רקע
תקוה שריג
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: משרד הבטחון – ההוצאה לאור; 2000

 

פתיח

רוב הסיפורים בספר זה, שכתבתי במשך כל חיי, לא ידעו שיתקבצו לרומן חייה של המשפחה שנעשתה ‘שבט’, בעמק יזרעאל, כשם שלא ידעתי זאת אני.

כולם אמת – ללא בדיון, ללא דמיון.

ביתנו הוקם על פי חזון נעורים שטָווינוּ אישי, נחום שריג, ואני, בעודנו בני עשרה. הדרך היתה קשה ולוהטת, ויפה.

גם יתר הסיפורים, שכתבו אחרים, ייתנו לקורא לא רק את דרכנו, אלא גם את רוח הגשמת החזון הציוני, על רקע מלחמות המאה העשרים, מאורעותיה, מאבקיה המדיניים, פיתוליה, כאביה ודם חלליה.

הבה, הקוראים, נצא לדרך.


ועוד הערה:

ברומן לא שולט תמיד העיקרון ‘ההיסטורי’, אלא הרצף הרגשי, האסוציאטיבי. לכן יסלח לי הקורא, אם לפעמים יפגוש נפשות שטרם נולדו ואירועים שטרם אירעו.

על נקלה ידע לשבץ כל דבר במשבצתו.

תקוה שריג1


 

חלק א': חושׁוֹרֶש

שמש בשברי זכוכית

לנשמות אבותינו


ודוק:

מה בין שמש ברקיע לשמש הנשקפת בזכוכית?

הלוא זו גם זו זורחות, מבהיקות, מחממות.

אלא ששמש ברקיע זורחת ומבהיקה ומחממת

בין שהיא נשקפת בזכוכית,

בין שאינה נשקפת בה;

ואילו שמש שבזכוכית – תלויה בחמה שברקיע.

החבא הזכוכית מפני השמש – והיא חשוכה,

או שבור הזכוכית לשברים הרבה, עד־דק,

ונשברה זריחתה,

הוּעַם בוהקה,

ניטל חוּמָהּ.

והריהי רק שמש בשברי זכוכית.


כך אתה יודע מעשיו של אדם,

כנגד זכר מעשיו.

מעשיו של אדם בשעתם – מעשים תקפים הם,

ואילו זִכרָם אינו אלא

שמש בשברי זכוכית.


ויש אומרים: לא כן, אלא נהפוך הוא,

ואפילו פי כמה וכמה:

שהרי שִׁמְשָה של ארץ – אחת היא,

ונשקפת כולה בכל שבריר זעיר,

כמו נפש אלוהים הנשקפת כולה בנשמת כל חי.

ושמש בשברי זכוכית הריהי אין־סוף שמשות.


חוּשׁוֹרש

“באר מים חיים”. לא פשוטו כמשמעו, ובכל זאת. ביום קיץ לוהט, בנורא שבקֵיצים שהיו לנו מעודנו, במלאת שנה לנפילת בננו יוסף במלחמת יום הכיפורים, עלינו – אישי, בתנו ואני – לצפת, לחפש “באר מים חיים”.

אין זו סתם באר,

שאיש מן היישוב קם יום אחד ויוצא לחפשָׂהּ.

אנחנו חיפשנו את באר מים חיים.

ספר זה, שחיבר סב־סבו של סבי, ומאז היה שם הספר לשמו, היה אחד מחפצי הקדושה שהיו בבית סבא,

כגון הפמוטות של שבת, החנוכייה, הטלית והתפילין, בנרתיקיהם העשויים קטיפה סגולה

רקומה בוורדים אדומים; גביעו של אליהו הנביא וקערת הפסח, וה“כוס” – ציפור עשויה כסף, שראשה מתברג והיא בית בְּשָׂמים ל“הבדלה”. כל אלה, כרכי הש"ס וטורי ספרי הקודש הגדולים והכבדים, שרֵיחָם מתוק ועתיק, היו לי נוף ילדותי. לא נוף טבע, לא נוף אנוש – נוף חפצי קדושה.

אליהם נתלוותה נעימת לימוד הגמרא,

נעימת תהילים, נעימת הברכה להדלקת הנרות

וזמירות של שבת ושל הבדלה. וזקנו הלבן של סבא.

סבי זה, שמעולם לא שכח להוסיף מתחת לחתימתו המסולסלת: “נין ונכד לרה”ג2 ‘באר מים חיים’".

מדוע לא סיפר לי מעולם, כי סבו זה

עלה בסוף ימיו לארץ והוא קבור בצפת –

חידה היא לי.


לא אוכל להעיד על עצמי, שקראתי כראוי את כל שלושת ספריו: באר מים חיים, סידורו של שבת ושערי תפילה;

אבל שניים מהם מצויים בביתי, ואני מעיינת בהם בשעות מצוקה. השלישי – נעלם מעיני.


אוהבת אני לחזור ולקרוא פתיחתו הצנועה של באר מים חיים:

“יהי רצון שתִשְׁרֶה שכינה במעשה ידי. גל עיני ואביטה נפלאות מתוֹרָתֶךָ”. זאת בשתי שורות. ובשורה השלישית מתחיל ביאור פסוקי תורה כסידרם, משולב במדרשים ובאימרות חז“ל, בשני טורים צפופים, בכתב רש”י – פותח בפרשת “בראשית” ומסיים ב“האזינו”.

הספר מלא הערות כתובות בעיפרון: קווי הדגשה וסימני קריאה.

מי כתבן: סבי? אביו? סבו? סבא רבא שלו?

ומדוע מסתיים פירוש ספר “ויקרא” בשני טורים ומתחיל ספר “במדבר” בטור רחב אחד?

סבי יוסף, שהיה יכול להאיר עיני –

עצם עיניו לפני למעלה מחמש עשרות שנים.

השעון שקיבל לבר המצווה שלו, לפני מאה שנה, עדיין מתקתק למראשותי, אבל הוא…


בקיץ תשל"ד (1973) סיפרה לי בת דודי, שלומית אלומה, מקיבוץ מרחביה, שסבנו הקדמון הזה קבור בצפת, וכי היא ובעלה עלו לקברו!

…והציעה גם לנו לעשות זאת. – חוויה! – אמרה.

נדלקתי מייד לעלות לקבר אבות.

לא עברה שעה מבואנו לצפת, וכבר נכנסנו בשערי בית הקברות העתיק שלה, המוקף חומה. בית קברות יהודי: עירום ועריה. רק ערימות אבנים לבנות.

כל אבן, אם אינה מצבה שנתפוררה, היא אבן־סימן־ביקור, שהניחו כל מי שעלו לקברות קדושים וצדיקים שבצפת, השוכבים כאן איש בערוגתו.

אין כאן נוי ואין כאן רוך, שיסיחו דעתך מן המקום שאתה שרוי בו.

רק ישימון מסנוור. אין גוונים ואין ריחות. אין פרחים ואין פרפרים.

רק רוח נושבת וצרצרים מצרצרים, קוצים, דרדרים.

הדממה עמוקה והולמת אוזניים. שמים אביכים. הרים סביב.

וסילונות חֵלֶב מוּתָך הולכים מן המצבות. כבוד, רוֹמְמוּת ויראה מסביב.

– תראו שם את הקבר של ר' יוסף קארו3, וממנו יורד כמו נחל חֵלֶב, ככה, שמאלה והישר אל מערה! זוהי מערת ה“באר מים חיים!” – נאום אדם שידע וגם הסכים להנחותנו בדבריו למטרתנו.

– היכנסו, הביטו שמאלה וראו, שם כבר כתוב – הוסיף.


מצבות שחרבו הן סיפורים גנוזים. מצבה וסיפורה שָׁתוּק בתוכה.

גנזי צרות ופורענויות. מצבות עומדות ומחודשות.

אילו היה פנאי לעיין בהן – והרי הן דברי ימיהם של יהודים שעלו ובאו הנה, מי לחיות ומי למות ולהיקבר.

תאריכים. “תנצב”ה" חקוק על כל אחת מהן.

האמנם צרורות כל הנשמות הללו בצרור החיים?

אחת מהן היתה גם היתה באותו היום.


עד מהרה ניצבנו על יד קברו של ר' יוסף קארו, עורך השולחן ערוך, ולא נתעכבנו, וכבר החלקנו כמעט על נחל החֵלֶב המותך בלהט היום.

זוהר היה החלב בניצנוצי צבעי הקשת.

כמה דורות של נרות דלקו כאן לכבודו של ר' יוסף קארו.

ריח של טחב, שחור־סמיך של פיח, מלוא המערה.

כשהורגלו עינינו לאפילה ראינו בה שני קברים:

האחד ניצב מול הפתח, לוח מצבתו נסתר תחת תל אבנים המתנשא מעליו; השני, מימין, סמוך לכותל המערה, גם הוא – תל אבנים על פניו,

אלא שנמצא מי שטרח ונתן כתובת על הקיר, בָּרוּם; שלוש מלים בלבד: “באר מים חיים”. אותיות חצובות בקיר ומשוחות בצבע אדמדם.

כאן קבור אפוא אחד מאבותי הקדומים, מזה כמאתיים שנה.

חשתי בי פתאום חוש שביעי, חוש שורש. חוּשׁוֹרֶש.

בין האבנים היו תחובים פתקים, מכתבים, איגרות;

מהם מתפוררים מריקבון, מהם שלמים אבל מחוקים מלָחוּת, מהם שלמים וקריאים.

הוצאתי אחדים ועיינתי בהם. מצאתי כאלה הכתובים בכתב רש"י;

אחרים – בעברית וביידיש, בספאניולית ובאנגלית;

בקשות אישיות ובקשות של “נוסח” –

לבריאות הגוף והנפש, לחיים ארוכים, להצלחה, לעילוי הנשמה, לפרי בטן, לחתן, לבת…

יהודים מכל קצווי עולם עולים הנה בדחילו ורחימו ותוחבים פתקים. עדיין.

לא היה בידי נר להדליקו.

ואפילו היה, אפשר שלא הייתי מדליקה אותו ל“באר מים חיים”, סבא־רבא־רבא שלי.

כמה דורות של יראים ושלמים, סבים וסבתות,

אבות ואמהות, בהרי הקַרפָּטים, מולדת החסידות,

חיו ומתו בשלשלת שלמה ותמימה של יְרֵאים,

עד שבאתי אני וקיצצתי בשלשלת.

נטשתי את ביתי ואת עירי ירושלים, עיר הולדתי, וכמוני – אישי נחום, נטענו שריגינו באדמה אחרת: בעמק יזרעאל, בקיבוץ בית השיטה.

איננו יראים. איננו שלמים.

מכל מקום לא בעיניהם, אילו היו אלה פקוחות.

אולי חטאתי? פשעתי? אולי כיביתי הנר?

אילו יכולתי להעמיד שאלה זו באוזני אבי הקדמון, “באר מים חיים”, מה היה משיב לי? מה דין ומשפט היה קוצב לי?


יצאנו לאור הצהרים המסנוור וללהט היום.

התנהלנו בקושי במעלה הגבעה, בין ערימות המצבות, שרובן הרוסות. והקוצים!

פתאום חשתי רווחה קלה. חשבתי על כך, שהנה נכדנו, העשירי למניין, זה שטרם נולד, עלה איתי ועם אישי לקברו של אב מאבותיו הקדמונים בעודו בבטן אמו, היא בתי, רות אורן.

ה“חוּשׁוֹרֵש” נתן בי משמעות לדבר הזה.

היום (1996) אותו נכד הוא קצין מצטיין במצטיינים – לוחם בטרור, בחברון.

אולי לא כיביתי נר מדור־דור,

אלא רק שיניתי בית אחיזתו ומקומו?

נכדי יונתן, נרו יאיר.

נגעה אש באש. נפש בנפש.


“גם אני אבנה חורבה אחת מחורבות ירושלים”

העת התחילה בירוּשָלֵם.

הכול ומעולם – התחיל בירושלם.

היא לנו אבן השתייה.

ימי כל איש ממנה

הם דברי ימי העת

שבה חרש. כְּבשָׂדה.

וזרע אהבה וקרב.

עד יבוא הדור

נושא אלומותיו.

ירושלם.


רבי אברהם הסגי־נהור זצ“ל, אבי ה”ארזים"

תחילתו של סיפור המעשה שיסופר בזה ושורשו ברבי אברהם הסגי־נהור, רב גאון וגדול בתורה בעיר פּוֹזֶן אשר בגלות פולין.

לפני כמאתיים שנה חי רבי אברהם סגי־נהור זה,

והוליד חמישה בנים “ארזים” ובת אחת.

ומדוע כונו בניו “ארזים”, או “חמישה חומשי תורה”?

משום שכולם היו חריפים בתלמוד, כולם רבנים נודעים בגלות פולין:

הבכור – ר' שלמה־זלמן,

השני – ר' אשר־לעמל,

השלישי – ר' נחום, שעל שמו נקרא אישי,

הרביעי – ר' יעקב־לייב,

והחמישי – ר' ישראל.

ושם משפחה לא היה להם, כי טרם הונהג, וכל בן נקרא בן שם אביו. או כהן, או לוי.

והוא, הלוי – לֶעווי.

והבת – גיטל, אשת ר' יוסף, גם הוא גדול בתורה.

ור' אברהם, אבי ה“ארזים”, מה גדולתו?

שהיה עניו וצנוע, עני ואביון; שהיה מלמד את תלמידיו תלמוד

ומורה באצבעו בדף הנלמד ובנושא הנדון,

והוא עיוור גמור; עיניו חשוכות כלילה וכל תלמודו בעל פה.


אדם זקן מופיע בחלום הלילה

כשחלה ר' אברהם הסגי־נהור את חולי מותו,

התאספו ובאו סביב מיטתו אשתו הרבנית, חמשת בניו, בתו ובעלה.

אמר להם ר' אברהם את רצונו האחרון, את צוואתו –

שלא יספידו אותו אחרי מותו…

הוא קרא “שמע ישראל”. רק שפתיו נעו, וקולו לא נשמע.

ובמלה “אחד” יצאה נשמתו בקדושה ובטוהרה.

אחרי ימי ה“שבעה”, שישבו האחים עם אמם ואחותם בבית אביהם,

יצא כל אחד לביתו ולעירו.

לא יצא זמן רב ופרצה מגיפה בפולין.

מתו במגיפה האם האלמנה, בתה גיטל וכל משפחתה,

ר' שלמה־זלמן הבכור ור' ישראל צעיר האחים, שניים מתוך החמישה.

כשישבו שלושת האחים הנותרים “שבעה”,

אבלים וקודרים על מות אמם, אחותם, אחיהם וכל בני ביתם,

חלמו שלושתם, שלושת ה“ארזים” הנותרים בחיים, חלום אחד:

איש זקן עוטה אור כשלמה ועיניו נוצצות כחמה

מושיט את ידו ואומר לאוזנו:

– עד מתי אתה יושב נדהם

ואינך יודע מה המעשה אשר תעשה?

קום, עלה ירושלימה, אתה, אשתך ובניך.

ואלוהים יהיה עימך בכל אשר תלך…

כאשר קם אשר־לעמל, שהיה עכשיו גדול הבנים, מאבלו,

אמר לאשתו ולבניו:

– עוזבים אנו את עירנו, יוצאים מפולין, נוטשים את הגלות,

ועולים לירושלים, עיר הקודש!

אחרי דבריו אלה קם והלך לבית הכנסת,

אסף את כל בני קהילתו, צאן מרעיתו,

סיפר להם על החלטתו ונפרד מהם לשלום,

בטרם צאתו לעלות ירושלימה.

עודו מדבר אליהם,

והנה נפתחה הדלת ונכנס יהודי גבוה, יפה תואר,

ופניו – תאומי־פניו של ר' אשר־לעמל הם.

מי היה אותו אורח תמהוני?

היה זה האח השלישי, ר' נחום, שהיה רב גאון בשַׁאדוֹק,

וילד קטן אחוז בידיו.

שני האחים נפלו זה על צווארו של זה,

ור' נחום אמר לאחיו, ר' אשר־לעמל:

– אחי יקירי, חלום חלמתי באחד מימות ה“שבעה”,

ובו ציווני יהודי זקן, שאפשר שהוא אליהו הנביא,

לצאת מן הגלות ולעלות ירושלימה, אני ובני ביתי עימדי.

– אז אמרתי בליבי – הוסיף ואמר ר' נחום –

הלא אפרד משני אחי ואקבל את ברכתם, לפני צאתנו לדרך!

עוד שני האחים מדברים ביניהם –

כל הקהל עומדים על רגליהם נבהלים ומשתוממים,

לגודל הפלא בחלום שחלם כל אחד מהם,

והוא אותו חלום עצמו – והנה שוב נפתחה הדלת,

ונכנס עוד יהודי, שפניו דומים בתכלית הדמיון

לפניהם של שני האחים העומדים ומתרפקים זה על זה.

ומי האיש, אם לא ר' יעקב־לייב, האח השלישי הנותר בחיים.

גם הוא פתח את פיו וסיפר, בדממה הגדולה שהושלכה סביב,

את חלום שני אחיו לפניו,

ועל החלטתו לצאת ולעלות עם כל בני משפחתו – ירושלימה!


שבועת הילד זלמן

כל אותו הלילה ישבו שלושת האחים ה“ארזים”

בבית ר' אשר־לעמל ודיברו בשיבחה של ארץ ישראל.

וילד בן שמונה, בנו של ר' נחום ואשתו מינה, זלמן שמו,

יושב ביניהם ועיניו כחולמות.

באותו מעמד פתח לפתע הילד את פיו,

חיוור כסיד, ואמר בקול צלול ורם:

– גם אני אבנה “חורבה” אחת מ“חורבות” ירושלים!…


כיום ניתן להקיף את כדור הארץ בטיסה בכיממה אחת,

אבל באותן השנים עשו את דרכם שלושת האחים,

נשותיהם וילדיהם במשך שנה ומעלה.

בניסן תר"ג (1843) יצאו לדרך,

ובתמוז תר"ד (1844) נכנסו בשער יפו אל שטחה המערבי של העיר העתיקה.

את דרכם ביבשה עשו בעגלות רתומות לסוסים, ובספינות מפרש רעועות – בים.

בדרך חלו וכוחותיהם תשו, וגם מיתות משונות ידעו…

אבל העולים לארץ ישראל – רוחם לא נפלה.

אהבתם לארץ ודביקותם במטרה – לעלות אליה –

בערו בעצמותיהם כל כך,

שיָם המים וים הצרות הצרורות לא יכלו לכבותן.


זלמן הקטן, בן ר' נחום, נעשה רב גדול, גאון בתורה בתלמוד

בן תשע היה זלמן בן נחום כשנכנס בשער יפו.

אפשר שחלם ואפשר שלא עלה בדעתו,

אילו גדולות ונצורות מזומנות לו בחייו…

שעריה של ירושלים כולם היו גבול השממה והצלמוות

ליהודים שישבו בתוכה, או עלו אליה ממרחקים.

חיות טרף ושודדים הִלכו בה,

ובין חומותיה, בתוכה פנימה, ערב־רב צפוף

של ערבים־מוסלמים, טורקים־מוסלמים, אירופים־נוצרים למיניהם, מכל הארצות, מכל הכיתות והעדות.

ובתוך כל אלה – אלפים ספורים של יהודים,

מפרפרים כציפורים בלוע העיט.

אותם יהודים, מיעוטם התפרנסו זה מזה,

ורובם – על כספי ה“חלוקה” שאספו בעבורם שליחים, “משולחים” שמם, בכל קהילות ישראל שבגולה.

“שליחי דרבנן” היו, ולכן כונו בראשי תיבות: “שד”רים".

כשנכנסו שלושת האחים ה“ארזים”, נשותיהם וילדיהם לבין החומות, הלכו, ראשית חוכמה, כולם כאחד, להתפלל לפני הכותל המערבי.

במטבעות האחרונות שבכיסיהם שכרו להם דירות –

דירה קטנה לכל משפחה – והכניסו לתוכן את צרורותיהם.

גם בפולין לא נמנו ה“ארזים” עם העשירים,

אבל כאן גדלה מצוקתם מאוד.

הגגות והקירות דלפו מי גשמים;

לקנות מיטות לא השיגה ידם, והם ישנו על רצפת האבן הקרה, על שקי קש, וכל הכסתות שהביאו עימם לא הועילו לחממם.

בהיות שלושת האחים ה“ארזים” רבנים מפורסמים,

קיבלו עליהם עול הרבצת תורה בישיבות,

שירושלים היתה מלאה בהן, וגם עול ענייני הציבור, שרובו ככולו אביונים.


ואנחנו נכוון את ליבנו בסיפור הזה לשמוע על הילד,

ר' זלמן, שעדיין היה בן תשע בלבד.

כן, בן תשע בלבד, אבל חריף ובקיא בתלמוד

ופיקח מאוד בשיחות החולין שלו.

עודו ילד, וכבר סעד כל כושל וסובל.

נעשה מין מלאך קטן, מושיע, קרן אור באפלה.

וככל שהלכה וגדלה למדנותו, כן גברה צניעותו.

הוא למד תורה בישיבה מפי ר' נחום, אביו,

ופתר בעיות שאביו התקשה לפותרן!

התלמידים הביטו בו בתימהון ובהערצה,

ואביו, ר' נחום, הטביל את בנו בעיניו באור של אהבה.

וכך קיבל ר' זלמן סמיכות לרבנות בעודו בחור,

ודרכו נסללה לעמוד בראש הישיבה של אביו,

כשהוא, ר' נחום, נפטר והלך לעולמו, וזכרו – זצ"ל.


ר' זלמן נעשה סוחר אתרוגים

משהוסמך לרב, החליט ר' זלמן שלא להתפרנס מן הרבנות.

שלוש שעות בכל ערב הקדיש ללימוד תורה לתלמידים,

ובימים עסק במסחר באתרוגים.

באותם הימים היו הערבים מגדלים בפרדסיהם את האתרוגים

בשביל היהודים, לצורכי חג הסוכות.

פרדסי האתרוגים השתרעו אז ביריחו ובנאות המדבר של עבר הירדן המזרחי

ועל אדמות הערבים בשרון ובשפלה.

הסוחרים היהודים היו קונים את האתרוגים מידי הערבים

ומובילים אותם, על גמלים, ליפו, לירושלים, לחברון, לצפת ולטבריה –

ליצאם לתפוצות ישראל בגלויות אירופה ואמריקה.

אגב מסחרו באתרוגים, התוודע ר' זלמן לציבור רחב,

יהודי, ערבי, נוצרי ואפילו לטורקי, שהיה אז שליט הארץ.

אנשים פשוטים ואנשי שררה – עם כולם ידע לשאת ולתת.

לא עברו ימים רבים, ואנשים מכל הסוגים, ובכללם מי שאינם יהודים,

עשו אותו דיין ובורר ביניהם, בוויכוחים ובמריבות.

ודברו של ר' זלמן היה להם לחוק.


עם זאת, כמו בימי ילדותו, נתן יד־עזר, בסתר, לכל נצרך.

בוקר אחד, ראה ר' זלמן אשה נושאת שני פחי מים,

והיא בהריונה.

נתן עליה קולו ואמר לה: – העמידי מייד את הפחים, אשה!

נדהמה האשה ועשתה כדבריו, מבוהלת.

הרים ר' זלמן את הפחים והביאם לביתה…

הימים ימי שלטון רשע, שלטון הטורקים,

ויהודים רבים נזרקו לבית הסוהר, ל“קִישְׁלֶה”,

והתענו שם, באין דין ובאין דיין.

ר' זלמן הביא להם במו ידיו מזון,

השתדל בעבורם אצל אנשי השלטון, תאבי ה“בקשיש”,

ושיחרר רבים מן הכלא.

אף ביקר חולים וסעד אותם במזון ובתרופות.

אשתו של ר' זלמן מורגלת היתה במעשיו ולא דאגה הרבה,

גם כשהיה מאחר לשוב לביתו.

אילו רצתה, היתה יוצאת מביתה ושואלת יהודים:

– אולי ראיתם את ר' זלמן?

והיו משיבים לה:

– ראיתי אותו שם, ראיתי אותו כאן.

אבל היא מורגלת היתה שלא לשאול.


ר' זלמן מושלך לבית הסוהר

פעם הביאו לפני הפֶּחָה סַלים אֶפֶנדי, השליט הטורקי של ירושלים,

את “ספרי האחוזה” (הטאבו) של הקרקעות, שנקראו “קוּשַׁאנים”.

הציץ בהם הפחה וראה, שיש בין נתיניו אחד, יהודי,

ר' זלמן בהר"ן (בן הרב נחום) שמו,

עשיר מופלג, שאין לו אח בין כל שאר היהודים –

כל כך רבות היו הקרקעות הרשומות על שמו!

אמר לשוטריו:

– לכו והביאו לפני את ה“חכם” (הרב) הזה, האפנדי סוליימן!

להביא יהודי לפני פחה זועם היה ראש תענוגותיו של כל שוטר טורקי…

רץ השוטר היישר לבית ר' זלמן ולא מְצָאוֹ.

חיפשוֹ בבית הכנסת ומצאוֹ שם עטוף בטליתו

ועטור בתפילין שלו, שקוע בתלמודו.

לְקחוֹ והביאוֹ לבית הסוהר ודחפו פנימה.

עברו שעות רבות, ור' סוליימן – האפנדי ה“חכם” –

עדיין לא הובא לפני הפחה.

נתן הפחה קולו על שוטריו וקרא:

– חכם סוליימן אפנדי היכן?

אמרו לו:

– כבר השלכנוהו לבית הסוהר מזמן!

גער בהם ואמר:

– הלא ציוויתי עליכם להביאו לפני!

יצאו דחופים ובהולים מלפניו, להביא אליו את ר' זלמן.

הוציאוהו מן ה“קישלה” והביאוהו לפרוזדור בארמון הפחה.

שוב עברה שעה ארוכה, והפחה יצא מטרקלינו ושאג:

– מדוע אין מביאים אלי את חכם סוליימן אפנדי?!

ולא הבחין ביהודי הצנום, שישב לו בפינת הפרוזדור.

באו אליו השוטרים ואמרו:

– הנה, אדוננו הפחה. הריהו יושב כאן, לנגד עיניך!

הביט הפחה ביהודי הצנום, הלבוש בגדי עוני, ואמר לו:

– האתה הוא החכם סוליימן אפנדי, שקרקעותיו פזורות על פני כל העיר?!

הלוא מראך כאחרון האביונים!

השיב לו ר' זלמן:

– עכשיו אמנם אביון אני, כי חילקתי את כל קרקעותי לאחָי.

(רישום קרקעות קנויות – דבר מסובך היה באותם הימים, וכרוך היה בממון רב;

וכך רשם ר' זלמן ‘על שמו’ את כל המגרשים שקנה לבניית בתים בעיר העתיקה,

וגם קרקעות רבות מחוצה לה,

כי כבר תכנן במוחו בניית שכונות מחוץ לחומות…)

ראה הפחה, שיהודי חכם ופיקח הוא ר' זלמן, ונכנס עימו בשיחה ארוכה.

מאותו יום נעשה ר' זלמן (חכם סוליימן אפנדי) מקורב למלכות,

ובערבית השוטפת שבפיו, שדיבר בה עם הפחה,

ידע לנצל את מעמדו לטובת אחיו היהודים…


והלוא בנה בתים, ומדוע חלם “חורבות”? בירושלים, שנחרבה בחורבנות בית ראשון ושני, בתים שנבנים בה קרויים “חורבות”, כמו המשבצת המטויחת בביתו של כל יהודי חרדי, “זכר לחורבן”.


רחבת הכותל המערבי תרוצף

יום אחד יצאה שמועה בירושלים,

שהשלטונות הטורקיים עומדים לחפור תעלה לרגלי הכותל, לביוב העיר העתיקה.

היה המקום מקום צר של רפש, ואבנים הומטרו מן הגגות, דרך קבע,

על היהודים העומדים בתפילה ליד הכותל הקדוש.

באותה תעלה שביקשו הטורקים לחפור, אמרו להעביר

את כל מימי הביבים מזרחה, לבקעת השילוח.

הלך ר' זלמן לפני הפחה, סלים אפנדי,

ונכנס עימו בשיחה ארוכה.

אבל ליבו של סלים עדיין קשה היה.

קם ר' זלמן לצאת מלפניו ואמר:

– צלול הוא אותו ים של דמעות,

שניגר לפני הכותל יומם לילה,

בעיניהם של בני ישראל בכל הדורות.

אותו הכותל, שריד בית מקדשנו!

אל נא תקבור אותו, סלים אפנדי, במי שופכין,

וברכה תבוא על ראשך!

התרכך לב הטורקי וביטל את רוע הגזירה.

כעבור ימים שלושה שב ר' זלמן אל סלים אפנדי ואמר לו:

– רוצה אתה שם עולם?

השיב לו סלים בשאלה:

– וכי מי אינו רוצה שם עולם?

אמר לו ר' זלמן:

– צווה וירצפו את הרחבה הצרה שלפני הכותל המערבי במרצפת אבן, ויהיה לך שם עולם!

וכך רוצפה הרחבה, במיצוות סלים אפנדי.

ואמנם נרשם שמו של הפחה הזה בדברי הימים, בספרי קורות העיתים, כ’ערבי טוב'.


“מאה שערים” שדה תיחרש

אחר שנים רבות שהיה ר' זלמן מהלך עם שיירות האתרוגים,

ומביא לירושלים רִבבוֹת לולבים, הדסים, ערבות ואתרוגים,

הפצירו בו הכול לעמוד בראש ישיבה, שנקרא שמו עליה – “ישיבת ר' זלמן”.

עשה כרצונם, והעמיד מתוך אותה ישיבה עשרות תלמידים, כולם רבנים גדולים בתורה,

נוסף על כל התלמידים שהעמיד בלמדו אותם בלילות.

וכך, כשהיה ראש ישיבה, רב ודיין, טורח בכל ענייני הציבור ורוכש קרקעות,

עוזר ומסייע בידי כל הבונים שכונות מחוץ לחומות,

נצנצו בראשו, לילה אחד, שני ניצוצות שנתלכדו ללהבה.

ניצוץ אחד – המעשה שהיה באבינו יצחק, השני לאבות,

שזרע שדה וקצר “מאה שערים” (פי “מאה” מן הכמות שזרע)…

ניצוץ שני – אותה שבועה שנשבע בגולה,

לפני עלייתו עם אביו ושני דודיו, והוא בן שמונה שנים:

“גם אני אבנה ‘חורבה’ אחת מ’חורבות' ירושלים!”…

עכשיו החליט ר' זלמן לבנות “חורבות”.

– כבר בניתי “חורבות” הרבה – אמר,

אבל בכך אין די. אני זלמן בהר“ן, אבנה זאת הפעם שכונה! א”שְׁטֶעטְל"!

עמד וקנה מגרש רחב ידייים, שומם וזרוע אבן,

מצפון־מערב לעיר העתיקה, וזאת בכסף שאסף ממאה ועשרים יהודים

שנתנו לו מקדמה, על מנת שיוכלו, בבוא העת, לבנות להם בית על אותה קרקע.

אותו ממון, שנתנו לו מאה ועשרים היהודים, הספיק לקניית הקרקע,

אבל ממון לבנייה – לא היה!

הגה רעיון, לחרוש את הקרקע ולזרוע אותה חיטה ל“מצה שמורה”,

שעליה מוכן היה כל יהודי לתת אף את פרוטתו האחרונה.

שיתף ר' זלמן ברעיונו את ר' זלמן דודנו, גם הוא ר' זלמן, בהר"ל.

נדלק ר' זלמן הדודן באותה שלהבת, שנדלקה בר' זלמן בהר"ן.

כעבור ימים אחדים ראו אנשי ירושלים העתיקה

את שני הזלמנים, שני הדודנים, שניהם יקירי העיר, מרבניה המיוחסים והנודעים,

יוצאים משער יפו צפונה מערבה ומעדרים על שכמם…

עבדו ימים רבים, מעלות השחר עד נטות השמש,

בסיקול הקרקע, על מנת שיזרעו אותה חיטה.

כשהיתה החלקה מסוקלת ואבניה נערמו ערימות־ערימות,

ובנו מהן גדר המקיפה את כל השטח –

שכרו פלח ערבי, וזה נדהם למשמע משאלתם:

שיחרוש בעבורם את השטח המסוקל במחרשתו הרתומה לשתי פרות.

חרש אותו פלח היטב את השדה, חרוש ושוב, שוב וחרוש,

פעם ופעמיים, שלוש וארבע, עד שהיה כשר לזריעה,

וקיבל את שכרו,שנתנו הזלמנים ביד רחבה.

עכשיו ציפו שני הזלמנים הדודנים ליוֹרֶה, שהתפללו עליו בשמחת תורה,

והוסיפו והתפללו עליו יום יום מז' בחשוון שבו אומרים:

“משיב הרוח ומוריד הגשם”, עד שהוא בא ומרווה את האדמה.

השדה, שהיה מסוקל, גדור וחרוש היטב,

רבץ רחב וחלק, כמו היה גם הוא מתפלל לשמים ומצפה ליורה.

ואמנם מיהר ובא, בראש חודש כסלו, יורה מרווה, גשם ברכה והצלחה.

חיכו עוד שבעה ימים שייבש השדה, ובז' בכסלו

יצאו שני הזלמנים, הרבנים הדודנים,

ושקי זרעים, זרעי חיטה מבוררים, יפים וכשרים למהדרין,

תלויים להם בחגורותיהם.

בתוך ימים אחדים זרעו את כל השדה חיטה ל“מצה שמורה”.

ו“מצה שמורה” מהי?

זו מצה שאפו מקמח, שטחנו מן החיטה,

ועירבוהו ב’מים שלנו',

כלומר, במים שהיו שמורים בבית,

במקום שמור ובטוח מפני החמץ.

מצה שמורה קצרו מחיטה שני הרבנים הזלמנים,

בשדה שסיקלו, חרשו וזרעו.

וכל כך הצליח אותו שדה, עד שהכניס למעלה ממאה שערים.

ובממון ששילמו יהודי העיר העתיקה, בעבור “מצה שמורה” לחג הפסח, הוקמו עשרות הבתים הראשונים של שכונת “מאה שערים”,

שנבנתה בפיקוחו של ר' זלמן בהר"ן, מייסדה;

שכונה מוקפת חומה, שלימים היו בה שערים רבים,

“מאה שערים”, עד היום הזה.

(על פי הפותח שער מאת אליהו כי טוב,

ועוד סיפורים ישנים, מפי זקני ירושלים).


יוכבד וייספיש – אם משפחת שריג, ביום ה“שבעה” לפטירתה

נולדה בירושלים בשנת תרל"ז,

נפטרה בבית השיטה,

והובאה לקבורות בירושלים, בה' בשבט תשכ"ו (26 בינואר 1966).


כשלוש עשרה שנה נמשכה תקופת היעקרותה של אמי, זו הגפן רבת הכוח ועמוקת השורשים, מקרקע גידולה, מירושלים. זרה ומוזרה היתה בנוף שלנו; אטומה לקולותיו ולמראותיו, כמין חומה בצורה ללא אשנב. יוֹנְקוֹתֶיהָ המשיכו יניקתן גם מכאן, בעוצמה ובדביקות, משכבות רחוקות ועמוקות.

סיפור חיי המשפחה בעובי הדורות מהווה חתך לעומק ארבע מאות שנים בתולדות עמנו. בספר היחס של אליעזר ריבלין (הופיע בירושלים ב־1940), המביא את תולדותיהן של משפחות ותיקי ירושלים ומסתעף למאות משפחות ואלפי צאצאיהן, ניתן לחזור ולעקוב אחרי שושלת היוחסין לאורך שבעה עשר דורות. בנופו של אילן אדיר זה נמצאים גאונים וחסידים, רבני קהילות ופרנסי ציבור, דיינים, אנשי תורה ואנשי מעשה, מכל המרכזים היהודיים באירופה.

וכך, מדור לדור, מאב לבן, כשרשימות הצאצאים והמשפחות המסתעפות הולכות וגדלות, הולכות ומתרחבות.4

בדור האחד עשר, לפני כ־130 שנה, נכנס לנוף האילן הסבוך הזה הרב נחום לעווי [לוי] מפּוֹזֶן אשר בפולין, הוא סבהּ של אמי. הוא נשא לאשה את “מרת מינה, בת הרב הגאון, משה מגיד ריבלין”, וכיהן כרבה של שַׁאדוֹק, עד עלייתו ארצה בשנת תר"ג (1843).

בספר הפותח שער, מאת אליהו כי טוב (הופיע בירושלים ב־1956), נגול כברומן מרתק המשך סיפור המעשה.

על ר' נחום ושני אחיו, שעלו ארצה יחדיו, מסופר:


אותם האחים השלושה, שיצאו בסוף תקופת ניסן תר“ג [1843] מן העיר גאלין שבמדינת פולין, ללכת לירושלים […] לא הגיעו לשם אלא בתחילת חודש תמוז תר”ד [1844], שנשתהו בדרכם יותר משנים עשר חודש […] ותדע שמגאלין ועד קונסטנטינופול שבמדינת תוגרמה5 הלכו ששה שבועות בלבד, ואילו על הספינה שפרשו בה אל הים הגדול עשו אחד־עשר חדש (שם, ע' נ"ג).


ועוד מסופר שם:


בשעה שנפתח להם שער יפו שבחומת ירושלים ונכנסו לפנים מן החומה, קרעו קריעה שנייה [ראשונה קרעו בדרכם על אדמת יפו] לחורבן ירושלים, ואחר הלכו כולם לראות את שריד בית מקדשנו […] ומאותה שעה ואילך, שוב לא טעמו טעם של יסורים, ועשו כל ימיהם בשמחה וענג אין קץ (שם, ע' נ"ח).


מפיה של אמא למדנו, שאותם “שמחה ועונג אין קץ”, שנפלו בחלקם של שלושת האחים ודומיהם, היו לאמיתו של דבר חיי דלות ומחסור, כאשר הגברים ראשם בעננים, ואילו נשותיהם עומסות על גבן את נטל הקיום וצער גידול הבנים.

סיפור זה הוא סיפורו של סילון בעלייה ראשונה, שזרמה, לפי מושגי הימים ההם, ירושלימה, הווה אומר לעיר העתיקה. הצפיפות בעיר גדלה:


כל הקרקעות שבתוך החומות, או מיושבים כבר ובנויים בתים, רחובות ושווקים, או שוממים בידי בעליהם־מחזיקיהם, שרובם אנשי הכמורה מכל עדות הנוצרים ושאר הדתות, או מושלי המדינות שקנו להם שביתה בירושלים […] הצד השווה שבכולם, שעינם צרה בירושלים, ואין מרוויחים להם מקום בעלותם לחונן את עיר אבותם […] (שם, ע“ע קע”ה, קע"ו).


ניסיונותיהם של השר מונטיפיורי ושל דוד בן־שמעון מעדת המערביים [הצפון־אפריקנים] לקנות קרקעות, לבנות שכונות ולחלק דירות חינם, לא עלו יפה, “והללו שנכנסו, לא ארכה שבתם בבתיהם שמחוץ לעיר ועזבום מהר, מפחד המדבר, ולא קמה בהם רוח לצאת עוד […] עד שקם ר' זלמן [דודָהּ של אמא, אחי אביה] ולבש רוח גבורה והלבישהּ גם לאחרים ופתח את שערי החומה” (ע' קע"ו).

ר' זלמן היה מייסדה ובונה של שכונת “מאה שערים”, שהוקמה, בניגוד לניסיונות הקודמים, כחברת משתכנים, בעיקר על־ידי מימון עצמי.

גם אשר־לעמל אחי זלמן, אבי אמי, שנשא לאשה את שפרה לבית צייטלין, משפחה עתירת נכסים ממוסקבה, היה מבוני ירושלים. עליו נאמר בספר היחס: “מבוני ירושלים וגואלי אדמת נבי סמואל שבמערב העיר”.

כל ענייני הבנייה והאירגון הללו לא שימשו כמובן מקור פרנסה, אלא שירות לציבור. קיום המשפחה היה על המסחר באתרוגים ולולבים שעסקו בו סבי, אבי־אמי, ולאחר נישואי אמי – גם אבי. גם על כך נמצא בספר הפותח שער תיאור משובב נפש:


עונה אחת יש בשנה, שבה השיירות היוצאות מירושלים מצויות תדיר […] ואיזו היא? זו עונת לקיטת האתרוגים שבסוף הקיץ, שבה יוצאים סוחרי האתרוגים שבעיר לפרדסים אשר ביפו ובסמוך לה […] ושוהים שם כמה שבועות ולוקטים אתרוגים, אתרוג אתרוג ולקיטתו בזמנו, ועשיותיו שלו, ושמירתו שלו, ואריזתו שלו […] ואחרי כן אורזים הכול וטוענים אותו על חמוריהם, ובשלהי חודש אלול, שוב הם עושים שיירה וחוזרים לירושלים בצוותא חדא (ע' צ"ד).


המסחר בלולבים הסתעף גם לעבר הירדן, לנאות המדבר שבמֵידבָא, כַּרֶכּ ומַעַן, שאליהן היו הסוחרים היהודים הירושלמים ושותפיהם הערבים מגיעים בשיירות גמלים וחמורים. את הסחורה היו מייצאים לארצות מזרח אירופה, דרך נמלי יפו ועזה.

ענף זה התמוטט כליל עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

ניתן לומר שבשלב הזה, המוקדם לכאורה, בתולדותיה של אמי – קפאו חייה. כל עולמה נהרס. נסתתמו מקורות הפרנסה. אביה נאלץ, כרבים אחרים, להגר לאמריקה על מנת למצוא שם את פרנסת המשפחה. הוא נפטר בניכר.

לגבי אמי בא הקץ לתקופה הירואית, עטוית הוד קדושה ומעשים גדולים וחד־פעמיים. הזרות התדפקה מכל עבר. הסביבה החלה מדברת עברית. אורח החיים והמושגים נשתנו במהירות. לא אצל אמא. היא לא המירה את לבושה: היאזמה השחורה לראשה, השמלה הארוכה לגופה, עד יום מותה. היא לא החליפה את לשונה. מונחים טכניים ומושגים שהזמן גרמם נקלטו על ידה בקושי ונלעגו בפיה.

אוכלוסיית הארץ היהודית נחלקה בעיניה לשני סוגים: ל“הֵיגֶע” (מקומיים), אנשי היישוב עד מלחמת העולם הראשונה, ול“אַנגֶעקוּמֶענֶע”, שבאו ארצה מאז ואילך…

וכך עמדה, כצוק סלע, שכל הסערות שנשבו במשך חמישים שנות חייה האחרונות לא שחקו בה מאומה. כולל שלוש עשרה שנות חייה כאן – בקיבוץ, במחצית השניה של המאה העשרים.

משאלותיה צנועות היו מאז ומעולם: בריאות ושלום. את אלה איחלה לכול, בכל עת. מייד בבואה לכאן ביקשה להיקבר, בבוא יומה, בירושלים צור מחצבתה.

בשנותיה האחרונות בילתה כל ימיה בתפילה מתמדת, כש“שחרית” משיגה “מנחה” וזו – “מעריב”.

לאחר אסון כוויה, אפילו כששכבה בבית החולים חסרת הכרה, עדיין מילמלו שפתיה הצרובות, בלא הרף, מלים מן התפילה. אלה נעלו את מעגל חייה בן תשע עשרות השנים. היא הותירה בזכרוננו מונומנט חי לתקופה עמוקת שורש, שחלפה.

במותה השאירה עשרים ושבעה צאצאים, בתוכם תריסר נינים.

תהי נפשה צרורה בצרור החיים.

נחום

(מתוך: שיטים, יומן בית השיטה, שבט תשכ"ו).


בית הורי

אבי, הרב הגאון ד"ר יוסף זֶליגֶר, יליד העיר סניאטין שעל גדות נהר הפרוט בגליציה, היה מצד אביו, ר' שמואל, בן למשפחת סוחרי עצים.

מצד אמו – בן למשפחה בת דורות של רבני גאונים, המתייחסת על ר' עקיבא אֵייגֶר.6 בהיותו בן ארבע עשרה סיים אבי, יוסף, את לימוד הש"ס והחל לכתוב עבודות הגות ומחקר על חכמי ישראל לדורותיהם. הוא נסע לשוויצריה, לעיר בֶּרְן, ולמד שם בלשנות שמית עתיקה, מתוך תאווה לרדת לחקר שורשיה של השפה העברית. הוא עסק בחליפת מכתבים מסועפת עם רבנים ידועי שם (רובם אגורים בספר כתביו, שהוציאה אמי לאור בילדותי, בכוחות עצמה ועל חשבונה). הספר מצוי בביתי ובבית בני, יצחק שריג, וגם בבית הספרים הלאומי בירושלים.

אבי קיבל תואר ד“ר בפילוסופיה וכן תואר רב, אבל סירב להתפרנס מתאריו, והיה מורה ומרצה. הוא היה ד”ר – ‘מלומד מדי’ בעיני החרדים הקנאים, ו’רב מדי' מלהיות אחד מהציונים אנשי “ההשכלה”, שהגיעו מרוסיה באיחור ניכר – שנטה לצמצם את כוח הדתיים החרדים הכפוי על יהודי גליציה. הוא ואמי, לאה, שנשא בתום לימודיו, היו בין מייסדי “המזרחי” בגליציה. הרבנים קוק, אסף, ליפשיץ, ברלין (בר־אילן)7 ופישמן (מיימון), והסופרים י“ח ברנר וש”י עגנון, היו מיודעיו וידידיו.

בראשית המאה הוזמן אבי לנהל “חדר” גלותי ביפו, שלמדו בו תורה וש"ס ביידיש. הורי עלו ארצה ב־1910, בסילון הדתי הדק של העלייה השנייה.

אבי עשה מה“חדר” הנ“ל בית ספר עברי מודרני, חרדי מאוד מאוד, וקרא לו “תחכמוני”, שם שלקח מספר משלי; ועד היום יש כמה בתי ספר בשם הזה, השייכים ברוחם ובאורח חייהם ל”המזרחי" בעבר (כיום המפד"ל); וגם רחוב “תחכמוני” יש בתל אביב. את כל המידע הדל הזה אספתי במשך חיי הארוכים.

אני עצמי גדלתי, עד גיל שבע עשרה, עם אמי והוריה, בביתם, בבית ר' יוסף רוֹזנקרנץ; בית דתי חרדי מאוד. אבי מת בהיותי בת ארבע, ‘אַלְט קֶעפְּל’, בת יחידה. פרצתי מתוך הבית הזה לחברה החופשית בכוחות עצמי ובעקשנותי, בעוברי, בכיתה ד‘, מבית הספר “שפיצר” שבשכונת הבוכרים לבית הספר “לֶמֶל” החופשי, ובכניסתי ל“לגיון הצופים”, מיסודו של פרופ’ משה שְׁוַואבֶּה8, שהפך מעט אחר כך ל“מחנות העולים”. זו היתה דרכי המפותלת והמיוסרת ייסורים נוראים לי ולאמי. כך הגעתי ל“קבוצה החוגים” שעל מעיין חרוד, ומשם – לבית שהקמתי עם אישי, נחום שריג, בקיבוץ בית השיטה.


נרות למראשותיו

מתוך הערפל אני זוכרת עכשיו תמונה כזאת:

אבא שוכב במיטתו,

ואני יושבת על ידו, על הרצפה.

אני מדקלמת לפניו שיר שחיבר (למעני?).

ועדיין אני יודעת אותו על פה:


אֱהִי ישרה

כאִמֵנוּ שרה,

אחות ורעייה

כאמנו לאה.


אהי גיבורה

כמו דבורה,

אשת חיל

כאביגיל.


לא אהי פרועה,

כי אם צנועה.

אהי תלמידה,

תמיד מתמידה.


לא אהי עצלה,

כי אם עמלה.

אהי פיקחת,

ואֶשׂבַּע נחת.


לא אתאונן,

אך אתרונן,

לשמחת מורַי

לתקוות הורי…


כך, האבות והאמהות, השופטים והגיבורים,

המלכים והמלכות, וחכמינו הקדמונים

הם ידידי, בני משפחתי.

הארץ שמדובר עליה בסיפורי התנ"ך, ארץ האבות,

מוכרת לי יותר מתוכם,

מאשר ממראה עיני וממהלך רגלי.


ומאותו ערפל עצמו עולה המסך על תמונה אחרת.

כולה בשחור.

אומרים לי שאבא מת.

הוא שוכב על הרצפה מכוסה סדין לבן.

למראשותיו דולקים שני נרות נתונים בקופסאות פח,

בוכים בדמעות חלב.

אמא יושבת על הרצפה, מוקפת שכנות, והיא בוכה בשקט.

פניה לבנים כנייר. עיניה גומות אדומות.

היא לבושה שחורים.

החדר היחיד מתמלא גברים שחורים.

המונים־המונים. הנשים מסתלקות.

אני שוכבת קפואה ומכווצת תחת מיטת אבי.

מנסים לפתות אותי לצאת. בסוכריות, בחלבה.

כל הלילה אני שוכבת שם, מתחת למיטה,

שומעת ורואה את הגברים.

הם יושבים מסביב לקירות

ומסלסלים פרקי תהילים בגרונם.

אבא עזב אותי, לבדי.

גם אמא רחוקה עכשיו ממני,

מרחק שלושה צעדים – מרחק תהום.

סוף סוף אני מתחילה לבכות, בבוקר השכם.

אני צווחת ורוקעת ברגלי.

אני רוצה אל אבא. אני רוצה אל אמא.

קר לי. אני רעבה, וצמאה.

רע לי. אני צורחת.

לוקחים את אבא.

לאן הם לוקחים אותו, השחורים, הרעים?


תמונת ההלוויה אינה זכורה לי.

אמא סיפרה לי שהשתתפתי בה

וגם אמרתי “קדיש” על הקבר.

אני בת ארבע ועשרה ימים. סוף אדר א' תרע"ט (1919).

אני זוכרת גשמי זעף.

אמא אומרת שהשמים בוכים על אבא.

אני מאמינה לה.

אנחנו בוכות עם השמים.


קדיש

מי בת ארבע ויודעת מהי “צוואה”,

מהו “רצון אחרון”?

אני…

עוד בהלוויה הסבירה לי אמי,

שכיוון שאין לאבא בן, שיאמר אחריו “קדיש”,

השאיר צוואה, בעל פה וגם בכתב, שכך יהיה:

אני אומר אחריו “קדיש”

בכל יום, במשך שנה שלמה,

ובכל יום זיכרון, בשנים הבאות,

עד שאהיה בת שבע.

יהודי שכונת “כֶּרֶם” משכו בכתפיהם:

מעולם לא נשמע כדבר הזה;

שתהא ילדה אומרת “קדיש” בבית הכנסת?!


שכונת “כרם” שכונה דלה היתה.

שכונה שגבריה משכימים קום לעבודת יומם.

בעלי מלאכה, חנוונים זעירים.

את תפילת השחרית היו מתפללים עם שחר.

ומאז, בכל שחר, קרעה אותי אמא מן השינה

(כל אותה שנה ישנתי איתה במיטתה,

מפני הקור ומפני האימה),

ועטפה אותי בצעיף צמר ענק שלה, שחור.

אני התנגדתי, בכיתי, צרחתי,

בעטתי ברגלי, ולבסוף – נכנעתי.


חורף וגם קיץ, צמרמורת תמיד. גם ברגע זה…

שַׁמָּש בית הכנסת

(ואני ידעתי, כבר אז, שבעצם היה איש טוב,

וקשה לו מאוד לעשות מה שעשה) –

פיצה אותי בסוכריות שהשלכתי תמיד, בשנאה.

בכל בוקר היה שנוא עלי כמפלצת.

הוא לקח אותי על ידיו והביאני לבית הכנסת,

ושם אמרתי “קדיש”.

לא הבנתי מה אמרתי. מלים ארמיות, זרות.

אבל הן היו שגורות בפי ואמרתי אותן רועדת,

בקול דק וחלוש:


יִתְגַדַל ויתקַדַשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא,

בעָלמָא די בְרָא כִרְעוּתֵה, וימליך מלכוּתֵהּ

ויַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ ויקרֵב מְשִיחֵה

בְּחַיֵיכוֹן וביוֹמֵיכוֹן, ובחיי דְכָל בית ישראל,

בַּעֲגָלָא ובזמַן קָריב, ואִמרו אמן.

יהא שְׁמֵה רַבָּא מְבָרַך לעָלַם ולעָלְמֵי עָלְמַיָּא.

יתבָּרַך וישתַּבַּח ויתָּפָּאַר ויתרוֹמַם ויתנשֵׂא,

ויתהַדָּר ויתעַלֶּה ויתהַלָּל שְׁמֵה דקֻדשָא בְּריך הוּא,

לעֵלָא מן כל

בִּרְכָתָא ושירָתָא, תֻּשבְּחָתָא ונֶחֱמָתָא

דַאֲמִירָן בעָלמָא, ואִמרו אמן.

יהא שְׁלָמָא רַבָּא מן שְמַיָּא

וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל,

ואמרו אמן.

עֹשֶה שָלום בִּמרוֹמָיו,

הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו

ועל כל ישראל, ואמרו אמן.


(ובעברית):

יתגדל ויתקדש שמו הגדול,

בעולם אשר ברא כרצונו, וימליך מלכותו

ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו,

בחייכם ובימיכם, ובחיי כל בית ישראל,

במהרה ובזמן קרוב, ואימרו אמן.

יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים.

יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא

ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא

מעל לכל ברכות ושירים ושבחים הנאמרים בעולם,

ואימרו אמן.

יהא שלום גדול מן השמים,

וחיים טובים

עלינו ועל כל ישראל, ואימרו אמן.

עושה שלום במרומיו

הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו

ועל כל עמו ישראל, ואימרו אמן.


כך הייתי ממלמלת, וכל המתפללים היו עונים אחרי “אמן”.

בשפה רפה. נעלבתי ובכיתי בכל יום.

יום יום הרגשתי בדממה הנוראה ששררה בבית הכנסת,

כשצפצפתי את ה“קדיש”, בשל החידוש הרע בעיניהם.


הזכרונות האלה –

אבי המת, השוכב בתכריכים על הרצפה

ונרות דולקים למראשותיו,

גברים זרים, הממלאים את החדר הקטן

וממלמלים פסוקי תהילים,

קריעת השחרית מן המיטה החמה ואמירת ה“קדיש”,

ושתיקתם של הגברים הלבושים שחורים,

– כל אלה זכרונות שחורים, קשים הם.

“יתגדל ויתקדש שמה רבא”. לשם מה?

האם הבינה אמא, ‘מי’ שלי,

איזה עוול עוללה לי?

הו כן, היא הבינה היטב ‘אמא אגדה’ שלי.

(כך קראתי לה, על שום שתמיד עודדה את רוחי באגדות…)

היא לא חינכה אותי לחיים טובים,

לתפנוקים, או להישגים.

היא חינכה אותי להיות יהודייה,

לטוב ולרע. בעיקר לרע…

מאז למדתי על בשרי,

שקשה, קשה מאוד להיות יהודי.

אין בכך אושר.

אבל אם אושר איננו – הריהו עושר.


כעבור שנים רבות, ואני כבר אשה ואם,

מצאתי עיתון ישן מאותה שנה

שבה נפטר אבא, שנת תרע"ט.

הודפס בו הספד על אבא, שקראתי בשקיקה,

ולמדתי להכיר את אבי.

מתוך הדברים ניצנץ לעיני הקטע הזה:


בתמימות ילדותית מנחמת ילדה קטנה זו

בת ארבע שנים את אמה:

– אל תבכי, אמי. אבי הצדיק הוא בשמים,

וכאשר יבוא המשיח,

ישוב אלינו, ואני אלך איתו לבית המקדש

ואשמע את שירתו וזמרתו. הלא אבא היה לוי!

נכון, אמי?


המרגל אבו סאלח

זוכרת היטב ימי אביב, ואני כבר בת חמש.

בדיוק שנה לאחר מות אבא.

בקצווי שכונתי “כרם” לבלבו הגפנים.

שרידים היו לכרם ערבי, שצמח כאן לפני שנבנתה השכונה.

על אחדות מגדרות החצרות, המסוידות תכלת,

הבשילו בכל קיץ אשכולות ענבים מתוקים.

אבל עכשיו, כשסיפורנו זה רק מתחיל, עדיין אביב,

והגפנים – סמדר.


ממערב לשכונה, בכרם הנטוש שהצמיח עשבים ופרחים,

רעו ערבים מליפתה את עדרי עיזיהם.

בבוקר השכם ובערב, עם שקיעה,

היה אחד מהם נכנס לשכונה.

אמהותינו היו יוצאות וקלחות בידיהן,

והערבי היה חולב את חלב עיזיו החם,

היישר לתוכן.

אנחנו, הילדים, היינו שותים את החלב החם.

טעמו המתוק גם כרגע הוא בפי.

היינו שותים אותו בו במקום,

להוטים בייחוד אחר הקצף הצחור שבו.

לצלצולי הפעמונים הקטנים, שהיו קשורים לצווארי העיזים,

היינו פוקחים עיניים בבוקר ורצים החוצה בשקיקה

למנת החלב הזאת, המתוקה.


אבו סאלח היה אותו רועה ערבי. אילם היה,

ודיבר רק בעיניו החייכניות ובשתי ידיו.

גבר יפה היה, בעל זקן; העבאייה שלו נקייה,

והכפייה שלראשו – צחורה.

כשהיה פוגש ילד לבדו, באין אמו על ידו,

היה שולף מחגורתו קופסת פח,

חולב לתוכה חלב, מקציפו ומשקה את הילד חינם.


אמהותינו היו לוחשות זו לזו,

שאבו סאלח איננו אילם, ובכלל אינו רועה מליפתה…

– הוא רק מתחפש – אמרו – לערבי ולרועה,

ובאמת, הוא יהודי תימני, יהודי יקר.

הוא חבר “ההגנה” וגר בליפתה, כפר המרצחים שבמערב ירושלים.

הוא מרגל את הערבים ומוסר ידיעות ל“בחורים שלנו”.

הרבה מלים שלחשו האמהות ביניהן לא הבנתי.

הן דיברו יידיש, ואני לא הייתי בקיאה די בשפה זו;

היו גם מלים עבריות: “ההגנה”,

“הבחורים שלנו”, “ידיעות”, “מרגל”,

שלא הבנתי אלא כעבור שנים,

כשכבר הייתי נערה.

אבל הבנתי שמדובר בדברים סודיים.

חשובים מאוד. גם מסוכנים.


ובכן, אביב בעולם וערב פסח קרב.

זה הזמן המועד לפורענות,

שבו היו הערבים מתנפלים על שכונות יהודיות,

בעיר העתיקה ובשכונות הספר (כמו “כרם” שלנו),

ושוחטים יהודים…

אנחנו, הילדות, שקלטנו אותם לחשים של האמהות,

היינו חוזרות ולוחשות אותם בינינו.

(בנות לא דיברו מעולם עם בנים בשכונת “כרם”.

כי נאסר על בנות ובנים אדוקים

לא רק לדבר אלה עם אלה,

אלא אפילו לעמוד בקירבה, להציץ.)


אמא לא העלתה בדעתה ששמעתי וקלטתי משהו,

אבל באחד הלילות נדהמה.

שאלתי אותה בלילה, במיטה, בחשיכה:

– ‘מי’, מיהם “הבחורים שלנו”? מה זה “מרגל”?

‘מי’, אבו סאלח הוא באמת יהודי

שמתחפש לרועה ערבי וגר בליפתה?

אמא בלעה את רוקה, חשבה קצת והשיבה בלחישה:

– “הבחורים שלנו” הם בחורי ירושלים היודעים לירות באקדחים;

אבו סאלח הוא באמת יהודי תימני – גיבור,

היושב בין ערביי ליפתה הרוצחים,

כדי לבוא ולהודיע ליהודים מתי הם מתכוונים להתנפל,

ועל איזו שכונה.

לאיש כזה קוראים “מרגל טוב”.

ויש גם מרגלים רעים..

היא אמרה, שעכשיו אני הילדה היחידה בשכונה

היודעת את כל הסודות האלה,

ואם אפטפט ואגלה אותם לחברותי –

אוי ואבוי לנו – לכל אנשי השכונה, ובכלל…

(ואני לא סיפרתי לה,

שכל ילדי השכונה יודעים הכול…)


למחרת בבוקר הייתי הילדה הראשונה שקפצה אל אבו סאלח;

זכיתי בקופסה מלאה חלב מקציף.

התבוננתי בו בהערצה, בעיניים גדולות, ואמרתי:

– “כַּתַר חֵירַכּ”, כלומר “תודה”!

ברישים מתגלגלים בין לשוני לשיני,

ממש כמו ילדה ערבייה…

נדמה היה לי, שהוא מביט בי בפליאה ובחשד,

קצת מתנכר.

כשיצאה אמא לשלם לו, התלחש איתה ארוכות, בנפנוף ידיים,

לאחר שנכנס לתוך החצר הקטנה שלנו…


בערב פסח של אותה השנה התרחשו דברים משונים.

על גזוזטרות הבתים המעטים בשכונה,

שהיו בתי קומתיים,

נערמו בלילות אבנים גדולות ובקבוקים;

חלונות כל הבתים נאטמו בקרשים מבחוץ,

ובשקים מלאים אדמה מבפנים;

(השכן שלנו עשה גם אצלנו את כל הדברים האלה,

מאין לנו גבר בבית – לא אב ואף לא אח או כל קרוב אחר.)

האמהות הניסו אותנו בלי הרף ממשטח הבור הביתה.

הן היו חיוורות מאוד, אבל נמרצות.

הגברים בשכונה, הצעירים שבהם, לא נראו כלל לעין.

בשכונה נשמעה מלה נוראה, מסתורית, לא עברית.

היא נשמעה בכל מקום, בין הקירות והגדרות:

“פוגרום”…

את המלה הזאת הביאו איתם העולים מחוץ לארץ –

מרוסיה, מפולין…

שם עשו הגויים “פוגרומים” ביהודים: הרגו, שרפו, שדדו.

אז עוד אמרו גם בארץ מלה זו, בייחוד אלה שדיברו יידיש.

בשנים הבאות קראו להם – ל“פוגרומים” – ”מאורעות"…


באחד הימים שלפני ערב פסח,

קראה לי אמא אליה,

ליטפה את ראשי וחיבקה אותי בחוזקה.

היא הושיבה אותי על ברכיה ולחשה לי:

– אבו סאלח מסר לנו שהערבים הרוצחים מליפתה,

הערבים הרעים מאוד,

התחילו הבוקר להתנפל על יהודים ולרצוח אותם.

כבר יש הרוגים בעיר העתיקה וגם ב“שערי חסד”

(שכונה קרובה למדי ל“כרם” שלנו).

“הבחורים” הכינו להם במחבואים

אבנים ובקבוקים ושמן רותח, ויש להם אפילו אקדחים!

אולי, בתי – אמרה – ישמרנו השם,

ולא יגיעו אלינו…


רעדתי מאימה. עודי זוכרת את הרעד ההוא;

אפילו שיני נוקשות עכשיו כמו אז.

אמא הכניסה דברי מאכל לארון הבגדים הגדול שלנו.

אחר כך נכנסנו לתוכו שתינו.

אמא הגיפה את הארון מבפנים,

בוו שהתקין השכן בין שתי דלתותיו.

איני זוכרת אם היה זה יום או לילה.

בארון היה חושך שחור. אפילו לא ניצוץ של אור.

ישבתי שם, דחוקה ולחוצה אל אמא, שעות ארוכות.

ו’אמא אגדה' שלי, מה עשתה?

היא סיפרה לי אגדה…

סיפור אמת עתיק, שהיה לאגדה.

מעולם לא שמעתיו מפיה

עד אותו היום, באפילת הארון.

מאז אני שומעת אותו רבות באוזני הפנימיות.

מספרת אותו בעצמי לעצמי, בשעות קשות.


וכך סיפרה:

– בימים אלה, כאשר קמים לנו בחורים גיבורים

המגינים עלינו מפני הערבים המרצחים,

אנחנו נזכרים בגיבורים קדמונים שהיו נלחמים,

נהרגים ואפילו נקברים חיים – על קידוש השם…

– מה זה “קידוש השם”, ‘מי’?

– “קידוש השם” פירושו להילחם ואפילו למות, בתי,

ובלבד שלא לעשות מה שהאויב רוצה שנעשה,

נגד מיצוות תורתנו…

– מה זה “אויב”, ‘מי’?

– “אויב” הוא שונא ישראל, שונא יהודים, בכל הזמנים.

פעם היו אלה המצרים, פעם העמלקים,

פעם הבבלים, פעם היוונים, ופעם הרומאים…

– ועכשיו, האויבים הם הערבים?!

– כן, בתי, האויבים שלנו עכשיו הם הערבים.

הם אינם רוצים שנשוב מהגלות לארצנו, לארץ ישראל.

ועכשיו ברצוני לספר לך על רבי עקיבא וחבריו,

שנלחמו עם בר־כוכבא ברומאים הנוראים.

– וניצחו, ‘מי’?

– לא, בתי. הם ניצחו לזמן קצר מאוד,

אבל לבסוף מתו רבים רבים על קידוש השם,

ועל מיצוות התורה לא עברו.


החושך בארון היה שחור גמור. הקור – מקפיא.

הנשימה נעשתה קשה יותר ויותר.

דבריה של אמא הרעידו את כל איברי.

והסיפור על רבי עקיבא וחבריו – סיפור אימים.


מן החוץ נשמעו צעקות, דפיקות, רעש.

– ומה עשו הרומאים לרבי עקיבא, ‘מי’?

בחרתי לשמוע עליו, הרחוק בימים,

ולא את הצעקות הקרובות בחוץ.

– את רבי עקיבא, בתי – המשיכה אמי לספר –

תפסו הרומאים וסרקו את בשרו במסרקות ברזל,

מפני שלימד את תלמידיו תורה,

כדי שידעו ללמד אותה לתלמידיהם, הצעירים מהם.

לפני שמת, בייסורים נוראים, אמר רבי עקיבא:

– שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד –

ונפח את נשמתו…

ובאותה שעה יצתה בת קול מן השמים וקראה:

– אשריך ר' עקיבא, שאתה מזומן לחיי עולם הבא.

וכך מתו יהודים רבים על קידוש השם.

– מה זה “עולם הבא”, ‘מי’?

– אינך יודעת? הרי זה גן עדן,

שבו נמצא אביך… ועימו כל הצדיקים! שכחת?


בעודי רועדת,

בעודי שומעת את אגדת אמא על רבי עקיבא,

נשמע ברמה קול גבר קורא מבחוץ, ביידיש:

– יהודים, הסכנה חלפה!

אפשר לצאת מן הבתים!

המרצחים כבר שבו לליפתה!

אבל יש הרוגים בעיר העתיקה!

יצאנו מן הארון ומן הבית.

האביב עוד היה בחוץ.

השמש זרחה בשמיים,

הגפנים לבלבו ופרחו,

מצות, יין ואגוזים היו מזומנים לחג הפסח,

ונשות השכונה המשיכו לנקות את בתיהן לקראת החג.


ואבו סאלח – היהודי הגיבור, הלוחם,

מחלוצי המודיעין בארצנו –

מאז אותו יום נעלם ואיננו…


אבו סאלח, מהו שמך היהודי? היכן אתה?

האם עדיין אתה בעולם הזה, או שמא בעולם הבא,

שבוודאי היית מזומן לו,

בתוך הקרואים הנכבדים, על יד רבי עקיבא.

אייך?


כשאני מספרת לילדים על רבי עקיבא

מייד עולה ומתייצב לפני אבו סאלח האילם;

וכשאני מספרת להם על אבו סאלח האילם,

מייד עולים ומתייצבים לפני רבי עקיבא וחבריו.

עד כמה חזקה עלי ‘אמא אגדה’ שלי, ‘מי’,

בכל חיי.


אמא, אלוהים טוב ורחמן תמיד?!

מעולם לא שאלתי את אמא שאלות על אלוהים.

הוא היה קיים בביתנו בכל יום וכל היום.

בברכות, בתפילות, בשיחות יום־יום, בחלומות.

ידעתי שהכול נחתך על פיו, שהכול נעשה בדברו;

ידעתי שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף;

ידעתי שמלוא כל העולם מקומו,

ודי בו, בלב אדם, לשמור אלוהים בתוכו;

ידעתי שהוא יודע על כל מעשי, הטובים והרעים;

ידעתי, שיום אחד הוא עשוי להענישני אם אחטא,

ולו גם חטא קטן, אחד ויחיד.

כל אלה לא הפליאו אותי

ולא עוררו בי כל שאלות.

כך היה סדר העולם מאז ומתמיד – וזהו.


ליל סגריר אחד, מלילות המלקוש

של סוף חורף ראשון, אחרי שנלקח אבא מעלי,

ואני שוכבת לחוצה אל אמא לקול הסופה והרעמים,

שאלתי אותה:

– הגידי, ‘מי’, אלוהים טוב ורחמן? ת־מיד, ת־מיד?

ב־א־מ־ת?

– בוודאי בתי! איך תשאלי זאת,

והלוא את יודעת שטובו מלא עולם?

– אז מדוע, אמא,

מדוע לקח את אבא לשמים?

האם חטא אבא?

מדוע לכל הילדים יש אבא ולי אין?

מדוע?!

– נפלאים דרכי האלוהים, בתי.

אסור לשאול שאלות כשאלותיך. אסור.

אלוהים לעולם צודק, ודינו אמת.

שתקתי.


אותו לילה לא היה העולם מסודר סביבי.

הרעמים והברקים הרעידו את השמים,

הסופה איימה להרוס את הבית ולטלטל את האדמה.

אמא והכסת שמעלינו לא חיממוני בכלל.

אלוהים נשקף אלי זעום עיניים.

שתינו בכינו בדמי הלילה.

אמא נשקה לדמעותי ושתקה.


כפות ידיו

בערב יום הכיפורים הראשון, לאחר שנתייתמתי מאבא,

טרם מלאו לי חמש שנים.

אבי, “יוסף הצדיק”, הלך והתרחק מדעתי

והתכנס לו הרחק במרומי השמים.

אט אט חדלו מבטי השכנים להינעץ בי ברחמים.

המריבות ביני ובין אמי על אמירת ה“קדיש”

הלכו והחריפו.

בכל בוקר הייתי בוכה ונאבקת בידי ורגלי,

כשבא השמש לקחתני לבית הכנסת.

עד שבא ערב יום הכיפורים.

לאחר הסעודה המפסקת נטלה אותי אמא לבית הרב קוק.

הוא היה הרב הראשי של ארץ ישראל,

וידידו הקרוב של אבי.

השמש עמדה לשקוע.

צעדנו במהירות בדרך הארוכה משכונת “כרם” שלנו

ועד בית הרב, שעל יד רחוב החבשים.

רחובות העיר מלאו מתפללים בלבן, שנהרו לבתי הכנסת,

לתפילת “כל נדרי”.

חצר הרב הגדולה היתה ריקה מאדם.

נכנסנו לתוכה, מבעד לשער הברזל התכול.

מימיננו התנשאו מדרגות אבן רבות זקופות ומרוחצות,

ומעקה ברזל להן.


אולי אני זוכרת ואולי קיבלתי מפי אמי,

שבאותה שעה, שהיינו מטפסות באותן מדרגות,

שאלתי אותה אם אנו עולות בסולם יעקב…

ריח עז וחום של נרות דולקים קידם את פנינו עם פתיחת הדלת.

הרבנית קוק ובתה בִּיתְיָה

פרסו זרועות ופרצו בבכי למראנו.

עודני שומעת רשרוש שמלות האטלס הלבנות שלהן,

חשה במגע ידיהן הרועדות המחליקות על ראשי,

ושומעת את קולן הדק, הגבוה, הרועד גם הוא.

אמי ליטפה אותי וביקשה שאירגע.

– עוד מעט תיכנסי לחדר הרב,

לקבל ברכה מפיו – אמרה.

פחדי אך גבר למשמע דבריה, וכבר התייפחתי בקול.

ואז נפתחה דלת הזכוכית הגדולה ומתוכה יצא – צדיק.

לבוש לבן וארוך לגופו, ואבנטו מרוקם זהב.

כיפה לבנה לראשו, זקנו ארוך ושחור.

עיניו, חמות וטובות, הביטו בי,

היישר לתוך עיני, בחסד וברחמים.

– אבא! – צווחתי ודבקתי באמי, מסתירה פני בשמלתה,

רועדת בכל איברי.


שלוש הנשים ייבבו עתה בקול גדול.

שמעתי את קול אמי, מבעד לדמעות:

– לכי, בתי, לקבל ברכה מפי כבוד הרב!

והוליכה אותי צעדים מספר לקראתו.

הרב חפן את כפות ידי הקטנות

בכפות ידיו החמות, הרכות.

הוא הכניסני לחדרו,

שארונות ספרים ריפדוהו מכל עבר

וסגר את הדלת מאחוריו.

היפחות עדיין טילטלו את גופי,

כשישב הרב בכסאו הרחב ואני עמדתי לפניו,

הוא כה גדול ואני כה קטנה.

– אל תבכי, בתי – אמר –

והניח את כפות ידיו על ראשי.

– אל תתייראי מפני. ידידו של אביך הצדיק הייתי.

בואי ואברכך לקראת היום הקדוש.

כפות ידיו על ראשי היו רכות וחמות כידי אבי,

קולו דיבר וזימרר כקול אבי,

ונהר של עדנה וחום שטף אותי

מקודקודי ועד בהונות רגלי,

בדיוק כפי שקרה כשישבתי על ברכי אבא…

אבא מביט בי ממרומיו ולא אירא רע.


למחרת, ביום הכיפורים, אמרתי “קדיש” בעזרת הגברים

עם כל המתפללים, בבית הכנסת של הרב קוק,

ועד תום שנת האבל הייתי קמה מדי בוקר,

כשהעירה אותי אמי, והלכתי לבדי,

בלא ליווי השמש, לבית הכנסת ב“כרם”,

ואומרת שם “קדיש” ביראה ובאהבה, לזכר אבא.


אבן מקיר תזעק

בתוך שאר הניסים והנפלאות שפקדו אותנו

במלחמת ששת הימים ובעקבותיה,

באה גם הפליאה הזאת:

פסוקים שהיו שגורים בפינו, בלא משים אוזן ולב,

יצאו מבית אחיזתם וקיבלו חיות.

כך היה ל“עיר שחוברה לה יחדיו”,

ול“שש לבכם, ועצמותיכם כדשא תפרחנה”,

ול“אבן מקיר תזעק”, כפי שיצא מסיפור זה.


אמי, לאה, חיתה בשנותיה האחרונות

באלם ובמצוקת נפש בקיבוצי שלי,

בבית השיטה, הרחק מירושלים עירה.

כאן השיבה נפשה לאלוהים וכאן נקברה,

אף כי הקימה לה בחייה אחוזת קבר בהר הזיתים.

קברה אמור היה להיכרות סמוך לקבר אבי,

הרה“ג יוסף זצ”ל, ד"ר זליגר, בלשן לשפות שמיות, בייחוד העברית,

שהלך לעולמו לפני כשמונים שנה,

בשכונת “כרם” הקטנה, בירושלים עירו.

היה זה גם מקום סמוך לקברות אבותיו של אבא ז"ל

וגם לקברות אבותיה של אמי, עליהם השלום,

שעלו ארצה בעקבות בניהם.


בכ“ח באדר א' תש”ו (1946), ביום הזיכרון למותו,

עליתי עם אמי אל קבר אבי,

כדרך שהיינו עולות לשם כל השנים.

הבטתי בפתיעה ובריגשה במצבת אבן חדשה

מבהיקה בלובנה,

שאותיותיה השחורות מספרות על אמי, לאה,

שתשכון כאן מתחתיה, לצד אבי, אלוף נעוריה.

אותה שנה כבר הייתי אשה נשואה,

ובני נטועים באדמת העמק, הרחק מירושלים עירי.

באותו יום זיכרון בשנת תש"ו בכיתי בכי רב.

לא על אבי בכיתי, שלא זכרתיו כמעט,

כי מת בעודני פעוטה.

לא על אבות אבותי בכיתי, שמתו בשיבה טובה,

והלב משלים עם ההולכים לעולמם בשלום.

על אמי בכיתי.

ששבורה וסחופה היתה, באלמון ובבדידות.

שיחידה הייתי לה והרחקתי קיני מביתה.

על מצבתה בכיתי.

על המלים שנעשו לי, בלא מלים,

לצו ולחובה לקיים דברן,

ויעבור עלי מה.

כל שעת בכיי היתה אמי מביטה בי בעיניה הכהות,

שיקדו בהן חפץ עז והחלטה נחושה.

הנחנו אבנים קטנות על כל הקברים,

כמנהג המבקרים בבית העלמין,

והושטתי זרועי לתמוך באמי החלושה.

ירדנו לאיטנו, בצעדים מדודים בשביל התלול,

נזהרות מאוד, שלא לדרוך על אחת המצבות.

מנגד התנוססה ירושלים – הר הבית וחומת האבן,

שער האריות הפתוח ושער הרחמים הסתום.

לא ידענו אותה שעה, ולא עלתה על ליבנו,

ששוב לא נפקוד את הקברים היקרים בשתיים,

כדרך שעשינו כל השנים.

לא ניחשו ליבותינו שיהיו ההר שבוי

וקבריו מחוללים בידי קלגסים.


בתום קרבות מלחמת השחרור

עקרה אמי מירושלים ובאה לגור אצלי.

כאן היה ביתה פתוח לחברים שרצו ללמוד תנ"ך,

משנה ואגדה, תולדות ישראל,

ולעולים חדשים שבאו ללמוד עברית מפיה.

נרות שבת שהדליקה בערב שבת,

להבותיהם האירו לנכדיה משעול של אורה.

בשנת תשי"ד (1953) עמדה אמא בתענית יום הכיפורים

ותפילה זכה על שפתיה.

בתענית זו ניתק פתיל חייה.

בי"ב בתשרי (21 בספטמבר) השיבה את נפשה, כשאישי ואני,

וכל בנינו עימנו, סובבים את מיטתה,

ושפתי ממלמלות באוזניה:

– שמע ישראל, אדוני אלוהינו אדוני אחד.

ידעתי, שאם עוד הבהב זיק חפץ בלב הזה,

שכל מיתריו פוקעים,

עדיין משמיעה הנימה הנותרת צו אחד ויחיד:

– זיכרו ושימרו: רצוני לנוח

מנוחת עולמים בירושלים עירי!


אמא נקברה בבית הקברות של קיבוצי.

קבורת ארעי, בארון, שלא לפי הלכות הקבורה של החרדים.

נשבעתי להעביר את עצמותיה למקום מנוחתן בירושלים,

מתחת לאותה מצבה שהקימה לה בחייה.

ביום קבורתה השבעתי את בני בכורי שיקיים את הצו,

אם לא יהיה בידי לקיימו,

ושישביע את בניו אחריו, אם לא יעלה הדבר בידו.

בשנת תשכ"ז (1967), כשנגאלה ירושלים משביה,

עליתי מייד להר הזיתים בעקבות מר מינץ,

איש ה“חברה קדישא” בירושלים, מ“כולל חסידים”.

באנו אל תלולית עפר ריקה;

רק שברים של אבני מצבות סימנו טיבה לפנים.

על פי מפה שבידו אמר לי, בלא היסוס:

– הנה, כאן, גבירתי, קברות אבותייך,

והנה אחוזת הקבר שהקימה לה אמך, עליה השלום, בחייה.

אותה שעה עלה בזכרוני יום אדר של שנת תש"ו.

בעיני רוחי עלו הר הבית,

וחומות ירושלים ושעריה.

בו ביום הזמנתי מצבות לארבעת הקברות.

לא מצבות – מצבה אחת,

ועליה ארבעה טורים, ארבע כתובות.

ביום הזיכרון של אבא, בכ“ח באדר תשכ”ח (26 במרס 1968),

התנהלה לה מכונית בדרך עפולה־ג’נין־שכם־ירושלים.

במכונית נסעו שבעה גברים ועימם ארגז עץ,

ובתוכו צרורות עצמותיה של אמא.

אני ציפיתי להם בירושלים.

בני הצעיר, צחקי, סיפר לי לאחר זמן,

כיצד חפרו בצוותא, בבית הקברות, עם שקיעת החמה.

לבדו ליקט צחקי את העצמות עד תומן,9

בבית הקברות שבבית השיטה,

ושב וכיסה אותן בעפרה של ירושלים, בהר הזיתים.

נואלתי בשאלתי:

– האם יותר לבני לומר “קדיש”?

– לא! – השיבו לי –

רק יתום רשאי לומר “קדיש”!

אישי, הוא שאמר אפוא “קדיש”,

ואנחנו ענינו אחריו “אמן”.

בעיני רוחנו עלו הר הבית, חומת ירושלים ושעריה.

המצבה הושלמה. כל ארבעת הטורים נחקקו בשיש.

עצמותיה של אמי שבו למנוחתן, וליבי – לשלום.


אך לא תם הסיפור ולא נשלם.

ימים לא רבים אחר כך צלצל הטלפון בשבילי.

אישי הקדימני בנטילת השפופרת.

ראיתי שפניו מלבינות, אבל אין בעתה בעיניו.

– לוח המצבה של אמא – אמר לי –

נמצא בתוך קיר, באחד ממחנות הליגיון הערבי

הנקרא “מחנה המצבות”, בהמשך הר הזיתים, דרומה מזרחה.

גיסי, שבתאי, הוא שדיבר,

והוא שמצא את המצבה וראה אותה, במו עיניו,

משובצת ומחוזקת בתוך קיר המחנה.

בין מצבות רבות אחרות! כבסיס לאוהל מקלחת…

רעדה אחזה בי.

שוב זכרתי אותו יום אדר,

כשראיתי לראשונה אותיותיה השחורות של מצבה זו.

בתוך כך עלו לפתע בזכרוני מלים של הנביא חבקוק,

מלים שלא ירדתי מעודי לפשרן, עד אותה השעה:

“אבן מקיר תזעק”.


(התפרסם ב“מבפנים” 1968, לכבוד יום ירושלים, וב“משא” של “דבר”).


אמא, גם את?

– אמא, מדוע אין רואים מהחלון שלנו אף פעם את השמים?

אצל שפרה’לה כן רואים.

– כי הם גרים למעלה, תקוה’לה, ואנחנו למטה.

גם מהחלון שלנו יכולים לראות את השמים,

אבל השכנים תולים תמיד כבסים המסתירים את השמים ואת השמש…

– אז מדוע, אמא? מדוע הם מכבסים תמיד,

ותולים את הכבסים מעל חלוננו?

– כשאין די בגדים, תקוה’לה, צריך לכבס הרבה…

את, למשל, היית רוצה ללכת לבית הספר בשמלה מלוכלכת?

לא היית רוצה, נכון?

– נכון – אמרה תקוה’לה, והביטה בעיניים כבויות בשורות החבלים

ששיחקה בהם הרוח, והעיפה תחתוני גברים לבנים וארוכים, “גאטקעס”,

טליתות קטנות עם ציציות, כותנות ארוכות שרוולים,

שמלות כהות, וטורים־טורים של גרביים שחורים, ארוכים –

גרבי נשים – וגרביים לבנים של גברים.


– ת־מיד, ת־מיד נגור פה, אמא? אף פעם לא נגור למעלה?

לא נשב בגזוזטרה ונביט למטה, אמא?

– אלוהים שבשמים יודע, בתי! מה יודעת אשה כמותי?

נודה לאל גם על דירתנו זו…

אימצה האם את תקוה’לה אל ליבה ויחדיו עמדו והביטו שעה ארוכה בסימטה המרופשת, בכבסים המתעופפים ברוח, ובילדים המעטים שבעטו בקופסת פח, כאילו היתה כדורגל…

– בואי, תקוה’לה, לבשי את מעילך ונלך. יש לי כמה עניינים לסדר.

– לאן נלך, אמא? אולי נלך אל הפיק’ים. טוב, אמא?

– כן, נלך אל הפיק’ים. הם קיבלו כמה שקי בגדים ישנים מאמריקה, לחלק בין העניים…

– גם אנחנו עניים, אמא? תקבלי שימלות גם בשבילנו!

– את מדברת כמו תינוקת, תקוה’לה. כך אומרים – שימלות?

לא! הבגדים אינם בשבילנו! ישמרנו הבורא!

– אז בשביל מי הם?

– הלוא את יודעת שאני דואגת לעניים נסתרים,

שאינם פושטים יד לנדבה… זאת הלוא הפרנסה שלי!

– ומי דואג לנו, אמא? אישות אחרות?

– מה? אישות?! אומרים נשים!

לא, לא. חס וחלילה! ישמרנו אלוהים!

בעבור עבודתי זו הלוא אני מקבלת משכורת, שממנה אנחנו מתפרנסות!

מה קרה לך היום, תקוה’לה? מה את שואלת שאלות משונות ומציקה לי?

בואי, מהרי ונלך כבר.

האם כיסתה את ראשה וכתפיה במטפחת צמר ישנה, שחורה – מעיל לא היה לה – הלבישה את תקוה’לה במעיל קטן ממידתה ומרופט במרפקיו. והשתיים יצאו אל הסימטה.

רוח ירושלמית קרה, חודרת עצמות, התקיפה אותן מייד באיבה גלויה.

האם והבת נדחקו זו אל זו, למשוך מעט חום ולמצוא מסתור מדקירות מחטי הקור.

אורו של הפנס חשף לעיניהן שורת בתים דלים, צפופים, שמבני פח ועץ וארגזים מכל הגדלים היו דבוקים אליהם, מכל עבר.

באחדים מן החלונות כבר קרצו אורות.

בחרכי העננים גווע אור היום.

הן פסעו עד סופה של הסימטה, מדלגות בזהירות על מרצפות חלקלקות, על קרשים ופחים, שביצבצו מן הרפש,

וחצו את רחובה הראשי של שכונת “בית ישראל” הישנה, שאליו נשפכה הסימטה, על מדרכותיו ופנסיו המאירים.

ריח של לחם טרי וחמימות עליזה הלמו בהן, כשעברו על פתחה של מאפייה.

– קני לי כעך, אמא!

– קחי, בתי, כסף וקני לך כעך. אבל בקשי שיהיה חם וטרי!

תקוה’לה נכנסה למאפייה וקנתה שני כעכים קטנים, לה ולאמה.

כששילמה, אמר לה האופה בחיוך (הוא היה קרוב משפחה רחוק, ריינר):

– בעצם, חסרים לך גרוש וחצי…

אבל לא נורא, ילדה, בפעם אחרת תשלמי לי. נכון?

– כן – השיבה תקוה’לה ובלעה את רוקה.

– אמא! קניתי גם לך כעך!

– אבל הרי הכסף לא הספיק לך!

מדוע קיבלת מידי האופה כעך בחינם?

הלא לימדתיך, ש“שונא מתנות יחיה”.

– אז מדוע את מחלקת לעניים בגדים במתנה?

– לתת מתנות, בתי, זו מצווה, בייחוד מתן בסתר… אבל לקבל!?

אל תעשי זאת שוב, תקוה’לה!

אולי נשכח לשלם לו? ואולי, חלילה, לא יהיה לנו כסף לשלם?

הן אכלו בדומייה את כעכיהן החמים, הפריכים.

צעדיהן נתאוששו כשחצו את שוק “מאה שערים” ההומה סחר מכר, לאור הפנסים הירקרק.

הן יצאו מעברה הדרומי של השכונה, לביתם העשיר והמרווח של הפיק’ים שבקרבת הכנסייה החבשית, שהו קצת על יד הפתח, עד שנענתה העוזרת לצלצולן ופתחה לפניהן את הדלת.

אור בהיר, חום נעים וריח של ניקיון ומאכלים טעימים עמדו בבית המבהיק והמרווח.

– שלום, גברת זליגר, שלום ילדונת – קיבלה את פניהן הגברת פיק, במבטא אמריקני;

הדורה בלבושה, ממרומי קומתה הגבוהה ופיאתה הנוכרית הזהובה – קר בחוץ, מה?

– מרגלית – נפנתה לאחור – הכיני לנו תה ועוגות, והביאי לחדר האורחים.

– בואנה, התחממנה – אמרה – כאן אצלנו נעים וחם, מה?

היתה זו הפעם השנייה שתקוה’לה ביקרה בבית הזה.

מעודה לא ראתה דירה גדולה כל כך, רהיטים יפים ומבריקים כל כך, שטיחים כה רכים ועמוקים, נברשת בדולח כה ענקית, הנוצצת באורות רבים.

טעמן של העוגיות, שאכלה כאן בפעם הקודמת, שב ועלה עתה בפיה, שנמלא רוק.

היא זכרה את פניו ומבטו של הבן, ילד בן גילה, יגאלי פיק; ילד שמן, שפניו ורודות ותפוחות,

ולבושו חוצלארצי, שהגיש לה אז בונבוניירה מוזהבת, מלאה שוקולדות.

היא השתוקקה לקחת לה תופין אחד, אבל פתאום נמלאו פניה חום והיא אמרה שאינה רוצה שוקולדה, שבכלל אינה אוהבת שוקולדה…


ישבו לשולחן, שתו תה חריף בלימון, בספלי חרסינה דקיקים ויפים, ונגסו בעוגות הטעימות. הנשים דיברו בענייניהן, ותקוה’לה, שסיימה שתייתה ואכילתה, הרימה את זרועותה לאחור ותלתה אותן על מסעד הכיסא.

