רקע
יצחק פרנהוף
ירא וחרד
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: אגודת הסופרים העברים ליד דביר; (תשי"ב) 1952

גופו עיף וחרד ורועד תמיד, הן בקיץ והן בחורף. פניו מצומקים ושעירים, וחוטם שעיר ועקום בולט מהם. בעיניו הזעירות ובריסיהן נקרשה מוגלא, שפתיו מזדעזעות תדיר ובת צחוק לא נראתה עליהן מימיהן. בר־נש שככה לו וששמו ר' משה ברוך, ר' משה ברוך הינדס, הוא ירא וחרד, במלוא מובנו של המושג הזה.

ירא הוא את דבר ד', המובע ע“י נאמן ביתו, ה”שולחן ערוך" ומפרשיו ומפרשי מפרשיו, וחרד על כל תיבה ותיבה שיש לה שייכות לאיזו חומרא בשמירת המצות.

כל דין ודין, כל מנהג עשה ולא־תעשה, כל אזהרות קטנות וקטני קטנות הכתובים בספרי הפוסק, קמאי ובתראי, הרי הם תורה שלמה, ומשה ברוך הינדס הריהו בא לעולם לקיים את דברי התורה הזו.

כל היום הוא סר וזעף, קודר ועגום – כמו שכתוב… ואין צריך לומר, שאינו ממלא שחוק פיו, שאינו מסתכל מחוץ לד' אמות, ושאינו נהנה מן החיים משהו – ככתוב…

חיים! לאיזו תכלית נברא האדם? למה לו החיים הללו? ר' משה ברוך אינו מסופק רגע בהתרת השאלה הזאת. יודע הוא שחיי האדם בעולם הזה לא באו אלא, כדי לחרוד מפני כל מה שכתוב אימת מות, כדי שיהיה משועבד כל חייו ל“השולחן ערוך”, ולירוא מפני כל אות שבו. הש"ע הוא ספר החיים. על פיו נחתכים כל מעשה אנוש מיום הולדו עד לרדתו אלי קבר, אוי לו לאיש שיזוז זיז כל שהוא ממה שכתוב בו, אוי לו אם יעבור חלילה על רמז אחד מקטני מפרשיו, דמו בודאי בראשו! והרי הוא אבוד בלי ספק בזה ובבא.

תמה ר' משה ברוך: היאך יכול האדם להרים אצבע קטנה ושלא יעלה במחשבתו מה כותב על זה הש“ע, מה אומר על כגון דא הרמ”א? אריה שאג מי לא יירא. הרמ“א כותב ומצווה ומי לא ישמע. הלא כל דבריו של הרמ”א – כאש. כל מלה פטיש. והפטיש הזה הולם על לבו החלש, על נשמתו החרדה של משה ברוך. בעל פחד הוא מיום שיודע הוא לבחור בטוב ולמאוס ברע, ומי טוב ומי רע.

הטוב האמיתי הוא היראה והחרדה, האימה והפחד מהמלים הכתובות ומפליטת קולמוס של אחד הפוסקים, והרעה האמיתית היא קלות־הראש של איזה פוסק מיקל, ד' יכפר בעד…

ואין טוב אלא הסייגים והגדרים, הדקדוקים והחומרות, פרטיהם ופרטי פרטיהם. הקימה באשמורת, הבכיה על החורבן, תפילת ותיקין, קריאת־שמע בזמנה, אמירת כל פיוט וקרוב“ץ, כל “יוצר”, כל “מאורה”, כל “אהבה”, הימים הנוראים עם כל המחזור בלי חסרון “חתיכה” אחת. כל התעניתים עם כל הסליחות שלהם, גם כ' סיון, גם ערבי ר”ח, גם בה“ב עם כל “סליחותיהם” במשמע, כל העיקרים הללו הם הם הטוב התכליתי, שלמענו נבראה תבל ואדם עליה, ואין רעה אלא התפילה לאחר זמנה, ק”ש לאחר זמנה רחמנא־ליצלן, הנסיעה לצדיקים ר“ל, הרקידה בהקלויז, תיקון, שתיית יי”ש בהקלויז.

מאריה דאברהם! היכן כתוב בש“ע, שצריכים לנסוע ל”רבי" ולבטל תורה ותפילה? אדרבא, ניתי ספר ונחזה באיזה מקום כתוב, שמותר לרקוד ולשתות בהקלויז, איזה פוסק התיר להעביר זמן תפילה וק"ש. הני רשיעי!

