועס.
“אה, אינך מהמסוכנים…” אמר לו לאחר רגע.
אותו רגע נכנס קפלן. הניח ידו על הגולגולת ואמר: “איך היו אומרים אבותינו… על דאטפת וגומר… פלדמן, איפה מצאת את הברנש הפיקח הזה?”
“למי אתה מתכוון?” שאל פלדמן והסתכל באליהו.
“הגולגולת, כמובן, פרצוף נבון. ראה איך הוא מביט בנו, כמו מוניה בויכּוח פומבי, מבט של חכם גדול היודע שסופנו ללכת בעקבותיו.”
“מי זה מוניה?”
“מוניה, מ”הפועל העברי“. שׂערה מזקנו של גורדון. ובכן, היכן גילית אותו, את העילוי הזה?”
“המבלי אין באירופה גלגלות מתים?”
“מישראל?”
“עצמות אינן נימולות,” אמר פלדמן, וצחק בקול עבה וצרוד.
“מכל מקום ראוי לקברו בכבוד גדול לפי שעשה שירות חשוב לעם ישראל.”
“ועוד דבר אחד חשוב שכחתי לומר לך, פלדמן,” אמר שינפלד. “בוא הנה…”
“אתה, כלומר, לא הכרת את פלדמן קודם…” גימגם הבחור הזר כשיצא פלדמן מהחדר.
“לא.”
“זאת אומרת… הפתעה היתה לך. לא ידעת? אה? שוטה זה הלך ופתח את הארון…” לרגע קדרו פניו. “אני מקוה שאתה מבין מה דינם של דיבורים מיותרים?”
“כבר הסבירו לי.”
“ובכן, זכור זאת…”
“בחור מוזר הוא הפלדמן הזה,” אמר קפלן. “כל דבר הוא עושה על דעת עצמו. בארץ, יצטרך להתרגל למנהגים חדשים. שינפלד איננו האיש שאפשר להמרות את פיו. ושינפלד איננו לבדו. עפעס, יש הבדל גדול בין שינפלד לבין אחרים. לכולם יש בלוריות ולו יש קרחת. ביום שתיפול מחלוקת בינם לבין עצמם מי יסע לקונגרס יבחרו בשינפלד מפני שהוא אחר והם כולם דומים זה לזה.”
דיבורים אלה על אישי ציבור, כאילו קרחות או בלוריות מבדילים אותם זה מזה, כבר שמע מפי ישקה. ואמר גרושביץ “זו מידה של יהודים. סתם אדם באומות העולם כשהוא מצטרף למפלגה, אין זה סוד כמוס ממנו שלא בכל עניין ועניין תהיה דעתו שלימה עם מנהיגיו. מכל מקום, נותן כבוד למנהיגיו, המסמלים את האחדות שבמפלגה, ועושים מרצונו ורצון חבריו כוח של ממש. בחור יהודי, נדמה לו שאם עשה רצונה של המפלגה, ביטל את עצמו. מה עושה? לוקח מיקדמה על חשבון החוב. מטיל זלזול במנהיגיו כדי שיוכל לציית להם לאחר כך, בלי להפסיד מאישיוּתוֹ. כך הכל מסתדר על הצד היותר טוב. זה נהנה וזה אינו חסר. יש אנשים שאינם מרגישים את עצמם קיימים עד שהם מזלזלים במישהו. המזלזל בפשוטים, לכאורה פשוט כמוהם. המזלזל בגדולים סבור שנעשה אחד מהם. שליחי ציבור בישראל, שעשו חייהם קודש לתנועתם וזכו לחרפות וגידופים – אם מרה עליהם נפשם, מעידים על עצמם שאינם מבינים את בני עמנו ואינם ראויים לשמש לפניהם. הגידופים לא נועדו לזלזל בהם אלא להגדיל כבוד המגדפים.”
“נו מה, מתוודעים זה לזה?” אמר שינפלד, “מתי נוח לך, קפלן, לקחת אותנו לתל אביב?”
“מה זאת אומרת מתי, הרי אני מחכה לכם?”
“אם נוח לך מיד, אנחנו לא נעכב אותך…” שינפלד חייך, ועיניו הגדולות הבהיקו בשובבות.
“אולי נזדמן לך להיפגש עם בעל הפרידות?” שאל שינפלד את פלדמן, כשהלכו אל העגלה.
“בעל הפרידות? איזה פרידות?”
“זה, טרומפלדור, האופיצר הרוסי. האם הוא בתורכיה או ברוסיה? חוששני שצומח לנו כאן מיכל הלפרין שני…”
“טרומפלדור הוא חבר שלי,” אמר פלדמן.
“לא התכוונתי לאמור שום דבר בגנותו. אבל, יודע אתה, חלומות גדולים, דבר יפה… אך אסור שיהיו יותר מדי גדולים. יהודי רשאי לחלום רק כשהוא שוכב על האדמה ואבן מתחת לראשו… המ… כשהוא נרדם בישיבה, ברכבת, בנסיעה מהירה, מפטרבורג לקְרִים, החלומות יוצאים קצת טרופים ומבולבלים…”
“איפה מישינקה?” שאל פלדמן.
“נע ונד. יכול אתה לארוֹב לו אצל ברנר. מדי פעם הוא חוזר אליו. לשאוב מהמעין. מוזר, זה וזה קרויים סופרים. במקום שברנר רואה שדים מישינקה רואה מלאכים. במקום שברנר שומע אנחות הוא שומע זמרה.”
“העודנו כותב שירים, מישינקה?”
“פרוזה. העברית שפה קשה. אבל כלום פרוזה היא זו?… בשיריו עוד היה מספר לנו משהו, אך בפרוזה שלו איננו אלא מזמר לעצמו…”
“וחלומות גדולים, יש?”
“אין דבר. כנגדם יש לו חברים טובים. כשהוא מתחיל לרחף הם תולים עליו את ידידותם והוא שוקע וחוזר לאדמה…”
“יודע אתה מי בא באניה?” אמר לפתע פלדמן לשינפלד, “שרשבסקי.”
“איזה שרשבסקי? משלכם?”
“אותו פחדן. הרי זו העזה, לבוא לארץ ישראל…”
“למה העזה? איש לא יעשה לו רע.”
“יצטרך אומץ כדי להביט בפנינו… בן אדם. איימו עליו בשוט, הסגיר את חבריו. כל ההגנה העצמית התפרקה בגללו… בחור שרצחו את אביו ואמו ועינוּ את ארוסתו לעיניו… למה הוא בא לארץ ישראל?…”
“הציונות לא באה לגאול את הבחורים האמיצים בלבד, פלדמן,” אמר שינפלד.
“אה, בני אדם”…
“המקרה שרשבסקי הוא חלק מן הטרגדיה היהודית, אמר שינפלד, ואם ניתן לו לחזור בתשובה, בעמל כפיים, אין זאת אומרת שאיננו מגנים את המעשה… אדיר חפצנו, פלדמן, ליצור בארץ תנאים כאלה שאדם כשרשבסקי לא יהיה נאלץ לראות מה שראה באוקראינה. אדם יוּכל להיות פחדן מהוּגן, צנוע ונוח לבריות כל ימי חייו בלי שירגישו בכך…”
“אה, גועל נפש, אנשים כאלה…” אמר פלדמן.
ח
שינפלד הלך בצעדים אטיים ובטוחים והתיישב על הדוכן, ליד קפלן, ופלדמן ואליהו מאחוריו. שרק השוט וזעה העגלה ושוב היו בדרך. עתה ראה שער שלא הבחין בו קודם, דרך עפר המסתעפת מהדרך הראשית ונעלמת בתוך בקיע אפלולי בין שתי גדרות צבר גבוהות, שורות ברושים כהים וגבוהים המתרחקים והולכים בין הפרדסים. כשיצאו מדרך החול והעגלה התחילה להרעיד ולחבוט בהם מלמטה, ישב אליהו על המזוודה, אך ירד ממנה מאחר שנאנחה. גלגלי העץ היו מתנדנדים ורוקדים וגורמים לו יסורים. יום ראשון בארץ, וקרוהו מאורעות מופלאים ונתוודע לאישים מעניינים.
עוד מעט יורד הערב, האויר קריר ונעים וריח פרחים לו. ההרים, בבוקר היו כחולים וערפיליים, ועתה הם סגולים כהים וקרובים, הושט־ידך־וגע־בהם. בבוקר היו חיוורים כמשאת נפש ועתה הם גדולים וכבדים ודחוסים כממשות. הדרך המושלכת מאחורי העגלה, המעוטרת פרחים צהובים, נדמית אפלולית וסודית, כאילו מגיעה עד שורש ההרים הסגולים.
אף על פי שלא ידע להיכן העגלה נוסעת, אמר בלבו שהיא מוליכה אותו לרצונו. מה הבדל לו אם ילך למטבח הפועלים של גרושביץ או למטבח הפועלים של שינפלד?
השמש ירדה.
הציץ פלדמן לאחוריו וראה מזוודה בלי שימוש, נטלה וישב עליה. נאנקה המזוודה, אך אליהו שתק שלא ייראה כמדקדק בקטנות. שמח היה לגרום קורת־רוח לאדם כפלדמן. אפשר אם תשזפנו שמשה של ארץ ישראל עתיד הוא להידמות אליהם, ולהיות גבר עז נמרץ וקשוח. ולפתע נזכר בשרשבסקי. האם היה יכול לנהוג אחרת משנהג הלה? ופלדמן היה מביט בו לאחר־כך בשנאה ואומר: “גועל נפש, אנשים כאלה…” לפתע עלה בדעתו שניתק עצמו בבת אחת מהויה נעימה זו, שבה יכול אדם להיות פחדן מהוגן, כדברי שינפלד, ואיש לא יידע זאת.
הביט בו שינפלד ואמר:
“במה מהרהר בחורנו ביומו הראשון? הא? מזלך יפה משלי. כשאני ירדתי מהאניה, פגשו אותי שני בנדיטים, בני איכרים, ואמרו לי: אידיוט, ברח מכאן מהר לפני שתופסת אותך החולירע. אמרתי להם: אני מחפש עבודה. אמרו לי: יש לנו די בוכהלטרים משלנו. אמרתי להם, שוטה שכמוני: אני רוצה לעבוד בחקלאות. צחקו ממני: אתה?! המעדר יכניס אותך לאדמה ולא אתה אותו… וכשקיבלתי עבודה… אה, זה היה בזיון… אבל עכשיו הכל אחרת. כבר התרגלו הבעליגופים שגם פועלים יהודים יכולים לעבוד… אנחנו סללנו לפניכם את הדרך…”
“נה, אמר קפלן, סלולה לא הייתי אומר. תהיה לו אכזבה. עוד יש קצת מכשולים…”
“יפים הפרדסים לפנות ערב – מה אתה אומר?” אמר שינפלד.
“יפים.”
“חכה, נגיע לתל אביב, תראה שקיעה על הים. זה יופי.”
“עד שנגיע ליפו תשקע השמש,” אמר קפלן.
“אם כן זרז את הסוס ונגיע לפני השקיעה.”
“חבל על הסוס.”
“אה, קפלן, איפה הנשמה איפה? ירוץ קצת הסוס שלנו, ואף הוא ייהנה משקיעה על הים.”
הרים קפלן שוטו והסוס שעט רגע וחדל. השקיעה על הים נשתכחה מן הסתם מלבו של שינפלד.
“מה שמך?”
אליהו וויסמן."
“וויסמן וויסמן וויסמן? שם מוכר מאוד. מנין?”
“מווינה.”
“לאמור, מגליציה.”
“מווינה.”
“נולדת שם?”
“לא, נולדתי בלמברג.”
“הוא אשר אמרתי. אין לך יהודי מגליציה שאיננו ווינאי בזמננו. ואבא מה?”
“רופא.”
“לאמור, מקצוע חוֹפשי, איזה מין רופא?”
“מחלות נפש.”
“כך, עכשיו זה באופנה. ליהודי יש חוש ריח. אבא שלך, מן הסתם, מצא גם תרופה למחלת הנפש הגדולה של דורנו, אה?”
“אינני יודע.”
“אינך מבין? אני מתכוון ליהדות. יש יהודים הסבורים שמצאו לה תרופה – התבוללות. הצרה היא שתרופה זו איננה נוחה לעיכול. וגרוע מזה – אין מוֹכרים אותה ליהודי…”
שינפלד צחק, שילב את ידיו על חזהו, ושקע בהרהורים. כעבור רגע הביט בפלדמן ואמר:
“יסורי ההסתגלות של האינטליגנציה בגליציה יהיו קשים יותר משל האחרים. הם, גם מפונקים הם גם קרועים בלבם. אין אצלם העממיות של המזרח ולא ההשכלה של המערב. סבורים הם שיש להם גם מזה וגם מזה. “הפועל העברי” מחניף להם. אם אנחנו לא נשׂים שָׁם יד ילכו לעזאזל. ותנועות הנוער תתפוררנה. כל מיני יוצאי־דופן יבואו לכאן, יתאכזבו, ויסתלקו. למי יש פנאי לכל הכרכורים והפרפורים שלהם? מוטב לחנך אותם שם, שיבואו הנה שלמים וברורים ויודעים מה מצפה להם כאן…”
שינפלד דיבר בהיסח דעת מאליהו, בדומה לרופא שבדק את החולה ומסיח עם חבר־למקצוע.
“נפגשתי בווינה עם בחורים מסורים לענייננו בלב ונפש,” אמר פלדמן.
“משכבות הביניים?”
“גם אינטליגנציה.”
“מקרים יוצאי דופן.”
“הרבה בכיוֹת בכתה אמא כשהחלטת לעלות לארץ?” שאל שינפלד.
“אין לי אם.”
“ואבא, הסכים?”
“לא.”
“בן־חיל. היטב חרה לו לזקן? בחורים הבאים מבתים עלובים, ובזים לאורח החיים של ההורים, קל להביאם לארץ. אך בני הורים משכילים קשה קריעתם מבית אבא כקריעת ים סוף. ובכן, רוצה להיות פועל? אנחנו נעזור לך. אבל דע לך. אנחנו ניתן לך רק את הדחיפה הראשונה. לאחר כך תצטרך ללכת בכוחות עצמך. כמובן, בקשר עמנו. אבל זכור, אינך הולך בדרך קלה. להיפך. אתה הולך בדרך הקשה. לא תלקק דבש… אבל במשך הזמן… אך מה אספר לך, תראה בעצמך. אין זה מהדברים שאפשר לתאר במלים… מה נאמר? חויה… תרגיש עצמך כבן אדם, החי מעמל כפיו… מה יש לדבר… בן אדם… זה העיקר…”
ט
לפני שהגיעו ליפו שקעה השמש. עתה הריהי יפו אחרת מזו שראה בצאתו משער הנמל. ההיא – הומיה, צעקנית, נחפזת; וזו – כפר עזוב, ריק מאדם. בתים נמוכי־קומה, שקועים, אפוליים, מסתירי סוד, חורשי רע. ריח ירקות רקובים, צלי־בשר, דגים, עשן וגללי בקר מיובשים.
הדרך עברה בשדרת עצים גבוהים וקודרים, והעגלה ריקדה על מהמורות שבכביש, ונכנסה לרחוב סואן. בתי קהוה נמוכי תקרה, מוארים במנורת לוכס. אנשים היו יושבים על שרפרפים ומשחקים. מתוך גרמופון שחור, שאפרכסת נחושת אדמדמת לו, נשמעה מנגינה חדגונית מסולסלת צרחנית.
“מיד מגיעים לתלאביב,” אמר שינפלד.
לפתע גח וניצב לפניהם בתוך האפילה סוס, וקפלן עצר את סוסו.
“שינפלד?” שאל.
“מי זה?”
“שמואליק.”
“אני רואה שכל אחד מכיר אותך,” אמר פלדמן לשינפלד.
“מקרה.”
לא יצא זמן רב והעגלה נסעה ברחוב צר, בין בתים בני קומה אחת, ואורות מנצנצים בחלונותיהם.
סמוך לבית שהמולה נשמעת מתוכו נעצרה העגלה. שינפלד קפץ מהדוכן ואמר: "הגענו.
"כשירדו, נכנסו הכל לבית ולא הזמינוהו להיכנס עמם. עמד רגע בחוץ אובד־עצות, המזוודה בידו. עד שניגש אליו בחור קטן שפניו נעימים ושאל אותו לחפצו. אמר לו שהוא מבקש את שינפלד.
“אם שינפלד הוא השושבין שלך, אל תירא רע. חדש אתה, הא? בוא ניכנס. בכל מקום שתראה חבילה של אנשים ובאמצע קרחת, דע לך ששינפלד שם.”
כשנכנסו אמר לו חגיגית: “הגעת לתחנה הראשונה בדרכו של פועל עברי: מטבח הפועלים של גיטל. אל תתפלא שהוא דומה באמת לתחנה יותר מאשר למטבח.”
החלונות פתוחים, אף על פי כן עשן סמיך עומד מעל ראשי האנשים, ריח זיעה, ורעש. שינפלד ישב על שולחן ובחור רזה וארוך היה מכרכר סביבו ומקיפו בדיבורים. אחרים היו ניצבים סביבם. שינפלד הקשיב ודומה כמתאפק שלא לצחוק. הבר־פלוגתא שלו היה צורח. בתוך ההמולה לא שמע אליהו אלא מלים בודדות: פרוליטריון! משמעת!… ברזל!… מפוררים אותנו! לנין!… כששינפלד דיבר הושלך הס. הוא דיבר בנחת, והיה מחייך: “עצבנות יהודית… קוצר הרוח היהודי הטיפוסי… אין שום חידוש… דחיקת הקץ… צפייה למשיח… עודנו בראשית הדרך… לא נקבל במתנה… נזרע חלקת שדה, נקצור ירק ונביא לאורוה יאכל החמור וישבע, יהיה לו כוח לשאת את המשיח על גבו…”
“סיפורי מעשיות. הרבי אמר בֶה, והחסידים צוחקים, אגדות במקום פרוגראמה מהפכנית!…”
ומישהו היה מתרגם לרוסית את דברי שינפלד. בחורה שמנה, סינר למתניה, היתה מפלסת לה דרך בתוך הקהל הצפוף, ונושאת צלחות מרק מעל ראשה.
הבחור הקטן הבקיע לו דרך אל שינפלד, משך בשרוולו ולחש באזנו. שינפלד אף הוא החזיר לו בלחישה.
חזר אל אליהו ואמר לו: “זה בסדר, דואגים לך. הלילה אתה ישן כאן. בקומה שנייה, יש מקום. מחר אני מטפל בך. חשבתי שאתה קרוב של שינפלד, אבל אם לא, למה לך דוקא שינפלד?”
הוליכו אל שולחן אחד ונצטופפו למענם הללו שישבו שם ופינו להם מקום. כשעברה אצלם הבחורה בסינר קרא לה בן לווייתו של אליהו וביקש “פעמיים מרק”.
“שמי ברל, קוראים לי ברלה, להבדיל מברל כצנלסון. לא שמעת על ברל כצנלסון? עוד תשמע. היה עוד ברלה בארץ, ברלה שוייגר, עליו ודאי שמעת. בחור־חמד היה. אני מקוה שאינך ברל, שאם כן אדרוש ממך היקרא דוב…”
“שמי אליהו.”
“סתם אליהו? ואתה מווינה באמת? לפי מראה פניך חשבתי שאתה צריך להיקרא זיגיסמונד. הייתי מוכן להישבע שאתה ממשפחה מתבוללת. טביעת עין היא השעשוע שלי… זול ולא מזיק… אתה אליהו? מן הסתם על שם האורטוריה של מנדלסון ולא על שם הנביא…”
“על שם סבא.”
“גם אני מגליציה. אך מימי לא הייתי בווינה. חוץ מאשר בתחנת הרכבת. כבר עשר שנים אני בארץ. נולדתי בעיירה קטנה. פעם אחת ביום נעצרה שם הרכבת… מה שלום המרק שלנו, גיטל?”
“קצר רוח אתה, ברלה, היית צריך לשמוע מה שאמר שינפלד על קצרי־רוח…”
“זוהי גיטל, עליה סיפרתי לך כל הזמן. עליה אפשר להמשיל מה שאמר ביאליק. אם ואחות. קן תפילות נידחות. אולי תאמר גם שאינך יודע מי זה ביאליק?”
כשחזרה והביאה מרק, ופרוסת־לחם יבשה וצמוקה, הסתכל אליהו במרק שנראה כמים עכורים על שפת הנהר, ובכף הירקרקת ומחלידה, וביקש לוותר על האכילה.
“אל תהיה איסטניס, אמר ברלה, איסטניסים ימותו אצלנו ברעב.”
“אמן,” אמר ברלה חגיגית, לאחר שטעם אליהו מן המרק.
“באים, אה, באים? בכל הדרכים באים. אמרתי לכם, יבואו… ומה אתה, ברלה, ציר לוועידה, אה?” שאל שכנם לשולחן, והיה מלבב את אליהו במבטו.
“השאלה?” אמר ברלה. “ודאי. ציר. כמה שאמר ביאליק: אכן חציר העם. כל יהודי הוא ציר באיזו ועידה…”
“מחר יש ועידה בפתח תקוה, שמעת על כך?” שאל את אליהו. “וזכות גדולה היא לך שאקח אותך מחר לפתח תקוה… יהיה זה איחוד גדול ומקיף, אם גם אתה תצטרף… איחוד זה יכלול את מפלגת העם, את הבלתי־מפלגתיים ואת אליהו וויסמן. רק “הפועל העברי”, גוי קדוש, ממלכת כוהנים, יישאר בחוץ… בפלגות ראובן גדולים חקקי לב…”
כשביקש אליהו לשלם בעד המרק, אמרה לו גיטל: “כבר הכנסתי בחשבון של שינפלד.”
הכל הלכו להם, ואף ברלה נפרד ממנו, וראה שנותר לבדו עם גיטל, שהיתה מביטה בו בחיוך ועיניה מאירות.
“רציתי לתת לך שולחן, אך כל השולחנות תפוסים. אבל יש לי מחצלת. לילה ראשון בארץ? אה, לילה ראשון, בלילה זה אין היתושים עוקצים.”
פרשה לו מחצלת על הרצפה ונתנה לו שמיכה. לאחר כך יצאה והלכה לחדרה. שכב אליהו על הרצפה והתעטף בשמיכה. תם יום ראשון על אדמת ארץ ישראל. מבקש היה להרדם ולא יכול. “יהודי רשאי לחלום רק כשהוא שוכב על האדמה ואבן למראשותיו.” יום גדוש הרפתקאות. “זה אבי, ולא ארשה לחלל כבוד המת.” ידיים גדולות, שעירות, שריריות מונחות על ארון המתים… “גועל נפש… בני אדם…” חיים קשים, עבודה, מרק עדשים.
עד עתה היו כל מעשיו שעשועי נערים, משחק בהחלטות־נועזות, עקשנות סתם. והנה הוא כאן. אך אפשר לעלות על אניה ולחזור הביתה.
החלון פתוח וזורם בו אויר של ארץ ישראל מתחת שמים של ארץ ישראל. ירח מטיל נוֹגה־צל בעלוות אילן המאוושת חרישית. מעבר לחלון מקרקרות צפרדעים ועולם גדול של חשיכה מקשיב להן. חם ואי אפשר להתכסות. “בלילה הראשון אין היתושים עוקצים.” אין היתושים עושי רצונה של גיטל. הבחורים הישנים על השולחן והספסלים עושים רושם שרגילים הם בכך. אפשר עייפים, ואפשר רגילים. ושמא אין דומים לילות אחרים ללילה ראשון בארץ ישראל.
אמא נכנסת אט אט לחדר, שוהה רגע בריבוע האור. ריח דק של בושם. “למה אתה בוכה לולו? אמא עצובה כשאתה בוכה, תישן ילדי תישן…” הוא מתפרץ בבכי מר. ראשו בחיקה והיא מלטפת את שערותיו. “הילדים הציקו לך? הם ילדים רעים…” “אני שמעתי, אמא, שמעתי…” בחשיכה הוא שומע את נשימתה… “אתה כבר ילד גדול, עוד מעט תהיה בן תשע. אתה ילד נבון, של אמא שלך, ואתה תבין. כשתגדל תבין עוד יותר. אבא לא התכוון למה שאמר. הוא היה פשוט עצוב נורא…” “ואנחנו נהיה עניים?” “לא ילדי, אנחנו לא נהיה עניים… סבא הפסיד הרבה מאוד כסף, הרבה הרבה מאוד, אתה אפילו לא יכול לנחש כמה הרבה כסף סבא הפסיד…” “מיליון?”… “לא, ילדי, פחות ממיליון, אבל הרבה מאוד, הרבה הרבה מאוד…”
אבא איננו בבית בדרך כלל. הוא לומד בווינה. לסבא זקן לבן, נאה. ביום כיפור הוא הולך לבית הכנסת. אבא בא הביתה, כל חודש, צובט את לחיו, אומר: גדל הבחור, והולך לחדרו, מסתגר, וקורא בספרים. לפעמים הוא מביא עמו אנשים מוזרים ומשוחח עמם שעות ארוכות. לעתים רחוקות לוקחת אותו האם לווינה. חדר קטן, מלוכלך, שריח אבק וספרים ישנים נודף ממנו. אבא לוקח אותו לפראטר, מעלה אותו על קרוסלה, יושב בצד וקורא ספר. אמא נפגשת עם ידיד, משוחחת עמו שעה ארוכה. עיניה אדומות. כשהם נפרדים הוא אומר לה: “כדאי הסבל, יקירתי, יום אחד השם וויסמן יינשא על שפתי כל, באירופה, בעולם כולו.”
מעבר לדלת הוא שומע את השיחה. אבא שקט, מסויג. קולה של אמא רועד. “עוד שנה אחת, אומר אבא, הרי לא תרצי שאהרוס הכל במחי יד אחת, בגלל דאגות פרנסה…” “אבל מה אעשה?” קולה של אמא עצב וחלוש. “תתפרנסי באיזו דרך שהיא. שנה אחת. כעבור שנה תהיה לי פרקטיקה פרטית. אקח אתכם אלי.” “והילד?” “הילד?” קולו של אבא מהסס: “אין לנו ברירה.” “למה לא נוכל לבוא לווינה? נחיה כולנו איך שהוא…” “זה יפריע לי. בעוד שנה אוכל לקנות דירה…” “אף פעם לא התעניינת בי ובילד… כשלמדת על חשבון אבא שלי התייחסת אלי יפה. ועכשיו…” “הניחי לשטויות האלה. מה שאפשר לקנות בכסף אפשר גם לאבד. אני דורש ממך שיותר לא תשמיעי דיבורים כאלה באזני. אינני מוכן לשמוע. מה לעשות שאינך מבינה אותי. לא כל אדם זוכה…” לאחר כך אמא יוצאת מן החדר ועיניה אדומות מבכי. היא מחבקת אותו ואומרת: “רק אתה נשארת לי מכל הדברים בעולם…” בחדרה הכל במקומו, שולחן התמרוקים ליד הראי העגול, ואותו ריח נפלא נישא בחדר, וארון הבגדים הכבד פתוח לרווחה וכל שמלותיה היפות של אמא שם.
כעבור שנה אבא מקיים את הבטחתו. עוברים לווינה. לראשונה בדירה בת שני חדרים שריח עשב ים לח נודף ממנה ולאחר כך בדירה גדולה ומרווחת.
רופא יוצא וסוגר את דלת חדרה של אמא בלאט. אבא ניגש אליו ופניו חיוורים. כל הכיתה הולכת בלוויית אמא. הילדות מציצות בפניו, בגניבה. ליד הקבר הפתוח מגישים לאפו בקבוק קטן שריחו נורא. הבית ריק, ריח אבק בכל. סבתא באה לשכון בביתם, בוכה, מתקוטטת עם אבא על כל דבר של מה בכך.
הוא מסרב להישמע למשרתת הצעירה והנאה. אבא מפטרה ומביא אחרת. הוא שורף את סינרה בגפרור. עד שבאה אַניה, זקנה נעימה, מספרת מעשיות.
בערבים באים אל אבא ידידים. מנגנים ומשוחחים ארוכות. באות גם נשים. אחת, צעירה גבוהה ורזה, עיניה גדולות ושחורות, מביאה לו ממתקים. פעם אחת היא לוקחת אותו לראינוע. לילה אחד הוא ניעור משנתו, אור בחדרו של אבא. הוא שומע את קול האשה. “ילד עריץ שולט בבית הזה…”
“גמוּר?” שואל אבא. “כן.” “אתה טיפש. בחור חלוש רוצה להיות פועל… מי צריך אותך שם?” הוא שומע עלבונו ושותק. אבא יוצא מגדרו. “תמיד היית ילד קשה, אבל לא שיערתי שתגמור כך…” “אינני גומר, אני מתחיל,” הוא מחזיר לו במנוחה. אבא מחויר: “אילו ידעת מה עשיתי בשבילך… לא היית…”
נפלה החלטה, והנה הוא כאן, על הרצפה הקשה של מטבח הפועלים, יתושים עוקצים את בשרו, והוא מקשיב לנחרת פועל אלמוני. וזה הכל שלו, מכוח החלטתו, מיסוד הגבורה, נותן טעם שלחיים.
מאחר שהקיץ הבין שנרדם.
פרק ב: יום חדש 🔗
א
התעורר, שמורות עיניו צרובות וגופו כואב, וראה שמש בחלון. שכניו הלכו להם. התלבש בחפזון וארז את חפציו במזוודה. נכנסה גיטל, חיוך רחב על שפתיה, ואמרה:
“עד שלא תקום בבוקר בבוקר לא תדע מה זו ארץ ישראל. שני סוגים של מאחרי־קום אני מכירה: אלה שיש להם שבת. ואלה שאין להם עבודה. ואני, אף פעם אין לי שבת ותמיד יש לי עבודה. אינני זוכרת את היום שקמתי אחר שש וחצי. בעצם, כן, אני זוכרת, כשהיתה לי קדחת. אשה שיש לה ילדים קטנים תמיד קמה מוקדם. אל תביט עלי ככה, כל הפועלים הם ילדים שלי. כמעט כולם. אחדים ילדים של אסתר מַנדל. אבל הרוב שלי והמיעוט שלה. מפני זה, אומרים, אני שמנה יותר. לא שמעת אומרים גיטל היא אמא של הפועלים מ”אחדות הפועלים“?”
חייך בביישנות. הציצה בו בחיבה ואמרה:
“נא, מה אתה אומר על השמש שלנו ועל החוץ שלנו, אה?”
שמים כחולים, בהירים וחוגגים באור־בוקר רך. שני בתים בבניינם נשקפים מבעד לחלון. אדמה לבנבנה־אדמדמת וגפנים סרוחות מנצנצות באגלי טל… בבוקר כשהיה ניעור משנתו, ואמא היתה מלבישה אותו בגדים נקיים מגוהצים, היה עומד בחלון, מול הערמון הגדול, משפשף את עיניו באגרופים, ואומר: בוקר טוב, שמים, בוקר טוב, עצים, בוקר טוב, חוץ…
“בחוץ לארץ גרתי על יד נהר,” נאנחה ושוב חייכה, “אבל כאן זה הכל אחרת… עוד תלמד לראות הכל בעיניים אחרות… ווינה עיר יפה, לא?”
“יפה מאוד.”
“חכה, תהיה בגליל, הנשימה נעצרת… ים כינרת, החרמון, צפת… ועכשיו בוא תאכל משהו. ברלה ירד ליפו. עוד מעט יחזור. היום אין אנשים. כולם הלכו לפתח תקוה. גם אני אלך עמכם. כבר מזמן לא יצאתי לטייל. הבחורים שלי אוכלים מעט אבל גם בשבת.”
ירדו למטבח. ניקתה את השולחן והגישה לו צלחת זיתים. “מרים הם, אך אי אפשר בלעדיהם. מי שאינו אוכל זיתים איננו מקבל אזרחות, שתדע לך!…”
השמש זרעה שדה־אור על השולחן, יצקה חמימות באיברים, העירה זבובים מתרדמתם. תה מהביל זרק בהורית רועדת על התקרה. גיטל גילגלה שיחה על מיודעיו. שינפלד הוא “אחד האנשים המרכזיים”, “חבר מזכירות המרכז”, והוא “בלי ספק אדם חכם מאוד” אבל “אינני אוהבת אותו כל כך מפני שיש אצלו הרבה פוזה, אבל אפרתי אינו כזה, אדם מלא רגש, כשהוא מדבר – דמעות זולגות מהעיניים”; וברלה, “הוא אמנם איננו ברל כצנלסון אבל כלל וכלל לא טיפש… תמיד הוא מתלוצץ אבל הוא בחור עצוב מאוד, משהו מעיק עליו, באמת… לא די לו בצרות משלו הוא עוד ממציא לו מהראש כל מיני דאגות… גם הוא כותב רשימות ב”מחברת“… אבל נכון אמר עליו אפרתי שהרשימות שלו הן ליטרטורה ולא החיים בעצמם. כשהוא מדבר הרבה יותר נעים לשמוע אותו… הה, איזה בחורה נחמדה היתה לו, אבל לקח אותה ממנו צוּקר, אפס־אפסים אבל בחור יפה… באמת לא יפה להגיד אפס על אדם עובד”… וקפלן, “בחור נחמד וממולח אבל בלי קונצים, ישר לעניין, כמו שאני אוהבת”…
דומה, שהם ידידים וָתיקים, וכך היה מעולם, וזה מנהגו לשבת במטבח הפועלים בשעת בוקר מאוחרת ולגלגל שיחה עם גיטל השמנה.
“עד שיבוא ברלה תוכל לטייל קצת ואני אנקה את הבית. אבל תבוא מיד, שלא נאחר…”
יצא לרחוב, חיוך תמהוני על פניו והסתכל בפני עוברים ושבים, כחוקר טבע נלהב. ביקש לגלות דיוֹקן מיוחד לאנשי ארץ ישראל. מוזר, לחיות בארץ כדבר המובן מאליו. תמורה גדולה זו מן הסתם נותנת אותותיה גם בקלסתר הפנים, בהילוך דרך חירות, במאור עיניים. אך אין רואים דבר. אנשים טרודים ממהרים לדרכם; ילדים ניצים; נשים עייפות, סלים על זרועותיהן, נשרכות לאטן, מזיעות; פועלים יושבים על המדרכה, ליד בניין בבנייתו, לועסים פת בעצלתיים; ילדה שחרחרת ששערותיה מסולסלות, כערביה, שופכת דלי מי־שטיפה על המדרכה, לרשות הרבים; גבירה, משקפי פנסנה צבוטים על חטמה, צועדת בחשיבות; מקל חובטים מכה על מרבד בקומה שנייה; אשה, מטפחת קשורה לראשה ושפתיה בלועות, עושה מלאכת־החבטה בחמת זעם; סמרטוטר, שק על גבוֹ, מציץ בחלונות הבתים וקורא: “אלטע זאכן!”
עבר ליד קיוסק וקנה לו עתון עברי. שילם בכסף אוסטרי. קיבל תמורה בכסף מצרי. לא ספר את המטבעות, שממילא אינו יודע ערכן. שמח שהבין כמעט כל מלה הכתובה בעתון. גם בחוץ לארץ קרא ודיבר עברית. אך שם היה בזה מעין גנדרנות, כרוקחים המפגינים בקיאותם בלטינית. כאן המלים עוברות לסוחר. דומה הוא לילד שיש לו אוסף מטבעות, ולפתע, בנסעו עם הוריו לארץ אחרת, שרביט קסמים נוגע בצעצועים המקשקשים בקופסתו, והם נהפכים לכסף ממש.
גם בחוץ לארץ זכה לראות עתונים מארץ ישראל. אך אלה היו עתונים שעבר זמנם. ככתבי קודש גנזם ושמרם. והנה עתון חדש, משלשום, אפשר לקרוא בו ולהשליכו כדבר שאין חפץ בו. מחר יגיע עתון חדש, מאתמול. חיים כתיקונם. ראה שכתוב שם: “מחר באה אניה ומביאה שבעים ואחד עולים ושלושה עשר חוזרים.” טעות, אמר בנפשו, מתוך קורת רוח שנזדמן לו להביע דעה בענייני הארץ, ולחלוק על מה שכתוב בעתון – שבעים עולים וארבעה עשר חוזרים. אם ירצה יוכל לקנות שעון אצל זלצמן ביפו, ויוכל להצטלם אצל הצלמן רודי בתלאביב. הרגיש כאחד מהם. שותף לעניין גדול שלפני שבוע ימים נדמה כחלום רחוק.
קיפל את העתון והניחו בכיסו. בתים לבנים בתלאביב, ככתונת שרחצוה וטבלוה בעמילן. קל להבדיל בין בתים ישנים לחדשים. בחדשים – זכוכיות החלון נקיות ומבריקות ורואים בהם רהיטים חדשים ונשים צעירות. הלך עד קצה הרחוב וראה כרם גדול וסוכה בתוכו. ומעבר לכרם, בית בבניינו. שוטט בין הגפנים המלבלבות והסתכל בהתרומם קיר לבינים. קטטה של פועלים על כלי עבודה העירה אותו מחלומותיו.
לפתע נראתה הארץ כמקום סתם שחיים בו בני אדם. נזכר שאין לו מקום ואיננו יודע מה יעשה מחר. יום ראשון בארץ ישראל. תמו חלומות. מחר מתחילים חיים קטנים וצריך כלי עבודה טובים. שלו אינם שוים מאומה. מלאכה היה צריך ללמוד ולא לטינית.
חזר למטבח הפועלים, חושש שמא יטעה בדרך. מקץ רגעים אחדים הגיע לשם צוחק ממי שסבור כי אפשר לטעות ב“כרך” קטן כתלאביב. ברלה וגיטל ציפו לבואו. “חשבנו כבר שהלכת לבדך,” אמרו לו. “לפתח תקוה?” “למה לא,” אמר ברלה, “שולחים את החוטם לפנים, הולכים בעקבותיו ומגיעים לפתח־תקוה.” מכל מקום, התגאה שחשדו בו כי מסוגל הוא ללכת לפתח־תקוה לבדו.
כשיצאו לדרך הציע ברלה שילכו לאורך הירקון. “ואיך נעבור את המוסררה?” שאלה גיטל. “נלך לאורך הואדי עד מקום שאין בו מים ונעבור בחרבה כמשה רבנו.” “הרי יש שם בוץ”. “אני כבר אחלץ אתכם מהבוץ…”, ניחמה ברלה. “מכל מקום, אנחנו מאריכים את הדרך,” טענה גיטל. “שמעת את נאומו של שינפלד?” אמר לה ברלה. “איננו מבטיחים לאף אחד את קפיצת הדרך! אנחנו הולכים בדרך הארוכה ולא בדרך הקצרה!” נאנחה גיטל ואמרה: “נאום של שינפלד טוב ויפה, אבל למה אני צריכה לכתת רגלי בגללו.” צחק ברלה: “נַראה לבחור נהר בארץ ישראל ויחדל להצטער על הדנובה הכחולה והיפה שלו.”
הניח את המזוודה בחדרה של גיטל ולא לקח עמו אלא קצת דברים נחוצים. הבטיח לו ברלה שאם “יצוד” לו עבודה בפתח־תקוה תדאג גיטל לשלוח את המזוודה אחריו.
רגליהם שקעו בחול הרך. זיעה ניגרה על גופו. הרוק היבש בפיו נצרר לפקעת דביקה והצמא הציק לו. הזהירו ברלה שלא ישתה ממימי הירקון, שאינם נקיים. “שומע אתה תיקתק תיקתק זה, פירושו של דבר יש באר בסביבה. נבוא לשם נשתה מים. צריך להתרגל ללכת ברגל. כשהלכתי פעם ראשונה לפתח־תקוה הייתי בטוח שאפח את נשמתי ולא אגיע. עכשיו אני עושה דרך זו מדי יום ביומו בלי שום מאמץ.”
מי שלא ראה נהרות באירופה יקרא לירקון נהר. גיטל וברלה התפעלו מיפי מראהו כאנשים שעשו כל ימיהם במדבר. תמה אם התלהבות זו מקורה באהבת הארץ, או נשתכח מזכרונם מה מראה לנהר ממש. אילנות גבוהים משני עברי הירקון, סוכות דייגים קטנות ורגליהן במים. ריח מים חריף וצמחי בצה. ובתוך הריח מתרוצצים ריבואות זבובונים זערערים, תלויים כאשכול מול הפנים ואינם נרתעים, עד שנכנס הראש בקהלם, כשנוגחים בהם – ניסוטים כאחד, ונתלים הלאה מזה בריחוק מועט, כמסתכלים בסקרנות ובחשד. נרפים ועצלים נכנסים לעיניים ולאזניים לחסות בצלם.
עברו על פניהם שני ערביים והביטו בהם בעין רעה. הציץ אליהו לאחוריו וראה שהם עומדים ומסתכלים בהם. צימצם את צעדיו כדרך שנוהגים אנשים המאמינים שהסכנה היא מין כלב רגזן שאינו תוקף אם מוכיחים שוויון־נפש. השגיחה בכך גיטל והפנתה ראשה. לפתע עמדה, תקעה כפותיה במתניה והטילה בהם מבט זועף. ניצבו רגעים אחדים אלה כנגד אלה והערבים נסתלקו להם.
“רואה אני שהערבים מפחדים מפניך,” אמר אליהו לגיטל. היא צחקה: “כשערבים רואים אשה יהודיה מסתכלת בהם כך מיד הם מבינים שיש לה אקדח.” ביקש שתראה לו את האקדח. “וכי אמרתי שיש לי אקדח? אין צורך באקדח. צריך שהם יפחדו ממנו. זה הכל.”
ניענע ברלה ראשו בעצב ואמר: “הרובה הריק מפחיד שנים. טעות זו עושים אחדים מעסקני ההגנה. האמת היא שצריך אקדח, אקדח ממש. אולי ניתקל בשוטה שאיננו מבין דבר מתוך דבר ואינו מאמין לאקדח שכזה…”
“פעם אחת הציץ ברלה לשומר, וכבר הוא מהגיבורים…” אמרה גיטל.
כשישבו לנוח וברלה נכנס לפרדס לקטוף תפוזים אמרה גיטל לאליהו, כי מצטערת היא שהעליבה את ברלה. “השומר” זוהי הנקודה הכואבת. כשבא לארץ ביקש להיות שומר ולא נתקבל. מי שלא שמע על מירטנבוים איננו יכול להבין כמה גדולה היתה שאיפת הבחורים להיכנס לאגודה. מירטנבוים איבד את עצמו לדעת. הכדור של ברלה היה עקר. סופו של ברלה שקיבל מלקות שנועדו לאנשי “השומר”. את הגאוה הפסיד אבל את המלקות קיבל.
משחזר ברלה בידיים ריקות ביקשוֹ אליהו שיספר לו פרשת המלקות. הציצו בעיני ברלה ניצוצות לחים ורועדים. ואמר: “זה סיפור ארוך.” אמרה לו גיטל: “גם הדרך ארוכה.” העביר ברלה כפו על פניו המצומקים ואמר לה בשחוק: “את יותר פקחית משחשבתי, גיטל.”
“ממתי אני אשמה, שאינך מבין בבחורות?”
ב
עד שבע־טחנות סיפר את סיפורו.
"כיון שאנחנו הולכים לפתח־תקוה כדאי שתדע לאן אתה הולך. פסַח־תיקוֶה זוהי המושבה הראשונה שהטילה חרם על פועלים יהודים. עכשיו אנחנו רואים בנקמה ומקיימים איחוד פועלים בתוכה. שתתפקע. מה נאמר ומה נדבר. מזל שלכם, החדשים, שאין אנחנו מקבלים אתכם כשם שקיבלו הם את פנינו. איכרים אלה שהיו פעם חלוצים בעצמם, למדו היטב למרר חייהם של חלוצים חדשים. אנשים שלא היו חלוצים מימיהם יש להם יראת כבוד מסותרת בפניהם, באהבה או בשנאה. אבל “מי שהיו”… להם אין יראת כבוד. חייהם היו קשים ומרים, ואם הם נתייאשו חייבים הכל להתייאש, החוצפה של הצעירים – לא להתייאש מארץ ישראל ולהתנגד לאוגאנדה – העליבה אותם והעלתה את חמתם. צעירים אלה, אמרו, שבאו אל המוכן, ולא טעמו קדחת שחור־השתן והתנפלויות של בידואים, באים ומכריזים עתה הגיעה שעתם של חלוצים… חוצפה שכזו… זהו בקיצור יסוד השנאה. כמובן יש עוד מחלוקת בין דתיים לחופשיים, אבל היא אינה עיקר, לפי שיש בעלי אמונה שלא איכפת להם איך נוהגים החופשיים. וכן, אימה ופחד נפלו על בעלי הבתים מחמת הסוציאליות…
"הדבר נתרחש לפני שנתיים או יותר. השלטונות התורכים היו מחפשים מרגלים ציוניים. אחדים מהמרגלים הצטרפו לחבורת “הנוטר”. היו בה גם חברי “השומר” לשעבר. כשנודע הדבר לתורכים אסרו גם את חברי “השומר”. מוח של תורכי למה לו להתאמץ להבדיל בין הנוטר להשומר?! ואומרים, שגם הלשנה היתה כאן. הקיצור, יצאו חיילים תורכיים למושבות לאסור את השומרים. אלה לא חיכו להם וברחו. מי שלא ברח נאסר ונלקח לדמשק. אחדים הוגלו לאנטוליה ולא חזרו עד תום המלחמה.
“בפתח תקוה לא היו שומרים מן האגודה. לחסוך שכר השומרים קיבלו על עצמם צעירי המושבה את השמירה. יום אחד הקיפו את המושבה חיילים תורכים. בא קצין ודרש מהמוכתר שיסגיר לידיו את השומרים. קמה בהלה במושבה. הלך המוכתר לועד. טיכסו עצה והמציאו פתרון שבכל מקום אחר קוראים לו שפלוּת. יום אחד לפני כן פרצה מריבה בין פועלים ואיכרים. באו אנשי ועד המושבה ואמרו לועד הפועלים: באו חיילים תורכים לאסור את המתקוטטים. התאספו הפועלים ודנו מה לעשות. אי אפשר להסגיר לתורכים את אלה שהשתתפו בקטטה משום שהם נתינים רוסים, כלומר, נתיני ארץ אויבת. חשבו חשבו עד שהציע מישהו רעיון מוצלח. יתנדבו עשרה בחורים שיש להם פספורטים אוסטריים, כלומר, נתיני מעצמה ידידותית, ויתייצבו לפני החיילים כמחוללי הקטטה. באו אל המוכתר והלה הסגיר אותם בידי התורכים במקום שומרי המושבה, ושלום על ישראל ובא לציון גואל, אמן.”
“שפלות שאין דוגמתה,” קרא אליהו.
“מסכים אני שזו שפלות, חייך ברלה, אבל אם אתה אומר אין דוגמתה הרי אתה מעיד על עצמך שלא שמעת על פרשת הלשנוֹת. בפעם אחרת. העיקר, לקחו התורכים את הבחורים והוליכום ליפו. שמעו הבחורים במה מאשימים אותם צחקו ואמרו אין אנחנו שומרים. אמרו להם, אם כן, מיהם השומרים? אמרו – אין אנחנו יודעים. השכיבו אותם על הרצפה והרביצו בהם פֵליקות. היודע אתה מהן פליקות?”
“שמעתי על כך.”
“הלואי וגם אני הייתי מסתפק בשמיעה,” אמר ברלה.
“אתה היית בתוכם?”
זרק בו ברלה מבט שנותן בוגר בילד ואמר: “וכי מה סבור אתה? כשאמרתי מלקות התכוונתי לתפארת המליצה? אלה היו מלקות. מלקות ממש… אח, אלה היו מלקות. שכבתי על הרצפה, תורכי אחד על החזה והשני מרביץ. ושאלתי את נפשי למות. וכל אותה שעה עמד שם המוכתר של פתח תקוה, הביט בי ושתק. אנשים יצוקים מפלדה, אמרתי בלבי; העזה כזו, להביט לי בעיניים… הביט בי, בעיניים האדומות מדם, ושתק. אה, זו היתה שתיקה. שתיקה כזו אינך רואה כל יום. אני לא הייתי מסוגל להביט כך… עצבים־מברזל. אך הוא עמד ושתק. ידיו שלובות על חזהו, ושתק…”
“אבל למה שתקת אתה?!”
“החלטנו לא להלשין. שיידעו להם. שיידעו הכל למי הכוח המוסרי בארץ ישראל. פועל אינו מלשין. אין דבר, יבוא חשבון, אבל לא התורכי ישפוט בינינו. העיקר, סופו של דבר הוליכו גם אותנו לדמשק. אף זה סיפור ארוך לפעם אחרת. אי, אי, אי… בית הסוהר בדמשק; ובית החולים… שלושה מתו בבית החולים ההוא… כל הימים אני חולם להקים יישוב פועלים ליד פתח תקוה שייקרא על שם השלושה.”
העלה אליהו בדמיונו את מחזה המלקות. צמרמורת עברה בבשרו, כאילו ניטל עליו לעמוד בזאת, בתוקף ההחלטה שנתקבלה כשבתו בכורסא רכה, חוברת יזכור בידיו, השממון בנפשו, ורגליו מתחממות ליד האח המבוערת. אין לדעת איך מתגלגלים דברים. אפשר לקבל פליקות גם בשל פספורט אוסטרי בלבד, בלי לקפוץ למקום הסכנה… התנחם בעובדה שברלה זה, הגיבור להעריץ, שספג פליקות ולא הלשין על מסגיריו, הוא יצור פעוט. אם הוא יכול למה לא יוכל כל בעל רצון־תקיף ועוז החלטה? והכוח המוסרי, כלום הוא דבר שאדם קונה בשוק? האם הוא רק פחד נורא מפני בוזם של חברים יקרים ללב, או אולי דרושה עוד תמימות גדולה, ונשמה טהורה המדברת אל עצמה במלים פשוטות וישרות “בלי קונצים”: פועל עברי אינו מלשין על יהודי?
“אל תתמה,” הוסיף ברלה ואמר, “שיישוב יהודי קטן כשלנו מפולג למפלגות. דרך הטבע, אנשים שספגו יחד פליקות מבינים זה את זה יותר טוב משמבינים אותם אלה שגרמו לכך. ואם תזדמן לירושלים ויעלה באפך ריח של יהודים המתפרנסים מן החלוקה לא תתמה למה חוטמי, עקום כשלהם, איננו יכול לעמוד בריחם.”
הגיעו לשבע־טחנות והסתכלו על אבן הריחיים שנעה בכוח המים. חשף השומר הערבי שיניים לבנות והציע להם תפוחי זהב. “יש קצת פירות על ראשי העצים, עבדו שם ילדים והתעצלו לטפס.” חייך ברלה: “פועל יהודי משאיר תפוז על ראש העץ, שתי מפלגות פועלים מתביישות בגללו. ערבי אינו מתבייש. יש תירוץ מן המוכן: ילדים.” עלה ברלה על עץ והוריד להם תפוזים. הוציא סכין מכיסו וחתך אותם לפלחים. אכלו כמה שיכלו ולא שילמו. חישב אליהו מה מחירם בשוק שבווינה ונתוסף למתיקות הפרי גם טעם הנאה של חיים ללא דאגה. יומיים הוא בארץ ישראל ולא הוציא פרוטה מכיסו אלא לעתון. חלק מצרכיו נתן שינפלד וחלק נתנה האדמה. ברכו את הערבי לשלום וקמו ללכת. חשף הערבי שיניו הלבנות ותמה למה הם שניים והיא אחת.
הלכו הלאה עד שראו מרחוק בתים שגגותיהם אדומים. נפרדו מהירקון והלכו בין פרדסים. “אילו הלכנו הלאה, לאורך הירקון, אמר ברלה, היינו מגיעים לראש העין. יש שם מבצר עתיק על שם אנטיפטרוס בנו של הורדוס. אך המבצר נבנה בתקופה מאוחרת, כך אומר רבינוביץ. כל יום ששי מרצה רבינוביץ בידיעת הארץ. יום אחד ביפו יום אחד בירושלים יום אחד בפתח תקוה יום אחד בראש פינה. רבינוביץ אדם שאיננו יודע ליאות ולעולם איננו אומר די לו. ידיעת הארץ, לדבריו, איננה מדע שאחדים מתמחים בו ואחרים מאמינים להם שהם מומחים. ידיעת הארץ היא עניין של הרגשה ואהבה. דברים של טעם אומר רבינוביץ. כמה אנשים מכיר כל אחד? הרבה. מאות ואלפים. זוכר את שמותם? זוכר. אם חביבים עליו מכיר גם את קרוביהם וידידיהם. זכירה זו עולה לו בהתאמצות? לא. למה? דברים שקרובים ללבו של אדם זוכרם מאליו. כך ידיעת הארץ. אם קרובה ללבו איננו צריך ללמוד בעל פה כדי לזכור. אדם בא לבית קרובו – יש שם אדם זר, מציגים אותו לפניו. כך בא אדם לארץ מולדתו, רואה וואדי שאיננו יודע מה שמו, רואה חורבה ששועלים מהלכים בה, מושיט ידו ואומר: שמי רבינוביץ, מה שמך וואדי מה קרה לך בית? זוהי ידיעת הארץ. עניין של ידידות ונימוסים נאים. רבינוביץ לא למד באוניברסיטה ואין לו כתר תורה. אך קרא הרבה ספרים וערך הרבה חקירות ויודע יותר מן המלומדים. הוא וחנקין היו בכל מקום שאפשר בארץ ישראל ובסוריה ובסיני. כשם שהוא בקי באבנים בקי בצמחים. איננו חוקרם אך יודע את שמם. וכי קשה לזכור קצת שמות לטיניים? הוא אומר, הרבה יותר קשה לזכור שמות יהודיים כמו שטוקפיש וצדרבוים. בחור מוזר הוא רבינוביץ, מרוב שהוא יודע מה נעשה בכל המקומות ובכל הזמנים איננו יודע מה נעשה מתחת לחוטמו. לא כל אדם זוכה שתהיה אשתו ראויה לו. אבל מה לנו ולאשתו? את רבינוביץ נפגוש בוועידה ונראה אדם בעל צורה נאה. אם לא יתן משל מן הצמח שמוציא יִיחורים אין שמי ברלה. כל פועל עברי שיקר לו עתיד העם והמעמד יבוא היום לוועידה, מלבד “הפועל העברי”, אלה אנשי הכהונה הגדולה שמעשיהם אמנם נאים אבל חשדנותם איננה הגונה. מתייראים הם שתיעשה עבודת הקודש שלהם בידי עם הארץ.”
נתגלגלה שיחה על הנוער בגליציה שאיננו ל“האחדות” ואיננו ל“הפועל העברי”. סיפר ברלה על ימי נעוריו בעיירה קטנה בגליצייה, שאילולא טעה וירד בתחנת הרכבת שלה בחור רוסי שפניו מועדות ללמברג, אפשר נעשה אף ברלה מבשל שיכר כאביו ולא היה מגיע אף פעם לארץ ישראל. נזכר אליהו שראה פעם מחלון הרכבת בית צהבהב מלוכלך בפיח, בצל עצי ליבנה, שלט ברזל תקוע על גגו ושֵם אותה העיירה חקוק עליו. כבסים תלויים על חבל ונער עומד בחצר, נותן מבט סקרני בחלונות הרכבת… דומה, שאותו נער הנושא עיניים עורגות לרכבת היה ברלה, וכל זרוּת שבעולם אפשר לה להיעקר מן העולם, כדרך שאירע לו ולנער ההוא.
לפתע נשמעה נביחת כלבים, וקולות בפרדס, וצריחת אופני עגלה הנוסעת בעקבותיהם. פתח תקוה. נכנסו לחורשת איקליפטוסים, שגזעם הירקרק־לבנבן חלק כעור נחש. בית שרוי בצל בתוך גן עצי פרי. ושני ילדים משתעשעים בצינור מים. אשה בסינר כחול יוצאת וגוערת בהם.
ובכן, הנה פתח תקוה. ואף היא, אחרת תיארה בדמיונו. גלויה מצוירת אשמה בכך: – ילד, לבוש קצרים, גלוח ראש, כנער רחוב ווינאי, בקדמת התמונה. וברקע, בתים עלובים, אדם בבגד־לבן מוליך סוס רתום לעגלה.
כשהגיעו לבית־הפועלים היה הויכוח בעיצומו. אולם מלא מפה לפה. הקירות המסוידים כחלחלים מחמת עשן הסיגריות. תמונות על הכותל. את השלישי, בלי הזקן, בעל המשקפיים, לא הכיר. התבייש לשאול, שלא יכירו בו זר. בלאו הכי משגיחים בכך. המבושים מן הסתם. לא, מצויים גם אחרים לבושים כמוהו. דגלים, אדום וכחול לבן, תלויים ברפיון מעל ראשו של נואם, העומד מתוח, מוכן לזנק ולהסתער על יריביו. “אל תאמר מפלגת פועלים אלא התאחדות. מפלגה לשון פילוג, והתאחדות לשון איחוד.” לידו יושב שינפלד מנענע ראשו: כך, כך.
מישהו פינה מקום לגיטל. דחפה את אליהו שיישב. בוש לשת במקומה ולא העז להמרות את רצונה. ניצב ברלה מאחוריו והניח ידיו על כתפו. החיבה נגעה אל לבו. הקשיב לדיבורים מתוך נימוס, אף כי הדברים שנאמרו לא עניינוהו. עד שעלה ברלה על הבמה, ניפנף ידיו בחימה, החזירן לחיקוֹ, שלפן והשליכן למרומים. הקשיב לו רב קשב. תמה שאין אדם כמותו אומר יותר מאחרים. “בנוגע למטרה אין בינינו שום ניגודים. על כן מן הראוי שתצא מן הבמה הזאת, על דעת כל הנאספים, קריאה נוקבת לאיחוד כללי ומקיף, איחוד אמיתי ועמוק, של כל פועלי ארץ ישראל…” שיחת חולין שלו עשירה ומעניינת, וכאן הוא עומד לפני הציבור וזורק לפניו בהתרגשות ובחגיגיות דברים שגורים ונדושים ולעוסים שהכל אמרו לפניו. הניח אליהו ידו על פיהו ופיהק. נמלטה מפיו אנחה עגומה ורחימה. הביט סביבו, שמא השגיחו בכך. האחד בא לגור ושפוט ישפוט? אפשר דוקא דברים אלה שסיפר לו ברלה בדרך, מעשי גבורה וייסורים, כאן הם עניינים של מה בכך? אפשר מתוכם ובכוחם נישאים הנאומים הפשוטים ומשעממים לכאורה, בלי מעשה־מרכבה, וחשוב שהם יוצאים מן הגוף המצומק ספוג הפליקות, שראשו מלא דברי חידודין, והוא מַשליכם כדי לברוֹר מתוכם עיקר גדול ויקר?
ברלה ירד מהבמה, וחזר לעמוד מאחורי אליהו. “נו, מה אתה אומר? היום יהיה פה איחוד”… עתה ניצב על הבמה בחור גבה־קומה בחולצה רוסית וצעק: “לא צריך פרוגרמה! אינני רוצה להשתעבד לאדונים אבל גם לא לחברים וגם לא למלים! נלך יחד. נהיה חלוקים? ניפרד ונתחבר שוב במקום שאנחנו מאוחדים.” נהם שינפלד בקול רם: “כמו הדלתה של הנילוס”… הקהל פרץ בצחוק. קריאות נשמעו כנפץ עצים יבשים במדורה: “אינדיבידואליסטים! זעיר בורגנות! עיירה!…” והבחור התקצף וקרא: “אין זה הוגן, הערות כאלה הן דיכוי חופש המחשבה! אצלנו לא יכרתו ראשים! ככה מתנהגים במפלגה ולא בהסתדרות!” שינפלד קם ממקומו, היסה את הקהל, ואמר במתינות: “לא נתכוונתי להעליב את החבר המדבר אולם רציתי לומר, אם אני כבר עומד ומדבר, שראוי יותר לדמות את ההתאחדות שלנו לגוף חי אשר אי אפשר לעשות בו את הפיצולים שהחבר הזה מציע לנו בלי להמיתו…” נהמה של הסכמה נשמעה בקהל, והבחור ירד מן הבמה רותח מזעם: “ללגלג על דעות הזולת זהו טוטליטריזם מהסוג הגרוע ביותר, גרוע מאיסור מוחלט. אדם מוכן ללכת לבית האסורים בגלל השקפותיו אבל לא לבית המשוגעים…” ושינפלד קם וטילטל ראשו בתוכחה ואמר: “נא, נא, חבר, בבקשה בלי הגזמות, אין כאן בית אסורים ולא בית משוגעים, זוהי שיחת חברים ש…” וברלה הרכין ראשו אל אזנו של אליהו ואמר בעצב: “כבר יש להם שמחה בלב, יש סקנדל, מעניין להם…”
עשן הסיגריות והנהמה הבלתי פוסקת של הקהל נסכו על אליהו תרדמה. פעמים אחדות נאבק עם עצמו ועילע פיהוקים תמים שעמדו בגרונו, מחה דמעותיו בסתר וישב נטוי גרון כאדם שחס לו לאבד מלה. שמורות עפעפיו נמשכו זו אל זו באהבה… תמך את ראשו בכפותיו שלא יצנח. הגיעו לאזניו דיבורים מעוממים, כמאחורי דלת, מלים בלי קשר. ראה ברלה בעניו, נטל את זרועו בעדינות ורמז לו שילך אחריו. אסיר־תודה, חיוך מבויש על פניו ודמעות־פיהוקין בעיניו, יצא עמו מן הבניין. מתנדנד מעט, כהלום יין, הלך אחריו ברחוב.
“מוטב שתשכב לישון מעט,” הגיע קולו של ברלה לאזניו רחוק ונעים. “אבוא להעירך לפני שתתקבלנה ההחלטות, אם כי, בעצם, אני יכול לומר לך כבר עכשיו מה תהיינה. אלא מה? זה יהיה רגע היסטורי וחבל שתחמיץ אותו. מה תאמר לבנך? ביום שהתאחדו פועלי ארץ ישראל הייתי בפתח תקוה. אבל לא נכחתי בשעת מעשה. ואותה שעה הייתי מנמנם על דרגש בחצר של איכר… אבל אין בכך כלום, רואה אני שאתה עיף. האם לא ערבה עליך שנתך הלילה? אמרה לי גיטל שנתנה לך מחצלת…”
נכנסו לחצר. כיוון צעדיו לבניין. משכוֹ ברלה בזרועו ולחש לו: “עדיין זה אינו מזומן בשבילנו.” עקפו את הבניין וניגשו לצריף. הוציא ברלה חוט ברזל מכיסו ופתח את המנעול.
“כאן אני עובד,” אמר “לעתים מזומנות. ובעל הבית מתיר לי לישון במחסן. אין זה גרנד הוטל, אבל יש דרגש ומנורת נפט, וקצת ספרים אני מחזיק בארגז… בעל הבית לא איכפת לו שאני ישן כאן אבל אינו מרשה לי להביא אורחים. אין לי ברירה, אומר הוא, אלא להעסיק פועל יהודי, שלא יגידו לי עוכר־ישראל; – מה איכפת לו אם אני נושם קצת אבק ממחסן הכלים שלו? – אבל לא בניתי צריף בכספי, הוא אומר, כדי שיעשוהו מועדון אליו באים פועלים כדי להתייעץ באיזה אופן לקצר את ימי.”
כלב שהגיח מתוך הבניין הסתער עליהם בנביחות. הניח ברלה את ידו על ראש הכלב ליטפו ואמר: “גם כלב זה אינו אוהב פועלים יהודים. אין אני מצליח לקנות את לבו בשיירי מזון. אתה יכול לשער איזה מטעמים ימצא אצלי לאחר שהוא יוצא ממטבח אדוניו. לפעמים רחוקות יש שיירים לסעודתי. עד שלא אפקיר לו את הסעודה השלימה לא תהיה דעתו נוחה ממני… העיקר, אם במקרה יזדמן לכאן בעל הבית וישאל מי אתה אמור לו שאתה אחי, באת רק אתמול מחוץ לארץ ועדיין לא הספקת להסתדר. שאם לא כן יטען שהפרתי את הסכם־השכירוּת…”
מבוי אפל. ריח של שקים מעופשים, נפט, אבק, צבע ועיטרן. ברלה נגח בראשו רשת מנצנצת של קורי עכביש ונכנס פנימה.
“זהו מעוני,” אמר, ספק גאוה ספק דאגה, “וכאן ערש־המנוחות.”
כשהלך, הניח אליהו ראשו על הדרגש הקשה, המכוסה בשמיכה מאובקת שסיביה מרובים על חוטיה, ועצם את עיניו. ציוץ עכברים הבקיע מתוך ערימת כלים מגובבת בפינת הצריף. לעולם לא יוכל להירדם במאורה מזוהמת שכזו.
כשנעור משנתו, ראה את הדלת פתוחה, וכוכבים מנצנצים בשמים שחורים. כלב ריחרח ורטן. לפתע ראה אדם עומד ליד הדרגש ומסתכל בו בחשד.
“מה אתה עושה כאן?” שאלו האיש בקול גס.
נזכר בעצת ברלה.
“אחיו של ברלה אני, רק אתמול באתי מחוץ לארץ ועדיין לא הספקתי להסתדר.”
לאחר שהסתלק בעל הבית לא היה בטוח אם שיקר.
ג
נעלמו בתים כמוסים בעומק חצרות אפלים, שאילנות גדולים מלחשים עליהן, ונגלו בתים חדשים – סיד טרי מבהיק על קירותיהם, חלונותיהם צבועים וחזיתם פתוחה לרחוב. בקומה הראשונה חנות “גלנטריה”. בכל מקום מתלוננים: אין עלייה ואין אפשרות לשמור על היש, – ומקימים בניינים חדשים. ליד לשכת העבודה עמדו פועלים, מהם כלי עבודה בידם ומהם ידיהם ריקות, והביטו בהם בקנאה שזכו ליום עבודה… תמה אליהו למה זכה אף כי זה יום ראשון שהוא בפתח תקוה. חשד נכנס בלבו כי מי שמסדיר את העניינים בלשכה מן הסתם הוא חבר המפלגה וקיבל רמז מברלה. הצטער שהוא גוזל עבודתם של אחרים ושמח שעושים למענו לפנים משורת הדין כדי לקרבו. אינם יודעים שאין להם צורך בכך. היה תוהה מה יגידו על כך חברי התנועה בווינה. כשיבואו ארצה יוכל ללמדם פרק. טוב לו שבא לבדו, פגש אנשים, שמע וראה. אילו היה מחכה כאחרים עד שתסע קבוצה שלימה, לא היה זוכה. הבאים בקבוצה מתחככים זה בזה ורואים את כל מי שאינו מהם כגוש אחד של אנשים זרים.
יצאה העגלה מן המושבה ונכנסה בין פרדסים. בשער הפרדס עמד אדם חבוש מגבעת שעם, כמכניע האריות בגן החיות של ווינה, מכנסי רכיבה לרגליו ופניו מחוטטים באבעבועות. בשוט שבידו הכה על מגפי עור מבהיקים. הסתכל בהם בעיניים קטנות ומרושעות וביזה אותם במבטו.
“הכר נא,” אמר ברלה, “את המוסד המתווך בין הציוני שבצריף לציוני שבבית. המשגיח הערבי. מהשוט אל תירא. הוא לנוי. משנגיע לפרדס ישכב לו המשגיח תחת עץ וינחר. יש לו נער היושב בפתח הפרדס ומודיע לו בבוא בעל הבית.”
חילק להם המשגיח מעדרים והקציב להם שורות; פשק רגליו באיתן, וקרא: ילה! וכשהתחילו המעדרים להכות באדמה הלך וישב בצד, כפי שאמר ברלה.
“ממילא אין לו צורך לפקח על כמות העבודה אלא על טיבה בלבד, לפי שהעבודה בקבלנות. כמספר הבורות מספר האגוֹרות.”
הסביר לו ברלה טיבה של עבודה כדרך שמסבירים ידיעת הטבע בבית הספר. יוצאת שמש אביב, מיד עולים עשבים בבורות ההשקאה. אם אין מחסלים אותם באיבם יכתרו את הגזע ויגדלו על חשבונו, בריאים וחסונים ומוכנים לשתות כל טיפת מים שבעליו שולח לו בימות היובש. עץ פרי בארץ ישראל אינו דומה לעץ פרי באירופה. אינו מקבל גשמים כל ימות השנה ואינו יכול לעמוד ביובש. לפיכך מכינים לו גיגיות גדולות של עפר שנקראות בורות וקיבולן כשיעור צמאונו. עץ כזה צריך כך וכך קוּב מים בין כמישה לרוָיה וכך וכך פעמים בשנה, והשקאה אחרונה משלחים ישר לתוך הפרי שיתנפח ויתמלא עסיס. אילו היו גוזמים את הפרדס בשעתו לא היה צורך לזחול מתחת לענפים הדוקרים ולחזור הביתה לערב בגב כואב. גיזום נעשה לסילוק הענפים היבשים ולזירוז הצמיחה, כמוהו כנזיפה יפה בשעתה.
פרק בי"ת כשיעור במלאכת־יד. לכאורה הדברים פשוטים אך צריכים לימוּד. “לא כך אוחזים מעדר אלא כך, ואין מכים מלמעלה למטה אלא בהתזה, לא על ראש אויבך, אלא בעוֹרמה, מגבו. מכה זו דומה יותר לקציר מאשר לחבטה.”
“כך, כך… יש התקדמות יפה בסמסטר השני. אולם, למען השם, אסור לאחוז במעדר ברפיון. מעדר כמוהו כסוס. הוא מרגיש יד לא אמונה אוחזת בו, מיד הוא מבעט… ועתה, גורפים את העשבים הקצורים מחוץ לבור, ומקציעים את הדופן. כך, כך… יפה. תורה פשוטה מאוד אבל הרבה לימוד היא צריכה, כמו כל תורה פשוטה.”
החידוש שבדבר אין בכוחו לעורר את הסקרנות יותר ממחצית השעה. מכאן ואילך אין שום שינוי. אפשר לעבוד מהר או לאט. הנאה, מכל מקום, ודאי שאין כאן. מתבקש שהלב יתמלא רגשות נעלים ונאצלים. עמל כפיים. עובד אדמתו ישבע לחם. מתוקה שנת העובד. אין חירות אלא בעבודה. העבודה מטהרת. אולם השמש מייבשת. והלב – מתרוקן והולך.
“יש פועלים העושים את מלאכתם רמיה, בזמן שהכלב הגדול מנמנם,” אומר ברלה בלי להאיט קצב עבודתו. “יש שיטות. מועכים קבוצה של עשבים ומורחים את המעדר על גבי קבוצה שנייה, וקוברים אותם בחיים. בדרך זו אפשר להספיק עבודה רבה. אבל אוי ואבוי לאותם הבוֹרות. יש פועלים האומרים, מה איכפת לנו הבורות, כשיצוצו ויעלו העשבים שנית כבר יהיה שכרנו בידנו. כיון שעובדים ערבים ויהודים יחד אי אפשר לדעת מה עשה יהודי ומה עשה ערבי. מוכנים הם להודות בכך שאילו עבדו יהודים לבדם מעשה כזה אינו הגון, מפני שנותן חיזוק לטענה של האיכרים שעבודת היהודים אינה שוה פרוטה וצריך לראותה כמין תרומה להסתדרות הציונית. מאחר שעובדים גם ערבים, אפשר יהיה לגולל את האשמה על קטנים, כדרך הערבים. התחכמות זו אינה שווה שאלמד אותה לך. גורדון אמר: “יהודי איננו עובד אצל בעל הבית אלא אצל העץ.” יש דברים שאני מוכן לקבל מגורדון. ואם דברים אחרים אינם מקובלים אין זאת אומרת שכל דבריו פסולים. העובדים בצורה כזו הם גם אלה שסבורים כך. פסוק זה צריך להיות חלק משולחן ערוך של הפועל היהודי. אמנם גורדון מתכוון שאנחנו ובעל הבית שותפים לגאולת הארץ. וזה הטעם שיהודי עובד אצל העץ. והאמת, בעלי הבתים יותר משהם מועילים הם מחבלים. אלא מה? אין זה לפי כבודו של פועל, המוחזק בעיני עצמו כאדם שלם, לעשות עבודה לא מתוקנת. אדם כותב חיבור, האיננו משתדל שיהיה כל פרט מדויק ומוסבר ושלם בתכלית? וכלום משום שהוא פועל רשאי לבזות את עבודתו?”
מתחת לעצים צל, אך האויר כבד ולוהט. בגדיו אינם יפים לעבודה. כובע זה, הצונח לארץ כל אימת שהוא מתכופף, אין לו שימוש אחר אלא לעשות צחוק מבעליו. איננו מגן על הראש מפני השמש אלא מחממו. עצים שלא נגזמו ענפיהם יורדים למטה ומציבים מסך דוקרני מסביב לצלחות ההשקאה. זיעה ניגרת על הפנים הסרוטים וצורבת את החתכים הטריים.
הטיל את המעדר מידיו ונתן מבט נואש בשלפוחיות שצצו על כפות ידיו, דשנות, רכות, מרוצות מעצמן. לפת את המעדר בכוח, כפי שהורהו ברלה. כאב חד, ככוויה, ננעץ בכפותיו. הרגיש את עצמו כמי שהחזיק סכין בלהב. מכותיו כנפנוּף ידיה של נערה רגוזה, בטלני וחסר־תועלת. ואין רישומן ניכר בעשבים הרעים, הכופפים קומתם ומתייצבים שנית, כנערים זריזים, המתחמקים בקלות מיד רודפיהם. אדמה לחה צוברת עשבים, כתוּתים ומשורגים זה בזה, על קצה המעדר הקהה וכבד. הנה, כל עבודתו – טירחה לבטלה. אינו עושה כלום. ברלה המסכן נאלץ לקפוץ מבור לבור, להכות קצת כאן קצת שם.
ביקש להדיח במים טעמו של רוק צמיג שנדבק לחיכו. פתח ברז. נשמע שיעול דק ויבש, רוח נתלבטה ויצאה, וקול זמרה צרוד נקטע על ידי שיעולים שחופים, נוגעים עד הלב. ולבסוף יצאה אנחה וזה הכל. סגר את הברז־האכזב והלך לקצה השורה. כד מים עמד שם, והיו הפועלים שותים ממנו, כשהם מרימים אותו מעל ראשיהם, הנטויים לאחור, ומניחים לקילוח דק של מים לזרום לתוך הפה הפעור. ביקש לשתות כמותם. נכנסו המים לקנה, ושיעול גדול קפץ מגרונו. מאין ברירה תקע את פומית הכד לפיו ושתה כיונק, שפתיו מוצצות וגרגרתו עולה ויורדת. נזדמנו שני פועלים יהודים ועשו לעצמם נחת גדולה מבושתו. עמדו וגילגלו עליו מַהתלות: “זה אמנם עגול אבל אינו מה שאתה חושב” ו“מין קינד, אל תשתה כל כך מהר החלב ייהפך לגבינה.” געו בצחוק.
השפיל את עיניו שדמעו מחמת תשנוק בליעה שלא כתיקונה, ושיתף את עצמו בצחוקם, בחיוך צנוע ומעודן. הפקיר להם את כבודו ועשה את חולשותיו שעשוע לו ולהם, כדי ליטול ממשמעות האכזריות של מנהג זה שנוהגים פועלים יהודים באחיהם הצעיר.
“חדש בארץ, הא,” אמרו וגעו בצחוק.
“משלשום.”
“אין צורך לספר, רואים.”
לאחר כך, כששב להילחם נואשוֹת בכוח חיוּתם העקשני של עשבי הבר האדישים, נתן דעתו על עלבונו. לא נהגו בו כפי שראוי לו. אפשר תמימות היא לחשוב שיכירו לו תודה משום שירד אליהם ממרומי הגמנסיה הווינאית ועקד לפניהם את האוניברסיטה של ברלין, על סיפוקיה ומינעמיה וסיכוייה – עדת־פרופסריה־וסטודנטיה והמדים־השחורים־הנאים־הסרטים־השנצים־והחרבות־ומשתי־ההוללות־בקְנַיפֶה וטיולי־יום־ראשון־עם־נערות־החמד־בהירות־השער־וכחולות־העין והסיכוי־להיקרא־דוקטור־ויסמן־הצעיר ולבוא־בבתים־המעולים־ביותר־של־ווינה־התרבותית־ולשאת־אשה־צנועה־וממולחת־רגישה־ומעודנת־ממשפחה־עתיקה־שמימיה־לא־עשתה־עבודה־מאוסה־ומלוכלכת – אבל לא חוצפה היא זו לבקש שינהגו בו כאחים מבוגרים ונבונים, המסייעים לאחיהם הצעיר לעשות את צעדיו הראשונים בדרך הישר, מעלימים עין משגגותיו וכשלונותיו; ומעמידים פנים, כפדגוגים מנוסים, שהתקדמותו מעוררת בהם גאוה ואושר.
“אלה הם הפועלים, אמר ברלה, וכי מה היית סבור? הכל שינפלדים? יש כאלה ויש כאלה. ואף אלה שלפנים היו מאמינים־נלהבים, נאכלו על־ידי יתושים, ספק ויאוש – והריהם לפניך…”
אין ספק שברלה אינו כמותם, וכן רבים אחרים שישבו בוועידה ונשאו נאומים־מיובשים בהתלהבות. הם, החרדים על כל צעיר עברי שילך בדרכם, יש בהם אדיבות של אחים מבוגרים ונבונים, היוצאת ממקור החרדה, שמא יאכל היאוש בקצות המחנה, ודוקא הטובים והמאמינים יפרשו להם אחד אחד לבתיהם, נואשים ונכזבים, ונמצאת הדרך לא דרך, האמונה לא אמונה, והאבוס שבור השוקת ריקה והאסם ריק. אולם, הבריק במוחו לפתע, כשיסיר ברלה חסותו מעליו, ויצטרך לפלס לו דרך בכוח עצמו, יהיה מופקר לחיים שאין בהם דקוּת־רגשוֹת וחברוּת גדולה ואמיתית. ולא תהיה לו ברירה אלא לוותר על ייחוד־סגולה שלו, המיותר לגמרי בקהלם, ולהיעשות אחד מהמוֹנם, קצת יוצא־דופן, רגיש מדי ונוח להיעלב. נטע זר. לא לעולם יקרבוהו ברלה וחבריו, הנושאים נאומים בכינוסים וועידות. בינתיים הוא אורח שמקבלים אותו בסבר פנים יפות לקיים מצוה. אך כשיתיישן מעט לא יוכל להיעשות חברם ואיש עמיתם, אלא אם כן ירכוש לו סגולתם של עוסקים בענייני הציבור. וכמדומה, עד שלא יידע לעמוד ולנפנף זרועות מתחת לדגלי הלאום והמעמד בהתלהבות אמיתית שנראית לו היום קצת מנופחת וצעקנית, ועד שלא יטרוף באף ובחימה כל מי שחולק על דעתו, להעיד על עצמו שדברים באמת כאש בעצמותיו, אין לו כל סיכוי להיות אחד מהם. אילו ניתן לעשות את הדרך ממנו אליהם בקצרה, בלי משא הברוֹשורות שנכתבו מאז ועד עתה, בלי צעקנות נאמנה, אילו קיבלוהו כחבר צנוע ואוהד, שאין דורשים ממנו הרבה, ומעריכים בשתיקה ואהדה את יקר סגולותיו… שהרי בכל זאת לא מן המצוקה בא אליהם, והבכורה שנתן לעבודת האדמה על הלימוד באוניברסיטה איננה דבר של מה בכך. היא כשלעצמה מעידה על ראייה עמוקה, כושר הבחנה ונשמה יתירה.
ליגלג על עצמו שעוד לא הוציא יום עבודה וכבר הוא רואה חלומות בהקיץ ונטפל לחבורה של גדולים ממנו בכשרונות… כשרונות! והנסיון? מה ראה בחייו הפעוטים מעוטי־ההרפתקאות, שהגדולה שבהן היא פרשת ארון מתים, לעומת נסיונותיהם של גברים אמיצים וקשי עורף אלה, שספגו מלקות וישבו בבתי אסורים? פתי מאמין שאם יפתח לפניהם את נפשו הטהורה ויוכיח להם בכמה תום ומאמצי רוח עלתה לו ההחלטה הנועזת, פאר מעשי הגבורה בחייו, להעדיף את פתח תקוה על ברלין, יזילו דמעה מעיניהם ויפרשו זרועותיהם לחבקו באהבה…
אדם צעיר כמותו, המוחזק בעיני עצמו כבעל שאר רוח, יכול לשאת זלזולם של גאוותנים, ביטולם של קרתנים, ואף אנטישמיות של גסי־רוח, בלי לחוש עלבון או פחיתות־כבוד. נדמה לו שהוא בן מלך המתהלך בין הבריות בעילום שם, בבגדי אביונות שאולים, ובשעת מצוקה, יוציא חותם של שאר רוח מכיסו ומיד יכירו בערכו. איזה צורך יש כאן בשאר רוח שלו? הריהו כאותו בן מלך עלום־השם שהגיעה אליו השמועה כי בירת אביו נכבשה על ידי זרים… מעתה בגדי האביונות השאולים הם כל אוצרו והחותם שבכיסו אינו שוה פרוטה.
“מעדר איננו כינור, צריך לדעת לנגן עליו.”
“נעים לעבוד, הא?”
“תצטרך לשלם לבעל־הבית בעד מרחץ זיעה…”
אלה הן מן הסתם המהתלות הקבועות, מנת חלקם של טירונים. אף על פי כן נתמלא חימה. אנשים שיש להם זנב־יתרון על זולתם עושים אותו חומר להתפארות ולהתעללות. זו מידה של גברים? זו הכרה פועלית? היו נעלבים אילו התהדר בהשכלה ודעת.
ראה ברלה בצערו, הביט עליו בעין טובה, כמי שמבקש להפיג טעמו של מקרה רע, ואמר:
“אל תתרגש, חביבי, אלה הם קצת קישקושים בלב טוב. מנהג. פועלים אמיתיים, אוהבים ללגלג קצת על אינטליגנטים כמונו, פועלים מזויפים שנולדו במשפחות אמידות ונתקע להם רעיון בראש. אסור להעלב מחמת מנהג, כשם שאין אדם בא בטענות על אבן שנגפה את רגלו בדרך…”
“אבל יכול הוא להתכופף ולהשליך אותה מהדרך.”
“בה, אמר ברלה, למה להשליך? הנח לאנשים להיות מרוּצים מעצמם…”
“אבל ככה מרחיקים אנשים,” עמד על דעתו, “שער בנפשך שיבוא אדם סתם, שאיכפת לו…”
“בה, אמר ברלה, אלה שיסתלקו מהתנועה בגלל איוולת שכזו אינם אבידה גדולה לנו… ממילא יינגפו באבן השנייה שתזדמן בדרכם…”
“אבל למה לזרוע מכשולים לפניהם?…”
"אלה מכשולים אלה? פשט ברלה שפתו התחתונה ומשכה על שפתו העליונה דרך תמיהה. “נניח להם… הבה נדבר על אנחנו…” ועיניו הבריקו בעורמה.
מחמת עייפות נאלץ אליהו לחדול מדיבורים.
הרבה תהילות שרו לעבודת כפיים. אולם, דברים כמוסים שבין אדם לגופו – אפילו השפה, החותרת לבטא הכל, לא מצאה להם ניבים. יש רוממות־רוח בגוף הממושמע. וזו היא הרגשת החירות בעומק הנפש. והיא מקור הכוח והגבורה. כמה קלות תנועותיו של אדם שידיו פועלות כרצונו בחריצות ובדייקנות. ומה נהדר כוח־הזרוע העושה בצימצום ובחיסכון. הרוח שולט על החומר וצר צורתו וטובע חותמו בו. אפילו הגוף עייף – השלוה נסוכה בכל מעשיו… האיברים האמיצים של הגוף התקיף משולים לסיעה של חיילים צעירים יפי תואר, המצייתים לפקודה כלשונה ומחרפים נפשם ללא היסוס. וחילופם בגוף שאין בו זריזות ומשמעת. מחמת רשלנות הוא תמיד מחולק עם עצמו וסחוט. עייפותו בלויה, רוב יגיעותיו יוצאות לבטלה, מעוּנה על לא עוון. הרי זה ממש כסיעת חיילים רעבים וצמאים מבוהלים ומזוהמים, במנוסתם משדה המערכה, חסרי משמעת ויתומים ממפקדם.
משחזרו לפנות ערב לצריפם, הושיט לו ברלה שנים עשר גרוש, שכר עמלו, ובעיניים מאירות, שנעלמו כמעט בתוך קמטיהן המחייכים, אמר:
“הרי לך הכסף הריחני ביותר. שכר עמלו של יום עבודה ראשון.”
בדרכם, נאלץ לצמצם צעדיו. ברכיו ומתניו כאבו וחש מועקה בבטנו. הלמו רקותיו כאילו הקיץ מתוך חלום רע. בחילה נתפשטה בתוך קרביו ושמה מחסום לגרונו. כמתוך תנומה שמע דברי ברלה.
“עכשיו אמור בלב תמים, משעמם, הא?”
“לא, בכלל לא,” היה מלחש, מחמת הקרום הדק בין החך ללשון.
“רחימאי, אמר ברלה, אינך מספר אמת, וכי לא ראיתי שקצרה רוחך? אבל אין בכך כלום. לא בושה להגיד שהעבודה משעממת. עבודה של שכיר יום משעממת, מה אפשר לעשות? חקלאי איננו סופר את הרגעים אלא את עונות השנה, לפיכך הרגעים נראים לו קצרים. אך שכיר יום סופר את השניוֹת. עץ שעבד אצלו היום לא יראה מחר וכל יום דומה למשנהו… אינני רוצה לייאשך. אבל עבודת המעדר איננה תענוג גדול. כבר אמר גרינשפון, כשברח מיהודה לגליל: מי שמוצא עניין במעדר הוא אחד מלמ”ד־וא“ו; אני מפשוטי עם…” ראֵה עבודה זו כאילו היא צרה לשעתה. יבוא יום ונקים קומונות של פועלים ונעבוד אצל עצמנו, כמו בדגניה ובכפר גלעדי… פניך חוורו, האם אתה חש ברע?"
“אין בכך כלום. יעבור…”
“אל דאגה,” ניחמוֹ ברלה והביט בו בדאגה, “אל תחשוב שלנו היה קל יותר, בימים הראשונים. עוד תשמע ממני סיפורים על הימים הראשונים. לעומת הסבל שלנו, הרי אתה… מה קרה לך? אפשר לומר שתפסת את העבודה מהר למדי –…” חיוך ריפרף על פני אליהו – “”הה, כמה רבים עזבו ונתייאשו… בגלל העבודה… והיחס של האיכרים… ויחסים לא יפים בין אדם לאדם… כך, כך, ההתחלה קשה… כל התחלה קשה… אתה רוצה להשען עלי, אל תבוש… כך טוב יותר. ההתחלה קשה אבל צנועה. חכה, תקבל קדחת, תזכור לטובה את היום הזה. לאחר כך תקבל כדור ותזכור לטובה את הקדחת…"
מים זרמו ממצחו, בסילון דקיק, לתוך אזנו. פקח את עיניו. הרגיש שהוא שוכב ומטלית לחה על ראשו. קמטי עיניו של ברלה הוארו, קרובים מאוד, רחימים, אבהיים.
“אין דבר. טוב שזה קרה בחצר, בלי קהל. עוד היו חושדים בך שיש לך מחלה מידבקת ומשליכים את שנינו מהמושבה. מה הבושה, חביבי, מה הבושה? כל בת ישראל כשרה מתעלפת ביום כלולותיה…”
פרק ג: הביתה 🔗
א
כשעלה אפרים גרושביץ בכרכרה ראה במושב האחורי אדם זר, קרח, ועיניו שחורות ומבריקות. הציץ בו. שפם אפור, תורכי, ושרשרת זהב על כרס; חליפה לבנה, מארג משובח, עניבת משי אדומה. וסך הכל: ישיבה אומרת כבוד, בדוגמת המורה לערבית בגמנסיה; הידיים מטופחות, והנעליים שחורות־מלוּכָּכות ומחודדות־זרבוב. נתעורר בו חשד שעלה בכרכרה זרה. תמה שאמו עומדת מאחוריו ומעודדת אותו שיישב. ביקש סליחה מהאדם הזר והתכונן לרדת. אולם הלה לא הופתע למראהו, פינה לו מקום על ידו, הושיט לו כף יד רכה ותפוחה, אמר: “מטרסו,” גבה ממנו את כף היד המושאלת להרף עין והחזירה לכיסו.
“גרושביץ,” אמר בנימוס וישב ליד הזר.
ראה שהלה מציץ בו מתוך קורת רוח. נימוסיו גברו על סקרנותו. לא החזיר לו מבט. מתון, באלם־פנים, ישב אצלו כאילו רגילים הם לנסוע יחד.
“גרושביץ אני יודע, אבל מה שמך הפרטי?”
“אפרים.”
“דוקטור אפרים גרושביץ,” דיקלם האיש, כטועם את המלים. “יפה.”
עלתה אמו וישבה לצדו. והוא בין שניהם, כבני לויה שוים בערכם. הפריחה אמו חיוך סתום לאיש הזר, וזה נהם ומיד נעתקה העגלה ממקומה. ניכרת אימתו אל העגלון. לתמהונו לא עברה הכרכרה בשער בית המכס אלא נסעה לשער הראשי. ראה את השוטר בפתח וחיפש בכיסיו את תעודותיו. אך הזר קם, בלי דיבורים, הוציא את ראשו מתוך הכרכרה, כמראה לשוטר קמיע להעריץ, והוא פתח השער מיד, בתנועות חנפות, ועמד מן הצד, שבע־נחת, בפניו החיוך המתרפס, הזכור מימי התורכים, זה השמור בפני־המסיכה־של־השוטר־הערבי לאישים רמי מעלה. שוב הבהב ברק מוזר בעיני אמו היפות, שגרם לו משום מה מורת רוח.
נסעו כברת דרך בשתיקה. איש לא אמר לעגלון להיכן יסע. ניכר שהוא יודע את הדרך. יפו לא נשתנתה. אותות המלחמה אינם ניכרים בשום מקום. לפי מראה הסראיה, שקצת טיח נתקלף ממנו במרוצת השנים, אי אפשר היה להכיר מה שעשו בתוכו בימי חסן בק. סיפורי אֵימים התהלכו בחוץ לארץ. והרי ככר השוק. עוד צולים קבב על שיפודים וששליק בקערת פח וצנצנות כרסתניות ירקרקות של לבן מתנוססות על דוכני הרוכלים. מוכר התמרינדי מקשקש בקעריות הנחושת. והתוכי עודני ניצב בכלובו בבית הקהוה של אבו־עמר. והריח, אה, הריח. ומוכרי הדגים עודם עומדים בהטיית הגב מחזיקים את המאזניים במלוכסן לרמוֹת את הבריות. אותם השוטרים, בשינוי המַדים. והראש עודנו מכוסה בקולפק. לשעבר אפור־בהיר, וזה כהה.
לחצה אמו את זרועו סמוך למרפק ואמרה: “סוף סוף הנה אנחנו שוב כאן.”
לא רצה לבטא רגשותיו בנוכחות הזר ושתק. מתוך חשש שמא תפרש שתיקתו כמחאה – מה לו ולכרסתן זה? – החליט לומר משהו.
“שום דבר לא נשתנה מאז.”
מכיון שתשובתו נתאחרה אפשר היה לחשוד בו שהדיבור עלה לו במאמצים, ודגר עליו הרבה. ולפי שידע מנהגה של אמו להכניס כוונות לדברי אחרים, בגזירה שוה מעצמה, הניח שתפרש את דבריו שלא כהלכה. צריך להיזהר בדיבור. עלולה היא לחשוב שיש לו טענות על מטרסו. באלוהים, לא! תחיה לה את חייה כרצונה ותניח לו לחיות כרצונו. אם מטרסו זה הוא בעלה תחול ברכת אלוהים על ראשו. אם הוא ידידה יעזרנו האל. ואם הוא סתם גבר שוטה שהיא נעזרת בו לצרכיה, אשה פקחת זו, ישמרנו האל מאיוולתו.
יצא מטרסו משתיקתו ואמר: “איש צעיר, את הניירות שלך תשלח אלי ואני כבר אדאג לחותמות ולכל הסידורים הרשמיים. מי שראה כמה טרחה אמך לחסוך לך את בדיקת המכס היה יכול לחשוב שאתה מוביל אתך מזוודה מלאה בריליאנטים…” כיחכח וצחק בידידות, ונתן בו מבט חמים ומתוק.
“מספיק לי שהביא לי את בני. וכי אינו שקול כנגד מזוודה מלאה בריליאנטים?”
“כמו שתי מזוודות מלאות בריליאנטים,” התלהב מטרסו, מתפעל משנינותה.
הציץ במטרסו בעין של אספן. האין זה אותו מטרסו, השתדלן הנודע, אביר ההתרפסות בחצר־השליט? הקריח הגבר והכריס. מן הסתם אין צורך להתרוצץ כל כך הרבה מיום שבאו הבריטים לארץ. השתדלנות נעשית בלונדון. מכל מקום, נראה שאת עמדתו שמר, ואף נסתגל לשליט החדש. איש צעיר, הוא אומר. ביטוי בריטי מובהק, טוב לשימוש עד גיל הפנסיה. שנה ורבע הבריטים בארץ וכבר סיגל לעצמו גינוניהם.. כושר התפיסה של תושבי המזרח… חריפות השכל של אנשים הנאלצים לחיות בין סדקי החוק… הרבה יישובים בארץ הם כביכול רכושו הפרטי של מטרסו, משום שאסרו התורכים על נתינים זרים לבנות בתים בארץ… חיתוך דיבור מדויק נאה לו, והגיה נכונה של האותיות הגרוניות… מה שמאוס, נגינת הקול, טעימת המלים, לקלוּק האותיות; “מזוודה מלאה בריליאנטים”. בוחן יין משבח את טעמו לאחר שלגם… חיוך שאמא משליכה לו לפרקים, כדאי לבחון שנית, האין בו אבק לגלוג?..
הרגיש שאמו מציצה בו. חיוך מסתורי בעיניה, כבימי הולדת, המַתנה מאחורי גבה, צועדת לקראתו… “הפתעה, נחש מה?!” מבט חוקר לה, מבקשת לדעת, מן הסתם, אם הסקרנות מציקה לו: מטרסו זה, מהו כאן?.. אם בחרה בו – לא יצערנה ולא יגלה מה שבלבו. אפשר יתרונות עתידים לצמוח לו מכך, לעולם אן לדעת. אם מטרסו יושב כאן במקרה, לא ישתטה, בחור בן עשרים ושש שכמותו, להצטער על בגידת אמו. לא למענו היא חיה.
עמדה הכרכרה ליד בניין בן שלוש קומות שכניסתו שיש ירוק. ירד מטרסו על כבש הכרכרה וקפץ למדרכה, זריז ורב מרץ. מתח מעילו על גופו, הניח את ידו על לבו והרכין גופו.
“תודה רבה, אדון מטרסו.”
“הגברת יודעת שאני מוכן בכל עת לעמוד לשירותה. עונג רב היה זה בשבילי ללוות אתכם לתלאביב, אבל עניינים נכבדים קוראים לי לשוב אליהם…”
ניצב מטרסו על המדרכה וחיכה לתשובה. אמרה הגברת גרושביץ: “שלום, אדוני, באמת תודה.”
סב מטרסו על עקבו, כאיש צבא, כרסו הקטנה מתוחה, ונכנס לתוך הבניין.
עזבה הכרכרה את בית הספר לבנות ופנתה ימינה. לרגע טעה אפרים ולא זכר היכן הוא. ניסה לנחש איזה רחוב עתיד לחצות את הדרך. חיוך פרח על שפתיו כשעלה ניחושו יפה. הסתכלה בו אמו וריסיה השחורים נגעו בגבותיה, רצה לומר לה משהו ולא זכר מה. נכנסה הכרכרה לרחוב הרצל ונגלתה הגמנסיה הרצליה. שטפוהו הזכרונות. הרכין את המושב שמאחורי דוכן הרכב, וישב עליו כדי שייטיב לראות. קודם ביקש להגיד משהו ולא זכר מה, עתה כשישב מולה והביט בפניה, לא ידע איך.
שבע שנים עברו מיום שיצא מביתו ונסע לקושטא. שבע שנים קשות. על פי מכתבים שקיבל ממנה חשב שיפגוש אשה מרת נפש, רטננית וזעופה. בעודו באניה החליט לנהוג בה בעדינות, להקשיב לה בדומיה – הה, כמה שנא בכיינות ומריטת־נפש־להנאה – להשתדל שלא לצער אותה, “לעשות את הניתוח” בזהירות, ולא להפיל עליה אימתה של דגניה ביום הראשון לבואו… והנה ישבה לפניו אשה נאה, בוטחת בעצמה, חייכנית, ונראית כמדומה צעירה משהיתה. כבניין הסראיה שאיננו מעיד על ייסורים שבתוכו כך היא – שנות הרזון לא הטביעו חותמם בפניה. כשיצא מן הבית, בן תשע עשרה, דן לזיקנה כל אשה בת שלושים ומעלה. עתה, בן עשרים ושש, למד לכבד אשה בת ארבעים וחמש השומרת על מראיה. נדהם למראה יופיה. אמנם עיניה קרועות בפוך, אבל הריסים, הריסים… אף ארשת הפנים לא נשתנתה הרבה. דומה היא למיסיס קסטלר, בעלת־הדירה בלונדון. אף היא מן הסתם היתה יפה להפליא בימי נעוריה, והכירה גברים רבים בזדונם ואיוולתם. ולא סתם זאֵבונים, אלא בני עליה, אדירי לונדון, המכובדים על הכל. אולי משום כך פניה אומרים אכזבה ואי־אמוּן. בניגוד לאותה אנגלייה – אין צל של אכזבה בפני אמו. לגלוג מוזר בעיניה. באיזו אירוניה אמרה “מזוודה מלאה בריליאנטים”… מטרסו לא היה מסוגל לנחש מה כאן: מהתלה או אהבה עמוקה… כן, אהבה עמוקה זו רבצה על חייו כנטל כבד… הרבה סתומות נתפענחו לו בשבתו בלונדון. עתה נוכח לדעת שרב הסתום על הידוע.
למה, בשם האלוהים, היתה צריכה להעמיד פנים כאומללה, ולכתוב לו מכתבים מעציבים? לעולם נדרשת למענה עבודת־מוח מאומצת… אפשר זה קסמה אצל הגברים. המאמץ הרוחני חביב עליהם, – והתחרות מתמדת… מה פשר חיוך המנצחים הבוטח בפניה? אין זו שמחת אם בשוב בנה… יש כאן עוד משהו… נזכר איך היה נעלב, עודו ילד, בגלל צחוקה השמח־לאיד כשהיתה מבטלת רצונו מפני רצונה.
אין צורך במאמץ־שכלי רב. חסרות כמה עובדות, ושתיקה מתוחה זו תתפענח מאליה ותיהפך פתאום לצחוק טוב. צפייה שנמתחה והיתה לאפס, כדברי קאנט. סוד הצחוק. אבל יש כאן סוד בתוך סוד. הוא אינו מצפה לשום הצהרה ולא איכפת לו.
מטרסו, נניח שאיננו אלא ידיד־בית להסתייע בו בשעת הצורך. ובכן? למה לא תגלה ברמז? למה לה לבחון את תגובותיו?
מוטב להניח לזה. דברים עתידים להסתבר. הרי לא על כך נטוש המאבק, לא איכפת לו שתינשא. העיקר שתוותר עליו. מטרסו הפיקח איננו מסוגל לשער מה טעם נסתייעה במטרסו, שבכוחו להעביר מטענה של אניה שלימה בלי מכס – כדי להציל מן הידיים הבדקניות שתי מזוודות מלאות בגדים ישנים? עד כדי כך אין פקחותו מגעת. מן הסתם הוא סבור שבאמת יש לו בריליאנטים במזוודתו. מנין לו לדעת שהיה דרוש לה כדי לפטור את בנה מקבלת הפנים של חבריו. מאמצים כאלה למטרה כל כך פעוטה! רצתה שיבואו חבריו לנמל ולא ימצאו אותו. ובכן, מה בכך? וכי אינו יכול לארוז את חפציו מחר, וללכת לדגניה? מתוך יאוש נתפתתה להאמין שיזכה בו מי שיגיע ראשון לנמל. ובכן, נצחה את אנשי המפלגה בתחרות. הגיעה ראשונה. ובכן? מה בכך?
ישלים את סיבוב ההרצאות וילך למקום שראוי לו ללכת. מאחר שפטור הוא מלדאוג לכלכלתה, אין שום סיבה שלא ילך לדגניה. אם יכלה לשלם שכר לימוד שלו באירופה בימי המלחמה, מן הסתם באמת עשתה הון, כפי שכתבה לו. מלבושיה נאים ומנהגה כגבירה לכל דבר. איזה חוב יש לה עליו? מצטערת היא על תלמודו שילך לאיבוד במקום שאין בו צורך? עדיין איננה יודעת איזה צורך יש לחקלאות שלנו באדם שידיעותיו בכלכלה מבוססות. לא לכך נתכוונה כששלחה לו כסף? אף פעם לא הסתיר ממנה את תוכניותיו. יכלה לחדול מלשלם. והרי דברים ברורים. היתה יראה שמא יחזור ארצה בשעת המלחמה, או יתגייס, חס וחלילה, ללגיון העברי… מצטערת היא שנשארת לבדה בלי בנה לעת זיקנה? מה אפשר לעשות?
יסע לדגניה. ובזה ישים קץ למלחמת־עשר־השנים. אולם לא זה העת לדבר בזאת. למה לצערה? אדרבה, תשמח, גזלה את הנער מידידיו השנואים. תסתכל בו בחיוך ערמומי, כטוב לבה, כאילו באמת “שום דבר לא נשתנה”, מה שהיה הוא שיהיה…
ב
עודם נערים, בשנות הלימודים, בגמנסיה, ידעו שהם יושבים על במה גבוהה תחת הזרקורים. עיני כל העם נשואות אליהם. “דור ראשון לגאולה ואחרון לשעבוד אנחנו.” “אלפים שנה צופיות אלינו מהרי ציון, ומימה של יפו.” הגמנסיה העברית הראשונה בעיר העברית הראשונה. עסקנים ציונים באו מכל קצוות העולם, לבחנם בדקדוק עברי. הסתכלו בהם בחרדה ואהבה כעל תינוקות העושים את צעדיהם הראשונים. היו מקשיבים לפטפוטיהם ורושמים את מהתלותיהם, כביכול הם מחיים את השפה. ציונים וָתיקים שפכו דמעות למשמע סירוסי־הלשון שלהם. והיו עורכים נשפים כיוצרי תרבות עברית חדשה, ונוטעים שתילים בטו־בשבט כעושים בקודש.
עד שבאו נערים מרוסיה. קובלסקי, ווקסמן, דוד שכטר, והביאו עמם אוצר מלים חדש. זה, מחייב, – אמר קובלסקי – זה תובע, אחריות, לא, נהיה, כאחרים. המסיימים, חוק, לימודיהם, והולכים, לעשות, להם, קרירה, בקהיר, ודמשק. אנחנו, נאבד, כאחרים, אם לא, נלך, בראש, התחיה, הלאומית, ולא, נהיה, חיל, החלוץ, של דור, מגשימים. הבחורים מקווקז, יבואו, ליצור, כאן, גזע, עברי, חדש, עובדים, ולוחמים, ורועי צאן, גזע, גיבורים, ואנחנו, נסע, לפריס?
כשיצאו מדירתו של שכטר ביפו והלכו לבתיהם עמדו דמעות של אושר וגאוה בעיניהם. אותו לילה נוסדה “הברית”. לא רומנטיקה ולא משחקי נערים. מי שמפר את “הברית” לא התחייב בנפשו. לא נעצו סיכה באצבעותיהם ולא חתמו בדם. ידעו שהדברים רציניים ואחראיים מכדי שיהיה צורך לפארם בטכס. דברים פשוטים. אין צורך אלא לעשות את הצעד הגורלי על סף מטבח הפועלים… והחיים גורפים. המפר את הברית לא יוּקע אל עמוד הקלון. אולם יבוזו לו, בעומק הנפש, בשתיקה, באמת, וברחמים. אדם קטן, חסר־ערך שכמותו…
החליטו להקדיש את חייהם לשירות העם. “הברית” שלחתם למקום הראוי על פי צרכי הארץ ובהתאם לכשרונותיהם. אין אדם עושה כלום בלי אישור “הברית”. פעם בשבוע היו נפגשים בבית אחד מהם ודנים על עתידם. “הברית” לא הופרה. יתר על כן, נקשרו זה אל זה באהבת נפש. בצנעה קראו לעצמם מלח הארץ. נשרו מחיקם כתבי מהפכנים רוסים, שירי ביאליק ומאמרי אחד העם. לאחר שנפגשו עם שוחט ובן צבי נתעוררה תשוקה בלבם להיכנס לאגודת “השומר”. אחד יצא לגליל לפני תום הלימודים. לאחר חצי שנה חלה בדלקת הריאות ומת. והנה, יש גם קרבן! התחייבות קדושה! “הברית” גדלה. נוספו נערים מכיתות נמוכות. לא הכל נצטרפו. רבים שמרו על פכחונם. כל עוד בלבב… שכטר ברח לגליל ונעשה רועה צאן. משם הלך לעבר הירדן, לחיות בקרב הבידואים. ימים רבים נעדר, ואיש לא ידע היכן הוא. מקץ חודשים עמד בפתח הגמנסיה גבר מגודל זקן, בעבאיה וכפיה, שבריה למותניו, ועיניו בוערות בהתרגשות. כשנתוודע אליהם נפלו על צוארו ונשקו לו. הרבה דמעות שפכו שם. הרגישו את עצמם קטנים העוסקים בדברים חסרי־ערך במקום לקפוץ לתוך נהר החיים כגברים עזי־כוח. “הרגשתי את עצמי כחיפושית זבל הפוכה,” התוַדה לאחר־כך. בלילה ההוא הביא שכטר “עוּד”. ניגן שירי בידואים, ויצא במחול החרבות; העבאיה הרחבה התנפנפה מעל רגליו השעירות ושריריות… הורוביץ המסכן, שביקש ללכת בדרכו של שכטר, הרופא אסר עליו עבודה גופנית. בפגישת חברי הברית" הוחלט להתיר לו ללמוד באוניברסיטה של תורכיה. דינה כשליחות. מכיון שעתידים הם לחיות בצל השלטון התורכי, מוטב שילמדו לעזור לעמם כפקידים גבוהים בממשלה התורכית. הורוביץ היה מאושר… אסיר תודה לחבריו נשא נאום נרגש והצהיר שלעולם לא ינצל עמדתו לטובת עצמו. רק טובת עמו תעמוד לנגד עיניו…
את מלאכת־הנאום הטילו בדרך כלל עליו, אפרים. בסתר לבו נתגאה בכך. “למשא ומתן” עם מפלגות הפועלים שלחו אותו ואת קובלסקי. ופעם אחת ניגש אליו דוקטור אברהמסון לאחר חגיגת לגבעומר ואמר לו: “הרבה נאומים שמעתי וגם בקונגרסים ביקרתי, וגס־לבי בדיבורים, אבל דבריך אמש העלו דמעות בעיני. אילו הייתי בן גילך ולא דיברתי כמוך לא הייתי ראוי להיקרא יהודי ואדם…”
כשנודעה לאמא תכניתו ללכת לדגניה, כתום הלימודים – חוורו פניה. לראשונה הסבירה לו שאין טעם להניח לצעיר מוכשר כמוהו “להתנוון” בעבודה חקלאית בזמן שהארץ זקוקה לבעלי כשרונות. “תמהה אני על נערים אינטליגנטיים שאינם מבינים דבר כל כך פשוט. שכטר? נער מטורף האוהב להדהים את חבריו – כמוהו כאביו, אני מכירה אותו! – בידואים…” מכיון שהתעמולה לא נשאה פרי, בעיקר משום שפגעה בשכטר, הנערץ עליו, איימה עליו שתאבד עצמה לדעת. משום כך התירו לו חבריו, כתום שנת הלימודים, לדחות את נסיעתו לדגניה. אָבל וחפוּי ראש חזר ממטבח הפועלים, לאחר שליוה את קובלסקי, אחרון היוצאים, בדרכו לדגניה. מי יודע אם לא דנו אותו כמפר “ברית”…
אמר לצאת באביב, לאחר שירגיל את אמו לרעיון שהגדיים נעשו תיישים. בינתיים נזדמן לביתם הרופא הארור. נזדמן… עתה ניתן לשער שלא על נקלה הסכים ידידה “לקבוע” אצלו נטייה מסוכנת לשחפת, ולהפר בכך את שבועת הרופא שלו. הצהרה צנועה זו, אגב צחצוח משקפיים, לקול צווחת חרדה־עשויה־להפליא מפי אמא, חוללה תמורה עמוקה בחייו. חלום נעורים התנפץ לרסיסים. לא עוד עבודת האדמה, שעשועי־גוף, ספורט, טיולים בהרים… מיד נסע לדגניה להיפגש עם חבריו. שוב ישבו ליד המדורה הבוערת לחוף הכינרת, עדינים וידידותיים, ו“גזרו” עליו, כהורוביץ בשעתו, גלות לקושטא, למקום תורה. הפעם לא נשא נאום ולא הבטיח להושיע את עמו. הדבר מובן מאליו. המעט נאומים נשא?
שנתיים למד בתורכיה. יום אחד בא שליח מארץ ישראל, נתן לו סכום כסף, והודיע לו בסוד, בשם אמו, שתורכיה עתידה להסתבך במלחמה. באניה האחרונה ערב פרוץ המלחמה ברח מתורכיה לצרפת. בפאריס המתין לו מכר של אמו וציידו בממון הדרוש להמשך הלימודים. עשה לילות כימים ולמד צרפתית. הגיש בחינות ונתקבל לסורבוֹן. עד שלא פגש את פקטורובסקי היה סבור שהוא עושה מה שביכולתו לתועלת עמו, ברוח “הברית”.
ג
“זהו רחוב לילינבלום,” הפסיקה אמו את הרהוריו, “וכאן אנחנו גרים.”
נתן דעתו על ה“אנחנו”. ואם תאמר אנחנו ישכח את שאיפותיו?
“מוזר,” אמר פתאום “היכן שכלם של בוני תלאביב? עוד בונים בתים בני קומה וקומתיים, כמו בימי אחוזת בית… נחלה שקטה, אַת זוכרת? היו חוסמים את הכביש בשרשרת, בערב שבת; ורחוב שדרות רוטשילד היה סגור משני הצדדים, למנוע מַעבר בתוך העיר… בתים כאלה אפשר לבנות בלונדון ששטחה כארץ שומרון כולה. כל בית מוקף חצר, כמין מושבה בתוך כרך. אבל כאן, בארץ! אילו האמינו בלב שלם שכאן תקום עיר גדולה בת עשרות אלפי יהודים היו בונים בתים גבוהים ומרחיבים את הרחובות. בנייה כזו מעידה על קוצר ראות או קוצר אמונה.”
עלה בדעתו שיכתוב מאמר ב“הפועל העברי”. “הרהורי בן תלאביב”. “תלאביב בונה בתים למהגרים ולא לעולים. בתים אלה טובים לאנשים שברחו לארץ נידחת לחיות בשלום ושלוה. ואנחנו איננו צריכים ברחנים אלא חיל חלוץ. דברים עתידים להתפתח בקצב מסחרר. לכשיאושר המנדט רשמית תבואנה תמורות גדולות…”
מכל מקום החליט לא לכתוב את המאמר לפי שעה. אפשר חבריו לא יראו בעין יפה, כשהחקלאות בשפל המדריגה, מחשבות גדולות על בניין ערים. ציניים שבחבורה יאמרו: “גרושביץ מצא סוס לרכב עליו. רחובות תלאביב צרים לו. ייצא לשדה ימצא שם מרחב…”
בית קטן, ירקרק־דהוי, בתוך חצר נטועה עצי פרי. בין החצר לרחוב גדר אבנים עשויה עמודים זעירים בסגנון רומי. שער ברזל, צמחי מתכת משתרגים עליו.
ירד העגלון מדוכנו, חטף את המזוודות ונכנס לחצר. צדפים נתפצחו תחת כפות רגליהם. התעכב ליד בריכה מעלה ירוקת הבנויה צפחות־אבן־ירושלמית והסתכל בדגי הזהב השטים בה. מאושר היה בילדותו אילו חי בבית כזה… הכניסה, במה בתבנית קשת, ועמודים מקיפים לה. שלוש דלתות לבמה. מימין ומשמאל דלתות קטנות, ובתווך, דלת רחבה. על הדלתות ידיות של נחושת, להקיש בהן. אין כתובת להעיד על בעלים. בדלת השמאלית פעמון יד.
הוציאה אמו מַפתח מארנקה ופתחה את הדלת הימנית. נענתה הדלת בחריקה. שיער שחדר זה הועידה אמו לשימושו והסיק שהדלתות האחרות לדירתה. ובכן, כך. יודעת האם נפש בנה. כניסה לחוד, משאת נפשם של צעירים.
הכניס העגלון את המזוודות ויצא. עמד רגע בחוץ מהסס אם לבקש שכר, והלך לו. נתרעם על קמצנותה של אמו. אשה שיש לה רכוש כזה יכולה להתיר לעצמה נדיבות.
הזמינה אותו להיכנס.
“יפה.”
“נאה. אולם בית מוזר. ליהודים שאיפות משונות לבנות להם היכל־של־כיס… בעוד כמה שנים נצטרך להרוס את הבניינים הקטנים האלה ולהקים במקומם בניינים מודרניים גדולים…”
“מדברים על חשמל. על כל פנים מים יש בשפע…”
עבר בפרוזדור, הציץ למטבח המבהיק בנקיונו ונכנס לחדר. כשראה את הרהיטים נעצבה רוחו. בהמיית־נפש התבונן ברהיטים שהקיפוהו בילדותו. דקוּת־הבנתה של אם, הרי זה ממש תוֹכוֹ של החדר ביפו, כאילו לא נגעה בו יד; מיטת הברזל הגדולה שגדרות מקומרים לה משני צדיה, עליה שכבה אמא בחוליה; הכורסה שרפידתה מרופטת, עתה־זה קם ממנה אבא, תוגה סתומה בפניו, וקיפל את העתון בהקפד ובדייקנות; הכיסא שמשענתו מעשה־גילוף פרחוני, עליו היה נוהג לשבת אצל השולחן הכבד נפוח־הרגליים, בהכינו את השיעורים; ומכונת התפירה בפינה, מחופה בשמלת השבת הישנה של אמא ששוליה רקומים בצהוב וירוק; והראי – לפניו עמד הילד יפה־התואר ועיוה את פרצופו כדי להכעיס את אמא… הנה ייכנס לכאן אבא, חלוק המשי לגופו, יטיל בו ובאמו מבט שקט ועצב, יישב בכורסה וישקע בקריאה… אם יפגע בו כדור־משחק או קוביה ירים את עיניו בתמיהה, מה טעמה של פריצה זו לחוג ענייניו… ולאחר כך יסיר את משקפיו עבי המסגרת, יצחצחם בכנף בגדו וישיבם למקומם בארשת קיפוח מוזרה…
הרגיש שאמא צופה בו לנחש את רגשותיו. ביקש להתעטף באדישות ולא יכול. רהיטים אלה יצאו מגדר הדוממים ונעשו רעים בנפש. לפנים רצתה אמא להשליכם ולקנות חדשים. “בית של עניים”… אמרה, איפה ראיתם דירה של רופא שיניים מרוהטת כך?.. עתה נזדקנה ומן הסתם העמיקו רגשותיה. לא זו בלבד שלא השליכה אותם לאחר שנתעשרה וקנתה לה בית חדש וריהטה אותו כפי הנראה במיטב הרהיטים החדשים, אלא ערכה אותם כשם שהיו ערוכים לפנים, לשם שעשוע נעלה, לטעת בלב ילד בן עשרים ושש הרגשה שחזר לביתו.
ליד הארון הצהבהב נשען אל הקיר שלט נושן: י. גרושביץ, דנטיסט, מקבל כל יום בין השעות… אבא המסכן. זה כל מה שנותר ממנו בבית־הנכאת־הזעיר של המשפחה. הציץ באמו. לפנים חשד בה שהיא אנוכית וקהת־רגש, ועתה היא משמרת שרידי־עבר כדרך רגשנים. עשירה – ואינה מתביישת בשרידי עניותה. אמנם אין אלה רהיטי־עניים, מכל מקום הם כלי בית האופייניים לאנשים שאינם בטוחים בעתידם.
נכנס לחדר השני, הופתע למראה הרהיטים הפשוטים ונאים. חדר זה מן הסתם הועידה לו לעבודתו. חבל על הטורח וההוצאות. מכתבה נאה, רצינית, רחבת ידיים, לפנים נשתוקק למשהו מעין זה… והכיסא העמוק, טוב לשקוע בתוכו, להתמכר למחשבה בריכוז הדעת. אפשר להרים את הרגליים על המיטה, לצלול בספר נבון, מתוך שלוות השקט, לאורה הצנוע של מנורת נחושת. מקום נאה לאדם המבקש להמית עצמו באהלה של תורה… פיתוי לתלמידי־חכמים… אף שטיח כאן, להעמיק את הדומיה, לבלוע את הצעדים, וּוילון ירוק־כהה, להרגיע את העין – מקדש־מעט לחכמה.
כשהלך לחדר הרחצה תמה שהתקרה מפויחת הכיור סדוק וארובת התנור פקועה. אמנם אין לו צורך בכל זאת, אך אם נתכוונה שיגור כאן הרי זו מידה של זעיר־בורגנות להקפיד על השטיח ומנורה מעשה־ידי־אמן ולהזניח צרכי אדם. התנחם שלא הספיקה להתקין הכל. מלכתחילה חשב שיבוא כעבור חודש, אולם וויצמן נסע והעבודה פחתה והניחו לו להתפטר ולנסוע לארץ ישראל. כמה תמהו עליו חבריו לעבודה, במשרד הלונדוני, שאיננו “נאחז בצפרניים” “בסולם החבלים שהשליכו לו מגשר הפיקוד”. אחרים היו עושים כמיטב יכולתם לשרת את הציונות מלונדון עד אחרית ימיהם… טוב שנטע אלוהים בינה בלבו ולא הירבה בדיבורים. אי אפשר להסביר למי שאינו מבין מאליו ש“הברית” יקרה לו מ“סולם החבלים”. יחשבוהו ליהיר או שוטה. יפה שתיקה לחכמים ואף לשוטים אינה מזקת.
חזר וראה שאמו פורקת את מזוודותיו ומכניסה את חליפותיו לארון. תמה מה לשמלותיה בארון, לפנים נתנה את שמלותיה הישנות לעוזרות הבית. מה כאן, קמצנות? או שמא נתפתחה בה חולשה לדברים ישנים? מחמאה נאה לה: לשעבר היו לה עלומים ויופי וחבל להשליכם… באמת יש לה נטייה לשמר חפצים חסרי ערך. היא ייסדה את ארכיון הגמנסיה. וכן משמרת היא מכתבים נושנים, שברי כלים, עט שכתב בו הרצל, וכדומה.
“למה לָך לטרוח? נשתה תה קודם. הרבה שעות ביזבזת בנמל?”
“ביזבזתי? – לא הרבה שעות…”
“אם את רוצה לפרוק דוקא עכשיו, אעזור לך.”
“לא, אתה שב במנוחה. אני אינני צריכה לנוח… גם לא קמתי מוקדם כמוך… פשוט לא עצמתי עין כל הלילה.”
שניהם צחקו בחשאי. יכול הוא לסלוח לה הכל, ולהדיח את המשקע המר. וכי מחמת אנוכיות בלבד עוללה לו מה שעוללה? הרי לא ביקשה שיפרנס אותה. “להצילו” רצתה. מתוך אהבה. מה לעשות שגם האהבה חטפנית וקמצנית כאנוכיות? אשמתו שלא ידע להגן על עצמו. עתה הגיעה העת לתקן את המעוות, אבל בלי טינה שבלב. תמה “מלחמת עשר השנים”. גברה עליו בעוֹרמה. ינצחה בנִשְקָה, אך – בשתיקה. למה לצעֵר בדיבורים?
“אבל אל תחשוב שאני עייפה. אמא עייפה רק כשהיא לבדה. אם יש מישהו לטפל בו היא בכלל־בכלל לא עייפה. הדוקטר כהן אמר לי שאשכב. ה, ה, ה, הוא התפלא שאני יכולה לקום ולנסוע בכרכרה. ה, ה, ה, אני צחקתי ממנו. דוקטר כהן, אמרתי לו, אתם אינכם יודעים שום דבר במדצינה. כל יום תביא לי את הבן שלי מחוץ לארץ, ואני אקום בריאה ושלימה…”
“מה קרה לך?” שאל בדאגה.
“לא קרה. זה בא מעצמו. אני לא צעירה. והגב שלי נעלב שלא שמתי לב אליו; אז הוא נתן לי מכה קטנה על הכתף ואמר: מניושקה, הנה גם אני כאן. לא יפה לשכוח ידידים ישנים… תמיד עמדתי מאחוריך..”
היא מתפנקת, לטעת בו הרגשה שהיא זקוקה לו, בלי להכביד. גונחת מתוך בדיחות הדעת. שברון לב מוצנע היטב בתוך מהתלה תמימה. פח לנער־הפתי. אמא יקרה, טעות קטנה בחשבון. הכל גלוי וידוע, כמכתבים האחרונים, המכוּונים להדאיג, והצער מוצנע־לראוה בתוכם. יודעת אֵם נפש בנה. אין כפית מרה בלי סוכריה ואסור לגנוח בלי לחייך.
מה שמתחולל בין אם לבנה הוא אהבה, החשד והמרירות בכלל. אם לא כך, מנין עקת־הלב? אשמתה שהוא מקשיב לה כזקיף העומד על המשמר. כמה פעמים גנבה את דעתו לתועלתו בלי נקיפת מצפון. אילולא דגניה, אפשר לא הגיעה לכך. ביום שהודיע לה על כוונתו ללכת לגליל נעקרה הפשטוּת ממעשיה. דרכה־עוז למאבק. וברגע שהיתה קרובה למפלה הוציאה מגנזיה נשק סודי וקטלני, והשתמשה בו בלי היסוס.
כשנודע לו הדבר בפאריס, כבר היו שלוש שנות לימוד מאחוריו, וארץ ישראל סגורה ומסוגרת.
ד
נזכר פגישה שהועיד לפקטורובסקי במסעדת הסטודנטים בְרו דֶזאיטליֶן. ציפה לו בשמחת־לב תמימה, מתכנן איזו מהתלה מעשית לכבודו. מרגע שהכירהו, כמה מעת־לעת לפני כן, חיבבו. פקטורובסקי היה סטודנט לרפואה מרוסיה, בחור עליז־רציני, ארך רגליים, קלסתר פניו גברי ונעים ושער מקורזל משתובב על ראשו וגולש על אזניו. ידידותם גברה כשגילה לו פקטורובסקי, בעיניים נוצצות, את תוכניותיו. כשיקבל את התואר, יעלה לארץ ישראל וישמש רופא ביישובים הנידחים שבגליל. מאז נהגו להיפגש במסעדת הסטודנטים, הוא מספר זכרונות מן הגמנסיה ופקטורובוסקי שותה את דבריו בצמא.
בא, צוהל, כדרכו, מושך אחריו סיעה של סטודנטים, ומגרש אותם בחומרה מבודחת: “אסור להפריע לישיבת הועד המאוחד לשחרור היהודים.” הציע לו לבלות ערב על חשבונו במונמרטר “לזכר בחינה מנוּולת שמתה בדמי ימיה.” הוא סרב. צחק עליו פקטורובסקי שהוא חי בפאריס כבבית נכאת. “חיי נזירות צפויים לנו, גרושביץ,” אמר לו בכובד ראש, “אסור להתאונן. אבל למה לכל הרוחות צריך להתחיל מעתה? בוא אתי למונמרטר ותדע לפחות על מה אתה מוותר. ולאחר כך, כשתשכב קודח בצריף רקוב בגליל שלך, תוכל להתפאר: אני את מונמרטר, עם כל פוחזיה ויפהפיותיה, השלכתי מאחורי גווי ככלי אין חפץ בו… ואלוהים בשמים יזיל דמעה, מרוב קנאה… בויתור על המאהבת היפה יש הבדל עקרוני גדול בין הלפני והאחרי… הבוז למרה השחורה… יתושי החוּלה יסלחו לנו אם נמהל ביין את הדם שלנו…”
בעיניים לחות סיפר לו למה הוא מוקיר את רגליו מבתי השעשועים ועולה על משכבו בעשר. פקטורובסקי לא האמין. איננו נראה כאילו מקננת בתוכו השחפת. “לא תמיד מה שמכרסם בפנים נותן אותותיו גם בחוץ,” אמר לו. פקטורובסקי צחק: “מה שיפה לפואֶזיה אינו מתאים למדיצינה.” הלך עמו לבית הספר ובדקו. “אתה בריא כמו שור הבר,” געה פקטורובסקי בצחוק. “השור המסכן, מסרסים אותו נגד רצונו; ואתה?” סיפר לו שנבדק אצל רופא מוסמך. “שילך לתפור נעליים…” לא נחה דעתו. הלך לרופא מומחה ואף זה אמר כך. הוא בריא לגמרי. נדהם. הלך לחדרו, שכב על המיטה, מזועזע. “לא יתכן. עד כדי כך כל האמצעים כשרים לעקור חלום מלב נער?..” קם ממיטתו בחמת זעם. לא היו לו כלים לשבור, הכל משל בעלת הבית. ואמא ממילא לא תשמע נפץ הכלים בהישברם. חזר והטיל עצמו למיטה. הניח שני מרפקיו על שולחן הזכוכית וראשו בידיו: לא יתכן! לא יתכן! כשהאיר השחר פשט את בגדיו.
לא כתב לה מה שנודע לו. ביקש שלא ישלחו לו כסף. מוטב שלא יתיר להוריו להקדיש את חייהם למענו, כדי שלא יתבעו חוב מוסרי כשיחזור לארץ. היא התעלמה מבקשתו. מכתביה היו עליזים ומלאי תקוה. סיפרה לו שעזבה את עבודתה בגמנסיה ו“תתפלא שנתגלו כשרונות גדולים אצל אמא הטפשה שלך. פשוט מצחיק לראות איך אני מצליחה בעסקים. אבא לא מאמין למראה עיניו. אגב, המחלה של אבא איננה חוזרת עוד ובקרוב הוא ישוב לעבודה… אנחנו עשירים ממש… שאל את הבחורצ’יק שהביא לך את המכתב…” אבא לא כתב אף פעם. לכל היותר הוסיף דרישת שלום בכתב ידו.
לא החזיר לה את הכסף ששלחה לו, מפני שהקשר נותק. עמד לקבל עבודה במשרד והנה הגיע כסף מאלכסנדריה, ומכתב תחת כותרת ותמונה של הוטל אכסלסיור אלכסנדריה. גם את הכסף הזה לא החזיר. אם נתעשרו אין חובה מוסרית לכלכלם לעת זיקנה… מצפונו לא הציק לו. אנשים הדרים במלון אכסלסיור יכולים להפריש סכום כסף קטן לבנם. מה איכפת להם אם “ישחית” את השכלתו, שרכש בכספם, בשדות דגניה? וכי מִפִתָם חסכו? משוד עניים… אדרבה, כסף שהוא נוטל מהם עתיד לחזור, בעקיפין, אל הנגזלים. תלמודוֹ לתועלת המפלגה, העושה בשביל הפועלים, הוא תמורת כספם שנעשקה על ידי סֶחֶר־מֶכֶר.. אמנם צל מוטל על מקח־הכסף. לדידם הליכה לדגניה הריהי איוולת. מה איכפת להם אם הוא סבור שרעיון גדול מוליך אותו לשם. הם אינם מאמינים. אי אפשר לדרוש מהם שישלמו כשאינם מאמינים. אם הוא מסכים לחיות על חשבונם סבורים הם שויתר על חלומותיו. יש כאן גניבת דעת. כתב להם מכתב והצהיר: “שום דבר לא נשתנה. כשאחזור לארץ אלך בדרכי. האם לא חבל לכם על הכסף שאתם מבזבזים עלי?” שלחה לו איגרת קצרה: “למד. תחזור, נדבר.”
יום אחד הגיע לפאריס אדם שהצליח לברוח מארץ ישראל. סיפר לו על הרדיפות ועל הרעב. שאל על הוריו. סיפר לו שלאחרונה ראה אותם בתלאביב. אביו חולה, ואמו, לאחר שסגרו את הגמנסיה, מתפרנסת מעבודות־בית.
מזועזע ממה ששמע כתב להוריו ותבע שיגלו לו את האמת. “בימים ההם אסור היה לאדם להראות שיש לו עושר… אתה, שהנך בחור פיקח, איך אינך מבין? רוצה אתה שנהיה שנואים על הכל?…” כתבה לו אמו.
שלחה לו תמונה שלה, לבושה נאה, מחייכת. ולאחר כמה ימים הגיע מכתב: אבא מת… “אתה יודע מה היה אבא בשבילי. עתה, בלעדיו, אינני יודעת למה לי לחיות? לולא אתה, פרוייקה, וההרגשה שאתה זקוק לי, מי יודע מה שהייתי חושבת לי?…”
המכתב ציערוֹ והרגיזוֹ. ספק אם היתה מעיזה לכתוב כך אילו ידעה מה ששמע בילדותו מפי אשת הדוקטר כהן, מן הסתם מעשה־נקמה אכזרי מוצנע היטב. “כמה שהילד הזה דומה ל…” אמרה ובלמה את פיה בידיה. “אני מקוה שלא שמע.” בדמיונו, מחמת קריאת ספרים שאינם לבני־גילו, נתן פירוש נורא לשתיקתו העמוקה של אבא.
מרוב גאוותה לא יכלה להודות שרגשי לבו כמוסים ממנה. “אני אינני כאמהות אחרות, אני משתדלת להבין את הילד, אני לומדת אותו, כמו ספר..” התפארה פעם באזני חברתה, לעיניו. בן שבע היה, ושמר בזכרונו את דבריה אלה. מה שאיננה יודעת – אינו קיים. היתה חוקרת את תגובותיו בשיטה שלמדה מדוקטר קיריפיצ’ניקוב. אין תגובה אין מועקה. אף פעם לא שיערה איזה סוד מעיק עליו. מאהבתו אותה, כבש את סודו בלבו, שלא לצערה.
כשבגר – מחל לה. אולם, מכתב זה, טעמו רע. אפשר צביעות כאן, או אונאת עצמה. ואולי נתכוונה לצערו ולהעיר את רחמיו. ידע שלא אהבה את אביו. קצת ראה וקצת שמע. הה, יום יבוא ואף החיים במחיצת אבא עתידים להתפרש כקרבן למען שלום הילד.
הציץ בה כשהיא תולה את החליפות בארון, איזו גמישות, והיא מתאוננת על מיחושים.. קומה יפה, גיזרה של אשה צעירה, ובשערה השחור לובן־השיבה כקסם התבונה. אש כחלחלה בעיניה – וקולה – כזמר־תמיד. דומה היא לגיבורות הספרים הרוסים – נשים גאות, עלופות סוד, המוסרות נפשן למען זולתן. הנה, פרק הסיום. והגיבורה, נאנחת על חייה השבורים והרצוצים… אך יש שכר ליסוריה. דוקטֶר אפרים גרושביץ, בנה, חזר לביתו. העיקר, דוקטר.
אבא המסכן! ראש גדול, שיער רך ומבריק נשקף מאחורי עתון, עיניים כהות, נבונות, מביטות מבעד לזגוגיות שחורות־מסגרת, רואות־ואינן־רואות, כממרחקים.
היה מראשוני חובבי ציון ברוסיה. חובב ועושה. בא לציון והלך לראשון לציון. וזו לא האירה לו פנים. נגזר עליו להיות אוהב ולא נאהב. ומחמת מחלה ממארת נאלץ למכור את חלקתו ולעבור ליפו. הזניח את האיכרות ועסק ברפואת שיניים, מקצוע שלמד ברוסיה ולא סיים חוק לימודיו. אף על פי שלא היתה לו תעודה, השלטון התורכי לא הקפיד. מְרַפא והשיניים מתוקנות – אפשר גם בלי אַסְמָכָה. קפץ עליו רוגזם של רופאי שיניים בעלי־תעודות. לא גזל את פרנסתם; שיניים רקובות, ברוך השם, היו ביפו העלובה די והותר. על כבוד המקצוע קמו להגן. אמרו: “גרושביץ גונב דעת הבריות.” חוות־דעתם לא המעיטה מספר לקוחותיו. כיבדוהו משום שידע את המלאכה. אולם היה מובדל מאנשים שביקש קירבתם. כל בעלי־תעודות, רוקחים רופאים ומוסמכים לפילוסופיה, עשו יד אחת כנגדו משום שהוא מסיג־גבול. יתר על כן, גינוהו שעושה את ארץ ישראל לפרובינציה ומוציא דיבתה רעה.
בשבתו בכורסה, בחלוק המשי, מאחורי מסך העתונים, נדמה כאילו אין צער בלבו. הכנסתו מצויה, ויש מי שיבוא לשחק עמו שחמט, ואשתו היא היפה בנשי יפו. לימים ראה אפרים, ש“אותו ענין קטן”, פיסת־הנייר, קילקל את חיי אביו. ביום שגמר את הגמנסיה ערכה אמו מסיבה בביתם שביפו. היתה משולהבת כנערה, ואפילו לא נתנה דעתה על המחמאות שחילקו לה רווקים זקנים: “קשה להאמין שהגברת היא אֵם לבוגר גמנסיה, כה צעירה היא נראית…” היתה מציגה את התעודה בפני האורחים ומתפארת בציוּניו. אבא ישב וקרא עתונים, סר וזעף. הוא הבין. מה ההתרגשות הזאת בשל תעודה? הוסר כתם מעל המשפחה? תעודה. בהתלהבות זו הריהי מצטרפת לחבוּרה שמררה את חיי אבא בשל פיסת נייר שכזו…
בימי החורף היה אבא גורר את הכורסה אל השולחן, מעמיד לידו מיחם, מוזג לו תה וקורא ספרים. לראשונה היתה אמא סבורה שהוא לומד כדי לקבל תעודה. אך נתברר שאינו מתכוון לכך. צריך היה להגיש בחינה ביוונית, והתעקש לא ללמוד. אין לו צורך ביוונית לפי ששום ספר בעל ערך אינו כתוב בשפה זו. “סתם סנוביזם!”, אמר, “אין לי פנאי לללמוד שפה מיותרת.”
ידיד אחד היה לו. פלקוביץ. פעם בשנה היה בא לביתם, אומר שלום צונן ל“גברת”, נכנס לחדרו של אבא וסוגר אחריו את הדלת. כעבור זמן מה היו נשמעות קריאות שמחה מתוך החדר. אף קולו של אבא היה מתרומם, שלא כרגיל, כעוס ועליז חליפות. וכעבור זמן מה היתה נפתחת הדלת ופלקוביץ, פרוע בלורית, המקל בעל גולת הכסף בידיו, היה מתפרץ מתוך החדר, וקורא בזעף:
“גרושביץ, הרי אתה אדם שאין לשאתו.”
“אל תשא, אם אין זה לפי כוחך,” היה עונה אבא.
יום אחד, כשהיו סבוּרים שאין איש בבית, שמע את שיחתם. פלקוביץ שאלו למה אינו יוצא ובא בין אנשים. “מה אתה לומד שם, טוטו, יוונית אולי?” “מוסינקה,” נשמע קולו של אבא “כל ימי אני לומד רק דבר אחד, ונדמה לי שאני כבר מומחה גדול. אין בקי גדול ממני בענין זה.”
“אדרבה, גלה לעולם, תוציא ספר, נראה אותך…”
“כל החכמה שלי אפשר לכתוב על פתקה קטנה.”
“מתחיל אני לחשוד שאתה עוסק בקבלה, טוטו, זה סימן רע.”
ושוב נשמע הצחוק הנעים. “בקבלה? לא, מוסינקה, לא אני. אני עסוק בנתינה.”
“ובכן, אולי תספר לי את הסוד. מה יהיה רשום על הפתקה?”
“לך, מוסינקה, אני יכול לספר. יהיה כתוב שם: לעולם אל תקח אשה יפה.”
שני הרעים שתקו. לאחר רגע נשמע מתוך החדר צחוק רם. “אח, טוטו, אתה האיש המצחיק ביותר שהכרתי בחיי. מי יהיה מוכן להאמין לך? העולם יתמלא חוקרים צעירים שירצו להיווכח אם הצדק אתך…”
“זוהי הסיבה שאינני מגיש את הדיסרטציה שלי…”
בערב, כשראה את אביו יושב בכורסתו וקורא בספר, היה מתיירא להביט בפניו.
אף פעם לא תקע עצמו לענייני בנו. לא אמר דעה ולא תבע שיתחשבו בו. כשאיימה אמא שתאבד את עצמה לדעת הרים את עיניו לרגע, הציץ בה בסקרנות, וחיוך מוזר חלף על פניו אף פעם לא עודדו לקירבה, וכשבא אליו למרפאה היה מבקשו בנימוס לשבת בכיסא, ומגלגל עמו שיחה כדרך מבוגרים.
“לעת עתה נשתה רק תה, לאחר כך נצא לסעוד במסעדה. לא הספקתי להכין שום דבר, ואינני רוצה שתאכל ארוחה קלה,” אמרה הגברת גרושביץ לבנה, לאחר שסידרה את חפציו בארון.
“אין לך עוזרת?”
“יש לה חופשה.”
“דוקא היום.”
“ארוחה ראשונה אני רוצה לבשל לך בעצמי. אבל השעה מאוחרת ואינני רוצה שתהיה רעב בגללי.”
“אני מוכן לחכות.”
“לא כדאי, לא הכינותי שום דבר.”
“מוטב לי לחכות הרבה זמן ולאכול ארוחה שלך, מאשר…”
“למדת משהו באנגליה. נימוסים. אם רצונך דוקא, אני מסכימה, אבל קודם נשתה תה.”
כשיצאה למטבח סידר את ניירותיו במכתבה. במגירה העליונה הניח את הגליונות הארוכים הכתובים בכתב צפוף ונאה: הרצאות שהרצה באנגליה ובגליציה. עכשיו יוכל לערכן למאמרים. מעניין אם גם מוניה ואלעזר יהיו נדהמים, כאותם בעלי הלכה שמרניים מפולין וגליציה, בגלל רעיונותיו המקוריים. ההשקפה על תפקידה של בריטניה מפתיעה אותם. עדיין לא נשתחררו מנקודת המבט של היהודי בן העיירה הקטנה הסבור שגויים נאורים יצילו אותו מפני החוליגאן המבקש לשדוד את רכושו. “ניתוח המדיניות הבריטית” שלו, סבורים הם, אינו אלא חוצפה. להאשים את העם, שהוכיח אהבת ישראל יותר מכל העמים, ברצון להפיק טובת הנאה לעצמו מן המנדט בארץ ישראל… איזו חבורה של תמימים… אם כך או כך, עד שחזר לארץ ישראל כבר הוא “קו”. מכל מקום, בויכוח עם הבונדאים נחל נצחון. בניגוד לאחרים לא נסתפק בכך שקרא להם עוכרי ישראל. בלשונם הכה אותם. כדאי להציע את הנוסח שלו באזני מוניה ואלעזר והדוקטר. “שומה עלינו לראות את הסוציאליות כענין המסתבר מתוך העבודה הלאומית שלנו בארץ ישראל ולא כענין הקשור בה קשר מותנה. אין זה שיווי משקל, שמור בקפדנות, בין שני יסודות, אלא אחדות המושגת על ידי שיטה ביישוב הארץ.” כמו כן כדאי להציע לחברים להפסיק את השימוש במושג הגירה ולבטל את השם “משרד ההגירה.” מלה זו, המבטאת תהליך נדידתם של מעמדות מידלדלים, איננה מתאימה לשיבת ציון, ולכן רצוי להשתמש במלה עלייה, שיש לה גם משמעות רוחנית־מוסרית. בהזדמנות זו כדאי לדבר על ארגומנט האנטישמיות. דיינו בדיבורים על טבע הגוי. שום ברכה לא צמחה לנו מכך ואף ידיד לא קנינו לנו. אפשר להוכיח טעותם של מתבוללים ולהכותם אל החומש בנימוקים מדעיים. העלייה לארץ ישראל איננה מסלקת מהחברה האירופית “אלמנט” מוּדח של החברה בדוגמת המהגרים לארצות הברית. העלייה תוציא מאירופה חומר אנושי אחר. למשל אותו נער שבא באניה, וויסמן כמדומה. תתפנינה עמדות כלכליות שהיו תפוסות בידי יהודים. כמו כן, תתבטלנה עמדות כלכלה מסולפות ומיותרות, פרי האנומליה היהודית. פינוי עמדות זה, ככל שהתהליך יהיה מגובש והמוני יותר, יעשה לביטול האנטישמיות יותר מכל כשכושי הזנב החנפים של המתבוללים…
נזכר בנאום שנשא בלמברג. קהל גדול מחא לו כף בהתלהבות. לאחר כך צבאו על דוכנו, שאלו שאלות, לחצו את ידו, ואמרו לו יישר כוח. יצא מארץ ישראל נער ועתה הוא חוזר אדם צעיר שתהילתו בפי כל. וויצמן שיבח את נאומיו והזמינו לשמש במשרד בלונדון. חבריו למפלגת “הפועל העברי” בחרוהו למזכירות המרכז ולועד הפועל של התנועה העולמית. נאה נאה… ואמו נוהגת בו כאילו הוא נער שאפשר להשפיע עליו בתחבולות עורמה משפחתיות…
היא חזרה מהמטבח והביאה על מגש־כסף שני ספלי תה מהביל וצנצנת כרסתנית של סוכר. התפלא שדירתו כבר מצוידת בצרכי אוכל. סבר שייכנסו לשתות בדירתה. תוהה היה אם לא רצתה לטעת בו הרגשה של בעל בית.
“הייתי בטוח שנשתה תה אצלך,” אמר, כשישב ליד השולחן ויצק סוכר לספלו.
“וכאן מה? אין אנחנו אצלי?”
“התכוונתי, בדירה השנייה…”
“דירה זו אינה נאה בעיניך?”
הוא הניח את הכפית על השולחן. “כאן את גרה?”
“אלא מה חשבת?”
“חשבתי שכל הבית הוא שלך וכאן… אחד האגפים.”
“מה פתאום חשבת?”
פניה ניצבו לנגד עיניו, תמימים, זרים. התכעס. “מה פתאום? חשבתי שאת קורח בן יצהר.”
“מי זה קורח בן יצהר?”
“אמא, כתבת לי שיש לך הרבה כסף.”
“בשבילך, אבל לא בשביל שטויות.”
“שטויות? הרי כל ימיך חלמת על רהיטים חדשים.”
“חלמתי?… רציתי. אבל זה לא חשוב. עכשיו נוכל לחסוך לנו קצת כסף. הכסף יזרום אליך עכשיו….”
דחה את ספל התה, כמדיר עצמו מהנאה. “עכשיו רק דבר אחד אני רוצה לדעת, מה פירוש מלון אכסלסיור?”
“אינני מבינה.”
“שלחת לי מכתבים מאלכסנדריה על גליונות של מלון אכסלסיור.”
“אה, צחקה, שם גרה חברה שלי…”
“ואתם, היכן גרתם?”
“הקהילה התייחסה אלינו יפה מאוד. סידרו לנו מיטות בתלמוד תורה…”
ובכן, חיו ככל הפליטים, היושבים על מיטלטליהם, בין תקוה ליאוש, ומתפרנסים מכל הבא ליד. ואבא עבד מן הסתם כעוזר לרופא שיניים. ופעם בשלושה חודשים, בדייקנות של בית עסק גדול, היו מטלגרפים סכום כסף לפאריס, כדי שהבן המוכשר יחזור הביתה דוקטור. והוא, תם שכמותו, מתוך עצלות ואנוכיות האמין למכתביה הכוזבים ולא לאיש שסיפר לו את האמת… “אסור היה לאדם להראות שיש לו עושר”…
אם כן, זה פשר החיוך הערמומי… היטב ידעה למה הוא מחכה, לאחר הפגישה עם מטרסו, הכרכרה, מלבושי המטרונה, המכתבים. היא הכינה לו הפתעה קטנה… בקוצר רוח, מחייכת בלי סיבה, כנערה קטנה שאיננה יכולה להבליג על חדוותה כש“מבשלים” מהתלה מעשית למישהו, ציפתה לרגע שתפול עליו התדהמה, בהיודע האמת, לכשיראה את הרהיטים הישנים מקולפי הצבע, חדר האמבטיה המוזנח והמטבח המפויח…
הילים ועיש! הערֵם וחיֵה, אומר הערבי. ומעשה עורמה זה אינו חשוב אצלה שקר, אלא פקחות גדולה. יתר על כן, גודל נפש. הגישה לו את הדלוּת כמתנת אהבה מעוטפת בנייר זהב ומקושרת בסרט צבעוני.
“למה לא סיפרת לי?”
“לא רציתי לצערך.”
חדוות הנצחון נשקפה מעיניה. חביבות עליה מהתלות גדולות, שעשועי־הפתעות. בדרך זו היתה מסוגלת לגלות לאבא, לפתע פתאום, שאיננה אוהבת אותו. ולאחר כך היה קופץ עליה מצב רוח מרומם, מחמת ההתפעלות מן המשחק הטראגי. וכי שיקרה לו? חס וחלילה… רק כתבה דברים הדומים לאמת. “דרך מקרה” השתמשה בנייר של מלון אכסלסיור. לפעמים שיקרה ממש. אבל זה לא היה שקר אלא נדיבות רוח. כדי שלא לצערו… הילים ועיש!
“אני רואה שאינך שבע רצון. אני מבינה אותך. רצית כניסה לחוד. נחסוך קצת כסף, נסדר לך כניסה, ולא תצטרך לעבור בחדרי.”
“אין צורך.”
פניה קדרו וחרדה נשקפה בעיניה. “למה?”
זה הרגע להנחית את המהלומה. אינני – מתכונן – לגור – כאן! כתבתי – לך – בפירוש – מה – אני – רוצה – לעשות… והקץ למלחמת עשר השנים…
אולם, מה לעשות שבאמת אין לה כסף להתקיים?
שתק. אין טעם להתקוטט מיד. יש זמן. דרושה הכנה. זהירות וחוש מידה. “אמר הקב”ה ללשון, כל איבריו של אדם זקופים ואתה מוטל, כל איבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות, אחת של עצם ואחת של בשר," נזכר נאומי “הזקן” בשבח השתיקה. ממילא יצטרך לשבת כמה ימים ביפו ותלאביב. מן הסתם ידרשו ממנו להרצות על מסעיו באירופה.
איזו אשליה! בטוחה היתה שכבר ויתר על חלומות נעוריו. אלא שחששה שמא יבואו חבריו וידרשו ממנו לפרוע את השטר. כעת נתברר לה שלא נשתנה כלום. ריח של סכנה. העיניים תובעות תשובה.
“אינני מתכונן להכניס לכאן נערות שאצטרך להתבייש בהן.”
עיניה הבריקו.
“רציתי לומר… אני שוכבת מוקדם לישון, ואם תשוב מאוחר תחשוש להעיר אותי.”
“מילא.”
“מה מילא, לא איכפת לך להעיר אותי? ילד רע.”
המשחק נמשך. הכדור נפל בין רגלי הסוס, נתגלגל בין גלגלי העגלה, ויצא בשלום. חבורת הנערים מזנקת לכביש. המשחק נמשך.
“הו, נזכרתי. יש לי הפתעה בשבילך.” היא פתחה את הארון והוציא שלט נחושת קטן: דוקטר א. גרושביץ. ולמטה: גברת מ. גרושביץ. וחבילה של כרטיסי ביקור בעברית ובאנגלית: דוקטר א. גרושביץ. תלאביב. לילינבלום 11. ת.ד. 96.
היא הציצה בו, חייכה ואספה את הכרטיסים לתוך מגירה. “עוד תצטרך להם.”
“ועכשיו נלך להכין משהו.”
“את עושה את כל עבודות הבית בעצמך?”
“עד לפני כמה זמן. אבל בגלל הכאבים בגב לקחתי עוזרת. פעמיים בשבוע.”
“בגלל כאבי הגב או מאחר שאין עוד צורך לשלוח כסף לאנגליה?”
מעתה אין מה להסתיר. הכל גלוי.
“גם זה.”
“וממה את חיה?”
“עד לפני זמן מה עבדתי בגמנסיה.”
“אותה עבודה?”
“בודאי.”
“למה עזבת? הרי אינך יכולה לקבל פנסיה בגיל זה.”
“בגלל הבריאות. וחוץ מזה…” הביטה בו בשאלה “לא אלך לאיבוד.”
ובכן, עזבה את העבודה. הכל מתוכנן. ועתה – הריהי מוטלת עליו ועל צוארו. אם ירצה להגשים את חלומו ולחיות בדגניה, הריהו כמי שגוזר על אמו, שהרופאים אסרו עליה את העבודה, להתפרנס מעמל כפיים. במלים אחרות: מבקש הוא להקריב את אמו על מזבח הרעיון. ובכן, המלחמה לא נסתיימה. בינתיים היא זכתה. לא יוכל ללכת לדגניה.
הנה ביקש לחיות באמונתו. באה המציאות וטפחה על פניו. שוב אין הוא בן־חורין לבחור לו דרך. אילולא לקח את כספה לא היתה נופלת על צוארו. אמנם, גנבה את דעתו, אך אינה ראויה לעונש. הוא טעה – וחייב לשאת בתוצאות והקץ לחלום־דגניה… איך ישא פניו אל רעיו? שמַן ישורון ויבעט, יאמרו. בשנות הרעה ישב לו בלונדון ולמד באוניברסיטה, ועתה חזר – “רב־מטעם” יועץ מוסמך לתנועת הפועלים בארץ ישראל…
אין טעם לרחם על עצמו. אמו קיעקעה את בירתו, אך עוד יש תקוה. אמת ניתנה להיאמר, עד עתה היו חייו נעימים יותר. האמין בעצמו שעתיד הוא להגשים את חלומותיו. מה נפלאים חיים־קודש־לרעיון בלי קלות דעת, תיפלות ותאוות הרכישה. אילו הלך בדרך זו עד תום יכול היה לשמש מופת לרבים. באה אמו ועשתה אותו בעל־מופת שנתבדה. וכעת, מי יאמין לו שלא מתוך תאוות־כבוד ופחדנות ישב כל השנים הללו באירופה?
“שבע שנים חכיתי לרגע הזה… אבל לא תיארתי אותו כך…” אמרה לו.
“כמוני כמוך.”
ה
לפנות ערב הלך למסעדה של אסתר מנדל ולא פגש איש ממכריו. בכל מקום פנים חדשות… מן הסתם חבריו סבורים שלא חזר, אף על פי שטילגרף להם.
ראתה אותו אסתר מנדל, יצאה מן המטבח, היטיבה את משקפיה על עיניה ואמרה: “השתנית אבל אפשר להכיר אותך, גרושביץ.”
“מה חשבת שאֶשתנה הרבה? רק רכשתי לי קצת שָנים לאוסף הצנוע שלי.”
“לא רק שנים, גרושביץ. אומרים שמילאת כרסך. אבל אתה נראה בסדר. אני שמחה לראות אותך ככה. בסמרטוטים האלה הלכת גם בלונדון?”
“לא בדיוק אלה. התאמתי את עצמי למנהגי המקום.”
“כך? ובכן, למעננו התקשטת… אבל הבגדים רשאים להיות מגוהצים, גרושביץ. מגוהצים זה בסדר. אפילו נקיון כבר איננו מרגיז כאן אף אחד. השתנינו קצת. אבל כובע קש, דע לך, כבר איננו באופנה. תשיג לך איזה כובע צבאי ישן…”
“רוצה את שאתקשט בנוצות זרים.”
“שמע, אתה מוכרח לשמוע בדיחה טובה. מה שחייקין אמר עליך.”
“מי זה חייקין?”
“משורר אחד. אבל הוא בחור פיקח. הוא מכיר אותך עוד מחוץ לארץ. ודאי נפגשתם באיזה כינוס. העיקר, תשמע מה שהוא אמר עליך. עכשיו, הוא אמר, גרושביץ יחזור מדוּקְטָר ענן הקטוֹרת, ונצטרך להעריץ אותו אפיים ארצה… יפה. לא?”
לא רע."
“אבל, אני ארגיע אותו… רק לראות את המלבושים האלה… היהיהי… תלך לשפת הים תשתזף קצת, לפני הכל, אחרת, הפנים החיוורים האלה מתחת לכובע הזה, כמו פנים מפודרים של שחקן תיאטרון שהתקשט בבגדי פועל…”
“נו, ומה נשמע אצלכם?”
אצלנו? אל תשאל. תשב על יד מי שאתה רוצה ותשאל, נו? מיד יתאונן על משהו. קשה למצוא אדם שרוחו טובה עליו אם אין לו כרטיס נסיעה לחוץ לארץ… שמע לי, גרושביץ, בחורים צעירים הנופלים ברוחם אינם שווים פרוטה… תחשוב על זה, גרושביץ, תחשוב על זה… מַניה אומרת שהבחורים שלנו הם יהודים ללא תקנה…. חשבו שהמשיח יבוא רכוב על הצהרת בלפור. חמור מי שחושב כך. אבל המשיח לא ירכב עליו. גם זה אמר חייקין… כאילו שלא ידענו שאת הכל נצטרך לעשות בעצמנו… ובהתיישבות… והדפיציטים… והכל ובכלל…"
ו
ירד ליפו, והלך לבית המערכת דרך סמטאות וחצרות ונהנה מכוח זכרונו. יפו האהובה. אדם שאיננו אוהב את סמטאות עיר מולדתו אינו קרוי אדם. נזכר, עתונאי אחד, יליד הארץ, ברנש המהדר בלבושו ומגלגל בצרפתית צחה, שנפגש עמו בתיאטרון פאריסי והיו מהלכים יחד ברחוב. “שאַנז אֶליזֶה!! קֶל פינֶס!” אמר לו בחרדת קודש; והוסיף בעברית: “איזו תרבות, איזה עידון, עיר יפה, פאריס היא המולדת השנייה של בעלי הטעם הטוב… שוה בדמיונך: רחוב בוסטרוס, ככר הסראיה… הההההה… חובבי הבמה העברית…” לשעבר העריץ את הבחורים הללו מהמושבות, גברים עצמאיים, מפלסי־דרך־במרפקים, תקיפים ואכזרים. והרי מה שקרה להם. נתבגרו קצת, נסע לפאריס, נפלו אפיים ארצה…
תחי יפו המסריחה! מי מוציא דיבתה רעה? יש נוי, יאמרו מה שיאמרו. מסביב לנמל היא מגובבת, כסיעה של עורבים על ערימה של דגים טריים. הלאה משם היא רחבה, בתיה מרוחקים, חשדניים. מתבדלים, כאפנדי בבית הקהוה. מסביב ידרסו איש רגלי רעהו, ושולחן האפנדי יעמוד ריק. שלנו הוא גם הסחי בסמטאות העוני, שיעור התמותה המחריד, הכינם הגרדת והעיניים הטרוטות. “באו לכחלה וסימאוה.” איננו תיירים שבאו לראות וללכת. שדרות דקלים, חמור וגמל, נרגילות ומסגדים יקח עמו התייר באמתחת זכרונו, להרחיב עולמו הקטן והמשעמם. באירופה, בבתי נכאת, החדרים מלאים חפצים עתיקים ומיושנים, ובחוץ עומד שוער, מדיו חדשים ומבריקים וכפתוריו נוצצים. יפו כולה בית נכאת והשוער מוצג לראוה. נזכר פלחים מרודים עומדים ברחוב ומסתכלים בפליאה במרכבתו של מנהל בנק־אנגלו־פלשתינה. העגלון במדים, כמלך שירד אל עמו. כן, הכל שלנו. “אי אפשר לעבור בין הבצל והשום ולהדיף ריח ניחוח כמחנותו של הבשם..”
החיש צעדיו כשעבר ליד חנות של בורסקי ויצא לרחוב בוסטרוס. מרכזה של יפו אין לו דמות. עיר זו יכולה להימצא בכל מקום על חוף הים התיכון. כאן, אין חשיבות ללשון. כבר יצאה מכלל שפת־עם, ועשויה היא אותות מוסכמים, שיש להם מהלכים בכל עיר נמל. כאן גרים דוקטר לבונטין ודוקטר אלפונס והאדון חיימסון. מי שנכנס לבתיהם כאילו קפץ ליבשת אחרת. שם אירופה בזעיר אנפין, חנוטה, משומרת, חסרת־רוח־חיים. ואף הם עצמם, רוחות רפאים. הם חיים בציון ולא בפלשתינה. כך, אין הבדל בין ארץ ישראל לאוגנדה. ציונים הרוצים להקים כאן קולוניה של לבנים בארץ נחשלת טועים טעות מרה. הכל שלנו, וגורלם של ערבים בכלל.
היה מהרהר אם כדאי לו ללכת למסיבה בבית מטרסו. אמו אמרה שיהיו שם כל עסקני היישוב, “העורכים להם בנקטים כל שני וחמישי, כמו שכתוב בהפועל העברי, כדי שלא למות משעמום”. לשעבר סגנון זה היה חביב עליו. עתה, כמדומה, סר טעמו. דרכם אינה דרכנו אבל אין לזלזל בהם. לפי שעה הכוח בידם. יתכן שיבוא דיזנגוף ואולי גם דוקטר אידר. אמו, בעצם, אין לה ידידים אלא “קשרים”. אין כל רע אם ילך למסיבה ויתהה על קנקנם מקרוב. אפשר טובה עתידה לצמוח מכך למפלגה. לא הכל מלחמה. לפעמים טוב שיש אדם היכול לצקת שמן במקומות החיכוך. אמנם, את כולם הוא מכיר מימי נעוריו. אבל היכרות זו אינה נחשבת. היו נחלקים אצלו לשני סוגים. אחדים היו צובטים את לחיו בלכתו עם אמא ומתעלמים ממנו כשהוא בלעדיה. אלה היו שנואים עליו. אלה שהיו אומרים לו שלום בהיותו לבדו היו חביבים עליו.
הגיע לבית המערכת ומצאוֹ סגור ומסוגר. כשהגיע לביתו ראה את אמו בפתח הבית משוחחת עם זקן, במשקפי זהב.
“והנה בני, אמרה, הכר נא בבקשה. דוקטר אהרנקרנץ.”
“אשמח מאוד,” אמר האיש במבטא גרמני מובהק.
“דוקטר אהרנקרנץ, הוא בעל הבית שלנו, והוא אמר שהוא רוצה לראותך.”
“נשמחתי מאוד להכיר… בחור מפה… דוקטר? זה משהו. האוניברסיטה בלונדון זה כמובן לא ברלין. אבל… פגשתי בברלין ערבי, דוקטר לספרות אנגלית… ה, ה, ה… פינומן! ערבי…”
הרגיש שאף הוא מעין פינומן בעיני הגרמני הקטן. יליד הארץ בן תרבות. גאוות הגמנסיה המקומית. “כל תרנגול באשפתו צוֹחן”. סלד מן התפקיד הטפשי. מכל מקום, ראה ממבטי אמו כי היא רוצה שיגלה פנים יפות לבעל הבית. מן הסתם איננה משלמת שכר דירה במועד.
“אולי אפשר לדבר גרמנית… אני עברית לא כל כך טובה…”
“גרמנית אינני יודע אבל אנגלית או צרפתית… וערבית…”
“הה, ערבית לא…” הלה צחק בקול רם “אבל צרפתית או אנגלית בודאי בודאי…”
ומיד גילגל בצרפתית והחליק לאנגלית בלי לתת דעתו על כך, כשהוא משבשה מדי פעם בפעם במלים גרמניות.
“יואל נא דוקטר גרושביץ להכנס לביתי. יש לי קפה טוב. מחוץ לארץ.”
אף על פי שנכנס אצלו כמקיים חובת נימוס כלפי בעל־הבית מצא בו עניין. תמהונוּת שבו הוציאתוֹ מכלל בעל בית. כשנכנס למסדרון הריח ספרים בבית. נדלקה המנורה וראה דירה מופלאה, עשירה בחפצי אמנות כמין בית נכאת בזעיר אנפין. ספרים עתיקים, ציורים קודרים על הכתלים, שטיחים כבדים, פסנתר־כנף שחור, ואוסף נדיר של טיוטות, פרי עטם של גדולי הדור. שטח לפניו אהרנקרנץ את אוצרו בניד ראש: הראית דוגמתם? הציץ בו בסקרנות להיודע אם הוא בן תרבות. אורלוגין ענק נשקף מתחת לתמונות משפחה דהויות; מטוטלת ענקית, זהובה ומבריקה, ניצבת דומם, טרף למבטו החשדני של פסל־אבן מקומט ומצולק הניצב על ארגז עץ שחור. מעל לפסנתר אפרכסת הנחושת המבהיקה של גרמופון, המרופד בקטיפה ירוקה. “יש לי בטהובן אחד מקורי, ופתק כביסה של ברהמס, וכתב יד של ביסמרק. חילוף־דיעות־על־פיסת־נייר בין הרצל לסוקולוב, בקונגרס הראשון. ופיאה נכרית של אשה זקנה, שבימי נעוריה ראתה את נפוליון ברחוב, רכוב על סוס, בראש הצבא… אין זה אלא קצת מן הקצת. היתר סגור בארגזים ועדיין לא סודר… הדור החדש אין לו עניין בבולים. רק להרויח כסף הם רוצים…”
הוציא אהרנקרנץ מארון הזכוכית בקבוק יין ושני גביעי בדולח.
“ובכן אדוני הוא הסטודנט…”
“כבר סיימתי,” אמר אפרים.
סליחה. שכחתי. רגיל אני בכך. כל היום הסטודנט הסטודנט. כלומר, הגברת אמו היתה נוהגת לדבר כך. אבל אין צורך להיעלב. אדם יכול להיות סטודנט כל ימי חייו. מי שסבור שכבר חדל ללמוד מעיד על עצמו שהוא בור גמור. אמו סבורה שיש לו כשרונות בלתי מצויים. גם אמי המנוחה היתה סבורה כך. נשתה מעט יין לכבוד האורח…"
מזג את היין בכובד ראש ובזהירות לתוך הגביעים, הרים אותם כנגד האור ומזג שנית, מן הסתם שלא לקפח את אורחו, והושיט לו את גביעו ביד נטויה.
“לחיי אלה המוכנים ללמוד לפני שהם באים ללמד.”
הריק את גביעו בנשימה אחת, הניח אותו על השולחן בגבורה, והסתכל בקובעת הריקה כתמיה להיכן נעלם הנוזל. הרים את ראשו לאמור: “שמחתי מאוד להכיר את אדוני.”
ז
האור שפרץ מן הדלת עז כחשמל. נזכר תביעתו של פלוני לממשלה הבריטית לאשר את הזכיון שקיבל מידי התורכים – חשמל בארץ ישראל. מה יגיד רוטנברג? ניתן לשער שוויצמן לא ישקוט ולא ינוח עד שיפקע זכיון זה. נרות חלב גבוהים דלקו בנברשת ענקית, שאגלי זכוכית נושרים ממנה. חיוך של גאוה הופיע על פני אמו כשמטרסו מיהר אליהם, הושיט ידיו, ימנית לאמו ושמאלית לו, לחץ בעוז, כשחיוך מתוק על שפתיו וראשו מורכן קמעה. ידה נתמסרה מתוך ויתור רשלני ועיניה נעצמו לשמע מחמאותיו, ספק מתוך הנאה, ספק מתוך שעמום. אחדים מן האורחים זכר מימי צבוט־הלחי. אלה נתנו בו מבטים משתאים, כמה גדל הבחור? הרגיש עצמו בתוכם כמזכרת־עוון, שלוח מטעם הזמן, להוכיחם מחמת שנתעלמו ממנו. “וזהו אותו נער שהיה מקפץ ומדלג, ידו ביד אמו בדרך מן הגמנסיה? אתמול או שלשום היה הדבר?” תמה על אמו שלוקחת אותו למקום שבו היא מהלכת קסם על הבריות ביופי שאינו מזדקן. מראהו עשוי לבגוד בה ולגלות את גילה. יתכן שנהנית היא מתדהמתם. לפעמים טועים בו וחושבים שהוא בן שלושים וחמש. אף וויצמן טעה. “עד שלא חייכת הייתי בטוח שאתה בן שלושים עד ארבעים. וכשחייכת הייתי בטוח שאתה בן שמונה עשרה.”
עד שלא נסתיימה לחיצת ידיים הסתכל בטרקלין. הרהיטים – פשרה בין פאריס לדמשק. פשרה? לא – קטטה, לפי שהם מגובבים זה על זה. על הכותל – תמונת אשה במסגרת שחורה. איננה לוקחת חלק במהומה. פניה אומרים צניעות אדישות ומכוּת־רוח של יהוּדיה מן המזרח. קטע כותל של בית יהודי. למה הציבה מטרסו בטרקלין? עיניה מביטות נכחה בעצב. האם ישיבה בפני הצלם, לשמר על גבי נייר מה שאין הזמן מחזיק, היא המצערת? או אולי ראו עיניה את בעלה, העומד מאחורי הצלם ואומר לה לחייך. אשה מסכנה. בחייה הכל היו נדים לה ואומרים: מטרסו, נימוסיו מעודנים ועלול הוא לבקש סליחה מסוס, אך באשתו הוא נוהג כבשפחה.
“אני אחוס על אדוני ולא אלחץ את ידו. מכל מקום אני מברכו מעומק הלב שחזר ארצה.”
בחור קשיש, עניבת פרפר, חיוך תם ולבבי על פניו. לא הספיק לשמוע את שמו, חטפו מטרסו והציגו בפני פלוני אדון הנטמן, שהביט בו בחשדנות גדולה והיה מקשיב לשטף דיבורו של מטרסו.
“זהו דוקטר גרושביץ. אדם צעיר חוזר לארץ מולדתו – חג הוא לנו. ואם הוא עושה שירות לעמו ומסיים את האוניברסיטה של לונדון בהצטיינות – הרי זה חג כפול ומכופל…” אמר מטרסו, כשהוא חוטף את סופי המשפטים באגרופיו.
הציץ באמו וראה שעיניה לחות. חשד נכנס בלבו שמא עשו את שובו לארץ סיבה למסיבה. התנחם שסגנון חוגג זה, בלשון רמה ונמלצת, שפת הדיבור היא אצל מטרסו.
מרהיב־עין השולחן הערוך. מיום שפקטורובסקי הוציא מתוכו את השחפת, בתער לשונו, גירגר הרבה בקבוקים לתוך גרונו. אנגליה אינה מצטיינת ביין. עתה יתברר מה אמת יש במודעות של יקבי ראשון לציון וזכרון יעקב… הרבה חכמה תתבלע כאן עד שכל הבקבוקים יתרוקנו. הנה הזדמנות לטעום אראק. איזו ערבוביה על השולחן! הרי זה שפע שבכוחו לבלבל את החמור שבמשל, ולהמית ברעב את המהססים. זיתים וסופגניות ודג מלוח משופד על חוצצי שיניים ועוגות נפוליאון ופיסטוק חלבי ושטרודל – מזרח ומערב נשקו אהדדי. אוי למי שייפתה גם לזה וגם לזה. מתוך קרביו ייצא קול ויצעק לו הרף. העין מכאיבה לבטן. אסור להגזים באכילת פיסטוק חלבי. יודע מטרסו נפש אורחיו. מזנון, דלתותיו זכוכית, משתרע לאורך הכותל. מראה מכפילה את הבקבוקים הכוסות ומיני־מאפה המונחים על מגשים. בתוך המראות נראים האורחים קטנים ועקומים. בפינה, על גבי שש־רגל, מגש נחושת טעון ערימה של בוטנים, כרי עור ממולאים ומוגבהים סביבו. חמד בלבו אותו מקום. במשׂג־יד, על גבי שולחן זכוכית, קערה מחויצת, המציעה פלפלים כבושים, מלפפונים חמוצים, זיתים שחורים, זעתר אפור כאפר. החומוס, החומוס היכן הוא?… ארגז שחור מבהיק שאותיות ערביות גדולות מגולפות עליו, גבו משובץ אבני־חן, מעשה דמשק, עומד ב“כותל המזרח” של הטרקלין. הנה ספלי הקפה, הצאן, וה“טנקה” רוֹעם. אילו הניחו לו ולחבריו את החדר הזה! היו עורכים בו טבח כהלכה. בחברת אלה, אין לו ברירה אלא להטיל על עצמו עולו של דוקטר ולהתהלך בנימוס, כבובת חרסינה, לנגוס כזית עוגה וללעוס זיתים כעוגות…
לא ראה צעירים בקהל. אה, הנה אחד! בלורית גבוהה וראויה להתכבד, עיניים מצומצמות מטילות מחלוקת בין החוטם המעוקם־חשדני והשיער הנלהב. ועוד! שתי צעירות משוחחות עמו. מה שפר חלקו. איש אינו ניגש ללחוץ את ידו. מן הסתם נמצא בארץ כמה ימים. נתיישן… מלבושים פשוטים… מעניין מה הוא עושה כאן?… נפגשו עיניו בעיני הצעיר. הלה נעץ בו מבטים לא־אדיבים והחזיר פניו לבנות לוייתו.
צד מטרסו מבטה של אמו, המחפש מישהו בקהל.
“דיזנגוף שלח ברכתו והודיע בצער שלא יוכל לבוא. מזכירתו נמצאת כאן.”
היא עיקמה חוטמה בחן. “באמת, הרגשתי שפניו היו רעים.אמרתי לו שאסור לו לעבוד כל כך הרבה…” תוהה היה אפרים מנין הסיקה שהוא חולה, כלום איננו יכול להיעדר מסיבה אחרת? לפתע חמל עליה. אשה מסכנה. שאיפות קטנות, חשק פירסום מגוחך, חיים תפלים, גינוני־נימוסין התנפחו בדמיונה ל“תככי־חצר”. הכל חיקוי להוי של טרקלין, שרגליה לא דרכו בו מעודה. בת סוחר העצים, היתה סבורה מן הסתם שהיא עולה לארץ אבותינו למלא תפקיד של גברת אצילה בטרקלינים המקומיים. כאן בארץ של יהודים איש לא ישים מכשולים בדרכה של היפה בבנות העיר בגלל יהדותה.. זה הטרקלין שלה!…
ארץ קטנה, בלי מנהגי־קבע, מפוצלת לחברות “המתבשלות במיץ עצמן”, מטפחות בציבורן, חסר הדמות, געגועים כוזבים על תפארת־העבר שלא היתה כלל. נזכר את שכטר, ליד שער הגמנסיה, הכפיה והעבאיה, הזקן השחור מתחת לעיניים הנוצצות. אף זה חיקוי, אך לא זול! כרוך במאמצים עצומים. אמונה תמימה שזו התרבות הנוצרת־מאליה באקלים של ארץ ישראל… לכן יפה שעה אחת קודם… כדאי לזרז את התהליך…
אין שפה משותפת לו ולמטרסו. אינש באינש לא פגע. בעיני הצעיר הוא נראה מן הסתם כאחד מאנשי החברה הזו רק בשל המלבושים והנימוסים. מה הוא יודע על מטרסו? מה הוא יודע על אמו? אולי טעות כאן. על כל פנים אינו אחד מהם. ולא בא לכאן אלא מתוך סקרנות, ובשביל שלא לצער את אמו.
ברגע שישבו לשולחן הוא ואמו, ניגשו לכאן גם אחרים. כמה גדול כוחה של אמו, שאין יושבים עד שהיא יושבת. ראה בפניה המרוכזים שהיא נותנת ערך למסיבה ומתרעמת על כמה מאישי הציבור שלא באו. ואשה זו מדברת על בדידות ומתרפקת עליו כאילו הוא משענתה היחידה בחייה.
קם מטרסו חיכך ידיו בהנאה, וקמה דממה.
“רבותי, היום נערוך מסיבה בנוסח חדש. לא נאומי ברכה ולא קילוסין, אלא הרצאה קצרה, לכבוד בעלי השמחה. כולנו אסירי תודה לדוקטר אברהמסון שהסכים להרצות לנו הערב על הנושא: האוניברסיטה העברית.”
מחיאות כפיים ורחש של שובע־רצון. אשה מרכינה ראשה אל שכנה והוא מתרגם לה את דברי מטרסו. היא מחייכת. פלוני אומר: “מצוין, כך נוהגים אנשי תרבות, נמאסו הבנקטים.”
“בבקשה, דוקטר אברהמסון, בבקשה.”
אמו תיקנה קמטי השמלה על ברכיה, זקפה קומתה, בנענוע־כתפיים, דרוכה להקשבה. שוב נתעוררו בו חמלה ומורת־רוח. ובכן, בכל זאת לכבודו. בעל השמחה. מן הסתם ביקשה את מטרסו לבלי לגלות את סודה, כדי שלא להרגיז את “נער־הפועלים” שונא־הטקסים. מן הסתם היא מבינה שאין חבר מרכז “הפועל העברי” רוצה שיתפרסם המעשה במסיבה שנערכה לכבודו בבית מטרסו, כשובו מאנגליה. המעט לו שרבים מחבריו, אנשי־עמל־כפיים, מתייחסים אליו כאל נטע זר, יצור ביניים לא־פועל ולא בעל־בית, חציו חשוד וחציו מכובד, והנה יתברר להם שהיה יסוד לחשדם…
ולמה צריך מטרסו לשלם בעד נשף שאמו עורכת לכבודו? ושמא איזה חכם, מבעלי־הבתים הללו, הצליח להסביר לו שכדאי, משום טעם כמוס, לקרב את הנער, שנתחבב על גדולי התנועה הציונית?
מורה בגמנסיה איננו יכול לשנות ממנהגו. הוא מדבר תמיד כבשעה שהוא עומד לפני תלמידיו. כאז כן עתה, שערו האפור גולש על מצחו ומשקפיו מחליקים על חוטמו, הוא מתנדנד כאומר תפילה על השטרוּדל, כדרכו על יומן האיחורים והחיסורים. אמרות־כנף היוצאות מפיו בחיוך מרוּצה מאוּפק מסתיימות אגב חיבוק ידיים על חזהו. אדם שעשה מלאכה נאה זכאי לרגע של נופש מתוך קורת־רוח. לשעבר היה הוא המחובב שבמוריו, אולי בגלל המחמאה בלגבעומר. ומן הסתם מטעם זה גם הסכים לנאום לכבודו, מעשה מורה המתגאה בתלמידו. אמנם, שוב אין הוא קרוב ברוחו לפועלים. בלונדון נזדמן לו לקרוא מאמר של אברהמסון, שניכר בו שינוי בהשקפותיו. רבים מן האדוקים בתורת העבודה נעשו בשנתיים האחרונות מדינאים מאמינים שקיבלו בהשאָלה את כוחה של האימפריה הבריטית לשם בניין הארץ. הצהרת בלפור בילבלה את דעתם. אפילו האכזבות שנפלו להם מידי אלנבי לא פקחו את עיניהם. ועוד נכונו להם הפתעות.
דוקטר אברהמסון פתח בפרשת “עזרה”. “הגרמנים הללו רצו לכפות לשונם על הטכניון שלנו כאילו אין מדע בעברית. היו מרננים שאין הם מגלים את נימוקיהם האמיתיים. הקיסר דיבר מתוך גרונם. אך אין זה העיקר. חייבים אנו להודות להם שגרמו לליכוד היישוב העברי, לעמוד בפרץ. עכשיו שכוחם תש קופץ עלינו רוגזו של האליאנס. דויד העברי נאלץ לקדש מלחמה על גלית הצרפתי. מעטים היו לוחמי השפה העברית אך גדול נצחונם. התקוה בצדקת דרכנו, היא שעמדה להנהלה הציונית בקניית הר הצופים מידי ליידי גריי היל בזמן שהתורכים היו אדוני הארץ. התרשמות שליטי בריטניה מן הבטחון בנצחונם עשתה הרבה לחיזוק הידידות בין שני העמים, שאחד מהם נתן לעולם את התנכ וחברו קיבל אותו באהבה.”
עצם דוקטר אברהמסון עיניו בדבקות ויצא לדרוֹש בשבחה של השכלה. “הארץ מלאה אימפרוביזטורים ודילטנטים המתיימרים לעשות היסטוריה ואין כמעט אצלנו אנשי־מדע צנועים העובדים בהגינות ובדייקנות ובאחריות, ללא כל סמוכין להשקפותיהם הפוליטיות.”
לבסוף התנצל לפני הקהל בשל כל מונח לועזי שהוציא מפיו. הוא כבר ביקש באיגרותיו לאליעזר בן יהודה ולביאליק לתרגם לעברית את המונחים האלה.
הצטער אפרים שאיננו יושב סמוך לקערה של פיסטוק חלבי, או פיסטוק שֶמִי שפיצוחו אינו משמיע קול רם כבוטנים. חלב ודמשק מתחרות ביניהן מי מהן תשא שמה על הפיסטוק, המשובח במטעמי־ פיצוחים, עדין־הטעם שבשרו רך מחוספס ונמוג בפה.
נזכר ביעל שהיה מטייל עמה ברחובות יפו וקונה לה פיסטוק חלבי עטוף בעתונים מצריים מצוירים. אחדוּת דעות שררה ביניהם בנוגע לפיסטוק חלבי, וביום שחתמו את “הסכם־הפיסטוקים” נעשו ידידים. פעם אחת שלח לה, בשעת השיעור למתימטיקה, גליון נייר חלק מקופל יפה כאיגרת ובתוכו קליפה של פיסטוק חלבי. החזירה לו איגרת דומה: “אין לך לב, ככה לגרוֹת!” החזיר לה פתקה ובה רמז שדוקא הלב, הלב הזה שישנו וכואב, הוא שנתפסטק כאן… וסמל לידידותם רבת הפירודים, קליפות הפיסטוק־חלבי, קצת מחוברות וקצת פשוקות.
קולו של מטרסו: “דוקטר גרושביץ הצעיר, ברכה על הכוס.”
הנה, הזדמנות לשערוריה. חבל לגרום בזיון לאמו. אין ברירה אלא לשחק את המשחק עד תום. דומה הוא לסקרן שהלך להציץ מאחורי הקלעים ופתאום נפתח המסך, לעיני הצופים. אם ידבר הריהו “מכיר” במסיבה שנערכת לכבודו. יסרב לדבר – משחק נערים… מילא, ישחרר כמה צפרים מכלובו, תעופנה ולא תחזורנה. הכתיבה – ציד צפרים בכלוב, הדיבור – שחרור. יאמר משהו שיבטא בעדינות הבדל שבינו לבינם. דיבור קצר ולעניין.
"לשוב הביתה, פירושו להחזיר לאנשים את צלמם ודמותם. בלונדון ובפאריס, כל אדם מארץ ישראל, שמימי לא הכרתיו, מיד הייתי מוכן לעשותו ידידי ובלבד שיזכירני את ביתי. אפשר זוהי הרגשת המולדת. אם ניפגש כאן, שוב נהיה מה שהיינו לפנים, איש איש וייחודו, ולא סתם יהודים מארץ ישראל.
אחדים לא הבינו. מה איכפת? די להם ששמעו את המלים הנעימות: הרגשת המולדת. מחאו כף בנימוס. הצעיר לחש באזני שכנתו: ניסע לפאריס וללונדון ליהנות מהרגשת מולדת. שמע וכעס. אף זה לא הבין את העוקץ שבדבריו. שוטים שכמותם הרי אמר להם בפירוש שאינם ידידיו. אילו פגשם בחוץ לארץ היה שמח עמם מפני שדי לו בכך שהם תושבי־הארץ. כאן איננו יכול להתעלם מחילוקי הדעות העמוקים שבינו לבינם. הנערה שישבה ליד הצעיר צחקה בקול רם. עיניים כחולות צרות אורבות בסתר מדרונן של עצמות לחיים משופות. חוטם דק, סוסתי, אציל־נחיריים, שפתיים דקות. סנטר צר ליצני, מחודד בקצהו. סך הכל: שובבות אור רשעות ושמחה לאיד.
לאחר גביע שני התפזרו הקרואים בטרקלין. נחפז אל הפיסטוק־חלבי לפני שיחסלוהו הצעירים. דוקטר אברהמסון ניגש אליו. “שפתים תישק. בכור שטן. מוכן אני להישבע שאין פה חמישה אנשים שהבינו מה שאמרת. אי אי אי, גרושביץ, לא תיארתי לי שאתה סייף שכזה. יש לך מזל שהתורכי קצת קשה הבנה…”
מטרסו עבר לידם. דוקטר אברהמסון כיבדו בהרכנת הראש, בוּז והתבטלות בעיניו. אפרים חייך. כך נוהגים בעלי השכלה בעשירים. אינם מוכנים להודות חס וחלילה שבעל המאה הוא בעל הדעה. אך אינם יכולים שלא להעריך את יתרון הכוח של ממון. הכסף עושה אפילו את השגגות, הבערות, הסנוביות, ותאוות הכבוד של בעליו חשובים לאין ערוך מאלה של המסכן. טפשוּת של קוֹרח היא עניין שתוצאות ממשיות לו. הכסף שתורם ריקא זה – מה הוא מבין בספרות? – להוציא ירחון ספרותי, אינו עניין של מה בכך. אם כסף זה יפול בידי אנשים לא־ראויים דור שלם יתחנך על דברי הבל. וכי אדם צריך להיות איסטניס עד כדי כך שיוותר על הסיכוי להשפיע על התפתחותה של הספרות העברית רק משום כך שיש צורך לפעמים להרכין את הראש בנימוס בפני ברנש שאיננו יודע מיהו מיכה יוסף ברדיצ’בסקי?
“מצוין, דוקטר גרושביץ, מצוין. כדרך האנגלים. קצר וקולע.”
השגיח שאמו לבדה. ביקש סליחה ממטרסו וניגש אליה. הוליכה לירכתי הטרקלין. חפן קומץ זיתים בידו.
"למה עשית זאת?
תקעה בו עיניים תמהות. “מה אתה סח?” ירק חרצן לכפו וביקש שלא תעמיד פני תם. “בבקשה אני אוהבת דברים ברורים, מה לא בסדר? המסיבה… מה רע במסיבה? יש תולעים בפיסטוקים או שמא אתה רוצה הרבה נאומים? ככה זה הרבה יותר תרבותי…” צימצם את עפעפיו כדרך שמסתכלים באדם שאין לו תקנה. “מה – טעם – צריך – מטרסו – לערוך – לי – מסיבה?”.. “אה, אין לי סבלנות לילדים קטנים. לא הצליחו בלונדון לעשותךָ אדם מהיישוב? מטרסו אוהב מסיבות ומודה למי שנותן לו הזדמנות לכך…” נתן בה מבט זועף, חסר רחמים: “ואַת אוספת בשבילו?” “מה אוספת?” “הזדמנות למסיבות.”
“אני מבקשת ממך, התנהג בנימוס ואל תעשה לי שערוריה…”
“לא אפגע בכבודך. אבל מוטב שגם את תשימי לב למה שאת עושה לי. היית צריכה להתייעץ אתי.”
“אני דואגת לך, בני…”
עיניה נוצצו באהבה. לעולם לא תרד לסוף דעתו. עד כד כך היא בטוחה שהשקפותיו בטעות יסודן. מי יגנה את האֵם, שבנה משתעשע בחומר נפץ והיא גונבת אותם ממנו מכיון שלא הצליחה להסביר לו כמה גדול נזקם?
היא רוצה שיעלה לגדולה. היא מוכנה לעזור לו. יש לה “קשרים”. אילו מושגים מגוחכים! בטוחה היא שאלה מחזיקים את מפתח הזהב של עתידו. אמא המסכנה. אפשר מטעם זה היא מוכנה לשאת את ידידותו הטרחנית של מטרסו, אלמן זקן זה, הרוכב על חמור־זהב, רגל אחת במזרח ורגל אחת במערב, אמן השתדלנות, צומת תרבויות, הנימוס והעורמה, תורכיה וצרפת, עראק ושאמפאן, פיסטוק חלבי ועוגת נפוליון…
ושוב מטרסו אצלם, פניו מביעים שאלה ותוכחה. רמזה לו: הכל בסדר. חייך: “התייעצות?” השאלה הכעיסתו. מכל מקום חייך בנימוס. אלעקדה בקטע אל רזק. הקמט מקפח את הפרנסה, אומר הערבי. אמנם איננו זקוק לפרנסה, אבל אם גמר בדעתו לא להתקוטט מוטב לו בלי קמטי־זעף. ברכה לא תצמח מהם. ואם ביום מן הימים תצטרך המפלגה למטרסו, מוטב לשמור על גשר של חיוכים. אין טעם לשנאה. היא מחלת ילדות. הגיעה השעה לנהל את המאבק מתוך בטחון בידיעת היריב, בלימוד חולשותיו.
“מיהו הצעיר הזה, בעל הבלורית?” שאל את מטרסו.
“סולודובניק, בחור שבא מהתופת, ישר מרוסיה, חזר אליה לאחר ששירת בגדוד נהגי הפרידות בגליפולי, נמלט בעור שיניו. מעשה בנמר שברח מגן החיות, מכיר אדוני את הבדיחה? ח, ח, ח, קודם יורים ולאחר כך לך הוכיח שאינך נמר. אין צורך לשאול מהו עושה כאן בין הבורז’ויים. בא לראות איך מבזבזים את כספי הניצול. לא יכולנו לומר לו שלא יבוא, הוא בן אחותו של סוכובולסקי. אינך מכיר את סוכובולסקי? אותו סוכובולסקי, הפקיד בבנק עותומן, הנה הוא עומד שם וזורע מדנים, זה שיש לו דעה משלו בכל עניין… והבחורה הצעירה ההיא – בתו של שרפשטין. תמר. בחורה פקחית מאוד, מעניינת, בחורה מאוד מעניינת… אביה הוא שרפשטין הידוע, הסוכן של “מורומס”. מי שרוצה חליפה מאריג אנגלי משובח… אבל לאדוני אין צורך, הרי הביא עמו ודאי מבחר חליפות, ישר מהמקור… הנה שרפשטין עצמו, היהודי הזה בחליפה אפורה. בשחורה לא יבוא, שלא נחשוד בו חס וחלילה שהוא מעריך את המסיבה שלנו… והרי אדון קומר, מוכרחים לרוץ לתת לו שלום. בדיחה מצוינת, שמע, של הגברת… אדון קומר מאוהב בכולנו, כל כך הוא נוח להעלב כשאין שמים אליו לב… זה כמובן להיפך… פקחית מאוד הגברת…”
כשהלך מטרסו ניגש אל סוכובולסקי. הוא ניתק מן החבורה שעמד בתוכה והושיט לו יד.
“גדלת, בני, גדלת.”
“מה שאינו תלוי בנו אנו מקיימים ועושים.”
“נא, כשאמרתי גדלת לא נתכוונתי לשיעור הקומה הגופני… ואף השתנית לא מעט…”
“אם גם כאן הכוונה לנמשל ולא למשל, הרי לא נשתניתי בכלל…”
“הייתי נזהר מלומר זאת.” אמר סוכובולסקי, “לפני שנים אחדות לא היינו זוכים לראותך כאן. עודני זוכר כמה טרחה גרמת לי בשעתך, עד שעלה בידי לשכנע את בני שלא ילך בדרכיך. אח, בנדיט בנדיט… בגללך נאלצתי לשלוח את הנער לארצות הברית שיחדל להקשיב לנאומיך… ועכשיו…”
“גם עכשיו אינני שייך לכאן יותר מאשר שייך אדם לכרכרה שבה הוא נוסע לדרכו…”
“לאן אתה נוסע, גרושביץ?”
“קצת לטייל עם אמא…”
סוכובולסקי חייך. “המשל והנמשל כשני הרים. טורא בטורא.. אבל אינש באינש?… אתה יודע ערבית? אלי עאשר אלקון ארבעין יום יסיר מנם ואחד… המתארח עם אנשים ארבעים יום יהיה אחד מהם…”
“ארבעים יום אינם ארבעים דקה…”
“נחיה ונראה… בוא לכאן. שמע מה שמדברים כאן.”
נצטרף לחבורתו. קיטרג סוכובולסקי על הציבור. הכל כופפים קומתם לפני הבריטים. שוכחים להזדקף. ישמעו מעשה ששמע מפי דוקטר יפה. לפני שנה נפגשו אהרונסון והופמן עם ג’ימס רוטשילד ביאנקיני והפמליה של וועד הצירים בזכרון. לפנים התקוטטו הופמן ויפה בשל אהרונסון. יפה אמר שכשרון הוא העיקר ואישיותו של אדם איננה מעניינת אותו, ומשום כך המליץ על אהרונסון בפני השלטונות וקיבלוהו לעבודה בתחנת הנסיונות בעתלית. הופמן התנגד. עכשיו, שבאו האנגלים והעלו את אהרונסון לגדולה, הופמן מעמיד פני־ידיד. הופמן! הוא שתבע להסגיר את אהרונסון לתורכים! עכשיו הוא רוצה להתפרנס מתהילת אויבו. לשקר הזה קוראים חכמה מדינית. אני מעדיף אמת על חכמה זאת."
“אמת ומדינאות אינם תרתי דסתרי,” אמר דוקטר הנטמן.
"גבוה, וזקנקנו דק ואפסי מתחת לחוטם ממש. קול דק, כמהלך בזהירות על גבי מיתר מתוח־קרוב־ להתפקע. מוזר שקול כזה משמש לו לדיבור פסקני.
“סוכובולסקי רצה לדבר נגד אנגלים ודיבר נגד יהודים… סיפורי הרכילות אינם צריכים להסיח את דעתנו מהעיקר. בריטניה איננה קטליזטור. היא משתתפת בתהליך. אם אין השלטון הצבאי פועל ברוח הצהרת בלפור לא נעשה ברוגז. צריך הרבה תבונה והרבה עבודה… בלונדון, בפאריס, בוועידת השלום. גם מירושלים אסור להתייאש…”
נטל אפרים חופן של פיסטוק חלבי והלך להאזין לדברי הורביץ. בעניין זה אין להם מה לחדש לו. הורביץ, מנהל בנק־עותומן, דיבר בגנותם של פועלים שעבודתם גרועה ודרישותיהם גדולות. משהשגיח באפרים נשתתק לרגע, חושש שמא פגע ברגשותיו. אדישותו של אפרים הרגיעה אותו והוסיף לדבר. “גרועים מהפועלים מנהיגיהם, הרוצים לבנות ולהרוס בבת אחת. הטוב שבציונים איננו יכול להקים בית חרושת בעבודה עברית אם שכר הפועלים יעלה על זה שבמצרים… המגוחך שבדבר הוא שהם קוראים לעצמם פטריוטים. מליצות נאות. אבל מי שמבין בכלכלה יודע שהם מהרסים יותר משבונים, משום שהם מרחיקים את ההון הפרטי. לכלכלה אין מליצות. הייתי באמריקה, ואני אומר לכם, פרוטה אחת לא נקבל אם לא ניזהר בדיבורים אלה. מה דעתך, גרושביץ?”
הסביר להם בנימוס ובנחת עקרונות “הפועל העברי”. ניגח אותו הורביץ בנימוקים שכנגד. השתעמם. הניח להורביץ לומר דיבור אחרון. ראה שסולודובניק מביט בו בבוז. כעס על אמו שהביאה אותו לכך. מה איכפת לו סולודובניק? אבל הארץ קטנה, והלשון ארוכה, ומה ששמע סולודובניק יוליך מחר במטבחי הפועלים.
בחדר השני מצא עתון. התיישב בכורסת עור נוחה, מבטי אמו מלוים אותו בדאגה, וקרא. “מחיר העתון אחד גרוש מצרי נאסרו אופיצרים ברוסיה ברלין תשע עשרה, מכסימילין ספט יהודי מהגרדה העליזה שקיבל לפנים אות הצטיינות בעד מעשי גבורה נכח בישיבה של קלוב הקצינים יוצאי האוניברסיטה של ברלין כשנתקבלה החלטה להוציא מתוכו את הסטודנטים היהודים נפרד מחבריו בידידות הלך לחדר השני הוציא אקדח מכיסו וירה בראשו מת במקום סופרנו מודיע מחודש נובמבר עד חודש מרץ שנה זו המירו את דתם בהוננגריה 2289 יהודים…”
מודעה מנוקדת בעמוד ראשון, מתחת לכותרת. “שלום לארץ המצוינה עם הרריך הנחמדים השטופים בקסם ובזוהר השמש בארץ הקודש ארץ ישראל שלום לך עם עז רוח בארץ ישראל אשר סבלת עינויים סיבלות ומחלות אין מספר עוזבת אני ארץ זו בתקווה אחת לשוב בקרוב אל חיקה ולהתייצב שוב לפני העבודה שעזבתי שלום לך ארצי המאושרה אחות מם קלמנסקי…” מנין לאחות רחמניה כסף לתת מודעה בעמוד ראשון? בעמוד האחרון מודעה ענקית. “הרוצה אתה לראות דבר חדש אל תשכח להיות נוכח בחזיונות שיציג המשחק המפורסם המלומד ג’ורג' אל אביאד תלמיד האדון סילוון ואחד המשחקים היותר מפורסמים שבעולם אמן בחסד עליון אך ורק חמש הצגות אל תשכחו כי יחד עם האמנים האלה נמצא גם שיך מוחמד מרסי שהוא אחד המנגנים היותר מפורסמים שבמזרח ובמובן ידוע הוא ממלא מקומו של המנוח שיך סלאמה חיג’אזי אל תשכחו גם כן שהאדון ג’ורג' אביאד ישא גם נאומים בצרפתית השתתפו איפוא בחמשת הנאומים ויניחו לכם עשרים למאה…”
חייך בעצב. עם אחד. שני סגנונות. “שלום לך ארצי המאושרה” ו“אל תשכחו שהאדון ג’ורג' אביאד ישא גם נאומים בצרפתית”. אילו היתה מחלוקת בין מעמדות בלבד היה פשוט יותר. איך לגשר בין אלה לאלה? סוכובולסקי קרוב לרוחו מחבריו, פועלים ספרדים, הנהנים ממעשי־המוקיונות של האדון ג’ורג' אביאד ש“במובן ידוע ממלא מקומו של המנוח שיך סלאמה חיג’אזי”. איך אפשר להטיל הכל לעריבה אחת? אין ברירה. אך אסור לתת לדברים שיתפתחו מאליהם. צריך "להשתלט, אי אפשר לחכות למיזוג תרבויות. חובה לחסל את הלבנטיניזם… איך? להעליב את מטרסו? איך עושים מאנשים אלה עברים־ברוח? מה זה עברים? דוקא הנוסח הרוסי? “שלום לארץ המצוינה עם הרריך הנחמדים?”.. רק בוגרי הגמנסיה עברים? רק אפרים גרושביץ? מלח הארץ… כליל השלימות: נולד ביפו, קיבל חינוך עברי, בקיא בתושבי הארץ, שפתם, מנהגיהם, בעל השכלה תורכית צרפתית אנגלית, חבר “הפועל העברי”, פטריוט ושוחר צדק…
למה לא סוכובולסקי? יליד רוסיה, חניך גרמניה. תקיף בדעתו, אינו נושא פנים לאיש. דובר אמת. גדולה או קטנה. נחוצה או מיותרת – אין הבדל. העיקר, אמת. מגלה הוא קלונם של בעלי־בתים – קונה אהדתם של פועלים, מיד לאחר כך הוא מתנפל עליהם – ובלבד שלא יאמרו שקנוהו בחנוּפה. אדם מוזר. איש ריב ומדון. באה משלחת של יהדות אמריקה, חקרה ודרשה והגיעה למסקנה שמבזבזים כאן את כספי התנועה הציונית ואין עושים כלום. צעקו אנשי ארץ ישראל חמס. הביאו אנשי אמריקה עדות מסוכובולסקי, המקובל כאדם ישר. טענו כנגדו: משום שכמה פקידים בטלנים קיבלו שכר אתה צריך לרוקן את קופת העם? אמר להם: אינני מדינאי. אני יודע מה אמת ומה שקר.
לא סוכובולסקי. אף הוא נטע זר. אחריות דורשת לפעמים העלמת עין. שקרים קטנים. אין ברירה. צריך ללכת למטרסו. אבל לא לשבת ארבעים יום. לרדת מהכרכרה בעוד מועד.
הכל יראים מסוכובולסקי ואינם מכניסים אותו לביתם. נזכר מה שאמר אבא לאמא. “לא איכפת לי שתזמיני אותו אלינו, אבל אני מבטיח לך שמיד יגלה את השן החולה.” מוזר שמטרסו איננו מתיירא ממנו. אף סוכובולסקי שואף קרבתה של אמא.
מטרסו חושש מפניו. אך אם יכניס את סוכובולסקי לביתו – יתייראו ממנו יריביו. מספרים שלא רכש ממונו ביושר. איש איננו אומר הלשנה, אולם… אם סוכובולסקי בא לביתו השערה זו מתבטלת. סוכובולסקי לא יכניס ראשו לקופת שרצים. ידידותו של סוכובולסקי היא מעין תעודת יושר, קמיע נגד לשון הרע. ברור שנעים למטרסו להזמין לביתו את סוכובולסקי, אבל מה־טעם בא ההר אל מוחמד? נניח שכאן הוא יכול לפגוש את הגברת גרושביץ בלי למשוך עליו פטפוטם של הולכי רכיל. העניין מתחיל להתברר. כדאי למטרסו להוציא כסף. כל ממון שמוציא על אמו אינו יוצא לבטלה. כמה שיבזבז איננו אלא חלק קטן מהכנסותיו. יוכל לרשום את ההוצאה בסעיף תעודת־יושר. בגלל הגברת גרושביץ בא לביתו סוכובולסקי ומוציא עליו שם של אדם מהוגן.
התבונן בסוכובולסקי המשוחח עם אמו. חיוך אומלל. קוף מכוער. שער זקנו אינו מצַמֵח. שומה גדולה סמוך לאוזן כבשה לעצמה את כל שערות הזקן. איזה מבט נכנע! בלויים ואוהבים. גברים רבים להוטים אחריה. אפילו עתה… נזכר מה שאירע בימי ילדותו. צעיר אחד ירה בעצמו. יפו נסערה. אמו חזרה מההלויה לבושה שחורים. “יתכן שאַת מתאבלת בלב תמים, אני מוכן להאמין שאת מצטערת… אבל ללכת אחרי הארון כאילו אַת אלמנתו זוהי התהדרות ברגשות… אני שונא הצגות כאלה…” אמר אביו, בטוח מן הסתם שאין הילד מסוגל להבין את דבריו. אמנם, לא טעה. לא הבין, אך שמר בזכרון. כשנתבגר הבין.
השליך את העתון וחזר לטרקלין. פני אמו אוֹרוּ. ליד הדג המלוח והזעתר סיפרו על בחור אחד שבא הבוקר באניה. פלדמן שמו. הוא שיָרָה בגנרל גוברנטור שהיה אחראי לפרעות בעיירה ב. ירד מהאניה בחשאי, כאילו הוא איזה נכס של המפלגה.
נזכר בבחור המוזר בעל ארון המתים. איזו כפיות טובה. אדם כזה רוצה לעלות לארץ ואיננו יכול לקבל הוצאות הדרך. נאלץ להשכיר עצמו לזרים ולהוביל ארון מתים.
נתגלגלה שיחה על עבודת־גיבורים. “מרוב געגועים על גבורה גופנית משתכחת אצלנו גבורה רוחנית. ז’בוטינסקי מתגעגע לגזלנים יהודים דוברי־עברית. וטרומפלדור, שנלחם בגליפולי נגד התורכים והעמיד בסכנה את היישוב העברי, שכחו לו את חוסר אחריותו,” אמר אברהמסון.
“אינני יודע אם העמיד בסכנה,” תיקן סוכובולסקי, “אבל כל מעשיו היו ברכה לבטלה. לא זו בלבד שרוב הבחורים ביישו את העם היהודי בהתנהגותם, אלא שבלונדון לא החשיבו את מעשיהם. פליטת פה של מונטגיו שקולה כנגד עשרה מעשי גבורה…”
לפתע נתפרץ הצעיר, סולודובניק: “איך אתה מעיז לומר כך?”
“בארץ אין שואלים איך סוכובולסקי מעז לומר את האמת…” השיב סוכובולסקי במנוחה, והסיר מבטו מסולודובניק כמי שמסיר חסדו ממנו.
הדם אָזל מפני הבחור. “אילו עמדת יום אחד בְאַקי בַבָה ליד טרומפלדור היית יודע מה שאתה מדבר.”
“אינני כופר בכך שהוא גיבור, אבל…”
“אה, אין לי מה לדבר אתך…” אמר סולודובניק בכעס והלך לו.
“יש בחורים רוסים, אמר סוכובולסקי, שאם עובר עליהם יום בלי שערוריה נדמה להם שביזבזו אותו.”
“לאן הוא הלך?”
“לביתי. לארוז את החפצים. כשאחזור נסדר אותם שנית בארון.”
מסולודובניק הסיק אפרים קל וחומר לעצמו. אף הוא אורז את המזוודה כל הימים ואמו מפרקת. סולודובניק צועק בחוצות, והוא מכה בתוף מתחת לשמיכה. רצה ללכת אחרי סולודובניק, להציע לו עזרה, אם רצונו להסתלק מבית קרובו. השגיחה בכך אמו ואחזה בשרוולו. לא רצה להישמט בכוח, מעשה־גס־רוח. לחש: “כדאי ללכת הביתה.” “מיד מיד, אמרה, אסור לנו ללכת הראשונים.” ניגש דוקטר הנטמן ואמר: “צעירים אלה היכולים לירוק על כל קדשי ישראל ומנהגי האומה, יוצאים מגדרם כשמעליבים את גיבוריהם.”
שאלה אמו את סוכובולסקי מה השעה. לא יצא זמן מרובה והמסובים התחילו להסתלק איש איש לביתו. אמרה מטרסו: “הגיעה השעה שנלך…”
עיני מטרסו הבריקו. “את אומרת או שואלת? אם את שואלת – שעה זו איננה מגיעה אף פעם.”
“הרבית לשתות, אדון מטרסו, מוטב לך ללכת לישון,” קימטה את מצחה.
“אם אמרתי דבר שאיננו בגדר הנימוס אני מבקש סליחה.”
