רקע
תקוה שריג
חלק א': חושׁוֹרֶש
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: משרד הבטחון ־ ההוצאה לאור; 2000

שמש בשברי זכוכית

לנשמות אבותינו


ודוק:

מה בין שמש ברקיע לשמש הנשקפת בזכוכית?

הלוא זו גם זו זורחות, מבהיקות, מחממות.

אלא ששמש ברקיע זורחת ומבהיקה ומחממת

בין שהיא נשקפת בזכוכית,

בין שאינה נשקפת בה;

ואילו שמש שבזכוכית – תלויה בחמה שברקיע.

החבא הזכוכית מפני השמש – והיא חשוכה,

או שבור הזכוכית לשברים הרבה, עד־דק,

ונשברה זריחתה,

הוּעַם בוהקה,

ניטל חוּמָהּ.

והריהי רק שמש בשברי זכוכית.


כך אתה יודע מעשיו של אדם,

כנגד זכר מעשיו.

מעשיו של אדם בשעתם – מעשים תקפים הם,

ואילו זִכרָם אינו אלא

שמש בשברי זכוכית.


ויש אומרים: לא כן, אלא נהפוך הוא,

ואפילו פי כמה וכמה:

שהרי שִׁמְשָה של ארץ – אחת היא,

ונשקפת כולה בכל שבריר זעיר,

כמו נפש אלוהים הנשקפת כולה בנשמת כל חי.

ושמש בשברי זכוכית הריהי אין־סוף שמשות.


חוּשׁוֹרש


“באר מים חיים”. לא פשוטו כמשמעו, ובכל זאת. ביום קיץ לוהט, בנורא שבקֵיצים שהיו לנו מעודנו, במלאת שנה לנפילת בננו יוסף במלחמת יום הכיפורים, עלינו – אישי, בתנו ואני – לצפת, לחפש “באר מים חיים”.

אין זו סתם באר,

שאיש מן היישוב קם יום אחד ויוצא לחפשָׂהּ.

אנחנו חיפשנו את באר מים חיים.

ספר זה, שחיבר סב־סבו של סבי, ומאז היה שם הספר לשמו, היה אחד מחפצי הקדושה שהיו בבית סבא,

כגון הפמוטות של שבת, החנוכייה, הטלית והתפילין, בנרתיקיהם העשויים קטיפה סגולה

רקומה בוורדים אדומים; גביעו של אליהו הנביא וקערת הפסח, וה“כוס” – ציפור עשויה כסף, שראשה מתברג והיא בית בְּשָׂמים ל“הבדלה”. כל אלה, כרכי הש"ס וטורי ספרי הקודש הגדולים והכבדים, שרֵיחָם מתוק ועתיק, היו לי נוף ילדותי. לא נוף טבע, לא נוף אנוש – נוף חפצי קדושה.

אליהם נתלוותה נעימת לימוד הגמרא,

נעימת תהילים, נעימת הברכה להדלקת הנרות

וזמירות של שבת ושל הבדלה. וזקנו הלבן של סבא.

סבי זה, שמעולם לא שכח להוסיף מתחת לחתימתו המסולסלת: “נין ונכד לרה”ג1 ‘באר מים חיים’".

מדוע לא סיפר לי מעולם, כי סבו זה

עלה בסוף ימיו לארץ והוא קבור בצפת –

חידה היא לי.


לא אוכל להעיד על עצמי, שקראתי כראוי את כל שלושת ספריו: באר מים חיים, סידורו של שבת ושערי תפילה;

אבל שניים מהם מצויים בביתי, ואני מעיינת בהם בשעות מצוקה. השלישי – נעלם מעיני.


אוהבת אני לחזור ולקרוא פתיחתו הצנועה של באר מים חיים:

“יהי רצון שתִשְׁרֶה שכינה במעשה ידי. גל עיני ואביטה נפלאות מתוֹרָתֶךָ”. זאת בשתי שורות. ובשורה השלישית מתחיל ביאור פסוקי תורה כסידרם, משולב במדרשים ובאימרות חז“ל, בשני טורים צפופים, בכתב רש”י – פותח בפרשת “בראשית” ומסיים ב“האזינו”.

הספר מלא הערות כתובות בעיפרון: קווי הדגשה וסימני קריאה.

מי כתבן: סבי? אביו? סבו? סבא רבא שלו?

ומדוע מסתיים פירוש ספר “ויקרא” בשני טורים ומתחיל ספר “במדבר” בטור רחב אחד?

סבי יוסף, שהיה יכול להאיר עיני –

עצם עיניו לפני למעלה מחמש עשרות שנים.

השעון שקיבל לבר המצווה שלו, לפני מאה שנה, עדיין מתקתק למראשותי, אבל הוא…


בקיץ תשל"ד (1973) סיפרה לי בת דודי, שלומית אלומה, מקיבוץ מרחביה, שסבנו הקדמון הזה קבור בצפת, וכי היא ובעלה עלו לקברו!

…והציעה גם לנו לעשות זאת. – חוויה! – אמרה.

נדלקתי מייד לעלות לקבר אבות.

לא עברה שעה מבואנו לצפת, וכבר נכנסנו בשערי בית הקברות העתיק שלה, המוקף חומה. בית קברות יהודי: עירום ועריה. רק ערימות אבנים לבנות.

כל אבן, אם אינה מצבה שנתפוררה, היא אבן־סימן־ביקור, שהניחו כל מי שעלו לקברות קדושים וצדיקים שבצפת, השוכבים כאן איש בערוגתו.

אין כאן נוי ואין כאן רוך, שיסיחו דעתך מן המקום שאתה שרוי בו.

רק ישימון מסנוור. אין גוונים ואין ריחות. אין פרחים ואין פרפרים.

רק רוח נושבת וצרצרים מצרצרים, קוצים, דרדרים.

הדממה עמוקה והולמת אוזניים. שמים אביכים. הרים סביב.

וסילונות חֵלֶב מוּתָך הולכים מן המצבות. כבוד, רוֹמְמוּת ויראה מסביב.

– תראו שם את הקבר של ר' יוסף קארו2, וממנו יורד כמו נחל חֵלֶב, ככה, שמאלה והישר אל מערה! זוהי מערת ה“באר מים חיים!” – נאום אדם שידע וגם הסכים להנחותנו בדבריו למטרתנו.

– היכנסו, הביטו שמאלה וראו, שם כבר כתוב – הוסיף.


מצבות שחרבו הן סיפורים גנוזים. מצבה וסיפורה שָׁתוּק בתוכה.

גנזי צרות ופורענויות. מצבות עומדות ומחודשות.

אילו היה פנאי לעיין בהן – והרי הן דברי ימיהם של יהודים שעלו ובאו הנה, מי לחיות ומי למות ולהיקבר.

תאריכים. “תנצב”ה" חקוק על כל אחת מהן.

האמנם צרורות כל הנשמות הללו בצרור החיים?

אחת מהן היתה גם היתה באותו היום.


עד מהרה ניצבנו על יד קברו של ר' יוסף קארו, עורך השולחן ערוך, ולא נתעכבנו, וכבר החלקנו כמעט על נחל החֵלֶב המותך בלהט היום.

זוהר היה החלב בניצנוצי צבעי הקשת.

כמה דורות של נרות דלקו כאן לכבודו של ר' יוסף קארו.

ריח של טחב, שחור־סמיך של פיח, מלוא המערה.

כשהורגלו עינינו לאפילה ראינו בה שני קברים:

האחד ניצב מול הפתח, לוח מצבתו נסתר תחת תל אבנים המתנשא מעליו; השני, מימין, סמוך לכותל המערה, גם הוא – תל אבנים על פניו,

אלא שנמצא מי שטרח ונתן כתובת על הקיר, בָּרוּם; שלוש מלים בלבד: “באר מים חיים”. אותיות חצובות בקיר ומשוחות בצבע אדמדם.

כאן קבור אפוא אחד מאבותי הקדומים, מזה כמאתיים שנה.

חשתי בי פתאום חוש שביעי, חוש שורש. חוּשׁוֹרֶש.

בין האבנים היו תחובים פתקים, מכתבים, איגרות;

מהם מתפוררים מריקבון, מהם שלמים אבל מחוקים מלָחוּת, מהם שלמים וקריאים.

הוצאתי אחדים ועיינתי בהם. מצאתי כאלה הכתובים בכתב רש"י;

אחרים – בעברית וביידיש, בספאניולית ובאנגלית;

בקשות אישיות ובקשות של “נוסח” –

לבריאות הגוף והנפש, לחיים ארוכים, להצלחה, לעילוי הנשמה, לפרי בטן, לחתן, לבת…

יהודים מכל קצווי עולם עולים הנה בדחילו ורחימו ותוחבים פתקים. עדיין.

לא היה בידי נר להדליקו.

ואפילו היה, אפשר שלא הייתי מדליקה אותו ל“באר מים חיים”, סבא־רבא־רבא שלי.

כמה דורות של יראים ושלמים, סבים וסבתות,

אבות ואמהות, בהרי הקַרפָּטים, מולדת החסידות,

חיו ומתו בשלשלת שלמה ותמימה של יְרֵאים,

עד שבאתי אני וקיצצתי בשלשלת.

נטשתי את ביתי ואת עירי ירושלים, עיר הולדתי, וכמוני – אישי נחום, נטענו שריגינו באדמה אחרת: בעמק יזרעאל, בקיבוץ בית השיטה.

איננו יראים. איננו שלמים.

מכל מקום לא בעיניהם, אילו היו אלה פקוחות.

אולי חטאתי? פשעתי? אולי כיביתי הנר?

אילו יכולתי להעמיד שאלה זו באוזני אבי הקדמון, “באר מים חיים”, מה היה משיב לי? מה דין ומשפט היה קוצב לי?


יצאנו לאור הצהרים המסנוור וללהט היום.

התנהלנו בקושי במעלה הגבעה, בין ערימות המצבות, שרובן הרוסות. והקוצים!

פתאום חשתי רווחה קלה. חשבתי על כך, שהנה נכדנו, העשירי למניין, זה שטרם נולד, עלה איתי ועם אישי לקברו של אב מאבותיו הקדמונים בעודו בבטן אמו, היא בתי, רות אורן.

ה“חוּשׁוֹרֵש” נתן בי משמעות לדבר הזה.

היום (1996) אותו נכד הוא קצין מצטיין במצטיינים – לוחם בטרור, בחברון.

אולי לא כיביתי נר מדור־דור,

אלא רק שיניתי בית אחיזתו ומקומו?

נכדי יונתן, נרו יאיר.

נגעה אש באש. נפש בנפש.


“גם אני אבנה חורבה אחת מחורבות ירושלים”


העת התחילה בירוּשָלֵם.

הכול ומעולם – התחיל בירושלם.

היא לנו אבן השתייה.

ימי כל איש ממנה

הם דברי ימי העת

שבה חרש. כְּבשָׂדה.

וזרע אהבה וקרב.

עד יבוא הדור

נושא אלומותיו.

ירושלם.


רבי אברהם הסגי־נהור זצ“ל, אבי ה”ארזים"


תחילתו של סיפור המעשה שיסופר בזה ושורשו ברבי אברהם הסגי־נהור, רב גאון וגדול בתורה בעיר פּוֹזֶן אשר בגלות פולין.

לפני כמאתיים שנה חי רבי אברהם סגי־נהור זה,

והוליד חמישה בנים “ארזים” ובת אחת.

ומדוע כונו בניו “ארזים”, או “חמישה חומשי תורה”?

משום שכולם היו חריפים בתלמוד, כולם רבנים נודעים בגלות פולין:

הבכור – ר' שלמה־זלמן,

השני – ר' אשר־לעמל,

השלישי – ר' נחום, שעל שמו נקרא אישי,

הרביעי – ר' יעקב־לייב,

והחמישי – ר' ישראל.

ושם משפחה לא היה להם, כי טרם הונהג, וכל בן נקרא בן שם אביו. או כהן, או לוי.

והוא, הלוי – לֶעווי.

והבת – גיטל, אשת ר' יוסף, גם הוא גדול בתורה.

ור' אברהם, אבי ה“ארזים”, מה גדולתו?

שהיה עניו וצנוע, עני ואביון; שהיה מלמד את תלמידיו תלמוד

ומורה באצבעו בדף הנלמד ובנושא הנדון,

והוא עיוור גמור; עיניו חשוכות כלילה וכל תלמודו בעל פה.


אדם זקן מופיע בחלום הלילה


כשחלה ר' אברהם הסגי־נהור את חולי מותו,

התאספו ובאו סביב מיטתו אשתו הרבנית, חמשת בניו, בתו ובעלה.

אמר להם ר' אברהם את רצונו האחרון, את צוואתו –

שלא יספידו אותו אחרי מותו…

הוא קרא “שמע ישראל”. רק שפתיו נעו, וקולו לא נשמע.

ובמלה “אחד” יצאה נשמתו בקדושה ובטוהרה.

אחרי ימי ה“שבעה”, שישבו האחים עם אמם ואחותם בבית אביהם,

יצא כל אחד לביתו ולעירו.

לא יצא זמן רב ופרצה מגיפה בפולין.

מתו במגיפה האם האלמנה, בתה גיטל וכל משפחתה,

ר' שלמה־זלמן הבכור ור' ישראל צעיר האחים, שניים מתוך החמישה.

כשישבו שלושת האחים הנותרים “שבעה”,

אבלים וקודרים על מות אמם, אחותם, אחיהם וכל בני ביתם,

חלמו שלושתם, שלושת ה“ארזים” הנותרים בחיים, חלום אחד:

איש זקן עוטה אור כשלמה ועיניו נוצצות כחמה

מושיט את ידו ואומר לאוזנו:

– עד מתי אתה יושב נדהם

ואינך יודע מה המעשה אשר תעשה?

קום, עלה ירושלימה, אתה, אשתך ובניך.

ואלוהים יהיה עימך בכל אשר תלך…

כאשר קם אשר־לעמל, שהיה עכשיו גדול הבנים, מאבלו,

אמר לאשתו ולבניו:

– עוזבים אנו את עירנו, יוצאים מפולין, נוטשים את הגלות,

ועולים לירושלים, עיר הקודש!

אחרי דבריו אלה קם והלך לבית הכנסת,

אסף את כל בני קהילתו, צאן מרעיתו,

סיפר להם על החלטתו ונפרד מהם לשלום,

בטרם צאתו לעלות ירושלימה.

עודו מדבר אליהם,

והנה נפתחה הדלת ונכנס יהודי גבוה, יפה תואר,

ופניו – תאומי־פניו של ר' אשר־לעמל הם.

מי היה אותו אורח תמהוני?

היה זה האח השלישי, ר' נחום, שהיה רב גאון בשַׁאדוֹק,

וילד קטן אחוז בידיו.

שני האחים נפלו זה על צווארו של זה,

ור' נחום אמר לאחיו, ר' אשר־לעמל:

– אחי יקירי, חלום חלמתי באחד מימות ה“שבעה”,

ובו ציווני יהודי זקן, שאפשר שהוא אליהו הנביא,

לצאת מן הגלות ולעלות ירושלימה, אני ובני ביתי עימדי.

– אז אמרתי בליבי – הוסיף ואמר ר' נחום –

הלא אפרד משני אחי ואקבל את ברכתם, לפני צאתנו לדרך!

עוד שני האחים מדברים ביניהם –

כל הקהל עומדים על רגליהם נבהלים ומשתוממים,

לגודל הפלא בחלום שחלם כל אחד מהם,

והוא אותו חלום עצמו – והנה שוב נפתחה הדלת,

ונכנס עוד יהודי, שפניו דומים בתכלית הדמיון

לפניהם של שני האחים העומדים ומתרפקים זה על זה.

ומי האיש, אם לא ר' יעקב־לייב, האח השלישי הנותר בחיים.

גם הוא פתח את פיו וסיפר, בדממה הגדולה שהושלכה סביב,

את חלום שני אחיו לפניו,

ועל החלטתו לצאת ולעלות עם כל בני משפחתו – ירושלימה!


שבועת הילד זלמן


כל אותו הלילה ישבו שלושת האחים ה“ארזים”

בבית ר' אשר־לעמל ודיברו בשיבחה של ארץ ישראל.

וילד בן שמונה, בנו של ר' נחום ואשתו מינה, זלמן שמו,

יושב ביניהם ועיניו כחולמות.