וכשמתפללים לאחר הזמן, לא בכובד ראש הם מתפללים, אלא משתגעים בתפילתם כפראים ומרקדים כאֵילים. תחנון אינם אומרים כל השנה, ברית מילה יש מסתמא, בעיר המאוכלסה! הנשמעה רשעות כזו מיום שנברא העולם? עושים כל ימיהם כחגים באכילה ובשתיה. היום הלולא של צדיק הא, מחר יאָהרצייט של צדיק דא. לולא דמסתפא היה קורא עליהם “באבוד רשעים רנה”. קרביו חמרמרו ונחתכו בני מעיו של ר' משה ברוך הינדס. כיצד יכולים עוד הקלים שבקלים הללו לרקוד ולשמוח בחיים, בשעה שטובעים הם בתהום שחורה והמים באים להם עד נפשם? איך אפשר להם, למשל לצאת בחוה“מ, באותם הימים עצמם שהם פושעים בגופם ואינם מניחין תפילין, ומעידין עדות שקר על עצמם? היאך ערב להם אכול ושתות בכל יום כשאינם קוראים ק”ש כלל?

לא! ק“ש שלא בזמנה אינה נחשבת לקריאה כל עיקר! בכלל צריך האדם שיש לו מוח בקדקדו לרחק עצמו משחוק וקלות ראש. שׂכל פשוט הוא. היאך ישמח האדם בחייו, אם הוא חוטא בכל רגע ועובר עבירות בכל שעה? האפשר לשמור ולקיים כל מה שכתוב? מי יוכל לצאת ידי חובתו למי שאמר והיה העולם? הגע בעצמך, אם היה אדם חייב ראשו למלך, הכי היה שמח? וקל וחומר שחייב ראשו למלך מלכי המלכים, הקב”ה!

זולת זאת, הרקידה והשירה לעצמן מעשה־בהמה הן. מי רוקד? האֵילים רוקדים! מי אומר שירה? הכלב אומר שירה, הסוס אומר שירה! אבל לא כדאי להרבות מחשבות ע"ד הבהמות בדמות אדם הללוּ, החסידים והרביים. ר' משה ברוך גמר חשבונו עמהם, הבדילם מכלל ישראל, וחסל.

בכלל אין פנאי לר' משה ברוך להתעסק עם “הכת”. יש לו בעולמו מה לעשות. כל רגע מקודש לעשות בו איזו חטיבה לבורא, איזו נחת רוח לקונו.

לקונו ולא לעצמו!

ר' משה ברוך הינדס בעצמו לא קבל כל נחת מעבודת־הבורא. לא הרגיש שמחה של מצוה, ולא היתה לו קורת־רוח פורתא מעשיית המצוות, שהוא מיגע את עצמו לקיימן בדיקנות משונה.

כלום אינו יודע, שמצוות לא ליהנות ניתנו? כלום לא כותב הש“ע בפירוש, שצריכים לחרוד ולפחוד, לעשות כל מצוה ברתת ובזיע, באימה ויראה? כשעומד להתפלל הוא מיסב פניו אל הקיר, כובש פניו אל תוך הסידור, מונה התיבות כאילו מונה מעות, פנינים, ולבו תוסס ומתמסמס וצועק, ואומר לנפשו: ריקא, הזוהי תפילה כדבעי? הזהו חיתוך דיבור נקי משגיאה ע”פ דקדוק המלות? הזוהי הטעמה, התזה והדגשה כראוי? לבו מפקפק: “כאילו מרצה מעות”, ותסברא! האם השואה היא זאת? לא ראי זה כראי זה. מעות הן מעות. ואם יטעה במנין, מה בכך? רק הפסד חומרי! אבל אם יבליע בתפלה איזו מלה ולא ידגיש איזה דגש, אם ה“זיין” של “תזכרו” לא תצא מוּתזת כהלכה, הלא הוא עובר על דין מפורש של הש“ע… והוא נאנח בדחילו ורחימו, חוזר על כל מלה כמה פעמים, עוקם שפתיו, עוצם את עיניו ומעווה את פניו: וּזזז – כרתם אותם. פתאום הוא שומע איזו דפיקה. בינתים גמר הש”ץ את תפלת שמונה־עשרה ודופקים: “ברית מילה יש. אין לומר תחנון!” ומרה שחורה של רצינות נופלת על ר' משה ברוך ומבלבלת את מוחו. גם בבית־המדרש שלנו נשתרבבו אותיות גיהינום, זר ומוזר כזה. צלם בהיכל! לכאורה הדין כעת עמם: “ברית מילה בביהמ”ד עצמו פוטרת את התחנון“, אבל הקריאה: “אין לומר תחנון” היתה מלאה שמחה כל כך. איזה כוסף לאי־אמירת תחנון מתגלה. וכעס כוסס בלבו. מתחנון תיפתח הרעה. כל האסון מתחיל מאי־אמירת תחנון. משורש צפע זה נשתלשלה כל החסידות וצמחה כל האפיקורסות. “פורץ גדר ישכנו נחש”. והוא מתפלל מכאן ואילך בעגמת נפש והתכווצות הלב. גומר תפלתו וחולץ ה”של יד" וקופלו, רגע ישאר עומד קפוא בזרוע חשופה, שסימני רצועות נראים עדיין עליה, זע וחרד, תוהא ומהסס; כלומר: מעיקרא דדינא פירכא, מי יאמר לו, שתפילתו היתה כהוגן, ואם אחר כל אלה דייק בביטוי המלים.