“נסלח לך.”
הסליחה פטרה אותם מלהודות לו על טרחתו למענם. להבא, גמר אפרים בדעתו, יחפש טעמים שלא ללכת עם אמו למסיבות. למה אמתלאות? “קשרים” לחוד וחיי־חברה לחוד. איוולת היא שיעמיד פנים כדיפלומט גדול המהלך־מעדנוֹת בין יריביו כדי לשמור על החוט־המקשר. איננו אלא חבר מזכירות המרכז של מפלגונת שעיקר כוחה בסגנון חייה.
ח
חושך ורוח קלה מלטפת את פניהם. ריח פרדסים ואדמה טלולה. לתלאביב אין ריח כרך. מרחוק נשמעת גניחת באר, חדגונית קצובה. ליל־כנען נוחר בשנתו.
תקעה אמו ידה מתחת לזרועו ואמרה: “נעים ללכת ככה. בלילה. שנינו. לבד. כמו בימים ההם…”
“נעים.”
“אלא שאז אתה היית ירא מהחושך… והיום אני יראה, ואינני יודעת ממה…”
“רציתי לומר לך… זאת אומרת… קודם… עכשיו כבר לא חשוב… אבל… אני מכבד את כל מכריך, אבל אין לי מה לעשות בחברתם…”
“מה? הרי אלה אנשים שאי אפשר כאן לעשות צעד אחד בלעדיהם. עשית שטות שלא ענית לגולדין, מזכיר ועד הצירים, כשרצה לשוחח עמך. בודאי נעלב.. עדיין אינך יודע מה הפסדת.”
איזה גולדין?"
“האיש הזה עם החליפה השחורה והפרפר. צנום כזה, נעים.”
“מה אפשר לעשות? נעלב – נעלב.”
“אני מבינה שיש לך חברה אחרת, בני גילך. אבל אתה… עוד מעט אנחנו בבית.”
שקטה הרוח ונשמע דכי גלים בים. מוזר, היום ירד מהאניה, ונדמה שלא יצא כלל מהארץ. ראה צלליתה של הגמנסיה הרצליה, על רקע שמי ירח בהירים. ושוב שטפוהו זכרונות. בשעתו הפליאוהו יהודים שאינם ציונים, הסבורים שיש להם בחירה בין ארץ ישראל וארץ מולדתם. לו אין בחירה. איננו יכול לתאר לעצמו חיים במקום אחר. שבע שנים ישב בחוץ לארץ ולא היה איכפת לו מה טיבם של אנשים שבתוכם חי. יום אחד הוא בארץ ואיכפת לו שהשתתף במסיבה שאינה לפי רוחו. “להחזיר לאנשים את צלמם ודמותם…” יחס־האיכפת הוא סימן ההיכר של קביעות. הרגשת־המולדת. אנשים אלה מעניינים אותו, לכל הרוחות; דעותיהם, צרוּת מוחם, סנוביות שלהם, שנאתם לתנועת־העבודה.
הגמנסיה בנויה כמבצר. מעוז הלשון העברית. הנה כאן, בקמרון האפלולי, בכיתה שליד חדר הטבע שרצפתו משופעת, היה מקומו, בספסל הראשון. יעל ישבה מאחוריו וקצה סרגלה היה נוגע בגבו ומעביר בו רטט. בכוונה או במקרה? היכן יעל? למה חדלה לכתוב לו? סיפרו שבזמן המלחמה עבדה בבית החולים בחיפה. היא היתה הבחורה היחידה שהאמינה ב“ברית” בלב שלם. אולי הלכה לגליל? עתה תבוז לו שסטה מן הדרך. ואולי נישאה לאיש? הנכון הדבר שהוריה ברחו לקהיר וסירבה ללכת עמם?.. והוא ישב בלונדון, אכל בשר מעושן, ביקר בתיאטראות.
“הזהר, אל תלך כחולם,” משכה אותו אמו בזרועו.
פגע באדם. ביקש סליחה. לפתע הכיר על פי הבלורית מי עומד לפניו: סולודובניק.
“האם אתה מחפש מקום לישון? אוכל לעזור לך.”
“מנין אתה יודע? יפה ניחשת.”
“כשראיתיך יוצא…”
“הוא ודאי חושב שאני מחכה לו בבית. החלטתי ששמעתי כבר יותר מדי במחיר המרק ותפוחי האדמה שהוא נותן לי… חוצפה שכזו. והוא מדבר. כאילו חשוב אם בגלל טרומפלדור קיבלנו הצהרת בלפור… העיקר שבגללו אנחנו ראויים להיקרא עם…”
“על כל פנים, בוא עמי. נסדר לך מקום… לכי הביתה, אמא, אני כבר אדאג לו.”
סמוך לרחוב לילינבלום נפרדו ממנה.
“אתה באמת מ”הפועל העברי“?”
“באמת.”
“קשה להאמין. או שיש לך עור עבה או שלא איכפת לך. אותי זה מרגיז, מה שמדברים שם.”
“בן אדם צריך סבלנות כדי לשמוע דעות שונות קצת משלו.”
“אין לי סבלנות.”
“ובכן למה אתה יושב כאן?”
“הייתי בכל מיני מקומות, בזמן המלחמה. ברחתי למצרים. הייתי בגליפולי…”
“ומה עשית עכשיו ברוסיה?”
“אמרו שמקימים לגיון יהודי. נסעתי לשם. לא דובים ולא יער. מהפכת אלוהים.”
סיפר לו זכרונות מימי אָקי בבה. “אח, ליל ההתקפה, כדורים שורקים באויר, פצצות מתפוצצות בקול שאון מחריש אזניים, אנשים נופלים על האדמה ובוכים כילדים מגודל האימה, וטרומפלדור על סוסו, שקט, מזמר לו, פניו נדלקים וכבים לאור הפצצות. איזו תמונה! איזה אדם! ונדמה לך… ואיך שהיה טוב לאנשים, וצנוע, אף על פי שמררו את חייו, ביחוד המצרים. האנגלים הבטיחו לעזור למשפחות ולא קיימו, והם סירבו למלא פקודות. והוא לא רצה להטיל עליהם ענשי גוף. אסור לבזות בן אדם, אמר. עשו לנו צרות צרורות. וטרומפלדור הבטיח לנסוע למצרים לטפל בעניינם, ולא שמעו לו. באו קצינים אנגלים והלקו אותם בשוטים, ומיד עשו את המוטל עליהם. דוגמה נאה נתתם, אמר להם טרומפלדור, יהודי איננו נשמע לפקודה עד שמלקים אותו בשוט. – אנחנו, הרוסים, בכינו בלילה ההוא. לאחר כך, כשרצה לנסוע לאלכסנדריה, הקיפו את אהלו ולא נתנו לו לנסוע. אה, איזה עניינים היו שם!..”
צעיר מרבה דברים. נשתכח בוּזו לדוקטר מ“הפועל העברי” שנסע ללונדון לקבל הרגשת־מולדת. אסיר תודה הוא לאזניים קשובות…
סמוך למטבח הפועלים שתי דמויות באפילה. ניתקה אחת מהן וניצבה מולם. גוף אשה, ריח בושם דק.
“מוכנה להישבע שזה סולודובניק… איזה מפח נפש לסוכובולסקי…”
הכיר אותה. מחמת החשיכה אין רואים אלא קוי־גוף חיצוניים, על רקע גדר האבן הלבנה. אך המראה כבש את מבטו. שנות הפרישות נותנות אותותן.
“תמר?” אמר הצעיר בהתרגשות.
“איך מצאתם זה את זה? אפשר היה למות שם במסיבה…”
“מקרה מוצלח,” אמר אפרים, צד את מבטה באפילה, כשהבהיקה הסיגריה בפיה.
“חשבתי שאתפקע שם משעמום. עכשיו נשלח את הזקנים לישון ונלך לטייל קצת. מה דעתך, אבא, תוכל להגיע לבדך הביתה?”
קולה נמוך, צרוד במקצת.
“לא, את באה אתי.” נשמע קולו של האב, תקיף וזעף.
“עכשיו כל אחד אמר את דעתו והויכוח הסתיים,” ליטפה את אביה על ראשו. “למה אינכם הולכים אחרי, בחורים?”
“לא כל הבחורים הולכים אחריך,” נשמע קול־גבר נעלב, “איכפת לך, אני רואה, שאחדים הולכים בדרך משלהם…”
“הלא כבר אמרנו שלום, מה אתה עושה כאן?”
תפסה את שניהם בזרועותיהם, לעיני אביה הנדהם, ומשכה אותם עמה. לאחר שהלכו כברת דרך שלובי זרועות, הרפתה מהם.
יום ראשון במולדת. ההתרגשות, המראות, הרמים, הפיסטוקים והיין, שברו את התנגדותו. בחורה ציידנית, בעלת גוף מפותח, שסיגלה לעצמה קלות־דעת־שבאופנה, בילבלה את דעתו. מוטב שילך לישון.
“התנהגת כמו תינוק, אוסיה. מה איכפת לך מה שהדוד מדבר. מלים אינן גרושים… עוד קודם רציתי לומר לך, אבל ברחת. טוב שנפגשנו, אחרת לא היית יודע שאתה טפשון…”
“טוב שיש לך אמתלה להיפטר מאבא ולהיטפל אל בחורים צעירים בלילות.”
“אתה גיבור בלילה. ביום לא היית מעז להתחצף ככה. אפשר היה לטגן חביתה על הפנים שלך. גם עכשיו הם ודאי לוהטים, תן נרגיש ביד…”
דרך שחוק ביקש הבחור להשתמט ממגעה. לפתה אותו בידו, בלי בושה, ומשכה אליה את ראשו. לאחר מאבק קצר הניחה את ידה על פניו. “פססס… קיבלתי כוויה. רותח ממש…”
“אם עוד לא הזהירו אותך, גרושביץ, אמר סולודובניק, אני רואה חובה לעצמי. בתלאביב נזהרים מתמר שרפשטין.”
“למה אתה מזהיר אותו. אולי הוא דוקא רודף סכנות?”
“אני אחכה כאן,” אמרה לאפרים, ליד מטבח הפועלים, “תשכיב את הילד לישון ותוליך אותי הביתה.”
“אתה איש מפלגה אמיתי, גרושביץ,” אמרה לו אסתר מנדל, “צייד נפשות. כבר בלילה הראשון אתה משוטט ברחוב ומחפש שׂיוֹת תועות… אגב, הלל שאל עליך. אמרתי לו שחיפשת אותו. הוא אמר שיהיה כאן מחר בבוקר. איפה היית כל הערב? אלעזר הלך לבית אמך ולא מצא אותך…”
סיגריה הבהיקה בעלטה. כשיצא – התקרבה אליו. ראה שהיא גבוהה מכפי ששיער. הירח שקע ולא יכול להבחין בשרטוטי פניה. עלוטה ומופלאה, רק קולה הצרוד מגשר בינו לבינה, הלכה לצדו בשתיקה. דומה, בלי סולודובניק אין מקום למהתלות. שתיקתה נסכה עליו מבוכה.
“בחור משונה אוסיה,” אמרה לבסוף.
“במה משונה?”
“הוא מאמין בכל מה שהוא מדבר. בזמננו, כשהצעירים כופרים בכל…”
“כופרים בכל?!” – חייך.
“הרוב,” אמרה.
“מצטער שאינני שייך לרוב.”
“אה, אתה אינך כמוהו. אצלך זה אחרת.”
“מנין לך?”
“רואים. וכמובן שאין אמונה בלי אלילים. לאוסיה יש טרומפלדור. הוא גאה על שמו – אוסיה, כשם אלילוֹ. אני חוששת שיגלח את הבלורית היפה שלו מפני שאוסיה השני גזוז. נקוה שלא יתלוש לו יד אחת.”
“לא נזדמן לי להכיר את טרומפלדור אבל שמעתי עליו רבות. חבר שלי ממגדל כתב לי עליו פעם, אבל זה היה מזמן…”
“בכלל, הרוסים האלה… עובדי אלילים, אומר אבא שלי. אחדים עושים מעצמם אלילים, ואחדים מחפשים להם אלילים. אוסיה שלנו מסוגל להעלות את צאצאיו לעקידה…”
הציניזם המחוכם של המעמד שאין לו צורך במהפכה, הרהר בלבו. אילולא חובת־הנימוס כי עתה אמר לה מה דעתו שלו.
“אוסיה בחור רגיל שעיניו ראו אדמה מתנועעת על אנשים שנקברו חיים. אם הוא מלא הערצה ליהודי שמהלך זקוף ונופל כגיבור אין זה מצחיק כלל.”
“שמע, אני אינני הקונגרס הקטן של תלמיד הגמנסיה על מגרש ההתעמלות ואתה אינך הזקן ומחר לא תשעה באב. מי צוחק מהם? רציתי רק לומר שהם שונים מאתנו. האין זה נכון?”
“מה בכך, העיקר שהם עושים מה שצריך.”
ליד שער ברזל עמדה רגע, ומיד הוסיפה ללכת. “כאן אני גרה, אבל אם לא איכפת לך נטייל עוד קצת.”
“ברצון.”
“בלי טובות, רק אם אתה רוצה.”
“אילולא רציתי לא הייתי הולך.”
“אינני מאמינה לך. אתה מנומס כגרמני. אתה מכיר את יעל ברגמן?”
“אהה.”
הרגישה במבוכתו. בשמחה נפטרה מן התפקיד הבלתי־נעים של תלמידה מקשיבה, המתנצלת על שגיאותיה.
“ובכן, אתה הוא הבחור המושלם בכל המעלות שעליו היתה מספרת לי? לא הייתי בטוחה בזה. אבל בעצם, הרי אין לה שני בנים לגברת גרושביץ. יפה היא…”
“מי?”
“אמא שלך.”
“מנין את מכירה אותה?”
“את אמא שלך?”
“לא, את יעל.”
“אתה מתעניין בה?”
“אם לא אענה על שאלה זו לא אזכה לתשובה?”
“היינו שכנות אני צעירה ממנה, אבל אנחנו ידידות. אתה רוצה לדעת היכן היא כעת?”
“אם אין זה בגדר סוד…”
“אתה ערום כנחש… אינך יכול לומר אם אתה רוצה או אינך רוצה לדעת?”
“טוב לדעת דברים.”
“אה, אני רואה שאתה גרוע אפילו ממני. טוב, אני אספר לך. היא נמצאת בירושלים. גרה ברחוב ממילא, בית גרשנזון. עובדת בבית היתומים של בלומנטל. אינך חושב שמתאים לה לעבוד בבית יתומים?”
“גרשנזון אמרת?”
"גר־שנ־זון. ככה, זה אתה… אם כן מה אתה עושה אצל מטרסו? היו לכם פעם חלומות אחרים. תדע לך, אין זה סוד, היא סיפרה לי על “ברית.”
“אף פעם לא היה זה סוד. ביקשנו לארגן רבים…”
“אתה מצליח להשתמט מכל השאלות הקשות. אבל אני אינני מנומסת. עכשיו אתה רוכב על מטרסו?”
נזכר מה שאמר לסוכולובסקי. “אדם שעולה באוטובוס איננו קונה לו שם אזרחות.”
אף היא השיבה במשל. “באוטובוס אתה יורד בתחנה שלך. האוטובוס של מטרסו נעצר רק מתי שהוא רוצה.”
בשֵלַה להמָרָה, אמר בלבו. “ומה דעתך על הברית?”
“מעשי נערוּת. מי שרוצה הולך. לא צריך לדחוף זה את זה בכוח.”
“ואת אינך רוצה?” צדקה אסתר מנדל. הולך ברחוב ואוסף שׂיוֹת תועות.
“אני, אינני גיבורה כזו,” אמרה בצער אמיתי. הקליפה נסדקה. חמימות שפעה מקולה הצרוד. התנגדותו לה, משוריינת על ידי הבוז למושגיה, נשברה. חש צביטת לב מתוך השתתפות בצער. ראה שעיניה לחות מהתרגשות פתאום.
“אינני מסוגלת לשבת באמצע הכרם, בסוכת נצרים, וילדי, עטופים בשק גס, ישנים לידי… ולשמוע את היריות שהרגו את בעלי, בקצה הכרם… מה לעשות… אינני גיבורה… ואשה שאיננה מסוגלת לזה איננה נחשבת בעיניהם בן אדם.”
“בעיני מי?”
“בעיניהם. האנשים שאתה אוהב. אתה ואוסיה. כולכם. די. דיברתי יותר מדי. לַוֵה אותי הביתה. אל תחשוב שדיברתי כדי שתחשוב שאני אחרת. אינני שונה מאחרות. אולי רק בזה שאינני משוגעת לנסוע לחוץ לארץ. היית בפאריס?”
“שנתיים.”
“באמת יש שם זונות?”
“הרבה.”
“מוכרות את גופן בעד כסף? זוועה.”
“את מגלגלת את השיחה מעניין לעניין בלי זריזות.”
“מה איכפת לך? חשבתי שאתה יותר מנומס.”
“ואני חשבתי שאת יותר… איך לומר זאת?”…
“אל תאמר. אני יודעת. דיברתי הרבה שטויות הלילה. הכל בגלל יעל. כמה שהיא נפלאה. תסע לירושלים?”
“ודאי אסע, ביום מן הימים.”
“לראות את יעל?”
“מה איכפת לך?”
“אם אני שואלת אתה יכול לענות ואתה יכול לא לענות. די, אני כבר לא יודעת מה שאני מדברת. טוב שהגעתי הביתה.”
הניחה את ידה על השער, להדפו. לילה ראשון בארץ. מלא הפתעות. כאילו ציפו לו שיבוא. הכל. זרים, חברים. תם הארעי. הכל עומד לבחירה. ארשת מוזרה שפוכה על פניה.
“אינני אוהבת אנשים שמוציאים ממני שטויות.”
“מצטער.”
“אתה רואה, כאן אני גרה. אם תהיה פנוי, תבוא. תהיה בתלאביב?”
“אינני יודע.”
“נאמן לציווי הברית? יעל אמרה שבך היא בטוחה. כולם יסתלקו אבל אתה תקיים…”
“הברית? כבר מזמן התפרקה. עכשיו יש מפלגה, והיא תעזור לי להחליט.”
“אשרי אלה שאחרים מחליטים במקומם.”
“אם זה כל כך טוב, בקשי מאביך שיחליט במקומך.”
“מה לי ולאבי,” דחפה את השער, “אם אני עומדת כאן עוד רגע אספר לך את מי אני אוהבת יותר את אבא או את אמא. צריך להיזהר ממך. אתה מצליח לסחוט ממני מה שאינני רוצה לספר. מה אתה עומד? אינני אוהבת בחורים שאין להם חוש להבחין מתי אינם רצויים.”
פתחה את השער וברחה בלי לומר שלום. נסגר השער מאליו בקול חבטה. דלת נפתחה ונסגרה ואור הבהיק וכבה בבית שמעבר לחומה.
הלך לביתו וריח שערותיה באפו. יום גדוש. טוב להשקיע הכל בתרדמת אלוהים. ולבוקר משפט, בשמש שבט צלולה ובהירה. למה חדלה יעל לכתוב מכתבים? תמר יפה הימנה. אולם יעל… טהורה ושליוה, כלום לא כך כתב ביומנו? היכן היומן. הרוח שפיזרה את האפר ליכלכה את חולצתו הלבנה.
פתח את שער החצר. התפרץ עליו כלב גדול. נסוג וסגר את השער. קפץ הכלב מול השער הסגור ונבח בחמת זעם. נפתחה דלת הבית ויצאה אמו בחלוק וקראה: “בוקסי”. מיד נהפך הכלב לצרור אפל המנהם לרגליה.
“מרוב שמחה שכחתי לספר לך שיש כלב בחצר. בוקסי! זה איש טוב! שקט! כלב רע הוא בוקסי, מסוגל לטרוף אדם. מה שבעליו זומם בסתר לבו הוא מוכן לקיים. שתוק בוקסי! מהיום והלאה נצטרך לקשור אותו בלילה, בגללך. עד שיתרגל אליך. לעת עתה איננו נשמע אלא לשניים: לבעליו ולי.”
כל כלב רע ביפו ותלאביב איננו נשמע אלא לבעליו ולה, אמר בלבו. “אני מצטער שהעירותי אותך משנתך.”
היא צחקה. “בלילה כזה אני ישנה?”
פרק ד: קרובי־משפחה 🔗
א
משיצא אליהו מבית החולים ביפו לא ידע להיכן ילך. ריח של תרופות וחומרי חיטוי עירבב את חושיו. הציג רגל רופסת מעבר לשער כמגשש אם האדמה מוצקה. כבר לבש בגדיו שלו ועליו ללבוש גם את רצונו. היתה שנואה עליו ההרגשה של התבטלות וחוסר־ערך שיש לאדם בבית החולים, הנצרך לעזרת זרים, לפשיטת בגדיו ורחיצת גופו. אילו לפחות ידע את לשונם של מטפליו כדי להבהיר להם בלי גניחות מַהם כאֵביו ומיחושיו…
עמוּד ערפל הלך לפניו. עיניו לא הסכינו עדיין לאור הרב ורגליו טרם נתאוששו. נשען על חומת הגדר. גופו התשוש ציערוֹ. תחילה הבגידה, ולאחר כך המחלה, ולבסוף התשישות.
והנה עבודה גופנית נאסרה עליו מטעם הרופאים. ואילולא נאסרה עליו, כלום מסוגל הוא? הילך לבקש משרת לבלר? רבים האנשים שקילקלו את בריאותם על ידי עבודה קשה וקדחת.
מכל מקום אדם חייב ללכת לאיזה מקום. כשלון גדול! למען העבודה ביטל את לימודיו, עזב את חבריו ואת בית אביו, והיא אינה רוצה בו. כמעט ביקש לחזור לווינה… אך לא יברח איש כמוהו.
ועתה, לאן ילך, אל שינפלד, אל גיטל, אל ברלה. במה הם יכולים לעזור לו? אינו זכאי להוציא מהם את פרוטותיהם הדלות. ילך לשרפשטין. וגאוותו היכן? כשהפרוטה מצויה שרפשטין פסול, וכשאיננה – כשר? כלום יעמוד לפניו כקרוב עני, לבקש חסד? נזכר בחוב שחייב שרפשטין לאבא. שוטה מי שילך לגבות חוב נושן כל כך. מה בכך? הרי לא יגבה. אין זה אלא סילוק חשבון שבינו לבין מצפונו.
צעיף הערפל פרוש על פני האנשים. דיליז’נס. ערבי מניף שוטו. רחוב בוסטרוס מחסני המזרח מחירים כמו במצרים. חליפות אנגליות. סעידה פותח גורל עשרה גרוש מצרי. עיני אשה, מתחת לצעיף, מביטות בו בדאגה וחולפות. מַספרה של נחמני. ריחנים ותמררוקים ומכשירי התקשטות. תרופה בדוקה ומנוסה נגד נשירת שערות. מוזר, בני אדם עודם נותנים דעתם על נשירת שערות. כחייל, בשעת נסיגה מבוהלת, הנדהם למראה חברו שמקפל את השמיכה על פי הכללים, כן הביט בשלט המספרה… תקוות גדולות נתבדו וחלומות מפוארים נתמוטטו ואלה מוֹכרים תמרוקים.
ראה את עצמו בראי ענק על כותל המספרה. פנים חיוורים, בגדים מרופטים. הסַפּר מביט בו בחשד. אילו פגש בווינה ברנש כזה היה מתיירא שמא יגזול את ארנקו. פישפש בכיסיו ומצא כמה מטבעות. נכנס למספרה. הקשיב לשטף דיבורו של הספּר ולא הבין מהו סח. צלצול דק באזניו. עיניים הסתכלו בו בסקרנות מתוך המראה. הרים את עפעפיו. בכיסא הסמוך ישב יַשְקָה, סבון הגילוח על פרצופו.
“ארץ קטנה,” אמר ישקה. יד הסַפּר נחה על חוֹטמו וכיסתה את פניו.
“הו, אתה ביפו?”
“אני חייב לשאול זאת ולא אתה. מי כאן החקלאי?”
השפיל את עיניו.
“אתה נראה כמי שנגלה לו חזיון גדול,” אמר ישקה, דעתו זחוחה מעצמו. “מה אתה מספר?”
ככה, חיים."
“בקושי, אני רואה.”
כילה הספר את מעשיו בישקה והסיר את הסדין המלוכלך, בתנופה. תיקן ישקה עניבתו ומתח על גופו את חליפתו. “אני מחכה לך, במקום אמבולנס.”
“אני נראה כל כך רע?”
“אינך נראה בכלל. אני פשוט מנחש שאתה קיים. הרי בעיני ראיתי אותך יורד מהאניה.”
אליהו צחק והתער חתך בבשרו. “בשבילך לא צריך תער אלא מין מגרפה, להיכנס בתוך החריצים…”
כשיצאו שילב ישקה זרועו בשלו והציץ בו באהדה. “אי, בחורצ’יקים כאלה עדינים, לוקחים אותם למדבר ומייבשים אותם בשמש…”
“נו, ומה אתה אומר?” שאל את ישקה מתוך קורת רוח. הפגישה הבלתי צפויה שימחה את לבו.
“מה אני אומר? אומר נואש. חקרני היטב. כאן לא תיפתר שאלת היהודים.”
“עכשיו אני מבין למה אתה לבוש חליפה. כבר אמרת שלום למעמד־הפועלים, המאמין בתחייה הלאומית.”
“פועלים אינם צריכים להיות נבדלים מבעלי־בתים בחליפתם אלא בהכרתם,” אמר ישקה. “שמע בחור. שיערתי כך. עכשיו אני בטוח. רק המהפכה תפתור. איוולת לחשוב שנביא לכאן ששה עשר מיליון.”
“אל תתחיל מששה עשר מיליון.”
“עד שיהיו כאן מאה אלף העולם יתהפך. כל הקונ––צפציה הזאת של מנהיגי הציונים, שַרְלַטָנות פוליטית ותו לא.”
עמד להגן על דעותיו. ביטל ישקה את דבריו בחיוך. “תציץ קצת מעבר לחוטמך, תבין מה שעיניך רואות. הערבים? האם הם מקבלים אותנו בזרועות פתוחות? ובכן, תבנה מולדת יהודית בעזרת כידונים בריטיים. אתה רעב?”
“מאוד.”
“גוזלים כספי העניים,” הוסיף ישקה לדבר, “שם בבית החולים הממשלתי, ומזון אין נותנים. יש מי שמניח ידו על התקציבים ויש מי שמחפה עליו.” כשעלו בדיליז’נס לנסוע לתלאביב, עיני שתי גבירות ואדון אחד צופיות בהם, חָבט ישקה על ברכו לאמור: “אנשים כמוך מעכבים את המהפכה. מסיחים דעתם של פועלים מן העיקר ומטשטשים את הכרתם, ולא זו בלבד עוד נהנים מהייסורים שהם מתייסרים למען העם שיקרא באזניהם: מהרסיך ומחריביך ממך יצאו אם יבקשו שכר המאפשר להם להוליד ילדים.”
נכנסו למסעדה ברחוב שבזי. ניירות מרוחים בדבש־זבובים נתעופפו מעל ראשיהם וקוף קטן קשור בשרשרת קיבל את פניהם בצהלה. “כמוהו כמוך, קופי המסכן, קשרו לך שרשרת בצואר ואתה שמח?” אליהו הזעים פנים לשמע דברי ישקה. אך הוא חייך. רץ בעל המסעדה, ידו על כרסו ומגבת מזוהמת מופשלת על זרועו, הרכין ראשו בהכנעה: “מה נאכל היום מר דרושבסקי? שוב מן המיטב?” “לא, ידידי הטוב,” החזיר לו ישקה, “כבר נכשלתי בזה פעם. אתה מחקת את הטָב ונשארו לך רק הַמֵי, וזה מה שהבאת לי בצלחת. היום אנחנו רוצים ארוחה לרָעֵב מסעודת הזאֵב.” “אין היום בשר־כבש מר דרושבסקי, אני מצטער מאוד, אבל יש בשר אחר.” “שלא תעֵז להביא לנו עֵז.” “חס וחלילה, רק בקר.” “אם כן הבא איפוא מזון משופר מבשר הפר.” “צלעות? שניצל? לשון?” “מיום ראשון?” “לא, מאתמול.” “אם כן, הבא לשון ולך לישון, אבל שוֹין. ולשון רכה. לא כזו שמשברת את השיניים… אבל חכה, אדוני המומוס, נתחיל מחומוס, וסלט מפולפל כרגיל, עד שהעין תדמע מגיל, ויין תביא עתיק, ופיתה לנפש א–שטיק.” “חיש מהר מר דרושבסקי… ה–מצחיק…” רץ בעל המסעדה למטבח, גועה בצחוק. “זה יעלה לי במיטב התיק!” הוציא ישקה את ארנקו. “ונקוה שזה יספיק.”
“ממתי שמך דרושבסקי?” שאל אליהו בפנים שוחקות. עליצוּת חברו דבקה בו.
“משלשום בערך.”
“אם כבר שינית את השם יכולת למצוא שם נאה יותר.”
“מה איכפת לי? ממילא אין זה לאורך ימים. כל פעם שאני עושה מעשה שאיננו לפי רוחי אני מחליף את שמי, שלא יימאס עלי. את הישקה אינני יכול להחליף, סוף סוף צריך לשמרו בשביל החברים, שיוכלו להכירני. אבל שם המשפחה? זה מעיל עליון. כשחיפשתי שם בפעם האחרונה נזכרתי בשני ידידינו גרושביץ ושרשבסקי, וצירפתי לי מין שם תפור משניהם. עם סירוס קטן כמובן. פעם אחרת אולי אבחר בשמך. עם סירוס קטן, כמובן. לא אגיד וויסמן אלא וויצמן.”
“והפספורט?”
“חשוב מה כתבו שם הפקידים? הרי לא אשתמש בו?”
“אי, גרושביץ גרושביץ,” סיפר לו ישקה, “להיכן נתגלגל הברנש… אל דאגה, עובד אדמה לא נעשה. עד כדי כך איננו שוֹטה. והדוקטורט מה יהא עליו? לחקלאת שולחים את התמימים, כמו האדון וויסמן הצעיר. ומישהו צריך לעשות למענם את המאמריסטיקה ולרוץ בשמם לקונגרסים… גרושביץ יושב כבוד בתלאביב, כותב מאמרים ל”הפועל העברי“. מאמרים בענייני כלכלה חותם בשמו. מאמרי פולמוס חותם בשם גר ותושב. למי יש צורך בשם בדוּי כשכל הארץ יודעת מיהו? כותבים ב”המחברת" בִּים מיד מופיע מאמר ב“הפועל העברי” חתום בשם “אחד הפועלים” וכתוב בו בּם. “אחד הפועלים” – זוהי כבר חוצפה קטנה. העבודה הקשה ביותר שעשה בחייו היא כפי הנראה המאמץ הנואש שלו להכניסני תחת כנפיו. מעדר ראה בציור קטן באנציקלופדיה בריטניקה. חי לו הגבר האמיץ בבית אמו, שיש לה ידידים בעלי יכולת. אם לא איכפת להם שהוא חי על חשבונם הרי זה מפני שהם מבינים היטב כי פרוליטר זה איננו נושך. אגב, מי שימצא אצלו את המלה פרולטריון יקבל גרוש. הכל כתוב בשפת הנביאים ומתובל במשלי ערב. אגב, שמעת מה שקרה לשרשבסקי? מעשה נורא. בחורות נדבקות אליו כמו זבובים לדבש. טייל לו עם בחורה ליד הירקון. נטפלו אליהם שני ערבים. אומרים שהחזיקו מקלות בידיהם. על כל פנים נס בחורנו והערבים עשו לבחורה מה שהוא לא העיז לעשות לה… אה, והנה הסלט והחומוס. כאן אתה מקבל את המאכלות הטובים ביותר בארץ. לא במזלג, חביבי, עדיין לא נתאקלמת. בידיים. בוצעים את הפיתה, ומורחים אותה על פני הצלחת. מה שנדבק נדבק. זוהי הגישה של המעמד הבינוני לחיים."
תקע אליהו פיתו בסלט חומוס, שדפנותיו מוגבהים סביב שלולית שמן כתערובת מלט חול וחצץ המקיפה את המים שבתוכם. מרח ולא הגיש לפיו, לפי שנזכר בשרשבסקי. “גועל נפש בני אדם…” חיים נוראים זימן לו אלוהים. ואלו אותו־עצמו חנן הבורא בכוח דמיון העושה את אסונם של אחרים מצוקתו. ראה את עצמו במקומו של שרשבסקי. כלום היה עומד על נפשו? אולי היה יודע למות, מתוך יאוש, בזעקה גדולה ומרה לאלוהים, אבל לא היה מושיע לעצמו. לא, אין זו ארץ לבריות נוחות כמותו. המציאות אכזרית ואינה מניחה לאדם להיות פחדן מהוגן… שרשבסקי נמלט מן הערבים, והוא נמלט מעבודה קשה והולך לבקש מחסה אצל שרפשטין. מעתה יהיו חייו מוגנים מעלבונות, מחולשה, מפחד, מסותרים מאחורי כתפם הרחבה של אחרים.
“אל תירא ואל תחת, בחורי, אומץ לב. הפלפל איננו מפולפל כל כך. פעם אחת מעיזים. השפתיים בוערות. לאחר כך תאהב את זה…”
הגיש את הפיתה לפיו, עיני ישקה מלוות את כף ידו ברעבתנות. “נו?” טעם חדש דיגדג בחכו. פגישה קטנטנה עם הבלתי ידוע. “נו? טוב?”
“אני דוקא אוהב חריפוּת”
“מצוין, אם אתה אוֹהב פלפלתא חריפתא נהיה ידידים. ועכשיו קצת יין, שַלְשֵל אל החומוס. פגישה נאה של שני פיקחים. תהיה לך בבטן שיחת חכמים מפולפלת…”
“ועכשיו אכול לשון,” זירזוֹ ישקה כשהביא בעל המסעדה מנה שנייה “זוהי לשון טובה, לשון בהמה ולא לשון בני אדם. אי, לשון בני אדם, לשון הרע, לשון חלקות, לשון ערומים, החיים והמוות ביד הלשון… אכול אכול, זוהי לשון הקודש, בהמה צייתנית זו שלשונה בפיך חייה בקדושה ומותה בטהרה, אפילו כשמתה שׂשׂה לעזור לבריות, ומעלה ריח ניחוח, תקע חוטמך בקערה, אל תתבייש, מהריח בלבד ישבעו תריסר עניים. שמעת מה אומר חייקין על לשון הקודש? היא המן שנתן הקדוש ברוך הוא לבני ישראל במדבר. עד שלא נתן להם את המן היו מתקוטטים ביניהם. משנתן להם את המן נתפייסו זה לזה. למה העברית היא מן, מפני שכל אחד טועם בה טעם אחר. ואלו באידיש הכל מוצאים טעם אחד. כלום לא סיפרתי לך שאני נגד העברית? חייקין חייקין, נדמה לו שבני ישראל נתפייסו זה לזה. הוא כותב עברית ופרופסור טיטלבוים כותב עברית, והפרופסור אומר שלשפה שלו אין טעם ואין ריח… אינך יודע מי זה חייקין? הוא המשורר שחוֹרז השבח לאל וקדימה הפועל, ואוחז את החבל בשני קצותיו, גם העובד־הגואל וגם כלל־ישראל. משום כך הוא נקרא משורר הפועלים, המשורר הבריא של “הפועל העברי”, מי שכתב את המנון־לשרירים וגבורת־השרים. הוא המתווך המוכתר בין עולם הנסתר לשינפלד־קיסר, החוט המקשר בין ידית המעדר ופגיון השומר לבין החזון הגדול של ציוני־האתמול. וויסמן, מה עשית במשך הזמן הזה מאז ירדת מהאניה? הרי אינך יודע שום דבר… אולי תאמר שאינך יודע גם מי זה שינפלד?”
“אני יודע.”
“השבח לאל. כבר חשדתי בך שאתה בוּר גמור בענייני ארץ ישראל. עכשיו נשתה כוסית ווֹדקה ולא נצטרך לתיווכו של חייקין בין שני מוכי גורל לבין עולם האצילות. בעזרת הוודקה אתה מגיע לשם אחת ושתיים, בלי עיכובים, ובדעה צלולה שאתה שיכור ולא אידיוט.”
לא היה רגיל בוודקה. חמימות נעימה השתפכה באיבריו. הבטן מלאה והראש מעורפל. נזכר, פסח. “מזוֹג לנער מיץ תפוחים”… סבא היה קורא בהגדה בכובד ראש. אבא יושב ומקשיב באדישות. אמא תולה בו עיניה באהבה. “אליהו, אסור לשתות מכוסו של אליהו.”
“עכשיו קפה, לגרש את הוודקה מהראש. כמו שעושים הבריטים. מתירים להכניס לארץ קצת פועלים יהודים ולאחר כך מביאים דלפונים מצרים שינשלו אותם מהעבודה… כך עושים גם הציונים: ממלאים את תלאביב עושי נעליים ומלוים כסף ליעקובי, תעשיין שאין לו בית חרושת, והוא קונה נעליים בקהיר…”
“ועכשיו להיכן הרגליים?” שאל ישקה לאחר שהריק ארנקו לקופת בעל המסעדה, “מוטב שנשאל את הרגליים להיכן אנחנו… היק, היק… אתה נראה כאחד הנואשים שהטביעו צערם ביין… ישתה ישכח רישו… הי, אתם הגליצאים, מריח פקק אתם משתכרים… אף אני הייתי כמוך, לפני הרבה שנים, כשהזאבים היו גדיים, עד שעשו אותי חייל של ניקולאי… כשחזרתי מחזית המערב היה בקבוק וודקה שבא אל פי משתכר מריחי.”
ישבו על ספסל ליד הגמנסיה הרצליה. ישקה דיבר. אליהו הקשיב ולא שמע. כשהתעורר, ראשו כבד וליחה מרירה בפיו, עמד ישקה מולו והסתכל בו בדאגה.
“למה לא אמרת שאתה מאלה? לא הייתי משקה אותך. או אולי רצית לעשות הרפתקה על חשבוני… אינני מתכוון לכסף, אבל עכשיו יוכלו כל שונאינו לומר: תלאביב לא ראתה שיכורים ברחובותיה עד שבא דרושבסקי… אצטרך לעשות לי שם חדש. אל תסמיק, אין צורך. לא עברו כאן הרבה אנשים. תריסר תריסרים בלבד. וממילא אין איש מכירך. אפילו אמך יולדתך לא היתה מכירה אותך. עכשיו, לאן לגרור אותך?”
“אין צורך לגרור. אוכל ללכת בעצמי.”
“ליתר בטחון אלוה אותך. לאן?”
“שדרות רוטשילד על יד הרחוב החדש.”
“איצקוביץ או שרפשטין?”
“מנין אתה יודע?”
“אינני יודע שום דבר. פשוט אינני מאותם שהולכים ברחוב וחולמים חלומות, כמוך, עיני רואות מה שנעשה סביבי ולא חלומו של הרצל. במקום שיש שלט נחושת על שער ברזל וכתוב עליו שם, אני קורא. מה עוד יש לראות בכרך הגדול תלאביב? ובכן, איצקוביץ או שרפשטין? בשוטים או בעקרבים?”
“שרפשטין.”
“מה לך ולקערת השמנת?”
“קרבת משפחה.”
“כך? בחירה נאה. למה לא סיפרת זאת מקודם? הייתי יודע עם מי יש לי עסק. שמעת על מחסני המזרח התיכון? זה הוא. ואם אתה חושב שהוא מסתפק בזה אתה מעיד על עצמך שאינך מכיר את המשפחה שלך. יש לו גם פרדסים בראשון לציון, ואיזה עסק קטן של בגדי צבא משומשים… וחוץ מזה, הוא מאלה שיש להם מנעול בדלת.”
כשהגיעו לשקמים חזרו על עקביהם. “הרי לך כרך,” ליגלג ישקה, “תלאביב. פרבר קטן של לוּשן קוֹידש בתוך חמישים מיליון ערבים… אי, ציונים ציונים, כל העולם מתמוטט ואתם קונים כרם קטן מידי הערבי, עוקרים את הגפנים, בונים כמה בתים, ומאמינים שאתם עושים משהו…”
“אם כן למה לך להיות כאן?” התפרץ לפתע אליהו, והחזיק טובה לעצמו שלא ויתר על השקפותיו תמורת ארוחה טובה וסבר פנים יפות.
“נוח לי כאן. כשיעבור הגל על המזרח התיכון ימצא אותי מוכן ומזומן. אינני הולך בגדולות. איש איש במקומו…”
“ואינך גוזל פרנסתם של אחרים, כפי שאתה טוען כלפי אחרים?”
“להיפך. אני מלמד את המקצוע שלי לקבוצה של ערבים קטנים ומלוכלכים חינם אין כסף. המקצוע שלי, בארץ הוא בור שומן. הרבה בניינים בונים וצריך להתקין להם זגוגיות. אחרי שיהיו בנויים יבואו ערבים וינפצו את הזגוגיות, ויקראו לי להתקין זגוגיות חדשות. והנה ביתו של שרפשטין. כאן קשה יהיה לנפץ את הזגוגיות באבנים מפני שהבית מוקף חומה. תגיע שעתו כשיתחילו להשליך פצצות. הנה הגענו. פתח את השער ותיכנס לממלכה שלי אין מקום בתוכה. היום בו אכנס לבית הזה יהיה יום המהפכה. אל תצטער שהוצאתי עליך כסף. זה המחיר שאני משלם בשביל זוג אזניים טובות וטריות. רק פעם אחת התפרצת עלי להוכיח לי שעודך מאמין בכל השטויות. אצל שרפשטין ינערו ממך את שארית האבק. או שתהיה אחד משלנו או אחד משלהם. “הפועל העברי” ו”האחדות" נוטעים בך אשליה שיש אמצע. אצל שרפשטין תיווכח שביני לבינו אין שום אמצע. או, או."
הושיט ידו ופתח את השער. ניענע ישקה את ידו והשליכה. נכנס לחצר טובלת־בצל וראה בריכת דגים ומזרקה.
ב
החליט שיישב אצל קרובו עד שיחלים ממחלתו. לאחר כך ינסה כוחו שנית בעבודת־כפיים. צילצל בפעמון ונתן מבט מחוצף בדלת העץ המבריקה כדי שלא ייראה כקבצן שבא לבקש נדבה. מראה הפנים החיוורים, הקמטים בזויות העיניים והאזניים הבולטות שראה בראי שבמספרה לא מש מזכרונו.
נפתחה הדלת. בחורה ספרדיה, פניה נאים עיניה רעות, וסינר לבן נקי מרבב קשור על מתניה, אמרה:
“לא רוצים שום דבר.”
“בגדים ישנים?” התלוצץ, רוחו טובה עליו, רואה בעיני רוחו את הפתעתם של בני הבית כשיעמוד לפניהם קרוב־משפחה שלהם במלבושים אלה.
“לא צריכים,” אמרה הבחורה. אשה לבושה בחלוק כהה ארוך הציצה מפתח במסדרון.
“מה יש שם?”
“מג’נוּן,” קראה הבחורה.
“מה אתה רוצה?” שאלה אותו האשה, שהטילה ספק מן הסתם בשיפוטה של העוזרת.
“אני רוצה לראות את אדון שרפשטין.”
הביטה בו כאדם שמבקש מה שנבצר ממנו. “באיזה עניין?”
“אני אליהו וויסמן, מווינה.”
“אליהו וויסמן,” קראה האשה, "אל אלוהים! ואני מקבלת אותך כך? פרא אדם, למה לא אמרת מיד! אני רוצה את אדון שרפשטין" חיקתה את קולו.
נעמה לו החמימות המשפחתית שעטפה אותו לפתע, ברגע שהזכיר את שמו, כמין סיסמה לשמחה ואהבה. נענה לה בחיוך מרוצה, מפויס, מבויש קצת, משום שנתברר, דרך אגב, חוסר הטעם והאיוולת במחשבה הילדותית שהתגנבה למוחו שהוא הולך לבית קרוביו לקדש עליהם מלחמה, כביכול, בשם שינפלד וגיטל וברלה וישקה וכל אחיו הפועלים.
“ובכן אתה הוא הבן של ניסן וויסמן. הלך לווינה ונעשה איש חשוב. עולם קטן. מי תאר לו שנראה אותך אצלנו? בא בחור, מצלצל בדלת, והנה עומד לפניך מי? הבן של דוקטר וויסמן. ומדבר עברית. איזו הפתעה! זלמן לא יאמין.”
תפסה אותו בידו ומשכה אותו אחריה, קולה מנסר והולך מפלס להם דרך בתוך אפלולית המסדרון, ובה בשעה ציוותה על העוזרת להכין מיד תה ולהביא את העוגה “מהארון למעלה, כן, עם השוקולד”, דחפה אותו מול דלת סגורה “הנה!”, פתחה אותה לפניו כהיא צדה אותו בין גופה לבין הכותל, הטילה אותו פנימה ככלי אין חפץ בו והתגנבה מאחוריו לראות איך יפול דבר.
מתוך כורסת ארגמן גדולה הבהיקו אליו משקפי זהב. הכירוֹ. לא נשתנה הרבה. רק בשערו זרקה שיבה. אותו מבט בעיניים, כמתיירא שמא רוצים להערים עליו.
הוריד שרפשטין את משקפיו מעיניו והניחם בנרתיקו. “המ?”
“תאר לך איזו הפתעה יש לנו? נחש מי זה!”
הביט בה במורת רוח: לצון זה מה טיבו?
“בנו של דוקטר וויסמן,” אמרה בהתלהבות, ודחפה אותו אל הכורסה.
הושיט שרפשטין את ידו ושפתיו חייכו. “זוהי באמת הפתעה.”
“למי הוא דומה יותר לאבא או לאמא? יש בו יותר מאמא. העדינות, צבע הפנים אתה זוכר, זלמן? העיניים הבהירות. אבל מבנה הראש דומה לשל אבא. ראש אינטליגנטי, מעניין. מה דעתך?”
“כל אדם דומה גם לאביו וגם לאמו,” אמר שרפשטין במורת־רוח, כשׂם קץ לויכוח ממושך. היא נעלבה. מן הסתם קיוותה לרגע פיוסין, לשמו של ניסן וויסמן, לזכר ימי הנוער היפים. מאחר שכך – פרשה וישבה מן הצד, ולא התערבה עוד בשיחת הגברים.
“מהיכן ידעת שאנחנו כאן?” שאל שרפשטין.
“אבא אמר לי. אמנם לא נתן לי כתובת. אבל לא קשה למצוא אדם בתלאביב.”
“עיר קטנה תלאביב, אבל לאט לאט תגדל. עכשיו אנחנו גרים בקצה העיר ובעוד כמה שנים נהיה במרכזה. מגרש שעולה כאן כמה לירות הפּיק יעלה בעוד כמה שנים מאות לירות הפּיק. נו, ומה אמר אבא?”
“דרישת שלום…”
“איך התגלגלת לכאן? והעברית מנין?”.
“הייתי חבר בתנועה ציונית…”
“כך, אפילו לבית וויסמן הגיעה התנועה… והיכן חפציך? בנמל? רואים שסבלת קצת ממחלת הים…”
“החפצים אצל חבר… שפגשתי באניה. אין כמעט כלום במזוודה, אין צורך בה. וחוץ מזה, החבר, גר בפתח תקוה,” גימגם.
“איזה עלבון, ללכת קודם אל איזה חָבֵר־שְמָבֵר בפתח תקוה כשיש לך קרובים בתלאביב.”
“באמת עלבון,” אמרה הגברת שרפשטין, “היודע אתה כמה מעט אנשים מהרחוב שלנו יש בארץ ישראל? אנחנו, רוזמן בטבריה…”
“מנין לו להכיר את רוזמן,” אמר שרפשטין בביטול, “כשרוזמן עלה ארצה הוא היה בן שנה וחצי.”
שרפשטין הקיפוֹ בשאלות. מה נשמע בווינה? איך עברה המלחמה? ואבא? שמו יצא לתהילה, שמענו. וונציה איך? יפה. לפני שנה היה בלונדון ובקהיר ומאז לא יצא מגבולות הארץ. לקהיר נוסעים ברכבת. כדאי לראות. כשאדם רואה יישוב בתוך מדבר הוא מבין מה פירוש יש־מאין. כשהוא בא ארצה היתה כולה בחינת מדבר ועכשיו היא יישוב גדול, ערים ומושבות ויישובים חקלאיים. ינוח קצת, אליהו, אם מותר לקרוא לו כך, ויסע לטייל, ויראה במו עיניו. עד שלא יראה במו עיניו לא יבין מה עשו כאן צעירינו. חבל שכל כך מעטים הם וחבל שבעלי המקצוע אינם באים אלא דוקא בחורים שאינם יודעים לעבוד. יהודים אינם מבינים שמקומם בארץ ישראל. עד שהגוי איננו זורק אבן אינם מבינים מה פירוש ציונות. מעטים היו שראו את הנולד ובאו לארץ עוד בימים שיהודים התענגו על רוב טוב בארץ מוצאם.
הוא חייך בענוה ואליהו נזכר מה ששמע בבית אביו: שרפשטין ברח מנוֹשיו. מה איכפת שאדם מגיה את עברו ומפארו באשליה? עכשיו הריהו רואה את עצמו כסולל דרך לציונים.
“כך, כך,” נאנח שרפשטין, “טבע היהודי, עד שאין מציקים לו איננו יודע מהו רוצה.”
נערה פתחה את הדלת וניצבה בפתח.
“את יכולה להיכנס, תעשו הכּרה, קרוב שלנו…”
כשנכנסה לחדר ואור נגה על פניה, נסתלק הנימוק שבגללו בא לשבת בבית שרפשטין ונכנס טעם אחר במקומו.
ג
מבעד לחלון נשקפת עלוותו המנוצה של אילן שפרחיו אדומים. פריוֹ כחרוב־ענק, הבדים מברכים על הגינה למרגלותיו. פואנציאנה. מה שלמדה תמר מן הגנן לימדה אותו, והיתה תמהה על להיטותו לזכור שמות של צמחים. אמר לה דעתו של רבינוביץ. אדם מתעניין במה שסוֹבבו. “בני אדם מעניינים יותר. ביחוד בני אדם מצחיקים כמותך המתהלכים על בהונות הרגליים…” אף היא בגדר הצומח המופלא, הנודע־בשמו, ומלבד זאת אין יודעים עליו דבר.
מאחורי הפואנציאנה פיקוסים גזוזי צמרת, משני צדי משעול הצדפים. ענפיהם מסתכסכים זה בזה ויוצרים מעין קמרון ירוק ליד שער הברזל. מן המשעול מסתעפים שני שבילים. אחד לתריס ברזל, מוסך המיועד למכונית שעתידה להגיע מאנגליה: השני – לבריכה הבנויה אבן ירושלמית אדמדמה. בתוכה – מזרקה ירקרקת, ודגי זהב מבהיקים שטים בה בלי מנוחה. איזדרכת כפופה על הבריכה. בחומה המקיפה את הגינה נעוצות חניתות שחורות עטורות חבצלות. לנטנה, פגיעתה רעה, נשענת על החומה ומאיימת על החומה ומאיימת על שיחי ורדים זערערים בשכנותה. ביקש הגנן לעקור את הלנטנה אולם בעלת הבית לא התירה לו. נימוקיה היו מוזרים. איש מבני הבית, לרבות העוזרת, אינו נשמע לה חוץ מן הגנן. אולם, הגנן מאחר שעושה את רצונה, הריהי מתנגדת לכל מה שהוא אומר. בין החצר לרחוב מפסיקה חומת אבן, ובין חצר לחצר גדר־רשת ושיחי הדסים. במפגש הגדרות שיח יסמין ולידו ספסל אבן.
“הריח מבלבל את החושים,” אמרה לו בישיבתם על הספסל, “אבל אתה מסתדר גם בלעדיו…”
לפתח המוסך עומדים שני ברושים זקופים מוכנים לקבל את פני האוטומוביל שיבוא מאנגליה.
בלילה כשהחשיכה מכבה את עולמו הגדול ומדליקה את עולמו הקטן, סוגרים עצי הגן המוארים את מעגל חייו. ריח היסמין המשתחרר מפרחיו ברוח הערב, ופני תמר מחייכים מתוכו, מעורר רגשות ענוגים־נוגים ונדמה כי אפשר להשיג אושר שלם בנשימה אחת בשלוה ערבית של גינה תלאביבית.
ימים נוהרים ואין שואל עד מתי. וכל בוקר, לאחר הרחצה, מזומנת לפניו תמר ליד השולחן, בחלוק־בוקר צהבהב, ריחנית זהורה ושערותיה לחות במעלה־מצחה, וחץ יורד מן השקערורית העדינה בשורש הצואר לבין שדיה.
מחדרו, בקומה השנייה, הוא שומע פעמיים ביום את שיקשוק המים במקלחת הרוחצים את גופה, ואת חריקת הקפיצים בצניחתה בכתונת המשי הוורודה על משכבה בלילה.
הרחוב נשקף מבעד לצעיף הפואנציאנה, סתרו מרובה מגילויו. פרצופים מנצנצים ואין להכירם. כל מה שמעבר לחומה – זר. עולם משונה הולך לו לדרכו ואינו נפנה לריח היסמין. אלה הם חיים, מוגנים מרופדים, בחדרים האפלוליים למחצה הרוחשים־תמר, נטולי אורה המסנוור של תלאביב החולית, והמולת רחוב מעוממת, מסוננת… אפילו התשוקה מתעממת כאן, ביראת כבוד.
קולות מהרחוב: יַלַה מראנצֶן, חטאטה בשארה, אלטע זאכן, נפט נפט, הריהם שוועתו של עולם־סומא, המכלה כוחו בטרחה לבטלה של צעקנות, מריבה, גסות־רוח, תחרות, הונאה – לא יעברו את סף החצר.
שעתיים ביום הוא עוזר לבנימין־זאב הקטן, בן־שרפשטין יהירון, להכין את שיעוריו ועוד שעה אחת מלמדו גרמנית, כך הוא מרויח את לחמו ביושר ובכבוד, בלי להיות סמוך על שולחן אחרים. בשעות הפנאי הוא שוכב על הספה קורא ספרים, או מטייל עם תמר על שפת הים, מה איכפת לאדם היכן הוא חי, כל עוד יש נפש אהובה לידו… בלילה – באין רואים, הוא מוציא את המחברת הישנה מן המגירה, כותב כמה שורות בגרמנית ובעברית, שורף בשלהבת הנר, מקשיב לאיוושת הגלימה במסדרון… כל יום גימ"ל הוא מנגן שלישיות של שוּברט ומוצרט עם בנימיני והגברת אקרמן. לפעמים הוא נכנס לטרקלין הגדול ומקשיב לשיחת חולין של שרפשטין ואורחיו, מהם עסקני ציבור וסופרים נודעים לשם, ואפילו חייקין, “משורר הפועלים” בתוכם. ולאחר שהם הולכים להם, ודממה עמוקה משוטטת בחדרים הריקים על בהונות רגליה, הוא עולה על משכבו ער ומאושר ואינו נרדם שעה ארוכה.
אין דומה הויה זו להויה של ארון המתים השחור, צריף העכברים בפתח־תקוה, ועידת האיחוד, והבית הנידח בפרדס, ומטבח הפועלים של גיטל. הנה חיים של אנשים מהוגנים, בלי פחד, בלי ההכרח להיות גיבור… מה רע בכך? לעולם לא יהיה פלדמן. כלום לא ניסה כוחו? עשה כמיטב יכולתו. המחלה גרמה. מאין לו ברירה נעשה מורה פרטי…
מחמת הבושה שמא יאמרו לו אתה – מלקט – פירורים – על – שולחנו – של – מנצל – פועלים הוא משתדל שלא להיפגש בשינפלד וחבריו. אך אין לבו נפתה לחפש בהם מומים, כדרך הסוטים מהדרך, ולומר בלשונו של שרפשטין ש“אמנם נמצאים ביניהם כמה בחורים מסורים, אמיצים ובעלי שאר רוח, אבל מנהיגיהם – קשקשנים, זורעי מדנים; מבולבלים ומטעים את הרבים, קופצים בראש…” הוא מודה ביתרון־מעלתם ומקנא בהם שיכולים הם לחיות בהויה של גברות־אמיצה, פַליקות על כפות הרגליים, שמירה מחוץ לחומה, עבודה מפרכת תחת השמש… הוא אינו יכול.
בבוקר הוא יורד לטרקלין הגדול, מקשיב לפטיפון, מניח את רגליו על כריות העור שליד הכורסה, ליד האח הבנוי שיש אדמדם לנוי ולא לשימוש, מדפדף בספרים העתיקים הניצבים בארון הזכוכית הגבוה.
מלוא הקיר ארונות, דוגמתם לא ראה מימיו. רפידת עור ירקרקת לנוי מחפה על דלתותיהם. בירכתי הטרקלין פסנתר כנף ועליו צעצועי נחושת וזכוכית, מלאכת־סין, פיתוחי־דמשק ועבודת בצלאל. אגרטלים כרסתניים כבבית נכאת, שטיחים פרסיים בולעים את קול צעדיו.
והנה נפתחת הדלת ותמר ניצבת בפתח. חרישית כמרחפת תגש אליו מאחוריו, תניח ידיה, שריח סבון נוסף מהן, על עיניו: “נחש מי זאת?” “מזל? לא! קליאופטרה? לא! בַבַה יַגָה? לא! על פי הצחוק הרי זה בכלל גבר…”
“חדל לקרוא כל כך הרבה, תהיה חכם כזה שלא תרצה להביט על בחורה פשוטה וענייה כמוני…”
והוא מביט בה בעיניים מבקשות אהבה.
“מתחשק להירדם כשרואים את העיניים החולמות שלך.”…
ד
מאחר שאולם הגמנסיה איננו רחוק לא שכרו כרכרה. שילבה זרועה בזרועו ויצאו לרחוב. היתה מדלגת על המרצפות שתיים שתיים, ומכריחה אותו לנתר כמותה. כשהגיעו לשדרות רוטשילד חדלה, כאילו קפץ עליה השעמום. תלה את האשמה בעצמו ונצטער שאיננו יכול לספר לה משהו מעניין. מה יש לו לספר? ווינה כבר נוּצלה עד תום, וכמוה הנסיעה באניה וידידו מפתח תקוה. את גרושביץ היא מכירה בעצמה, וישקה, “ריח עובש נודף ממנו”…
בדרך פגשו חבר שלה מן הגמנסיה, תלמיד בטכניון. גילגל שיחה על פרופיסורים ותלמידים, שיבח את עצמו, דרך אגב התפאר בציוּניו. היתה שואלת והוא משיב. “וכמה בהנדסה תיאורית? וכמה בטריגונומטריה?” ולא הרגיש הבחור שהיא מהתלת בו. עד ששאלה פתאום “ולרכב על סוס אתה יודע?” בקושי התאפק אליהו מצחוק למראה פניו הנבוכים של הבחור.
“אתה יכול לסמוך על טביעת העין שלי,” אמרה לאחר שזה נפרד מהם, “הוא באמת איננו יודע לרכב על סוס… להבא ילמד שלא להתפאר. אל תחשוב שאני עוסקת כאן בחינוך הנוער. אבל אם יש לי הזדמנות לתקן מישהו אסור לי להחמיץ אותה. תשעים למאה מכל הגברים שאני מכירה הם נשים מתחפשות.”
אף הוא אינו יודע לרכב על סוס. מחמת עדינות לא ביישה אותו. נזכר מה שסיפרה לו מזל.
“פעם אחת, כשעוד היתה היא בג’ימנסיה, שהיתה בת שש עשרה היא, הלכה על רחובות, בחופש… כולם הלכו לעבוד בענבים. הגיברת שרשטין אמרה לא צריך. היא הרגישה פה בלב בפנים מה שיקרה… יש אנשים כאלה המרגישים בלב מה שיהיה… כשאבא שלי רצה לצאת החוצה אני אמרתי לו אל תלך היום יש לי הרגשה בלב התורכים יתפסו אותך. הוא אמר לי את טפשה מזל כל יום יש לך כזותי הרגשה בלב וכל יום אני צוחק על התורכים. אז הם תפסו אותו ויותר לא ראיתי אותו… זה כשיש הרגשה בלב… החברות שלה סיפרו שהיא השתגעה על בחור רוסי אחד שהיה שומר על סוס במושבה. יאַ, אוּמי, זה היה בחור יפה. פעם אחת ראיתי אותו הוא בא ליפו לאסיפה. והיא הלכה ועמדה בחוץ וחיכתה לו כמו כלבה קטנה. והוא לקח אותה על הסוס שלו הביתה בושה וחרפה. והגיברת שרשטין היתה צריכה לעמוד בחלון ולראות איך שהוא מחזיק אותה בידיים שלו. יא, אומי, כמה שהוא היה יפה. שפם, יחביבי, צ’י! יה, הילדה המסכנה. כמה שהיא אהבה אותו כמו כל העולם לא איכפת לה. אבל הוא לא אהב אותה. היתה לו אשה שלו ושני ילדים. והיא חשבה הוא ישליך אותם וירוץ אחריה? הוא לא כזה בחור. בסוף הוא מת המסכן, היו לו עיניים כאלה שחורות ותלתלים. ערבי אחד ירה בו מרובה והרג אותו בלב. זה היה עכשיו לפני שלוש שנים. והאשה שלו ישבה בכרם בסוכה עם שני הילדים שלה באותו הזמן שהערבים הרגו אותו. והיא שמעה היריות והיא צעקה אביגדור יורים. ואביגדור כבר היה עם חור כזה גדול בלב. אחר כך עשו לו לויה גדולה ואספו כסף בשביל האשה והילדים, שכולם אהבו אותם כאלה ילדים נחמדים. והיא הילדה לקחה כל הכסף שאבא שלה נתן לה וגם היא הביאה לשם. לקחה האשה את הכסף שלה ונתנה אותו לקֶרֶם קיימת. אחר כך היא בכתה עד שנתייבשה לה העין.”
דומה כי אין מפלט, גם מעבר לחומת־בית־שרפשטין, לריח היסמין, מהוייתם של פלדמן–אביגדור, ברלה ושינפלד. אין אדם צעיר יכול לדעת מה יקרא לו: פלדמן הזועף, שינפלד התקיף, ברלה המוכיח, גיטל הנדיבה או נערה תלאביבית יפה הרגילה בתפנוקים, במוֹתרות ובחברת תלמידי חכמים ואהבתה נתונה דוקא להם, האביגדורים…
“סתם העלבת אותו… חייב הוא לדעת לרכב על סוס דוקא?”
“במקרה אמרתי סוס. התכוונתי למשהו אחר. אינני אוהבת את הטיפוסים המנופחים האלה. ואלה שעושים משהו באמת, איש אינו שם לב אליהם. אתן לך דוגמה: מחר אנחנו מוזמנים לבנקט, לכבוד דוקטר אפלבוים שחזר מארצות הברית. ויצמן לקח אותו עמו וקיוה לצוד בעזרת זקנו המכובד כמה דגיגים מעבר לאוקיינוס. זו איננה בדיחה שלי. שמעתי אותה באיזה מקום. אבא אומר שהוא מפקפק אם הצליח להוציא מהם את הוצאות הנסיעה שלו. העיקר שעושים לו בנקט. וכשבא אדם כפלדמן, שמעת עליו? זה שירה בקצין הרוסי לאחר הפרעות, שותקים. אפלבוים איש חשוב ופלדמן לא…”
לאחר שסיפר לה את המעשה בארון־המתים התחרט. נזכר באיומי פלדמן. אך למראה ההתפעלות בעיניה לא יכול היה לכבוש את לשונו.
“כמה שאפשר לטעות בבני אדם,” אמרה והביטה בו בהערצה.
הבין שפירשה דבריו שלא כהלכה. לא שיקר. אך העלים חלק מן האמת והניח יסוד לטעוּת שהוא ופלדמן פעלו בעצה אחת. אף על פי שהחליט לתקן את הטעות שתק.
“אין אלה העניינים שמותר לדבר עליהם,” לבש סוד.
“אני מבינה,” אמרה בכובד ראש.
הרגש הציפו, כהמון המכסה את הרציף בהיעצר הרכבת. לא העז להעמידה על טעותה.
“אני מצטער, אבל אינני יכול לספר יותר. אני מקוה שאת מבינה כמה חמור העניין… אסור לספר…”
“בודאי, בודאי, מה אתה חושב? הרי אני… אני מבינה היטב…”
נכנסו לבנין הגמנסיה. הציצה בו בגניבה, והשפילה את עפעפיה. הקהל הנוהר הפריד ביניהם. כשעלה במדרגות ראה אותה מהעבר השני של הכניסה בתוך אנשים זרים, מחייכת לעצמה. כשנפגשו, בצומת המדרגות, התלוצצה:
“שלום אדון וויסמן, מתי באת מחוץ לארץ?”
“האין זו העלמה שרפשטין, אני זוכרה עוד מהימים ההם, כשהיתה ילדה קטנה.”
“אותה הגברת באדרת אחרת.”
פירש הלצתה כרמז דק לשינוי המפתיע שחל ביחסיהם. חייך בעצב. מה יהיה אם ייודע לה שיש כאן גניבת דעת?
כשכבו האורות ונפתח המסך הניח את ידו על מסעד הכיסא, והרגיש בכף ידה סמוך לאצבעותיו. הושיט אצבע ונגע בה בזהירות ונענתה לו.
עלתה על הבמה בחורה כעורה, משקפיים צמודים לחוטמה וארשת גאוה שנפגעה שפוכה על פניה, התעסקה בכיסא שליד הפסנתר עד שנחה דעתה וישבה. הניחה את שתי ידיה על המנענעים והביטה בקהל בקוצר רוח. מישהו קרא: הסו, והשתעל, והבחורה תלתה עיניה למרומים והכתה במנענעים וצלילים נתגלגלו באולם מפסלוֹ של קריצ’בסקי לתמונתו של דוקטר הרצל. הכתה את האַלגרו בחמת זעם ולאחר כך גהרה על האדג’יו והשביעה את המנענעים והוציאה צלילים רכים וחרישיים ועגומים. הגניב אליהו אצבעו בין אצבעותיה של תמר ורעד עבר בבשרו. יש חצי תריסר מלים למאויים וכיסופים ואינם אומרים החצי ממה שרוצה הלב להגיד, אך אין שתי אהבות בעולם דומות זו לזו. מה יודע הקהל הזה על התקוה, התשוקה, רכוּת־הרגש המפעמות בלבו? ומי יבין את החרדה שמא יתעופף הכל וייעלם כצלילי שוֹפּן. עיני תמר הבריקו. הנחיתה המנגנת בפסנתר מכה גדולה, השליכה ראשה לאחור, עד שגוע הצליל. נתרפתה, כמתנערת מחבלי קסם, לקול מחיאות הכפיים. אותו רגע נשמע קול קורא תמר, ואשה בעלת פנים נאים, שישבה בספסל מאחור, הניחה את ידה על מושבו, גהרה מעל ראשו ודיברה אל תמר. גבר קרח במשקפי זהב ישב ליד האשה והקשיב לשיחתן.
“כבר מזמן אני אומרת,” אמרה האשה, “בחורה צעירה בזמננו יש לה או בחור או נימוסים…”
“באמת שלא ראיתי אותך, גברת גרושביץ,” צחקה תמר, “אחרת הייתי אומרת לך שלום באמת…”
“כך, מתעלמים מהזקנים ולאחר כך מתנצלים. נו, מה את אומרת, איך?”
“יפה.”
האיש בעל משקפי הזהב חייך בביטול. “הבחורה הזאת רצחה את בטהובן, ואלה מוחאים כפיים. אידיוטים…”
“דוקטר אהרנקרנץ יש לו קנה מידה אירופי, אבל צריך להבין…”
“אני ציוני וָתיק, הגברת גרושביץ, אבל באמנות אין ציונות. יש רק טוב ורע. וזה היה רע ולא איכפת לי שהבחורה הזאת היא בוגרת הגמנסיה ותלמידת בית הספר לנגינה הראשון בארץ…”
זמר בעל גוף עלה על הבמה ונתייצב ליד הפסנתר אגב הרכנת הראש. הושלך הס. הבחור פצח פיו ושר.
“כשאני שומע הבחור הזה שר אני נזכר מה שלמדתי כשהייתי ילד קטן. הכל צפוי והרשות נתונה. אלוהים רצה שהבחור הזה יעשה משהו ווּלגרי. כיון שהוא לא רוצה עניינים עם החוק הוא אונס את שוברט. קטסטרופה ולא מוסיקה…” אמר הזקן בקצף, כשהזמר השתחוה לקול תשואות הקהל.
כשהלכו הביתה שילבה ידה בזרועו. “אני מקוה שהיא לא שמה לב.”
“את מתביישת?”
“לא, אבל זה היה מגוחך. חוץ מזה, האשה הזאת היא לשכת המודיעין של העיירה.”
“נדמה לי ששמעתי את שמה באיזה מקום.”
“ודאי, זוהי אמו של גרושביץ.”
“והאיש, אביו?”
“אלוהים יודע מי אביו. על כל פנים לא זה. אביו, כלומר, בעלה, מת בזמן המלחמה, באלכסנדריה.”
ה
למחרת בבוקר באה לחדרו והביאה לו כוס מיץ.
“מעניין לראות במה עוסק בחור צעיר כל הבוקר? אפשר לחשוב שאתה מכין תוכנית גדולה…”
“לא הכל עניינים גדולים.”
“אל תהיה כל כך צנוע,” אמרה בכובד ראש.
ניגשה אליו.
“בסך הכל קוראים ספרים…” הציצה בספר מעל גבו. חזה נשען על כתפו. פניו חוורו.
“אל תשתה כל כך מהר,” חטפה מידו את הכוס והציבה על השולחן.
“הייתי צמא…”
“אתה רוצה לקרוא?”
“כן, כלומר…”
“או, אם אתה רוצה לקרוא אני אשאר כאן. אפריע לך.”
“בבקשה.”
הה, אם אינני מפריעה אני הולכת."
“לא לא, את מפריעה.”
“כך טוב.” משכה את הכורסה וישבה עליה, רגליה על מיטתו, וחלוקה הצהוב מופשל, בגובה הברכיים, וגולש אל הרצפה. עיניה היו שוחקות.
“ספר מעניין מאוד.”
“למה לי לקרוא ספרים? אני מכירה את אלה שכותבים אותם… שירה או פרוזה?”
“שירה.”
“אינני קוראת שירה. איך אתה יכול לסבול את ההברה האשכנזית?”
“אינני שם לב.”
“אני אוהבת פרוזה. בזמן האחרון קראתי כמה סיפורים חדישים. בחור יהודי מתעסק עם המשרתת הגויית ונעשה לאדם מן היישוב… גם אצלכם בבית היתה משרתת גויית שניסתה לפתות אותך? אל תסמיק. אני יודעת שהיא לא הצליחה ושאתה אף פעם לא הצצת לחדר שלה כשהתלבשה…”
“מנין לך?”
“לא שואלים בחורה מנין היא יודעת. לא אגלה לך. גם לי יש סודות.”
פניו נתכרכמו. נזכר ביקורו של דוקטר הנטמן. מה יועיל אם יוכיחה על קלות דעתה? שוב אין לעצור את השמועה.
כשנכנס לטרקלין ראה את דוקטר הנטמן. הוא שילב זרועותיו בהנאה על חזהו ואמר: “ובכן, זהו בן זוגו של פלדמן. ארון מתים… רעיון נאה, אפילו יש בכך משום סמל. אבל כל המשחק הזה איננו לפי רוחי. אין בו צורך ולכן הוא מסוכן. סכין מסוכן ביד חכם, על אחת כמה וכמה… ביד אנשים נמהרים… עכשיו יש לנו ממשלה והיא תקים צבא ותתן נשק ולא נצטרך לשחק במחבואים עם פקידי המכס. אינני רוצה לרמוז שום דבר אבל במקום שיש נשק ואיננו בידי הרשות, הריהו מועד לפורענות. הנשק עלול ליפול בידי אנשים בלתי אחראיים. אסור לתת לילדים לשחק באש. היה מקרה בגליל שפועל איים באקדח על פקיד של פיקא. אמנם, חבריו גינו את המעשה אבל… סימן לבאות. עכשיו באים בחורים ממקומות שחיי אדם אינם נחשבים הרבה, ומי יודע… שמעתי סיפור מזעזע על קבוצה של בחורים יהודים שעברה את הקווקז ברגל. אחד מהם, שלא עצר כוח ללכת, עזבוהו בשלג, גוע. גבוּרה ואכזריות ירדו כרוכים לעולם. מוטב שלא יהיה נשק בידיים לא נאמנות.”
אליהו נחרד. מן הסתם שרפשטין התפאר באזני מכריו. עכשיו יתגלגלו דברים ויגיעו לאזני שינפלד. נזכר איוּמו של פלדמן ופניו חוורו. מיהר לצאת מן הטרקלין. נסגר בחדרו, מלא חרדה, מצפה לגזר דינם של הבחורים קשוחי־הלב.
“כשמדברים על זה, אתה נעשה רציני כל־כך. לפעמים אני אוהבת בחורים שותקים. אבל לא תמיד. רק לפעמים… ועכשיו תספר לי ה–כל…”
חמדה לצון ואילצה אותו להשתתף בהצגה קטנה שחיברה מניה וביה:
היא אשת־רחוב המבקשת להוציא ממנו, קצין־השירות החשאי, את סודות הממלכה. פניו קדרו והיא התפקעה מצחוק.
“אתה ממש שחקן. איזו רצינות! אני תמיד הייתי מתפרצת בצחוק כששיחקנו בטלפון שבור.”
תמר כיסתה בחלוק את רגליה מתוחות־העור, שפלומה דקיקה מבהיקה עליהן, ויצאה, משאירה בחדר ריח צובט־לב של סבון רחצה, ושתי שקערוריות בכורסה. שכב על המיטה, ידיו מתחת לעורפו ועיניו עצומות. הטיל את האשמה באביו שגידלוֹ כאתרוג־בקופסת־צמר־גפן, ולא הכשירו לחיות בזמננו.
ו
הפסח עבר. כל יום חם מקודמו. מעבר לפתח ממלכת השרב. היוצא מביתו נכנס לכבשן סגור. אין חוץ לעולם.
כובע הקש לראשו היה למורת רוחה של הגברת שרפשטין, שהרי כובע הקש איננו כיסוי־ראש בלבד אלא גם השקפת עולם. אילולא הועיד פגישה לישקה לא היה כדאי לצאת מהבית. ובכל זאת לא נצטער. וטעמים רבים לכך. ראשית, הנה עברו ימים רבים והכל כשורה. ואיש לא בא לתבוע דין וחשבון על פטפוטיו. אין טעם להטיל על עצמו מאסר בית. וכי מפני מי הוא בורח? הנה קפלן אמר לו שלום בידידות ללא שאלות. הנטמן מן הסתם שם יד לפה. שנית, ישקה. אדם זקוק לחבר. ויש עניין לצאת מבית שרפשטין כדי להיפגש עם מי שמוכן להטיל בו פצצה. שלישית, להשתיק את קול־הדם. ורביעית, כל חייו נתונים לראוה לעיניה. דומה, אם לא ימציא לה מעללי־בדים, ידעך אף ניצוץ הרגש המהבהב בלבה.
פגש את גיטל, הנושאת ברוב עמל, במעלה הרחוב, שני סלים כבדים, פניה סמוקים מחום ומן המאמץ, הזיעה הניגרת על פניה מכערת את דמותה. נענעה ראש בליבוב ובעיניה נשקפה שמחה נוגה.
“את מי עיני רואות? הווינאי. להיכן נעלמת. חשבנו שהאדמה בלעה אותך, או הים בלעך, חס וחלילה… כלומר, האניה… רבים היורדים. אבל פניך טובים. ארץ ישראל כל כך קטנה ובכל זאת בני אדם הולכים לאיבוד… כל יום חשבתי הנה הוא יבוא. לקחת לפחות את המזוודה… היכן היית כל הזמן?”
“שכבתי בבית החולים הממשלתי ביפו.”
“כפוי טובה שכמותך, ולמה לא הודעת לנו? והיתה לנו הזדמנות לעזור לך. יפה ככה? הככה עושים לחברים? דער עיקר, מה עכשיו? יצאת כבר מבית החולים, כפי הנראה. ובכן, נזכה לראות אותך? שנים עברו מאז הלכנו לפתח תקוה. שאלתי את ברלה איפה הבחור? אמר לי: התנדף. אמרתי לו: והרי המזוודה שלו אצלי. אמר לי: במה אני יכול לעזור לך? אמרתי לך: התנדף… האם התקוטטתם?”
כיון שהקיפה אותו בשאלות לא היתה לו ברירה אלא לספר. ימים אחדים עבד בפתח תקוה והרגיש חולשה. ישב אצל ברלה ואכל מפיתו, אוכל ואינו עושה. נמאס עליו לחיות על חשבון אחרים. שמע שיש בראשון לציון עבודה קלה בכרמים. הלך לשם. בדרך חלה. שני אנשים שנסעו באוטומוביל מצאוהו בדרך, מתפתל במכאובים. לקחוהו לבית החולים הממשלתי ביפו. לאחר כך הרופאים אסרו עליו כל עבודה קשה. נעשה מורה לבנו של שרפשטין, קרוב־רחוק שלו.
שחקה גיטל. “קרוב־רחוק כינוי מתאים לשרפשטין. ברוח, ודאי שהוא רחוק. אדם זה איננו מתבייש להזמין משטרה אנגלית כדי לשבור שביתה של פועלים… דער עיקר, אבל הרי לא שלשום יצאת מבית החולים? רצית לתת לי את המזוודה במתנה? תודה רבה. אינני לובשת מלבושי גברים… אה? מתי יצאת מבית החולים?”…
“כבר… עבר כמה זמן…”
הציצה בפניו שנתכרכמו. לפתע געתה בצחוק גדול והסלים התנדנדו בידיה העבות. דמעות זלגו מעיניה מחמת צחוק. כשהתאוששה נדה לו באהבה.
“גוֹט, איזה בחורים בראת בעלמך? התביישת לבוא? א–מעשה! מוכרחים לספר לברלה. רק אצל יהודים יכול לקרות דבר כזה. מה חשבת לך? אם נעשית מורה פרטי ולא פיוֹשניק נשליך אותך מכל המדרגות? כאלה גזלוּנים אנחנו בעיניך? מורים לא צריך בארץ ישראל? אי אי אי, איזה בחורים יקרים. אתה מזכיר לי את זליג פיינשטין, אבל הוא היה טיפש יותר גדול ממך. אי, זליג פינשטין זליג פינשטין איזה בחור יפה… למה הוא עשה לנו ככה? איזה בחורים! רק אצל יהודים יכול לקרות דבר כזה… אינך מכיר את זליג פינשטין? זה היה בחורצ’יק קטן, צימוק של סולטנינה, החצי מברלה, אבל ראש היה לו, איזה ראש!… הוא היה החבר של אפרתי. גם את אפרתי אינך מכיר? תבוא אלינו תכיר את כולם. אי, בחורים יקרים. דער עיקר, כמובן, בא, הפשיל את השרוולים. ידיים כמו גפרורים. חיי עבודה. בלי עבודה החיים אינם שווים פרוטה, הוא אמר. מי לא אמר כך? הלך לעבוד ברחובות. נתן לו בעל הבית מעדר ושלח אותו לגינה, לעקור עשבים. היה שם שוּמר, עם פרחים צהובים יפים, וכמה ירקות עלובים. מה עשה הבחור? עקר את הירקות ועדר מסביב לשוּמר. בעל הבית נתן לו סטירת לחי וכל המושבה צחקה עליו. מה לעשות, כל התחלה קשה. אבל אילו ראית את העיניים שלו. כל הצער שבעולם. אחר כך אף אחד לא רצה לתת לו עבודה. עד שנמצא יהודי טוב, ציוני אמיתי, פדרבוש. נתן לו עבודה בשקדים. האסון נדבק לידיו. עשה גומות ועקר את השורשים של השתילים הצעירים. ערכו הפועלים מגבית ושילמו לבעל הבית. והכל בא על מקומו בשלום. אבל זליג פינשטין איננו בחור רגיל. אמרתי לך שהוא אמר בלי עבודה החיים אינם שווים פרוטה. אף אחד לא ידע שהוא מתכוון לזה ברצינות. בא לחברים שלו ואמר: לא נוצרתי לחיי עמל, לא נוצרתי לשום דבר. אמרו לו שכב לישון, מהזמן בלבד בן אדם נעשה קצת יותר רגיל ומנוסה. אילו ראית את העיניים שלו… דער עיקר, הלך אל אביגדור לסוכה. אצלנו לא היו שואלים שאלות. בא בן אדם לסוכה, משקים אותו ומאכילים אותו ונותנים לו למשש את האקדח. השומרים הם אנשים כאלה. לא שואלים מי אתה ומה אתה. העיקר שאתה יחף. הוא היה יחף. היו לו רגליים קטנטנות, כמו של ילדה. החזיק זליג פינשטין את האקדח ביד ואביגדור לימד אותו איך משתמשים בו. אמר לו זליג, תראה דבר כזה קטן, צעצוע, לחיצה קטנה על ההדק ואתה שם קץ לכל הייסורים. צחק אביגדור, לא שמעת ודאי על אביגדור, אחד ה–בחורים, צחק אביגדור ואמר: לקלקל תמיד יותר קל מאשר לגַדֵל. פתאום, לפני שאביגדור הספיק לראות מה קרה, הרים זליג פינשטין את האקדח לראשו וירה… אי אי אי, איזה בחורים. בן אדם צריך להיות קצת יותר קשה. לא ככה… רק אצל יהודים יש דברים כאלה. מה אני עומדת כאן ומחזיקה אותך בשמש ומספרת לך דברים כאלה? דוקא לך, בחור שמתבייש לבוא לקחת את המזוודה שלו… אסור להרבות בדיבורים על עניינים כאלה. קורה אסון. איזה חום היום… ומחר, בלי טפשויות בבקשה, אף אחד לא יטרוף אותך. העיקר שאתה אדם עמל, חי מעבודתו, ואיננו מנצל… יש אצלנו הרבה מורים. מה אתה חושב – אפרתי, הוא פועל גדול? הוא בעצמו מורה… אל תרגיש את עצמך כאילו אתה חייב לנו משהו…”
לא נפרדה ממנו עד שקיבלה הבטחה שיבוא לקחת את המזוודה.
כשהגיע לבית הקפה חיכה לו ישקה, וניפנף עתון מקופל מול פניו. הפעם היה לבוש חולצה רוסית רקומה, ופתיל ירקרק קשור למתניו. תלתל רך נשתרבב וירד אל מצחו מתחת לכובע קש גדול, ואזניו לוהטות ושקופות.
“תודה לאל, באת סוף סוף. מה שהכל נופל בגורלו של ישקה. אדם שהיה מוכן להשליך אותי לים… עוכר־ישראל הוא קרא לי. ועכשיו – מה לא עשיתי בשבילו, והוא אפילו לא פקח את העיניים לרגע אחד להיווכח שטעה בי…”
“מה קרה?”
“החליט להסתלק מכאן, אבל אפילו זה לא עשה כהוגן. ירה בלב ולא מת. הגיעה אלי השמועה. מה עושה יהודי הגון? הולך לבית החולים. מצאתי אותו מוטל בלי הכרה. מדברים על שרשבסקי… אתה זוכר אותו? כמוני. מה לי ולו? נסענו יחד באניה. נכנסת אחות ואומרת, סוף סוף בא איזה חבר. איננו יודעים למי צריך להודיע. המצב קשה. ואף אחד איננו בא לראות מה שלומו. אמרתי לה, רק היום נודע לי. אמרה לי: סדום. אין כאן אף אחד מהעיר שלו? אמרתי לה, אנשים אוהבים ללקט פירורים מהצלחתם של אחרים ולא מבזיונם. אבל מה חשוב כל זה. הוא מת. מסכן. היה יכול להיות בחור טוב ואהוב על כל יודעיו עד מאה ועשרים שנה אילו היה בורז’וי. גורל של אדם. אני בא לבית החולים לשאול מה שלומו אומר לי פקיד, קח אותו וקבור אותו. אני אומר לו: אני? אלא מי? הוא שואל אותי. אינני קרוב שלו… ואני אפילו אינני יודע מה שמו, הוא אומר לי. הלכתי לחברה קדישה. רצו הרבה כסף, ורצו לעשות לו עלבון מפני שאיבד את עצמו לדעת. אמרתי לעצמי. צום תוֹיפל. נקבור אותו במקום אחר. מצאתי חבר שהסכים לקבור אותו בחצר שלו מחוץ לעיר. ולבסוף, ארון, תכריכים, הכל עולה כסף. שלי כבר נגמר, אולי יש לך משהו? עכשיו בוא נלך מהר, בדרך אספר לך את הפרטים. מצאתי עגלון המוכן להוביל את הארון חינם אין כסף. טוב שלא צריך לשאת על הכתף. איזה חום. זוועה. ארץ גזירה. לכאן הייתי שולח בני אדם לגלות. לא לסיביר. סיביר גן עדן לעומת ארץ ישראל…”
מיהרו למטבח הפועלים של אסתר מנדל. בדרך סיפר לו למה שרשבסקי איבד את עצמו לדעת. בגלל הבחורה שנאנסה על ידי ערבים.
נכנס ישקה למטבח הפועלים, יצא ועמו שלושה בחורים. הלכו לבית החולים. המתינו להם בחוץ שתי בחורות. אחת לבושה בגדים פשוטים ונקיים, והשנייה – נאווה לוויטין שנסעה עמם באניה. הרכינה נאווה לוויטין ראשה לשלום וניגבה את דמעותיה. השנייה – כשהבחינה בישקה הושיטה לו יד שזופה ושרירית וניענעה אותה פעם אחת בתוקף מעשה־גבר. הזעיף פניו שוער בית החולים ואמר: “יותר מדי זמן נמשך כל העניין. אין משהים מתים בחמסין תצטרכו לשלם בעד הקרח.” פישפש ישקה בארנקו ולא מצא דבר. הוציא אליהו כל מה שבכיסיו והשוער אמר “מספיק, תודה רבה. הייתי בטוח שלא ישלמו לי.” ברחוב, ליד חדר המתים, עגלה. סוס יגע רקע ברגלו בקוצר רוח והצליף בזנבו על בטנו. בחור לבוש גופיה שחורה ומכנסיים לבנים התעסק ברתמות, קילל רוסית כשפגע הזנב בראשו. פתח להם השוער את שער המתים. נכנסו ישקה ואליהו. הציץ ישקה בנאווה לוויטין ולחש לחברו: “יכול להיות שיזכה שרשבסקי המסכן להתפרסם בעתונים מפני שבתו של לוויטין הואילה ללכת בלויה שלו. אינני יודע על מה היא מצטערת יותר, על שרשבסקי או על החמסין או שהרחוב ריק ואין איש רואה שהיא הולכת בלויה של בחור אלמוני שאיבד את עצמו לדעת. בחורה שיש לה טרגדיה קטנה מאחוריה מעניינת את הקרתנים…” העמיד אליהו פנים כעוסות ואמר לו: “יש לך משהו נגד המשטר הקפיטליסטי, מה אתה רוצה מנאווה לוויטין?” כעס ישקה ואמר: “תמיד אתה מוכרח להיות יותר הגון ממני?” נכנסו לחדר המתים וראו שם שני ארונות מכוסים בארג שחור. ביקש אליהו להסיר את החיפוי, ולזהות את שרשבסקי. תפס ישקה בידו. “אין צורך אני מבדיל ביניהם לפי המחיר.” “איזה מחיר?” “מחיר העץ ומחיר האריג.” נשאו את הארון על כתפיהם לעגלה, הניחוהו בעגלה ומחו זיעתם. רעד עבר בבשרו כשחש לחות בכתפו. מים נזלו מן הארון. האריג השחור שקע בארון ויצורי גופו של שרשבסקי בלטו מתוכו. שוב נזכר אליהו בדברי פלדמן ושינפלד ושאל את נפשו אם לא עשה עוול לנפטר שלא ביקש ללמד עליו זכות. אל תדון את חברך עד שלא תגיע למקומו. איך יכול היה לומר זאת לפלדמן?
זירז העגלון את סוסו ולא הלך. הניף שוט, ללא הועיל. בעט בו בשיפולי בטנו. נעקר הסוס ממקומו והלך לאטו. נשרכו אחרי העגלה בברכיים פקות ונפש רצוצה. חרקו צירי העגלה ובעליה נתן מבט דואג באופן המתנדנד. זקן שעמד ברחוב הניח כיפה על ראשו ושפתיו לחשו תפילה. ילדים רצו אחרי העגלה ושאלו: מי זה? יצאו מהעיר לבין הכרמים. שומר ערבי נשען על נבוטו הביט בהם בתמיהה ורמז להם שאינם הולכים בדרך הנכונה לבית הקברות. משך הסוס את העגלה, ראשו מיטלטל מחמת מאמץ. מעכו פרסותיו באבק דרכים רך, וענן לבנבן כיסה אט אט את הארג השחור על פני הארון. הצטער אליהו שלא שתה מים לפני צאתו. חכוֹ היה יבש וכל נשימה צרבה בגרונו ושרפה את נחיריו. פעם אחת כבר נסע בעגלה ועליה ארון מתים שחור. מעל לארון נשקפים פני פלדמן, אדישים ואכזריים. כלום איננו מין שרשבסקי שלא הגיעה שעתו? בר מזל הוא שלא נולד באוקראינה ולא נטפלו אליהם הערבים כשהלך עם גיטל לפתח תקוה. אילו נפל בחלקו גורלו של שרשבסקי יתכן שהיה מוטל כעת בארון המתים, גלידי־קרח נמסים על חזהו, ושרשבסקי היה צועד ליד תמר שרפשטין, וישקה אומר עליה מה שאמר על נאווה לוויטין. אדם צריך להיות קצת יותר קשה, אמרה גיטל. איך נעשים קשים? יכול אדם להגיס לבו פתאום? ורק כך הוא מוכשר לחיים ממש? ועד אז?
נכנסה הדרך לפרדס והאדמה נעשתה מוצקה ונוחה להליכה. ברושים הטילו צל על הדרך ונעימוּת נתפשטה באבריו. הסיר כובעו לצנן ראשו הקודח. תקתוק באר נשמע מן הפרדס. פני נאווה לוויטין אדומים מחום ועיניה לבנות ויבשות. רצה להציע לה שתכנס לפרדס ותשתה מים. חשש שמא יעליבנה. רעדה העגלה וניתק קרש מן הארון והיה נחבט בטילטולי העגלה ומשמיע קול המחלל את הדומיה. עצר העגלון את סוסו, נטל פטיש־בנאים מתחת לדוכנו, יישר מסמר שעקר מן העגלה ותקע אותו בארון. ניגבה נאווה לוויטין את דמעותיה. הלכה הבחורה השנייה ועמדה בצל. אמר ישקה: “עוד מעט נגיע למקום. אבל אם מישהו איננו יכול להתאפק יש כאן באר בפרדס.” כילה העגלון מלאכתו, בעט בסוסו וההלויה יצאה לדרך. מעבר לפרדס שדה רחב ידיים, לוהט בשמש, מעלה אֵד. לא השגיח אליהו שנאווה לוויטין נתכופפה להוציא קוץ שנתקע ברגלה. נתקל בה ותפסה במתניה שלא תיפול. ביקש סליחה. נכוו כפות ידיו מחמימות בשרה מתחת למשי הדק. משחק ירֵכיה בלכתה, כשני גורי חתולים מתחת לשמיכה. זכוֹר את יום המיתה. לשם מה? להטיל יראה בלב? לשוותו לנגד העיניים תמיד? מחר הוא יום המוות – מה לעשות היום? להקריב את נפשנו. דיו דיו פגר! דיו, נבלה! הסוס מתח שריריו. הרחיבה נאווה לוויטין צעדיה, ושני גורי החתולים קפצו זה כנגד זה בשמחה. צהריים. אצל שרפשטין מגישים ארוחת־בשר ולחם לבן. מזל מוציאה לימונדה מהמקרר. והגברת שרפשטין שואלת היכן אליהו. ותמר מעמידה פנים שהיא יודעת ואיננה יכולה לגלות. משחק עגום, למי יש צורך בו? שבעה אנשים בחום היום. יראת כבוד בפני המוות. מה יאמרו ולא בגנוּת המת? שרשבסקי המסכן. מה חשב עד שאמר טוב מותי מחיי?
נכנסה העגלה לפרדס צעיר, ובו בית אדום־רעפים. הניח העגלון את המושכות ברפיון על ברכיו. עמד הסוס ליד הבית. קפץ העגלון והוליך את הסוס באפסרו לאורך הגדר עד שהגיע לקצה הפרדס. תלולית עפר אדמדם ובור עמוק. “מי שרוצה, ישתה מים.” נכנסה הבחורה לבית. חזרה והביאה ספל מים לנאווה לוויטין. שתתה ועיניה זלגו דמעות. הורידו ישקה והעגלון את הארון מן העגלה. הלך הסוס ללחך עשב בצל העצים. כרך העגלון חבל מסביב לארון. הורידו את הארון אט אט לתוך הבור וישקה חטף את האריג השחור והשליכו לצד. נגלה שרשבסקי מכוסה בסדין. נשתררה שתיקה. קול חבטה עמום נשמע מתוך הבור. התכופף העגלון מתחת לעץ והרים אֵת־חפירה. כשנזדקף נתקל ראשו בענפים ואמר: לעזאזל. נטל ישקה את האת מידיו והשליך עפר לתוך הבור. הביא העגלון טוריות חדשות ומבריקות וחילק לבחורים. במקום שהיה בור התרוממה תלולית עפר. דרך ישקה על התלולית והניח עליה ענפי הדר. תקע אחד הבחורים לוח עץ ליד הענפים ואמר: “מִירצֶהשֶם נמצא איזו אבן גדולה ונשים כאן, במשך הזמן.” עמדו ליד הקבר רגעים אחדים ושתקו. עלו על העגלה ונסעו. שלום לעפרך שרשבסקי, תם ונשלם. יסלח האלוהים לבני אדם ששפכו עפר על פני חברם. אתמול היה אדם ומחר יהיה משל. משל לחולשה לא־רוחמה, וּלגבורה הנחוצה בשביל לחיות סתם בארץ ישראל. כיסתה נאווה לוויטין ראשה בידיה ויבבה. הסוס טילטל זנבו, והעגלה ריקדה על פני האדמה האדומה שקעה בחול והחליקה בדרך האבק הלבנה, עד שהגיעו לתלאביב ונפרדו זה מזה בשתיקה.
במדרגות הבית ראה את תמר. הזעים עפעפיו כאדם שאין לבו פנוי לשמחה.
“מה זה קרה לך? כל כך מאוחר?” שאלה וערכה לפניו את השולחן.
“חבר שלי איבד את עצמו לדעת,” אמר ושמורות עיניו רטטו. עיניה נעגמו והניחה את ידה על ראשו.
“אהבה נכזבת או מה?”
“לא עמד במבחן,” אמר. נזכר דברי ישקה. בני אדם מתקשטים בנוצות הטבולות בדמם של אחרים.
סיפר לה איך הלכה הלויה העלובה אחרי העגלה הרעועה, ומה רגשות נתעוררו בלבו כשתקע העגלון מסמר בארונו של שרשבסקי, הניף שוטו מעל לסוס וקרא דיו דיו כאילו אפשר עוד לזרז את שרשבסקי. הרגיש שהוא מתפאר בדקוּת ראייתו, ונשך את שפתיו. הביעה דעתה על אנשים הנוטלים את נפשם במו ידיהם. אילו היו מוצאים אדם בעל נפש מרגישה, המושיט להם יד להיאחז בחיים, היו ודאי מוותרים על מעשה איוולת נורא זה. אסור.
עלתה בדמיונו תמונת גוף אדם בתכריכים לבנים שוקע אט אט לתוך בור־קבר. רצון עז נתעורר בו להגיד את האמת, ולהיפטר מן המשחק העגום של גניבת דעת. מה מאוד עלוב ומעציב משחק־הזָכר הגיבורי שלו, ההתפארות בסכנות מדומות שנתגלגל לתוכן כביכול, לעומת פרשת חייו האומללים של שרשבסקי. באיזו זכות הוא מעז לומר עליו ש“לא עמד במבחן”?.. באיזה מבחן הוא עמד? שתה קצת מים מזוהמים, נפל למשכב, וביקש מחסה בבית שרפשטין… היכן עוז־רצונו וכוח־ההחלטה, תפארת־גברותו? גיבור הוא המשׁתכר מריח סבון… כדי ללמד שיעורים בגרמנית לנער מפונק היה צורך בכל המהומה בבית־אבא? והיכן הכוח המוסרי שציוה עליו להחליף את האוניברסיטה של ברלין במעדר?
חש חמימות בעיניו. ולפתע, נגד רצונו, זלגו דמעות על לחיו, מלוחות וקרירות.
ידיה נחו על ראשו ומשכו אותו אט אט אל חזה. חש ברוך חולצת המשי ובשקיעת הבשר. ריח זיעה וסבון עירבב את חושיו.
“אהבת אותו מאד?” קולה הצרוד היה חרישי ועצב.
מה יפו עיניה בצערה.
פרק ה: עושים רצונם 🔗
א
צעד לו שינפלד לאִטו כשידיו שלובות מאחורי גופו והמקל מוטל לרוחב כפותיו. אדם בירכו בשלום ולא זכר מי הוא. גדלה התנועה ואי־אפשר להכיר את כולם. מי שעומד על הקתדרא אינו יכול לזכור כל מי שהקשיב לו. לפנים הכיר כל פועל בארץ ישראל וידע מה מעיק על לבו. בינו לבינו היה מחלק את חיי זולתו לתקופות, וקורא לכל תקופה בשם. פלוני, עודנו בתקופת־התדהמה, היה אומר, ואלמוני – בתקופת יסורי־ההסתגלות הראשונים. מכאן ואילך – המחאה, הבגידה או ההשלמה. וזו מתפצלת כך – הסער והפרץ, המקצוע, ולבסוף: התקופה הפוליטית… לצערו אין אלה שעשועי־מוח, מוּזר באיזו נאמנות נטפלים התהליכים האלה לטובים ולרעים כאחד. כמה כוח־פנימי דרוש לאדם כדי לבחור בין טוב ורע. עברו הימים ההם. שוב אינו יכול על־ידי מאור פנים: “בוקר טוב, חבר, קשה? אבל יהיה עוד יותר קשה, אך העיקר, העיקר, חביבי, אדם רואה מטרה לנגד עיניו” להשפיע ניחומים ולזרז את התהליכים העוברים על אחד הצעירים הללו, המתייסרים ביסורים של הכלל וסבורים שרק הם פגע הנחש־הרע. זמנים חדשים. תמימות היא לחשוב שדור שלם יסכים למלא תפקיד חוטבי־עצים ושואבי־מים של התנועה הציונית. הנפש לא חסרה, אך הציבור לא יסתפק בזה… אין ערך ואין סיכוי לעבודה הנעשית בביזבוז כוח־אדם כזה. כוח פוליטי צפון כאן, ומן הראוי להשתמש בו. יש להביא את דבר הפועל לקונגרסים ולהשפיע על חלוקת “הפוטנציאל הציוני ברוח ובחומר” בהתאם לצרכי הארץ. מה האיסטניסות הזאת? וכי מי אנו? עדת בורחים אל המדבר: טולסטויאנים יוצאי־דופן, מחפשים תענוג־רוחני לעייפי־נפש? לא ולא! ובכן – מה ההצטעצעות הזאת? פוליטיקה, מוקצה מחמת מיאוס… בטלנים! איזו פוליטיקה זו? בחלוקת נכסים אנו עוסקים או מאבק יש כאן על פתרון השאלה היהודית? אף התנועה בחוץ־לארץ נשתחררה מן המחאות־במרתפים והברושורות־בתריסר־העתקים. ניכרים סימני־בגרות ועתה ייוצר שיווי־משקל בין הפעולה הפוליטית והעבודה המעשית. היום שוב אין אדם היוצא בשליחות המפלגה מרגיש את עצמו בטל מעבודה. זמנים חדשים. אין השינויים קשורים במספר בלבד. אפרתי או ברוכין יאמרו: חוק המספר הגדול, כאילו נוצרה המחיצה בין המנהיגות וציבור החברים. סיכויים־הציונות בשעה זו שינו את יחסנו לעבודה־מדינית. צריך לברר מנין נודע להופמן עניין ארון־המתים.
ניגש לביתו ולא נכנס מפני שבעלת הבית עמדה בחצר ותלתה כבסים. אין לו כסף לשכר דירה ואין לו רצון לשמוע גניחות וטרוניות. אמנם, פעמים כדאי להקשיב לה… יש לה לשון משלה מתובלת במשלים ואגדות־עם. לשעבר ביקש לעסוק בידע־עם. אבל זה גורלו לבלי לעשות מה שהוא רוצה… אין שעתו מספיקה אפילו לגניחה מטעם עצמו. מזמן נסיעתו של ריבקינד לחוץ־לארץ כל העול על שכמו. הוא לבדו. הגוץ והארוך, שני הבחורים המסוגלים למשהו, נסעו יחדיו לאמריקה. לא די באחד? השניים האלה, כמדומה, שומרים איש צעדי רעהו. מה הריצה הזאת תמיד בצוותא? טוב שההוצאות אינן על חשבון פועלי ארץ ישראל, אלא על חשבון הסניף האמריקני. השאירו כאן את ברוכין וקופלמן ואנשי הצבא הצעירים קצרי־הרוח. ברוכין, במחילה, קצת בטלן. אין כוחו אלא בכתיבת מאמרים. דרשן טוב הוא, ניתנה האמת להיאמר, המביא ציטטין משל עצמו ותולה עליהן הלכות. וקופלמן היכן הוא? בכינרת, כמובן. ברנש מוזר, מחוסר־תועלת. תינוק בן שלושים וחמש שנה הנתון למצבי־רוח, ניגש מפעם לפעם לגליל לעדור קצת במעדר, להפקיר את גופו ליתושים, עד שמקבל התקפת־אחריות, וחוזר לנהל את המשרד בקפדנות של סוחר בחפצי־ערך. והצעירים – עשו להם כנפיים ואין יודעים ללכת ברגליים. היום, ברוך השם, אין ישיבה לא הרצאה לא פגישה לא “התייעצות־חברית”, ושום טרדן לא נלוה אליו בדרכו להרצות לפניו רעיונות גדולים וחדשים. יכול הוא לטייל קצת להנאתו. אסתר נסעה לחיפה ותחזור בעוד יומיים.
לשפת הים הגיע בדייקנות שבטבע שני, ברגע ששקעה השמש. יפה, יפה. הים נָגס פרוסה מן העיגול האדום ותֶלֶם זוֹרח־רועד הושלך על פני חלקת המים האפורה. ענני־כבשים עולים בלהבה השמימה. אלומות זוהר בקעו מן העננים ופיזרו בשמים הכחולים־צהובים תמרות־אור. וכי מותר להפיק קורת־רוח מרובה כל־כך ממראה־נוי ואותה שעה האניה, העוגנת בחופי יפו, לא הביאה עולים לארץ ישראל?
אניות באות ואניות מהלכות ובמקום האלפים שהארץ מצפה להם מגיעים יחידים. ואף אלה אינם בטוחים שעשו כהלכה בעלייתם לארץ לאחר שהזהירו אותם בחוץ לארץ שאין פרנסתם מזומנת להם. בחורים יושבים בקושטא מצפים לרשיונות ואינם מקבלים. מיור אנגלי שומר צעדיהם לדעת אם אינם הולכים לפלשתינה על מנת לעשות שם מהפכה. מחלקת ההגירה בלונדון משגרת אגרו־תנחומין לעתונות: “חוג האנשים שיינתנו להם רשיונות לנסוע לארץ ישראל גם בתנאים הנוכחיים יתרחב בקרוב.” וכך הם חושבים לבנות את הבית הלאומי בארץ ישראל! לפקידי השלטון האנגלי בארץ אין כל התלהבות להצהרת בלפור. וכבר נמצאו מדינאים גדולים בתוכנו, המחפשים פיתויים חדשים לבריטניה גדולה ומבקשים להוכיח לה שהעסק כדאי לה. אנחנו דרושים לה להגן על תעלת סואץ, לך וצעק שאין ברירה אלא יצירת עובדות ממשיות, התיישבות, כיבוש עבודה, עליה המונית, בכל הדרכים, והם לשיטתם. משליכים נדבה לעני מתוך התקציב העצום המבוזבז על שתדלנות. יחידים מבינים מה ערכה של התיישבות, אבל יש להם סבלנות. לנו אין. אנחנו נצעק ונרעיש עולמות. לאפרתי איכפת אם אומרים לו: אל תעשה היסטריה. לו לא איכפת הצדק עמו. אילו טעמו יהודי גרמניה ואנגליה פרעות, אף הם היו פחות מיושבים בדעתם.
נתמסמסה השמש וחריץ דק נבקע בינה לבין קו האופק, עד שנמוגה ואיננה. אדמומית הרקיע צהבה והלכה, ושוליה האפירו.
מריבקינד לא תצמח טובה. שם נאה הציע לו: איש ריב. וזה סבור שהחזיר לו מידה כנגד מידה כשהמליץ על השם: שן־פלד. ניתנה האמת להיאמר, שם נאה אבל גזלני מדי. יושב לו ריבקינד בחוץ־לארץ ומוציא דיבה שהוא שתלטן ותובע עצמאות ל“אחדות” בארץ ישראל כדי להיפטר ממרות התנועה העולמית. אין ברירה אלא להילחם בריבקינד. השקפותיו מסוכנות. אם הוא מאמין שתהליכי ההגירה נעשים מאליהם, בגלל פליטת קולמוס של בורוכוב, הריהו מבטל ערך מעשינו. יהודי זה ודאי סבור, שהוא חולק על דעתו כדי לסלק חשבון ישן מימי הוועידה בקישינוב. אכן, זה היה מאבק! ריבקינד האמין שהבעיה היהודית תיפתר על־ידי המהפכה. בגללו כמעט הרס הבונד את התנועה מבפנים. נזעקו ברקנר ושוחטמן, כינסו את הצעירים, ערכו ועידות, הוציאו את ריבקינד מהמרכז, וגילגלו האשמות זה על זה. אח, איך נלחם בו אז! והרי נער היה… אכן, ומשום כך באמת שילמו לו כגמולו. כששכך הסער, ונתפייסו זה לזה, וריבקינד נבחר שנית למרכז, מיד נקם בצעירים, עושי רצונו של שוחטמן. תמיד הצעירים הם שעירים לעזאזל… כעבור שבועות אחדים ידע כל הציבור שהם תככנים קטנים בעלי שאיפות גדולות. אי, שוחטמן שוחטמן, יבוא חשבון… קודם מלהיבים את הצעירים ולאחר כך סוטרים על פיהם: לא להתחצף בבקשה! ולא להפריז. וריבקינד קנה את עולמו שנית במכירה פומבית. אי, ברנש ערמומי; יודע להתהלך עם הפשוטים והמשכילים כאחד. לאלה הוא אומר ששורשיותם ונאמנותם הן בסיס התנועה, והאינטליגנטים הנם חבורה של רועי־רוח, אי אפשר לסמוך עליהם; ולאלה הוא אומר שהפועלים קוראים לאינטליגנציה שתבוא להנהיג אותם. ולאחר כך כשנסע הוא וחבריו לארץ ישראל הוליך ריבקינד שמועה שהם מבקשים לכפר על מעשיהם ולהתעטף באיצטלה של קדושים… עתה, סבור ריבקינד, נקם בו, בשעת ביקורו בארץ ישראל, מפני שהלעיג על בוּרוּתו בענייני יישוב הארץ לעיני חברי המרכז. יחשוב לו מה שהוא רוצה… הוא נלחם בו מטעמים אידיאולוגיים בלבד. יש מהפכנים שאינם אלא חנוונים קטנים המעמידים פנים כרוצחים גדולים. העיקר שלא יזרע מבוכה. שטות עשו ששלחו דוקא אותו. אין אנשינו נותנים בו אמון. שוחטמן היה מצליח יותר. אין לנו שום דבר נגד האינטרנציונל. אדרבה. מוכנים להיכנס ובלבד שיכירו בזכות העם היהודי. ואשר להתאחדות העולמית – בבקשה. אולם דרך הפועל בארץ איננה יכולה להיחרץ בגולה, בלי ידיעת התנאים המיוחדים של הארץ. צריך להיזהר במלים “התנאים המיוחדים”, דקי אוזן יטענו שזהו ביטוי שתפקידו לפטור אותנו מן התיאוריה המהפכנית. ויאמרו שיש בנו יצר ההשתלטות. יאמרו…
מי אמר שאנחנו מתעלמים מן המלחמה המקצועית? ומה השביתה בפרדסי שרפשטין בראשון לציון? אפילו אם לא תצליח, תלמד את האזרחים ששוב אי אפשר יהיה להתעלם מדרישות הפועלים ולנצל את הפלח הבלתי מאורגן לשם הורדת השכר. שרפשטין הערום זנח את הדרכים הישנות ושוב איננו מזמין משטרה. שכר לו בריונים יהודים, שרידי הגדעונים, המעמידים פנים כעובדים בפרדס, ומצפים שתתפתח תגרה. יש לקוות שלא ייגררו הבחורים אחרי פרובוקציות מתוך חמימות המוח ולא ימעיטו דמותה המוסרית של תנועתנו.
איך כתב ברל במכתבו: “רבים מאחינו הפועלים חייהם בלתי הגיינים והיאוש מוליך אותם לציניזם ולגלגנות.” הרבה צחקו עליו בשל הסמינר. הבועזים משתמשים באלימות ואתה רוצה להחזיר אותנו לספסל הלימודים? התעמלות צריך לעשות ולא בֶסמִדְרֶש… קשה יהיה לעצור בעדם. אומרים שאין אנחנו הולכים בראש התנועה אלא רצים־כל־עוד־נפשנו מאחוריה. חיילים משוחררים, יהירים ומאמינים בכוח הזרוע – עשויים להכביד עלינו. בעלי־זרוע ירצו להטביע את חותם־גבורתם על ציבור “שומרי־הקיים”, “מגרדי הבצלים” וה“צמחונים”, כפי שהם מכנים את החקלאים שלא נטשו את עבודתם. אין ברירה אלא לצנן את הבחורים האלה. המלאכה קשה מתונה ואחראית. בלי כיבוש־היצר אי־אפשר לצעוד בדרך הארוכה של הפועל העברי. דרך משעממת, יאמרו. מה לעשות? הצודקים תמיד משעממים.
חול רך זורם בין כף הרגל לסנדל. סמוך לים החול לח וקשה והצעידה נוחה. הים האפיר והאופק החוויר. שיעמום? מימיו לא השתעמם. איזו דראמה מרתקת היא חיי הפועל העברי המלאים כיבוש היצר! רק מי שיש לו עין רואה ואוזן שומעת מבין מה מתחולל כאן בחיי העבודה האפורים. על כן רבים הבורחים. נדמה להם שלא לזאת נשאו נפשם. אין דבר, הברירה מסלקת את הרעים והחלשים. לא אמת! לפעמים מסתלקים הטובים, מחמת חולשת הגוף.
הגיעה השעה לחזור הביתה. אם לא יחזור מיד, תאמר לו אמו: ילדך גדל בלי אב ובלי אם.
כשמתה חנה, וצביקה בן שנתיים בלבד, היה ממרר בבכי כל הימים ודורש ממנו שילך ויביא את אמו. היה מעוה את פניו כדי להצחיקו ונפשו בוכה בקרבו. כשגדל אמרו לו שאמו נסעה לחוץ לארץ. להרבה זמן. יום יום היה הילד הולך לשפת הים לראות אם באה אניה. היו עומדים, הוא ובנו, על שפת הים, מסתכלים באניה המתקרבת לנמל וכל אחד מהם חושש שמא תכזיבנו. צביקה מחכה לאמו, והוא מחכה לחניכיו. אם אינם עולים לארץ ישראל לריק ביזבז עליהם את נעוריו.
בנווה צדק נזכר בשיחה עם הופמן. דאגה נתעוררה בלבו. ברנש זה עלול לעשות צרות. אט, גינוני פרלמנטאריזם מגוחכים! קם הופמן ממקומו והושיט לו יד בחיוך מזויף: “דברים שאנחנו שנינו אומרים בכינוסים, בקולי קולות, כאילו אנחנו מבקשים לטרוף זה את זה, נתעלם מהם. בינינו לבין עצמנו אני יכול לגלות לך שאני מכבדך באמת. אתה בחור פיקח ונוכל לדבר ישר לעניין. טוב לי יריב פיקח מחסיד שוטה. ההשקפה איננה העיקר; העיקר עם מי יש לך עסק.” הציע לו כורסה לשבת, אגב כפיפת־גו מנומסת, כסדרן בתיאטרון. שוטה זה ודאי סבור שנימוסים מרככים את לבו.
לראשונה דן עמו בתביעת הפועלים להוציא כספים על עבודה עברית. אמנם, דיזנגוף טוען שערבים מיטיבים לעבוד, אז מה בכך? איך ילמדו אם לא יקבלו עבודה? חוץ מזה: ממה יתקיימו? אם העם אינו נותן, אחרים ודאי לא יתנו. שמע הופמן ואמר: “ארשום לפני ואתייעץ עם דיזנגוף. נקוה שלא יהרסו לנו בינתיים את הבניינים כשם שעקרו את הנטיעות ביער הקרן הקיימת בבן שמן.” בכור שטן. הרי הוא עצמו גינה את המעשה… לפתע זקף בו עיניים חייכניות ואמר במתיקות: “עד שמדברים בשם העם מוטב לא לעשות דברים שעלולים לפלג את העם.” אמר לו: “מה זה שייך לכאן?” הניח הופמן את אגודלו על רקתו ואמר: “אם אתה אומר העם איננו נותן כסף להסתדרות הציונית כדי להעשיר את בעלי הבתים בתלאביב אלא כדי לבנות בית לאומי – יפה. אבל אם נעסיק פועלים ערבים ונוכל לבנות באותו סכום כסף שני בתי־ספר עבריים במקום אחד – מעילה היא זו או מעשה הגון? לפי שעה אני רוצה תשובה על כך.”
“אם אין לפועלים היהודים ממה להתקיים אין לכם צורך בשני בתי ספר. בית ספר לעשירים כבר יש. והפועלים, בשכר שאתם מציעים לא יוכלו להרשות להם להוליד ילדים. ואם יולידו יתחנכו ילדיהם יחד עם ילדי הערבים בשוק. אבל אם באמת ובתמים אתה רוצה לחסוך את כספי הנועה הציונית, יש לי בשבילך הצעות מצוינות. תוריד קצץ את שכרם של הפקידים הממונים ותוכל להקים בתי ספר.”
“זו דימגוגיה ולא תשובה.”
“אבל הרי איננו מדברים על בתי ספר. מדובר על הלוואות שניתנות על־ידי התנועה הציונית לאנשים הטוענים שברצונם להקים תעשייה בארץ ישראל, ובסופו של דבר הם בונים בית מלאכה זעיר ומעסיקים פועלים ערביים בשכר נמוך. אלה מתעשרים על חשבון דלת העם הנותנת את פרוטתה האחרונה להסתדרות הציונית.”
“הלוואות אלה חוזרות. ומה שמפסיד בעל הבית בגלל הפועלים היהודים העושים מלאכה מקולקלת מי יחזיר? כך, אתה מדבר על חובה־לאומית? זה מעניין. חושש אני שאין זו ממידת ההגינות לדבר בשם האחדות הלאומית ולחתור תחתה בסתר…”
“כל פעם שטענותינו מסתתמות ונדבר ברמזים? אינני בקי בסודות, ולכן אינני חושב שקיבלתי תשובה…”
הניח הופמן שתי ידיו על השולחן: “בענייני עבודה יש בינינו מחלוקת? ניחא. מטבע הדברים. ענייני שמירה הם ענייני עבודה, אתם אומרים? ניחא. על זה לא נצעק חמס. אבל ענייני ההגנה למי הם שייכים? ליישוב כולו או למפלגות? האם אתה מבין מה פירוש נשק בידי מפלגות?”
“וכי אמרתי שצריך לתת נשק בידי מפלגות?”
“לא אמרת, אבל עשית. אתם מביאים נשק ואינכם מספרים לנו.”
הניח אף הוא את אגרופו על השולחן ואמר: “להד”ם!"
הביט הופמן ישר בעיניו: “מה תאמר אם נספר לך שחברכם פלדמן הביא עמו ארצה נשק בתוך ארון מתים? ואין זו הפעם היחידה.”
“אינני בקי בעניינים אלה. יודע אתה שמתנהל משא ומתן. לא תהיינה שתי הגנות בארץ ישראל. עניין זה טעון בירור.”
“בקי או לא בקי. אני רוצה שתדע: אל”ף: כל עוד מעשים כאלה נעשים אין טעם לדבר על אחדות לאומית. ובי“ת: הכל גלוי וידוע לפנינו. אפילו הסכסוכים שבינכם לבין עצמכם. אם יש שתי לשכות עבודה למה שלא תהיינה שתי הגנות?”
“אמנם אינני עוסק בעניינים אלה, אבל ידוע לי שיש עיכוב רציני במשא ומתן. הרי עדיין לא החלטתם מה אתם רוצים מאתנו? יש בתוככם רבים הסבורים שאין כלל צורך בהגנה. נמסור את כל הנשק לאנגלים, אומרים אתם, ונראה להם שאנחנו נאמנים. והאנגלים ישמרו עלינו. היכולים אנחנו להפקיד בידי אנשים אלה את הנשק? הרי ימסרו אותו לאנגלים?”
“אינך צריך לרמז לי שמחלוקת זו ידועה לכם. אין כאן שום סוד. הדברים כתובים בעתונים.”
“טוב ויפה, אבל מה זה שייך לענייני עבודה־עברית. אני טוען בחיטים ואתה משיב בשעורים…”
“אשר זה, הרי עניתי לך. אדבר עם דיזנגוף.”
כך, כך, עניין הנשק טעון בירור. ברכה לא תצמח מהסכסוכים בין אנשי “השומר” לבין הועד היפואי. אין “השומר” זכאי להביא נשק בדרכי ההגנה. ובכן, נצטרך לחדול מארונות־מתים ולחזור לשיטת־הכוורוֹת. מילא, אבידה קטנה. אי אפשר להביא ארונות־מתים במספר רב. כן־כן, אי אפשר בשתי “הגנות”. אולם אין להפקיר את ההגנה בידי אנשים שעדיין לא החליטו אם הם מוכנים לעבור על החוק. אדונים אלה רוצים שנפקיד את חיינו בידי החיילים ההודים ונבקש מ“השומר” שיתפרק מנשקו. ובגליל שולטות כנופיות שודדים. לא זו בלבד שאין הבריטים מוכנים להקריב קרבנות למעננו, אלא סוכניהם מסיתים את הבדואים נגדנו. אמנם את הסוכנים האלה לא שלח ווג’ווד, אבל אין זאת אומרת שווג’ווד הוא אנגליה האמיתית, כפי שסבור הופמן, והסוכנים פטריוטים גרועים… אלה ואלה אנגליה. הופמן ערום כנחש. מדברים על ענייני־עבודה והוא מקשקש בקומקום. עד שיתייעץ עם דיזנגוף הבניינים ייגמרו. רע שצריך להיאבק על כל יום עבודה. נקוה שחברינו המנהלים משא ומתן עם המשרד־הממשלתי לעבודות־ציבוריות יראו ברכה בעמלם. צריך ללמוד אנגלית. צריך יהיה להקים מחנות פועלים, ומטבחים, ומרפאות. מוכרחים להמציא לבחורים עבודה, אחרת יברחו מהארץ. נמאס לשלוח תזכירים בלי סוף, אבל אין ברירה אלא לשלוח איגרת לוויצמן ולהחתים עליה גם את “הפועל העברי”.
מהיכן נודע להופמן? גילגל עיניים כרב־בלשים שהכל ידוע לו. פורים. לבש מסיכה להפחיד תינוקות. אין להניח שהוא יודע הרבה. מן הסתם מישהו פטפט, ועוף השמים הוליך את הקול. פלדמן ודאי שתק, קפלן בחור מהימן, ומוסקה נסע לחוץ לארץ ולא הספיק לפטפט. כדאי לבדוק היכן נמצא הבחורצ’יק הווינאי שפלדמן הביא עמו. גיבורים גדולים אינם זהירים ביותר. אמנם, יש לו נסיון רב אבל את אחינו בני ישראל איננו מכיר, כפי הנראה. היתה זו קלות דעת לסמוך על חכמת־הפרצוף ולתת אמון באדם זר. מן הראוי לבחון היטב אם מותר לומר משהו בגנותו של פלדמן. מותר. כדאי. בעל חלומות הוא, כמיכל הלפרין, והשקפותיו מסוכנות. ההגנה איננה נקראת כך כדי לרמות מישהו. תפקידה להגן ולא לכבוש. הארץ תיכבש על־ידי התיישבות. ופלדמן משתעשע ברעיונות מסוכנים. קשה לרסנו. אין הוא יודע להכניס את השלהבת למנורה. להטו שורף ולא מאיר. ואיננו מקבל מרוּת. לכן אין ברירה אלא להרוס קצת את האגדה־פלדמן. עניין מצער, מה לעשות? אין דרך הקוצים אהובה על גיבורי־החיל ומכאן מתפתחת החיבה לעבודת־גיבורים. התלהבות קיקיונית זו תמיט עלינו אסון. יקומו כמובן צעקנים, שיטענו כי השתלטה על תנועת הפועלים קבוצה קטנה של זעיר־בורגנים המקצצת כנפיו של בעל־המעוף. מילא… “השתלטה!” תענוג גדול… נעים יותר לגדל בצלים מאשר לשבת בוועידות… ובכן, נמלא פינו מים או נאמר את האמת? בינינו לבין עצמנו, פלדמן קצת קל־דעת. ובענייני מחתרת איננו מומחה גדול. והראיה – איך נסתננו הידיעות אם לא על־ידי הווינאי?
מבחוץ הקשיב לקול בנו המשחק בבית עם סבתו. היפה שבמנגינות. בחיוך על שפתיו דילג על שלוש מדרגות וניצב מול דלת ביתו. ייכנס – ויקבלו את פניו בתוכחה. מה תאמר אמו לכשיספר להם שהוא עתיד לנסוע ללונדון? צביקה יגיד: תביא את אמא, ושוקולד.
פתח את הדלת. הילד רץ לקראתו בזרועות פשוטות. אמו ישבה בכורסה, עיניה מושפלות על מלאכת־הסריגה. כועסת.
“איך היית היום, צביקה?”
“חמוד.”
ב
לילה חם. יתושים ופרפרים התעופפו סביב העששיות. רוח חמה נשבה בצמרות וניערה את האבק מעוולתן. אנשים יצאו לבתי קפה, ישבו על כסאות הקש, פשטו רגליהם בנוחות, דיברו בלי חשק, שתו צוננים וניגבו את הזיעה. זבובים שׂבעים טיילו על השולחנות, נמעכו מתוך אדישות, התעצלו לעוף. גלידה נמסה בכוסות. צעירים הלכו לים, בקבוצות ובזוגות. חול קריר ולח שקע מתחת לכפות הרגליים היחפות. כשעברו ליד גבעת האהבה ראו זוג שוכב בחול.
“לא חם להם במלבושים?” צחקה תמר.
עיניה הבריקו באור הכוכבים. הלכה בדילוגין, וחזה היה מרתית מתחת לחולצתה. כשעברו את בית הקברות המוסלמי וירדו לחוף לא פגשו נפש חיה. תנים יבבו בכרמים. קצף לבן הבהיק על פני המים, כיין־תוסס בקערה ענקית.
“התרחצת פעם בלילה בים? הרגשה נפ־לאה. נדמה לך שאתה לבדך בכל העולם.”
הצטער שלא הביא בגד ים. צחוק מחוצף נשמע בחשיכה. “לְבַש חושֶך. הוא בגד ים מצוין. ואינו מגרד.”
הלכה צעדים אחדים ונשמע רשרוש בגדיה בהתפשטה. בידיים רועדות התיר את כפתורי חולצתו.
“ככה נפלא. נדמה לי שאני יכולה לעוף. מי המציא את הבגדים?”
לובן גופה הבהב על רקע הים. הלך בעקבותיה עד שנעלמה מעיניו. המים היו חמימים ונעימים. גלי חוף זעירים סחפו את רגליו לתוך הים. כשהגיעו המים לחזהו הטיל עצמו מול הגלים. שחה עד שנתעייף והתהפך על גבו. לפתע התרומם עליו נחשול וכיסהו. הפך פניו ושחה לחוף. כשעמד על רגליו קרא לה. קולו אבד בשאון הגלים. המתין רגעים אחדים, קיפץ כנגד הגלים, וקרא לה שנית. שוב לא נענה. נחרד. בשלישית צווח, לבו פועם בעוז. התנחם שיצאה לחוף לפניו. מכל מקום צעד לקראת החוף, להזעיק עזרה. לפתע חש במשהו חלקלק המתחכך ברגלו. נתחלחל ורץ. קמה תמר מתוך המים וצחקה בקול רם.
“תמר–אר! תמ–אר! – חיקתה את קולו. – לאן רצת? לקרוא לעזרה? ממילא לא היו מוצאים אותי… מחכים כמה ימים והגלים סוחפים את הגופה לחוף.”
“דאגתי, נו–רא…”
“הלב דופק, אה?” הניחה את ידה על לבו. “יה–בה–יי!”
שדיה הבהירים בלטו לנגד עיניו. “עכשיו כבר מצאת אותי, למה הוא עוד דופק כל כך, הלב שלך?”
תפס את ידה. בא גל וסכסכם זה בזו. לפתע ברחה לחוף. עד שהגיע אף הוא כבר היתה לבושה.
“כמה לבן גופך…” צחקה עליו, והביטה בו בלי בושה.
“כשלך…”
“לאשה יפה, אך גבר צריך להיות שחור. אני במקומך הייתי הולכת יום יום לים להשתזף קצת. שתהיה לי צורה…”
“אני אוהבת את הים. תראה כמה שהוא כזה, בן־חיל. רוצה לעלות על היבשה, איננו מצליח, בכל זאת איננו מתייאש. העיקר זה להעיז – ולא להצליח,” אמרה כשישבו על הגבעה.
דומה שהיא מרמזת. או אפשר מלגלגת על סגנונו. לעולם אין לדעת. מדברת היא בנוסח־שתמטני, משל רוצה לומר: כך היתה אומרת פתיה־מאוהבת אילו היתה במקומי.
“אינני אוהבת בחורים שמתנהגים כמו סוחרים הגונים. אינם עושים שום דבר לפני שהם בטוחים שיצליחו…”
הניח ידו על זרועה, אצל שדיה.
היא סילקה את ידו בעדינות ובכוח. “גם אתה?” שאלה בפתיעה.
נדהם, קם והביט בה.
“אל תעשה שטויות ולא תהיה נבוך כל כך,” אמרה ותיקנה שמלתה.
“אילו היית הגונה יותר עצרת אותי רגע אחד קודם.”
“אה, זה לא היה כל כך מאוחר.”
“למה עשית זאת?”
“רציתי לראות איך אתה. סתם סקרנות. אבל יותר לא רציתי.”
“הרבה פעמים את רוצה לראות?”
“מה איכפת לך?”
“לא איכפת לך, להתעלל ברגשות…”
“אח, אל תגזים! רגשות? דוב בא לכוורת ורצה לטעום קצת דבש. כשעקצו אותו הדבורים אמר להן: זה יפה ככה לא להתחשב ברגשותי? אני נורא אוהב דבש.”
כשעברו את גבעת האהבה אמר: “אין את מבדילה בין לקקנות לבין, נאמר, אהבה אמיתית…” קולו רעד בדברו.
"אה, אהבה? זה משהו אחר לגמרי,” אמרה בקול עמוק ורך, “אהבה היא דבר שבגללו בן אדם מוכן לעזוב את הכל וללכת לחיות בסוכה קטנה בכרם…”
שתק, כמתעתע יהיה בעיניה אם יאמר כי למענה ויתר על הדבר היקר בחייו, והחליף את צריף־העכברים הריק של ברלה בבית־מרווח, בשר מעושן, צלי אווז, דגים ממולאים, לימונדה קרה, ספת קפיצים, פטפון אינציקלופדיה בריטניקה, שטיחים פרסיים, ושינה עד תשע בבוקר…
ג
בדרך פיטפטה בעליצות והוא הקשיח את לבו מצערו. מוטב כך, אמר בנפשו, תשוב אל מאהבה וקץ לספקות. ישׂא את פגעי החיים באהבה ונפש אמיצה. שׁיעֵר שחדוותה מכוונת להפיג את צערו, שהרי אמרה בפירוש: “חזר מחוץ לארץ החבר שלי”… החזיק טובה לעצמו שלא סירב ללכת עמה. חרדה היא מן הפגישה הראשונה לאחר פרידה ממושכת. מציאותו תפטור אותה מן הבזיון, אם הלה אינו רוצה בה עוד. אם הנימוס שרשרת של קרבנות קטנים, כמאמר אֶמרסוֹן, האהה עושה אותם גדולים.
“ברחוב דניאל הוא גר, לא הרחק משפת הים, מחדרו אפשר לשמוע את רעש הגלים… ברגע שאיננו מדבר…”
“אני מודה לך,” אמר.
“על מה?” תמהה.
“לא חשוב…” דרש את לשון־הזלזול שתפסה בדברה על מאהבה כפיצוי עדין־רגש לסבלוֹ. אין צורך. מוכן הוא לאהבו, אם היא בחרה בו.
“במה הוא עוסק?” שאל.
“במה הוא עוסק? איננו עוסק בשום דבר. כלומר, הוא קורא לעצמו אמן. בחורף הוא מצייר ובקיץ הוא משורר. בשיריו הוא מדליק סיגריות שהוא עושה בעצמו מנסורת גפנים. הוא המציא בפעם השנייה את אנית הקיטור. לפעמים הוא כותב רשימות בעתונים אבל איננו חותם את שמו. בחכמה הוא עושה… במה הוא מתעסק יום יום? זוהי הפתעה שאני שומרת בשבילך.”
“ממה הוא מתפרנס?”
“אביו שולח לו כסף.”
“פרנסה קלה.”
“אבל הוא איננו מסכים לקבל. לא נאה לחיות על חשבון אחרים.”
“אם כן ממה הוא מתפרנס בכל זאת?”
חייכה, נהנית מהמהתלה הממושכת. “הוא שולח לאביו מכתב נרגז ובו הכסף ששלח לו, אבל מכיון שהוא מפוזר הוא שוכח להחזיר את הכל. ואביו שותק. מזה יכולים להתקיים שני אנשים בכבוד…”
“בחור מוזר.”
“הבטחתי לך הפתעה. אני מקיימת הבטחות.”
“כן, הוסיפה וצחקה, והוא מנגן בכינור. וכשהוא מנגן – הכינור בוכה בידיו. ואינני יודעת אם מרוב צער או מרוב בושה…” הסתכל בה בתמיהה.
בקוצר רוח עמד ליד הדלת וציפה למראה האיש שעתיד להופיע במַלבן האפלולי.
“הי, אתה. חַייך קצת. שלא יחשוב לו מי־יודע־מה?”
חיוך פצוע ריפרף על פניו. “כך טוב, וכעת, הבט הנה תיכף תראה ציפור,” אמרה לו כמו לילד מול המצלמה.
דפקה על הדלת. נשמעה נהימה מבפנים. “תיכף! בבקשה. הדלת איננה סגורה.” פתחה את הדלת ועמדה בפתח. צעדים כבדים. לפתע לפתוה ידיים גדולות, וגבר גבה קומה ופרוע התכופף ונשקה על מצחה. כשראה אליהו את פניו נדהם. איזו הלצה זידונית! כעת הבין משמעות חיוכיה. “הפתעה נכונה לך.”… פרצוף מכוער מזה לא ראה מימיו. חוטם ענקי מחוטט ועיניים קטנטנות סמוכות לו כחוששות מפני בדידות על פני המדבר רחב הידיים המשתרע בין השיער המקורזל והקשה לשפתיים הרחבות והמשורבבות. אזניים כמפרשים ברוח. עיניים מחרידות, מביעות חוצפה, פחד, ותוקפנות־ילד־עקשן המסתער על מבוגר.
נכנסו פנימה. ומיד פתח הלה בשטף דיבוריו, מנפנף ידיו כלפי חזהו.
“מה נשמע בארצנו הקטנטונת, הנזלנית? עוד משחקים באבא אמא? הה, פאריס, איזו עיירה קטנה לעומת מנשייה… מה הם יודעים על סירחון? כמה טוב להיות שוב בבית, במולדת, בין ידידים, הלוֹוים ואינם משלמים, וההכרה שכאן אין איש זקוק לך ממלאה את הלב הרגשת אושר וסיפוק. מה שלום האדון שרפשטין, בנוּ כבר בנק חדש למענו? ומה נשמע בגמנסיה, לומדים כבר את הושע? אפשר להגיד לילדים שהכוונה לכנסת ישראל. מה יפית תמר, למה אינך נוסעת לפאריס, לבייש שם את כל השחקניות? שום דבר, אני רואה, לא נשתנה בארץ. עוד משתמשים בשיטות הישנות, ואפילו חשמל עוד אין, ותמר באה לבקר את אהוב לבה וגוררת עמה את בעלה, שיקנא.”
“איננו בָעל. סתם חבר.”
“הי, הי, בָא אבל עדיין לא עָלָה… הא? איזה מין זה? דבר חדש או מהסוג הישן.”
“קנקן חדש מלא ישן.”
“זאת אומרת ציוניסט. נעים להכיר, דוקטר וויצמן, שמי צבי שפיר. אבל אם אתה ציוניסט, מה לך ולבחורות יפות? ציוניסט אמיתי מחפש לו בחורה שמנה עם שמלה ארוכה שתסכים ללכת אתו לבנות את הארץ, לייבש בצות, לעדור במעדר… היתושים אינם אוהבים רזות…”
“אתה תפסיק להרגיז אותו, הוא ירביץ לך. הוא בחור גיבור. הזהרתי אותך, צבי. שלא תגיד אחר כך שלא הזרתי אותך.”
“לא מפחד. אם הוא כרוך אחרי שמלות איננו ציוניסט אמיתי ואיננו נוח להעלב, את רואה?”
“הוא אמיתי. הוא רק מעמיד פנים. הוא כרוך אחרי בגלל הכסף. אילו הייתי מסכימה להתחתן עמו היה לוקח את הנדוניה ונותן לקרן הקיימת.”
“נתת לו כבר דמי קדימה?”
“לא נשתנית, איטריה.”
“למה אני צריך להשתנות. אינני יפה בעיניך ככה?”
“אפּוֹלוֹ. הבאת הרבה פילגשים?”
“ודאי.”
“מהשחומות?”
“אלא מה, לבנות? קרות. אינני אוהב. ההן יש בהן להט, חום, התמסרות.”
“הוצא אלינו ונדען…”
“איזו גסות.”
פתח מזוודה והוציא את “פלגשיו”. היו אלה פסלונים זעירים מעץ, כושיות עתירות שדיים, מפלצות קטנות מגולפות יפה, וזכרים שאין שיעור לאבריהם.
“באמת מותק,” אמרה תמר.
“וזאת?” הוציא פסל של כושיה פחוסת פנים ששדיה נטועים כמסמרות ועגבותיה כדליים. “לזאת קראתי תמר. אהובתי.”
“תן הנה, נראה אם היא ראויה לשמה…”
האפלולית בחדר נדחסה על ידי שטיחים צבעוניים שכיסו את החלונות. ריח אבק וצבע. על הכתלים – תמונות־שמן, צבעים מגובבים. בקצה החדר מיטה רחבת ידיים, משכב לחמישה אנשים, מכוסה בשטיח ארגמן עבה. לאורך הקירות, על דרגשים, אקווריונים ודגיגים שטים בהם בארמונות אבן זעירים להפליא. בין האקווריונים מפלצות עץ קטנות, מסמרים נעוצים בגופן, נקמת הכושי באויביו, מוזיאון של כיעור. בתוך אוסף המפלצות יכול בעליהן לדור כדוגמה נאה של תואם־אברים. כקישוטי חג, תלויים נקניקים שלמים בצוּעים ונשוכים. על שולחן כבד, שדפנותיו מגולפים ביד אמן בעל־דמיון־גחמני, גרמופון ולצדו כינור בנרתיקו, מכוסה אבק.
“למה אתה יושב בחושך?” שאל מתוך רצון להשתתף בשיחה.
“יותר מדי אור כאן, בארץ. אינני יכול לשאת אותו. אור־כוזב, בטוח בעצמו; מנופח, סקרן, רכלן. אני אוהב לחיות לי באור משלי…”
“אתה בחור הכי מצחיק שאני מכירה. בעד זה אני אוהבת אותך. אתה מצייר לפעמים?”
“הה! נסיתי לצייר אוטופורטרט. שכחתי לכסות את הבד בלילה. בבוקר אני קם ורואה שהחדר מלא עטלפים מתים שלבם התפלץ מרוב פחד למראה התמונה.”
תמר געתה בצחוק. אליהו חייך בשאט נפש. נערה מעיירה־קטנה, חניכת רומנים, חיה באור משלה, בוטחת ביופיה, משימה עצמה מעניינת וכונסת לה אוסף מוזר של מפלצות כצבי שפיר ומיני דגיגים נדירים. קרתנות־מוּדעת, מתהדרת ברוחב־דעת… אין היא נערה רגילה… חס וחלילה… איזו נערה מסוגלת לנשק פרצוף כזה?.. לפתע עלה בדעתו שאף הוא משמש לה חומר־להתפארות. ברנש שהולך לאסיפות פועלים; מין דג משונה החי בבית שרפשטין ותורם את כספו לקרן השביתה בפרדסו. וזה טעם הטיולים הנלבבים עם מזל, המשרתת, שלה בלבד מספרת היא את סודותיה… הכל העמדת פנים. אין בלבה טיפת אהבה אף לאחד מהם, אף לא לאותו שומר שנהרג בכרם… הוא דרוש לה כדי להעשיר את תולדות־החיים במקרה־מזעזע, כדברי ישקה, ולא איכפת לה לעשות פומבי לרגשותיה על חשבון טוהר זכרונותיה של אלמנה אומללה ואם לשני ילדים…
“וזה – הבאתי לך.” הוציא מאחורי המיטה כלוב עץ ובתוכו תוכי קרח למחצה, יגע ושמוט זנב. “הוא יודע לומר בוקר טוב בשבע שפות. נסיתי ללמדו גם עברית אבל לא הצלחתי. שפה זו אינה בשביל תוכים. לצערנו קרה לו משה, אינני יודע מה, המזון או האקלים, או אולי נענש מפני שהתקשט בנוצות זרים, על כל פנים אתמול התחיל להשיר נוצות. נקוה שלא יתקרח. מה ערך לידיעת־שבע־שפות אם הגוף קרח ומאוס?”
“אה, איזו מתנה יפה… אתה מתוק צבי, לזכור את הנערה הענייה והאומללה שהשארת בבית… בחירה מוצלחת!.. כמה נעים שיש בחדר איזה יצור פיקח לשוחח עמו…”
לאחר כך גילגלו שיחה על ימים עברו, כשה“ליצים” היו באים לבקרו, ותמר היתה תלמידת גמנסיה קצרת־שמלה וארוכת־צמה, ומחצית הבדיחות לא הבינה עדיין… אה, אומרים מלחמה היתה בעולם. מה נעים היה במצרים… והטיול לפירמידות… והנשף שערכו לטובת הפליטים… העוד היא מנגנת בפסנתר? והחברים, החברים היכן? אה, החברים, המלחמה בילבלה את דעתם. מיכה נצטרף לחבורה של אהרונסון, ובעוד מועד ברח מהארץ. עכשיו הוא לומד הנדסה בעולם החדש. ואחרים? את כולם נשא הרוח. קפלן, אי אפשר להכירו מיום שנכנס למפלגת “האחדות”. איך בחורים צעירים ועליזים יכולים להיעשות גרמופונים משעממים כאלה?
“מה הייתי עושה בלי הדגיגים שלי, עכשיו, כשכל החבורה התפזרה? הה, פילוסופים רטובים. מהם אני לומד שאפשר לחיות גם מרדיפה אחרי הזנב והפירורים שמשליכים לנו אחרים. בעלת הבית שלי אשה טובה היא ולא הזניחה אותם. יצורים נבונים הם. סייג לחוכמה שתיקה. גם אני הייתי רוצה לחיות כמוהם, אבל אינני יכול, סוף סוף אינני אלא בן אדם. פילוסופיה לחוד ומעשים לחוד. אלה שחיים על פי עקרונותיהם הרי אינם בני אדם. קפלן כבר איננו יכול להביט אלי בלי למשוך בכתפיו: פרזיט. האם באמת אין מקום באקווריום שלו לדוג משונה כמוני, המשתמש בכל כך מעט אור־גנוב?”
בינתיים פרס להם לחם ונקניק והביא להם מלפפונים חמוצים וזיתים, והתנצל שלא חיכה לאורחים, ו“אכן היתה זו הפתעה אמיתית” ו“לא ציפה לכבוד גדול כזה” ו“הפרימדונה איננה הולכת לבקר את הקהל אלא להיפך” ו“תמר אמנם פרי־מדון־היא, אבל איננה מתנהגת כפרימדונה אף על פי שהיא רשאית לכך, יותר מנאווה לוויטין ויתר פרות הבשן הממתינות לרועה הבקר…” בישל להם קפה על גבי פתיליה מעלה עשן וסיפר מעשיות על נערות הפקר בפאריס ובאניה: “קופים כעת באפנה בפאריס, קופים וכושים”, ולאחר ששתו את הקפה שיבח את מעשה ידיו ולימד אותם להבדיל בין קפה ערבי גרמני וברזיליאני, וכן נשי הארצות הללו שר שירים בשלוש שפות, עד שנתעיף והראה להם א הגרמופון החדש שלו. מתח את הקפיץ, והוריד את המַרעד על התקליט בזהירות, ולאחר כך כפף ראשו לאחור ועצם את עיניו בנועם, ומדי פעם בפעם היה מתפרץ ואומר: “רגע רגע, חכו! הנה בא קטע, איזה יופי של קטע, תקשיבו לצ’לו עכשיו… ואיך שהוא מנצל את הפסנתר… הה, איזה יופי, תשמעו, עוד רגע, הנה מכאן, זהו, האין זה נפלא ט־ט־ט־טה־ט־ט־טה־ט־טה?” קולו היה מרעיד ונחנק במרומי־המנגינה והיה קופץ לאוקטבה יותר נמוכה, מתמוגג מנחת ומכסה את צלילי הגרמופון.
“למה זה היית חמוץ כל הזמן? טיפוס מעניין, הצבי שפיר הזה!” אמרה כשחזרו הביתה.
“בהחלט בהחלט, טיפוס מעניין,” אמר באדישות. “אבל לא הייתי זָעֵף. למה את אומרת כך?”
“אה, אני מכירה אותך.”
“אם את מכירה למה לך לשאול” את ודאי יודעת גם את הסיבה."
“נדמה לי שכן. תינוק רוצה את כל תשומת הלב לעצמו, אפילו על חשבון החתול…”
“שטויות, אם יש משהו שאיננו לפי רוחי הרי זה…”
“חכה חכה… בעצמי אומר לך. אתה חושב שאני מתעללת ברגשותיו. אתה טיפש, תסלח לי. הוא איננו דוֹב, המאמין שמגיע לו דבש. האם לא לזה התכוונת?”
“גרוע מזה. בכלל מצער לראות שאדם משמש תאורה לזולתו. מרגיז יותר לראות צער אמיתי משמש רקע לקומדיה משעשעת…”
“אמור לי בעצם, מה אתה רוצה ממני?”
“אני אוהב אותך,” יצאו המלים מפיו. נדהם שכך נתגלגלו הדברים, ומה שהעיק על לבו ימים רבים, ולא העז לומר בנפשו, נפלט לפתע, בגילוי־לב, בלי גמגום ומבוכה, כנטל כבד שהושלך לפני תום המסע. זמן מה הלכו בשתיקה, בשוק הערבי. צחנת ירקות באושים ודגים מרקיבים ודם עוף קרוש בצדי הדרך, כלבים נובחים מתקוטטים על מעי בהמה שחוטה שהוטלו לרשות הרבים. נשים זקנות נושאות סלים כבדים על זרוען.
פניה היו מרוכזים ושפתיה הדוקות. ערבי נושא תרנגולות שחוטות, ראשן למטה ורגליהן למעלה, עבר ביניהם.
“אני באמת מצטערת. אל תכעס עלי. מה אני יכולה לעשות שאני כזו? אינני יכולה להתנהג אחרת. אתה כועס עלי?”
“כועס?”
“אתה חכם. אתה תוציא לך מהראש את השטויות. אני לא בשבילך. אינני טובה כמוך וגם אינני כל כך אמיצה. לא נולדתי להיות אשה המחכה לבעלה בלילה, ופתאום באים החברים ומספרים לה שהוא מוטל הרוג באחד הפרדסים. אני רעה ואנוכית? אתה כועס עלי?”
שתק. “נהיה שוב ידידים טובים. נכון?” שאלה.
הציץ בעיניה. בת־שחוק וגאוה.
“אל תהיה ילד רע. תגיד שנהיה ידידים טובים. פעם תצחק על עצמך שאהבת בחורה רעה כמוני…”
“חה, חה, חה!” אמר.
ד
שינפלד ירד מהבמה והסתכל בקהל. נעים היה לראות את הרושם שעשו דבריו. השגיח בפלדמן ורמז לו שיגש אליו. בינתיים נטפל אליו ברכמן. ידע שיגרום לו קורת רוח, אם יזמין אותו לשיחה בשלושה. חשיבות תיאצל עליו מהם. ואין ברכמן נקי מאהבת־כבוד קטנטנה. ברכמן לבש כובד ראש. “במה העניין?” שינפלד הניח ידו על שכמו ואמר: “רגע אחד יש לי קודם עניין פעוט עם פלדמן.”
“האם אני מפריע?” שאל וקינח את חוטמו העבה שמקלעת דקה של ורידים עדינים שרוגה עליו.
“לי אינך מפריע אף פעם,” אמר שינפלד, טפח על כתפו ופנה לפלדמן, שהגיע בינתיים.
“איזיה, רציתי לספר לך משהו.”
סיפר לו מה שאמר הופמן ודרך־אגב רמז לו שהיה זה מעשה פזיז להביא את ה“ווינאי” לבית בפרדס.
ברכמן עמד בצד ולא השתתף בשיחה, שאינה עניינוֹ. מכל מקום, שינפלד ידע שמחר יפרסם בחוג מכריו מה שאמר לפלדמן. אפשר לסמוך על ברכמן. כל מה שנכנס לאזניו יוצא מפיו. שינפלד חייך בהנאה על תכסיס שעלה יפה וחשב מה יאמר לברכמן, לאחר שייפרד מפלדמן. כעת הוא פטור מלהפיץ את השמועה שפלדמן מקל־ראש בענייני מחתרת, יש מי שידאג לכך. חבל שהגענו לשיטות כאלה, אך מה לעשות שפלדמן מגדל דור של צעירים חמי מזג הרוצים לנפנף חרבות באף השלטונות ולהמיט כליה על ההגנה בעודה באִבּה. אפרתי סבור שאפשר להניח את ענייני ההגנה לבעלי־מקצוע. שגיאה גדולה היא זו.
“זה רע מאוד. אבל אינני מאמין שהבחור ההוא העיז לפטפט. קפלן הפחיד אותו כהוגן. חוץ מזה, למי יספר? וחוץ מזה, מיום שבא ארצה, מספרים, ברלה מחזיק אותו תחת סינרו,” אמר פלדמן.
“אם הכוונה היא לבחורצ’יק שהביא ברלה לוועידה בפתח תקוה, ראיתי אותו הבוקר מטייל עם איזו בחורה… נדמה לי אפילו שנכנס לאסיפה…” אמר ברכמן.
“מה זה שייך מטייל עם בחורה? עדיין לא ראית דבר כזה?”
“בקש את האשה,” אמר שינפלד.
“הה, לא הייתי אומר שום דבר אילו היתה זו בחורה משלנו. אבל הוא טייל עם אחת מהצד השני של הבריקדה…” אמר ברכמן.
“יתכן שיש בזה משהו… אה מכיר אותה?” שאל שינפלד.
“שייך מכיר? הבת של שרפשטין. כאלה אינך פוגש יום יום ברחוב.”
“טוב שברכמן מסתכל לפעמים על בחורות יפות. עכשיו מצאנו את החוט המקשר. שרפשטין ידיד של הופמן. בעלי מקצוע לא היו מוצאים את הפתרון יותר מהר.”
“לא תמיד אפשר לראות הכל מראש,” התרעם פלדמן.
“למה לראות מראש,” אמר שינפלד בחביבות, “עשה כך שלא תצטרך לנחש ניחושים. מחתרת איננה עניין פשוט כל כך… אין צורך להתבייש מפני הזהירות. איש לא יאמר עליך שאתה פחדן… היתה לי בושה גדולה. אני כמובן הכחשתי הכל. אבל ההופמן הזה ידע פרטי פרטים… נא, נא, מילא… פעם אחרת ניזהר…”
פניו ביטאו סלחנות ורצון טוב. פלדמן חייב לו תודה שאיננו עושה מזה סקנדל. פלדמן זיעם את גבותיו ושתק. נתן בברכמן עיניים כועסות והלך לו. ניענע שינפלד ראשו בצער ואמר:
“אתם חושבים שאפשר לעשות עניינים חַפ חַפ, חוטפים ועושים מהפכות, מתלהבים ומרביצים. צריך הרבה שיקול דעת, חביבי, או איך אומרים אצלכם? יה־שיך… מוכרחים לקצר את הריתמות. רצים להם, רצים. מה יש? לאן!”
ברכמן חייך בצניעות ואמר: “באים אנשים חדשים, כבודם במקומו מונח, ונדמה להם שאנחנו, האנשים הותיקים, כבר אין לנו מה להגיד, רק מחכים שיבואו להציל את המצב.”
“כך כך, נאנח שינפלד, אני אומר אתם ואתה אומר הם. בעניין פזיזות יש כמה ותיקים שאינם שונים מן הצעירים. אל תחשוב שלא שמעתי מה שאתם רוצים לעשות. בעניין זה רציתי לדבר אליך. אמור בבקשה לחבריך ששבירת שמשות בבית בעל־הבית איננה מעלה את השכר וגם איננה מוסיפה כבוד לפועל העברי. זכור זאת!”
“העניין איננו מתחיל משבירת שמשות. אילו שמעת איך התייחסו לפועל תימני זקן בראשון לציון…”
“אינני רוצה לשמוע סיפורי זוועה. אני יודע הכל. אנחנו חזקים מהם. ובעתיד הקרוב דברים כאלה לא יקרו. אם נהיה גדולים מהם גם בכוח המוסרי העם ילך אחרינו. אתה מכיר את הסיפור על בן ירושלים? יש שתי דרכים: אחת קצרה וארוכה והשנייה ארוכה וקצרה. כיון שבאנו לירושלים נשמע לעצת בן ירושלים. נלך בדרך הארוכה הקצרה ונניח לחולי קצרת ללכת לאבדון. מעטים הם, ונדאג שלא יסבלו הרבים בגלל המעטים. מה אתה אומר?”
צימצם ברכמן כתפיו כאומר וכי מה אני יכול לומר? ושוב טפח שינפלד על שכמו. “תמיד תוכל לסמוך על בחורי ישראל שלבסוף יתגבר אצלם היצר הטוב על יצר הרע. מעמידים הם פני גזלנים… אבל… אנחנו מכירים אותם… מוטב כך. אילולא היה להם יצר־הרע מנין היינו יודעים שהם בני אדם? הרי מלאכים כולם…”
תקעו כף ונפרדו בשלום. הידק שינפלד את הפתיל החגור למתניו וחבש את כובע הקש לראשו. שמש שבת ברום־שמים ואויר צלול ושקט מרחף על בתי תלאביב הלבנים. אנשים מן־היישוב חוזרים משפת הים, שוטפים במים קרים את החול והמלח שדבקו לגופם, פורסים חלה לבנה ויושבים בכורסה לקרוא עתון של ערב שבת. היא מוציאה מן התנור את החמין, טועמת, ובאה לערוך את השולחן. בקבוק יין ניצב על מפה לבנה וגביעי בדולח מבהיקים. פועלים באים אצל גיטל לאכול ארוחה של יום חול ולערוך ויכוחי שבת. רחוב ריק. קצת אנשים ממהרים במתינות לביתם, יש חוזרים משפת הים ויש מבית הכנסת. רק הוא וחבריו אין להם שבת וחול. כל ימיהם קודש לעניין אחד. עד שיירד ליפו יחשוב על המאמר שהבטיח לברל. ברל גזלן גדול, איננו נותן לו מנוח. מוטב שילך אצל זריזי־עט שאינם מתייגעים כמוהו על כל משפט! אך ברל טוען שדוקא מאמרים כאל, שותתי־זיעה, אהובים על הקהל שלנו. מורגש בהם כל־עצמותי־תאמרנה. “מהירי־קולמוס, הוא אומר, ראשם מלא מליצות יפות ונדמה להם שהם צריכים לכתוב משהו יפה יותר מהאמת; אתה, שאינך יודע לכתוב, מספר לנו את האמת כמו שהיא”…
כן, כן, האמת בעירומה… ולומר לה: בדמיך חיי… ולפזר את הערפל־המילולי המכסה על הרעיון. זהו התפקיד. רעין מצוין. כדאי לרשום אותו בפנקס. לעמוד באמצע הרחוב, כאדם שנחה עליו הרוח, ולהוציא מהכיס פנקס ועפרון, עד כדי כך אין בו אומץ.
“שלום שינפלד.”
“הה, לא ראיתי אותך גרושביץ. היית באסיפה שלנו או נזדמנת כאן במקרה?”
“אינני מוקיר רגלי מאסיפות שלכם,” חייך גרושביץ.
ה
“סתם סקרנות או שמא רוצה לשמוע אם אנחנו יכולים לחדש לכם משהו? ואפשר אתה מכין התקפת נגד?”
אפרים הסתכל באיש קטן הקומה שנעץ בו מבט תוקפני ואמר במנוחה: “בעניין זה אין בינינו חילוקי דעות. אף אנו סבורים שאין דרך אחרת אלא להילחם על זכויותינו בגליל.” “חשוב מה סבורים או חשוב מה עושים? ניתנה האמת להיאמר, אני קצת תמיה איך זה לא עלה בידכם למצוא גם כאן את גרגיר המחלוקת…”
“אין אנו מחפשים מחלוקת.”
“אתה צעיר גרושביץ. אבל סַפר למוניה, הוא כבר ימצא משהו… אחרת – מה טעם בשתי מפלגות? מוניה המסכן, אם לא ימצא פסול במעשינו תתקפח פרנסתו, כאותו רבי מקל־בדין שאמרה לו אשתו: אם כל התרנגולות כשרות, מי צריך לך…”
אפרים שיכל ידיו על חזהו. “אין לי תשובה לסיפורי מעשיות.”
שינפלד הציץ בו בחיבה. “פיקח אתה ידידי, אבל מה אני רוצה ממך?” אם אנחנו הולכים בדרך אחת למה לא נלך יחד? כלומר הפעם אני מתכוון לדברים פשוטים. אם אתה הולך בנחלת בנימין, גם אני הולך שם."
שינפלד פסע במרץ, כדי להדביק את צעדי אפרים הגמלוניים. קרחתו הבהיקה בשמש. מיום שנתקיים איחוד פתח־תקוה פתח בהתקפת ידידות על “הפועל־העברי”. אם בקירוב הלבבות מדובר – ארס זה מנין? אין מפלגות מתאחדות בהחלטה. עבודה משותפת מתוך רצון טוב קודמים לה. הסתדרות כללית הם רוצים? טמיעה הם רוצים, אמר אפרים בלבו.
“אינני יודע אם אתה קורא את מאמרינו, אמר שינפלד, אבל אני קורא את שלכם. שלך, על כל פנים. מה שאתה כותב נגדנו, מחוּל לך. מצוות אנשים מלומדה. בכולל אונגרן מדברים אונגרית. אבל מאמריך בענייני כלכלה טובים בעיני. כן, כן, רואים ידיעה וכובד ראש. בלי נבואות מתרברבות, כמו במאמרי ידידנו בלומנטל, הסבור שהוא המציא את הכלכלה. כשאתה מביא ציטטה אני מרגיש שיש בה צורך. יש שני מיני ציטטות. של צנועים ושל תרנגולים. צנועים מביאים ציטטות מתוך הגינות, כדי שלא לקפח זכות־ראשונים, של מי שהקדימם. תרנגולים מביאים ציטטות כדי להראות שקראו הרבה ספרים. ואף על פי שאתה באמת ידען, ומותר לומר שבחך בפניך, אני מעיז להגיד, אף על פי שאינני דוקטור, שיש לך טעות גדולה מאוד. ממאמריך אפשר להוציא מסקנה שהכלכלה היא מאיתני הטבע, מין ים סוער שאדם צריך ללמוד לשחות בו. ידידי הצעיר, אסור לנו לשכוח שהכלכלה היא אגם מלאכותי, מעשה־ידי־אדם. אפשר למלאותו ולייבשו, כרצוננו. כך, כך, זוהי שגיאה אופיינית למי שמתעלם מרצון האדם. האדם, גרושביץ, האדם! האדם עושה את הכלכלה ויכול לשנות את חוקיה. רצון־הברזל של בעלי־אמונה יבלל קצת את חוקי הכלכלה הנכבדים. לפי איזה חוקים הקימו את דגניה? לקואופרציה במרחביה באה כלכלה־מדוּקטרת. מה קרה לה? פשטה את הרגל. למי היה מאזן־חיובי – לקבוצה.”
אפרים הקשיב לו במורת רוח. שוב אותו מלל מליצי שאין איש חולק עליו, המעיד על בעליו שהוא בוּר גמור בכלכלה. מוזר שאדם בעל רעיונות כאלה מנהל עניינים כלכליים בהצלחה מרובה. הנסיון שקוּל מן הסתם כנגד בית ספר טוב. אירגון המשביר הרי זה מעשה־גאון. אף על פי כן איננו יכול להשתחרר מטישטוש־התחומים האופייני כל כך לאנשי מפלגתו. וכי מישהו רוצה לבטל ערך האדם? אבל אסור לגלגל מלים מפיוט למדע. מילא בציבור, אבל בינינו לבין עצמנו?! וכי מה אני – אסיפת־עם? נזכר במאמרו של שינפלד כנגד תורת מארכס. איזה בורות… מילא, ידאגו המארכיסיסטים להגן על כבוד רבם. מכל מקום זוהי שטות להיטפל לרעיונות־הסרק של מארכסיסטים קטנים ולנגח בהם את הוגה־הדעות הגדול. שינפלד מגן על כבוד האדם. ובה בשעה הוא מוכן לשבח את מהפכת אוקטובר, בלי לתת דעתו על מהות השינוי הכלכלי. אין לאנשי “אחדות” שוּם תוכנית כלכלית, וכשהם מדברים על סוציאליזם אין רצונם אלא למשוך את צעירי רוסיה, הנוהים אחרי המהפכה. אלה הם תכסיסים בלבד. ומה טעם להתווכח עמו בלשון תלמידי גמנסיה: והיכן האדם בתוך כל זאת?
בימי הגמנסיה היו מנהיגי הפועלים מקרבים אותו ואת חבריו, ומעוררים בהם התלהבות. מי שיצא מיפו לסיור בארץ ראה מכאן מעשי־גבורה וחירוף־נפש ומכאן אנשים הסמוכים על שולחן הברון. עתים היה שינפלד מזמינם למועדון הפועלים ומשוחח עמם כדבר איש עם רעהו ומעלה בהם הרגשת־בגרות. אף על פי כן החליטו לבלי להצטרף למפלגה, כדי לקיים את “הברית”. וכשנפרדו דרכיהם הלך הרוב ל“האחדות” והוא נכנס ל“הפועל העברי”. אמנם, תחילה אף הוא נטה אחרי אנשי “האחדות” מתוך רומנטיקה; היו מהם שישבו בבתי־סוהר, דיברו בלשון מהפכנית, בסגנון הספרות הרוסית. אולם במרוצת הזמן נתקרב אל הלל, מ“הפועל העברי”, העושה נפשות במתינות ובזהירות, מבלי לתפוס מרובה. וכך יצא שבזמן היותו בלונדון נהנה ממאור פניו של ויצמן, נעשה לאחד מדברי המפלגה, ובשנה האחרונה נבחר למזכירות המרכז. בעיני שינפלד הוא מן הסתם בבחינת תלמיד־הגמנסיה שדעתו נתבלבלה על ידי מחרחרי ריב.
“יש מלומד אחד באנגליה, אמר אפרים, שכל פעם שהסטטיסטיקה מכשילה את חשבונותיו הוא מביא מראה־מקום מהברית החדשה או מפי הבישוף. שיטה זו אינה מחנכת לדייקנות. אילו ביטלתי את ערך האדם לא הייתי כותב ב”הפועל העברי“. לולא האמונה בכוחו היוצר של האדם לא היינו כאן. כלומר אני, נולדתי כאן, אבל חברי… אבל אף על פי שאנחנו מאמינים בכוחו של אדם אי־אפשר להתעלם מן המציאות הכלכלית ולעורר אשליות שאנו יכולים לכונן כאן משטר בתוך משטר, בחסות השלטון הבריטי, ובקרב המשטר הפיאודאלי…”
“ואם תרבה ספיקות, יבנו הפועלים את הארץ ביתר התלהבות?”
שוב הקשיב לו במורת־רוח. שינפלד, הטוען ש“הפועל־העברי” יש לו אידיאולוגיה בעלביתית, “וטהר לבנו”, הוא עצמו מהו? צעירים יהודים אינם יכולים לעשות מה שצריך אם לא נספק להם אשליות לגבי המטרה הסופית, בדומה לפועלים ערביים שמניחים להם חפיסת חלבה בקצה השורה? אם אתה יודע את האמת, למה הנך שותק? שמא מתוך חשש שהנערים לא יתלהבו? אולי הם גיבורים כמוך לדעת את האמת ובכל זאת להתלהב? אם מודים בכך שאין לכונן משטר בתוך משטר, למה לשתוק? מוזר, זולל־עדשים שכמותו, שמכנסיו בלויים, סנדליו קרועים וכובעו מרוט, מחזיק במושגים של פיאודאל גדול. הוא עצמו איננו מאמין באלוהים ובישו משיחו אבל סבור הוא שאין טוב לעם מאמונה… אי, שינפלד, שינפלד, תפסנו אותך! המהפכה הסוציאלית שלך היא סיסמה של יומטוב. אינך מתכוון ברצינות, אין לך שום תוכנית. אתה פשוט מכיר את “הצעירים שלך”, שאינם מוכנים להחזיק פחות משני אבטיחים ביד אחת. הם חבורה של דוחקי־קץ, מהלכים בגדולות, הופכי עולמות… אבטיפוס: ווסרפוגל! נזכר בבחור מרוסיה הלבנה שלמד פילוסופיה בסורבון. בן עיירה קטנה, גבה מצח, זרועותיו ארוכות דקות לבנות וחלקות ועיניו עצובות ורכות. מאס בחיים הקטנים של העיירה, צרות־העין של ראש הישיבה, הוריו העלובים המשלשלים רובל אחר רובל לקופת הנדוניה של אחותו המכוערת. התכונן לבחינות־אכסטרן בבית הכיסא, למד שתיים־שלוש שפות על שפת־הנהר, כשהוליך את העז למרעה, והנה יום אחד קם וברח לו לעולם הגדול. התפרנס מכתיבת חיבורים לבני־גבירים עצלים, ניזון מזנב דג מלוח, פילוסופיה ומדעי־הטבע. בפרוץ המלחמה נתגלגל לפאריס. עד מהרה נתפרסם העילוי היהודי מרחוב ארבע־האמנויות. כל העולם בפנקס הכיס שלו. רעיונות נשגבים. כדור הארץ צר לו. אין לו זמן. הזמן־הריאלי ממילא אינו קיים. קבע פגישה עם הנצח. חיים גדולים מצפים לו. עדיין לא ידוע היכן. העולם מלא אנשים קטנים, הוא לא יהיה חנווני. הבחירה נתונה: אנרכיסט, מרגל, רוטשילד, ווזיר של ממלכה ערבית, שומר רוכב, מגלה ארצות, ראש עיריית הונג־קונג… על כל פנים לא חייט… אילו נתגלגל לתנועה הציוני היה עושה כאן היסטוריה… הוא איננו מטייל בשדה תירס, אלא מתייחד עם הקוסמוס… איך היה מסתפק בעניין כל כך צנוע כמו תחיית העם היהודי? בלי ספק היה מצטרף לשינפלד, המבטיח לו חתיכת חלבה בקצה השורה… מקימים משטר חדש יש מאין… מאליהם ייאצלו ערכים גם על שכנינו, בכוח המופת הקונה־לבבות…
“כשאני מספר להם, אמר אפרים, מה הסיכויים של ארץ ישראל על יסוד הערכת התנאים הנתונים: הממשל, האוכלוסיה, מקורות הפרנסה, אוצרות הטבע בכוח ובפועל, – אינני זורע ספקות אלא להיפך. אי אפשר לחנך ציבור באשליות. אפשר לזרות אבק בעיני מי שלא ראה במו עיניו את ארץ ישראל. אך בבואו לארץ – יראה, יתאכזב ויברח…”
“וכדרך שאתה מחנכוֹ – לא יברח? מפעל גדול תובע קרבנות רבים. למה לי לשכנע אותך בדיבורים. בדוק את המספרים. מי יושב על הקרקע למרות הקדחת, התקפות הבידואים והעבודה הקשה – חַדי־העין מבית־המדרש שלך או אלה שאתה קורא להם בעלי אשליות? האַ? ומי אמר לך שאנחנו לא נקים כאן “חברה חדשה”? קיבלת אינפורמציה סודית מהכלכלה שלך שהעסק איננו בטוח ולא כדאי לסכן את ההשקעות?”
אפרים נזכר בגורמים שהניאוהו מלכת לדגניה. אנשי שינפלד היו דשים אותם בעקב. שתק. אילו היה סבור ש“שם החזית” ואין אחרת, ורק שם מתחולל התהליך המופלא של יצירת חברה יהודית חדשה, כלום לא היה מסלק מעל דרכו את כל המכשולים ומגשים את חלום נעוריו?
שינפלד צחק בביטול. “פרופסורים גדולים אתם רוצים להיות לנו. אילו שמענו לעצותיהם של אנשי מדע היו נמצאים בארץ ישראל רק פקידי הברון ואנשי חלוקה. בגרמניה באנגליה ובאמריקה יש הרבה דוקטורים יהודים. האם המדע איננו יכול להוכיח, שאין שום דבר משותף בינם לבין זכריה בן יחיא? אתה שומע גרושביץ, אני מאמין ביהודים פשוטים המאמינים בכוח־הגנוז־בעם, אם יתייצבו בראשם יהודים פשוטים כמותם, הם יעשו את המהפכה שלנו. לא הדוקטורים. אלה יביעו סברות של אנשי־מדע מפוכחים וירפו את הידיים. אנחנו נלך בדרכנו. בעלי־מצפון שבהם ירגישו שמשהו לא בסדר. מה הם יעשו? ישוחחו על צרת היהודים עם סגן מיניסטר במשרד המיעוטים, כדי לעזור לאחיהם האומללים. וייצאו ידי חובה. בלי ספק יחזיקו טובה לעצמם שהביאו תשועה לעמם… אבל הבחורים שהולכים ברגל בהרי קאווקז, אלה שלדעתך הם מרבים דיבורי־סרק מהפכניים, הם עושים את הציונות האמיתית, והאחרים – שיורידו את הכובעים לפניהם…”
מיתוס במקום מדע. אף על פי כן ההתלהבות משפיעה. החיבה הישנה קמה לתחייה. יש כנראה הגיון־היסטורי טמיר בחוסר־ההגיון־הגורף המונים של שיכורי־החזון. שינפלד, מוניה, הלל ואפרתי יש ביניהם קוי־דמיון. הצד השוה: הגיון־קר ורגש נלהב המשמשים בערבוביה. ומסייעים זה לזה כשני יריבים העושים יד אחת כנגד אויבם המשותף – והוא היאוש. השקפת־עולם בנויה קש ולבינים, דמיון ומעשה. אבל הבניין לא יהיה ריק מיושבים. בעולם משוטטים הרבה בחורים יהודים המחפשים קורת־גג ולא איכפת להם אם הבית נאמן וקירותיו מוצקים.
מבטו של שינפלד אמר, נסתתמו טענותיך. פניו הפיקו חמלה מהולה בנדיבות, כאדם הנמנע מלהנחית מהלומה אחרונה על ראש יריבו. עיניו חייכו פיקחית כמי שמכיר בטבע הבריות. אין אדם אוהב לקבל דעה במחי־דיבור אחד; תנו לו לנשום ויעמיד פנים שמדעתו חידש. כלום הנצחון עיקר? ובלבד שעוד אחד מאנשי־המפתח של “הפועל העברי” קיבל תורה מפי איש “האחדות”. נחפר בור ליסודות האיחוד.
“המ, איך אתה מוצא את הארץ שלא היית בה כל כך הרבה זמן?” שאל שינפלד, לגלגל את השיחה לעניין אחר.
“ככה, המלחמה הרסה קצת, אבל…”
“ועכשיו? תהיה התפתחות מהירה, לא כן?”
"מקוה, הרבה גורמים…
“אל תהיה יאשן, בחור. עכשיו יש סיכויים גדולים לבניין הארץ…”
“והבריטים מה יגידו?”
“לא הבריטים יחליטו בעדנו. אוקראינה תחליט. על אפם ועל חמתם של הבריטים יזרמו הנה בחורים לאלפים. יתכן, שהבריטים יבקשו להניח מכשולים בדרכנו… זה יהיה מאבק לחיים ומוות…”
“נצטרך לדחות את המאבק לחיים ולמוות ככל־האפשר. אם נפתח בהתנגשות מיד, יכשילו אותנו בצעדינו הראשונים…”
“אם אני אומר מאבק לחיים ולמוות, הסביר שינפלד, אינני מתכוון דוקא לפצצות. רצוני לומר, כי אנו צריכים לדעת שזה מאבק לחיים ולמוות…”
אפרים לא סתר את דבריו. מה יש כאן להתווכח? יאמר לו שהעניין הוא בקצב ובהיקף? יענה לו שינפלד כי בסיסמת חיים־ומוות קל יותר לעמוד מול כדורי הבידואים. אי אפשר לו לאיש זה בלי אקורדים חזקים. כשמגיעים למעשים יודע שינפלד גם לקבל עליו מרות־ההגיון. ואלו הוא גופו, מקדים רגש לשכל. אין זה מן היושר להטיל בו דופי אפילו במחשבה. אדם החוסה בצל־קורת אמו צריך להיות מחוצף גדול כדי להטיח אשמת־הגזמה בפני אדם שישב בבתי־כלא, ונעשה צולע מדקירת סכין בירכו בשעה שגזלו את סוסו. ואם שינפלד איננו מדייק, מה בכך? מוטב כך מאשר הגיון־הברזל של מטרסו היודע מי חזק ממי, וטוען שאסור להרגיז את בריטניה, שמא לא נקבל אף את המעט… איך אומר הערבי? זנב הכלב יאכילנו ופיו ילקנו. יכשכש בזנב ישליכו לו עצמות, ינבח – יבעטו בו.
פעמַיים הניח לשינפלד את זכות המלה־האחרונה. כעת דעתו זחוחה עליו. אדם זה חביב עליו. אוי לו מחרונו של שינפלד אם יגלה לו חיבה, שהיא רגש מלמעלה למטה. בפחות מהערצה אין הוא מוכן להסתפק. ולהעליבו לא כדאי. נוקם ונוטר הוא. ואפרים, די לו ביריב, מוטב שלא יקנה לו שונא.
“אילו היינו כולנו חדורים בהכרה שיש כאן מלחמה לחיים ומוות, הוסיף שינפלד, היינו מתנהגים כדרך בעלי־שכל־ישר בשעת הסכנה. מתאחדים. רק מפני שאין הכרה כזו שורותינו מפולגות, והאויב המשותף מנצל את חולשתנו…”
כשהגיעו לשדרות רוטשילד פגשו בתמר שרפשטין ואליהו. הסתכל בו שינפלד וקרא: “אוֹ, בחור זה אני מחפש.” תמה אפרים מה לשינפלד ולוויסמן. דעותיו של הווינאי, כזכור לו, היו קרובות יותר ל“הפועל העברי” מאשר ל“האחדות”.
ביקש שינפלד סליחה מתמר, והזמין את אליהו לשיחה “בארבע עיניים”. נשארו אפרים ותמר לבדם. נבוך מחמת מבטה החוקר פתח בשיחה:
עיר קטנה תלאביב. נפגשים, אני רואה… בלונדון יכול אדם לחיות כל ימיו ולא יראה אפילו את קרובי משפחתו אם לא זימן פגישה…"
יישרה תמר קמט בשמלתה ואמרה: “האם זה רמז שאין לך חשק להיפגש עמי?”
“חס וחלילה, נבוך, מה פתאום את חושבת כך?”
“מה פתאום” הזמנתי אותך פעם לבוא אלי ולא באת."
“הרי לא נדברנו, כמדומני…”
“גם אתה בחור־עם־פנקס? סתם כך אינך יכול לבוא, כשמתחשק פתאום לראות אנשים…”
“הייתי עסוק מאוד. עדיין לא נפניתי לדאוג לעצמי.”
“הכרתי אנשים שכך ביזבזו את כל החיים.”
“כפי הנראה יש בזה משהו… אולי לא הכל מתבזבז.”
“אה, מה יוצא מכל הקישקושים בעתונים?”
“יש להם השפעה כנראה. במשך הזמן… לא חיים מהיום למחר.”
“אתה מזכיר לי מלוה־ברבית.”
“איזו חריפות.”
“גרתי ביפו על יד חנות של פלפלים.”
חייך. סגנון גנדרני. ואף הוא נפתה לדבר כך. אילו שינפלד היה שומע… לא כל אדם משנה סגנונו לפי בר־שיחתו. אין אישיותו כופה סגנונה על זולתה. קודם דיבר נוסח־שינפלד ועתה בלשונה. גילוי מפתיע… מניה וביה קיבל שיעור בדעת־עצמו. ידיעה זו לא גרמה לו צער… זה טיבו, מה יש כאן להצטער… אדישותו נשאה חן מלפניו. הריהו אדם מזומן לאושר, שאיננו נפגע מחסרונותיו.
“תשתי קצת מים, שלא ישרוף לך.”
“כבר שתיתי. שמעתי את ההרצאה של האיש הזה. נהר שלם. מוזר שיש כאן טיפוסים שמשתכרים מזה.”
“אין לך מה לעשות רק לבקר באסיפות של פועלים?”
“סתם סקרנות. חשבתי שיגדפו את אבא שלי. זה היה יכול להיות מעניין מאוד. אבל הם לא דיברו על זה אף מלה. סתם הטעו אותי. כתוב בעתון: ענייני השעה. הייתי בטוחה שידברו על השביתה בפרדס של אבא. איזו עוד שערוריה היתה בזמן האחרון? אבל אלה – אף מלה לא דיברו על עניינים של פועלים. העתיד המדיני של הגליל העליון. כאילו שוועד הצירים איננו יודע מה המצב בגליל ודוקא הם צריכים לדבר על זה… האיש הזה עשה עלי רושם, השינפלד הזה, שהוא חושב את עצמו לוַאלי של מחוז הצפון. חוץ מזה, עשיתי טובה לקרוב שלי. משעמם לו ללכת לבד.”
“וויסמן הוא הקרוב שלך?”
“אליהו, כן…”
“נסענו יחד באניה ולא סיפר לי.”
“הוא לא הכיר אותי עדיין ולא ידע שאפשר להתפאר בזה… ואתה? האינך פוסח אף על אחת מהאסיפות שלכם?”
“סליחה, אבל האסיפה הזאת איננה של המפלגה שלי.”
“הה, מה ההבדל? שתי מפלגות הפועלים זה בדיוק אותו דבר.”
“את פקחית מאוד, אבל כדאי לך ללמוד משהו.”
“חבל על הזמן.”
“למה יש לך זמן?”
“אני מטיילת ברחובות ומחפשת חתן,” צחקה בקול רם. באותו רגע נפרד שינפלד מאליהו.
“שלום לכם. כאן אני פונה ליפו. ואתה גרושביץ, דע לך שעדיין לא גמרנו. שיחה זו היא רק התחלה. המשך יבוא…”
“בבקשה.”
“מה הוא אמר לך”? שאלה תמר את אליהו, שפניו חוורו.
“אמר מה שאמר.”
“אתה שוטה. עכשיו אני יודעת שהוא גם כן אחד מה…”
“האם אני מפריע?..” אמר אפרים.
“לא, חס וחלילה, סתם מריבה משפחתית קטנה.”
ליוה אפרים את שינפלד במבטו. איש גוּץ צועד רב־אונים באמצע הכביש. כמה מרץ ביהודי זה בעל ההגיון הסותם את הפרצות־במשנתו בפסוקי שיר. בעל־מוסר שאיננו מהסס לרמות את חברו למען הרעיון. אדמיניסטראטור המתכנן עניינים המחייבים מסירות־נפש כדברים של מה בכך. כל בר־דעת שירצה ללכת אחריו, יצטרך לוותר על מנת שכל ישר כדי להיסחף בעוצמתו הכבושה של אנשון גוץ זה. יש בו מהומת־המבוכות של השואלים הגדולים ופרץ־הצווחה של המשיבים־השטחיים. בּרנש מוזר. בעיה: מנין כושר־המנהיגות? מן השכל או מן הפראות של פרץ גדר? משה רבנו היה כבד פה, ומשה שינפלד מלהג דברים חסרי שחר. אבל בני ישראל יצאו ממצרים. באותות ומופתים, במסות ובנחשים, בים־בחרבה, בדרך־הטבע ובמי־מריבה – אבל יצאו…
מרחוק נשקף זוג־רגליים מתחת לכובע־קש. חמק ונעלם. לפתע ראה בפני וויסמן המהלך לצדו סימני מבוכה. נדמה היה לו ששתיקתו מציקה לו.
“לא ראיתיך מאז ירדת מהאניה. להיכן נעלמת?” שאל אותו.
“אדם מתגלגל לו.”
“בתל־אביב, היכן אתה פוגש בחורים צעירים? אם לא במטבח הפועלים הרי אצל תמר. רואה אני שמצאת חן בעיני שינפלד. הוא דרך כלל מניח את הטיפול בירוקים לאחרים.”
“על כל פנים עשה עבודה יפה, אמרה תמר, הוא הצהיב אותו בבת אחת.”
ראה אפרים שאין דעתו של אליהו נוחה משיחתם ואמר: “זוכר אתה את הבחור המוזר? לפני זמן מה נודע לי שהוא פלדמן הידוע. בחור מעניין. שתקן גדול. לא זיכה אותנו אפילו בשלום. מוזר, בחור שכמותו לא מצא לו כסף להוצאות הדרך. ועל שרשבסקי שמעת?”
ו
היה מהפך בדברי שינפלד ותולה בהם רמזים לכאן ולכאן עד שהיה מסוגל לחזור על שיחתם בעל פה. אף על פי שנזף בו חש הקלה. עתה נפטר מן החרדה־שבספק. כשנזכר במראה פניו של פלדמן שיער שלא יסתפקו בדיבורים… ולבסוף אפילו חייך שינפלד כשראה כמה חוורו פניו. כילד־קטן שהכאיב לחברו הגדול בשעת־משחק התנצל בפניו: “לא בכוונה”… כמה מגוחך היה. מן הסתם נכמרו רחמי שינפלד עליו. “אל תחשוב שאנחנו רודפים אחריך. חיפשתיך כדי להיות בטוח בהשערתי… מה שהיה היה. זה מקרה מצער מאוד. אבל לא אתה לבדך אשם… אינני רוצה שהמקרה הזה ידחוף אותך לזרועות שרפשטין… עוד הדרך פתוחה…”
וכך גמלה החלטה. דומה שהיתה מהבהבת מקודם ושינפלד רק הפיח בה רוח־חיים. אמר שרצונו ללכת לגליל. הציע לו שינפלד שישאל בבית החרושת לריבה ביפו מתי יש עגלה לגליל… ועתה, כמדומה, שוב איננו בן חורין להיפטר מהתחייבות. והנה עברו שבועיים ועדיין איננו מרהיב עוז בנפשו לקום וללכת…
בטרם נרדם נתבקש להיכנס לחדרו של שרפשטין. ב“כורסת האורחים” הירוקה ישב שמאי פרלשטין.
“פגישות מפתיעות, אמר שרפשטין, סיפר לי הבחור שהוא מווינה. שאלתי אם הוא מכירך, ומה נתברר? היה חברך לתנועה…”
הושיט לו יד. מה נשתנה הבחור… תסרוקת חדשה, אנגלית. בגדים מהודרים ועניבת פרפר. מדושן עונג.
“הבחור ממולך, חברך, הוסיף שרפשטין, חצי שנה הוא עובד אצלי, בסניף יפו, ואני רואה שהוא בחור כהלכה. היום החלטתי למנותו מנהל סניף חיפה. מה דעתך? צריך לתת הזדמנויות לאנשים צעירים; רואים אתם, אדם בר־דעת אינו הולך לאיבוד בארץ ישראל. אבל ידידנו הצעיר אליהו לא יסכים לדעתי. אל תחשוב שלא הצעתי לו עבודה יפה אצלנו, מר פרלשטין, אבל אין זה לפי כבודו להיות “מוכר־בחנות”. הנה, ראה את חברך, בעוד כמה חודשים תהיה משכורתו גדולה פי ששה ממשכורתך…”
הנושא החביב על שרפשטין. וממנו לעצבנותם של בני הנעורים, “בוגרי מלחמת־העולם”, הנתפסים לראדיקאליות מחמת עצלות־המחשבה וקוצר־רוח מובן־מאוד. דוגמה טיפוסית: סולודובניק. פעם אחת עשה שערוריה לא נעימה מפני שמישהו העז להביע דעה ספקנית על גדוד נהגי הפרידות. עצבנות ועירעור שיווי־המשקל הנפשי. “מוטב שתקרא את הספר של אבא. גם ממנו אפשר ללמוד, לא רק מהקשקשן הזה, שינפלד…”
נתעורר למחות אך שרפשטין לא נתן לו רשות־הדיבור. הקשיב בדומיה, חיוך של ביטול מרחף על פניו. לבסוף נמאס לו הדבר וכשאמר שרפשטין ש“אין לדרוש מיהודי שיש לו מעמד כלכלי איתן בחוץ לארץ שיעלה לארץ ישראל אם אין לו סיכוי לרווחים טובים”, ניגש לארון ודיפדף בספר בכוונה־להרגיז, נהנה מארשת־החרדה על פני שמאי פרלשטין. כשעמדו להיפרד נמנע מללחוץ את ידו, והעמיד פנים כאילו לא ראה שהושיט לו ידו. הרוגז דיכא את רוחו. בשל פקיד מצוחצח זה גנב כספי אביו. ברנש מנופח. שוטה יהיר, המתגאה במעמדו. וערכי־התנועה מה הם? קליפת־השום? אה, ובאיזו התלהבות – כאדם שהקריב את נקיון־כפיו, מוֹתר־האדם, למען מטרה נשגבה, שילשל את הכסף בידי פקידון זה, כדי להעלותו לארץ ישראל…
ערכי־תנועה אינם קליפת־השום. אף־על־פי־כן גם הוא כאן. לפיכך אל יידה אבן באחרים…
כשנפלה האבן בחדרו, נפלה גם ההחלטה. הדבר אירע לאחר הצהריים. בחור חם מזג, שלא נחה דעתו מדרך טיפולו של שינפלד בשביתת פרדסי־שרפשטין, הטיח חצי־לבנה בזגוגית החלון. מן הסתם נתכוון לחדרו של שרפשטין והחטיא את המטרה. זמן מה ישב אליהו על מיטתו והסתכל באבן המונחת לרגליו, בין שברי זכוכית. תמוה נראה הדבר בעיניו שהמתין עד ניפוץ־השמשות. כשגמר בדעתו ללכת לגליל הרגיש כמי שנגולה אבן כבדה מלבו. חבל על תמר. עתה תצטרך להסתפק בתוכי אחד, נשור נוצות, המדבר בשבע שפות…
בבית החרושת לריבה פגש יהודי מיבנאל בשם קנטורוביץ.
“מי אמר לך שאפשר לנסוע אתי לגליל?” שאל אותו בפנים זועפות.
“שינפלד.”
“המנוול הזה?” צעק האיש. “תבוא מחר בתשע, בלי הרבה מזוודות.”
שרפשטין יהיה בטוח שנסיעתו לגליל אף היא “מקרה של חוסר שיווי המשקל, כפי שקראנו בחיבור המצוין של דוקטור וויסמן”, “בריחה עצבנית ממלחמת־הקיום”, התרגשות־בלתי־מבוגרת בהשפעת הדמגוג שינפלד הצועק הצילו את הגליל… מה איכפת? וכי חייב הוא להסביר לו איך הבשילה החלטה בתוכו עד שכפה רצונו על יצרי־הלב? ממילא לא יבין. “מה פתאום?!” יקרא שרפשטין. “מה נשתנה מאתמול להיום?” יוכל להתל בו: “החמירה צרת היהודים.”
ז
כשחזר אפרים גרושביץ ליפו, כתום ועידת לונדון, ראה את מוניה והלל עומדים ליד בית המכס ומחכים לו. ניגש אליהם בשמחה והכביר מלים מחמת התרגשות. ועוד הפתעה נכונה לו. פקיד יהודי בבית המכס פטרו מבדיקה, מכיון שראה את שמו בתעודת המסע. מסתבר שקרא את מאמריו ב“הפועל העברי”. “בכבוד רב, דוקטר גרושביץ, בכבוד רב, בבקשה בבקשה, אין צורך לבדוק, אני מאמין לכבודו…” בחוץ חיכה להם אוטומוביל. עברו ביעף בחוצות יפו. ילדים סקרנים, תרנגולות, ופיסות נייר מתעופפות.
ההתפתחות מפתיעה, הרהר כשישב באוטומוביל. ההצלחה, בלשון ההדיוטות, מסיעה אותו כאוטומוביל זה במהירות מסחררת על כביש אספלט חדש. שאיפותיו מתגשמות בזו אחר זו. אולם עתה, כמדומה, תם המסע של ילד־הפלאים. המשרד בלונדון הוא לפי שעה הפסגה. על כל פנים לגבי חבר “הפועל העברי”. יפה עשה שלא קיבל את ההצעה. ניתנה האמת להיאמר, ההערכה שנודעה לו בחוגי ההנהלה הציונית אינה תלויה בכוחה העולה של המפלגה. להיפך, זכה לכבוד לא מפני שהוא איש “הפועל העברי”, אלא אף על פי כן. כאן כוחו וכאן חולשתו. כוחו – ששוב לא יוכלו חבריו למפלגה לשחק בו בימין־דוחה־ושמאל־מקרבת. חולשתו – שהוא תלוי בזרים, הנוטים לו חסד באשר הוא מין פרי־הילולים מתוצרת־הארץ, ולא בשל מוחו הבהיר ודעותיו המתונות. סגולות אלה עשויות להפסיד את ערכן במשך הזמן. ילידי הארץ מתרבים ואינם עוד חזיון נדיר. אין אדם יכול להבטיח מתינות ליריביו ולשמור על אמון חבריו.
אין הוא משעשע את עצמו באשליות שהכל בכוח כשרונו השיג. הכניסוהו למוסדות המפלגה כדי “לייצג” את בני־הארץ. ומאחר שמספרם במפלגה חצי תריסר… הוא היה הרע במיעוטו. במקרה היה מצוי בלונדון ונחסכו הוצאות־הדרך לשליח מהארץ. ורושם רב עשה נאומו הנמלץ בעברי צחה. צא וראה כוחה של דברנוּת. דומה שיש בזה אי־יושר לרומם אדם על פני חבריו בשל סגולה חסרת־ערך… הבכורה ללשון חלקות, ואלו הנאמנים והמסורים, כשכטר, יאבדו באלמוניותם… בזכות הקישקוש הוא זכאי לייצג את השכטרים? אילו ניתן להם לבחור את נציגיהם, יבחרו בו? אך מה לעשות? לאמור: אני מתפטר, שכטר במקומי? מגוחך. אילו לפחות ידע שהשכטרים מוכנים לתת לו ייפוי־כוח לדבר בשמם ולפעול ברוחם… אבל הם בלי ספק רואים אותו כמַרפקן, בעל שפתי־חנף, מושחת מחמת התעסקות בפוליטיקה, והתרוצצות במסדרונות המרובדים של גבירים מרוצים־מעצמם… “יש לו יבלות על הברכיים,” יאמר שכטר בלעג. בן אדם, האם לא בגלל השכטרים הללו סירבת לשבת בלונדון, כדי שלא לנתק את החוט המקשר… אוי למי שלא עלה לגדולה על כתף חבריו. לפנים שיער שהעולה בכוחות עצמו שומר על דעה־עצמאית, עתה הגיע למסקנה שמוטב להידחף בכוח האמון שנותנים בו חבריו. אמנם, בדרך זו מתבזבז הרבה זמן על שיכנוע החברים – אולם גורלו של הראשון גרוע יותר. זה וזה תלויים בדעת אחרים. אחד בדעת־הקהל, ושני בחסד אנשי־העלייה. הוא, בעצם כפוי על המפלגה מלמעלה. מכיון שהביע דעה מיושבת בעניין כוח הקליטה של ארץ ישראל זכה לאהדת אנשי המשרד הציוני בלונדון והציעו לו תפקיד שאין נותנים בדרך כלל לאיש “הפועל־העברי”. מאחר שכך, בחרוהו למזכירות המרכז.
“ובכן, האינך עייף? נוביל אותך לביתך. תנוע קצת. ניפגש בערב.”
מה יספר, הכל נתפרסם בעתונים. רצה לומר דעתו על הוועידה. אך החליט לספר עובדות שמתוֹכן נשמעת הערכתו. נוֹתן ציוּנים לוקח לעצמו את זכות־השיפוט. הצניעות מחייבת שיתן זכות זו לחבריו.
אפילו הדיוטות רוצים שיניחו להם להסיק מסקנות בעצמם. אנגלים נתמחו בסגנון מיוחד לתכלית זאת. ואפילו נאורים שבנו נתבלבלו בשל לשון־נימוסין זאת.
סיפר להם פרשת־ווג’ווד שאמר: יש שיתוף אינטרסים בין העם האנגלי והעם היהודי בגלל הזיקה העמוקה לתנכ. עתון אחד האשים את ווג’ווד שקיבל כסף מהיהודים. לורד שטרן אמר: כן, ווג’ווד קיבל מהיהודים מתנת־שוחר – ספר: התנכ. מכל מקום תעלת סואץ איננה נזכרת בתנכ. לדעת רבינוביץ המקום בו עברו בני ישראל את הים בחרבה הוא תעלת סואץ. מה קרה למצרים? תעו בדרך ונכנסו לבצות. אוסישקין טוען שצריך לדחות את הבחירות לאסיפת הנבחרים לא בגלל הלחץ של המזרחי אלא מפני “שלא בשלו הרוחות.” שינפלד אמר להם בגלוי שהם חוששים שמא יקבלו הפועלים רוב. האם העתיקו בעתונים את מאמרו של לורד נורתווד? כדאי שהציבור יידע. הוא כתב שהוא תמיה על העם היהודי, הבקיא במחירי השוק, שמציע לבריטים להשליך חמשים מיליון בשביל לקבל עשרה מיליון. עתונאי אחד ציטט אותו והוסיף שבתוך העשרה מיליון יש הרבה מטבעות פסולות ומזויפות. אין באנגליה אנטישמיות כמו בפולין ובאוקראינה. אבל לבריטים יש בית גנזים גדול ובשעת־הצורך יוציאו משם גם אנטישמיות. זהו המצב. ציונינו מתמוגגים כשאומרים להם מלה טובה. בשאלת ההתיישבות שומעים רק ציוּצים דקים. אהדה יש ופרוטה אין. ראשי הציונים בארצות הברית מאיימים בקרע. ויצמן מן הסתם יסע לשם להציל את המצב. התנועה באירופה מתרחבת מיום ליום. אך ההתבוללות מתפשטת יותר. אילו עלו לארץ ישראל צעירים כפי כמות המתבוללים בבודפשט בלבד היתה זו עלייה המונית.
הלל הציע לפניו לכתוב סקירה לעתון. אולם אפרים סירב משום שבאותה חוברת מתפרסם המשך מאמרו על התנועות הקומוניסטיות הדתיות בארצות הברית. טען מוניה: “מה בכך? יהיו שני מאמרים.” העיר הלל בחיוך: “לא תקפח שום איש, יום שלישי ואין חומר.”
עמד האוטומוביל ליד ביתו. יצאה אמו לחצר.
“ובכן, הערב אצל מוניה.” אמר אפרים לחבריו ולחץ ידו של הנהג, שהציץ בו בסקרנות. מן הסתם כדי לחקוק בזכרונו פרצוף אדם שבמו עיניו ראה את ויצמן נורדוי לורד בלפור וג’ימס רוטשילד. אותה שעה ניגשה אמו אל האוטומוביל.
“אולי לא תסרבו לשתות כוס־תה?”
“אנחנו עסוקים מאוד,” אמר הלל.
“עסוקים עסוקים,” אמרה בחיוך מלבב, “תמיד הם עסוקים.”
הרגיש אפרים את עצמו כסטודנט, שהביא לביתו חברים פרועים, ואמו ברוחב־דעתה נוהגת בסלחנות, כלומר: הכל למען בני.
“יצאתי החוצה בגלל בוקסי,” אמרה לאחר שנסע האוטומוביל, “יתכן ששכח אותך.”
הכלב קשור בשלשלת, יצא ממאורתו וכישכש בבדל־זנבו. מדבריה הבין אפרים שראתה חובה לעצמה להתנצל לפניו על שיצאה לקול האוטומוביל, מעשה־קרתנית הנוהגת כבוד במי שאינו הולך ברגל, ואולי היא חוששת שמא דיברה אל חבריו לא בצורה הנאותה. ליבבה במבטו כדי להוציא טעות מלבה. מאחר שנסתיים הויכוח על התיישבותו בדגניה, הן בגללה והן משום שהמפלגה זקוקה לו בתלאביב, שוב לא היה מקום למתיחות בשל התנהגותה. מה טעם לטענות על העבר? וכי מה הפסיד שלא היה שותף לסטודנטים בחיי הוללות? אף על פי שכבר מחל לה עדיין היא מתהלכת סביבו כאֵם ליד מיטת בנה הישן. חוששת היא שאם תרגיזו, יעזבנה וילך לדגניה, כאילו הכל תלוי בה. מכל מקום, מוטב כך. שוב אינה מזמינה אותו למסיבות ואינה מטרידה אותו בהשקפותיה, ומניחה לו להתחבר אל “היחפים” הנוהים אחר רעיון המהפכה.
היא כבר למדה להסתיר את קורת־רוחה מהצלחותיו, כדי שלא להרגיזו. עסקי ציבור אינם עניין לנחת־רוח משפחתית. שכל יש לה להעמיד פנים שאף היא איננה מחשיבה פרסומת בעתונות ואיננה מתפעלת משבחים. אמנם, שלוותה אינה באה ממקום הענוה. היא בודאי בטוחה שאין נותנים לו אפילו מחצית המגיע לו לפי כשרונותיו. היא מקשיבה לדברי שבח כקבלן המקבל דין וחשבון על עבודה המתנהלת לפי תוכניתו.
כשנתן לה את המתנות שקנה בלונדון נשקה לו על מצחו. רדיד משי, מי בושם ותוכנית של תיאטרון. לזה בדיוק נשתוקקה. איזה בן מסור…
“אנגלית קשה במקצת,” אמר לה כשעיינה בתוכניות.
“אין דבר, למדתי בינתיים. רוצה אתה להיווכח?”
תירגמה לו.
“תפיסה מהירה יש לך.”
“מה אתה חושב, מנין יש לך כשרונות כאלה?” פניה קרנו מאושר.
לאחר כך הציצה בשעונה ואמרה: “מים חמים יש באמבטיה, ובמטבח תמצא הכל מוכן. ואני מוכרחה להסתלק, יש לי ישיבה…”
“ישיבה?”
“ככה, השתעממתי. הציעו לי להיות מזכירה של אגודת אחוזה־ונחלה… צריך לעשות משהו.”
שוב הציצה בו בקורת־רוח, מבוישת, והלכה לה. הקשיב לצעדיה המהירים בשביל־הצדפים. תיאר בדמיונו את מראה פניה הנוהרים. בנה חזר מלונדון והיא הולכת לה לישיבה. מעתה שייכת היא לחוג האנשים שלגביהם נסיעה כזו היא עניין של מה בכך…
ח
כשתלה חליפתו בארון שמע רשרוש מהחדר השני. יום שלישי, נזכר. ההתרגשות השנואה השתלטה עליו. ביקש לחלוץ את נעליו בחשאי, להתגנב לחדר האמבטיה, לנעול את הדלת, ולצנן את גופו במים קרים. יש לשים קץ לדבר. רע הדבר שאמא הסתלקה מהבית. עתה יש לו הזדמנות לחסל את הפרשה… חולשה קטנה היא זו ואין אדם פטור ממנה. אבל לא לעולם!
עד שהתיר את שרוכי נעליו נפתחה הדלת. שמע את נשימתה מאחורי גבו וריח גופה עלה באפו. ולפתע, ידיים גדולות לפתו את ראשו וכיסו את עיניו וערפו שקע בבשר גמיש.
“נחש מי זה?”
עתה בצחוק, וראשו התנדנד על שדיה הגדולים. בעין אחת ראה את תמונתו בזגוגית החלון, חסר ישע ומגוחך, וראשו צולל בתוך משמני בשרה.
“נעלם לך הראש,” קראה בליבוב.
פירפר ונחלץ מחיבוקה.
“ומה הבאת לי?” שאלה.
נזכר שהבטיח לה מתנה, בשפה רפה. חיטט במזוודתו ומצא תמונות של לונדון שקנה לעצמו למזכרת. נתן לה.
“אתה מותק, מותק שלי אחד.”
הביט בה והשפיל את עיניו. מיצמצה בעיניה מתוך חמדה, מצפה להפתעה. חש ליאוּת ורוגז על עצמו. שוב ייסחף, כאילו כפאוֹ שד. והיא מפרשת את לבטיו כשעשועי־אהבה.
“אף פעם אף פעם לא ראיתי אחד שיודע כמו שאתה להרגיז בחורה עד שהיא מתחממת ומתחממת ולא יכולה יותר,” אמרה לו פעם כשהסיר ידיו מעליה לפתע, “מספיק לי החימומים כבר.”
מַרתה, שופעת־בשרים וחמדנית. שערה שחור ונוקשה. עיניה גדולות עגולות ונדהמות־תמיד מוכנות להיכנע. שפתיה רחבות, פחוסות תאוותניות, כפלחי פרי אדום, שנמחצו על פניה במהלומת אגרוף. הבעת הפנים טפושה־משתאה. גלגלי עיניה בולטים, חיים לעצמם. גוף חזק, מלא, עגלגל; עור מתוח, מבריק, בגון זית. זרועות חזקות מוצקות ורגליים עבות מחוטבות. הדר־תפארתה – שדיה, הנישאים על חזה בגאוה, לא כזקיפים אלא כשוערים הממליצים על פונדקם.
“אתה נחמד שלא שכחת המרתה שלך. אני חשבתי תסתובב לך בחוץ לארץ תראה המון בחורות יפות ויתבלבל לך הראש עד שתשכח שיש לך מרתה”
“עדיין לא הסתכלת על התמונות.”
“לא איכפת לי מהתמונות, איכפת לי מהידיים שנותנות לי האלה התמונות,” טמנה את ידיו בחיקה ועצמה את עיניה בחמדה. הרגיש שצלילות דעתו מתעכרת. “אלה הידיים היוֹפי שלי שאם אני כבר לקחתי אותם אני לא אחזיר לך כל כך מהר.”
ראה בחלון את קלסתר פניו המפיקים יאוש. מראה עלוב יהיה לו אם יבקש לשחרר את ידיו בכוח.
“שלא תברחו אתם,” דיברה מרתה אל הידיים השבויות בחיקה, “שתתביישו לכם, כבר אתם הולכים? זה לא יפה. מחכים לכם ואתם באים ורוצים תיכף לברוח. תחכו קצת…”
ידיו שוב אינן עושות רצונו. נשקה את ידיו והניחה אותן על צוארה. “שתיכנסו בבקשה ושיהיה לכם חם ושלא תתקררו…” נתן בה מבט זעף.
“אתה שם עלי האלה העיניים אני מתה על המקום, בחיי…”
ראשית דבר בכנות וברצון טוב. יתר על כן, הקפדה על עקרונות. שלוש פעמים בשבוע היתה מרתה עובדת אצלם. כשבאה לנקות את חדרו היתה דופקת על הדלת דרך־צניעות, עומדת בפתח וממתינה עד שייצא. השתדל לנהוג בה באדיבות, מתוך מחאה על מנהגה של אמו. “הג’ברת קרושביס,” כפי שקראה לה מרתה, התייחסה אליה כיאות לנערה ילידת־מצרים, פשוטה ובורה, שהתחנכה בבית שיכור המכה את אשתו. לצאת ידי חובה במושגי אדם־נאור, וכדי שלא להכעיס את בנה, כינתה אותה בשם עוזרת ולא משרתת. אולם מנהגה, לדעתו, היה גורע מביזוי. אמנם, לא גערה בה בגסות, אך שתיקתה היתה של בר־דעת שאיננו מייסר־בדברים כרע של מיטה לאחר שנתקל בו בחשיכה. מסוגלת היתה לדבר בנוכחותה על ענייני המשפחה בלי כל בושה, כבאזני הכלב. בעיני אמו היתה משולה לחפץ־בית פעיל.