באותו מעמד פתח לפתע הילד את פיו,

חיוור כסיד, ואמר בקול צלול ורם:

– גם אני אבנה “חורבה” אחת מ“חורבות” ירושלים!…


כיום ניתן להקיף את כדור הארץ בטיסה בכיממה אחת,

אבל באותן השנים עשו את דרכם שלושת האחים,

נשותיהם וילדיהם במשך שנה ומעלה.

בניסן תר"ג (1843) יצאו לדרך,

ובתמוז תר"ד (1844) נכנסו בשער יפו אל שטחה המערבי של העיר העתיקה.

את דרכם ביבשה עשו בעגלות רתומות לסוסים, ובספינות מפרש רעועות – בים.

בדרך חלו וכוחותיהם תשו, וגם מיתות משונות ידעו…

אבל העולים לארץ ישראל – רוחם לא נפלה.

אהבתם לארץ ודביקותם במטרה – לעלות אליה –

בערו בעצמותיהם כל כך,

שיָם המים וים הצרות הצרורות לא יכלו לכבותן.


זלמן הקטן, בן ר' נחום, נעשה רב גדול, גאון בתורה בתלמוד


בן תשע היה זלמן בן נחום כשנכנס בשער יפו.

אפשר שחלם ואפשר שלא עלה בדעתו,

אילו גדולות ונצורות מזומנות לו בחייו…

שעריה של ירושלים כולם היו גבול השממה והצלמוות

ליהודים שישבו בתוכה, או עלו אליה ממרחקים.

חיות טרף ושודדים הִלכו בה,

ובין חומותיה, בתוכה פנימה, ערב־רב צפוף

של ערבים־מוסלמים, טורקים־מוסלמים, אירופים־נוצרים למיניהם, מכל הארצות, מכל הכיתות והעדות.

ובתוך כל אלה – אלפים ספורים של יהודים,

מפרפרים כציפורים בלוע העיט.

אותם יהודים, מיעוטם התפרנסו זה מזה,

ורובם – על כספי ה“חלוקה” שאספו בעבורם שליחים, “משולחים” שמם, בכל קהילות ישראל שבגולה.

“שליחי דרבנן” היו, ולכן כונו בראשי תיבות: “שד”רים".

כשנכנסו שלושת האחים ה“ארזים”, נשותיהם וילדיהם לבין החומות, הלכו, ראשית חוכמה, כולם כאחד, להתפלל לפני הכותל המערבי.

במטבעות האחרונות שבכיסיהם שכרו להם דירות –

דירה קטנה לכל משפחה – והכניסו לתוכן את צרורותיהם.

גם בפולין לא נמנו ה“ארזים” עם העשירים,

אבל כאן גדלה מצוקתם מאוד.

הגגות והקירות דלפו מי גשמים;

לקנות מיטות לא השיגה ידם, והם ישנו על רצפת האבן הקרה, על שקי קש, וכל הכסתות שהביאו עימם לא הועילו לחממם.

בהיות שלושת האחים ה“ארזים” רבנים מפורסמים,

קיבלו עליהם עול הרבצת תורה בישיבות,

שירושלים היתה מלאה בהן, וגם עול ענייני הציבור, שרובו ככולו אביונים.


ואנחנו נכוון את ליבנו בסיפור הזה לשמוע על הילד,

ר' זלמן, שעדיין היה בן תשע בלבד.

כן, בן תשע בלבד, אבל חריף ובקיא בתלמוד

ופיקח מאוד בשיחות החולין שלו.

עודו ילד, וכבר סעד כל כושל וסובל.

נעשה מין מלאך קטן, מושיע, קרן אור באפלה.

וככל שהלכה וגדלה למדנותו, כן גברה צניעותו.

הוא למד תורה בישיבה מפי ר' נחום, אביו,

ופתר בעיות שאביו התקשה לפותרן!

התלמידים הביטו בו בתימהון ובהערצה,

ואביו, ר' נחום, הטביל את בנו בעיניו באור של אהבה.

וכך קיבל ר' זלמן סמיכות לרבנות בעודו בחור,

ודרכו נסללה לעמוד בראש הישיבה של אביו,

כשהוא, ר' נחום, נפטר והלך לעולמו, וזכרו – זצ"ל.


ר' זלמן נעשה סוחר אתרוגים


משהוסמך לרב, החליט ר' זלמן שלא להתפרנס מן הרבנות.

שלוש שעות בכל ערב הקדיש ללימוד תורה לתלמידים,

ובימים עסק במסחר באתרוגים.

באותם הימים היו הערבים מגדלים בפרדסיהם את האתרוגים

בשביל היהודים, לצורכי חג הסוכות.

פרדסי האתרוגים השתרעו אז ביריחו ובנאות המדבר של עבר הירדן המזרחי

ועל אדמות הערבים בשרון ובשפלה.

הסוחרים היהודים היו קונים את האתרוגים מידי הערבים

ומובילים אותם, על גמלים, ליפו, לירושלים, לחברון, לצפת ולטבריה –

ליצאם לתפוצות ישראל בגלויות אירופה ואמריקה.

אגב מסחרו באתרוגים, התוודע ר' זלמן לציבור רחב,

יהודי, ערבי, נוצרי ואפילו לטורקי, שהיה אז שליט הארץ.

אנשים פשוטים ואנשי שררה – עם כולם ידע לשאת ולתת.

לא עברו ימים רבים, ואנשים מכל הסוגים, ובכללם מי שאינם יהודים,

עשו אותו דיין ובורר ביניהם, בוויכוחים ובמריבות.

ודברו של ר' זלמן היה להם לחוק.


עם זאת, כמו בימי ילדותו, נתן יד־עזר, בסתר, לכל נצרך.

בוקר אחד, ראה ר' זלמן אשה נושאת שני פחי מים,

והיא בהריונה.

נתן עליה קולו ואמר לה: – העמידי מייד את הפחים, אשה!

נדהמה האשה ועשתה כדבריו, מבוהלת.

הרים ר' זלמן את הפחים והביאם לביתה…

הימים ימי שלטון רשע, שלטון הטורקים,

ויהודים רבים נזרקו לבית הסוהר, ל“קִישְׁלֶה”,

והתענו שם, באין דין ובאין דיין.

ר' זלמן הביא להם במו ידיו מזון,

השתדל בעבורם אצל אנשי השלטון, תאבי ה“בקשיש”,

ושיחרר רבים מן הכלא.

אף ביקר חולים וסעד אותם במזון ובתרופות.

אשתו של ר' זלמן מורגלת היתה במעשיו ולא דאגה הרבה,

גם כשהיה מאחר לשוב לביתו.

אילו רצתה, היתה יוצאת מביתה ושואלת יהודים:

– אולי ראיתם את ר' זלמן?

והיו משיבים לה:

– ראיתי אותו שם, ראיתי אותו כאן.

אבל היא מורגלת היתה שלא לשאול.


ר' זלמן מושלך לבית הסוהר


פעם הביאו לפני הפֶּחָה סַלים אֶפֶנדי, השליט הטורקי של ירושלים,

את “ספרי האחוזה” (הטאבו) של הקרקעות, שנקראו “קוּשַׁאנים”.

הציץ בהם הפחה וראה, שיש בין נתיניו אחד, יהודי,

ר' זלמן בהר"ן (בן הרב נחום) שמו,

עשיר מופלג, שאין לו אח בין כל שאר היהודים –

כל כך רבות היו הקרקעות הרשומות על שמו!

אמר לשוטריו:

– לכו והביאו לפני את ה“חכם” (הרב) הזה, האפנדי סוליימן!

להביא יהודי לפני פחה זועם היה ראש תענוגותיו של כל שוטר טורקי…

רץ השוטר היישר לבית ר' זלמן ולא מְצָאוֹ.

חיפשוֹ בבית הכנסת ומצאוֹ שם עטוף בטליתו

ועטור בתפילין שלו, שקוע בתלמודו.

לְקחוֹ והביאוֹ לבית הסוהר ודחפו פנימה.

עברו שעות רבות, ור' סוליימן – האפנדי ה“חכם” –

עדיין לא הובא לפני הפחה.

נתן הפחה קולו על שוטריו וקרא:

– חכם סוליימן אפנדי היכן?

אמרו לו:

– כבר השלכנוהו לבית הסוהר מזמן!

גער בהם ואמר:

– הלא ציוויתי עליכם להביאו לפני!

יצאו דחופים ובהולים מלפניו, להביא אליו את ר' זלמן.

הוציאוהו מן ה“קישלה” והביאוהו לפרוזדור בארמון הפחה.

שוב עברה שעה ארוכה, והפחה יצא מטרקלינו ושאג:

– מדוע אין מביאים אלי את חכם סוליימן אפנדי?!

ולא הבחין ביהודי הצנום, שישב לו בפינת הפרוזדור.

באו אליו השוטרים ואמרו:

– הנה, אדוננו הפחה. הריהו יושב כאן, לנגד עיניך!

הביט הפחה ביהודי הצנום, הלבוש בגדי עוני, ואמר לו:

– האתה הוא החכם סוליימן אפנדי, שקרקעותיו פזורות על פני כל העיר?!

הלוא מראך כאחרון האביונים!

השיב לו ר' זלמן:

– עכשיו אמנם אביון אני, כי חילקתי את כל קרקעותי לאחָי.

(רישום קרקעות קנויות – דבר מסובך היה באותם הימים, וכרוך היה בממון רב;

וכך רשם ר' זלמן ‘על שמו’ את כל המגרשים שקנה לבניית בתים בעיר העתיקה,

וגם קרקעות רבות מחוצה לה,

כי כבר תכנן במוחו בניית שכונות מחוץ לחומות…)

ראה הפחה, שיהודי חכם ופיקח הוא ר' זלמן, ונכנס עימו בשיחה ארוכה.

מאותו יום נעשה ר' זלמן (חכם סוליימן אפנדי) מקורב למלכות,

ובערבית השוטפת שבפיו, שדיבר בה עם הפחה,

ידע לנצל את מעמדו לטובת אחיו היהודים…


והלוא בנה בתים, ומדוע חלם “חורבות”? בירושלים, שנחרבה בחורבנות בית ראשון ושני, בתים שנבנים בה קרויים “חורבות”, כמו המשבצת המטויחת בביתו של כל יהודי חרדי, “זכר לחורבן”.


רחבת הכותל המערבי תרוצף


יום אחד יצאה שמועה בירושלים,

שהשלטונות הטורקיים עומדים לחפור תעלה לרגלי הכותל, לביוב העיר העתיקה.

היה המקום מקום צר של רפש, ואבנים הומטרו מן הגגות, דרך קבע,

על היהודים העומדים בתפילה ליד הכותל הקדוש.

באותה תעלה שביקשו הטורקים לחפור, אמרו להעביר

את כל מימי הביבים מזרחה, לבקעת השילוח.

הלך ר' זלמן לפני הפחה, סלים אפנדי,

ונכנס עימו בשיחה ארוכה.

אבל ליבו של סלים עדיין קשה היה.

קם ר' זלמן לצאת מלפניו ואמר:

– צלול הוא אותו ים של דמעות,

שניגר לפני הכותל יומם לילה,

בעיניהם של בני ישראל בכל הדורות.

אותו הכותל, שריד בית מקדשנו!

אל נא תקבור אותו, סלים אפנדי, במי שופכין,

וברכה תבוא על ראשך!

התרכך לב הטורקי וביטל את רוע הגזירה.

כעבור ימים שלושה שב ר' זלמן אל סלים אפנדי ואמר לו:

– רוצה אתה שם עולם?

השיב לו סלים בשאלה:

– וכי מי אינו רוצה שם עולם?

אמר לו ר' זלמן:

– צווה וירצפו את הרחבה הצרה שלפני הכותל המערבי במרצפת אבן, ויהיה לך שם עולם!

וכך רוצפה הרחבה, במיצוות סלים אפנדי.

ואמנם נרשם שמו של הפחה הזה בדברי הימים, בספרי קורות העיתים, כ’ערבי טוב'.


“מאה שערים” שדה תיחרש


אחר שנים רבות שהיה ר' זלמן מהלך עם שיירות האתרוגים,

ומביא לירושלים רִבבוֹת לולבים, הדסים, ערבות ואתרוגים,

הפצירו בו הכול לעמוד בראש ישיבה, שנקרא שמו עליה – “ישיבת ר' זלמן”.

עשה כרצונם, והעמיד מתוך אותה ישיבה עשרות תלמידים, כולם רבנים גדולים בתורה,

נוסף על כל התלמידים שהעמיד בלמדו אותם בלילות.

וכך, כשהיה ראש ישיבה, רב ודיין, טורח בכל ענייני הציבור ורוכש קרקעות,

עוזר ומסייע בידי כל הבונים שכונות מחוץ לחומות,

נצנצו בראשו, לילה אחד, שני ניצוצות שנתלכדו ללהבה.

ניצוץ אחד – המעשה שהיה באבינו יצחק, השני לאבות,

שזרע שדה וקצר “מאה שערים” (פי “מאה” מן הכמות שזרע)…

ניצוץ שני – אותה שבועה שנשבע בגולה,

לפני עלייתו עם אביו ושני דודיו, והוא בן שמונה שנים:

“גם אני אבנה ‘חורבה’ אחת מ’חורבות' ירושלים!”…

עכשיו החליט ר' זלמן לבנות “חורבות”.

– כבר בניתי “חורבות” הרבה – אמר,

אבל בכך אין די. אני זלמן בהר“ן, אבנה זאת הפעם שכונה! א”שְׁטֶעטְל"!

עמד וקנה מגרש רחב ידייים, שומם וזרוע אבן,

מצפון־מערב לעיר העתיקה, וזאת בכסף שאסף ממאה ועשרים יהודים

שנתנו לו מקדמה, על מנת שיוכלו, בבוא העת, לבנות להם בית על אותה קרקע.

אותו ממון, שנתנו לו מאה ועשרים היהודים, הספיק לקניית הקרקע,

אבל ממון לבנייה – לא היה!

הגה רעיון, לחרוש את הקרקע ולזרוע אותה חיטה ל“מצה שמורה”,

שעליה מוכן היה כל יהודי לתת אף את פרוטתו האחרונה.

שיתף ר' זלמן ברעיונו את ר' זלמן דודנו, גם הוא ר' זלמן, בהר"ל.

נדלק ר' זלמן הדודן באותה שלהבת, שנדלקה בר' זלמן בהר"ן.

כעבור ימים אחדים ראו אנשי ירושלים העתיקה

את שני הזלמנים, שני הדודנים, שניהם יקירי העיר, מרבניה המיוחסים והנודעים,

יוצאים משער יפו צפונה מערבה ומעדרים על שכמם…

עבדו ימים רבים, מעלות השחר עד נטות השמש,

בסיקול הקרקע, על מנת שיזרעו אותה חיטה.

כשהיתה החלקה מסוקלת ואבניה נערמו ערימות־ערימות,

ובנו מהן גדר המקיפה את כל השטח –

שכרו פלח ערבי, וזה נדהם למשמע משאלתם:

שיחרוש בעבורם את השטח המסוקל במחרשתו הרתומה לשתי פרות.

חרש אותו פלח היטב את השדה, חרוש ושוב, שוב וחרוש,

פעם ופעמיים, שלוש וארבע, עד שהיה כשר לזריעה,

וקיבל את שכרו,שנתנו הזלמנים ביד רחבה.

עכשיו ציפו שני הזלמנים הדודנים ליוֹרֶה, שהתפללו עליו בשמחת תורה,

והוסיפו והתפללו עליו יום יום מז' בחשוון שבו אומרים:

“משיב הרוח ומוריד הגשם”, עד שהוא בא ומרווה את האדמה.

השדה, שהיה מסוקל, גדור וחרוש היטב,

רבץ רחב וחלק, כמו היה גם הוא מתפלל לשמים ומצפה ליורה.

ואמנם מיהר ובא, בראש חודש כסלו, יורה מרווה, גשם ברכה והצלחה.

חיכו עוד שבעה ימים שייבש השדה, ובז' בכסלו

יצאו שני הזלמנים, הרבנים הדודנים,

ושקי זרעים, זרעי חיטה מבוררים, יפים וכשרים למהדרין,

תלויים להם בחגורותיהם.

בתוך ימים אחדים זרעו את כל השדה חיטה ל“מצה שמורה”.

ו“מצה שמורה” מהי?

זו מצה שאפו מקמח, שטחנו מן החיטה,

ועירבוהו ב’מים שלנו',

כלומר, במים שהיו שמורים בבית,

במקום שמור ובטוח מפני החמץ.

מצה שמורה קצרו מחיטה שני הרבנים הזלמנים,

בשדה שסיקלו, חרשו וזרעו.