הדאגה הזו אינה מניחה אותו ללכת הביתה, ומתוך צער הוא מתחיל לעסוק בתורה כשהוא מעוטף עדיין בחלוקא דרבנן. בשעת הלימוד איננו שוכח רגע, שהוא לומד תורה קדושה ונוראה, הוא, משה ברוך הינדס, קרוץ מחומר, נולד מטיפה סרוחה, מעיז לשבת לפני גמרתו של כביכול – והוא משתקע בתוך מרה שחורה עצומה. נשמתו מצטמקת עד כדי פחות מכזית והיא שותקת מצער חד, שפתיו נעות “תנו רבנן… תנו רבנן…” ולבו מפרפר בו, מתבייש הוא לפני הספר הקדוש, ואנחה מסלסלת משברת גופו. האם כדאי הוא, החוטא, לשאת את שם התנאים והאמוראים על שפתיו? הזעירא שברבנן ידע להחיות מתים. “התינח, אַי, אַי, בתרייתא, מתאנח ר' משה ברוך החוטא, קמייתא, אַי, אַי, מאי איכּא למימר?” ונגינה עגומה משתפכת מפיו ותועה, בחלל בית־המדרש הבודד ותוגה כהה מפרפרת בו.

מצטער וכפוף יושב הוא כנזוף כמעט עד חצי היום ומזמזם את פרקו, כאילו נתאבן, לא ימוש ממקומו, אינו מביט סביבו ואינו מפסיק ממשנתו רגע. רוחו מרחפת בעולם ההלכה, הגורם לו רק דאגה מחרידה ויסורי נפש. אי, אי, כמה דינים כאן, כמה חששות, כמה אזהרות וזהירות!

מפחד ר' משה ברוך וגורס, חושש ולומד. נכנס רבי דוד’ל השמש לעשות סדרים בבית המדרש, להעמיד את הספרים למקומם בארונות, “הציבוּך” תחוב בפיו והוא מסנן דבריו: “ר' משה ברוך עדיין יושב וגורס, ופת־שחרית אימתי? אפשר, צביטת טבק?” ותוך כדי דיבור משפשף השמש את קופסתו, העשויה מקליפת העץ, והמלאה אבק טבק ומושיטה לפני חוטמו של ר' משה ברוך ממש.

“תשואות חן! זה עתה הרחתי”, משיב הלה בחשאי ואינו מזיז יד.

כחש לו, ר' משה ברוך אינו שואף טבק כל עיקר. ראשית טבק הוא “מותרות” לגמרי. אין אדם מת אם לא הריח טבק. ועוד, וזה העיקר: כיצד נהנים בעוה“ז בלא ברכה? וצביטת טבק לכולא עלמא הנאה היא וטעונה ברכה. ברם, בדיעבד יש היתר קצת בתחבולה לכוון “בברכת הבשמים” במוצ”ש גם על צביטת־הטבק של כל השבוע, אבל חששא מיהו איכא! להריח שבעה ימים שלמים על תנאי ברכה אחת! היתכן? ולמי יעשה כזאת? לעילת כל העילות, וסיבת כל הסיבות, שעשהו בחכמתו הרמה והנישאה. ברא בו נקבים – נקבי העינים ונקבי החוטם, למען ישאף בהם אבקת טבק על חשש ספק ברכה? זוהי עקמומיות.