אמנם, כבר התרגל בשירותים, בבתי מלון, במסעדות, אפילו במרחצאות. ובכל זאת מראה המשרתת, המנקה את חדרו כשהוא שוכב בנעליו על מיטתו, עורר בו מבוכה. במקום שאחרים רואים משלח־יד הוא מוצא ביזוי כבוד־האדם. בחוץ לארץ לא היה איכפת לו, משום מה, ולא הרגיש שעליו החובה לתקן. כאן – האחריות מוטלת עליו. אמנם, אין טעם לערוך הצגה־דמוקראטית ולנקות את חדרו בעצמו כשמרתה ממילא מנקה את כל הבית… וכן אי־אפשר לו לדרוש מאמו שתעשה את עבודות הבית בעצמה. שהרי אינה יכולה. אולם יכול הוא לנהוג במרתה יחס־של־כבוד אפילו היא בורה.
הקפיד הקדים לה שלום בסבר פנים יפות ובהטעמה, ולא שכח אף פעם הזמינה אל השולחן. אף פעם לא קיבלה את הזמנתו. היתה משפילה את עיניה ומסמיקה.
יום אחד, כשהתכונן ללכת למערכת, הציצה מרתה לחדרו, ברק מוזר בעיניה, ושאלה אם הוא מתכונן ללכת. לאחר שאמר הן, ביקשה שימתין רגעים אחדים עד שתגמור להתלבש, ישב ליד השולחן והכניס תיקונים במאמרו. שמע שהיא מתלבשת בחדר הסמוך. סיים את עבודתו ותמה למה לא הודיעה לו שסיימה. שיער ששכחה. ליתר בטחון דפק על הדלת. לא נענה. פתח את הדלת וראה אותה לבושה למחצה, פניה אדומים וידיה רועדות. התנצל וביקש לחזור לחדרו. קמה ועמדה מולו, בשרה מגולה, ואמרה בקול צרוד דברים חסרי קשר “אני בחיי לא שמעתי שדפקת בדלת, ועכשיו אתה ראית לי כבר לא איכפת לי שום דבר הבחור שכבר שׂם העין עלי כבר זה אותו הדבר מה הוא עושה לי ומה הוא מביט נהיה לי כזה פחד גדול בלב כאן שאף אחד עוד לא ראה אותי כמו ככה רק על החושך אבל בלראות זה אותו דבר…”
לאחר כך אמרה לו שהוא חזק כמו ספרדי.
למחרת החליט שדבר זה לא יקרה שנית. השתדל שלא להימצא בבית כשאמו איננה בו. ספק אם שיערה מה מתחולל בבית בהעדרה. אילו ידעה, לא היה איכפת לה. יש אבוס בבית לקשור אליו את החמור, לסגור מעגל צרכיו בביתה.
היה קם בלב־נרגז ורוח־נעכרת. מרתה מעניקה לו ברצון מה שלא תתן לאנשים־כערכה אלא אם כן יפקידו בידיה שטר־נישואין. אם אין זה הסיפור הישן נושן על בעל־הבית־והמשרתת או מעשה בבן־אדונים־ונערה־מדלת־העם הרי זה סיפור קלוקל על הבר־הצעיר־העושה־רצונה־של־אשה. אפשר יישב את העניין בדוחק: זה־נהנה־וזו־אינה־חסרה. לא הוא. אפילו אם לא יתגלה קלונו ברבים איננו יכול להשתחרר מן ההרגשה שהוא נהנה מזכויות מגונות של מעמד־אדונים. אילולא חוסר העבודה היה מבקש מאמו לשלחה. אולם, איזו זכות יש לו לקפח את פרנסתה?
ניתנה האמת להיאמר, מרתה משביעה רעבון שהיה מדכדכו בחדרו הקר בפאריס, ליד תמונת־המדונה של יעל, ב“תקופת השחפת”, כשויתר על רדיפת־התענוגות. מוזר, דוקא בגלל ריחוק־הנשמות שבינו לבינה, הזרוּת והעדר־הרגש, דברים מתחוללים בשלוה ובהנאה שלימה. כלומר: בלי קישוטים מזויפים, העויות ואחיזת־עיניים. שתי תשוקות נפגשות, שורפות זו את זו, נאכלות ואינן. אין מישקעים. אין הרגשה של גניבת־לב. תאוה־לעצמה, כמוה כחשק המתעורר לפעמים בלב אדם לספר לזר מה שאין מספרים לקרוב. קל להתפשר. אך הדעת נותנת שאין הדברים יכולים להתקיים ימים רבים.
“אין לי חשק אבל אני מוכרחה כבר לרוץ הביתה ואת אלה התמונות אני שמה כאן למה שאי אפשר להביא אותם הביתה אמא שלי תשאל מאיפה לך התמונות מה אני אשקר לה?”
לאחר שהלכה השליך את התמונות למגירתו. אבידה שנמצאה בהיסח הדעת. שכב על המיטה ותלה עיניו בתקרה. אמנם, איננו בוכה על חסרונותיו וחטאותיו, אלא שופטם בשכל קר, ובכן, וכי משום כך הם מיטהרים? עשרים ושש שנים חי ביושר… ואולי הגיעה שעתו לשאת אשה. אה, אילו נודע הדבר ברבים… ארץ קטנה, ארץ ישראל… וכל אדם ברחוב שיציץ בעיניו יידע ש“זהו אפרים גרושביץ המטיף לאחרים הסתפקות במועט ומתעסק עם מרתה השמנה”… מוניה והלל אנשים נאורים ורבי־תבונה, ומן הסתם לא יאמרו אדם כזה אין לו מקום בתוכנו. ובכן, לא יינזק. “אין עץ שלא תאחז בו רוח.” אך האומנם זה העיקר? החברים, השכטרים, מה יגידו הם? אילו היתה זו תמר, לא היה איכפת להם, שעלה על יצועה בלי חופה וקידושין. אבל מרתה, לא!..
ומה יגידו הצעירים, באירופה, ששתו בצמא את דבריו? תועי דרך, שעיפה נפשם מתביעת־ההגשמה, וקשה להם לפרוש מן הציבור מחמת הלחץ המוסרי של חבריהם, ימצאו הזדמנות להימלט מן המפלגה, שמנהיגיה נואפים וצבועים… הכל הבל ורעות־רוח, מנקודת־מבטו של אדם־נאור. איזו זכות יש להם להתערב בענייניו? מה למרתה ולמפלגה? אבל מה לעשות? מי שעומד על במה ציבורית גלוי לעין־כל. לרבי אסור! יש לשים קץ לעניין!
שליחי ציבור אינם בני חורין לעשות רצונם. לעולם אין לדעת באיזו דרך מתערבים בחייהם. אפרים גרושביץ, המשמש נושא להערצת הצעירים, בשל נועם הליכותיו, להט־אמונתו, והגיון הברזל, איננו אלא יציר־דמיון. מצער מאוד – הוא אינו כזה. אולם, חובה עליו להידמות לו. אותו יציר־דמיון הוא המועיל למפלגה. אין ברירה אלא להתאים את עצמו לטופס־המזויף. ולוותר על הזכות האנושית לשגגה ולחולשה. יש כאן מנה קטנטונת של אי־יושר, ראוה, הסתגלות לקהל. יוצרי דעת־הקהל הם ראשוני־קרבנותיה. אשרי הלל ווניה שטבעם בכך, וכשהציבור מתלהב לדבריהם אינם מרגישים שקיבלו פרס שלא כדין. סבור היה שהמפלגה היא סגולה לפשטות אורח־החיים. חיים במדים – איזו טעות. כמה יגיעת־רוח דרושה בשביל פסיעה־אחת־כתקנה לעיני הקהל. אשרי מי שנתברך כהלל ושינפלד בבטחון שמעשיהם נחוצים ואין כדוגמתם וכשמטילים את מרותם על אחרים הם שקטים לגמרי ואינם מפקפקים בזכותם לתת הוראות.
“לא טוב להיות במפלגה ולהניח שהיא רע־במיעוטו, ומן הראוי שמנהיגי פועלים יהיו קודם פועלים, אומר מוניה, ויידעו כיצד הקהל מביט על שליחיו.” מן הסתם לא נתבגר עדיין. אך אם בגרות פירושה לשאוף את אבק־הצביעות המיתמר ועולה מן השטיחים שבמוסדות־הציבור, דומה קשה קצת להתבגר. אולם כיון שסיגל לעצמו את מלאכת־השתיקה הרי סופו גם כן להתהלך על הבמות בפנים בוטחות כאילו אין הספק מנקר בו כלל שמא נוצר מרחק רב מדי בינו לבין אנשי שכטר.
ט
לפתע נזכר דרישת השלום שרופין ביקש למסור אהרנקרנץ שכנו. תמיה היה מה לרופין ולעוֹבר־בטל זה. אמנם מיום שהלה יצא מגדר־בעל־הבית, ונודע לו בשיחותיו השנונות, חדל ללגלג עליו מתוך קלות־ביטול זו הטיפוסית לצעירים; ובכל זאת, מה שם נקרא לאדם, בקי בכמה מקצועות, ואין לו עסק אחר כל ימיו אלא אוסף בולים? הערכה זו נתבצרה אצלו לאחר שנודע לו כי איש זה היה אחד מראש התנועה הציונית בגרמניה, ידיד להרצל ולנורדוי, נואם מעולה מקובל גם על רבי השלטון במדינה.
אשתו מתה בלדתה, ובתו, האהובה עליו כנפשו, נישאה לגרמני־נוצרי, קצין צבא, כך סיפרו מכריו.
“מוטב שלא תשאל אותו שאלות, אמרה אמו, לא יענה לך.”
חי לו אדם בתלאביב, עיירונת קטנה, ואינו בא בין הבריות אלא לעתים רחוקות. יתר על כן, אינו חבר ההנהלה של שום אגודה… כל הימים הוא סר וזעף, רוגז על כל העולם. כשבא מנהיג ציוני לבקר בתלאביב, ותלמידי בתי־הספר עומדים בשתי שורות לקבל את פניו, הוא מתערב בקהל, ומשמיע דברי נאצה על חשבון חתן השמחה. רוב זמנו הוא מוציא על סידור הבולים. לפנות ערב בשעה קבועה הוא מטייל על שפת הים, מסתכל בשקיעת־השמש. בערב הוא מנגן לעצמו בגרמופון.
בבולים משוקעים היסודיות העמקנות החריצות ההתמדה והמשמעת. איסוף הבולים, כמדומה, נותן ערך לחליפת־הזמן. פנה חורף ובא אביב כלה קיץ עבר הסתיו, וברחוב לילינבלום אחת עשרה נתעשר אוסף הבולים של דוקטר אהרנקרנץ עוד בתריסר תריסרים. לא שוא זרחה השמש ושקעה השמש. תמורה נתחוללה בעולם. סדרת בולי ניקולאי הושלמה. והמהפכה הרוסית העלתה את מחירם. הזמן לא יצא לבטלה. בול לבול נצטרף.
שעות רבות הוא יושב ליד העששית, המוארת גם בשעות היום, ומסתכל בבולים מבעד לזכוכית מגדלת, מתייגע בעריכתם, ומייקר את המנוחה הקצרה לפנות ערב, כשהוא הולך לשפת הים. הוא והשמש. שקיעה כנגד שקיעה. עוד יום גווע. אך הגיע המכתב ממקסיקו. בול חדש.
פעם שוחח עמו על התנועה הציונית בגרמניה. הוא הציג שאלות ואהרנקרנץ השיב לו בלי רצון. בדרך אגב שאלו מה טעם פרש מעסקי ציבור. נדהם, הסיר הזקן את משקפי הזהב מעל חוטמו, כאינו מאמין למשמע אזניו. קימט שפתיו בתמיהה.
“אדם איננו שואל את עצמו… בא בחור צעיר, ופשוט, כמו ששואלים מה השעה… ועוד מחכה לתשובה… תכיר, גרושביץ, אנשים שאינם מכבדים השקפות של אחרים, ונוכל להחליף דעות בנושא זה…”
אף על פי כן דיבר, כלעצמו, בעיניים בוהות, מנגב את זכוכיות המשקפיים בעצבנות, ונועץ בו לפעמים מבט משונה.
"כדאי ללמוד איך אנשים ישרים נעשים לשקרנים… אני יכול לתאר לך את התהליך… מוזר כמה פשוט… נניח שאדם, ששמו, נאמר, לא חשוב, חבר בועד הפועל של ההסתדרות הציונית בגרמניה, חולק על דעת חבריו בעניין קטן מאוד. אוריינטאציה על גרמניה או האינטרס הציוני… אפשר להתווכח ולשמור ידידות. לא כן? אין האדם ההוא מאמין שהתוכנית הגרמנית ליישוב היהודים במזרח התיכון עשויה להועיל לציונות. מה בכך? נניח שהוא מנהל בנק גדול בברלין ויודע כמה סודות. למשל, שמישהו מאנשי האוריינטאציה הגרמנית מקבל הלוואות מהממשלה הגרמנית. לא סתם הלוואות, אלא, כך, בקנה מידה גדול… ועוד: עדיפוּת בסחר החוץ… יש לו ידידים טובים לאיש שלנו, אנשים ישרים, הוא אוהב אותם, אנשים משכילים מאוד. הוא מספר להם מה שהוא יודע… אחד – ידיד טוב באמת, פרופסור להיסטוריה. אמנם, גם הוא בעד האוריינטאציה הגרמנית – אבל הם ידידים טובים. כשהפרופסור שומע שמשהו כאן לא בסדר הוא לובש את המעיל שלו ורץ לאיש אחד, לא חשוב מה שמו, איש הגון מאוד, רציני, איש ידוע מאוד, האדון איקס. הר פרופסור איננו יכול לחכות עד מחר, הוא מוכרח לברר את העניין תיכף ומיד. “והיה מַחנְך טהור”… עכשיו אפשר יהיה לומר שגם האדונים האחרים, הטועים, שלא קיבלו אף פרוטה מהממשלה – אף הם מכוּרים. הוא מתרגש, הר פרופסור. הנשמע כדבר הזה? אצלנו? תיכף ומיד להוקיע את הנבלה.. למחרת הוא נפגש, הר פרופסור, עם האיש שלנו, הידיד הטוב שלו. מה נשמע? הוא שותק הר פרופסור. מסכן, מה הוא יכול להגיד? האדון איקס אמר לו: אתה רוצה לעזור לדוקטר א? נקרא לאיש שלנו, נניח, הדוקטר א. אתה מבין מה שאתה עושה? אומר האדון איקס. אתה נכנס לקנוניה אנגלית. הדוקטר א., אמנם מעודו לא ראו עיניו אנגלי חי… אבל זה לא חשוב. באופן אובייקטיבי הוא משרת את האנגלים, המתנגדים לתוכנית ההתיישבות הגרמנית… אומר הדוקטר א. להר פרופסור: ובגלל זה משתיקים נבלה? והיושר מה יהיה עליו? הר פרופסור מתרגז: אנשים כמוך, שמתנגדים לתוכנית הממשלתית, ואינם מבינים מה שהם עושים, גורמים לכך שאי אפשר לומר את האמת ואי אפשר להילחם בשחיתות. אנחנו הרי יודעים שאתם תנצלו אותה להשמיץ את כולנו… ואנחנו הרי איננו מקבלים שוחד מהממשלה… ככה זה, אדון גרושביץ. פעמיים שונאים את האדם שיש לו דעה משלו פעם אחת מפני שיש לו דעה, ופעם שנייה מפני שהוא מפריע לאנשים ישרים “לטהר את המחנה”.
“הדמוקראטיה, ידידי, היא מין בתולה כזו שאם משתמשים בה פעם אחת היא מקולקלת. אחרי שאדוני ירגיש זאת על בשרו נדבר על עבודה ציבורית…”
אפרים הטיל ספק בנימוק שנתן לו אהרנקרנץ. אין ההתמרמרות על הר פרופסור מספיקה להניע אדם לפרוש מכל העניינים ולהיעשות לאספן בולים. מסתבר שנצחון האוריינטאציה האנגלית לאחר מלחמת העולם העלתה לשלטון את ידידי בריטניה. ואהרנקרנץ, מתוך ישרנות יתירה, נתחבר אל יריביו משלעבר, כדי להיטהר מן החשד שבאמת היה מן הנוטים אחרי אנגליה וכעת בא לתבוע את שכרו. היושר מעל לכל!
ואין אלה אלא דברי השערה. חבל על אדם מוכשר ששירת כל חייו את הציונות וגמר באיסוף בולים. טראגדיה מעין זו היא בעיני מוניה ושינפלד הוכחה נוספת שציוני חייב לעקור את עצמו בגוף וברוח מארץ מוצאו.
דוקטור רופין מן הסתם משעשע את עצמו בתקוה להפיח רוח חיים בתל־שממה זה. מכל מקם הוא הבטיח לו לדרוש בשמו בשלום אהרנקרנץ ועליו לקיים.
צילצל בדלת ונשמעו נביחה, גערת־היסוי, צלילי מוזיקה, וצעדים המתקרבים אל הדלת. לתמהונו נשקף לקראתו עלם צעיר שביקשו להיכנס. צעד בפרוזדור האפל והגיע לטרקלין. בירכו הזקן בלחש ורמז לו באצבעו על פיו לבלי לדבר עד גמר התקליט. ישב על כורסה מיטלטלת והקשיב מתוך שיעמום. המוזיקה אינה חביבה עליו ביותר. אזניו חדות יותר לשמוע קולות אנוש.
הצעיר שפתח לפניו את הדלת ישב על הספה גבו כפוף וידיו מוטלות באפס־תנועה על ברכיו, המום־מוזיקה כשָפן שנלכד־באור. פנים רכים, שיער חיוור דליל, עיני־מים מאחורי משקפי־כסף. ידיים ארוכות רזות, ואצבעות לבנות פריכות. צפרניים עשויות. חליפה חומה ועניבה כהה. צניעות, כובד ראש, התרכזות. נושא לסקרנות. אם אף זה מין וויסמן הרוצה לעבוד בשדה, הרי יכרע תחתיו בלהט השמש.
התקליט נגמר. המחט חרקה. אהרנקרנץ ניגש אל הגרמופון.
“איזו עמקות! – קרא, מה נשמע בעולם, גרושביץ?”
“כך… מה נשמע?.. הכל הכתוב בעתונים…”
“אני מתאר לי שביזבזת את זמנך לשמוע את קונצרט הפטפוט בלונדון…”
“כן, שלא אשכח. רופין ביקש לדרוש בשלומך.”
“רופין? באמת? אדם אחראי רופין ורציני… ומה דעתך?”
“אינני מכיר את רופין עד כדי כך שאוכל לומר עליו דעה.”
“אתה אדם זהיר. אדם זהיר.”
זהירות זו, כמעט מדעית, מקובלת על אהרנקרנץ כמדרגה תרבותית גבוהה. ולדעתו של אפרים היא מס־שפתיים לנימוס. קל להוליך שולל את האדונים הללו. כל שוטה יכול לסגל לעצמו כמה מידות פשוטות ולהיחשב לחכם גדול, בעל תרבות. המכבדים את המידות יותר מאשר את ההשקפות מסלפים גם את אלה וגם את אלה. ראוי אהרנקרנץ לרמז־דק, שאיננו מכיר בטיב הבריות, והנה הוא רוכש את לבו באסימון, ולמחרת אהרנקרנץ מספר למכריו: “גרושביץ הוא בחור משכיל ותרבותי…” והרי זו נקמה פורתא בזקן, המלגלג על אמו, שמנהגיה שונים. חיוך מרושע צף על פני אהרנקרנץ כשהיא מביעה דעה קיצונית בעניינים שאינה בקיאה בהם, או מתלהבת מרעיונות שקלטה ברחוב או מבטלת לחלוטין אדם שאיננה מכירה רק משום כך שפלוני אמר עליו דעה רעה…
“בבקשה להכיר,” הציג אהרנקרנץ את הצעיר. ניגש והושיט לו יד. “זהו מר פריץ מנדלסהאוזן בנו של המנוח דוקטר מנדלסהאוזן הידוע, מקניגסברג. אני אומר הידוע, אבל לא אתפלא אם כאן אין יודעים מיהו. וזהו דוקטר גרושביץ, פובליציסט, כותב מאמרים בעתון מקומי.”
“נעים מאוד.”
“גם לי”.
“אביו המנוח היה מן האנשים החשובים של המועדון הציוני בקניגסברג, לאחר כך פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה של ברלין. אדם גדול…”
“מעטים אצלנו הצעירים מגרמניה, וכל מי שבא אנחנו אומרים לו יישר כוח.” אמר אפרים, מעין רמז: לא איכפת לנו מי אביו! צעיר בא לארץ – יתכבד, יפשיל שרווליו ויעשה לו שם חדש.
“אה, לא, אמר אהרנקרנץ, מר מנדלסהאוזן איננו יכול להשתקע בארץ לעת עתה. עבודה גדולה מוטלת עליו, עבודה גדולה. אבא שלו התחיל לכתוב ספר, ושמו, כמדומני, השפעת התרבות הגרמנית בראשית המאה התשע־עשרה על האידיאליזם של העם היהודי, לא כן?”
“כן, ליתר דיוק: סוף המאה השמונה עשרה וראשית המאה התשע עשרה.”
“כך, לאסוננו הגדול לא הצליח לסיים את עבודתו. עבודה ענקית… היתה לי הפתעה גדולה אמש כשבא אלי מר מנדלסהאוזן הצעיר וסיפר לי שהוא מקדיש את חייו לסיום העבודה שהתחיל בה אביו. והיתה לי שמחה גדולה בלב, בימינו אלה, כשכל דור מזלזל בקודמו… כמה שנים דרושות כדי לסיים את החיבור?”
“עלי ללמוד הרבה לפני שאוכל להשלים את הפרקים החסרים. אני חושב: עשר שנים.”
“עשר שנים!” קרא הזקן בהתלהבות, “איזו עבודה גדולה!”
“ואפשר יותר.” אמר הצעיר.
“נפלא, מפעל גדול. בשבילי זוהי ממש אירוניה של הגורל שאדם צריך לנסוע מקניגסברג לתל־אביב כדי למצוא ספרים ישנים… אני שמח לעזור כמיטב יכולתי…”
אפרים היה תמיה על צעיר יהודי המתכונן בעצם ימי־אוקראינה והמהפכה בבאואַריה להקדיש את חייו לסיום עבודה שהתחיל בה אביו. ואיזו עבודה?
לפתע הביט בו אהרנקרנץ בחשד. “גרושביץ איננו שבע רצון מעבודתך. הוא חושב שאיננה מביאה שום תועלת לבניין הארץ. הא? הם היו מוכנים להשליך לים את כל יצירות בטהובן, מלבד המַרש התורכי… אילו היה נולד כאן מוצרט היו דורשים ממנו שיעבוד בפרדסים או יכתוב מאמרים ל”הפועל העברי" ולא יבזבז את זמנו על כתיבת מוזיקה…"
“חס וחלילה, להיפך…”
“כן, אילו היה יכול להבטיח לכם מהרגע הראשון שהוא מוצרט, שתוכלו להתפאר בו כעבור מאה שנה… אבל דעו לכם, בשום מקום לא יגדל מוצרט אם לא תינתן למאות מוזיקאים צעירים האפשרות לנסות את כוחם בסונטות גרועות…”
“בהחלט בהחלט…”
“עבוד עבוד יקירי,” אמר אהרנקרנץ למנדלסהאוזן, “אל תתחשב בהם. אתה עושה עבודה חשובה. והשתדל לא להיפגש אתם. ימררו לך את החיים… תודה לאל שאינני צעיר…”
“אבל, דוקטר אהרנקרנץ, מיחה אפרים, מי אמר…”
“אני רואה בעיניך,” התקצף אהרנקרנץ.
מוטב שלא יתווכח עם הר געש. חייך בסלחנות והלך לו.
מה יכול הוא לומר למנדלסהאוזן. כשלמד בצרפת האמין שכתום המלחמה יחזור לארץ, יוותר על כשרונותיו ויעמיד את עצמו מול פני המערכה החזקה, לא יניח לאחרים לעשות את המלאכה. בתוקף אמונה זו הוא כופה השקפותיו על אחרים בלי היסוס ובלהט־דיבורו עשה נפשות רבות לתורתו. “בעם היהודי, בדורנו, היה אומר, אין מקום לחלוקת העבודה החברתית המקובלת, על פי הכשרונות והנטיות. חלוקת עבודה זו, שאפילו הסוציאליזם לא יבטלה, אצלנו איננה יכולה להתקיים. הבחירה היא אחרת. הטובים ובעלי ההכרה יעשו את העבודה הגופנית הקשה, במקום הסכנה; ואחרים – יבחרו להם מקצועות. בחזית אין מבדילים בין בעלי־כשרונות ופשוטי־אדם.”
היום קשה לו לומר למנדלסהאוזן: מקומך בגליל. מן הבמה אפשר לומר הכל. אך פנים אל פנים אי אפשר… ניתנה האמת להיאמר, הרי זה חוסר בגרות. אם הוא חי בתל־אביב האמת אינה חדלה להיות אמת.
קל לומר, והלב אומר אחרת. לפעמים מתעוררת בו תשוקה גדולה לצאת מתל־אביב וללכת לגליל, ולוּ לזמן קצר בלבד. על כרחו הוא מבליג על רצונו. מערכת העתון איננה יכולה בלעדיו. יתר על כן, להשתעשע בעבודה ובשמירה, במשך זמן קצר, ולחשוב שהוא רוכש לו בכך את הזכות המוסרית לתבוע זאת מאחרים, הרי זו גניבת דעת. אין העבודה חובת־צבא, שאדם מקיים ונפטר לביתו. כאן יש קרבן שלם או לא כלום. הצדק עם שכטר. אין תרומות. אין אדם מפקיר את גופו לכדורי הבידואים פעם או פעמיים כדי לקנות לעצמו זכות לשלוח אחרים לשם. אין לו ברירה אלא להסתפק בכוח המוסרי שנאצל עליו משכטר וחבריו, לעשות את המלאכה הבלתי נעימה ולכפות דעתו על אחרים בלי מורך־לב ואיסטניסות, אלא בגסות ותקיפות כשינפלד. בזכות בחורים אלה רשאי היה לומר לבחורצ’יק מגרמניה: בן אדם, הנח לאחרים את החקירה הזאת. לא רשאי אלא חייב. חובה זו הם הטילו עליו!
הנה כך עתיד הוא לחיות בלי החויה הגדולה ולעולם יטול זכות־מוסרית מהחברים, אשר ספק הוא אם הם מכירים בו כבא כוחם, בלכתו בדרך הקלה, ותהילתו היא חיץ בינו לבינם. אולי יסע לדגניה וייפגש עם שכטר, לרענן זכרונות עלומיו.
במטבח עמדה אמו והיתה מקנבת ירקות בתוך קערת זכוכית. פטרוזיליה ושמיר נחו על גבי העגבניות הצפות בשמן זית ירקרק. על גבי פרימוס ניטגנו תפוחי אדמה בשאון נעים, עסקני, זכר לימי הילדות. בתוך קערת־עץ עבה נתקמרה ערימת פיסטוקים. שני נרות דולקים ניצבו על קופסת תה אדמדמת וזרקו אור ורדרד על אשכלות ענבים צחים שקופים מתוחים מבהיקים ועל פני אמו רציניים ויפים.
כשבא, הרימה את עיניה וברכה אותו בחיוך. דומה, שהחטא לה. אהבה צנועה נכמרה בלבו וגעגועים על ימי הילדות.
פרסה לחם לבן טחה בחמאה והגישה לו. עירבבה את הסלט בשמן ויצקה בצלחת, מנה גדולה לו ומנה קטנה לעצמה. אכל בשתיקה. כיבתה את הפרימוס לפתע, ודממה עמוקה התפרצה לחדר. התמלא המטבח זכרונות כמַחברת ישנה מימי בית הספר. ואמו שלתה את תפוחי האדמה המטוגנים בכף מחוררת והניחתם בזהירות בצלחתו, קשויים שבירים מלוחים חמים שחַמחמים מרחישים־בפה ושותתים־שמן.
סיפר לה על לונדון. פגישות באקראי, פרצופים ברכבת התחתית, נימוסים בתיאטרון, מנהגים באוטובוסים. בהנאה תיאר לפניה לפי שהיא יודעת להקשיב. התפרק מעומס רשמים, חסרי־חשיבות, שלאיש אין צורך בהם. לפעמים נדמה שדוקא בתיאורים אלה מתבטא דבר כמוס ויקר. אדם אחר עלול לכתוב את מאמריו, בדיוק כפי שהם, אבל את אלה הרשמים הפעוטים, חסרי הערך, רק הוא יוכל לספר כך, בלשון זו. הם הוא – אוסיף נדיר של שאיפות ויגונות, בנה יחידה של אמא…
לאחר הארוחה פיצחו פיסטוקים בדממה. “אכול נא, אכול, פרויקה.”
לכשתמו – הלך לבית הלל. בחוץ נתפכח מרגשנותו. והיה מייסר את עצמו שנתמכר לה.
י
מוניה הסיר מבטו מהעתון, ואפר הסיגריה שבידו נפל על הרצפה. דש אותו בעקבו לטשטש את הליכלוך. גהר על הרצפה והעיפו בנשיפה אל מתחת למיטה. מה קרה להלל שעדיין לא בא?
בתיה, אשת־הלל, מקפידה על הנקיון. אוי למי שהכניס בוץ לביתה, תטרפנו במבטה. “פינה אחת נותרה לי בשביל עצמי ואף אותה אתם רוצים לזהם?” הלל המסכן. אשה טובה היא, יודעת סבל, מסוגלת למעשי־נדיבות קיצוניים, באהבה וחרון־אף, אבל עינה צרה באלה שהסבל לא השבית את שמחתם. אף היא מדברת על שמחת־היצירה, אבל שמחה זו עכורת־גאוָה. אף ההקפדה על הנקיון היא מין תרעומת על אנשים המרשים לעצמם קצת חירות להיפטר ממתיחות, האוהבים שמחה פשוטה בלי התרוממות־רוח דוקא, ואינם מקפידים לבודד את עצמם מאחרים על ידי נקיון מוחלט, הן בגוף והן ברוח. אף הלל אוהב נקיון. יריבים מחרפים ומגדפים אותו, והוא מטאטא את דברי הפולמוס מן העתון כאילו בוץ הכניסו להיכל קודשו. אדם יקר. המפלגה זקוקה לאנשים כגרושביץ. זה יודע להצליף, בלי רחמים, בשצף קצף. אדם בעל מוח צלול. זו היתה בחירה טובה. הבחור עובד! איננו הוזה הזיות הזורק אימרת־כנף אחת לחודש.
“מצאת משהו בעתון שאתה כל כך שקוע בו?”
לא שמע צעדי הלל בהיכנסו. ידו הכבדה האִילָנית של הלל היתה מונחת בפאת העתון; אצבעות עבות שקצותיהן משחירים מעישון כיסו את הכותרת.
“מצאת כבר את האמת?” אמר בזלזול, כשאצבעותיו ממוללות את שולי הגליון.
“אם אתה רוצה את האמת בעתון זה, קרא בו כך,” התלוצץ מוניה והפך את הגליון.
“כך לכתוב על גזילת פרידות לאור היום, ביישוב עברי, אמר בתרעומת, הרי זו חרפה… כאילו זה עניין של מה בכך כרוניקה… בעצם הימים האלה, ובחוצפה גלויה…”
סיפר מה ששמע מפי עד ראיה. “מקופלמן שמעת? זה נוטה להגזים,” אמר מוניה.
“גוזמים פה ושם את השקרים היבשים ומשאירים את האמת החיה.” פני הלל אורו. קמטים נצטופפו־בהמון לשאוב ממעיינות האור בעיניים העמוקות, לרגלי גבנון־החוטם.
“גוֹזמים בגוזמאות והרי העובדות.”
הלל איננו מחמיץ הזדמנות לשאול ביטוי מן החקלאות.
“אנשים מפחדים לצאת לשדה. רואים מרחוק רוכב – מתירים את הבהמות וחוזרים לבתיהם. אמנם, הממשלה שלחה פלוגת אנשי צבא הודיים לשמור על השקט, ופירקה את הנשק מחיילי השריף, שגבו את מכס הצאן בעמק. אך המותצרף מדרעה הודיע לטבריה שאיננו אחראי בעד הסדר, ופירושו של דבר: ברור. חשבנו, עכשיו נוכל לפתח את החקלאות ושוב יש עיכובים. בחורים מאמריקה, ממתנדבי הגדוד, שרצו להישאר בארץ, חוזרים למולדתם. זוהי אבידה גדולה ליישוב. והכל תוצאה של התוהו ובוהו…”
נכנסה בתיה והביאה תה. גילגל מוניה את השיחה, לכבודה, לעניין הבחירות לאסיפת הנבחרים. “המזרחי מתעקשים לא לתת זכות בחירה לנשים. אין זו אלא סחיטה. בכל העולם נשים שמרניות, ובארץ להיפך. אם לא יקבלו את דעתם יסיתו את יהודי אמריקה, ויחנקו אותנו בחוסר כסף עד שנסכים לפשרה. אבל אסור לנו להיכנע. עקרונות אינם ניתנים למקח וממכר. ועד הצירים מתערב ומציע שנדחה את הבחירות. בינתיים האזרחים אוספים כספים ומקימים מפלגה. עלינו ללחוץ, יחד עם האחדוּת, לקיים את הבחירות במועדן. צריך לחיות חיים מסודרים בארץ, אחרת אנחנו מפסידים את ההזדמנות ההיסטורית לנצל את ההתלהבוּת שקמה בנוער היהודי לאחר הצהרת בלפור…”
אותו רגע נכנס גרושביץ.
“כך, אמר מוניה, אדם חוזר ממדינה שמשתבחת בדייקנוּתה והוא מאחר שעה לפגישה.”
“שעוני היה מכוּון לפי שעון גריניטש, השיב גרושביץ, כשהייתי באיטליה הזזתי אותו כדי שעה אחת, וכשחזרתי ארצה שכחתי להתאימו.”
“לעולם יכוון אדם לפי שעון ארץ ישראל,” אמר הלל והקמטים נתקהלו מסביב לעיניו.
יא
“מה ששיך למצב הבטחון,” החזיר הלל את השיחה לעניינה, “דעתי היא שצריך לתבוע מן השלטונות יד חזקה ולא להרגיל את הערבים שרכוש יהודי ודם יהודי הפקר.”
“לסמוך על השלטונות? – אמר מוניה, כלום לא שמעת מה שאמר קולונל האבארד, מושל יפו, להופמן? הממשלה בלונדון החליטה, אך הוא יפעל לשינוי ההחלטה. בית לאומי בארץ ישראל אינו אפשרי. הערבים לא יסכימו…”
“לזעוק מותר, אמר הלל בשקט, אבל אין מקום למסקנות נמהרות. בעניין זה אני בדעתו של וויצמן. בריטניה אינה מעור אחד. מרובים בה ידידינו על שונאינו. אם אנו משחקים ברוגז עם בריטניה הגדולה כל פעם שפקיד אנגלי קטן פוגע ברגשותינו… אנו מגבירים את כוחם של שונאינו. לא המדיניות הגבוהה קובעת אלא העובדות. כל יישוב יהודי בגליל ובשרון משפיע יותר על הגשמת הציונות מהצהרות המדינאים שאפשר לגלות בהן פנים לכאן ולכאן. ואתה מה אומר, גרושביץ?”
אפרים בינו לבין עצמו לא ביטל את ערך המעשים הקטנים אבל גם לא זילזל במדיניות הגבוהה. אולם סבור היה שאין הבריטים צריכים להיות המתווכים בין היהודים לערבים. אולם תהא זאת העזה יתירה להציע את הדעה שיש לחפש תומכים בתנועה הלאומית הערבית בפני חבריו הרואים אותה כארגון של כנופיות שודדים. ועל שום מה זוהי העזה? על שום שהאוֹמר כך נראה כבעל־חלומות מאמין ביכולתו של הגדי לחרחר ריב בין האריה והזאב. צעיר בעל תוכנית מדינית חייב להאריך רוחו עד שמשקל כבודו יוסיף כובד ומשקל לדבריו. איזהו חכם, הכובש את חכמתו.
“אף אני סבור כך.”
אולם אין זו בינה בלבד. אמיתו של דבר חושש היה לדבּר במדיניות הגבוהה, שלא יהא נמצא חשוד בתלישות מן “המעשה היום־יומי הקטן”. מורא שכטר נפל עליו.
תמיה היה שאינו מסוגל להשתחרר מן הרגשנות. אין הוא יכול להגיד דבר בלי מרדותו של השכטר היושב בקרבו. אילו לפחות יכול היה להשתַכְטֵר כהלכה… “בין וחציר לשעורה נופח החמור את נשמתו מרעב.”
“זה שאמרתי,” הוסיף הלל בקורת־רוח, “התיישבות, כיבוש עבודה, עלייה, יצירת תרבות חדשה, שפה אחת, והכוח הגנוז בעם עתיק המשתוקק לגאולה…”
“ועכשיו נשמע מהם הסיכויים להגדלת תקציב ההתיישבות. גרושביץ. פתח פיך. ספּר.”
פרק ו: אבק הדרכים 🔗
א
שדות רחבים נמשכו מן העגלה אל ההרים במזרח ואל הפרדסים בפתח תקוה. תימרות אבק עלו מתחת לפרסות הסוס וכיסו את שפמו של קנטורוביץ וגבותיו. תמו דרכם בחולות. אדמה אפרפרת, שחורה בחריש ולבנה בשלף, עיטרה את הדרך הטובענית. קוצים גבוהים כקרני צבאים נזדקרו בצדי הדרך, מעופרים, רישרשו יבשות לרוח הצהריים. הדרדר בהדר־גאונו, יפה הוא ועצום בזקיפותו ובחיוּתו, על האדמה החרוכה, הסדוקה. לעתים הסוסים מושכים לצד הדרך, והעגלה מתחככת בקוצים, נתלש אחד בנפץ, נגרר אחריה, משרטט נתיב משלו באבק הרך, ניתק, מלבין על אם הדרך ומתעלם מהעיניים. מעבר לקוצים משתרעות רצועות־שדה מעובדות, חיטה זהובה, גבעולים מתרפסים של דלועים זחלנים, חניתות דורה ירוקות־כהות, שלפים זה עתה נקצרו, ערביות לבושות צבעונין, מלקטות בשדה, עושות ערימות; חמור משולח, חבל בצוארו, פושט בשדות זרים. גמל, שַׂקִיים רחבי־יד על בטנו, עושה דרכו בעצלתיים בשביל הרועים, לאורך וואדי חרב. נער יחף, מלוכלך, אלה ארוכה לרוחב כתפיו, כובע צבאי ישן לראשו, רועה עדר פרות רזות ומדולדלות; כלב שעיר, מכוער, ניתק מן העדר, מדביק את העגלה, נובח, מצוות־כלבים־מלומדה, הרחק ממַשג־שוט.
קנטרוביץ הניח ידיו על ברכיו והמושכות ניתנו בין רגליו, רפויות ומתנדנדות. עד פתח תקוה סיפר לו ענייניו כאילו הוא קרוב־משפחה. שמו קנטורוביץ והוא מיבנאל, ימה. כלב שוטה נשך את חברו, בעצמו כלב שוטה. שלושה ימים ביזבז עליו להובילו לירושלים. יותר חכם לא יעשו אותו הרופאים. חַ. חַ. חַ. לאחר כך ירד לתל־אביב לקבל פני בת אחותו. או שהדואר לא בסדר או שהאניות שווֹת אוֹיף כַפּוֹרס. היא לא באה. יומיים ביזבז עליה. לפחות ישלמו לו בעד “רז’ידה” של ריבה.
אחרי פתח תקוה נשתתק, מכונס, נוטה לנמנם, רוקק מפעם לפעם, מלוה במבטו את המטבע הלח הטובע באבק הדרך. המרחקים רועדים ומיטשטשים. חרדון ניצב על אבן ומנענע ראשו.
הטיל אליהו מרפקיו על ברכיו וראשו בידיו, מיטלטל לתנועות העגלה, זיעה ניגרת על מצחו ועיניו מפלבלות. אחורי הסוסים נקפו לעיניו בעוצמת השרירים, חלקים ומבהיקים, זנבותיהם השעירים מיטלטלים ברישול, נחבטים אל ירכתי הבטן. לרגע מזדקפים להטיל גללים, השוקעים בתוך הקצף הרך וריחם החם וחריף נודף.
ההרים מתקרבים, שוקעים אט אט, כפר ערבי גדול לצלע ההר נפרט לאטו, מסגד בתווך וציבורי בתים מגובבים סביבו, בוסתנים מעוטפים גדרות צבר, ריח עשן. גללי עזים.
העלה קנטרוביץ קופסה מכיסו, שלף מתוכה שעון מעוטף בסמרטוט מזוהם, הסתכל בעיון ונאנח. שער ראשו מאפיר פניו שחומים, אפויי־שמש; עיניו כחולות, צרות, עייפות, חריפות. עורו הקשה מגדל שיער בשפע בגבות העיניים בתנוכי האזניים, בנחירי החוטם, במרומי הלחי, במורדות הצואר, על גב האצבעות. שער ידיו הלבין יותר משער ראשו, ללמד שידיו עבדו יותר מראשו. בגדיו הישנים מלוכלכים ועור נעליו מרופט. תנועותיו נמרצות ובכל זאת מרושלות. כשהוא נותן בקולו על בהמותיו מיד הן פותחות בשעטה.
איכר תמהוני, יצא מכלל בן־לויה לכלל תופעה. לכן גוברת הבדידות. והדרכים בחזקת סכנה. ועל כל מקרה של התנפלות כלום איש זה בגדר אח־לצרה?
פתח ושאל לשם שיחה סתם, ואם תמצא לומר פתחון פה לאיש יבנאל להשיח מעשי גבורתו מן הימים ההם: “אין פחד לנסוע שניים, בלי נשק?”
“מי אמר לך בלי נשק,” נזף בו קנטורוביץ, וצחק. “לפחוֹד אפשר גם מאבן בשדה. אתה רואה ת’אֶבן הזאת, ההיא הגדולה. יכול לבוא ערבי ולהשליך אותה עלינו. לפחדנים כל ענף נבוּט, וכל צינור רובה…”
כיון שיצא משתיקתו נכנס עמו בשיחה, כגמילות־חסד.
“לאן אתה נוסע, בחור? לאן השינפלד כבר שולח אותך, אַ–נו?..”
“לגליל.”
“לגליל? שמענו כבר. אבל לאן לגליל? הגליל מלא מקומות. הוא אומר לי לגליל, זה דוֹד שלך זה שאתה נוסע אליו?…”
“יש שם ודאי איזה מקום שאוכל…”
“מה יש שם? איזה מקום יש שם?” התקצף קנטורוביץ, “מה אתה חושב לך, יושב שם אדם ליד השער של הגליל ומחכה לך? שלא תחשוב לך שאתה נוסע אלי…”
" שינפלד אמר לי לפנות לריגר…" גימגם אליהו.
“ריגר?!” קנטורוביץ געה בצחוק. “ריגר! מי זה ריגר. אפס. חתיכת קש. מי מתחשב בריגר? האידיוט הזה. ואיפה אתה חושב אתה תמצא אותו. הוא בראש פינה ואני נוסע רק עד יבנאל. אתה יודע כמה זמן הולכים מיבנאל עד ראש פינה? ברגליים האלה? התנים יאכלו אותך בדרך. ומה תעשה כשתראה את ריגר? עבודה הוא יתן לך? אצל מי. הראה את הידיים…”
קנטורוביץ חטף את ידו והתבונן בה. “אלה ידיים לעבודה אלה? אלה ידיים בשביל לקבל יבלות אפילו מעפרון..”
הבליג ושתק בעצבוּת. בלבו בז לקנטורוביץ הגס. נזכר סיפורו של שינפלד על קבלת הפנים שבני האיכרים ערכו לו בבואו לארץ.
זירז קנטורוביץ את סוסיו בקורת רוח ופיזם “הוי, מכורתי, מכורתי”, ועשה במנגינה כבתוך שלו. מחמת רעד העגלה התרפקו החביות זו על זו וניתזה הריבה. ענן הזבובים, השוכן על החביות, נתפלג וסיעה גדולה נחתה ונתקהלה על הכתם הצהבהב קניטורוביץ שלח קללות בסוסיו ובסעיד ארור־אלוהים החַרָת היושב על אדמתו, וגונב את יבולו.
“חוץ מריגר אינך מכיר שם אף אחד?”
“אף אחד.”
“אפילו לא הוכמן?”
“מי זה הוכמן?”
“מי זה הוכמן הוא שואל… הוכמן זה יִיקָא. מנוול גדול. אילו הכרת אותו יכולת לקבל עבודה בפקידות. ואת שולץ גם כן לא מכיר?”
“הרי אמרתי לך ש…”
“שולץ מנוול יותר גדול מהוכמן. עד שנגיע ליבנאל תכיר את כולם. אני יכול ללמד אותך הרבה דברים. ושתיזהר מדננפלד הגנב….”
העגלה נתקרבה לכפר. ערביות זקופות, כדים על ראשן, צעדו בצד הדרך, ליד גדרות הצבר, מנדנדות שדיהן, מסתכלות נכחן, שלא להביט בזרים.
“דננפלד הוא זה שרימה את ביכר ואמר לו שימכור את התבואה. מה אתם יודעים שם בתל־אביב אם לא שמעתם את הפרשה של ביכר? שינפלד שלכם שותק על הענינים של יבנאל, הוא כועס עלינו, הא? אף מלה בעתונים כאילו אין ימה. והכל, אתה יודע למה זה הכל? השלכתי אותו משם עם בעיטה בתחת. חוצפה של בן אדם. עושים טובה ולוקחים פועל יהודי. והוא בא להגיד לי איך אני צריך להתנהג. עוד מעט אפשר לחשוב שאני עבדתי אצלו… ואת פקטורובסקי אתה מכיר, הרופא? אה, זה אידיוט. אני מתפלא שאידיוט כזה יכול להיות רופא. מרפא את הערבים בלי כסף. הם לוקחים הכסף שלנו בעד כל עבודה הכי קטנה והוא האידיוט מרפא אותם בלי לקחת וַלִא מג’ידה, שיהיה להם הכסף לקנות רובים. הפרוטה האחרונה צריך לקחת מהם. ערבי טוב זה ערבי בלי כסף. בענייני ערבים תשאל אותי איך צריך להחזיק אותם…”
הטה את ראשו להקשיב לזמזום חשוד. דבורים נתעופפו מעליהם. משך אליהו כתפיו אל אזניו לגונן על צוארו מפני הדבורים. קנטורוביץ הטיל בו מבט לגלגלני.
“אל תזוז, בחור, הם לא יעשו לך כלום, הדבורים. ואם תקבל כמה עקיצות גם כן לא נורא, זה טוב בשביל רמטיזם. מה דננפלד אומר על פועל שמפחד מדבורים וצרעות כבר שמעת? תשמע, זה טוב: בא יהודי לקבל יסורים בארץ ישראל – למה שיפסיד הזדמנות לסבול מהעקיצות של הדבורים?… הגנב הזה יש לו שכל. בלי השכל שלו כבר הייתי מזמן מוכר אותו….”
עד קלקיליה ליוו אותם הדבורים. לאחר כך מצא עניין אחר לענות בו. חבורה של נערים עמדה בצד הדרך, ליד הכפר, והסתכלה בהם באיבה. לפתע התכופף אחד מהם, הרים אבן והטילה בכח כלפי העגלה. כאב צורב נדלק בכתפו של אליהו. התכווץ והרכין ראשו, בלב פועם, לחפש מחסה מאחורי אחת החביות. קנטורוביץ הביט לאחור. לתמהונו של אליהו עצר את הסוסים, השליך מידיו את המושכות, קפץ מהעגלה בזריזות, ניפנף שוטו באויר, רודף אחרי הנערים, הניסם לכל עבר. שני בחורים עמדו בדרכו וביקשו לעצרו. דחף אותם בגערה והוסיף לרוץ עד שתפס נער פרוע־שיער וכילה בו את חמתו, לעיני עוברים ושבים. חזר אל העגלה, נושם ונושף, לקח מידיו את המושכות, זירז את הסוסים בציוץ, והעגלה נסעה במתינות.
הביט בו אליהו בהערצה. אפשר הגזים בהערכת הסכנה. מכל מקום הוא עצמו לא היה מסוגל לכך. חשש נתעורר בלבו שאף סגולה זו הכרחית כדי לחיות מחוץ למצודת שרפשטין. אם כך, מוטב לו שיעלה על העגלה הראשונה החוזרת ליפו. כדאי להאמין שהזמן וההרגל מפיחים באדם אומץ…
“כבר הגיעו הנה המסיתים. לפני שבאו אלה, חיינו בשלום עם הערבים. איפה שהקטנים משליכים אבנים הגדולים ישליכו פצצות…”
מחזה בדומה לזה אירע גם בתול־כרם. אך כאן לא העזו הנערים להשליך אבנים. היו קופצים אל העגלה ומלקקים את הריבה שניתזה על דפנותיה. קנטורוביץ היה שולח בהם קללות, מאיים בשוט, אך הללו דבקו בעגלה כזבובים טרדניים, והיו גורפים באצבעות מלוכלכות את הרפש העכור מעל העגלה, תוחבים לפיהם, גועים בצחוק, נהנים מהמשחק ומעודדים זה את זה. לאחר כך התחצפו ועלו על העגלה מאחור, הפשילו את כיסוי הבד על פתח החבית, ורדו ריבה מלוא היד.
“אתה תקח את השוט, בחור, ותלך אחרי העגלה ושלא תתן להם להתקרב. מי שיתקרב, פליק! בלי רחמנות! ככה אתה תשלם את הנסיעה שלך.”
השוט נסך בו בטחון. אך הנערים לא פחדו מפניו. השעשוע הלהיבם. הרגישו מן הסתם שאינו מסוגל להכותם. עתה לא התייראו מקנטורוביץ, באין נשק בידו. עקפו את אליהו, וטיפסו על העגלה מן הצד. נועזים שבהם ישבו על גבי החבית הקיצונית והעוו פניהם להצחיק את חבריהם. פעם אחת הצליף בלי כוונה על רגלי אחד הנערים. מופתע ונעלב, צווח הנער בכאב, לעורר רחמים. חבריו געו בצחוק, מתוך שמחה־לאיד. הביט בו אליהו בדאגה. הלה הוסיף לרוץ אחר העגלה, משפשף באצבעות טבולות ברוק את המקום הכואב. שוב לא העזו לתקוע את ידיהם לתוך החביות. עתה, כמדומה, נתמכרו למשחק, בלי איבה. היו מקיפים אותו, נוגעים בסרן העגלה הבולט מאחור, ונמלטים על נפשם, בצהלות צחוק. רק נער אחד, פניו עגולים ועיניו קטנטנות ומרושעות, הוסיף לחתור בעקשות אל הריבה, ולפתע כשטיפס ועלה על דופן העגלה החלקלק, מעדה רגלו ונפל מתחת לעגלה. בבת אחת עצר קנטורוביץ את הסוסים. קריאות פחד. ומיד נמלטו הנערים ממקום האסון. אליהו קפא במקומו כשראה אנשים רצים לקראתו, נרגזים. קנטורוביץ לא נבהל. קפץ מן העגלה והרים את הילד הצורח בידיו. פניו היו סמוקים ועיניו זועפות.
"בן כלבים, צום טויפל, יַלַען אבוּק, הוא לא נפגע בכלל! חולירע… חתיכת לכלוך! שוּ מאַ לק? אוסקוט, וַלָא אנא –´דחף את הנער בשאט נפש. “כלב שכמותו תראה איזה חגיגה יעשו לנו עכשיו. רוּחוּ לְלִיבֶת! שו בדקום? שופו!”
המון נצטופף סביב העגלה. אליהו נצמד אל קנטורוביץ, הניח את השוט ליד החביות. קנטורוביץ תפס את הנער, שביקש להימלט, הרימו מעל ראשו, צוֹוח ומפרפר, להראות שלא קרה דבר. פנים זועפים, עיניים שחורות אכזריות חשדניות שונאות נשקפו אליהם מכל צד. קנטורוביץ הזיע. ביקש לפלס לו דרך בתוך הקהל, אך איש לא זז ממקומו; הכל עמדו באפס־תנועה, כמחושמלים, מחכים לאות והנה הם קורעים אותם לגזרים. שוטר ערבי, זוקר־שפם, התלבט בתוך ההמון, הגיע אליהם ונעץ בהם מבט סקרני־ערמומי.
“שוּף!” הראה לו קנטורוביץ את הנער. “תַמָאם.”
כשהרפה ממנו נתערב הנער בקהל ונעלם. השוטר פיזר את הקהל בלי חריצות.
“בַחַט!” אמר לקנטורוביץ.
“מזל שראיתי ועצרתי את הסוסים,” אמר קנטורוביץ.
הצעירים שבהמון נתרחקו לאטם, בלי חשק. קנטורוביץ עלה על העגלה וצייץ לסוסים. נערים אחדים עמדו לפני העגלה, מעשה התגרוּת, ולא סרו מהדרך. קנטורוביץ התעלם מהם. ברגע האחרון קפצו ממקומם, והשליכו בהם מבטי־איבה אגב חיוך מרושע.
בכיכר השוק, ליד פרשת הדרכים, עצר קנטורוביץ את העגלה לפתע.
“שלא יחשבו להם שאנחנו מפחדים מהם. אני יורד לקנות לנו אוכל לדרך. מצפצפים עליהם. אתה תחזיק המושכות שהסוּסים לא יברחו ושלא יבוא מישהו לעשות חַרָקה. תוריד את השוט, אבל טוב! אחת ושתיים, בלי לחשוב. הם כמו כלבים, רואים שאתה חושב הרבה – מתנפלים. אתה מוריד להם אחת יפה הם מסתלקים עם הזנב בין הרגליים…”
קנטורוביץ נעלם בפתח החנות. הרגעים נתארכו. מכל צד, כמדומה, אורבות עיני שונאים, המחכים שעת־הכושר. ליד בית קפה ישב גבר כרסתני על גבי שרפרף נמוך ועישן נרגילה. דומה שהוא צופה בו בשיעמום וקוצר־רוח, כממתין למחזה העתיד להתחולל כאן, בעוד רגעים אחדים, בהינתן האות. סוס רקע ברגלו ונסתבכה במוסרה. היה מבעט כדי להחזירה למקומה, בלי הצלחה. אליהו חשש לרדת מן העגלה. פחד סתום נפל עליו ואמונה תפלה נתבצרה בקרבו: ישַנֶה מקום ירגיז את המזל. והכל יעבור בשלום אם לא יזוז… ערבי כעוּר, בלי גיל, הסתכל בו בתמיהה, התכופף והחזיר את רגל הסוס למקומה. ולפתע הבהיל את הסוסים בתנועת יד. נרתעו הסוסים ופתחו בריצה. בלי־משים הרים את השוט. החישו הסוסים צעדיהם. בדרך מקרה נאחז במושכות, כדי שלא ליפול לאחור, ועצרם.
רץ קנטורוביץ אחרי העגלה וצעק: “הי שלימזל, עצור אותם!”
“מימי לא למדתי לנהוג בסוסים,” אמר במבוכה.
“למד לך אצל מי שאתה רוצה, לא איכפת לי, רק לא על חשבון הריבה שלי. מי זה רץ ככה על אבנים? מה היית עושה אילו נפלה חבית ריבה? אתה היית משלם בעדה. אתה יודע כמה שנים תצטרך לעבוד כדי לקנות חבית ריבה?”
“אבל אני…”
“ברור שאבל אתה… אתה יודע כמה פונטים החזקת בידיך? מי אמר לך לשחק במושכות?”
“ערבי אחד הפחיד את הסוסים…”
“ערבי אחד… כבר יש לו תירוץ. אני אגיד לך מה שערבי אחד אומר: אמו של השקרן בתולה… ה, ה, ה,..”
נטל ממנו את המושכות בתנופת־ביטול והצליף שוטו באויר, כלומר: על מי אני משחית כאן דברים לריק?..
השמש נטתה על פרדסי השפלה, וכרמי הזיתים הכסיפו. אקליפטוסים הטילו צללים ארוכים לרוחב הדרך. במערב נתקדרו הפרדסים וקירות הבתים הלבנים הוורידו. עשן נתאבך למרומים ונתמזג עם תכלת השמים המאפירה. מדרוֹם התקרבה הרכבת, קטנה כצעצוע ההולך וגדל במהירות. הצעצועים נעשו כלי־עבודה, והפחד מפני חושך בלילות – לסכנה ממש. הנער היה לאיש. בגרות. ארץ ישראל אינה עוד ציון אלא פלשתינא. הערבי אינו עוד תמונה־ציורית בספרי־הגיאוגרפיה אלא יצור־חי, עומד על־שלו, מביט באיבה על אנשים זרים.
ברעש חלפה הרכבת לפניהם. ריח־עשן, פרצופים מטושטשים בחלונות. נזכר הרכבת הנשקפת מבעד לחלון בית הספר בווינה היתה סמל לחירות, לחיים ממש, לעולם מבוגר פעיל, בהתפרץ שאונה לתוך חדר הלימודים בזמן שיעור בדקדוק רומי. וכל האנשים המציצים בחלון מועמדים להרפתקאות…
“מה, אתה נעלבת עלי שאמרתי לך המשל הערבי על השקרנים?” אמר קנטורוביץ.
“לא.”
“מה אתה אומר לי לא? אותי לא מרמים. אני מביט בך, אני תיכף יודע מה אתה חושב. אילו ידעתי שאתה מהכאלה שנעלבים תיכף הייתי אומר לך שתלך לקבוצה. שם קוראים לאסיפה, אם בחור אחד אומר לשני חמוֹר..”
דרך בגיא, כרמי זיתים עתיקים מסוקסי־גזע. הגבעות מתקרבות זו אל זו, והדרך מתרפקת לצלען. האופק במערב נסגר. במזרח גבב־גבעות גבֵהוֹת זו על זו וחומת ההר הרחוק מַכחילה בין בתריהן. אפלולית מקרבת את הקרוב ומוחקת את הרחוק. חשיכה. רק הדרך מבהיקה בלובנה לאור הכוכבים.
“כאן יש מים, אמר לפתע קנטורוביץ, נוכל לאכול משהו.”
ירד מן העגלה, לקח דלי וחבל ונעלם בחשיכה. נשמעה נקישת מתכת באבן, קול פכפוך מים, צעדי קנטורוביץ וקול הסוסים הגומעים מים בשקיקה. שוב נעלם קנטורוביץ. ריח צמחי־מים חריפים.
“מה אתה יושב למעלה? תרד, תחלץ קצת את העצמות.”
נתן לו מים בכלי ששתו ממנו הסוסים. בחל, הבליג ושתה. הבושה והצמא עשו את שלהם. לאחר כך ישבו על אבן בשדה ואכלו פיתות וחומצה מפולפלת שקנה קנטורוביץ בתול־כרם. לעיסת הסוסים נשמעה בחשיכה. לעתים הוציא אחד הסוסים את ראשו מתוך שקו, צנף בהנאה, והד נתגלגל בשלוה לרוח הערב. אף קול לעיסתו של קנטורוביץ כשל הסוסים שוקק, רווי־נחת, שליו. חיי האדמה! מלים שנתרוקנו מתוכנן בפיטפוט הנערי ביערות ווינה, בפגישות על הדשא בין העצים, קיבלו לפתע משמעות, בהישמע הלעס החדגווני של שלושת יצורים עייפים ורעבים, שני סוסים ואדם. שטות להאמין שאפשר לרכוש את הבריאות העוצמה והאומץ של פשוטי־אדם, אנשי האדמה, על ידי סיגול כמה גינונים של חוסר נימוס ולעיסה בקול רם כסוסים.
טעם החומצה המפולפלת מגרה את החושים. הערוּת, מעבר לליאות ולפחד, שלווה בחיק הטבע. אף קנטורוביץ הוא חתיכת־טבע. טרשים מישור, שדה בקמה. גסות אדיבות קמצנות ורוחב־לב בערבוביה. ארץ רבת נופים. מידותיו הרעות – כפגעי הטבע. הכרח־המציאות. אין מקום לעלבון וצער. מאור פניו – כמעיין בחורש מצל. זעפו – כדרך חתחתים להלך בה בזהירות.
רקע סוס ברגלו, צילצלו שלשלאות, חרק היצול.
“או–יי–סה!” צעק קנטורוביץ בקול רם וצרוד.
במזרח נדלקו אורות זעירים, כחלונות בהר. נבחת כלבים נשמעה מן הגיא.
“כאן נישן?” שאל אליהו.
“לא, על יד סילת־א־דהר. משם והלאה ממילא לא נוכל לנסוע בלילה. חבל על הזמן.”
ושוב נסעו דרך ארוכה בשתיקה. “מהר מאוד נגיע לשם. שני סוסים כאלה אין בכל הארץ, עשרים נפוליונים הרוויחו לי היום בתול־כרם.”
“כמה זה נפוליון?”
“הרבה מאוד. איך הם הרויחו לא איכפת לך רק איכפת לך כמה זה נפוליון. שנה שלימה צריך לעבוד בשביל עשרים נפוליונים. שמעת את הסיפור על ברמן? ברמן, זה שקנה את החלקה של שוויגר, זה שאשתו, נוּ, דעתה נטרפה עליה, לאחר שקרה לקריינדל שלה המקרה עם הערבי… מנוול שכזה… והרופא אמר שכבר מאוחר… הטפשה, מה היא חשבה שאם היא תשתוק לא יראו כלום? אז ברמן זה, המנוול, קנה ממנו את החלקה. מחרשות חדישות הביא לו, אחת ושתיים הן נשברו על האבנים. אם קונים מחרשות צריך לעשות סיקול. אבל לא זה מה שרציתי לספר לך. העיקר שברמן עשה פעם רז’ידה ליפו עם תבואה. זה היה אחרי האַרבה. מי שלא ראה ארבה איננו יודע מה שה אַ־קְרָנְק. חמדלַלה, אצלנו היה בסדר. העיקר, נסעו להם ברמן ושטינבוק בעגלה, בתוך ג’נין. מחר נהיה בג’נין. קפצו להם ילדים על העגלה, כמו אצלנו. אמר ברמן לשטינבוק תרד אתה ותלך אחרי העגלה ותשגיח שלא יקפוץ לי ילד מתחת לגלגלים. מצא למי להגיד. עצלן כזה, השטינבוק, בעד זה יש לו משק כזה, כסלאן! אמר לו: בעצמך תלך ברגל. שילמתי לך בעד הנסיעה או לא שילמתי. ברמן לקח ממנו כסף. אל תחשוב שכולם כמוני שלא לוקחים כסף. אז שטינבוק לא רצה לרדת. אני משלם גם בעד החתיכת־דרך בתוך ג’נין אמר לו. פתאום קפץ ילד על העגלה והתחלק ונפל מלמטה בדיוק כמו היום. שטינבוק אמר שהוא צעק לברמן: עמוד אידיוט! וברמן אמר שהוא שתק. מה איכפת לשטינבוק? את העשרים נפוליונים ברמן שילם. העגלה עברה על הילד וחתכה אותו לשנים כמו תרנגולת. התנפלו עליהם ערבים ועשו צעקות ורצו להרוג אותם, אז באה המשטרה עם ברקוביץ שהוא הציל אותם ולקחו אותם לבית הסוהר בנצרת. הערבים גנבו לו את העגלה עם הסוסים ושלושה קנטר חיטה יפה, אבל האבא של הילד אמר מה זה מענין אותי אני לא קיבלתי אפילו גרגיר אחד… שילם לו עשרים נפוליונים. אלה העשרים נפוליונים שאני הרווחתי היום כשעצרתי את הסוסים שלי בבת אחת.”
נביחת הכלבים גברה. הדרך נכנסה בין גדרות צבר. כעבור רגעים אחדים נכנסה העגלה לגורן הכפר. מבעד דלתות הבתים הפתוחות נראו אורי עששיות. כסתות צבעוניות, בני־אדם. כלב נטפל לעגלה, נבח בחמת־זעם, ואחרים נצטרפו אליו. לא הרפו מהם עד שצלחו את הכיכר והגיעו לדרך העוברת לרגלי אילנות גדולים, גבול־תחום־הרדיפה.
כעבור זמן מה עמדו.
“זהו, חביבי, כאן ההוֹטל שלנו. אף אחד איננו עובר את סילת־א־דהר בלילה. אפילו לא קופלמן. זה שגעון. נוכל להגיד קפוּט על הסוסים ועל הריבה ועל עצמנו… בליל ירח סַלִמתוּ, אבל בליל חושך… מי מפחד? אבל חבל. פעם נסע לו מנדלבלט והתהפך ושבר רגל.”
פרש אליהו שמיכות על פני האדמה והניח את המזוודה למראשותיו.
בוא הנה, חביבי, יהיה לנו קר בבוקר. שים שמיכה אחת למטה ונתכסה בשאר השמיכות. אבל קודם כל תחזיק גפרור ואני מזיז את האבנים. תעשה לך מנהג, אל תשכב לישון לפני שאתה הופך את כל האבנים. זה עכשיו הזמן של הצפע. שינפלד שלכם, שאטר עמא טיפש, היה תופס אותם בצואר שם בקופסה ושולח לאהרוני. אידיוט מי שמתעסק עם נחשים. פעם אחת עקץ נחש את איסרזון. אמרו לי, קנטורוביץ לך יש סוסים טובים, סע מהר ותוביל אותו לירושלים, אולי הרופאים יצילו אותו. עד שכם הוא הגיע חי, בחור חזק, אבל הוא כבר היה כחול. בשכם מת לי בידיים. הנחשים, זה האסון של ארץ ישראל. נשיכה אחת, אתה מת ונגמר. יש כאלה שאומרים שצריך לחתוך את החור ולשרוף. אה, אני לא מאמין. אם אלוהים רוצה לתת לך הזדמנות להישאר בחיים הוא שולח עליך רוצחים. אבל אם הוא רוצה שתמות בטוח הוא שולח לך צפע."
ליתר בטחון הדליקו מדורה. גבותיו העבות של קנטורוביץ הטילו צללים גבוהים על מצחו.
“ככה זה בעולם יחביבי,” אמר קנטורוביץ ופיטם את האש בזרדים, “אסון אחד מגרש את האסון השני. פייטלזון, שהיה מפחד מנחשים כמו מחלירע, נרדם פעם ולא כיבה את המדורה. התפשטה האש ושרפה לו את השמיכות. כמעט שעשתה ממנו ששליק..”
לאחר שכיבו את האש הביא קנטורוביץ בקבוק יי“ש. “בעמקים מזיעים עכשיו ואנחנו רועדים מקור,” לגם נאנח והגיש את הבקבוק לאליהו ושיפשף את ידיו בהנאה. “שתה, שתה, עודדו, זה בריא לגוף ומחמם את הנפש.” הגיש לפיו. ריח אלכוהול וטבק, ריח הגברים בחשמלית. שתה, רקק, השתעל, ומחה דמעה מעיניו. טפח קנטורוביץ על גבו בידידות. “אין דבר, אין דבר, תתרגל, לכל מתרגלים, אבל לא הכל שמח כמו יי”ש..”
גיבב ערימת בגדים למראשותיו ושכב ליד קנטורוביץ. זה נרדם על נקלה, ונחר קול. רמץ עומם נתלקח לרגעים במדורה הדועכת.
לחיים כאלה נשא את נפשו. לא מדורה של ל“ג בעומר, ולא מדורת־צופים לחמם עליה ידידות, כדי לחוש טעמם של חיים “בחיק הטבע”, ביערות ווינה על שפת הנהר. מדורה כנגד נחשים, לצורך הקיום, כפראים ביער. יי”ש לחמם את הגוף בקור, ולא כדי להעמיד פני־גבר. כאן – החיים בעצמם, בחיק הטבע. חלק משלימות־לא־נודעת. עצם את עיניו.
קנטורוביץ ירד מן העגלה. על השער שלט: בית שרפשטין. מעבר לשער – מישור רחב ידיים. פרדסים באופק. באה תמר הביאה גרגרי חומצה בשקית נייר ונעלמה. יצאו דבורים מתוך שקית הנייר. הרים את ידיו לראשו להתגונן. פגעו האבנים בחבית הריבה. ילד קטן מתחת לעגלה. העגלה טסה ברחוב והוא מבקש לשוא לעצרה. המושכות עבות וחלקות. ניגש קנטורוביץ ונד בראשו. תמר, זרוֹעה שלובה בזרועו של שינפלד, נכנסה לחצר וסגרה את השער מאחוריה. זנבות הסוסים מתנפנפים. חבית ריבה נשפכת. פלדמן תפס במושכות וצעק “דיו”. לפתע מעד ונפל. דקירה בזרועו.
נזדקף בחרדה.
“איזה שינה! כל הלילה מסתובב, חלומות זוועה חלמת? אינני מתפלא. כשאדם ישן על ינבוט. לא מספיק להזיז את האבנים. אתה מרגיש ינבוט, עקור אותו… אבל מכיוון שכבר קמת – נצא לדרך…”
שמים בהירים בין עצי זיתים ותאנים. הסוסים עמדו ליד העגלה, זרבוביהם בתוך שקי תבן ורתמותיהם מופשלות על עצניהם.
“בוא הנה, שתלמד לרתום סוס.” ברתיעה זהירה ניגש ועמד מאחורי רגליו של הסוס, ותלה את המוסרות על אנקולי המאזניים.
“יפה, אמר, תפסת את העניין. לא לגמרי שלימזל. לא לגמרי שלימזל. ועכשיו חבר את המושכות לפרומביה וזהו. יש אצלנו אחד עקשן פלטיאל שקורא לזה פרוּמביה. הוא אומר שככה זה בעברית. עכשיו רק שפם אתה צריך לגדל ותהיה דומה לההם הבחורים. הידיים הם כמו סוסים, בלי שמפחידים אותם עם שפם הם לא נשמעים…”
הסוסים שנתייגעו במעלה הדרך מתחו שריריהם והזיעה ביצבצה על עורם המבהיק. ראשיהם ניטלטלו בכבדות. גער קנטרוביץ בסוס המפגר, צלפוֹ בשוטו וקיללו בארבע שפות.
“אה, נָבַל, יַלען דינק, פֶגירא, פַרזיט, זנב־צפרדע, כאב־שיניים, חלאה ירוקה, טחורים באפך, כלב בן חמור, נקניק מעופש, תיש מסריח, הוכמן בן הזנונים, סעיד אבן מחמוד, מי לימד אותך לרכב על סוסים, סוס בן סוס, רגלי עטלף..”
וכשעלה בשוטו לדרבנו, ונחה דעתו, אמר לאליהו:
“לך לקולקטיב, בחורצ’יק, הם ירתמו אותך בזוג, ואיזה פרזיט יתן לך למשוך ובעצמו ילך לו במנוחה על ידך. הצרה היא ששם אין עגלון שיצליף ויקרא יחד. חביבי, אתה רוצה לחיות במנוחה תעבוד לך בעצמך, תרתום לך יחידה ולא תצטרך לשאת משא של שניים…”
ממעלה ההר נגלתה שפלת החוף, כאריג צבעוני מפוספס. רצועות אדמה צרות האחת ליד השנייה, שלף וחריש וקמה ותבואות קיץ, פרדסים ומטעים, ומעבר להם חוליות השפלה ורצועות התכלת הטובלת בשמים גבוהים עמוקים. נקודות יישוב בתוך אילנות. הבתים הלבנבנים הנשקפים משם – הם יישובים עבריים; האפורים בקרחה עטורי הבוסתנים – כפרי הערבים.
חושש היה קנטורוביץ לרדת בגלישה, שמא לא יוכלו הסוסים לבלום את העגלה במדרון. קשר בשרשרת את חישוק־הגלגל לציר. הסוסים ירדו לאטם, רגליהם מלוכסנות, והאופן הכבול מנתר בהתחככו בגבשושיות הכביש. פני הזקן נעשו רציניים. כשהגיעו למטה נשם לרווחה.
ליד המעייין שלפני ג’נין ישבו לאכול. בג’נין שוב רדפו אחריהם זאטוטים. שוב סיפר לו קנטורוביץ אותו מעשה בברמן, שקנה את החלקה של שוויגר… ושילם עשרים נפוליונים תמורת נער ערבי. ואליהו הקשיב בנימוס בפעם שנייה…
באמצע המישור רחב־הידיים שבין ג’נין לפולה נתייבש העיטרן על ציר הגלגל האחורי, נתחמם והעלה עשן בחריקה צרחנית. “ועכשיו לך פרוֹק שלוש חביות ריבה שמקלן שלושה קנטר,” רגז קנטורוביץ. “או מצא אבן גדולה וחזקה, אחרת הציר הזה הולך קפוט… עכשיו לך חפש אבן בעמק הזה.” האבן שמצאו לאחר חיפוש מרובה היתה כבדה מכוח השניים. לא היתה ברירה אלא להטריח את העגלה אל האבן. גילגלוה עד שנמצאה מתחת לציר האחורי. חפר קנטורוביץ מתחת לגלגל, שיחרר את האוּם, ובמאמץ שניהם נתלש הגלגל מצירו.
“שכל נתנו לאדם שלא ירים משאות כבדים,” אמר קנטורוביץ בקורת־רווח ממפעלו. “אבל דוקא בארץ לבחורים עם שׂכל מתחשק להרים משאות כבדים…”
כיון שנשרטה כתפו של אליהו בחישוק הברזל בשעת העבודה ודם ביצבץ מתחת לחולצה הקרועה, והוא הוסיף לעבוד בשקט, ראה הזקן צורך להגיד לו מקצת שבחו.
“עכשיו עתה דומה לפועל ממש.”
וכשנגמרה העבודה והגלגל הורכב על צירו, ניגב קנטורוביץ את ידיו במטלית שחורה וחבש את פצעו בסמרטוט של השעון בקופסה.
ומתוך שעמד במבחן לשאת בשקט את פגעי הדרך העז לבקש מקנטורוביץ שיתן לו את המושכות.
“כאן אתה יכול לנסות. לכל היותר תעלה על השדה.”
וכדי להעלים את קורת רוחו, שלא תבהיק יותר מדי, אחז במושכות דרך רישול, כבקי ורגיל. ובכן, הנה גם העבודה, אמר לעצמו. משיכה קלה בימין, ושני יצורים גאי־רעמה, אצילי־זנב, נוטים ימינה. בשמאל – והם לשמאל. כוחו של אדם. כשרון המעשה!
“הוי, מכורתי, מכורתי,” שר קנטורוביץ מתוך שיעמום, והסוסים רצו קלות בדרך המישור. הרים כחולים סגולים ואפורים התנוססו על גבול המישור בשתיקה. בוקר בהיר, ושבט הזבובים נוסע צפונה. חביות הריבה משתקשקות זו בזו. “הוי, מכורתי מכו–או–או–ר–תי…”
“הנח להם… מכאן הם רצים בעצמם. אין צורך לנפנף בשוט, אתה רק מרגיז את הזבובים. את המושכות אחוז ככה, פשוט, לא צריך להתאמץ כל כך… הָדָה הוּ, יא שיך, הדא הו. בסדר… ככה…”
כשנכנסו למרחביה וקנטורוביץ התכונן להתיר את הסוסים ניגש אליהם לפתע בחור ואמר לקנטורוביץ: נו, והכסף היכן?"
“עדיין לא שילמו לך?”העמיד קנטורוביץ פני תם.
“אם אתה לא תשלם מי ישלם?”
“חכה עוד מעט, רק אתיר את הסוסים…”
אך כשהלך הלה עלה קנטורוביץ על העגלה וזירז את הסוסים. ובעוד רגעים אחדים היתה העגלה משתרכת בדרך לסולם.
גירש אליהו את הזבובים ממצחו, והתבונן בהרים המקיפים את העמק. הכרמל, הרי אפרים הגלבוע, גבעת המורה, התבור, הרי נצרת. כל שם מעורר זכרונות עתיקים. הוד קדומים לעמק. סיפורי המקרא. עיני סבא בליל הסדר. לשנה הבאה בירושלים. ארג הקטיפה של נרתיק הסידור. קול נדרי. השילוח, הפועל העברי, האדמה. יזכור. אל טל ואל מטר עליכם הרי בגלבוע. לאדמה ולאבנים אלפיים שנה – כימי דור. האגדות נהפכו לממשות. מלים לתמונות. כוח הקסמים לארץ הקודש. הוי, מכורתי, מכורתי. ערביות שואבות מים מן הבאר. גם לגמליך אשקה. גללי הסוס הטריים על האדמה. שלח לחמך. הנה טעם החיים.
לעת ערב הגיעו ליבנאל. הזמינוֹ קנטורוביץ לביתו. “תאכל משהו. נמצא לך איזה מקום לישון. אבל בתנאי שמחר בבוקר השכם אתה מסתלק לכל הרוחות. מעלוּם?”
ב
כשהגיע אפרים לירושלים הלך למלון וורשבסקי ושכר לו חדר. חבל על הכסף, אמר בלבו. יכול היה ללון אצל ביברמן או שוורץ. אך ביברמן מטופל בילדים. אמנם הוא מקבל אורחים בסבר פנים יפות אך העול נופל על אשתו. שוורץ טרחן ושומר טינה בשל חילוקי דעות. חוץ מזה עלולים לדרוש ממנו להרצות בפני חברי המפלגה ולא יוכל להיפגש עם יעל. מוטב לגור במלון וורשבסקי.
ביקש לרחוץ את גופו מאבק הדרך וללבוש בגדים נקיים, אך הברזים איכזבו. הזמין קערת מים. מרתה ירושלמית שותקת נשאה את הקערה על כרסה. כשהתרחץ נזכר ביעל. טהורה, לבנה, קשה, חלקלקה – כסבון. “זוהר השמש ותכלת הרקיע”. “עודך אוהב אותה?” שאלה תמר. האומנם הסמיק?
רחץ רק את פניו, צוארו וזרועותיו. ניגב בחולצתו הישנה. לאחר כך הבריק בה את נעליו ולבש חולצה לבנה נקייה. אחיזת עיניים אירופית, אמר בלבו. יפואים מלידה אינם מרמים את ההיגיינה. כשיצא לרחוב המשיל את עצמו לירושלים. אף היא מעוטפת בטלית של קדושה ומתחת לצוארונה היא מלוכלכת וזקוקה לרחצה. משמע: מן הבחינה הגופנית והרוחנית. מכל מקום את העירייה יש למרק ולטהר. קנוניה של אנגלים וערבים.שני שליש מתושבי העיר יהודים וראש העירייה ערבי. אף את יהודינו יש לטבול במים ולסבן היטב. איזו עיר. כלכלתה רעועה ותלויה בחסדי זרים. חצי־קידמה מַפח־נפש. אוטובוס בלי כביש אספלט, טובות ממנו עגלות. אדם נידון לחנק במשך חצי יום ומגיע לירושלים כקמחאי. איזה אבק, ריבונו של עולם! כל הארץ עולה באבק. לפנים היה הגיון לבנות כאן עיר. היבוסי ידע מה שהוא עושה. אבל עתה? בלי ים ובלי נהר? אין מקשין על ירושלים אבות אבותינו כופים עלינו להוציא הוצאות מרובות. מה יאמרו חמרנים שבאנשי “האחדות” על הגורם הירושלמי בשורש־הדברים? שעשוע לראות איך יוגיעו מוחם לתרץ.
נביא בן זמננו היה מחליף את מטאטא־השמד בצינור גומי וזרם מים עז. ולחץ על פי הצינור ויתיז סילון חד ושטוח כחרב על פני מאה שערים, לגרוף את הזוהמה, החלוקה ומאמרי השיטנה. שלולית מרופשת תזרום לגיא בן הינום, והאבנים העתיקות תבהקנה כשיש מן הלבנון, כשחם מארץ אדום, כמי השילוח ההולכים לאט.
ירושלים. נזכר בטיול לים המלח. נאומו של המנהל, בהתרגשות. “אתם, אתם, הנערים, דור ראשון לגאולה, רגליכם דורכות בירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו… באיחוד, בחברותא, בהבנה, בלי ריב אחים, באחדות העם…” המורה טוב. כשאמר “בחברותא” נחו עליו עיני יעל, טהורות כירושלים של מעלה.
יעל מן הסתם כבר איננה במקום עבודתה. השעה מאוחרת. לא כדאי ללכת לביתה. רחוב ממילא אצל גרשנזון. אסור לטעת בלבה תקוות. מוטב שילך למקום עבודתה ויאמר לה: נזדמנתי במקרה… פרש תפרש.. כמוה כאמו. לכל פשט דרוש. היא עצמה נוהגת לשתול סמלים בכל מעשיה. ולפיכך מוציאה גזירה שוה ממנה לזולתה.
שבע שנים. עדיין לא נמחק צלם דמותה. עוד הרמץ עומם על גבי המזבח. אלילה קטנה ורזה, סמל לעדינות, טוהר הלב ומסירות הנפש. בילדותה היתה אהובה על הכל. בתור העלומים, החלומות הנאלחים, וחילול הנשים בהזיות לילה, נאלצה לפנות את מקומה לאחרות. יפות החזה והירכיים. הוא לבדו עבד אותה בנאמנות ובלב שלם; בפיצוח פיסטוקים צנוע, בחצר הגמנסיה. ואף בפאריס קרא לה בחלומו לסעוד את ערש הדוי של עלומיו, כאחות שליוה, בשמלה לבנה ארוכה. הוא לבדו לא סגד, כחבריו, השמים פדות בין ערכי־רוח ליצרי־הלב, לאראלה ליפשיץ יפת־הגוף. הוא לבדו שמר אמונים לנערה הצנועה ועמוקת־הרגש בעלת עיני־האיילה היפות ונפחדות מלוא פרצופה עיניים, המחפות על החוטם הצר ומעוקם במקצת, הרזון המופלג ולובן העור השקוף הבר־מינני. למענה שמר על נקיונו, בפאריס, המית עצמו באהלה של תורה והאמין שכל דיפדוף בלוחות הלוגאריתמים מעשיר את קופתם המשותפת. רוחה היתה מרחפת בחדר הקטן שברו דה מרטיר, מאחורי כנסיית נוטר דם דה לורט, וצליל הפעמונים בבוקר היה מקיץ את דמותה שבתמונה מתחת לזכוכית השולחן. נזכר במראה פניה, בסומק־חיוור, לאחר שהעניקה לו בחרדת־לב נשיקת אחות, לפני שהפליגה הרכבת לקושטא.
בלונדון לא היה שרוי בבדידות. בקדחת־הלימודים, בסערת הויכוחים בקלובים הציוניים, בפגישות “ההסטוריות” כל שני וחמישי, ניטשטשה דמותה של יעל. מעניין, דוקא בלונדון, זו הקודרת, הערפילית, המגרשת את האנשים מן הרחובות לבתים, נתעורר ויצא מן המעגל הסגור של חייו. אין פלא שהסיח דעתו מיעל. לראשונה היו כותבים מכתבים; לבסוף חדלה לענות לו. אולי בגלל שיבוש סדרי־הדואר ואולי עלבה בלא־יודעים.
אך הלב לא נתרוקן. יש אהבה־בהתלקחות, שורפת ומחממת, ויש אהבה הבוערת כעץ־לח: קודם מחממת ולאחר כך שורפת.
מחר, לאחר הביקור אצל אדמס, יסור אל בית היתומים. יציץ בפניה ויידע מה בלבו. ממילא אין זמן. הבטיח ללכת לחגיגת בי"ת־בנובמבר, כבא־כוח העתון.
ג
ברחוב פגש את סוכובולסקי. פניו המכוערים קרנו לרגע ונתקדרו, כעינה של מצלמה.
“מקיימים מצוה, גרושביץ, הא? נושמים קצת אבק של ירושלים…”
“מה נשמע, מר סוכובולסקי?”
“כל כך מעט זמן אתה בארץ שעדיין לא אמרו לך אל תשאר את סוכובלסקי מה נשמע?”
“איש לא אמר לי. למה?”
“שמא יספר לך סוכובולסקי מה שאינך רוצה לשמוע.”
“הה, אין חשש. אם אינך משתמש בפעַל שְמַע בהוראת הָבֵן… ידוע לך ודאי שבמקורות…”
“ידוע לך ודאי”… ליגלג סוכובלסקי, “כסבור אתה, היום שבו אתה למדת את התורה הוא יום מתן תורה?”
“אני מבקש סליחה מאדוני שהעזתי ללמדו..”
“בבקשה בלי מוקיונות, גרושביץ. אתה רוצה להדהים אותי בחוצפה? אני איני נבהל. אני חובב גדול של חוצפות, ממש אספן, כמובן אם אינן סתם מוּקיוֹנות. אילו היתה לך חוצפה להגיד מה שאתה חושב לא איכפת לי. אבל ראיתי כבר שאתה יודע להתנהג כמו… איך קוראים לתולעת הזאת ש… פרח מזכרוני… תסלח לי שאני מדבר בגילוי לב. זה הרגל שנהפך לטבע…”
אין בכך כלום. עודני צעיר ואינני רואה תולעים בדמיוני… הבטחת לי לומר מה נשמע ובינתיים אתה מספר לי דברים שאינם נשמעים לאוזן…"
“אינני אוהב אנשים הנרגזים כל כך בנקל..”
“אינני נרגז, חס וחלילה…”
“חס וחלילה…”
“אדם העובר ליד לוע של הר געש צריך להביא בחשבון אפשרות שתפגע בו אבן תועה…”
“תועה. ואתה אומר שאינך נרגז?”
“אילו הייתי אומר פעמים אינני־נרגז היתה לך זכות לומר שאני נרגז.”
“אוהו, כאן צומח דיפלומט קטן האומר לחושך אור ולאור חושך…”
“עדיין לא קיימת את הבטחתך לספר לי מה נשמע.”
“אתה מוקיון כהלכה, גרושביץ, שמעתי שהיית בלונדון? עניינים חשובים מן הסתם. ומי שילם הוצאות הנסיעה? אחינו הפועלים?”
“הה, לא. ההסתדרות הציונית.”
“יפה. ההסתדרות הציונית. כלומר, מן ההפקר. איש לא הפסיד. טוב לנו שאינך נשוי.”
“למה?”
“שמעת על מר פלוני מועד הצירים? ניגש ללונדון לשם התייעצות. כמובן, גם אשתו ובתו. יהודי קשה הבנה, שלושה חודשים היו דרושים לו כדי לקבל עצה. העיקר, היהודים משלמים. באיזו מחלקה נסעת?”
“שלישית.”
“אני מסיר כובעי בפניך.”
“כובע חדש ויפה, מארג־אנגלי משובח.”
“אפשר לדעת מה הרמזים הללו?”
“אתה הרי יודע ערבית. זיתון בזיתון וחורה אכון. אכול זיתים בזיתים והיה בן חורין.”
“נשגב מבינתי.”
“אדם ישר כל כך, אלוהים מברכו בעוֹני. קורח־צדיק, אף זה מעשה־מוקיונות.”
“נו, אתה בהתקפה פתחת… יפה.. רואה אני שההערה הקטנטונת פגעה בציפור הנפש. מה אתה חושב? למרר לך את החיים אני רוצה? אינני לוחץ אותך אל הקיר ואומר החזר לי את הכסף. אני רק מציע לחשוב קצת לפני שמוציאים כספי ציבור. ואם אני לא חילקתי כספי לעניים, אין לי זכות לומר את האמת? אם רק טהורים שבטהורים רשאים לפצות פה, הרי שנינו יכולים לגדל לעצמנו סנפירים, ח, ח, ח, ולשתוק כדגים באקווריום…”
“עד כאן הגענו מפני ששאלתיך מה נשמע. מה היה קורה אילו שאלתיך מה דעתך?”
כשעברו ליד אולם אדיסון נאנח סוכובולסקי ואמר: “צא וראה מה בין גוי ליהודי. גוי כשהוא רואה קינמטוגרף הוא רואה קינמטורגרף. יהודי שרואה קינמטוגרף לעולם איננו יודע בדיוק מה הוא רואה. אם הוא קורא דואר היום הוא רואה ראינוע, ואם הוא קורא הארץ הוא רואה תמונוע. אפילו בעניין זה אי אפשר להגיע להסכם. כבר שלושה קינמטוגרפים בירושלים ואף לא תיאטרון עברי אחד. אתה יכול לצחוק אבל יש כבר גם קינמטוגרף חרדי של כולל אונגרן… איזו יראת שמים יש בפריצות שמראים על הבד, אינני יודע. אבל יהודי הריח ממון ושכח את אלוהיו. בקרוב בודאי יקים לנו מטרסו קינמטוגרף בתלאביב. ברנש זה יש לו חוש ריח. הה, עם אחד רצינו לברוא כאן, והנה יש אנשים ההופכים את ירושלים לפרבר של קהיר, ואחרים הרוצים להפוך אותה למושבה רוסית. מה יעשה יהודי כמוני שלבו אינו נמשך אחרי קהיר ומוסקבה? כלום אי אפשר לנו לבנות עם שיהיה דומה למה שחזו נביאינו בחלומם?”
“הוי, גוי כבד עוון…”
“חדל גרושביץ, כבר התלוצצנו דיינו… הלב מתפלץ מצער למראה ירושלים… הבט וראה… אלו ואלו בנות ישראל…”
ילדות לבושות שחורים פיטפטו צרפתית, שביסים לבנים על ראשיהן, סינרים אפורים על מתניהן, נעליהן שחורות ומבריקות, גרביהן לבנות ארוכות. מתונות צעדו כמאולפות.
“מהמיסיון,” לחש סוכולובסקי בשנאה.
כשעברו לידן נשתתקו הנערות, השפילו עיניהן, כצופנות סוד.
“ואמהות יהודיות מוכרות את בנותיהן בשביל פת לחם,” רטן סוכובולסקי.
“יפה המיסיון מזנות.”
“היינו הך.”
“לאחר שהן מסיימות חוק לימודיהן במיסיון יכולות הן לחזור לעמן. מזנות יותר קשה לחזור.”
“ובכן, דבר חדש אנחנו שומעים. “הפועל העברי” בברית עם המיסיון.”
“יש רק דרך אחת לעזור לאמהות העלובות הרוצות שבנותיהן תהיינה נקיות, תלמדנה מלאכה ותאכלנה אוכל חם…”
“ילמדנו רבנו..”
“שהתנועה הציונית תיטול על עצמה גם את התפקידים הסוציאליים. אין צורך להקים תמחוי לעניים. צריך ללמד מקצוע, לתת אדמה.”
“ועד אז, מיסיון, הא?!”
“אינני ברנר ואתה אינך הועד האודיסאי. ולא נחזור על הויכוח הישן..”
“אי, אי, אי, יהודים רוצים להיות לעם. ואלה קופצים בראש. אנשים מבולבלים ומתעים…”
ליד מאה שערים נפרד מסוכובולסקי, הלך לו לאטו, תמה מה לו וליהודים אלה, שומרי־המסורת. הגיע לחומת העיר העתיקה. מנורות לוכס האירו את דוכני הרוכלים באור־חצוף, זר, הדועך באפלולית שמתחת לקמרוני השערים, ומשליך צללים על החומה. עבר והווה נפגשו. הלוכס והחומה. חוצפת־ההגון ועקשנות־המסורת. לא לאנשינו ירושלים. קנה פיסטוקים. היה מפצחם ומשליך את הקליפות על הארץ. נזכר שבלונדון לא היה מעז לעשות כן. מה תועלת בכך שהוא לבדו מכל תושבי ירושלים ישליך קליפות לפח אשפה? סנונית אחת איננה מביאה את האביב. קפדן אחד איננו מנקה את ירושלים, וגורדון אחד אינו גואל את העם. עירייה צריכה להעמיד פח אשפה, לחוקק חוקים האוסרים להשליך קליפות, להעמיד שוטרים שיתפסו את העבריינים ויברכו באדיבות את גורדון.
לפני שנכנס לאולם בית ספר לֶמל קנה רחַת־לקום, עוגות שותתות דבש, ומין מאפה בנוסח־ערבי, פריך ושמנוני ואוורירי, ופטר את עצמו מארוחת ערב.
ד
אדאמס קיבלוֹ בסבר פנים יפות והקשיב לדבריו בשתיקה וכבוד. כשפצה פיו לדבר נוכח בטעותו. אף הוא נתפתה לאשליה שיש לו “קשרים” עם השלטון…
לפנים העריץ את אדאמס. הוא בא לאוניברסיטה לאחר שנפצע במלחמה. מיג’ור שרכש את דרגתו בשדה הקרב. גיבור־עניו. אף פעם לא השמיע רמז מעליב בגנות אנשי העורף. היה נכנס לכיתה, משעין קביו אל שולחנו, מחדד את עפרונו, ומקשיב לדברי המורה בהתבטלות. אף פעם לא סיפר זכרונות מן המלחמה ולא התיר למורים להקל עליו בזמן הבחינות. קנה את לבו. בשעות הפנאי השתדל אפרים לסייע לו בלימוד. אדאמס קיבל את עזרתו כדבר המובן מאליו. המלחמה קיפחה אצלו את כושר־ההתרכזות. בדין שיעזרו לו.
אולם עתה עמד לפניו אדם אחר. תמורה נתחוללה בו. היכן הענוה וסבר הפנים היפות? יש כפי הנראה נוסח־של־תלמידים – בצניעות ובכבוד – ויש נוסח־של־בעלי־תעודות – בבטחון ובתקיפות. הכל נוסח. והנוסח נעשה טבע. מידה אנגלית. אי אפשר לומר עד כאן נוסח ומכאן ואילך אופי.
בנוסח־שררה נהג בו אדאמס. קר, יהיר, בת־שחוק אירונית על פניו כאדם הנהנה משררות. תיפלות, אמר אפרים בלבו. את גבורתו הצניע, ושררתו בילבלה את דעתו.
מן הסתם עדיין לא הספיק לסגל לעצמו את אדישות־השררה הצוננת, הנראית להדיוטות כתוקף־ עליון.
“אינני יכול לעזור לך, ידידי, אני מצטער מאוד.”
“יכול להיות שלא פניתי לכתובת הנכונה, מייג’ור אדאמס, אבל בדבר אחד אני בטוח, שאתה תדע לתת לי את הכתובת הנכונה. רק אמור לי את שמו של האדם הזכאי להחליט בדבר. אני אגש אליו.”
“אני כבר התייעצתי עם האדם הזה, אמר אדאמס, הוא עומד לפניך. והוא אמר לי שדרך היושר היא גם הדרך הטובה ביותר לשמור על ידידים ישנים…”
אפרים הבין את הרמז. אל ינסה לנצל ידידות למטרותיו. הרגיש את עצמו כגנב שנתפס במחתרת.
“עבודות גדולות צריכות להיעשות בארץ. כבישים, מסילות־ברזל, בניינים. אתה רוצה שניתן עבודה ליהודים במקום להביא פועלים ממצרים. אך שכרם של הפועלים היהודים גבוה, ועובדה זו עשויה לצמצם את היקף הפעולה שלנו…” הסביר אדאמס.
“מן הסתם צריך לשלם איזה מחיר כדי לקיים את הצהרת בלפור. עבודה ציבורית ליהודים, פירושה עליה. עליה פירושה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. יתר על כן, יהודים משלמים מסים יותר מערבים, וזכותם לתבוע שהשלטונות יעסיקו פועלים יהודים בהתאם לחלקם בהכנסות הממשלה…”
“זה רעיון מסוכן. אי אפשר לבחון כל פרוטה מהיכן היא באה ולאן היא הולכת. אם נעשה כך נרחיב את הקרע בין שני העמים. וכן, עבודת היהודים גרועה משל הערבים.”
“לכך אני מוכן לערוב.”
"איך אתה יכול! שנינו עוסקים בכלכלה ולא בפוליטיקה. נניח שקבוצת בעלי הון הפקידה בידך את הונה, ומבקשת שתקח לך קבלן. האם לא היית מוסר את העבודה לקבלן שהגיש הצעה טובה ביותר וזולה ביותר? אף אני כך. אני לוקח את כספי התושבים והממשלה הבריטית. אני אחראי בפניהם. עלי לתת את העבודה לקבלן בעל ההצעה הטובה יותר והזולה ביותר…
“אני מצטער שהטרדתי אותך,” אמר אפרים.
“לא ידעתי שיש אצלכם כל כך הרבה מוסדות המטפלים בעבודות ציבוריות…” אמר אדאמס לבסוף.
כשיצא קרא דרור לרוגזו. לא זו בלבד שהעלה חרס בידו אלא גם השפיל את כבודו. כמין שתדלן־חובב בא אליו.
כשיצא מבית הממשלה רשם בפנקסו את תוכן השיחה. אפשר יצטרך לה ביום מן הימים. לאחר כך הלך ליעל.
ה
שוער בית היתומים פתח את השער בזהירות, הציץ בו בחשד, הוליכו במסדרון ארוך ופתח לפניו דלת החדר. לחינם התרגש. יעל לא היתה שם. ישב והמתין לה.
חדר ארוך. מַכתבה כהה, תמונות אישים בלתי ידועים, ארון ספרים, דלתות זכוכית. מבעד לחלון נראית חצר ריקה. חומת גדר. כבסים מתנפנפים, מנגד חלון פתוח, אשה במטבח. מולחת וטועמת. מזדקפת ומורידה תבלין ממדף גבוה, בוזקת בוחשת וטועמת. איזה דיקדוק בטעם־המאכל. למצוא חן בעיני הבעל, להכין מאכלי תאוה לילדיה. פִשְטָם של חיים. אושר במלח ופלפל. אדם שלעולם יש צורך בו. יעל לא תבוא על סיפוקה בכך. קלה היא זו בעיניה להיות אשת־בית, אשת־אור. רצונה לפרוש את חסותה על הזקוקים לה להצלת נפשם. תנו לה יתומים לטיפול, בחורים תועי־דרך, צאן־קדשים, בני “הברית”. חזונה להיות חלום הנזירים.
אשה, עבת רגליים, בשביס לראש קטן, נכנסה והציצה בו בקפדה. כשאמר לה מה רצונו, האירה אליו פנים.
“אתה הבחור שהיה בצרפת?”
“כן”
“שמעתי עליך הרבה,” אמרה והלכה לה.
קול אשה חדגוני, בלתי מרוצה, הגיע מהחדר הסמוך.
הרגיש צער ועלבון שאשה זקנה ומכוערת זו, דיוקן צר־עין, היא אשת סודה של יעל, לספר לה על אהובה, ולהתפאר לפניה בסגולותיו. או שמא, עד כדי כך הציקו לה בשאלות שהסגירה אותו לסקרנותן, בדוּי ולא אהוב, עדות מרוחקת, סוד בלי יסוד, מעשיה סתם.
עלו לפניו זכרונות צפופים מימי הילדות, כחדר קטן שנתקהלו בו רבים מדי ואין איש רואה את חברו.
בשיעור התנכ, יעל תולה עיניה ב“זקן”, אחוזת־קסם ונרגשת. ה“זקן” מתלהב. נואם לכיתה הקטנה כמו באסיפת עם. בשעת קבלת תעודתה יעל משפילה עיניה להעלים גאוותה. תעודת המצטיינת. “גרושביץ, גם תעודתך טובה מאוד, אבל הציון בהתנהגות, שקידה ונקיון”… עיניים גדולות בולעות את דברי הנזיר במִרסַבָה, ובחלון נשקף מִדְבָר, מקומט כמוח האדם, כתבְנית החרסינה מחדר הטבע. שיעורים בטבע. כל שיעור הוא חג קטן בחיים החדגוניים. פוחלצים בארון, שלד בפינה. “זה כל האדם”. יעל לידו. מַשרה רצינות. חולצת אותו מן הקונדסיות וממעשי־ליצנות. בנשפי חנוכה ופורים היא מדקלמת. “דרכי נפשי עוז”. “דור אחרון לשיעבוד, וראשון לגאולה אנ–חנו”. “הננו ועלינו. הרה!” בהפסקות – שיחות לרוב על “התוכן האמיתי של החיים”. כנגד “ההתפארות והרברבנות וחיי־ראוה.” וב“ברית” עיניה דומעות בהתלהבות ההסכמה לדבריו. ונשיקת־אחות ליד הרכבת לקושטא, כפרידה מאדם ההולך לשדה־קרב.
צלצול פעמון. דלתות נפתחות ברעש ורגליים שועטות במסדרון, המולת־צחוק משסעת את הדממה.
צעדים קרבו לדלת. התרגשות מבלי־משים. צריך היה לגשת אל הפתח. הנה תפתח את הדלת, ויצטרך ללכת לקראתה, ומחזה התרגשות יצמח כמו מאליו. בכל כגון זה עליו להיות במאי לעצמו. נשים מחוננות בחוש לכך, שלא במתכוון. מאוחר.
ידה הלבנה והרזה לא זזה מן הידית של הדלת. נעליים גבוהות. שמלה לבנה. שיער חלק מבהיק מהודק, כמטפחת שחורה. עיניים גדולות, מאירות, לחות.
קם. היא לא משה ממקומה. חייכה בהושטת־יד, בראש מושפל. שביל לבן מבריק, ישר כסרגל.
קולו צרוד. “שלום, יעל!… באתי לירושלים… החלטתי לנצל את ההזדמנות…”
“אני שמחה כל כך שבאת… לא נשתנית…”
לא נשתנית, כלומר עדיין אינך יכול לבוא פשוט בלי אמתלאות. ואלו היא. “אני שמחה כל כך שבאת.” באמת פשוט. לבבי. לא יעלי.
שמטה ידה. “הרבה זמן אתה כאן?”
“היכן? בירושלים? מאמש.”
“לא, בארץ.”
“לא הרבה זמן.”
“בשיעורים של אוורבוך הרגעים נדמו כשעות ובשיעורים של הזקן השעות כרגעים.”
חייך. אינו דומה זמן האוהבים לזמן האדישים.
“כיון שהייתי טרוד מאוד בזמן הזה עבר חיש מהר. אגב, פגשתי את אוורבוך ברחוב. כמה נשתנה האיש…”
“מה קרה לנימוסים שלי. אני מחזיקה אורח בפתח ואינני מזמינה אותו לשבת.. גם אני נשתניתי.”
“כלל וכלל לא. את נראית כמו ביום שנפרדנו.”
“נראית…” אמרה סתומות.
ומה שלומך בכלל לא אמרת לי…"
“ואתה אמרת?.. על כל פנים, בוא נלך מכאן, עוד מעט ייכנסו הנה אנשים. יש לך פנאי?”
“הוא אשר רציתי לשאול אותך.”
“אני? אני יכולה לקחת לי חופשה קטנה… אם…”
“לי יש פנאי. כבר סיימתי את כל ענייני. נזדרזתי לחסל את עסקי, כדי יהיה לנו זמן בשבילנו,” הסביר באדיבות.
“זה יפה מאוד מצדך.”
הלכו למסדרון. ילדים, רצים בצהלה, נתקהלו מסביבה בהתרפקות. והיא להם בלטיפות. הסתכל בה כשהיא בתוכם. יתומים, ואין סימן לצער בפניהם. היא לבדה נראית כיתומה, הזקוקה לחסדם.
“ומה שלום אמך?”
“תודה, בסדר.”
“שנים לא ראיתי אותה. אומרים שנעשתה צעירה.”
“משנה לשנה. והוריך?”
“ברוך השם.”
“שמעת מה קרה אצלנו שלשום?” אמרה לאחר שתיקה ממושכת, “חייל אחד מהגדוד העברי נסע למצרים ואבדו עקבותיו. אשתו מתה ברעב והשאירה שני יתומים. הביאו אותם אלינו. ילדים נחמדים. אחד שמו משה והקטן נפתלי. לפני ימים אחדים בא חייל ושאל אם יש אצלנו ילדים של אילזרוף. כשאמרנו לו כן הוא פרץ בבכי כתינוק. הוא אבא. היה בטוח שמתו בימי הרעב. אל תצחק עלי אבל גם אני בכיתי מרוב התרגשות…”
“אינני צוחק.”
“מקרה כזה אדם זוכה לראות רק לעתים רחוקות מאוד. תאר לך, יתומים מוצאים את אביהם חי. סבלת פעם רעב?”
“לצערי, לא.”
“למה לצערך?”
“עד שאדם איננו סובל רעב אין לו מושג…”
“עודך עוסק בנסיונות? צוֹבר חוויות?”
“חס וחלילה. אבל רעב זה משהו אחר…”
“נאכל משהו?” הציעה.
“ודאי. את אוכלת במסעדה?”
“לפעמים. היום נאכל במסעדה.”
נכנסו למסעדה של פרלמוטר. “המחירים יקרים,” הזהירה אותו.
“ידי משגת.”
“התעשרת?”
“אינך יודעת מה אני עושה?”
“לא סיפרת לי.”
סיפר לה. צחקה. “ידעתי. אתה חושב שאינני קוראה עתונים?”
“אם כן, למה שאלת?”
“רציתי לשמוע איך תספר. אינך גאוותן. או אולי נעשית פיקח יותר.”
“אז לא הייתי פיקח?”
“היו פקחים ממך. אבל אתה היית ישר מהם. אף פעם לא ידעת להעמיד פנים.”
“באמת?”
“שמעת על צוונגר? נעשה סוחר גדול באלכסנדריה. נשא אשה מצריה. נוסע למונטה קרלו ומשחק קלפים.”
“מנין לך מה שנעשה באלכסנדריה?”
“ירושלים עיירה קטנה. אתה זוכר איך היינו מלגלגלים פעם על קרתנות… נדמה היה לנו שאנחנו, ביפו, בירת העולם… אני חושבת שכל קרתן מלגלג על קרתנים.. אנשי כרך אמיתיים מקנאים בהם. היית גם בפאריס וגם בלונדון?”
“כן.”
“ראית עולם. רבים אינם חוזרים. למה אתה שותק? ספר…”
כשסיפר צדו עיניה הגדולות את המלים מעל שפתיו. העור מתחת עיניה שקוע ורפה. משוה לעינה עייפות וספקנות. זה מה שיש לך לספר? מלחמה היתה בעולם. סבלת פעם רעב?
“למה השתתקת פתאום?”
“כל הזמן אני מדבר על עצמי.”
“לא סיפרת שום דבר על הלימודים.”
“מה יש לספר? אספתי ידיעות. עדיין אינני יודע אם אוכל להשתמש בהן.”
“בנות בעלי הבתים רוצות להתחתן עם דוקטוירים.”
“לשם כך לא היה כדאי המאמץ.”
“יש כאן כמה יפהפיות, באמת.”
“עדיין לא סיפרת שום דבר על עצמך.”
“סיפור פשוט. הלכתי לכינרת, חליתי בקדחת. נחלשתי. שלחו אותי לצפת. בא אבא ולקח אותי הביתה. פרצה המלחמה. מאז הגירוש אני עובדת כאן.”
“והעבודה?”
“מהעבודה אני שבעת רצון… מאוד…”
“זה טוב.”
“אדם מאושר שיכול הוא לעזור… מרגיש שצריכים לו… פעם שוחחנו על זה…”
“את זוכרת את שכטר?”
“ודאי שאני זוכרת. הוא עכשיו בדגניה השנייה.”
“לא עזב את החקלאות…”
בא המלצר הרכין ראשו באדיבות ושאל מה רצונם. הזמין עוף ויין, והציץ בדאגה על טבלת המחירים.
לאחר הארוחה רצתה לשלם. משכורתה מרובה משלו והוצאותיה מועטות. סירב. הוא הזמין אותה.
“עד כדי כך אתה מייחס ערך לכסף?”
“אם כך – חצי חצי.”
“אה, בבקשה, בלי קטנוניות….”
כשיצאו שוחחו על אראלה ליפשיץ. יש לה בעל שני, ושוֹטה זה מאמין שהוא מאושר. כל פעם שהשיחה מגיעה למבוי סתום, הרהר, הם מוציאים מגנזי הזכרונות חבר מימי הילדות. אין ברירה אלא לקרוא לעבר שיבוא לגשר בין שני קטעי הווה שאין להם עתיד.
טיילו לאורך חומת העיר העתיקה ועלו להר ציון. שמש הצהריים ניצנצה בחלונות הבתים ובצלבי המתכת על ראשי הכנסיות. נכנסו בשער ציון, עלו על החומה, והשקיפו על העיר החדשה. אור־שמש ניתז מעיני יעל העגולות ככיפה של כנסייה. תמה מה היתה אומרת אילו שמעה פרשת מרתה.
כשהלכו בסמטאות העיר העתיקה נתחככו זה בזו מחמת הדוחק. הרתיע עצמו מאצלה בזהירות, שלא להעליב. נכמרו רחמיו עליה. צניעותה ואצילותה, כילדות יחפות אלה, המתפלשות בעפר, מנוּולות בעניותן, וחן יהודי־עתיק בעיניהן הפקחיות כפרח באשפה.
כשיצאו בשער יפו ירדה השמש ושפכה אור אדמדם על הרי ירושלים.
“איזה יופי!” קראה יעל.
כשהרחוב נתעטף באפלוית דיברו על עניניהם. לא הבוּשה עיכבה באור יום אלא ירושלים. זו סגולתה, שהיא מלאה מקומות של הלך־נפש. מושכי־עיניים, כובשי־הלב, המבטלים ענייני האדם וממעטים דמותם. אדם אינו יכול למצוא את עצמו אלא בתוך חדרו, או בחשיכה. המהלך בכפר בין העצים, מוצא שם את שמחותיו ויגונותיו. המהלך בתל־אביב, בין אנשים כצורתו ובלבושו, אינו מסיח דעת מעצמו. ירושלים לוקחת הכל לעצמה. אדם בחוץ אינו פנוי לדאגותיו ושמחותיו. הוא רואה אנשים שונים כל כך זה מזה, שבעצם היותם גורמים לו קטנות המוחין. ערב־רב בירושלים. המון אדם. שבעים לשונות. זה בצד זה הולכים יקירי־קרת ונטורי־קרת. יהודים, מוסלמים ונוצרים; נזירים קתולים, פרוטסטנטים, פרבוסלבים לכיתותיהם; שועים ופשוטים וסתם־עם; בני כל הלאומים; חיילים אנגלים, הודים ואוסטרליים; פועלים, צורפים, אמנים משוריים מורים ותלמידים, מלומדים, גנבי כיס…
והכל מהלכים בין בתים בנויים בשבעים סגנונות של שבעים דורות, ומראש כל חומה נשקפים תפארת וחורבן, ועל ההרים מרחפת רוח אברהם־יצחק־יעקב־דוד־שלמה־מלכים־חשמונאים־פרושים־צדוקים ־חכמים. מעמסה כבדה על נפשו של אדם. רק החשיכה משוה את השונים. וכל הבניינים נעשים גושי אפילה מלאים אור, ואדם פנוי לעצמו.
“כבר שעות אנחנו מטיילים. לא הרגשתי שהזמן עבר…”
“כמו בשיעורים של הזקן.”
“מי אמר לך היכן אני עובדת?”
“פגשתי חברים ונתנו לי את הכתובת.”
“מזמן נודע לך?”
“מזמן, אבל לא היה לי זמן לבוא לירושלים.”
“לונדון קרובה ליפו מירושלים?”
“מאין את יודעת שנסעתי ללונדון?”
“אמרתי לך, אני קוראה עתונים.”
“נסעתי לפגישה. חושבים אצלנו על תנועה עולמית. מפלגה איננה יכולה להתקיים בלי קשר עם הגולה. יש לנו אוהדים רבים. עכשיו חולמים על ועידה כללית באירופה…”
“ואתה קושר הקשרים?”
“מגוחך לקרוא לזה כך. אבל בהיותי בחוץ לארץ נתיידדתי עם כמה אנשים באנגליה, בגליציה וגם בפולין.”
“וברוסיה?”
“לא זכיתי.”
“למה לא ענית לי על מכתבי?” שאל לפתע.
“האם היה הכרח בדבר?”
“מה פירוש הכרח?”
“הכרח זו הרגשה כזו…”
“לאחר שחדלת לכתוב, לא ידעתי מה נשמע בארץ ישראל. אמי כתבה רק מה שנשמע בבית.”
“וחברים לא כתבו?”
“לעתים רחוקות. ומה שכתבו אפשר היה להדפיס בעתונים.”
“גם את מכתביך אפשר היה לשלוח למערכת, בלי לפתוח…”
“למה את אומרת כך?”
“מפני שאני חושבת כך…” צחקה קלות, וקולה רעד. “עברו שנים… אפרים… מה שנולד במזל־טב, אין צורך לטפח… המכתבים יוצרים רציפות…. כשקראתי את מכתביך חדלתי להיות בטוחה אם יש צורך בכך…”
“למה?”
“אתה כועס כאילו האשמתי אותך במשהו… אינני מאשימה… זו היתה ההרגשה שלי… אתה לא כתבת שום דבר ש… אבל… אפרים, אני הרי מכירה אותך… אתה הרי מסוגל לעשות ההפך ממה שלבך אומר לך, ובלבד שלא תתן יסוד להאשים את עצמך באי־יציבות או אי־עקיבות… רציתי לחסוך לך את אי־הנעימות… אין צורך בהתחייבויות. אתה זוכר את הדברים של שכטר בפגישה אצל פרלמן? בנעוריו, אדם ישר חותם על שטרות וכל ימיו הוא פורע אותם. אתה זוכר? הנעורים הם כיבוש, הבגרות היא פשרה… הוא היה בהיר־מחשבה… הוא ידע שכעבור כמה שנים לא נהיה מסוגלים למעשה־הטירוף הגדול… אבל לא על זה רציתי לדבר… לא רציתי שה–ידידות בינינו תהיה כזו…”
“אה, יעל. תמיד את רוצה להיות חכמה יותר מדי. מה את חושבת, אני תינוק שאיננו יודע מה שהוא רוצה?”
“לא תינוק, אבל… על כל פנים, כשנתתי לך הזדמנות נמלטת על נפשך…”
“למה הארס הזה?”
“ארס? חס וחלילה. אינך מבין אותי בכלל, אפרים. אני השתניתי מאוד.”
“למה לא כתבת לי זאת? למה לא נתת לי אפשרות להוכיח את ההיפך?…”
“אמרתי לך, לא היתה לי הרגשה שאיכפת לך…”
“אני רואה שהמכתבים שלי הכעיסו אותך…”
“הכעיסו? לא. אבל להגיד את האמת, אף פעם לא הרגשתי בהם אפילו קצת מהמבוכה של אדם ש…”
“מבוכה?..”
“חשוֹב רגע, מה היה המשפט הראשון בכל מכתביך, אפילו שנה לאחר שחדלתי לכתוב לך?”
“אינני יכול להיזכר.”
“שוב אבד מכתבך…”
“מה רע בזה?”
"רע? הוי, אפרים, מימיך לא אהבת. אף רגע לא עלה על דעתך שחדלתי לכתוב לך. היית בטוח שהמכתבים אבדו… אף פעם לא הציק לך הספק, שמא אני… פתאום, אני זוכרת, עלה על דעתי רעיון מוזר. תסלח לי… על כל פנים כך היה נדמה לי… אתה, פשוט, מתוך הכרה… ביטוי מצחיק בשביל… אתה בחרת בדרך, עם כל הנוף מסביב… גם אני הייתי שם…
“יעל, איזה מין דיבורים?”
“דוקא כשקראתי את מכתביך התחזקתי בדעתי. הם היו כל כך שלמים. אתה אינך יודע לתאר נוף בלי לבטא את השקפותיך… המכתב שלך על הקרקס, אתה זוכר? איזה תיאור, אוטוביוגרפיה, צהלת ההמון, בעצם ימי המלחמה, התנוונות הפחד… אני זוכרת כל מלה… ופתאום חשבתי. איזה אדם מפחיד. אתה ושכטר. כל אחד בצורה אחרת. קובלסקי אחר. לא, קובלסקי כמוכם, הוא מסוגל לעשות שגיאות… הוא קצת מבולבל בפנים. הוא מסוגל להתאהב באשה סתם מפני שהיא רכה ונשית… הוא מסוגל להיכנס לסן־שפל, אתה זוכר את המכתב על סן־שפל, להתפעל כנער ולא לחשוב, איך כתבת שם, על הטכניקה הכנסייתית של הדהמה והפחדה וביטול ערך האדם…”
“נדמה לך שאת מכירה אותי,” אמר לאחר זמן.
“אה, כמה אני מכירה אותך… לא מזמן חשבתי עליך. היה אצלי שכטר. אגב, הוא החליף את שמו לבשן. גם את השפם הוריד. את הצלקת כמעט שאי אפשר לראות כבר…”
“איזו צלקת?”
“יש לו צלקת ממכת חרב… פעם היה גאה עליה כמו ילד. אבל עכשיו… נעמי עזבה אותו. נסעה לחוץ לארץ. לא מזמן.”
“מהו עכשיו, שומר או רועה צאן?”
“על ידידך הטוב ביותר אתה שואל אותי?”
“עדיין לא ראיתי אותו.”
“לא שומר ולא רועה צאן. מגדל ירקות. עבודת נשים, אמר בהלצה. הוא נפלא, שכטר. יש בו משהו… אבל גם כן נורא, כמוך. הוא התקיף אותי שאני עוסקת בפילנטרופיה. מושגי צדק אינפנטיליים, הוא אמר. ערב שלם ישב ודיבר על גורדון. בעצם, הוא כמעט שלא דיבר, אבל כשדיבר… אנשים בעלי־מסקנות. כמה אני מקנאה בכם. אבל שכטר נעשה צנוע יותר… אינננו דומה עוד לבחור שבא לגמנסיה עם החרב, אתה זוכר, בלבוש ערבי. אילו יכול, היה נהפך לעשב…”
“אני זוכר שלא היית מדברת עליו כך…”
“זה היה בזמן שהאמנתי בשדים ורוחות…”
“ועכשיו אינך מאמינה?”
“בשדים ורוחות?”
“לא, במה שהאמנת אז?”
“ילדים היינו.”
“הכל היה מעשי־ילדות?”
“לא אמרתי.”
“אלא מה? אינך מאמינה עוד ב…”
“אני מאמינה שאתם הולכים בדרך טובה. מה בכך? אני איני מתלהבת. ראיתי הרבה אנשים שדיברו גבוהה גבוהה והתנהגו כ…”
“אולי את מתכוונת לשנינו?”
“אתה? מה פתאום אתה? אחרים. אילו ראית כאן את הבחורות העלובות, התופרות ומבשלות לחבריהן, חולמות על חרישה בשוורים, ובינתים חיות כמו כל עקרת בית; עניינים קטנים ורכילות. אבל אין להן אפילו מעט האושר שיש לעקרת בית. מפני שאינן נשואות…”
לפתע עמדה, נשענה אל חומת גדר. “כאן אני גרה. אם אתה רוצה, אתה יכול לעלות אל חדרי, אכין לך ארוחת ערב.”
“לא הרגשתי שבאנו לרחוב ממילא.”
“הרבה דברים אינך מרגיש, ופתאום אתה מוצא את עצמך עומד במקום שלא רצית.”
“אמרתי שאינני רוצה?”
“סתם אמרתי אתה, לא התכוונתי אליך. בדרך כלל. על כל פנים אם תעלה למעלה ואכין לך ארוחת ערב תהיה לי הרגשה של עקרת בית, שפעם־פעם, לפנים, כמו שאתה אומר, כשהאמנתי בשדים ורוחות, חשבתי אותה לדבר בזוי…”
“ומה יאמר גרשנזון, כשיראה שאת מזמינה בחורים לחדרך. לא יגרשך מהדירה?”
“גרשנזון זו אמי.”
“אמך!”
“אחותי ואבי נשארו בתל־אביב, אמי ואני עברנו לירושלים…”
“אני מצטער…”
“למה? מנין היה לך לדעת?”
“מי יכול היה לשער?”
נזכר, בית אביה. שקט־תמיד בחדרים הגדולים. רוך־קטיפה לקול האם. חיוך אדיב על פני האב. אין מרים קול. אף הילדות משחקות בלי להקים רעש.
“הם חיכו עד שאתבגר, ונפרדו.”
“ואמך לא איכפת לה שבאים בחורים?”
“אמי, איננה אומרת לי מה לעשות.”
“מכירה בכך שיש לה בת בוגרת?”
“בוגרת? היא חושבת שאני מזקינה…”
“ותעשי לי ארוחה כמו שאני אוהב?”
“אין אצלי פיסטוק חלבי. בוא נלך לחנות של סעיד חמדן.”
“יש לך זכרון טוב.”
“זכרון טוב? אתה חושב שמאז אני זוכרת? משלשום…”
“מה היה שלשום?”
“שום דבר. שלשום נזכרתי בך…”
ו
כשנכנסה לחנות הביט בה החנווני בעיניים מעריצות, שמנוניות ואדומות. כשדיברה, שיפשף את ידיו בהנאה, לפני כרסו העצומה. השליך את הפיסטוקים לעתון שעל כף המאזניים והטיל בהם מבט כמבקש להכבידם. חטף את העתון, גילגלוֹ על תוֹכנוֹ, והגיש לה בחגיגיות. “מה עוד?” רשם את קניותיה בפנקסו, מתוך רשלנות. עסק לא־נעים בין ידידים.
כשיצאו נטל את החבילה מידה, מעשה גבר המלוה את אשתו לשוק. אף היא מן הסתם הרהרה בזאת וליכסנה אליו מבט מבויש.
“מכיון שראית את סעיד חמדן, תוכל להבין איזה מין חיים יש לי.”
“וביפו לא חיינו בין ערבים?”
“לא איכפת לי לחיות בן ערבים. איכפת לי איך. כשנעלה למעלה אספר לך דבר מעניין. מעניין? בעיניך זה ודאי יהיה מגוחך..”
“אני?”
“אתה. אתה כל כך רחוק מכל זה… אינני יודעת אם אתה מסוגל להבין… אני מתארת לי שמימיך לא דיברת שתי מלים עם בן אדם כמו האדון פורמן…”
“מי זה האדון פורמן?”
“הכל אספר לך. אם תרצה ואם לא תרצה…”
בחצר ריח אשפה ושופכין. עצר את נשימתו עד שהגיע לקומה השנייה. מפתח שיקשק במנעול. פרוזדור חשוך נפער לעיניו.
“מי שם?” נשמע קול חלוש מבפנים.
“זו אני.”
נטלה מידו את החבילה. “חכה, אאיר לך.” כשנכנסה נשמע קול נפץ קלוש. אור גפרור דל נזרק על גבי יד רזה וקמוטה, ופנים מצומקות. עצמות הלחיים המשופות הטילו צללים על ארובות העיניים. השלהבת דעכה. דמות כהה עמדה בעלטה והמתינה להם. גפרור שני. עתה הוארו פני יעל, אדמומיים, כנעורים לחיים. הדליקה מנורת נפט וכיסתה את השלהבת באגס זכוכית.
“היכנס, אפרים, אני אאיר לפניך.”
האור שט על פני הרהיטים הישנים, פליטת בית ברגמן הנגלים ואובדים בעלטה כחזיונות שלא־מכאן.
בעבוֹר המנורה על פני האשה העומדת בפרוזדור הושלך לפתע אור אכזרי על פניה הזקנים העגומים. הגברת ברגמן! נזכר את הימים ההם, אשה יפת־עיניים, נעימה. חשש להביט בה, למענה ביקש להעלים עין ממנה, כאדם המשתדל שלא לראות את חברו בקלונו.
“הרי זה גרושביץ,” נשמע לפתע קול יבש, אדיש, סר־גוון. האור שנגה עליהם פתאום ממנורתה של יעל הטיל עליהם חובת דיבור.
“שלום הגברת…”
“כמה אתה דומה לאמא שלך. ואני הייתי בטוחה שאתה דומה לאבא.” הושיטה לו יד קטנה ויבשה והלכה לה לתוך החדר האפל.
המנורה בידי יעל הטילה זוהר בשערות מרדניות שיצאו ממסגרת שערה הסרוק למשעי. בדירה הקודרת, במחיצת האם הדועכת, הבהיק אורה. כל כך נידכדך למראה עוֹניה בבית הזה שחיוכה היה לו מקור־נחמה.
בחדרה – ריח צפורנים ונפטלין, ספרים, מפה לבנה. הדליקה מנורה גדולה, עששית ירוקה, אור מאופק.
“ועכשיו תנוח קצת. ואני אלך להכין אוכל.”
בכיסא הקש המחורר ישב והביט סביבו. מיטה צרה, כיסוי לבן, כר גבוה בתבנית־מצבה. שולחן שלוש־רגל. ארון ספרים קטן. צנצנת פרחים בצלחת. כל כתבי חיים נחמן ביאליק. “האדמה”. מאסף. תצלום המחזור, בתוך מסגרת, פרצופי המורים גדולים וברורים. פרצופי התלמידים מוקטנים וכמעט אין להבחין בין זה לזה. ובכל זאת יודע הוא היכן הוא והיכן היא. אצלו מונח התצלום מתחת לספרים. לא עלה כלל בדעתו להציגו לראוה. ימי הגמנסיה הם לו פתח תקופה, ולה – סוף תקופה.
פרשה מפה לבנה על גבי השולחן. בתנועות מתונות וחגיגיות. הסלט היה חריף ומגרה. דג מלוח, “מזון לפועלים”.
“יופי של סלט.”
“אמור עוד מחמאות, בעלת הבית אוהבת מחמאות…”
“אני מדבר ברצינות…”
“בפעם ראשונה שקיבלתי מחמאה על תבשיל שבישלתי הייתי מאושרת…”
אגב אכילת הפיסטוקים שוחחו על ידידים ישנים, ולא בשביל לצאת מאיזה מבוך. בין פיסטוק לפיסטוק נעלמו שבע השנים. דיברו רכילות בהתלהבות. כיון שסיימו הוציאה את הכלים למטבח.
“מה החפזון הזה?”
“אינני אוהבת כלים בלתי רחוצים. כל דבר שמשליכים אותו לאחר השימוש ככלי אין חפץ בו מעורר בי עצבות. מוזר, לא? כשזורקים אפר סיגריות לכלי אוכל מלוכלכים יש להם בעיני מראה של חורבה…”
הטיל את האפר לתוך המאפרה. מעשה־עוֹרמה מעודן. רמזיה הרחיקו לכת מזה. צימצם את דבריה לפרט קטן כדי לפטור עצמו משאלה גדולה, משוועת־נפש.
“אם לא איכפת לך אני אלך עכשיו לרחוץ את הכלים, או כפי שאמר אברהמסון, להדיח. אינני דקדקנית כל כך, אבל איני אוהבת להיות בעלת חוב. הכלים המלוכלכים במטבח הם אצלי כבעלי חוב טרדניים. אתה ממהר?”
"למה לך לגור במלון? יכול אתה לגור כאן. חבל על הכסף. יש לי מיטה מתקפלת… הציצה בו במבוכה. “אפשר לסדר לך מקום במטבח… יש לנו מטבח גדול…”
“החפצים שלי כבר מונחים שם…”
“אל תחשוב שלקחתי צמר מפני שחבל לי על כל רגע…” אמרה כשלקחה סריגתה וישבה לסרוג.
“נזכרת בחוג הדרמתי?”
“למה?”
“אינך זוכרת הפזמון של בן־עמרם: עשו משהו בידיים, והדברים ייצאו מפיכם טבעיים.”
“אתה חושב שאני זקוקה לזה?”
"לא, סתם נזכרתי…”
“ואני נזכרתי שהיית צריך להוליך אותי ביד והתביישת…”
מכיון שנתנה עיניה במלאכתה העז להשליך מבט על גופה. נעליים חומות, גבוהות, נמוכות־עקב, ביטוי של חומרה להן. השרוכים מצטלבים על גבי כפתורי נחושת כגדר־רשת. גליל העור מטפס על גבי הקרסול, ומטשטש את צורת הרגל. פיסת רגל חשופה בין קצה הגרב המקופלת ושולי השמלה. בשר לבן, חיוור, חסר־אונים. שמלה לבנה ונוקשה, שאינה מתרפקת על חמוקי גוף. מתנים צרים פריכים. כתפיים נטויות לפנים. סנטר חד. פה קטן. ריסי עיניים שחורים ארוכים. מצח שיש. חלקת שיער שחורה.
“הבטחתי לך לספר את פרשת האדון פורמן. זה סיפור עצוב ומצחיק. אני רק חוששת שאתה תבכה במקומות המצחיקים ותצחק במקומות העצובים…”
“עד כדי כך השתנינו…”
“לא, אבל אני בעצמי איני יודעת היכן לבכות והיכן לצחוק. לפעמים, בלילה, אני יושבת לי בחדר הזה, ומקשיבה, ובחוץ שקט מוזר, אפילו בכפר אין שקט כזה… שם גועה פרה. עצים מרשרשים. אבל כאן – דממה גמורה, ממש בית קברות, ואני יושבת לי וחושבת כל מיני דברים. כשהיינו ילדים סיפרו לנו מליצות ישנות וסיפורים ישנים. ועכשיו נדמה לי כאילו נתנו לנו אפשרות לבחור: לחיות לפי המליצות או לפי הסיפורים… והמחשבה הזאת, כמה היא מוזרה. הנה, אתה ושכטר חיים לפי המליצות, ואני, נדמה לי – לפי הסיפורים. הסיפור על האדון פורמן כל כך דומה לאיזה סיפור ישן עד שאני מתחילה לחשוש שיהיה לו גם סוף עצוב עם מוסר השכל. עדיין אינני יודעת איזה. אתה יודע, זה סיפור כזה, כשהמורה קורא אותו הוא מתלבט אם מותר לתת אותו לבני־הנעורים. אבל גם למבוגרים איננו טוב. פשוט מדי ומשעמם ומלא דברי הבל. אתה יודע, זה ממש סיפור מהחיים, כתוב בלי כשרון…”
“האם עודך כותבת סיפורים?”
“מתי כתבתי?”
“אני זוכר שכתבת…”
“זה היה מזמן.”
“והיום?”
“אתה שומע.. כבר אינני כותבת סיפורים, אני משתתפת בהם. לאחר שראית את אמא ואת סעיד חמדן ואת הבית שלנו תבין את הסיפור. הבית הזה הוא רכושה של אמא והוא מקור העוני שלי. עוני, מפני שהיא משלמת מסים ואיננה מקבלת שכר־דירה…”
“אם כן למה איננה מוכרת אותו?”
“אמרתי לך שזה סיפור ישן. אין שואלים שאלות. למה היה האח הבכור כילַי?.. אמא מוכרחה להיות בעלת־בית…”
“אבל בתל־אביב היתה לכם דירה שכורה, נכון?”
“הה, בתל־אביב? בתל־אביב היה אבא, היו ידידים… היתה ציונות… כשעברנו לירושלים הכל נגמר… אמא היתה מוכרחה לקנות בית כדי להיות מכובדת. בתל־אביב היא התעסקה בכל מיני דברים בעל־ביתיים: קונסרבטוריון, חגיגות חנוכה, קבלות פנים לוויצמן, ועד ההורים של הגמנסיה… בירושלים אין לה כלום מלבד הבית… ומיום שהגענו לירושלים היא בילתה את מרבית זמנה אצל סרסורים… לבסוף קנתה את הבית הזה מידי ערבי אחד. את כל כספה הוציאה על תיקונים ושיפורים, אבל הדיירים הישנים סירבו לצאת מהדירה. הם אינם משלמים שכר־דירה והיא אינה יכולה להוציאם. לקרוא למשטרה היא מפחדת. הם מסוגלים לרצוח אותה. בקומה הראשונה גרה משפחה מנוולת, ממש רוצחים.איזה אנשים נוראים! נדמה לי שבעל הבית הקודם מכר אותו כדי להיפטר מהם. העיקר, אנחנו חיות ממשכורתי, ומתוך כך יש בינינו סכסוכים בלתי פוסקים. שלשום התקוטטנו עד שבכיתי ממש. אמא רוצה לצבוע את חזית הבניין ואני איני מסכימה…”
“למה אינך מסכימה?”
“נשקע בחובות. וחוץ מזה, למה?! כדי שתוכל להתפאר באזני שתיים שלוש שכנות איומות שיש לה כסף? פשוט כואב הלב על אמא המסכנה… ראית אותה. ואיזה חיים יש לנו! וכל השכנים יודעים! היא חושבת שאם תלבש שמלה שחורה וחרוזי פנינים מזויפים, ותצבע את חזית הבניין, יקנאו בה בשל עושרה. אני מציעה לה למכור את הבית, והיא – בשום אופן לא! וכאן נכנס לסיפור סעיד חמדן. הוא יודע שאני רוצה למכור את הבית ואמא מסרבת. הוא מחכה לרגע שהיא תיאלץ לעשות זאת תחת לחץ החוב שהיא חייבת לו. מה זה שיך לסעיד חמדן? אינני יודעת בדיוק. על כל פנים, הוא משוגע לקנות את הבית. כאן מתחיל פרק ביניים רומנטי. כשסעיד חמדן היה בחור עני נשתייך הבית לערבי עשיר אחד שקנה את אהובתו של סעיד. העשיר נתרושש וסעיד חמדן נתעשר. מן הסתם רצה לקנות ממנו את הבית שבתוכו שכב עם האשה שהוא אהב. לפעמים נדמה לי שהבית מלא רוחות של שנאה וקנאה. קודם אמרתי לך שלפנים האמנתי בשדים ורוחות והיום לא. שיקרתי לך. לפנים לא האמנתי, אבל היום אינני יודעת אם אינני מאמינה.”
“אני מאמין שאם חיים בין רוחות נהפכים במשך הזמן לשדים…”
“רק תכונה שדית אחת יש לי. אני יכולה לפשוט צורה וללבוש צורה. לפעמים אני סעיד חמדן ולפעמים אני אמא שלי. את שניהם אני מבינה. ולכן אני תמיד מוותרת. האמן לי, אין לאדם שום הנאה מזה שהוא שד…” אמרה וצחקה.
הביט בה בסקרנות. עיניה הבריקו באור הירקרק של המנורה.
“מה אתה מביט בי? מחפש את הקרניים? אתה זוכר את הציורים בכיתה בי”ת? משה רבנו עם קרניים. מפני שכתוב: קרן אור פניו… על כל פנים, כשסעיד חמדן רצה לקנות את הבית באה אמא, ובעל הבית מכר לה. סעיד חמדן עשה מהומה גדולה והסית את הצעירים כנגד בעל־הבית שמכר בית ליהודים ופעם אחת תפסו את בעל הבית והיכו אותו מכות רצח. סעיד חמדן ביקש מאמא שתמכור לו את הבית והיא סירבה, עד שלא יהיה לה בית אחר. ובית אחר לא יהיה לה מפני שאין כסף. מה שתקבל במחיר הבית הזה כבר שייך לנושים. ובעיקר לסעיד חמדן, שמוכר לנו בהקפה. ראית באיזו הנאה הוא נתן לי את הפיסטוקים… לא בגלל עיני היפות. כל כיכר לחם שהוא נותן לי עוקרת לבינה מביתנו ומניחה אותה על האצטבה בחנותו. יש לו סבלנות. במשך הזמן נהיה חייבים לו כסף כמחיר הבית. כשאני משלמת לו במזומנים הוא כועס כאילו אני מרמה אותו. מה אני עושה? אני קונה בהקפה וחוסכת את הכסף בבנק… לפעמים נדמה לי שאני מרמה את אמי המסכנה… אני ממש חותרת תחתיה ומפילה עליה את הבית. בית־הכבוד…" – אמרה וצחקה בכאב. – “עוד מעט יהיה נדמה לך שאני רוצה לעורר רחמים…”
“חס וחלילה.”
“אתה יכול לרחם, כל זמן שאמא איננה רואה זאת. אני מספרת לך הכל כדי שתראה איך החיים מתנהלים קצת אחרת מכפי שרצינו, לפני שתאמר עלי שאני רואה חיים בירושלים במקום להימצא על יד שכטר ו…”
“אני? מה פתאום?”
“בסתר לבך אתה גם כן חושב כמו שכטר, שאני התכחשתי… ל…”
“אני על כל פנים אינני מרגיש את עצמי רשאי לומר זאת..”
“אתה? ודאי!… לא רק רשאי… חייב…”
“טעות…”
“אני מכירה אותך היטב… אבל עדיין לא סיפרתי לך על האדון פורמן. כאן הוא נכנס לסיפור. כשתצא תראה בית יפה ממול. הבית הזה שייך לאדון פורמן. האדון פורמן הוא יהודי בן ארבעים וחמש שיש לו בתים בירושלים כמניין הנשים שהיו נשואות לו. עכשיו הוא רוצה לשאת את הששית. וזו אני… הזהרתי אותך שזה סיפור מלא דברי הבל. מה אני אומרת על ההצעה של האדון פורמן ודאי לא איכפת לך. הרי אתה יודע. הוא בדיוק בשבילי. חשוב דעתה של אמא. כאן הסיפור שונה קצת מהסיפור המקורי. היא איננה חושבת שאני עושה לה עוול בכך שאני מוותרת על שק מלא כסף. היא בטוחה שאני עושה עוול לעצמי. עד כדי כך הגעתי. בעיניה אני בתולה זקנה המחכה לחתן. עכשיו היא יושבת בחדרה ומקשיבה לשיחתנו. היא ודאי כועסת עלי שאני מדברת כך על האדון פורמן. אדם מנומס כל כך. אגב, אמא קוראת לו אדון גם כשאנחנו משוחחות בינינו לבין עצמנו. עשיתי לו עוול כשאמרתי שק מלא כסף. גופו איננו דומה לשק וראשו איננו כסף. הוא גבר יפה תואר. לפני זמן מה נתגרש מבתו היפה של סוחר נעליים חיפאי מפני שהתנגדה לכך שיחזיק פילגש בבירוּת. אבל עכשיו הוא החליט לשאת אשה חדשה לגמרי. רצינית. כמובן, לא יותר מדי זקנה. הוא כבר עייף כנראה מחמת רדיפה אחרי תענוגות אסורים. הוא רוצה חיים הגונים, כיאות לאדם בגילו, מנכבדי העיר. כשאוסישקין בא לירושלים גם הוא נסע למוצא לקבל את פניו… הוא צריך אשה שתוכל להחליף שנים שלושה משפטים עם דוקטר אידר, בלי לבייש אותו…”
“וזה סוף הסיפור?”
“אין לו סוף. אני עושה הכל כדי לייאש את האדון פורמן, אך הוא עקשן גדול. כל פעם שבא אלי חבר אני יושבת עמו בחדר עד שעה מאוחרת. הסתכל בחלון. אתה רואה את הסיגריה הבוערת בגזוזטרה של הבית ממול. זה האדון פורמן.”
בחזית הבניין הבהבה סיגריה ודעכה, טסה באויר כגחלילית, ועמדה באמצע החלל.
“עכשיו אני מבין למה הזמנת אותי לחדרך… לעשות לך שם רע אצל האדון פורמן.”
“אם זה הקשר היחידי שאתה יכול למצוא בינך לבין האדון פורמן, מן הסתם אין אחר…”
ביקש לצוד את מבטה, אך היא סרגה במתינות ועיניה מלוות את מלאכתה.
“אני שואלת את עצמי למה סיפרתי לך את כל הסיפור הזה…”
“הרי אמרת, כדי שלא אחשוב שאת רואה חיים בירושלים במקום…”
“באמת אמרתי? יתכן.”
“לפני כמה רגעים.”
“עייפתי אותך כהוגן, היום. איזו אשה אנוכית אני!…”
“לא, כלל וכלל לא.”
“אל תהיה כל כך מנומס. מהצהריים אני מחזיקה אותך אצלי. באמת סקנדל.”
“מה זה מחזיקה. אין לי רצון משלי?”
“אדיבות היא רצון מעייף מאוד…”
“אה, יעל, אם את רוצה לישון, אינך צריכה להתבייש…”
“לישון, עוד מוקדם. אבל פשוט, חשבתי, כבר אין בך צורך: האדון פורמן כבר ראה אותך.”
הציץ בה במבוכה וקם ממקומו.
“אתה רוצה ללכת?” שאלה בלחישה.
הקיר הסתיר את הסיגריה של האדון פורמן. כשעמדה מולו ואחזה בידו. הניח את ידו על כתפה ומשכה אליו. חש בשדיה הקטנים והקשים כתאנים ונזכר במרתה הנדחקת אליו בחוצפה, בעיני תמר המבטיחות אושר ובקולו של פלקוביץ, המדבר אל אביו: מה אתה לומד שם, טוטו, יוונית אולי? וקולו של אבא: כל החכמה שלי אפשר לכתוב על פתקה קטנה. לעולם אל תקח לך אשה יפה. ושוב קולו של פלקוביץ: מי יהיה מוכן להאמין לך? העולם יתמלא חוקרים צעירים שירצו להיווכח אם הצדק עמך..". הנה, אמר בלבו, כאן מזומנים לו בטחון, שלוה. עם יעל יוכל לחיות ביושר ובנקיון כפיים בלי דאגה וחרדה. מהי אהבה?
נשקה על מצחה. לפתע תפסה את ראשו בשתי ידיה והצמידה לשפתיו את שפתיה המתוחות ונכנעות. הניח את ידיו על כתפיה. יצורי גופה ריטטו.
“אינך חושב שהנשיקה הזאת היתה מיותרת?” אמרה ונרתעה פתאום.
“אינני יודע,” אמר בעצב.
“לא נשתנית, אפרים. אתה אדם ישר. אינך יודע לשקר,” אמרה והשפילה את עיניה.
כשליוותה אותו החוצה נתמלא שאט נפש כלפי עצמו משום כך שאיננו יכול לאהבה. או אפשר זו היא האהבה: מצוקה ללא נשוא, צער כאב רחמים התרגשות שאט נפש… תפס את ידה ולחצה עד כאב.
“עכשיו כבר אינני בטוח.”
“במה?”
“במה שאמרתי קודם.”
“הרבה דברים אמרת קודם.”
“כשאמרתי שאינני יודע.”
“נחיה ונראה,” אמרה כשעמדו מעבר לשער ועיניה זרחו באור הכוכבים. “שבע השנים הרזות בלעו את שבע השנים השמנות… אם תבוא לירושלים תגש אלי?”
“בודאי. אבל אל תשכחי. עכשיו תורך לשלוח מכתב.”
“הה, מכתבים… אילו היית כותב לי מאה מכתבים לא הייתי יודעת יותר ממה שאני יודעת עכשיו…”
“יעל,” אמר בקול רך, נרגש.
“אל תדבר אלי כך ואל תכריח אוי להיות גיבורה. לך לךָ ושוב בפעם אחרת,” לחשה.
“אם תבואי לתל־אביב גשי לבית אמי, שם אני גר.”
“אני יודעת. ועכשיו לך לך, אבל מהר. ביקשתיך! אינני יכולה יותר.”
ברחה לחצר, הטיחה את השער אחריה, ורצה לתוך הבית. טיהר את גרונו מן המלים שעמדו על לשונו ושם פעמיו ללכת. אך לא זכר לאיזה צד עליו לפנות כדי להגיע למקומו. אין דרכי ירושלים נהירות לו בחושך.
פרק ז: זריעה לאחר הגשם 🔗
א
שלושה שוטרים – שני ערבים ויהודי – הובילו את האסיר בחוצות המושבה. אשה, סיר מפויח בידה וטף נטפל לסינרה, יצאה מפתח ביתה והסתכלה בהם אגב נדנוד ראש. ליד בית הועד התקהלו כמה איכרים, מהם בבגדי עבודה מהם במלבושיהם הטובים. היו מצפים לבואו של דננפלד מסג’רה, המשמש מוכתר. בינתיים זרקו מבטים סקרניים באסיר, כאינם מאמינים למראה עיניהם. מתוך הבית יצאה אשה והזמינה אותם להיכנס פנימה. ישבו על הגזוזטרה, בצל האקליפטוס, ונפנפו מטפחות לנגד פניהם, להפיג את החום. האסיר השתרע על הרצפה, נשען אל הקיר.
הגישה האשה מים לשוטרים, הציצה באסיר ונדהמה. “מוסטפה?!” הוא נשא אליה עיני־ילד גדולות ושחורות, גילגלן במבוכה, ומחה את מצחו בשתי ידיו הכבולות.
“בידק מוֹי, מוסטפה?”
“יוֹ, כתר חירק, יה מַדאם, כתר חירק, דַנקֶה שֵיין…”
הוא שתה בגמיעות גדולות ולא המיש עיניו ממנה. “אללה יסַלמַק, יא מדאם, אנְִטי גוּט, בשם איללה….”
היא נטלה ממנו את הכוס הריקה. “מה אתה אומר, קופל?” אמרה ופנתה לאיכר בעל בשר שעמד ליד פרידותיו.
“מה אני אומר מה? רוצים לצאת לשדה. הדננפלד הזה יש לו זמן יש לו. מֵינֶה דייגֶס הכלב הזה. חבל על כל רגע. יש פה מספיק בטלוֹנים בשביל לזהות אותו.”
“אבל מה אתה אומר? מוסטפה שלנו! לעולם לא הייתי מאמינה שמוסטפה שלנו יעשה דבר כזה. הוא הרי כל כך שקט. כל כך טוב. א־זא פיינֶר עַראבֶר.”
“כל הערבים רוצחים,” אמר האיש וניגב את הזיעה מעל צוארו.
“אז מה אתה רוצה, שניקח פועלים יהודים? נפשוט את הרגל. אתה יודע כמה ריבית אנחנו חייבים? יותר טוב שלא תדע. אי, אי, אי, צרות צרות… ואתה, אתה מוכן להחליף את עבדאללה שלך ביהודי? אתה דוקא הצלחת עם עבדאללה. א־גרוֹבֶר־אינגֶלֶה…”
“אפשר אחליף אותו. אומרים שיש בחורים טובים…”
“גויים ולא יהודים…”
“גויים גויים, אבל פוגרום לא יעשו לנו…” אמר, ותפס זבוב על מצחו ומיעכו בכוח.
“האלה הבחורים, מה הם רוצים כאן? מַי מַאן זוֹגט, אסור להכניס אותם למושבה. שיירדו למטה. אין לנו עבודה בשבילם. שילכו למגדל. יש שם משוגע שמוכן לבזבז כסף… לנו אין כסף… שילכו לכינרת, לדגניה… מי מאן זוגט, הם יקחו לנו הכל. קיבלנו את זה במתנה? בצפרניים הוצאנו מהאדמה…”
“תחָרֵש שכֶנתך! תפסיקי לקשקש לי באזניים, מה את רוצה ממני? ביקשתי ממך משהו? תחכי שמוסטפה ייצא מבית הסוהר ויהיה לך א־זא פיינר עראבר..”
“מה אתה מקלל, מג’נון…”
“מן מדבר אל מג’נון בְסִיר מג’נון…”
בחור צעיר, פניו תקיפים וזועמים, ניגש למקום בצעדים נחפזים, כשבלוריתו מבודרת ברוח. ליד המרפסת עמד, סקר במבט קר את הנקהלים וקרב אל הערבי, המוטל על הארץ. הלה הרים את ידיו הכבולות מעל ראשו, להתגונן.
“הנה הבחור הרוסי,” אמר מישהו.
“מחכים לך, אתה היחידי שראה בעיניים. אתה בטוח שזה זהו?” שאל השוטר היהודי.
“בטוח?” אמר הבחור בכעס. “תן נראה מקרוב, אין לי עיניים טובות. אני אמשש, ואהיה בטוח לך.”
רגלו נשתלחה בכוח. הקול נשמע כחבטה על תוף בכף פתוחה. מוסטפה תפס את חזהו בשתי ידיו הכבולות ונאנק מכאב.
“הי, יהודי. איזה קונץ להכות אדם כבול?” נשמע קול מתוך קהל הנאספים.
“מזלו שהוא כבול, אחרת הייתי הורג אותו. ומה הוא עשה? עמד וירה ברובה על אדם בלתי מזוין. משני מטר. ישר לראש…” עיני הבחור היפות היו אדומות מזעם ושפתיו רעדו. שילב את ידיו על חזהו וסקר את הנקהלים במבט חריף. “שכחתי עם מי יש לי עסק. אתם בעצמכם גידלתם את הנחש הזה..”
“אפלבוים, אולי תלמד אותו איפה הוא נמצא,” קרא אחד הנאספים.
“עזבו אותו. זה הוא שהציל לפליישמן את הפרידות,” אמרה אשה.
“הוא גם חטף כדור.”
“אז מה? עכשיו תקבלו פועלים יהודים? תרוצו תתחננו שיצילו אתכם,” הוסיף הצעיר להתגרות בהם.
“רוסי מנוול אחד. אולי שתשתוק שם כבר.”
"מה איכפת לי לשתוק. תשמעו פעם מה חושבים עליכם. תדעו מי אתם. האֵ לכם את זה בפרצוף.
“מימי לא ראיתי בחור חצוף כזה,” אמר איכר לשכנו. הקהל נרגש. השוטרים הסתכלו במחזה מתוך סקרנות. קופל קשר את פרידותיו לעמוד והתקרב אל המרפסת.
“שמע בחור, לולא היית פצוע היינו מורידים עליך כאלה שתזכור מי אתה..”
“כבר מזמן לא פצוע. יכול להראות לכם את הפצע, בעד שילינג. יכולים להרביץ אם רוצים. כולם יחד או אחד אחד?”
“שוטר, אתה לא יכול לסתום לו?”
“בחור, לטובתך, עזוב אותם. מה אתה רוצה מהם? בסוף עוד אחד יתחמם עליך,” שידלו השוטר.
“שיתחממו, 'כפת לי מהם? כל אחד יותר פחדן מהשני…”
“תשתיקו אותו, די לנו כבר מזה… מלעוֹּן!..”
“רוצים פועלים יהודים, שיבואו להגן עליכם? בבקשה. אתם יכולים להתרשם אצלי. ככה זה היה בבית גן וברחובות. ככה זה יהיה בכל מקום. למי יש פנקס. אני רושם את ההזמנות… כמה אתה רוצה, הי אתה, השמן?”
“שניים,” השיב קופל במנוחה.
רחש עבר בקהל. אף הבחור הופתע. התקרב אליו. “אתה מדבר ברצינות או עושה לי פה בדיחות?”
“מי שהוא שמע קופל עושה בדיחות? אמרתי שניים אקח שניים.”
“עזוב אותו הוא מג’נון. הוא סתם מדבר. לא יקח אף אחד.” יעץ אחד מן הקהל.
“ומה עם הדפיציטים? סאווה סאווה?” שאל קופל, מתעלם מחבריו.
“אנחנו נתחלק ברווחים,” אמר הבחור.
“אַ־נייאָ גיבּר. ראית פעם מישהו עושה כאן רווחים?”
המערכה נסתיימה. הצעיר ניגש אל קופל והביט בו באי אמון. “מחר אני מביא לך שניים.”
“אתה לא מבהיל אותי. מחר. רק שלא תביא לי צימוקים. צוויי פירטל עוֹף.”
הקהל חדל להתעניין בהם. מישהו מהפקידות הופיע, הציץ בערבי, שאל שאלות, רשם רשימות, הבטיח שדננפלד לא יאחר לבוא.
“אחד זה אני,” אמר הצעיר לקופל. “שוה לך?”
“אפשר. לחרוש יודע?”
“יודע.”
“יודע או רק אומר שיודע?”
“שאלת, ענוּ לך.”
“חביבי, אתה מזכיר לי בחור אחד.”
“גם אתה מזכיר לי משהו.”
“אני אגיד לך מי אתה מזכיר לי תגיד אתה גם.”
“עסק זה עסק.”
קופל חייך. פניו השמנים ושזופים אורו. “אתה מזכיר לי בחור אחד חצוף שבא לארץ לפני חמש עשרה שנה ושמו קופל.”
”אני מקוה שבעוד חמש עשרה שנה לא אהיה כמוך."
“אתה כבר מתחצף אלי?”
“אוהו, כל פעם שאגיד לך מה שאני חושב זה יהיה מתחצף?”
“עכשיו תגיד מה אני מזכיר לך, פרא אדם?”
“אתה מזכיר לי שכבר כמה חודשים לא אכלתי בשר. אני מת על בשר.”
“שָמֵן אני, האַ? עַמא בריא. הכל שרירים. תרגיש ביד,” אמר קופל ולא נעלב.
“בשר זה בשר.”
“תבוא אלי הביתה, אשתי תתן לך בשר.”
“איזה?” צחק הבחור.
“בישם איללה, מימי לא ראיתי חצוף כזה. וזה הכל אני שומע ושותק? לפני כמה שנים התחצף אלי אחד הורדתי עליו עם מקל. הביאו אותו לבית החולים,”אמר קופל וגרד בכרסו, כחוכך בדעתו. “לקצור יודע?”
“מה שאתה רוצה.”
היד המגרדת טיפסה ועלתה אל הצואר, זחלה אל הראש, ועבדה במרץ כחופרת תעלה בקדקד. “ומהכדור לא נראה צרות? אתה יכול לעבוד? לא תשכב אצלי כל שבוע? לא נצטרך להביא דוקטוירים?”
“אה, הכדור זה כלום. שפשף על הצד.”
“זה אתה הבחור שעבד אצל שמואלביץ במלחמיה? הא? למה 'סתלקת?”
“אשתו עשתה צרות.”
“איזה צרות?”
אם זקן איננו יודע איזה צרות עושה אשה כבר לא ילמד אף פעם."
“אתה עם החבר שלך תהיו מוכנים לעבוד כמו החרתים, על אחוז מהיבול?”
“למה לא? העיקר עבודה. רק שלא תוריד לנו בעד האוכל לפי המחירים של הוטל אימפריאל.”
“כמו בחנות. לא נבקש ממך בעד הבישול. אבל תצטרך לעזור לאשתי גם בבית, כל מיני עניינים קטנים.”
“קודם נראה אותה. אני לא יכול להבטיח לה עניינים קטנים לפני שאני רואה אותה.”
“אתה תסתום את פה, אני מוריד עליך עם השוט.”
“מתלוצצים אתך, יה שייך, מה אתה מתחמם?”
“ומי זה הבחור השני שאתה מביא לי? מאותה החתיכה?”
“לא, יַחביבי. נביא לך דבר כזה שלא ראית אף פעם. נר של שבת. תן לו עדשים בלי מלח ותגיד לו שהמלח נחוץ בשביל הקרן קיימת – יאכל וישתוק. תשכיב אותו באורוָה על זבל סוסים תגיד לו גם אני התחלתי כך – ישכב וישתוק. חביבי, נביא לך בחור מזהב.”
“תביא יותר טוב זהב. איך הוא עובד הקרן קיימת שלך?”
“ילמד. עובד כמו שעבדו פעם בבית המקדש. אתה ואני עובדים בשביל פרנסה. הוא עובד מן שאן אללה.”
“זה מריח לא טוב.”
“אני אחראי עליו.”
“אתה, אתה, הכל אתה.”
“אמרתי אחראי, מה אתה רוצה? אני אפסיד. מה אתה חושב, אני אכניס לך ערבון בבנק?”
“מנין אתה בחורצ’יק.”
“ממקום למקום.”
“מה אתה מקשקש לי? שואלים אותך איפה אתה נולדת?”
“באירקוטסק.”
“איפה זה?”
“רחוק.”
“איפה זה רחוק?”
“איפה זה מיסיסיפי אתה יודע?”
“לא.”
“אז מה איכפת לך לדעת איפה זה אירקוטסק.”
“מה אתה חושב אתה שאטר גדול אם אתה מתחצף כל הזמן?”
“מכרתי לך הידיים לא מכרתי לך הלשון.”
“סלמתוּ. אני אוהב כאל הבחורים, אבל לא יותר מדי. אתם תעשו חיים אצלי. עבודה יש ברוך השם. עבדת בסיקול? מזה נתחיל. תביא את האפרוח שלך מחר. אני אתנהג אתכם כמו בני אדם אם אתם תעשו עבודה. לא רוצה שיגידו אצל קופל הלך המשק מפני שלקח יהודים. אתה מבין? ועוד תנאי אחד. בלי פועלי ציון ובלי הפועל העברי ובלי כל הקשקושים. אני מכיר אתכם ואתם מכירים אותי. לא רוצה להתעסק עם כל מיני טיפוסים. אנחנו אנשים עובדים ולא רוצים לפרנס עוד כמה פרזיטים. מספיק הפקידות. זאת ההשקפה שלי, ברור?”
“אמרתי לך מכרנו הידיים לא מכרנו הראשים.”
לא איכפת לי הראשים שלכם אם הם יהיו סגורים בפה. יום אחד שיבוא אצלי איזה פרצוף לדבר במקומכם מחר אתם עפים אצלי לעזאזל."
“עם החלק שלנו ביבול, בבקשה.”
“ועכשיו אני אסתלק מכאן. חבל על הזמן שלי. אתה כבר תראה להם את הרוצח. שלא תתן שיבלבלו אותך. דננפלד זה נבֵלה… הפקידים האלה אין להם עבודה בכלל, אבל הם אוהבים שיחכו להם… שילכו לעזאזל כולם ביחד. הדננפלד הזה בראש. נבלה ולא יותר. אתה יודע מה זה נבלה?”
“מכיר לפי הריח.”
“אתה יודע למה בן אדם מסריח כשהוא מת? כל ימי חייו הוא מסריח. אבל כשהוא עובד ומזיע, ריח הזיעה מגרש את הסרחון של הנבלה. כשאדם חדל לעבוד, וסרוח לו במשרד שלו כל היום, כמו דננפלד, אז כל הסרחון מתאסף ויוצא. לאדם כזה אני קורא נבלה. מה דעתך?”
“אם אני לא אומר את ההיפך סימן שאני מסכים.”
“אתה מכיר את דננפלד?”
“מספיק שאני מכיר את הוכמן.”
“אז מחר אתם באים.” התיר את הפרידות וניגש אליו שנית. “שכחתי לשאול מה שמך?”
“חיים גרינשפון, קוראים לי גרישה.”
“הפלישמן הזה היה חבר שלי. אתה ראית איך הרגו אותו?”
“במקרה עברתי שם. רצתי אליהם אז המנוול השני, זה שלא נתפס, ירה בי.”
“היה לך נשק?”
“סכין.”
“שאטר, בחיי, שאטר,” אמר קופל ורצח זבוב על מצחו.
לערב סיפר קופל לאשתו שגמר בדעתו לשכור שני פועלים יהודים. אחד מהם שאטר. עושה רושם שיודע לעבוד, רוסי חצוף אחד. מחר הם יבואו. צריך לנסות פעם איך זה הולך עם יהודים.
הטליאה אשתו גרב קרועה על פי הכוס ואמרה: “מה אתה שואל אותי? הפרעתי לך פעם לעשות מה שאתה רוצה?”
ב
רחוב אחד. שתי שורות בתים, כשתי רכבות עומדות ליד בית הנתיבות. הנה הן יוצאות לדרכן. לא, התחנה נעזבה. קרונות שכוחים, בצל אילנות גבוהים, עשבים עלו בבסיסם. מסביב חומת אבן. זו כל המושבה. ביום תחומה רחב, עד גבול השדות, שפועלים ערבם עושים שם מלאכתם של איכרים. בלילה החומה היא תחומה ולא עוד. מחוץ לחומה הפחד. וגללי אדם. השומרים המהלכים בלילה מסביב לחומה משגיחים על צעדיהם שלא לדרוך, נושמים לרווחה כשרוח נושבת מגרשת את הריחות.
לפנים קראו לה רִמָה, על שם הכפר הערבי הסמוך, על הגבעה – מַזָר. אולם לרוע המזל לא נדבק שם זה כי אם הש מזר־תחתה, כלומר: מזר התחתונה, ואלו הכפר הערבי זכה בשם מזר־פוקה, כלומר: העליונה. רבים הכפרים הערבים הנקראים בשם ותוספתו. פוקה ותחתה. או גרביה שמליה ושרקיה. כגון בקעה, סוואפיר וכיוצא בהם. ליצנים קראוה מיזריה. ולכפר הערבי פורְקָה־מיזֶריָה.
את אדמת המושבה קנה פקיד בלתי זהיר מידי ערבי סורי שהחכירה לחרתים תושבי מזר. פקיד הממשלה בטבריה, איש התורכים־הצעירים, סירב לרשום אותה בטאבו. ורק בהשתדלותו של יהושע חנקין, שהריץ טלגרמות לקושטא ונסע אל הוואלי בבירות, נרשמה האדמה כחוק על שם חברה שאיננה קיימת של יהודים עותומנים תושבי יפו. אף על פי שנקנתה ונרשמה כחוק היו התושבים הערבים מקצצים בה הואיל ואין ספרי קרקעות בממשלה התורכית וגבולות החלקות מתוארים על ידי עצמים בשטח. הרים וגיאיות אי אפשר להזיז. אולם עצים וגדרות אפשר לעקור ולהרוס. החרתים הוסיפו לעבדה ולשלם לבעליה הישנים. ראה סורי פיקח זה שאין היהודים עולים ומתיישבים על האדמה, סילק את החרתים להובירה. לפי חוק המחלול התורכי אדמה המוברת שלוש שנים נעשית קניין הממשלה. סבור היה שהיהודים לא יעבדוה מפאת חוסר המים וממילא יוכל לקנותה לאחר שלוש שנים מיד הממשלה ברבע המחיר.
מקץ שנתיים שלח הוכמן, פקיד ייקא בגליל, מברק לממונים עליו. נמצאה קבוצת יהודים מרומניה שכספם לא הספיק להם להיות איכרים־ברשות־עצמם, העלו אותם על אדמת מזר. בנו להם בתים, הביאו מים והשיגו בשבילם אשראי לזמן ארוך. כשבאו האיכרים החדשים החזירו לאדמה את האריסים שעיבדוה בשביל הסורי. חזרו הערבים לאדמתם ושילמו לבעליה היהודים כפי ששילמו לבעליה הערבי. מה איכפת להם. מן הסתם אין אדמה נעבדת בלי בעלים נותני מחרשות וזרעים הלוקחים לעצמם חלק הארי מיבולה. אלא שלפני כן היו גונבים זה מזה ועכשיו גונבים משל אחרים. באו שומרים יהודים למושבה והפילו חתיתם על גנבים. ערב יום כיפור נפל ריב בין ועד המושבה לשומרים והם הלכו משם. נמסרה השמירה לצ’רקסי. היה נוטל שכר מהאיכרים ומס מהגנבים וחומד נשותיהם ובנותיהם של אלה ואלה.
איכרי מזר־תחתה נחלקים לשתי סיעות. אחת אנשי־דננפלד, המתנגדים להסתדרות החקלאית של האיכרים ולפועלים יהודים. שנייה אנשי־קופל, והם מיעוט מבוטל. דננפלד מקורב לפקידות וקופל מקורב לצעירים. העתיד הוא שלו. הוא הראשון שהחליף את השוורים בפרידות. והוא שקנה מכונת דיש באלף לירות שטרלינג, כספי הציבור. מכונת הדיש היא גורם האחדוּת ועילה לסכסוכים. הוא ממונה עליה ושינקין ידידו בקי במנגנונה. עסקי־ציבור־בחומר בידיו. עסקי־הכבוד הוא מניח לדננפלד, פקידו של הוכמן, שהוא פקידו של שוורץ, שהוא פקידו של מיטלמן, שהוא פקידו של השד יודע מי. אפילו נעליהם משועבדות לפקידים. ואלו מכונת הדיש, סמל החירות, נקנתה על ידי הלוואה אצל ההסתדרות החקלאית של האיכרים.
ליד חצרו היא עומדת, עטופה בשקים, כגולם. בזמן עבודתה מלוא כל המושבה המולתה. ילדים מסתלקים מלימודיהם בבית הספר כדי להסתכל מתוך התפעלות איך היא קולטת אלומות ופולטת קש וגרעינים מרשרשים באמבריה ויוצאים לתוך שקים מתנפחים והולכים. באין ברירה מצטרף גם המורה אל תלמידיו ועומד גם כן בקהל הסקרנים, ראשו מכוסה בעתון, והוא מסביר לבחורות פנויות עקרונות המדע.
דננפלד כבודו על האוטומוביל ועל ידיעת השפה הגרמנית. עניבת פרפר לחולצתו הלבנה ונוהגו מעשה־שררה. אין מקום בלי סיעות משלו. כיון שבאו ארבעה פועלים עבריים לעבוד במזר־תחתה העמיקה המחלוקת והקיפה כל מיני דברים של מה בכך, כדרך מחלוקת.
ג
בעונות העבודה הבוערת מתמלאת המושבה שכירים. פלחים מרוששים מן הדרום ונוודים מן החורן הבאים לנסות מזלם ולבקש עבודה במושבות היהודים. הם ונשיהם וטפם ממלאים את חצרות הבתים ואת הרפתות, הנערות מבשלות ומכבסות בחצר, הילדים משחקים באורוה על ערימות הקש. וענן זבובים ויתושים מחפה עליהם ככילה. כבואם כן לכתם, בסוף ה“עונה”: בצער במסכנוּת ובחולאים. אמהות נושאות את ילדיהן הגוססים אל המרפאה, בבית הועד, מחכות לרופא. על מדרגות הבית הם מתים בשמש, הזבוב בזוית העין הקפואה, נטענים על חמור, בדרכם האחרונה למזר־פוקה, ובני המשפחה הולכים אחריהם ומיללים. החרתים הקבועים מתמנים למשגיחים, רודים בהם באכזריות, מעבידים את נשיהם בפרך, קונים את הבנות היפות בלא־מחיר, ומסייעים לאיכרים לגרשם מן המקום בהתמעט העבודה. לפעמים צריך לגרשם בכוח, בעזרת המשטרה.
אף על פי כן, ערביהם בחדוה ובריקודים.
לשמע השירה והריקודים הלכו אליהו וגרישה לחצר בית־הועד. בדרכם פגשו את אוסיה סולודובניק ובביוף. נצטרפו לחבורה של הסקרנים מבני המושבה והסתכלו בריקודי הערבים. כתף אל כתף רקדו הגברים, ידיהם שלובות זה מאחורי גבו של זה, מדשדשים במקום, מלהיבים איש את רעהו בצווחות. נשים ישבו מן הצד וליוו בעיניים את תנועות הגברים. שניים יצאו וחוללו לפני השורות ואילתרו זמירות בחרוזים, בקצבים גוברים והולכים. בני החיל משליכים עצמם לאחוריהם, נתלים מתוך הטיה מסחררת בזרועות השכנים מתוך אמון גמור בחבריהם שישמשו משען בטוח; אף פרצופיהם דוהרים־דולקים לאור המדורה הבוערת ועיניהם שופעות פרעות־חדוה.
הסתכל אליהו בחבריו. ארבעה אנשים ארבעה עולמות. חיים גרינשפון המכונה גרישה, רוקע ברגלו לקצב השיר. אוסיה עצוב. בביוף נותן קולו בשיר. הם, הערבים – להקה, שירה בציבור. ואנו – כל איש יחידה לעצמה.
את חיים גרינשפון הכיר במלחמיה, שהלך לשם לפי המלצת קנטורוביץ. שמע שיש עבודה בהכשרת קרקע. לתמהונו קיבל עבודה מיד. עבודה קשה מפרכת. כלל לא מעין זו שבפתח־תקוה, שהיתה קשה רק מחמת חוסר־הרגל. זו מחייבת מאמץ. והמשגיח עומד על הפועלים ששכרם יומי, ומדרבנם. ורע מן הדירבון הן חרפותיו וגידופיו של המשגיח, שהתעלל בו ביותר רק משום כך שהוא מדבר עברית צחה. די ב“אני חפץ” במקום “יש לי חשק” כדי לתת למשגיח חומר לליצנות. מאחר שהשיב למשגיח כגמולו זכה בידידותו של גרישה. ניתנה האמת להיאמר, לא משום כך בלבד, הרבה עשתה תמונתה של תמר.
לאחר שנשתכר פרוטות ראשונות קנה בול והריץ לתמר מכתב. שטות היתה בו להסביר לה מפני מה עזב את תל־אביב. “לא יכולתי נשוא עוד…” “לא לשם כך באתי לארץ ישראל”.. וכי מה לא גיבב שם? כאילו לבטיו נוגעים לה. ובסוף המכתב סיפר לה שמעבידו אינו נוהג בו עין יפה. בתשובה למכתבו שלחה לו את תמונתה וכתבה מלמטה: “והנה אחת שמביטה בך בעין יפה…” כשראה גרישה את תמונתה אצלו שרק מתוך התפעלות “ווללה, איזה יופי של בחורה…” תפסו וחיבקו. “שמע וויסמן, למה לא סיפרת לי? אלף קילומטר הייתי הולך ברגל לראות דבר כזה מקרוב…” מאותו יום נתחבב עליו. גדול כוחה של אשה אפילו אינה שלו, לטעת בגבר צעיר בטחון עצמי. וכשפוטר מעבודתו וגרישה הסתבך באהבתה של אשת שמואלביץ ונאלץ לברוח, הלכו שניהם למזר־תחתה. אמנם קופל לא הסביר לו פנים, אולם מאחר שטירונותו היתה על חשבונו של גרישה, לא היה איכפת לו לקופל.
"היא, אתה סולודובניק, כלום לא אתה אמרת לי שחסר לך חיי תרבות? הא לך, 'סתכל…
סולודובניק הגיע למזר זמן מה לאחריהם, לאחר שנתגלגל ממקום למקום, ולא מצא עבודה קבועה. אף לדגניה הציע את מועמדותו ולא קיבלוהו מחוסר מקום. איכר אחד, קרוב משפחה, נתן לו עבודה. כשבא, מיד “כינס” את הפועלים העברים במקום וביקש להקים קבוצה שיתופית. “אין אפשרות קיום לפועל העברי בארץ מחוץ לקבוצה,” אמר. גרישה היה מלגלג עליו. “קבוצה בת ארבעה אנשים כמו יער בן שני עצים.” “אנחנו נהיה גרעין לקבוצה גדולה יותר. הכל התחיל כך.”
“איזה גרעין? – צחק גרישה. – אנחנו חָרָה של עזים.”
ניתנה האמת להיאמר, לא התנגדו לחיי־שיתוף. על נקלה אפשר להתחלק במחסור, שוה בשוה. קשה לחלק את השפע. אליהו וגרישה ממילא קיימו “קופה משותפת” ריקה לחלוטין. אולם, ארבעתם אינם בגדר קבוצה. שוֹנוּתם מרוּבה משווּתם. סולודובניק האמין בכוחו של הרעיון לקרב לבבות. אך, איזה רעיון? היום הוא קורא “הפועל העברי” ואומר: הצדק אתם, ומחר הוא קורא “המחברת” ואומר: מלים כדרבנות; ובביוף איננו מוכן לוותר על מקצועו, רצען הוא. וקבוצה איננה צריכה רצען משלה אם אין לה תריסר פרידות.
ערב ערב היו נפגשים ומשוחחים, מכל הבא בלשון. עסקי גברים ונשים. פרידות רתמות מחרשות אקדחים אהבה. היום שלחה לנו הקופלית דייסת בורגול, דבק נגרים ולא דייסה!.. ולי היה לבּן, לא סתם לבן… ראיתם איך הרכיבו שרשראות הפוכות על מכונת הדיש?… כמה מצחיק שינקין, גם כן מכונאי, מטייל לו כל היום ליד המכונה כמלך בגדוד ואיננו מבין שום דבר במכונאות… מזל שלו שגרישה בא לעזור לו כשנסתתמו הנפות ונשבר הציר…
ברנש מוזר הוא קופל… ודננפלד, אתם יודעים למה הוא שונא את וויסמן? עד עכשיו עשה לו שם של מבין בגרמנית. ועתה הכל מלגלגים עליו וקופל קורא לו קייזר וילהלם….
אוסיה היה מספר על אקי בבה, בביוף על ימי השומר, וגרישה על ימי המלחמה והגירוש מהארץ, ואליהו, שאין לו מה לספר, היה מקשיב.
כשאוסיה סולודובניק צד את אזניו ביחידות, הוא מתלונן על דלותם ועל החיים מהיד אל הפה, ירידה בדרגת התרבות, על הסיכויים הקודרים לעתיד, על הבערות והליצנוּת. הרי מקצת מקובלנותיו מכוונות כלפי גרישה המתלוצץ על חשבון ערכי חיים.
והרוקדים בשלהם כירכרו בפיתולים ומחאו כפיים לקצב המנגינה בתנועות רחבות מגובה הראש עד גובה החגורה. “איזה קצב מלכד. גוף אחד. אצלנו אין אפילו כגון זה. אלף מנגינות. לכל דור שירים אחרים. כל גולה ולשון משלה. ואפילו כאן בארץ… אצלנו בעיירה היו זמירות…” אמר אוסיה.
“כל אחד הפסיד משהו, כשעזב את העיירה שלו,” העיר גרישה בחיוך.
“ועדיין אין לנו מנגינה אחת, שירה אחת.” אוסיה לא יצא מכלל כובד הראש.
“מה רע בעיניך אנו־נהיה־הראשונים?” שאל גרישה בתום הריקודים
אנו נהיה הרא–שו–או–נים,
כך אמ–א–ארנו אח אל אח.
א–נו נהיה בין הבו–נים,
נט המי–תר נט א–נ–א–א–אך,
א– נו נהיה בין ה–בו–נים,
נט ה–מי–תר נט אנ–א–אך.
שר בצווחה, “יופי של שיר.” אוסיה העיף מבט באליהו, כלומר: ראה השגותיו הדלות של זה. אליהו לא גילה כל סימן של הסכמה.
חיי־דלות, ואף על פי כן, השמחה במעונם. וזה העיקר. נזכר שהיה מקשיב בשעתו לקונצרטים. מתמכר לגלי הצלילים, כאדם השוחה על גבו, נתון לזרם, אזניו טובלות במים, נישא ללא מטרה. כסבור היה שאי אפשר בלי כך. מכל מקום מי שהורגל בכך. ועתה… טובה לו ליצנותו של גרישה מבכיינותו של אוסיה. בלילה על משכבו היה חושב על התמורות שחלו בו. קצת הסתגלות לסביבה, קצת ראייה חדשה באמת.
כשנפרדו מאוסיה ליגלג עליו גרישה:
“כל יהודי שבא להנה עשה טובה והקריב קרבן. חיי־תרבות הבטחנו לו… מה אתה אומר, בביוף? מה אתה הפסדת?”
“הפרולטריון…” פתח בביוף.
“אה, זה כבר מזמן לא שמענו..”
“מה אתה הפסדת, וויסמן?” שאל בביוף.
“הוא חברהמן. אילו ראית על איזה יפהפיה הוא ויתר שם בתל־אביב, לא היית ישן כל הלילה…”
“אני לא חולם על בחורות כמוך…”
“בַבַיה, אנחנו מכירים כאלה. השקטים מוכנים על כל אחת…”
“מתי כבר תהיה בן אדם, גרישה?”
“מה זה אצלך בן אדם, בביה, אחד שמדבר כל הזמן על המהפכה ברוסיה?”
“מה אתה יודע על המהפכה ברוסיה?”
“מה שאתה יודע.”
“תהיה בן אדם, תבין מה שאתה שומע.”
ויכוח קל. אף בביוף מחבב את גרישה, יפה התואר והאמיץ. גבר עצמאי כהלכה, תקיף, מהדר ברשלנותו. גבוה, מוצק, כל מראהו והתנהגותו כשל בן־חורין. הבלורית מרדנית, העיניים, עתים צוחקות ועתים קשוחות, שליטות לעצמן, והצעד יהיר, החולצה פתוחה, הרגליים יחפות.
אף בביוף היה לפנים מבני החיל. ועתה פרש למקצועו. שחור, גרמי ומוצק, עיניו קטנות ואפלות כשל בעל מזימות. בשבתו בירכתי האורוה, האפלה תמיד, וקרן אור מבקעת מבעד לסורג ונופלת על ברכיו, הוא נראה כאסיר בכלאו. כך – עד שהוא פוצה פיו לדבר. דיבר – והמית את דמותו. מוחו מלא רעיונות תמימים ונלהבים.
ערב מלחמת העולם הלך ברגל מקווקז, לפי הזמנת חברו, אחד מראשוני השומר. לקח את אקדחו ופגיונו ויצא לדרך, בלי פרוטה בכיס. חצי שנה הלך. כשהגיע, מצא את חברו מתחת לתלולית עפר שמגן דוד מעץ נעוץ בה. בזכות חברו נתקבל כחבר ל,השומר", לאחר תקופת מועמדות קצרה. כשפרצה המלחמה נאלץ להסתתר מפני התורכים מפאת הנתינות הרוסית. ברח למצרים, בניגוד להוראות הועד, והוצא מן האגודה. בתוֹם המלחמה הוציא את כלי הרצענות שלו ופרש לאפלולית האורוה במזר־תחתה.
“בביה המסכן, צחק גרישה, היתה לו הזדמנות לעשות מהפכה גדולה ברוסיה והוא נאלץ להסתפק באי־סדר שהוא עושה באורוה של צימלגיסר…”
“ומה אתה הפסדת גרישה?”
“אני? נולדתי לעשות צחוק מהברון רוטשילד ולא מפרד זקן כמוך. מזמן שאני כאן הוא מפחד לבוא.”
ד
במערב, מעבר לתבור, חשרת ערפל מטושטשת. בשמים שטים עננים קרועים, מדובללי־שוליים, זה מעל זה. ריח של לחות באויר. במזרח האדימו השמים ולשונות אור לחכו שולי העננים.
קופל שיפשף ידיו. “מירְצֶשֶם, נזכה לראות כאן גשם. גשם ממש. מי שלא ראה גשם בגליל…”
חרתים ההולכים לעבודתם בירכום בשלום ובריאות. השומר הצ’רקסי המנומנם רכב לאטו ומגפיו המצוחצחים הבריקו לנוגה השמש הזורחת. מרחוק נראה אוסיה כשהוא רץ אחרי פרידה סוררת.
גרישה ואליהו עמדו על גבי מזחלת־הסיקול – דלת ברזל נושנה – כבתוך מרכבת־מרוץ, זה תופס במושכות וזה מחזיק במתני חברו. הפרידות רצו בשעט קל, קצוב, וענן אבק ניתמר מאחורי המזחלת ושקע אט אט על גופם. כד המים וסל האוכל נשתקשקו זה בזה למרגלותיהם, וסילונות ניתזו מפעם לפעם מפי הכד.
ממזרח נשקפים הרי הגולן הסגולים, החריץ העמוק והכהה של הירמוק, לשון ערפל מגיחה מתוכו והשקע העמוק של עמק הירדן. מצפון חומת הרי הגליל העליון, דבשותיו של הר כנען, החרוטים המחודדים של הרי הגעש הכבויים בבשן, ובתווך שתי הטְרַפֶציות של הר החרמון הערפילי, הנראה כנישא באויר. לראשונה אין רואים את הכינרת. לפתע היא מתגלית, כשניגשים אל שפת העמק, לא־תיאמן כמקסם־כזב, כחוּלה, עמוקה, חטובת־חוף, מוקפת הרים וכה קרובה – הושט ידך וגע בה.
כשהגיעו לגבול השדה תלו על שיח את סל המזונות והעמידו בצלו את הכד; הוציאו מתוך הסבך את כלי העבודה והטעינו אותם על המזחלת.
השיח זכור לרעה. בפעם ראשונה שחזר מהשדה לבדו, לאחר חשיכה, נראה בעיניו כערבי הכורע על ברכיו באמצע הדרך ורובהו בידיו. מיד נפל אפיים ארצה וציפה בלב פועם לקול היריה. והנה נשמעה איוושת הרוח בענפי השיח. ניגש וראה שיזף, תם וישר ונוח לבריות. הרבה דברים פשטו צורה ולבשו צורה מאז שהגיע לגליל.
כה שליו נראה עמק הירדן מראש ההר. היישובים נדמים כעזובים וריקים מאדם. סיעת צפורים מתרוממת לפתע ומרחפת כענן שחור מעל לים הכחול, מגביה עוף ועוטה גון כסף מנצנץ ומשחיר חליפות. אדם, גודלו כראש סיכה, מנהיג שני שוורים ככפתורים ותלם שחור מרעיד נפתח בעקבותיהם.
גרישה הוליך את הפרידות ושניהם היו טוענים את האבנים על גבי מזחלת־הסיקול, מנהיגים את הבהמות לוואדי, משליכים לתוכו את מטענם, בונים סכר בתוך הערוץ, כדי להקים קיר בפני סחף הגשמים.
לראשונה היו פורקים את האבנים אחת אחת, עד שעלה על דעתו של גרישה רעיון: היה מוליך פרידה אחת בערוץ הוואדי ופרידה אחת למעלה. המזחלת הנגררת באלכסון על דופן הערוץ היתה מתהפכת והאבנים היו מידרדרות במדרון. ופעם אחת כשתכסיס זה לא עלה יפה הציע אליהו להעמיד לפניה מכשול שיהפכנה בשעת נסיעתה.
“לזה אנחנו קוראים אינטליגנציה! – אמר גרישה – אתה מתקדם יפה. הסוף יהיה שעוד נעשה ממך בן אדם. רק תגמור לקרוא את הספרים שיש לך במזוודדה…”
עד שהגיעה שעת ארוחת בוקר היו שטופי זיעה ומלוהטים. השמש גזרה את חומת הערפל במזרח ושפכה חמתה על פני האדמה היבשה. העננים שטו צפונה ונעלמו מן העין.
גרישה ניגב את מצחו בזרועו. “שטות עשינו שהתחלנו מהאבנים הקטנות. עכשיו כשנהיה עייפים נצטרך לטפל בגדולות.”
“נטפל בגדולות עד הצהריים ונחזור לקטנות לאחר הצהריים.”
“לא התנהגנו כיהודים. התעסקנו בקטנות לפני שהלכנו בגדולות. שמעת את ההרצאה של ברל?” אמר גרישה וחייך.
בצל השיח אכלו את ארוחת הבוקר: לחם וזיתים. הוא, ברעבתנות, וחברו – בדרך שעשוע. היה מטיל את הזיתים לתוך פיו ממרחק, ואינו מחטיא את המטרה. אליהו, שביקש אף הוא להשתעשע כחברו, לא הצליח אלא לקלוע בחוטמו וסנטרו. וזה היה מחקה את העוַיות פניו וצוהל מצחוק. אך מאחר שלא הרים מן האדמה את הזיתים שהחטיאו את המטרה והתלכלכו ליכסן אליו חברו מבט מוכיח, ליקטם, ניגבם במכנסיו המלוכלכים ואכלם.
“מי זה שמשליך זיתים? לא היה מזיק לך להכניס קצת אדמה לבטן.”
רוח קלה שיחקה בבלוריתו של גרישה וחשפה את מצחו הרם והיפה. עניין של מה בכך, כמה זיתים, אף על פי כן… מתחילים בזיתים מלוכלכים, ממשיכים בעקימת־אף איסטניסית לשמע בדיחות גסות וגומרים בנסיעה הביתה. ההבדלים העמוקים בחינוך, בהשכלה, באורח חיים, מתחילים לתת את אותותיהם, אמר בלבו. ניתנה האמת להיאמר, אין הוא אלא גרישה־מתחפש. לעולם לא יהיה כמותו, בחוסן, באומץ, בקשיחות, בפשטות, בגסות. לעולם לא ימצא אושר לנפשו בחיים מן היד אל הפה, בתעלולי מוקיונות נעריים, קפיצה זריזה למופת מחלונה של בת האיכר, תוקפנות־עקשנית נוחה־להתקצף בהגנה על זנב רעיון:,עבודה עברית", כבעל־אמונה קנאי מר־נפש הסתפקות במועט? נאה דורש הזקן מדגניה. מוכן הוא להסתפק במעט קניינים… אבל לא הכל מותרות. כלום כק יַבַבְמבם מוזיקה? ורק דֶבּקֶה ריקוד? ורק אנקדוטוֹת ספרות? וכל השאר? קל לומר, כשינפלד, שאלה הם ערכים שנוצרו מתוך חיי שפע, אך כלום אינם קיימים? למה ללגלג על סולודובניק?.. לא די בעבודה… דרוש עוד ועוד… האם כל החיים יהיו שעת חירום… כאן רוצים לבנות הכל מחדש. על האדמה. כל יחסי אנוש ותולדותיהם. הוא אינו מסוגל לכך. יתר על כן, אינו רוצה בחיסול־ערכים. יש לו אומץ להכיר את מחסורו הרוחני, בלי לבטל את ערכי הרוח כשעשועים בורגניים. לדעתו של גרישה כל הגעגועים על מה שאינו בנמצא במזר־תחתה הם בבגידה בערכים. כלום חס הוא על הזיתים? אפשר להתרגל גם באכילת זיתים מלוכלכים. אך גרישה רואה בו בעל בית יהיר.
אמש התקוטט עם חברו לראשונה, בשל דברים של מה בכך. שם ללעג אנשים עלובים שאין להם בעולמם אלא קיומם. גרישה רגז. ולפתע התחיל לתבוע ממנו עלבונו של קופל.
“קופל, צרח, קופל?! רבים כקופל ראית? איפה ראית אותו מתרפס איפה? יהודי פשוט, אז מה? כמה אנשים היו מסוגלים לחיות כאן, להחזיק מעמד? החסרון היחידי שלו שהוא איכר ארור… אבל אילו היו לו השקפות אחרות? סלמתו קופל, אין הרבה כמו השמן הזה…”
גרישה הפשיל בידו תלתל סורר שירד על עינו. יד איתנה, גדולה, חזקה. נתקנא בו. המהפכה העברית מצאה אותו מוכן ומזומן. חייל בריא, חזק, מלומד־סבל, עליז, אבן־השדה, גוש טבע, צמח סיביר שנתאקלם בגליל התחתון.
החום גבר. אֵד הרעיד על פני האדמה וטישטש את הכתם הירוק של המושבה. פני המים בכינרת הלבינו והרי הגולן האפירו. הרי הגליל העליון נעשו גוש ערפל לבנבן שניתק מבסיסו, והפסגות מרחפות ברקיע. מזר הערבית נדמתה כתל חפור על ידי חוקרי־עתיקות, גון הבתים כגון האדמה.
עבדו בשתיקה ובחריצות. לפעמים הוא מוליך את הבהמות וגרישה מעמיס את האבנים ולפעמים להיפך. אבנים גדולות היו עוקרים בעזרת מכושים ומוטות ברזל. היו חופרים מקעקעים עוקרים ומגלגלים על גבי המזחלת. גרישה היה נותן לו הוראות והוא היה ממלאן בדומיה, פניו סמוקים, והזיעה שוטפת. כשאיננו יכול לעקור אבן גדולה היה קורא לחברו וזה בא ועוקרה כלאחר יד, חיוך אדיב על שפתיו, גאוה תמימה בעיניו, ואליהו מביט בו בהערצה, כשהוא מלטף את האבנים הגדולות הנכנעות לפניו, כנשים גאוותניות שאינן נשמעות לאחר.
“אינך חושב שכדאי לחזור הביתה. כבר מאוחר.”
“הצדק אתך, אמר גרישה, כבר מחשיך. איחרנו קצת. למה לא הזכרת לי קודם, בימים האלה כדאי להיזהר קצת…”
החביאו את הכלים בסבך השיח, נטלו את סל האוכל וכד המים, ישבו במזחלת וחזרו למושבה. בקורת רוח הציצו בחלקה המסוקלת. נקייה, חומה, חלקה כאדמת המישור. השמש ירדה מעבר לתבור ונשתברה על ראש הכרמל. שני אנשים נראו בשקערורית הדרך, לפני פרשת הדרכים למזר־פוקה. “א–נו נהיה ה–רא–שו–או–נים” שר גרישה בשמחה ובניפנוף ידיים. אליהו ישב מאחוריו וטבל את רגלו הקשויה והיחפה, המלוכלכת כשורש אילן, באבק הדרך הרך וקריר. לפתע ראה ששני האלמונים שעמדו בדרך מזוינים ברובים.
“שומרים כפי הנראה,” אמר גרישה.
“ערבים! עמוד…” קרא אליהו.
“מה אתה חושב? נברח ונעזוב את הפרידות? הם סתם עושים מאתנו צחוק…” אמר גרישה, הרים את השוט, וזירז את הפרידות.
“מכור–תי א–רץ מו–ל–א–דת,” הוסיף גרישה לשיר, כשהתקרבו אל מקום הסכנה. אחד הערבים רמז להם בתנועת יד לעמוד.
“דיה נבלות, שו בתחאפו, כָלאב,” צווח גרישה. הערבי הרים את רובהו, אליהו אחז ברגלי חברו, וידיו רעדו. הנה זה בא!… רץ לו כלב מחוסר זנב" פיזם גרישה וניפנף שוטו.
כפות ידיו לחצו בעוז את שרירי רגליו של גרישה, וכתפיו נתרוממו להגן על ראשו. אך היריה לא נורתה. מרחוק ראה את שני הערבים ההולכים להם מן המקום לאִטם.
“אמרתי לך שאלה סתם ליצים ולא שודדים… שתה קצת מים. תתרגל לדברים כאלה… יחביבי, סיידו אותך כהוגן…”
בערב ישבו אצל קופל והיו משיחים במאורע, ואליהו, בחסד החדר החמים, הקירות העבים, וחיבתה של אשת קופל נתעטף אף הוא באדישות, ודיבר בזילזול על “מעשה הליצנות של פרחחי מזר־פוקה.” אך קופל שאל בכל זאת בתמיהה: “מנין היה לך הבטחון, בכל זאת, שהערבי לא יירה?”
“אה, זה פשוט מאוד, ענה גרישה, היה לו רובה ציד וחגורה מלאה כדורים. תיכף ראיתי שהרובה לא טעון. אילו היה חסר לו כדור אחד בחגורה, אינני יודע מה הייתי עושה…”
“משחקים הם עושים לנו, כלאב. אילו היית מפחד היו לוקחים את הפרידות, מפסוטים, סידרו אותך. אבל להחזיר לא היו מחזירים. מזל שלי זה הייתם אתם. אילו זה היה מישהו אחר כבר הייתי נשאר בלי פרידות… זה עלה לי קצת כסף הנבלות האלה…”
“מזל שלך שההוא לא התחשק לו לשים כדור בקנה. לא בכוונה היה הורג אותי…”
“אה, אתה לא היית נותן לו את הפרידות. יהודי, סתם לא נותן פרידות…”
“לא הייתי נותן לו? וַלָה הייתי נותן לו. מה אתה חושב? הפרידות שלך זה פרינציפ אצלי? אתה רוצה שנגן על הפרידות שלך תקנה לנו נשק. מה אתה חושב לך.”
“לא מאמין עליך אתה תעזוב פרידות של יהודי…”
“תביטו על הקופל הזה, רק מהמחשבה שעוד מעט לא היו לו פרידות כבר כואב לו בכיס.”
ה
מעבר למחיצה הדקה שהקים גרישה שוכנות הבהמות, כל הלילה שומעים את נשימתן ורקיעות רגליהן. בחשיכה, נשמעות הנשימות והנשיפות כאנחות אנוש עייף ונואש. אוֹח צורח בשדה. השומר צועד בחוץ. לא הייתי צריך לשתות קפה, אמר אליהו בלבו. וכיסה ראשו במגבת, סגולה לשינה.
הציץ בשעון. עברה שעה. דממה גמורה. ליל ירח. חור המנעול והסדק מתחת לדלת מוארים. ציוץ עכבר, ומרוץ רגליים זעירות על פני עץ יבש. צניפת הסוס. צפצוף־משרוקית.
השעמום, כישות בפני עצמה, זוחל מתחת לדלת, מטפס על הקירות, נושר מהתקרה טפין טפין כאֵד שנתעבה.
“אינני אוהב לשמוע את המלה הזאת. מה זאת אומרת משעמם? ילד משתעמם מעיד על עצמו שריק אצלו בפנים.” אבא היה שותה תה בגמיעות אטיות, ונותן בו מבט קר. היה מעמיד פנים כאילו הוא מתעניין במשחק השחמת כדי שלא לשעמם את אבא בשעשועי ילדים. אבא היה משחק בסבלנות, קורא בעתון בהפוגה שבין מהלך למהלך, ומנצח אותו בקלות. “פור טורה”, “פור מלכה” תמיד היה מנצח, לחשל את אופיו. המשחק היה שנוא עליו בשל תחבולות העורמה. לא אהב התחרויות. הרבה יותר נעים לבנות יחד עם אבא בניינים מצעצועי מתכת זעירים. אך משחק זה שיעמם את אבא, והוא למד לוותר.
כשגדל ונכנס לתנועה היה אבא מבקש את קרבתו, משתדל להקנות לו חינוך מתוך קפיצת הדרך, באמצעות אימרות־כנף מבריקות ופתגמי מוסר. ובדברו היה שוחק קלות: הרי זו הצעה ולא דרישה. רצונך – קבל. רצונך – אל תקבל. “יקירי, הרי ידוע בעולם שהציונות היא שגיאה חמורה של אנשים מבוהלים, היסטריים… ואתה, נער צעיר ונבון, איך אינך מבין שהיא מגבירה את האנטישמיות? ראה, לאחר המלחמה, הליברליזם מנצח. גרמניה – רפובליקה, רוסיה – רפובליקה, מי שיער בנפשו לפני כמה שנים שרוסיה זו?.. המלחמה הביאה ברכה לאנושות. היא העלתה מן התת־הכרה יצרים רדומים, ונפטרה מהם. מנקודת מבטו של אדם משכיל המדינה היא שיטת ארגון ותו לא… והציונות מבקשת להחזיר את הגלגל אחורנית…” הוא היה מקשיב לדברי אביו בשתיקה. אין טעם להתווכח. איך אפשר לדבר כך?.. אירופה נהרסה, קהילות יהודיות שלימות נהרסו, מאות אלפים אנשים רעבים ללחם וחסרי קורת־גג. והוא יושב לו בטרקלינו המרוהט נאה ומקושט במעשי־אמנות המַשרים על המבקר אוירה של בטחון ויציבות, שותה לו תה ומקשיב לחוליו, עכורי־הדעת, מיסורים או משעמום, היינו־הך לו, מעלה בזכרונם את ימי נעוריהם, ומגלה בהם, בין גמיעה לגמיעה, מן הכמוס־הכמוס שהלב לפה אינו מגלה, מעודדם באדישותו כלפי מעשי־השחיתות שלהם, כמנתח המסתכל במבט מקצועי בגופו של חייל פצוע ועיניו שקטות ונבונות, לא סקרניות, לא חרדות… תעתועי־נפש האדם אינם זרים לרוחו.
כל תועבה ועיוות־היצר הוא משיג בשכלו, אך אינו מסוגל להבין מה טעם בחיים בלי־יַאַב על מצע הקרשים, במזר תחתה, בחברת הצעיר הסיבירי מחוסר ההשכלה, שהוא, דוקטר וויסמן, לא יוכל לגלגל עמו שיחה בת חצי תריסר משפטים בלי לבוא לכלל שעמום.
איזה מרחק עצום בין בית־אבא לעולמם של גרישה וקופל. “גבר מי שיודע לדפוק מסמר!” אף הוא יוכל להלך בקרעים, ולאכול בידיים מלוכלכות – אך העיקר, העיקר…
הכל נשתנה… איזו התרגשות גרמו לו לפנים מקרים פעוטים… דברים חסרי ערך לחלוטין, היקרים רק לנפשו, כגון: תשומת לב של אבא, פנים יפים ברחוב, קטע מתוך קונצרט, הסתערות כלי המיתר אל על בחלק השני של הסימפוניה הראשונה של ברהמס, עין אנושית מעבר לסורג הבנק… כה עשירים ומלאי־תוכן נראו החיים ההם, בלי השאלות הגדולות, כמה צנועים היו ה“הרפתקאות”, בריחה מאמא בגן הציבורי, משחק במחבואים מאחורי שיח… ילד בעל רגש… בנגן הכינור הראשון את המי הגבוה, הפתאומי, המגוחך, כשאלה תמוהה, כאיפכא מסתברא, לאחר הנושא העליז, ההונגארי, של החלק האחרון ברביעית הקווינטות של היידן היה ממש מתפרץ בצחוק… כה תמימות וצנועות היו ה“הרפתקאות” הפשוטות ההן… ועתה.. דומה, אבד לעד אותו אושר תמים… שכרון ממים צלולים… בלי סמים משכרים… געגועים נתעוררו בו על החיים הזעיר־בורגניים, יאמר גרישה… כלום אלה חיים זעיר־בורגניים?.. וכי על נוחיות מדובר?..
הרגשות נתרפטו מעט, ונמאס הטורח לשדל את עצמו בדברים, שיש מן הסתם איזה ערך גדול קיים ועומד לעצמו, בעצם החיים המשוממים במזר־תחתה… מה טוב היה להיות שוב אותו נער המתרגש מדברים של מה בכך, אשר אצלו הגשם, ריח אדמה לחה, שקיעת השמש בין ענני כבשים, הם בגדר הרפתקה.
ו
“קופל רכב לטבריה. יחזור רק מחר. נאכל פעם ארוחת בוקר הגונה. היא לא קמצנית כמוהו,” אמר לו גרישה, כשהעירו משנתו בשבת.
בעצלתיים לבשו את בגדיהם הנקיים, העשויים מבגדיו הישנים של קופל, והלכו למטבח.
הפעוטה, בתו של קופל, נטפלה אליהם בדרך. עשאוה ככדור למשחק. לשמע צווחות העליצות של הילדה יצאה בעלת הבית, סינרה למתניה, והביטה בהם בשמחה.
“ילה, שושקה, תעזבי להם. עוד לא אכלו ארוחת בוקר…”
על השולחן גבינה, מעשה ידיה, פיתות אפויות, חמימות, זיתים, וקנקן חלב.
“היום ביצים, כך כתוב בחוזה. בשבת אוכלים ביצים,” אמר גרישה.
טיגנה להם ביצה אחת וחילקה לשניים.
“גם אנחנו נעשה חצי עבודה. ביצה שלימה – עבודה שלימה. חצי ביצה – חצי עבודה?”
“בחיי, לא היו היום ביצים, בעצמי לא אכלתי…”
בשעת אכילתם הסתכלה בהם בהנאה, כשהיא מעמידה רגל אחת על גבי הכיסא וחושפת ברך שמנה, עגולה, השקועה בתוך בשר לבנבן. “חפ, חפ, חפ, כמו תרנגולות אתם אוכלים, כאילו זה יברח לכם… מה זה אתם כל כך רעבים אצלי… שום איש לא יצא אצלי רעב. אבל אתם, עיניים גדולות, אתם… אוכלים־כלים־כלים… בתיאבון לכם…”
לאחר שרחצה את הכלים ישבה אצלם, לחטוף שיחה.
“אז מה יירד גשם? הא!?”
“דוקא אין עננים…”
“אני לא צריכה עננים. אני מרגישה את זה פה ופה ופה..” אמרה וידה נגעה בברכיה ומתניה.
“אבל בינתיים אין רואים אפילו סימן של גשם…”
“הסימנים שלי הם הכי טובים…”
“אה, ראיתי כבר סימנים יותר מוצלחים…” אמר גרישה. וקרץ לאליהו, שחייך בתוך כוס החלב. בחל בטעם החלב, אך שתה מתוך דאגה לבריאותו. חמישה קילו איבד אצל קופל. הכל מתוך הכרה, נמצא במזר־תחתה מתוך הכרה. הכרה באה במקום טעם, במקום הנאה, ובמקום הכרח. חיים מאוֹנס. השאלה – עד מתי? וכי חיילים על משמרת העבודה העברית מחכים שיבואו אחרים להחליפם?
“בשנת עשר גם כן היה ככה הגשם הראשון… בבוקר לא ראו כלום. ואחרי הצהריים. יַה רֶב, איזה מבול… כמו מברז. לא בטיפות…”
“כבר בשנת עֶשֶר הרגשת את הגשם בעצמות?”
“יְַרַביתק, בשנת עשר הייתי צעירה וחזקה יותר משניכם ביחד…”
“שנינו ביחד את צריכה, אחד לא מספיק לך?”
“תגיד לו החבר שלך, הוא כל הזמן מִשַבֶק עלי, כבר אי אֶפשר לדבר כמו בני אדם?”
“מי משבק? אמרתי לך למה לך שניים יחד. אחד מספיק, תבחרי לך.”
“אילו הייתי צריכה לבחור, אותך הייתי שׂמה בצד. את הסתם ג’וחה, ההוא אליהו איש טוב… לא צוחק כל היום כמו… הוא ביישן החבר שלך, לא? אני מוכנה להישבע הוא עדיין לא היו לו עניינים עם בחורות.”
“יש לו אחת יותר יפה ממך, אני אראה לך תמונה תתפקעי…”
“איכפת לי הבחורות שלכם אתה חושב לך… הוא נעשה אדום כמו בורק, תראה עליו.. לא יפה אנחנו מדברים עליו ככה… למה אתה כזה אחד שאי אפשר לדבר אתו אף פעם?”
“ילה, בואי נדבר ברצינות. איך היה היבול בשנת עשר?”
“בשנת עשר? אה, זה היה עוד לפני שבא אבנר שיפר. מה אנחנו ידענו? עשינו מה שהערבים אמרו… קדחת קיבלנו ולא יבולים…”
“מי זה אבנר שיפר?”
“מי זה אבנר שיפר הוא שואל? א–נו, כמה זמן אתה בארץ ולא שמעת על אבנר שיפר. זה האגרונום. הבחור הצעיר מראשון, שלמד על חשבון הברון בצרפת..”
באריכות ובהתלהבות, כשהיא נאנחת מפעם לפעם, סיפרה להם פרשת תלאותיהם וסבלותיהם של תושבי מזר־תחתה בימים הראשונים. מעולם זר נפלו למזר, עניים, לא מנוסים בעבודה, חדלי־ישע. הערבים היו מלגלגים עליהם וגונבים את יבולם. הפקידות עשקה אותם. והשומר הערבי, אחמד סודאני, ראש כנופית גנבים, היה נטפל לבחורות כשבעליהן נמצאו בשדה.
“היה בא, המנוול, השחור הזה, למטבח היה בא, שולח ידיים מתחת לשמלה… מה יכולת לעשות? לצעוק? היה מכה המנוול, מכות רצח… רק פחדת כל הזמן שהילדים לא יראו… פעם אחת, כבר היה לי ילד אחד, לא הזהו, היה עוד קודם אחד, שמוליק, היה אַזאַ ילד גדול ויפה… בא וקרע לי השמלה החדשה שלי מלמעלה עד למטה… כל הלילה אני בכיתי… שש שנים אני חכיתי לההיא השמלה החדשה…”
,ואיפה היו הבחורים שלכן?" שאל גרישה.
“בשדה.”
“מה בשדה? אבל בערב הם חזרו הביתה…”
"לא סיפרו להן הבחורות כי פחדו עליהם. אם אחד היה מתחמם והולך נגד ערבי הוא היה הורג אותו… עד שבא אבנר שיפר. בחור צעיר, בן הארץ, יליד ראשון לציון, בן טיפוחיו של הברון. “בחור מלא מרץ”. הציע שיטות חדשות, כלי עבודה, גידולים. חוות דעתו נעשתה לפקודה, ועצתו לצו. אף על פקידי הברון זרק את שלטונו. וכל נשי המושבה התאהבו בו. בן עשרים ואחת היה. ואת אחמד סודאני תפס באמצע היום ברחוב, והצליף לו בשוט על פניו. ההוא שלף אקדח. הכהו אבנר בקורה על ראשו. כשהחלים אחמד סודאני נשבע לרצחו. אך בטרם קיים את הבטחתו נהרג על ידי שומר יהודי בשדות מרחביה. בזמן המלחמה הלך אל אהרונסון לעתלית ושוב לא ראוהו. אומרים שנהרג במצרים.