וכל כך הצליח אותו שדה, עד שהכניס למעלה ממאה שערים.

ובממון ששילמו יהודי העיר העתיקה, בעבור “מצה שמורה” לחג הפסח, הוקמו עשרות הבתים הראשונים של שכונת “מאה שערים”,

שנבנתה בפיקוחו של ר' זלמן בהר"ן, מייסדה;

שכונה מוקפת חומה, שלימים היו בה שערים רבים,

“מאה שערים”, עד היום הזה.

(על פי הפותח שער מאת אליהו כי טוב,

ועוד סיפורים ישנים, מפי זקני ירושלים).


יוכבד וייספיש – אם משפחת שריג, ביום ה“שבעה” לפטירתה

נולדה בירושלים בשנת תרל"ז,

נפטרה בבית השיטה,

והובאה לקבורות בירושלים, בה' בשבט תשכ"ו (26 בינואר 1966).


כשלוש עשרה שנה נמשכה תקופת היעקרותה של אמי, זו הגפן רבת הכוח ועמוקת השורשים, מקרקע גידולה, מירושלים. זרה ומוזרה היתה בנוף שלנו; אטומה לקולותיו ולמראותיו, כמין חומה בצורה ללא אשנב. יוֹנְקוֹתֶיהָ המשיכו יניקתן גם מכאן, בעוצמה ובדביקות, משכבות רחוקות ועמוקות.

סיפור חיי המשפחה בעובי הדורות מהווה חתך לעומק ארבע מאות שנים בתולדות עמנו. בספר היחס של אליעזר ריבלין (הופיע בירושלים ב־1940), המביא את תולדותיהן של משפחות ותיקי ירושלים ומסתעף למאות משפחות ואלפי צאצאיהן, ניתן לחזור ולעקוב אחרי שושלת היוחסין לאורך שבעה עשר דורות. בנופו של אילן אדיר זה נמצאים גאונים וחסידים, רבני קהילות ופרנסי ציבור, דיינים, אנשי תורה ואנשי מעשה, מכל המרכזים היהודיים באירופה.

וכך, מדור לדור, מאב לבן, כשרשימות הצאצאים והמשפחות המסתעפות הולכות וגדלות, הולכות ומתרחבות.3

בדור האחד עשר, לפני כ־130 שנה, נכנס לנוף האילן הסבוך הזה הרב נחום לעווי [לוי] מפּוֹזֶן אשר בפולין, הוא סבהּ של אמי. הוא נשא לאשה את “מרת מינה, בת הרב הגאון, משה מגיד ריבלין”, וכיהן כרבה של שַׁאדוֹק, עד עלייתו ארצה בשנת תר"ג (1843).

בספר הפותח שער, מאת אליהו כי טוב (הופיע בירושלים ב־1956), נגול כברומן מרתק המשך סיפור המעשה.

על ר' נחום ושני אחיו, שעלו ארצה יחדיו, מסופר:


אותם האחים השלושה, שיצאו בסוף תקופת ניסן תר“ג [1843] מן העיר גאלין שבמדינת פולין, ללכת לירושלים […] לא הגיעו לשם אלא בתחילת חודש תמוז תר”ד [1844], שנשתהו בדרכם יותר משנים עשר חודש […] ותדע שמגאלין ועד קונסטנטינופול שבמדינת תוגרמה4 הלכו ששה שבועות בלבד, ואילו על הספינה שפרשו בה אל הים הגדול עשו אחד־עשר חדש (שם, ע' נ"ג).


ועוד מסופר שם:


בשעה שנפתח להם שער יפו שבחומת ירושלים ונכנסו לפנים מן החומה, קרעו קריעה שנייה [ראשונה קרעו בדרכם על אדמת יפו] לחורבן ירושלים, ואחר הלכו כולם לראות את שריד בית מקדשנו […] ומאותה שעה ואילך, שוב לא טעמו טעם של יסורים, ועשו כל ימיהם בשמחה וענג אין קץ (שם, ע' נ"ח).


מפיה של אמא למדנו, שאותם “שמחה ועונג אין קץ”, שנפלו בחלקם של שלושת האחים ודומיהם, היו לאמיתו של דבר חיי דלות ומחסור, כאשר הגברים ראשם בעננים, ואילו נשותיהם עומסות על גבן את נטל הקיום וצער גידול הבנים.

סיפור זה הוא סיפורו של סילון בעלייה ראשונה, שזרמה, לפי מושגי הימים ההם, ירושלימה, הווה אומר לעיר העתיקה. הצפיפות בעיר גדלה:


כל הקרקעות שבתוך החומות, או מיושבים כבר ובנויים בתים, רחובות ושווקים, או שוממים בידי בעליהם־מחזיקיהם, שרובם אנשי הכמורה מכל עדות הנוצרים ושאר הדתות, או מושלי המדינות שקנו להם שביתה בירושלים […] הצד השווה שבכולם, שעינם צרה בירושלים, ואין מרוויחים להם מקום בעלותם לחונן את עיר אבותם […] (שם, ע“ע קע”ה, קע"ו).


ניסיונותיהם של השר מונטיפיורי ושל דוד בן־שמעון מעדת המערביים [הצפון־אפריקנים] לקנות קרקעות, לבנות שכונות ולחלק דירות חינם, לא עלו יפה, “והללו שנכנסו, לא ארכה שבתם בבתיהם שמחוץ לעיר ועזבום מהר, מפחד המדבר, ולא קמה בהם רוח לצאת עוד […] עד שקם ר' זלמן [דודָהּ של אמא, אחי אביה] ולבש רוח גבורה והלבישהּ גם לאחרים ופתח את שערי החומה” (ע' קע"ו).

ר' זלמן היה מייסדה ובונה של שכונת “מאה שערים”, שהוקמה, בניגוד לניסיונות הקודמים, כחברת משתכנים, בעיקר על־ידי מימון עצמי.

גם אשר־לעמל אחי זלמן, אבי אמי, שנשא לאשה את שפרה לבית צייטלין, משפחה עתירת נכסים ממוסקבה, היה מבוני ירושלים. עליו נאמר בספר היחס: “מבוני ירושלים וגואלי אדמת נבי סמואל שבמערב העיר”.

כל ענייני הבנייה והאירגון הללו לא שימשו כמובן מקור פרנסה, אלא שירות לציבור. קיום המשפחה היה על המסחר באתרוגים ולולבים שעסקו בו סבי, אבי־אמי, ולאחר נישואי אמי – גם אבי. גם על כך נמצא בספר הפותח שער תיאור משובב נפש:


עונה אחת יש בשנה, שבה השיירות היוצאות מירושלים מצויות תדיר […] ואיזו היא? זו עונת לקיטת האתרוגים שבסוף הקיץ, שבה יוצאים סוחרי האתרוגים שבעיר לפרדסים אשר ביפו ובסמוך לה […] ושוהים שם כמה שבועות ולוקטים אתרוגים, אתרוג אתרוג ולקיטתו בזמנו, ועשיותיו שלו, ושמירתו שלו, ואריזתו שלו […] ואחרי כן אורזים הכול וטוענים אותו על חמוריהם, ובשלהי חודש אלול, שוב הם עושים שיירה וחוזרים לירושלים בצוותא חדא (ע' צ"ד).


המסחר בלולבים הסתעף גם לעבר הירדן, לנאות המדבר שבמֵידבָא, כַּרֶכּ ומַעַן, שאליהן היו הסוחרים היהודים הירושלמים ושותפיהם הערבים מגיעים בשיירות גמלים וחמורים. את הסחורה היו מייצאים לארצות מזרח אירופה, דרך נמלי יפו ועזה.

ענף זה התמוטט כליל עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

ניתן לומר שבשלב הזה, המוקדם לכאורה, בתולדותיה של אמי – קפאו חייה. כל עולמה נהרס. נסתתמו מקורות הפרנסה. אביה נאלץ, כרבים אחרים, להגר לאמריקה על מנת למצוא שם את פרנסת המשפחה. הוא נפטר בניכר.

לגבי אמי בא הקץ לתקופה הירואית, עטוית הוד קדושה ומעשים גדולים וחד־פעמיים. הזרות התדפקה מכל עבר. הסביבה החלה מדברת עברית. אורח החיים והמושגים נשתנו במהירות. לא אצל אמא. היא לא המירה את לבושה: היאזמה השחורה לראשה, השמלה הארוכה לגופה, עד יום מותה. היא לא החליפה את לשונה. מונחים טכניים ומושגים שהזמן גרמם נקלטו על ידה בקושי ונלעגו בפיה.

אוכלוסיית הארץ היהודית נחלקה בעיניה לשני סוגים: ל“הֵיגֶע” (מקומיים), אנשי היישוב עד מלחמת העולם הראשונה, ול“אַנגֶעקוּמֶענֶע”, שבאו ארצה מאז ואילך…

וכך עמדה, כצוק סלע, שכל הסערות שנשבו במשך חמישים שנות חייה האחרונות לא שחקו בה מאומה. כולל שלוש עשרה שנות חייה כאן – בקיבוץ, במחצית השניה של המאה העשרים.

משאלותיה צנועות היו מאז ומעולם: בריאות ושלום. את אלה איחלה לכול, בכל עת. מייד בבואה לכאן ביקשה להיקבר, בבוא יומה, בירושלים צור מחצבתה.

בשנותיה האחרונות בילתה כל ימיה בתפילה מתמדת, כש“שחרית” משיגה “מנחה” וזו – “מעריב”.

לאחר אסון כוויה, אפילו כששכבה בבית החולים חסרת הכרה, עדיין מילמלו שפתיה הצרובות, בלא הרף, מלים מן התפילה. אלה נעלו את מעגל חייה בן תשע עשרות השנים. היא הותירה בזכרוננו מונומנט חי לתקופה עמוקת שורש, שחלפה.

במותה השאירה עשרים ושבעה צאצאים, בתוכם תריסר נינים.

תהי נפשה צרורה בצרור החיים.

נחום

(מתוך: שיטים, יומן בית השיטה, שבט תשכ"ו).


בית הורי


אבי, הרב הגאון ד"ר יוסף זֶליגֶר, יליד העיר סניאטין שעל גדות נהר הפרוט בגליציה, היה מצד אביו, ר' שמואל, בן למשפחת סוחרי עצים.

מצד אמו – בן למשפחה בת דורות של רבני גאונים, המתייחסת על ר' עקיבא אֵייגֶר.5 בהיותו בן ארבע עשרה סיים אבי, יוסף, את לימוד הש"ס והחל לכתוב עבודות הגות ומחקר על חכמי ישראל לדורותיהם. הוא נסע לשוויצריה, לעיר בֶּרְן, ולמד שם בלשנות שמית עתיקה, מתוך תאווה לרדת לחקר שורשיה של השפה העברית. הוא עסק בחליפת מכתבים מסועפת עם רבנים ידועי שם (רובם אגורים בספר כתביו, שהוציאה אמי לאור בילדותי, בכוחות עצמה ועל חשבונה). הספר מצוי בביתי ובבית בני, יצחק שריג, וגם בבית הספרים הלאומי בירושלים.

אבי קיבל תואר ד“ר בפילוסופיה וכן תואר רב, אבל סירב להתפרנס מתאריו, והיה מורה ומרצה. הוא היה ד”ר – ‘מלומד מדי’ בעיני החרדים הקנאים, ו’רב מדי' מלהיות אחד מהציונים אנשי “ההשכלה”, שהגיעו מרוסיה באיחור ניכר – שנטה לצמצם את כוח הדתיים החרדים הכפוי על יהודי גליציה. הוא ואמי, לאה, שנשא בתום לימודיו, היו בין מייסדי “המזרחי” בגליציה. הרבנים קוק, אסף, ליפשיץ, ברלין (בר־אילן)6 ופישמן (מיימון), והסופרים י“ח ברנר וש”י עגנון, היו מיודעיו וידידיו.

בראשית המאה הוזמן אבי לנהל “חדר” גלותי ביפו, שלמדו בו תורה וש"ס ביידיש. הורי עלו ארצה ב־1910, בסילון הדתי הדק של העלייה השנייה.

אבי עשה מה“חדר” הנ“ל בית ספר עברי מודרני, חרדי מאוד מאוד, וקרא לו “תחכמוני”, שם שלקח מספר משלי; ועד היום יש כמה בתי ספר בשם הזה, השייכים ברוחם ובאורח חייהם ל”המזרחי" בעבר (כיום המפד"ל); וגם רחוב “תחכמוני” יש בתל אביב. את כל המידע הדל הזה אספתי במשך חיי הארוכים.

אני עצמי גדלתי, עד גיל שבע עשרה, עם אמי והוריה, בביתם, בבית ר' יוסף רוֹזנקרנץ; בית דתי חרדי מאוד. אבי מת בהיותי בת ארבע, ‘אַלְט קֶעפְּל’, בת יחידה. פרצתי מתוך הבית הזה לחברה החופשית בכוחות עצמי ובעקשנותי, בעוברי, בכיתה ד‘, מבית הספר “שפיצר” שבשכונת הבוכרים לבית הספר “לֶמֶל” החופשי, ובכניסתי ל“לגיון הצופים”, מיסודו של פרופ’ משה שְׁוַואבֶּה7, שהפך מעט אחר כך ל“מחנות העולים”. זו היתה דרכי המפותלת והמיוסרת ייסורים נוראים לי ולאמי. כך הגעתי ל“קבוצה החוגים” שעל מעיין חרוד, ומשם – לבית שהקמתי עם אישי, נחום שריג, בקיבוץ בית השיטה.


נרות למראשותיו


מתוך הערפל אני זוכרת עכשיו תמונה כזאת:

אבא שוכב במיטתו,

ואני יושבת על ידו, על הרצפה.

אני מדקלמת לפניו שיר שחיבר (למעני?).

ועדיין אני יודעת אותו על פה:


אֱהִי ישרה

כאִמֵנוּ שרה,

אחות ורעייה

כאמנו לאה.


אהי גיבורה

כמו דבורה,

אשת חיל

כאביגיל.


לא אהי פרועה,

כי אם צנועה.

אהי תלמידה,

תמיד מתמידה.


לא אהי עצלה,

כי אם עמלה.

אהי פיקחת,

ואֶשׂבַּע נחת.


לא אתאונן,

אך אתרונן,

לשמחת מורַי

לתקוות הורי…


כך, האבות והאמהות, השופטים והגיבורים,

המלכים והמלכות, וחכמינו הקדמונים

הם ידידי, בני משפחתי.

הארץ שמדובר עליה בסיפורי התנ"ך, ארץ האבות,

מוכרת לי יותר מתוכם,

מאשר ממראה עיני וממהלך רגלי.


ומאותו ערפל עצמו עולה המסך על תמונה אחרת.

כולה בשחור.

אומרים לי שאבא מת.

הוא שוכב על הרצפה מכוסה סדין לבן.

למראשותיו דולקים שני נרות נתונים בקופסאות פח,

בוכים בדמעות חלב.

אמא יושבת על הרצפה, מוקפת שכנות, והיא בוכה בשקט.

פניה לבנים כנייר. עיניה גומות אדומות.

היא לבושה שחורים.

החדר היחיד מתמלא גברים שחורים.

המונים־המונים. הנשים מסתלקות.

אני שוכבת קפואה ומכווצת תחת מיטת אבי.

מנסים לפתות אותי לצאת. בסוכריות, בחלבה.

כל הלילה אני שוכבת שם, מתחת למיטה,

שומעת ורואה את הגברים.

הם יושבים מסביב לקירות

ומסלסלים פרקי תהילים בגרונם.

אבא עזב אותי, לבדי.

גם אמא רחוקה עכשיו ממני,

מרחק שלושה צעדים – מרחק תהום.

סוף סוף אני מתחילה לבכות, בבוקר השכם.

אני צווחת ורוקעת ברגלי.

אני רוצה אל אבא. אני רוצה אל אמא.

קר לי. אני רעבה, וצמאה.

רע לי. אני צורחת.

לוקחים את אבא.

לאן הם לוקחים אותו, השחורים, הרעים?


תמונת ההלוויה אינה זכורה לי.

אמא סיפרה לי שהשתתפתי בה

וגם אמרתי “קדיש” על הקבר.

אני בת ארבע ועשרה ימים. סוף אדר א' תרע"ט (1919).

אני זוכרת גשמי זעף.

אמא אומרת שהשמים בוכים על אבא.

אני מאמינה לה.

אנחנו בוכות עם השמים.


קדיש


מי בת ארבע ויודעת מהי “צוואה”,

מהו “רצון אחרון”?