אחרי גמרו את שיעורו הוא נפטר לביתו. שם נותנים לו פת־שחרית וסעודת־צהרים ביחד. ולועס הוא את פתיתי הלחם טבולים ברוטב ירקות, ביראה, ומניח בכל פעם את הכף מידו באמצע האכילה, כדי לשבר התאוה ולכבוש את היצר באמצע ההנאה. ורועד הוא כולו מפחד. לכאורה כל עצמה של האכילה אינה באה אלא כדי שיוכל בר־נש לקיים כמה מצוות התלויות בה, כגון “נטילת־ידים” ו“ברכות לפניה ואחריה”, והוא מתירא שמא לא רחץ כמו שכתוב, שמא הוא נהנה מתענוגי העוה"ז, מהתאוות הבהמיות יותר מן הראוי ושכח מדי אכלו לשם מה הוא אוכל.

כלום ברא בו הקב"ה פה, שנים, לשון וחיך, בית־הבליעה ואצטומכא, כדי למלאות בטנו באכילה גסה, המשותפת לבהמה וחיה?

והוא הדין בלבישה. צריך האדם להתלבש, כדי לברך ברכת “מלביש־ערומים” וכדי שלא יהא לבו רואה את הצד המנוול שבגופו בשעת התפלה. אבל מה שייך לדקדק בלבושים. אף אם טלואה ה“בֶּקשֶה” או קרועה, אם חדשה או ישנה – מה בכך? חשובה היתה קפוטה נקיה בימי התלמוד, אבל הואיל והני הרביים נוהגים גיהוץ בחיצוניותם ומדקדקים בנקיות התלבושת, נעשה מכוער כל הענין. בכלל אין פנאי לאיש אשר חננוֹ הקב“ה בדעה ישרה, להתעסק בשטותים טפלים כמו אלו, שאינם מצרכי החיים האמתיים ושלא בשבילם נברא האדם. תהלה לאל, שמנע ממני, מעבדו משה ברוך בן אמתו הינדה, הדאגות של ריבוי הנכסים, תהלה לאל, שאין ידו משגת למלא בטנו בכל יום וללבוש בגדים חמים בימות החורף; תהלה לאל, שחפשי הוא מדברים המעבירים את היהודי על דעת קונו, ומכריחים אותו לעסוק בחיי שעה, בעניני העוה”ז.

הוא, ר' משה ברוך, מונע את עצמו בכל תוקף ועוז מהפרוזדור המכונה: עוה"ז. הוא אינו מסתכל בדשאים נאים בימות החמה ולא הסתכן מעולם להתחיב בנפשו לאמר חלילה: מה נאה אילן זה! הלא הקשת שיש בה צורך בברכה וכן הלבנה שצריכים לקדשה, אסור לפי הדין להסתכל בהן. – – –

כשגומר את סעודתו – כדי חיונה, חוזר תיכף ר' משה ברוך לביה“מ. “העולם” מתכנסים לאט לאט לתפילת מנחה גדולה ובינתים מתעגנים קצת בשיחה בטילה, במילי דעלמא סתם, בתכסיסי מלחמה, בפוליטיקה וחדשות שנתאחרו בכמה שנים עד שהגיעו לקהילתם, כגון על מרכבה בלי סוסים ההולכת שם, בווין, חדשה מקרוב באה, לא שערוה אבותיהם; והעיקר משיחים באנשי ה”כת", החסידים והרביים, וכיון שהגיעו לנידון זה, ח–ח–ח, מתלוצצים ונהנים.

מתחיל ר' קלמן בריש ה“פלגאה”, ראש המדברים של המתנגדים הקנאים, לחרף ולגדף, גיצין ניתזין מפיו! “הנשמע, הנשמע כזאת בישראל? הרוח ייכנס באבי אביהם”, מטר קללות וחרמות זורם מפיו בלי הפסק על הני חסידיא.

ר' משה ברוך משתתף קצת בלב מהסס בשיחה קלה לשם שמים. מילא את ה“באהן” הוא שונא תכלית שנאה וטרם ראה את פרצופו הטמא. לבו ינבא לו שהוא נוסע בשבת, ומי יודע אולי גורם הוא לעבירה עוד יותר גדולה. אולי נותן הוא יד לפושעים, מוביל באיזה מקום שהוא את אנשי “הכת” להצדיק שלהם. ובכן מה“באהן” ימ"ש אין להאריך. אבל מהני חסידיא, לכאורה מצוה קצת לדבר בם בשעת הכושר, ובפרט לשמוע חרפתם ולשתוק. והוא מתכוון כלפי ר' קלמן בריש המקלל. ועל כל קללה וקללה הוא מנענע את ראשו כאומר: יפה דנת, ראויים הדברים הללו על מי שנאמרו. וכשתארך השיחה יותר מדי מתחיל לבו נוקפו על ביטול תורה ותפילה. ברם, ביטול גמור ליכא. אָטו לקלל את החסידים הרשעים לאו מצוה היא? בכל אופן הדבר צריך עיון. וכדי להסתלק מן הספק “חוטף הוא את עצמו” בלב רותת אל “חובת הלבבות”, מוריד ריסיו ברגזנות וקפדנות, עיניו שולחות מבטי בוז אלכסוניים, קמטי מצחו מפיקים נאצה, ונהימה חרישה מלאה תרעומות מסתננת מתוך הנחירים, אין יודעים אם יתרעם כעת על החסידים הפושעים, או על המערער גופא, מפני שמושכו בדבריו המתוקים ומבטלו מדברי תורה, או כוללם יחד.