“אה, אזא פיינר מענטש, אזא ייד, כמו גוי… וביום הכיפורים הלך לבית הכנסת…”
בדברה עמד אליהו ליד החלון והציץ לחצר. “כלי עבודה חדשים, שיטות חדשות”, חייך. שתי מחרשות ערביות נושנות נשענו על כותל האורוה, ליד שרידי עגלה. שקי שעורה קרועים, מגובבים לידן, סיעה של צפרים מנתרת על גבי הגרעינים הפזורים על האדמה. מאַלמת, מדוללת־אצבעות. חורבן ועזובה בכל. הזרעים שקנה קופל גרוּסים ומעורבבים בזרעי עשבים־רעים
ליוה במבטו את הפעוטה שישבה ליד קיר החומה, וטבלה ידה בשלולית נרפשת הנוזלת מתחת לדלת האורוה. תמה אם מוכן היה לגדל כך את ילדיו שלו. הילדה עלתה על שקי השעורה, הפריחה את הצפרים, עקבה אחר מעופן, וגרפה בשתי ידיים את השעורה הנשפכת מחור שבאחד השקים.
“אסור!” קרא.
“ילען־אבוק!” החזירה לו מידה כנגד מידה.
ביקש לרדת לחצר ולגרשה כשראה לפתע נחש מקופל ליד ערימה של גזרי עצים, מאחוריה.
מיד קפץ דרך החלון, חטף את הילדה ונשאה משם. גרישה אף הוא מיהר ויצא אחריו, ניגש אל הנחש בזהירות ובבת אחת תפסו בזנבו וניפנפו כמוט בלי רוח חיים מעל ראש האשה.
“הוא יהרוג אותך, אתה משוגע?” קראה האשה בבהלה.
“ככה הוא לא יכול לעשות לי כלום. שינסה להתקפל…”
“חדל כבר, הרוג אותו,” ביקשה.
“מן שאן חטראק,” אמר ורוצץ את גלגלתו על קיר האורוה. על האדמה, מפרכס למוות, היה מוטל צפע בן שנתו, מעוך קדקוד.
כשראתה האשה את הצפע החוירו פניה. “מאמא,” קראה.
היא נשאה את הילדה בזרועותיה ושפתיה רעדו. כשנתאוששה נשקה את ידי אליהו בהתרגשות.
“נו, די כבר, די כבר, אמר גרישה, ממתי זה אצלנו כל כך מתרגשים מנחשים?”
"אי, דַנְקֶן גוֹט דנקען גוֹט, אם זה היה לוקח אותה… חס וחלילה חס וחלילה, קינֶהנוֹרֶה, חס וחלילה… מספיק לי שניים… אי אי אי, איזה מזל… אלוהים שלח אותך, אלוהים, בחיי, אלוהים… מה אני הייתי עושה, או–יי.. אמרה וגעתה בבכי.
“אבל הרי לא קרה שום דבר, לכל הרוחות,” אמר גרישה.
שניים כבר איבדה, סיפרה להם לאחר כך. אחד, הילד, היה בן שנתיים. נפל לבור סיד. איש לא ראה. רק אחרי יומיים הוציאוהו. השנייה היתה ילדה. כבר היתה בת שש. “כמו הזוֹתי. כל כך שמחה תמיד. פעם בלילה נכנסו שודדים למושבה וירו. סתם ירו להפחיד. נכנס כדור בדלת ופגע בתקרה וחזר למיטה ונכנס לילדה פה, מתחת ללב. לא היה רופא. היה צריך להביא אותה לטבריה. היה אצל שינקין אורח. בחור צעיר, רוקח, אַ–יידל. אמר, צריך קודם להוציא הכדור. אם היא נושמת הוא אמר אז כל פעם הכדור נכנס יותר עמוק ויכול להגיע ללב. אז אמרו לו אתה רוקח תקח סכין תוציא לה הכדור. אז הוא אמר אני לא יכול. אַ–זא אידל, פוי. לא יכול. גועל נפש. אז קופל לקח סכין. הבחור התעלף, הבחור ההוא, הרוקח, ואני הייתי צריכה לשפוך עליו מים. אז קופל לקח הסכין וחתך לילדה יא, גוט! איך שהיא צעקה אבא עזוב אבא עזוב! ואיזה עיניים שהיו לה, היא פיחדה נורא, כמו ציפור. אני לא יכולה לשכוח העיניים שלה. החזיקו אותה בכוח והוא חתך, והוציא הכדור. היא מתה בבית החולים, לא מהכדור. מהסכין, שקופל ניגב אותו במגבת ולא רחץ אותו במים. היא נתרעלה…”
דמעות זלגו על לחייה. “שאתם הבחורים אני כבר לעולם לעולם אזכור אותכם, מאמא שלי, מה שעוד רגע יכול היה להיות…”
לארוחת הצהריים שחטה להם תרנגולת. “שלא תספרו לקופל,” ביקשה.
“אם הוא יספור את התרנגולות, אמר גרישה תגידי לו שאחת מתה. נחש הרג אותה…”
“וֶולה אתה אַרס, בחיי לא ראיתי אחד כזה, בשביל כל דבר יש לו תיכף מה להגיד…”
“מזמן שאני בגליל עדיין לא אכלתי תרנגולת.” אמר אליהו.
“הרוַחת אותה ביושר. נו, מה אתה אומר? אפשר לחיות על יד בני אדם הרבה זמן ולא לדעת עם מי יש לך עסק… אה?” אמר גרישה.
“שתאכלו ושיהיה לכם טוב, ולבריאות לכם ולתיאבון… רק לנשק אתכם בחורים, מה שאתם עשיתם לי היום…”
“אחר כך,” אמר גרישה.
ז
לאחר הצהריים ירדו לכינרת. ואוֹסיה היה נואם להם בדרך. “אלה האומרים אני בעצמי אעשה ודי לי, מחבלים בעניין גדול… חשוב הכוח הציבורי, התנועה..” לפעמים היה אומר את ההיפך. די לו בשיחה אחת עם גורדון כדי שיסתפק במהפכה הקטנה – קירקוּע אוסיה סולודובניק. אם הוא יסתפק בצימוקים וחרובים תבוא גאולה לעולם. “בבקשה בלי קריקטורות, כמובן שבזה לא די, אבל אם אוסיה ועוד אוסיה ועוד אוסיה וכן עד אין סוף…” לאחר שפגש אוסיה באוסיה, לאמור בטרומפלדור, הביא רעיונות חדשים. גרישה הקשיב בכובד ראש. “דברים נכונים אפשר לשמוע אפילו מפי גרמופון.”
“איזה אדם, איזה אדם יִגְדַל בקומונה? מטושטש, בלי פרצוף משלו. בשְטַנצים אתם רוצים לעשות כאן אנשים… נעזוב רגע את כל העניינים, נחשוב על דברים פשוטים. מה יגרום לכך שאדם ירצה לעבוד יותר טוב, אם לא ירצה להצליח, להצטיין… לשם מה הוא יעבוד? למען החברים? ואם הוא יתקוטט אתם… ומה יהיה כשהקבוצה תגדל, והאנשים לא כל כך יאהבו זה את זה, כשם שאתם מאוהבים בעצמכם… הנה תראו, אנחנו, מה קרה? גם אנחנו בקבוצה. נעשינו אנשים אחרים? לא. ובכל זאת. היום יש אנשים שאומרים שאנחנו מרעילים את האוירה. מפני מה? מפני שאנחנו אומרים שלקבוצה חודרים גם פרזיטים? קחו את הדוגמה של פיינשטין…”
“אבל פינשטין עזב…”
“נניח שלא אהיה עוזב. הייתם מסלקים אותו? בגלל מה? ואחרי עשר שנים, הייתם מוציאים אותו? מה פתאום? ובכן, לא? ומה יגידו האחרים, שעובדים כמו חמורים ואיכפת להם כל גבעול קש במשק? בשביל מי אנחנו צריכים להזיע – הם יאמרו – בשבילו? שיתבטל כאן. שילך בלילה עם הבחורות לגורן וישליך שם סיגריה בוערת, אה? תגידו לי?!”
בחור פרצוף של סנאי, נלהב ונרגז, אצבעותיו העסקניות ממללות את שולי בגדו, ניצב בתוך קבוצה של בחורים שהקשיבה לו בדומיה, מהם בסקרנות מהם באיבה.
“אין צורך להתוַכח כל כך הרבה. אינך מאמין בזה. הדרך פתוחה. למה כל התעמולה הזאת? אולי אנחנו מסוגלים לזה? ננסה. הרי סוף סוף אנשים חיים אנחנו. לכל אחד יש זוג רגליים, וראש משלו, לא פחות מוצלח משלך.”
המדבר, בחור צעיר, שחרחר, וחיוך צנוע ועגום, שפוך על פניו.
“לנסות? צעק הבחור, יש לנו פנאי לנסיונות? בני אדם שפנים הם? ומה יהיה אם הנסיון ייכשל?”
“נעשה נסיון אחר.”
“למה לך להתוַכח עמו?”
“מה יש? הוא פסול לויכוח? זכותו להביע דעה. הוא איננו מאמין שנצליח, אנחנו מאמינים. אם הוא רוצה להזהיר את הצעירים שלא ילכו אחרינו? בבקשה. במציאות ייפגשו בבעיות חמורות יותר מהדיבורים שלו. גם אני אינני אוהב וַכחנות, אבל לשמוע אפשר, ולהשיב צריך, כבני אדם. למה לחרף ולגדף? ניפרד בשלום. איש לדרכו. ניפגש בעוד עשרים שנה. נראה מי בנה הארץ…”
“בשָן,” אמר איש זקן שעמד בצד ולא השתתף בויכוח, “אתה בחור כהלכה. עושה שלום במרומיו. קל לומר: אתה מאמין בזה ואנחנו בזה. ועל מה נעשו המלחמות הגדולות? לא על עיקרי אמונה?”
“אין צורך לעשות מכל מחלוקת מריבה,” אמר הצעיר השחרחר.
“דעות אינן אמונות. אפשר לחלוק על דעתו של אדם, בעניין אחד, ולהסכים לו בעניין אחר. אך אם האמונה בטעות יסודה, פירושו של דבר שהכל טעות ואי אפשר להסכים אף פעם. ופרי הטעות נזק. אתה מבין, בשן? לכן אני טוען כל הימים ואומר: ביסוד מונחת האמונה באדם, ולא עוד. היא העיקר והשאר טפל. אם בזה איננו מחולקים, חילוקי הדעות על דבר השיטה לא יטילו בתוכנו פילוגים…”
“באזניך שמעת. אני לא התקוטטתי אתו. הוא התקוטט אתי. ניתנה האמת להיאמר –– הוא איננו מאמין בעיקר. אם האדם איננו מסוגל לחיי־שיתוף מעצם טבעו, מה אפשר לדרוש ממנו? האין זאת, שיפמן? היכן כאן האמונה באדם? אבל אני מוכן להסכים שהם צנועים מאתנו ואינם רוצים ללכת בגדולות. ילכו בדרכם ואנחנו בדרכנו…”
“תריסר אנשים כמוך, בשן ואפשר יהיה לחיות. לא צריך לצעוק ולהרעיש עולמות, כמו שוּלקיס. אפילו אם מאמינים מאוד,” חייך הזקן בחיבה.
“אפשר להבין גם את שולקיס. הרי בעיקרו של דבר הרעיון שלהם סותר את עיקרי היסוד אם באמת הם נאמנים לעיקרי היסוד. הרי איננו גורסים רק עוד כך וכך דונם אדמה יהודית. אם יש אמונה באדם יש גם רצון לעצב את דמותו. דיברנו על תרבות חדשה. מה זה היה, פתפותי ביצים? במה נבחנת תרבות? בהישגים של בודדים? חברה תרבותית נבחנת במעמדם ומצבם של החלשים, האשה, הילד, הזקן… מה יעשו אצלם עם ‘המסכנים’, כפי שהם קוראים להם, אלה שאין בכוחם להחזיק מעמד במשק עצמאי, שאינם יכולים לעבוד בכל עבודה? נשלח אותם העירה? נעשה מהם חנוונים?”
בחור גבה קומה קרב אל המשוחחים. “את המאור בקבוצה רואים מעטים אבל את הכביסה עושים אצלנו בפרהסיה,” רמז על אליהו וחבריו הקרבים־ובאים.
“אלה ודאי אורחים של מישהו.”
“הה, הרי זה סולודובניק! אינכם זוכרים את סולודובניק? הנה חיל המצב של מזר־תחתה…”
“סוף סוף נדחקו כמה פועלים יהודים גם למאורה הזאת. מזר־תחתה. בור־צלמות. עוד מתקוטטים שם קופל עם דננפלד?”
“כתמיד.”
“היו שם כמה משפחות נפלאות. יהודים יקרים, יודעי תורה, אמר הזקן, מתו בקדחת נרצחו גורשו מהארץ. איזה מזל רע למושבה הזאת…”
“שמענו שרוצים לגדל שם טבק, זה נכון?”
“על אדמת ישראל לגדל את הגידול הממאיר הזה?”
“אל דאגה. יזנחו גם את זה. אין שוק.”
כשנתפזר הקהל בחדר האוכל בתום האסיפה ישב אצלם בשן, ונשא דבריו על חוסר הטעם בחיי הפועלים המתגלגלים ממקום למקום. צריך להקים יישובים. חיי הארעי מפריעים “לצבור את היש”. לשעבר דובר על כיבוש עבודה. היום לא זה העיקר. צריך לכבוש את העבודה עם האדמה. צריך להקים קבוצות. לעלות על הקרקע.
אוסיה התלהב. יש להם גרעין של ארבעה אנשים… בשן חייך. זה מעט. הגרעין צריך להיות גדול יותר. בקרוב תבוא עליה גדולה. צעירים מרוסיה, מפולין.
אף על פי שעזב את התנועה, שיגר אליהו איגרת לחברים והרצה בה את דברי בשן. “הארץ מחכה. צעירים בעלי רצון עז, ואמונה נחושה, יבואו וימצאו כר נרחב לפעולתם. צריך להתכונן לעמל מפרך, לסכנות בדרכים למחלות ולמוות. אך זו הדרך ואין אחרת…” החובה מבטלת סכסוכים ישנים. לאחר זמן נודע לו שמכתבו נדפס בעתונים. דוּקלם במיפקדים ליד המדורה, נשלח לבתי הספר, הודבק שם על החלונות והשמשים גרדוהו בסכינים. שמאי פרלשטיין שנשלח לארץ בכספי חבריו נעשה לבלרו של שרפשטין – הירהר בקורת־רוח – והוא, שנסתלק משום שלא היה ראוי לעלות לארץ, הריהו ציר שלוח לפני חבריו.
היה בא לבקר את בשן בדגניה לעתים קרובות. ומספר לו על התנועה באירופה. “נעורי הנצח,” ליגלג בשן. “הרבה אגודות נוער קמו באירופה לפני מלחמת העולם, שמעתי. מה עלתה להן? גם בארץ היתה אגודה כזו. וכי די ברצון טוב? צריך לעסוק בעניין ממשי.”
נתברר שהוא יליד הארץ, חניך הגמנסיה בתל־אביב ומכיר את גרושביץ, מי שהיה חברו לכיתה. תכף אליהו ביקוריו אצלו, היה מקשיב לו כתלמיד למורהו. מקיפו בשאלות וספקות. ופעם אחת אף אמר לו, בחיוך מבויש, איזו שמחה גרמה לו הפגישה עם אנשי־אדמה באמת שאינם דומים לקופל או לקנטרוביץ. כמה מגוחך הדבר, אך בתמים היה סבור שבלי הגסות אי אפשר…
“הרבה מדרגות יש בבגרות. וכל מעבר ממדרגה למדרגה כרוך ביסורים של התפכחות מאשליות. למדרגה העליונה אדם מגיע בשעה שאיננו רוצה עוד להיות משהו אלא לעשות משהו.” אמר בשן.
ח
סמוך לזמן הזריעה התייעץ קופל באַגרונום גודובקין והלה אמר לו שמוטב לזרוע לאחר הגשם. יתרון בכך שהזרעים נובטים מאדמה נקייה מעשבי בר ואינם צריכים להיאבק על נפשם. אף על פי כן, מאחר שנתאחרו הגשמים, החליט קופל להתחיל בזריעה לפני הגשם, מחשש שמא לא יספיק. אין לו דְריל ואין לו בוּקֶר, וכל הזריעה נעשית בידיים. אם יבקש לזרוע בין גשם לגשם, עלול לאחר את המועד וחלקות אדמה טובות ומעובדות תוברנה.
“חכם גדול, גודובקין, לתת עצות. מה שהוא אמר לי אינני יודע בעצמי? טוב לו, הוא עושה חקלאות על הנייר. אולי הוא חושב שיש לי טרקטור? אילו היה צריך להתפרנס מהחקלאות שלו היה מת ברעב. אין דבר, אנחנו נזרע לפני הגשם.”
“אני משער שהצדק עמו,” אמר אליהו.
“הביצה כבר באה ללמד את התרנגולת, קרא קופל, א?! תביטו עליו. ודאי שההוא צודק. כל הניירות צודקים, ובחיים זה אחרת. גם עשרת הדיברות זה דבר יפה מאוד. איזה יהודי משתמש בכל העשר? מספיק לך שבע שמונה תשע, כמה שאתה יכול…” אמר קופל והכניס אצבע עבה ומלוכלכת לתוך פיו לנקות את שיירי הארוחה. “הצרה היא שאתם לבדכם לא תוכלו לעשות את כל העבודה. נצטרך לשכור כמה פועלים. אחר כך נוריד מהחשבון, סאווה סאווה…”
הציע לו אליהו לשכור פועלים יהודים, מתוך קבוצת הירקנים שחכרה מהמושבה שטחי בצה והכשירה אותם לגידול־ירקות. החלקה הקטנה פירנסה את חברי הקבוצה בצמצום, והיו מדפקים על דלתות האיכרים לבקש עבודה.
“פועלים יהודים? – רטן קופל. – מילא, חרתים. אבל פועלים, בשכר מלא. אתה יודע מה זה אומר? אם נשלם להם כמה שהם מבקשים, נראה רווח נראה? רווח… איזה רווח יש לי בכלל? מרכבה קניתי לי? שלחתי את בנותי לפאריס? תרנגולות אני אוכל? אינני יודע מה יהיה מחר… פועלים יהודים לך שכוֹר להם.. שלושים גרוש… הפרנסה שלי תלויה בחסדי שמים והשכר שלהם בטוח…”
אותה שעה טרחו בעקירת מטע שקדים אָכול־קפנוֹדיס, ודמעות גדולות ועגולות החליקו על לחיי קופל השמנות. נכמרו רחמי אליהו עליו והחליט להציע לירקנים לעבוד אצל קופל בשכר נמוך.
כשבאו בערב לצריפם כיבדו אותם הירקנים בתה בלי סוכר והקשיבו לדבריהם. מנורת נפט עמדה על הארץ בתווך והטילה צללים גדולים על הקירות ועל התקרה. כחבורה של קושרים נראו לאליהו זעומי פנים, בלתי מגולחים, אפורים. השוואה מגוחכת ונוגעת עד הלב, אמר בלבו. אוכלי־דג־מלוח אלה, דנים על “אמצעי המלחמה המוסרית” באיכרים…
גרישה אמר דברים מועטים. זה המצב. כסף, באמת, אין. “אם רוצים, אפשר לקבל עבודה. ולא – הצדק עמכם, כמובן. אנחנו לא נוכל לעזוב את העבודה לאות מחאה, כפי שמישהו כאן הציע לי בשיחה פרטית. אנחנו אריסים, מה אפשר לעשות? כבר עשינו הרבה עבודה. אם נוציא עכשיו נפסיד הכל…”
“למה הסכמתם לעבוד כאריסים?”
“למה? אחרת לא היינו מגיעים הנה. אילו היו האיכרים תלויים בנו יכולנו להילחם, אבל עכשיו… ישמחו להיפטר מאתנו. יחזירו את החרת הערבי…”
“תהיינה רציחות – ירגישו שהם תלויים בנו…”
“אסור לנצל את האסון הלאומי למלחמה מעמדית…”
אליהו התבונן בנאספים: עייפים ופניהם כבויים. סמוך למנורה ישב, וחמימות נוצקה בלחייו, נאצלת מאורה הצנוע של מנורת הנפט, ומחום התה המזוג בספל פח לוהט, בלי טבעת־אחיזה. ומהעיניים הנוגות המביטות בו בסקרנות, רואות בו אדם אחר, לא הוא, בשום פנים לא הוא, אלא אחד לוחם־אמיץ לעבודה עברית, מהבודדים ש“חדרו” למזר־תחתה, מבצר החשכות והבערות והדעות־הקדומות שבגליל התחתון. ראה שהם מצפים לדברו. אימת הציבור נשתלטה עליו. שתיקה רווית־קשב היתה נסוכה בחלל הצריף. הציפיה ממלאה אותה מבוכה. קולו נשמע באזניו מפתיע, זר, לא־לו, מגובב בהטעמות־שוא, רם במופרז, כקריאתו חסרת־המשמעות של אדם שנכנס למערה. הקול אינו קולו וההד זר שבעתיים.
“כסף,כמו שאמר כבר חברי גרישה, באמת, אין… אנחנו יודעים זאת. כלומר, הוא איננו עני גמור, אבל… מזר־תחתה איננה פתח תקוה ופתח תקוה איננה מזר־תחתה.. אתמול והיום עקרנו כרם שקדים שהשקיעו בו אלפיים פרנק… הילדים שלו מתרוצצים יחפים כל היום… ושני ילדים מתו… זה נורא… מה אנחנו רוצים ממנו?… בעצמו אמר: ופסנתר יש לי?..”
אחד מן הקהל טילטל ראשו בספקנות. אליהו התבלבל וגימגם. “למה התאספנו כאן, להספיד את קופל?” נשמע קול חד, צורם. חוט המחשבות נתק. “ראשית כל יש לכבוש את העבודה… יש מוקדם ומאוחר בדרך הפועל…” נזכר בוועידת פתח־תקוה. ברלה, אדם בעל שאר־רוח, מפריח סיסמאות נדושות… עכשיו הוא עושה כמותו… מן הסתם אין דרך אחרת… לדברים יש תוכן, בכל זאת… ביסודו של דבר… למרות עקימת־האף.. ראשית כיבוש העבודה," חזר על הדברים ללא צורך, לאט, כטועם שנית תבשיל שלא הומלח כראוי… ולאחר כך נוכל להיאבק על השכר… תהיינה כל העמדות בידינו… נעלה את הרמה המקצועית של החקלאות בגליל… נדרוש העלאת השכר… לא נרים את רמת חיינו למעלה מן הקרקע… בצמידות לאדמה… יחד אתה… פרצופים נשתעממו לנגד עיניו, ועיניים בקרניות, בלתי־מרוצות, ניתלו בו. הרגיש כתלמיד העומד לפני בוחניו, והם רושמים הערות בפנקסיהם….
ישב מבויש, עפעפיו מושפלים. שמע קול צנוע מפייס, מנחם. הדובר, אדם כבן שלושים שערו קלוש, פניו שרופים כאפר ומקומטים, חלק על דעתו ולא התקיפוֹ, כאח בכור נבון, אליו התגעגע ביום שהקניטוהו הפועלים בפתח תקוה…
“אנחנו לא מהיום ולא מאתמול פועלים… אילו התגלגלת כמונו מעבודה לעבודה… ומשפחה ודאי אין לך. ועל כן קל לך לדבר… אנחנו בעצמנו המצאנו את המושג כיבוש עבודה… היינו צעירים וראינו את עצמנו כחיל החלוץ של העם… אני הייתי בצבא הרוסי… לצבא־הקבע יש תנאים אחרים… מאשר לצבא חובה… גם אנחנו צבא קבע… ככה אי־אפשר לחיות… אתה אומר שקופל היה הראשון שקיבל פועלים יהודים… מי איננו מוכן לקבל פועלים יהודים אם יעבדו כמו בהמות, לא יגנבו אפילו גרגיר אחד, ויקבלו שכר של ערבי… אנחנו יכולים לחיות ברמת החיים של ערבי?..”
במרירות דיבר הצעיר, שעיר, פחוס פנים וגדל אזניים: “אל תהיה בטוח שיקבלו אותך אפילו בשכר של ערבי… מספיק שאינך מוכן להשפיל את עצמך כדי שהאדון־איכר, העמארץ הזה, ישנא אותך… אתה לא מכיר אותם… וביחוד שאתה מדבר על רמת חיים… איזה רמת חיים? ספריה אתה צריך?”…
“אינני מתבייש בספריה,” החזיר הדובר, “כן, גם ספריה דרושה לי. מספיק לנו כבר מעשי־נערוּת. נגמרה הפנטזיה. די לנו במשחק המגוחך של בדואים־יהודים. צריך סדין נקי, ארוחה חמה, חינוך לילדים…”
“לטינית אולי?”
“מה הבוז הזה? גם לטינית, למה לא? אבל על מה אתם מתוַכחים? אתם חושבים שצריך לעבוד בשילינג ליום?”
“מי חושב? אבל מה אנחנו צריכים את הנימוקים האלה? בפני מי אנחנו צריכים להתנצל? אולי נגיש לדננפלד רשימה של הצרכים שלנו והוא יקבע את גובה השכר? אנחנו צריכים לתבוע את שלנו. יעשו להם האיכרים את החישובים שלהם ישברו את הראש. מה זה עסק לנו? שותפים אנחנו להם? ואם יהיו רווחים יתחלק אתנו? ואם אנחנו נאכל זנב דג מלוח ליום, כלום הוא לא יישן בלילה? מה כל הדיבורים הללו? באמת, אתם מצחיקים… באמת!.. באים להם שני בחורים צעירים ומבלבלים את המוח… מי אתם? משגיחים של הפקידות… מי מקבל תמיכה? אנחנו או הם? ועזרה רפואית למה אין נותנים לנו? שאלתם את עצמכם?.. אה?!.. א–מעשה… מסכנים האיכרים… אנחנו צריכים לעזור להם אנחנו… אין להם רווחים… היבולים נמוכים… למה הם נמוכים?.. מפני שהחרתים שלהם גונבים מהם. מכונת דיש יש להם… אבל מה מגיע למכונת הדיש?.. היו שומרים יהודים… סילקו אותם… למה?.. כל שנה יבואו לארץ בחורים חדשים וירצו להתחיל מהתחלה… כיבוש־עבודה… אנחנו כבר עברנו את כל זה… אנחנו, ברוך השם, יודעים מה שאנחנו רוצים…”
כשחזרו ל“מאורתם” אמר אליהו לגרישה: “ככה זה, אנשים מתבגרים, שוכחים את העקרונות.. מידרדרים במדרון, ראית אותם?.. הרי סוף סוף אם אנחנו לא נראה את צרכי הארץ באופן כללי, ונוותר על עצמנו, מי יעשה זאת?”
“אה, אמר גרישה בביטול, סיבנו אותנו היטב היטב.”
“מה אתה מדבר? קרא אליהו, אתה רוצה לומר שהם צודקים? לאן נגיע כך?”
“גם אנחנו צודקים וגם הם צודקים.”
“זה מזכיר לי את הסיפור באשת הדיין שהיה אומר לכולם אתם צודקים. שאלה אותו וממה נתפרנס? אמר לה גם את צודקת.”
“מה לעשות, זה ככה זה. צעירים יכולים ואנשים מבוגרים לא יכולים…”
“מי יגיד לאנשים צעירים עד מתי הם יכולים?”
“זה אירגון מסובך מאוד. תמיד אמרתי, העיקר זה האירגון. אם כל אחד יחליט בעצמו עד מתי הוא מוותר בשביל הכלל וממתי הוא מתחיל לעמוד על שלו, אז ילדים בני עשר יחשבו את עצמם לחכמים גדולים אם הם יעמדו על שלהם… אותנו לא תרמו, הם יגידו לנו, הלא אחר כך ממילא תגידו שככה אי אפשר…”
ט
אף על פי כן לא שכר קופל פועלים ערביים. יום אחד הוצפה המושבה בתימנים. כפלחים המרודים מן הדרום הגיעו אף הם ברגל, או רכובים על גבי עגלות שנזדמנו להם בדרך, ונשיהם וטפם עמם. בודדים באו באוטומוביל שזיכה אותם בקפיצת הדרך תמורת חקירה של אדון תאב־דעת על אורח החיים בתימן, או על נישואין בגיל שלוש עשרה… פינו להם מקום באורוה ציבורית, שנתרוקה מסוסים, והם מילאו אותה בהמונם, זקנים וילדים, גברים ונשים יחד, בלי מחיצות. לראשונה היתה דעתם של האיכרים נוחה מהם, משום שעבדו כהלכה והסתפקו במועט. אך כשפרצה בהם מגיפה הטילו עליהם בידוד ולא התירו להם להתערב בקהל, ואפילו לבית הכנסת לא הניחו להם להיכנס.
“מה תאמרו עכשיו, אמר גרישה לקופל, מילא אנחנו, הועד שלכם איננו חושב אותנו ליהודים, מפני שאיננו הולכים לבית הכנסת… בעד זה לא מגיעה לנו עזרה רפואית… מזלנו שאנחנו בריאים… אבל הם, חביבי, הם הרי יהודים אמיתיים… עם זקן ופיאות… איפה אתם עכשיו? ככה מתנהגים עם יהודים… החולים והבריאים יחד?”
“מה אתה רוצה? הם רגילים לזה, השיב קופל, אויף כפוֹרס הוַעד שלנו, אבל אתה חושב שבתימן הם חיו בארמונות? פסנתרים היו להם?..”
אליהו וחבריו נהגו לבקר אצלם לעתים, בניגוד להוראות הועד. היו נכנסים בשיחה עם גברים ממורמרים, המוכנים לשפוך מרי שיחם בפני כל אדם זר, ומשתתפים־בצער במנוד־ראש. אוסיה הציע לעשות סקנדל גדול. הנשמע כדבר הזה? ככה להתנהג עם יהודים? עצמנו ובשרנו?!
“א–נוּ תציעו משהו, אמרו להם האיכרים, תציעו משהו. לסלק אותם מכאן? מה אנחנו יכולים לעשות. יבוא רופא יתן להם רפואות. מי ישלם בעד זה? אתם?”
“קודם כל צריך לבודד את החולים מהבריאים…”
“איפה נשׂים אותם, בשדה?”
“בבתים שלכם.”
“כן?! גיבור גדול. אתה היית מכניס אותם אליך הביתה? עם כל המחלות? יש לנו מקום בבית? ואיפה אנחנו נישן? הצעות טובות יש להם, על חשבון אחרים…”
מכל מקום נמצאו שתי משפחות שהכניסו חולים לבתיהן, וטיפלו בהם במסירות. ארבעה אנשם זכו במיטה נקייה, ואנשי החסד עוררו על עצמם שנאת הכלל, שמחמת חסידותם הוציאו על אחרים שֵם רשעים.
יום אחד נזדמן לשם שליח מטעם “הפועל העברי”. הוא נכנס לבית הועד, ו“עשה סקנדל”, דפק על השולחן, פשוטו כמשמעו, ואיים שיכתוב בעתונים. דננפלד גירשו משם בצעקות. “אפילו תימני אחד לא יבריא מזה שאתם צועקים. אדרבה, תביאו את הרופאים שלכם…”
“ולכם אין רופאים?”
“מה זה, התימנים שלכם הם, שאתם באים הנה לעשות שערוריה? הם ביקשו ממך שתבוא הנה בכלל?.. אולי תיכף תבקש שניתן להם מועדון? הא! מועדון תיכף יגידו לנו שצריך כאן… להרצות להם הרצאות… לחרף ולגדף… ברוך השם יש כאן בית כנסת… לא צריך אתכם שתבואו להגן עליהם.. רפואות לא הבאתם, הרי…”
“ולבית הכנסת אתם נותנים להם להיכנס? אתם מפחדים…”
“חרפה ובושה! תתבייש לך! הוא דואג להם שילכו לבית הכנסת… חוצפה של בחור, שאפילו פעם אחת בשנה לא הולך לבית הכנסת…”
הוא כינה את דננפלד בשם מנוול והלה השיב לו: פסקודניאק. “את כל האמת אני אכתוב בעתונים, צעק הבחור, ונגלה את פרצופכם האמיתי!”
“שתסתלק מכאן תיכף ומיד אם אתה רוצה שבכלל יהיה לך פרצוף!”
הבחור קיים את הבטחתו. נתפרסם מאמר ב“הפועל העברי” תחת הכותרת “התימנים במזר”. מרוב רצון טוב וזעם־מוסרי לא דייק הבחור בתיאור עובדות. יצא עתון אחר והכחיש הכל: שקר וכזב! מכל מקום, בסופו של דבר באה משלחת של ההסתדרות הציונית והביאה עמה רופאים. בינתיים שככה המגיפה. כשחזרה המשלחת ליפו פירסמה גילוי דעת וגינתה את “הפועל העברי” שעשה פרסום לעצמו על חשבון סבל התימנים. גילוי הדעת נכתב בלשון רכה ובנימוס, אך העתונים לא חסו על מערכת “הפועל העברי”. “אנשי מפלגות, כתבו אינם דואגים לתימנים אלא כדי לנגח את יריבם. מן השמים נזדמה ל”הפועל העברי" מגיפה בקרב התימנים, הזדמנות להשמיץ את הציבור האזרחי." עתון ירושלמי ליגלג על המלגלגים על פילנטרופיה: “בינתיים לא ראינו שאלה, המתכבדים באסון זולתם, מיטיבים לעזור מן הפילנטרפים. שכן, מי חיסל את המגיפה במזר? הדסה…” “הפועל העברי” התגונן: “לולא המאמר בעתון לא היתה מגיעה המשלחת הרפואית. בעניני מוסר אין הפועל העברי מוכן ללמוד שום דבר מהעתון הירושלמי, שפרצופו האמיתי ידוע לכל בר בי רב. מי מתנגד לדימוקרטה? מי מתנגד לזכות בחירה לנשים?..” נשכחו התימנים ונתקיימה המחלוקת בלבד.
מכיון שקרא אליהו את העתונים החליט להריץ מכתב למערכת. בערב ישב אצל המנורה, הניח לפניו גליון נייר, השחיז עפרונו בחרמש, ציין ציורים בפאתי הגליון, שרק וגירד בעורפו, מילא את הגליון אותיות קטנות, קרעו ולקח גליון חדש. בסופה של הטרחה נשתגר מכתב למערכת “הפועל העברי”. דברים פשוטים כתב והתגאה בהם. “כלום האמת איננה די נוראה ועצובה, למה לנו להגזים? למה לתת לאחרים להתעלם מנפש העובדות בגלל אי דיוק במספרים? חשוב כמה תימנים היו חולים במזר? חשוב שבתוך העם יש פילוג עמוק כזה ואנשים מרשים לעצמם להתייחס אל אחיהם כאל גזע אחר…” הרבה עובדות כהווייתן סיפר, בלי מליצה ובלי גוזמה, והביא מראי מקומות מספרי מדע המנגחים את העם היהודי בתורה חדשה, תורת־הגזע.
מקץ שלושה שבועות הגיע אליו גליון של “הפועל העברי” ובו מודפס מכתבו בחתימתת א. ו–ן (מזר). לאחר ימים אחדים ראה חבורה של צעירים מתגודדים ליד בית הועד. בעברוֹ, התעלמו ממנו ולא נתנו לו שלום. בערב אמר לו קופל שביקשו דננפלד לסלקו מהמושבה.
“על אפו ועל חמתו אחזיק אותך עכשיו, בצפרניים..” אמר קופל.
“אילולא היינו חרתים עלובים, צחק גרישה, יכולנו לדרוש עכשיו העלאת השכר…”
אחד מצעירי המושבה נטפל אליו בשובו בערב מן השדה. “רק ערבי זורק אבן ומתחבא,” התגרה בו.
“מי מתחבא? כל אחד יכול לדעת מי זה.”
“אם לא מתחבא בוא הנה…”
אותו רגע השגיח בהם גרישה מרחוק וחש לעזרת חברו. “מה אתה רוצה ממנו?”
“מה יש? אסור כבר לדבר?”
“שמע, בחור, אם אתם חושבים לעשות כאן טירור תצטרכו להתחיל ממני. ברור? אנחנו נכתוב בעתונים הכל. תתפקעו…”
אוסיה סולודובניק היה מאושר. כל ערב היה בא להתייעצות. “נשיב מלחמה שערה… לא ניתן להם להפחידנו באיומים… לא תחזור עוד פרשת ראשון לציון…”
אולם לא נתרחש כלום. איש לא הרביץ מכות. יתר על כן, אומץ לבם עורר את סקרנותן של בנות המושבה. ואחת מן המטפלות בחולים העזה להיכנס בשיחה עם אליהו בגלוי והזמינתו להיכנס לביתם, בשבת לאחר הצהריים. והוא בא, שתה תה ושוחח באריכוּת עם אבי הנערה, וקיבל ממנו עצות טובות לבני הנעורים… ימים אחדים סבור היה שהוא מאוהב בנערה, עד שראה אותה פעם יוצאת מן הרפת, בשמלה ארוכה ומלוכלכת ודלי החלב בידה, ונראתה לו שונה לגמרי מכפי שנשקפה לו בבית אביה, בשמלה הלבנה, ומבטה דרוך לקראתו.
לימים קיבל מכתב ממערכת “הפועל העברי” בהצעה להיות כתב העתון במזר. מיד זחה עליו דעתו וגרישה עוֹדדו בתקיעת כף. “תיכף ומיד ידעתי שייצא ממך משהו, יש לי חוש לבני אדם…” אמר לו גרישה. אך הוא סרב: איננו כתבן ואיננו יודע מה לכתוב. הסבירו לו שאין מטילים עליו חובות של כתב המקבל משכורת ומספק חומר לעתון: אלא, כתב הוא אדם מהימן על המערכת, הרואה חובה ציבורית לספר לקהל הרחב על חיי העבודה וענייני דיומא. אין המערכת מבקשת ממנו ספרות אלא מעשים שהיו, פרטים מחיי המושבה. כתב להם: אדם שאיננו יודע פרק בכתיבה אינו מסוגל לחבר אפילו כתבה קטנה. כתבו לו: די לנו בכשרון של מחבר המכתב למערכת. וחתום: גרושביץ. שאל: האם אתה הוא זה שבא ביום פלוני באניה פלונית? ענה לו גרושביץ: “ואני לפי שמך הכרתיך, אבל עדיין לא כתבת לנו אם אתה מקבל את הצעתנו.” “אני מקבל אבל אינני מתחייב.” “אין אנו מכירים אלא בהתחייבות אחת שאיננה כתובה בחוזים והוא יקרה מכל,” השיב רושביץ; “אם תהיינה לך הוצאות כתוב לנו, אבל דע לך שאנחנו צנועים בכסף.”
בינתיים יצאו ימים רבים לאחר החגים ולא ירדו גשמים. שמי־פלדה כחולים וקשויים היו פרושים על פני הגליל.
“חס ושלום שלא תהיה בצורת. כל הכסף הטוב שאני מוציא על התימנים ילך לעזאזל,” נאנח קופל.
“איזה כסף טוב? אתה משלם להם פחות מאשר לערבים…”
“בעד זה מקבלים אצלי אוכל בשדה…”
“מהאוכל שאתה נותן להם אפילו עכבר ימות ברעב…”
“ברוך השם הם חיים וקיימים… ולא נתתי להם לגור במחסן הזרעים?”
“קופל, הנדיב הידוע…”
“מה אתם רוצים? במיטה שלי לא אשכיב אותם. דבר אחד להיות צדיק ודבר אחר להתקיים. אי אפשר לצאת ידי חובת הכל. קצת אני צדיק וקצת מתקיים…”
י
יקיצה, וטעם מר בפה, מועקה וכאב ראש. חשק עז להתכרבל בשמיכה המגרדת, להתהפך על משכבו, לישון, לא לקום לעבודה.
שמים בהירים ועמוקים, אדמה יבשה בלי טל. הפרידות חמות ומיושנות. הופ, רגל! בוקר טוב. מהחלון צופה בהם אשת קופל, לראות אם קמו לעבודה. מן הסתם קופל ציוה עליה לעשות כן, מחשש שמא ירמוהו בהעדרו. שועל זקן. נסע ליהודה לקנות זרעים כדי להרוויח כמה פרוטות…
בוקר לעוד יום־אין־חפץ־בו. יום־של־למי־אני־עמל, המצטרף לשיירת הימים, עייף ונואש. ימים הולכים לאטם כשיירה של גולים איש לדאגותיו ויסוריו.
אליהו רתם את הבהמות בלי חשק, נשרך אחריהן בעצלתיים, רתם את העגלה והעמיד עליה את המחרשה. גרישה יצא מהרפת וריח חלב נדף מבגדיו.
הפעוטה אף היא נעורה ועמדה בחלון, כשעברו ניפנפה להם בידה ופניה החכליליים וטהורים נסוכי השינה חייכו אליהם. כיקיצה בתוך יקיצה בוקרם של ילדים.
האילן בשדה והילד בבית שניהם מייחדים ערך לימים בטלים, הנשמטים והולכים, דומים זה לזה. שמש זורחת, שמש שוקעת. אוכלים ושותים וישנים ומתאוננים על היסורים – בינתיים האילן צומח לו והילד גדל. כל יום כיבוש נוסף. הזמן, מכל מקום, לא לגמרי יצא לבטלה. הילד רכש מלים חדשות, לימד רגליו ללכת… יש צבירה, יש עלייה, יש גידול… העולם בבנייתו..
אליהו זירז את הפרידות. נערה רמת חזה, אמיצת איברים, מרושלת בלבוש, ומשום־כך מעוררת את ההרגשה שאיננה מוגנת, הביטה מנומנמת בשני הבחורים. אִיהבה בהזיותיו מתוך צער.
“סַח בֶדנו.” “אללה יסַלמַק.”
ערבי זקן חרש בשדהו. גוף קשוח וגרמי, זריזות כפיים, ותנועות חסכוניות ידעניות. הנה זיקנה שנצטברה ונתקשתה. הנה חיים שלא יצאו לבטלה, ולא נתמסמסו ונתרככו. הנה התגשמות המשאלה לחיים ברזיליים, מהותכים בלהט, מתקשים בקוֹר, לובשים צורה. בנעוריו מן הסתם עסק זקן זה באיסוף קדחתני של מסות גבורה, קנה עורמה וחידד את חושיו. ועתה זיקנתו היא פסגה ולא מדרון, התקשות ולא התפוררות. הנה חיי עובד אדמה הנגמרים לפתע, בלי רוך הבשר מהכרס הנפולה, בלי זיקנה עקשנית הרוצה מאוד לפתע דבר חסר ערך… הנה לכך הוא נושא את נפשו…
מזר־תחתה הארורה, המשעממת עד מוות, “חדרו” אליה. הוא וחבריו. כבשו עבודה. ועתה מה? למה אפשר לחכות? אלה הם החיים, בשלימותם. שממון, עבודה קשה, קריאה בחוברות “הפועל העברי.”
כל דבר נעשה מה שהוא. כיבוש עבודה – יקיצה בוקר בוקר בלי חשק, רתימת הפרידות, עבודה, שיבה הביתה, אותם הדיבורים ערב ערב, שינה בבדידות ובקוֹר, לריח גללי הסוסים. אין עוד אגדות “השומר” הוא בביוף. הגליל, לשעבר מלת־קסם – ועתה, כברת שמים והר ושדה קוצים הנשקף לנגד העיניים. כפרי הערים שוב אינם משכנות אפלים של סכנות בדויות אלא בתים מלוכלכים ולא נוחים שבהם גרים אנשים טובים ורעים, מסכנים ומצליחים, נוחים לבריות או נוחים לרגוז, בעלי שמות פרטיים.
שוב אין הוא עובד כ“אחד מבחורי טולסטוי” לפי דברי גרישה. ואין לבו מתפעם למראה רגבי העפר השחורים מאחורי המחרשה. ובהופיע קבוצת רוכבים באופק אין הוא מפזם בחשאי פסוקים גיבוריים כגון לא נזוז מזה ולא יברח איש כמוני…"
חשרת ערפל התרוממה מעל לכרמל, נתפשטה וכיסתה את מחצית השמים. קרעי עננים שטו מזרחה וצפונה, נתלכדו לגוש אחד ונתבדלו שנית. השמים נראו כנהר ששטים בו גלידי קרח. ריח לחות באויר.
“עוד נזכה היום לגשם, אמר גרישה. חכה תראה מה זה גשם בארץ ישראל… רגזן גדול… מבול…”
מכון שראו עמודי ערפל אפרפרים נטויים על הכרמל התחילו לעבוד בחפזון.
“קופל המסכן…” אמר גרישה.
“למה מסכן?..”
“הפסיד את הגשם הראשון…”
“למה זה הפסיד?”
“את השמחה אני מתכוון…”
“קופל אינו מתרגש…”
“מתרגש מתרגש.. אתה רק תתרטב מהגשם, והוא – יחביבי – כל טיפה מכניסה פיאסטר לאדמה שלו…”
ערפל שחור סמיך גח ממערב וכיסה את פני הרקיע. קודם שמעו את איוושת המטר היורד סמוך למזר־פוקה ולאחר כך חשו ברוח צוננת וטיפות מים בודדות נפלו על מצחיהם. פשטו ידיהם וקלטו בכפותיהם טיפות מים ככוכבים זעירים. ומיד לאחר כך נשמע רישרוש המטר על גבי העשבים היבשים כקריעת ניירות, וסילונות דקיקים זלגו לאורך צוארם. התכרבלו בשקים ומיהרו לרתום את הפרידות לעגלה. נחלים קרירים נזלו על זרועותיהם ורגליהם. עד שרתמו את הפרידות לעגלה נתלחלחה הקרקע ועיטרה את הנעליים ברגבים, קצתם לחים וקצתם עודם יבשים ומיד יהיו לחים. חיש מהר נסתפגה שכבת הקרקע העליונה והיו מדשדשים סביב הבהמות כשנעליהם כבדות ונדבקות לאדמה. היו מבעטים באויר, כדי להיפטר מכתר הבוץ המיותר, וטיפסו על העגלה. גרישה צייץ לפרידות, שהקור שילח גלי צמרמורת בבשרן והן נעו בכבדות, והתיזו גושי בוץ לאחוריהן. גלגלי העגלה חרצו באדמה הלחה חריצים יבשים שנעשו עד מהרה לנהרות דקיקים זורמים. המטר היכה בכל עוז על גבי הפרידות, ניתז מעורן המתוח, צבע בחום כהה את רגבי העפר ובתכלת בהירה את בית השיך הלבן במזר־פוקה. האופקים השחירו, ואפילו הרי הגולן, הקרובים, נתעלמו מן העין. אליהו וגרישה התכווצו בתוך שקיהם. מים שתתו מבגדיהם ספוגי הרטיבות והקור חדר לעצמותיהם. ראש ההרים נעלמו בעננים לבנים השטים בתוך הואדיות וגולשים לעמקים. הכינרת האפירה. העצים הירוקים השחירו וסלעי ההר הבריקו. רגבי האדמה נתעגלו והאויר התבשם מריחה הרענן של האדמה. הטילו הפרידות מימיהן והאדמה העלתה הבל מתחתן. הרוח הביאה מטר חדש, נוקב כמסמרות קור. היורה.
כשחזרו התירו את הפרידות בחפזון ומיהרו להסתתר ב“מאורתם”. בגדי גרישה היו ספוגי מים, כאחד שנפל לתוך בריכה, שערותיו הרטובות גלשו על מצחו והציצו לתוך עיניו.
“כמה שאתה מצחיק…”
“גם אתה אינך מעורר עצבות.”
“הגשם הראשון בגליל, עצום!” – אמר גרישה ופשט בגדיו בחפזון. “כל שנה אני נהנה ממנו בפעם הראשונה. זו הסיסמה שלי: בפעם השנייה כמו בפעם הראשונה, אם אתה מבין למה אני מתכוון…”
מרעידים מצינה ישבו על ארגזים בתוך “המאורה”, הדליקו מדורה, והיו מפרנסים אותה בזמורות יבשות ומביטים באש המעלה סומק על פניהם.
הרגשה נעימה של שלוה וקורת רוח. בחמימות האש, באפלולית החדר, בנפץ הזמורות במדורה. מעבר למחיצה המבדילה בין ה“מאורה” לאורוה צנף הסוס, והמטר נתדפק על גג הפח בשאון עז גובר והולך.
לראשונה סיפר לו גרישה על ימי ילדותו. קור כלבים ואש באח ואבא יושב וקורא בספר. צימרמן, ידיד הבית, מהפכן יהודי שגלה בפקודת השלטונות, מספר זכרונות מהמצודה בפטרבורג… היה ילד יהודי בודד בין גויים. והמהפכן לימדו פרק ביהדות. היו נוסעים שעות ארוכות במזחלת למקום שיש בו מניין יהודים. עד שבא אחד וסיפר על ארץ ישראל. הוא החליט לברוח לארץ ישראל. אך לתמהונו אבא הסכים ואף נתן לו הוצאות הדרך. “כשתתבסס תקרא לנו, נבוא גם אנחנו לארץ הקודש…”
אף הוא סיפר על ימי נעוריו. הנסיעה לווינה, מות אמא, החיים בתנועה. מקצוע אביו עורר את סקרנותו של גרישה. “ואיך הוא מרפא אותם הזקן שלך?” סיפר לו מאורע משעשע: פלוני מטורף שברח מבית החולים בא ל“התייעצות”. כל כך היה בקיא במושגים של המקצוע שאפשר היה לחשבו לרופא. קוליגה, קרא לו אבא… עד שלפתע נטל את צנצנת הפרחים ושתה את מימיה לתומו… הרגשתי בכך, טען אבא לאחר מעשה, אבל לא רציתי שיבחין בחשד…"
הריעות שמחת־עניים. הרגיש שבסיפור קטן וחסר־ערך זה, שעדיין לא סיפר אף פעם, גילה לחברו מן הכמוס בעומק הלב. בעיטה קטנה באבא. גרישה לא יבין זאת. איזה בדיחה מוצלחת, חי חי חי… תמיד אמרתי שכל השטויות האלה זה בשבל נשים משעממות, שאינן יודעות מה לעשות בכסף…"
כל הלילה ניתך הגשם. הקשיב לו בעיניים פקוחות. הגשם תפף על גג הפח בהמולה חדגונית נעימה. מפעם לפעם צווחה דלת נחבטת בקיר בסובבה על צירה החלוד.
שמחה חסרת־שחר קפצה עליו. איזו קורת־רוח טפשונית כצהלת ילד המשתכשך במים. שמחה לתומה. נחַת סתם. מכל מקום לא שמחת קופל על הגשם כמי שזכה בפתק הגרלה. “כל טיפה מכניסה פיאסטר לאדמתו”.
לעולם לא יוכל לחיות במזר־תחתה חיים כפשוטם, מאושרים בבוקרם וצנועים בערבם. לעולם לא יוכל להשתחרר מהחזקת טובה לעצמו, ולחיות בזוטות של אושר כאנשים בטבע. איוולת היתה זו להניח, כי הסדינים הצחים שהיה רגיל בהם, הקונצרטים של התזמורת הפילהמונית, ארון הספרים, וכוס הקפה במיטה, הם שמקימים מחיצה בינו לבין חיי־טבע. לעולם יהיו השלוה המתינות והאושר הטבעי חלקו של אדם, שהגשם והרוח וצמיחת הדגן בשדה הם עניינו הפרטי, דאגתו, פרנסתו, מקור חיותו. רעיון זה היה בו משום עלבון לגבי מי שהחזיק תמיד בדעה כי הזיקה לטבע מתעמקת על ידי השגה ראיונית ויופי לשמו. צָדק בָשָן. הדברים פשוטים הרבה יותר. שכיר יום לעולם מסכן הוא, אפילו הוא עומד על הקרקע ומתבשם מריח הפרחים. אשרי מי שאינו גר כי אם תושב בחיק הטבע. סמוך על שולחנו לפרנס בו את ילדיו ולכלכלם. לזה יש צבירה,רכישה, גידול.
בעניין זה אין הוא וגרישה שונים זה מזה, ובכל זאת ההבדל גדול. הוא יש לו ברירה לחזור לארץ מוצאו ולחברו אין ברירה. יום אחד הוא עשוי להחליט ולמחרת יחזור לווינה. מה מעכב? ההכרה כי “זאת הדרך ואין אחרת”. וכי אפשר לתת בה אמון? היא עיקר, היא ממלאה את הנפש, היא יסוד הגבורה שבחיים, ואף על פי כן היא התהום בינו לבין חברו. גרישה נאבק על חייו ועל עתידו, והוא עודנו בגדר צופה, עושה נסיונות. הנה מטעם זה, ברגע של קרבת נפש, יצא ללגלג על אביו, מעין שריפת גשרים פעוטה, להיות אף הוא אדם שאין לו דרך חזרה…
היה מבקש לצאת לצרכיו והפינוק מרתק אותו למיטתו. לבסוף התגבר ויצא. גל קור חטפו כשהציג כף רגל על הרצפה החשופה. התעטף בשמיכה, עמד בפתח,והטיל מעט מים משלו למבול היורד על פני הארץ. כשסיים לא חזר למקומו. הנאה לעמוד מעוטף בשמיכה, מתחת לגג, ולהניח לאיתני הטבע להשתולל פסיעה אחת לפנים. ברקים האירו את פני השמים. הרעמים נתגלגלו בהרים. לאור הברק ראה את דלת האורוה מוטחת אל הכותל כעלה ברוח. ביקש לרוץ בגשם ולסוגרה בבריח ולא מצא עוז בנפשו. רעם אדיר התנפץ סמוך סמוך למושבה. אף על פי כן החליט להעיז. עליצות רוח תקפה אותו בתארו את עצמו בדמיונו רץ בתחתוניו, עטוף בשמיכה, להציל את רכוש אדוניו. כיסה את ראשו בשמיכה, זינק החוצה ומים ניתזו מתחת לרגליו היחפות…
לפתע ראה דמות בפתח הבית. ברגע שסגר את הבריח נשמעה קריאה מבוהלת. הכיר את קולה של שינדל, אשת קופל.
“זה אני,” קרא לה. היא עמדה בפתח והמתינה. דישדש בבוץ וניגש אליה, כשהוא מנגב את המים הזולגים על פניו.
“יצאת לסגור את הדלת?” שאלה בלחישה.
“כן,” לחש, ורעד מקור.
“הפריעה לכם לישון?”
“מי שומע אותה, רעש כזה… הגשם והרעמים..”
“אז מה? כדי שלא תישבר?”
“בודאי.”
“לא חשבתי שאיכפת לכם, בכלל.”
“אה, למה לא איכפת? חבל… הרוח היתה שוברת אותה…”
“בחיי לא הייתי מאמינה שאתם כאלה אנשים…”
“עניין גדול לסגור דלת?”
שתקה. לסתותיו הרטיטו מקור. “יחף?” שאלה בתמיהה.
“גם על הנעליים חבל.. מגפיים אין לי…”
“תיכנס מיד לבית. אתה השתגעת?”
הלך אחריה, וכיסה מערומיו בשמיכה. שלחה אותו לחדר האמבטיה לרחוץ את רגליו, כשחזר, הוציאה לו מן הארון גרבי צמר חמים.
הא לך, שלא תצטנן. אני אתן לך גם נעליים. תחזיר לי מחר בבוקר."
מנורה הפיצה אור רך בחדר. היא לבשה חלוק על גבי כתונת לילה. שדיה החופשיים התנדנדו בלכתה ושערה הסתור נפל על כתפיה. עיניה היו רכות, עייפות, חמימות. כה שונה היתה משינדל־של־יום, השיער קלוע כחלה על פדחתה, החזה קשוי ונטוי, והפנים מרים וחשדניים…
לבש את הגרביים. חמימות הצמר שילחה גל חם בגופו. היא עמדה מנגד, צופה בו במבט מוזר, כשקועה במחשבות.
“איזה גשם. יופי של גשם. ככה צריך להיות היורה. לא כמו בשנה שעברה…”
“ירדו הרבה גשמים בשנה עברה…”
“הרבה? מי זה קורא לזה הרבה, בקושי היו קצת גרעינים.. אבל השנה אני מקוה יהיה יותר גשם. זה התחיל טוב. אה, איזה גשם. תענוג לשמוע…”
“אמרת שתתני לי נעליים…” אמר בבושה.
“כבר אתה ממהר? למה לך לרוץ? אולי הגשם יהיה יותר חלש…”
“חשבתי שאת רוצה לישון.”
“מי? אני? אני מאוד אוהבת לשבת קצת בלילה הראשון ולשמוע איך הגשם דופק על הגג… ודאי קר לכם מאוד שם, אה?”
“לא כל כך, יש לנו שמיכות…”
“והגשם לא נכנס?”
“קצת, אבל לא על המיטות שלנו. הזזנו אותן.”
“אמרתי לקופל, לחורף נזמין אותם הביתה, ניתן להם מקום בחדר הקטן ואת הילדים נכניס אלינו. אז הוא אמר לי, קודם את תכניסי אותם הביתה אחר כך תכניסי אותם אליך למיטה…”
הוא השפיל את עיניו.
“עוד קר לך? אני אתן לך שמיכה.”
“אין צורך.”
“אז אני אמרתי לקופל, השתגעת? בחורים כאלה נחמדים ייכנסו אצלי במיטה? אין להם מה לעשות רק עם אשה זקנה כמוני?.. כזה גשם! יה, רָב! יש חשק רק להיכנס למיטה ולהתחמם טוב טוב… יש להם בחורות יותר יפות משאני… מצחיק אחד, קופל… הוא חשב כולם מתחשק להם הזקנה שלו… את היודע בת כמה אני. שלושים ושלוש. זקנה, לא?”
לאחר ששתו תה עם יין שרף, וגופו לא חדל לרעוד כאחוז קדחת, הניחה את ידה על מצחו לחוש אם אין לו חום.
נהגה עמו בחיבה ובקלות ראש, ותוך כך השׂיחה בעניינים אחרים: “כזה יורה אני אוהבת. ככה זה צריך להיות הגשם הראשון…” ומפעם לפעם שחקה על התרגשותו, ולבסוף נתנה לו מחמאה: “בשביל פעם ראשונה זה יפה מאוד דוקא..”
לבוקר חדל הגשם. בלב פועם נכנס למטבח. היא עמדה ליד הפרימוס, חלת שערה עשויה, חזה קשוי כתמיד, ופניה כיום יום, והביטה בו כאילו לא נתרחש דבר.
“אה, איזה גשם טוב… עכשיו יהיו שבועיים יפים…” אמרה ושיפשפה את ידיה מעל לאש. “בבת אחת בא לנו החורף. שלשום היה קיץ והיום כבר חורף.”
יא
יום אחד כשהלך אל דוד בשן פגש אצלו את גרושביץ, שנתלוָה אל יהודי מארצות הברית שבא מטעם ההסתדרות הציונית בארצו לחקור אם יש עתיד להתיישבות החקלאית השיתופית. בשן הרצה באנגלית רצוצה על יסודות הקבוצה וגרושביץ סייע בידו. מאחר שהבין כי הלה מבקש לערוך השוואה בין משק שיתופי לבין משק פרטי, הציע לגרושביץ שיביא את אורחו למזר־תחתה. גרושביץ הסכים. כשנכנס האורח לבית הועד טייל גרושביץ עם אליהו בחוץ.
“נו, איך?” שאל גרושביץ, לקשור שיחה.
“ככה, עובדים…”
“למה אינך כותב שום דבר? הכל בסדר?”
“מה פירוש בסדר? ככה… אבל לא הכל אפשר לכתוב… לפעמים אני שואל את עצמי מה טעם..”
“הה, זו שאלה מסוכנת.. ואיך העבודה?… כשראיתי אותך באניה לא הייתי בטוח שדוקא אתה… כלומר…”
“למה דוקא אני לא?”
יש חוש לבני אדם… אבל לפעמים גם החוש מטעה… היוצא מן הכלל מלמד על הכלל… ואיך העבודה?"
“ככה, לפעמים קשה לפעמים נעימה..”
“למה לפעמים?..”
“המ… קשה להסביר. פעם הייתי סבור שכל העבודות שוות… ולא חשוב איזה… אבל עכשיו… עבדת פעם כשכיר יום?..”
“קצת,” ענה גרושביץ במבוכה.
“ודאי הרגשת בעצמך… קטע של עבודה תמיד משעמם וגורם מפח נפש.. מישהו אמר לי פעם: שכיר יום דעתו נתונה לשעות, ואלו בעל השדה – לעוֹנוֹת…”
“מעניין מעניין…”
“הרגשה של ריקנות לעבוד כך, בלי הקשר החי… נדמה לך, תעבוד, תחיה ביושר. אבל בסתר לבך אתה מרגיש… משהו איננו בסדר.. כן, זהו מה שרציתי לומר, הקשר החי לאדמה… לאדמה ולא לבעל הבית. קשר אמיתי.. גורלי… נותנת, נותנת. אינה נותנת – אין לך…”
“דבריך מזכירים לי… קראת את דברי גורדון?..”
“שמעתי אותו, אבל לא קראתי…”
“פעם היה ויכוח גדול אצלנו. עבודה שכירה או משק פועלי? חסידי המשק ניצחו. אבל אי אפשר בלי עבודה שכירה… עכשיו נקבל עבודות ציבוריות… מישהו יצטרך לקחת זאת על עצמו…”
“כן, ודאי, לא זו הבעיה, אינני טוען שכבר עשיתי את שלי ומגיע לי לקבל משק… רציתי רק לומר.. עבודה שכירה בחקלאות, אין זו רק בעיה של קיום… זוהי עבודה קשה ובזויה מפני שלא כל כך איכפת לך מה יוצא מעבודתך. חברי ואני לפחות עובדים כאריסים… אנחנו נהיה שמחים אם היבול יעלה יפה, מפני שאנחנו מקבלים שכר לפי גודל היבול… אבל אחרים – לא איכפת להם כלום. מכאן השעמום והריקנות.. כשאני מתאר לעצמי את הבחורים הצעירים שיבואו מחוץ לארץ, למשל חברי לתנועה, ויצטרכו לחיות ככה… כמה זמן יוכלו להחזיק מעמד? בתחילה יחזיקו טובה לעצמם, שהקריבו קרבן… אבל לאחר כך גם הם יבקשו למצוא טעם בעצם החיים הללו, בעבודה…”
“גם על זה כבר היו דיונים רבים אצלנו: סיוג מוסרי, או הזדהות שלימה, טבעית…”
“אני מתאר לעצמי שלא אני הראשון שמחשבות אלה עלו בדעתו…”
“אל תיעלב אם אני מספר לך שכבר דשו בדברים האלה. להיפך. אני מתכוון שכדאי לך לקרוא קצת חוברות ישנות, אני אשלח לך… לפעמים זה חוסך קצת לבטים מיותרים.. אינני מתכוון לומר שהבעיות שלך כבר אינן מעסיקות את ציבור הפועלים המבוגר, אדרבה ואדרבה…”
הזמין את גרושביץ ל“מאורה” והושיבו על מיטת העץ ששקים ממולאים בקש פרושים עליה.
“אילו ראית איזו אורוה היתה כאן לפני שאנחנו באנו הנה…”
“אין לך ספרים?”
“כמעט שאין. לפעמים אני מחליף אצל בשן. אין הרבה זמן לקרוא ספר. וגם אין כוח. העיניים נעצמות מאליהן. ואור המנורה מקלקל את העיניים…”
“ככה, חיים, הא? חיים קשים…” מילמל גרושביץ.
“לא נורא… מתרגלים… בעצם לא נכון לומר מתרגלים… משלימים.. מקוים שיהיה פעם אחרת…”
,אה, ולא מתעורר לפעמים, רצון, ככה… אין איזה רגעים של חרטה… ואין שום חשק לברוח פתאום, ככה, מתוך יאוש… הכרתי בחורים.."
“יאוש? לא היאוש.. מה שמכביד יותר מהכל היא ההרגשה שאסור לברוח. מיד חודר ללב הספק שמא הכל מעשה תרמית, גניבת דעת, מעין מס־למצפון… לא קשה להחזיק ברעיון גדול. קשה לשעבד לו את החיים… אתה מכיר את ברלה? הוא אומר: יותר קל לשבת בסיביר מאשר במקום כזה…”
“אתה מגזים, הרי אם אתה רוצה אתה קם ונוסע לך מחר…”
“אה, החופש הזה, הוא הקשה מכל… באיזה מחיר קונים אותו? במחיר הבגידה. אמנם, אני אינני חבר המפלגה ולא יבוזו לי אם אסע מכאן ואלך לעבוד בבית מסחר לאריגים ביפו.. אבל אני בעצמי..”
פניו להטו. גרושביץ הביט בו בחיבה, כדרך שמתבוננים בילד שאמר דבר טעם.
“לפעמים נדמה לי שאני מחכה לאיזו הזדמנות כדי שאוכל לצאת מכאן ולהפקיר אחת מארבע ה’עמדות' של העבודה העברית במושבה הארורה הזאת, ולהיפטר מן השעמום הנורא…”
“בעצם זוהי בעיה רצינית.. ביחוד שאין במקום כזה אפשרות לספק את כל הצרכים של אדם צעיר…”
“מה שבחור צעיר צריך אפשר להשיג פה ושם…”
גרושביץ חייך. “כמובן, אינני מזלזל בזה.. השאלה היא כמובן איך.. ומה הסיכויים לעתיד.. אינני מתפלא שבמציאות זו, כשאדם איננו יכול להקים משפחה, מסיבות חומריות פשוטות, מתפתח הלך־רוח של פריקת־עול, של לא־איכפת… אבל הכל ישתנה.. בשן יש לו תוכנית גדולה.. סיפר לך?.. אסור להתייאש…”
“כלום קשה לי לומר לך שאינני מתייאש? אבל אינני יכול להיפטר מהמחשבה כמה מגוחך לומר זאת, אם בעוד שלוש ארבע חמש שנים אפרח לי מכאן…”
“כך, כך…”
“ברגע זה שאלתי את עצמי למה אני מקפיד כל כך? אתה הרי לא תדרוש ממני לעמוד בדיבורי.. אבל לפעמים נדמה לי שהחיים שלנו כל כך קשים ומעוטי אור שאין בהם מקום אפילו לשקר קטן שבקטנים.. כל כך הרבה אנשים יכולים לבוא הנה, לטעם יסורים, ולחזור לחיים קלים, שבעי רצון שתרמו את תרומתם… יש הבדל עצום בין אלה שנותנים הכל לבין מנדבי תרומה.. דברים כל כך פעוטים נעשים רציניים ומדכאים… עצם המחשבה שאלה הם חייך וזה הסיכוי לעתיד… וכמה מגוחך לייחס חשיבות לשעמום הקרתני ולעבודה, אם אתה יודע שכתום חודש חודשיים או שנה שנתיים תוכל להיעקר בקלות, ולחזור לחיים אחרים, ברָמָה אחרת… ומה מחזיק אותי כאן? דבר פעוט, הכרה. בחור ממולח יכול לנצח בויכוח…”
“כך כך… אני מבין… זהו באמת הגבול הדק שבין ה, תסלח לי על הביטוי, טרגי למגוחך… מידת הרצינות מידת ה – איך לומר זאת? הקשר הגורלי… אם אפשר להיפטר מטרגדיה על ידי נסיעה ברכבת, שוב אין זו טרגדיה… עלתה על דעתי תמונה שראיתי בתיאטרון בלונדון. המסך נפתח, על הבמה אשה מבוהלת משמיעה קריאת אימים… עדיין אינך יודע מה קרה. אם ראתה מת מוטל לעיניה הרי זוהי טרגדיה. אם נבהל מעכבר הרי זה חזיון התוּלים… גם ההתלהבות שלנו, אם פתאום תתפקע כבועה של סבון, הריהי פארסה… כך, דבריך באמת נכונים… יש אצלנו אנשים המדברים על העניינים הללו באופן, קצת, הייתי אומר, צעקני, פתיטי.. הפתוס המלהיב הזה נהפך להיסטריה אם אין המשך…”
“נכון, לזה באמת התכוונתי,” אמר אליהו בהתלהבות ונכלם מחמת החיוך המרחף על פני גרושביץ. “הרבה שטויות גיבבתי, לא כן?” אמר פתאום.
גרושביץ צחק והניח את ידו על כתפו בחיבה.
“יש לך דמיון עשיר, ידידי הצעיר, ובמקום לראות את עצמך כפי שהנך אתה רואה בדמיונך את הבחור שלא עצר כוח וחזר לווינה. משום כך אתה חרד מפני גניבת דעת. אתה משול לאדם המסרב לאכול ולשתות כדי שלא לפרנס את התולעים שיאכלוהו אחר מותו. חביבי, אל תירא מהתולעים… למד לחיות בתיאבון. אפילו אם יבואו התולעים בטרם עת, מישהו אחר יירש את מקומך. וכלום מה שאתה עשה היום אין לו ערך אם לא תעצור כוח ללכת בדרך זו שנים רבות?”
“לעצמי על כל פנים…”
“חדל לחשוב על עצמך… העיקר, רואה אני שהגיעה שעתי ללכת…”
אליהו הצטער על גילוי לבו. הוא – ברגש, וזה – בתולעים… “חדל לחשוב על עצמך”… מה איכפת לגרושביץ איך הוא חי? ביושר, באמונה, בלב־ולב, באין ברירה – הכל היינו־הך. לתותחים אין הבדל בין מגויסים למתנדבים. העיקר, שגרושביץ יוכל לגלגל במספרים. מצב הפועלים העבריים בגליל התחתון מאז ינואר תשע עשרה…
“מה שאמרתי לך זה, כלומר…”
“אלה היו דברים מעניינים מאוד, אמר גרושביץ בחיבה, אני מתאר לעצמי שרבים הבחורים הצעירים המתלבטים בהם… למה לא להעלות אותם על הכתב?.. יקראו, יהיו חילופי דברים, יתבהרו עניינים… יש לזה חשיבות…”
“אי אפשר לכתוב… הכל עוד מטושטש כל כך… שברי רעיונות…”
“אה, אין זה נכון. כל אחד יכול להבין…”
“אבל אינני יודע איך לכתוב…”
“אתה יודע יפה מאוד. מספיק שתאמר מה שאתה חושב…”
“אני חושש שייצא מזה גמגום ולא יותר…”
,אין בכך רע. הכתיבה כמוה הקליעה למטרה. השקר רחב ידיים ולכן קל לקלוע בו. האמת היא נקודה ולכן קשה לקלוע בה… אבל גם גימגום נותן מושג… העיקר: כתוב…"
פרק ח: ידידים ישנים 🔗
א
אפרים גרושקיץ ישב בספסל האחורי של האוטומוביל ורגליו פשוטות לפניו דרך חירות. הקפיד לעשות רושם על פרלברגר כאדם שלבו גס במוֹתרות. עישן את הסיגריות הטובות שלו ולא שיבח את טעמן. אכל את המאכלים היקרים באדישות. מזג לו יין עתיק ברשלנות והקשיב לסיפוריו על סכומי כסף ענקיים בלי התפעלות. ופרלברגר נהג בו כאילו הוא איש כערכו.
“וזהו הגלבוע,” הורה באצבע למזרח.
“הגלבוע! – התפעל פרלברגר, – אל טל ואל מטר עליכם הרי בגלבוע.”
“ואנחנו נבטל את הקללה הזאת…”
מצוין מצוין! זה רעיון יפה. זה של אדוני?"
“לא, קראתי את זה באיזה מקום… ושם למעלה נמצא עוד כפר. אף הוא נקרא מזר, כשם המושבה שיצאנו ממנה. אומרים שמזר זו היא מרוז הנזכרת בשירת דבורה. אורו מרוז, אמר מלאך אדני, אורו ארור יושביה, כי לא באו לעזרת אדני, לעזרת אדני בגיבורים… לאמור, בשעה שכל העם יצא למלחמה בעמק הם ישבו להם שם למעלה, בראש ההר, בטוחים מפני הסכנה…”
האורח הביט בו בשאלה, והוא חייך, להסתיר את העקיצה הגלויה על חשבון יהדות אמריקה.
האוטומוביל ריקד על גבי הכביש. הגשם שירד אמש פטרם מעונשו של אבק. מפעם לפעם היו הגלגלים נכנסים לתוך שלוליות ומתיזים מים שחורים על גדר העשבים השוטים לצד הכביש. האורח נימנם ואפרים שקע במושבו והרהר בדברים שאמר לו הווינאי.
דומה, דיבר אל הבחור הצעיר בקצת שחצנות. אנין־דעת הוא. אך אין מה להתאונן עליו. כוחה של ארץ ישראל, הזיותיו הנעריות, התמימות, על נעורי נצח טהורים נהפכו לדבקות קנאית בהשקפה ממשית. מה טעם תפס לשון איש־המעלה המדבר על “אחד מן השורה”. כך כך וכן כן ואמנם ומעניין מעניין… ולא היתה בשיחתו אותה חמימות שיש בדברי גורדון או ברל, הנכנסים בשיחה עם אלמוני כדי להציל נפש מישראל. לאיזה צורך חקר את הנער? “אה, ולא מתעורר לפעמים, רצון, ככה… אין איזה רגעים של חרטה… ואין שום חשק לברוח פתאום, ככה, מתוך יאוש…”? ולמה דיבר על התולעים, הה, התולעים. יש אנשים שהתולעים אוכלות אותם בחייהם… והוא אחד מהם… הכפירה והאכזבה בתוכם, והם אוכלים ושותים אמונות ודעות לתיאבון, ולא איכפת להם מה טעם אדם ניזון: לקיום, להשקיט את הרעב או להנות את החך? ואיזו עצה טובה נתן לו לבסוף: “למה לא להעלות את הדברים על הכתב?” “יקראו, יהיו חילופי דברים, יתבררו עניינים…” וזה הכל? לשם כך שיחק את תפקיד הכומר המוודה? כך… ממש ככומר נתן לו עצה שיעיין שנית בכתבי הקודש, כלומר: בחוברות הישנות… אכן, רחוק הוא מן הבחורים הללו. יש איזו מחיצה ואין להפילה.
נזכר, הפגישה עם שכטר. בחרדת־לב הלך לחדרו בשעת מנוחת הצהריים. דפק על הדלת בזהירות. איש לא ענה. הוא פתח את הדלת בלאט. ארבעה אנשים שכבו על המחצלת, מעורטלים למחצה. שכטר קם לפתע, נטל זוג מכנסיים, יצא אליו ולחץ את ידו בעוז.
“אה, אפרים, נפלא! יפה! באת! כך! מצוין…”
הציץ בו כשלבש את מכנסיו. אותו גוף שרירי, שחום, אך ארשת הפנים נשתנתה. בלי הזקן והשפם – הוא נראה צנוע יותר ונוח לבריות ואף ברק־העוז בעיניו נעלם. “נלך לטייל קצת שלא נעיר את החברים.”
“מה הצליעה הזאת, יעקב?”
“פגשתי את המלאך שלי,” השיב שכטר.
“ומאז אתה קורא לעצמך בשן?…”
הקיפו בשאלות על אורח החיים בדגניה. שכטר הציץ בו בתמיהה. איזה עניין יש לו בכל עסקי המשק, סידור העבודה וחינוך הילדים?
כשישבו ליד הירדן, מתחת לאיקליפטוסים הגבוהים, חדל לחקור. סקרנותו נראתה בעיניו כמין התנצלות… הוא הרי הציע ללכת לדגניה. ושכטר תבע להיכנס ל“השומר”. ועתה… כמעט שנואל לומר: “כמה מאושר הייתי לוּ יכולתי לחיות כאן, במוך, בלי עסקי המפלגה, הבחור הזעצער, הדיבורים הנבובים־לפעמים, והשתדלנות המשפילה אצל אדאמס…” מכל מקום תהא זו שטות לומר ששכטר בא אל המנוחה והנחלה ואלו הוא, מסכן, נטל על עצמו דאגת־הכלל… מספיק להציץ באהלי הבידואים מעבר לירדן, בהרים החשופים והקרחים, בכאוכב אל הַווה המזדקרת כאיוּם על העמק, בפניו השדופים והעייפים של חברו, כדי לשתוק. לבסוף אמר שטות אחרת. ותשובה נפלאה נתן לו שכטר! כעין רמז עדין, שֶכטרי שֶבשֶכטֶרי, באירוניה, בעצבות… בפיקחות השתמט מתשובה לשאלה בלתי נעימה. כן זו היתה שאלה אוילית, חצופה, סרת טעם… קפיצה במגפיים לתוך הנשמה… מעשה־נערוּת. דומה, ביקש להחזיר את הגלגל אחורנית ולחוּש טעמה של ידידות נערית תמה… “בינינו לבין עצמנו, אמר לשכטר, הכל טוב ויפה… הנה עשית את הדבר… הזוכר אתה את השיחה על האושר?… האושר הוא במילוי החובה… אבל עכשיו, לאחר שראית את הדברים מקרוב…” שכטר חייך.
“קבל עצה טובה, אפרים. הנח לאושר… אל תשאל אצלנו שאלה כזו!… לא מפני שהיא פרטית יותר מדי… אלא מפני שאין תשובה מלבד כן… ביפו או בלונדון או היכן שתרצה, אדם יכול להתאונן על גורלו. לא הוא עשה אותו… אבל אצלנו מי שמתאונן הריהו כופר בעיקר ומוציא גזר דין על הרעיון… למחרת הוא יכול ללכת למקום אחר…” “מה פירושו של דבר?”
“שום פירוש. פשט.”
“לאמור ש… אמנם, אין סיפוק, אבל… מטעמים שונים שומרים על קשר של שתיקה…” למה לך לחקור?"
“אני חושב על העתיד. שנים תעבורנה… אי הסיפוק יכרסם…”
“מי אמר אי־סיפוק… יש אנשים שנושאים אתם כל ימי חייהם רבמאטיזם ואינם מחליפים את האקלים מסיבות שונות…”
“כן, אבל…”
“הנח לזה… למה לך? ישבור איש איש את ראשו… רק זה חסר לנו, לבחוש בקדירה הזאת… מה איכפת לך איך חיים כאן? מהיכן הסקרנות הזאת? איכפת לך אם אני שמח בחלקי או משלים עם גורלי? אנחנו דור המדבר, כפי הנראה, ולכל דבר נצטרך להתרגל… הדור הבא ינשום באופן חופשי את האויר הצפוף הזה…”
“מה פירוש דור המדבר?…”
“הפירוש: שניאלץ להתקוטט עם עצמנו עוד ארבעים שנה… אבל אל תחשוב שכולם כמונו… יש כאן בכינרת בחורים רוסים, בלי בעיות…”
כיון שהרגיש ברצונו של שכטר להיפטר מן השיחה חדל לשאול. ליוה אותו לגן הירק ושמע מפיו הסבר על בעיות גידול הירקות. אף בדיבור הפשוט על עגבניות ומלפפונים שמע בת־קולה של ההשלמה עם הגורל. למה לבחוש בקדירה הזאת? יבוא דור שיעשה הכל בפשטות, בשמחה, בלי קרבנות, כדבר המובן מאליו. בבקשה, בלי פתוס… כל העת היה שכטר מדבר על “רנטאביליות” כאילו אין לו דאגה אחרת אלא מחיר העגבניות… אף לא מלה על נקודת המבט הפיוטית: חיים בחיק הטבע, יצירת יש מאין; ואף לא רמז קל על שמחת היצירה של איש־המדע, הבורא זנים חדשים, מאקלם צמחי־נכר, מבכיר ומאפיל, עושה בטבע כבתוך שלו, משנה סדרי בראשית… הס מלהזכיר! איזה ערך יש לעגבניה יהודית במולדת אם הוצאות הייצור גדולות מן ההכנסות… שכטר, אביר־הגמנסיה, הבידואי היהודי, הפייטן בסתר, מוכן לוותר על דברי ההבל. הוא מוכר עגבניות. קשישים ממנו עודים שוגים בחלומות, אך הוא, הצעיר, נתן גט כריתות לרומנטיקה, ובדעה צלולה יסחור בירקות, בלי פחיתות־כבוד… לשם מה מגדלים ירקות? למוכרן!… ובכן, הוא ימכור אותן… יוזיל את ההוצאות ויגדיל את הרווחים…
אפרים הצית סיגרה והסתכל בחלון. השוק של ג’נין. סוחרי ירקות עמדו ליד דוכניהם והכריזו על סחורתם בקול צווחה. אין דמיון בין שכטר לבינם. בכל זאת, גאוותו של שכטר על הבחירה ולא על המכירה. ארץ הבחירה, אמר בלבו.
האוטומוביל ניטלטל על גבי מהמורות בכביש. פרלברגר התעורר.
“היכן אנחנו?”
“בג’נין”. “כבר עברנו את הקישון?”
“הנהו שם… נחל קישון גרפם, נחל קדומים נחל קישון, תדרכי נפשי עוז…”
“הוא נראה כתעלת השקאה…”
“ציוני איננו אומר לקישון תעלת השקאה…”
“מוטב לראות את הדברים כמו שהם, דוקטור גרושביץ.”
ב
הרבה עשה הביקור בדגניה להסיח דעתו משיבושים קטנים בחיי המפלגה. פגישות המפלגה שוב לא היו דומות לשיחת רעים. באו אנשים חדשים והביאו מושגים חדשים. ותיקים, יוצאי מפלגות פועלים גדולות באירופה, ישבו במחיצה אחת עם מתקני־אדם, חסידי איש־דַיַן־לעצמו שראו במפלגה מועדון לאִירוֹק־רגשות. קשה היה לעשותם ציבור אחד. היה נאלץ לקשור שיחה עם טרחנים ולהחניף ליהירים כדי לשמור על החוט המקשר. לא נעים. לעתים רחוקות זכה לשעה של קורת רוח, כשהיה מצליח להמיר את דעתו של מי שאינו מבני ברית, בדוגמת האגרונום מראשון. אהב לשבת בדירה היפה בראשון לציון, לשתות קפה ריחני משובח, ולדעת שאפילו ביטול הזמן שלו בגדר תפקיד. לאחר כמה שיחות היה האגרונום מוכן לסייע בתרומה, לארגן אסיפה, לתת הדרכה בלא מחיר לקבוצות פועלים מתיישבות על הקרקע. והיתה לו הרגשה של כיבוש. אך רוב הזמן היה יוצא לבטלה על ויכוחים מעציבים לא־לעניין עם אנשי “האחדות”, לעולם ברוגז ומרירות. טחינת־אבק.
מטעם זה דיכדכה אותו כל כך השיחה עם מנדל האלטר. בעצם, מה לו ולברנש? אולם הוא ושכמותו נטלו משיחות המרכז טעמה של פגישת אנשים קרובים ברוח.
כשיצא אפרים מישיבת מליאת המרכז, שנתקיימה באולם בית הספר לבנות ביפו, נלווה אליו מנדל בדרכו לתל־אביב. הלכו ברגל משום שהשעה היתה מאוחרת ולא פגשו במרכבה.
(אף על פי שלא היה חביב עליו הקשיב לו באדיבות. התפקיד מחייב). מנדל התנפל על הדין וחשבון של שלל, “חלומות ולא עובדות”.
“המ, המ,” השיב לו אפרים, המ אחד לשאלה והמ אחד לתשובה.
“ומה דעתך?”
“הלל מיטיב לדעת ממני מה נעשה בסניפים”… אמר אפרים.
“הרי היית בגליל. וכי לא ראית? אין מפלגה בכלל. להלל יש ידידים ולך יש קוראים ולפרופסור יש מעריצים, אולם איזו מפלגה היא זו?”
מה ראיתי? יש מספרים כך ויש אומרים אחרת. עדיין איני יודע דיי שאוכל לפסוק עם מי הצדק."
“כך,” אמר מנדל האלטר בכעס, “כך”…“כך כך”….
אפרים הבין פשר הכיך־כוך. רוצה לומר: הרי אתה מאנשי הלל. ובכן, למה לא תגלה פניך ברבים? הלל כופת את המפלגה ומניחה לרגלי “האחדות”.
ביקש להימנע מהויכוח הזה. אין מחלוקת של ממש. יש הבדלים בניסוח העיקר־המלכד. יש טוענים, אם העיקר־המלכד הוא: עבודה, עלייה, התיישבות, הרי זה יש גם ב“אחדות”. איזה צורך ב“הפועל העברי”? הוה אומר צריך לסייג את המפלגה שלא לטעת מבוכה בלב צעירים. הלל איננו רוצה לפסוק הלכות כנגד מלחמת מעמדות. די לו בכך שאומרים: זה אינו העיקר. מוניה סבור שמפלגה צריכה לומר דברים ברורים בכל עניין ועניין. שאם לא כן, הריהו מועדון ולא יותר. אך זו אינה מחלוקת על עיקרי דברים.
אף על פי שיש לו דעה ביקש לשתוק ולא לאומרה. מנהגם של חברים לעשות נפשות לתורתם ולהקים סיעה בתוך המפלגה איננו מקובל עליו. די לו בכך שהוא כופה על עצמו שיתוף־בדעות עם אחרים. אם יצטרך לבחון תמיד שמא דעתו אינה מתאימה להשקפותיהם של מוניה או הלל – מה יישאר לתבונתו? המעט משועבד אדם לדעות קדומות, קוצר ההשגה, מיעוט־הידיעה?
כמובן, אנשים כמנדל האלטר סבורים שיש כאן תכסיס של פשרנות. כבר רמז לו על כך. והנה משמעות כיככּוּכיו של מנדל. כך אחד כנגד: אל תחשוב שניתן לך להתחמק, אל תהיה נקי כפיים. כך שני כנגד: יודעים שאתה מאנשי־הלל ולא תשחק משחק כפול. ושני ככין יחדיו, כדי לתת חיזוק לראשונים ולטעת בטחון בדברי עצמו.
אח, כמה מאוסים עליו גינוני כיככּוֹכים אלה, לחישות ורינונים והערות־אגב של שומרי הגחלת ומגרשי־הצלם־מההיכל העושים את החיים במפלגה עניין שאין לשאתו. מנדל האלטר מקובל בין החברים כחריף וממולח. בקי בכל עניין. עיניו הקטנות, הנטועות בתוך פנים מחודדים, לעולם חשדניות. שום דבר אינו נסתר מהן.
“אומרים, מתיחות רבה שם הגליל, הא? איך הדרכים…” אמר מנדל לאחר שתיקה ארוכה. “אדם שנוסע באוטומוביל איננו רואה כלום.”
“אתה רוצה לומר שסתם מנפחים ובודים סכנות?”
“לא, אני על כל פנים לא ראיתי שום דבר. שמעתי שמועות…”
“אם כן מה אתה חושש להשמיע?”
“למה להפיץ שמועות?”
פיפפף מנדל בשפתיו ורטן: “מה הזהירות הזאת שלך, אתה מפחד שאני רושם לך פרוטוכל?” “אינני מפחד מהפרוטוכל, פרוט אינני רוצה להפיץ שמועות. אילו רשמת פרוטוכל לא הייתי צריך להיזהר…”
“אני רואה שאתה שומר על לשונך…”
“לא מדברי אני חושש… מהעריכה…”
טוב היה לעקור מהויה זו וללכת לשכון שלום במחיצתו של שכטר. במקום להיות כפוף על האותיות הקטנות במרתף הדפוס האפל, ולכלות את עיניו להגיה מאמרים משלו ומשל אחרים, ולערוך את פיטפוטם של בעלי מחשבות גדולות, יהיה כפוף על המעדר, תחת שמים פתוחים, בחסד השמש והרוח, ויעקור קוצים מכרם ממש. אילו לפחות טיפל בעניין חיוני, כחבריו, הממלאים תפקידים בועדה החקלאית, בועד פועלי יהודה, בעירייה, בועד הזמני ליהודי ארץ ישראל, בעבודות הציבוריות. הם עוסקים בדברים קטנים, אך יש פרי לעמלם.
אולם, מוניה והלל אינם יכולים בלעדיו. אם יאמר להם שרוצה הוא ללכת לדגניה יזעיקו את המזכירות לעכבו. העתון איננו יכול להתקיים בלי מאמריו.
אף על פי כן קשים עליו החיים במפלגה. תלישותו מעסקיהם היום־יומיים של הפועלים עושה אותו גר ולא תושב. בבלי דעת הריהו משמש מין תחום־הריחוק שבין מוניה והלל לבין תמימים וטרחנים שבקהל, שלא למדו עדיין כי עברו הימים ההם ושוב אין הלל ומוניה יכולים לשמש כהני־וידויים לכל אדם מהשורה שנכנס פיקפוק למוחו, או קיבל מצב רוח רע ומבקש לקבל עידוד מבטחונם. אין לו ידידים ותיקים ואיש לא קדח עמו באוהל אחד. אף אחד לא יבוא לבכות על כתפו ולשפוך מרי־רוחו באזניו.
היום, לפני שעמד לשאת את דבריו, נזכר לפתח בוויסמן הצעיר. כמה מעט הוא יודע מה נעשה מאחורי העיניים הנעוצות בו בצפייה והערצה. לפתע נפלה רוחו. הרגיש כאדם שנתגלגל לארץ נכר. כך חש, עודו ילד, בנסעו עם אביו ברכבת למצרים. לעת ערב יצאה מיפו. הוא שכב על הספסל והניח ראשו על ברכי אביו ונרדם. לבוקר התעורר במקום זר. מחלון אחד נשקף מדבר צהוב. ומחלון שני ים. ועיניו ביקשו לשוא את כותל חדרו ופני אמו.
“קראת את ספרו של ברנר?” שאל את מנדל.
“זורע יאוש, אמר מנדל. אם זו המציאות, אפשר לברוח מכאן… למה לכתוב? חבל על הזמן… ואם היאוש הזה הוא כאב בטן פרטי של הסופר, למה הוא צריך לגרום כאב שיניים גם לאחרים?…”
“אה, מה אתה מדבר, אמר אפרים, ברנר זורע יאוש?… אילו הכרת את האדם הזה…”
“אתה מכירוֹ?…”
“כך, קצת.”
“איזה מין בן־אדם הוא?”
“מכתביו תוכל ללמוד יותר ממה שאוכל לספר לך.”
“לא משמח ביותר…”
“משמח לקרוא דברי אדם שלבו כואב ואינו אדיש…”
“לְמָה?” “לכל. ואף העמדת פנים מצערת אותו…”
“זה לא מצאתי אצלו.”
“לא מצאתי אינה ראיה שאין,” אמר אפרים ונפרד ממנדל, בקרן רחוב ליליינבלום.
ג
לאחר שנפגש בלונדון עם קובלסקי, עתה גולן, חידשו ידידותם מימי הגמנסיה. אף הוא היה מבני “הברית”. ועתה, כמדומה, מסיבות חייהם דומות. דרכו ב“הפועל העברי” כדרכו של קובלסקי ב“האחדות”. חילוקי הדעות בין שתי המפלגות לא זרעו פירוד בינו לבין חברו.
דרך ארוכה עשה קובלסקי. כשגמר חוק לימודיו הלך לכינרת. בזמן המלחמה נסתבך בענייני נשק, ברח מן הארץ, והגיע ללונדון. התנדב לגדוד העברי, וכשנכבשה יהודה, השתחרר, חדר לאזור הבלתי כבוש ועסק בהברחת אנשים ונשק. כתום המלחמה נשלח לאירופה בענייני ההגנה.
אפרים ציפה לו הואיל וידע שיבוא בזמן. גולן נהג לבוא לפגישות פרטיות בדייקנות של איש צבא. ואכן, ברגע שצילצל האורלוגין נשמעה הדפיקה על הדלת. לתמהונו עמדו שלושה אנשים בפתח: גולן, מאיר ווקסמן ואשה בלתי מוכרת.
“מאיר ווקסמן! סבור הייתי, אמריקה בלעה אותך.”
“תכיר בבקשה את אשתי, מרים…”
ממראה פניו הכיר שאיננו נשוי זמן רב. הבחורה, בריאה, צחה וּורודת לחי, הסמיקה ולחצה את ידו בעוז.
“הראשון!” אמר גולן. “מענין, אחדים מאתנו כבר בני עשרים ושבע או שמונה.” “למה הראשון? אראלה ליפשיץ כבר נשואה פעמיים או שלוש…”
“אה, מיד מדבר על אחת שכזו… מדברים על אלה שהיו להם עניינים יותר חשובים…”
שלושתם צחקו. “עניינים יותר חשובים” – סימן ההיכר של “הברית”. הרי זו שטוּת שהפליט הוא עצמו בפגישת חברים, בבית קובלסקי. “למען תחיית העם נוותר על כל העניינים הפרטיים ואפילו על האהבה, המסיחה את הדעת מעניינים יותר חשובים…”
“מה שלומך, מאיר? אתה באמת נעלמת כאילו האדמה בלעה אותך… מאז שיצאת לכינרת… אבל מה שנעשה אחרי כן אינני יודע.”
“אחרי כן? קובלסקי השתעשע ברובים ומשך גם אותי עמו…”
“לא את הכל אני לוקח על עצמי.”
“על כל פנים, הדחיפה הראשונה אתה נתת.”
סיפר לו פרשת הנשק שהעלימו מעיני התורכים, בגללה נאלצו לברוח מהארץ. ולאחר כך? – לאמריקה. חי על חשבון דודו. למד באוניברסיטה. עסק בחקר השבטים האינדיאניים. בתום המלחמה עלה על אניה וחזר לארץ. והנהו.
“ובמה אתה עוסק עכשיו?”
“אינני עוסק. קיבלתי הצעה. עדיין אינני יודע אם אסכים… ציוני בעל אמצעים מקופנהאגן הציע לי לערוך, על חשבונו, מחקר על העדות היהודיות באפריקה ובמזרח. עדיין לא קיבלתי את ההצעה מפני שאינני יודע מה כוונתו של אותו אדם. אמנם לא שם לי תחומים ולא שאל לדעוֹתי, אך יש אומרים שהלה מחזיק בתיאוריה פרטית משלו על העם היהודי. הוא רוצה לנתק את הקשר עם יהדות המזרח התיכון ואפריקה. טעמו של דבר – יהודי המזרח ויהודי אירופה אינם אוּמה אחת. כשם שיש נוצרים בני אומות שונות כן יהיו יהודים בני אומות שונות. רעיון מוזר של יהודי שלא עמד ברֵיחו של המזרח. אני חושד באותו יהודי שהמחקר דרוש לו כדי להוכיח כמה עמוק הפירוד בין שבטי ישראל. ואינני רוצה לצקת שמן על מדורתו, לפיכך אני מהסס… קל מאוד להוכיח שיש הבדלים עצומים בין יהודי קופנהאגן ליהודי עדן. ושום מחקר לא יוכיח שהם יכולים להיעשות אומה אחת. אולם נניח לזה בינתיים, מה שלום יעל ברגמן? אה, כשאני נזכר ביעל ברגמן, ביעקב שכטר… וכל החברים…”
“היו אצלנו כמה בני אדם,” אמר גולן.
“נפגשתי עם שכטר בדגניה, לפני כמה זמן, אמר אפרים, בינתיים נעשה בָשָן.”
“ואיך הזקן, גדל בינתיים?”
“כבר מזמן אין זקן. עכשיו הוא מגדל עגבניות. דאגה אחת יש לו, שתהיינה רנטאביליות…” “אגב, אמר מאיר ווקסמן, שמעתי שעל ידך גר אהרנקרנץ, זה שכתב את הספר על משה הס.”
“גר. אבל לא ידעתי שכתב ספר על משה הס.”
“ספר מצוין.”
“נתבקשתי למסור לו מכתב, ששלח לו רופין, שאיננו מאמין עדיין בדואר שלנו…”
“תוכל להשאיר אותו כאן, אמסור לו,” אמר אפרים והניח את המכתב על השולחן.
“אה, זו היתה נסיעה,” אמרה ווסקמן כשהביאה מרתה את התה, “הפתעה עשו לי השמים. כל זמן שנסעתי לאורך החוף הצפוני של הים התיכון היו השמים בהירים, וכשנסענו לאורך החוף הסורי נתקדרו פתאום. ומול ראש הניקרה ניתן עלינו מטר זועף. ואיזה גשם! אפילה בצהריים. והירידה בנמל יפו…”
המשיל אפרים את הגשם בארץ ישראל, היורד ימים אחדים בשנה ובזעף, לתרומתם של יהודים עשירים וקמצנים. שליחי ההסתדרות הציונית מבקשים מהם והם קופצים את ידם. לבסוף נמאס להם. נותנים תרומה גדולה בזעף: קחו לכם והסתלקו ממני!
צחק מאיר ווקסמן ואמר: “והגשם בגרמניה למשל, הדולף בלי הרף ישר לתוך הנשימה, דומה לתרומה של יהודי עשיר מגרמניה, הנותן במַרקים. כמה שלא יתן אין לזה ערך… היום כבר משלמים כמה מיליונים בשביל בול דואר.”
“ואת, גם כן באת עמו,” שאל אפרים את אשתו של ווקסמן, מתוך שהרגיש חובת־מאחר לשתף גם אותה בשיחה.
“לא, אנחנו נפגשנו כאן,” אמר מאיר ווקסמן.
“ותאר לך היכן? במשק פועלות…” אמר גולן.
“אומרים שבני הכפר, אפילו אם הם מתגלגלים לכרך ועולים לגדולה, כשמגיעה שעתם לשאת אשה הם חוזרים לכפרם ונושאים להם אשה מבנות השכנים…” אמר אפרים.
“מה למשל ולנמשל? מרים נולדה באודיסה…”
“הפעם לא נתכוונתי למקום אלא… משהו אחר. אף על פי שנתגלגלת לאנטרופולוגיה בכל זאת חזרת לקחת אשה מהחקלאות… מעניין אם גם קובלסקי ואני נלך באותה דרך… עד לפני כמה שנים היינו בטוחים שבימי החורף נביט לשמים בעיניים של חקלאים, הדואגים לגורל היבול שלנו. עכשיו אנחנו מסתכלים בשמים בעיניים של בני־כרך: הלקחת מעיל גשם?”
“אני רואה שאתה לא נשתנית, אפרים. עודך מחזיק בדעה שכל אחד חייב להתעסק בחקלאות באיזו צורה שהיא: פועל חקלאי, אגרונום, קונה קרקעות, רופא בהמות, מנהיג פועלים, או מוכר עתון חקלאי…”
“אתה רוצה תשובה ברוח זו או ברצינות?”
“ברצינות.”
“ובכן, באמת לא השתניתי. זכות הבכורה לחקלאות.”
“ואף על פי כן, אתה בעצמך אינך עוסק בזה.”
“זה באמת מצער אותי…”
“אני מזיל דמעה… ומי שעוסק באנטרופולוגיה מהו, סתם בטלן?”
“אמרתי זכות בכורה ולא אמרתי שאין זכות קיום לעניינים אחרים.”
“אספר לך את האמת. כשהגעתי לארצות הברית רציתי ללמוד חקלאות. חשבתי שאמות משעמום. אין היא מעניינת אותי. בחרתי במקצוע שעניין אותי. ויכולתי ללמוד בהתלהבות…”
“אילו היית בארץ בזמן ההוא אולי היית נזכר שהחקלאות, אצלנו, איננה מקצוע. ממש כשם שהעניינים שידידנו גולן עוסק בהם אינם בגדר מקצוע. אתה חושב שהוא בחר בהם מפני שרציחת אנשים מעניינת אותו יותר מאשר דרכת ה – pH של הקרקע?…”
“זה מזכיר לי את השיחות ההן… מי אמר: חקלאות היא חובה מוסרית? – שכטר, נכון?”
“שכטר. ובכן? אין זה נכון?”
“יתכן. אבל אסור להפריז ברעיונות נכונים… פגשתי כאן בחור צעיר, מוכשר מאוד. בוגר אוניברסיטה בקיוב, ובברלין. ממש עילוי. מומחה גדול לימי הביניים. לא סתם מומחה. אחד המעולים. הוא בא לארץ, שהה כמה זמן ועכשיו הוא חוזר. מה הוא יכול לעשות כאן? מפיו שמעתי דברים מעניינים מאוד: בחוץ לארץ האמנו שבארץ ישראל נהיה כלל העמים. האמת היא שאין זה אפשרי. אין אנשים יכולים אפילו לבחור להם מקצוע לפי נטיותיהם וכשרונותיהם. יש לחץ עצום של דעת־הקהל, בחוגים שלנו…”
“מאיר, ראֵה לאן הולַכת את השיחה. אני אמרתי משפט תמים אחד, לאחר ששאלת אותי מה דעתי. ואתה מעמיד פנים כאילו לוחצים אותך אל הקיר ואונסים אותך שתלך מחר לעקור אינג’יל… מה אתה רוצה? מישהו סגר בפניך את הדלת מפני שאתה עוסק באנטרופולוגיה?”
“יש שדברים גרועים מסגירת דלת.”
“נניח לזה…”
“אספר לך עוד דבר מעניין. סופר יהודי, אחד מבחירי הסופרים הצעירים שלנו, אפשטין, רצה לעלות ארצה. ואיזה בחורצ’יק מחוצף במשרד העליה בוורשה סרב לתת לו סרטיפיקט. מה היה הנימוק שלו, אתה יודע? הוא איננו אלמנט פרודוקטיבי.”
“לכל רעיון צודק יש טפשֵי־חצר משלו,” אמר גולן.
“שיעממנו אותך כהוגן,” אמר אפרים לאשה הצעירה. “זהו ויכוח שהתחלנו לפני שבע, או בעצם תשע שנים, ואיננו יכולים להפסיק…”
“לא, חס וחלילה, אדרבה… מעניין… מאוד מאוד מעניין…”
“אף על פי שמעניין כדאי להפסיק, לפני שנתקוטט. מישהו מכם ראה את אראלה ליפשיץ בזמן האחרון?”
שלושתם צחקו. “בחיי שלא התכוונתי להזכיר לך איך היית רץ אחריה עם הלשון בחוץ…”
“הוא לא התכוון להזכיר!” געה גולן בצחוק. “אני רוצה לראות אחד שלא היה מאוהב בה.”
“אני!” קרא אפרים.
“מה אתה? שפתיך היו מכחילות כשהיית עומד על ידה.”
“בחיי שלא. אני אהבתי את יעל.”
“יעל? כל אחד אהב את יעל, אבל באופן אחר…”
הכוסות התרוקנו, והמאפרות נתמלאו אפר. כשיצא אפרים למטבח להביא תה ראה שמרתה לא הלכה עדיין הביתה. “למה את מחכה?” שלא אותה. “מתי כבר הם ילכו הביתה?” הציע לך שתלך: ישהו הרבה זמן. יש לה פנאי, היא מתפלאה שאיננו יכול לעשות שילכו כבר. התרגז: אינני רוצה. נכלמה, אני יש לי זמן. מזגה להם תה פושר שלא יצטרכו לחכות עד שיצטנן.
כשחזר, הניחו לאראלה ליפשיץ וגילגלו שיחה על ועידת ציוני ארצות הברית, העשויה לפלג את התנועה הציונית, ונאומי באי־כוח העם היהודי בוועידת השלום בפאריס. גולן, שביקר בפאריס בימי הוועידה, סיפר מה אמרו סוקולוב וויצמן ואנדרי ספיר, ואיזה נאום נגד־ציוני נשא הפרופסור סילוון לווי. שני טעמים נתן כנגד הציונות: אחד, הארץ קטנה ודלה וחיים בה בדוחק שבע מאות אלף ערבים; והשני, היהודים שיבואו לארץ ישראל מרוסיה הם אלמנטים מהפכניים מסוכנים…
“דרך אגב, אמר ווקסמן לאפרים, קראתי את מאמריך על כושר הקליטה של ארץ ישראל. אינך מתון ביותר… תפסת עמדתו של טריטש כנגד רופין… האם רופין איננו ציוני טוב בעיניך…”
“רופין לא לקח בחשבון מה אפשר לדרוש מאדם משלנו…”
“איזה אדם משלנו… כלום הכל יוכלו לשאת את תנאי החיים של אנשי דגניה וכינרת?…”
“אחדים מתוך הכרה ואחדים מתוך הכרח…”
“על כל פנים, המאמרים שלך נראים לי כמחקר מפלגתי ולא מדעי…”
“דבר חדש. חבר מפלגה פסול לעדות?”
“כמעט כך. הוא איננו בוחן עובדות לגופן אלא מצרף אותן באופן שתשמשנה להוכחת טענותיו. אם אינן מתאימות להנחות של המפלגה – הוא גונזן, כפי שאתה עשית…”
“מה תאמר עליו, גולן. להתקוטט הוא רוצה כל הזמן…”
לאחר שמאיר ווקסמן ואשתו הלכו אמר אפרים לחברו בניד ראש: “ומה תאמר עליו? מצא אשה מצא טוב.”
“אתה אוהב רכילות? ובכן, שמע: פתיה כהלכה, הבחורה הזאת… לפני שבאנו אליך נזדמן לי לשוחח עמה. כך סתם… אמרה שהיא שמחה מאוד להכיר אותי. התבדחתי ואמרתי לה: מה פתאום? והיא הסבירה: מזמן שהכירה את מאיר נזדמן לה לפגוש אנשים מעניינים מאוד. והחברים בבן שמן, שאלתי אותה, לא היו מעניינים? אה, הבחורים ההם, אמרה, זו לא היתה חברה בשבילי; כל כך משעממים… כל היום מדברים רק על פרידות, תרנגולות, חריש עמוק, בחר, מניזש, כיבוש עבודה… ועכשיו כשאני שומעת את מאיר משוחח עם החברים שלו זה פשוט מעניין לשמוע… מאוד מאוד מעניין.”
“ובכן, מה בכך?”
“שום דבר. פתיה. ראית איך בלעה אותנו בעיניה?”
“לא שמתי לב.”
“כשם שלא אהבת את אראלה ליפשיץ כך לא שמת לב… בחורה טיפשונית זו איננה מבינה דבר אחד. אילו לא הכרנו את מאיר ווקסמן בימים ההם לא היתה מתקשרת בינינו ידידות כיום הזה… היא איננה מבינה שהידידות שלנו נשענת על אותן הפרידות והתרנגולות וכיבוש העבודה ששיעממו אותה בבן־שמן. בני־עלייה, היא סבורה, השַטְיָה… כלום האנטרופולוג ווקסמן מעניין אותנו? אנחנו מתעניינים במאיר, הנער בעל־הרגש, שהיה מאמין בתום־לב שאנו נקודת־המוקד של ההיסטוריה היהודית… ובני־עלייה כאלה נקל למצוא בבן־שמן… אלא שטחו עיניה מראות… הוא אשר אמרתי: אפשר להכניס רעיונות חדשים אפילו לראשה של בחורה פתיה, אבל הלב נשאר תמיד נאמן לתפיסה הישנה…”
“כך יצא בחור לעולם וקיבל השפעות… לא היה מי שישגיח עליו…” אמר אפרים.
“מירקין נסע ללונדון והביא משם מקטורת, מאיר ווקסמן נסע לארצות הברית והביא משם פילוסופיה: כל המפלגות טריפה…”
“תריסר היינו, כמדומני, כשהחלטנו בבית מירקין לקרוא לעצמנו בשם מפלסי־נתיבות. טוב שזנחנו את השם הזה בעוד מועד. ועכשיו נותרנו ארבעה או חמישה…”
“אנחנו מדברים, אמר גולן, כאנשי משלחת שיצאה למדבר ומתלוננים על רכי־הלב שקפצו מהכרכרה בתחנת־היישוב האחרונה…”
“המספרים של “הברית” הם דוגמה לברירה הטבעית במחנה שלנו. החובות שאנו מטילים על אנשים מרובות מדי…”
“לכן באמת חבל לבזבז כוחות על פלגנות…” אמר גולן וגילגל עיניים בעורמה.
“מיזוג המפלגות הוא עניין של תהליך ממושך…”
“אבל בינתיים התהליך הוא הפוך. אנשים מתמחים בפירוד…”
“המציאות תחליט בעדנו…”
“המציאות? והיכן אנחנו צריכים להימצא? לפניה או לאחריה?”
“האם אתה לוחץ עלי שאודה בערך האיחוד?”
“אינני לוחץ. הייתי רוצה שתחשוב על כך. אתה הרי אדם ישר ואינך בורח מהאמת.”
“את הנוסח הזה אנו מכירים היטב. אני, על כל פנים, אינני משתמש בו כלפי חברים. אומרים לתינוק אתה פיקח, ומיד הוא מציית כדי שלא להפסיד את המחמאה… בינינו לבין עצמנו אין טעם במשחק הזה…”
“עכשיו לא היית בסדר, אפרים… איך יכולת לחשוד בי שאני משתמש בתחבולות כאלה?… אני פשוט אמרתי זאת מפני שהדברים לחצו עלי פתאום…”
“אם כך, טוב שאמרת… דאגה בלב איש ישיחנה…”
ד
קיטרוגו של מאיר ווקסמן על מחקרו בשאלת כושר־הקליטה העסיק את דעתו זמן רב לאחר שהלכו אורחיו. אילולא היה גרעין־של־אמת בדבר לא היה איכפת לו מה שהלה אומר. אפשר להגיד: תלישות. אך אין טעם לבדות יריב שוטה ולנצחו בויכוח. רבים טוענים שאנשי מפלגה משועבדים להנחות האידיאולוגיות שלהם, ומעלימים עובדות הסותרות אותן. אך, נשוה בנפשנו שהמחקר מגלה כי אין בארץ ישראל מקום ליותר מחצי מיליון יהודים… אין ברירה אלא ללכת בדרכי שינפלד, ולומר: נמצא שיטה שאיננה כתובה עדיין בספרים.
שיתוף־הפעולה המתחייב מהגשמת הרעיונות מגביל ממילא את חירות המחשבה ופוגם בטהרת ההגיון המדעי. הצורך לכפות את המעשה על אנשים שאינם יורדים לעומק, נוטל מהוגה הרעיון את האומץ להגיעו לידי מסקנתו. על כרחו הוא מביא בחשבון שוטים פחדנים אנוכיים. האמונה בכוחו של אדם לחולל מהפכה בחייו היא לעולם פחות מדויקת מן הכפירה באפשרות הזאת. הדייקנות היא מנת חלקם של העוסקים במדע שאין בו כלום מהחומר האנושי. השקפה רדיקלית כל זמן שאין היא מנצחת נראית שטחית יותר מההשקפה המתונה הספקנית. בינתיים היא מקדימה התלהבות להגיון. ובדיעבד אפשר להסביר הכל.
יכול אתה לומר למאיר ווקסמן, מחקרי אינו עוסק בהלכות־מדע אלא באנשים חיים. כאן נכנסת לתוך דיוני האמונה באדם. כיון שהיא קיימת במציאות והיא כוח הפועל, כפי שראינו זאת בעינינו, למה נסלק אותה מחשבוננו? על שום מה אנו צריכים לדון לכלייה את ההתלהבות רק משום כך שמאיר ווקסמן ומירקין כבר יצאו מן המשחק? מנַין לנו הבטחון שלא תתקיים שלושים ארבעים חמשים שנה. רבת עוצמה, אכזרית ובלתי הגיונית, לעקור אנשים ממקומות מגוריהם ולטלטלם לחיים חדשים ולמקצועות חדשים – בדומה לשכטר, ולוויסמן, הווינאי הצעיר?… מנין לנו שלא יעמוד בה הכוח להגשמת הציונות? אוי למי שיראנה בהתפוררותה. אולם, עד אז הלא יהיו מעשים…
לפתע נזכר במכתב שנתבקש לתת לאהרנקרנץ. חיפשו ולא מצאו. עד שהלך לשאול את מרתה, היא באה אליו.
נתן בה עין זועפת. “לא ראית כאן מכתב על השולחן?”
התבלבלה. “לא… בחיי אדני, שום מכתב… בחיי אדני ספר התורה…”
“אינך צריכה להישבע. אם אַת אומרת לא, אני מאמין לך.”
אין ספק שהשמידה את המכתב. לאחר מעשה המכתב מיעל היא משמידה כל מכתב על שולחנו. אילו ידעה קרוא וכתוב היתה רואה שהמכתב איננו בשבילו. אך מה טעם לכעוס עליה? הגיעה השעה להיפטר ממנה באיזה אופן.
“אני אוהבת אותך שאתה אומר אני לא משקרת,” אמרה וניגשה אליו. יצטרך להודיע לאהרנקרנץ. יכתוב לרופין וישאל מה היה כתוב שם.
“שתקום או שאני אשב אצלך על הברכיים?”
“אני עסוק…”
דמעות צצו בעיניה. “החברים שלך רק לקשקש הם יודעים, לקשקש ולקשקש כל היום.”
דפק על דלת שכנו. “האדון איננו בבית,” אמרה המשרתת. ביקש לכתוב לו פתקה ולא מצא נייר על השולחן. כמעט תלש דף מלוח השנה, אך נזכר במנהגו של אהרנקרנץ לשמור את כל לוחות השנה מיום הולדתו. בערוב יום – יש אנשים התולשים דף, ואהרנקרנץ מוסיף דף. אף את ימי השנה הוא אוסף כפיסות נייר חסרות ערך. מכיון שלא מצא גליון נייר נקי גם בכיסיו חזר לביתו. ולמחרת נשכח העניין מזכרונו. ורק לאחר זמן רב, כשוויצמן הצליח לשכנע את האדמיניסטראציה הבריטית שתתן רשיון כניסה לרופין, אזרח גרמני לשעבר, נודע לו במה דברים אמורים.
ה
יום אחד הפשילה מרתה חולצתה והראתה לו צלקת גדולה על כתפה. “יש בחור אחד בשכונה, חזק נורא וגס אחד”… הוא שתק. ובכן? “כל יום כל יום הוא בא אלי בחושך בחושך ואם אני אומרת לו תסתלק מפה כלב אחד אז הוא צובט ואומר צ’ילבא אם אני אתפוס את ההוא הבחור שלך זה יהיה הסוף שלו.”
פני אפרים חוורו. “מה אני יכול לעשות?”
“תעשה שהוא יפסיק,” אמרה.
“מוטב שאנחנו נפסיק.”
“מה נפסיק?” אמרה ועיניה אדמו.
“ככה זה, מוכרחים. תהיי חכמה אז תביני שזה לא יכול להימשך ככה,” אמר ברוך.
צליל המלים הפר את שליחותן. עיניה הלחות זהרו. אפרים הוריד ממנה את עיניו ושירטט בעפרונו עיגולים גדולים על צפחת השולחן הירוקה. שוב לא היה לו ספק. היא אוהבת אותו. אהבה ממש מבוצרת בלבה, אהבה כהלכתה, מבוכה ותקוה עמה.
ביקש להוריד את עצמו לשפל המדרגה בסולם־הערכים של מרתה, ולשים קץ לפרשה.
“אני מפחה מהבחור ההוא. אינני רוצה לקבל מכות…”
“אבל אני לא מפחדת, אני מצפצפת עליו…” אמרה וליטפה את ידו בחיבה.
הוא משך את ידו ממנה. “אינני רוצה כל מיני עניינים.”
זיק עורמה הבהב בעיניה, הדלוחות מדמע.
“בחיי שאני סתם סיפרתי לך את זה הסיפור ושבאמת אין שום בחור. אני בחיי שיקרתי לך…”
“למה היה לך לשקר?”
“שתִתְרַחם עלי ויהיה לך חם בלב עלי… באמת באמת… זוהי המכה שאני קיבלתי מדלת, בח־יי, בח־יי… אני נשבעת לך שכה אֶחְיֶה… שאָמות על המקום…”
“זוהי מכה של דלת?”
אין ספק שהיא משקרת, אמר בלבו, הבחור חי וקיים. נדמה היה לו שהוא קורא בה כבספר פתוח, והנה… הפתעה!… אפשר להחזיק בדעה על שויון־כל־האדם… השכל חנון ורחום… הלב הוא האכזר… הדעת סובלת חטא בצינה־הדדית. אבל כשמופיעה אהבה אמיתית, מוטב שיסתלקו הנואפים חיש מהר… כה עלובים פרפורי ההשתמטות שלו…
הנה העזה לבקש ממנו, בבושה תמה, לצאת רגע מגדר־הגבר ולהשתתף בצערה… והוא, אף קרבן זה נבצר ממנו לתת… ובכן, היא חוזרת בה, אַל ירחם! ובלבד שלא יירתע ממנה, מחמת מורא־המציק…
“בחיי שדלת…” התרפקה עליו.
“אין לי פנאי,” אמר ודחה אותה.
“רק רגע…”
“אני מוכרח ללכת. מחכים לי.”
“לא יכולים לחכות רק ר־גע אחד? מהר מהר…”
“אמרתי, לא!”
“חבל נורא, אז בפעם אחרת…”
יצא לרחוב, רקותיו פועמות ורגליו חלושות, וערך חקירה מדוקדקת בעצמו כדרך איש־מדע, בלי משוא פנים. כמה פעמים כפו עליו אחרים את רצונם? שתי נשים ידע ושתיהן אנסוהו. מיסיס ברייט בעדינות ובשעמום ומרתה באהבה ובתוקף. להיכן שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. אילו יכול היה לעזוב את הכל ולברוח אל שכטר, לגדל עגבניות… לברוח? ממה? ממרתה? טעם נכבד… שטויות… הגיעה השעה שייפטר ממצבי־רוח. יש ערך לעבודתו במערכת… שכטר בדגניה והוא במערכת עושים אותה מלאכה בשינוי צורה… אף על פי כן אשרי מי שהגיע לבמות דרך השדות. הלל והוא משתמשים באותן המליצות. ואף על פי כן, מכאן שומעים ערכי־חיים ומכאן שעשועי־לשון. אמנם סגנונו נאה משל הלל, אך, למגע ידו הלחם נהפך לזהב ונפסל לאכילה…
“הראש בעננים ואינך רואה מה שנעשה מתחת לחוטם…”
התעורר מהזיותיו וראה את תמר בשמלת־צמר, המגלה את הנסתר ומבליטה את הנגלה. “כמעט דרסת אותי…”
“אומרים שעדיין לא נולד הבחור שיוכל לעשות זאת.”
“אני רואה שהתעוררת, ומיד המצאת תשובה… כפי הנראה רק על מכתבים אינך משיב…”
“איזה מכתבים?”
“אינך יודע שיעל נמצאת בתל־אביב?”
“לא, באמת? מנין לי לדעת?”
“היא אמרה לי שכתבה לך.”
“לא קיבלתי את המכתב.”
“אתה מוציא דיבה על הדואר. רק אתמול קראתי בעתון שמכתבים אינם הולכים עוד לאיבוד.”
“כל מה שכתוב בעתון את מאמינה?”
“לא הכל. קודם אני מדפדפת ורואה מי כותב.”
“את כל הכותבים את מכירה?”
“כמעט כולם. על כל פנים את כל המשעממים…”
“יש לי הכבוד…”
“אתה בראשם… אינך מרגיש שאתה כותב כל הזמן מאמר אחד בנוסחאות שונים? לא חבל לך על הסדרים בדפוס?…”
“אני בעצמי עוזר לסדר את האותיות…”
“ולא חבל לך על העיניים?”
“אילו ידעתי שזה מצער אותך…”
“באמת לא קיבלת את מכתבה של יעל?”
“אמרתי לך שלא.”
“ובכן דע לך שהיא נעלבה מאוד.”
“היא גרה אצל אביה?”
“לא, אצלי.”
“ועכשיו היא בבית?”
“לא. הלכה ליפו. תחזור בערב.”
“עשי לי טובה…”
“למענך, בודאי…”
“חן חן”
“בעצם אני עושה זאת למענה ולא למענך. ובכן מה בקשתך ותיעש?”
“אמרי לה שתחכה לי. אגש אליה הערב.”
“בערב היא עסוקה. הרי איננה יושבת ומחכה שמא תבוא.”
“ובכן, אבוא יותר מוקדם. תאמרי לה?”
“ודאי שאומר…”
“אודה לך מאוד.”
“אני באמת מצטערת שהפרעתי לך. ודאי חשבת על ראשי פרקים לעוד מאמר משעמם…”
“אין דבר. טוב שהפרעת לי. על ידי כך נודע לי שיעל בתל־אביב.”
“נדמה לי שלא איכפת לך בכלל.”
“לא הכל מראים לזרים.”
“אם אני זרה כל כך למה אתה מרגיש צורך להגיד לי שאיכפת לך?”
“היה נדמה לי שאת חברה שלה…”
“שועל ערום אתה. יעל המסכנה… אילו ידעה עם מי יש לה עסק…”
“ואת יודעת?”
“מהצד רואים יותר… בינתיים היה שלום. אני מוכרחה ללכת.”
כשחזר לביתו שמע שיקשוק צלחות בכיור, והסיק מכך שמרתה טרם יצאה מהבית. החליט לבקר אצל אהרנקרנץ, לבדות איזה נימוק לביקור ולהמתין שם. לכיבוש היצר טובים שני כתלים מאחד.
ו
אהרנקרנץ התנפל אליו כמוצא שלל רב. קורא היה מאמר שהכעיסוֹ ושמח למצוא אוזן קשבת לחרפותיו. “אנשים שאין בינה בקדקדם רוצים להראות לאחרים את הדרך!… סוף סוף נודע לנו מה טעמה של ציונות! התבצרות היהודים בענפי־כלכלה־משניים, הא?… וצורך תרבותי פנימי אין?… ומה היתה חיבת ציון? שאיפה להשתלט על ענפי־כלכלה ראשוניים?”
ישב לו בכורסה מול החלון והקשיב בשתיקה. השעה מאוחרת ועוד מעט מרתה תסתלק. דלת הדירה נשקפה בעד החלון וטבלת הנחושת ניצנצה לאור השמש. עבודה רבה מחכה לו בחדרו.
“ותשובה אין לך? הא? למה מדפיסים את הקישקוש הזה? כל מי שיש לו עפרון כותב מאמרים! חכה, אקרא לך מה שכתוב כאן בסוף המאמר… פנינים, ממש פנינים…”
קול צעדים נשמע מן המרפסת. אשה דקת גו, מעילה ומגבעתה אפורים, עמדה ליד הדלת, הסתכלה בלוח הנחושת, תיקנה את מעילה וכובעה, דפקה על הדלת חלושות, ופסעה לאחור, כאדם החושש מתוצאות מעשיו… לפתע הכירה. יעל.
ביקש סליחה מאהרנקרנץ. חייב הוא ללכת. יש לו ביקור. אשר למאמר, מוכן הוא להסביר לו בהזדמנות שאין הדברים נוראים כל כך. כותב המאמר, היבש־כעצם, חי לו בכפר גלעדי, ועוסק בעניינים “עם שאר־רוח” המספקים “צורך תרבותי עמוק” ולא יינזק העם היהודי מגזלנים שכמותו.
עד שיצא מדירתו של אהרנקרנץ נפתחה הדלת ונסגרה מאחורי יעל. כשנכנס ראה את מרתה נועצת ביעל מבט חשדני:
“הגברת תיכף תיכנס…”
“יעל!”
“חשבתי שאינך בבית,” אמרה וקולה רעד.
“ברגע זה חזרתי.”
כשהסירה יעל את המעיל סקרה אותה מרתה מכף רגל ועד ראש. עיניה הענקיות נחו בהרגעה על החזה הנמוך והציצו בדאגה בעיניים היפות. אפרים אחז בזרועה של יעל והוליכה לחדרו. והרגיש שמרתה הולכת אחריהם.
“להביא משהו?” שאלה כשהפנה אליה את ראשו.
“בעצמי אקח…”
“אני לא איכפת לי להביא לכם.”
“לכי כבר הביתה, מרתה, אין צורך בשום דבר. אני יודע לבשל תה בעצמי…”
“עדיין אינך יכול להתרגל לעוזרת? כל כך לא נשתנית…” אמרה יעל בבת שחוק.
כשסיפר לה שרק מפי תמר נודע לו שהיא בתל־אביב, מאחר שמכתבה אבד מן הסתם ומוטב תשלח את המכתבים למערכת ולא לביתו, נעשו פניה רציניות ומהורהרות ואמרה:
“באמת כמה… זה אופייני… מכתבים־למערכת…”
“לא למערכת, אלא על פי כתובת המערכת.”
“וקודם לא הבינותי למה אתה מתכוון?… כעסתי עליך מאוד, אפרים, שלא קיבלתי תשובה למכתבי… הרי אתה הצעת שנכתוב מכתבים… בעצמי לא הייתי מַתחילה… אף על פי כן באתי אליך… אתה רואה איזו אשה חלשה אני… אתם הגברים, לכם טוב… אתם מחליטים ועושים… ואני… יצאתי מבית תמר ללכת ליפו והרגליים הוליכו אותי לכאן…”
כשסיפר לה פרטים קטנים על מעשיו מיום שראה אותה לאחרונה הרגיש כמי שמקיים חובת בן־זוג, ולרגע ביקש להאמין שאכן כך עתיד הוא לנהוג מכאן ולהבא ואין צורך אלא לבטא משאלה צנועה… והכל יהא פשוט לחלוטין… ולמחרת תסע לירושלים ותביא את חפציה… כה נעים להשיח בפניה מה שבלבו… רק היא מסוגלת להבין חשיבותם של דברים של מה בכך… רק היא עשויה לחוש ק"ן טעמים במלה הפשוטה וגסה שאמר לו שכטר, “רנטאביליות”… מאליה היא תופסת את הצניעות העמוקה וההשלמה עם החיים־כפשוטם הכמוסים בלשון זו. מימיה לא ראתה את וויסמן ובכל זאת אין צורך להסביר לה מה טעם מתעוררת אמונה בלב למראה נער ווינאי מפונק שנתאקלם במושבה עלובה ומשוממת כמזר־תחתה…
“איזה חיים מעניינים יש לך, אפרים… נוסע ממקום למקום…ורואה כל כך הרבה… ואני חולמת לעשות טיול לגליל אך איני יכולה לצאת מירושלים…”
“ועכשיו נתפנית?”
“לימים מעטים…”
“ומתי את חוזרת?”
“מחר. אני מוכרחה.”
“כמה ימים את בתל־אביב?”
“ארבעה ימים.”
“ארבעה ימים ולא באת אלי?”
“אני מצטערת על כל רגע שעבר… טפשה הייתי… נעלבתי משטות… לא עלה דעתי שהמכתב אבד…”
“ומה הערב?… נוכל לצאת לטייל…”
“הה, הערב? תמר קנתה לי כרטיס לקונצרט של ויטלס…” אמרה בצער.
“חבל. אם כן באיזו רכבת את נוסעת מחר? אבוא ללוותך.”
“בשבע וחצי.”
“בסדר. אהיה בתחנה…”
“ו… עכשיו? אין לך פנאי…”
“כמה אני אוהבת את תל־אביב,” אמרה כשהגיעו לחומת הגמנסיה, “ואני מוכרחה לחיות בירושלים… אתה יודע למה אני כל כך אוהבת את תל־אביב?… אינני יכולה להסביר… כאן יש לי מחסן קטן של זכרונות ישנים… ותל־אביב איננה משליכה אותם… לירושלים הרי יש זכרונות הרבה יותר ישנים ויקרים משלנו… לא אמרתי מה שרציתי… ואולי – העתיקות של תל־אביב הן חויות הילדות שלנו… הכל מתחיל מאתנו… ונדמה לי שכאן אני יכולה להיות צעירה ומבוגרת, ילדה ואשה בבת אחת… והכל הכל חוזר אלי פתאום… ואני מסוגלת להרגיש פתאום אחרת־אחרת… וכל כך הרבה יותר טוב לי…”
הציץ בה בגניבה שלא להכלימה בהתרגשותה. קרני השמש המאדימות חזרו מעיניה. ביקש לומר לה: בואי לתל־אביב, ונטעם מן האבוד־האבוד־ההוא, וליד שער הגמנסיה תעמוד לנגד עיניו תמיד דמותו היפה של שכטר, הזקן לסנטרו, העבאיה על גופו, החרב למתניו, והאש בעיניו. אך לא אמר דבר. כשנפרדה ממנו שלח ידו לעצרה והחזירה במבוכה.
“תבוא מחר בבוקר לרכבת?”
“מה נשתנה מאז שהבטחתי לך?”
“חשבתי ששכחת.”
“כל כך מהר אני שוכח?”
“לא, הזמן משכיח…”
“אינני שכחן כזה.”
“הרבה דברים נשכחים.”
“עדיין אינני יודע מה נשכח ומה לא נשכח.”
“האם עלי לעזור לך תמיד, אפרים? אינך יכול להיזכר בעצמך?”
קולה בגד בה, ושפתיה הדקות רעדו. לחץ את ידה בשתיקה והלך לו.
למחרת, כשבא ללוותה לרכבת, היו הדברים ערוכים בפיו. אולם כשראה את עיניה העצובות ומושפלות ואת גופה הדל ורופס לא מלאו לבו לומר את המשפט הנועז. אל תעירו ואל תעוררו את האהבה, אמר בלבו… וכי למה הוא מחכה? וכי רוח גדולה תבוא? היא האשה היעודה. חיים פיכחים ושלווים יראה עמה. והיא תקים את סוכתו.
הקטר צפר. הוא החזיק את ידה בידו. אנשים נחפזו ונכנסו לתוך הקרונות. מפעם לפעם דחפוהו במרוצתם.
“הרכבת תברח לי…” אמרה ותלתה בו עיניה בצפייה.
התכופף ונשק על מצחה ועיניה נעכרו מדמעות. סבל ערבי הכניס את מזוודתה לקרון ולא השגיחה בו. שוב נשמעה צפירת הקטר ושיקשוק קרונות.
“עליך ללכת,” אמר לה בלחישה.
“עוד רגע.”
לבסוף נקרעה ממנו בבת־אחת וקפצה לתוך הרכבת בנסיעתה. שילם לסבל הערבי את שכרו והביט אחרי הרכבת המתרחקת. ידיים התנפנפו בחלונות. אחת מהן של יעל.
כשחזר לביתו יצאה מרתה מהמטבח ושאלה: “מי זוֹתי הבחורה המשונה שהיתה פה אתמול, כמו אפרוח צלוי בלי שום כלום בשר?…”
פרק ט: סוס ורוכבו 🔗
א
שבת בהירה שרויה כתנומת בוקר שליוה מתחת לשמי תכלת עמוקים וצלולים. פני המים חלקים כזכוכית. קורי עכביש טריים ולחים מנצנצים בשמש. ערפל מתפזר על ראשי הרים וטל מבריק על גבעולי הדגן הדקיקים ועל חלמיות רחבות־עלה וחורפישים־מאוגרפים. הנעליים מתלחלחות ומבהיקות ברומסן עשבי־בר נמוכים. פרפרים לבנים מעופפים ונעלמים. סיעות צפרים מנתרות בשדה.
“לאן הולכים היום?” שאל אליהו.
כשהשמים בהירים היו יוצאים לטייל, טועמים טעמה של הליכה באין מטרה. לאחר שהלכו מעט לאן שהרגליים נושאות אותם היו מציבים תכלית להליכתם, פעם לרצונו של זה ופעם לרצון חברו.
“היום למגדל.”
מכאן שהפעם העניין רציני. בעת האחרונה היה גרישה נוהג לרכב בלילות למגדל. בן־חיל, גרישה… באיזו חריפות שיטה בקופל! יום אחד השגיח קופל שסוסו נעלם והזעיק את כל המושבה לחפשו באהלי הבידואים. בדרך פגשו את גרישה רכוב על גבי הסוס. הוא לא התבלבל, ירד מעל הסוס, הושיט את אפסרו לקופל, ואמר במנוחה: “בדואי מנוול, עד הירדן רדפתי אחריו. אבל הוא ברח, אבן־שרמוטה. אילו היה לי נשק לא היה בורח…” והכל האמינו לסיפורו. ולא עוד, אלא שנתפרסם במסירותו לקופל.
“אז מה? זוהי כבר האחרונה?” שאל אליהו.
“שאלות הוא שואל. מוטב נדבר על שלך. ראיתי שקיבלת מכתב.”
מכתב מהמערכת קיבל, והניח לחברו להאמין במה שהוא רוצה. והנה מעשה הונאה ששכרו בצדו. “זה בנדיט… נראה צנוע כמו כבשה. ואילו ראית איזה בחורה יש לו. תראה לו, אליהו, תראה לו את התמונה. תברח לו הנשימה לבביוף. ראית פעם כזה מין דבר. לולא היתה שלו הייתי כבר אומר לכם משהו.” היה גרישה אומר.
“נכון, קיבלתי מכתב, אז מה?”
“ספר פעם מה היא כותבת. מעניין מה אחת שכזותי כותבת…”
“כמו אחרות. מבקשת שאכתוב לה.”
אמת, שכן כך כתוב במכתב מהמערכת: “חבר יקר, כבר ימים רבים לא זכינו לראות משהו מפי עטך”…
“וזה הכל?”
“היא מבקשת שאם אזדמן לתל־אביב, אגש אליה.”
“… אם תזדמן לתל־אביב הואל נא לסור למערכת, יפו רחוב בוסטרוס 38. יפה שיחה אחת מתריסר מכתבים…”
“אה, אינני אוהב כאלה טיפוסים. אם היא רוצה שתבוא, תבקש שתבוא. מה הקשקושים האלה אם תזדמן לתל־אביב… שמע לי, אני לא רוצה להתערב אבל היא לא טובה…”
“כולן כאלה…”
“לא נכון. בעל פה אפשר לעשות כאלה בדיחות. אבל בכתב? מה היא צריכה לבלבל לך את המוח מרחוק? למה לה להעמיד פנים? אם היא כותבת, זאת אומרת היא מתעניינת בך. אני מוכן להישבע שהיא לא מרוסיה הבחורה שלך…”
“היא מפחדת שאבקש הוצאות הדרך.”
“אה, אתה ממזר אתה, ממזר אמיתי. לא די שאתה עושה חיים אתה עוד לוקח כסף?”
“בינתיים לא לקחתי אף פרוטה. ואיזה חיים אני עושה? רק מכתבים אני מקבל.”
“אה, אני מקנא בבחורים האלה שיכולים להחליט זוֹתי ודי,” אמר גרישה לפתע, וצער נשקף מעיניו היפות.
“בחור צריך לדעת מה שהוא רוצה….”
“אני יודע בדיוק מה שאני רוצה. הרבה.”
“בסוף תצטער…”
“זקן שלי, מי סיפר לך? איך אתה יודע מה שאתה רוצה לפני שאתה יודע מה ההבדל בין אחת לשנייה. אה, לפעמים יש לי הרגשה, מה לעשות, אני כזה. כל בחורה יפה שאני רואה פשוט חבל לי שהיא לא תדע איך אני יכול לעשות לה טוב… אבל אני סתם מדבר… הדם מתחמם, אבל לבסוף מתנהגים בסדר. אני חושב שעכשיו אני כבר אחליט זהו כבר ודי.”
“הבחורה ממגדל?”
“כן, חסיה.”
כשהלכו לאורך החוף היה מדבר בה, בחיבה, וביטוי תמהוני נשקף מעיניו. “היא לא יפה כמו שלך. אבל היא בן אדם. לא ראית בחורה כזו עם כל מיני מחשבות בראש. היא קוראת לעצמה יעל. השם חסיה אינו מוצא חן בעיניה. זה שֵם עצוב ורך, היא אומרת. חוֹסָה בצל אדני. אתה צריך לשמוע פעם איך שהיא מדברת. בחיי, אני צריך לפעמים מילון בשביל להבין מה שהיא אומרת. וכל כך מצחיק היא מדברת לפעמים. תיכף אני אספר לך למשל איך שפעם הלכנו לטייל. אבל עוד לא אמרתי לך למה היא קוראת לעצמה יעל. זה בא מתועלת. וגם זה מוצא חן בעיניה בגלל הצלצול. וקודם כל זה מהתנכ. היא משוגעת על התנכ. יעל אשת חבר הקיני, היא אומרת, זו יעל מחבורה של שודדים. למה שודדים? אנשי־קין. קין היה רוצח. אז הלכנו לטייל ונכנסנו לוואדי טואחין. פתאום היא עמדה ושמה את שתי הידיים על הפה הקטן שלה וצעקה צעקה עצומה. א־או! או־או! והיו הדים, יעני, כאילו מישהו עומד בואדי וצועק לנו. קודם אחד חזק כמעט כמו הקול שלה ואחר כך יותר חלש ויותר חלש. ואחר כך נעשה שקט שקט. ופתאום היא אמרה: אתה שומע, ההד הזה חיכה לנו כאן שלושת אלפים שנה. שמעת איך הוא שמח? סוף סוף באנו… ואחר כך השתוללנו שם כמו משוגעים, וצרחנו והקשבנו להד… לפני שלושת אלפים שנה, היא אמרה, הלכו כאן בחור ובחורה, כמונו, באדרת עור־עזים, כן אדרת עור־עזים, היא אמרה, בדיוק כאן, במקום הזה, אתה רואה, בדיוק כאן. אתה רואה את האבן הזאת, הבחורה התחלקה עליה ונפלה. על האבן הזאת. מאז האבן לא זזה מכאן. אנחנו נזיז אותה. והופ, היא גילגלה את האבן למטה. זהו. יותר היא לא תתחלק הבחורה המסכנה. העיניים שלה הבריקו כאילו היא רואה את זה בעיניים שלה איך שהבחורה התחלקה על האבן ההיא לפני שלושת אלפים שנה. בחורה מצחיקה, חסיה. אתה לא רואה הרבה בחורות כאלה. ואי אפשר לא לאהוב אותה, כך או אחרת. קודם אהבתי אותה אחרת אבל עכשיו נדמה לי שזה כבר כך…”
כשהגיעו למגדל ירדה לקראתם עגלה רתומה לזוג פרידות ונוהג בה עבדקן שבת־שחוקו רחבה ונוצצת ומגפיו גדולים ומרופשים. לפתע עצר העגלון את הפרידות.
“הנה הוא הפסקודניאק, מה נשמע שם למעלה? הה?” קרא העבדקן בשמחה.
ניגש אליו גרישה, תקע לו כף, והניח את רגלו על חישור האופן. הציץ העבדקן למטה ואמר: “הי, אתה, הזהר! הפרידות האלה אינן שקטות.”
“מי סומך על הפרידות? אני סומך עליך. אתה אחראי שאני הולך מכאן על שתי רגליים,” אמר גרישה בשקט. “אה, ממזר!” נחרד העבדקן ומתח את המושכות. “הקונץ הזה יעלה לך ברגל. דחילק, קח משם את הרגל. הפרידות אינן יכולות להחזיק הרבה זמן במדרון.” הציץ בו גרישה בלגלוג: “או שאתה עגלון או שאתה אנ’לא יודע מה. אני מנדב רגל בשביל הבחינה שלך. עגלון צריך לדעת לעצור פרידות אפילו במדרון.” ביקשו הפרידות לסור לצדי הדרך, עצרן העבדקן במשיכה תקיפה, ופניו נעצבו. “בחיי גרישה, אם אתה חבר שלי קח את הרגל משם.” “או אתה גבר או אינני חבר שלך.” הרים הלה שוט לאיים עליו, וגרישה הוציא לו לשון. “הבט איך אתה מתנהג עם הפרידות? אתה תשבור להן את הצואר. קצף נוזל להן מהפה. אילו הייתי כאן בעל הבית לא הייתי נותן לאחד כמוך לעלות על עגלה.” “ממזר בן ממזר, בגללך אני מחזיק אותן ככה, חבל לי על הרגל שלך…” “כל העגלונים המחורבנים יש להם תירוצים מחורבנים.” “על הברכיים אני מתחנן לפניך, 'סתלק מכאן, אינני יכול יותר.” גרישה טפח לו על ברכו דרך ביטול. “אה, מיום שנכנסת לקולקטיב חילקת את כל הגבורה שלך לעשרה אנשים ולא נשאר לך כלום בשביל עצמך.” נתמלא העבדקן רוגז ושילח בו קללה ברוסית עסיסית וכמה קללות מסורבלות בעברית “נבל בן נבל בן בנו של נבל מארץ הנבלים, שאין דוגמתו בגיהנום, טובים ממך תולים על כך, בהזדמנות ראשונה אני אשכיב אותך על הארץ ואַפליק לך בשוט, פליק פלוק עד שתשכח לספור עד עשר, כלב מצורע, ככה מתנהגים עם חבר שיש לו לב חלש רבמטיזם טחורים שֶבֶר וכאב שיניים?…” כששמע גרישה כך סילק את רגלו מבין החישורים ואמר:" סוף סוף שמענו לשון בני אדם. אז מה נשמע אצלכם, תרח זקן?" “מה נשמע, הה, מה נשמע?” “יהודי משיב בשאלה, אז מה, נו, איך איך חיים? הא!” “כך, כך,” נאנח העבדקן. “מה כך כך? כל מה ששואלים אותו הוא אומר כך כך.” “שאלת איך איך עניתי לך כך כך.” “חכם גדול, עכשיו אני הופך את האיכים, מה תגיד עכשיו?” “אני הופך את הככים,” חייך האיש וקמטים נתקבצו ליד עיניו. “מה אתה מחייך, תרח, את מי אתה מרמה כאן? ממאתיים צעד רואים שמחורבן לך על הנשמה. זו חיטה זו מה שזרעתם? קרחות קרחות. והאפונה? אתם קוראים לזה אפונה? אצלנו קוראים לזה אבנים. דמעות נזלו לי על הפנים כשראיתי את השדות שלכם. בושה וחרפה לעשות חקלאות כזו. הסטודנט הזה יודע יותר טוב מכם, עם כל הקולקטיב שלכם…” “מה אתה צוחק מהקולקטיב? אומרים שגם אותך נראה כאן בקרוב. אם לא מהכרה אז מהכלה… ח, ח, ח, ח…” “קודם יקברו אותי באדמה ולא אכניס את ראשי למיטה החולה.” “כשהלכתי דרך תורכיה לארך אמרו לי שאזהר מגזלנים אבל אתה היית הגזלן הראשון שפגשתי.” “מה שלום החברים?” “בריאים ושלמים.” “והחברות?” “כבר עניתי לך. הרי לא עלה על דעתי שאתה מתכוון לחברים.” “ומה שלום חסיה?” “קצת חולה.” “שוב קדחת?” “שוב קדחת”. “וחינין יש לכם?” “חינין? חינין הוא מה שאנחנו אוכלים, ועדשים אנחנו בולעים כמו תרופה. היא בחדר האחרון.”
בבית האבן סכוך־התבן ריח טחב סבון וסיגליות. ארבע נשים שכבו בחדר. אחת מהן ישנה. אחת, שפניה לבנים ככותל שנקלף מעליו הטיח, הרימה ראשה ואמרה בקול צרוד וחלשלש: “שלום גרישה, מה זה אין רואים אותך?”
שתיים אחרות הסבו ראשיהן לשמע הדיבורים ואלו השלישית לא פקחה את עיניה.
“ישנה?” שאל גרישה.
“יכול להיות.”
פניה הזעירים והיפים של הישנה נראו כמתאפקים מכאב ואפה הקטן היה מרטיט בלי הרף. שער שחור ורך גלש על פני הכר הנקי. על כיסא ליד המיטה כוס מים וסיגליות בתוכה, ומפית רקומה.
התקרב גרישה למיטתה והסתכל בה בעיניים דואגות. הביטה בו חברתה ומיצמצה בעיניה כלומר: עניין זה אסור להקל בו ראש.
“כשראיתי אתכם מרחוק נדמה היה לי שזה אתה, גרישה, ואחר כך פתאום היה נדמה לי שטעיתי. אבל כשהתקרבתם ראיתי שזה אתה. אתה יודע, גרישה, באמת הייתי בטוחה שאני רואה אותך מתוך חום…”
“ה־סס… אל תעירי אותה. לא צריך. אנחנו נלך לטייל ונבוא אחר־כך.”
“אינני ישנה, רוחמה. ואין צורך להגיד שלוש פעמים גרישה כדי שאדע מי נכנס,” אמרה חסיה ופקחה את עיניה. עיניים כחולות, עמוקות וכהות.
“לא רצינו להעיר אותך.” התנצל גרישה.
היא מחתה דמעה מעיניה ואליהו נבוך כאדם שהתפרץ לדירת זרים בשעה לא טובה. זמן מה השקיף בתמיהה על חילופי המבטים שבינה לבין גרישה ולאחר מכן נקוט בפני עצמו בשל סקרנותו. מעיני הנערה נשקף צער עמוק כל כך שנאלץ לסלק מבטו ממנה.
מפעם לפעם היו העיניים מתלקחות וכבות, כמדורה של עצים לחים.
“ככה זה, את שומרת אמונים לקדחת. אני פשוט מתפקע מקנאה…” אמר גרישה. הוא ואליהו צחקו והבחורות שתקו.
“מה דעתכן, אולי נצא קצת החוצה?” – אמרה רוחמה – “יום יפה היום. נוכל להתחמם קצת בשמש.”
“בודאי בודאי.”
“בגללי אינכן צריכות להסתלק, אמר גרישה, אין לכן חום?”
“לרחל יש שמונה ולי יש שבע וחמש, אבל אם נחכה עד שיירד החום לעולם לא נצא החוצה,” אמרה רוחמה.
“אה, דיבורים של זקנות.”
“ומה אנחנו?” שאלה רוחמה בעצב.
“אתן, אתן – אם לשפוט לפי ההתנהגות?… כשהייתי בן חמש כבר ידעתי כי אסור ליבב בגלל קצת חום…”
“קצת חום, קצת חום, אתה אומר… מדאיג אותנו שהכל מוזנח. אה, מה את אומרת, רחל?”
“אשה אפילו לחלות אסור לה. כשאשה חולה העולם נהפך לתוהו ובוהו. העיקר, נצא קצת החוצה, כל זמן שיש שמש. אני מרגישה את הטחַב בעצמות.”
“ואתה בוא עמנו, אמרה רחל לאליהו, ותספר לנו מה נשמע בעולם הגדול.”
הרגיש שהן רוצות להניח את גרישה וחסיה לבדם ויצא עמהן. העמידו ספסל בשמש וישבו עליו. מאחר שלא היה לו מקום אצלן הלך והביא לו בול עוץ וישב מולן, כתלמיד לפני מורותיו. היו שואלות אותו, מצוות אנשים מלומדה, מנין הוא בא ומה מעשיו וכיוצא באלה שאלות פרטיות מאוד שהמנהג, משום מה, מתיר לשאלן, והוא היה משיב קצרות, מעשה־גבר, כפי שלמד מחבריו. תמה שנסתלקה ממנו הביישנות במחיצת נשים והשתתף בצערן של בחורות כמושות אלה שאינן מושכות על עצמן אפילו סקרנות. וכששאלוהו על קבוצת הירקנים במזר והשיב להן שהלכו להם, הקדירה בחורה אחת את פניה ואמרה בחומרה: “סתם הלכו להם? בושה וחרפה… והרי אין אצלכם קדחת שם למעלה…”
“רחל בטוחה שרק מן הקדחת בורחים אצלנו. יש, ברוך השם, עוד כמה סיבות. היחס של האיכרים הוא מחלה קשה מאוד, כמעט כמו קדחת.”
“צריך לדעת להסתדר אתם,” אמר.
“ומה שלום אוסיה סולודובניק?” שאלה רוחמה.
“את מכירה אותו?”
“אם אני שואלת מן הסתם אני מכירה.”
“טוב, טוב. טוב מאוד.”
“ולמה לא הבאתם אותו עמכם?”
“אילו ידענו שיש לו כאן מכרים.”
“ולך יש כאן מכרים?” אמרה בחורה שעיניה קשות ושחורות ורצרצניות כגולות עופרת במיסביהן, ומשקפים במסגרת זהב מאצילים עליה מראה של מורה קפדנית.
“לא, אין לי, אבל…”
“אם כן, כשם שהביא אותך לכאן יכול היה להביא גם את השני. איזה הבדל לו…”
“בדרך כלל אנחנו נוהגים לטייל יחד.”
“לטייל? כך אתה חושב. החבר שלך הביא אותך לכאן… מטעם אחר לגמרי…”
“מה את רוצה ממנו, בת שבע?” אמרה רחל.
“אינני רוצה ממנו שום דבר. כדאי שיידע מיהו החבר שלו. אתה יודע למה הוא משך אותך הנה? כדי שלא תוכל חסיה לבכות על צוארו בנוכחותך, כפי שעשתה בפעם האחרונה וכמו ש…”
“לא בכתה על צוארו,” שיסעה רוחמה את דבריה, “אינני יודעת מה את רוצה מגרישה.”
“אינני רוצה שום דבר… אבל אתן, תסלחנה לי, בחור שיש לו צורה של גוי אתן מוכנות לסלוח לו הכל.”
“אה, זה מתחיל,” אמרה רחל.
“גרישה איננו מוצא חן בעיניך. מה לעשות. אבל מה זה עניינך,” אמרה רוחמה.
“בחור הורס חייה של בחורה ואתן אומרות מה זה ענייני?”
“דברים כאלה קורים. ועכשיו אנחנו צריכים לעזור להם ולא למרר להם את החיים,” אמרה רחל.
“מי ממרר להם את החיים? אני רוצה שהוא יידע שהוא אחראי על מעשיו.”
“אבל צריך להבין גם אותו. הוא איננו רוצה להיכנס לקולקטיב והיא איננה רוצה…”
“להבין, להבין…” רגזה בת־שבע. “מרוב הבנה תמיטי אסון גם על עצמך. יש שני מיני בחורות: מבינות והגונות…”
“די לכן, די, קראה רוחמה, יושב פה בחור ואיננו יודע אפילו במה דברים אמורים.”
“אני חושבת שהוא הבין כבר הכל מהרמזים של בת־שבע.”
“גרישה ודאי התפאר באזניו,” אמרה בת שבע.
“כשאינך אוהבת מישהו…” אמרה רוחמה.
“בעיני, בחור שמתרוצץ מבחורה לבחורה איננו בן אדם.”
“ומה שלום בביוף, שאלה רוחמה, אתה יודע איך היינו קוראות לו” דוב מיער. אבל אל תספר לו. הרבה שנים כבר לא ראיתי אותו. אותו ואת אוסיה. הה, אוסיה הנחמד. אני זוכרת אותו כשבא לעבוד בדגניה, עוד לפני המלחמה. בן שש עשרה היה. רך ועדין. ילד נחמד. ואני הייתי אז בכינרת, בחוות הלימוד… תמיד התחשק לי לקחת מטפחת ולקנח לו את החוטם… כל כך רך היה וביישן. הוא רצה להיכנס לקבוצת דגניה ולא קיבלו אותו. אותו זמן נרצח ברסקי. שמעת על המכתב של ברסקי הזקן? כיון שנהרג בנו הבכור שלח לארץ את הצעיר. כמובן שקיבלו אותו ולא את אוסיה, שנפגע, המסכן, עד עומק הנשמה. חששנו שיעשה משהו. אבל הוא הלך ליפו. בינתיים באה המלחמה והוא ברח למצרים. סיפר לי טרומפלדור שהוא התנדב לגדוד נהגי הפרידות. אבל למה אני מספרת לך? קשה במזר, הא? אף פעם לא עבדו שם פועלים יהודים. הרבה שנים חלמנו על כיבוש העבודה במזר. גרישה יוכל להתפאר שהוא היה הראשון. גרישה ואתה בעצם… את זוכרת רחל, שבאנו פעם למזר ושאלנו אולי יש שם עבודה… הביטו עלינו כמו על מטורפות. את זוכרת, רחל?"
“המ…המ…”
“החום אינו עולה ואינו יורד, אינני צריכה טרמומטר. מהנסיון שלי בקדחת כבר יכול הטרמומטר ללמוד…” אמרה רחל והניחה את ידה על מצחה. זרוע רזה מגוידת נחשפה לפתע.
“המצחיק הוא שאנחנו מדברים על כיבוש עבודה בעוד שההיפך הוא הנכון. האמת היא שהעבודה כבשה אותנו.”
בת־שבע הביטה בהן תקיפוֹת: “אסור לדבר כך. מתחילים מזה ולאחר כך בא יאוש מהכל.”
“אה, בת שבע, אמרה רוחמה, קצת עייפות וקצת כאב לב עדיין אינם בריחה מהמערכה. כלום לא רצית לומר בריחה מהמערכה?”
“הליגלוג על זה, אף הוא צעד נוסף בדרך אל האניה.”
שיחתם הופסקה בבוא בחור ארך־רגליים וגדל אזניים שנעליו מאובקות ותרמיל צבאי על גבו.
“שניאור שפושניק נהרג,” אמר והסיר את תרמילו.
עד מהרה נתכנסה סביבו סיעה של בחורים והוא סיפר להם מה שאירע בגליל העליון. העניין מתחיל להיות רציני, ושוב אינו דומה להתפרעות של שודדים.
“תנו לו משהו לאכול, קרא מישהו, אחר כך יספר. ודאי לא אכלת היום, הא?”
הביאו לחם ובצל ירוק. היה לועס ומדבר:
“סוף סוף הבינו החברים את רצינות המצב. אבל – קול קורא במדבר… הנה ההזדמנות להוכיח מה אנחנו שוים. מה אנחנו? ציבור מאורגן או אספסוף? חברים בסכנה. צריך לעזוב הכל וללכת עם נשק ביד. כן, עם נשק ביד. ממחניים ואיילת השחר לא יכלו לשלוח יותר מששה אנשים. אומרים שמארגנים עזרה ביהודה. אבל קודם כל צריך להוציא כל מה שאפשר מהגליל.”
“מה אפשר? לוותר על הזריעה!” אמר אחד מהנאספים. “ומה יהיה אם נגיד: נקום כולנו ונעלה לגליל. איזו זכות יש לנו להקים בהלה? יש יישוב מאורגן. אם יאמרו לנו: פרצה דליקה – הכל רצים לכבות. זה מובן. אבל לקום ולרוץ, ולהרוס בינתיים את הקבוצה? לא, חברים, לא זה הדרך.”
“הצדק עמך, לכל הרוחות,” קרא פלוני. “אה, אם נחכה עד שהיישוב המאורגן יתעורר לחיים, תישרפנה בינתיים כל הנקודות…”
כשהגיעה שעת הצהריים ניגש לחדר החולות ודפק על הדלת במבוכה. גרישה, דאגה מרחפת על פניו החיוורים, יצא אליו וביקש ממנו סליחה על שום שגרם לו אי נעימות. “אבל יש לי עוד הרבה עניינים לברר… ביקשתי מחבר אחד שיקח אותך לחדר האוכל, ויתן לך מקום לנוח. אבוא לקחת אותך לאחר־כך…”
לאחר ארוחת הצהריים, כשבא לנוח בחדר שיעד לו חברו של גרישה וראה מישהו ישן במיטתו, הלך לטייל לחוף הכינרת. כשנתעייף צנח לרגלי איקליפטוס ותרדמה קפצה עליו. זבובי חורף טרדניים ועצלים נטפלו אליו והפרו את תנומתו. נעור, שכב בעיניים פקוחות והקשיב לזימזום הזבובים, איוושת האילנות ודכי הגלים. בנים לא נים דימה בנפשו שהוא שוכב על הספסל שליד הנהר בווינה. הנה יסב ראשו ויראה את אביו יושב על גזם עץ, ובידו החכה, סגולה לריכוז הנפש. לפתע קפצה עליו תמיהה: איך נתגלגל לכאן, הרחק מבית־אבא… חזר לחוה ופגש את חברו, ההולך מחדר אל חדר לחפשו.
“נלך,” אמר גרישה.
בדרך ביקש להיכנס עמו בשיחה אך גרישה השיב לו מתוך פיזור הנפש. לעת ערב הגיעו לכינרת, אך לא עלו למזר מכיון שהיו צריכים לאדם אחד שהציע לקופל מחרשה חדישה למכירה. מאחר שלא מצאוהו בביתו הלכו והצטרפו לקבוצת חברים על שפת הכינרת. ישבו על פני החול הרך וקריר ופצחו בשיר, וירח אדום ענק כצלחת ברזל לוהטת הפציע ועלה בהרי הגולן, ובהוֹרית של אור מרעיד נשלחה על פני המים הזהבהבים. היה אליהו מהרהר במאורעות הגליל. ולפתע נזרע פחד סתום בלבו, שמא עתידים הם לגזול אף את האושר־מעט הזה, המצוי בשפע על חוף הים. יתכן שיתבעו ממנו להתנדב, והוא הן לא נוצר לכך… גבה של נערה נשען על גבו וכפתוריה נלחצו לבשרו. והנה הוציא מישהו הרמוניקה של יד והפיח ממנה צליל רוטט… השמעתם איך הרגו את הבחור בתל־חי? צריך להראות לערבים שאי אפשר להתגרות ביהודים… כן, כן, עברה תקופת השודדים… כך, עברו הימים ההם… מה שהיה שוב לא יהיה… ואפילו לַזַר־שונא־הנשים נשא לאשה את סימֶה־בת־החיל… הוא שעלה במגפיו על מיטתה וליכלך את הסדינים הנקיים… הזוכרים אתם שבאה פעם בלילה וגזזה לו מחצית שער זקנו?… היו ימים…
ושוב נפחה ההרמוניקה שיר רוסי. מתי שמע לאחרונה את התזמורת הווינאית? חודשים רבים עברו מאז… סבור היה לא יוכל בלעדיה… כלום נוחיות הוא מבקש? על נקלה יוותר על פשטידות־הבשר. אך שעה אחת לוּ ניתנה לו, לשבת באולם הקונצרטים… ככופר בבית המקדש… מוזיקה עושה אחווה… כאן – בחברותא, ושם – בזרוּת. אך כאן, לשיר, לשיר צריך ולא להקשיב בלבד…
לאחר שסיימו את המשא ומתן עם בעל המחרשה והלכו לאטם בשביל העולה למזר, התנער לפתע גרישה משתיקתו, נעץ בחברו מבט ירקרק לאור הירח, ואמר: “לכל הרוחות!”
“המחרשה?” שאל אליהו.
“לא, העניין ההוא… קרה לך פעם דבר כזה?”
“איזה דבר?”
“הן לא סיפרו לך? הייתי בטוח שהן יספרו לך.”
“הה, לזה אתה מתכוון?”
“זאת אומרת, סיפרו לך. תיארתי לי. היא חושבת שהצליחה להעלים מהן… פקטורובסקי יעשה את זה בלי כסף. אדם נפלא… אבל אומרים שהוא באיילת השחר. היא ודאי ליכלכה אותי כהוגן הבת־שבע הזו…”
“אמרה משהו אבל לא שמתי לב…”
"לא איכפת לי מה שהיא מדברת, חתיכת־קרש־מיובש… אבל לא אגדל כאן ילדים, ואינך יודע מה יהיה מחר. אתה יודע כמה תינוקות מתים אצל הערבים בשנה אחת? מי שיש לו הורים עשירים בחוץ לארץ יכול להרשות לעצמו. בשעת הצורך, יש לאן לברוח… אבל לנו אין הורים עשירים… לא לי ולא לה. ראית איך גדלים הילדים אצל קופל? וקופל יש לו משק. מה יש לי?
“ובכן, מה אתה מתכונן לעשות?” שאל.
“בדרך לגליל העליון נעבור בראש פינה ונדבר עם הרופא. אני מקוה שיסכים. אין זה עניין גדול, כמדומני…”
“מה פירוש בדרך לגליל העליון?”
“ומה אתה חושב, שאנחנו נוכל לשבת במזר ולשמוע שמארגנים עזרה ביהודה?”
ב
גרישה לא העלה בדעתו שמסוגל הוא אליהו לסרב, ולפיכך, לפני ששאל בעצתו הציע לאוסיה ובביוף ללכת עמם. אוסיה הסכים בהתלהבות ואלו בביוף טען שאסור להם להפקיר את משמרתם במזר־תחתה. מכל מקום, החליטו לצאת, אך דחו את המועד כדי שלא לגרום נזק לקופל.
בינתיים היו מתאמנים בירייה וברכיבה על חשבון בעל־הבית. “מילא, יתרום קופל משהו לטובת הציבור,” אמר גרישה. לכאורה, מלאכת הירייה איננה אלא שעשוע מסוכן, ובת שחוק מבוישת היתה פורחת על שפתי אליהו כשחברו היה מראה לו את לוחות הקרטון המנוקבים בכדוריו… מפעם לפעם, כשהיה מכוון את הרובה למטרה, העלה בדמיונו אדם ניצב לפני הכוונת ורגש מוזר נתבצר בלבו… עניין פעוט, סחיטת ההדק, בלי רצחנות ובלי דריכות־חושים! ומנגד, פעמים באין רואים, יקיץ על מישהו הקץ… עולם נהרס בנקיפת אצבע. דומה, הרובה נוצר למען אנשים כמוהו שאינם מסוגלים לנעוץ סכין בגוף חי. אין צורך אלא לעצום את הדמיון, ועין אחת, ולירות…
ומה נפלא לרכב על סוס! לראשונה היה רוכב מתונות, בזהירות וביראת כבוד לבעל־חי חריף־תגוּבה ורב־תהפוכות, ספק צייתן וספק גחמן, פעמים מתעלם מבעיטות העקב בשיפולי בטנו ופעמים מזנק ודוהר מחמת חיכוך־רגל קל שלא בכוונה.
לאחר כך העז לרכב בשעטה כשהגוף מפזז ומכרכר על גבי האוכל כבובת משחק וכל העצמות מתפוקקות. ולבסוף – בדהרה. הגוף עולה ויורד בגמישות, ורעמה גאה מזדקרת לנגד העיניים. ונדמה, אין קץ לדהרה, בהיפתח הפתח לדרור ובקרוא חירוּת ליצר־הלב הסוסי העורג לשדה פתוח. וכשהיה חוזר בדהרה ממבוא מזר־פוקה עד גבול השדה של קופל ועוצר את הסוס בבת אחת וגרישה היה מביט בו בחיבה ורומז לו בעיניו “הנה, כך, יפה, יפה”, גאוה צנועה היתה חוגגת בתוכו, כילד בששונו.
ג
מכיון שהפרו את החוזה לא קיבלו את שכרם מידי קופל. אף כל פי כן הסכים לזכּוֹתם בחלק מן היבול כפי כמוּת העבודה שהשקיעו עד עתה. בשעת הפרידה נהגה שינדל ברוחב לב, הכינה להם צידה לדרך, ואף נתנה להם עצות היאך להיזהר מן הסכנה! קופל התבדח על חשבונה וסיפר מעשה באם יהודיה ששלחה מכתב לבנה המשרת בצבא הרוסי: אל תתאמץ הרבה, בני, הרוג תורכי אחד ושוב לנוח… וכשיצאו מפתח הבית הציץ אליהו לאחוריו וראה את שינדל מקנחת חוטמה בסינרה. החיש צעדיו והדביק את חברו וליגלג, מעשה־גבר, על שינדל השופכת דמעות משל הם הולכים להיירות, חס וחלילה.
השמים מעוננים, אך אין גשם. הכינרת אפורה והרי הגליל טובלים בערפל. ושוב הם הולכים בדרך אל הלא־נודע. “נע ונד אנוכי במולדת,” שר גרישה בבס החַבתני. והלב לפה אינו מגלה את השמחה שקפצה עליו לפתע; מחמת שנפטר מן החיים העלובים במזר־תחתה…
הדרך שנתייבשה לאחר הגשם נוקבה ככברה ברגלי הצאן. וגושי אדמה נתפצחו תחת רגליהם בדומיה. כטיילים ביום חול נראים הם בעיני אנשי כינרת העובדים בשדות. בושה וחרפה ללכת בטל בעונת הזריעה… ערבי בשדה בירכם בשלום ובריאות ולרגע נדמה כאילו נפלה שגגה ובהרים הערפיליים שבגליל חיים להם אנשים בשלוה ומעבדים את אדמתם בשלום, ואין טעם להליכתם־בגבורה להחיש עזרה לבטלה…
ואף טבריה כמנהגה נוהגת, ואפילו פייטלבוים, אצלו נפגשים פועלים לשתות כוס תה בלי סוכר בלא־מחיר, לא ידע להגיד “אם באמת המצב אי אי אי…” מכל מקום הציע להם לגשת לאברהם קהלני מי שהיה שומר במסחה עתה, אומרים, הוא עוסק בענייני ההגנה והשד יודע מה עוד.
הלכו לאן ששלחם פייטלבוים וראו אשה תולה כבסים בחצר ושאלו אותה: “כאן גר קהלני?” השיבה: “אפשר אתם האינסטלטוֹרים, אני כבר מחכה לכם כל הבוקר”. כך כשנודע לה שבאו “בעניינים אחרים” אמרה: “גם שלשום באו בחורים ושלחו אותם לראש פינה. אבל אם אתם דוקא רוצים את אברהם אתם יכולים לפגוש אותו בקפה חרמון. אינם מכירים אותו? תשאלו את בעל הקפה ויגיד לכם. כל ילד בטבריה יודע מי זה קהלני. ואפילו אם לא תשאלו תוכלו לדעת בעצמכם. תיכף רואים שזה הוא.”
הלכו לקפה חרמון ושאלו את בעל הקפה היכן קהלני והוא הביט בהם בזילזול כבאנשים נבערים־מדעת והראה להם היכן הוא יושב. כשניגשו לשם הבינו למה אָמרה אשתו שמעצמם יכירוהו. ראש ענק, שער כושים מגביה־שבת, עיניים טורפות תחת מצח־אדירים ושפמים כששליק על שיפודים. הניח קהלני את אגרופיו על השולחן והביט בהם כאילו גמלו לו רעה תחת טובה. מלצרית עמדה ליד שולחנו ומזגה אראק בגביע גדול. איש זקן שחור־פנים ולבן־שיער ישב לצדו ולעס קנה מקטרת באדישות.
“מה רצונכם ילדים?” הרעים קהלני בקולו.
גרישה נעץ בו מבט מחוצף ואמר: “סליחה, טעינו. חיפשנו מישהו אחר. אתה הוא המלאמד כנראה. זה לא האיש שאנחנו מחפשים. נלך מפה.” ובדברו הניח את ידו על שכם אליהו כמבקש להוליכו עמו.
כששמע קהלני כך העביר אצבעותיו בשפמיו ובעיניו זרחה נהרה, כזקיף שנתן מבט חשדני בזר הקרב ונחה דעתו לשמע הסיסמה.
“נו, זה תרגול כהלכה… מה רוצים? בואו הנה,” אמר.
“רוצים להגיע למעלה,” אמר גרישה.
אותת קהלני לבעל הקפה וזה מיהר והעמיד לפניהם שולחן, ואשתו הביאה בקבוק אראק, כדבר המובן מעליו. ממבוכתם הבין קהלני מן הסתם שאין ידם משגת לשלם, ורמז להם שיסירו דאגה מלבם. גרישה יצק את הנוזל הבהיר לגביעים, השיקום ושתו. טעם אליהו בקצה לשונו ועיוה פניו. וקהלני געה בצחוק ומזג לעצמו בשלישית. תפסוֹ הזקן בידו ואמר: “אַל למלכים שָתה אַראַק פן ישתה וישכח מה שנעשה אתו…”
בלע קהלני את המשקה ומחה את פיו: “כשנהיה מלכים נפסיק לשתות.”
“ולא קוראים לך המוגרבים מלך היהודים?”
“ולאראק הם קוראים מלך המשקאות.”
“כבר שתית דייך ועתה ישתו הם ותוכלו להבין איש את רעהו. שוף עליהום. אלה צריכים לשתות קצת אראק. כמה שנאמר: תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכור עוד.”
גחן קהלני אל גרישה ושאלו בלחישה: “ונשק יש?” אמר לו הן בניד ראש.
“מה אתם משחקים שם? חבל על הזמן. תנו לי לסדר את העניין. כל האפנדים אצלי על כף היד. בלי אף ירייה אני גומר את העסק. קצת כסף אני צריך, זה הכל,” קרא הזקן.
“אולי כבר תשתוק, אדון קלי, איני מכניס את הראש שלי בעניינים שלך ואתה, התכבד…”
“דרך אויל ישר בעיניו ושומע לעצה חכם.”
ובשעה שקהלני שאל לשמותיהם דחפוֹ הזקן במרפקו:
“שכחת לשאול מאיזה מפלגה הם. ולאחר כך, כשיעשו את החשבון, שלא תקופח אף מפלגה. כמה שנאמר בספר מלכים: תני את בנך ונאכלנו היום ואת בני נאכל מחר.”
אמר להם שם של אדם בראש פינה, תקע להם כף, בירכם בדרך צליחה, נתן להם קצת כסף להוצאות הדרך ושילחם.
ד
לאחר הצהריים נזדמנה להם עגלה בדרך לראש פינה, ולפנות ערב התייצבו אצל האיש־במקום, וביקשו הוראות. הציע להם שלא ילכו לאיילת השחר בשעות הערב לפני שהדרכים בחזקת סכנה. אולם מאחר שקצרה רוחו של גרישה לא נשמעו לו. סמוך לאיילת השחר פגשו בהם שני שומרים רוכבים שקיבלו את פניהם בכעס מחמת שסיכנו את חייהם ללא־צורך והוליכום לצריף שנשמעה מתוכו המולת־דיבורים. כשנכנסו נשתתקו הכל ובחור גוץ שגולגולתו סגלגלה ועיניו קטנות וזעפניות שאלם למגמת פניהם. וכשאמרו לו, נזף בהם ואמר: “שטות כזו, ללכת בלילה בלי ליווי.”
“והליווי – כלום איננו בשר־ודם?” שאל גרישה והכל צחקו.
“שבו, ובבקשה בלי חוצפה,” אמר הגוץ.
“יפה. סוף סוף הגיעה העזרה. עכשיו ניושע. שלושה גיבורים כאלה – ברוך השם. לא אלמן ישראל. אפשר לומר – ידידינו בדרום אינם חובקים ידיים. אספו אסיפות וכינסו כינוסים. והנה מה שהצליחו לסחוט מן היישוב המאורגן. שלוש סנוניות מבשרות את האביב. אולי אתם שליחי ועד הצירים ובאתם לראות במו עיניכם אם איננו צועקים בלי סיבה?” אמר אחד החברים.
“הי, יודל, שיסעוֹ חברו, איך אתה מדבר? אתה מזכיר לי את הסיפור של טרומפלדור על פלוגה רוסית שערקו ממנה רוב החיילים. כינס האופיצר את הנשארים ונאם באזניהם נאום מלא חרפות וגידופים. והרי אלה לא ערקו… מה הוא רוצה מהם? היה שם יהודי פיקח, שאמר: אתה רוצה שנרוץ אחרי חברינו ונביא את הקללות לתעודתן?… אתה, יודל, ברוך השם אינך גוי מטומטם ואינך רוצה בודאי שיחזרו למקום שממנו באו כדי לספר לאלה שלא באו מה דעתך עליהם. הא, יודל?”
“נעזוב את השטויות האלה, אמר יודל, שמיכות הבאתם?”
“חשבנו שצריכים כאן נשק, הבאנו נשק. לא ידענו שצריכים שמיכות,” אמר אוסיה.
“איך נהוג אצלכם בזמן ההתקפה? לירות ברובה או לכסות את הראש בשמיכה?” אמר גרישה והכל צחקו.
“שאלתו של יודל שאלה במקומה, הסביר הגוף, אין זה מצחיק כלל. אין לנו די שמיכות בשביל האנשים שלנו, ומכפר גלעדי מבקשים: שלחו שמיכות. אנחנו שולחים בקשה לראש פינה ומראש פינה שולחים לטבריה ומטבריה ליפו ומיפו לירושלים, והשד יודע מי טומן בכיסו את כל הבקשות… אנשים חשובים, מן הסתם אומרים בלבם: הגליל בסכנה, אסור להתעסק בקטנות… בשמיכות יתעסקו אחרים. אנחנו נעשה דברים יותר חשובים. בינתיים אין איש שולח שמיכות. וזה מרגיז. כבר החלטנו לשלוח מישהו לטבריה, אבל אין לנו כסף… אומרים שלקהלני יש כסף, אבל אנחנו לא ראינו מזה אפילו פיאסטר אחד…”
“נו, די כבר, די כבר,” אמר האדם שישב ליד השולחן והכל נשתתקו לפתע. “באים בחורים מהדרך. קודם כל מזמינים אותם לשבת. ומה אתם עושים? נטפלים אליהם, כאילו הם אשמים במשהו. אפילו אתה שוורץ. רק הרגע אמרת ליודל דברים נכונים, ומיד… בעצמך דיברת כמוהו… מה אתה רוצה מהם?… כמוך כיודל… מחלקים את ארץ ישראל לשני חלקים: אנחנו וכל האחרים… וכל מי שבא משם יש לך טענות עליו. הוא צריך לנחש מה דרוש לך? באו בחורים, נאמר להם: תבורכו. וזה הכל. מה כל הדיבורים האלה? כפי הנראה, לא הצלחנו להסביר אפילו בטבריה מה דרוש לנו. מישהו מילמל שם משהו מן השפה ולחוץ. ולא הבינו. שלחו לנו כסף לראש פינה. מה אפשר לקנות בראש פינה? אפילו נשק וכדורים כבר אי אפשר לקנות. צריך לרדת ליפו ולדבר דברים ברורים…”
ומישהו לחש: “יעקב לא יחמיץ אף הזדמנות לרדת ליפו. לדעתו זהו תמיד הפתרון הטוב לכל הבעיות.”
“האנשים צריכים לשמוע סיפור מפי עד ראייה כדי לחוש את המצב. מה אפשר לדרוש ממי שקרא בעתון ידיעה קצרה האומרת: בגליל אין שקט והגנרל גורו הבטיח להחזיר את השלום על כנו?”
“אפילו אם תסע לירושלים, יעקב, אתה חושב שאתה יותר מהימן על ועד הצירים מהגנרל גורו?” שאל יודל.
“אין לי צורך לשכנע את ועד הצירים. אנחנו ניצור אוירה, ועד הצירים ייאלץ ללכת אחרינו. אני אזעיק את הועד הפועל של המפלגה. מה שלא יעשה ועד הצירים ומה שלא יעשה הועד הזמני, יעשה הועד הפועל.”
“וכי יש להם כסף לצייד אותנו בנשק, מזון, ובגדים? מדברים על מאה איש. הרי ברור שדרושים לפחות חמש מאות. תיכף אעשה לך חשבון כמה כסף דרוש לנו ותיוכח, שאפילו אם חברי המפלגה יתנו כל מה שיש להם, הכסף לא יספיק.”
“אל תעשה לי חשבון. הכפל את התוצאה ואינך מפחיד אותי. גם הכסף יימצא אם יהיו בחורים אמיצים המוכנים לבוא הנה להקריב את נפשם… למה אינם יושבים, בחוּרים? יש לנו כאן שיחה קצרה. אתם יכולים להקשיב אם רצונכם בכך. אחר כך נדאג לכך שתגיעו למחוז חפצכם… אתם מ”האחדות" או מ“הפועל העברי”.
“לא זה ולא זה.”
“נו טוב.. ובכן…”
הצריף החשוך למחצה והאנשים הזרים נטעו באליהו חרדת־פתע. דומה, עד עתה התגונן מפניה, אפילו בשעת ההליכה הרת האסונות מראש פינה לאיילת השחר, על־ידי כך שסילק מדעתו כל מחשבה הקשורה במוות. הדברים שנאמרו בדרך אגב מפי בר־סמכא נראו לו כגזירה. הרי לשם כך באו לכאן, “להקריב את נפשם”, ואותו יעקב מסביר להם פנים, כלומר: נרצה קרבנם.
בנים לא נים, יגע ונפחד, ישב על גבי המחצלת, בגבו אל הקיר, והקשיב־לא־הקשיב לקולו של יעקב הנישא בחלל.
היה מספר על פגישותיו עם שייכים ערביים בדמשק שהצהירו באזניו דברי ידידות. מלחמה להם בצרפתים שבאו לכבוש את ארצם ובנוצרים שתומכים בהם. אמנם, ערביי עמק החוּלה כועסים על יהודי המושבות הנותנים מחסה לצרפתים, אך אין הם רואים ביהודים אויב. בשעת מלחמה, כידוע, קשה להבדיל בין אויב לשאינו־בן־ברית. ואי אפשר לתת ערובות לאזרחים הנמצאים בשדה הקרב. מוטב ליהודים שיניפו את דגל השריף ויחסכו לעצמם קרבנות. הוא הצהיר באזניהם, בשם היהודים, שאין להם מלחמה לא בערבים ולא בצרפתים. אינם מתקיפים את שכניהם, אך יגנו על נפשם ועל רכושם. מתקבל הרושם שדבריהם כנים, אך אין לשער שיהיו מוכנים להילחם בחיילים שלהם אם יעסקו בשוד בדרך אגב…"
“רצינו לשמוע את דעתך, יעקב, על המשמעות הפוליטית של המאורעות, לאמור: היתה פלוגתה בין החברים. כמובן, אם יורים בנו, נחזיר בירייה, אך חשוב לנו לדעת מה עמדתנו? מה כאן? האם זו סתם הפקרות או שמתחולל כאן מאבק של התנועה הערבית הלאומית?” שאל יודל.
יעקב קימט את מצחו והחליק באצבעו את רקתו.
“אילו נתבקשתי להביע דעה בשביל רזולוציה של המפלגה הייתי אומר דבר אחד, ואילו נתבקשתי לומר דעה בתור חבר ועד ההגנה הייתי אומר דבר אחר. ולא מפני שיש לי שתי דעות. אלא מפני שבמציאות… פני הדברים הם כך. אפילו אם זו היא מלחמת החירות שלהם, כפי שכותבים בעתונים, וכפי שמצהירים השייכים ודוקטר חיידר בראשם, וכפי שהודיע האמיר לכתב של עתון אמריקאי, מכל מקום אנחנו עלולים להיפגש רק בשודדים שיחמדו את רכושנו. אמנם, הרכוש מועט, אך בכל זאת משהו, בזמן הזה… ואפשר יימצאו גם פלחים או דרוזים שירצו להיפטר מאתנו כדי לקחת את האדמה שקנינו מידם…”
“אם כן למה לא נניף את דגל השריף לאות ידידות? המאבק צודק, הרי…”
“ואם לא נניף את דגל השריף יהיו סבורים שאנו נלחמים בהם? אין זו אלא תואנה. ואם יבואו הצרפתים, מה נעשה? נניף דגל צרפתי, לאות ידידות? הרי לא הכרזנו מלחמה על הצרפתים. הוה אומר, אין לנו ברירה אלא לעשות מה שאנחנו משתוקקים לעשות כבר הרבה שנים. נניף דגל עברי. רעיון פשוט, הללו ששואלים איזה דגל נניף אם יתגברו אלה או אלה – מזכירים את היהודי שנולד לו בן ולא ידע להחליט מה לרשום בניירות. תאריך מוקדם או מאוחר… יש טעמים לכאן ולכאן. עד שהציע לו מישהו לרשום אותו בתאריך הולדתו. רעיון מוזר כזה לא עלה על דעתו של יהודי. אין עצה ואין תחבולה אלא להניף את הדגל הציוני…”
“נניח, יודעים אנו איזה דגל להניף. זה הכל? ובנצחון מי אנו מעוניינים?…”
“זו שאלה קשה. אם ינצחו הצרפתים נימצא כולנו מחוץ לגבולות ארץ ישראל. אם ינצחו הערבים, שאינם אלא שבט־זעם ביד בריטניה, יצורף הגליל למנדט הבריטי…”
“כלומר, מעוניינים אנחנו במפלת אלה שמגינים עלינו…”
“מגינים, נוח להם שנלך מכאן ולא יהיה יסוד לתביעתה של בריטניה. ולכן מוטב לנו שנדע מה אנחנו רוצים ומה אנחנו צריכים. ובלי אשליות, בבקשה, איש לא יסכן את חייו למעננו…”
כשנסתיימה השיחה ניגש אליהם יודל, ושאל אם הם יודעים לרכב על סוסים. “בעזרת השם”, אמר גרישה.
“ובכן עוד הלילה נצא: קיבלנו פקודה לשלוח חמישה סוסים לכפר גלעדי. כיון שהסוסים אינם הולכים בעצמם… ובכן, אתם שלושה ואנחנו שניים… גשו למטבח, שתו תה חם ונצא לדרך. מסכימים?”
“למה, לכל הרוחות, אתה חושב באנו הנה?” קרא גרישה.
ה
בחפזון ובשתיקה רתמו את הסוסים ובדקו את כלי הנשק. אליהו עמד והרעיד ליד סוסו ושני בחורים טענו שׂקיים על גבי אוכפו. הקור שילח צמרמורת בבשרו והקפיא את קצות אצבעותיו. חרד היה שמא יכזיב, כבר מעתה, כשיעלה לרכב על סוס־חריף זה, הרוקע ברגלו בקוצר־רוח וצונף מפעם לפעם.
“נא, מהר מאוד הגענו לעצם העניין,” אמר גרישה וליבבוֹ במבט, כשסייע לו לעלות על הסוס. ובלחישה הוסיף: “איך אתה מרגיש? רק בלי דאגות… אני סומך עליך…”
נפלא להיות אדם שסומכים אליו! דרוך עוז, נישא על אמונם של אחרים, הוא עושה ומצליח… “יהיה בסדר,” אמר, נשען על כתף חברו וזינק ועלה על האוכף.
בידידותו של גרישה אין זוכים מן ההפקר. ועתה שעת התגמול: וכלום יכול היה לומר לו: “נמתין עד מחר… לא אוכל עוד?” אכן, ידידות־על־תנאי היא. והתנאי – שיהיה איש כלבבו. אך טוב בעיניו הדבר מידידות־בלי־תנאי, מברית־עוצמי־עיניים, המתירים לאנשי־שלומם, ברוחב־לב, פחדנות, ברחנות, וקצת נבזות־לעת־מצוא…
השומר פתח לפניהם את השער וחריקת הצירים נשמעה מאחריהם כשהיו רוכבים מתונות בדרך המדרון… יודל וגרישה התלחשו ביניהם ולפתע נשמע קול־קורא בחשיכה, חד וקטוע: “אני רוכב בראש, גרישה אחרי, והי־אתה־מה־שמך אחריו, לפני אחרון אוסיה, ואחרון שוורץ! איש אינו משנה את מקומו בשורה! ברור?! כל אחד משתדל שלא לאבד את הקשר עם זה שלפניו וזה שמאחוריו. אין דיבורים! ובכן, אחרי!”
וזמן מה עוד ליוו אותם קולות אנשים רחוקים שהדיהם מתגלגלים ויורדים בגיא שליד איילת השחר, כאשליית־בטחון נעימה, אך כשהופקרו לדומיית לילה, המופרעת על ידי נקישת הפרסות באבני השדה, נשימת הסוסים וצווחת אוחים, ידעו שרק בעצמם מבטחם. שקטים וזרים ונעדרי־אישיות נראו בעיני אליהו שני הרוכבים שישבו זקופים באוכפיהם לפניו, וראשיהם עולים ויורדים מוכנית; אך כשהיה מתקרב אליהם ומבחין בשירטוטי בלוריתו של גרישה על רקע השמים המכוכבים, ניעור בלבו רגש חמים.
החשיכה מבטלת את המרחקים, סוגרת על האדם את עולמו, מצמצמתו בתוך הישגי חושיו ומקימה בקרבו לתחייה רגש תם ונפחד, שהוא מרכז־תבל. הנה ידעך מאור קטן הדולק בעיניו, והוא הדבר היחיד הקיים בתוך המרחב שהוא תהום־ולא־רוחק, השוכן בקרב העלטה. – וקץ העולם. לא טוב למות בחשיכה ובשתיקה ובבדידות ולהרגיש שהכל נחרב. אם למות – באור מלא, בין חברים, בשדה גדול רחב ידיים המשתקע למרחקים, מול הרים ואילנות ומשכנות אדם, שארובותיהם פולטות עשן, החיים הקיימים לעולם־וָעד בעיניו הנעצמות, והוא יוצא מן העולם בצער הפרידה הענוג. לא חורבן. הכל קיים. שלום לכם חיים יפים ונפלאים!…
מי מת כאן, לכל הרוחות? הה, אילו ידעו חבריו את מחשבותיו. יצחקו לו בפה מלא. יצחקו. קל לרכב בחשיכה כשאין פחד בלב ואין השפתיים שולחות נשיקת פרידה לחיים עם כל שעט פרסת הסוס… שבעתיים קשה כך לרכב ולהוסיף לרכב. ולא לעצור בסוס, ולא לגעות בבכי… אלא רכוב רכוב וידוע כי מכוחם של אחרים גבורתו ואף על פי כן רכוב ירכב… הנה כי כן, רק לפחדנים גבורה. “פחדן ימות פעמים רבות בטרם מות, רק פעם אחד ימות גיבור”… הד צלול בדממת הלילה לשעט פרסות הסוסים באבני השדה. איתות לאויב. אתראה לאורב.
שעה, ולא נתרחש כלום. הסכנה מתרחקת והולכת. אפשר להתרגל ברכיבה לילית זו, ולהאמין כי, אכן, אין כאן אלא מעבר ממקום למקום. בעולם האפל הסוגר עליהם בטבעות של חשיכות לא איכפת לאיש להיכן הם רוכבים. איש אינו מסוגל לדעת היכן ידהרו חמישה סוסים בתוך המרחביה הענקית העלוטה, וממילא אין אורב. פחד שוא. דמיון פרוע, הנפש בכף, ואין העין רואה כלום. ציפור לילה, צריחה מחרידה. ולפתע נעלם זנב סוסו של גרישה. אימה נתעוררה בלבו. בחמת זעם ביעט בשיפולי בטנו של הסוס הסרבני. צמרמורת ריחפה על גבי עור הסוס. נזדקף והתחיל לדהור. חיש מהר נאלץ לפקמו במשיכת יד תקיפה. כמעט שנתקל בחברו. אך הסוס שמאחוריו דבר ונטה מן המסלול. לפתע נמצאו סמוכים זה לזה. יודל עצר. “מה קרה?” לחש. “הכל בסדר. נתחשק להם לדהור קצת,” אמר גרישה. “הי, חברים, אין זה משחק. תרכבו במנוחה, בלי דהרות ובלי קונצים.”
אה, ידידות טובה… כלום לא ידע גרישה למה הדהיר את סוסו לפתע?… האם לא משום כבודו פירש פחדו כמשובה… מה עלתה לו אילולא נמצא מי שיושיט לו יד ידיד אמיצה? כלום היה זוכה להגיע לכאן ולרכב על סוס אביר במרומי הגליל, בליל סכנות?…
סוס ורוכבו נעלמו פתאום כאילו בלעה אותם האדמה, ומיד נשמע קולו של גרישה בלחישה: “זהירות וואדי,” ואף סוסו התנער וירד בקפיצה וכרכוב האוכף נתקע בצלעותיו. ריח תיון ומינתה וקול שקשוק במים. הרגיש שנעליו טובלות במים ומשך את רגליו אל חזהו עד שעבר את הנחל. וראה את יודל וגרישה עומדים וממתינים.
לכשנתאספו הכל נתייעצו מהיכן ללכת. לרגלי ההר, הציע שוורץ, לפי שאם ילכו במישור ויתעו בדרך ייכנסו לבצה. יודל התנגד. לצלע ההר שוכן כפר ועלולים להשגיח בהם. בכפר אין אנשים, טען שוורץ, ברחו מפחד השודדים. בורחים וחוזרים, אמר יודל, ואין לדעת אם היום אינם שם. אנו חמישה רוכבים, ומזוינים, מה יעשו לנו? אמר שוורץ. מאחר שנחלקו בדעותיהם ולא יכלו להחליט אמר שוורץ: אחרי רבים להטות.
“כולנו אוהבים דמוקרטיה,” ליגלג עליו גרישה. “אבל אין טעם לבקש מעמי הארצות שיביעו דעה. איננו יודעים אם יש אנשים בכפר ואיננו יודעים כמה רחוקה הבצה מהמקום שאנחנו עומדים בו, והאצבעות שלנו יודעות עוד פחות ממנו… אבל אתם חייבים לדעת…”
“תראה, שתי הדרכים מסוכנות. קשה להחליט. ההצבעה שלכם, אף על פי שאינכם יודעים עם מי מאתנו הצדק, היא תהיה המזל שלנו… גם המזל, כך אומרים, איננו מבין שום דבר בעניינים שהוא מתעסק בהם…” אמר שוורץ.
“עזוב את ההלצות האלה. כשנגיע לכפר גלעדי אני אספר לך אלף בדיחות טובות. לא באתי הנה להיות המזל שלך. אם אינכם יודעים להחליט דבר כל כך פשוט – מה תעשו אם יקרה לנו משהו יותר רציני? אינני יודע1 איזו דרך יותר גרועה אבל אני יודע שהדרך שלכם איננה מתאימה לחיילים. אף פעם לא הלכתי כאן בלילה אבל אני יכול בקלות להחליט שכדאי ללכת לצלע ההר. במישור אפשר להיתקל באנשים ובבצה. ולצלע ההר – רק באנשים. מאנשים אפשר להיחלץ בעורמה ובאומץ, ומבצות אפשר לצאת רק בדרך נס. עורמה ואומץ יש לנו ונס אין לנו, ובכן, נלך לצלע ההר…” אמר גרישה בכעס.
יודל ושוורץ שתקו, ומשתיקתם ניכרה מבוכתם. “ובכן, למה מחכים? נצא לדרך, חבל על כל רגע…” אמר גרישה.
ומעתה היה ברור לכל מי המפקד. אמנם, יודל רכב בראש אך שוב לא אמר דבר בלי להיוועץ בגרישה. ומאחר שזמן רב עבר ולא אירע דבר התמכר אליהו לנימנום ומפעם לפעם היה ראשו צונח על חזהו. וסבא היה בא ומרכיב אותו על ברכיו: “רכב אלינקה, רכב. אחת שתיים שלוש ארבע… הופ־לה, הופ־לה. על סוס אביר אלינקה דוהר.”
לא יצא זמן מרובה והגיעו למבואות הכפר. יודל דירבן את סוסו. ניגש אל גרישה ושניהם ירדו מעל סוסיהם והלכו ברגל לבדוק את הדרך, ואלו אליהו אוסיה ושוורץ כיתרו את סוסיהם והחזיקו באפסריהם.
מקץ רגעים אחדים חזרו יודל וגרישה. אין נפש חיה. הכפר עזוב ושרוף. עלו על סוסיהם והוסיפו לרכב. צלליות בתים שחורות. ריח עשן. האיצו בסוסיהם. בבתים אחדים עוד היתה האש מהבהבת, נאחזת בשרידי קורות עץ המזדקרות מתוך כותל מנותץ. באור השלהבות ראה אליהו את פניו החטובים של גרישה עזים ותקיפים שבעתיים. מחזה נורא־הוד. גברים, גברים על סוסים, בעוּזם ובאוֹנם, והוא אחד מהם!
הנה החיים בהדרם! במלוא שיעור קומתם! על הסוס… הה, שוטה שבעולם… ועד עצם הרגע הזה היה דורש את החיים בארץ ישראל בחינת קרבן נעלה למען מטרה נשגבה… עולם קטן של רווח והפסד… מה טעם בחיים נלבטים ומשוממים בלי הרכיבה הזאת, בין שלהבות? הנה יהודים בגברותם, עצמאיים, עזי־החלטה, אמיצים. מה ערך לחייו של לבלרון־משכיל בווינה לעומת שעה אחת על גבי הסוס, בליל־גליל, ליד גרישה ואוסיה ויודל ושוורץ!
כשצלחו את הכפר ורכבו בשדה הפתוח נקרעה הדממה על ידי ירייה בודדת. עצרו את סוסיהם והקשיבו. צעקות חלושות נשמעו ממרחק רב. אדם נורה למות. אדם זר. דומה, ליל חשיכה הרה סכנות ושואף דמים מצא את קרבנו. טרף הושלך לחית־האופל־הענקית. ומעתה יכולים הם לעשות דרכם בלי מורא. ושוב רכבו בדומיה ורוח לחשה באילנות, ומים זרמו בשאון לרגלי החורשה.
כשנתקרבו לתל חי והעפילו על הגבעה קידמום ביריות. לשוא צווח יודל את הסיסמה. היורים לא חדלו. נאלצו להגליש את הסוסים במורד הגבעה ולהמתין לדממה. שוורץ קפץ מסוסו וזחל במעלה הגבעה. הסוסים נבעתו מקול היריות ובמאמץ החזיקו בהם שלא יימלטו. כשחדלו היריות נשמעו קולות מראש הגבעה. ושוב נשתררה דממה. ואוסיה נתעטש והקול נישא למרחקים, תמים, חנון, מתפנק ותינוקי.
אנשים ירדו מן הגבעה לקראתם. לחצו את ידיהם בחמימות ובשמחה. וגרישה הסתכל באליהו לאור השחר החיור, וקולו העמוק נשמע רם ומפתיע לאחר ליל־לחישה: “נו, איך?”
“קצת עייפים,” אמר בפינוק.
“צריך להתרגל, אין זה קל לרכב כל כך הרבה שעות על סוס.”
ושוב ליבבו במבט מבויש. “לרכב כל כך הרבה שעות.” כאילו זה כל הדבר, והפחד לא היה קיים. ואף הגאוה היא דבר של מה בכך… כלום לעודדו נתכוון ולהפיג את פחדו מפני הלילה? או שמא באמת אין גרישה נותן ערך לכל הדברים האחרים, ורק בעיני־הנער הגדולות שלו התנפחו ונעשו שגיאים ועזים…
“אני מקוה שיתנו לנו שמיכות,” רטן יודל כשנכנסו לתל חי.
אנשים עתה זה נעורו משנתם. נתקבלו סביבם בחצר והקיפו אותם בשאלות. מה באיילת השחר ומה בטבריה ומה ביפו ומה מספר יעקב? ואף כאן נמצא מי שבא לריב את ריבם ולתבוע את זכותם לכוס תה חם של שחרית לאחר ליל־נדודים.
“מה העניינים, יצחק?” שאל אותו יודל.
“תנוחו קצת ותרכבו למתולה. הוצאנו משם עשרה אנשים ואין מי שימלא את מקומם. יש לכם כוח לעשות עוד טיול קטן?”
“למה לא? אם זו פקודה.”
“אוסיה הציע זאת.”
“כמובן שהייתי שמח יותר להימצא בכפר גלעדי, בין חברים…” אמר יודל.
“מה אפשר לעשות?”
“טוב, נלך, מה אפשר לעשות?… בכפר גלעדי הייתי מרגיש את עצמי הרבה יותר טוב, בין חברים, אבל…”
“אולי במשך הזמן נחליף…”
“נו, מה אפשר לעשות, אם זו פקודה…”
“כן, אוסיה בדעה, שחשוב מאוד להעביר כמה אנשים למתולה. יכולה להיות שם התקפה…”
“יכולתי לשאול למה דוקא אני, אבל אינני שואל…”
“אל תיכנסו לאבל־א־קמח. אתמול נכבשה על ידי הערבים.”
“יש צרפתים במתולה?”
“אלג’ירים. אבל יכול להיות שהסתלקו כבר. ועכשיו, שתו משהו חם, ולדרך.”
כשיצאו לדרך השגיחו שאוסיה סולודובניק נעלם. רכבו בלעדיו והיו מתלוצצים על חשבונו, שהוא להוט להימצא ליד טרומפלדור, כחסיד הנמשך לחצר רבו, אמנם הרבי שלו אינו מחלק קמיעות ופסוקי־תפילה אלא ביקסלאך, אך, בכל זאת, רבי.
ו
במתולה הוליכום לבית עזוב ונתנו להם מקום לישון. שמיכות לא נמצאו שם ונאלצו להתקין משכב מסמרטוטים שהיו מפוזרים בחדרים הריקים.
כשחלץ אליהו את נעליו והניח את ראשו על זרועו שמע יריות. כשניעור זכר שרגע לפני שחטפה אותו התנומה ראה את חבריו תופסים נשקם ויוצאים מן החדר.
ברגע הראשון ליקיצתו שכח היכן הוא נמצא. הר מושלג וצלעותיו מיוערות, כנוֹף־מהָתָם, נשקף מבעד לחלון. כשפגה תנומתו נזכר במאורעות ליל אמש והלך לחפש את חבריו. מבעד לחלון ראה חומת־אבן מנוקבת בכדורים. הרחוב היה ריק כשבת בצהריים. אך הנה נפתחה דלת ואשה עברה ברחוב נושאת כלי־בישול מכוסה במפה. ולפתע נשמעו קול פיצוח דק וחבטה, ועננת־אבק קטנה פירפרה ויצאה מתוך הגדר במקום שנעלמה האשה. ואף מכאן נורתה ירייה בודדת והדה התגלגל בגיא. נטל את רובהו וטענוֹ, וחזר לבית, מקץ רגעים אחדים הופיע גרישה ועמו חבוּרת בחורים מזוינים ברובים.
“כך, הכל הסתיים, לחש לו, אני במקומך לא הייתי מצליח לישון שנת ישרים במהומה כזאת.”
“למה לא הערת אותי?”
“א, אין דבר, לא הפסדת כלום. מחר ודאי יערכו למענך עוד התקפה אחת. איש עוד לא יצא מכאן מקופח.”
ואמנם, לאחר האוכל, שהובא בידי אותה אשה אלמונית אמיצה, נשברה הדממה ע"י טירטורה של מכונת ירייה. “מטריליוז צרפתי, טיפוס שאטוֹ” אמר אחד הבחורים לשון־מבינוּת. ושעות אחדות נשמעו חילופי יריות מעמק עיוּן, מצפון למושבה. בחור גבוה עב־שפם בא ונתן פקודה לא לבזבז כדורים לשוא, כל עוד אין מתקרבים לחומה. וגרישה הציע לו לשלוח צופה לגבעה הנשקפת על העמק, כדי למנוע הפתעות. עב־השפם ניענע ראשו בהסכמה. “אם יתגברו הצרפתים ירצו הערבים להתנחם על חשבוננו. ואת אלה כדאי לקדם בצרור כדורים…” אמר גרישה.
אה, זו אינה מלחמה," נאנח הבחור וניכר בפניו שהוא שמח לדבר עם איש־כערבו. “לירות, אסור! הצרפתים – שודדים. ואתה חייב לקבל את פניהם בסבר פנים יפות. ומה?” ומאחר שהלה ניאות להצעתו ושלחוֹ לגבעה הצפונית יצא גרישה מן הבית בריצה קלה. אך בטרם הספיק להגיע לגבול המושבה ניתך עליו מטר יריות. גרישה תפס מחסה מאחורי גדר. זחל ונעלם מהעין, ומקץ רגעים אחדים חזר. “שטות כזו, טען, את העיקר שכחתי, סימנים מוסכמים. על כל פנים, אין כבר צורך בתצפית. הנסיגה החלה והם נמצאים מעבר לגבעה מצפון־מזרח.” כיון ששמע עב־השפם כך נתן פקודה בלשון סתומה, ויודל ועמו כמה בחורים יצאו מפתח הבית כשהם טוענים את רוביהם. “גם אתה לך אתם” אמר הלה לאליהו.
הוליכוהו בחצרות אל החומה החיצונית, יעדו לו אשנב־ירייה, והניחוהו שם, מימינו ומשמאלו שני בחורים, אחד גבה קומה בבגדי צבא והשני עב־בשר וחכליל־לחיים.
חוֹר זה נעשה מרכז־עולמו לשעתיים. ברגלים יגעות עמד והציץ מבעד לחור, רובהו נשען אל הכותל, ולא ראה שום דבר. ניתנה האמת להיאמר, מחזה מרנין לב נגלה לעיניו: פאתי מטע זיתים אפלולי ומכסיף, ושדה בנביטתו רחב־ידיים ומוריק כְּכַר־דשא, אילן תמים־צורה נע ברוח, וההר המושלג באופק. והרחק הרחק שתי דמויות זעירות על דרך עפר מבהיקה, ערבי רכוב על חמורו ולאחריו אשה במלבושים אדומים וכד על ראשה. מפעם לפעם נשמעו יריות ולא נודע מהיכן ולאן. הבחורים לצדו לא היו שקועים בהצצה כמותו. מן הסתם הם רגילים בכך ולפיכך לא היו חרדים שמא יחמיצו התקפה־רבתי העלולה להתרחש פתאום.
“רואים משהו?” שאל איש־הצבא את חברו.
“אה, שום דבר. מכאן לא יבואו. חבל לבזבז כאן כל כך הרבה אנשים.”
“קיבלת פקודה, עמוד כאן. יהודים אוהבים לתת עצות. כל אחד רוצה ללמד את אביגדור איך מנהלים הגנה.”
“לא דיברתי אל אביגדור, רק אליך.”
“באו אתמול כמה בחורים חדשים, אחד מהם כבר מסדר לאביגדור את העניינים. ומהרגיז הוא שאביגדור שומע לו.”
“יכול להיות שהוא נותן עצות טובות.”
“מה זה חשוב? כל אחד יכול לתת עצה טובה. העיקר היא האחריות שהעצה תצא לפועל. ניכר שרוב הבחורים לא היו בצבא. אומרים: ללמד בני יהודה קשת. אין זה קשה ביותר. ללמד בני יהודה משמעת – אה, זה יהיה עסק רציני… אינני מקנא במי שיצטרך להקים צבא יהודי…”
“שמעת מה שברלה אמר? זה לא יהיה צבא אלא מַעצבה…”
“חָכְמֶס. אינני אוהב חכמס. הוא בעצמו מפריע יותר מאשר מביא תועלת. הוא חושב שבאנו הנה לסמינר. הרצאות הוא עושה לנו. שיתן לבחורים לישון. שינה טובה עושה חייל טוב יותר מאלף הרצאות”
“הי, אתה, אמר השמן לאליהו, רוצה סיגריה?”
ניגש אליהם והדליקו לו סיגריה. “לא מוכרחים להביט כל הזמן,” אמר השמן.
“אתה מוכרח לקלקל אותו? כואב לך הלב שעוד נמצא כאן אדם הממלא פקודה כלשונה?” אמר איש־הצבא.
“אם כן, למה אתה אינך מציץ כל הזמן?”
“לי יש נסיון ואני יודע מתי להביט. חוץ מזה – מספיק שאחד מביט.”
“הייתי ברצון מחליף את החור הזה במשהו אחר…” נאנח השמן ופרץ בצחוק.
אליהו חזר למקומו. מפעם לפעם נשמעו קולות נפץ אך נפש־חיה לא הופיעה בשדה הירוק.
“האיכרים ברחו להם אחד אחד,” אמר השמן.
“מה זה ברחו? כמו ארנבות. רק זקנים אחדים נשארו. אלה מוכנים למות ובלבד שלא להיפרד מהרכוש.”
“מה אתה צוחק מהם, ומה אתה עושה?”
“על הרכוש שלי אני מגן? וחוץ מזה יש בינינו הבדל גדול. לי יש נשק ביד.”