אני…

עוד בהלוויה הסבירה לי אמי,

שכיוון שאין לאבא בן, שיאמר אחריו “קדיש”,

השאיר צוואה, בעל פה וגם בכתב, שכך יהיה:

אני אומר אחריו “קדיש”

בכל יום, במשך שנה שלמה,

ובכל יום זיכרון, בשנים הבאות,

עד שאהיה בת שבע.

יהודי שכונת “כֶּרֶם” משכו בכתפיהם:

מעולם לא נשמע כדבר הזה;

שתהא ילדה אומרת “קדיש” בבית הכנסת?!


שכונת “כרם” שכונה דלה היתה.

שכונה שגבריה משכימים קום לעבודת יומם.

בעלי מלאכה, חנוונים זעירים.

את תפילת השחרית היו מתפללים עם שחר.

ומאז, בכל שחר, קרעה אותי אמא מן השינה

(כל אותה שנה ישנתי איתה במיטתה,

מפני הקור ומפני האימה),

ועטפה אותי בצעיף צמר ענק שלה, שחור.

אני התנגדתי, בכיתי, צרחתי,

בעטתי ברגלי, ולבסוף – נכנעתי.


חורף וגם קיץ, צמרמורת תמיד. גם ברגע זה…

שַׁמָּש בית הכנסת

(ואני ידעתי, כבר אז, שבעצם היה איש טוב,

וקשה לו מאוד לעשות מה שעשה) –

פיצה אותי בסוכריות שהשלכתי תמיד, בשנאה.

בכל בוקר היה שנוא עלי כמפלצת.

הוא לקח אותי על ידיו והביאני לבית הכנסת,

ושם אמרתי “קדיש”.

לא הבנתי מה אמרתי. מלים ארמיות, זרות.

אבל הן היו שגורות בפי ואמרתי אותן רועדת,

בקול דק וחלוש:


יִתְגַדַל ויתקַדַשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא,

בעָלמָא די בְרָא כִרְעוּתֵה, וימליך מלכוּתֵהּ

ויַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ ויקרֵב מְשִיחֵה

בְּחַיֵיכוֹן וביוֹמֵיכוֹן, ובחיי דְכָל בית ישראל,

בַּעֲגָלָא ובזמַן קָריב, ואִמרו אמן.

יהא שְׁמֵה רַבָּא מְבָרַך לעָלַם ולעָלְמֵי עָלְמַיָּא.

יתבָּרַך וישתַּבַּח ויתָּפָּאַר ויתרוֹמַם ויתנשֵׂא,

ויתהַדָּר ויתעַלֶּה ויתהַלָּל שְׁמֵה דקֻדשָא בְּריך הוּא,

לעֵלָא מן כל

בִּרְכָתָא ושירָתָא, תֻּשבְּחָתָא ונֶחֱמָתָא

דַאֲמִירָן בעָלמָא, ואִמרו אמן.

יהא שְׁלָמָא רַבָּא מן שְמַיָּא

וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל,

ואמרו אמן.

עֹשֶה שָלום בִּמרוֹמָיו,

הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו

ועל כל ישראל, ואמרו אמן.


(ובעברית:

יתגדל ויתקדש שמו הגדול,

בעולם אשר ברא כרצונו, וימליך מלכותו

ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו,

בחייכם ובימיכם, ובחיי כל בית ישראל,

במהרה ובזמן קרוב, ואימרו אמן.

יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים.

יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא

ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא

מעל לכל ברכות ושירים ושבחים הנאמרים בעולם,

ואימרו אמן.

יהא שלום גדול מן השמים,

וחיים טובים

עלינו ועל כל ישראל, ואימרו אמן.

עושה שלום במרומיו

הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו

ועל כל עמו ישראל, ואימרו אמן.


כך הייתי ממלמלת, וכל המתפללים היו עונים אחרי “אמן”.

בשפה רפה. נעלבתי ובכיתי בכל יום.

יום יום הרגשתי בדממה הנוראה ששררה בבית הכנסת,

כשצפצפתי את ה“קדיש”, בשל החידוש הרע בעיניהם.


הזכרונות האלה –

אבי המת, השוכב בתכריכים על הרצפה

ונרות דולקים למראשותיו,

גברים זרים, הממלאים את החדר הקטן

וממלמלים פסוקי תהילים,

קריעת השחרית מן המיטה החמה ואמירת ה“קדיש”,

ושתיקתם של הגברים הלבושים שחורים,

– כל אלה זכרונות שחורים, קשים הם.

“יתגדל ויתקדש שמה רבא”. לשם מה?

האם הבינה אמא, ‘מי’ שלי,

איזה עוול עוללה לי?

הו כן, היא הבינה היטב ‘אמא אגדה’ שלי.

(כך קראתי לה, על שום שתמיד עודדה את רוחי באגדות…)

היא לא חינכה אותי לחיים טובים,

לתפנוקים, או להישגים.

היא חינכה אותי להיות יהודייה,

לטוב ולרע. בעיקר לרע…

מאז למדתי על בשרי,

שקשה, קשה מאוד להיות יהודי.

אין בכך אושר.

אבל אם אושר איננו – הריהו עושר.


כעבור שנים רבות, ואני כבר אשה ואם,

מצאתי עיתון ישן מאותה שנה

שבה נפטר אבא, שנת תרע"ט.

הודפס בו הספד על אבא, שקראתי בשקיקה,

ולמדתי להכיר את אבי.

מתוך הדברים ניצנץ לעיני הקטע הזה:


בתמימות ילדותית מנחמת ילדה קטנה זו

בת ארבע שנים את אמה:

– אל תבכי, אמי. אבי הצדיק הוא בשמים,

וכאשר יבוא המשיח,

ישוב אלינו, ואני אלך איתו לבית המקדש

ואשמע את שירתו וזמרתו. הלא אבא היה לוי!

נכון, אמי?


המרגל אבו סאלח


זוכרת היטב ימי אביב, ואני כבר בת חמש.

בדיוק שנה לאחר מות אבא.

בקצווי שכונתי “כרם” לבלבו הגפנים.

שרידים היו לכרם ערבי, שצמח כאן לפני שנבנתה השכונה.

על אחדות מגדרות החצרות, המסוידות תכלת,

הבשילו בכל קיץ אשכולות ענבים מתוקים.

אבל עכשיו, כשסיפורנו זה רק מתחיל, עדיין אביב,

והגפנים – סמדר.


ממערב לשכונה, בכרם הנטוש שהצמיח עשבים ופרחים,

רעו ערבים מליפתה את עדרי עיזיהם.

בבוקר השכם ובערב, עם שקיעה,

היה אחד מהם נכנס לשכונה.

אמהותינו היו יוצאות וקלחות בידיהן,

והערבי היה חולב את חלב עיזיו החם,

היישר לתוכן.

אנחנו, הילדים, היינו שותים את החלב החם.

טעמו המתוק גם כרגע הוא בפי.

היינו שותים אותו בו במקום,

להוטים בייחוד אחר הקצף הצחור שבו.

לצלצולי הפעמונים הקטנים, שהיו קשורים לצווארי העיזים,

היינו פוקחים עיניים בבוקר ורצים החוצה בשקיקה

למנת החלב הזאת, המתוקה.


אבו סאלח היה אותו רועה ערבי. אילם היה,

ודיבר רק בעיניו החייכניות ובשתי ידיו.

גבר יפה היה, בעל זקן; העבאייה שלו נקייה,

והכפייה שלראשו – צחורה.

כשהיה פוגש ילד לבדו, באין אמו על ידו,

היה שולף מחגורתו קופסת פח,

חולב לתוכה חלב, מקציפו ומשקה את הילד חינם.


אמהותינו היו לוחשות זו לזו,

שאבו סאלח איננו אילם, ובכלל אינו רועה מליפתה…

– הוא רק מתחפש – אמרו – לערבי ולרועה,

ובאמת, הוא יהודי תימני, יהודי יקר.

הוא חבר “ההגנה” וגר בליפתה, כפר המרצחים שבמערב ירושלים.

הוא מרגל את הערבים ומוסר ידיעות ל“בחורים שלנו”.

הרבה מלים שלחשו האמהות ביניהן לא הבנתי.

הן דיברו יידיש, ואני לא הייתי בקיאה די בשפה זו;

היו גם מלים עבריות: “ההגנה”,

“הבחורים שלנו”, “ידיעות”, “מרגל”,

שלא הבנתי אלא כעבור שנים,

כשכבר הייתי נערה.

אבל הבנתי שמדובר בדברים סודיים.

חשובים מאוד. גם מסוכנים.


ובכן, אביב בעולם וערב פסח קרב.

זה הזמן המועד לפורענות,

שבו היו הערבים מתנפלים על שכונות יהודיות,

בעיר העתיקה ובשכונות הספר (כמו “כרם” שלנו),

ושוחטים יהודים…

אנחנו, הילדות, שקלטנו אותם לחשים של האמהות,

היינו חוזרות ולוחשות אותם בינינו.

(בנות לא דיברו מעולם עם בנים בשכונת “כרם”.

כי נאסר על בנות ובנים אדוקים

לא רק לדבר אלה עם אלה,

אלא אפילו לעמוד בקירבה, להציץ.)


אמא לא העלתה בדעתה ששמעתי וקלטתי משהו,

אבל באחד הלילות נדהמה.

שאלתי אותה בלילה, במיטה, בחשיכה:

– ‘מי’, מיהם “הבחורים שלנו”? מה זה “מרגל”?

‘מי’, אבו סאלח הוא באמת יהודי

שמתחפש לרועה ערבי וגר בליפתה?

אמא בלעה את רוקה, חשבה קצת והשיבה בלחישה:

– “הבחורים שלנו” הם בחורי ירושלים היודעים לירות באקדחים;

אבו סאלח הוא באמת יהודי תימני – גיבור,

היושב בין ערביי ליפתה הרוצחים,

כדי לבוא ולהודיע ליהודים מתי הם מתכוונים להתנפל,

ועל איזו שכונה.

לאיש כזה קוראים “מרגל טוב”.

ויש גם מרגלים רעים..

היא אמרה, שעכשיו אני הילדה היחידה בשכונה

היודעת את כל הסודות האלה,

ואם אפטפט ואגלה אותם לחברותי –

אוי ואבוי לנו – לכל אנשי השכונה, ובכלל…

(ואני לא סיפרתי לה,

שכל ילדי השכונה יודעים הכול…)


למחרת בבוקר הייתי הילדה הראשונה שקפצה אל אבו סאלח;

זכיתי בקופסה מלאה חלב מקציף.

התבוננתי בו בהערצה, בעיניים גדולות, ואמרתי:

– “כַּתַר חֵירַכּ”, כלומר “תודה”!

ברישים מתגלגלים בין לשוני לשיני,

ממש כמו ילדה ערבייה…

נדמה היה לי, שהוא מביט בי בפליאה ובחשד,

קצת מתנכר.

כשיצאה אמא לשלם לו, התלחש איתה ארוכות, בנפנוף ידיים,

לאחר שנכנס לתוך החצר הקטנה שלנו…


בערב פסח של אותה השנה התרחשו דברים משונים.

על גזוזטרות הבתים המעטים בשכונה,

שהיו בתי קומתיים,

נערמו בלילות אבנים גדולות ובקבוקים;

חלונות כל הבתים נאטמו בקרשים מבחוץ,

ובשקים מלאים אדמה מבפנים;

(השכן שלנו עשה גם אצלנו את כל הדברים האלה,

מאין לנו גבר בבית – לא אב ואף לא אח או כל קרוב אחר.)

האמהות הניסו אותנו בלי הרף ממשטח הבור הביתה.

הן היו חיוורות מאוד, אבל נמרצות.

הגברים בשכונה, הצעירים שבהם, לא נראו כלל לעין.

בשכונה נשמעה מלה נוראה, מסתורית, לא עברית.

היא נשמעה בכל מקום, בין הקירות והגדרות:

“פוגרום”…

את המלה הזאת הביאו איתם העולים מחוץ לארץ –

מרוסיה, מפולין…

שם עשו הגויים “פוגרומים” ביהודים: הרגו, שרפו, שדדו.

אז עוד אמרו גם בארץ מלה זו, בייחוד אלה שדיברו יידיש.

בשנים הבאות קראו להם – ל“פוגרומים” – ”מאורעות"…


באחד הימים שלפני ערב פסח,

קראה לי אמא אליה,

ליטפה את ראשי וחיבקה אותי בחוזקה.

היא הושיבה אותי על ברכיה ולחשה לי:

– אבו סאלח מסר לנו שהערבים הרוצחים מליפתה,

הערבים הרעים מאוד,

התחילו הבוקר להתנפל על יהודים ולרצוח אותם.

כבר יש הרוגים בעיר העתיקה וגם ב“שערי חסד”

(שכונה קרובה למדי ל“כרם” שלנו).

“הבחורים” הכינו להם במחבואים

אבנים ובקבוקים ושמן רותח, ויש להם אפילו אקדחים!

אולי, בתי – אמרה – ישמרנו השם,

ולא יגיעו אלינו…


רעדתי מאימה. עודי זוכרת את הרעד ההוא;

אפילו שיני נוקשות עכשיו כמו אז.

אמא הכניסה דברי מאכל לארון הבגדים הגדול שלנו.

אחר כך נכנסנו לתוכו שתינו.

אמא הגיפה את הארון מבפנים,

בוו שהתקין השכן בין שתי דלתותיו.

איני זוכרת אם היה זה יום או לילה.

בארון היה חושך שחור. אפילו לא ניצוץ של אור.

ישבתי שם, דחוקה ולחוצה אל אמא, שעות ארוכות.

ו’אמא אגדה' שלי, מה עשתה?

היא סיפרה לי אגדה…

סיפור אמת עתיק, שהיה לאגדה.

מעולם לא שמעתיו מפיה

עד אותו היום, באפילת הארון.

מאז אני שומעת אותו רבות באוזני הפנימיות.

מספרת אותו בעצמי לעצמי, בשעות קשות.


וכך סיפרה:

– בימים אלה, כאשר קמים לנו בחורים גיבורים

המגינים עלינו מפני הערבים המרצחים,

אנחנו נזכרים בגיבורים קדמונים שהיו נלחמים,

נהרגים ואפילו נקברים חיים – על קידוש השם…

– מה זה “קידוש השם”, ‘מי’?

– “קידוש השם” פירושו להילחם ואפילו למות, בתי,

ובלבד שלא לעשות מה שהאויב רוצה שנעשה,

נגד מיצוות תורתנו…

– מה זה “אויב”, ‘מי’?

– “אויב” הוא שונא ישראל, שונא יהודים, בכל הזמנים.

פעם היו אלה המצרים, פעם העמלקים,

פעם הבבלים, פעם היוונים, ופעם הרומאים…

– ועכשיו, האויבים הם הערבים?!

– כן, בתי, האויבים שלנו עכשיו הם הערבים.

הם אינם רוצים שנשוב מהגלות לארצנו, לארץ ישראל.

ועכשיו ברצוני לספר לך על רבי עקיבא וחבריו,

שנלחמו עם בר־כוכבא ברומאים הנוראים.

– וניצחו, ‘מי’?

– לא, בתי. הם ניצחו לזמן קצר מאוד,

אבל לבסוף מתו רבים רבים על קידוש השם,

ועל מיצוות התורה לא עברו.


החושך בארון היה שחור גמור. הקור – מקפיא.

הנשימה נעשתה קשה יותר ויותר.

דבריה של אמא הרעידו את כל איברי.

והסיפור על רבי עקיבא וחבריו – סיפור אימים.


מן החוץ נשמעו צעקות, דפיקות, רעש.

– ומה עשו הרומאים לרבי עקיבא, ‘מי’?

בחרתי לשמוע עליו, הרחוק בימים,

ולא את הצעקות הקרובות בחוץ.

– את רבי עקיבא, בתי – המשיכה אמי לספר –

תפסו הרומאים וסרקו את בשרו במסרקות ברזל,

מפני שלימד את תלמידיו תורה,

כדי שידעו ללמד אותה לתלמידיהם, הצעירים מהם.

לפני שמת, בייסורים נוראים, אמר רבי עקיבא:

– שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד –

ונפח את נשמתו…

ובאותה שעה יצתה בת קול מן השמים וקראה:

– אשריך ר' עקיבא, שאתה מזומן לחיי עולם הבא.

וכך מתו יהודים רבים על קידוש השם.

– מה זה “עולם הבא”, ‘מי’?