תחילה היתה דעתה נתונה לטעמן של העוגות,

ועיניה ננעצו בנברשת המבריקה שמעל ראשה.

כך היתה תקוה’לה יושבת תמיד, כשהיתה נפעמת, מוקסמת…

אחר כך הניעה בראשה לראות את אורות הנברשת הנשברים בבדולח.

רק לבסוף התחילו אוזניה לקלוט, טיפין טיפין, את דבריהן של הגברת פיק ואמה:

– הוא רב, כן…

– ומניין בא?

– מניו יורק! אני מכירה אותו היטב. מידידינו הטובים…

– גרוש?

– לא, אלמן. והוא רוצה לשאת אשה דווקא מארץ ישראל…

לא איכפת לו אם אלמנה האשה, או רווקה; אם יש לה ילדים, או אין לה; העיקר שתהיה אשה יראת שמים והגונה… ושתסכים לנסוע עימו לאמריקה.

– אינני יודעת אם זה בשבילי – שמעה תקוה’לה את לחישת אמה.

– ומה יהיה איתה? – והביטה בי.

תקוה’לה פגשה בעיני אמה ומיהרה ושמטה מבטה לריצפה.

כמוה עשתה גם האם, שהיתה חיוורת מאוד, ולעיניה הכהות מבע, שתקוה’לה לא ראתה בהן מעולם.


מבית הפיק’ים הלכו תקוה’לה ואמה ברוח הקרה, שהשיבה עכשיו על פניהן גם טיפות של גשם קרות כקרח, אל ביתו של נסים, הסבל התימני, בשכונת “שערי פינה”.

האם ביקשה שיעביר לביתה, מביתה של הגברת פיק, ארבעה שקי בגדים, ושילמה לו שכרו מראש.

– מחר בצהריים, אם ירצה השם, גברת זליגר! תודה רבה! – נענה לה נסים.

– מה, אמא, את כל הבגדים הישנים מאמריקה שלח הרב הזה מניו יורק בשבילנו?

– שוב את מדברת שטויות, תקוה’לה.

הלוא כבר אמרתי לך, שבגדים אלה ניתנים לעניים!

אצרור אותם בחבילות ואביא אותם לבתי הנצרכים.

– מה, הם כל כך עניים, שהם צורחים?!

– מה פתאום צורחים?! “נצרכים” אמרתי, ולא “צורחים”.

הם עניים, נכון? הם צריכים בגדים ללבוש, ואין להם, נכון?

אז קוראים להם “נצרכים”.

– ואני לא צריכה מעיל, אמא? אני לא “נצרכה”?

ולך יש בכלל מעיל?! – כמעט צרחה תקוה’לה.

– אם ירצה השם, יגדילו לי את משכורתי ואקנה לך מעיל חדש, תקוה’לה;

בסוף החורף יהיה המעיל זול יותר. חס וחלילה בתי! את אינך נצרכת!


כששבה תקוה’לה הביתה מבית הספר, למחרת בצהריים, היו ארבעה שקים מוטלים באמצע החדר.

האם ישבה על שרפרף, נברה בבגדים, קיפלה והכינה חבילות.

בחדר עמד ריח זר, דוחה.

– קחי לך אוכל, במטבח, תקוה’לה. אני מוכרחה לגמור את סידור החבילות, ובערב אלך לחלקן.

– איני רוצה לאכול, אמא, איני רעבה!

ישבה לה תקוה’לה בפינת החדר והביטה בעבודת אמה.

ראתה שם, בין הבגדים, כמה שמלות, סודרים ומעילים יפים, שהתאימו בדיוק למידתה.

– אמא, הרשי לי רק למדוד משהו!

את המעיל האדום הזה עם הצווארון הלבן מפרווה!

רק את זה ודי, אמא! טוב?!

– טוב, אבל זכרי את הבטחתך! רק למדוד, ומייד לפשוט ולהחזיר לערימה!

בגדים אלה אינם שייכים לנו! הבנת?

קפצה תקוה’לה ממקומה ולבשה את המעיל האדום, שריח מתקתק עלה ממנו.

צמרמורת של בחילה עברה בה.

המעיל היה כמו חדש, צבעו מבהיק; הוא הלם בדיוק את מידתה.

תקוה’לה ניגשה לארון, פתחה את דלתו, שראי היה משובץ בה, וסקרה את מראיה.

זרה היתה תקוה’לה במעיל האדום – לעצמה.

היא חייכה אל דמותה במראה, היטתה ראשה לשמאל ולימין, ופיזרה את שערותיה הארוכות, הבהירות, החלקות על כתפיה.

קרן שמש דקה, שהתגנבה אותה שעה מבעד לכבסים שבסימטה, הזהיבה את שערה, שנפרס על המעיל האדום והפרווה הלבנה.

צמרמורת הבחילה חלפה. חום נעים זרם בכל גופה.

– אמא, ראי, אני ילדה יפה?

השמיעה פתאום, ספק אומרת ספק שואלת, והסמיקה.

– יפה בתי, יפהפייה. יפה כבת מלך.

יפה כיהודייה כשרה וחסודה. הלוואי ויזהיר מזלך כפנייך היפות.

– אבל גם את אשה יפה, אמא!

את הכי יפה מכל האמהות של החברות שלי – ושתקה לרגע קל – אז מדוע אינך מתחתנת, אמא? הלוא אבא מת מזמן! את אלמנה.

אז תתחתני כבר עם הרב הזה מניו יורק, שגברת פיק סיפרה עליו!

תקוה’לה, שדיברה אל דמות אמה בתוך המראה, ראתה את אמה מחווירה, מניחה ידיה על ברכיה ועיניה שמוטות לרצפה.

תקוה’לה זיהתה בהן אותו מבע שראתה יום קודם בבית הפיק’ים.

– האם שמעת והבנת את שיחתנו אתמול, תקוה’לה?

– כן, אמא. ודאי שהבנתי! אני כבר ילדה גדולה!

היא אמרה לך, שרב אחד מניו יורק רוצה להתחתן עם אשה מארץ ישראל, אדוקה וטובה, ושזו בדיוק את!

ושהוא רוצה שהאשה שלו תיסע איתו לאמריקה ו…

– ואת מסכימה, תקוה’לה רוצה שניסע לאמריקה?

רוצה שהרב הזה יהיה בעלי ו…

תקוה’לה עיוותה פתאום את פניה, פנתה מן הראי, פשטה את המעיל האדום וזרקה אותו לערימה, ברחה למטבח וייבבה:

– לא רוצה לאמריקה! לא רוצה את הרב הזה!

אני שונאת אותו! לא רוצה אבא חדש!

האם קמה והלכה אחרי תקוה’לה למטבח.

– לא, בתי. גם אני איני רוצה בו. איני רוצה להתחתן כלל!

היא ליטפה את ראשה של הילדה עד שנשתתקו השתיים וישבו זו ליד זו במטבח המחשיך והולך,

וריח הבגדים הישנים מחניק וממלא את החלל.

– אמא, כל הזמן אני חושבת על אותו רב ופוחדת ממנו מאוד!

– בואי, תקוה’לה, בואי אלי.

מה יש לך לפחוד מפני אדם שלא ראית ולא תראי לעולם?!

אני מבטיחה לך, תקוה’לה, שלעולם לא תראי אותו…

מאז לא שבה תקוה’לה לשאלותיה.

היא לא הזכירה את הרב מאמריקה, לא הזכירה את חפצה בבגד חדש מן השקים האמריקניים, שהיו מגיעים הביתה, מחולקים בידי אמה לחבילות ומובלים בסלה של האם אל אותם נצרכים נסתרים…


סמוך לחג הפורים נזכרה תקוה’לה שיום ההולדת של אמה ממשמש ובא.

– מה אתן לאמא ליום ההולדת? – הוגיעה את מוחה יומם ולילה, ולא מצאה.

לילה אחד, ליל סגריר עז של מלקוש, נדחקה תקוה’לה אל אמה, פתחה לה סדק בשמיכה, שהיתה משוכה מעל ראשה, והציצה בברקים, שהאירו מדי פעם את החדר.

הרעמים והסופה הרעידו את הקירות.

השמשות ורצועות הפח התלושות שבגגות הצטלצלו. הגשם שטף והלך.

היא שבה ונתעטפה באפלולית החמימה שמתחת לשמיכה.

נרדמה תקוה’לה וחלמה על המבול, על נח ועל היונה ששלח מבעד לצוהר…

הרי למדה זאת בחומש.

כשנתעוררה בבוקר, ידעה מהי המתנה שתביא לאמה:

יונה! יונה צחורה ותמה, רכה וחמה.

היא סיפרה על החלטתה לשפרה’לה, חברתה הטובה, וזו מיהרה וסיפרה את הסוד לאמה שלה.

ביום חמישי, כשהלכה זו לשוק של “מאה שערים”, עם שני סליה, לקנות מזונות לכבוד השבת, קנתה לתקוה’לה – יונה חיה.

יונה כחלומה: צחורה ותמה, רכה וחמה.

תקוה’לה הכינה בסתר ארגז עץ שלם וטוב, קופסת פח אחת מילאה בזרעונים, ושנייה – במים,

וגם לוח קרטון גדול ועבה לחסימת הארגז הכינה, עד שתתרגל היונה לשובכה החדש.


יום ההולדת בא.

האם, שלא זכרה כלל את היום ולא הכינה תקרובת לחברותיה של תקוה’לה, לא הרגישה בתכונה שמסביבה.

בבוקר אותו יום ביקשה תקוה’לה מאמה שתהיה בבית אחרי הצהריים ולא תלך אל הנצרכים שלה, עם סליה הכבדים.

– ומי ילך במקומי? – הקשתה האם.

– אני! אני כבר גדולה וחזקה. אני אעזור לך!

כששבה תקוה’לה מבית הספר מצאה את אמה העייפה ישנה במיטה בשקט ובשלווה,

ובלחייה החיוורות פורח מעט אודם. היא זכתה במנוחה בלתי צפויה…

תקוה’לה התהלכה בחדר על ראשי אצבעותיה, פרסה מפה לבנה על השולחן, נתנה בכוס את פרחי החרדל והכלניות, שקטפה בדרך מבית הספר, והעמידה על השולחן. אחר הוציאה מילקוטה בוטנים, גרעינים וסוכריות, ושמה אותם בצלחות, לכיבוד.

האורחת הראשונה היתה שפרה’לה.

אחריה באה מרים ולבסוף באו גם שושנה וטובה.

ועדיין היתה האם ישנה שינה עמוקה.

– אמא! בוקר טוב וחג שמח לך! – לא התאפקה תקוה’לה.

קפצה האם בבהלה ממיטתה, משפשפת עיניה בתדהמה למראה החגיגי, הבלתי צפוי, שלבש החדר הקודר.

– איזה בוקר? איזה חג? והלא כבר כמעט ערב, והערב פורים!

ואת נתת לי לישון כל כך הרבה? ומה כל זה? – הצביעה על השולחן.

– שלום לכן, ילדות, יפה שבאתן לבקר את תקוה’לה!

– אמא? שכחת שהיום יום ההולדת שלך?

– אה! – נזכרה האם – זהו פירוש החגיגה כאן?!

קמה ממיטתה, תיקנה את שמלתה ושערה, ויצאה למטבח לשפות קומקום ולהכין תה לילדות. פניה, העצבות תמיד, היו צוחקות.

עכשיו יצאו תקוה’לה וחברותיה לחצר, הכניסו בשקט את הארגז והיונה שבתוכו, והעמידוהו בפינת החדר.

היונה, שכבר היתה בארגז ימים מספר, יצאה מתוכו בזהירות, הסתובבה חשדנית, בוחנת, בודקת, אף מפרישה לשלשת…

ופתאום – התעופפה והתיישבה על הארון.

יפה, לבנה, מניעה ראשה והומייה בגאון.

האם שמעה מן המטבח את הקול המוזר ונכנסה בבהלה לחדר.

והיונה, יונה לבנה, הביטה בה מלמעלה בשתי עיניה־יונים.

– תקוה’לה! וכל זה לכבודי? ליום הולדתי?

תודה לך, בתי. תודה לכולכן, בנות, על עזרתכן ועל ביקורכן…

שתו את התה, וכל אותה שעה היתה היונה הנאווה יושבת בשלווה ומהגה במרום מושבה.


משבא פורים, בא האביב וטיאטא מן הסימטה את הרפש עם העננים. הכבסים התייבשו מבעוד יום והוסרו מן החבלים, והשמש הורשתה להביט מעט מבעד לחלונות, לפני ששקעה ונעלמה.

חמימות וריחות שדה טובים הגיעו ממרחק אף לבתים הנמוכים, התומכים זה בזה מפני נפילה.

ארגזה של היונה הועמד בחצר, על גגה של מקלחת הפח הקטנה, הצמודה לבית.

והיתה היונה שמחה בחלקה, יוצאת ובאה, עפה ושבה, עד שיום אחד עפה ולא שבה.

תקוה’לה שוטטה בכל סימטאות השכונה, וחברותיה עזרו לה לחפש ולשאול, שמא נראתה, שמא נשמעה, היונה האבודה.

איש לא ראה. איש לא שמע.

נתעצבה תקוה’לה גם בכתה:

– מדוע, אמא, מדוע ברחה היונה?

מה חסר לה אצלנו? מים? זרעים? שובך יבש וחם?

מדוע ברחה, אמא? מדוע?

פעמים רבות לא השיבה האם לשאלותיה של תקוה’לה ושתקה.

פעם אחת, בלילה, כששכבו זו על יד זו במיטתן, והילדה הציקה לאמה בשאלותיה, השיבה לה האם בשאלה:

– יודעת את מה חסר לה, ליונה שלנו, תקוה’לה?

– מה, אמא? מה? את יודעת?!

– כן, יון… זכר… חתן… היא לא יכלה לחיות לבדה.

היא עפה לחפש אחריו… להטיל ביצים ולגדל אפרוחים…

שכבה תקוה’לה שותקת. שותקת וחושבת. חושבת ושותקת.

– אמא, גם את?… גם לך?…

– מה, תקוה’לה? מה, גם אני, גם לי?

שתקה תקוה’לה, ומלה לא אמרה.


ציפורי

סבי יוסף וסבתי טובה עלו ארצה בהיותי בת שש.

החיים השתנו כליל.

גרנו יחד בדירה אחת בעלת שני חדרים.

בלילות שבת ישנתי בחדרם של סבי וסבתי.

היו שם חלונות צבעוניים

עשויים שמשות מצועצעות,

שצורתן כצורת עלי הכותרת של הוורד.

שמשות אדומות, כחולות, ירוקות וכתומות.

מול החלונות עמדה הספה הקטנה שישנתי בה.

כשפקחתי את עיני בבקרים של שבת,

ראיתי, מדי הניעי את ראשי, עולם אחר:

התאנה הענפה שצמחה מעבר לחלון,

והציפורים שניתרו בין ענפיה,

השמים הגבוהים, קיר ביתם של השכנים שמעבר לרחוב,

הגזוזטרה שלהם, והאשה שעמדה שם עם תינוקה בחיקה,

וכל אלה – פעם אדומים ופעם כחולים,

פעם ירוקים ופעם כתומים.


זקן ארוך היה לו לסבי, וכבר זרקה בו שיבה.

עיניו היו גדולות, אפורות ירקרקות, טובות וצוחקות.

בכל יום, בשובו מעבודתו, היה יושב לו בכורסתו,

שעיטורי ציצים היו חקוקים ומגולפים בה.

רגליו, באנפילאות רכות, נשענו על הדום קטן.

כך היה יושב לו בנחת, ולפניו,

על השולחן, גמרא מונחת.

המפה היתה מכוסה קטיפה אדומה זרועת פרחים.

כשהייתי מתכנסת מתחת לשולחן הזה,

והמפה העוטה עליו סביב,

הייתי כמו שרויה בגן עדן חם ובטוח,

כאפרוח בקן.

סבא למד גמרא בקול רם ומתוק.

הוא היטיב לזמר.

מעולם לא שמעתי חזן מיטיב לזמר מסבי.

שעה שלמד גמרא, היתה סבתי מהלכת סביבו על ראשי אצבעותיה.

כשהיה סבי נותן בי את עיניו,

היה גל של חום וטוב מציף את כולי.


בבקרים של שבת היה סבא כולו שלי.

עם עלות השחר היה הולך לבית הכנסת

ובשובו משם היה עומד מעלי, זקוף מלוא קומתו,

פניו יפות, זיווניות וחלקות כקלף של ספר תורה.

מעיל שבת שלו היה ארוך, שחור ומבהיק, עשוי משי כבד ויקר;

טלית שבת שלו, העשויה צמר צחור ועטרה רקומה חוטי זהב,

היתה מציצה מתוך נרתיק הקטיפה הסגולה,

שרקמה לו סבתא בשושנים.

כך עמד סבא מעלי, צח ומבהיק, ריחו עדין וטוב.

ואני – עוצמת עיני ומעמידה פני ישנה שנת ישרים.

– קומי, נכדתי – היה אומר לי סבא.

– שבי ואביא לך עוגת צימוקים של סבתא וכוס קקאו מתוק.


בכל שבת היה מזומן לי טיול גדול.

זה היה ליבו של השבוע, ולו ציפיתי מיום ראשון עד אחרון.

פעם היינו צועדים בסימטאות אפלוליות של העיר העתיקה, בואכה הכותל;

אלה היו רוחשות תמיד המוני ילדים, עופות, חמורים ובני צאן;

אפופות ריחות בשמים, ירקות ופירות.

סבי היה ניצב אל הכותל להתפלל,

ואני הייתי מגישה את לחיי לאבנים החלקות והצוננות.

פעם היינו הולכים לקבר הלני המלכה,

זו הגיורת הצדקת;

פעם לנחל השילוח וליד אבשלום;

פעם למגדל דוד או למערת צדקיהו ולחצר המטרה.

שבת שבת וטיולָהּ.

שבתות זהורות וענוגות היו כולן.

השמש צעירה היתה עדיין.

בתי העיר ורודים־סגלגלים, ושמשות חלונותיהם –

כעיניים המביטות בנצנוצי להבה.

חצרות ומפתנים שעברנו על פניהם – רחוצים ומצוחצחים.

כמותם התינוקות שבצבצו מתוכם – פניהם מרוחצות, ושערם סרוק.

לאורך כל הדרך היתה כף ידי הקטנה נתונה בכף ידו של סבא, החמה והיבשה.

לדבר לא הרבינו.

רק כשהיה סבא רואה דבר של חשיבות, היה עומד עליו ומספר לי אודותיו.

כשהיה האוויר מתחמם והשמש מתחילה לקפוח על ראשינו,

היינו צועדים סמוך לכותלי הבתים, שעדיין שמרו על צינתם,

עד שהגענו למטרה שהציב לנו סבא לאותה השבת.


כשהיינו מתיישבים לנוח, במקום של צל או חמה, הכול לפי עונת השנה,

היה סבא מתבונן סביבו, מלקט דברים שראו עיניו ובורא מהם שעשועים למעני.

לפעמים היינו מטיילים לקברות הסנהדרין ולחורשת “שנלר”;

זו החורשה שמצפונו וממזרחו של בית היתומים הסורי, ששעונו המדנדן היה נשמע למרחקים.

הקרקע היתה מרופדת שכבה עבה של מחטי אורן.

סבא היה עושה לי מהן שרשרות ועונדן על צווארי, לגודל אושרי.

אוצרות אלה שברא לי סבא בבוקרי שבת – ציפורים, סייחים, גמדים ובריות מופלאות – אייכם?

מלוא חופניים הייתי תוחבת אותם לכיסי סבא, מביאה אותם הביתה – ואינם.

אותה שבת ואותה ציפור לא אשכח.

הן קיימות וחיות בי כל עודי.

גבוהים וכחולים היו השמים ושמש צחצחות מולכת עליהם.

ישבנו על סלע אפור, סבי ואני,

בחורשת “שנלר”, בצל האורנים.

סבי שלח יד והרים איצטרובל אחד, שחמחם־ירקרק;

הוא היה שקוע במלאכה ושתק.

הנה כבר היו לה, לציפור ההולכת ונבראת לעיני,

ראש ומקור, צוואר ארוך, שתי כנפיים, זנב מפורש וצמד רגליים ארכניות.

היתה זו הציפור המושלמת ביותר שברא לי סבי עד אז.

פתאום הביט בי רגע ארוך ואמר: – רואה את הציפורים בענפי העצים, נכדתי?

– רואה, סבא.

– ויודעת את, מה דומה להן, לציפורים?

– לא, סבא, איני יודעת. מה?

– נשמות, נשמות בני־אדם…

בהיתי בעיניו, שהיו רכות ולחות מתמיד,

והוא אמר:

– היודעת את מה מקפץ בתוכנו ללא הרף? מדוע אנחנו פעם עצובים ופעם צוחקים, פעם כועסים ופעם מתגעגעים?

– סבא, איני מבינה מה אתה אומר, סבא!

– התבונני בהן, בציפורים – המשיך סבא בשלו – ראי איך אין להן מנוחה.

הנה הן מצפצפות פחד, הנה שלווה, הנה אהבה,

עכשיו הן קוראות לגוזליהן לאכול…

האין הנשמות, הנשמות שלנו, דומות לציפורים?

גם הנשמות, פעם הן עצובות ופעם שמחות, פעם…

– מה, סבא, מה פעם??

– פעם, יום אחד, פורחת ציפור הנשמה מתוכנו החוצה,

ואין כלום: אין נשמה,

אין שמחה, אין עצב, אין אור בעיניים, אין דיבור בפה…

כך קרה לנשמת בתי, עדינה, לנשמת בני, חיים,

לנשמת אביך, בתי; אביך עליו השלום…

כך קורה לציפור נפשו של כל אדם, בבוא יומו…

פרצתי בבכי נפחד.

סבי אימץ אותי אליו וליטף את ראשי, את צמות ירושלים שלי, השתיים.

הוא נשק לעיני ובלע את דמעותי.

כך עשה, עד שישבתי בחיקו מפויסת ורגועה.


את הציפור שעשה לי סבא באותה שבת עטפתי במטפחתו הגדולה.

הסתרתי אותה בארון הבגדים הגדול, באפלולית.

לא הראיתי אותה לאמי, אף לא לחברותי.

כל ימי אשמור ציפורי זו. באשר אלך – תלך. באשר אשב, ציפורי עימי.

ציפור נפשי, ציפורי – נפשם של יקירי שפרחו אל האין.


נחום והבחורים מ“גדוד העבודה”

באותו אביב של 1920, שבו נערכו תושבי שכונת “כרם” הקטנה לקראת פוגרום, גר נחום בן השש בבית קומתיים, שגזוזטרה שלו צפתה על חורשת “שנלר”.

“שנלר” היה אז בית יתומים לילדים סורים, שבנו בעבורם גרמנים נוצרים ממסדר ה“טמפלרים”10. נערים אלה היו שונאי יהודים, אכזריים מאוד, ומדי פעם התנכלו לילדי שכונת “כרם” באבנים ובמכות.

מגדל שעון היה ל“שנלר”, שקצב בפעמון, מדי רבע שעה, את הימים והלילות של ירושלים הקטנה דאז, והיה מתקשר בדמיונם של הילדים עם נערי “שנלר” הרשעים.


יום אחד הופיעו שני בחורים, ‘חלוצים’ (במלעיל), בבית מגוריו של נחום. הם היו חסונים ושזופים, לבושים מכנסיים קצרים וחולצות מופשלות שרוולים, צחורי שיניים ויפי תואר, וראשיהם תלתלים צהובים.

ללא כיפה או כובע!

נחום, שקיבל את פניהם, כמעט נעתקה נשימתו למראה הבחורים האלה.

הוא קרא לאמו והם הודיעוה, כי הופקדו על שמירת השכונה מפני הערבים מליפתה, וכי ברצונם להכין על הגזוזטרה, הצופה על “שנלר”, אבנים ומיני ‘דברים’ אחרים…

אם אמנם יופיעו הערבים ויתנפלו על השכונה – יירו בהם הבחורים מן הגזוזטרה…

נחום נלהב: הבחורים ומה שתכננו הקסימו אותו.

הוא הביא להם מים צוננים מן הג’ארה הגדולה, ופת בשמן, עגבניות ומלפפונים, והם הרשו לו לראות את כל מעשיהם.

פוגרום בשכונה אמנם לא היה, אבל קשרים בין נחום לבין הבחורים נקשרו, ועוד איך!

פעם אפילו הוליכו אותו אל אוהליהם בראטיסבון, הלוא היא רחביה של ימינו.

באותו ביקור הבחין, שבחורים אלה עבדו במחצבה ובבניין.

זו פעם ראשונה ראה נחום יהודים עובדים בעבודת הבניין!

אפילו בחורות ישבו וריסקו חצץ.

והמדהים מכול – לכולם – בנים ובנות כאחד – היו אקדחים…

כשבגר נחום ידע, שהיו אלה בחורי “גדוד העבודה”, מראשוני “ההגנה” בירושלים.


סכך לסוכה

גם זה קרה באותה שכונת “כרם” הקטנה, שגם נחום, אישי, נולד בה, וגם אני.

ורק תאנה עניפה צומחת שם, עד היום, בין ביתו שהיה לביתי שהיה.

כשהיה נוחמ’קה בן שמונה, פסקה אמו, שצריך להביא סכך לסוכה, ויהי מה, ועליו הוטלה אותה משימה, כי היה ‘בן יוחיד’.

הילד הצטייד בסכין מטבח חדה ויצא עם שלושה ילדים מהשכונה לעבר חורשת שנלר, לכרות ענפי אורן לסכך.

הילדים הזדחלו בחשאי, מסתתרים בין העצים, ודבוקים – קטנים ורזים היו – אל גזעי העצים.

לבסוף לחש נוחמ’קה: – זהו העץ!

הוא היה ה’מפקד'.

שני ילדים נשארו למטה, לשמירה, וה’מפקד' טיפס על העץ והתחיל לקצץ בסכינו בענפי האורן.

כשנערמה ערימת ענפים מספקת, נערכו לתזוזה.

לפתע נשמעו קולות דוברים ערבית.

קבוצת נערים ערבים קרבה במהירות אל העץ.

ה’שומרים' לחשו באימה: – הם באים! לברוח!

ונשאו רגליהם, נוטשים את הערימה.

הנערים הערבים רצו בעקבותיהם והפליאו בהם את מכותיהם.

והוא?

הלוא “לא יברח איש כמוהו”; כל חייו דבק במשימה.

נוחמק’ה חיבק את גזע האורן, חבוי היטב בין ענפיו, ולא זז ממקומו, בצמרת העץ, עד ששקעה השמש.

בדמדומי הערב קצץ כמה ענפים, העמיסם על גבו וצעד הביתה.

הוא הגיע בלילה, לאור הירח הכמעט מלא.

אמו, שנשמתה פרחה מדאגה כל שעות העדרו, נשמה לרווחה.

וסכך לסוכה – היה!


האקדח

לנחום היו חברים טובים מקרב הערבים.

פעם הציע לו ילד ערבי אקדח למכירה.

מה הבין נחום באקדחים?

הוא ביקש מאמו כסף וקנה את האקדח בעשרים וחמישה גרושים מצריים, שאז, בראשית ימי השלטון הבריטי בארץ, היו סכום גדול.

את האקדח שקנה הכניס לשקיק בד והניחו מתחת לכרו.

בכל יום היה מצחצחו מחדש במחבוא ונהנה מן הברק העמום ומן הריח.

רק כעבור שנים מספר התברר לו, שאותו אקדח חסר נוקֵר היה, והוא נתנו במתנה לילד קטן אחר ועשה אותו למאושר.


ה’ליגיונרים' בתפקיד

כאן בת־עמי – היא אני, ונוחמ’קה, שנקרא כבר נחום.


כשהקימו את שבט הצופים בבית הספר “תחכמוני” [בית ספר דתי, לבנים], שבו למד נחום, הצטרף בין הראשונים, כי חשב ש“הצופים” יקרבו אותו אל החיים שלהם שאף, חיי ה’חלוצים' השזופים והיפים, המדברים במבטא רוסי ועובדים בבניין, שראה בביקורו בראטיסבון.


יום אחד בא איש זקן (אולי בן ארבעים…), בעל סבר פנים נעימות, לחצר בית הספר “למל” [בית ספר דתי, לבנות] ואסף כמה מן הילדים שבאו לשחק שם אחרי הצהריים, ביניהם גם נחום.

היה זה פרופסור משה שוואבה.

הוא סיפר לילדים, שהנה־הנה מקימים שבט “צופים” חדש, שייקרא “לגיון הצופים”, והם יבנו בעצמם צריף! ואפילו הצעירים ביותר יבנו.

בצריף הזה – אמר – ישחקו משחקי חברה, וילמדו חברות מהי, ובעיקר – שוויון וצדק ובניין הארץ…


גם הפעם הצטרף נחום בין הראשונים.

בניית הצריף בידי ילדים שכמותו הקסימה אותו. הרי זה הדבר שרצה!

טיולים, משחקי חברה, עבודה בבניין הארץ – תפורים ממש לפי מידתו!

ימים של אושר התחילו בעבורו ובעבור חבריו.

מבניינים רבים בירושלים נעלמו באותם הימים חומרי בניין מכל הסוגים.

ההוראה (שלא נהגתה מעולם) לכל ‘ליגיונר’ היתה:

– אתה בא למגרש? הבא איתך משהו: קרש, מרצפת, מסמרים; משהו…

היתה זו כוורת הומייה של דבורים שקדניות.

בנים ובנות מגיל שמונה עד שמונה עשרה, וגם בוגרים יותר, ואפילו הפרופסור עצמו, משה ‘הזקן’ – כולם בנו!

והצריף התרומם וצמח בפאת המגרש של ‘העשיר’, ואלרו, האדון ש’נידב' את מגרשו הפרטי (כיום – גן העצמאות).

בשבתות היו מטיילים בפאתי ירושלים כולם כאחד – גדולים כקטנים;

בפעולות הצופים היו לומדים על אותם מקומות שטיילו בהם ולומדים צופיות מהי;

כלומר – אמצעים להישרדות במחסור, בקור ובחום;

הקמת אוהלים וחפירות; קשירת קשרים;

הבחנה בצמחי מאכל ומרפא; קריאה ראשונה בכוכבים;

שמעו סיפורים מופלאים ושרו קאנונים בצוותא.

והיו גם ‘שיחות’: כל ה’לגיון‘, שמנה אז כמאתיים ילדים ויותר, הסתדר בטור עורפי ארוך, שראשו הוביל במעגל, עד שעמדו כולם במעורב, קטנים וגדולים, ולזיע ידו של ראש ה’לגיון’, צנחו וישבו תחתיהם בתוך שנייה, בשקט ובציפייה לפתיחת השיחה.

פעמים היה סיפור קסמים פותח את השיחה, פעמים שיר, ופעמים היה צופה אחד משיח את בעייתו – וכל המעגל היה דן בה בכובד ראש ובסבלנות אין קץ…


בני השכבה הבינונית ב’לגיון' גויסו להיות פרחי ה“הגנה”.

הנערים הושבעו – אמנם לא על אקדח – אלא על ספר התנ"ך, ולא בחשיכה או במרתף, אלא באולם בית הספר שבו למדו.

מאז התאמנו בשבתות בתרגילי קשר ובמירוץ שליחים…

לאחר שנתיים פוזרו הנערים במרחב ה“הגנה” בירושלים: החבורה כבר היתה חולית קשר מאומנת, המתפקדת היטב במילוי משימות מגוונות.

פעם בא בחור מה“הגנה” וביקש מהמדריך, ברוב חשיבות, שני ילדים – בן ובת – לביצוע משימה סודית.

– נודע לנו – כך אמר לבן ולבת שנבחרו למענו – כי הגיע לירושלים ערבי מדמשק,

וכי הוטל עליו לרצוח את יצחק בן־צבי.11

נחום היה הבן ובת־עמי, הלא היא אני, היתה הבת, שצריכים היו לטייל להם ‘לפי תומם’, ללקק גלידה או לפצח אגוזים, ובה בעת לעקוב אחרי אותו ערבי ולהודיע על כל מהלכיו.

הערבי התאכסן במלון קטן, בסימטת קולנוע “ציון” שבנחלת שבעה.

בפעם הראשונה שיצאו השניים למשימתם התלווה אליהם בחור אחד.

השניים היו מתוחים, חיוורים, ולטשו עיניים בכל ‘חשוד’…

פתאום קרא הבחור המלווה:

– הנה הוא! זה עם התרבוש והשפם!

הערבי צעד במהירות מפתח המלון, במעלה הסימטה, בואכה בית הקולנוע.

נחום החל במרדף.

לפתע סטה הערבי ימינה, לרחוב יפו, ונעלם בהמון.

נחום נאחז במוט נחושת, שהיה תלוי מאחורי אחת הכרכרות שסבבו אז ברחובות, כדי להתקדם ולצוד במבטו את הרוצח…

ילדים ערבים, שהתרוצצו ברחוב יפו, קראו לעגלון:

– אודרוב יאראבנג’י! וכוונתם: נדבק אליך ילד יהודי, הרבץ לו בשוטך!

נחום ספג חבטת אש משוטו של העגלון (סימנים קלושים יש לו ממנה עד היום), והערבי נעלם מעיניו…

שבועות מספר עקבו השניים, בת־עמי ונחום, אחרי ה’רוצח' עד שהודיעום שהלה חזר לו לדמשק, והסכנה חלפה..


משימה אחרת של נערי ה’ליגיון' היתה לאבטח את ישיבות מפקדת ה“הגנה”, שהתקיימו במלון “גולדשמידט”, בקרבת הצריף של “ליגיון הצופים”.

פעם יצא מפקד בכיר מן הישיבה, שני זוגות נעליים בידו, ואמר לשניים מן הנערים שעמדו על משמרתם:

– הנה לכם כמה גרושים והנה נעליים. בנחלת שבעה יושב מצחצח נעליים.

תנו לו את הנעליים, שלמו לו, והחזירו לי אותן מצוחצחות למשעי!

אזר אחד הנערים אומץ ושאל:

– ואיך זה מתקשר עם תפקידנו ב“הגנה”?!

המפקד נדהם ונאלם דום.

כל הנערים והנערות שתקו גם הם.

המפקד חזר על הוראתו שלוש פעמים, והחבורה עדיין שתקה ועמדה על מקומה.

למחרת הוזמנו כולם לבירור והועמדו בשורה לפני שלושה מפקדים, ואלה חזרו על טענתם:

– מפקד יודע מה הוא עושה ועל מה הוא מפקד!

אם הוא משמיע פקודה, יש לבצעה ויהי מה! ברור?!

כשעמדה החבורה בשתיקתה הרועמת, אמר:

– מי שעומד בסירובו, יצעד שני צעדים קדימה!

כל העומדים בשורה צעדו קדימה, כאיש אחד, מבלי שנדברו ביניהם.

והם גורשו מן ה“הגנה”…

אל דאגה – כולם, עד אחד, שבו לשורותיה, ולא זו בלבד, אלה הם ובניהם ואף נכדיהם נלחמו בכל מלחמות ישראל, איש איש בתורו.


סוף קיץ לוהט

בת־עמי – עדיין היא אני עצמי


הקיץ ההוא היה ממילא סעור.

היה זה קיץ ראשון בבית הספר התיכון לבת־עמי בת הי"ד;

קיץ שבו פגשה לראשונה בחייה את בני המין השני,

שבו נבטה בה אהבה ראשונה לנער בן גילה, בן כיתתה,

בן השכונה שבה נולדו שניהם – “כרם”.

ובחופשה הגדולה של אותה השנה גילה בה עניין סמינריסט שכן,

שהשאיל לה מספרייתו העשירה רומנים עבי כרס,

שסופר בהם על אהבות נאצלות, צרפתיות ורוסיות –

כגון ז’אן כריסטוף, הנפש הקסומה ואנה קרנינה,

וגם על אהבות עבריות סופר בהם,

פרי עטם של אהרן ראובני, י"ח ברנר, צבי שץ, דבורה בארון ויהודה בורלא.

ליבה של בת־עמי היה כשער הפתוח לרווחה – לידידות, לאהבה, לרומנטיקה.

באותה חופשה פרשה מעט מעם מחברותיה ושקעה בספרים ובהרהורים.

החופשה הגדולה ההיא היתה לוהטת, אביכה ומתוחה.

השנה היתה תרפ"ט (1929).

הכול נשם פחד מפני מאורעות חדשים העומדים לפרוץ.

יום יום קראה בדואר היום את החדשות,

וסבה הסביר לה את הדברים הסבר היטב.

הם התגוררו אז במורד רחוב החבשים,

על סיפו של מסעף שהוביל מזרחה,

אל בית החולים האיטלקי שבמורד רחוב הנביאים,

וצפונה – לרחוב מאה שערים.

עמוק בליבה היה חבוי זכר זמן אחר של ערב מאורעות,

שבו ישבה בארון חשוך עם אמה והקשיבה לסיפוריה

אודות רבי עקיבא ומוות על קידוש השם,

ושתיהן נלחצו זו אל זו באימה.

אבל עיקר הפחד עכשיו היה הידיעה ששמעה,

שאותו נער שאהבה, נחום, יצא למחנה “צופים” מחוץ לעיר,

לקבוצת קרית ענבים, השוכנת מול הכפר העוין אבו גוש.

עוד לפני הצהריים נודע לה דבר ההפגנה הצפויה

של הבית"רים ברחבת הכותל,

והפחדים שעוררה בלב יהודי ירושלים,

מחשש לתגובת הערבים.


למחרת אותו יום שררה דממת מוות בשכונה.

איש לא יצא מביתו לרחוב, אלא מחמת פיקוח נפש.

בת־עמי שכבה כדרכה על הרצפה הקרירה בחדרה, שקועה בקריאה.

היה זה סמוך לצהריים, כששמעה את נהמת ההמון מכיוון בית החולים האיטלקי.

אמה, שישבה על הספה וקראה בעיתון, היתה חיוורת, קפואה.

סבה נכנס מחדרו, שם למד גמרא, ואמר:

– הפורעים הגיעו, אנחנו נשב במקומנו ולא נזוז.

איננו יכולים להועיל. מי ייתן ו’הבחורים' יעצרו בעדם.

לשמע דבריו קמה האם מן הספה, הגיפה את החלונות וישבה על יד בת־עמי,

כאילו היה בכוחה לעצור בעד הסכינים והכדורים.

געש ההמון מכיוון בית החולים לא שכך.

נשמעו יריות, הדי פיצוצים, קריאות רמות.

סבא אמר בשמחה: – זהו! ‘שלנו’ יורים! ‘שלנו’ זורקים חביות!

הכול יסתיים בכי טוב, בעזרת השם!

בת־עמי ישבה מכווצת תחתיה, דברי סבה לא עודדוה.

ליבה היה נתון אי שם בצפון־מערב,

בקרית ענבים, שלא ראתה ולא ידעה עליה דבר, והיא נדמתה לה בקצה העולם.

מן הרחוב עלה קול כרוז ביידיש,

כמו אז, בשכונת “כרם”:

– יהודים, אפשר לצאת לרחוב! הסכנה חלפה!

בת־עמי נשמה לרווחה: – אם כאן חלפה הסכנה,

בוודאי חלפה גם שם, בקריית ענבים – ונרגעה.


 

חלק ב': ארצוֹת נעוּרָיו

ובמשוך הקשת יאירו לפניו ארצות נעוריו:

שמש עזה ונדיבה וסוסים שחומים על פני האחו.

אברהם בן יצחק


שם על יד המעיין

שם בעמק יזרעאל,

שם על יד כפר יחזקאל,

שוכנת קבוצת החוגים.

פזמון: הם יודעים לשיר, לרקוד.

הם יודעים גם לעבוד.

זוהי קבוצת החוגים.

שם על יד המעיין.

במקום שם דשא רענן,

שוכנת קבוצת החוגים.

הם יודעים וגו'.

(ישראל אבן־נור, 1930)


אני אמרתי לאמי

בהיותי בת שבע עשרה, בוגרת הגימנסיה “רחביה” בירושלים, החלטתי לצאת לקיבוץ.

אני אמרתי לה:


– אמא, אל תניאיני מדרכי, אל תעצרי אותי,

אל נא תחסמי את הסף בעדי,

אל תסגרי את הדלת.

אני צריכה ללכת.

איני יכולה לבלי ללכת.

חיי לא יהיו חיים, אם לא אלך.

גם לך חלק בהליכתי, אמא.

הבית שבו ילדת אותי בירושלים הוא.

וממערב – ליפתה ואבו גוש.

ויושביהם רוצים שייעלמו היהודים.

וכשאיימו, ישבת איתי בארון,

ורעדנו שתינו מפחד.

באויב צריך להילחם באומץ,

ולא להתחבא בארון.

ואת אבי אני זוכרת, אמא.

הוא היה רב וגדול בתורה,

ולא לוחם. כוחו היה במוחו.

ואני רוצה להיות לוחמת. בין חברי,

בקיבוץ, ב“הגנה”, בגן הירק, בפרדס – ליצור.

אמא, חדלתי להתפלל ולומר תהילים.

לא אשוב אליהם. אינם מטרתי הראשונה,

שהיא הציונות, ולא יראת שמים.

יש מתפללים, אמא, ויש מפללים. אני מפללת.


(פראפרזה לקטע מכתבי י"ח ברנר, הוא אמר לה).


גשר צר מאוד

בדרך לקבוצת החוגים, מתחנת הרכבת המנדטורית עין ג’אלוד (חרוד),

זרם נחל חרוד, שהיה משנה את רוחבו לפי עונות השנה,

והיה מעליו גשר צר מאוד, עשוי קורות עץ.

הייתי בת שבע עשרה.

בערב שבת תשובה, שבין ראש השנה תרצ"ג (1932) ליום הכיפורים,

עברתי עבירה חמורה.

במקום תשובה, עשיתי יציאה מירושלים.

מדרך המלך של יראים ושלמים, ציונים בנפשם ובהכרתם –

דרך סלולה באמונה במשיח, בקידוש השם ובמיצוות התורה –

לשביל צר וחדש, לדרך חיים אחרת.

לאמונה בציונות, בהתיישבות, בעבודה פיסית,

בשוויון ובשיתוף, בסוציאליזם, בצדק כאורח חיים: לקיבוץ.

הגשר היה צר מאוד. חציתי אותו וליבי הולם מפחד.

אט־אט, ברגליים רועדות, בתקווה לפגוש מייד בחברי נחום,

שבא למעיין ימים מספר לפני.

גם הוא היה רק בן שבע עשרה, אבל לו לא היו כל נקיפות מצפון.

הוא חצה את הגשר בקפיצה, בדהרה.

הוא לא נקרע בנפשו.

אני חשבתי רק על אמי, על סבי וסבתי,

שישבו עלי “שבעה” ולא השיבו לי “שלום”, כשנפרדתי מהם.

טבלתי במעיין המקסים עם שקיעת החמה

וביליתי עם חברי, שקיבלו את פני בשמחה.

הכינו לנו – לקבוצת ההכשרה מירושלים, “נמלה” –

חדר ריק מכוסה קש ועליו שמיכות פרוסות,

למגורים בימים הראשונים.

שכבתי שם ובכיתי עד עלות השחר.

כל היתר – שרו ורקדו בצריף חדר האוכל. גם נחום.

מדי פעם בא לבדוק עד כמה חזק בכיי, ואחר שב והלך…

– לא נורא – חשב, ולא אמר. גם אני לא אמרתי. רק בכיתי.


כך פתחתי את חיי בקיבוץ, שהיו חלומי, שאיפתי, בחירתי – בהכרה מלאה ועמוקה.

אבל חיי קיבוץ היו והנם על־אנושיים, ואולי –

ועל כן – גם אל־אנושיים, בעבורי.

לא דיברתי על כך עם חברי. אולי חש?


נחומי בנה לי בית… על העץ

כשבאנו, נחום ואני, לקבוצה שעל יד המעיין,

היינו אמנם רק בני שבע עשרה,

אבל ‘זוג’ בעל ותק של שלוש שנים.

חוש הקינון קינן בנו בכל עוז.

הדיור בחדרי הצריפים העבשים לא היה לפי רוחנו.

מצאנו פתרון פשוט: דירה על עץ…

בחרנו לנו אקליפטוס גבוה וענף על שפת הנחל.

נחום בנה על ענפיו משטח עץ רבוע ד’־על־ד',

הוסיף עליו חצאי ‘קירות’ בגובה מטר אחד וסולם בעל עשרה חווקים, וזהו זה.

המשך הקירות והגג היו ענפי האקליפטוס והשמים.

הרוח המנשבת תמיד והצינה היו משיבי נפש;

פכפוך המים, צפצוף הציפורים וילל התנים בגלבוע נתנו מוסיקת רקע מתמדת.

מי ג’ארה עשויה חומר, מכוסה פיסת כילה עם חרוזי זכוכית כחולים,

נועדו לרוותנו.

כן, היה שם גם ‘רכוש פרטי’: מנדולינה שהבאנו מירושלים,

שלפעמים ניגנה בה הרוח, אך לרוב פרט עליה נחום, בלילות.

לא היה כיופי וכנועם הזה בכל דירותינו הבאות.

את “הבית הזה בישראל” פתחה טבעת זהב עבה ומיושנת,

שבה נישאו אמי לאבי, אמה לאביה, וסבתה לסבה…

עשרות זוגות בקבוצה נישאו באמצעות טבעת זו, ולימים גם בתנו רות.

ועוד הטבעת גנוזה ומחכה לנישואי הבנות בדורותינו הבאים.

והלוואי ויידעו אותו יופי ואושר שידענו אנחנו בביתנו זה,

על עץ האקליפטוס שעל שפת הנחל, שכתליו – אוויר, וגגו – כיפת השמים.


נישאנו בני עשרים, בל“ג בעומר תרצ”ה (1935).


שם משפחתנו

שם זה, שריג, מניין בא? מתי וכיצד נולד?

ודאי אינו שם הורי או שם הורי נחום!

בהיותי עדיין ילדה נשבעתי – לי יהיו ילדים רבים;

אהיה “גפן פורייה” (במטבע לשון זו חשבתי כבר אז;

הלשון שבפי היתה משכילית.)

הקללה שבהוויית ‘בת יחידה’ אכלה בי.

היא שגרמה לי להבין, שבעצם לא היתה לי ילדות כלל.

לא ידעתי שמחה. הייתי יתומה מגיל ארבע.

הנפש היחידה לאמי האלמנה, בת דמות היגון;

עולמנו היה סבוך ומבועת, חסוך תקווה,

ותמיד על סף מחסור של ממש, תלוי על בלימה.

ועל כן אותה החלטה – “גפן פורייה”.

אם כך – גפן; ומדוע שריג?

על שריג החלטנו שנינו, נחום ואני,

עם הנישואין, לקראת בוא הבנים.

רק שריג – לא גפן חדשה, לא גזע חדש,

לא שורשים חדשים. רק אדמה חדשה,

רק ענף, סעיף, קנוקנת משורש עמוק, עתיק ימים.

שנינו נולדנו וגדלנו בשכונת “כרם” הזעירה

בצפון מערב ירושלים הקטנה, באמצע שנות העשרה.

כשהתאחדנו, היינו לשריג מ“כרם” ירושלמי

ששורש נטע ועשה בנים, פירות משובחים, בבית השיטה.

בחותמי היום ספר זה,

אנו מונים כארבע עשרות נפש חיות

ושלושה מתים יקרים: יוסף בננו, שאול חתננו (בעלה של רותי בתנו) ואור נכדנו.


נחש בריח

לאחר שירדנו מן העץ גרנו ב’וילה', שבנה נחום מתחת לצמד עצי תות.

הפירות נשרו לתוך פינו מתוקים מדבש.

ה’וילה' שלנו הייתה צריפון עץ זעיר, מצופה כולו לוחות דיקט מבפנים,

ונייר זפת עבה מבחוץ.


לילה אחד שבתי מאיזו פעילות ל’וילה'.

כששלחתי ידי לפתוח את הדלת, ראיתי לאור הירח צפע גדול

משתלשל מענף התות שמעל הדלת. זוקף כלפי את ראשו.

כמנהג חוה האם לא נהגתי. על נפשי ברחתי.


התפילין

אגב חיפושי אחר מזוודתו של הרברט, נכנסתי למחסן הזה.

הרברט היה רפתן, חלוץ הולנדי, שהחליט לקום ולעזוב את קבוצתנו.

הוא חיפש לו משק גדול, שרפתותיו מלאות פרות.

ב’רפת' שלנו היו, באותם הימים, שמונה או עשר פרות בלבד…


מחסן המזוודות היה צריף ישן נושן,

שהפרוץ בו רב על העומד, ונדחסו בו, בערבוביה מייאשת,

מזוודות, תרמילים, תיבות וצרורות.

פתאום נפלה עיני על רצועת עור שחורה, יפה, נעימה, רכה כמשי,

שביצבצה מתחת למכסהו של ארגז קש ענק.

חמדתי אותה, לעשותה לי חגורה לשמלת השבת הרקומה שלי.

משכתי בה כל עוד ניתנה להימשך,

חתכתי אותה בשיני, וכבר היתה בידי!

על נקלה חיפשתי ומצאתי

את מזוודתו של הרברט ההולנדי,

ומיהרתי לצאת מן הצריף המחניק, שריחו כבד –

ריח קורי עכביש וצפיעי עכברים.

נמלטתי. נעלתי מאחורי את דלת הצריף החורקת באנחת רווחה.

מייד ניגשתי אל אדולף, הסנדלר היקה,

והוא חיבר לי בנפש חפצה אבזם מבריק לחגורתי.

הודיתי לו על טרחתו וחזרתי אל מחסן הבגדים,

שמחה בהצלחתי הכפולה:

המזוודה המבוקשת היתה בידי וגם חגורה נפלאה,

שלא היתה כמותה אף לא לאחת מבנות הקבוצה.


אותו יום ערב שבת היה, ולאחר טבילת ערבית במעיין,

שבו היינו רוחצים – מקלחת לא היתה לנו –

לבשתי את שמלתי הלבנה, הרקומה,

וחגרתי למותני את החגורה החדשה.

פתאום חשתי, שלמרות רוחי הטובה עלי,

אני נטרדת מרגע לרגע, יותר ויותר,

עד שהיתה הטרדה למצוקה שאפפה את כל כולי.

האם גנבתי את החגורה? והלוא כל חפצינו היו שייכים לכולם;

לא היה אצלנו “שלי – שלי, ושלך – שלך”.

מה היה אפוא אותו דבר טורד ומציק, שהשתלט עלי?


לאחר קבלת השבת והארוחה, טיפסנו למעלה הגלבוע, בחברותא,

וישבנו על הסלעים.

ליל השבת הסהור, שזרח על העמק ממזרח,

עשה אותנו עצובים ורגישים,

ואת השירים החסידיים והנעימות הרוסיות – שירי געגועים.

לידי ישב נער חרישי, חיוור פנים,

שעיניו הגדולות נדמו לי כשתי בארות של אפילה.

עיניו העלו בי זכר פניו של אבי.

אלו העיניים שהכרתי רק מן התצלום הנושן,

שנותר לי לאחר מותו, בעודני ילדה קטנה.

כן, הנה פניו פני הנער,

שתפילין של יד כרוכים לזרועו השמאלית,

ותפילין של ראש על שערו השחור.

לפתע ידעתי בביטחה גמורה, שהחגורה החדשה שעל מותני

רצועת תפילין היא, ממזוודתו של נער זה,

בעל פני הרב החיוורים.

פתאום ראיתי בי, שבתוכי פנימה

כבר ידעתי זאת למן הרגע הראשון.


במוצאי השבת נכנסתי לחורשה, הצתי אש בזרדים יבשים

ושרפתי את הרצועה, עד אפר.

כך נוהגים לעשות לחפצי קדושה, שאין בהם שימוש.

ועדיין לא נמס הסלע שרבץ על ליבי.

מאז אותו יום התחילה בתוכי מין ‘שיבה’. לא שיבה בתשובה, לא.

רק אהבה אין קץ – ליהדות, ליהודים, לירושלים. לתום ולחום.

לבית ילדותי. לאמי.


אני משרתת אצל ‘גברת ברוך השם’ בדמותה של אחרת

יום אחד הגיעה קריאה בטלפון למזכירות הקבוצה, קבוצת החוגים,

לשגר במהרה בחורה לעבודה אצל גברת אחת, ברכה הלוי, בחיפה.

מה פתאום תיסע חברת הקבוצה לעבוד אצל גברת הלוי בחיפה?

כי בעלה הנכבד, ברוך הלוי, סוחר עשיר מחיפה, נהג יפה בגזבר הקבוצה;

נתן לו סחורה בהקפה כשלא היתה לזה פרוטה לפורטה.

ועכשיו, הנה ילדה אשתו של הלוי בת,

ואין בכוחה לעשות בעצמה את עבודות הבית.

הוא מבקש אפוא, שאחת הבחורות שלנו תבוא לסייע בידה.

ואת מי בחרו לעבודה המאוסה הזאת?

אותי…


ביום ראשון אחד, בבוקר,

ארזתי בילקוט בית הספר שלי, העשוי עור,

מעט בגדים, כלי רחצה ומגבת.

נסעתי ברכבת לחיפה, לרחוב שאת שמו שכחתי,

אבל את מקומו עודני זוכרת היטב.

עליתי במדרגות בלב הולם,

פני חיוורות וברכי כושלות.

חשבתי בליבי, כי לו ידעה אמי, בירושלים,

שבתה יחידתה עובדת כמשרתת בביתה של אשה בחיפה,

היתה קוברת עצמה מרוב כעס ובושה.

נקשתי בדלת, ששלט נחושת קטן הותקן עליה:

“משפחת ברכה וברוך הלוי”.

הדלת נפתחה – ומי ניצבה לפני, שמנה כחבית,

אם לא הגברת הג’ינג’ית, ‘ברוך השם’?!

אם לא התמוטטתי ונפלתי תחתי, אות הוא שהייתי עשויה פלדה.

היתה זו ידידתה המצחיקה של אמי,

שותפתה ב“הסתדרות נשים מזרחי”, בת ירושלים!

זו שקראנו לה בינינו, בצחוק, ‘גברת ברוך השם’,

מפני שתמיד היתה חותמת את שמה במכתביה: ב"ה

(ברכה הלוי, בראשי תיבות).


אותו רגע באה מחשבה לראשי:

– אינך מגלה אפילו ברמז מי את;

את אינך את, שמך אינו שמך, אינך ירושלמית. מאומה!

– כן – שאלה – במה אוכל לעזור לך?

– אני מקבוצת החוגים – השבתי.

– מקבוצת החוגים? והלוא את נראית כילדת בית ספר!

כאלה ילדים אתם, שם, בקבוצה?

ושלחו אותך לעבוד בביתנו?

– כן בדיוק כך – השבתי לה וזיעה כיסתה אותי,

מפני שחשתי בעיניה, שהיא מתחילה לזהותני.

– מה שמך? – שאלה.

– בת־עמי – השבתי.

– ואני הייתי נשבעת שאת היא תקוה, בת חברתי מירושלים,

שלא ראיתיה ארבע שנים,

מאז עברנו מירושלים לחיפה!

הייתי נשבעת, שאת היא תקוה!

ומניין את? – הוסיפה – וראיתי בעיניה,

שעדיין אינה מאמינה לי…

– אני מפתח תקוה – השבתי, וכל הדם אוזל מפני.

– מפתח תקוה? – השתוממה –

טוב, היכנסי. שבי ושתי כוס תה, בת־עמי,

ואחר כך אראה לך מה לעשות בבית…

את מבינה, לפני שבועיים ילדתי בת, ואין בי כוח לעבוד;

ובעלי הציע, שבחורה מהקבוצה תעזור לי בעבודות הבית…

– כן – אמרתי לה – אני יודעת.

וכך ישבתי לי במטבחה של ‘גברת ברוך השם’,

שתיתי תה, שמעתי את צווחות התינוקת,

וערכתי בראשי תשובות לכל מיני שאלות, שאולי תשאל אותי הגברת.


חצי שנה עבדתי אצל ‘גברת ברוך השם’ בפרך:

סיידתי את מטבחה, כיבסתי חיתולים מגואלים,

סחבתי בעבודה סלים עמוסים כל טוב מן המכולת.


שנאתי את משפחת ‘ברוך השם’ שנאת מוות… שנאת חינם.

מדי פעם ניסתה הגברת לשאול אותי עוד שאלות

וסיפרה לי סיפורים רבים על תקוה,

הבת החמודה של חברתה (ה’תאומה' שלי מירושלים,

הדומה לי יותר מהדמיון שבין שתי טיפות מים…).

‘גברת ברוך השם’ הזכירה לי את ירושלים,

וירושלים הזכירה לי את ילדותי, כאילו שכחתיה לרגע…


לא פאטה־מורגאנה!

בניסן תרצ"ד (1934), ואני בת תשע עשרה, עבדתי בעירום חציר בשטח בית אלפא;

עבודה מפרכת, אבל רומנטית, ו’חבר’מנית'…

היה יום חמסין טיפוסי לניסן.

לפתע ראיתי פאטה מורגאנה,

חיזיון שכיח בימים ההם במזרח עמק יזרעאל, שהיה אז ישימון.

לי היתה זו הפעם הראשונה:

בלב הצוהב המסנוור – עיר, מגדלים, עצים ואגמים לרוב.

איך, איך היתה הפאטה מורגאנה למציאות יפה ממנה פי שבעים ושבע:

היא קיבוץ בית השיטה, המבורך והיפהפה!


מלחמת הלב בלבבון

בפרוץ מאורעות תרצ“ו–תרצ”ט (1936–1939),

כשרבו התקפות הערבים על יישובים יהודיים,

והיה נחוץ כסף רב לקניית נשק מגן,

הכריז “הוועד הלאומי לארץ ישראל”,

שטיפל בכל הבעיות המיוחדות ליישוב היהודי בארץ לפני קום המדינה

– על מבצע התנדבות:

כל איש יהודי וכל אשה יהודייה יתרמו מתכשיטיהם, או מכליהם היקרים,

למבצע קניית הנשק.

למבצע הזה קראו “כופר היישוב”.

במתן “כופר היישוב” נעשה כל תורם למשתתף בהגנת היישוב היהודי

מפני התקפות הכנופיות הערביות. הציונות שלטה בכיפה.


קבוצתנו היתה באותם הימים ענייה ורעבה, ולא עלה על דעת איש,

שגם אנחנו יכולים להשתתף במבצע.

ואני דווקא העליתי זאת על דעתי:

שהרי רובנו באנו מבתי טובים.

ודאי יש לכל אחד מאיתנו בסתר המזוודה, או בפינת הארון,

משהו השייך לו ולו בלבד. (למשל, שעון, או מתנה אחרת ממתנות הבר־מצווה!)


יום אחד באתי לאסיפת החברים

והצעתי שגם קבוצתנו תתרום ל“כופר היישוב”.

אבל לפני שבאתי לאותה אסיפה,

התחוללה אצלי מלחמה פרטית, בין הלב ללבבון.

בהיותי ילדה נתנה לי סבתי שרשרת זהב ועליה לבבון,

שלא עלה בגודלו על ציפורן של אגודל,

ודמותו, כפי שמעיד עליו שמו, כדמות לב קטן.

ללב הזה היתה דלת זעירה, נפתחת ונסגרת על ציר,

ומנעול שכמעט לא ניתן לראותו…

אמר לי הלבבון:

– איני נחוץ לך, אינך עונדת אותי כלל,

רק שומרת עלי באיזו קופסה נשכחת.

אם תתני אותי ל“כופר היישוב”,

אולי אהיה תלוי בגלוי על צווארה של גברת, לאור היום!

אמר לי ליבי:

– תני הכול ל“כופר היישוב”!

למשל, את שעון הזהב שקיבלת מהדוד משה לבת המצווה,

ואת טבעת הכסף שקיבלת מהדודה מלכה,

ואפילו את הכפית הקטנטנה למלח, העשויה כסף,

אבל לא את הלבבון שבתוכו שמורה תמונת אבא!

עונש יבוא עלייך אם תמסריהו! ראה תראי!


כשקיבלה הקבוצה את הצעתי, להעלות את תרומתנו ל“כופר היישוב”,

התברר שהיו גם היו אוצרות טמונים במחשכי המזוודות!

תכשיטים יפים ויקרים לכיס, ובעיקר ללב.

איש מאיתנו לא השתמש בדברים הללו.

אפילו שעונים פשוטים לא היו לנו,

כי חשבנו את כל אלה למותרות, שאינם יפים לחברי קבוצה, לחלוצים;

על אחת כמה וכמה שרשרות, סיכות ולבבונים!

בערימת התכשיטים הלא קטנה,

שנאספה חיש מהר מכל החברים, ובעיקר מן החברות,

היו שעון הזהב, כפית הכסף הקטנטנה למלח,

והלבבון, התלוי על שרשרת זהב דקה.

רק את תמונת אבי הוצאתי מתוכו.

שמרתי אותה במסתרים, עם טבעת הכסף הקטנה,

שלא התאימה עוד לאף לא אחת מאצבעותי, שרחבו מאוד

מאז התחלתי לעבוד עבודת כפיים בגן הירק של הקבוצה.

ערימת התכשיטים שנשא איתו הגזבר שלנו לירושלים –

אילו היה מוכר אותה,

היתה פותרת בעיות רבות של פרנסה באותם הימים…


הריון

והיה החלום למציאות. מציאות מושכת ומוצצת בליבי.

ואין אושר גדול ממנה בחיים.

נארג הבן מדמי ובשרי, וליבי הולך ורחב כים.

מצוץ בכל הכוח, קטני שלי, משוך!

קטן אתה ועיוור, טרם קרמת עור,

טרם עשית עצמות ו – אדם שלם, וכמה יקר.

גוש חם הילד שלי. כולו שלנו, של אביך ואמך.

העולם כולו הולך וצר, חוג ראייתי מצטמצם –

ודי לי, די באותו דמדום, נמנום,

שאני שרויה בו עד תום, רק איתך.

אין לי דבר בעולם, רק אתה. איזה אושר!

בוא כבר, בני!


רן נולד בי“ג בכסלו תרצ”ז (27 בנובמבר 1936), מעט לאחר תחילת המאורעות.

נחום היה אז גפיר מטעם הממשלה המנדטורית.


החלב המר – הולדת רן

ללידת בכורי רן נסעתי לבית החולים בעפולה מהקבוצה, מהמעיין,

אבל חזרתי לבית השיטה, שכבר היו בה צריפים אחדים, קטנטנים, אוהלים רבים,

ושני בתים יצוקי בטון – הרפת ובניין א', לילדים,

ששכן ב’חזית המזרחית' של המשק.

שוב בכיתי הרבה, כמו אז, בהגיעי לקבוצת החוגים.

הפעם היה הבכי מהול באושר על לידת בכורי, רן,

ובפחד על שהוא רחוק ממני – בבניין א',

בעצם ימי המאורעות, ימי גשם ובוץ, ימי בדידות, אימים וקור –

ולא צמוד אלי, כפי שרציתי בכל מאודי.


כמו בכל עניין עלי אדמות, כך גם בזה, שולטת האופנה.

פעם מדברים בשבחו ובחיוניותו של חלב האם,

ופעם מבטלים את ערכו כעפרא דארעא.

בימי מלוך רני בבית התינוקות עמד חלב האם בשיא פריחתו:

בלי חלב אם אין עתיד לילד; סכנות אורבות לו.

ואיך פותרים את הבעיה, כשאין מתת שמים זו?

בקיבוץ שלטו השיתוף והשיוויון גם בעניין זה:

כשסיימה האם האחת להיניק את תינוקה,

עברה להיניק את התינוק שאמו חסרה חלב. חד וחלק!

וכך נדד לו רן מ’חזית' ל’חזית'…

האחת היתה חברה אנושית, שהחזיקה אותו בחיקה החם והביטה בעיניו בחיבה,

והאחרת כלבתא – שאחזה בו ככלי אין חפץ בו

והביטה בקיר שממול, בעיני זכוכית.

החוויה החוזרת הזאת היתה איומה עד כדי כך, שאמרתי לעצמי:

– ילדך יגדל בלי חלב אם מר כלענה!

וכך היה.

עם האם הנדיבה, ארנה בהם, קשרתי קשרי אחווה לכל חיי.

וכך למדתי שתי אמיתות:

יש שיתוף שאין לו שיעור,

ויש דברים שאין בהם שיתוף.

ולא רק בחלב אם.


“הַם, בֶּנֶר”

בימיה הראשונים של בית השיטה,

שכן חדר האוכל בצריף עלוב, שעמד מול בניין א',

במקום שבו ניצבת כיום המכבסה המפוארת.

בצריף הזה אכלנו בוקר, צהריים וערב,

ואפילו ארוחת ארבע, כי קומקום עדיין לא היה בחדר.

בוודאי לא עלי תה או סוכר, לחם או ריבה; שום כלום!

באותו חדר אוכל היו תלויות שתי תמונות,

תמונותיהם של אנשים שאהבנו וכיבדנו:

האחת של ברל כצנלסון12, והאחרת של י"ח ברנר.

יום אחד חזרתי מעבודתי בגן הירק עייפה ורעבה.

לקחתי את רן, שהיה אז בן שנה וחצי, ולא מכבר החל ללכת ולדבר,

והלכתי איתו לצריף חדר האוכל, למצוא שם משהו לשים בפי.

מזגתי לי כוס תה, מרחתי פרוסת לחם בריבה,

וישבתי על הספסל ליד שולחן, שעמד ליד הקיר, לאכול ולשתות.

על אותו קיר היתה תלויה תמונתו של י"ח ברנר שחור הזקן.

פתאום טיפס ועלה רן על הספסל, לקח פרוסת לחם בידו,

טיפס ועלה גם על השולחן,

הושיט את הפרוסה אל תמונת ברנר, היישר אל פיו, ואמר:

– הַם, בֶּנֶר!


מי אינו מכיר את האיש שיצא מן הקיר?

כשישב רן שלנו, בן החמש, מגן ב', על ארון הנעליים הנמוך שבחדר האמבטיה,

נעל נעליו ונלחם בשרוכיו, הרגיש פתאום שהארון מזדעזע תחתיו,

ודלתו נגררת אט אט ונפתחת,

ומישהו מתחיל לזחול מתוכו החוצה…

קצהו של ראש גדול, בהיר ומתולתל…

רן צרח צריחה חדה, קפץ וברח מן החדר,

נעול נעל אחת, ורק תחתוניו לעורו.

וכל עצמותיו משקשקות.

הוא פרץ לחדר המשחקים, שבו ציפה למצוא את עדה הגננת;

אבל עדה לא היתה שם…

לחזור לפרוזדור – פחד.

כדי להיכנס לחדר השינה, שבו נמו חבריו הקטנים את שנת הצהריים,

היה צריך לצאת תחילה לאותו פרוזדור. מה עשה?

נדחק לפינה שבין הדלת לקיר, ועמד שם בוכה בשקט ורועד מאימה.

פתאום שמע צעדים קרבים. הדלת נפתחה, ומבעד לסדק –

את מי ראו עיניו?

את עזריליק החשמלאי,

עזריליק המתולתל ובהיר השיער,

שעיניו צוחקות תמיד.

עזריליק, חברם הטוב ביותר של כל הילדים!

רן בלם את פיו, ויבבות עוד פרצו מגרונו מדי פעם.

– נבהלת, רני? אל תבכה! מייד אסביר לך הכול,

ותראה, שאין כלל וכלל סיבה לפחוד.

רוצה לשמוע, רני?

רן לא דיבר. כל גופו עוד קיפץ מן הבכי שבכה,

אבל עיניו אמרו: – כן, אני רוצה.

– אספר לך, רן, משהו שאסור לספר לאף אחד; זהו סוד…

והוא משך את הילד ברכות מן הפינה,

הושיבו על כיסא אחד, ישב לידו, על כיסא אחר, וליטף את ראשו.

– סוד כזה – המשיך – שאפילו רוב החברים,

וגם אבא ואמא שלך, אינם יודעים, אבל…

רן, שבלע את דבריו של עזריליק עם דמעותיו האחרונות,

הרים כנגדו עיניים גדולות, סקרניות.

– אבל – חזר עזריליק ואמר – עליך להבטיח לי,

שלא תספר לאיש, לא להורים ולא לילדים,

מה שקרה היום, ומה שאספר לך עוד מעט.

אתה חושב, רני, שתוכל לשמור סוד כזה עמוק עמוק בלב, ולשתוק?

קולו של עזריליק היה רך ולוחש, וכמעט לא נשמע בבית השקט,

שישן לו במנוחה את שנת הצהריים.

– כן – לחש גם רן – כן, אני יכול. אני רוצה…

– אם כך – קירב אליו עזריליק את אוזנו של הקטן –

דע לך, רני, שבחדר האמבטיה של הגן שלך, מתחת לארון הנעליים, יש קרש;

ואם מרימים את הקרש… –

ועזריליק החזיק בסנטרו של רן וכיוון את פיו אל עיניו של הילד,

קולו לא נשמע ורק שפתיו נעות –

– מתחת לקרש יש פתח, ודרך הפתח הזה צוללים ונכנסים לחדר קטנטן,

הנמצא בין חדר האמבטיה לחדר השינה. ובחדר הזה, הקטנטן,

יש המון רובים וכדורים, וקוראים לו ‘סליק’.

ואם יבואו פעם ערבים לא טובים, וירצו להתנפל עלינו,

או לגנוב את הצאן שלנו, או את הפרות, או הסוסים,

יירו החברים ברובים האלה ויגרשו אותם.

ואני – אמר עזריליק לרן – שומר על הרובים שתמיד יהיו מוכנים,

משומנים ומצוחצחים. אני עושה זאת בלילה, או בצהריים, כשאתם, הילדים, ישנים…

גם היום נכנסתי, בשקט־בשקט, אל מתחת לארון הנעליים, ואיש לא ראה אותי.

והנה, כשיצאתי, ישבת לך על הארון ונעלת את נעליך.

כנראה לא רצית לישון יותר. מה, רן? – והוסיף:

– מוכרחים לשמור על המשק, על החברים, על הילדים,

ועל בעלי החיים! נכון, רני?

– נכון, השיב רן, ופניו צוחקות בגאווה ובשמחה.

– זהו, ילד, ידעתי שתבין – אמר עזריליק.

– ועכשיו נראה. אם תהיה נבון, תשמור היטב על הסוד –

וטפח לו על כתפו כמו חבר לחברו.

– עכשיו, בוא נשוב לחדר האמבטיה. אנעיל לך את נעלך השנייה ואשרוך את שרוכיך.

אחר כך נלחץ יפה ידיים, כמו שני חברים טובים, שיש להם סוד משותף.

– בסדר – אמר רן. קם מכסאו וזקף קומתו, סידר יפה את תחתוניו,

שם את כף ידו הקטנה בתוך כף ידו הטובה והרחבה של עזריליק,

ופסע לצידו לחדר האמבטיה.

נס הוא שכל הילדים עדיין ישנו. הם לא ראו, לא שמעו ואפילו

לא חלמו על מה שקרה לחברם רן אצלם בבית, מעבר לקיר…

– עוד דבר עליך להבטיח לי, רני – אמר עזריליק,

והוא מניף את רן ומושיבו על ארון הנעליים –

לעולם, אבל לעולם, אל תחטט, אל תפשפש,

ואפילו אל תביט לתוך ארון הנעליים הזה… שכח כל מה שקרה היום,

כאילו היה זה חלום!


אבל עזריליק סיפר לנחום עוד באותו היום,

ורן – הוא סיפר לי על כך רק כשכבר היה נער מגודל…


הכד השבור של דויד’קה

את דויד’קה ירשנו ממשק עין חרוד,

שעלה להתיישבות בגבעת קומי שבעמק יזרעאל.

הוא סירב לעזוב את המעיין ונשאר שם לבדו, עד שבאנו אנו לשם.

ירשנו אותו עם כל שאר הרכוש: עם צריף חדר האוכל הענק,

ששימש את הבריטים בימי מלחמת העולם הראשונה

והדקל המתנשא ברחבה שלפניו;

עם צריפי המגורים האפורים, שבורי השמשות ופעורי הפתחים;

עם הגלבוע, עם החורשה ועם מעיין חרוד;

הוא בא לקראתנו מבין העצים –

פרוע רעמה, צחור שיניים ומחייך.


עד מהרה נתגלה דויד’קה כאופה אשף.

טעמו של לחם שהיה אופה לנו בלילות,

בתנור הענק שעל יד המטבח, המוסק ענפי עץ מן החורשה,

עלה בטעמו על כל מיני הלחם שאכלנו בימי חיינו.

בשעות היום היה דויד’קה משוטט בחורשות, מטפס בהר,

צווח כעוף מבין הסלעים והאילנות,

שואג כארי ושר כזמיר.

תוך כדי כך היה מצייר.

מעולם לא הראה לנו את ציוריו.

אפילו לגשת לצריף מגוריו לא הרשה לנו, אף לא לאיש מאיתנו.

(לבסוף אמנם נתן לנערה אחת, לאה’לה זהובת הצמות,

להיכנס אל צריפו ואף אל ליבו…

אבל כל זה קרה מאוחר יותר…)

מדי פעם היה דויד’קה נעלם ונוסע לו.

כשחזר – סיפר סיפורים מרעישי לב על הרי שכם והרי נצרת,

ועל סימטאות ירושלים וצפת.

בקיצור, דויד’קה התמהוני שבה את לב כולנו.


לימים, כשעלינו להתיישב בבית השיטה, עבר דויד’קה אחרון.

וגם כאן היה, כמובן, אופה.

והילדים שנולדו בינתיים, וכבר בגרו,

היו רובצים במאפייה שעות ארוכות

ומתבוננים, מוקסמים, בלהבת הלהביור שזרחה מבעד לדלת הברזל של התנור…

הם היו מסתכלים בדויד’קה הלש את הבצק בערֵבָה ומעגל את כיכרות הלחם,

משלחן, צחות כשמנת, לתוך התנור,

ומוציאן שחומות, פריכות ומתוקות – כצפיחית בדבש.

דויד’קה היה מקבל את פני הזאטוטים במאור פנים ובשירים,

שרק הוא ידע לשיר כמותם,

ובעיקר – במאכלי גן עדן: פיתות בשמן ובצל מטוגן,

קצוץ לפתיתים זהבהבים; זרעוני חמניות ודלועים ממולחים,

קלחי תירס, שיחי חימצה על תרמיליהם,

שריח מדורות ספוג בהם – הכול לפי העונה.

בכל ערב שבת היה דויד’קה אופה חלות לילדים.

לחברים היה מכין כיכרות לחם של שבת, שצימוקים חבויים בתוכן.

כן, פעם היו אופים מאפה שכזה לכל החברים, לארוחת הבוקר של יום השבת!


גם כאן, בבית השיטה, צייר דויד’קה.

הוא בנה לו מעין חדר ציור, שקרא לו ‘אטלייה’,

בדיוק מול משתלת הוורדים של לאה’לה.

היה זה חיבור של כמה צריפונים מטולאים,

דבוקים ולחוצים זה לצלע חברו,

ובהם קבועים חלונות, אשנבים וחווחים משונים.

מבנה מוזר זה לא היה דומה לשום מבנה שראו הילדים מימיהם,

ובכל פעם שהזדמנו לסביבתו, צבט בהם בחוזקה החשק להציץ פנימה

ולראות מה יש בתוכו.

מוזר. דויד’קה הטוב והמיטיב, המאיר פניו לכל ילד,

אסר עליהם באיסור חמור להתקרב למקום הזה.

אפילו לדרוך בשביל הוורדים, המוליך אל חדרו, נאסר עליהם.

אם ניסה זאת מישהו, היה דויד’קה מרעים עליו בקולו

כמו היה איש אחר, רע וזעום.


באחד מימי החופשה הגדולה

החליטו שלושה פרחחים בני שמונה – יוחנן, עמוס ורן –

להציץ לחדר הציור של דויד’קה.

אותו יום אפה דויד’קה לפנות בוקר.

הילדים, ששמרו את צעדיו, ראוהו מתקרב לצריפו,

מזמר בנחת, ופניו שלוות וחייכניות.

שעה ארוכה רבצו הילדים בתוך השיחים שבקצה המשתלה,

מתחת לבטניהם עשב יבש, ומעליהם – שמים רחבים אין קץ.

איש בעולם כולו לא ידע היכן הם ומה בדעתם לעשות.

דויד’קה נכנס לצריפו והסתובב בו,

בלא שידע על שלושת האורבים לו:

הנה הוא שורק, הנה הוא דופק, הנה הוא מנסר, הנה הוא גורר.

לבסוף נדם הכול. הילדים חשבו שדויד’קה נרדם לו.

עמוס התנדב להציץ במבעד לחלון.

הוא זחל בין השיחים, שקט כנחש,

בעוד שני חבריו מציצים בו בנשימה עצורה.

כשקרב אל הצריף נאחז בקרש, הצמיד את ברכיו לקורה שתמכה בגגון

(אוי אם יחרוק, אוי אם ישרוק),

והופ – הנה הוא למעלה, ומצחו נוגע בזגוגית האשנב.

רן ויוחנן דימו בנפשם שעמוס תלוי במרומים כבר שעה תמימה.

(די, שיירד כבר ונחזור הביתה.

לא צריך את כל העסק המחורבן הזה. איזה פחד!

יה, איזה גיבור הוא עמוס!)

ועוד פעם, הופ! – והנה עמוס על ידם,

רבוץ על בטנו ופניו סמוקים ומשובצים אגלי זיעה.

עוד טרם נרגעו עיניו הממצמצות של רן משפע האור שהממן,

והנה יצא דויד’קה,

התבונן סביב סביב, ונעץ עיניו הישר בעיניו של רן…

לא. הוא לא ראה מאומה.

הוא חזר לצריפו. איזה מזל!

עמוס גילה לחבריו בלחישה את שראו עיניו:

– החדר מלא דברים עצומים! נפלאים! תמונות על כל הקירות,

פסלים, אגרטלים, כדים, קערות עם פירות. יין וכל מיני…

הילדים, שעוד היו רכונים על השיחים, התלהטו מסיפוריו,

בלמו פיהם ועצרו נשימתם, לקלוט את מעשי דויד’קה בארמונו.

לבסוף – מקץ יובלות – חרקה הדלת,

ודויד’קה יצא וצעד לו בשביל הוורדים,

סובב את שער העץ התלוי על צירו,

והתרחק.

ראשון זחל הפעם יוחנן, ובעקבותיו – עמוס ורן.

הם שלפו מכיסיהם כלי פריצה: אולרים, מצבטיים וצבת.

רן עקר במהירות את המסמרים שבהם חוזק המנעול בשגמיו.

יוחנן פתח את הדלת… והנה הם בפנים!

תחילה היכה בהם ריח הבושם; בושמם של ורדים ופירות.

רק כשהתרגלו עיניהם לאפלה, החלו גם לראות:

אל אלוהי האלוהים! הרי זה ארמון קסמים:

כדי נחושת, זכוכית וחרס; אגרטלים כבדים מלאים פרחים;

פסלים גדולים וקטנים – שחורים, חומים ואדומים;

בקבוקים אדירים, ירוקים; קערות ענק ובהן

רימונים ותפוחים, אגוזי קוקוס ושקדים.

הקירות מכוסים בדים, מהם מצוירים ומהם חלקים.

מן החרכים ומן האשנבים הסתננו קרני אור,

שהתנפצו והדליקו בזכוכית קשתות צבעים ושלהבות.

הילדים גיששו, מיששו, ריחרחו עד אשר…

נתפסו מכנסיו של עמוס בזיזה של כוננית,

ולפני שהספיק לשחררם, נשמטה הכוננית, והכד שעליה התנפץ לרסיסים.

מימי הכד זרמו לכל עבר, וּורדיו ניטשו בתווך, כעופות שחוטים.

השלושה כרעו מייד על ברכיהם ותחבו את שברי הכד לכיסיהם.

אחר חיפשו ומצאו מטלית, ספגו את המים הניגרים,

והחזירו את הכוננית למקומה.

כשיצאו אל החמה הזוהרת בחוץ קבעו את המנעול במסמריו –

וחסר סדר סקרנות.


ימים רבים לא דרכו רגליהם במאפייה של דויד’קה.

דויד’קה לא סיפר לאיש דבר מכל אשר אירע.

האם לא הרגיש?

לילדים נדמה היה, שהוא כמו מרוחק מהם וקצת עצוב,

וכמו אינו אוהב אותם כבראשונה.

פעם, בחג ייסוד המשק, בכ"ה תשרי, ערך דויד’קה תערוכה מתמונותיו בחדר התרבות.

ביניהן ראו הילדים תמונה אחת,

ובה כד גדול וצרור ורדים בתוכו…

בעצתו של יוחנן הדביקו השלושה לאחוריה של אותה תמונה פתק, וכתבו בו כך:

"דויד’קה, אנחנו שברנו את הכד הזה. לא בכוונה!

רק רצינו מאוד לראות את החדר שלך.

וזה קרה. כמו אסון. סליחה".

וחתמו יחד, כל ילד בשמו.

זמן רב לא אמר דויד’קה דבר וחצי דבר.

רק לאחר כחמש שנים, בחגיגת הבר מצווה המשותפת שלהם,

קרא לשלושתם ואמר:

– הביטו, ילדים. ראוי שיהיה לכל אדם מחבוא.

אם מחבוא ממש, ואם מחבוא שבלב.

זה אינו רשאי להיכנס למחבואו של זה.

בעיניים מושפלות הקשיבו השלושה לדבריו.

רק לאחר שנים, כשכבר היו חיילים וחברים בקיבוץ,

היטיבו להבין את כוונתו.


יללת תנים, צמרמורת

חורף תש"ד (1944). המלחמה בעולם, וביישוב היהודי בארץ – צמרמורת.

נחום בפלמ"ח, בכפר גלעדי, ואני הרה את בני, יוסף.

רן היה אז בן שבע ורות כבת שלוש.

השנה מקוללת בכול – פרט לגשמים, ולתינוקות!

באירופה היהודים נשחטים, נשרפים, גוועים;

ובארץ, במעין “אף על פי כן” נחוש,

נולדים תינוקות, עוד ועוד, בייחוד בקיבוצים.

וכך גם אצלנו, בבית השיטה. ויוסף שלנו ביניהם.


רן וחברו הטוב עובד (בארי) חלו בדיפטריה, מכה משמיים.

הרופא הזהיר אותי בחומרה, שאסור לי לקרב אליו,

פן אידבק במחלה ואסכן את העובר שבתוכי.

רן ועובד הוכנסו להסגר: לביתן מבודד בקצה מערב ה’חצר':

כמאה מטרים משם שכנו אוהליהם נוטפי המים של לוחמי הפלמ"ח.

הצריפים התמוססו ברטיבות.

רות, אמו של עובד, בילתה עם שני הילדים את מרבית שעותיה.

אחרי העבודה ניגשתי ודיברתי איתם במרחק מה מן הפתח –

הבוץ כיסה את נעלי העבודה שלרגלי.

בחדר הילדים הרטיט תנור נפט.

הילדים כאבו, גרונם היה נפוח וחומם גבוה.

הם לא התאוננו, לא דיברו – מדוכדכים, רועדים מקור ומפחד.

את בתי, רות, הפקדתי בערבים בידי שרקה ואריה, חברי הטובים,

ועמדתי בפתח, רועדת מקור, רטובה מגשם.

התינוק, יוסף, בטש בבטני בחוסר סבלנות.

בלילות היו הילדים לבדם. רק שומרת הלילה המסכנה, ופנס הנפט בידה,

היתה מגיעה פעמיים־שלוש לביתן הנטוש.

הילדים, כאמור, לא התאוננו.

רק עיניהם עשו זאת.

עד אותו ליל פחדים, ליל ילל התנים.

בבוקר שלאחריו, שוב לא שתקו.

הם ישבו וסיפרו על פחדי הלילה,

אחד נכנס לדברי חברו: על התנים שייללו על יד החלון והפתח;

על שנכנסו למיטה אחת והתחבקו בכל הכוח זה עם זה, כדי להתחזק;

על השמיכה שמשכו מעל ראשם,

ועל הצמרמורת.

– לא עוד!

לקחנו, רות ואני, את ילדינו לחדרינו, ויהי מה.

ובלבד שלא ימותו מפחד.

ילל התנים לרן – זכרון אימה שאינו מחוויר.

לי – מקור רגשות אשם, שאינו מחוויר.

ואולי מקור כוח לעמוד בסבל האמיתי

שיפקוד אותנו – בבאות.


מערת השועלים

לפני קום המדינה, כשהיתה כיתת “להבה” כיתה א',

ושַבּוֹ מחנכהּ, הרבו לטייל בסביבה –

לקטוף פרחים, שעטפו כמרבדים צבעוניים את האזור כולו,

לגלות מערות נסתרות, ואפילו – עתיקות.

יום אחד, במהלך שיטוטיהם, מצא אחד הילדים, בין סלעי ה’אמפיתיאטרון',

משפחת שועלים – שועל, שועלה וכמה שועלונים;

כולם אדמדמים, מעובי זנב, יפים־יפים.

מייד לכשהרגישו בילד הצופה לעברם,

נשאו השועלים רגליים, נעלמו ואינם.

במלה אחת הצמיד שבּו את כל הילדים אל האדמה,

עיניהם לטושות ואוזניהם זקופות.

דבר לא קרה. השועלים לא נראו! כאילו היו חלום נמוג.

הילדים שוטטו בין הסלעים שבצלע הגבעה – לשווא.

לאחר שעה ארוכה מצאו נקיק עמוק,

מתחת לסלע אפור, מתפורר, שחלקו האחד גלוי והאחר מוסתר.

עוד באותו ערב חזרו למקום עם מכוש וטורייה,

וחפרו מחילה בהמשך לאותו נקיק, עד שנעשה למעין מערה זעירה.

דבר הימצא השועלים ודבר חפירת המערה פשטו בחצר

והגיעו כמובן גם לאוזני רן ועובד, חברו הטוב.

השניים החליטו לצייד את ‘מערת השועלים’ בכל טוב:

בשקיק חיטה קלויה, ב’דוֹמים' בשלים, בפנס ואף במעדר.

שעות רבות של קיץ בילו שם, בהיחבא.

כשהיתה השמש יוקדת בחוץ, שררה במערה צינה נעימה.

הילדים שכבו על בטנם – רק כך יכלו לשהות בה –

זללו מן החיטה ומן ה’דומים' המתוקים

וחפרו, בשכיבה, העמק בתוכה.

בפתח המערה הציבו שלט, ועליו כתוב לאמר:

"ילד, שלום! אל תהרוס ואל תקלקל. אכול מהחיטה ומה’דומים' כרצונך;

אבל העיקר: חפור במערה, ואת האדמה הוצא החוצה. תודה, רן ועובד".

ואכן, ילדים אחדים עשו ככתוב על השלט.


שנה או שנתיים אחר כך מצאו רן ועובד פגר של שועל זקן,

שבא כנראה למות במערה, שבה חי עם בת זוגו השועלה ושועלוניהם,

עד שהובהלו בידי כיתת “להבה” וברחו.


“אני רוֹמֶל!”

בתש“א (1941) ישבה פלוגה א‘, מגדוד א’ של הפלמ”ח, בכפר גלעדי,

ועסקה בעבודה ובאימונים במסגרת קורס מ"כים.

באחת השבתות נקרא מפקד הקורס, נחום, לחולתה,

ושם נמסרה לו הודעה דחופה:

– עליך לקיים מייד מסדר פלוגתי, ולהודיע כי לפלוגה א' ניתן הכבוד

לצאת מייד לקו הראשון של חזית הדרום!

נחום, שנרעש מן הבשורה, שב לכפר גלעדי מאושר ונלהב:

הרי זו בדיוק היתה תקוות כל יהודי בארץ – להילחם אישית בגרמניה הנאצית!

מייד הרים את הפלוגה על רגליה וריכז אותה בסככה מרוצפת חצץ,

שהיתה בנויה בלב המאהל.

הוא ניצב מול חייליו, שחשו בגודל המעמד,

וחזר על ההודעה. את דבריו סיים במלים האלה:

– מחר, עם ערב, אנחנו יוצאים לנגב, להילחם ברומל![3]

חמישים הבחורים והבחורות שאגו משמחה וחיבקו איש את רעהו. ובכו.

מפה ומשם צצו קוניאק ושרי ברנדי, והכול שתו לחיים

בעיניים נוצצות, בשרירים מתפוצצים מכוח וממרץ, ובלבבות עולצים.

כבר היתה שעת לילה מאוחרת, ובחורים רבים התנדנדו,

צעקו ושרו בגילופין.

ונחום – נאחז בעמוד הסככה והכריז על שקט.

דממה נפלה וכולם הקשיבו לו רוב־קשב. ואז קרא:

– אני רומל!

מי שעדיין היה פיכח, התפקע מצחוק,

ומי שהיה שתוי, כמו המפקד, הגביר את ההילולה.

לאחר ההכרזה המדהימה הזאת הסביר נחום את פשר הפקודה,

את כל הגדולות והנצורות שתעשה פלוגה א' בחזית.

הוא לא היה שיכור מיין, אלא מאושר,

שהוא וחבריו יזכו ללחום בנאצים.

יש עדים שבאותו לילה, בהיותו בגילופין,

שר נחום בפעם הראשונה בחייו את “קפיטן, קפיטן”,

שהיה מאז ל’שיר השירים' של נחום.

למחרת פורקו האוהלים, נארזו החפצים האישיים והפלוגתיים,

והכול – האנשים והחפצים – הועמסו על משאית חסרת דפנות ויצאו לדרך, לחזית.