“איזה ערך יש לנשק שלך כשאינך יורה?”
“תהיה פקודה, אירה.”
“באויר.”
“אם יהיה צורך…”
“נו מה? אין כלום? ובצד השני שמחה וששון.”
“כאן לא רואים אפילו כלב מת. למה לא מעבירים אותנו לשם?” אמר השמן.
“יש לך עוד מה להגיד?”
“כן, החומה הזאת לא תעמוד בפני כדורים.”
“מי אָמר?”
“אני.”
“אתה רוצה מקום יותר בטוח? מחר יורדים חמישה עשר איש. תוכל להצטרף אליהם. תגיד שאתה חולה.”
“מי רוצה לברוח, אבל הייתי מציע לבנות עמדות משׂקי־אדמה.”
“אוהו, באסיפה כללית תציע הצעות.”
מקץ שעתיים הופיעו האנשים הראשונים בשדה־ראייתם. בודדים ובקבוצות קטנות, ורוביהם התלויים ברצועות על כתפיהם מנצנצים בשמש המתונה שלאחר הצהריים, נראו כמטיילים לתומם בחיק הטבע. איש לא ירה בהם.
“נסוגים, אמר איש הצבא, ועכשיו ילכו להם…”
“אתה טועה, אמר השמן, הם מקיפים אותנו.”
“נמר נורא מסתתר במלתחה – אמר הפחדן…”
עתה נצמדו שלושתם איש לחורו, ועקבו אחר האנשים המהלכים בשדה. שלושה מהם, שנתלשו מתוך קבוצה גדולה, פנו והלכו לקראת החומר. אחד, גבוה מחבריו, הרים מעל ראשו כפייה לבנה. ליווּ אותם במבטיהם עד שנעלמו ליד מבוא החומה מצפון. ושוב לא ראו ולא שמעו שום דבר. לערב הפתיעוהו השניים, מאחר שידעו לתאר את ההתקפה לפרטיה: מהיכן נפתחה וכיצד נעצרה וכמה מנו התוקפים, וכיצד ביקש המפקד הערבי להעביר את אנשיו בתוך הוואדי, ואימתי נתגלו על ידי הצופה, ובאיזו שעה החלה הנסיגה. גרישה ואביגדור היו מחולקים בדעותיהם לגבי מספר המתקיפים. הערכתו של גרישה היתה צנועה ביותר, ומשום כך עורר עליו רוגזם של החברים שהיו מבקשים לקחת חלק במערכה כבדה ככל האפשר. אליהו, שבוש להודות כי לא עלה כלל על דעתו שנפצי־יריות קלושים אלה שהיו נשמעים מצפון וממערב בשעות אחר־הצהריים קרויים התקפה, היה סבור שזכאי הוא להחזיק בדעתו של גרישה, משני טעמים. אל“ף – הוא חברו; ובי”ת – באמת לא ראה יותר מתריסר ערבים נוחים־לבריות ההולכים לתומם בשדה הירוק ורוביהם תלויים להם ברישול על כתפיהם.
ז
ככה עברו ימיים רבים, והאויב לא נראה במושבה. פעמים היו הצרפתים באים ומסתלקים להם כלעומת שבאו, אם משום שקיבלו פקודה להחיש תגבורת לחבריהם הנתונים בקרב במקום אחר או מתוך שיקולים אחרים של המפקדה. מן הסתם נמצא באיזה מקום אדם שנתן משמעוּת לתנועת הגייסות הנראית לאיש מן הצד חסרת־טעם. מכל מקום, מגיני המושבה, שאין לפניהם אלא חובה אחת, להחזיק בעמדותיהם, צפו בדאגה במאורעות שנתחוללו סביבם. אלה גם אלה, הערבים והצרפתים, עלולים להחריב את המושבה, בכוונה או בלי משים. לכאורה, כל אורח־לא־קרוא שהופיע על להב הכוונת העליונה, רומס באדישות את הניר הזרוע, חשוב כאויב וראוי להיירות, אך חזקה עליהם הפקודה לירות באויר. מכל מקום היתה זו מלחמה מוזרה מנקודת מבטם של אנשי צבא. ולכן מובן מה טעם כל מפקד עמדה שנדרשה ממנו חכמת־המדינאי, התיר לעצמו זכות להביע דעה משלו בכל עניין… ובניגוד למקובל בצבא נפלו החלטות על פי דעת הרוב… ואף המפקד, דוקא מחמת שהיה איש צבא מנוסה ובעל עקרונות, לא תבע לעצמו זכות־יחיד להחלטה, מאחר שהכיר בייחודה של מלחמה זו. מיהו האויב? זו היתה השאלה העיקרית שהעסיקה את הכל. ביודעין ובלא־יודעין קיוו לתבוסתם של שני הצדדים. אך לא היה בכוחם לסייע לאלה או לאלה. ניתנה האמת להיאמר, היה זה גורל יהודי טיפוסי – להתקיים בכל תנאי. וזה הכל? החידוש שבדבר – האמצעים, ומעשה־הכיבוש הטבוע בעצם־קיומם במקום הזה. ואין זה עניין למדינאים בלבד, כי האמצעים הללו הם שנתנו ליהודי, כפי שאמר ברלה, את “זקיפות הקומה”.
מפי חברים נודע לאליהו שברלה נמצא בכפר גלעדי ומפעם לפעם הוא מגיע למתולה לשאת נאום מענייני דיומא. שיגר לו איגרת וקיבל פתק־ידידות: “אחת היא הדרך מפרדסי פתח־תקוה למתולה הנצורה…” לראשונה דן את איגרתו של ברלה כבלתי־אישית, וחורגת מתחום העניינים שבין אדם לחברו. אבל לאחר כך ניצנץ במוחו רעיון שברלה דרש את עריקת בני־חסותו ככשלון פרטי שלו. אין אדם פטור מיהירות לפעמים. ומן הסתם לא האמין כי אפשר לבר־דעת ששמע לקח מפיו, לפרוש מן המחנה, לבגוד בעיקרי־החיים, ולצער את המורה. ממה נפשך, אם צעיר זה איננו נתון להשפעתו, לאחר שנגה עליו האור הגנוז, משמע ברנש רפה־רצון הוא וחבל לבזבז עליו זמן. ומכאן לשון־המורה שבאיגרתו. ואין זו מליצה שדופה. העובדה, שהווינאי שנתאבק בעפר רגליו והגיע אף הוא למתולה, מקור אושר הוא לברלה, ועדות לנצחון הגדול של השיטה ואות לכוחה של תורה, הגוזלת שלוותו של אדם ואיננה נותנת לו מנוח עד שהולך ומתייצב מול פני המערכה החזקה.
מפעם לפעם נפגש אליהו עם גרישה שהיה טרוד כל היום ולא מצא זמן לידידוּת. מכיון שלא היה בקי בענייני־צבא נראו בעיניו עסקי חברו כטקסים שנודעת להם משמעות בחברה מסוגרת, וזר לא יבין: הפליאה אותו טביעת־עינם של אנשי־ההגנה. יום לאחר שהגיעו למתולה סוּפח גרישה לאותה חבורה של יודעי־חן, המצורפות מאנשי “השומר” וקצין אוסטרי לשעבר, אשר על פיה ישק דבר.
את רוב זמנו הוציא אליהו ליד אשנבי הירייה, או בשיחות־חוּלין חייליוֹת למחצה, פעמים בלשון נקייה ופעמים אגב ניבול פה. בדרך מקרה עשויה להתגלגל שיחה על עניינים פוליטיים, ראשיתה במתינות וביישוב הדעת וסופה, לרוב, ברוגז ובצער. אף בחיי הארעי מתבצרת שיגרה, ומאחר שאין המלחמה נוראה כל כך נפתה לבו להאמין שאין יסוד לחששותיו שמא לא יעמוד במבחן. לשאון היריות נתרגל וחדל להרכין ראשו בהישמע הצליף החד בדממת הלילה. “ההויה הארצישראלית” שנראתה בעיניו כחניכה ומבחן של שבט אדם חדיש, נעשתה פשוטה ומובנת מאליה, וממילא ראה את עצמו זכאי להיכנס בסוד המבוגרים. נזכר מה מאוד נתיירא שמא איננו אלא שרשבסקי בר־מזל… ואם חס וחלילה יקרה מקרה הבחור האומלל – סופו שיהיה כמותו… והנה, איננו גרוע מאחרים… אף הוא עומד ליד החומה ומפעם לפעם מצליף ירייה בשמי התכלת. אילו ראוהו בכך אבא, ותמר, ופלדמן… בדמיונו ראה את עצמו שוכב בבית החולים פצוע קל… סריטת כדור בזרוע. לא, מוטב ברגל… ופלדמן בא לבקרו, נרגש ונלבב: טעיתי בך, חביבי…
מכיון ששככו הקרבות בסביבה היו סבורים שמן הראוי לצאת לעבודה בשדות ובמטעים המוזנחים. וטעמים שונים נתנו לכך. ראשית, לטובת האנשים הבטלים ממלאכה ועוסקים בדברי־הבל; ושנית, למען העקרון הגדול של רציפות־החיים וביטוי לאי־השלמה עם רצון האויב לכפות על תושבים רודפי שלום חיי־חירום. אמנם, עבודה זו יתכן שלא תישא פרי־ממש – מה שאין כן עבודה חקלאית של ימי שלום – מכל מקום, היא תיתן פרי לאלתר: יידע האויב ויידע העולם: העבודה לא שבתה. רק מי שכוונותיו טהורות זורע קטניות בשדה הקרב.
ויכוחים רבים עכרו את השלוה בלילות השקטים. אמנם, המפקדים הבינו כי אין כאן מקום לפקודה. אין אנשים הולכים לעבוד על פי צו… אך, תקיפה מפקודה החלטת הרוב. מה שמובן מאליו בתל חי וכפר גלעדי, שהן קבוצות פועלים, אינו דין שיחול גם על מתולה. שוללים טענו שאינם רוצים לעבוד למען איכרים שברחו מאדמתם. זנחו האיכרים את מטעיהם – ישאו בנזק. אין זה מחובתם של המגינים לסכן את נפשם בשל רכוש. אילו נשקפה הסכנה שהאדמה המוברת תילקח על־ידי זרים – יעבדוה. אבל לפי שעה אין חשש לכך. ואסור לתת קרבנות בשל עבודה שאין לה ערך. מחייבים טענו – אדמה יהודית, ולא חשוב מי בעליה. המניח לאילן למות משום שהוא רכוש זולתו, עלול לברוח מן המערכה ולעזוב פצוע בשדה הקרב. וכן סערה המחלוקת כל הלילה ועצלים ומוגי־לב הכריעו. מאחר שנצטרפו לדעת השוללים, נקעה נפשם של הללו מחסידיהם החדשים ותמכו בדעת יריביהם. עם שחר יצאו לעבודה.
כעבור זמן מה נראה אדם רץ בשדה במועל ידיו, מן הסתם כדי לא יירו בו. כשהתקרב ראו והנה זה שוורץ… “הותקפנו בשדה, קרא, אי אפשר לברוח… מכוּתרים… איך שהוא הצלחתי להתגנב בוואדי… עוד מעט אין כדורים… יהרגו אותם אחד אחד…”
“אל תעשה בהלה. דבּר דברים ברורים: היכן, כמה, ובאיזו דרך אפשר להגיע לשם?…” אמר אביגדור בשקט.
“אי אפשר להגיע, הם מוקפים…”
“כך…” אמר אביגדור.
“ובכן, נכבוש את רכס הגבעות המזרחי, נרתק את השודדים באש עד שיסתלקו אנשינו מהשטח, ולאחר כך ניסוג,” אמר גרישה, והתנדב להגשים את הצעתו.
כשבחר לו בני־לויה חלף מבטו של גרישה על פני חברו. הרגיש אליהו שהוא מבקש לפסוח עליו. אילו התעלם ממנו בלי משים, לא היה איכפת לו. כיון שהסתכל בו רגע ושקל בדעתו, ובכך דן אותו, כלאחר־יד, כבלתי ראוי – נעלב. גרישה החזיר אליו מבטו ומן הסתם ראה בעלבונו.
“ובכן, שמרת הלילה?” אמר והניח לו פתח לסגת.
“לא,” השיב והלך עמו.
בראשית הדרך היה הדבר דומה לסתם טיול. מעבר לחומה – עולם גדול ירקרק שרוי בשלוות־השקט, מתחמם לאורה של שמש חורף נדירה, ואין עוד חוֹמה, וחרכי ירייה, ונקבים בקירות, ונוצות־כרים מתעופפות. ענפי אילנות בניצתם מקדמים ברעדה רגלי צפרים דקיקות. פרפרי שדה בהירים נופשים לרגע על גבי נבטים רכים טלולים ומנצנצים. עננים צחים שטים כברבורים לבנים באגם התכלת הגבוה של אלוהים… וריח־השדה אשר ברכו אדני… ואף היריות מעבר לרכס נשמעו כהלמות־פטישים, קולות־עמל ערֵבים…
היו מהלכים ומפטפטים כנערים בחגם עד שהגיעו לגבול הבוסתן. ברגע שטיפסו על חומת האבנים בגבול הבוסתן נשמעה ירייה בודדת ושריקתה. לרגע עמדו, ומאחר שלא נורתה עוד אחת הוסיפו ללכת. הגאוה לא התירה להם לבקש מחסה מחמת דבר של מה בכך. אך מעתה שוב לא דיברו זה עם זה. מבטיהם היו משוטטים על ראשי הגבעות והמרחק בין גרישה לבין חבריו גדל והלך. ניתנה האמת להיאמר, היו מצפים לירייה שתשים קץ למתיחות, אך זו נתמהמהה ולא באה. “מן הסתם כדור תועה היה זה,” אמרו. אך דעתו של גרישה היתה אחרת. “מארב, ומחכים שנתקרב. שוטה אחד לא התאפק וירה. תודה רבה, מוחמד… עכשיו נעשה להם הפתעה קטנה ונשנה את כיוון ההליכה…” אמר ופנה ללכת לאורך גדר הבוסתן לקראת החורשה, על מנת לתקוף את הרכס מכיווּן המדרון המתון. ובה בשעה שלח שני בחורים לאגף המזרחי כדי להתגרות באויב. ואמנם, השערתו נתאמתה. בטרם הגיעו לחורשה ניתן עליהם מטר יריות מראש הגבעה.
מיד תפסו מחסה מאחורי גדר־הבוסתן. “ועכשיו בשרשרת! – צווח גרישה – ואתה אתה ואתה תרביצו אש!… חכו לפקודה!”
חיוור, לבו פועם בעוז, צלעותיו נמעכות על האבנים, ראשו אסוף אל כתפיו, ידיו רועדות, עשבים דקיקים מדגדגים בלחייו, ציפה אליהו בפחד לפקודה הנוראָה העתידה לחשוף את גופו השלם לאויר רצחני שטוף כדורים… והוא הן יקום! יקום וירוץ כאחרים…
“אחרי!” רעם באוזניו קולו של גרישה. והוא קם ורץ וכדור נפלט מרובנו ולפתי השגיח שהוא לבדו, וחבריו כבר נצמדו לאדמה, ובטרם נכשל בשיח שמע את קולו של גרישה בצרחו: “שכב!”… כששכב הרגיש: שום כוח שבעולם איננו עשוי להקימו שנית. כשפן שהוקסם מרוב פחד קפא במקומו, ובשיור של צלילות דעת בדה בלי־משים כאב עז בצלעו. אך שוב לא היה צורך בזה, לפי שהיריות חדלו…
שלושת הערבים שהתגרו בהם מראש הגבעה, בשר־ודם כמותם, הסתלקו חיש מהר כשנוכחו מן הסתם שהללו יש בדעתם לתקוף. הדרך נפתחה והעובדים שנלכדו בשדה חמקו בוואדי וחזרו למתולה. ובשעה שהיו חוזרים לביתם ואליהו היה משפיל את עיניו, שלא לראות את ארשת התוכחה בעיני רעו, נתברר לו לתמהונו שהדברים נתפרשו אחרת מכפי שהם…
“זה הבחור איננו מפחד מכלום, רץ לו כאילו שהגוף שלו איננו חדיר לכדורים,” אמר השמן וטפח לאליהו על השכם.
“סתם הפקרות. אינני אוהב דברים כאלה. רץ לו! היתה פקודה לשכב. שישכב. אין לנו צורך בהפגנות. אילו היתה פקודה אחרת כולנו היינו רצים,” אמר איש הצבא.
“מה שלא יהיה, חברה’מן, תגידו מה שתגידו. אפילו מהסמינריסטים האלה אפשר לעשות משהו…”
גרישה שתק. מכל מקום, לאחר זמן אף הוא התחיל להאמין כי מחמת התלהבות רץ כמטורף מול כדורי האויב. אמנם, אין זו להיטות של איש־צבא אלא רצונו לקיים פקודת ידידו. היה אסיר תודה לגרישה שהקפיד על כבודו ושמר על סודו. דומה שגרם לו אכזבה. אך שוב לא נזדמן לו להיוודע מה בלבו.
בערב, לפני שעלה על משכבו, נתגבבו דברים על נפשו והרגיש צורך לסלקם בכתיבה. מכיון שלא היו ראויים, משום פרטיותם, להישלח ל“הפועל העברי” כתבם לתמר.
“חויה של אדם המזדקף מול כדורי־רובים… כאן ראשית חיי אנוש… בלי זה אין אדם אלא סטודנט במערכות החיים, שלא הגיע לעצם העניין… אל תחשבי שמעתה אני מבטל כל דבר כדרך סרדיוטות נלהבים… עוד יש מקום לצפרים ולפרחים ולחויות דקות וללחיצת יד המעבירה זרם חשמלי מלב אל לב… אבל כל החיים כולם יש להם טעם אחר ומשמעות אחרת לאחר זאת… לשים את הנפש בכף – איזה ביטוי מדויק! לצרור את הכל בצרור קטן שאפשר לנקבו על נקלה… ולשים את אישיותך על קלף אחד… אתה שוכב, ויורים מעל ראשך, ואתה שואל את עצמך; התקום או לא תקום? שאלה גורלית! והתשובה חורצת את עתידך: בן אדם או סמרטוט… אנשים שלא התנסו בזה, לעולם לא יכירו את עצמם על בוריים… אפשר לא בכוחך אתה קם… העיניים הנעוצות בגבך…”
כשקרא שנית קרע את המכתב לגזרים וערכו מחדש.
“… טוב לי כאן, אף על פי שתנאי החיים אינם דומים למלון צנטרל… להימצא בין חברים, שאתה יכול לבטוח בהם שלעולם לא יעזבו פצוע בשדה… אמש, כשנחבלתי בשעת חילופי יריות, אילו ראית באיזו דאגה רצו אלי, בלי לחשוב על הסכנה… הנה הם יושבים כאן בחדר הסמוך (בבית איכרים עזוב) ושותים תה מר מספלי פח לוהטים ואני מסתכל בהם מבעד לדלת הפתוחה, והם אינם יודעים שאני מביט בהם, כמה טובים וצנועים הם נראים… אמנם, זרים אנחנו זה לזה… ואף פעם לא דיברנו על עניינים שבאמת מעסיקים כל אחד מאתנו… ואף על פי כן יש הרגשה כזו שאנחנו גוף אחד… אילו ידעת כמה שאנחנו באמת שונים זה מזה… יש כאן בחור אחד, חייל טיפוסי, פנים של רוצח, והנה יום אחד ראיתי איך הוא מטפל בכלב פצוע… בכל זאת טוב שאינני לבדי… נעים כשיש חבר היודע הכל ומבין ויודע לעזור ברגעים הקשים… ובסוד… רק אדם כזה הוא חבר באמת… בעצם גרישה הוא אדם פשוט, ואינו קורא בספר, אבל העיקר, העיקר ישנו… ואת זה אין קונים בלימודים… וחבל שאיננו מסוגל היום למלא את החסר, כי אדם כמוהו, מהיר־תפיסה, יכול להפיק הרבה תועלת מלימודו…”
אף את המכתב הזה לא שלח אל תמר. אמנם, סגנונו נראה בעיניו פחות מנופח משל הראשון, אך, אמר בלבו: מה לזו ולזה?… מן הסתם תהא סבורה שהוא מבקש להתפּאר… תיקנוֹ ושלחוֹ ל“הפועל העברי”.
ח
למחרת חזרו הצרפתים למושבה, חפרו תעלות, הציבו תותחים, ובחפשם אוצרות מוסתרים בבתי האיכרים היו מבתקים בכידוניהם את הכסתות השלימות וממלאים את חלל האויר בנוצות פורחות כפתיתי שלג.
ימים אחדים לא נשמע שאון היריות בחוצות. “הגיעה השעה, אמר אביגדור, ללקק את הפצעים.” ואכן, באותו יום הגיע למתולה הרופא פקטורובסקי, הביא ציוד־רפואי חדיש והקים בית חולים במרכז המושבה.
כששמע גרישה על בואו של הרופא ביקש הזדמנות לחטוף עמו שיחה בעניין חסיה. בלכתו לבית החולים נלוה אליו אליהו, שביקש להחזיר ידידוּת ליושנה. לאחר המאורע בבוסתן היה שואף קרבתו של גרישה, הן כדי להתכבד בכבודו והן כדי לבצר את עמדתו כאיש־סודו. ומה שלא העז לשאול בפירוש ביקש להיודע בדרכי עקיפין. ממידת האמון שיתן בו גרישה יוכל להסיק על רגשותיו. אך גרישה לא נטה לדיבורים ונתן תשובות חמקניות לשאלותיו המרובות. לבסוף השתתק במבוכה ונתן בחברו מבט עגום. גרישה חייך סתומות, הניח את ידו על שכמו ואמר לו דרך אגב, בלי שום קשר לנושא שיחתם: “יהיה בסדר…”
כשהמתין לחברו בחוץ ראה חבורת חיילים צרפתים דוחפת בקתות הרובים שבוי ערבי ההולך וכושל, דם זב ממצחו, ועיניו קרועות מאימה. סמוך לבית־החולים נכשל הערבי באבן ונפל לארץ, והללו משכוהו בזרועו והיה תלוי ונגרר כגוף מת. לפתע שלף חייל אחד כידון מנדנו ודקר את השבוי בגבו. הלה התעוות ונזדקף כשהוא נאנק מכאב ורוקק דם. שילח החייל בעיטה לשיפולי בטנו… כצווחת האוֹח בשדה נשמע קולו של השבוי, וקת רובה הורמה לפתע ונחתה על פרצופו… החוטם נכתש כאומת־בשר טרייה והערבי כיסה את פניו בידיו וגופו ריטט ביבבו… בעל הכידון גחן אליו והתחיל לנסר את אזנו בעצלתיים… אליהו נכנס לבית החולים, נשען על כותל הפרוזדור. עצם את עיניו, חש בזיעה המכסה את כל גופו. מבחוץ נשמעו צעקות השבוי. כשגברה עליו סקרנותו ויצא שנית ראה את החיילים מנתצים גדר אבנים וקוברים את השבוי המשווע לרחמים מתחת למפולת. לאחר שכילו את מלאכתם וצעקות האיש חדלו הלכו להם החיילים לדרכם בחיוך על שפתיהם.
“חיות אדם. רק פחדנים שפלים מסוגלים למעשים כאלה… בוא, נוציא אותו משם,” אמר גרישה שיצא מבית החולים באותו רגע.
כשחשפו את גופו מתחת לאבנים ראו שעודנו חי. הפה הפעור רצוץ־השיניים היה שואף ונושף בקול שריקה, והאוזן הקרועה היתה תלויה כאיבר מדולדל בשיפולי הלחי… אליהו הסב ראשו והקיא. ולאחר שהניחו את הפצוע על שולחן הניתוחים תקפה אותו סחרחורת וגרישה תמך בו ונשאו כברת דרך כשהוא תלוי ומהלך. כשהתעורר ראה את חברו גוהר עליו ופניו דואגים ומחייכים. ולפתע פרצו הדמעות מעיניו והיה יושב ובוכה בקול רם ובלי בושה. גרישה, מן הסתם שלא לביישוֹ, ניגש אל החלון הפתוח ותלה עיניו בשמים.
“יירד גשם עוד הלילה,” אמר.
ואכן בלילה הקיצו מקול גשם המרקד על גג הרפת, וגם למחרת ירד הגשם ולא יצאו מן הבתים. השמים נתעפרו והאדמה נתבוססה בבוץ וטיפות הגשם היו מרקדות על שלוליות המים. כתלי הבתים הלבינו וחורי הירייה השחירו. מחמת מזג האויר הרע הפקירו את עמדות התצפית והיו סרוחים על משכבם כל היום, מפטפטים, קוראים בספרים שהשליכו החיילים לרחוב בבזזם את רכוש האיכרים. אליהו שהיה שקוע בקריאת רומן גרמני, המספר מעשה באדם מכובד שאיבד עצמו לדעת מכיון שנודע ברבים כי יש לו פילגש, פרץ בצחוק לפתע, כל כך טפשי ותמים נראה בעיניו גיבור הספר הנותן ערך לעניינים פעוטים שכאלה… ולאחר שהשיב לחבריו מה עוררוֹ לצחוק, והללו לא ירדו לסוף דעתו, גילגל יודל את השיחה לענייני נישואין ומוסר ואהבה חופשית וכיוצא באלה נושאים היפים לשעה שהגשם מתדפק על גג הפח…
לאחר הגשם ביקשו לצאת לעבודה במטעים, אך ערבי נוצרי, בן־ברית, הודיע להם שהתקפה גדולה עתידה להתחולל למחרת. ואכן, עם שחר הותקפה המושבה ביריות. כעבור שעות אחדות נסוגו החיילים הצרפתים ממתולה, ולאחר הצהריים הופיעו ראשוני הערבים ברחוב הראשי. אמנם, לא פגעו בנפש אך חמסו כל כמה שניתן לקחת, וכשבאו המוני נשים וילדים להוליך את הביזה לכפריהם ונתעורר חשש שמא עלול מקרה רע לגרום לאסון, התבצרו המגינים בבית הספר וחיכו להוראות ממפקדיהם. מכיון שלא אמרו להם להחזיק ולא אמרו להם לסגת נמלכו בדעתם והחליטו לעבור לכפר גלעדי. ועד אור הבוקר נתרוקנה המושבה מיהודיה.
פרק י: עליה שנייה 🔗
א
שינפלד התקצף וגולן הסתכל בו בתמיהה. מה הוא כועס? אף הוא קרא את המאמר בעתון, ובכן?.. אם יש בכוח הרוגז להפיל אימה על מישהו – ניחא, אבל להתרגז על האחרים באזני אנשי שלומנו, כדברי גרושביץ, הרי זה סתם ביזבוז כוחות לריק. המאמר מרגיז – מה בכך? צריך להצליף על כותבו במאמר שכנגד ויידעו הבריות מי הוא. אבל לעמוד ולהתקצף ולנפנף זרועות כנביא קדמון – איזה צורך יש בזה?
“הא לך מאמר, קרא!” צעק שינפלד.
לפעמים חייב אדם ללבות את כעסו. לזעם־בציבור יש השפעה מַגית אבל מה שינפלד רוצה ממנו? עודנו כועס עליו שנאומו ביפו היה צונן מדי… מה אפשר לעשות? איננו איש דברים.
“קראתי,” אמר בשקט.
“הנה, ראה: – קרא שינפלד בעתון – ערכו הפוליטי, השפעתו המדינית של מות קדושים בימינו אלה נפל עתה הרבה מזה שהיה במלחמה… ועוד: אז היו מתחשבים בדם והכירו בו כעין סגולה מזכה, מַקנה זכויות. אך מאז עברו כשנה ורבע… והקורס ירד פלאים…”
“הקורס ירד פלאים!” צרח שינפלד. “איזה סגנון! איזו צחות לשון. וראֵה: כל פרשת הגליל העליון זוכה בעתון זה לשתיים וחצי שורות במדור ידיעות אחרונות, נהרג יהודי. וזה הכל? נהרגו יהודים באוקראינה ונהרגו יהודים בפולין ונהרג גם יהודי אחד בארץ ישראל. ומה מעניין את העתונאי? כלום איכפת לו שהועד הזמני אינו עוזר ליישובי הגליל? חס וחלילה. זה לא איכפת לו. מדאיג אותו שייסדנו ועד הגנה מפלגתי. מה היא המטרה הוא שואל. הנה כאן כתוב: “הגנה או הפגנה? ומאחר שלהגן על עמדות אי אפשר, אתה למד שאם יש לזה ערך הרי זה ערך של הפגנה?” וכהפגנה אין כאן מספיק צלצול דרבנות… זוהי הפגנה יקרה מדי. הוא יוכל לעשות הפגנות טובות יותר בנוצות כובעים ומגפיים… הגיון אחד לו ולאדונים הנכבדים מהועד. מנהל הגמנסיה דואג שמא נסיח דעתו של הנוער מלימודיו, והקֵרֵח מלמד אותנו משמעת… ועד הצירים איננו יכול להחליט אם המושבות שייכות לייקא או להסתדרות הציונית ומציע שהעזרה תוגש פיפטי פיפטי. עד שהם לא יתנו אנחנו לא ניתן? טוב שנמצאו כמה אנשים שלא חיכו להוראות… אילו היינו מחכים עד שהם יחליטו… והקופה שלנו ריקה… וקודם כל צריך לדאוג לנשק…”
“קודם כל נשק…” אמר גולן.
“אני מקוה שאתה ויצחק, הוא יחכה לכם בראש פינה, תצליחו להכניס קצת בינה למוחותיהם האטומים. ואתה אל תתבייש. תבע עוד ועוד… ועוד ועוד…”
“כפי כוחי.”
“סלח לי! לא כפי כוחך. אלא כפי כוחנו. זאת אתם צריכים עוד ללמוד, את הצעירים. שְכַח מי אתה. אתה ציבור הפועלים. אתה ציבור המגינים בגליל. דרוש! זו זכותך, אל תהיה לי שָם בחור צנוע וטוב ואל תשתדל למצוא חן בעיני האדונים הנכבדים. הבינות אותי. יחשבו אותך לחצוף ומחוסר נימוסים אבל אתה דרוֹש! הגליל בסכנה. ואל תחייך כאילו שמעת כבר פעם את הדברים האלה…”
ב
אפרים, שביקשוהו חבריו להיודע אם הוקמה ועדה ציבורית בלי השתתפות נציגי המפלגה, הקשיב לדברי גולן כשגבות עיניו מורמות. אכן, פסחו על מפלגת “הפועל העברי” כאילו ענייני ההגנה אינם בתחום פעולתה. אך מאחר שלא גולן אָשם בדבר, שתק.
אף הוא חקר את עדי הראייה שהגיעו משם אך לא הגיע לשום מסקנה. בטוח היה שאין בכוח המגינים לעמוד על נפשם כנגד המון ערבי המוסת למלחמה על־ידי הבריטים. אך לפי שידיעותיו היו קלושות וקלוטות מן האויר לא העז להביע דעה. כשהרוחות סוערים דרוש אומץ לב מרובה כדי לדון מעשי־גבורה כאיוולת פוליטית. חבל, עניינים שברגש משבשים את ההגיון. אילו ישב שם היה מעז לומר: אין לזה שחר. אך, לשבת בתל־אביב ולשפוט?.. ויתר על כן המפלגה מחזיקה בדעת אנשי “האחדות”. ובכן – יהא לפי דעת המפלגה. הנה אילן להיתלות בו… לפעמים אין טעם לצעוק בשם ההגיון. יתכן שהעקשנות מקנה לאנשים כוח־לא־ישוער… ואם בכל זאת יצליחו להחזיק ביישובים? מה זכותו לזרוע ספקות? אכן, המאמר האחרון נכתב בלי־חשק. ולפיכך יצאו המליצות שדופות כל כך. ובאמת, קשה להוכיח שהרבים חזקים מהחלשים? קל לנבא למפלה וקשה להבטיח נצחון. אפשר צדק ברל… צריך לוותר על המעשיות, ולא כדי לערוך הפגנה, כפי שטוען אותו כתבן, אלא למטרה חשובה יותר. והיא? חינוך הנוער? כמה קרבנות אנחנו רשאים לתת למען חינוך הנוער?.. הנה: אולי צומח כאן קשר חדש בין אדם למקום, זר לא יבין זאת… מוזר, דוקא האיכרים נסו על נפשם. כלום רשאים אנו להניח שמנימוקים פוליטיים בלבד מחזיקים החברים בעקשנות כזו בכמה בתים ישנים? הרי אינם שבויי מליצותיהם, כשינפלד, למשל. הפחד, מן הסתם, ממציא להם נימוקים משכנעים להימלט משם. ואף על פי כן אין שומעים בדברי נציגיהם את המשאלה, המתקבלת על הדעת, שאנחנו, היושבים במוסדות, ניתן מכאן את הפקודה המבישה לסגת. ראויים הם שניקח על עצמנו את האשם… אך אינם רוצים בכך…
אחרת, מן הסתם, נראים הדברים מקרוב… אותו וויסמן, הווינאי, ששלח את המכתב הצעירוני, הנוגע עד הלב, המתאר את חבריו, זרים כקרובים, השותים תה מר מספלי פח לוהטים, איננו מטריד את עצמו בשאלות אם יש ערך לעמידתו מאחורי החומה במתולה. מישהו החליט, ואין מקום לערעור. מוכן הוא “לשאת בתוצאות”. מן הסתם החויה החריפה של ההגנה בנשק עברי מאפילה על הכל… תמוה הדבר, בזמננו, כשהעניינים שבין אדם לציבור מחוללים תמורות כה עמוקות בחיי היחיד, מתבגרים צעירים משכילים המזלזלים במשמעות הציבורית־הפוליטית של מעשיהם. די להם להיעשות “יהודים־חדשים”, אנשי העבודה וההגנה, ואת הפוליטיקה יעשו "בעלי־המקצוע: מתל־אביב… מכתב נאה כתב הבחור, מכתב נאה…חבל שביקש לא להדפיס בעתון. נער תמים. אפשר בסתר לבו הוא רוצה שאדפיס. אם איננו רוצה בכך, למה שלח אלי?
מנקודת מבט מדינית, המאורעות בגליל הנם תמרון בריטי מחוכם. ניתנה האמת להיאמר, המלחמה פרצה משום שחשקה נפשם של הבריטים להסתלק מחוזה סיקס־פיקו – שחילק את שטחי ההשפעה במזרח התיכון – לפני שישתלט חיל המשלוח הצרפתי על סוריה המזרחית. בעזרת הבריטים הושלט על סוריה האמיר פייסל. צרפת תבעה ממנו שיהיה נסיך־סוריה בחסדה, אך הוא סרב. לאחר שהפציצו הצרפתים את דמשק, הרים פייסל את נס המרד הנגד־צרפתי. והיהודים בתווך, מיעוט מבוטל, מפריע לכל. לצרפתים – מפני שהיהודים מעוניינים לספח את עמק החולה לארץ ישראל. לערבים – מאותו טעם. ואלו האנגלים אינם מוכנים לסייע ליהודים, שמא ייאלצו להילחם בפייסל, עושה דברם. אמנם, הצרפתים אינם מעוניינים בטבח־יהודים כדי לא למשוך דעת קהל כנגדם. נאורים שבערבים אינם מעוניינים בשפיכות דמים כדי לא להעיב זוהרו של מאבק לשחרור לאומי. ואלו האנגלים לא איכפת להם. ידיהם לא שפכו את הדם הזה. הוה אומר: הכל מוכנים לסייע ליהודי הגליל לסגת בלי קרבנות. ובתוך כל הכוונות הטובות הללו משוטטים גייסות רעבים ובידואים חמסנים העלולים לעשות פלסתר את כוונות מנהיגיהם ולשפוך קצת דם יהודי בדרך אגב. מכאן שאין ליהודים ברירה אלא להתגונן בכוחות עצמם או לסגת על דעת עצמם. תמרוני המדיניות של מנהיגי הציונות ליד שולחנות ירוקים לא הניעו את הבריטים לסגת מתוכניתם. כך… זה המצב… ושוטים האומרים שהגיעה שעתם של יהודים למות בכבוד! אם אין סיכוי להציל את הגליל העליון, חבל על כל נפש מישראל. לפי שעה אין לדעת אם יש סיכוי. הכל מוטל בספק. מובן מה טעם נאחזים במה שמוחזק ודאי. “על הבנוי אין מוותרים”. אין זו חכמה מדינית גדולה, אבל ערך ממש. הכל ספק וזה ודאי.
“כך, הועדה, חשוב מאוד… חשוב מאוד… לפחות תתן לאחינו בני ישראל את ההרגשה שעשו משהו,” אמר אפרים.
כשפגש את הלל למחרת סיפר לו אפרים מה ששמע מפי גולן. “כך, יש ועדה. יפה. ואותנו שכחו. חרב חדה מונחת על צוארנו. ואלה במפלגתיות… שכחו אותנו… ערב שלם מסתמא ישבו ושכחו, ישבו ושכחו…” אמר הלל והציע לאפרים שיסע לגליל, ייפגש עם אנשי המפלגה, ולא תהיה להם הרגשה שאין איש במרכז נותן דעתו על גורלם. אפשר יש להם משאלות… ואם ידזמן לו לנסוע עם אנשי הועדה, ישמע דברים ממקור ראשון.
אפרים הסתפק ברמז. מה שלא נאה להלל נאה לו. המפלגה אמנם “נשכחה” אך יכולה היא להזכיר שהיא קיימת. אין אדם אוהב להיות טרחן, אבל אם ייספח לועדה אפילו בלי מינוי רשמי, מה גם שגולן הוא מזכירה של הועדה, לא יגרשוהו. אנשים מנומסים הם. זכותה של המפלגה, הלוקחת חלק במאבק על הגליל העליון, להשמיע קולה בציבור. אמנם, אין זה נעים להיות אורח־לא־קרוא, אך מאחר שעשו עוול למפלגה, לא יהיה איסטניס… עניין זה צריך להיעשות בתבונה ובזהירות. אסור לתת פתחון פה ליריבים לומר שהמפלגה רוצה להתקשט בנוצות זרים. ויפה עשה הלל שבחר בו לשליחות זו. אמנם, הלל מן הסתם לא על תבונתו סמך אלא על ידידותו לגולן. מילא. שטות היא להיעזר בידידות זו, בשביל עניין כזה… כדאי היה לשמרה למטרות נכבדות יותר… ידידות מנוצלת שוב אינה מה שהיתה…
ג
במחלקה השלישית נסע – שכן זו דרך החברים, שלא לבזבז כספי ציבור על מותרות. היה דחוק בין ערביים עמוסי צרורות והפסיד אפילו את מראה הנוף, בשל עירוני שמן שנתקע בינו לבין הכותל, ותלה את מעילו על החלון. ריח זיעה, ירקות טריים, דגים ועשן פחמים הטריד את מנוחתו, ותנועות שכנו דחפוהו ממושבו. הצטמצם אפרים בפאת הספסל, עצם את עיניו וביקש להתנמנם, אך קולם הרם של חבריו למסע ניסר באזניו. היו מדברים במחיר הבשר ואגב כך נחלקו בדעותיהם על השלטון החדש. מששמע כך – הקשיב בכוונה ושיעשע את עצמו בניחושים, בעיניים עצומות, מי אמר מה. על פי המבטא וסגנון הדיבור מיין אותם וכשפקח את עיניו נוכח לדעת שלא טעה אלא פעם אחת. ברנש במעיל צבאי נושן, העובד בעבודות ציבוריות, ביטא השקפות חדשות מקוריות ומפתיעות. מכל מקום, איננו מבזבז את הזמן, התנחם בלבו. בקיאותו בהלך־הרוחות בקרב־האוכלוסייה־הערבית נתעשרה. ומתוך כך הגיע לכלל מחשבה על חבריו שאינם נותנים דעתם לרדת לעומקה של הבעיה הערבית ואפילו אינם מטריחים את עצמם ללמוד ערבית. סבורים הם שיוכלו לחיות בפלשתינה כשם שהוא נוסע ברכבת: העיניים עצומות, החוטם מעוקם, ומבט מתנצל בעיניהם העייפות, כלומר: אין אנו שייכים לחבורה הזאת… הנה תגיע הרכבת למחוז חפצם ויירדו ממנה באנחת רווחה… לא, רבותי… טעות היא בידכם… על כרחכם אתם נוסעים באותה הרכבת, ועל כן: פקחו עיניים והריחו… הרי לא תוכלו לשבת בתוך קופסת אויר טרי… אם לא תטהרו את כל הקרון – ריחו יעלה באפכם…
לפתע חש מכה בצלעו. העירוני הכרסתן תיקן את ישיבתו. ואפילו סליחה לא ביקש. איזה נימוסים! כן, על כרחנו נחוש בשכנינו למסע. ברכיים נוגעות בברכיים. המאורעות בגליל ילמדו אותנו לקח. השכן מתקן את ישיבתו.
מאחר שמישהו ביקש לדעת מתי יוצאת הרכבת מתול כרם ואיש לא ידע להשיב לו, יצא אפרים משתיקתו ונכנס עמם בשיחה. הרגיש שאדיבותו והערבית הרהוטה שבפיו קנו את לבם. והיו הכל מדברים מתוך התעוררות וסקרנות. זמן מה ניצח על השיחה בשקידה, אך כשהרגיש שאין לדובבם ולהציל מפיהם יותר מאשר “היהודים והערבים סאווה סאווה,” ביקש לשים קץ לדיבורים. אבל בינתיים נתיידדו עמו כדי כך שהתירו לעצמם מַהתלות־מעשיות בלתי־נעימות על חשבונו. רֶמֶז בנקיפת־אצבע, שמשמעותו לא היתה ברורה לו, עורר צחוק בקרב הנוסעים. ולמראה הרוגז השפוך על פניו גדלה עליצותם פרע. ידע ששוב איננו יכול להחזיר את הגלגל אחורנית ולהתבצר מאחורי כבוד־האלמוני, לפי שאם מרצונו נכנס בשיחה – הוה אומר שהוא מוחזק בעיני עצמו שוה להם ואין לו כל סיכוי לפרוש מן הציבור ולהחלץ מן התפקיד המר של נושא־לשעשועים. קשה דמוקרטיה. קפא בשתיקה והביט נכחו כאינו משגיח בהם. הרגיש שהפליאָם בתהפוכות־רוחו, רגע אחד מסביר־פנים בבת־שחוק ומשנהו מתנשא בגאון זעפני. מישהו הבריג אצבע למצחו, כלומר: יהודי זה מן הסתם אינו שפוי בדעתו…
בתול כרם ירד שכנו והוסרה המחיצה בינו לבין עולם־יה רחב ידים הנפתח בחלון. מיהר ותפס את המקום הפנוי והזין עיניו בזיווֹ של יום צח ובהיר בשחקים, ונזכר בטיולי הגמנסיה. אך אינה דומה נסיעה לתיאבון לנסיעה תכליתית. הלך־רוחו פרוש כצעיף על פני ההרים והעמקים. והנה הכרמל, עצי חרוב ואלה מוריקים בשמש, מערות האדם הקדמון כחלונות בהר פתוחים אל חדרי־האדמה, הים הכחול הנשקף בין החוֹליות הבהירות… דומה שההרים נצטמקו מעט וגם הים אינו כחול כאז…
מחיפה לצמח – ברכבת העמק. עמק זבולון, חסום על ידי הרי הגליל הקודרים הניצבים, זה על זה, ומסתירים את עמקיהם הפורים, חולות המפרץ, חומתה העתיקה של עכו, הטובלת רגליה במים; הצוקים הלבנים של ראש הנקרה. ארץ רבת נופים. היופי באחדות הניגודים, היה אומר פקטורובסקי, עתה־זה הרים ראשו מעל ספרי הפילוסופיה, כשטיילו באקס־לה־ביין. כפר שליו הנשקף על בבואתו באגם והרי־שגב מפילי אימה, גדולים ונוראים לאלוהים, שוממים בקרח, אובדים בערפל. החיים הקטנים והנצח. הנה כאן – ערבי חורש בשור וחמור לרגלי הכרמל של אליהו הנביא, והרכבת רצה לקראת העתיד.
שתי ערביות ישבו בספסל מנגד ולעסו פיתות כהלכה. על פי התנהגותן ראה שהן כפריות, הנוסעות בפעם הראשונה ברכבת. היו מתפעלות מכל דבר: העצים הנוסעים לאחור, שיקשוק הגלגלים, המהירות, מלבושים אירופיים, מסגרת החלון, וקפיצי פלדה דקיקים למסע טבעות הוילון. זו מגלה פליאה חדשה וזו מצייצת בתמיהה. יהודי קשיש בחליפה אפורה, פניו חמצמצות ופימה מיובשת תלויה מתחת לסנטרו כזפק של תרנגולת, ישב במושב האחורי ורקק בלי הרף.
בעפולה עלה על הרכבת פקח בבדים כחולים וכובע שרד. היה עובר בין הספסלים, מנַקש במנַקבתו על מסעד־העץ ומבקש כרטיסים. הרוב לא נצטיידו בכרטיסי נסיעה. היו משלשלים לפקח מתנת־יד וזה היה עומד על המקח. כשהושיט לו אפרים כרטיס הביט בו הלה כשליט הסוקר את נתיניו. שררת הדיוטות מאוסה, אמר בלבו, כשנזכר בפקידי השלטון הבריטי שציערוהו במשאם ומתנם. בארצם לא היו זוכים לשמש לבלרי־משנה של בית מסחר ראוי לשמו, וכאן הם בגדר שליטים. הה, לוּ היתה לנו מדינה משלנו, בסגנון עברי, בסבר פנים יפות…
כשנתפנה המקום ליד אפרים מיהר היהודי מן הספסל האחרון לשבת אצלו.
“סוף סוף בקרב אנשי שלומנו,” נאנח האיש ותיקן את בגדיו, “אח… כנים ופשפשים, ומה אין כאן? וכל מיני מחלות… שומר נפשו יסע במחלקה הראשונה…”
“אם כן, למה אין אדוני נוסע במחלקה הראשונה?”
“חכם! היום אין מחלקה ראשונה…” ולאחר רגע אמר בתמיהה: “לא ידעת שאין מחלקה ראשונה? משמע, מרצונך אתה נוסע בשלישית… והתיק הזה מנין?.. עור משובר… מוכן אני להישבע, תוצרת אנגליה… אתה משטה בי…”
וכך היה מפליג בשיחה ומספר לו את כל ענייניו בנשימה אחת. סוחר בהמות. שלושה בנים. אשה שנייה. את העורות הוא מעבד בעצמו. שיטה חסכונית – מסריח? אבל הנשים האלה מנגד מסריחות יותר. אם מדברים על ריח, ישמע בדיחה: “יהודי אחד נסע ברכבת.”… לאן בחור נוסע? לטבריה. והוא נוסע לדמשק. אומרים שיש שם מהומות. מלחמה באה ומלחמה הולכת, תמיד יש מה לקנות ולמכור. מה בחור מוכר? איננו מוכר? אם כן מה הוא קונה?
ניתנה האמת להיאמר, אמר אפרים בלבו, נוסע הוא לקנות דבר שאין הזקן יודע את מחירו. תהילה, ובזיל הזול. מה שאחרים רוכשים בעמל־חיים יקנה בהצצה בשדה־הקרב. ולאחר כך יחזור ליפו וימכור ביוקר.
“ובכן, אינך רוצה לספר? לא צריך. לא אקדים אותך. אין לי שום עניינים בגליל. העסקים שלי בדמשק.”
הקטר צפר ארוכות, קצב הגלגלים נשתבש, והשדות האטו מסעם וקרון השיק בקרון, הפקח נכנס לקרון ואמר לשתי הנשים: “הנה, כאן זרעין.” הביטו הנשים בחלון ואמרו: “לא כאן אלא שם למעלה.” על ראש הגבעה, “מהלך־עישון־סיגריה”, נימנמו בתי כפר ערבי אפורים, כסלעים מגובבים.
“הרכבת איננה נוסעת לשם. כאן התחנה של זרעין,” אמר הפקח.
“שילמנו כסף עד לזרעין ולא נרד כאן.”
“הרכבת איננה מתקרבת לזרעין. עד כאן. לא יותר,” צעק הפקח.
“למה לא אמרת מקודם? לא היינו נוסעות ברכבת שלך.”
“מה הייתן עושות?”
“מה זה איכפת לך?”
“לרדת, מיד! הרכבת איננה נוסעת לזרעין, שמעתן?”
“בחייך, עשה טובה, אמוֹר לנהג שיסע לזרעין. זה לא רחוק. הנה כאן למעלה.”
“משוגעות. הרכבת נוסעת רק על פסים.”
“עשה טובה, אדון.”
“אינכן רוצות לרדת? אה! אינכן רוצות,” קרא הזקן.
“בחייך, אדון, אמור לו.”
“לרדת, מיד לרדת!” צעק הוא וכשראה שאינן זזות ממקומן חטף לפתע את צרורותיהן והשליך מבעד החלון. הן קפצו מן הרכבת ביללה, רצו אחריה והטילו בה אבנים.
“צריך לדעת להתנהג עם כאלה,” התפּאר הזקן.
ירדה הרכבת לעמק בית שאן, זחלה לרגלי כאוכב אל הווה, צלחה את ואדי בירה ואת הירדן, וסיפר לו שכנו מעשה ברב וכומר, וגעה בצחוק וכיעכע ורקק, וערבי צעיר שפניו דקים ואצילים כפני יעקב שכטר בא וישב מנגדם ועצם את עיניו בסלידה, מן הסתם למראה פרץ הצחוק הקולני של הזקן העושה במקום ציבורי כבתוך שלו. ולפתע, אפשר משום פני הערבי הדומים לפני שכטר ואפשר מטעם אחר, עלה בדעתו רעיון מסעיר; והתפלא הא־כיצד לא חשב על כך לפני כן… הנה יקנה – אך לא בזול…
וכשירד מן הרכבת והלך בדרך ליד הכינרת גמלה ההחלטה בלבו: למה יהיה כרוך על צוארי הועדה הציבורית? וכי אין הוא יכול ללכת לגליל העליון ולהשתתף בפועל בהגנת המקום? “ימעל־באמון”, יזניח את עסקי הציבור, אך יקיים את המצוה בגופו. לאנוכיות מעין זו יש מחילה אצלנו…
ביקש להיכנס לדגניה ולהיפגש עם שכטר. “יעקב, אני הולך לגליל,” יאמר לו.
“אתה!” “כן, אני… בלי רגשנות, חברים, בלי רגשנות… רק לחיצת־יד צנועה…” “אפשר טעיתי בגרושביץ – יאמר שכטר. – היינו סבורים שהוא אנוכי קצת יותר מדי כשהיה נפטר בעורמה מן המלאכות הבלתי־נעימות בשעת הטיולים, והנה – לא היתה זו אלא חולשה קטנה, עצלות־נערית חולפת… ועתה, מי הלך לגליל העליון?”
הוא לא התעכב בדגניה, מכיון שנזדמנה לו עגלה ההולכת לטבריה. כשהגיע לשם הלך לקפה חרמון וראה קהל עומד ליד הפתח. ממראה פניהם הנרגשים של הנאספים שיער שנתרחש מאורע בעל חשיבות. כשניגש אליהם לשמוע במה דברים אמורים יצא מן הקהל בחור, אחז בזרועו ואמר:
“האינך אפרים גרושביץ?”
“מנין אתה מכיר אותי?” שאל בתמיהה.
“אותך מכירים… שומעים הרצאות…” אמר הבחור והלך עמו כשהוא פוכר את אצבעותיו בהתרגשות.
“ומה יהיה עכשיו?”
“מהיכן אתה?” שאל אפרים.
“משם.”
“אמת מה שמספרים?”
“הרבה יותר גרוע.”
כשישבו במסעדה לחוף הכינרת, וספינת מפרש נעתקה מהחוף והפליגה במים הכחולים, סיפר לו את קורות הימים האחרונים… “והמצער מכל.. והדבר הנורא ביותר… – החשש שמא לא היינו בסדר… ואולי לא היה הכרח לעזוב את המקום? אך, לאחר שהוא מת…”
“ובכן, טרומפלדור באמת נהרג?”
“לעינַי מת,” אמר הבחור בגאוה ודמעה נוצצה בעיניו.
לאחר חקירה מדוקדקת ושיטתית עלה בידו להוציא מפי הבחור תיאור מפורט, כיצד חדרו הערבים לתל חי באמתלה שהיהודים מסתירים שם אופיצרים צרפתים, ומתי השליך קאמל אפנדי את הפצצה, ואיך נפצע טרומפלדור בבטנו, ובאיזה קור־רוח לימד את החברים כיצד לנהוג במעיים שפוכים; ובאיזו שעה הובילו אותו באלונקה לכפר גלעדי, וכיצד הוציא את נשמתו באמצע הדרך, ומה אירע לאחר שנעזבה תל חי, ומה נאמר בויכוח שנתעורר למחרת בכפר גלעדי…
“אני הצבעתי נגד העזיבה,” אמר הצעיר ועיניו רשפו. “והחלטנו לא לעזוב אפילו אם הרוב ילך. אבל למחרת הביאו הערבים תותחים… וטרומפלדור אמר שאם ירעישו אותנו בתותחים ניסוג”…
“האם הרעישו אתכם בתותחים?”
“אמרו שהגיעו לחלסה תותחים… כלום היינו צריכים לחכות לקרבנות?”
“אינני יודע,” אמר אפרים בזהירות.
“ומה יהיה עכשיו?”
פנים גלויים, ילדותיים מעט, וכתפיים רחבות איתנות. בא מתל חי ושואל אותו, שעתה זה הגיע מבית הדפוס תל־אביב: מה יהיה עכשיו? משל מתקיימת ביניהם חלוקת עבודה: זה למלחמה וזה למדינאות.
מקנא הוא בצעיר זה שזכה להימצא במקום שהמאבק לובש צורה פשוטה ועזה. והלה תולה בו עיניים מבוישות, מצפות לגזר־דינו. מה הוא יכול להגיד לו? במה היה עסוק בשעה שרגש הויכוח בכפר גלעדי?
אולם הבחור שאל, וצריך לתת תשובה. המפלגה ייפתה את כוחו והחברים מייחלים למוצא פיו. הרי לא יאמר לו כך: אותי תה שואל? מנין לי לדעת? שמעתי קצת רכילות מפי עסקני ההסתדרות הציונית, וכלום יש לזה ערך? וכי לא די לך שאתה עשית את שלך? הלואי ויכולתי לומר כמוך: אינני יודע איך יפול דבר, אני על כל פנים עשיתי את שלי…" לא! אין לו זכות לערער את אמונם של החברים בערך הפעולה הציבורית…
“אל תדאג,” אמר וטפח על שכמו של הבחור. “עדיין לא פקעה זכותנו המדינית על עמק החולה. יש שם יישובים, וזה העיקר…” סלד מנעימת הדיבור המנופחת שסיגל לעצמו בלי משים, כאדם היודע סוד שעדיין אי אפשר לגלותו. אך לשמע דבריו אורו פני הבחור… הוה אומר: אין זה בגדר מפלה… עדיין לא פסה תקוה… הנה כך, אמר גרושביץ בלבו, נסיעתי לא יצאה לבטלה, והביאה ברכה לשני חברי מפלגה – האחד נפטר מספקותיו, והשני “יצא קצת מאוירת הכרך המעיקה”…
ולמחרת חזר לתל־אביב.
ד
אליהו הקיץ משנתו בהרגשת מועקה, כאדם שישן לא־במיטתו. עד כדי כך התרגל לערימת הסמרטוטים במתולה שמיטה משש הדירה שינה מעיניו. מן החדר הסמוך נשמעו קולות בלהט־ויכוח. “למה נחכה? לא שלחנו משלחות? שלחנו. עד היום לא הזעיקו עזרה – כפי הנראה אי אפשר… ובכן, אלה הן העובדות?”
“עדיין לא הבינו שם את חומרת המצב,” נשמע קול רך, שקט.
“עדיין לא הבינו? כל זמן שאין קרבנות נדמה להם שהכל כשורה כאן…”
“צריך לעשות כמה קרבנות. מי מתנדב?”
“חדל מן השטויות האלה, לנקין. הרי אתה אינך מציע לעזוב… שמעני, שפיגל, אנחנו איננו מקריבים את הנפש בשביל הרכוש. כלום עדיין אינך מבין שאין דברים אמורים בסוסים ובתרנגולות?..” נשמע שוב הקול הרך.
“אז בתים, אז מה יש אם בתים?”
“גם לא בתים, שפיגל… אינני יכול לשכוח את דברי שֶר: הזדמנות גדולה ניתנה לעם היהודי ואסור להחמיץ אותה…”
“היו עוד הזדמנויות ליהודים להישחט ככלבים… וזה מה שיהיה כאן מחר מחרתיים…”
“מי שמפחד יכול ללכת. אצלנו אין מעכבים…”
“מי מפחד? מפחד… אינני מפחד על עצמי, אני מפחד עליך ועל כל האחרים…”
“אתה אל תדאג לנו…”
“מפחד… אוהב אני את הקאזאקיוּת הזאת. גידלו להם שפמים, נעלו מגפיים, ו… גיבורים גדולים. קדושים חיי האדם, ואפילו חייך, ביקל, אף על פי שאתה מזלזל כל כך בחיי אחרים. כן, ביקל, אתה יכול לשמוע זאת בלי לעקם את הפרצוף. לא תהיה קאזאק יותר גדול אם תעשה העויות גסות כאלה… אנחנו קומץ, וכוחנו אפסי… העולם לא יתרגש אם יהרגו כמה יהודים… אינני מצטער שהעזתי לומר לכם את הדברים האלה…”
“אדרבה, אמור זאת בפומבי…”
“ומה אתם? לא פומבי? הרי ביקל יספר בכל הארץ שאני פחדתי…”
“אתה אין לך מה לדאוג, טוכצ’בסקי, אני הרי איהרג כאן ולא יהיה מי שיספר.”
“אני מבקש מכם, האם אי אפשר לדבר כמו בני אדם?”
“מי שאומר לעזוב את המקום, בעיני איננו בן אדם.”
“אל תהיה חמום כל כך, ביקל. מה אתה רוצה? יש לו זכות להביע את דעתו. ההתנפלות שלך איננה מוסיפה לנו כבוד… אנחנו צריכים לשכנע זה את זה ולא להעליב. ולך רציתי לומר, טוכצ’בסקי… מה זה היריות האלה שם… כן, זהו מה שרציתי לומר. צריך לצאת מהחומות, ולהגן על השדה, לא רק על הבית. כשויתרנו על השדה זו היתה מפלה. להגן על הבתים בלבד, באמת אין טעם. אנחנו צריכים להגן על החיים השלמים, על העבודה, על זכותנו לחיות כאן לא כחיל מצב אלא כעובדי אדמה…”
ובשעה שהיה אליהו מבקש להיזכר מנין מוּכר לו הקול הרך, השקט והלבבי, אמר מישהו: “הכי־מצחיק שברלה רוצה ללָמד לטרומפלדור תכסיסי מלחמה…”
“אין אלה תכסיסי מלחמה, ביקל, זה עניין אחר לגמרי…”
הדלת נפתחה ונסגרה בחדר הסמוך. וקול חדש, רם ותוקפני, נשמע.
“למי אמרו לרדת לתל חי?”
המולה: כסאות נוסעים. שיקשוק מתכת. מילמול סתום. “שלום, ברלה, להתראות.” דממה. ומיטה חורקת.
“מוזר, למה השאירו דוקא אותנו? עד עכשיו היינו תמיד יחד.”
“לגד יש ודאי חשבון משלו. אין צורך בכולנו. הרי גם על כפר גלעדי צריך להגן.”
“כן, אבל בכל זאת – למה דוקא אותנו?”
“מקרה.”
“כפי הנראה מתקיפים את תל חי.”
“ודאי, טוכצ’בסקי, אבל לא משום כך השאירו אותנו כאן.”
“הלואי ויכולתי לחשוב כמוך, ברלה, שאם עושים לי עוול, מן הסתם זה נחוץ למען העניין הגדול.”
“אה, טוכצ’בסקי, אתה מצחיק. איזה עוול עשו לך? ואם לא כולם חושבים שאתה גיבור גדול, אז מה?”
“אין להם זכות לחשוב כך. בגלל השקפותי משמיצים אותי.”
“הנח לזה, באמת, הנח לזה. לא כל האנשים נוהגים לפשפש במעשיהם, כמוך.”
“ובעיקר נקעה נפשי מכל הדיבורים המפוצצים.”
“גם אני?”
“אתה לא, אבל…”
“מה אבל? חביבי; ברור שמדברים דיבורים. עדיין אינך מרגיש שאין אלה דיבורים בעלמא… חיי אדם תלויים בזה. וזה העיקר. אם יהיו כאן יותר טפשים מחכמים תרגיש את זה על גופך. מה טעם להיות חכם־מחריש?..”
“הרי ראית שחדלתי להיות חכם־מחריש.”
“זה גורלך, טוכצ’בסקי, מפני שחיית בתוכנו בחצי פה וחצי לב. ואמרת בלבך, מה אדבר אל עדת החסידים השוטים האלה?.. בחורים שטחיים ורברבנים. כך אמרת. האין זאת? אפילו אם יש בתוכם אחד בעל שאר רוח, מכסים אותו בכובעים… נו, נו, כך אי אפשר לחיות בין בני אדם, מסתמא. והרי לך. סוף סוף למדת שאדם חייב להפשיל שרוולים, והמלים הראשונות שהוצאת מפיך היו: צריך לעזוב את המקום. טבעי למדי שהם סבורים כי הפחד התיר את לשונך. אין לך ברירה אלא לאכול את התבשיל שהכינות לעצמך במו ידיך. ככה זה. למדת פרק בהלכות־חברה. אילו היית מתעניין בכל עסקיהם הקטנים קודם לכן – לא היו אומרים שאתה פחדן. היו אומרים, טוכצ’בסקי יש לו דעה אחרת. אבל כיון שכל הזמן הבטת עליהם מלמעלה למטה…”
“לא הבטתי עליהם מלמעלה למטה.”
“מה זה חשוב? לא היה לך אפילו חשק לעקור מלבם את החשד הזה. ובכן, מה רציתי לומר? כן. כיון שכל הזמן הבטת עליהם מלמעלה למטה ופתאום התעוררת, העם איננו גולם, ויש בתוכו פקחים חדי־לשון, והם אומרים בלבם מן הסתם: עד עכשיו ציפצף עלינו, בן האדונים, אבל עכשיו, שההחלטה שלנו יכולה לעלות לו במחיר חייו, פתאום הוא תפס שאנחנו והוא ציבור אחד…”
“ולדעתי יש כאן שנאָה לתלמיד חכם…”
“הסתלק לך מהרעיון הזה, טוכצ’סקי. אתה הולך בדרך מסוכנת. תרחיק לכת. את קוצר־היכולת שלך אתה משליך על הציבור… אילו היו באמת שונאים תלמידי חכמים, למה אינם שונאים את שינפלד?”
“שינפלד, אף הוא תלמיד־חכם בעיניך…”
“ודאי, תלמיד חכם ואיש־מעשה. ובכל אשר יעשה יצליח. פובליציסט מעולה. אמנם, הלשון קצת מחוספסת אבל ברורה ותכליתית. מעצמו למד, אבל ידיעותיו מרובות… וכן הוא בקי גדול בפובליציסטיקה של תנועת הפועלים…”
“בקי בקישקוש הזה? עניין גדול…”
“ככה אתה מזלזל בזה, ידידי, על כנפי הקישקוש הזה הגעת לכאן.”
“אני? חס וחלילה. מימי לא קראתי מאמרים.”
“אין זה חשוב אם לא קראת. אך השגותיהם של האנשים שכתבו את המאמרים האלה, הן…”
“אני קראתי רק את מנדלי וביאליק… ועוד כמה סיפורים קצרים במאספים…”
“צר לי עליך, טוכצ’בסקי, אתה אינך משלנו…”
“אין דבר, אוכל להיות ציוני טוב גם אם לא אוכרח לשמוע את ביקל מנבל את פיו…”
אליהו הציץ בדלת הפתוחה למחצה וראה את איש שיחתו של ברלה. פנים ארוכים, עגומים, לא־מגולחים, עיניים משוטטות ממצמצות, צואר דק ופריך ופיקת גרגרת עצומה. הרגליים אסופות אל החזה ומכוסות בשמיכה. “אמש דיברנו על שינוי־ערכין, אמר ברלה, סבור הייתי שאנחנו מחזיקים בדעה אחת. עכשיו אני רואה שאת העיקר לא הבינות…”
“כל פעם שאין דעותינו שוות אתה אומר: כאן העיקר…”
“כאן באמת העיקר.”
“אדרבה, ילמדנו רבנו.”
“אם באמת תפסת את העיקר הגדול של שינוי־הערכין, לא היית מציע לברוח…”
“גם אתה מדבר על בריחה?”
“אינני מדבר על בריחה מפני האויבים שמחוץ לחומה. אתה בורח מפני אחינו בני ישראל. חביבי, זה לא ילך. אלה הם…”
“אינני מוכרח לנשום את הבל־פיהם. יש די מקום בארץ… אני אעשה את שלי וביקל יעשה את שלו. אין לי ספק שהוא יהיה איש צבא טוב ממני, וגם פיושניק מעולה ממני, ואני אעשה את הדברים שאני מיטיב לעשות ממנו…”
“אוטוטו, הנה השגיאה הגסה. שינוי־ערכין איננו רק שינוי היחס לעמל כפיים. כאן קבור הכלב. אדם משלנו צריך קודם כל להודות בכלל גדול: אין חלוקת עבודה פשוטה, חביבי. אין. אילו היתה חלוקת־עבודה, שנינו היינו מסתדרים בפרנסות יהודיות. החלטת להיות פועל יהודי. ובכן, תלמד כל מה שפועל יהודי חייב לדעת. צריך – מנקים בית־כיסא. צריך – יורים בבני אדם. שתי המלאכות האלה אינן חביבות עליך, הא?.. אבל אי אפשר לסמוך על חלוקת־העבודה. ביקל לא יירה בשבילי וטיפש גדול ממני לא ינקה בשבילי את בתי־הכיסא… זוהי תמצית תורת המוסר שלנו…”
“אולי תהיה גם נגר וגם פחח וגם רופא בהמות…”
“אתה יודע יפה מאוד למה התכוונתי, טוכצ’בסקי, ואל תתלוצץ. הרי אינני שפיגל. אני מדבר על הבעיה המוסרית. את העבודות־המאוסות ההכרחיות נעשה גם אנחנו, במו ידינו… זהו…”
“זה כבר שמעתי. ברוח זו דיבר גם בוּסל. שנה שנתיים זה טוב ויפה. אבל במשך הזמן מתגברת אצל בן אדם נטייה לעניין אחד. ביקל יהיה איש צבא, עם או בלי תל חי. ואני לא אהיה איש צבא אפילו אם כל הארץ תהיה תל חי.”
“גם אני אינני נראה על יד הביקסל שלי כאילו אני והוא בשר אחד. יושיבו אותי בשערי צדק להתנדנד על התלמוד, לא איראה שם יוצא דופן. אף על פי כן אני כאן, חביבי, פעם נאמר: הכל צפוי והרשות נתונה; ועתה נאמר: הכל צפוי והחובה נתונה. זהו שינוי ערכין. אני בדעת שלא קיבלנו על עצמנו להפוך את היהודים לקאזאקים. אבל אם אתה מחפש משהו שיחליף את הדביקות־היהודית והחסידות־היהודית – הרי לך: הקשר לאדמה. ולכן, למרות חוסר־ההגיון שבדבר: אין עוזבים…”
“הקשר לאדמה… הרי בחורים אלה אינם יודעים להבדיל בין חיטה לשעורה…”
“אפילו כך. לראשונה ייעשה הכל קצת באונס. אם תרצה בכך, אפילו בצעקנות… השאר יבוא מאליו…”
אליהו יצא מחדרו בחשאי, ודפק על דלת החדר הסמוך.
“אמרו לי שכאן אמצא את ברלה,” אמר כשפתח את הדלת.
ברלה קפץ, תפס את ידו בשתי ידיו ולחץ בעוז. “נא להכיר, טוכצ’בסקי. בחור משלנו. וזה אליהו וויסמן. היינו קוראים לו הווינאי. הוא היה ממש ווינה. אילו ראית אותו כשבא לארץ, איזה אברך מעודן. שניצל ושופנהאואר. ועכשיו תראה בחור. הכתפיים רחבו, הפנים שזופים. כור ההיתוך, הריני אומר לך, טוכצ’בסקי, כור ההיתוך. אוירא דארץ ישראל. הרי לך שינוי ערכין שנתגשם. בגוף ממש. אבל למה אדבר אליך בחידות? אני וטוכצ’בסקי דיברנו קודם על שינוי־ערכין. ככה ככה, אליהו, שמעתי עליך. אומרים שאינך כל כך זהיר בדיני־נפשות, נפשך שלך, כלומר. שמע חביבי, אסור לקפוץ מקיצוניות לקיצוניות. אני עודני זוכר אותך כשיראת לשתות קצת מים שמא יש בהם חידק או שניים… ח, ח, ח… איך בני אדם משתנים! ככה. כששמעתי שאתה כאן, אמנם, שמחתי, אבל לא התפעלתי ביותר. בשעת דליקה הרבה אנשים נחלצים לעזור, גם הרוקח וגם אשת הרב… ולאחר־כך – חוזרים לבתיהם בשלום… אבל כשכתבת לי בפתקה שאתה בא מִמָזָר, באמת התגאיתי בך… זהו. אין אנחנו מכבים דליקות. ולעולם לא נאמר: כבתה האש נחזור הביתה. האש הזו אינה כבה לעולם. אז מה שלומך, אליהו, ככה נפגשים. באו יהודים ליריד, הא?”
ה
כעבור כמה ימים חזרו למתולה. חמישה עשר איש, בפיקודו של טרומפלדור, כבשוה כלאחר יד. כמה ערביים מזוינים שערקו מיחידותיהם, לשלול שלל ולבוז בז, קידמו את פניהם ביריות, והסתלקו מהמושבה. טרומפלדור חזר לכפר גלעדי וקבוצה של עשרים וחמישה איש יצאה למתולה ונתבצרה בבניין בית הספר.
ובזה תמה המערכה שלהם. היו יושבים שעות ארוכות בבניין הקודר והריק, משקיפים על הנוף מרהיב־העין, מבשלים לעצמם ארוחות תפלות, מחמת שהגשם שטף את מנת־המלח שלהם, יורים בתנים תועי־דרך, ומקשיבים לקול היריות שהפך לחלק מן הדממה, כרישרוש אילנות, כילל תנים בלילה. לא הרחק מהם נתחולל קרב ולא היה להם חלק בו. אמנם, ההגיון הצבאי אמר כי יש ערך לישיבתם בבית הגדול והריק, אך מה לזה ולאפס־המעשה המשומם שהיו שרויים בו? מבקשים היו לעזור, באיזו דרך שהיא, ולא נתבקשו לכך.
בינתיים היו עסוקים בהריגת־זמן בטלנית.
בחור אחד שנתברך בכשרון המשחק היה מחקה את קולם אורח דיבורם של אישים נודעים, וחברו נעים־זמירות היה מזמר בהתלהבות “זבחו זבחי צדק”. “אנחנו בעצמנו זבחי צדק,” לחש טוכצ’בסקי באזני אליהו… בחור נאה ומגודל זקן, היה מבדחם במהתלה תמה שעשתה לה כנפיים מפאת השעמום: “אתם יודעים מה דרוש לי עכשיו? דרוש לי להתאהב בבחורה יפה. ככה אני מרגיש…”
מכיון שחבריו היו בכפר גלעדי נתרועע אליהו עם טוכצ’בסקי. ואף ידידות זו לא האריכה ימים, משום שנתגלגלה שיחה על ברלה.
“ברלה, סתם ברנש יהיר ואפסי. קשקשן,” אמר טוכצ’בסקי.
“מה! ברלה!”
“כפי הנראה אינך מכירוֹ עדיין… המשפט האופייני לו: כשסחתי זאת לברל, לחץ לי את היד בחום. נדמה לו שהוא יצר את כל הביטויים המוצלחים של תנועת הפועלים, ואחרים חוטפים ומפרסמים בשמם. שאל אותו מי טבע את המושג: כיבוש העמל, ויגיד לך: אני…”
“אף פעם לא שמעתי זאת מפיו…”
“סימן שעדיין לא התחמם ולא התלהב מעצמו. “דוד כל כך התלהב שדמעות עמדו לו בעיניים…” כך הוא מדבר… אינני מתפלא שיצור כמוהו אוהב להתפאר… קומה שכזו איננה גורמת אושר לבעליה. בחור מסכן… לפעמים צר לי עליו. אף פעם לא היו לוקחים אותו מחוץ לגדר. היטב חרה לו… בכל מקום היה מפיץ את הסיפור על הפַליקות שקיבל ביפו. אבל אין זה עושה רושם על אף אחד. ביקשו ממנו לערוך כאן סמינאר ובלבד שיעזוב את הביקסל שלו ולא יסכן את החברים… באמת מסכן… אין פלא שהוא מבקש פיצוי… טיפוסים כאלה בדרך כלל אפיפיוריים יותר מן האפיפיור. כל רעיון הוא העיקר הגדול וכל ספק־ספיקא הוא בגידה… מזלך שלא נשתפשפת על ידו תקופה ארוכה… כמה ימים – לא נורא… אפילו מעניין. בחור מבריק, מלא רעיונות… כמובן, כולם מצוצים מן האצבע… רגש הנחיתות של יהודי המזרח… מה אתה מביט עלי? שמי טוכצ’בסקי, אבל אני מברסלאו…”
לא הרבה זמן העסיק את דעתו באיבה החדשה. כעבור יומיים ראו קהל ערבי מתגודד ממזרח לגבעת חלסה. עד שהגיע הרץ לתל חי החלה ההתקפה. ובו ביום נזעקו ובאו לכפר גלעדי. כשהגיעו – תמה ההתקפה והחברים היו עסוקים בקבורת החללים, ומישהו גחן והניח אבנים לדופן תלולית העפר. יודל ניגש אליו, תלה את ידו על שכמו ואמר:
“בחור כהלכה היה, בן חיל.”
“לא הכרתי אותו,” אמר אליהו.
“מה זה לא הכרת? הרי באת ביחד.” קרא יודל.
“ואוסיה – נפצע,” אמר בלכתם לכפר גלעדי, “ביקש שאקרא לך. הוא שוכב בחדר החולים.”
בחורה בחלוק לבן הוליכה אותו למיטתו של אוסיה, פקטורובסקי עמד אצלו, אצבעותיו על פרק ידו, והסתכל בשעונו.
“צריך יהיה להעבירו לבית החולים. ואתה, בלי דאגות, בחור אינך פצוע קשה ביותר. אם נוכל, נוריד אותך לטבריה מחר. בעגלה תרגיש את עצמך מצוין. ואם הדרך תהיה סגורה, יש בית חולים גם בבירות… דרוש לך טיפול, ולי, פשוט אין לי המכשירים הנחוצים…”
"אני יודע את מצבי, דוקטור… " נאנק אוסיה, “תודה לך, דוקטר. לא צריך להרגיע אותי… אינני מפחד למות.”
“נא, חדל, בור! מי כאן חושב על למות. מזלך שחבריך אינם שומעים אותך. אתה רוצה שיצחקו ממך בכל הארץ? בעוד חודשיים שלושה תוכל לרכב על סוס. אתה רוצה לרכב על סוס?..”
“אינני ילד קטן. כשבאתי לכאן ידעתי מה מחכה לי…”
“שקט שקט, הנה כאן חבר שלך, עומד ומקשיב…”
“דוקטור פקטורובסקי, אמר שוורץ, זה הבחור יסע עם סולודובניק לצידון. לטבריה אי אפשר להגיע.”
“תכינו לי רק אלונקה טובה. אסור לטלטל אותו…”
כשיצאו שוורץ ופקטורובסקי התקרב אליהו למיטתו של אוסיה והביט בעיניו האדומות מבכי.
“טרומפלדור נהרג!” אמר אסיה לבסוף.
“גרישה מת,” אמר אליהו.
ו
תריסר אנשים הלכו ליד העגלה. את מיטלטליהם הניחו ליד הפצוע, ששכב באלונקה ועיניו פקוחות לרווחה. אליהו ישב על דוכן העגלון ומפעם לפעם הביט לאחוריו… כה חיוורים וירקרקים היו פני אוסיה… הפרידה התנהלה בכבדות במעלה הדרך, ומעל ראשה, כנזר, התנוססה קלעת־א־שקיף. ומרחוק ניצנץ שלג הלבנון… ועשן תימר ועלה בנחת מעל גגות אדיסה. ארוחה מתבשלת שם, חמה וטעימה… הנה בעוד כמה שעות יגיעו לצידון, ירחץ במים חמים, ישכב על מצע רך… וגרישה מת!
בשל אוסיה נפטר מלבטי־מצפון. שלחוהו. לא ברח מן המערכה. ואלו ההולכים כאן, על דעת עצמם הסתלקו.
לכאורה, הרי זה אותו דבר. הסכנה מאחוריהם והלאָה. ואף על פי כן, הוא כאן בזכות והם בגנוּת. דברו של בחור מכפר גלעדי עושה אותו לצדיק ואותם לרשעים. בלבו אין תרעומת עליהם… אך, הם שותקים ומשתדלים שלא להיפגש במבטו… פקודה אילו ניתנה להם, והיו מאושרים…
מפקד גיס צרפתי בומת דרכים עצרם, ביקש להוציא ידיעות על כוחות הערבים בעמק החולה, אך כשהשגיח בפצוע הניח להם, וקצין צעיר ויפה בלי חתימת זקן הציע לשלוח את החולה ברכב צבאי. אליהו נבוך לרגע. פירושו של דבר – לחזור לכפר גלעדי… וכי מה יעשה בעגלה? אך לפתע ניגש אליו אחד מבני לויתו ואמר:
“אני אחזיר את העגלה לכפר גלעדי.”
“והרי…”
“אתה סע עם החבר שלך. אמרו לך ללוות אותו – לוה אותו.”
הבחור נטל מידיו את המושכות, ולאחר שהועלה אוסיה על האוטומוביל, הטה את העגלה והנהיגה במדרון. ורק לאחר שנתעלם מן העין עלה אליהו על האוטומוביל וישב ליד חברו.
הרופא היהודי דרש להעבירו מיד לבית החולים בבירות. פרנס של הקהילה היהודית שכר אוטומוביל ובטרם צהריים נפתחו שערי בית החולים היהודי בבירות והאלונקה הנושאת את אוסיה נעלמה במבוא הבית. הפרנס סידר לו חדר במלון ונתן לו כרטיס אניה לארץ ישראל.
מכיון שכל חפציו אבדו במתולה נאלץ ללבוש, לאחר המרחץ, את בגדיו המלוכלכים ולא נפטר מן הריח הישן אף בחדר הנקי ומבריק של בית המלון. לאחר שאכל ברעבתנות את ארוחת הצהריים שהובאה לחדרו צנח על המיטה הנקייה, וביקש להירדם. אך מראות וזכרונות רדפוהו ולא נתנו שינה לעפעפיו. יצא לטייל ברחוב ורגליו הוליכוהו לבית החולים. יצא רופא צעיר דובר גרמנית ואמר לו שחברו יצא מכלל סכנה.
יצא ושוטט ברחובות בלי מטרה והגיע לשער הנמל. לפליאתו שמע לשון יידיש מפי פועלים שחורי פנים שיצאו משער הנמל. הביט בהם בתמיהה והם השגיחו במבטו.
“א־ייד,” אמר אחד מהם.
לכשנתוודע אליהם סיפרו לו בצחוק על שפתיהם איך נתגלגלו לבירות. מקושטא הם באים, מ“מסילה חדשה”. היו מצפים שם שיתירו להם לעלות לארץ ישראל; עברו חודשים רבים – לא דובים ולא יער. החליטו לעלות על דעת עצמם. התגנבו בלילה לאנית פחמים הנוסעת ליפו. אמש הרגישו שהיא עוגנת, קפצו ונסתלקו מן האניה. הסתתרו במחסן עצים והמתינו לבוקר. והנה הם כאן. האניה הפליגה בינתיים ויפו שלהם אינה יפו אלא בירות. ועכשיו הם מבקשים לפגוש יהודים שיעזרו להם להגיע לארץ ישראל. אומרים שלא קשה לעבור את הגבול ליד מתולה. אם כן, חבל על הזמן. מוכנים הם ללכת מיד. העיקר, יאמר להם איך מגיעים לגבול. בארץ יש מי שידאג להם. כלום שמע על יוסף טרומפלדור? ובכן, הוא חברם. הבטיח שיטפל בעניינם.
“רגע אחד, מנין ליהודי בסוריה יידיש?” שאל לפתע אחד הבחורים.
“אינני מסוריה אלא מארץ ישראל,” אמר אליהו.
מכיון ששמעו כך קפצו עליו חיבקוהו ונישקוהו, כדרך הרוסים, לתמהונם של עוברים ושבים.
“ממש מארץ ישראל, מהיכן? האמת השמועה שיש מהומות בצפון הארץ?”
כשסיפר להם עמדו ובכו כילדים. ואף הוא בכה עמם. ירדו הדמעות על פניהם השחורים וסללו מסילות לבנות באבקת הפחם, כשבילי רועים בהר.
ז
למחרת הגיע אליהו ליפו. שוב קפץ כבש האניה לתוך זרועות הספנים הערבים, ועבר לפני הפקיד בבית המכס. עורר אצלו חשד לפי שבא בלי חפצים ועצרוֹ. היתה לו חותמת שנכנס לארץ ישראל ולא היתה לו חותמת שיצא. אך נתערב בדבר מיופה כוח מטעם ועד הסיוע של ועד הצירים והתירו לו ללכת לדרכו.
"עלייה שנייה היא לי, אמר למשה אפּשטין, חברו שבא אף הוא באותה אניה.
הה, כמה שונה עלייה זו מן הראשונה. אמנם, שיבה אינה קרויה עלייה. אך עליית נשמה, מכל מקום, יש כאן.
מעבר לשער קיבלה את פניו יפו, בריח, בהמולה ובזכרונות.
עצר כירכרה בנקיפת אצבע, דיבר אל העגלון בערבית מסורסת, והורה לו כיצד יסע לתל־אביב בדרך הקצרה ביותר, מעשה־בן־בית.
חלק שני: רֵיחַ הַשָּׂדֶה 🔗
פרק יא: האחד בא לגוּר 🔗
א
שכרו להם חדר ב“הוטל ברמן” הצופה פני הים. יכלו לשלם שכרו על ידי שצירפו ממונו של אפשטין לכסף שקיבל אליהו מידי “ועד הסיוע לפליטי מושבות הגליל העליון”. “אה, חרפה ובושה, אמר אליהו לאפשטין, שם נאה מצאו להם. פליטים. תחת לשלם שכר לחיילי האומה הם נותנים סיוע לפליטים. יהודים אוהבים לתת צדקה…” מילא, העיקר לבלי להיות סמוך על שולחן קרובו. שולחנו של “ועד הסיוע” איננו מבזה. אמנם, הוא קרוי פליט, אבל בדין הוא מקבל מן העם כמה ימי מנוחה… ניתנה האמת להיאמר, הוא קיבל כבר את שכרו. הישיבה במתולה היא לעצמה פרס טוב. ואילו נשקלו דברים לא במאזני חומר, אפשר היה הוא חייב עוד שלמי תודה לעם… אח, די בזה… אין אדם חייב לתת דין וחשבון על כמה ימי בטלה שהוא נוטל לעצמו.
למחרת יצאו לטייל ברחובות תלאביב, הוא בצעדים קלים ובטוחים ואפשטין נגרר אחריו. הראה לו את הגמנסיה הרצליה, את המשרד הארץ־ישראלי, את ה“בולוור”, בתים בבניינם, נערות בפריחתן. תלאביב. הכל שלנו. אחא, לא חלום הוא זה כי אם מציאות…
אפשטין דן על הדברים מבחינת אדם מנוסה. אדישותו ציערה את אליהו. מכל מקום, סבור היה שמקומו בין אלה השותקים מתוך סערת הנפש, ולכן לא הציקוֹ בשאלות לסחוט ממנו דברי התפעלות.
לפנים, בווינה, היו מתכנסים כמה חברים בדירת פרלשטין ושומעים שיעורים בעברית מפי משה אפשטין. חיבה נתקשרה בלבם לבחור שפניו עגומים ולא יפים, אשר ישב לפניהם אדיש ומשומם, הקשיב לשפת העלגים שלהם, ומצחו היה מתקמט לשמע שגיאה גסה. אך כשהיה פוצה פיו לדבר נסתלקה אדישותו לפתע, ופניו נתיפייפו ממש מחמת התלהבות. הנושא החביב עליו: שבחי העברית; וכדי לתת חיזוק לדבריו היה מוציא מבית גנזיה מלים ישנות ומחודשות, מצרף צירופים ומפעם לפעם משמיע קריאות התפעלות: כפתור ופרח! שפתים תשק! איזו עמקות! סיפור שלם בצמד־מלים… ולאחר השיעור היתה שבה ותוקפת אותו מרה שחורה. יגע, חיוור ועיניו בוהות היה שותה את כוס התה שהגישו לו ואינו מקשיב לדבריהם. לאחר כך נודע לאליהו שאותה שעה היה שואל את נפשו בצער אם לא הכביר מלים לריק על אוזן ערלה. אף כי לא דיבר מעולם על ציונות הוא שעשאם ציונים, לפני שנוסדה התנועה.
מאודיסה בא, גולה למקום תורה… “מעריץ את ההשכלה ולבו נקרע מגעגועים ליהדות־הרגש”, כפי שהתוודה פעם אחת באזני תלמידו, כשטיילו בלילה על שפת הנהר. צעיר היה אליהו מלהבין משמעות דבריו, אך בגרותו הספיקה כדי לחוש בערך שנודעת להם ממורהו ולהתגאות באמון שרחש אליו. מכל מקום, אף הוא סיגל לעמו ביטוי רב־רגש זה: “הקרע שבלב”. אולם, היתה זו גנדרנות בלבד, שכן אי אפשר לבחור צעיר ומשכיל בלי יגון־גדול להתפאר בו… ניתנה האמת להיאמר, מימיו לא התגעגע להויה של אבי־אביו. יתר על כן, התבייש בה. אך בהשפעת מורהו ביקש להאמין שאף הוא עורג לאיזו שלימות שנקרעה. מאז הטיול הלילי נעשו ידידים, אך רעוּתם היתה סוגה במכשולים, כגון הבדל הגיל ואורח־החיים, וכמוּסוֹת נפשו התמהונית במקצת של משה אפשטין. מפעם לפעם היה כותב שירים, שולחם לביאליק או מצית בהם סיגריה. בימי המלחמה ברח מאוסטריה ושוב לא ראוהו.
שמש עזה זרקה אור בהיר על הבתים המטויחים־מקרוב, החלונות הנקיים המנצנצים, והחולות הלבנים. בקצה הכביש, בגבול העיר, הוציאו פועלים עברים אדמה אדמומית מבטן החוליות וחפרו יסודות לבניין חדש. שיירת־גמלים טעונה זיפזיף טבעה כפות רגליים רכות ורחבות על גבי החול החמים והמסנוור. והים היה ירוק ושליו ככר־דשא ענקי.
ישבו בחוץ־המסעדה של פֶפֶר, ליד שולחן שיש אפרפר, ועישנו סיגריות.
“איזו בהירות,” אמר אפשטין ושתה תה־בחלב.
פואנציאנה לוהטת, בוערת בפרחיה האדומים, זרקה צל על גדר הדסים מבהיקים; נערה בהירת־שער וכחולת־עין הלכה וטפפה על שפת המדרכה.
“בהירות כזו מזקת לעיניים,” אמר אפשטין.
אליהו נענע ראשו בהבנה, כמי שתפס אף את המשמעות הכמוסה בהערה הסתמית. יותר מדי אור. הכל גלוי וחשוף. טבע הארץ וטבע יושביה. אין אפלולית, מחשכים, מסתורין… אין הנפש נסגרת בחדרה, מגיפה את התריסים ותולה וילון על החלון לעולם. ארץ פרוצת־חלונות. מה לשיריו הקודרים של אפשטין ולרחוב הבהיר, החוגג
בחוֹלוֹ וחוֹליי בחגו?
“הרופא ציוה עלי להרכיב משקפיים. אך קשה לי להשלים עם הגזירה. כלום גם המעט שעיני רואות עלי להעמיד מאחורי מחיצת זכוכית?”
“החול מסנוור את העיניים, כשלג…”
רחוב הרצל עטה חג. ילדי בית ספר בבגדים לבנים, נושאי דגלים, עמדו משני צדי הרחוב. משמר צופים במדים מכובסים ומגוהצים ניצב לפני שערי הגמנסיה, לקבל את פני וויצמן ואוסישקין שבאו ברכבת מקהיר. מרחוק נראה האוטומוביל. מורה מן הגמנסיה, במכנסי רכיבה ובמגפיים מבריקים, עתה־זה צוחצחו, עלה חיש מהר על סוסו ורכב לקראת האורחים. מורה שני, בהוּל ונרגש, דחף בתנועות מגושמות את הנערות המבוישות נושאות זרי הפרחים, והעמידן בטור לאורך גדר הגמנסיה. שחקן מאיגוד־חובבי־הבמה־העברית, הממונה על הטכס, שהיה רץ ממקום למקום מפזר פקודות, ונכנס בשיחות חטופות עם ידידים מהקהל, חש למקום התורפה.
“פּוֹזַ’רְניקים,” אמר אפשטין בביטול.
“מאי משמע פּוֹז’רניקים?”
“מכבי־האש. סמל לחולשה היהודית. מדים. הפוז’רניקים בעיירה היו היהודים הראשונים שזכו למדים. ואחריהם הגימנזיסטים. הא לך טכס מגוחך. תיאטרון של חובבים מחקה את התיאטרון הממלכתי. אם באמת הם שמחים כל כך לקבל פני האישים המכובדים הללו – יבקשו־נא דרך אחרת לבטא זאת. ראה את הילדים המסכנים הללו. יהודים אין להם צורך במדים, יש להם חוטם…”
הסוס פסע בצעדים גאיונים לפני האוטומוביל, טילטל זנבו ומפעם לפעם כיבד בו את זרבוב האוטומוביל, שהיה מתקרב אליו יותר מדי ונעצר, לפי שלא יכול היה לשמור על קצב הסוס. הנהג, אף הוא במדים, החזיק בהגה בזעף, ומפניו ניכרה חרדתו שמא ידרוס בלי משים את רגלי הבהמה. לפתע כבתה המכונה וכל התהלוכה נעצרה. שני האישים שבאוטומוביל פתחו בשיחה, זה עם זה, לעיני הקהל. מן הסתם, כדי להיפטר מן ההכרח לכבדוֹ בחיוכים ממושכים. הנהג ירד וביקש להתניע את המכונה בידית הקשורה ברצועת עור על קצה הזרבוב. זמן רב סובב את הידית ולא הצליח להפיח רוח חיים במכונה. זקף קומתו, תקע אגרופיו במתניו, והביט סביבו מנין יבוא עזרו. ואכן, בחור יצא מן הקהל, הפשיל שרווליו, הוציא כלי עבודה, פתח את מכסה המכונה ופשפש בקרביה. בעצירת־נשימה עקב כל הקהל אחר מעשיו, וייחל להצלחתו, ולבסוף קפץ הבחור מן המכונה והתניעה בסיבוב אחד. המנצח על הטכס נאנח בהקלה, והנערות, נושאות הפרחים, חזרו וניצבו במקומן, ואלו הבחור האלמוני נבלע בקהל ונעלם…
“הוא הבחור,” אמר אליהו, וחיוך עצב פרח על שפתיו.
“חברך?” שאל אפשטין.
“אינני יודע אם אני מכירוֹ. אבל בטוח אני שהוא חברי…”
“בחידוֹת תדבר…”
“אפשטין, ואתה לא תפתור?”
“הה, אם בלשון זו אתה מדבר אלי – אני מבין.”
“יכולני לתאר לך את מראה פניו, אף כי לא ראיתיו מימי. אך חבר היה לי, ודמותו נעשתה לי סמל לאלמוני זה אשר יופיע פתאום, בשעת צרה, וייעלם בקהל לאחר שהכל בא על תיקונו…”
“הה, כך כך, רואה אני שרכשת לך ידידים חדשים…”
ליד הגמנסיה נשא פקיד־העירייה נאום נמלץ לכבוד האורחים. על בימה מקושטת בפרחים ובדגלי הלאום עמדו השלושה וחייכו זה אל זה.
“הבה נלך מכאן, אמר אפשטין. מחזה עלוב נוגע עד הלב. קרתנות. ראה את חיוכי האנשים הללו, בעלי שאר־הרוח, המסירים את כובעיהם בפני הקהל, כגומלים לו חסד. הכל כמעשי הגויים. עוד מעט נשמע חצוצרה במקום שופר. נלך. בוא סַפֵר לי עוד פעם על מתולה. כשֶמֶן בעצמותי סיפורך. ככה עושים עָם, ולא בדרך זו… האם פגשת את הקצין הגידם פנים אל פנים? סיפרו לי עליו רבות…”
ב
כיון שנפל לידיו עתון, בשבתו במסעדה, נודע לו שאפשטין ידידו הוא סופר בעל שם. מאותו מאמר בעתון נתברר לו גם כן שהוא מחבר סיפורים שכבר זכו להצלחה מרובה משיריו. התבייש להגיד שלא קרא אף סיפור משלו. אכן צנוע האיש שלא הגיד לו כלל שהסופרים מעריכים את כשרונו. לגביו לא היה אפשטין אלא מורו לשעבר, בחור עגמומי הכותב שירי לעת־מצוא הנפסלים על ידי העורכים, ועתה, לאחר שנזדמנו שוב לפגישה, הוא, התלמיד, מלמד למורו פרק בהלכות חיים.
אין אדם שאינו נתפס לראוותנות. ואף אליהו לא יכול היה לכבוש את זחיחות דעתו על שחבריו ראוהו במחיצתו של אפשטין. לפעמים הפליג לפי שטוּתוֹ בדברי התפארות על קשרי הידידות שבינו לבין אפשטין. הה, עולם כמנהגו נוהג. שלשום ירד מן האניה, מרחף על כנפי הגאוה, חיילו האלמוני של העם, נפתה להאמין שעוברים ושבים מורים עליו באצבע. “הנה וויסמן שהשתתף בהגנת תל חי…” וזכות גדולה היא לאפשטין שרואים אותו במחיצתו. והנה נתחלפו היוצרות… מוזר הדבר, אדם שיש לו תל חי למראשותיו, ואינו מכריז על כך, בא לידי גאוה משום שהוא ואפשטין גרים בחדר אחד…
וביותר נצטער על כך כשבאו שינפלד וגולן, מאנשי “האחדות”, לבקש מאפשטין לתת מחזור הרצאות לפועלים, ושינפלד, בניגוד לאחרים, שהתירו לאפשטין מידה של תמהוניות והיו מחייכים בבינה יתירה לדברי ההשמצה שהטיח כלפי מוסדות ציבור, לא טמן לשונות בפיהו וענה לו בסבלנות ובאדיבות, כדרך מורה המטיף לקח באזני תלמידו. סח לו אפשטין, הרגיל להשמיע דעתו כמין פסק דין: “כאב לב גרם לי אמש הטכס העלוב שערכו פרנסי הציבור לנציגי התנועה הציונית. לא הטכס עיקר, אלא הקרתנות, הגיחוך שבהעמדת הפנים, הממלכתיות המזויפת, הגוֹיוּת המתרברבת של המורה הרוכב על גבי הסוס… תמצא לומר, הכל דברים חיצוניים, אבל הם מלמדים על מאויי הדור הזה…”
שינפלד היה שומע, מתופף באצבעותיו על גבי שולחן השיש של פפר, ומחייך באורך רוח. “כך כך, הרבה דברים עשויים להיראות מגוחכים למי שבא לכאן וקנה־מידה של אירופה בידיו…”
“אין לי קנה־מידה של אירופה. אבל לא אוכל לשאת את הרברבנות הזאת… כל תרנגולת מוצגת כאן לראוה…”
“אינני יודע אם שמחה של אנשים שמימיהם לא גידלו תרנגולות למראה הצלחתם צריכה דוקא להיקרא מגוחכת… אם המימדים מגוחכים, הרי בכלל עמים קטנים הם עניין לבדיחות־דעת… אנחנו לא כל שכן. החקלאות שלנו, המגדלת דפציטים, ודאי מצחיקה. ויוֹשר הוא, איך אומר ידידנו הצעיר גולן, מין דפיציט הכרחי לפעמים; וסיכון הנפש הריהו בלי ספק ריזיקו מופרז, איך לומר זאת, מתרברב במקצת. ממה נפשך, חבר אפשטין, או שהכל מגוחך או שזה דבר אחר לגמרי… אומרים שכפסע בין הנשגב למגוחך, האין זאת? אך אם יקר ללבך החזון שלנו לא תראה כאן שום דבר מגוחך. אולי יש קצת עצבוֹנות, אבל מַהתלות בשום אופן לא. ואם לא יקר ללבך החזון – לא תמצא כאן שום דבר של טעם. הל מגוחך. הכל אפסי וריק. חצי תריסר פועלים הם מפלגה, וחצי תריסר שתילים הם יער, וחצי תריסר מורים לעברית הם תרבות עברית חדשה. ושיבושי הלשון של בני, היום מלאו לו תשע שנים, הם עברית עממית חדישה. אף על פי כן, אומר אני, מי שמסתכל על תינוק בחיתוליו ואומר זה איננו אדם מבוגר, איננו מוכיח דוקא שיש לו טבעית עין יוצאת מהכלל. אמנם, לומר תינוק זה גדול יהיה, גם כן אין זו חכמה גדולה, אבל איננו מתיימרים ללמד למישהו חכמה גדולה, כאן לפחות יש יותר ראיית־הנולד. נה, הרי בזה אנחנו מעוניינים. ועוד זאת אומר לך, חבר אפשטין הנכבד: עולי ימים משתעממים בחברת תינוקות. אנשים מבוגרים רואים בהם מקור לשמחה גדולה…”
“אהבה, אמר אפשטין, טוב ויפה. אבל יש שני מיני אהבה. זו שלפני הנישואין וזו שלאחריהם. קודם מותר להעלים עין ולאחר כך אסור. לפני שבאו יהודים לארץ ישראל אסור היה להוציא דיבתה רעה, שמא יסתלקו מן הרעיון, אבל עכשיו – כשיש לנו יישוב יהודי בר־קיימא, אסור לנו להעלים עין ממה שעינינו רואות, כדי שלא נהפוך את הארץ הזאת למקום קרתני שאנשים בעלי ערך מסלקים רגליהם ממנו…”
“ואני אינני מאמין שאנשים המסלקים רגליהם מארץ ישראל בגלל טעמים כאלה הנם בעלי ערך.”
“חוששני שאנחנו מדברים על דברים שונים, חבר שינפלד…” אמר אפשטין והטעים את המלה חבר, כשחיוך דק מרחף על שפתיו.
“אדרבה, נבחון…”
“אתה חושש שמא אפגע בכבודם של הבחורים המצוינים האלה,” אמר והראה באצבע על אליהו וגולן. “אינני כופר בערך הדברים שהבחורים הללו עושים. אני מאמין בתחייה לאומית על ידי שיבה אל האדמה. בודאי, בודאי… אבל הם אינם אלא מיעוט קטן. רוב העם יישב בתל־אביב ובירושלים, ויסתפק בזה שהוא מקיים מצוות ישיבת־ארץ־ישראל… ואלה, רואים אנו, שוברים את הכלים הישנים ואינם יוצרים כלים חדשים… ובינתיים שואלים מן הגוי… אמת, הבחורים האלה מבקשים ליצור משהו חדש, אך, כאמור, לעולם יהיו מיעוט קטן…”
“אבל הם יטביעו את חותמם על כל הציבור…”
“למה אתה סבור כך? אם אין דרכם טובה לרבים יהלכו בצדי דרכים.”
“למה אתה סבור שאין דרכם טובה לרבים?”
“כמה אנשים יהיו נכונים לעזוב ארצות מפותחות, תרבוּת עשירה, חיים שקטים ושלוים, ולחיות בארץ מדברית־למחצה, בין פראי אדם, לעבוד בפרך, בלי שכר, בלי סיכויים גדולים… סיכויים, אני מתכוון, פשוט, לעשות עושר, לשפר את תנאי החיים, להיפטר מעבודה קשה…”
“רגע, רגע, רגע… מה אתה סח? האומנם? הבה נבחן דברים לגופם. אילו ארצות בעלות תרבות עשירה עזבו בחורינו המסכנים? או, מוטב לומר” איזה חלק היה להם בתרבות זו? רוב בחורינו, ואני מכיר כמעט את כולם, לא זכו לראות בארץ הגדולה שלהם יותר מאשר עיירה עלובה ונידחת או איזה עיר מחוז קרתנית; והזיקה היחידה אל התרבות העשירה של ארץ מוצאָם היתה ההתפעלות מכובעו של הגימנזיסט המדבר בשפת המדינה. חיים שקטים ושלוים, אתה אומר? ומי אמר לך שבחורים צעירים מבקשים חיים כאלה, כשהעולם כולו סוער וחסר מנוחה? ולחיות בין פראי אדם בלי שכר, לא כן אמרת? איזה סיכוי טוב יותר יש להם באוקראינה? וכלום רע להם כאן, כשהם עובדים בשדה, מאושרים בגבורתם, עושים את גורלם במו ידיהם, מתקנים לעצמם כללי־חיים ואינם תלויים בדעה אחרים? לא, אפשטין, אתה טועה־בעיקר. שאל את הבחור הזה ויגדך? איפה יותר טוב, בליאופולד־שטראססה או במתולה? וליאופולדשטראססה הוא פסגת ההצלחה… להוציא מן הכלל יחיד סגולה, והרי על אלה אין אנחנו מדברים… אלה, אם יבואו – מה טוב… לא יבואו – לא יבואו – לא יבואו. העם יקים מתוכו יחידי סגולה חדשים… המין הזה לא חסר לעם היהודי…"
“הוא אשר אני סבור. יחידי־סגולה הם, באמת, הבחורים האלה. אך העם לא יטיח ראשו בכותל. טובים לו חיים שקטים ושלוים גם כשהעולם תוסס וחסר מנוחה. ובליאופולדשטראססה הוא שמח בחלקו ומוכן לוותר לאחרים על מתולה…”
“יחידי סגולה! יכול אני להראות לך בחורים… אין אני מזלזל בהם, חס וחלילה, אבל גם הם מסוגלים למכור סמרטוטים, ממש כהוריהם, דורי דורות. ורק משום שהם עמנוּ – אינם עושים זאת. והעובדה שהם בתוכנו, כבוד גדול היא לנו… ואנחנו עוד נכפיל את הציבור הזה אלף מונים. מוכן אני לערוך לך סיבוב של הרצאות, חבר אפשטין, תבקר ביישובי הגליל, במחנות העבודה, תכיר את הבחורים. אינני יכול להבטיח לך קהל שיבין כל מלה שתאמר, אבל זה יהיה קהל שמתייחס ברצינות למה שאומרים לו. כמובן שתפגוש שם גם כמה ברנשים יודעי ספר, שודאי יתנו לך עצות איך עושים ספרות הקשורה־לחיים, אבל מקווני שבמשך הזמן תלמד לחבב את אלה יותר מאשר את הליטרטים המנופחים המתלַקְקים מכל מעשה־נאפופים עמקני, המתורגם מגרמנית צרפתית או אנגלית.”
נתעורר גולן וביקש מאפשטין, בשמו של ברוידא, עורך “המחברת”, שיתן לו סיפור או שיר בשביל העתון, אין לו הבדל גדול, ובלבד שלא יהיה ארוך מדי.
שינפלד חייך. “אי, גולן, עדיין אינך יודע שאין אומרים לסופר אין לנו הבדל מה תתן. אם אין לך הבדל למה לך בכלל? צדקתי?”
“חושד אני בך, חבר שינפלד, שגם אתה שלחת ידך במלאכת־סופרים…” אמר אפשטין וחייך.
“ובכן, גמרנו? בשבוע הבא, כעת חיה, אתה יוצא לדרך. לא תצטער על זה… אבל טעית, לא שלחתי ידי. מברנר למדתי שאסור לתת לסופרים עצות. אני בעצמי אינני מבין הרבה בספרות. מכל מקום, דבר אחד ברור לי: טוב מראה עיניים מלַחֵש באוזן. בטוח אני שאם תראה את הבחורים האלה שם, במקומם, ביהודה, בשרון, בגליל, תתפרשנה לך הסתומות… כמובן, אינטואיציה, בודאי… אבל, כמו שנאמר, גשה בּני ואמוּשךָ… כמובן שאינני נותן עצה, אני רק מביע רעיון. וחושדני בך שתקבל. הרבה סיפורים שלך לא קראתי. אבל מה שקראתי – לפי רוחי. כלומר, יש, כמובן, פה ושם… אבל העיקר בעין… אינך מפחד לקרוא לדברים בשמם. ואני תולה בך תקוות שתכתוב לנו פרוזה פשוטה, לה אנו מצפּים… שירים יש לנו די והותר. ואני דוקא אוהב שירים. אבל לא יותר מדי בכיות. אנחנו צריכים משהו חדש. מין פרוזה שתתאר את הדברים כשלעצמם, לא כפי שנהוג אצלנו… יהודים מתעסקים בייסורים בלבד… את החיים עצמם אל תחפש אצלם… במקומם שׂמים לנו שלוש נקודות ושלושה קוים. ומסביב, עמודים שלמים מלאי־צער. נה, סתם חיים הרי הם עניין קטן בשביל סופרינו. והצער הוא דבר גדול ונכבד ושוה לכל נפש. שמעֵני, אינני מבין בספרות. אך, דומני – כך כותבים אנשים שאינם בטוחים אם בכלל יש ערך לחייהם. משעמם להם לכתוב על פרעושים ויתושים ולכלוּך ועבודת פרך. מספיק להם רמז… אבל באמת לא היתושים מצערים, אלא הבחורים שנופלים ברוחם, ואלה יש בשפע, כמו יתושים. כן, טיפוסים גלותיים מובהקים. באו לארץ בחורים עם כוונות טובות וחשבו שתהיה להם הרגשת־עלייה והנה יש להם הרגשת־ירידה. הם קיוו שכל האנשים ייעשו פתאום טובים ויפים, וחביבים כבאגודת נוער… נוּ, ויש קטטות קטנות, הממררות את החיים, ויש צביעות של צעקנים שבאו לשעה, ובודקים בציציותיהם של אחרים, ויש סתם טיפוסים חולים ומרושעים. ואיננו מפרידים את השמנת. יש כל מיני יהודים. מה עושים בחורים הנוטים ליפול ברוחם? חיים בגילופין. דת־העבודה, התחדשות־האדם. אבל כמה זמן אפשר לחיות בגילופין? יום אחד מתפכחים, כביכול, וצועקים: הכל כזב. לפעמים העניין נגמר בכי־רע: בים־כינרת, או בכדור… והספרות שלנו, כמדומני, מגדלת אנשים כאלה… ואלו אנחנו צריכים ספרות שתלמד אותם להבין את ערך החיים, ככה, כמו שהם, בעבודה השחורה, ולא בלשון של המאמרים, אלא ככה, עם קצת רגש… נו, הרי אינני סופר, ולא אגיד לך איך עושים זאת… אבל זה מה שדרוש לנו… ואם להגזים מותר לומר: צריך ללמד את הקהל שלנו לחיות באכזבות ולשאת תבוסות… ולהזכיר לברנשים החלשלושים שלנו שהמאבק איננו מסתיים בכאב־בטן שלהם… ככה יוצרים עם־עובד… ומכל העולם יבואו אלינו ללמוד איך עושים זאת. ומה ימצאו בספרים שלנו? שממון. כלום אין זה שם סיפורך האחרון?”
“א–הם…”
“סיפור מצוין. במה הוא מצוין? רואים שהעט רץ. אבל מה אתה למד ממנו? שלצעיר עברי בעל־נפש ובעל־ערכים יש שתי אפשרויות: להשליך את עצמו לנהר או לעשות משהו אחר. מה זה? סתמת ולא פירשת. מה הבושה הזאת? משום שהדבר כתוב במאמרים שלי כבר אין לו מקום אצלך? טוב, אינך רוצה לכתוב בפירוש? שלח את קוראיך אלי. אני אגיד להם. אני גס־רוח. אני אומר להם זאת בלי בושה. הנה, מה אתה מספר: בין הפורעים שאנסו את אחותו של גיבורך נמצא גם גויצ’יק אחד נחמד, ידיד מנוֹער. ובכן, כל האדם כוזב? סע, אפשטין, סע לחדרה, לגן־שמואל, למרחביה, לכינרת, תיפגש עם הבחורים. תשמע קצת מה שהם מדברים. תראה. תראה מה נחוץ לאנשים קטנים כדי לחיות בשמחה. אדם צריך הרגשה שהוא נחוץ. כך, ויש רגעי חולשה. מה עושים יהודים ברגעים כאלה? – תופסים ספר… וטוב היה אילו נתגלגל לידיהם ספר המראה להם כי המעשים הקטנים, הנראים לפעמים מיותרים וחסרי־טעם, הם באמת חלק מעניין גדול… סוף סוף היהודי שברך על הפת לא היה סתם עקשן. הוא האמין שהטכס הקצר הוא חלק מעסק גדול הנותן טעם לחיים…ומה יש לנו כאן? יש לנו עמל העושה אונו ליהודים טובים ושלמים… נברך על העמל… סופו של דבר אמרתי לך מה שלא רציתי להגיד. אין אנשים אוהבים שיספרו להם מראש מה שהם חייבים להבין מעצמם… כמו שאמר איסכילוס: מתוך הסבל והיסורים, בלי משׂים תבואנו חכמה. בלי משום, זה הדבר… ואל תחשוד בי שקראתי את איסכילוס, חס וחלילה. בעצם, לא חס וחלילה. אפשר לקרוא עוד ועוד. אבל אין לי פנאי בשביל זה. קראתי את השורה הזו במאמר של דוקטורנוּ פלקוביץ, הסבור שאם לא יביא מראה מקום משירת יוון נשכח כמה הוא מלומד… עיקרו של דבר, הרעיון התקבל על דעתי. בלי משים תבואנו חכמה. לא בכוונה. וזו השגיאה שלי, אני לוחץ. אך אם אני לא אלחץ מי ילחץ? וכל חברי כולם פיינשְמֶקֶרים, ולא יעזו לומר לך את דעתם, שמא תהיה סבור שהם עמי־הארצות, אבל הואיל ואני כבר הצגתי את עצמי, אין לי ממה לחשוש… לא איכפת לי שתדע כי מצוי גם יהודי כמוני, שבכל ספריך לא מצאתי דוגמתו… והיהודים האלה אף הם עושים משהו, ובלי שממון, כלל וכלל לא… ובכן, אתה נוסע?..”
“לא אוכל,” אמר אפשטין.
“רואה אני שהרגזתיך, אבל בחורים אלה מה חטאו? מבטיח אני לך שישתו את דבריך בצמא. כלתה נפשם לראות סופר עברי…”
“אך אמרו לי שאין מרבים לקרוא עברית…” אמר אפשטין.
“מה בכך? לפי שעה הם רוצים לראות סופר עברי, בחינת סמל להחייאת התרבות. לאחר כך, כשיתעורר התאבון לקרוא, תחדל להיות סמל, ויפשטו את עורך מעליך…”
“לצערי אינני יכול לנסוע. אינני בקו הבריאות.”
“והרצאה לפועלי תלאביב ויפו?”
“לא אוכל. אינני אוהב הרצאות.”
“חבל חבל. אתה מחמיץ הזדמנות. על כל פנים, שלח משהו לברוידא. הוא יהיה אסיר תודה לך. ברוידא הוא בחור חביב ולא צעיר ביותר המתמוגג למראה סימני דפוס עבריים… המכיר הנך אותו?.. העיקר, שלח: והקהל יקרא גם יקרא… ולוּ משום כך בלבד שאת “המחברת” קוראים מאל”ף עד תי“ו. ואשר לשכר סופרים, אל לך לחשוש. יודעים אנו לכבד את העמל…”
ג
אפשטין קם ממיטתו, לבש חלוק בוקר וניגש לחלון. השחר טרם עלה. אדם הלך בצעדים כבדים ברחוב החשוך למחצה. זמן רב עמד מול החלון הפתוח ופכר את אצבעות ידיו. לאחר כך פישפש בתיקו, הוציא גליון נייר ועפרון ופיזר אותיות זעירות במהירות רבה.
עתה נחה דעתו, כאדם שנפטר מאורח־לא־קרוא. שטות שכזו. אילולא התעצל לקום ממיטתו באמצע הלילה, לא היה סובל מנדודי שינה. עתה נחלץ מטרדנותו של הרעיון החדש. לאחר הצהריים יערוך וינסח מחדש. אם יעלה יפה – ישלח ל“מחברת” ויגרום קורת־רוח לשינפלד.
מאחר שנפגש עם שינפלד החליט לתאר את דיוקנו, בחינת אב־טיפוס של יהודי חדש. למרות החיבה שנתעוררה בלבו לאישון רב־המרץ, המסובך בהערצה־לאישי־רוח ובוז לפעולתם, ואשר מן הסתם אדיר בטחונו ב“תנועה” כי בכוֹחה לתכן־חיי־אנוש – גמר בדעתו שלא “לחוס” עליו. לוּ יהי כעצתו: שינפלד שלו ידבר בעד עצמו. הרבה שינפלדים מצויים, כפי הנראה, בארץ, מהם עמי־הארצות ממש ומהם בורים־מתחפשים, אך מי שעובר לפני התיבה הוא שמלמד לעם את המנגינה… בלשונו של שינפלד יכתוב את הסיפור… ואף יגזול ממנו כמה מטבעות: “הבה נבחון דברים לגופם,” ו“אינני אוהב לתת עצה”, ו“אל תחשוד בי שקראתי את איסכילוס, חס וחלילה… בעצם, לא חס וחלילה…” ועתה שהניגון ישנו, חסר רק סיפור המעשה. והנה: פגישה בין שינפלד לבחור כאליהו וויסמן…
כשקרא שנית את הדברים שכתב לא נראו לו. הניח את הנייר בתיקו, חזר אל החלון והוסיף להרהר בשינפלד שלו.
עם־הספר. הכל להוטים למצוא את פרצופיהם בספרות. ואין חושׂך עצה מסופר. ז’בוטינסקי: הספרות העברית מתארת הלכי־רוח ולא פעולות ולכן איננה מתאימה לחיים החדשים. פוליאקוב: דרושה לנו אירופאיות; הסכנה הגדולה היא לבנטיניזם; סימן ראשון לה היא הנאה גדולה מעצמנו. ושינפלד: היתושים…
חן חן ליועצים. “שממון” איננו תיאור פעולה. אפילו המעשים המחרידים המסופרים בו אינם אלא שברירי־זכרון, צל של הלך־רוח, דכאון־מרוּמז. ופוליאקוב לא שכח להזכירו שאיננו צריך להיות מרוצה מעצמו מפני שמישהו כתב שהוא מושפע מאיבסן והמסון. ושינפלד… זה איננו יודע לבטא מה שבלבו. הנה, רצה לומר: תרבות שורשית תיוצר במאבק על עצמאות יהודית. זו נוסחה ישנה. מי שמחזיק במפתח העתיד שומר על בית־הגנזים של העבר. אך מי יודע אם לא ישחיתוה בקוצר־רוחם ליצור סמלים חדישים־לבקרים ואגדות־בנות־זמננו?
ניגש לכיור ורחץ את פניו. נהנה מאוד מן הברז בכותל, המגבת הנקייה, חלוק הבוקר הרך. תוהה היה על עצמו אם איננו קשור בטבורו לפכים קטנים של נוחיות, ולפיכך בלתי מסוגל להבין אנשים כגון אלה הגרים במחנה הפועלים בצפון העיר, שמצד אחד נוח להם כך ומצד שני לא איכפת להם אם לא כך. אילולא הוא חולה אף הוא היה אחד מהם. המחלה היא שעשתה אותו חלש ורכרוכי, והוא משועבד לנעלי־בית, להרגלים קטנים של נוחיות, ומקופל בתוך חדרו שבכרך כצב בשריונו. אולי משום כך הוא מייחד חשיבות מופרזת לכל מאמץ נפשי להשתחרר מהם.
כמה מפונק היה נער בן־טובים רך וענוג וחסר־ישע זה. בשעתו, כשסיפר לו על נסיעותיו בניירות מזוייפים, לא ידע נפשו מחמת התפעלות… ועתה הריהו אחד מאלה. נער־שינפלדי, אמנם לא מחוצף כמורהו, אבל בעל־בטחון שאין לו ספק כי מה שהוא וחבריו עושים הכרחי ונחוץ ואין־בלתו. ממש נוגע עד הלב לראות כיצד הוא נהנה מהנוחיות שבבית המלון בהרגשת אשמה… אילולא הוא מעכבו כי עתה הלך למחנה הפועלים ומצא לו עבודה בכבישים.
שנת־ישרים. פניו השזופים של אליהו היו שקועים בכר העמוק, והגוף הנערי הנוקשה שירטט את דמותו בסדין הצחור. נער בעל כשרונות היה, נזכר אפשטין. ובשעתו הפליאוֹ ברגישותו. היה תמיה שבבית יהודי מתבולל, יהיר, ושונא־עמו גדל נער אוהב־עמו. בלהיטות היה מקשיב לשיעורים בתולדות ישראל. ילד עדין היה, ביישן וחסר־בטחון ומוכן לתת אמון בלתי־מוגבל בכל מי שיושיט לו ידידות, ועתה… “ומשם רכבנו לתל חי… נתנו לי סוס חריף, גמיש ורשע… לא היה קל להכניעו… מילא, לרכב על סוס שאתה מכיר… אבל סוס זר… בלילה… כשאינך יודע מה צפוי לך…” ואיזו גאוה נשקפת מעיניו! ולאחריה – בושה… כלום נאה להתפאר בזאת? כל גויצ’יק יודע לרכב על סוס… אך לא זה העיקר, מן הסתם… הוא לא היה מתפאר אילו דברים היו אמורים בגברות בלבד… נער כמותו מסוגל להתפאר בעניין טפל, ולא יתהדר במה שבאמת יקר ללב… בדומה לסופר נכבד כטורקנובסקי המתהלל בשתיינותו ולעולם לא ישבח את הפרוזה המעולה שלו… אך ממה הוא מתבייש, וויסמן?.. מן הסתם הוא מתבייש לומר: זהו זה, אני מצאתי! – בשעה שרבים וכן גדולים עודם מתלבטים… היתכן? אפשטין שואל, וויסמן משיב?.. הרי זו העזה גדולה מדי… והנער איננו רוצה שיחשדו בו כי הוא הולך כסומא אחרי רבותיו עמי־הארצות… מסתבר, עודנו נער… ואין אומץ לומר: זו הדרך.. ואין אומץ להיפרד מן החברה הנעימה של המחפשים תמיד…
בחור שינפלדי למדי הוא אותו חבר לתנועה שבא לבקר אמש. מונדק. “מי זה הבחור?” שאל את אליהו. “משה אפשטין,” אמר אליהו בגאוה, כבדרך אגב. “איזה משה אפשטין, הסופר?” שאל הבחור. “האם הוא מצטרף אלינו?” ולאחר שרמז לו אליהו בשלילה התעלם ממנו. לראשונה נעלב: נימוסים של פרא אדם. אך לאחר כך חיבבוֹ; מכל מקום איננו סנוֹבּ, הבחור… איזה עניין יש לו בסופר הנודע אם אי אפשר להפיק ממנו תועלת “לעניין הגדול”?..
העניין הגדול… ואיזה תוכניות הציע הברנש המוזר!.. יישובי שומרים בספר…. משק־עזר בפנים הארץ. הגברים יילחמו בבידואים, הנשים תגדלנה ירקות ותרנגולות… “בקרוב יבוא המחזור הראשון של החברים, ולאחר כך יבואו האחרים…” החברים החברים, לעולם בהא הידיעה… שני בחורים אלה מדברים עליהם כאילו הם גוף נטול רצון משלו המצפה להוראותיהם. והיה משעשע לראות כיצד אליהו וויסמן, החולם בהקיץ, מצנן את חברו… “אין עבודה… נצטרך להתחיל בעבודות ציבוריות… נקים קבוצה, נצטרך לפנות ללשכת עבודה של אחת המפלגות… לאט לאט…” גבר נבון ומתון… נאה נאה… הגדיים נעשו תיישים… והמונדק הזה טיפוס מסוכן. בחור שאיננו יודע מעצורים… אפשר “ישתמש” בו במקום שינפלד?
בשעה שהתגלח הקים רעש בלי משים.
“אני מצטער שהערתי אותך,” אמר לאליהו שהתיישב בבהלה במיטתו.
“מה השעה?”
“שש ורבע.”
“נפלא. עכשיו אוכל לישון עד שמונה. נעים להתעורר בשעה של יציאה לעבודה ולדעת שאפשר לנמנם שנית… אבל, כבר נמאס לי. הגיע הזמן לחזור לעבודה…”
ד
היה מבקש לפרוש מן הציבור, ולא הניחו לו. ואף אליהו הוליכוֹ ממקום למקום. נסתבר שיש לו מכרים שאינם דוקא אנשי־שינפלד. יום אחד פגשו ברחוב בחור גבה קומה, בעל חוטם, שדחק עליהם ללכת עמו לקפה “עצמון”. “שמי צבי שפיר. – הציג את עצמו – הצבי שפיר מחלל את במותיך. ראיתם את ההצגה של חוג חובבי הבמה העברית… ובכן, זה אני שרצחתי את צ’כוב המסכן…”
“שמי זיסקינד,” אמר אפשטין. “זיסקינד פרלמוטר.”
שתו תה בלימון והלה היה מפטפט בלי הרף. אפשטין הקשיב לויכוח שהתעורר בשולחן הסמוך. נזכר בקלוב באודיסה. אף הסגנון לא נשתנה. “אולם הפרולטריון היהודי לא יאבד את כבליו… הוא ימכור אותם בכסף טוב…” אמר מישהו.
לכאורה, דפוסי־חיים חדשים. שבת־אחים גם יחד בנוסח כמעט מקורי. רוח טובה, אך אין לדעת אם הליצנות הזאת רצינית… לאמור: מה יש בהומור הזה – השלמה, מרדות, או סתם חוסר־אחריות?
כן, רצינות, עומק־השורשים, דביקות־בערכים… אך מה אמת־המידה? מנין לדעת מה טיב ההתלהבות של וויסמן… ואולי אף הוא בגילופין? ומחר יתפכח…
כן, רצינות. כלום לא השתתף בחוג האודיסאי יחד עם ברונשטין? וכי לא אמר אף הוא, אלף פעמים, רבבות פעמים, באזני פועלים רוסים חשדנים וטובי לב, “הפרולטריון אין לו מה לאבד מלבד הכבלים”? אף על פי כן, ביום שאסרו את ברונשטין הסתלק מהחוג. פשוט מתוך שעמום. בלי ברונשטין המבריק, פיקח וממולח, לא היה לו מה לעשות שם. וכי אין זו עדות מרשיעה כנגדו… באיזו מידה של שטחיות ואמונה־לחצאין אחז בהשקפותיו? ובתקופה הראשונה היה סבור שהרעיון כאש בוער בעצמותיו…
כן, רצינות. עקשנים כשינפלד עושים את הציבור. הם בעלי־סגנון, יוצרי־ערכים… והם גוררים את האחרים ומטביעים חותמם על סגנונם. הם חטיבה שלימה. כך – עד שאינם מכירים בעצמם כעשויים־לבלי־חת. מאותה שעה הם אנשים צבועים ומסוכנים. במאמץ לקיים את עקיבותם הם שוכחים לבחון עיקרים מחדש… והקץ ליחסי רעים… הכל עומד במבחן העקיבוּת. והשפעה־מַגית נודעת לאנשים כאלה על תשושי־אופי. ומהם יוצאים פקידים אכזרים בעלי כוונות טובות, כקמפינסקי, ידידו של ברונשטין, העושה עתה במשרד־למלחמה־בפעולות־נגד־מהפכניות ברוסיה. אין חשש… במציאות הזאת אין מקום לקמפינסקים. לפי שעה הבעיה היא מה קצף ומה מים?
“ועכשיו תן קוניאק, רוזנבלום, על החשבון,” קרא צבי שפיר.
“עדיין לא סילקת את החשבון הישן.”
“לא על החשבון הזה. על חשבון הכבלים שמוֹכר חרקובסקי.”
“יש כאן אלמנטים של ניהיליזם היכולים על ידי מארגן טוב לההפך לאלמנטים מהפכניים,” אמר לאליהו בחור גוץ, שניגש אל שולחנם.
“תכיר בבקשה את ישקה, וזה חברי – זיסקינד.”
“דמיון מפתיע לאפשטין, הסופר.”
“כבר אמרו לי זאת לא פעם…”
“יש לך מזל שאינך אפשטין, אחרת הייתי אומר לך משהו.”
“אתה יכול לומר זאת לי, אני דוקא מתעניין ביצירתו של אפשטין…”
“אילו היית אפשטין הייתי מייעץ לך לרכוש חנות של דגים מלוחים…”
“למה?”
“נייר לעטיפה כבר יש…”
“כך, כך, באמת… עד כדי כך גרוע בעיניך… באמת?.. יפה…”
“נה, לא כל כך גרוע… רק רציתי לדעת אם אתה באמת אפשטין… חברים! תראו מה שמצאתי כאן, אפשטין בכבודו ובעצמו…”
“אצלנו אין מעמידים פנים,” קרא צבי שפיר. “את כל המסיכות המזויפות אנחנו מסלקים חיש מהר… כן, אדון אפשטין, עכשיו שאתה כאן סחוֹט נסחוט אותך כהלכה. הפעם לא תתחמק. הרצאות אינו נותן, שיחות עם עתונאים – בשום פנים לא! מה הקהל בעיניך – אפס? ואתה, אליהו, חכה חכה. אתך עוד יבוא חשבון. שומר בסוד דבר שכזה… נו נו נו! ילד רע…”
“שקט חברים, תנו לשמוע…”
“חבל על כל מלה…”
לאנסו, אמר דעות על ביאליק טשרניחובסקי פרישמן ומנדלי. בברנר לא נגע לרעה. ראה שגרם להם אכזבה. ציפו שיכה את הסופרים הותיקים שוק על ירך. מאחר שסיים את דבריו הוציאו אליו בחור בהיר שיער, פרצוף של מתאגרף, עיניו מפלבלות מחמת מבוכה.
“קראת משהו משל ברקן. יוד ברקן?”
“קראתי.”
“על השולחן, יושע־פר, למתוח על השולחן ולנתח…”
“כשרון יש… מורגש…” אמר בהיסוס, וחשש שמא פגע בו משום כך…
“אבל…” אמר מישהו בעורמה.
“וכי אמרתי אבל?”
“לא אמרת – צעקת!”
“כדי לבטא את דעתי השלימה אצטרך להאריך בדיבור…”
“יש זמן. דבר.”
“רואים ניצנים של כשרון,” אמר בלי חשק, “אך ניכרת נטייה כללית להיאחז בקצוות, הוא הדין לגבי העלילה והלך הנפש של הגיבורים. הם באמת קצת גיבורים יותר מדי. מסורים זה לזה יותר מדי, מוכנים להקריב את נפשם בכל עת, משתוקקים לעזור זה לזה… ומתקבל הרושם שהדברים נכתבו על פי תוכנית, ולא אמנותית אלא פוליטית… הוא מתאר אנשים כפי שהיינו רוצים לראותם… אבל לצערנו המציאות היא אחרת… הנה אני רואה שאנשים חיים אחרת, גם עובדים, גם מתקוטטים, גם ממררים זה לזה את החיים לפעמים, גם מבקשים להתכבד איש בקלון חברו… הנה אפילו חבריך, שאתה מציגם תמיד כבחורים נדיבים להפליא, לפני רגעים אחדים היו מוכנים לבייש אותך ברבים…”
“תנו לברקן לדבר. שלוף מחט, ברקן, הגן על עצמך…”
“כבר אמר לי מישהו שאני מייחס חשיבות יתירה להשקפויהם של בני אדם,” אמר ברקן ועיניו נוצצו. “נוטים לחשוב שאנשים עלו ארצה כרדופי רוח… על כל פנים מבקשים ממני שאחפש תמיד טעמים עמוקים מאוד, מסתוריים… לפעולתם… הטעמים הללו הם עניינה של הספרות, ומה שאני כותב אין זה ספרות, פשוט מפני שאני מתאר, כפי שאמר גם האדון אפשטין, אנשים שאינם מתקבלים על הדעת. אבל רבים כאלה. ואני מאמין בהם. אני משער שהסיפור על אדם שמצא אבידה והחזירה למשטרה ייחשב כסיפור מאוד בלתי מתקבל על הדעת, מזויף, ובלתי ספרותי – בחבורת גנבים. זהו סיפור במדים, יאמרו, מיועד לפרחי שוטרים בלבד…”
“לא אמרתי שאתה פסול לעדות. אשריך שיש לך ידידים כאלה. אני אמרתי: לא זה בלבד מתחולל לנגד עינינו. והבחירה בקצוות מעידה על חוסר… על חוסר… בגרות… אך זה עתיד לחלוף… הרי אין אנחנו מדברים על עקרונות, אלא על חוש המידה…”
כשהלכו הביתה התלוה אליהם ברקן. “באמת לא התכוונתי להעליב את מר, אבל כבר נקעה נפשי מרואי שחורות, שעינם צרה בכל קרן אור בספרותנו, וזרקתי את הדברים לא במקום הנכון…”
“במקם הנכון, אמר אפשטין, הרי אני קיבלתי את דעתך…”
ה
לאחר הצהריים חש אפשטין ברע ושכב במיטתו. מראה גופו ציערוֹ. שׂיער דליל על חזהו, עור חיוור שקוף ועדין משזר ורידים תכלכל מעורר רחמים. חש ליאות. החום העיק על גופו כחומר ממש. שלוש פעמים התקלח במים צוננים להשיב את רוחו. מעולם לא נצטמצם כך רצונו במשאלה אחת, לכאורה פעוטה אך מעיקה, כתשוקה אל הנבצר מלהשיג – קצת צינה. קצת צינה, ריבונו של עולם!
לא לו קיצה של ארץ ישראל. אם לא יסע לחוץ לארץ – יקרב את קצו בידיו. אמנם, גדולה ישיבת ארץ ישראל מכל המצוות, אך מה בצע בהקרבת נפשו? כלום עץ יטע או כביש יסלול? יוכל לשגר את סיפוריו בדואר. אין אדם מוכן למות כדי לנשום אבק של ארץ ישראל, ריח סיגריות בקפה עצמון, והבל פיהם של “בחורינו היקרים”? תמצא לומר – הרגשת יעוד: לחתום בספר את המציאות הזאת, הטרייה, המפרפרת, חסרת־השורשים… וכי כמה אפשר לראות מהוטל ברמן? ילך ל“עצמון” ויאסוף לו פירורי פולקלור, סיפורי רכילות, אנקדוטות של צבי שפיר, זכרונות של אליהו וויסמן?
עיניים אדומות, דעוכות־חולנית, נשקפו אליו בראי. חרדה תקפה אותו. אפשר ביקור זה עתיד לתת אותותיו בגופו. בלע את הכדורים שנתן לו הרופא, והמתין לפעולתם, אך לא חש כל הטבה עד לערב.
בערב הצטנן האויר. אנשים יצאו לרחובות וטיילו על פני הכביש המבהיק באור ירח כנהר־די־נור. אילנות ובתים הטילו צלליות כהות על שמי ירח בהירים. אי שם נשתפכה מנדולינה. אצל פפר, על המדרכה, שיחקו פועלי בניין מגוידי זרועות בשחמט. בחורים ובחורות, חבוקים, הלכו לאטם לשפת הים.
הלך לו לאטו, התבשם מריח הצינה באויר, ניפנף מקלו באויר, וחש כאסיר שניתנה לו חופשה. לא הספיק ללכת הרבה ונטפל אליו דוקטר פלקוביץ, בחליפה לבנה ונוצצת לאור הירח, ועניבת פרפר שחורה כפחם מתחת לסנטרו.
“ובכן, שום הרצאה, אומר כבודו?”
“יאמין לי, דוקטר פלקוביץ, אין ההרצאות חביבות עלי…”
“אבל הציבור משתוקק לשמוע. ואם אין מכבדים אותו בהרצאה – הוא סבור שאין מכבדים אותו בכלל…”
“והרי אני מדבר אל הציבור בדרך משלי… ואת הבמות האחרות אני מניח לנעימי־זמירות…”
“כך כך, רוצה הוא לשבת ספוּן מאחורי מנעול ובריח… ואת החיים, את החיים אין הוא רוצה להכיר. נתבקשתי להזמינו למסיבה בבית מטרסו אבל יעצו לי שלא אגש. אומרים, אדוני פורש מן הציבור… כן, קראתי עכשיו מאמר נאה מאוד מאת מלומד אחד, אוסטרי. בלומנפלד. מן הסתם יהודי. תמצא עניין בדבריו… הדמוקרטיה, הוא אומר, מביאה את הספרות במבוכה. דוקא אותם הסופרים שהם הנציגים המובהקים של הדמוקרטיה מרגישים שהיא אויבתם. דברים כדרבנות. ההכרח להגדיל את התפוצה אמנם מאלץ את הסופרים לעשות פשרה עם הקהל… ופשרה זו, כידוע, היא על חשבון הרמה…”
“כן, דברים נושנים. אבל אנחנו היהודים פטורים מזה… עצם כתיבת ספרות בשפה העברית היא הכרה בציבור… אך, אני אינני מרצה משום שאינני יכול, למה זה יתלו בי אשמה שאין בי…”
“אם אומרים, מן הסתם יש בזה משהו…”
“באמת, אין בזה אמת. אני חולה וקצת צרוד, ואסור לי להתרגש, ועדיין לא למדתי לדבר כמי שלא איכפת לו מהו אומר…”
“על כל פנים חבל שלא נוכל לשמוע את דבריו, ולוּ במסיבה מצומצמת בלבד. בשבת מתאספים אצל שרפשטין כמה אנשים, יהיה שם חייקין ועוד אחדים. למה לא יבוא אדוני גם כן. ואנחנו נהיה אסירי תודה…”
“אשתדל לבוא…”
“בהזדמנות זאת שנפגשנו הייתי רוצה לומר לאדוני כמה דברי שבח. אינני יודע אם רבים כאן ימצאו עניין רב בסיפורו האחרון. אני נהניתי מאוד. בושם דק. עצב נוגה. לזה אנחנו קוראים ספרות. אני מקוה שאדוני ימצא את מקומו בתוכנו. אמנם, הוא קצת יוצא־דופן. ובשעת המהומה האנשים אינם אוהבים יוצאי דופן. רוצים שהכל ילכו בנתיב אחד. וכעת, כידוע, מהומה ברחובנו. סבורים שאין אנחנו יכולים להרשות לעצמנו התבוננות שליוה…”
כשנפטר ממנו הצטער שהתמכר להתרגשות בשל דברי שבח. אה, אמנים כמוהם כנשים, אמר בלבו. כוחם במה שמעניקים לאחרים, ולכן הם נחנפים בנקל.
כשחזר לחדרו ראה דאגה בפני חברו.
“מה אתה רואה, שאתה מביט בי כך?”
“פניך רעים מאוד.”
“האומנם?” “החמסין. צריך להתרגל.”
“לאיזה צורך?”
“יותר קל מאשר להעבירו מן העולם.”
“למה? יותר קל להימצא במקום שאין חמסינים. למשל, אירופה…”
“אתה מתלוצץ.”
“לצערי, אינני מתלוצץ…”
“אינני מאמין.”
“אינני סבור שאוכל לחיות כאן… – אמר לאליהו. – אך אל תחשוב שאתה מבין. מחלה היא זו. אולם קודם חשבתי, מילא, אקצר את חיי ואשב בארץ ישראל. אולם עתה נוכחתי שאין בזה צורך, באמת, אין בזה כל צורך…”
היה מהלך בחדר, מן הכיור למיטה וחזרה, ידיו תחובות עמוק בתוך כיסי מכנסיו.
“מתנת אלוהים המחלה… סגולה לייקר את החיים. שאל את אביך ויגדך: ממנה מתפרנס כשרוני. הדייקנות הזו בתיאור פרטי הפרטים, היא היאחזות החולה בחיים, בזוטות, בכל מה שהעין רואה והחושים מרגישים. הכל נפלא, הכל יקר ללב. אבל מה לכם ולזה? לכם הכל מובן מאליו. אתם רוצים עוד משהו. יתכן שתלמדו לבטא זאת. אם כי, ספק… בבחינה ידועה אני פרט המלמד על הכלל… על יהדות אירופה חולה כמוני… יש מי שיאמר לה אכול ושתה, ואני אומר לה: שוה לנגד עיניך תמיד שמחר הוא יום מותך ודע מה תעשה היום… אבל שינפלד ואתה – איזה צורך יש לכם בכל זאת? במקום שהספרות שלי נגמרת מתחילים חייו של שינפלד. אני מביט עליו ונדמה לי שהוא אומר לי: נה, זה הכל טוב ויפה, ומה הלאָה? שלח אותם אלי, אני גס רוח, אמר. שמעת. אך לא הבינות את הרמז. רצה לומר: אם אינך יודע להגיד, למה לך לדבר?.. ואתה, הישמר לך מלומר תנחומין. שהרי אינני מקונן על מר גורלי. הייתי שמח אילו יכולתי לעזור לכם. אינני יכול – ניחא. אין לאיש צורך בתיאור חיי אדם בצמר גפן… לפעמים אני קורא את דברי ומתמלא רחמנות על אלה ששופכים עליהם דמעות…”
פרק יב: עץ פרי 🔗
א
אליהו ומונדק, חבר־התנועה שבא זה לא כבר מווינה, החליטו להמתין בתל־אביב לקבוצה הראשונה העתידה להגיע מחוץ לארץ, ומשום כך ביקשו ומצאו עבודה בכביש. אמנם, אליהו הוסיף לגור יחד עם אפשטיין בהוטל ברמן, אך בדעתו היה להעתיק את מגוריו לאהלו של מונדק, במחנה הפועלים, מיד לאחר שאפשטין יפליג לאירופה. מלאחר שתתקבל הקבוצה, ילכו לגליל. שם “כור ההיתוך”, כפי שאמר ברלה. “הבחורים, אמר מונדק לאליהו, אינם עזים ונחושים כמוך, אלא מאחינו בני ישראל, קצת רכים וענוגים… ובגליל – כן… בגליל אפשר… אל תזלזל בנוף…” מונדק חזר נלהב מביקור בכינרת. “הכינרת, הרי הגולן, והחרמון המושלג באופק… – הנה שכר עמלנו… וצעירים וצעירות, בגיל הסער והפרץ, מוכנים להסתפק בפיצוי הזה…” וגרושביץ הבטיח לעשות למענם כמיטב יכולתו. רצונם בגליל – יהיה בגליל.
“אין הבחורים עזים ונחושים כמוך…” אמר אליהו בלבו, ובת שחוק עתתה על שפתיו. בחסד תל חי זכה למחמאה מפי מונדק. ואיזו לשון זה תופס! “דור עזוז וגיבור”… והמכתבים הנלהבים שהוא מריץ לעתון התנועה בווינה!.. ועתה, כל חברי התנועה גאים על בא כוחם, כביכול, אליהו וויסמן. ניתנה האמת להיאמר, איננו זכאי לכבוד הזה… אילו ידעו מה אירע לו בהתקפה שליד הבוסתן… בלי דקדוקי עניות, פרשת חייו הקצרים בארץ ישראל נעשתה לסמל. ההשפעה החינוכית שנודעת לסיפור־המעשה המתוקן ומשופר, כפי שיצא מעטו של מונדק, חשובה מאנינות־נפשו. הפעם אין הוא מתקשט בנוצות זרים, שהרי באמת היה בתל חי. ואם נפל עליו פחד – מי אינו ירא?
והנה הוא מגשים את חלומו של אוסיה: קבוצה. כשיגיעו החברים יקימו להם מחנה פועלים שיתופי ואפשר יגשימו קצת מן החלומות הישנים ההם… פרישתו מן התנועה נשתכחה מכבר, לפי שישיבת ארץ ישראל מכפרת על הכל. ולא עוד אלא שהכל מייחלים למוצא שפתיו, ודומה הוא כמפלס נתיבות… “כתוב אף אתה משהו, ביקש מונדק, רושם אחר יעשו הדברים אם תכתוב אותם במו ידיך.” הוה אומר, אפילו מונדק, חבר מֶרכז התנועה, נותן לו את הברכה. אך מדבר אחד אין דעתו של מונדק נוחה – ידידיו מקפה עצמון". “מה לך ולהם? אינני מבין אותך. ההתחברות לאלה היא רפיון־רוח, סטירת לחי לרגש האחריות. תמיהני עליך… אלה חבריך: הציניקון המכוער ההוא המצייר על החלונות, טובילבסקי הכנר הגרוע, שתרם את כשרונו הבינוני לתנועה הציונית?.. בווינה לא יתנו לו לנגן אפילו בבית קפה… וזעירא הפטפטן… מעניין, אתה אומר! מעניין? מאי משמע מעניין? וכי בני אדם סימני דפוס הם? נושא לסקרנות? ביחסי אדם לחברו יש ברירה בין שותפות־דרך או ריחוק־מתוך־כבוד… כל התגודדות חברתית שאינה מאלה היא תיפלות, קילקול הטעם, ביטול ערך האדם… היא גורמת לנו שנימאס זה על זה עד מהרה…”
כרוח סערה פרץ מונדק לתוך חייו, ומבקש לכפות עליו את טעמו והשגותיו… והכל למען התנועה, משל אחדותם מקיימת אותה וחילוקי הדעות ביניהם יפוררוּה.
לצערו של מונדק הוא הולך מפעם לפעם לקפה “עצמון” ומשתתף בויכוחים הקולניים על שירה עברית, המצאתו של המהנדס האיטלקי מנאפולי, האויר המטושטש של ארץ ישראל וקוצר ידם של הציירים, הקינמטוגרף והשפעתו על עתידו של התיאטרון, האוירון ושינוי המושגים של הזמן והמרחב, הטלפון, אהבה־חופשית, לנין, ביאליק וטשרניחובסקי, סיפורו האחרון של אפשטין, השאלה־הלאומית, יוסף טרומפלדור והחלוץ, מאמרו של שינפלד “באזני העריץ”, הקונצרט האחרון של תלמידי הקונסרבטוריון, תוכנית חישמולה של תל־אביב, האינטרבנציה ברוסיה, תמר שרפשטין ומכתבו האחרון של צבי שפיר העושה “מיץ עגבניות” מחייקין.
ב
“אינני אוהב רכילות,” אמר צבי שפיר לאליהו ותקע סיגריה לתוך פיו הפעור למחצה. “אבל שמעתי שעדיין לא הראית את פרצופך אצל קרובתך הצעירה. האומנם אתה מפחד שתטרוף אותך, או שמא אתה מתיירא שהבורז’וי יכריח אותך לאכול קצת מרק, עשוי ממררתם הסחוטה של פועלים…”
“לאו דוקא, הייתי טרוד. אתה יודע, אפשטין ו… כל מיני עניינים…”
“אה, טרוד? חביבי, סַפּר זאת לשומים ולבצלים… אפילו הירח בכבודו ובעצמו, כשהוא עובר ליד חלונה, נעצר ומסתכל. גמרתי את הדוּר שלי הלילה, הוא אומר. הנה גליתי משהו שכדאי להביט בו, כאן אעמוד ולא אזוז עוד!..”
“מן הסתם נהנתה מאוד כשאמרת לה זאת?”
“בחיי, עדיין לא סיפרתי לה, ברגע זה עלה על דעתי…”
“אל תשכח לספר לה…”
“ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר, אבל ממני לא תתחמק. מה קרה? לי אתה יכול לספר. אני ממילא אינני משתתף בהתחרות. דחתה אתך?”
“מה פתאום?”
“צבע־הפנים, חביבי. הוא אומר את הכל. והצבע טרי. אל תתבייש – אתה בחברה טובה. אין כאן הרבה בחורים, העומדים איתן על שתי רגליהם, שלא ניסו את כוחם…”
“מנין לך שלא הייתי שם עדיין?”
“היא בעצמה סיפרה לי”
“אינני סבור שזה מדאיג אותה.”
“אתה מדבר אלי כאילו כל מלה שאתה מוציא מפיך אני רץ ומספר לה. אני יכול לעשות לך החסד הזה אבל על המנגינה לא אוכל לחזור. אינני סבור שזה מדאיג אותה. איך זה היה? דומה? לא, לא אוכל לחזור על דבריך… בבוז אומלל כזה יכול לדבר רק אוהב־קצוץ־כנפיים… העיקר, ביקשתי רק לטפטף עליך קצת מן הנוזל האדמומי, לא התכוונתי למרוח אותך בששר אדום. די, גמרתי, חדל להסמיק. ראה כמה אני נדיב. נדבר לעניין. באמת הצלחת להפתיע אותה. אינני בטוח אם היא הוגה בך יומם ולילה, על כל פנים היא התבלבלה. ואתה את שלך השגת. היא מעוּבדת. תוכל לגשת בזהירות, ובשכל, ויכול להיות שתצוד את הצפור…”
“חן חן לך. מה טוב שיש לי חבר מסור…”
“וכמובן, עליך להיזהר קצת. לבסוף עוד תתבע ממני אחריות בעד הכשלון השני. אחריות, האין זו המלה החביבה על גרושביץ, חברך המנופח? כן, אחריות. הוא יגדל לנו כאן גזע חדש, אנשים בעלי־אחריות, כל מלה שקולה ומדודה, כמו גבינה שוויצרית, על הגרַם… העיקר, אינני רוצה להיות אחראי לתוצאות. רמזתי רמז וזהו. נתתי לך הזדמנות להיעזר בחוש הריח שלי. אבל ההחלטה היא שלך. יתכן שסתם נעלבה שיש בחור אחד בתלאביב שאיננו מחזר אחריה, מלבדי כמובן, אבל עלי אין שואלים קושיות… ויתכן שאתה פשוט דרוש לה כדי להשלים את האוסף. יש לה מחזר אחד שהיה בגליפולי, אחד שהיה בנובמבר שבע עשרה בפטרוגרד, אחד שהיה בחזית צרפת, אחד שניצח על המקהלה של הגמנסיה, אחד שהיה מרגל לטובת האנגלים, ואין לה ברנש מתל חי. עכשיו אתם הבחורים באופנה, עד שתפרוץ קטטה במקום אחר…”
“קטטה?!” “נו, אל תתרגז. הרי אתה אינך כמו, מה שמו של אותו תפוח אדמה שהבאת עמך פעם לכאן, זה שהביט בי בשנאה כזו כאילו השד יודע מה עשיתי לו?.. וטהר לבנו, הייתי קורא לו. עכשיו נזכרתי, מונדק… איזה ברנש מצחיק. הרגשתי את עצמי כשְׂטַנטן המנסה לקנות את נשמתמָתו הדלה של הבחורון הרציני בכוסית קוניאק. איננו שותה ואיננו מעשן, הצהיר באזני, בגאוה. אילו ראית איזו גאוה… כך מביטות נזירות על זונות… העיקר, נגיד שלא נקרא לזה קטטה אלא מלחמה. מה ההבדל לתמר? היא מתעניינת בכם מטעמים אחרים. לה הרי לא איכפת אם כל העסק שם היה ברכה לבטלה, כפי שמספרים. העיקר, שבחורים יהודים החזיקו רובים. רגש הנחיתות אצלנו בדם… מה רציתי לומר? אם דרושה לך עזרה קטנה תמצא בי ידיד. שלא על מנת לקבל פרס. פשוט מצאת חן בעיני. אתה תפוּר לפי המידה. לא חצוף מדי, לא קדוש מדי, לא פיקח מדי… ובכן, תן יד…”
“אם ארצה להגיע לאיזה מקום אמצא את הדרך בעצמי…”
“זו הטעות שלך. מה זאת אומרת, סתם להגיע? היא רוצה שתגיע עייף ורצוץ והלשון בחוץ… למה אני מתכוון? שמעת על אשף. עמיהוד אשף, המורה להתעמלות. הוא טוען שנערים לא יהיו לגברים אם לא יעסקו בתחרויות. השאיפה להגיע ראשון עושה את הגדי לתיש. עכשיו הוא מארגן מרוצי אפניים. ובמקום דברים יהיו לנו גברים. תמר אף היא סבורה כפי הנראה שאי אפשר לחנך בחורים בלי התחרות. יתחרו להם הגברים על היפהפיה המקומית ויהיו ראויים לשאת נשים. חוששני שיום אחד תציע לנו לערוך התחרות מאהבים, על שפת הים. אני אהיה השופט.”
“המסלול שלי יהיה ריק.”
“אתה עקשן, חביבי, ואוהב להעמיד פנים. שמע, יש לי הצעה. תבוא אלי מחר. והיא תהיה אצלי במקרה. תבוא, נשמע תקליטים…”
“הנח לזה…”
“נערים לעולם נערים…”
“יש לך תקליטים חדשים?”
“רבים. מה שאתה רוצה…”
“יתכן שאבוא.”
“בשעה ארבע אמזוג את הקפה. ואני משער שלא יצטנן.”
ג
אליהו כיחכח, תיפף באצבעותיו על אגודליו ודפק על הדלת. צבי שפיר, חיוך ממזרי על פניו, פתח את הדלת בלאט, ואצבעו על שפתיו. הוד מעלתה המוזיקה! בשתיקה בבקשה… כשנכנסו, נהג בו בהתאפקות וטוב־לב והסיר ממנו את מבטו הסקרני המבקש מן הסתם לגלות בפניו סימני התרגשות.
בין האקווריונים, מפלצות העץ, חצוצרת הנחושת של הפטפון, שטיחי הארגמן הכהים, והרהיטים השחורים, הבהיקה שמלתה הלבנה של תמר. היא שכבה, רגלה האחת תלויה ברישול מעבר לדופן המיטה, ראשה נשען על ידה ושערותיה הישרות מכסות כצעיף שחרחר את הזרוע הבהירה, דקת הגיזרה. בלי להביט אליו משכה את פאת שמלתה וכיסתה את ברכה החשופה. לפתע הביטה אליו, ניענעה ראשה לברכת שלום והשפילה את עפעפיה. כלי המיתר נדמו בבת אחת ואבוב סילסל קולו וניתר גחמנית והצ’לוֹ ענה לו ממעמקים.
ניגש אליהו אל הגרמופון והסיר את האפרכסת מעל התקליט. תמר הרימה עיניה בתמיהה.
“אם אסור להפריע לה, תשתוק רגע. שלום!”
החזיר את האפרכסת למקומה. המנגינה שבה ונתרפקה על שטיחי הארגמן.
תמר הוסיפה להתבונן בו. עיניה האורבות מאחורי תפוחי הלחיים הבולטים סקרו אותו בתמיהה, ובת שחוק הפציעה ופרחה על פניה היפים.
הוא הצית סיגריה, הפיח טבעות עשן, עצם את עיניו לחצאין כמאזין למוזיקה מתוך התרכזות, הרים פסלון־עץ והסתכל בו בעיון.
כשהסתיים התקליט וצבי שפיר הסירו בזהירות מעל רפידת הקטיפה, נטלוֹ אליהו מידיו ועיין בכתוֹבתו. לפתע פרצה תמר בצחוק צלוּל ועז.
“מה הצחוק הזה פתאום? פרעוש קטן קפץ בראש?” אמר צבי שפיר.
“לא, זה היה נפלא… הפסדת מחזה, צבי… אתה יושב לך וקורא בספר…”
“הנה אני מביט, לא רואים שום דבר מיוחד…” אמר צבי שפיר.
“באמת סתם ככה צחקתי, אמרה, ועכשיו, אליהו, ספר מה שלומך. הרבה זמן לא היית בתל־אביב. בעצם, אני כועסת עליך נו–רא. מאוד אהבתי לקרוא את המכתבים שלך, ולא יפה שהוצאת אותי מרשימת המנויים בלי כל התראָה…”
ד
כשיצאו מן הבית נמחתה עליצותה, כאבקת גיר בסמרטוט לח. היתה טופפת לצדו בשתיקה, מגניבה אליו מבטים סקרניים ומחייכת לעצמה סתומות.
“הרבה זמן עבר מאז,” אמרה לבסוף.
“הרבה זמן… כן, וגם…”
“כמה אני מקנאה בך. וכל כך הרבה ראית. ואני – הכל אותו דבר אצלי. אני מתארת לי – קשה להתחיל, כשיש כל כך הרבה מה לספר…”
“לספר? מה יש לי לספר?”
“אה, בבקשה בלי ענוָה יתירה. אחשוב שנעשית יהיר. אינני זוכרת שהיית כזה…”
“באמת?”
“בודאי שלא. אפילו היית קצת יותר מדי צנוע. ירקרק כזה. וכמו כל הצנועים – היית אוזר עוז פתאום, ו… לא בזמן ולא במקום…”
“למה את מתכוונת?”
“סתם. אם לא נוח לך לספר – אשאל שאלות… כל כך נהניתי ממכתביך. באמת…”
“לא הרגשתי לפי תשובתך שאת נהנית.”
“מה אתה רוצה, שאתן לך ציוּנים? לא ראיתי את עצמי זכאית לתת ציונים…”
מאחר שמשכה אותו בלשונו סיפר לה.
“ואת טרומפלדור ראית במו עיניך?”
“בודאי.”
נזכר, פגישה באקראי. אדם בעל עיניים כהות, צנועות. בראשונה לא ראה את השרוול הריק ומשום כך לא ידע כי הוא האיש.
“האם באמת הוא כל כך כל כך?..”
“כל כך מה?”
“לאחר שבן אדם נהרג נוהגים להגזים קצת…”
“רוצה את לדעת בדיוק?”
“אינני מכירה אותו… מעניין אותי אם ההתלהבות של האחרים היא אמיתית או קצת… אתה יודע… יהודים מתגעגעים לגיבורים…”
“מה רע בכך?”
“אתה זוכר את אוסיה סולודובניק?”
“זוכר? ודאי, היינו יחד. כעת הוא בבית החולים בבירות. פצוע.”
“אני יודעת, קראתי בעתון. נפגשתם בתל חי?”
“עוד לפני כן. במזר.”
“אתה ואוסיה? למה לא כתבת לי אף פעם…”
“שכחתי שאתם מכירים זה את זו.”
“ולא נזדמן לכם, תוך כדי שיחה?..”
“על אלף עניינים נתגלגלה שיחה, ועליך לא.”
“חצוף גדול נעשית.”
“ממתי האומר את האמת נקרא חצוף?”
“מיום שהמציאו את הנימוסים.”
“אה, הנימוסים נועדו להגן על המסכנים. את אינך זקוקה להגנה.”
“נשתנית, אליהו. ועכשיו אמור לי למה לא באת אלי? שמעתי שלא משלשום אתה ביפו…”
“לא חשבתי שאת מחכה לי.”
“אינני יכולה לומר שלא אכלתי ולא ישנתי בינתיים, אבל… חשבתי שתבוא. למה לא באת?” “לא רציתי להטרידך.”
“עכשיו אתה מדבר כמו האליהו ההוא, חולצה לבנה ותסרוקת פסוּקה באמצע… למה זה להטריד?”
“לא ענית על מכתבי, לכן היה לי יסוד לחשוב…”
“חייבת הייתי לשלוח לך מכתב כנגד מכתב… קבלה רצית? יש מה לכתוב, כותבים. אין – למה לסחוט?”
“מן היש והאין אפשר להוציא מסקנות.”
“כל כך מהר אתה נסוג?”
“מכתבי לא היו התקפה, ולכן, כשחדלתי לכתוב לא היתה זו נסיגה.”
היא הניחה את ידה על זרועו. צמרמורת ריחפה על איבריו. היד הרכה ריפרפה, ירדה אל כף ידו ונשמטה.
“על כל פנים אין בינינו מלחמה,” אמרה.
הלכו כברת דרך בשתיקה. היא השתדלה לחקות את פסיעותיו הגדולות בשובבות.
“אבא ואמא שואלים למה אין רואים את פניך. אפשר לחשוב שאני אשמה בכך שהסתלקת ל.”
“היית צריכה לומר להם שלא באתי לארץ כדי לשבת בקייטנה בביתם.”
“הייתי צריכה לומר… מה לא אמרתי? אפילו – שהכל בגלל השביתה בפרדס. אבא כמובן צחק ממני. אינך מכירה בחורים צעירים, אמר. אילו התנהגת קצת אחרת השביתה בפרדס לא היתה מציקה לו כל כך…” אמרה וצחקה בקול.
כשנכנס לחצר וצעד בשביל הצדפים וחריקתם היבשה נשמעה כפיצוח בוטנים שטפוהו זכרונות מרים. הפרידה מיַשְקָה לפני השער, קבורתו של שרשבסקי, הזגוגית המנופצת, פני שינפלד כשהוכיחוֹ על פטפטנותו.
“חכה, אפתח לך את הדלת.”
היא עברה סמוכה מאוד אליו חזה נוגע־לא־נוגע בחזהו, וריח שערותיה באפּוֹ. עצם את עיניו שלא לראות את פניה היפים לדמדומי האור הבוקע מתוך הבית היא נעצרה לידו, והביטה הישר בעיניו. הרגיש שהוא מתבקש להעיז, ושמע את קולה, הצרוד ועמוק כבחלום.
“קצת התגעגעתי עליך.”
אליהו תקע לכיסיו את ידיו הרועדות. שוב צחקה והלכה אל הדלת.
“לומר את האמת, השתעממתי… אמנם, יש במה להפיג את השעמום, אבל יודע אתה… מתרגלים שיש עוד אדם בדירה… דירה גדולה… ולפעמים נדמה, רוח שממון מהלכת בתוכה…”
קולה נשמע מחוּסר רוך ורגש, גנדרני ולגלגני. “רוח־שממון מהלכת בתוכה”… “שממון. תיבה זו באופנה. בעלי שאר־רוח מעידים על שממונם. מי שאינו חש כך, משמע, לא חסר לו כלום… הוה אומר, הריהו ברנש משעמם ומרוצה מעצמו,” אמר ישקה.
שרפשטין ישב בכורסתו בחלוק המשי, המשקפיים תלויים על קצה חוטמו. כשראהוּ קם לקראתו:
“באמת שמח לראותך, איזו הפתעה. באמת שמח.”
בו ברגע נכנסה האשה.
“אח, כמה גדלת, וקיבלת צורה, איך זה נשזפים ככה אצלנו בחורף…” אמרה והוסיפה בדאגה: “ומה הסרטת הזו על היד, אסור להזניח דברים כאלה, מיד אחבוש לך… א–נו, בחור כמוך ואיננו יודע לשמור על עצמו…”
היו משוחחים בנחת ושותים תה. “אבל בשום אופן אל תחשוב שהתה הזה פוטר אותך מארוחת ערב.” אמר שרפשטין. הכל שואלים על תל חי. והוא משיב בקמצנות. אותו סיפור – וכל פעם הוא אחר. אין מספרים לאפשטין מה שמספרים לשרפשטין. ואילו פגש באדם כגרישה היה מן הסתם מתאר לפניו בלשון זו: “לראשונה התאספו חיילי השריף בגבעה שמדרום מזרח, ושלחו גששים לעבר תל חי, כשהם מבטיחים לעצמם את דרך הנסיגה בוואדי…” ומה סח למונדק? – “זקיפות הקומה היהודית… זיקה של אדם לחבוּרה בשעת הסכנה…” נוסח ברלה… איש וסיפורו. בנוסח הסיפור, בלי משים, מסתתרת דעת המספר על שומעיו
“אביך שואל למה זה אינך כותב לו אף פעם? באמת, לא נאה…” אמר שרפשטין כשסיים אליהו את דבריו.
“כתבתי לו לפעמים. כשיש מה לכתוב, כותבים.”
“מה זאת אומרת כשיש מה לכתוב? וכל מה שסיפרת לנו?”
“הה, הדברים האלה אינם מעניינים אותו…”
שרפשטין נתן בו מבט כועס. “כך מדבר בן? בושה וכלימה… אתה אינך יודע להעריך את אבא שלך, הוא הוציא עכשיו ספר חשוב מאוד, שתורגם כבר לצרפתית ולאנגלית. כעת אני מחפש לו מתרגם טוב שיתרגמו לעברית…”
“והוא מצוי בידך?”
“לא, עדיין לא קיבלתי…”
“זאת אומרת שעדיין לא קראת אותו…”
“נו, כמובן. אם הספר איננו אי אפשר לקרוא בו…”
“אם כן מנין אתה יודע שכדאי לתרגמו?”
“איזה דיבורים הם אלה, אמר ברוגז, תסבירי לי, תמר, איזה דיבורים הם אלה?”
“טררמטמטם טררמטמטם,” אמרה תמר.
“אתה חושב ששום דבר אין לו ערך מלבד עבודה בכבישים?”
ולאחר כך, כשביקשו ממנו לגור אצלם וסרב, אמר שרפשטין:
“בזיון אתה גורם לנו. לנו יש בית כזה גדול ואתה מוכרח לגור בהוטל ברמן, המלא פשפשים?..”
“אין שם פשפשים.”
“ואם אין? מה יאמרו אנשים? למה אתה גר במקום אחר? אפשר יהיה לחשוב שלא נהגנו בך כהוגן…”
“אני מוכן להצהיר שאתם הייתם בסדר…”
“בבקשה, בלי הלצות.”
“מה היה כל כך רע לך אצלנו?” שאלה האם.
“נניח לו, איננו רוצה, לא צריך. רצינו לעזור לך למצוא עבודה טובה. היית יכול להשתכר קצת כסף. להיות בן אדם…”
“חן חן, העבודה שלי היא לפי רוחי. ומספיק לי הכסף שאני יכול להשתכר בעבודה זו.”
“ומה אנחנו? איננו עובדים? זלמן לפעמים עובד מן הבוקר עד הלילה… ונסיעות…”
“למה לנו להתוכח עמו?”
“הניחי לו, הוא ודאי גם סוציאליסט מלבד חוצפן גדול.”
“למה לא?”
“אני רוצה לדעת, כן או לא?”
“נאמר: כן.”
“כך, כפי ששיערתי…”
“די די, לא נתקוטט יותר. כל אחד יכול לחשוב לו מה שהוא רוצה, אבל כאן אנחנו נשתוק,” ביקשה האשה לעשות פשרה.
“אין לך מה לחשוש, אנחנו לא נתקוטט בשל שטויות,” אמר שרפשטין.
“בשל שטויות – ודאי שלא,” אמר אליהו.
“ככה יפה, כמו יהודים. ועכשיו בואו לסאלון. ארוחת הערב כבר מוכנה,” אמרה.
ה
“על מה דיברנו?” שאל גרושביץ ויצק חלב לתוך ספל התה שלו.
“על יושר,” אמר מונדק, פניו לוהטים מחום, אזניו סמוקות, ושערו הפרוע גולש על מצחו.
“הה, יושר, נכון,” אמר גרושביץ והגניב חיוך לאליהו. ביקש להחזיר לו חיוך, כלומר: תמימים אלה… אך לא השים עצמו פיקח על חשבון חברו וסילק מבטו מגרושביץ.
מונדק סחט לימון לתוך ספל התה שלו. תה חריף, רוסי… כמה שאומרים… “אמנם אני מגליציה אך תה אני אוהב כרוסים, היה לי מורה רוסי והוא לימדני לעשות תה שטעמו כיין… העניים, היה אומר, חייבים להשׁתכר ממשקאות זולים… ומנשים מכוערות… קצת נבזה היה הבחור… אבל אדם שאין רבים דוגמתו… איש של בין־השמשות…”
“ואני הייתי סבור, אמר גרושביץ, שלא איכפת לך מתוק או מר. כלומר, לא הייתי בטוח אם תרגיש הבדל…”
“מונדק, אתה הישמר לך מגרושביץ…”
“קרא לי אפרים.”
“אפרים. מבטו חודר לתוך תוכך, ובזמן שהוא מסתכל בך, כביכול מקשיב למה שאתה מדבר, הוא מבתר אותך לנתחים…”
“בבקשה, בבקשה, לא צריך להפריז… ובכן, לעיקר… אתם אומרים שהקבוצה שלכם צריכה להגיע באוריינטה, לאמור בעוד חודש וחצי לערך, ועלי, אם כן, לבדוק היכן דרושים פועלים… עודכם רוצים בגליל?..”
“רצוי מאוד,” אמר אליהו.
“על זה נדבר אחר כך. אך עדיין לא מיצינו את הנושא הקודם…” אמר מונדק.
גרושביץ חייך שנית לשמע המלה “מיצינו”. – “במה דברים אמורים?”
“דיברנו על יושר…”
“אה, כן, נכון…”
“אתה מדבר על אירגון, גרושביץ, כאילו הוא יענה את הכל… הרי גם אנחנו איננו חיים בערפל… כשאנחנו מדברים על הצרכים הרוחניים של הנוער העברי הרי אלה ממשיים מאוד… הנער שלנו איננו בא לארץ בגלל לחץ כלכלי… זה הבדל גדול… מלגלגים עלינו, אבל אין בכך כלום. אנחנו יודעים את אשר לפנינו וזה העיקר…”
“באמת, זה העיקר…”
“ובכן, צריך להקשיב לנוער הזה ולהבין מה דוחף אותו. משיכת כתף, ליגלוג, וכל הדיבורים האלה על בנים־יחידים, אינטיליגנטים, אברכי־משי – אין זו שיטת הדרכה מעולה ביותר… מכם, אנשים משכילים, העומדים בראש התנועה, קיוינו להבנה…”
“הקשבה, על כל פנים, אני יכול להבטיח לך…”
“אם כן, בבקשה, בכובד ראש, אין זו בקשה גדולה ביותר, בכובד ראש…”
“בודאי, בודאי…”
“אדם צעיר רוצה לחיות ביושר, קודם כל ביושר, בלי צביעות, בלי חטפנות, בלי הונאת הבריות, בלי ניצול חולשתם טיפשותם או אנוכיותם של אנשים אחרים… אפשר לחיות בדומה לביושר, מבחינה מסוימת, כשיש הכנסה שנתית קבועה שבאה בירושה מהורים עשירים. סוף סוף אי אפשר להצטער תמיד על צבירת העושר של הדור הקודם… כמובן, כשאדם חושב קצת הוא מבין, שאף כאן יש הונאה… ולכן אין דרך אחרת להיטהר אלא בעמל כפיים וחיי שיתוף…”
“כן, בעניין זה הרי כבר הסכמנו…”
“נכון, אך לא שמעתי בדבריך את ההערכה הנכונה למשמעות התרבותית של צורת האירגון השיתופית, המטהרת את האדם…”
“לא שמעת, מפני שאצלנו הדברים נעשו פשוטים ומובנים מאליהם וחדלנו לדבר עליהם… לכל עניין יש ז’רגון משלו… במשך הזמן מקמצים קצת בדיבורים… השפה עוזרת לנו לעשות קפיצת הדרך. אנשים נשואים אינם מדברים על אהבה. נושא שיחתם הוא: מי יכבס את החיתולים, הכדאי לקנות מעיל גשם לילדים, וכדומה… אך יש אהבה בשיחה הזאת, יותר מאשר בדברים הנרגשים של נער ונערה…”
“האם אתה נשוי?”
גרושביץ צחק. “אפשר ללמוד דברים מתוך הסתכלות. אין הכרח לנסות הכל על בשרנו…”
“יש הכרח…”
“אתה יריב נוח מאוד, מונדק, אני יודע מראש כל מה שתאמר – ההיפך ממה שאני חושב”
“לא, לא, ודאי שלא. אני מסכים עמך בהרבה עניינים, אך קשה לי רק להשלים עם היובש הזה שבו אתה מטפל בבעיות המסעירות את נפש הצעיר ובזמננו… צורך התקופה, צו השעה… המסיבות האובייקטיביות… ואני רואה לנגד עיני קודם כל פלוני ופלוני ופלוני ואלפים כמוהם ואני יודע מהם חושבים ומה מעיק על לבם… ואני רוצה לדעת איזה מין בני אדם הם, ישרים או בלתי ישרים. וכך גם אדע מהם יעשו כאן…”
“אה, אינני מזלזל בזאת, חס וחלילה… אף על פי כן, חוששני שהציונות תיבנה מן הפרעות באוקראינה, וירידת ערך המטבע שתאלץ את הצעיר שלך, בעל ההכנסה השנתית הקבועה, לשקוע במלחמת קיום מנוולת ביותר, – ולא מערגתו לחיי יושר ושכלול האישיות… אך – מכאן תצא התורה… לא נתקוטט בשל כך… העובדה שאנשים שטחיים אינם רואים את שני הצדדים של המטבע אינה נותנת שנראה את עצמנו כמחולקים בדעותינו. אדרבה, להיפך, קרובים אנו מאוד זה לזה… ובחרדה עקבנו אחריכם בשנה האחרונה שמא אף אתם אינכם אלא אגודת נוער, כאלה שצצו לפני מלחמת העולם, כגון: אגודת־אוהבי־אדם, אגודת־רודפי־צדק, אגודת־נעורי־הנצח, אשר ראו את המציאות כתהליך איטי של הסתאבות חלומות נעורים והבטיחו זה לזה לשמור על טהרת ימי העלומים… ומה עלתה בגורלן?.. סתם ביזבזו מלים נרגשות זה באזני זה… ואנחנו הרי לא נוכל לטעת בנוער את ההכרה שמלחמת הקיום הפשוטה בארץ ישראל פחותה ונקלית מן הרעיונות הנשגבים המפעמים את נפש הנוער… אנחנו אומרים, כאן הגדלוּת, בתוך העבודה הציונית, וכאן צער העולם, בקדחת…”
“כן, אך אין זאת אומרת שצריך לדוש בעקב…”
“בודאי שלא…”
“הוא אשר רציתי לשמוע מפיך.”
“אם כך – מה טעם בויכוח… אתה מזכיר לי בחורים צעירים שפגשתי באנגליה. הם טענו: אתה אומר שהציונות היא דבר טהור. ובכן, דע לך, יש מנוולים בעסק. הוה אומר: הציונות איננה דבר טהור.”
“במה אני דומה להם?”
“אתם אומרים. לנו, הציונות היא צורך תרבותי עמוק. ולהם – בריחה. על כן אין אתם דומים לאחרים. ואף על פי כן. אתם והם תעשו אותו דבר עצמו. ולא יהיה שום הבדל. אולי תדעו להעשיר את חייכם יותר מאחרים… ויתכן שרק תמררו זה לזה את החיים… אף על פי כן, לבדכם הרי לא תעשו מאומה. רוצים אתם לשמור על המסגרת של הקבוצה. הרי לכך הסכמנו מלכתחילה… הכל נוח לעשות בחברותא… אם כן לשם מה היה צורך בויכוח…”
“אם עודך שואל לשם מה – הרי זו הוכחה שאין אנחנו מבינים זה את זה…”
“צדקת. לא שיעשענו את עצמנו בתקוות שאם נלבש בגדי עבודה נהיה לאנשים חדשים… יהיו הרבה חיכוכים לריק… הקיצור, תרשה־נא לי להגיש לכם הצעה מעשית, בלי לחשוד בי שאני רוצה לבטל את ערך הרעיונות היפים שהשמעתם באזני הערב… הן לא מטעם זה אני חוזר ומזכיר לך כי בעצם אנחנו מדברים על עניינים פשוטים וממשיים…”
“ואתה אל תחשוד בי שאני מזלזל בעבודה ממשית. להיפך. קודם כל עובדות, מעשים, בעצמי אמרתי זאת בוועידת התנועה האחרונה, אך כשאני שומע את דבריכם חשש מתעורר בלבי שמא יבואו חברינו לארץ ויאמרו: הם ואנחנו מדברים בשתי לשונות…”
“עלינו לטרוח יחד לשם מיזוג…”
“מאי משמע מיזוג…”
“אינני מתכוון להטמיע את התנועה במפלגה, חס וחלילה, הכוונה היא – לטשטש את הקצוות, להחליק את הזיזים הבולטים, לשפוך שמן על המכונה…”
“דיברת על איזו הצעה מעשית,” אמר אליהו.
“כן, המדובר הוא על הכשרה לעבודה בכביש. אנחנו מארגנים קבוצת אנשים שתלמד את העבודה על בוריה. אלה ישמשו מנהלי עבודה לקבוצות שתוקמנה בהגיע העולים. הנה מצוי כאן אליהו שלכם, בחור בעל נסיון בעבודה, בעל שורשים ואדם שאפשר לסמוך עליו. אנחנו נלמד אותו והוא יארגן את הקבוצה שלכם בבואה ארצה. בפגישה ראשונה עם העבודה מוטב שיעמדו אנשיכם תחת הנהלתו של אחד משלכם. רואים אתם. הרבה חשבתי על הבעיות המיוחדות של הקבוצה שלכם… מנהל העבודה יהיה בחינת נוגש ומדריך כאחד. לא אמרתי נוגש אלא בדרך הלצה. ובכן, מקבלים את ההצעה?”
“מסכימים,” אמר מונדק.
ו
רוח קלה היתה מנשבת, אך לא ניתמר אבק. אביב. עצי הגן פורחים, אך חום מפיל־תרדמה היה מְקַיֵץ בלהטו יום ניסן נאה. אין הרגשה של יקיצה והתעוררות, כבאירופה. העצים ממילא ירוקים תמיד. ואדם תלוי בחסדי החום. עולה – קיץ. יורד – מַאביב. ארץ אוכלת יושביה. העבודה תופסת דעתו של אדם למאמץ, ואולי משום כך אין חושיו מופקרים לשמש רצחנית. אך בשבת… אין כשבת ליגיעה. אמנם, אתה מוטל על גבך ואינך עושה מאומה, אבל חללו של עולם המלא שנאה חמה וחרון־אף־האלוהים מעסה את גופך באכזריות, ובערב אתה רצוץ כלאחר עמל רב. כדאי להתפלל לרוח של אחר־הצהריים. נעימה היא, כמטלית לחה על ראשו של קודח.
אפשטין נשם בכבדות כאדם שאינו רגיל באקלימה של הארץ. מה טעם ענד את עניבת־הפרפר לצוארו? הרהר אליהו. גחמה קטנה של אמן. בעצם, לא. עניבה להסתייגות. כמה מטרידים אותו בעת האחרונה!.. תובעים ממנו להרים תרומות, לתת הסכמה לחיבור, לחתום את שמו על כרוז, להזעיק שמים וארץ בשל נערה יהודיה המתחנכת במיסיון, לתת המלצה לסרטיפיקט לפלוני אלמוני, למחות כנגד מאמרו של אדון אחד שכתב “על ראשכם יחול הדם הזה”… “למה אני?” הוא שואל. “במה אני טוב מאחרים? בעניינים אלה אינני בר־סמכא. אם כן – מה לזה ולשמי?” אף על פי כן אין מניחים לו. אתה סופר בעל שם ודבריך נשמעים. ומישהו שאל בחוצפה: “אם כן במה אדוני בר־סמכא?” “בר־סמכא אנוכי להגיד אם כותבים טנא באלף או בהא,” השיב לו אפשטין בצניעות. “דבר זה גם אני יכול לדעת,” השיב לו הלה. “אם כן, התכבד וחתום על הכרוז. שנינו שוים.”
עשה לו שם של פורש מן הציבור, גאוותן סר וזעף. ואמר מישהו שהוא “אריסטוקרט־בפיאסטר”, סופרם של אברכי־המשי־שנתפקרו המבזים כל מי שאינו כמותם. ולא איכפת לו. כלום אין לו צורך בידידים? אכן, סר וזעף הוא נראה בלכתו כך, בשתיקה, כפוף גו, עיניו כזגוגיות־אטומות נעוצות בבהונות רגליו, ומקלו בין ידיו מאחורי גבו תלוי ומתנדנד כזנב בלי רוח־חיים.
הנה ידבר אליו – ויתנער, כמי שטילטלוהו בשנתו, יחייך, מבויש וזהיר, כילד שאדם זר נכנס עמו בשיחה. הכל תמהים על ידידות מוזרה זו שבינו לבין אפשטין. ניתנה האמת להיאמר, אף הוא תמיה. מה מצא בו? שואלים צרי־העין. מעניין אם היה מתחבר אליו בלבד, מכל הסופרים המשוררים העורכים המגיהים הלמדנים ועסקני־ציון, גברים ונשים כאחד המבקשים את קרבתו – אילולא הילת תל חי על ראשו? אפשר הוא מחזיק בידידות זו משום “באלה בחרתי ואחרים אינם מעניינים אותי. מאחר שאינני יכול לכנוס את כולם אלי, – אני מסתפק במועט. דייני באחד ולא איכפת לי כלל מיהו. במקרה הכרתי את אליהו וויסמן – ובכן, יהיה אליהו וויסמן. אינני מדקדק ביותר… בחור צנוע הוא, חרוץ, היודע להילחם בשעת הצורך… ישר לב… הקיצור… יהודי חדש… קצתי בחטוטרת ההיא, הידועה…”
מכל מקום, הוא מושך עליו סקרנותם של הבריות. ואף זו ידידות על־תנאי… ומעתה, כמדומה, אסור לו לבייש את חברו. ואין לו ברירה אלא לשתוק לפעמים כשמתעורר בו חשק לזרוק לקהל שטות נלבבת. דומה, בר־מזל הוא, הזוכה מן ההפקר. לראשונה זכה בתהילת גיבורים מדוּמה בחוג משפחתו בשל המעשה בארון מתים… ולאחר כך נהנה מידידותו של גרישה בשל תמונה של תמר… ולאחר כך, כשנוכח גרישה מן הסתם שלא קורץ חברו מאותו חומר משובח הראוי לידידותו, שמר לו אמונים משום שזה טבעו. אין עוזבים חבר בסכנה! לא כל שכן מחמת שעמום. הוה אומר, הריעוּת היא נכס יקר יותר מן הברנשים המשעממים המשתתפים בה… כן, כזו היתה פרשת גרישה… גרישה!.. אלה המבקשים יהודי חדש כדאי היה להם להכירו… יהודי חדש?.. אף בסיביר היה “חדש”… שהרי שום דבר לא “השליך מעל עצמו” כדי להחליף את נופה של סיביר בנוף הכינרת… כפי שחי שם – בקור – חי כאן – בחום. העור השחום, המבריק, שנשזף קודם לכן בשלג, נאפה עתה בשמש. שם הוא חי בתוך עמו ואויב בהיר שיער התנכל לו וכאן הוא חי בתוך עמו והאויב שחור שיער… כן, אין הבדל גדול… אילו הכיר אפשטין את גרישה… ועתה – אפשטין. ושוב – זכה לכבוד בלי משים. כמעט כל אדם בתל־אביב מכירו… ואפשר לחשוב שיש לו דרך בבריות… אבל, באמת, אין אלה אלא מקרים… צירוף מקרים…
כשנכנסו לבית שרפשטין כיבד בעל הבית את אפשטין בתקיעת כף חמה ולבבית, הרכין ראשו ונתן מבט תמיה באליהו. כשראה אפשטין כך, הציג לפניו את חברו.
“והרי אנחנו מכירים,” קרא שרפשטין.
“אה, לא ידעתי. למה לא סיפרת לי, אליהו?”
“אינני יודע… שכחה מן הסתם…”
“הצעתי לו שילך עמי… נוהגים אנחנו ללכת יחד, ולא אמר לי שהוא מכיר את אדוני…”
“קרא לי בבקשה זלמן.”
“ערב טוב, זלמן,” אמר אליהו. תמר געתה בצחוק ופניה הסמיקו כשנתנה את ידה לאורח. כשהביט בה אפשטין נמחתה לרגע העכרוריות מעיניו, ודומות היו לחלון עוטה כפור שעיני ילד עצובות וסקרניות נשקפות ממנו.
קופלביץ בא לקראת האורח, ומשך עמו צעיר, שערותיו חלקות, פניו דקים ורציניים, ועיניים קטנות נבונות ונבוכות מסתתרות מאחורי משקפיים עבי־מסגרת.
“שמח אני לפגוש את מר… שמי חייקין…” אמר הצעיר והושיט לאפשטין יד לבנבנה עדינה.
“נעים מאוד, ושמי…”
“הה, אין אדוני צריך לומר את שמו, אני יודע…”
“נתכוונתי לומר, אולי אפשר בלי מר… חייקין.”
“ברצון רב… השפה העברית לא הקלה עלינו בזאת… לומר הוא או אדני או מר – אין זה נוח ביותר, אך הייתי סבור כי אדוני…”
“רואני שאינך מרודפי נוחיות, לפי שבחרת בדרך הקשה…”
“מקובלני מרבותי, הדרך הקשה היא הנכונה…”
“האמן לי, חייקין. הפתעתני…”
“לא נתכוונתי לכך. במה הפתעתיך?”
“סבור הייתי שאתה פרא אדם, בעל בלורית מגודלת, שפם כג’ונגל ותקיעת כף של קצבים, והנה…”
“וכי למה היית סבור כך?”
“משום שאני קורא שירים. לפנים גם אני חטאתי בזה. חטא זה אין לו כפרה – אם השירים אינם טובים. פרוזה, אומרים, מותר לכתוב אפילו אם איננה כל כך טובה, שהרי כולנו מדברים מין־פרוזה, אבל אם אתה כותב שירה, יכולים לשאול אותך – למה דוקא כך? הכר בבקשה את אליהו. בחור שמדבר פרוזה, אמנם, מתורגמת מגרמנית, אבל עושה שירה טובה…”
“מה שם המשפחה, בבקשה? אינני סבור שאנו מכירים… היכן נדפסו שיריך?”
“וכי אמרתי לך שהוא כותב שירה? אמרתי לך שהוא עושה שירה…”
“בבקשה להיכנס ולשבת, למה זה בפתח? נינוצ’קה – קרא שרפשטין לאשתו – תכירי בבקשה את האורח.”
אליהו הלך לשבת ליד תמר, סמוך לשולחן הקטן אצל הפסנתר.
“אדם נחמד מאוד, לא שיערתי לי שהוא נראה כך,” אמרה תמר.
“משה?..”
“איזו עניבה מצחיקה יש לו…”
“היא גזלה ממנו רבע שעה…”
“למה הוא מתהלך כך, כאילו יש לו מסמרים בנעליים?”
אולי יש לו."
“צעיר למדי. ואני הייתי בטוחה שהוא בן ארבעים או חמישים. אולי תחלץ אותו מההרצברגר הזה. ימית אותו בשעמום… תביא אותו הנה, אני סבורה שבחברתנו ירגיש הרבה יותר טוב…”
“תביא אותו הנה… איננו קשור אלי בחבל…”
“נראה כאילו כך…”
“נסי את כוחך…”
היא ניגשה אליהם ודיברה אל אפשטין. פניו אורו. אליהו הביט בו באכזבה. זָכָר. אין זה חיוך מנומס, אלא שמחה מעומק הלב. אפשטין אמר משהו לאיש שיחתו והלך עמה.
בינתיים נצטרף אליהם גם חייקין. תמר ישבה לצד אליהו וחיוך מתגרה על פניה.
“מה אמרת לו?” שאל אותה בלחישה, לאחר שחייקין ואפשטין שקעו בשיחה.
“זה סוד לי…”
“אני מבקש יפה, כמו ילד טוב…”
“כל הזכויות שמורות.”
“מוכן אפילו לשמור בסוד, אם תבקשי ממני.”
“למה אתה כל כך סקרן?”
“מעניין אותי.”
“אמרתי לו: עוגות הקוקוס יותר טעימות מאשר עוגות השוקולד. זה סוד, כמובן, ואל תספר זאת לאף אחד.”
“ומה הראית באצבע עלי?”
“הנה שם, אמרתי לו, ליד הפסנתר…”
אליהו פרץ בצחוק. “ומנין ידעת שהוא יבוא?”
“תיכף ראיתי שהוא לקקן. בחור שמביט על בחורה בעיניים עצובות כאלה הוא בדרך כלל לקקן הרבה יותר גדול מבחור שמביט עליה בעיני זאב טורף…”
“בעניינים אלה אינני מעיז לחלוק על דעתך… אומרים שאַת האדם המוסמך ביותר בתל־אביב”
“ואתה אל תביט עלי בעיניים עצובות כאלה… אותי לא תרמה… אני הרי יודעת שאינך לקקן. אתה הרי תבחר בחצץ ולא בשוקולד אם גרושביץ יגיד לך שזה טעים יותר…”
“עדיין לא הציעו לי שוקולד, ולא ידעתי שיש לי בחירה…”
“אתה צריך אוֹמנת שתשים לך את הממתקים לתוך הפה…”
הוא הציץ בעיניה. “השתדל שלא להסמיק, מביטים עליך,” לחשה לו.
“הבט על שניים אלה, אמר אפשטין בחיבה, ממש כמו תפוח ואגס…”
“תפוח ואגס, אמר חייקין, אלה הם באי הכוח של עולם הצומח בשירתו של ביאליק.”
“מדרך הטבע. שהרי הנוף הטבעי בספרות לא נועד לגלות כוחו של משורר להלביש אילנות במלים, אלא יחסו של אדם לשדה ואילן… וגיבורו של ביאליק, מה היה יחסו לטבע? הוא אכל תפוחים ואגסים…”
“במקומנו גדלו דובדבנים ופטל…” אמר חייקין וחייך.
“בעצמך אמרת גדלו, אבל יהודים לא גידלו. בעתיד, כמדומה לי, נזכה לראות קצת יותר טבע בספרותנו, וזאת משום שיחסו של היהודי לטבע נשתנה… הסתכלות אין פירושה חיים בתוך הטבע…”
“ממש גזלת מלים מפי.”
“במה אנחנו כל כך משעשעים אתכם, שאתם מתלחשים, מסתכלים בנו וצוחקים. עוד מעט אחשוב שהעניבה שלי אינה בסדר…” אמר אפשטין.
“סתם כך, אמרה תמר, עניינים של המשפחה.”
“המשפחה?”
“לא סיפר לך שאנחנו קרובי משפחה…”
“ממש קרובי משפחה?” חיוך נעים ונלבב התפשט על פניו. “קרובים או מתקרבים?”
“קרובים, לא מתקרבים,” אמר אליהו.
“יתר על כן, מתרחקים,” הוסיפה.
“למה מתרחקים?” אמר אפשטין.
“לא באשמתי. אליהו מתבייש בנו.”
“מה יש לו להתבייש?”
“הוא מתבייש שיש לו קרובים עשירים…”
“אין מה להתבייש. אדם איננו אשם שיש לו קרובים עשירים כל זמן שאיננו משתמש בהם שלא כהלכה…” אמר אליהו.
חייקין צחק בקול. “יפה יפה. באמת אדם איננו בוחר לו את קרוביו.”
“עד לנישואין, כמובן,” הוסיף אפשטין.
“קרובי המשפחה, עד לנישואין כמובן, הם גזירת הגורל היחידה בחיי אדם. בכל עניין אחר יש לו בחירה…” אמר חייקין בשחוק.
“כך, אמר אפשטין, נעים לשמוע שאתה מאמין בזה. הוה אומר, עוד יש בחירה, לאחר מלחמת העולם…”
“הארץ שלנו מלאה בחירה… הנה בחורים בוחרים להם אורח חיים שלא הורגלו בו…”
“אה? ואני הייתי סבור שאף זו גזירת־גורל.”
“כל עוד אין מגרשים את היהודים לארץ ישראל ויש בחירה בין יפו לניו־יורק הרי אין זו גזירה…”
“ועכשיו לשולחן,” קראה בעלת הבית. “עד עכשיו עסקנו בענייני רוח, ועכשיו לענייני החומר…”
“המטבח של אשתי, אמר שרפשטין, איננו חומר אלא רוח שברוח. לאחר שתטעמו מן העוגות תבינו למה אני מתכוון…”
הוסיף אליהו סוכר לספל הקפה ובחש במרץ, והכפית השתקשקה והשמיעה קול צלול ורם. הרבה נימוסים גרועים סיגל לעצמו בארץ ישראל. עוגות כמו אלה לא באו לפיו כבר ימים רבים. מעשי־ידי־מזל. הנה מזל בעצמה, לבושה סינר מעומלן לבן. מן הסתם שרפשטין מכבד את אפשטין. רק בבוא אורח נכבד ביותר הוא דורש ממזל המדקדקת במצוות לבוא לשרת בביתו.
“שרפשטין עצמו איננו אדוק ואיננו חופשי בדעות. אדוק הוא ביחס הכבוד לאורחיו. אם אורחיו מקפידים לא יעלה אור בשבת ולא יחזיק משרתת במטבח. אם לאורחיו לא איכפת גם לו לא איכפת. בפומבי הוא זהיר במצוות ובדיני ישראל. אין זו צביעות, לפי שיש לו תיאוריה משלו. דיני ישראל אינם עניין שבין יחיד לקונו אלא עניין שבין יחיד לציבור. הוא מקיימם כדי לשמור על נוסח של יהודים המבדיל אותם מלאומים אחרים. כשם שהוא לבוש בגדי חג בציבור ופיג’מה בחדריו, כך הוא פושט דיני ישראל ולובש חופשיוּת כשהוא עובר את סף ביתו. ברגע שהוא נמצא בין כתליו אין איש ניזוק אם איננו נוהג שלא על פי דיני ישראל, כשם שאדם מכובד איננו נעשה פחות ערך כשהוא לובש פיג’מה. אולם אין יוצאים עם פיג’מה לחוץ ואין מוציאים חופשיוּת לרשות הרבים,” הסביר אליהו לאפשטין.
“זוהי עוגה שעליה נאמר חבל שאי אפשר גם לאכול אותה וגם לשמור אותה,” אמר אפשטין שטעם מעוגת הגבינה.
“מצוין! לזה אנחנו קוראים אָספּרי,” אמר פלקוביץ.
“אל תקרא אספרי – אלא עץ פרי,” אמר הרצברגר.
“חולשה יש להרצברגר לתרגם את כל המושגים הלועזיים לעברית. ואם אין לו תיבה עברית מקורית ימצא איזו תחבולה. אבל הפעם אין בזה כל צורך. יש מלה עברית טובה – רוח,” אמר פלקוביץ.
“הה, רוח בשום פנים איננה עומדת במקום אספרי, הרי זה משהו אחר לגמרי. היכן כאן החריפות, העדינות, הנדיבות, השנינה, שבמושג הצרפתי?”
“למה לא? הרי רוח היא שד, זרם איר ונשמה, אמר חייקין. ובארץ ישראל – זרם אויר קר ביום חמסין, אין כמוהו לעדינות ונדיבות. ואשר לשנינה ולחריפות – אלה מן השד מקורן. תשאלו אותי מה עושה כאן הנשמה? היא מפשרת בין השד לבין האלוהים.”
“איזו שיחה מעניינת…” לחשה תמר לאליהו.
“פתפותי ביצים,” אמר.
“איני יודע אם יש הכרח לתרגם את כל המושגים הלועזיים לעברית, אמר אפשטין. אבל נדמה לי שההצעה של הרצברגר איננה מתאימה הפעם, ולוּ משום כך בלבד שעץ זה איננו נושא פרי, בדרך כלל. עץ־סרק הוא.”
“אדם אחד אומר עץ־סרק ואחר אומר עץ־נוי,” אמר פלקוביץ.
“ושניהם ביטאו, בעצם בחירת המלים – השקפת עולם,” אמר שרפשטין.
“עדיין לא, אמר חייקין. אותו עץ עצמו – על אדמה עידית הוא סרק ועל אדמת טרשים הוא נוי. בחצר עניים, שילדיהם אינם זוכים לאכול פרי – סרק. בגנך, מר שרפשטין, – נוי.”
“אל נא תהיו סבורים, רבותי, שגזרתי על האילנות. להיפך, מקווני שהתחייה הלאומית שלנו תלמד את היהודי לראות גם את הנוי שבעץ הפרי.” אמר אפשטין.
“המפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה – יתחייב בנפשו. לאמור, אדם זה תהא נפשו חיובית,” אמר הרצברגר.
“קוּנצרמאכר” אמר פלקוביץ.
“אבל עדיין לא טעמת מן העוגה השנייה, מר חייקין,” קראה הגברת שרפשטין.
“אמת אמת,” אמר חייקין ונטל עוגה לפיו, נגס בה בצימצום, ניענע ראשו כה וכה, לעס לאטו, כשוקל־בטעמו, ודיחק גבותיו למרום מצחו כאדם העומד לקבל החלטה חשובה. “אמנם יש כאן טעם אחר לגמרי, אבל העוגה ההיא נראית לי יותר…”
“באמת? ואני הייתי סבורה שדוקא הטעם החריף יקח את לבך…”
“הצדק עם הגברת. בדרך כלל אני מעדיף את הטעם החריף, אבל זה טבעם של בני אדם, שלא תמיד הם רוצים דבר אחד. יותר משהם רוצים בזה או בזה הם רוצים בשינוי. ויהודים, כמו שאמר אפשטין, רוצים היום לרצות מה שלא רצו אתמול. החריפות היא כמו דקירה, שחדירתה פתאומית, והטעם העדין הוא כמו מתיקוּת רכה שאפשר להמשיל אותה ללטיפה, שהשפעתה ענוגה וממושכת. פעמים אדם מוציא הנאה מזה ופעמים – מזה.”
משנתפרדה החבורה, והגברת שרפשטין יצאה למטבח להביא “הפתעה”, אמר אפשטין לחייקין:
“שנית הפתעת אותי. לא שיערתי לי שאדם כמוך, ששיריו מלאים פטישים וחצץ שרירים ודם – רואה אתה כמה אני בקי בשיריך – והנה הוא ידען כזה גדול בנימוסים…”
“במה אני ידען כזה?”
“שנינו יודעים כי מי שאומר עוגה זו גרועה מזו גורם קורת רוח יותר גדולה לבעלת הבית ממי שאומר כל העוגות טובות.”
“נסיון של משוררים.”
“למה דוקא משוררים?”
“קראת מאמרו של אבימלך על השירה העברית הצעירה?”
“אינני מרבה לקרוא מאמרי ביקורת.”
“אין זה מאמר חשוב. אבימלך עשה מכל המשוררים אגודה אחת, על פי הנושאים שהם עוסקים בהם, ושיבח את כולם כאחד, מפני שהנושא יפה בעיניו. מי שעושה ממשוררים אגודה אחת מעיד על עצמו שאיננו יודע ליהנות משירה. כמשוררים כעוגות. מי שעושה מכל העוגות עוגה אחת, אפילו אם הוא משבח את כולן, מעיד על עצמו שלא נהנה הנאה שלימה…”
חזרה הגברת שרפשטין והביאה את “ההפתעה”. קפה ברזילאי מקורי בשמנת. צפה השמנת על גבי הקפה כמרבד שלג על אדמה שחורה ולחה.
“לא בחשתי, אמרה. מי שרוצה יבחוש לו. רבים אוהבים את השמנת כשהיא צפה למעלה.”
“אני דמוקרט, אמר חייקין, תניני ואבחש.”
“עוד קפה, בבקשה…”
“הה, לא! יותר מספל אחד אינני שותה. חס אני על שנתי בלילה…”
“חייקין, לעולם זהיר וחושש לעתיד, שלא כדרך משוררים,” אמר פלקוביץ.
“וזו הסיבה שהוא כותב במלרע. הנגינה בסוף המלה.”
“שימו לב, מצוין! מלעֵיל – הפנים לעֶָבָר. הנגינה בראש המלה. מלרָע – הפנים לעתיד,” אמר הרצברגר.
“יש לי הרושם שבמאבק בין ההברה האשכנזית לספרדית תנצח לבסוף ההברה הספרדית, אמר אפשטין. אַשְרַי שחדלתי לכתוב שירה. לא אוכל להסתגל להברה זו…”
“שכחתי לומר לכם שהשמנת הזו עשויה מחלב של פרות שמגדלים יהודים,” אמרה בעלת הבית.
אפשטין צחק. “הטעם משתבח על ידי ההכרה הלאומית. חוששני שלא נוכל לאמור זאת לגבי הטעם הספרותי.”
“למה, למה?” התעורר חייקין.
“מפני שההכרה הלאומית שלנו היא מין תינוק שהכל חרדים לשלומו, ואדם צריך להיזהר בלשונו כדי שלא יזיק לו. ספרות גדולה אין לה טאבו ואין לה דברים מקודשים. כל החיים קדושים בעיניה. הציונות קצת חששנית. ולכן יש יסוד להניח שעד שלא תהא בטוחה בעצמה לא תניח לנו לכתוב ספרות אמיתית אלא ספרי לימוד…”
“בנדון זה יש בינינו מחלוקת רצינית, אפשטין, מחלוקת רצינית מאוד. הדעה שכוח השיפוט שלנו בקצה הלשון עדיף על כושר השיפוט השכלי נתיישנה מאוד, אפשטין. הליצנציה פואטיקה התחילה מחיריק וקמץ והרחיקה־לכת מאוד. אחרי שדאנונציו התיר לו ליצנציה פואטיקה שלא להישמע לממשלה האיטלקית וכבש את פיומה, נמצא עוד עשרות משוררים שיגרסו חירות המשורר מהכל. חירות מתלבושת של בני אדם, חירות ממוסר, חירות ממילוי חובה אזרחית, חירות ממחשבה על ההשפעה הנודעת ליצירתם כשהיא נעשית ערך חברתי. הגיע הזמן שנחדל לומר חירות אלא אחריות…”
“זה רעיון מסוכן מאוד, חייקין. הנאמנות לערכים ציוניים תבוא אצלנו במקום הכשרון. מעתה לא יהיו לנו סופרים טובים אלא ציונים טובים. ובמקום ביקורת ספרותית תהיה לנו ביקורת של פרנסי ציבור. כך וכך חסר אצלך, יאמרו, כדי שתהיה ראוי להיקרא מבשר־ציון. אני כבר שמעתי דברים כאלה.”
“שיפוטו של השכל, קרא פלקוביץ, מלא שגיאות. ואלו הטעם, הטעם, רבותי, הטעם עמוק מאוד…”
“עד שלא תהיה לנו הרגשה יהודית בקצה הלשון לא נהיה עם,” אמר הרצברגר.
“הרגשה יהודית כבר יש לנו. ולכן יש מאכלים יהודיים. מה שאין לנו – זו הרגשה עברית, ארץ ישראלית – לכן אין מאכלים ארץ ישראליים,” אמר שרפשטין.
“קדחת בצלחת עמוקה, הוא מאכל עברי מקורי,” אמר אליהו.
“אנחנו מתווכחים, ויש כאן אדם היודע את התשובה ושותק,” אמר אפשטין וחייך.
“אדרבה, נשמע,” אמר פלקוביץ.
“כשאמרתי יודע לא נתכוונתי שהוא יוכל להסביר לכם, אלא יודע כאן בפנים,” הניח את ידו על חזהו. “או כרצונכם, כאן,” הורה על פיו, “את הטעם הוא יודע. ואנחנו מדברים על טעמו של פרי שטעמו לא בא בפינו. אני מקוה שאינני מעליב אותך, חייקין, אבל תל־אביב היא רק קצת ארץ ישראל, היא הקליפה של הפרי… תל־אביב, משמע, אורח החיים…”
“לא איעלב. גם אני נתכוונתי לצאת קצת מתל־אביב, ולא נסתייע. אבל אצא גם אצא… רואני שהתחלנו לקטוף פירות מעץ־הפרי ששתלנו בראשית השיחה הזאת…”
“מוצלח, מוצלח מאוד,” אמר הרצברגר.
“אצא, אצא, חזר חייקין. ברנר הציע לי לצאת לכבישים. בימים אעבוד, בערבים אלמד את הבחורים עברית…”
“מקנא אני בך, אמר אפשטין. אבל אל תאבד שם על גבי ערימות החצץ את חייקין…”
“למה לאבד? אפשר למצוא… מי מאתנו יודע מיהו חייקין האמיתי?”
“אני מתכוון לחייקין המשורר, שכתב במו ידי. במו ידי חצוב משכן בסלע הר / גזול תחום־המחיה מחית־טרף בת־חורין / אדון המרחבים / דורך ברגל עוז רגבי עפר רכים… יש כאן ליקויים במשקל, אבל אין בכך כלום. העיקר שיש כאן משהו. אינני חסיד של סגנון מלוטש המלומד להסתיר את הריקנות שבפנים…”
“עדיין אינני מבין למה אתה חושש שמא אאבדנו…”
“סכנה לנפש רגישה – הָוי של עשייה… האדם הזה, המאמין שהוא אוחז את גורלו בידיו, יקר לרוחי…”
“דוקא שם, בין הבחורים האלה, תמצא הרבה אנשים המאמינים בזה…”
“אינני בטוח. מאמינים, כן. אבל… הם מאמינים בכוח הציבור, אבל היחיד בטל ומבוטל… והספרות, נעביך, באה להגן על מסכן זה. היא תהיה המלאך המכה אותו ואומר לו גדל. חוששני שאם אתה תלך לשם תיהפך למין שינפלד בחרוזים… ולא זה תפקידך, חייקין. אומר אני תפקידך, כדי להוכיח לך שלא שכחתי להשתמש במושגים שאוּלים מתחום האחריות ולא מתחום החירות…”
“אופיו של אדם הוא גורלו.”
“מראי מקומות, כסיפורי משָלים, נותנים חיזוק לדבריך אם הדברים הם אמת, אבל אינם עושים אותם לאמת.”
מקץ זמן מה, כשהלך אפשטין לארון הספרים, פניו אדומים ועיניו עייפות, אמר לאליהו: “די לי להיום.”
“אולי עוד ספל קפה?” שאלה בעלת הבית.
“לא, תודה רבה, השיב אפשטין. אינני אוהב להרבות בסמים מעוררים.”
“מתפלאה אני למה שני אלה נרגשים כל כך, אף על פי שהתלוצצו כל הזמן,” אמרה תמר לאליהו.
“למה התלוצצו? אין זה אלא סגנון שכזה…”
“כמו זוג נאהבים – מדברים על פשטידות והלחיים מתלהטות…”
“הבה נדבר על פשטידות.”
“מיום שאפשטין מחזר אחריך נעשית חצוף מאוד..”
“ואני אינני אוהב פשטידות בכלל…”
היא פרצה בצחוק. “אני מתחילה להבין מה הוא מוצא בך, אפשטין. אתה עוד תמצא את כל השטויות שלך בספר…”
“ביחוד פשטידות מגבינה…”
“תבוא אלי מחר, פשטידה שכמוך, נעשית מצחיק מאוד בזמן האחרון…”
“שמעתי פשטידות… אמר חייקין. אני מקוה שאמך איננה מתכוונת להלעיט אותנו בפשטידות, חס וחלילה…”
“לא, לא אין חשש…”
“השבח לאל… זיעה קה כיסתה את מצחי כששמעתי את המלה פשטידה…”
אפשטין התקרב אליהם כשספר פתוח בידיו.