– אינך יודעת? הרי זה גן עדן,

שבו נמצא אביך… ועימו כל הצדיקים! שכחת?


בעודי רועדת,

בעודי שומעת את אגדת אמא על רבי עקיבא,

נשמע ברמה קול גבר קורא מבחוץ, ביידיש:

– יהודים, הסכנה חלפה!

אפשר לצאת מן הבתים!

המרצחים כבר שבו לליפתה!

אבל יש הרוגים בעיר העתיקה!

יצאנו מן הארון ומן הבית.

האביב עוד היה בחוץ.

השמש זרחה בשמיים,

הגפנים לבלבו ופרחו,

מצות, יין ואגוזים היו מזומנים לחג הפסח,

ונשות השכונה המשיכו לנקות את בתיהן לקראת החג.


ואבו סאלח – היהודי הגיבור, הלוחם,

מחלוצי המודיעין בארצנו –

מאז אותו יום נעלם ואיננו…


אבו סאלח, מהו שמך היהודי? היכן אתה?

האם עדיין אתה בעולם הזה, או שמא בעולם הבא,

שבוודאי היית מזומן לו,

בתוך הקרואים הנכבדים, על יד רבי עקיבא.

אייך?


כשאני מספרת לילדים על רבי עקיבא

מייד עולה ומתייצב לפני אבו סאלח האילם;

וכשאני מספרת להם על אבו סאלח האילם,

מייד עולים ומתייצבים לפני רבי עקיבא וחבריו.

עד כמה חזקה עלי ‘אמא אגדה’ שלי, ‘מי’,

בכל חיי.


אמא, אלוהים טוב ורחמן תמיד?!


מעולם לא שאלתי את אמא שאלות על אלוהים.

הוא היה קיים בביתנו בכל יום וכל היום.

בברכות, בתפילות, בשיחות יום־יום, בחלומות.

ידעתי שהכול נחתך על פיו, שהכול נעשה בדברו;

ידעתי שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף;

ידעתי שמלוא כל העולם מקומו,

ודי בו, בלב אדם, לשמור אלוהים בתוכו;

ידעתי שהוא יודע על כל מעשי, הטובים והרעים;

ידעתי, שיום אחד הוא עשוי להענישני אם אחטא,

ולו גם חטא קטן, אחד ויחיד.

כל אלה לא הפליאו אותי

ולא עוררו בי כל שאלות.

כך היה סדר העולם מאז ומתמיד – וזהו.


ליל סגריר אחד, מלילות המלקוש

של סוף חורף ראשון, אחרי שנלקח אבא מעלי,

ואני שוכבת לחוצה אל אמא לקול הסופה והרעמים,

שאלתי אותה:

– הגידי, ‘מי’, אלוהים טוב ורחמן? ת־מיד, ת־מיד?

ב־א־מ־ת?

– בוודאי בתי! איך תשאלי זאת,

והלוא את יודעת שטובו מלא עולם?

– אז מדוע, אמא,

מדוע לקח את אבא לשמים?

האם חטא אבא?

מדוע לכל הילדים יש אבא ולי אין?

מדוע?!

– נפלאים דרכי האלוהים, בתי.

אסור לשאול שאלות כשאלותיך. אסור.

אלוהים לעולם צודק, ודינו אמת.

שתקתי.


אותו לילה לא היה העולם מסודר סביבי.

הרעמים והברקים הרעידו את השמים,

הסופה איימה להרוס את הבית ולטלטל את האדמה.

אמא והכסת שמעלינו לא חיממוני בכלל.

אלוהים נשקף אלי זעום עיניים.

שתינו בכינו בדמי הלילה.

אמא נשקה לדמעותי ושתקה.


כפות ידיו


בערב יום הכיפורים הראשון, לאחר שנתייתמתי מאבא,

טרם מלאו לי חמש שנים.

אבי, “יוסף הצדיק”, הלך והתרחק מדעתי

והתכנס לו הרחק במרומי השמים.

אט אט חדלו מבטי השכנים להינעץ בי ברחמים.

המריבות ביני ובין אמי על אמירת ה“קדיש”

הלכו והחריפו.

בכל בוקר הייתי בוכה ונאבקת בידי ורגלי,

כשבא השמש לקחתני לבית הכנסת.

עד שבא ערב יום הכיפורים.

לאחר הסעודה המפסקת נטלה אותי אמא לבית הרב קוק.

הוא היה הרב הראשי של ארץ ישראל,

וידידו הקרוב של אבי.

השמש עמדה לשקוע.

צעדנו במהירות בדרך הארוכה משכונת “כרם” שלנו

ועד בית הרב, שעל יד רחוב החבשים.

רחובות העיר מלאו מתפללים בלבן, שנהרו לבתי הכנסת,

לתפילת “כל נדרי”.

חצר הרב הגדולה היתה ריקה מאדם.

נכנסנו לתוכה, מבעד לשער הברזל התכול.

מימיננו התנשאו מדרגות אבן רבות זקופות ומרוחצות,

ומעקה ברזל להן.


אולי אני זוכרת ואולי קיבלתי מפי אמי,

שבאותה שעה, שהיינו מטפסות באותן מדרגות,

שאלתי אותה אם אנו עולות בסולם יעקב…

ריח עז וחום של נרות דולקים קידם את פנינו עם פתיחת הדלת.

הרבנית קוק ובתה בִּיתְיָה

פרסו זרועות ופרצו בבכי למראנו.

עודני שומעת רשרוש שמלות האטלס הלבנות שלהן,

חשה במגע ידיהן הרועדות המחליקות על ראשי,

ושומעת את קולן הדק, הגבוה, הרועד גם הוא.

אמי ליטפה אותי וביקשה שאירגע.

– עוד מעט תיכנסי לחדר הרב,

לקבל ברכה מפיו – אמרה.

פחדי אך גבר למשמע דבריה, וכבר התייפחתי בקול.

ואז נפתחה דלת הזכוכית הגדולה ומתוכה יצא – צדיק.

לבוש לבן וארוך לגופו, ואבנטו מרוקם זהב.

כיפה לבנה לראשו, זקנו ארוך ושחור.

עיניו, חמות וטובות, הביטו בי,

היישר לתוך עיני, בחסד וברחמים.

– אבא! – צווחתי ודבקתי באמי, מסתירה פני בשמלתה,

רועדת בכל איברי.


שלוש הנשים ייבבו עתה בקול גדול.

שמעתי את קול אמי, מבעד לדמעות:

– לכי, בתי, לקבל ברכה מפי כבוד הרב!

והוליכה אותי צעדים מספר לקראתו.

הרב חפן את כפות ידי הקטנות

בכפות ידיו החמות, הרכות.

הוא הכניסני לחדרו,

שארונות ספרים ריפדוהו מכל עבר

וסגר את הדלת מאחוריו.

היפחות עדיין טילטלו את גופי,

כשישב הרב בכסאו הרחב ואני עמדתי לפניו,

הוא כה גדול ואני כה קטנה.

– אל תבכי, בתי – אמר –

והניח את כפות ידיו על ראשי.

– אל תתייראי מפני. ידידו של אביך הצדיק הייתי.

בואי ואברכך לקראת היום הקדוש.

כפות ידיו על ראשי היו רכות וחמות כידי אבי,

קולו דיבר וזימרר כקול אבי,

ונהר של עדנה וחום שטף אותי

מקודקודי ועד בהונות רגלי,

בדיוק כפי שקרה כשישבתי על ברכי אבא…

אבא מביט בי ממרומיו ולא אירא רע.


למחרת, ביום הכיפורים, אמרתי “קדיש” בעזרת הגברים

עם כל המתפללים, בבית הכנסת של הרב קוק,

ועד תום שנת האבל הייתי קמה מדי בוקר,

כשהעירה אותי אמי, והלכתי לבדי,

בלא ליווי השמש, לבית הכנסת ב“כרם”,

ואומרת שם “קדיש” ביראה ובאהבה, לזכר אבא.


אבן מקיר תזעק


בתוך שאר הניסים והנפלאות שפקדו אותנו

במלחמת ששת הימים ובעקבותיה,

באה גם הפליאה הזאת:

פסוקים שהיו שגורים בפינו, בלא משים אוזן ולב,

יצאו מבית אחיזתם וקיבלו חיות.

כך היה ל“עיר שחוברה לה יחדיו”,

ול“שש לבכם, ועצמותיכם כדשא תפרחנה”,

ול“אבן מקיר תזעק”, כפי שיצא מסיפור זה.


אמי, לאה, חיתה בשנותיה האחרונות

באלם ובמצוקת נפש בקיבוצי שלי,

בבית השיטה, הרחק מירושלים עירה.

כאן השיבה נפשה לאלוהים וכאן נקברה,

אף כי הקימה לה בחייה אחוזת קבר בהר הזיתים.

קברה אמור היה להיכרות סמוך לקבר אבי,

הרה“ג יוסף זצ”ל, ד"ר זליגר, בלשן לשפות שמיות, בייחוד העברית,

שהלך לעולמו לפני כשמונים שנה,

בשכונת “כרם” הקטנה, בירושלים עירו.

היה זה גם מקום סמוך לקברות אבותיו של אבא ז"ל

וגם לקברות אבותיה של אמי, עליהם השלום,

שעלו ארצה בעקבות בניהם.


בכ“ח באדר א' תש”ו (1946), ביום הזיכרון למותו,

עליתי עם אמי אל קבר אבי,

כדרך שהיינו עולות לשם כל השנים.

הבטתי בפתיעה ובריגשה במצבת אבן חדשה

מבהיקה בלובנה,

שאותיותיה השחורות מספרות על אמי, לאה,

שתשכון כאן מתחתיה, לצד אבי, אלוף נעוריה.

אותה שנה כבר הייתי אשה נשואה,

ובני נטועים באדמת העמק, הרחק מירושלים עירי.

באותו יום זיכרון בשנת תש"ו בכיתי בכי רב.

לא על אבי בכיתי, שלא זכרתיו כמעט,

כי מת בעודני פעוטה.

לא על אבות אבותי בכיתי, שמתו בשיבה טובה,

והלב משלים עם ההולכים לעולמם בשלום.

על אמי בכיתי.

ששבורה וסחופה היתה, באלמון ובבדידות.

שיחידה הייתי לה והרחקתי קיני מביתה.

על מצבתה בכיתי.

על המלים שנעשו לי, בלא מלים,

לצו ולחובה לקיים דברן,

ויעבור עלי מה.

כל שעת בכיי היתה אמי מביטה בי בעיניה הכהות,

שיקדו בהן חפץ עז והחלטה נחושה.

הנחנו אבנים קטנות על כל הקברים,

כמנהג המבקרים בבית העלמין,

והושטתי זרועי לתמוך באמי החלושה.

ירדנו לאיטנו, בצעדים מדודים בשביל התלול,

נזהרות מאוד, שלא לדרוך על אחת המצבות.

מנגד התנוססה ירושלים – הר הבית וחומת האבן,

שער האריות הפתוח ושער הרחמים הסתום.

לא ידענו אותה שעה, ולא עלתה על ליבנו,

ששוב לא נפקוד את הקברים היקרים בשתיים,

כדרך שעשינו כל השנים.

לא ניחשו ליבותינו שיהיו ההר שבוי

וקבריו מחוללים בידי קלגסים.


בתום קרבות מלחמת השחרור

עקרה אמי מירושלים ובאה לגור אצלי.

כאן היה ביתה פתוח לחברים שרצו ללמוד תנ"ך,

משנה ואגדה, תולדות ישראל,

ולעולים חדשים שבאו ללמוד עברית מפיה.

נרות שבת שהדליקה בערב שבת,

להבותיהם האירו לנכדיה משעול של אורה.

בשנת תשי"ד (1953) עמדה אמא בתענית יום הכיפורים

ותפילה זכה על שפתיה.

בתענית זו ניתק פתיל חייה.

בי"ב בתשרי (21 בספטמבר) השיבה את נפשה, כשאישי ואני,

וכל בנינו עימנו, סובבים את מיטתה,

ושפתי ממלמלות באוזניה:

– שמע ישראל, אדוני אלוהינו אדוני אחד.

ידעתי, שאם עוד הבהב זיק חפץ בלב הזה,

שכל מיתריו פוקעים,

עדיין משמיעה הנימה הנותרת צו אחד ויחיד:

– זיכרו ושימרו: רצוני לנוח

מנוחת עולמים בירושלים עירי!


אמא נקברה בבית הקברות של קיבוצי.

קבורת ארעי, בארון, שלא לפי הלכות הקבורה של החרדים.

נשבעתי להעביר את עצמותיה למקום מנוחתן בירושלים,

מתחת לאותה מצבה שהקימה לה בחייה.

ביום קבורתה השבעתי את בני בכורי שיקיים את הצו,

אם לא יהיה בידי לקיימו,

ושישביע את בניו אחריו, אם לא יעלה הדבר בידו.

בשנת תשכ"ז (1967), כשנגאלה ירושלים משביה,

עליתי מייד להר הזיתים בעקבות מר מינץ,

איש ה“חברה קדישא” בירושלים, מ“כולל חסידים”.

באנו אל תלולית עפר ריקה;

רק שברים של אבני מצבות סימנו טיבה לפנים.

על פי מפה שבידו אמר לי, בלא היסוס:

– הנה, כאן, גבירתי, קברות אבותייך,

והנה אחוזת הקבר שהקימה לה אמך, עליה השלום, בחייה.

אותה שעה עלה בזכרוני יום אדר של שנת תש"ו.

בעיני רוחי עלו הר הבית,

וחומות ירושלים ושעריה.

בו ביום הזמנתי מצבות לארבעת הקברות.

לא מצבות – מצבה אחת,

ועליה ארבעה טורים, ארבע כתובות.

ביום הזיכרון של אבא, בכ“ח באדר תשכ”ח (26 במרס 1968),

התנהלה לה מכונית בדרך עפולה־ג’נין־שכם־ירושלים.

במכונית נסעו שבעה גברים ועימם ארגז עץ,

ובתוכו צרורות עצמותיה של אמא.

אני ציפיתי להם בירושלים.

בני הצעיר, צחקי, סיפר לי לאחר זמן,

כיצד חפרו בצוותא, בבית הקברות, עם שקיעת החמה.

לבדו ליקט צחקי את העצמות עד תומן,8

בבית הקברות שבבית השיטה,

ושב וכיסה אותן בעפרה של ירושלים, בהר הזיתים.

נואלתי בשאלתי:

– האם יותר לבני לומר “קדיש”?

– לא! – השיבו לי –

רק יתום רשאי לומר “קדיש”!

אישי, הוא שאמר אפוא “קדיש”,

ואנחנו ענינו אחריו “אמן”.

בעיני רוחנו עלו הר הבית, חומת ירושלים ושעריה.

המצבה הושלמה. כל ארבעת הטורים נחקקו בשיש.

עצמותיה של אמי שבו למנוחתן, וליבי – לשלום.


אך לא תם הסיפור ולא נשלם.

ימים לא רבים אחר כך צלצל הטלפון בשבילי.

אישי הקדימני בנטילת השפופרת.

ראיתי שפניו מלבינות, אבל אין בעתה בעיניו.

– לוח המצבה של אמא – אמר לי –

נמצא בתוך קיר, באחד ממחנות הליגיון הערבי

הנקרא “מחנה המצבות”, בהמשך הר הזיתים, דרומה מזרחה.

גיסי, שבתאי, הוא שדיבר,

והוא שמצא את המצבה וראה אותה, במו עיניו,

משובצת ומחוזקת בתוך קיר המחנה.

בין מצבות רבות אחרות! כבסיס לאוהל מקלחת…

רעדה אחזה בי.

שוב זכרתי אותו יום אדר,

כשראיתי לראשונה אותיותיה השחורות של מצבה זו.

בתוך כך עלו לפתע בזכרוני מלים של הנביא חבקוק,

מלים שלא ירדתי מעודי לפשרן, עד אותה השעה:

“אבן מקיר תזעק”.


(התפרסם ב“מבפנים” 1968, לכבוד יום ירושלים, וב“משא” של “דבר”).


אמא, גם את?


– אמא, מדוע אין רואים מהחלון שלנו אף פעם את השמים?

אצל שפרה’לה כן רואים.

– כי הם גרים למעלה, תקוה’לה, ואנחנו למטה.

גם מהחלון שלנו יכולים לראות את השמים,

אבל השכנים תולים תמיד כבסים המסתירים את השמים ואת השמש…

– אז מדוע, אמא? מדוע הם מכבסים תמיד,

ותולים את הכבסים מעל חלוננו?