קפיטן, קפיטן

‘שיר השירים’ של נחום,

שהיה שר כשהיה ליבו טוב עליו במסיבות,

מאז ימי הפלמ"ח

ועד זקנה ושיבה.


קפיטן היה אחד,

לא ירא ולא פחד,

סכנות רבות ראה, ועוד איך.

אלף פעם הוא ניצל,

כשטולטל מגל אל גל…

בביטול היה צוחק ומחייך.

בסערה מול אסון

הוא תמיד היה חוזר על הפזמון:

קפיטן, קפיטן, נא חייכה,

כי הצחוק נס מורם לספינה.

קפיטן, קפיטן, בחייך…

סער לב לסער ים לא ייכנע.


וקרה מעשה שטן:

התאהב הקפיטן.

התאהב הקפיטן, ועוד איך…

התבלבל כנער רך

כאותו תלמיד פרחח…

והפעם לא צחק אף לא חייך.

הוא הסמיק, הוא החוויר,

ולא היה מי שישיר לו את השיר:


קפיטן, קפיטן…


מלים: אברהם שלונסקי (תרגום)

מנגינה: רוסית עממית


הולדת רות

בחורף 1941, פורים תש"א, ילדתי את רות.

לא היו שום סימני לידה מתקרבת.

“חברת נוער א'”, שהדרכתיה, היתה בסדום,

עזרה בהקמת קיבוצה לעתיד – בית הערבה.

נלחמתי להצטרף אל חניכי, אך החובשת הודיעתני חד־משמעית,

שבית השיטה לא תהיה אחראית לי, אם אסע.

הפעם התערב בוויכוח גם נחום.

גם הוא טען שאני פזיזה, והשמיע מיני איומים.

נכנעתי ולא נסעתי.

לפנות בוקר, בפורים, הגיעה השעה.

הפעם הייתי שקטה. ידעתי בדיוק מה עומד לפני.

הצטיידתי ויצאנו לדרך, כמו לקראת חתונה.

הפעם היה נחום בבית, והיתה מכונית מוכנה.

הערתי את נחום ואמרתי – אבא, קום. הגיעה השעה.

כעבור כעשרים דקות ילדתי, בחדר האמבטיה.

אפילו לא הספקתי ללבוש את בגדי בית החולים.

נחום הקשיב לכל הגה מאחורי החלון.

מדי פעם הודיע לי, בשיעול החביב עלי כל כך,

שהוא ‘עומד על המשמר’.

הכול עבר כבחלום. התינוקת היתה מושלמת. בייחוד עיניה –

מבריקות.

נחום טילפן לאמו ולאמי: – נולדה לנו בת! שמה יהיה רות!

למחרת לידתה קראתי בעיתון על פטירת סבי, אבי אמי.

נחום נסע להלווייתו, ואני, במרום אושרי על הבת,

בכיתי על סבי, שהיה לי כּאָב.


הולדת יוסף

כשהגיע מועד הלידה השלישית שלי היה יום אביב נפלא.

השמש חיממה עולם רטוב מגשם, שירד עשרה ימים,

ללא הפוגה, עד שפסק באותו יום.

היה זה יום הזיכרון על מות אבי, יוסף, שנפטר שנים רבות לפני כן.

קיוויתי שיום הלידה יתאחר,

ובלבד שלא אלד ביום הזיכרון: לידה לחוד ומוות לחוד.


נחום היה בפלמ"ח מזה כשלוש שנים,

ושימש מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח.

עכשיו ישב בקיבוץ יגור, ובא הביתה רק פעם בשבוע, לשבת.

ולפעמים לא בא כלל, אפילו לא לשבת.


אמי, לאה, באה לבקרני.

כל היום דלקה עששית נפט קטנה בחדרנו, לזכר אבי, יוסף.

היה זה יום עצוב לאמי ולי.

רן ורות באו לחדר אחרי הצהריים,

שניהם חיכו בקוצר רוח לאח הקטן, החדש. בטוחים היו שזהו אח.

הנה־הנה עמד היום לפנות, ונראה שתקוותי כי הלידה תתאחר אמנם מתקיימת.

כל היום עבדתי כרגיל, וסימן ללידה מתקרבת – אין.


אמי ישבה על מיטה אחת.

רן ורות ישבו איתי על מיטה שנייה.

קר היה בחדר. תנור לא היה.

גם לא קומקום לשפות על האש, גם לא סוכריות או עוגות,

גם לא צעצועים ומשחקים; גם ספרי ילדים לא היו.

חדרנו באותם הימים היה בבניין אבן,

שדלתו נפתחה היישר החוצה; בלא מרפסת ובלא גגון.

כשירד הגשם, והחצר נמלאה בוץ, היינו חולצים את נעלינו המבוצצות

ומניחים אותן על לוח פח, שהיה מונח על הרצפה; ‘קרש בוץ’ קראנו לו.

אפילו מקום לקולב לא היה.

דלות ומחסור!

רק דבר אחד היה בשפע, ובעצם שניים –

אהבה וסיפורים.

גם אמי גם אני ידענו ואהבנו לספר סיפורים,

ורן ורות אהבו לשומעם.

אבל הערב, גם סיפורים לא היו.

פתאום אמר רן:

– אמא, אני רוצה שיהיה לנו אח.

אני רוצה הרבה זכרים במשפחה,

כי זכרים חזקים יותר! (שובניסט קטן, אבל ריאליסט…)

ורות אמרה:

– אוף, אמא, מתי כבר יצא האח הקטן?

אמא, יש שם אור או חושך, בבטן שלך?


התכוונתי לספר לילדים על המלאך

ועל מה שהוא עושה לתינוק ברגע היוולדו,

ולא הספקתי.

כאב חד כשיפוד פילח אותי, פתאום. אחד ויחיד, וחלף מייד.

אפילו אמי, שהתבוננה בפני כל הזמן, בדאגה,

לא הבחינה באותו כאב.

הילדים לא הבינו, מדוע לא עניתי על שאלתה של רות,

בדבר האור או החושך השורר בבטן האם.

שתקתי, והשלושה הביטו בי, מחכים לתשובה.

ושוב חלף שיפוד־כאב חד בגבי, ועדיין לא השבתי.

– לך, רנילי – אמרתי לרן בשקט –

לך מהר אל יוֹס. הוא הבטיח שייקח אותי לבית החולים.

רן נעל את נעליו ולבש את מעילו במהירות.

– אמא, גם אני רוצה ללכת עם רן! – קפצה רות ממקומה.

– טוב, אבל מהר! אין זמן!

ציפיתי בליבי לבוא נחום.

הלוא הבטיח שיהיה בבית ביום הזה, במועד ללידה! היכן הוא?

יוס הגיע בתוך דקות, במשאית, פתח את הדלת ואמר:

– בואי, תקוה, אני מוכן!

גם אני הייתי ‘מוכנה’: לבושה שמלת תכלת דקיקה ומעיל עלוב.

לא היו אז שמלות חורף בקיבוץ, ועדיין לא ידעו לתפור מכנסיים לחודשי ההריון.

לרגלי היו נעלי עבודה שחורות, ולראשי מטפחת.

ליבי הלם מפחד, שמא אלד בדרך, במשאית.

הכאבים היו חדים ותכופים. הילדים ירדו מן המשאית, חיוורים כסיד.

– שלום אמא, שלום רנילי. שלום ‘פּוסיק’!

(‘פוסיק’ היה שם החיבה שלנו לרות בקטנותה;

מאוחר יותר כינינו אותה ‘ביתקה’.)

נפרדתי מן השלושה, שנראו אבודים ונבוכים.

טיפסתי בקלילות לתא הנהג. אותו רגע לא חשתי כאב.

– איזה מזל שלא יורד עכשיו גשם! – אמר יוס –

והבוץ התייבש מעט!

בחוץ כבר שררה חשיכה גמורה.

היה זה הלילה האחרון של חודש אדר.

בערב המחרת, עם היוולד הבן, או הבת,

ייוולד גם חודש ניסן.

יוס הציץ בי ואמר:

– את נראית כמו כלה ולא כמו יולדת, תקוה!

ואני התכווצתי משיפוד כאב נוסף בגבי.

טיפות גשם דקיקות התחילו לנקוש על שמשת המשאית.

הקור בתא הנהג היה מקפיא.

רעדתי ונשכתי את שפתי התחתונה.

בין כאב לכאב התגעגעתי אל נחום:

– אילו היה בא רק לרגע! רק אוחז בידי. רק זאת!

והכאבים רצו בהולים, זה אחר זה.

היילוד דחף עצמו בכל כוחו, להוט להיוולד!

בשעה שתיים אחר חצות, בדיוק בשתיים,

הודיע התינוק על היוולדו בצריחה רמה:

– הקשיבו! נולדתי! אני כאן!

מה יפית העולם!

כ“ט באדר תש”ד (24 במרס 1944).


תאריך זה נחקק על אבן המצבה שעל קבר יוסף, שנהרג בטרם מלאו לו שלושים.


זכיתי, ולו בטיפה – העלייה לבירייה

בשנים תש“ה–תש”ז (1945–1946) הייתי מדריכה ומורה של “חברת נוער ב'”,

נערים עקורי שואה.

מקצתם באו מטְרנסניסטריָה ומבּוּכֶנואלד.

אנשי בית השיטה קראו להם, לכולם, ‘הבוכנואלדים’, מתוך נוחיות (אך לא רק)…

שם זה היה תמצית הווייתם – בני נוער שרובם איבדו הכול: בית, משפחה, שפה.

דמותם היתה הוויה גלותית – נפשית ופיסית.

שפת היידיש בתווים שונים היתה תחילה המכנה המשותף לי ולשותפי:

דקלה מיינרט, אם הבית של הנערים; אברהם ברגנפלד, העולה הוותיק מגרמניה;

אריה בן־גוריון ושלומי ענתבי, בנו של המורה הגלילי הידוע,

שניסה את המבטא העברי על פי סברתו, כגון לבטא את ה“שין” כ“סמך”.

הנערים שינו את צורתם במהירות מדהימה. הם גדלו, למדו ועבדו בכל עבודה;

לבשו את הלבוש ה’קיבוצניקי', למדו עברית ונעשו ‘צברים’, כמונו.

בשנה השנייה לבואם נכנסו להסתדרות “הנוער העובד”,

ובי“א באדר תש”ה (24 בפברואר 1945) הוזמנו, עם מדריכיהם,

לעלות לבירייה שבגליל העליון.

ההתרגשות שלהם, גם שלנו, היתה אדירה!

נסענו במשאית פתוחה, בערב סערה – גשם, ברד ואפילו מעט שלג וקור מקפיא –

לקיבוץ איילת השחר. לנו קפואים כנציבי קרח על רצפה מכוסה קש.

איש לא עצם עין מעוצמת הקור, שהקפיא את גופנו, אך לא את עוצמת התלהבותנו.

לפני עלות השחר העירונו וסידרונו בחוליות של ארבעה.

אכלנו בעמידה לחם ושתינו קקאו רותח. העמיסו עלינו קורות עץ כבדות,

ומפקדים, דחוקים משני צידינו, הוליכו אותנו במעלה הר

שראשו נחבא בשמים, בשביל חלקלק, תחת גשם בלתי פוסק, קר כקרח.

נער מ’הבוכנוואלדים' אחז בזרועי, בבושה מביכה גם לו, גם לי…

עלינו והגענו והצבנו גל אבנים ודגל עברי, להמרות את גזירתם:

לא תקום נקודה עברית בימי הבריטים!

קיימנו מיצוות עלייה לנקודה חדשה בישראל: העלייה לבירייה.

ה’בוכנוואלדים' חדלו להיות ‘בוכנוואלדים’.

הם היו ארץ־ישראלים במלוא מובן המלה.


סיפורי גלות תל־אביב – והמלחמה בנגב

אנחנו מחליטים להיות עירוניים לזמן בלתי ידוע

המספרת: רות


כשפרצה מלחמת העצמאות, בנובמבר 1947, נקרא אבא לשוב מחופשתו בבית לנגב,

אל גדודו, הגדוד הראשון של הפלמ"ח.

לאחר זמן הקים שם את חטיבת “הנגב”,

שעתידה היתה להילחם במצרים, שפלשו לארץ מן הדרום.

את חופשתו מן הפלמ"ח קיבל אבא בראשית אותה שנה,

לרגל צאתה של אמא ללימודים ב“סמינר הקיבוצים” בתל אביב.


היתה שבת קרה וגשומה. באותו חורף ירד גשם רב.

בליל שבת לנו כולנו בחדר ההורים. כולנו היינו אז אחי הגדול, רן,

אני, רות, ואחינו הקטן, יוסף. אייל וצחקי, אחי הקטנים, עדיין לא נולדו.

אבא היה רחוק, בנגב, והיינו מתגעגעים ועצובים.

בבוקר מזגה לנו אמא קקאו חם ומתוק, ואחר כך אספה אותנו למיטתה

ועטפה אותנו בכסת הנוצות הרכה וחמה שלה.

החדר היה אפלולי וקר. הפתילייה והקומקום הרותח שעליה

השתדלו מאוד לחמם את החדר, אך לשווא.

תנור עוד לא היה אז.

פניה של אמא היו חתומות סוד.

הפעם לא סיפרה לנו סיפורים, לא שיחקה איתנו כבכל בוקר שבת.

היא לא אמרה דבר, רק הביטה בפנינו,

בזה אחר זה, מהורהרת.

כך ישבנו לנו ארבעתנו, שותקים רגעים אחדים,

מרגישים שעומדים אנחנו לשמוע מפי אמא

דבר מפתיע, ואולי אולי, דבר מבהיל.

אני זוכרת היטב שרעדתי מקור ושיני נקשו. התבוננתי בפני אמא, מפוחדת.

ראיתי שגם אחי הגדול, רן, מתוח. הוא כבר היה אז בן אחת עשרה

ואני – רק בת שש…

אחי הקטן, יוסף, בן השלוש, נצמד כל העת אל אמא,

ושתק גם הוא.

סוף סוף פתחה אמא את פיה ואמרה:

– ילדים, עלינו להחליט עכשיו,

כולנו יחד, החלטה חשובה, שתשנה לגמרי את חיינו לזמן רב…

ליבי הלם: – אולי קרה משהו לאבא?

בכל יום מאותם הימים נהרגו יהודים בכל קצות הארץ.

החדר חשך פתאום מאוד. החלון בכה בדמעות גדולות.

– אבא נלחם בנגב – אמרה אמא בקול שקט.

– מה קרה לו? – נזעק רן.

גם אני התכוננתי לשאול, אבל הוא הקדים, כמו תמיד.

אמא הרגישה בזה.

– לא קרה לו כלום, בת – ליטפה את ראשי

(כמה אהבתי כשכינתה אותי אמא “בת”!

זה היה סימן שאני “ילדה טובה ונבונה” וגם “גדולה”.)

– לא, באמת לא קרה לו כל דבר רע – המשיכה אמא,

אבל הוא ואנשיו נלחמים בערבים המתקיפים את היישובים

ואת צינור המים הראשי בנגב.

ואני – המשיכה אמא ואמרה – מוכרחה להמשיך ללמוד,

ואינני רוצה להשאיר אתכם לבדכם…

האם אתם רוצים לגור איתי בתל אביב, עד שאגמור ללמוד שם?

– נהדר! יופי! אמא, זה פנטס־טסטי! (כך היינו מתפעלים באותו זמן).

קמתי ממקומי וקפצתי על המיטה, עד שלא נשאר זכר לשתי צמותי ה’ירושלמיות',

שקלעה לי אמא קודם לכן. אחי, רן, שתק.

הוא הביט בי, המשתוללת משמחה, בעיניו היפות ואמר:

– שתקי, תינוקת! את יודעת בכלל מה זה

להחליף כיתה וחברה, ולהיות ילדים עירוניים?

יוסף, אחי הקטן, נצמד אל אמא והתחיל לבכות.

יותר מכול שנא לנסוע למקומות זרים.

– אז מה? – אמרתי לרן, נעלבת עד עמקי נשמתי,

– הלא שמעת מה אמא אמרה!

אתה מוכן שנישאר כאן בלי הורים בכלל? תישאר לך אתה לבד! אני לא!

אמא שתקה וחיבקה את הקטן, עד שנשתתק.

אני נדחקתי בחזרה אל כולם, מתחת לכסת.

השתדלתי שרן לא ירגיש בדמעות שבעיני.

כל כך נעלבתי שקרא לי “תינוקת”.

הוא חשב עצמו לגדול, מי יודע מה…

ואז אמר רן במין שקט כזה, בקול חנוק,

ואני חושבת שגם הוא בכה קצת, בתוכו:

– אם מוכרחים אז מוכרחים, אמא.

– אני חושבת שבאמת מוכרחים – אמרה אמא –

והצלחת הדבר תלויה בעיקר בך, בן…

– אמא, את יודעת שאינני רוצה להיות עירוני – אמר רן –

ואינני יודע מה יהיה עם ה’משק' שלנו,

(רן וחברו הטוב, עובד, הקימו להם ‘משק ילדים’,

שהיו בו גדי ואתון, ועוד בעלי חיים….)

– אבל אם אין ברירה – המשיך רן – ניסע;

ואני אעזור, כי אני כבר גדול.

– ואת תעזרי לי, בת? – שאלה אמא.

– בטח שאעזור, אמא!

אני יודעת לעשות הכול בעצמי!

וגם אשמור על יוסף!

כששמע אחי הקטן את שמו, פרץ בבכי נורא:

– רוצה רק בית השיטה! לא רוצה לנסוע, לא רוצה תל אביב!

– אל תבכה, ‘ספסילי’ – ליטפתי את ראשו של אחי הקטן, המבוהל.

(אינני מבינה מדוע קראתי לו פתאום בשם שקראה לו אך ורק אמא.

ואני בכלל לא אהבתי שקראה לו כך…)

– יהיה לנו טוב – המשכתי ללטפו – נגור בתל אביב בבית קטן, כולנו יחד!

אבל, למשמע דברי רק גבר בכיו של יוסף.

רק כשדגדג אותו רן, מתחת לכסת,

התחיל יוסף לצחוק תוך כדי בכי, והיה אחוז בולמוס של בכי וצחוק,

עד שלבסוף נרגע וצחק בלבד.

עכשיו אמרה אמא:

– ובכן, ילדים, החלטנו! אנחנו עוברים לתל אביב. עד הקיץ, עד החופשה הגדולה.

נקווה שאבא ישוב בשלום הביתה הרבה לפני כן!

והחלטנו – המשיכה ואמרה – לעזור זה לזה ולהיות נבונים!

ופתאום חיבקה את שלושתנו יחד. כל כך חם וטוב היה הרגע ההוא.

היינו חזקים ובטוחים שם, בתוך זרועותיה.

רן אמר: – חבל שאבא איננו כאן, איתנו!

ואמא השיבה: – הוא כן איתנו, אבא.

הוא תמיד חושב עלינו ואוהב אותנו. ותמונה שלנו בכיס חולצתו שומרת עליו…

וכשנהיה בתל אביב, אולי גם נראה אותו לעיתים קרובות יותר!


בבוקר קר וגשום של חודש שבט תש"ח (1948) קמנו עם עלות השחר.

רעדנו מפני הקור העז ומפני הגשמים ומפני ההתרגשות והפחד, הזר והחדש.

נסענו במרומי משאית, שרהיטינו נקשרו עליה וכוסו באברזין לבן.

איתנו למעלה ישבה בלהה, שעזרה לנו בכל הסידורים,

ואמא ישבה בתא הנהג עם יוסף.

נסענו שעות רבות, דרך חיפה, על כביש רעוע מלא מהמורות ושלוליות.

היינו לנציבי קרח ולא הרגשנו באברינו. ועל כך נוספו הרעב, הצמא והפחד.

שום מקום בארץ לא היה בטוח אז מפני מוקשים ויריות מן המארב…

בתל אביב חיכתה לנו דירה קטנה וחמודה, דירתו של סמען,

מראשוני ה“מסתערבים”13 של הפלמ"ח,

ברחוב גדול והומה, דיזנגוף 213.

אמא, בלהה ורן, ויותר מכולם ‘פלח’ הנהג, ידיד משפחתנו,

סידרו בתוך שעות את הרהיטים.

רן הכין דבר מה לאכול,

ואני הייתי אחראית ליוסף הקטן.

הוא לא בכה, אבל עמד עצוב והסתכל מבעד לחלון

על הרחוב המוצף מים ועל המכוניות שנסעו בו לרוב.

עמדתי שם יחד איתו. גם אני לא הייתי עליזה. כלל וכלל לא. התגעגעתי הביתה,

לחדרנו שם, ולילדי כיתתי… וגם למורה שלי, רות (גפן דותן).


מתאזרחים בתל אביב

המספרת: רות


בתום השבוע הראשון לשהותנו בתל אביב

כבר למד רן בכיתה ו' של “בית חינוך צפון”, אני – בכיתה א' באותו בית ספר,

ויוסף – ב“מעון לילדי אימהות עובדות”, ששכן על־יד בית הספר.

אני הייתי אחראית להביא את יוסף מן המעון הביתה, בכל יום אחרי הצהריים;

רן היה אחראי לקניות בצרכנייה והשגיח על הכול, כשלא היתה אמא בבית;

מפתח הדירה היה בידיו, ובכיסו היה תמיד קצת כסף, על כל צרה שלא תבוא.

עד מהרה למדנו מהו כסף ומה מחירו של כל מצרך.

ובכלל – התרגלנו שנינו – רן ואני.

מי שלא התרגל כלל וכלל היה יוסף.

הוא לא אכל במעון, לא שיחק וכמעט לא דיבר.

תמיד הסתכל מבעד לחלון, ופניו היפות היו עצובות תמיד.

ימים טובים ומאירים היו לרן ולי אותם ימים, אבל ליוסף הקטן – ימים קשים ומרים.

פעם אפילו ברח מהמעון הביתה, לבדו!

בדרך נס הייתי חולה ונשארתי בבית.

ישבתי על אדן החלון והתבוננתי ברחוב.

פתאום ראיתי את יוסף על המדרכה ממול, מעבר לכביש, ממרר בבכי!

קפצתי החוצה בפיג’מה וממש הצלתי אותו!

כמה שבחים ותהילות קיבלתי מאמא באותו היום!

אפילו רן אמר לי, שאני ‘ממש חברה’מנית’…


אבא היה מופיע מדי פעם לשעה קלה,

כשבא לרגל ענייני הלחימה בנגב, למטכ“ל הפלמ”ח,

אל ישראל גלילי14, אל אורי ברנר15 ועוד.

ביקוריו היו כל כך קצרים, כל כך עליזים, כל כך עצובים…

קשים מאוד היו הימים לאנשי הפלמ"ח בנגב הנצור.

תושבי העיירות והכפרים הערביים בדרך היו ממטירים אש צולבת על שיירות המזון,

הנשק והתחמושת…

המחסור היה גדול, ועדיין היו החיילים שלנו כל כך מעטים…

צה"ל עוד לא היה, המדינה עוד לא קמה.

אני זוכרת שעות נהדרות, כשהיו מופיעים אצלנו, פתאום, חברים מהבית:

הגזבר, נהגי המשאיות, וסתם חברים,

שנאלצו להגיע לרגל ענייניהם לתל אביב.

ביתנו היה מרכז לכולם.

פעם שלחה לנו רות בארי, מחסנאית הילדים, בגדים חדשים!

איך ידעה להתאים לכל אחד מאיתנו בגדים לפי מידותיו?

אפילו פרחי שדה קיבלנו מהילדים: כלניות, רקפות,

ושיני הארי מה’אמפיתיאטרון' של בית השיטה;

והנהגים הביאו לנו כדי חלב, ביצים טריות, ירקות ופירות. ואפילו תרנגולת!

רק מי שזוכר איזה מחסור היה אז בארץ, יכול להבין כמה עזרו לנו כל אלה!

ויוסקה שיין, אפסנאי חטיבת “הנגב”, הביא לנו מכתבים מאבא,

וקמח, ואורז, וקופסאות של בשר משומר, ואת דמי המשכורת של אבא.

אמא סיפרה לנו הכול ושיתפה אותנו בכל הבעיות, בכל הקשיים.

היא התייעצה איתנו. בעיקר עם רן, כמובן, אבל גם איתי.

כשאמרה לנו “אין”, או “לא”, הבנו וידענו, ולא התווכחנו.

אט אט רכשנו לנו עמדה וחברים טובים בכיתותינו,

וגם אחדים מילדי החברים התל אביביים של אבא ואמא נעשו לחברינו.

בלילות לנו בחדר הילדים, ואמא היתה שוקדת על לימודיה שעות ארוכות.


פעם לקח אותנו רן לסרט בקולנוע “שדרות”, בקצה הדרומי של העיר.

אמא חשבה שהלכנו לאיבוד – כבר היה חושך, ועדיין לא חזרנו!

יוסף השתעל מאוד אחרי מחלת השעלת,

ונהג האוטובוס סירב להעלותו,

אף כי כבר לא היה מדביק כלל.

וכך הלכנו ברגל. וכשהתעייף יוסף, נשא אותו רן על כתפיו…

אמא רצה מבוהלת לקופת בית הקולנוע.

הקופאי אמר, שהוא זוכר ילד שקנה כרטיסים, ואיתו ילדה בינונית וילד קטן,

“אבל היה זה לפני שעות”…

כששבנו סוף סוף הביתה, קיבלה אמא את פנינו בוכה ושמחה, צוחקת ומחבקת.


כמעשה מיכל ודוד

המספרת: רות


שבועות מספר לאחר שהגענו לתל אביב, הצטרף רן לתנועת “המחנות העולים”.

אותי לא רצו לקבל – הייתי צעירה מדי!

חצופים!

קינאתי מאוד ברן! רציתי להיגרר אחריו ל’פעולות'.

הוא היה הולך וחוזר בשעות הלילה המאוחרות.

אמא לא כעסה עליו מעולם; בעיניה היה ממש בוגר.


אני זוכרת ליל שבת יחיד ומיוחד.

אחרי שסיימנו לאכול את ארוחת השבת, לאור נרות, על מפה צחה –

אבא נעדר, ואנחנו היינו עצובים, כרגיל –

רמזה לי פתאום אמא, שאכנס איתה לחדר הילדים, בלא שאחי הקטן ירגיש בכך.

אמא חזרה למטבח, ואני הסתתרתי במרפסת הקטנה, עם רן.

אז לקחה אמא את ‘ספסילי’ לחדר האמבטיה.

מהתרועות והצהלות שעלו מאותו חדר הבנתי,

שמייד תצא אמא, עם הקטן בידיה, ותשכיב אותו לישון.

מה שראיתי הדהים אותי: במיטתי, מתחת לשמיכה, הציצה הפרווה החומה של אמא.

– מה זה, אמא?

– ששש – השקיטה אותי אמא –

את רוצה ללכת הערב עם רן, לצריף?

קפצתי קפיצה גדולה – כן אמא! – וקפצתי שוב.

– את זוכרת את סיפור מיכל ודוד? איך שמה כביר עיזים במיטה,

כדי שאביה, המלך שאול, יחשוב שזהו דוד,

ובה בשעה שילשלה את דוד בחבל מבעד לחלון, כדי שיברח?

את הסיפור על מיכל ודוד הכרתי היטב ואהבתי מאוד!

– אז זהו – אמרה לי אמא בלחש – הקטן יחשוב שזו את, ואת תלכי עם רן אל הצריף!

הסתערתי על אמא ונשקתי לה נשיקה חמה. איזו אמא נהדרת!

כעבור דקה בדיוק יצאה אמא עם יוסף,

וכשרצתה להשכיב אותו במיטתו, אמר מייד: – מה פתאום?!

לא רוצה לישון בלי רות!

– מה אתה שח? הסתכל במיטה שלה. הלא רות כבר ישנה מזמ־ן!

ואל תעיר אותה – אמרה לו אמא.

לחצתי את ידו של רן מרוב התרגשות ולחשתי לו: – הוא לא הרגיש!

– ששש – השתיק אותי רן – וניער את ידי מידו

(תמיד שנא גילויי התרגשות. גבר!)

שמענו את אמא מספרת ליוסף את כל הסיפורים שאהב לשמוע,

ושרה לו את כל השירים,

עד שהגיעה, סוף סוף, לשיר “נומה נומה”…

עכשיו כבר לא נשאר ליוסף שום סיפור ושום שיר לבקש, והוא שכב בשקט.

אמא יצאה אלינו למרפסת, ואנחנו – טסנו אל הצריף…


עייזר מטיס אותנו בשמי תל אביב

המספרת: רות


על ה’סידור' הזה, ש’סידרנו' את אחינו הקטן, יוסף, הצטערנו כולנו שנים רבות…

בבוקר צח ובהיר של סוף חורף,

בא אלינו עייזר, טייס ה“פייפר”, שהיה מטיס את אבא

מהנגב לתל אביב וחזרה. כן, עייזר; כיום נשיא המדינה, עזר וייצמן.

כשהיה אבא בא למטכ"ל, ניצל את ההזדמנות וקפץ גם הביתה.

הפעם היתה לו ישיבת לילה, והוא אפילו לן בבית!

ובכן, עייזר בא בבוקר. השעה היתה מוקדמת במקצת.

הוא ישב בנחת במטבחנו, אמא הגישה לו קפה, ואנחנו,

וליתר דיוק אני (כי רן היה כבר ‘עצור’ ו’סגור',

ואמא אמרה שהוא ב’גיל ההתבגרות'; ויוסף עוד ישן…),

פיזזתי סביב עייזר, שאהבנו מאוד, והוא אהב אותנו.

אבא רחץ במקלחת ופיזם לו איזו נעימה,

ופתאום אמר עייזר, לא פחות ולא יותר:

– ילדים, רוצים לטוס איתי ב“פייפר” מעל תל אביב?!

מה שהתחולל באותו רגע עולה על כל דימיון!

התחלנו לזנק על עייזר (רן שכח לגמרי שהוא ‘בגיל ההתבגרות’,

וזינק בדיוק כמוני, ואפילו יותר!),

אני על ברכיו, ורן על כתפיו, עד שכמעט חנקנו אותו, אלמלא נחלצה אמא לעזרתו…

אבא – שרקם כנראה את המזימה עם עייזר יום קודם – היסה אותנו:

– ששש! אל תעירו את הקטן.

– מה, לא ניקח אותו? – שאלנו, שנינו כאחד.

– לא – אמרה אמא – הוא מצונן ואולי יעורר בעיות.

בפעם אחרת, אולי יחד איתי – וכך הדחיקה אמא רמז קל,

שהרי גם היא עדיין לא טסה, עד אז, אף לא פעם בחייה.

עזבנו את הבית.

עייזר הושיט לי ידיים אמיצות, להקפיצני אל הג’יפ. אבא ישב מאחור, להשגיח עלי,

ורן ישב לו, כמו בן מלך, מלפנים, על יד עייזר.

כשהגענו לשדה התעופה הקטן הקפיץ אותנו עייזר לתוך ה“פייפר” שלו;

וכבר המראנו, מתנדנדים, מלאי אימה ופחד;

האנשים בשדה התעופה הלכו וקטנו

הלכו ודמו לכלים על לוח שחמט,

ואנחנו, במרומים, דואים כציפורים…

הים היה כל כך גדול וכחול; והעולם כל כך מקסים ועגול.

מדי פעם זרק לעברנו עייזר מלות עידוד.

כעבור דקות אחדות שבנו ונחתנו, מאירים ומאושרים,

ונפלנו בזרועות אבא, שקפץ ראשון,

צוחק אלינו את צחוקו החם.

אבל שמחתנו לא היתה שלמה…

דווקא היה ליוסף מקום ב“פייפר”! ואולי לא היה מעורר בעיות כלל?

המצפון הציק לנו, בייחוד כשחזרנו הביתה וראינו אותו.

הוא היה עליז ושמח, ולא ידע כלל שהערמנו עליו.

אבל אנחנו הרגשנו כשקרנים, כגנבים…


הסדר ‘האדום’

המספרת: רות


והנה הגיע סוף סוף ערב הפסח.

אפילו לא העלינו על דעתנו, שלא נחוג אותו בבית, בבית השיטה.

כבר ידענו, שאבא יסב לסדר עם אנשיו, בקיבוץ ניר עם.

איש לא יצא לחופשות באותם הימים. מה לנו כי נלין?

הפלישה המצרית עמדה על הסף. היו על כך ידיעות מודיעיניות ברורות.

בחמישה עשר במאי עמד הצבא הבריטי לעזוב את הארץ,

ועמדו להכריז על הקמת המדינה!

שיערו, כמעט בוודאות, שתפרוץ מלחמה של־ממש.

לא עוד “פורעים” ו“כנופיות”; הפעם יהיו אלה צבאות ארצות ערב…

אבא השאיר את ההחלטה הביטחונית על נסיעתנו

בידי חברו, יגאל אלון, ממטה הפלמ"ח בתל אביב.

באותם ימים הומטרה אש מן הגלבוע על הכביש המוביל הביתה, למשק.

בקרב על ההר נפלו מאש מארב שבעה חברים,

ובהם שלושה מחברינו: עקיבא ברזילי, אברהם אופלטקה ואריק אלף.

מדוע להסתכן בגלל סדר בבית? הלא אין זה חיוני עד כדי סיכון החיים!

…ואנחנו כל כך התגעגענו הביתה!

בכל פעם שדפק מישהו על הדלת, רצנו לקראתו כמטורפים.

אולי בא המבשר את נסיעתנו לעמק?

פעם בא אלינו יוסוף גדרון.

רצתי לקראתו כל כך מהר,

עד שנפלתי ושברתי את שתי שיני החותכות, העליונות,

שכבר לא היו שיני חלב…

בקיצור, נסוע לא נסענו.


מאוכזבים וממורמרים ישבנו לבדנו לסדר. אמא השתדלה לקשט את הבית

ולערוך את השולחן בכל מה שהיה בהישג ידה.

אבל אנחנו דחינו הכול, אפילו את הליפתן!

יוסף הכריז שלבשר יש “טעם של אדמה”.

אמא היתה חיוורת ועצובה,

ונדמה לי, שאפילו מחתה דמעה…

אפילו ב“הגדה” לא קראנו!

פתאום, ואני זוכרת זאת בבירור,

התבוננה בנו היטב, קודם ביוסף, אחר כך בי ולבסוף ברן, ואמרה:

– בואו בבקשה אלי, אני רוצה לבדוק משהו.

ניגשנו אליה על פי הסדר, מקטן ועד גדול.

היא עיינה בפנינו, גילתה את בטנינו, מיששה את מצחינו והכריזה:

– ילדים יקרים, יש לכם, לכולכם, חום גבוה,

ואם אינני טועה, חצבת, או אדמת…

הלא אתם אדומים כסלקים!

איך לא הבחנתי בכך! איזה מזל שלא נסענו – הוסיפה.

– תארו לכם, גם לנסוע הביתה וגם לא להיות בסדר…

מאז קראנו לסדר ההוא הסדר ‘האדום’.

בארץ חגגו באותו לילה את שחרור חיפה ובית שאן,

ואת שחרורם של מקומות רבים אחרים.

מבתי השכנים עלתה שירה עליזה;

נשמע גם קול הרדיו, שבישר מקצת ישועות ונחמות.

ואנחנו שכבנו לוהטים על מיטותינו, כואבים,

מתגרדים, נשרפים בצמא. אמא נעה ונדה בין שלושתנו,

מחליפה רטיות לחות, משקה, מנחמת.

הסדר ‘האדום’: איזה זיכרון עצוב הוא כיום,

עצוב ומבדח, מדמיע דמעות מלוחות־מתוקות.


רענו, עקיבא

לנשמת עקיבא ברזילי, שפרחה בגלבוע בי“א באדר תש”ח.


עקיבא היה רענו הטוב. הוא היה רֵע לכול, והכול היו רעים לו.

מתי ראיתיו לראשונה, וכיצד נשתלבו מעגלות חיינו?

היה זה בחג הפסח, במחנה תנועת הנוער,

בינות לאקליפטוסי ענק, בחורשת מקווה ישראל.

שם חגגנו את צירופו של חוג בנים מקוואים לקבוצתנו הירושלמית

קבוצת ה“נמלה”.

היה זה בלילה כסוף, כשישבנו יחדיו, במעגלים צפופים,

ודנו בתום ובחום של גיל שש עשרה בזמן הזוהר העתיד לבוא עלינו,

לכשיתגשמו משאלות ליבנו ונייסד לנו קבוצה חדשה…

המקוואים היו בחורים כארזים ותמימים כפעוטות.

כשדיברו עימנו, הנערות, נבוכו והסמיקו.

עקיבא בלט מן האחרים ברוחב כתפיו,

ברצינות מבטו ובמין כובע מצחייה עשוי עור,

שלא זח מקודקודו אותו הערב וגם ימים רבים לאחר מכן.

בשיחת האיחוד שתק, אבל עיניו, שחורות וחריפות, דיברו בדממה.

בשעות הקטנות של אותו לילה שרנו שירי כיליון לבב.

טיילנו בפרדס שעמד בפריחתו, והשתכרנו מבושמו.

עברנו ברפתות, ושם השקונו המקוואים חלב חם ומקציף, היישר מעטיני הפרה.

עם שחר הגענו בסיורנו לפינת קסמים זרועה ארגזים תכלכלים.

כאן נקטעה לפתע שתיקתו של עקיבא.

כאן רק הוא דיבר, ואנחנו הקשבנו ולא ידענו את נפשנו מתמהון.

הוא סיפר על דבורים פועלות ודבורים מלכות, על מסגרות וחלות,

על זכרים ששעת חייהם חולפת לאחר תעופת החתונה,

ועל דבורה הניזונה מין מזון ההופכה למלכה־אם…

מחזות חיים של הקבוצה שנקים לנו, כולה שלנו, ברבות הימים,

כמו נגולו לעינינו בדברו, וכבר היינו שרויים בקסמיהם.

עקיבא ניגש למין מחסן, ועד מהרה יצא אלינו ובידיו צנצנת דבש.

הוא הגיש את הדבש תחילה לנו, הנערות,

והביט בנו בחדווה כשהתרגשנו לטעמו הנפלא.

הבחנתי בערגה שבעיניו.

הקסמו לו שפתיה של אחת מאיתנו, או שפתי כולן כאחת?

היו אלה מבטי גבר בבשלותו, מלאי כמיהה.


כזאת היתה תחילת רעותנו.

מה אנו גמלנו והיינו לבחורות ובחורים,

שזנחו מאחוריהם עיר, בית הורים ועתיד של חיים קלים ושאננים,

כך גמלה ובשלה רעותנו.

כבר היתה זו רעות של שותפים למעשה, של שומרים בנשק, של חברים לקבוצה;

חבורה של עושים מעשיהם בלהט ולבט.

לא תמיד ליקקנו דבש כבאותו ליל קסמים כסוף.

אמנם לימים סברנו אחרת,

אך זו דרכם של מרורים, שהם מציקים בהווה ונשכחים משהם נעשים לעבר.

נערות שבנו נישאו לנעריהן, ונערים, שהיו לגברים, נשאו להם את נערותיהם.

ה“קבוצה” בטלה בשישים, ולזרים לא נודע כלל החוט המקשר בינותינו.

לא שנצמת ועבר מן העולם, אלא שנגנז, בסמוי.

כשהיה מי מאיתנו שמח מאוד, או עצב מאוד, היינו בצוותא.

שתינו לחיי תינוקותינו כשנולדו,

וליווינו לעולמם את הורינו, כשהגיעה שעתם האחרונה.

איש איש ומעגלו; והמעגלים חותכים זה את זה.


היו אלה הימים של טרם מלחמה.

אימתן של התרחשויות, שהלכו ונרקמו על ראש עמנו בגולה –

לא שיערנו כלל מלוא מוראן.

כבר הגיעו אלינו ראשוני חברות הנוער.

אף אלינו באה, לאחר פרוץ המלחמה,חבורת נערות ונערים יהודים, אך נוכרים.

באחת הוטל עלינו למתוח את בגרותנו ולהיעשות סמל ודוגמה לחניכינו.

אם בשל מורשת אבותי, שהיו מורים, ואם מטעם אחר,

שמוני בין מוריהם ומדריכיהם של בני חבורה זו.

שנתיים עשו הללו עימנו

והשילו מעליהם מכוח עצמם, ומכוחנו, את רוב הניכר שבהם,

ונעשו כמותנו לכל דבר: פועלים מעולים, דוברי עברית,

אוהבי הארץ והתנ"ך, אנשי קיבוץ ותנועה.

משהגיע סיום ההכשרה, שקלו וטרו לאן יפנו,

ובאו לכלל דיעה – לקשור את גורלם בקיבוץ, שנשא עיניו להתיישבות בצוער,

בגדה המזרחית של ים המלח.

עלה ובא יום הפרידה.

יום שכולו טוב, חג ורננה, עם שמץ של עצבות מוצנע בשוליו.

תוגה ופחד מפני הערפילים שבבלתי נודע.

המסיבה היתה מוכנה, עד לאחרון תגיה,

במאכל ובמשקה, בנאום ובשירה, בפזמון ובריקוד.

אנו, המדריכים, סברנו שמוטב יהיה אם בערב זה תתייחד הקבוצה

עם חברת הנוער ללא ה’זמניים'.

מי היו הללו ומה היה טיבם?

כך נקראו הכשרות וגרעינים,

שהיו זרועים באותם הימים הטובים בקיבוצים הגדולים יותר,

למען יוכשרו לעלות בעצמם לנקודות חדשות.

סברנו אפוא, שמוטב להתייחד עם נערינו בערב שכולו מנעמים.

הכול התנהל כהלכתו.

כבר שרה המקהלה, וכבר דיבר המזכיר,

וכבר עמדה הנערה לפתוח בדבריה בשם חברת הנוער,

כשלפתע זינק, מן הדלת האחורית של חדר האוכל, עקיבא, ופניו להבים.

הוא נדחק בינות למסובים הלבושים חג, מסביב לשולחנות הערוכים כל טוב,

וחבט בכפו האדירה על אחד השולחנות,

עד שנתעופפו מעליו גביעים ופנכות לכל עבר, ויין אדום ניגר על המפה הלבנה.

עקיבא שאג: – אם לא ילכו המדריכים, כרגע, להזמין הנה את חברי ההכשרה,

אהרוס את כל החג ה’מחורבן' שלכם. כך אמר – “שלכם”.

המעוות תוקן. אך האמנם תוקן?

אחדים מחברי ההכשרה, שעמדו מאחורי החלונות, ניאותו להיכנס.

רובם סירבו.

המסיבה נמשכה שברים שברים.

בתוך כך חיפשתי ומצאתי את עקיבא, שהיה חיוור כמותי.

תפסתי את כפו והדקתיה בכפי.

רעותנו עמקה. רעות שבשתיקה.

לאחר שנים רבות, כשנפל בין השבעה בקרב על הגלבוע,

חשתי כאילו רעדה האדמה תחתי…


הכרזת העצמאות במחלבת “תנובה”

היום הגדול, ה' באייר תש"ח (14 במאי 48'), הגיע!

היה זה יום שישי בשבוע, בשעות אחרי הצהריים.

הכרזת העצמאות, מפי בן־גוריון, תפסה אותי בחנות “תנובה” קטנה,

בעומדי בתור לקנות חלב.

הילדים שמעו את ההכרזה בבית, לבדם.

כולנו כמו קפאנו על מקומנו. כל העולם קפא ושתק.

אפשר היה לשמוע את הולם הדם, לחוש את צמרמורת ההתרגשות.

חיבקתי ונישקתי אשה שעמדה על ידי בתור, אשה שלא היכרתי מעודי.

כך עשו כולם.

שמחה עמוקה ואהבה רבה שרו באוויר; ניתן היה לממשן, להריחן, לנשום אותן.

וגם פחד חבוי במעמקי הלב.

ועכשיו מה יהיה? – חשב כל איש בליבו.


מצאתי את הילדים בבית, נרגשים.

רן הסביר לרות, שהאנגלים עוזבים את הארץ,

ו – עכשיו נהיה אנחנו, היהודים, חופשיים בארצנו ושולטים בה.

בערב יצאנו לרחוב.

המונים זרמו דרומה, לכיכר דיזנגוף,

שם היה מרכז העיר. הלוא מוכרח להתרחש שם משהו!

ההמונים היו חגיגיים, נלהבים – וגם נפחדים…

הגענו לכיכר. לא היה בה כל סימן לחגיגה.

רק אוהל מואר ניצב במרכזה – אוהל זהוב.

הכול נדחקו אל אותו אוהל.

כשבא תורנו להציץ אל מתחת ליריעותיו,

ראינו בו מטאטא ניצב על עמוד.

מטאטא קש צהוב, גס, חדש לחלוטין.

שבנו הביתה מאוכזבים:

מישהו לא הספיק לארגן, לתת ביטוי לשמחת העיר,

לשמחת העם והארץ.

אולי הדאגה העמוקה ל“מה יהיה” היא שגרמה לכך?

ליל הכרזת העצמאות נחרט בזכרונם של רבים בתל אביב

כאוהל מואר בלב כיכר דיזנגוף, ומטאטא חדש ניצב בתוכו.

(ואולי פשוט הקדמנו לבוא, והשמחה פרצה מאוחר יותר?)


אותו לילה לא עצמתי עין.

– מה יהיה עכשיו.

מלחמה בכל ארצות ערב?

מה יהיה עלינו? מה יהיה על נחום?

מה יהיה על אמי?

מה יהיה על ילדי?


הפצצה בצוהרי שבת, ו' באייר

התשובה על השאלות, שניקרו במוחי כל אותו הלילה, לא איחרה לבוא.

היתה זו שבת מבהיקה של קיץ, ו' באייר תש"ח.

לפני הצהריים הלכתי עם שלושת הילדים לבקר את אראלה יבנאלי,

ממעוז חיים, שלמדה איתי בסמינר הקיבוצים

(וגם בבית־הספר “למל” בירושלים…)

וגרה אצל הוריה ב“מעונות עובדים”.

שוחחנו במתיחות על “מה יהיה”. יוסף עמד על ידי משועמם ונרגז,

בועט ברגליו, מושך את שמלתי.

הוא רצה לרדת לחצר, כמו רן ורות, ולשחק.

משום מה לא הרשיתי לו לרדת והחזקתי אותו אצלי.

פתאום נשמע קול מטוס בשמים, רעש טורד של מנוע הולך וגובר,

ואחריו קול רעם אדיר של פצצות נופלות על העיר.

השכבתי את יוסף על הרצפה ואמרתי לו לזחול קדימה, אלי.

ואז, כורעת מעליו על ארבע, התקדמנו שנינו, בזחילה, לעבר הדלת והמדרגות,

עד ששכך הרעם הראשון.

שוב נשמע זמזום המטוס והתגבר, ושוב הוטל מטח פצצות.

מצאתי את כל ילדי הבניין שוכבים בחדר המדרגות,

וביניהם רן ורות, חיוורים כסיד.

הדממה שהשתררה אחרי הרעם קרעה את עור התוף.

האוזן היתה מתוחה לקראת הרעם הבא,

אבל זה לא בא.

חיכינו מעט, כולנו שכובים על בטננו, וקמנו.

מכל העברים נשמעו קולות בכי של ילדים מבוהלים

וקולות אנשים מדברים בקול רם, קוראים זה לזה ממרפסת למרפסת, מחלון לחלון.

היכן נפלו הפצצות, והאם פגעו במישהו – זאת לא ידענו.


החלה פלישת עמי ערב

הפלישה ‘שלי’ היתה זו של המצרים אל הנגב.

נחום היה רחוק מאיתנו מרחק שנות אור.

עדיין לא שמע על הכרזת המדינה,

אבל על התחלת הפלישה ידע גם ידע.

יום קודם, ב־14 בחודש, כבר העביר לכפר דרום

שיירת אספקה של נשק ותחמושת.

המצרים הפציצו את השיירה בלי הרף.

האפשרות הבלעדית להצלה היתה סיוע אווירי,

אבל המטוס היחיד, שעמד לרשות החטיבה, היה פגוע מאש האויב.

אותה שעה נקלטה במטה חטיבת “הנגב” ידיעה,

ולפיה אונייה מצרית ובה חיילים נחתה בחוף מג’דל.

ידיעה אחרת מסרה, שהמצרים יפלשו בחצות.

השיירה לכפר דרום הגיעה ליעדה וידעה אבידות קשות.

קבוצת בארות יצחק הופצצה מן האוויר.

נחום שיגר למטה בתל אביב בקשות עזרה בהולות:

– שילחו תגבורת! בעיקר ארטילריה!

זה עשוי להכריע את המערכה. שילחו תגבורת!

בהפצצת קיבוץ דורות מן האוויר, שנחום נקלע אליה באותה השעה,

ובהרעשת בארות יצחק באש תותחים, החלה הפלישה.


באותה שעת צהריים שבה הופצצה תל אביב,

ואני ממהרת עם הילדים להכין את הבית לבאות,

כבר היתה הפלישה בעיצומה, ואני לא ידעתי.

אם אין זה מרחק שנות אור בין אנשים אוהבים, אינני יודעת מרחק מהו.

עשינו מה שעשו כל השכנים.

פתאום הייתי מעשית, מלאת מרץ ותושייה.

רן ואני עקרנו את כל החלונות מציריהם.

גם הוא עשה הכול במרץ ובהחלטיות. גבר בן אחת עשרה!

העברנו את כל המזרנים לפרוזדור,

שבטפשותי חשבתיו למקום הבטוח בבית.

הגברים השכנים ברחוב דיזנגוף חפרו שוחות בחצרות.

גם רן רצה לחפור שוחה בחצר, למעננו,

אבל לא היתה לנו טורייה.

בה בשבת קיבלתי החלטה, ומסרתיה לילדים:

– אני ממשיכה ללמוד, אני חייבת; אבל אתם שבים הביתה, לבית השיטה.

מקומות יישוב קטנים בטוחים יותר מערים, במלחמות…

שם יש מקלטים, יש נשק, יש לוחמים. שם הבית.

הילדים שמחו ונעצבו בערבוביה: לשוב לבית השיטה – מה טוב,

להיות שם לבדם, בלי ההורים – רע, רע מאוד.

יוסף נלחץ אלי אחוז פחד. הוא הבין הכול: רק בן ארבע.

בכוח עצום, באלפי רגלים מצוידים, בליווי טנקים, רכב משוריין ותותחים, בחיפוי אש מן האוויר, פלש הצבא המצרי לנגב, בשני טורים: הטור האחד נע צפונה, בכביש עוג’ה־באר שבע־חברון, ולא נתקל בהתנגדות כלשהי. שני היישובים העבריים הסמוכים לדרך הטור הזה, רביבים ובית אשל, התחפרו העמק בביצוריהם והתבוננו באימה בטורי האויב, הנעים צפונה. קטנים היו שני הקיבוצים האלה, אבל לא עלה בדעת איש מחבריהם לזוז ממקומם […] הטור השני של האויב, הגדול והחזק יותר,נע לאורך כביש החוף, ופניו אל היישוב העברי, לתל אביב. הקיבוצים נירים, סער, בארות יצחק וניר־עם עמדו באימה מול הפולש המצרי.

(מתוך חטיבת הנגב במערכה)


כמו היו בני

יום אחד הופיעו שניים מחניכי ב“חברת נוער ב'”,

המכונים ה"בוכנואלדים', בדירתנו בתל אביב.

הם שירתו בנגב, תחת פיקודו של נחום.

לא היה להם בית בעולם מבלעדי ביתי.

האכלתי והשקיתי אותם.

הם ישבו שעות ארוכות, וסיפוריהם היו נוראים מסיוטי,

איומים מדמיונותי: גבורה, מסירות נפש. סיפורים מצמררים.

הם סיפרו על נופלים מיודעים.

למשך שעות אחדות כמו נישאתי ברוח דבריהם

לתוך מרחבי הנגב האחוזים אש.

לא הבנתי איך קיבלו חופשה בימים כאלה –

מפקד רגיש? חשש מן הקש שישבור את גב הגמל?

הם לא הסבירו, ואני לא שאלתי.

הם לא הביאו לי פריסת שלום מנחום.

לא ידעו כלל היכן הוא. רק סיפרו עליו סיפורים

שסופרו באוהלי פלמ"ח.

נשקתי להם נשיקות אם כשנפרדנו, השכם בבוקר:

האם ישובו אל מקומם? לא שאלתי גם זאת, אבל חשבתי על כך.


ידעתי שהמצרים עושים דרכם צפונה.

שמעתי שהארבה המצרי מגיע לאישדוד (הערבית),

כמו עוקף את הנגב ממערב, ונמשך אל תל אביב ובנותיה.

הבנתי מרמזים, שהמצרים חדרו לקיבוץ בארות יצחק.

חמישה עשר מחברי הקיבוץ נפלו ביום אחד, ורבים נפצעו.

דמיינתי לי פירושו של דבר, כשהעברתי זאת לנוף בית השיטה:

תיארתי לי את ילדי בטווח צעדים מספר מאויב.

הרגשתי את מוחי דקור משיפודים.

כבר לא היתה זו דאגה. היה זה כאב גופני.

וכל זאת, לפני שולחני ומחברותי, לפני פירורי הנושא הלימודי

שהכנתי לכיתתי העתידה. ומהו אותו נושא?

“מלחמות היהודים ברומאים”… אכן, כל דור ו’רומאיו'.

יום אחד קלטתי ברדיו מספר ושם: “אלפיים פגזים הוטלו על קיבוץ נירים”.

שוב נדדו מחשבותי אל ביתנו, אל בית השיטה.


“אלה נלחמים – ואלה בורחים לאמריקה!”

מכתב מאת רן אל אבא:


תל אביב מאי 1948.

עכשיו יש יום יום כעשר אזעקות וארגעות, בלילה וביום.

מה המצב שם בנגב, שבו מפציצים אווירוני האויב?

אמא החליטה להחזירנו הביתה, ועל כן אנו נוסעים לשם מחר.

כמה טוב לנסוע לקיבוץ, לשקט, לעומת העיר המלאה אזעקות!

נקווה שתחזור גם אתה, ונחיה יחד בשלום.

פה מפעילים נגד האווירונים מכונות ירייה, שמטרטרות בלי הרף, ותותח אחד.

בלילה, כשיש אזעקה, אנו יושבים במסדרון שלנו, עד הארגעה.

בבית הספר כמעט לא לומדים, ואנחנו משתעממים עד אין קץ.

יש בריחה גדולה מתל אביב לפרברים,

ויש שלושה ילדים מ“בית חינוך”, שנסעו לאמריקה!

זה ממש אות קלון לעמנו! אלה נלחמים – ואלה בורחים לאמריקה.

חזק ואמץ, אבא,

מבנך, רן.


הילדים שבים הביתה, ואני – ללימודי

עד יום הפלישה (15 במאי) עוד קיבלנו מנחום, מדי פעם,

מכתב, פתק, או ידיעה שהביא לנו מישהו.

מאז אותו יום לא היה כל אות חיים ממנו.

בתוכי הייתי אחוזת אימה מתמדת; כלפי חוץ – איתנה.

העברתי לנחום ידיעה, דרך מטה הפלמ"ח: – החלטתי להחזיר את הילדים הביתה.

כעבור יומיים קיבלנו תשובה חוזרת: – החלטה טובה. להתראות!


סוף סוף נמצאה משאית ואף שעה מתאימה לחזור הביתה.

רן ואני ארזנו את כל חפצי הילדים, המיטות והמזרנים.

המשאית הגיעה לפתח דירתנו. העוברים והשבים נעצרו לרגע לצפות בחיזיון,

שלא היה נדיר באותם הימים.

ושוב – רן ורות למעלה, אני ו’ספסילי' בתא הנהג.

יום קיץ בהיר, ועל אף המצוקות היינו עליזים.

שבנו הביתה!


העמק נצץ בזהב. זה צבעו של העמק מייד אחרי הקציר,

בטרם חורשים את השלפים. ואותה שנה איחרו בחריש.

קבלת הפנים בבית היתה חמה ומלטפת.

שלושת הילדים התחילו להתרוצץ מייד.

גם יוסף, ואולי בעיקר הוא, שהיה המאושר בשלושתם.

הם שבו לסביבתם הטבעית; כל אחד מהם הלך לביתו:

רן לכיתה ו‘, רות לכיתה א’, ו’ספסילי' לגן הילדים.

חדר לא היה לנו בבית השיטה. בהעדרנו,

מסרו אותו לזוג עולים, שבאו מקפריסין.

נכנסתי לחדרם של שרקה ואריה, חברינו הטובים, לנוח מעט.

הם קיבלו עליהם באהבה את עול הטיפול בילדים,

ההשגחה עליהם והארחתם בשעות הערב, בחדרם, לאחר שאסע.


לאחר חצות, בשעה שתיים לערך, בעודי מנמנמת בחדרה של שרקה,

קלטו אוזני אותו זמזום שאין לטעות בו – מטוס קרב.

קפצתי מן המיטה,

וכבר נשמע מטח פצצה, שנפלה במקום קרוב מאוד.

(הפצצה פגעה ישירות בנגרייה, וזו עלתה באש, והמכונות שבה התרסקו לרסיסים.)

זינקתי לגן הילדים ומצאתי את ‘ספסילי’ חיוור, משתעל, אך לא בוכה.

הוא ישב על הרצפה, במקלט שמתחת לבית, עם כל שאר הילדים.

אימצתיו אל חיקי. הוא הביט בי בעיניו היפות באהבה, שמח לבואי.

כשניתן אות הארגעה, לקחתיו לביקור אצל רן ורות, בבתיהם.

נפגשנו כולנו בהתלהבות, כאילו לא התראינו ימים רבים.


בלב רוגש, אך בטוח, שבתי למחרת לתל אביב.

הילדים היו בבית, בידיים טובות ונאמנות.


מכתב מהחזית

מאת נחום


28 במאי 1948.

בהפתעה נפלאה קיבלתי היום את החבליה שלך, שבאה מלב אל לב.

מה אגיד לך, חוט הלב שלי?

ביום הראשון לפלישה דפקו לי את משכני, במקום הראשון (מחנה ניר־עם),

אבל חכמתי מהם, כי באותו לילה, בחצות,

זזתי עם כל כבודתי, והם החטיאו את המטרה.

והנה אתמול, בשובי ממסעי למשכני החדש, מצאתי תל אפר במקום הצריף.

[המצרים] דפקו מהאוויר פצצת תבערה בפגיעה ישירה בחדרי,

וכל ‘רכושי’ עלה באש. גם רעומה שלנו נהרגה.

מחפצי נותרו רק מנעולי המזוודה.

אבל גם כאן הוצאנו בעוד מועד את ה’כלים' יקרי הערך.

והנה, זה קרה ב־27 בחודש [מאי] ואת כותבת לי ב־25 בו,

כי “ודאי נשרפו בגדיך, ועל כן אני שולחת לך בגדים.”

זה נפלא, חוט הלב שלי!

גל אושר עברני, כשקיבלתי את החבילה,

שהעבירתני מייד לעולם שכולו אור וחום.

מה אגיד לך, אנחנו ננצח ונשיג יותר משקיווינו!

האויב טיפש! עברו שבועיים שהיו שלו, והוא ביזבזם בשטויות,

ועל כן הפסיד בקרב. ומשהפסיד, יהיה עליו לשלם בגבולות.

תנאי לזה, כמובן, עמידה, ויהי מה, על כל שעל אדמה.

וחשבון־טעות הוא, של אלה המחשבים חשבון קורבנות וזמן עמידה.

כל שעת עמידה על כל שעל אדמה מקרבת את הניצחון וחוסכת קורבנות,

בסופו של חשבון, והחשבון מוכרח להיות של העם כולו,

ולא של פרודותיו.


קיבלתי פרק בהלכות מלחמה במשך שבועיים.

פרק זמן קצר הוא, אבל חריף ותמציתי.

המסקנה ברורה ובהירה: הקובע את הניצחון

הוא כוחם הנפשי של הפרטים, המהווים יחד

את כוח עמידתו של העם כולו.

ורוח איתנה, ביטחון עצמי, גירוש רגש הפחד –

הם הנשק העיקרי במלחמה. אם אלה יהיו לנו,

נגד אויב בלתי מוכשר זה, מובטח הניצחון, ובקרוב.

חוט הלב שלי. ראיתי, עד כדי מישוש – הרואיקה,

ואשרי מי שזוכה לכך בחייו.

אבידה אחת היתה לי בשריפה והיא היומן שלי,

שרשמתי בו, אמנם לא בקביעות, מאז בואי [לנגב] ועד הפלישה.

אבידה שאינה חוזרת.

את רוצה ודאי לדעת, אם אני עייף. ובכן, היי שקטה, איני עייף.

אמנם לא נח, וכמעט לא ישן מתחילת הפלישה, אבל בכל זאת לא עייף.

שלחת לי פיג’מה וסדינים – זה ‘חימם’ אותי,

אם כי איני יודע את אלה מזה שבועיים.

העיקר שאני בריא ועובד.

מעניין. ביום השריפה, לפני עוזבי את מקומי,

החלטתי לשים את תמונות הילדים בכיסי,

וכך ניצלו מכיליון.

והן על לבבי, והילדים בליבי ממש,

והידיעה שאני נלחם למענם ולמען אושרם היא מוחשת.

ספרי להם זאת, ויידעו.


מסרי שלום לחברים בבית והגידי להם,

שמוכרחים לנצח, וזה תלוי בהם;

וכי ננצח.

אני מקווה שמכתבי זה יגיע אליך, וזו תהיה פגישתנו.

הוסיפי לכתוב, יקרה, והגידי לילדים שיכתבו לי.

אמרי לרן שגם עליו להילחם. החברים יגידו לו איך.

מחבק את כולכם,

אבא.


מה גדולה ונוראה היה האחריות שרבצה עליו…

שבתי לדירה הריקה והמשמימה בתל אביב והשקעתי עצמי בלימודים.

מורי, הטוב במורים שידעתי מעודי, מאיר וייל ז"ל,

עזר לי להכין את נושא הלימוד הראשון לתחילת שנת הלימודים הקרובה,

לכיתת “אורן” (ז'), היא כיתתו של רן.

בימים למדתי בסמינר, ובלילות שקדתי על הכנת הנושא.

מנחום הגיעו לפרקים מכתבים קצרים, פתקים, פריסות שלום.

הוא היה רחוק; מפקד על קרבות חטיבת “הנגב” – קרבות קשים ומרים.

מספר החללים בחטיבה הטיל עלי אימה.

ידעתי על האבידות משידורי “תלם־שמיר־בועז”

ואולי כבר היו אלה “שידורי ירושלים”. כיום איני זוכרת.

ידעתי עליהן מהמסגרות השחורות בעיתון “דבר”,

משמועות פורחות בפגישות עם עמיתותי, נשות לוחמי הפלמ"ח בנגב.

כל חדשה על חזית הדרום, כל חדשה על ירושלים,

היתה בעבורי חדשה אישית. טלפון לא היה.

עקבתי במחושי אחר נחום:

באיזה מאמץ היה נתון, באיזה מתח,

מה גדולה ונוראה היתה האחריות שרבצה עליו.

בשעות שלאחר חצות התאמצתי להירדם

וראיתי בסיוטי את נחום פצוע, את אמי גוועת…

בשעות היום הייתי מלאת גבורה, איתנה.

בסיוטי הליל – תבוסתנית. חוזה רק רע, רק רע.

“אשרי המאמין?” לא אני, לא אני.

עיני נחום לא הביטו בי. הן היו ממוקדות הרחק ממני,

דלוקות מחוסר שינה, דומעות.

הוא נוקשה. מנגנון פלדה. האם יש לו רסיס פנאי לחשוב עלינו?

העוד נדע ימי שלווה? האם תהיה זו המלחמה האחרונה?

האם בנינו, לפחות, יחיו כל ימיהם בשלום?

עיני היו יבשות. לא בכיתי. התפלצתי בדממה, בבדידות.


בסוף מאי שמעתי על הסתערויות בלתי פוסקות של המצרים על קיבוץ יד מרדכי,

על הרוגים רבים.

נשמעו רמזים על פינוי החברים מן הקיבוץ.

– אם יבוא נחום לידי מחשבת פינוי – חשבתי בליבי – יהיה זה הסוף!

בד בבד אספתי כל רסיס מידע על ירושלים,

על הפריצה לשער ציון ועל האכזבה בעקבותיה.

עוף השמים הוליך אלי קולות רבים.

חסרתי את רן, היחיד שהתחלקתי איתו בידיעות;

חסרתי את איש־סודי, שעדיין לא מלאו לו שתיים עשרה…

חסרתי את רות, התוססת וגועשת תמיד.

חסרתי את ‘ספסילי’, שממרחק נראה לי מתייסר, מתגעגע.


כלום לא יפחידנו

ועוד שמעתי, שרוח החברים בנגב איתנה.

ב־31 במאי שידר דוד בן־גוריון לעם את הבשורה,

על הקמת צבא ההגנה לישראל – צה"ל.

הוא חתם במלים:

חוסנו המוסרי והגופני של כל חייל ומפקד,

ונאמנותו במילוי תפקידו,

יעשו את “צבא ההגנה לישראל”

מבטח עוז לשלום האומה והמולדת.


חוסן מוסרי ונאמנות יש לנו, לכל העם היהודי, בשפע!

האמנם יביאו הם בלבד את השלום?

רציתי להאמין בכל ליבי, אבל תולעת הספק כירסמה בי.

ב־10 ביוני שמעתי לראשונה על פריצת “דרך בורמה” לירושלים.

שמעתי גם על השתלטות מוחלטת של כוחותינו על שער הגיא.

ממקורבי פיקוד הפלמ"ח שמעתי על הפוגה קרובה בקרבות בכל החזיתות.

איזו מלה נעימה! חדשה לחלוטין. בלתי משומשת עדיין.

הפוגה! אמי בירושלים; נחום, ילדי, כל אהובי כולם –

האם יהיו שוב בהישג יד? בטווח חיבוק, נשיקה?


אני חיה בחריפות עזה את כל מאורעות המלחמה

מתוך מכתב של תקוה לנחום:


29 במאי 1948.

…לילדים טוב בבית; הם חזרו לביתם במלוא משמעותו של ביטוי זה.

מגמאים את מרחבי הדשאים ברגליים יחפות,

רצים לתעלות עם זמזום המטוסים,

לומדים ומשחקים מתוך התלהבות עצומה. כאן, לפחות, הם מאושרים.

אני חיה בחריפות עזה את כל מאורעות המלחמה.

חריפות, עד כדי מריטת עצבים.

אמש החרידה אותי כניעת העיר העתיקה [ירושלים]

ובלילה שכבתי ערה, כבכל הלילות,

וחייתי את פרטי המלחמה הגורלית שהתחוללה במקומות עתיקים אלה, שלנו.

[…]

כמה מאושרת הייתי, אילו יכולתי ללחום, ללחום ממש.

לשבת ולהיות מנוכרת מדאגות, לשבת ברווחה ובניקיון

ולחשוב עליך, שאינך נח בוודאי מזה שבועות.

ומי יודע באילו ייסורים אתה מתייסר,

ייסורי אחריות כבירה כזאת, קשה מנשוא.

והדאגה לאמא בירושלים.

הודע לי, אם יש סיכוי שתבוא לתל אביב.

ו – לפחות, אל תדאג לנו!


ברכתו של רן, כעבור למעלה משלושים שנה

הוויה זו, מכתבים אלה, האם אינם נבט הדברים שאמר רן בהיותו מזכיר בית השיטה;

דברי ברכה ביום העצמאות תשמ"א (1981)? והרי נוסח הברכה, שנדפס בשיטים.


חרצובות של אהבה

סובב הייתי, באחד מימי השבוע שעבר, בדרכי הדרום הרחב, הפורח והמבשיל, מתבשם מאווירו ומנסה, בחרדת קודש, להוליך את בני קבוצת “נורית”, כיתתו של בני, יפתח, בעקבות מלחמת תש"ח ולוחמיה: עיראק־אל־מנשייה, כיס פלוג’ה, עיראק־סואידן, משלטי חוליקאת, גבעה 113, גבעה 138, כפר דרום, יד מרדכי, נגבה, צומת רפיח – שמות, אתרים ומושגים, החקוקים באותיות של אש על לוח ההיסטוריה בת שלושים ושלוש השנים של מדינת ישראל.

איני משוכנע שקלטתי את ניצוץ ההתעניינות האמיתית בעיני הנערות והנערים, כשעמדנו יחד על ראשו של תל גת וניסיתי לתאר לפניהם את התקפת הטנקים הראשונה והכושלת של צה"ל על משלטי עיראק־אל־מנשייה. כנראה עקב חוסר כישרון תיאורי־דרמטי מספיק של המספר…

אך לפתע תפסתי, בבהירות מדהימה, שאני מספר את סיפורי הימים והמקומות ההם כאילו היו סיפורי האישיים, כאילו חוויתים אישית, פיסית; ואכן, חוויתים אישית. המאורעות, התאריכים, הצמתים, שמות המבצעים של הנגב תש"ח נצרבו בנפשי – אז, כילד בן אחת עשרה – משום שהיוו את מלחמתו האישית של אבי, נחום.

וכבר אז חשתי לראשונה את הרגישות בקרקעית הבטן, הנובעת מפחד מהול בתחושת גורליות חגיגית, של השתתפות אישית במלחמה, או בקרב. אותה תחושה, שלימים היתה בת לוויתי הקבועה במלחמות. והנה, בצירוף מקרים מוזר, באותו יום, שהיה יום הזיכרון לשואת אירופה, נשלחו באמצעות גלי האתר חיצים צורבים של “לזכור את הלקח הנורא ההוא”. בהגיענו לחניית הלילה השיגתני קריאת טלפון – להגיע מייד ליחידה.

וביחידה – מתח פעלתני, ושוב אותה רגישות מוכרת בתחתית הבטן, והפעם, במפתיע, היא אינה עוד בגיני או בגין אח, אלא עקב הידיעה הברורה שבני, עמית, בתוקף היותו בשירות סדיר, עלול להשתתף בכל פעילות העלולה להתפתח. ושוב, בהבזק של רגע, ובהתגלות פתאום, חשתי שחרצובות הענק של קשר הדם עם פיסת האדמה הזאת לופתות בעוצמה דור נוסף, עוד נדבך. חשתי, שנוספה עוד צלע למצולע, שצלעותיו הן משפחתי הקרובה – עצמי ובשרי, וקודקודיו הם השייכות היהודית, זיכרון אימי השואה והפוגרומים, והארץ הזאת, שהרריה נחושת אך אוכלת יושביה היא.

קלטתי במפגיע, ובאופן אישי מאוד, שכל עוצמתה של ההיסטוריה הקצרה של ישראל משתקפת במוקטן ומקרוב במעגלי חיי הצרים ביותר. ובוודאי שכך הוא בכל בית בישראל. ומשחלף הריגוש הראשון שבעקבות ההתגלות, נותרה בכל עוצמתה השאלה – האם חרצובות ענק אלה, שבהן לופת את כולנו הגורל היהודי, שבהן לפת אבי אותי, והנה אני הולך ולופת בהן את בני,

חרצובות אלה – מה טיבן??

האם של כפייה הן?

האם של גורל אכזר, שאין באפשרותנו להימלט ממנו?

האם של מועקת נצח בלתי נפתרת?

האם עלינו לאחל לבנינו שיצליחו לנתצן?

בהתרגשות, אך בוודאות ובשלמות מלאה, קובע אני,

כי לגבי דידי – חרצובות אלה של אהבה הן,

אהבה גדולה, עצובה ומתמשכת,

ומי ייתן ותלפותנה בעוצמה גוברת והולכת את בָּנַי ובְנֵי בני –

עד דור אחרון.


חגיגת הביכורים – חג הביקור

הייתי שקועה, ראשי ורובי, במבחני הגמר בסמינר,

והמשכתי בהכנת הנושאים הלימודיים לשנה שתבוא.

ראשי ורובי? לא. רק בשכבה אחת שלי, בחיצונה.

בשכבה האחרת, הפנימית, דאגה מיוסרת יומם וליל.

הייתי שרויה באי־ידיעה, כמעט מוחלטת, על המתרחש אצל נחום.

מעט הידיעות שהיו בידי – די היה בהן לדאגה זו.

היום שהוכרז בו על הפסקת האש – ההפוגה16 – זכור לי כיום חם ואביך.

חשבתי בליבי, שההפוגה הזאת בוודאי לא תשיב אלי את נחום;

דווקא היא תביא אותו בוודאי לפעולה מאומצת,

להסדיר דברים שלא התפנה להם בימי הקרבות:

תוספת אנשים, תוספת כלים, תוספת תחמושת,

ארגון האפסנייה, השגות וויכוחים על תוכניות הפעולה.

עם זאת קיוויתי שבכל זאת, הלוא יוכרח להגיע

למטה הפלמ"ח בתל אביב, דבר שלא קרה מאז הפלישה.

ואכן, בשעת בין ערביים אחת, בא הביתה!

ראיתי בפניו קמטוטים שלא הכרתי.

להרף עין, היו אלו פנים שצריכה הייתי ללמוד מחדש.

לגלות את הניצוץ בעיניים הדלוקות, היגעות;

לגלות מחדש את קמטי החיוך, לראות את הפה הצוחק.

פנים חזקות, הפנים שאהבתי.

השנה האחרונה הכבידה על כתפינו,

על כתפי כל אחד מאיתנו, בדרך המיוחדת לו.

אותה שעה – שעה רוגשת ועמוקה – חסרנו, כמה חסרנו, את שלושת ילדינו המתוקים.

היינו מחצית המעגל, השואפת למחצית האחרת.


נחום התרחץ והתגלח.

הסיר מעליו שבועות של קרבות, של אובדן חברים, של חרדות ודאגות.

בחולצה ה’רוסית' הלבנה, שרקמתי לו בשחור ואדום,

ובמכנסי החאקי והסנדלים,

נראה שוב רענן, ביתי, אבהי. שלי. שלנו.

נחום לא יכול היה להתפנות לנסוע אל הילדים, הביתה, לבית השיטה.

אותו לילה שמעתי רק נקודות, סימני קריאה ושאלות ממסכת הקרבות.

רגעים אישיים קשים. החלטות כבדות. מחזות אימים שחזה בהם. שיאים.

שתקתי ביראת קודש. דוממת. מרעידה.

מה היו צרותי הפעוטות לעומת אלו שלו?


ושוב קטונתי בעיני כל כך.

סיפרתי לו על רן ששבר את ידו וכאב;

על רות שהשתלבה בין־יום בכיתתה, מאושרת;

על ‘ספסילי’ הקטן, שלא טוב לו בגן הילדים –

תחילה שמח על השיטוטים החופשיים, היחפים, על הדשאים;

על המשחק בצינור המים, בחול;

על הפגישה עם בעלי החיים, ולמעלה מכול – עם הסוסים האהובים!

אבל כעבור ימים אחדים, שוב היה הילד מכונס ושתקן, עצוב וסרבן.

כמעט חשבתי, שהוא מתגעגע לימי תל אביב…

עכשיו הקשיב לי נחום. שאל, גמע את פרטי הפרטים. יעץ.

היינו עם ילדינו הרחוקים, השקועים בשינה,

ואינם יודעים כלל, שאנחנו מבלים איתם באהבה ובייחוד.

למחרת בבוקר חזר נחום אל הנגב.


לקראת חג השבועות, נסעתי הביתה לחופשה של שלושה ימים.

עוד בחינה אחת עמדה לפני – הלימודים תמו!

יצאנו כולנו לשדה; לחג השדה, חג הביכורים.

היה זה בשטח שממערב ל’חצר'.

ישבתי עם כל החברים על חבילות קש,

שסודרו בחצי מעגל מסביב לשדה.

במידת מה הייתי כאבל בין חתנים:

מה לי חג? מה לי ביכורים? אבל הסתרתי זאת היטב.

מישהו ניגן באקורדיון; אחרים שרו שירי ביכורים.

‘פילפילי’ (הלא הוא יוסף), בחולצה לבנה וזר פרחים לראשו, ישב על ברכי.

רן ורות התרוצצו להם.

פתאום צדה עיני מרחוק מכונית מתקרבת.

ליבי הלם בקרבי – אולי?

המכונית קרבה והלכה, ואחר עמדה לא הרחק משטח החגיגה.

יצא ממנה גבר בחאקי. הגובה התאים; גם רוחב הכתפיים.

כיווצתי את עיני קצרות הרואי, להיות בטוחה.

– כן! זהו!

– ‘ספסילי’, זה אבא! – הרמתי את יוסף בזרועותי

ופתחתי בריצה מטורפת אל נחום.

שתלתי את הקטן ואת עצמי בין זרועותיו הפתוחות,

פיו הצוחק צחוק רחב על פיו של הקטן, על פי.

– אבא! – צרח הקטן ונשימתו נעתקה.

חברים מן הקהל הבחינו בנעשה,

קראו לרן ורות, ואלה קפצו עליו מאושרים: – אבא!

– מה קורה כאן? מה אתם עושים כאן, באמצע השבוע, באמצע היום? –

שאל נחום בתימהון אין קץ.

– חגיגת ביכורים, אבא! – השיבה לו רות, הראשונה (כתמיד).

– אוי – תפס נחום בראשו – בכלל לא ידעתי, שהיום חג הביכורים!

והוא סיפר לנו, שנכנס לחצר וראה שהיא ריקה מאדם,

בא לחדרנו וראה שגם הוא ריק,

התבונן בתימהון בחלון המערבי, ומבטו נפל על ההתקהלות המוזרה בשדה,

וטס לאותו המקום.

כל אותו ערב ישב על המיטה, הילדים עליו,

ומסביב – המוני החברים, שלא ראוהו חודשים.

הם צמאו לחדשות, להערכת מצב,

ל“מה היה שם?”… ול“מה יהיה?”

הילדים לא מצאו רגע לדבר עם אביהם.

החברים נכנסו ויצאו, בלא רגישות כלשהי.

באותן שעות סלדו הילדים מהחברים הנדחקים, שתפסו את מקומם.

גם אני. סלדתי וסלחתי.

נרדמנו בבגדינו אותו לילה. כולנו יחד, לרוחבן של שתי מיטות.

קרובים ואוהבים.

כעבור יום נסע. שב לנגב.

בושה לכתוב: בתוך ליבנו ‘שנאנו’ את הנגב.

דומה, שמאז אותו יום שוב התחלתי לקרוא לנחום “אבא”,

כפי שקראו לו הילדים.

וכך כיניתי אותו בבאות, עד קץ הימים.

וכל הנכדים והנינים מכנים את נחום “סבא נחום”.


יום “אלטלנה”

י“ג בסיוון תש”ח (20 ביוני 1948). יום חם ואביך.

ישבתי על מחברותי בדירה בדיזנגוף, בתל אביב.

בשעת ערב, עם חשיכה, הגיע נחום!

כל היום רגשה הארץ בעקבות פרשת “אלטלנה”,

זו אוניית האצ"ל, העמוסה מעפילים, נשק ותחמושת,

שהגיעה לחוף כפר ויתקין ולא נענתה לדרישת “מועצת העם”,

לפקודת דוד בן גוריון,להתמסר לידי חיל הים.

סיפרתי לו במקוטע מה שידעתי ומה שלא ידעתי.

נחום, עמוס וטרוד, מיהר למטה הפלמ"ח, לענייניו.

הצטרפתי אליו והלכנו לרחוב הירקון, למלון “ריץ”.

המדרגות המו אדם.

במטה ראיתי את ישראל גלילי, את שוש ספקטור17,

את שלום חבלין18, את אליעזר שושני19, ורבים אחרים.

כולם טרודים, נרגשים, צועקים.

ממערב נראתה קרבה והולכת, על מי העופרת – אונייה,

וכל אורותיה דלוקים! שמעתי מטחי יריות!

לא ידעתי מה מתרחש, אבל הבנתי שמתרחש דבר מה חמור.

נחום נעלם באחד החדרים לשעה ארוכה.

דומני, שהיה זה חדרו של ישראל גלילי, החמ"ל.

שמעתי דיבורים על פירוק האונייה מנשק,

על פירוקה בכוח בידי אנשי הפלמ"ח.

שמעתי דיבורים על ריכוז אנשים.

כשיצא נחום, דומה שלאחר שעות,

היו פניו חתומות סוד והוא עצמו נרגש, חיוור כסיד.

שבנו לדירה בדיזנגוף.

ברחובות הסמוכים לקו החוף הוצבו מחסומים.

המוני ג’יפים ואנשים לבושים מדי חאקי הסתובבו בכל פינה.

מתיחות נוראה הוחשה באוויר.


נחום לא הצליח להבהיר לי הרבה מן המתרחש באותה השעה.

הדברים עוד היו בעצם התרחשותם.

מלחמת אחים? מרי? במדינת ישראל שרק אתמול נולדה?!

למחרת, 21 ביוני, יצא נחום מן הבית השכם בבוקר,

ולא ידע להגיד, מה יעשה באותו היום ומתי ישוב.

נראה, שזה היה המצב הכללי בכל העיר. איש לא ידע דבר.

כשהלכתי בבוקר למכולת, דומה היה,

שכל איש חושד בחברו, וכל אשה עוינת את חברתה.

הרחוב היה מלא אנשים – אזרחים וחיילים לבושי חאקי.

והאנשים כמו היו חצויים בליבם. פניהם חתומות, דאוגות.

כל היום נשמעו יריות מכיוון דרום־מערב.

נשמעו דיבורים רמים ברמקול.

שכן שלי, נהג “אגד” שהתייחס יפה אלינו, ה’קיבוצניקים',

נכנס אלי וסיפר מה ששמע – שסירת פלמ"ח פירקה את “אלטלנה” ממקצת מנשקה.

ואני – רציתי מאוד לדעת היכן נחום. רק זאת.

הוא עצמו, הנהג, כך סיפר, הוביל את הפצועים לבית החולים “הדסה”.

– אילו פצועים? – שאלתי.

– כל מיני! גם ‘אצ"לניקים’ גם ‘פלמ"חנקים’ – השיב.


ברחוב דיזנגוף היו האנשים נרגשים, מתווכחים.

דומה שכולם מלבדי היו ברחובות העיר.

מכונית ובה רמקול עברה והכריזה:

– תושבי תל אביב!

מעפילים מגיעים לתל אביב,

ותל אביב מקבלת את פניהם באש!

דם נשפך על החוף, תושבי תל אביב –

וחוזר חלילה, עד שהתרחק הקול ונחלש ודמם.

בטוחה הייתי, שהעובדות שהכריז עליהן הרמקול מסולפות הן –

אבל מה ששמעה האוזן היה קורע לב. מחריד.


בחמש לפנות ערב הגיע אלי בחור בחאקי

ונתן לי פתק כתוב בכתב יד בלתי מוכר,

וחתימה שאינה ידועה לי:

"נחום נפצע. נמצא ב’הדסה'. הראי לשומר

את הפתק הזה והוא ייתן לך להיכנס אליו".

כמו תמיד, בשעת צרה אמיתית, לא בגדו בי עצבי.

כל הרפיסות והדכדוך נעלמו ופינו מקומם למחשבה מהירה,

עניינית, מעשית.

טסתי לבית החולים “הדסה”.

רחוב בלפור היה שחור מאדם.

המונים צבאו על שערי בית החולים;

הכניסה נאסרה. השערים ננעלו.

נדחקתי בין רבים, מבוהלים כמותי, לתוך התור,

שצבא על ביקתת המודיעין.

כשהגיע תורי לגשת לאותו אשנב ראיתי לבלר עלוב,

חיוור, מזיע, ובידיו דפים, דפי רשימות הפצועים.

אמרתי לו שבעלי פצוע ומסרתי את שמו.

הוא עיין ברשימה הלחה מזיעה שבידיו,

ולא מצאו.

– גברת – אמר לי, בלא זיק אנושי בעיניו –

אולי תנסי לחפש אותו בפריג’ידר? שם בפינה, מאחור –

והראה לי את הכיוון.

– מה פירוש בפריג’ידר? – שאלתיו בטמטום חושים.

– בין ההרוגים! – הסבירה לי אשה נדחקת מן התור – אינך מבינה? טיפשה!

רצתי בכיוון שהראה לי הלבלר

ומצאתי את שער החצר המוביל לחדר המתים.

גם שם עמד אדם ורשימות בידו.

אמרתי לו את השם, ברכי רועדות וראשי ריק מדם.

– לא, גברת – השיב לי.

– למזלך, אין לי שם כזה – והביט בי (דווקא בעיני אדם).

– ראי – הוסיף – בבית הזה – והצביע עליו בידו –

במרתף, יש פצועים, שעדיין לא מוינו.

נסי לחפש שם את בעלך.

ירדתי במדרגות למרתפו של הבית שהראה לי.

על הסף פגשתי במכרה. כמעט נתקלתי בה,

כשמיהרה לצאת מבעד לאותו פתח.

– תקוה – נזעקה – לכי עד סופו של הפרוזדור הזה.

נחום שוכב שם, פצוע.

רק עכשיו הביאו אותו!

טסתי לאותו חדר ומצאתי את נחום מוטל על מזרן, על הרצפה,

בין פצועים אחרים. ראשו חבוש, פניו נטולות דם.

הוא פקח את עיניו למגעי.

– איך מצאת אותי במהומה הזאת? – לחש וחייך חיוך כאוב.

– אל תדאגי, לא נורא – הרגיע – בררי מה שלום חיים (בר־לב, השותף לתאונה).

היתה לנו תאונה. גם הוא נפצע, כנראה קשה.

חיפשתי ברז להרטיב את ממחטתי,

כדי לרחוץ את פני נחום.

נשמתי נשימה עמוקה: לא בפריג’ידר! ברוך השם, לא הרוג!

אותו רגע באו שני אחים, העלו את נחום לאלונקה

והעבירוהו לבניין בית החולים.

הלכתי במרחק מה אחריהם ורבצתי על המדרגות שבפתח חדר הניתוח.


כל בניין “הדסה” געש. רופאים ואחיות התרוצצו במסדרונות.

הבנתי, שיש לפני שעה ארוכה, עד שייצא נחום מהניתוח,

ויצאתי לחפש את חיים, “הפצוע קשה”, לדברי נחום.

פגשתי שוב באותה מכרה, שמצאה בעבורי את נחום.

היתה זו אשת איש ה“הגנה”, הבקיאה בכול.

– כן, אני יודעת איפה חיים. מה פתאום פצוע קשה? הוא רק שבר יד!

מכוניתם התנגשה באוטובוס, בהצטלבות רחובות בשדרות רוטשילד.

שמעתי, שכאשר באו לקחתם,

אמר נחום לבחורים, שייקחו קודם את חיים, הפצוע קשה…


נרגעתי, וחזרתי לרבוץ לפני דלת חדר הניתוח.

זמן רב עבר. שעות. שכחתי להביט בשעון.

בכל עגלה שיצאה מחדר הניתוח חיפשתי את נחום.

לבסוף הוצא – חיוור, רדום. כל ראשו חבוש.

נלוותי לעגלה.

– את היא אשתו של מפקד חטיבת “הנגב”? –

שאל אותי הרופא, בהערכה.

– כן – השבתי – אני אשתו של נחום.

– יש לך מזל – אמר. – פגיעה עמוקה מעט יותר היתה נגמרת אחרת…

הוא יבריא במהרה. תישאר לו רק צלקת למזכרת.


נחום הושכב על מיטה באולם גדול.

הוא היה לבן, ממש כמו הכר שעליו היה ראשו מוטל.

ישבתי בפרוזדור, עד שיתעורר,

בוכה מאושר על שלא מצאתיו בפריג’ידר.

מה רב משקלו של קורטוב מזל בשעת צרה!


כעבור ימים מספר עבר נחום לבית הבראה בבני ברק.

כיוון שנמשכה ההפוגה, אירגנתי את נסיעת הילדים לביקור אצל אבא.

ראשו של נחום היה מגולח, ועל מצחו רטייה.

הילדים הגדולים היו נרגשים, אך לא מבוהלים.

‘ספסילי’ הקטן היה מבוהל. פחד להיחבק בזרועות אבא.

פני אבא החיוורות, ראשו המגולח, הרטייה שעל מצחו –

זרים היו לו ותמוהים.

אחרי שעה קלה נשבר הקרח.

לבונבוניירות שקיבל נחום ממבקריו היה חלק רב בהתאוששותו של הקטן.


נחום הסביר, בעיקר לרן, את פרשת “אלטלנה”.

סיפר לו פרשיות, תיאר לו רגעים בקרבות,

מאז הפלישה ועד ההפוגה…

גם אני שמעתי, באותה הזדמנות, דבר דבור על אופניו.

רות הקשיבה גם היא. מדי פעם דמעו עיניה.

‘ספסילי’ עסוק היה בתופינים.

רק לאחר זמן נוכחתי, שגם הוא קלט דברים מאותם סיפורים,

וזאת משאלות ששאל, מהצהרות שהצהיר,

מסיפור שכתב על ילד הדואג לאביו, במלחמה.

ביקור זה בבני ברק היה לו הפסקה נעימה במסכת הימים הרעים.

נחום החלים, שערו צימח, צבע פניו השזוף חזר אט אט לקדמותו.

הוא שב לחזית זמן רב לפני שאישרו זאת הרופאים.

קם ושב לנגב.

פיסת עצם חסרה במצחו, אך רוחו היתה איתנה.

ההפוגה הסתיימה, והקרבות התחדשו.

אימת המוות, ביום ובלילה, שבה וירדה עלי.