אחרי כל החששות המפרכים גופו, אחרי כל הסיגופים הן מפאת מצוה והן מפאת עניות, (אגב, ר' “משה ברוך” שלנו הוא עני מדוכא, מטופל באשה חנונית וחמש בנות וכולם חיים בדחקות תמידית), אחרי העינויים של כל היום לא ינוח לבו גם בשכבו על מיטתו בלילה. הלא כתוב במפורש “רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם”. הוא מקיים את הכתוב כהלכתו. הוא אומר בלבבו ומשוה בדמיונו, כמו שצוו עליו “ספרי יראים”, שהוא שוכב כעת על ערש דוי, הקדחת מלחכת, אפיסת הכוחות גוברת, הדם שבלב מתמעט והוא טועם טעם מיתה, בעיתותא דמלאך המוות, צער חיבוט הקבר ומשפט הגיהינום. רואה הוא את עצמו שחוט ומושלך באשפה וכלבים נושכים בשרו, שתולעים יוצאות ממנו, והוא בוכה בסתר על היסורים הדמיוניים האלה.

למה לו, אַי, אַי, אַי, כל הצרה הזו? למה לא התנהג כשורה, שיהא פטור מיסורי גיהינום? הלא השכל ג"כ מחייב, שלא לצער את הנפש המשכלת, להכריחה לצד החומר, ולהכניסה בכלל עונשין.

הוא מתמלא רחמנות על נפשו. בשביל מה הביאה לידי כך? בשביל איזו קורת רוח ארעית! “העליון” יודע אפילו שהוא מחסר את נפשו מטובה בכל התאמצות הכוחות, אבל בכל לבו יודע מרת נפשו, שעדיין אין הוא יוצא ידי חובתו, הרבה הרבה חסר לו שיהא יהודי כמו שכתוב בש"ע.

בציורי דמיון מבהילים כמו אלו מתגלגל הוא במיטתו וירא לישון, שמא יתאחר לקום “חצות”; וכשחבלי שינה נופלים בחזקה על עיניו, יבעתוהו חלומות רעים, כמו שכתוב, ואיש ענקי ואיום מלא עינים קודרות עומד על גבו ומאיים עליו בשפודים של אש…

הוא ניעור כשגופו שרוי בזיעה קרה, ובזריזות הוא רץ לבית־המדרש. בביהמ“ד דומית־בית־הקברות, תוגה עולמית, ארבעה עמודים מסוידים בסיד לבן בוקעים ועולים מתוך החשכה ומפילים אימה ופחד; השולחנות, ה”שטנדרים" והספסלים עומדים, ניימין עדיין במנוחה נעימה, הספרים שבארונות נרדמים תרדמה עמוקה; רק שעון הקיר העתיק, הקבוע בארון ארוך, מוציא נחרה מונוטונית מתוך שנתו. גם נר־התמיד, הדולק בזוית אצל התנור, אינו נם במנוחה, מזדעזע, מהבהב וזורק אל התקרה צללים אלמים, קלושים ומרוסקים. בין הצללים מזדקר ונרתע אחור צל שחור של איש רועד ומפרכס בכל איבריו, זהו צלו של ר' משה ברוך, שהתפלש על המפתן ועורך “תקון־חצות”. תאניה שחורה וקפואה מתגלגלת מתוך פיו ונבלעת במנגינת הלילה החשאית, בשירת הללויה של הדומיה העצורה.


"אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ תַּרְקִיעִי עִמוֹ לַשְּׁחָקִים

"אָנֹכִי חָטָאתִי… וְ הוּא אָסוּר בַּזִּיקִים

"וְעַל זֹאת סִפְדוּ וְהֵילִילוּ, בּוֹאוּ לִינוּ בְּשַׂקִּים,

בָּרְחוֹבוֹת וּבַשְּׁוָקִים.