– כשאין די בגדים, תקוה’לה, צריך לכבס הרבה…

את, למשל, היית רוצה ללכת לבית הספר בשמלה מלוכלכת?

לא היית רוצה, נכון?

– נכון – אמרה תקוה’לה, והביטה בעיניים כבויות בשורות החבלים

ששיחקה בהם הרוח, והעיפה תחתוני גברים לבנים וארוכים, “גאטקעס”,

טליתות קטנות עם ציציות, כותנות ארוכות שרוולים,

שמלות כהות, וטורים־טורים של גרביים שחורים, ארוכים –

גרבי נשים – וגרביים לבנים של גברים.


– ת־מיד, ת־מיד נגור פה, אמא? אף פעם לא נגור למעלה?

לא נשב בגזוזטרה ונביט למטה, אמא?

– אלוהים שבשמים יודע, בתי! מה יודעת אשה כמותי?

נודה לאל גם על דירתנו זו…

אימצה האם את תקוה’לה אל ליבה ויחדיו עמדו והביטו שעה ארוכה בסימטה המרופשת, בכבסים המתעופפים ברוח, ובילדים המעטים שבעטו בקופסת פח, כאילו היתה כדורגל…

– בואי, תקוה’לה, לבשי את מעילך ונלך. יש לי כמה עניינים לסדר.

– לאן נלך, אמא? אולי נלך אל הפיק’ים. טוב, אמא?

– כן, נלך אל הפיק’ים. הם קיבלו כמה שקי בגדים ישנים מאמריקה, לחלק בין העניים…

– גם אנחנו עניים, אמא? תקבלי שימלות גם בשבילנו!

– את מדברת כמו תינוקת, תקוה’לה. כך אומרים – שימלות?

לא! הבגדים אינם בשבילנו! ישמרנו הבורא!

– אז בשביל מי הם?

– הלוא את יודעת שאני דואגת לעניים נסתרים,

שאינם פושטים יד לנדבה… זאת הלוא הפרנסה שלי!

– ומי דואג לנו, אמא? אישות אחרות?

– מה? אישות?! אומרים נשים!

לא, לא. חס וחלילה! ישמרנו אלוהים!

בעבור עבודתי זו הלוא אני מקבלת משכורת, שממנה אנחנו מתפרנסות!

מה קרה לך היום, תקוה’לה? מה את שואלת שאלות משונות ומציקה לי?

בואי, מהרי ונלך כבר.

האם כיסתה את ראשה וכתפיה במטפחת צמר ישנה, שחורה – מעיל לא היה לה – הלבישה את תקוה’לה במעיל קטן ממידתה ומרופט במרפקיו. והשתיים יצאו אל הסימטה.

רוח ירושלמית קרה, חודרת עצמות, התקיפה אותן מייד באיבה גלויה.

האם והבת נדחקו זו אל זו, למשוך מעט חום ולמצוא מסתור מדקירות מחטי הקור.

אורו של הפנס חשף לעיניהן שורת בתים דלים, צפופים, שמבני פח ועץ וארגזים מכל הגדלים היו דבוקים אליהם, מכל עבר.

באחדים מן החלונות כבר קרצו אורות.

בחרכי העננים גווע אור היום.

הן פסעו עד סופה של הסימטה, מדלגות בזהירות על מרצפות חלקלקות, על קרשים ופחים, שביצבצו מן הרפש,

וחצו את רחובה הראשי של שכונת “בית ישראל” הישנה, שאליו נשפכה הסימטה, על מדרכותיו ופנסיו המאירים.

ריח של לחם טרי וחמימות עליזה הלמו בהן, כשעברו על פתחה של מאפייה.

– קני לי כעך, אמא!

– קחי, בתי, כסף וקני לך כעך. אבל בקשי שיהיה חם וטרי!

תקוה’לה נכנסה למאפייה וקנתה שני כעכים קטנים, לה ולאמה.

כששילמה, אמר לה האופה בחיוך (הוא היה קרוב משפחה רחוק, ריינר):

– בעצם, חסרים לך גרוש וחצי…

אבל לא נורא, ילדה, בפעם אחרת תשלמי לי. נכון?

– כן – השיבה תקוה’לה ובלעה את רוקה.

– אמא! קניתי גם לך כעך!

– אבל הרי הכסף לא הספיק לך!

מדוע קיבלת מידי האופה כעך בחינם?

הלא לימדתיך, ש“שונא מתנות יחיה”.

– אז מדוע את מחלקת לעניים בגדים במתנה?

– לתת מתנות, בתי, זו מצווה, בייחוד מתן בסתר… אבל לקבל!?

אל תעשי זאת שוב, תקוה’לה!

אולי נשכח לשלם לו? ואולי, חלילה, לא יהיה לנו כסף לשלם?

הן אכלו בדומייה את כעכיהן החמים, הפריכים.

צעדיהן נתאוששו כשחצו את שוק “מאה שערים” ההומה סחר מכר, לאור הפנסים הירקרק.

הן יצאו מעברה הדרומי של השכונה, לביתם העשיר והמרווח של הפיק’ים שבקרבת הכנסייה החבשית, שהו קצת על יד הפתח, עד שנענתה העוזרת לצלצולן ופתחה לפניהן את הדלת.

אור בהיר, חום נעים וריח של ניקיון ומאכלים טעימים עמדו בבית המבהיק והמרווח.

– שלום, גברת זליגר, שלום ילדונת – קיבלה את פניהן הגברת פיק, במבטא אמריקני;

הדורה בלבושה, ממרומי קומתה הגבוהה ופיאתה הנוכרית הזהובה – קר בחוץ, מה?

– מרגלית – נפנתה לאחור – הכיני לנו תה ועוגות, והביאי לחדר האורחים.

– בואנה, התחממנה – אמרה – כאן אצלנו נעים וחם, מה?

היתה זו הפעם השנייה שתקוה’לה ביקרה בבית הזה.

מעודה לא ראתה דירה גדולה כל כך, רהיטים יפים ומבריקים כל כך, שטיחים כה רכים ועמוקים, נברשת בדולח כה ענקית, הנוצצת באורות רבים.

טעמן של העוגיות, שאכלה כאן בפעם הקודמת, שב ועלה עתה בפיה, שנמלא רוק.

היא זכרה את פניו ומבטו של הבן, ילד בן גילה, יגאלי פיק; ילד שמן, שפניו ורודות ותפוחות,

ולבושו חוצלארצי, שהגיש לה אז בונבוניירה מוזהבת, מלאה שוקולדות.

היא השתוקקה לקחת לה תופין אחד, אבל פתאום נמלאו פניה חום והיא אמרה שאינה רוצה שוקולדה, שבכלל אינה אוהבת שוקולדה…


ישבו לשולחן, שתו תה חריף בלימון, בספלי חרסינה דקיקים ויפים, ונגסו בעוגות הטעימות. הנשים דיברו בענייניהן, ותקוה’לה, שסיימה שתייתה ואכילתה, הרימה את זרועותה לאחור ותלתה אותן על מסעד הכיסא.

תחילה היתה דעתה נתונה לטעמן של העוגות,

ועיניה ננעצו בנברשת המבריקה שמעל ראשה.

כך היתה תקוה’לה יושבת תמיד, כשהיתה נפעמת, מוקסמת…

אחר כך הניעה בראשה לראות את אורות הנברשת הנשברים בבדולח.

רק לבסוף התחילו אוזניה לקלוט, טיפין טיפין, את דבריהן של הגברת פיק ואמה:

– הוא רב, כן…

– ומניין בא?

– מניו יורק! אני מכירה אותו היטב. מידידינו הטובים…

– גרוש?

– לא, אלמן. והוא רוצה לשאת אשה דווקא מארץ ישראל…

לא איכפת לו אם אלמנה האשה, או רווקה; אם יש לה ילדים, או אין לה; העיקר שתהיה אשה יראת שמים והגונה… ושתסכים לנסוע עימו לאמריקה.

– אינני יודעת אם זה בשבילי – שמעה תקוה’לה את לחישת אמה.

– ומה יהיה איתה? – והביטה בי.

תקוה’לה פגשה בעיני אמה ומיהרה ושמטה מבטה לריצפה.

כמוה עשתה גם האם, שהיתה חיוורת מאוד, ולעיניה הכהות מבע, שתקוה’לה לא ראתה בהן מעולם.


מבית הפיק’ים הלכו תקוה’לה ואמה ברוח הקרה, שהשיבה עכשיו על פניהן גם טיפות של גשם קרות כקרח, אל ביתו של נסים, הסבל התימני, בשכונת “שערי פינה”.

האם ביקשה שיעביר לביתה, מביתה של הגברת פיק, ארבעה שקי בגדים, ושילמה לו שכרו מראש.

– מחר בצהריים, אם ירצה השם, גברת זליגר! תודה רבה! – נענה לה נסים.

– מה, אמא, את כל הבגדים הישנים מאמריקה שלח הרב הזה מניו יורק בשבילנו?

– שוב את מדברת שטויות, תקוה’לה.

הלוא כבר אמרתי לך, שבגדים אלה ניתנים לעניים!

אצרור אותם בחבילות ואביא אותם לבתי הנצרכים.

– מה, הם כל כך עניים, שהם צורחים?!

– מה פתאום צורחים?! “נצרכים” אמרתי, ולא “צורחים”.

הם עניים, נכון? הם צריכים בגדים ללבוש, ואין להם, נכון?

אז קוראים להם “נצרכים”.

– ואני לא צריכה מעיל, אמא? אני לא “נצרכה”?

ולך יש בכלל מעיל?! – כמעט צרחה תקוה’לה.

– אם ירצה השם, יגדילו לי את משכורתי ואקנה לך מעיל חדש, תקוה’לה;

בסוף החורף יהיה המעיל זול יותר. חס וחלילה בתי! את אינך נצרכת!


כששבה תקוה’לה הביתה מבית הספר, למחרת בצהריים, היו ארבעה שקים מוטלים באמצע החדר.

האם ישבה על שרפרף, נברה בבגדים, קיפלה והכינה חבילות.

בחדר עמד ריח זר, דוחה.

– קחי לך אוכל, במטבח, תקוה’לה. אני מוכרחה לגמור את סידור החבילות, ובערב אלך לחלקן.

– איני רוצה לאכול, אמא, איני רעבה!

ישבה לה תקוה’לה בפינת החדר והביטה בעבודת אמה.

ראתה שם, בין הבגדים, כמה שמלות, סודרים ומעילים יפים, שהתאימו בדיוק למידתה.

– אמא, הרשי לי רק למדוד משהו!

את המעיל האדום הזה עם הצווארון הלבן מפרווה!

רק את זה ודי, אמא! טוב?!

– טוב, אבל זכרי את הבטחתך! רק למדוד, ומייד לפשוט ולהחזיר לערימה!

בגדים אלה אינם שייכים לנו! הבנת?

קפצה תקוה’לה ממקומה ולבשה את המעיל האדום, שריח מתקתק עלה ממנו.

צמרמורת של בחילה עברה בה.

המעיל היה כמו חדש, צבעו מבהיק; הוא הלם בדיוק את מידתה.

תקוה’לה ניגשה לארון, פתחה את דלתו, שראי היה משובץ בה, וסקרה את מראיה.

זרה היתה תקוה’לה במעיל האדום – לעצמה.

היא חייכה אל דמותה במראה, היטתה ראשה לשמאל ולימין, ופיזרה את שערותיה הארוכות, הבהירות, החלקות על כתפיה.

קרן שמש דקה, שהתגנבה אותה שעה מבעד לכבסים שבסימטה, הזהיבה את שערה, שנפרס על המעיל האדום והפרווה הלבנה.

צמרמורת הבחילה חלפה. חום נעים זרם בכל גופה.

– אמא, ראי, אני ילדה יפה?

השמיעה פתאום, ספק אומרת ספק שואלת, והסמיקה.

– יפה בתי, יפהפייה. יפה כבת מלך.

יפה כיהודייה כשרה וחסודה. הלוואי ויזהיר מזלך כפנייך היפות.

– אבל גם את אשה יפה, אמא!

את הכי יפה מכל האמהות של החברות שלי – ושתקה לרגע קל – אז מדוע אינך מתחתנת, אמא? הלוא אבא מת מזמן! את אלמנה.

אז תתחתני כבר עם הרב הזה מניו יורק, שגברת פיק סיפרה עליו!

תקוה’לה, שדיברה אל דמות אמה בתוך המראה, ראתה את אמה מחווירה, מניחה ידיה על ברכיה ועיניה שמוטות לרצפה.

תקוה’לה זיהתה בהן אותו מבע שראתה יום קודם בבית הפיק’ים.

– האם שמעת והבנת את שיחתנו אתמול, תקוה’לה?

– כן, אמא. ודאי שהבנתי! אני כבר ילדה גדולה!

היא אמרה לך, שרב אחד מניו יורק רוצה להתחתן עם אשה מארץ ישראל, אדוקה וטובה, ושזו בדיוק את!

ושהוא רוצה שהאשה שלו תיסע איתו לאמריקה ו…

– ואת מסכימה, תקוה’לה רוצה שניסע לאמריקה?

רוצה שהרב הזה יהיה בעלי ו…

תקוה’לה עיוותה פתאום את פניה, פנתה מן הראי, פשטה את המעיל האדום וזרקה אותו לערימה, ברחה למטבח וייבבה:

– לא רוצה לאמריקה! לא רוצה את הרב הזה!

אני שונאת אותו! לא רוצה אבא חדש!

האם קמה והלכה אחרי תקוה’לה למטבח.

– לא, בתי. גם אני איני רוצה בו. איני רוצה להתחתן כלל!

היא ליטפה את ראשה של הילדה עד שנשתתקו השתיים וישבו זו ליד זו במטבח המחשיך והולך,

וריח הבגדים הישנים מחניק וממלא את החלל.

– אמא, כל הזמן אני חושבת על אותו רב ופוחדת ממנו מאוד!

– בואי, תקוה’לה, בואי אלי.

מה יש לך לפחוד מפני אדם שלא ראית ולא תראי לעולם?!

אני מבטיחה לך, תקוה’לה, שלעולם לא תראי אותו…

מאז לא שבה תקוה’לה לשאלותיה.

היא לא הזכירה את הרב מאמריקה, לא הזכירה את חפצה בבגד חדש מן השקים האמריקניים, שהיו מגיעים הביתה, מחולקים בידי אמה לחבילות ומובלים בסלה של האם אל אותם נצרכים נסתרים…


סמוך לחג הפורים נזכרה תקוה’לה שיום ההולדת של אמה ממשמש ובא.

– מה אתן לאמא ליום ההולדת? – הוגיעה את מוחה יומם ולילה, ולא מצאה.

לילה אחד, ליל סגריר עז של מלקוש, נדחקה תקוה’לה אל אמה, פתחה לה סדק בשמיכה, שהיתה משוכה מעל ראשה, והציצה בברקים, שהאירו מדי פעם את החדר.

הרעמים והסופה הרעידו את הקירות.

השמשות ורצועות הפח התלושות שבגגות הצטלצלו. הגשם שטף והלך.

היא שבה ונתעטפה באפלולית החמימה שמתחת לשמיכה.

נרדמה תקוה’לה וחלמה על המבול, על נח ועל היונה ששלח מבעד לצוהר…

הרי למדה זאת בחומש.

כשנתעוררה בבוקר, ידעה מהי המתנה שתביא לאמה:

יונה! יונה צחורה ותמה, רכה וחמה.

היא סיפרה על החלטתה לשפרה’לה, חברתה הטובה, וזו מיהרה וסיפרה את הסוד לאמה שלה.

ביום חמישי, כשהלכה זו לשוק של “מאה שערים”, עם שני סליה, לקנות מזונות לכבוד השבת, קנתה לתקוה’לה – יונה חיה.

יונה כחלומה: צחורה ותמה, רכה וחמה.

תקוה’לה הכינה בסתר ארגז עץ שלם וטוב, קופסת פח אחת מילאה בזרעונים, ושנייה – במים,

וגם לוח קרטון גדול ועבה לחסימת הארגז הכינה, עד שתתרגל היונה לשובכה החדש.


יום ההולדת בא.

האם, שלא זכרה כלל את היום ולא הכינה תקרובת לחברותיה של תקוה’לה, לא הרגישה בתכונה שמסביבה.

בבוקר אותו יום ביקשה תקוה’לה מאמה שתהיה בבית אחרי הצהריים ולא תלך אל הנצרכים שלה, עם סליה הכבדים.