אני מתחפשת ל’פלמ"חניקית'

באותם ימי הפוגה ראשונה20 שקדתי על לימודי בדירה שבדיזנגוף.

דואגת לנחום, מתגעגעת לילדי, חרדה לאמי.

נחום שהה בבית המרגוע בבני ברק,

שהפך למעין מטה ארעי של החטיבה,

והיה מוקף אנשים ביום ובלילה.

ביקרתיו יום יום, אבל לא ניתנו לנו רגעים לשבת יחד, לבדנו.

היו עימו חבריו ופקודיו:

יצחק רבין, חיים בר־לב, יוס’קה יריב21, ועוד רבים אחרים…

רק בשעות המאוחרות של הלילה שמעתי מפיו רסיסי סיפורים

על אימת הפלישה המצרית, על השיירה שהגיעה לכפר דרום,

על הימים הנוראים ביד מרדכי, על ‘חיות הנגב’ הפלאיות…

הרסיסים עדיין לא התחברו בתוכי למקשה אחת.

חשתי מחוץ להוויה שחי בה נחום במשך כל היממה.

ליבו היה בנגב, בלב המלחמה; ואני – בחוץ; מתביישת, מתוסכלת.


על שלום אמי ידעתי ממכתביה הנדירים, אך המפורטים, של חברתי בנפש, מטילדה.

מושב הזקנים במערב העיר, בסוף רחוב יפו בירושלים,

היה למבצר, כשסתמו את כל פתחיו בשקי חול ובביצורי לבנים.

אמא לא חששה לנפשה כלל. דאגה רק לנו.

– אלוהים יעזור לירושלים – לחשה על אוזן מטילדה,

כאילו האויב נמצא מעבר לקיר ומאזין לדבריה.

– אבל מה שלום בתי, תקוה?

מה שלום נכדי, מה שלום נחום?

ומה יכלה מטילדה להשיב לה?

– טוב, טוב, הכול בסדר – הבטיחה לה…

היא סיפרה לי כל זאת במכתב והוסיפה:

– תקוה, את חייבת לקחת אותה אליך כשתיפרץ דרך לירושלים.

כאילו לא ידעתי זאת ולא החלטתי לעשות כך מעצמי!

עודני יושבת דאוגה ובוהה בניירות, הגיעה אלי ‘פלמ"חניקית’,

נערה יפהפייה, ובשורה בפיה:

– שלחו אותי מן המָטֶה.

מחר, בשתיים אחרי הצהריים, תוכלי לנסוע איתי לירושלים

ולחלץ משם את אמך. שוש [ספקטור] אמרה לי שאת מעוניינת בכך.

לחצתי את ידיה בהתרגשות וליבי הלם:

– מעוניינת?! חייבת! מוכרחה! משתגעת!

– יוס’קה שיין הכין לך חבילת פרודוקטים [מצרכים] – אמרה –

והבאתי לך ‘מדים’, כדי שתיראי ‘פלמ"חניקית’ לכל דבר.

כאן כבר לא יכולתי להתאפק ונשקתי לה על מצחה,

נשיקה שהיתה מכוונת לחברי הטובים במטה הפלמ"ח,

שידעו לדאוג לי כך, בכל נימי הלב.

רצתי לצרכנייה וקניתי מכל הבא ליד לקראת הנסיעה.

כל אותו הלילה נדדה שנתי:

– הן מחר אראה את אמא! ואת יוכק’ה, אם נחום, ואת אחותו ומשפחתה!

את מטילדה חברתי, את ירושלים עירי!

אחרי שעות נצח, הגיעה לבסוף השעה שתיים אחרי הצהריים.

לבשתי את מדי החאקי ונעלתי סנדלים.

נראיתי ‘פלמ"חניקית’ לכל דבר.

אמנם ‘ישישה’ בת שלושים ושתיים,

אבל דבר זה לא ניכר בפני באותם הימים.


היא הגיעה בדיוק בזמן, בג’יפ ובו שני בחורים נושאי נשק.

הג’יפ היה עמוס חבילות, שהוספתי עליהן שני ארגזים –

האחד הכיל את המצרכים ששלח לי יוס’קה, והאחר – את אלה שקניתי אני.

יצאנו לדרך…

עברנו כבתוך שלנו בכל המקומות, ששמותיהם בלבד עוררו אז פלצות:

אבו כביר, בית החרושת לספירט, בית החורשת לקרח, בית דג’ן;

כולם בידינו, מטוהרים מאויב, הרוסים והרוסים־למחצה.

לאורך כל הדרך היו משלטים מאוישים בחיילי צה"ל, לבושים מדי חאקי;

אנשי ה“הגנה”, שהפכה לצה"ל ב־31 במאי. מדים עוד לא קיבלו.


בסביבות חולדה ירדנו מן הכביש לדרך עפר.

היתה זו ראשיתה של “דרך בורמה”.

ידעתי עליה ידיעה קלושה בלבד, ואילו עכשיו נסעתי בה!

ביקשתי מהנערה המלאכית שלי שתסביר לי, אם תוכל,

איך נפרצה הדרך, מי פרץ אותה,

ומה שמות היישובים שאנחנו עוברים על פניהם.

גם בזאת לא הכזיבה. היא ידעה הכול וסיפרה,

ושני ה’פלמ"חניקים' שישבו מאחור הוסיפו על דבריה.

– העסק התחיל – אמרה – כשהדרך לירושלים היתה חסומה לחלוטין.

לא היה אפשר להשאיר את לוחמי “הראל”,

ששלוש מאות מהם כבר נפלו בקרבות,

בלי תוספת אנשים, מזון ונשק.

וכמובן, לא היה אפשר להשאיר את ירושלים עצמה,

על עשרות אלפי תושביה הרעבים.

השקיעו מאמץ בדרך העוקפת את לטרון ואת יתר משלטי האויב.

השקיעו מאמץ ולא הצליחו.

אבל שלושה חברים, שרצו לצאת לחופשה בתל אביב, ויהי־מה,

יצאו מבאב־אל־ואד לחולדה, ומצאו שביל;

הלא הוא הדרך שאנו נוסעים בה עתה.

מחטיבת “הראל” דיווחו על מציאת הדרך למטה הפלמ"ח.

וכך, בעקבות אותו שביל שהלכו בו השלושה,

מבאב־אל־ואד לחולדה, דרך גבעות שבשליטת האויב,

נסעו תחילה בג’יפ אחד וקבעו מהם משלטי האויב שיש הכרח לכובשם.

ואלה אכן נכבשו.


עכשיו עבדו כאן מאות פועלים ומכונות ענק.

ענני אבק התרוממו סביבנו. הכול רעש וגעש.

מימי לא הייתי עדה למבצע אדיר שכזה.

שמחה גאתה בליבי, למראה המרץ המופלא הזה.

הנערה קראה בשמות כפרי האויב הכבושים,

שחלפנו על פניהם.

בסתר ליבי קינאתי בה. היא הגשימה

מה שהייתי רוצה גם אני להגשים.

הגענו לבאב־אל־ואד, לשער הגיא.

משני העברים היו מוטלים עדים דוממים –

פגרי משוריינים שרופים ומנוקבי כדורים, הפוכים, מרוטשים;

כתובות בסיד על הסלעים;

שמות בחורים, מבצעים וגדודים, והכתובות “פלמ”ח" ו“הראל”.


קטע הדרך, שבין קריית ענבים למושב הזקנים שבשערי ירושלים,

היה זרוע אנשים.

יהודי ירושלים וילדיהם יצאו בהמוניהם לחזות בפלאות:

מבואות ירושלים פתוחים; בליפתה – אין נפש חיה.

אף בימי שלום לא ראיתי מעודי קהל רב כזה מטייל להנאתו בדרך הזאת.

האנשים נראו כיוצאים מניקרותיהם לשאוף אוויר צח, לקראת תום ההפוגה…

בכיתי ללא בושה.

נוסעי הג’יפ התעלמו מבכיי. הם הבינו לרוחי.

הנערה המלאכית שלי בוודאי שכחה דמעות מהן.

ידעתי מבלי לדעת, שאיבדה רבים מחבריה.

לאחר זמן ידעתי, שאיבדה גם את חברה האחד והמיוחד.


הגענו למושב הזקנים שברחוב יפו.

ביקשתי מן המנהל שיודיע לאמי על בואי.

חיכיתי כרבע שעה, עד שתתאושש מן הבשורה הנפלאה.

גם מבשורה טובה יש להתאושש… כשאתה קשיש.

נכנסתי לחדר אפל ומחניק.

היא ישבה על מיטת ברזל צרה, דבוקה אל הקיר.

אף שהיה זה ערב קיץ, בהיר וצח,

שררו בחדר פנימה קדרות וקור מרעיד

(ואולי היה הרעד רק בתוכי.)

חיבקתי אותה ונשקתי לה, ושתינו געינו בבכי.

מימי ילדותי הרחוקה ב“כרם” שכונתי, מולדתי,

שבה נפטר אבי בהיותי בת ארבע,

לא בכינו כך, אמי ואני, חבוקות כאשה אחת.

כל כך צנומה וקטנה היתה אמי עכשיו,

עד שיכולתי להרימה בלא קושי בידי האחת.

לא אהבתיה מעולם כשם שאהבתיה באותו רגע נפלא.

– אמא – אמרתי – מחר אנחנו נוסעות לבית השיטה,

אל נכדייך, רן, רות ויוסף!

הם בריאים ושלמים. שום רע לא אונה להם.

הם מחכים לך, הם אוהבים אותך.

גם נחום בריא ושלם – שיקרתי לאמי.

– הוא עסוק, ומוסר לך דרישת שלום חמה.

היא לא התנגדה לי הפעם,

רק תלתה עיניה מעלה, כלפי שמים,

כמי שמתנצל, כמי שאומר – איך עוזבים את ירושלים

עיר הקודש? את ירושלים עירי?…

– עוד תשובי לירושלים, אמא, אחרי שתיגמר המלחמה,

במהרה בימינו!

למחרת, שבתי עם אמי אל בני, אל נכדיה.


סיימתי את לימודי. אני שבה הביתה – ונחום שב לקרבות הנגב

כשבועיים אחרי חידוש הקרבות, בתום ההפוגה הראשונה,

שב נחום אל הנגב, ואני – הביתה,

לאחר שנתיים ארוכות וקשות.

חדרנו קם על תילו; הילדים טעמו שוב טעמו של בית.

גם סיוטי הדאגה לנחום שבו לקנן בתוכי.

אך רק בתוכי פנימה.

כאם, כמורה ומחנכת, חייבת הייתי להיות ‘גיבורה’, ‘חברה’מנית’.

שוב חיינו כמו על שני כוכבים רחוקים.

אני – בנוחיות, בניקיון, בשלום, על אף המלחמה.

ונחום – באש.

ועדיין לא שב אל כוחותיו הקודמים.

עדיין חיוור וצנום, ושער ראשו טרם צימח.

ידעתי שעלי להמטיר עליו טללי מכתבים,

אודות מעשי הילדים ודבריהם,

לערבות הנגב הבוערות, הגועשות, ולא יכולתי.

תבוסתנית? נשברת?

באוגוסט כתב נחום:


מה אספר לך? עגום, אפור ותשוש – זהו.

[האם התכוון לעצמו, לנגב, למצב?]


האנשים כולם מעבר לשיא עייפות, מתיחות וסבל.

אינם מסוגלים לשאת את הנטל הכבד המונח עליהם.

יש הכרח בהחלפה כללית של החטיבה בנגב

ובהתארגנות מחדש, בתנאים אנושיים, במשך חודש לפחות,

והסיכויים לכך קלושים ביותר […]

אני מסתובב במצב רוח קשה [..]

סידור הדבר הקטן ביותר כמוהו כקריעת ים סוף,

והפרספקטיבה – עכורה.

כל אדם, בכל פינה, ‘נופל מהרגליים’.

אפור, ללא שבת וחג.

המשקים עזובים, יבולים נרקבים באין אוסף.

שומרים וחופרים, חופרים ושומרים.

כל זה על רקע פירוד משפחות, פירוד אבות מילדים.

האם זה מובן לך?!

כל כך הרבה הרוגים ופצועים. […]

אני מרגיש נטל כזה, שאיני יכול לשאת!

הביקור הטוב והחטוף בבית הטיל בי משקע של עצב,

המעיק עלי עד עכשיו.

אני נמשך להגיע אליכם שוב.

איך הגיבו הילדים על ביקורו של אבא,

שהוא בבחינת “מושג” ולא “ממש”, השזור במסכת חייהם?

[…]

מוכרחים לקוות לימים טובים יותר,

לפחות טובים מאלה, וזו תפילה צנועה מאוד.

חבקי את הילדים במקומי,

ספרי ל’בונילי' [עוד כינוי מכינוייו של יוסף]

סיפורים רבים על אבא, שלא ישכח אותו.


האמנם התגנבו לליבו חוסר אמון וייאוש,

מיכולת העמידה שלו ושל חטיבתו?

לא, נחום וייאוש הם צירוף בלתי אפשרי,

אמרתי לעצמי כשקראתי מכתב זה. זהו רגע בלבד.

אם הוא לא יגבר על ייאוש רגעי, מי יגבר?


בי“א בתמוז תש”ח (18 ביולי 1948) הוכרזה ההפוגה השנייה.

במהלך ההפוגה ובחסות האו"ם כבשו המצרים משלטים נוספים,

ובכך הגבירו את המצור המחניק על יישובי הנגב.

צי האוויר הזעיר, של “פרימוסים”, ו“פייפרים”,

קיים את החיים באותם יישובים, שהיו מחופרים כולם מתחת לפני האדמה.

חטיבת “הנגב” קיבלה עזרה מחטיבות אחיות בפלמ"ח ומחטיבת “גולני”,

אבל עיקר העול נפל עליה, השכולה והשחוקה.

הקרבות, שהתלקחו בתום ההפוגה השנייה,

היו בעיקרם שרשרת של מסעות לשחרור הנגב,

תוך מעבר מוחלט מהגנה להתקפה.

נושא המאבק – פריצת הנגב הנצור, ושיאו – כיבוש באר שבע

בכוחות של חטיבת “הנגב” וכוחות נוספים.


אני שמחה מאוד שלא נהרגתָּ

מכתב מרות לאבא:


שלום שלום לך, אבא’לה שלי.

אני רוצה שלא תגור כבר בחוץ […]

באמצע הלימודים יש אזעקות בלי סוף.

שלום המשפחה טוב.

בבית השיטה יש מכונה שחופרת מקלטים.

אני שמחה מאוד שלא נהרגת.

אבא’לה, שלח לי מעטפות קטנטנות.

בתך, רות.


ברכה לראש השנה תש"ט (1948)

מכתב מרן להוריו:


ערב ראש השנה. תהי שנה טובה.

אבא ואמא היקרים. שנה טובה לכם!

עברה שנת נדודים והחלפת מקומות קשה.

האחד בנגב, האחרים – בתל אביב ושוב בבית השיטה.

שנה קשה היתה, יודע אני זאת.

לך, אבא, בתפקידך, ולך, אמא, בלימודיך בתל אביב

ובניהול משק הבית.

גם עכשיו, בהיכנסך לתפקיד ההוראה,

עוד יעברו עלייך, אמא, ועליך אבא, במלחמה בנגב, קשיים רבים.

אמא, מרגיש אני שעובדת את קשה מנשוא ואינך נחה.

יודע אני, שהילדים עוד לא נכנסו למסלול הלימודים,

אבל מקווה אני, שעוד תגיעי לזה.

שלא יהיו הפרעות, וכולם ילמדו בסדר ובשקט.

אמא, תודה לך על השינויים בחברתנו,

שהכניסו הרבה מאוד שיפורים – השינה המעורבת בחדרים,

הפעלת הוועדות, ועוד.

לא נורא, אמא, עוד יהיה טוב!

אבא הטוב, מרגיש אני איזה עול כבד מוטל עליך:

קרבות, חוסר שינה.

אולי עוד תישאר זמן רב בנגב ויהיה עליך לשאת בעול כבד מנשוא.

אחריות עצומה לנגב, לחזית הקשה […]

אבל בעוד זמן לא רב ננצח את כל אויבינו,

ואז תבוא הביתה, ושוב תעבוד בחקלאות,

בלי הרבה מחשבות קשות בראש,

בלי אחריות כזאת על הכתפיים.

אבא, החזק מעמד. עוד יהיה טוב ובמהרה, השנה!

וזאת, מבנכם האוהב אתכם,

רן


הסוד הגדול

נחום סיפר לי על התוכנית לכבוש את באר שבע![13]

מצב רוחו השתנה מן הקצה אל הקצה. הריהו שוב הוא!

דרוך כקפיץ, מעשי, נחוש.

החטיבה נפשה בצפון, בבאר יעקב, למשך שבועות מספר.

האנשים נחו וביקרו לראשונה במדינה החדשה.

אנשי “חיות הנגב”, הצרובים משמש הצהריים,

מגודלי הזקן, המאובקים והמעופרים, התבוננו בסקרנות, בתימהון,

וגם בזלזול ניכר בלובשי המדים הבהירים והנקיים,

אנשי העורף, שמילאו בהמוניהם את חוצות הכרך, תל אביב.

הם שאלו בציניות:

– לאיזה צבא שייכים החבר’ה האלה?!

אליהם, לנגב, לא הגיעו מדים כלל,

ומדי א' חדשים ומעומלנים, על אחת כמה וכמה.

עכשיו שבו לחטיבה, הביתה, נינוחים ומוכנים לשוב ולהילחם.


הכנסתי גם את רן בסוד באר שבע

שאמור היה להתגשם לקראת חג הסוכות.

(הוא היה כמעט בן שתי עשרה, אך בוגר בהרבה בהתנהגותו),

ביטחוננו באבא ובחטיבת “הנגב” היה כה גדול, שהיינו בטוחים בניצחון.

בערב החג עבד רן בהכנת סוכת בית הספר, עד כלות כוחו.

הוא למד בכיתה ז', “אורן”, ואני הייתי מורתו ומחנכתו.

מדי פעם היה שואל ורמז קל בעיניו:

– מה נשמע?

ואני הייתי משיבה לו ברמז קל:

– עדיין אין קול ואין קשב…

בערב סוכות, בסוכה היפהפייה, שרו הכול,

ואני, מורה ומחנכת חדשה, העמדתי פנים צוחקות ושרתי עימם,

כמשתתפת בכל ליבי במסיבה.

אבל ליבי היה במרחקים.

לצידי האחד היתה בתי, ‘פוסיק’, שכבר החלה את לימודיה בכיתה ב',

והיא פורחת ומאושרת, זקופת קומה, רגישה ורוגשת כתמיד.

לצידי האחר היה ‘ספסילי’, עדיין ילד גן, גם הוא בלבוש חגיגי,

עליז למראה קישוטי הסוכה הפורחת וארבעת המינים, שאת שמותיהם למד על פה.

רק רן היה עייף, ועיניו כבויות.

עדיין לא ידע את סוד ההתחפשות, העמדת הפנים.

הוא היה עייף, דאוג. ידע שיש סיבה לדאגה.

רן ידע, כבר באותו ליל סוכות,

סוד נוסף, שידעו לפי שעה רק נחום ואמי:

אורח זעיר צפוי במשפחה – שריגון חדש…

בליל החג ישנו הילדים בחדר; שני הבנים על המחצלת,

והבת – איתי, במיטתי.

הדלקתי את מקלט הרדיו ושמעתי:

– באר שבע בידינו!

נשמתי לרווחה:

– הצלחנו! הצלחנו!


בערב סוכות תשל"ד, כעבור חצי יובל שנים,

נפל בננו יוסף.

חג הסוכות היה לנו לחגא, כל עוד נחיה.


הפתעה

בשבת של חול המועד סוכות, במסיבה בחדר האוכל,

בהתלקח השירה בציבור,

הוסט פתאום המסך מעל פתח הכניסה,

ונחום, מאובק ומחייך,

חגור אקדח וחבוש כובע אוסטרלי חדש למהדרין

(הוא הכובע הנראה בתצלום הנוגע ללב של הנפת דגל הדיו),

הציץ והופיע בפתח חדר האוכל.

הכול קיבלוהו במחיאות כפיים ובקריאות עידוד.

יוס הטוב, הגדול והחזק, הניפו בזרועותיו, נשק לו,

והביאו היישר אלי, היושבת בפינה.

חיבקנו ונישקנו זה את זה, בלא בושה,

לעיני כל הקהל הקדוש, המתמוגג למראה החיזיון הנרגש, הלא צפוי.

עליזים ושמחים מיהרנו לחדר, הערנו את הילדים

וחגגנו יחדיו את חג באר שבע וחג הסוכות.

ויהי טוב!


אבא’לה שלנו

מאת רן


אבא’לה שלנו, גיבור בערבות הנגב.

אבא’לה שלנו ניצח בקרב והושם על ראשו זר דפנה.

הוא ניצח את הפולשים המצרים,

הוא כבש את העיר באר שבע,

הוא מתקדם ועושה את הנגב לשלנו.

הוא מוטט אותם ועוד ימוטט.

בא הנה מבסוט, אף עייף.

פניו מפיקים אושר הניצחון ועייפות המלחמה.

אבא שלנו הוא גיבור.

הוא שב לחזית ברוח מרוממת.

היקר לנו נסע ואמר: – שלום ילדים.

מתי ישוב?

אין איש יודע…

הוא בנגב, ורוחו כאן איתנו.

הוא ינצח אותם עד עפר ואפר,

ויחזור עייף מהמלחמה.

ובבית יהיה עד עולם,

ולא ייסע עוד מאיתנו אף פעם.


זכיתי לחיות בדור

מאת רן, בהיותו בכיתה ז'


זכיתי לחיות בדור

זורח ומלא אור;

דור בו הוקמה מדינת היהודים,

אשר לפני שנים רקמוה במסתרים.


זכיתי לחיות בדור,

בו הראה ישראל לעולם כי הוא גיבור.

גם עמי, עמי הסובל,

אשר אלפיים שנה רק בכה והתפלל.


השנה זכיתי באושר רב,

עושר רב, יקר מזהב.


צו לדורות

מדוע אני מאריכה ומפרטת

דברי ימיהן של אותן שנתיים של מלחמת העצמאות,

בסיפור שהוא לכאורה פנימי משפחתי,

על “ארצות נעוריו” של יוסף בני, שאיננו, ועל נעורי המשפחה?

מפני שתקופה זו היתה עמוקה ורבת חוויות,

רוויית אושר וכאב מאין כמותה,

ונעשתה בעתיד למוטו של חיי המשפחה שלנו ושל גידול ילדינו.

הם ינקו כולם הוויה עיקרית זו מיום היוולדם ועד בגרותם,

הם וגם בניהם – נכדינו.

היא שעיצבה וחישלה אותם, אף הכאיבה להם.

היא שהקנתה לכולנו צווים וקני מידה לחיים.

גם אייל וצחקי, שנולדו אחרי המלחמה, זכו וגם חויבו

באותה הווית עירוב עמוק של עושר וכאב,

של נחישות וכוח עמידה.


לבאר שבע

כשבוע ימים לאחר סוכות נסעתי עם הילדים לבאר שבע.

זו פעם ראשונה ראינו ושמענו את הווית המלחמה.

לאורך הדרך, מרחובות דרומה, נראו כפרים ערביים הרוסים ונטושים,

קיבוצים שבתיהם מחוררים והרוסים למחצה,

כמבצרים מחופרים, שידעו ימים מרים.

אנשים צנומים, יגעים, רציניים, ועם זאת – נחושים וזקופי קומה.

חיילי צה"ל על נשקם בכל מחסום, בכל פינה.

דגל החטיבה הקטן, שהתנפנף על חרטום המכונית שנסענו בה,

(הדגלון, השמור למזכרת במגירת הזיכרונות, אדום כדם ועדיין מבריקי במשיו,)

עורר יראת כבוד בעיני האנשים שניקרו בדרכנו.

היתה זו הרגשה מוזרה לי ולילדים; נעימה ובלתי נעימה כאחד.

הילדים למדו מפי ‘בנץ’, הוא הנהג של נחום, שנעשה לנו כבן משפחה,

את שמות היישובים שעל פניהם חלפנו, ומעט ממה שהתחולל כאן.

הילדים ואני ספגנו מראות, ששמענו עליהם ולא הכרנו עד אז.

השגתי בקצות חושי ועצבי את ההוויה שחי בה נחום

בעשרת החודשים האחרונים. אפס קצה של אותה הוויה.

התקרבנו לבאר שבע בלב הולם.

מולנו התנשא המסגד, ובראשו התנפנף דגל ישראל.

כבר שמעתי את סיפור הנפת הדגל הזה –

סיפור גבורה מרתק, שהיה למיתוס.

בבאר שבע פגש נחום את ילדיו ואותי,

בזרועות פתוחות, בחיוך מוכר ואהוב.

השתכנו באחד מחדרי משטרת באר שבע,

שנעשתה מרכז חטיבת “הנגב”, וכולם התבוננו בנו בסקרנות.

“משפחת המח”ט!" – עבר הרחש־לחש.

הילדים ואני טבלנו באהבה ובכבוד, שרחשו כל אנשי החטיבה לנחום.

‘ספסילי’ חגג, כשהתהלך עם אבא בין החיילים,

מתעניין בשמות כלי הנשק, כלי הרכב וכלי המלחמה,

ממלא את כיסיו תרמילי כדורים,

וזוכה בתשובות מפורטות, הממלאות אותו חשיבות.


הביקור בבאר שבע היה לפיצוי על כל מה שחסרנו חודשים רבים,

והקפיץ את הילדים קדימה– בידיעת דברים שלמדו ב’אוניברסיטת החיים',

בטעימת טעם המלחמה וספיחיה, בידיעת הארץ ודברי ימיה.

גם ימים רבים אחר כך עדין שימש הביקור הזה מקור לזכרונות.

רן ורות שבו לכיתותיהם, אל חבריהם, ועימם מטען עשיר.

הם נעשו ‘מומחים’ לעניינים רבים, שילדים אחרים לא הכירו.

דבר זה הוסיף להם הרגשת ביטחון עצמי וכוח לקראת ההמשך –

ימים רבים נוספים בלא אב.


חטיבת “הנגב”

המטייל דרומה, כדאי לו שיבוא בהיכל האנדרטה של חטיבת “הנגב”,

במבואותיה הצפוניים של באר שבע.

אותה אנדרטה, שהיתה ראשונה לכולן בהקמתה,

ועדיין היא ראשונה ביופיה; אחת ויחידה באנדרטות.

זהו ההיכל המופלא, שדני קרוון שילב בחומרי בנייתה

בטון, כחול שמים ואויר, וחללים מקומרים, מופזי שמש.

זו אנדרטה שאינה דומה לעצמה מרגע אחד למשנהו.

יופי קינטי, זורם, וכל כולו אורות וצללים, לחשים וצלילים,

קולות ובנות קול, המיה ויבבה.

על כתליה הפנימיים של האנדרטה חרוטים שמות מאות חלליה של החטיבה,

ויומן הקרבות שלה –

יום יום, שעה שעה.

יומן הקרבות הוא אפוס מקועקע בקיר,

אפוס ההופך במהירות מדהימה למיתוס מלחמת השחרור והעצמאות.


בחודשי הסתיו והחורף של שנת תש"ט (1948–1949)

מיעטנו מאוד לראות את נחום.

מכתביו היו נדירים, אבל מעודדים ונמרצים.

במבצעי “לוט”22 ו“חורב”23 סילקו כליל את הפולש המצרי מן הנגב,

והקנו לצה"ל אחיזה בצפון סיני.


בטבת תש"ט (ינואר 1949) השמיע נחום לחטיבה את “פקודת היום” שלו:

[…] כבשנו וחיסלנו את כל מוצבי ומשלטי האויב.

[…] בכל ימי המערכה עמדה חטיבתנו בכבוד,

מביר עסלוג' ועד לאל עריש.

הפלנו עליו את מורא הפלישה.


[…] חטיבתנו ניצבת דום לזכר חייליה

וזכר חיילי חטיבות אחרות, אשר נפלו חלל.

[…] הקרב נפסק, אך עוד לא תם.

[…] נהיה דרוכים ונכונים, עד בוא הניצחון.


בחדש אדר תש"ט (מרס 49'), לאחר מסעות סיור מפרכים בארץ לא נודעת,

בואכה עקבה, היא אילת, התנהל מבצע “עובדה”24.

הפעם אמר נחום, ב“פקודת היום” לחטיבה:


החטיבה שוב עוברת לפעילות.

[…] החטיבה תדע לעמוד במשימות,

כאשר הוכיחה כאשר נקראנו חטיבת פלמ"ח.

[…] מול אויב דרכנו יעל

בין נקרות ובין צורים…

– כאשר נקראנו חטיבת פלמ"ח – אמר נחום,

וזאת משום ששוב לא היתה חטיבת “הנגב” חטיבת פלמ"ח.

בה' בחשוון תש“ט (7בנובמבר 1948) פורק הפלמ”ח בצו בן־גוריון.

פורקו כל חטיבותיו והונחלו לעבר מלא הוד, אולי למיתוס,

על אף שקידת ההשכחה… עכשיו היתה חטיבת “הנגב” לחטיבה 12.


בט' באדר תש"ט (10 במרס 1949), כשניצב נחום והכובע האוסטרלי הרחב לראשו,

מתבונן ב’בְּרֶן' (אברהם אדן) המטפס על התורן ודגל הדיו בידיו,

כבר היה המברק מוכן בכיסו; המברק שוגר באלחוט

לכשהתנופף דגל ישראל המאולתר מול ים התכלת,

הים האדום, באוּם רַשרַש, היא אילת:


חטיבת הנגב מגישה לעם ישראל

ולצבא ההגנה שי לי"א באדר (יום תל חי) –

את מפרץ אילת. נחום.


כך חתם, בלא שם המשפחה.

מברק שנכנס לקלסיקה של דברי ימי מלחמות ישראל.


חטיבת הפלמ"ח בנגב

היות והספר חטיבת הנגב במערכה, שהיה הראשון בספרי החטיבות הלוחמות במלחמת השחרור, אזל מזה זמן, ראיתי לנחוץ להעתיק לכאן את המאמר שכתב נחום על “חטיבת הפלמ”ח בנגב", ובו הראייה הכללית, כנגד הראייה הפרטית – הרומנטית אולי – שלי.


טול ממפת החלוקה, כפי שנקבעה בכ"ט בנובמבר 1947, את הנגב – והרי לפניך תוכנית מוריסון־גריידי. הווי אומר, שבגלל עמידתנו על הנגב קיבלה המדינה את צורתה וממדיה כיום.

כל מי שעקב אחרי התפתחות המאורעות בנגב מראשיתם, הבחין בלי קושי בפעילות המיוחדת וברגישות, שגילו הבריטים באזור זה בהשוואה לאזורים אחרים בארץ. בשעה שמחוזות אחרים נעזבו והוזנחו על־ידי הבריטים, לא הרפו כאן מן המושכות ממש עד הרגע האחרון, ככל שהדבר ניתן להם מבחינה פורמלית. אם הוגדרה התנהגותם לגבי מקומות אחרים כנייטרליות, או כנייטרליות עוינת, הרי בנגב היה הדבר הרבה למעלה מזה.

ימים מספר לפני 15 במאי, יום הפינוי, עמדה ממשלת המנדט, ומבלי לשאול פי מישהו, העתיקה את קו הגבול בין ארץ ישראל ומצרים, והעבירה על־ידי כך את כל מחנות רפיח הצבאיים לתחום האזור המצרי. בימי הפינוי ממש עוד זרמה לרפיח תנועת פינוי בריטית, וניתן לשער שעדין הם [הבריטים] מצויים שם.

הנגב מהווה, כידוע, מרחב נוח לבסיסים צבאיים, מבחינה טופוגרפית ואקלימית כאחד. המרחבים נוחים לתנועת כלי רכב. שדות תעופה מוקמים שם ללא מאמצים מיוחדים. דלות האוכלוסייה מקלה אף היא על הקמת בסיס קולוניאלי־צבאי. הכובשים רשאים לעשות שם כעולה על רוחם, בלי להזדקר ביותר, בלי לנקר עיני זולתם, ובלי חיכוכים עם אוכלוסייה מפריעה.

בשעות האחרונות שלפני הפינוי נשתבש משהו בתוכניות הבריטים לגבי הנגב. מפני ההכרח לשתף את המצרים במערכה על גורל הארץ וכיבושה, נגנזה לפי שעה התוכנית המקורית של הבריטים על מסירת הנגב לעבדאללה, ונטרפו קלפיה.

בחודשים הראשונים של המערכה אפשר היה להבחין בנקל בכוונתם של הבריטים לסייע לאוייב הערבי ולהבטיח את האינטרסים שלו, בעיקר בשפלת החוף. מגמה זו היתה שקופה מאוד. מאמצים רבים נעשו על־ידיהם למנוע תנועה שלנו בכביש החוף, ובמיוחד – מעזה דרומה. הדבר הגיע עד לידי איומים ממש, לפתוח עלינו באש אם נהין לנוע שם. בזה סייעו כמובן סיוע רב לאויב, להתבססותם של מתנדבים מצרים, שהם כשלעצמם עדיין לא גילו פעילות מלחמתית, אבל בסופו של דבר היוו חיל חילוץ של צבא הפולשים לדרום. תקופה ממושכת ישבו הללו במחנה צבאי בריטי בנוּסֵיראת, משכן המטה של מפקד הכוחות בנגב.

אחרי כן נאחזו המצרים במחנה עזה, נעו צפונה והגיעו עד מגדל גד, וריכזו כוח על מנת לכבוש, מייד עם הפינוי, את משטרת עיראק־סווידאן. בניין משטרה זה לא פונה על־ידי הבריטים אלא ברגע האחרון ממש מסיבה פשוטה בתכלית – הם חששו, ובצדק, שהערבים לא יצליחו להחזיק בו, ועל כן לא יצאוהו כל עוד לא קרבו ובאו הכוחות הפולשים. משטרת עיראק־סווידאן היוותה גורם מכריע בהתפתחות המערכה הצבאית על הנגב. זהו מבצר השולט על התחבורה והקשר של הנגב עם צפון הארץ. כל תחנות המשטרה בארץ נמצאו עוד לפני 15 במאי בתהליך של חיסול ופינוי בריטים, ואילו כאן – לא זו בלבד שהתחנה לא פונתה, אלא הוסיפו לה תגבורת כוח של צבא, צבא ממש, נוסף על המשטרה הבריטית. הבריטים כלכלו ‘יפה’ את מעשיהם. הם ידעו שזוהי נקודת מוקד, נקודה חיונית מאוד לגבי עתיד המלחמה על הנגב.

לבסוף פונה בניין המשטרה, בשעה שהיה מצוי כבר, לפי השערת הבריטים, כוח צבאי מספיק, מצרי כמובן, שידע להחזיק בו. כך נחתך הגורל של נקודת מפתח ראשית במערכה על הנגב.


בפרוץ הסער

ובמרחבי הנגב התרגשו המאורעות כבכל הארץ. מייד עם הכרזת תוכנית החלוקה באו"ם הסעירה ההסתה גם את הבדואים שוכני הנגב, והם יצאו למלחמה בשיטות המקובלות עליהם – מארבים בדרכים, התנפלות על יחידות קטנות בשטח, והתקפות על היישובים הקטנים. התפרעות מסוג זה לא האריכה ימים. לאחר כמה נסיונות שעשו הבדואים, לפרוץ ליישובים על מנת לבוז אותם, נרתעו; איבדו את תיאבונם להשיג מטרות מבטיחות שלל. פעילותם לבשה צורות חדשות, מותאמות יותר לאופי לחימתם וגם לתנאים האובייקטיביים של הנגב. הם התחילו פוגעים בקווים הארוכים של התחבורה והמים. צינורות המים הראשיים נמשכו לאורך מאה וחמישים קילומטרים.

הנסיעה מיישוב ליישוב ומגוש לגוש נמשכה שעות בשטחים חשופים, מאוכלסים בשבטי בדואים; אוכלוסייה דלילה אמנם, אבל דיה לשמש בסיס להתקפות. נתהווה מצב שבו מן הנמנע היה לנסוע במרחבי הנגב אלא במשוריינים ובכוח שיוכל לעמוד בפני התקפות פתע. הנגב העברי עם אוכלוסייתו המועטת ויישוביו, שרובם היו נקודות היאחזות בלבד, ניצב בפני צורכי הגנה גדולים, שרק בקושי היה יכול לעמוד בהם. תהליך המעבר לכוח שריון לא היה קל, ונמשך זמן לא מועט. בימים הראשונים לא היה אפשר להבטיח את קווי המים הארוכים.

התנאים האובייקטיביים של הנגב חייבו את ארגון האזורים להגנת הנגב העברי, מתוך הנחה שכל אזור יבוצר כך, שיהא מוכשר לעמוד גם לבדו בפני התקפות אויב. לא היה כל ביטחון בהבאת תגבורת לעזרה. התחילו אפוא בעבודת ביצור קדחתנית, באגירת מזון ומים. ההכנות הללו חייבו מאמץ מיוחד להגנת קווי התחבורה, כדי להביא, ויהי מה, את החומרים ההכרחיים לביצורים ואת המזון וכו'. הדבר היה כרוך בהתנגשויות יום יום, והמצב הלך והחמיר משבוע לשבוע.

לאחר מלחמה עזה וממושכת לקיום התחבורה בעורק החיוני לנו ביותר, כַּאוּכַּבֶּא־בְּרֵיר, הצליחו הערבים, על־ידי פעולה משותפת של כל כפרי הסביבה, לחסום את הדרך לשיירותינו, בחפירת תעלות לרוחב הכביש ועל־ידי מארבים בתוך הכפרים ובקירבתם. לא היתה ברירה אלא להעתיק את התחבורה לכביש החוף, אך גם פה נמשכה מלחמת מוקשים בשיירותינו לכל אורך, ולא עבר יום ששיירה עברית לא נתקלה במוקשים; מכוניות נפגעו ונהרסו, אנשים נפגעו, ועם עלייה על מוקש היה ניתך מטר יריות עז על־ידי אנשי המארבים. כל זה נעשה לאור היום ולעיני הצבא הבריטי, והלה נשאר אדיש כשהיה, גם במקרי פגיעה באנשים והתפוצצויות מוקשים. היו עומדים ומסתכלים מרחוק לראות כיצד ייפול דבר. הם גם מנעו הגשת תגבורת שלנו, בנימוק שזה עשוי להחריף את הסכסוך וללבות יותר את אש הקרבות; וזאת רצו, כביכול, למנוע. אבל אף פעם לא מנע הצבא את מיקוש הכביש, לא מנע רצח ממארב, הגם שהדברים התרחשו לעיניו ממש.

לא יכולנו לנקוט באותם הימים אמצעים רדיקליים לפתרון בעיית התחבורה, גם בשל מיעוט כוחנו, גם בשל נוכחותו של הצבא הבריטי העוין. המוצא היחיד היה בפתיחת דרכים אחרות מן הדרום לנגב, העוקפות את תחומי הכפרים הערביים. אז עלתה ונאחזה על הקרקע, בברור חיל, קבוצת “סנה”, שתפקידה היה להבטיח את הכיוון החדש של התחבורה. רק אז פרצנו דרך והצלחנו להעביר שיירות ליישובי הנגב, ובעזרת הכבודה הזאת בוצעו תוכניות הביצורים, רוכזו מחסני אספקה לימי מצור, הותקנו מכלי מים; מגרשים הוכשרו כשדות תעופה, למען אפשר יהיה להגיע באווירון לכל אזור עברי בנגב. בעזרת בולדוזרים הוקפו היישובים חומות עפר גבוהות, מגן מפני פגיעות אישו של האויב. עם זה היה ברור, שכל מה שנעשה בשטח הציוד הצבאי, כוחות האדם של האזורים עצמם ותוספת אנשי חטיבת הפלמ"ח, רחוק עדיין מלספק את הצרכים ביחס לסכנות שהנגב עומד בפניהן. עשרים היישובים הקטנים עדיין לא הפכו להיות משקים, ומילאו בעצם תפקיד של עמדות חיל משמר, שהיו נתונות בסכנה חמורה. התביעה להגדיל את מספר האנשים לא נענתה במלואה, ומרבית היישובים נכנסו לתאריך הפלישה כשאינם מונים יותר ממספר זעום זה.

חודשיים ימים לאחר 29 בנובמבר הצלחנו להגדיל את הכוח ולהשתלט בעזרתו על רחבי הנגב. עברנו לשיטת הבטחה תוקפנית, בהענשת כל שבט בדואי, ששימש בסיס לפגיעה בתחבורה או בקו המים. על פגיעה בצינורות המים הגבנו מייד בפיצוץ באר השבט החבלני. בשבוע הראשון למאורעות עקרו הבדואים שלושה קילומטרים של צינורות והסיעום הרחק, ואילו עכשיו לא העזו יותר לעשות כזאת. עד מהרה הצלחנו לשתק כליל את התפרעות האוכלוסייה המקומית. הדברים אמורים לגבי הנגב עצמו. לא כן היה המצב בקו התחבורה מהדרום אל הנגב. הדרכים חצו שטחי כפרים ערביים, מאוכלסים וגדולים, והבטחת התחבורה ריתקה אליה את חלק הארי של כוחותינו.

ההיסטוריה של הפלמ"ח בנגב אינה מתחילה עם מאורעות הדמים הללו. ראשיתה עם ביצוע מפעל קו המים בנגב; יותר נכון, משנתקלו שם בהפרעות הערבים. אז הועברו לנגב יחידות מועטות שחנו בדרום, על מנת להבטיח את הנחת הצינורות.

עם סיום הנחת קו המים כבר פרצו המאורעות. אז גויסו בני הרזרבה הפלמ“חית כתגבורת לנגב, ועם ריבוי התפקידים והחמרת המצב הלך מספר האנשים ורב. זה היה הגרעין הלוחם מוותיקו הפלמ”ח. אבל גם כאשר גדלה החטיבה, עדיין היתה קטנה ביחס לעומס הצרכים שהטילה המערכה. העומס היה כבד, והאנשים כרעו תחתיו לעייפה. חופשה לא ניתנה, גם בשבת וחג לא ידעו נופש, ואנשים נרתמו למאמץ על־אנושי, שש עשרה עד שמונה עשרה שעות ביממה, בתקופה ממושכת. אם ליצני הדור מפענחים את ראשי התיבות של הפלמ"ח: “פה לא מקבלים חופשה”, הרי כאן לא היה זה לצון בלבד. רק עם ההפוגה זכו לחופשה מוגבלת, ולא כולם זכו גם לה.

החטיבה היוותה כוח לוחם, הנע ברחבי הנגב. עד לפלישה חנו יחידות הפלמ"ח ביישובים, אבל אחר כך נתפזרו מחוץ ליישובים, בוואדיות, בחורשות, בשטחי מטע ובבוסתנים. אוהלים כמעט לא הוקמו, לבל יזדקרו לעין במרחב. חנו פשוט על פני השטח, כל אחד ליד המחסה, או ליד התעלה. החיים – חיי חזית בערב שוממת, ללא קורת־גג; מים במשורה, כלכלה לא נורמלית – ניזונו בעיקר משימורים – גם לחם לא היה לרוב; הסתפקו במצות, שנוח היה לחלוטין לטלטלן ולשמרן.

הפלמ“ח לא היה רתוק אפוא בקביעות ליישובים. הוא היה עסוק בעיקר בתפקידים הקשורים במרחב, בשמירה על התחבורה עד הנגב, בנגב עצמו, בהבטחת קווי המים, וכן החיש יחידות תגבורת ליישובים מרוחקים בכל שעת התקפה. מרבית כוחות הפלמ”ח הוקדשו לפעולות חבלה בגשרים, פיצוץ רכבות ומארבים לשיירות. כל זה נעשה לאורך הדרך ממגדל גד ועד רפיח שעל גבול מצרים.

לקראת יום הפינוי נעשו מאמצים מיוחדים, על ידי כוחותינו המצומצמים, לטהר ולחסל את כל קיני ההתנגדות של האויב, הפעילים בגבולות המדינה העברית. המשימה הזאת בוצעה. בכוח קטן לערך הצליחו לכבוש את גוש הכפרים בין נגבה וניר־עם. כפרים גדולים אלה היו מאורגנים היטב להגנה ושימשו כל אותם הימים מקור לתוקפנות בלתי פוסקת. כן השתלטנו על תחנת משטרת המדבר באימרה ושובל, ושותקו במרחב כל הנקודות המועדות לפעולות איבה.

ב־ 15 במאי היה הנגב נתון כולו לשלטון עברי מלא. פסקו ההתנקשויות, חוסלו המארבים. מים זרמו בצינורות באין מפריע ובאין מחבל. האוכלוסייה המקומית הכירה בשלטון העברי, קיבלה את מרותו ממש. עדות לכך פניותיהם של שייח’ים ומוכתרים לאשר את הסמכויות, שהוקנו על ידי השלטון הבריטי, להבטחת מנות הסוכר, הנפט והאורז, ושאר הזכויות, מקנת השלטון הקודם. כך פנו וביקשו רשיונות לקציר הקמה; שיח’ים ביקשו רשיון לשאת את אקדח השבט, לחדש רשיון של מכונית. היו פונים למוכתר היישוב הסמוך או לתחנת המשטרה.


הפלישה

ב־ 15 במאי עם שחר התחילה הפלישה הסדירה מצד רפיח. מגמתה היתה לנוע במהירות צפונה ולחדור לעומק הארץ. לשם כך צריך היה הכוח הפולש להבטיח את דרכי התחבורה שלו, בראש וראשונה את הכבישים והרכבת, שעליהן ביסס את מסעותיו. מייד עם ראשית הפלישה ערך התקפות עזות, במגמת מיגור, על נירים, כפר דרום, יד מרדכי – נקודות שאיימו על עורקי התחבורה שלו. שלושה ימים רצופים הסתער וחזר והסתער על כפר דרום, על מנת לכובשו, והתקפותיו נופצו זו אחר זו, תוך אבידות כבדות לצבאותיו. זו זכות עמידת הגבורה של אנשי כפר דרום ואנשי הפלמ"ח, שנמצאו עימהם. הבניינים נהרסו בהתקפה זו כליל; כל מה שהיה מוצב על פני הקרקע נהרס ונשרף בהפגזת תותחים, מרגמות והרעשות מן האוויר. האנשים התחפרו בתוך הקרקע, בתעלות, במקלטים, בבונקרים. המצרים ניסו את מזלם גם בנירים, המרוחקת קצת מן הכביש, וגם כאן יצאו וידם על ראשם. לאחר התקפות, שחזרו ונישנו אותו יום, נהדפו ממנה. האויב הועיד אפוא את פניו ליד מרדכי. אם לאחר כשלונותיו בנירים ובכפר דרום ויתר האויב, באין ברירה, על כיבושם, והגן על התחבורה שלו מפני נקודות אלו על ידי הפרשת כוח, שריתק אותן בתמידות באש מרגמות ובמכונות ירייה, הרי לא הרשה לעצמו לנהוג כך לגבי יד מרדכי, משק גדול היושב על מישלט יפה וסמוך לכביש. שישה ימים רצופים נמשכו הקרבות על יד מרדכי. כל כובדו של מחץ הצבא הפולש הונחת על יישוב זה. ההפגזה נמשכה מהסתערות להסתערות, ללא הפוגה, יומם וליל. אבידות המצרים היו כבדות – מעריכים אותן בארבע מאות חללים בקירוב – וגם אנו סבלנו אבידות לא מועטות. באותו פרק זמן, מראשית הפלישה ועד נפילת יד מרדכי בידי המצרים, נמשכה הפגזה ללא הפוגה על כל היישובים, שנמצאו ממזרח לכביש החוף. על כך נוספו הפצצות מן האוויר שבוצעו פעמים מספר ביום. החיים התקינים של היישובים נהרסו, האנשים רבצו בתעלות ובמקלטים. עבודות הביצורים והחפירות נעשתה רק בלילות, וכן שאר העבודות החיוניות במשק.

כוונת המצרים, כאמור, היתה ברורה: לחדור לעומק הארץ צפונה במהירות האפשרית. מנקודת ראות זו היו קרבות יד מרדכי, שנמשכו שישה ימים רצופים, פגיעה קשה בתוכנית הפולש המצרי ובלוח הזמנים שלו. כל יום היה יקר מפז, והוא נתן שהות לגוש המאוכלס העברי בדרום יהודה לרכז כוח נגדי ולארגן קו הגנה, שבסופו של דבר חסם את התקדמות האויב באשדוד.

קרבות יד מרדכי היו כרוכים במתיחות גדולה של כוחות הגוף והנפש. עד לשלב ההסתערות היה זה תרגיל־חד־צדדי – ברשותנו לא היה כלל נשק, המסוגל להתחרות בנשק הכבד של האויב ולמנוע את התקדמותו ואת היערכותו להסתערות. אנשינו התחפרו באדמה והסתכלו מרחוק, כיצד נערך האויב להסתערות ומתקדם, והם היו יכולים לקום ולפעול נגדו רק בשלב האחרון של ההסתערות, בקרבות מגע. התורה הצבאית המקובלת אינה יודעת שיטות קרב כאלה, אבל אנו עמדנו בהן. כל יום עמידה כאן הומחש אחר כך בכפות המאזנים בחזית הדרום.

ביד מרדכי לחמו אנשי המשק ועימם חמישים מאנשי הפלמ"ח. נוסף על כך פעלו באגפי האויב מחוץ למשק, ממזרח לכביש, עוד שתי פלוגות של הגדוד השני. יחידות אלה לחמו ברובים ובמקלעים נגד משוריינים מצוידים בתותחים. הלוחמים ידעו, שאין זו מלחמה על יד מרדכי בלבד, אלא גם על תל אביב ועל הארץ כולה. אבל לבסוף נפלה הכרעה כבדת מצפון. מספר הפצועים היה רב, ושעה לאחר שהצליחו להוציא אותם מן המשק ולהביאם למקום מבטחים, פונה המשק כולו. היה זה מבצע קשה, תחת אש האויב, מתוך הכרח להבטיח את כל האגף מדרום. האנשים יצאו כולם בסדר, על ציודם ועל תחמושתם. נפלה נקודה בישראל לאחר מערכת גבורה. נפצע פצעים קשים גוף מתיישב ולוחם, שהקיז הרבה מדמו במערכה זו.

שעות רצופות לאחר עזיבת המשק עוד הוסיפו המצרים להפגיז מבלי שיעזו להסתער ולפרוץ למשק. רק משנוכחו לדעת, שאין כל אות חיים שם, הרהיבו עוז וחדרו פנימה. עם כיבוש יד מרדכי הואטה הפעולה התוקפנית של המצרים במרחב הנגב. עוד נמשכו הפגזות הטרדה בקנה מידה מצומצם יותר של היישובים המערביים, לאורך כביש החוף. מרכז הכובד עבר לחזית אשדוד, במקום שנבלמה התקדמותם.


ב“הפוגות”

לקראת ההפוגה [הראשונה, מ־11 ביוני עד 8 ביולי 1948] לא היתה אפוא למצרים כל דריסת רגל ברחבי הנגב, פרט לביר עסלוג', המהווה נקודת מעבר חשובה מגבול מצרים אל עבר באר שבע, חברון וירושלים. צבא האויב התבסס שם והחזיק חיל משמר להבטחת התחבורה.

בכביש מג’דל־פלוג’ה התבצרו המצרים בבניין המשטרה, החולש על המעבר לנגב. תוכניתנו ערב ההפוגה היתה להשתלט על שתי העמדות הללו, מזה ומזה. בלילה האחרון שלפני ההפוגה הצלחנו לכבוש את ביר עסלוג', ולמגר את מרבית הכוח המצרי שהתבסס שם. על ידי כך שותקה התחבורה של האויב בכביש זה, ומאמציו לחזור ולכבוש עוד באותו לילה את בניין המשטרה העלו חרס בידו.

עם ההפוגה רכש לעצמו האויב יתרון, בכך שקבע את גורלה של ההפוגה; ואילו אנו לא היינו בטוחים בה ולא ידענו כיצד ינהג. התלות שלנו בשרירות ליבם הקנתה למצרים עדיפות בחטיפת משלטים ללא מלחמה וכו'. כך קרה שההפוגה השמיטה מידינו את הדרך, שכל תקופת המלחמה היתה פתוחה וחופשית לתנועתנו. בהסוואת ההפוגה תפס האויב עמדות, שלא היה שליט עליהן תחילה, ואילו היה צריך לכבוש אותן בקרב, לא היה מסוגל בשום פנים ואופן להחזיק שם מעמד. אבל מתוך הנחה ודאית, שקרבות לא יספיקו להתפתח, תפסו המצרים נקודת הצטלבות על הכביש ושלטו עליו מרגע שנכנסה ההפוגה לתוקפה. בעקבות זה נתגלע סכסוך הדרך בנגב, בתיווך פקחי האו"ם, והתחבורה שלנו שם שותקה על ידי כך לשנים עשר יום. אם טען האויב שדרך זו שלו היא, טענו אנו לעומתו, שהכביש לפלוג’ה שלנו הוא. בזכות הקרבות נסענו בדרך, ובעטיה של ההפוגה נאלצנו להפסיק לנסוע.

המצרים נתאוו לכבוש את הנגב ולא הצליחו. רצו לנתק את הנגב כליל מצפון הארץ, להכריע את גורלו על ידי הניתוק ולא הצליחו, ומכאן המלחמה על צומת הדרכים. מה שלא עלה בידם לכבוש בימי המלחמה, כבשו בשעת ההפוגה וחסמו את הדרך. המערכה שהתנהלה מייד עם גמר ההפוגה הראשונה היתה שוב על עורקי התחבורה. את החסימה הסמלית שהשיגו אמרו להפוך לממש, ולשם כך העבירו חלק ניכר מכוחותיהם לאורך הכביש, הסתערו בכוח גדול על נגבה, ואילו היו כובשים אותה היו שליטים על גיזרה חוסמת לרוחב, במקום קו החסימה הדק בידיהם, שאינו מסוגל למלא את תפקידו. אילו היתה נגבה נכבשת, היו מתאחדים כוחותיהם ממזרח וממערב לחזית אחת רחבה, החולשת על המעברים לנגב. זה היה תוכן הקרבות בין הפוגה להפוגה. עם כיבוש קרתיה על ידינו, שוב נחלו המצרים תבוסה. פרצנו דרך חדשה לנגב ועל ידי כך גם נפגע עורק תחבורה חיוני מאוד של האויב צפונה.

אין לספר על הנגב בלי לציין את ועדת הנגב, שרבות זכויותיה בעמידתו. מוסד זה – שהשתתפו בו “הקרן הקיימת לישראל”, מחלקת ההתיישבות, המרכז החקלאי ובא־כוח “מקורות” – נשא בעול הדאגה לנגב, לעמידתו במערכה לשם הבטחת עתידו. עם הדאגה לכוח הצבאי המגן על רחבי הנגב נעשו מאמצים רבים לקיים את כל הנקודות שעדיין הן בראשיתן ולא הספיקו להקים ענפי משק. בעצם ימי הקרבות חתרו גם לפיתוח משקי. הוועדה עמדה במסירות על המשמר ועינה פקוחה על כל המתרחש שם.

ימי ההפוגה השנייה [החלה ב־18 ביולי 1948; ללא מועד סיום] מצאו אותנו, מי שנקראו אנשי חטיבת “הנגב”, עומדים לעלות צפונה, או כפי שביטאו זאת הבחורים, “לנסוע לא”י".

החטיבה מנתה אמנם כמה גדודים, אבל מספר ‘העולים’ היה, למעשה, קטן בהרבה מתקן החטיבה. טמנו מספר קורבנות גדול במרחבי הנגב. אנשים רבים יצאו מכלל יכולת לחימה, מפאת פגיעות ומפאת תשישות שבאה עליהם, לאחר שחיו חודשים רבים בנגב המנותק. גם אלה שעלו היו על סף כלות כוחם. מתי מעט אלה, כמה מאות במספר, שהגיעו למחנה בצפון, כלומר בדרום יהודה, היו קשורים בכל נימי נפשם לנגב. על אף תשישותם לא ראו בתקופה שלקראתה הלכנו סיום למלחמה הקודמת, אלא תקופת התאוששות והיערכות לשם חזרה ולחימה מחדש, ביתר און.

הסיסמה היתה: “עלינו לצפון לא משום שהיינו בנגב, אלא משום שאנו עומדים לרדת אליו”.

כאן החלה עבודת התארגנות קדחתנית. מן ההכרח היה לבנות את החטיבה, להכשיר בעלי מקצוע, להכין מפקדים, להכניסה לתוך משטר של אימונים ולימודים.

אותם המאות היוו את לוז החטיבה. היו אלה לוחמים עזים ומנוסים, אשר נעכלו בקרבות הנגב המרים ובאקלימו החריף – לוחמים, אשר ידעו בו כל דרך, כל שביל וכל מקור מים. רבים מהם מוותיקי הפלמ"ח ומהכשרות תנועות הנוער. זה היה גרעין אנושי שקיבל, נוסף לנסיונו העשיר וקשריו העמוקים אל הנגב כלנושא מלחמתו – אימוןוביסוס מקצועי. אלה עשאוהו לשלד בריא וחסון, שעתיד היה לשאת עליו גוף החטיבה הנבנית.

חבר המפקדים בגרעין זה לא הגיע למעמדו הפיקודי בתוקף מינוי בלבד. אנשים אלה נצרפו ונבחנו בכושר מנהיגותם בקרב, בעמידתם הנפשית בימים הקשים ביותר, בחברותם העמוקה. כך צמחו להיות מפקדים בכוח סמכות אישית שלהם, בתוקף היותם נבחרים בפועל.

גרעין זה קלט את המאות הרבות, שהיו רובן ככולן אנשי גח"ל. על אף העובדה שאנשים אלה הגיעו במאוחר ולא הספיקו לקבל אפילו את האימון הראשוני – ירדנו שנית לנגב, לתקופת קרבות מחודשת, בהרגשה איתנה, שכוחו של לוז החטיבה יספיק לשאת ולהכשיר את האנשים החדשים. קיוונו אף האמנו, שזה יהיה כוח המסוגל לבצע את משימתו.

ואמנם, במשך ימים ספורים ממש, ספגו אנשי הגח"ל את רוח העוז שפיעמה בחטיבה. מקרב לקרב התקדמו והפכו להיות לוחמים ממדרגה ראשונה.


מסעי השחרור

ערב מבצע “יואב” או “עשר המכות”25. הנגב מנותק. האויב המצרי התבסס במשלטים מחוף הים במג’דל ועד לבית ג’וברין, לאורך הכביש. התחבורה אל הנגב – אווירית בלבד. שיירות עוברי רגל מסתננות, עבור ושוב, באישון לילה. הנגב על כפות המאזניים. היישובים עייפים לאחר תקופה ארוכה של מצור וקרבות. פה ושם מתחילים להתגנב חוסר אמון וייאוש מיכולת העמידה.

ההכרעה בקרב אינה סובלת דיחוי.

סכנת ההכרעה המדינית לרעתנו – לוחצת ומזרזת.

החטיבה חוזרת לקרבות בנגב.

הייתי מגדיר את התקופה שעד “עשר המכות” כתקופת התגוננות, ומכאן ואילך תקופת ‘הגנה פעילה’ על הנגב, אשר נתוני היסוד שלה – פיקוד אחיד (שלא כבתקופת ההתגוננות – פיקוד נפרד במסגרת מרחבית, נגד אויב אחד, בחזית אחת), וריכוז הכוח ההכרחי להעברת היוזמה הקרבית לידינו.

בשלב הראשון במבצע זה לא פעלה החטיבה במסגרת חטיבתית. חלקה האחד חדר בלילה שלפני תחילת הפעולה לתוך שטח האויב. הוא חדר בדרך נועזת ובלתי מקובלת, ופרץ דרכו לנגב, בעורף משלטי האויב. הוא ירד לדרום מערב הנגב.

היתה זו שיירת ענק של כמאה מכוניות, שנעה – באורות כבויים באפלת הלילה – בדרך לא־דרך, והגיעה למרחב הנגב שלנו לאחר שכלי רכב יהודיים חדלו מהגיע שמה זה כארבעה חודשים.

כאשר עבר הכוח הזה על פני יישובים ערביים, לא העלו הללו בדעתם, כי יהודים הם הנוסעים, והיו בטוחים בוודאי, שזהו כוח מצרי, הנע בדרכו אל משלטיו. תפקידו של החלק הזה היה לפשוט בעומק קווי האוייב ולפגוע בתחבורתו, ולהכביד על תנועותיו ולמשוך על ידי כך חלק מכוחותיו, ולרתקם להבטחת תחבורתו.

החלק השני – עבר ברגל את קווי האויב בחשכת הליל ותפס גזרה בצפונו של הנגב. על ידי כך שיחרר כוחות מחטיבה אחות לתפקיד אחר במסגרת המבצע.

החלק השלישי של החטיבה, בשיתוף עם יחידה מחטיבה אחרת, נערך להתקפה על עיראק־מנשיה. יחידה זו, שכמעט כל לוחמיה היו אנשי גח"ל, יצאה לקרב התקפת יום בסיוע שריון. זו היתה התקפת יום ראשונה מסוג זה במלחמתנו. המשימה לא הושגה. התקפתנו נשברה, אולם היחידה הלכה בגבורה עד קצה היכולת, בזכות מפקדיה ובזכות רוח הקרב שלוחמיה היו חדורים בה. כאשר נפגעה עד כדי כך שלא יכלה להמשיך בהתקדמותה, נאלצה לסגת.

במשך ימים ספורים של שלב זה, עסקו במטה החטיבה והסיירים בהכנות קדחתניות לשלב הבא.


המשימה – כיבוש באר שבע

בשלב השני והאחרון של המבצע פעלה החטיבה, זו הפעם הראשונה במסגרת חטיבתית. המטרות העיקריות, שהושגו: פריצת הדרך לנגב והקזת כוחו של האויב, עד כדי הפיכתו מכוח בעל כושר התקפה לכוח מתגונן ומעורער. כיבושה של באר שבע, שלא היה כלול מראש בתוכנית המבצע, בא כהפתעה מוחצת לאויב.

מהו ערכה של העיר באר שבע?

עיר זו, שהיוותה צומת דרכים של הזרוע המזרחית של האויב ובסיסו לכוח ולשלטון בהרי חברון, עלולה היתה לשמש גם נקודת מוצא להשתלטות מצרית על הנגב הדרומי, שתישען עליה [באר שבע], על עזה ועל כביש המחבר ביניהן.

כיבושה של באר שבע מהווה נקודת מוצא להתפשטות ולכיבוש הנגב הרחוק בשלב העתיד של מלחמתנו; כלפי מזרח, בואכה ים המלח, וכלפי דרום – בואכה אילת.

כיבושה של עיר זו, ב0ירת הנגב, היה עתיד ליצור אפקט מדיני חזק ולהנחית מכה קשה לפרסטיז’ה של האויב ושל תומכיו שמאחורי הפרגוד.

באר שבע היתה עיר מבוצרת היטב. למעלה מארבעים עמדות מקורות הקיפוה סביב. ביניהן נחפרו תעלות קשר. גדר תייל ותעלה אנטי טנקית סגרו על העיר מכל רוחותיה, פרט לכמה מבואות צרים. בעיר גופא היו עמדות וביצורים ברחובות ראשיים ובהצטלבויות כבישים. האוכלוסייה המקומית החלה לברוח עם תחילת ההתקפות האוויריות של כוחותינו, בתחילת מבצע “יואב”. התרוקנותה המוחלטת חלה כשני לילות לפני הסתערותנו. התושבים ברחו בחלקם לחברון ובחלקם למחנות בדואים בסביבת העיר. גדוד רגלים של האויב, בתוספת סוללת תותחים ויחידת מרגמות, היווה את כוח המגן של העיר.

בתנאים הקשים של מחסור בתחבורה ובציוד, מבלי שיהא לרשותנו הזמן המספיק למנוחת הלוחמים ולהתארגנות היחידות, דחוקים תחת איום “הפוגה” קרבה מעל – נערכנו בבהילות להתקפה על העיר.

חלק מהכוח, שעתיד היה לבצע את ההתקפה, היה פרוס בדרום־מערב הנגב ועסק שם, כאמור, במערכת פשיטה וחבלה בתחבורת האויב. האנשים לחמו ימים ולילות, ללא הפוגה כלשהי. חלקו האחר של הכוח, שהוטלה עליו משימת כיבוש העיר, עמד לאחר הקרב על עיראק־מנשיה, שבו הוכה קשות וסבל אבידות רבות.

כוחות אלה התרכזו משני קצות הנגב בעוברם עשרות קילומטרים בחשכת הלילה לנקודת מפגש המרוחקת מן המטרה. משם היה עליהם לנוע ללא דרך לעמדת ההיערכות. עמדת ההיערכות נמצאה כשלושה קילומטרים מהעיר.

בשעה 20:10, שעת האפס להתקפה, נמצאה העיר רוגעת ושקטה לאחר התקפה אווירית כבדה, שנערכה עליה שלוש שעות קודם לכן. תותחינו, שנמצאו במערב העיר, פתחו בהתקפת הטעיה. ללא ספק נמשכה תשומת־לב האויב לצד זה, והוא ריכז את אישו וכוחו לכאן. בשלוש לאחר חצות החלה ההסתערות על קו ההגנה של העיר מצד צפון־מזרח ומצפון.

חיל הרגלים שלנו פרץ לעיר גלים גלים, תחת חיפוי אש מכונות ירייה ומרגמות, והוא מוסע בחצאי זחלים משוריינים עד לתעלה האנטי־טנקית. (בינתיים היו חלקיה המערביים והדרומיים של העיר מופגזים על ידי תותחינו). מכאן המשיך את התקדמותו ברגל, חיסל את עמדות האויב ופרץ לשטח הבנוי. האויב פתח באש מכל כלי נשקו. מרבית האש ניתכה בלתי מכוונת, פרט לבית אשל, מטרתם המוכרת מאז. אישם ניתכה ללא כל יעילות.

היחידות התקדמו וזינקו מבלוק לבלוק, מבית לבית, חצו את העיר, הגיעו אל מול המשטרה והתבססו סביבה. מייד אחריהם פרצו המשוריינים לרחובות העיר ובתנועה מהירה, תוך מתן אש לאורך רחובותיה הישרים, השלימו את שבירת הכוח המגן על העיר. חלק מחיל האויב נהרג, חלקו נמלט אל המרחבים האפלים. השאר – נסוג עד המשטרה והתארגן להגנה מתוך הבניין. אולם, עם פתיחת האש מתוך תותחינו האנטי טנקיים לעברם, הניפו דגל לבן לכניעה.

שרידי האויב, חייליו וקציניו, נפלו שבי בידינו.

כיבוש העיר הושלם בשמונה בבוקר. ציוד האויב, כלי רכבו ונשקו נפלו לידינו.

בשל ערכה הרב של העיר הזאת, כפי שצוין לעיל, יש לראות בכיבושה על ידינו את גולת הכותרת של מבצע “יואב”.

ההפוגה באה עלינו למחרת כיבוש באר שבע. העיר הפכה לנו לבסיס החטיבה.

תקופת החנייה בבאר שבע נתנה לחטיבה ההזדמנות הראשונה לחנות בצוותא.

הקרבות לימדו הרבה את האנשים, חיזקו וחיסנו את רוחם וליכודם מבחינה חברתית. הניצחון נתן באנשים רוח טובה ויצר את “גאוות היחידה ורוחה”. על אף העובדה שהיינו נאלצים להחזיק במשלטים מסביב לעיר ולשקוד על שמירתה, יכולנו להתמסר להעלאת הרמה המקצועית של הלוחמים, להסדר ההספקה ותנאי החיים. עכשיו ניתן לקלוט באופן מלא יותר את אנשי הגח“ל החדשים והרבים, שהיוו חלק ניכר מהחטיבה. עד מהרה נעשו אלה אנשי פלמ”ח מובהקים.

במשך התקופה הזאת תפסה החטיבה את תחנות המשטרה כּורנוּבּ (מַמְשׁית) ועין חוּסוּבּ26, החולשות על הקטע הצפוני של דרך באר שבע־הערבה והמבטיחות תחבורה יבשתית אל סדום, ועל ידי כך גם את שחרורה המלא מן המצור והניתוק, שהיו מנת חלקה מאז פרוץ המלחמה.

מבצע זה, על אף היותו שקט, ללא קרבות, היווה שלב חשוב בהתפתחות החטיבה. זה היה תמרון ליחידות המבצעות – שפיתח בעיקר את הכושר המנהלתי שלהן בתנאי תנועה במרחקים גדולים.

אם כי ההתבססות בנקודות אלה ריתקה את מרבית כוחות החטיבה למשלטים חדשים, ראינו הישג גדול בתפיסתם של מקומות אלה מבחינת ערכם העצמי, מבחינת הנכס החטיבתי שנרכש בניסיון זה של החטיבה, ולבסוף – כנקודות מפתח הרומזות לבאות. מה היה המצב בנגב בתקופה שבין מבצע “יואב” ועד להתפתחות החדשה שחלה, כעבור כחודשיים, במבצע “עין”?27

המצרים לא היוו עוד כוח תוקף ועברו למצב התגוננות. את רצועת החוף פינו עד סביבת עזה. כוח רציני שלהם נשאר במצור בכיס פלוג’ה. חדל כל קשר עם הכוחות המצריים בהרי חברון, שנשארו מנותקים לחלוטין, ללא אספקה וללא מגע. הללו נשארו שם במצב מדולדל ובלתי יעיל. באותם הימים היו כוחות מצריים אלה הכוח הערבי היחיד שישב בהרי חברון.

במצבם זה לא יכלו לחשוב עוד על השתלטות כלשהי באזור הנגב, המיושב על ידינו, והם התבצרו נמרצות במערב – בקו עזה־רפיח, ובמזרח – בקו הכביש עוּגַ’ה אל חפיר־בּיר עַסלוּג'.

בתקופה זו התחלנו לשמוע על הצבת קו רוחב 310 כגבולה הדרומי של מדינת ישראל, תוכנית שהיתה, כנראה, מוצא כבוד למצרים ונתמכה על ידי מיודעינו, המושכים בחוטי המדיניות.

'המצרים בגיזרה המערבית, לאורך שפלת החוף, ניסו להרחיב את עמדותיהם מזרחה, כדי להרחיקנו מעורק התחבורה הראשי שלהם עזה־רפיח, והיו עלולים על ידי כך להביא בסכנה את התחבורה ואת קוי המים אשר בין בארי לגוש גבולות.

מבצע “אסף”28 (על שם אסף שכנאי, מראשוני הפלמ"ח, שנפל בנגב) בא כדי למנוע בהחלט ניסיונות מעין אלה. על ידי תפיסת עמדות משלט המאיימות על עורק התחבורה נאלץ האויב להגביר את כוחו בקו זה ולרכז אליו את עתודותיו.

סיוט הכיוס שעמד מול עיני האויב, לאחר הר חברון, פלוג’ה ומג’דל – פעל את פעולתו. אם היה עוד מקום לחשש כלשהו פן ינסו המצרים לשוב ולכבוש את באר שבע, הנה בא מבצע “אסף” ושם לאל כל מחשבה כזאת.

מבצע זה היה היחיד במלחמת הנגב, שבוצע ללא השתתפות החטיבה, אלא על ידי חטיבה־אחות, שפעלה בגזרה המערבית.

מבצע “חורב” היה הגדול במבצעי המלחמה בנגב. הוא היווה את המעבר לשלב השלישי במלחמתנו. פעולות התקפה יזומות מצידנו לשם שחרור, כיבוש ושלטון גמור על כל מלוא מרחבי הנגב.

במבצע זה פעלו חטיבות אחדות. במסגרת הפעולה הכללית הוטל על חטיבתנו לתקוף ולמגר את הזרוע המזרחית של האויב, המתבססת על כביש עוג’ה־באר שבע, מקמפ א־שרפיה בצפון עד המשרפה בדרום.

החטיבה ניגשה למבצע בהרגשת ביטחון ושמחת קרב. קדמו למבצע הכנה קפדנית ותכנון מדויק.

הפעולות התנהלו בהתאם גמור ללוח הזמנים שבתכנית. היה ניצול מלא של פעולות יום ופעולות לילה – שילוב בין חיל הרגלים לבין יחידות השריון הממוכנות, תוך ניצול הנשק המסייע שעמד לרשותנו.

האלמנטים שעמדו לנו להשגת הניצחון היו הכרת הנגב וידיעתו משכבר, הכרת דרכי התנועה בתוכו, הכרת האויב מתוך הניסיון הקרבי הקודם והרוח הטובה שפיעמה באנשים. לפי התוכנית צריך היה תפקידנו להסתיים עם השלמת השלב הזה. אולם, בגלל תנאים שבהם היו נתונות יחידות אחרות לאחר השלב הראשון של המבצע, הוטל על חטיבתנו להמשיך מייד בפעילות קרבית. והתפקיד הפעם – כיבוש אבו־עגילה שבתוך סיני.

כיבושה של אבו־עגילה והפשיטות לעבר אל־עריש, לשדות התעופה של האויב – היו מכה מכרעת לאויב מבחינה צבאית ומבחינה מוסרית. עצם החדירה לעומק טריטוריה מצרית העלתה בפניו את הסכנה לגבולה ושטחיה של מצרים גופא, בעיה שכנראה לא העסיקתו עד אז. הלחץ על אל־עריש, הבסיס הראשי של צבא הפלישה המצרי, העלה שוב את סיוט הכיס בקנה מידה גדול, על ידי ניתוק קו הרכבת שנותר יחידי לאחר השתלטותנו על הכביש המוביל למצרים. כוחות המצרים, שנמצאו ממזרח לאבו־עגילה, נמלטו על נפשם, מי ברכב ומי ברגל. ולבסוף הוכו קשה בשל הכוח, הנשק והציוד הרבים שהושמדו או נפלו לידינו בקרבות הפריצה הזאת.

מצב זה גרם דלדול יסודי בקו ההגנה המצרי בגיזרת החוף, החל מעזה בצפון – בגלל העברת הכוחות הרזרביים של האויב להגנת אל עריש ובסיסי העורף האחרים בסיני. אם בשלב ראשון של מבצע “חורב” היה לנו הזמן הדרוש להכנה מפורטת לביצוע המשימה, הרי בשלב זה פעל העיקרון של תנועה מהירה ככל האפשר. ידענו, כי כל שעה נוספת הניתנת לאויב להתארגנות, להגנה ולהתחפרות תעלה לנו בדם יקר, ואולי גם במחיר הניצחון. ואכן, פעלנו במהירות מפתיעה. זה היה קרב תנועה של כוח גדול, שבזכות תנועתו המהירה הצליח לפרוץ את חסימות האויב, לדרוך על עקביו תוך מנוסתו ולרומסו.

הידיעות על האויב ועל השטח הושגו תוך כדי תנועה. ושוב – בשילוב בין חיל רגלים ויחידות ממוכנות, בניצול היום והלילה, בסיוע יעיל ומהיר של הנשק המסייע – המשכנו בהתקדמותנו והשגנו את המשימה. בשלב זה הפעיל האויב את מטוסי הקרב שלו בשצף קצף, וביום השני להתקדמות הותקפו יחידותינו כשמונה פעמים מן האוויר, על־ידי קבוצות של שנים עד חמישה מטוסים. אולם התוצאות של התקפות אלה היו חסרות ערך: לא נפגענו ולא עוכבנו, וזאת בזכות התנהגותם האמיצה והבטוחה של האנשים, שלא גרמה אנדרלמוסיה בשיירה וביחידות, והודות להפעלה מהירה של נשק אנטי־אווירי, שאילץ את מטוסי האויב לשמור על דיסטאנס מתאים ולא להסתכן, חלילה, למעלה מהמידה.

היה זה לאחר קרבות של שבעה ימים ושבעה לילות ללא מנוחה. מכונת החטיבה לא עמדה אף לרגע אחד. רוח האנשים היתה איתנה. העייפות הפיסית הרבה לא השפיעה על הרוח.

הפקודה לסגת מתוך השטח המצרי, לעבר עוג’ה, נתקבלה קשה וגרמה דיכאון בלבבות. לא התכוונו להיאחז באבו־עגילה, או לערוך כיבושים כלשהם בסיני, אבל היו אלה השלבים החשובים בלחימתנו, שיכלו להביא לידי פינויים של המצרים מגיזרת החוף. עם בוא פקודת הנסיגה עמדנו לקטוף את פרי הניצחון – ונמצאנו מופרעים.

הנסיגה בוצעה במועדה, בסדר ובשלמות. כאן נפתח הסדק ונתפרצה העייפות הרבה שהצטברה בלוחמים שבמשך כל הקרבות, מפתיחת המבצע. ואמנם, היינו זקוקים למנוחה. בשלב השלישי של המבצע, כאשר חטיבות אחרות פעלו בדרום־מערב הנגב, לא השתתפה החטיבה בשלימותה. היחידות הממוכנות בלבד לקחו חלק בקרבות אלה במסגרת חטיבה־אחות. אולם, לא אמרנו לסיים בזאת את השתתפותנו במבצע. החילונו מייד בהכנת משימה חשובה ומכרעת, אשר השגתה היתה קובעת באופן יסודי את מצבנו הצבאי, המדיני והגיאוגרפי. לקראתה נערכה החטיבה, לאחר מנוחה קצרה, עם כל האון והביטחון המפעם בנו.

לא הצלחנו לבצע את המשימה – הפסקת האש ‘פרצה’ ארבע שעות לפני שעת האפס. הפעם, יותר מתמיד, פגעה הפסקת האש ביבול הקרבות. אם אנסה לתאר באופן מוחשי את מצבו של האויב המצרי, הנמצא בגבולות הארץ, אתארו כאותו ברנש אשר התמוטט ארצה לאחר שספג מהלומות כבדות מידי יריבו; הוא מוטל, הלה אוחז בצווארו ואומר למגרו, והנה – מופיעים שופטי צדק ‘נייטרליים’ ומורידים את ידיו ומרחיקים אותו מיריבו.

ואמנם היתה זו הפסקת־אש בעלת הכרעה, אולי היסטורית, כי שימשה פתיחה למו"מ עם האויב, ובזה הסתיימה פרשת הפלישה המצרית למדינת ישראל. בא הסוף להתפרצותו הרברבנית, הסואנת והגועשת של צבא האויב – יציר כפיה וגאוותה של מצרים, המדינה הערבית הגדולה והעשירה באחיותיה.

פלישה זו נועדה בראשיתה להגיע, בתוך ימים ספורים, לרחובות תל אביב, וסופה היה יציאה מן המערכה וידיה על ראשה – בעזרת קביים של בעלי אינטרסים בין־לאומיים, הרואים את ארצנו כנקודה בתוך זירת פעולתם.


החטיבה יצאה ממבצע “חורב” בהרגשה מלאה של סיפוק מכושר לחימתה כחטיבה. כל המשימות שהוטלו עליה בוצעו במלואן, ללא אכזבות. גובש ניסיון קרבי עשיר בתנועה והתקפה, אשר מצא את ביטויו בחייל ובמפקד, במסגרת הגדולה של החטיבה כולה, ביחידת המשנה, עד הקטנה ביותר, ובמנגנונים המינהלתיים של היחידות.

הקרבות תמו, אולם המערכה טרם הושלמה. הנגב הרחוק, מעין־חוסוב בואכה אילת, היה מחוץ לשלטוננו. “מלאכה זו יש להשלים” – זו היתה הכרתו וזה היה חלומו של כל איש בחטיבה, מאז הצמיד עצמו למערכת הנגב. היה זה חלום שנראה, במשך תקופה ארוכה, דמיוני ביותר, אולם ככל שצעדנו קדימה במערכה, הפך החלום לדבר של ממש. גם בימים הקשים ביותר במערכה על הנגב לא פסה האמונה, כי יבוא היום, במוקדם או במאוחר, בו יונף דגלנו במפרץ אילת. ואמנם יום זה הגיע: ב־10 במרס 1949, בשעה 16:00, הונף דגל ישראל על ידי לוחמי החטיבה על תורן משטרת אום רשרש, על חוף מפרץ אילת.

לאחר תקופה קצרה של התארגנות החטיבה במחנות מצפון לנגב, כאשר חלק מהחטיבה מחזיק בגזרת הקו המערבי של החזית – החילונו בהכנות למבצע האחרון לקראת כיבוש הנגב השלם. אני מדגיש הפעם את ההכנות, כי הן היו המפתח להשגת המשימה. כושרן ויעילותן הבלתי רגילים של יחידות הסיור שלנו הם שהפכו את המאוויים של כולנו, ממאוויים – לדבר בר־ביצוע. למרות ההגבלות המדיניות שכבלו אותנו וצימצמו את אפשרויות הביצוע, עד כדי אקרובטיקה של הליכה על חבל – פילסנו נתיב שהובילנו למטרה. וזאת – בזכות סיורינו המכינים, סיורים שנמשכו ימים ולילות רבים, בעומק שטחי האויב, שעשו עבודה עצומה וגילו דרכים, שדות תעופה ומקורות מים במרחב הגדול והפראי של הנגב הרחוק – עד מפרץ אילת.

ההגבלות היו שתיים: האחת – שלא להיכנס בקרב עם האויב, כי יש בזה משום הפרת ההפוגה; והשנייה – שלא לנוע בטריטוריה המצרית או העבר־ירדנית. דרך הערבה, היחידה המובילה למפרץ, תפוסה על ידי כוחות האויב שהתבסס במשלטים לאורכה. ממזרח לה עובר הגבול, וממערב לה, עד גבול סיני, אין כל דרך.

בשני ראשים ירדנו לאילת. האחד – במערבו של הנגב הרחוק, שצריך היה לנוע דרומה לעבר המפרץ בשטחים שהאויב אמנם לא הגיע אליהם – אולם ללא דרך, והשני – במזרחו, והיה צריך להתקדם בדרך הערבה, התפוסה על ידי האויב, להסיח את כוחותיו ולהבטיח את אגפו של הכוח הנע ממערב. זאת היה צריך לבצע ללא כניסה בקרב עם האויב.

חטיבתנו נעה במערב, וחטיבה אחות, שהיתה השותפה במבצע הזה, נעה במזרח.

רק סוג מיוחד וקל של כלי רכב יכול היה לעבור בשטחים ללא דרך, שנענו בהם. כלים כאלה היו במספר מצומצם מאוד והספיקו ליחידת החלוץ. לאחר תנועה של שלושה ימים במקומות, אשר ברובם לא נדרכו מעולם על ידי גלגל כלשהו, הגיע החלוץ לשטח שנמצא על ידי סיירינו, ונקבע כשדה תעופה. מרבית הכוח והציוד הועברו בדרך האוויר לשדה התעופה הזה, אשר שימש בסיס להמשך התנועה בדרך.

בקטע האחרון של הדרך, על צוקי ההרים החולשים על המפרץ, לא היתה כל אפשרות לנוע בכלי רכב, וזאת עשינו ברגל. שרינו עם צוקי הגרניט הגבוהים והתלולים, ויכולנו להם. כקיר נטוי עמדו אלה בפני חיילינו הרגלים, שעמסו על גבם מטען כבד של נשק ואספקה. בזחילה על ארבע, אבל בעקשנות איתנה, עברנו את המחסום האחרון בדרכנו למטרה.

האויב מילא תפקידו בדייקנות, כפי שהוכתב לו על ידי תנועת יחידותינו: הוא לא לחם “עד הכדור האחרון של החייל האחרון”, אלא, מעוצמת האיום בלבד, נסוג מייד ובבהילות לתחומי ארצו.

לקראת י"א באדר, יום ההגנה, הוגשו הנגב הרחוק ומפרץ אילת לעם ישראל.


עם תום מערכת הנגב

זהו סיכום האקטיבה של חטיבתנו במלחמת השחרור עד היום. מאות חברינו שנפלו בקרבות ונפצעו, המאמצים הגופניים והנפשיים שהושקעו בתקופת המלחמה הזאת, לא בכדי היו – וזה פריים: הנגב העברי.

היום־יום של תקופה זו לא היה ורוד כולו: דרוש היה כוח פנימי רב כדי לעמוד בו כפי שעמדנו ובתנאים שבהם חיינו. חטיבתנו היא היחידה בכל החטיבות, שעמדה במלחמת הנגב מהיום הראשון ועד האחרון, החל בימים הקשים שבאו לנגב העברי, עם הכרת האו"ם בזכותנו למדינה, שהביאה מייד להתפרעות האוכלוסייה הערבית בנגב. אז החלו אנשינו, שפעלו בחוליות קטנות, נופלים קורבן למארבים רצחניים, כשנשקם הדל טמון ומפורק ב’סליקים', ועד ליום הגדול בו הושלם שחרור הנגב, עם כיבוש אילת.

כחטיבת פלמ"ח נשאה את ערכיו בשלימות. פיתחנו את הכרת הלוחם עד לידי דביקותו המלאה במטרה ונכונותו המלאה להקרבה.

למרות כל הקשיים שמרחב זה העמיד אותנו בהם, למרות הנוחיות היחסית שקרצה לנו בחבלי ארץ אחרים, ידענו להיצמד למטרה ולמשימה בה החילונו, ולהביאה עד סיומה. אנשי ההכשרות מתנועת הנוער, שהגיעו אלינו רכים וצעירים ובלתי מגובשים – יצאו להגשמת חזונם ההתיישבותי חסונים ומלוכדים, מבלי שהמסגרת הצבאית של החטיבה תפגע בהם.

עשינו ככל שיכולנו למען שמרם וחזקם. זאת ועוד: נוצרו בתוכנו גרעינים מאנשי גח"ל, אשר התגבשו, ומטרתם – התיישבות וחיי עבודה. וכל זה לא פגע במסגרת הצבאית, כי אם חיזקה, כי במידה שאנשים אלה עמדו על ערכי ציונות חלוצית, קיבלו גם את תפקידם הצבאי במלוא ההכרה והנכונות.

בשותפות מלאה פעלה החבורה בתוך החטיבה, במלאה תפקידים חיוניים, אשר היתה מסוגלת לבצעם, גם בשירותים וגם ביחידות הקרביות. היותה כזאת בתוך החטיבה הבטיחה במידה רבה את קיומם של גרעיני ההכשרות כגרעינים חברתיים, המכינים את עצמם להתיישבות.

ידענו לפתח יחסי רעות, אחווה ואמון של חברים ולוחמים, בין חייל למשנהו ובין מפקד לחייליו, ולקיימם בשעות שמחה ועצב, במפלה ובניצחון.

כיום, עם התארגנות החטיבות, תתחלפנה יחידות ויתחלפו אנשים. רבים יצאו להתיישבות חלוצית ורבים ישתחררו משירותם בצבא, אבל רוחה של החטיבה, מסורתה הקרבית והחברתית, ערכיה אשר נוצרו והתגבשו מיום קיום הפלמ"ח ועד היום – יעצבו את דמותה גם בימים הבאים.

* * *


לאילת

את ביקורנו באילת, שבועות מספר לאחר כיבושה,

אנו זוכרים כחלום.

חוף זהוב של חול טהור,

ערימות צדפים ורודים־מרהיבים ואלמוגים כתומים,

הרי אדום סגלגלים־חלומים ועקבה השטוחה לרגליהם,

וים סוף, עז הכחול, שלא ראינו מעודנו.

ושלום. ושכשוך במי הקטיפה.

הילדים התרוצצו חליפות במי המפרץ הרדודים ובחול הטהור, הרך והחם.

הילדים הראשונים בארץ.

ואנחנו נשמנו נשימה עמוקה וצחקנו.

והיצור הרוחש בקרבי ייקרא אילת – אם תהיה זו בת,

ואייל – אם יהיה זה בן.

כך החלטנו בשעות הזהב הקסומות ההן על חוף אילת.


הולדת אייל

אייל, ילדנו הרביעי, נולד בשבת כ“ח בסיוון תש”ט (25 ביוני 1949),

לאחר שהוסעתי אחר כבוד לבית החולים במכונית,

נהוגה הפעם בידי נחום בכבודו ובעצמו.

יום קיץ זוהר, בשעה טובה של אחרי צהריים.

‘שריגון’ חדש־לא חדש, בעל אותן פנים ידועות, קרובות כל כך ללב.


ביום שובנו הביתה, אייל ואני,

חג מטוס “פרימוס” מעל הדשא הגדול של בית השיטה –

מתנת החטיבה!

סיעות של ילדים עטו עליו והתרוצצו בהמולה,

כשירד המטוס הקטן,

וזרע על ראשיהם שקיות לעשרות, מלאות סוכריות.

היה זה ידידנו, אברהם (ארגוב), שטס שם למעלה, עם הטייס,

וחילק ‘כיבוד’ לכל ילדי בית השיטה, לכבוד הולדת אייל שלנו…

(אברהם היה אז קצין המנהלה של חטיבת “הנגב”,

והיתה זו יוזמתו המתוקה).

ובליל שבת, כשהיה אייל בן חמישה ימים,

שוכב לו לבטח במיטתו הקטנה בבית התינוקות,

בא אלינו ה“צ’יזבטרון” ונתן את אחת מהופעותיו החמות והיפות ביותר –

את תמצית שירתו של הפלמ"ח.

מכל העמק נהרו אז לשמוע את ה“צ’יזבטרון”, שנולד זמן לא רב לפני כן,

בהרכבו המלא והמקורי, ובניצוחה של נעמי ‘צ’יזבטרון’ [פולני].


בשעה מאוחרת באותו לילה,

כשישבנו במסיבה בחדר האוכל הקטן של בית הספר,

התמוטטתי והתעלפתי.