אוי! אוי! הוא, ר' משה ברוך, חטא. משום כך הוא עושה מספד כתנים וייליל כתינוק, שאין לו כוח עוד, דמעותיו חונקות את נשמתו, קולו של עצמו, הספוג צער עמוק, ממלא את גופו המלוכלך בחטאים. פלצות. כל מלה מהקינות והתחינות הישנות צובטת את לבו כמו בצבת והוא גונח מתוך בכיה צרודה, ויללה היסטרית פורצת מתוך גרונו:


בְּבֵית יִשְׂרָאֵל רָאִיתִי שַׁעֲרוּרִיָּה,

אֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְעוֹטְיָה,

כְּקִיר נָטוּי כְּגָדֵר הַדְּחוּיָה

הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם

אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה?


שערות־ראשו מסתמרות מהשערוריה שהוא רואה בבית־ישראל… ישורנה ולא רחוק… שם בהקלויז הנשקף מחלון בהמ“ד, שם בקן החסידות, השערוריה נוראה ואיומה, כמה מנהגים, רב”שע, מבטלים שם, כמה עיקרים עוקרים שם! דינים מפורשים בש“ע, מנהגים עתיקים, יסודות היהדות, מופקרים שמה, הקיר של היהדות התלמודית נטוי, התורה נעשית לאלף תורות, הגדרים והסייגים דחויים. ק”ש שלא בזמנה, ביטול־תורה, שחוק וקלות ראש. ואין איש שם על לב. עדת ישראל נקרעה לקרעים ואין יודע מתי יתאחדו. העם הולך ומנער משכמו סבלה של ירושת קדומים. תחנון מאן דכר שמיה? “אשר טפּחתי ורבּתי”…

אלה ואלה מזמזמים במוחו. והוא יושב כך מתוך תמהון קרוש, עצבות מיגעת רובצת ומכבּדת עליו עד שאין לו כוח לקום מהקרקע. והנה הדלת נפתחה ואחד מהעשרה הראשונים נכנס. אחריו עוד אחד, לאט לאט מתאספים אנשי הותיקין. על פני כולם נסוכה מעין “שינה שהופרעה באמצע” וקפאון שפוך על כל אבריהם. מתנועעים הם כצללים ותמונות גויותיהם מסתמנות תוך הערבוב האפרורי של לבן ושחור, הממלא את החלל הריק. הדומיה תופרע מאיזה מלמול של מלים, הברות בעלמא, תפילות קרות, גהוקות ופהוקות, שסופן אנחות ערטילאיות יתומות ועזובות. אחדים משפשפים ידיהם בשמשיות החלון, ממצמצים בעיניהם, מסתכלים בדמדומי החלון ומטיחים דברים בחשאי. והנה הברה יוצאת מעבר ששם תלוי השעון: “כבר הגיעה העת!” ותיכף לההברה הזו נגינה עצובה מאחד העומד אצל התיבה:

בא–א–רוך אתה ד' אלקינו מלך העולם, הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה!

האויר בחוץ כחלחל. צל לילה מטושטש עוד מרפרף באור כהה. כל בני החיים עודם ישנים, רק הצפרים כבר הקיצו והן מנתרות על הגוּלה המוזהבה שעל הכנסיה, העומדת לא רחוק מביהמ“ד, ושופכות שבריריהן בהימנון נאדר ומצפצפות שירה לקונם ע”פ חושם הטבעי. שירתן מתמזגת עם תפלת מנין הותיקין, העומדים עטופים בטליותיהם ומתפללים ליוצרם ע“פ מה שכתוב בש”ע אורח־חיים, והדמדומים הולכים הלוך ואור, האפרורית הולכת וחסרה, הערפל מתחיל להתפזר ונופלת לבנונית כהה של שחר עליז על ביהמ“ד. כל הדברים מתחילים להיגלות ולהתבלט לאט לאט, ומשתפך אור בהיר ומתוק על החלד ומושך את המתפללים לחוץ. נקדה החמה ומזכירה את יהודי הותיקין, שהם צריכים פרנסה וממהרים לחלוץ התפילין ולקפל הטלית, והולכים זה לכאן וזה לכאן. נתרוקן ביהמ”ד, רק ר' משה ברוך נשאר עדיין. גומר הוא את התפלות, שדלג עליהן מחמת מהירות המנין, בקול כל כך עגום; הקושט, אוי, הקושט, שנים עשר, והקליפה והקליפה שלושה, שלושה עשר…

גם בשבת לא הרגיש ר' משה ברוך הינדס שמץ תענוג. רבונא דעלמא כוליה! כמה רבבות גדרים וסייגים כתובים בהלכות שבת החמורות. כמה אזהרות, הקפדות, מנהגים ותולדותיהם, הררים תלויים בשערה! היוכל לדעת אם לא יעשה איזו עבירה, נניח בשוגג ושלא במתכוון; הכי זה טוב?