– ומי ילך במקומי? – הקשתה האם.

– אני! אני כבר גדולה וחזקה. אני אעזור לך!

כששבה תקוה’לה מבית הספר מצאה את אמה העייפה ישנה במיטה בשקט ובשלווה,

ובלחייה החיוורות פורח מעט אודם. היא זכתה במנוחה בלתי צפויה…

תקוה’לה התהלכה בחדר על ראשי אצבעותיה, פרסה מפה לבנה על השולחן, נתנה בכוס את פרחי החרדל והכלניות, שקטפה בדרך מבית הספר, והעמידה על השולחן. אחר הוציאה מילקוטה בוטנים, גרעינים וסוכריות, ושמה אותם בצלחות, לכיבוד.

האורחת הראשונה היתה שפרה’לה.

אחריה באה מרים ולבסוף באו גם שושנה וטובה.

ועדיין היתה האם ישנה שינה עמוקה.

– אמא! בוקר טוב וחג שמח לך! – לא התאפקה תקוה’לה.

קפצה האם בבהלה ממיטתה, משפשפת עיניה בתדהמה למראה החגיגי, הבלתי צפוי, שלבש החדר הקודר.

– איזה בוקר? איזה חג? והלא כבר כמעט ערב, והערב פורים!

ואת נתת לי לישון כל כך הרבה? ומה כל זה? – הצביעה על השולחן.

– שלום לכן, ילדות, יפה שבאתן לבקר את תקוה’לה!

– אמא? שכחת שהיום יום ההולדת שלך?

– אה! – נזכרה האם – זהו פירוש החגיגה כאן?!

קמה ממיטתה, תיקנה את שמלתה ושערה, ויצאה למטבח לשפות קומקום ולהכין תה לילדות. פניה, העצבות תמיד, היו צוחקות.

עכשיו יצאו תקוה’לה וחברותיה לחצר, הכניסו בשקט את הארגז והיונה שבתוכו, והעמידוהו בפינת החדר.

היונה, שכבר היתה בארגז ימים מספר, יצאה מתוכו בזהירות, הסתובבה חשדנית, בוחנת, בודקת, אף מפרישה לשלשת…

ופתאום – התעופפה והתיישבה על הארון.

יפה, לבנה, מניעה ראשה והומייה בגאון.

האם שמעה מן המטבח את הקול המוזר ונכנסה בבהלה לחדר.

והיונה, יונה לבנה, הביטה בה מלמעלה בשתי עיניה־יונים.

– תקוה’לה! וכל זה לכבודי? ליום הולדתי?

תודה לך, בתי. תודה לכולכן, בנות, על עזרתכן ועל ביקורכן…

שתו את התה, וכל אותה שעה היתה היונה הנאווה יושבת בשלווה ומהגה במרום מושבה.


משבא פורים, בא האביב וטיאטא מן הסימטה את הרפש עם העננים. הכבסים התייבשו מבעוד יום והוסרו מן החבלים, והשמש הורשתה להביט מעט מבעד לחלונות, לפני ששקעה ונעלמה.

חמימות וריחות שדה טובים הגיעו ממרחק אף לבתים הנמוכים, התומכים זה בזה מפני נפילה.

ארגזה של היונה הועמד בחצר, על גגה של מקלחת הפח הקטנה, הצמודה לבית.

והיתה היונה שמחה בחלקה, יוצאת ובאה, עפה ושבה, עד שיום אחד עפה ולא שבה.

תקוה’לה שוטטה בכל סימטאות השכונה, וחברותיה עזרו לה לחפש ולשאול, שמא נראתה, שמא נשמעה, היונה האבודה.

איש לא ראה. איש לא שמע.

נתעצבה תקוה’לה גם בכתה:

– מדוע, אמא, מדוע ברחה היונה?

מה חסר לה אצלנו? מים? זרעים? שובך יבש וחם?

מדוע ברחה, אמא? מדוע?

פעמים רבות לא השיבה האם לשאלותיה של תקוה’לה ושתקה.

פעם אחת, בלילה, כששכבו זו על יד זו במיטתן, והילדה הציקה לאמה בשאלותיה, השיבה לה האם בשאלה:

– יודעת את מה חסר לה, ליונה שלנו, תקוה’לה?

– מה, אמא? מה? את יודעת?!

– כן, יון… זכר… חתן… היא לא יכלה לחיות לבדה.

היא עפה לחפש אחריו… להטיל ביצים ולגדל אפרוחים…

שכבה תקוה’לה שותקת. שותקת וחושבת. חושבת ושותקת.

– אמא, גם את?… גם לך?…

– מה, תקוה’לה? מה, גם אני, גם לי?

שתקה תקוה’לה, ומלה לא אמרה.


ציפורי


סבי יוסף וסבתי טובה עלו ארצה בהיותי בת שש.

החיים השתנו כליל.

גרנו יחד בדירה אחת בעלת שני חדרים.

בלילות שבת ישנתי בחדרם של סבי וסבתי.

היו שם חלונות צבעוניים

עשויים שמשות מצועצעות,

שצורתן כצורת עלי הכותרת של הוורד.

שמשות אדומות, כחולות, ירוקות וכתומות.

מול החלונות עמדה הספה הקטנה שישנתי בה.

כשפקחתי את עיני בבקרים של שבת,

ראיתי, מדי הניעי את ראשי, עולם אחר:

התאנה הענפה שצמחה מעבר לחלון,

והציפורים שניתרו בין ענפיה,

השמים הגבוהים, קיר ביתם של השכנים שמעבר לרחוב,

הגזוזטרה שלהם, והאשה שעמדה שם עם תינוקה בחיקה,

וכל אלה – פעם אדומים ופעם כחולים,

פעם ירוקים ופעם כתומים.


זקן ארוך היה לו לסבי, וכבר זרקה בו שיבה.

עיניו היו גדולות, אפורות ירקרקות, טובות וצוחקות.

בכל יום, בשובו מעבודתו, היה יושב לו בכורסתו,

שעיטורי ציצים היו חקוקים ומגולפים בה.

רגליו, באנפילאות רכות, נשענו על הדום קטן.

כך היה יושב לו בנחת, ולפניו,

על השולחן, גמרא מונחת.

המפה היתה מכוסה קטיפה אדומה זרועת פרחים.

כשהייתי מתכנסת מתחת לשולחן הזה,

והמפה העוטה עליו סביב,

הייתי כמו שרויה בגן עדן חם ובטוח,

כאפרוח בקן.

סבא למד גמרא בקול רם ומתוק.

הוא היטיב לזמר.

מעולם לא שמעתי חזן מיטיב לזמר מסבי.

שעה שלמד גמרא, היתה סבתי מהלכת סביבו על ראשי אצבעותיה.

כשהיה סבי נותן בי את עיניו,

היה גל של חום וטוב מציף את כולי.


בבקרים של שבת היה סבא כולו שלי.

עם עלות השחר היה הולך לבית הכנסת

ובשובו משם היה עומד מעלי, זקוף מלוא קומתו,

פניו יפות, זיווניות וחלקות כקלף של ספר תורה.

מעיל שבת שלו היה ארוך, שחור ומבהיק, עשוי משי כבד ויקר;

טלית שבת שלו, העשויה צמר צחור ועטרה רקומה חוטי זהב,

היתה מציצה מתוך נרתיק הקטיפה הסגולה,

שרקמה לו סבתא בשושנים.

כך עמד סבא מעלי, צח ומבהיק, ריחו עדין וטוב.

ואני – עוצמת עיני ומעמידה פני ישנה שנת ישרים.

– קומי, נכדתי – היה אומר לי סבא.

– שבי ואביא לך עוגת צימוקים של סבתא וכוס קקאו מתוק.


בכל שבת היה מזומן לי טיול גדול.

זה היה ליבו של השבוע, ולו ציפיתי מיום ראשון עד אחרון.

פעם היינו צועדים בסימטאות אפלוליות של העיר העתיקה, בואכה הכותל;

אלה היו רוחשות תמיד המוני ילדים, עופות, חמורים ובני צאן;

אפופות ריחות בשמים, ירקות ופירות.

סבי היה ניצב אל הכותל להתפלל,

ואני הייתי מגישה את לחיי לאבנים החלקות והצוננות.

פעם היינו הולכים לקבר הלני המלכה,

זו הגיורת הצדקת;

פעם לנחל השילוח וליד אבשלום;

פעם למגדל דוד או למערת צדקיהו ולחצר המטרה.

שבת שבת וטיולָהּ.

שבתות זהורות וענוגות היו כולן.

השמש צעירה היתה עדיין.

בתי העיר ורודים־סגלגלים, ושמשות חלונותיהם –

כעיניים המביטות בנצנוצי להבה.

חצרות ומפתנים שעברנו על פניהם – רחוצים ומצוחצחים.

כמותם התינוקות שבצבצו מתוכם – פניהם מרוחצות, ושערם סרוק.

לאורך כל הדרך היתה כף ידי הקטנה נתונה בכף ידו של סבא, החמה והיבשה.

לדבר לא הרבינו.

רק כשהיה סבא רואה דבר של חשיבות, היה עומד עליו ומספר לי אודותיו.

כשהיה האוויר מתחמם והשמש מתחילה לקפוח על ראשינו,

היינו צועדים סמוך לכותלי הבתים, שעדיין שמרו על צינתם,

עד שהגענו למטרה שהציב לנו סבא לאותה השבת.


כשהיינו מתיישבים לנוח, במקום של צל או חמה, הכול לפי עונת השנה,

היה סבא מתבונן סביבו, מלקט דברים שראו עיניו ובורא מהם שעשועים למעני.

לפעמים היינו מטיילים לקברות הסנהדרין ולחורשת “שנלר”;

זו החורשה שמצפונו וממזרחו של בית היתומים הסורי, ששעונו המדנדן היה נשמע למרחקים.

הקרקע היתה מרופדת שכבה עבה של מחטי אורן.

סבא היה עושה לי מהן שרשרות ועונדן על צווארי, לגודל אושרי.

אוצרות אלה שברא לי סבא בבוקרי שבת – ציפורים, סייחים, גמדים ובריות מופלאות – אייכם?

מלוא חופניים הייתי תוחבת אותם לכיסי סבא, מביאה אותם הביתה – ואינם.

אותה שבת ואותה ציפור לא אשכח.

הן קיימות וחיות בי כל עודי.

גבוהים וכחולים היו השמים ושמש צחצחות מולכת עליהם.

ישבנו על סלע אפור, סבי ואני,

בחורשת “שנלר”, בצל האורנים.

סבי שלח יד והרים איצטרובל אחד, שחמחם־ירקרק;

הוא היה שקוע במלאכה ושתק.

הנה כבר היו לה, לציפור ההולכת ונבראת לעיני,

ראש ומקור, צוואר ארוך, שתי כנפיים, זנב מפורש וצמד רגליים ארכניות.

היתה זו הציפור המושלמת ביותר שברא לי סבי עד אז.

פתאום הביט בי רגע ארוך ואמר: – רואה את הציפורים בענפי העצים, נכדתי?

– רואה, סבא.

– ויודעת את, מה דומה להן, לציפורים?

– לא, סבא, איני יודעת. מה?

– נשמות, נשמות בני־אדם…

בהיתי בעיניו, שהיו רכות ולחות מתמיד,

והוא אמר:

– היודעת את מה מקפץ בתוכנו ללא הרף? מדוע אנחנו פעם עצובים ופעם צוחקים, פעם כועסים ופעם מתגעגעים?

– סבא, איני מבינה מה אתה אומר, סבא!

– התבונני בהן, בציפורים – המשיך סבא בשלו – ראי איך אין להן מנוחה.

הנה הן מצפצפות פחד, הנה שלווה, הנה אהבה,

עכשיו הן קוראות לגוזליהן לאכול…

האין הנשמות, הנשמות שלנו, דומות לציפורים?

גם הנשמות, פעם הן עצובות ופעם שמחות, פעם…

– מה, סבא, מה פעם??

– פעם, יום אחד, פורחת ציפור הנשמה מתוכנו החוצה,

ואין כלום: אין נשמה,

אין שמחה, אין עצב, אין אור בעיניים, אין דיבור בפה…

כך קרה לנשמת בתי, עדינה, לנשמת בני, חיים,

לנשמת אביך, בתי; אביך עליו השלום…

כך קורה לציפור נפשו של כל אדם, בבוא יומו…

פרצתי בבכי נפחד.

סבי אימץ אותי אליו וליטף את ראשי, את צמות ירושלים שלי, השתיים.

הוא נשק לעיני ובלע את דמעותי.

כך עשה, עד שישבתי בחיקו מפויסת ורגועה.


את הציפור שעשה לי סבא באותה שבת עטפתי במטפחתו הגדולה.

הסתרתי אותה בארון הבגדים הגדול, באפלולית.

לא הראיתי אותה לאמי, אף לא לחברותי.

כל ימי אשמור ציפורי זו. באשר אלך – תלך. באשר אשב, ציפורי עימי.

ציפור נפשי, ציפורי – נפשם של יקירי שפרחו אל האין.


נחום והבחורים מ“גדוד העבודה”


באותו אביב של 1920, שבו נערכו תושבי שכונת “כרם” הקטנה לקראת פוגרום, גר נחום בן השש בבית קומתיים, שגזוזטרה שלו צפתה על חורשת “שנלר”.

“שנלר” היה אז בית יתומים לילדים סורים, שבנו בעבורם גרמנים נוצרים ממסדר ה“טמפלרים”9. נערים אלה היו שונאי יהודים, אכזריים מאוד, ומדי פעם התנכלו לילדי שכונת “כרם” באבנים ובמכות.

מגדל שעון היה ל“שנלר”, שקצב בפעמון, מדי רבע שעה, את הימים והלילות של ירושלים הקטנה דאז, והיה מתקשר בדמיונם של הילדים עם נערי “שנלר” הרשעים.


יום אחד הופיעו שני בחורים, ‘חלוצים’ (במלעיל), בבית מגוריו של נחום. הם היו חסונים ושזופים, לבושים מכנסיים קצרים וחולצות מופשלות שרוולים, צחורי שיניים ויפי תואר, וראשיהם תלתלים צהובים.

ללא כיפה או כובע!

נחום, שקיבל את פניהם, כמעט נעתקה נשימתו למראה הבחורים האלה.

הוא קרא לאמו והם הודיעוה, כי הופקדו על שמירת השכונה מפני הערבים מליפתה, וכי ברצונם להכין על הגזוזטרה, הצופה על “שנלר”, אבנים ומיני ‘דברים’ אחרים…

אם אמנם יופיעו הערבים ויתנפלו על השכונה – יירו בהם הבחורים מן הגזוזטרה…

נחום נלהב: הבחורים ומה שתכננו הקסימו אותו.

הוא הביא להם מים צוננים מן הג’ארה הגדולה, ופת בשמן, עגבניות ומלפפונים, והם הרשו לו לראות את כל מעשיהם.

פוגרום בשכונה אמנם לא היה, אבל קשרים בין נחום לבין הבחורים נקשרו, ועוד איך!

פעם אפילו הוליכו אותו אל אוהליהם בראטיסבון, הלוא היא רחביה של ימינו.

באותו ביקור הבחין, שבחורים אלה עבדו במחצבה ובבניין.

זו פעם ראשונה ראה נחום יהודים עובדים בעבודת הבניין!

אפילו בחורות ישבו וריסקו חצץ.

והמדהים מכול – לכולם – בנים ובנות כאחד – היו אקדחים…

כשבגר נחום ידע, שהיו אלה בחורי “גדוד העבודה”, מראשוני “ההגנה” בירושלים.


סכך לסוכה


גם זה קרה באותה שכונת “כרם” הקטנה, שגם נחום, אישי, נולד בה, וגם אני.

ורק תאנה עניפה צומחת שם, עד היום, בין ביתו שהיה לביתי שהיה.

כשהיה נוחמ’קה בן שמונה, פסקה אמו, שצריך להביא סכך לסוכה, ויהי מה, ועליו הוטלה אותה משימה, כי היה ‘בן יוחיד’.

הילד הצטייד בסכין מטבח חדה ויצא עם שלושה ילדים מהשכונה לעבר חורשת שנלר, לכרות ענפי אורן לסכך.

הילדים הזדחלו בחשאי, מסתתרים בין העצים, ודבוקים – קטנים ורזים היו – אל גזעי העצים.

לבסוף לחש נוחמ’קה: – זהו העץ!

הוא היה ה’מפקד'.

שני ילדים נשארו למטה, לשמירה, וה’מפקד' טיפס על העץ והתחיל לקצץ בסכינו בענפי האורן.