דומה שהאושר היה רב מהכיל. למעלה מכוחי. גם לאושר זקוק האדם לכוח.

ואייל עצמו, שלא שמע ולא ידע על כל אותה שמחה,

גדל לו ופרח, נטע של שלום וטובה.

עיניו חומות כעיני וכעיני רות, אחותו.

פניו כפני ‘ספסילי’ בן החמש,

שזמן כה רב היה ‘הקטן’,

והנה פתאום הוא כבר גדול, כי יש קטן ממנו…


הפרפר של יוסף

באותה חופשת לידה התמסרתי לתת ל’ספסילי'

אותה דחיפה קטנה שהיה זקוק לה, כדי שיקרא ויכתוב.

מזה כמה חודשים עמד על הסף, ולא חדר.

יום אחד ציירתי לו פרפר צבעוני

וכתבתי מתחתיו “פַּר”.

הקטן למד כחץ מקשת ואמר: – פר.

מיהרתי וכתבתי על יד ה“פר” הראשון “פר” שני ואמרתי:

– קרא, חמוד שלי, קרא. מה כתוב כאן?

והוא, בעיניים מבריקות ובקול חדור ניצחון:

– פרפר!

ומאז שהתפרפר אותו פרפר לא עבר יותר משבוע,

ויוסף קרא וכתב.


קרא וכתב כל ימיו, בימים ובלילות.

ואותו דף שמור עימי למזכרת עד היום.

ותעלול הפרפר, ללימוד ראשית הקריאה, חוזר על עצמו

עם כל נכד ונין…


נחום שב הביתה

נחום פוטר מצה“ל, כמסקנה מפירוק הפלמ”ח שיזם בן־גוריון,

כמוהו כמפקדי פלמ"ח בכירים אחרים.

מכתב הפיטורין שמור עימדי: יבש, רשמי, מנוכר, בוגדני, מביש.

הממסד המפא“יי חשש מפני הפלמ”ח! לב היישוב שהקים את גרעין המדינה!

איזו איוולת היסטורית!

אז נקבע בפי ישראל גלילי המושג ‘התפוטר’.


לאחר שמונה שנים שב נחום והיה בכל מאודו בבית,

ועבד בעבודה האהובה עליו מכול – בפלחה.

סוף סוף! עובד את האדמה.

בערבים שוב היינו יוצאים ל’קומזיצים' בשדה,

לטיולי לילה, לארוחות נפלאות תחת שמי הכוכבים.

המלחמה היתה מאחורינו והניחה לנו לפרוח תחת השמש.

האומנם?!


התינוק אייל

ואייל – כשמו כן הוא – מלא אייל. ילד עליז ופיקח.

בן חצי שנה הפתיע ועמד, לפני שידע לשבת.

היה נאחז בשלבי המיטה ועומד, ראשו גבוה אך במעט מסורג המיטה.

כאן היה נבהל ממעשי עצמו, רוצה לחזור בו ולרדת

ואינו יודע כיצד, ופורץ בצווחות של פחד.

בתוך שבוע למד לשבת ולקום, שוב ושוב, בלא הרף.

אייל עמד, ישב והלך מוקדם מבנינו האחרים.

גם היה התינוק והילד הבריא ביותר בכולם.

גם הוא, כאחיו וכאחותו, התרגש למשמע מוסיקה זמן רב לפני שדיבר.

משנשמעה נגינה כלשהי ברדיו, כשמישהו שר, או שרק,

היה מתנועע בקצב קבוע, צוהל, מאושר.

מאוחר יותר, בהיותו כבן שנה, היה מוחא כף לפי קצב המנגינה.

אייל היה תינוק יפה, חביב על כל רואיו, ופניו כפני אבא נחום.


נוסעים לחו"ל

כשמלאה לאייל שנה נסענו לחו"ל. בו ביום!

בקיץ 1950 העניקה חברת שוה"ם נסיעות חינם, באונית המעפילים,

לראשוני מפקדי הפלמ"ח ורעיותיהם.

יצאנו ב“גלילה” ושבנו ב“החלוץ”, אוניות עתיקות;

ובעינינו – אוניות מפוארות, מדהימות.


יום ד', 26 ביולי 1950.

תא נקי ומצוחצח, ובו שתי מיטות בנויות זו על זו,

ונוסף עליהן ספה רכה למנוחת היום;

והעיקר – שירותים צמודים, פרטיים, רק לנו.

חלומו הנכסף של כל ‘קיבוצניק’!

[…] החלטתי לישון באונייה, פיצוי על כל השנים שלא ישנתי –

ואבא שלכם כבר מלגלג עלי…

ילגלג לו כאוות נפשו, ואני אהיה סוף סוף נינוחה!

[…] הגעגועים גדולים ונוראים.

נכתוב לכם בכל יום, וגם אתם כתבו, כתבו.

‘ספסילי’, כתוב לנו גם אתה! אתה יודע לכתוב יפה!

איילילי חמודון, האם אתה מתקדם בצעדיך?

השגיחו ילדים, על סבתא!

אמא


על הים האַדריאָטי, בין בְּרינדיזי לבַּארי:

לילדי, שריגי שלום!

[…] מחר, בשעה זו, תדרוך כף רגלנו על אדמת אירופה באיטליה!

[…] האונייה “גלילה”, שבה אנו שטים, יש לה היסטוריה.

היא נבנתה כבר ב־1913 לתפקידי מלחמת העולם הראשונה!

היא שירתה בתפקידים אלה גם במלחמת העולם השנייה, עד 1942,

ואז נלקחה על ידי הצי של ארצות הברית לשירותי הובלת צבא.

ב־1948 נקנתה על־ידי ה“מוסד”, שעסק בהסעת עולים בלתי ליגאליים לארץ, בימי המנדט.

גם כיום זו אונייה להסעת עולים, המעבירה בכל נסיעה,

בין ונציה לארץ, שמונה מאות עולים,

ועושה שלושה סיבובים בתוך חודש!


רן, אתה האחראי לכל השריגים, ועליך אני סומך!

אני בטוח שלא תכזיב, ואפילו אם זה גורם לך קשיים […]

המכתבים שלך צריכים לתת לנו תמונה מלאה

על המתרחש במשפחה ובכל בית השיטה.

אבא

*


בשמונת השבועות שסיירנו באיטליה, שוויצריה, צרפת ואוסטריה,

כתבנו ‘מגילות’ ארוכות ומפורטות, שהיו לילדים, ובעיקר לרן,

אשנב לגיאוגרפיה ולהיסטוריה של אירופה.

יוסף זכר את נסיעתנו בשאט נפש, כ’ימים שחורים'.

ואני – מיום ליום גברו געגועי לילדים.

הייתי אכולת חרטה ורגשות אשם, בעיקר כלפי אייל, התינוק בן השנה.

התענוג ממראות הפלאים של אירופה – הועם זוהרו.


ראינו את אירופה מלקקת את פצעי המלחמה,

ולא הבנו את השלווה הנסוכה לכאורה על פניהם של אנשים,

שישבו ודגו בדממה, בנהרות ובאגמים.

ואולי לא היו שלווים כלל, אלא אחוזי יגון?

קינאנו בהם על המים הרבים, על האוצרות השמורים במוזיאונים,

בתוכם אוצרות השייכים לנו; למשל, עמוד בית המקדש בכנסיית הוותיקן…

מעשי האומנות הסעירו את חושינו.

הוקסמנו מן האופרות ששמענו באיטליה, בצרפת…

היינו חסרי שלווה, סוערים, וגם – נושאי אידיאלים, חולמים ושואפים,

לעומת בני הארצות הללו, השחוחים, שעיניהם כבות.

את כל אלה ניסינו להעביר במכתבינו לילדים.


בבֶּרְן בירת שווצריה, פגשתי לראשונה בחיי את דודי,

אחיה הבכור של אמי, הסופר והמשפטן ד"ר משה רוזנקרנץ.

אדם נאור, אמיד וערירי.

עשרות שנים בשווצריה, ועדיין חסר אזרחות…

ראינו אצלו את שרידי בית סבי –

כלי כסף עתיקים, יפהפיים, תשמישי קדושה מהודרים.

– את כל אלה תקבלי תקוהל’ה – כך אמר לי – בבוא יומי.

לא קיבלתי. כשמת ערירי, כעבור שלושים שנה,

היה זקן מאוד, וכנראה ירד מנכסיו.

רכושו נמכר על מנת לכסות את הוצאות קבורתו.

כל תפארת בית סבי מקשטת כיום בוודאי

אצטבאות מהודרות בבתי גויים או יהודים שוויצרים,

היושבים על מילאת.

*

הילדים כתבו לנו מכתבים נפלאים,

והיתה זו בת קול מן הבית, בית השיטה.


הורים יקרים, שלום רב!

בטח תרגזו עלי, שלא כתבתי לכם מזמן,

והרי לפניכם הסיבה: השארת לי, אמא,

רק שתי מעטפות לשווייץ, ואת שתיהן שלחתי יחד,

ושכחתי להעתיק את הכתובת, ונשארתי עם הלשון בחוץ.

אני מבקש סליחה על כך.

אני כל כך שמח על מכתביכם וקורא אותם פעמים רבות.

מה יש לספר על בית השיטה?

הכל בסדר, כמובן!

פרטים על יוסף אינני יודע הרבה, אבל עדה [הגננת] אמרה לי,

שהוא בסדר גמור, ממושמע, מקבל עול ונבון.

אייל חמוד! הוא למד להגיד “טו” למראה אוטו וטרקטור.

הוא הולך שני צעדים ונופל, קם ועובר מעצם לעצם,

וכך הוא מתקדם.

דרך אגב, סיפרו אותו!

נראה מה תהיה דעתכם על אייל ה’נזיר' שלנו, ללא תלתלי הזהב.

רן


שלום רב, אבא ואמא!

געגועי אליכם גוברים מיום ליום.

את איילי סיפרו, והוא דווקא נחמד מאוד, גם כך!

דווקא אמרתי למטפלות, שההורים מבקשים שלא לספר אותו,

אבל הן כן סיפרו אותו! בכיתי קצת.

הוא עליז ושמח, וזולל את העוגות של סבתא.

התמונות ששלחתם לנו יפות מאוד,

ואנחנו שמחנו עליהן מאוד מאוד.

אני עוזרת ליוסף לכתוב!

הוא מתקדם יפה מאוד בכתיב וגם קורא!

שלומי טוב מאוד, ואני שותה בכל יום כמה כוסות חלב…

שכחתי לכתוב לכם, שהקבוצה של אייל עברה לבית חדש.

זה קרוב לכיתה שלי, ובכל יום אני נמצאת אצלו, בהפסקות.

אייל מביט בכל עת בתמונתכם ואומר:

– הנה אבא! הנה אמא!

בכל יום אני לוקחת אותו אל התרנגולות של גן ב' [של יוסף].

גם הראיתי לו סוסים.

כל בעל חיים שהוא רואה, הוא שש לקראתו.

אני וחנה רקמנו לפעוטון של אייל מפית יפה.

השפן של אייל נעלם!

יוסף ישן כל הזמן בחדר של סבתא לאה ומתפנק לו!

שלום, מבתכם רות


אייל אינו מזהה אותנו, אלא בתמונתנו…

בתום שמונה שבועות חזרנו באונייה לנמל חיפה.

כשראיתי בערפל צוהרי היום את מתאר הכרמל באופק,

טעמתי רגש שלא ידעתיו עד היום ההוא – רגש מולדת.

עד אז ידעתי רק על קיומו, כי היה טבעי לי – כאוויר, כאור, כמים.

ילדינו באו לנמל לקבל את פנינו עם אריה כהן, חברנו.

שערותיו הזהובות של אייל הקטן, הילת האור שלראשו, נעלמה עם הגז.

פניו היפות היו לי, לשבריר של שנייה, מוזרות.

ליבי נצבט בי. פרצתי בבכי.

הגדולים נראו נפלאים, זורחים משמחה.

הם כמו גדלו ובגרו. התאחדנו כולנו בחיבוק חם.

אייל לא הכיר אותנו. פניו היפות היו קפואות.

היתה זו מדקרה, שעקרה מתוכי את שארית התענוג,

שהעניק לי הטיול.

הוא אמנם הסכים להיות על ידי, אבל היה מנוכר וקר.

ו’פילפילי' – אף שפניו זרחו, לא דיבר.

(מעודו היה מאופק בשעות נרגשות.)

יותר מכולם סערה הבת, ורן – מחייך, מפגין בגרות, עצור,

סגור ומסוגר. רק עיניו היפות מדברות.


בבית פגשנו את אמי.

היא נראתה לי מזדקנת.

קומתה התנמכה, פניה קמטו. ואני, שוב בכיתי.

היא התקשתה מאד לדבר. רק נשקה לי בחום שהביע:

– מה טוב, בתי, ששבתם בשלום!


כל חברינו הטובים קיבלו את פנינו בפרחים, בעוגות, באהבה.

ואנחנו חילקנו מזכרות, מתנות.

חדרנו הבהיק מנקיון, וצנצנות פרחים ניצבו בכל פינה.

הגינה היתה מושקית וגזומה. הדשא כסוח וירוק.

איילי אמר לי, בהצביעו על תמונתנו, שניצבה על כוננית:

– הנה אבא, הנה אמא!

כמי שאומר – האנשים שבתמונה, הם־הם אבא ואמא!

אבל בתוך שעתיים הכיר בנו הכרה מלאה…

באותו לילה ישנו כולם בחדרנו, נרגעים בקקושי לאחר הסערה. מאושרים.


שנים של שפע

בערבים, בשבתות, היינו מהלכים בשדות הזהב שלאחר הקציר.

אייל רכב על כתפי אבא, או לחלופין על כתפי רן.

ויוסף, בן השמונה, כתב את השיר הבא:


קציר

קיץ, חם, שרב,

אך היבול מה רב!


בואו, ראו נא!

מה יפה הקמה.


מפה אל פה ימלא הגדיש,

ועוד רב היבול החדיש.


הרבו נא, הרבו נא רינה,

קציר אחד הוא בשנה!


בדגן קומביינים חותרים,

את החיטה הם קוצרים.


החלום השחור של יוסף

פעם, כשהיה אייל כבן שלוש,

נלווה אלי ‘ספסילי’, בן השמונה, לשעת ההשכבה.

אותו קיץ הורגש מחסור של מים ב’חצר'.

המטפלות הכינו בפינת הפרוזדור, שבו עמד שולחן ההלבשה,

גיגית גדולה מלאה מים, לשעה שייבשו הברזים.

רחצתי את איילי בניחותא והשכבתיו לקול

שרשרת הסיפורים והשירים כולם, עד סיומה,

ואז ירדנו לחדרנו.

היה זה ליל קסמים, ליל ירח מלא.

בילינו יחד על הדשא ברוב טובה,

עד שהלך יוסף לישון, בבית כיתתו.


בשתיים אחר חצות נפתחה לפתע דלת חדרנו (שמעולם לא נעלנו),

ו’ספסילי' נכנס. התעוררתי כהרף עין ושאלתי:

– מה קרה, ‘ספסיקון’, לא יכול לישון?

– אמא, אייל טבע בגיגית! הוא טבע! באמת! הוא מת!

ראיתי אותו במים! – ופרץ בבכי אימים.

חלמת חלום רע – אמרתי –

והולכתי את ‘ספסילי’ הבוכה, הרועד מפחד, לפעוטון של איילי.

הקטן שכב בשקט ובשלווה במיטתו הלבנה, כמלאך.

– הנה, אתה רואה ש’איילילי' לא טבע! – אמרתי ליוסף. – חלמת חלום!

– אבל אמא, ראיתי אותו במים!

‘פילפילי’ ליטף שעה ארוכה את אחיו הקטן, מאושר.

זהיר שלא להעירו.

שבועות ארוכים לאחר חלום זה ישן יוסף על שמיכה פרוסה29

על רצפת חדרנו. הוא פחד מחלומות רעים,

שהיו כנראה מנת חלקו באותה תקופה.

השינה בחדרנו נסכה בו ביטחון ושלווה.


כעבור שבע עשרה שנים ב־1969, היה אייל חייל בשירות חובה.

היו אלה הימים הנוראים של מלחמת ההתשה.

רן ואייל לחמו שניהם על גדות תעלת סואץ –

רן מוצב במוצב המזח, כמג“ד, ואייל בראס סודר, כמ”מ.

יוסף היה אכול דאגה לאחיו הצעיר והתהלך כמשוגע.

שיר שהשמיעו אז רבות ברדיו היה שירו של אהוד מנור:

“אחי הצעיר יהודה”30.

השיר הזה עורר תמיד את בכיו של יוסף.

בדמיונו ראה את אייל נהרג.

כשסיפר לי על כך, כעבור שלוש שנים, דמעו עיניו.

באותו קיץ נפל חיים שטורמן31, הנכד,

ויוסף כתב והלחין את השיר “שיבה” –

השיר שנעשה לאחר מלחמת יום הכיפורים

לדבר הבנים השבים לביתם ורגליהם פשוטות לפניהם…

את השיר מצאתי בעזבונו. הוא לא סיפר לי על אודותיו,

שלא כדרכו. חס עלי!


הטבעת

חנה היא קרובת משפחה רחוקה.

הבאתיה לבית השיטה מתוך קשר דם,

כמצווה לאומית, מובנת מאליה.


מאז הבוקר היינו רכונות יחדיו מעל ערימת עופות שחוטים ומרוטים.

אלה נשחטו לקראת חג הפסח, שעמד לבוא עלינו, וככל הנראה, שלא לטובה…

ימי שרב לוהטים, קלקולים בקווי המים, שריפה בדיר, ולהבדיל –

אוטובוסים תכופים, שופעי אורחים…

מקצתן של אותן מכות התחלנו טועמים מאז פרוס ניסן,

ולקראת החג גופו – עוד ציפינו למלקוש.

בשנים האחרונות, ואפילו בשנות בצורת, בחר לו זה לרדת על ראשינו

דווקא כשהיינו יוצאים בסך לקציר העומר.


העופות השחוטים, שאת נוצותיהם היינו מורטות, היו מונחים על מדף נמוך,

גרונותיהם השסועים מדולדלים מטה, ומזרזפים דמיהם על העיניים הקרושות.

אף שלא הייתי מן הסולדות המובהקות, הסבתי עיני מראותם.

בכל פעם שעשיתי כך, נחו עיני על ידיה של חנה, שכנתי לעבודה.

מתוך הדם, הפרש והנוצות בהקה לעומתי, על אחת מאצבעותיה, טבעת זהב מוזרה.

עבה היתה ומיושנת מאוד, ואבן לה בתווך, כמין פטמה אדומה ומבהיקה.

על אמת ידה האחרת בלטו בכחול ספרות מקועקעות.


ידעתי, אף כי לא מפיה, שחנה מניצולות השואה היא.

כבר עבדנו יחד ימים אחדים ושוחחנו בעניינים רבים ושונים.

תמיד היינו נעצרות כשקרבנו לתחום הדברים ההם.

את סיפור חייה שמעתי, למקוטעים, מפי קרובתנו המשותפת, רבקה מרביבים.

שם חפרה חנה בקלשון, נהגה בעגלה העירה למכור את תוצרתה,

וחטבה עצים, כיבסה ובישלה.

גם עתה בערה העבודה מתחת ידיה ולא היו לה מתחרות.

מעוטת השכלה היתה אף בבית הספר העממי לא למדה…

עם זאת חוננה בכישרון נדיר.

כשהיתה מתחילה לתאר מעשה שהיה, היית ננעץ ממש אל תוכו.


זכרתי, ממה ששמעתי אודותיה, ששכבה פצועה בתוך בור הריגה, עם כל יהודי עיירתה.

בתה בת השש ובעלה, שנורו למוות, שכבו מעליה.

זכרתי, שבהיותה פצועה והכרתה מעורפלת, זחלה, שלא ברצונה, שלא בידיעתה, כחיה, ליער, ומשם – לנהר הקרח, והיא הרה…

אחר כך ניצודה וצורפה לשיירת יהודים שהובלו מזרחה,

ובתוך הצעידה הפילה את ולדה, בהליכה; אף לכרוע לא הניחו לה הגרמנים…

הגברים הצועדים בשיירה הסבו עיניהם מראות,

פשטו בגדיהם והשליכום לעברה, כדי שתספיג את דמיה,

והקתות הלמו בקודקודיהם…


עכשיו נטרדתי בשל טבעת זו שלה.

ברור שלא היתה זו טבעת נישואין: חנה אשה בודדה היתה.

ידעתי, שאין שאולים אותה שאלות: קשת רוח וזעפנית היתה.

לא שאלתי על הטבעת, אף שזו הטרידה את מחשבותי יותר ויותר.

עיני הן שהסגירוני.

חנה נתנה בי מבט חכם בעיניה האפורות, היודעות־כול, ואמרה:

– אני רואה, שאת סקרנית מאוד לדעת מהי הטבעת המשונה שלי, מה?

הנהנתי בחיוך רפה, כמי שנתפס בקלקלתו.

והיא סיפרה לי, ביידיש עסיסית:

כשהכול נגמר עלה השחר; שחר של אור לאחר סיוט.

שערי הברזל של המחנות נפערו לרווחה. ארובות בתי המשרפות שבתו.

ריח מתקתק ומחליא שלט בכול: ריח בשר אדם.

המתים מתו, והחיים רצו לחיות.

פשטנו על כל הדרכים וצעדנו מערבה. אפורים. עירומים למחצה, רעבים וצמאים, מיובשים ומאוגרפים.

גם אני צעדתי. לבדי, בידיים ריקות. ראשי גלוח, פי ריק משיניים.

כל לבושי – שמלת נייר ומעיל מרופט שקיבלתי מחייל רוסי,

ממשחררי המחנה.

לא היה לי ולא כלום: לא פרוטה, לא תעודה, לא מטרה, לא כתובת.

ריקה ומנוערת – רק אני וגופי.

עיני נסתנוורו ובהו בתדהמה בירוק ובתכלת:

– הייתכן? כבישים רצים, בתים מגלים גגות אדומים, גני ירק מפזזים?

מקשאות, שדות, פלגים, יער מרקד?

כל אלה חגו סביבי ואיימו לבולעני…

והנה – גם אנשים! עוד יש אנשים בעולם!

לא תליינים באפור! גם לא מקקי אדם; לא שדודים כמונו, ה’קַצֶטניקים‘; ה’מוּזֶלמנים’.

אנשים, אנשים חיים!

התגברתי על הסחרחורת וצעדתי. משאית רדפה אחרי.

קפצתי לתעלה שבצד הדרך, נבעתת.

חבקתי עפר. המשאית השיגה אותי ועצרה.

– סוף, עוד סוף – חשבתי באימה.

מן המשאית קפץ הנהג.

בחור צעיר, זהוב שיער, דובר רוסית.

הוא הרגיעני והורה לי לקום.

הוא צחק אלי ברחמים.

האמנתי לו. הזדקפתי וצעדתי אחריו כמהופנטת. עליתי לתא המשאית ונסעתי.

חום ענוג ומתק עז נתפשטו בכל גופי. דמעות. מה טובות היו הדמעות.

בפעם הראשונה מזה זמן ניגרו ללא הפוגה, והאבן שבליבי כמו נמסה…

המשאית נסעה, אני בכיתי, והנהג הביט בי מדי פעם, בעיניים לחות,

מפטיר מלה פה מלה שם במבוכה. והדרך רצה לקראתנו כבחלום…

הגענו לעיר אחת, השד יודע מה היה שמה.

שם כיוון אותי הבחור לבית גדול.

סביבו רחשו יהודים מעוותים כמוני, שלדים.

לתדהמתי נוכחתי שהגעתי לעיר שיש בה רכבת,

אשר תוכל להביאני לעיירתי בתוך שעות אחדות.

כל כך קרוב היה העולם ההוא –

ואני לא ידעתי!

קיבלתי בגדים, נעליים, תעודת עקורה ומעט כסף,

ושוטטתי ברחובות העיר ההרוסה, המלאה פליטים,

מצפה למועד יציאת הרכבת לעבר עיירתי – הביתה.

בפעם הראשונה עלתה בדעתי השאלה:

– האם ביתי עוד עומד במקומו? האם נותר משהו או מישהו בעיירה?


וכבר הילכתי ברחובנו…

כאותם ימים רחוקים צעדו הפרות למרעה.

כאז כן היום התנשאו הדחלילים הצבעוניים בגינות הירק הצוהלות, מאחורי הגדרות.

גויות בריאות בשר, בשמלות כותנה כחולות, הפסיעו בטוחות,

כביכול צמחו והתמרו מתוך הקרקע.

הכרתי את כולן בשמותיהן, ואילו הן – תהו לעומתי,

משכו בכתפיהן ולעגו לי. הן לא הכירו צל מהלך שכמותי…

והנה הבית – ביתנו.


כל החלונות והפתחים היו קרועים לרווחה.

מצעים התאוורו בחמה. הכסתות. הכסתות האדומות והתפוחות,

שהיו אמא וסבתא מפטמות בפוך משובך וצחור, בלילות החורף…

אשה צעירה ישבה על מפתני, מפתן ביתי, ותינוק יונק משַׁדָה…

דומה היה לי שהיא מתבוננת בי במבט בוחן, חושד.

הסתמרתי ומיהרתי להסב את מבטי.

לא. לא אתן לה להכירני!

והנה עץ האגוז – גדול וירוק; הנה עץ האגס, עמוס פרי לעייפה.

האכסדרה המזוגגת ירתה חיצי שמש בכל צבעי הקשת;

את העצים נטע סבי…

את האכסדרה בנה אחי…

כל אלה שלי היו, שלי.

לא. לא חלמתי לראות כאן את הורי ואת אחי –

ננעץ בי שיפוד של כאב שלא ידעתי כמותו

מאז זחלתי ביער ודם בעלי, בתי ותינוקי ספוג בבגדי.

נעצתי בבית עיניים כלות ועמדתי לרגע, מהססת,

אך מייד שבתי אל עצמי והמשכתי בצעדה, במעלה הרחוב.

כמאליהן הוליכוני רגלי אל ביתה של קטיושה הזקנה, המיינקת שלי.

האפשר שעודנה חיה?

מה נפלאה היתה אהבתי לגויה הזקנה הזאת.


וכבר הגעתי אל ביקתת הזקנה, בחצר ביתנו.

זו עוד נצבה שם – דלה, אובדת בסבך עזובה של עצים ושיחים.

הדפתי קלות את הפשפש הרעוע וצעדתי על השביל המוביל אל הביקתה.

גם כאן היו העצים כבדים מפרי. הנתיב היה מגודל פרע עשב.

כלב זקן, חסר שיניים כמוני, הסתמר לעומתי והתכונן לנבוח,

עד מהרה נרגע וכשכש בזנבו בידידות.

האמנם הכירני? הוא היה המיודע הראשון מעולמי הישן…

שמתי ידי, רועדת כולי, על כף המנעול.

לפני, בחדר אפל ודחוס, היתה קטיושה!

הגויה הישישה ישבה וסרגה – קמוטה, מרעידה.

האמנם כך היא יושבת מאז,

וכל הרוחות הנוראות החליקו על כתליה ולא חדרו פנימה?

לא אש אויב, לא רעב, לא מגיפות, לא חיות אדם?


– מי זה? – שאלה בקול ניחר, מפנה פניה לעבר הפתח.

ראיתי שעיניה סומות.

– אני, הנקה!

והגויה, ללא צל פתיעה, השיבה:

– הנקה? הנקה בתי?… החיה את?

בואי ואשק לך… סוף־סוף… את לבדך?

ישבתי על רצפת העץ, לרגליה, ולרגע קט שוב הייתי אותה ילדה קטנה,

שבאה בשליחות אמה, להביא לקטיושה מרקחת דובדבנים.

וטוב, ושלום, ויש גג ומעוז לאחוז בהם.

– הנקה, הנקה, בתי.

כבר מאה פעמים בא מלאך המוות ליטול את נשמתי ולא נטל…

בעלת חוב הייתי.

לא יכולתי למות בטרם אחזיר לכם את הטבעת…

– איזו טבעת? – תהיתי, ניעורה מן ההזיה ששקעתי בה לשניית נצח.

– קטיושה, סבתא טובה, היכן כולם?

היכן אמי, היכן אבי?

היכן אחי ואחיותי? היכן כולם?! – שאגתי,

מצמידה את מצחי אל ברכיה הגרומות של הגויה הסומא.

בכיתי ובכיתי, וידה הקשויה והרועדת של הזקנה

החליקה את שערותי. מחליקה ומקלה, מקלה ומחליקה.

ואוצר הדמעות הדלדל והלך. עד שתם.

רגועה ומפויסת כילדה קטנה ישבתי שם,

שומעת את סיפורה של קטיושה כמתוך ערפל.

– הם אינם, בתי. אף לא אחד. ברחו… נשחטו…

את אברמל אחיך, שנשאר כאן אחרון, עם אשתו ותינוקם שאך נולד –

רצח בני, סטאשק.

עכשיו הוא, הרוצח, גר בביתכם.

אם תראי שם אשה ותינוק – אשתו היא זו עם תינוקו. כלתי עם נכדי.


נזכרתי והסתמרתי לרגע לזכר המבט שהטילה בי ההיא,

הרוצחת, כשחלפתי על פני ביתה…

– בביתכם יושב עכשיו בני הרוצח: הוא מעבד את אדמתכם;

הוא חולב את פרותיכם…

ואלוהים שותק. וכולם שותקים. ישו הרחום – אמרה הזקנה.

– אחרי ששלכם ברחו מכאן – הוסיפה –

ומי שלא ברח – נרצח, כמו אברמל, אחיך,

היה פה שוד גדול ונורא בכל בתי היהודים.

יום אחד הלכתי לביתכם, לראות מה עוללו לו.

באותו יום עוד עמד הבית ריק.

חיפשתי וחיפשתי; מה חיפשתי?

אולי ליטול משהו, כמו כל האחרים? לא, בי נשבעתי שלא…

ידעתי מקומו של מטמון, שטמנה אמך בחור קטן באדן החלון. אותו חיפשתי.

אמך עצמה הראתה לי אותו, יומיים לפני שלקחוה הגרמנים הארורים.

השודדים לא נגעו במטמון.

הוא היה מונח בדיוק במקום ובאופן שהניחה אותו אמך.

פתחתיו. לא היה שם מאומה.

אמך, שהראתה לי את המטמון,

על מנת שאמסור אותו לידי מי שיחזור, כנראה התחרטה ולקחה הכול.

ליתר ביטחון נתתי ידי בחור הקטן, כי עיני היו כמעט סומות כבר אז.

בתוך האבק חשתי בטבעת!

יודעת את, הטבעת הישנה בעלת האבן האדומה,

שאמך קיבלה מסבתה ושמרה עליה כל כך…

אותה טבעת היתה עתה בידי.

מדוע השאירה אותה אמך באבק החור? בוודאי לא במקרה!

טבעת זו היתה יקרה לה מכל תכשיטיה, ואני, הנקה,

לקחתיה ונתתי בה את אצבעי. הביטי!

התבוננה באצבעה המעוותת של קטיושה, באבן האדומה,

וחשתי כאילו אני מביטה בעיני אמא. אמא שלי!

– הנה היא, הנקה – לחשה הזקנה – קחי.

הלא בזכותה לא לקח אותי מלאך המוות.

בעלת חוב הייתי. קחי אותה לך ותהי לך למזל.

ואני, אמות לי הפעם, ישו הרחום…

נתתי את אצבעי בטבעתה של אמא.

הבטתי פעם בטבעת ופעם במיינקת שלי, הישישה,

שראשה השב הרעיד באפלולית הביקתה.


הרחוב עוד טבל בחמה, מואר וחמים.

מבלי משים פניתי אל ביתי,

אך מייד סבתי על עקבותי.

שלפתי את ידי מכיסי שמלתי וצעדתי נמרצות.

הטבעת שעל אצבעי הזרימה חום וחיים בכל גופי.

ידעתי, כי בכל פעם שאביט בה תביט לעומתי,

מן האבן האדומה – עין: עינה הכחולה של אמא.


– עכשיו מבינה את – הביטה בי חנה בעיניה החכמות –

למה לי טבעת משונה וישנה כזאת?

היא כל מה שיש לי מן העולם ההוא.

אמי, אמי המתוקה.


פילוג ומשברים

זמן מה אחרי ששבנו מן הטיול באירופה,

ושקענו בשיגרה הטובה והנעימה –

שוב הוחרדנו משלוותנו.

נחום גויס למזכירות הקיבוץ, לוועדת הבנייה,

והתרכז רובו ככולו בפעילות משקית ותנועתית.

בכל שנות הפלמ"ח לא נטרתי לו טינה על פעילותו מחוץ לבית.

כך במשך תשע שנים – וגם לפניהן – שנות הקמת קאופרטיב התחבורה,

סלילת כביש עין חרוד־בית שאן, ושאר עיסוקים.

לא כן עכשיו.

הייתי עייפה מהיות לבדי ומגידול ילדי בכוחות עצמי.

טינה קשה צמחה בי לכל מה שעשה נחום.

טינה זו גרמה לי שלא להתעניין בתנועה הקיבוצית, עד כדי תיעוב.

והיה זה רק לרעתי…

היו אלה ימי הפילוג בתנועה, על כל ספיחיהם המרים,

ותחילת ימי הפילוג ב“קיבוץ המאוחד” עצמו.

הוויכוחים הרעיוניים נידרדרו עד מהרה ליחסים עכורים,

לתחושת חשדנות ועוינות בין חברים־אחים לשעבר.

נחום היה מעורב בכל אלה, לפני ולפנים.

(כעבור שנים עמל בכל כוחו לאיחוד “הקיבוץ המאוחד” עם ה“איחוד” והיה ממייסדי התק"ם).

ואילו אני התרחקתי מהם כהתרחק מן האש.


הלהבה אחזה גם בבית הספר. המשכתי בעבודת ההוראה,

אבל האדמה געשה תחתי.

בבית התגבשה קבוצת אח“מים, או חח”מים (חברים חשובים מאד),

בעיקר מבוגרי “המחנות העולים”,

שהיו מתכנסים בחשאי להתייעצויות ולקביעת מהלכים.

למרות החשאיות לא היה, ולו חבר אחד, שלא ידע עליהן…

כך זה בקיבוץ!


הולדת צחקי

ההריון החמישי והאחרון שלי

היה קשה מקודמיו מכל הבחינות.

גם העבודה, באותם ימי פילוג בבית־הספר, היתה מפרכת.

במוצאי שבת של סוף קיץ, בט' באלול תשי"ב (30 באוגוסט 1952).

לנו כל הארבעה בחדרנו על הרצפה, כבכל השבתות.

ביתנו שופץ אז והורחב, ובינתיים גרנו בדירה זמנית, על שפת “אגם האגירה”.

גדולה ויפה היתה הדירה.

ומחלונותיה נשקפו האגם ונוף קסמים על גבעות הצפון.

באותה דירה, מאותם חלונות, נשמעו מן הגבעות

יללות תנים בלילות.

מדרום נשקף הגלבוע.

אולי אז נספגו בנפשו של יוסף התמונות והקולות,

ששבו ובקעו משירי בגרותו.


שבוע לפני שנולד צחקי נפטר יצחק שדה.

אנחנו ציפינו, כמובן, לבת, אבל כשנפטר יצחק,

גברה ציפייתי זו שבעתיים.

ידעתי שנחום ירצה בשם יצחק, על שם יצחק שדה, ידידו הדגול.

לי היו שמות אחרים לבן שיוולד, מתאימים בעיני יותר…

באותו סוף שבוע היה נחום בבאר־שבע, ‘עירו’,

כדי להספיד את יצחק שדה ביום ה“שבעה”.

עוד בלילה הרגשתי בבירור, שאלד ביום הבא.

הילדים היו שרועים, כאמור, על הרצפה, שקועים בשינה עמוקה.

בבוקר הערתי תחילה את רן. הוא כבר היה נער בן שש עשרה,

אחראי, בוגר של־ממש, כהרף עין התעורר

ומייד שאל: – זהו? לקרוא לאריה?

– לא, לא כל כך מהר – השבתי – אבל במשך היום זה יבוא.

רות שמעה מתוך שינה במה המדובר: – אמא’לה! היום את יולדת לנו אחות?!

עד כמה התפללה הילדה לאחות! עד כמה ידעה להזדהות איתי בשאיפותי.

– או אחות או אח, ‘ביתקלה’ – ליטפתי את ראשה – בכל אופן, היום!

איילי, שאך חודשיים לפני כן מלאו לו שלוש, עדיין לא התעורר.

שתינו קפה בצוותא, מול הנוף היפה שנשקף מבעד לחלון.

ילדים שחו במי האגם, עין התכלת, בתוך גוני הצהוב של שלהי קיץ;

דייגים חובבים ישבו בסתר ההרדופים האדומים

והביטו בחכותיהם השקועות במים.

היינו נרגשים.

– כמה חבל שאבא איננו! –

מי אמר זאת אם לא רות, שכל כולה כספית רגישה.


הערנו את איילי. סידרנו יפה את החדר.

חולשה קלה אחזה בי, וזיעה שטפה אותי עם כל ציר,

שהופיע מדי רבע שעה.

ידעתי שיש עוד שעות מספר.

באחת עשרה הלך רן אל אריה ואמר,

שיבוא לקחתני לבית החולים, בשעות הצהרים.

נפרדתי מאמא ומהילדים בנשיקה.

– אמא, אחות! – קראה אחרינו רות, כשהתחלנו לנסוע.

נסענו מסביב לחצר– שלא יראו, שלא יטרידו…

בארבע אחרי הצהריים, בחדר לידה חדש למהדרין,

ממוזג אוויר בתנאים “מלכותיים” ממש, ילדתי את צחקילי.

לידה קלה ומהירה, ככל לידותי הקודמות, ואף יותר מהן…

שוב פרצופון שריגי מובהק. מתוק, קרוב ללב, זהוב שיער.

וכתמיד, שוב בכיתי בכי טוב של אושר.

כל ההשתוקקות לבת חלפה בו ברגע, כזיכרון רחוק, ונעשתה מגוחכת.

נחום בא אלי לבית החולים למחרת, היישר מבאר שבע,

לאחר שאריה בישר לו על הולדת הבן, בטלפון.

בא זורח, מאושר.

והוא אכן עמד על כך, שהבן ייקרא יצחק… על שם יצחק שדה.


צחקי אינו מאושר בשמו ואינו סולח עליו לאביו.

ואילו אני – עד מהרה התרגלתי לשם ואהבתיו, כשם שאני אוהבת את שמות כל בני,

נכדי וניני.


ושוב באו לנו ימים טובים.

צחקילי היה תינוק יפהפה, פניו דומים לפני רן בינקותו.

עיניו ירקרקות־זית כעיני אבא, כעיני רן ויוסף.

בהיותו בן שנה עיטרה את פניו שפעת תלתלים בהירים,

וכשעמד, והשמש בגבו, היתה הילת אור מקיפה את ראשו,

כהילת המלאכים הקטנים בתמונות הקדושים הנוצרים.

באוצר ‘גיזת הזהב’ שבסלסילת הכסף שלי,

אספתי קווצה מקווצות כל בני למן הגֵז הראשון.

כולן רכות וזהובות, ומעורבות זו בזו לבלי הפרד,

דומות במראן ובריחן לפשתן העוטף את האתרוג.

על כל אלה נוספה עכשיו קווצתו של הקטן.

צחקי לא איכזב ועמד בתקן השריגי בכבוד:

עושה כל דבר בעיתו – עומד, יושב, הולך, מדבר ושר.


שיפוץ דירתנו הושלם. היתה זו דירה צפונית בבית, שגרנו בו עשר שנים,

ולו גג רעפים אדום, מרפסת פתוחה, וחלקה רחבת ידיים לגינון.


פחד יצחק (חלום)

כסכר שנפרץ בגאות – עטו על בתינו גברים בלבן, נשים בשחור.

הגברים – אלות עץ בידיהם וסכינים בין שיניהם, והם שותקים.

הנשים – תינוקות חבוקים בזרועותיהן, והן מייללות.

והם שוטפים ועולים על בתינו, על דשאינו, על עצינו.

הורסים, עוקרים, שוחטים, מוחקים.

נמלטתי על נפשי ועל נפש יצחק בני, שנשאתיו בזרועותי.

באתי לתוך שיח אטד.

גחנתי על האדמה, לסוכך על תינוקי מפני האשד המיילל.

עתה נשתררה דממה רועמת.

לא נראה איש לכל מלוא העין.

רק אש מלחכת נשמעה.


פתאום התעוררתי. ראיתי באר, ועל שפתה, מתוך אטד אחר,

צופייה בי צרתי;

שחורה כאוהלי קידר, נאווה וגאה. הגר.

זקופה כתמר ניצבה לעומתי,

ובנה ישמעאל, כבר נער, עומד לידה ועיניו חורכות.


אין באר. אין הגר. אין ישמעאל. ומלאך אין.

ובני יצחק, בחור גבה קומה,

חסון וצוחק אל עיני.

והוא גבר.


סבתא, בואי נקטוף את הירח

לנשמת אמי לאה, זיכרה לברכה


אמי הלכה והצטמקה, הלכה ונחלשה.

היא גרה בחדר קטן בקרבתנו,

בבית שגרו בו עוד שלוש אמהות של חברי המשק.

הנזק שגרם לה קריש דם במוח, כשלוש־עשרה שנים לפני כן,

בדיבור ובעירנות, לא נרפא כליל.

קרישי דם נוספים היו צפויים.

זו דרך המחלה.

אמא בילתה הרבה בחדרנו ואנחנו בחדרה.

תדיר היתה יושבת שקטה –

מדברת רק בעיניה וסופגת רוב נחת.


כשגרנו בדירה הזמנית, ב’שכונת האגם',

חיפש אייל את הירח ורצה לקוטפו מן השמים.

בערב סוכות, ואמי אז כבת שבעים,

נתן אייל את ידו הקטנה בידי סבתו, שאהב מאוד, ואמר:

– סבתא, בואי נקטוף את הירח, שם ביער!

כל מי שחי בבית השיטה יודע

שבכל ליל סוכות, בשעה חמש לערך,

זורח הירח ועולה מעבר לגבעת היער, במזרח,

גדול וזהוב, ממש ‘בהישג יד’.

אמי, שלא יכלה להסביר לילד במלים,

שאי אפשר לקטוף את הירח,

נגררה אחריו עד מגדל המים ואף מעבר לו.

עקשנותו של אייל, לבצע כל מה שעולה בדעתו –

הלוא מן המפורסמות היא, גם כיום…

‘יוסי’ הוא שנקלע לסביבה ושכנע את אייל, לרדת לחדר עם סבתא.

גם הירח, שהתרומם בינתיים מעל האופק, הועיל לשכנוע…


מי העלה על דעתו, באותו לילה יפה של סוכות,

איזו חשיכה תעיב על לילות סוכות שלנו בעתיד,

כל עוד נשמה באפנו.

הוא הלילה שנפל בו בננו, יוסף.


הילדים היו טובים אל אמי. השיבו לה אהבה,

מילאו בעבורה שליחויות מתוך הכרה וצייתנות;

לאו דווקא בהתלהבות יתר, אבל מילאו.

בערב יום הכיפורים תשי"ד (1953) נסעה, כבשנים קודמות,

לבית הכנסת בתל יוסף, עם שאר ההורים הדתיים.

היא צמה כל היום, למרות אזהרות הרופא

ולמרות תחנוני לבל תצום.

היה זה יום שרב לוהט.

למחרת נתקפה אמא בקריש דם שני במוחה.

היא איבדה את הכרתה בחדר השירותים.

החובשת חוה (ברק) שמעה את נפילתה, חדרה אליה מבעד לאשנב צר

והוציאה אותה על זרועותיה, אל מיטתה.

היה זה בשלוש אחרי הצהריים.

לרגעים פקחה אמי את עיניה והביטה בעיני,

מכירה ויודעת שאני היא בתה, בלי כל ספק.

בעיניה דלק רצון יוקד, שהיטבתי לקוראו.

היא ידעה, שעומדת היא למות; חרחרה חרחורי גסיסה.

במבטה הזכירה לי את הבטחתי לקבור אותה בירושלים,

בחלקת הקבר שקנתה לה על יד קבר אבי, בהר הזיתים.

היא רצתה שאקרא בעבורה “שמע ישראל”,

כשתשיב את נפשה לבורא, שהאמינה בו בכל ליבה.

אמרתי לה בקול, שאכן אמלא את רצונה.

אין ספק בליבי שהבינה: פניה המיוסרים שקטו ונרגעו.

הגוף עדיין התייסר, אבל בנשמתה כבר ידעה מרגוע.

למחרת, בדיוק בצהריים, הצהיבה מאוד.

אז קראתי לפניה,

“שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד”,

פעם ופעמיים ושלוש.

אמא מתה. השיבה את נפשה בטוהרה לאלוהים

האם היא משוטטת באש ובתכלת עם נפש אבי, יוסף?

עם נפש בני, יוסף? עם נפש חתני שאול? עם נפש נכדי, אור התינוק?

עם מתינו כולם?

במובן מסוים – כן. לא כפשוטו.

כל עוד יש הזוכרים את הנקטף מן החיים –

הוא חי במופשט. זאת היא התשובה על סף האלף השני.

כיסיתי את פני אמי בסדין. נחום היה עימי כל העת.

את תכריכיה הכינה במו ידיה מבעוד זמן.

באותו יום אחרי הצהריים נקברה אמא בבית הקברות שלנו,

רן היה בין חופרי הקבר. בן י"ז היה.

היה זה בי“ב בתשרי תשי”ד (21 בספטמבר 1953).


בתחילת תשכ"ח, חצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים,

העברנו את עצמות אמי להר הזיתים,

וכל בנינו, ובתוכם שאול, בעלה של רות, עימנו.

קיימתי את ההבטחה שהבטחתי; הבטחה שאן חשוב ממנה למלאה

על פי דין ישראל, “הבטחת שכיב מרע”.

*

בשיטים, שהופיע ביום ה“שבעה” למות אמי, כתבה ציונה (גל), חברתי מילדות, את

הדברים האלה:

זקופה ונאה, תקיפה ועצמאית, רבת השכלה ומחמירה באמונתה. כזאת זכורה לי מאז ימי הילדות בירושלים. באין אב, מילאה את מקומו בכול – בפרנסה, בעסקנות; כעין גבריות היתה בלמדנותה, בבקיאותה בספרות הדתית, בלשון החכמים שלה, הנמלצת משהו. בקצת חרדה הייתי נכנסת לבית, שהיה מלא ספרים יהודיים תורניים. בהתפעלות הייתי מביטה, כיצד מלמדת האם הזאת את בתה גם את הלשון הגרמנית… היא עצמה היתה בעלת השכלה כללית גבוהה. הרגשתי כ’גויה' באווירתו של הבית! יש שהיו שם מעין ויכוחים על הנוהג שלנו – הילדות החופשיות. הביטחון באמונתה ותקיפותה היו כאילו מערערים בי משהו.


חלפו שנים. הבדידות אילצה אותה להשלים עם החיים בקיבוץ, שתחילה התנגדה להם מאוד.

גם אצלנו, בקיבוץ, ניסתה ללחום, להשפיע על סביבתה הקרובה.

מעט מאוד נחת רוותה בחייה: אלמנות של שנים רבות. בדידות. עולם עוין. היתה יותר מדי משכילה בין החרדים, ויותר מדי אדוקה לגבי המשכילים החופשיים. האופי החזק, העמידה על עקרונותיה, גם הם לא הקלו על חייה.

כך גם במגע עם הבת היחידה, שעמדה בראש מעייניה, כי שונות היו דרכיהן.


הנכדים היו לה פינת שמחה ואושר. בימים שהמחלה פגעה באישיותה נשברה התקיפות; נתגלו בה רוך ועדנה רבה, וסבל ממושך וממאיר. ליד התינוקות היו פניה מוארים באור פתאום. שפה אחת היתה לה איתם, ואהבה תמה. עדינות זרחה מפניה עליהם, וסבל.


סבל כבד מינה לה גם יומה האחרון. נאבק הגוף הרפה קשות, תוך מאמץ וייסורים, עד שפתאום בא הקץ.


יהי זכרה ברוך.


זיכרון אחווה מתוק

בהיות אייל וצחקי בגן אחד, גן ד',

היה הסיפור האהוב ביותר על שניהם סיפור ילדותו של שמואל הנביא.

נפרדתי מהם רק לאחר שסיפרתי להם אותו סיפור –

שלושתנו ישובים על מיטתו של צחקי –

על הנער הקטן, המשרת בבית האלוהים בשילה,

ועל עלי, הכוהן הזקן, האוהב את שמואל אהבת אב,

ויודע שאלוהים מדבר אל הילד ומתכוון אליו, אל עלי.

הילדים אהבו בייחוד את הקטע על שמואל הרך,

הלבוש במעיל שתפרה לו אמו, חנה,

כששלחה אותו בכאב לשרת בבית האלוהים, כפי שנשבעה לעשות.

לשיא היו מגיעים הילדים (וגם אני),

בקטע שבו היה שמואל הקטן שומע את הקול הקורא לו בלילה:

– שמו־אל, שמו—אל! שמו—אל!

והיה רץ אל עלי ואומר: – הנני, כי קראת לי.

ועלי היה עונה, בקול רועד:

– לא קראתי, שוב שכב.

כאן היינו נפרדים. צחקי היה מניח לי ללכת לשלום,

ואין צורך לומר – אייל ה’גדול';

אלא שמאוחר בלילה היה צחקי מתעורר ובוכה, מפחד.

אייל, שהתעורר לשמע בכיו של אחיו הקטן,

היה קם, נכנס בשתיקה למיטתו של צחקי, מתכסה עימו בציפת הקיץ הגדולה,

ושניהם היו נרדמים זה בצד זה, בשלווה ובשלום.

קיץ שלם חזרה הפרשה, לילה לילה,

והיתה לזיכרון אחווה חם ומתוק לכל החיים.


ממכמני לשונו של צחקי

בהיותו כבן ארבע:

– אמא, מי הוליד את האיש הראשון בעולם, אדם,

שלא היו לו אבא ואמא?


במסיבת הבר מצווה של כיתת יוסף, בהיותו כבן חמש,

צפה צחקי בהצגת “דון קישוט” במתח עצום.

כשהגיעו לפרשת החזיזים והרעמים החזיק מעמד,

ולא הראה אף צל של פחד –

אף כי ליבו הלם כהוגן.

פתאום אמר:

–אמא, טוב שלא הביאו את הקטנים. הם היו נבהלים נורא!…


בהיותו בן שמונה הכריז לפתע, לאחר שעיין שעה ארוכה בעיתון:

– אוף, כולם בעולם לטובת נגדנו!


חבית ה’איבוד'

בשנות החמישים המאושרות התרבו הצעצועים והמשחקים בחדרנו ובחצרנו.

נחום התקין אותם להנאת כולנו – בעזרת רן, כמובן.

עצי הצפצפה והתות, האגס והתאנה, הגויאבה והשיזף,

שנטענו מסביב לדשא הגדול, שמצפון לחדרנו, כל אלה גדלו וענפו.

הבית טבל בירק.

כל החמישה בילו שעות רבות בחדרנו (שכל שטחו שנים עשר מטרים רבועים).

תמיד העדיפו להתקלח, לאכול ולנוח רק בו.

בקיץ, בצהריים, היתה רצפת החדר, הקרירה והרחוצה, מאוישת בצפיפות.

בחורף כוסתה הרצפה בשמיכות צמר ישנות.

כשהיו כל ילדינו בחדר, התרבו החפצים והבגדים לאין מספר,

ואז הגיתי את רעיון ‘חבית האיבוד’:

כל חפץ שנמצא מושלך בחדר, מגולה ועד חולצה,

ממחבט ועד מחק, ממחדד ועד מחברת, הלכו מייד ל’איבוד' –

לחבית עץ גדולה, צבועה ירוק בוהק,

שעמדה מתחת לעץ הגויאבה.

כדי לחטט בתריסרי הפריטים שנאספו בה, ולמצוא את הדבר המבוקש,

צריך היה להשכיבה על צידה –

וזה היה מרגיז!

ל’חבית האיבוד' נודעה חשיבות חינוכית יוצאת מן הכלל,

בכל הקשור בסדר ומשמעת…


הילד יוסף

בן שמונה קרא יוסף ספרים לעשרות.

את נפוליאון של טֶרֶלָה, את מסע קוֹן טיקי של תור הֶיֶרדַאל, ואחרים.

כל ספר שהיה בחדר, אם מן הספרים שקראנו אנו, ההורים,

אם מספרי רן ורות – ניסה לקרוא, ואם נמשך – קרא.


יוסף לא היה מעורה היטב בין ילדי כיתתו, עד שהיה בר מצווה.

הוא היה צעיר מהם בשנה עד שנתיים,

והתפתחותו היתה רבה במידה ניכרת מהתפתחותם.

מכיתה ג' זכור לי ערב חנוכה אחד:

יוסף שר במסיבה שיר חנוכה, שאת שמו איני זוכרת,

שיר לא נדוש, אז – ועצוב מאוד.

בכל הנוכחים אחזה התרגשות, ובעיניים רבות נצצו דמעות.

הילד עצמו גמר לשיר ופרץ בבכי.

אמי לאה בכתה יותר מכולם וקלטה את נכדה האהוב אל בין זרועותיה.

זה היה בכי של אושר על נכדה, ששמו יוסף, כשם אבי!


אותה שנה החל יוסף ללמוד נגינה בפסנתר.

היתה לו שמיעה אבסולוטית ותפיסה מהירה וקול פלאי.

מהיותי מורה, וטרודה מאוד במלאכתי,

לא יכולתי ללוות את יוסף לאימוני הנגינה.

גם נחום היה עסוק בערבים במילוי תפקידיו השונים.

רות היא שליוותה את יוסף, בערבי הקיץ המחניקים,

אל ‘חדר הפסנתר’, החדר העלוב בצריף שעמד בין הברושים.

גם בערבי החורף הגשומים הלכה איתו בנאמנות.

קשרים יפים נקשרו אז בין השניים.

אילמלא רות לא היה יוסף מנגן בפסנתר.

ואפשר שכל דרך חייו ביצירה היתה שונה.


גיבור ילדותו של יוסף היה נפוליאון.

הוא ציירו עשרות פעמים.

גם המהפכה הצרפתית, שידע עליה מספרים, כבר בהיותו כבן שמונה,

הלהיבה את דמיונו.

גם את הבסטיליה צייר פעמים רבות.

האם היתה שנת חייו התשיעית פורייה במיוחד,

או משום מה שמרתי יותר דברים שכתב אז

מששמרתי בשנים אחרות

אם כך ואם כך, מעטפה שלמה שמורה עימי

מכתבי יוסף בן השמונה. שירים מופלאים.


מגילות, מגילות

בשנת 1953, בהיותו בן שבע עשרה, הצטרף רן למשלחת ארכיאולוגית שיצאה למדבר יהודה, לחקור את המערות שנתגלו בהן המגילות הגנוזות. את חוויותיו תיאר בשיטים:


כזכור, נמצאו בשנות החמישים, על ידי בדואים, הרבה מגילות גנוזות בתוך מערות נידחות, בנחלים העמוקים של מדבר יהודה. מגילות אלה נגנזו בידי כת האיסיים שמרכזה היה בעין גדי. עם התקפת הרומאים על מדבר יהודה, ועין גדי בכללו, נמלטו האיסיים ועברו לגור במערות, הקשות לגישה עד להפתיע. הם חיו והסתתרו מפני הרומאים, ובהן גנזו כתבים ומגילות בתוך כדי חרס.

עם ההתגלות הראשונה של המגילות התברר ערכן הרב, ומייד החלה תופעה מעניינת: כל הבדואים של מדבר יהודה נטשו את מרעה הצאן הקשה והבלתי מכניס, ונתקפו בולמוס של חיפוש מגילות. כולם הפכו בן לילה לארכיאולוגים, ומי שמכיר את הבדואים יודע שאין טפסנים כמותם. במקום שאנו מפחדים אפילו להביט, מתחת לרגלי קיר זקוף בן 300־200 מ', הם מטפסים בקלות ובזריזות, כיעלים ממש. לכן לא ייפלא, שחיפושיהם אחר המגילות היו רציניים, ואין ספק שמצאו מציאות, אך – אוי למה שמצאו. הם היו הולכים ליריד בית לחם ומוכרים את המציאה בכסף טוב לתיירים אמריקנים, ואם לא יכלו התיירים לקנות מגילה שלמה, הרי גזרו הבדואים, בשקט נפשי, ‘חתיכת מגילה’ ומכרוה במחיר נמוך יותר. והנזק שנגרם לאוצר חשוב זה הוא עצום ואין לו תיקון.

ממשלת עבר הירדן נזכרה בדבר קצת לפני הממשלה שלנו, ושלחה מייד משלחת מדעית.

אחד מחבריה סיפר בזמנו, שהמשלחת הגיעה במסעה לאחת המערות בוואדי מרוּבַעַת (כ־40 ק"מ מצפון לעין גדי), והנה פרצו בבת אחת כ־30 בדואים, כל אחד עם מגילה בידו, ונעלמו במדבר. עד היום טרם נמצא רכוש עצום זה, שהומלט אז.

הנה, רק השנה [1953] החליטה מחלקת העתיקות לשלוח משלחת ארכיאולוגית למדבר יהודה. המשלחת הקימה מחנה על גדות ואדי חַבְּרַה (חבר), שהוא ואדי גדול, דמוי קניון, הנשפך לים המלח, מדרום לוואדי עַרִיגֶ’ה (נחל ערוגות), זה המוליך את מימיו עד עין גדי, ומצפון לוואדי סיאַל (נחל צאלים), הענק בנחלי מדבר יהודה. ואדי חברה הוא ואדי נידח, שאין מבקרים בו, אין בו מעיינות מים, ולכן מצאו אותו האיסיים כמתאים למחבואיהם מפני הרומאים הצרים עליהם.

לפי היגיון זה (והתברר שהוא נכון) פנתה המשלחת לחקור את ואדי חברה.

מאיתנו נתבקשו למשלחת דיצי בן־מאיר ועזריה אלון, אך מאחר שלא יכלו להתפנות, יצאנו אנו. היות ובמשלחת זו היה רק ארכיאולוג אחד, יוחנן אהרוני, היו אנשי ששת הקיבוצים שהגיעו לשם לעזר ולתועלת. בעצם, במשך השבוע היווינו אנו את המשלחת הארכיאולוגית.

מה גילינו ומהן המסקנות?

חקרנו שתי מערות, האחת קטנה ולא חשובה, אך השנייה, שהגענו אליה בסכנת נפשות ממש, היא חשובה ומעניינת. המערה נמצאת באמצעו של קיר הוואדי, שגובהו כ־400 מ‘! באמצע הקיר יש מעין מדרגה (טרסה) קטנה, ומעליה יש לטפס רק כ־10 מטרים, כדי להגיע לפתח המערה. בקושי רב הצלחנו לטפס. שלשלנו סולם חבלים, העלינו פנסים והתחלנו לחדור פנימה. והנה התברר לנו, שהמערה גדולה להדהים: שלושה אולמות ענק שגודלם 30X20 מ’ וגובהם 10 מ‘, ובין אולם לאולם יש מבוא צר. כל הרצפה מכוסה חרסים, מה שמעיד, ללא ספק, על מקום מגורים. התחלנו לחטט ולחפש. מצאנו חצאי כדים, אך לצערנו התברר, שבכל המקומות כבר חיטטו וחפרו, זמן רב לפנינו, הבדואים. ובכן, כפי שנאמר: “העלנו חרס בידנו”. ולא רק אחד, אלא רבים, ולתוספת – שיירי אריג וכו’. אך מגילות – אין.

כן גילינו מול המערה, מעל לקיר, שרידים של מחנה רומאי שצר על המערה, שהסתתרו בה היהודים הנצורים.

המשלחת היתה חשובה. לגבי דידי היה זה מסע מעניין מאוד גם מבחינה ארכיאולוגית, אך בייחוד – היה זה לי שיעור בהכרת האופי והשבילים של מדבר יהודה. חבל שלא השתתפו עימנו עוד כמה חברים. הם היו מתקבלים ברצון.


ועוד לא כתבתי על השְׁנָתוֹת במשקופי הדלתות

כל הגברים השריגים אינם מצטיינים בקומתם.

לא נעים, לא נורא;

התחיל בבעיה אבא נחום,

שהיה צעיר בשנה מבני גילו

בכל כיתה שלמד בה.

הוא היה מודד את גובהו, מסמן שנתות על ארון המטבח הנמוך,

ומתחנן לאמו:

– אמא! אני רוצה לגדול לפחות עד גובה הארון!

גם ארבעת בנינו מדדו תכופות את גובהם וסימנו שנתות

על המשקופים בכל דירה שגרנו בה…

השֶנֶת של יוסף היתה הגבוהה ביותר בקרב גברי המשפחה,

ועל כך היתה גאוותו…

וכיום הגבוה בגברינו הוא פלג, בנו הצעיר.


ארגון חברת הנוער לעת הפילוג

שלוש שנות הלימוד האחרונות של רן בכיתות ההמשך [כיתות י’־י"ב]

היו שנות מצוקה, מחמת הפילוג הארור.

שישה מבני כיתת “אורן”, ילידי בית השיטה,

הלכו עם הוריהם לאיילת השחר.

הכיתה נידלדלה מאוד.

הפילוג זרע בקרב חברי בית השיטה ספקנות רעיונית עמוקה מחד גיסא ואדיקות ‘אפיפיורית’ מאידך גיסא.

בשתיהן היתה סכנה חמורה לחברת הילדים.

אנחנו, חבר המחנכים של הכיתות הבוגרות –

ובהם עזריה אלון ומנחם אורן (אב חתננו שאול ז"ל) –

חיפשנו דרכים לא שגרתיות לעבודה רעיונית מעמיקה

ולהידוק המוסרות החברתיות.

מיהרנו וגייסנו כשתי עשרות בני נוער,

מסניפי “המחנות העולים” בירושלים ובתל אביב,

לבוא ולהצטרף לכיתותינו.

הם חשבו לתומם, ואולי אף נאמר להם,

שהם באים להכשרה ולגיבוש גוף להקמת קיבוץ חדש.

אבל אנחנו התכוונו וגם עשינו –

צירפנו אותם לכיתות כילדי משק לכל דבר,

ומבלי לבדוק בציציות את רמות הלימוד האישיות שלהם,

במטרה מפורשת: למלא את מקום הבנים שהלכו לאיילת השחר.


ייסדנו אפוא גוף בוגר של נערי בית הספר בכיתות י"א־יב,

גוף חברתי אחד, בעל שתי רמות לימוד.

לגוף הזה ניתנו סמכויות לחוקק לעצמו עקרונות וכללי התנהגות,

ולשמור בקפדנות על הגשמתם למעשה.

תופעה כזאת לא היתה קיימת, עד כמה שזכור לי, במקומות ובזמנים אחרים.

עישון, ריקודים ‘סלוניים’, החזקת רכוש פרטי,

איפור וכיוצא בהם נאסרו לחלוטין.

הנערים נדרשו להתיישר על פי הקו הנוקשה, ואם לאו –

יסולקו מחברת הילדים, ובמקרים קיצוניים גם מבית השיטה.

במבט לאחור נראית הקיצוניות הזאת בחקיקה ובחריפות המאבק

מגוחכת ומכאיבה.

כמה נערים ראויים, שלא רצו ולא יכלו ללמוד,

או התעקשו לעשן וכדומה, ולו רק מתוך עקשנות גרידא –

אבדו בדרך זו לבית השיטה ולקיבוץ בכלל.

אבל בתקופת הדמדומים ההיא ריחפה סכנה ממשית

של “כל הישר בעיניו יעשה”; ואולי קידשה המטרה את האמצעים הדרקוניים?


הכוונה ליצור גוף בעל שתי רמות לימוד

יצרה למעשה גוף בעל כשמונה רמות לימוד…

למורים היתה זו עבודת פרך, עבודת ימים ולילות,

ובכל זאת, התנהלו הלימודים בהצלחה.

הבנים והמחנכים היו חדורי הכרה,

שיש להתגבר על פצעי הפילוג, ויהי מה.

התוצאה המבורכת של קליטה זו ניכרת גם כיום.

חברת “אורן”־“אלון” היא דור שני לגרעין של גוף חברתי שוקק,

האוהב ויודע לבלות בשירה ובהווי חם של ‘הימים ההם’.

עכשיו, באמצע שנות התשעים, הם מתחילים להשיא את בכוריהם

ולהוליך בעגלות את בכורי נכדיהם…


כשביב ניצת ומצית

ואיך לא אזכיר את חנוך סְלוֹר, תלמידי האהוב, בוגר חברת “אורן”, שהתבלט בכתיבה ובציור, בשירה ובמשחק; בקצרה – בכול.

חנוך האהוב והיקר נקטף בתאונה.

וכך כתבתי עליו בשיטים:


ההיה חי מחנוך בתוכנו?

ההיה תוסס ממנו?

האם ראינו בינינו מישהו קל, שמח, עשיר, בוטח, חכם לב, רגיש כפיים כמותו?

האם נודע בתוכנו עושר זורם כזה, העובר בלא הרף על כל גדותיו ומגיע בשיטפו אל כל אדם ובכל צורה, וזאת – בפשטות, בחן, ללא התנשאות, ללא גבהנות כלשהי?

ראה, בכל אשר תנוח העין שם פועלו; הנה השלטים הצבעוניים שהציב בכל העברים בחצרנו; הצעצועים המעלזים, הדימיוניים, שעשה לילדיו, והם פזורים בחצרות בתי הילדים. הסתכל בציורים שעיטר בהם ספרים וסרטונים לילדים. הלא גם אות חינוכית מיוחדת יצר לו. והמודעות – אלה המודעות לכל עת ולכל מעשה, שמעולם לא השאירו את הצופה בהן אדיש; הנה הרהיטים והחפצים הגדולים והקטנים, השונים והמשונים, שיצר כלאחר יד, והם מלאים בכול.

ופסלי העץ. חודשים מעטים בלבד גילף בעץ, והנה – איזה עושר בבחירת הנושאים, הטעמים, הנוסחים!

אתה מסתכל בפסל ואינך יודע ממה אתה נפעם יותר: האם מן הריאלי שבקווי הגוף שלפניך, או אולי, דווקא, בשל המופשט שבו? אתה רואה אדם או בעל חיים, את דון קישוט או את סוסו, את הינשוף או את הדבורה המעופפת, וכמו ‘פירוש’ חדש למהותם מוקרן אליך מתוכם.

והתצלומים. פתאום – למראה תצלומיו – אתה רואה שיש עניין בקומקומים ובממלחות, שאפשר לאנש אף בקבוקוני שמן. ושוב: הדבורים, והקוצים, והפרחים, ופני הילדים, אשר כל שירטוט דק שבדקים וכל שערה נעה ברוח מונצחים על הנייר…

ומכתביו ופתקיו, והמערכונים, וכושר המשחק. האם יכולת אי פעם להחליט מהו חנוך? מה מכל כשרונותיו הוא כשרונו הגדול, העיקרי?

גדול וקטן, ישיש ותינוק, מי לא צהל למראה חנוך? וזאת למראהו בלבד, כשהיה מהלך־מרצד בלבוש המיוחד לו – יחפן, פרוע. וכשהיה מוסיף עוד העוויה קלה שבקלות, ההיה מישהו מביט בו ונשאר אדיש, עגום?

האם לא הצית זיק עלומים אפילו בבנות גיל העמידה במגע שובב, בבדיחה טובה?

היה מה שהיה מצב רוחך, והמים או הזיעה הספוגים בבגדיך היה בהם כדי לייאש – האם לא נעלמו כלא היו כשהעפת עין, בערב פורים, ב“שמע, פורים בעוד יומיים, ואתה – עודך עם הידיים בתוך הכיסיים מתבושש!…” או בערב סוכות: “הי, דחילק, דווקא אליך מתכוונים כאשר אומרים – צא,צא לפיקניק?”… האם לא התיישרו בך אותו רגע קמטים גלויים וצפונים?

האם נגזים אם נאמר, שמאז בגר חנוך, והיה מנער לאיש, נודעו לחיי התרבות שלנו במובן הרחב והכולל ביותר, טעם חדש, סגנון רענן, משהו שובבני ומיוחד לבית השיטה בלבד?

וכל זאת – ללא תיאוריות, ללא נקודות, קווים, סעיפים; ללא אירגון, ולכאורה – ללא ‘עקרונות’ ו’מטרות'… פשוט ומאולתר, כשביב ניצת ומצית כל סביבותיו. כן, זה אולי הדימוי הנכון ביותר לחנוך; אבוי – גם בקיצו הנמהר. דומה, שאילו היית תופס את חנוך בכתפו ואומר לו: – שמע, חנוך, אתה יודע שבגללך החבר’ה מרגישים כאן, בבית השיטה, טוב ואוהבים לחיות בה? – היה חנוך נדהם. אולי היה מכנה אותך ‘מטושטש’, או כינוי עסיסי אחר ממילונו הפרטי.

ועכשיו, כששוב לא נוכל לעולם לשים יד על כתפו, נספר זאת כמספד מר.


כל הכיתה התקבלה לחברות

כל הכיתה התקבלה לחברות.

נחום בירך בשם בית השיטה, ורן בשם החברים החדשים, בני “אורן”.

אפילו סבתא יוכבד הגיעה למסיבה ובכתה מאושר.

היתה זו לה הפעם היחידה שהגיעה לחדר האוכל,

בכל שנות חייה בבית השיטה!

גם עיני לא היו יבשות בערב זה; נרגשתי עד מאוד.

אלה היו פירות עבודת הפרך – גם שלי, גם של בכורי, בן הדור השני.


למעלה מארבעים שנה עבדתי בהוראה, מהן שתים עשרה כמחנכת,

כיתת “אורן” היתה אהבתי הראשונה והעזה.

את בניה לימדתי שש שנים תמימות; לא קלות אבל עשירות ועמוקות.

עם אחדים מהם מתקיימים קשרים סמויים עד היום.


בני הכיתה לבשו מכנסיים כחולים כהים, חדשים,

וחולצות שרקמו להם אמהות וחברות.

הבנות לבשו חצאיות שחורות, עד מתחת לברך,

וחולצות רקומות גם הן.

חגיגיים ויפים ניצבו הכול על הבמה, קיבלו את ספרי התנ"ך לידיהם

ושרו את פזמון הכיתה, שחיבר רן.


גיוסו של רן לצה"ל

כשראיתי לראשונה את רן במדי צה"ל נרגשתי מאוד.

ראיתי זאת כדרגת התבגרות גם בעבורי.

שמונה שנות פלמ"ח של נחום עדיין היו קרובות מאוד,

והנה שוב בא הכל מחדש, וביתר שאת.

עם תום מלחמת השחרור לא חזיתי בחלומותי השחורים,

שגם בני ישתתפו במלחמות

וגם בניהם ידאגו לאבותיהם כמו בני, בילדותם.

אבל לא כך היה.


ואומר בפירוש: אין הדאגה לבנים דומה לדאגה לאביהם.

על האב – אישך־בעלך־חברך – את סומכת בביטחון מוחלט,

אבל על הבנים, שאת עצמך ילדת, טיפחת וגידלת מאז נולדו,

ואפילו כשבגרו – שלא לדבר על הנכדים –

אינך יכולה לסמוך באותה מידה ובאותו אופן.

והלוואי ולא אענש לחיות עד גיוס הנינים…


מכתבי רן מן הצבא היו מלאי עניין, מכתבים יפים ואינטימיים.

הוא סיפר הרבה ובפרוטרוט וגם שאל שאלות רבות.

כתבנו לו מכתבים בשפע. כולנו – גם רות ויוסף;

רות הצטיינה בהכנת חבילות,

ואייל שלח לאחיו ציורים.

ביקורי רן בבית היו שעות חמות ונעימות לכולנו.

בימי שישי, שבהם עמד לבוא הביתה,

סירבה רות לעבוד בחדר האוכל בליל שבת.

היא היתה אז נערונת מתבגרת, אוהבת ריקודים,

ודאגה שהחיילים ישתתפו במסיבת השכבה הבוגרת.

באותם ערבי ריקודים היה רן מנגן באקורדיון,

ורות היתה גאה באחיה הבכור.


סוג מסוגי הטלפתיה

תקופת שירותו של רן בצבא לוותה אצלי במתח תמידי, בדאגה טרופה.

לילה אחד, ובעצם לפנות בוקר אחד,

התעוררתי בבהלה והערתי את נחום:

– אבא, מהו קרה לרן!

רעדתי כולי וחשתי בבטני.

– שטויות! – השיב נחום – חלמת!

– לא חלמתי! אני בטוחה שמשהו רע קרה לו.

בבוקר נסע נחום לענייניו, לחיפה (אז היה מרכז המשק),

ונכנס, משום מה, לבניין צי"ם.

שם פגש אותו אחד ממכרינו, שבנו שירת עם רן בטירונות ובקורס מ"כים.

הוא הסתכל בפני נחום ושאל: – מה שלום רן?

נחום, שלעג לי על בהלת הפתאם שאחזה בי,

זכר את קורות הלילה, שהציקו לו למרות לעגו,

ונסע היישר לבית החולים הצבאי בבת־גלים.

שם שאל במשרד, אם התקבל חייל ושמו רן שריג.

השיבו לו: – כן. בביתן חמש, במחלקה האורטופדית…

נחום רץ לאותו ביתן ומצא את רן שוכב, פצוע ברגלו.

בתרגיל סיור לילי שערכה מחלקתו על הגלבוע,

מעבר לגבול דאז,

מסר רן את התת־מקלע שלו, לרגע, לחברו,

ולקחו בחזרה בלי לבודקו.

כשעמד בשורת המסדר נפלטה ירייה מהתת־מקלע, שלא היה נצור,

והכדור חלף ברגלו ופצע אותה.

היה זה בדיוק בשעה שהתעוררתי בתחושה הוודאית, שמשהו רע קרה לו.

למי שאינו מאמין בטלפתיה –

עדים הצלקת ברגלו של רן, ונחום, הזוכר בפליאה את הסיפור הזה.

הטלפתיה – ויהא ההסבר לה אשר יהא – קיימת, ועוד איך…


מעט ממכתבינו אליו, בהיותו בצה"ל

27 בדצמבר 1954

שלום לך, רן!

מזמן לא הגיענו מכתב ממך, ואנחנו מחכים לו בקוצר רוח.

האם התחיל כבר הקורס [מכ"ים] שלך?

חג החנוכה עבר בהצלחה.

בערב הדלקת הנר הראשון היתה מסיבה באמפיתיאטרון של בית התרבות.

אנחנו מחכים לך, ויש גם הפתעה בשבילך, כשתבוא –

בשר לסעודה המשפחתית, וכל טוב!

נטגן לביבות חנוכה, אמנם באיחור, ונכייף!

[…]

רן, המשק עומד ממש על ראשו בוויכוח קשה,

אם לקיים ירח עיון אם לא.

כל המשק סוער.

המצב בעבודה קשה באמת.

עבדנו שבוע שלם – ולא למדנו כלל.

זרענו בצל ומסקנו זיתים שחורים.

למשק לא היה כסף לשלם מיסי קופת חולים, וכך ניתקו אותנו מקופת החולים.

אין רופא במשק ולא נוסעים לעפולה, למרפאות בית החולים.

אפילו בקופת הבית אין פרוטה ואין נסיעות.

לא אלאך בדברי יגון נוספים, אבל העסק ביש באמת.

בכנס החיילים [שהתקיים למחרת מסיבת החנוכה] נאמר,

שאין מספרים לכם כלום,

ואינכם יודעים דבר על הנעשה.

היו חיילים שהתאוננו על ההחלטה להוריד מהם חמש לירות בחודש,

כי אין להם פרוטה.

כולנו מחכים לך, שתבוא מהר, ותבלה בהופעה נעימה.

ד"ש מצחקילי, המלאך הקטן, מאייל, מיוסף, מההורים

וממני,

אחותך, רות.


רנילי, שלום!

ייסורים גרמת לנו באי בואך הביתה בשבת.

לאות מחאה ישבנו בחדר ולא השתתפנו במסיבת החנוכה…

אבא הלך לכינוס החיילים והרצה לפניהם,

ואני – אפילו את פניהם לא ראיתי.

אתה כל כך רחוק ובלתי נתפס; וכל כך קשה להשלים.

בבית עצוב מאוד, רן.

המצב הכספי הגרוע גורם ריאקציה קשה.

הגזבר הטיל פניקה על המזכירות והמזכירות – על החברה כולה.

והתוצאות חמורות. איזה גל עכור של ‘משקיזם’ נורא.

שנאה והתנגדות עוינת ממש לכל לימוד, לכל נושא תנועתי!

[…]

גם היחסים בין החברים נעשו קשים. המחסור גרוע.

הוועדות אינן יכולות לפעול. “אין” על שפתי כול.

הקיצור – קודר.

אם תוסיף לכך את שמי הנחושת ואת הנבטים בשדות,

הנאבקים בצמא על חייהם – תרגיש עד כמה קשה.

חדר האוכל שומם. בשעה שמונה הכול חשוך! איש לפינתו.

כמה חשוב היה, אילו התלכדו כוחות צעירים ורעננים

להתנגד לרוח הרעה הזאת.

חוששני שהתמוטטות עצביו של הגזבר תעלה לקבוצה

בדבר שהוא יקר בהרבה מכסף.

כאן מתמוטטת הקרקע הקיבוצית…


השחרתי את מצב רוחך, בן, אבל מה לעשות?

וכי אצוק מי ורדים כשמחורבן לי על הנשמה?

[…]

אבא נקרא להתגייס למפלגה.

הוא לא יילך. הן לך אין צורך להסביר מדוע.

הוא עובד על טרקטור בפלחה; מופרע בלי סוף על ידי עיסוקים ציבוריים,

ה“קואופרטיב” ועוד כל מיני צרות.

רות נפלאה! כולה חיוב

היא קוראת הרבה – קריאה מבורכת.

פעילה בכיתתה; הרוח החיה.

ו’פיל', כרגיל – עצום. לומד, מנגן, פעיל.

איילי מתלבט בקנאתו באחיו הקטן, בצחקילי,

הוא סובל נוראות. צר לראותו ממש, וקשה לעזור לו.

בגן – הוא פורח ועליז; בחדר – נרגן, מוצץ,

אינו מוצא לו מקום.

צחקילי – קרן שמש. הוא זורח ומקל עלינו.

בן! בוא הביתה בשבת.

אני רוצה לראותך!

הייה לי בריא,וכדברי השיר (בערך) –

"כשתתפוס איזה טנק תשב קצת לנוח,

לפני שתתפוס את הטנק השני…"

בגעגועים עזים,

אמא


כמו אבשלום, אבל בעץ הדום

כשהיה יוסף בכיתה ה' החלה אופנת הרכיבה על אֵלים.

הבנים היו דוהרים לשדות השלף, שם רעו עדרי הכבשים,

ורוכבים על האילים

יוסף, ילד צנום, גבוה ושקט,

הצליח תמיד לתפוס את האַיִל השחור, הגדול ביותר.

הוא טיפס על גבו, נאחז בצמרו – ודהר.

פעם, בשעת שיעור חופשי בבית הספר,

נעלמו כל הבנים, כמנהגם, ושטפו לשדה.

אותו יום רעה העדר בבקעה שבמורד היער, המיוערת בחרובים

ומדורגת במדרגות שקוראים להן טרסות, ונקראת ה’אמפיתאטרון'.

יוסף הגיע ראשון, כרגיל, ותפס את האיל ‘שלו’.

כל הילדים עמדו והסתכלו בו, מחכים בקוצר רוח לתורם.

בתחילה היה הכול כרגיל: האיל כבר היה מאומן לשמש סוס לילדים!

כתמיד דילג דילוגים אחדים, בעוד רוכבו נאחז בצווארו.

אבל פתאום – הרים רגליו וגלש־שטף על צוקים ושיחים במורד המדרון,

אל הוואדי מתחת.

כל הבנים קפאו על מקומם באימה.

יוסף התעופף באוויר, התהפך ונתלה בחולצתו בקוציו של עץ הדום,

וסופו שהיה פצוע וחבול, שרוט ומרוט.

למרבה המזל לא נשברו עצמותיו וראשו!

הילדים הורידוהו בזהירות מן העץ והובילוהו

בכבוד גדול ובזהירות רבה – הביתה.

בדרך נזכר אחד מהם, שאבשלום בן דוד נתלה בעץ האלה, בערך כך.


אני הופכת ל’תושבת' בקיבוץ שייסדתי

לפתע קדרו פני השמים.

בתוקף היותי מנהלת בית הספר הייתי, על פי התקן, גם חברת המזכירות.

בתחילת 1955 נפלו דברים קשים ביני לבין מי שהיה אז גזבר המשק,

בעניין העבודה הרבה הנדרשת מתלמידי בית הספר.

שנינו הודענו, בו בזמן, שלא נשב עוד יחד במזכירות;

אלא שהוא המשיך לכהן במשרתו במזכירות, ואני – בהתאם להודעתי,

לא באתי מאז לישיבות.

הדבר לא הפריע לאיש.

משעבר חודש, ולא בא אלי חבר מזכירות, או כל חבר אחר, לברר את העניין,

הודעתי במכתב על הפסקת חברותי בבית השיטה והפיכתי ל’תושבת'.

כעשרה ימים גם שבתתי שביתת שבת ורעב, ולא יצאתי מדירתי.

איש ממשפחתי, מידידי, או מחברי במזכירות, לא בא גם הפעם.

לא התייחסו ברצינות לעניין – או שמא – אלי.

זה המצב עד היום: אני ‘תושבת’ להלכה בבית שהייתי בין מייסדיו.


גלות שהיא שליחות, ב“שחרייה”

בשנת המשבר שלי, 1955, ייסד “הקיבוץ המאוחד” חוות הכשרה לעולי צפון אפריקה, על משבצת קרקע בחבל לכיש.

החווה כונתה בשם “שחרייה”, על שם קיבוץ הכשרה של תנועת “דרור” בפולין;

חברתי, יונה בוצ’אן, פליטת השואה,

עבדה בשעתה במחיצת יאנוש קורצ’ק32, בגטו ורשה –

התגייסה לעבודת הוראה וחינוך באותה חווה.

היא הפצירה בי שאצטרף אליה.

גם ראובן (לוין) מבית השיטה התגייס לעניין והדריך את העולים

בעבודה ובהלכות החיים הקיבוציות,

בתקווה שיקלטו את רוחו של הקיבוץ וירצו לחיות בו בעתיד.

התלבטתי רבות וקשות, האם מותר לי להשאיר מאחור את ילדי,

ולבסוף עניתי בחיוב.

בעבורי היה זה פרק זמן קשה, אך מעניין ומרגש.

שליחות וגלות שימשו בי בערבוביה.


שחרה של “שחרייה”

פרקי היומן הבאים נרשמו סמוך לשעת התרחשותם של הדברים, ב־1956, בהתרשמות בלתי אמצעית מפגישה עם עולים ב“שחרייה”, תחנת חיים ראשונה לעולי צפון אפריקה, שהקים “הקיבוץ המאוחד”. שימשתי שם מורה וזכיתי לבוא במגע עם עולם חדש, זר ומעניין. למדתי שם פרק קצר, אך עמוק, בידע עמי. קלטתי עולים.


“שחרייה של יום”

דומה לכוורת. אין בה מאפרוריותה של מעברה. צריפיה צובעו בתכול ובירקרק – צבעים הבאים לרמז על רצונם של הקולטים, שחייהם של שוכני צריפים אלה יהיו עליזים וטובים מחייהם של יושבי המעברות. בצידו המזרחי של המחנה מתנוססת סככת פח רחבת ממדים – מכון לתיקון מכונות חקלאיות המרוכזות שם, ועוד צבעיהן לחים. מה למכונות חקלאיות ולמעברה? כאן מוקם משק חקלאי, בהנהלת חברים מגויסים מ“הקיבוץ המאוחד”. חלק מן העולים ימצאו במשק זה עבודה לפרנסתם.

“שחרייה” צצה בחבל לכיש הרחב. בימי אדר של שנה זו, שגשמיה מאוחרים הארץ סביב עדיין ירוקה לכל מלוא העין. ביום אין “שחרייה” בודדת: מכוניות רבות חולפות על פניה בכביש, בואכה בית גוברין; מדרום־מערב מוקמת קריית גת; ממערב – תל גת הקדום. צופן אגדות. ודומה: אגדה מול אגדה על כביש פלוג’ה, שנמחקה במלחמת העצמאות.


ערימת ילדים

מכל הגילים, לבושי שעטנז בגדים שנשלחו על־ידי הסוכנות־מרוקו־הקיבוץ, ועיניים עירניות כהות־נוצצות – זה המראה שנגלה לעיני כשפתחתי את דלת הצריף. היה זה ‘חדר הלימודים’, שבו העסיקה חברתי הטובה, יונה בוצ’אן, למעלה משתי עשרות ילדים, מבני שלוש ועד בני שש עשרה. […] אנחת רווחה יצאה מפי הילדים, לברכני לשלום. הילדים ישבו על מחצלות מרופטות ונברו בגלי הצעצועים, שהובאו לכאן כמתנה מקיבוצי הסביבה.

בצריף עמדה המולה טובה וחופשית; נשמעו צלילי שירים עבריים. את ההיכרות הראשונה עם הארץ כבר עשו: טעמו חגיגת פורים עליזה, שהדהדה עתה מקרבם בשיר ובסיפור; טעמו גשם וקור ורוח נושבת בפרצי חלון; זרעו גינה וקטפו פרחי בר, ואף ליקטו פרחים שגדלו, בגינתם שלהם.

קבוצת הילדים הגדולים שקיבלתי כבר לא נראתה נוכרייה.

הצטערתי שאיחרתי את ה’בראשית'…


הילדים סירבו

הילדים סירבו לבוא לכיתה. הם דבקו ביונה, חיבקו אותה ובכו: אינם רוצים מורה חדשה!

נכנסתי לבדי לכיתה השוממה. מדי פעם הציצו פנימה פני ילד או ילדה, ומייד נרתעו.

עשיתי סדרים, מיינתי חומרים. על השולחן הכנתי ניירות צבעוניים, זוגות מספריים, דבק, אותיות דגם. יצאתי החוצה וביקשתי משתי בנות עזרה לרגע. הן נענו בחשדנות גדולה. עזרו לי כה וכה. כעבור מחצית השעה הגיעו כל שנים עשר הילדים הגדולים ונשטפו בולמוס של הכנת כרזות לחג הפסח הקרב. אות לאות – ו“פסח חג המצות” ו“פסח חג האביב” כבר מתנוססים צבעוניים על הקירות החשופים. עובדים במרץ. הלשונות משורבבות, השרוולים מופשלים, זה גוזר וזו מדביקה, וכולם שרים שירי פורים, ששרו בה, ב“שחרייה”, לפני כחודש.

כבר יש משהו של קשר; שוב אין המבטים נרתעים. פה ושם מפטפטים בעברית, בצרפתית, בערבית; וכבר יודעים שמי ושם קיבוצי; רבה השמחה על שיונה ואני חברות משק אחד! ערכי עלה בעיניהם בבת אחת.

בסופו של יום נשזרו החוטים הראשונים. לחדר שוותה צורת כיתה. לכל ילד חולקו מחברות וספרים; קבענו מקומות ישיבה; התחלתי לקשר פנים לשמות. היבואו מחר בבוקר לכיתה?


“ארץ זבת חלב ודבש”

חברתי, יונה, סיפרה לי את הסיפור הבא: אחד השירים הראשונים, שלימדה את הילדים העולים, היה “ארץ זבת חלב ודבש” (גם היום הזה השיר המושר ביותר בחוצות “שחרייה”). פעם ניגש אליה ילד, מן הקטנים, ושאל: – המורה, למה שרים “זבת חלב ודבש”? איפה חלב ואיפה דבש?? איפה?!

השיבה לו יונה: – בקיבוץ, שם יש חלב ויש דבש!


אור בודד בחשכת הלילה

בחלונות כבים האורות כבר בתחילתו של לילה. דלים החיים ב“שחרייה”, והאנשים ממהרים להימלט לשינה, לאשליית החלומות. מאוחר יותר כבים האורות בחלונות משכנותיהם של שליחי הקיבוץ. מתי כבה האור במזכירות, שיושב בה ראובן לוין, רכון על ניירותיו, בשעה חמש לפנות בוקר? – זאת יודע השומר בלבד.

בטרם בוקר הוא מוסר לעשרות העולים מידע על מקומות העבודה שלהם. פעולה זו מלווה לרוב דברי ויכוח ורוגז אין־קץ. ראובן משיב לכל אחד באורך רוח, בסבלנות. משיצאו כולם לעבודתם, יוצא ראובן לסיבוב ב“שחרייה”: יש להשקות שתילים, להרים צינור מתגולל, לתת עצה אישית בצריפי העולים. בשעה עשר לפני הצהריים נאספו הנשים עם תינוקותיהן – להאכילם דייסה. הרי זו השעה הכשרה ל’שעה עברית', שעת הוראה. כעשרים נשים יושבות סביב, והתינוקות רוחשים בין זרועותיהן, או לרגליהן, על הרצפה. ראובן מורה, מדבר, מסביר – וציבור הנשים הקולני והעליז לומד שיעוריו בקלות. הן חוזרות על הנאמר להן, צוחקות ונהנות, שכבר יודעות להגיד: – התינוק שלי אוכל דייסה, וכדומה, מענייני השעה. כל מי שהציץ וראה פינה מופלאה זו יוצא נפעם. בשעות הצהריים רכון ראובן בחדר המזכירות על חשבונות ומכתבים. בשעה שלוש מתחילים הגברים לחזור מן העבודה. בדרך כלל הם צועדים היישר למזכירות: שם ימצאו אוזן קשבת לטענות ולקובלנות, לסיפורי ייסורים ולהישגים.