מוטב בודאי לאדם שיטיל עצמו לכבשן האש משיעבור על סייג אחד מהלכות שבת; משום כך גורם ר' משה ברוך לעצמו יסורים נוראים גם בשבת, ולא פעם הוא לשחוק אפילו בעיני בני ביתו.

מעשה ונפלו משקפיו מעיניו ביום השבת בבוקר מעל חוטמו על זקנו המסובך, וירא היה לסרוק אותו ולקחתם משם שלא יתלוש ח"ו איזה שערה ונשאר כל השבת בבית, והיו המשקפים תלויים ואחוזים בסבך זקנו כל אותו היום עד אחרי ההבדלה ובנותיו מחייכות עליו. אבל מה איכפת לו החוכה של בנותיו, הוא אינו מתבייש מפני המלעיגים עליו וגם אינו חש להגוערים וצועקים עליו בעניני החומרות. איהו בדידיה!

והיה מעשה זימנא חדא כעסה הינדה אשתו והעמידה את הבקבוק מלא יין בפזיזות וכוח על השולחן, ועמד ר' משה ברוך וגנח והתאנח וכל אבריו רועדים. וכששאלו אותו, למה אינו מברך על הכוס? השיב: “לא יכולתי להוציא את הפקק מהבקבוק”. מה זה אינך יכול? צועקת הפלגה שלו. גוץ! “ומה אתה יכול?” “איני יכול, איני יכול”, ענה הבעל. ירא היה האומלל להוציא את הפקק שנרטב ביין ע“י ההעמדה הפזיזית, שבהוצאתו יש איסור סחיטה, ולאמר לאחר שיעשה זאת ג”כ אסור.

כמה חולה ומרגיש האי גברא את כל החששות ואבק החששות! כמה דרכו להחמיר!

כל יום השבת לא יצא מפתח בית מדרשו, אינו הולך גם לסעודת מצוה, אע“פ שכולם מכבדים אותו וקוראים לו קריאה של חיבה. ראשית לא רצה ליהנות סתם. ההנאה אפילו לשם מצוה, סכנה היא לנפש ומי יוכל לערוב, שלא תתערב איזו פניה זרה, איזו הנאה גופנית לתוכה? ההליכה בשבת, כשהיא לעצמה, תוכל לגרום כמה וכמה עבירות חמורות ר”ל. ולאחר תפילת מנחה, בשעה שבבית המדרש שוררת אפלולית קדושה, בשעה שכל הנשמות, אפילו נשמות המתנגדים המאובנים, מקבלות איזה תענוג רוחני, איזו התרוממות נפשית, והן מצטמצמות באיזו סירה קטנה ומפליגות אל ים רחב ידים… בשעה זו יושב לו ר' משה ברוך בפינה בודדה, מכונס ומצומצם כפקעת במקום דחוק, מסתתר בתוך הערפל ולועס את הסעודה השלישית, כזית חלה שלוקח עמו מביתו לשם חובה, ומזדעזע ממשפט הגיהינום המתחיל תיכף, תיכף לאחר שדוד’ל השמש ידליק את הנר…

כך חי, כלומר, כך הסתגף ר' משה ברוך הינדס כל ימות השנה, חוץ ממה שהוסיף “נופך” בימים הנוראים, שאז לא היה להסיגופים כל גבול. כל רה“ש ויוה”כ עמד על רגליו שחוח וכפוף, חוליותיו נתפקקו והוא היה עומד; נדמה, שנשמתו נשמטת מגופו והוא עומד ותופף באגרופו על חזהו היבש מפחד יום הדין הנורא.