כשנערמה ערימת ענפים מספקת, נערכו לתזוזה.

לפתע נשמעו קולות דוברים ערבית.

קבוצת נערים ערבים קרבה במהירות אל העץ.

ה’שומרים' לחשו באימה: – הם באים! לברוח!

ונשאו רגליהם, נוטשים את הערימה.

הנערים הערבים רצו בעקבותיהם והפליאו בהם את מכותיהם.

והוא?

הלוא “לא יברח איש כמוהו”; כל חייו דבק במשימה.

נוחמק’ה חיבק את גזע האורן, חבוי היטב בין ענפיו, ולא זז ממקומו, בצמרת העץ, עד ששקעה השמש.

בדמדומי הערב קצץ כמה ענפים, העמיסם על גבו וצעד הביתה.

הוא הגיע בלילה, לאור הירח הכמעט מלא.

אמו, שנשמתה פרחה מדאגה כל שעות העדרו, נשמה לרווחה.

וסכך לסוכה – היה!


האקדח


לנחום היו חברים טובים מקרב הערבים.

פעם הציע לו ילד ערבי אקדח למכירה.

מה הבין נחום באקדחים?

הוא ביקש מאמו כסף וקנה את האקדח בעשרים וחמישה גרושים מצריים, שאז, בראשית ימי השלטון הבריטי בארץ, היו סכום גדול.

את האקדח שקנה הכניס לשקיק בד והניחו מתחת לכרו.

בכל יום היה מצחצחו מחדש במחבוא ונהנה מן הברק העמום ומן הריח.

רק כעבור שנים מספר התברר לו, שאותו אקדח חסר נוקֵר היה, והוא נתנו במתנה לילד קטן אחר ועשה אותו למאושר.


ה’ליגיונרים' בתפקיד


כאן בת־עמי – היא אני, ונוחמ’קה, שנקרא כבר נחום.


כשהקימו את שבט הצופים בבית הספר “תחכמוני” [בית ספר דתי, לבנים], שבו למד נחום, הצטרף בין הראשונים, כי חשב ש“הצופים” יקרבו אותו אל החיים שלהם שאף, חיי ה’חלוצים' השזופים והיפים, המדברים במבטא רוסי ועובדים בבניין, שראה בביקורו בראטיסבון.


יום אחד בא איש זקן (אולי בן ארבעים…), בעל סבר פנים נעימות, לחצר בית הספר “למל” [בית ספר דתי, לבנות] ואסף כמה מן הילדים שבאו לשחק שם אחרי הצהריים, ביניהם גם נחום.

היה זה פרופסור משה שוואבה.

הוא סיפר לילדים, שהנה־הנה מקימים שבט “צופים” חדש, שייקרא “לגיון הצופים”, והם יבנו בעצמם צריף! ואפילו הצעירים ביותר יבנו.

בצריף הזה – אמר – ישחקו משחקי חברה, וילמדו חברות מהי, ובעיקר – שוויון וצדק ובניין הארץ…


גם הפעם הצטרף נחום בין הראשונים.

בניית הצריף בידי ילדים שכמותו הקסימה אותו. הרי זה הדבר שרצה!

טיולים, משחקי חברה, עבודה בבניין הארץ – תפורים ממש לפי מידתו!

ימים של אושר התחילו בעבורו ובעבור חבריו.

מבניינים רבים בירושלים נעלמו באותם הימים חומרי בניין מכל הסוגים.

ההוראה (שלא נהגתה מעולם) לכל ‘ליגיונר’ היתה:

– אתה בא למגרש? הבא איתך משהו: קרש, מרצפת, מסמרים; משהו…

היתה זו כוורת הומייה של דבורים שקדניות.

בנים ובנות מגיל שמונה עד שמונה עשרה, וגם בוגרים יותר, ואפילו הפרופסור עצמו, משה ‘הזקן’ – כולם בנו!

והצריף התרומם וצמח בפאת המגרש של ‘העשיר’, ואלרו, האדון ש’נידב' את מגרשו הפרטי (כיום – גן העצמאות).

בשבתות היו מטיילים בפאתי ירושלים כולם כאחד – גדולים כקטנים;

בפעולות הצופים היו לומדים על אותם מקומות שטיילו בהם ולומדים צופיות מהי;

כלומר – אמצעים להישרדות במחסור, בקור ובחום;

הקמת אוהלים וחפירות; קשירת קשרים;

הבחנה בצמחי מאכל ומרפא; קריאה ראשונה בכוכבים;

שמעו סיפורים מופלאים ושרו קאנונים בצוותא.

והיו גם ‘שיחות’: כל ה’לגיון‘, שמנה אז כמאתיים ילדים ויותר, הסתדר בטור עורפי ארוך, שראשו הוביל במעגל, עד שעמדו כולם במעורב, קטנים וגדולים, ולזיע ידו של ראש ה’לגיון’, צנחו וישבו תחתיהם בתוך שנייה, בשקט ובציפייה לפתיחת השיחה.

פעמים היה סיפור קסמים פותח את השיחה, פעמים שיר, ופעמים היה צופה אחד משיח את בעייתו – וכל המעגל היה דן בה בכובד ראש ובסבלנות אין קץ…


בני השכבה הבינונית ב’לגיון' גויסו להיות פרחי ה“הגנה”.

הנערים הושבעו – אמנם לא על אקדח – אלא על ספר התנ"ך, ולא בחשיכה או במרתף, אלא באולם בית הספר שבו למדו.

מאז התאמנו בשבתות בתרגילי קשר ובמירוץ שליחים…

לאחר שנתיים פוזרו הנערים במרחב ה“הגנה” בירושלים: החבורה כבר היתה חולית קשר מאומנת, המתפקדת היטב במילוי משימות מגוונות.

פעם בא בחור מה“הגנה” וביקש מהמדריך, ברוב חשיבות, שני ילדים – בן ובת – לביצוע משימה סודית.

– נודע לנו – כך אמר לבן ולבת שנבחרו למענו – כי הגיע לירושלים ערבי מדמשק,

וכי הוטל עליו לרצוח את יצחק בן־צבי.10

נחום היה הבן ובת־עמי, הלא היא אני, היתה הבת, שצריכים היו לטייל להם ‘לפי תומם’, ללקק גלידה או לפצח אגוזים, ובה בעת לעקוב אחרי אותו ערבי ולהודיע על כל מהלכיו.

הערבי התאכסן במלון קטן, בסימטת קולנוע “ציון” שבנחלת שבעה.

בפעם הראשונה שיצאו השניים למשימתם התלווה אליהם בחור אחד.

השניים היו מתוחים, חיוורים, ולטשו עיניים בכל ‘חשוד’…

פתאום קרא הבחור המלווה:

– הנה הוא! זה עם התרבוש והשפם!

הערבי צעד במהירות מפתח המלון, במעלה הסימטה, בואכה בית הקולנוע.

נחום החל במרדף.

לפתע סטה הערבי ימינה, לרחוב יפו, ונעלם בהמון.

נחום נאחז במוט נחושת, שהיה תלוי מאחורי אחת הכרכרות שסבבו אז ברחובות, כדי להתקדם ולצוד במבטו את הרוצח…

ילדים ערבים, שהתרוצצו ברחוב יפו, קראו לעגלון:

– אודרוב יאראבנג’י! וכוונתם: נדבק אליך ילד יהודי, הרבץ לו בשוטך!

נחום ספג חבטת אש משוטו של העגלון (סימנים קלושים יש לו ממנה עד היום), והערבי נעלם מעיניו…

שבועות מספר עקבו השניים, בת־עמי ונחום, אחרי ה’רוצח' עד שהודיעום שהלה חזר לו לדמשק, והסכנה חלפה..


משימה אחרת של נערי ה’ליגיון' היתה לאבטח את ישיבות מפקדת ה“הגנה”, שהתקיימו במלון “גולדשמידט”, בקרבת הצריף של “ליגיון הצופים”.

פעם יצא מפקד בכיר מן הישיבה, שני זוגות נעליים בידו, ואמר לשניים מן הנערים שעמדו על משמרתם:

– הנה לכם כמה גרושים והנה נעליים. בנחלת שבעה יושב מצחצח נעליים.

תנו לו את הנעליים, שלמו לו, והחזירו לי אותן מצוחצחות למשעי!

אזר אחד הנערים אומץ ושאל:

– ואיך זה מתקשר עם תפקידנו ב“הגנה”?!

המפקד נדהם ונאלם דום.

כל הנערים והנערות שתקו גם הם.

המפקד חזר על הוראתו שלוש פעמים, והחבורה עדיין שתקה ועמדה על מקומה.

למחרת הוזמנו כולם לבירור והועמדו בשורה לפני שלושה מפקדים, ואלה חזרו על טענתם:

– מפקד יודע מה הוא עושה ועל מה הוא מפקד!

אם הוא משמיע פקודה, יש לבצעה ויהי מה! ברור?!

כשעמדה החבורה בשתיקתה הרועמת, אמר:

– מי שעומד בסירובו, יצעד שני צעדים קדימה!

כל העומדים בשורה צעדו קדימה, כאיש אחד, מבלי שנדברו ביניהם.

והם גורשו מן ה“הגנה”…

אל דאגה – כולם, עד אחד, שבו לשורותיה, ולא זו בלבד, אלה הם ובניהם ואף נכדיהם נלחמו בכל מלחמות ישראל, איש איש בתורו.


סוף קיץ לוהט


בת־עמי – עדיין היא אני עצמי


הקיץ ההוא היה ממילא סעור.

היה זה קיץ ראשון בבית הספר התיכון לבת־עמי בת הי"ד;

קיץ שבו פגשה לראשונה בחייה את בני המין השני,

שבו נבטה בה אהבה ראשונה לנער בן גילה, בן כיתתה,

בן השכונה שבה נולדו שניהם – “כרם”.

ובחופשה הגדולה של אותה השנה גילה בה עניין סמינריסט שכן,

שהשאיל לה מספרייתו העשירה רומנים עבי כרס,

שסופר בהם על אהבות נאצלות, צרפתיות ורוסיות –

כגון ז’אן כריסטוף, הנפש הקסומה ואנה קרנינה,

וגם על אהבות עבריות סופר בהם,

פרי עטם של אהרן ראובני, י"ח ברנר, צבי שץ, דבורה בארון ויהודה בורלא.

ליבה של בת־עמי היה כשער הפתוח לרווחה – לידידות, לאהבה, לרומנטיקה.

באותה חופשה פרשה מעט מעם מחברותיה ושקעה בספרים ובהרהורים.

החופשה הגדולה ההיא היתה לוהטת, אביכה ומתוחה.

השנה היתה תרפ"ט (1929).

הכול נשם פחד מפני מאורעות חדשים העומדים לפרוץ.

יום יום קראה בדואר היום את החדשות,

וסבה הסביר לה את הדברים הסבר היטב.

הם התגוררו אז במורד רחוב החבשים,

על סיפו של מסעף שהוביל מזרחה,

אל בית החולים האיטלקי שבמורד רחוב הנביאים,

וצפונה – לרחוב מאה שערים.

עמוק בליבה היה חבוי זכר זמן אחר של ערב מאורעות,

שבו ישבה בארון חשוך עם אמה והקשיבה לסיפוריה

אודות רבי עקיבא ומוות על קידוש השם,

ושתיהן נלחצו זו אל זו באימה.

אבל עיקר הפחד עכשיו היה הידיעה ששמעה,

שאותו נער שאהבה, נחום, יצא למחנה “צופים” מחוץ לעיר,

לקבוצת קרית ענבים, השוכנת מול הכפר העוין אבו גוש.

עוד לפני הצהריים נודע לה דבר ההפגנה הצפויה

של הבית"רים ברחבת הכותל,

והפחדים שעוררה בלב יהודי ירושלים,

מחשש לתגובת הערבים.


למחרת אותו יום שררה דממת מוות בשכונה.

איש לא יצא מביתו לרחוב, אלא מחמת פיקוח נפש.

בת־עמי שכבה כדרכה על הרצפה הקרירה בחדרה, שקועה בקריאה.

היה זה סמוך לצהריים, כששמעה את נהמת ההמון מכיוון בית החולים האיטלקי.

אמה, שישבה על הספה וקראה בעיתון, היתה חיוורת, קפואה.

סבה נכנס מחדרו, שם למד גמרא, ואמר:

– הפורעים הגיעו, אנחנו נשב במקומנו ולא נזוז.

איננו יכולים להועיל. מי ייתן ו’הבחורים' יעצרו בעדם.

לשמע דבריו קמה האם מן הספה, הגיפה את החלונות וישבה על יד בת־עמי,

כאילו היה בכוחה לעצור בעד הסכינים והכדורים.

געש ההמון מכיוון בית החולים לא שכך.

נשמעו יריות, הדי פיצוצים, קריאות רמות.

סבא אמר בשמחה: – זהו! ‘שלנו’ יורים! ‘שלנו’ זורקים חביות!

הכול יסתיים בכי טוב, בעזרת השם!

בת־עמי ישבה מכווצת תחתיה, דברי סבה לא עודדוה.

ליבה היה נתון אי שם בצפון־מערב,

בקרית ענבים, שלא ראתה ולא ידעה עליה דבר, והיא נדמתה לה בקצה העולם.

מן הרחוב עלה קול כרוז ביידיש,

כמו אז, בשכונת “כרם”:

– יהודים, אפשר לצאת לרחוב! הסכנה חלפה!

בת־עמי נשמה לרווחה: – אם כאן חלפה הסכנה,

בוודאי חלפה גם שם, בקריית ענבים – ונרגעה.


  1. ראש הגולה.  ↩

  2. (1575־1488). מגדולי הפוסקים בישראל ואחת הדמויות הבולטות בין מקובלי צפת. חיבורו, שולחן ערוך, הוא ספר הדינים המקובל כיום על כל קהילות ישראל.  ↩

  3. הערת פב“י: על־פי ”שיטים, יומן בית השיטה, שבט תשכ“ו”, בו נדפס ההספד המקורי, הושמטה הפיסקה הבאה:

    הדור הראשון הוא “הרב החבר יוסף ”הקדוש“ מאובן, אוד מוצל מגזירת וינא, בשנת חמשת אלפים שלוש מאות וי”ט ליצירה“ (1559). עליו נאמר ש”יחוסו אינו ידוע“ (ע' 10) ממנו נמשכת שרשרת הדורות, כאמור, עד לשנת 1940 והיא כוללת בהערות האינפורמאטיביות הקצרות, הצמודות לכל מי שעומד בראש ”דור" – גזירות, גירושים, נדודים ואסונות, אך תמיד לאור נר התורה, זהר הצדקה וזכר ציון הנכספת.  ↩

  4. כינוי שניתן בימי הביניים ובתקופת ההשכלה לארץ טורקיה.  ↩

  5. (1837־1761). רב מפורסם בפוזן שבפולין מ־1815 ועד פטירתו. מגדולי חכמי זמנו. מפורסם בלמדנותו, בחסידותו ובענוונותו. כונה בפי הגויים ‘האפיפיור היהודי’.  ↩

  6. (1949־1880). רב, יליד וולוז'ין שברוסיה. מ־1923 בארץ ישראל. נשיא המרכז העולמי של “המזרחי”. מ־1926 נשיא הוועד הפועל הציוני. על שמו, בין השאר, אוניברסיטת בר־אילן.  ↩

  7. (1956־1889). פרופסור ללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים 1952־1950 – רקטור האוניברסיטה.  ↩

  8. קבורת הסבתא (אם תקוה שריג) היתה מלכתחילה ארעית בבית הקברות של בית־השיטה ועל כן נקברה בארון, על מנת לימים להעבירה לקבורה בירושלים. כפי שסֻפַּר קודם לכן על ידי תקוה שריג. על כן צחקי לא ליקט את העצמות. – הערת פב"י: וכך גם אישר לנו יצחק שריג.  ↩

  9. כת נוצרית גרמנית קטנה, שחבריה פרשו מן הכנסייה הפרוטסטנטית באמצע המאה התשע עשרה, כדי להיות ל“עם האלוהים” ולכונן להם מרכז בארץ ישראל. כמחצית מבני הכת עלו לארץ והקימו “מושבות גרמניות” ביפו, בחיפה ובירושלים וכן כמה יישובים.  ↩

  10. נשיא הוועד הלאומי ו“הממשלה שבדרך” בימי המנדט הבריטי, ולימים – הנשיא השני של מדינת ישראל.  ↩

המלצות קוראים
תגיות