“האם זה קובץ חדש?”
“כן. בינתיים יצא רק כרך אחד. ספק אם ייצא השני.”
“יש כאן דברים מעניינים מאוד. וזה שירך – טלאי לבן?”
“הרי חתום חייקין.”
“הרי זה שיר יפה, ממש שיר יפה…”
“אני הרי לא הוצאתי מכלל אפשרות שאכתוב שיר יפה,” חייך חייקין.
“כן, כן, דיקלם אפשטין, חולצתי היפה נקרעה, טררם טם טם טם טם… שורה זאת מיותרת… אבל הלאה זה יפה: החולצה היפה שתפרה לי אמא וסבתא רקמה בשוליים… נקרעה החולצה היפה, ומערומי גוי הלבן הציצו מבעד לקרעים… למה דוקא חרוז לבן? החרוז הריהו משמעת, אחריות… אבל מילא, הפעם אני סולח לך בשל השורות האלה… בואי אחות צנועה, הטליאי חולצתי היפה, טלאי לבן עשי לי.. כן, כן, החולצה היפה נקרעה, אני מסכים עמך… אך, התשובה, התשובה של הנערה, היא נפלאה… לא אטליא את חולצתך אחי… המ המ המ… אם לא תישאני לאשה, אם לא תבנה לי בית קטן על שפת הכינרת…”
“יש כאן טעות. אני כתבתי בית לבן והבחור הזעצער עשה ממנו קטן…”
"הה, אין בכך כלום. העיקר ישנו… שיר כזה הוא באמת לפי רוחי. כן, החולצה נקרעה. החולצה שתפרה אמא וסבתא בשוליים. השלימות נהרסה. המשפחה היהודית נקרעה. החולצה שתפרה אמא וסבתא רקמה בשוליים. השלימות נהרסה. המשפחה היהודית נקרעה. אבל אי אפשר להסתפק בטלאי לבן… האם אני מבין אותך, חייקין?
“הבינות אותי יותר טוב ממני…” אמר חייקין בבת־שחוק.
“הייתי מעוניין לקרוא גם את הסיפור של ברנר. קראתי כמה שורות בעניין רב. היכן אפשר להשיג את הקובץ הזה?”
“יכול הוא לקחת אותו,” אמר שרפשטין.
“לא, תודה רבה. אקנה לי…”
“עונג רב יגרום לי אם יקבל מידי את התשורה הצנועה הזאת…”
“אח, למה? אכנס לחנות ספרים ואקנה לי…”
“אל יסרב בבקשה…”
אפשטין לקח את הספר. בעלת הבית ניגשה לארון והזיזה ספרים לכאן ולכאן, לטשטש את החלל שנוצר בין הספרים. “הנה, כבר אין מרגישים שחסר ספר.”
“האחדות והשלימות שאינן עוד, הן שיצרו את החלל בנפשנו. אני הולך וקורא שממון, ואלו אתה שר בקול רם כדי שיוכלו למצוא אותך בחשיכה… שמחתי להכירך, חייקין. באמת…”
לאחר כך, לפני שעמדו ללכת, אמר חייקין לאליהו. “טעות גדולה טעיתי באפשטין. הייתי סבור שהוא אדם יהיר ומתנשא, המבטל את הכל מלבדו. והנה…”
“הה, אינכם מכירים את אפשטין,” אמר לו.
“ערב נעים היה,” אמר לו אפשטין כשחזרו לבית המלון.
“בעניין רב הקשבתי לשיחה שלכם.”
“השיחה? שטויות… ואני כה נהניתי בראותי את המבטים הגנובים בינך לבין הנערה. איזה חן לעלומים… הרגשתי את עצמי זקן עובר בטל, בן שלושים… כתפוח ואגס… נערה נאה היא, בת הארץ, הלב שמח לראותה. מבט גלוי, ויודע. מבט ישר. הכל ישר. אפילו החוטם והשיער. בלי סלסולי ענוָה והשפלת עיניים עשויה, וצניעות מתחסדת גלותית. היא מביטה בך ואתה יודע מה שהיא רוצה. ואין היא מתביישת בזה. נפלא. דור חדש. ואיזה הילוך גמיש, חופשי, ונשיאת החזה, בגאוה, בקצת הפקר־מרוסן. משבח אני את טעמך…”
“רושם רב עשה עלי השיר של חייקין. פשוט ועמוק. אחות צנועה. נזכרתי בבחורות שפגשתי במושבות הגליל… הלב כואב… למה לא תאמרנה אף הן: לא אטליא את חולצתך אם לא תישאני לאשה ולא תבנה לי בית קטן על שפת הכינרת?..”
“חייקין? בחור מוכשר,” אמר אפשטין.
פרק יג: מסילת הברזל 🔗
א
ברגע שהדליק את הנר התעורר בנוֹ וקרא: “אבא, אבא, אתה פה”?
מן החדר הקטן, מוגף־התריסים, בקצה הפרוזדור, יצא הקול הצרוד, כמתוך חלום עמוק, והדו נתגלגל בכל הבית. מאחר שהיה שינפלד שרוי בנים־ולא־נים סבר שטעה ושמע מהרהורי לבו. אך הקול יצא שנית.
“אבא אבא אתה פה”?
הלך בזהירות כדי שלא יגוף רגלו ברהיטים ויעיר את אמו. ביקש ללכת מן הבית בחשאי ולא לראות את ארשת הצער על פני הילד. “שוב אתה נוסע לירושלים? הבטחת לי שהשבוע לא תיסע לשום־שום מקום”!
“תישן, תישן”, לחש ונישק לילד על מצחו.
“אתה נוסע”?
“כן, אחזור בקרוב”…
“כבר־כבר אתה נוסע”?
“אשתה תה ואוֹכל משהו”.
“אני רוצה לשבת במטבח בזמן שאתה אוכל”…
“למה? נו, טוב… אבל חכה, אל תלך ככה. היכן הנעליים שלך… ששש… אל תעיר את סבתא. אקח אותך על הידיים”…
“אני יכול ללכת יחף”.
“לא, הרצפה קרה מאוד בבוקר”…
הרצפה קרה מאוד בבוקר… בשנה הראשונה לשבתו בארץ היה מהלך יחף כדי שתהיינה רגליו קשות כשל בידואי. ועתה אינו מניח לבנו לדרוך ברגל יחפה על רצפת אבן. וכמה פעמים סיכן את חייו בשל הליכה זו בשדה קוצים שורץ נחשים! יסורים ממרקין עוונו של אדם, אמר, וחייב הוא לכפר על חטא הגלות. מי לא היה צעיר בשעתו?… אפשר היתה לזה השפעה טובה על בני הנעורים של אָז. כיום אין צורך. ניתנה האמת להיאמר, מיום שמתה חנה שינה את דעתו ועתה הוא חרד על בריאות הילד כאם יהודיה זו שליגלג עליה לשעבר. אמנם,הוא מקפיד על שמירת הבריאות אך איננו מפנק אותו, כדי שלא ייעשה תבען ואנוכיי.
שינפלד הושיב את בנו על הכיסא, כיסהו בשמיכה, הדליק מנורת ספירט ושָפַת עליה קומקום קטן. המנורה הפיצה אור וחמימות, והמים בקומקום היו מבעבעים ומשמיעים קול רחש כלחישת אנוש. נזכר מלמולה של חנה על ערש מותה. לא הבין מה היא לוחשת. וכדי שלא לצערה הניע ראשו כאילו הוא מבין. אסור לאדם לגמול חסד־מזויף לחברו. אילולא הניע ראשו היתה חוזרת ולוחשת בקול רם יותר, ואולי היה יודע מה היא מבקשת להגיד…
אמנם לא שמע, אך הבין. וכלום מה יכלה לבקש? ומאותו רגע נעשה דַאגָן, כאֵם היהודיה… כשיתבגר הנער, מן הסתם יתמרד. וכי מי מוכן לגדוֹל בעציץ?
אמנם, הם מקיפים את הילד בדאגה אבל הרופא אומר שתזונתו לקויה. מי יודע מה משמעו של דבר? הוא עצמו נזון בבצלים ושומים וברוך השם בריאותו איתנה. ומה לעשות שאין ידו משגת לקנות מצרכי מזון יקרים יותר? איננו יכול לבקש מהמפלגה, מטעמים עקרוניים.
חנה היתה אומרת: אין שום עקרון שבעולם שוה את הנזק שאתה עלול לגרום לבנך מחמת תזונה לקויה; מעצמך אתה רשאי להפחית אבל לא מבנך; אולי יגדל ויסרב לחַסר־מעצמו בשביל עקרונותיך? כוונתה היתה רצויה; אך נחלשה קצת עקב המחלות והיסורים. הבריאים אל יידו אבנים בחוֹלים. הרבה ציערה שלא בצדק… כן, ניתנה האמת להיאמר: מעקרונותיו לא זז. אך דברים כאלה אינם נשכחים…
אין סוכר בבית מפני שקנה לילד שוקולד, שלא יתבזה בפני חבריו לבית הספר, בני בעלי־בתים. אמנם, שוקולד הוא מותרות אבל הרגשה של שוויון איננה מיותרת. כשיגדל ישמע מפי אבא שערך האדם איננו בכוח הקנייה שלו אלא בכוח הרוחני, אך כל עוד איננו מסוגל להבין מעצמו מוטב שיקנה לו שוקולד. אם יעניק לו נאום כנגד כל חפיסת שוקולד שהוא מבקש, יתעייף הילד – וכשיגדל, כל ערכי־התנועה יהיו קשורים בתודעתו עם השוקולד שלא קיבל בילדותו ויהיו דומים בעיניו לתחליפים מרירים שהמציאו הורים עניים כדי לנחם את בניהם הלקקניים. מילא, גם שוקולד מזין את הגוף. והוא עצמו – ישתה תה בלי סוכר וימתיקוֹ בבת שחוק של ילד.
הילד ישב על הכיסא ונשען על הקיר. השמיכה לא חיממתו. השפיל כתפיו והתכווץ ושפתו התחתונה רעדה. שינפלד חייך אליו ברחמים, הביא מעיל ועטפוֹ בתנועות גסות ומגושמות כאדם שאיננו רגיל לטפל בילד. חיכך הילד סנטרו בפרוות המעיל וניהם בקורת־רוח.
“עכשיו טוב לך”?
“כן, אבא, חם”.
ראש קטן, עיניים גדולות וחמות, מעולפות תנומה. כל השאר – טבוע בתוך המעיל הגדול, שרווליו תלויים לארץ כאיברים מדולדלים.
בן תשע הוא ועוד מעט עולמם של מבוגרים בא ועוטפו כמעיל שאיננו לפי מידתו. מראה של עניוּת מעוררת רחמים לאדם הלבוש מלבושים שאינם כמידתו.
רגש חם הציף את לבו כמים שרתחו ונשפכו מִכֵלים. גחן ונשק לבנו נשיקה ארוכה על מצחו. הביט בו הקטן בתמיהה ועיניו נחמלו ונעצבו. לא היה מרבה לנשקו אלא לצורך פיוס, כדי שלא להרגילו בנשיקות. עתה, תמה הקטן מן הסתם, מה יש כאן להתפייס… אין להסביר לקטנים, מה מתפייס בו למראה העיניים העגומות ונבונות של הילד הנבון…
אומרים אהבה יש בעולם. איך אפשר שהשפה ענייה כל כך ואיננה מוציאה שתי מלים שונות לרגשי־אב ולרגשי אוהב? ושמא איננו רשאים לקרוא אהבה למה שמתקיים בין גבר ואשה עד שאינו חם ועמוק כהמיית לב אב? כן, אהבה היא האחדות הפרושה כחוּפה על הניגודים שבין איש ואשה, שאינם יכולים להיפרד לעולם כשם שאין בן יכול להינתק מאביו, אפילו אם איננו הולך בדרכיו… חבל שאבא אינו חי ואי אפשר לגמול לו כיבוד־אב שחיסר ממנו בנעוריו. עתה הוא מרצה את עוונו בנשיקה לבנו. לעולם ילד זה בנו, אפילו אם הוא צופן בחובו אכזבה וחרפה, הולך לארץ אחרת, או פורש לעם אחר. אין אהבה על תנאי. היא החוט המקשר את התקוה והאכזבה.
הילד אינו חסר יד אשה, כיון שיש לו סבתא. אך אבא אין לו אלא לשיעורין. ועל כן, מוטב שלא יפריז בחיבה, בפגישותיהם החטופות, כדי שלא לעורר בקרבו געגועים. כשיגדל, יכיר לו תודה שלא גידלוֹ כיתוֹם היוצא לחיים לבקש פיצויים על אושר שנגזל ממנו בילדותו. בן של שינפלד יהיה, תקיף, דורש צדק, יושר וגבורה. ואולי לא יכיר תודה. אפשר יכעס עליו שזנחוֹ. הוא רך, נוטה להזיה, וכרוּך אחרי כל מי שמסביר לו פנים, אפילו החנווני, המבקש לשמור על לקוחותיו וצובט את לחיו מפעם לפעם. אין דבר, עתיד הוא לחנכו. רע הדבר, שהסבתא איננה מחזיקה בדעתו. סבורה היא שהילד זקוק לאהבה בכיינית ומטרידה מפני שהוא יתום מאם.על אפּה ועל חמתה יכשירוֹ לחיי פועל בארץ ישראל, בטוח, ישר וחזק.
“למה זה קמת כל כך מוקדם, צביקה”?
“כבר אני לא ישן מִמִזְמָן־ממזמן”.
“כמה מזמן”?
“מהמון זמן”.
אורח דיבורו – בפינוק ובמשיכת הברות, והאותיות הלשוניות מרוככות. רצה לומר לו: “דבר כבן אדם, צביקה”. אך שתק. הנה יסע לכמה ימים ולא כדאי להיפרד ממנו בגערה. פעם אחרת יקפיד על כך.
“מה זה פתאום התעוררת? – ריכך את קולו – חלום חלמת”?
“דוקא היום לא חלמתי שום חלום”.
“סתם התעוררת”?
“אינני רוצה שתהיה ברוגז עם סבתא”, אמר לפתע.
שינפלד תמה. כלום בגלל זה נדדה שנת הילד? כך, ובכן שמע את דבריהם. היו סבורים, הוא ואמו, שהילד ישן, הלכו לחדר השני ודיברו ככל העולה על רוחם. שכב לו ילד בחשיכה, עיניו פקוחות ולבו ער, והקשיב.
“צביקה, טפשוני, הרי כלל וכלל אינני ברוגז עם סבתא”.
“אתה ברוגז, אני יודע”.
“שמעת מה שדיברנו אמש”?
הילד השפיל את עיניו.
“אל תתבייש, אמור. אתה די מבוגר להבין מה שדיברנו. אשמח לשוחח עמך על זה, בהזדמנות”.
“כן, אני שמעתי”.
“אנחנו התווכחנו קצת. אנשים מבוגרים מתווכחים לפעמים. אין זאת אומרת שאנחנו ברוגז”.
“לא נכון. אני שמעתי. אתה כעסת על סבתא”.
הוא ניפח את שפתיו כאילו נעשה לו עוול. שינפלד חייך בעגמת־נפש. בנו של אמן הפולמוס התקיף, חרד מפני הרמת הקול, וסובל מנדודי־שינה בגלל חילוקי דעות בין אבא לסבתא.
“אינני כועס על סבתא, צביקה, אתה טפשון”.
“אני לא טפשון. אני שמעתי”.
“ובכן, אני מכריז ומודיע שאינני כועס על סבתא”.
“ולא תכעס עליה לעולם לעולם”?
“אפילו אם סבתא ואני מתווכחים אינני כועס עליה אף פעם. איך אפשר לכעוס על סבתא”?
“לא נכון. אתמול אתה כעסת עליה”.
אין טעם להתווכח. ניתנה האמת להיאמר – כעס. ואַף יצא מגדרו ואמר לה כי משחיתה היא את אופיו של הילד בפינוקים, אי עקיבות וּותרנות. הוא רוצה לחנכו ליציבות ובטחון והיא רוצה להעניק לו תחליפים לאם. הוא מקפיד להיות צודק. אין דין במזיד כבשוגג. ילד צריך לרכוש לו סולם־ערכין כפתקי־הגרלה שאין הוא יודע איזה הטוב מחברו. הוא מקפיד – והיא מטשטשת. לכאורה, נבונה היא וסלחנית. אך אין זו אלא שגגה.. ביקש להסביר לה את השקפותיו – העמידה־פנים כמקבלת – אך רחמנותה קילקלה את השורה. קשה להתווכח עמה מפני שמסכימה ואינה מקיימת. כשניפץ דרך מקרה את הזגוגית בחלון השכן, לא גער בו. אך אמש עשה במזיד. ולכן היה ראוי לנזיפה. והיא הגנה על הילד, משל יש לו אב אכזר.
לאחר הצהריים היו מהלכים ברחוב, על גבול יפו. הילד היה מדדה על רגל אחת ומהמהם לו קטעי שיר. מה יפה שמחת ילד צנועה, בלי הפקר, בלי השתוללות, אלא כך סתם, בשלוה ובמידה. אולם לפתע יצא צביקה מגדרו. ילד ערבי היה משחק לבדו ברחוב הריק וטח גושי בוץ דביק על דופק המדרכה. ילד קטן היה, עקום רגליים, טרוט־עיניים, מעוטר זבובים כנייר־פתיון. צביקה נאפד גבורה, הרים אבן והשליך בילד הזר. שינפלד, לבו נצבט מצער. רשעוּת כזו היא מידתם של ילדים חלשים ופחדנים שנאצל עליהם בטחון מן המבוגרים. “למה עשית זאת”? שאל את בנו. “מפני שהערבים הרגו יהודים בירושלים”. עד ששקל בדעתו מה יגיד לו יצאה אשה מן הבית וקראה בעברית. “מוֹישה, למה אתה שותק לו? תשליך בו אבן, אל תתפחד, תשליך בו אבן”.
“לא יפה לזרוק אבן על ילד קטן”, אמרה סבתא לאחר ששמעה כך.
“אבל אני חשבתי שהוא ערבי”, התנצל צביקה.
“אסור לזרוק אבנים גם בערבים”, רטן שינפלד.
“אבל הם הרגו יהודים”, נעלב צביקה.
“אין דבר, אין דבר, הוא לא ידע שהילד הזה יהודי”, אמרה סבתא.
כעס. לא ברוח זו יחנך את בנו. אסור ללמד לילדים שאין דין אחד ליהודי ולערבי. תורה זו מעוררת שנאה ופחד.
על כל פנים שתק כדי שלא להתווכח עם אמו לעיני הילד. לאחר שהשכיבוהו לישון אמר לה שדעתו לא היתה נוחה מהתנהגותה. טענה כנגדו שהוא מחמיר ונוהג באכזריות. אמר לה: בדרך שלך יגדל אדם בלי אופי.
“אני לא כעסתי עליה. ככה הגדולים מדברים לפעמים”.
“נכון. גם בבית הפועלים מדברים ככה”?
“לפעמים”.
“נכון שאתה מדבר וכולם באים לשמוע”?
“כשאני מרצה”…
“אני יודע. קראתי בעתון. ובאים המון אנשים לשמוע, נכון? אולי מאה, אולי אפילו אלף”.
“אולי אתה רוצה פרוסת לחם בגבינה”?
“קודם תגיד לי אם זה נכון”.
“לפעמים”.
“והמון אנשים מכירים אותך. ואף אחד לא מכירים אותו כל כך הרבה אנשים”.
“עדיין לא אמרת לי אם אתה רוצה לחם וגבינה. לחתוך”?
צביקה ניענע ראשו בהתלהבות, ואכל בלי רצון. וניכר מהתנהגותו שלא הלחם והגבינה קסמו לו אלא טיפולו של האב, אשר במו ידיו פרס לו לחם.
“וכותבים עליך בעתונים”?
שינפלד חייך ונזכר בהשמצות שכתבו עליו בעתון האזרחי. טוב שלא נפל בידי בנו.
“לפעמים”.
שינפלד שתה תה בגמיעות ארוכות, והילד הסתכל בו בסקרנות. לפתע הציץ בשעונו. השעה מאוחרת. יצטרך ללכת בחפזון לתחנת הרכבת. וחבל שלא יוכל להרהר בתוכנית הישיבה. איננו יכול להכין הרצאה אלא בהילוֹך מתון. ואף בשעת הנסיעה לא יוכל לעשות זאת, בגלל אסתר. אילו היה זה מישהו אחר היה אומר לו: חביבי, נשב־נא בשתיקה כי עלי להכין הרצאה. אך לאסתר אי אפשר לומר כך שמא תיעלב. הנאום חייב להיות מסודר וערוך כהלכה. אפרתי מכין לו פתגמים, והוא – ראשי פרקים. וזה ההבדל ביניהם. אפרתי יכול לתפור נאום של שלוש שעות על גבי שלושה פתגמים. לאפרתי טבע של דרשן, והוא מעמיד פני מדינאי. צריך להציג תביעה ברורה ומפורשת, אך כשהלה יפצה פיו יהיו הכל בטוחים שאנחנו מבקשים פשרה. אנחנו ניצחנו בבחירות והמנצח איננו עוסק בשתדלנות. כן, אשר לסמכויות – עד שתתכנס אסיפת הנבחרים, כל הסמכויות לועד הזמני. אם אפרתי יפתח בדיון נשמע מליצות והברקות ולא נדע מה העניין. ברוכין ושלמה צריכים יהיו למצוא איזו דרך לדחות את אפרתי בלי להעליבו. ברנש זה רגיש מדי.
“מחר אני אבקש מסבתא שתקנה עתון ונראה אם יכתבו עליך שנסעת לירושלים, כמו שכותבים על אבא של גדי, ב’הישוב'”…
“אינני בטוח שיכתבו”, אמר שינפלד וחייך.
“על אבא של גדי תמיד כותבים לאן הוא נסע ומה שהוא אמר והכל”.
שוב קנאה באבא־של־גדי. לך אמור לו שאבא של גדי הוא בעליו של העתון ולהקת הכתבנים מחניפה לו על מנת לקבל פרס.
“אבא של גדי, לפני שהוא נוסע לאיזה מקום איננו שוכח להודיע לעתון. ואני שכחתי”.
“אני אגיד לגדי שיגיד לאבא שלו שאתה נסעת”.
אה, זו תהיה מהתלה!
“צביקה, יש אנשים טובים וישרים ולא כותבים עליהם בעתון; ויש אנשים רעים וכותבים עליהם בכל העתונים. ובכלל זה לא חשוב. העיקר הוא להיות אדם ישר והגון. ישנם הרבה פועלים חרוצים וצנועים והם הרבה יותר טובים מן האנשים שכותבים עליהם בעתונים, אתה מבין”?
הילד נתן בו מבט נבוך. “אבל על טרומפלדור כתבו בעתון”.
שינפלד נכנע. מילא, יניח לפי שעה פרשת־עתונות. השעה מאוחרת.
“טרומפלדור היה גיבור”.
“אז למה הרגו אותו”?
“אלה היו שודדים רעים”.
“אז למה הוא לא הרג אותם”?
“הא לא ידע שהם שודדים. הם אמרו שהם חברים שלו”…
אמש התווכח עם כמה מחבריו וטען שאסור לומר “שודדים”; זהי שגיאה מדינית גסה. אין אלה שודדים. המאבק הוא פוליטי, ואין טעם להשתמש בביטויים “רגזניים”.
“הם היו ערבים רעים”?
“רעים”.
“אין ערבים טובים”, אמר הילד בפסקנות ובעיניו נוצצה שנאה.
“יש הרבה ערבים טובים, ו… מסכנים”.
שוב נתן בו הילד מבט נבוך.
“אין ערבים טובים”.
שנה וחצי קיים שלטון בריטי בארץ ישראל. והנה התוצאות. רוח חדשה. שנים רבות חיו היהודים והערבים בשלום. אפשר תמימות היתה זו שחברינו לא נתנו דעתם על העתיד. עלו על אדמת ארץ ישראל במצפון נקי והצהירו שאין בדעתם לנשל את הערבים. בעלי מספרים אמרו שיש בארץ מקום לששה מליון נפש ואלו מספר התושבים הערבים מאה אלף בלבד. מיום שקיים יישוב יהודי גדל גם מספר הערבים, משום שנוצרו מקורות פרנסה. אך מעתה – תקופה חדשה. ההפגנות ביפו ובירושלים היו מאורגנות כהלכה וניכר שיש קהל למסיתים. ואף עמדת השלטון הבריטי איננה מפתיעה. אמנם, וויצמן מנחם אותנו שהאריוֹת עמנו והזאבים נגדנו. אך עדיין לא ברור היכן מתנהלת המדיניות שנועדה לסכל את התוכנית הציונית. בינתיים גבול מצרים סגור ושמועות מדאיגות מגיעות מתורכיה, והעיקר – הלך הרוחות נשתנה. מי נטע בלב הילד את השנאה? הרחוב. הרחוב חש בשינוי העתים.
“אבא, ואתה גיבור גם”?
“כל האנשים הטובים הם גם גיבורים”.
הרגיש שזרע מבוכה בלב הילד. עיניו קדרו. מאַחַר שאינו אמיץ – יהיה סבור שהוא רע.
“להיות טוב, זוהי גבורה גדולה בזמננו”, אמר שינפלד, וביקש לתקן את המעוות. “יש כל מיני גבורה, גימגם, כשתגדל”…
“אבל לא כל האנשים גיבורים כמו טרומפלדור”?
“כמובן שלא. לא כל האנשים שוים”.
“אבל רק שלשום אמרת לי שכל האנשים שוים”.
שינפלד רחץ את הספל ואסף את פירורי הלחם מעל השולחן.
“כן, כל האנשים שוים… זאת אומרת, שוים, כלומר… אין אנחנו אומרים שכולם בדיוק… אבל… צריך לנהוג כבוד בכל אחד מפני שהוא בן־אדם.. וצריך להתייחס יפה”…
“כן, אמרת לי כבר פעם… בעד זה אסור לקלל ולקרוא בשמות”.
“נכון, צביקה, נכון”, נאנח.
“אבא, מה זה שרץ נתעב”?
“היכן שמעת ביטויים כאלה”?
“אתה בעצמך אמרת לבחור שהיה אצלך אתמול שהופמן הוא שרץ נתעב”.
“אני ממהר מאוד, צביקה. בוא, קפוץ לידיים של אבא. אחזיר אותך למיטה, ותספיק עוד לישון קצת לפני שתצטרך לקום לבית הספר”.
הילד לא קם. “אבל עדיין לא אמת לי מה זה שרץ נתעב”.
מדרך דיבורו ניכר שנהנה מצילצול המלים. שינפלד גימגם: “אפילו אם אסביר לך… אני חושש שלא תבין מה זה”…
“מה שמסבירים לי אני מבין. אתה חושב שאני לא אבין? תנסה, תראה”.
“אינני יכול להסביר עכשיו. זה סיפור ארוך. אני ממהר”…
“טוב, אני אשאל את המורה”.
“לא כדאי לשאול. כשאחזור אסביר לך. ועכשיו בוא. אקח אותך למיטה”, אמר שינפלד וניתר מרגל אל רגל בקוצר־רוח.
הילד לא מיהר. קם בעצלתיים, פיהק והתמתח; המעיל והשמיכה נשרו מעל כתפי הרופסות והמחודדות שעצמותיהן בולטות מבעד לארג הפיג’מה הדקיק. שינפלד נטל אותו בזרועותיו וחיכך לחי בלחי.
“לא התגלחת יפה”.
“מילא”.
“שתיזהר שם בירושלים, יש שם המון ערבים רעים”.
“אינני נפחד”.
“אתה גיבור”?
“כבר דיברנו על זה היום”.
“טרומפלדור היה חבר שלך”?
“כן”.
“חבר הכי טוב שלך”?
“מהכי טובים”.
נזכר בויכוח שנתעורר בינו לבין טרומפלדור ביפו. “אתה מדבר על איחוד אבל כוונתך היא לבלוע את המיעוט”, אמר לו טרומפלדור. “ככה אין עושים איחוד”. סבור היה שטרומפלדור הוא בחור טוב המתלבט בין ניהיליזם למיליטריזם. הדמוקרטיה היא עניין מסובך מאוד. ההסתדרות הציונית היא פדרציה אך תנועת הפועלים איננה יכולה להיעשות פדרציה בתוך פדרציה בלי להפסיד את השפעתה. היא חייבת להיות ציבור אחד בעל משמעת. ומי שמכנה את ריכוז הכוח בשם “השתלטות” מעיד על עצמו שאיננו מבין כלום בעסקי ציבור.. לוּ יהי כך. ממילא הרוב יכריע והמתבדלים יעמדו מן הצד ויביטו איך אנחנו מקימים כאן תנועת פועלים לתפארת. טרומפלדור בחור צנוע היה, אך האמין בכוח המַגי של האישיות. בעל הזיות, בינינו לבין עצמנו. ותמימותו החישה את קצו. אבידה גדולה. יכול היה לעמוד בראש ההגנה ולהחליק קצת את הניגודים בינינו לבין “השומר”.
“מי יותר גיבור, אתה או טרומפלדור”?
“טרומפלדור”
“אבל אתה גיבור כמעט כמוהו, נכון”? מקולו של הילד נשמעה אכזבה.
“יכול להיות”.
“אבל אחרי שהוא מת אז אתה הכי גיבור”, אמר הילד בשמחה.
שינפלד הניחו במיטה, העניק לו נשיקת פרידה, ויצא לדרכו בחפזון.
ב
בחוץ אפפה אותו צינה של טרם־שחר. שינפלד הלך במהירות כדי לחמם את איבריו הקופאים, ופניו להטו מקור.
טוב שלקח מעיל. אך בעוד שעה תצא השמש והמעיל יהיה תלו על זרועו כנטל כבד. לגנוּתוֹ של אביב אפשר לומר שהוא פשרה בין קיץ לחורף. ובמקום שיש פשרה קשה להחליט. לא יקח מעיל – יצטנן. יקח מעיל – כביד עליו וכל היום יהיה נאלץ לטלטלו עמו. מאוּסה עליו טרדנותם של עניינים פעוטים. תמיד ציערוהו חפצים. בתקופה הראשונה לשבתו בארץ היו כל חפציו צרורים בצרור והיה מעבירם ממקום למקום. מלאחר שנעשו מרובים התפזרו במקומות שונים ואף פעם לא נמצא תחת ידו מה שנחוץ לו. רק בזמן המלחמה לא הפריעוהו כלי־בית משום שלא היה לו כלום. מרבה נכסים מרבה דאגה. ועתה יש לו בית ושם מונחים כל הדברים. ינוחו בשלום על מקומם. כמה יסורי־מצפון נטפלו למעיל הזה עד שהחליט לקנותו. כלום רשאי היה להוציא כסף למותרות? ולבסוף השתטה וקנה אריג בהיר. וניקוי עולה ביוקר. מעיל מהודר ולא נקי – הריהו סמל המעמד־השלישי. שומרוני אוהב לבוא לישיבות הועד הזמני במגפיים מלוכלכים, כדי ללמד את האדונים לקח. אך הוא איננו מחבב את הקומדיות האלה. בגדים פשוטים – מוטב. אבל מלוכלכים – למה? איך כתב חייקין – “חולצת העבודה, בגד־מלכות לעמל”. לחייקין חולשה לחולצות. יש פתאים האוהבים להתהדר ברישול ולכלוך, כאותם אברכי־ישיבות המעמידים פני שוורים־מטומטמים מרגע שהם עובדים בפלחה. כמובן, אי אפשר להתנפל על התופעה הזאת פתאום. אבל בהזדמנות, כדאי לזרוק רמז.
מחמת עסקי מלבושים הסיח דעתו מראשי הפרקים. כן, היה רעיון ואיננו עוד… צלצול פעמונים נשמע מיפו. רעיון איננו נדבק ברעיון. יש למהר שלא לאחר את הרכבת. אסתר מחכה. אנחת אנוש ישן, מאחורי התריס; אדם חסר ישע, זקוק להגנה. “אנו נשמור אותך ארץ מולדת, קברינו יפארו את אדמתך השוממה”… חייקין, חייקין… שקשוק כדי החלב על מרכב האפניים. השערוריה ליד הרפת של המשביר ראויה לכתבה קטנה, היתולית אם אפשר, ב“המחברת”. שומר שבת – מחללו. תושבי נווה־צדק חוששים שמא ישתו ילדי ישראל חלב טרי בשבת. סקנדל. מוטב ששומרוני יכתוב, לשונו שנונה.. ובהזדמנות זו כדאי לבקש ממנו שיכתוב כמה שורות על הפגישה בירושלים. למען הילד. שם נאה, “המחברת”, צנוע והגון. לא עתון ולא ספר – אלא מחברת. טיוטה. ראשי פרקים. הכשרה. המחברת תתבגר לספר. ספר־חדש לעם־הספר.
כן, שוב נשכחו ראשי פרקים. אין דמדומי טרם־בוקר יפים לעבודת־מוח סדירה. שיירת גמלים הולכת לצפון. עקבות הגמלים בחול – כתלם חרוש. כמה שנים עברו מיום שעבד לאחרונה בחריש? טרומפלדור היה אז במגדל. אוטופיסטים, אמרו אנשי המעשה. והיום הם עצמם מחזיקים בדעותיו. ויש המדברים על קומונה כללית של כל פועלי ארץ ישראל. חלום באספמיה. יש רואים בקומונה שיטה יפה לשעתה כדי לשתול באדמה אנשים שמימיהם לא עסקו בחקלאות. ויש סבורים כי היא צורת החיים מעתה ולהבא. מוטב לומר: כל הדרכים טובות. יבורך מי שעושה מאחינו בני ישראל חקלאים ובעלי הכרה פועלית הרואים ברכה בעמלם.
כשהגיע לכרם זנח את הדרך והלך בקו ישר לתחנת הרכבת. הצית סיגריה, קצת מפני שנתאוה לעשן וקצת כדי להסיר דאגה מלב השומר הכושי בכרם. הכלב נבח בזעף. שינפלד התקרב לסוכת השומר ונתן לו שלום. הפסד של דקה וחצי. כשיצא מן הכרם צלח את גבעות החול החשופות כסומא בארובה. ראה את עצמו מכותר בגבעות חול ונכנסה בלבו הרגשת בדידות ועקירוּת. ברגע כזה אדם נעשה עולם ומלואו ואפס אפסים. טרטור הבאר בפרדס הרחוק נשמע כצפירה של אניה העוברת בתוך האפילה. הנסיעה בשעתה, בדוגית על פני הים השחור, נחקקה בזכרונו. כעת הוא שט לבדו על פני ים של חול ריק מאדם.
הרגשה שאין לה שחר. מקץ רגעים ייצא מתוך ים החול ויגיע לכרם שליד תחנת הרכבת. סתם עייפות ודמדום של טרם־שחר. בהרגשה כעין זו היה מקיץ כל בוקר בבית הסוהר, עד שנתרגל. לאחר כך שוב פקדה אותו בלכתו ברגל ממושבה למושבה, בדרכים משובשות בשודדים, לארגן את הסתדרות הפועלים. הוא בא למושבה ומוצא שם פקיד שחצן וגס־נפש; איכרים אדישים ומתנכרים, חסידי אוגנדה; ילידי־הארץ בני־איכרים תוקפנים חצופים וקרתנים החולמים על קהיר ביירות פאריס וניו־יורק; בנות־הארץ המנגנות בּפסנתר ומקשקשות צרפתית קלוקלת ברחוב הראשי של מושבה עברית; וקצת פועלים עבריים נואשים, עלובים ורגזנים, יש מחכים לאניה ויש מחכים לכסף, ורק מעטים מאמינים בעתיד היישוב. הוא יוצא משם בפחי נפש בדרכו למושבה שנייה, והנה למראה הגבעות החשופות בא עליו דכדוך־נפש. הוא ישן תחת כיפת השמים ומניח אבן תחת ראשו כיעקב אבינו בשעתו ונפשו תפילה: אל יאוש אל יאוש. לפני שנה היו שלושים חברים במפלגה ועתה יש חמישים, והנה נוסדה גם אגודת השומר… ועוד פעם אחת פקדה אותו ההרגשה ההיא בזמן המלחמה, כששכבו חברים חולים בצריף הפועלים בטבריה. קדחת שחור השתן טיפוס המעים ודיזנטריה. אין רופא ואין חובשת. אחד גוסס וצווח ממכאובים ושתי בחורות ליד מיטתו ביבבה חרישית. כל מזונם של החולים צלחת מים פושרים ובה צפות כמה עדשים. כל פעם שהוא בא, נושאים אליו עיניים באמונה שביכולתו להושיע להם הואיל והוא חבר הנהלת קופת חולים. ואין בכוחו לעשות כלום. אין רופא ואין חובשת ואין תרופות. כבר דפק על כל הדלתות וצעק באזני כל פרנסי היישוב. עד שבא רופא עובר שבוע. למראה עיניהם במיוסרות של החולים המייחלים לעזרתו הוא פותח בדברי ניחומים ופורש מהם ברעש גדול כאילו הוא הולך להחיש להם עזרה… פעם יצא והשתטח בשדה, מתחת לסידריה, ראשו על אגרופיו ועיניו בולשות בשמים. וקול קורא מתוכו: נמלטת, שינפלד, ברחת מיסורי חברים. קול שכנגדו מנחמו ואומר: אבל נתת בלבם תקוה וזה מה שיש בידך לתת. בין כה וכך יבריאו רק המוכשרים לעמוד כנגד המחלה. התקוה מוסיפה להם כוח. שעה ארוכה היה שוכב מדוכא, ושמש גדולה שפכה מסביבו אור וחום. ביקש לעשות דבר שיזעזע את הבריות. עלה במחשבתו להשליך את עצמו לכינרת כזעקת מחאה על יהודים המתעלמים מעצמם ובשרם בימי הרעה: אך איש לא יידע זאת ולא ישים אל לבו. שמא קצת חברים יישבו בעתיד הטוב ויאמרו: “הזוכרים אתם את שינפלד? בימי המלחמה התמוטט האיש והשליך עצמו לכינרת. היה בחור טוב אבל לא אמיץ ברוחו. אמנם, העמיד פנים כגיבור־חיל אלא שהיאוש כירסמוֹ. כמה זמן אפשר להעמיד פנים? הה, כן כן, רבים באו ומעטים נותרו. דור דור וחלוציו. היו שברחו מארץ ישראל והיו שברחו מארץ החיים. רק החזקים שרדו. ותשמש פרשת חייו של שינפלד לקח לצעירים”… ובכן, לא הטיל את עצמו לכינרת. קם והלך לראש פינה לצעוק צעקה גדלה ומרה באזני ועד העזרה. אמנם, הם יראוהו כטרדן שאין לו תקנה. אבל, כלום הוא פועל רק למען התועלת? רצונו להוציא קול מבשר ואומר: אל יאוש! כשצעד לאורך החוף בין הארבל לים ירדה עליו הרגשת הבדידות המבהילה.
אולם אז – בבית הסוהר, במושבות יהודה, לרגלי הארבל, היה להרגשה זו על מה להסתמך. כעת איננה אלא נמנום חושים קל. היום אין יסוד ליאוש. להיפך. אם ועד הצירים לא יתערב, עתיד להישמע ברמה קולו של הפועל העברי. כן, צביקה תאב לדעת אם הוא גיבור כטרומפלדור. מימיו לא ירה באדם ואיש לא ירה בו. אולם המאמץ הנפשי הדרוש לכיבוש הרגשת הבדידות והעקירוּת אף הוא בגדר גבורה.
לא יצאו רגעים והגיע למסילה. כיון שלא התמצא בדרך כהלכה, לא יצא מול התחנה. ילך כברת דרך לאורך המסילה. המהלך לאורך המסילה לעולם אינו טועה ומגיע לירושלים. כן, עדיין לא חיבר ראשי פרקים של הנאום שבדעתו לשאת בירושלים. הוא כך יאמר בפתיחתו: טרומפלדור הניח לנו ירושה גדולה… וגרושביץ, אותו שועל ערום, המקשיב תמיד כאילו רק מתוך נימוס, ילחש מן הסתם באזני מוניה: “שינפלד מוכן לנצל הכל לטובת מפלגתו”… ומוניה הצדיק יפיץ את אימרת הכנף – לא בחינוך זידוני אלא בתום קדוש כדי לגדל כביכול את שמו הטוב של טרומפלדור. מי זרע אי אמון כזה בקרב מנהיגי הפועלים? מנין יש לאנשים אלה כל כך הרבה תמימות וחשדנות בבת אחת? הז’רגון המפלגתי אשם, אומר גרושביץ. והלל עונה אמן אחרי פושק שפתיים זה. טבע של בעלי בתים.
היה מדדה על גבי סוללת האבנים של מסילת הברזל. רווח שבין אדני המסילה אינו מתאים לצעדיו. בין אחד לשני הרווח קטן מדי ובין אחד לשלישי – גדול. מה תחשוב־לה אסתר כשתראנו מדדה ומקפץ…
ג
כשהגיע לתחנה עמדה אסתר בלום על הרציף וחיכתה לו.אור הכוכבים דעך מפני אור־יום ופניה של אסתר חוורו כפיסת הרקיע שמעל להרי יהודה. נתנה לו יד.
“שלום, כבר חששתי שתאחר”, אמרה בשמחה השהתה ידה בידו.
“אח, אני אינני מאחר אף פעם”.
“אשרי הבטוח שלעולם איננו מאחר”, אמרה ושמטה את ידה החמימה.
אסתר החזיקה את שתי כפותיה כנגד פיה לחממן. ארנק היה תלוי על כתפה ונשען על ירכה. אנשים מכורבלים במעיליהם עמדו על הרציף כנטועים במקומם.
“פעמים רבות הגעתי ברגע האחרון אבל אף פעם לא איחרתי”.
“טוב להקדים… ולהיפטר ממתיחות”…
“אינני סובל מזה”.
לפתע ראה שינפלד מבוכה נשקפת מעיניה. נזכר בבדיחה שסיפר להם אפרתי:
אשה ורכבת אין מאחרים, תבוא אחרת תחתה. באותו רגע הרימה אליו עיניה בשאלה: עד מתי?
פניה עגולים ועיניה שחורות ושקועות. חוטם קטן תפוחי ושפתיים מלאות ואדומות. צמות קשורות כעטרת סביב לראשה, המכוסה במטפחת פרחונית דהויה. כשאתה מביט בה אתה מבקש לחדול מליצנות. גוף נמוך שמנמן, בשמלה אפורה גזורה ברישול. “נשים אינן צעצועי־גברים מקושטים והשמלה לא נועדה לגלות את הגוף אלא לכסותו”… היא אומרת. אף על פי כן קרני השפע נדחות ובולטות.
“צריכה היית לקחת מעיל”, אמר.
“לא שיערתי שיהיה קר כל כך, באמצע האביב”.
“לא שיערת? אבל כשיצאת לרחוב ודאי הרגשת שֶקָר”
“עד שהחלטתי שכדאי לקחת מעיל כבר התרחקתי, ופחדתי לחזור, שלא אאחר את הרכבת”.
“בירושלים קר”.
“אין דבר. אני רגילה לקור. איזכר בבית אבא. אצלנו היו המים קופאים בראשית נובמבר”.
“רואה אני שאת רועדת מקור. קחי את המעיל שלי”.
“אינני רוצה שיהיה לך קר בגללי”.
“עד עכשיו אני התחממתי ועכשיו תתחממי את”.
“מעיל אחד עלול לקרר שני אנשים ולא לחממם”.
“אם כן, קחי אַת”…
“לא, לזה אינני מסכימה. בחורות רגילות לסבל ובחורים לא”…
“אין זה כלל. הבה ננסה ונראה”…
“אינני רוצה”.
“ובכן, נתכסה שנינו במעיל אחד”.
“יחד”? שאלה ותמיהה הבריקה מעיניה.
“אם אין המעיל קטן מדי לכסות את שנינו”.
“נראה”.
שינפלד ניגש אליה במבוכה, הסיר את המעיל, תלה אותו על כתפיה התכווץ והתכנס תחתיו ואחז בשוליו בחזקה. היא דיחקה את ידה לאחוריה ופינת הלו מקום. חש בנשימתה על צוארו ובבשרה מול חזהו. הלמות לבה גברה והלכה. אסור להקדים את המאוחר, אמר בלבו.
“כמו שני חתולים בשק אחד”, אמר.
“והשק איננו סגור”… נשימתה נתכפה ויצאה בקול שריקה.
“שנינו שמנים יותר מדי”, אמר לבסוף ויצא מתחת למעיל.
“אם כן, קח אותו… אתה זקוק לחום יותר ממני”, אמרה והושיטה לו את המעיל ופניה חיוורים.
“למה אני”?
“אם אני אצטנן, אשכב לי יומיים שלושה. אבל לך אסור להצטנן, בימים האלה, לאחר הבחירות”?
“הה, כך”?
ד
שינפלד הכירה עוד בטרם נשא אשה. אותם הימים שימשה אסתר מורה בבית הספר לבנות ביפו. כל שעה פנויה הקדישה למפלגה. היתה בקיאה בעסקי־מפלגות לפי שבנעוריה השתייכה לאגודה מהפכנית ברוסיה. היתה מתרגמת מאמרים מרוסית לעברית, שלא על מנת לקבל פרס, הכל חיבבוה בשל צניעותה ומסירותה.
בינתיים נשא אשה ויצא לירושלים ושוב לא היו נפגשים אלא לעתים רחוקות. שמועה הגיעה לאזניו שילדה להרמן סטולר ילד מת, והלה עזבה והלך לגליל.
כעבור זמן מה סיפרו לו גירסה אחרת: הילד לא נולד מת, אלא המיתוהו. ראה הרמן שהרך הנולד דומה למפלצת וביקש מהרופא להמיתו. הרופא, ידידו של הרמן, שם קץ לחיי התינוק, והרמן קברו במיו ידיו תחת עץ התאנה בעין גנים. ולאחר שהתייעץ הרמן בדודו, הרופא המפורסם מקניגסברג, והלה כתב לו שלידה שלא כתיקונה היא פרי ליקוי שבדם, נפרד מאסתר והלך לגליל.
מפי אפרתי שמע גירסה זו, בימים שסערה המחלוקת בינו לבין שומרוני. מאחר שהוא עצמו התנגד להקמת סיעות בתוך המפלגה התקוטט עם שני בני הפלוגתא כאחד. ופעם בשעת מריבה הטיח דברים בגנותו של הרמן סטולר, שהיה עז ולוהט במרי ויכוח כלהבה היוצאת ממַפוחו של אפרתי. “כל העניין שוה קליפת השום, אמר לאפרתי. אף על פי כן אני חושב שאתה צריך לוותר. ראה מי הולך אחרי שומרוני ומי הולך אחריך. אחרי שומרוני הולכים טובי אנשינו, העמלים החרוצים והישרים. ואלו אחריך – כל הריקים והצעקנים. האם באמת רצונך שרוב צעקני יכריע מיעוט נבון? והעיקר, בשביל מה? בשביל מה”?…
אמר לו אפרתי: “דמוקרטיה”.
“ככה אתה מסלף את דמותה! הרי בתוך אחינו אנחנו יושבים ויודעים מי הם בעלי הדעות… לא בשמים הוא, ואין הציבור נעלם וחסר דמות”…
“כך מסתלקים מדמוקרטיה”, אמר אפרתי.
“יש הבדל גדול בין חוג גדול וקטן. בקהל גדול דעות נמנות, בקהל קטן – נשקלות, כמה שנאמר”.
אפרתי כעס. “באיזו זכות אתה מטיל דופי בחברים ואומר אלה טובים ואלה אינם טובים”?…
“כך מדברים אנשים משתי מפלגות שונות, אבל הרי אנחנו מדברים כאן בינינו לבין עצמנו”.
“נניח שיש גם כמה בחורים, נאמר, שבאמת מקבלים־דעה”…
“משום שפינסקאי מקובל עליהם יותר ממינסקאי”…
“ובכל זאת אני רוצה לדעת למי אתה קורא בחורים ריקים וצעקנים”?..
“הרמן סטולר, למשל”…
“אילו דיברת על אחרים – מילא, אבל מה פסול מצאת בהרמן סטולר”?
“בחור שמרעיש שמים וארץ בענייני מוסר, ואלו הוא עצמו?… היה מהלך עם אסתר בלום. כשנכנסה להריון, השמינה ונתכערה, מאס בה ורצה לברוח. אף על פי כן חשש מפני דעת הקהל ולא עזבה. אולם מאחר שנולד הילד מת שמח שהוא יכול להיפטר ממנה. לא חיכה אפילו חודש ימים והסתלק לגליל”.
אפרתי חייך כאדם שתפס את חברו בקלקלתו ואמר: “ראשית, עניינים אלה אינם עסקה של המפלגה. ושנית: מה שאמרת עכשיו זוהי גירסה מסולפת וזידונית של סיפור עצוב מאוד”…
וסיפר לו. הנה, סופו של הרמן סטולר מלמד שהגירסה השנייה מתקבלת על הדעת יותר מאשר הנוסח של צרי־העין־המתחסדים, שלדאבונו נתן בהם אמון.
בחור יפה היה, ופני גוי לו, תקיפים וחצופים, שיער בהיר ועיני תכלת. זמורת־זר בכרם־ישראל, היה אומר אפרתי. מהיר חימה היה ונוח להתלהב. בשעה ששימש שומר בבן שמן נתייראו ממנו הערבים ומנהלי השמירה כאחד. בזעפו לא ידע מעצור לרוחו. ופעם אחת הכה בריון ערבי ושבר את לסתו. היה מגן על הכבוד־הלאומי כבן אצילים פרוסי המקפיד על שם משפחתו עתיקת־היומין. ומוניטין יצאו לו בשל המעשה במורה לגרמנית מן הסמינר הירושלמי מיסודה של חברת “עזרה”. הלה היה מלגלג על ההסתדרות הציונית ועל מנהיגיה: “כולם חבר שרלטנים חולמים בהקיץ”, אמר. הרמן, אותו זמן תלמיד בסמינר, תלש את משקפיו, מעכם בכפּוֹ, והשליך את הרסיסים על שולחנו. “יחליף, אדוני, את משקפיו, איננו רואה מה נעשה סביבו”, אמר לו. “ועתה יודה לי, בבקשה,שעזרתי לו להיפטר ממשקפיו הישנים והמקולקלים”.
בזמן המלחמה שירת בגדוד העברי, קצינים בריטיים היו יראים מפניו ונמנעו ממנהגם לחרף ולגדף על כל מקרה של מה בכך. ימים רבים בילה בצינוק ולא נפלה רוחו. לאחר המלחמה חזר לגליל ושם מצא את קצו.
פעם אחת נפלט כדור מרובהו, פגע בחברו לשמירה והלה נפל לארץ מתבוסס בדמו. החובשת היתה סבורה שלא יחיה. בשעה שחיכו לבואו של הרופא לבש הרמן את בגדיו היפים, הניח שמיכה חדשה תחת אוכף סוסו, לקח את רובהו ונעלם. לאחר כך מצאו החברים את גופתו של הרמן מוטלת על רובהו ליד המעיין, דמו שותת לתוך המים ומתערבב טהור בטהור. אמנם, חברו החלים מפצעיו אולם טעות לא לעולם חוזרת.
ה
“אף על פי שהאנגלים ידועים כדייקנים, בכל זאת הרכבות מאחרות”, אמרה אסתר.
“הרבה הרגלים טובים נשכחים בארץ־חסות. חוששני שקיבלנו כאן את הקטרים ופקידי השלטון שיצאו מהשימוש באנגליה”…
“מכל מקום, הרכבת רשאית לאחר ואנחנו לא. ככה זה… יש יתרונות למי שהכל תלויים בו”…
“כך, כך”.
“ואתה, משה, גם כן מאלה שרשאים לאחר”…
שינפלד חייך. נוטלת לעצמה היתר־קירבה וקוראת לו משה. לפעמים, כשדעתה בדוחה עליה, אף היא אומרת שינפלד, רמז לריחוק שבינו לבין חבריו. עין רואה לה ואוזן שומעת. מן הסתם אין זה מקרה, שכל חבריו נקראים בשמותיהם והוא נקרא בשם המשפחה. רגע אחד, אף אפרתי כך… אולם טעם לכך לא הריחוק אלא השם העברי החדש והנאה. לפנים היה שמו אפלבוים והשיאוֹ לאפרתי. למה לא תפוחי? אפשר מפני שלתיבה זו טעם תמימות וטיפשות. חֵך טועם לאפרתי. תפוחי! פרי עגלגל, עסיסי, ורוד לחיים, נעים לנעוץ בו את השיניים, קליפה חלקה ותוך מחוספס, גרעינים קטנים וחלקלקים – הרי זה ממש אפרתי! אפילו נאומיו – עליהם תפארתו – תפוחיים הם במקצת. טובים לילדים, לקינוח הסעודה. לעולם אינם מנה עיקרית. והציפוי הדק של השעוה – הוא סגנונו של אפרתי! מבריק, מלוטש, מפתה.
הקטר התקרב, בתרועה ובצפירה, בשריקה ובצלצול בלמים, וירק מים רותחים ושמן על אדני המסילה. ומיד נענתה לו המולה שכנגד מצד הנוסעים שיצאו מתחנת הרכבת. שינפלד קפץ ועלה על הקרון, מעשה־בן־חיל, הושיט ידו לאסתר ומשכה אליו. ושוב נתחככו גופותיהם במעבר הצר, בפתח הקרון, ונשתהו זה אצל זה רגע, עד שנחשול הנוסעים דחפם פנימה. שינפלד מיהר לתפוס ספסל של שניים, והשליך עליו את מעילו מאחורי גבו של ערבי שביקש לשבת עליו. הערבי רגז ורטן והלך לו לחפש מקום אחר.
אסתר ישבה ליד החלון ותוי פניה הזדהרו על רקע השמים הבהירים. שערות מרדניות בשורש המצח, שחמקו מתחת המטפחת, ניטשטשו והאפירו מחמת קלישותן, ונדמה כשערות שיבה. השגיחה שהוא מביט בה והחזירה לו מבט עצוב. שני ביטויים יש בפניה, אחד לעוגמת־נפש ואחד לרחמים. רחמים להנאה ועגמת־נפש לצער. מאחר שאיננו נותן לה סיבה לרחמים – לעולם נשקף אליו מראה עגום. פעם אחת זימן לה רחמים עליו, כשהיה מהלך עם בנו על שפת הים. היה שרוי במריבה עם הילד ולא עלה בידו להתפייס לו. באה לעזרתו ובלשון רכה עשתה שלום ביניהם. ובדברה אל הילד היתה מגניבה אליו מבטים זוהרים כאחות רחמניה… בקלות קנתה את לבו של צביקה בסיפוריה ובמעשי קונדס מפתיעים שלא היו הולמים לה. ניתנה האמת להיאמר, אותו רגע נכנס רעיון ללבו… “ילד זה זקוק לאם”, אמרה לו רוסית. “נכון… נכון… אמא שלי מטפלת בו”, השיב לה במבוכה. “אמא שלי מתה”, אמר לפתע הילד, שהבין מן הסתם כמה מלים רוסיות. “אני יודעת”, אמרה אסתר בשקט. “אבל זה היה כבר מזמן”, אמר צביקה. עד אותו רגע היה סבור שהילד מאמין כי עתידה אמו לחזור מחוץ לארץ.
“מה הבניין בעל הקירות העבים והכיפה המשונה”? שאלה אסתר.
“קבר שיך”.
וסיפר לה פרשת שיך אבו־זועייב ואויבי הנביא. תמהה מנין לו ידיעות אלה. אמר לה שנסע עם אפרתי וזה סיפר לו. אפרתי ידען בגיאוגרפיה והיסטוריה ואספן של סיפורי אגדה ערביים. ממנו שמע גם את הסיפור על אנשי לוד שנתקנאו באנשי רמלה שיש להם מגדל ובאו בלילה לגנוב אותו. זקן ערמומי נתן להם חבלי גומי. היו מושכים ומתקרבים ללוד ומאמינים שהמגדל הולך אחריהם. מאז קוראים אנשי רמלה לאנשי לוד: מגדל רמלה מתקרב מתקרב. אסתר חייכה ואמרה שאין הסיפור מחוכם ביותר. הסביר לו טעמו של הומור ערבי שיש בו גאוה ושמחה לאיד ולא ביקורת חברתית. יש הומור של חזקים והומור של חלשים. וכך היה מספר לה עד שהגיעו לרמלה.
“אפרתי באמת ידען, אה”? שאלה
“בהחלט”.
ידע שהיא מעריצה אותו מחמת שאיננו מזלזל בבר־פלוגתא שלו. והוסיף לדבר בשבחו של אפרתי, היודע להגיד דבר בשם אומרו. ואף היא הביאה סיפורים משעשעים מבית הספר לבנות. שיבושי הלשון של נערות קטנות מלמדים על מאוייהן הכמוסים. סיפוריה שיעממו אותו אך הקשיב להם בחיבה מחמת שהרגיש מתוכם אהבתה לילדים… כן, הילד זקוק לאם… ראתה אסתר שאיננו מתעניין בסיפוריה וגיגלה את השיחה על שיטות חינוך חדשות המהלכות בעולם. ושינפלד הביע סברא שמטרות החינוך שלנו, השונות כל כך ממטרות החינוך של בית ספר אזרחי רגיל באירופה, יאלצו אותנו לחפש גם שיטות חינוך משלנו. מן הסתם יצטרך ציבור הפועלים להקים לו בתי ספר מיוחדים לבני־פועלים. עתה, בתקופת הסער והפרץ, כשהדור הצעיר מתאוה לחידוש ערכים, יבואו בחורים צעירים ומשכילים מן הגולה ויתנו ידם לתנועת העבודה, אך במשך השנים, כשבני פועלים יבקשו להוסיף־דעת – צריך יהיה למצוא דרך למנוע את עקירתם ממחנה העובדים.
בלוד נכנסו לקרון חדש שספסליו מחופים עור שחמחם. שדות צהובים דלקו בחלון ועצי אקליפטוס רמים חלפו ביעף על פני השדות. מרחוק האפילה חורשה קטנה. יער הרצל.
“בבן שמן רכבתי פעם ראשונה על סוס”, אמרה אסתר.
וצלו של הרמן סטולר ניצב ביניהם. בימים ההם היה בבן שמן, והיא עודנה צעירה ורעננה. ראה בדמיונו נערה פורחת, נרגשת וסמוקת־לחי עולה על גב סוס ערבי אציל, ובחור יפה תואר, אהוב נפשה, הולך ליד הסוס ומחזיק באפסרו… ואין בשדה נפש חיה מבלעדיהם, ושתילים רכים מלבלבים בתוך גומותיהם המטופחות ב“יער” הרצל…
“זכרונותי מבן שמן אינם נעימים ביותר… יודעת את… עקירת השתילים בגלל העבודה הערבית… זה היה אמצעי שאיננו הולם לאנשים כמונו… אני התנגדתי לכך בתקיפות, אבל לא שמעו לי… הבחורים היו נרגזים מאוד”…
“אז, אני זוכרת, גם יריתי בפעם הראשונה מרובה. מאקדח יריתי עוד בפטרבורג. הרובה נתן לי חבטה הגונה בכתף. הוא אמר לי: אחזי אותו בכוח, אחרת את תקבלי מכה ולא האויב”…
“ואת, כמובן”…
“כמובן, אחזתי בזהירות, והוא סטר לי על הלחי… ובמטרה לא פגעתי, כמובן”…
אף פעם לא החזיקה בכוח, אמר שינפלד בלבו. וכדרך שנהגה בהרמן כן היא נוהגת בו, תופסת בידיים רפות. אשה זו מקיימת מה שרשמה ביומנה: “העולם קיים בזכות אנשים שאינם תובעים שום דבר לעצמם אלא מבקשים להעניק לזולתם”. איזו נערה תמימה, בת שלושים ושלוש!… הרי זה ממש “אושר העקידה” של ברל. צריך להיזהר מביטויים אלה. מכל מקום, אסתר איננה ציידנית והיא בוחלת בתכסיסי־נשים. היא מחכה לאות! אם יבקש את ידה – תחייך בעצב ותאמר הן. לא יבקש – תמתין עד שתעלה שיבה בשערה…
ו
“הה, מכאן יש לי זכרונות נעימים”, קרא שינפלד כשעברה הרכבת ליד חולדה.
וסיפר לה כיצד נתבקש פעם להסיע עגלה מחולדה לבן שמן, ובדרך נשבר היצול ונתבהלו הסוסים ועבר שם ערבי אלמוני וסייע בידו להחזירם למקומם והביאו לכפרו, ונתן לו יצול חדש תמורת פתקה. אפילו לא שאל לשמו. כדי כך היו היהודים מהימנים על הערבים.
“כן, כן, היו זמנים אחרים… ועוד מעט תיכנס הרכבת לוודאי סראר וחסל סדר מישור”.
“שמעתי מרבינוביץ שואדי סראר הוא נחל שורק הנזכר בתנכ”.
“אם רבינוביץ אומר, מן הסתם הוא יודע. מנין יודע אפרתי מה שהוא יודע? אף הוא שמע מרבינוביץ. את אפרתי מעריכים הכל ואלו את רבינוביץ – מעטים. אַת שואלת למה? מפני שלא הוציא ספר. עד שלא יוציא ספר לא יכירו בו שהוא מומחה גדול לידיעת הארץ. ולמה אינו מוציא ספר? מפני שאיננו דוקטור. שום בית הוצאה איננו מוכן להוציא ספר מדע של אדם שאיננו דוקטור. ספרות וציונות יכול לכתוב מי שרוצה. כל אחד יכול לקרוא ולשפוט אם אדם זה זכאי להוציא ספר. מדע שאין אנחנו בקיאים בו – איך נשפוט? אילו נתנו לרבינוביץ סמיכה מאוניברסיטה לא היה איכפת לבעל בית ההוצאה מה כתוב בספר. אבל אנחנו נוציא לרבינוביץ ספר. אני אדאג לכך. יאמרו לנו: מנין לכם שהדברים הכתובים בספר נכונים? נאמר – אם חולק מישהו על דעתו יוציא ספר אחר. וכל כך למה? מפני שמצאנו אצל רבינוביץ דבר חשוב מדיוקי עובדות מדעיים… מה? הנה למשל… רבינוביץ מצא במערה עתיקה כמה חרצני זיתים. לדבריו הם שמורים שם מימי הבית השני. ויש בדעתו להנביט אותם… אם ינבטו, האמיני לי, יהיה זה סמל גדול – חרצני זיתים מימי הבית השני יכולים לנבוט בזמננו! – ועכשיו נניח שיבוא איש מדע ויאמר שחרצנים אלה ירק לפני שבועיים רועה ערבי ששכן במערה זו. ועתה, מי מהם חכם גדול יותר? רבינוביץ שעורר תקוה בלב או אותו ספקן דקדקן?… רבינוביץ בעצמו אומר: ידיעת הארץ חציה מדע וחציה אהבה. במדע בקיאים מעטים, באהבה בקיאים רבים”…
“ולי נדמה שההיפך הוא הנכון”, אמרה אסתר.
פאתי שדה נתקרבו אל המסילה. נתמעטה האדמה ונתרבו הסלעים. לאט לאט ניגשו ההרים וניצבו מול החלון. בגיא, מטעי זיתים מכסיפים. לפנים ישבו היהודים בהרים ואויביהם בשפלה. היום יושבים היהודים רק בשפלה. טעות! אם לא ילכו להרים הללו יירדו עלינו אויבינו מלמעלה למטה.
בית שמש, צרעה ואישוה, היא אשתאול. כאן שוטט בשכבר הימים שמשון בן מנוח, בחור בריא, וחיפש לו בחורה יפה, משלנו או משלהם, היינו הך. נזיר אלוהים זה לא היה מן המהדרים בענייני מוסר. פקידי השלטון של הזמן העתיק לא ערכו את הסיפורים על מעשיו של הברנש, שקילקל עם נשים נכריות. עניינים אלה אינם שייכים למפלגה. העיקר שהרביץ בהם כהלכה. חבל שגזזו את שערות ראשו וניקרו את עיניו.
קרֵיבות ההרים הָאפְלִילָה את קרון הרכבת. ודומה, מתבקש שידובר בלחש. השמש שקעה. וההרים… ההרים! מילדותו, במישור רחב הידיים, העין התועה אובדת על פני מרחביו העצומים, ערג להרים, היוצאים פתאום מתוך האדמה בשרירות רצונו לש הטבע, יצורי בראשית העומדים על דעתם. ומשום מה, כשחלם על ארץ ישראל ראה הרים לנגד עיניו. הר המוריה, גלבוע, תבור, עצמון, חרמון, נבו. לא חינם הלך לקלנדיה.
הרכבת נעצרה. דיר אל הווה. ערבי נחפז ויצא מתוך הקרון. שניים אחרים נכנסו. בחוץ, מתחת לעץ חרוב, עמד נער ערבי יחף זב־עין ומזוּבב־חוטם, הטיל מימיו לנגד החלון, והתגרה באסתר, שפניה חוורו וזעפו. כשזזה הרכבת השליך הנער אבן בחלון. שינפלד העמיד פנים כאינו רואה.
תקופה חדשה! מישהו לימד את הנער הזה, הרגיל לכבד אדונים, לשנוא את היהודים.
מה שאמר צ’רצ’יל בבית הנבחרים הבריטי – נאה אבל לא מתקבל על הדעת. מה הוא אומר? “אם במשך תקופת חיינו תיוצר על גדות הירדן, תחת חסותו של הכתר הבריטי, מדינה יהודית שתוכל להכיל שלושה או ארבע מיליונים יהודים, הרי יהיה זה מאורע בדברי ימי העולם, שתהא בו תועלת מכל הבחינות, ובמיוחד יתאים מאורע זה לאינטרסים של האימפריה הבריטית”. מה שיתאים לאינטרסים הבריטיים מן הסתם לא יתאים לנו. חסידים אחרים של האימפריה, היושבים כאן בממשלה, יוכיחו לצ’רצ’יל את טעותו. ידידותם של ערבים חשובה יותר. אם לא יבין מעצמו, יערכו לו מהומות לדוגמה. זה פשר מאורעות ירושלים. מה איכפת להם אם תהיינה קצת מהומות? לא במקרה צעקו הפורעים בירושלים “אל דולה מענה”, כלומר: הממשלה עמנו.
תקופה חדשה! עד עתה היינו סבורים שנקים בית לאומי בעזרת בריטניה ועתה אנו יודעים שנעשה זאת על אפה ועל חמתה. כך, כך, לא נכונו לנו חיי שלום ושלוות השקט בארץ ישראל. ואותם ברנשים שאמרו: “ההגנה איננה נחוצה לנו” – מעידים על עצמם שהם שוטים גמורים.
מאורעות ירושלים יוכיחו. ופסק הדין שהוצא על ז’בוטינסקי וחבריו הוא הזהרה מפורשת. חמש עשרה שנה לאנשי ההגנה, כלרוצחים ואנסים. עוול משווע. אבל הברנש עם המונוקל הקים יותר מדי רעש כדי להבליט את עצמו. חלום אבירים הוא חולם, הבחורצ’יק הזה. קישקוש דרבונות. הפגנה. צא וראה מה בינו לבין טרומפּלדור. שניהם אנשי צבא. וטרומפּלדור צנוע ופשוט.
וברל כתב דברים כדרבונות. “ידעו איפוא צוררינו לא תפחידו אותנו לא בחסדכם ניתנה לנו הארץ ולא בזדון רמייתכם תשכלו אותה מאיתנו לא תוכלו לנו בראשינו ננפץ את בריחי הברזל”… מליצה, אבל, הפעם נאמנה… “הסכנה החדשה תעיר בנו את הכוחות הספונים”… תמיד אנחנו נוטים להאמין שהסכנה תעורר קצת את אחינו בני ישראל.. “תדליק את להט הקנאות הקדושה… לא תכניעו אותנו… חרתם את שמותיכם בדם ירושלים. בשבילנו אתם אבק פורח שוט עובר על פני גוויותינו גוויות חללינו בדם ליבנו ובתקוותנו האחרונה נפרוץ כל חומה נפרוץ ונעלה”… הנה, דברים חזקים! כמעט בעל פה הוא זוכרם. לא הכל.. נשכח מזכרונו עמלק ואדריינוס… מילא… העיקר רוח הדברים…
קצף על השפתיים, טוב ויפה. וכלום זה הכל? הכרוז טוב להלהיב את החברים, אבל אסור לחשוב שיצאנו ידי חובה בצעקה. העובדה שהפקירו את ענייני ההגנה בידי הצעירון ההוא מלמדת שאינם מייחסים להם חשיבות יתירה. בחור מוכשר, אבל אין לו שיעור הקומה הדרוש. מן הראוי להקדיש להגנה יתר תשומת־לב. לא רק מי שאוהב ברק חרבות רשאי לתקוע חוטם לענייניה. נחוץ שכל ישר.
ז
הרכבת התפתלה בערוץ, נגסה פאות־הר לבנבנות, קפצה ועברה על פני גשר נטוי על תהום, השמיעה שקשוק עמום, שילחה תימרות עשן למרומים, ומפעם לפעם, בהגיפה קשת־גיא, נתגלתה לפתע מבעד לחלון ושוב נעלמה מעבר לשלוחת הר. הנוסף לא נשתנה. כתלי־הר סמוכים, מיוערים דלילות, ושיאים כחלחלים מציצים באופק בצומת גיאיות.
אסתר כיחכחה וליקקה את שפתיה ושינפלד הבין שהיא מבקשת לדבר. נזכר מה שאמר עליו ליצן אחד: שינפלד מכווץ את שפתיו לפני שהוא מתחיל לדבר כדי שלא תצא מפיו מלה מיותרת. ובדמה לכך: אסתר מלקקת את שפתיה כדי שלא תצאנה מפיה מלים יבשות.
“מעניין מה שעלה על דעתי, משה”…
“עלה על דעתך? הורידי אלי”, אמר וצחק.
שים לב איך הקטר מתאמץ"… אמרה.
מבעד לחלון נשקף הקטר, מתנהל בכבדות מחמת המסילה התלולה וקצב נשימתו משובש. מסתמא מתאמץ, הרי הוא צריך להעפיל לגובה של שבע מאות מטר בארבעים קילומטר.
"נזכרתי בילדותי, אמרה אסתר, הקטר היה נדמה לי תמיד כמשהו נורא, אכזרי… והנה עכשיו, האין הוא נראה אנושי? ממש צר לי עליו… אינני יודעת למה יש הרגשה כזו… אולי בגלל הקצב… לא כמו מכונה… כשאנחנו אומרים אנושי אנחנו מתכוונים למאמץ, קוצר־יכולת, צער, אי־הצלחה, קצב־משובש… כן, כשבני אדם הולכים בקצב אחד הם נראים כמכונות… שמת לב? מצעד חיילים… שלשום. ביפו, ראית? כל כך לא אנושיים נראו בתלבושת האחידה… ולפתע, אחד מהם מעד…
ממש דמעות עלו בעיני… הרגשתי – בני אדם"…
“המ – המ”… אמר שינפלד. ספק תימהון ספק ביטול.
הקטר פיחפח נואשות והרכבת נסעה לאִטה. תהלוכת האילנות לצלע ההר נעה בקצב של אבלוּת. ערבי עמד ליד כרם גפנים זעיר נשען על מטהו. פנים מקומטים, שיער צפוף ומסולסל, עיניים קטנות וטובות, שקועות מאחורי עצמות לחיים משופות, שיניים חשופות ומבריקות.
כן, לכל קצב הלך נפש שלו. אך הרעיונות האלה הם מן הפסולת שמשליך כעת ברוכין לקהל… האנושי הוא צער וסבל… מאמץ.. אינם יכולים לתאר לעצמם כיבוש ושמחת נצחון… למה הוא מייבב תמיד, ברוכין? ואפרתי וספק כפיו לשמע בכיות אלה כאילו שמע דברי אלוהים חיים… מתאים הוא ל“הפועל העברי”, ישעיהו נון גימל שכמותו… התקדשות־מוסרית, סבל־עליון… למה לצעירים הבכיינות הזאת? “ויעל כיונק לפניו וכשורש מארץ ציה לא תואר לו ולא הדר ונראהו ונחמדהו…איש מכאובים וידוע חולי… אכן חליינו הוא נשא מכאובינו סבלם… כרחל לפני גוזזיה נאלמה”… ברוכין עוצם את העיניים והנשים הטובות מתרגשות ומנהגות דמעה… עשבים שוטים בכרמנו, דברנים אלה… וטרקטור הוא חילול הקודש… ריחוק מן האדמה… להקה של צדקנים… אנשים חביבים למדי, אבל בשולי התנועה, לא במרכז…
“אלה היו חיילים הודים… כשאתה רואה חיילים שלנו אין לך הרגשה זו… כל כך שונים הם זה מזה במראיהם… והבעת הפנים… היתה לי שיחה עם בחור אחד… אכזבה גדולה, אכזבה גדולה… למה לא שיתפו אותם במלחמה על ארץ ישראל”?…
“מה? באמת? כך אומרים? כך מדברים ברחוב? ואני הייתי סבור שיש להם הרגשה שהם ממלאים את תפקידם… החזית היא הרי בסופו של דבר אחת… לצבא אין הבדל מי השתתף בקרב פנים אל פנים ומי מילא תפקידים אחרים. כל היחידות קשורות זו בזו ושואבות כוח זו מזו. אם יש מי ששומר על בסיסי אספקה יכולים אחרים לצאת למלחמה. אני מבין את הבחורים, אבל ערך מעשיהם לא פחת משום שלא נלחמו בחזית ירושלים. אך מעציב הדבר שלא מצאה ההסתדרות הציונית אמצעים כדי ליישב כאן את החיילים מאנגליה וארצות הברית… בחורים אלה יודעים משהו בחקלאות. ואיש לא דאג להם. עכשיו יחזרו לארצותיהם ויוציאו דיבת הארץ רעה. אין סיכויים, יאמרו. וזה רע”…
“ייתכן שבסופו של דבר אתה צדקת, משה. ולא הם”…
“במה אני צדקתי”?
“שהתנגדת להתנדבות”.
“אני?! אף פעם לא התנגדתי להתנדבות. התנגדתי לכך שיראו בה את חזות הכל. תינוקות”…
ובכן, אף היא היתה סבורה שהתנגד להתנדבות. מילא. אין אחינו בני ישראל מסוגלים להבין שאף כי לא הלך לצבא איננו מתנגד לו. נערים בני שלושים וארבעים!… אמר בלב. גמולי־מחלב כולם, ואפרתי בראשם!… מה יש? אין לי זכות לתבוע מאחרים להתנדב ובה בשעה לדעת שאני חייב להישאר בבית מפני שאי אפשר להשבית את החיים בגלל עניין אחד?! הרי הכל נמלטו לצבא… “בגופם” מוכרחים היו לקיים את כל המצוות, בגופם… ואני, בעצמי הייתי צריך לסדר את אותיות “המחברת”… כאש בוערת בעצמותם, יצר ההתנדבות… לא יכלו עוד… ומה יהא על ענייני העבודה? ההתיישבות? קופת חולים? ומה נאמר לאנשים הטובים הנאלצים לשבת בביתם ולעבד את שדותיהם כרמיהם ופרדסיהם? מוגי לב הם?
כך, כך. גדול כוחו של אדם היכול לעמוד לבדו כנגד חבריו. אחדים, באמת בערה האש בעצמותיהם, ואלו אחרים – הלכו לעשות להם ביוגרפיה. אינם יכולים, נעביך, להביט בעיני חיילים ולדבר אליהם בשם התנועה כל עוד לא החזיקו ביקסל ביד…
מתחנת הרכבת הלכו ברגל לירושלים. השמש ליהטה את סלעי ההר והמעיל הכבד העיק על זרועו של שינפלד. אד עלה מן האדמה הלחה־מטל, וחומת העיר העתיקה נראתה כנעה וזעה וקירבה אליהם מתוך הערפל. כשרחקו מן התחנה, הספוגה שאונם של תריסר לאומים, והעגלות המוליכות את הנוסעים לירושלים הדביקום ועברום, נפלה עליהם דממה גדולה של ירושלים. עיר שיש בה עשרות אלפי אדם המדברים בשבעים לשן, ונראית כשרויה בשתיקה.
אף הם הלכו בשתיקה. דוּמיה של ירושלים תובעת מן הסתם ריכוז הנפש. כל שבירושלים קשור בשקט. הנה כאן ישב בבית הכלא, בודד בתאו, ולא פצה פיו לדבר למרות העינויים. ואולי משום כך איננו יכול לדור בירושלים, שאיננה חוזרת לפשוּטה. הנה, ירושלים איננה מרכז־החיים של היישוב העברי. ובכל זאת, מוחזקת הבירה. עניין של רֶגֶש. לפעמים מוזר, עֶפֶּס, שגם כאן חיים בני אדם, מתפרנסים מכל מיני מלאכות, והנה כאן, לידם, הר־הזיתים הר־הצופים והר הבית, גדולים דוממים ומרטיטים בזוהר רועד.
“איזו דממה. מן הסתם בכוונה נאמר: הרימי בכוח קולך ואמרי להרי ירושלים. אם לא בכוח – לא ישמעו”.
“ירושלים העתיקה וירושלים החדשה אינן נדבקות. ראה איזה הבדל בין עיר זו לעיר זו… וההרים, כמדומה, אינם מרוצים שמלבישים אותם צורה חדשה”…
“על כרחם יהיו מרוצים… עיר יהודית גדולה תקום כאן”.
נה, שוב דברי איוולת, אמר בלבו. עוד מעט יגיעו לירושלים וייפרדו. טוב שמיהרה הרכבת והגיעה מוקדם. מילא, תהא קצת פחות “אנושית” ובלבד שתמלא את תפקידה. עתה ילך לו לאיזה מקום שקט ויכין לו ראשי פרקים.
“להיכן אתה הולך”?
“עלי לסור לכמה מקומות לסדר עניינים”.
“אולי נוכל לאכול יחד בערב”?
“אינני יודע מתי תיגמר הישיבה”.
“אחכה לך במסעדה של בלובשטין. אם לא תבוא בתשע אחכה עד עשר”…
“לא, אינני אוהב שמחכים לי. אני מעדיף לבוא בזמן. וכשמישהו מחכה לי אני מרגיש לא נוח. מוטב שלא נקבע פגישה. נוכל לחזור יחד מחר, ברכבת של שמונה”.
“כרצונך”.
“רצוני זה עניין אחד והחובה היא עניין אחר”.
“אין לי שום טענות עליך”.
הביט בה כאומר: לא נתכוונתי להעליבך. היא סילקה מבטה. כשהגיעו לרחוב יפו נפרדו דרכיהם. נתן לה שלום בלחיצת יד והלך לו בחפזון לדרכו.
ח
הישיבה הכזיבה, אך כדאי היה לבוא לירושלים בשל חילופי הדברים עם אנשי “הפועל העברי” בעניין בנק הפועלים. אמנם, שיחה זו אפשר היה לקיים בתל־אביב, אך, אפשר, משנה מקום משנה מזל. וההתרגזות, מחמת עמדתו הנוקשה של ועד הצירים, קירבה את הלבבות. מן החלב השפוך עשינו חמאה. בנק פועלים שיתן אשראי להתיישבות חקלאית – זהו צעד גדול קדימה. השאלה היא, כמובן, מנין יימצא ההון היסודי. אם יהא זה הון ציוני וכסף של פשוטי־עם – ניחא. אבל אם יקנו הגבירים מניות – יחדל הבנק למלא את תפקידו. הוה אומר, התקנון הוא העיקר. וההנהלה צריכה להיות בידי מוסד ממונה על ידי שתי המפלגות. ומי יעשה זאת? גרושביץ. ואף הוא זקוק להכשרה. ואולי לא כדאי שהמנהל בפועל יהיה בא כוח המיעוט. למה לא אהרונסון ששימש פנקסן של בית מסחר גדול? על כל פנים, בינתיים ינהל את הבנק איש מבחוץ. רופין מציע את דוקטור אהרנקרנץ, שהיה מנהל בנק בגרמניה. מה טיבו של אדם זה. גרושביץ אומר שהוא מכירו. עדיין אין זו ערובה למהימנותו. חשוב לדעת מה יחסו של הָאֶהרנקרנץ לשאלת העבודה. סוחר, ואפילו מלומד, לא יבין שאין אנחנו מתכוונים להקים מוסד קפיטליסטי רגיל.
מטעם “הפועל העברי” יישב בהנהלה גרשוביץ. זה לא רע. בהשקפותיו הוא נמצא בחצי הדרך בין “הפועל העברי” ל“אחדות”. ולא תהיה ברירה אלא לשאת באורך־רוח את אופן דיבורו המרגיז. ברנש זה אינו יודע לדבר פשוטות. לעולם אירוניה נשמעת מדבריו. והאירוניה היא תוצאת לואי של תרבות־פייסנית, לשון אנשים שאינם מאמינים במה שהם מדברים. גם לברוכין אירוניה. אבל שלו היא לעג מר, בחרון וזעף, ואלו זו של גרושביץ היא לעג מתקתק, הנהנה מתהפוכות־רוח־אדם… בכוֹר־שטן זה זורק לציבור הגדרות נבזיות, ואנשי שלומנו מלקקים את האצבעות, ומסייעים לו להפיץ את דברי הבלע שלו. “מה ההבדל בין שינפלד לברוכין, – אמר גרושביץ? – כשצעיר עולה על הבמה, בכינוס של “האחדות”, שינפלד מסתכל בו בקוצר רוח, פניו מתכסים בשיעמום והוא מציץ בחבריו אגב נידנוד כתפיים כשואל עד מתי נצטרך לשמוע דברי בוסר? ואלו ברכין – פניו מבהיקים מאושר: הנה מחשבה מקורית! המפלגה איננה מייבשת את המוח; והוא שמח שיש לו הזדמנות לטפל בבחורצ’יק בעל־מחשבות. הקיצור: ברוכין עובד אדמה, מגדל שתילים רכים בגנו. ושינפלד רועה צאן, מחלל בחלילו ומביט לאחור לראות אם הבהמה הדקה הולכת בעקבותיו”… מַמזר שכמותו! פרצוף חלקלק… אך אפשר להפיק ממנו תועלת. הוא איננו איש “הפועל העברי” בשורש נשמתו. קושר אותו אליהם היצר של המשכילוֹנים להיות יוצאי־דופק, ולקבל מן המפלגה רשות לחשוב בדרך מקורית ועצמאית, ולהפר משמעת בהיתר ואפילו בפקודה. טיפוס כזה – מניחים לו להגיד את ההיפך והוא נעשה משרת נאמן.
טוב שלא קבע פגישה עם אסתר בלום. ממילא לא היה יכול לבוא מחמת ההזמנה של דוקטור אקרמן לאכול ארוחת ערב בביתו. מה רוצה הדוקטור? מן הסתם מבקש הוא להגיד להם דברים שאין אומרים במקום פומבי… ועתה, יקרקס לפניהם בדיפלומטיה ויציע הצעות בלתי־רשמיות… איחרת, דוקטור. עברו הימים הטובים ההם… ואין חוטמם נתון למושך… אך כדאי לשמוע מה הוא אומר… הדוקטור סבור שהוא דיפלומט גדול. יתכן שהוא בקי בזה. אבל ערכה כקליפת השום לעומת מי שאינו מכיר בה. נקוֹט כלל זה בידך: ההפך ממה שהדוקטור אמר – זו האמת. ואלו הם, המדברים בגילוי לב גמור, יבלבלוהו לחלוטין. נקוה רק שאפרתי לא יבקש להשתתף במחזה…
ליד “בצלאל” פגש את אפרתי, והלכו יחדיו לבית אקרמן.
אשה נאה, פניה מפורכסים, חיוך עצור על שפתיה, פתחה לפניהם את הדלת ושאלה לרצונם.
“תאמר נא בבקשה הגברת שבאו הבחורים מן ‘האחדות’”, אמר שינפלד.
“אם כך, בבקשה, בעונג רב. בעלי מחכה לכם בקוצר רוח”.
“אה, אדון שינפלד ואדון אפרתי”, קרא אקרמן ובא לקראתם. “למה זה הבחורים מן ‘האחדות’? למה הרשמיות הזאת”?
שטיחים פרסיים, ארג־קטיפה על הקירות, רהיטים אדמדמים יקרים ופיתוחם מעשה־חושב, פסנתר־כנף אפרתי נראה כסַבל שהוזמן להעתיק את הפסנתר ממקומו. על הכותל: סירות מפליגות לדרכן בנמל עטוף ערפל. חומת ירושלים העתיקה בסגול ואדום. שינפלד הניח מרפקו על הפסנתר ותיפף על צעצוע של חרסינה.
“תמונה נאה, האין זאת”? שאל אקרמן.
“כן, נאה למדי. ומבעד לחלון הפתוח אפשר לראות את האוריגינל”…
נערה צעירה ניגשה אליהם. פני עלמה ורודים וכתפיים לבנות כקוקוס. אפרתי המסכן, עיניו קמו בחוֹריהן, אמר שינפלד בלבו… יקירי, הנערות הללו קודש הן, אסור לנו להשתמש בהן אלא לראותן בלבד. פרצוף לא־משלנו, גוף מטופח, מסובּן ומבושם, מבט גאוותני, נוח להיעלב.
“בואי סילביה, תכירי בבקשה את אדון שינפלד ואדון אפרתי”.
היא שטה והתקרבה אליהם בהילוך רשלני, הושיטה להם יד ברפיון, השפילה את עפעפיה.
“זכרי את השמות האלה, סילביה, עוד תשמעי עליהם רבות”… אמר אקרמן.
אפרתי המסכן… הרהר שינפלד – אין היא יודעת מה שהיא מפסידה… כלום ראתה בחור יפה כמוהו? גוף מוצק במכנסי רכיבה, כאילו עתה־זה נמלט סוס אביר מבין רגליו. ידיים קשות ושעירות. ראש ענק, ורעמה! אמנם, סמוך לרקה הפריז קצת בגריעת החומר, אך מאחר שאי אפשר לתקן גירד גם מן הרקה השנייה, למען התואַם. ומשום כך שיוה לו מראה טטרי, מאיים ואכזרי, לא הולם לנשמה הרכה של אפרתי. אבל אין בכך כלום. להיפך. בחור מעניין הוא, מלא סתירות וצופן הפתעות. אילו ידעה נערה זו שאצלנו בחורות רצות אחריו תריסרים תריסרים היה מתעורר בלבה לפחות יצר ההתחרות. בובת חרסינה…
“יואילו נא לשבת, רבותי. אפריטיף או יין רגיל? כרצונכם. כולנו רעבים ולא נדקדק במנהגים וניגש אל העניין. ארוחה צנועה הכינה לנו אשתי, כיאות לאנשים צנועים. המעוניין בנטילת ידיים – אחרי בבקשה”.
“כדאי לך לרחוץ את הידיים, אפרתי, ליכלכת אותן בדפוס”, אמר שינפלד לקיים מצוה ולזלזל בה כאחת.
בחדר הסמוך – שולחן גדול, מפה לבנה, נרות גבוהים בפמוטי כסף. אור אדמדם, נעים, החוזר ונשקף מעומעם ורך, מבקבוקי היין האדום. צלחות מבהיקות בנקיונן, כלי־שולחן ערוכים,ומפית צחה מגולגלת בתוך טבעת עץ עבה מעשה־חושב. צנצנת חרסינה, חרציות אדמדמות צהבהבות. חמאה גבינה ריבה ופירות. הכסאות גבוהים, מרופדים, בנוסח אשכנז.
“יישבו נא רבותי. אדוני כאן ואדוני כאן”, אמר אקרמן חגיגית לאחר שחזרו מחדר הרחצה, קירותיו חרסינה ירקרקת, ומים זורמים בו מברז, ממש כבתל־אביב.
אקרמן – אדם בעל צורה. פנים ארוכים, נאים, רוחניים. ונאמר עליו: זקנו של וויצמן וחוטמו של סוקולוב ומשקפיו של וולפסון. העיניים יפות ושוחקות תמיד. ועוד אומרים: נבון הוא ובעל רגש. קשה להאמין כי יהודי נאה זה הוא אותו שחצן שאמר: הגנרל גורו הבטיח לי שלא יאונה כל רע למושבות הצפון.
לאחר שאכלו נקניקים ועגבניות וצנוניות בחמאה הקריבה אשתו עוף מטוגן וניתחה אותו לנתחים. ובשעה שאכלו גילגל אקרמן שיחה על זני ירקות הגדלים יפה בהר ולעומתם זנים שנוחה להם אדמת השפלה, מהם חובבי אדמה כבדה, ומהם הלהוטים אחר אדמה קלה או בינונית, מהם רגישים לטין סידני ומהם – לנתרני. ושינפלד היה מהרהר כי אקרמן פיקח מאין דוגמתו. שניהם חקלאים לשעבר ויודעים פחות ממנו. תכסיס נאה… קודם הוא עושה לצחוק את מבינוּתם בעניינים שהם חייבים לדעת, ולאחר כך יראה להם שהם בוּרים בעסקי מדיניוּת.
“לדעתי מוגזם קצת לקרוא לזו ארוחה־צנועה”, אמר שינפלד כשגמר לטרוף את מנת העוף.
“לא העוף הוא העיקר אלא האורחים. ארוחה כזו נעשית צנועה משום כבוד האורחים”…
לאחר העוף וגש מרק פירות קר, אדמדם שמנוני, סמיך ורותת.
“הה, נאנח אפרתי, גם פירות חיים וגם מרק פירות? הרי זה יותר מדי”…
“אצלנו נותנים לאדם בחירה: מן הטבע או מעשה ידי אדם. חזקה על הגברת אקרמן שאם העזה להוסיף קצת משלה לתפוחים, שטעם גן עדן להם, – כדאי לטעום”.
“אם אדוני אומר בחירה הרי שאסור לנו לטעום גם מזה וגם מזה”…
“חס וחלילה, בבקשה”.
“בזמן האחרון נוהגים להעמיד פירות לנוי”, אמר שינפלד.
“לשם כך יש כאן צנצנת פרחים. היא לנוי, והפרי לאכילה”.
“הפרחים בחינת חכמה יוונית והפרי בחינת חכמה יהודית”, אמר אפרתי.
“כך”, אמר אקרמן.
“בזמן האחרון, חוששני, מעמידים אצלנו גם חכמה יהודית לנוֹי”, אמר שינפלד.
לאחר האוכל חזרו לטרקלין. אקרמן מזג יין דובדבנים “שהובא במיוחד משוויצריה ואין להשיג בארץ כמותו”, הרים את כוסו “להתגשמות שאיפותינו” והריקה לגרונו.
ישבו בכורסות ליד שולחן זכוכית, הציתו להם סיגריות, ניערו את אפרן לתוך צעצועי נחושת, והיו מגלגלים שיחה על ספרות. אקרמן סיפר על פגישותיו עם ביאליק, ואפרתי דיקלם משיריו בעל פה. לאחר כך שאל אותם מה דעתם על סיפורו של אפשטין “שממון”, ואפרתי שיבח את הסגנון,העשיר בניבים חדשים. “מצער מאוד שלא כל האינטליגנציה היהודית מזדהה עם התנועה הציונית. האירופאיות מבלבלת את דעת הבחורים ואינם מבינים כי הציונות היא הכוח היוצר ערכי תרבות חדשים בעם היהודי. מעניין,כי בעמים אחרים בעלי השכלה הולכים לפני העם, ואצלנו הם מהססים. רק מעולים שבמעולים הצטרפו לתנועה בלב שלם, וכן פשוטי עם. בין ההמון לבין המעולים נוצר חלל ריק. בארץ ישראל נוצר חוג של אנשים רציניים”… אמר אקרמן.
ושינפלד שאל את נפשו אם סבור אקרמן שהם נועדו למלא את החלל הריק שבין המעולים־שבמעולים לבין המון העם… הנה כך: מתווכים יהיו… רעיון צנוע ונאה. לא מנהיג פועלים אלא אנשי־בינים. פתיון לאפרתי, שכבר נקעה נפשו מקלוב הפועלים, המלא דיבורים בטלים ונוסחאות ריקניות, והוא מבקש להסתופף בחצר המעולים, בעלי ההשכלה והנימוסים הנאים…
“זוהי ספרות לתוֹעים. וטעמה המבוכה ברחוב היהודי. אילו הסתפקו היהודים בציונות, היה הכל פשוט יותר. אילולא הרצון לעשות שתי מהפכות בבת אחת… תפסת מרובה לא תפסת… ראו מה עלתה לדמוקרטיה בדורנו… ולמה? מפני שנותנים בה פירושים שונים”…
“לא חינם נשחטה התרנגולת”, אמר שינפלד לאפרתי כשיצא אקרמן לרגע להביא להם סיגריות. משהביא, חזר אקרמן לעניין הדמוקרטיה:
“רעיון השלטון הדמוקרטי כבר היה קיים ביוון הקדומה. אלפי שנים עברו מאז. האנושות ניסתה הרבה צורות־שלטון ולא מצאה טובה מן הדמוקרטיה. תמצא לומר – איננה חידוש גדול? באמת אין חידושים גדולים, אבל יש שיכלולים. ואף אלה חיצונים ואינם נותנים אותותם בתחום המוסר ונוהגי חיים. הדעה, שלדמוקרטיה אין כוח ביצוע ולפיכך מוטב להחליפה בשלטון אבסולוטי, כהוראת דור, לימי ההפיכה, פשטה את הרגל. שיטה זו כבר נוסתה ונכשלה. והאנושות טבעה בדם. אצלנו ודאי שאין מקום לדעה זו. ובכל זאת, יש בתוכנו אנשים המבקשים לשלוט בעם בכוח המיעוט”…
“חולק אני על דעתו של אדוני שצורות שלטון עומדות לבחירה כתפוחים ומרק פירות… יודע אדוני ודאי שיש דעה אחרת”…
“האם אדוני מרכסיסט”…
“אין אדם חייב להיות דוקא מרכסיסט כדי להבין כי המחלוקת בינינו איננה מתחילה ואיננה נגמרת כאן”…
שינפלד המתין לתשובתו של אקרמן. עתה, היה סבור, מבין הוא מה טעם הזמינם אקרמן לארוחת ערב. תוצאות הבחירות מדאיגות אותו. לציונים הכלליים רוב בהסתדרות הציונית, ולפועלים רוב ביישוב. אם ימעיטו את סמכויות אסיפת הנבחרים והועד הלאומי לארץ ישראל ויניחו להסתדרות הציונית לשלוט גם על ענייני היישוב הפנימיים, תתקיים השפעת הציונים הכלליים למרות כשלונם בבחירות. אקרמן חכם גדול. אבל טעות היא בידו אם הוא סבור שהם שוטים מופלגים.
“אנחנו מכבדים את הדמוקרטיה, אמר שינפלד, וראיה לכך שדרשנו לקיים בחירות בהקדם, כדי לתת גם לעולים החדשים זכות להביע את דעתם”…
“הבחירות היו עניין בשעתו, אף כי המצב המדיני מחייב אותנו לזהירות רבה”…
“זהירות למה”? שאל אפרתי.
“חשש מפני שתי רשויות. אם יתייצבו בפני השלטון נציגי היישוב לחוד ונציגי ההסתדרות הציונית לחוד, ניתן פתחון פה לפקידים הרוצים להסתלק מהתחייבויות הממשלה הבריטית, לטעון שהיישוב העברי וההסתדרות הציונית אינם דבר אחד. יתר על כן. יאמרו: רק אזרחי הארץ רשאים להביע דעה בענייני ארץ ישראל. וחסל סדר ציונות. וכן עלולים להופיע ניגודים בין היישוב והתנועה הציונית ואי אפשר להעמיד את ענייני היישוב מעל לענייני הלאום. הנה יש לנו נסיון מר. בימי הויכוח הגדול בשאלת אוגנדה היה הרוב בארץ בעד הגירה לאוגנדה”.
“הנציגות שנבחרה לאסיפת הנבחרים היא ערובה לכך שענייני הציונות יהיו עדיפים על הצרכים הכלכליים של היישוב”, אמר שינפלד.
“אין ערובה טובה יותר מאשר ריכוז הסמכויות בידי גוף דמוקרטי המבטא את שאיפות הציונים בעולם כולו”.
“להסתדרות הציונית תפקידים משלה ולמוסדות היישוב עניינים שלהם ואין צורך לסבכם זה בזה. תפקידיה של ההסתדרות הציונית מוגדרים בתוכניתה. אבל אם רצונך לשמור על זכויות התנועה הציונית למה אתה מתנגד להלאמת הקרקע”.
“הלאמת הקרקע עלולה לשתק את היזמה הפרטית, שהיא הערובה לפריחה כלכלית. היזמה הפרטית, כמוה כדמוקרטיה, איננה פטורה מחסרונות, אך למין האנושי אין לפי שעה הצעה טובה ממנה”…
“סבור אני שיש לנו הצעה טובה ממנה”.
“היישובים השיתופיים? עורבא פרח”.
“האמנם? הנה הקימונו כמה יישובים”…
“אלה אינם יישובים. מחר יתמוטטו”.
“למה יתמוטטו”?
“מחמת הדפיציטים”.
“תן להם אשראי ויוכיחו לך”…
“מי יודע, מי יודע… אבל סטינו קצת מהנושא שלנו… הרי לא נתכוונו לפוליטיקה… האין זאת, אפרתי? דיברנו על חכמתם של קדמונים שהגו רעיונות עמוקים ועודם טובים לימינו… תורת משה, אפלטון, קונפוציוס”…
ובכן נואש ממנו אקרמן, ועתה הוא מגלגל שיחה בענייני חכמה, וסלידה בפניו. ודומה שחבל לו לעבור מדברי־חכמים לשיחת חולין. מילא, יהא כך. ואפרתי נוטל חלק בשיחה מתוך התלהבות ועל ידי כך הוא מסייע לאקרמן בהעמדת פנים כאילו אינו מתכוון אלא לשיחה סתם, ואלו שינפלד, בוּר שכמותו, תוקע בכל שיחותיו את הנושא הפוליטי. יפה יפה, אפרתי. החשבון יבוא.
מנין לאפרתי כל כך הרבה ציטטין מקונפוציוס, פרא אדם שכמותו? מסתמא יש לו הרבה פנאי לקרוא ספרים. בחוץ הוא עושה הוּ־האַ כאילו מי יודע כמה הוא עסוק, ובביתו יושב לו בנחת וקורא ספרים. מילא, כטוב בעיניו. לא איכפת שהוא מוחזק בעיני עצמו מלומד. מכוער שהוא מתפאר בזה. לא מכוער. גרוע מזה. אי אפשר לומר: סתם חולשה אנושית. אילו היתה זו סתם חולשה אנושית קטנה לא היה בהול כל כך לגלות את למדנותו באזני דוקטור אקרמן. ולא חשוב הפעם שהוא מתנשא על חברו. מילא. לא ייעלב, החבר הזה. הוא יודע בדיוק במה הוא בור ומה דרוש לו לדעת כדי לאחוז בחייו בשתי ידיים. הרע הוא, שהתפארותו של אפרתי איננה מן השפה ולחוץ ישר מן הלב היא יוצאת. הבלטה זו שהוא מבליט את משכילוּתו, מוֹתר־האדם־שבו, אומרת דרשני. אקרמן הוא משכיל אמיתי ואיננו להוט להפגין את בקיאותו. אך אפרתי זה, אף כי הוא מטפח גאוות הדל, מתגאה במלבושי אביונים, ומשתבח בשמחת עניים, הוא בה בשעה מתבזה בחכמת המסכן. כאן קבור הכלב. אפרתי הולך בדרך נלוזה. אמנם, הוא אוהב את התנועה ואיננו מזלזל באדם הפשוט, ויודע כי מי שאמר “על הבנוי אין מוותרים” עדיף מבחינה מוסרית על שלושה כרכים של פילוסוף שחיבר דיסרטציה על שלושה חיבורים פילוסופים אחרים; אף כל פי כן – הוא מתבטל מפניהם.
כן, כן, הנפש איננה מיקשה אחת, מן הסתם. יש התרוצצות. אדם שאינו מסוגל לפקח על עצמו, יש שחלק מנפשו בוגד בו מבלי שישגיח בכך. דרושה תבונה רבה לאחד את הנפש. מה הוא מקשקש שם אפרתי, הקשב הקשב… “לפעמים, באוהל של חיילים, במדבר, בשעת סופת חול, כשהחברים יושבים לצדך ומלהגים בלי הרף, הנפש מתמלאה געגועים לספר טוב”… אפשר זה נכון. אבל לומר זאת – הרי זו בגידה. כל משכיל יכול לומר כך. לאנשים כמותם – אסור. לאמור, אין איש אוסר, כמובן. אבל כשאדם מדבר כך, הרי דבר זה בא ללמד עליו.
כן, כן, אפרתי. אמנם, הוא קצת מלומד, ובכל זאת דילטנט. לעולם יביט עליו אקרמן כפי שדוקטורים מביטים על אכסטרנים שבאו להציע הוכחה משלהם למשפט פיתגורס. מה הוא מתנאה לפניו. איננו עוסקים במשפט פיתגורס ולא בשום חכמה עתיקה. אנו עוסקים בשאלות חיים ומוות ויש לנו החוצפה להציע הוכחה משלנו ופתרון משלנו, מוצלח יותר מפתרונו של אקרמן. את הנחות היסוד לא קיבלנו מפי בעלי־הלכה. בית הספר שלנו הוא רדיפת היהודים, פרעות קישינוב, מצוקת העמלים. ואת ה“דיפלום” קיבלנו לאחר שאירגנו קבוצות נערים יהודיים מסכנים ועשינו מהם גברים שרצונם ברזל. את הדוקטורט קיבלנו בבית הסוהר, בבניין הסראַיה. מה ההתבטלות הזאת? זכותנו לחוות־דעת גדולה מזכותם של אנשים שנתנו לתנועה הציונית את כשרונם בלבד. אנו נתנו את כל החיים. כפי שאמר ה“זקן”: “הנותן את נפשו הריהו נותן דבר מה”… אין במה להתבייש. אפשר לומר את האמת. הכוח יהיה בידינו ואקרמן ילך אחרינו ויעשה מה שיאמרו לו. מה הוא משתדל אפרתי זה לשאת חן, כדרדק לפני רבו? שוטה בלי חרוזים…
אין עיני צרה באפרתי המרוצה מהשכלתו. אך אם הוא סבור שבכך רום מעלתו, ואפרתי־איש־תנועה־סתם איננו נחשב בעיניו הרבה – הרי זו בגידה, פשיטא. אויל שכמותו! אם הארץ תיבנה – בכוח השינפלדים וחבריהם ייעשה הדבר, אלה שהאפרתים היו להם לפה. והוא, אפרתי, יוכל להתגאות שחלקו היה עם אלה הצעירים חסרי־האחריות, אשר העזו לומר כי ההכרח־הוא־אבי־הנס, כן, צעירים קשי עורף, בחורים כהלכה, שהעזו לפעול בניגוד לדעתם של גדולים וחכמים, וכפו את השגות הבוסר שלהם על היהדות המפוארת המשכילית המתונה והמיושבת, שאיננה עושה צעד בלתי שקול, ואיננה זורה פרוטה לרוח, וכמובן, כמובן, גם איננה משליכה את נפשה מנגד. יוכל להתגאות. לא נאה להתגאות? בבקשה, יוכל לעשות זאת בשתיקה, כאחרים, מתוך הכרה ששיעור קומתו אינו מתמעט אלא מתעלה. על ידי זה ששימש נציג לבחורים האלה… אבל אפרתי הוא אפרתי. ולא על כך גאוותו. והיה יום אחד כאשר יישב על השוקת השבורה יפתח ויאמר לידיד נפש בפנים חמוצים: אף אני הייתי מסוגל להיות מלומד בעל שם עולם, אלא שביזבזתי את חיי על עסקי מפלגה. ולאחר כך תרד דמעה מעיניו: כן, הבאתי את הקרבן… אין זה פלא שכך יהיה סופו של בחור זה בכירכורי־חן של משכיל למחצה שאין בו לא יושר ולא אמת פנימית. חכמה גדולה ונשגבה הוא שומע, אפרתי, ישר מן המקור, טהורה ונקייה, בלי הגמגומים המבולבלים של חבריו, מהדברים על תוכן מוסרי, חברה־חדשה, וכיוצא באלה. הנה, כאן יש דברים שעמדו במבחן הזמן, אפלטון, כמובן, אפלטון, כמה הוא רענן, כתפוח בָשֵל… אי אפשר בלעדיו… ואין אלה דיסקוסיות תפלות של בעלי־הלכות־קשקשנים חדשים־לבקרים, בעלי ידיעה־למחצה וחוצפה־שלימה… בעלי תוכניות גדולות…
יאמר נא, הבחור, שאיננו מאמין בדרכנו, ואל ישפיל את עצמו להתבטל בפני חכמת זרים עד כדי שכחת־עצמו. מאי משמע להאמין? להודות? לא להודות אלא לאהוד, לאהוב, להתגאות, להיות בטוח… אנשים אומללים הם אלה המאמינים־לחצאין, בלב ולב… מה ההתמוגגות הזאת? כל דברי החכמה של דוקטור אקרמן מצויים בשוק הספרים. כל אחד יכול לקנות לו מהם. ואם יקנה הרבה יוכל לפתוח חנות ולמכור גם לאחרים. גם בעסק זה יש חנוונים קטנים וגדולים, קמעונאים וסיטונאים. כך, וככל חנווני גם הוא יהיה סבור שיש שני מיני חיים: נמוכים, למשא ומתן; ועליונים, לתורה…. אך לנו אין שני מיני חיים… התורה במשא ומתן והמשא ומתן ברוח התורה… אלה חיים אמיתיים… ואפרתי, תחת להתגאות בחבריו הוא מתבייש בהם. הנה, דוקטור אקרמן הושיט לו יד אחים ונתן הסכמה למשכילותו – וזה מלא שמחה והתרוממות רוח…
“שמח אני לראות שאדוני הוא צנא מלא ספרי, אמר אקרמן לאפרתי, סבור הייתי שהם כל כך עסוקים בענייניהם עד שאין לבם פנוי לספר”…
“איש ונטייתו”, אמר אפרתי והבדיל עצמו מחבריו.
“למה דבר זה מתמיה אותי? דוקא מפני שאני מצוי אצל הספרות שלהם, לאמור הפובליציסטיקה שלהם… וסבור הייתי שיש אצלם קצת, איך לומר זאת, זלזול בערכי תרבות, ניהיליזם… אנשים סבורים שהם הולכים בדרך שלא דרכו בה רגלי אחרים ומשום כך אין להם מה ללמוד מאחרים… קצת פשטנות יש אצלם, כן. סופר אחד יש אצלם, וסגנונו מרושל ביותר, ואף זה אומר דרשני… אינני מתפלא שמוצאים אצלם, יסלח לי אדוני, רברבנות זו של אנשים חסרי השכלה, שאינם יודעים כי כל חידושיהם כבר כתובים בספרים וכי לכל שאלותיהם כבר ניתנה תשובה במקום אחר”…
“עניין זה יש לו הסבר”, אמר אפרתי בכובד ראש.
עיני דוקטור אקרמן חייכו. “ליקוי שיש לו הסבר עודנו בגדר ליקוי”.
“אינני בטוח אם זה ליקוי”, אמר אפרתי והציץ בשינפלד.
שינפלד ישב בכורסה, ספק מקשיב ספק מתנמנם, ראשו טעון על ידו ומרפקו שוקע בריפוד הרך של מסעד־הכורסה. לכששמע את דברי אפרתי הרים לרגע את עפעפיו, כמתוך שעמום, הטיל בו מבט בוהה ואצבעותיו התחילו משחקות במאפרה הקשורה בסרט למסעד.
“עד שאנחנו מתווכחים אם זה ליקוי או אינו ליקוי נשמע את ההסבר”.
“ריאקציה היא זו, תגובת היהודים־של־ששת־ימי־השבוע כנגד בטלנותם של יהודי־המלה־הכתובה והפלפול־הלמדני, אשר בשעת המבחן היו פושטים את צוארם לפני השוחט כרחל נאלמה לפני גוזזיה. ריאקציה, מטבעה, קודם היא הולכת אל הקצה השני ולאחר כך שבה אל האמצע. אף אצלנו כך. מחלת הילדות היא, ותעבור. יבואו ימים ונוציא ספרי חכמה קדמונים בהוצאת ספרים של פועלים”…
“אם זוהי מחלת ילדות, למה אין אדוני וחבריו, המחזיקים בדעתו, מנסים לרפאותה”?
“שאלה קשה היא, אדוני, שאלה קשה”.
“אם מר אפרתי לא יתרץ מי יידע לתרץ”?
“הסבר זה אינו קל, דוקטור אקרמן, אינו קל”.
“אילו היה קל, מן הסתם היה מתפרסם בעתון”.
“כן כן, זימר אפרתי, לא קל לא קל”.
“הבה נשמע. רואני שאדוני מהסס”.
“מהסס? אין זו התיבה הנכונה. נזכרתי, אפיזודה קטנה שאירעה לי לפני זמן מה. אם ירשה לי אדוני, אספר. ובכן, לפני זמן מה נסעתי עם אדם אחד שהגיע זה לא כבר מאיטליה והראיתי לו את יישובי הגליל. אמנם, הוא יהדי, אבל רחוק במקצת מהשקפותינו. בדרך ראינו צעיר הולך מאחורי זוג פרידות וחורש את האדמה… בתמרות האבק שהתרוממו מאחורי האוטומוביל ראה האורח הנכבד דמות מטושטשה של בחור שחום־פנים, ידיים שריריות, בגדים קרועים ומלוכלכים ופנים מעופרים. הלה אפילו לא הרים את פניו להביט בנו. ואוטומוביל איננו דבר של מה בכך בדרכי הגליל. כשאדם הולך מאחורי המחרשה ומשתעמם עינו נתפסת אפילו לחרגול. ‘יהודי’? שאל אותי הנוסע הנכבד. ‘יהודי’, עניתי לו. והוא התרגש… הנה דמותו של היהודי החדש: עובד אדמה פשוט, בלי חוכמות, בלי דרישות מרובות, הקיצור, וזאת אמר לשבחו, כמובן, בלי טבע־יהודי. ואני צחקתי לעצמי. ‘מה אתה צוחק’? שאל אותי. ‘אני צוחק, אמרתי לו, מפני שאני מכיר את הצעיר הזה’. כן, בחור פשוט, בלי חכמות, בלי דרישות מרובות – כך הוא נראה מחלון האוטומוביל העובר על פניו ביעף ומכסהו בענן אבק. מסתלק אני עכשיו מן הויכוח אם באמת אנחנו מעוניינים בטיפוס יהודי חדש שאין לו דרישות מרובות. אני כשלעצמי דוקא מחבב את הבחור בעל הדרישות. זהו מנהג של תופסי־מרובה לשבח את העניין על צניעותם… אבל במקרה ההוא היה זה בחור משפחת רבנים, נער־עילוי חריף ובקי, שברח פתאום מבית הוריו ועלה לארץ ישראל להיות בה עובד אדמה… הוה אומר, לא טיפוס יהודי חדש, אלא דוקא טיפוס יהודי ישן, שמחמת חריפותו ובקיאותו הבין קודם מאחרים מה חובה עליו לעשות”…
“ובכן, מה זה רוצה לומר”?
“כלומר: התנועה שלנו נראית לאנשים בחוץ קצת אחרת מכפי שהיא באמת. הבחורים אינם פשוטים כל כך וכן אינם מצניעי־לכת. אין להם דרישות מרובות? יש להם דרישות גדולות. הם רוצים לחיות לפי צו־ההכרה. וזוהי דרישה גדול מאוד… טולסטוי ביקש לחיות כך, וליגלגו עליו… הוה אומר: הבחורים האלה הנם “חטפנים” גדולים… אמנם,תביעות כאלה אינן מרגיזות את הבורגני, הואיל ואין כאן כוונה לחַלק את הנכסים… והוא אומר: התנועה מדברת בלשון תקיפה, אבל הבחורים נחמדים מאוד. בחורים פשוטים בלי דרישות מרובות… וזוהי כמובן טעות גדולה”…
“מעניין מעניין… אבל מדבריו אי אפשר להבין – ביטול ערכי תרבות על שום מה? דוקא בחורים אלה שלו רוצים מן הסתם לאחוז גם בזה וגם בזה”.
“כן, בודאי, אולם כיון שלפי שעה אינם יכולים, מיטעמים חומריים, ליתן פורקן לתאוות־ההשכלה, מתפתחת אצלם נטייה להעדיף את כוח הרצון. דברים שאינם מיתרגמים לשפת הפעולה אינם מקובלים עליהם. נוסף לכך, בחורים כאלה, כגון אותו עובד אדמה צעיר שנראה לאיטלקי שלנו בחור פשוט, הם בעלי התיאוריות בדרך כלל, היוצרים לעצמם במקום־השכלה, ואלו לפשוטים באמת, שאינם זקוקים אף לכך, הם מחניפים על ידי שנותנים להם הרגשה של עליונות מוסרית. לא כל אחד הוא בעל כשרונות ולא לכל אחד היכולת לרכוש לעצמו השכלה, אולם מסירות ונאמנות מצויות גם באנשים פשוטים שלא נתברכו בכשרונות. העדפת הערכים שהם בגד נחלת הכלל על ערכים שהם חלקם של יחידי סגולה בלבד, היא היסוד ליחסים אנושיים אלה הנראים מן הצד כיהדות חדשה. הרגשת העליונות המוסרית מעודדת את האנשים לסבול מחסור מתוך הכרה. הרגשה זו גורמת, בשלב הראשון של הריאקציה, לביטול ערכי־תרבות של חברה, שלא עשתה את המסור קנה מידה ליצירה התרבותית. על כן לא ייפלא למה אין אנשים כמוני נלחמים בניהיליזם־לפי־שעה ובהעמדת־הפנים של זלזול בערכי תרבות. אסור לנו לגזול מאנשים את הבטחון בערכם המוסרי המוחלט, הנותן להם כוח לעמוד כנגד תמרות האבק של האוטומוביל, מבלי להביט אחריו בקנאה ובהתבטלות”.
“מוכן אני להודות ששמעתי דברים חדשים… ובגילוי לב גמור, מר אפרתי, גילוי לב שאני מכבדו מקרב לב… מה דעתו, מר שינפלד. רואה אני שלא נהגנו בו בנימוס. הוא עייף מאוד ורוצה לישון, ואלו אנחנו איננו מתחשבים בו… אבל לוקח אני על עצמי את החטא הזה, מאחר ששמעתי היום דברים מענינים מאוד… מעניין אם גם מר שינפלד בדעה זו”…
שינפלד היה נרגז. אפרתי זה איננו סתם תפלן ולפיכך סכנתו גדולה… “אסור לנו לגזול מאנשים אלה את בטחונם”… הוא נותן, סבור הוא, ובכוחו לגזול… יהירות שכזו!…אפילו לא הרגיש שאמר הם ולא אנחנו… אסור לגזול מהם… ומה דין אפרתי עצמו? ושינפלד? האם הוא בכלל “הם” או שהוא מאלה שקוצבים לאחרים אשליה מוסרית כדי שיעשו למענו ארץ־ישראל־עובדת בלי התבטלות מפני בעלי בתים ובלי קנאה בבעלי אוטומובילים… הא, אפרתי, יודע, אם כן, איזו אשליה נחוצה לאחינו בני ישראל המסוכסכים בתוכם, בעלי הדרישות הגדולות… ולא יגזול אותה חס ושלם אף על פי שהוא מעריך מאוד את הפיכחות… בחורים מסכנים, אל פחד! אפרתי לא יגלה לכם את האמת. הוא מוכן לעצום את העיניים ולא לראות שסופכם פועלים שחורים חסרי־תרבות שאין להם פנאי לקרוא בספר. הוא יתעלם מזה הואיל ובכל זאת אתם עושים למענו משהו… ואדם צריך להיות הגון. הוא יסכים שתרגישו את עצמכם בני עלייה, מלח הארץ, סולת שבסולת, עדית שבעידית… הוא ילגלג עליכם בסתר לבו אבל יתיר לכם גאוה זו… שהרי בחורים יהודים, בני עיירות קטנות, לא יסכימו בשום פנים לעשות דבר שאיננו כל כך חשוב, עד שמבטל כל דבר אחר מלפניו, ממש פיקוח־נפש. נו, הרי הם בונים את הארץ.. והוא, אפרתי, יתרועע עם האקרמנים ויסביר להם בסוד כמה נחוצה לציונות האשליה המקעקעת קצת את היכל־התרבות, שמחזיקים בה בחורי־הפועלים. ולאחר שהארץ תיבנה בשעה טובה ומוצלחת, אפשר יהיה להחזיר דברים ליושנם ולהעמיד כל דבר במקומו הנכון: מי לכותל המזרח ומי לבית־הכנסת של עמי הארצות… ואת האשליה המוסרית אפשר יהיה להפריח כבועה של סבון. ולבחורים הטובים כבר לא יהיה איכפת לחיות בלעדיה. הם יהיו חקלאים קשישים, ובניהם יהיו אנשי אדמה אמיתיים, עמי־הארצות בחפץ־לב, שמחים־בחלקם, מתבשמים מריח הבקר, ובלי שאיפות גדולות ליצור תרבות חדשה… האקרמנים ישליכו אליהם מפעם לפעם פירורי השכלה והם יניחו את התרבות לבעלי המקצוע… והעתונות הפועלית שוב לא תרגיז את האקרמנים בסגנונה המתרברב… כן, כך יהיה אם האפרתים ינהיגו את התנועה הזאת… אבל ברוך השם, אפרתי איננו בן־יחיד. יש מי שישים עליו עין. סופו שיאבד מחמת חריפותו. הרבה שנים לא יוכל לשחק… לאט לאט יסולק מן השורה הראשונה… ולבסוף יעמוד בודאי בראש הוצאת ספרים של המפלגה. עניין של שנים אחדות. רעיון מצוין. והוא יוציא את הספר של רבינוביץ'.
“סליחה בבקשה”? אמר שינפלד ושלח מבט עכור־תנומה אל אפרתי.
“נדמה לי ששינפלד כלל לא הקשיב לשיחתנו”, אמר אפרתי במבוכה בראותו על פני שינפלד את המבט החמור, המבשר־רעות.
“אם כך אין טעם לשאול אותו מה דעתו”, אמר אקרמן.
“הה, כן, כמובן, הקשבתי קצת… בֶּה – התעמלות של המוח. אינני חושב שערכים מוסריים נוצרים על ידי הוקוס פוקוס, וכמוֹתם – ערכים תרבותיים… איש איננו נותן אותם לזולתו לא במתנה ולא בהשאלה, וממילא איננו יכול לגזול ממנו שום דבר… סתם דיבורים”…
לאחר כך, כשהלכו למלון וורשבסקי, בחצי הלילה,ראה שינפלד שאפרתי רוגז עליו. הוא עוד כועס! מילא, שיכעס, אמר בלבו. הרי זה מעיד כמה איכפת לו מה חושב עליו אקרמן.
“נהנית מהביקור”? שאל שינפלד.
“לא כל יום אדם זוכה לשוחח עם איש שיחה מבריק כאקרמן”.
“גם אני נהניתי מאוד מחריפותו. מיד הבין שאין טעם לדרוש מאתנו שנוותר על מה שהשגנו ביושר ובצדק בבחירות לאסיפת הנבחרים… בחור פיקח… הסתיר את אכזבתו והעמיד פנים שהוא נהנה מהשיחה הבטלה ולא איכפת לו שביזבז עלינו תרנגולת”…
פרק יד: קו חרובים 🔗
א
אפרים גרושביץ פתח את הדלת בלאט ונכנס לחדר אמו. היא שכבה על המיטה, בחלוק בית אדמדמם, וראשה המוכתר במַכבנות שקוע בכר. על הרקע הירקרק־קטיפתי נראו פניה חיוורים להדאיג. ישנה. הביט בה זמן מה והרגשה מוזרה תקפה אותו לפתע כאילו נהג שלא כראוי. הצצה בפני ישן כמוה כפגיעה בחסר־הגנה. ואכן היא זקוקה להגנה, אמא. עיניה הפקוחות, הצעירות ולוהטות, עומדות על המשמר יומם ומסתירות מעיני זר את המראה המדכא המתגלה בשנתה. אשה זקנה, עורה קמוט, שמנוני, ופימת צוארה תלויה כמטלית סחוטה. גוף רזה, מיובש, קפוא. ומכשירי המתכת בשערה כגרוטאות מושלכות. אשה זקנה. כן, ואינה משלימה עם גורלה. אולי דוקא משום כך שהזיקנה נראית בעיניה כחלום בלהות – היא מעוררת רחמים. איזו מלחמה אומללה היא מקדשת על הבלתי נמנע, בעזרת מכבנות שיער, שומן מלאכותי, מי בושם, וחיוך מאושר־כוזב.
אשה אומללה… על מה ביזבזה את חייה? אפשר אין בן מכיר את אמו… אולם, כמדומה, כל ימיה נתייפתה לשאת חן בעיני גבר אלמוני, ואף לאיש אחד לא העניקה פירור אושר. שמונה שנים תמימות לחמה כנגד אויב בלתי־ידוע כדי לזכות בבנה, ובמאבק זה התישה את כל כוחותיה. הנה, בגללו, מן הסתם לא נפרדה מאביו ולא נישאה לאחר. עתה, שה“סכנה” חלפה – מאוחר. סחוטה ויגעה, בצער רב שלא זכתה באהבת בנה, היא מזדקנת לאטה, בלי־חשק, בדאגה עמוקה ובכאב לב. אפשר לומר, בחרדה. אך העיקר להעמיד פנים כמאושרת: הן אין לה אפילו ידיד נפש אחד, שתוכל לומר לו בגאוה: “אני העמדתי את בני על רגליו… על כרחו עשיתי ממנו מה שהנו…”
“אשה עבריה מי ידע חייך?” אשה עבריה?.. במה היא עבריה? ביום כיפור היא הולכת לבית הכנסת, מצוות אנשים מלומדה… חיה היא בארץ ישראל כנערה מעיר־הבירה שנקלעה לעיירה קטנה מחמת משרת בעלה, וברצונה להציל את בנה מחיים קרתניים. כשנהרג האגרונום היהודי בירושלים התאבלה עליו, לא מפני שהוא יהודי, אלא מפני שהוא אגרונום… ובחגיגות טו בשבט הלכה בראש התלמידים והשתיל הרך בידה כמטרונית חומדת לצון…
אפשר נהג בה בקשיחות יתירה. היא הן משתוקקת שיטול עצה מפיה, ולו בעניין קל ערך בלבד. והוא – חמוּר ורגזן תמיד, מסתיר ממנה כל לבטיו ודאגותיו. הה, כמה מאושרת היתה אילו גמל לה חסד קטן וביקש את עזרתה להיפטר ממרתה…
מרחוק היא צופה בהם, ושותקת – כמצפה לשעתה, בטוחה היא שיקרא לה “להציל את המצב”. עורמתה ואכזריותה תהיינה נחוצות מן הסתם כדי לסלק את הנערה… הן הוא לא יעז לעשות זאת, משום עקרונותיו. אפשר יש לה קורת־רוח מן ה“הסתבכות” הזאת. עדיין לא נסתיים תפקידה…
אף על פי שפתח את הדלת בזהירות מרובה נשמע קול רעש. בבת אחת נעורה משנתה, כאילו חזרו החיים בקפיצה לגוף התשוש ורפה. ישבה על המיטה, תיקנה שולי חלוקה במהירות, ועיניה אורו.
“מה זה קרה? לא נסעת לירושלים ברכבת הבוקר?”
“עיניך הרואות, מסתבר שהייתי צריך לסדר עוד משהו בתל־אביב. החלטתי לנסוע עכשיו.”
“עכשיו? אי אפשר!”
“למה אי אפשר?”
“לא, אינני מסכימה בשום אופן. יהודי אינם נוסעים ברכבת האחרונה…”
“הרבה יהודים נוסעים ברכבת זו…”
“אתה לא, אני מבקשת ממך…”
ביקש לומר לה: בעניינים אלה אני מחליט בעצמי. אך לפי שנתעורר בו רצון לגרום לה קורת רוח, הסכים להיכנע לרצונה. מילא, יסע מחר בבוקר ולא יראה את יעל.
“טוב, אם רצונך בכך, אסע מחר בבוקר.”
“נפלא, אני באמת שמחה. כל כך הייתי דואגת אילו נסעת עכשיו… להימצא ברכבת עם כל כך הרבה ערבים, בחושך, זו ממש סכנה. מי יודע מה שהם יכולים לעשות?.. להכל הם מסוגלים, פראי האדם האלה…”
“נו, טוב טוב, הרי אמרתי כבר שאינני נוסע…”
“אני כל כך שמחה שיש לי בן כל כך נבון, המוכן לשמוע גם מה שאמא שלו אומרת. באמת שאני שמחה…”
“אני צריך לקום מחר בבוקר השכם… מה דעתך? כדאי לקחת מעיל?”
“לירושלים, איזו שאלה? מי זה נוסע לירושלים בלי מעיל?”
“טוב, אקח מעיל.”
כשביקש לצאת לחדרו עצרה אותו.
“עוד רגע, בן שלי. אני מקוה שלא תסע במחלקה השלישית. עכשיו, בזמנים כאלה…”
“נראה…”
“לא, אינני רוצה נראה. אני משלמת את ההפרש… חכה רגע, איזה נעליים מלוכלכות יש לך. חלוץ אותן ותן לי. אני אראה לך איך צריך לשמור על נעליים…”
“אני אצחצח את הנעליים שלי בעצמי, לאחר כך…”
“תנוח, תנוח, כל היום התרוצצת. ואני – כל אחר־הצהריים ישנתי. תן לי את הנעליים, אני עושה זאת בעונג רב…”
ב
כשהגיע דוקטור רופין מחוץ לארץ נודע מה היה תוכן האיגרת ששיגר לאהרנקרנץ, היא האיגרת שקרעה מרתה לגזרים משום שחשבה כי מכתב אהבה הוא.
בדרך מקרה נתגלה הדבר. כשאמר רופין את דעתו בעניין בנק הפועלים הוסיף ואמר: “יש כאן אדם היכול לנהל בנק ואיננו עסוק בעבודה אחרת. ידען גדול הוא ואוהד את הציונות המעשית. אך הוא מסרב.”
“ומיהו?” שאל אפרים.
“למה לכם לדעת? הרי סירב.”
“אולי יש לו ספקות ואנחנו יכולים לסלקן. אולי הוא חושש שמא אין אנחנו נותנים בו אמון. יתכן שאם אנחנו נפציר בו יסכים. מאיזה טעם סירב?”
"בלי שום טעם. “אני חושש שחשב לו לפחיתות כבוד לנהל בנק קרתני לאחר ששימש מנהל בנק גדול בגרמניה.”
“מה ענה לך?”
“לא ענה לי, מכאן אני מסיק שנעלב.”
“אולי לא הגיע מכתבך לידו… סדרי הדואר, לא תמיד הם כתיקונם…”
“אינני סומך על הדואר. הפקדתי אותו בידיים נאמנות.”
באותו רגע נזכר במכתב שקרעה מרתה. ורעיון הבריק במוחו.
“אם זה דוקטור אהרקרנץ – המכתב לא הגיע לתעודתו,” אמר אפרים.
רופין נדהם. “מנין לך לדעת?”
“ובכן, אהרנקרנץ?”
“כן, אך, מנין לך לדעת?”
“ובכן, אני יכול להבטיח לך שהמכתב לא הגיע לתעודתו.”
“יש לכם כבר בולשת?”
“לא. בדרך מקרה נודע לי.”
“איך, אני רוצה לדעת.”
“חשוב איך? חשובה העובדה.”
למחרת כתב רופין מכתב נוסף לאהרנקרנץ. כעבור יום נכנס אהרנקרנץ לדירתו של אפרים, וזה העמיד פנים כאילו אך־עתה נודע לו העניין.
“טוב ויפה, אמר אהרנקרנץ, ובכן, מוכנים אתם שהבורגני יעשה למענכם את המלאכה?”
“מוכנים ללמוד מהבורגני מה שהוא יודע?”
“רוצים אתם לנצל את כשרונותי ולאחר כך תגידו לי ללכת…”
“הרי ברור שבנק פועלים…”
“אל תתנצל בחורי. אני מבין זאת. אך מאוד רוצה הייתי לדעת מי יהיו חברי לעבודה. אינני רוצה ברנש שאיננו מבין שום דבר ויראה עצמו זכאי לתת לי פקודות…”
“אינני יודע. עדיין אין הסכם בין שתי מפלגות הפועלים…”
“אני אציג תנאי, אם תסכים, כמובן. אתה תהיה העוזר שלי…”
בפגישת נציגי שתי המפלגות דנו בעניין, אך דחו את ההחלטה עד לאחר הוועידה הכללית של פועלי ארץ ישראל העתידה להתקיים בחנוכה.
ג
בינו לבין עצמו הגדיר את הימים ההם כתקופת שפל. ראשיתה, בנסיעתו לגליל. בלילה, במלון טבריני זול, נשתלט עליו דכאון מפאת אפס־מעשה, כיסופים סתומים לעבודת האדמה, שהוא עצמו אינו בטוח בנאמנותם, וקנאה בשַׁטֶרים הנאה־דורשים־ונאה־עושים. בהקבלה לתואר האקדמאי שתרגומו לעברית כפשוטה הוא “רווק לאמנות” כינה את עצמו בשם “רווק למֶלֶל.” כל אחד מאנשי המרכז עסק בדבר מה, עמד בראש איזה ענף, הגן על חלקתו, לפעמים בהפרזה, אך לעולם בהכרת חשיבות הדברים המסורים לטיפולו. הוא לבדו ישב שם “בלי תיק”, בא־כוח־ללא־ייפוי־כוח של ה“דור הצעיר”. לכאורה הוא פיקח מאחרים מאחר שאינו בא בטענות שענייני העלייה קודמים לענייני ההתיישבות, אלא הוא דן על הכול במתינות וללא רגשנות, אף על פי כן מנקר לו תמיד רעיון במוחו שחכמתו אינה שוה אפילו בַּשְׁלִיק־שָׁחוּק־אחד, ושבעצם, אינו מעוניין בשום דבר. המפלגה נותנת לו בסיס להצטיין ולעסוק בעניינים ההולמים את כשרונותיו. כשרון הנאום עשה לו גם כן שירות דוב. והוא שהביאו להתגלגל ממקום למקום להשפיע דרשות נאות תחת לעסוק בעניינים חיוניים כאנשים אחרים. לכן הוא תמיד בחזקת “רווק למלל”. לא נשוי לשום עניין. ועסקנותו הציבורית היא כולה אהבהבים.
שוב אין הוא משתבח בשכלו המסודר והקפדני המשועבד לרצונו. לשעבר כשהיתה דאגה קופצת עליו היה מכניסה לחדר מיוחד שבתוך מוחו ואומר לה: שבי כאן עד שאפנה לך. כך נהג במרתה, ביעל, בתמר. הרבה עגמת־נפש גרמה לו מרתה, ואילו העניין נתפרסם היה נגרם לו נזק רציני. אף על פי כן לא גילו במראה פניו שדבר מה מעיק על מצפונו. וכיון שישב ליד שולחנו, ואפילו מרתה עובדת במטבח באותה שעה, מיד פרחה הדאגה ממוחו. ועתה – נהרסו המחיצות. הכל דיכדוך אחד גדול. אצל מרתה בלבד זכה להצלחה כלשהי, לעשות את רצונו שליט על עצמו. יכול היה לשלחה מעבודתה, ולא שילחה.
מצטער היה, שדבר של מה בכך שימש לו עידוד כנגד אכזותיו בתחום החיים הציבוריים. הרבה תקוות תלה בבנק הפועלים, עשה תוכניות ותיאר לו את דרכי העבודה לעתיד. ברצון הסכים להצעתו של אהרנקרנץ. תוכנית הבנק תיתן לו הזדמנות לפעולה שתגביר את סמכותו במזכירות המרכז. לפי שעה איננו אלא כעין חפץ שמטילים במאזניים השקולות כדי להכריע את הכף. אולם התוכנית נדחתה עד לאחרי הוועידה. הרגיש שהוא מצטרף מתוך נימוקים פרטיים לגמרי, למחייבי האיחוד הקיצוניים.
לפי שעה תקע את עצמו לתוך עניין אחר. כרווק נואש, עייף מחיזורים, המוכן לשאת לאשה את הבחורה הראשונה שתסביר לו פנים – התחיל לעסוק בקופת חולים, שהתעלם ממנה לפני כן. היה זה לאחר שחזר מביקור במגדל וראה שם קבוצת פועלים, קודחים בחום גבוה, ללא כילות, חיוורים ומדוכדכים. נתעורר בו חשק המעשה. כמי שהיתה לו התגלות, נאם באזני כל מי שנתן לו את אזניו, במרכז, במזכירות המרכז, בהסתדרות הרופאים, בהדסה, ובקהל סתם, והרצה את הצעתו הפשוטה שאינה יקרה ביותר, לצייד בכילות את כל הפועלים בצאתם לעבוד במקום של קדחת. רעיון קל־להגשמה שלא עלה על דעתו של איש. ההסתדרות הציונית תכלול בתקציב העלייה כילה־לכל־עולה. ואף חישב ומצא שהכילות תעלינה בזול יותר מן החינין והעזרה הרפואית. “אנו מוכנים לעשות למען חברינו הכל, כשהם חולים, אמר בהתלהבות, אך איננו מוכנים להוציא פרוטה אחת קודם המחלה…” ולא הסכימו לו. אך מכיון שעמד על שלו, צירפוהו לועד־העזרה־הרפואית.
איש מחברי המזכירות לא ידע את מחשבותיו. בישיבות היה תמיד בהיר מזג, קר ומתון, ממעט בדיבור, ומצטרף אל הרוב. והנה לפתע נשתנה. מה טעם? וכדרך חובבי־סוד, הסתכל מתוך קורת רוח כשהם תוהים ותמהים על התמורה שהתחוללה בו; בודאי סבורים שאין התפקיד הולם אותו. מה לו שנשתנה כל כך ונעשה דומה לכל אותם האנשים הרואים בסערת קנאותם רק את עניינם הפעוט ומבטלים את כל יתר העניינים החשובים?
“אפרים!” נזף בו פעם הלל, בנעימת־הגם־אתה־אפרים, לאחר שהתקיף את חבריו על שהזניחו את העזרה הרפואית, “אינך צריך לשכוח שיש לנו עוד עניינים…”
“הבריאות קודמת לכל…”
“מחר תעסוק בעבודות ציבוריות ותאמר העבודות הציבוריות קודמות לכל…”
בלשון מורה בבית־ספר־עממי המוכיח את תלמידיו דיבר אליו הלל – אך הוא לא נעלב. ראשית, ידוע לו שצרות־המוחין שלו איננה טפשות אלא ערך מוסרי, זר לא יבין זאת; ושנית – נזיפתו של הלל אינה מסוגלת לפגוע. אילו הסביר לו – הבין. אולם אין צורך להסביר. אף הלל מחבב בעלי אחריות העומדים על שלהם בקנאות. כך נהג אף הוא בעבר, עד שהשיג את הצורך במבט כללי על העניינים. והרי מעשה שהיה, מפי חבריו מנוער: פעם אחת חלתה נערה בדֶבר, נתבקש להובילה בעגלה מכינרת לבית החולים בטבריה. העגלה לא יכלה לעבור בבוץ. התיר פרידה ורכב עליה, והנערה בזרועותיו, עד לטבריה. בדרך נס לא נדבק במחלה הנוראה. “כן, שטות זו היא ערך מוסרי,” אמר לחבריו שגינוהו על מעשהו. קל, כמובן, להפוך את המשפט הזה. אך הוא, אפרים, משמע, מוותר על חכמה שהיא צלולה כבדולח ובלתי־שימושית כמוהו. יש יושר בעשייה שטחית וחרוצה. מנקודת מבטה של החכמה העליונה כל עשייה היא התערבות שרירותית בתוך תהליך מחשבתי מסובך שלא יסתים לעולם. וכבר נמצאו בני אדם שגזרו על העשייה משום שהיא הסגת גבולו של הבורא. אף בעולם קטן זה זוכים מחוסרי האחריות בכתר החכמה.
כן, הנטייה המוסרית. לאחר שנטפל לענייני קופת חולים חדל לשמש מומחה לאזלת־יד. כעת יצא ממעמדו של חכם־בטלן־אכול־ספקות, שלא החליט עדיין אם כדאי לשתף גם אחרים בספקותיו או להניחם לעצמו בחינת אור־זרוע־לצדיק. הוא הִטְפִישׁ לתאבון, בדעה צלולה ובנפש חפצה, לפי שאיננו כסיל סתם, אלא כסילו של עניין חשוב ואנושי, כסיל־כילות־לפועלים, כסיל פיקח וערום, הכורך תבונתם של אחרים על אצבעו הקטנה. לא איכפת לו שמביטים עליו בעיניים תמהות, כשם שלא איכפת לאם שאומרים עליה שהיא פחדנית וטרדנית – ובלבד שהילדים יהיו בריאים ושלמים ומרוחקים מן הסכנה. כך נוח לו. שוב אין הוא “רווק למלל”. וכשהוא מתחיל לדבר הכול יודעים שקופת־חולים צועקת מתוך גרונו.
באותה הזדמנות זנח קצת את “המדיניות הגבוהה”, ורעיון “מדיניות השלום לטווח ארוך”, שציינוֹ לשעבר בשם “הקו שלי”, נגנז לפי שעה במגירתו יחד עם עסקם הפרטי של המומחים לשמירה והגנה. משול היה בעיניו כבעל אחוזה שלא יכול היה לנהלה מפאת גודלה, והחליט להסתפק בענף אחד ובלבד שיהיה כולו ברשותו.
אולם לא יצא זמן מרובה ואף עניין זה ניטל טעמו. לא לעולם כֶּסֶל. נתברר לו שגם בענף המצומצם אינו רואה ברכה במעשיו אלא מרבה רעש. ובשעת ערבית אחת, כשעיין בדבר בדעה צלולה הבין שצעקנותו לא באה אלא להשתיק את קול מצפונו וכלל אינו דואג לחולי הקדחת. את יסוריהם של אחרים הוא עושה מקור־מרגוע לעצמו. צר היה לו שאינו מסוגל להתמכר לאשליות ונאלץ לעזוב את מוסדות העזרה הרפואית. זמן מה עוד בא בתביעות, בשביל שלא להפסיד את המעמד של העושה את מלאכתו בקנאות, אך לאט לאט שב אל עצמו, להיות “רווק למלל”, ושוב ישב במזכירות בחיוך חכמני, כאחד שופט המעיין בדין ודברים של אחרים ולא כטוען־במשפט הנאבק על דעתו. אך התמורה שהתחוללה בתקופת “מוסדות העזרה הרפואית” לא יצאה לבטלה. מה שפעל לפני כן לטובת המפלגה מאונס עשה עתה ברצון. בתעמולתו לא העמיד עוד פני איסטניס הפושט נבלה בשוק על כרחו, אלא כמי שמלאכתו בכך. ואף חטיפת האנשים ישר מן האניה למועדון המפלגה לא נחשבה בעיניו דבר פסול, המסור בידי נמושות שבחבורה, אלא הוא בעצמו טרח במלאכה בלתי נעימה זו, ולא היה חושש להרביץ את התורה כולה על רגל אחת, בשטחיות, בגסות רוח כמעט… הגיעו הדברים כדי כך שהוא בעצמו חיבר כרוזים המסתיימים ב“הלאה” ו“תחי”.
כן, הנטייה המוסרית הכריעה את הבושה. אם המפלגה נאלצת לעשות כך, כדי להתקיים ולהתרחב, והוא אומר־הן־למפלגה, אינו רשאי להסתלק ממלאכות בלתי נעימות משום שהוא איסטניס. הרשות בידו לומר לאו ולפרוש, אך כל זמן שאין הוא פורש ואינו גוער בחבריו העושים מלאכה קלוקלת, המתחייבת מן המאבק על נפש הקהל, אין לו זכות לעמוד מן הצד. אסור לומר־הן־למפלגה, לנסוע בשמה לחוץ לארץ, לשבת במלון “אמבסדור” בכספי חברים, ולהתגדר רק בעניינים המוסיפים כבוד לבעליהם… הרי זו גניבת דעת. יש נוהגים כך, ועל כך התמימים משבחים ומגדלים אותם. ולא היא! אלה הם אנשים לא ישרים. אין חלקו עמהם… אך אמו, הערמומית שבנשים, עושה את המלאכה במקומו. לכל ידידיה, אישי הציבור, היא אומרת, אף כי לא שמעה מפיו כלום בעניין זה, שהעבודה המפלגתית היא למורת רוחו, ושבהרבה עניינים הוא מתון מחבריו, אלא שרגש האחריות מחייבו לשתוק ולא להביע את דעתו בפומבי…
חבריו לא השכילו להבין אף תמורה זאת. וכי מנין להם לדעת שההתלהבות באה במקום “הכסילות־לצורך”, שהרי יש בה, בעצם, טעם של כסל? סבורים היו שלאחר כשלונו בארגון “מוסדות העזרה הרפואיים” נתערער מעמדו ונאלץ לעבוד בשביל המפלגה ביתר שקדנות כדי שלא יידחק מן המוסדות המרכזיים. ההתלהבות, מכל מקום, גרמה לו קורת רוח. ואף על פי שחדל לשמש בא־כוחו־של־עניין־אנושי־חשוב, לא ראה את עצמו כמשקיף בלבד. והוא עשה אפילו דברים שהיו למורת רוחו בשקידה ובחריצות, וכבר לא היה חושש לכבוד יריביו מן ה“אחדות”, ועד מהרה יצא לו שם של פולמוסן־מזהיר. מַהתלותיו על חשבון ה“אחדות” עשו להן כנפיים. דרך משל סיפור “המעשה באידיוט”, שהיה מרצה בקבוצות העולים החדשים:
“אתם רוצים לדעת מה ההבדל בין “הפועל העברי” ו”האחדות“? אצלנו מדברים עברית ושם מדברים רוסית ואידיש. זה ההבדל העיקרי. הנה לפני כמה זמן נתקיימה ברחובות אסיפה של “האחדות” ולא נשמעה שם אף מלה עברית אחת, מלבד המלה אידיוט, שקרא מישהו מן הקהל כלפי המרצה. ניתנה האמת להיאמר, אפילו מלה זו איננה מלה עברית. המלה העברית הדיוט יש לה פירוש אחר. וזהו: כל אדם בקי במקצוע אחד והדיוט בכל המקצועות האחרים, ואין שום עלבון בכינוי זה. מי שאינו בקי בשום מקצוע, כלומר, הדיוט בכל המקצועות נקרא בלועזית אידיוט. והרי לכם עוד הבדל בין “הפועל העברי” ו”האחדות“; באתם אלינו לשמוע הרצאה פוליטית וקיבלתם שיעור בעברית, תקבלו הרצאה פוליטית.”
מפולפל, אך זול. הקהל אוהב זאת, אך הוא מואס בכך. לא בכדי כינה אותו אפרתי בשם “דמגוג”. אך האצילות מחייבת להיות גס. הוא לא ישלח אחרים להתקוטט למענו כדי לשבת עם שינפלד ליד שולחן אחד מעשה איש נדיב ורחב־דעה המרחיק את עצמו מדברים שבכיעור.
מעתה כדאי להיזהר. הקטטות מרחיקות את זמן הוועידה הכללית של פועלי ארץ ישראל, וממילא הן דוחות את יסוד בנק הפועלים.
ד
בינתיים קיבל על עצמו, בצנעה, לצרף למפלגה את העולים החדשים, ובעיקר הווינאים, הקרובים לה ברוחם. לשם כך היה נפגש עם אליהו וויסמן. באלה, ידע, יש לנהוג זהירות. מי שיתעלם מ“ייחוד־הסגולה” של תנועתם – ירחיקם ולא יקרבם.
בניגוד לדעתו של מוניה טען אפרים שאין לדרוש מן הצעירים להיכנס למפלגה. שלח לחמך על פני המים. מן הראוי לתת להם עבודה, להניח להם לסדר את חייהם כרצונם, וממילא יתקשרו אל המפלגה בעבותות של אהדה. וטעם לכך נתן: הללו סבורים שהמפלגה היא שורש־הרע בחיי החברה ומבקשים ליצור זיקה חדשה בין האחד לציבור. ואסור לייאש צעירים בראשית דרכם. מוטב להדריכם בזהירות ולטעת בהם אמונה בכוחותיהם. מאליהם ייוָכחו לדעת שאי אפשר להסתפק בחיי־עמל־ויושר־בחיק־הטבע… ומוניה טען שאין למפלגה פנאי להניח לצעירים להתבגר בקצב־של־בעלי־חלומות. קשישים רכשו נסיון – וילמדו אף הם לקח ממנו.
לבסוף נתקבלה דעתו, נגד דעת מוניה ושניים אחרים, והוטל עליו לסייע לווינאים כראות עיניו. ומשום כך ביזבז הרבה זמן על שיחות מייגעות עם אליהו ומונדק. אילולא מונדק, אמר בלבו, אפשר היה לקצר את הדרך בינינו לבינם. כיון שדיבר בשבח המפלגה, התנפל עליו מונדק בשצף קצף: “מהי חברה פוליטית בלי ידידות עמוקה וטהורה? – אבק פורח! לא קלוב לויכוחים אנחנו רוצים אלא יחסי־אנוש חדשים, ערכי־חיים…”
“ודאי, אמר אפרים, אך אין אלה תרתי דסתרי… להיפך…”
מכל מקום, מתוך נאמנות לשיטתו־החינוכית לא נהג לנצחו בדברים. לשון רכה ואורך רוח, אמר בנפשו. והשאר יבוא מעצמו. הדרך הארוכה היא הקצרה. כמובן, אם לא יבואו אנשי “האחדות” ויקדיחו את תבשילו. מה לעשות? הזורעים בשדות זרים עשויים לראות אחרים קוצרים את יבולם.
ה
יום לאחר שובו מירושלים כשבא לביתו לפנות ערב ראה את תמר שרפשטין מסובה על מיטת אמו ושתיהן שקועות בשיחה. ניענע ראשו לשלום וביקש לצאת מן החדר שלא להפריען.
“אדם עסוק שכמותך עדיין לא ראיתי מימי,” אמרה תמר.
“לאמור?”
“אתה בא מירושלים, מביא דרישת שלום מיעל, ואין לך זמן לגשת אלי, שני צעדים מכאן… ואני מתה לדעת מה שלום יעל, מה נשמע שם ואיך הבריאות… ואתה אינך רוצה להציל נפש מישראל…”
“כמעט שלא הספקתי לראות את פניה,” אמר.
“על כל פנים אני מקוה שאילו שינתה את התסרוקת היית משגיח בכך…”
“יתכן,” אמר.
“אתה מוכרח לגשת אלי פעם ולספר לי מה שלומה. לא ראיתיה כבר ה–מון זמן… מאז שהיתה בתל־אביב. אתה זוכר?”
“בודאי.”
הבטיח לסור אליה בשבת בבוקר.
“מה לה ולך?” שאל את אמו לכשהלכה תמר.
“עניינים של חוג חובבי־הבמה־העברית. וסוף סוף נזכה לראות גוף צעיר ויפה על הבמה שלנו…” אמרה האם, ולאחר כך, כבדרך אגב, העירה: “אביך, כשהיה בגילך, היה נשוי כבר ארבע שנים…”
אפרים הוציא מתיקו את הספרים שקיבל מאפשטין והמתין באורך רוח ל“התקפה”… עסקי־שידוכין בידחו את דעתו ובת שחוק ריחפה על שפתיו.
“צחק צחק, נקוה שלא תצטער לאחר כך…” אמרה והניחה לו, אך לאחר כך, כשביקשה למזוג לו תה וראתה שהקומקומון הקטן נעלם ומצאה את שבריו בתוך פח האשפה, חזרה לעניין בדרך עקיפין.
“מרתה זאת, כבר נמאסה לי. נעשתה רשלנית, כל דבר נופל מידיה… היא מרגישה את עצמה יותר מדי טוב כאן, וכבר לא איכפת לה כלום… שלשום שברה כד והיום את הצַ’יְנִיק… ובשבוע שעבר שתי צלחות… שתי צלחות… אתה יודע במשך כמה שנים אני שוברת שתי צלחות?..”
ואני שובר אפילו פחות ממך, מפני שאני בכלל אינני רוחץ את הכלים…" אמר, ישב ליד השולחן ופתח ספר.
“היה זמן שהיא לא שברה אף צלחת במשך חצי שנה. ככה זה תמיד עם העוזרות. בהתחלה הן משתדלות ואחר כך לא איכפת להן…”
ידע שאינה מצרה על ה“צ’ינק”. היא מחכה לרמז. די לה שיאמר: “באמת, בזמן האחרון, מרתה…” והיא תשלח אותה בלי נקיפת מצפון. אך אם לא יתן “אישור” – לא תעז לפטרה. ולא משום שהיא מכבדת את עקרונותיו, אלא מפני שהיא סבורה כי הוא “זקוק לנערה”… אמנם, מאחר שהחליטה להשיא לו אשה – ביקשה דרך להפטר מן הנערה והיתה מעליבה בה בכל הזדמנות. זו נשאה את עלבונה בדומיה. מפעם לפעם היה אפרים מתעורר להגן עליה ומתקוטט עם אמו בגללה. כשהרגישה בכך מרתה הוציאה מסקנות מוטעות מעיקרן וקיבלה את מנת־הגידופים באהבה. ולא היתה לו ברירה אלא להתחמק ממנה, בצאת אמו מהבית, כאותו חסיד שבאגדה העוצם את עיניו למראה נוי באשה.
“אינני מסכים שתשלחי אותה,” אמר ביובש ושם קץ ללשון־ערומים.
“מי דיבר על פיטורין? – אמרה האם בתמיהה. – אמרתי רק שבזמן האחרון היא…”
פרק טו: עקב בצד אגודל 🔗
א
באניה שנסע אפשטין לחוץ לארץ הגיעו החברים מגליציה. אחד הלך, בפחי נפש, בגוף דווּי ובשתיקה; וששים באו, בריאים, סמוקי לחי ועיניהם מבריקות והיו נרגשים ומלהגים בלי הרף ומתלהבים מכל דבר של מה בכך…
כשנכנסו לבית המכס עמד אליהו לבדו על הרציף וליוה במבטו את הסירה המתרחקת. אפשטין ניצב בה, גלוי ראש, חזהו הדל מתגרה כביכול באיתני טבע קלושים ודלילים של יום קיץ נאה ושליו, פניו המכוערים עגומים, ושערו החיוור ויבש ניצב ברוח, מאחורי ראשו, כמטאטא. לפתע נחה יד על כתפו של אפשטין והוא שקע ונעלם בסירה.
כשעלו הנוסעים לאניה, העוגנת מרחוק, בלב ים, דימה בנפשו שהוא רואה את אפשטין עולה בכבש, אך נתברר שטעה. ממרחק כזה, בלי משקפת, אי אפשר לזהות אדם אחד בתוך ציבור.
כך, דרש את המאורע כסמל, הסתלק בעל משקפת המבקש לגלות אדם בתוך הציבור. הנה הלך לו עוד ידיד אחד… נזכר בלילות הארוכים שבילה אצל מיטתו של אפשטין, עד שערך צבי שפיר מגבית בין חבריו וסייע בידו להעביר את החולה לבית חולים. “עכשיו אין ספק שאחיה,” אמר אפשטין בשער בית החולים. “לעניים אין כסף לשלם גם לרופא וגם לקברן…” “ואתה אל תדאג לי. שומר פתאים אדני. וכי אינני פתי, המגלה, לאחר מלחמת העולם, כמה יפים ונפלאים חייהם הקטנים של אנשים צנועים?” ונזכר בתקוה הטפשונית שנתעוררה בלבו לראות את דיוקנו בספר של אפשטין… מה עניין ימצאו בו קוראיו של אפשטין? “חייו הקטנים של אדם צנוע”… ומה צניעות יש בחיי אנשים המבקשים לחולל מהפכה בחיי העם?.. ואפשר – צניעותם באלמוניותם מאחר שזכות הגאוה נמסרה לתנועה.
התנועה… מונדק רשאי לדבר בשמה. ואלו הוא – בלב־ולב חזר ונצטרף לחבריו הישנים. ולא מטעמים שבהכרה, אלא משום שרצה לשבת בתל־אביב, אצל תמר. מעתה, דומה, אין צורך אלא להמתין שהפרי יבשיל. אמנם, נפלא גם טעם הבוסר של לחיצת יד חטופה בצל כליל החורש, והישיבה בלילה על ספסל האבן ליד בריכת דגי־הזהב…
ואשר לחברי התנועה – רבים מהם לא הכיר בכלל. מבני גילו הגיעו ארבעה: שטרק, בתיה בירנבוים, ארנולד והפטמן. הם לחצו את ידו, בחיבה, כשהאחרים מסתכלים בהם מרחוק בהערצה. שוב אין לו ברירה להיפרד מהם, והכול גרושביץ אשם, מאחר שמינהו מנהל עבודה…
“יום גדול הוא לנו היום הזה… המולדת מצפה לבוניה…” אמר מונדק כשיצאו הכול מבית המכס והסתדרו בשורות ולאחר כך דחפו במרפקו, שיאמר אף הוא “כמה מלים”. “לא להתפזר!” אמר אליהו, “מכאן הולכים למטבח הפועלים ומשם לאהלים שלנו הנמצאים בצפון תלאביב, מכיון שמחיר הנסיעה בכרכרות יקר מדי נלך ברגל. אני מקוה שלא הבאתם הרבה סמרטוטים כי הם יכבידו עליכם לא רק בדרך מכאן עד המחנה אלא גם לאחר כך…”
עמסו על כתפיהם את צרורותיהם וצעדו לקול המשרוקית. מישהו הוציא דגל וחברו שלף מפוחית מכיסו, והיו הכל שרים ומצווחים, פניהם נלהבים וחולצותיהם ספוגות זיעה.
במטבח הפועלים חיכה להם גרושביץ. אף הוא דיבר קצרות ובסיום אמר: “החיים בארץ ישראל מתחילים מן היום השני, יום העבודה.” ולאחר כך הגישו להם ארוחה חגיגית, תפוחי אדמה וענבים טריים כגולות זכוכית שקופות ונוצצות, ומשביקשו לשלם בכסף אוסטרי אמר להם אליהו בבת־שחוק: “השליכו את הכסף מבעד לחלון. ראשית מפני שאין משלמים בעד הארוחה הראשונה, ושנית, שהכסף הישן שוב אין לו ערך; מעתה יש ערך רק לכסף שנשתכר בעמל כפינו…” והכל צחקו בהנאה רבה, ואחד מהם אף השליך צרור כספו מבעד לחלון.
בו ביום העביר אליהו את חפציו המעטים מהוטל ברמן למחנה האוהלים בצפון תל־אביב ולאחר כך הלך להיפגש עם קפלן, שהסיעו בעגלה לבית שבפרדס. “מאחר שהיית ש ם יקצרו לך את הטכס, אמר קפלן. – אין זה אלא עניין של נוהג. חבר ההגנה חייב להישבע…” ואכן הטכס נערך כלאחר יד, והאדם שישב בחדר האפלולי מאחורי השולחן ולפניו האקדח והתנכ לא הביט בו בכלל. אך אליהו הכירו מיד למרות החשיכה, לפי הראש הגדול פרוע השיער והזרועות העבות והשריריות. ולאחר שענה לפלדמן על שאלותיו ונשבע למסור את חייו בעד עמו וארצו ולהישמע לפקודת הממונים עליו – הבטיח קפלן לתת לו תוכנית־אימונים־לטירונים כדי ש“יאלף קצת” את “החבורה הירקרקת” שלו וילמד אותה “הלכות דרך ארץ ונימוסים יפים”… ו“אין צורך לחוס על אברכי המשי, אמר לו, כי העייפות תועיל להם מאוד וראשם לא יהיה פנוי להתעסק בשטויות… ואתה, אל יאוש חביבי אל יאוש, אפילו מאלה נצליח לעשות בני אדם, עדיין לא שכחתי איך הופעת אצלנו אתה בעצמך, דומה יותר לביצה שעדיין לא הטילו אותה מאשר לגבר שכוחו במתניו…”
ב
“שוב לסביבות מזר?” אמרה תמר. “אתה הולך בעקבות עצמך…”
אכן, הוא הולך בעקבות עצמו. עלה לארץ פעמיים, ועתה, הריהו חוזר למזר. דומה הוא למי שהגשים משאלתו לחזור ולחיות שנית כדי לתקן את שגיאותיו.
“הזדמנות לתקן שגיאות.”
“אינך מעושי השגיאות. יותר מדי זהיר אתה…” אמרה וליכסנה אליו מבט ערמומי.
וכבר עמדו ליד שער ביתה, ולא גמר בנפשו אם ייכנס אחריה או ייפטר לדרכו.
“אתה יכול להיכנס. אבא ואמא ישנים כבר. אמנם כשישמעו את הקולות בחדרי יתעוררו ויהיו להם נדודי שינה… אבל אני מתארת לעצמי שאינך מוכן להחמיץ הזדמנות לצער קצת את אבא שלי.”
“למה, סבורה את, אני רוצה לצער אותו?”
“נקמה קטנה… פגשתי את הקופיף ההוא, מה שמו, ישקה, הידיד שלך… היתה לנו שיחה ארוכה, מצחיקה נורא… לאחר כך התחלתי קצת להבין מה נעשה אצלך בפנים…”
“הכל את מבינה?”
“לא הכל. אינני מבינה איך בחור נבון כמוך איננו יודע להבין רמז…” אמרה, כרכה את ידיה על צוארו והעניקה לו נשיקה חטופה על פיו. “זה הרמז,” אמרה ונרתעה ממנו. טעם שפתיה המחוספסות ולחות, כצנימים שנטבלו בתה מתוק ועדיין לא נתמסמסו. אחז בידיה וחש ממש כבאותה שעה שהיה מוטל ליד גדר האבנים בבוסתן, רגע של בחירה: יאזור עוז, או יפקיר עצמו לאי־כבוד. אפשר תדחה אותי, ולא נתכוונה אלא לגרותני, אמר בלבו, אך ודאי תבוז לי אם אסתלק מן התחרות…
העז, אך בלי התרגשות, כממלא חובת־כבוד.
“לא ידעתי שאתה כל כך מזלזל בנשיקה,” אמרה ודחתה אותו.
“מזלזל?”
“ודאי מזלזל, אם אתה חושב שאין לנשיקה ערך בלי המשך…”
הוא שילב את ידיו על חזהו, ציצם את גביניו והביט בה בכעס.
“בחור מוזר אתה, אליהו,” אמרה לאחר זמן מה. “באמת כבר מזמן רציתי לדעת מה אתה באמת…”
“ועכשיו את יודעת?”
“קצת…” אמרה, וישבה על מיטתה, הרכיבה רגל על רגל והניחה את ידיע על ברכיה. “אך יספיק לי להפעם.”
“הרבה פעמים תקפה אותך סקרנות?”
“כלומר?”
“כמה פעמים רצית לדעת איך הבחורים נושקים?”
“בבקשה, אל תדבר אלי כנואף זקן. אם אתה מתחרט על הנשיקה אני יכולה לקחת אותה חזרה, בבקשה.”
הוא תפס אתה בכתפיה ולש את בשר זרועותיה בזעף. “מה המשחק הזה?”
“באמת, כדאי שנחדל.” ומיד הביטה בו בפיוס: “עודך אוהב אותי?” נטלה שתי ידיו בידיה ואמרה בלחישה: “אינני יכולה לאהוב אותך, אבל אני מחבבת אותך. אינני יודעת אם אני יכולה לאהוב עוד פעם. רק פעם אחת אוהבים, ולאחר כך – עושים פשרות.”
“ובכן, רוצה את שנעשה פשרה?” אמר והשמיט את ידיו.
“אתה אדם טוב ואני אשה רעה… אינך יכול לתאר לעצמך כמה אני רעה… מוטב שתלך לך עכשיו… למה לך להתרגז?”
“אינני עושה חשבון מה כדאי לי ומה לא כדאי לי…”
“הה, הנח לפזמון הזה… ומיד תאמר שאתה מוכן להקריב הכל… ואני… איני מוכנה לוותר אפילו על רבע שעה שינה…”
“לא אומר…”
“אין דבר, אני אמרתי. הכל אתה מוכן להקריב למעני, מלבד המקצוע המכובד שלך, זיפות כבישים… ואתה רוצה שלא אתפקע מצחוק כשאתה מעמיד לי עיניים עצובות כאילו מי יודע מה עשיתי לך?”
“ובכן, אני חושב שמוטב…” אמר והלך לדלת.
“על כל פנים, לנשק אתה יודע. מי זה לימד אותך? ואני חשבתי…”
ג
כששקע גל האבק מאחורי האוטומוביל שלקח את פוגלמן, רובוביץ, והמהנדס, חש במועקה מחמת האחריות שנטל על עצמו. המשיל עצמו לרב־החובל־שבסיפור, הורידוהו מלחיו בסירה ועזבוהו לנפשו בלב ים. אמנם, אינו לבדו, ואף וולדמן עמו, אך עדיין לא ברור כיצד נוח יותר, עם וולדמן או בלעדיו. אליהו הציץ בו בגניבה וראה את מבטו האטום ועכור וידע שהוא מצפה להוראות.
“כך.”
“ובכן וויסמן, מה הלאה?” שאל וולדמן בקוצר רוח.
מה הלאה? זו השאלה. עתה הבין שנהג מתוך קלות ראש. כשעבד בתל־אביב ליד מנהל עבודה מנוסה, דימה בנפשו שיש בכוחו לקבל על עצמו הנהלת עבודה. מאחר שבקי הוא במלאכה ויודע־סדר, מן הסתם יידע לפקח על חבריו שיוציאו מלאכה מתוקנת. ומאחר שהעבודה נעשית בקבלנות – לפי הכמות השכר – הוא פטור מן הדאגה להוזיל את הוצאות הייצור. ואם חובה עליו לסיים את העבודה למועד קבוע, ואין חבריו מספיקים, יכול הוא, באישור המשרד, לשכור לו פועלים נוספים שאינם חברי הקבוצה. וגרושביץ הבטיח לשלוח לו מיקדמה לפני שיגיע הכסף מהממשלה.
והנה, אינו יודע מה יאמר לוולדמן. לראשונה שמח כשראה שוולדמן מנוסה ממנו. זה יסייע לו. אמנם, האחריות מוטלת עליו, אך הם ינהלו את העבודה מתוך שיתוף פעולה. איזה ערך יש לדיקדוקי התארים הרשמיים? אין הוא רשאי למסור לוולדמן את תפקידו, אך יכול הוא לשתפו בעצה, כאדם שחוות דעתו מהימנת עליו.
אולם עתה הבין שטעה בחשבון. וולדמן אינו מוכן לעזור. והנה הודיע זאת ברמז: “ובכן וויסמן מה הלאה?” הוראות הוא רוצה ותו לא. מן הסתם נעלב שהעמידו עליו מנהל היודע פחות ממנו. וכעת ישחק עמו ב“אנא כורדי!” רואה שגיאה ושותק. ואין טעם לשאול אותו “למה לא אמרת לי שאסור להעמיק את התעלה יותר מדי”? “אנא כורדי, יאמר לו, אתה המנהל. אתה אומר להעמיק – יהיה להעמיק. מי אני כי אומר לך? אילו חשבו שאני מבין בזה יותר ממך, עשו אותי למנהל…”
אין זו אשמתו שמינו את וולדמן, בחור־כהלכה וּותיק־במקצוע, לעוזרו. מן הסתם יש טעמים לכך. אפשר אנשי משרד העבודה סבורים שאין בכוחו של וולדמן להדריך פועלים צעירים בראשית צעדיהם…
“הקשב חבר,” מבקש היה לומר לו, “רוצה אני ששנינו ננהל כאן את העניינים יחד, סאווה סאווה, ואני מוכן תמיד לשמוע מה דעתך…” אך וולדמן יצחק ממנו. וספק אם יבין את לשונו.
“מה יש כאן לחשוב כל כך הרבה, יא מועלם?” אמר וולדמן בבוז, ועמד בפישוק רגליים איתן. ידיו הכבדות ושעירות שלובות על חזהו, גביניו מצומצמים, ועיניו מביטות נכחו.
הוא היה איש הדור השני של “השומר”, מאלה שלא הובאו בסוד המייסדים, אנשי המפלגה, ולפיכך נתפתחה בהם טינה כלפי המפלגות. לאחר המלחמה החליט “לפלס לו דרך בכוח עצמו” והצטרף למשטרה, אך פרש מפני “שאיננו רוצה להיות בטלן…” מאחר שנתברך בתבונת־כפיים ואף היו לו קשרים עם פקידי השלטון, ממילא קיבל על עצמו את הנהלת העבודה בכביש מזר. אך מאחר שהתערב בדבר משרד העבודה של “הפועל העברי”, מינו עליו מנהל מטעם המשרד. לפיכך היה שרוי בזעף.
לפני שנודע לו כי אליהו נועד למלא את התפקיד היה סבור, מן הסתם, כי במקרה נסתפח לרובוביץ ופוגלמן, הסיח בפניו את דאגותיו. הנה הוא, וולדמן, עשר שנים בארץ, שש שנים בהשומר, שנה במשטרה, קשרים מצוינים עם פקידי השלטון, יחסים מצוינים עם ערביי הסביבה, בקי בכל עבודה – ועומדים לשים עליו איזה בחור צעיר, שנה או שנתיים בארץ… צוציק זה, הצעיר ממנו בעשר שנים, יקבל משכורת של מנהל עבודה והוא יצטרך לעבוד כמו חמור… ולמה עושים זאת? מפני שאיננו חבר מפלגה. ומפני שההוא היה בתל חי והם חושבים שצריך לתת לו פרס בגלל זה. הוא לא היה בתל חי רק בגלל התקפת קדחת. ואת הקדחת לא קיבל בבית אביו. אבל כאן, מי שומר על הזכויות של סתם בני אדם? אף אחד. אדם יכול לבזבז את כל חייו ופתאום אינני שוה עוד שום דבר. קודם כל כועסים עליו שיצא מן המשטרה בלי רשות ועכשיו “הפועל העברי” בכלל לא איכפת לה כלום… אדם איננו יכול להתקיים כאן בלי בעל־בית על גבו. חייב הוא להיות חבר באיזו אגודה או מפלגה. אחרת הוא אפס אפסים. הכשרונות, היכולת – הכל אפס. אבל הוא יראה להם. הוא יסתדר בעצמו…
אף על פי כן שתק והיה מתלבט מה לומר. אם יתן לוולדמן הוראות, בלשון תקיפה ובהתנשאות – יעורר את שנאתו. יתר על כן, היושר מחייב שלא ינהג כך. והרי וולדמן באמת יודע יותר ממנו. וכי מה – יעמיד פני בר־סמכא, כתינוק שתפס שררה? אך אם ינהג בו ברכות, ילעג לו. מימיו לא שיער שעניינים פשוטים כאלה צריכים כל כך הרבה תבונה ועדינות.
לרגע תקפה אותו חולשת הדעת. לכל הרוחות, אמר בלבו, מה צורך יש במאבק טפשי זה? מה איכפת לי אם וולדמן יהיה מנהל העבודה ואני סר למשמעתו? אין לי שאיפות גדולות והעלייה בדרגה נפלה בגורלי בהיסח הדעת… אך ידע ששוב אין הוא יכול להיפטר מן האחריות. איזה נימוקים יביא להתפטרותו? וולדמן יתפקע מצחוק. “אני שמתי לו מכשולים? אני! להיפך. אמרתי לו: אתה תגיד אני אעשה!”
הרגיש שניטל עליו להחליט, בשל עניין פעוט ביותר, אם נועד מטבע ברייתו, מחמת עדינות הרגש, לוותר על כל תפקיד המחייבו לכפות רצונו על זולתו, אם לאו. אין צורך אלא להגיס־לב ולתת פקודה. ראשית כל – מחצבה, אמר בלבו. אולם אי אפשר להתחיל לעבוד במחצבה אם לא יגיע חומר נפץ ברכבת של הבוקר. אמנם פוגלמן הבטיח שישלח, אבל אין בטחון בכך. אפשר שאיננו מאמין כי מוכן הוא להתחיל מחר בעבודה. ולפיכך, אם יהיה עייף במקצת בערב לא יטריח את עצמו לגשת למשרד העבודות הציבוריות להזמין בשבילו חומר נפץ. ובמקרה שלא יהיה חומר נפץ יצטרכו רבים להיבטל ממלאכה. אם ישלח את חבריו, יאמרו עליו שאיננו יודע לארגן עבודה. אם יבטיל את הפועלים הבודדים יטענו שהוא מקפחם. אם כך ואם כך ההתחלה תהא מצערת.
“אני שאלתי מה הלאה?” רטן וולדמן.
“שאלת?.. הה, כן, ברור! ראשית חכמה יש לקבוע את מקום המחצבה… בוא ניגש נמצא מקום. אתה בקי בזה, אומרים…”
“אומרים…” אמר וולדמן בלעג.
לפתע נמאסה לו הדקדקנות הזו בכבודו של וולדמן:
“עכשיו נראה אם אין האומרים טועים…” אמר באדישות. “אני על כל פנים, אין לי נסיון רב בזה,” הוסיף לאחר רגע.
“גם אני אינני יודע,”
“אנא כורדי, אה? טוב. יהיה כך. נלך להתייעץ עם עבדול עריף.”
עבדול עריף, הקבלן הערבי לעבודות הזיפות, המשמש את המכבש הגדול, נימנם אותה שעה בקרון העבודות הציבוריות שעמד ליד הדרך.
וולדמן הביט בו בכעס. אליהו הרגיש שפגע במטרה. הלה לא יניח לו לקבל עצה מפי ערבי.
“בסדר, ניגש,” אמר ברוגז.
לקחו שני מכושים וכשיל והלכו לוואדי. וולדמן נתן עין של מומחה בכותל הוואדי, בחר לו גבשושית סלעית, חפר בשוליה, ומשראה שהסלע עמוק דיו, אמר:
“הכל בסדר, מחר תהיה כאן מחצבה.”
“אתה תהיה אחראי על המחצבה,” אמר אליהו, ספק הוראה ספק משאלה.
“צריך יהיה להרכיב מסילה מכאן עד הכביש, כבר בבוקר השכם.”
“נסתדר.”
“צריך לשכור פרד שיגרור את הקרוניות הריקות מן הכביש חזרה למחצבה.”
“הה, פרד, כן… הזמנתי שני עגלונים ממזר.”
“שניים לא יספיקו. עגלה אחת תצטרך להוביל את הדברים מן הרכבת.”
“אפשר עוד להזמין.”
“לא אפשר, צריך! ובזמן שלא תהיה לעגלה עבודה, היא תביא מים.”
“בסדר.”
“אם יחסר חומר בכביש,” וולדמן גירד ראשו, “העגלה תוביל אבן מהמחצבה.”
“בסדר.”
“תמדוד כמה יש מכאן עד הכביש ותדע כמה מטר פסים נצטרך…”
“המ…”
“ששה אנשים יספיקו לי למחר.”
“כן, כן.”
“תבדוק אם יש לך כלי עבודה כמה שאתה צריך,” אמר לו לאחר שחזרו לקרון של עבדול עריף. “שלא יהיו לך יותר אנשים מכלים…”
“אהה.”
“בן אדם שמסתובב ואיננו עושה שום דבר רק מקלקל את האויר.”
ברק רע ניצנץ בעיניו האפורות של וולדמן. רצונו הריהו מתכוון אליו. באיזו חדוה נתן פקודות!
אדם קטן, רגז עליו אליהו. מילא, יזלזל בו אם רצונו בכך. ודאי לא יחמיץ הזדמנות לתת לו הוראות קנטרניות בנוכחות אחרים… העיקר שהעבודה תיעשה כהלכה. לא באשמתו משך עליו את שנאתו ולא בכוחו לבטלה. מי יודע? אולי בשל רשעות זו לא הסכימו הממונים עליו להפקיד בידיו את האחריות. די לבחורים הצעירים אתמול־באו־לארץ בחום ובעבודה הקשה, שאינם רגילים בהם, ואין צורך לטעון עליהם גם רשעותו של זה.
“אתה בכלל יודע איך מכינים את היסוד לכביש?” שאל וולדמן.
“תוכל ללמוד אם תרצה. אם אראה שהמחצבה עובדת בסדר, אוכל לתת לך הזדמנות להתמחות בעבודות אחרות…”
וולדמן געה בצחוק וכתפיו רעדו. “אני?! הא!? אתה אותי תלמד… ה– הא – אני תיכף אמות מצחוק.”
“אבל קודם כל נראה שהמחצבה איננה מפגרת. אינני רוצה שהפועלים יעמדו ויחכו לחומר…” אמר אליהו.
“אתה יכול לסמוך עלי.”
“מי יודע?”
ברוח פשטות ואחוה נצטיירו בדמיונו חיי־עמל. והנה, אף כאן יש מאבק ערמומי ועקשני על משמר זכויותיו. רבע שעה לאחר שקיבל תפקיד סיגל לעצמו גינוני־שררה הנראים בעיניו כסימני בערות, שטחיות וקטנות־נפש. וולדמן הוא, מן הסתם, אחד מאלה שהלהיבו את דמיונו בנעוריו… ויתכן שאף תמונתו מצויה באחת החוברות, רכוב על סוס לבן, החרב לירכו והרובה לשכמו, עליהן שפך דמעות נער תמימות.
אליהו הלך למחנה האהלים ברוח נעכרת.
ד
חששותיו נתבדו. חומר הנפץ הגיע בזמן, וּולדמן פתח מחצבה שבעוד־יום היתה מספקת צריכתו של הכביש. כעבור ימים אחדים תמה על עצמו מה ראה לחשוש מפני וולדמן. עבדול עריף השכיר לו שני פועלים ערביים שהתמחו בחפירת יסוד של כביש, ולא תבע שום דבר תמורת חסדו.
היו חופרים מחפורת שטוחה ורחבה, בתבנית דרך עפר, משופעת מעט מן האמצע לצדדים, ושני הפועלים הערביים היו בוחנים אותה באמצעות תבנית עץ, מחפרים במקום שצריך לגרוע וממלאים את השקערוריות. לאחר שהיסוד מוכן מניחים אבני שפה גבוהות בשתי שורות משני צדי המחפורת, והרי שלד של כביש. ומעתה – יש למלאו בתוכן. מניחים רובד אחד של אבני סילול מנופצות וזורים עליהן חצץ בגובה שתי זרתות. בא מכבש ומרבץ את החצץ. מכאן ואילך האחריות מוטלת על עבדול עריף. באים אנשיו ומגלגלים את חביות החימר הקר מעמידים אותן על גבי שתי אבנים, ומדליקים אש תחתן. כשהחימר רותח אורים אותו בדליים, שופכים על החצץ ומפזרים מלמעלה זיפזיף. בא המכבש ומשקיע את הציפחה השחורה ומבריקה כדי זרת אחת. ומעתה הדבר זכאי להקרא כביש. בוזקים עליו זיפזיף דק מן הדק וכעבור ימים אחדים יכולים לרוץ עליו אוטומובילים בלי צער־מהמורות ובלי אבק.
עניין מעציב – סידור העבודה. לראשונה ביקשו חברי אולם אין העבודה נעשית במהירות, לפי שכולה בידי אדם: חציבה וסיתות אבנים גדולות וניפוץ החצץ וחפירת התעלה ויתר העבודות הנחוצות, מלבד כבישה. את החימר, הזיפזיף וחומר הנפץ מביאים ממרחקים. חומרים אחרים הטבע מספק מקרבת מקום. האבנים המגיעות בקרונית מן המחצבה מוטלות בערימות ליד המחפורת. חלק מהן משמש לאבני סילול וחלק מתפזר לערימות קטנות יותר, לידן יושבים פועלים ופועלות, מנפצי החצץ. חזקים שבפועלים עושים במחצבה, וחלושים מהם – בחפירת התעלות והגבהת שפת הכביש. אחרים מנפצים חצץ, כבחורות.
ענין מעציב – סידור העבודה. לראשונה בקשו חברי הקבוצה, שנקראה מעתה “המפלס”, לקפוץ מעבודה לעבודה כדי להתמחות בכל – אך אליהו סירב. אמרו לכפות עליו החלטת הקבוצה, אך מונדק פטרו מכך על ידי ש“הסיר את ההצעה מסדר היום.” אנשים חייבים ללמוד עבודה על בוריה, טען אליהו. ולאחר שיידעו – אפשר יהיה לנסותם במקצוע אחר. נערים גאוותנים, תמול עסקו בחקר שירת־יוון, נכלמו משום שתבע מהם לעבוד בחצץ. התרעמו עליו בסתר לבם, שאין בו דקות־ההרגשה ואינו מבין מאליו עקתם של יצרי־גברות צעירונים, והוא מאלץ אותם לתבוע בפה, לבושתם, מלאכות מכובדות יותר. אחדים היו מנפצים את החצץ כלאחר יד, כדרך שהם עושים את עבודות המטבח; ואחרים – בלהיטות, מבקשים להספיק יותר מן הבחורות; ומעטים, מחמת זלזול, עשו מלאכה בטלנית ביותר, ובה בשעה קראו ספרים, דיקלמו שירים, נכנסו בויכוח מענייני תלמודם באוניברסיטה, וישבו לפוש בצל העץ ברגע שעלה רצון לפניהם. מלכתחילה לא הטיל בהם מרה, מאחר שאין ההנהלה מפסידה שום דבר מבטלנותם של פועלים כשהעבודה בקבלנות. אך לבסוף לא יכול היה לשאת את סגנון העבודה הרשלני, המעורר תמיהתם של הפועלים הבודדים…
“אלה מסתמא חיים על קיצבה מהורים עשירים…” היו אומרים.
תמה על החרוצים בקבוצה שאינם מתמרמרים על חבריהם. פסחובסקי הקטן, בעל פני החולד החכמניים, הסביר לו: “לא כל בני האדם מעור אחד… זוהי סגולת הייחוד של הקבוצה שלנו: איננה דורשת מאנשים לכרות את ראשיהם כדי להיות שוים זה לזה…”
“איזו סלחנות,” אמר יום אחד למונדק, שהיה מתייגע באבנים גדולות ופניו סגולים מחמת מאמץ. בחור אחד ישב לידו על ערימת חצץ ועיין בספר.
“אין זה לפי רוחי… אמר מונדק, אבל מוטב להניח לזמן לעשות את שלו… סלחנות זו מזכירה לי את ההומניסט הנאור, האידיאל של המשכיל הליברלי. כל דבר אנושי אינו זר לרוחו, ולפיכך הוא נכון למחול לעצמו את כל חטאות המוסר בלב קל וברוח עליזה… והומניסט זה מכר להמון העם תורת מוסר קנאית, כדי להגן על עצמו מפני יצריו החטפניים של חסר־ההשכלה…”
אליהו שיסעו באמצע דבריו… “הרי אין בדעתנו לעמוד כאן באמצע העבודה ולדבר על ההומניסט הנאור…”
ורגש זרות השתלט עליו. הדברים אינם במקומם, והאנשים אינם בנופם. מחנה קיץ, וחיי־העמל – שעשוע אצילי לבני־טובים, העושים להם פרק מזהיר בביאוגרפיה, רוכשים מנת־יסורים לנסיון. הכל חסר ערך בלי חותם־הקבע. – ושוב נתעוררו התקוות הנושנות על יישוב־חקלאי־שיתופי בדוגמת דגניה. אולם לפי שעה אין סיכוי שיניחו להם לעלות על הקרקע.
טוב שהקבלנות פוטרת אותו מן ההכרח להטיל בהם מרה. ממילא נידון לבדידות בציבור, מחמת הריחוק שבין מנהל עבודה לפועליו. לחרוצים שבהם, וראשון להם פריישיץ, נתקשר ביחסי־רעות. ואחרים רואים בכך, דוקא משום שהוא בבחינת סמכות־שמבחוץ, רצון להטיל בהם מבוכה ולהציע להם קני־מידה חדשים, בלתי־מהוקצעים, “ברבריים”, לבחינת האדם. “כלום מבקשים אנו להחזיר לבעלי זרוע את זכות הדעה”? קרא פסחובסקי במחאה.
“לא לבעלי זרוע, אלא לאלה שמקיימים את הציבור בחריצותם ונאמנותם,” אמר אליהו.
לפנות ערב היה מודד להם כמה חפרו וכמה סללו וכמה קוב חצץ פיצחו ונותן להם פתקאות תמורת עבודתם. מאחר שהיה דייקן וקפדן היה וולדמן מלגלג עליו: “וויסמן מוכן ליהרג בשל קצת חצץ. חס וחלילה שלא לרמות את המשרד, והכל על חשבון הפועלים. קובים־מעוברים הוא מודד להם…”
ה
יום אחד הלך אליהו למחצבה, ועורר עליו חמתו של וולדמן, ש“איננו יודע מה יש לו לעשות שם…” מבקש היה ללמוד מלאכה שאינו בקי בה. פריישיץ הושיט לו את ידו הקשה וחשף את שיניו בחיוך נערי, מלא חן.
“עובדים, אליהו אה?.. עבודה יפה. באמת. יש לך הרגשה נפלאה… אף על פי שהשרירים… קצת כואבים בערב… אבל אין דבר… אומרים שמתרגלים… נכון?”
“אני, על כל פנים, עדיין לא הספקתי להתרגל,” אמר אליהו וניגש לסייע לו.
את הסלעים הבינוניים היו מבקעים בפטיש כבד, שמשקלו עשרה קילו. אך מלאכה זו אינה פשוטה ביותר. פריישיץ היכה בכוח רב ולא הצליח אלא להתיז רסיסים מקליפת הסלע. אליהו, שלמד אצל בעלי נסיון, הפך את הסלע עד שנתגלו העורקים הנסתרים וביקעו במכה אחת אדישה ומכוונת. בסלעים הגדולים היו מבקעים חורים לפיצוץ. דפקו בסלע בפטיש ואיזמיל עד שנתהווה חור. יצקו לתוכו מים ועמדו זה מול זה, וקדחו בו במוט ברזל ארוך ומחודד בשני קצותיו הנקרא בלמינה, עד שאבקת הסלע והמים נעשו דיסה בלולה. פריישיץ הוציא כפית ברזל ארוכה מתוך נעלו וארה את הדיסה מתוך החור, עד שהעמיקו בשיעור קת־הפטיש, עשרים וחמישה סנטימטרים. שפכו לתוך החור אבקת סלע כדי שליש החור והניחו עליה את הדינמיט, ושילשלו לתוכו פתיל ושוב כיסו באבקת סלע והידקוה.
פריישיץ הדליק את הפתילים, אחד ארוך ממשנהו, כדי ליתן לו שהות להימלט. וולדמן צעק “ברוּד!” בקול גדול. רצו וביקשו להם מחסה בין אבני השדה והמתינו לקול הנפץ כלמַנגינה עריבה. ורעם נתגלגל לפתע בחללו של עולם, כקול מבטן האדמה, מילא את נפשם חדוה והעניק לעבודתם חומרת־סכנה וכובד ראש.
לכששקעו תמרות האבק סייע בידי פריישיץ לטעון את הקרונית. נתמלאה, סילק אליהו את הלוח המונח לפני הקרונית, וקפץ עליה בתוך נסיעתה. פריישיץ החזיק שני מוטות עץ גדולים בידיו ותקעם בין מדף־הקרונית לבין גלגלי הברזל, כדי לעכב את תאוצתה על מנת שלא תתהפך הקרונית בקצה המסילה. בגלישתם נלכד אחד המוטות בחישור של הגלגל וניתז מן הקרונית והלאה וזו החישה מהלכה במהירות גדולה ופריישיץ ביקש לשוא לעצרה באמצעות מוט אחד. ומעתה אין ברירה אלא לקפוץ ולהניח לקרונית להידרדר במדרון. אף על פי כן התעקש פריישיץ ואף עלה בידו להגדיל את שטח החיכוך ולהקטין את המהירות, וממש בקצה המסילה עצרה, פניו חיוורים ושטופי זיעה.
“ערבי היה קופץ בעוד מועד ולא מסכן את עצמו…” אמר לו אליהו.
“אם כן למה לא קפצת?” שאל פריישיץ.
“ואתה?”
“ולמה לא אמרת לי לקפוץ?”
“ראיתי שאיכפת לך להיאבק עד הרגע האחרון – ולא רציתי להפריע לך… לאחר שנהיה פועלים־טבעיים, מן הסתם שמעת כבר ביטוי זה, נקפוץ גם אנחנו מן הקרונית המידרדרת במדרון…”
שיחררו את בית־קיבולה של הקרונית מניצרתו ושפכו את תוכנה ליד המחפורת, ולאחר כך רתמו אליה את הפרד ופריישיץ רכב על דופן הקרונית ופיו פצח בזמר: לקחת לבי, הפעוטה / נא לשלם, במטותא…
אליהו שוטט ליד מנפצי־החצץ, הורה להם איך מחזיקים פטיש כהלכה, נתן עצות לחופרים, תיקן ידית מכוש פגומה, מדד ערימות מוגמרות, ולאחר כך – הן משום שלא אהב לשוטט באפס מעשה בין אנשים עובדים הן משום שנזכר לפתע כי שכח להודיע לוולדמן אומדן הכמות הנחוצה לו ליום מחר – הלך לו לאִטוֹ, לאורך המסילה, אל המחצבה.
ככל שרחק מהכביש והתקרב למחצבה נתמזגה המולת הפטישים והמכושים והבלמינות לשאון אחד מעומעם מחמת הרוחק ונדמה כשלוות־השקט כשם שדכי גלים בים מוחזק באזנינו כדומיה. רעש חד־גוֹני הוא מעין דממה, שמבקיעים אותה צלילים יוצאי דופן, אפילו צנועים וחרישים, בדוגמת ניסור החרגול, צפצוף ציפור, לחן דיבורו השקט של אדם. המשיל אליהו רגש־באֶנוֹש לקול צלול ורם היוצא מתוך השאון־השותק של חיי־עמל.
הנה רואים זנב־כביש, מגבול המושבה ועד מחנה האהלים. והוא סך הכל של עמל צנוע. הרבה אנשים עשו קטעי עבודה באימוץ הגוף, והוא לבדו זכאי להתפאר בעמל כפיהם… ואין זאת התהדרות ריקה… דברים אמורים בשמחת־גאוה למראה פרי העמל… “זרוע של אספלט שלוחה לעתיד” ככתוב בשיר… וכאן כבושים מאוייהם של נערים־יַאבְתנים שרצו להטביע חותמם על דורם, ונאלצו להסתפק בפיזור חצץ, מלאכה שאינה עושה שֵם לבעליה…
לשעבר שאף ליצור דברים שלמים לעצמם, ולא לעשות חתיכת־עבודה, שאין לה ערך בניתוק מחלקם של אנשים אחרים, בדומה לפקיד, הפועל או המורה. אפשר משום כך כיוון את לבו להיעשות איש־מדע בעל מוניטין, בדומה לאבא. אמנם, הסתלק מן השאיפה הילדותית, אך לא גבר על התשוקה ליצור דברים שלמים לעצמם בדומה למלאכה שיש בה משום אמנות. והנה, יצירה – כביש, ובשיתוף פעולה עם אחרים, ואף על פי כן הלב מלא גאוה וקורת־רוח.
לא הוא עשה את המלאכה, אך הוא דובבה. וניתנה האמת להיאמר, בעמל רב כפה את רצונו על חבריו. לראשונה, מחמת חַיישנות, לא ידע לתבוע ולזרז, ומשום כך עצלנים שבחבורה נתנו את הקצב. כשנמאסה עליו רשלנותם היה נוזף בהם ומעליב בטלנים ורפי־אונים בלי הבחנה ועורר עליו זעם הציבור. אמנם, רדה בהם ברוח טובה, ולא היה גוער בהם אלא עוקצם, כדרכו של גרישה ובסגנונו, אך משום מה לא עשו דיבוריו את שליחותם. מה שהיה יפה לגרישה מן הסתם איננו נאה לו. ואף כי העתיק ממנו פסוק־כלשונו לא משך משומעיו חיבה אלא רוגז. כפי הנראה אדם אינו זכאי להיות פיקח יותר מן הרושם שעושה פרצופו. השנינה הבלורית והקומה של גרישה היו מיקשה אחת, ואין טעם לסגל סגנונו של אחר. אף בתיאטרון אי אפשר להעניק את התפקידים הגיבוריים לשחקנים מעולים חסרי־צורה. אין ברירה אלא שייצוֹר לו נוסח־שררה משלו, שיהלום את שיעור הכבוד שהציבור מוכן להקציב למראהו החיצוני. הנה כך, אף כאן נדרש מעשה־יצירה ולא חיקוי סתם. ועודנו בגדר מגשש ומחפש.
ו
כשאמרה מרים “נשיר, חבריא, נשיר,” והתיבה “חבריא” יצאה מפיה מגושמת ובלתי־זריזה נזכר בשבתו עם גרישה, בחברת אנשי־כינרת, ממש באותו מקום, כשחזרו מן הביקור אצל חסיה… מן הראוי שיבקר אצלה… הטירדה מעכבת…
רוח מערבית עזה חמסה את השירה ממש מאצל שפתי השרים ונשאה אותה על פני הכינרת האפלה אל הרי הגולן. היו יושבים גב אל גב, נוגעים לא נוגעים זה בזו, מרכינים ראשיהם אל ברכיהם, ואור־ירח שופך על פניהם חוורוורוּת ירקרקה.
“הה, כמה נפלאה הכינרת בלילה, לאור הירח, ממש מקסים, באמת…” אמרה בלה.
“עדיין לא ראית את הכינרת כשהיא זועפת,” אמר, וחייך להרהור שלו: לשון וָתיקים. לעולם שמור באוצרם זכרון שעדיין לא ראה אדם דוגמתו. אין מניחים אפילו לקודח להתפאר בסבלו. “עכשיו יש חינין בשפע, אבל אז, היה הכרח לרתום בהמה ולנסוע לחיפה…”
“ועכשיו אליהו יספר לנו קצת זכרונות,” אמר מונדק.
“אחת החויות שהעסיקוני ביותר בזמן שהייתי במתולה…” פתח בעברית, נתלהב, ודיבר גרמנית, ולא השגיח בכך. – “אדם הולך מתוך התנדבות. אולם לאחר שהלך – אין עוד התנדבות אלא משמעת. החובה איננה ניתנת לבחירה מתמדת. יש אנשים הסבורים שנתקפחה אישיותם אם אין נותנים להם להתנדב ולחזור ולהתנדב… שהרי המתנדב מעולה מאיש־החובה. אף אצלנו במתולה נמצא כאלה. קודם התנדבו ללכת לגליל ולאחר כך רצו להתנדב – לצאת לעזרת חברים בשדה, להתנדב – ולגרש את האויב מן החורשה, להתנדב – ולעמוד על המשמר בלילה. כשאמרו להם: מעתה הנכם חייבים לציית לפקודות, נעלבו כאילו אין סומכים עליהם עוד… הם, שקמו ועלו לגליל בזמן שכל היישוב חי לו בשקט… זוהי תפיסה יהודית אופיינית… והנה, בתוספת יהירות של בעלי השכלה אפשר להפוך את הכל לתוהו ובוהו… אי אפשר ליטול מהכרת החובה חירות־לשיעורין, כשם שאי אפשר לקפוץ מן הרכבת בזמן שהיא נוסעת… כמובן, המשל ברכבת איננו טוב… ברכבת יושבים בחיבוק ידיים וכאן לא… אני מאמין שהחברים הבינו למה אני התכוונתי… הדברים פשוטים מאוד, כאן לא הסיפור הוא עיקר אלא המסקנות… להיום ולמחר…”
דבריו לעו, מחמת ההתלהבות שתקפה אותו לפתע. ראה שהם מקשיבים לו בכובד ראש, בחיבה, כדרך שמקשיבים לאדם שקנה לו זכות־ההוראה. לכשסיים פצח מישהו בזמר ושוב נטרפו הקולות ברוח ונישאו על פני הכינרת להרי הגולן.
ולפתע, משאלה משונה נתעוררה בלבו, שתצטרף כל השירה שנסחפה ברוח ותשתמר כאותן הדמעות שהרבש"ע שומר בנאד הדמעות עד בוא המשיח… וכל הגעגועים ומאויי־הנוער־הטהורים היוצאים לבטלה יתמזגו לממשות שלימה וקיימת כאותה “זרוע של אספלט שלוחה לעתיד”…
כן, איך יאמר זאת גרושביץ? בפשטות: תמה תקופת הפיזור וביזבוז־הכוח, ועתה הגיעה תקופת הכינוס והניכוס. יש לתת לאדם “מסגרת”, כלי לצבירת ערכי חומר ורוח…
הנה זימון של ארעי בין מאויי לב כמוסים ועולם המעשה הפשוט… ומשאלות צנועות לחיי קבע, משפחה, ועבודה מקצועית מצטרפות לשאיפה עזה לחיים פוריים: לבינים עושות בית, אילנות – גן, חצץ – כביש, מעשים קטנים עולים לכלל מפעל בר־קיימא, ואלו הזמירות והשירות לאור הירח על הכינרת בונות אחדות זו שקוראים לה תרבות.
נזכר בויכוח שהפסיק אמש, על ערימות החצץ. היו מקוננים על המדרגה התרבותית הנמוכה עקב המחסור… והנה יש לו מה לומר על צבירת החיים וההשלמה עמם וההתפייסות לחובה, העושות אף את המלאכה המאוסה לחלק מן השלימות המקיימת את הציבור… וכלום אין זו מדרגה גבוהה של תרבות?..
כשחזרו בלילה למחנה ריקד מונדק סביבו וטען: “טעות, בהחלט טעות…”
“מה הטעות?” שאל.
“אסור ליצור את הרושם שפעם אחת בחיים אדם מתנדב בשמחה ובלב שלם ולאחר כך כופין אותו כל ימי חייו לשלם את השטר… כך לא ילכו בחורים צעירים לעבוד בכבישים… צריך שיאהבו את העבודה. במקום שיש אהבה אין פחד ממשמעת.”
“אינני מבין. זו טעות, או אסור לומר?.. מי נותן לנו את הזכות להחליט מה אסור ומה מותר לומר?”
“טעות. שהרי לא יתכן כי מישהו ירצה לקום בוקר בוקר לעבודה משעממת מתוך משמעת בלבד, בלי לאהוב את…”
אליהו אמר: “אה! אני מתחיל להאמין בציונות של גרושביץ. הציונות של ירידת־ערך־המטבע באירופה. פשיטת הרגל של בית־אבא תקים את הבחור שלך לעבודה מתוך הכרח, ואז האהבה או המשמעת ייעשו לדברים בטלים… אם יידע לחיות בשלום עם חובותיו – יש לו סיכוי לשמוח בחלקו… וָלא – יכרסם את עצמו ויקונן על מר גורלו…”
“דבריך מחרידים אותי…” אמר מונדק.
“ודברי גרושביץ?”
“גרושביץ איננו משלנו ואתה… ריח של מפלגה נודף מהדברים…”
“לומר את האמת, גם לי יש סלידה… אבל חוששני שאהבת־אדם אין פירושה התעלמות מן הכפייה המונחת ביסוד חיי החברה… תינוק נעשה אומלל מפני שאינו יכול לאלץ את כלב הצמר שלו לרוץ בדילוגין, אך במרוצת הזמן הוא מבין שזהו חוק מחוקי הטבע ושלוות נפשו חוזרת אליו. אדם מבוגר כדאי לו להבין את משמעות חוקי־החברה ולא יהיה אומלל מפני שאיננו יכול לאלץ את המציאות לרוץ למענו בדילוגין…”
“משעה שאדם מדבר על משמעת הריהו מכשיר את עצמו להילחם במישהו…”
“אפשר,” אמר אליהו.
“חוששני שקלטת השפעה זרה,” אמר מונדק.
ז
כעבור שבוע קיבל מכתב מרוחמה. “חסיה איננה במגדל, כתבה לו, היא עברה לכינרת, אל אחותה. לפני שבועיים נולד לה בן. תסלח לי שפתחתי את המכתב ששלחת לחסיה, בטעות עשיתי זאת. אבל בגלל טעות זאת חסכת לך הליכת־חינם למגדל. הכרתי אותך על פי השם אבל אינני יודעת אם השם שלי אומר לך משהו, פעם ישבנו ושוחחנו כשביקרת אצלנו עם גרישה, אם אתה זוכר הייתי חולה וישבנו בחוץ עם עוד שתי חברות שגם הן כבר אינן כאן ובא איזה בחור והודיע ששפושניק נהרג, אתה זוכר? אז כדי שתדע מי אני הריני חותמת כאן את שמי למטה רוחמה.”
בערב הלך לבקר אצל קופל. הלה שמח מאוד וטפח לו על השכם בהתלהבות: “עד כדי כך… נו… חוּלץ כזה וכבר מנהל עבודה… החבר שלך היה מאושר אילו ידע. אַ–נוּ, שינדל, הגדיים נעשו תיישים. בואי תראי את הבחור שגידלנו כאן על חשבוננו. כך, כך, לא נזכור לך את הנזקים שעשית למשק שלנו… כולנו יהודים. אי, החבר שלו הממזר, נהרג, כן, קראנו בעתונים, באמת כאַב עליו הלב. בחור טוב היה, אה? קצת ממזר אבל, א–נו, ובכן מה שלומך? מה את אומרת עליו? העלה קצת בשר, גָבַה… בחור אחר, בחְיאתי, בחור אחר. לא עובדים קשה עכשיו, אה?”
עד חצי הלילה הקשיב לקובלנותיו על מחיר הזרעים והזבלים, יוקר החינוך, נבזותו של דננפלד, שעתה קיבל איזו משרה ממשלתית – ולא העז להזכיר את החוב שמגיע לו מקופל. מכל מקום, החליט, אם חסיה זקוקה לכסף, יבוא אליו שנית ויתבע במפגיע, למענה, כמובן… שינדל הכריחה אותו לאכול ארוחת ערב, והשליכה בו מבטים סתומים וחיישניים… ראה כמה היא בלויה ותמה על עצמו שניטמטמו חושיו ברעבונו… וכל כך, משום שלא נמצא בחבורה של צעירים… עתה, אמנם, אותו עניין מכביד לא מעט, ובלילות הארוכים עולים בדמיונו מחזות חמדה, אך עתה שוב לא יהיה מסוגל לכך. עצם קיומן של בלה, מרים, חיה והסביבה הטבעית של בני־גיל תובעים נקיון הגוף וההרהור, אף מסייעים בכך.
“למה אינך בא הנה לעתים יותר קרובות… בעלי מזכיר אתכם מדי פעם בפעם… תבוא, הרי אתה נמצא כל כך קרוב,” הפצירה בו.
“קרוב, עַמָא ודאי עסוק מאוד. מה את חושבת לך לעשות כביש זה עניין כל כך פשוט, שופכים חבית זפת על האדמה וחלס? אה? מה היא חושבת לה,” אמר קופל וקרץ עין לאליהו. “יש קצת עבודה וצריך לדאוג לאבנים ולחצץ ולזיפזיף וצריך לתקן מה שהחוּלצים מקלקלים, הא, מקלקלים הרבה, הא? בכל זאת, תראה, אם יהיה לך מפה משם כמה רגעים תיקח לך ותבוא.”
לאחר כך הושיבוהו בכורסה החדשה וגילגלו זכרונות, וקופל סיפר בגילוי לב כמה נדהם כשגרישה הביאו בפעם הראשונה לביתו, אברך משי מעודן בעל פנים רכים ובכייניים, והוא אמר בלבו, “הנה הולך לי כאן דפיציט בטוח”; אבל לאחר כך, “יעני, לאחר כך בכל זאת, זכינו וראינו קצת עבודה,” אבל בסופו של דבר היתה שנה גרועה, שנה גרועה מאוד בלי יבול, “ומפני שהסתלקתם לכם ככה פתאום, בלי להגיד מראש” לא הצליח לזרוע את החומצה בזמן, והיא דוקא היא היתה הגידול היחידי שהצליח באזור. ואף האשה הזכירה נושנות, ועיניה זלגו דמעות כשסיפרה, בקול בוכים, את המעשה בנחש, “ביום ההוא שירד הרבה גשם בלילה, אתה זוכר? כשהיו רעמים וברקים…” ועיניה הבריקו מוזרות, ואליהו, מחמת מבוכה, כבש פניו במעשה התחרים על מסעד הכורסה…
וכשנפרד מהם, בחצי הלילה, מלוּוה בטפיחות חיבה וחיוכים נלבבים, נתעורר בלבו חשד שבילבלו את מוחו בידידות מופרזת ובסיפורי מעשיות בכוונה תחילה כדי להוציא מלבו את הרעיון שיזכה לקבל את כספו. אף על פי כן נפרד מהם בלי טינה. אך גמר בדעתו שאם חסיה תהא זקוקה לכסף יתגבר על הבושה ויתבע. הוא מוותר, אך גרישה לא היה מוותר. יתבע, אפילו אם יאבד על ידי כך את ידידותם הנעימה, ועוגיות הבצק.
ח
בשבת בבוקר ירד לכינרת. בשער החצר פגש באדם אחד ושאלו על חסיה.
“איזו חסיה, חסיה פ”א או חסיה דל“ת?” “אינני יודע. זו שיש לה בן.” “לשתיהן יש בן.” “בן קטן.” “לשתיהן בן קטן.” “ממגדל.” “אה, חסיה החדשה?”
והראה לו היכן היא גרה. ראה אשה צעירה, ליד צריף־עץ אפור־גג, מכבסת חיתולי תינוק. נדמה לו שהכירה: מצח גבוה, חוטם זעיר ושפתיים דקות, שמלה פשוטה ובהירה, גוף דק ומצומק וחזה מנופח. היא לשה את האריג הלבן על גבי לוח־פח־גלי בתנופות כבדות ואטיות.
הוא ניגש אליה בלאט. שיער דליל ורך, עור פנים מחוספס, אצבעות עבות סמוקות, שרטת תפוחה לאורך הזרוע סמוך למרפק.
“אתה אליהו?” שאלה.
“מנין ידעת?”
"רוחמה שלחה לי את מכתבך. לא הספקתי להודיע לך שאני כאן. מנין נודע לך?
“רוחמה כתבה לי.”
“אתה מכיר את רוחמה?”
“כן ולא. כשהייתי במגדל פעם, שוחחתי אתה בחוץ…”
“כן, אני זוכרת” אמרה, ועיניה נעכרה סברתן.