ויום דין אריכא היו כל ימי חייו. שלשלת של פחד לשם מצווה, פחד מפני העונש ומפני יסורי גיהינום. וליצני ביה“מ היו מכנים אותו שלא בפניו “ר' משה ברוך חסיד” ע”ש מסירת נפשו ומעשיו המופלגים לפנים משורת הדין. דעת הזקנים לא היתה נוחה משם־הלואי המגונה הזה, הרי יכולים הבריות שאינם מכירים אותו לטעות ולהחליפו, חס וחלילה, ב“חסיד” ממש… חסיד נוסע…

נכבד היה ר' משה ברוך בעיני כל חובשי ביהמ“ד. “דרך ארץ” משונה היה להם מפני האביון המדוכא הזה, בעל האיצטלא המזוהמה והמרובבה, ומתיחסים היו אליו ביראת הרוממות, כמו לגדול שבחבורה, לבכר אותו גם ע”פ ה“נגידים” בעניני הקדושה. אבל לא ניסו לחדור לעניניו הפרטיים ולדעת מהיכן ירק זה חי? בכלל אין המתנגדים חיים חיים חברותיים. התפרדות ואנוכיות שוררות ביניהם במידה גדולה. כל אחד טרוד בעסקי פרנסתו; זאת ועוד אחרת: ר' משה ברוך היה זורק מרה ומטיל אימה על כל אחד, יהיה מי שיהיה, ואיש לא העיז לתהות על קנקנו, לדבר אתו על עסקיו ועסקי פרנסתו והצטרכותו.

קניני העולם הזה טפלים הם. הוא ודרישותיו – הבל הבלים. תוהו ובוהו. אין כדאי להתאונן על העדרם, אין הללו חיים עיקריים, צריכים לחיות כדי להתפלל וללמוד.

פתע נתקל ר' משה ברוך באבני־נגף של החיים. בתו הבכירה חשבה את מספר ימיה והנה הגיעו למעלה משלושים, ונטלה הלכה לה לעולמה, בעודנה בבתוליה.

אז התחיל ר' משה ברוך להרים ראשו מעט מתוך הספר הכתוב, אז התחיל להרגיש שחוץ מהאותיות, הדגשים, התגים והנקודות, חוץ מן המצוות והסייגים יש עוד עולם אחר, עולם של בנות בשר ודם, שהגיעו לפרקן. אז נפקחו עיניו לראות, שעוה“ז ג”כ עולם הוא, וצריכים לדאוג לנשואי הבנות, שהגיעו לשנות בגרות, הבנות העלובות שאין לעורן שמלה ולרגלן אין נעל. וכיון שהגיע להרגשה כזו, התחיל גופו החלש להיות מתנדנד והולך, ולא ארכו הימים וחלה במחלה מסוכנה. נכנסו אליו חשובי ביהמ"ד לבקרו ומצאוהו מוטל על שק ממולא בתבן נרקב ומכוסה כולו בשמלה בלה וצואָה, שלא הגינה עליו מפני הצינה השוררת בחדר הקודר, המעופש והטחוב…

אשתו הכואבת ובנותיו החולניות עיטרו את השכיב־מרע בבכיה חנוקה ובכאב עצור. והוא בוכה בחשאי, דמעות נושרות מעיניו הכבויות ונופלות על עור פניו הירוק ונשארו בין הקמטים והחריצים העמוקים – חורי שאוֹל.

אמאי קא בכית, ר' משה ברוך? שאל ר' קלמן בריש הפלגאָה, במין טון, שמשמעו: למה אתה מצטער על חיים של חורבן כחייך, ההולכים וכבים, הרי מוכן ומזומן אתה בודאי ובודאי לחיי עוה"ב?

מאימת הדין”… נשם הנוטה למות בהבלגה גדולה ופניו נתעוותו.

”מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת", גומר ר' קלמן בריש את דברי הגוסס.

כן, כן, כן, הו, הו. ושתיקה של דקים אחדים, שברי מחשבות והדי רגשות של פחד ומורא, הרהורי תשובה וחרטה בלב הזקנים, היושבים סביב הגווע לפני יציאת נשמתו… אוי להם מיום הדין! אם ר' משה ברוך זה אחר כל סגפנותו, הרפתקאותיו, פגעיו ויסוריו, אם חברם זה עם חייו השחורים והעגומים, בלי קורטוב של תענוג ונחת, עוד לא הכין לעצמו מעשים טובים לעוה"ב ועוד לא יצא ידי חובתו – צר לו לעזוב את עולם העשייה, עשיית המצות, ובוכה; הוא, שעוד טרח בערב שבת… אם בארז כזה נפלה שלהבת – מה יעשו הם… הם, אזובי הקיר?

קול נחרה, שהרתיחה את חזהו של הגוסס, הפסיק את המחשבות, מתאמץ הוא בכוחותיו האחרונים לפלוט ולמלל עוד מלים אחדות מרוסקות. כל האזנים נטויות אל מוצא פיו והברות מרוססות משתרכות מעל לשונו: “הו–הו– אַזאַ ליכטיגע וועלט”…

ויצאה נשמתו היראה והחרדה…

המלצות קוראים
תגיות