כך נמשך יומו עד לשעת בין־הערביים, שבה יש לחזור ולסדר את העבודה ליום המחרת, לחלק את הדואר ושוב לרכון על פנקסי החשבונות עד אחר חצות… וכך חוזר חלילה, יומם ולילה. אנשי “שחרייה” מכנים אותו ‘חכם’, היינו ‘רב’… אינם יודעים כמה הם צודקים. בעצם, הוא ‘צדיק’ קיבוצי.


מדורה

יצאנו עם הילדים להדליק מדורה בשיפולי גבעת בית הספר. השקיעה היתה לוהטת. חיכינו ש’תצטנן' וכיוונו את ההדלקה לחשיכה. הילדים נשאו את העצים למדורה בהתלהבות עצומה. זו להם חוויית בראשית: מעולם לא הדליקו מדורות.

מרים, הנערה המגויסת מגבעת ברנר, ניצחה על המלאכה. השבבים נערכו בסדר מחנאי והוצתו. הילדים שאגו בהתלהבות, רקדו, קיפצו. לא הקפדנו ולא שמרנו על כל מסגרת. קראתי לכמה בנות, מהגדולות שתשבנה איתי, והתחלתי שרה “אש, אש, מדורה”.

כשקלטו הילדים שכאן לומדים שיר חדש, מיהרו וישבו במעגל מסביב למדורה המתלקחת. למדו את השיר בקלות מפליאה, כאילו נלחש להם הלחן מן הלהבה…

מרים הטמינה ברמץ שמתחת לאש תפוחי אדמה. הילדים צעקו שהם יישרפו; שתפוחי אדמה מבשלים במים, מטגנים בשמן; אבל באש?!

מרים הרגיעה אותם בחיוך: – יהיה בסדר…

פתאום הגיח אל המעגל גבר מגודל וישב בקרבתי, הקשיב לשירתנו והשתאה. כשנפגשו מבטינו שאל בעברית רצוצה: – אתם עובדים בשביל אש? אתם לא יהודים? צחקתי ועניתי – אנחנו יהודים טובים מאוד מאוד! לא ‘עובדים בשביל איש’: רק שמחים על־יד האש, בשביל הילדים.

לא שוכנע; הוסיף וישב. ראה כיצד הוציאה מרים את תפוחי האדמה מן הרמץ, כיצד נחטפו אלה ונאכלו, ואיך צמח לפתע מעגל רוקד סביב שרידי המדורה, על פני גושי עפר ואבנים. נראה שהתרשם. לבסוף קרב אלי ואמר: – טוב, טוב מאוד!

היה זה אביהם של יצחק וניסים אלבז, תלמידי.


ביקורת המקרא…

יונה סיפרה לי, שבימים הראשונים נאלצה לרכז את כל הילדים בחדר אחד, וכולם התגודדו על הרצפה, באין רהיטים. והנה הגיעו מתנות מקיבוצי הסביבה. השמחה היתה עצומה: משחקים, צעצועים וספרים לרוב!

ביום השלישי או הרביעי כבר הכירו הילדים את רוב החפצים, והיו מצביעים, או אומרים בצרפתית, את מבוקשם. פעם ראתה יונה ילדה אחת, כבת תשע, מחטטת בעסקנות רבה בין הצעצועים. הציעה לה את עזרתה. ענתה הילדה, שהיא מבקשת ספר תמונות “שבו הורגים הרבה”. חיפשה יונה והציגה לפני הילדה את עשרה כושים, כיפה אדומה, סיפורי קרל מאי. לא, לא לאלה היא מתכוונת. לבסוף נטלה יונה, במקרה, את ספר התנ"ך בתמונות. מייד חטפה אותו הילדה ואמרה: – זהו הספר!…


מוות על הסף

כשנכנסתי לצריף העירום והקר, ראיתי אשה רכונה על מיטת ברזל צרה והיא ממלמלת: – – מה תחפיש, מה תחפיש [אל תפחד]… חזור וחזור, עוד ועוד, בקול נמוך, לוחש, מתחנן, מפנק, אגב ליטוף מצחו של בעלה, השוכב נטול הכרה, שטוף זיעה, וחיוורון קל בפניו.

רק היום, אחרי הצהריים, הגיעו מחיפה, מן הנמל. הם באו באונייה “ירושלים” ממרוקו, דרך צרפת. השגחתי בשניהם עוד בחדר האוכל. שם הקבלנו את פני העולים שהגיעו בקפה בחלב, בלחמניות טריות, בתפוזים ובבננות. האיש היה ארוך, יפה פנים ועיניו נוגות ומבוהלות. והיא, אשתו – בחודשים המאוחרים להריונה. שניהם נדחקו לפינה. היא לא נפרדה לרגע מתינוקת נאה, כבת שנתיים. לידם נדחקה נערה, כבת שתים עשרה, ששלחה מבט חשדני וסירבה לגעת בכל הטוב שהשפענו עליהם. המשפחה היתה מן האחרונות שהובלנו למשכנותיהן־צריפיהן. בעוסקי בהגשת הכיבוד, יכולתי לבחון פניהם והתנהגותם מקרוב. כשהלכו, נתנה האשה לבעלה להחזיק את התינוקת, וזו פרצה ביללת אימים. האם נטלה את שתי המזוודות בידיה.

לא ראיתי בכך שום דבר מוזר וחשבתי בלבי, בנוסחה המקובלת עלי: מנטליות כזאת – היא בהמת המשא והלידה…

בערב, כשישבנו בשיחת הצוות, נכנסה אותה אשה לצריף חדר האוכל. מייד הכרתיה. דיברה בהתרגשות, בצרפתית: – איפה החובשת? בעלי איבד את שכלו ורועד מאוד. החובשת, פנינה מיגור, רצה מייד עם האשה. במהרה חזרה וסיפרה, שעוד בביקורת הערב, שנערכה בצריפים, נתנה לו גלולות הרגעה, כי סברה שאדם האוכל בתיאבון ודאי איננו חולה אנוש.

עכשיו – אמרה – מצבו קשה: חיוור, חסר הכרה, מותקף בכל רבע שעה בהתקפת כאבים, המקפיצה אותו במיטתו. בין התקפה להתקפה – נוחר, נאנח, מזיל ריר. אשתו נראית כרגילה וותיקה בטיפול בו. היא מנגבת את מצחו ופיו, מכסה אותו היטב בשמיכות ובגדים, מושכת על עיניו מין מטלית, כנראה כדי להצל על עיניו

פנינה סברה, שיש להעבירו מייד לבית חולים, אם כי נראה לה שהאיש אבוד.

שקלנו כולנו את העניין הכבד. (הימים ימי התקפות ה“פדאיונים”33 בכל גזרת לכיש. עוצר חמור הוטל בדרכים למן השעה חמש ושלושים אחרי הצהריים: התפוצצויות ויריות וחושך צלמוות.) שלחנו אחד מחברינו לכביש, שיצפה ליד שער “שחרייה” למכונית צבאית חולפת, כדי להעביר בה את החולה לבית החולים “קפלן”.

פנינה קראה לי, כדי לבחון את המצב מקרוב. נכנסתי לצריף הדל. בחדר הגדול נערמו מיטות, מזרנים וצרורות לרוב. בקיטון הקטן פנימה עמדו שתי מיטות צרות, צמודות. במיטה האחת ישנו שתי הילדות, ובשנייה – החולה והאשה, רכונה עליו וממלמלת: – מה תחפיש, מה תחפיש… ועיני האשה רכות, אובדות, אוהבות.

הבטתי בעיניה של פנינה ואמרתי לה, שלדעתי אין טעם לסכן חייהם של ארבעה אנשים בליל זוועה זה בעבור האחד, שמצבו אבוד.

החלטנו לשמור ליד מיטתו, לחילופין. נשארתי למשמרת הראשונה. פנינה הלכה לנוח. ישבתי על שרפרף ליד האשה הרכונה על המיטה, בטנה הבולטת נשענת על ברכיה ורגליה מקופלות בישיבה מזרחית.

נשימותיו של החולה נעשו תכופות. החיוורון בפנים פשה והעמיק. שפע זיעה בסילונים. ופתאום החל זועק ומרתיע תחתיו. תפסתי במותניו והדקתי אותן כלפי מטה, בכל כוחי. גופו היה מתוח ונוקשה, כאילו היה עשוי עצמות בלבד. כעבור שניות אחדות נרגע, להרף עין פקח את עיניו וכאילו האזין לאשר מילמלה אשתו, בערבית. מלותיה נשמעו רכות ואמהיות לאין שיעור. הילדה הגדולה הזדקרה מתחת לשמיכתה, והאם מיהרה וכיסתה אותה מעל ראשה, בגערה. על החלון החשוף זירזף גשם דק. הגנרטור טירטר באַלמוֹן. ברגעי ההפוגה והמנוחה האלה נכנסה עימי האשה בשיחה. ליטפתי את כתפיה; הגשתי לשפתיה לימון חצוי. דיברה אלי צרפתית בלולה בערבית. שאלה, אם אין צורך לנעול את הדלת. הרגעתי אותה ואמרתי, שאין כאן גנבים… מפעם לפעם נשמעו ממרחקים רעמי התפוצצויות.

מה היא חושבת על דברי? כיצד היא מאמינה, שאמנם אין כאן גנבים? ומי הם היורים עכשיו שם?… שאלתי אותה, אם זו הפעם הראשונה שבעלה חולה כל־כך. אמרה שמדי חודשיים־שלושה היה לו ‘משבר’ (כך, בדיוק, אמרה בצרפתית), אבל לא ‘איבד את השכל’, כמו עכשיו. הוסיפה ואמרה, שבעלה לא סיפר לה על מחלתו לפני נישואיהם. הוא סנדלר. נשא אותה גרושה מבעלה הראשון. הילדה המגודלת לא בתו היא, אלא בתה.

אותה שעה, תוך כדי שיחתנו, פרצה הקטנה בצווחה. האשה זינקה ממקומה ודילגה בקלות, עלתה על המיטה הסמוכה, חטפה את הקטנה מתחת לשמיכות, הפשילה את בגדיה והחזיקה אותה מעל הריצפה, כדי שתעשה את צרכיה. לאחר מעשה, הטמינה את הילדה שוב מתחת לשמיכות, ואת כל המעשה עשתה במעשיות וזריזות, ובלי שמץ של רוך. דומה שאת כל הרוך שמרה בליל אימים זה רק לו. שקלתי רגע בפני עצמי: האם להסביר לה, שאין עושים צרכים קטנים על הריצפה דווקא? אבל גמרתי בדעתי לדחות את החינוך לניקיון לזמן אחר….

בינתיים שוב הוטרפו נשימותיו של החולה; דופקו הוחש ואנחותיו גברו. הצצתי בשעון. הפעם נמשכה ההפוגה שבין ההתקפות כתריסר דקות בלבד, ושוב פרץ הגעש הנורא הזה של העצמות הנוקשות. חזרתי ולחצתי את גופו של החולה אל המיטה והזיעה מלחלחת את כפות ידי, מבעד לערימת השמיכות והבגדים

…איזו חשיכה! אילו בקע איזה אור, איזה קול, איזה עוזר!

הפעם היתה זו הילדה הגדולה שפרצה בצריחה. שלחה בכל סביבותיה עיניים נדהמות. ביד אחת החלקתי שערותיה וכיסיתיה, ובשנייה הידקתי את מותני החולה. שוב לא פיקפקתי: נחרת האיש – נחרת גוסס. האישה הפליטה מדי פעם בערבית: – פלסטין, ישראל. רגע אחד הרהרתי בפני עצמי: ההיה זה נכון לדבר על ליבו של שכיב מרע זה, שיעקור מהרגליו ומקינו, ויטלטל עצמו באונייה, במשאית? האם לא ‘קיצרנו’ על־ידי כך את חייו בשנים, בחודשים, ולו רק בימים מספר?…

נחרדתי מהרהורי: עד כמה אותן נוסחאות, השגורות ומקובלות עלינו, נמצאות לפעמים קשיחות ותפלות?

התקפי החולה חזרו ובאו בתכיפות של תשע ושמונה דקות. ראיתי שהאשה נשברת תחתיה. ביקשתי לשכנעה שתשכב מעט לנוח בחדר הסמוך. מיהרה לנעוץ מבטה בחולה ואמרה: – לא, לא אזוז מכאן. הבנתי לנפשה… כך חלפו ארבע שעות זוועה, ההפוגות קטנות וההתקפים גוברים. שעה קצרה אחרי חצות בא התקף עז ונורא: כל עצמותיו של החולה נקשו.

שתי הילדות בכו ברמה ופתאום נשתתקו: אימת המוות גברה על בכיין. עיניהן קרועות ולבנות…

הקצף מפי החולה התנחשל וכיסה את פניו… פתאום נרגע. פסק לנשום. אנקה – וקיפאון.

עכשיו התחלתי אני לרעוד בכל גופי. ידעתי בוודאות שהאיש מת. נגעתי ברגליו – חמימותן עוד לא פגה. האשה הביטה בעיני ושאלה בערבית: – מת? אמרתי לה: – איני יודעת. רק הרופא יודע זאת… אבל רע, רע מאוד… החלקתי על ידה ואמרתי לה, שתעבור לחדר הסמוך.

הבינה תשובתי. עצמה את עיניו של בעלה, ששוב לא תבטנה בה לעולם. כיסתה פניו בשמיכה השחורה, פתחה ביללה כבושה, תפשה בשתי ידיה את שתי הילדות וגררה אותן מן החדר.

ביקשתי שמישהו יהיה עמי כאן. רצתי, רועדת, לקרוא לפנינה ולראובן – שידאג למניין, לקריאת תהילים. בחוץ היתה עלטה. גיששתי בחלקלקות שבין הצריפים. קראתי לפנינה ויחד חזרנו אל הצריף. האשה הדליקה, בינתיים, פתיל בצלוחית של שמן. שאלה אותנו שוב, אם האיש מת. הילדות ייללו. האשה ישבה על הרצפה ורק מרטה שערותיה. הגיעו ‘ניזמן’ הזקן ועד כמה גברים. ישבו ומילמלו, בוודאי תהילים. בבוקר בקעו היללות בכל “שחרייה”.


אברהם חדד

היה מתאגרף בקזבלנה. פניו מצולקות וממועכות, ועם זאת נעימות, וכך גם עיניו. לאחר יום אימונים, בשעות הערב, באה לבית הספר קבוצת מבוגרים ללמוד עברית. הסידור הזה שייך ל’תקן': האנשים מקבלים ‘משכורת’ בעבור יום אימונים ולימוד עברית. אברהם חדד אמר לי, שמימיו לא החזיק עיפרון בידיו ואינו יודע לקרוא בשום שפה. שאלתיו, אם הוא רוצה ללמוד לדבר בלבד, או גם לקרוא ולכתוב. אמר: – אני רוצה הכול!

נתתי לו, כמו לאחרים, מחברת ועיפרון. כפפתי אצבעותיו, כדי שיאחזו בעיפרון הנוצץ בחידושו, החזקתי בידו וכתבתי, יחד עימו, את שמו: “אברהם חדד”, חד וחלק! האיש קרן כולו, וכל האחרים סביב גיחכו בהנאה. שאל פעם ופעמיים: – באמת, פה כתוב אברהם חדד? – והראה לשכנו את הכתוב, וכאשר גם השכן אישר את העובדה, פרץ בצחוק רם. עכשיו אמרתי לו להעתיק את שמו במחברת, פעמים רבות, ונפניתי לאחרים. נאנק תוך כדי מאמץ הכתיבה, לעס לשונו, היסב כובעו מדי פעם לכיוון אחר, וכתב והזיע, בלי הפוגה. בסופו של השיעור ניגשתי לראות את פרי עמלו. מצאתי את השם כתוב באותיות גדולות, נאות למדי, עשרות פעמים. אלא… שיבוש: ה“ב” של אברהם נהפכה “ד”. הצבעתי על השיבוש והראיתי לו היכן שובשה המלה בפעם הראשונה, ומייד הוספתי דברי שבח והלל ליפי הכתב.

אברהם התעוות כולו. חטף את המחברת, מעך אותה וכידר אותה לכדור מהודק היטב, וזרקו בחימה ממנו והלאה. בעמל רב הרגעתי אותו. השכן תירגם את דברי לערבית, אבל לשווא: הוא לא נרגע וטפח על מצחו וקרא (בעברית): – אני חמור, אני חמור. שאלתיו, האם לא ילמד עוד עימנו, כי זרק את המחברת?! נדהם מן השאלה ואמר: – כן, אני כן ללמוד! – וביקש נייר חדש. הפעם נתתי לו רק גיליון (ולא מחברת!). כתבתי שוב את שמו באותיות הדורות. למחרת הביא לי דף שלם, ובו כתוב שמו מאות פעמים, פנים ואחור. קראתיו אל הלוח ואמרתי לו, שיכתוב את שמו בעיניים עצומות. שמח כילד להצעתי הילדותית. עצם את עיניו, וליתר ביטחון כיסה אותן בידו השמאלית, ומידו הימנית נתמלטו בזו אחר זו אותיות מאירות עיניים: אברהם חדד.


“שחרייה” שרה עברית

מין ‘שעון־שירה’ לנו: בבוקר השכם שרים היוצאים לעבודה. הם שרים עד שבא הטנדר להסיעם למשתלה; משבא הטנדר הם עולים ונוסעים בשירה.

אחר כך מתחילים הילדים לשיר. משש וחצי בבוקר הם מתגודדים על־יד הכיתות ומחכים לנו, למורות – ושרים. ושוב שרים בתוך ‘בית הספר’, בשיעורים ובהפסקות; שרים במועדון בית הספר.

בשעה שלוש מתחילים לחזור האנשים מהעבודה, חוזרים ושרים. ספק אם יש עוד יישוב עולים בכל הארץ – ש’וותיקיו' נמצאים שלושה חודשים בארץ – השר ורוקד עברית!


משפחת וענונו היא נפלאה

באה ממרוקו הספרדית – שלושה בנים, שתי בנות וזוג הורים מטופחים וצעירים למדי. כולם בעלי פנים יפות, שחומות; נאי גוף וקומה. שערותיהן של הבנות סדורות ב’בקבוקים'34, ותלבושתן כתלבושת בובות: הכל מעומלן, מגוהץ, מבריק. (כיצד כל זה מסתדר בצריף האחד?)

בכיתתי אחד הבנים – מרדכי; ילד נבון. כשאני מסבירה לו דבר, הוא מעמיק להתבונן בעיניו הכהות, ואני חשה בהרהור המלווה את דברי. בן אחת עשרה. בגדיו דלים, אך מבריקים בניקיונם. ממחטה לו בכיסו. בבואו לבית הספר כמעט לא ידע דבר, אף כי למד במרוקו ב’חדר‘, ודיבורו קולח. קורא, מחשב להפליא, אוהב את לימודיו, סקרן, דקדקן. היום ניתח את פרח הצלף. היה נפלא לראותו בניצחונו, כשבדק ומצא בשלושה פרחים אותו מספר אבקנים. את ריח הפרח ידע להגדיר כ’מר־מתוק’.

אחיו הגדולים עובדים במשתלה, או בשדה המשק של “שחרייה”. מעולם לא ייסעו בטנדר, אלא איש איש על אופניו הנוצצים והמטופחים. הבת נוסעת גם היא לשדה, לעבודה, על אופני נערה. היא לבושה כנערה איטלקית מן “האורז המר”35; שזופה וחיננית. האב אוהב אדמה, הלכה למעשה. מסביב לצריפו – גינת חן. מה לא תמצא שם? ארטישוקים, פטרוזיליה, צנוניות, בצלצלים ירוקים, שיחי עגבנייה ותירס מגביה. היכן מצא את כל אלה? מי גילה לו את סוד גידולם? כל השכנים נוהגים כבוד בגינה ואין נוגעים בה לרעה.

משפחה זו רוצה ללכת לעומר, המושב [אז מושב עולים] שבקרבת באר שבע. – האבא לא רוצה קיבוץ – אומר לי מרדכי, כמתנצל לפני.


באמת מה נחוץ עוד?

פסח, חג העצמאות, ל"ג בעומר, אחד במאי – צרורות של שירים, פתגמים, סיפורים; ערבוביה גמורה.

היום למדנו שיר מן המקראה – “איך לעשות זאת” – בו שואל (כביכול) ילד את אמו, איך לעשות שכל ילד יראה בחלומו פרחים וציפורים, ובגינתו כרוב וכרובית וכו'.

קראנו, והילדים הבינו. שאלתי תשובה לשאלה המוצגת. דליה ענתה: – שיהיה שלום!

מרדכי אמר: – שיגורו בכפר, במושב, בקיבוץ.

שמואל השיב: – שתהיה להם אמא חרוצה.

יעקב קרא: – שיהיה להם כסף!

דוד גימגם: – שתהיה עבודה… לאבא שלהם…


לאן נלך?

יונה סיפרה לי, שהראתה לילדי כיתתה (א' ו־ב') את מפת הארץ; הראתה את כיווני הארצות השכנות וקראה בשמותיהן. לאחר עיון הגיב אברהם: – מה זה, במרוקו אמרו ליהודים שילכו לפלסטין, וכאן בפלסטין הם גם כן אומרים לנו ללכת? לאן נלך? לים?!


“לא רוצה אדמה ויתושים”

הילדים סיפרו היום בכיתה על משפחה אחת, שהביעה רצונה ללכת לעומר. שאלתי את יעקב, בן־דוד לאותה משפחה, אם גם הוא היה רוצה שמשפחתו תלך לעומר. ענה הנערון: – אמא שלי לא יודעת מה היא רוצה; פעם מושב, פעם שיכון, פעם מעברה; רק על קיבוץ היא אומרת שלא טוב…

– ואתה, מה אתה רוצה?

– אני רוצה לעבוד בלכתוב במשרד… אני לא רוצה לעבוד כל היום באדמה, ביתושים..


סיפור ‘חינוכי’

בערב שבת נאספו הילדים, כרגיל, למסיבה. אבד לי מפתח הכיתה, שבה היו פמוטות השבת וקופסת הקרן הקיימת, ונמצאה המסיבה חסרה.

הילדים ישבו סביבי; שרנו ושיחקנו. הגיעה השעה שבה צריך היה, כנהוג, לספר משהו.

אמרתי להם:

– אספר לכם משהו שסיפרה לי סבתא שלי, כשהייתי ילדה קטנה, כמותכם.

היה יום חורף קר, והכול היה מכוסה שלג. היו שם כעשר משפחות, והן יצאו לדרך, עם הילדים. צרורות חפצים נישאו על כתפי הגברים והנערים הגדולים. לפנות ערב הגיעו ליער. היה זה ליל שבת. כל משפחה הסתדרה מתחת לעץ מעצי היער, והשתדלה למצוא מחסה מפני הרוח הקרה. פתאום פרצה אמא של סבתא שלי (שהיתה אז ילדה קטנה) בבכי רם – היא שכחה את נרות השבת!

סבתא שלי ראתה את אמא שלה בוכה. חפרה שני בורות בשלג, חיפשה ומצאה שברי ענפים יבשים, עמלה לתוקעם בשלג ואמרה לאמה: – קחי והדליקי, ואל תבכי. אמה הדליקה את הענפים בלב היער, בירכה על ה’נרות' ונשקה לסבתא שלי באהבה. וה’נרות' דלקו ביער המכוסה שלג והאירו בחשכה…

הילדים הקשיבו במתיחות. שאלו כמה שאלות וכמו המשיכו להקשיב גם לאשר לא סופר…

שאלתי אותם: – מי יודע, מדוע נזכרתי פתאום בסיפור הזה? מייד ענתה דליה: – כי גם לנו אין היום נרות שבת! אישרתי את דבריה. ואז הוסיף אחיה, אברהם: – וגם קופסת קרן קיימת אין לנו היום! התחלנו שוב לשיר ולשחק, וחילקנו את הסוכריות. דליה ואברהם נעלמו. כעבור זמן מה חזרה דליה, ובידיה שני הפמוטות הקטנים מן הכיתה וקופסת הקרן הקיימת!

ידה האחת היתה פצועה, זבת דם. נדהמתי. שאלתי: – מה קרה לך? איך נכנסת לכיתה? ענתה: – פשוט, נכנסתי דרך החלון השבור, והזכוכית חתכה לי את היד. כשראתה שאני מצטערת, אמרה: – אין דבר, אם סבתא שלך יכלה להדליק נרות בשלג, אני יכולה להיכנס דרך הזכוכית…


הנה גן עדן!

פעם נסענו עם הילדים לתערוכה חקלאית בבית דגון. עירנות הילדים היתה מופלאה. כשעברנו על פני מכוורת גדולה, אמר ילד קטן: – הנה מעבדה של דבורים! כשעברנו על פני גן העיר של נס־ציונה אמר ילד שני, מן הקטנים: – הנה גן עדן!


תמה שנת הלימודים

אמש ערכנו את מסיבת הסיום בבית הספר. הערב היה יפה. ‘כל העולם’ בא.

כשראינו, בזמן הצגת “אליעזר והגזר”, כמה נשים שירדו מן הספסלים על הארץ, על מנת שיוכלו “לצחוק יותר טוב”, והגברים תומכים כרסותיהם בידיהם, “כדי שלא להתפוצץ” מצחוק – היו לנו שילומים מופלאים לעמלנו.

הילדים קרנו. בעיניהם השתקפו שלל הנורות והבלונים הצבעוניים, ולא הם בלבד… ובעיניה של יונה הטובה קרנו עיני הילדים.


פרידה

הבוקר יצאנו לדרך עם מזוודותינו, בחזרה לקיבוצינו. מדי פעם נפתחה דלת, וילד יצא מתוכה ורץ אחרינו, ללוותנו. גם האמהות יצאו לחזות בפרידה.

כל אשה שהתפנתה ממלאכתה נחפזה אלינו, לחצה את ידינו ואמרה מה שאמרה, בשפת תודת־האמהות.

החייבת תודה הייתי דווקא אני.


מכתבים מ“שחרייה” ואליה

15 במרס 1956

שלום ילדי, יקירי!

לו ראיתם את אמא שלכם – ממש ‘גננת’!

גזירות, הדבקות, כרזות על הקיר,

לימוד שירים וריקודים(!) מאמינים?

מה שלא עושה הניסיון מוליד הצורך!

אני אפילו מלמדת חשבון!!! ובהצלחה.

טוב לי מאוד! זו עבודת יצירה שיש לה גמול מיידי!

אני גרה בתנאים חלוציים ממש,

עם עוד חברה ממשמר הנגב, בחדר אחד – חייקה כץ.

יש לנו מנורת נפט אחת קטנה. אין ברז.

השירותים רחוקים מאוד, כמו בראשית קבוצת “החוגים”…

ובלילה – חושך מצרים. יללת תנים ויריות קרובות. פדאיונים.

הנוף – בתולי. יד אדם לא נגעה בו. מישור ענק, ירוק ומפורח פרחי בר.

אם נביט עליו ‘ציונית’, הריהו מחכה…

ועכשיו עניינית:

אני רוצה ששניכם [רות ויוסף] תבואו הנה

ביום הראשון של חופשת הפסח!

איך תגיעו לכאן?

משתדלים לנסוע ב’טרמפ' לתל אביב, ומשם, מרציף מספר שלוש בתחנה המרכזית, צריך לעלות לאוטובוס הנוסע לבאר שבע דרך פלוג’ה [פלוגות],

לעצור בפנייה לקריית גת [שהיתה אז בחיתוליה]

משם ב’טרמפ' ל“שחרייה”, הנמצאת כשלושה קילומטרים מזרחה,

על כביש בית גוברין. או ברגל – אין כל חשש!

כל הילדים בכיתתי מחכים לכם מאוד, כלדבר פלא מהקיבוץ

כתבו לי את תאריך הסיום [קורס] של רן.


ועכשיו מכתב מיוחד לשני הקטנים החבובים:

אייל־אייל של אמא, צחקוקי חמוד.

אני ב“שחרייה”, בדרום הארץ, מורה של ילדים שבאו מצפון אפריקה.

הם לומדים ממני לכתוב, לקרוא, לעשות חשבון ולשיר.

לא אבוא ל“סדר” הביתה. איילי, אקנה לך פקקים או ‘קפצונים’.

אולי תכתוב לי שאתה כבר לא מוצץ???

כתוב לי מכתב ארוך, וגם ציור!

נשיקות, אמא


אמא, שלום.

טוב ועצוב. כך נחרץ על פי החלטתך.

ועד היום עוד איני יודע אם זה כרצונך, או ברצונך.

אני לא רציתי בזה ואת יודעת זאת, אבל למענך השלמתי.

ובכל אופן אני מקווה, שהסיכום יהיה טוב בשבילך.


הקטנים נחמדים ופרועים.

תקופת ההפקרות התחילה עם רוחות האביב וייבוש הבוץ.

אני רץ אחריהם בלא הרף.

כל המשחקים והעיסוק בחדר אינם מתחרים עם המרחב שבחוץ.

קוקי [צקחי] כבר נמצא עכשיו בחדר. המאבק עם איילי קשה יותר.

אבל מכיוון שכך טוב להם איני כופה עליהם את רצוני יותר מדי.

בינתיים פטנט המכנסיים (‘עם פתח’!) מחזיק מעמד,

והמציצה של אייל הצטמצמה מאוד מאוד.

אבא


על מציצת האגודל שלו לא ויתר אייל עד גיל שבע.

כשהייתי ב“שחרייה”, והוא בסוף תקופת הגן שלו,

עלה בדעתי רעיון:

אקנה לו מכנסיים כחולים מאבי אבות הג’ינס, שכבר צצו בחנויות הערים;

מכנסיים עם פתח קדמי!

אלא שהוא יקבל את המכנסיים האלה רק אם יפסיק למצוץ!

ואמנם המכנסיים הפסיקו את המציצה; לפחות באותם הימים…


8 באפריל 1956.

אמא, שלום.

במרכז הידיעות [החדשות] שאנחנו מקשיבים להן,

נמצאת הפעם את…

פלוג’ה, מצודת יואב, אשקלון, שובל – את מוקפת מכל צידיך.

ואם כי יש לי ידיעות מספיקות על המרחק של אלה ממך,

בכל זאת את מצטרפת לתמונה הכללית, לדברים הקורים בסביבתך הקרובה.

מה ילד יום – מי ידוע?

חוששני, שגם אלה שצריכים לדעת, לרצות לקבוע לא מעט

לגבי ה“מה ילד יום” – גם להם אין תשובה לשאלה,

וזהו המדאיג ביותר…

נראה לי שהדברים הגיעו, או עלולים להגיע, בתוך ימים,

למצב של כדור שלג מתגלגל, שאבדה עליו השליטה.

תהא דעתי אשר תהא על הרצוי, הוויה זו גרועה וחמורה.


על רות אני מקווה שתשמעי ממכתבה

(היא, הכלבת’לה, ביקשתני שלא לקרוא בו).

יוסף חזר מסופק מהטיול. אכזבתו היתה גדולה,

כשנודה לו שהיית בבית בחג האחרון [של פסח], בהיעדרו.

[…]


הקטנים נפלאים! בריאים, עליזים ופעילים.

קוקי החל תובע ממני ערב ערב, בבואו לחדר,

את אמא. לא בבכי, או בפינוק,

אלא כאיש התובע חוב המגיע לו:

– אמרת שהיא תבוא ביום שישי!


אגב, כאן הודיעו על איסור תנועה בכבישים במשך שעות הלילה.

[…]


גם העלו את מספר השומרים לשבעה!

גשמי הברכה הביאו עלינו את ‘ברכת העבודה’.

תארי לך, שנאלצים להתחיל ולקצור שעורה

בבת אחת, במלוא הקצב, ואני כמובן בתווך,

בסחרחורת עצבנית זאת.

מחר אסע לתל אביב להוציא ‘קומביין’ חדש.

לילה טוב.

אבא


בשדות הקרב

יוסף מגיב על מבצע “קדש”, והוא בן שתים־עשרה


כבה האור בחלונות הכפר,

ועלטה כיסתה העולם.

רק בבקתה בפאתי הכפר,

מתנוצץ לו נר דועך, נעלם.

וניצנצה בעיני השאלה,

וידע הפליט את התשובה הנוראה,

את מענהו ללביאה הפצועה –

האם, האוהבת, היחידה.


ובזאת הבקתה הקטנה,

יושבת האם – האם האוהבת, הנצחית,

והיחידה והנאמנה.

לפתע פרצה הזעקה

מבין השפתיים הצרובות:

– והבן?! –

התשובה נשקפה מעיניו הדועכות.


לפתע נפתחה הדלת,

נשמע קול הרוח המייללת.

ובחוץ ילל נכאים –

קול מבשר רע.

– והבן אייהו? אמור!

הנפל גם הוא בקרב המר?

כן, נפל הנאמן על במתו חלל,

בהגינו בשערי המכורה.

אל החדר פרץ הלוחם

שומר משמר המולדת,

וצלצלה בחדר המלה הקודרת:

–תבוסה, תבוסה ומוות.

– כן, בשערי המכורה נפל בני,

הלוחם מלחמת העם.

הכול בעד המולדת.

הכול. גם בני ו־אני!


האם אין זה הגרעין של “שיבה”36, שכתב כעבור חמש עשרה שנה?

האם אין זו נבואת לב כואב וחרד לאם השכולה, לי?


מקדושי “עיר ההריגה” ועד לוחמי סיני

אכן, גדול ההבדל בין שני אלה, אשר ניצבו לעומתי.

האחד – פניו חרושים קמטים, שערו הקלוש מידלדל, ראשו מקריח;

ראש של ‘מלמד’ לו.

השני – לוחם סיני, צעיר וחסון, שחור עיניים ושיער, פרוע בגד,

ומעיניו מבצבצת ועולה הגאווה היפה והזכה על היותו יהודי,

על היותו אחד הלוחמים שלא ימותו על קידוש השם;

הוא יילחם על חירות מדינת ישראל ועל ביטחונה.


אכן, גדול ורב ההבדל.

נשקפות אלי עיני יהודי זקן, והן קטנות ונבעתות,

מציצות בי בחשד, וכולו רועד כעלה נידף.

ועיניו ידועת לספר על דברים הרבה,

דברים נוראים מאוד, משפילים, אכזריים.

על שחיטת בן לעיני אמו,

בעוד אביו נחבא מאחורי התנור ושפתיו רוחשות:

– ריבונו של עולם, עד מתי תנסנו בניסיונות הקשים האלה?!

עד מתי תייסרנו?

הגיע זמן הגאולה, ריבונו של עולם.

עשה נא ויפוצו אויבינו ולא ייגעו בנפשי,

וברכושי לא ישלחו ידם. אנא השם, עשה למעננו!

(ובה בשעה נשחט בנו לעיני אמו, והוא ממקומו לא זע).

ועיני לוחם סיני – יפות, גאות וחזקות.

הן יודעות לספר על המרד הגדול של היהודים ברומאים;

הן יודעות לספר על חיות אדם, שהוכרעו לפתע בכלי נשק דלים ומועטים!

הן יודעות לספר על בונקרים בורשה;

על רימונים וכדורים שורקים, שבהם נשטף האויב בהיכנסו בשער.

ועוד הן יודעות לספר – על בריחה מן הגולה,

על חלוצים ושומרים, על זרקורים וגדרות תיל,

על מבט אמיץ לעבר העבר והעתיד,

על הגנה, על מלחמה, על מאבק לחיים ולמוות כפולש חזק ועצום!

על ניצחון הן יודעות לספר – ניצחון עם קטן על עם גדול;

יודעות הן לספר על מסה גדולה ומסע גדול לעבר הדרום;

הן יודעות לספר על צנחנים עברים ומטוסי סילון,

הממריאים לעבר ארצו של הפולש;

על שטחי מדבר סיני החופשי ועל רצועת עזה המשוחררת;

על אוניות קרב חובקות ימי עולם, המגיעות למפרץ אילת.

גם על חברים שנפלו ואינם הן יודעות לספר,

ועל המוות הניבט מעיני אמהות יהודיות, אך לא מוות ללא תכלית…


כן, אין אלה אותם יהודים!

הבחור – לוחם סיני, מצאצאי סבו שנשחט על קידוש השם הוא,

אך מה רב השוני ביניהם!

שוב אין ישראל מדרס לגויים.

ישראל – עם בין כל העמים!


תקופה של אושר

יוסף המקראי – הלוא הוא קשור קשר הדוק

בחלום שבע הפרות השמנות ושבע הפרות הרזות שחלם פרעה…

לשון אחר – הטוב והרע, האושר והיגון, השפע והמחסור.


גם בחיי יוסף שלנו היתה ‘שנת פרות’ נפלאה.

כשהיה יוסף בן שתיים עשרה, בכיתה ז', היה נחום מרכז המשק,

ועלה במוחו הרעיון ליסד ענף משקי חדש – בקר לבשר.

ענף הפלחה היה אז הענף הראשי במשק,

ופירוש הדבר: שטחים רחבים וטובים, שדות דגן ושלף למרעה;

ועשב לרוב על הגבעות בחורף;

אם כן, מדוע לא ירעו הפרות בשדות השלף בקיץ,

ועל הגבעות המשתרעות מצפון בחורף?

אמר ועשה: קנה שלוש עשרות של פרות יוגוסלביות.

אלא שלא יכול היה לטפל בהן מבוקר עד ערב,

בהיותו עסוק בריכוז המשק.

הפרות הוכנסו אפוא לסככת פח, שעמדה במערב הרפתות,

שם קיבלו את מזונן מידיו בבוקר.

אלא שאחרי הצהריים צריך היה להוציאן למרעה.

חשב נחום וחשב, עד שעלה בדעתו הרעיון,

שיוסף שלנו, הוא שיצא עם העדר למרעה!

וכך קיבל עליו יוסף – הילד הצנום, אך החזק והאחראי,

את רעיית העדר בגבעות, בכל יום, אחרי שעות הלימודים.

הילדים, חבריו, עבדו אז שעה וחצי עד שעתיים ביום;

ויוסף – כחמש שעות; משעת תום הלימודים ועד שקיעת החמה.


היה זה בחודשי הסתיו, בימי מלחמת “קדש” ואחריה.

יוסף קיבל לרשותו סוס לבן, צאצא עדין ויפה של אם ערבייה

ואב מגזע מעורב, ערבי־בלגי, ושמו “אביר”.

אין צריך לומר, שלא היה ילד מאושר ממנו בעולם.

סוסים אהב משחר ילדותו;

מאז נעשה שמעון, מ"חברת הנוער ב' "37 לעגלון,

והיה מוביל את יוסף עם סוסיו ופרדותיו.

וכך, יום יום, באחת אחרי הצהריים, אחרי אכילה בהולה,

ארז לעצמו יוסף, בילקוט צד, כמה פרוסות לחם במרגרינה,

עגבניות, זיתים ואשכוליות, ודהר עם הפרות לגבעות, בצפון,

או לחורבות בית השייח', במזרח.

חרדתי מאוד לבריאותו ולמצב לימודיו ונגינתו,

אבל עד מהרה נרגעתי. הוא הספיק לעשות הכול במועדו.

הבנתי, שנפתחה תקופה של אושר לילד;

אבל לא רק אושר היה בה – גם עושר רוחני.

יוסף התבונן בטבע בעין בוחנת, למד היטב את הסביבה

והכיר כל צמח, כל סלע –ואת כל זיז שדי.38

יוסף הכיר מקרוב כל פרה, והוא שכינה רבות מן הפרות בשמותיהן.

היה נוכח וגם עזר בהמלטות, והן – פראיות למדי מטיבען –

הרשו לו לגעת בהן, ללטף את חלקת צוואריהן; יודעות נפש קונן.

בעבורו היתה זו תקופה של הסתכלות, חשיבה ופיתוח הדמיון.

תקופת ספיגה עדינה ועמוקה.


אני יפה מהפרה רמי

שבת אחת שכבתי לנוח על הספה.

לצידי, על השטיח, שכב יוסף וקרא. שוחחנו בעניין כלשהו.

הכול היה רגוע. היינו לבדנו בבית, בשעה נדירה של יחד.

פתאום אמר יוסף: – אמא, את כל כך רכה וחמודה! כמו רמי!

“רמי” היתה פרה שחרחורת, קטיפתית, יפהפייה.

יוסף קרא לה על שמו של רמי [אילת], חבר כיתתו שאהב.

גם את הפרה רמי אהב יותר מכולן.

נדהמתי ולא ידעתי להחליט, האם להיעלב, או להיות מאושרת…

והייתי מאושרת. הבנתי את תָּמוּתוֹ.


עייפות מאושרת

פעם חזר יוסף מן המרעה רגוע למעלה מן הרגיל,

כאילו אין לפניו ערב מלא פעילות חברתית ושעות נגינה…

אמרתי לו:

– ‘פיל’, מעולם לא ראיתיך כל כך נינוח! ממש זורח מאושר!

והוא השיב:

– רק עובד אדמה, או רועה, יודעים עייפות מאושרת כזאת…


גלבוע

השיר “גלבוע”, שכתב יוסף בהיותו בן שתים עשרה, הלא הוא נבט השיר “תנים”, באחד מעשרים שירים. והרי שורה מאותו השיר: “והיו הכוכבים אגודות־אגודות,/ לוחשים בכיפה הגבוהה;/ וההר מדרום, ארוך וכבד ושקט./ והתנים…”


עוטה הדר גאון,

ככפיר בדמי עלומיו.

מה תספר, הר קדומים,

על שנות קיומך מעולם?

זקוף ראש בתפארת און.

מה מראה ממרום פסגותיו?

לאוט תלאט רזי אימים

גיבורי אומה ומצילי העם.

מפסגתו מרום ארץ־יזרעאל

– ססגון צבעים:

שדות, נירים, שיח ועץ,

גגות, משכנות אדם נאים.

חָרוב חָרַבתָּ באין גבול,

קללת קדמון תעטה.

חדל ניר וחדל זבול;

מעורטל, ערפל עוטה.


גלבוע עטרת יזרעאל;

הוד קדומים, נסוך תרדמה;

בו גסס גאון ישראל,

עת בדם רוותה האדמה.

שנים רבות, גם עידנים

ניצב אתה כה, גאה ונאדר.

משכן לעיטים בחגווי סלע שוכנים,

ועד עולם תישאר עקר.


הרהורים על מחזוריות החיים

למן הילדות הרכה נמשך יוסף אחר תולדות העולם,

תולדות עם ישראל והעמים, תולדות המדע והמוסיקה.

יותר מכול גירו את דמיונו הגיבורים ההיסטוריים.

במאמרו “מעגל, קו, משיק”39, שעניינו היוצר בחברה, הוא מתוודה:

כבר בגיל צעיר ביותר צפה ועלתה בי השאלה־תהייה:

– האם מוכרח להיות בוקר ואחריו לילה, וחוזר חלילה?

חוויה זו, של מחזוריות בלתי ניתנת לשינוי והמרה,

נראתה לי גורלית, מאכזבת ומעציבה.

זהו ביטוי של צפייה טרגית על מהלך העולם;

אבל לעומתה יש גם ביטוי של אופטימיות:

לי היתרון של ראיית כל אלה שחיו לפני:

הפרעונים, העברים, היוונים, הרומאים; אלכסנדר קיסר,

ג’ינגיס חאן ונפוליאון…

הרי [הם] לא ידעו מה קרה אחרי מותם, ואני יודע!

אני יכולתי לצפות בביטחה שקטה על ההתפתחות העתידה

במשך חמישים השנים הבאות. איזה אושר!


ואיך ניתן שלא לעמת את האושר והאופטימיות,

שב“חמישים השנים הבאות”,

עם מלות השיר “מותי בא לי פתע”,40

שבו מביט יוסף עין בעין במוות הצפוי לבחור ישראלי, לו עצמו.

ובייחוד לבן קיבוץ.


ימים סעורים

מאות, ואפשר שאלפי דפים שכתב יוסף

לפרחי שיטים, לשיטים וליחדיו; תחילה חיבורים,

ובהדרגה עבודות, מאמרים, ובעיקר מכתבים לאין מספר.

כל אלה נערמים עכשיו לפני, בארגז קרטון גדוש.

בן ארבע עשרה כבר התגבש כתב ידו והיה לכתב ידו הסופי, הבוגר –

מודגש, חופשי, משתלב בנועם ובחן, מרנין עין;

כתב גברי גדול, ברור, קצוב ויפה.

מאמין בכוחו, מודע להיותו אומן – משורר, מלחין, יוצר.

מאחורי כל הכתובים האלה נשקפת דמות, שכולה פתיחות וסקרנות לעולם:

אהבה נתונה מראש לאדם, לאנושות, לטבע, לכל תופעה שיש בה יפעה ועומק.

מן העבודות הלימודיות – אפילו הריאליסטיות, המדעיות,

אין צריך לומר מאלה ההומניסטיות – קורן רוחב דעת.

בין העבודות שהגיש לי יוסף בכיתות ט’־י',

כשהייתי מורה ומחנכת של כיתתו, “תומר”,

אני נזכרת בעבודות על שלום עליכם, על מנדלי מוכר ספרים,

על ספרות השואה, על המשיחיות בישראל, על המלחמה על ירושלים במלחמת השחרור.

כל אלה, ועוד הרבה, היו ‘ארצות נעוריו’.

כל העבודות כתובות מתוך יחס אישי לנושא, בסגנון תמציתי ובהיר,

מבקר, מגיב, מעורב.

יוסף סירב לכתוב על נושא, שלא מצא בו עניין.

אבל לעיתים רחוקות נמצא נושא שכזה.

המורה והמחנך, שבא אחרי אל “תומר”,

בכיתות י“א–י”ב, היה בנימין גלעד ז"ל.

תכופות היינו נפגשים על המדרכה המשותפת לחדרינו.

פעמים אמר לי:

– יוסף הוא מתנה למורה! לא היה לי תלמיד כמותו!


ציורי יוסף, שצייר הרבה ומרצונו החופשי,

(וכמוהו אייל, ומיתר – בנו של אייל, ודרור – נכדתו של רן),

שמוכרים בתיק מלא וגדוש.

יש בהם סוסים בקרב, באחו; ומלחמות.

עכשיו מצייר אסף, יתומו של יוסף, סוסים.

גם הוא אוהב לדהור על סוסים – ולצייר.

עד היום המר ציירו יוסף ואסף בצוותא, בעיקר בצבעי גואש.

ציירו טנקים ומטוסים, אבל בעיקר – סוסים.


שעה עד שעתיים בכל יום, בכל שנות לימודיו, הקדיש יוסף לנגינה.

חוק בל־יעבור. אם בבוקר לפני הלימודים, ואם בשעה מאוחרת בלילה.

ועם כל הפעילות היצירתית המופנמת (ובתוכה כתיבת שירים)

– פעילות שוקקת בחברת הילדים:

בארגון חגיגות, בכתיבת פזמונים, בטיולים, בספורט…


בתום לימודיו בכיתה י"ב, בהתקרב הפסח, מלאו ליוסף שבע עשרה שנים.

אותה שנה, יותר מבשנים קודמות, היה מתוח כקפיץ.

לעיתים זועף, לעיתים מבודח, לעיתים רותח.

מעולם לא נח. כמוהו כסמבטיון.

זמנו היה מתוכנן בקפידה, ‘על השנייה’. מתוכנן – ומבוצע.


מעגל, קו, משיק

אחד ממאמריו של יוסף, שכתב בהיותו בן שש עשרה


כבר בגיל צעיר ביותר, הרחק והעמק בבאר זכרונותי, בגיל חמש כמדומני, צפה ועלתה בי השאלה־התהייה, שניסוחה יכול להיות בערך כזה:

– האם מוכרח להיות בוקר ואחריו לילה, וחוזר חלילה?

חוויה זו, של מחזוריות בלתי ניתנת לשינוי והמרה, נראתה לי גורלית, מאכזבת ומעציבה, כפי שאני יכול לנסח זאת היום.

זה היה המפגש הראשון שלי עם המעגל.

בגיל הנעורים צפה ועלתה בי, לעיתים, מחשבה אחרת, רבת עניין ואופטימית במהותה: – הרי אני, החי היום, חי ביום האחרון והחדש ביותר של ההיסטוריה, ברגע המתקדם ביותר שלה. לי היתרון על ראיית כל אלה שחיו לפני: הפרעונים, העברים היוונים, הרומאים; אלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר, ג’ינגיס חאן ונפוליאון… וכולם – במובן קטן ודל ערך אובייקטיבית, אך כה מרתק סובייקטיבית – היו נחותים ממני. הרי לא ידעו מה קרה אחרי מותם, ואני יודע!

זה נתן לי הרגשה של מי שנמצא על גג זכוכית שקוף, מעל בניין ענק, כולו ראי חד־כיווני, שבו, בכל קומה, הרצפה שקופה והתקרה אטומה: רק כלפי מטה, אל העבר, ניתן להתבונן. ואילו אני יכולתי להביט מטה, ועם זאת לצפות בביטחה שקטה על ההתפתחות העתידה במשך חמישים השנים הבאות. איזה אושר!

כמובן, מציקה המחשבה (כפי שהציקה אז) שייתכן ואחמיץ מאורעות ופלאים שייקרו כשיושלמו תהליכים גורליים ורבי משמעות הקורים בימי (בתוקף התאוצה בהתפתחות האדם, בעוד כמאה שנה, לפי דעת מיטב החוקרים).

מחשבה שנייה זו, של גיל הנעורים, היתה מגעי הראשון עם הקו.

לצערי, לאחר שהבריק בי הרעיון של חלוקת האפשרויות התודעתיות של האדם לשתי שיטות, מעגלית וקווית, גיליתי, כי ברוב בורותי פשוט לא ידעתי, שרבים הקדימוני בכך…

אישור לאמת מעציבה זו מצאתי בספרו של ויקטור ב' פרקיס, האדם הטכנולוגי (עם עובד, 1972, עמ' 21):

הנצרות נתנה בסיס לאמונה, כי יש להיסטוריה משמעות, וכי המאורעות נעים בקו ישר: בריאה, גאולה, יום הדין. עמדה זו המירה את ההשקפה המחזורית על העולם, אשר בה היו הרומאים והיוונים שותפים לדתות המזרח, אשר בזמנה היתה תחכום של תפיסת האדם הפרימיטיבי, שהשלימה עם מחזור העונות והשלשלת [היינו, זמן מעגלי] הבלתי ניתקת של לידה – חיים – מוות, ושוב חיים חדשים.


ליהדות יש שורשים עמוקים בשתי ההשקפות האלה, המוצאות ביטויין גם בתנ"ך.

כנראה קשה להגות היום רעיון שטרם נהגה… ואיני יודע, האם לשמוח על האישור שמצאתי במובאה דלעיל, או להתעצב על אובדן המקוריות.


א. המעגל

במושג מעגל אני מכנה את כל התופעות המחזוריות בטבע, בחיי האדם, ברוחו ובהיסטוריה שלו. חושבני, שהמחזוריות הזאת היא אחד מאבות הקיום של היקום כולו ושל האדם בתוכו. הדיאלקטיקה ההֶגֶליינית41 היא השקפה, שהמחזוריות מונחת ביסודה. למן הענק – המקרוקוסמוס או “הכוכבים במסילתם”, ועד לזעיר ביותר – המיקרוקוסמוס, מעגלי האלקטרונים מסביב לגרעין, מן התא, דרך כל תהליך ביולוגי, הכול – כולל חיים, לידה ומוות – בכול; התחדשות מחזורית בלתי פוסקת: מעגל. במסורת התרבותית, בתהליכים חברתיים־היסטוריים, גם בהם שולטת המחזוריות, ואני מוסיף למניין את האינרציה התרבותית, שבהיותה כוח רגרסיבי אפשר להקביל גם אותה למחזוריות.

נבחן כעת את המעגל, כדי שנוכל להכירו היטב בבואנו לדון בו כבישות אחידה, בעימות עם ישויות אחרות.

1) כל המערכת הקוסמית סובבת במעגלים אין ספור. כל גוף סביב עצמו, והוא – סביב שימשו, ושימשו – במסלולה בתוך הגלקסיה, והגלקסיה במסלולה העלום והבלתי מושג בתוך היקום. אני משער שגם בתנועת הגלקסיות מצויה מחזוריות. המיקרוקוסמוס – גם הוא מחזורי במהותו; והדברים ידועים.

2) לפי ידיעותי הדלות, קיימת פעילת חשמלית־כימית בגוף החי, המבוססת על היזון חוזר ופעולת גומלין של מערכות העצבים, האנזימים וגופים תפקודיים שונים. לכן, יש ביכולתנו להגדיר גוף ביולוגי כזה כמחזורי, למן הרקמה הזעירה ביותר. גם תהליכים כוללים יותר, כגון עיכול, שינה ומחלה, אף בהם יש מחזוריות טבעית של תחילה – אמצע – סוף. במסגרת התנועה הכוללת של הגוף אל המוות מתרחשים בו תהליכים של היווצרות וכליה, וחוזר חלילה – פעולת התאים.

3) מדוע אני רואה במסורת (בתחום התרבות האנושית) תופעה מחזורית? בגלל אופיה הרגרסיבי של האינרציה, או השמרנות.

יש הרואים כתופעה מחזורית אותן חזרות מהירות על שלבי התפתחות מערכת־החי בתקופה העוברית של האדם. ב’צילום מהיר' של האוולוציה של מין האדם, המתרחש בשנת החיים הראשונה.

בחיי הרוח של האדם החלה כנראה המחזוריות עם יצירת השבט. המעבר לחברה כלשהי גרר אחריו תחילתה של מסורת במובן האנושי. חיות היער והאדם שלפני היווצרות השבט היו בריות קוויות. עולמן הושתת על קיומיות חסרת מוּדעוּת.

בטוח אני, שכוחה של מסורת גדול הוא גם בקרב שולליה. אמנם נראה לי, שרוב ה’מאמינים' בעולם עושים זאת על פי מנהג מסורתי, ולא מתוך צורך פילוסופי ונפשי בהיר וצלול, כפי שמתחייב מתוך אמונה אמיתית. אך אפילו אינך מגדיר עצמך כאדם מסורתי, אתה נוהג על־פי נורמות מסורתיות מוסכמות לאין ספור, למן עצם העובדה שאתה לבוש בבגדים ועד להיזקקות לנימוסי החברה ולכל הידע והטכניקה שהם פרי התרבות; הווה אומר, המסורת מדור לדור. אין ערוך לדיווידנד שחייבים כולנו לקודמינו בכל התחומים, ואני מקווה ובטוח שניכנס בכבוד לקטיגוריה הזאת כשנהפוך להיסטוריה. המסורת באה במקום האינסטינקט המסדיר, אצל בעלי החיים, את עצם קיום המין, כגון נוהגי החיזור, גידול הגורים, העדר הקניבליזם, ועוד. אלא שהאינסטינקט אינו מתעלה לדרגה של מסורת מעגלית, במובן האנושי.

4) במה מתבטאת אותה מעגליות במאה שלנו, מלבד המסורת המושרשת כל־כך בכל תחומי חיינו (בעולם המחשבה, בממשל, בכלכלה, במלחמות)?

בשנים האחרונות מתגלית המעגליות כישות שלילית בתופעות האופנה והחיקוי בכל תחומי החיים.

על המעגל מסתמכת התקשורת, המוכרת מצרכים ורעיונות; על המעגל מסתמכים אנשים השואפים ומשיגים שליטה ושלטון, בלא שיהיו ראויים לכך אובייקטיבית.

גם בעניינים שבין מעצמות ומדינות משמש עדיין המעגל הישן זירה להתגוששות. מאחורי מסך הדיפלומטיה, ה’ריאל־פוליטיק' והשקר המוסכם והגלוי שבהתנהגות מדינות, קיימת תמיד אידיאולוגיה. ואידיאולוגיה זו – מיושנת, ריאקציונית, מעגלית. הניסיונות האידיאולוגיים הנוכחיים נתקלים על־פי־רוב באדישות גם על־ידי ציבור משכיל ומתקדם. לעיתים דבק שמץ לעג במונח עצמו.

בעצם הימים האלה, של סוף המאה העשרים, נאבקות המעצמות על אינטרסים שהוגדרו במאות הקודמות ולא נבחנו מאז. ברית המועצות, למשל, מנסה להגשים כיום את חלומה של יקטרינה על “הימים החמים”. הגשמתו של חלום זה, על המשאבים הנחוצים לה, אינה עומדת בשום פרופורציה לבעיותיה האמיתיות של ברית המועצות. איש אינו יודע מה טוב לאזרחים עצמם. הם ודאי אינם יכולים לברר זאת לעצמם, אלא כפרטים בודדים ונפחדים. אפילו ילד הטיפוחים של תקופתנו, “השוק המשותף”, נתקל בעבר הלא רחוק בקשיים, שנבעו מהארכאיזם היהיר של דה־גול.

הצירוף בין טכנולוגיה מפותחת ואידיאולוגיות ופוליטיקה כה מיושנות, הוא המדאיג והמפחיד. אם ‘ייפרצו המעגלים’ לעבר עולם מאוחד, שוב לא יצטרכו אולי הבריות לחיות באימה קבועה ועומדת מפני שואה גרעינית. אלה הן מספר דוגמאות להבהרת כוונתי במושג מעגל.

ב. הקו

תופעה חריגה, שאינה מעגלית, אני מכנה בשם תופעה קווית. מדוע קו? מפני שפעולתם של הגורמים בשיטה הקווית אינה חוזרת על עצמה, אינה הפיכה. הקו הבולט ביותר לעין הוא הזמן. דוגמאות אחרות הן, למשל, זרם ישר בחשמל, והחיים האינדיווידואליים. אנסה לבחון את האספקטים של הקו בהקבלה לאלה של המעגל.

1) המערכת הקוסמית התחילה לאחרונה להיות ‘מופרעת’ על־ידי תנועה קווית, מבוקרת על־ידי האדם, הלוא היא מערכת החלליות הבין־כוכביות. תופעה זו, אף־על־פי שיש לה אח בכור – המטאור, היא רבת חשיבות למי שדבק בהנחות על “התאוצה ההתפתחותית” ו“המסה הקריטית” של יכולת האדם. אם נישאר רגע בחלל, כדאי לזכור שההנחות על התרחבות החלל הן דוגמה נוספת לקו.

המערכת המיקרו קוסמית ‘הופרעה’ גם היא באחרונה, אם על־ידי ביקוע הגרעין ויצירת פעולת שרשרת, אם על־ידי האצת חלקיקים והוצאתם ממסלולם (בידי האדם).

2) ככל שנרבה לעסוק באספקטים המעגליים של עולם החי, לא נוכל להתעלם מהקוויות השולטת בעולמו של כל פרט – ההליכה החד־סיטרית המוחלטת מן החיים אל המוות. לנו, כפרטים, פחות חשובה העובדה, שהטבע הצליח להתגבר על הקוויות המרושעת הזאת על־ידי פרייה ורבייה, מן העובדה המעציבה שחיינו הם בני חלוף. גם פציעה או קטיעת איבר, ואפילו מוטציה ברגע היווצרותה, הן מאורעות בעלי אופי קווי.

3) לנוכח המסורת רבת האונים והיכולת, ניצבים המהפכות האמיתיות (דתיות וסוציאליות) והאישים המיתיים.

כל תופעה שהיתה קווית בשעתה, ואכן קידמה את האנושות כולה במובן הקווי, הפכה לאחר מספר משתנה של שנים, או דורות, למעגל סגור; כלומר, עיצבה את מסורתה. ייתכן שזהו שורש המשברים הפוקדים את כל הדתות (האתאיזם הוא סימן למשבר כזה ביחס לאמונה עצמה).

זה גם שורש המשבר במהפכות השונות. ברגע שהתקדמה המהפכה צעד קטן, והזניקה את כל העולם קדימה, הפכה היא עצמה קורבן למעגליות האנושית. יחסי אנוש מעוותים (מעגל האינסטינקט החייתי), כגון קנאה, פחד, תחרות ושנאה, הקפיאו את “עולם המהפכה” בתוכו, והכשירו את העולם החיצוני, שאכן התקדם בזכות המהפכה, לפסוח עליה עצמה. רעיונות אלה עולים בי תוך התבוננות במהפכה הצרפתית42 ובמהפכת אוקטובר43, ולהבדיל ב’מהפכה' הבלתי אלימה של ה’היפיס'44.

4) לסעיף זה אין מקביל בפרק המעגל. עניינו: האדם – הקו, הוא האדם המקורי, שיצירתו או הגותו מהוות חידוש, אם גם מסתמך הוא על הישגי קודמיו. כאלה היו אותם אלמונים, שהחלו לגלגל חפצים על גזע עץ על מנת להובילם, לאלף חיות בית, לזרוע, ליצר סחורות; כאלה היו בעלי ההמצאות והתגליות בתחומי המדע והגיאוגרפיה; כאלה היו בעלי הפילוסופיות המקוריות; נביאי הדתות ומתקניהן; כאלה היו גדולי האומנות והגיבורים ההיסטוריים לדורותיהם. כולם קידמו את מין האדם, נתנו בידיו כלים להיות מאושר יותר, שלם יותר. העובדה, שעד עתה לא ניצל כראוי כלים אלה, אינה ראיה לגנותם.

היו עוד אנשי קו בכל הדורות. תרומתם להיסטוריה היתה לרוב אפסית, לעיתים מעוררת פלצות. כוונתי למטורפים.

המטורף – המאבד את הקשר ההגיוני לעולמנו ופועל רק בשם עולמו הפנימי ולמענו – גם הוא ‘איש הקו’. מסורת ומנהגים אינם קיימים לגביו. מבחינה זו הוא ‘אדם עליון’, לעיתים אף גאון, אך לרוב אין לו כישורים אובייקטיביים, שיאפשרו לו להביא תועלת או נזק מרובים. אך קרה בהיסטוריה שטירוף אישי דבק בקבוצה קטנה ולבסוף אף בעם שלם. כוונתי לטירופו של היטלר ולסופו הנורא מכול – מלחמת העולם השנייה והשמדת העם היהודי באירופה.

ההתעלמות מכל מסורת והישג, שבהסדרת חיי האדם עלי אדמות, הביאו לשוד הענק, לרצח המתוכנן, לשאיפת ההתפשטות המתעלמת מחוקי כובד דמוגרפיים הגיוניים; וכך, בהכרח, גרמה את חורבנה היא, תוך המטת שואה בל תימחה על הזיכרון והגאווה האנושיים.

הסוציאליזם נולד במזל גאונות, הצמיח פרי בברית המועצות ונפל קורבן לטירוף אישי, שתוצאותיו נוראות אף הן, אם גם ידועות פחות מן הטירוף הנאצי.45

לכן צריך להבין גם כאן, שיחסנו אל ישות הקו הוא אמביוולנטי. כל מה שחורג, חדש ומקורי יכול להיות חיובי או שלילי, במובן המוסרי. מדע בין־כוכבי, למשל, נראה לכאורה תופעה חיובית, אך עלול לשמש ראשיתה של תחרות אימפריאליסטית בין־כוכבית. ביצוע פעולות בחלקיקי האטום נראה לרוב כדבר שתוצאותיו הרסניות בכוח – ולכן שלילי – אך אנו מה רבים שימושיהם של הכור האטומי וקרן החלקיקים לצורכי שלום וקידמה.

הגאון הוא ברכה לאנושות. המטורף – במקרה הטוב, נסבל ומסכן; במקרה הרע – ממיט שואה.


ג. מעגל וקו

אני מוצא בתנ"ך שלושה ספרים, שכדאי לדון בהם בקשר לנושא זה, תוך ידיעה ברורה שניתן למצוא באותם ספרים גופם גם מובאות סותרות לדעתי.

ספר משלי מחייב את המעגל – את מסורת האמונה באלוהים, אמונה בגורל הנובע מהרצון האלוהי, בחוכמת האדם וברצונו החופשי במסגרת המיצוות הדתיות: “לדעת חוכמה ומוסר”, להבין אותם. הרי זו הוראה, המצפה לפסיביות במידה רבה מצד האדם. כל לימוד, ויהי הנמרץ ביותר, הכפוף לדוֹגמה ואפוף יראת כבוד מתבטלת מפני העבר, יש בו מן הפסיביות והוא מעגלי באופיו. מאז נחתמה ההלכה פחתה והלכה היצירה היהודית הדתית, עד שבימינו אלה שוב אינה אפשרית כלל הופעת גאון־פוסק, בשל קידוש העבר (במעגליות) ובשל יחסי אנוש שבתוך היהדות הדתית (מעגליות נמוכה יותר). אם לחזור אל אספקט מעגלי אחר של ספר משלי, נוכל לראות בו גם מאגר חוכמה עממית מקראית – מעין ניסיון קיבוצי הבא להסיר מכשול לפני עיוור, צעיר או ‘לץ’, כגון: “דבש מצאת, אכול דייך, פן תשבענו והקיאותו”.

ספר קהלת הוא במהותו ספר ייאוש מן המעגל: “הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמֹל תחת השמש. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עֹמדת. וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם” (שם, א' 4־2). כל מלה מתארת את הייאוש מן המחזוריות, מן המעגל חסר התכלית.

ספר איוב עוסק רבות בשלילת המעגל, בזעקה נגדו. אם נראה את מרכז הספר בבעיית ה“צדיק ורע לו”, הרי יש בו גם קריאת תיגר על הדטרמיניזם האלוהי, עד כדי חשש כפירה (שלילת המסורת המעגלית).

אני מעריך מאוד את תיאורי קטנותו של האדם וחוסר יכולתו להבין את פעולת אלוהים, כפי שהדבר עולה מן הפרקים האחרונים בספר. נראה שאותו אלוהים טרנסצנדנטי, נוסף על היותו קרוב ואהוב, הוא מטרתו החינוכית־הדתית של הספר; אך עיקר חשיבותו של הספר, לגבי דידי, נעוצה בעצם העלאת השאלה שהיא אקטואלית תמיד, אחת השאלות הקשות המופנות כלפי מערכת השכר והעונש היהודית. ההשקפה הכללית של המקרא מייחסת, כידוע, את עיקר החשיבות לתשובת האלוהים.

פילוסופים וסופרים רבים עסקו בשאלת החיים והמוות ובשאלת טעם החיים. אחת ההעזות הגדולות בחיבורי זה – ניסיוני להוסיף על כך מלה, ואפילו איני יודע אם זו תהיה מקורית…

החיים במעגל הם לדעתי חסרי מודעות לטרגדיה. ‘אדם המעגל’ חורת תחתיו במשך חייו את מעגלו, ובבוא יומו נשאר המעגל שלם וחרות בעומק זה או אחר. מכיוון שלא התקדם במשך חייו מבחינה רוחנית מקורית, נראה מעגלו כהעתק של מעגלים רבים לאין ספור. אין גם משמעות מהותית אובייקטיבית לנקודה שבה הפסיק לחרות אותו. מותו של מעגל הוא מאורע עצוב לזולתו, ומפחיד לו עצמו. מותו של קו מן הגאונים – טרגדיה.

כמוסיקאי, אני מתאבל על העובדה שפֶּרסל, פֶּרגוֹלזי ומוצרט מתו בגיל כה צעיר. אני מאושר שבאך, בטהובן וסטרווינסקי זכו לחיים ארוכים יותר, ומסרו לנו יותר מפני גאוניותם.

אדם יוכל לציין לשבח או לגנאי עוד כמה מאות או אלפי אנשים, ככל שידיעתו משגת.

אך מה בדבר מיליוני המיליונים? מעגליהם יצרו תנועות קוויות כבירות, אך חייהם בתוכן היו מעגליים. בצאתם מן העולם נטשו מעגל ולא קו. משום כך נראה להם המוות כאסון שיש לפחוד מפניו, יותר מאשר כטרגדיה. אך השקפתו של אדם על מותו שלו אינה משנה דבר לאחר מותו. את הגדרתו כקו או מעגל יוצרת ההיסטוריה, ולעיתים קרובות אין זהות בין ההערכה שזוכה לה אדם בחייו לבין מקומו בהיסטוריה.


סיפורו של פנחס שדה, על חייו ומותו של אבימלך46, העניק לי חוויה נעימה, ואנסה לבחון כאן את דמות הגיבור מנקודת השקפתי על קו ומעגל.

ההשקפה היהודית־נוצרית על שכר ועונש חייבה מתן הסבר לעובדה, שהכול נענשים במוות. מכאן הענקת החיים לעולם שלאחר המוות: אם אי אפשר למנוע את המוות גופו, אפשר לפחות ל’אלפו' ולהכניסו למסגרת אמונתית, כשלב מעבר שבין הסיבה – צדיק או רשע, לבין התוצאה – גן עדן או גיהנום.

המיסטיקה נמצאת כנראה מחוץ לתחום המופרד שבין מעגל וקו. היא קווית בחריגתה מן הריאליה, אך מעגלית בתפיסת אחדות הזמנים, ובעצם טכניקת הספירות.

אבימלך הוא דמות טרגית, גיבור טרגי אמיתי. המוות כאסון אישי אינו נחשב בעיניו, ומכאן אדישותו למותו שלו ולמותם של אחרים. לעומת זאת, יש עצב רב בחווית המוות האהוב־שנוא, המחריב כל עולם שהיה, כל עולם שיהיה. כגיבור טרגי אמיתי וכגיבור בשר ודם, איש מעשה ושלטון, איש מלחמה ותככים, הריהו דמות קווית מובהקת. אך גם איש מעגלי הוא אבימלך: בעצם נהייתו אחרי אמו, שאותה לא הכיר; בציפייתו למוות כלנקודת התאחדות עימה. כל הווייתו המיסטית היא הוויה השואפת עידוד מסידרה ארוכה של חכמים, חוזים ומשוגעים, שאל פשר אי ידיעתם הוא מנסה להתקרב יותר מאשר אל הידיעה השטחית, שאין בה ערך לכיסופיו.

אבימלך, כאדם קו, חורג ממסגרת האמונה באיכפתיותו של האלוהים. בכך הוא מביע השקפה הקרובה לאתיאיזם. עולמו הוא כה פנימי־חלומי, עד שברצונו לבחון, האם יכולת התערבות האלוהים לשנותו, ולו גם על־ידי בלימתו ככוח רע. הוא מגלה את התשובה ברגע מותו, אלא שחוויה זו פחותה מחוויית ההתגשמות של שאיפת ההתאחדות עם אמו, הנמוגה בערפל המוות.


ד. המשיק

הנה מעגל והנה קו, והנה חייך אתה, היקרים, מפני שכל שֶיָקר – חיים הוא.

נניח לרגע, שביכולתנו לבחור לנו את הוויתנו – הווית קו או מעגל. במה נבחר? קל לאין ערוך לשאול את השאלה מאשר להשיב עליה.

אדם הקו הטהור – יוצר תמיד, מחדש בלא הרף. מגמת פניו קדימה, ומבטו – פנימה. מסופקני, אם יש אנשים כאלה.

האמת היא שיש כנראה בחייו של כל אדם, אפילו הוא אדם קו, תקופות ושעות מעגליות. הנה הגאון – מיטב גאוניותו באינטרפרטציה של מסורת העבר בכליו המשוכללים; הריהו בבחינת קו, שתכליתו מעגל. אני מתכוון לאומני הביצוע הגדולים באומנויות, שיש בהן הפרדה בין יצירה לביצוע, כגון במוסיקה, מחול או תיאטרון. כלום לא קורה לנו, שבהיסח הדעת אנו מרחיבים מאוד את ההגדרה למושג גאון.? הנה גאון, ועולמו מורעל בקנאה ותחרות. כלומר, גם המעטים האלה, השאור שבעיסה, אין קוויותם טהורה? אילו היתה כזאת, ההיו מאושרים? נראה לי שהביוגרפיות של המחדשים בתחומי הטבע והאומנות, אותם בעלי ‘ראיית הנולד’ האמיתיים, ביוגרפיות אלה מוכיחות, כי האושר, במובנו המעגלי הפשוט, היה מהם והלאה, וייסוריהם – רבים. יש יוצאים מעטים מכלל זה (כגון פליקס מנדלסון47), היכולים לאשרו.

בעיה אחרת – הביקורת. גם אם מנסה אדם לקיים בתוכו אמונה בכוחותיו – בקוויותו – האם תחזיק היא מעמד מעל לביקורת? לא בהתרסה שטחית ובביטול אישיותו של המבקר, אלא בשכנוע פנימי שאין לו כל סעד, בהיותו מקורי בתכלית?

והיכן יגייס לו אדם את העוז להתעלם ממעמסת היותו בהכרח כה צעיר בעולם בן ששת אלפים שנות היסטוריה?

האם לא נכון יהיה להסיק, שאין איש הקו הטהור בנמצא, אלא בבית המשוגעים?

אם כן, מיהו הגאון? אולי אותו אדם שבתוך המעגל, ועימו הוא מתקדם בקו, המניע את מעגלו על מסילת המשיק. כוונתי לכך, שגם אם הוא חופשי מכבלי ההרגל, המסורת והדיעות הקדומות, הרי בתחום אחד מרכזי, בתחום יצירתו, הוא מזנק ומזניק קדימה.

ויש עוד שאלה, והיא שאלתנו, הטוראים במסדר האנושות. רובנו המוחלט איננו גאונים, אף לא מטורפים. חיי היום יום שלנו נעים במעגלם. חלומותינו – קווים. האם אלמוניותנו חייבת לגרום לנו צער? אם כן, כדאי להיות עז מצח, להתגבר על החששות ולא להיות אלמוני. ואם לא – יש לנו אפשרות להיות קוויים במקצת, ‘לאמץ’ לנו קוויות פרטית, שאם גם אין היא בת אלמוות, הרי היא מבטאת מעט מן הקו שבחלומות.

במאמר זה אני מנסה ניסיון ראשון להתנגד לביטחון המוחלט בצדקת האינדווידואום. אדם אחד לא ייתכן שיהיה בטוח בצדקתו, גם כשהוא קורא לשלטון מכוח רוב הקולות של אנשים חופשיים. ביטחון זה מוביל בהיגיון פנימי לאלימות סינתטית, פרי מחשבה שקולה. הנאציזם והטוטאליטריזם הם דוגמאות בולטות לאלימות סינתטית. גם היום, להבדיל, יש תורות המגיעות למסקנות אלימות. איש הקו מן הראוי לו שיבחין בסכנות שבקוויות ובחשיבותו של המעגל. רוסו48, הגל ומַרקוּזֶה49 הם הומניסטים דגולים, אך אותם רמזים בתורתם, דקים או עבים, להצדקת האלימות מכוח האמת המוחלטת, החוץ־אנושית, הפכו ועשויים להפוך בידיים גסות ומגואלות בדם לתמצית של זוועה – סכנה זו עדיין קיימת, בצידן של סכנות לא פחותות ממנה.


הגזע לפני הנצר

מאמר אחר שנכתב באותה שנה


סיבה של דביקות באידיאה היא שיש בה משום הזנחת סימני השאלה ומעבר לשימוש בסימני קריאה. אך הדרך אל הרעיון אינה יכולה להתעלם משאלות השעה. כדי שאדם יתחנך לאידיאה הוא צריך לעבור מעין כור מצרף, המעמיד בפניו שאלות חוזרות ונישנות. השאלה אשר הועמדה במרכז רשימה זו היא, האם יש מקום להעמדת חברת הילדים במצב של מאבק נגד חברת המבוגרים, או נכון יותר – האם יכול סגנון חיי הצעירים, בגיל בית הספר, להיות שונה מזה הנהוג במשק? לדעתי התשובה היא שלילית, ואנמק דעתי.

ראשית, המונח סגנון חיים היה טוב ויפה כשהומצא, אך עשוהו פלסתר והדביקו לו ‘הילת שחיתות’. כביכול בא אדם לחברו ואומר לו: – יש לך סגנון חיים, והלה נבהל, כמי שמחלה דבקה בו, חס וחלילה. נכון יותר יהיה לראות בסגנון החיים תוצאה של מספר השפעות, העומדות לבחינה. הצרה היא שאין סגנון חיים אחיד וקבוע, לא למבוגרים ולא למתבגרים. המטמורפוזות העוברות על החברה הבוגרת עמוקות יותר במהותן מאלה המתגלות בבנים. אך מובן, שכנושא לחינוך משמשים דווקא אלה האחרונים, ולכן מנסים לחנכם על ידי השוואה והנגדה לחברת המבוגרים.

לפני שמתחילים בחינוך, צריך לדעת בבירור למה מחנכים. תבוא לומר פשטות. טוב ויפה; אך פשטות יש בחאקי, לדוגמה, ואף על פי כן אין הוא קנה מידה לפשטות עכשיו, ובצדק. הוא פשוט המשך לבגד, שהיה נהוג בתקופות מסוימות מטעמים כלכליים. החולצה ה’רוסית', למשל, אינה אלא השתקפות של לבוש החלוצים הראשונים, שעלו מרוסיה. אין הדברים האלה מחייבים עכשיו ואף אינם יכולים להיות מודד לפשטות. ולנו עדיין אין מודד כזה. ואם נבוא לפתח בתוכנו טעם אישי מיוחד, נעמוד בפני מעשה בראשית. הטעם האישי מושפע תמיד ממקור כלשהו. ובאותה מידה שהיה מושפע ממקור רוסי, לדוגמה, הוא מושפע היום מהנוסח האמריקני. אין הדבר טוב, אך צריכה לבוא התשובה מה יבוא במקומו, לפני השאלה: באיזו דרך?

שנית, מהות חברת הילדים בקיבוץ מכתיבה זהות ערכים בין חברת הילדים והמבוגרים. הילד והנער חיים במסגרת המשק, וממילא מושפעים מכלל הגורמים: טבע, חקלאות, עבודה, ריקודים סלוניים וצבע על הפנים פה ושם. זה מה שהם רואים, ואי אפשר למנוע זאת. הסתרת בעיות בחיינו אינה מדרכנו. לכן לא נוכל להצביע על שיטת חינוך אחרת, שבה הבן אינו רואה ואינו יודע מה נעשה בקיבוצו שלו. בתוך המשק אי אפשר לדרוש מהבנים שישונו מהכלל. האווירה הכללית היא הפוסק הדומיננטי בחינוך הקיבוצי. מכיוון שבני הדור השני מתעתדים לחנך פה את הדור השלישי, צריכה להעסיקם השאלה, איך הם רוצים לחנכם. התשובה טמונה בהתנהגותם הם, ולכן טבעי הוא שישתדלו למצוא לה פתרון. אם לא יימצא פתרון, הוא יבוא מאליו, אך תמיד בצמידות למה שמתארע בחברה הבוגרת. טוב או רע? זה נתון לשיקולו של כל בוגר. לאחר שתינתן התשובה [לשאלה] מהו סגנון חיינו, תצטרך לבוא התשובה [לשאלה] איך. כפיית מסגרות על בני הנעורים מביאה לגילויי ההתפרקות שלהם בשנה האחרונה להיותם בבית הספר, ונוצר מצב שבו המחנכים עומדים, והכלי שבידיהם – כְּבָרָה.


קתרזיס

וגם על כוחה המרפא של הכתיבה כתב יוסף באותן השנים:


…פתאום, כשלא נרדמים בלילה, כי הכול כה מבולבל ומלא רוגז,

קמים ורצים יחפים וחצי עירומים (במקרה שלי) לכיתה,

וכותבים וכותבים;

ואז, לפתע, הכול שוב שקט ורוגע…


וגם על התקפי הייאוש:


בא הליל, והוא שחור

עזבוני רוחות, פרצי ייאוש,

סוד שטני השחור.

האמת, האור – אייכם?

באגרוף נחוש מכה על סלע כלאי,

באצבעות נעֲוות מנקר הצוק –

ידי הקמוצה בתוך עצמה

תצנח מפרפרת.

ענן אפור חוסם האופק,

סלע כבד מונח בפירצה.

עץ גדוע מיותם, שורשיו סחופים,

פרח קטן נרמס,

רגע, וידעך – יגווע.

בא הליל, והוא שחור,

ואין מציל, וזעקת אנוש אובדת

בקריאת גורל עיוור צמא־דם.


יש לו לאדם שורשים, נעוצים בו,

לופתים יחדיו!

בתהום הדברים המתים,

בגיא הגוויות הרחוק,

בקוע, רוטט, מת. חשוף פצעים.


הבדידות כאן היא כוח, האוויר שקט

וכך תיאר יוסף את טיול כיתה י"ב בנגב:


החוויה החזקה ביותר בשיבה הביתה היתה חוויית הירוק.

תשאל – מה לירוק בכאן?

ובכן, משניטלטלה המכונית, ויושביה – שהיו מכונסים

איש איש במקומו, ודנים בתוך נענועי ראש משונים לכאן ולכאן –

התעוררו באחת והחלו בוהים איש בפני רעהו,

קלטה עינם את שפע הירוק הזורם משני עברי המכונית,

אל אופק הנגב המתרחק […]


ואם תאמר: ירוק יש – יפה. אך לשמחה מה זו עושה?

צא, חביבי, לנגב ההוא, הרחוק. שהה שם עשרה ימים;

אכול את האבק האדמדם, הצהבהב, המאפיר. קרע סוליות נעליך

במישורי החמדות וצוקי הגרניט בנחלים, ושכח את הירוק השופע

העוטר את ביתך. ולכשתשוב עם תום עשרת הימים – רק אז תבין

לרוחם של אלה, אשר בעודם קורעים עיניהם מתנומת הטלטלה,

נדהמו לפתע משפע הירק שבשדות ובעצים סביב.


[…]

חונים אנו כרגע על שפתו הדרומית של מצוק רמון.

הבה נסקור מה עשינו היום.

בבוקר הלכנו לבארות לוץ. ביקרנו בקרן הצפונית מערבית של המכתש.

מצטנעות ארבע הבריכות, הרחוקות זו מזו כמה קילומטרים.

השטח ירוק כולו ומשובץ כלניות לאין ספור. מעולם לא ראינו

את הנגב כה ירוק ועליז ופורח. כאן, בגובה 1000 מטרים

מעל פני הים, עלול אתה לשכוח מה נמוך אתה על מפת הארץ.

זהו המדבר? אפיקים שופעי עשב, שיחים פורחים

בצבעים עזים ובריכות מים קרירות? אל פחד, עוד נגיע!

עוד תקבל את מנת המדבר שציפית לה, ואולי אף יותר…

ואחר כך – הגלישה מן המצוק אל המכתש פנימה.

משתלשלים ויורדים על הקיר הזקוף, חולפים על פני גבעות הבזלת,

פרי התפרצויותיה הוולקניות של תקופת היוּרָה

(למדנו משהו בטיול – לא?)

ואחר כך טיפוס מטפטף (זיעה) על כותלו הדרומי המפוצל של הרמון.

והרי אנו כאן, צופים מטה אל המקום שעלינו ממנו.

גבעות הבזלת השחורות רובצות כאילו הטילן אי מי בערבוביה,

וקשה מאוד להבחין מה כאן ממש ומהו צילו החולף של ענן.

עוד מעט – והגענו! כאן בארות עודד. נצא לרגע אל הגבעות.

לסיומו של יום, ישבתי על צלעה החשופה של הגבעה.

רחוק רחוק מאדם; קרוב לצמח, לשמים, למצוקים הלבנים.

הבדידות כאן היא כוח; הבדידות היא זעקה ומדד.

האוויר שקט. השמים נשברים על שוניות הגבעות.

כותלי המכתש זוקפים קומתם המוצקה, הצבעונית, הבטוחה – אל־על.

שים לב איך רוטט השקט בצעקות הרחוקות.

קח את הרגעים היפים האלה ותלה אותם אי שם.

בכותל מזרח של נשמתך[…]


משבר

סמוך לחג הפסח תשכ"א, במלאות לו שבע עשרה שנים,

עמד להתקיים באפעל סמינר כיתות י"ב של “הקיבוץ המאוחד”.

יוסף היה נתון במשבר נפשי חמור.

חיוור, רזה, נטול ביטחון עצמי. שותק בקדרות.

דבק בנו כילד. בילה כל רגע פנוי בחדרו.

נחרדנו ותהינו – מה לו? ניסינו לדובבו, אך לשווא.

הוא דיבר דברים מבולבלים על מיאוס בחיים, על חוסר תכלית.

הדברים הגיעו לידי כך, שבא ללון בחדרנו בלילות.

גם לבנימין, מורו, לא היה כל הסבר. חרדתנו גברה מיום ליום.

לילה אחד התייפח.

נחום השכיבו לצידו, במיטתו, וכיסה אותו כפעוט.

הם ניהלו ‘שיחת גברים’ ארוכה של אחרי חצות.

מלים ספורות בלבד דוברו ביניהם.

הסתלקתי מהחדר וישבתי בחוץ, בוכייה.

והלוא הכול כל כך טוב! מה לו?

היה זה פרק זמן נדיר, שבו נמצאה כמעט כל המשפחה בבית,

שרויה בשלום ובשלווה.

יוסף סיים את לימודיו בהצלחה.

בקונצרט הסיום באולפן הגלבוע היתה נגינתו מעולה.

מורו הזקן מקיבוץ גבע לחץ את ידו ואת ידינו בהתרגשות.

ובכן, מה זה? משבר ייסורי התבגרות?

הוא שתק. אנחנו שאלנוהו רק במבטים מיוסרים.

במכתב שכתב לחברה, כעבור שנים סיפר יוסף על אותו משבר:

תקף אותי משבר נפשי איום.

הוטלתי לתהומות נחיתות אין קץ.

שנאתי את עצמי ואת העולם.


יוסף מתגייס לצה"ל

כשהתגייס יוסף לצה“ל, באב תשכ”ג (אוגוסט 1963) דאגתי לו מאוד.

דאגנו לו כולנו. יותר משדאגנו לרן ולשאול, קודמיו.

הוא היה רגיש, פגיע ורך מהם.

ככל שהיה ההומור שלו מבריק בנוגע לכול, בנוגע לכולם,

כך היה חסר הומור לחלוטין בנוגע לעצמו…

מפונק, רגיל להצלחות, למחמאות….

איך יעמוד בעימות עם מ"כים קשוחים,

שכאשר הם נתקלים בנער רך, הם מכלים אותו באפם?

למרבה הפלא, לא כך היה!

יוסף עבר בקלות משלב לשלב; השתלב יפה בין חבריו ליחידה;

היה פעיל בארגון חגיגות הסיום למיניהן; אופטימי ונמרץ.

מעולם לא הביע אהבה לחיי הצבא,

אבל לא התייאש…

והוא כתב.

על ברכיו ולאור הנר, בכל מקום ובכל מצב,

כתב יוסף מכתבים לאין מספר.

במכתבים הביע געגועים לבית, לשלווה, לירק,

ורגשי בחילה על כל מה שהפוך מאלה;

אבל לא עד כדי תיעוב, כפי שחששתי שיהיה.

לפעמים אפילו התפעל ממשהו; למשל מקומזיץ שלאחר חצות:

…אלו הן שעות הזוהר של השריונאי;

רק אז הוא ממצה את מלוא יכולתו וכישרונו.

אז, בין הגריז והדלק, הבוץ והפיח,

צומחים פרחי ההווי והפולקלור,

הבדיחות הממולחות וה’סיבונים' הכבירים…


מקורס שבו שימש מדריך, כתב:

..וביום אני חשוף לפגעי הטבע, ולפגעי הביקורת –

של החניכים מצד אחד והמדריכים מצד שני,

ו’לאלוהים' תורן, המשקיף בחיוך זדוני ומנומס מלמעלה.

אין טעם להתלונן. זה העניין.

לפעמים תוכניות אינן מתממשות,

אבל העיקר – ברוח טובה…


תמיד כתב על עייפות, על חוסר שינה, על רעש,

אבל לא רק על אלה:


…כמויות ענקיות של הכול: רכב, אפסניה, אבק, ‘ברדק’;

ולמעלה מהכול – אדישות שיריונאית טיפוסית,

שנשברת רק כשפורצת אש, או כשצריך לבטא את היכולת האישית.


או כך:


…שונא את החור ההוא,

את העצים המסוידים והשלטים בירוק־שחור, המלוכסנים.

רוצה ירוק; ירוק ותכלת של אביב,

לרוץ ולהשתולל, ולאהוב, לעזאזל…


יוסף אהב גם להתפייט במליצות מקראיות, בהומור דק:


…הנה הטל והמור עוברים שפתי אלייך,

ועיני אל עינייך,

[…]

ורץ אלייך:

– הנה הטוב שבּי,

קחיהו, אחזיהו, שמריהו…


הגדיר את כתיבתו, בלגלוג: “רומנטיזציה ואידיאליזציה בדור האטום”…


לפעמים ביצבצו רחמים עצמיים ממכתביו, כמין התרסה:

“כולם שכחו אותי”,

או –


..אני משתולל בתוכי כאריה בסוגר…

רוצה לזרוק הכול בפרצופה של אותה יישות קישחת –

הצבא, הממיתה כל ניצן חיים, כל נביטה של ירק;

את הטמטום הרוכב עלי, הדוחף אותי קדימה,

מבלי לתת הזדמנות לנשום ולשאת עין אל משהו יפה.