הצטער שהעיר בה זכרונות מרים ולא ידע במה יפתח. חש כמו שהתפרץ לתחום לא לו.
“אני שמחה שבאת. קראתי את המכתב שלך כמה וכמה פעמים. תודה לך. חשבתי שאני מכירה אותו, אבל לאחר שקראתי את המכתב שלך ראיתי ש…”
מתוך הצריף יצאה בחורה קשישה מחסיה, ומראה פניה דומה לשלה. הפנים עבים יותר, קמוטים, והחזה נפול.
“אתה זלמנובסקי?” שאלה ותרעומת נשמעה מקולה.
“לא.”
יש לך פרופיל בדיוק כמו שליו."
“אינני מכירו.”
“מזלך.”
“זו אחותי, שפרה,” אמרה חסיה.
“שמי אליהו וויסמן,” אמר, הושיט לה יד והרכין ראשו.
“מנין זה?”
“מן המחנה שליד מזר.”
“אה,” אמרה.
“בוא ניכנס לחדר, אמרה חסיה, עלי להחליף חיתולים לתינוק.”
“רצוני לראותו, באמת.”
“אתה בחור מנומס. עדיין אין מה לראות. קופיפון קטן. רק בעיני אמא שלו הוא מלאך חמוד…”
נכנסו לחדר וניגשו אל עריסת התינוק. היא הרימה, מעל ראשה, גופיף זעיר ומחותל. תינוק ורדרד בעל אצבעות דקיקות כסוכריות, פני זקן מקומטים, ועיניים אפורות, פקוחות לרווחה ואינן רואות דבר.
“האיננו דומה לגרישה?”
“כן.”
“בן כמה אתה?”
בן עשרים ושתיים."
“הרבה שנים מתלמדים עד שיודעים להעריך דבר כזה חמוד.”
נזכר בדאגתו של גרישה למצוא רופא שיאות לעשות ניתוח קטן, ניתוח קטן ותו לא… “אומרים שהוא מסוכן, אבל היום, באמצעים שיש היום בידי הרופאים הרי זה באמת עניין של מה בכך…” ועתה, אם תשאל על גרישה – ישקר בדעה צלולה ובעיניים לא מושפלות. יספר לה כמה נשתוקק להחזיק בזרועותיו, בן קטן, בצלמו ודמותו.
“אני מקוה שאחותי לא העליבה אותך. אל תשים לב. היא קצת כזו. ביקר אצלי לפני ימים אחדים בחור בשם זלמנובסקי, איננו לפי רוחה. נדמה לה שהכל מבקשים להיבנות מחורבננו… אבל אל תהיה רגיש. זה הטבע שלה… אנחנו גרות יחד.”
שתי מיטות ועליהן מוטלים בעירבוביה כלי־לבן ובגדי נשים צנועים. עמד אצל הכותל, בצימוד עקבים, מתוח ומנומס, כנער במחיצת נשים זרות.
“אה, איני נוטה להיעלב. כבר התרגלתי ב… כל מיני דברים כאלה.”
לרגע הפיקו עיניה זיו־שוחק כחלחל, כאינה מאמינה למשמע אזניה. “למה אינך יושב? מחכה להזמנה?”
הוא הציץ בשתי המיטות ופניו נבוכו. חייכה וגובבה את כלי־הלבן בפאת המיטה והציעה לו בתנועת יד מנומסת, דרך־שחוק, לשבת. ראה שנתבלט כיוצא דופן בנימוסיו והשתדל לנהוג בחירות. פשט רגליו, תקע את עקביו ברצפה ונשען על מרפקו. שפרה חזרה ובאה, זרקה בו מבט בדומה לזה שמשליכים נפגעי שטפון בסקרנים שבאו לראות את הנזק, וסידרה את כליה בארגז המשמש ארון.
“מה אתה עושה שם למעלה? חצץ?”
“לא.”
“אלא מה? חפירה? אתה?”
“גם זה לא.”
“מחצבה?” אמרה בפליאה.
“אף זה לא, כלומר…”
“ובכן מה לכל הרוחות אתה עושה שם, מבשל ומכבס?”
“אני אחראי, זאת אומרת, על הסילול, כלומר, יש עוד ערבי אחד. בכלל, אנחנו…” גימגם.
“באמת? אינני אוהבת ביותר מנהלי עבודה. יש לך נסיון רב כל כך שמוכנים להפקיר בידיך כביש?”
“לא הרבה. אבל נעזרים זה בזה. לומדים תוך כדי עבודה.”
“יש בחורים שאם יציעו להם להיות ראש עיריית דמשק – יקבלו על עצמם. למה לא? ינסו. אפשר ללמוד תוך כדי עבודה…”
“יש ביקורת של מהנדסים ואי אפשר לקלקל הרבה.”
“הכל אצלנו נעשה בצורה כזאת,” אמרה בביטול.
“אין לנו ברירה.”
“למדת, אני רואה, את התשובה הטובה לכל המקרים. מענין כמה שנים עוד נשמע אותה אצלנו.”
דבריה נשמעים כמאבק עם יריב סמוי מן העין, המנסה כביכול לשסע את דבריה באמצע. צווחה דקה, נוקבנית של התינוק חילצה אותו מן הדו־שיח המוזר.
“רעב, המסכן,” אמרה חסיה.
“אל תרגילי אותו לאכול כל פעם שהוא צורח,” אמרה שפרה. “צריך להאכילו בשעות קבועות.”
“ממילא אני צריכה להאכילו בעוד רבע שעה.”
“ובכן יצרח רבע שעה ותהיינה לו ריאות בריאות.”
חסיה שיעשעה את התינוק בזרועותיה כבנדנדה, אך הוא לא חדל לצרוח.
“אל נא באפך,” אמרה לתינוק, קינחה את חוטמו בשולי החיתול. ובת שחוק פרחה על שפתי אליהו.
“שתוק, גרישינקה, אינך לבדך כאן. מה אתה מרעיש עולמות? אח, עקשן גדול אתה. אני לא הייתי עקשנית כזו.”
לא היה מזיק לך אילו היית קצת עקשנית," אמרה שפרה.
לרגע כהה זיו עיניה השוחק של חסיה. “יכולה את להבטיח לי שהיה יותר טוב?”
“כן.”
חסיה שילחה באחותה מבט עגום, ושבה לנענע את התינוק בזרועותיה.
“יש לנו אורח והוא איננו מבין מה אנחנו סחות. אבל…”
לאחר שתיקה ארוכה מלאה בפעיות תינוק שאלה אותו חסיה על אורח־החיים בכביש מזר. והוא סיפר לה על קבוצת “המפלס”. היא אמרה שאמנם שמעה דבר מה על הקבוצה הזאת אך אינה מכירה שם אף אחד. בחור אחד מדגניה, בשם בשן, אמר לה שלדעתו קבוצת “המפלס” היא יצור מוזר העתיד לפשוט צורה וללבוש צורה בהויה של ארץ ישראל. מכל מקום, היאוש יעשה שם כירסום גדול. מכבדת היא את דעתו של בשן. והנה היא רואה בחור שבא משם. בשר ודם רגיל… ואליהו הודה כי, אמנם, מתרוצצות שם השקפות שונות שהסעירו בשעתן את הנוער באירופה, אך אי אפשר למחוק הכל בפשטות בשם איזו מציאות ארץ־ישראלית, מגובשת כביכול, שלאמיתו של דבר עדיין אין לה צורה משלה ו… איך אומר גרושביץ? – דפוסי חיים. הנה למשל הקומונה…
“איך אצלכם שם, קומונה שלימה, או למחצה?” חקרה אותו שפרה.
“קומונה שלימה.”
“רואה את, כך הגון יותר. שם לא תצטרכי לקנות לך חיתולים בכספך. שער בנפשך, הרי עכשיו איננה משתכרת, והיא צריכה חיתולים, איזה חוסר הגיון,” אמרה במרירות. “אנחנו לא נשב כאן הרבה זמן. נצטרף לאיזו קומונה שלימה…”
איבתה של האשה הזרה, מה גם שאין לה כל סיבה, דיכדכה את רוחו. ועתה כשנמצאה להם דעה משותפת, העשויה לסלק את השנאה המוזרה, קפצה עליו שמחה יתירה והכביר מלים בעניין קומונה גמורה או שלימה או מלאה, אף כי היטב הרגיש שאין הדברים נהירים לו כל צרכם, והכל עודנו בגדר עקרונות היפים לשימוש בתנאי מחסור גמור, ואין לדעת איך יתפתחו דברים משיהיה צורך להכריז על צרכים מסוימים כניתנים־לסיפוק, ואחרים – כדחויים־לפי־שעה. מקרים פעוטים באנשים שנפרדו באי־רצון ממלבושים המוחזקים אצלם חפצי־מזכרת עוררו את דאגתו. אולם כאן העדיף להיות תמים־דעים בכל עם האשה מרת הנפש.
כך נתגלגלה שיחה עד שנסתלקה שפרה לענייניה. משיצאה, נאנחה חסיה ואמרה:
“ראיתי שנעלבת מאוד. שפרה המסכנה, בטוחה היא שכל הבחורים כברקנר.”
“מי זה ברקנר?”
“אינך מכיר את ברקנה? הוא אבי הילדים שלה…”
“אינני מכיר.”
היא שחקה והשפילה עפעפיה. “מתרגלים לחיות בארץ קטנה שכמוה כעיירה ונדמה שכל אחד מכיר את כל אחד. שוכחים שבאים אנשים חדשים. לפני שלוש שנים לא היה איש בארץ שלא הכיר את ברקנר… בחור מוזר ברקנר וכעסן גדול. מוחו מלא רעיונות והוא מזניח אותם מיד כשהוא מוצא רעיונות גדולים מהם. מי יודע לאן יגיע? מרוב אהבת אדם הוא מוכן לטרוף כל מי שאיננו מחזיק בדעה שהכל מתחיל ונגמר באהבת־אדם. רוב אוהבי־האדם שאני מכירה אינם יודעים לחיות עם נשותיהם…”
ולפתע נזכרה. “אה, להיניק את הילד. הגיעה השעה.”
לפני שהספיק לצאת מן החדר בדרך ארץ פרפה את כפתורי חולצתה, הסיטה שוליה לצדדים, וחשפה שד מבהיק מלוֹבן, מנופח וזקור פטמה, מקלעת ורידים כחלחלים שזורה מתחת לעורו. כדי רגע לא יכול להמיש את עיניו מן הצנעה שנתגלתה, ומיד דן את ההרהורים החורגים מן הנימוס כפגיעה בכבוד האמהות. ומקץ רגע שוב הביט, בלחיים סמוקות במקצת, וביראת כבוד.
חסיה תקעה את הדד בפי התינוק וסייעה לו בסחיטה, וקול מציצתו נתפשט בחלל החדר, כבת־קול של שלוה עמוקה.
“תאבון יש, ברוך השם,” אמרה בנחת, באנחת אושר. לפתע השגיחה במבטו. ברק־תבונה ניצנץ בעיניה ולחייה התלהטו.
“אני מצטערת,” אמרה וצידדה כתף. “אינך רגיל לזה… אני מצטערת…” דבריה הפשוטים גרמו לו התרגשות. כמעט שנואל לומר לה דברים שבלב נפעם: על האמהוּת, ויחס חדש לאשה, לא יוכל כנותו בשם… אפשר לומר הערצה או הכרת־תודה. והחזיון המרגיע בפשטותו ותמימותו, או מוטב לומר – שלימותו… הנה כן, בזה הרגע עלה על דעתו… וזאת עליה לדעת, אמו מתה עליו בגיל צעיר… וגדל בין נשים זרות… בלי יחס הכבוד…
“עכשיו ספר מה שלא כתבת במכתב,” הפסיקה את הרהוריו.
“מה לא כתבתי במכתב?”
“רמזת משהו על שיחה שהיתה בינך לבין… גרישה בעניין התינוק.”
בחפץ לב, כמעט בהתלהבות שיקר לה. בדה מלבו שיחה ארוכה, עדינה, כזו שהיה מקיים אילו הוא היה במקומו של גרישה… סיפר שהיה מתאר לפניו את נערו “רוכב על סייח קטן ליד הסוסה של אבא, ומשיג אותו במרוץ, פרחח קטן שכמותו עם רגליים יחפות וקשות כשל בדואי…” והרי זה ממש סגנונו של גרישה. כך היה עשוי לדבר על בנו אילו רצה בו…
עיניה זלגו דמעות.
“אני מצטער…” אמר.
“לא, להיפך, אתה גרמת לי כל כך הרבה שמחה… לפני שהוא נסע היתה לנו שיחה עצובה מאוד… ואני כל כך שמחה שהוא התחרט לאחר כך על מה שאמר לי בפגישה האחרונה. למה לא כתב לי?”
“יתכן שכתב. הדואר הלך לאיבוד. היינו שולחים מכתבים עם האנשים שירדו לראש פינה. לפעמים נתפסו ונשדדו…”
“יתכן מאוד.”
כשנפרד ממנה הבטיח לשוב לבקרה שנית. “לראות איך הילד גדל…” כעבור שבועיים נזדמן לכינרת ו“סר אליה בדרך אגב לראות מה שלומה, אין לו הרבה פנאי אך…” שפרה לא נמצאה בחדר. כעבור שלוש שעות הלך למזר והיה מהרהר מתוך פליאה בסיפור־התלאות שסחה לו בדרך אגב.
ט
ילדות שמחה בעיירה טובלת בירק בדרום מזרח רוסיה. בית על גבול היער. חצר מוקפת אילנות גבוהים, עצי ליבנה וצפצפה, ובתוכה – עצי פרי, תפוח, אגס,שזיף ודובדבן. חומת גדר טחובה מוריקה. רפת, פרה ועז. לפעמים היה אבא מרשה לי לסגור באגרוף הקטן את פטמת הפרה, והאצבעות הדקות ורדרדות היו סוחטות עד שיוצא מתוך הפיטמה הגמישה קילוח לבנבן וחמים ונשפך לתוך השרוול. הייתי מתפרצת בצחוק מרוב שמחה. שתי האחיות הבכירות למדו בגמנסיה, בעיר הסמוכה. אחי הקטן היה כרוך אחרי כל הימים, ועשיתי לו תעלולים. פעם אחת גזזתי דרך משובה את פיאותיו; ומאז היו גזוזות.
אבא אדם מוזר, עליז ובעל דמיון. לרפת היה קורא יבוס על משקל אבוס, ולבית המסחר שלו ארץ־כנען, לפי שאהב תורה ונכנע לדרך ארץ, ולרכסים המיוערים הנשקפים מול חלון הבית – הר שעיר, ועוד שמות מן התנ"ך כיוצא באלה הדביק לכל דבר שנאחזה בו העין. פרנסתו – סוחר בתבואות ונוטריון. במחסן שמאחורי המטבח התקין לו מעבדה חימית קטנה ובשעות הפנאי המציא המצאות שבעיר הבירה היו נמכרות בפרוטות. היו מספרים שרוקח העיירה קונה אצלו את תרופותיו. אך לאמא נשבע שלא ילעיט אותנו בתרופות־הפלא מעשה־ידיו. כמורשה מטעם ההסתדרות הציונית היה נוסע מפעם לפעם לערי השדה ולעתים גם לערים הגדולות, ובשובו היה פיו מלא סיפורי מעשיות. כל יום היו באים אליו הרוקח וזליג, המורה הצעיר ויפה התואר, והיו משיחים בארץ ישראל. זליג קילקל עם האחות הבכירה ונעלם. והיא הלכה לעיר הסמוכה ונישאה לאחר.
בקיץ, בשבת בבוקר, היה אבא מצטייד בתרמיל, וכל המשפחה היתה יוצאת לטייל ביער. היינו עוברים את הירדן, מעפילים על הר שעיר, אוכלים כריכים ומשקיפים מהר נבו על העמק. אבא היה מאושר ואמא עייפה. כמה נאה עמק זה, היה אומר אבא, אך ארץ ישראל יפה יותר. מימיו לא זכה לראות את ארץ ישראל.
בבית תמיד שאון והמולה רבה. אנשים זרים ומשונים היו מבקרים אצל אבא ומכלים כל מה שיש במזווה. אבא חיבב אנשים מוזרים. משולח אחד מארץ ישראל אכל אצלנו חודשיים ולא שבעה נפשו של אבא מסיפוריו.
אדם נפלא היה אבא, עליז כזה… לפני שנה נהרג בפרעות. וגם אמא. וגם קריינדל, האחות הבכירה. רק אני שפרה ומוטל, האח הצעיר, עלינו לארץ ישראל. מוטל מת מנכישת נחש, בחולדה, לפני שלוש שנים. אפשר היה להצילו אך הוא לא רצה שיבהילו רופא. פינוק, אמר, לקרוא לרופא בשל דבר־מב־בכך. לא היו צריכים לשמוע לו. אבל הרי בכל דבר שמעו לעצתו.
כשעלינו לארץ גרנו אצל הדוד בחיפה, שעבד בבית חרושת “עתיד”. לא היו לו אמצעים לפרנס שתי בנות בוגרות. הלכנו לבקש עבודה. אחותי השיגה ואני לא. הלכתי ליהודה ועבדתי בפרדס. כעסו עלי הפועלים שאני גוזלת את עבודתם. כשאין בחורה בפרדס יכולים הם ליהנות לפעמים מן העבודות הקלות. כשיש בחורה נאלצים הם לעבוד קשה. הלכנו לעין גנים ועבדתי אצל איכר אחד בחריש. חליתי ונאלצתי לעזוב. הה, כמה נפלא היה ללכת אחרי הבהמות ולראות את האדמה האדמדמה מתהפכת מאחור המחרשה ושילשולים ורודים יוצאים לאור עולם. שבועות אחדים ישבתי ביפו ולא היה לי מה לאכול. היתי שוטפת רצפות אצל מטרסו שנתן לי אוכל ודירה ודמי כיס. גרתי במטבח. ביום הוצאתי את המיטה לגזוזטרה. כל היום וכל הלילה היו ריחות המטבח עומדים באפי ונמאסו עלי החיים. פעם אחת ראיתי שיש לבעל הבית כוונות בזויות וברחתי ממנו. איך ראיתי? לפי ששלח יד. לאט לך עם הנערה, אמרתי לו. סבור היה שלא איכפת לי מכיון שאני מתלוצצת. הלכתי למטבח הפועלים ושאלתי היכן דרושות פועלות. עמד שם בחור שחצן ואמר: בשום מקום אין צורך בפועלות. למחרת נסעתי לחיפה וגרתי אצל אחותי שנישאה בינתיים לברקנר.
הציע לי ברקנר שאלך לעבוד במרחביה, בקואופרציה של אופנהיימר. נסעתי לשם וביקשתי שיתנו לי לעבוד בחקלאות. דרשו ממני לעבוד במטבח. סירבתי. על נקלה הסתגלתי לעבודת־האדמה לאקלים. לא יכלתי להסתגל למראה ההרים החשופים. הרי הגלבוע וגבעת המורה הטילו עלי אימה ושממון. הבחורים היו נחמדים ולא הציקו. אבל לפעמים היו מדוכאים עד כדי כך שנדמה כאילו אני אשמה בסבלם. מעט מאוד בחורות היו אז בארץ. הרבה הבנה ועדינות נדרשו מבחורה. עד שקרה מה שקרה עם זלמנובסקי שאיים עלי כי יאבד את עצמו לדעת… ולאחר כך התפאר בהצלחתו. עכשיו חזר, המנוול. איני מתפלאת ששפרה שונאת אותו כל כך. אני איני יודעת לשנוא. בחור מסכן ועלוב הוא, ונפשו קטנה ומרירה. זה הכל.
ממרחביה הלכתי לחוות כינרת. עבדתי בגידול ירקות. זוכרת אני, כמה שמחנו למראה השתילים הרכים שבמו ידי זרעתי והשקיתי, כשביצבצו ויצאו מן האדמה כמחטים ירקרקות נחמדות. הבחורים היו צוחקים עלינו ואומרים שכל עגבניה תעלה מג’ידה, ואף על פי כן לא נפלנו ברוחנו. היתה לי חברה, רחל, באמת חברה טובה, ושתינו היינו ממציאות כל מיני תעלולים ומשתוללות והולכות לטייל בלילות ירח על חוף הכינרת.
תקופה נפלאה היתה זו… השינה על הגורן, טיולי הלילה בהרים, השירה והריקודים עד אור הבוקר בקומונה של מגדל. ובלילה, הרחיצה במים הקרירים.
מחוות כינרת נסעתי לעקרון והצטרפתי לקבוצת חברות שהקימו שם גן ירק, “על בסיס משקי”. גן הירק עלה יפה, אך בהגיע העת למכור את התוצרת לא יכולנו להיפרד מן הירקות היפים והעסיסיים שלנו. וכשבא הערבי מרמלה לקחת את היבול והביא לנו כסף מזומן בכינו ולא נתנו לו את הירקות. צחקו מאתנו, קצת בצדק… אך אלה היו ימים נפלאים.
פעם אחת פגשתי את אוסיה, טרומפלדור, ביפו והזמין אותי לבוא למגדל. השפעתי על חברותי וכולנו נכנסנו לקומונה של מגדל. אבל הזיווג לא עלה יפה. הבחורים לא קיבלו אותנו בסבר פנים יפות, וחברותי נעלבו מאוד… ובינתיים פרצה המלחמה. זמן מה עזרתי לבוסל בבית היתומים בטבריה ולאחר מכן התנדבתי לנסוע עם הרצפלד ובן יעקב לבקר את אסירי דמשק. לילה שלם נסעתי ברכבת, בקרון מלא חיילים ולבי רעד מפחד. למחרת השגתי בגדים של אחות רחמניה ונכנסתי לבית החולים לבקר את האסירים החולים. כמה אומללים היו! פנים היו להם כמו קליפות של אקליפטוס. והתורכים הרביצו בהם מכות רצח. לפני ימים אחדים פגשתי אחד מהבחורים ההם, ברלה שמו, והוא אמר לי: “דבר אחד לא אשכח עד יומי האחרון והוא הרגע בו הופעת אצלנו בבית החולים בדמשק, במטפחת של הצלב האדום ודיברת לפתע עברית…”
ולאחר כך – טבריה… אה, טבריה. אלה היו ימים נוראים. חורף סגרירי, הכינרת אפורה סוערת, גשם דולף, קדרות נוראה בסמטאות המלוכלכות, העיר מלאה מהגרים, מחוסרי־עבודה, ללא קורת גג לראשם, ישנים על רצפת בית הספר. צעירות בנות טובים היו מוכרות סיגריות לחיילים. ואחרות היו מציעות את אהבתן תמורת קמח וסוכר. יום אחד פגשתי חברה מחוות כינרת. בינה שמה. החלטנו להקים גן ירק בתוך טבריה. הה המלים “גן ירק” צלצלו באזני כמלות־קסם. בהתלהבות ניגשנו לעבודה, סיקלנו חלקת אדמה, זיבלנו וזרענו גן־אביב. עברו שם בחורים מופקרים שלא נקפו אצבע לעזור לאחרים בימי הרעב והיו מתפרנסים ממעשי שפלות שעשו בשביל חיילים תורכים, ואמרו: מילא, ההיא מכוערת, אבל את לא מוכרחה לעבוד כל כך קשה… וכשגדלו הירקות התנדבו כמה פועלים לשמור על החלקה הקטנה שלא יתנפלו עליה תושבי טבריה הרעבים. כשהרוַחנו כמה פרוטות ממכירת הירקות הבאנו את הכסף לועד ההגירה, שסיפק לנו קמח בימי הרעב. ככה עברו ימי המלחמה בלי שאזדקק לסיוע המבזה את כבוד האדם. ימים קשים היו אלה, קשים ונוראים, ואף על פי כן…
ובתום המלחמה פגשתי את גרישה. לאחר ששולמית ברוורמן הטביעה את עצמה בכינרת. “אילו נעניתי לה מתוך רחמנות האם היתה פחות אומללה,” אמר לי גרישה. והכל אמרו “הזהרי מן המופקר הזה”… ואף על פי כן…
וזה כמעט הכל. שכחתי לספר על ימי תל עדש ועל הפגישה עם ישראל ומניה שוחט, ועל זלצמן שהובלתי בעגלה ליפו ומת בדרך, ועוד כל מיני סיפורים קטנים כמו המקרה בסירה שטבעה בכינרת… זו היתה תקופה יפה, וטוב שנסתיימה. שוב לא תהיינה עוד מלחמות, והתינוק שלי יזכה לחיות בתקופה של בניין ושלום. אמנם, חייו לא יהיו מתוקים ביותר מפני שילדים יתגרו בו ויאמרו לו: אין לך אבא. אבל הוא יסבול עד שיגדל וילמד להתגאות באבא שלו.
הנה כך, בלי להרגיש, שיעממתי בחור צעיר במשך שעתיים, אך אתה הן הבחור המנומס ביותר בעולם וודאי תסלח לי, או לפחות תאמר כך, וכי יש לך ברירה?
פרק טז: זבובים קטנים 🔗
א
טרדנותם של הזבובים הזעירים, גודלם כראש סיכה, עשויה להבעיר חמתו של אדם מיושב בדעתו. כל שכן כשאיננו מבעלי־אורך־רוח. כלומר, אין דברים אמורים בעניינים לטווח ארוך, כשיעור חיי אדם. אך הברחש! – אין לשאתו. אם הוא גזירת־טבע, הרי זה טבע שאיננו מניח לאדם לחיות בו. אפשר כמובן להגיף את התריס, ולשבת בבית צונן, בלי ברחש, אבל, כאן… הנה החובה, לשאת יסורים פעוטים ומגונים, כמין ליגלוג זידוני של האויר החמסיני על מי שייחל לטכס־קרבן הדוּר יותר.
מונדק ישב ליד ערימת החצץ, פניו המרובעים סמוקים ומעוותים מחמת המצוקה שגרם לו הברחש. לפרקים תקע זרתו לתוך אזניו וניער את ידו בתנופה רבה, כשעיניו נעצמות וקמטים מתפשטים בשורש מצחו. אחדים כיסו ראשיהם במטפחות, כבחורות, ומראה פניהם האברכי נתגחך מחמת העיטור המוזר. תלאות־ברחש הריהן ממין הייסורים המעוררים שחוק ודמע. כעננה מכסה הברחש ראשו של אדם, מגלה את נקודות התורפה שלו, חודר לתוך כל הסדקים ועושה שם כבתוך שלו. גרוע מכל גורלן של אזניים, אליהן תשוקתו. מהמה הוא בתוכן כלהקה של דבורים בכוורת, ומעורר דיגדוג מרגיז עד לייאש. כל פּנים מרוחים באבקת סלע לבנבנה שהאצילו עליהם ידיים מלוכלכות במאבקן חסר־הסיכוי כנגד האויב הסמוי מן העין. אחד בחור כהלכה גמר אומר לעמוד בנסיון ולהסיח דעתו מעקיצתו של הברחש, והנה לפתע התנער אף הוא וטח בידיו הלבנות את פרצופו. “אי אפשר להתגונן אפילו בליצנות זו שהיא כלי הזין החד והדק של העלובים.”
“הבטיחו לנו שנצטרך לעמוד בהתקפות שודדים – לכך אנחנו מוכנים, אך איש לא סיפר דבר על הרוצחים האלה” נאנח פסחובסקי וידו, במפלש חולצתו, לשה בחזהו.
“מעתה לא ייאמר עוד נודניק אלא ברחש.”
ויש מי שאינו בוש לקנא במנהל העבודה. “אה, כמה נפלא. שתי ידיים פנויות להגנה.”
וכשעולה עמוד האבק מן המחצבה וקול פיצוץ עז נשמע תיכף לאחריו, הם אומרים תפילת נקם. אך הברחש, כמדומה, מתעצם והולך משעה לשעה.
מונדק נקף פטישו על גבי אבנים צהובות־לבנבנות, מגובששות וסתורות־צורה, שנעשו לפתע גמישות להפליא. עורקים כחלחלים כוורידי־אנוש משתרגים עליהן, וכביכול אף רצון משלהן יש להן. לפעמים מתפצחות ברצון, ולפעמים – סרבניות הן והפטיש מנתר עליהן כעל מיקשת גומי. ערימותיהם של אחרים מתגבהות ונאות ואילו שלו נמוכה, עלובה, ורופסת.
הנה היא, היא עצמה, העבודה. כך, יהודי רך־שרירים ואינטליגנטי, שמימיו לא הורגל בעבודה, נוטה לראות בה את העיקר. מכאן צירוף המלים: דת־העבודה. ניתנת האמת להיאמר: מכאן הזעזוע המוסרי. לוותר מראש על הסיכוי לעלות בדרגה ולמלא תפקיד נוח יותר בתהליך הייצור החברתי – הרי זו מהפכה בהלך המחשבה של הזעיר־בורגני. אף על פי כן אי אפשר לראות בזה חזות הכל. העבודה איננה אלא חלק מתהליך הבראה לאומי, רב־אנפי… המתן המתן… הנה זנבו של רעיון ישן־חדש.
היסורים הקטנטנים, הזבובניים, הברחשיים, מצטרפים אחד לאחד ויוצאים־לאור־העולם בצעקה טרגית נואשת, כביכול נתמוטט עולם מלא – הם אחיזת עיניים. זידנברג השקרן, לילה שלם בכה על “בגידתו של אלוהים.” והרי באמת, מסרב היה להיכנע לזבובונים… מבקש היה שאויב גדול יותר יכריעוֹ… ברחש, בגדים מלוכלכים, האוהל שריח אדמה טחובה וגרביים מלוכלכות עומד בו תמיד, הצער הגברי בשל בוגדנותן של ידיים רכות ורופסות, רגזנותם העכורה של אנשים־במצוקה – כל אלה אינם יריב ראוי לשמו. גאוותו של הזעיר־בורגני הנאור אינה מתירה לו להזדעזע מחמת מצוקה קטנטנה. ההסתגלות לעניות ודאי איננה דבר פעוט. גדולי הסופרים ראו בכך דבר מובן מאליו, אף ראוי לאהדה, שבן־טובים בעל שאר רוח יבחר במוות ולא בעוני. וכאן הכל מלופף בדיבורים רמים על צער ההויה. ובלבד שלא להודות בתבוסה־לשעה של אנשי־המעלה, תפארת הנוער היהודי בגליציה, במאבק נגד ברחש, אבק, צחנת מזרוני קש לחים, עייפות המטמטמת את המוח, יסורי גוף מוגיעים ומייאשים. בלי ספק יהיה זה מאמץ עליון לסגל את היחס המובן מאליו למצוקה, ואומץ הלב הנגזר ממנו. אף על פי כן, לא יתכן שכאן הראשית והסוף. ועל כן לא זה העיקר. צדק אליהו באמרו אין דרך פרטית ברשות הרבים. התנועה איננה רב־סרדיוטות המכשיר למען הציונות לגיונות של חיילי־עם ממושמעים ומסתפקים־במועט. אם זו דרך, צריך לתבוע מאחרים שילכו בה…
לא מפלגה, בשום אופן לא… אלא, תנועה המתפתחת לאטה, מתוך שותפות־גורל, והשקפותיה – הלכה למעשה, – כן. מפלגה – לא ולא! לא התחרות בין מפלגות, אלא הסתדרות פועלים אחת, ובתוכה זרמים ובני־זרמים, איש איש מכבד את השקפות רעהו. את השאלות הגדולות תשאלנה התנועות בתוך עצמן. בנדון זה כדאי לקחת דברים עם אליהו, לפני שתישלח האיגרת־לחברים בחוץ־לארץ.
ב
רוח גדולה באה, הכניעה חוֹחים וקיפודנים זקופים וגמישים, איווששה במצליבים יבשים בצדי הדרך, שילחה גלים בשדות החיטה, השפילה עד עפר שיבוליותיהן השמוטות של שעורים אפרפרות, הפיחה חיי־רגע בעלעול אבק על אם הדרך, ונשאה עמה את ריבוא מלאכי־החבלה הזעירים. כמה נפלאה שכחנותו של אדם! מקץ רגע נעלצו הרוחות משל אין כלל ברחש בעולם. שיחות עליזות נתפשטו מגל אל גל, גרפו קרובים ורחוקים, פיזרו חיוכים מעוכבים על שפתיים צרובות מבוקעות.
לאחר העבודה ירדו לרחוץ בירדן. מונדק תקע כפו דרך ידידות במרפקו של אליהו, ודיבר גרמנית, כדרך שנוהג בנוח עליו רוח טובה.
“מעשה הרבי והעז! ראית מימיך מצב־רוח מעולה כזה?”
“מחר תבוא העז שנית לדור עמנו,” החזיר אליהו אף הוא בגרמנית וגירד את ערפו המשופע בשיער.
“תבוא ותלך.”
“לעולם לא. עליך להתרגל לחיות במחיצת העז הזו או לוותר על הדירה הנאה למען העז.”
“לאמור, לברוח מהארץ? רע־לב אתה. הנח לבני אדם ליהנות מאשליה.”
“אינני יכול. זה טבעי.”
“אין זה טבע, אלא השקפה. יש בך יותר מדי קנאות. אתה ירא מאכזבות. מוכן אני להישבע שלא אהבת אגדות בילדותך.”
“אבי לא ידע לספר. והיה צוחק מהן בשעה שקרא באזני. אבל למה תאמר קנאות? היכן כאן הקנאות?”
“זידנברג ביקש להאמין שצער־העולם מדכדך את רוחו ואתה אמרת לו: הברחש אשם…”
“איני אוהב היסטריה.”
“קצת עדינות, ידידי, קצת עדינות.”
“זאת למדתי מאבי. היסטריה אין לה תקנה אלא סטירת לחי.”
“החברים רגזו עליך מאוד.”
“מוכן אני להסביר להם…”
“ושוב תעליב את הציבור?”
“וכי מה העלבתי? אמרתי: כל אחד יכול להתייחס אל עצמו ברצינות, להתלהב מאבירותו, מאחר שהתנדב לנפץ כאן חצץ, אבל קנה המידה הוא הזמן. הרעיון איננו שלי, שמעתי אותו מבחורצ’יק אחד מאנשי “האחדות”. קנה המידה הזה מלמד את האנשים להיות קנאים וצנועים כאחד. הפגישה של קנאות וצניעות לא תיתכן אלא אם הזמן ישמש לנו קנה המידה. כבר אמרתי לך, הציונות יכולה לההפך למחנה קיץ של העם היהודי, אלא אם כן נכרות ברית עם העתיד. יתכן שזו הסיבה לשנאת האשליות, אם רצונך בכך. התמכרות לאשליה היא ויתור בלא יודעין על העתיד. אל תחפש את הגורמים בבית־אבא. הפינוק הזה באשליות באמת נקעה נפשי ממנו, דוקא מפני שהתמכרתי לו לתאבון בימים הראשונים לבואי ארצה. דע את עצמך, זוהי באמת תביעה אכזרית מאוד. אך דע את עצמך כמי שכפוף לחברת אדם, זוהי תביעה אכזרית פי כמה…”
“אני מבין שחדלנו לדבר על הברחש.”
“יפה. אם אתה רוצה ללגלג, הרי גמרנו.”
“לא, חס וחלילה.”
“בבקשה.”
“ובכן, תן מכה לאשליה הגדולה.”
“האשליה הגדולה – היא הרעיון שאם נכריע את המאבק החשאי של הזעיר־בורגני כנגד חיי עמל, השגנו את המטרה. ואפילו אם בפולמוס הגדול שבין האוהל לטרקלין של בית אבא ינצח הראשון, אין זה אלא צעד ראשון בדרך למטרה.”
“אני מבין יפה להיכן אתה מוליך אותי, קסיוס.”
“לשם כך נטע אלוהים מוח בקדקדך.”
“וזהו פשר המאבק שלך כנגד הספר?”
“האמן לי, אני עצמי חובב ספר. אמנם, סולד אני ממראה הבחור היושב וקורא בספר על ערימת החצץ, מכה בפטיש כלאחר יד, בתנועת ביטול כלפי החיים של מטה, ובדבקות־קדוּשה כלפי החיים של מעלה. אין חיים של מעלה וחיים של מטה. אף זה איננו רעיון שלי. עד מהרה ייקרעו כאן קורי העכביש המפרידים בין הויה עילאית והויה תחתית. זוהי בעצם האשליה מספר־אחד של הבורגני המקיים חיים מזויפים למטה וחיים טהורים למעלה.”
“אולם לא הכל כך.”
“ודאי. אך גם האחרים דבקים בספר, ובהשכלה, כנאחזים בקרנות המזבח. לא מאהבת הספר הם כרוכים אחריו כל כך אלא מאהבת עצמם. הוא משמש להם סמל לשיעור־קומה־אנושי שאינם מוכנים בשום אופן לוותר עליו. אחדים מהם, המועמדים לבריחה, נראים לי כתלמידי הגמנסיה המצטיינים במתמטיקה שלא איכפת להם אם יקבלו ציון גרוע בהתעמלות. אך ברור לנו שהיחס בין עולמו הרוחני של אדם לעבודה איננו יכול להיות היחס שבין מתמטיקה להתעמלות…”
“חוששני שאתה מתכונן לשיר שיר־הלל־לעמי־הארצות.”
“חס וחלילה. אני מתכוון רק שכאן ניאלץ לחפש יחס חדש בין גוף לרוח.”
“הה, כלומר, פילוסופיה־להדיוטות. ולזה אתה קורא צניעות?”
“צניעות, לאמור לא לשלוח את תרופת הפלא לפני שעשינו את הנסיון על עצמנו.”
“בסיכומו של דבר הרי אתה חוזר על הפזמון הישן: הקץ לחיים העצמאיים של הרוח. בנדון זה אני מוכן להסכים אתך. אין זה חידוש גדול… אבל הרי אינך יכול להתעלם מכך שיש לבני אדם צרכים רוחניים…”
“מה צריך האדם? נניח לפילוסופיה הזו. הרי אני לא הגיתי כאן מחשבות פילוסופיות, דיברתי על נסיונות לשינוי חיי־אדם, כקומונה למשל, ולא על שעשועי־הגות כדי לשאת ביתר נעימות את פגעי החיים. מה צריך האדם? כשיורים כדורים מעל ראשו כל מאוייו מצטמצמים בתשוקה עזה אחת. וכשמניחים על פניו את מסיכת הכלורופורם די לו בכך שיראה עוד פעם את השמש. וכשנוטלים מעמו את החירות הוא רוצה קודם כל לראות קסדה של חייל מבני עמו העומד על המשמר ליד בית הממשלה. אדם לומד להצטרך מה שראוי…”
“ובכן, צרכי אדם על פי הדחיפות ולא על פי הערך?”
“עודך חושד בי שאני שר מזמור לגופניות־מגושמת שתדרוס את המידות הנאות, התרבות וההשכלה, ותתבע מן המעולים לחיות על פי מושגי־האספסוף. זוהי השראה מן האזרח האירופי המהוגן החרד מפני השתלטותו של מעמד הפועלים…”
“אינני חרד מזה.”
“אם אינך חרד פשפש במחשבותיך…”
“אינני מתנגד לך בכלל…”
“כלומר, אתה מסתפק בזה שמיהרת להשלים עמי. אבל עדיין לא אמרנו כלום. ולפיכך, לא תם הויכוח…”
"אתה מושפע במקצת מן “הפועל העברי”.
“משתי המפלגות כאחת. יש לי ידידים גם כאן וגם כאן.”
צלחו את המדרון התלול בריצת־דילוגין נועזת, מסלע אל סלע, וירדו למישור העמק. למטה, כבר הובישו הקטניות ורק במצליבים עוד נתקיימה לחות מועטת. דגניים כבר עמדו בשלפם, כמסמרות נטועים שנקצצו ראשיהם. סמוך לערוץ הירדן – ערבות, וצמחי טיון מצחינים וסמר חשוף שורשים במים. ומכאן – מראה ההרים כחומות מבצר־ענק, והסלעים שבפתח הוואדי נראים כעומדים לזנק ממקומם. שקיקת המים מבשרת צינה משיבת נפש בלהט־החום. גאון הירדן… דל ואומלל למדי, ואין בכוחו אפילו לפרנס כרי מרעה משני עבריו. אחיזתו של הירוק על גדות המים, כבצפרניים, כנגד התנחשלותם של שדות צהובים, שדופי שמש. והנה הירדן עצמו, נהרהר זעיר כשלולית זועפת, מצומק ורזה כמוכה חוֹלי, כחרדלית של הר, שנצטללה לפתע, סוחפת במרוצתה.
“מי שאינו יודע לשחות, אל ייכנס למים, סכנה,” קרא מישהו. ואף על פי כן נפלגו בחורים ובחורות לחוד, חלצו את מלבושיהם בזריזות, וקפצו לתוך המים. בחורות לא העזו לחשוף את גופן והיו מתרחצות בבגדי ים שאולים, שתיים שתיים בהגיע תורן.
“הי, אתן בנות, לא להיכנס למים, אפשר לטבוע…”
“לא מפחדות,” ציפצף קולה של גיטל הזערערת, זו ששערה כצמרון בהיר, והכל מוחלים לה על דבר תבשיליה שאינם ערבים לחיך, רק משום כך שיש לה חוטם קטן מזדקר ופיון דובדבני מתפנק.
“אפשר לטבוע.”
“ננסה.”
“חבל, הרי עדיין לא ראית חיים.”
“הו הו, ראיתי, ועוד כמה?”
“מה ראית פעוטונת? מישהו נשק על כף ידך?”
וכך היו צועקים אלו כנגד אלו, במשובה, בחידודי לשון, בקצת הפקרות, שלא כנהוג, כמין זכות שמקבלים מן המים, המערטלים אדם מלבושו, להתענג על חירות יתר.
“הי, אתן, אל תרדנה למטה, לכנה למעלה כנגד הזרם, שאם תיגרף אחת מכן נוכל לפחות לעצור אותה כאן.”
“אם היא לא תתבייש להיעצר במקום שמתרחצים בחורים ערומים. אפשר ותבחר לשוט עד ים המלח…”
“עד שתגיע לכאן העיניים שלה תהיינה עצומות לנצח…”
“אח, בצהריים, אילו נזדמן לי הירדן ליד הכביש… הייתי צולל בתוך המים ולא יוצא עוד.”
מונדק התפשט בעצלתיים. על בריוּת־הגוף גאוותו. דברים אמורים בכושר סבל. בכוח לעמוס משא, לצרור כאבים בשתיקה ולצעוד בדרך ארוכה. אך כשעמד מעורטל לנגד עיני החברים ניכר היה שגוּצוּתוֹ גרמה לו מבוכה. ומשום כך, מרגע שנשרה כסות אחרונה, דידה על רגליו הקצרות בזהירות ובחפּזון, שלח מבט מבויש בגופו הצנום ומוצק של אליהו, שצל גופיה בהיר נח על חזהו ומבליט את הגמישות של שריריו השחומים ומחוטבים, וקפץ חיש מהר לתוך המים. הזרם גרפו בעוז וצינת המים הקפיאה לרגע את אבריו. אך במהרה התנער, הכה באון במים הסוחפים ומעיניו נשקפה גאוות־נער בשל התעזזותו הפתאומית של רצון תקיף, אשר הושלך לפניו מכשול לנסיון. יגע, נושם בכבדות, יורק מים בלי הרף, נאחז בגבעול סמר על הגדה הסמוכה ונבר ברגליו בכותל העפר הביצתי הרכרך שבתוך המים. לאחר ששבה אליו רוחו חזר בשחיית גב והגיע, לתמהוֹנו, הרחק דרומה מן המקום שאליו חתר. העפיל לחוף, לבש את בגדיו החמים ויבשים על גופו הלח ומרעיד מצינה.
אחרים הוסיפו להשתכשך במים. מונדק שוטט לו לאורך הנהר, ראה שהתקרב אל מקום הרחצה של הבחורות וחזר על עקבותיו. הספיק לראות גוף אשה בבגד ים. לובן של גוף טהור־מלנגוע הביך את מחשבותיו לרגע. ידע שהוא רוצה בבלה ולא יעז. מדרך שהיא נותנת בו מבט אשה מבוגר, בוחן, ספקני, מתגרה־בבלי־דעת, הרגיש שצילצל פעמונו. אם לא יושיט יד, יפוג הקסם, ויאחר את המועד.
הויתור על אשליות הוא כיבוש העתיד, אמר בלבו, נזכר בדברי אליהו. בחור זה אומר לפעמים משהו. אף כאן, כמדומה, יש אומץ למזמוטי־מעט ואין אומץ ליטול אחריות לעתיד… כלום אין מקום לחיי משפחה? ארעיות החיים מעכבת. יתר על כן – תוכנם של חיי עמל. דומה, דרושה העזה לאהוב כאן אשה ולהעניק לה את העתיד.
כשחזר למקום הבחורים עוד שהו במים. התיישב על אבן והיה מסתכל בגופות העירומים של חבריו. לבנים, בהרות אדומות על זרועותיהם, ועורם שעיע מתוח. הציץ בהנאה באלה שהילוכם בהידור ובבטחון ואינם חוששים להפגין את המוצנעים באברי גופם, וסקר מתוך השתתפות בצער את בעלי הגופיפים המבוישים, העומדים עמידה רופסת, או נחפזים להתלבש כאילו נגלה סודם.
והיה מהרהר בעליצות המופלאה שקפצה עליו בהיותו במים. שמחת הגוף בכוחו ושמחת הרצון בשליטתו, ומאבק נגד זרם־טורף. הרגשת חיים־במילואם, חבוקים בזרוע, תפוסים בכף. לכאורה – שעשוע, התגרות בסכנה, ובאמת – עניין שבכובד ראש. לא, אין זו הרפתקנות לשמה. הסכנה, היא לבדה עשויה מן הסתם להעניק הרגשה של דביקות שלימה. היא מקנה משמעות לחיים מעוטי־דמות… ההסתכנוּת היא מחאה כנגד מציאות מרגיזה בשפלותה, ברחשית בטרדנותה… עלומים נכזבים המסרבים להכניס את ראשם בקולר, ומבקשים להאציל על זוטם־של־חיים מגדלותה הבלתי־מוכחשת של אימת־המוות… כך, ההויה הכבישית הזאת היא מעשה־התגרות של נערים המאמינים שבכוחם להורות דרך חדשה למין האנושי, אך כמובן, הרגע החטוף של ההתגרות־במוות הוא לעולם מסעיר יותר מן הפירוש הברחשי שקיבלו רעיונות־המוֹפת־של־התנועה במציאות הארץ־ישראלית.
העלומים בורחים… על כן, חטוף וחיה, חיים מלאי כוח, בסיכון… אין שום הוד בשטפם הדל של חיים רדודים בלי הרפתקאות, סכנות, חויות… הזעיר־בורגני מבקש להשתולל…
הנה, אף הוא רוצח אשליות לתאבון. ומן הסתם זו המציאות. והמבחן חמור… מה מדאיבה מלה זו “מבחן” השאולה מן הלכסיכון של בית הספר ועושה את החיים כולם למין מעשה־דרדקים ממושך. אבל זהו… בקשת התמורות לובשת כאן צורה קיצונית, וההרפתקנות מלהיבה את עצמה להתגרות־במוות. ודברים מלמדים כמה גדולה מצוקתם של חיי עמל חדגוניים. כך, נראה, על דרך הגופני, משתחררים אונים אדירים ששועבדו לישיבה שפופה ומעליבה ליד ערימת החצץ… כאן מפציעה ועולה גברות מלאת־כוח, שנידונה להבלגה, צייתנות, דרך ארץ וחובת־עשה־ואל־תעשה…
הנה, יקפוץ בחור למים, ישחה כנגד הזרם, ייאבק על נפשו, במתיחת הרצון… ולאחר כך ייצא, מעורטל, גא בעלומיו, ויחוש איך הדם זורם בתוכו, מתגעש ונופל מאבר אל אבר כאשד של חיוניות, נגרף וסוחף כירדן במרוצתו… ושלוות אושר תשכון בגוף הרועד, בשקוע גלי הנשימה העמוקים… חיוך גא מתנצל בפניו: הנה, אלה קרויים חיים. והלב פתוח לידידות.
גוף נערי טהור ומרוחץ, השיער חלק ומבריק, הפנים צוהלים משמחה והלחיים סמוקות. הנהו הנער מבית אבא־אמא! עתה־זה יצא מן האמבטיה ונכנס בחדוות גיל מרוּחצת לטרקלין. אמא מיהרה לסגור את החלונות לבל יצטנן חס וחלילה, והושיבה אותו בכורסה – שהרי אמבטיה חמה מחלישה את הלב. הנה תוגש לו כוס החלב החם, ופרוסת חלה מרוחה בחמאה וריבה. ואמא תתכופף ותעטוף בשמיכה את רגליו, ותעמוד מאחורי הכורסה לראות איזה ספרים נבונים קורא הילד, ותעניק לו נשיקה על ראשו החלק ורטוב. ופתאום יתעורר בלבו חשק פעוט וענוג להתאונן קצת, להיאנח בליאות, ועל ידי כך לעשות את דאגת האם לדבר נחוץ ומועיל, שלא תצא לבטלה חס וחלילה. ואנחה זו תהא אות־ברית שבין הנער לאמו, מין מתן־בסתר לעורר אצל אמא את ההרגשה שעוד צריכים לה ולטיפולה המסור. ושוב אין זה אותו נער מבוגר ויודע־עצמו מן התנועה, חורץ גורלות כלאחר יד, המתכונן לעלות לארץ ישראל, בלי שים לב לבריאותו הרופפת… ואם לא יינתן לו כסף, באנית פחמים יסע, ולא יירתע… הנהו כאן, לעת־עתה, וסינרה של אמא פרוש מעליו…
רוח חמה מייבשת את הגוף הלח ונעימות משתפכת באברים. העור הלבן, המבריק בלחותו, מתייבש ונעכר מעט, והדיסקוסים השחמחמים שבכתפיים מבהירים קמעה. וצבע־הנחושת מתעמעם. כמה חיוור, חדל אונים, חלוש, נפחד, פגיע ופציע נראה הלבן בצד השחום, אמיץ־הכוח, הבריא־אולם.
קרני שמש מופזות ירדו על אמירי הברושים בירכתי המטע. הרי הגולן הסגילו, וחריצי הגיאיות האפילו. ברק בדולח לחרמון שנתגלה לפתע בהצטלל הראות. והכל נראה לרגע כה אחר מכפי שהנו, כמין חלום מוזר בשיא־ריגשתו על סף היקיצה.
“הוא טובע! מהר, הנה! אל תעזוב… פריישיץ! מהר! איפה הוא? הנה, שם! לא לשחות אחריו. לרוץ ברגל. לקפוץ למים, שם!”
הקולות ניערוהו לפתע. אף הוא רץ כאחרים לשפת הנהר, והסתכל במים הנגרפים שקיבלו חזות חדשה, הרת־אסון. אך עד שהיה תוהה מה יש לעשות והיכן, משו את הטובע מן המים. והלה פקח עיניים נפחדות ומבוישות ונאנח: “אין דבר, הכל בסדר, רק רגע אחד, הרגשתי פתאום לא טוב. זה הכל…” ואליהו אמר “אסור להפריז בזה. הגוף הרי איננו יכול להתאמץ בלי גבול…” ועוד אמרו: “באמת, כילדים… כבר זמן לצאת מן המים. ואלה – עוד ועוד…” וזמן מה עוד רחשה שם המולה ולחישות עד שהלה התלבש ועמד על רגליו, מתנדנד מעט, מוכן לחזור למחנה.
“מה תאמר על הירדן שלנו, חטפן גדול, הא? מצומק אבל מרוכז, וסוחף כהוגן,”
“האמת, גרם לי אכזבה. הייתי בטוח שהוא רחב יותר…”
וסיפור לו אליהו משל ששמע מפי רבינוביץ בדגניה. למה נמשלה ארץ ישראל לצבי? מה צבי זה כשאתה מפשיטו אינו מחזיק בשרו, כך ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה. כל כך מרובים הם. אמנם עכשיו אין היא נראית כך. אבל לאחר שנכניס את הצבי לתוך העור המצומק, אם ירצה השם, ייעשה נס, וגם הירדן ייראה רחב יותר…
ביקש ממנו מונדק שיתן לחברים הרצאות בידיעת הארץ. צחק עליו אליהו ואמר לו שאין אדם יכול ללמד מה שהוא יודע אלא פחות מזה. ואם ילמד פחות ממה שהוא יודע הרי זה לא כלום. כדאי להזמין את רבינוביץ ולשמוע הרצאה של ממש.
בלכתם במעלה ההר היו הבחורים והבחורות שרים. ומאחר ששירי עליזות קצובים ועזיזים אינם יפים לעלייה בהר, בנשימה מאומצת, שרו שירי נכאים. מונדק, שהלך עם אליהו בסוף השורה, והקשיב למנגינה הנקטעת לפרקים, לא לפי פיסוּקיה אלא לפי קשיי הדרך, אמר לחברו בדרך אגב: “קשה לשיר בעלייה.” אך אליהו דרש את הדברים כמשל וסיפר לו צערו של אפשטין.
ג
מונדק ביקש ליישר את רגליו אך כפות רגליו פגעו בגוף גבר, שהתהפך בשנתו על גבי המחצלת, ואנחה נשמעה מתחת לשמיכה. הוא קיפל את רגליו וחש כאב קהה בברכיו. לחץ עמוד־האוהל בצלעותיו העביר רעידות קצובות בשרירי הגב. והשמיכה הצבאית חיככה בסנטרו ודגדגה את עורו. ריח זיעה וצחנת גרביים. מן הראוי שיוציאו את נעליהם החוצה. אך יש חשש שמא ייכנסו עקרבים לתוכן. אין סיכוי לחטוף תנומה. קול נחרה כירסם את הדממה, מתון ושליו כפעימות הבאר בפרדס, כהצהרת חיים שאינם תלויים בך ושואלים להסכמתך. הנה צפוי לו ליל שימורים. ובבוקר ייצא לעבודה בראש המום, בעפעפיים כבדים ובפיזור נפש. אסור לו להגיע לכלל התרגשות. אשרי היכולים להניח ראשם על המחצלת, לעצום עיניהם, ולצלול בחשיכה.
הדבר שעורר בו התרגשות היה יחס זילזול, דק מן הדק, שהרגיש בדברי פייבל בשיחתם על הבחירות לוועידת הפועלים. הללו סבורים מן הסתם שאפשר להתעלם מחברי “המפלס”, לפי שעודם בחזקת דרדקים, ומי יודע כמה מהם יהיו רשאים להיקרא פועלים עד הוועידה… אך משאמר לו: “אנחנו ארבע־מאות”, קימט פייבל את מצחו והודה ש“אם כך הרי משהו אחר…” ונמצאו ראויים לשלוח נציגים משלהם לוועידה.
מעציב הדבר שהמספר איננו מדויק, ולא יהיו ארבע מאות אלא אם כן תגיע אניה בינתיים. ומעציב עוד יותר הוא ההכרח להתחכך בשל ענייני־ייצוג, כאילו הוא אדם שהתנועה משמשת לו קרש קפיצה לפעולה ציבורית. והנה אפס קצה של הפעילות־הפוליטית, השנואה עליו.
ועתה ההתרגשות גוזרת את מנוחתו. טבע ארור. כל שיח־רעים גלוי־לב, כל רעיון טורד וכל רגע של התרוממות רוח מערערים את תנומתו. אשרי היכולים לתת לעצמם צו ולסלק התרגשות לא־קרואה. כמה טוב היה אילו נתקיימה משמעת בחביון הנשמה, והרצון, השליט העליון, ישא את התבונה לאשה, ושניהם ישלטו בלי מצרים על קהל פוחח זה של רגשות ויצרים. ויהיה סדר. עצל ונרפה לא יבוא בקהלם. רעים וחטאים יוגלו אל מחוץ למחנה. מושב לצים יפוזר. קלים ואוילים לא יעמדו על דרכם.
קול פיטפוט יצא ובא מאוהל הבחורות. לחישות, ואתנחתות גדולות בין לחישה ללחישה, למחשבה, לספק, להקשבה ולתהייה. קולות נשים מלטפים, כומסי־סוד, אוצרי־רגש. קול באשה ערגה…
לרגע דן את עירותו כמשל לגורלו בתוך החבורה. כל רחש נאסף באזניו. הוא מכשיר הקליטה לכל הלחישות, הגניחות והנחרות של רעיו הישנים. לבו מקשיב ומוחו רושם. הוא ישמע מי יבכה בשנתו. הוא יאזין למדבר מתוך תנומה. הוא יזעיק בשעת הסכנה.
ארבע־מאות, והרי זה מזכה אותם בארבעה נציגים. בלי ספק הוא יהיה אחד מהם. השאלה היא מה דינו של אליהו. האין חשש שיגרוף לצד “הפועל העברי,” מחמת קשרי הידידות עם גרושביץ? ובלי משים נמצא את עצמנו פתאום בתוך המפלגה, בלי עצמאוּת, בלי מחשבה מקורית, בלי חירות לטעוֹת מתוך יושר־לב… ואף על פי כן, מן הראוי להעמידו ברשימה, משום זכויותיו.
הפיטפוט חדל. הקשיב לדומיה. ושוב נתערבבו העבר וההווה. נזכר, היה שוכב לו בחדר החשוך ומקשיב להמולה היוצאת מחדר המבוגרים. שם אמא ואבא, קולות רמים וחמים, עשן סיגריות, חיים רועשים ומלאי תעלומות. אנשים יוצאים ובאים. ובחדרו החמים דומית רפאים. ולפתע – שקט בחדר הגדול. ואין עוד בטחון אם קיים בכלל אותו עולם הוֹמה ובוטח… רק הוא לבדו, באפילה אכזרית, המעלה ריח נפטלין… והנה חרקה דלת, והוא הוציא את ראשו מתחת לשמיכה. אמא ניגשה למיטתו. עצם את עיניו וחש באור מן המסדרון הנוֹגה על פניו, עיגולים אדמדמים נצטיירו בתוך עפעפיו. ולא פקח את עיניו. ברצונו להענישה משום שהניחה אותו לבדו… אמא יצאה ולחשה לאבא: גיל נפלא! מיד הם נרדמים הילדים…
היה סבור שיירדם והנה נצטללו חושיו שנית. תן מיילל מקרוב ודירדור חצץ נשמע מאצל הערימות. במשולש הפתח של האוהל נשקפים כוכבי שמים רחוקים. בבית אבא לא ישן אף פעם ליד חלון פתוח, בבית הדוֹד בוינה לא הניח למשרתים לסגרו. היתה זו אשליה־זוטא של חיים בחיק הטבע. ניתנה האמת להיאמר, לא צמרת ערמון העניקה לו הרגשת חירות, אלא השיחרור מחומרת המצוות בבית אבא, בעיירה הקטנה, ליד למברג.
ראשית המחלוקת – ספר של שפינוזה. אבא קרע את הספר לגזרים, בחמת רצח, עיניו רושפות וזקנו מרטיט. נזכר, ברח ליער, ונשבע ששוב לא תדרוך כף רגלו בבית־אבא; וכשבאה חשיכה ורוחות נשבו בצמרות העצים ונביחת כלבים בקעה מעבי היער, חזר בו, ספג מלקות, לעיני אחיו ואחיותיו, וחתם על כתב ההתחייבות, באותיות מסולסלות, שאם ישוב ויקרא בספרי מינות יסולק מן הישיבה וילך ללמוד מלאכה. ומטעם זה הלך לעבוד במפחה, ולאחר כך הצטרף למשה וולמן, המורה למתימטיקה מלמברג, וברח מבית אבא. הה, הערבים הנפלאים בחוג המשכילים…
ומשם לווינה, לקנות השכלה, בחום־לב ולהט־נפש. בית הדוד – עולם אחר. בית־מידות מלא רהיטי פאר, ומשרתים מהלכים חרש חרש על גבי השטיחים ההדורים. את הדוד לא ראה אלא לעתים רחוקות, מאחר שהיה טרוד בנסיעות. אך הדודה, אשה יפה, חולנית חשוכת בנים, העניקה חיבת אם לו ולעוד נער מן המשפחה, שהיה לומד משפטים בלי חשק ומחכה באורך רוח לירושה. מפעם לפעם היו באים לבית צעירים מפורסמים הדורים בלבושם והיו מנגנים בטרקלין, ומדברים זה אל זה בחידודין. נזכר, ביקור ראשון בתיאטרון. כחתן ההולך לחופתו כן לבש את הבגדים החדשים וענד את עניבת המשי הרחבה, ובדחילו ורחימו עלה וישב ליד דודתו בכירכרה… והיה מוקסם משפע המלבושים הנאים, הגבירות יפות התואר, הקצינים הדורי־המראה, מסך הארגמן רחב־הידיים, הלשון הנשגבה של השחקנים, חיתוך הדיבור והחירות שנהגו בעניינים הכמוסים ביותר…
מכיון שנפגש עם ברנדמן סמוך למלחמת העולם סר קסמו של התיאטרון. שוב היה מעיין בכתבים פילוסופיים ועיונים־בשאלת־היהודים. ומכאן עד התנועה – צעד אחד. ומעתה, חיים בחיק הטבע, טיולים בהרים, חוג ללימוד ההיסטוריה היהודית, חוג לספרות עברית, שינוי ערכין, עתונות מארץ ישראל, עניבות ומגבעות לבד, תרגילי סדר וקשר־שטוח… וכששב מהצבא ונפגש עם משה וולמן הגיעה שעתן של פגישות־סתר במרתפים אפלוליים, אקדחים צוננים תחת החולצה, “שחרור האנושות מכבלי העריצות,” הנסיעה למינכן בזמן המהפכה, בית הכלא… ושוב – התנועה… דור אחרון לשיעבוד… וחלומות על פלשתינה.
ערב. קרחת יער, על הדשא הרך מיסדר של חברי תנועה במדים, כובעי צופים על ראשיהם. גופיהם הקטנים זקופים ומתוחים ועיניהם לוהטות לאור המדורה. “חיים צעירים ישרים ואמיצים.” גאוה־יהודית, בטחון, חירות־הנוער. אל תשמע בן למוסר אב. נס המרד. דגל ציוני מונף על ראש התורן. פקודה נמרצת ושתיקה עזה. הוא עובר וסוקר את השורות. הכל נושאים אליו עיניים מעריצות. מונדק! עתה־זה חזר מן החזית. איש איננו יודע על ההרפתקה במינכן. חייל יהודי. חייל… לא ראה שדה קרב אלא קרונות רכבת מזוהמים ולילה אחד לן תחת כיפּת השמים במקום שנשמעים בו רעמי התותחים מן החזית. העיניים הנוצצות נוסכות בו הרגשת בטחון וכוח. הוא יהיה ראוי למבטים נותני־האמון! היער מהביל, אגלי גשם מנצנצים על אמירי האילנות ודמע בעיניו. הוא קורא להם מכתבו של החבר אליהו וויסמן מארץ ישראל, חלוץ שיצא לפני המחנה, ומשביע אותם להקים קבוצות לעבודה והגנה ולעלות לארץ ישראל. ולאלתר…
לכשיעלה עמוד השחר יבהיק משולש בהיר בפתח האוהל, וגליונות של זוהר ישתרבבו מתחת לשולי היריעה. בחוץ ימתין הפטיש ליד ערימת החצץ. אליהו יבוא ויסתכל בו בעיניים מפיקות רחמים וילך לדרכו כדי שלא לצערו… יום מחר יהיה דומה להיום… וברחש יבוא שנית. אך הוא ילמד את המלאכה, וגם במחצבה יעבוד, למרות התנגדותו של וולדמן. הבוז להרהור הנתעב שעלה בדעתו אמש לאחר השיחה עם פייבל. בשום פנים לא תבע נציגות לאנשי התנועה כדי לברוח מחיי עמל!
לכשהאיר השחר נרדם.
ד
מכיון שבאה איגרתו של פייבל, המשובשת בשגיאות כתיב, להזמין את נציגי “המפלס” לשיחת רעים על הנושא: “הוועידה הכללית של העובדים העבריים,” נתקיימה שיחה בקבוצה והוחלט לשגר לפגישה את אליהו ומונדק.
ליד כינרת נפרד ממנו אליהו, הורה לו את הדרך ל“לגיון העובדים” והבטיח לבוא מקץ שעה. “אני בטוח שלא אאחר. אלה שטופים בדיבורים…”
מונדק הרהר בפגישה העתידה להתקיים. מן הראוי שיחדל לתת דעתו על הרושם שהוא עושה על הבריות. במשא ומתן עם אנשים זרים נוטה היה לרגישות מופרזת בשל ביטוי של שאט־נפש על פני אנשים שאינם מדקדקים ביותר בכבוד הזולת, מלאחר שנאמרים דברים שאינם לרוחם. כשליגלג עליו פייבל הרגיש בתשוקה־נערית לשאת חן מלפניו, אמנם, לא במחיר עקרונות, אך תמורת כמה ויתורים־זוטרים שבנוסח. מן הדין היה שלא יוותר לו.
מרחוק ראה אורים בוקעים מתוך הצריף הגדול של “מחנה הלגיון”, וסביבו, כגחליליות, נהרות זעירות של פנסי הנפט שבאהלים. הקולות שנשמעו משם, דהויים, וחסרי־משמעות, נפרטו להמולה היוצאת מצריף האוכל ושירת נכאים הבוקעת מאחד האהלים.
“מי שם?!” נשמע קול בחשיכה. “יהודי!” קרא. ונזכר בגידופי חבריו לנשק בצבא האוסטרי בשל אותה תשובה עצמה.
בחור גבה קומה, ראש ענק בכפייה לבנה, קנה רובה מזדקר על שכם, יצא מתוך החשיכה.
“הבה נראה איזו צורה יש ליהודי,” אמר הבחור. “נו, אי אפשר לטעות בך.”
דרש את הדברים כעלבון, ורטן.
“אנשים מוזרים. למה רוסי איננו נעלב כשאומרים לו: מיד רואים בך שאתה רוסי? – ועכשיו אמור, בחור, יהודי, אתה מכאן?”
“לא.”
“מעצמי יכולתי לדעת, כיון שלא מכאן נכנסים. היית צריך ללכת בדרך השנייה. ובכן, מה רצונך כאן, ארוחת ערב?”
“אני מחפש את פייבל.”
“יש כאן תריסר מהמין הזה.”
“יש כאן היום איזו פגישה…”
“אה, את פייבל זעיר? ובכן, עצתי לך. הכנס לחדר האוכל, מלא כרסך מרק, קודם כל. אינני ממליץ עליו. אבל – זה מה שיש. ולאחר כך תעמוד בפתח ותצעק פייבל. יבואו אליך כולם ותבחר לך את זה שאתה צריך.”
המולה גדולה, שולחנות מלוכלכים, דיבור רם, בקולי קולות. עיניים רבות ננעצו בו. מן הסתם ניכר ממלבושיו שהוא יוצא דופן. בחור בחולצה רוסית הזמינוֹ לאכול והגיש לו צלחת מרק. כשהתיישב ליד השולחן חמד מישהו לצון על חשבון מלבושיו. “הגש את הממלחה לפוֹריץ.” “אין דבר,” אמר חברו של אותו לץ, “מחר נלביש אותו בגדים הגונים ותהיה לו צורה אחרת לגמרי.” אמר להם שלא בא להצטרף, אלא… נטפלו אליו בשאלות. “חדש בארץ?” “חודשים אחדים.” “איך באת, עם דוקומנטים? כמנהג אדונים, הא? אני ברגל אני באתי…”
אמנם, ההתיידדות על נקלה, כמנהג הרוסים, עוררה את חיבתו, אך גרמה לו צער. הנה, כה שונים מנהגיהם משלנו. דומה "שלנו זקוקים להגנה מפני הקרבתנות הפשטנית האופיינית לבחורי־רוסיה הללו… ומאחר שאזנו קלטה דיבור בחשאי שנאמר לגנותו: “מן הפיינשמקרים. שמן זית זך…” דרש אותו כאישור לדעתו. מן הסתם יהיה הכרח לקיים את המסגרות הישנות של התנועה.
מקץ כמה רגעים ניגש אליו בחור בהיר שיער, חוטמו כבולבוס, ועיניו נבונות וממצמצות, שאלהו אם הוא בא־כוח “קבוצת המפלס,” והזמינו ללכת עמו. נכנסו לאוהל ריק. תמה. “האם כאן מתקיימת הפגישה?”
“עדיין אין הסכם בינם לבין עצמם. ואנחנו נחכה.”
“ואתה – אינך מכאן?”
“לא, אני מכביש עפולה. היודע אתה לשם מה נקראנו? לחבר מצע לבחירות. מעניין אותי אם שוב ינסו למחוק את הסעיף על מלחמת מעמדות.”
ה
“שמי גרשטין, או מוטב זאב.”
“ברקוביץ. קוראים לי מונדק.”
“מונדק, הרי זה פולני, משמע?”
“במקרה לא.”
“אה, אינני סובל את השמות הללו. שנה את השם, תהיה אדם חדש…”
מן הסתם זו המידה העממית, שמן הראוי לחבבה. אף על פי כן סלד מעט מיחס הקריבות המופרז. וברגע שהלה חבט על ברכו לאמור “ובכן, עתה הרינו כבר בחזקת ידידים ואפשר לנו לדבר בגילוי לב” עברה בגופו חלחלה. ניתנה האמת להיאמר, לא מחמת הסתגרות בפני הזולת נקעה נפשו מן ההתיידדות הנחפזת, גילוי הלב המוגזם, והמנהג לספר את תולדות החיים לאחר דו־שיח קצר בן חצי־תריסר משפטי־גישוש. ההיפך הוא הנכון. דוקא משום שדן את הריעוּת השלימה כחויה נדירה דרש כהפקרות את קלות הדעת שבהיעדר סייגים־בין־אדם־לחברו. וחשד נתעורר בלבו שיש בכך מעשה עורמה, אפשר בלי־דעת, שנועד לפרק את היריב מנשקו, כשדברים אמורים בעסקי־ציבור.
"ואתה אל תחשוש שנאחר את המועד. האוזן שלי על הדופק. שוֹמע אתה את הקולות האלה? זהו הויכוח, בינם לבין עצמם. ברגע שפייבל יחדל לצרוח נדע שהמם את כל מתנגדיו. אני מקוה שאתה אינך נבהל מצריחות. לי יש שיטה. אני מניח לו לגמור ואומר במנוחה: עוד פעם אבל לאט לאט. אני בעברית – קצת חלש, חביבי. אנחנו, נציגי הקבוצות הקטנות יותר, נוכל לבטא ביתר הצלחה את מאויי הציבור. מפני שאצלנו אין נטיות צנטריסטיות, כשם שיש אצל אלה… החשבון הוא כמובן, תועלת… העיקר הוא אמון, חביבי, אמון זה בזה… דוקא משום כך שאנחנו כל כך מפורדים וכמעט שאין לנו שפה משותפת. אמון, זו הסיסמה שלי. אמון בזולת. אדם בא הנה לעבוד – זה הדוקומנט שלו. בעיני הוא כבר מהימן. אין צורך לבדוק בציציות שלו. אבל כאן חביבי יש הרבה אנשים שאם תאמר להם מלחמת מעמדות מיד אומרים לך עוכר־ישראל. אין כאן מלחמת מעמדות, אומרים לך, בונים עם, ומה איכפת מה אתה בבניין הזה, היסוד או הארובה… אנשי “הפועל העברי” כמובן מומחים גדולים, הריהם ותיקים… אבל אני מציע לך לשמוע סיפור קצר, מפי אדם שבא לא מכבר ארצה, זה אני… והסיפור יעורר בך מחשבות. אל תחשוב שאני בעד הצטרפות למפלגות. לא ולא! אמנם כשלעצמי, קרוב לודאי שאצטרף, אבל אנחנו צריכים פרוגרמה בשביל הכלל. והנה: העניינים המקצועיים לחוד והמדיניות לחוד… אבל הבטחתי לך סיפור – אספר לך. אגב יש לנו הרבה זמן. עדיין לא הגיע בא־כוח כביש חיפה.
"מוזר, הא? לפני שבאתי לארץ ישראל לא חשתי באנטישמיות על בשרי. מקרה. אצלנו לא היתה אנטישמיות, אפשר מפני שלא היו הרבה יהודים. ואולי, בגלל תפוח האדמה על קצה החוטם פסחו עלי. על כל פנים, כשבאתי לארץ והגעתי לצמח… אבל, ראשון ראשון ואחרון אחרון… ירדתי ביפו, יצאתי מן הגומרוק והלכתי לטייל ביפו. חפצים לא היו לי, מישהו גנב אותם. אבל מילא, למי איכפת קצת סמרטוטים. אקנה אחרים. ובכן, הלכתי לי ברחוב, מתפעל מכל דבר. הנה האוריינט, כפי שראינו בתיאטרון. מסגד, כומבז ופנטופלאך עקומים ותרבוש עם זנב־סוס, הקיצור – עלי־בבא וארבעים השודדים. וברחוב, ממש כמו כרך גדול, הולך לו אדם עם קזקון תלת־כנפון על ראשו ואיש איננו מביט אחריו. הקיצור, בזבזתי כספי על כל מיני מטעמים מפולפלים ומתקתוקים, ואפילו צינור גומי שחור שטעם לו כאַראַק, ונקרא זחלאווי כמדומה, אכלתי לי… אדם צריך לטעום מכל דבר. באת למזרח – מַזרֵח את כרסך תחילה. העיקר – הלכתי למשרד בתל־אביב ונתנו לי פתקה למלון. או, כך, זו קבלת פנים למתנדבים בעם, אמרתי לי. מלון ממש, סדינים מעומלנים, מרשרשים כמו בוטנים קלויים; וארוחת בשר – פעמיים בשבוע. מה נאמר ומה נדבר – דיאַדיה־משרד בחור הגון. אך כעבור שבוע – פּאשוֹל! מתארגנת קבוצה לכיבוש עבודה בגליל. כיבוש עבודה? אני בראש התור. טבע שכזה. מסתבר שהולכים לעבוד במחנות צבא, במקום המצרים האלה שנקראים ג’יפים. אג’יפט, אג’יפשן, ג’יפ. ומעתה – ג’וּ במקום ג’יפ. שהרי, סוף סוף – בית לאומי לעם היהודי ולא למצרים. אם לא יבואו יהודים – יביאו פועלים מהחורן, מהבשן, מעבר להררי חושך. ובכן, יוצאים, קבוצה גדולה, מאתיים בחורים, שמחה וששון. בתוך הקבוצה – קצינים אוסטרים, מרוצים מעצמם, מתגעגעים לקסרקטין. לעבוד בצבא? מה טוב! ודאי לא יקפחו את זכויותיהם. תפח רוחם של האוסטרים ואהבת הסדר שלהם. אחרים שמחו ללכת לראש פינה מפני ששמעו כי אין שם קדחת.
“הקיצור, שמים עלינו ראש. ברנש שיודע קצת אנגלית, מן הגדוד העברי. צועדים בסך, שמאל ימין, לתחנת הרכבת. סמל בריטי, פרצוף שטוח ומשולש, סוקר את השורות בבוז, ומעלה את הידיים־העובדות בתנועות זירוז לתוך קרון בהמות. שכם ג’נין צמח. עד כאן הכל בסדר. מה איכפת לנו קרון בהמות? מה איכפת לנו הסַמל? מתלוצצים על חשבונו. אין הבחור יודע עם מי יש לו עסק. סבור הוא – ג’יפים לבנבנים לפניו. עשינו שמח, שרנו “נלך למדבר” “ימים רועשים” ו”זבחו זבחי צדק". בדרך לשכם – קופצים ויורדים, קופצים ועולים על הרכבת בזמן הנסיעה. אור ושמחה ליהודים.
"אך כשהגענו לצמח – אבן בעדשים. אמנם – קודם כל נעשה חם בלב: הכינרת. איזה יופי! לנשק את המים הכחולים. קונץ לצעוד על פני המים האלה? אתה מביט על הכינרת צומחות לך כנפיים… ומשם – בסירות – לטבחה. וכאן מתחילה פרשת העלבונות, החרפות, והגידופים. מה פתאום? הרי התנדבנו… אבל לבריטים לא איכפת. ארבעה חיילים מלוים אותנו… ומזוינים! מילא, מבליגים על העלבון. הכינרת. אמנם, שרב, אך שרים, מהבטן… לא שרים, צורחים! חולצים את הנעליים וטובלים את הרגליים במים. ופתאום, אסור! אומר הסמל. למה? אסור!
"בטבחה מורידים אותנו מהסירות ועושים לנו מפקד! בטפיחה על הכתף סופרים אותנו, כבהמות, כאילו איננו יודעים לספור. אילו ראית איזו שורה עלובה עמדה שם… אנשים עייפים מטלטולי המסע והשמש לוהטת… נראינו כאסירים בדרכם לסיביר. והקצינים, מנוּולים ורודים כחולי עיניים, מזרזים אותנו כאילו אנחנו עדר בהמות. נא לא לשכוח: כל היום לא אכלנו כלום. העיקר – הולכים לגליל. מחלקים לנו פכסמים יבשים ומעופשים, ו – מַרש! במעלה ההר, בבגדי־החמודות, עם כל המטלטלים – והאוסטרים יש להם מטלטלים! – ובלי מים. בלי אף טיפת מים. לחיילים ההודים שליוו אותנו היו כלים מלאים מים אך אסור היה לנו לשתות מהם, שלא נטמא את הכלים שלהם. העיקר, לא הכל היו רגילים בהליכה והיו קצת מפגרים. ו – הנה, מה זה מתנפנף מעל הראשים? לא ייאמן! עובדה! חשבנו שההוא מתלוצץ… אבל ברצינות! כמו בסיפורי הזוועה על מטעי הקפה בברזיל… שוט! שוט ממש. על הגוף לא הצליפו רק על הנשמה… ומעניין – הבריטים לא הבינו מה יש כאן להיעלב? ילידים המשכירים את עצמם לעבודות הבזויות – מחזיקים עצמם בעלי דם־כחול? והם היו נרגזים עלינו. כאילו אנחנו מערערים את סדר העולם. כידוע, יש קצינים ומתחתם סמלים ורבי־טוראים וטוראים ראשונים ולאחר כך באים חיילים ובשפל המדרגה פועלי־הצבא. פסולת־אדם… כן כן, זו היתה הזדמנות יפה להרגיש מה פירוש להיות פועל, לא מזוית־הראיה של סבא־גורדון אלא מנקודת מבטו של קצין בעל מונוקל. זה היה שיעור חשוב ומעניין.
"והיה לנו חשק עז להתנפל על הקצינון האנגלי המנופח, להוציא מידיו את השוט – וצליף: על פרצופו המאוס. אולם היה חשש שהלה לא יבין… ובאמת, מי משכיר עצמו לעבוד במחנות הצבא? דוֹמן. לומפנפרולטריון. משרתי־חיילים. והנה באים יהודים ומבלבלים את היוצרות… מהו אשם, האנגלי? אדם שמנקה בתי מחראות הריהו מנקה־מחראות. אין דבר פשוט מזה. הנה, הפועלים המצריים. עלובי אדם. היתה להם ברירה למות ברעב במצרים או לחיות ברעב בקמפ ראש פינה. ובכן, היו צייתנים ומוכנים לכל עבודה בזויה ולכל יחס בזוי שבעולם תמורת שלושה גרוש מצרי. והנה היהודים. חבורה של גאוותנים. ולא עוד, הם סבורים שהוא, לוטננט אֵי בי סי די אִי בראון, פחות ערך מהם. מהו? – חרב להשכיר. והם – כובשי־עבודה בני־חורין, חיל חלוץ של העם. מנין להם גאוה זו, למנקי המחראות? אומר בלבו הקצין. מן הסתם, צודקים האנטישמיים. חוצפה של יהודים… ושנאה מתעוררת בלבו. היה מניף את השוט בהנאה ומתענג למראה החרון המתלקח בעיני היהודונים. אינני יודע אם מותר היה לו להשתמש בשוט, על כל פנים, לנפנף באויר ודאי מותר לו.
"לאחר יומיים שיגרנו אליו משלחת ומחינו בשל היחס המעליב. הסברנו לו שיש אצלנו אפילו קצינים אוסטריים לשעבר וחניכי בתי ספר גבוהים. וזה לא בסדר! כי בזאת התרנו לו להעליב את אלה שאינם קצינים אוסטריים ואינם חניכי בית ספר גבוה. השפלה! אני התנגדתי, אמרתי: לוּ יהיה כך, יתייחסו אלינו איך שהם רוצים, ביקשנו להיות פועלים, בבקשה, עד הסוף!… אבל הם לא שמעו לי… והקצין לימד אותם לקח. הוא לא התלהב מההודעה שלהם. לא הזמנתי קצינים אוסטרים ודוקטורים לפילוסופיה כדי לנקות את בתי־המחראות של החיילים ההודים, אמר למשלחת, אם אינכם מנקי־מחראות, לכו התעסקו במקצועות שלכם.
"אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון… בערב הראשון ישנו על הרצפה ולמחרת בבוקר הקימונו אהלים. העמידו אותנו בשורה וקראו לנו את התקנון: הזכויות והחובות. יש סדר: עבודה – לפי הוראות הסמל. שכר – שלושה גרוש לפועל פשוט, חמישה גרוש לנגר, פלוס – בצל, כך וכך ליברות לשבוע, תה, כך וכך, לחם, ושני איילים לכל החבורה. מישהו חישב בדקדקנות את מנות המזון – לא לחיות ולא למות. הקיצור, את האיילים קיבלנו חיים, והם ברחו למחרת, אבל העבודה לא ברחה. וזו היתה עבודת פרך, על קיבה ריקה. ואף על פי כן – הבחורים לא נפלו ברוחם… כיבוש עבודה! אבל את העלבונות לא יכולנו לשאת… לאט לאט התלקחה מחאה עזה, הסמל היה נוהג לשלוח אותנו לנקות את המחראות חמש או שש פעמים. סתם, כדי להתעלל בנו. יום אחד סירב אחד הבחורים למלא פקודה אידיוטית של הסמל וקיבל סטירת לחי. כל המחנה היה כמרקחה. בחרנו ועד ושלחנו למפקד המחנה. המפקד אסר את חברי הועד. ובכן, הלכה משלחת של קצינים אוסטריים: כך נוהגים בבני תרבות? שאלו. “אמרתי לכם, לא הזמנתי בני תרבות. אם אינכם פועלים לכו לכל הרוחות ושילחו פועלים במקומכם!” התרגז הקצין. “אם העבודה בזויה בעיניכם – אל תעשו אותה. הגיעה השעה שתדעו כי היא מסריחה.” הכרזנו שביתה. שלחו את הפועלים המצריים ופירקו את אהלינו. שני לילות שכבנו תחת כיפת השמים בלי מזון, וחכינו שיחזור השליח שנסע לתל־אביב לשאול מה לעשות. אסור להפקיר את מקום העבודה ולתת לבריטים הזדמנות להביא פועלים ממצרים וסוריה, אמרנו. אך בלילה השלישי נמאס לנו והלכנו לראש פינה לבקש מקום ללון.
"ראש פינה – זו היתה פרשה בפני עצמה. מי שרצה לשמוע משפט עברי צריך היה ללכת לג’עוני הערבית. הערבים למדו עברית בבית הספר של פיקא, אבל היהודים לא. ציונות – הס מלהזכיר. מי הזמין אתכם לארץ ישמעאל? שאלו אותנו. והנוער – באוסטרליה ובדרום אפריקה. הקיצור, נתנו לנו ללון באיזה מרתף גדול. התגוללנו שם יומם ולילה, רעבים ללחם… ומישהו כבר הוציא חפיסת קלפים, וזהו… הוי של פליטים… ורבים ברחו ליפו… ובאניה הראשונה – לחוץ לארץ. סבורים היו שיפרשו מרבדים לרגליהם ותזמורת תנגן לכבודם. בלילה היינו יוצאים ומתפרעים ברחובות, שרים, צווחים ומקימים רעש. מה לעשות, בחורים צעירים, וההורמונים עושים את שלהם… היינו שרים רומנסים של ניבול פה לפני חלונה של אשת הפקיד, נקבה מכשכשת בזנבה… היה כדאי שתתן לבחורים עדשים במקום חיוכים… הקיצור, אלה היו החיים שלנו… כיבוש עבודה. בינתיים הופיעה פתאום חבורה גדולה של פועלים, הפסולת של חיפה, חבורה של מחכים־לאניה… מה קרה? סוללים כביש בראש פינה. ובכן, מה אנחנו? מסתבר שיש עוד קבלן לעבודות ציבוריות בארץ – מפלגה דתית. ובכן, אוכלי־נבלות אלה הניחו כיפונת על הראש וקיבלו עבודה. ישבו להם במלונות של ראש פינה, אכלו כוֹשר והתפרנסו בכבוד. כך! אמרנו, כאן מתגוללים מאות פועלים רעבים ללחם והפסקוּדניאקים האלה יקבלו עבודה כדי לחסוך כסף לחזור לגולה?! לא יקום ולא יהיה! בחרנו ועד ועשינו פשרה. חצי חצי. וחילקנו בינינו את העבודה. ובימי הבטלה שכבנו על הגב ונשמנו בקמצנות כדי שלא לבזבז מרץ.
“הקיצור, את השליח מתל־אביב לא ראינו עוד, והמחנה הבריטי התמלא חורנים, וכובשי־העבודה האמיצים הסתננו להם אחד אחד לערים הגדולות לחפש מלאכות המכבדות את בעליהן. כך. ומה תספר אתה? יש מעמדות בארץ הזאת או אין?”
“לא זכיתי לקבלת פנים כזאת, אך תזמורת לא ניגנה לכבודי כשירדתי מהאניה,” אמר מונדק.
“פגשת חברים, אה, ועזרו לך. ולכן נדמה לך שכאן הכל אחרת. חכה חכה…”
“לא אמרתי כך.”
“בודאי. אבל, אני מוכן להישבע שתאמר. קראת את הפלטפורמה שלנו?”
“כן.”
“ובכן, מה אתה אומר?”
“יפה.”
“מה זאת אומרת יפה? אין זו בלטריסטיקה. אתה קורא, ולאחר כך: או הן או לאו. מאי משמע בכלל יפה?…”
ראש הציץ בפתח האוהל: “מה פירושו של דבר? סיעה כאן סיעה שם… כבר מתחילה ההתגודדות? בבקשה. מה הסתוֹדדויות הללו? נלך וניועד כולנו יחד. איש לא יקופח. בבקשה…”
ו
ליד אהלו של פייבל המתין לו אליהו. “עוד מעט ושלחנו משלחת לחפש את גוויתך בואדי. אני בא לכאן – והנה אינך. לצחוק הייתי בדאגתי לך. אמרו לי, הרי איננו ילד. ואף על פי כן, חשבתי, הרי היית צריך להגיע מזמן… למזלי ראוך בחדר האוכל ומישהו סיפר שיצאת עם גרשטין… השבח לאל…”
מישהו היה מצעק בלי הרף בתוך האוהל וחברו היה מבקש להרגיעו בלחישה ובגערה חליפות: “בבקשה, אמור לי, בבקשה, מה לסערה המתחוללת ברוסיה ולאוהל הזה. איזה הגיון יש בכך שהרוח הנושבת שם תפיל את האוהל הדל שלנו…”
יריעות אברזין כהות מחוררות, אניצי בד מפויחים מעל למנורת הנפט המשליכה בהרת מקודדת על גבי כותל הבד המלוכסן, שני עמודי במבוק, מפוצלים סמוך לכותרתם העשויה מקלעת חבלים עבים. אנשים יושבים על מיטות ברזל, וצלליהם סתורי־צורה כשדים שיצאו מן הבקבוק במעלה היריעות; עשן סיגריות וריח שמיכות צבאיות חטויות.
“כל מַשבי רוחות עולם מבלי משים פגעו גם בנו,” דיקלם במנוחה בלוריתן כחוש־פנים.
“היהודי הוא הסיסמוגרף של העולם,” החזיק אחריו חברו. “וכי מה אתה סבור, לאסיה הסוציולוגיה לא הגיעה?”
“איש לא ישכנע אותי כּי יש הגיון בדבר שאנחנו נתקוטט כאן בגלל הפלוגתא שם. כמובן, מלבד עקומי מוח, עבדים נרצעים, המנשקים את היד המורמת להכותם… יורקים בפניהם והם נושמים לרווחה – האח, גשם יורד…”
“אתה אומר שאין הגיון בדבר שנתקוטט כאן ובינתיים אתה מחרף ומגדף…”
“אינני מחרף ומגדף, בכאב לב אני מדבר… גם אני כמוכם רציתי להאמין – אבל מה ראו עינינו – פוגרומים…”
“פוגרומים! מי עשה פוגרומים ומי הציל? ההיית שם? ראית? אנחנו היינו שם. באיזו זכות אתה מדבר?”
“בבקשה, בלי עצבים,” צרח פייבל שנכנס בו ברגע לאוהל. והכל נשתתקו.
“באת בזמן, פייבל, עוד מעט איש את אחיו חיים בלעו,” אמר אליהו.
“מנדל ופייטלברג אוהבים מאוד את ההתעמלות הזאת. עכשיו אין לנו פנאי לשטויות. לא התאספנו כאן כדי לתת לכם הזדמנות לקנות לכם נפשות. באנו כדי למצוֹת את המשותף… יש כאן אנשים שאינם מכירים זה את זה? גרשטיין, ברקוביץ, וויסמן, ברקוני, כבר מכירים? וכאן: מנדל פייטלברג, בנימין וזוסיה. ביקשתי מחברה אחת שתעתיק לנו את ההצעה בכמה העתקים. הא לכם, קראו, ולאחר כך נדבר…”
שוב הפיק מונדק קורת רוח מרובה מצורתו של פייבל. הנה, אינו דומה למנהיג של כנופיית יחפנים… ואף הקול המתון, המזומר, הנעים לאוזן, מרגיע חששות סתומים שאין להם, בעצם, אחיזה. דמיון נערוּרי שיעֵר שאחד ממנהיגיה הנודעים של הקבוצה המפורסמת ביחפנות־לתיאבון, ובחירוּת־של־הפקר, עתיד להיות דומה לקצין־צבא ולא לתלמיד חכם. והרי – אותה הדמות, קלסתר הפנים, ונוסח הדיבור של הוגה דעות מאחינו בני ישראל… אמנם הראש פרוע תלתלים, ושפם צהוב־טבק מתייהר מתחת לחוטמו המעוקם, אך גרד מעט ותמצא את היהודי.
מחמת צניעותה של השלהבת, שלא הרחיקה את אורה אלא כשיעור אַמתיים, ופייחה שני שליש מאגס הזכוכית, נאלץ פייבל לקרוא את יצירתו בקול:
“חברים! סוף כל סוף נתבשרנו שעומדים לכנס את הוועידה הכללית של פועלי ארץ ישראל, שלבואה ייחלנו מן היום הראשון שדרכו רגלינו על אדמת ארץ ישראל. מנסיונן של תנועות הפועלים בעולם יודעים אנו כמה גדול הנזק של פירוד הכוחות במחנה העובדים. רק מחנה מלוכד יוכל לעמוד בפני הנחשולים הקמים על תקוות עמנו. מגמתנו היא לאחד את משפחת הפועלים באירגון פועלים סוציאליים אחד. ליצור ברית ציונית סוציאלית של כל העובדים העברים בעולם, לעשות בכוחות משותפים את העבודה הכבירה הנחוצה בשביל החיאת המולדת ואיחוד העם. לשם כך צריך ליצור הסתדרות חזקה ואדירה שתוכל להגן על ענייני הפועלים ולבנות את הארץ. אנחנו מקדמים בהתלהבות את הוועידה הכללית של הפועלים העבריים ונשתתף בה בהמונינו, המוני העולים החדשים, למרות הקושי שבסידור הוועידה, איבוד זמן העבודה וחוסר האמצעים. אנחנו נתבע מן המפלגות למסור את הסמכויות שלהן בענייני עבודה הגנה התיישבות ופעולה חינוכית בארץ ובגולה להסתדרות הכללית. נילחם על זכותו של פועל עברי לבחור לו את הדרך המפלגתית מתוך רצון חופשי, ולא על ידי השפעה עקיפה דרך לשכות העבודה המפלגתיות. נילחם למען הסתדרות פועלים אחידה וחזקה שכוחה רב לה להשפיע על כל ענייני הפועלים בארץ וגם להטביע את חותמה, כגוף אחד, על פעולותיה של ההסתדרות הציונית…”
סיים, סקר את הנאספים במיצמוץ עפעפיים, כדרך קצרי הרואי. ושאל: “למי שיש הערות, בבקשה.” ומאחר ששתקו, הוסיף דברי הסבר: “כדי למנוע שחיתות בתנועת הפועלים העברית, נקום אנחנו ונאמר: אמונות ודעות אינן עניין למקח וממכר, שאם כן ייהרס מפעלנו הבנוי על התנדבות והתלהבות. אנחנו צריכים להוכיח שאחדות הפעולה עדיפה על חילוקי דעות…”
“בדרך כלל אני מוכן להסכים עמך בכל, אמר ברקוני, והריני מוכן לחתום על המצע הזה; אך כמובן, אין הוא כובל את ידינו בהמשך הויכוח; לאמור, על פי מספר הצירים יפול דבר…”
“אנחנו, כפי שגמרנו, לא נעמיד רשימה מרכזית, אלא כל קבוצה תעמיד נציגים לפי מספר הבוחרים…”
“איש איננו מערער. אולם, כדי שאוכל לחתום על ה־קול קורא? האין זאת? קול קורא, נאמר, ולא מצע…”
“למה לא מצע?”
“אם הרוב בעד מצע לא איכפת לי מצע, אבל יש בקול קורא משפט אחד שלדעתי כדאי לנסחו אחרת. יש בו סכנה מסוימת. הנה אתה אומר, כבר במשפט השני: מנסיונן של תנועות הפועלים בעולם יודעים אנו… לזה אינני יכול להסכים. אנחנו אומרים: אין שום דמיון בין גורלו של הפועל היהודי לגורלו של פועל באומות העולם. אם אפשר ללמוד מנסיונן של תנועות פועלים בעולם למה אי אפשר לקבל את התיאוריה שלהן? על כן אני מציע במקום המשפט הזה – עוד בגולה חשנו על בשרנו את הנזק הגדול של פירוד הכוחות במחנה העובדים. זה עושה רושם יותר מהימן, גם יותר צנוע, ואיננו משאיר מקום לפירושים רבים.”
“ברוח זו, אמר גרשטין, אפשר להגיע למשפט אחד שאיננו אומר שום דבר, כמו למשל: אנו בעד איחוד ונגד פילוג…”
“איננו אומר שום דבר? אומר הרבה מאוד!”
“מי שמוכן להסתפק במצע כזה יוכל להציע אותו גם למפלגות. איש לא יתנגד והדברים יישארו כפי שהיו. ואני חושב שצריך לבטא באיזו צורה שהיא שאנחנו חלק מן הפרולטריון העולמי…”
“זאב רוצה להפוך אותנו למפלגה חדשה, אמר פייבל. ההסתדרות המאוחדת תחליט איזו זיקה יש לה לפרולטריון העולמי. מי אנחנו כי נכפה דעה מראש?”
היו מתוַכחים עד שעה מאוחרת, ומונדק זירז את אליהו שידבר, אך הוא סרב. עכשיו נתן פייבל מבט במונדק לזרזו, החזיר לו בתנועת ראש – עדיין לא. לאמור, שוקל הוא בדעתו. לאמיתו של דבר – דברי המתוַכחים נראו בעיניו כמופרזים ומשוללי משמעות, סתם ריב על קוצו של יוד. דומה, צריך להיאמר משפט אחד שיהפוך את שיחת־הרעים הזאת למאורע בחיי תנועת הפועלים… משפט גואל, כדוגמת צמד המלים שהשליך לוועידה האחרונה בווינה. “חובת־ההגשמה” אמר – ובבת אחת נעשו כל שעשועי הנערים – המדים, המגבעות, מחנות הקיץ, הקשר־השטוח ופלפולי־הדברים בערבי החורף הארוכים – לעניין רציני עד מאד… ולא רציני בלבד, טרגי!… משפחות זועזעו, בחורים קמו ועלו, גיבורי־שפתיים נהיו לעלובי־נפש ברחנים־בוגדים־ביעודם, ופשוטי אדם שתקנים לבוטי־שפה נהיו לאמיצים וגיבורי־עלילה… היתה זו יריית אקדח־ממש שנורתה לפתע בשעת שחוק נערים באקדחי צעצועים… והכל הוכו בתדהמה! אירע דבר מחריד!… לא עוד דיבורי סרק. וחוות־דעת, מעתה היא גזירה. ואף כאן, כמדומה, צריך האקדח לירות.
“מוכנים אנו – אמר לבסוף – לחתום על הקול קורא הזה, עם או בלי התוספת שהציע גרשטין. אינני חושב שצריך להכניס תיקונים בנוסח, במשפט זה או אחר… אבל, דומני, סך הכל, הרי זה קול קורא מנוסח יותר מדי… דומה הוא למלאכת־דיפלומטים… קצת מגלה קצת מסתיר, וכל אחת מהמפלגות תוכל לומר, הרי זה בדיוק כרוחי… לא מלאכת־מחשבת כזו אנחנו צריכים להוציא מתחת ידינו, אלא זעקה! זעקה גדולה! אם לא תקום הסתדרות פועלים אחת ואם תימשך ההתחרות המעציבה על נפש העולה החדש יתפורר הכל, ומתוך אי־אמון בכוחה היוצר של תנועת הפועלים הישראלית ילך איש לביתו… והזדמנות היסטורית תאבד לנו… כך, לדעתי…”
“לוּ יהי כך. – אמר פייבל. – נצרף גם את דבריך לקול־קורא, בחינת אזעקה. כתוֹב אותם ונעשה מהם אקדמה, אשר יישמע ממנה, איך לומר זאת? – הד הימים הללו, וגם, יחד עם זאת, הדאגה העמוקה, כן, זו המלה הנכונה… ואין בכך רע אם תכתוב את הדברים בלשון קצת, נאמר, פיוטית, לאמור לאו דוקא נמלצת, אבל, נאמר, מבטאת את הרגש המפעם בלב צעירינו, כך כך, אין בכך כלום… אפשר אפילו יעשה הדבר רושם מסוים בחוגים מסוימים, שאי אפשר להתעלם מהם, לאמור, סוף סוף הרי אף הם פועלים… אמנם, אין לדעת אם לאורך ימים, על כל פנים זכות בחירה ודאי שיש להם… ואין כאן שום כוונה לפגוע בזכותו של מישהו, חס וחלילה…”
“וכדי להראות איזו חשיבות אנחנו מייחסים ליסוּד ההסתדרות, עלינו להיות מוכנים לפרק את המסגרות הישנות, לאחר האיחוד, ולתבוע מן המפלגות ללכת בדרכנו…” הציע מונדק.
אך הפעם לא קצר הצלחה. מישהו אמר שאין לקפוץ למעלה מן הקורקבן, ורוח של בדיחות דעת השתלטה על הנאספים. מכל מקום, בחצי הלילה היה המצע ערוך וחתום ומוכן להדפסה, ופייבל לקח את ה“דוקומנט” כדי להציגו בפגישה עם אנשי השומר הצעיר וגדוד העבודה.
ניתנה האמת להיאמר, מונדק היה מבקש להכניס עוד שינוי במצע, אך השעה היתה מאוחרת, וחשש נתעורר בו שמא יהיה עייף מדי למחרת בבוקר. ומתוך כך עלה בדעתו רעיון: אפשר באמת הם נוטים להפריז בהערכת קשיי־ההסתגלות לחיי עמל, ומשום כך הם מכוונים את לבם לתמורה המוסרית והתרבותית המתחוללת בחיי אדם־עברי־חדש־במולדת, ומתעלמים מערכי־ציבור כלליים. הנה, עולם הפוך! דוקא בחורים משכילים, שדעתם נסתגלה למופשטוֹת, כאן הם עוסקים בהתבוננות מדוקדקת בעוֹרם־ובשרם. ופרולטרים של עם ישראל תופסים לשון מופשטת בדברם על ענייניהם הפעוטים.
מצריף האוכל בקעה שירת המקהלה, ומאהלו של פייבל – הויכוח. אך כשרחקו מונדק ואליהו מן המחנה והלכו בדרך על שפת הכינרת, נתמזגו הקולות בחשיכה לרחש אחד, ואין להבדיל בין שירה לויכוח.
ז
כשראה מונדק את בלה עולה מן הירדן בצעד קל, שמלותיה מתנפנפות, המתין לה ליד המחצבה. ביקש ללכת עמה כברת דרך. יחפותה העשויה להיפגע העירה בו זכרונות רגושים.
פיסת־כינרת אפורה, ושמים בסגריר, שלף דגנים שחום־צהבהב מקרוב וצהוב־לבן מרחוק. רוח מבדרת שולי האהלים ומנפחת את היריעות כמפרשים. המחנה – כסירות אפורות־מפרש שטות אל יבשת ההר.
חוטם דק וישר המתחבר אל שתי גבותיה הקמורות כמדרש פליאה, אזניים דקות שקופות כהילה העוטפת שלהבת הנר… הנה תתקרב וקלסתר הפנים, החזוי בדמיון, יסטה מעט מדיוקו, ויגלה איזה חידוש מפתיע, קמט לא־צפוי בזוית העין, העויה לא נודעת בזוית־הפה. העויה! איזה מהומה היא עושה בתוכו. ההעויה קובעת את ההכרה…
“בלה” – קרא לה כשעברה אצלו ולא השגיחה בו. הנערה הוסיפה ללכת ועיניה מביטות נכחן. פישפש בזכרונו ולא מצא טעם לרוגז. “בלה!” קרא בתמיהה.
היא עמדה במקומה והביטה בו. בתְיָה.
“עיניך רואות בלה בלבד?” שאלה.
“ראיתיך בחולצה שלה, וחשבתי…” התנצל.
“לא החולצה שלה, אלא החולצה שלנו…” אמרה בתיה.
“אה, כן, כמובן.”
“עוד מעט תגיע גם בלה,” אמרה וישבה לצדו, על הסלע.
“סלחי לי, היה נדמה לי…”
“למה לסלוח? אני נעלבת. וגם בלה לא תיעלב, פשוט מפני שלא נספר לה, אבל…”
ומתוך כך דרשה לגנאי את הקומונה במלבושים. הרי לוֹ דוגמה נאה… עניין שברגש… סגנון הלבוש, דקוּת טעמה של אשה… התאמת הצבעים, נוסח של הבלטת הגוף והצנעתו. לאחת: חסד, ולחברתה – מעשה התעללות… תאר בדמיונך את מרים בטריקוֹ… הרי זה יצעק לשמים.
טען כנגדה בטעמים אידיאולוגיים: יתכן שיש כאן הפסד, אך ההפסד יוצא בשכר. מסתבר, יש ערכים חשובים יותר… הקץ לקשר־המסתורין שבין אשה ללבושה. וכי המלבושים נועדו ליצור אשליות שהעירטול סותרן והופכן לאכזבות?… אדם צריך להתרגל למנוע עצמו…
היא צחקה, ברקי משובה ריצדו בעיניה: רק אחד יראה אכזבה. האחרים לעולם ייהנו מן האשליה… הרי איננו בעד שיתוף בנשים חס וחלילה… האחד – הוא באמת איננו זקוק לאשליה… אולי, למען חבריו. שיהיו סבורים: זכה במי־יודע־מה… אבל האחרים, האם לא מוטב להם שיראו קצת נוי?… האם באמת יש הכרח להיראות כמו הנשים ב… צער־בעלי־נשים…
אף הוא צחק לשמע הביטוי, אך מיד דש אותה במבטים חמורים. הקץ לליצנות. אם היא בעד ביטול הקומונה־במלבושים תביע דעתה בכובד ראש, בשיחת החברים. יקבלו את דעתה – בבקשה, לא יקבלו – תיכנע לדעת הציבור ולא תרעיל בליצנות.
נתרעמה עליו. אילו שטויות. תרעיל… כבר אין ביטויים נאים מאלה. אוי לחֶבְרָה שתטבע בכפית־הומור…
מונדק ריכך את דיבורו. לא ההומור עיקר. יש הומור ברוח טובה ויש הומור במחאה. לא תמיד ליצנות מעידה על אושר… קל למצוא אנשים מאמינים בצדקת הדרך, קשה למצוא שמחים־בחלקם, לאמור, מאושרים…
שוב ביצבץ ועלה חיוך בפניה הנעלבים: לשעבר ראתה בדמיונה את האושר כמין ציפור, יתכן שמטרלינק אשם בכך. האושר של מונדק נראה כחיה נוראה המנהמת בסוגר וצריך לקשרה בשלשלאות שלא תברח.
ואף הוא ביקש להתלוצץ. לא הכל נראה כפי שנערים משערים בדמיונם. במקום פרפרים ופרחים – ברחש וקוצים. במקום ציפור – בולדוג. המציאות, מסתבר, קצת אכזרית, קצת־קצת אכזרית. השאלה היא מה לעשות?
אך היא חמקה לה. הרי על השאלה הזאת הוא משיב ערב ערב בשיחת הקבוצה. והנה בלה עצמה, בחולצה של מרים…
מסונדלת, כבדת צעד, בראש מורכן, עלתה בלה בדרך שהלכה בה קודם חברתה. החולצה הרחבה של מרים היתה מוטלת על גופה ברישול ומשבשת את צורתה. רק קצות שדיה בולטים כגגותיהם של בניינים טבועי שטפון. כשהשגיחה בו וכוננה צעדיה לקראתו, ראה את החיוורון השפוך על פניה, הסהרונים השחורים מתחת לעיניה. בשמלה הגדולה מכפי מידתה נראתה כנערה מתחפשת המבקשת להעלות על פניה את ארשת הדאגה הטיפוסית למבוגרים.
ושוב נתפס לחולשת הדעת: התחפשות, שעשוע לשעה. נזכר דברי אליהו: “אל תשכח כי אפשר לעלות באניה בחוף יפו ולרדת בטריאסט…” “הזמן הוא המכהן”… כן, הכל דומה להתחפשות. “שעשוע נעלה של בני טובים. פרק רב־עניין בביאוגרפיה של החנווני…” הרפתקה להתפאר בה: “אני הייתי בין סוללי הכבישים, מייבשי הבצות…” מה לעשות כדי להפוך את הכל לעניין של כובד ראש, רציני חמור ואמיתי כמאבקם של פשוטי אדם שאין להם ברירה?… לשרוף את הגשרים? לקרוע את הפספורטים? או אולי להשליט את רצוננו על העתיד בדרך הפשוטה והרגילה – לשאת נשים ולהוליד ילדים?
“בלה,” נזף בה רכות, דרך קורבה, “אסור לך להתעייף כל כך. מדי יום ביומו לרוץ לירדן לאחר העבודה… אילו ראית את פרצופך?”
“אין לי צורך לראות. אני מרגישה. אני חולה, מונדק…”
“שוב הקדחת?”
“כנראה. הכל שחור לפני העיניים. קח אותי לאוהל.”
הושיט ידו ותמכה, מתוך בושה, בריחוק הגון. היא נסתחררה ונפלה בזרועותיו. נוקשה וחיישני החזיק במרפקיה, כמצפה להוראות.
“אח, מונדק, אתה נער קטן. בקושי אני עומדת על רגלי, ואתה…” אמרה, הניחה את זרועה על שכמו ונסמכה עליו. קרבת הגוף הילכה עליו שכרון. חוגג־כאויל, עיניו מפלבלות ותנועותיו קשויות, הוליכה לאוהל והשכיבה על המיטה. חיוך רפה הבהב על פניה החיוורים. הביא לה חינין ומים, ערך את מיטתה בתנועות נחפּזות, כיסה אותה בשמיכה בזהירות מופלגת, ועוד הטריד מעשים ללא צורך: קירב שרפרף למיטתה, הזיח את שולי היריעה, יצא החוצה מתח את היתרים וריפם מאחר שהשגיח כי המיך את האוהל, הניח קרע־מחצלת מתחת למיטתה, ציחצח את זכוכית המנורה בקרעי עיתונים, וכיוצא באלה עסקים של בדק־אוהל – עד שהשגיח במבטה, ירקרק ספקני, מבין ומלגלג מטוב לב.
“זהו, נאנח ואמר. ומה עוד?”
:בוא הנה, שב כאן."
כיון שישב הניחה את ידו על ראשה. “ראה כמה חום!”
“בלעי את החינין – יעבור…”
“דוקטור מונדק, לכל דבר יש לך תרופה,” אמרה וצחקה.
“אין זו תרופה שלי…”
“לפעמים נדמה לי שלא אוכל יותר, מונדק, אני כה עייפה,” אמרה דרך פינוק.
“חולשה, בלה, חולשה עוברת…”
“חולשה? לפעמים היא מתגברת בעוז כזה עד כי נדמה לי… למחרת בבוקר אני אורזת את הדברים שלי ובורחת…”
סנטרו השסוע, הבלתי מגולח, נמתח ושיוה לפניו ביטוי עקשני; נחירי חוטמו הגדולים והשעירים רטטו.
“למה אינך אומר שום דבר?”
“אני מקוה שאת מדברת מתוך חום…”
“ובכן, דבר דבר… גם הנפש זקוקה לקצת חינין לפעמים…” אמרה וחייכה: “ולאחר כך, מצלצל באזניים…”
“אולי כדאי שתנסי להירדם…”
“היום באמת היה לי כ–ל כ–ך קשה. הייתי עייפה והרגשתי לא טוב… וכל הגוף רצוץ. וכשעמדתי במים והסתכלתי בגוף שלי פשוט נחרדתי… דַבֵר קצת מונדק, דבר אלי שלא אירדם.”
הוא דיבר. מה לא דש בלשונו? גבורת העמל, הגורל היהודי, כיבוש החיים, חדוות המעשה, החייאת התרבות, קימום האישיות, ערך האדם, הבראת העם, צדק סוציאלי, דביקות במטרה, שלטון השכל, תבונה לוהטת ורגש נבון, הצרה היא שאין רואים סיכויים ולכן הכל נדמה חדגוני ומשעמם, מתבשלים במיץ של עצמנו, אך הסיכויים גדולים והתקוות מרובות וכבר מַבשילה תכנית ענקית ובקרוב תצא אל הפועל רק תיווסד ההסתדרות הכללית יגשו לעבודה במשנה מרץ ובתנופה אדירה…
ובשעה שדיבר נכנסו צללים מתחת ליריעות האוהל ומילאוהו עלטה. רוח קרירה, ריחה לח, ניגפה בכיסוי הפתח וניערתו. בלה הרכינה את ראשה על חזה ומשכה את השמיכה אל סנטרה. מונדק קיפל את רגליו היחפות אל חזהו, כתפיו רועדות מקור, והיה מדבר ומדבר ומדבר… ומאחר שהדברים שחיממו את לבו לא הפשירו את אבריו הקופאים, הוציא מעיל חיילים ישן מן הארגז מתחת למיטה, ניער מעליו את קורי העכביש, הגיס חוטמו בצחנת אדמה לחה ומרקיבה העולה ממנו ונתעטף בו. לפתע נזכר שהשעה מאוחרת, ועברה שעת ארוחת הערב.
“הרעבה את?” שאל.
מתוך העלטה יצא קול נשימתה השליוה.
ירד מן המיטה בזהירות ויצא החוצה. שמים בלי כוכב, ושאון בא מצריף האוכל. הלך ופתח את הדלת וטבל בחמימות ואוֹרה. לוקס היה מפיץ אור בהיר על שיחת רעים, ועל אשכול יועצים התלוי סביב שולחנם של משחקים בשחמת. נכנס למטבח וקיבל מנת תרעומות מפי מרים הטבחית. אמת, אמת, דוקא הוא, הטוען כנגד השתוללות־בני־חורין הסבורים שדייקנות היא ממידת הבעל־בית, חייב היה לבוא בזמן. אולם בלה חולה… הוא עצמו מוכן לווותר על הארוחה, אך בלה חולה… ומרים נתנה לו דג מלוח וזיתים בקערת פח, וקצת חלב המשומר לחולים, וסולית לחם מיובשת וצנימית.
כשיצא והלך לאוהל, התריזה הרוח סילונות חלב על בגדיו, והחולצה דבקה לעורו ונעצה מחטי קור בבשרו. כבעל שליחות שאיננו נרתע מפני מכשולים לא נתן דעתו על הרוח והלך מאוּששות, זקוף קומה ובוטח, קערת הזיתים והדג מלוח נישאת בידיים ישרות לפני חזהו כמנחת־קודש. ליד פתח האוהל נתקלה רגלו ביתד ונפל אַפיים ארצה. ספל החלב נשמט מידיו והקערה נתקעה באדמה מתחת למרפקו. ומישהו היה מצחק באפילה. עתה ניתן פתחון פה לליצנים, אמר בלבו. “עץ אחד יש בכל המישור שלרגלי ג’בל טור, והוא רחוק מאתיים מטר מן הדרך, אבל ברגע שמונדק נטל את המושכות לידיו קפץ העץ וניצב בדיוק לפני יצול העגלה ושברוֹ…” אומרים. וכעת יספרו “אודיסיאה של מונדק בליל חושך וצלמוות, בארץ זרועה יתדות וחבלים, או מעשה בזנב דג מלוח…”
נכנס לאוהל ופליטת הארוחה בידיו. חשיכה גמורה וקול נשימתה נשמע מתוכה. לא רצה להעירה בשל זנב־דב מלוח מעופר וקצת זיתים חרורי־תולעים. מוטב שתישן ותחלים מאליה. ליתר בטחון לחש: בלה, שמא היא שרויה בנים לא נים. מאחר שלא ענתה, גישש באפילה, הניח על השרפרף את הקערה, ישב על המיטה, וכיסה את בלה במעילו, בתנועות זהירות, כממשש כלי חרסינה דקיקים.
נזכר: אמו, מאחר שהתעקש מעשה בן־חיל להתכסות בשמיכה אחת בלבד, היתה באה בלילה ומעלה עליו בזהירות, ברוֹך ובעצירת נשימה שמיכה שנייה. היה מעמיד פנים כישן, מסתכל בה בעפעפיים מצומצמים וחמימות מתפשטת באבריו, עד שהיתה יוצאת מן החדר על בהונות רגליה וסוגרת את הדלת אט אט. שהות רבה היה שוכב בחשיכה ומחייך. הנה, מעשה־הונאה הדדי. היא כיסתה אותו בשמיכה למרות רצונו, והוא זכה לראות את רגשותיה הכמוסים. כמוסים? אֵם אוהבת בנה. אך, דומה, סוד נתגלה, לפי שאין מראים אפילו לקרוב מה שמגלים לחושך. כך, כסבור היה, יש סוד לכל אדם, המתגלה כשאין רואים אותו.
אילו ראתה בלה באפילה היתה מתגלית לה אהבתו.
הנה, יוכל לישון באהלה. חברותיה נסעו. וחבריו לא ירגישו בהיעדרו. יהיו סבורים שהלך ל“לגיון” בענייני הוועידה.
מונדק הטיל עצמו על המיטה וקיפל ידיו מתחת לראשו. כמה נעימים הרהורים בשלוה. רחש היריעות כווידוי אהבה.
לפתע נשמעו רישרושים מוזרים, כקול פיסות בד דקיקות נקרעות. לאט לאט גבר הקול והאויר התמלא ריח מים חריף. הגשם! וכעבור רגע הכה מטר סוחף על יריעות האוהל, כנגן על תוף, ומים חדרו מבעד לפתח המשולש. מונדק ביקש לכסותו אך מפעם לפעם היתה הרוח מתפרצת, תולשת את הכיסוי ומטיחה סילונות מים לתוך האוהל. העולם כולו הצטמצם ונעשה עלטה, נשימה ורחש חדגוני של טיפות הגשם. והחדגונות קוראת לזכרונות, לפי שעושה את העבר וההווה חטיבה אחת.
ח
בעלטה, בקור, בבדידות, ליד הנערה החולה, הכל דומה יותר לחזוּת הדמיון מימי הנוער. בנהם הרוח העזה המנערת את היריעות העבות כממחטות על גבי החבל, ומתחת לשמיכה הלחה, חיים בזוטם נדמים כהרפתקה. הנה סכנה כביכול מרחפת על ראש הנערה והוא חש לעזרתה.
בילדותו, מה מאוד השתוקק אז להיות אחד מגדולי עולם, הענוים, גיבורי המהפכה. בחרדת קודש העלה מורו משה וולמן על שפתיו את שמותיהם של המגורשים לסיביר והנמקים בבתי הכלא. אמנם, היו גם עשרה הרוגי מלכות בישראל, אך ההם רחוקים היו. ואלו גיבורי המהפכה – שכמותם מצויים היו בבתי הקפה בלמברג, ואפשר היה לחשוב כי משה וולמן המסתורי בהליכותיו הוא אחד מהם. אפשר היה לקרוא ספר שהיה בידיהם, ולשבת בחדר שהם התבודדו בו והגו את המחשבות המזעזעות מוסדי ארץ. בהמיית לב היו עוברים ליד בתי הכלא של גנבים ורוצחים ופושטי רגל סתם, באמונה שכל ראש פרוע הנראה להם מאחורי סורגי הברזל הוא גולגולת של קדוש מעונה, הנושאת בשורה חדשה לאנושות.
משה וולמן גילה לו אז כמה אמיתות חדשות, מסעירות. זכות האדם, חירוּת האשה, חופש הילד, גאולת המדע, אחוות המין האנושי, שיתוף הגורל של המדוכאים… והחיים הם מאבק, מתח, רעד מיתר דק, וכל מנגינות תבל בנפש. תמיד ראה את עתידו בגבורת המאבק, בבית כלא, לומד לשונות זרות לאור נר, ומגלה חדשות במדעי הטבע ומדעי החברה, ומחבר את השיר שמיליונים מורידים עליו דמעות גאוה ואושר… החיים כפשוטם נראו משוממים, אפורים־מאוסים, וכל חיי השעה – הבלים. רק בויתוּר על עצמו זוכים לחיי עולם. במה נחשב אדם שלא הטיל פצצה בקיסר?…
אולם הרחוב היהודי היה עכור ומשעמם, ונתון בשפל העניוּת ולא היה במי להשליך פצצות. ומה דרשו הציונים? לקנות עולם מלא בזיל הזול, למכור שקל ציוני, לגבות תרומות לקרן הקיימת. “ריח של דגים מלוחים למהפכה ברחוב היהודי”, אמר משה וולמן בבוז. אז לא חשד בו שאיננו ציוני. סבור היה – יש תפקידים כאן וכאן. היה מתהלך ברחוב השוק – כבן־עלייה היורד אל עמו – אוטם את אזניו לשמע הקריאות הצרחניות, וסותם את חוטמו שלא יגיע אליו ריח הדגים המעופשים. ניגש אל מוכרת הפירות ומדבר אליה עברית, מעשה־קונדס רציני ועגום, מקוה היה שעיניה יתנוצצו לרגע בגאוה מתוך עומק הצער היהודי. “וואוּאֶ?” ולאחר כך קנה ממנה פירות, וראה לצערו שאין היא מדייקת במשקל ובוררת לו את הפירות הרקובים. ולאחר כך השליך אותם לפח־אשפה. הנה לך עמך ישראל! בלי הדר, בלי רמז לכיסופי גאולה…
והנה הופיעה חוברת “יזכור”: בארץ ישראל עושים בחורים יהודים את המהפכה בגופם. זהו! אף הוא ירכב על סוסים אבירים, במדבר בין פראי ערב. יעזוב את בית הדוד, את בשר העוף והנקניקים בעצם ימי המלחמה, ויתנדב לצבא האוסטרי, לעשות שם הכשרה לחיי שומר עברי בארץ ישראל. ולתכלית זו לבש את מדי הקיסר וסבל עינויים ובזיונות.
המלחמה תמה, וחזונו טרם קם. ושוב בא משה וולמן ובשורה בפיו. הגיעה שעתה של המהפכה. והכתובת – מינכן. נלהב ומלא תקוות גיבוריות הסתלק מבית הדוד, כשאקדח חדש ומבריק צרוּר בתיקו. עלה ברכבת, ומשק גלגלי הפלדה צילצל באזניו כקול המון בריעו, ההולך אחריו. הנה הגיעה השעה ללכת בדרך התהילה, בין סוללי נתיבות, מקדשי שם האדם… ירד בבית הנתיבות של מינכן והמתין בקוצר רוח לאיש במשקפיים השחורים שהיה אמוּר לגשת אליו ולשאול אם עלה הדגן יפה באוסטריה. הגיעה עת הקציר – היה משיב לו והולך אחריו. אך האיש לא בא. הניח את תיקו במשמרת בית הנתיבות, והלך לשוטט ברחובות, וכל אדם נראה לו כמהפכן או שוטר חרש. נכנס לבי־בירה, אכל ושתה ומאומה לא נתרחש. לפתע נזכר: האקדח! שכחוֹ בתוך התיק, בבית הנתיבות. המתין לחשמלית ולא באה. עבר אדם ואמר לו שמוטב לו לחזור לביתו, לא תהיינה חשמליות. מהומות בעיר. הלך ברגל. לפתע שמע יריות רץ בכיוון הקול, מחשש שמא יחמיץ את המהפכה. עברה מכונית משטרה ועיכבה אותו. ומאחר שלא היו לו תעודות נלקח למשטרה. ישב ימים אחדים בחברת מבריחי משקאות, וריקים ופוחזים שבמהפכנים, שהיו מתעללים בו משום יהדותו עד ששילחוהו לאוסטריה. פדה את התיק, עם האקדח המוצנע בתוכו, וחזר לבית דודו.
ולאחר זאת נתן דעתו להרהר מה לו ולמהפכה במינכן. ומתוך כך חזר בלב שלם לחבריו בתנועה ונסיעתו למינכן שמר בסוד. מאותו יום גמר בדעתו שאסור להניח למחשבות לעוֹפף, ואין להפליג ברעיונות שאינם כרוכים במעשים. ולאחר זמן קצר הטיל את הסיסמה: חובת ההגשמה.
אמנם, אין המציאות דומה למה שחזה בדמיונו, אך איננו אומר שהמציאות פחותה… אמנם – אין סוסים אבירים, והעבודה קשה, חדגונית, מייגעת, מטמטמת, מנמיכה את הרצון, ומרדימה את ההתלהבות. ניתנה האמת להיאמר, פקודת־גירוש היתה עושה עמו חסד… גזר־דין של שלטון־עוין היה ממלא את הנפש מחאה, ומרתיח את הדם… אך, כאן אין נוגש מבחוץ. וזה שבתוך, רך הוא מדי ונוטה לקוּלא…
אולם כאן, באוהל הרטוב, בעלטה, רוח משתוללת בחוץ, הכל דומה יותר לחזות הדמיון.
לפתע השגיח ששכח להוריד את שולי האוהל. נאלץ לצאת בגשם, להפקיר את גבו למטר ולהתיר את החבלים הלחים הקושרים את שולי היריעה. ספוג רטיבות ומרוצה מחמת הצער שלקח על עצמו למען הנערה חזר לאוהל, פשט את בגדיו וקפץ למיטה הריקה. כשהדליק גפרור לראות מה השעה, התעוררה בלה משנתה.
“דבר, דבר, מונדק. אני מקשיבה. רק עצמתי את העיניים. אינני ישנה…” אמרה וקולה היה חלוש, מתחטא ונלבב.
“נימנמת קצת? כבר שעתיים את שקועה בשינה עזה.”
“באמת? מה זה? גשם? נפלא. מחר לא נצטרך לקום לעבודה… מה זה? מסכן… הרי אתה רטוב כמו כלבלב שנפל למים…”
“הבאתי לך אוכל!”
“אינני רוצה. הדלק אור…”
התעטף בשמיכה, הדליק גפרור והעלה אור במנורת הנפט. האש ניתרה על גבי הפתיל ונאחזה. ביד רועדת מקור תחב את הזכוכית למקומה ותלה את המנורה על המוט.
“רוצה אני להתפשט, אל תביט הנה…”
עמד ופניו אל הפתח והקשיב לרשרוש הבגדים מאחוריו. “אה, כמה חום יש לי, אני רואה את האוהל מתנדנד…”
“הוא באמת מתנדנד.”
“עכשיו אתה יכול להסתובב.”
היא שכבה במיטה מכוסה עד צוארה, ותוי גופה נרמזים בשמיכה הגסה. פניה האירו בקריבות, ומעיניה נשקף מבט מתפנק, מכיר בחסותו.
“איזו רוח נוראה”…
היא פיהקה. “ואתה?”
“אני חושב שאישן כאן. אי אפשר להשאיר אותך לבדך…” גימגם.
“בבקשה. אבל עכשיו כבה את האור. אני רוצה לישון…”
עד שהעז לומר לה: “בלה, רוצה אני לומר לך משהו” נפלה עליה תרדמה עזה.
חזר ונכנס למיטה. ריח קלוש של סבון רחצה נדף מן השמיכה. כיסה את ראשו וכיוון דעתו לישון, אך הגיעה לאזניו שמחתם של הבחורים המנצלים הפוגה שבין גשם לגשם, כדי לרוץ מצריף האוכל לאהליהם.
ענות נפש מתפרעת, אמר בלבו, ודן את ההפרזה לגנאי. אין זו אלא השתוללות הספק, שמחה בגילופין ובלי בטחון. טרגדיה של געגועי גוף שלא באו על סיפוקם. צעירים משכילים מוכנים להודות בייסורי נפש בדויים כדי להכחיש את קול הדם. ואיש לא יעז לשאת אשה, מחמת הארעיות. איש אינו מעז להתגרות בעתיד… הנה כך, זהו..
מי שישא אשה ויעיז לגדל ילדים באהלים הדולפים והמטים לנפול, ילמד את הכלל כי הויה זו איננה בגדר מעשה־טירוף נערי. כך, לשאת אשה, זוהי התגרות בעתיד. אשה היא סמל ליציבות, שלוה, השלמה, בשילות. לגדל כאן ילדים – פירושו של דבר להשליך את עצמו למאבק עקשני להטריף פת לטף. חסל סדר משחק ב“הבה נהיה אנשי עמל”. תינוקות הם מסתמא הקריאה התקיפה ביותר לאחריות.
מחר יעיז ויאמר לה. ואם תאוֹת – יעקור מאהלו ויבוא לגור עמה. וסביבם תתלכד החבורה. הם יהיו גרעין של בגרות יציבות ואחריות; תא של שלימות בתוך הויה של ספק; מוֹקד של חברה חדשה. לא עוד חלומות פורחים ותלושים אלא ממשות, חיים בשלימותם.
הגשם חדל והרוח גברה. האוהל חג ונע והמוט נתלכסן וחרק. קפץ ממיטתו בבהלה, בבגדיו התחתונים בלבד, ולפת את העמוד. ביקש לצאת ולמתוח את היתרים אך נתיירא שמא יישמט האוהל ויפול. הרוח שאגה והתפרצה שנית. בידיים לבוטות התיר את קישורי השק בפתח האוהל, קפץ החוצה והתייצב כנגד הרוח העזה שהצליפה על גופו הערום למחצה במטליות של קור. אך בטרם הספיק למתוח את היתרים התמוטט האוהל על גבי הנערה הישנה. שני בחורים שיצאו מהאוהל הסמוך הסתכלו בו, כשעמד ליד מפלת האוהל ומשך בעוז, בלי הצלחה, קצה מיתר בחבק־העץ.
,מתחת לחופה ברח החתן המסכן כל עוד נפשו בו," דיקלם בחור אחד, קטע ממהתלה נודעת, וחברו געה בצחוק.
“שתי ידיים שמאליות,” גיחך השני.
ט
…פולקה, עוד פעם פולקה!… “לא, אני מבקשת, וולס, חרישי, עדין.”… כמה נעים להיות נישאת בלאט, בידיים חזקות ורגישות. הרצפה מבריקה. מה יפה נברשת הבדולח! עשירים הם המיקוּלינסקים… “לוּ יהיה וולס, למענך, בלה היפה… בללה בלה…” וולס, צלילים מתוקים, עריבים לאוזן, מרגיעים; אפשר להניח את הראש על כתפו של וולדק, לעצום את העיניים לרחף על כנפי הדמיון לעולמות אחרים… מבט מוזר לוולדק, גברי אמיץ עיקש ונוגה. וולדק היפה…
נשף הסיום. אתמול תלמידי גמנסיה, היום בני־חורין. אומרים, מלחמה יש בעולם. הנערות נתפרכסו, לבשו שמלות נשים במחשופים עמוקים… לולא הפצעון הקטן בחזה יכלה ללבוש את השמלה הוורודה… אין לה להתבייש בכתפיה, אף לא בחזה… להיפך… מילא, תהא התכולה, בפרחים לבנים. אמנם איננה אוהבת אותה. שמלה תינוקית היא, בצואר סגור, יאה לבתולת בית מנזר, אך אין ברירה…
מבעד לחלון אוּרי קרקובסקיה פשדמישציה. וורשה, וורשה היפה בערים! האמנם פאריס יפה ממנה? פאריס מלאה רוחות רפאים. ורשה – זכרונות טריים כלחמניות חמות. לאחר המלחמה תסע לפאריס, אך האהבה לוורשה לא תכבה לעולמים. עיר של אצילות ודקות רגש. והנה יין אמיתי. עד עתה לא שתתה יין אלא בפסח, ארבע כוסות. והרי שמפן ממש, כתובת צרפתית, ופקק לבקבוק כגולת מקל־טיול. הראש סחרחר. אין דבר. את אשר יעורר השמפן ירגיע הוולס.
בפינות הטרקלין מתגודדות קבוצות. “מה תעשה עכשיו, אנטון?” “ומה תעשי את?” “מי הולך לאוניברסיטה?” “חס וחלילה, קודם לחיות קצת – ולאחר כך אוניברסיטה.” “אני הולך לצבא.” הה, המלחמה, מה נוראה המלחמה…
וולדק עטוף־סוד. אין איש מעז לשאול אותו מה הוא יעשה. כמה נאה הוא, כחול־העין, בהיר־הבלורית. וכמה הוא אוהב אותה… אמש יצא מגדרו, כשדחתה אותו… וולדק וולדק, אילו היתה בטוחה שתמיד תמיד… אבל אבא יתנגד. דעות קדומות. בתו לא תינשא לגוי. משום מה לא? מפני שהוא יהודי? יהודי… הרי אדיר חפצו להידמות לפולני. והן הוא שתבע לסגור את המועדון הציוני! אך בתו לא תינשא לגוי! אין מה לדבר!
הרבה טרח עד שעלה בידו להוציאה מהתנועה. ועתה הוא שבע רצון. כמה רחוקה פלשתינה, ואפילו קרוכמלנה רחוקה. רק וולדק קרוב קרוב… כן, עתה אבא ירא… שמא טובה בעיניו פלשתינה מנישואי תערובת.
היא רשאית לשאול את וולדק מה יעשה עכשיו. “מה נשתנה, בעצם?”… נכון, מה נשתנה… כל אחד הולך בדרך שסללו לו הוריו. ואף וולדק בשלו… כמה רכות כורסאות אלה, אפשר לשקוע בתוכן, לעצום את העיניים ולדמות ש… בלי העויות, בבקשה, יפות את למיקולינסקית, אווזה זו… כולה נענועי־חן וקידות־נימוסין… “הנה הנה היא מתמוטטת מחמת נענועים… ובדברה אל בחור נאה – חושו, הניחו קערה מתחת לכפות רגליה שהרי היא נמסה כליל… לפחות אפשר יהיה לשפוך אותה החוצה לאחר שתימס… ולא תלכלך את השטיחים היקרים…”
“הומור אכזרי לך, בלה היפה, והרי גם היא יהודיה…”
“ומה בכך? כלום איננה גועלית?”
וולדק הסתכל בה במבט חמור. עדיין לא שכח את מאורעות ליל אמש. “ומה תעשה הגברת שניידר?” הטעים את שם המשפחה היהודי. מישהו מתלוצץ: “תלד ילדים יפים, בהירי־שיער…” שפלים!… “מה? אני! – היא צחקה בקול – כלום עד כדי כך אני משעממת?”
צחוק גדול. הפסנתרן השתחוה. ועתה – מזורקה. שוב – היא וּוולדק לבדם. “רוצה לרקוד?” “לא, נשב קצת…” “היום אַת מדברת בפסוקים זולים מתוך רומנים עלובים…” “מה קרה לך?”… “אני מתעב את הביטויים האלה: עד כדי כך אני משעממת? ריח רע עולה מהם”… הה, אין לך הומור. אני דוקא אוהבת ילדים קטנים. הם אינם מדברים שטויות"… “הגברת שניידר מבריקה היום. היא מתירה לעצמה סגנון של יפהפיות. היא בטוחה שכל הכלבלבים שבכאן יכשכשו בזנב לשמע מלת חיבה. אבל אילו היתה אחת מהיהודיות עקומות החוטם ושעירות הרגליים, היתה צנועה יותר. וכדאי לה הדבר, שהרי באמת איננה אלא יהודיה…” “מה קרה לך, וולדק?…” “נמאסתם עלי כולכם עם הדיבורים הריקנים. קוֹפים מפונקים…” “אינני מבינה אותך…” “מימיך לא הבינות ואינך מסוגלת להבין. יודעת את מה את? יהודיה קטנה מתרפסת המנמנמת על כיס מלא כסף. אין דבר יותר מכוער בעולם מיהודיה יפה ועשירה…”
היא ביקשה לצחוק: “שתית, וולדק, ואתה מדבר כאנטישמי…” “לא שתיתי אף טיפה, ז’ידובקה. אני פיכח כמו פאן מיקולינסקי שערך לנו את נשף הפאר הזה, כדי להשיא את השרץ שלו…”
היא קמה בגאון וזעם והלכה לגזוזטרה. יצא אחריה ולחש באזנה, בארס: “הרי רק את טובתך אני מבקש, בללה בלה. הרי לעולם לא תדעי מי את ומה את עד שלא יסטרו לך על הלחי. עכשיו תרוצי לפלשתינה. תהיי ציוניסטית, תעשי משהו בעל ערך. ואני אוכל להתפאר כי מה שלא הצליחו לעשות כל המטיפים הציוניסטים במשך שנים רבות אני עשיתי בערב אחד. אני הצלחתי לעשותך ליהודיה. בזכותי יגדלו עוד כמה יהודונים קטנטנים שחורים ומבריקים בפלשתינה. לי יהיו אסירי תודה על קיומם, ועל בריאותי יתפללו שם על יד הכותל המערבי בירושלים שלכם. בגללי יחיו במולדת משלהם… למה לבכות? הרי אין זה אלא מעשה אדיבות, או אם אפשר לומר כך: פעולה חינוכית…”
שפל, שפל, שפל ונתעב. נקמת גבר אנוכיי שלא בא על סיפוקו. חיה מגורה, זועמת. אמש בא לחדרה. סיפר לה, בפעם הראשונה, על המחתרת. הכל ידעו שוולדק ממלא בה תפקיד חשאי. העריצוהו ונתייראו מפניו. ידעו שכבר השתתף בתיגרה. בשעת הלימודים היה יושב בכיתה, רציני, עיניו אטומות, כממלא חובה, ובז לשקדנות של חבריו, העוסקים בקטנות. הוא עושה דברים בעלי ערך של קיימא. פעם אחת אסרה אותו המשטרה ושיחררה אותו מחוסר הוכחות. והנה גילה לה את סודו וציפה לתגמול. בעוד יומיים־שלושה הריהו נוסע למקום אחר, אפשר ייהרג… תחילה נכנעה לרגשותיה אך לאחר כך אמרה לו: עד כאן ולא יותר! הוא רגז, ביקש להתגבר עליה בכוח – ולשוא. תשוקותיה עזבוה לפתע. לא נתייראה אלא לא רצתה, בפירוש לא רצתה.
הוא קם והדליק אור. תיקן את בגדיו וסרק את שערותיו. ראתה בפניו בוז, כבשעת דברוֹ על קמעונאי־הנפש, המוסרים את עצמם טיפין טיפין, בתשלומים לשיעורים. הבוז למי שאינו יודע להתמכר בכל מאודו! והבוז לחשבונותיה הפעוטים של בתולה פחדנית קרתנית! סלח לי, וולדק, סלח לי, – ביקשה לומר לו – איני רוצה להרגיזך, אבל אינני יכולה, באמת אינני יכולה… היא נישקה את כתפו בעדינות, אך הוא הדפה… “תגרניות עלובות מוכרות את הסחורה במזומן.” “אינני כזאת וולדק, האמן לי, פשוט אינני יכולה…”
אמש לא דיבר על יהודים. כל הלילה דגר על עלבונו. והרי מה שנתבקע מן הדגירה. אנטישמיות זולה שפלה ונתעבת…
אף על פי כן לא למדה לקח. עד שחזר אבא מן הרחוב מוכה וגלוח ראש… אותו יום נפלה החלטה בבית. העבירו את הרכוש לווינה והעתיקו את מושבם לשם. כשרון המעשה של אבא עמד לו. ושוב עקרו מרחוב היהודים לבית הדור נאה ברובע הגויי, בסמוך לבית ברקוביץ. וכאן נפגשה עם מונדק. אותה השלהבת במנורה אחרת, לא שורפת אלא מאירה ומחממת.
ועכשיו – התנועה. דומה, היא בוגרת מחבריה ולא לה סגנונם הנלבב ונערי. אך נעימים לה חיי נעורים, שבת־אחים בליל אביב ביער, על יד הנהר. מים מרשרשים בפלג, ריח חציר טרי ושירה חרישית ושיח־נערים תמים: “הרבה מים זורמים וכל אדם הוא כמו טיפת מים הזורמת ללא תכלית לעצמה ואובדת באוקיינוס. הנה, כך, טיפת מים יכולה להיות תמצית של נהר או טיפת מים עלובה, מתנדפת ואיננה.” “כן גם אנחנו: נהר ולא טיפות.” והיא שוחקת בטוב לב כאחות גדולה…
וכשמונדק חזר מן הצבא והטיל לתנועה את הביטוי “חובת ההגשמה”, הוציאה כסף מהוריה, ונסעה לארץ ישראל.
היתה סבורה שמונדק ימתין לה בנמל, אך הוא לא נמצא שם. מן המשרד־לעלייה הוליכו אותה ואת חבריה ברכבת לחדרה.
פרדס ההדרים, בעליו מן הסתם עשיר מאוד, שהרי מחיר תפוז אחד כך וכך זלוֹטי! ואלה הם הרי ירושלים? כה קרובים? ומעבר להם הירדן? ממש… ושירה אדירה בקעה מחלונות הרכבת. זבחו זבחי צ־א־אדק, בטחו בא־דו־נא־אאי… אנו נהיה הראשו־אונים… והיו מתבדחים כל הדרך ועושים תעלולים. ומישהו ביקש לגלגל שיחה עם ערבי באמצעות שיחון עברי־ערבי שנדפס ב“הפועל־העברי”. והשיחה לא עלתה יפה. המטירו עליו שפע של הלצות: “אם זו התועלת שאפשר להפיק ממה שכתוב ב”הפועל העברי" – הרי זה מע־עציב מ־אוד." יוציאו עיתון משלהם. יוּדק יהיה העורך ובלנקה המגיהה!… והיו גועים מצחוק. שניהם אינם יודעים עברית בכ־לל! שלום מה שלומך חבר אני מאוניה באתי בבוקר היום… איזה שמים בהירים… “יפים הלילות בכנ־עעעעען” – – –
מחדרה לטירת־א־רוחה נסעו בעגלות. ועוד היו מתבדחים על חשבון הסוסים, העגלונים, הזבובים, הלחם המעופּש ומעלה ירוקת שמכרו להם בכפר הערבי. אין דבר, מחר יאכלו לחם שיקנו בכסף שישתכרו בעמל־כפיים. מי כאן התנסה בעבודה? אחד! אצל איכר, גרף זבל, ח,ח,ח,. ואני רחצתי כלים במטבח. אחד עבד במאפייה, לפרנסתו. היו מסתכלים בו ביראת כבוד. מחר יהיו פועלים עבריים במולדת. מכורתי, ארץ כנ־עעעען…
מחר. מסך שחור פרוש על פני העתיד. לוּ ניתן להרימו, רק קצת, ולהציץ, ולאחר כך לשלשלו בזהירות ולא לספר לאף אחד. פינק ניחש על קרחתו של מילק, כבכדור־קסם, מה צורה יש למקום שאליו נוסעים. לא נאה לצחוק על העגלון רק משום כך שאיננו יודע פולנית וגרמנית. בעגלה, צפיפות. הכל מתחככים זה בזה. הרגשה של קריבות וידידות. הנה הנה הם באים, כובשי כנע־עעעען.
מרחוק נראתה החומה הישנה בראש הגבעה כטירה עתיקה מימי הביניים. אך מקרוב… התגלית הראשונה של פילוסופים בלי־חתימת־זקן: יש הבדל בין מקרוב ומרחוק. איך כתוב ביומן, שהיה למאכולת אש: “להימצא קרוב קרוב ולהתנשא ולראות כמו מרחוק”… ודאי העתיקה מאיזה ספר. על כל פנים, עובדה שמרחוק החורבה העלובה והמזוהמת הזו נראתה כמבצר בל־ימוט… ודאי יש כאן כינים ופרעושים.
חורבה עלובה ומזוהמת. בית ערבי ישן, מוקף חומה, עתה־זה עזבוהו דייריו הישנים, החרתים המעבדים את אדמות האפנדי. עוד מדוּרוֹתיהם עשנות, ונשותיהם מחטטות בסחי, בזויות החדרים. אי אפשר להיכנס לשם. “כינים ופרעושים ומחלות נוראות.” לא, בזה אין הכרח! אפשר לחיות בעניוּת צנועה – אך נקייה! אין ברירה אלא לישון בחוץ על הגורן. לא גורן היא זאת אלא קצת אניצי קש וגללי בהמות יבשים הפזורים על גבי אדמה קשה. ובלילה לא ישנו. חזרו החרתים עם נשיהם וטפם וערכו טכס פרידה מהמקום: קול יללה ותאניה, והנשים הכו על חזיהן החשופים… הגברים בכו כילדים… מישהו אמר להתל בהם: עד כדי כך צר להם להיפרד מן הזוהמה הזאת? אך אחרים הביטו בהם מתוך כובד ראש ויראת כבוד. הנה זיקה לאדמה ולמקום – – – הנה אנשי אדמה אמיתיים… איזו יללה, כנהי חיות שכולות! מחזה נורא הוד… אך, ליתר בטחון חילקו נשק לבחורים… משהו נצבט בחלל החזה. החרתים הסתלקו כלעומת שבאו, בלי תגרה, והנשים נגררות אחריהם… ולאחר כך היתה דממה מוחלטת. ליל כוכבים בהיר. ילל תנים רחוק, רפה ורועד… הנפש תהוּיה, ובלב, צער סתום… אושר רציני וצנוע… לילה ראשון במולדת.
עם שחר קמו לעבודה והלכו שעתיים עד שהגיעו למקום. סבורה היתה שלעולם לא תעצור כוח להסתגל לעבודה. אך, אין דבר, תתרגל. ייבוש בצות, אין זו מלאכה קלה לגבר, לא כל שכן לאשה. היא תוכיח שאין האשה יצור רופס היפה לנישוק־ידיים, לחיזור, וביזוי בעומק הלב…
לא יכלה לשאת את הזוהמה. כלום רק כך חיים בחיק הטבע? המים אינם בנמצא והמזון סר־טעם. משהו לא בסדר. נשתבשו תוכניותיו של מי שנתן להם את העבודה. הכל מזוהם, והמזון מחליא. ואדם עובד איננו יכול להתקיים במנת־רעב. אחדים, עיפה נפשם, התחמקו להם בחשאי, ומשכו על עצמם בוזם של הנשארים. אין חיים פעמיים, אמרו הללו, והבריאות נהרסת כאן… היו ממררים זה לזה את החיים. בני עיירות קטנות, מנוסים במלחמת־קיום כביכול, זילזלו בבני כרך שאינם יכולים בלי בית־כיסא של חרסינה. ובחורה צעירה היתה צריכה להתבזות בשל ענייני נשים, מפני שאין לה מקום סתר… הכל צריך להיעשות לעיני זרים? כן, זרים, אחים אהובים, לעניין זה אתם זרים. ביום, בלילה, בקדחת, צריך לצאת מן החומה, לחפש מקום סתר בואדי, או מאחורי שיח, בפחד מנחשים ועוברי אורח…
עד שבאה הקדחת. ולא יכלה, בכל מאמציה, ללכת מעבר לחומה. והסרחון גרם להקאה. בני אדם! הרי אלה חיים של עינוי! ולא די בסבל – באים חברים ומעמיקים אותו על ידי לגלוג, מסותר ומנומס, אך מעליב עד מאוד… חלשים, חסרי אופי, איסטניסים, “לא עמדתם במבחן”… ובלילה היתה מתעצמת מחלוקת: בין עיירות קטנות לערים גדולות, בין פולין לאוקראינה, בין ציונות לסוציאליות, בין בעלי־הלכות לבעלי־זרועות… ואין מי שיעבוֹד, הרוב חלו בקדחת. ואין מי שיטפל בחולים. יש כאן, מן הסתם, איזו טעות נוראה בחשבון… לא יתכן שזו דמות חיי העמל בארץ ישראל…
רעב, רעב ממש. הגוף מתשיש, העור מתרפט, העיניים רואות חלומות בהקיץ. יהודי מזיכרון שראה בעוֹניים נתן להם שק קמח לראש השנה, לקיים מצוה. טרפו את הלחם כאותם פושטי היד שראו מבעד לחלון כשהיו נוסעים ברכבת אירופית, נקיים שבעים ולבושים יפה.
שלושה בחורים נטרפה עליהם דעתם. וחרדה סתומה מילאה את לב הכל. אף על פי כן לא העזו לברוח מן המקום. הבוז לבורח מן המערכה! בלילות נשאו חברי ה“מזכירות” נאומים על “קדושת־הסבל.” לא היה טעם להוסיף לשכב. מן הראוי לקום ולצאת לעבודה, להשתכר כמה פרוטות, לקנות אוכל. לפעמים היתה מתייראת שמא תחלש ולא תהיה בריאה די צרכה ללדת ילדים. חיוך נוגה צף על שפתיה החיוורות. ספק אם וולדק הגיבור היה יכול לעמוד בסבל כזה… להשליך פצצות? כן, לעלות לתלייה, כן! אבל לגור בטירת א־רוחה, בשום פנים ואופן לא…
למחרת קמה לעבודה. שרב. אין עבודה בייבוש ביצות. הלכו למושבה, לעבוד במכונת הדיש. איך תעבוד? הרי איננה יכולה ללכת? תתאמץ. תראה להם שדוקא אלה, המפונקות, בנות העשירים, מסוגלות לכך… החום היה קשה מנשוא והמכונה תבעה את שלה. מנהל העבודה, בן איכרים במגפי עור, מקלון דקיק בידו, התהלך בין העובדים זירזם וליגלג עליהם. “הפועלים רק מקלקלים מה שאנחנו הצלחנו ליצור בארץ. אין זו אירופה אלא אסיה. יש חלוקת עבודה בין לבנים ושחורים; הרי אינכם חושבים שהשחורים יהיו מהנדסים ואגרונומים. לפני שבאתם היתה לערבים יראת כבוד בפני היהודים וידעו לציית, מפני שראו שהיהודים אמיצים וחכמים מהם. אתם משחיתים את הערבים; אל”ף, מלמדים אותם לבקש שכר יותר גבוה והוצאות חינוך וביטוח והשד יודע מה עוד, ובי“ת, מפני שנותנים להם דוגמה רעה. מוכיחים לערבי שיש גם יהודים חלשלשים, קַליקֶרים ופחדנים…” צמרמורת תקפה ואתה ושיניה נקשו. הבחור צחק: “לך טוב, לכולנו חם ולך קר.” זעם אין־אונים תקף אותה. האין מידה אנושית? מה קרה כאן? טעות נוראה. הרי באו לבנות את הארץ… “בלי רגשנות, בבקשה, אם אינכם יכולים לעבוד בעצמכם תוכלו לשכור לכם פועלים… מוטב שתביאו הוֹן ולא אצבעות כגפרורים.” לא, אין הכרח לחיות בזוהמה, ברעב, בקדחת ובטירוף, אמרה בנפשה, מן הסתם יש גם חיים אחרים… כשהתעוררה חשה באניצי קש הדוקרים בגבה, וקולו של מנהל העבודה הכה באזניה: “לעבוד, לעבוד! אני כבר אטפל בה!” ראתה את פניו מעליה, עיניים חדות, נאות, שפם שחרחר… “שתי מים, יא בנת, מה זה קרה לך? קדחת? שכבי במיטה ולא תבואי לעבוד. יש קרובים בארץ? אין? ובכן שובי הביתה. אין לך מה לעשות כאן. מה המשחק הזה לכם?” והיא התנפלה עליו בחרפות וגידופים, תמהה על עצמה שאיננה יכולה לכבוש את כעסה. ושוב נשמע קולו של הבחור: “אל תיבהלו, זוהי היסטריה, עניין רגיל. קצת מים קרים ויעבור…”
לימים הגיע “שליח מהמוסדות.” הוא גער בהם שלא שלחו תזכיר. “כלום אלה קרויים חיים?” הוא פיזר את הקבוצה. החברות נסעו לחיפה, אך לא מצאו עבודה. גרה במלון על חשבון “המשרד”. שוב – אורח חיים של בני אדם. סדינים לבנים. כר. כיור. בית כיסא. ארוחת בוקר במיטה. סבון ריחני. מים חמים. אין ריח זיעה מתחת לבית השחי. שפת הים. הגוף מרופט־העור מתפנק על גבי החול החמים, מתמתח, מקבל גון שחום, נאה. חיי בטלה נפלאים. ולפתע תם התקציב. ועת להיפרד מחיי הבטלה. התקרבה לקבוצת פועלים שלימדוה תורה חדשה: “הבורגנות מוצצת כערפד את דם הפועלים ומפלגות הפועלים הוותיקות הן הסרסור לדבר עבירה. הן מאלצות את הבחורים והבחורות לעבוד בקבלנות בתנאי ניצול מחפירים, בלי סידורים סניטריים, עזרה רפואית, פיצויים, ביטוח סוציאלי. הנימוק – בונים את הארץ… צחוק! מה הם בונים? מנשלים את האיכר הערבי… מוטב לחזור לפולין ללחום שם את מלחמת הפרולטריון.” ודומה, הצדק עמם…
עד שבא מונדק ולקח אותה למזר־תחתה.
לשעבר, כששמלותיה לא הגיעו עד ברכיה וצמותיה ריקדו על גבה, בימי וולטר סקוט סנקביץ ויקטור הוגו, ראתה בדמיונה גבר אחר… אך הזמנים משתנים ועמם האבירים…
“האם דיברתי מתוך החום?” שאלה.
מונדק עמד ליד מיטתה והביט בה בדאגה. אור יום הבהיק במשולש האוהל. ריח של אדמה לחה רעננה וצחנה קלשלשת של טחב.
“לפעמים.”
“הקשבת?”
“שאלה העסיקה את מוחי: מתי נדבר עברית מתוך חום?”
י
לאחר היורה – עצירת גשמים. יש להזדרז ולכלות את המלאכה. וכשיבשה האדמה שבו לעבודתם. במחצבה ניקוו שלוליות מים עכורות לבנבנות.
“לוּ חשבנו על כך מראש היינו חופרים תעלות לניקוז המים,” אמר אליהו.
“לוּ – ליגלג וולדמן. כמו שאומרים הערבים: לוּ זרענו לוּ – קצרנו הלואי.”
אף על פי שמונדק לא חיבב את וולדמן, התקרב אליו משום שהתאוה לעבוד במחצבה. אליהו, שניחש את משאלתו, שלחוֹ לעבוד בחפירת תעלת ניקוז, נגד רצונו של וולדמן. מונדק טרח בלהיטות, רגליו טובעות בבוץ דביק כעיסת קמח בחלב, אך הטוריה עשתה מלאכה עלובה, וּוולדמן עמד אצלו ונתן לו עצות בקוצר־רוח.
“מי לימד אותך להחזיק כך טוריה, אַהְבָּל? ראית פעם מימיך שעודרים בתוך המים? חפור מהצד, יירדו המים, תוכל לחפור… איזה אידיוט… חביבי, כאן צריך שכל, דוקטור, שכל צריך… עבודה איננה פילוסופיה… לקשקש בלשון שמעתי שאתה יודע אבל להחזיק טוריה לא תלמד אף פעם… מוטב שתהיה מלאמד, ואת העבודות האלה הנח לבחורים אחרים…”
מונדק שמע עלבונו ושתק בענוות־נפש. דומה, אף זו מנת־סבל המזומנת לעמלים. הנה, זה עמו ובתוכו הוא חי… אמת, נעים להימצא במחיצת איסטניסים, שלעולם אינם מעליבים את זולתם וניביהם מהוקצעים ונקיים מניבול פה. אך אי אפשר יהיה לעשות את המהפכה העברית בלי וולדמן וחבריו. אין ברירה אלא לחיות בתוכם. ולהתבסם מריחם. הן לא יברח מגורלו משום כך שגס־נפש אחד אמר לו: אידיוט… אין זו אלא לשון של חיילים… והלב נפתה להאמין שרק הקליפה גסה, ובעומק: נדיבות, אומץ, נאמנות לחבר. בדמיונו ביקש לראות דמות פועל, כציורי מסרל: בחור גבוה, חזק, בריא, טהור, ושואף־דעת… אך הקץ לאשליות. וולדמן איננו כזה. בלב־חפץ היה נפטר מחיי עמל ומנצל עמל זולתו… הוה אומר: ההכרה עושה את הכל, לא המעמד ולא האינטרס החברתי… אך, אם ההכרה היא הכל, מה טעם להתבטל בפני פרולטרים־מלידה?… ויש לתנועה מה להגיד… רגע, כדאי להיזהר… יש כאן העדפת המשכילים על המוני העם… ומה יהיה ב“שעת מבחן”? מי יודע? אפשר, בשעה שיתפוצצו הרימונים יתחבאו אניני הטעם בחורים, כאברכי המשי בשעת הפוגרום, ורק הוולדמנים, גסי הנפש, בהכרה פשוטה ושטחית, אך עם נשק ביד, ייצאו לרחוב ויצילו את נפשם וכבודם של ההגונים, הישרים האדיבים?… ולמען השעה הגדולה הזאת מוטב שיסבול חרפתו וישתוק. יהי לוולדמן אשר לוולדמן.
מה יודע וולדמן בתולדות העם היהודי ומה גוּנב לאזנו מן התיאוריה של תנועת הפועלים? אפס. שתיים שלוש מליצות ריקניות. אף על פי כן, בכוחם הוא עושה. השטחיות בונה את העולם. חכמים רואים מכשולים ושוטים רואים דרך. אילו ידע וולדמן סוציולוגיה, אפשר היה סבור שהרעיון הציוני מופרך מיסודו. חלום באספמיה. אין תקומה לעם היהודי. ואין צורך בציונות כדי לקלוט קצת מהגרים שלא הצליחו להגיע לארצות הברית. הוה אומר, מן הסתם צריך לדעת להשליך סיסמאות… הנה, השפעת המפלגות! ואף הוא נתפס לרעיונות המסוכנים הנותנים הכשר להרפתקנות פוליטית, לאידיאולוגיה תלויה על בלימה… ואף הוא מוכן לתת זכות לעמי הארצות לעוף על כנפי מליצות מזויפות ולהוליך אחריהם המון נבער מדעת ונוח להתלהב… לא! המאויים מצויים בכוח, והמפלגות קוראות להן דרור… מוטב שיתן דעתו על כך. מעט מאוד שרירות לב יש בחיים הפוליטיים, והוא היה סבור: הכל שרירות לב של מנהיגים… מוטב לקחת דברים עם אליהו… “מלאמד” קרא לו וולדמן. והרי הוא ראוי לכך. ברנש גס־רוח קרא לו אידיוט, והוא תלה הלכות שלימות על עלבונו.
“הי, חביבי, במשך הזמן שאתה מוריד קצת אדמה אפשר לחפור את תעלת סואץ. בקושי יש כאן מטר. מה אתה מביט בי כמו תרנגול? אני אמרתי: זה לא עבודה זה. אם אתה לא עושה קצת התעמלות עם הטוריה אני שולח אותך תיכף ומיד לכביש למטה שתעבוד בחצץ עם כל הבחורות. אתה רוצה לעבוד במחצבה, שמעתי.”
“כן, אני רוצה לעבוד במחצבה,” אמר ואף מעיניו נשקפה משאלתו.
וולדמן חייך, בהפשל שפתו התחתונה. “נראה קודם שאתה יודע לעשות משהו.”
מונדק תמה על עצמו מה ראה ללהיטות כזו. הנה הוא מוכן לביזוי ובלבד שיניח לו וולדמן לעבוד במחצבה.
עבד בקדחתנות, כנער שניתנה לו הבטחה. לאחר כך הטריד את וולדמן בשאלות סקרניות, כאדם שעסקי־מחצבה יקרים ללבו, כביכול מבדיל עצמו מעובדים־בארעי ומצטרף אל בעלי מקצוע המוכנים ללמוד בהתמדה ובכובד ראש. למחרת אמר לו וולדמן, “יקח אותו” למחצבה. ומיד הטיל עליו שליחויות שאינן לעניין… “תראה אם יש שם למישהו סיגריות בשבילי…” וניכר מהתנהגותו של וולדמן שיש בדעתו לנצל את הכרת התודה של מונדק, לפי שאינו ראוי לעבוד במחצבה בתוקף כשרונו אלא בחסד מגבוה. אף על פי שלא היתה דעתו נוחה ממשרתוּתוֹ מילא מונדק את משאלתו של וולדמן, שנאמרה בציווי, והתנחם בנימוקים הגיוניים: “וולדמן עסוק ואינו יכול להתפנות אף לרגע: הוא, שאינו בעל מקצוע, יכול; וכידוע, סיגריה דוחקת… ואסור לאדם להיעלב בשל חלוקת העבודה. אין עבודה פחותה מחברתה ואין אדם מתבזה אם מביא לחברו סיגריה.” מכל מקום, לאחר שיתבצר במחצבה יצטרך למצוא איזו דרך נאה לסרב לו, כדי שלא יעשהו וולדמן לסוס־רכובו.
למורת רוחו הרגיש את עצמו כיורד מנכסיו. נזכר במשפחות נשרפים או פושטי רגל שראה בנעוריו. מיד לאחר האסון נעשים הם רגשנים, מרוככים ואדוקים במצוות. עיניהם מפוחדות תמיד, כמחכים למהלומה, פטפטנים הם ומוכנים לתנות צרותיהם באזני כל נער. בחרדת לב הם אוחזים במלאכה חדשה, בזויה מזו שהיו רגילים בה, ועוסקים במשמשוּת או משרתוּת כשחיוך תמהוני מבויש שפוך על פניהם, כאילו נתפסו בקלקלתם.
מן הראוי, אמר בלבו, שיעקור את הבושה וילמד עבודה על בוריה.
למחרת יצא מונדק למחצבה. קל וחוגג הלך, נהרה סתומה על פניו. מחצבה! עבודה בשׂיאה, בתפארת הדרה. הנה גברוּת נוקשה. “אדם עוקר נתח בשר מן היקום, גובה חוב מאלוהים – אמר לבלה – קורא דרור לכוח ההרס של הדינמיט…”
לחצוב, הוא הכלל! ומן הראוי שהכל ייעשה בכובד ראש זה!… כוחות גנוזים בעם היהודי ייצאו בקול נפץ! העולם יעמוד נדהם לכשיראה את העם היהודי מסיע אבני בניין וסולל כביש לעתיד! ולוּ יהיו לבטיו וריגושיו של הנוער היהודי כלחישתו של הפתיל הבוער, שסופה התלקחות גדולה של כוח היוצר!… והמכושים יעדרו בקרקע העם ויחשפו את שורש־הסלע!…
לראשונה הניח לו וולדמן לעבוד בבלמינה בלבד. האנשים נתייראו להחזיק בבלמינה מתחת לפטישו, עד שבא אליהו וסייע עמו. מחמת פחד שמא יגרום אסון לחברו הכה בזהירות מרובה, והעלה עליו זעמו של וולדמן:
“מה הלטיפות הללו, אני רוצה לדעת? מה זה? בפטיש צריך להכות! כמו גוי…”
בעיניים עצומות הנחית על הפטיש מהלומות אדירות, כשוולדמן מעודדו.
אליהו הציץ בו בעיניים חרדות ושפתיו חייכו. נחלי־אהדה הפשירו במונדק. מוכן היה לגפפו בזרועותיו. כמה טוב לאדם שיש לו ידיד. וכשהכה בפטיש על ראש הבלמינה אמר לבוֹ תפילה לשלום רעו.
כשראה את שלפוחית הדם השחורה על אגודלו של אליהו, השליך את הפטיש מידו בבהלה. פיטפט כנער שחטא בשוגג, ואליהו שיסעוֹ בתנועת יד… “מה ההתרגשות הזאת?…” אך שוּב לא העז ליטול את הפטיש לידיו.
אף על פי כן הניח לו אליהו לנסות כוחו בפיצוץ. וולדמן, כמובן, התנגד אך אליהו התעקש. “על אחריותך!” קרא וולדמן.
“אין צורך להעמיד פנים כאילו מי יודע מה זה… כל אדם יכול ללמוד…”
בתנועות נוקשות תקע מונדק את חומר הנפץ לתוך החור, הדליק את הפתיל ורץ לבקש מחסה. שכב וחיכה ל“התפרצות כוחות איתנים” ששיחרר במו ידיו. שהות מרובה המתין ולא נשמע קול נפץ. והכל היו צוחקים מחמת המתיחות לבטלה…
מסוכנת־מכל הוצאת חומר נפץ של סרק. מונדק עבד בזהירות וחרד, שפתיו הדוקות ורועדות. “חיטוט יתר בכפית הברזל – הזהירוהו רעיו – עשוי לגרום להתפוצצות.”
כשפקח את עיניו ראה את ראשו של אליהו גוהר עליו, והרגיש כאב עז בידוֹ ביקש להרים את ראשו אולם ריח הדם הגעילו וסחרחרת תקפתו.
מישהו כרך מטלית יבשה על כף ידו, ואחרים היו עומדים סביבו ומתלחשים. מכלל דבריהם שמע מלה אחת בלבד: אצבע.
פרק יז: לילה בהיר 🔗
א
כל הבוקר ניתך המטר, כיסה בפרוכת דלילה את הרי הגולן, הבריק את גגות הרעפים האדומים במזר־תחתה, הקדיר עולם וסיגררו, והרעיש את יריעות האהלים המתוחות. ובתוך האהלים – חשיכה ממש, מעטפת נאה לשיחות־רעים הנוקבות ויורדות לעומקן של בעיות; הזדמנות לקרוא ספרים נטוּשים, שפג קסמם בקריאת־חטף שלפני השינה, ועכשיו, בבטלה, אפשר להקדיש להם שעות, גזולות מן הייצור הבהול של רעיונות פרטיים הבאים בשטף להסעיר את הנוער.
אליהו ישב באהלו, המגפיים שברגליו ליכלכו את שולי השמיכה, וחוברת “הפועל העברי” הפוכה על ברכיו. הציץ בבהרות אור שנבקעו במערב ושבו ונתכסו. חושש היה שלא יוכל לרדת לכינרת בערב. כיון שהפנה את מבטו מהחוברת נתייצב לפניו דיוקנה, בעיניה המלבבות ומשתוממות, והפה המחוטב בדקוּת כמצויר דרך אגב. מן האוהל הסמוך הגיעו שברירי שיחה מקוטעים ומרוסקים, משפטים ללא קשר הגיוני, קולות רמים במרי ויכוח.
לעתים קרובות סלד מן המשקע של ההתלהבות. דיכדכוהו השאלות הגדולות שאינן באות על תיקונן אלא בהויה כפשוטה המיישבת הכל. והיכן האדם בתוך כל זאת? חירות מרגיזה יש בחיים של בית נתיבות, בלי חלה אפויה, בלי טשולנט, בלי נרות דולקים, בלי כיבוד אב ואם. התבשיל היהודי מצטמק שעות רבות בכירה עד שנעשה ראוי לעלות על שולחן השבת. והללו רוצים בקפיצת הדרך. מחוסרי אמונה מכריחים את עצמם להאמין בדבר מה רק משום ש“אי אפשר בלי אמונה”… זוהי אנוכיות ממש. משל לאלה ש“נחוץ להם כעת לאהוב מישהו”… יש איזה סילוף שלא מדעת בערבוביה זו…
לאחר הצהריים נתבהרו השמים ולעת ערב צעד אליהו בבוץ וירד לכינרת.
כשנכנס לחדרן של האחיות מצא שם בחור בלתי מגולח, כהה פנים ובן־בלי־גיל, חיוך ממזרי של בני־נוער־לנצח על פניו, יושב על המיטה בגרביו ומחטט בשיניו, מקשיב־לא־מקשיב לשטף לשונה של שפרה. כיון שנכנס פסקה לדבר, הביטה אליו באי־רצון ואמרה: “שלום, אנחנו מדברים על רוזנפלד, שמעת על השערוריה?” ומאחר שלא נזדעזע לסיפור המעשה באחד, בעל לאשה ואב לבנים, שנטש את משפחתו ונשא לו אשה צעירה, פירשה את אדישותו כאות הסכמה למעשה בלתי מהוגן זה.
הלה שבגרביים לא התרגש מסיפורה. פתח ואמר: “חידוש גדול, אין זה מקרה ראשון ולא אחרון.” שפרה רגזה ופניה אדמו מזעם. עמדה והוכיחה אותו על פניו שאינו יודע להבחין בין זה לזה. אשתו של רוזנפלד לא מחמת־בטלה בלתה. “איך אתה מעז לומר היינו הך. לא הרי אשה עובדת כאשתו של דננפלד, שהתפקעה מרוב שומן!…” “בה, אמר הבחור, וכי מה רוצה את שיאהבו הגברים, את קמטי העמל, את הנמשים על החוטם? רוצים הם נפש טריה בגוף טרי, עד כמה שאפשר… ויעזור אלוהים לנשים שאינן יודעות לשים את המתג בפה, רחימאית שלי”… וכששמעה שפרה כך פרצה בבכי מר וברחה מן החדר. וחסיה אמרה לבחור: “סבורה הייתי שאתה חכם יותר…” והוא ביטל אף את דבריה בתנועת יד: “בה, שוטה מי שרוצה להיות חכם.” וקרץ לה: “היכן היא עושה זאת?” “עושה מה?” שאלה חסיה. “נו, את הבכיות.” “בחדר הילדים.” הוא נעל נעליו במתינות והלך להרגיעה… וכשיצא – סיפרה חסיה לאליהו מי הוא ומה הוא אותו בחור. הרי זה אותו שלמה־פרא־אדם, זכוּר־לטוב מן המקרה בסג’רה. הוא שאיים על מנהל החוה באקדח ושלח מכתבים לשתדלן מיפו. עכשיו, שמלאו לו ארבעים ושתיים שנה, חשקה נפשו לישון שני לילות על מיטה אחת, לפי שלא זכה לכך אלא במיטה של בית הכלא בחיפה, עליה ישן ארבעה עשר חודש לאחר מאורע מרחביה. אילו היה לשפרה קצת יותר שכל היתה זוכה בו. כי מה אדם מבקש? מאור פנים, אדיבות וסליחה, ושלא יבקשו ללוש את אופיו ביד חזקה…
אף כי שחק לשמע הביטוי “ללוש את אופיו” – התרעם על “זוכה בוֹ.” לשון־נשים־ציידניות, אמר בלבו, וחשש נתעורר בו שאף קשרי הידידות, העמוקים ורבי התוכן, שבינו לבינה מתפרשים אצלה, בלשון קרתנית זו, כמלאכת ערומים לצוּדוֹ ברשתה. מטעם זה נעכרה עליו רוחו ושתק שהות ממושכה עד שהציעה לו ללכת לטייל קצת בחוץ. “מגפיים לי ומגפיים לך, ויפים לילות החורף הבהירים, והאויר צלול ונעים להפליא.”
כשיצאו, זחה עליו דעתו לפתע ונטלה בזרועה, כביכול דרך חיקוי למנהגי אדונים וגבירות, מעשה־היתול ב“ווינאי” שבו. אך חמימות של ממש נוצקה בידו הסוגרת, מבעד לשרוול, על זרוע דקה ונוקשה. עננות קלות שטו בחפזון על פני שמי כוכב, הכינרת זעפה ושאגה, וברקים מבשרי־סוּפה האירו לפרקים בפאתי צפון. הנפש מבקשת חמימות. הנה חוזר ובא הגשם וגוזר עליהם בדידות, באוהל דולף וקר, מתחת לשמיכות מעלות צחנת־רקבון קלושה. והלב מתאוה “להספיק משהו בינתיים”. “כל כך נעים בחוץ,” אמרה חסיה. “כן, לילה בהיר… ומחר יירד גשם…” אמר אליהו. “נזכרתי, ימי התורכים, הלכנו להחביא נשק… הבחורים חפרו ואנחנו עמדנו על המשמר, ולפתע ירד גשם…” “נקוה שלא יתפוס אותנו גשם הלילה.” “וכי מה? תימס? נירטב קצת…”
הוליכו אותם רגליהם לפרשת דרכים, האחת מוליכה לחוף הים והשנייה לאהלי “לגיון הפועלים.” האט צעדיו והניח לה את הבחירה בין ייחוד לצוותא. עמדה רגע קט כמהססת ומשכה אל המחנה. התנחם בכך שיוכל להיפגש עם פייבל ולהחליף עמו כמה מלים. כבר יש מספרים מדויקים של אנשי התנועה בארץ. כשנכנסו לצריף האוכל ראו שמתקיימת שם אסיפה. ביקשו להסתלק ואמרו להם שיכולים הם להיכנס ולשמוע. ראו שולחן מכוסה בסדין לבן, רקפות מרכינות ראשן על שפתי כוס, וגרושביץ ניצב זקוף ומדבר בקול נמוך ומלא חשיבות על ערך הסובלנות, המתינות וכיבוד דעת הזולת. ניכר שהציבור, מאחורי מסך עשן־סיגריות, חולק על דעתו. מדי פעם בפעם השליכו לו קריאות ביניים. “כולנו אנשים הגונים ומכבדים זה את זה? אך האם זה מצע למפלגה?” ו“עדיין לא אמרת את דעתך על המהפכה הרוסית…” וגרושביץ צד את קריאות הביניים בהנאה, התפלמס בחריפות שכל, המשיל משלים לסבר את האוזן, התחמק בעורמה משאלות לא־רצויות, נתן דוגמאות מן החקלאות לצוד את השומעים בלבם, והדהים את חובבי־שפת־עבר בצחות לשונו. לכשסיים ראה את אליהו וניגש אליו, כאדם שמצא ידיד בין יריביו, ושאלו “מה זה אין רואים את פניך, ולמה אינך כותב שום דבר, יקירי, עדיין זכורות לי רשימות אחדות, הכתובות בסגנון לא רע, לא רע בהחלט…” ובתוך כך נזכר בתמר שביקשה למסור לו שלום, וצחק עליה שהיא מאמינה כי הגליל הוא מין עיירה שהכל רואים את הכל, לפי שאמר לה: “אינני נוסע למקום שהוא נמצא בו” ואמרה לו: “בכל זאת…”
“כשתמר מאמינה במשהו – המקרה מכוון את עצמו לפי אמונתה,” אמר אליהו.
“כך כך, מי שנולד במזל הצלחה גם המקרה נעתר לו,” אמר גרושביץ.
“מי היא זו שאתם מדברים עליה?” שאלה חסיה.
“גברת צעירה אחת שכל תל־אביב מבקשת את קרבתה והיא מעוניינת דוקא במה שאי אפשר להשיג בתל־אביב,” השיב גרושביץ.
לאחר זמן, כשגרושביץ נסתלק, על פי הזמנתם של אנשי דגניה, ראה אליהו שחסיה סבורה כי הוא אותו דבר “שאי אפשר להשיג בתל־אביב,” אם כי גרושביץ לא נתכוון אלא לתת משל לשאפתנותה של תמר, שלעולם אין דעתה נוחה משום דבר. יראת הכבוד שנהגה בו לאחר כך, הן משום הקירבה לגרושביץ הן משום הנערה התל־אביבית החושקת בו כביכול, דיכדכה את רוחו. דרש אותה כקרתנית. הנה אינה דומה כלל לנערה ה“מצחיקה נורא,” הקוראת לעצמה יעל, שתיאר גרישה… צונן ועכור הילך לצדה בשתיקה עד שהגיעו לכינרת, נפרד ממנה ליד שער החצר, והצטער על בזבוז כוח לבטלה והיסח הדעת מעבודתו, שגרמה לו אשה לא־ראויה הדנה את רגשותיו הנאצלים כרעבון־גבר־בצומו.
ב
אמנם גמר בדעתו שלא ישוב עוד אליה, אך דמותה הטרידה אותו ימים רבים. היה נובר וחופר ברגשותיו, ומשייר אדמה תחוחה ונוחה לספיגה. אולם הַגְנות שטפל עליה לא נתנה לו רווחה… יתר על כן, חש בצער כאדם שתפס את קרובו בקלקלתו. ומחמת הצער־העלבון כאילו מעצמו נגרע. מאחר שפְסָלָה, נתעורר בו רגש הצדק ודיקדק היטב עם עצמו, שמא איננו ראוי לדון את חברתו. ביד גסה פישפש ברגשותיו, בלא משוא פנים, ודן את עצמו לכף חובה. אף רגשותיו אינם ממקור טהור. אמנם, אינם רעבון־גבר־בצומו, אך אפשר לדרוש אותם כמשאלה לעלות על יצועו של גרישה ולכבוש לעצמו על דרך הסמל את גבורתו השלימה ובלתי מושגת של “גוש־הטבע־ההיולי”, כפי שהיה מכנהו. אך לשון זו יפה לאנשי מדע מבית־מדרשו של אבא… מאי משמע מקור־טהור? כלום היא רוצה להפילו בפח? תיקוּ.
הנה יש איזו זכות קיום למלאכת־החיטוט: מן הסתם יש בעומק הנפש מיני דגיגים באושים שאפשר להמיתם כשמוציאים אותם לאור־עולם…
כשבא אליה שנית, והיא קיבלה אותו בסבר פנים זועפות, כביכול, ונזפה בו שהוא מוקיר רגליו מביתה, והוליכה אותו בעסק רב לראות את התינוק הלופת בכפו הזעירה צעצוע של עץ שגילפה לו במו ידיה – דרש את הרהוריו מאמש כקילקול מידות וסיכסוך מיותר של יחסי אנוש פשוטים וטהורים.
לאחר שהשכיבו את התינוק לישון הציעה לו ללכת לשמוע את שירת המקהלה במחנה הפועלים; “כה נאה הם שרים, אילו שמעת, ואיזה קולות צלולים יש לבחורות… כמה אהבתי אני לשיר, פעם פעם… ועכשיו, אין הרבה הזדמנויות…”
בירכתי צריף האוכל עמדה קבוצת השרים והשרות ולפניהם עמד בחור גבוה ושברירי כפרקרק בבצה יבשה, ונפנף ידיו לצדדין, אחת מאיימת ואחת מתחננת. אחרים ישבו ליד השולחנות, מהם מעשנים ומקשיבים, מהם משוחחים בלי לתת דעתם על השרים, ומהם מעיינים בקונטרסים ועתונים.
“אה, כל כך אני אוהבת מוזיקה,” אמרה חסיה וישבה בפאת ספסל ליד הדלת.
מהתנהגותם של הבחורים השטופים בשיחה לקח אף הוא חירות לעצמו לדבר בשעת שירה. אך כשנזכר בבית אבא, כשהיו מכריו מתכנסים ביום ראשון ושרים משירי וולף ומהלר וברהמס, והוא היה משתדל עד דמעות למנוע שיעול הנובט בעומק גרונו, מחמת יראת כבוד בפני המוזיקה, השתתק לפתע, מחשש שמא לא ההסתגלות למושגי המקום גורמת לכך שיקל ראש בשירה, אלא דוקא הזלזול בשירתם של אלה, הנרגשת אך מחוספסת. ומתוך כך הטרידו רעיון: דבר מוזר – הכל הולך מן התם־ונלהב אל המעוּין־ושכלתני – היחס לעבודה, אירגון החיים, דפוסי המנהגים. ואילו בזיקה אל הביטוי מתחולל תהליך הפוך. לשעבר נתן את הבכורה לשכלול־בביצוע, ועתה – לרגש. לפני שנתיים לא היה קורא להשתפכות זו בשם שירה. ועתה – הד עונה לה בלבו. ספק אם יאחז עוד צ’לוֹ בידיו, יעביר קשת קלה ורופפת על פני המיתרים, ירעיד את שמאלו ברגשת־נפש, וינגן באיסור־המורה את הקטעים הקלים, העריבים לאוזן, מתוך הקונצרטו של שומן… במוזיקה כעין זו יצטרך להסתפק… הרבה רגש וביצוע מקולקל… או אולי יחסכו כסף ויקנו גרמופון ותקליטים… חלום רחוק…
התעטף בשתיקה והקשיב: צלילים מזויפים העבירו גלי צמרמורת בצוארו. טנורים שרו בהפשל ראש, בצווחה, כנשחטים. ובאסים עלו מן המצולה, ניפחו חזה, כמשביעים דיבוק שנכנס לגופם. הסופרן צרח את הנעימה הראשית בשחצנות של נשים־יפות, המתלהבות מדברי עצמן למראה ההקשבה של הגברים. והאלט התפרץ בשעת הכושר, והרעים בקולו, כתוכחת־המוסר של נשים־מקופחות־גורל.
אשה עבה וכבדת תנועה, שתי צמות שחורות ועבות מיטלטלות על גבה, התקרבה אל חסיה ותקעה לה יד גדולה ושרירית. “שלום, חסינקה, מה זה? הרי סיפרו שאת בכינרת…”
“שם אני באמת…”
“מה הביקור הזה? סתם כך?”
“מטיילים.”
“אה!” אמרה האשה ונתנה באליהו מבט מבין, לא־אוהד.
אף הוא החזיר לה מבט בגניבה ונדהם למראה כיעור שלא ראה דוגמתו. פני סוס יגע, שפתיים משורבבות, ושפם ממש.
“ואת כאן, חמדה?”
“בודאי,” ומקולה עלתה מעין־בת־קול של איש־קרב ותיק, שנגלה לחברו לאור הפגזים המתפוצצים ונעלב בשל עצם המחשבה שאין הוא כאן, במערכה החזקה…
“ולי סיפרו שאת ביפו,” אמרה חסיה.
“מה יש היום לעשות ביפו? לתפור שמלות?” אמרה חמדה בבאס־של־בוז.
“ומה שלום בתיה ובלומקה ואסתרקה ו…?”
“אה, אל תשאלי, חביבתי, צרות צרורות… מוטב שתספרי מה שלומך ומה שלום התינוק. גדל, הא?” שאלה וזרקה מבט שואל באליהו.
“נחמד מאוד. גדול. אף פעם לא חלה…”
“בלי עין רעה. כמו אבא שלו עליו השלום, אי אי אי, איאיאי, הזמן עובר, אבל אי אפשר לשכוח, אי אפשר לשכוח… איזו מין חולצה את לובשת? בעצמך רקמת?”
“בעצמי.”
“מתאימה לילדה קטנה ולא לאשה מבוגרת ואם לילד. אינך חושבת שהיא קצת… חגיגית יותר מדי?”
“למה?”
“הצבעים, ו… הצורה… מה שלום שפרה?”
“שפרה? הכל בסדר.”
"אה, את אינך יודעת להעריך את אחותך. שמעי מה שאני אומרת לך: אינך יודעת להעריך אותה. כשתתבגרי יותר – תביני אותה. היא בחורה בעלת אופי. אני מאוד מאוד אוהבת אותה… את יכולה להגיד לה, לא איכפת לי. ומי הבחור הזה?
אליהו קם והושיט לה ידו, דרך־נימוס. חיוך של ביטול צף על פניה.
“שב בחור, מה הקונצים האלה? אני רואה אותך די טוב גם ככה…. רואים שלא מזמן היית רגיל לנשק ידי גבירות…”
“שמי אליהו.”
“נעים מאוד. אני חמדה. אתה מאין אתה?”
“מהמחנה במזר.”
“לא זה נתכוונתי. מאיזו ארץ?”
“אוסטריה.”
“רואים. ממשפחה עשירה, הא?”
“לא עשירה, אמידה…”
“מה שבאוסטריה קוראים אמידות בבילורוסיה זו עשירות. אז מה, עובדים בכביש? בייבוש ביצות לא עבדת? ייבוש בצות לעומת עבודה בכביש זה כמו יפו לעומת ווינה. אז מה? באים לארץ ישראל לכמה חודשים… להגיד את האמת, אינני מאמינה בבני עשירים. כך, פשוט, בלי קונצים, אינני מאמינה. אני גלוית לב ואומרת מה שאני חושבת. אבל זה לא צריך לייאש אותך… יש יוצאים מן הכלל… אבל הכלל הוא שבני עשירים חוזרים הביתה… האם לא ראיתי אותך כאן פעם?”
“בזמן ההרצאה של גרושביץ, אולי?”
“לא, לא הייתי כאן. פעם אחרת.”
“הייתי כאן באיזו פגישה…”
“אה, גם אתה מאלה שקופצים בראש?”
ושוב גילגלה שיחה על גרישה. “בחורים כמוהו אין פוגשים לעתים קרובות, אמיץ רחב־לב ועדין־נפש. היום באים לארץ כל מיני אברכים, מקימים רעש, עובדים קצת וחוזרים הביתה, להיות חייטים או דוקטוירים. הה, כמה רציתי ללכת לגליל העליון בזמן המאורעות אבל הייתי חולה. לעולם לא אסלח זאת לקדחת שלי.” וכשאמרה לה חסיה שאף אליהו היה שם, יחד עם גרישה, הביטה בו בביטול ואמרה: “הרבה אנשים היו שם.”
אותו רגע ניגש אליו רביקוביץ, שהשתתף בעריכת הקול־קורא. “פייבל כאן?” שאל. “פייבל בתל־אביב. יחזור בעוד יום־יומיים…” מכיון שכך ביקש אמתלאות לנתק את חסיה מבת־שיחתה, אך זו לא הרפתה ממנה. נכנס בשיחה עם רביקוביץ, והלה עשהו שותף לתרעומתו על “המחברת” החלוקה לשני חלקים שאין ביניהם שום קשר, מאמרים לחוד ועובדות לחוד. המאמרים מלאים מליצות נפוחות והעובדות סוטרות על לחי המאמרים. “אני צובט את עצמי להיוכח אם אינני ישן כשאני קורא את הדברים הללו שאינם דומים למציאות. לא, אינני ישן! הדברים כתובים שחור על גבי לבן, ובעתונות של פועלים, בלי כל בושה. אפשר לחשוב שהאימפריאליזם הבריטי אין לו תענוג גדול יותר מאשר לעזור ליהודים. שמעת את דבריו של גרושביץ? לא שוים פרוטה. אבל הפתגמים נאים. חמור הוזמן לחתונה, שאל: הלעצים או למים? לא יתכן שהזמינו אותו לחתונה בגלל עצמו. כך, כדאי ליהודי להיות פיקח כחמור הזה. האימפריאליזם הבריטי מזמין אותו לחתונה במזרח התיכון, עליו לבדוק איזה תפקיד רוצים שימלא כאן…” “ובכן ובכן – טען אליהו – צריך לותר על תקוות העם ועל סיכויי הגאולה, מפני שמישהו עשוי לנצל את מצוקת היהודים? אבל למה לנו להתוכח כאן, האם אתה סבור שתצליח לשכנע אותי, כך, בחטיפה, על רגל אחת? אוי לאמונות שנקנות בדרך זו, על ידי הפצצת דיבורים ולא על ידי חויה עמוקה ונסיון אישי…” “כך כך, השיב רביקוביץ. אנשים אוהבים לטמון את ראשם בחול…” “לאו דוקא, אלא מי שיש לו אמונה בוחן דברים לאור אמונתו ולא בוחר באמונות על פי העובדות. בעובדות אפשר לטעות, ונמצא גם מי שמוכן להטעות בני אדם בכוונה, אבל רגש שבלב אינו טועה. מכאן ואילך – שיטה, אירגון ומה שרוצים… אבל בלי העיקר הזה כל בחור ממולח יכול לשחק בהשקפותיו של אדם פשוט. אם אין לאדם אמונה בציונות מה יש לו לעשות כאן? אידיש איננה נחוצה לפרולטריון הערבי…” “השיטה הישנה, מכירים את השיטה הזאת! – קרא רביקוביץ. – כשנעלמים נימוקי הגיון מוציאים מן הנפטלין את הרגש־שבלב…” “נו, אם דוקא חשקה נפשך לומר את המלה האחרונה, הרי אמרת…” “ממזר לעולם ממזר, אבל אין דבר, אני מחבב אותך, סופך שתהיה בן אדם…” “אם בן אדם בצלמך ובדמותך הוא, מוטב לי להיות קוף…” “מענה לשון יש לבחור, מענה לשון…”
כשחזרו לכינרת שיבחה את הטענות שהביא כנגד רביקוביץ. אליהו התלהב והפליג בשבח עצמו, עד שהרגיש בכך ונשתתק מחמת בושה. ראה שדעתה נוחה הימנו ולא איכפת לה שהוא מתפאר.
היא כמות שהיא, דקת גוף וגדלת־חזה כמין שפע שבתוך הצימצום, עוררה בו יראת כבוד. ראשית, משום היופי הטרגי של חיי סבל, ושנית, משום ההפתעה שבהופעתה, כדרך בני אדם שקומתם אינה הולמת גדלותם, או מראה פניהם את אופיים, ושאפשר לגלות בהם כמה וכמה פנים. דוקא יראת־הכבוד עוררה בו את הרתיעה שבאצילות מכל פיתויי היצר, ביחוד לאחר חישוף השד הטהור־להפתיע בשעת ההנקה. ועתה, תחילה בהיסח הדעת ולאחר כך ביודעין, קסם לו ביותר דוקא אותו מיעוט דמותה שפגע בו תחילה מפאת קרתנותה, שצימצמה כאילו את אופקה. התמורה ברגשותיו, מודעת ובכל זאת מפליאה, גרמה לו קורת רוח. בפעם הראשונה בחייו חש בהתעצמותה של אהבה נוחה, רבת־פנים, שאינה משבשת את הדעת ואיננה מוציאה אותו מן השלוה, ודומה, כי היא לבדה יכולה לעמוד בפני תהפוכות הזמן.
חרמש הירח הבהיק במימי הכינרת. רוח נשבה מן ההר וקישקשה בשיחים לצד הדרך. קול צעדיהם באדמה הבוצית נשמע כרחש. שפתיים יונקות של חיה גדולה ושקטה.
מעתה – הזמן עושה את שלו. באפילה, כבים, אין משמעות למרחק, רק לזמן. לכאורה לא הדרך מקרבת למטרה, אלא הזמן העובר, המביא את האדם, להפתעתו, למחוז חפצו. ואף יצרי הלב, המהלכים באפילה, משעת יציאתם לדרך, נישאים בחיק הזמן למטרתם, מופתעים שהנהי כאן קרובה.
“שמחתי לשמוע שאתה מדבר כאדם שאיכפת לו.”
“וכי מה היית סבורה?”
“שאתה קצת קל… מרפרף.”
“קל, מרפרף! לאחר כל ה…”
“בהחלט… וכי לא ראיתי הרבה בחורים שעשו הכל בהתלהבות גדולה, והתפעלו מעצמם, ולבסוף?…”
“גם אני מתחיל לחבב את אלה שאיכפת להם…”
לפתע שחקה. “אבל לא יותר מדי, כמו חמדה, שאיכפת לה מה אני לובשת ועם מי אני מתהלכת ושעיני אינן אדומות מבכי כל הימים…”
הלכו בשתיקה ולפתע שילבה את ידה בזרועו. “האמת היא שגם אני הייתי בטוחה שכך יהיה, העיניים אדומות כל הימים… עד שבאת אתה. לא תכעס עלי אם אומר לך? לא בגלל הגיל… אבל, נדמה, כה נעים לראות אתכם מתלבטים בדברים שאנחנו כבר שכחנו, ויש הרגשה כמו בשעת הסתכלות בתינוק, אבל, כמובן, אחרת, לגמרי אחרת… ונדמה שלא יכול להיות רק סתיו… אתה מבין אותי?… תמיד יש מחזור שלם… אביב קיץ חורף סתיו…”
ליד כינרת עמדו רגע זה מול זו. הושיט לה יד להיפרד ממנה. השהתה ידה בידו והביטה בעיניו. נתן עיניו בשמים ואמר: “מחר עלול לרדת גשם וצריכה לבוא ועדת חקירה ממשלתית לבדוק את הכביש… האמת, אני קצת מתרגש, אף על פי שמימי לא היו לי שאיפות להתקדם במקצוע זה…”
משכה את ידה מידו. “ובכן שלום לך. לך. כבר מאוחר. חבל לי עליך. עד שתגיע למחנה יהיה מאוחר מאוד.”
“אם אני איני חס על עצמי, מה איכפת לך?”
“גם אני מאלה שאיכפת להן.”
“ואני מחבב את אלה…” אמר בקול שנצטרד מחמת התרגשות.
“את כולן?”
“אחדות יותר ואחדות פחות.”
“נו, לך כבר. בן אדם רוצה לישון ואני מטרידה אותו בשאלות טפשיות…”
“קיבלת תשובה עוד לפני ששאלת…”
חסיה הרכינה ראשה. בקול מך ועגום אמרה: אם הגענו עד כדי כך אני צריכה לספר לך משהו… אבל לא עכשיו… יתכן שהייתי אנוכית מדי… פעם אחרת… אינני יכולה עכשיו…"
אמרה ונעלמה בחשיכה. הלך לו לבדו במעלה הדרך למזר כשרוחו מטולטלת. תוהה היה מה הדבר שלא יכלה לספר לו. רגז עליה שהשליכה לו ברגע האחרון עניין להתלבט בו. כמעט שאמר תכסיסי־נשים אילולא צילצל באזניו קולה המדוכדך וכואב. ומשום מה נזכר באפשטין. הרי זה ממש סופה של נובלה אפשטינית טיפוסית. ברגע שנעלמים הספקות שוב אין גורל גיבוריו מעניינו. אך כדי להרגיז את מנוחת הקורא מסתיים הסיפור באיזו חידה, כדי לשלם מס לספק גם לאחר שהכל כבר נהיר וידוע. אדם נפלא הוא אפשטין אך כותב הוא ספרות־לעטלפים. כשזורח אור על גיבוריו הריהו ממהר להסתתר במקום אפל.
בינו לבינה העניינים נעשו נהירים. שוב אין ספקות. אך כאן מתחיל הכל.
לפעמים צר שאיננו יודע לכתוב שירים כאפשטין, אמר בלבו. לילה מלא הוד וסוד. אדם לבדד ובלבו חידה. הכינרת בלילה. כלבים נובחים במזר־פוקה. האם חסיה ישינה או ערה? צמרות ברוח. אדם וטבע אחד. עבר הווה ועתיד אחד. קול צעדים דופק בפתח הלילה ומחפש אוזן שומעת. לו רק לו גילתה פעמוני קולה.
“מי שם?!” אמר הזקיף וניצב כנגדו בפתח המחנה.
ג
המומחים שבדקו את הכביש לא מצאו בו פסול; והדבר ציער מאוד את וולדמן, שגילה בו הרבה מומים. לערב ערכו מסיבה, לפי שבאמת ובתמים היו גאים בעמלם. לפנות ערב חזר מונדק מבית החולים בטבריה, החזיק בכיס מעילו את ידו החבושה, ועל פניו חיוך תם וגאה. “בברית העמל,” אמר ועיניו נהרו. אליהו לחץ את ידו ושפתי מונדק רטטו.
במסיבה ישב מונדק ליד מנורת הלוכס, וסיפר לחברים מה הרגשות נתעוררו בלבו כשהיה מוטל על הארץ, המוּם מקול הנפץ. כל חייו עברו לנגד עיניו… הרגיש כי בדרך הנכונה הוא הולך, וכל קרבן יירצה… בברית העמל…
התצפית העיונית על העניינים שבינו לבינה הסיחה דעתו של אליהו מעניינים שבינו לבין חברו. ניתנה האמת להיאמר, אף כאן מרובים תמורות הרגש וטלטולי הדעת. ותסבוכתם מרובה יותר, משום שהם נעשים בפרהסיה, ואפילו תנודות רגש דקות אינן עוברות בלי השגחה וביקורת. כיון שבא מונדק לארץ משכו למעשים שלא היה אליהו עושה על דעת עצמו לעולם. הלה פשוט כפה עליו רצונו, אם כי קיבל דעות מאליהו. רעיונות, שלשעבר היו מרגיזים אותו בגשמיותם, מונדק עצמו היה משמיע עתה בהתלהבות, כאילו הוא הגה אותם, ולא עוד אלא שהוא המשביר אותם לאחרים. ניחא, אין הוא טוען לזכות־יוצרים. שהרי אף הוא לַקְטָן הנהו. אבל משונה שדוקא דברי הגיון, הנאמרים בזהירות ובמידה של צניעות־לא־תוקפנות, אינם כובשים את הלבבות בניגוד לדיבורים הפורצים ברגש סוער, נלעג כלשהו בגילוייו, הגורפים את הרבים כנחל איתן. כן, אין הוא מסוגל כמו מונדק לעורר סערת רגשות בקהל. עמידתו של מונדק בצלו, מבחינת יחסי העבוֹדוֹת, בהיותו בר־חסותו ממש, הניחה לו לנהוג בו מעשה פטרוֹן. בזמן האחרון מתמרד מונדק על כך, ואם מותר לומר זאת, הוא פונה לעזרת הציבור. במידה שהדברים נוגעים לעסקי תנועה, אין מונדק מתיר לו לכפות עליהם את נסיונו, ואף רומז הוא לו לפעמים, כאחד ותיק בעל זכויות, כי בעניין זה אין כוחו יפה משל אחרים. נכון, בעסקי ציבור אנשים כמונדק עדיפים עליו. איסטניסותו מחבלת בו ואיננו יודע אם מוכן הוא להיפרד ממנה. אין דעתו של מונדק נוחה ממנו בעיקר על שום ששתק בשעת המשא ומתן עם אנשי פייבל. את כל עסק הדיבור הניח לו ואפילו לא תמך בו לאחר כך. וכי מה יכול היה לעשות? מונדק זה נתפס תמיד לקיצוניות, והוא, אליהו, מקפיד, משום כך, להיעצר תחנה אחת לפני הסופית.
כן, הללו העוברים על גדותם, היוצאים מגדרם, מן הסתם יעברו לפני התיבה. ברנש זה מחונן באיזה כוח המעורר באנשים יראת כבוד לפניו, אף על פי שהוא מפריז בהתלהבותו. נזכר, העלה לבלה בחשבון קוּב מחוּק כמו בעד קוּב שלם. זה היה בתום העבודה. ראה שהיא עייפה אחרי הקדחת. ראה זאת מונדק ונזף בו: “מתחילים בעין־יפה וגומרים בשחיתות.” הפחת של הקוב היה, לכל הדעות, קטן כל כך שלא היה כדאי לבוא בריב בגללו. אך מונדק לא אמר די בכך….“אינני מודה בידידות של העלמת־עין, – אמר לו לאחר כך. – כך דרכם של המשכילים, המסתאבים והולכים, שמתירים לעצמם כל מה שלבם חפץ רק משום שכל דבר אנושי אינו זר לרוחם…” אמר לו בלעג: “פטיש בן עשרה קילו דרוש לך כדי למחוץ נמלה?” אף על פי כן הקשיב לו בדרך ארץ, ואף ציית לו. מה בין מונדק לבין גרישה? שניהם כופים רצונם על אחרים. אך לגרישה היו עיקרי־התנהגות קטנים שאפשר לפרשם כהשקפת עולם. למשל: אסור לחפש עבודה קלה! נהגת לפי עיקריו, והרי חוללת מהפכה מוסרית עמוקה… ואילו מונדק – פורט את השקפת עולמו לכללים קטנים של התנהגות.
לאחר דברי מונדק קם אליהו ו“הניח למספרים לדבר בעד עצמם,” כך וכך מאות מטרים כביש, כך וכך קוּב אבן וכך וכך קוב חצץ וכך וכך חביות אספלט. ומיד לאחר כך השליכו את השולחנות זה על גבי זה, הטילו את הספסלים לצד, נערכו במעגל, ובטשו ברגליהם הורה כהלכתה, כפי שראו אצל ה“רוסים.” הראש שמוט אל הכתף, כצפור פצועה, ולפתע סנטר מרדני מזדקר; חזה חשוף קורא דרור לגברוּת שעירה, ורגליים בעטניות משתוללות עד כלות הכוחות.
מחמת ליאות, לפי שאמש עלה על יצועו בשעה מאוחרת, הדיר עצמו אליהו מריקוד, ישב בצד וסקר בהנאה גברים רבי־און ונערות פורחות. פריישיץ ניגש אליו.
מיום שסייע לו במחצבה וזכו להרפתקה קטנה בשעת המסע בקרונית נתיידדו זה אל זה. בחור יפה, סנטר מחודד ועקשני, עיניים אפורות ונטועות כמסמרים. הוא לבדו מהימן על וולדמן בעבודת המחצבה. בלי מאמץ הסתגל להויה החדשה, כאילו לא גדל בביתו של פרקליט נודע לשם.
“למה אינך רוקד, פריישיץ?”
פריישיץ הפשיל שולי מכנסיו והראה לו מעיכה סגלגלה ומכוערת, בגון סגול ירקרק, מתחת לברכו.
“היא אינה מרשה.”
“היכן מצאת אותה?”
“במתנה קיבלתי. כשמונדק גזז את צפורניו. גם אני שילמתי שכר לימוד על חשבון השיעור שלו…”
פריישיץ צחק ושילשל את שולי מכנסיו. “מונדק קורא לזה ‘בברית העמל.’ אנחנו, אנשים פשוטים, מסתפקים בכינוי ‘שכר לימוד’…”
אליהו לא צחק. עניינים שבינו לבין מונדק כבר יצאו מפשוטם, ולגלגנותו של פריישיץ אינה עוד בגדר הומור טוב. מחלוקת שאחיזתה אינה בדברים של ממש הולכת ומפלגת את החבורה. סכסוכים קטנים בשאלת סמכותה של החברה לכוף את רצונה על פורצי־גדר בעלי־מצב־רוח בני־חורין־לתאבון נתעצמו במרי ויכוח, ועוררו את הרושם כאילו שני מחנות ניצבים זה כנגד זה: קסרקטינאים כנגד בעלי־עצמיות. בעניין זה, הוא נטה לחומרה, ואילו מונדק – לקוּלא. ונתגלגלו דברים כך שנהיה מקובל כדובר־מטעם “אנשי־העמל” המקדשים מלחמה על “אנשי־המלל”. מאחר שמחלוקת זו נראתה בעיניו נערית ומיותרת הסתלק מלחוות דעה ונמצא, כביכול, מתעלם מחברים שתלו בו תקוות כאדם העלול לחולל שינוי ערכין בקבוצה. לפיכך, כשנמנע מליגלוג על לשונו המרוממת, עשה לביסוס סמכותו של מונדק בקבוצה… וזה לעולם לא יידע למי הוא חייב תודה על השפעתו. מכל מקום, אליהו החזיק טובה לעצמו שבעקיפין העלה קרנם של ערכי־תנועה. מוזר: לאחר שלא הצליח להסביר למונדק את המשמעות הפוליטית של מעשיהם הקטנים, עתה הריהו מסייע לו בחשאי להעלות קרנם של ערכים שבין אדם לציבור. ואילו אנשים, המבקשים, כמונדק לפני כמה חודשים, לחיות את חייהם היפים בנקיון כפיים, בלי הצער, הרוגז, הקשקשנות והשטחיות הכרוכים בעסקנות פוליטית שלא יצאה מעומק החויה, רואים בו את מנהיגם.
“על כל פנים, מונדק אומר זאת בתום לבב… אך את התוּכים אינני אוהב…” הוסיף פריישיץ ואמר.
“בלי ספק בתום לבב,” אמר אליהו.
ד
הרבה מידות טובות נתקפּחו בשעת המשא ומתן על: צירים, זכות בחירה, מס הבוחר, וכיוצא באלה עסקי בחירות, שאמנם נעשו בנקיון כפיים, אך בחטפנוּת. שניהם למדו לעמוד על דעתם, הוא – מתוך בושה, ומונדק – כאילו זה סדר עולם.
“תוֹכנית אנחנו צריכים, תוֹכנית פעולה. הרי לא לעולם נהיה ברית־של־פינוק־הדדי, חבורה שנועדה להגן על בחורים טובים מִפְּנֵי, איך אומר פסחובסקי, הזדון שבמציאות,” קרא מונדק.
מאחר שדברים נאמרו בזכות חיי־שיתוף ועבודת־אדמה, הרצה לפניו אליהו את ספקותיו. ניתנה האמת להיאמר, לא התנגד למונדק, אך ביקש לצנן קצת את התלהבותו. לאחר כך, כשמונדק הדפיס את השיחה הזאת בעתון התנועה בחוץ לארץ, תחת הכותרת “לבטים וציוני דרך”, ראה אליהו לדאבונו כי עתידים הכל לזכור – לפי שהחשיבוּ את שיחתם “כרגע היסטורי בחיי התנועה” – שהוא היה מעכב, ואילו מונדק מדרבן. הספקן, העוזר לסלק את ספיחי־השטות מכל תוכנית נלהבת, לעולם אינו זוכה באהדה.
הציע למונדק לעיין בסדרת מאמרים שכתב גרושביץ על דבר קומונות שנכשלו בארצות הברית.
“אה, ההבדל הוא, צעק מונדק, שהללו היו קומונות ברחניות, שביקשו מפלט מפני החיים, ואילו הקומונות שלנו אינן כאלה… הן תשמשנה מופת לשיטה בבניין הארץ…”
דברים בעלמא, אמר בלבו, ורמז לו שלא יטייח את האמת בנוסחאות יפות. לפי שעה אין רואים אלא קומץ בחורים, המוכנים להמיר את הנכסים בהתרוממות רוח. אולם החיים אינם אביב נצחי ולא לעולם חוסן־נעורים. יש גם קיץ חורף וסתיו. יבואו אחרים ויחיו כדרך שחיים בכל העולם, ויעשו חיל מן הסתם; אפשר תרד על הבחורים חולשת דעת ויגידו: למה לתת את כל החיים? אפשר מספיק לנו חמש שנים ולאחר כך יחליפונו ונוכל גם אנחנו לראות חיים קטנים לעצמנו…
“אינך צודק, התרעם מונדק. ואינך יודע להעריך את הכוח הגנוז בעם. החיים יתעשרו מן ההכרה בצדקתם ובתפקיד היסטורי…”
מעניין, ברעיון זה, יישוב־קבע, בדוגמת דגניה, החזיק הוא עוד לפני שבא מונדק לארץ. אך מונדק, מרגע שקיבל את דעתו, פרחו מזכרונו הויכוחים הישנים, וראה עצמו כמבשר־דרך־חדשה. מכל מקום, מנקודת המבט של החברים, מונדק רשאי לתבוע לעצמו זכות זו, כי במקום שהוא היה מלחש – מונדק היה צועק. מסתבר כי לא הרעיון הוא עיקר אלא ההפצה. מונדק שטרח על כל אחד מאנשי הקבוצה עד שקיבל את דעתו, קנה לו בדין את הזכות להיקרא הוגה הרעיון. ניתנה האמת להיאמר, הרעיון התגלגל בחוצות. קל לנסחו, קשה לעשותו הלך־נפש. וכשנקט לשון־ספקנים, התכוון לרמז למונדק: “לאט לך, ידידי, הדברים יפים, בשלים חלקים כתפוחים, ועתה כדאי לבדוק אם אין בהם תולעים…”
“קל לעשות היסטוריה ביריות אקדחים. וקשה – על ידי קילוף בצלים.”
“קשה? אפשר. אנחנו נראה דוגמה…”
“וכלום מזה חיים בני אדם?”
“ההכרה שהם הולכים בדרך הנכונה… היא ש…”
“ההכרה? כמה אנשים משתמשים במכשיר זה כהלכה?”
“כל אדם, אם מלמדים אותו. אינני מאמין שאדם צעיר איננו רוצה ליטול את גורלו בידיו…”
“אבל אתה הרי מציע לו שיפקיד את גורלו בידי חבריו, על יסוד אמנה חברתית שנכתבה בחפזון, על הברך, ומבטיחה לו חירות מוטלת־בספק תמורת משמעת ודאית…”
“לא אמנה־חברתית אלא עקרונות.”
“ואם היום יקבל ומחר יעזוב?”
“ילך לו.”
“ככה אתה מבקש להקים חברה בריאה ומסודרת?”
“ניטע באנשים הכרה. אנשים צעירים יהיו אסירי תודה למי שיראה להם כיצד להשליט רצונם על חייהם…”
“מה פירוש רצונם? והרי אמרת – ניטע בהם הכרה…”
“מפליא אותי שאתה מדבר בלשון כזו. האם רצון ושרירות לב היינו הך?”
סיפר לו מה ששמע מחסיה ושפרה וקצת ממה שראה בעיניו. חיי הקומונה תבענים יותר מדי. אפשר לאמר כבָשָן: כגוֹדל התביעה האושר, כשאדם מוצא כוח בנפשו להיענות לה. ואם אין בו כוח? מה שמקובל במקום אחר כחולשה – בקומונה חשוב כבגידה. וכמה התאפקות, ותרנות, וכניעה לדעת־הקהל דרושות כדי לחיות תמיד תחת שבט הביקורת של החברים. וכשהם סולחים לאדם על חולשותיו – הסליחה מהולה בבוז, וממררת את החיים. אפשר בעלי הכרה יכולים לעמוד בזה. מה יעשו הרבים? לראשונה ילכו בהתלהבות. אך מה יהיה לאחר כך? חולשות אנושיות קטנות תוצלפנה בשוט־של־עקרונות. ייעפו האנשים הטובים. ירצו לעזוב ויישבו. למה? אפשר מפני שתמו ימי הנוער ואין להם כוח להתחיל מחדש, ואפשר מפני שחבל לוותר על הגאוה. וכידוע, בעלי הכרה מעוּלים מאנשים סתם… ומי אינו נפתה לגאוה? והפורשים הרי מעידים על עצמם שגברה אצלם החולשה על ההכרה, כלומר: הריהם ברנשים חסרי ערך. מה יעשו? אפשר יסתלקו וישפכו קיתון של שופכין על הקומונה, או שיישבו בפנים, עושים שקר בנפשם, ומושכים על עצמם בוז או שנאה. כך זורעים גרעינים של טרגדיה לעתיד לבוא. מעטים האנשים המוכנים לוותר על החירות הקטנה בשביל החירות הגדולה…
לבסוף נתן בו מונדק עין קפדנית, נחירי חוטמו השעירים רטטו, והטיח כנגדו דברים ברורים, ממש בלשון־גרשטין:
“לבטי אינטליגנציה הססנית…”
וכשהוא פרץ בצחוק ואמר: “נאוּם הכבש האינטליגנטי בעור הארי הפרולטרי”, התקצף מונדק וטפח על השולחן:
“בדיוק כך! זהו מורך לב, כאילו מדובר בשפיכות דמים… ממה אתה חושש? שאחדים ילכו בדרך הזו מתוך בטחון ואחרים ייגררו? כלום כופר אתה בזכותנו המוסרית לגרוף עמנו קטני אמונה? והציונות – כלום אינה לחץ מוסרי על יהודים מסכנים שרצו להתבולל להם בחשאי ולהגן על חייהם הקטנים? אני מרגיש את עצמי ישר והגון אם נלחץ את הבחורים אל הקיר ונאמר להם: או שאתם במחננו או שאתם אבק. אינני מתבייש. ואם ילכו אחרינו בלי חשק? נעזור להם. ילכו בעיניים עצומות? תיפקחנה. תהיינה טרגדיות? וסתם־יהודי איננו טרגדיה? אם כן מה אתה רוצה? לזרוע ספקות? וכי זה מה שדרוש לנו?”
לא לזרוע, מונדק, להנביט, כדי שאפשר יהיה להצניעם באדמה לפני הזריעה, כדרך שנוהגים חקלאים טובים בעשבי בר."
“ואני, אינני חושש מפני הגרורים אלא מפני גאוותנים שלעולם אינם נכנסים לתנועה אלא נדמה להם שהתאחדו עמה… אך אנחנו ניתן להם אמונה בהשארת הנפש שעברה מן הפרט אל הכלל…”
ולאחר כך הפליג בדיבורים על עתיד התנועה בחוץ לארץ והסיכוי שיישובי התנועה בארץ יהוו מרכז רוחני לנוער היהודי בגולה, ודן בצורות אירגון וחלוקת עבודה ושיגור שליח לחוץ לארץ להביא “דבר המגשימים.” “אסור להתעסק בתרגילי מוח ולטעת ספקות.” סיים את דרשתו.
בינו לבין עצמו קינא במונדק שדן בהלכות ציבור כעוסק בענייני־עצמו, ובלי חשש־יוהרה מעמיד עצמו במרכז, מטיל מרה במתנגדיו, ולעולם לא מטרידתו המחשבה שמא הוא נוטל לעצמו זכות יתירה.
כך, כך, והוא לעולם ינגן כינור שני. וישמרנו אלוהים מחסרונותיו של כינור שני בלתי מחונך. נזכר, היו יושבים בטרקלין של אבא, ליד האח, ומנגנים רביעיות מיתרים של היידן ומוצרט. כשנזדמן דוקטור בלומנפלד, ואבא היה נאלץ לנגן כינור שני בלי חשק, באיזו התרגשות היה מתפרץ פתאום מתוך האום־ט־טה אום־ט־טה שלו ברגע שזיכהו המחבר בבדל־נעימה… והמלודיה המוצרטית – בלי שום דמיון לאותה מלודיה עצמה, שניגן רגע לפני כן הכינור הראשון, במנוחה ובצניעות מֶצוֹ־פוֹרטֶה – נתפרשה טרגית בפורטֶה! בינו לבין עצמו, אָמוּן על האנטישמיות הרווחת בקרב צעירים משכילים, כינה זאת אליהו בשם טבע־יהודי…
צדק מונדק: תרגילי־מוח. שהרי ברור כי לא עיון שכלתני בסדר העולם ולא חקירה מדוקדקת בתולדות־המשטרים יוליכו את הציבור לקומונה. אל דלת פתוחה מונדק מתפרץ. וכי לא קל יותר לחיות בקומונה, דוקא לאלה, הבחורים המשכילים שהוריהם מתגאים בכך כי עשרה דורות אין בעל מלאכה במשפחתם?… קל, כי הרבה יותר קשה להיות וולדמן או בביוף, סתם פועל בין פועלים כאלה שהיינו רואים בחוץ לארץ – מלוכלכים, לא מנומסים, בורים, נכנסים לרכב־ציבורי במרפקים שלופים, אוכלים לחם ברחוב, וחושפים שיניים שחורות מעישון סיגריות, מטיילים בגן העיר עם נשותיהם המסורבלות ובלוּיות בבוקר יום ראשון, גועים בצחוק רם לשמע בדיחות תפלות מפי המוקיון בקרקס… כן, קשה לחיות כך, מן היד לפה, בעניות מנוולת… הרבה יותר נעים להיות שותף לנסיון אנושי גדול… כך, זה משהו אחר… זו אינה ירידה אלא עלייה. יש כאן אפילו קצת מהנאתם גאוותם ואורך רוחם של אנשי־מדע דגולים, שאין רוחם נופלת בשל כשלונות פעוטים… מטעם זה, מיני פסחובסקי שכאלה, איסטניסים בני איסטניסים, אשר בעיר מולדתם לא היו מטאטאים את חדרם בעצמם, מחשש פחיתות כבוד, כאן הם מוכנים לנקות בתי כסא, לפי שכאן אין זה מאבקו הקטן של אנוש מסכן על פת לחם, אלא נסיון אנושי נועז. וכשם שאנשי מדע נאורים יפשילו שרוולים לנתח צפרדעים – אף פסחובסקי מסכים לטאטא את רצפת־המעבדה של־הקומונה, שהרי אף זה חלק מן הנסיון… אשרי התמימים. מונדק סבור שהוא יברא חיים חדשים בלי אמונות תפלות ובלי שקרים מוסכמים, והאדם החדש שלו יהיה מאושר משום שבכל מכת פטיש, אכילת דג־מלוח, ציד יתושים על בשרו הערום, קילוף בצלים ושתיית תה בלי סוכר, הריהו ממלא תפקיד חיוני במפעל הענקי שאין דוגמתו…
מכל מקום, מחשבות אלה שמר לעצמו. די שהוציא לו שם של הססן ולא כדאי שיכנוהו בשם מקצץ־בנטיעות. היושר מחייב שיודה בכך כי אילולא מונדק, שאיננו ירא משטחיוּת, לא היו מתקבלות החלטות גדולות. הספקות היו כובשים את הוודאות.
פרק יח: דרך אגב 🔗
א
שינפלד נימנם בישיבה על גבי כיסאַ־הקש ורגליו, במגפיים, היו מונחות על גבי השרפרף. כחייל, היתה אומרת אסתר, ישן בנעליו מחשש שמא יסתער עליו אויב בלילה. אמנם, זו עצלות סתם. אבל המשל נאה. כחייל.
הגשם כבר חדל. מבעד לחלון נראים קירות לבנים מרוחצים, מבהיקים באוֹר־גנוּב־ימתק של שמש חורף, אורחת לשעה. החול הרטוב שחמחם כעוגת־שמרים אפויה. וברושים עולים מן הרחצה.
שקשוק המרזבים שנאלם לפתע, הוא שהעירו מן הסתם. לפרקים נשמע טיפ־טיפן של טיפות שכוּחות הנופלות על קער הפח של תחתית המרזב, קול מצלצל ברמה ונקלש לאט לאט, כנימוקים המצוצים מן האצבע של אפרתי הפיקח, לאחר שביטל רצונו מפני רצונם של חכמים ממנו, ומקשקש למען כבודו קצת קישקושים לתפארת המליצה… כשהמים רבים הם זורמים גם במרזב כבנהר, וכשהם מעטים טיפות בודדות נופלות בזו אחר זו… אם יירד גשם בזמן האסיפה אביא את הציור הזה כמשל ליתרונו של הליכוד. כן, למה המשל של אסתר יפה לנו מעתה? לפי שעל כרחנו נהיה חיילים. – כך: “אתם שואלים אותי, רבותי, מהי בריטניה, אויב או ידיד? לא אויב ולא ידיד. אם כן, תשאלו, ובצדק, ואיך ננהג בה? התשובה: לא כאויב ולא כידיד. לאמור: לא ננהג בה כבוד, כבאויב; ולא נתקוטט עמה כל הזמן, כפי שנהוג אצלנו בין ידידים…”
כך, העניין מסתבך. וצריך לפעול במהירות. חבל על כל רגע. יהודי זה, הנציב שלנו, יודע היטב לשחות במים עכורים. ואותנו הוא מבקש להשקות בהם. בשפת חלקות ובנימוסים נאים הם רומסים תקוות עם עני. שפה זו, האנגלית, יש בה אוצר מלים מופלאות שאינן אמת ואינן שקר. חוצפה של יהודי, לומר בנאום הפתיחה שלו: בריטניה אין לה שום אינטרסים בפלשתינה… טובת הכלל לנגד עיניהם… וכי מה הוא חושב לו, יש לו כאן עסק עם פראי אדם המקפצים מעץ לעץ?
מאחר שעייף מלימוד האנגלית, דחה את הספר מלפניו. שיעמום שאין דוגמה לו. אדם מבוגר הרוצה ללמוד שפה זרה נאלץ לקרוא סיפורים לתינוקות: מעשה בשני קופים. מילא, כבר הקדיש לזה שעה אחת. עתה שעתה של ערבית. מי שאינו רוצה להיות בגן־עדן של שוטים חייב ללמוד אנגלית וערבית. אמנם, יכול הוא לנהל שיחה עם פלח, אך מוטב שילמד ערבית ספרותית כדי לקרוא עתון. אח, צורות ריבוי ארורות. למי יש צורך לסבך כדי כך? בני מדבר, ודיקדוק שכזה!… פועלא, פעליל, פועול – לתלמידי בית ספר. מן הראוי שילמדו ערבית ולא צרפתית בגמנסיה העברית…
הילד התהפך על משכבו ונאנח. שינפלד התרומם וזקף אזניו. הטיפול בילד החולה עורר בו חששות. לעולם אינו בטוח אם עשה את הדבר הנכון.
אמנם, אמו נתנה לו הוראות ברורות. אם ייעור הילד – יתן לו כף תרופה. יחוש כאבים – יבהיל את הרופא… סבורה היא שיש בו תועלת… טוב הוא להרגיע את רוחם בלבד… אך, בחור הגון הוא פקטורובסקי ואיננו לוקח כסף מעניים. אשרי המאמין ברופאים… אך ישרים שבהם מודים בעצמם שהם מגששים באפילה. מוטב להאמין בכוחו של הטבע. ואם הילד מבריא – לא התרופות עשו זאת, אלא העיקשות הטבועה בדמו של שינפלד קטן, אשר לא יוותר על נקלה… אה, הלילה ההוא! כשהתפתל במכאוביו, ומבט מבוהל נשקף מעיניו האדומות! בידיים רועדות הגיש לו את התרופה, ודמעות זלגו מעיניו.
ועתה, ברוך השם, הסכנה חלפה. מחר תבוא “הדודה אסתר”, ידידתו של צביקה. בפשטות ובטחון תיגש אל מיטת החולה, כאדם שבא למקומו ויודע מה שהוא עושה. מעניין, יש בכניסתה לחדר הילד משהו המזכיר את הליכותיו של גרושביץ על הבמה: הנה אני כאן והכל יהיה בסדר… בתקיפות חגיגית היא יוצקת את התרופה לתוך הכף: “תשתה את זה, צביקה, ותהיה בריא כמו…”:כמו אבא?" “אפילו יותר מאבא”… ובחיוך על שפתיה היא נועצת את התרופה לתוך פיו: “איזה ילד גדול ונבון… ועכשיו – סוכרייה על מקל.” הילד זקוק לאם.
נטל קוֹראן וקרא בו. איזו קנאות! ועוֹרמה! הכל אמר מוחמד יקירנו. בכור שטן. הלא הוא שציוה לשליחיו לפני מותו: אם תמצאו פסוק נאה יכולים אתם לייחסו לי, מן הסתם אמרתיו באחד הימים… ובעצם, מה איכפת לדורות הבאים מי אמר ומי עשה? העיקר שהדבר אמור ועשוי. רק אצלנו מתקוטטים מי היה הראשון שהשליך סיסמה לציבור. חשוב מי אמר ראשון “כיבוש־עבודה?” חשוב מי כובש, מי מקיים את האירגון, ואף הוא אינו חשוב, אם אפשר להעמיד במקומו טוב ממנו.
מי מקיים את האירגון, זו השאלה… אנשים כגולדשטיין ודאי שלא. למה הסכים לדעת אפרתי בשאלות התרבות? דוקא הוא, איש העבודה, המוכן להסיק את התנור בספרים… הוא שצעק: “תרבות פירושה להוציא לחם בכבוד” – יצא פתאום מעורו והצטרף לאפרתי. ומה הם רוצים? לסייע לסופרים “אירופאיים”, יפיפי־עט, שאין להם שום קשר לתנועת העבודה. לאפרתי זה הולם. יש כמה פרוטות עלובות בקופה והוא רוצה לפזרן ברוח, מצנט שכמותו… ואותו סנובּ מעז לומר לו: “הרי זה שקול כנגד נסיעה שלך לווינה.” זוהי כבר הכרזת מלחמה… להנאתו הוא נוסע, לאכול שניצל? אפרתי האביר, מגן על ערכי־תרבות… תנועת התחדשות – תרבות חדשה, אמנות חדישה – הכל בעירבוביה. הבל ורעות רוח. מה לדגניה ומרחביה ולאותה קוֹפיוּת מצטעצעת במלים? אפרתי רוצה להיראות רחב־דעת. אבל למה גולדשטין הצביע כך? הרי לא איכפת לו בכלל מה יתפרסם בעתון הספרותי הזה, לפי שהוא ממילא לא יקרא. יתבזבזו כמה פונטים, משער ראשו לא ייגרע. העיקר שתמך באפרתי. והחבורה לא תתפרק. מכירים אותם! הכל מותר, ובלבד ששינפלד לא “ישתלט” עליהם. מושגים משונים מתהלכים בתוכנו… אנשים קטנים אינם שומרים ידידות לבר־פלוגתא, וכמובן, מוכרחים הם לעשות פשרות קטנות. ובדרך זו רוצים הם לבודד את שינפלד העיקש. לא יקום ולא יהיה! ברנשים מסכנים שכמותם. כיון שאינם יכולים לעמוד על רגליהם בלי להישען זה על זה כשני שיכורים, מוכנים הם לוותר על המחלוקת ובלבד שלא יצטרכו לוותר על הידידות… קנוניה טפשית. רע, רע הדבר… אי אפשר לכבד את השקפותיהם של אנשים כאלה. אין דבר, לבדו יעמוד… לא יבחר לו השקפות לפי החברים אלא חברים לפי ההשקפות. ולא איכפת שלשוחטמן יש השקפה מסוכנת מאוד בעניין המהפכה הרוסית… כשהצדק עמו יתמוך בדעתו. אנשים לא למדו עדיין לבחון דברים בטהרתם. תורה גדולה היא ולימוד היא צריכה…
ב
כשנכנסה אמו לחדר היה שינפלד ישן. כעסה עליו שהניח את מגפיו על הכיסא ונתקלף הצבע. די לה בעניוּת – ואינה רוצה בלכלוך. שינפלד נזכר בגירסה דינקותא, שהיה מלמד לו אביו: רשלן, ראשית אינו משגיח על נקיון וסדר, לאחר כך אינו מקפיד על מה שהוא מדבר, ולבסוף נוהג קלות ראש ברכוש זרים…
“אין דבר. נביא קצת צבע ונצבע מחדש…”
“אצלכם, שם, כשאתה אומר: נביא, מישהו רץ ומביא. אבל כאן, בבית, אין מין ‘נביא’ שכזה…”
מחמת הדיבורים התעורר צביקה.
“מה שלומך, צביקה?”
הילד שירבב שפתיו דרך פינוק, צימצם את עיניו כאילו מתוך יגיעה רבה, חיכך לחיו בכר ואמר בפנים מפיקי תוגה:
“לא כל כך טוב.”
שינפלד קימט מצחו. “בבקשה, צביק, בלי ההעויות. הצהל פנים, הרי המדחום ממש קיבל נזלת, כשמדדנו לך את החום…”
“באמת זה כבר יותר טוב. אני כבר לא מרגיש כמו נמלים זוחלות לי בברכיים.”
“תהיה ילד טוב ותשמע מה שסבתא אומרת לך ותבריא מהר מהר…”
,מתי תבוא הדודה אסתר?"
“מחר.”
“לא, אני רוצה שהיא תבוא היום.”
“נראה, אם אני אפגוש אותה, אגיד לה שתבוא מיד מיד…”
“שוב פעם אתה הולך?”
“כן, ה־מון עניינים מחכים לי.”
“שיחכו. הבטחת לי שתשחק אתי בשח. אף פעם אתה לא מקיים את ההבטחות שלך. תשב קצת אצלי…”
“ישבתי אצלך כל הזמן, ילד. סבתא לא היתה בבית ואני ישבתי כאן על יד המיטה שלך כל אחר הצהריים…”
“כן, אבל אני הייתי ישן…”
הערה זו, כעין רמז לאנוכיותו, שמדד את הזמן על פי מה שגרע מעצמו ולא על פי האושר שהעניק לילד, גרמה לכך שיבטל את החלטתו וידחה את יציאתו. ומאחר שכך, רצה להפיק תועלת מישיבתו ודיחק בילד שיקדיש את הזמן ללימודים, כדי שלא יפסיד שנת לימודים מחמת מחלתו. צביקה נעתר לו בלי רצון, וכבר היה נכון לשחררו, שילך לענייניו.
לאחר שהתעייף, נפרד ממנו והתכונן ללכת. כשלבש את מעילו וכובעו והרהר מה יגידו החברים הממתינים לו, עצרה אותו אמו ואמרה לו: “רגע אחד.” פניה העידו על סערת נפשה. נכנס למטבח, והמתין באורך־רוח לדברי כיבושין. היא דיברה בלחישה כדי שהילד לא ישמע.
“נכון מה שסיפרה לי אסתר, שאתה מתכונן לנסוע לווינה בימים הקרובים?”
“לשלושה שבועות בלבד.”
“איך אתה מעיז להעלות דבר כזה על דעתך?”
“מה יש, אמא?”
“מה יש, אתה שואל? כשהילד…”
“אבל עכשיו הוא בסדר גמור. דוקטור פקטורובסקי…”
“מה דוקטור פקטורובסקי מבין? יש כל כך הרבה סיבוכים לאחר המחלה… שמעתי, היו מקרים נוראים… רק בשבוע שעבר…” והיא פרצה בבכי.
“אבל אמא, במה אני יכול לעזור כאן? אם אני נוסע, משמע, אני מוכרח. להנאתי אני נוסע? אסתר תבוא לגור כאן ותטפל בילד…”
“במה אני יכול לעזור כאן? – חיקתה את קולו. – איך אינך מתבייש, אני שואלת אותך, איך אינך מתבייש לדבר ככה? ומה יהיה אם… אני מתפלאה שלי יש בן כזה… אתה, לכל העולם אתה מוכן לעזור אבל לאנשים קרובים… לך, לך כבר, רוץ, מחכים לך! הרי אין לך זמן! על גחלים אתה עומד. לך! אחרת אומר לך מלים שכאלה…”
“אמא!” נזף בה ורכס את כפתורי מעילו.
כשעמד בפתח חזרה ואמרה “רגע אחד.” המתין והקשיב. “אסתר תבוא לגור כאן?” שאלה וזקפה עיניה בסקרנות.
“רק עד שהילד יבריא…”
“ולאחר שיבריא תשליך אותה?”
“מה פירוש: תשליך אותה?.. כלום חֵפֶץ היא?”
“לעולם, סבור אתה, יניחו לך בני אדם להשתמש בהם ולהשליך אותם כשאין לך עוד חפץ בהם?”
סגר את הדלת בזעף ויצא לרחוב. מילא, אמו אומרת כך… אך גם סתם־צדקנים מאנשי־שלומנו אינם סבורים שהוא מעדיף עסקי ציבור על ענייניו הפרטיים. מה הם אומרים? – שינפלד הוא אב בלי לב. הרבה רשעים גמורים מתכסים באיצטלה של רחמנים בני רחמנים. על כרחו הוא נוסע לווינה, לפגישת מרכז האיחוד העולמי. אלא מי יסע? אפרתי? יזרע שם מבוכה ולא ישיג דבר.
ג
כשיצא לרחוב החיש צעדיו, כדי שלא יצטרכו חבריו להמתין לו זמן רב. בינם לבין עצמם יכעסו עליו אך לא יאמרו דבר. ובדין יאמרו בלבם, כי מן הסתם חובה עיכבתו. שהרי איש לא ישער שאיחר לפגישה של מפלגה בגלל ענייני עצמו. אני מצטער, יאמר להם, וזה הכל. שהרי לא יספר להם שמחמת חובת־הלב נתאחר. מסתבר שאף לחיבה חובות משלה. איסטניסים ודאי אינם מסכימים שגם לאהבה חובות, שאם לא כן אינה רשאית להיקרא כן. האדם, רבותי, הוא חיה בעלת־חובות וחירות ניתנה לו לבחון איזו גדולה מחברתה.
עבר על פניו קפלן ועצר את סוסו. “לאן שינפלד? ומה החפזון הזה? רוצה אתה, אעשה לך קפיצת הדרך…”
אף על פי שאמר קפיצת הדרך הפסיד זמן מחמת הסוס, שנבהל מפני אוטומוביל ונזקק לצליפות שוט עד שהואיל לעקור ממקומו וללכת. מתוך כך גילגלו שיחה בשבחי הסוס ונזכרו בימים ששינפלד היה מוביל זיפזיף לאחוזת בית. “כך כך”, אמר שינפלד, כשהוא מהרהר בויכוח שנכון לו עם אפרתי וחבריו, “להנהיג זוג סוסים היה הרבה יותר קל מאשר להנהיג עדר של פרידות עקשניות”
“וגם אני, הסוס חביב עלי מן הפרידה, הוא נבון יותר, ותמיד אפשר לעשות עמו פשרה.”
אבל טוב ממנו האוטומוביל. אדם מוליכו כך וכך קילומטר לשעה ויודע בוודאות שעתיד להגיע בזמן. לפעמים אני מתמלא קנאה באלה שאין להם עסק עם בעלי חיים ובני אדם; להם יש סיכוי להגיע למטרתם."
“אל תהיה בטוח, אמר קפלן, חבר שלי נסע לירושלים באוטומוביל, והגיע לאחר שלושה ימים, כי המכונה התקלקלה לו בדרך…”
עד שהגיע למטבח הפועלים הסתלקה כל החבורה והלכה לה. גיטל היתה נבוכה כאילו היא אשמה בכך שהפגישה לא יצאה לפועל. “המתינו שעה ארוכה והלכו להם,, אמרו שאם לא באת עד עכשיו כפי הנראה לא תבוא בכלל, שהרי אינך נוהג לאחר…”
בדרכו הביתה השתרך לו לאִטוֹ, כאדם שזכה לשעה פנויה בהיסח הדעת. מילא, ילך וילמד, ויגבה חוב מעצמו, לפי שבשבוע שעבר הפסיד שעה תמימה בשל שיחה בטלה על ענייני ספרות. אין כשעות הערב יפות ללימוד. העששית המרכזת את האור על הספר מרכזת גם את הדעת.
אולם כשעבר ליד ביתו של גרושביץ צץ רעיון במוחו. בחור זה יהיה תמיה אם יופיע פתאום אצלו. אמנם, יאמר את האמת: “סתם עברתי כאן, ואמרתי בלבי, למה לא אכנס לחטוף שיחה קצרה?…” אך הלה הרי אינו מ“אותם שאפשר להוליכם שולל על נקלה”… והוא יהיה בטוח כי “יש בזה משהו…” יהיה סבור כי עוסק הוא ב“גישושי שלום” לפני הוועידה הכללית… ושבעתיים יתמה כשיסתלק לו לאחר זמן מה בלי לומר שום דבר על הוועידה. מה היתה תכלית הביקור? – יחקור גרושביץ את עצמו, ולא יעלה בדעתו כי שינפלד סתם נכנס אצלו, לשם קירוב הלבבות…
גרושביץ אדם צעיר ומוכשר. הלהיבוהו ידידיו הטובים מוּניה והלל, שמימיהם לא טבלו עטם ברפש, ועשאוהו פולמוסן החצר שלהם, אויב מספר אחד של “האחדות”. כתבנים של “האחדות” מעליבים אותו והוא מחזיר מלחמה שערה. הגיעה השעה להפסיק את המערכה. אין כמותו קרוב ל“אחדות” בהשקפותיו; ושוטה מי שמרחיב את התהום בינו לבינינו. לדברי גולן, הרי שאוֹ־טוֹ־טוֹ והלה תופס את האמת הגדולה שאין ממש במחלוקת שבין שתי המפלגות. הצרה היא שהוא קשור בטבורו למוניה והלל ואיננו מעז להביע דעה העשויה להרגיזם. אמנם, קשור־בטבורו אין פירושו שהבחור מכוּר, כפי שאומרים חמומי המוח. ברנשים אלה, המוכנים למכור את עצמם לכל המרבה במחיר, אילו הציע מישהו אסימון שׁחוּק בעד כשרונותיהם העלובים, מעלילים על גרושביץ שקנוהו בכיבודים, נסיעות לחוץ לארץ, וכדומה. אולם אין בזה אמת. אילו היה ציוני כללי, נשתפרה מנת חלקו. אחד משלנו הוא. אם כן למה אינו אומר דעה בזכות האיחוד? – אדם שאין לו מהלכים בציבור איננו מעז להביע דעת־יחיד. מן הראוי להעלות קרנו של גרושביץ וללמד שאנחנו מכבדים אותו – ויעיז. הוותיקים כבר נסתיידו עורקיהם במחלוקת. הצעירים שבחבורה עשויים לקרב את האיחוד. הן ידען הוא גרושביץ ולא יתכן שאיננו מבין כי אין זכות קיום לשתי מפלגות המחזיקות בדעה אחת.
כשנכנס לחצר נבח עליו כלב. יצא קול מתוך הבית והשתיקו. נכנס ועמד לפני שתי דלתות סגורות, ולא ידע היכן גרושביץ גר. דפק על הדלת שמימין, דרך־סמל, לפי ש“הפועל העברי” מושך ימינה. נפתחה הדלת ועמד לפניו גרושביץ וארשת תמיהה בפניו.
“שינפלד! איזה אורח! אתה, אלי או…”
“אליך, וכלום מה סבור אתה, באתי לכאן כדי שיטרפני הכלב?”
“הכנס, בבקשה, איזו הפתעה! לא הייתי מאמין. חשבתי – אל שכני באת, וטעית בכתובת…”
“אליך באתי, ומקווני שלא טעיתי בכתובת,” אמר לו רמז שמשמעותו לא היתה ברורה אף לעצמו. על כל פנים, כשראה שינפלד על פני האיש הצעיר את סימני המבוכה נהנה ממעשה המשובה שלוֹ.
שינפלד השליך את כובעו ומעילו על הכיסא, כאדם שרגיל אצל חברו, ובלי שום גינוני נימוס אמר: “והתה? האם הוא כבר על האש?”
גרושביץ צחק. “אה, עניין של רגעים. אם אינך ממהר, עוד מעט יהיה תה.”
נתן בו שינפלד מבט זועף־שוֹחק. “ואתה הוא שאומרים עליך כי בעל נימוסים אתה, שלא כדרך ילידי הארץ? בא אליך אורח ואתה שואל אותו אם הוא ממהר…”
גרושביץ נבוך. כך טוב, בחור, אמר שינפלד בלבו, כשפתח לפניו את דלת חדרו. מי שנבוך על נקלה מעיד על עצמו שיש בו גרעין הגינות. אך כשנכנס לחדר וראה שם אשה צעירה ונאה, עיפעף בעיניו כאדם שנתחוור לו דבר מה, ואמר: “נו, אם כך, יש לך הזכות המלאה לשאול אותי אם אני ממהר…”
“ממילא התכוונתי ללכת, אינני רוצה להפריע לכם,” אמרה האשה הצעירה בקול נמוך ונעים, קמה, תיקנה קפלי שמלתה והבליטה את חזה ההדוּר־נאה.
“הואילי נא בטובך לשבת. לעולם לא יסלח לי ידידנו הצעיר אם בגללי תיאלצי את להסתלק מכאן. יש די מקום לשנינו בעולמו הקטן של אפרים גרושביץ…”
“הוא יסלח לך. אינך מכיר אותוֹ, כפי הנראה. כשאני רואה באיזו התרגשות הוא מקבל את פניך, אני ממש מקנאה…”
גרושביץ ניצב בעמידת־תם בין שניהם, ועיניו מבקשות שיחדלו לעשותו נושא לחקירה.
“בחלב או בלי חלב?” שאל.
שינפלד קימט את מצחו כמעיין בדבר ולבסוף פסק: “בלי חלב. אך אם יש קצת רום – ברצון…”
כיון שיצא, סקר שינפלד את חדרו של גרושביץ, והיה מרוצה משליטתו על מערכי פרצופה של האשה הצעירה, שהיתה מבולבלת מעט מחמת הפגישה עם גבר שאין קסמיה חלין עליו. חיש מהר התאימה את כלי זינה למסיבות שנשתנו, והחליפה את ארשת החוצפה של אשה בוטחת ביופיה במאור פנים סתמי של נערה מחונכת:
“האין אנחנו מכירים?”
“נפגשנו פעם. חכי, חכי, אומַר לך בדיוק היכן נפגשנו.” עד שפישפש בזכרונו נכנס גרושביץ.
“אני מבקש להתנצל על חוסר הנימוס, פשוט שכחתי להציגכם זה בפני זו…”
“אנחנו מסתדרים בעצמנו,” אמר שינפלד, ובהחליקו את אגודלו על מצחו כמסיר רבדי אבק מעל הזכרון, קרא בתרועת נצחון: “נזכרתי.” ובגינונים של אדם מבוגר, שהצטרף למשחק ילדים, ומדבר מתוך בדיחות הדעת כמדקלם, פיזם לו: “נז—כר—תי, נז–כר–תי, זה היה בשבת. כן בשבת. בבוקר, כן בבוקר. רחוב אלנבי, כן כן, רחוב אלנבי. אני הלכתי עם גרושביץ ואַת טיילת עם בחור צעיר, ושמו, שמו, גם זאת אומר לך תיכף, ושמו אליהו וויסמן אם אינני טועה, לא, אינני טועה, שמו אליהו וויסמן…”
“נכון.”
“ועוד אני זוכר, שאנחנו, כלומר גרושביץ ואני, פילגנו את הזוג הצעיר. כן, עכשיו אני זוכר היטב. פילגנו. מילא, גרושביץ אוהב פילוגים, אבל למה אני עשיתי זאת? מן הסתם היה לי איזה צורך, כן, ודאי, הייתי צריך לברר משהו. וגרושביץ אף הוא ניצל את ההזדמנות לברר משהו. לא כך? כל אחד מאתנו בחר לפי נטייתו. האין זאת, גרושביץ?”
וכשראה מה רושם עשו דבריו על הבחור, היטה את השיחה. משמע, קול התור נשמע בארצנו. בדצמבר?
“ועתה, רואה אני, בחירתו של גרושביץ שרירה וקיימת, ואלו בחירתי – אתה יודע להיכן נתגלגל הבחור, גרושביץ?”
“וויסמן? בגליל התחתון, מנהל העבודה בכביש מזר…”
“כן, ידוע לי, אבל ידוע לי עוד משהו שעלול להפתיע אותך.”
“למשל…”
“אתה אמנם שתלת את הבחור, אבל מישהו אחר יקצור…”
“מה פירוש לקצור?”
“לקצור, משמע, שהבחור נמצא ברשימה של העולים החדשים, בבחירות לוועידה הכללית…”
“ובכן מה רע בכך? וכי הכל עושים כדי שתצמח טובת הנאה למפלגה?”
“חס וחלילה,” אמר שינפלד בהיתול. “בידוע, שכר מצוה מצוה. מכל מקום, בחורנו נעשה בינתיים בן אדם. ראיתי אותו לפני זמן מה. שוב איננו אותו נער רך וביישני, שאיננו מביט בך ישר בעיניים, ומפטפט על עניינים שהשתיקה יפה להם… כן, מבוגר הוא, היודע את רצונו, ומארגן את העבודה יפה… אוירא־של־גליל־מבגיר. כשהתנהלו אצלנו הויכוחים על שאלות החינוך אמרתי: אני בעד ‘האסכולה’ של הגליל. יש לנו בית ספר מעולה בארץ ישראל – הגליל, וכדאי לשלוח לשם את כל הזאטוטים… אמנם, אתם שלחתם את הנער לבית ספר על חשבונכם, אבל מישהו אחר יראה ברכה בעמלכם…”
“אין אנחנו מצטערים על כך… לא איכפת לנו. אפשר לומר, לא הפסדנו. השפעתו על “המפלס”, ברכה רבה בה. שלושה אנשים עזבו את הקבוצה במשך חצי שנה. ומי יודע אם לא היתה מתפוררת כליל בלעדיו?”
“כך כך, באמת, הישג נאה… אגב, דברים משונים מספרים על הבחורים הללו. מיני מנהגים יש להם, כמו בפנימייה לנערים…”
“חבלי הסתגלות…” אמר גרושביץ.
כשכילו לשתות את התה אמרה תמר: “ועתה, אלך לי, בודאי יש לכם עניינים חשובים, ואיני צריכה לשמוע…”
גרושביץ נתן בשינפלד מבט שואל. הוא חייך, ונהנה למראה עלבונה של הנערה. לפי שידידה לא הטריח את עצמו לעכבה.
“חס וחלילה, במקום שיש שני גברים ואשה אחת, לא היא צריכה לחשוש שמא היא מפריעה…”
“אמרתי לך, אינך מכיר את גרושביץ. ענייני המפלגה יקרים לו מכל…”
“אה, ענייני המפלגה – אלה לא יברחו. עוד מעט יש לנו ועידה ושם נדבר כאוות נפשנו. ולאחר הוועידה, כשיתקיים האיחוד הכללי – הרי, בכלל, שנינו נשב תחת קורת גג אחת ימים ולילות…”
ומכיון שחזרה וישבה סיפר לה זכרונות מימים עברו, כדי לשעשעה. כן. היו זמנים. תנועתנו צעירה כל כך וכבר יש לה זכרונות. “אז היינו חולמים חלומות ועושים מעשים. והיום בא דור חדש. חולם מעשים ועושה חלומות… אבל אין בכך כלום. ינשמו אוירא דארץ ישראל – ויחכמו…” ומאחר שהפליג בשבחי הדורות הראשונים נזכר בתמהונים שבעם… כל כך הרבה תכונות לאומיות תלו ביהודים, ואצלנו היה אוסף מגוון של דמויות משונות שאין להן דפוסים. ומעניין לעניין סיפר מעשה בדנטיסט גרושביץ, המנוח, אבא של ידידנו הצעיר. מי שקרא בכתבי מנדלי סבור ודאי כי הסגולה היהודית הטיפוסית היא פיטפוט, ומבחינה זו היה גרושביץ המנוח גוי גמור. תמוה שלאדם כמותו נולד בן שופע־אמרים. נואם בחסד… “נא לא להתנגד, אין זו חנופה חס וחלילה, אלא עובדה. מן הסתם הוריש אבא לבנו כל מה שהגה מתוך שתיקה. והנה סיפור המעשה: פעם אחת, בשעת תיגרת רועים, שיבר ערבי אחד שתיים משיני. באתי לגרושביץ והלה עקר את השיניים המושחתות מפי והעמיד במקומן תותבות. חמש או שש פעמים באתי אליו וישבתי אצלו בפה פעור ואף פעם לא זיכני בדיבור, משל לא בן אדם יושב לפניו אלא לסת ושיניים בלבד. אולם לאחר שסיים את עבודתו הניח ידו על כתפי ואמר לי: ומעתה, תוכל גם לנשוך, ולא רק לנבוח… אה, בכור שטן, אביך המנוח, ממנו ירשת את הלשון החדה. וכי סבור אתה, סתם התל בי אבא שלך? לא, הוא ידע היטב מי יושב לפניו, ובמשפט קצר זה ביטא את השקפתו על מפלגות הפועלים… אגב, אינני תמיה שצחקו עלינו, שני תריסרי פועלים היו בארץ ונתארגנו בשתי מפלגות…”
וכשעמד שינפלד ללכת הסתכל בו גרושביץ בתמיהה וליוהו אל הדלת. מן הסתם עוד האמין שישליך לו את “ההצעה הבלתי מחייבת” שבגללה הטריח את עצמו לבוא לביתו. וכשהוגפה הדלת, ושינפלד הלך לרחוב, בלוויית ריטונו של הכלב, התפרץ בצחוק לזכר מראה עיניו הפקוחות־בפליאה של גרושביץ. הביקור המוזר גרם לו הנאה מרובה. לאדם שכמותו אין פנאי להשתעשע. ומזמן שחדל לשחק בשחמת, זהו השעשוע היחיד – שאינו עולה בממון, ואינו גוזל זמן, – שהוא מתיר לעצמו: להדהים את הבריות. אה, מה מגוחך וטפשוני היה גרושביץ, הבטוח שהוא מכיר את שינפלד, אשר לעולם לא יבזבז רבע שעה מחייו לשם שיחת רעים סתם, וכל מעשיו מכוּונים לתכלית… איך המתין למלה הגואלת… כך, כך, קל מאוד להדהים את הפיקחים… אם כי, בכל זאת צודק גרושביץ בהשערתו… מסותרת כאן איזו כוונה. סתומה מאוד. מה שמו של אותו צמח ארור שזרעיו נובטים לאחר שנים אחדות. נו, אותו צמח בעל פרחים לבנבנים ממשפחת המצליבים? יש לשאול את רבינוביץ. כן, גם רבינוביץ סבור כי יש לפזר זרעי קטניות ודגניים בשטחי ההר, ולהעשיר את המרעה הטבעי. אמנם אין אדם קוצר מה שזרע, אך בחשבון הגדול… והאדם אף הוא מין צמח השדה, ככתוב… מותר לחיות בחשבון, אין בכך שום רע, אך לא בחשבון הקטן. יתקוטטו להם השוטים. יזרעו פולמוס ויקצרו מדון. והוא, דוקא הוא, שינפלד, המקובל כּמְדוֹנַאי־לתאבון, יזרע את זרעי הידידות שינבטו לעתיד לבוא. יש לו פנאי ואורך רוח. שאם לא כן, כיצד היה מגיע עד הלום?
פרק יט: בעבי הקורה 🔗
א
שמש של שבת עלתה זרחה למענם מעל הרי הגולן בשעה שישבו על ראש התבור בצפייתם לה, רועדים מקור, כאילו זריחתה, החוזרת ונשנית יום יום, היא דבר חידוש. תחילה – נגוהות אצבעות ארוכות הפורטות בין מפלשי העננים האפורים, כרועה המחפש דרך מישוש בבטנה של כבשה בשביל לברר את מציאות הוולד. ולבסוף – עיגול האור המסנוור. יום חדש.
מתחת לחופה הזהובה מתפרשים הרי הגלעד. מבצר עתיק, בלורית של חורשה, כפר, כערימת אבנים, עשן מסתלסל ונמוג הרחק. ומקרוב – כאוכב־אל־הווה, הכונס סביבו את בוסתניו, כעדר טלאים ירקרקים. פוחזים שבהם קרבים אל גדות ואדי בירה ומציצים לתהום. סלעים לבנים מבריקים על הגלבוע. ובצפון הרכס המושלג של החרמון. יום מתנהר. חדוות־היקיצה של אדמה עתיקה. אליהו הציץ במונדק וראה בדמיונו את פני עצמו. מן הסתם בדיוק כך – העיניים מבריקות, הלחיים מאדימות מקור, הפה פתוח בהתפעלות, הראש מכונס לבין הכתפיים. נער מרוכז באושרו.
הטיפול בעסקי החולין של הוועידה פגם בהרגשת החגיגיות של “המאורע ההיסטורי”, כלשונו של מונדק. מתוך זיווֹ של בוקר חדש צמחה אותה הרגשה, שנשתבשה על ידי זוטות של חיים.
מתוך המנזר, שליד חומתו ישבו שניהם על סלע טלול, נשמע רחש צעדים. מוזר להיות שרוי בבדידות גמורה בקרבת יישוב אנושי. אין שום שיג ושיח עם הבריות, כאילו בני אדם הם דוממים. רצונך, אפשר למצוא דימוי ביניהם לבין השתקנים שמעבר לחומה. הרי גם הם נעקרו מביתם לרצונם כדי לחיות בארץ הקודש, ואף הם תובעים מעצמם ומאחרים ויתוּר על רווחה חומרית למען עלייה מוסרית. הווה אומר, אף הם נזירים – שיש להם אמונה בלבד. ובכל זאת קיים ניגוד בין שתיקוּתם הלא־אנושית של ההם לרעש ההולם בעמק הירדן שם למטה. נזירותם של היהודים היא לא מיסוד הכניעה כי אם לתכלית המאבק.
כיון שאמר זאת למונדק הביא לו הלה משל מן ההיסטוריה היהודית: האיסיים. הפליגו בשיחה ולא הרגישו שהזמן עובר, עד שנשמעה חריקת דלת הברזל מאחוריהם. וכשנפסקה שיחתם קמו והלכו. בפתח המסדרון האפל עמד נזיר צעיר והביט בהם בקהוּת. החזירו לו מבט שאנשי העולם זוקפים כלפי המאמינים, חמלה מהולה בהערצה, שאנשי קדושה אלה נעשו חרשים לקול הדם, ולא עוד אלא ששוקדים לעורר אמונה בלב רבים שהם השיגו את האושר המלא.
נזכר אליהו בארשת פניו של תייר שעבר ליד המחנה שלהם, צילם את הבחורים “העושים במלאכת הקודש”, והתלהב מבקיאותו של פסחובסקי בפילוסופיה. אף הוא הביט בהם כך: ברחמים ובהערצה. גוי־קדוש – אמר האורח – כלומר: “גויים”, לפי שאינם מניחים תפילין, אך קדושים, שהם מוסרים את נפשם על בניין הארץ ומדירים עצמם, כנזירים אלה, מהבלי העולם הזה… כדאי להישמר מן ההתפעלות הזאת, המהולה ברחמים. שהרי זה סילוף אופיה של התנועה. כלום רק שאיפוֹתיו של הזעיר־בורגני הן בגדר הטבע האנושי? מן הראוי להשתחרר מרוממות־הרוח הנזירית, ולחדול מעבודת־הקודש… הישג יש כאן ולא הפסד…
ירדו מן ההר בריצה ובצהלות צחוק, כדרך שהיו יורדים לירדן בקיץ. מונדק דידה אחרי אליהו בפנים סמוקים מהתרגשות. עד שהגיע למטה, כבר המתין לו חברו, נושא ראשו כלפי מעלה, משקיף על ראש ההר. תמהוּ שלפני רגעים היו מעל לנחש הערפל, המגיח בואדי. תיקנו חגורות תרמיליהם והלכו במישור כשהם מתפעלים מן הצבע הכהה־דשן של האדמה הנקייה מאבנים, מירקוּתם הרעננה של נבטים חדשים המבקיעים בתוך הרגבים הפריכים. קינאו בתושבי המקום שיש להם אדמה בשפע וחלמו על התיישבות בעמק יזרעאל.
ומשם עד לחיפה הלכו בעמק, בחומוֹ המרגיע של יוֹם חורף בהיר, ובקורת־רוח מרובה בשל הרפתקאות פעוטות: מעבר הקישון ברגליים יחפות; שקיעה בבוץ סמיך ב“יער”־של־סוף; צחוק פרוע למראה רגליהם המלוכלכות בבוץ שחור עד למעלה מן הברכיים; ביקורה החטוף של הרכבת בשדה הראייה השומם; חבילת שיירי מזון שהושלכה אליהם דרך היתול מחלון הרכבת; שיחה באקראי, בערבית רצוצה, עם רועה צאן ערבי; חבורת כלבים ערביים מחוצפים ופחדנים שהסתערה עליהם סמוך לכפרם; ערביה צעירה נושאת כדי מים על ראשה ומטלטלת חזה מפואר; כפיה מלוכלכת בדם שמצאו על אם הדרך לרגלי הכרמל והיו מלבישים עליה סיפורים מסמרי שיער איש כדמיונו.
לאחר הצהריים עברו בין כרמי הבננות וגני התמרים שלרגלי הכרמל בואכה חיפה, הסתכלו בבארות עם אנטיליות שבתוך הכרמים וגילגלו שיחה על השינויים שעתידה הציונות לחולל בנוף הארץ. עייפים ומאושרים נכנסו לשוק של חיפה, תלו עיניים סקרניות במסגד, הציצו על יושבי בתי קפה המעשנים נרגילות ומשחקים בשש־בש, והקשיבו למוזיקה ערבית מתייפּחת מתוך הגרמופון. מוזר היה בעיניהם שלא הרחק מכאן עתידה להתקיים ועידה כללית של פועלים יהודים. שני עולמות, ואינם משפיעים זה על זה.
ב
למעלה, בהדר הכרמל – ראו סימני חג. פועלים בהמוניהם ניכרים ברובשקות, שלהם, במגפיים המצוחצחים לכבוד המאורע, בצהלת הפנים ובשיחותיהם הנלהבות. לפני חצר הטכניון – המון בהמולתו, גדולים וקטנים ותיקים וצעירים, מלבושים מכל סוג, שפמים מכל זן, מצנפות ובלוריות, וחצי תריסר לשונות. בחור גבוה, בבגדי צבא, משליך מבט נהנתני, כבעל קניין, בציבור הרוחש ברחוב וליד בתי המלאכה: “יש כאן אלף, בחיי, אלף…” “הביטו, זהו אפרתי…” “זהו אפרתי הידוע?” “במה ידוע? מחסן מאובק של אמרות כנף ופתגמי חז”ל." אליהו, שרבים מכריו, היה מציג לפני חברו את אלה שיצאו להם מוניטין. “והנה, בחור זה בעל הקרחת השחומה ואף־הנשר הוא רבינוביץ. לפני ימים אחדים חזר ממסע־ציד במדבר סוריה.”
נתקרבו לסיעת בחורים המכונסים סביב רבינוביץ והקשיבו לשיחתם. רבינוביץ אמר שמערת אליהו אינה זו שקרויה כך. “המעיין במקורות ההיסטוריים ייווכח מיד שהיא חייבת להימצא במקום אחר, בסביבות המוחרקה במקום ששחט אליהו את נביאי הבעל.” לפתע נכנס לתוך החבורה בחור ענק, חולצתו פתוחה עד בטנו, סנדלים לרגליו ובלוריתוֹ כבדה סמיכה מסולסלת כצמר משובח, תפס את רבינוביץ בידו ולחצה בכוח כזה, שהוא התכווץ מחמת כאב, ובה בשעה הוריד על כתפו, בקשת רחבה וחוגגת, תנועה האופיינית ל“בני־חורין”, מכת־ידידות מוחצת, ושאג בבאס: “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.” ולאחר כך חבק את רבינוביץ בעוז, טען עליו כל כובדו והזמין אותו להיפגש עם “הבחורים מן המשלחת לסיני…” ומיד נבלעו שניהם בתוך הקהל.
אליהו ומונדק פילסו להם דרך ללשכת מודיעין. ליד בית המלאכה של הטכניון ראו ספסלים ושולחנות מצפים לקהל, ומעבר לשולחן הנשיאות – הדגלים השניים. במעברים נתקהלו הצירים, אשכולות אשכולות, מתחברים ונפרדים חליפות, כנחילי דבורים באביב. “זהו ברנר”, שמע אליהו קול מאחוריו. בחור מוצק, שחור שיער, רחב עורף ובעל זקן, פנה והלך מהם והלאה. “זהו!” אמר מישהו בתמיהה. ליד הבמה ראו את שינפלד ניגש בצעדים מהירים אל הילל ותוקע לו כף בהתלהבות. ומיד נשתבשו כמה סיעות והיו הבחורים נחפזים להתקרב אל השניים ולחטוף פירורים משיחתם.
עד שהגיעו לשם אליהו ומונדק כבר היתה השיחה בעיצומה. “אם אתה שואל לדעתי, שינפלד רחימאי, השם אינו עניין של מה בכך. מפלגה והתאחדות אלה הם שני דברים שונים. יש כאן הבדל בתפיסה ואפשר לומר, אפילו בהשקפת עולם. המפלגה היא שלימות גדולה מהתאחדות וחס לנו להרוס את המפלגות. שהרי, מהי מפלגה? כסבורים אתם: לכל אדם דעה משלו ודרך משלו, ומתאחדים על המשותף כדי לוותר בכלל על העניינים האחרים, כלומר, אתם גורסים התאחדות, במובן: גוף המאחד את היחידים… ואני אומר: מפלגה, לפי שהכללוּת היא ישּוּת בפני עצמה, ויש כמה דרכים לקיים אותה, ואנו מתפלגים לפי הבחירה באחת הדרכים… לפיכך אינני חושש מן השם מפלגה משורש פילוג. זהו פילוג לצורך השלימות. ירידה לצורך עלייה. אדם בוחר קודם כל בדרך, ומי שהולך בה הוא חברו. ואתם אומרים: אדם בוחר בחברים והולך עמם להיכן שהרוב רוצה ללכת…”
“זוהי פילוסופיה, הילל אחא, ולא אתחרה עמך במה שכוחך גדול. אנחנו פשוטי־עם בעלי הגיון בריא. היכולים אנו להיות במפלגה אחת? לא. אבל להקים התאחדות אנחנו יכולים. ובכן, נקים התאחדות. מה חשוב ממה – אינו מעניין אותנו כעת. העיקר, זה מגביר כוחנו או מחלישו? מגביר. ובכן… רוצים אנשים להחזיק להם קלוב־לויכוחים, ולהתפּלפּל דוקא בנוסח אשכנז ולא בנוסח ספרד – בבקשה. אבל השאלה היא מי יארגן עבודה ומי יטפל בענייני ההתיישבות והעלייה… הרי לא תאמר שגם כאן יש לכם דרך אחרת…”
מאחר שהויכוח נסתיים, לפי שהילל נקרא להתייעצות ושינפלד הוזמן לועדה המכינה, הלכו אליהו ומונדק למקום אחר והקשיבו לויכוח סוער בין פייבל לישקה, אותו ישקה שנסע עם אליהו באניה ועתה הוא בא כוחה של מפלגת “השמאל העברי.”
“אומר לך את האמת, חביבי, אין לי שום דבר נגד המרכסיזם. היהודי הזקן היה חכם גדול, אין כמוהו, ואני קורא בכתביו מתוך עניין רב. אבל אם בשמו מכים הבונדאים את הציונות – למה לי להודות בו, שישתמשו בהודאתי להרשיעני?”
“חבר, כל כך מהר אתה מוותר על הנשק המדעי של תנועת הפועלים? ומפני שאין לך תשובה לשאלה אחת – אתה אומר: כל התורה כוזבת? האם הנצרות לא הכתה את היהדות במראי מקומות מכתבי־הקודש? אף על פי כן לא הניחו היהודים את כתבי־הקודש…”
ובחור אדמוני התקצף על ישקה שהוא משוה מה שאינו ניתן להשוואה, והיה צורח ומנפנף ידיו, אך פייבל היה מתוכח עמו בשקט ואומר תשובתו בניגון: “למה לנו שיטה שאפשר לפרשה כך או כך? מה זו בכלל שיטה – הבטחה שנותנים ראשי העם לציבור, כדי שלא יחשוב שמנהיגים אותו מתוך שרירות לב? והרי אחינו בני ישראל אינם יודעים את השיטה… ומי שמע? ומי שמעז להביע דעה אומרים לו: אתה וולגרי… ובכן?…”
“זו השקפת עולם טיפוסית של עם־הארץ מתרברב,” ליגלג עליו ישקה.
“עם־הארץ או זעיר־בורגני, גמור בדעתך. לפני רגע אחד אמרת שאנחנו משרתי הבורגנות.”
“חברים חברים,” קרא בחור מסולסל שיער בקול בוכים, “איך אתם מדברים? כל מלה שאתם מוציאים מהפה מרחיקה אותנו מן המטרה,. הרי באנו הנה כדי למצות את המשותף ולא להעמיק את הפירוד…”
ג
אף על פי שהפתיחה נועדה לשעה שמונה בערב עמדה הבמה אבלה בריקותה בשעה תשע. פייבל, שהכל נהיר לו, סיפר לאליהו ומונדק ש“יש אנשים שאינם יכולים לגמור בדעתם… סבורים הם שהאיחוד מותנה בחכמת הניסוח שלהם, ועודם מתפלפלים על המצע בחדרי חדרים. אך העם הרב הזה, שנאסף כאן, מבטא שאיפה שאיש אינו יכול לעמוד כנגדה. הבו לנו הסתדרות אחת… זהו רגע היסטורי, והללו – על קוצו של יוד הם מתקוטטים…”
“אצלנו, אפילו היסטוריה עושים ברשלנות,” אמר מונדק.
“על כן פנים, אני החלטתי, די לנו בויכוחים פרטיים. הם מוציאים את הרוח מהמפרשים… מוטב לנו שנשב ונחכה בסבלנות. מי יודע לספר בדיחות?”
בינתיים אכלו את הכריכים שהכינה להם מרים מבעוד יום. אליהו, אף הוא “פרחה הרוח ממפרשיו”, ולא מחמת ריב אחים אלא מטעם פשוט יותר. כשראה את העם הרב בחצר הטכניון, מאות בחורים טובים וישרים חדשים וישנים, ולכל אחד מהם דעה בכל דבר, נתגנב חשש ללבו שהנאום אשר הכין לו, המפואר במליצות, עתיד לצלול כאן כאבן במים אדירים. מה יש לו להגיד? כלום ישליך אף הוא כמה מלים נדושות לצאת ידי חובה? כלום יחזור אף הוא כתוכי על הסיסמה: איחוד הפועלים. ומעצמו הוציא גזירה שוה לכלל. התנועה, כלום יש לה מה לומר? ואפשר אף הם אינם אלא פלגנים קטנים הפורשים מן הציבור?
מכל מקום, לא הוציא את ספקותיו לרשות הרבים. היה יושב ומסתכל בעוברים ושבים, המשוטטים בין הספסלים לבקש מכרים ותיקים, ראה פרצופים חדשים ופרצופים שהכיר מקודם ולא זכר היכן: בתל־אביב, בפתח תקוה או בגליל… חברים ממתולה היו מסתערים עליו ולוחצים את ידו בעוז ובחיבה ודמעות התרגשות צצו בעיניו. “הנה הווינאי, זה שהיה לו הסכם עם הכדורים…” אמרו זה לזה. וכשמונדק שאלו, “וזה מי?” היה משיב לו קצרות בקול נמוך, צופן סוד, “ממתולה”, כרוצה לומר: ואידך זיל גמור בעצמך; ידידות שנתעוררה שם, ממילא לא תרד לעומקה. מפעם לפעם היה מפתיע את מונדק כשהעיב זהרם של בחורים הדורים ונאים שפניהם מפיקים מרץ ועיקשות, וקשר שבחים ואגדות לבחורים בלי צורה, בעלי שם בגיבורים.
סמוך לכניסה הלכו ברלה וברל כצנלסון, שלובי זרוע, ושוחחו בנועם. ליד הכותל, גרושביץ ועמו שני חיילים במדים. אחד, שפמפם מתחת לחוטמו, ושני, חומרה נעימה בעיניו המעוררות אמון וקוראות לידידות. חשש אליהו להטריד את גרושביץ בשעת שיחתו, אבל חשק נערי נתעורר בלבו לגשת לשם, בדרך אגב, להיכנס בשיחה, ולהיעשות, לפחות מנקודת מבטו של המביט מהצד, אחד מאלה הצעירים הרצינים ומעוררי כבוד. עבר אצלם כמה פעמים אך גרושביץ לא הרגיש בו. ולרגע חשד שמא התעלם ממנו בכוונה. אפשר מחמת שגרם לו אכזבה בחתימתו על ה“קול קורא” ואפשר מטעם אחר. אך מה לזה וליחסים שבין אדם לחברו? כלום הבטיח לגרושביץ שלעולם יחזיק בדעתו?
המקרה דיכדך קצת את רוחו, והיה דוגר עליו זמן רב ומפשפש במעשיו ושואל מה טעם כועס עליו גרושביץ. ולפתע שמע קול אשה מאחוריו. בחורה מכינרת, שהכירה ולא זכר את שמה, עמדה על ספסל, נשענה על כתף חברתה, ומנתה בקול רם את מספר הפועלות שבאו לוועידה.
“זהו,” אמרה לחברתה כשירדה מן הספסל, “הרבה דיבורים, אבל היחס לחברה לא נשתנה. על שתי ידיים אפשר למנות כאן את הבחורות והם אינם מתכוננים כלל לדון על הבעיות שלנו… הן אינן עומדות על סדר היום, אומר אפרתי…”
אליהו ניגש אליה, מבויש מעט, כאילו ניכר על פי מראהו שהוא מבקש לגלגל שיחה על חסיה. אך פטור היה מכך. כשראתה אותו, כיווצה את עפעפיה ואמרה לו:
“חסיה חולה. והיא ביקשה ממני להגיד לך זאת אם אראה אותך.”
“מה לה?” שאל בדאגה.
“חולה,” אמרה ועיניה החמירו, כלומר: שאלה זו אינה במקומה.
“זה, רציני?”
“אינני יודעת. אם ביקשה להגיד לך, ודאי אין זה סתם.”
“והיכן היא? בבית?”
“בבית החולים בטבריה.”
“האם את חושבת שאני צריך… באמצע הוועידה…”
“איני מביעה דעה בעניינים המסורים ללב…”
“כן, כן, נכון…”
מכל מקום לא נסע. וכי במה הוא יכול להועיל? וחובותיו כלפי חבריו מה תהא עליהן? החליט לדחות את הנסיעה עד תום הוועידה.
ד
כשהגיעו אנשי “האחדות”, שינפלד בראשם וקרחתו מבהיקה באור הלוכס, נשמע רחש באולם והכל מיהרו לשבת איש במקומו. אנשי “הוועדה המתמדת הזמנית” עלו וישבו ליד שולחן הנשיאות, ואלו שינפלד פרש וישב לו בשורה הראשונה ומפעם לפעם היה מושיט ידו ללחוץ ידי חברים, כחתן השמחה. אליהו ומונדק וחברים אחרים מן התנועה נדחקו אף הם למצוא מקום ישיבה, ומקץ רגעים כבר נשמעו דפיקות הפטיש על גבי השולחן.
ובינתיים התנדפה לה הרגשת מה־לי־פה־ומי־לי־פה שהיתה מציקה לאליהו לפני כן. לא משום הסדר, והשירה בציבור כאיש־אחד, ולא משום דברי הנואם, שאמר דברים בשם בוּסל המנוח: “חברים הבה נלך לסדר את העבודה”, אלא מטעם אחר.
חסיה, השוכבת בבית החולים בטבריה, מקנה ערך לישיבתו כאן על הספסל הקשה בבית המלאכה של הטכניון כדי להקשיב לנואם העומד ליד שולחן הנשיאות ואומר “עיני כל הציבור נשואות אלינו”… היא מצפה לו אך הוא לא יבוא. נמצא, לא את אזניו בלבד הוא מקריב לדיון, אלא גם את שמחתה של חסיה עליו, בשבתו ליד ערש מחלתה. אף זו נתרמה כאן לעניין הגדול בעצם ישיבתו ללא מעשה, אגב מריטת עלי פיקוס. היא, כמדומה, כבר היתה חולה בפגישתם האחרונה. מה האירו עיניה לקראתו, אלא שלא היה זה אור שמחות כי אם אור דאגה, כזה המגיה מחלון בית חשוך באשמורת הבוקר על אמבולנס בית החולים בשער הבית. נזכר מה שאמר לה ומה שאמרה לו. לא שאינני רוצה – אינני יכולה. אם היתה חולה למה לא אמרה לו זאת? ומה מאוד התחננה לפניו להיזהר. והוא היה אז כל כך להוט וקצר רוח, דחוף ומבוהל, כנער בזמן התחרות.
כתום הנאום הציץ בו שכנו מימין, בחור במעיל צבאי שחוטמו מכסה על שפמו, ואמר באנחת־התפעלות ובקול־בכייני: “זו לא היתה פרוגרמה אלא דברי חזון, אני אומר לך, דברי חזון ממש.”
“כן, כן, באמת יפה…”
“מאי משמע יפה. כל פטפטן מדבר יפה… אבל אלה היו דברי חזון, אמרתי לך.”
לאחר חצות ננעלה הישיבה, ומונדק, שנבחר לועדה המתמדת, כינס את אנשי התנועה לשיחה קצרה על תוכנית הפעולה וחלוקת העבודה. למחרת נתכנסה הישיבה בבית העם וכבר היתה דומה לפולמוס רגיל, אילולא ברנר שקרא “יש לי זכות הצעקה,” לאחר שהיושב ראש גער בו שדיבר בלי רשות־הדיבור. דברי מונדק, בהשפלת ראש, בקול עמום ועצור, כנאום הספד, עשו בקהל רושם כאינם במקומם. על כן, כשהגיעה שעתו של אליהו לדבר, חשש לשאת נאום ברוח הדברים שרשם לו בפתקה ועניינם “הצד המוסרי שבחיי ציבור טהורים ומאוחדים”, ותפס לשון ותיקים שלעולם אינם מדברים בשם עצמם אלא בשם הכלל: “ראיתי אנשים באים ארצה, בהתלהבות ורצון טוב, אך כשהם רואים את ההתחרות שבין המפלגות, תוקף אותם הייאוש והם חדלים להאמין באירגון הפועלים ואפילו מס־שביתה אינם רוצים לשלם מחשש שמא תקחנה המפלגות חלק מהכסף לעצמן. כדי כך שנוא על העולים החדשים ריב המפלגות. ואם לא נוכיח היום שבכוחנו להתאחד נפסיד הזדמנות היסטורית גדולה. הנה אני, למשל, כבר שנה וחצי אני בארץ והתגלגלתי ממקום למקום, ועזרו לי חברים משתי המפלגות. אמנם, כל פעם אמרו לי דברים אחרים אבל אף פעם לא תבעו ממני מעשים אחרים…”
ודווקא דברים פשוטים ושגורים אלה זכו לאהדת הקהל, ורחש הסכמה נשמע באולם.
ירד מן הבמה, פניו חיוורים וכתפיו מושפלות, כמבקש להצטמצם ולהיעלם מחמת המבטים הנעוצים בו. שינפלד ניענע לו בראשו בחיבה, ואף מונדק הציץ בו רגע ביראת כבוד. ושכנו מימין לחץ ידו ואמר:
“כך, בדברים פשוטים, בלי הרבה קונצים, שמת על השולחן את העיקר. וזה מה שרצינו לשמוע מפי העולים החדשים…”
ומאחור טפח מישהו על שכמו ואמר: “יישר כוח!” אך הוא לא הציץ לאחור אלא פתח בדיבורים בעניין שאינו מן העניין ולפתע השתתק, שילב את ידיו על ברכיו והאזין בהקשבה לדברי הנואם שלאחריו.
ואף על פי כן לא הצליח להתרכז ולהבין במה דברים אמורים. לפעמים עמדה חסיה לנגד עיניו ולפעמים הוא עצמו, על דוכן הנואם, ידיו מרתיתות וברכיו רועדות. בתוכו, נתקשרו הדברים לאחד. מאחר שקנה לעצמו זכות־משתתף ביצירת הסתדרות העובדים, נמצא טעם לבדידותה של חסיה בבית החולים בטבריה.
אך כשעלה גרושביץ לדבר כיוון דעתו לשמוע מה הוא אומר. “המטילים דופי במפלגה וטוענים שהיא מעין קנוניה של שמור לי ואשמור לך, ואינם רואים בה כוח ציבורי רציני, מעידים על עצמם שאינם מתייחסים בכבוד להשקפות. קל וחומר שאינם מכבדים השקפות זולתם. זילזול זה אינו מגדיל את סיכויי האיחוד. אפשר להתאחד על יסוד כבוד הדדי ולא על ידי זלזול הדדי…” ולאחר כך עלה ישקה וביקש לדבר אידיש דוקא, אך מאחר שלא ניתן לו הדבר פתח ואמר בעברית: “יישוב שייבנה בכספי הבורז’ואזיה היהודית יהיה יישוב של הבורז’ואזיה. הפועלים אינם צריכים לקלוע לעצמם את השוט שבו יצליפו עליהם. מי שיושב במוסדות ההסתדרות הציונית יחד עם הבורז’ואזיה מנתק את הקשר עם הפרולטריון העולמי. לכן ההסתדרות של הפועלים חייבת להתעסק בעניינים הפרופסיונאליים בלבד…” וכיוצא באלה רעיונות שהיו מקובלים אצל “השמאל העברי”, והקהל לא הניח לו לסיים את דבריו.
בשעת המהומה שלאחר דברי ישקה פילס לו אליהו דרך בתוך הקהל וביקש להיפגש עם גרושביץ ולומר לו יישר כוח. נדמה היה לו כי בנאומו שלו פגע בגרושביץ שלא בכוונה.
אולם עד שהגיע לגרושביץ נפגש בשינפלד, שהיה מהלך לו בתוך הקהל הנסער שקט ומתון, ומונע עצמו מויכוחים עם אנשי “השמאל העברי”. כשראה אותו שינפלד הניח את ידו על שכמו דרך חברוּת ואמר: “הבה נלך לטייל קצת, עד שתיגמר כאן שבירת הכוסות.” והיו מהלכים במסדרון אילך ואילך, וחיוך ערמומי שפוך על פני שינפלד, כלומר: ישחקו נא הנערים לפנינו, האיחוד כבר בכיס.
“למה אמרתי שבירת כוסות? משל לחתונה. עוד הלילה, רחימאי, תחזינה עינינו בהקמת הסתדרות הפועלים. ומכיון שזוהי חתונה גדולה כזו שדוגמתה לא ראתה ההיסטוריה היהודית במשך דורות רבים, נשבור כמה כוסות למענה. מִרְזַביצים כאלה, שוברי כוסות, יש לנו, ברוך השם די והותר. למה שוברים כוס בחתונה אתה יודע? סמל לכל הקטטות והמדנים העתידים ליפול בין בני הזוג, ואף על פי כן חופה פרושה עליהם ואיננה מניחה להם להיפרד. מה דעתך?”
“באמת, משל מוצלח…”
“שאלתי אותך מה דעתך על המשל? שאלתי אותך מה דעתך – יהיה איחוד?”
“אותי אתה שואל?”
“אותך, ודאי אותך, אם אתם תרצו, יהיה איחוד…”
וכשעברו ליד בחור לבקן וסמוק שעמד וצרח: “עוכרי ישראל!” טפח לו שינפלד על שכמו ואמר לו: “חפ, חפ, יענקל. הפשל שרוולים והרבץ קצת. עוד מעט נעשה שלום בבית ולא יהיה לך מה לעשות…”
כשהגיעו ליד במת הנואמים הסיר שינפלד את ידו מעל כתפו של אליהו, הביט בו רגע, נזכר במשהו, ואמר:
“כן, ועם מי נזדמן לי לשוחח על אודותיך? אמנם, היה זה מקרה, אבל…”
מאחר שהיה נדמה לו ששינפלד מבקש ממנו לנחש, פישפש בדמיונו ולא יכול היה לדעת כלום. עיני שינפלד החומו ועגולות הבריקו, כמדומה, מוזרות, ומשום כך עלה בדעתו לפתע זכרון מעציב.
“פלדמן”, אמר והשפיל את עיניו.
“פלדמן? מה פתאום פלדמן?” אמר שינפלד, ולפתע נזכר אף הוא מן הסתם. “אה, לא פלדמן. זו היתה בחורה. לפני ימים אחדים ישבתי אצל גרושביץ ובאה אליו נערה זו שפעם היית מהלך עמה ברחוב אלנבי: נערה נאה, בהחלט…”
וכשאמר “נערה נאה” נוצצו עיניו כמי שאמר מהתלה, כדרך אדם כבד ראש המזלזל בצעירים הנתונים להשפעת הנוי.
“הרבה דיברנו עליך… הגדיים נעשו תיישים…”
כשנפרד ממנו שינפלד פירש את דבריו כרמזים. כמדומה שהיו מתלוצצים על חשבונו באותה שיחה. עניין לא נעים עלול היה להתברר בפגישה מעין זו, ולהבאיש את ריחו אצל גרושביץ.
“מה אמר לך השועל הערום?” שאל מונדק לכשחזר.
“שום דבר, סתם דיבורים, אתה יודע… ביקש לרמוז שבנוּ תלוי האיחוד…”
“אם כן מה מצב־הרוח הזה?”
“איזה מצב רוח? פשוט, צר לי לראות אנשים העומדים להתאחד וטורפים זה את זה כאויבים בנפש…”
ה
נבואתו של שינפלד נתקיימה. ועוד באותו לילה, לאחר ההצבעה, קם היושב־ראש והכריז חגיגית: “נוצרה ההסתדרות, ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ ישראל”.
ואף אליהו נתפס להתלהבות הכללית עד כדי הסחת הדעת מענייניו, והיה שופע רגשות כמונדק ופייבל שראו זכות גדולה לעצמם ביסוד ההסתדרות, משום שסבורים היו כי אילולא לחצם של העולים החדשים לא היו המפלגות הישנות מתנערות מן השיגרה להניח יסוד לאיחוד.
אולם למחרת, שוב העיק עליו מה ששמע מפי שינפלד. ביקש להיפגש עם גרושביץ, מתוך הסברא שלפי מראה פניו יכיר את הדברים כהווייתם. אך כל נסיונותיו יצאו לבטלה. בזמן ההפסקות היה גרושביץ יושב בועדה המתמדת, ובזמן הדיונים לא זז ממקומו ולא קשר שיחות. היה יושב בקומה זקופה, במראה פנים של חשיבות, כאדם המקשיב לדעות אחרים, בין אלמונים בין ידועי שם, בכבוד ובדרך ארץ.
ולאחרי יום זה חזרה ונתעוררה בקרבו דאגתו לחסיה. אך לאחר שנבחרה מועצת ההסתדרות, ומונדק קבל לפניו שנתקפּח חלקה של התנועה, מחמת תכסיסיו המחוכמים של שינפלד בועדה המתמדת, שוב נתן מחשבתו על מה שאמר לו שינפלד. אפשר מקרה ואפשר לא. למה טרח שינפלד לצמצם את נציגותה של התנועה? הרי אין זה צימצום שלטובת מפלגתו. ומכיון שכך נתגבר בו החשד. לא נתכוון שינפלד אלא להוציא אותו מן המועצה, מאחר שלא נראה לו ראוי לכך.
הרבה הצטער על כך, ובלילה, כשהוציאו את הכסאות והשולחנות, והיריבים לשעבר נתלכדו בריקוד עז ונלהב, בשירת “הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד” ובשאגות־פרא, ובלוריות התנפנפו כדקלים, ורגליים חבטו באדמה כאילו ביקשו להישתל בתוכה, עזב את הקהל החוגג ויצא להתהלך במעלה ההר.
הוא לא יכול היה להשלים עם המחשבה שאי־כניסתו למועצה מדכאה את רוחו. כלום שאף לכך? המעשים דחפוהו. אבל כיון שנעשה ציר בוועידה נתפתה לרגע לרעיון שכדאי לו לצאת לתחום פעולה רחב יותר, בהתאם לכשרונו. ואף לא זאת. צרּת עינם של הבריות לגבי ערך זולתם היא המצערת. אמנם, פטפטנותו ורברבנות הזיקו בשעתו למפלגת “האחדות”. ובכן? האם זוהי סיבה מספיקה לזלזול שנוהגים בו? נער היה וקל דעת. וזה היה לפני שנה וחצי, אך… מה רבה התמורה שהתחוללה בו.
רוח קרירה ולחה החליקה על פניו והביאה עמה שלוה ושתיקה של ים, הרובץ לא הרחק מן ההר כגוש שחור, ואור בודד שט בתוכו. שאון הריקודים בקע ויצא מתוך החשיכה כדכי גלים שֶליָם האנשים. מחמת פיזור הדעת כמעט שדרך על רגלי מישהו, כעס עליו כדי רגע כאילו הלה נתייצב בדרכו להכעיס. דבר של מה בכך, כסמל לשגיונה של נקודת המבט הפרטית, הטיל צל של גיחוך על חשדנותו שהטרידה אותו קודם.
אכן, מה חוסר אמון יש כאן? שינפלד דואג לחלקתו, וזה הכל. “הפועל העברי” לא נאבק על זכותו של איזה וויסמן להיכנס למועצה, מאחר שאין זה עניין ראוי להתמקח עליו בשעה חגיגית זו.
חזר לחצר־הריקודים. הצריחה “אל יבנה הגלילה” גרפה אחריה את הכל. לימים הוא יזכור ברגש של בושה מה הן המחשבות שרחשו במוחו בליל הקמת הסתדרות העובדים בארץ ישראל.
ו
בשעה שאליהו היה מהלך ברחוב סערו הריקודים ביתר עוז. גרושביץ, שחס על כוחותיו, לא הירבה לרקוד. היה מסתכל באחרים ומתפעל מן ההתלהבות שאיננה יודעת מעצורים. זמן מה הביט במונדק, המתפתל ומתכווץ, פיו פעור, רגליו שלוחות למעלה ולצדדים בתנועות מוזרות, שעוצמתן מחפה על גיחוכן, והחולצה ספוגת הזיעה דבוקה לבשרו כאדמה מבוקעת לאחר הגשם הראשון. וכשיצא מונדק מתוך הקהל לפוש קצת, עיניו מעורפלות ושפתיו משורבבות, טפח גרושביץ על כתפו בעדינות, וביקש לחטוף עמו שיחה מתוך סקרנות זו המתעוררת לפעמים אצל השפויים במחיצת שיכורים. מעניין איך מחשבות מתקשרות לאחר שהדעת מתבלעת.
אמר לו “מה גדול היום הזה”, שאל לדעתו, הקשיב לנאומו הארוך ובדרך אגב שאלוֹ:,והיכן חברך?"
מונדק הביט סביבו כמוכה סנוורים. “לך חפש אדם בהמון הגדול הזה.” גרושביץ שנזכר בדבריו “את האדם אני מחפש כאן” – חייך. “עדיין לא מצאת?”
“אינני מחפש.”
“מילא, מסוֹר לו שלום… לא לאדם־סתם, לאליהו. אני הולך וּודאי לא אראנו. רציתי לדבר עמו. אמנם, התוכחתי עמו, ודאי הרגשת בזאת, אך אינני מאשימו בדמגוגיה. אני מאמין לו שדיבר בתום לב. אילו היו כולם כמוהו לא היינו צריכים כל כך לחשוש מפני האיחוד. הוא הרי באמת מכבד את השקפות היריב.”
עד שהיו מדברים בא פייבל, חטף את מונדק מאיש שיחתו והטביעו במעגל. “הקץ לדיבורים, הגיע הזמן למעשים!” קרא הלה למונדק. “עשה משהו! רקוד! רקוד קצת בחור! תהיה לך רגל קרושה אם תעמוד במקום אחד…”
והשיב לו מונדק: “שמע פייבל, אל תחשוב שעכשיו אני רק מתחיל. מה אתה חושב עשיתי עד עכשיו? רקדתי ועוד איך… וממה רטובה החולצה?”
“אה, הגם אתה מן הבחורים האומרים כבר עשינו את שלנו?”
וכשפגש מונדק את אליהו לאחר הריקוד, שכח להגיד לו מה שאמר לו גרושביץ. אמנם, זכר משהו, אך לא ידע מה. מילא, הפשיל ראשו על שכמו והסתחרר בריקוד חדש.
פרק כ: שיתוף פעולה 🔗
א
אפרים הלך למשרד העבודה בלי חשק. לא חיבב ביותר את שותפו מן “האחדות”, גודלשטין, בחור בעל קומה, שגביניו עבים, לסתותיו אמיצות, וקולו תקיף. המשיל עליו מכתם ערבי – הוא כדלעת זו, שכמידת גודלה כן קלות משקלה. כיון שהוא נכנס מיד הלה מוריד ראשו על ניירותיו, כאילו אינו רואהו. תחבולה היא להקל ראש ביריב מפלגתי, להמעטת דמותו בעיני אחרים.
קשה ההתחרוּת, אך קשה ממנה פעולה בצוותא. וכי מה יש כאן לבוא בטענה? לכאורה, הכל כשורה, אין מקופחים. אמנם, גולדשטין לפעמים מעניק לחברי מפלגתו את מקומות העבודה הנוחים יותר, אך מה אפשר לטעון כנגד זה? וכי לא המקומות הקשים הם המעולים מבחינת כיבוש עבודה? טוב לחזקים, אנשי הרוב. הם זוכים בהיסח הדעת, כדרך גולדשטין. את זכויות־היתר אפשר לקחת מתוך הרחבת הדעת כמי שאין עיסקו בקטנות. ואם המיעוט יבוא לתבוע את זכותו הוא נמצא עוסק בקטנות.
מחמת טעמים שונים אין הוא מרוצה מעבודתו, ובתוכם נימוקים שרבים דשים אותם בעקב. בסיכום הדברים יכול הוא לבוא לידי מסקנה, שאין לו הכשרון להתהלך עם הבריות אלא בריחוק מסוים, מן הבמה ולמטה. בתוך הקהל תש כוחו. אף אין הוא יודע כיצד לנהוג בגולדשטין זה, ברנש שאינו מרגיש כמה הוא מעליבו באומרו: “הנח לי ואעשה”. דומה הלה כמתנדב להטיל את משא חברו על עצמו ובאמת הוא עושה את זוּלתו לגבר לא יצלח.
בירכתי הנפש יש בית־עלמין קטן ובו נטמנו תגובות שהלכו לעולמן בטרם עת, טענות שנסתתמו, עלבונות שלא באו על פרעונם, חטאים שנתעלמו על ידי עצימת עין, ורוב ויתורים ממקור התבונה, המורה לאדם התאפקות כדי לקיים את סדר העולם, וליתן חיזוק לנוהג הציבור ולהרגיל את הבריות בחיי צוותא, שאם לאו חיי החברה ייהפכו לתוהו ובוהו. לכאורה, דברים של מה בכך, בני בלי שם שנפלו בנופלים. אך פעמים נדמה כי דוקא שם, במעלה הקברות האלה, טמונה אישיותו של אדם ומשם עולה בת קול של בכי אדם על נפשו.
וכי יכול הוא למנות כרוכל את העלבונות שנגרמו לו בעבודתו עם גולדשטין במשרד העבודה? אין בזה שום טעם. אולם אין הוא מרוצה מן השותפות ודבר זה משפיע לרעה על טיב העבודה.
מה פסול בגולדשטיין? שום פסול. בחור טוב, חרוץ, ישר למדי, כלומר – כל זמן שאין מגיעים אל ה“עניין” שהוא מעל הכל. הגינות, דמוקרטיות, חברוּת בעבודה בטלות בששים לעומת “העניין”. כיון שהן עלולות לפגוע ב“עניין” לעצור את מהלכו ולצמצם את היקפו, מיד הוא מבטלן כעפרא דארעא, ולא עוד אלא שמחזיק טובה לעצמו שהוא חותר אל המטרה ואין לו עסק בקטנות!
אבל הוא, אפרים, אינו גורס רחבות הדעת על חשבון הזולת, כשם שאיננו מחבב את אופן דיבורו של גולדשטין. כל עניין הוא אצלו בגדר “מפעל כביר” וכל טרחה קטנה שקוּלה כ“מאמצים על־אנושיים”. ולשונו היא ז’רגון מפלגתי מנופח, נוסח אפרתי, אך משובש… עפעס בראש כל משפט ובסופו, שימוש בלתי נכון במשפטים ארמיים, מליצות אינטליגנטיות שאובות מכתבי ברנר, ומלים כבדות כפטישים ברתחת הוויכוח: שמה ושאיה, לדראון עולם, קלון ותועבה, פלצות וחלחלה.
לא זו אף זו. ההערצה שגולדשטיין נוהג בדבּרי מפלגתו מכריחתו להשתתף בהתחרות הפחותה של ניפוח־מנהיגים. מפלגה הנוהגת חסכון בשבחים למנהיגיה מעמידה אותם בצל אישיה המנופחים של המפלגה היריבה. גולדשטין וחבריו פוסחים דרך קלות על חילוקי הדעות שבינם לבין עצמם ומסתירים את דעותיהם זה על זה, וקושרים קילוסים זה לזה בהתאם לצרכי המפלגה. ואלו אצלנו כיון שמופיע צעיר בעל מרץ, המתנדב ללכת אל הסניפים ולהפעיל אנשים כדי להכניס רוח חיים למפלגה – מיד חושדים אותו בשאפתנות, בודקים בציציותיו, אם רשאי הוא לדבר בשם העבודה וההגנה, וחוקרים את תולדות חייו שמא יש בו סירכה הפוסלת את דבריו. וכך הוא מתמוטט. הנה הם עובדים יחד, גולדשטין – בוּר ועם־הארץ והוא – שיש לו קצת ידיעות בכלכלה – אך בעיני הדור הצעיר מוחזק גולדשטין גברא רבא, בעל ידיעות וחכם הנסיון, וחילופו בו שאינו אלא בחור מכרסם־ספרים, שלא עבד מימיו, המתנשא לעמוד בראש משרד העבודה. אולם חבריו ב“הפועל העברי” אינם רואים כלל צורך להגן עליו כשאחרים מדברים בגנותו. שלנו, אנשי עקרונות הם, ונזהרים מחשש הגזמה במתן שבח לחבר. והרי הם מסייעים שלא מדעת להגביר את סמכותו של גולדשטין על חשבון חברם.
חבריו של גולדשטין אינם קמצנים כחברינו. כיון שמתברר לשינפלד שאין לו איש אחר להעמידו במקומו של אותו שאפתן – מיד הוא גומר עליו את ההלל, ומספר עליו נפלאות שלא חולל כלל, טמירין שבטמירין, בזמן שמירתו על מחסני המזון של הצבא הבריטי אי־שם רחוק מאחורי קוי החזית. לכאורה שינפלד וגולדשטיין הם ידידי נפש. אך לעולם אין יודעים מה בלבו של שינפלד אלא אם כן יקום גולדשטין ויסתפח על “הפועל העברי”. ובינתיים אין זה נותן לאחרים למעט דמותו של ידידו. אלא שאין הוא צריך כלל להילחם על כך. אף הצעירים שבהם פקחים הם. גלוי וידוע להם כי השאפתנות, החוצפה, והקפיצה־בראש הם דברים מועילים. וכשמצטרפת להם המשמעת הרי הם נעשים כוח פועל בחיי הציבור. ומה תקלה בדבר? כל מי שהמפלגה מרוממתו נוח להפילו בשעת הצורך. מפיה הוא חי. ומה איכפת באמת לציבור מיהו בדיוק גולדשטין? כמה אנשים עשויים להכירו מקרוב? בודדים. אנשי “האחדות” ימלאו פיהם מים וישתקו. המפלגה יקרה להם מדיקדוקי עניות בטיבו של פלוני. אנשי “הפועל העברי” ימלאו פיהם עפר וישתקו. שלא לתת פתחון פה למשטינים לומר כי אין חילוקי דעות בין המפלגות אלא ריב אישים, המשמיצים זה את זה.
מפלגה גדלה במאבק ומתמעטת בהתחרות. צריך לבחון היטב, מחדש, אם קיים מרחב־מחיה לשתי מפלגות פועלים במצע הנוכחי של הסתדרות העובדים. המחלוקת הבטלה עלולה לטשטש דמותה המוסרית של המפלגה, וההתחרות תאלץ אותה להיכנע לתכסיסי גולדשטין, לקשט את המנהיגים במידות שאינן בהם, לבזבז הרבה מרץ רעיוני על מלחמה נואלת ביוצאי־דופן שאינם מקבלים מרות, ולהעלים עין מתוך סלחנות מכל מעשי איוולת של קנאתנות נרגנית ורגזנית העוסקת בביזוי־מתנגדים ומעוררת תשוקה עזה לברוח מכל ההמולה התפלה הזאת.
אין אנשי “האחדות” מבינים כמה הוא קרוב אליהם ברוחו יותר מכל חבריו. אף על פי כן איננו יכול לשאת את המנהיגות שלהם. אמנם, מצויים גם אנשים אחרים, אך הלך הרוחות הכללי… צר לו בחברתם של הבחורים הללו שנתרגלו בפוליטיקה מנעוריהם, ובגיל בר־מצוה כבר נודע להם הסוד שרעיון לחוד ותכסיס לחוד, וכל עניין שהוסכם עליו בהצבעה הוא צודק בהחלט ואין עליו ערעור. יתכן, זהו הנוהג שבעולם ואין ברירה… אבל גם דבר זה הוא בנוהג שבעולם שלא הרי ילדים כהרי גדולים. ולכן לזרא היא פסקנותם הנלהבת, הויכוחים על קוצו של יוד במצע הרעיוני, הזילזול ביריבים, והבוז לנימוסים. איוולת היא לומר שהנימוס הוא מידה בורגנית. נימוסי הבורגני כוזבים, ראשית, הם חלים רק על מעמד אחד ולא על המעמד שכנגדו. שנית, אם החיים הם רק התחרות ורדיפת בצע והונאת הזולת, מה טעם בנימוסים? אבל כאן, בארץ, כשהנימוסים חלים על כל אחד והיחסים בנויים לא על חטוף ואכול אלא על עזרה הדדית – אפשר ליצור אורח־חיים שיש בו דרך ארץ ונימוס ותרבות ורגש מעודן. אנשים כגולדשטין מעכבים. רוצה, הוא אומר לכל אחד אתה משקר, כאילו זהו עניין של מה בכך, ואי אפשר כלל לבוא עליו בטענה, כי הוא יגיד: “אפרים, הריהו טיפוס מובהק של ‘הפועל העברי’. יפה־רוח, זעיר־בורגני, ריח העם מעורר בו בחילה…”
ב
בשני דברים היה בעיני עצמו כבעל חוב שלא שילם. בשניהם היתה לו דעה כיצד לנהוג – ולא קיים. אל“ף, עבודתו במפלגה, ולא היא גופה אלא היחס אליה. ובי”ת, פרשת מרתה.
גלוי וידוע לפניו כמה היא הַזיקָה המפלגתית בגדר רע הכרחי, כי היא כופה עליו פשרות עם אלה הנופלים ממנו הרבה בשכלם ובדרגת תרבותם, וכנגד זה היא מרוממת אותו ומסייעת לו להשפיע על אחרים, שאף על פי שאינם מחוננים כמוהו בכוח־החושב יש להם הכושר להגשים את רעיונותיו. אילולא המפלגה היה סופן של הרבה השקפות כסופם של התכשיטים שמחזיקים אותם בתוך קופת ברזל מבלי להתקשט בהם, שלא תשלוט בהם עין רעה, והם מחלידים. אף על פי כן אין הוא יכול לבלי להסתייג מן התפקידים הבלתי נעימים המוטלים עליו מטעם המפלגה לפעמים. מתוך נאומיו נשמעת רגשנות המשגיאה את עצמה אגב התנצלות, ומבוכה הנוגעת אל הלב של אדם רב־דעה, המכיר בזכותן של המליצות החבוטות לשמש נציגים לרעיונות הנשגבים בשוק הנאומים. פלא הוא, כמה סגנון זה חביב על הקהל.
וכן גלוי וידוע לפניו כיצד צריך אדם להתייחס לאשה עמלה בת עדה אחרת העוזרת לאמו במטבח. אם נוסח אחד לתמר ונוסח אחר למרתה – הרי כל עולם הערכים שלו מתמוטט, אף על פי כן – מרתה מחייבתו יחס שהוא למורת רוחו.
אין הוא אוהב חובות. כל ימיו אהב עשייה מהירה ותשלום חוב בעתו. לכן היה שקדן. הוא לא יצא לשחק עם הילדים בשכונה כל זמן שלא פרע את חובו למוריו. ואולי העיקה עליו גם ישיבתו בחוץ לארץ משום שלא פרע את חובו הגדול. וכל זמן שלא קיבל שובר זיכוי, מן המפלגה, שעבודתו המפלגתית שקולה כנגד זיקתו לעבודה ממש – היה מצפונו טורדו.
ולמה אין הוא יכול לפעול כהבנתו? לפי שאין תובעים ממנו שום פרעון. המפלגה חולקת לו כבוד אף על פי שלא קיים את כל עיקרי ההגשמה. ומרתה – מתחננת לפניו שלא יתייחס אליה בצדק ויושר. ואין היא תובעת ממנו אפילו מנת־אהבה כלשהי.
כשנכנס לפרוזדור שמע משק כלי חרסינה בכיור המטבח. מאחר שהציץ בבית וראה שאמו איננה, נכנס לחדרו והגיף את הדלת. ושוב אמר בלבו במרי היתול שענייניו הפרטיים עולים בד בבד עם ענייני התנועה הציונית. פיתוח המשק, יצירת מקורות פרנסה ומצב של מחסור בידיים עובדות יחלצוהו מעסק ביש. לפי שכך – יוכל להניח לאמו לשלח את מרתה בלי לשבור מטה לחמה.
לא יצא זמן מרובה וראש הנערה הציץ בפתח, פניה הרחבים סמוקים ומחייכים.
“אתה תשתה תה? אני תיכף ומיד עושה לך כזה התה חם ומתוק שאף פעם לא שתית כזה.”
“אם ארצה תה, אמזוג לי בעצמי.”
“לא. למה? אני לא מסכימה, תענוג לי לעשות לך התה. באמת אין לי הרבה עבודה רק קצת הכלים והרצפה ולקפל הכביסה. באמת לא הרבה. ולגהץ לא מוכרחים היום אמרה הגיברת, רק מחרתים… באמת אני אעשה לך התה…”
אפרים הוציא ספר מן הארון, עיין בו, והתעלם ממה.
“אז תה?”
“תה.”
מה יהיה הסוף? בזמן האחרון, כשראתה כמה הוא ירא ממעשה סחיטה או הסתבכות־בפלילין, התחילה משמשת אותו בנמיכות רוח, להוציא מלבו חשד שיש לה תביעות. ואף פעם אינה נותנת בו, בנוכחות זרים, מבט היכול ללמד על קריבותם. הרואה אותה עומדת בפתח חדרו בדחילו ורחימו ומבקשת רשות להיכנס עלול עוד לומר: “גרושביץ זה דמוקרט גדול! אבל במשרתת הוא נוהג כבכלב.”
אף על פי כן איננו יכול לשלחה. ולא רק מטעם זה שאסור לקפח פרנסתה של נערה ענייה, אלא גם משום ש… חטא – ישא בעוונו. תשתוק – לה הוא חטא והיא תזכנו. לא תשתוק – לא יברח מהסכנה. אפשר תמר תכבד את אומץ לבו. ועצם הסיכון – הוא מעין כפרה על חטא. ראוי הוא לכך שגורלו יהיה מונח בידה של מרתה…
כשחזרה מרתה לחדרו ראה שנתפרכסה. הוא חייך: פתיה זו סבורה שמחמת שיגרה נמאסה עליו, ונתפרכסה כדי להתחדש. ביקשה להועיל ונמצאת מזיקה לעצמה. בלי האבקות והמישחות יש בה חן פראי, קסם חיה בלתי מאולפת, הנותנת טעם כיבוש למעשה הכניעה. עכשיו שהיא מטויחת סר טעמה ופג קסמה. דומה היא ליצאניות שביפו, שהגיעו לארץ יחד עם השלטון הבריטי, משוקרות צבועות ומאובקות…
כשבאה לקחת את הספל הריק, עמדה אצלו ולא הלכה. נשענה אל השולחן, בשר ירכה הגמיש שוקע מחמת לחץ גופה, והספל בידה. העמיד פנים כאינו מרגיש בה. וכשראה שאיננה הולכת אמר: “אין לי פנאי.”
“אפילו לא קצת קצת?”
“לכי מרתה לכי… יש לי עניינים חשובים… באמת…”
כנאשם העומד לפני שופטיו, ותולה תקוות בכחכוחוֹ של איש־החוק העושה אותו לפתע אנושי קרוב ומסוגל לרחמים, כן נאחזה מרתה ב“באמת” שלו, תוספת מיותרת, מעין התנצלות, המעידה על ההיסוס…
“לכי, אינני רוצה… היום…”
“אבל דוקא היום אפשר…”
“אבל אני אינני רוצה.”
“אני יכולה קצת קצת לעזור לך שכבר תרצה…”
“אמרתי לא, ודי.”
יצאה לחדר השני ושמע את בכיה. קם בזעף ויצא החוצה. הלך ברחוב בצעד נמרץ וקיבל החלטות בגבורה, ולאחר כך היה משתרך לו לאטו כשהוא מבטל את החלטותיו אחת אחת.
יום אחד, היה זה לפני שהתפרצה תמר לחייו, בשעה של דיכדוך, מלאחר ששמע פיטפוטו של רכלן אחד, שאמר: “גרושביץ, שום דבר לא יצמח ממנו, סופו שיהיה פקידון פיקח באיזה משרד יישובי,” עלה בדעתו רעיון נועז. ישא את מרתה לאשה. הכל מדברים על מיזוג גלויות, והוא יעשה כן בפועל ממש. תאמר: מה משותף יש בחייהם הרוחניים? ובכן, הוא יהא רבה ויעשה ממנה בן אדם. תאמר: אין המלאכה קלה. – אין הוא ירא. אם הוא לא יוכל מי יוכל?
אולם במהרה סילק רעיון זה ממוחו. הצגה גדולה, אמר. טרגיקומדיה ארוכה מדי. אין אדם יכול לשבת כל חייו על במה, המסך מורם והקהל צופה בו.
ג
אפרים התפטר ממשרד העבודה מרצונו. אמנם, הסכסוך לא היה גדול ביותר, אך כשאמר למוניה והילל ש“הצירוף הזה אינו מוצלח”, העבירוהו מיד לתפקיד אחר. “ממילא, אמרו לו, התכוונו לעשות זאת. מוטב שתעסוק בענייני ההתיישבות, ותנהל את המשא ומתן עם ההנהלה הציונית.”
הדבר התחיל כך. יום אחד הודיע לו גולדשטין, באותו קול עמוק טרגי, שבו הוא מלוה כל גרוש: “המשרד הסתבך בחובות לפועלים, ואסור לדחות את ביצוע התשלומים.”
מאחר שידע כי הקופה ריקה והבנקים אינם מלוים בלי ערבות של ההסתדרות הציונית, אמר לו: “אין ברירה, נצטרך לחכות כמה ימים.”
“נצטרך לעשות מאמץ על־אנושי ולהשיג את הכסף היום או מחר”.
אפרים עיין במספרים ואמר: “צר לי מאוד, אך הדבר בלתי אפשרי. הממשלה לא תשלם לפני מועד התשלום הקבוע.”
“אתה תסלח לי אתה! – קרא גולדשטין בזעף – רואים עליך שאכלת היום ארוחת בוקר, אבל הבחורים שלא קיבלו שכר…”
נוסח זה הרגיזו כדי כך שנגרף בעל־כרחו לויכוח חסר־טעם על זכותו המוסרית לאכול ארוחת בוקר “אף אם לא בדק אם כבר אכלו כל הבחורים בארץ…” ולבסוף הציע לגולדשטיין, לדאבונו, “לצום שלוש פעמים ביום הואיל ואחיו לגורל בהודו ובסין מתים ברעב…” ולאחר כך, כשגולדשטיין אמר: “ובכן, הנח לי ואעשה,” השיב לו: “יש לי רעיון מוצלח: נניח לך לעשות הכל…”
ומאחר שהתפטר, לא הצטער שיצא לו שם של קשה־עורף שאי אפשר לעבוד עמו. הרגיזוהו האומרים ש“אין לו כשרון אירגוני…” ידע שכשרון זה אינו היכולת להשליט סדר והסגולה לנחש תקלות בלתי צפויות בלבד, אלא גם ההערכה הנודעת לבעל התפקיד מצד הכפופים לו. וזילזולו של גולדשטין אינו הלכה למשה מסיני. לפעמים חכמים מכבדים אדם שהשוטים מזלזלים בו. ויש היכולים לשמש מפקדי חטיבות המפילים מרותם על מפקדי גדודים, ואינם יכולים להשתלט על קבוצת טוראים פרועים. כך הוא, לא נועד לעבוד במחיצת גולדשטין, אלא ליד אנשים נבונים דקי־אבחנה. בלי הערכתם של אלה אין כשרונותיו שוים מאומה.
וגם לתפקיד החדש יתרונות וחסרונות משלו.
יתרונותיו, שמושבו בירושלים, ואין שם מרתה. אמנם, יעל שם – אך יעל תצטער עליו בחשאי ותשלים, ואלו מרתה, אם ייודע לה שהוא מבקש לשאת אשה, עלולה להציק לו. ובירושלים אוירה של לימודים. מיום שבא לארץ לא למד שום דבר חדש. בינתיים נכתבו ספרים, יצאו לאור חוברות, ולא קרא. זקוק הוא לקצת מנוחה ושלוה. ובירושלים אין אנשים חיים בחוץ כבתלאביב. ואולי גם מטעמים שברגש יפה ירושלים ללימודים. הבתים העתיקים הבנויים אבני גזית, חצובים מנבכי העבר, מושכים על עצמם תהייה ושאלה. והנפש הפתוחה לשאול מזומנת ללמוד. תל־אביב עיר חדשה ובהירה, ואינה מקיפה את האדם בשאלות ודומה בעיניו שחייו, בעיר העברית הראשונה, שלמים הם ומניחים את הדעת לפי שאליהם נכסף היהודי במשך דורות רבים. לכאורה הנה הכל כאן, בין יהודים, ובלי פחד.
וחסרונותיו של התפקיד: במחלקת ההתיישבות עלול הוא להיפגש עם המעולים שבחבריו כדרך נותן ומקבלים, ויהיה תוהה תמיד מה זכותו למנוע מהם מה שהם מבקשים. ישתדל לעזור כמיטב יכולתו. אך ספק הוא אם יעורר כבוד. שכן, מה לו ולזה? וכבר אמר מישהו: “גרושביץ איננו עקשן גדול. אם יציעו לו לשמש ראש ממשלת בריטניה לא יסרב. ננסה, יאמר.”
ד
כיון שעבר ליד בית שרפשטין החליט לבשר לתמר על העברתו לירושלים. מתגובתה ילמד מה בלבה. עדיין לא ביקר אצלה בלי להועיד פגישה. היא החשיבה את דקדקנותו כקרתנות. אף על פי כן לא סטה ממנהגו ועורר אצלה יראת כבוד משום כך. היא ליגלגה עליו – והוא בשלו. ועתה – ביקור שלא מן המניין כמוהו כהצעת נישואין. תרצה – תבין. לא תרצה – תעמיד פנים שאינה מבינה.
זמן מה עמד ליד הדלת והמתין להרגעת לבו, ולאחר כך דפק שלוש דפיקות קצובות ומתונות. ומיד נפתחה הדלת, ותמר, בחלוק צהוב־שחור, עמדה בפתח וצחקה בקול רם.
“למה עבר כל כך הרבה זמן מרגע שהגעת עד שדפקת על הדלת”, שאלה וכתפיה רעדו מצחוק. “הסתרקת או קשרת את שרוך הנעל?”
אף הוא צחק במבוכה: “מנין לך שעבר הרבה זמן?”
“ראיתי שאתה מתקרב. רצתי לדלת וחיכיתי. אני מחכה ומחכה, ואינך דופק. ומבעד לחור המנעול אי אפשר היה לראות מה אתה עושה…”
“הסתרקתי…”
“למה?… על הראש שלך התסרוקת כבר אינה חשובה ביותר… וחוץ מזה – הן לא הסתרקת. ראשך פרוע… טוב, לא אחקור אותך. העיקר שבאת. הרגע נפל לי משהו מאחורי הארון ואיני יכולה להזיזו לבדי ואף אחד איננו בבית…”
הוא נכנס וסגר את הדלת. “הנה לשם כך דרוש גבר בבית,” אמר.
“וזה הכל?”
“ואיזו עוד תועלת אפשר להפיק מגבר?…”
“אפשר למצוא לו עוד איזה שימוש קטן לפעמים…”
לשון־הרמזים המופקרת מעט עירבבה את דעתו לרגע. אך כשישב בכורסה העמוקה שבה אליו מנוחת נפשו. מאחר שהכירה למד שלא ללכת שולל אחר הסגנון הקל־ליצני. שתי מסקנות נמהרות הוציא בשעתו, ושתיהן נתבדו. סבור היה שהיא להוטה וקלת־דעת. בשל הטעות הראשונה עשה שטות לא אחת, ובשל הטעות השנייה גרם לה עלבון עמוק.
הרגיש בכך כשהשתמט מלהשיב על שאלתה “מה היה שם בוועידה הכללית של פועלי ארץ ישראל?” מאחר שלא רצה לעשות ענייני ציבור הפועלים נושא לליצנות, השיב לה דרך שחוק: “אל נא תהיי, בבקשה, אדיבה כל כך, הבה נדבר על מה שמעניין אותך…”
“ומה מעניין אותי?” שאלה.
“מה שלום נאווה לוויטין? אומרים שהשמינה מעט,” התבדח.
“בעניין אחד כל הגברים שוים… הנשים – למטבח…” אמרה ועיניה אדמו לפתע. לתמהונו ראה שנעלבה באמת ובתמים. וכשעשה עמה חסד וסיפר לה בלי חשק מה היה בוועידה, נסתבר לו שהיא בקיאה בעניינים, ושיבחה בפניה, שהיא נערה רצינית, לא כפי שהיה סבור. וברגע של כובד ראש, בשעת בין השמשות, סיפרה לו מנין רכשה את ידיעותיה, ומתוך כך נודעה לו פרשת אהבתה לאביגדור, איש “השומר”, ידידו של גלעדי, שנהרג בכרמי רחובות. “צעירה הייתי, בת חמש עשרה… אבל זו היתה אהבה של אשה מבוגרת… הוא היה נשוי, אתה יודע? ואני… בעיניים עצומות… הייתי מוכנה להילחם עד… אתה, כמובן, תאמר שהשפם שלו מצא חן בעיני, אבל באמת זה היה משהו אחר… הרבה יותר עמוק…” ומאחר שחייך ואמר לה: “מוכן אני להאמין כי לא השפם בלבד” – קראה לפתע: “חדל!” ועיניה נוצצו מחמת עלבון. ומאוחר בלילה סיפרה לו גם על בן־דודה, ש“אמנם איננו בן־דוד, אך אין אדם קרוב לי ברוח כמוהו… ואני באמת מצטערת שתמיד אני מקנטרת אותו… אינני יודעת למה?! באמת אני מעריצה את אומץ לבו… להסתלק מחיים נוחים ולגור במחנה עבודה של פועלים…”
“רואה אני שהבחורים שמצאו חן בעיניך, כולם, משום מה, מהמחנה שלנו…” אמר לה.
“שוב אתה מדבר מנקודת מבטו של הגבר… מתחת לכל המסיכות – אותו התרנגול… אשה אין לה דעה משלה אלא דרך הגבר… ולמה לא תחשוב להיפך… שדוקא אלה היו החברים שלי מפני שיש לי דעה משלי… האין די אווזים בתל־אביב?…”
באותו ערב עלו בזכרונו הדברים שאמרה לו בפגישה הראשונה, לאחר המסיבה אצל מטרסו. עתה נעשו פשוטים וברורים. “אני אינני גיבורה כזו. – אמרה לו – איני מסוגלת לשבת באמצע הכרם, בסוכת נצרים, וילדי העטופים בשק־גס ישנים לידי… ולשמוע את היריות שהרגו את בעלי, בקצה הכרם…” הנה, כך נהרג אביגדור… “ואשה שאיננה מסוגלת לזה איננה נחשבת בעיניהם כבן אדם…” “בעיני מי?” שאל אותה אז. “בעיניהם, האנשים שאתה אוהב…”
מוזר, בפגישתם הראשונה נתנה בידיו את המפתח ללבה. והוא היה סבור שאלה הם דברים סתם, לתפארת המליצה. בעצם, לא היה סבור כלום, לפי שלא נתן לבו לחשוב על כך. עתה ראה שבעטנותה לגלגנותה וכל הקוֹפיוּת השאוּלה מן הליטרטורה האירופית הבינונית אינן אלא תגובה מאוד ילדותית של נערה שפיה ולבה מחולקים. הוא לבדו מבין מה בלב טווסה יהירה זו, ועל כן הוא לבדו יעורר בה את הרגשות העמוקים.
אולם מה ראתה לעגון אצלו? היה מהרהר לאחר כך. הוה אומר: רגשות מאוד נעלים פיעמו בלבה של הנערה מרחוב נחלת בנימין – אך החובות הכרוכות בהם הטילו עליה פחד. לא יכלה להסתגל לסוכת הנצרים ולמחנה הפועלים ולא יכלה להיפרד מחיים נוחים. ועתה, כמדומה, נזדמן לה אדם שאצלו תוכל למצוא את שני הדברים גם יחד: רעיונות מוסריים וחיים נוחים. ובחרת בטוב… אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. עמו תוכל להגשים את שאיפות נעוריה: חיי־צדק ונסיעות לקונגרסים.
“ובכן, מה לידידי בביתי?”
“שום דבר מיוחד, עברתי כאן, נכנסתי…”
“אינני מאמינה… בכלל בכלל בלי תכלית…”
“בעצם, לא… יש תכלית. רציתי לספר לך משהו.”
“דחוף דחוף?”
“לאו דוקא, אבל אולי יעניין אותך…”
אמר לה שעתיד הוא לעבור לירושלים ולעבוד במחלקת ההתיישבות. “וכל הימים תשב בירושלים?” שאלה. “אבוא לבקר, אך… הדירה תימצא בירושלים…” תמר צחקה: “לא התכוונתי לשאול אם תבוא לבקר בתל־אביב, התעניינתי סתם אם אין נסיעות לחוץ לארץ.” “פעם בשנה אצטרך לנסוע ללונדון.”
“אלה חיים,” אמרה בקנאה. “עכשיו בוא נלך להזיז את הארון. טובים השניים מן האחד, כמו שאמר שינפלד חברך.”
פרק כא: האחרון 🔗
א
חסיה שכבה במיטה, פניה חיוורים, ועיניה חייכו לקראתו. מבעד לחלון נראו ראשי דקלים, הכינרת, הרי הגלעד, ושמים כהים סגריריים. שכנותיה לחדר היו מפטפטות עם אורחיהן. אליהו נטל את ידה והחזיקה בידו.
“שב,” אמרה, ושפתיה הדקות נמתחו בכאב.
“מה לך?” שאל אליהו.
“הכל יהיה בסדר,” חייכה, אך לרגע קדרו פניה. “שפרה סיפרה לך?”
מחמת השכנות היו מדברים בלחישה. “כן, אבל…”
“היא רואה שחורות,” אמרה חסיה.
“אינני יודע… ואת?”
“מה אני?”
“כועסת עלי?”
“כועסת?” דוק של עצבות נמתח על עיניה, שנעצמו לרגע. “וכי מה יש כאן לכעוס?”
“אני הרי לא ידעתי…”
“הנח לזה. אל תדבר כנער… כלום מישהו ביקש ממך להתנצל?” תיקנה כרה, התרוממה מעט, נאנחה, והביטה בו בעצב.
“אבל אני הרי באמת… למה לא אמרת לי?”
“אולי אתה כועס עלי?” אמרה במרי־יגון.
נזכר, התחננה לפניו ממש להיזהר. והוא, מלוהט ובוטח בעצמו אמר: “כן, כן, ודאי…” חיש מהר, והנה אכזבה. אך לאחר כך, כשנודע לי מפי שפרה מה נטלה על עצמה באהבתה, נראתה לו גם אכזבתו כמעשה־רשעות. היתה צריכה לאמור לו שהרופאים אסרו עליה את ההריון, ולא היה תובע, בעיניים נעלבות. רגע נורא חלף על פניו באפלת הלילה ההוא ולא הכירוֹ. “למה להינשא? – אמרה לו – אילו היה לנו ילד… אבל כך?” “מה כך?” “הכל אתה רוצה לדעת? כך, כך, פעם אספר לך…”
“חסיה, קחי שוקולד, בבקשה,” הציעה לחסיה חברתה.
“חן,חן,” אמרה, נגסה פרוסה מן הטבלה ונתנה לאליהו. “אכול אכול. אמרתי לך, אל תדאג, הכל יהיה בסדר…”
“מתי הניתוח?”
“מחר בבוקר.”
“למה עשית זאת?”
“מה?”
“הרי ידעת…”
“בטחתי בך…”
סירת מפרש על הכינרת, חלפה ויצאה מתוך מסגרת החלון. להקת דרורים ירדה על ראשי הדקלים. גבר שישב אצל המיטה הסמוכה היה מספר לאשתו פיטפוטי תינוקה.
“אל תצטער כל כך, הכל יעבור בשלום.” אמרה חסיה. הוא שלח ידו מתחת לשמיכתה ולחץ את ידה. “לא האמנתי ש… כדי כך… איזה טעם היה ל… כל זה, בלי…”
“אילו אמרת לי…”
“חדל, ביקשתיך… אל תהיה נער… כלום עלי להתאמץ ולהרגיע אותך… קצת כוח נשאר לי והוא דרוש לי בשביל עצמי…”
“אני מרגיש שאת קצת… כועסת עלי…”
“ריבונו של עולם! האם גם כאן אצטרך להזהר בלשוני, שלא לפגוע בך? מה אתה חושב שאני?… גם אני בן אדם… ודאי שאני… מצטערת… ולפעמים אני…”
השיחה ליד המיטה הסמוכה נפסקה. אליהו הרגיש שמביטים בו. חסיה עצמה את עיניה.
“אני עייפה… ולפעמים… מפחדת…”
“מה אמר הרופא?”
“הוא לא אמר שום דבר… הוא רק הביט בי כך, כאילו הוא מבין הכל… ואני שאלתי את עצמי מה הוא מבין? איזה ערך יש לחיים בלי… אבל די…”
“אני אוהב אותך, חסיה…”
“טוב, טוב, הנח, נקוה ש… אל תביט בי כך. כאילו אתה רואה אותי בפעם האחרונה… העמד פנים שמחות, למעני… תינוק אתה, אליהו… אבל הנה באה האחות לגרש את האורחים… תבוא מחר, נצחק מעצמנו שהיינו כל כך נרגשים…”
במסדרון בית החולים פגש בו הרופא, הביט בו רגע ושאל: “אתה בעלה?”
היסס. “כן,” אמר.
“גש רגע למשרד, רוצה אני לשוחח עמך.”
ב
שלוה זו, שמעבר לתוגה ולשמחה, הנוטעת באדם רגשת־אושר, שייכת לעולם הצומח. מלים אינן הולמות כאן. עיקרה דומיה, בלי פרץ השמחה ובלי ריתוי התוגה. דומיה, בבדידות, צהריים, חמסין ערפלי על חוף הכינרת, אין רוח, אין איוושה, חלקת־המים רוגעת, ואד עוטף את הרי הגולן.
כשנזכר אליהו בדברים שציערוהו לשעבר חלשה דעתו. דומה היה עליו כמי שנעקר מעברו ונשתל במציאות אחרת ושוב אינו רואה שום דבר כתמול שלשום. מה ערך לכל קרבנותיו לעומת המעשה הנורא ההוא… מה כאן כאב מה כאן חרטה? מועקה היא זאת ההורסת הכל סביבך.
במותה נקבר עמה גם הוא, מי שהיה טפש יהיר ורברבן, מתהלך בגדולות. מתקשט בנוצות זרים.
אדם חדש הנה נולד. בהיר וצלול ויודע.
נעל סנדליו וחזר לבית הקברות. עמד רגעים ליד תלולית העפר והסתכל בשמה, החקוק באותיות שחורות, על שלט העץ. לאחר כך צעד כמי ששמע בשורה. תימרות אבק ליווהו בדרך רפודת הזכרונות.
עד שהגיע למחנה נתעורר אצלו רעיון לעַבְרֵת את שמו. לא היסס והחליט מיד. בהיר. אליה בהיר.
ג
אביב. העבודה בכביש מזר תמה. קבוצת “המפלס” הועברה, לפי צו המוסדות, לכביש נצרת. אחדים פרשו להם, לחוץ לארץ או למקומות אחרים. וכאן, מאחר שצורפו למחנה פועלים גדול, ניטלה מאליהו ההנהלה; אמנם, המשרד הציע לו לנהל עבודה אחרת, בקנה מידה קטן, אך מאחר שסירב להיפרד מחבריו לא הסכים. התוכנית לבנות יישוב שיתופי קסמה לו יותר.
נוף חדש נשקף מפתח האוהל: עמק יזרעאל, מישור רחב־ידיים, ממרגלות הכרמל בואכה ג’נין, מבשיל ריבואות ראשי דגן ירוקים מצהיבים. אמנם, נוף הכינרת היה רב־גוני יותר. אך, דומה, נקודת המבט השתנתה, ועיני החקלאים־לעתיד בלעו בתאבון את אדמת המישור הפוריה.
בלילות היו עוד מנסרים ויכוחים, אך בלי אותה רגשנות השקולה כגילוי עריות. שוב לא השתפכו וידויים. ישו הנוצרי, פרמתבס הכבול, חג’י מורט וגיבורי הנרודניה ווליה הלכו להם מבוישים מן האהלים המאובקים המלוהטים בחמה אכזרית. הפילוסופים מאמש דיברו בלשון פשוטה ומשעממת, שוה לכל נפש, על עלייה־התיישבות. לא זילזלו במשמעת, ורק פורצי־גדר מעטים התירו לעצמם מצבי־רוח הפוגעים בסידור העבודה. במוקד הויכוח עמדו דברי מונדק במועצת ההסתדרות: עלייה ויהי־מה! “מה הם דיקדוקי פרוטות אלה, אם יש פרנסה בארץ? וכי כך עושים מהפכות? יבואו הצעירים לכאן ויוציאו לחם מן הארץ על כרחה. אין לבזבז כספים בחוץ לארץ. צעירים יהודים למאות מחכים בווינה בוורשה בפראג ובקושטה לעלייה ותמיד הם שומעים אותו הפזמון: אין עבודה בארץ. בינתים חיים מן היד אל הפה, מתיאשים, מקבלים סיוע, מבזים את שם העם היהודי בכל המקומות שהם מתהלכים שם בטלים מעבודה, נוסעים ממקום למקום ומעוררים אנטישמיות, ולארץ אינם מגיעים…” דומה, אלה הם אותם הדברים שהעסיקו את רוחם בכביש מזר, “הסער־ההיולי והזעקה־הגדולה־העולה־מנבכי־האומה,” אך פשוטים יותר, כלחם וכאדמה.
את שעות הערב הקדיש אליהו ללימוד החקלאות, להכשיר את עצמו להנהלת המשק לעתיד לבוא. ומהלכה למעשה, ליד אהלי הארעי הקים לו גן ירק זעיר, רמז לחיי קבע. הערוגות המוריקות, בתבנית קומת אדם, העלו בזכרונו את תלולית העפר ליד הכינרת. הנבטים הרכים גדלו ועלו לעשות לה נפש.
עלה בדעתו לטפל ביצירת זנים חדשים ההולמים את תנאי המקום. אמנם, ידע שלא יראה ברכה בעמלו אלא לאחר שנות הסתכלות מדוקדקת בחיי הצומח, אבל הוא השתוקק לפעולה הברוכה שבחיי הטבע. כשהלב נתון לפרודות זמן נוהרים החיים לאטם כביכול, נדמה שיש פנאי ואין חוששים לבזבז ימים ושנים; אבל כשאדם שרוי בתוך תהליכי הטבע, והוא נתון לחיי הצומח, הזמן כאילו רץ־אורח, ובא החשק להרבותו, ולעשותו כלי למעשים גדולים, לפעול, ולא לתת לו לנוס מאתנו.
כל המשקיף על הזמן בהילוכו חשוב כגוסס לאטו. אך טובים הימים המרופדים במעשים קטנים המצטרפים לעניין גדול. מה נפלא לחולל בתוך העתים אותה חלוקה קפדנית המבוצעת בכוח המוזיקה בפרודות זמן, על ידי סתימת כל חלל באגירת דעת ונסיון. וכך שבה אליו השלוה כצד שני של היגון – שלוה שבחתירה פעלתנית.
זוהי משמעותה של תורה לשמה: קרדום לחפור בו חיים. לכאורה, אתה מוותר על הגדולות. ולא היא. רק על ידי כך אתה משיג חיים שאין בהם אימה בלתי פוסקת מפני הזיקנה. קח את מנת החיים שעלו בחלקך ומלא אותה תוכן צפוף כעשבי הבר בשדה לא נחרש לאחר גשם ראשון – והרי לך דרך חיים שבה אדם נעשה שותף לדברי בראשית. ועם כך– הרי לך משמעות חברתית ומוסרית למפעל בכביש נצרת, לליכוד התקוות המפעמות בלב הבחורים לעשותן כוח־פועל בחיים. הנה זה כל האושר. ולמה הם הדיבורים על הסבל המטהר?
בשעת בין ערביים, ברדת היום, הוא פורש לאהלו, מדליק את מנורת הנפט ויושב על ספריו עד מאוחר בלילה, עוסק בסוגיות תורת הקרקע, דשנים וזבלים, מחזור זרעים, חוק המינימום, נקודות הכמישה ונקודת הרויה, משפחות הצומח לזניהן.
להיטותו אחרי הלימודים, ושקידתו על עסקי משק, עוררו עליו חשד כי אין זה אלא יצר הכבוד שהופנה לאפיק חדש. אך הוא לא שעה לחשדות. הרעיון שהיה פעם מקנא במונדק, שנבחר ציר למועצה הכללית, נראה לו עכשיו חסר שחר.
ד
לתל־אביב נסעו ברכבת. הפעם לא חששו להוציא כספי הכלל, לפי שנסעו בשליחות, ולעניין ממשי מאוד. שוב לא היו מדברים על התיישבות כעל תרופת־פלאים שאיננה קיימת. הסיכוי להקים יישוב משלהם הלהיבם. לילות שלמים היו יושבים ודנים מה דמות תהיה לו. יש שקראו דרור לדמיונם והיו מבקשים לתכן את החיים לפרטי הפרטים, ויש שהסתפקו בעיקרים פשוטים. איש לא הטיל ספק בחיוניותה של הקומונה, אך בסתר לבם היו מפקפקים זה בזה, שמא מחמת הרגלים בעל־בתיים לא יהיה בכוחם לוותר על פכים קטנים של נוחיות. אף הרגלים אלה, כמדומה, נעשו טבע. וקשה להילחם בטבע. אך מאחר שהיו מאמינים בכוחה של ההכרה לחולל שינויים בטבע האדם העלימו עין מן המכשולים הצפויים להם. ומה שלא תעשה ההכרה הן תעשה הרעוּת.
קודם הריצו איגרות למחלקת ההתיישבות ולאחר כך החליטו לשגר משלחת שתתייצב לפני ראשי המחלקה ותתבע את זכותם. מכיון שנודע להם כי גרושביץ מכהן שם כבא כוח “הפועל העברי” קיוו ששליחותם תשא פרי.
עדיין לא נסע אליהו ברכבת מחיפה לתל־אביב ולא היה בירושלים. הפגישה הצפויה עם תל־אביב עוררה בו התרגשות. אף הוא בדומה לרבים דרש אותה לגנאי, לפי שהיא “כרך”. אולם עכשיו נראתה לו מוזרה הטינה שהיתה בלבו על תל־אביב. וכי כרך היא? הרי היא עיירה קטנה ונלבבת… ציפה בקוצר רוח לפגישות עם המכרים שלא ראה אותם משכבר.
התבונן במונדק וראה שהוא לבוש בחולצה היפה שלו מתנת שרפשטין לאליהו ליום הולדתו. החליט להתל בשרפשטין ולהביא את מונדק עמו לארוחת צהריים, רמז דק להבדל־המושגים ביניהם. נזכר במנהגו של שרפשטין לשלוח מתנות רבות לידידיו, במכוון למחיר המתנות שקיבל מידידיו. אולם, לגבי החולצה הזאת לא שמר על דקדוקי־העשירות. סימן הוא לחשק ההתפייסות. מאחר שעלה לגדולה כמנהל עבודה בכבישים הרי הוא נוהג בו כבוד.
מונדק הציץ בשעונו. “אני חושש שנאחר.”
“למה?”
“להפגנת האחד במאי…”
“מה לעשות? אך תהא זו בודאי הפגנה שקטה, בהסכמת השלטונות… חשוב יותר שנגיע לנמל בזמן. והאניה באה היום או מחר… כשאני נזכר, לרדת בנמל, לבד, אני מתאר לעצמי כמה נעים לפגוש חברים הבאים לקבל את פניך…”
“באמת… ולא ניסע לירושלים עד שלא נשלח את כל הבחורים למקומות…”
“כשאני נזכר, לרדת בנמל, לבד…” הזכרונות שטפוהו כנחשול. ראה את עצמו יורד בכבש האניה, נופל בזרועותיהם של הספנים החסונים, תוהה על סביבו ופלדמן, כאנדרטה שפצתה פיה לדבר, ניגש אליו לפתע. ולאחר כך – בית המכס, הנסיעה בכרכרה, הפגישה עם קפלן, הנסיעה בעגלה לפרדס, שינפלד, השיחה ליד גולגולת המת שבארון, מטבח הפועלים, גיטל, ברלה, יום העבודה הראשון בפתח תקוה, בית החולים ביפו, הסעודה ברחוב שבזי, ותמר בדלת הרחבה של הטרקלין…
נעים יהיה לחוש בחירות. יושיט לה יד במנוחה, יפטפט על עניינים של מה בכך, ילך בצעד קל; בדומה לגולה פוליטי שחזר למולדתו לאחר שינוי המשטר, השואל גפרור משוטר ומצית סיגריה לעיניו, כן יישב אצלה ויפליג בשיחה.
“חושש אני קצת מהחבורה של פייבל. הם רוצים בכל העמק…” אמר מונדק. “יש תקוה שאנשי “הפועל העברי” יתמכו בנו…”
“אפילו אנשי “האחדות” יתמכו בנו. ובעיקר שינפלד. יש לי הרושם שהוא חושש קצת מפני הפייבלים. דומה שהם רוצם להקים רשות בתוך רשות…”
בצהריים הגיעו ללוד. והרכבת נתעכבה שם שעה ארוכה. יצאו לרחבה ושאלו מה טעם. בחור יהודי, מסיק הקטר, אמר להם כי מהלכת שמועה שיש מהומות ביפו.
ה
אחר־הצהריים. האויר לוהט. קירות הבתים הלבנים מדיפים חום כתנורים. אילנות רזים חרוכים בצמא ומאובקים, מטילים בקמצנות צל דל וכחוש. שמים צהובים אביכים. תריסי הבתים מוגפים. דומה, רחוב שנתרחש בו מקרה אסון. השקט כדממה שלאחר הנפץ, ועין השמים, כתמרות האבק שעדיין לא נפוג.
אך כשיצאו אליהו ומונדק לרחוב הרצל ראו כי אין זה אלא דמיון. הבתים פשוט היו שרויים בתנומה של אחר־הצהריים. הערבים לא חדרו לתלאביב. והמהומות אותרו בפרברי העיר, על גבול יפו.
מפי עוברים ושבים שמעו סיפורים הסותרים זה את זה. מכל מקום, הכל החזיקו בדעה שהמהומות התחילו מהפגנת האחד במאי שערכו אנשי “השמאל העברי” ביפו. כששאלו על האניה שהגיעה ליפו, אמרו להם שמן הסתם לא ירדו נוסעיה לפי שהספנים שובתים מבעוד בוקר, לאות מחאה כנגד עלייה יהודית. הלכו למטבח הפועלים של אסתר מנדל ומצאוהו ריק, ספלים הפוכים על גבי השולחנות ופנכות נקיות במטבח. ניכר שעתה־זה רחצון.
ביקשו ללכת לבית העולים. קבוצת בחורים שעמדה באמצע הרחוב, הידיים בכיסי המכנסיים, עצרה אותם. אותו רגע נתעכב אצלם אוטומוביל ובו קצין בריטי ולידו אדם בבגדים נאים ועניבת־פרפר. הלה דיבר עברית:
“אני מבקש מכם, בחורים, לא להיגרר אחרי פרובוקציות. הכל יהיה בסדר. יש שם משמר אנגלי. אני מבקש מכם… אל תתפרצו לשם… הדבר עלול לעלות ביוקר… זכרו זאת…”
בחור גבה קומה, חולצתו קרועה שערותיו לחות, ניגש אל האוטומוביל בצעדים בטוחים.
“מי אתה?”
“אני הופמן,” אמר האיש דרך חשיבות.
“אין זה אומר לנו שום דבר…”
“ובכן תתעניין אצל מי ששלח אותך הנה…”
האוטומוביל נסע הלאה. בחור אחד שילח בו גידופים. “כל הזמן עוצרים אותנו ושם – רוצחים אנשים. האנגלים שומרים, הם אומרים… אילו סמכנו עליהם… ומי פרק את הנשק מעל החיילים היהודים? האנגלים…”
“ובכן, מה אתם רוצים?” שאל הבחור את אליהו ומונדק ונתן בהם מבט יהיר.
“אנחנו מוכרחים להגיע לבית העולים,” אמר אליהו.
“אני מצטער. יש לי פקודה לא לתת לאף אחד לעבור כאן. אם רצונכם בכך – תנסו ללכת דרך רחוב ברנט, אולי משם אפשר…”
כשהגיעו לרחוב ברנט הבינו את פשר החיוך המוזר של שפתי הבחור אשר שלחם לשם. כאן, על גבול יפו, היתה המערכה בעיצומה. אף שוטר בריטי אחד לא נראה ברחוב. מרחוק, במורד הרחוב, ראו אנשים רצים, ומפעם לפעם נשמעה ירייה, מבשרת אסון. הבחור היה סבור בודאי שהם סקרנים, סתם הולכי בטל המתלבטים בין הרגליים, ורצה לתת להם לחוש טעמה של סכנה ממש. אך לא כעסו עליו. אפשר יתבקשו לעזור כאן ויש ערך להליכתם. התקרבו לסיעה של אנשים שהתקהלה ברחוב. אדם בגיל העמידה, שטוף זיעה, עיניו אדומות וקרועות לרווחה, סיפר קורותיו ביפו:
"קודם היו המכות, ואחר כך היה שקט… ופתאום יצאו עם דגלים ואחד עמד וצרח, ואחר כך רצו וצעקו אטבח־אל־יהוד. ומיד אני סגרתי החנות שלי ועמדתי במדרגות לראות מה יהיה. לעיני תפסו יהודי אחד, מהחנות של סבון, והוציאו אותו החוצה והרביצו עליו במקלות והתפרץ לו דם על הפנים, ופתאום הוציא מישהו חרב ויותר לא ראיתי, ובסוף כשהם הלכו הלאה עמדו השבאב ודקרו בסכינים… הוא היה מונח באמצע הרחוב כמו חתיכת בשר. סגרתי את התריס והבטתי מאחורי הברזל ופתאום עבר מכיר שלי צעקתי לו: מסעוד מסעוד, מה זה קרה? מג’נונים כולם, יבואו האנגלים יהרגו אותם! והוא צחק עלי והראה לי שוטר אנגלי עומד ומסתכל איך שדוקרים את ההוא מהחנות של הסבון… מרחוק הוא עמד ולא העיז לגשת, מרחוק, כמו מפה לפה, אבל הוא היה יכול לראות בדיוק מה שהם עושים… אחר כך ראיתי שבאו עוד ערבים, מהנמל, והתחילו לשרוף את החנויות, אז שלחתי את המשפחה שלי דרך החצרות לתל־אביב ובעצמי הלכתי מסביב למשטרה ורציתי להיכנס והיא היתה סגורה ופתאום ראה אותי אחד מהשבאב וצעק: יהוד! ומיד באו עוד שניים והתחילו לרוץ אחרי… ואני ברחתי עד שהשיגו אותי ואחד נתן לי עם מקל על הגב, ופתאום באו שני בחורים יהודים ואחד הוציא אקדח…
“שתוק!” יצא קול מתוך הקהל.
“באמת אני לא ראיתי אם זה היה אקדח,” אמר האיש והביט סביבו בעיניים נפחדות. “והם הצילו אותי… וַלָא, אם הייתי יודע מי אלה הבחורים הייתי מנשק אותם ונותן להם מה שהם רוצים.”
ולפתע פרץ בבכי מר… “את החנות שלי שרפו…”
“רוצחים יהודים והוא בוכה על החנות שלו…” אמרה אשה.
“אבל מה אני אעשה עכשיו?… לא נשאר לי כלום…”
“בִידָק תֻאֹכַל אִישִי,” אמרה אשה אחרת.
“כתר חירק, כתר חירק!”
כשהלך הסתלקו האנשים לבתיהם. זמן מה עמדו אליהו ומונדק ברחוב והסתכלו באנשים הרצים במורד הרחוב, עד שלפתע נעצר אצלם אופנוע. גבר חטוב פנים, עורו כהה, לסתותיו קשות ומשקפי רוח לעיניו, קרא:
“מה יש פה? מה אתם עושים? מה יש פה לראות? מה זה! תיאטרון?! שם אנשים נהרגים ואלה עומדים ומסתכלים… בחורים צעירים כמוכם היו צריכים להימצא במקום אחר… בושה וחרפה…”
הקול היה מוכר לאליהו. ובעיקר: הבוז – “בושה וחרפה”. דומה שמע פעם את הניגון הזה, בסגנון אחר במקצת. ולפתע נזכר: “גועל נפש”… איזה בני אדם, גועל נפש"… פלדמן.
מונדק התנצל. “באנו מחוץ לעיר. היינו רוצים לעזור אבל איננו יודעים איך. מן הגליל אנחנו.”
"אה, מן הגליל, " אמר פלדמן בהערכה.
“מוכנים לעשות משהו אם יאמרו לנו מה…”
פלדמן סקר אותם כמשגיח בפרדס, בבואו לשכור פועלים. “אתה?” אמר לאליהו, לכשהכירוֹ. ומקץ רגע: “טוב, בואו אחרי.”
פלדמן התניע את האופנוע ונסע לאטו. הלכו אחריו ונכנסו לבית בן קומה אחת, ובו ריח אבק, נפטלין ושמן רובים. אשה ישבה בחצר ושיפשפה כבסים בגיגית פח. בפנים, בחדר אפלולי, עמד בחור לבן־פנים, עיניו שקועות בחוריהן והתלחש עם פלדמן. מפעם לפעם היה מנענע ראשו לאות הן. לבסוף הביא להם שתי אלות עץ ושלחם בלוויית נער, שהיה מדבר עברית משובשת במלים ערביות, אל חצר מוקפת גדר אבנים שמאחוריה השתרע מגרש ריק. כיון שבאו לשם יצא מתוך הבניין בחור בחולצה רוסית שחורה מלוכלכת בדם, עיניו עגומות ועייפות ותחבושת רחבה על זרועו.
“שמי אברהם, אמר. מי שלח אתכם, פלדמן? אז טוב. הנה כאן, כאן אתם עומדים ואינכם נותנים לאיש לעבור, ברור? ואם תהיינה יריות תקראו לי. אני נמצא שם, מאחורי הבית. אני משגיח על שתי גיזרות. במקרה שבאה משטרה אנגלית, חשוב שאני לא אפול בידיה, ואני מקוה שאתם מבינים מדוע…”
“בודאי…”
מעבר למגרש הריק נשקף כותל בניין בן שתי קומות, צהבהב בלי חלונות. ולידו – פאת רחוב שקט, עגלה עזובה, ערביה בבגדים שחורים ועל ראשה מגש נחושת רחב־ידיים.
כמו ליד הכותל במתולה עמדו גם כאן זמן רב ולא נתרחש כלום. והם שקעו לתוך אותה צפייה משונה ולא־אנושית לאסון־פתאום, שמקורה בהמתנה משעממת בשדה קרב, והיא מסתלקת כשמרגישים בה. פעמיים בא אצלם אברהם, ועמד לפניהם מתוח וגאה – “נו, מה העניינים” – ומתחת לחולצתו התבלט קצה אקדחו. “טוב, טוב, לא יעיזו להתקיף כל זמן שאנחנו כאן,” כאילו מחמת שהם עומדים מעבר לגדר נעצרה התנפלות הערבים על השכונה היהודית. שלוש יריות רובים נשמעו מן הרחוב הסמוך, ופעם אחת הופיעה אשה, שדיברה ספניולית, והביאה להם פיתה ממולאה ירקות מבושלים.
ירידת המתח, במגרש הריק והשליו, השפיעה גם על שיחתם. תחילה דנו בעניינים מן הצד המדיני. לפנות ערב ישבו בגזוזטרה, אלותיהם לרגליהם, ובררו שאלות חינוך בקומונה.
“זהו, אמר מונדק, לפעמים נדמה לנו שכבר חזינו מראש את כל האפשרויות, אבל החיים עשירים מן הדמיון ומי יודע כמה הפתעות מצפות לנו… העיקר הוא שניתן אמון זה בזה… בלעדיו, אין ערך לפתרונות שנציע, אפילו אם יהיו נבונים ונכונים…”
“אי אפשר להבטיח זה לזה אמון… כל כך קל להפסידו… טעות אחת – ואיבדת את האמון שרכשת לך בעמל כה רב, כל ימי חייך…”
“הנה, כך, הדרך אינה קלה…”
“הנה אנחנו יושבים כאן שנינו… אנשים שחינוכם דומה וחייהם הולכים באותו נתיב, חברים לתנועה אחת, עוסקים באותם עניינים, חולמים בצוותא, ידידים משותפים לנו. ובעוד רגע, עלולה לבוא קבוצה של פרחחים ולהפוך את הקערה על פיה. אם תהסס, מטעם אנושי, לרוצץ את גולגלתו של זה שיתקע בי סכין – שוב לא נהיה חברים… וחבר לי יהיה דוקא פלדמן זה, שאין אני והוא מדברים בלשון אחת, ואין לו חשק בכלל להבין מי אנחנו ומה אנחנו, זעיר־בורגנים בלתי־מהימנים שכמונו…”
"דוקא אדם, שחייו גלויים לקהל, ויודע שעלול הוא להפסיד הכל על ידי מעשה שפלות אחד – תתפתחנה בו תכונות…
“הלואי…”
“אינך מאמין בזה…”
“אני רוצה בזה…”
וסיפר לו על שיחתם של ברלה וטוכצ’בסקי בכפר גלעדי. “שינוי ערכין – פירושו של דבר לא רק יחס חדש לעבודה אלא גם יחס אחר לחלוקת עבודה. איש לא ינקה בשבילנו את בית הכיסא ואיש לא יירה ברובה במקומנו. ציונות פירושה לעשות כל חובות היהודי. וזה הכל. היום פירושו של דבר חריש, ומחר – מלחמה…”
ולפתע נשמעה צעקת אשה מעבר למגרש. השתתקו והקשיבו במתיחות. דממה של ספק־סיוט ספק־מציאות נתמשכה לרגע, ושוב פילחה את האויר הצעקה הנוראה, ופני מונדק חוורו. עד שהיו תוהים מה יעשו, יצא בחור מן הבית שברחוב הריק, רץ לקראתם, ניפנף ידיו, וצעק בקול ניחר. ומיד דלקו אחריו שני ערבים, באלות מורמות… חיש מהר תפס אליהו אלתו ורץ כנגדם. ברוּצו ראה את אברהם לצדו, האקדח שלוּף, ואחריו בחור גוץ ובידו אלת שוטרים קצרה. לפני שהספיקו להגיע אל הנרדף הנחית ערבי את נבוּטו על גבו והלה כרע על ברכיו וצווח, והשניים הסתלקו להם לחצר אחת. המוכה ייבב קטועות והיה רוקק ותופס את חזהו בידיו.
“חדל לצעוק… שום דבר לא קרה לך… ניקח אותך תיכף לעזרה ראשונה… מה היתה הצעקה ששמענו קודם”…קרא אברהם.
“הבחורה… יא, אומי, הבחורה,,, הם הרגו אותה, יא אומי,” דמעות זלגו על פני הבחור הכחושים ומחוטטים ושפתיו נתעוותו כשפתי ילד קטן.
“מה יש לכם בכלל לעשות כאן?..” צעק אברהם.
“היא רצתה לקחת הדברים שלה, ואני הלכתי אתה… פה היא גרה בבית השני…”
“איפה היא?”
“יא, אומי, הם הרגו אותה הבחורה המסכנה…”
בקול תקיף, הנוסך בטחון בלב, פקד עליהם אברהם. “אתה, – קרא למונדק – קח את האיש הזה מיד לתחנת העזרה הראשונה…”
“אינני יודע היכן זה,” אמר מונדק, וניכר מסירובו שאיננו רוצה להפסיד פורענות.
“למעלה, במקום שנתנו לכם את המקלות. אבל מהר… ואתה! – קרא לאליהו – אתה תיכנס לבית ותראה מה קרה שם. אם תצטרך עזרה, קרא אברהם! זה יספיק. אנחנו נשארים כאן למטה, שלא יפתיעו אותך. אבל הזדרז, השניים האלה לא יחזרו הנה לבדם…”
כשעלה במדרגות הרטיטו ברכיו קלות. היה שקט מפיל אימה בבית הריק. וכשפתח את הדלת – קריאת בהלה פרצה מגרונו. אשה היתה מוטלת על הרצפה, הרגליים פשוקות, השמלות קרועות, האגרופים קמוצים מכאֵב, ושלולית של דם מתחת לבית השחי. הראש היה מנותק כליל מן הגוף ובתוך הפצע הפעור הבהיקה עצם לבנה.
חש בחילה וחולשה נוראה. ביקש לקרוא לאברהם, אך כששמע המולה בחוץ ניגש אל החלון, הסיט את הילון קמעה והציץ.
באמצע הרחוב עמד אברהם, אקדחו בידו, ושלושה בחורים – אחד: הגוץ בעל אלת השוטרים, ושניים בלתי מוכרים – לידו, אלותיהם נשואות באגרופים קמוצים, בגובה החזה, מוכנים להלום; וכתריסר ערבים צעירים, הנושאים נבוטים, סכינים, וגרזן קצבים בידו של אחד – עומדים כנגדם בחצי גורן, ממדרכה למדרכה, מנפנפים מקלותיהם, ועיניהם הנעוצות באקדח לטושות בזעם. דומה היה עליו שאינו שייך למחזה המבעית שנתגלה לפניו ברחוב, משל לאדם הרואה בגן החיות, מבעד לשבכת הכלוב, את חיית הטרף המתעללת בטרפה, והוא עובר משם, מתוך היסח הדעת, גאה באנוּשיותו.
בעל הגרזן, ערבי עז־פנים סמוק־חוטם, היה צועד ומרתיע לסירוגין, בהילוך דילוגין, וחבריו בעקבותיו. הבחורים נסוגו. אברהם זרק להם מבטי זעם, והתייצב ליד מבוא הבית שאליהו נכנס לתוכו. וכשראה שבעל הגרזן מבקש שוב להתקדם, ירה באויר. השורה נעצרה. אולם לפתע, לקול קריאתו של בעל הגרזן, פרצו שניים מאצל הכותל וזנקו כלפי הבחורים, אלותיהם מעל ראשיהם. שוב נשמעה ירייה ואחד תפס את בטנו בידיו בנפלו על פניו וסנטרו בחזהו. מיד פרצו האחרים והקיפו את הארבעה. אחד מן השניים הבלתי מוכרים ניתק מן החבורה במרוצה עד שנעלם מעבר למגרש. אליהו נצמד בראשו אל הקיר, הוריד את הוילון, עיניו נעצמו, הדם הלם ברקותיו וליחה צמיגה מילאה את פיו. וכך עמד זמן מה, תומך את מרפקיו בקיר. כשפקח את עיניו ראה בריח בדלת. ונתעורר בו חשק עז להבריח את הדלת ולהחבא. עמד ליד הדלת, הידית בכפו, ומוחו ריק ממחשבות. לאחר כך נטל את האלה וירד במרוצה במדרגות. שמע שלוש יריות.
ברחוב נתחלפה התמונה: שלושה ערבים, ובתוכם בעל הגרזן, נאבקים עם אברהם והגוץ הנשענים בגבם אל הכותל ומגינים על עצמם באלותיהם. בחור אחד שוכב על הכביש וראשו זב דם. במורד הרחוב נראו שני שוטרים רכובים על סוסים, רובים באוכפיהם.
האלה הכבידה בידו. שוב חש בעצמו כי לא הוא האיש המסוגל להכות באלה על ראש אדם. אף על פי כן עבר במרוצה את הרחוב, עיניו עצומות למחצה, וחבט באלה על ראש בעל הגרזן. קול דלעת יבשה מתפצחת עלה מן הראש השותת דם שצנח לזרועותיו של אברהם. ושוב נשמעה ירייה, והגוץ נפל פרקדן. שני הערבים נסתלקו כהרף עין. וכשהסב ראשו ראה ששני השוטרים הרוכבים ערבים הם. אחד מהם, היורה, ישב על סוס, כדי שלוש פסיעות ממנו, פניו קודרים ומרוגזים ומבטו עובר חליפות ממנו אל הערבי הפצוע המוטל על הארץ. עיני השוטר קדרו והלכו, ולפתע הרים את רובהו כנגד פניו. לפני שעצם את עיניו הספיק לראות את המספר שלוש שמונה שלוש בטבלת הנחושת שמעבר ללוע הרובה המכוון אליו. תמיה היה על עצמו מה עניין לו במספר, הרי קצו קרוב. משונה היה בעיניו שמחשבות מוזרות כאלה מתרחשות במוחו רגע לפני המיתה.
אך הירייה נתמהמהה. כשפקח את עיניו ראה את קת הרובה מעל ראשו. ביקש להתגונן וניחתה המכה על מצחו.
ו
בצהריים הגיע אפרים מירושלים ומיד הלך לבית אמו. מצא אותה לבדה בבית, חולה במקצת. לאחר ארוחת הערב עלתה על משכבה, לפי שהרגישה ברע. הלך לבית המרקחת וקנה לה תרופה נגד כאבים. אך בלילה נתברר שאין בה תועלת, כל הלילה התהפכה אמו על משכבה. בחצות ירד אפרים ממיטתו, הדליק את המנורה וניגש אליה. היא שכבה פרקדן, עיניה עצומות וזיעה נוצצת על מצחה.
“מה לך, אמא?” שאל בקול רך ורועד.
היא פקחה את עיניה וחייכה בכאב.
“אל תדאג, הכל יהיה בסדר… בני…”
הוא הניח את ידו בידה, נכנע לרגשנות שלא היתה נהוגה ביחסים שבינו לבין אמו. היא ליטפה את כפו, משל הוא זקוק לניחומים.
“אתה עייף מאוד, בן. לך לישון. די שאני אינני ישנה…”
“אולי אקרא לרופא?”
“אין צורך. יקח הרבה כסף… אינני מפחדת.” מעיניה נשקף פחד עמוק.
“יש לי חבר. לא יקח הרבה כסף…”
“הצעיר ההוא? לא. אינני יכולה… הצעירים, שילמדו קודם… מנין לו לדעת מה נעשה בגוף של… זקנה?..”
כשאמרה “זקנה” נתעוותו שפתיה במרי־חיוך. מן הסתם סבורה היתה שזו הלצה. אילו אמרה כך לאחד מידידיה, שמימיהם לא ראוה כך, בלתי מאופרת־ומתוקנת לחיי חברה, היו מוחים מיד: “זקנה… ח, ח, ח, הגברת גרושביץ מדברת על זיקנה, היא?..”
ובאמת, פניה נראה כמושים ואומללים, חרבים ומסכנים, מחמת הפחד מפני הזיקנה. יש זיקנה שקיעה ויש התמוטטות. השקיעה יפה וההתמוטטות מצערת. ועיניה היפות, ככותל חרסינה מבריק בבית שחרב. מימיה לא הכשירה את עצמה לזיקנה שליוה וצנועה המסתפקת בחיבה וכבוד ואיננה מבקשת אהבה והערצה.
“ובכן, יהיה רופא לא צעיר… אגש לדוקטר כוהן… אסור לחסוך כסף כש…”
“בבקשה, אפרים, אל תהיה מבוהל כל כך. כשהיית בחוץ לארץ… לא פעם קרה לי, ולא היה איש בבית…”
למחרת חשה בטוב וקמה ממיטתה. אך להפגנה לא הלך, מאחר שחשש להניחה לבד בבית, ומרתה, משום מה, לא באה. היה תוהה אם הראשון למאי גרם לכך. ימים אחדים קודם לכן סיפר לה מה טעם שובתים בראשון למאי. יתכן שלא באה לעבודה כדי לגרום לו קורת־רוח, ללמד שהיא מכבדת את חג־המעמד, שאליו, באורח פלא, משתייכים גם הוא, הדוקטור גרושביץ, וגם היא, הנערה הענייה מנווה צדק.
היא שכבה במיטה והוא היה מכבד את הרצפה, מנער את השטיחים, ואף מבשל לה, לפי הוראותיה.
פניה האירו מחמת הנאה. “הרבה יותר נקי ממרתה הרשלנית הזאת…” והיתה נעימות בכל, ושקט, ואף הרחוב היה ריק ושבתי, ובשעה שעמד אפרים ליד מיטת אמו וניפנף את המטפחת הלחה שהיתה מונחת על מצחה, צצו ועלו דמעות־תודה בעיני התכלת היפות וצעירות־לעד, זלגו על הלחיים הנובלות, וניקוו בכתם ורוד על גבי הכר הלבן והנקי.
דממה עמוקה היתה בבית, ואפילו צעדיו של אהרנקרנץ לא נשמעו מעבר לכותל, כאילו בשביל לייחדם לנפשם בשעה זו של המיית־רגש שהאם ובנה חזרו ומצאו זה את זה. לרגעים תפס לשון פינוקים בדברו אליה. ובשעה שבחש במרק על גבי הפרימוס, כדרך שהיתה אמו נוהגת, היה מהרהר־בחרטה שלא השיב לה כגמולה. אמנם כפתה רצונה עליו, בתחבולות עורמה, אך תמיד היתה טובתו לנגד עיניה… לכשתבריא, יוציא חסכונותיו מהבנק, ובמסעו הבא ללונדון יקח אותה עמו לטיול באירופה. מה מאושרת תהיה… אמנם, אושרה היה מעין כתב אשמה שלא־ביודעין על השיעמום הנודף מן הפרובינציה־פלשתינה – אך מה לו ולזה? יגרום פעם קורת־רוח לאמו.
בצהריים בא אהרנקרנץ ובטרם נכנס לדירתו דפק על דלתם. התפרץ פנימה כרוח סערה וסיפר, בעיניים קרועות לרווחה, מה שנתחולל ביפו. לא יצא זמן מרובה והגיע נער מקשר מטעם ההגנה שאמר: “מתאספים על יד מטבח הפועלים…”
מאחר שלא היה יכול להניח את אמו לבדה לא הלך. היה מקוה שתבוא מרתה, ומכיון שלא באה מקץ שעה, רצה לבקש את אהרנקרנץ שיישב אצל אמו עד שובו. אך כשהלך לקחת את האלה, החבויה מאחורי האמבטיה, שמע את קול אמו קורא בשמו.
האלה בידו וההחלטה בלבו ניצב אצל מיטתה ואמר לה: “אמא, אני מוכרח ללכת. הרי לא יתכן שאשב בבית… עכשיו…”
פניה חוורו.
“ואני?.. אני אהיה כאן, לבדי?”..
“לא, התכוונתי… רציתי לבקש מדוקטר אהרנקרנץ שיישב אצלך עד שאחזור.”
“הזקן הזה!”
“הוא יישב בחדר השני ויקרא. ואם יהיה לך צורך…”
“אפרים, אני חושבת שאינך יודע מה מצבי…” ושריר ריטט אצל פיה.
אפרים נשך את שפתיו. הוא לא האמין לה. “מה שאני יכול לעשות גם הוא יכול. ואם יהיה צורך יקרא לרופא…”
“מה?” קראה ומעיניה נשקף עלבון כה עמוק שהתחרט על דבריו. ומיד פרצה בבכי מר, גופה רעד ודמעות זלגו מעיניה. ולפתע פרצה מפיה צעקה נוראה, וכל גופה נזדעזע. ולאחר כך כיסתה את פניה בזרועותיה ובכי חנוק נשמע מתחת לשרוולים הוורודים.
“לך לך! יכול אתה ללכת לאן שאתה רוצה… אני יכולה למות ואתה לא תצטער על זה אפילו. העיקר, מה יגידו המנוולים ההם, החברים… לך לך!”
נכלם ונרגז עמד ליד מיטתה, האלה בידו, תוהה מה יעשה, עד שראה דם מבצבץ ומתפשט בשרוולים הוורודים המכסים על פניה.
“אמא, רגע, מה זה? אמא!” קרא בבהלה.
היא הסירה את ידיה. דם שתת מאפה, כיסה את פיה וטיפטף על הכר. הוא השליך את האלה, סילק את הכר מתחת לראשה, הניח מטפחת על אפה ומחה את הדם. המטפחת ספגה דם – והדימום לא חדל. הטיל את המטפחת לארץ ונטל אחרת. דפק על הכותל, קרא לאהרנקרנץ, ורץ כל עוד נפשו בו לקרוא לרופא.
בחדר ההמתנה ישבו זקן ונערה. כשראוהו הניחו לו להיכנס מיד, בלי תור, והביטו בו ביראת כבוד. רק לאחר שדיבר עם הרופא, ורגעה רוחו במקצת, הבין מה פשר מבטי ההערצה ההם: ידיו ובגדיו היו רוויי דם. זכות הבכורה לנפגעי המהומות…
בערב, לאחר שהכניס את אמו לבית החולים, והרופאים אמרו שאין חשש לחייה, חזר לביתו. בשעה שסידר את המיטה ואסף את המצעים לארגז הכביסה, הבחין באלה המוכתמת בדם המוטלת ליד המיטה. הרימה והחזירה למקומה, מאחורי האמבטיה.
וכשהכין את ארוחת הערב, לבדו בדירה הריקה, זלגו דמעות מעיניו כשהיה מהרהר במרתה המסכנה שנהרגה לאחר הצהריים.
ולאחר כך, כשהציע את מיטתו, עלו מאליהן המחשבות, אכזריות בהגיונן וזדוניות בבהירותן: מאורעות אלה, שגרמו קרבנות, מתחילים פרק חדש בחייו. ראשית: התיזה שלו על התנועה הלאומית של הערבים, שעוררה יחס של ביטול, תעמוד מעכשיו על הפרק. המאורעות הוכיחו שהוא ראה את הנולד. שנית: במיתת הנערה האומללה אמר הגורל את דברו, ועתה ישא את תמר לאשה.
“הרי בן אדם אחראי לא רק למעשיו אלא גם למחשבותיו,” קרא לו קול עוֹין מלבו.
שוב הצליחה אמו, והפעם שלא במתכוון, להרחיקו מן המאבק הגדול, הכרוך במסירות נפש.
ז
כשהגיעו השמועות מיפו שכח שינפלד את אכזבתו מנאומו של ברוכין. הוא התנגד למנהג שהיה רווח אצלם להכניס בנאום חגיגי את המצע האידיאולוגי כולו. די להעיר בקהל את רגש־האחוה. ארבע מדרגות בהתקהלות: אספסוף – פרוע, המון – אדיש, קהל – מקשיב, וציבור – פועל. והיום ראינו ציבור הנותן לאדם הרגשה של חלק מן השלם. חבל שויתר על זכותו לשאת את הנאום. אין מקום לענוָה, יש לאדם מה להגיד – יגיד. ואל ידברו הלהוטים להבליט את עצמם.
מלכתחילה היה דואג לעולים החדשים שהגיעו באניה דלמציה, אך לפני שהגיע לביתו נזכר לפתע: אסתר! ביפו. צריך להביאה לתלאביב, ומיד! זו הרי מסוגלת לשאת נאום באזני הפורעים, בערבית רצוצה, לפי שהיא מאמינה בכוח ההגיון וההשפעה המגית של רוח עשויה לבלי־חת…
נפרד מאמו ובנו והלך חיש מהר לביתו של קפלן. דפק על הדלת, לאט ובמתינות, כאילו אפשר לבזבוז־הזמן הפעוט להמעיט את הבהלה וממילא להפחית את הסכנה. מבפנים נשמע קולו של אברשקה. “יבוא!” הוא פתח את הדלת, הציץ ונכנס.
“קפלן?” שאל.
“עסוק,” אמר אברשקה.
בנעימת הקול הבחין שינפלד צליל חדש וזר, מעין זלזול, סירוב, ופריקת עול. דומה לרמז: עתה שעתנו שלנו. ואתם – אל תתערבו. הצליל הפגום צרם את אזנו. תינוקות, אמר בלבו, משל אנחנו מדינאים והם גנראלים, ועתה, שפרצה המלחמה, הם מבקשים להדיח אותנו ואומרים: “אתם נכשלתם, היכבדו ושבו לכם בצד, גייסו לנו אנשים וממון, ואנחנו נעשה את המלאכה בעצמנו.” יוּמרה כזו, המפריזה בערך המהומות, יוצרת בהלת שוא. מכל מקום, הוא הבליג על עלבונו. תגיע השעה לחנך את הברנשים הללו. לפי שעה יש מטרה אחרת לביקורו, ולא בא להטיל עליהם פיקוח שאינם רוצים בו.
“עם האוטומוביל?”
“אלא מה?”
“יחזור בקרוב?”
“אולי.”
שינפלד ניגש לחלון, והיה משפשף ידיו בעצבנות, ומבקש להסתיר מעיני אברשה את קוצר רוחו. ראה ששתיקתו העיקה על הבחור, שהיה מוכן להתקפת שאלות; ואכן, לאחר רגעים נתעורר מעצמו לספר מה שידוע לו. ניכר שאף לו אין מה לעשות והוא ממתין לפקודה שתשחרר אותו מצפייה מתוחה. שינפלד לא החשיב את הפרטים הקטנים. “העיקר – מה עמדתה של המשטרה? כאן – רמז לבאות…” מכל מקום, נחה דעתו כששמע שהמהומות רחקו מביתה של אסתר. אך לעולם אין לדעת דרך האנדרלמוסיה, אפשר שינו הפורעים תוכניותיהם. החליט להמתין כמה דקות – ואם לא יגיע קפלן יבקש מזלו במקום אחר. אפילו אל הופמן ילך. האדון הזה, כשהוא חובש על ראשו צילינדר הריהו נראה כאנגלי ממש. אפשר אף הוא יעשה כן? איוולת. היהודי נשקף מפרצופו מתחת לכל מצנפת שבעולם. עניין נאה יהיה זה לההרג בצילינדר כשכל ימיו חי בכובע קש.
כעבור רגעים ראה מבעד לחלון את האוטומוביל. קפלן וגולן ירדו ונכנסו לבית בצעדים מהירים. כשראו את שינפלד ברכוהו מתוך אדיבות. קפלן נכנס לחדר הסמוך, ואלו גולן נעצר אצלו, וחיוך נערי מבויש על פניו, כמבקש סליחה על כך שמחמת בהילות איננו יכול לחלוק לו כבוד ולהכניסו בסוד־העניינים.
אף גולן שיער מן הסתם כי שינפלד בא לחקור אם הכל נעשה ברוח התנועה, ואם שומרים על מידת ההבלגה הראויה בהתאם לעקרונות שנתבטאו במאמרו אשר נתפרסם לאחר מאורעות ירושלים. ולפיכך אמר:
“אנחנו מאוד מאוד ממהרים, עלינו להעביר מיד נשק לנווה צדק, וחוץ מזה, לגשת להופמן… אה, איזו שערוריה!.. אולי תסע עמנו באוטומוביל, ונשוחח בדרך… אי אפשר כך, נותנים פקודות סותרות, והבחורים מבולבלים, ובצדק גם מרוגזים… הודענו לא להתפרץ למנשיה ולא להתגרות… האם לא די בכך? בא הופמן ואסר להחיש עזרה לבית העולים… זה בסדר, אמר להם, הוא כבר התקשר עם השלטונות והבטיחו לו שהם שולטים במצב…”
בינתיים בא קפלן, מזוודה בידו ושני רובי ציד על שכמו. כשראה את גולן משוחח עם שינפלד נתן בהם מבט נואש, כאומר: עד מתי, בשעה זו, מה עוד יש לדבר?.. ושינפלד, שהשגיח בכך, טפח על שכמו של גולן בחיבה ואמר:
“אסע אתכם. ונדבר בדרך… אינני רוצה להפריע…”
“מה יש כאן במזוודה?” שאל שינפלד כשישבו באוטומוביל.
“אקדחים,” אמר גולן ועיניו נוצצו.
“ובכן, ספר. מה עניינו של הופמן לכאן?”
גולן היה מדבר וקולו נקטע ורועד, כמחמת התרגשות, בשעה שניתר האוטומוביל על רצועות האספלט המפרידות בין חלקות הבטון בכביש.
“הופמן לא הרשה לבחורים לחוש לעזרת בית העולים… איזה לווטננט אנגלי חייך והבטיח לו שהמשטרה שולטת במצב… למנוע סיבוכים, הוא אמר, זה בסדר… ועכשיו, הייתי רוצה שילך אל ההורים השכולים, האלמנות והיתומים, ויגיד להם זה בסדר… הוא נותן אמון בקצין הבריטי, רק משום כך שהוא לכאורה אדם הגון, במכנסיים מגוהצים, פנים מגולחים למשעי, וטבק טוב… ואנחנו הן הזהרנו אותו לא לסמוך על המשטרה הבריטית…”
ריכוז הסמכויות, אמר שינפלד בלבו. רק בדרך זו אפשר לנהל מאבק. ודברים אמורים בכל מיני מאבק. הנה הגיעה שעתו של הופמן; יתבע אותו לבירור בועד המצומצם, ויינקם בו בשל העניין בארון מתים.
כשהגיעו לבית ברחוב זרח ברנט ראה שינפלד לתמהונו את מונדק, מוליך גבר פצוע, ובידו אלה ארוכה, מסומרת. יצא מן האוטומוביל וניגש אליו. מונדק, מאחר שנפנה, הושיט לו יד וניענע ראשו בהתרגשות ודאגה.
“הנה גם זה צפוי לנו בארץ,” אמר שינפלד, בלשון מי שאין דבר מפתיעו. “אך מה מעשיך כאן? שמענו שאתה נמצא כעת בכביש נצרת…”
“מקרה זימן לנו גם אפשרות להגשים את ציוויי ההגנה,” אמר מונדק.
“מי זה אנחנו?”
“אני ואליהו וויסמן…”
“כך? גם הוא?.. והיכן הוא?”
“שם למטה, ממש בקו הראשון,” אמר מונדק בגאוה.
“כ–ך?… מה זה באתם לתלאביב ולא ראינו את פניכם?”
“זה עתה הגענו… באנו לקבל את פני החברים שהגיעו בדלמציה… לא רצינו בכלל להיות בתל־אביב. התוכנית היתה לעלות לירושלים – בענייני ההתיישבות…”
“כך כך, באתם בענייני עלייה והתיישבות, וקפצו עליכם ענייני ההגנה…”
“אם רצונך בכך, הרי זה סמל…”
“סמל אמרת? כן, נכון, אפשר לומר…” אמר שינפלד ונפרד ממנו בחיוך מלבב, ברגע שיצאו חבריו מהבית.
ורק כשנסעו לבית העירייה, להיפגש עם הופמן, אמר שינפלד, בדרך אגב, מה רצונו. “האוטומוביל, מה יעשה עתה? האם עסוק הוא?”
“כלומר?” שאל גולן.
“כוונתי… האיננו יכול… לתפקיד צדדי, אבל, כמובן, לא פחות חשוב…”
“איננו עסוק במיוחד… אבל צריכים לו… אולי יהיה בו צורך…” אמר גולן, והציץ בשינפלד מתוך מבוכה.
“יודע אני מה אתה רוצה לומר לי,” אמר שינפלד והביט נכחו. “האוטומוביל עומד לרשות ההגנה ולא לרשות המפלגה. הצדק עמך. אבל,” המשיך שינפלד, ומבטו נעוץ בעורפו של קפלן, היושב לפניו, “אני צריך אותו לזמן לא רב ולעניין נחוץ ביותר…”
“אם לזמן לא רב…”
“ובכן?”
“לאן אתה רוצה לנסוע? נבקש מקפלן… הוא ודאי לא יסרב… אבל תחזור מיד…”
“אחזור מיד. ניגש לרגעים אחדים ליפו ונחזור… האוטומוביל הזה, כפי שראיתי, בחורצ’יק זריז מאוד ולא יעכבנו…”
“ליפו?”
“כן, ליפו.”
“איך? הרי אי אפשר להיכנס לשם!”
“ניסע בדרך שקטה…”
“אבל… איזה הגיון יש לנסוע פתאום ליפו?”
“יש ביפו חברים…” אמר שינפלד.
“מאות יהודים מצויים ביפו, ואנחנו עושים מה שביכולתנו…”
“אסור להפקיר חברים בשעת סכנה… אך כשנהיה ביפו, לא נבדיל בין יהודי ליהודי. כל יהודי שנפגוש נאסוף לאוטומוביל…”
“כמה אנשים תצילו כך?” אמר גולן. “אתם שניים, ולא נכנסים יותר מחמישה… ומה זה לעומת הצרכים… אין טעם בפעולת הצלה מסוג זה. ואם יקרה משהו – אין לנו אוטומוביל אחר…”
“התקיימנו הרבה שנים בלי אוטומוביל.”
גולן הביט בו בפליאה, תמיה למשמע אוזניו.
“נכון, אך אם יש, אסור לאבדו מתוך קלות דעת… הרי אתה יודע מה מחיר אוטומוביל…”
“אין מחיר לחיי אדם,” אמר שינפלד.
“תסעו דרך סחנה־דרוויש,” אמר גולן בקול רפה.
חשק עז נתעורר בשינפלד ללחוץ את ידו של האיש הצעיר. לרגע רעדו שפתיו. מהצעתו של גולן לנסוע דרך סחנה־דרוויש ניכר שהבין מה בלבו, לפי שאסתר גרה לא הרחק משם. העדינות נגעה אל לבו. שינפלד בטח בגולן שלא יוליך שמועה כי בשעת המהומות היה הוא עוסק בדאגה לקרובים בלבד. זו ידידות וזה שכרה. ואין לזלזל ברגשות. אילולא קפלן, היושב לפנים, היה נופל על צוארי הבחור שזוף־הלחיים ונושק לו…
“אני מקוה שקפלן יסכים,” אמר גולן בקול צרוד, כמתוך יגיעה רבה.
“מימי לא סירבתי לפקודה,” אמר קפלן.
“אין זו פקודה, אמר גולן. אם אתה מוכן לנסוע – סע. אבל אינך מחויב…”
שינפלד הביט בו בחיבה, כלומר: הצדק עמך, בחור, יישר כוח!
“מה חשוב אם אתה קורא לזה פקודה או לא… העיקר – צריך לנסוע, נוסעים.”
“אתה חברה’מן, קפלן,” אמר גולן.
“כבר אמרתי שאני נוסע, ומה לך להגיד לי חבר’מן? זה כבר לא מוסיף שום דבר.”
“יש לך אקדח?” שאל גולן לפני שנפרד ממנו, ליד בית העירייה.
“מקל, לא יספיק?”
“לא, בשום אופן לא. קח את האקדח שלי… ועכשיו – סעו… ו – בשם האלוהים, חזרו מהר, בריאים ושלמים…”
“בעזרת השם וחכמת האדם שיצרה כלי משוכלל זה הטס כחץ מקשת,” אמר שינפלד, וניכרה התרגשותו מפטפטנותו: “ואתה שמע, ידידי, הרבץ בו בהופמן, הרבץ כהוגן, אל תחוס עליו. ואל תתן לו לשחק עמך בדיפלומטיה, צעק בקול גדול, שיידע לו…”
זמן מה נסעו בשתיקה, ברחובות תלאביב, עד שהגיעו לדרך ההולכת בין פרדסים. קפלן הציע לשינפלד שיישב לידו. מאחר שיש רק שתי דלתות לאוטומוביל, מוטב להימצא סמוך לדלת. “אולי יהיה צורך לקפוץ ולברוח. תחסוך כמה שניות. ואלה הן השניות הנחוצות ביותר בחיי אדם…”
“על כל דבר חושבים, אני רואה,” אמר שינפלד לקפלן, והיה חוכך בדעתו אם נהג כשורה בגרפו להרפתקה זו גם את חברו.
“יש אנשים שחושבים שרק שכחושבים חושבים… מה אתה יודע כמה שצריך לחשוב אפילו בשביל להרביץ מכות? חושבים איך להרביץ, ומתי, ומאיזה מקום, ומה יהיה אם הוא יעצור אותך, ומה לעשות אם הוא ירביץ קודם… המון מחשבה הולכת על זה והכל במהירות…”
“אני יודע,” אמר שינפלד בהערכה.
“אה, שכחתי שהשתתפת במכות עם ערב־זביח. אח, אלה היו מכות. ההבדל הוא שאז אף אחד לא חשב על להרוג… ועכשיו – הכוונה שלהם היא פשוט להרוג כמה שיותר אנשים…”
מאדישותו של קפלן משך שינפלד בטחון לעצמו, כאילו הסכנה מתמעטת כשאין יראים מפניה. דרך ארוכה עשו בין הפרדסים ולא פגשו אדם. עד שהגיעו לנוזהה וראו ערביות וכדים על ראשיהן, שהביטו בהם בתמיהה. היו שניהם מגלגלים שיחה על עסקי אוטומובילים להסיח דעתם מן המתיחות. שינפלד התפעל ממוחו החריף של יוצר המכונה ואלו קפלן שיבח את תפיסתו המהירה של שינפלד, שהבין דבר מתוך דבר.
“בחיי, אתה יכול להיות נהג בעצמך. אני אתן לך שיעורים, יא שיך. אחת שתיים אתה תתפוס את העסק. גם אני למדתי מהר, וקיבלתי רשיון אחרי הבחינה הראשונה…”
אולם כשנכנס האוטומוביל לתוך השכונה השקטה ונסע בין בתים שתריסיהם מוגפים – חדלו לדבר. חרדה, שאין טעם להסתירה, נשקפה מעיניהם הסוקרות את פתחי החצרות. לפעמים היו רואים בתוכן אדם, הנועץ בהם מבט תמיה ושוֹטם. קפלן הגביר את המהירות, וטרטור המנוע היבבני נסך בהם מתיחות. לפתע קפץ נער לאמצע הכביש, והיה מניף את ידיו בתנועות גנאי מתגרות. קפלן צבט את צופר הגומי ונשמעה יבבה מחננת. הנער דילג מרגל אל רגל ולא זז ממקומו. ליד הכביש עמדו שני ערבים מבוגרים, לבושי שחורים, ועודדוהו בשחוק מבשר רע. פני קפלן חוורו ורגלו נשלחה אל דוושת־המעצור.
“סע!” קרא שינפלד.
קפלן לחץ על דוושת־התאוצה והאוטומוביל זינק ורץ. הנער קפץ בזריזות אך כנף האוטומוביל פגעה ברגלו והטילה אותו על המדרכה, וצעקות נשמעו מאחוריהם.
“סע מהר ואל תעצור,” צעק שינפלד והביט לאחוריו. שלושה רצו אחריהם. לאחר זמן מה נואשו, נעצרו והיו מנפנפים אגרופים באיום.
“עזבו אותנו?” שאל קפלן.
“כן.”
עד שהגיעו לביתה של אסתר לא דיברו זה אל זה. ליד הבית שלף קפלן את אקדחו, דרך אותו, והחביאו בכיסו, ושינפלד הלך מסביב לבניין. התריסים היו מוגפים. מחלון הקומה השנייה נשקף ראש ילדה ערביה. קרא לה, אך היא נעלמה. ניגש אל הדלת ודפק עליה, אפשר נסגרה אסתר מאחורי מנעול ובריח; לא נענה.
“אסתר!” קרא בקול רם.
מתוך הבית יצא קול חנוק, מזועזע: “משה!”
ומיד נשמע שאון רהיטים ניסעים מעבר לדלת, ומיד נפתחה בבת אחת וראה את אסתר לפניו, לבושה כמוכנה לנסיעה, עיניה אדומות ודמעות זולגות על לחייה.
“משה!” קראה שנית ונפלה על צוארו. שינפלד חיבקה בכוח וליטף את ראשה. ולאחר רגע הרכין ראשו ונשק לה – על פניה, וטעם דמעות מלוחות בא בפיו.
“איך הגעת הנה, משה, מה עשית? השתגעת? הרי יהרגו את כולנו…” קראה וידיה רעדו על כתפיו.
“ועכשיו מהרי, באתי באוטומוביל. ניסע מיד לתלאביב…”
“לתל־אביב! גוֹט! הרי זה כמו בחלום. איך אפשר…”
“ואסור לבזבז זמן, בואי מהר…”
קפלן עמד בפתח, ידיו בכיסי מכנסיו, ועיניו נבוכות. " נו, ובכן, לא עכשיו…" גימגם.
כשיצאו ראה סכין מונחת על השולחן.
“וזה מה?”
“למקרה אחרון,” אמרה ופרצה בבכי.
“קחי אותו, אולי יהיה צורך.”
נעלה את הדלת והלכה אחריו. בשעת הנסיעה סיפרה לו מה אירע לה.
“ולמה לא באת לתהלוכה?” שאל שינפלד.
“לא הרגשתי בטוב…” אמרה.
“נו, השבח לאל, הכל בסדר. ועכשיו ספרי. בסדר…”
“בצהריים, לפתע אני שומעת דפיקה בדלת. אני פותחת. בעל הבית, בפיג’מה: היא שמעה, הגברת? יש מהומות ביפו… אמרתי לו: תודה רבה שהזהרת אותי, לא אצא מן הבית ולא יקרה כלום… אבל הוא הציע לי את עזרתו. מי יודע מה יהיה – אמר, לא יכולה לשבת גברת לבד בבית. יותר טוב שיהיה אצלה איש, על כל צרה שלא תבוא… אמרתי לו תודה רבה אין צורך, אבל הוא נדחק ונכנס… והביט בי ככה שמיד הבינותי מה הוא רוצה. אמרתי לו שילך. אבל הוא התעקש ואמר שאיננו רוצה לעזוב בחורה לבד בזמן כזה… ובשעה שדיבר… נבזות כזו… לא אוכל לספר לך… גועל נפש… והוא עורך דין… ואני חשבתי, אדם אינטליגנטי, אב לשתי בנות… בתחילה עשיתי צחוק: כל כך מיהרת שלא הספקת להתלבש? ככה נכנסים לדירה של גברת? והוא, בחיוך גועלי: אין בודקין בשעת הסכנה. העיקר, נכנסתי למטבח, נעלתי את הדלת, ואחזתי את הסכין ביד… זמן מה ישב בחדר, דיבר כל מיני מלים גועליות, ולבסוף הסתלק. יצאתי, נעלתי את הדלת, והעמדתי מאחריה את הארון. התלבשתי, ישבתי ליד השולחן, וחיכיתי. אינני יודעת למה – נדמה היה לי שאני מרגישה איך השערות שלי מלבינות לאט לאט. לאחר זמן מה שמעתי קטטה במסדרון. בעל הבית רצה להזעיק לכאן את השכנים, והשכן ממול, מוכר ירקות זקן, ערבי פשוט, שמימי לא דיברתי עמו, איים על בעל הבית שירצח אותו אם יגע בי… דברים מוזרים מתגלים בשעת סכנה…”
כיון שסיימה הניחה את ראשה על כתפו ובכתה חרש. בלי משים ליטף את זרועה בימינו והניח את שמאלו על ראשה. ולפתע הידק את לחיצתו על ראשה. ביקשה להרימו ולא הניח לה. “אל תביטי” קרא בהתרגשות. חבורה של פרחחים עמדה על גופת אדם המוטלת לרוחב הכביש וחבטה אותה במוטות ברזל. קפלן עצר את האוטומוביל בבת־אחת, וביקש לסבבו. מתוך החבורה נתלשה סיעה קטנה של בחורים, מזוינים במוטות ברזל, ורצה לקראתם.
קפלן כיוון את ירכתי האוטומוביל לתוך סמטה צרה, והיה מנהגו לאטו ונזהר שלא להיתקל בקיר הבית.
“אני סומך עליך,” קרא שינפלד בהתרגשותו, כמבקש לעודדו בבטחונו.
קפלן השליך בו מבט נרגז, כלומר: “יכולני גם בלי זה,” ובשעה שנמלטו מרודפיהם אמר לו: “בעצמי רוצה לחיות.”
הרודפים לא הניחו להם, ומאחר שהסמטה היתה צרה ומשובשת במהמורות לא היתה מהירותם קטנה בהרבה ממהירות האוטומוביל. בקצה הסמטה זינק לפתע בחור לבוש אירופית מתוך חצר סגורה והיה רץ אף הוא אחריהם, “יהודי! יהודי!”
“תכסיס,” אמר קפלן, ולא עצר את האוטומוביל. אך שינפלד, שראה כי הלה רץ בידיים ריקות, פקד עליו לעצור, ובה בשעה הוציא את האקדח מחגורתו. עד שהיו ממתינים לבחור הדביקוהו רודפיו. שינפלד ירה באויר ולרגע היססו הבריונים והלה נמלט מהם וקפץ על האוטומוביל. עם שנכנס נחבט מוט ברזל בחלון האחורי ושברי זגוגיות נפלו בין שינפלד לאסתר. אך בעוד רגע היו נוסעים בדרך הראשית והרודפים הרחק מאחוריהם. הבחור, חיוור כבר־מינן נושם ונושף כמפוח, היה מתפלל בחשאי.
“מן השמים באת, יברכך האלוהים,” אמר לקפלן.
שינפלד היה מרוצה ממעשה־ההצלה. ראשית, הצלת אדם. ושנית בדיעבד, ניתן טעם נוסף לנסיעתו חסרת־האחריות. לא למען אסתר בלבד נסע האוטומוביל, אלא גם לטובת הכלל, עֵזֶר ליהודי אלמוני הבורח מפני רודפיו. כך בסדר: דאגותיו ודאגות הכלל – מחצה על מחצה…
כשהגיעו לתל־אביב, ולפתע שאלה אותו אסתר: “האם למעני בלבד נסעתם ליפו, משה? הרי זה טירוף הדעת. שאתה תעשה דבר כזה?..” ובעיניה נוצצו דמעות, ענה לה בשקט:
“באנו להציל מה שאפשר.”
בראי שמעל למושב הנהג נשקפו אליו עיני קפלן בסקרנות.
ח
כיון שהגיע שינפלד למטבח הפועלים ושוחח עם ברלה, החליט, בהסכמתו של קפלן, לגזול את האוטומוביל לעוד זמן מה. “לא רחוק מאבו כביר נמצא ברנר, אצל ידיד, סיפר ברלה. יתכן שאיננו יודע כלל שיש מהומות. צריך לגשת אליו מיד ולהביאו לתל־אביב.”
“אבל אחת שתיים, אני הבטחתי לגולן לחזור מיד. אני מקוה שאין חולות בדרך, שלא נשקע…” אמר קפלן.
“אני מכיר את הדרך, אין הרבה חול.”
“אתה מכיר את הדרך אבל אינך מכיר את האוטומוביל. אתם חושבים שהוא כל־יכול. האמת היא שהוא מסכן מאוד בחולות,” אמר קפלן.
ואף ברלה נכנס לאוטומוביל. אותו רגע בא ברוכין. שמע שנוסעים להביא את ברנר ותבע גם את זכותו לנסוע עמם. שינפלד חייך והסכים. ברוכין, עורך “המחברת”, סבור שחובה עליו להשתתף במשלחת היוצאת להציל את ברנר. ואפשר יש לו חשק ליטול חלקו בסכנה לפי שאינו משתתף בפועל בהגנת העיר.
בעצם, כמוהו כברוכין. מרגע שפרצו המהומות שוב אין הוא עושה את הדבר הנחוץ והמועיל ביותר, אלא פעולות הצלה באקראי. אמנם, לא יחשדוהו בפחדנות, אך יכולים לומר כי לא היה גיבור כדי כך שיציית לבעל הסמכוּת. כי מה הוא הדבר המועיל והנחוץ ביותר כיום הזה? משמעת. ואלו הוא נטל לעצמו בחירה להשתתף במערכה על פי דרכו. אמנם, בגבורה. כי נסיעתם ליפו שקולה כנגד עמידה על גבול מנשיה, כשהבחורים בעורף. ואף על פי כן, אין לזה ערך רב. מה צורך יש בדבר שיסע גם הוא להביא את ברנר? מאחר שהוא חש לעזרת ברנר הריהו כמי שעוסק בפעולה ציבורית ולא בענייני עצמו.
אך כששקע האוטומוביל בחול התנחם כי יש ברכה בנסיעתו. אילולא היו ארבעה – ספק אם הצליחו לחלצו משם.
הגיעו לבית. ברלה וברוכין נחפזו ויצאו מן האוטומוביל, משל דליקה פרצה בבית ואין לאבד אף רגע. שינפלד המתין בחוץ. מה צורך יש בשלושה? ראשית, יש בכך משום בהלה. ושנית… רגש לא נעים נתעורר בלבו. האם היו ברלה וברוכין חשים לעזרתו של איזה שינפלד בהתרגשות שכזו?.. בעסקי חיים ומוות אין יתרון לאיש־המעלה על זולתו… מבחינה מוסרית אין שום אדם רשאי להחליט מותו של מי הוא אבידה גדולה יותר לאנושות – בעל שם או איזה אלמוני שתלויים בו בני משפחתו… החיים נותנים לרמי־מעלה הרבה זכויות יתר, אך זכות אחת אינו דין שתינתן להם, והיא זכות יתר לחיים. כאן הכל שוים. פגומה היתה התוכנית לקחת רק את ברנר ולא גם את הדיירים האחרים. דמוקרטים שכמותם, הם באו באוטומוביל ושיירו מקום לאיש אחד בלבד.
מה שלא בינו מעצמם לימדם ברנר. לא יצא זמן מרובה ונתברר שאף הוא בדעה זו. ברלה חזר, עיניו נבוכות ומתרוצצות, וביקש משינפלד לשדל גם כן אותו אדם קשה עורף.
א–נו, מה תאמר… ברנר… איננו רוצה לנסוע בלי האחרים… אינו רוצה להפקירם, הוא אומר…"
ומקץ רגע יצא גם ברוכין, פניו נואשים ועיניו ממצמצות: “לא נתגבר עליו… הוא בשלו… הרי לא סיפרו לנו שגם שץ ולואידור כאן…”
שינפלד שתק. איך לא ייבוֹש, ברוכין… וכי לא די לו ברמז מפי ברנר? וכי משום שהללו כתבו כמה סיפורים חייהם יקרים יותר מאשר חיי בעל הבית ובנו? מוטב שיחזרו לתל־אביב, וישלחו אוטומוביל ריק, להציל את כל דיירי הבית. גולן יכעס, ובצדק. אין ברירה.
“תנסה אתה לדבר אתו, שינפלד, הרי לא יתכן שנחזור בלעדיו…” אמר ברוכין.
“רצונו של אדם הוא כבודו,” אמר שינפלד קצרות.
“כל כך בנקל אתה מוותר?”
“כדי כך אתה מזלזל בברנר, שאתה סבור כי בעניין כזה דיבורים יכולים להשפיע?”
אפשר ישלחו את בני הבית לתל־אביב, והם עצמם יישארו ויחכו שיחזור האוטומוביל לקחתם? – אמר שינפלד לעצמו, אך לא הציע זאת. ברנר יצחק ממנו. ואכן, כשברלה הציע לברנר שיסע לתל־אביב במקומו, שכן, על ידי כך לא יתמעט מספר האנשים ולא יפחת כוח ההגנה, כעס עליו ברנר. הוא אינו רוצה להפקיר את חבריו, וחובה מוסרית איננה נעשית על ידי שליח.
“אפשר להתבצר בבית, אמר קפלן. יחכו – אבוא ואקח אותם.”
נסעו לתל־אביב ושתקו. בדרך פגשו שני ערבים, ליד הפרדס. “עקבו אחרינו,” אמר ברלה. וקפלן ליגלג עליו. “בזמן מהומות רואים עכברים כהרים. דוקא סביבה זו שקטה בדרך כלל והתושבים חיים בשלום עם שכניהם היהודים.”
ליד מטבח הפועלים פגשו את גולן. ניכר מפניו שהיה מודאג. כשסיפר לו שינפלד היכן היו, אמר שהוא מצטער אך לא יוכל לשלוח את האוטומוביל שנית, מאחר שיש לו עבודה מרובה. על כל פנים, הבטיח, ברגע שיתפנה ישלח את קפלן להביא את ברנר וחבריו.
אך בערב כשיצא קפלן מתל־אביב ירו בו מן הפרדס שליד אבו כביר, ורק למחרת, לאחר הצהריים, הצליח להגיע אל ברנר.
כשהגיעה השמועה אל שינפלד לא אמר כלום. אך לפנות ערב שפך את זעמו על סופר אחד, שכמה ימים לפני כן הביע בנאום פומבי את זילזולו בברנר, ועתה, לאחר מותו, טען שהעתונות סילפה את דבריו והוא, בעצם, נתכוון לשבחו.
לאחר כך הלך לחפש את אסתר, מצאה במטבח הפועלים, ישנה על גבי שולחן. הזמין אותה לדור אצלו, עד יעבור זעם.
“אומרים שכבר יש שקט ביפו. רוב התושבים מתנגדים למהומות,” אמרה לו.
“נחיה ונראה… עדיין לא נערכו המשפטים. לא כדאי לחזור ליפו.”
“אצלכם צפיפות בבית, אמרה במבוכה. ולא הייתי רוצה ליפול למעמסה על אמא שלך…”
“למה למעמסה? להיפך, הרי תעזרי לה…”
“ודאי, אך אתה יודע… אדם נוסף בבית, מפריע…”
“מתרגלים.”
“הרי זה עניין של כמה ימים בלבד. ואמך לא תספיק אפילו להתרגל.”
“האומרת את לחזור לאותה דירה ביפו?… אני מתכוון… לבעל הבית…”
“כלום יש לי ברירה? קודם כל אחזור לשם, ולאחר כך אחפש מקום חדש. יתכן שאעבור לתל־אביב… אם כי אינני יודעת אם אוכל לשלם שכר דירה…”
ולפתע צצו ועלו דמעות בעיניה.
“לא צריך להתרגש, די כבר, די, אסתר… אמר לה. כדאי שתנוחי קצת.”
בערב חזר לביתו. צביקה ישב ליד השולחן והכין שיעורים. ניגש ועמד מאחורי גבו. ראה שהוא מתלבט בפתרון שאלה בחשבון. שלא כדרכו – פתר לו. הילד הביט בו רגע בתמיהה, כירסם את קצה העפרון, וחזר לעבודתו. שינפלד לא זז ממקומו.
“אבא, עכשיו אל תעזור לי. זה אני יודע בעצמי…”
לבסוף החליט שינפלד: בלי כרכורים מיותרים.
“צביקה, אתה מסכים שהדודה אסתר תהיה אמא שלך?”
“כו,” השיב הילד ולא הרים ראשו ממחברתו.
ט
כשהתעורר חש בטלטלה, וראה מולו שני ערבים, קשוחי־מבט, וידיהם מגואלות בדם. יד היתה מוטלת על כתפו וראשו נשען על כתף קשה. הרים ראשו. אברהם הביט בו בעיניים מפיקות חיבה.
“פראי־אדם! במקום להביאך לבית חולים… איך אתה מרגיש?”
אליהו נגע במצחו הכואב, ואצבעו פגעה באריג לח. דם.
“ככה, יותר טוב,” אמר לאברהם. צפצוף מעורר רחמים יצא מגרונו. הריח את ליחתו, בלע, והגביר קולו: “ומה זה?”
“הגופיה שלי, לא כל כך נקייה, אבל הדם נעצר…”
“אוסקוטו!”
קת רובה הכתה על ברכו. השוטר הערבי שישב ליד הדלת המסורגת של מרכבת המשטרה נתן בו מבט זועף.
“לאן מובילים אותנו?” שאל את אברהם.
“לקישלה ביפו.”
הדברים נערבבו במוחו. זכר את הנערה השחוטה, המחזה מבעד לחלון, עמידתו ליד הדלת, וכל מה שהתחולל לאחר כך, עד שעצם את עיניו, ובזכרונו מספר השוטר שלוש שמונה שלוש…
נתגאה ברגע ההוא ליד הדלת. היה כדי פסיעה אחת מן המעשה הפחדני. מי שמר עליו מן הכשלון? הרי ראשו נתרוקן ממחשבות… הנה כך הדברים נעשים, מאליהם, הם חזקים מיצר החיים, הם כוחות שאין עליהם שליטה… ואף זו אינה האמת לאמיתה. דומה כי מעשה זה נתחייב מאליו מתוך מהלך העניינים, שראשיתם נעוצה בתשוקת העלייה, בהליכה לגליל, בעלייה לתל חי, ובעליית הנשמה ליד הקבר בכינרת… כן, ובכל זאת היה איזה הרהור רוחש במוחו באותה שעה שביקש להחבא בחדר. וזהו: הרי זה חוסר־הגיון להגיף עכשיו את הדלת, לאחר כל זאת… חוסר־הגיון להשליך בהרף עין אחד חפץ יקר שעלה בעמל רב ובימים מרובים, ברגע אחד של בהלה ומורך לב. זה הכל… וגדולה מזו. איוולת נוראה להגיף את הדלת, אמר בלבו.
בזוועה נזכר בקול, כפיצוח דלעת יבשה, שעלה מגולגולת הערבי בעל הגרזן. עד לרגע האחרון ממש לא היה בטוח שינחית את המכה. אף על פי כן המעשה נעשה.
הורידו אותם בתחנת המשטרה, בסראיה, כבולים, והוליכום אל הדלפק של השוטר התורני. סמל בריטי יפה פנים רשם את שמותיהם ושוטר ערבי נטל את טביעת אצבעותיהם. הופיע הצלם, ועשה את שלו במתינות ובחגיגיות, כאילו הוא מַנציח תמונה משפחתית, ולאחר שנתייחד להם תיק משלהם הוליכום, בלי גערות ובעיטות, שלא כמנהגם באסירים הערביים, לחדר אסירים ובו שני דרגשי עץ ושמיכה צבאית פרושה עליהם.
“פעם ראשונה?” שאלו אברהם.
“כן.”
“החודשים הראשונים הם הקשים ביותר. העיקר הוא לערוך תוכנית פעולה,” אמר לו.
י
אולם לא יצאו ימים מרובים ובא המשפט. אמנם, הוא הספיק לעמוד על כוח המטמטם של השיעמום. ביום הראשון, לאחר החקירה הקצרה, הם דנו על התוצאות הצפויות של המשפט. ביום השני התעסקו בסיפורי מעשיות מקורותיהם. כל זמן שלא שיתף את הזולת בקורות חייו לא הרגיש כמה נשתנו מושגיו. אפילו בזכרונות ילדותו עשה עכשיו הגהות ותיקונים שלא מדעת. נתמעטה דמותו של מה שנחשב אצלו לשעבר בעל ערך, ודברים פחותי ערך קפצו בראש. ביום השלישי פתח אברהם לספר לו בדיחות מנבלות שעוררו בו סלידה. אותו ערב סיפר אף הוא בדיחה מתועבת ששמע פעם בקפה עצמון. חיי החברה מתכוונים לפי אנשים שאין להם זיקה להלך־נפש.
ביום הרביעי, כשהחליט לדרוש ספרים, הגיע עורך־דין, יהודי ספרדי, צעיר טרזן, ושמו סלומון.
כשסח לו אליהו שהוא יודע את המספר של השוטר הערבי שהרג את הבחור היהודי, שיפשף עורך־הדין את סנטרו ואמר:
“זה מצוין! מזה נוכל לעשות משהו. כמובן, אם הכוונה שלהם היא למשפט. יתכן שאין הם רוצים אלא לערוך הצגה.”
למחרת חזר וסיפר כי יהודי, שהתחבא בבית הסמוך והציץ מבעד לחרכי התריס וראה את התגרה למטה, העיד גם כן ששוטר ערבי בעל המספר הזה הרג יהודי.
“הסיכויים שלך נפלאים,” אמר סלומון ושיפשף ידיו. “ביחוד שהערבי שלך לא נהרג. ואתה, אמר לאברהם, התפלל לאלוהים שהרופא יוציא את הכדור מהבטן של הערבי שלך. הסיכויים שלך אינם כל כך טובים כי בעד נשק בלבד אפשר לקבל כמה שנים…”
המשפט היה באמת מעין הצגת תיאטרון. שופט אנגלי, לבוש מדים, מבריק כנציץ שחור, ישב משועמם על כסאו הרם והקשיב ללא חשק לנאומי הסנגוריה והקטגוריה. השוטר הערבי, שנאשם על ידי סלומון באיומים לרצוח את העדים – יצא זכאי בדינו בגלל תכסיס מחוכם של הקטיגור הערבי. העד, שראה מבעד לחרכי התריס את מעשה הרצח, הודה שעמד במרחק חמישה עשר מטר ממקום המעשה. הציגו לפניו טבלאות מספרים במרחק חמישה עשר מטר ולא יכול היה להבדיל בין המספרים שלוש שמונה שלוש חמש שלוש חמש.
לבסוף זיכו גם את אליהו, לתמהונו הרב, מחוסר הוכחות. ושבועיים לאחר מאסרו נפרד מחברו־למאסר בהרגשה שעשה לו עוול ויצא מבית הסראיה ביפו, בלי כבלים על ידיו. סלומון, בן־לווייתו לתל אביב, אמר לו בחיוך:
“סופו של דבר האנגלים רגישים מאוד לעניין הצדק. מצפונו של הבריטי המנוול הזה הציק לו ולכן החליט לשחרר אותך. מידה כנגד מידה. כיון שזיכה את השוטר הערבי מאשמת רצח, ראה צורך לזכותך מאשמת התגוננות.”
במטבח הפועלים חיכה לו מונדק הנרגש.
“ממש התגאתי בך כשסיפרו לי…”
“אני מתחיל לחשוב שפחדנות היא התכונה הטבעית ביותר של בני האדם, לכן מרבים להתפעל כל כך כשרואים קצת אומץ לב,” אמר מתוך אדישות, והזמין את מונדק ללכת עמו למסעדה אחרת. פחות רעש, פחות ידידים מציקים בשאלות, וארוחה משובחת ביותר לאחר מרק הבצלים המסואב של הכלא ביפו. בשעת פרידה נתן לו סלומון, מטעם ההגנה, הוצאות הנסיעה לנצרת, כמחיר שתי ארוחות צהריים בערך.
יא
שבועיים טיפלו בחברים שעלו לפני המהומות ונשתהו בבית העולים. מפאת טרדותיו לא יכול היה אליהו לבקר בבית קרוביו. פעמיים נתלוה לקבוצות עולים בנסיעתם למקום עבודתם, להשגיח שהכל יהיה כשורה, ולכן לא נתפנה גם לעלות עם מונדק לירושלים בענייני ההתיישבות של קבוצת “המפלס”. לחברים בכביש נצרת שלחו איגרת־התנצלות וביקשו ארכה לסידור העניינים.
לבסוף כשהחליטו לעלות לירושלים, נודע להם שגרושביץ הוא בדרך מקרה בתל־אביב. הרבה נצטערו על כך שלא ניתנה להם לפי שעה ההזדמנות לראות את ירושלים. כיון שנחפּזו לחזור אל חבריהם הלכו בו ביום אל גרושביץ.
“איזו הפתעה!” קרא גרושביץ כשפתח לפניהם את הדלת. “מה לידידי בביתי? אתם באמת בחורים כהלכה. ואני סבור הייתי כי מיום שניתנה לנו ההסתדרות יאמרו בודאי בחורינו כי תקופת הידידות עברה ובטלה. מעתה יש מוסדות מטפלים בעניינים ושיחת־רעים פשטה את הרגל… אני באמת שמח עליכם… מהיכן ולאן?… מה נשמע בכבישים? ומה הסימן הנאה החוצה את מצחך לשניים, אליהו? מנין בכלל נודע לכם שאני בתל־אביב?..”
הוליכם לחדרו וביקשם לשבת. “אי־סדר כאן, אבל חושבני שאינכם מקפידים על כך. אני לבדי. אמי, זאת אומרת, נמצאת בבית החולים…”
“מה שלומה?” שאל אליהו.
“הה, בסדר, תצא בקרוב. הכל עבר, תודה רבה… ועתה ספרו על עצמכם. איך עברו עליכם ימי המהומות? שמעתי שאצלכם היה שקט…”
“גרושביץ, כדי להוציא מלבך שבאנו אליך בעקיפין אני מודיע לך מיד שאנחנו מתכוונים לתכלית. וכעת אנו מוכנים לענות על השאלות…” אמר מונדק בכובד ראש.
“יושר למופת!” צחק גרושביץ. “אם אינני טועה ישבנו כאן בחדר הזה ושוחחנו על יושר, לפני כמה חודשים. נו, טוב, אחרי שפרענו מס־יושר נוכל לקשור שיחה ידידותית. ובכן, מה פשר הצלקת הזאת על מצחך, אליהו?”
מאחר שאליהו היסס השיב מונדק: “אינך קורא עתונים, גרושביץ? לא קראת על המשפט של אליהו?”
"רגע רגע, ודאי שאני קורא… וגם את השם אליהו אני זוכר, אך אם אינני טועה כתוב שם בפירוש אליהו בהיר. האם זה אתה?
“כן, נתבהרתי בינתיים.”
“שם נאה. גם אני נתכוונתי להחליף את שמי, אך עדיין לא בחרתי. ובכן איך קיבלת זאת?”
“שוטר ערבי. בקת הרובה.”
“נתן לך חומר למחשבה,” התלוצץ גרושביץ.
“וגם זמן לכך קיבל, בבית הכלא…”
“כך, רואה אני, אליהו, שאתה אספן נלהב של חויות. חוטף מכל הבא ליד. מעשיר את הביאוגרפיה בקדחתנות…”
“הפעם לגמרי בדרך מקרה נתפסתי לעניין הזה. לא חיפשתי זאת.”
“יפה, ועכשיו גם בית הכלא מאחוריך. אודה ולא אבוש, לא נתנסיתי בתענוג הזה, משאת נפשם של מהפכנים… אך יכול אני לשער בנפשי, כי מה שעובר על אדם בתוך תא סגור שאין לו אלא חלון מסוגר למעלה…”
אליהו, לא נוח היה לו הדיבור על המאסר בחינת חויה. “עניין של מה בכך. ולכן הוא מגונה. על נקלה אפשר להסתגל גם לנוסח זה של חיים. אני אומר על נקלה, אם אתה מוציא מכלל אפשרות רעיון של בריחה… אך היודע שאין מוצא משלים ומשתדל להתאים את שאיפותיו למצב החדש. לא הרבה זמן ישבתי שם, אבל הספקתי ללמוד את ראשי הפרקים של תורת המאסר. ישבתי עם אברהם בריל, שקיבל חמש שנות מאסר, בתא אחד. הגעתי למסקנה, כי בחיי אדם, כבחקלאות, שולט חוק המינימום. יש כך וכך יסודות הכרחיים להתפתחותו, ואם יימצא לו הכל בשפע חוץ מפרט אחד, הוא יתפתח בהתאם ליסוד החסר. מסתבר שאפשר לחיות בלי חירות, וגם לשנן בעל פה את הדיקדוק הלטיני, כפי שעשיתי בשעות השיעמום, אבל בלי היסוד הזה יש משהו פגום, העלים, או התפרחת או הזרעים…” אמר, והיה מהרהר בבדיחות התפלות שהיו מספרים זה לזה כדי להפיג את השיעמום.
“ומה שלום הקומונה שלכם? עומדת על רגליה?”
“בהחלט.”
“הרפתקה גדולה… ואני, לכל היותר אוכל לאחל לכם דרך צלחה… כך, כך, השאלה אם יניחו לנו לבנות את חיינו בשלום. יש פתגם ערבי: את הערבי אי אפשר לרמות יותר מפעם אחת… עכשיו, שהם כבר יודעים כי אנחנו לוקחים את הציונות ברצינות, אין להניח שנזכה לימי שלום מרובים… כך, כך, ומן הכלל אל הפרט… עדיין לא סיפרת לי מה נשמע אצלכם, מה עשיתם בינתיים? הרי חודשים רבים עברו מאז נפגשנו ותמורות רבות מתחוללות, בחורים מתבגרים, אפשר נושאים להם נשים…”
מונדק רמז לו בניד ראש לעזוב את הנושא הזה. גרושביץ השפיל את עפעפיו לאות הבנה. פני אליהו קדרו לרגע, אך מיד התאושש, חייך ואמר: “מתוך הרגל בחקירות כמעט שכחתי, שכאן גם אני רשאי לשאול שאלות. ומה נשמע אצלך, גרושביץ?”
“עובדים.”
“וככה, באופן פרטי?”
עיני גרושביץ ניצתו במשובה. “מילא אם מונדק שואל – אני מבין. אבל אתה? אתה הרי קרוב משפחה שלה…”
אליהו שיחק בסכין נחושת לחיתוך נייר, שהיה מוטל על השולחן. “באמת לא ידעתי. כל כך היינו טרודים שלא נזדמן לי להיכנס אל שרפשטין…”
“רשמית, עדיין לא… נודיע לך על כל פנים…”
מונדק שיפשף כף אל כף ואמר בדרך היתול: “ככה? אם אתם עתידים להיות קרובי משפחה, הרי זה מצוין. עוד מעט נהיה זקוקים לקשרים במחלקת ההתיישבות.”
“אינך מכיר את גרושביץ, מונדק. לקשרי משפחה אין השפעה על החלטותיו. אבל היום יש לרעיון שלנו מהלכים בתנועה הציונית…”
וכך הם שוחחו בבדיחות הדעת עד שמונדק הציץ בשעונו ואמר: “השעה מאוחרת ואנחנו מהלכים מסביב לנקודה ואיננו מגיעים אל העיקר.”
“טוב, אם השעה דוחקת – דבר, העיקר?”
“העיקר? העיקר היא ההתיישבות…” אמר מונדק והניח מרפקיו על השולחן.
“ברור, ובכן, בבקשה. אל העניין,” אמר גרושביץ ושילב ידיו על חזהו.
-
במקור “ידוע”. צ“ל ”יודע“. הערת פב”י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.