רוכב עלי בלא הרף, כדי למצוא פגם,

לדפוק מישהו, ללעוג, להלקות…

מה קורה לי? מזמן לא ‘קיטרתי’ כך?!


משפחה של ‘שריונרים’

בסתיו 1958 יצא רן לקיבוץ מנרה, לשנת שירות.

את שירותו הצבאי סיים כסגן, כקצין שריון –

לאחר שעבר לשריון מ“גולני”, על־פי בקשתו.

במבצע “קדש” לא השתתף, על אפו ועל חמתו.

הוא ברח מקורס הקצינים על מנת להסתפח על הלוחמים,

נענש והוחזר אחר כבוד לג’וליס.

מאז נקבעה הנורמה הזאת, השריונאית, לכל השריגים הבאים.

לבנינו – יוסף, אייל וצחקי, ולחתננו – שאול;

וכך גם לנכדינו – עמית, בכורו של רן,

יפתח – בנו השלישי במניין, וערן – בעלה של נכדתי סמדר, בתו של רן.


מרורים וזהרורים בהם

כיתת “דרור” נחשבה בטעות לכיתה סוררת.

היו לכך סיבות, שרות כתבה עליהן בסיום הלימודים.

למען האמת, לא היתה זו כיתת ‘עדר’, הבולעת אמיתות מוסכמות.

היו בה – יותר מבכיתה רגילה – בנות ובנים חושבים,

הבודקים את שהם שומעים, ואפילו חושדים.

לא בולעים כל מה שטורחים להאכילם.

שאול, לימים בעלה של רות, היה אחד מהם:

ספקן מיסודו. ללא אמונה בפרות קדושות.

מכיתה זו נשארו בקיבוץ יותר משנשארו מכיתות ‘טובות’, ‘עדריות’.

כיתות ‘טובות’ הלוא הן אלה שאינן מציקות למורים; וכאן הטעות.

על כל אלה כתבה רות לשיטים:


אני מנסה לחשוב, מה בעצם יכולה אני להגיד לציבור חברי בית השיטה עם סיום בית הספר וכניסתי לחברות במשק? לא הייתי רוצה לכתוב הרהורים נוגים על הימים שחלפו ואינם, כיוון שרחוק מליבי וטעמי להיתפס לעצבות ולזכרונות. אולי כדאי לנסות ולתת משהו מן המחשבות על ההווה והעתיד? אמנם כן. אך בכל זאת, אי אפשר בלא הצצה כלשהי גם לעבר.

חברים, רבים מביניכם ריכלו בוודאי פעמים רבות על כיתתנו. רובכם נדתם בוודאי בראשיכם לכיתה ולמורה: – כמה נוראה היא הכיתה, כמה היא מושחתת ומקולקלת מידות; אינם לומדים, מתבטלים, ספוגי ריקנות. לא כן? רובכם אף לא שמרתם דיעותיכם בליבכם, אלא דיברתם בפה מלא. מי מתוך צער וכאב לב, ומי – מתוך הלעזה לשמה… אנו שמענו, היטב שמענו. הדבר חדר עמוק לנשמותינו וכאב לנו, אפילו מאוד. בעצם, יכולנו להיות פחות ציניים מאשר הננו. אפילו רצינו פעם להיות כיתה טובה, אלא שלא הצלחנו. מדוע אפוא?

בכיתות ז’–ח‘, שהן בעצם הכיתות הקובעות את טיבה של הכיתה, היה לנו מורה – מחנך שכיר! אינני רוצה חלילה להתלונן על האיש כמורה. הוא היה מסור ועשה כמיטב יכולתו, אך מורה שכיר, שאינו חבר, אינו נותן לכיתה, ואינו יכול לתת, אווירה קיבוצית, חברית; אווירה שבה יהיה הוא דמות מחנכת, שתלמידיו יוכלו לשאוב ממנו, נוסף על תורה, גם עושר רוחני ועושר נפשי, וערכים קיבוציים. שנתיים אלו הן בעצם השנים שבהן החלה הריקות לחדור לתוכנו; הצליחה לחדור עמוק. וכך, כבר מכיתה ח’, יצאנו כשאנו ספוגים בציניות, בלעג למורה, לבוגר מאיתנו, ובייחוד לצעיר.

בכיתה ט' נמסרנו לידי מחנכת צעירה וחסרת ניסיון, ואילו אנו היינו דווקא עשירי ניסיון בהצקה למורה ובהשתמטות מלימודים. היינו פרועים וחסרי רסן. הורגלנו, שאנו בעצם הקובעים את מהלך הלימודים, והשתלטות זו הרסה את חלק הארי ממה שעוד נותר. רעש מתמיד בכיתה, איחורים וחיסורים רבים מספור. באמת, קלקול מידות מושלם…

אך שאלה לי אל הציבור והמורים: – מדוע אז, בשעה המתאימה, לא ידעתם לשים רסן ליצר ההתפרעות. האם יכול נער בגיל 14–15 לחנך את עצמו? היכול נער להתקין לעצמו חוקים מוסריים, בעוד שיש באפשרותו להשתחרר מהם?…

כל נער, ולו גם המעולה שבתלמידים, זקוק ליד מחנכת, שתדע לתת את הטון והתוקף למרות בית הספר, נוסף על ההשכלה. בימים שהדריך אותנו לייזר (גלבוע), דומני שהמצב החברתי היה טוב הרבה יותר. היה מתח, היה לקראת מה לצפות, ואחרי פעולה בהדרכתו היה לנו נושא שהתווכחנו עליו. אך כשעזב אותנו לייזר, ‘ירדה הכיתה מהפסים’ לגמרי. לא היה כל נושא שיעזור לכיתה להתרומם, שיעזור לה לצאת מקטנות היום־יום, ושקענו כולנו בין תוכניות הרדיו והעיתונות הוורודה והצהובה לסוגיה.

כולכם ראיתם וידעתם את המצב. מדוע לא קם חבר צעיר, שייגע הדבר לליבו ויבוא בהצעה לעזור, להדריך ולהפעיל?

לימודינו היו בחלקם הגדול חסרי טעם. רבים הפסיקו למעשה ללמוד: אם מתוך חוסר יכולת ואם מתוך חוסר רצון, והמתח בכיתה נתרופף לממדים מדהימים.

והנה, רק עכשיו, עם היציאה ליישובי עולים וההכנות ל’משפט' על קליטת העלייה, דומני שזז ונע בנו משהו. פתאום, יש לנו תוכן מלא וממלא. אנחנו עובדים, חושבים ומתכננים מה ואיך להגיש להגיש ל’סיום'. גילינו לפתע בתוכנו פינה חבויה של עניין ביישובי העולים; בבעיות כלליות, גורליות וחשובות. לא עשינו את עבודתנו מתוך יחס ציני לציונות. עשינו זאת מתוך התעניינות אמיתית וכנה. נדמה לי, שכולם גילו לפתע את ההתעניינות והרצינות, וחושבני שלא אפריז כשאומר, שטוב לנו בכך.

אני את מחשבותי העליתי על הכתב. ניסיתי להסביר את הדברים, לפחות למען הכיתות הבאות. ועתה עליכם, ציבור החברים, לשפוט, לרע או לטוב, את כיתתנו המסיימת.


אכן, דברים כדורבנות, צודקים ומפוכחים.

רות עצמה נעה בין שני קטבים –

בין מעורבות רגשית עזה בכל מה שעשתה בהצלחה,

ותגובות אימפולסיביות עזות על כל מה שקורה סביבה,

ובין ניכור לכאורה ואדישות מודגשת ומופגנת, וגישה עניינית, כמעט קרה.

רות היתה מחוננת בתפיסה מהירה. השקיעה מעט מאוד בלימודים,

אבל תמיד ‘היתה בעניינים’, וגילתה בקיאות בחומר הנלמד.


רן מקים משפחה

מקיבוץ מנרה חזר רן הביתה ועבד בדיר.

מגודל זקן היה, ודמה במראהו לצחקי,

כשגידל זה את זקנו כעבור שנים אחדות.

חברתו, אורה, חזרה ממנרה לגבת, קיבוץ הולדתה.

עם הזמן בשלה החלטתם להקים משפחה.

הם נישאו בינואר 1959.

היינו מאושרים.

נחום ואני היינו בני ארבעים ושלוש בלבד.

כל כך צעירים עד שיצאנו לפיקניק עם לינה

בגן השלושה, ליד הסחנה, עם הורי אורה, אלישבע ויוסף זוהר,

מחבריה הוותיקים של גבת, שפרשו עם שאר חברי מפא"י ובנו את יפעת.

משפחתנו החלה להשתרג:

רן יצא לטכניון, ללמוד הנדסת מכונות.

אורה התערתה בבית השיטה מעט בעזרתנו,

אך בעיקר בכוחותיה היא, בעקשנותה הברוכה.

התבשרתי בסוד על הריונה, והשמחה גאתה.

עמית, בכור נכדינו, נולד בג' באדר תש"ך (2 במרס 1960).

ואנו – סבו וסבתו – רק בני ארבעים וחמש.

עמית צעיר מצחקי בשמונה שנים בלבד, ואני – כמו בן נוסף נולד לי.

כעבור שלושה שבועות נולדה מיכל, לרות ולשאול.

עכשיו היו לי ‘תאומים’.

גידלתי אותם בשותפת עם הוריהם –

מוליכה אותם בעגלת תינוקות שחורה וגדולה, בנוסח ימי המנדט.

כשיצא רן למילואים, ואורה נסעה לטיול בחו"ל עם הוריה,

היתה החגיגה בעיצומה: התינוקות היו ‘שלי’… כמה טוב!

סמדר נולדה בשבועות תשכ“ב; יפתח – בתמוז תשכ”ח,

ורועי – היפה, השחרחר, בן הזקונים של אורה ורן – ביום העצמאות תש"ל.


המשפחה המזמרת

מספר הפזמונים שחוברו במשפחה היה רב ומגוון.

כל פזמון שכתבו השריגים הותאם למנגינה קיימת,

או הולחן בידי יוסף, וכולם הושרו בפי כל בני המשפחה, לרבות אנו – ההורים.

רובם הפכו לפזמוני בית השיטה לדורותיה, והריהם מודפסים במופים וחופים.

אך יש בהם גם פזמונים לחגיגות הסיום בבית הספר,

לחגי יובל למיניהם, ועוד…

יש בהם, באותם פזמונים, מרוח ההומור וגם מן הביקורת,

שנשמעה בחדרנו, בארוחות הארבע והערב, ובשבתות,

מסביב לסלטים הגדולים, לאבטיחים, לגרעינים ולקפה.

ענייני בית השיטה היו העניינים שאותם חיינו ובהם עסקנו בצוותא.


אחד הפזמונים שחיברו רן ויוסף, ב־1962, היה “העיגול”;

פרודיה על “חצרו של קיבוץ” מאת נתן אלתרמן.

בפזמון תיאר רן את הכיכר המעוגלת משנות הארבעים והחמישים,

שנעלמה מפני החצר בטרם קם מגדל האסם, שיצקו בני י"ב “אלון”.

הוא מזכיר רסיסי הווי: את תחנת האוטובוס,

את יוליוס הנוהג שם בעגלה וסוס,

(והיום כבר איני יודעת אם מדובר ביוליוס א‘, כהן, או ביוליוס ב’, גולדשטרום…

הוא מסר על רועה העובר שם עם עדרו,

ועל בית שימוש שדה, שעמד לו שם בראש חוצות, בלא בושה,

ועל הזאטוטים שהסתובבו באותו ‘עיגול’ בהמוניהם.

אפילו ‘חבית הסרט’, שלתוכה היה נהג האוטובוס

מכניס את סרט הקולנוע השבועי, לא נשכחה.

ו’ספסל האוהבים' הצבוע ירוק?

עדיין הוא ניצב, משיק ל’עיגול', גם אם היושבים עליו

אינם ‘צמדי יונים’ אלא הממתינים לאוטובוס,

שאין בהם שמץ רומנטיקה…

והאוטובוס? –זה עוד מגיע לשם, בסבלנות ובתדירות של סוס זקן ורגיל….


בפורים תשכ"ב (1962) חיבר רן את פזמון “הדורות”.

תזמרוֹ והכינוֹ לביצוע – יוסף; ביצעו – השריגים.

לא היו במשפחה ימים הומים של עליצות, שירה וחידודים,

כימי חיבור הפזמונים.

זה עזר ברעיון, זה – בחרוז וזה – בדימוי.

יוסף היה מתייחד בחדר השינה וכותב תווים בעודו ישוב על ברכיו.

אחרי שעה קלה היה יוצא זורח ומכריז: – יש!

יש בו נוסטלגיה, בפזמון “הדורות”,

עם לגלוג לאותה נוסטלגיה עצמה.

הלחן – על פי “אין כמו יפו בלילות” – עשה אותו לאחד היפים בפזמוני השריגים.

באוגוסט 1963 התגייס יוסף לצה"ל.

באותו חודש כתב עם רן את פזמון “הפיקניק”,

והשניים ביצעוהו בפיקניק על יד הסחנה.

באותן שנים היתה בית השיטה עורכת פיקניקים עליזים על יד הסחנה,

לציין את כ"ה בתשרי, יום ההולדת של “קבוצת החוגים”.

וכל אנשי העמק היו נוהרים בהמוניהם לראות בעיניהם את השמחה.


הוצאת “הקיבוץ המאוחד”, אוניברסיטת תל אביב – דרך חדשה

בתום שנת שחרייה הציע לי המשורר זרובבל גלעד, חברי הטוב,

להצטרף לצוות הוצאת “הקיבוץ המאוחד”.

התגייסתי להוצאה וערכתי במסגרתה עשרות ספרים,

עד שנת 1965. שנים טובות ומלאות.

את רוב העבודה עשיתי בבית. מצאתי בה עניין רב.

במלאת לי חמישים הרגשתי שעלי להוסיף דעת, להשתלם (הן הגיעה השעה!..)

ביקשתי מן ההוצאה, שתממן את לימודי לתואר הראשון

במקרא, בספרות עברית ובלשון. כל זאת – תמורת התחייבותי

לעבוד בה בקביעות בשנים הבאות.

ההוצאה דחתה את בקשתי. נעלבתי עד עומק נשמתי; קמתי ועזבתי.

יצאתי לאוניברסיטת תל אביב על יסוד מילגות,

שקיבלתי מההסתדרות הכללית ומהסתדרות הסטודנטים,

לאחר פנייה אחת בלבד.

למדתי בתנאים קשים, על גבול המחסור.

סירבתי לקבל עזרה מבית השיטה, אף שזו הוצעה לי

(אך לא בידי המזכירות, שהרי כבר לא הייתי חברה

ולא התכוונתי לשוב ולעבוד בבית הספר במקום).

בני המשפחה לא התערבו במעשי: לא עודדו אותי, אך גם לא ריפו את ידי.

מה חשבו בתוכם, והאם חשבו – איני יודעת.


כעבור שנתיים השלמתי את למודי התואר הראשון.

לא הייתי מרוצה מלימודי, למעט שיעורי נתן זך, שהיו אוצר בלום.

ושיעורי התנ"ך המופלאים של פרופסור נחמה ליבוביץ',

שיצרתי איתה קשרים אמיצים.

בסיכומו של דבר – יצאתי נשכרת!


בתום הלימודים התקבלתי כמורה בסמינר חדש למורים, שהוקם בעפולה.

בשנים הבאות, שנות עבודה פוריות ומעניינות,

התמסרתי בייחוד לספרות ילדים ו“ידע העם”,

נושאים שהוריתי הן בסמינר “אורנים” הן בסמינר בעפולה, שנסגר לאחר זמן,

ותלמידותיו עקרו איתי לנהלל.


השנים ההומיות

כשאני מפנה את מבטי לעבר השנים תשי“ב–תשל”א (1952–1970),

אני רואה ערבוביה ושומעת המולה – שתיהן חביבות, חמות,

מוארות באור צלול ולבן של שלום ואחווה. צלילים של הרמוניה.

שנים של צמיחה עזה של ‘חוט הלב’ בינינו לבין בנינו,

בין הבנים לבין עצמם, ובין בית המשפחה לבית השיטה.

באותם הימים שכנה דירתנו בבית שגגו אדום

וסביבו עיטור ירוק, כפרי ציורי –

חלקת דשא גדולה ומטופחת,

מוקפת עצי פרי שנטענו במו ידינו.

הדירה בת שני החדרונים היתה צרה מלהכיל את כולנו.

תמיד היתה מלאה בילדים ובאורחים.

בין חדרון ה’סלון' לחדרון ‘חדר השינה’

היתה דלת ובה חלון זכוכית,

עליו צייר יוסף את יצירת נעוריו הראשונה,

שהיתה לסמל חיינו.

מחצית החלון – ציור שלום ושלווה,

ומחציתו – מלחמה: חרבות, סוסים דוהרים וחללים פזורים בשדה.


באותם הימים עבדתי ‘עשרים וחמש’ שעות ביממה.

לא תמיד רגועה ונינוחה, אמנם כן, אבל תמיד מאושרת.

וכך עד 1970, כשכבר מנתה משפחתנו כעשרים נפשות,

ובהן חתן וכלות, נכדים ונכדות.

זו השנה שבה פרח גם צחקי מן הקן ויצא לשנת שירות מוקדמת,

כנהוג ב“קיבוץ המאוחד”, לתנועת “הנוער העובד” בשכונת “חבצלת” שבנתניה.


אני זוכרת קערות גדושות סלט ירקות, דליי תירס, מחבתות עמוסות חביתות,

שקי אבטיחים אדומים, הררי פרוסות של לחם טרי, אשכוליות לרוב,

קנקני קפה ותה, והכול – שפעים שפעים.

את כל אלה זללנו מסביב לשולחן בלב כר הדשא –

שולחן שהיה טבעת גזע ענקי מאפריקה.

אני זוכרת את שני הקטנים – אייל וצחקי – יושבים בין ענפי התות והתאנה,

וזוללים פירות דביקים מעסיס…

ואת רות, נערה מתבגרת, יושבת על כר הדשא וגבה אל החדר,

לבל יראו את קערת גרגרי הרימון –

הפריכים, האדומים והבוהקים כאבני אודם – שהיא זוללת לבדה…

ובסתיו היו אצבעות רבות ממששות כל גויאבה,

שחלמה חלום בְּשֵלוּת, עד שזו היתה מתרככת מרוב מישוש ונבלעת – חציה בוסר….

הצפצפה הכסופה כבר היתה גבוהה ורחבה, וכיסתה על המרפסת,

משמיעה רשרוש נעים;

ועל הגג המו להקות יונים צבעוניות של שכננו נעים,

אומן הגינות והשובכים…


וגם שְׁריקָה היתה לנו!

שריקה שנולדה עוד בנעורינו, כשנחום בן השלוש עשרה

ביקש להודיעני שהוא מחכה לי בפינה חבויה כלשהי

בקרבת ביתי, בירושלים.

גם כיום מוצאים בני המשפחה זה את זה באמצעות אותה שריקה…

באולם קולנוע חשוך, בחצר, בין המון רב, בטיולים,

ופעמים גם בחו"ל, כשאובדים זה לזה…


וגם כלבים היו לנו – “גורה” ו“קוי”;

כלבי זאב טהורים, גדולים ויפים.

גורה חיתה בינינו כאזרחית שוות זכויות.

יום אחד נסעתי לתל אביב.

גורה היתה אז בהריון מתקדם.

כששבתי הביתה, בערב, היתה רשת החלון קרועה.

גורה רבצה על מיטתנו הרחבה, על הכיסוי הפרחוני החדש,

ושמונה גורים קטנטנים דבוקים לבטנה…

גם פתק מצאתי, מוצמד לדלת הדירה,

שכתב יגאל אלון:

באתי, ראיתי – כלבה יפה ופורייה, בלי עין הרע.

חבל שלא יכולתי לומר לכם בעל פה – מזל טוב!

יגאל


הילדים אהבו את הכלבים אהבת נפש.

הם ליוו אותנו לכל טיול, לכל נסיעה,

לכל לינת לילה במעיין חרוד, בסחנה, בכינרת;

לכל שיטוט של בוקר שבת.


התרחשות חוזרת ונשנית בשנים ההומיות, בבוקרי שבת של חורף,

שבה ונשנית עם כל מחזור של נכדים, עד היום.

נחום מכנס את הקטנים מתחת לשמיכת הפוך הענקית, החמה והטובה שלנו,

ירושה מאבות אבותי, ומתכסה איתם עד מעל הראש.

כולם שרויים זה על זה בערבוביה כברחם אם רחומה, וקוראים במקהלה:

– כולם שוני, כולם שוני, כולם שוני! (היינו, כולם ישנים!) –

ומתפקעים מצחוק חם וטוב. ככל שדחוק יותר – כך טוב יותר!


הבר־מצווה של צחקי

פרק זמן מרנין, מיוחד במינו, היה לנו חגיגת הבר מצווה של צחקי

בשנת תשכ"ה, היא 1965.

כתיבת פזמון בידי כל המשפחה, תיזמורו, והחזרות לקראת ביצועו,

בניצוחו של יוסף,

הביאו עלינו חודש של שמחה ותענוג.

התוצאה היתה נהדרת – פזמון שסחף את כל בית השיטה:


מגדלים פה כבר שנים,

חמישייה זו של בנים;

ועכשיו לגוזל –

בר מצווה במזל.


פזמון:

סוף סוף הגיע

הרגע המכריע,

כשהקטן מגיע למיצוות.

הבה נריע

וזמר זה נשמיע.

לבר מצווה של הנכדים

אפשר כבר לקוות.


צחקי בא מאוד נרגש:

יש לו מעמד חדש!

אף אחד לא יעז

אותו להזיז.

מסתבר שמעכשיו

לא יוכל כל בר־בי־רב

לטפס לו על הגב

וכמו על סוס לרכוב.


פזמון: סוף סוף הגיע וגו'…


לחם, סודה לא יגרור,

לא ישפוך אשפה לבור.

בסרטים, כמו לורד נכבד,

ישב על כורסת בד.

ולבסוף עוד רק נזכיר

לאחינו היקיר:

אתה גדול ואין כמוך –

אך יש גדולים ממך!..


כעבור שש עשרה שנים, בחודש טבת תשמ"א, היא 1981,

בבר מצווה של אסף, בכורו של יוסף –

עידכן צחקי את הפזמון שלעיל בכתיבת תוספת לאסף.

שרנו אותו בחגיגה מרגשת עד דמעות בגבעת ברנר, מקום גידולו של אסף.

באותה מסיבה דיבר נחום מעומק הלב על פשר המושג “מיצוות”.

ומי מטיל מיצוות על האדם? הרי זה הוא עצמו! זו היתה תורת החיים של נחום.

הוא דיבר על יוסף, שהיה נוכח במלוא העוצמה בליבת כל הנאספים.

היתה זו שעה רווית רגש, נוראה, עמוקה. כולם התאפקו שלא לבכות.

מאושרים ואבלים באותה המידה.


בשנת 1995 חזר צחקי והתאים את הפזמון לבר מצווה של בן,

בנם של יהודית ואייל. והפעם, עם ריקוד.

המשפחה כבר מנתה כארבע עשרות נפש,

ואנחנו, הסבים, היינו בני שמונים.

ישישים, מצפים למוות.


נחום נוסע לאנגליה, ללמוד

כל חבריו של נחום עשו לביתם בתום מלחמת השחרור.

לא כן נחום.

יצחק בן־אהרון דחק בו שוב ושוב שייצא ללימודים.

נחום סירב בכל תוקף – עוד לא הגיעה שעתי ללמוד! – אמר.

מאז שובו הביתה, מהפלמ"ח, התגייס לוועדת הבנייה של “הקיבוץ המאוחד”,

ובבית השיטה היה מרכז העבודה, מרכז המשק, המזכיר, מנהל מפעל “חרושת מתכת”,

ועוד…

רק בסוף שנת 1966 החליט לבקש שנת חופשה,

לשם לימוד אינטנסיבי של השפה האנגלית וכדי לראות עולם.

כינסנו את הילדים בחדרנו, ונחום הודיע להם על כוונתו.

כולם קיבלוה בהתלהבות. הגיע הזמן! – אמרו פה אחד.

בנובמבר 1966, ב־15 בו, יצא נחום לאנגליה, לאֶקסטֶר,

מקום הימצאו של אולפן אינטנסיבי ללימוד אנגלית לזרים.

הוא נהנה עד מאוד משהותו באנגליה. למד כ’מתמיד',

והתגורר בבית משפחת פועלים טיפוסית.

מכתביו משם שפעו תיאורי נוף ואנוש מלאי ענין.


באותה שנה לימדתי בשני סמינרים למורים – בעפולה וב“אורנים”.

בחופשת הפסח, עם תום לימודיו של אייל בכיתה י"ב,

ולאחר שהגיש את עבודתו על תולדות הג’אז,

(שיוסף, מורו למוסיקה, קראהּ והעריכהּ כטובה ומקורית),

נסענו לשלושה שבועות לאנגליה, לבקר את נחום.

במטוס שלפתי סיגריה והצעתי לאייל בקריצה.

הלוא ידעתי שכבר טעם סיגריות באיסור; עתה עשינו זאת כ’ברית בין בוגרים'.

סיירנו בלונדון ובסביבותיה וראינו נופים קסומים, מפעמים.

אייל חיפש ומצא כלי זמר, בעיקר תופים, שהתמחה בנגינה בהם,

והקשיב לתזמורות ג’אז.

הנסיעה הרחיבה את אופקיו.


שבנו ארצה בתחילת מאי 1967.

נחום אמור היה להמשיך בלימודיו עד תום נובמבר 1967. אולם לא כך היה.

החלו ימי ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים.

יוסף יצא למילואים, ובעצם למלחמה, היישר ממכללת “אורנים”.

היתה זו שנת לימודיו הראשונה במכון למוסיקה שם.

המתיחות הביטחונית בארץ גברה והלכה.

המטרתי על נחום מכתבים, שישוב הביתה מייד!

המלחמה בשער, והוא יושב לו במרחקים?!

אולי אינו תופס כלל את המתרחש…

הוא שב בסוף מאי, וכעבור יום קיבל עליו תפקיד –

ריכוז ענייני הביטחון של קיבוצי הנגב בתקופת החירום.


ימי ההמתנה. אלוהים, אַיֶך?

כשיצאו בני למלחמת ששת הימים בכיתי, צווחתי. דמעותי שטפו.

לשמע גמגומי ראש הממשלה, לוי אשכול, בימי ההמתנה,

התייצבתי מול מציאות מוחשית, כבירה, כל־יכולה, של הקדוש ברוך הוא.

אל האמור להיות אל מלא רחמים, לא אל של בתי קברות,

לא אל של התפילה, הסידור,

אלא אלוהים פשוטו כמשמעו.

אליו התפללו כל עצמותי; אליו ואל הורי, שהצטרפו לישות אחת –

שישאיר את בני בחיים!

בהינף אחד הייתי מאמינה שבמאמינים.

מזה מפוכחת ומזה פרימיטיבית לחלוטין.

סגדתי להם, לאלוהי ולהורי:

והם שבו! רן, שאול ויוסף – בריאים ושלמים.


התפרצות אולקוס

ביום ג', 6 ביוני 1967, היום השני למלחמת ששת הימים,

שב נחום הביתה מן הנגב,

שבו עשה בענייני הקיבוצים באזור.

הוא היה חיוור כסיד, וסיפר לי על שטף דם שהיה לו בלילה.

לבדו, בחדר שכור בתל־אביב.

שעה לאחר בואו הביתה בא שטף דם שני: התפרצות אולקוס.

המיטה, החדר, היו שטופי דם.

צחקי בן החמש עשרה הוא שהציל את חייו.

בתוך שנייה הזעיק את בלה (יפה) השכנה,

את יהודית (שושני) החובשת ואת הרופא, ד"ר קרש.

נחום נלקח מייד לבית החולים.

את הכרתו לא איבד, אבל לדבר לא יכול.

הוא איבד כשני שלישים מדמו ומצבו היה אנוש.

עירוי דם תוך כדי הנסיעה וטיפול נמרץ בבית החולים הצילוהו.


באותו יום היה רן בקרבות שכם, קרבות הניצחון. כמפקד פלוגה בחטיבה 37.

למחרת, בדרכו לחזית הצפון, ללחום ברמת הגולן,

ביקר חבר פצוע בבית החולים.

רות, שישבה אצל נחום, ראתה אותו מהחלון,

זינקה אליו וקראה לו שיעלה אל אבא.

וכך התראו האב והבן בתוך ימי המלחמה.

התראות זו תרמה בלא ספק להתאוששותו של נחום.


החרדה לרן, לשאול וליוסף, ועימה – החרדה לנחום – איך לא מוטטו אותנו?

לא מוטטו. עובדה. היינו חזקים. הן היו אלה שנותינו הטובות ביותר!


יוסף שב מן המלחמה ומצהיר: – אני מתחתן

שלושה ימים לאחר מלחמת ששת הימים, ב־13 ביוני לפנות בוקר,

חזר יוסף הביתה.

הוא לא היה צריך להעירני משנתי. לא ישנתי.

התרגשתי כל כולי למראהו.

חיבקתיו, נישקתיו, הרחתי את ריח המלחמה שדבק בבגדיו.

הוא בישר לי על כוונתו להינשא, ובקרוב!

איזה אושר בתוך היגון!

היות והייתי שרויה, ככולם, באופוריה שלאחר כיבוש ירושלים, יהודה ושומרון,

ושאר המקומות הקדושים,

ביקשתי מיוסף שיעמיד את חופתו על יד הכותל המערבי, או במערת המכפלה…

יוסף חייך חיוך בוגר:

– אמא, אינני מתרגש כמוך ממקומות קדושים;

אינני בטוח כלל בניצחון הסופי שלנו…

אבל לכל מה שאת מבקשת – אני מסכים!

הוא נסע להשתחרר מיחידתו הצבאית ולבקר את שריק, חברתו, בת גבעת ברנר.

אבל לפני כן נסענו יחד אל נחום לבית החולים;

שם בישר יוסף לאביו את בשורת נישואיו הקרובים.

נחום, שמח מאוד לבשורה, קרן מאושר,

אבל צינן את התלהבותי מרעיון החופה ‘הפיוטית’ במקום קדוש כלשהו!

– נעמיד את החופה אצל הרב, או בבית השיטה.

ו… שום שגעונות! – אמר, וחייך לעברי חיוך לגלגני, וחם,

כחיוכו של אב לבתו.

ראיתי שיוסף מרוצה מדברי אביו ומודה לו בעיניו.

עוד באותו ערב נסענו שנינו אל הורי שריק, בגבעת ברנר.

עד אז הכרתי את הוריה, אליעזר ואסתר’קה (רגב), רק מרחוק.

שמחתי להיווכח שהם אנשים נעימים ונאורים, מוותיקי הוותיקים בקיבוץ.

קבענו את מועד החתונה לכ"ב בסיון, 30 ביוני.


למחרת נסענו לירושלים.

לפני המלחמה התקבל יוסף כמדריך במחנה קיץ בארצות הברית,

ועכשיו נסע לברר אם תתקיים נסיעתו כמתוכנן.

ביקשתיו שיתלווה אלי לביקור ראשון בכותל המערבי,

לאחר שחרור העיר העתיקה משלטון הלגיון הירדני.

נדחקנו בין ההמונים הנרגשים, בדרך המקיפה את העיר מדרום וממזרח.

באנו אל הכותל מצד שער האשפות.

דומה היה, שכל עם ישראל מצוי שם.

ברחבה הצרה שלפני הכותל הצטופפו נהרות אדם חגיגיים;

כל העיניים נצצו;

כל אחד היה שרוי בהתרוממות רוח, מנותק מן המציאות.

התבוננתי ביוסף.

ידעתי שיש בו ספקנות.

בבגרותו, שלא כבנעוריו, נעשה שונא פתוס.

אבל עכשיו ברקו עיניו, כעיני.

לחצתי את ידו בהתרגשות עזה.

ניגשנו לכותל ונגענו בו.

ליבו הלם עם ליבי.

כך ידעתי, באותם צוהרי יום של סיוון, כי זרח עלינו אור ירושלים.


לא הוא שיהיה

עם שחר בואו של יוסף ממלחמת ששת הימים


חמוץ בגדים

בא עם שחר.

– פתחי לי, אמא.

חזרתי מן הקרב.

ראשי קל.

את קובע הפלדה

השטתי בתעלה.

הרגתי אנשים, אמא.

דנתי בני אדם

באש וברמס.

את מביטה בי, אמא,

כהבט בילד.

חיוכך טל,

ואני בא ממך בימים.

מחר אשא אשה, אמא,

אוליד בנים,

אראה בתכלת,

אקשיב, אצור צלילים.

מה שהיה, אמא,

לא הוא שיהיה.

מה שהיה, אמא,

רק זה הוא

שיהיה.


הולדת “תוכנית אלון”

נחום היה מאושפז שבועיים לאחר ניתוח האולקוס.

כל המי ומי בידידיו באו לבקרו בעשרות.

בהם, כמובן, יגאל אלון.

הם לא דיברו על מלחמות; הם דיברו על מלחמה.

דיברו בדאגה על מה שיהיה לאחריה.

קלטתי שהם מדברים על כך שיש הכרח לשנות את המצב מעיקרו.

בדיעבד הבנתי, שהיו אלה עיקרי תוכנית אלון.

הם דיברו על סכנת הניצחון, הכיבוש, השליטה בעם זר.

איזה חוש הדריך חבורה זו לנבואה, לחוכמה…


מוטות הכנפיים שיש בכוחנו לפרוס

בימי המלחמה התהלך אייל בבית כנשוך נחש. הוא היה בן י“ח שנים והשתוקק להילחם לצד אֶחָיו, במלחמה שאז ראינו בה כולנו מלחמת עצמאות שנייה… בחגיגת הסיום של כיתה י”ב דיבר נחום אל הבוגרים, כדבר אב אל בניו:


נטלתי את רשות הדיבור כאשר הרגשתי, שבני, אייל, מצטער שנולד חודשים מספר ‘מאוחר מדי’, ולכן הפסיד את הסיכוי להיות לוחם, מנצח. דעו לכם, בנים – המלחמה היא רעה. כל מלחמה! כי יש בה הכרח להרוג וסכנה ליהרג.

צריך לשנוא את המלחמה. כאשר מת חברך בקרב – מת עימו גם חלק ממך. המוות אינו שייך למתים; המוות שייך לחיים – החלק החי מתייסר בייסוריו על המת, שאיננו. והמת – מת. איננו מתייסר; אינו יודע שמת. הנכונות להילחם קשורה ומותנית בבסיס הצדק של הלוחם. יש קשר ישיר בין כושר הלחימה ובין מערכת החיים היום־יומית של האנשים הלוחמים. מקורו של צדק המלחמה בתשתיות קיומו של כל אדם, ביסודות ובערכים האנושיים, החברתיים. אין זה מקרה, שאנשי הקיבוץ הם בעלי כושר לחימה מעולה. דרך החיים שלהם בימות שלום קובעת לא במעט את יכולת העמידה בימות מלחמה: אורח החיים, הגשמת ערכים של צדק חברתי, ערבות הדדית, יחסי אחווה…

שכרון הניצחון לאחר מלחמת השחרור נשא בחובו נסיגה מעולם הערכים האישי והחברתי. בתום מלחמת העצמאות התעוררה תנועה גדולה להקמת יישובים. התנועה הקיבוצית יכלה להכפיל את מספר חבריה, אילולא קמו אותם קולות קוראים: “צה”ל הוא שעשה את כל הנדרש – הוא ימלא גם את הצורך לישב את גבולות הארץ". היישובים הקיבוציים מקיימים ונושאים מערכת ערכים. אנחנו צריכים להכשיר אנשים לוחמים להגשמת מערכת ערכים בחייהם היום־יומיים. זוהי הדרך האפורה לאגירת הכושר, לגיבוש יכולת העמידה במלחמה. אלה הן מוטות הכנפיים שיש בכוחנו לפרוס.


סיפורי מלחמה

לאחר ששבו בני בית השיטה מן הקרבות,

רשמתי מפי כתריסר מהם – ובתוכם רן, שאול ויוסף –

את סיפוריהם האישיים.


סיפורו של רן

ביום שני בבוקר, 5 ביוני, הייתי עם הפלוגה שתחת פיקודי (פלוגה בגדוד 266 של חטיבת השריון 37 בפיקודו של אל"ם אורי רום) בנחל דישון, על יד שדה אליעזר, בכניסה לחולתה.

את הידיעה על פרוץ הקרבות שמעתי בטרנזיסטור. התוכנית היתה לאפשר לסורים, אם יפרצו, לצלוח את הירדן ולהגיע למרחק כמה מאות מטרים מקיבוץ גדות, בשטח פתוח, במשולש גדות־יסוד המעלה־איילת השחר. ההתקפה הסורית היתה צפויה באזור שבין נאות מרדכי לגשר בנות יעקב: אזור עביר לשריון. שם הוכנו שדות מוקשים, שאמורים היו לתעל את השריון הסורי לתוך שדה הריגה. חטיבתנו היתה אמורה להציב גדוד טנקים, שישמיד את הכוחות התוקפים.

לא הייתי מופתע מעצם פריצת המלחמה וגם לא מן המקום שבו פרצה. הכול התנהל כצפוי, ועל פי ההסברים שקיבלנו, לרבות דברי הרמטכ"ל, יצחק רבין, שביקר אותנו יום־יומיים לפני פרוץ הקרבות.

במשך ימי הכוננות חשתי תסכול, כפי שחשו כולם בימי ההמתנה. כאשר פרצו הקרבות, ואצלנו עדיין נמשכה הרגיעה, חשתי דקירה: האם תדלג המלחמה מעלינו, אי שם במרחק?…

בשעה תשע בבוקר חלף מעלינו מבנה של שלושה מטוסי “מיג” סוריים. משעות הצהריים ראינו את מטוסי חיל האוויר שלנו טסים בכיוון סוריה. מטוסים אלה הם שתקפו את שדות התעופה הסוריים. מצב זה נמשך עד השעה חמש אחרי הצהריים. עד אותה שעה לא קיבלנו כל הודעה שהיא, כאילו נשכחנו. אז נקראתי, עם שאר מפקדי הפלוגות, אל מפקד הגדוד. נאמר לנו, כי ייתכן שנעבור לגזרה הירדנית. מכל מקום, היה עלינו להתייצב על כביש ראש פינה, ופנינו דרומה. אז כבר נודע לנו על מפלת חילות האוויר של שכנינו ועל הפריצה לרפיח.

בשעה שבע בערב העברתי את הפלוגה לסגני, ונסעתי עם שאר מפקדי הפלוגות לנקודת המפגש, בקרבת בית החולים עפולה. נסענו בלא אורות. החשיכה היתה מוחלטת. באזור נראו שריפות שנגרמו מפגיעות הסורים. בהגיענו לנקודת המפגש לא מצאנו את מפקד הגדוד. נאמר לנו, שעלה לגבעת המורה, ל“קבוצת פקודות”. כשחזר, סיפר לנו על הקרבות שניהלה חטיבת השריון 45 בסביבות ג’נין, ואמר שעלינו להתכונן לבוא לעזרתה.

בשעה עשר עלה המג"ד בשנית לגבעת המורה וחזר עם הפקודה, להיכנס לחניון לילה בסביבות בית אלפא והסחנה הקטנה, כדי לפרוץ את “הקו הירוק” דרך פקועה (פקודה זו התבטלה לאחר זמן).

בחצות וחצי הגיע כל הגדוד לאזור עפולה עילית. תדלקנו את הטנקים, נצמדנו לצידי הכביש ושכבנו לישון. בשלוש ושלושים לפנות בוקר העירו אותנו. נקראנו אל המג“ד, ל”קבוצת פקודות" חדשה וחפוזה. עכשיו נאמר לנו, ששתי מחלקות סדירות של טנקי “צנטוריון” ופלוגת חרמ“ש אמורות לחבור אלינו. יחד איתן ננוע במהירות האפשרית על כביש יזרעאל, נפרוץ את הגבול הירדני במוּקיבּילַה ונכבוש את משטרת ג’נין מכיוון צפון. לא הורו לנו כיצד לעשות זאת; אפילו מפות לא היו בידינו. קיבלנו אותן תוך כדי תנועה. ערכתי “קבוצת פקודות” חפוזה למ”מים בפלוגתי. לראשונה מאש פרוץ הקרבות הפעלנו את מכשירי הקשר, שדממו עד אותה שעה.

באותו שלב לא היו כל תקלות בקשר. כל הטנקים והזחל“מים נענו לקריאת הכיוון. לא חשתי מבוכה או פחד, רק מתיחות ותשוקה דרוכה לפעולה. ה”צנטוריונים", שנעו ראשונים, נסכו בנו ביטחון רב.

נסעתי בטנק הראשון של הפלוגה. ברחובות עפולה היו בשעת שחר זו מאות אנשים, שקיבלו את פנינו בדמעות התרגשות. הציבור היה שרוי במבוכה, לאחר יום של אש בחזיתות ושתיקת הרדיו. פגישה זו נסכה הרגשה טובה בהם ובנו. הסיירים, שנעו בראש, בג’יפים, הודיעו בשעה חמש בבוקר שהגענו אל הגבול. טנקי ה“צנטוריון” תפסו עמדות מול מוצב על־יד מוקיבילה, שלא זיהו שהוא ישראלי, והמטירו עליו אש. בתוך דקות התבררה הטעות. טנקי ה“צנטוריון” תפסו עמדות והיוו כוח חיפוי לפלוגה.

ברגע זה אירעה בטנק שלי תקלה בקשר. מקלט העזר לא היה מכוון לגדוד, וכך לא שמעתי את המג“ד ישירות וקיבלתי את פקודותיו באמצעות הסמ”פ, שישב בזחל הפיקוד. נענו בחיפוי הדדי, שתי מחלקות מצד ימין של הכביש ושתיים – מצד שמאל, וכך התקדמנו במהירות מרבית. לא נראה רמז כלשהו לנוכחותו של כוח אויב.

דהרנו דרך שדות וגני ירק של חוות לימוד ירדנית. התקדמנו היישר דרומה, עד מרחק של כמה מאות מטרים לפני משטרת ג’נין. כאן ניתכו עלינו הפגזה ואש מקלעים. התקדמנו בקו חזיתי. התכוונתי לאגוף את המשטרה ולהיכנס בשעריה, אבל קיבלתי פקודה לחזור, תוך כדי ירי, לכיוון כפר עַרַאנַה, וזאת מפני שחטיבה 45 החלה לנחול הצלחה בג’נין. כך שבנו, למעשה, לתוכנית המקורית, שלא ידעתי עליה דבר מראש.

באותו שלב נפלה המפה שלי לתוך הצריח, ומכאן ואילך כיוון אותי המג“ד, על פי השמש, בכיוון צפון־מזרח, ואחר קיבלתי פקודה לפנות דרומה, לעבר בית קאד. נתקלנו בג’יפ תול”ר ירדני, שציוותו נהרג מאש שלנו. עלינו על דֵיר־אַבּוּ־דַעיף. טנקי ה“צנטוריון” שוב עברו לחוֹד, בדרך קשה מאוד. כל הגדוד, שהגיע בינתיים למקום, סודר במבנה חטיבתי.

הדרך עברה בתוך ואדי. כשהגיעו טנקי ה“צנטוריון” לשטח פתוח, אחרי דיר אבו דַעיף, נראו שלושה טנקי “פטון” ירדניים יורים בכיוון מערב, אל כוחות חטיבה 45 בקבטיה. תקפנו אותם במפתיע מאחור, והשמדנום. לאחר מכן קיבלתי הוראה לכבוש את כפר גַלְקַמוס.

מאותו רגע הייתי שוב בראש הגדוד. עדיין לא פרץ קרב. הבחנו במוצב חי“ר ירדני, ירינו לעברו, וראינו חיילים ירדנים נמלטים ממנו דרומה. הכפר נכבש בקלות. מכפר גלקמוס עלינו על כביש זָבַּאבּידָה, הנמצא על כביש טוּבַּאס־קבטיה. על הכביש הזה נעה חטיבת השריון 40 של הירדנים, שלחמה בחטיבה 45. הגענו לכפר תַּלפּית, השוכן על גבעה מול עמק זָבַּאבּידַה. לתוך העמק הזה נכנסה עם רדת החשיכה הסיירת החטיבתית שלנו, ואנחנו נענו אחריה במלוא העוצמה, בחשיכה מוחלטת, ולא נתקלנו בכל התנגדות. לפתע, כשנמצאנו במרחק כחצי קילומטר בתוך העמק, ראינו על הכביש החוצה את העמק ג’יפ ירדני נטוש. שמענו ירייה, והג’יפ עלה באש. המג”ד הורה לי לחזור ולהיאחז בגבעות שבפאתי העמק, היות והיינו חשופים בשטח, ואילו הכוח הירדני (מאוחר יותר התברר שהיה זה גדוד מלא) היה מפוזר בין עצי הזית.

לחטיבת השריון 40 הירדנית, חטיבת טנקי “פטון”, היה לוח זמנים דומה מאוד לזה שלנו. בפרוץ המלחמה היו הטנקים בסביבות העיר סַלְט, וביום השני נעו לכיוון גשר אדם (גִ’סְר דַמיַא), צלחו את הירדן ונעו עד צומת “טולוז”. גדוד טנקים ירדני עבר לשכם, ושני גדודי חרמ"ש ירדניים נסעו בכיוון טוּבּאס. כשגילינו אותם, נלחם גדוד בחטיבה 45, בצומת קבטיה; גדוד שני היה בזָבַּאבּידַה, בדרכו למלחמה, וכאן נתקל בנו.


תפסנו עמדות וירינו על הירדנים מטווח 2,700 מ'. העמק כולו הואר בתאורת תותחים. גילינו עשרה טנקים ירדניים בגיזרה שמולנו וירינו לעברם. שניים או שלושה טנקי אויב נפגעו ועלו באש. כשהגיעו טנקי ה“צנטוריון” נעשתה האש שלנו יעילה יותר. הירדנים לא ירו כלל באותו שלב. אחר כך התברר, שממש באותן דקות שבהן תקפנו את הטנקים הירדניים, פסק הלחץ בצומת קבטיה; כלומר, הגדוד שלנו, שהופיע באגף הירדני באופן בלתי צפוי, חרץ את גורל הקרב של חטיבה 45.

עם בוקר שעטנו בכיוון טובאס־גשר דמיה, ופרצנו לעיר שכם ממזרח. היה זה מסע כיבוש גלוי ותקיף. אז החלו להגיע פקודות מפורטות ביותר, וכך עד יום חמישי בבוקר. או־אז הועברנו צפונה, במגמה לרכז כוחות לקראת ההבקעה ברמת הגולן. שוב חווינו אותה חוויה נפלאה של קבלת פנים חמה ונלהבת של תושבי עפולה, שעמדו משני צידי הכביש והמטירו עלינו סוכריות ופרחים, קריאות עידוד ואהבה.

אגב המסע הזה נכנסתי לבקר קצין שלי מכפר יהושע, שנפצע ואושפז בבית החולים בעפולה. להפתעתי מצאתי שם את אבי, נחום, שנותח ניתוח חירום בעקבות התפרצות אולקוס, ואת אמי, תקוה, ואחותי רות. הופתעתי מאוד!


עוד לא היתה תוכנית מפורטת ואפילו לא משוערת בנוגע להמשך הלחימה. ביום ה', 9 ביוני, הניחו לנו לישון בשקט, בחניון שהקמנו בצומת גולני, ההחלטה לכבוש את רמת הגולן התקבלה רק באותו לילה, ובעצם עם שחר 9 ביוני.

שוב עברנו במסע ניצחון, הפעם בכיוון ההפוך: ברחובות טבריה, לעבר ראש פינה. מראש פינה היה המראה גועש – מטוסינו הפגיזו את הרמה, והסורים הפגיזו את עמק החולה, שהיה אפוף כולו אש ועשן. בראש פינה קיבלנו הוראה לדהור על הטנקים בכיוון קיבוץ גונן, שהיה ציר עלייתנו לרמה. לא ידענו על האויב דבר וחצי דבר. נסענו עד סיבוב נאות מרדכי, תחת אש נוראה. כביש גשר התעלה המזרחית טווח היטב באש התותחים הסוריים, אבל עלה בידינו להגיע לגונן. שם פגשנו יחידה של “גולני”, שהיתה אמורה לעלות בעקבותינו באותו הציר.

דוקטרינת ההגנה הסורית על הרמה התבססה על ביצורים אימתניים בקווי אורך מצפון לדרום. חיל הרגלים של חטיבת “גולני” אמור היה לכבוש את המערך הזה. המשימה נראתה בלתי אפשרית. תפסנו את מוצב גונן. חיל האוויר שלנו שבר את הצבא הסורי בכוח ההלם. עכשיו עמדה לפנינו משימת הטיפוס לרמה. הטנק הקל שלנו עשה עבודה נפלאה. הוא טיפס במקומות שהיו בלתי עבירים אפילו לרגלים. חמישה טנקים הגיעו למוצב הסורי הראשון. משם היה חיבור לכבישי האורך של המערך הסורי. אני הייתי בזחל“ם. קיבלתי הודעה בקשר, שהטנקים הראשונים שלנו נפגעו ונעצרו. החלטנו להגיע ברגל לנקודת המגע. הדרך שנענו בה היתה ראויה בקושי לחמורים; צרה מאוד ומבותרת. כשהגעתי לאזור ההיתקלות התברר המצב לאשורו: ראשון הבקיע טנק המ”מ, אסא. הוא התקדם לבדו, עד שספג פגיעה ישירה, וכמותו נפגעו הטנק השני והשלישי.

כשהגעתי לשטח, היו שלושת הטנקים הראשונים פגועים. מולנו היה מוצב פלוגתי סורי, ובו פלוגת חי“ר ושלושה תותחי נ”ט, שהיטיבו לטווח. המצב לא היה סימפטי. יצאתי מן הזחל“ם ורצתי ברגל, עד שמצאתי ג’יפ. עליתי אליו ונתתי את הפקודות הנדרשות. כיוונו אל תותחי הנ”ט הסוריים את מלוא עוצמת האש שלנו. הזמנו סיוע אוויר, אך המטוסים לא הצליחו להשמיד את עמדת האויב. האזור כולו היה מוכה אש מרגמות יעילה וקטלנית.

שררה הרגשה של – “אם אין אני לי – מי לי?” החטיבה כולה היתה תלויה בפריצה שלנו. החלטנו להסתער באור אחרון, תחת האש הכבדה, כשהשמש בעיני האויב, ולנוע תחת האש הכבדה, בקו חזיתי, בהנחה שתחת אש מוטב לנוע ולא להיעצר. מחצי מרחק ההסתערות התחילו החיילים הסורים לברוח. טיהרנו את התעלות ברימונים ואש תמ"קי “עוזי”. המוצב הסורי חוסל.

תיאור מפורט זה אופייני לכל הלחימה על הרמה. כשקיבלו הסורים מכה חזקה, כמעט הפסיקו להילחם.

למחרת, 10 ביוני, קיבל הצבא הסורי פקודת נסיגה. הגענו לתל אבו־חַנְזיר (הר שיפון), תל בזלתי נישא, המרוחק כ־15 ק"מ מגשר בנות יעקב, על הדרך לקוניטרה. נפגשנו עם כוחותינו, שעלו מן הצירים האחרים. תפסנו משוריין סורי, שזרע מוקשים באורח אוטומטי ואף כיסה אותם באדמה, כמין מכונה לזריעת תפוחי אדמה (להבדיל..).

ביום א', 11 ביוני, התקדמנו מעט מזרחה, עד מבואות קוניטרה.


מכתב מאל"ם אורי רום

כחודש לאחר תום המלחמה הגיע אל נחום המכתב הבא:


9 ביולי 1967.

כבוד אל"ם נחום שריג,

[נחום היה, לאמיתו של דבר, רק סגן אלוף, היא הדרגה של מפקדי חטיבות במלחמת העצמאות].

המפקד, שלום!

מצאתי לנחוץ לספר לך במלים מספר אודות בנך רן, המשמש מ"פ בחטיבתי.

יצא לי לראותו מקרוב מאוד, בעת פעולתנו בחזית הירדנית ובחזית הסורית. בשתיהן הצטיין כרגיל.

באופן מיוחד זכה רן לתהילה בקרב על מוצב הנ“ט ליד הכפר הסורי רַוִויָה. פלוגתו סייעה לגדוד חי”ר של “גולני” בכיבוש מוצב הגבול שמול קיבוץ גונן. היה עליו לטפס בשטח תלול מאוד, ובשלב הראשון הגיעו למעלה רק חלק מהטנקים. כשנכבש המוצב, המשיך רן להוביל את פלוגתו בראש גדוד החי“ר, בציר קשה מאוד בצלעו של הר. כוח החי”ר התחיל לתקוף את הכפר. מוצב הנ“ט הפתיע אותם באש חזקה ובהפגזה ארטילרית. הגדוד נסוג, ורן נשאר עם פלוגתו. אש הנ”ט חיסלה בזה אחר זה שלשה טנקים שלנו. רן נוכח, שאין דרך אחרת לשינוי המצב, אלא להסתער. כך עשה וכבש את היעד. כיבוש המוצב איפשר להעלות את החטיבה [37] לרמת הגולן.

באותו קרב נכנסתי לרשת הגדוד ולרשת הפלוגה. שמעתי את פקודותיו ושוחחנו לפרקים.

הוא היה קר, שקול וצלול.

נחום, לא ביטאתי את כל רחשי ליבי לפעליו ולאופיו של בנך, כמפקד וכאדם.

ברצוני רק לציין, שאני גאה מאוד בחבורת המפקדים הצעירה, וביניהם כמובן, רן.

אני מאושר לכתוב מכתב זה ושמח בשמחתכם, שבניכם שבו בשלום.

אורי רום – אל"ם

מפקד החטיבה


סיפורו של שאול

את סיפורו של שאול, שסופר בהומור מריר, כמנהגו,

רשמתי על שלושים עמודים. לסיפור המלחמה עצמה לא הגענו.

דפים אלה צרורים בדממה במגירתו,

בחדר הזיכרון שבבית השיטה.


הגעתי לבסיס ביום ד', בשעה 14:45. המהומה היתה בעיצומה. מחנה החטיבה שלנו ישב על גבעה, ועל קודקודה – מפקדת החטיבה. על הכביש ההיקפי מסביב למחנה נעו, כבקרוסלה, כל סוגי כלי הרכב המצויים – ממכוניות אזרחיות ועד מובילי טנקים. אדמת לֶס לבן הִתמרה באוויר כענן לבן ומדכא. סככת הפלוגה שלי היתה ריקה וזנוחה כאחרי מלחמה… כל עוד לא גויסנו, ידענו ‘הכול’. מרגע שהגענו לבסיס, ירד עלינו מסך של אי ידיעה מוחלטת.

פגשתי את המ“פ שלי בסככה אחרת. שאלתיו: – מה הולך? והוא השיב לי: – בלגן! התברר שהמ”פ הועבר לפלוגה אחרת. גם הסמג“ד היה חדש. לאנשים שהגיעו אמר: – קחו ציוד מכל מחסן ומכל מקום, וציידו את הטנקים! לקחתי עלי תפקיד – לאסוף את אנשי הפלוגה המקוריים (הגיעו גם 100 אנשים שלא גויסו! היתה היענות של 105 אחוזים!). משימה שנייה שלקחתי עלי היתה לארגן שלושה צוותים חלופיים של טנקים, למצוא זחל”ם לרדת איתם לפארן…

[…]

הוצבנו מול כּוּנתילַה, מצפים לפקודה לעלות עליה. לפי הידיעות המודיעיניות, נמצאה שם חטיבה מצרית בשלב של התחפרות ובניית מגננים. לאחר זמן התברר, שהידיעות המודיעיניות היו מוטעות, ומכוונת להטעות את האויב – אותנו.

אז השתנתה גם משימתנו – לא לעלות על כונתילה, אלא ליצור רושם שאנו עולים עליה מדרום, ואילו המתקפה של צה“ל תבוא מן הציר המרכזי, ציר אבו עגילה. משימה נוספת היתה להבטיח את אזור אילת והנגב המרכזי, שטח מועד לפורענות, משום שהיה נוח למעבר השריון המצרי. בעקבות ידיעות על הימצאותם של מוקשים מצריים רבים בשטח, החלו כמה מיחידותינו להתאמן בהצבת ‘נדלים’ (הנדל הוא מרבה רגליים ארסי, ועל שמו קרוי מתקן לפינוי מוקשים). היה זה צינור שאורכו 90 מ' (!), מורכב מפרקים שקוטרם 15 ס”מ וממולא חומר נפץ. אורכו של כל פרק כאורכו של ארגז משאית. טנק אחד גורר את ה’נדל' לשדה המוקשים, וה’נדל' מפוצץ מוקשים במסלול הטנק. הלוחמים שליוו את ה’נדלים' חשו כמתאבדים…


בי“ט בכסלו תשמ”ד (25 בנובמבר 1983) מלאה שנה למות שאול.

הוא שלח יד בנפשו.

שנה שלמה עמל כל אחד מאיתנו למצוא רמז לסיבת מעשהו המחריד, ואיננו יודעים.

עדיין אנו הלומים. כואבים.

גם בשיא כוחו, בצוהרי חייו, אהוד, מצליח,

ממלא במרץ וביצירתיות את תפקידו – מזכיר בית השיטה.

מה היה לו?

בחוברת חיי שאול, שהוצאנו לזכרו, חסר הלב. הוריו – חנה ומנחם.

בתנו – רעייתו – רות, וארבעת הילדים: מיכל, אמרי, סיון ויונתן, לא יכלו לכתוב.

הלומי צער.


סיפורו של יוסף

תהליך גיוס החטיבה היה משובש. רבים נעדרו. ישבנו בשבטה והמתנו; בתנאי שדה, באפס מעשה. מצב רוחנו נע כמטוטלת לפי הפקודות שניתנו ובוטלו חליפות. חייל מן הפלוגה התאבד מרוב דיכאון. סבלנו ממחסור במים. ישבנו בימים תחת רשתות, צדים זבובים… בלילה יצאנו מן הרשתות ולפנות בוקר התכסינו בהן שנית. המתח היה קשה.

ביום שני המפורסם, 5 ביוני, שמענו לפתע הדי יריות מאזור רפיח. ראינו עשן ומבנה מוטס של מטוסי “פוגה”. הבנו שמשהו התחיל, ובטרנזיסטור הובהר לנו שפרצה מלחמה. סוף סוף! כיוון שהמ“פ [איתן ואליש מגינוסר] הלך ל”קבוצת פקודות“, פקדתי על הפלוגה לקפל את הרשתות ולהתכונן לתזוזה מהירה. האנשים היו מתוחים, אבל מצב הרוח השתפר פלאים. היתה זו מתיחות שונה, חיובית, שצפינו מראש. מנועי הטנקים הותנעו. המג”ד הורה על דממת אלחוט. הפלוגות החלו לנוע. עמדתי בראש מחלקה ג' בפלוגה. נענו כל היום דרומה, לעבר הר קרן, ואחר כך חזרנו לשבטה. שם נודע לנו שכוחותינו מצליחים, וכי הופלו מטוסי אויב רבים. שמענו גם על כניסת ירדן למלחמה.

התברר, שהחטיבה שלנו היא חטיבת עתודה, וכי בבוא הרגע ננוע להר חברון, או לציר המרכזי, לסיני, בציר קְסֵיימֶה. אור ליום ג', 6 ביוני, נפלה ההכרעה: אנחנו נכנסים עם האוגדה של אברהם יפה לסיני. אותו לילה היה לי הלילה הרביעי ללא שינה.

בחמש לפנות בוקר חצינו את הגבול וחלפנו על פני בסיס מצרי קטן, שהושמד. הגענו למוצבים הקדמיים של אום כתף. במוצבים אלה עוד התנהלו סופי הקרבות; חוסלו כיסי התנגדות. עמדנו בין שדות מוקשים. מטוס “מיג” חלף מעלינו בלא לפגוע. נענו הלאה. ביציאה מאום כתף נורתה עלינו אש מטנקים מצריים נסוגים. ראינו טנקים מצריים שרופים ולידם גוויות חיילים. כבר היו נפגעים ראשונים בצידנו.

עכשיו הובילה פלוגתי בראש. נכנסנו לאבו עגילה בשמונה בבוקר, כשכבר נמצאו בה כוחותיו של אריק שרון. בדרכנו השמדנו טנקים שראינו משני עברי הכביש. לא ידענו אפילו אם היו מאוישים. נענו מערבה, בכיוון ג’בל ליבני.

לרגלי רכס הילאל גילינו שיירה מצרית גדולה, שנעה במקביל אלינו. פנינו שמאלה והתחלנו לירות לעברה אש בתנועה, ממרחק 3,000 מ'. המצרים נטשו את כליהם, כחמישים במספר, והתרוצצו בשטח. רובם הושמדו…


כך הולך הסיפור ונמשך, ומדווח על פגיעות באויב,

על ניצחונות, ועל פצועים והרוגים בכוחותינו.

יוסף סיפר על חיילים שבכו בהיסטריה, והוא הרגיעם.

סיפר בבהירות ובקור רוח פרט אחר פרט, מעשה אחר מעשה.

הוא הזכיר את חבריו שנהרגו.

ראיתי שחס עלי והבליע דברים שעמדו על קצה לשונו,

כמו שעושים לילד שאינו חסין דיו לשמוע דברים קשים.

פתאום הפטיר:

– הצמא היה כל כך גדול, שהחיילים המצרים שתו את מי המנועים

של הטנקים שלהם. כל תקוותם היתה ליפול בשבי בידינו…

גם את זאת הבליע:

– כל הימים האלה דאגתי לרן ולשאול.

לא היה לי מושג היכן הם.


משא ‘כבד’ מאוד

ימים מספר לאחר שוך הקרבות לקח אותנו רן, בקומנדקר צבאי,

לטיול בעקבות הקרבות שניהל בשומרון.

בעודנו מקפצים על סלעים ותעלות, בדרך־לא־דרך, אמר רן:

– מעולם לא נסע מישהו עם משא ‘כבד’ כל כך!

אמי, אבי, אשתי בהריון מתקדם, אחותי בהריון מתחיל. ממש פחד!

בעודנו מביטים בשטחי הארץ, שראינו מרחוק

אך אליהם לא באנו, בואכה ג’נין ובנותיה, אמר עוד:

– בתוך חודשים מספר תתעורר האוכלוסייה היושבת כאן מן ההלם,

ודם רב יישפך משני הצדדים…


כמה צדק! למעלה משלושים שנה עברו, ועדיין נשפך דם. הארץ לא שקטה.

נראה שלא תשקוט בעתיד.


סיפורי שלום, והולדת יפתח ואסף

דברים נפלאים קרו לנו אחרי מלחמת ששת הימים:

יוסף ושריק נישאו בטקס צנוע ושקט, כמקובל במשפחתנו.

רות הרתה את אמיר לאחר שנות ציפייה מרובות,

ולאורה ורן נולד הבן השלישי, יפתח.


כשפקח נכדנו הרביעי, יפתח, את עיניו הכחולות,

דומה היה שכל תושבי הארץ היו שיכורי ניצחון –

מטיילים מן החרמון ועד שארם־אל־שייח', קטנים כגדולים.

גם חברי בית השיטה טיילו בנופים הזרים־מוכרים, מוכרים ומסוכנים.


בחורף תשכ"ח נולד אסף.

תינוק יפהפה, שחום וכהה עיניים: דומה מאוד לשריק, אמו.

הוריו והורי הוריו וכל שריגיהם היו מאושרים.

דומה היה שהתינוק הנהדר הזה, המתפתח יפה,

יקל על שריק את ייסורי הקליטה. אך לא כך היה.

כשנפטר לייזר (כך קראו הכל לאליעזר רגב), אביה,

מהתקף לב – יצאה שריק לגבעת ברנר עם יוסף ואסף.

קיבוץ גבעת ברנר עשה הכול לקליטתה הטובה של המשפחה.

אפילו רכש אורגנית למען יוסף.

אבל היחסים בין שריק ליוסף עלו על שרטון.

השניים נפרדו. אסף נשאר עם אמו.


שריק באה לבית השיטה, ליוסף, למחרת יום הכיפורים תשכ"ח,

וכעבור שנתיים, ביום הכיפורים תש"ל, התגרשו.

כאב להם מאוד; כאב להוריהם; כאב לבן, אסף, כשבגר.

אבל הפירוד היה נחרץ.


“אל־קרן־השפע”

בג' באדר תשכ"ח (3 במרס 1968) נסעתי לירושלים,

להסדיר את העברת עצמות אמי, לאה, להר הזיתים.

רות קרבה למועד לידתה.

‘הזהרתי’ אותה, לבל תלד בדיוק ביום העדרי.

אבל היא, דווקאית שכמותה, ילדה באותו יום עצמו!

נחפזתי מירושלים היישר למיטתה, בבית החולים בעפולה.

בני משפחתנו ובני משפחת אורן ניצבו מסביב, זוהרים,

למראהו של תינוק נהדר, כהה עיניים, שפניו ‘אורניים’.

מי ידמה לנו באושרנו. חמישה נכדים לנו ואנו רק בני חמישים ושלוש.

ואולי היינו מאושרים מדי? ליהודי – אסור להיות מאושר מדי.

תצלום של נחום ושלי מאותם הימים,

ובו כל נכדינו ניצבים סביבנו או חבוקים בזרועותינו,

מזכיר לי פסל הלניסטי שראינו ברומא, בגן הוותיקן.

אפשר לדון אותו כקיטש גמור, כרבות מיצירות ההלניזם,

שהתרחק מרחק רב מן המקור היווני הקלאסי –

אבל הוא מקרין חום ואושר מרגשים:

גבר ענק, חצוב באבן, מסב בנחת־בן־אלים,

וכל גופו מצמיח שפעת תינוקות.

כשראיתיו לראשונה כיניתי אותו בליבי ‘אל־קרן־השפע’.


ואף כי חלפו דורות

אל תיק היצירות של ילדותו ונעוריו, שופע כל טוב,

נוספו עכשיו רבית פזמוני המחזמר,

שצחקי הגה וכתב את רובו, ואין צריך לומר – שיחק, ניגן ושר.

נושא המחזמר: “התנ”ך במהדורה קיבוצית".

הנה למשל:


יעקב אבי־אומה, כבר מגיל צעיר חלם

כיצד ליצור ולקומם בכנען עם.

הוא ראה בחלום מלאכים עלי סולם,

וידע: האל אותו בכל דרכיו לעד! אולם…

בנו יוסף, החכם מאֶחָיו,

את עצמו בנעוריו אהב.

רק כבוד הוא ביקש,

הגדוּלה הוא חיפש.


פזמון: ואף כי חלפו דורות מני אבות ועד היום,

כולנו בני בנים של גיבורים הולכי מרום.

יעקב חלם על עם, ובנו יוסף – רק על עצמו,

וכך היום כל דור ומטרותיו שלו עימו.


גם אבי – אך התבגר, ומייד היה חלוץ

‘ציונות’ הוא אז דיבר, וחלם הוא על קיבוץ.

על עצמו לא חשב, ושכרו נתן לכלל.

כך יצר הוא מדינה והפריח השממה. אבל…

לא אחלום על שיוויון ועל כלל;

נוחיות רק אדרוש, ובכלל –

מכונית אבקש,

השכלה אחפש…


פזמון: ואף כי חלפו דורות מני אבות ועד היום,

כולנו בני בנים של גיבורים הולכי מרום.

יעקב חלם על עם, ובנו יוסף – רק על עצמו,

אך אנחנו עוד נדמה ליעקב בבוא היום!


רציתי עוד מעט

צחקי היה מודע לפרידה מהילדות המאושרת, המרווה,

וכפיטר פן בשעתו ביקש להישאר ספון בתום ובחום של גן העדן,

ולחם על מימוש עצמו כמוהו כחבריו.


רציתי עוד מעט, ביקשתי פעם אחרונה,

לנשום עולם ילדות. להישאר ילדון תמים.

לחלום לרגע קט כדי לזכור.

לצחוק לשמע שטות, ילדות יפה כל הימים.

רציתי בלב הכל לחרוט,

כל משובה וכל דבר ערך.

אך כבר מאחורי הדלתות נסגרות.

כבד מנעלים אני יוצא לדרך.


הבית מתרוקן

חגיגת הסיום של כיתת צחקי, צעיר ילדינו, חתמה שלב נוסף,

היתה טקס בגרות למשפחה.

הבית התרוקן מבנים.

צחקי יצא לשנת שירות בשכונת “חבצלת” ברחובות.

עשה שם עבודה יפה; קשר קשרים חמים עם החניכים.


בספטמבר של אותה שנה נשא יוסף את נורית (פורת) לאשה.

כיוון שגם אחי נורית, דורון, התחתן באותה השעה,

נערכה מסיבה רבתי באולם הספורט, בנוכחות קהל רב.

שלא כדרכנו.


וכבר פרחו כל בנינו מן הקן. הבית ההומה התרוקן והשתתק.

פרחו מן הקן, שעדיין הוא ביתנו,

בצל הדר נותן פרי מגדים,

על שפת מדשאה יפה ומטופחת.

אל הקן הזה באו עכשיו לבלות ולהתרועע

הבנים, רן ורות, והנכדים, בערבים ובשבתות –

לאכול ולשתות, לשיר ולנגן.


נישואי אייל

בתום שירותו הצבאי, באוגוסט 1972,

נשא אייל לאשה את יהודית (קליינמן), בתם של שרה ויהושע.

כדרכנו מאז ומתמיד, העמדנו חופה אצל הרב בעפולה

ונסענו אל חוף הכינרת, לסעודה ולבילוי.

אייל הפליג בשחייה. הכינרת הזעיפה פנים כדרכה בצוהרי היום,

ואייל נסחף הרחק מן החוף. כל הבנים שחו בעקבותיו.

הסיפור הסתיים בכי טוב, לא לפני שעברה, לפחות עלי, שעה של חרדה.


צחקי בצה"ל

ממש מדהים, כמה הכל דומה!

כוונתי לחוויות, למעשים ולהשתקפותם במכתבים.

צחקי כאחיו לפניו, לא אהב את הצבא,

אבל עמד בכל התלאות ללא קושי ניכר.

במכתביו ניכרו געגועים עזים הביתה, תשומת לב לכל בן משפחה

וקשר עמוק לבית השיטה;

וגם – ביטחון עצמי ומחשבה עצמאית ושכל ישר – שכל בנינו מחוננים בהם.


במלאת שנה לגיוסו, כתב צחקי:

כאן הכל שפיר. רן ביקר בשבוע שעבר,

והקדשתי לו שתי דקות יקרות!

אני אכול צער על שהפסדתי את ראש השנה, את “מסיבת השיכורים”,

ואמש את אזכרת הנשמות.

שלושה מועדים המתקשרים אצלי עם הבית, בית השיטה.

מתפלל שעוד אזכה לכפר על כך בהרבה חגים בבית.

אפילו לפני השחרור.


השנה הטובה האחרונה

בברכה לראש השנה תשל"ג (1972) כתב צחקי, שידע שאני שרויה לבד בבית

(נחום נסע לדרום אמריקה, בתוקף תפקידו כמזכיר “הקיבוץ המאוחד”):


עכשיו אתם בעיצומו של חג.

אני יודע, אמא, ששמחת חגך מושבתת.

את חסרה מאוד מאוד את אבא…

אני הרי תמיד טוען, שיש הרבה מה לקנא בך…

ראש השנה! יש בי כל כך הרבה מהחג הזה!

מאוהב בבית השיטה החוגגת אותו בעומק והדר.

והנה אני כאן, משמים בחולין, תורנות־מטבח.

[…]

שנה טובה לך, אמא. דעי להבין ולשמוח בכל האושר שזכית בו!

צחקי

לו ידע, שהמבול ישטוף אותנו כעבור שנה בלבד…


 

חלק ג': טָרוֹף טוֹרַף יוסף

צחקי נפצע!

התאונה של צחקי אירעה שלושה שבועות לפני יום הכיפורים תשל"ד (1973),

בחושנייה הארורה שברמת הגולן, שם שירת שירות חובה כמפקד מחלקה.

שלושה שבועות היה מוטל חסר הכרה ועבר ניתוח מוח קשה. קריטי.

רן – אז מפקד חטיבה ברמת הגולן,

שידע כי המלחמה קרובה לפרוץ, והיה נתון בדאגה רבה ועמוס עבודה –

בא לראות את אחיו, שהתעורר בבוקרו של ערב יום־הכיפורים, לעיני רות, אחותו.

צחקי פקח את עיניו, פלט מלים אחדות, וניסה לחייך

ולחזור אט אט אל עולם המציאות.

בערב הקיפה אותו כל המשפחה בפני מסכה מחייכים. צוחקים צחוק אחרון.

למחרת פרצה המלחמה.


אט אט החל צחקי לאכול מזון מוצק יותר ויותר;

מדי שעה השיג הישגים נוספים בשליטה על גופו.

שירבט מעין כתב, ניסה לעשות דברים.

בניתי סביבו חומת מגן; עטיפה בלתי שבירה.

בתחילה לא היה צחקי מוכשר לקלוט דברים מופשטים;

להבין מה אירע לו.

לוח חלק, שאינו זוכר מאומה.


ביום א' בבוקר, למחרת יום הכיפורים,

נסע נחום למזכירות הקיבוץ והתייצב לפעולה.

הוטל עליו לרכז את ענייני הקיבוצים ברמת הגולן.

כולנו, ככולם, קיבלנו עלינו משטר חיים שונה בתכלית.

האפלה. ילל צופרים. מסוקים מובילים בזה אחר זה פצועים לבתי החולים.


המבול ניתך על ראשינו במלוא עוזו – מלחמת יום הכיפורים תשל"ד

יוסף יצא לדרך ללא שוב.

לאחר זמן שיחזרתי את קורותיו.

ידי עדיין רועדת בהעלותי אותן על הכתב.


בליל יום הכיפורים כבר ידעו כל חברי בית השיטה

שמלחמה עומדת לפרוץ בכל רגע.

התכנסות הזיכרון באותו לילה היתה קצרה ומעיקה.

לאחר ששב יוסף מחיפה, מביקור אצל צחקי, ישבו שכניו שבת אחים.

מדי שנה נהגו לבנות סוכה בצוותא,

וכבר ריכזו את הענפים והקרשים.

עכשיו, כשישבו מתוחים כמיתר,

מצפים לקבל את אות הקריאה לצאתם למלחמה,

תהו אם אמנם יבנו את סוכתם גם השנה.

יוסף היה מתוח מכולם.

ביום המחרת התהלך שותק ורוגז, כעקוץ עקרב,

בייחוד לאחר שגיסו, שאול, כבר יצא לדרכו.

במוצאי היום צפה עם נורית, אשתו, בטלוויזיה שבחדרנו.

שניהם נרעשים ונדהמים. הצופרים ייללו.

פלג הקטן (פלג זהוב השיער, שכיניתיו ‘פלא־לי’) שהה במחיצתם.

היתה זו הפעם האחרונה שבילה פלג בזרועות אביו;

הפעם האחרונה שראה יוסף את בנו הצעיר, ונורית – את בעלה, אהובה.

סמוך לשבע בערב הודיעו ליוסף, שעליו לצאת לרמת הגולן.

למחרת בשבע בבוקר, נפרד מנורית ויצא לדרך.


בבוקרו של היום השני למלחמה יצא יוסף את ביתו על שתי רגליו.

כעבור עשרה חודשים, באב תשל"ד, שב אלינו, ורגליו פשוטות לפניו –

בשיירת מכוניות, שהובילה לקבורת קבע אחד עשר מבני בית השיטה.


מכתבו של הדרי

לאחר זמן נודע לי כי משה הדרי, איש אשדות יעקב

(קרוב משפחה של שריק, אשתו הראשונה של יוסף),

פגש בבני ברמת הגולן.

הוא סיפר לי על פגישתם במכתב:


שעות ספורות לפני שירד הלילה השמדנו את הטנקים הקדמיים של הסורים,

שפגשנו – למרבה האימה – מעל הכינרת.

כולם הבינו מה גדולה העבודה המצפה לנו,

כדי להדוף את האויב מהמקום, שאת עומק חדירתו

ראינו דרך כוונות התותחים.

איש לא ידע בבירור את המצב הכללי בחזית הצפון.

ללב התגנב חשש:

קו החזית ניצב למעשה בינינו לבין יישובי הגולן!

על אף החום ששרר באותו יום חשנו צינה;

למרות אומץ ליבנו חלף רעד בגופנו.

באווירה זו ירד עלינו הלילה.

את שעות החשיכה הראשונות ניצלנו לשיפור עמדות.

נענו במעלה גמלא בדרך לבנה, חצובה בהר.

שעות של מתח בחשיכה הגבירו את הצינה והחששות.

סיור קצר בסביבה משך את עיני לפלוגת טנקים מגדוד שכן.

– מי כאן המ"פ? – שאלתי.

דמות התרוממה מאחורי אחד הטנקים.

– אני.

– מי זה?!

– שריג.

– יוסף?

– כן.

בבת אחת נמוגה כל הצינה. הבית נראה פתאום קרוב.

– ומי אתה?

– הדרי!

מיעטנו להיפגש, אף כי היינו קרובי משפחה.

עכשיו, כשקפץ מאחורי הטנק ולחץ את ידי, חשנו כאחים.

מייד החלו המלים לזרום בינינו,

וכל אחד שומע את עצמו בלבד;

מספר, מדבר, ואינו קולט את דברי זולתו.

שעה ארוכה ‘שוחחנו’ כך, שיח חרשים.

לקראת שחר נפרדנו ופנינו איש לדרכו.

ביום רביעי, בעצם הדיפת המאמץ העיקרי של הסורים מאזור חושנייה,

נפלו רבים מבני יחידתי.

התחלתי לפתח בתוכי אטימות מסוימת, כדי להיות מרוכז בלחימה.

לפתע הודיע לי מפקדי, שהיה עד לפגישתי הלילית, על נפילת יוסף.

כל הקליפות נשרו כלא היו…


עכשיו חיפשנו את העקבות בדרך דהירותו

בן שבע עשרה כתב יוסף, מתוך מצוקה עמוקה:


נשאיר הפתרון לאותו משהו,

המכתיב לבני האדם מעשים שאינם מבינים מהם,

ונקרא לו בשם “גורל”.


עכשיו חיפשנו את העקבות בדרך דהירתו לקראת אותו גורל.

מה עבר עליו באותם ימים, באותן שעות?

מה חשב? מה הרגיש? את מי ראה בעיני רוחו –

אם בכלל ראה מישהו?

לרן היתה תשובה ברורה על כך.

בעל ניסיון הוא רן. בקרבות רבים, עקובים מדם, נלחם, כמוהו כאביו נחום.

את תשובתו כתב לקראת הלוויית בנינו;

אחד־עשר בני בית השיטה, ויוסף בתוכם:


המוות בשדות המלחמה הוא קצר.

מתפוצץ, אלמוני, חסר רגש ולא מכאיב.

המוות בשדות המלחמה הוא חושים…

ריח גומי שרוף ובדים עשנים,

שלהבות בוהק מסמאות בלובן אכזרי,

ורעם שורקני מתובל מלח, עשן ופיח.

המוות בשדות המלחמה – מוחשי ונוכח,

מובן מאליו,

דחוק,

דחוי.


המוות בבית העלמין הוא שקט,

עמוק וצלול כבדולח, מופשט ובלתי נתפס;

איטי, מתמשך, קריר, פילוסופי,

אישי ובלעדי עד אימה.

המוות בבית העלמין –

כואב עד מחנק ודמעות,

ובלתי ניתן לשינוי,

סופי, סופי.


ורק הזמן, כדרכו,

מטפטף שנות חלבו כנר נשמה,

חוצץ בין מוות למוות,

ומנסה, לשווא, לצרוב אלי גלד

פצעים שותתים…


רן נפצע!

ביום ב', י“ב בתשרי תשל”ד (8 באוקטובר 1973), היום השלישי למלחמה,

טילפנתי מבית החולים, שבו סעדתי את צחקי, לבנימין גל, אז מזכיר בית השיטה:

– האם יש ידיעה כלשהי מרן, מיוסף, מאייל, משאול?

נעניתי בשלילה.

כעבור חצי שעה טילפנתי אליו שנית.

השתוממתי על שאיש לא בא לבקר את צחקי;

הלוא הם יודעים מה מצבו!

נראה שקרה משהו.

ואכן, רות הגיעה, חיוורת כסיד,

והושיטה לי גלויה שנכתב בה, באותיות קטנות וחלושות:

"אמא, שלום. נפצעתי בכתף. קל. אני שוכב בבית החולים ‘פורייה’.

מרגיש בסדר. רן".

דמי אזל מראשי ועיני חשכו.

אותו רגע בא אבא מתל אביב. חיוור. הוא כבר ידע.

השארנו את צחקי בידיה הנאמנות של חברתו עירית,

ונסענו לרן.


היתה שעת צהריים יוקדת.

כל הארץ היתה חזית.

בכבישים נעו טנקים ומשאיות לרוב.

חנינו לרגע בפונדק בצד הדרך.

עשרות חיילים בריאים, צוחקים, מיהרו לקו האש.

מי מהם לחיים ומי למוות? – הרהרתי ביני לביני.

האם הם חושבים על כך? האם הם מעמידים פני עליזים, כדי לגרש את הפחד מקרבם?


רן היה חבוש בצווארו ובכתפו;

מחובר לעירוי נוזלי.

פניו חיוורות.

דיברנו… מי זוכר על מה?

הוא היה שרוי בהלם. גם אנחנו.

אין ספק בליבי, כי במובן מסוים גדול סיבלה של אם,

השולחת את בנה לשדה הקרב,

מסיבלו של בנה.

הוא שיחזר באוזנינו את קורות הקרב והפציעה.

מעוצמת ההלם לא קלטתי את הדברים.

אימה כיסתה אותי.


ימי המלחמה הראשונים מתוארים בספר החטיבה של רן – חטיבת “ראם”:


עד השעה 16:00 ביום שבת [יום הכיפורים] התייצבו רוב מפקדי החטיבה ומרבית אנשי הצוות של “גדוד עוזי”50. כולם עסקו בקדחתנות בהכנות ליציאה לקרב.

מאחר שימים מספר לפני פרוץ הקרבות הושאלו רוב הטנקים של החטיבה ליחידה אחרת, וטרם הוחזרו, נשארו בבסיס טנקים, שהספיקו לגדוד אחד בלבד. על הגדוד הזה הוטל לצאת לדרך בחופזה ולהגיע לנפח, כדי לסייע שם לכוחות הסדירים, שבלמו את הסורים הפורצים לשטחנו. [המדובר בחטיבתו של צחקי, 188, שידעה אבידות מחרידות וכמעט נמחקה. אלוהים, מה צריך היה לקרות לצחקי, כדי שיינצל ממוות בטוח!] ערפל קרב סמיך שרר בחזית הגולן. הסורים, שפרצו בהפתעה ובעוצמה רבה, חצו את “הקו הסגול”, דילגו על פני קו המוצבים והחלו מחדירים מסות כבדות של שריון ורגלים אל תוך שטחנו. המצב היה חמור ביותר. במוצאי יום הכיפורים, בשעה 20:30 לערך, נפגע המג"ד, עוזי.

בבוקר יום א' התברר למח"ט, שעמד בראש כוח גדודי, שנע על ציר אריק־קצביה, כי הוא עמד מול כוח של כחמישים־שישים טנקים סוריים. כשעתיים לאחר מכן היה צפוי להגיע הכוח של יוסי עמיר ממזרע, ומשימתו – לפנות אל חופה המזרחי של הכינרת ולחסום בכל מחיר את דרכם של הסורים דרומה.

שלושת הכוחות האלה – הכוח בפיקודו של המח"ט, רן שריג, שעלה לעבר יהודייה, הכוח של יוסי עמיר וכוח מן החטיבה הסדירה [188] שעלה בציר גמלא – אלה היו הכוחות שעצרו ביום א', 7 באוקטובר, את הסורים מלגלוש אל הכינרת!

השעה היתה חמש וכמה דקות. אור ראשון של בוקר יום א'. הכוח הראשון, שמנה עשרים טנקים, עלה במעלה כביש יהודייה, כדי ליצור מגע עם האויב, שאיש לא ידע מה כוחו ומהם ממדיו. בראש הכוח נע המח"ט, רן. באותה שעה לא היה בהר שום כוח ישראלי, שחצץ בין הגולן לבין הכינרת. ליד הכפר הנטוש [מאז מלחמת ששת הימים] קצבייה התקיים המגע הראשון עם האויב הסורי, שארב משני צידי הדרך. הקרב החל. סיפר אחד הלוחמים:

“כוח המח”ט ניהל קרב קשוח עם הסורים. במהלך הקרב השמדנו שנים עשר טנקים סוריים. הסמג"ד, אבנר גולדשמידט מחולתה, נהרג.

המשכנו להתקדם במעלה הציר, בפיקודו של המח“ט. זיהינו, מכיוון דרום, חטיבת טנקים של האויב. המח”ט נתן פקודת אש, והתחלנו לצלוף בהם מעמדות. במכת האש הראשונה השמדנו עשרים טנקים. הגענו ל’גשר האירי' שבין ציר הנפט לציר הקק“ל.”

וסיפר לוחם שני:

“כשהתקרבתי אל טנק המח”ט, הבחנתי בכתמי דם גדולים על המפה, שהיתה מונחת על כיפת הצריח. הבנתי, שמשהו קרה לו. עליתי על הטנק, וסופר לי שהמח“ט נפגע בצווארו ופונה ל”פוריה“.”


את הפרטים האלה, ורבים נוספים, קראתי רק לאחר ימים רבים.

מדברי רן, ששכב פצוע בצווארו מרסיס, זכורות לי המלים:

עשן, אש, מתים, פצועים, אימה חשיכה.

מעטים מול רבים, בלשון המעטה.

רן דיבר בשקט, בדבריו לא ניכרה התרגשות. ואני – התפלצתי…


עם חשיכה ירד נחום מרמת הגולן ובא לבית החולים “פורייה”,

איך השתחל שם בין הכוחות – איני יודעת.

הוא סיפר לי על משאיות מלאות גוויות, שדמן ניגר על הכביש.

התכווצתי בתוכי.

מ“פוריה” נסענו לבית החולים “רמב”ם" בחיפה, לבקר את צחקי.

נסענו בחשיכה, בלא אורות, אבל ירח האיר – דומה שיותר מדי – את הארץ.

בחצות הגענו אל צחקי, שלא ידע דבר על פציעתו של רן.

הוא חשב שבאנו מן הבית; אם חשב בכלל…

אט אט חדרה למוחו ההכרה שמלחמה מתחוללת בארץ;

שמחלקתו התייצבה בקו החזית ברמת הגולן.

אט אט החל לקלוט שמות פצועים והרוגים;

עשרות מחבריו נקטלו; רבים נפצעו.

ואולם עדיין לא היה מעורב רגשית – אטום; מכני. קולט ופולט.


בערב סוכות, י“ד בתשרי תשל”ד (10 באוקטובר 1973),

במחלקת היולדות של בית החולים

– שגם היא, כשאר המחלקות, מלאה פצועים –

עמל אלישע (שפירא), בן קיבוץ “השומר הצעיר”, שנכווה בקרבות רמת הגולן,

לתאר לצחקי את מפת המלחמה; להסביר לו את המתרחש.

בצוהרי אותו יום, י“ד בתשרי תשל”ד,

חזרנו הביתה לראות את רן,

שלפי השמועה עמד לצאת מבית החולים למנוחה קצרה בבית.

בפעם הראשונה מזה חודש ראיתי את בית השיטה

והיא מוזרה למראה, ריקה מאדם.

בהגיענו לשער סיפר לנו השומר,

כי כשעה לפני כן עבר שם רן, לבוש מדים, וחבוש – בדרכו חזרה אל החזית!

נדהמנו. הלא איבד דם רב! הלוא הוא פצוע!

מדוע ברח?

(ואולם, מי מהשריגים, ולא רק הם, היה נוהג אחרת?)

שעת הצהריים, שבה הגענו אל חדרנו,

היתה השעה שבה נפל יוסף.

הדבר נודע לנו כעבור שבוע,

בערב שמחת תורה.


סיפור הקרב של יוסף

סיפר הקרב של יוסף הוא המשכו של סיפור הקרב של רן, ומתואר בספר חטיבת “ראם”.


השחר הפציע על יום ב' בשבוע, 8 באוקטובר, וכוחות חטיבת “ראם” נפרסו לקראת יום מלחמה נוסף בטנקים הסוריים הרבים, שלחצו על כוחותינו מכיוון חושנייה. תוך כדי התקדמות איטית, והשמדת עשרות טנקים של האויב, נעו כוחות החטיבה (ובתוכם הפלוגה שבפיקוד יוסף; פלוגה כ' שכינויה ‘כְּלִין’), לכיוון חושנייה, שסביבה התרכז אגרוף שריון סורי רב־עוצמה.

ביום ג', 9 באוקטובר, נמשכה בגזרה מלחמת שריון בשריון. משעות הצהריים החלו כוחות החטיבה לנוע באיגוף עמוק לעבר חושנייה. עם רדת הערב חוסל, למעשה, הכוח הסורי שהחזיק במתחם חושנייה.

משנסתיים קרב הבלימה, הופנו כוחות החטיבה אל עבר “הקו הסגול”, כדי לטהר את השטח משרידי כוחות האויב, ולאחר מכן – להתכונן ולפרוץ הלאה, לתוך שטח סוריה. משהגיעו הכוחות אל אזור חושנייה, ניתן היה לראות דגל ישראלי מתנוסס בראש המוצב, אבל כל השטח סביב עדיין שרץ חיל רגלים סורי. סוללות ארטילריה סורית הפגיזו את הכוח הישראלי המתקדם. קצין האג"ם (שמילא את מקומו של המח"ט, רן, שנפצע) קיבל דיווח על הדגל הישראלי, שהתנוסס בראש המוצב, והורה לנוע לעבר המוצב בזהירות, בלא לפתוח באש.


בלילה התארגנו הכוחות לקראת המשך ההדיפה למחרת, יום ד‘, י"ד בתשרי, ערב סוכות. ביום ד’, עם שחר תפס הגדוד של יוסף עמדות על כביש רפיד־קוניטרה, וניהל קרב אש עם כשנים עשר טנקי אויב באזור מוצב 111 שעל “הקו הסגול”, שהיה בשליטת הסורים. לאחר תיחמוש, ותחת אש ארטילרית, קיבל הגדוד פקודה להסתער ולכבוש את המוצב והרכסים שלידו. ההסתערות היתה מהירה, ובמהלכה היה הגדוד חשוף לאש ארטילרית עזה. בהסתערות הוביל הטנק של המ“פ, רס”ן יוסף שריג. פגז, שפגע בטנק של יוסף, הרגו בו במקום.


בשורת המוות

אריה כהן, חברנו מילדות, ורבקה (חוגים) באו לבית החולים,

ובשורת המוות בפיהם.

הם מצאו את נחום מבקר את אחד הפצועים.

רות באה איתם לשכנעני, שמצבו של צחקי טוב;

הוא מוקף מכרים וידידים, וחברתו עירית איתו,

ובכלל, מותר לי לנוח בחג, בבית…

שוכנעתי…

נפרדתי מצחיקילי בנשיקה. גם הוא עודד אותי לנוח היטב.

היינו פתאים גמורים: עיוורים, חרשים.

כל הנוכחים כבר שמעו את הבשורה מרה והציגו הצגה מחרידה –

הרופאים, האחיות, אלישע, חברו של צחקי.

רות ואני יצאנו לפרוזדור.

אותו רגע הגיע נחום ואחז בכתפי; חיוור כסיד, כושל.

בחשכת הפרוזדור בבית החולים קרא:

– אמא, יוסף…

– לא! – צעקתי ונפלתי תחתי.

– כן, אמר אבא ובכה; כן, וקולו נשבר.


יללה

הזמן קפא.

עלטה סמיכה.

איננו. איננו. איננו.

לא! – אני צורחת, בלי הגה.

כן. כן. כן.

איננו. איננו. איננו.

הולם.

רודף.

מוחץ.

איננו. איננו. איננו.

מכה.

צובט.

בועט.

איננו. איננו. איננו.

כן. כן. כן.


לא התפנינו לשבת עליו “שבעה”

יום אחד בלבד נשארנו בבית. לא ישבנו “שבעה”.

תליתי פתק על הדלת וביקשתי, שלא ייכנס איש פרט לבני המשפחה.

רבים רבים באו. כתבו משהו והלכו.

זעקתי עד לב השמים, אבל קולי לא נשמע. נדמיתי לאבן.

למחרת שבתי אל צחקי, לבית החולים.

אסור לו לדעת מאומה! על כולנו להעמיד פנים!


אייל שב הביתה, להתאבל על אחיו

נחום ירד לסיני, להחזיר את אייל.

בדרכו חיפש ומצא את שאול, זמן קצר לאחר שנפגע הטנק שלו מטיל.

שאול, שניכר בו הלם הפגיעה ההיא, הזדעזע לשמע נפילת יוסף.

נחום המשיך בדרכו אל אייל בחווה הסינית.

חזית מחרידה, רועמת.

הוא נכנס לחמ"ל של אברהם (‘ברן’) אדן

וביקש לשחרר את אייל לימים אחדים.

‘ברן’ פקד על אייל לנסוע הביתה.

כך נחלץ מן החווה הסינית…

הוא בא הביתה צנום וחיוור.

התחבקנו ובכינו.

היינו מאושרים למראהו. מאושרים ושבורים. כך, ממש כך.


צחקי שב הביתה

צחקי הועבד למחלקת הילדים בבית החולים,

ששכבו בה הפצועים שמצבם קל יחסית.

עדיין החזקנו מעמד; הוא עדיין לא ידע דבר.

הכרתו שבה אליו, אבל התנהגותו ודיבורו היו כשל ילד.

הרופאים הכינו אותנו לכך.

ד"ר גרושקביץ דימה פגוע ראש, ששב להכרתו,

לארון רב מגירות שנפל, וכל תוכן מגירותיו התערבב.

הזמן שייארך סידור ה’חפצים' ב’מגירות' שונה מנפגע אחד למשנהו.

– ובלבד שיחיה – חשבנו.

– יש לנו כל הסבלנות, כל האהבה בעולם!

ד"ר גרושקביץ אמר גם, שבקרוב יוכל צחקי לשוב הביתה!

הוא ביקש, שנבשר לו את הבשורה המרה רק בבית. אסור שתגיע אליו מן הסביבה.

יש לעטוף אותו באהבה. שלווה ואהבה הן התרופה הטובה ביותר.


צחקי שב הביתה ביום שישי, 26 באוקטובר –

39 ימים לאחר שנפצע.

כעבור יומיים ניסה לכתוב יומן.

כתב ידו היה רופס, רועד,

אך מצבו היה טוב לאין ערוך מזה שחזה ‘גרושקי’

(כינינו בינינו בחיבה את ד"ר גרושקביץ).


אלוהים, אני אוהב את אחי, יוסף! מיומנו של צחקי:

26 באוקטובר 1973.

השיבה הביתה היתה נהדרת! בכלל לא מרגיש, לא רוצה להרגיש את חומת השבר סביב.

ממש מאושר להיות בבית. בלילה אני שומע שאילן [גדרון], רעי הטוב ביותר, נפל.

מקבל שוק איום…


שבת, 27 באוקטובר 1973.

היום השחור בחיי.

אני קורא לאמא. שואל אותה על אילן. האם זה נכון? תשובתה: – זה נכון. וגם מודי.

וגם יוסף שלנו! – ופורצת בבכי. אני נשבר. מרגיש שאני מאבד את החיות. מתעב את ביקורי האורחים הבאים גלים־גלים.

[…]

שבור. אהיה כך עוד זמן רב. רני קליינמן אהובי, גיסי, אחי יהודית, בא! אנחנו בוכים.


30 באוקטובר 1973

אבא ושאול שבים מהרמה, שבה חיפשו עדויות. הם מביאים את סיפור מות אחי, מוקלט מפי התותחן שלו.

יוסף נפל בדיוק בעמדה מן העמדות שהיו באחריותי, בקו! מחריד. שובר. הורס. כולם, רק לא אני! ליל סיוטים איום. אני במשבר מחריד. מתמרד. בועט. אלוהים, אני אוהב את אחי, יוסף! אני רוצה אותו על ידי!


שאהבנו עד כלות

מאת רן


“תותח, טווח קרבי, טנק על אש!”

אפשר לקבוע כמעט בוודאות, שמשפט טכני ומוזר זה

מכיל את מלותיו האחרונות של האח הזה, האדם הזה, ה’טנקיסט' הזה – יוסף.

צירוף מלים מסוג זה הוא בלבד היווה את תמצית ההוויה החותכת,

הבוערת והמפויחת של כמה מאות יחידות של רביעיות אדם,

רכובות על מכונות מלחמה,

באותם ארבעת ימי תופת של קרב הבלימה ברמת הגולן.

הידיעה הצורבת בחריפותה – שאין קו שני, שאין תגבורת,

שאין רזרבות טנקים סוריים שיעברו־יגיעו מייד, בתוך דקות,

לכינרת, לגשר בנות יעקב, לעין־גב –

ידיעה זו הביאה כל ‘טנקיסט’ להילחם כמוכה אמוק,

כמטורף חסר בקרה, בתנאי קרב כמעט בלתי אפשריים

של עדיפות אויב מוחצת.

יוסף פיקד על פלוגה מובילה בגדוד טנקי “צנטוריון” במעלה גמלא,

ונתקל בטנקי אויב, באזור תוואי ההטיה של הסיור.

משם – שלושה ימים רצופים של לחימה קשה

והדיפה איטית של טנקים מהדיוויזיה הסורית הראשונה,

שפרצה באזור חושנייה.

יוסף עבר את כל התופת הזאת תוך החלפת שלושה טנקים שנפגעו.

ביום ד' בצהריים, בשעות האחרונות של קרב הבלימה,

נפגע ונהרג על ידי טנק אויב, בלחימה לכיבוש רכס המוצבים.

בכך תמה פרשת חיים של שירה, מוסיקה ושריון.

פרשת חיים של אדם צעיר, ברוך כשרונות עד להתפקע ורגיש כשבשבת.

נסתם הגולל על נשמה שאצרה בתוכה אוצרות בלתי נדלים.

נשמת אח שאהבנו עד כלות.


לב כולנו

מאת רות


בחורף 1968 נולד בנו בכורו, אסף.

ב־1969 יצא עם משפחתו לגבעת ברנר.

נקרע קרע במשפחתו, ויוסף שב הביתה, לבית השיטה.

קשריו עם בנו, אסף, היו עזים.

היה מבלה איתו בטיולים ומעניק לו מעושרו.


בבית חילק את זמנו בין בית הספר והאולפנים למוסיקה בעין חרוד.

מביע. שופע. יהלום.

יוסף ניגן ועיבד; שר וכתב; יוצר. אומן.

יומיים בשבוע עבד ב“חרושת מתכת”,

ואהב יומיים אלה של עבודה פיסית ופגישה עם חברים.

ב־1970 הקים יוסף משפחה עם נורית פורת, ובקיץ האחרון לחייו

נולד בנם, פלג, הנכד התשיעי לבית שריג.

יוסף היה מאושר בהיוולד בנו. וכולנו ליווינו עימו ועם נורית

את התפתחות התינוק החדש, העירני, היפהפה, זהוב השיער.


בחג היובל של עין חרוד מאוחד הכין יוסף את המקהלה, ששרו בה חברים וילדים.

רבים מחברי עין חרוד, שהשתתפו בחזרות, נקשרו אליו באהבה ובהערכה.

ליובל העמק, ליד מעיין חרוד, הכין את העיבודים המוסיקליים לתזמורת,

שליוותה את “הגבעטרון”.

לאחר היכרות זו עם “הגבעטרון”, מסר לביצועם את שירו “אור וירושלים”.

לחג של מעוז חיים הלחין את כל השירים,

וכן לחג המחזור של בית הספר המשותף בעמק חרוד.

כל השנים השתתף יוסף במקהלת “הקיבוץ המאוחד”

ותרם הרבה לאווירה המוסיקלית והחברתית הטובה שלה.

לחג חנוכת חדר האוכל שלנו הלחין ועיבד שירים רבים.

הכין את הזמרים וניצח על הביצוע המוסיקלי.

אותה שנה היתה פורייה ומפתיעה בריבוי השטחים

שבהם השקיע את עצמו – בהגות, בקריאה,

ביצירה הפיוטית, בכתיבה ספרותית איכותית.

תוך כדי כך לא הזניח את עבודתו הקבועה.


יוסף השתתף גם בערבי השמחה של הצעירים, עם פזמוניו השובבים.

בחג העצמאות, בשנת העשרים וחמש למדינה,

הכין את החלק המוסיקלי לשני ערבים – ערב הזיכרון וערב החג –

שהיו למאורע מלכד ומרגש.

יוסף אהב את הציבור בשמחתו. הוא השקיע זמן ומרץ

בריכוז התזמורת וראה בה שדה יצירה חשוב.


בסוף שנת הלימודים האחרונה שלו ב“אורנים”

נחוג חג הבר מצווה של קבוצת “שיבולים”,

כיתתם של עמית ומיכל, אחייניו.

לחג זה הלחין יוסף את השיר “הם היו אנשים משונים”, מאת נתן אלתרמן.

כל אותו ערב היה גאה בביתו ובחברה,

היודעת להפיק את אירועי החגים שלה בכוחות עצמה.


התאונה של צחקי זעזעה את המשפחה,

שפונקה כל השנים הללו, של מלחמות, בחיי יחד טובים.

יוסף, הרגיש במיוחד, התהלך מוכה אימה.

בערב יום הכיפורים שב צחקי לראשונה להכרתו.

כל שבט השריגים, ובתוכו יוסף, התאסף סביב מיטתו וחגג את הניצחון על המוות.


למחרת באה המלחמה.

בערב סוכות בא המוות על אחי, יוסף, והוא בן עשרים ותשע בלבד!

אח אהוב, רֵע יקר. חלק מליבי, מלב כולנו.


והיתה הרמוניה

מאת אייל


בקשר נשמע קולו של ‘ברן’, השואל את המג"ד:

– האם אייל נמצא אצלך?

בלב כבד צעדתי לטנק המג"ד.

ה’חבר’ה' בטנקים השכנים צעקו:

– אייל, תביא חבילות. אבא שלך נמצא כאן!

חשבתי – אילו חבילות אביא לכם? חבילות של עצב? של כאב?

‘ברן’ אמר: – יוסי נהרג, רן פצוע וצחקי – אתה יודע, מחלים.

יוסי, הוא אמר. הרי זה יוסף. את יוסף אהבתי.

לא אהב שקראו לו יוסי, אך השלים.

יוסף. אח אוהב ודואג, מלא חוכמה, עיניים נוצצות ומשגעות.


שעות רבות בילינו יחד מחוץ למסגרת המשפחתית, בתזמורת.

יחסים הדוקים נוצרו בינינו. שיחות ארוכות ונהדרות.

היה עוזר ומנחה.

סמכתי עליו. תמיד היגיון ורגש.

בשנה האחרונה לחייו הרבינו להופיע עם התזמורת.

יוסף היה פוצח בשירה, ואני הצטרפתי אליו.

היינו מתבוננים זה בעיניו של זה,

ונגינת האורגנית היתה גוברת, ונגינת התופים היתה מתעצמת.

והיתה הרמוניה51, והיינו לב אחד.

כל כך הרבה אושר לרגע; כל כך שמח וכל כך עצוב.

הרי הרמוניה היא כאב, היא עצב.

האם הרגיש?


שאלו אותו: – מה הריצה הזאת, מה השיגעון הזה לנסיעות ארוכות

ולהופעות מייגעות? מה הטירוף הזה?

זה היה הטירוף –

העוצמה והצעקה, הצלילים וההרמוניה.

יוסף.


בבית הקברות

מתשרי עד אב תשל"ד היה יוסף קבור קבורת ארעי בנהריה.

צחקי החלים זמן מה בבית הבראה צבאי, לא הרחק משם.

בלילות היה עולה לקברו של יוסף.


דעי, אימי העצובה.

עמוק בתוך הלילה, מעבר לכול

נשאוני רגלי, ורק ירח רחוק

היה לי עד.


ובלי דעת כיצד, הייתי שם.

ורֵעים אז קיבלוני; קיבלוני כולם.

קטן, רוטט, עמדתי מולם.

כה רבים הם היו.


חזקים ומחייכים.

בוטחים, וניחום על פניהם.

ועננה קלה, כי ראוני ביגוני.

אדמה רעה אז קיבלה רעותי.


ולא רעדה. ולא רעשה.

ובאתי אל אחי

מוכה שיברון,

והשאלה הזועקת קפאה על שפתי.


ומה נותר? רק להתרפק על החול הקר,

להגביה מעל חומות הזמן.

אין שיכחה.

ועימי אך ירח מלא, מליט פניו בענן.


המוות הוא עלטה או חושך

מאת רן


המוות אינו שחור.

המוות הוא עלטה או חושך.

המוות – חסר ממדים הוא

לא אורך, לא רוחב, לא זמן.


רק עומק אין סופי –

מטה, מטה, מטה.

שרעפי הנשאר על המת

אפורים הם.


אפור כעין שמי חורף.

מנמיך, מעיק, מאיים, מעגים.

וצוהרי זכרונות כחולים מוארים לפתע

ונדלחים באחת – במליחות דמעה.


הזמן – זורם בקצב קבוע

(כי הרי כך הוא מוגדר),

ולעולם לא ימלא חללו חללים.

הוא גם לא ישיר מצוקי יגון.


הוא רק יעגל פינות שבר חדות,

כבמשוף קהה מדי ועמום,

ויקהה כאב צורב כְּסַם זה,

הפועל לאט מדי…


הַר הַמּוֹרִיָּה שֶׁלִּי

צחקי כתב, אכול רגשי אשם,

שכל ההיגיון שבעולם לא יוכל לדכאם:


לָקְחוּ אוֹתִי לַמּוֹרִיָּה

בַּחֲצוֹת הַיּוֹם.

לֹא נָטַלְתִּי עִמִּי דָּבָר,

פְּרָט לַדִּסְקִית וְלַהִלָּה.

חָצִיתִי אֶת הַמִּלְחָמָה בִּסְעָרָה

בַּדֶּרֶךְ אֶל הָהָר.

צוֹעֵד בִּפְעִימוֹת הַלֵּב.

בִּקַּשְׁתִּי רַק לִכְתֹּב בַּדָּם שֶׁלֹּא שָׁתַת:

“צַו הַשָּׁעָה יָרָה בִּי מִן הַמַּאֲרָב, הֱיוּ חֲזָקִים. יִצְחָק.”

מִהַרְתִּי לַמִּזְבֵּחַ, כְּמוֹ הַבֵּן הַהוּא

אֲבָל הָאַיִל שֶׁהוּבָא תַּחְתַּי הָיָה אָחִי יוֹסֵף.

וְלֹא יָדַעְתִּי אִם יַסְכִּימוּ שָׁם לַחִלּוּפִים,

אָז יָרַדְתִּי דֶרֶךְ הַמּוֹקְשִׁים לָעֵבֶר הַשֵּׁנִי,

לְמָחוֹז אַחֵר.


ואני כתבתי קינות

שבת הביתה, ילד טוב שלי. ילדי המת.

נוכח יותר מאי פעם.

ברצותי – נושקת לעיניך,

ברצותי – מצמידה מצחי

אל הפרחים הכמושים

על מקום שהיה ליבך –

כשהיה.

ברצותי – אתה מנצח על שיר,

שורק ושר, מנגן וצוחק.

חוט הלב קצר והולך,

מתפקע –

וכואב, ומייסר.

ואתה – טוב, נינוח.

עיניך זורחות מכותל.

מי יתנני כעסך, בני,

לחישת זעמך

במגן הקשת והנכר.

מי יתנני עיניים זעם;

מי יתנני בלב העפר,

ואתה עומד עליו;

מי יתנני אותך חי,

ואני בעפר, תחתיך.

*

גיא ההריגה בחושנייה

נכבש מאז והיה לכביש.

האבן שהצבתי במקום ההוא –

איננה.

רק ערימת גולגלות

שזחלו במחילות,

מרגלי הר משה,

באו לכאן,

להיות גדרות שותקות.

גזר בר מלהיב תפרחות תחרה

להינומות כָּלות כְּלות־נפש.

פרע מסולסל מזהיב ציצים.

ואין רוחות גדולות נושבות,

ואין קול אדוני נשמע ברמה,

לומר דבר לעצמות היבשות –

שלא יעלו גידים

שלא יקרמו עור

שלא תופח בהן רוח.

רק רוח הרים מצויה

מרחפת פה מארבע כנפות,

וחיל גדול מאוד מאוד

אינו עומד על רגליו,

שכרעו ונפלו.

*

כשהתוודע יוסף אל אחיו, במצרים,

התוודע תחילה אל בנימין, הצעיר,

שישב על ידו במשתה שערך לאורחיו.

אמר לו יוסף לבנימין:

– יש לך אשה?

השיב לו בנימין: – הן.

שב ושאל יוסף את בנימין:

– יש לך בנים?

השיב לו בנימין: – יש לי עשרה.

שאל אותו יוסף: – ומה שמותיהם?

אמר לו: – בֶּלַע ובֶכֶר ואַשְבֵּל וגו'.

אמר לו יוסף לבנימין:

– מי שמע שמות כאלה?

השיב לו בנימין:

– כל שמות עשרת בני

על שם אחי הבכור, יוסף, בן אמי רחל,

אשר טרוף טורף:

בלע – שנבלע בין האומות;

ובכר – שהיה בכור לאמי;

ואשבל – שהלך בשבי הישמעאלים;

וגרא – שנעשה גר בארץ נוכרייה;

ונעמן – שהיה נעים בפניו ובהליכותיו;

ואֵחי – שהיה אחי היחיד לי מאמי;

וָראש – שהיה ראש וגדול עלי;

ומֻפּים – שהיה יפה ומיֻפֶּה, ולא היה יפה ממנו;

וחפים – שלא ראה בחופתי, ואני לא ראיתי בחופתו;

ואָרְד – שהיה דומה ביופיו ובריחו הטוב לוורד.

(על פי מדרש תנחומא, וייגש, ד').

*

"אתה מוצא שלושה שמות

נקראו לו לאדם.

אחד – מה שקראו לו אביו ואמו;

ואחד – מה שקוראים לו בני האדם,

ואחד – מה שקונה הוא לעצמו".

כך אמרו החכמים הקדמונים,

הכל־חשים, מכל־נבונים.


“כל איש יש לו שם”, שרה זלדה,

ויש לו מעשה אב בחייו,

בעוד “סנדלי פנינים” לרגליו

וכתונת פסים לכתפיו,

מן “הדיה” מסתיר פניו.

הוא על “נבל העשור” יעשה לו שיר,

ו“אור ירושלים” עליו יאיר.

וכבר משק כנפיים,

וכבר ים.

וכבר ההוא בא

ומצווה עליו

את “ליבה של האש”,

את “פרודת הזמן”,

את “המרחק האדיר”…

אתה מוצא שלושה שמות

נקראו לו לאדם.

והוא מבקש –

מה שם יקרא לו

המוות.


העמק מקסים

כך כתב צחקי על יוסף בשבט תשל"ד (פברואר 1974):


בשבת שוטטתי סביב הבית על גבו של סוס.

שבת של שמש בין סגריר לסגריר.

דהרנו והלכנו חליפות, כמו שאתה היית נוהג,

כמו שלימדת אותי. ונזכרתי בטיול הראשון

שלי ברכיבה, איתך. סוסי הריח את הבית

והתחיל שועט. צעיר לימים הייתי, לא הצלחתי לרסנו.

הופעת כברק מאחור וחסמת את סוסי.

בעצם לא הספקתי להודות לך, עדיין…


רקפות ועיריות פורחות סביב.

הפרות מאחורי הגדרות מנמנמות ואוכלות; אוכלות ומנמנמות; שבעות ומרוצות;

כמו שאהבת אותן כל שנותיך.

במזרח – מעלה היער שבשיאו נגלים ערוצי הירדן והגלעד.

נצחיים, שלא כמונו.

בצפון הגבעות הפורחות, ובמערב זורם המשכו של העמק.

בדרום – הגלבוע שלנו.

אתה ואני גדלנו על טיולים אליו.

על פרחים יפים ורמשים שמצאנו בו, בין סלע לסלע.

ובשיאו אני רואה אותך. פרוע שיער ועטור זיפים.

מאמין לטוב ומחייך.

אתה מחייך, אח; ואני – גדוע!


אהבתי את אבא שלי כמו ים

כשסיפרה שריק לאסף על נפילת אביו, יוסף, בכה אסף מרה.

את הדברים הבאים רשמה מפיו,

והוא בן חמש ותשעה חודשים:


– אולי הוא רק התעלף?

– לא!

– מי אמר לך? אבל הטנק שלו היה משוריין?

מי הרג אותו?

(כאן פרץ בבכי מר, ותוך כדי בכי, אמר):

– אני רוצה אבא חי,

לא רוצה אבא מת…

יש לי אבא. הוא מת, אבל הוא ישנו.

אולי הוא יקום לתחייה?

אולי אם נשפוך עליו מים הוא יתעורר?

עכשיו הוא שחור ורואים לו את העצמות?

אם הוא כבר ישן – אבל הוא לא מכוסה…

(נאמר לו שאביו, מכוסה, והוקל לו).

אבא גר עכשיו בקבר. זה הבית של המתים.

אני רוצה לקשט את הקבר.

אמא, בואי נלך לבית הקברות…

– אמא, את עצובה?

נורית [אשתו השנייה של יוסף] עצובה?

מי ישמור עכשיו על פלג?

פלג עוד תינוק. אני כבר גדול,

אבל הוא עוד תינוק.

פלג עוד אח שלי?


– אם אני אגע באבא, הוא לא ירגיש?

מה הוא רואה עכשיו, שחור?

אם אני אזיז אותו ואדגדג אותו?

ואם כמה אנשים יזיזו אותו?

ואם יזיז אותו האיש הכי חזק בעולם?


– אמא, חלמתי איך אבא מת.

הוא פשוט טעה!

הוא חשב שהמלחמה נגמרה,

והוריד את שריון הקשקשים שלו,

ואז פגעו בו.


– מה, גם אני אצטרך ללכת למלחמה

כשאהיה גדול? ואמות?


– אני אהרוג את הסורי, שהרג את אבא שלי.


– ואולי, כשייגמרו כל הימים, אבא יבוא?


– אמא, חלמתי שהלכת למלחמה וחזרת אלי.


– סבתא [אסתר’קה, אמא של שריק], את אהבת אותו?

את יודעת, אני אהבתי את אבא שלי כמו ים!

ועכשיו כל כך כואב לי בלב, שזה עובר גם לבטן.

ואני לא יכול לאכול.

אני לא בוכה הרבה,

אבל פה, בקצה של העין,

יש לי דמעה אחת קטנה כל הזמן.

היא לא יורדת.

– חבל שאבא לא היה עץ.

עוד לא ראיתי עץ שמת.

לפעמים הם מתייבשים,

אבל נשארים עומדים.

לא נופלים ולא שוכבים באדמה.

גם צב כדאי להיות.

יש לו שריון, והוא חי המון שנים, והולך לאט.


מתכנן תוכנית סודית עם סבתא אסתר’קה:

– לשים לסאדאת ולאסד דבורים באוזניים,

יתושים בנחיריים, זבובים בראש,

נחש וצפע סביב הצוואר, ואחד כזה גם בתחת.

משתף גם את אמו בתוכנית ואומר:

– אני חושב שגם אבא ידע את התוכנית הזאת לפני שהוא מת.


– אמא, כאב לו כשהוא מת?

הוא התפוצץ?

אפילו עכשיו, בקבר, הוא נורא חזק.

אם תרגישי את השרירים שלו,

תראי כמה הם חזקים. גם בקבר!


– מתי יום חמישי, שאבא יבוא?

ואם הוא לא יבוא, יביאו אותו.


– מה, כל החיילים מתים במלחמה?

ואם לא, אז למה אבא שלי?


שריק כתבה:

הוא מרבה לדבר. שואל פעמים רבות אם הוא מת.

בגן הילדים הוא נפלא. בלילה מתעורר בפחד.

ישן בחדרי.

הוא מגייס את כל כוחותיו

לתפוס את משמעות הדבר הנורא שקרה לו.

בחדר – מצייר בלי סוף מלחמות;

בגן הוא מצייר טווסים ודגים.

מצאנו ציור שצייר לו יוסף, באחד מביקוריו האחרונים –

מטוס ענק ושני מטוסים קטנים,

והקדשה – “לאסף, מאבא”.

תלינו זאת על הקיר, ואסף מרבה להתפעל מהם.

הנחנו גם תמונה קטנה של יוסף חבוש כומתה.

הילד מאושר בעיקר מהציור,

שבאורח פלא מצויר בו הנושא שאסף אינו מפסיק לציירו –

מטוסים גדולים וקטנים.


– אלוהים לא שייך למלחמה?


– אבא מת עם נעליים שחורות, כי הלוא היה בשריון.

ומה קרה למשקפיים שלו? התפוצצו?


– כמה ימים אבא חי במלחמה?

אבא ידע שימות במלחמה?

כל האבות לא יחזרו?


– אמא, קחי אותי על הידיים ותחממי אותי.

נכון שנעים לנו עכשיו?

אבל את יודעת? גם עכשיו אני עצוב.

כל הזמן אני עצוב, כי אבא שלי מת.

יש לי אבא, אבל הוא מת.

אני זוכר כל מיני דברים יפים ומצחיקים שהוא עשה.

ואיך רכבנו על סוסים בבית השיטה וטיילנו בגלבוע!

אבל גם כשאני זוכר, אני עצוב.

אני לא בוכה, אבל כל הזמן יש לי דמעות פה (מצביע על גרונו).

כל הזמן הן עומדות ולא יוצאות.


– אמא, אבא ואת תמותו במלחמה?

אמא, קחי אותי על הכתפיים, אבל בעמידה,

כמו שאבא היה עושה…


– אמא, בת כמה את ובן כמה אבא?

מתי יום ההולדת שלו?

ואיך נעשה לו מסיבה? על יד הקבר?

אם לא עושים למתים מסיבות

אפשר להכניס לו מתנות לתוך הקבר, שירגיש.

טוב, אז נקשט בפרחים ונשתול עץ.

אמא, תזכרי, כי ב“סביבות פורים”

[מועד יום ההולדת של יוסף]

זה עוד המון זמן, ואפשר לשכוח.


(משחק בטנקים ותוך כדי כך אומר):

– אני ואבא בטנק אחד,

אייל וצחקי בטנק השני.

נלחמים נגד הרעים. עוד לא מנצחים.

אלא קרבות קשים.


– אני חושב שאבא שלי קבור בעננים.

גם אני בעננים.

טוב, עננים זה לא ממש,

אבל גם שאבא מת, זה לא ממש.

אבא פשוט בעננים.


– אני אהרוג את כולם.

אני יכול להרוג את כל העולם.

רק אני אשאר, ופלג.

וגם ערן [דודנו בגבעת ברנר] וכל הילדים מהגן, שאוהבים אותי.

נהרוג את כל המבוגרים ויישארו רק ילדים.


– אמא, המלחמות לא נגמרות אף פעם?


– אמא, לנמלים טוב בחורים שלהן? נעים להן שם?

ולהיות במערה, זה טוב?

אני חושב, שלאבא נעים בקבר שלו,

כי הוא בארון עץ, וזה נעים לו.

מי עשה את הארונות האלה?


– אני יכול להרוג את אבא;

הוא לא יותר חזק ממני.

היינו מרביצים באגרופים

והוא היה אומר שזה כואב לו, כשאני מרביץ לו.

אני יכול להרביץ לו בלב והוא ימות אז…

(פורץ בבכי קורע לב).


– אני אוהב את אבא שלי.

ואיך שהוא סיפר לי על ‘קרפדיקה’ הצפרדע!

היא ידעה לעשות הכול.

כל פעם היה מספר לי על דבר אחר שידעה לעשות.

היא צפרדע מאוד מצחיקה.


– כל החלקים של הגוף שלו בשמים? שום דבר לא ‘יצא’ לו?


– אמא, אני רוצה כבר לישון.

לעצום את העיניים ולראות את פלג החמוד.

יש לו שערות מצחיקות ונחמדות.

אני אוהב אותו.

– חבל שאבא מת, כי רציתי שהמלחמה תיגמר,

ולבוא לבית השיטה, לראות אותו ולשמוח איתו.

לשמוח שהמלחמה נגמרה.

אבל עכשיו הוא מת.

אמא, לאבא אין זֶכֶר?


– למה לא קברו אותו אנשים שאוהבים אותו?

הבנים צריכים לקבור את ה’אבא’ים' שלהם!

אנשים שמכירים אותו, שאוהבים אותו.

אני אביא אותו לגבעת ברנר.

את תראי, אנחנו עוד נראה אותו!


– ביום חמישי, כשכל ה’אבא’ים' יחזרו מהצבא,

אני אפוצץ את הקבר ואביא את אבא הנה, אלי.


– אמא, כדאי לחיילים השריונאים לגדל צבים!

ממילא הם לא עסוקים עכשיו כל כך.

ולצבים יש שריון, שגם כדור לא יפוצץ.


– אבא לא מת. הוא רק נפל.

הוא לא מת ולא נפטר, רק נפל לו.


אמא, איבדת פעם מישהו שאהבת?


(לקראת מסיבת החנוכה):

– אני לא רוצה שאמא תהיה ‘המֶלַח של הלביבות’ [תפקיד בהצגה].

אני לא רוצה שהיא תהיה דבר דומם.

שתהיה יהודה המכבי!

ואני אהיה אלעזר שנהרג מתחת לפיל.

אמא, ציירי לי את הציור שצייר אבא לפני שנה, על החלון.

היו בו בית המקדש, יוונים ומכבים, ופילים וסוסים.

אז מה אם הוא מת?

אני רוצה שיבוא ויצייר כמו לפני שנה (בוכה).


– אני אשים לי קוץ בלב ואמות, ודי.

כי אם אני אמות, אני לא אחשוב על דברים שהיו והתקלקלו לי.


– מעצבן אותי להיות במשק.

אני רוצה להתגייס לצבא.

אני אקים לי שתי פלוגות מהגן:

אחת על ‘גבעת זקס’ ואחת על ‘הגבעה האדומה’.

אני אכתוב אל רן שייקח אותי לצבא,

אולי בתור חייל שלו.


למה אין לנו בממשלה שר לשלום ושר למלחמה?

מה שר “שר ביטחון”?

היהודים אומרים “שלום” כשהם נפגשים.

סימן שהם רוצים שלום, ולא מלחמה.

אבל אולי גם המצרים אומרים ככה,

ופשוט לא מבינים?

אז צריך לתרגם אחד לשני.


– אמא, את אבא אני אוהב עכשיו טיפ־טיפה יותר מאשר אותך,

את יודעת למה…


– יש לי בגוף חלקים דוממים וחלקים לא דוממים.

העיניים – הכי לא דוממות.


– סירקו את אבא לפני שהכניסו אותו לקבר?

ואף פעם הוא לא יהיה פרוע?


– אני לא אוהב את מדינת ישראל.

היא שוויצרית כזאת!

אם היו נותנים לערבים מה שהם רוצים,

אז היה לי אבא.


– אמא, מה תעשי בצעצועים שלי, כשאני אמות?

תזרקי לפח?

אני לא רוצה למות,

אבל פעם, אני אמות.

אולי יש כדור נגד גדילה ונגד צמיחה?

אז אני לא אהיה גדול ולא אמות.

אני לא חזק. אני קטן וחלש.

– אבא עוד אוהב אותי?

הוא תמיד יאהב אותי!


– כשאבא יגיע לגיל שבו צריכים למות,

אז הוא ימות עוד יותר?

אמא, אפשר למות פעמיים –

פעם במלחמה ואחר כך בסוף החיים?

אבא ואמא שלי הם הכי יפים בעולם.

אבא קצת יותר יפה בעיני…


– יש לי דרגת סרן.

וכשאבא שלי יקבל סוף סוף דרגת רב־סרן – כי מגיע לו,

כי הוא מת במלחמה –

אז גם אני אהיה רב־סרן.

תמיד תהיה לי הדרגה של אבא.


– אבא מת בצבע חאקי וגם קצת שחור,

כי לשריון יש כובע ונעלייים בצבע שחור.

גם אני אהיה בשריון?

– אם תהיה עוד מלחמה,

אני אעמוד על קצה האצבעות;

אלבש מדים של אבא.

ומה, את חושבת, יכתבו על זה בעיתון:

שילד קטן ניצח את כל הערבים?!


– אם תהיה עוד מלחמה, אני אברח לג’ונגל, לכפר עזוב,

ואף אחד לא ימצא אותי.


– מה יהיה עם החפצים של אבא, כשאני אמות?

אני אבקש שישימו אותם יחד איתי, בקבר שלי;

את התרמיל, והחגורה, ואת כל המכוניות שאבא הביא לי.


– בכל החגים של היהודים יש מלחמות טובים נגד רעים.

תמיד יש מלחמות!


הרוח הוא כדור

פעם, בהיות אסף בן אחת עשרה ופלג בן חמש,

שיחקו שניהם בחיילי צעצוע.

לפתע אמר פלג:

– אסף, חייל אחד נפל!

ענה אסף: – לא, הוא פשוט נפל מהרוח.

– הרוח הוא כדור – אמר פלג.


אני מכיר את אבא יוסף!

באותו יום מר ונמהר, בערב סוכות תשל"ד, היה פלג בן ארבעה חודשים.

בילדותו הרבה להקשיב, לבקשתו,

להקלטות של יוסף שר ומנגן; מנצח, מדבר ושורק.

הקשיב לתקליט לחניו: אחי חזר מן השדה.

באחד הימים הצהיר:

– אני מכיר את הפנים ואת הקול של אבא,

אני מכיר את אבא יוסף!


הרסתי הכול

אסף שריג, בכורו של יוסף, הוא מלחין ומשורר, כאביו;

ממייסדי להקת “איפה הילד?”

במלאת עשרים ושלוש שנים למות אביו, בתשנ"ו (1996)

כתב את השיר הזה, הנכלל בתקליט מס' 3 של הלהקה, מסעותי עם עצמי:


מציץ בי במבט בוחן, קפוא בחיוכו.

יודע שאני רוצה לגעת בידו.

קם מתוך שינה טרופה, נתקל במבטו.

יודע שאני אבוד, יודע את מותו.

ומה היה מרגיש, מה אני מרגיש, אהה.

והרסתי הכול.

והרסתי הכול,

והרסתי את כל העולם.

עיניים שאינן מזמן.

פנים שלא אשכח.

יודע שאני אבוד,

שומע כשאצרח.

ומה שאני ארגיש,

מה שאני מרגיש, אהה.

והרסתי הכול, והרסתי הכול

והרסתי את כל העולם…


שביבים בעלטה

העלטה היתה כבדה, מוחלטת.

העולם מסביב נסתר מעיני. לא חייתי בו, והוא לא חי בי.

הרגישות ליופיו קהתה לאין שיעור.

לא עסקתי עוד בהוראה; בית השיטה הניחה לי…

שקעתי ראשי ורובי בכתיבה.

משהו בתוכי עבד עבודת פרך, בקצב מטורף, כאחוז אמוק.

שביבים ספורים בלבד זכורים לי; למשל:

ההחלטה לכתוב הרהורים יהודיים לילדים חילוניים – סידרה, ושמה לנו משלנו,

שהחלה בסיפורי חז"ל, המקבילים לספר בראשית ולתחילת ספר שמות;

והבעל שם טוב בא;

ואליהו הנביא, הנה הוא בא;

והחסיד והחסידה (סיפורים חסידיים);

ושורש עתיק (אוסף דברי חוכמה משכבות שונות בספרות ישראל העתיקה);

והגדה מסורתית לפסח, לילדים;

ומתשרי עד תשרי;

וניגון לילדים;

ועוד ועוד.

בסך הכול שישים ספרים, בהוצאת “הקיבוץ המאוחד”, “ספריית פועלים”, “מסדה” ו“כתר”.

במקביל כתבתי את השטורמנים ואת אמא אגדה (על ילדותי),

ועזרתי בכתיבת ספר על בית הספר שלנו – עמודי שיטה.

עם צאת כל ספר חדש לאור נדלק שביב וכבה.

ספר שאת כותבת כמוהו כלידה.


זכורה לי חגיגה יפה שהתקיימה בסמינר “אורנים”, שהוריתי בו בעבר,

ו“פרס אורנים” שקיבלתי מידיה של המשוררת מרים רוֹת, בת שער הגולן.

זכור לי פרס יגאל אלון, שניתן לנחום ב־1979,

ובעקבותיו – מסע משפחתי נפלא לאילת.

זכור לי גם כינוס "חברת הנוער א' " במלאות יובל לעלייתה ארצה,

שהזיל דמעות מעיני כל המשתתפים.

זכורה לי חגיגה נפלאה ביום מלאת לנחום ולי 75 שנים;

חגיגה שיזמה ואירגנה בתי רות מאלף ועד תו, וריגשה את כל משתתפיה.


זכורות לי גם נסיעות לחו"ל; רק שהיו ותו לא.

אך השביבים הבורקים באמת היו הולדת הנכדים, נישואיהם;

התקווה השתוקה, המתמדת, להגדלת המשפחה, להעמקת שורשיה.

* * *

כאלה היו חיינו. שנינו – נחום ואני – פעלנו ועשינו, אבל היינו חצויים; מכל מקום – כך הייתי אני.

כיום, עם הגשת הספר הזה לדפוס, אני חשה כי הגשמת חזון נעורינו לא תמה. בני הדור השלישי עזבו, רובם ככולם, את הקיבוץ; בתוכם – מרבית נכדינו. המשך קיומו של ביתנו מוטל בספק. נסתפק אפוא בתחושת גאווה על שהיינו בין יוצריה של צורת החיים היפה ביותר עלי אדמות, כהגדרתו של מרטין בובר בשעתו.


תקוה שריג, בית השיטה, תשנ"ז (1997)


 

חלק ד': מן העיזבון

שירים ומכתבים

אמר המשורר

אילולא חרש הייתי

אילולא עיוור,

אילולא חינם חייתי

ובי מישהו אחר,

אילולא תמיד שגיתי

ודמי בוער,

כי אז ודאי הייתי משורר.


אני אדם מאושר, טוב לי!

מתוך מכתב לחברתו


אני אדם מאושר, טוב לי!

מבחינת ההיגיון, השוקל גורלות אנוש בעבר ובעתיד –

אני אדם מאושר.

ומכאן נובע גם הספק הראשון שלי. ההרהור הראשון.

אולי אני מאושר מדי?

רגש אשם סמוי יש לי, משונה; לא סביר, לא מוצדק.

מדוע? מדוע ניתן לי הכול בקלות כזאת?

מעולם לא התאמצתי יותר מדי.

העולם העניק לי בשפע מטובו וחומו כחיוך קל,

כענן לבן בפאתי אופק זהוב.

כלטיפת קרן שמש צוחקת היו לי חיי עד עתה.

סערות העולם, כאבו ובכיו, עברו כמשב רוחות קרות

אי שם מעבר לחומות האופק של חיי,

והריהם מסעירים

נימות פשוטות: נימי סקרנות, רחמים, הזדהות־מה,

אך כל אלה רדודות הן.

לא נתקלתי בקשיי החיים. לא לחמתי בחיים ולחיים.

דברים שאחרים נלחמים עליהם, נפלו לידי כפרי בשל.


גדלתי במשפחה עשירה ומאושרת.

בחיק החמים של בית אבא־אמא הומה אדם:

אחד מחמישה אחים, גורי כלבלבים רכים,

הנושכים זה את זה מדי פעם, והאהבה שרויה ביניהם.

הורי, אנשים משכילים, מבינים, בוטחים;

רעים טובים הם הורי זה לזה ולבניהם.


בתוך הטבע גדלתי. הקיבוץ הוא בשבילי טבע –

הקיבוץ טבוע בנפשי, במזגי.

אין הוא עומד כחידה בפני, כתשבץ.

הוא מוכר, ברור ומובן לי. אני קיבוצניק!


מילדות הצטיינתי בכול. בלימודים לא התאמצתי הרבה.

הייתי ראשון לראשונים. לכיתה ב' נכנסתי מוקדם מדי,

וכך גם גמרתי. כיום אני בן שבע עשרה.

הוקפתי אהבה על פי רוב, ואם נפגמה המסכת –

באשמתי נפגמה, ולא באשמת הסובבים אותי.

ידעתי לתת לעצמי דין וחשבון על כך.


המוסיקה מלווה אותי מגיל צעיר.

שבע שנים ניגנתי בפסנתר. הגעתי לרמת תשע שנים.

ועכשיו אני מבזבז כל זאת בכך שאיני מנגן.

הופעתי בקונצרטים, במפגשים, בהצגות; גם בתור מנחה.


הצלחתי בכול. זכיתי לשפע עידוד ולטפיחות על הכתף.

הורגלתי בקהל, ואיני יודע כלל אימת ציבור מהי.

אני שמח ומודה על גורלי,

אך כל זה יותר מדי הוא.

יותר מדי פינק אותי העולם הזה!

אינני מחוסן דיי. נפשי רכה מדי לרעות.

טבוע בי חותם המזל הטוב, ואני מפחד…


מפחד מחוסר הניסיון שבי, מכך שעוד לא נתקלתי בקושי, בעמל.

גם בו עדיין לא פגשתי.

עדיין לא ניצב עלי

בשחור ידיו, באופל,

בחיוך שטניותו המפתה,

בעיניו הפעורות, החלולות

ונשימת הקברים המצחינה.

בחישוף גולגלתו הקירחת

בנהם צחוקו – צמרמורת.


המוות – גם בו עדיין לא פגשתי.

ידעתיו כחוויה, כפחד, כזעזוע,

כצער ובכי אילם, כידיד שנשבר;

אך לא פגשתיו במוחש.

לא מיששתיו בידיים רוטטות,

לא ראיתיו בפלצות,

בעיניים עששות מדמעות.

ומפחד אני, מפחד. ירא אני אותו –

את המוות.


מה הקלו החיים עלי!

כמה שפר חלקי!

ובכן, תם פרק א' של סיפורי: ה’גיבור' מפחד מן החיים.

מפחד מגורלו הלוט בערפל, כשהעבר צוחק לו מאחור

ובלטיפת ידיד על הכתף אומר לו:

– לך לך בבטחה קדימה.

ועיניך אורות.


ופרק ב', מה יהיה עליו?

יודע אני מה יהיה. הערב אספר לך הכול.

יש בי ממידת אהבת עצמי, יש בי ממידת האנוכיות.

מכיר אני, יודע אני, שכך הוא הדבר.

אולי ידיעה זו מועילה להתנגדותי לה ולהתגברותי עליה, אבל היא קיימת.

אנוכיות דקה היא. לא גסה, מתפרצת, מבליטה עצמה.

אנוכיות מודעת זו שבי מוסתרת היטב בשכבות־שכבות של עדינות,

הומור, הכרה, הבנה.

לפניך אני מסיר כסות זו…

פחות מדי הייתי מוכן לעזור.

פחות מדי שיתפתי עצמי בחיי החברה.


ראי, דאגתי זו לראייתי [יוסף היה קצר רואי,

ונאבק קשות עם עצמו,האם להיכנע ולהרכיב משקפיים אם לאו].

הרי מקורה באהבת עצמי!

הלא מחצית מאוכלוסיית העולם סובלת מנגע זה.

ובכן, מה הרעש? מה הבכי?

ונוסף על כך – יש בי התהדרות, טרזנות.

אוהב אני שיאהבוני. אוהב מבטי חיבה. אשמתי.

מקפיד על לבושי, על מראי החיצוני.

יש במשפחה שלנו תופעה ‘תורשתית’ של הקפדה מופרזת על ההופעה החיצונית.

דבר זה בולט אצל כל הבנים.

מעין צחצוח, ברק פנימי, הידור כלשהו.

הלבוש תמיד קצת קטן מהמידה.

פעם אמר אבא על אחי, צחקי:

– ראו, ראו איך התגנדר לו במכנסי יתוש!

(ובאמת, כשהקטן הזה לובש בגד ים,

אי אפשר להניח על אחוריו אפילו גרוש חדש!)

כולם רגישים לעניין. איך, פתאום, ארכיב משקפיים?

בקיצור – סיכום תכונות שליליות.


אם כן, פרק ב' סיפר על החולשות הטבועות ב’גיבור'.

ראיתי גרועים ממני, אבל אני חייב בעשיית דין וחשבון.

ופרק ג', מה יהיה?

פרק ג' יספר, כיצד התרשם ה’גיבור' מן העיר הגדולה.


ובכן, מעט מאוד נפגשתי עם הכרך בעבר.

לאחר שלושה חודשים בעיר, יכול אני לסכם:

הכרך הוא ג’ונגל – חיים על מדרכות מקבילות.

אנשים הומים, נדחקים, נשפכים איש אל רעהו, צועקים.

יש משום סמל במדרכות בעיר.

האנשים החיים בעיר מהלכים על קווים מקבילים.

תמיד קרובים, תמיד צפופים. לעולם אינם נוגעים.

אין קרבת הלב.

יש רק חשד ורוע.

חיים על מדרכות מקבילות. אלה הם חיי העיר.


אור הניאון הכוזב הוא כחיים עצמם.

אין תכלית, אין רעיון, אין דבר גדול המוליך אנשים קדימה.

אכן, צדק מי שאמר: ‘החיים – תכליתם לחיות’, ותו לא.

וצדק גם אחד מגיבורי המהפכה הצרפתית,

שבתקופת האימים והמערפת, כשהתעופפו ראשים כברד בחוצות פריס,

ישב בקוֹנוֶנט ושתק.

ארבע שנים לא פצה פה.

כשנשאל: – מה עשית שם כל אותה העת? השיב: – חייתי!

אך הריקנות. הלב שואל: – מדוע? איה התכלית?

האם כדאי הטורח?

ואנו, החיים כששאיפה לנגד עינינו, יודעים

כי לא כך הוא הדבר. החיים כדאיים!

כדאי העמל. לנו יש רעיון ותכלית ושמחת אמת.

לנו יש הזריעה, הגשם והקציר, ותוחלת מתגשמת,

ואימת בצורת ורחש עלים יבשים בסתיו.

לנו החיים.


חיי העיר הם הבל ושקר.

אוהב אני לחיות בכפר ובטבע.

תם פרק ג' – על העיר ועל השקר.


היום אני רוצה לחשוב בכתב. לתת לך את שעתי השקטה למתת.

הזמן, ילדה, רץ מהר כל כך.

ממש טס וחולף מעל לראשי.

רגע ותפסתיו בכנף ביגדו וחייתי במחיצתו – ושוב נעלם…

רוצה הייתי להתמודד עם הזמן העובר.

להרגישו זורם לאט, בין האצבעות,

כזרם החול הזהוב והחם.

רוצה לחיות את הזמן והמרחק.

הרבה מקומות, גורלות, מראות וקולות

לוקח איתו הזמן לבלי השב,

בעודו זורם דרך שמורות עיני העצומות.

שאגת העמל והטרף, בכי תינוק וילל התן,

צמיחת העצים, תפיחת הארנקים בכיסי העשירים.

הכול רוצה הייתי למוש.

ללטוף או לחנוק – אך לדעת הכול.


חשבת פעם על המרחק?

על הכוכב המציץ מבעד לצמרת משחירה בלילה שחור – שהוא עולם?

קר וכבוי, או לוהט כאש. חי, או מת. עולם!

קטונתי מאסוף בידי את פירורי זכרונותי

אודות האדמה מצולקת־הזמן שלנו.

קטונתי מהכיל אהבה גדולה זו,

שכה זעירה היא בחלל ובזמן.

אני שוזר את גורלי הזעיר

בין אצבעות הזמן הגדולות,

אוסף את חיי מבין עשבי הגורל הדוקרים,

ובונה את עולמי השקוף בהיכלות הלב.


מהי האמת?

אדם תוהה לדעת, מהי אותה מהות אובייקטיבית,

רחוקה, נסתרת, הרואה ויודעת הכול:

ריבואות הכוכבים על ערפיליותיהם, סודות הטבע,

פשר צמיחת העשב מעבר לחלון;

מיליארדי נפשות אנוש, זוחלים ורומשים,

באין סוף כדורים סובבים בחלל הכחול.

אלוהים! רוצה הייתי לדעת שישנו, לו יכולתי!

איני יודע האם רבים יודעים זאת כיום.

ואולי ככל שיירבו אלה שאינם יודעים,

תגדל האמת בעולם?

האמת של אי־הידיעה?


גשם

האכזבות מאתמול הצטנעו,

היום הן זורמות מטה בנועם.

הגשם הזה, הרך,

אילו יכולתי לבכות כמוהו,

ולומר לך, בין הטיפות,

שהיה יכול,

היה יכול להיות.


משונה. לכל אחד

יש כנראה מן רגע

שבו נושר שריונו

והנהו עירום בגשם.

ורעד הקור הבודד הזה

מעיר בו את נשמת הכאב

של הקור מאמש.


רציתי לספר לך זאת כך,

כמו הטיפות האלה, המכות חרישית

על האדמה השקטה.

ועכשיו כבר לא עוד גם זאת.

שוב איני רוצה

אלא להיות גשם.


החצר, ביתי שלי. מתרפק על כנפי השקט בדממת הכחול־כהה ומחייך


הלכתי לאט, על אדמה שיבשה מעט מן הגשם.

חושך של בין־ערביים כיסה את העולם סביב.

והרגשתי את השקט נושם באלף קולותיו העמומים.

בשדרה אמרו הציפורים “לילה טוב” זו לזו בקולות מזדמרים,

משרקקים, מצווחים, מייללים.

מן הלולים עולה המייתן הקרקרנית של תרנגולות טרודות;

מבית האימון – ויכוח פטפטני בין אפרוחים בני יומם.

דמויות אפלות, ועמומות. טרקטורים, ששבתו מלאכתם,

עומדים על יד האסם הגבוה.

ילד קטן מחכה לאביו ב’עיגול'. הוא יושב על הספסל הירוק

ושר לו בשקט. לעצמו, רק לעצמו; ולי – העובר לידו בדמדומים.

החצר, ביתי שלי.

מתרפק על כנפי השקט בדממת הכחול־כהה,

ומחייך.

שני עננים מתחרים בריצה, ממערב למזרח,

ואין זמנם פנוי לעוד לרגע ולהוריד את הגשם המיוחל.

כמה אוהב אני רגעי שלווה אלה.

זה קולו של הכפר עם ערב.

רדיו רחוק מסלסל פרקי חזנות.

אמא קוראת לבנה בקול דואג וכבוש.

הלילה הקרב רומז געגועים.

הבוקר – זה טבעו – משמח את הלב.


אולי לא נגיע, ילדתי

הכל ידוע. הכול ברור.

ברגעים כאלה הנשמה רוצה

לצאת, לברוח, לעוף.

ועייפת. אין אונים

תצנח לארץ בחיוך משמים –

אולי לא נגיע, ילדתי,

לא נגיע.

כל שנאמר, כל שנעשה,

טוב היה כל כך.

וכעת הבדידות

צורבת, כואבת.

ולא נותר לנו,

אלא להשעין את הראש העייף

איש על כתף רעותו,

ובמבט שכולו ליטוף

להיכנע ברְתֵת,

להיכנע עד הקץ,

כי יש חזק ממנו,

יש גדול ממנו,

והוא הרגש –

גדול, אימתני וכובש.

ואנו קטונו מלומר אותו במלים.

על כן, ילדה,

תמיד נדע,

כי דברים שנאמרו

טוב להם בכך;

ודברים שלא נאמרו,

ואף לא ייאמרו,

טוב להם יותר,

שעדיין הם הגדולים,

החזקים,

האמיתיים שבדברים.

וכעת הבדידות,

והכר הלבן הצמא לדמעות,

שנותר נאמן

גם בעת שבגדו בנו

כל התקוות הטובות.

אייך, נערה?

מה מליל, נערה?

התדעי כי אתמול

לחשתי את שמך

בלי משים, בכאב,

כלוטף בראשי אצבעות

אותיות, הגיגים קטנים…


השמעת הבכי הנכלם?

כלום חשת במשב חרישי

של ברכת אהבה רחוקה,

נואשת כל כך

ומקווה כל כך?

ושניהם, ייאוש ותקווה,

אך הבל יהלכו,

כי הנפש –

גם שניהם תדע ותכיר.

ואין זה חדש,

שתקווה היא תקווה,

וייאוש – מייאש.

אך מה קטנים הם רחשי הלב,

ומה קטן נושאם

בעומדו נפעם

נוכח עוצמה

ועוז שבאהבה

הדובבת בכול:

בעצים, בבתים,

במדרכה, באורות הניאון.

ואין מחסה מפניה.


ומי רוצה בו?

כי על כן

כה קטנה התקווה

וקטן הייאוש;

כי רגע יהבהבו,

ומשנהו – ידעכו.

בהיות על ידך

וברחוק ממך –

זה הרגע הוא הקובע.

תקווה אם תשטוף

ותפעם את הנפש,

או בכי, ייאוש נכלם,

יפרפר רגע ואחר ישתתק.

והריק, והשחור המשמים במקומו,

ממקומו יידחק.

וקול הרוח בחלון –

הוא הוא הקול

היחיד שנותר,

לצחוק בחישוף שיניים

לנפש אחת שעייפה

מהתגעגע כה.

עייפה – עד כלות.

והוא שנותר,

רק רוח.


כאיכר באדמתו אזרע בנשמתך

כאיכר באדמתו אזרע בנשמתך,

מלה אחר מלה,

את הכבלים העזים והענוגים

שבהם אאסרך לי,

אארשך לי.

עצמי בשקט עינייך,

נשימתך קלה ושקטה.

הנה את על החוף.

האהבה, כספירת נועם,

מנגנת בשקט את זמן ההבטחה באוזנייך.

ראי איך צונח ראשך על חזי, בתום, באושר,

שהוא כה פלאי בעינינו עכשיו.


אני איתך תמיד. חכי לי

את קטנה עכשיו, רחוקה שלי.

עצוב לי כשיורד הערב,

והצמרות הגבוהות נרכנות,

וחיילים נעשים שקטים יותר.

ואז עצוב לי, ולבד לי, בלעדייך.

אני איתך תמיד. חכי לי.


את רחוקה, את אובדת.

נסוגה לאט ובשקט

אל הצללים הכהים והרכים של הזיכרון.

תעתועי אור לא שכיח,

אור לבן ועצוב,

מראים לי את פנייך,

שערך, חמדתך.

וחיש, את שבה אל המאומה,

ותוהו משמים חורק שיניים בגיחוך.

זהו יגון שקט, שקט.

העצב הפשוט של השלמה וייאוש.

והוא עגול וכבד, כמו אבן, כאן, בפנים.

גברים אינם בוכים. אני בוכה.


אבל הרי כל אחד מתערטל לפעמים בפני עצמו.

ואז הקליפות נושרות, השריון מוסר.

ינוח לו עד מחר.

ונשמתך, כמו צב בלי שריון,

זוחלת לה, רכה ושוקטה,

ונושכת את עצמה.

ואז – דמעות.


צאי לך, כמו כוכב ערב

זוכר את עצמי כך:

ילד קטן, עם חץ עלבון בלב, ודמעות שקטות.

בלי הגה. דמעות הנפש נשפכות בלי מעצור.

וגם אם רוצה אתה להיחלץ –

איך? ללבוש את השריון?

הרי זה טוב בדיוק עד הרגע

שאתה חוזר על בדידותך, אל השקט הלילי.

וזכרון נערתך הרחוקה – אפלה, נמוגה בערפל.

צאי לך, כמו כוכב ערב,

מהעיסה האפלה של שמים ריקים,

ובואי, בואי.


וכולי מתנודד בין תקווה לייאוש

האופטימיות הטבועה בנפשי מבטיחה לי גבעות זוהר,

הפיכחון האכזר מצנן אותה חליפות.

וכולי מתנודד בין תקווה לייאוש.


אני מוטל חולה

אני מוטל חולה.

סמדר, בת אחי,

התינוקת ורודת הלחיים,

משתעשעת על ידי.

פתאום אני מכיר מעל עיניה הכחולות

את גבות עיני הזועמות…


היודעת את מאילו תהומות של עצב

היודעת את מאילו תהומות של עצב

יונקת נשמתי את העדינים ברחשיה?

אתמול, בתוך קהל חוגג,

במסיבה שעל הכנתה שקדתי ימים ולילות,

ישבתי כאיש נדהם.

הכול היה ריק, מיותר, תפל, נלעג.


הנה הטוב שבי, קחיהוּ, אחזיהוּ, שמריהוּ

הנה הטל והמור עוברים משפתי אל שפתיך,

ומעיני אל עינייך.

ומשלח ברקים אל מעבר לגבול,

טס על כבישים

בלי שים לב לתמרורים,

וחוצה בשריקה אדירה

את חבל הש"ג,

ורץ אלייך:

– הנה הטוב שבי,

קחיהו, אחזיהו, שמריהו.


אדע את מקומי

מתוך מכתב שכתב בהיותו בקורס קציני שריון; קורס שסיים כחניך מצטיין.


רציתי לכתוב לך עלי ועל המלחמה.

לפני שהתגייסתי לצבא חשבתי על כך והרגשתי,

שאם תהיה מלחמה, אלחם ‘כמו נמר’ וכו'.

כשהתגייסתי, השתנה משהו.

בטירונות הייתי במצב רוח מזופת כל הזמן,

והגעתי לידי כך, שהסיכוי של מלחמה הפחיד אותי ממש, פיסית.

כשיצאתי מהרגשת חוסר הישע,

השתנה גם יחסי למלחמה.

כעת, אני משער, אני יודע מה יהיה תפקידי ואיך אשתלב במלחמה.

אני סבור, שאעשה כהלכה מה שיוטל עלי כמ"מ וכ’טנקיסט'.

אני שונא מלחמה ושונא את הסיכוי שתפרוץ.

אין לי כל רגש חם והרואי כלפיה.

מלחמה היא הסיכון לאבד את היקר ביותר ואת היקרים ביותר.

יש לי יחס למלחמות ההיסטוריות מילדות,

לקרבות גדולים וציוריים.

יש לי חיבה לעולם שהיה, על כל גווניו,

אך אין לכך קשר למלחמה מוחשית, עכשווית.

עם כל השנאה וההתנגדות למלחמה, אם תפרוץ –

אדע את מקומי ולא אהסס.

(להוציא את רגעי הקרב עצמם, שעליהם אין אדם יודע מראש.)

כך חונכתי, ואין אני חושב שאתנהג בניגוד להשקפותי עכשיו.

נראה לך צורם, שאני כותב על כך? אבל –

זהו מה שבאמת מתרחש אצלי, וסוף דבר.


מותי בא לי פֶתַע

השיר פורסם בעיתון מעריב בפברואר 1972 והרעיש לבבות.


מותי בא לי פתע.

כאחד האדם ידעתי כי קרב,

ושבע חייתי,

בתום, בעוז ובתפארת.

בְּכחול, בְּירוק,

ובטעם המסתורין והדבש של היָפָה.


מותי בא לי פתע

ואיני זוכר אם ברעם האש

או בין קירות הפח הזועקים,

או שמא בלבן – לבן הדומם לבסוף.


עכשיו

אני

איני זוכר.


שיבה

לא צמאי מלחמה אל הקרב הלכנו.

אהבנו תמיד את הבית,

השמש, שדה הנפתח בנשמה.

ועתה שבנו אליכם

פשוטים כתמיד,

ורוח אין בנו.


התוכלו, רעים,

לחזק את אמא

במקומנו?


פגז

רושף נקלע באיבו לאוויר העולם.

שנים על שנים בקבר מחסן צפה נעלם.

משחר אל יריב, מצווח ברטט,

ולבסוף קפיץ – עווית.

על גבעת עפר ריקה ושותקת

יידום לנצח לרגלי חבית.

לא. לא לרגלי חבית נחת הטיל הגורלי, אלא על הצריח, שסגר על צוואר יוסף, בני, וכרת את ידו השמאלית. נדם לנצח.


אמרות פזורות

אמנם החיים טובים הם ויפים, אך הטוב והיופי פזורים בהם טיפין טיפין.

כאילו ידו הקמוצה של גורל זקן ואכזרי פוררה וזרתה אותם בין המנעולים של גני הלב.

*

– הנה לכם הלילה –

אומר אלוהים הציני לבני האדם.

– קחוהו ושמחו בו;

ולבוקר – היו נכונים לאמת.

שבת שחר היא,

והחלום יגוז.

*

בחצות הליל

התדפק על קירותי

עכברוש דל בשר

ורב מעללים.

וקינאתי בו

על זעירות הוויתו האפסית

בְחַוָוחים.

*

פזמונים שכתב בצה"ל

שכב על הגב

שכב על הגב,

הרפה כל שריר ועצב,

חשוב על ערפל בצבע האהוב עליך,

וספור לאט, אחת אחת.


לקום, לקום – צווח רס"ר הגורל

לקום, לקום – צווח רס"ר הגורל

באוזני חרשים מצער

על שכך נגזר.


יוסף והמוסיקה

ערב “שירת יוסף”

בי“ז בסיון תשל”ד (7 ביוני 1974) התקיים בבית השיטה קונצרט, שהוקדש ליצירות יוסף בשיר ובזמר. אלפיים איש נאספו, למקרא מודעה קטנטנה בעיתון, והקשיבו ברטט לקולות.

יעקב מורג, איש תל־יוסף, היה הבמאי, ונעמי שמר – המנחה. רות, בתי, אירגנה ביעילות רבה את המופעים, ועל כך נתונה לה תודה מעומק הלב.

השתתפו בהגשת השירים והנגינות כמאה איש, בעיקר מן הקיבוצים, אך לא רק. גם יגאל אלון נשא דברים בערב זה.

בתום הקונצרט המרשים התאספו כל המבצעים, שמעו את דברי התודה של בני המשפחה וקיבלו מידי את הספר עשרים שירים מאת יוסף.

הערב כולו זרם באהבה ובהערצה של קהל גדול, שהדהים אותנו. לא ידענו כלל כמה רחב היה חוג מכיריו־מוקיריו.

עדיין אני מתנחמת בידע זה…


על יוסף ז"ל ועל התקליטייה של יצירות מוצרט במכון למוסיקה

מאת ארנסט הורביץ52


שתים עשרה שנים חלפו מאז סיים יוסף שריג ז"ל את לימודיו במכון שלנו. הוא משתייך לאותם מחזורי תלמידים שעל תקופת לימודיהם, תקופה כה מכרעת בחיי רוב תלמידינו, הטביעו את חותמן המלחמות הגדולות של מדינתנו הצעירה.

כאשר נפתח המכון למוסיקה היתה מדינתנו בת ארבע שנים בלבד. מעניין להתבונן היום במחזורים השונים ולבחון את התקופה שבה עשו כאן את הכשרתם – על רקע המאורעות המגוונים והדרמטיים של התקופה. בעוד מלחמת ההתשה הקשה והממושכת כמעט לא הפריעה למהלך התקין של הלימודים האינטנסיביים במכון, הורגשו היטב שתי המלחמות הגדולות: מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. שבועות ארוכים ללא לימודים סדירים, חוסר סדר בהגשת הבחינות ובסיום שנת הלימודים.

‘דור ששת הימים’ – עם תקופת ההמתנה, המלחמה, והעולם המוזר שאחריה – הוא דור מיוחד, ויוסף היה שייך אליו. הוא עבר את המלחמה הזאת, אולם מלחמת יום הכיפורים השיגה אותו ובה אף קיפח את חייו.

התקופה הקצרה והאינטנסיבית שבין שתי המלחמות היא תקופת פועלו הרב־גוני של יוסף במוסיקה הרצינית והקלה; כפייטן וכהוגה דיעות.

לא ניתן לו הזמן להבשיל ולהתבגר במקצוע ההוראה, ואולם בעיות החינוך העסיקו אותו מאוד. בתחום המוסיקה התעניין בסגנונות רבים. בכך הפתיע בכל פעם מחדש. במקרה התגלתה אהבתו המיוחדת למוסיקה של הבארוק. היה זה בשעת ערב מוסיקלי שהתקיים בקיבוצנו, בית השיטה. על אהבתו המיוחדת למוסיקה של מוצרט למדתי רק אחרי מותו. כמו כן התגלו לי אז צדדים מפתיעים אחרים שציינו את אישיותו.

לאחר מותו של יוסף הגתה משפחתו את הרעיון, להדגיש את אהבתו המיוחדת למוסיקה של מוצרט על־ידי הנצחת שמו במכון למוסיקה. תודות לתמיכה כספית ניכרת, מטעם חברי בית השיטה, התאפשר לנו להקים דבר שלא היינו מגיעים אליו בתקציבנו המוגבל. כבר היום מצויות בתקליטייה שלנו רבות מיצירותיו של מוצרט – אם כי איני יודע את מספרן המדויק. כידוע, חיבר מוצרט – על פי רשימת קֶכֶל – 626 יצירות.

היום אנו מציינים את רכישת התקליט המאה ועשרים של מוצרט. מאה ועשרים התקליטים שברשותנו מקיפים יותר ממאתיים מיצירותיו. מצאנו שזו העת להעלות את זכרו של יוסף, בצליליים משלו ומשל אחרים.


“פינת יוסף” בחדר המוסיקה של בית השיטה

התכנסות ראש חודש אדר א' תשמ"ט (5 בפברואר 1989), של ילדי השכבה הצעירה, הוקדשה לחדר המוסיקה שהחל לפעול השנה, לאחר ששופץ והותאם לתפקידו. בחדר תהיה מעתה פינה מיוחדת – פינת יוסף, שיוצגו בה תמונתו, התקליט של שיריו ושירים שכתב.

הילדים הבאים לחדר המוסיקה לשיר, לנגן ולהקשיב למוסיקה יוכלו להקשיב מעתה לתקליט ולקרוא את השירים שכתב.

בדרך זו, של שילוב זכרו של יוסף בפעילות מוסיקלית יום־יומית – אנו מבקשים לזכור אותו.


בפתח ספר התווים ‘שירת יוסף’ כתבו העורכים, בינה כרמל ויהודה אנגל:

בבואנו לערוך את העיזבון המוסיקלי של יוסף, הופתענו ממספר היצירות ומגיוונן.

עבודתו בקומפוזיציה נעשתה בשני מישורים: יצירות לפי הזמנה (לחגים ולאירועים),

שהן ברובן בעלות צביון עממי יותר, ויצירות אישיות, בכיוון הקלאסי, האישי.

יוסף חיפש ביטוי בשטחים רבים, הן במוסיקה האומנותית הן במוסיקה הקלה. יצירתו התהוותה תוך מעורבות פעילה כזמר, פסנתרן ומנצח מקהלה, כמורה וכן כנגן אורגן מבריק וכמדריך תזמורת הריקודים של בית השיטה. כר נרחב לפעילותו מצא בהכנת חגים בביתו ובקיבוצים אחרים.

מתוך העיזבון ליקטנו מבחר, שהוא מיגוון נרחב של יצירה: שירי מקהלה (לשנים מהם אף חיבר את המלים), שירי יחיד, שירי ילדים, פרקי נגינה, מוסיקה להצגות ולחגים, ושני עיבודים.

כל החומר הובא על־ידינו בצורה הנאמנה ביותר למקור, מבלי לשנות בו מאומה. כדאי לציין שתפקיד האורגן יכול להוות בסיס לאילתורים, כמנהגו של יוסף כנגן אורגן. כמו כן לא צוין בתווים השימוש במערכת התופים, אך הנגינה בהם היתה חלק בלתי נפרד מהביצוע, ברוב השירים, על ידי אחיו, אייל.

התיזמור נעשה בהתאם לכלים המצויים וליכולת הנגינה של המבצעים.

ב־7 ביוני 1974 התקיים בבית השיטה ערב “שירת יוסף”, ובוצעו בו, בין היתר, שירים המופיעים בספר, אך בתיזמור חדש, ובהם: “אחי חזר מן השדה”, “עוד יום עבר”, “יש ימים של שמש” ו“אנשי העלייה השנייה” – בתזמורו של חיים ברקני, מקיבוץ שער הגולן; “האסופי”, “באתי למלים הפשוטות”, “חצבים”, “לו מאה כובעים” ו“למה לא בא לי” – בתזמורו של פולדי שצמן ז"ל, תל אביב (חבר בית השיטה לשעבר); “אור וירושלים” – בתזמורו של דב כרמל מקיבוץ דליה. הכול נעשה בהתנדבות, לזכר יוסף. בידינו שירים רבים נוספים, כמאה במספר, שעובדו בידי יוסף ללהקות זמר ונגינה, ואלה יצאו לאור בעתיד הקרוב.

השיר “חצבים” (למקהלת ילדים) הושמע בשידורי ישראל בעיבודו של צבי בן פורת.


על “היהלום” ושירים אחרים

מאת פרופ' אברהם ‘פצי’ שפירא, בן קבוצת יזרעאל, אוניברסיטת תל־אביב, המכללה לביטחון (מרס 1984).


יוסף שריג הנו יוצר מחונן, שהניב פירות אֲפִילים בכמה תחומים: מוסיקה, שירה ומסה. בקובץ שיריו, עשרים שירים, נכללים שיריו, שזכו להדים רבים גם קודם שכונסו, ופנינת משל – “היהלום”.

הריני מדבר בו, ביוסף, בלשון הווה, הגם שלכאורה אינו עוד עימנו. הוא נפל בקרבות השריון בגולן י“ד בתשרי תשל”ד, בקרבות הבלימה של מלחמה יום הכיפורים, בפקדו על פלוגה מובילה בגדוד “צנטוריונים”. אך זכרי אישיותו חיים בקרב חבריו ותלמידיו הרבים. יצירתו מקנה לו את נוכחותו בתוכנו; היא שתקנה לו את ניצחו.

יוסף, איש קיבוץ מובהק. אישיותו רבת־אנפין: אומן ומחנך, שריונאי ומפקד. מסופקני אם בן קיבוץ זה, שאמנם הוא נצר למשפחה שמקורותיה ושורשיה ב“יישוב הישן” בירושלים, הכיר את קבלת האר"י. ספק אם הכיר וידע את המיתוס הלוריאני על שלושת מרכיביו: צמצום, שבירה ותיקון. על כן מדהימה עמקות הגותו היוצרת, המקורית, בעצבו תפיסה המבוססת על שבירה ותיקון בפנינת יצירתו “היהלום”. יצירה גבישית זו נקראת כפרק יקר הלקוח מספרי יראים, מספר דרוּש קבָּלי או חסידי.


“היהלום”

משסיים הבורא את מלאכתו, כתום שישה ימים, שמט לו ליהלום אחד, שיהא מתגלגל והולך מקצה העולם ועד קצהו.

באו הבריות וקבעוהו במשבצת, ושם קראו לו. והיה היהלום מאיר באור יקרות, אור חסד ורחמים ואמת.

לימים נתרבו שברי זכוכית בעולם, והיה אורם עז וקשה. ולא היו הבריות רואים את אור היהלום, עד כי מנהג נעשה להם לחפשו באור עז וקשה ממנו. והיה אורם של שברי זכוכית מתרבה, ואורו של יהלום מתמעט, עד כי חדלו הבריות מקווֹת למוצאו. משחדלו הבריות מקוות, מייד הולך אורם של שברי זכוכית ומתמעט, ואימה חשיכה יורדת על העולם, ומתוך החשיכה עולה אור יקרות, אור חסד ורחמים ואמת – אורו של אותו יהלום.

באו הבריות וקבעוהו במשבצת. ואין יודעים אם שם קראו לו כשמו מקדם, אך אורו לבש אור וחסד ורחמים.


רוח רליגיוזית שורה על יצירה זו, כשם שהיא רועמת עלינו. מהטובים שבשירי יוסף שריג. הלוחם ואיש המתכת, הטנקאי והמפקד, מבטא כמיהותיו וחי אותן “בתום בעוז ובתפארת. /בכחול, בירוק, / ובטעם המסתורין והדבש של היפה” (מתוך שירו “מותי בא לי פתע”), אך גם ב“אור חסד ורחמים ואמת”.

איש של ניגודים פנימיים הוא, והללו מתמזגים בשיריו, כדרך שאולי לא זכו להתאחות בדרך חייו. מעידה עליו אמו, תקווה: “טרוּף לבטים, תוגות וספיקות היה יוסף. תאב חיים מאין כמוהו – ושר על המוות; משהו קיפודי מחוץ – ונפעם, רגיש ומופנם. משורר, יוצר”.

יוסף שר את שירת חייו: “חינם חייתי, / ובי מישהו אחר. / תמיד שגיתי, / ודמי בוער”. מראה, כי “המישהו האחר” שבו הוא זה הכָּמֵהַ אל מעבר למציאות הנחיית, הנראית לעין:


כנפיים, אינך שומע?

משק כנפיים בחוץ,

באוויר הקר. כנפיים,

בטיסה חרישית מעלה.


מושאה של הכמיהה אל מעבר הוא “העולם גבוה מעלי”.

עמידתו איתנה על האדמה, הלוא היא קרקע גידולו, וממנה הוא חותר אל אופקי התעלות ואל זוהר המסתורין. מיטיב לבטא את מתח הניגודים הזה שירו, “נקודת ארכימדס”:


בחצי ימי, והם כחץ,

שוטפים לאפלה,

וכבר האט המירוץ,

וכבר החל צונח.

קחיני עכשיו, קוסמת.

קחיני יפת־עין,

ונשוב אל האור באין זמן.

אם תהיי לי אדמה,

אהיה לך שמים.


גופו שב אל “האור באין זמן”. נשמתו – איתנו כאן על פני האדמה. “טעם המסתורין” של חייו מזריח על יצירתו “אור יקרות”.

מעניין, גם מהיותו בלתי שגור, מוטיב הרחמים ביצירת יוסף שריג. דומה, כי הוא מעיד על עצמיות ועל בשלות נפשית, המאפשרות חריגה מעולם המוסכמות החיצוניות של בן הקיבוץ. הכמיהה אל הרחמים, וראייתם כאחד מיסודות העולם המקווה – עולם “חסד ורחמים ואמת” – מהווה, כך דומני, פועל יוצא ממבוכות רוח ומייסורי נפש.


הרחמים מתבקשים מהוויית הנפש הסעורה והעוטה יגון, המוצאת פורקנה בתוך


היפחות האלה,

הנקרעות אחת לאחת.

ובאחת הפרץ

והצווחה והזעקה.


הרחמים הם פריו של כליון נפש, הבא לאחר סערתה.


כבר מראשית דרכו חצב לו יוסף ניב אותנטי, דרך שירית הטבועה כולה בחותמו שלו. ההתרשמות העמוקה משיריו מעוררת אסוציאציות אישיות בקורא, המובילות אותו אל הדי יצירותיהם של משוררים אחרים. מבלי משים מתמזגים קולות שיריו של יוסף שריג בהדי שירתו של צבי כצנלסון, הקוראת “השיבו לי את אלוהי הרחמים”.


והיינו כולנו צריכים לרחמים.

והיה המון הרחמים כגל,

עברנו כגל,

וניוותר יבשים.

וממקום שהרחמים באים,

שמה הם הולכים.


והרינו נזכרים גם בשורותיו של יהודה עמיחי:


אני שמוכרח לפתור חידות בעל כורחי,

יודע כי ‘אלמלא האל מלא רחמים’

היו הרחמים בעולם

ולא רק בנו53.


שירת יוסף – יצירות מאת יוסף ואודותיו

1. עשרים שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1974 (כל הזכויות שמורות לבני המחבר, אסף ופלג שריד, בית השיטה).


2. שירת יוסף – תווים לכל השירים והלחנים, הספרייה למוסיקה על שם ניסימוב, מס' 234, הוצאת המוסיקה “אור תו” (ת"ד 3200), תל אביב, 1975.


3. מותי בא לי פתע (מלים: יוסף שריג; מוסיקה: יהודה אנגל) – חמישה פרקים למקהלה מעורבת ללא ליווי, הוצאת המוסיקה “אור תו”, תל אביב.


4. מותי בא לי פתע בתרגום לאנגלית, לגרמנית, לספרדית, להולנדית וליפנית.


5. אחי חזר מן השדה – משירי יוסף שריג בביצוע מקהלת “הגבעטרון”; מקהלת “הקיבוץ הארצי” ומקהלת הנוער של רשות השידור, והסולנים – שלמה ארצי, אופירה גלוסקא, צילה דגן, עוזי המאירי ודודו זכאי.

אייר את העטיפה – יוסף שריג.


6. עזבונו של יוסף, ובו סיפורים, מאמרים ורשימות; שירים, לחנים ותזמורים; מכתבים ורישומים – בארכיון בית השיטה.


7. שלמה יפה, מה שם אקרא, יצירה מוסיקלית לסופרן ולתזמורת קאמרית, 1975 – ארכיון “קול המוסיקה”, ארכיון בית אלפא וארכיון בית השיטה.


8. שירים שכתבו חברים ואלמונים בעקבות שירי יוסף (ברשות אסף ופלג שריג, בית השיטה).


9. ציור קולקטיבי של ילדי בית ספר בניו־יורק, שחורי עור מחוננים, שמורתם יהודייה – הגב' קושניר – בבית אייל ויהודית שריג, בית השיטה.


10. כרזה על יצירות יוסף – ארכיון החגים, בית השיטה.



  1. הערת פרויקט בן־יהודה (להלן: פב"י): כפי שהביא לידיעת פב“י יצחק (צחקי) שריג, בנה של תקוה שריג, ולפי השוואה עם ”סיפורים משתרגים“ שחלקם מצוטטים ב”סופה“, הרי ש”בסופה" מופיעים שינויים ושיבושים (במילים, בפיסוק, בעימוד השורות) לא מועטים. היכן שמצאנו אותם, הבאנו את המקור בהערת שוליים, רובם ככולם על פי יצחק שריג.

    בנוסף, מקור השינויים/השיבושים אינו ברור אם נעשה על ידי המחברת בעצמה, אם על ידי העורכים של בית ההוצאה (תקוה שריג נפטרה בשנת 1997 ומהדורתו הראשונה והיחידה של “סופה” הודפסה בשנת 2000).  ↩

  2. ראש הגולה.  ↩

  3. (1575־1488). מגדולי הפוסקים בישראל ואחת הדמויות הבולטות בין מקובלי צפת. חיבורו, שולחן ערוך, הוא ספר הדינים המקובל כיום על כל קהילות ישראל.  ↩

  4. הערת פב“י: על־פי ”שיטים, יומן בית השיטה, שבט תשכ“ו”, בו נדפס ההספד המקורי, הושמטה הפיסקה הבאה:

    הדור הראשון הוא “הרב החבר יוסף ”הקדוש“ מאובן, אוד מוצל מגזירת וינא, בשנת חמשת אלפים שלוש מאות וי”ט ליצירה“ (1559). עליו נאמר ש”יחוסו אינו ידוע“ (ע' 10) ממנו נמשכת שרשרת הדורות, כאמור, עד לשנת 1940 והיא כוללת בהערות האינפורמאטיביות הקצרות, הצמודות לכל מי שעומד בראש ”דור" – גזירות, גירושים, נדודים ואסונות, אך תמיד לאור נר התורה, זהר הצדקה וזכר ציון הנכספת.  ↩

  5. כינוי שניתן בימי הביניים ובתקופת ההשכלה לארץ טורקיה.  ↩

  6. (1837־1761). רב מפורסם בפוזן שבפולין מ־1815 ועד פטירתו. מגדולי חכמי זמנו. מפורסם בלמדנותו, בחסידותו ובענוונותו. כונה בפי הגויים ‘האפיפיור היהודי’.  ↩

  7. (1949־1880). רב, יליד וולוז'ין שברוסיה. מ־1923 בארץ ישראל. נשיא המרכז העולמי של “המזרחי”. מ־1926 נשיא הוועד הפועל הציוני. על שמו, בין השאר, אוניברסיטת בר־אילן.  ↩

  8. (1956־1889). פרופסור ללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים 1952־1950 – רקטור האוניברסיטה.  ↩

  9. קבורת הסבתא (אם תקוה שריג) היתה מלכתחילה ארעית בבית הקברות של בית־השיטה ועל כן נקברה בארון, על מנת לימים להעבירה לקבורה בירושלים. כפי שסֻפַּר קודם לכן על ידי תקוה שריג. על כן צחקי לא ליקט את העצמות. – הערת פב"י: וכך גם אישר לנו יצחק שריג.  ↩

  10. כת נוצרית גרמנית קטנה, שחבריה פרשו מן הכנסייה הפרוטסטנטית באמצע המאה התשע עשרה, כדי להיות ל“עם האלוהים” ולכונן להם מרכז בארץ ישראל. כמחצית מבני הכת עלו לארץ והקימו “מושבות גרמניות” ביפו, בחיפה ובירושלים וכן כמה יישובים.  ↩

  11. נשיא הוועד הלאומי ו“הממשלה שבדרך” בימי המנדט הבריטי, ולימים – הנשיא השני של מדינת ישראל.  ↩

  12. (1887–1944). מנהיגם הרוחני של פועלי ארץ ישראל ואחד ממנהיגיה המדיניים של תנועת העבודה הציונית. ממקימי ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ומראשיה. מייסד עיתון פועלי ארץ ישראל “דבר” והוצאת הספרים “עם עובד”.  ↩

  13. כינוי לאנשי יחידה מיוחדת בפלמ"ח, דוברי ערבית ובעלי חזות מתאימה, שהוכשרו למלא משימות מודיעין בארצות הערביות השכנות.  ↩

  14. (1910–1986). מדינאי, ממנהיגי תנועת העבודה הציונית, מראשי ה“הגנה”. חבר מפקדת ה“הגנה” וממקימי הפלמ"ח.  ↩

  15. סגנו של מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון.  ↩

  16. 11 ביוני 1948.  ↩

  17. קצינת השלישות של הפלמ“ח. אלמנתו של צבי ספקטור, אחד מכ”ג יורדי הסירה.  ↩

  18. קצין החבלה של חטיבת “הנגב”.  ↩

  19. איש הכספים של הפלמ"ח.  ↩

  20. 11 ביוני עד 8 ביולי 1948.  ↩

  21. קצין המבצעים של חטיבת “הנגב”.  ↩

  22. התנהל בימים 24 עד 25 בנובמבר 1948.  ↩

  23. התנהל בימים 22 בדצמבר 1948 עד 7 בינואר 1949.  ↩

  24. התנהל בימים 5 עד 10 במרס 1949.  ↩

  25. המבצע התנהל בימים 15 עד 22 באוקטובר 1948.  ↩

  26. במהלך מבצע “לוט” (24 עד 25 בנובמבר 1948).  ↩

  27. “חורב”, 22 בדצמבר 1948 עד 7 בינואר 1949.  ↩

  28. התנהל בימים 5 עד 7 בדצמבר 1949.  ↩

  29. כך במקור, הערת פב"י.  ↩

  30. שיר שחיבר אהוד מנור לזכר אחיו הצעיר, שנפל בקרבות מלחמת ההתשה.  ↩

  31. בן למשפחת מייסדי עין חרוד. סבו חיים שטורמן, נהרג במאורעות 1936–1939. הטנק של חיים שטורמן הנכד עלה על מוקש בשנת 1970.  ↩

  32. (1878–1942). סופר ומחנך יהודי. בן למשפחה יהודית מתבוללת. ב־1911 נתמנה למנהל בית היתומים בורשה. פירסם ספרי עיון וספרי קריאה לילדים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הועבר בית היתומים לגטו. ב־1942, משנשלחו הילדים למחנה ההשמדה טרבלינקה, הוצע לו להציל את חייו אם ייפרד מהילדים, אך הוא העדיף להישאר עימם עד הסוף המר.  ↩

  33. “פֶדַאין” (גם פְדַאיוּן) – כינויים של לוחמים ערבים, שפעלו בשנות החמישים בארגונים סדירים למחצה וחדרו מרצועת עזה ומן הגדה המערבית לשטח ישראל, לביצוע פעולות טרור וחבלה. קבוצות אלה הופעלו בעיקר על־ידי השלטון המצרי ברצועה.  ↩

  34. תסרוקת עשויה תלתלים רכים ומסתלסלים.  ↩

  35. Riso amaro סרטו של הבימאי האיטלקי ג'וזפה די סנטיס Giuseppe di Santis)) משנת 1949  ↩

  36. ראה עמ' 315.  ↩

  37. הנערים ניצולי מחנה הריכוז בוכנוואלד, שהדרכתי לאחר עלייתם ארצה.  ↩

  38. כינוי מליצי לבעלי החיים הקטנים, השרצים והרמשים הרוחשים בשדות.  ↩

  39. המובא להלן (בספר: בעמ' 222).  ↩

  40. להלן, בעמ' 314 (בספר)  ↩

  41. משל הפילוסוף הגרמני גיאורג פרידריך הגל (1770–1831); מגדולי ההוגים של המאה התשע עשרה.  ↩

  42. התחוללה בצרפת בין השנים 1789–1799.  ↩

  43. המהפכה הרוסית; התחוללה ברוסיה בחודשם מרס–נובמבר 1917 (פברואר–אוקטובר לפי הלוח הישן, היוליאני) ואשר בעקבותיה בטלה המונרכיה, ורוסיה נתכוננה כמדינה הקומוניסטית הראשונה בעולם.  ↩

  44. בארצות הברית של שנות השישים וראשית שנות השבעים.  ↩

  45. אלן בֶּזַאנסוֹן, בהקדמה לספרו של אנדריי אמרליק, האם תתקיים ברית המועצות בשנת 1984?, ספריית פועלים, תל אביב, 1971.  ↩

  46. מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אמו (1970).  ↩

  47. (1809–1847).. מלחין גרמני ממוצא יהודי.  ↩

  48. ז‘אן ז’אק רוסו (1712–1778). פילוסוף וסופר צרפתי.  ↩

  49. הרברט מרקוזה (1898–1979). הוגה אמריקני יהודי, יליד גרמניה.  ↩

  50. גדוד 266.  ↩

  51. במקור: הרמונה – הערת פב"י.  ↩

  52. דברים שנשא ארנסט הורביץ (ז"ל), המורה למוסיקה של יוסף בבית השיטה, בפתח קונצרט שנערך לזכרו של יוסף, בכ“ח באייר תש”ם (11 במאי 1980), במכון למוסיקה של “אורנים” – בית הספר לחינוך של התנועה הקיבוצית באוניברסיטת חיפה. בקונצרט נוגנו יצירות משל מוצרט ומשל יוסף.  ↩

  53. בשיר המקורי מופיע “בו” ולא בנו – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות