סיפורי מתנגדים
מאתיצחק פרנהוף
ירא וחרד
מאתיצחק פרנהוף
גופו עיף וחרד ורועד תמיד, הן בקיץ והן בחורף. פניו מצומקים ושעירים, וחוטם שעיר ועקום בולט מהם. בעיניו הזעירות ובריסיהן נקרשה מוגלא, שפתיו מזדעזעות תדיר ובת צחוק לא נראתה עליהן מימיהן. בר־נש שככה לו וששמו ר' משה ברוך, ר' משה ברוך הינדס, הוא ירא וחרד, במלוא מובנו של המושג הזה.
ירא הוא את דבר ד', המובע ע“י נאמן ביתו, ה”שולחן ערוך" ומפרשיו ומפרשי מפרשיו, וחרד על כל תיבה ותיבה שיש לה שייכות לאיזו חומרא בשמירת המצות.
כל דין ודין, כל מנהג עשה ולא־תעשה, כל אזהרות קטנות וקטני קטנות הכתובים בספרי הפוסק, קמאי ובתראי, הרי הם תורה שלמה, ומשה ברוך הינדס הריהו בא לעולם לקיים את דברי התורה הזו.
כל היום הוא סר וזעף, קודר ועגום – כמו שכתוב… ואין צריך לומר, שאינו ממלא שחוק פיו, שאינו מסתכל מחוץ לד' אמות, ושאינו נהנה מן החיים משהו – ככתוב…
חיים! לאיזו תכלית נברא האדם? למה לו החיים הללו? ר' משה ברוך אינו מסופק רגע בהתרת השאלה הזאת. יודע הוא שחיי האדם בעולם הזה לא באו אלא, כדי לחרוד מפני כל מה שכתוב אימת מות, כדי שיהיה משועבד כל חייו ל“השולחן ערוך”, ולירוא מפני כל אות שבו. הש"ע הוא ספר החיים. על פיו נחתכים כל מעשה אנוש מיום הולדו עד לרדתו אלי קבר, אוי לו לאיש שיזוז זיז כל שהוא ממה שכתוב בו, אוי לו אם יעבור חלילה על רמז אחד מקטני מפרשיו, דמו בודאי בראשו! והרי הוא אבוד בלי ספק בזה ובבא.
תמה ר' משה ברוך: היאך יכול האדם להרים אצבע קטנה ושלא יעלה במחשבתו מה כותב על זה הש“ע, מה אומר על כגון דא הרמ”א? אריה שאג מי לא יירא. הרמ“א כותב ומצווה ומי לא ישמע. הלא כל דבריו של הרמ”א – כאש. כל מלה פטיש. והפטיש הזה הולם על לבו החלש, על נשמתו החרדה של משה ברוך. בעל פחד הוא מיום שיודע הוא לבחור בטוב ולמאוס ברע, ומי טוב ומי רע.
הטוב האמיתי הוא היראה והחרדה, האימה והפחד מהמלים הכתובות ומפליטת קולמוס של אחד הפוסקים, והרעה האמיתית היא קלות־הראש של איזה פוסק מיקל, ד' יכפר בעד…
ואין טוב אלא הסייגים והגדרים, הדקדוקים והחומרות, פרטיהם ופרטי פרטיהם. הקימה באשמורת, הבכיה על החורבן, תפילת ותיקין, קריאת־שמע בזמנה, אמירת כל פיוט וקרוב“ץ, כל “יוצר”, כל “מאורה”, כל “אהבה”, הימים הנוראים עם כל המחזור בלי חסרון “חתיכה” אחת. כל התעניתים עם כל הסליחות שלהם, גם כ' סיון, גם ערבי ר”ח, גם בה“ב עם כל “סליחותיהם” במשמע, כל העיקרים הללו הם הם הטוב התכליתי, שלמענו נבראה תבל ואדם עליה, ואין רעה אלא התפילה לאחר זמנה, ק”ש לאחר זמנה רחמנא־ליצלן, הנסיעה לצדיקים ר“ל, הרקידה בהקלויז, תיקון, שתיית יי”ש בהקלויז.
מאריה דאברהם! היכן כתוב בש“ע, שצריכים לנסוע ל”רבי" ולבטל תורה ותפילה? אדרבא, ניתי ספר ונחזה באיזה מקום כתוב, שמותר לרקוד ולשתות בהקלויז, איזה פוסק התיר להעביר זמן תפילה וק"ש. הני רשיעי!
וכשמתפללים לאחר הזמן, לא בכובד ראש הם מתפללים, אלא משתגעים בתפילתם כפראים ומרקדים כאֵילים. תחנון אינם אומרים כל השנה, ברית מילה יש מסתמא, בעיר המאוכלסה! הנשמעה רשעות כזו מיום שנברא העולם? עושים כל ימיהם כחגים באכילה ובשתיה. היום הלולא של צדיק הא, מחר יאָהרצייט של צדיק דא. לולא דמסתפא היה קורא עליהם “באבוד רשעים רנה”. קרביו חמרמרו ונחתכו בני מעיו של ר' משה ברוך הינדס. כיצד יכולים עוד הקלים שבקלים הללו לרקוד ולשמוח בחיים, בשעה שטובעים הם בתהום שחורה והמים באים להם עד נפשם? איך אפשר להם, למשל לצאת בחוה“מ, באותם הימים עצמם שהם פושעים בגופם ואינם מניחין תפילין, ומעידין עדות שקר על עצמם? היאך ערב להם אכול ושתות בכל יום כשאינם קוראים ק”ש כלל?
לא! ק“ש שלא בזמנה אינה נחשבת לקריאה כל עיקר! בכלל צריך האדם שיש לו מוח בקדקדו לרחק עצמו משחוק וקלות ראש. שׂכל פשוט הוא. היאך ישמח האדם בחייו, אם הוא חוטא בכל רגע ועובר עבירות בכל שעה? האפשר לשמור ולקיים כל מה שכתוב? מי יוכל לצאת ידי חובתו למי שאמר והיה העולם? הגע בעצמך, אם היה אדם חייב ראשו למלך, הכי היה שמח? וקל וחומר שחייב ראשו למלך מלכי המלכים, הקב”ה!
זולת זאת, הרקידה והשירה לעצמן מעשה־בהמה הן. מי רוקד? האֵילים רוקדים! מי אומר שירה? הכלב אומר שירה, הסוס אומר שירה! אבל לא כדאי להרבות מחשבות ע"ד הבהמות בדמות אדם הללוּ, החסידים והרביים. ר' משה ברוך גמר חשבונו עמהם, הבדילם מכלל ישראל, וחסל.
בכלל אין פנאי לר' משה ברוך להתעסק עם “הכת”. יש לו בעולמו מה לעשות. כל רגע מקודש לעשות בו איזו חטיבה לבורא, איזו נחת רוח לקונו.
לקונו ולא לעצמו!
ר' משה ברוך הינדס בעצמו לא קבל כל נחת מעבודת־הבורא. לא הרגיש שמחה של מצוה, ולא היתה לו קורת־רוח פורתא מעשיית המצוות, שהוא מיגע את עצמו לקיימן בדיקנות משונה.
כלום אינו יודע, שמצוות לא ליהנות ניתנו? כלום לא כותב הש“ע בפירוש, שצריכים לחרוד ולפחוד, לעשות כל מצוה ברתת ובזיע, באימה ויראה? כשעומד להתפלל הוא מיסב פניו אל הקיר, כובש פניו אל תוך הסידור, מונה התיבות כאילו מונה מעות, פנינים, ולבו תוסס ומתמסמס וצועק, ואומר לנפשו: ריקא, הזוהי תפילה כדבעי? הזהו חיתוך דיבור נקי משגיאה ע”פ דקדוק המלות? הזוהי הטעמה, התזה והדגשה כראוי? לבו מפקפק: “כאילו מרצה מעות”, ותסברא! האם השואה היא זאת? לא ראי זה כראי זה. מעות הן מעות. ואם יטעה במנין, מה בכך? רק הפסד חומרי! אבל אם יבליע בתפלה איזו מלה ולא ידגיש איזה דגש, אם ה“זיין” של “תזכרו” לא תצא מוּתזת כהלכה, הלא הוא עובר על דין מפורש של הש“ע… והוא נאנח בדחילו ורחימו, חוזר על כל מלה כמה פעמים, עוקם שפתיו, עוצם את עיניו ומעווה את פניו: וּזזז – כרתם אותם. פתאום הוא שומע איזו דפיקה. בינתים גמר הש”ץ את תפלת שמונה־עשרה ודופקים: “ברית מילה יש. אין לומר תחנון!” ומרה שחורה של רצינות נופלת על ר' משה ברוך ומבלבלת את מוחו. גם בבית־המדרש שלנו נשתרבבו אותיות גיהינום, זר ומוזר כזה. צלם בהיכל! לכאורה הדין כעת עמם: “ברית מילה בביהמ”ד עצמו פוטרת את התחנון“, אבל הקריאה: “אין לומר תחנון” היתה מלאה שמחה כל כך. איזה כוסף לאי־אמירת תחנון מתגלה. וכעס כוסס בלבו. מתחנון תיפתח הרעה. כל האסון מתחיל מאי־אמירת תחנון. משורש צפע זה נשתלשלה כל החסידות וצמחה כל האפיקורסות. “פורץ גדר ישכנו נחש”. והוא מתפלל מכאן ואילך בעגמת נפש והתכווצות הלב. גומר תפלתו וחולץ ה”של יד" וקופלו, רגע ישאר עומד קפוא בזרוע חשופה, שסימני רצועות נראים עדיין עליה, זע וחרד, תוהא ומהסס; כלומר: מעיקרא דדינא פירכא, מי יאמר לו, שתפילתו היתה כהוגן, ואם אחר כל אלה דייק בביטוי המלים.
הדאגה הזו אינה מניחה אותו ללכת הביתה, ומתוך צער הוא מתחיל לעסוק בתורה כשהוא מעוטף עדיין בחלוקא דרבנן. בשעת הלימוד איננו שוכח רגע, שהוא לומד תורה קדושה ונוראה, הוא, משה ברוך הינדס, קרוץ מחומר, נולד מטיפה סרוחה, מעיז לשבת לפני גמרתו של כביכול – והוא משתקע בתוך מרה שחורה עצומה. נשמתו מצטמקת עד כדי פחות מכזית והיא שותקת מצער חד, שפתיו נעות “תנו רבנן… תנו רבנן…” ולבו מפרפר בו, מתבייש הוא לפני הספר הקדוש, ואנחה מסלסלת משברת גופו. האם כדאי הוא, החוטא, לשאת את שם התנאים והאמוראים על שפתיו? הזעירא שברבנן ידע להחיות מתים. “התינח, אַי, אַי, בתרייתא, מתאנח ר' משה ברוך החוטא, קמייתא, אַי, אַי, מאי איכּא למימר?” ונגינה עגומה משתפכת מפיו ותועה, בחלל בית־המדרש הבודד ותוגה כהה מפרפרת בו.
מצטער וכפוף יושב הוא כנזוף כמעט עד חצי היום ומזמזם את פרקו, כאילו נתאבן, לא ימוש ממקומו, אינו מביט סביבו ואינו מפסיק ממשנתו רגע. רוחו מרחפת בעולם ההלכה, הגורם לו רק דאגה מחרידה ויסורי נפש. אי, אי, כמה דינים כאן, כמה חששות, כמה אזהרות וזהירות!
מפחד ר' משה ברוך וגורס, חושש ולומד. נכנס רבי דוד’ל השמש לעשות סדרים בבית המדרש, להעמיד את הספרים למקומם בארונות, “הציבוּך” תחוב בפיו והוא מסנן דבריו: “ר' משה ברוך עדיין יושב וגורס, ופת־שחרית אימתי? אפשר, צביטת טבק?” ותוך כדי דיבור משפשף השמש את קופסתו, העשויה מקליפת העץ, והמלאה אבק טבק ומושיטה לפני חוטמו של ר' משה ברוך ממש.
“תשואות חן! זה עתה הרחתי”, משיב הלה בחשאי ואינו מזיז יד.
כחש לו, ר' משה ברוך אינו שואף טבק כל עיקר. ראשית טבק הוא “מותרות” לגמרי. אין אדם מת אם לא הריח טבק. ועוד, וזה העיקר: כיצד נהנים בעוה“ז בלא ברכה? וצביטת טבק לכולא עלמא הנאה היא וטעונה ברכה. ברם, בדיעבד יש היתר קצת בתחבולה לכוון “בברכת הבשמים” במוצ”ש גם על צביטת־הטבק של כל השבוע, אבל חששא מיהו איכא! להריח שבעה ימים שלמים על תנאי ברכה אחת! היתכן? ולמי יעשה כזאת? לעילת כל העילות, וסיבת כל הסיבות, שעשהו בחכמתו הרמה והנישאה. ברא בו נקבים – נקבי העינים ונקבי החוטם, למען ישאף בהם אבקת טבק על חשש ספק ברכה? זוהי עקמומיות.
אחרי גמרו את שיעורו הוא נפטר לביתו. שם נותנים לו פת־שחרית וסעודת־צהרים ביחד. ולועס הוא את פתיתי הלחם טבולים ברוטב ירקות, ביראה, ומניח בכל פעם את הכף מידו באמצע האכילה, כדי לשבר התאוה ולכבוש את היצר באמצע ההנאה. ורועד הוא כולו מפחד. לכאורה כל עצמה של האכילה אינה באה אלא כדי שיוכל בר־נש לקיים כמה מצוות התלויות בה, כגון “נטילת־ידים” ו“ברכות לפניה ואחריה”, והוא מתירא שמא לא רחץ כמו שכתוב, שמא הוא נהנה מתענוגי העוה"ז, מהתאוות הבהמיות יותר מן הראוי ושכח מדי אכלו לשם מה הוא אוכל.
כלום ברא בו הקב"ה פה, שנים, לשון וחיך, בית־הבליעה ואצטומכא, כדי למלאות בטנו באכילה גסה, המשותפת לבהמה וחיה?
והוא הדין בלבישה. צריך האדם להתלבש, כדי לברך ברכת “מלביש־ערומים” וכדי שלא יהא לבו רואה את הצד המנוול שבגופו בשעת התפלה. אבל מה שייך לדקדק בלבושים. אף אם טלואה ה“בֶּקשֶה” או קרועה, אם חדשה או ישנה – מה בכך? חשובה היתה קפוטה נקיה בימי התלמוד, אבל הואיל והני הרביים נוהגים גיהוץ בחיצוניותם ומדקדקים בנקיות התלבושת, נעשה מכוער כל הענין. בכלל אין פנאי לאיש אשר חננוֹ הקב“ה בדעה ישרה, להתעסק בשטותים טפלים כמו אלו, שאינם מצרכי החיים האמתיים ושלא בשבילם נברא האדם. תהלה לאל, שמנע ממני, מעבדו משה ברוך בן אמתו הינדה, הדאגות של ריבוי הנכסים, תהלה לאל, שאין ידו משגת למלא בטנו בכל יום וללבוש בגדים חמים בימות החורף; תהלה לאל, שחפשי הוא מדברים המעבירים את היהודי על דעת קונו, ומכריחים אותו לעסוק בחיי שעה, בעניני העוה”ז.
הוא, ר' משה ברוך, מונע את עצמו בכל תוקף ועוז מהפרוזדור המכונה: עוה"ז. הוא אינו מסתכל בדשאים נאים בימות החמה ולא הסתכן מעולם להתחיב בנפשו לאמר חלילה: מה נאה אילן זה! הלא הקשת שיש בה צורך בברכה וכן הלבנה שצריכים לקדשה, אסור לפי הדין להסתכל בהן. – – –
כשגומר את סעודתו – כדי חיונה, חוזר תיכף ר' משה ברוך לביה“מ. “העולם” מתכנסים לאט לאט לתפילת מנחה גדולה ובינתים מתעגנים קצת בשיחה בטילה, במילי דעלמא סתם, בתכסיסי מלחמה, בפוליטיקה וחדשות שנתאחרו בכמה שנים עד שהגיעו לקהילתם, כגון על מרכבה בלי סוסים ההולכת שם, בווין, חדשה מקרוב באה, לא שערוה אבותיהם; והעיקר משיחים באנשי ה”כת", החסידים והרביים, וכיון שהגיעו לנידון זה, ח–ח–ח, מתלוצצים ונהנים.
מתחיל ר' קלמן בריש ה“פלגאה”, ראש המדברים של המתנגדים הקנאים, לחרף ולגדף, גיצין ניתזין מפיו! “הנשמע, הנשמע כזאת בישראל? הרוח ייכנס באבי אביהם”, מטר קללות וחרמות זורם מפיו בלי הפסק על הני חסידיא.
ר' משה ברוך משתתף קצת בלב מהסס בשיחה קלה לשם שמים. מילא את ה“באהן” הוא שונא תכלית שנאה וטרם ראה את פרצופו הטמא. לבו ינבא לו שהוא נוסע בשבת, ומי יודע אולי גורם הוא לעבירה עוד יותר גדולה. אולי נותן הוא יד לפושעים, מוביל באיזה מקום שהוא את אנשי “הכת” להצדיק שלהם. ובכן מה“באהן” ימ"ש אין להאריך. אבל מהני חסידיא, לכאורה מצוה קצת לדבר בם בשעת הכושר, ובפרט לשמוע חרפתם ולשתוק. והוא מתכוון כלפי ר' קלמן בריש המקלל. ועל כל קללה וקללה הוא מנענע את ראשו כאומר: יפה דנת, ראויים הדברים הללו על מי שנאמרו. וכשתארך השיחה יותר מדי מתחיל לבו נוקפו על ביטול תורה ותפילה. ברם, ביטול גמור ליכא. אָטו לקלל את החסידים הרשעים לאו מצוה היא? בכל אופן הדבר צריך עיון. וכדי להסתלק מן הספק “חוטף הוא את עצמו” בלב רותת אל “חובת הלבבות”, מוריד ריסיו ברגזנות וקפדנות, עיניו שולחות מבטי בוז אלכסוניים, קמטי מצחו מפיקים נאצה, ונהימה חרישה מלאה תרעומות מסתננת מתוך הנחירים, אין יודעים אם יתרעם כעת על החסידים הפושעים, או על המערער גופא, מפני שמושכו בדבריו המתוקים ומבטלו מדברי תורה, או כוללם יחד.
אחרי כל החששות המפרכים גופו, אחרי כל הסיגופים הן מפאת מצוה והן מפאת עניות, (אגב, ר' “משה ברוך” שלנו הוא עני מדוכא, מטופל באשה חנונית וחמש בנות וכולם חיים בדחקות תמידית), אחרי העינויים של כל היום לא ינוח לבו גם בשכבו על מיטתו בלילה. הלא כתוב במפורש “רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם”. הוא מקיים את הכתוב כהלכתו. הוא אומר בלבבו ומשוה בדמיונו, כמו שצוו עליו “ספרי יראים”, שהוא שוכב כעת על ערש דוי, הקדחת מלחכת, אפיסת הכוחות גוברת, הדם שבלב מתמעט והוא טועם טעם מיתה, בעיתותא דמלאך המוות, צער חיבוט הקבר ומשפט הגיהינום. רואה הוא את עצמו שחוט ומושלך באשפה וכלבים נושכים בשרו, שתולעים יוצאות ממנו, והוא בוכה בסתר על היסורים הדמיוניים האלה.
למה לו, אַי, אַי, אַי, כל הצרה הזו? למה לא התנהג כשורה, שיהא פטור מיסורי גיהינום? הלא השכל ג"כ מחייב, שלא לצער את הנפש המשכלת, להכריחה לצד החומר, ולהכניסה בכלל עונשין.
הוא מתמלא רחמנות על נפשו. בשביל מה הביאה לידי כך? בשביל איזו קורת רוח ארעית! “העליון” יודע אפילו שהוא מחסר את נפשו מטובה בכל התאמצות הכוחות, אבל בכל לבו יודע מרת נפשו, שעדיין אין הוא יוצא ידי חובתו, הרבה הרבה חסר לו שיהא יהודי כמו שכתוב בש"ע.
בציורי דמיון מבהילים כמו אלו מתגלגל הוא במיטתו וירא לישון, שמא יתאחר לקום “חצות”; וכשחבלי שינה נופלים בחזקה על עיניו, יבעתוהו חלומות רעים, כמו שכתוב, ואיש ענקי ואיום מלא עינים קודרות עומד על גבו ומאיים עליו בשפודים של אש…
הוא ניעור כשגופו שרוי בזיעה קרה, ובזריזות הוא רץ לבית־המדרש. בביהמ“ד דומית־בית־הקברות, תוגה עולמית, ארבעה עמודים מסוידים בסיד לבן בוקעים ועולים מתוך החשכה ומפילים אימה ופחד; השולחנות, ה”שטנדרים" והספסלים עומדים, ניימין עדיין במנוחה נעימה, הספרים שבארונות נרדמים תרדמה עמוקה; רק שעון הקיר העתיק, הקבוע בארון ארוך, מוציא נחרה מונוטונית מתוך שנתו. גם נר־התמיד, הדולק בזוית אצל התנור, אינו נם במנוחה, מזדעזע, מהבהב וזורק אל התקרה צללים אלמים, קלושים ומרוסקים. בין הצללים מזדקר ונרתע אחור צל שחור של איש רועד ומפרכס בכל איבריו, זהו צלו של ר' משה ברוך, שהתפלש על המפתן ועורך “תקון־חצות”. תאניה שחורה וקפואה מתגלגלת מתוך פיו ונבלעת במנגינת הלילה החשאית, בשירת הללויה של הדומיה העצורה.
"אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ תַּרְקִיעִי עִמוֹ לַשְּׁחָקִים
"אָנֹכִי חָטָאתִי… וְ הוּא אָסוּר בַּזִּיקִים
"וְעַל זֹאת סִפְדוּ וְהֵילִילוּ, בּוֹאוּ לִינוּ בְּשַׂקִּים,
בָּרְחוֹבוֹת וּבַשְּׁוָקִים.
אוי! אוי! הוא, ר' משה ברוך, חטא. משום כך הוא עושה מספד כתנים וייליל כתינוק, שאין לו כוח עוד, דמעותיו חונקות את נשמתו, קולו של עצמו, הספוג צער עמוק, ממלא את גופו המלוכלך בחטאים. פלצות. כל מלה מהקינות והתחינות הישנות צובטת את לבו כמו בצבת והוא גונח מתוך בכיה צרודה, ויללה היסטרית פורצת מתוך גרונו:
בְּבֵית יִשְׂרָאֵל רָאִיתִי שַׁעֲרוּרִיָּה,
אֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְעוֹטְיָה,
כְּקִיר נָטוּי כְּגָדֵר הַדְּחוּיָה
הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם
אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה?
שערות־ראשו מסתמרות מהשערוריה שהוא רואה בבית־ישראל… ישורנה ולא רחוק… שם בהקלויז הנשקף מחלון בהמ“ד, שם בקן החסידות, השערוריה נוראה ואיומה, כמה מנהגים, רב”שע, מבטלים שם, כמה עיקרים עוקרים שם! דינים מפורשים בש“ע, מנהגים עתיקים, יסודות היהדות, מופקרים שמה, הקיר של היהדות התלמודית נטוי, התורה נעשית לאלף תורות, הגדרים והסייגים דחויים. ק”ש שלא בזמנה, ביטול־תורה, שחוק וקלות ראש. ואין איש שם על לב. עדת ישראל נקרעה לקרעים ואין יודע מתי יתאחדו. העם הולך ומנער משכמו סבלה של ירושת קדומים. תחנון מאן דכר שמיה? “אשר טפּחתי ורבּתי”…
אלה ואלה מזמזמים במוחו. והוא יושב כך מתוך תמהון קרוש, עצבות מיגעת רובצת ומכבּדת עליו עד שאין לו כוח לקום מהקרקע. והנה הדלת נפתחה ואחד מהעשרה הראשונים נכנס. אחריו עוד אחד, לאט לאט מתאספים אנשי הותיקין. על פני כולם נסוכה מעין “שינה שהופרעה באמצע” וקפאון שפוך על כל אבריהם. מתנועעים הם כצללים ותמונות גויותיהם מסתמנות תוך הערבוב האפרורי של לבן ושחור, הממלא את החלל הריק. הדומיה תופרע מאיזה מלמול של מלים, הברות בעלמא, תפילות קרות, גהוקות ופהוקות, שסופן אנחות ערטילאיות יתומות ועזובות. אחדים משפשפים ידיהם בשמשיות החלון, ממצמצים בעיניהם, מסתכלים בדמדומי החלון ומטיחים דברים בחשאי. והנה הברה יוצאת מעבר ששם תלוי השעון: “כבר הגיעה העת!” ותיכף לההברה הזו נגינה עצובה מאחד העומד אצל התיבה:
בא–א–רוך אתה ד' אלקינו מלך העולם, הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה!
האויר בחוץ כחלחל. צל לילה מטושטש עוד מרפרף באור כהה. כל בני החיים עודם ישנים, רק הצפרים כבר הקיצו והן מנתרות על הגוּלה המוזהבה שעל הכנסיה, העומדת לא רחוק מביהמ“ד, ושופכות שבריריהן בהימנון נאדר ומצפצפות שירה לקונם ע”פ חושם הטבעי. שירתן מתמזגת עם תפלת מנין הותיקין, העומדים עטופים בטליותיהם ומתפללים ליוצרם ע“פ מה שכתוב בש”ע אורח־חיים, והדמדומים הולכים הלוך ואור, האפרורית הולכת וחסרה, הערפל מתחיל להתפזר ונופלת לבנונית כהה של שחר עליז על ביהמ“ד. כל הדברים מתחילים להיגלות ולהתבלט לאט לאט, ומשתפך אור בהיר ומתוק על החלד ומושך את המתפללים לחוץ. נקדה החמה ומזכירה את יהודי הותיקין, שהם צריכים פרנסה וממהרים לחלוץ התפילין ולקפל הטלית, והולכים זה לכאן וזה לכאן. נתרוקן ביהמ”ד, רק ר' משה ברוך נשאר עדיין. גומר הוא את התפלות, שדלג עליהן מחמת מהירות המנין, בקול כל כך עגום; הקושט, אוי, הקושט, שנים עשר, והקליפה והקליפה שלושה, שלושה עשר…
גם בשבת לא הרגיש ר' משה ברוך הינדס שמץ תענוג. רבונא דעלמא כוליה! כמה רבבות גדרים וסייגים כתובים בהלכות שבת החמורות. כמה אזהרות, הקפדות, מנהגים ותולדותיהם, הררים תלויים בשערה! היוכל לדעת אם לא יעשה איזו עבירה, נניח בשוגג ושלא במתכוון; הכי זה טוב?
מוטב בודאי לאדם שיטיל עצמו לכבשן האש משיעבור על סייג אחד מהלכות שבת; משום כך גורם ר' משה ברוך לעצמו יסורים נוראים גם בשבת, ולא פעם הוא לשחוק אפילו בעיני בני ביתו.
מעשה ונפלו משקפיו מעיניו ביום השבת בבוקר מעל חוטמו על זקנו המסובך, וירא היה לסרוק אותו ולקחתם משם שלא יתלוש ח"ו איזה שערה ונשאר כל השבת בבית, והיו המשקפים תלויים ואחוזים בסבך זקנו כל אותו היום עד אחרי ההבדלה ובנותיו מחייכות עליו. אבל מה איכפת לו החוכה של בנותיו, הוא אינו מתבייש מפני המלעיגים עליו וגם אינו חש להגוערים וצועקים עליו בעניני החומרות. איהו בדידיה!
והיה מעשה זימנא חדא כעסה הינדה אשתו והעמידה את הבקבוק מלא יין בפזיזות וכוח על השולחן, ועמד ר' משה ברוך וגנח והתאנח וכל אבריו רועדים. וכששאלו אותו, למה אינו מברך על הכוס? השיב: “לא יכולתי להוציא את הפקק מהבקבוק”. מה זה אינך יכול? צועקת הפלגה שלו. גוץ! “ומה אתה יכול?” “איני יכול, איני יכול”, ענה הבעל. ירא היה האומלל להוציא את הפקק שנרטב ביין ע“י ההעמדה הפזיזית, שבהוצאתו יש איסור סחיטה, ולאמר לאחר שיעשה זאת ג”כ אסור.
כמה חולה ומרגיש האי גברא את כל החששות ואבק החששות! כמה דרכו להחמיר!
כל יום השבת לא יצא מפתח בית מדרשו, אינו הולך גם לסעודת מצוה, אע“פ שכולם מכבדים אותו וקוראים לו קריאה של חיבה. ראשית לא רצה ליהנות סתם. ההנאה אפילו לשם מצוה, סכנה היא לנפש ומי יוכל לערוב, שלא תתערב איזו פניה זרה, איזו הנאה גופנית לתוכה? ההליכה בשבת, כשהיא לעצמה, תוכל לגרום כמה וכמה עבירות חמורות ר”ל. ולאחר תפילת מנחה, בשעה שבבית המדרש שוררת אפלולית קדושה, בשעה שכל הנשמות, אפילו נשמות המתנגדים המאובנים, מקבלות איזה תענוג רוחני, איזו התרוממות נפשית, והן מצטמצמות באיזו סירה קטנה ומפליגות אל ים רחב ידים… בשעה זו יושב לו ר' משה ברוך בפינה בודדה, מכונס ומצומצם כפקעת במקום דחוק, מסתתר בתוך הערפל ולועס את הסעודה השלישית, כזית חלה שלוקח עמו מביתו לשם חובה, ומזדעזע ממשפט הגיהינום המתחיל תיכף, תיכף לאחר שדוד’ל השמש ידליק את הנר…
כך חי, כלומר, כך הסתגף ר' משה ברוך הינדס כל ימות השנה, חוץ ממה שהוסיף “נופך” בימים הנוראים, שאז לא היה להסיגופים כל גבול. כל רה“ש ויוה”כ עמד על רגליו שחוח וכפוף, חוליותיו נתפקקו והוא היה עומד; נדמה, שנשמתו נשמטת מגופו והוא עומד ותופף באגרופו על חזהו היבש מפחד יום הדין הנורא.
ויום דין אריכא היו כל ימי חייו. שלשלת של פחד לשם מצווה, פחד מפני העונש ומפני יסורי גיהינום. וליצני ביה“מ היו מכנים אותו שלא בפניו “ר' משה ברוך חסיד” ע”ש מסירת נפשו ומעשיו המופלגים לפנים משורת הדין. דעת הזקנים לא היתה נוחה משם־הלואי המגונה הזה, הרי יכולים הבריות שאינם מכירים אותו לטעות ולהחליפו, חס וחלילה, ב“חסיד” ממש… חסיד נוסע…
נכבד היה ר' משה ברוך בעיני כל חובשי ביהמ“ד. “דרך ארץ” משונה היה להם מפני האביון המדוכא הזה, בעל האיצטלא המזוהמה והמרובבה, ומתיחסים היו אליו ביראת הרוממות, כמו לגדול שבחבורה, לבכר אותו גם ע”פ ה“נגידים” בעניני הקדושה. אבל לא ניסו לחדור לעניניו הפרטיים ולדעת מהיכן ירק זה חי? בכלל אין המתנגדים חיים חיים חברותיים. התפרדות ואנוכיות שוררות ביניהם במידה גדולה. כל אחד טרוד בעסקי פרנסתו; זאת ועוד אחרת: ר' משה ברוך היה זורק מרה ומטיל אימה על כל אחד, יהיה מי שיהיה, ואיש לא העיז לתהות על קנקנו, לדבר אתו על עסקיו ועסקי פרנסתו והצטרכותו.
קניני העולם הזה טפלים הם. הוא ודרישותיו – הבל הבלים. תוהו ובוהו. אין כדאי להתאונן על העדרם, אין הללו חיים עיקריים, צריכים לחיות כדי להתפלל וללמוד.
פתע נתקל ר' משה ברוך באבני־נגף של החיים. בתו הבכירה חשבה את מספר ימיה והנה הגיעו למעלה משלושים, ונטלה הלכה לה לעולמה, בעודנה בבתוליה.
אז התחיל ר' משה ברוך להרים ראשו מעט מתוך הספר הכתוב, אז התחיל להרגיש שחוץ מהאותיות, הדגשים, התגים והנקודות, חוץ מן המצוות והסייגים יש עוד עולם אחר, עולם של בנות בשר ודם, שהגיעו לפרקן. אז נפקחו עיניו לראות, שעוה“ז ג”כ עולם הוא, וצריכים לדאוג לנשואי הבנות, שהגיעו לשנות בגרות, הבנות העלובות שאין לעורן שמלה ולרגלן אין נעל. וכיון שהגיע להרגשה כזו, התחיל גופו החלש להיות מתנדנד והולך, ולא ארכו הימים וחלה במחלה מסוכנה. נכנסו אליו חשובי ביהמ"ד לבקרו ומצאוהו מוטל על שק ממולא בתבן נרקב ומכוסה כולו בשמלה בלה וצואָה, שלא הגינה עליו מפני הצינה השוררת בחדר הקודר, המעופש והטחוב…
אשתו הכואבת ובנותיו החולניות עיטרו את השכיב־מרע בבכיה חנוקה ובכאב עצור. והוא בוכה בחשאי, דמעות נושרות מעיניו הכבויות ונופלות על עור פניו הירוק ונשארו בין הקמטים והחריצים העמוקים – חורי שאוֹל.
אמאי קא בכית, ר' משה ברוך? שאל ר' קלמן בריש הפלגאָה, במין טון, שמשמעו: למה אתה מצטער על חיים של חורבן כחייך, ההולכים וכבים, הרי מוכן ומזומן אתה בודאי ובודאי לחיי עוה"ב?
“מאימת הדין”… נשם הנוטה למות בהבלגה גדולה ופניו נתעוותו.
”מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת", גומר ר' קלמן בריש את דברי הגוסס.
כן, כן, כן, הו, הו. ושתיקה של דקים אחדים, שברי מחשבות והדי רגשות של פחד ומורא, הרהורי תשובה וחרטה בלב הזקנים, היושבים סביב הגווע לפני יציאת נשמתו… אוי להם מיום הדין! אם ר' משה ברוך זה אחר כל סגפנותו, הרפתקאותיו, פגעיו ויסוריו, אם חברם זה עם חייו השחורים והעגומים, בלי קורטוב של תענוג ונחת, עוד לא הכין לעצמו מעשים טובים לעוה"ב ועוד לא יצא ידי חובתו – צר לו לעזוב את עולם העשייה, עשיית המצות, ובוכה; הוא, שעוד טרח בערב שבת… אם בארז כזה נפלה שלהבת – מה יעשו הם… הם, אזובי הקיר?
קול נחרה, שהרתיחה את חזהו של הגוסס, הפסיק את המחשבות, מתאמץ הוא בכוחותיו האחרונים לפלוט ולמלל עוד מלים אחדות מרוסקות. כל האזנים נטויות אל מוצא פיו והברות מרוססות משתרכות מעל לשונו: “הו–הו– אַזאַ ליכטיגע וועלט”…
ויצאה נשמתו היראה והחרדה…
ה"פלגאה"
מאתיצחק פרנהוף
גופו ארוך, כפוף שמונה וצנום. על כל השלד הגדול אין אפילו ליטרא בשר. הפנים כתומים, כמושים בלי קורטוב דם. ראשו מורד לארץ, מצחו מקומט. עינים עוקצות ובולטות ומלופפות מסביב, המביטות קצת בכעס, קצת בליצנות על העולם; זקנו קטן וקלוש, ומבעד לשערותיו הלבנות מתראה סנטרו החד. זהו ר' קלמן בריש המערער או ה“פלגאה”. רגילים אמנם כל המתנגדים האמתיים לספר בגנותם של הבעש“טנים, חותרים הם “מתחת לארץ” מוּמים וחסרונות על “אנשי חרמם”, אבל רובם עושים זאת אגב גררא, ובאקראי. כשמצוה זו של חירוף וגידוף באה לידם, מהיכא תיתי, אינם מחמיצים אותה אף לרגע, אדרבא, מקיימים הם אותה בחיבה יתירה. אבל לא כך דרכו של ר' קלמן בריש, ה”פלגאה". הערעור הוא מלאכתו העיקרית והוא חוזר אחריה ומבקשה כמטמונים.
ר' קלמן בריש איננו ממתין לשעת הכושר, כדי שיוכל לפגוע בכבודם של אנשי ה“כת”; אצלו כל רגע זמנו הוא. אהבת הקינטור והניצוח ממלאה את כל לבו. האהבה הזו היא מרכז כל מחשבותיו. היניקה הרוחנית האחת שבחייו.
כל חייו וחושיו נצטמצמו ונעשו כולם נקודה אחת – הערעור! זולת ההתעסקות החשובה הזאת, לא היה כלום חשוב בעיניו להמשיך עליו את התענינותו.
לצרכי החיים ודרישותיהם התיחס בקרירות לב. פרנסה? בֶּה, דאגה רבה! ר' קלמן בריש היה מטבעו מסתפק במועט ואינו להוט אחרי האכילה, ומה בכלל תביעותיו של המתנגד המלומד בצומות, הרי חוץ מהתעניות המצוּות, יש ברוך השם בה“ב, כ' סיון, כל ערבי ראש חודש, והיכן תענית־חלום, לכה”פ פעם בשבוע? נשתיירו עוד הימים שאסור בהם להתענות, והטעימה – מצוה! גם זה עסק לא גדול. בשביל ההצטרכות הקטנה הזאת מספיקה לו חנותו המלאה לה מפתחות ומנעולים ישנים, די והותר.
ויחיד היה ר' קלמן בעולמו. אלמן הוא מאשתו זה כעשרים שנה, שני בניו הלכו למדינת־הים, אינו מקבל מהם ולא שולח להם אגרת; שלוש בנותיו הנשואות דרות בכפרים ויש להן פרנסה בצמצום.
ולרבי קלמן לא נשאר עוד מה לעשות בחיים, אלא לשבת בחנותו, לתקן המפתחות שיהלמו למנעולים של בעלי הבתים מהעיירה, להתפלל ותיקין, ללמוד “מורה נבוכים”, הכוזרי, “ספר הברית” ולעסוק במצוות ומעשים טובים, לחלוק על היהודים הטובים החיים עדיין על “האספקלריות המאירות” שכבר מתו, ולהקניט את ה“כת” בכל מה שאפשר.
החסידים והרביים לא פסקו מפומיה. ותדיר היה משתמש בהם לגנאי הן בדברו עם מכיריו בביהמ"ד, הן בסחרו עם קוניו בחנותו.
“יהי רצון שיסגרו כך פיותיהם של החסידים, רבש”ע, כמו שהמפתח הזה סוגר היטב. בדאי ומשקר אתה כמו ה“שבחי בעל שם טוב”. זהו מזויף כמו כתבי ישראל מזביזר אל גיסו ר' גרשון. וכיוצא באלה.
ידע ה“פלגאה” את כל ההשתלשלות של החסידות. כל סיפורי המעשיות והמופתים הנוראים, “כל הני מילי דבדיחותא, והיינו דאמרי אינשי”, השגורים בפי המתנגדים. בקי גדול היה בספרות החסידות. תחת שולחנו בחנותו הקטנה היתה עומדת תיבת־עץ קטנה מלאה ספרים דקים ועבים. כמעט כולם לא היו מכורכים. הללו היו ספרי “הכת”, וסיפורי “גזע תרשישים”, שאסור להחזיקם בארון הספרים הקדושים שבחדרו ואין כדאי לכורכם. בהם היה קורא ומעיין לפרקים. שופך חמתו עליהם, מקמט הדפים וגם עושה בהם קרעים. וכשמוצא איזו פרפרת נאה הוא מצטער שנהנה מדבר איסור, זורק את התוך ובהקליפה הוא משתעשע ומוציא אותה לרשות הרבים.
בבוקר השכם לאחר תפילת־שחרית, הוא פותח את חנותו. וכיון שעדיין אין קונים באים, הוא מתחיל לערער בעמדו על פתח חנותו לפני איש סודו, לפני מָתי־ליזר שכנו בחנות; ומדבר הוא בקול רם, כדי שישמעו עוברים ושבים – ויעמדו. לאט לאט מתאספה כנופיה קטנה של הולכי בטל. וכשהאודיטוריה שלו מלאה, תוקף אותו יצר הרע של קובלנא, לשפוך לפניהם את חמתו, לדבר עתה על הרביים, ואנשי סיעתם לגלות נבלותם ולפרסם קלונם ברבים.
בהתחלת דיבורו היה קולו צרוד ומרוסק, במלים מקוטעות, כאילו יוצאות מפה ממולא במאכל. טיפות זיעה מכסות פניו היגיעים מהתרגשות, וקצף רותח, והוא משתעל ומגמגם, נוזף וצועק, מתיז רוק מבעד לשפתיו; אחר רגעים אחדים מתישבת מעט דעתו, והוא ממלמל בביטחה, הדיבורים יוצאים פזיזים ומהירים. פיו חותה גחלים, ממטיר אש וגפרית על ראשם של אויביו בנפש ועלול הוא לרוצץ גלגלתו של מי שיהין לשסע אותו ולהפסיקו באיזו שאלה.
“הני חסידאי”, הוא מתחיל לטעון בהתלהבות וכעס מפעפע בלבו, “הני חסידאי, המכוערים והמגואלים, הטובלים בשרם במקוה סרוחה ומעופשה ומבלים כל ימיהם במחראות, במחילה, ולזאת קוראים נקיות וטהרה. “חלירע עליהם”! אוי להם ואוי לרביהם!”
“היכולים לספר את כל מעשיהם הרעים? היש אפשרות למנות כל הרביים שלהם, “לשנה שחורה”? כל חבריא מהם בונה במה לעצמה, משימה עליה ראש אחר, “הייליגען צדיק” מיוחד. והרוצה לדעת מהותו של ה”הייליגען צדיק" ישמע דעתם של החסידים שלו. הצד השוה שבכל הצדיקים הקדושים, שמטילים מלאי לכיסם, מוסרים להם פתקאות, וזוהי כל עבודתם, מקבלים הפדיון וקוראים ה“קוויטעל”. עבודה קשה? מאי? עושים מעשה זמרי, ומבקשים שכר כפינחס. “צדיק כתמר!” מגביה ר' קלמן קולו וצחוק קלוש מתגלה על שפתיו, נהנה הוא על ההמצאה, על הפסוק הטוב, שהזמין לו הקב“ה. מה תמר תבעה מיהודה תשלומים למפרע, קודם למעשה, כך הצדיק דורש פדיון מראש, קודם קבלת ה”קוויטעל“. וכיוון שלבם פנוי מדאגת הפרנסה, צרותי על ראשם, רבש”ע, מה יעשו, שלא יחטאו? מסתבר מאליו, שבודים דברי שטות ואפיקורסות גמורה, מפטפטים על איזו “התדבקות” וקריבות לאין סוף, מחליטים שאלהות מתגלה בכל דבר, לית אתר דפנוי מיניה. הם מתפארים, שמקורבים הם למקום יותר מהנביאים עצמם. אליהו הנביא זכור לטוב והתנא האלקי רשב"י שומרים מזוזות פתחיהם ואסורים לעייל בלא ברכה.
כפירה ואפיקורסות! השמעתם כזבים כאלו. את התורה עזבו ואת האלהים אינם יראים כעדות אנשי “הכת” בעצמם. מעשה וניצו שני בעש“טנים זה עם זה והיו מתוכחים איזה “צנתרא דדהבא” יותר קדוש. זה אומר, רבי שלי יותר גדול ונורא, שהקב”ה בעצמו ירא ממנו, ותמיד הם במחלוקת. זה אומר: הקב“ה גוזר וצדיקי מבטל, הקב”ה גוזר עוד פעם, וצדיקי מבטל. וזה עונה ואומר: כוליה האי? דע ש“מנורה טהורה” שלי אינו ירא את הקב"ה. ואני אומר שצדקו שני השוטים גם יחד, שהצדיקים אינם יראים את ד‘, אבל ד’ ירא אותם שלא ישתמדו. כך שרצה אחד מהם להשתמד, אלא שקרוביו הוציאוהו ביד חזקה מן השמד. ויהי שנית לקדוש עליון, “בוצינא דנהורא”.
ולכולם מה חסר? אם לא השמד – הרי זמן תפילה וק“ש כבר עוברים, ויש משוגע שגומר תפילת מוסף של שבת ביום הראשון בבוקר. כלום רחוקים הם מן השמד? את השיטה השבתאית הלא מקדשים בנקיטת חפץ יכול אני להשבע, שמכוונים הם בתפילתם לשבתי־צבי ימ”ש. במטותא מכם, אטו בכדי קוראים הם בתפילתם “בֶּה, בֶה”, בכל פעם. מה טעם יש בזה? אני אגלה לכם את הסוד: “בה” בחילוף אתב“ש הוא ש”ץ, שבתי צבי. ולא עוד, אלא שככל השבתאים עושים אף הם תנועות זרות ומגונות בתפילתם, טופחים בכפיהם, מניעים ראשיהם לכל העברים, מדלגים ומקפצים ופניהם ועיניהם פונים למעלה כשיכור. האם לא שבתאים הם?
והרי עוד ראיה: מדמים הם את התפילה להזדווגות… השואה גסה כזו! מיתה חטופה עליהם! הם אומרים, שהתפילה היא זיווג עם השכינה, וכמו שבתחילת הזיווג נענוע, כך צריך לנענע את עצמו בהתחלת התפילה, ומכוח הנענועים באים לידי התלהבות. – – –
השמעתם התמעטות דמות כזו, הטחת דברים וחירוף כלפי מעלה כמאמרים הללו?
וכעסו של ר' קלמן בריש מתלקח בו, קופץ הוא ממקומו כמי שנשכו נחש. קמטים חדשים מתגלים על מצחו נוסף על קמטיו התדיריים, ופיו זורם קללות וחרמות קודחניות. “ואחרי כל מעשה תעתועים כאלה”, כואב הוא ואומר, וידו מתאגרפת ומורה למעלה, ומפיו נזרק רוק – “ואחר כל אלה מצפים הם עוד לשכר בגן עדן, לעטרות בראשיהם וליהנות מזיו השכינה. לך וטען עמהם”.
ואני שואל אותם: אפיקורסים ימ“ש, נבלים רשעים (רשעים בחושך ידמו ר"ת “רבי”), בשביל מה אתם מבקשים שכר כפינחס, בשביל מעשה זמרי? בשביל דברי מינות? אַה, שכחתי… בשביל קבלת הפדיון ועישון הלולקע, או בשביל צעקת “אוי, טאטע זיסער” באמצע השמונה־עשרה. הנשמע לפנים כזאת בישראל, להפסיק הפסקות כאלה באמצע התפילה החשאית “שמונה־עשרה”. אומרים, שלכל חסיד צריך “עזות דקדושה”. אמת, היש עזות יותר גדולה מזו, שלא לומר תחנון כל השנה? לבטל פיוטים? לבדות נוסח ספרד? מילא, ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה! מובטחני, שלא יהא בחייהון וביומיהון, כי באמת הם מעכבים את הגאולה במעשיהם המכוערים. וכשתשאל אותם, מתפארים הם, שבעבורם העולם מתקיים. עמי־ארצים גסים והדיוטים כאלה! היודעים הם פסוק בתנ”ך? קונם, שלא.
אינכם חפצים להאמין בדברי? נו, הא לכם דוגמא: חד מחבריא, מארי דרזין אשר נהירין לו שבילי דרקיעי כשבילי דנהר – “דעה”, כתב, כי מצא דבר טוב בספר קטן הנקרא “יחזקאל” ודמי לבר־אלהין. אחר הביא ראיה מפסוק ב“קטורת”… ו“עברי” אינם יודעים כל אלו התרשישים, כל צופי הנסתרות, אשר כל רז לא אניס להון. ואין כל פלא על הריקות שבהן, הלא מיסד “הכת” בעצמו היה מפורסם לעם הארץ והדיוט גמור. מדלג על הררי הקרפאטים, ומדבר עם הנשים, ואוהב משקאות חריפים. ואם רבי לא שנה, התלמידים מנין? וכדי לכסות על עם־הארצות שלהם וחוסר ידיעותיהם בנגלה, מעיזים הם לפטפט דיבורים עמוקים ביותר בנסתר, שאינם יודעים שם אפילו מאי דקאמרי רבנן.
הרי לכם “לשם יחוּד” אשר “הנודע ביהודה” מרעיש עליו עולמות, “כגוונא” ועוד דברים בלתי מובנים כאלה. “כתר” חסר להם. מפלה על ראשם של הבורים האלה ולא “כתר”. וככל עמי הארצים חפצים הם לקרוע תלמיד חכם כדג. שונאים הם את הלמדנים האמתיים, בעלי ש"ס ופוסקים, מלגלגים עליהם, מזלזלים בכבודם, מכנין אותם “שדין יהודאין, שיש להם קירוב ודיבוק עם סמאל”, “פארחוואטי לומדים” – כל התוכחה על ראשם תחול.
“מאי חידוש? הלא מתנגדים הם ללמוד התורה לגמרי. אחד המיוחד שב”כת" אמר: “רבש”ע, רצונך לעשות חפצתי, אבל מה אעשה, ותורתך בתוך מעי", הגמרא מונחת בתוך מעי, בשביל הגמרא שלמדתי איני יכול לעשות רצון הבורא! מה אתם אומרים לזה? יסכר פי דוברי שקר!
ליב שרה’ס אמר: למה צריכים ללמוד תורה? עשיותיו והנהגותיו של הצדיק הן הן גופי תורה, הוא נוסע להמגיד ממעזריטש לא לשמוע תורה הימנו, אלא לראות איך שהוא פושט אנפילאותיו הקדושות ואיך קושרן. הסטרליסקער אמר, שיש לנסוע להצדיק אפילו אלפים פרסאות ולבטל תורה ותפילה, כי דיבור אחד של הצדיק שקול כנגד כל התורה.
רבש“ע, תבוא עליהם… “קיום המצוות” – לאו דווקא. לא צריכים, פשוט. הראפשיטצער פירש, “ודתיהם שונות מכל עם”, העיקר הוא, שהדת הישראלית תהיה משונה מדת העמים, הגם את דתי המלך, מלכו של עולם, אינם עושים, אין בכך כלום. גם על עשרת הדברות עוברים, גם אותם מוציאים מפשטותם וכונתם הראשונה. ובעש”טני אחד התיר לעצמו להכות את אביו, “משום דאב הכתוב בתורה, דא קודשא בריך הוא”.
על דרך זה חמס אצעק, על דרך זה כל העבירות שבתורה נעשו להם כהיתר. הלא גם לרצוח, לגנוב ולנאוף מותר להם. באמת, הריני אומר לכם שעושים כל מה שלבם חפץ; מי לא יודע את הרציחות… המעשה באותו איש שנרצח בידיעתו של הרבי… מי לא יזכור את המעשה בהאי צדיקא, גולת הכותרת, הממלא תאוותיו הבהמיות באופן היותר גס. מוטב לשתוק, הריני אומר לכם, שסכנת נפשות לדבר, ישמע אחד מ“הכת” וחייכם אינם חיים.
אבל מה שמותר להגיד, שלא יכחד שום איש הוא, שרעבתנים גדולים הם. ממלאים כריסם בחשאי לפני התפילה. ה“אפטער” אכל, ר“ל, גם בצום גדליה, וחסידיהם מתפארים, כי מלאכים הם, החיים בלי אכילה ושתיה. אוכלים הם ע”פ האר“י. כלומר: מה ארי דורס ואוכל, אף הם דורסים ואוכלים. וישתבחו החסידים, כי רוחניים הם. אינם זקוקים להנאות גופניות. “מי יאכל, מי יהנה מעוה”ז חוץ מהם?” שואל ר' קלמן בריש בצעקה ומוחה את הזיעה מעל מצחו בשרוול קפוטתו. כל מדוי מצרים עליהם, ער“ח מתענים המתנגדים, וסעודת ר”ח מי יעשה – הם! כל השנה אנו לומדים, והסיום ב“תשעה ימים”, המתיר באכילת בשר – למי? להם!
כנגד זה הילולא וחינגא עושים הם ביו“ט, ואנו משחירים את שנותינו בתעניות בה”ב.
מה טוב עשה הגר“א ז”ל! – בדברו על זה מזדקפת קומתו ואיקונין שלו המתרגש מקבל צורה בהירה, ועיניו מתחילות לחיות. קמטי מצחו מתישרים, ברוחב לב הוא מוציא ומושיט אצבעו לתוך קופסתו ולוקח צביטה גדולה של טאבאק, ונהנה כאילו בזמנו עשה הגר“א מעשהו. מה טוב עשה הגר”א שנידה אותם, שתי פעמים, וכשבאו הרב מלאדי והרבי מענדיל האראדנער להתוכח עמו, נעל הדלת בפניהם. הגאון יעב“ץ זצ”ל כותב עליהם: “אם הייתי רואה מעשי עוולה גזרתנוהו לשוקייהו בגיזרא דפרזלא”. הגאון “נודע ביהודה” אמר וקרא עליהם: “צדיקים ילכו בם וחסידים יכשלו בם”. ופעם אחת הביא ה“נודע ביהודה” במבוכה את הצדיק משיפוטובקה, שבא לפניו לבקש הסכמה על הספר “תולדות יעקב יוסף”, עד שלא ידע זה במבוכתו למצוא הפתח שנכנס בו. עמד הגאון ז"ל והראה לו פתח בסיטרא אחרא ואמר: טמאים נדחים לפסח שני. כשמת “החוזה” מלובלין לא הניח הרב דשם להביאו לקבר ישראל, ובקושי גדול השכיבוהו באיזה צד של הגדר.
“כך נאה להם. כך יאה להם, זוהי חסידות וזה שכרה”, סיים ר' קלמן בריש את דרשתו הארוכה, שהתחיל לשעמם מעט את השומעים.
על הפזמון הזה כמעט בלי כל שינויים היה חוזר ר' קלמן בריש לעתים תכופות, אלא שבכל פעם הוסיף טענות חדשות, מוציא לעזים וראיות חדשים מנרתיקו, עבירות ומנהגים שלא כשורה, וגם שינה נוסח הקללות מעט, ותחת “מפלה” היה גורם “שריפה” או “מגפה”, ותחת “מיתה חטופה” – “מיתה משונה”. ובכל פעם היו פניו זעומים וזועפים, גבות עיניו השעירות והעבות התקדרו בשעת דיבורו, ודבריו היו משאירים איזו עצבות ומרה שחורה; מצטערים גם הם על אסון היהדות, שנאה כבושה בלבם על האדמ“ורים, מקללים הם בלבם את “אבירי הרועים המוכתרים בכתר עליון”. וכשראה ר' קלמן בריש, שדבריו מתרשמים ונקבעים בלב המתנגדים, מיד נעשתה דעתו מבודחה והוא התחיל לספר להם בדיחות מגוחכות מאנשי ה”כת" וקדושיהם, תורות חשכות, המעוררות שחוק.
מעשה בשני בעש“טנים שהיו מדיינים זה עם זה איזה “מפליא פלאות” הוא יותר גדול. והיה האחד מחליט, ש”מופת הדור" שלו הוא רם על רמים, אור “שבעת הימים”, והראיה: הוא שיחיה, נסע פעם בדרך והיה גשם יורד על כל הארץ ורק במקום אחד, שהוא היה נוסע, – היה חורב. והשני לעומתו טוען: לא כן, רבי שלי עדיף משלך, והראיה; שלי יחיה ויחיה, היה נוסע פעם בעש"ק עם חשכה, והיה בכל העולם שבת ורק בדרך שהובילה העגלה את הצינור המריק כל ההשפעות, ישועות ונפלאות, היינו, הרבי הקדוש שלי, לא היה שבת. וראה ר' קלמן בריש, ששומעיו מלקקים את האצבעות, מסיפורים כאלה, ודין הניין להון, והריהו מוסיף והולך, כדי לעשות נחת רוח למתנגדים, ממצמץ בעיניו ומספר:
”האור הנערב, אור יקר המאיר מסוף העולם ועד סופו, הצדיק מרוזדיל, סיפר על עצמו בהאי לישנא ממש: תיכף אחר הנישואין של אבא נתעברה אמי עמו, ובהיותי במעיה 3 חדשים “איז מיר שוין נמאס געווארען אזוי לאנג דארט צו זיצען און ווארטן און דערווייל זיין אַ פועל בטל1 בלי מצוות ומעשים טובים, והייתי מפרכס לצאת, והוצאתי כבר את ראשי אל החוץ, אבל אמי לא היתה מרוצה מהיציאה המוקדמת הזו, ויראה מפני החשד שלא ירננו אחריה, שלפני הנישואין נתעברה, והיא הרה לזנונים. ובאמת כבר לחשו המלחשים לישנא בישא, ואז נתנה את ידה על בטנה והתחננה אלי: קינד־לעבן, דו וייסט דאָך דעם אמת, אז דו ביסט אן ערליכס, מאביך הצדיק… פאָלג מיר און ווארט נאָך אויס צוויי חדשים, כדי מיך מציל צו זיין, מחרפת המרננים”2. בשמעי זאת התישבתי בדעתי, הלא מצוות “כיבוד אם” היא גם כן מצווה גדולה, ואיני עוד פועל בטל בלי עשית מצוות, ותיכף החזרתי ראשי והתעכבתי שם עוד ב' חדשים.
ח־ח־ח! צחקו המתנגדים ורגע נשתתקו כל עוברי דרך לקולם.
עוד איזו מרגניתא טובה, מתחננים המתנגדים, תאבי המעשיות מתוך שחוק וקלות ראש. ור' קלמן בריש אינו מתעצל. מתחיל להרחיב השיחה, והוא סח להם, איך בשעת מלחמת נפוליון הראשון רצה “מענדלי מרימאנוב” לעשותו לגוג ומגוג והשתדל שינצח במלחמה, כדי לקרב את הגאולה, אבל הראפשיטצער היה מחולק אתו והוא הכריע את הכף, ואלמלא הוא, היה…
אך הנה באה אל חנותו של קלמן בריש כפרית אחת, מפתח היא דורשת מבֶּרקי. האנשים נפרדים, והשיחה נפסקה לשעה קלה, אין לך דבר העומד בפני פרנסה.
אחרי שקלא וטריא, טענות ומענות בין שני הצדדים, בין רבי קלמן בריש והערלית, יוצאת זו בלי קניה, אין היא יודעת מה זה היום מיומים, חמס כזה! זה כחמש שנים קנתה היא בעצמה אצל יהודי זה מפתח ממש כמו זה, אולי עוד יותר עב, בשש פרוטות, ועכשיו נתייקר אצלו; שבע פרוטות הוא רוצה, שבע ולא פחות. חמס כזה! אין דבר, עוד לא נחרב העולם, יוצאת היא לבקש מפתח במקום אחר, ברי לה שתמצא…
הוציאה הערלית את ר' קלמן בריש מהספירה ה“רוחנית” שלו והוא מתחיל מכאן ואילך לעסוק בהבלי עוה"ז, ללטוש המפתחות ולתקנם, אבל בשעת מעשה אינו שוכח עסקי שמים, ידיו עובדות ופיו דובר לשכנו היושב בחנותו הסמוכה, שרק מחיצה דקה של קרשים ביניהם:
מתי ליזר!
“מה מעלתו רוצה?”
“אין דבר, היש קונה בחנותך?”
“ברוך השם. לא”.
“היודע אתה מה פירושו של הפסוק: והם לא ידעו דרכי”?
“מאי שייך? פשוטו כמשמעו”, משיב מתי־ליזר ויוצא מחנותו ומתיצב על פתח חנותו של ר' קלמן בריש.
“אֵט, אינך בקי בפירושו האמתי”, נהנה ר' קלמן בריש. “כך פירשו הרופשיצער”, ובשעת מעשה הוא עוצם עיניו חצין ומצליף בידיו אחת למעלה ואחת למטה. הענין הוא כך, ו“הם”, כלומר, מי שאינו נוסע להצדיק ויושב בביתו הנקרא בלע"ז – היים, אינו יודע דרך ד' ".
“כפתור ופרח! ראויים הם הדברים למי שאומרם”.
"עוד מהני מלי מעליתא? “בזאת יכופר עון יעקב”. וקשה, מה פירוש “בזאת”?
“לכאורה מה קשה? כמדומני, שלא קשה ולא מדי”, שוחק מתי־ליזר.
“אט, הנך עם־הארץ, הרי כשהירש מילך אומר שקשה, הרי זה כך. ובכן מה זה, “בזאת”? ואמר התנא האלקי, שהענין כך: עד סוף חנוכה מתקבלת תשובתם של בעלי תשובה, וזוהי הכונה, בזאת, כלומר בזאת חנוכה הוא גמר כפרת עוון יעקב”.
שפתים יישק!
ויש אשר מתי־ליזר זה הוא עצוב ועגום. אין פדיון. פרעון שטר חוב. חורף ממשמש לבוא. אין “בולבעס”, ואין עצים להסקה, ור' קלמן בריש קורא לו: "מתי־ליזר, הבקי אתה בפירוש המקרא “ופרעה חולם”? לא? גוי! ביאורו הנכון הוא כך: פרעה, היינו יצר הרע, המכונה פרעה, חולם, היינו, מתגבר והנו עומד…
“ירף נא ר' קלמן בריש, משסעהו מתי־ליזר, אין לבי הולך עכשיו אחר מהתלותא, אין פרוטה מצויה בכיס ותשלומי שטר יש לי מחר”.
“שרוי אתה במרה שחורה? רע מאוד. היודע אתה עוד מה שמך?”
זקף עליו הלה מבט קופא ועל לשונו צפו איזו מלים.
“אל תתמה, אח טוב, נחמן מברסלאב אמר, כשאדם במרה שחורה אינו יודע מה שמו והראיה: מת מפני שהיה במרה שחורה, לפיכך אינו יודע אם שואלים אותו מה שמו? המוצאת הראיה הזו חן בעיניך?”
“ראיה חזקה שאין עליה תשובה! בודאי כך הוא”, מחייך מתי־ליזר, והוא שוכח את דאגתו ואת שטר הפרעון ושניהם משתקעים בשיחה רחבה. צוחקים על “תורותיהם” של ה“זיקוקים דנורא”, “שרי התורה”, שמפיהם אנו חיים, שאינם יודעים במחילה מכבודם הרם אפילו לתרגם פסוק אחד כצורתו, כפי דקדוקו וכפי כונתו הראשונה.
כך מקיים ר' קלמן בריש “ודברת בם” בשבתו בחנותו, בלכתו בדרך ובשכבו ובקומו, אבל לא בהתרחצו בבית המרחץ משום מעשה שהיה.
אחרי הזיעה על האיצטבה העליונה בבית־המרחץ, ירד ר' קלמן בריש על האיצטבה התחתונה להתקרר מעט בתוך חוג מכירים; והמערער הזה ישב בצותא חדא עם תמימי דע, ויפטר בלי ערעור? והוא מתחיל להריק קיתונו על פני ה“כת”, מלעיג ומלעיב, כמנהגו. פתאום עף דלי ופגע בראשו וכמעט שלא נרצץ מוחו. נעשה רעש, ידים שולחו, סטירות מצלצלות, יהודים מסתבכים איש בזקן רעהו, ואת ר' קלמן בריש שמראשו זב דם ושוכב על הארץ בתוך שלולית של דם שכחו לגמרי, כאילו כל המהומה הזאת אינו שייכת אליו. אדהכי והכי, עד אשר ישאוהו לבית, חבשו תחבושת לראשו, ומאז קבל על עצמו שלא לערער בערב שבת בבית המרחץ.
ביותר מרגיש ר' קלמן בריש את עצמו למאושר בביהמ“ד הישן, ביהמ”ד של המתנגדים האמתיים, שם יכול הוא להתריס כלפי הרביים וחסידיהם, לזלזל בכבודם של חבורתא קדישתא זו, לשפוך עליהם לעגו כאוות נפשו. שם אינו מתירא מעונש־משמים, כמו שרמזו החסידים על מעשה “הדלי־בראש” בבית המרחץ.
ליל חורף, בחוץ קר ושלג, הגגות הלבנים של הבתים הנמוכים נשקפים אל חלון בית המדרש, המאיר באור כהה. משני עברי השולחן הארוך, שדפו מסואב בנטפי־חלב וקצותיו מפוצלים ומחוטטים, התופס כל רחבי ביהמ“ד, יושבים זקנים וצעירים, גוחנים על ספריהם העבים והמעוכים מרוב שימוש ומתנועעים. בראש השולחן, סמוך להשעון הגדול, יושב ר' שלמה זאב “המדקדק”, כבוש בתוך עצמו, פני־הקלף שלו קודרים, שפתיו הזעומות דוממות, השתיקה נקרשה בהן. עיניו מביטות בהספר העב, חלק אחד מהמקראות גדולות עם ה”אבן עזרא" המונח מאמרים בלתי נשלמים, ויש שהוא מרים את עיניו הדלוחות אל הנר הדולק לפניו ומוריד אותן תיכף על הדף, פותח את הקונקורדנציה המכורכה בלוחות עץ ובעור קשה, מעלעל בה לכאן ולכאן, ומצחו מתקמט ומתפצל להרבה קמטים. פתאום הוא קם ממקומו, פוסע אילך ואילך, נגוזו רוב הקמטים. מציאה מצא: חידת ה“אבן עזרא” נפתרה לו; נחה דעתו והוא חוזר למקום שעמד בו, מביט בספרו ונוהם בחשאי, ואינו מדבר עם שכניו אף מלה.
סמוך לו, במקצוע דרומית־מזרחית יושב לו ר' פסח “הכל ניחא”, לפניו יושבים ארבעה בחורים רזים וספריהם פתוחים לפניהם, ורבי פסח מרצה לפניהם בניגון נעים, מלמד הוא ונהנה, לומד ומקבל תענוג מכל מלה קדושה, מכל דרש יפה, מכל סברה שכליית. ו“הכל ניחא, והכל ניחא”, קורא הוא בכל רגע, נו, נו, נו, כן השכל מחייב, שכליות פשוטה, הכל ניחא. והוא משפשף כפותיו זו בזו וקורא: "ר' תנחומא בשם ר' בניה, ור' ברכיה בשם ר' אלעזר אמר: משל למלך שהיו לו שני עבדים; והוא מרנן את המשל, גומע ולוגם לתיאבון את המלות המתוקות. מביט בשולי הדפים ובשילהי הספר בהמפרשים “המתוקים מדבש והיקרים מפז” ועינו האחת מאירה ושמחה.
בקצה השני של השולחן, שם אצל ארון הספרים, יושב לו ר' יחיאל מיכל “דיבוק”. ידו האחת נשענת במרפקה על גבי השולחן וכפו תומכת לסת אחת, והפיאה של הלסת הזו נעתקה הצדה והכובע הורם מהצד הזה ויט מעט להצד השני, וידו השנית נועץ הוא בזקנו הצהוב והמלבין, המונח על “המורה נבוכים”, הפתוח לפניו ומכסה הזקן את ה“קרשקש” וה“אפודי”. לצדו מונחת מטפחתו האדומה וקופסת הטבק שלו; אבל ר' יחיאל מיכל אינו משתמש כעת לא במטפחתו ולא בקופסתו; מעיין הוא בענין עמוק מאוד, בחקירה חדה. רבות מחשבות במוחו, מראה פניו משתנה חליפות לרגל המחשבות המסתבכות ומשתזרות. מסלסל הוא את זקנו, מושיט אותו לתוך פיו ונושכו, חזותו מוכיחה עליו, שמתיגע הוא בלימודו, שכן תקע עצמו באיזה דבר ואין לזוז הימנו.
פה ושם, על שולחנות ועל “שטנדרים”, פתוחות גמרות; על הגמרות “טיטונים”, שבהם תחובים נרות חלב דולקים, לפני הגמרות יושבים ומתנועעים בחורים גדולים וקטנים. הללו מסלסלים בנגינה עצובה ופניהם בכ“ז שופעים נחת ועדן. שמחים הם בחלקם ומשבחים לאדון כל, שלא שׂם חלקם בין יושבי קרנות. פרוש ומובדל מהם בזוית אחת מתיחד לו הבחור איציק משה ומזמזם בחשאי, אבל מכירים מתוך פניו החולניים, שאיזו הבעה של צער נסוכה עליהם, כי הלימוד אינו נקלט במוחו ואינו סובל כל יסורים מזה שה”מתניתין לא כסומכוס". מי יודע? אולי ספיקות מתגנבים כבר אל לבו? אפשר ספיקות באמונות ודעות, ונצנץ בו שמץ חפשיות וקרני האורה שבתורה כבר מועמות… ואפשר פשוט בשל פחד החיים, קובל הוא בסתר לבו על האתמול האפל שלו, ועל העכשיו שהוא מקריב על עתיד שאינו אומר כלום. אין מטרה, אין תכלית, רק גמרא, גמרא. ואפשר גם שיד איזו אשה באמצע, נתקל מבטו בפניה של שרה רבקה, והציץ ונפגע. וזו אינה נשמעת לו והבחור אינו יכול להשתחרר מדכדוך פנימי, המשעבד אותו כל כך, ועצב כבד לוחץ לבו.
בזוית אצל התנור, ששם דולקות העששיות של “יאהר־צייט”, יושב לו כפוף ועקום קאפיל האפיקורס. פניו מקומטים ומכוסים חיורה. פיאותיו העבות פרועות, פרועות; זקנו המגודל פרע, נופל על חזהו השעיר הנשקף מבעד כותנתו הפתוחה, לפניו פתוח ספר “האילים”, אבל אינו לומד בו. מביט הוא על נרות ה“יאהר־צייט” הרועדים והגוססים, הנה שם פתילת נר קטן זעה וגוועת… אצל התנור המוסק, אשר מרוב המישוש והחיכוך נמחק ונגרד הסיד הלבן ונחשפו הלבנים, יושב ר' שמלקי ברזנר, החסיד הנלהב, ומתלחש עם האברך המושלם ר' זיינביל הורביץ, חתנו של שלמה זאב המדקדק. עיניו של ר' שמלקי מתרוצצות בשעת דיבורו כמו מגלה לתלמידו, שותה מימיו ומקבל ממנו השפעה, סוד כמוס וישן. עיניו של האברך המושלם מאירות מתוך סקרנות יתירה, ומוציא בכל פעם פנקס קטן מכיסו ורושם עליו בעפרונו איזו מלות ומצניעו בסוד.
מעבר השני של התנור, לצד הכותל, שוכב על ספסל מקופל ומכווץ “משה’לה הסבל”. ושעמום שתקני נסוך על פניו. אע“פ שהסבל הזה מבלה את שעותיו הפנויות במקום הזה זה חמשים שנה, אין רישומו ניכר בכ”ז בביהמ“ד, כאילו אין יודעים ממציאותו. וזולת הבחור איציק משה, שאוהב לשוחח אתו לפרקים, לא ירד אחד מהלמדנים היחסנים ממדרגתו לקחת אתו דברים ולשאול אותו דבר, וכך יושב משה’לה הסבל כל לילות השבוע מאחורי התנור ואינו עוזב את מקומו, רק משבת לשבת אחרי הצהרים, שאז ישב בהכנעה מרובה מן ”הצד” לכנופית היהודים, הכפופים לר' זיינביל האברך המושלם, המרצה לפניהם חומש עם רש“י מתובל באלשיך ו”כלי יקר". ולא מעיז הסבל לשאול מה כאחד הבריות… רק בשבת חזון, כאשר ר' זיינביל מספר ליהודים את המעשה “אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים”, אז בולע משה’לה את הספור בעיניו ונושך שפתיו ומוציא גניחה מפיו: אוי, אוי, וואַ. ככה יעשה מדי שנה בשנה.
השעה מאוחרת בלילה ור' קלמן בריש הגיף זה עתה את תריסי חנותו ונכנס ישר לבית־המדרש. ניגש אל הכיור התלוי על יד הפתח, והזיל קילוח מהברז על כפיו השחורות, וזרק טפות המים על הקרקע וספג ידיו באלונטית הלחה, המוכנה שם עוד מערב פסח, ובצעדים אטיים צעד אל התנור להתחמם מעט. ומכיוון שראה את ר' שמלקי ברזנר יושב שם, נעשה בשרו חידודין ונרתע לאחוריו, כמו שנכוה ברותחין. זועף הוא ניגש אל ארון הספרים, לוקח לו ספר ויושב לו אצל צעיר אחד, מתנגד אדוק.
לא הרבה הגה ר' קלמן בריש בספרו. ר' שמלקי החסיד, אשר התבצר אצל התנור החם, אינו מניח אותו לשבת במנוחה. הוא מתחיל לשוחח את הצעיר. בתחילה בקול נמוך, דבריו מתלוים בהתרגזות וזעזוע־עצבים, וקולו הולך וגדול מרגע לרגע, עד כי משך עליו את עין הלומדים, שהתחילו זעיר־שם להטות אוזן לדבריו.
פתאום הוא צועק בקול רם ורועד: “הרי כך אומר הבעל־העגלה ההדיוט, הסוחר בסוסים, וה”בלפר" הידוע“, ושתק. כל הלומדים נשתתקו מקולו החזק. בביהמ”ד הושלך הס. הצעיר, שיודע היטב על מי ירמוז ר' קלמן בריש, שואל בכ"ז גם כן בקול.
“יגיד נא לנו ר' קלמן בריש מי הוא הבעל־העגלה הגס?”
– כיצד, היאך? האינך יודע את הבלפר המגושם, ישראל ממעזריטש? עונה רבי קלמן בריש בקול ממושך ומכוון כלפי היושב אל התנור. אוי, התפרצה צעקה מפיו של ר' שמלקי ברזנר, ופניו חוורו כסיד. עיניו רבו כמעט אלם פראי. ניכר, שנפשו סולדת לאחוריה. מרוב התרגשות אינו יכול לפצות פה. איזו מלה עמדה בגרונו, וגיחוך קפא תחת שפמו…
בביהמ"ד שררה עדיין דומיה. ומשתמש ר' שמלקי בשעת הכושר ומסתכל בספרו ולומד מתוכו בניגון רוטט ושפתיו הצורבות רועדות:
“אפיקורוס, אַי, אַי, אַי, רב ור' חנינא דאמרי תרוייהו זה המבזה ת”ח… ור' יוחנן אמר אין רפואה למכתו".
יודעים למי מכוונים הדברים. אבל מה יכולים לעשות לו? מסתכל הוא בספר ולומד מתוכו בקול והדברים הרי כתובים שם…
ונהנה ר' קלמן בריש מצערו של שמלקי זה והוא בא בטרוניא עם גבאי ביהמ“ד על שאינו מגרש בריה כזו מהסתפח במקום קדוש. ואגב הוא מתחיל לחרף ולגדף את כל הבריות דכותיה. ושוב קורא תגר על ה”כת" ולועג על מעשיהם המקולקלים, ושוב אותם הערעורים, ושוב אותן הקללות והבדיחות והזלזולים הישנים.
משום מה שונא ר' קלמן בריש כל כך את הרביים והחסידים יותר מכל העולם? כלום רעה עשו לגופו, מיתמם אותו צעיר, היושב סמוך לו ושואל. יודע הוא אותו המקשן בשביל מה שונא ה“פלגאה” את הכת. זו קושיא! כיצד? היאך יכולים שלא לדעת דבר פשוט כזה? והיאך אפשר שלא לשנוא אותם. העברת זמן קריאת־שמע “נוסח ספרד”, הודו לפני ברוך שאמר! תחנון – לא. סוכה בשמיני־עצרת – לא. תחת זה הקפות בשמיני־עצרת, “ויצמח פורקניה” בקדיש, ועוד ועוד. בשביל כל אחד בלבד ראוי לשנוא אותם, הליסטים, הבריוני, ולרדת לחייהם. אבל שאלתו של המתנגד הצעיר היתה בדרך הלצה, כמו ששואלים לאיש: וכי מה עשה לך הרוצח הלז, ששחט את אשתך ואת בניך וחפץ להרגך?
ור' קלמן בריש הבין גם הוא את שאלתו של הקונדס והשיבו גם כן באירוניה ולעג כבוש. מה שעשו לי הבוצנאים “העירין קדישין”, אתה עודך שואל? הרבה, הרבה מאוד עשו לי! ולא לי לבד, כי אם עוכרים הם את כל עדת ישראל. הגע בעצמך: הם ואין זולתם מעכבים את הגאולה, ע“י התעצלותם. משיח היה כבר אתנו, לולא התרפו אל במלאכתם. למשל, רבנו הקדוש המקובל האלקי, מלך מליז’נסק, חגר פעם את אבנטו על מתניו – ונעשה אור גדול, וכאשר סבב עוד פעם נתגדל אור יקרות, שאין כמוהו, עד אשר לא יכלו לעמוד שם. ואנשי הבית התחילו לצעוק צעקה גדולה ולהתעלף, עד שהרגיש הרבי ואמר בפיו קדשו, חבל, חבל, אלמלי הייתי מסבב את האבנט בפעם שלישית היה משיח בא. חבל, חבל, הרי בשביל התרשלותו של “מלך” זה, שלא סבב עוד פעם אחת את ה”גארטיל" הקדוש, עוכבו פעמי המשיח… יכנס הרוח ב…"
“ועטרת ראשינו”, “האור המזהיר”, יצחק אייזיק מקאליש, סעד את עצמו לישון קצת ערב שבועות, והיה ישן והולך עד יום שני של שבועות, בלי הפסק. והיכן קריאת־שמע ותפילה? (אט! לגבי “נשיא אלקים” זה מלתא זוטרתא!) וכשנתעורר, אמר, א־שאָד, א־שאָד, שהקיצותי, איך בין שוין געווען בהיכלו של משיח, ואלמלי ישנתי עוד יום אחד, הייתי יכול לפעול שם, שיבוא משיח…
עוד “חבל” אחד, אילולי היה מקיץ אייזיק איציק זה, כבר היינו זוכים לימות המשיח.
בשביל שטותים כאלה, בשביל רשלנים ועצלנים הללו, הרי אנו ובנינו ובני בנינו בגלות. ואתה שואל, מה עשו לי?
“אדון הרוחות”, אהרון ליב הידוע, אמר, שכל זמן שאינו עושה הבדלה במוצש"ק, המפתחות של הגיהינום בידו הם. ואלמלי חפץ הוא דוקא, אזי לא היה מבדיל כל עיקר ונתבטל הגיהינום, וממילא היה בא משיח.
ואת כוחו הגדול הרי ראינו בגרשו את ה“דיבוק” לתוך ר' יחיאל מיכל בעל הדיבוק שלנו…
– די, די לפטפט, גוער ר' יחיאל מיכל בעל הדיבוק כמתעורר משנתו. רק לפטפט ידע, אבל לא לעשות איזו פעולה ממשית.
– טפוּ, לכל הרוחות, כואב ר' שלמה זאב המדקדק ואומר: הוא מעלה דברים טמאים על שפתיו, הקטרוג עוד מגדיל אותם.
בושה וחרפה, עונה ר' פסח “הכל ניחא” אף הוא חלקו. מדבר הוא על הרביים יותר מאשר על החסידים עצמם. גנות!
הגערות והנזיפות האלו פעלו את פעולתם. הנאספים סביב ה“פלגאה” התפרדו מבויישים איש איש למקומו. פני ר' קלמן בריש הסמוך חורו. כרגע נצנץ רעיון במוחו לחשוד את הגוערים – במינות, בנטיה לאידך גיסא. וכבר רחפו המלים על שפתיו: חסידים אתם! אתם מצדדים בזכות “הכת”!
והנה בו ברגע פתח יהודי את דלת בית־המדרש וקרא בקול: “לבנה בהירה בחוץ! מי לא קידש עוד, יהודים?” כרגע התגודד קיבוץ בחוץ, ומתפללים לאלקי־השמים על פגימת הלבנה. ור' יחיאל מיכל בעל ה“דיבוק” היה הראשון, שהרכין בראשו לצד ר' קלמן בריש העומד במקרה לימינו ואומר, שלום־עליכם! עליכם השלום! וסרו התרעומות והכל מחול.
הדיבוק
מאתיצחק פרנהוף
בגלילות פּודוליה, בסביבות הטבעיוֹת והפראוּת היערית שבהם, נפלאות גדולות נשמעו.
ישועות נעשו בארץ, ששמיה כחולים־אפרורים ועצובים. הצדיק מכּסיליה, העירה הקטנה אבל המפורסמת בגלל היריד השנתי הגדול שבה, עושה נפלאות גדולות, מגרש דיבוקים, רוחות זרות ר“ל, הנכנסות בגופות בני אדם, בכוח ההשבעות וקבלה מעשית, ו”המופתים" נראים בחוש ואי אפשר להכחישם.
מעין המאורע: מעשה בפלונית בת פלונית מעיר פלונית, שיצאה אל הבאר בלילה עם נר דלוק לשאוב מים. פתאום כבה הנר, והאשה נחטפה. הדיבוק נתדבק בה. אנשי הבית יצאו ומצאוה מוטלת על הארץ ופניה למטה, כגוף בלי נשמה, עיניה סגורות למחצה, פיה פתוח, וצוארה נתעבּה. כשהכניסוה החדרה והנה – רוח מקשקש מתוך גרונה, צורח הוא בקול נפעם, פולח חזה, מעורר רחמנות, מספר כל מאורעותיו והרפתקאותיו בחיים.
חזן היה בעלמא דשקרא. ש"ץ מפורסם, אוי לו שסרח, חטא, עוה ופשע, בעל תאוה נורא היה, אין עבירה שלא עבר, בלען היה, זולל וסובא נורא. מלא כרסו לפני התפילה במאכלות אסורות. והוא נע ונד עכשיו בעולם התוהו, קצת מנוחה אין לו, עד שנתגלגל בגופה של האשה, וינפש מעט.
והוא מבקש רחמים על נפשו שלא ירדפוהו לשוא; לא אצא מכאן, הוא גועה בבכיה. וכוח גדול ל“הדיבוק” על האשה העלובה, להכריחה ולהנהיגה ככל חפצו, היא תלויה כולה ברצונו, וסובלת היא מזה צער בכל אבריה, אנוסה היא לזמר סלסולי נגינות של חזנות, שלא שמעתן ולא ידעתן מעולם. והקול כ“כ יפה, כ”כ קורע לב.
ומזמרת היא “כל נדרי” ובוכים כל העומדים עליה. הדמעות נסתחטו מאליהן. קרובי האשה נסעו אל הצדיק מכסיליה. אז היה עפ"י מקרה יומא דשוקא בעיירה. יהודי הסביבה, קונים ומוכרים, סרסורים וסוחרים, מתקבצים בהמון, מי למכור, מי לקנות, מי לסרסר ומי לפשר, מי לראות ומי ליראות; חנויות גדולות פותחים שמה עם חלוני תערוכה גדולים. גם תיאטראות וקרקסאות מכניסים תחת אהלים של קרשים ונסרים. כל השנה בכליון עינים לימי היריד האלו. הנצרכים לבגדי־חתונה – קונים אותם שמה; תנאים ותקיעות־כף – שמה; התודעות, ראיון, טענות ומענות, הכל, הכל – שם. והעיירה כמרקחה; האזנים תחרשנה מרבבות קולות וצוחות. גלים של צריחות משונות מתנגשים ומשתפכים באויר, לפני העינים ירחפו אלפי צורות וטיפוסים שונים של בני־ברית ושאינם בני־ברית, נחשולי אנשים ונשים נחפזים ומתרוצצים, נדחפים ונדחקים ואין מעמד. בחוג היהודים נשמע: "דיבוק" בא אל היריד, והרבי, המפליא לעשות, יגרש אותו.
עזבו החנונים את חנויותיהם, התגרנים את סחורותיהם, החתנים את כלותיהם ורצו ובאו לביתו של ה“רבי”. בריות למאות כבר מלאו את ביתו של הצדיק. צפופים עמדו שמה, תמהים ומשתאים; ואלה שנתאחרו מילאו את המסדרון, סבבו את החלונות מבחוץ, וימלא הרחוב בהמון גדול שואף ומשתוקק, מי לראות ומי לכה"פ לשמוע את הנסים ואת הנפלאות…
שוכבת האשה על הארץ, חיורת כמות, מזדעזעת בכל אבריה, עיניה סגורות למחצה.
אצל האשה עומד הרבי – איש בחצי־ימיו, בעל צורה ועטוף הוא לבנים מכף רגל ועד ראש. גם הירמולקה מתחת מצנפתו – לבנה. שערות הראש לבנות, והזקן הגדול והנכסף מעט לבן ונופל הוא על הז’ופּיצה, העשויה מאטוּן לבן, ועיניו מרפרפות וצופות למרום.
שואל הרבי: “אמור לי, רוח, מה שמך?”
משיב הרוח וגונח ביללה ממושכת ומזעזעת: “לוי בן יחזקאל”.
“מה שם אמך, לוי?”
“שם אמי, שלמצי”.
“לוי בן שלמצי, מה עשית בעולם הזה, שאינך מוצא מנוחה בעולם הנשמות?”
מכריח הרוח את האשה האומללה לקפוץ כפיה לאגרוף ולהכות באגרוף על לבה, ולצעוק בהזדעזעות גופה, “חטאתי, עויתי, ופשעתי”.
שואל הרבי: “מאיזה צד נכנסת לאשה?”
משיב הרוח: “דרך הגרון”.
שואל הרבי: “היכן מצבך כעת בגוף האשה?”
משיב הרוח: “בין הצלעות והמתנים שמצד ימין”.
והאשה רועדת ומתחלחלת.
שואל הרבי: “מי נתן לך רשות להכנס לגוף האשה ההיא?”
הרוח אינו עונה.
שואל הרבי: “מה מהותך ותוארך?”
הרוח אינו משיב.
שואל הרבי, אם יציית לו ויעזוב בטוב את האשה הזו, אך הרוח אינו עונה, אלא שומעים את נשימתה של האשה הנחנקה ונבהל העם, ובלבבות מפרכסים הרהורי תשובה על חטאים סתם…
אז נהיה הדבר הגדול והנורא. אז עשה הקדוש מה שעשה, הקטיר בשמים ועשן מיתמה ועולה. אז נשא והרים הקדוש את עיניו העמוקות למרום, והרים את קולו וענה ואמר:
“משביע אני עליכם המלאכים המשרתים, אוזיאל, רדביאל, גורציטאל, רחמיאל, גרזניאל, פומפיאום וחטפיאל, שתחטפו ותוציאו את הגלגול “לוי בן שלמצי” מגופה של האשה יוכבד, בת? (קרובי האשה: “מחלה!”) יוכבד בת מחלה”, ותטילו אותו לארץ גזירה, מקום תוהו ושמה, אשר לא דרכה שם רגל אנוש… מוסר אני בידכם את האשה יוכבד בת מחלה לשמרה, שלא תתנזק באחד מאבריה. ויהי נועם ד' עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו…"
פתאום נשמעה צווחה מקרישה את הדם, היוצאת דרך גרון האשה. משמשו של בעל המופת רץ אליה והחזיקה בידה… והנה אש יוצאת מהאצבע הקטנה של ידה הימנית.
והבית מלא עשן:…
והאשה מתעוררת וקמה מהקרקע בריאה ושלימה בגוף ונפש. לא ידעה כי בא רוח אל קרבה. ושאלה על מה נתאספו הבריות לכאן…
תמהון והשתוממות, אימתה ופחד, חרדת קודש. וירא ישראל את הנס הגדול, וייראו העם את הצדיק, וימלאו את אמתחתו – כסף…
בכל סביבות פּודוליה מספרים ומספרים את “התשועה הגדולה” בכל פרטיה ודקדוקיה, מסלסלים ומשתעשעים ב“הנס־הגדול” ואין בית אשר לא דובר בו. אשרי האיש שעמדו רגליו אז בכסיליה, והוא בעצמו היה באותו הנס. מספר הוא ומספר דברים כהוייתם, בגבהות מיוחדת, מאה פעמים ואחת, בנוסח אחד, ודברים אחדים, והכל נוטים אוזן לדבריו.
תמהין ושילין: כך? כך? איך, איך היה? בעיניך ראית? זכיה גדולה, אשריך! – –
גם בביהמ“ד של המתנגדים מפרסמים אותו המעשה. אין מפילים דבר מדברי הצדיק, מתנועותיו והשבעותיו! הכל מספרים בדחילו ורחימו מעושה, והשומע יוכל לטעות ולחשוב: המתנגדים הפכו הקערה על פיה והקדיחו תבשילם! הם בגדו בדעותיהם ונסחפו עם הזרם. וכתלי ביהמ”ד, המלאים אויר למדני מעורבב בגאוה יחסנית, שומעים את הנס יוצא מפי המתנגדים עצמם ורוצים לנפול מבושה. אבל נשארים נטויים ועומדים, מפני שהמספרים המתנגדים מצרפים להנס עוד איזה סיום… כיון שמגיעים לסוף הנס “והאשה שבה לבריאות גופה” חותמים: ולמחרת היום הגדול הזה, עמדה אותה האשה עצמה, שנעשה בה הנס, אצל הדלת של הצדיק ורקעה ברגליה, דפקה בחוזק יד על הדלת וצעקה שהרבי רמה אותה… הבטיח לתת לה ע“י הגבאי חמשים גולדין בשביל שתשחק את “משחק הדיבוק” והנה קבלה רק עשרים. והיא היטיבה כ”כ לשחק את תפקידה! עוולה נוראה כזו! בשעה שהרבי נשתכר ממון קורח על ידה, מקפחים שכרה של אשה עניה… רציחה!
אַה – – – נודע הדבר! זהו הסוד!
ומה חשבת אתה? שיש ממש בכך?
אבל מה לעשות כדי להוכיח להמון את טעותם? השמועה נתפשטה בעוה"ר… מחלה מתדבקת שוררת בארצנו, אמונה תפלה בדיבוק ובמעשה נס של הרבי. אנו אחראים וערבים לדאוג ולראות, שלא תתגבר הסכלות ותמלא הארץ דעות נפסדות וכוזבות… עלינו לעשות איזו פעולה נגד הרמאות והחוצפה. נגד החסידות, הצדיקות, הבורות והפראות.
הדיבורים האלה כיוון שנשמעו בין המתנגדים עשו רושם. ברם, כידוע המתנגדים חיים ביחידות. אין הסתדרות הגונה ביניהם. אף על גב שדעה אחת מחבּרתם, אורגניזטורים לא היו מעולם. צערם ושמחתם ביחידות. אינם מצטרפים ואינם מתאחדים באחדות גמורה, אבל בפעם הזאת הרגישו את הכאב כאילו לב אחד להם…
הסכלות גוברת והאמת נעדרת. בתור יוצא מן הכלל התקבצו המתנגדים לטכס עצה. הכל מדברים, כולם צועקים, והכל מודים… צריכים להראות להשוטים הטפשים, כי משולל יכולת הוא הרבי לגרש איזה דיבוק, צריכים הם לדעת את האמת, כי רמאים הם, גונבים את דעת הבריות. אבל ע"י איזה אמצעי יכולים להשיג את התכלית המבוקשה?
קם ר' יחיאל מיכל, יהודי גברתן, בעל איברים ובעל קומה, ואמר:
“רבותי! פרץ רחב נראה בחומת הדת הישראלית, יהודים שלא שנו מעולם פונים עורף לתורה הקדושה, עוברים זמן ק”ש, עושים מעשים אשר לא יעשו. יהודים שמסרו נפשם על קדושת הדת – פלחי לצלמא, נוסעים לרביים, מאמינים ב“מופתים”, ועוד מעט ואין יהודים!"
“מי אשם בכל זאת? הרביים! הם יתעו את בני ישראל בתוהו לא דרך ע”י מעשה תעתועים ויחוללו תועבות נוראות, יעוללו בעפר את קרן היהדות וישחיתו כל חלקה טובה בדת מורשה, ועתידה עוד, חלילה, שתשתכח תורה מישראל על ידם. סכנה ליהדות ואנו מחשים! עד כאן היו הם העושים והמעשים ואנו המגדפים והמקללים ותו לא, והואיל וגדול המעשה מהדיבור, ונאה מקיים – יותר מנאה דורש, לכן הצליח מעשה שטן; הם גדלו ונתרבו, ומתרבים מיום ליום, מוכים בסנורי־הבעש“טנות ונעשים לחסידים, ואנו אין לנו על מי לסמוך, כי להדיבור אין כוח לנצח ולהכריע קמינו תחתינו. מכאן ולהבא אסור לנו להעלים עין מהסכנה הצפויה לנו ולהתחיל באיזה מעשה; עלינו לצאת למלחמה נגד הבעש”טנות לא במלים קיקיוניות לבד, אלא בכלי זין הפעולה".
שתיקה. אנחה עמוקה משברת הגופות.
“התמוטטות היהדות, השתכחות התורה. עד היכן הדברים מגיעים, מה לעשות? אפשר יש לר' יחיאל מיכל איזו הצעה?”
“יש עצה”, עונה ר' יחיאל מיכל. “לכאורה תהא זרה בעיניכם, המעשה לא רצוי בהשקפה ראשונה אבל תכליתי מאוד”.
–נעשה ונשמע!
“הקול נשמע, שבעירנו יש דיבוק, מספר ר' יחיאל מיכל, עוד דיבוק ב”ה! והצדיק קבע זמן הגירוש, בודאי משום הפרסום, ביום הכיפורים הבע“ל. וזאת נעשה! שליח משלנו יסע שמה. יעמוד לפני הרבי ויוכיח דרכו על פניו, יעיד לו בהדיא, ששקרן הוא, גונב דעת הבריות, קומדיאנט. ואם בכוחו לגרש דיבוק, הרי יוכל להראות נפעלות בהכניסו אותו גוף אחר. ובכן, ידביק אותו הדיבוק שיגרש, ביום הקדוש, בגופו של השליח שלנו לעיני כל הקהל, ויודו כולם, כי צדיק וקדוש הוא. ומשום שבודאי לא יהא באפשרותו לעשות כדבר הזה, ויוָדע בשער שרמאי הוא, כל מעשיו מאפע וכל פעולתו רק אחיזת־עינים היתה ותעלה האמת… ומלא הארץ דעה ד'.”
“טובה העצה! בעלי דבבינו יראו ויבושו. כל חסידי הצדיק יכבשו פניהם בקרקע! אבל מי ומי ההולך לאסור המלחמה עם השקר?”
תלו עיניהם בר' קלמן בריש, הגדפן הגדול שבנו, הארי שבחבורה, והיו סבורים שהוא מוכן ומזומן ללכת…
“רוצה אני, אבל איני רשאי, ונימוקי עמי” – ממעך ר' קלמן בריש קולו.
“וילון אינו משמש כלום”, שונה אחד בלשון המשנה ונגינתה. “אין כוחו אלא בפה, ארנבת!”
“כמדומין אנו, שקריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא! ילך ר' יחיאל מיכל בעצמו ובכבודו ללחום מלחמת מצוה, וזכות תורתנו הקדשוה תעמוד לו ותנצח בזהש”י".
“יישר כחך! חילך לאורייתא!”
ואיגרת נכתבה באותה הישיבה, בהסכם כל המתנגדים, אל הרבי דק"ק כּסיליה.
"היות שלא איכשר דרא, דורנו דור שפל, כסה חושך ואָפל; מלאה הארץ חמס, כוח הלמדנות נמס; שרצו חבר ובעל אוב, תלמידי בעל שם טוב; אפיקורסים מסיתים ומדיחים, ישרפו כקוצים כסוחים, ממלאים את גן ד' צבאות חרולים, מגרשים דיבוקים וגלגולים. לכן הסכמנו אנו לומדי בית המדרש הישן ללחום נגד הפתיות והשקר, לעקור כל רמאי וְעֵקֶר; הנה פשתה הצרעת גם בינינו. חדשה נצמחה בעירנו, דיבוק הדבק באחד הבחורים, וזמן הגירוש יהיה יום הכיפורים; והיה בהגיע יומו, נשלח שליח למקומו וניסה כוחו לגרש את הרוח, ולהכניסו לתוך גופו של השלוח, אם חלילה יעלה הדבר בידו, אזי יגדל הודו, נבוא למקומו, ונשתחווה להדומו, ואנחנו לא כן נוחילה, ואם לא יוכל להראות ידו הגדולה, ונגזר דינו, להודיע קבל עם כי שקר בימינו, דובר שקים, כזבן וגא – רבה צבאך צא…
נאום: קלמן בריש ב“ר אלתר ז”ל,
" שלמה זאב ב“ר מענדיל ז”ל
" יחיאל מיכל ב“ר טודריס ז”ל
" זיינביל איש הורביץ
" קאפיל ב"ר מאטיל גרינברג
ונאום פסח ב“ר יונה רחל’ס ז”ל
ר' פסח זה, המכונה “ר' פסח הכל ניחא”, חתם את שמו באחרונה בעל כרחו, ולבו הכהו אחרי החתימה. אליביה דידיה אין כדאי להלבין פני מאן־דהוא ברבים, אפילו פני רבי, על כגון דא אמרו חז"ל: “שבקיה לרויא דמנפשיה נפיל. והכל ניחא…”
* * * * *
לאחר שני שבועו קיבלו המתנגדים מכתב מגבאי של הרבי, וזה לשונו:
“ב”ה. אדמו“ר ציס”ע בפה קדשו צוה עלי, לכתוב לכם, שיבוא הרשע לכאן.
המשמש בקודש חיים משה בא“א החסיד המופלא בנש”ק מאיר ז“ל.”
מעולם לא זכתה כסיליה, עיר מושב הצדיק, לאוכלוסין רבים כביום־הכפורים דהאי שתא. כל “אנ”ש" באו לשם נסיעה לצדיק ל“יום הקדוש”, ואחרי כל המופתים שהראה הצדיק אשתקד, נגררו חסידים חדשים עם ישנים. ובני חבורה רבים באו לראות פלאי־פלאים, היאך יגרש ה“מפליא לעשות” את הגלגול מגוף הבחור העלוב לתוך גופו של המתנגד הרשע ימ"ש. ופניהם של המאמינים מביעים רעד וגיל גאותני ושמחת נפש גלויה. גם מתנגדים רבים מכל הסביבות באו הפעם בלב רותת והתבטלות…
מי יודע? העולם אינו משוגע.
ביוה"כ, בהפסקה שבין שחרית ומוסף, רבה תנועה כללית. התגודדו בני אדם כנופיות כנופיות על המגרש הגדול שלפני הקלויז, ועמדו בחצי גורן עגולה אצל הבחור בעל “הדיבוק”, שהתפרקד על האדמה. שברירי חמה נפלו על פניו המשונים והכואבים וסגרו את עיניו העקומות. לצד ימינו עומד הרבי במין התרברבות והתרוממות, ועיניו מורדות לארץ. “אסור להסתכל בפני הרשעים”. ר' יחיאל מיכל שליחא דרחמנא וסיעת מאוהביו עומדים לצד שמאלו של הדיבוק. וז’נדארמים עומדים עליהם לשמרם.
מתחיל הדיבוק גונח וצועק, מיבב ומילל: אוי רבי, חטאתי… עויתי… אוי, אוי, תיקון, תיקון, רבי קדוש!"
עונה הרב במתינות בטוחה: “אם תציית לי אתקן אותך”.
אומר הרבי לר' יחיאל מיכל:
“רשע! פתח פיך!”
פתח הרשע את פיו. אומר הרבי:
“צא, צא, דיבוק, מגופו של הבחור חנה בן עובדיה והתדבק בגופו של הכופר, המחלל שם־שמים בפרהסיא, יחיאל מיכל, בן? – חנה גננדל”!
“רשע המומר, פער פיך!”
פער הרשע עוד פעם את פיו, אבל הדיבוק עדיין לא יצא מגופו של הבחור ועדיין לא נכנס לגופו של יחיאל מיכל. הרים הרבי את קולו:
“לך לך, רוח, מגופו של הבחור הזה ואני אומר קדיש אחריך, אלמד משניות לתיקון נשמתך, עליה גדולה תהיה לך, תבוא למנוחה שלמה – לאחר איזה זמן…”
מגהק ומפהק הדיבוק. אינו יוצא ואינו נכנס.
מתאמץ ר' יחיאל מיכל לעמוד כך בפה פעור… וממתין ההמון בקוצר סבלנות וסקרנות גדולה ומצפה לאיזו קטסטרופה. אך לבטלה. פתאום התנודד הרבי ונוהם:
“אל תהי עקשן, שים משכנך בגוף זה, העומד כאן. היה לרוח עועים בראשו ורצוץ את מוחו וטרוף את דעתו. בוא אל מעיו וצבתה בטנו ונפלה ירכו… ידע, כי אלקים בשמים וצדיק בארץ…”
נלאה ר' יחיאל מיכל לעמוד בפה פתוח והוא סוגר פיו, מעמיד פנים של בכיה ונואם בבכיה בהכנעה והשתעבדות מעושה:
“רבי וקדושי, עטרת ראשי! אפשר אינו רוצה הדיבוק ליכנס דרך הפה, יכנס, במחילה מכבודך הרם והנישא, דרך…”
צחוק אדיר פרץ מאלפי פיות. ההסתערות וההתנגשות גדלו. דם היה נשפך, אילולי נעלם ר' יחיאל מיכל מגיא־החזיון. גם הרבי שהיה במצב התעלפות נתעלם מן העין.
נתפנתה הככר. כלתה רגל מן השוק. ההמון נמוג.
סעודה גדולה עשו המתנגדים במוצאי יו"כ, ובהתפעלות נהנו מסעודת מצוה זו.
קץ הפלאות!" – – –
ימים רבים היה המעשה לשיחה בפי הבריות, ותבוסת החסידות היתה שלמה.
חולשת דעת מרובה היתה להקדוש מכסיליה, שנתנוול לעיני אלפי מעריציו בפומבי. נסתלקה הימנו רוח־הקודש, נפסקה ההשפעה ונתמעטה הנסיעה. – –
התנחמו החסידים כי יענוש הצדיק את המתנגד, אשר שפך את דמם כמים ואע"פ שיתמהמה, אפילו הכי חיכו לעונש בכל יום שיבוא. אם לא בזה, הרי בבא בודאי ובודאי… אבל הצדיק, מעשה להכעיס, דוקא לא הענישו, אפשר מפני החשש “ענוש לצדיק לא טוב” – – –
וכבוד גדול נעשה לר' יחיאל מיכל “בעל הדיבוק” בין המתנגדים, דברו עליו בהערצה יתירה, ומלאה את בית המדרש תהלתו. “מקום הניחו לו להתגדר בו”. אבל ר' יחיאל מיכל בעצמו לא היתה לו קורת־רוח מכל המעשה. ובפניו לא היו רשאים לדבר מזה, ועוד חד מחבריא.
ר' פסח “הכל ניחא” לא היה מרוצה מכל העסק מעיקרו. איברא, שמצוה לפרסם את החנפים, אלא לא ע"י אמצעים כאלה… כולי האי לא צריכים. זה ראוי היה שלא לעשות. למה יאמרו הגוים: “רבם דחפו!”
וברבות הימים כאשר הכל נשכח, והעולם כמנהגו נוהג, נחשול החסידות חדר לתוך כתלי בית־המדרש הישן, וגם אחד מנכדי ר' יחיאל מיכל נסחף עם הזרם, ונעשה בעש"טני. נאנח אז ר' פסח ואמר: “הרי העונש על סרחונו הישן של ר' יחיאל מיכל… מידה כנגד מידה. בחסידות חטא ובחסידות נפרעו הימנו. מביתו יצאה הרעה… והכל ניחא”.
הכל ניחא
מאתיצחק פרנהוף
אמר ר' פסח המלמד:
ישתבח היוצר ויתברך הבורא, שבמאמרו נתהווה עולמו ויצר את עמו ישראל אשר בחר, ונתן להם תורת אמת, שעל ידה יזכו לחיי עוה“ב והכל ניחא בסיעתא דשמיא. והעוה”ז של הקב"ה ישר כסרגל. סדרים בו, והכל מתנהג בו כשורה. הכל בהרמוניה גמורה, אין בו כל חומרא ואיבעיא, כל פירכא ותיובתא, לא קשיא בו מידי, הכל ניחא.
ומהדין הוא שיהיה כך, כל פועל שלם מוציא פעולה שלמה, ומי שלם כמי שאמר והיה העולם? הילכך בודאי ובודאי בריאתו היא פעולה שלמה מכל צד, שאין בה כל מום וחסרון, והכל ניחא בעזה"י.
ומה יקר החסד האלקי, הנמשך עלינו “בהלו נר השכל על ראשינו” ונטע בנו כוח השגה אמתית, הבנה שלימה, להשיג ולהבין את ההוד האצילי הנצחי, הנעלה והנשגב – את הבריאה ואת הבורא… אוי להם לחקרנים הכופרים, “ההולכים חשכה ואין נוגה להם”. חייהם אינם חיים. אין להם כל שיטה בחיים. אין להם כל תכלית בחיים. שאל אותם: למה הם חיים? למה להם חיים כל עיקר? חייך, שאינם יודעים מה להשיב. חייהם מלאים קושיות בלי תירוצים, כשבאה עליהם איזה צרה, אין להם למי לפנות, אין להם אב בשמים להפיג בו את צערם. בקצרה: אין להם הגנה כל שהיא. ופטור.
ולדידן הכל ניחא ב"ה. הכל על מקומו יבוא בשלום. הכל כפתור ופרח. אלא מאי? צריכים להבין בשכל ישר, בהסתכלות טהורה ותמידית, אז רואים את תכלית החיים בעין, בחוש…
למה נברא מעשה בראשית? בשביל ישראל, שנקרא “ראשית תבואתו”, והללו למה נוצרו? בשביל התורה הנקראת “ראשית דרכו”. והתורה למה ניתנה? כדי שיזכה ישראל על ידה לחיי עולם הבא.
היש תכלית יותר נשגבה, יותר נעלה? אדרבה, אמרו! וקיום התורה הזו היא ע“י כמה אופנים. יש שמקיים את התורה מעושר, זוכה לשני שולחנות. עושה צדקה בעוה”ז ונהנה הימנו. ויש שמקיים את התורה מעוני, מתוך יסורים ופורענות.
מפני מה כך? כי מה נשתנו אלו מאלו? כבשא דרחמנא! אלא מאי? אלו ואלו לתכלית אחת הם חיים, כדי לבוא על שכרם בעוה“ב. ברא אלהים מעלה ומטה, עוה”ז ועוה“ב, והמעלה קשור עם המטה, פתילים נמתחים והולכים מעוה”ז לעוה“ב. המעלה הוא תירוץ אדלמטה. מה שקשה בעוה”ז מיתרץ בעוה“ב, פה החלום, החידה והסוד, ושם הפתרון הגדול, והכל ניחא. תהלה לאל ית”ש.
עודכם צעירים, אתם תלמידי, ושמא תנצנץ מחשבה זרה במוחכם, מדוע צדיק ורע לו, מתענה הוא תחת סבל, דלות ופגעים רעים? התירוץ: בעוה“ב יקח שכרו כפלי כפלים! למה רשע וטוב לו, והשעה משחקת לו ויצליח בכל? התירוץ: עתיד הוא ליטול את שלו בעוה”ב והכל תם ונשלם.
והכל יפה עשה בעתו. בעונתו נברא העולם. לא היה העולם ראוי לבריות קודם לכן. הקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן, בונה ומחריבן, עד שברא את עולמנו זה, שאנו חיים בו חיים ארעיים, ואמר: דין הניין לי, ודין לא הניין לי. והכל ניחא.
למה למשל, נברא העולם בבי“ת ולא באל”ף? משום שאלף הוא “ארור”, “כלום טוב היה, אילו ברא הקב”ה את העולם ב“ארור”? ופתח ב“בית”, שהיא “ברכה”. וכשבכתה ה“אלף” על עלבונה, פייס אותה כביכול ופתח בה את עשרת הדברות: “אנכי”. והכל ניחא.
וכיצד למשל ברא את עולמו? שתי פקעות נטל, נטל אחת של אש ואחת של שלג ופתכן זה בזה, ומהן נברא העולם… “מעשה אלהינו!” בשתי מידות נברא העולם, במידת הרחמים ובמידת הדין. משל למלך, שהיו לו כוסות ריקים. אמר המלך אם אני נותן לתוכן חמים הם מתבקעים. צונן – הם מקריסין. מה עשה? עירב צונן וחמים והם עמדו. כך אם היה הקב“ה מלך מלכי המלכים בורא את עולמו במידת הרחמים לבד, היו חטאיה סגיאין, במידת הדין לבד, לא היה העולם יכול להתקיים. מה עשה? שיתף מידת הדין למידת הרחמים והוא מתקיים ב”ה. והכל ניחא.
שני מיני מים ברא הקב“ה, מים עליונים ומים תחתונים. וכשהיו המים התחתונים מדיינים עם המים העליונים ואמרו: מפני מה זכו אלו לשמש בעליונים ואנחנו בתחתונים. פייס אותם הקב”ה ואמר, כי על כל הקרבנות יקריבו מלח, ומלח מוצאו רק מהמים התחתונים, ושלום.
שני יצרים ברא הקב“ה, יצר טוב ויצר רע, הנה “טוב” זה יצ”ט ו“טוב מאד” זה יצה“ר. וכי יצה”ר טוב מאוד? אתמהה! אלא שאילולי יצה“ר לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים… והכל ניחא בעה”ש.
שלושה שותפים יש באדם: הקב“ה, אביו ואמו. כשאדם מת נוטל לו הקב”ה את חלקו ומניח לפני האב והאם את חלקם הם, כאומר: טלו את חלקכם ואין כל קטטה. והכל ניחא.
בתחילה נבראו החיות והעופות. למה? כדי שימצא האדם הכל מוכן לפניו, כדי שאם יבוא האדם להתגאות ואמרו לו: “יתוש קדמך”.
לכל דבר בעוה"ז יש תכלית, לפעמים גלויה וידועה ולפעמים נעלמה, ואין דבר היותר דק וקטן, היותר שפל ומבוזה, שלא תהא לו איזה תכלית. מי לנו קטן ומבוזה מהשממית? גם היא נבראה לשם תכלית, להסתיר בקוריה את דוד בברחו מפני שאול אויבו.
יש דברים שיש להם תכלית של נגלה ונסתר כאחד. הכל יודעים, למשל, למה הגופים השמיימים, החמה והלבנה, תלויים בשמים – להאיר לארץ! כך. אבל לא הכל יודעים, שיש להם עוד תכלית אחת, והיא הגבלת זמן תפילה, הנץ החמה, זמן ק“ש של שחרית, צאת הכוכבים, להראות ק”ש של ערבית אימתי. ובפרט נחוצה יציאתם של הכוכבים ביום צום, כדי לדעת מתי נכנסין לסעודה. הלבנה – לקדשה פעם אחת בחודש היא באה. ביום רעש, גלגל החמה מנסר ברקיע וטרודים בני אדם בעסקיהם. לכן רק חציו לד' והלילה כולו לגבוה סלקי… לא איברא סיהרא אלא לגירסא. בלילה דומיה שולטת וחפשי היהודי מטרדת הפרנסה. והכל ניחא.
והכל כה פשוט וכה טבעי.
בשבתות ימות החמה אוהב המקום “פרק” ובשבתות ימות הגשמים – “ברכו נפשי”. ינסה בר־נש להפוך את הסדר ומה מגוחך יהיה… שלא כדרך הטבע. הכל כה ניחא, כה ישר, כה חלק, כה פשוט וכה טבעי. אין כאן לא רכסים לא עקימות באורחותיו של רבון העולמים. “זיל קרי בי רב היא!”
ופניו של רבי פסח “הכל ניחא” הרכים והמרושלים מזהירים בשעה שהוא דורש דרשתו לפני תלמידיו בביהמ“ד על החיים ותכלית החיים, על הסדר והמשטר בבריאתו של הקב”ה ועל הכל שכ“כ ניחא, פשוט וטבעי. עינו הבריאה מזהירה ונוצצה, וגם מעינו הסמויה נדמה שנקרע הקרום והורם המסך, והעולם היפה של הקב”ה, שהכל כה ניחא בו, נגלה לפניה, והוא רואה עתיד בריא ומזהיר, וקולו כה צלול הוא, כה בטוח. ניכר, שנושא הצלחה גדולה בתוך לבו, שלא יחוש ולא ירגיש כלל. בתוך לבו צער החיים הרגילים, את הכיעור שבחיים אין הוא רואה כלל. יש לו אפקים רחבים, אפקים מעולמות אחרות, ואינו שייך כלל אל אותו האופק הצר, שהוא נתון בו.
בחלון ביהמ“ד, הנשקף אל הקלויז של החסידים, ננעצות קרני שמש דוקרות, נקודות זהבהבות מתנפלות על הרצפה השחורה, רוטטות ומטפסות על ארונות הספרים, אוצר תורת ישראל וחכמתו, מפזזות על ר' פסח הכל ניחא ועל ה”טלית הקטן" הגדול, המלפף את חצי גופו. מצליפות הן את פני הבחורים הצעירים הרזים ועל ירמולקותיהם שעל ראשם, כשיושבים לפני ר' פסח הכל־ניחא. גמרותיהם פתוחות ושומעים את שיחותיו הנעימות, הבטחותיו המתמלטות מפיו וטפות התנחומין המרעיפות על לבותיהם הצעירים, ורחב ורחב לבם, ונתעורר בהם רטט פנימי וגעגועים טמירים. הכל, הכל ניחא בעוה"ז, הנהגת העולם היא שכלית, השיטה פה סדורה, לא קשיא מידי. – – –
ואוהבים תלמידיו אלו את רבם זה אהבת־נפש. בתור מלמד הוא מסביר נפלא. ארך־אפים ומושל ברוחו. הוא יודע להקל לשומעי לקחו כל סוגיא חמורה, לבאר כל דבר קשה בנעימות ומתיקות, בלי חקרנות ופלפלנות, ומאושרים הם תלמידיו, ידידיו, לשמוע הרצאותיו הקלות והמשעשעות ובחפץ לב היו יושבים לפניו אפילו כל היום וכל הלילה.
וממשיך רבי פסח הכל ניחא את שיחתו המענינת את בחוריו: מה שייך לאמור, שלא קשיא מידי בעוה“ז? אומר הוא בניגון וממשש באצבעותיו בזקנו הארוך, שהלבן בו מרובה על השחור. ומתחלקין שני דבלילי זקנו לצדדין, זה לכאן וזה לכאן. מאי – שייך? יש בוודאי קושיות חמורות. נאנח ר' פסח הכל ניחא: פליאות קשות, שלפום ריהטא מרפסין איגרא וצריכים נגר ובר נגר לפרקינהו. אבל לאחר העיון והיגיעה והתישבות הדעת מתחורים ומתלבנים הדברים כמסורים למשה מסיני…”
לדוגמא… בנידון החסידים. כאן יכולים להקשות לאיזה תכלית ברא הקב“ה את אנשי ה”כת"? יודעים אנו, שהחיות הרעות, העופות הטמאים, התולעים והרמשים נבראו לאיזה תכלית. ואלמלי התורה היינו יכולים ללמוד צניעות מחתול, עריות מיונה, גזל מנמלה… והללו החסידים מאי באו להורות? קושיא עצומה לפום ריהטא.
אבל לאחר ההתבוננות הגדולה האיר הקב“ה את עיני וסלותי לי מסילה חדשה בעזה”י, ואמרתי פרפרת נאה אחת לתרץ כמו חומר. תשמעו אתם ותאמרו בעצמכם, כי זה ניחא. גם החסידים לתכלית גבוהה, גבוהה מאוד נוצרו.
ברוך אלהינו, שהבדילנו מן התועים הללו. אבל אי אפשר לעולם בלי חסידים.
דעו בני, שהעולם נוטה אל העצלות והעמידה, כל עוד שלא יתחדש דבר מחוצה לו, המכריח אותו להשתמש בכל כוחו ולהתגבר על העצלות הזו. וכשם שמצינו אותה המידה באדם הפרטי, מצויה היא גם בעמנו בכלל, בנוגע לשמירת דתנו הקדושה. ומי לא ידע, שהיו זמנים ששכח ישראל מעצלות את צור יולדתו, ואת תורתו לא שמר? ולפי שרצה הקב“ה לזכות את ישראל, שלא יעזוב חלילה את דתו, לפיכך הרבה עליו כוחות מתנגדים הפכיים, גזירות, שמדות, שחיטות ורציחות, אשר העירו אותו משנת העצלות ויעוררו בו את תכונתו הפנימית לעמוד על נפשו, שלא תטבע חלילה בתהום הכפירה. זהו הסוד של הגזירות הרעות. אלה הם מעשה צורנו, ש”תמים פעלו", אל השומר את האמונה ואין בדרכיו עול חלילה. והכל ניחא…
ונחזור לנדון דידן. היתה עת מן העתים, שרבים מדיני השו“ע התחילו הולכים ומתמוטטים בין בני עמנו. מנהגים רבים רפויים בידיהם. והואיל שבאו לידי כך, העמידה החכמה העליונה את הבעש”טנים עליהם, את החסידים מחדשי דעות חדשות אשר לא כדת הקב“ה והש”ע, פורצי פרץ בחומת המנהגים הקדושים. וע“י הגזרה הרעה הזו הוכרחו רבים מבני ישראל, אשר יראת ד' נגעה אל לבם ותורת הש”ע חפצם, להתקומם נגד הבעש“טנים ולהיות – למתנגדים… להתחזק, לאסוף שארית אונם, לשמור על מנהגי הש”ע בכל כוח ועוז ובכל מסירת נפש, אשר אלמלא החסידים מי יודע אם לעת כזאת הגיעו דינים רבים מהש“ע הקדוש למלכות. ואם לא נתרופפו ואם לא נשתכחו כמה וכמה דינים עיקריים ע”י העצלות הטבעית, האוהבת לישון ולנום, כל עוד שלא תתעורר ע"י סיבה מבחוץ… והכל ניחא, בסיעתא דשמיא. – – – מה?
רואים אנו בעליל, בני, שזה לעומת זה עשה הקב“ה. ברא בעש”ט, יצר לנו לעומתו את הגר“א זצ”ל; הביא עלינו מכת־חסידים, נתן לנו לעומתם מתנגדים מחמירים.
כסבורים אתם, שאלמלא החסידים היינו זוכים ליהודים יראי שמים ויראי חטא כרבי משה ברוך ע“ה, ולהבדיל בין החיים והחיים ויראי חטא כר' שלמה זאב שלנו? וכמדומין אתם, שר' קלמן בריש ה”פלגאה" הלז, קטיל קניא באגמא הוא? כמה פלגאים כאלה איכא בשוקא? יהודים כאלה מתמעטים והולכים בימינו, ברם, אין דעתי נוטה, שצריכים כל הימים לבלות בערעור על אנשי “הכת”, ולספר בגנותם ולקללם, כמו שנוהג ר' קלמן בריש שלנו. הרי אמרתי לכם, שלפי דעתי טובה עשה הקב“ה לישראל, שברא גזרת הבעשטנות, למען חזק את מנהגי הש”ע ביתר שאת… אבל גם ר' קלמן בריש זה מסתמא שיטה יש לו, וע"פ שיטתו מוכרח הוא לעשות כפי שעושה. והכל ניחא. הכל שריר וקיים. הכל יבוא על מקומו בשלום.
אבל הרבינו היום לדבר על הצדיקים ועל החסידים יותר מדי. אגב גררא יצאתי מעט מגדרי. די. נחזור לעניננו. נו – נו, במה בהמה יוצאת? ובמה אינה יוצאת? – –
והנגינה הגמראית, היוצאת משבעה פיות, ממלאה את אויר בית המדרש בדיבורים מאירים ומזהירים. ניכרים הדברים, שיוצאים מלבבות מתענגים על רוב שלום. לבבות טהורים מצער עולמי, מהרהורי כפירה. והכל שם ניחא. כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. אין רעה מוחלטת. גם המשלחת הרעה – החסידות וחסידיה – לטובה היא. ואין ללבבות האלו שום דאגה אחרת מאשר לדאוג במה בהמה יוצאת ובמה אין בהמה יוצאת – בשבת!
מין טפוס מיוחד של מתנגד היה ר' פסח “הכל ניחא”. לא שאהב חלילה את החסידים? שייך לומר לאהוב את הגזירות הרעות, את השמדות והשחיטות? אדרבא, הוא שנא אותם בנפש, כמו שיאות להם. ראויים הם לשנאה… כדאים וכדאים הם, שכל איש יהודי ישנא אותם בכל לבבו, בכל נפשו ובכל מאודו, אבל לא לזלזל בכבודם. על שפתי ר' פסח הכל ניחא לא עלתה מעולם שום קללה ואלה על שנואי נפשו. לא הרבה לטפל בהם, כדי שלא יבואו ולא יעלו בלבו הרהורי חטא. הרי עוד סברא, שעלינו להחזיק להם טובה ולהיות אסירי תודה. וכששמע את חרפתם היה שותק תמיד. ולא יכלו להכיר בפניו אם נהנה הוא מעלבונם או מצטער.
הוא בעצמו לא יכול לדעת כל זאת. ולא לבד שלא קלל ולא חרף את אנשי “הכת”, אלא זימנא חדא התמלטה עוד ברכה מפיו עליהם… ואף כי הברכה הזו על תנאי היתה וכונה מתנגדית לה, בכל זאת עשתה רושם לא טוב בבית המדרש. די מכוער, שר' פסח נראה כאוהבם של הרביים ודורש טובתם רגעים אחדים. די שחבריו חשדוהו…
מעשה וחלה הרבי הזקן במחלה מסוכנה. כמובן הסב המאורע הזה התעוררות בביהמ“ד של המתנגדים. קולות מעין “כאשר שכב לא יוסיף לקום” או “מיתתן של רשעים” הנאה – נשמעו. ובתוך הערבוביא של הקללות מחייך ר' פסח הכל ניחא ואמר במתינות: “יתן ד' ויקום הרבי ויחי מחליו”. דיבור שלח ר' פסח ונפל כבומבה בין המתנגדים. “לקב אויבי לקחתיך… והנה – ברכת ברך!” וכבר נמצא מתנגד אחד, שהוציא לעז נורא על ר' פסח המלמד. אז קם ר' פסח והשתיק את המערערים: “שוטים שבעולם, אינכם יודעים בעצמכם מה טוב לפניכם. וכשמתפלל אני, שיחיה הרבי, לטובתכם נתכונתי, כי כל זמן שהזקן חי יש צדיק אחד, והרע הוא במיעוטו, וכשימות, הרי יקומו בניו ונכדיו והיו לצדיקים רבים, וימלאו פני תבל – הבל. וע”ז כוונו חז”ל: כל חלי ומכה אשר לא כתובה בספר – זוהי מיתת צדיקים! כי באמת מכה גדולה היא מיתת צדיקים ומרבים הם הבל במיתתם על ידי ריבוי בניהם ונכדיהם יותר מבחייהם. והכל ניחא.
הסכימו הפעם לזה המתנגדים בכל לב. דבר שלא תמיד זכה לו ר' פסח, כי על פי הרוב היו מגחכים למדני ביהמ“ד על חלומותיו וחקירותיו הילדותיות. ובעיני ר' פסח גם זה ניחא. הוא לא חש ולא הרגיש לגלוגם. לא כעס עליהם בשביל זה. “איך יכעס עליהם בשביל זה, שאינם יורדים לסוף דעתו?” הוא הסביר פניו גם לחסידים המדברים אתו, ובמתינות ולא ברעם וברעש, לא בקללות ובחרפות, השתדל כשיעור שאפשר להוכיח להם את טעותם המרה ולפרקים עלה בידו, ע”פ דרכו הקל והנוח, להכריח את החסידים שיודו בדבריו. והיה זה שכרו! – – –
פעם סיפר לי חסיד אחד, שראה בעצמו כיצד אלם נכנס להרבי ויצא הימנו מדבר. “משיח אלמים”, תקע בו ר' פסח מבט כשפוד צונן ואמר: חייך, ידידי, האם אלם לגמרי היה אותו האיש, אלם שאינו מוציא אף הגה מגרונו? ענה החסיד: “ואם גמגם קטעי קולות אי־מובנים, מה בכך? האם בשביל זה לאו אלם שמיה?” “נעניתי לך. אבל משביע אני אותך, בחיי בתך היחידה ובהצלחתה, שתגיד לי, הבאמת יצא מהרבי מדבר גמור, מדבר צחות, בשפה ברורה ומובנת לגמרי, כמו שפתי אני ולשונך אתה?” – – – עמד החסיד נדהם רגע כמימריה ואמר: “ואם לא דיבר כהוגן כמו אני ואתה, רק גמגם עוד קצת – מאי בכך?” לגלג עליו ר' פסח ואמר בניגון “שנים מקרא ואחד תרגום”: נכנס מגמגם ויצא מגמגם, והמופת איהו?…
בשביל מתינותו זו של ר' פסח הכל־ניחא היא אפשר לר' שמלקי ברזנר, החסיד הנלהב המסתופף בביהמ“ד דמתנגדים, לגשת לפרקים אליו ולשוחח אתו קצת; לכתחילה כך סתם, צביטה, “רמב”ם חמור”, מה יאמר ר' פסח על קושיתו של ר' אברהם ברוידא? “קושיות־עולם”. פלאי־פלאים. מאי? לא? אֶט. לא בנקל כ"כ יעלה הדבר בידו. “התירוץ לא ביד יוקח”… ומענין לענין, משיחה לשיחה, כלאחר יד ובדרך אגב, באים סוף סוף לעצם הדברים: חסידים ומתנגדים. ר' שמלקי הוא הראשון המתחיל, פורש רשת לרגלי ר' פסח, ולאט לאט באים מן הקל אל הכבד. ומתוכחים ומתלהבים שני הצדדים, אבל לא בשנאה כבושה, אדרבא, מתפייסים ומקיימים “את והב בסופה”, ובסוף נעשה שלום ביניהם.
"לענין מה שמהלל ר' פייסי את הבעלי־הבתים המתנגדים והותיקין, הלומדים משניות אחר תפילתם בבוקר, ומגנה את החסידים השותים אחר שחרית. – – – אט. כסבור אני שיש נימוק בדבר. ופשוט הוא. נשמת המתנגדים חצובה מהקרח הנורא, עבודתם אף היא מיראה, ותפילתם קרה־מתה ולנשמת המת לומדים “משניות”, והחסידים עובדים את ד' מאהבה. בתפילתם רצוף כליון־נפש, געגועים להשכינה ואהבה עזה. תפילותיהם חיות הנה, ולחיים – – שותים לחיים!…
מה? ההוטבה ההלצה בעיני ר' פייסי? אט, אל נא… ברם, אוהב ר' פסח הלצה טובה. אבל איך נהנים מהלצה אסורה כזו? הלה תוחב איזמל בבשרו, ושואל אותו עוד אם נהנה… והוא מתלהב קצת ומשסע את ר' שמלקי בדבריו ואומר לו: עד שאתה מדבר משתיה אחר התפילה מוטב שלא תזכיר תפילה כל עיקר, אני אומר. כי אתם אינכם מתפללים כלל, תפילתכם מעיקרא לאו שמה תפילה. אין כאן שתיה אחר תפילה, אלא שתיה אחר שתיה של אתמול, י“ש אחר י”ש, בלי תפילה באמצע.
הגע בעצמך! תפילה שלא כדינא, לאחר זמנה, ק“ש לאחר זמנה, הפסקות בצעקות ומחיאות כפים, הפסקות ב”קדיש", באיזה “ויצמח”.
– חה – חה, השם ישמרנו! אסונות גדולים. ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה! מאי דעתך, יהא סופנו בשביל החטאים הנוראים הללו?
– סופכם? סופכם יורשים גיהינום, עונה ר' פסח. והכל ניחא.
– באמת הכל ניחא. מוטב לשבת בגיהינום בצוותא חדא עם כל העוברים על זמן ק"ש, למשל, עם “הלובלינער הקדוש”, המגיד מקוזניץ, הרבי ר' מלך ואחיו הקדוש ר' זושע, מלהתענג בגן העדן עם המתפללים כקלמן בריש הטוב, משה’לה הסבל, חצקיל בעל העגלה, שמעיה הרופא ועוד בריות־יפות כאלו. מה יאמר ר' פייסי על זה?
– כבר אמרתי, שיש צורך בחסידים לעולם למען למוד מכם מה שלא לעשות, להתאמץ ולהתחזק שלא להיות קלים כמוכם, המרפרפים על פני הדברים ואינם יורדים לעמקותם… אני אומר לך דברים של טעם ומביא לך ראיה מן התורה ואתה מביא לי ראיה מן השוטים ואומר לי דברי הבאי וליצנות. לצים אתם כולכם, מתלוצצים על השולחן ערוך ודיניו, כאפיקורסים גמורים. כבר אמרתי, שהאפיקורסים והחסידים שייכים אלו לאלו ונוגעים בהדדי… אלו ואלו בלהג מלהגים ובליצנות מתלוצצים. והכל ניחא.
– ואם תאמר: מפני מה נתגדל אפיקורס כגון ר' קאפיל זה – שואל החסיד בניגון “ואם תאמר” שבתוספות – כופר מגושם כקאפיל בביהמ"ד של המתנגדים דוקא? מדוע לא ימצא חתיכא דאיסורא כזו בקלויז דחסידים?
כאן נסתתמו טענותיו של ר' פסח. קאפיל, האפיקורס הזה, הוא תמיד “תיקו” גדול אצלו. אינו יודע בריה זו מה טיבה ומה היא באה להורות? בשלמא אילמלא נתגדל בהקלויז דהחסידים אפיקורס כזה, תועלת גדולה היתה שם, למען הראות ליהודים: ראו הגידולים שהחסידים מגדלים. והיה הכל ניחא. אבל אצל המתנגדים, מאי עבידתיה?
רואה ר' שמלקי, שנסתכסך בר־פלוגתיה ורוצה הוא למתוח את הרשת הלאה, הלאה, למען לא יוכל לצאת הימנה, והוא מוסיף והולך:
“והרי מאמין ר' פסח בכוח התורה, כונתי לענין מופתי הצדיקים הכתובים בספרים הקדושים… הרי לא יכחיש ר' פייסי הלמדן חלילה, בנסים ונפלאות של חז”ל, “זוטר בהון מחיה מתים”. רבה ברא גברא, ועוד ועוד רבים למאות. ולמה לא יאמין בכוח התורה של הצדיקים?"
“כל הכתוב בשבחו של בעש”ט מזויף הוא. בעל “קהל חסידים” היה מפורסם לאיש תככים ומרמה, ולבסוף המיר את דתו… ולך והאמן בסיפוריהם. אותות ומופתים באדמת בני חם! ועוד, אילו גם ראיתי בעיני נס מאיזה צדיק, הייתי אומר כי לבעבור נסות ד' אותנו אם נעזוב ארחות יושר הראה לנו מופת. בפרט שרק שמועה שמענו ובעינינו לא ראינו. וכוח התורה שאמרת, היכן הכוח הזה? האם לומדים הם? הם טובלים במקוה, מחכים על “נקיות”, מתפללים, או יותר טוב “צועקים” כל היום, ותורתם אימתי נעשית? איזה כוח תורה? היודעים הם תורה? רבש“ע! הם מתנגדים להתורה והכוח מנין?”
“והצדיק מסאנדז? מה יאמר ר' פייסי עליו? הגם הוא אינו יודע את התורה? גאון אמיתי אדיר ונעלה כזה”.
“ה? שפיר, אין מי שיכחיש ויאמר שאינו למדן. אבל ה”נסתר" שבו מזיק ל“הנגלה” ומעשיו ועלילותיו אינם ע“פ התורה. כמה גיחוך וכמה שטות וטפשות מספרים עליו. כגון, שמלמד אחד אמר עליו, שהוא צולע על ירכו, והענישו במיתה חטופה. ואחר עשרים שנה למותו של המלמד האומלל אמר עליו הסאנדזר: “ער איז נאָך נישט מיינער פטור געוואָרן!” הנשמעה רציחה כזו? וא”ת הרי כתוב: “גם ענוש לצדיק לא טוב” ומי שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב“ה? לא מצינו בכל הנביאים, שעשו כן אפילו למי שהרע להם בפועל ממש. חז”ל אמרו שלושה חלאים חלה אלישע, אחד שגירה דובים בתינוקות, ומי הם אותם התינוקות, נערים שמנוערין מן המצוות, שנתעברו מהם אמן ביום הכיפורים“, “מגדלי בלורית כעכו”ם”, “שלא היתה בהם ולא בזרעם, עד סוף כל הדורות לחלוחית של מצוה. ואף על פי כן נענש עליהם. ומה יענה הסאנדזר, שדן למיתה מלמד אחד, בודאי בעל אשה ובנים, בעל תורה ומצוות, על התריסו נגדו? הייטב זאת בעיני הקב”ה השופט צדק?" – – –
“הרי ר' פייסי אינו מאמין בנפלאות הצדיקים. למה יתן אמון בנס שנתרחש למלמד ויפרך ממנו על הסאנדזר, הרי הברירה בידו לצדד בזכותו של הרבי ולהחליט, שלא היו הדברים מעולם, ולא קשיא מידי… אבל רואה אני, שגם ר' פייסי נתפס באותה עין של המתנגדים אשר…”
לא סיים ר' שמלקי את דבריו, הדלת נפתחה ור' קלמן בריש נכנס; וכיון שראהו ר' שמלקי, נסתלק תיכף לזוית שלו. – – –
אחרי שיחה כזו שאל פעם ר' שמלקי את ר' פסח: “יגיד נא לי מר שמה של אמו, עליה השלום, מה היה?”
“מה נפקותא לו לדעת זאת?”
“כך סתם; מאי איכפת לו לר' פייסי?”
“לדידי, שם אמי ביילה־פרל, ע”ה, אשה כשרה וצנועה היתה. אבל למה לך לדעת את אמי? פלא – – –"
ולבסוף נודע הדבר.
מאחורי הפרגוד נשמע, שר' שמלקי כתב בהפתקא, שהגיש להרבי שלו במוצאי היום הקדוש, את המלים האלה: “המתפלל על חברו הוא נענה תחילה. ואני מתפלל על ר' פייסי בן ביילה־פריל לרפואת הנפש”.
כששמע ר' פסח את השמועה הזו, חלשה דעתו עליו מאוד. שני שבועות לא למד עם בחוריו בביהמ"ד ולא התפלל בצבור, לא יכול להסתכל בפני איש משום בושה.
כנראה, טעה בחשבונו. – לא הכל ניחא בעולם הזה. יש עובדות הבאות ומטפחות על הפנים. יש אנשים הממררים את החיים והמוציאים את האדם משיטתו. היה מנקר ומחטט למצוא איזו תכלית לזילותא הנוראה ההיא, איזה צורך בהזכרת שמו ושם אמו לפני הרבי, ולא מצא. לא מסתבר הדבר. – – –
ולא דיבר עוד מלה עם האי חסידא עד שאפקוהו מבית מדרשא… וטינא היתה לו בלבו עליו עד יום מותו.
והמתנגדים הצדיקו עליו את הדין. תיתי ליה. התחברותו לבר־נש המזוהם הזה גרמה לו את אלה…
המסיונר
מאתיצחק פרנהוף
“נו, מה לומד כעת אברך? מסכתא סוכא! אט, אין העיקר הגמרא…” שומע האברך המושלם ר' זנביל הורביץ מאחוריו את בת־קולו של ר' שמלקי ברזנר, המסנן דבריו בין שיניו בנשימה אחת.
“קום, אברך, הנח מקומך ליהודי זקן וחולה, אומר ר' שמלקי אל ר' זנביל, בתוך כדי דיבור, כמנהגו להפריע את הצעירים בעלי־סודו, הלומדים גפ”ת בבית המדרש, להעמידם ממקומם, לשבת תחתם, לדבר אתם בלשון “אתה” וללחוש להם דברים יפים על אודות ענינים כמוסים, העומדים ברומו של עולם, ע"ד רבּיוּת וחסידות, “מדרגות ודביקות”, תכלית הבריאה ועבודת הבורא, שבירת התאוות וגדרים וסייגים של פרישה וזהירה. וכל אלה הדרשות המונוטוניות והמנמנמות היו אך הקדמות לאיזה סיפור חסידי מענין, שהיה מספר בקול נמוך, שאין בו חיותא, מפני שמתירא שמא יגיעו הדברים למי שאינו ראוי לשומעם…
כמובן הניח ר' זנביל מתחילה את ר' שמלקי לתפוס מקומו והתיצב נכחו, כי אהב מאד לשמוע את דבריו ולחישותיו המלאות רמזים וסודות ערפליים ולהסתכל בפניו הזרים, בפראות תנועותיו והעויותיו המשונות; כיצד הוא עוצם את עיניו החומות־בהירות במין כונה רזית, כאילו שמסירן מהביט על הבלי עולם הזה, והן חודרות לעומק הכל, מפנים לקליפות המכסות את פני הדברים הנסתרים, וכשפותחן אחר כך, תוצת בהן איזו אש קדושה וברק של שלוה סודית מבריק בהן, וכיצד הוא מושך את שתי זויות של פיו לכאן ולכאן לשני הצדדים, עד שיתעוותו פניו ויתמלאו קמטים וחריצים עמוקים וסבוכים אין־מספר, וגבותיו העבות והלבנות תתכנסנה ותתלכדנה… בכלל, אהב האברך המושלם לסקור על ר' שמלקי בעין חדה. כמו חפץ לעסוק בניתוח לבו של החסיד הנלהב ובהפרדתו, לבוא אל פנים פנימיותו ולפתור את החידה, ששום אחד מחובשי ביהמ“ד לא ידע לפתרה; מי זה ר' שמלקי ברזנר? מאין בא? היש לו אשה ובנים? או מתו? מה תורה הזרות בעיניו? מה מעשהו ומה תכלית ביאתו לעירנו? והעיקר, מה לכהן הזה בבית הקברות? מאי בעי בביהמ”ד של המתנגדים דוקא? משום מה שוהה הוא, החסיד הנלהב והנאצל, בבית מדרשם של המתנגדים הקרים ככפור, במקום הסטרא אחרא גופא? במקומו של ר' קלמן בריש שחיק טמיא, השוחק על כל הצדיקים ומכנה את הבעש“ט בשם של גנאי? לאיזה צורך הוא מתעכב כאן, מתגלגל על הספסל שאצל התנור ומכלכל את נפשו בבולבוסים צלויים, ומתלחש עם הצעירים דוקא, ואינו עונה אף מלה אחת על שאלותיהם של התאבים לדעת את עברו הנעלם, ואינו מסתכל ממש בפני המתנגדים המושבעים, אינו מדבר בפניהם, אינו משים לב לחידותיהם וחירופיהם, אינו עומד בד' אמותיהם, וכשרואה את אחד “ממלאכי החבלה” הללו עומד בזוית זו, הוא פורש לזוית אחרת, וכשיושב לספר עם אחד בחורים, אשר היה לו אימון בו, שלא יגרה בו את ה”רשעים“, הוא מתקפל עמו, מטה ראשו לראש השומע, שפתיו נעות לעיניו, ועיניו מטייפין אם לא אורב עליו חד מ”חבריא" לחטוף מלה חסידית הימנו ולהרעיש אח“כ את “העולם”, שהוא מקלקל את בני המתנגדים, מסית ומדיח אותם ל”עבודה זרה“. – – – ושום איש לא יכול להבין למה לר' שמלקי כל הצרה הזאת. למה לו כל הזהירות והשמירות, כל עינויי הגוף והנפש וכל הזלזולים הללו בביהמ”ד הישן של המתנגדים, בעוד שהיה יכול לשבת בכבודו של עולם, להתנהג בחסידות “ביד רמה” בהקלויז של החסידים, ששמה בא רק פעם בשבוע בליל שבת קודש אל “השלחן”.
“אין העיקר הגמרא ותלמוד”, מתחיל ר' שמלקי ללחוש לאזני האברך המושלם העומד נגדו, במתינות מעושה בשעה שסגר מסכת סוכה ונשק את כריכתה; “אין העיקר כל אלה, אלא העיקר, בני, הוא הלב, כשיש לבר־נש לב, אין צריך שום דבר חיצוני לעבודת השם, כי אין שום עכוב ומניעה שיעכבוהו וימנעוהו מעבודתו ית', ואין לו שום התנצלות לומ. שלא ידע זאת או שבמקום פלוני אי־אפשר לו לעסוק בעה”ש, כי כשיש לאדם לב, ידע ממילא ומעצמו כל ענין השייך להיהדות, וכל המקומות של העולם הם שלו; ואפילו אם הוא נע ונד ובא לפעמים למקומות שרחוקים מאוד מעבודת השם יתברך, יש לו כוח, לבעל־הלב, להעלות ולהרים כל אלו המקומות להשי“ת…”
פה הפסיק ר' שמלקי מעט, “כדרכו בקודש”, וההפסקות היו באות כדי ליתן רוח להשומע להתבונן בדבריו ולרדת לעמקותם. וכ' זנביל הורביץ, אם אמנם ההקדמה של “נחיצות הלב” לתכלית עבודת הבורא, לא חדשה היתה בעיניו, שהרי אברך מושלם הוא “המעיין בכל מקום” ויודע וקורא הכל, ומפני שכבר שמע אותה ההקדמה עצמה מר' שמלקי לא פעם אחת – בכל זאת העמיד את עצמו כאילו הוא שומע אותה בפעם הראשונה, והוא משתומם על עמקותה ושם הוא לב להבין אותה על בוריה. כי כן אהב ר' שמלקי, ששומעי דבריו יטו אוזן קשבת לו ויבלעו כל הגה ומלה היוצאת מפיו בתשוקה נמרצה, כאילו זה עתה ניתנה מסיני.
“כך, בני, העיקר הוא הלב. אבל איזה לב משמע? לא לב נקפא וקר, אשר סלעי קרח וכפור תלויים עליו, כמו הלב של הני בריוני המתנגדים היבשים…” בדברו זאת הראה באצבעו על ר' קלמן בריש, ר' שלמה זאב, ור' יחיאל מיכל, שלושה עמודי הותיקין, שהתפללו עכשיו מנחה גדולה. מצוותיהם של אלו מצוות גלמיות, אומרים משפה ולחוץ “ברוך אתה השם”, ואין לבם בוער באהבה למי שצוום לעשות המצוה. לא בלב כזה הכתוב מדבר, אלא לב ממש, לב חם, לב בוער, לב רוצה. כי העיקר, תדע, אתה האברך, הוא הרצון, החשק והכיסופין להשבית את כל המניעות והאונסים, הבאים לבטל את האיש הישראלי מלעשות את הדברים הצריכים לו ולגופו ולחייתו, היינו ליהדותו, וכל מי שרוצה באמת להיות ליהודי כדבעי, מסייעין לו מן השמים, וכל מי שנכסף ולבו בוער לקיים המצוות, מזמנים לו את המצוות גם במדבריות ובקומות שונים בסוד: “ימצאוה בארץ מדבר, בתהו ילל ישימון”. והבן הדברים, כי עמוקים הם, בוערים כלפידים".
כפי הנראה לא חש האברך המושלם את האש ואת הלפידים בהדיבורים הללו. אבל נהנה מן ההקדמה משום סופה, כי תמיד היה סוף ההקדמה הזו סעד וסיוע מאיזה מעשה נורא, מופת חותך מבוצינא קדישא זה או אחר, או מעשה נס, “אצבע אלהים ממש”, ממאורעות חייו של ר' שמלקי בעצמו, שכל אלה היו נצרכים לעניניו… והעסיקו את פנטזיתו.
“מה רוצה אתה?” התחיל ר' שמלקי למתוח את חוט שיחתו בקול תוסס וטמיר, אחר ההפסקה. “מה רוצה אתה? מצוות סוכה ומצוות מצה הן בודאי מצוות קשות וחמורות, שאין אתה יכול לשאת אותם ב”שק התפילין" שלך, אעפ“כ בדידי הוה עובדא, שהזמינו לי מן השמים סוכה כשרה בסוכות ומצה שמורה – בפסח, במקום שממה אין שם לא איש ישראלי ולא איש נכרי, בדרך נס נפלא בסיעתא דשמיא וסיעתא דלבאי, שנתלבש ברעוא דרעוא… וכיוון שמצאתיך לומר מסכת סוכה, אקדים לספר לך סיור של הזמנת הסוכה, ומשום דבר בעתו מה טוב, ואח”כ אספר לך ג“כ את המעשה של הזמנת מצה בדרך נסיי – ותשתומם…”
“לפני עשרים שנה או עשרים ואחת שנה. ה? כיצד? כך. זה היה לפני עשרים ושש שנה בדיוק ויום השני של חוה”מ סוכות היה, ואני הייתי מהלך בדרך לאיזה נחיצות גדולה. איני זוכר עוד, מרוחק הזמן, אנה הלכתי אז ולאיזה צורך היתה ההליכה, אבל כשהלכתי בחוה“מ, מסתמא הלכתי לצורך גדול היתה, ואי אפשר היה לעכבה… ואני זוכר כמו היום, כי השכמתי קום כעלות־השחר, והתפללתי במנין הראשון, אבל לטעום פת־שחרית לא יכולתי אז עדיין, כי לא תרגלתי לסעוד בהשכמה כהני הגרגרנים, ולקחתי “צידה לדרך” עמדי, ויצאתי מיד בזריזות והזדרזות ועשיתי דרכי… ויהי בחצי היום ושמש תשרי להטה על ראשי, שלהי דקייטא! ועיפתי מאוד, ולבי התכווץ מרעב – אבל איפה אוכלים, אם סוכה אין? חוץ לסוכה לא יכלתי בשום אופן לפתוח פה… ונפלה עלי עצבות גדולה, ועצבות מזקת לעבודת השם, כמפורסם. ע”י העצבות נחלש האדם ביותר ואינו משיג תוחלתו, כידוע! אז התחלתי לגעות בבכיה, מפני שהבכיה סגולה גדולה לעצבות. וכן חלפה ממני העצבות, אבל הרעבון לא סר ממני אף כמלוא נימא. כמו להכעיס, היה כל הדרך זרוע באילני תפוחים אדומים, מעוררים תאות האכילה, ובולמוס אחזני, הייתי בסכנת־נפשות… בכל הסביבה ההיא לא היה ישוב, ומה יכולתי לעשות?"
“ר' שמלקי! הרי מדינא דגמרא הולכי דרכים פטורים ואינם צריכים להמתין עד שימצאו סוכה?” נפל ר' זנביל לתוך דבריו, להראות לו את למדנותו, וכי מאזין הוא בשים־לב אל סיפורו.
“אט, כלך לך עם דינא דגמרא שלך”, ענה ר' שמלקי. “מתנגד רואה אך את קליפת התורה ולא תוכי תוכיותה… יהודי כדבעי אינו משגיח על דינא דגמרא לקולא; והם, המתנגדים, תפח רוחם, אומרים, כי מקילים אנו. אין אנו מקיימים המצוות כהלכתן… עוד הפעם. איך יוכל יהודי לפתוח פה וללעוס לעיסה חוץ לסוכה בסוכות, שהיא המצוה היותר גדולה, שיכולים להכנס בה עם ה”שטיוועל“1. ומי יודע אפשר יש לנשמתי איזו שייכות לסוכה? נשמת אדמו”ר מרופשיץ זצ"ל, למשל, היתה כולה ממצוות סוכה, והיה עוסק כל השנה בסוכה, בכל יום היה עושה איזו עבודה בסוכה שלו. היכולים לדעת? – – –
ובכן אנכי הולך הלאה והלאה והקיבה שלי תובעת את שלה בקולי קולות. הקיבה היהודית שלי הרגישה, שלא יום־כיפורים היום ההוא, ולא תענית אחרת, אדרבה, היא ידעה, שאסור להתענות בחול המועד סוכות, ומחמת זה להוטה היתה אחרי אכילה ונחלשתי עד כדי יציאת הנפש. חוץ לזה היתה נשמתי נמשכת כמו במלקחיים ממש, ולבי דופק בי כמו בפטישים וכמעט פרכס לצאת מגודל התאוה ומרוב התלהבות לקיים מצות סוכה, במקום שאין אנשים ושאין סוכה מוכנה דוקא. – – – לא יכלתי ממש לזוז ממקומי מגודל הצער והיסורים של הקיבה והלב. אבל מי שיש לו לב יהודי ממש, מתגבר על כל המניעות ומשבר כל העיכובים, הלב גוזר – והקב“ה מקיים; אי־אפשרות תהי לאפשרות. ולבי רצה לאכול בסוכה במין רצון עז, במין כוח נפלא, שאין הפה יכול לבטא והאזנים לשמוע. ויעץ עלי לבי לצעוק אל הקב”ה. וכן התחיל הלב להתפלל ולזעוק בקול של תחינה וגעגועים נפלאים להשי“ת ועשיתי תנועות להשי”ת בנשיאת כפים, כזה…"
בדברו זאת הגביה ידו ונראתה כפו הרזה ואצבעותיו הדקות והארוכות, שעורן הצח שקוף בלבנינותו, וכך צעקתי: “רבש”ע, פרוש על סוכת שלומיך! אי, נא, רבש“ע…”
“אז היה הדבר הגדול שמוכרח היה להיות – – –”
“הנה – סוכה עומדת לפני בצד היער – – –”
“סוכה כדינה וכהלכתה. עם ג' דפנות ישרות של נסרים ומחצלאות של קנים, שקורין – רוגיזה, וצורת הפתח בדופן הרביעי. סוכה מסוככה בקש וענפי אלון”.
“אז רתת וחלחלה אחזוני. הכי טפש הייתי, שלא אבין את הענין?”
“שידוד המערכות!”
הרי לא פעם ושתים עברתי בדרך הלז, וסוכה במקום ההוא מאן דכר2 שמה?…
הוא יחיה ויחיה אמר, אם אין הקב“ה רוצה, לא רואים כלום אפילו מה שנגד העינים ממש; ואם כביכול חפץ, אזי רואים פלאי־פלאים! בסוד “ויפקח ד' את עינה – ותרא באר מים”. כלום גם מקודם לא היתה הבאר, אך חסרה היתה “פקיחת עינים”. ועתה רצה הקב”ה לזכות אותי, לפיכך פקח עיני ואראה את הסוכה. – – –
“בחרדת קודש, ברתת וזיע נכנסתי אל הסוכה ונשקתי את כל דפנותיה. הגבהתי את הסכך וחזרתי והנחתיו שוב על מקומו, משום “תעשה – ולא מן העשוי”, יהי גם אם בידי שמים. וברכתי “ברוך שעשה לי נס”. ואכלתי באיזו הנאה משונה, והרגשתי מעין טעם “שייריים” בכל לעיסה ולעיסה…”
את דבריו האחרונים ספר בהתלהבות גדולה ובשכחת ישותו, ולא נזהר להגביה קולו קצת, כאילו יושב הוא בין אנ"ש, ועיניו נהרו. קמטי פיו נתפשטו ועל שפתיו המזדעזעות היה נגלה מין שחוק עדן נפלא.
“מה תאמר עכשיו לזה?” סיים ר' שמלקי בהרמת קול כגיבור מנצח. “מה אתה אומר, ר' זנביל? אדרבה, האפשר לבלי האמן כי משמיא קא זכו לי למיתב בצלא דקב”ה ממש, מוקף מכבוד קדשו ושיוו נסוך על ראשי? האם לא נראה בעליל? היש עוד למיחש למלגלגים קרי הלב, בן במתנגדים היבשים! אמור נא אתה.
בן המתנגדים לא אמר כלום, אבל המתנגדים גופם! ר' קלמן בריש ה“פלגאה”, שעמד כל העת מאחורי הבימה מצד שמאל והאזין ללחישת ר' שמלקי, מבלי שהרגיש זה במציאותו, אמר מתוך צחוק אדיר:
שטיא! סוכה יפה הזמינו לך משמיא! חה, חה, חה, סוכה כשרה! חסיד שוטה! הרי זה היה אוהל רועה. מקום שהרועה עושה כל צרכיו שם עם הערלית שלו, חה־חה־חה, חסיד שוטה!…
פני ר' שמלקי נתכרכמו. השנאה הכבושה שטיפח בלבו מאז, הזלזול הנורא, חילול קודש מעכשיו, שללו הימנו כל יכולת לשלוט ברוחו והתלקח והתקצף בכל כוח, וקלל בקול ניחר ומשונה: טמא־נפש! אפיקורס! אפיקורסים אתם כולכם. מתפללים בלי נקיון! הוא מעיז לקרוא אותי שטיא בפני… רשע מגושם כזה! הוא מסיר את לב בחורי חמד מעבודת השם האמיתית – – – כל עמלי לרכוש נפש למפלגה שלנו לשוא, לשוא. אני מתגולל כאן בין מסואבים ומזוהמים… אוי לי, עם לבן גרתי זה כמה ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב חנם… עבודות ירחים רבים הם מקלקלים ברגע אחד… תפח רוחם של אבות – אבות – אבותיכם, המתנגדים המכוערים!!!"
אכן! – – – נודע הדבר, לאיזה תכלית החסיד השוטה שוהה כאן. מסית! מדיח! מסיונר!
רעש נורא קם בביהמ"ד. המתנגדים המושבעים צועקים ורועשים, שוחקים בכוונת זדון, כדי להגדיל כעסו של הזקן האשמאי – – –
ר' פסח, שטרם התפלל מנחה, מתיירא שמא יעבור זמן, צועק בקול: “הסו, הסו, שעת תפילת המנחה הגיעה! ילך לו החסיד למקום שבא משם. – להקלויז של חסידים. מנחה! – –”
“עזות מחוצף־פנים!” צועקים מכל עברים. מעיז הוא לקלל את המתנגדים בבית מדרשם עצמו. מחציף את פניו לקרוא אותנו מנוולים. שמטוהו החוצה! מהפך הוא את ביהמ“ד ל”שטיבל“, – – מנחה!…”
ואיש טרם העיז לנגוע בהזקן.
וסערת רוחו של ר' שמלקי הולכת וחזקה. הצחוק וזעקות של עלבון הוסיפו שמן על המדורה והרתיחו את דמו. – – – המרירות התלקחה מרגע לרגע. ונתבלבל ר' שמלקי עד שלא ידע מה להתחיל ומה לאמר.
ועשה מדחה…
הוא נדחף, התנפל אל התיבה ושפך עליה כל חמתו… אצל התיבה עמד כבר יהודי אחד מעוטף בטלית להתפלל מנחה, ואך אמר להתחיל ה“קדיש”, וחטף ר' שמלקי מפיו הדברים והתחיל לצעוק, בקול שנשמע בו שועת יאוש ועינוי נפש:
יתגדל ויתקדש שמיה רבא, בעלמה די ברא כרעותיה.
ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה – – – –
“במקום קדוש? במקום קדוש אומרים ויצמח? ויצמח פורקניה!”
ואחרי הרעש – צליל של מכת לחי… ואחרי הסטירה סתימת הפה, שלא יחזור חלילה על המלות הטמאות, והשלכה מחוץ לבית המדרש…
על כבודם וכבוד אבותיהם וויתרו המתנגדים “ויהדרו” פני זקן בר אורין, יהא גם חסיד שבחסיד… אבל על כבוד כותלי ביהמ“ד שחלל ע”י אמירת “ויצמח פורקניה”, על מקום קדוש שנעלב – לא יכלו למחול…
המרגל
מאתיצחק פרנהוף
האברך המושלם ר' זנביל הורביץ, חתנו של שלמה זאב המדקדק, לא בא “בשבת שמברכין” אל ביהמ"ד להתפלל. ואם תמצא לומר: מאי כל הרעש? האדם קרוץ מחומר, אפשר אינו “בקו” – – –
במה דברים אמורים? אילולא ראוהו הולך להתפלל עם הטלית על זרועותיו… אבל עדי־ראיה, עדי־אמת יש ויש! ודא עקא, לא לביהמ"ד ראוהו הולך, אלא, הרים נפלו! אלא – להקלויז דהחסידים! – – –
אדם כי ימות מיתה חטופה, או אדם מתהלך בשוק ואירעה לו תקלה, נתקל ונשבר רגלו, הרי אלו מקרים פעוטים, מעשים בכל יום… יהודי כי נכנס בו רוח שטות ונכנס ל“גלח” והמיר דתו – גם זה בגדר האפשרות, ואינו מעורר בנו רגשי פלא; אבל מתנגד כי יעזוב פּתאום את בית מדרשו, מקום שהתפללו אבותיו ואבות־אבותיו, וילך ויעבוד “אלהים אחרים” ממש בהקלויז דהחסידים, זה מקרה היוצא מדרך הטבע. אי־שגירות שאין כגון זה. ולא אחד מהשוק, מתנגד סתם, עשה כדבר הזה, אלא ר' זנביל הורביץ.
לאו מילתא זוטרתא, ר' זנביל הורביץ זה! מיוחס הוא האברך המושלם הזה, בן־מתנגדים מחמירים מדור־דור. אבות אבותיו כבר היו מפורסמים למתנגדים. מוניטין של אבי־זקנו יצא בעולם, הוא, עליו־השלום, היה ירא שמים וירא חטא, שאין דוגמתו בזמננו. הוא שסגר את “הצדיק” במחילה בבית הכסא… עד היכן מסירת נפשו מגעת!… וברא כרעיה דאבוהי, ובן בנו ר' זנביל זכה להיות חתנו של ר' שלמה זאב המדקדק – – ולא לחינם השיא את בתו לתלמיד חכם זה. בחור חשוב היה, “פרי עץ הדר”, רך בשנים ואב בעובדין טבין; “כפטיש יפוצץ” קדקוד חסיד מתהלך באסמיו. חוץ מזה היה מטופל בסמיכות משלושה גאוני הזמן. ולאחר חתונתו היה הוא לתכשיט בית מדרשו… צנא מלא ספרא! בקי בש“ס ופוסקים בפועל ממש. מחוץ מזה בעל “פסוק” יחיד ומיוחד. בעל “מורה נבוכים” שאין כמוהו, והיכן דקדוק? מי ישוה לו בדקדוק? גם את ה”חיצונים“, הוא יודע. כביכול, יש מה לדעת שם. אין כאן לא תורה ולא חכמה. אט, חוטפים בשעה שאין יום ואין לילה ומעיינים קצת, בדרך ארעי, ויוצאים ידי חובת “ודע מה שתשיב”… וחוץ מזה יש לו פה מפיק מרגליות, פנינים. מלמד הוא “חומש עם רש”י” לפני ה“עולם” בביהמ“ד, ומושך אליו כמה וכמה מנינים יהודים לשולחנו. כל חובשי ביהמ”ד מתלבטים לרגליו, מחכים למוצא פיו, תולים ממש עיניהם עליו; הוא התל שכל הפיות פונים אליו. וחוץ לזה, כותב הוא שו“ת לגדולים הגאונים והוא מקבל מכתבי תהילה וקילוסים מהם. ברם, אינו מראה את המכתבים. לאיזו תכלית? אטו – בחיקו ישאם? כלום להתפאר הוא צריך? קטנטנות! רק מכתב אחד הוא נושא בכיסו, על פי מקרה הלך להתפלל ומסר לו נושא המכתבים בדרך. עפ”י מקרה, המכתב הוא מגאוני־הגאונים, “צבי תפארת ישראל”, ועפ“י מקרה כותב הלה אליו “טיטעל” גדול, שלא כפי הרגלו. והגאון נודע למקמץ בתהלות ותשבחות. ופיק חזי, מה כותב אליו בהתחלת המכתב: לחריף ובקי, עניו וסביל, לבית המדרש מושך המנוול, עושה לתורה דרך ושביל, אין לגמור שבחיו על קלף וגויל, החכם השלם, כש”ת כמהור“ר שלמה זנביל, יצ”ו. וחוץ לזה טבעו יצא לעולם, ספרו הגדול המכונה “שביל התורה” מונח בכתב־יד. שביל יוצא מעדן התורה, ומשם יפרד והיה לשלשה ראשים: פירוש על התורה, ע“פ דקדוק והמסורה; ביאור של הגמרא ע”פ הגיון וסברא; פירוש על ה“מורה” בדרך ישרה ובמליצה יקרה ובשפה ברורה. וכבר ראו חכמים את הספר ויהללוהו, גאונים – ויכתבו עליו: דולה מים מבארות עמוקים, כל רז לא אניס ליה ועמו נימוקים, חכו ממתקים יקרים מפנינים ומפז וענקים וכו' וכו'.
הרי לא לשוא אברך מושלם הוא, ר' זנביל הורביץ זה!
והאי גברא עזב את הדגל – ונפל אל מחנה האויב! בגד במסורת אבות, וניתק חוליות השלשלת, שלשלת של מתנגדים נוראים. והאי גברא פתאום מינות נזרקה בו ויצא לתרבות רעה, עזב מקור מים חיים בביהמ"ד של המתנגדים לחצוב לו בורות נשברים בהקלויז של החסידים! חרף מערכות ישראל!
כשראוהו תמיד מתלחש עם ר' שמלקי ברזנר כבר חששו המתנגדים חשש סכנה בדבר. לבם ניבא להם אחרית לא טובה. עילוי גדול… מוח־חריף… ומוחות כאלו עלולים להתקלקל אגב חריפתא… מי יודע דרך הרוח?… אברך המדבר תמיד ברמיזת אצבע, בעינים ממצמצות, שוקע תמיד בהרהורים, מוציא לפרקים פנקס מכיסו וכותב ומטמין ופניו שופעים איזה סוד – – הלואי והסוף יהיה טוב… גם לפני ר' שלמה זאב, חותנו של האברך המושלם, באו האורבים בקובלנא. אדרבה יראה גם הוא את הסכנה. יש קושיות על חתנו, ידע לכל הפחות. אולי יועיל מה, אבל ר' שלמה זאב, כדרכו תמיד, לא ענה מלה להקובלים… אבל ניכר היה, שגם לבו כואב מאוד על התנהגותו הזרה של חתנו. אבל חסר־אונים הוא להושיע… חתנו זה כבר אינו דר עמו בכפיפה אחת, אינו נסמך על שולחנו, עסקיו הוא מנהל בפני עצמו, ואינו תולה כבר בדעתו בשום דבר. אדרבה, הוא, הזקן, כפוף לו במידה ידועה. ישנם ענינים, שיד חתנו בהם על העליונה, למשל ב“מורה נבוכים” – וכי יכול הוא לצוות לו או גם לבקשו, שלא ירבה שיחה עם החסיד המסתופף בביהמ“ד – החסיד הזה הוא מקור כל האסונות! איך אומרים לו בפירוש: חוששני שלא תתקלקל ע”י החסיד הזה. חוכא־וטלולא! החסיד הלז יסית אותו, את הלמדן הגדול, את הירא שמים המופלג, את האברך המושלם? ברם, רמז פעם ושתים לבתו היחידה, זוגתו של ר' זנביל, שדעתו אינה נוחה מבעלה, מחמת שאינו הולך בדרכים הכבושים מאז, “חדש אסור מן התורה” אבל מה הועיל ברמיזה זו? האפשר, שרעיתו של ר' זנביל תהין להגיד לבעלה איזה דעה? הוא גאונה ותפארתה בחיים – כל בנות הנגידים מקנאות בה בגלל בעלה, ופניו היפים, ופאותיו הקטנות המסתלסלות למעלה כלפי שולי הכובע. והיא, אין זה סוד, ואינה מתבישה בזאת, היא אוהבת אותו כנפשה. והיאך לא אוהבים בעל כמותו, איש טוב ונעים שאין דוגמתו. ואוהב הוא שידמו אחרים, כי מטפח הוא סוד בלבו – מאי בכך? ביחוסו אליה אין לו כל סוד. –– לאהיא מאמינה בו אמונה שלימה, שכל מעשיו רצויים. כך צריכים לעשות; והלואי שיתנהגו כל הבעלים כך, כמו שזנביל בעלה עושה. – –
ןבכן, לא נמצא איש עומד בפרץ, לא היה מי שיקבל פני הרעה.
והרעה באה ונהיתה.
לאחר שגרשו את החסיד ר' שמלקי מביהמ“ד, ראו, שהאברך המושלם אבד מנוחתו. לא ישקוט עוד. הכירו בו, שמלחמה פנימית מתלקחת בלבו. מבולבל הוא, אינו לומד ואינו מתפלל כהוגן, מטולטל ממקום למקום, מזוית לזוית בביהמ”ד, מחכך במצחו ומנענע בראשו.
ופתאום – והוא מתפלל בקלויז דחסידים.
“אוי מה היה לנו”, בוכה אביו של ר' זנביל לפניו, ועיניו זורמות דמעות ומרטיבות את הזקן הלבן. תורני מופלג, מתנגד כשר הוא אביו הישיש; והיה כשמעו את הבשורה השחורה, התפרץ למרות זקנותו המופלגה, לביתו של בנו וגעה בבכיה: אוי מה היה לנו! הלואי ומתי טרם ראו עיני, שבני מחמדי נתהפך לאיש אחר – – – הלואי והיו עיני נמקות בחוריהן טרם עזב את דרך התורה – הולך את לצים ויליץ גם הוא…
ואמו, אשה בת דעה וחכמנית, ממשפחת מתנגדים ורגילה היתה עוד בימי נערותה בבית אביה לשמוע חרפת־החסידים, באה גם היא לספוד על בנה ולבכותו. מלטשת את לשונה בתאניות, בטענות והתחננות. גם מאיימת עליו בכל מיני איומים, תתפרץ אל הקלויז דחסידים, ותעשה שם מהומות על שפרשו הרשעים והמינים רשת לבנה בר־בטנה, נשמתה וחיתה. מה חפצו מחייה?… המעט להם האברכים שלהם? רבש“ע, היא מתחילה לבכות בעקימת פיה ודמעות נושרות על לחייה העבות. “אפשר נכתבה הגזירה בשמים, עוד ברה”ש דאשתקד, יה”ר מפניו, שתהפך הגזירה על ראשה, על עצמותיה, תהא כפרתו, ובנה יצא נקי…"
“רבש”ע, אבותי הטובים, הרפו ממני, תנוני גם אותי לדבר מלה. אל תיראו, בנכם לא יקדיח תבשילו. בטחו בו בכל לב; לא אעשה מדחה חלילה. כבר גדלתי, ואני יודע מה טוב, מה נחוץ לי… אחריותי הרי עלי. אל תדאג אבי, את תפחדי ואל תרעישי, אמא… חכו איזה זמן… תראו בעצמכם".
“לא, לא, הם אינם יכולים לחכות, דברים כאלה אינם סובלים דחיה… תיכף מיד ישבע להם, שלא יוסיף דרוך על מפתנם, שלא ירמוס חצרם, אם לא, אזי יראה מה ש…”
והנה גם ר' שלמה המדקדק, בכבודו ובעצמו, שאין דרכו לבקר את בתו רק לעתים רחוקות, בא הפעם, והוא רוטן בהברה מרוסקה, חצאי מלים, בושה… גנאי, חרפה הוא עוטה על המשפחה כולה… ישחית זרעו… אין להרים ראש עוד פשוט… אנוס יהיה לגרום “גט” “גט”, ואם לא יצייתו לו, יעבירם מנחלה – – –"
שעמום שתקני נסוך על כל בני הבית… מועקה אלמת.
רעיתו של ר' זנביל שומעת את כל הסכסוך בהשתוממות, ואינה מבינה אותו היטב. גם עליה שנואים אלה האנשים, אשר קוראים אותם “חסידים”, אע"פ שאינה יודעת למה. אביה למדה לשנוא – והיא שונאת. אבל מה להם ולה? אם זנביל שלה יבין שכך צריכים לנהוג, בודאי נכון. הוא מבין יותר ממנה… בעיקר הדבר אין נפקא מינה. בעלה לא נשתנה במקצת. – – – יכולה היא לאהוב אותו אף בהיותו חסיד. – והשם הרע? מה יכולים לעשות? עד שתצטרך להשיא הבנות ישתכח הדבר… ועוד, האם תוכל היא לשנות? – – תש כוחה, ומה שהגברים יכולים לחשוב… אביה מדבר על גט… על פיה מתגלית בת־צחוק רכה ואדמומית קלה רצדה על לחייה… – “מה שיעלה בלבותיהם של גברים!”
ובבית המדרש לא פסקו מלדבר בזנביל זה, שהפך הקערה על פיה, והלך בעצת הכת החדשה…
הללו גידולים של הזקן האשמאי, שמלקי ברזנר, הולך ר' קלמן בריש ה“פלגאה” ומרתח. את שמו ושם אמו של ר' פסח הזכיר לפני הרבי שלו – התפלל לפניו עבורו… ועכשיו לקח ממנו עטרת ראשנו. ארורים הרשעים, שעל פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה! כמה פעמים אמרתי: גרשו את הטמא בעוד מועד… ולא שמעו לי. עכשיו – הא לכם! הוא הדבר אשר דברתי. גם על צוארו של ר' שלמה המדקדק תלוי הקולר. גם עליו למתוח דין קשה, אני במקומו אחרת הייתי עושה…
ור' שלמה זאב המדקדק בודאי לא נח ולא שקט, מאותה העת שנתחמץ חתנו. הוא עשה כל מה שהיה בכוחו לעשות… הקים עליו מליצים בין חבריו, שהשפעתם עליו. גרם שגם ממרחקים השיג ר' זנביל מכתבי תוכחה ומוסר ארוכים מ“ידידים מנוער” מעין:
"היות שמועה שמעתי, ותרגז בטני, לקול הקורא תצילנה אזני. שמעתי אומרים עליך שבגדת באשת נעוריך – התורה הקדושה. השלכת מרגניתא וקבלת מחירה חספא וכו‘. פתוך אנשים רעים ללכת בעצת הכת החדשה. מה עצמה תוגת נפשי! חי רוחי שלא האמנתי, לא האמנתי זאת עליך אם לא שמעתי מאיש נאמן. ומי לא ישתומם לראות ירא ושלם כמוך ישליך התורה והחכמה אחרי גוו – מי האמין לשמועה כזאת עליך, הותיק, וכו’. לא טוב הדבר אשר אתה עושה, ידידי, לא כן עשו אבותיך. הנה קמת תחת תרבות אנשים לזרוע קוצים בתוך כרמנו, כרם ד' צבאות, ולעקור כבודך וכבוד אבותיך שוכני עפר, וכבוד כולנו… ולהיות שמך חומץ בן יין. – – – מה גדלה עגמת נפשי בזכרי, כי אנחנו אבדנו אותך, ידיד יקר, והכת הסכלים הבעשטנים, ישמחו בך כעל הון… הם ירבו בשמחות ואנו באנחות וכו‘. אבל זאת היא נחמתי, כי לא אבדת כל תקותך, איחל לד’ שתשוב ותתנחם על מעשיך, תבוא לידי ידיעה ברורה שדרכיהם נפתלים הם, וגדוליהם סרו מנתיב השכל וילכו עקלקלות. תבוא העת כי תדע, שכולם הם רמאים, המתעים את עם ד‘. אבל לא לי להעתיר דברים לפניך… ומה אדע אני אשר לא תדע אתה… וכו’.
כאוות נפש ידידך מנוער החפץ בתשובתך
פנחס בן ר' גדיל ז"ל. "
אבל כל האמצעים, כל השידולים וההפצרות לא פעלו כלום. כל עמלו של ר' שלמה זאב להשיבו אל דרך האמת, היה לבטלה. ר' זנביל באחת: יודע הוא את דרכו אשר הוא הולך עליה… ואין לשום איש להתערב במעשיו…
שומע ר' שלמה זאב שחתנו הולך מדי יום ביומו להתפלל בהקלויז דחסידים דוקא. שומע ר' שלמה שהוא מתחבר עמהם, יושב אתם במסיבתם, ינגן ניגוניהם ויישתה יינם… ועבירה גוררת עבירה! נוסע הוא להרבי שלהם, “יתן פדיון”, ימסור פתקא. מעשה מומר להכעיס. שומע ר' שלמה את כל זאת, והוא שופך את כל חמתו על חתנו ע"י הדרת הנאה והעברת נחלה בעדים ובשטר כחוק…
שומע זאת ר' זנביל הורביץ ומחייך.
ומתדבק רש"ז ביתר עוז וביתר הטעמה במנהגיו ודקדוקיו, מוסיף הוא שמירה על שמירה, זהירה על זהירה… אבל לא באותה השלוה הנפשית כמקודם. יאוש מר נמסך בלבו, קומתו נכפפה, ורואה הוא שקוי אישיותו מתחילים להתטשטש. והוא מתכנס לתוך עצמו ומצטמצם במחיצות ובד' אמות של הלכה. כופף ראשו כלפי השורות הרוקדות על כל צעד ופסיעה… הנה “אבן עזרא”, לפני מי ירצה עליו? הנה. דיוק נכון, חדש לגמרי, בפסוק – ואין לפני מי להגיד! ונוסף לזה, מחשבה מלפפת אותו, ואלי חסר דעה הוא ר' זנביל חתנו! נכנסה בו רוח תזזית. –
גם בביהמ“ד ניכר היה, שאין כאן עוד האברך המושלם. פנה אותו הזיו ואותו ההוד שהוא היה משרה שם. מרה שחורה השתטחה בכל ירכתי בית המדרש. שבת אחר השינה, ואברך אחר ממלא מקומו בלימוד חומש עם רש”י לפני “העולם”, אבל אין לזה אותו הטעם כמו של ר' זנביל. יושב ה“עולם” ומשתוקק לאותם הדברים המתוקים, לאותם הסלסולים שהיו רגילים לשמוע… דרכי ביהמ"ד אבלות. לא באים עוד מבתי כנסיות אחרים לשמוע חידושים מפי הלמדן הבית־מדרשי… ובהקלויז דהחסידים ששון ושמחה…
באים בני חברה לידי התפעלות ורגיגה ורקידה של מצוה.
שמחים החסידים על הנצחון הגדול, על האברך המושלם של המתנגדים, שנתוסף על אנשי שלומם; הם הולכים ומתרבים, הולכים ומתפשטים, והמתנגדים הולכים וכלים, הולכים ומתנונים. כל אדם חשוב, שיש בו אך ריח תורה, פורש מהם, במשך הזמן יתרוקן ביהמ"ד שלהם מכל צורבא ורבנן, ישארו רק הזיבורית וההדיוטים ועמי הארץ, העגלונים והקצבים.
החסידים מזדקרים ומקרטעים כדגים. מטיחים דברים כלפי המתנגדים בפני ר' זנביל… מי שהיה מתנגד נורא…
“אם פגע בך מנוול זה – משכהו לביהמ”ד של המתנגדים. ושם ישאר, ואתה בעצמך לך־לך אל הקלויז דחסידים."
האין כך ר' זנביל שלנו?
כ־כ־ך, מזמזם ר' זנביל.
הכרת פניו תענה בו, שמפוזר הוא מאוד, אין לבו הולך אחרי בדיחותיהם… – – –
לפנות ערב של יום קיץ, חמה גדולה ומבהיקה מזה את חומה וזהרה סמוך לשקיעה בתוך מפלשי דם ואש… מטיילים הבריות מחוץ ליער במסילה העולה על ההר כגדול לשאוף אויר, ומסתכלים בשמש ובתכלת השמים, הפתוכה ארגמן וירקרק, ואחרים רוחצים בנהר שלרגלי ההר. ואחרים מתקררים ביער העב שבקצה ההר, וישנם גם בריות השוהים כעת – בבית המדרש…
בביהמ“ד ש המתנגדים, המואר בזהרורים כהים ונוגים של השמש השוקעת, האויר חם עכשיו, שרב מחניק, אפס רוח שם… ערב ר”ח אלול היום. והתאספו המתנגדים להתפלל תפילת “יום כיפור קטן”. ראשיהם מורדים למטה, על פניהם שוכנת עצבת. כל רוח מדוכא, כל גוף טבול בזיעה, כל עין נוזלת דמעות רותחות…
עטופים הגופים היגעים הללו בטליתות, ברעותא דלבא… ומתפללים הם. פעם מרימים קולם ופעם משפילים בתחנונים ובקשת רחמים, והם מסלסלים בניגון עצמו:
רַחְמָנְנְנְנָא אִידְכַר לָן קַיֶָמֵה דאברהם רחימא! בְּדִיל ויעבור…
והנה פתאום נפתחה הדלת ואברך נכנס לתוכה…
הרי זה האברך המושלם ר' זנביל הורביץ.
____________
כל העינים, כמו לפי צו של איזה פקיד, נשׂואות אליו. כל פה פעור וחפץ לשאול מה, להביע תמהון, לצעוק “אתה כאן!” – – –
אבל מחניקים הדיבורים, השאלות… אסור להפסיק!
כשעה קלה נשאר ר' זנביל כך, בעמידה מאוששת, כשהוא משהה עיניו על קירות ביהמ“ד, על עמודי הבימה, על השעון העתיק ועל ארונות הספרים. אח”כ עיגש ישר אל מקומו, אצל חותנו ר' שלמה זאב, הופך פניו אל הקיר ומתחיל לצעוק עם הצועקים: “בדיל ויעבור”…
מרגיש ר' שלמה ונזדעזע בכל אבריו…
“הקולך זה, בן־ממר?”
מביט עליו מן הצד מתוך הסידור כמבוהל ומשתומם…
אבל הרי אומרים הפיוטים הלאה… החזן לא יחכה… ומגיע החזן אל הפיוט “במה אקדם” ומגביה ר' זנביל קול צעקה איומה… צווח הוא: “כבן סורר ומורה הייתי, מורד על אדוניו”… ועניו יורדות מים…
כל המתפללים בוכים עמו. ידע העם מה פירושן של המלות האלה. מתפללים הם את התחינה ההיא בחשאי, מניחים את ר' זנביל להתודות בקול רם, והוא בוכה כתינוק המתחטא לפני אמו: “אך לא להכעיסך כונתי, שמתי פני ככלב, העזתי מצח כזונה… וכן כתוב ומצח אשה…”
מדברי התפילה הזו ומאופן יציאתה מפיו של ר' זנביל ידעו כבר כל המתנגדים, כי ר' זנביל חזר אליהם בתשובה שלמה… הרגישו כאילו אפרסמון נשפך בהמון לתוך לבותיהם, ונרפאו הפצעים…
אבל למה כל זאת? מעיקרא דדינא פירכא! בקוצר רוח, בסבלנות ובסקרנות גדולה חכו לגמר “תפלת־יום־כיפור קטן”, כדי לשמוע בפירוש את הודוי של ר' זנביל – ואת פתרון החידה הנוראה…
עוד המלה האחרונה בפי החזן וכבר עומדים המתנגדים סביב לר' זנביל כפופים אליו לשמוע, לשמוע הם חפצים…
ור' זנביל התכונן תיכף למלאות מאויים העז, לספר לחבריו בדעה מה הגיע לו, ולמה פירש מהם:
“דעו לכם, רבותי” – פתח בקול צלול – “מעולם לא עלתה במחשבתי להתדבק בכת הבעשטנים ולא להשתקע בתוכם ר”ל. אלא שמחבר אני ספר נגדם, בשם “תורת הקנאות” כניתיו. הספר הזה מגלה לבני ישראל כל מעשה הכת ותהלוכותיהם, מנהגי גדוליהם הרמאים, תעלוליהם וזיופיהם… הכל לאשר לכל כותב אני שמה, ומוכרח אני לכתוב, לכלוא את הרוח איני יכול… אני מקוה, שמהחבור הזה תצא טובה לעמנו. בקרוב תוכחו. אבל צריך היה לי לדעת את פרטי דיבוריהם, טענותיהם ודרשותיהם, נימוסיהם ומסתריהם, כל סודותיהם ותנועותיהם. כל אלה היה עלי ללמוד מאנשיה הכת עצמם, לולא זאת הייתי עושה שקר בנפשי… לשקר העט. וכל עוד שאני גברא, החסיד ברזנר היה מסתופף בבית מדרשנו, למדתי הימנו כל הנצרך והנדרש לי לדעת; הוא אומר – ואני רושם בפנקסי. והשוטה ההוא חשב, כי דבריו יעשו איזה פעולה עלי. – – – אבל הרבה עוד חסר לי לדעת. את חייהם הצבוריים והחברותיים לא יכולתי ללמוד הימנו… את שיחות החסידים בינם לבין עצמם, את מנהגיהם וטפשויותיהם אצל הרבי, את תנועותיהם בישבם בצוותא חדא. העיקרים האלה היו חסרים בספרי, בפרט מיום שנטרד ר' שמלקי החסיד מכאן, נפסק לגמרי הקשר ביני לבינם. ויראתי פן לא אוציא מחשבתי מכוח אל הפועל וחטאתי להאמת כל הימים. לכן, אך לתכלית זו החלטתי להתחפש במסוה החסידות בכונה, למען יהיה בידי להתערב עמהם, להתהלך אתם שנה שלמה, כדי להבין סודותיה של החסידות הבעשטנית לכל פרטיה ודקדוקיה. מרגל הייתי בתוכם, והם לא ידעו דרכי. הפתאים האמינו בי ולא העלימו דבר ממני. ועתה יש, תהלה לאל, בכוחי לפרסם את קלונם, לגלות נבלותם לעיני כל. ומן החומר הזה אעשה, בעזר עלי, צורה נאה; בקרוב תראו ותצהלו, והם, הטפשים הבעשטנים, יכבשו פניהם בקרקע…"
ומרטיב ר' זנביל בלשונו את שפתיו הצורבות, ונוקב באצבעותיו את חוטמו וריכז מבטו עליהם: “לא להכעיס את קוני חלילה ולא להכעיסכם נתכונתי, שמתי את פני ככלב, ולא כלב ממש. “התכלית מקדשת את האמצעים”, אמר חכם אחד”.
נהנו חובשי בית המדרש, הלמדנים הפלפלנים, מסיפור המעשה, צחקו מטוב לב עד להפקע… זהו ענין מחודד, פלפלת וחריפה! סברא “מהרמשיפית”. "חרוץ הוא ר' זנביל שלנו – – – ".
ור' שלמה זאב עדיין עומד מבולבל… מפקפק הוא אם היטיב לעשות או לא. לכאורה, כונה טובה מצרפה הקב“ה למעשה, אבל אינו מוצא דוגמא כזו, שילך איש ויעבוד עבודה זרה לפנים, לא בתנ”ך ולא בגפ“ת. יעיין בתחילה היטב בספרי שו”ת ואח"כ ידע לדבר דברים ברורים ולא ישחית דבריו לשוא – – ועדיין אינו מדבר מלה עם חתנו.
“א־אבל מדוע הסתרת בסוד כל כך? לנו על כל פנים היית יכול לגלות הכוונה”, תמה ושאל ר' קלמן בריש בהנאה מרובה.
“ידעתי שחותני היקר, יחיה, לא יהיה מרוצה מאמתלה זו, ולא היה נותן לי רשות להתחפש בשום אופן. והיינו אני ילדי רוחי חטאים… אמרתי בלבי, מוטב שאעשה מדחה לכאורה, ואח”כ יראה עין בעין, שכונתי היתה רצויה".
הרגיש ר' שלמה זאב את עצמו מחונף מעט. ראה נא ראה! לא ידע עד היכן מכבד אותו חתנו זה. אבל להתפייס לגמרי לא יכול עוד. והוא ממלל:
“אברך בן תורה צריך לדעת היטב, שגם למראית־עין אסור לעבוד עבודה זרה. – אצלי היא מן העבירות “יהרג ואל יעבור”. אין…”
ובאמצע פרפור הלב נזכר בדבר נחוץ יותר משיבת בנים אל אבות…
והוא עוזב את “העולם” מתרגש… ומרים הוא את שתי רגליו ופוסע על השולחן, מרכין ראשו כלפי השעון, התלוי במרומי הקיר. נועץ בו עיניו ואומא: רבותי, צריכים לאמור “אשרי”… ותוך כדי דיבור, בעודנו עומד על גבי השולחן, הוא גומר את כל הפסוק עד “יהללוך סלה”.
כדי לקמץ מלה…
המדקדק
מאתיצחק פרנהוף
“צריך שתהא לו לאדם שיטה קבוע בחיים… לא שיהא היום כך ומחר כך, בדרך אגב, ותלוי בסיבות חיצוניות ופנימיות… לא נקרא “אדם” אלא בעל אופי קבוע ותכונה חזקה, שכל רוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו…”
זוהי דעתו של ר' שלמה זאב המדקדק. והרבה יש לו לדבר מדעתו זאת. ראיות חזקות ומופתים חותכים, אי בעית אימא קרא, אי בעית אימא סברא, יש לו בנרתיקו, אבל שתקן הוא ר' שלמה זאב מטבעו, קמצן בדיבורו, ובמקום שאך אפשר חושׂך הוא את דבריו לעת אחרת… ואף כי איש אמיד הוא, מטופל בנכסי דלא ניידי, ירושת אבות, וצריך הוא להיות מעורב עם הבריות, אפילו הכי לא היה שום איש יכול להתפאר ששמע מר' שלמה עשרים מלים שלמות בת אחת, בעניני דעלמא… כלום “אשר ברא אלהים לדבר” כתוב? “לעשות” אמר רחמנא. לעשות ולא לדבר. מכונס בתוך עצמו היה ר' שלמה זאב מנערותו עד יום מותו. איזו תוגה של מסתורין עוטפת אותו תמיד, יגון עז משתקף מתוך עיניו ומפניו הגאותניים והמעוננים. גם שחוקו, שבא לעתים רחוקות מאוד, היה שחור וקפוא. רתחני וקפדני היה כל היום. מלא תרעומות ותלונה על כל באי עולם, כאילו נחשבים לאויבים לו ולשיטתו. – – – ושיטתו הכללית היא בתכלית הקיצור: על שלשה דברים היהדות עומדת: על דקדוק המלה, דקדוק הזמן ודקדוק המעשה…
דקדוק המלה כיצד?
תנ“ך נתן הקב”ה ליהודי! וכל חייו משועבדים לפרש ולבאר אותו התנ“ך’ל. לדעת כל מלה שבו, לדקדק בהן עד כמה שכוח שכלו מגיע, לזכור בעל פה כל קוצו של יוד, לספור ולמנות כל אות מאותיות. אילולא כל זאת, בפירוש אין כל תכלית לחיי היהודי. אם היו מעירים את ר' שלמה זאב באמצע שנתו היה יודע להגיד על פה שישנם בתנ”ך תתקב“ך פרשיות, עשרים ושלושה אלף ורי”ד פסוקים, חמש מאות ותשעים ושנים אלף ותל“ט מלות, שני מיליון תשכ”ח אלף ות"ת אותיות!
הוא לא בטח על שום ספר וסופר, הוא ספר ומנה בעצמו ומצא שהשם “הויה” ב“ה, נמצא בתנ”ך ו' אלפים ותתנ“ה פעמים, ו' החיבור – מ”ה אלף רכ“ז פעמים! כל שורש משרשי התנ”ך מונח בקופסיה, צריכים היו רק לשאול: ר' שלמה, כמה פעמים נמצא השורש פלוני? והוא התחיל למנות על האצבעות, ומעולם לא שגה. עיינו אחריו בקונקורדנציה ומצאו שלא החסיר אפילו אחד.
הסיפורים, הרעיונות והתוך כשהם לעצמם לא לקחו כ"כ את לבו, כמו המלות שהענינים מלובשים בהן. בשביל מלה חדשה כדאי היה האסון היותר גדול.
שמעי בן גרא בודאי היה רשע גדול; קלל את דוד קללות נמרצות, סקל אותו באבנים, אבל כדאי היה להברא, “שמעי” זה, וההפסד שהיסב לדוד כדאי היה ויוצא בשכר מלה חדשה שכתובה על ידו בתנ"ך!
“ועיפר בעפר!” עיפר בפיעל… פעם אחת בתנ“ך! כל ימותיו ולילותיו הקדיש ר' שלמה רק ל”חקירות" כאלה. “בתנ”ך כתוב הכל“; כל המלות שכתבו המחברים מעצמן מוצאן בהתנ”ך. אם כן למה צריכים לשאר ספרי מליצה? הבדרשי היה בודאי מליץ נפלא, אבל הכי לא הראו המפרשים, שכל מליצותיו נמצאות בתנ"ך…
באתר דיעיל ירקא ליעול בשרא! תחת לקרוא ספר מאיזה מחבר שיהיה, הלא המקור לפני… – – –
והמקור ההוא לא סר מרעיוניו אף רגע. כל מקרה דמתרחש בעלמא היה מחפש אם ימצא מלה מתאימה לו בתנ“ך. מליצה תנ”כית היה בכוחה להשכיחו את הקטסטרופה היותר נוראה, המצאה טובה, פירוש חדש מדויק והולם, היה חשוב אצלו יותר מכל עניני משפחתו.
בן יחיד היה לו לר' שלמה זאב המדקדק שעוד בילדותו התנכר כי לגדולות נוצר… בהיותו בן שש כבר ידע להטות את הגזרות והבנינים, והגיד את כל החמשה חומשי תורה בע“פ, ישר והפוך, ויגדל בכל שנה ושנה בהצטיינות יתרה – עד שמת – – – כשבאו חברי ר' שלמה לנחמו בימי “השבעה”, מצאוהו נשתנה מאוד, פניו רזו וכל גופו נתדלדל ופחדו לפתוח בשיחה מפני שראו כי גדול כאבו. רש”ז הבין מה שבלבם, פתח ואמר: "יכול אני לקרוא עלי הפסוק, “צפד עורי על עצמי – – –”
“אמת, אמרו המנחמים, “פני ר' שלמה רעים מאוד, אבל בעזה”ש ישוב לאיתנו. מה יכולים לעשות? לשכוח! שכחה ברא הקב”ה בעולמו לטובתם של הבריות – ושכיחא היא מלתא… – לר' ביניש ינטיס היה ג“כ בן יחיד, אבל לא כר' שלמה זאב, שיש לו תהילה לאל בת שתחיה לאורך ימים. בנו של ר' ביניש היה יחיד לחלוטין, אין לו זולתו בן או בת, והבן הזה נבתגר – ומת. מה תחשבו, אמר ר' ביניש?…”
“מה תחשבו הוא פירושו של “צפד”, שיסע רש”ז את המנחם, שכפי הנראה לא שמע אף דבר אחד מדבריו. "מה ענינו של “צפד עורי”? מלה קשה? ה?
נתמהו האנשים ואינם עונים לו תירוץ על קושיתו – – –
והוא מותיב ליה והוא מפרק לה; מתלבטים המפרשים. יש שרוצים להשוות “צפד” אל “צבט”, “ויצבט לה קלי” – בלא טעם… רש“י מפרש ו”צפד“, ו”חבר" – – –מאי שייכות לצפד ולחבור? גם ביאורו של האבן עזרא, לא מחוור לי. וכמדומני, שמצאתי. בלילה חשבתי על הפירוש הנכון. לפי דעתי הקלושה, “צפד” ענינו כמו “קפד”, קפדתי כאורג חיי. והצדיק מתחלפת ב“קוף”, כמו “תרצדון”, “תרקדון”…
והכל – גז. כל הכאב – סר; נשכח הבן יחיד, ו“צפד”, ו“קפד” על סדר היום. ה“צדיק” וה“קוף”. – – –
ובקפדנות ודיקנות יתירה היה מבטא כל מלה עברית. הלא המלה כתובה בתנ"ך. – – – ואין צריך לומר, שתפילתו היתה מדודה ושקולה, מדוייקה וברורה, שלא הניד הנח ולא הניח הנד, שלא החזיק הרפה ולא הרפה החזק, שהדגיש כל דגש, קל שבקלים, כל נקודה, וחצי נקודה ואבק נקודה! הרי נקודה קטנה יכולה לשנות המלה מהיפך להיפך.
דרך משל: “מתים” בשוא ענינו גברים חזקים, מתים מחלד! ובא הצירה, שתי נקודות קטנות, ומהפך אותם הגברים החיים – לפגרים מתים. וכן ה“קמץ” משנה מתְהִלה לתָהְלָה…
ואוי לו לעובר לפני התיבה בבית המדרש שלא דקדק בניקוד. פעם צעק אדם פשוט המתפלל ל“יאהרצייט” של אביו: “אל חי וֵקים”. ודחפו ר' שלמה זאב באמצע המלה מעל התיבה, והיה מלא זעם: נו, נו, נו, אצלך אָ וי, וי – – –.
גם בשמעו בשיחות חולין איזו מלה, שיסודה בקודש, מבוטאה שלא כתיקונה היתה אותה המלה צורמת את אזנו ולא יכול להתאפק, למרות טבעו השתקני, מלהיער את אוזן המדבר על שגיאתו. – – –
וכל כך התרגל בדקדוקה של המלה העברית עד שהיה משתמש באותו הדקדוק גם בדיבורו החולוני והשווקי. וכשהלך ביריד שבאולשקובצי לקנות אצל ערלית אחת תפוחים, שמעו אנשים כשהוא אומר אליה בלשון גויית: “דאייטע מני זא פייעט גראיצארו יאבקו”. הפ"א מפייעט רפה, מפני שהיא באה אחרי אחת מן האותיות, המושכות אות רפויה.
__________
דקדוק הזמן כיצד?
צריך אדם לחלק עתו בעולם הזה. והחלוקה צריכה להיות בדיוק גדול, שלא ילך לטמיון אף רגע. כי לכל רגע ורגע יש עבודה מיוחדת. לא לתוהו נברא הרגע. והרגע של היום צריך להיות שווה לאותו הרגע של אתמול ושלמחר. כל חייו היו חיי שעה…
שעה קבועה היה לו לקום באשמורת; שעה מיוחדה להליכה לביהמ“ד; שעה לאכילת פת־שחרית, שעה לשתית מים במדה גדולה, שעה של לימוד, של סעודת צהרים, של שינת צהרים. לכל עשיה ועשיה שעה מיוחדה, ולכל שעה – עשיה מיוחדה. לא היה מקדים העשיה ולא היה מאחר אותה, אפילו שישוב העולם לתוהו, ואם במילי דעלמא כך, במילי דשמיא עאכו”כ!
שעת התפלה! מה צריך יותר זהירות זמנית ודיקנות מתפלה בזמנה? מה צריך מסירות נפש והזדרזות יותר מק"ש בזמנה? –
מעשה ועלה ר' שלמה זאב על השלחן שאצל האורלוגין לראות אם כבר הגיע זמנה של קש“ש של שחרית? ההסתכלות הזאת מוכרחה היתה בעיניו ממש, בדבר הזה לא בוטחים בשום בן אדם. – – והנה הוא רואה, שכבר הגיע הזמן לקרוא, ומבהלה ופחזות נשמטה הטלית ממנו והירמולקה נפלה מעל ראשו, והוא בעצמו נפל “מלוא קומתו” על ר' פסח המלמד, שישב שם והתפלל, וירא היה ר' שלמה להמתין עד שיקום וירים הירמולקה ויעבור בין כך זמן ק”ש, ושם ידו על ראשו וקרא: “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אח־חד!” בשעה ששכב כולו על ר' פסח “הכל ניחא”. – – –
האורלוגין הבית־מדרשי היה כולו שלו. אסור היה לאיש אחר לגעת בו להעמידו על נכון. והיה מכה בידים ממש אם החציף אדם פניו להחליט, שהשעון שלו יקדים או יאחר ללכת בשלושה דקים שלמים.
אירעה פעם תקלה. השעון המתנגדי והדיקני ההוא שרך דרכו… ועמד מלכת. והיו פניו של ר' שלמה מוריקות – – – אשרי מי שלא זכה לראות את השעון בשעת קלקלתו…
ותסברא, איך יכולים לחיות יום שלם בלי שעון נאמן? הרי כל עשיה צריכה להיות על פיו. נשיקת הס“ת ביום ה' צריכה להיות באותו רגע בדיוק של יום החמשי שעבר. הנטילה הראשונה, למשל, של האתרוג מוכרחה להיות באותו הזמן עצמו, שהיה בקירוב בשנה העברה. גם ה”תקיעות", “המלקות” וגם “ההושענות” של כל השנים צריכות להיות באותה השעה עצמה. – – –
הרי דקדוק הזמן ודקדוק המעשה כאחד!
עשית המצוה מוכרחה להיות בדקדוק עצום, בזהירות יתירה, בקפדנות ודיקנות מרובה.
כל מניעות שבעולם לא יעכבוך מעשות המצוה. שבת אחר הצהרים, כל יהודי העיר ישנים שינה של תענוג, והנה שואה פתאומית: דליקה נפלה בעיר בהיסח הדעת. ונהר די נור השתפך פתאום על כל העיר. לשונות של אש מתפרצות מכל חלון, עמודי אש משתרבבים מכל גג, כל העיר הולכת וכלה בתוך גלים של שלהבת; כל הבריות מבוהלים, צועקים ומיללים בקולות פולחים חזה, משתגעים מפחד פתאום, דעתם מטורפת, רצים־אצים אל כל עבר ופינה להציל ולהנצל ואין כל מפלט. נחלים של שלהבות, זרמים של להט מרתחים בכל רחוב – והנה ר' שלמה זאב מסתכן בנפשו, נכנס לתוך ביתו הטבול כולו בלשונות אדומות, נדחף אל חדרו אשר קירותיו נופלים – וחוטף משם גלוסקא של שבת אשר חציה שרופה באש, אל תחת בית שחיו, ורץ עמה אל הסטריפה, נהר דמתא, ואוכל שם כזית חלה – כדי לקיים חובת סעודה שלישית…
מתוך נקודת מבטו זו ממילא מסתברא, שהיה שונא שנאת חמס את החסידים, שאחד משלושת הדקדוקים לית בהון… לא מדקדקים במלה, אינם “יודעים מחייהם” מה הם סחים. ה“קריאה” שלהם אינה קריאה והתפלה שלהם אינה תפלה. אשרי האיש שלא שמע את “העברי” שלהם! והם עוד מתלוצצים: דקדוק שמדקדוק! וי לחייהם! ואין צריך לומר, שאינם מדקדקים בזמן, בוגדים המה בזמן כליסטים ממש, וגם אינם מדקדקים בעשית מצוה. אצלם ימ“ש הכונה עיקר ולא העשיה, ובאמת מצוות אינן צריכות כונה, כי העיקר בכל המצוות הוא חלק המעשי. הקדושה המנהגית ולא הכונתית… הגע בעצמך: מי שתוקע בליל פסח בכונה עצומה ואוכל כזית מצה בדחילו ורחימו בליל ראש השנה – הירצה בעיני ד‘? ולא זו בלבד, שבמצוות המעשיות העיקר הוא חלק המעשה, אלא שגם בתפילה, שנקראה “עבודה שבלב”, העיקר הוא שיחתוך האדם בשפתיו המלות בדקדוק עצום – והראיה: אם הרהר בלבו לא יצא ידי חובתו… יכול ר’ שלמה להשבע בנקיטת חפץ, שטהרת המחשבה אצל עשית המצוות אינה אלא מעצת היצר… לסמות את השכל, להטיל ארס בלבך, להדיחך קמעא קמעא, ממדרגה למדרגה, ולא תרגיש כלל עד שיהא לך כהיתר – לעבור על זמן ק”ש ותפילה…
ואז הכל תם ונשלם…
פלא הוא בעיני ר' שלמה זאב כל הימים על הני “הידועים”, העומדים על פתחו של גיהנום ונשארים עוד ביהדותם. למה האי? הלא מוטב שיצאו לגמרי מהכלל וישתמדו! הכי עכשיו אינם גרועים ממשומדים? הגע בעצמך: יהודים בלי יהדות! יהודים, שכל יהדותם אינה שוה אפילו פרוטה אחת! יהודים, השוחקים על דקדוק! אבל כלום יש כאן על מי לדבר? טפשים המה כולם, אטומי רוח, בלי קורטוב שכל. הגדול שבהם לא ישוה לזעירא דנן. הראיתם את משהלי הכתף הזה, השוכב מאחורי התנור בביהמ“ד? חייכם, שקטנו עבה ממתני האדמו”ר שלהם. להנושא הסבל הזה יש עכ"פ מעט שכל. לא למדוהו, אבל שכל טבעי יש לו, ומקיים המצוות כהלכתן, והללו רק רשעים שוטים. גסי־רוח ולא יותר.
ושנאתו לרשעים האלה הוא מבליט בכל הזדמנות. זהיר מאוד שלא יהא לו כל נגיעה קלה עמהם, גם במילי דעלמא, אינו נוגע בספריהם, מוקצה מחמת מיאוס! – אינו מזכיר את שמם אם לא לצורך גדול… עיקם הכתוב כמה דברים כדי שלא להוציא דבר מגונה! וכל דבר שמחזיקים בו ביחוד למנהג החסידות, לגועל נפש הוא לו…
מי מקוה לא עלו על גופו מעולם. בטיפה של מי מקוה היה נכוה כמו ברותחים…
אפילו אם היו חותכים את ראשו לא היה הולך בהקפות בשמיני עצרת…
במוצש“ק חפץ לא פעם לאכול ארוחת הערב “וועטשערי” פשוטה, אבל הואיל והללו מכנים את שם הסעודה הזו “מלוה־מלכה” מאוסה היא עליו, ובוחר הוא לעלות על המיטה כשהוא רעב… בא אל מוכר ספרים לקנות “סידור”, והלה נתן לו, ע”פ טעות, “נוסח ספרד”. צעק ר' שלמה זאב בקול מר: “הרי סידור יהודי חפצתי, סידור קדוש הלכתי לקנות אצלך”.
וכך היה מדקדק ר' שלמה זאב שבעים וחמש שנה. כל מקרה שמח או עצוב, כל שואה וכל אסון בחייו לא שינו את דעתו, דרכו ומנהגו אף במשהו; אבד רוב הונו ולא איכפת ליה… מתה אשתו חברתו בחיים, ולא בטל אף תפילת ותיקין אחת בזמן המדוייק… נשתגעה בתו יחידתו, אשתו של ר' זנביל הורביץ, והוא, היינו אביה, לא בטל אף שיעור אחד במקרא ומפרשיו הכי מדויקים, האבן עזרא והרשב"ם… על כל גל וגל של הפגעים הרעים האלה, היה מנענע להם בראשו, והמה עברו ממנו והלאה. אך מקרה אחד בסוף ימיו חדר לתוך נפשו ודיכא לארץ חייו…
כשלא היה שום רופא בעולם לרפא את בתו משגעונה, חטפו משפחת אשתו המנוחה, שנספחו כבר על הזרם של הכת החדשה, את החולה, אם הבנים, שלא בידיעתו וידיעת בעלה ר' זנביל, ונסעו עמה אל הרבי מאלעסק, המפליא לעשות בענינים כאלה, שהוא יגרש מאתה את השגעון. – –
האסון הזה נודע לאחר המעשה לר' שלמה זאב ועמד בתפילה וביקש מלפני הקב"ה, שלא תהא שום תועלת מהנסיעה אשר־לא־כדת היא.
נוח היה לו שלא תתרפא בתו ושתמות משתרפא, כדי שלא יתגבר ע"י בתו השקר.
* * *
וכשלא שמע ד' בקולו, וכמו להכעיס שבה בתו מהרבי בריאה ושלימה, היה הולך ר' שלמה ונתעצב מיום ליום, וחולשה של זקנה תקפה אותו עד שלא יכול עוד לבוא לביהמ“ד. שום אסון בחייו לא פעל אליו לרעה כמו התגברות השקר ע”י בריאות־גופה של בתו…
כשהיה לו “יאהרצייט” על אביו, ע“ה, לא היה בכוחו עוד ללכת לביהמ”ד להתפלל ולאמור “קדיש” ובאו טובי ביהמ"ד לעשות מנין בביתו. אחר התפילה נשאר יושב על כסאו שחוח וכפוף, צבע פניו היה מעין שעוה, סקירת עיניו קפואה, וכל גופו רעוע תחת משא של שבעים וחמש שנה ותחת אסון מדכא… דברו חברים על לבו, כדי לפכח מעט את צערו, אבל הוא לא קבל כל תנחומים.
“אט, הבל הבלים” – דבר רש“ז בקושי – כבר לאחר המעשה… הריני זקן בא בימים, כלומר, אין אני מונה עוד חדשים, שבועות לחיים, אלא ימים, עוד ימים אחדים אחיה, כך מרגיש אני – וטפי לא… בעוד ימים ואני מת…”
שתיקה והרהור…
“נשאר בידי עוד מעט כסף, בתי אינה צריכה לכספי, יש לה משלה… ועוד. היא נתרפאה מתפילתו של אותו האיש, ויש לה בעל שהיתה לו לקותא… התחבר עמהם איזה זמן, נתדבקו בו בודאי איזה מנהגים זרים, ומחמת ההרגל אינו יודע עוד להפריש הנפסדים מהטובים.. כותב ספר נגדם, אך אין דעתי נוחה הימנו. להרבות דברים עליהם אף לגנאי אסור, אוי!… ובכן, רוצה אני ליסד ממעט כספי איזה מוסד, איזה קרן קימת לטובת הכלל”.
מתחילה החברה ליעץ אותו, זה אומר – “ישיבה” יעשה, וזה מיעץ ספרים, ספרים עתיקים לביהמ“ד, אחד נותן עצה: חברה ש”ס. – – – אוסף־זקנים, הקדש. – – –
“לא, לא”… עונה רש“ז המדקדק בכבדות וחיוך קלוש מתמתח על תוי פניו. “לא, לא, אין את נפשי לכל אלה… רוצה אני ליסד איזה מוסד, שיוביל את כל החסידים ל”שמד” בקרוב…" – – –
משה'לי הסבל
מאתיצחק פרנהוף
בבית המדרש אורה ושמחה, רעש והמולה. לא שמזמרים ח“ו; בביהמ”ד של המתנגדים אינם נוהגים לזמר ולנגן “ניגונים” משום דרכי האמורי, כלומר משום שכך נוהגים החסידים… אבל שמחים המתנגדים, שתו שכר ואכלו אגוזים; בכוס שניה כבר הסמיקו פניהם ונתעלו לעילא ולעילא, שכחו את כל הצרות והיסורים – את החסידים והרביים – וחיים כעת בעולם של הנאה ונחת, משוחחים זה עם זה, ולדבר יש ב“ה על מה, מכוח גבאים חדשים, מכירת ה”עליות" וה“קידוש” של מחר… צוחקים, מהתלים ומדברים ליצנות– והולכים אל ההקפות.
מסביב לשולחנות והספסלים ניצבים נערים קטנים ובתולות קטנות וגדולות מכל ה“מינים”. כי על כן שמחת־תורה היום, ומותר לנשים לבוא לביהמ"ד. וכשעובר המסע עם ספר התורה, מזדקף יער של ידים פרושות, של נערים ונערות, הנוגעים בספרים, והמון פיות משורבבים הנושקים את התורה. ויש שתתעה איזה נשיקה מפיו של איזה נער גדול על ידה של איזה נערה, ובמקרה נערה יפה, ופניה מתאדמים, אין בכך כלום. הרי שמחת־תורה היום והתורה נמשלת לאשה… והותרה הרצועה בשעה שהולכים עם ההקפות…
“צאן קדשים!” בא החשק בלבו של ר' פסח “הכל ניחא” לקרוא בקול רם. פניו משולהבים, פאותיו פרועות, השטריימל שלו נעתק הצדה ומכסה את עיניו. טרוד הוא כעת מאוד, עסוק הוא היום בענינים חשובים, – בצעקה של מצוה:
“צאן קדשים!”
“מה, מה!” מרעימה החברה־הלבנה. מה… מה…
בתוך ההמולה הזו יושבים להם בודדים בפינות מיוחדות גוברין אחרים, עצבים ועגומים, ואינם משתתפים בשמחה הכללית.
בקצה השולחן אשר ע“י ארון הספרים יושב לו כעת שקוע במחשבות מתי ליזר החנוני, מתנועע הוא אצל איזה ספר פתוח, אבל אין לבו הולך עתה אחרי דברי הספר. הרהורים אחרים לגמרי מתעופפים בראשו; כבר סבבו ההקפה השניה, כבר קראו “לכבוד התורה” את כל טובי ביהמ”ד, אפילו “שמעון הנאמן” וגם “מרדכי האיש” נתכבדו, ואותו, את ר' מתי ליזר, הבקי במדרש ו“עין־יעקב”, אותו לא קראו עוד; לבו מלא מכאוב, והוא חושב ומנקר: אפשר יודעים הם כבר מצבו הרעוע, לכן מקילין בכבודו… והוא מרגיש את עצמו נעלב מאוד…
בשקערורה שבין שני חלונות יושב אצל העמוד ר' משה, אברך בעל פנים חורים ופאות מסולסלות. הוא נגד התנהגות שכזאת, נגד “הוללות” בביהמ“ד, מצטער הוא על החירות וקלות הראש, שיש להן נגיעה לחסידות; אבל ההפגנה שלו אינה בפומבי, אומר הוא תהילים בלחש. “ישוב עמלו בראשו ועל קדקדו חמסו ירד”, מנגן הוא בנגינה עצובה וחשאית. ירא הוא שמא יכבדוהו באלונטיות אחדות בראשו אם יודע ל”החברה הלבנה" מה שהוא עושה כעת. בשמחת תורה הרשות נתונה! על הספסל בזוית לא רחוקה מהתנור יושב לו קאפיל האפיקורס ומביט בעיני זכוכית על כל המשחק הזה… בתקופת המרה שחורה הוא כעת הפילוסוף העולמי הזה, ובפרט בשמחת תורה מתגברת בו העצבות ביתר עוז… אין הוא יכול לשמוח עם התורה. אומלל הוא, אבל בין השמחים, משקיף עליהם במשקפים שחורים של מות ורקבון…
ניגש אליו הבחור איציק משה, כדי לבדר אותו קצת ומתחיל: “בכל זאת יש רעיון בחיים הדתיים… יסתכל נא ר' קאפיל על השמחה הבלתי מזוייפה שבלבות השמחים עם התורה…”
“אט – בע, אבל ימותו”, נוהם ר' קאפיל ומיסב פניו מן הבחור כלפי הקיר, שם דולקות עששיות של ה“יאהרצייטן” ומעלות אד חמוץ אל האף…
הולך הבחור איציק משה וסובב ממקום למקום ואינו מוצא לו מנוחה. נתפס הוא כבר להשכלה, הבחור הזה. מרננים אחריו בביהמ“ד: ספרי מינים נושרים מחיקו! כותב לפעמים שורות קצרות בנקודות וסימני קריאה ושאלה! חבר שנתקלקל. כל “הזמן” בילה בכפר, בתור מלמד לבני החוכר. שם התבודד בשעותיו הפנויות עם הטבע, “הידיד האחד והמיוחד בחייו”. כששב לימי החגים לבית אביו הרגיש את הבדידות והריקנות… אין מבינים אותו שם, אין לוקחים חבל בחייו הפנימיים. וגלמוד הוא מבלה את הימים בביהמ”ד, ערש ילדותו, ששם נתגדל ונתחנך, והוא מוצא סיפוק נפשי בספרים הקטנים הסגורים לחוד בהארון הקטן שם הרחק מהספרים העבים… אבל עכשיו אין לבו אל הספרים; מקנא הבחור בהשמחים שמחה של מצוה והוא כבר אינו יכול, אינו יכול… גם הוא כר' קאפיל עצוב בעצם שמחת תורה, שמחה פנימית חסרה לו וחבר אין לו שישתעשע אתו קצת…
בודד הוא בביהמ“ד; כולם משעממים אותו. יודע הוא כבר על פה את כל פרשת התנגדותו של ר' קלמן בריש “הפלגאה”, לו יש כבר מחשבות אחרות ע”ד החסידים והחסידות, לא כצעקתו של הפלגאה עליהם עשו באמת… אין השד נורא כמו שמצייר הוא אותו. אבל אין מגלין זאת כאן בביהמ“ד, משום סכנת־נפשות. וגם החקירות של ר' פסח “הכל ניחא” כבר אינן לוקחות את לבו. מלה חדשה לא ישמע עוד. זקנים האנשים! חפץ הוא מוצא עוד לפרקים בשיחתו עם השתקן ה”אפיקורס"; אבל עכשיו אין לדבר אתו, שקוע הוא בעצבות מרה. ומחליט הבחור איציק משה ללכת לאחורי התנור ולשוחח מעט עם משה’לי הסבל.
הוא, איציק משה, הוא האחד בכל ביהמ"ד, ואפשר בכל העיר, אשר שם לבו לפרקים על הסבל הזה, שהוא בבחינת “רואה ואינו נראה בחיים”. ברם יודעים מישותו של משה’לי הסבל, כשרואים שק לבן של קמח בעל מאה קילו מתנועע על פני הרחוב, משערים, שמסתמא נמצא תחת השק ההוא משה’לי הסבל עם ראשו המורד וצוארו האדום והשרוט נטוי כלפי הארץ. אבל יותר אין מהרהרים בו. למשל, על לב שום איש, שמכיר את משה’לי זה עשרות שנים, לא עלתה מעולם השאלה, איך אפשר בכוחו של יהודי קטן חלש וזקן כזה, שיעמוס על שכמו משא כבד וגדול פי שנים מגופו… והזרות הזו היא היא שמשכה אליה את סקרנותו של איציק משה, שאהב את הזרות והנסתר שבחיים, את המופלא והמכוסה שבנפשות האנשים, וניסה לפעמים לרשום בעט־עופרת שרטוטים וקוים של טיפוסים חביבים עליו. – – – –
את משה’לי הסבל עם שערותיו הלבנות והפרועות, עם גבותיו הארוכות, התלויות על עיניו ומכסות אותן, זוכר איציק משה עוד מימי ילדותו. ונדמה לו תמיד, שאז היה ג"כ בן שבעים ושבע שנים, כמו עתה, מאחר שמראהו לא נשתנה אף במקצת. נדמה לו, שהאיש הזה היה זקן כל ימיו… וזוכר הוא, שתמיד התפלא על כוחו של הזקן הזה לשאת משא רב על גבו הנשבר ולא פעם בא החשק בלבו להכנס אתו בשיחה בשעה שהוא מכתף את שקו על איזה משענה להנפש מעט. אולם כשרק נגש אליו ושמע את גניחותיו ונשימותיו העמוקות, וראה את צנורות הזיעה הנוזלות מעל מצחו, אבד את חשקו ליגע את ראשו בשאלות של הבל. ובכלל לא אהב הסבל לבוא בדברים עם אנשים, הוא היה חי ביחידות. פעם פגש איציק משה את משה’לי הסבל כששב הביתה בליל חורף; האדמה היתה לבנה מהשלג הרב, הקור היה צובט באזנים, מקפיא את השפם והזקן בפתיתי קרח, והולך לו הסבל ופניו מעטופים מתחת לסנטרו וסביב לאזניו. כובעו משופל עד עיניו, ולא נראה כי אם חוטמו האדום, וקצת זקן לבן קשה מבצבץ ועולה באלכסון מתחת למעטפתו. וניגש אליו הבחור ושואל אותו: “להיכן ר' משה’לי הולך?” והלה אינו משיב לו, ונשמע זמזום משונה יוצא מפיו של הסבל, וחפץ איציק משה לדעת מה טעמו ופירושו של זמזום זה. הולכים הם הלאה, והבחור מנסה עוד הפעם ושואל אותו, יאמר נא לי ר' משה: “איך בלי “עין הרע” יוכל לשאת שק קמח גדול כזה?” אבל הסבל אינו עונה, כי אם מכה על לבו אחת ומלים נשמעו: “סלח לנו כי חטאנו!” ומכה על לבו שתים: “מחל לנו מלכנו כי פשענו”.
התפלל הסבל תפילת מעריב בדרך. מסתמא עבד בלילה ההוא עבודת משא ולא היה לו פנאי ללכת לביהמ"ד, ועד שיבוא אל דירתו הרחוקה יאחר זמנו, או יהיה כל כך עיף ויגע, עד כי יפול עם בגדיו ועם מגפיו על מצע של תבן – ולא יתפלל כלום חלילה. והטעם הזה, היא השערת הבחור איציק משה מדעתא דנפשיה, כי הסבל לא כגיד לו הסיבה מדוע התפלל בדרך. בכלל לא היה אוהב לדבר, וכששאל אותו הבחור ביום השני, בשבתו מאחורי התנור החם, על תפילת הדרך שלו, ענה ואמר: ה?
אבל עכשיו בשמחת תורה, בשעת חדווה, מקוה איציק משה להוציא סוף סוף איזו דיבורים מפיו. והוא נגש אליו ומוצא אותו יושב חצי שכוב על הספסל הארוך והרחב שמאחורי התנור, ואומר לו: “ר' משה’לי, מדוע לא ילך לשמח את עצמו מעט בשמחת תורה?”
ה… הוא עונה לו, מתוך חשדנות ושותק.
“יגיד נא לי, ר' משה’לי, מדוע אונו שמח בשמחת תורה?”
“ה אַ אַ… הרבה תורה למדתי בשנה הזו?”
"אם אתה לא למדת, הרי למדו אחרים, וכל ישראל אחים הם, ואם אחיו “עושה חתונה, או קרובו, כלום לא יקח ר' משה’לי חבל בשמחתו?”
“אין לי אחים, אין לי קרובים…”
“יאמר נא לי בטובו, העדיין הוא נושא שק קמח על שכמו?”
“וכי מה אני עושה? ספרים אני כותב? הא, או מחזיר על הפתחים, חלילה? לא בחייהון ובימיהון של הללו השכורים ההם!” והוא מראה בידו אל העבר, שמשם נשקף הקלויז דהחסידים.
“אבל איך יכול עוד בימי זקנתו “בלי עין הרע” לשאת משא כבד כל גבו? במטותא, ישכילני נא ר' משה’לי בדבר הזה?”
הסבל השתעל, וניקה חוטמו כמו התכונן לנאום נאום גדול, בפעם הראשונה בימי חייו. בצחוק קל, המפיק הארת פנים, הוא אומר אל איציק משה בקול מכונס:
“אתה אינך מבין, ואשכילך. חושב אתה, כי החבריא של הצעירים בעלי הכתפים הרחבות והידים הבריאות והחזקות יכולים לשאת שקים? חס ושלום! אמור נא לליבוש העב והגס, כי ירים שק על גבו, האם יוכל? מכות מצרים! וישנם ערלים חזקים וחסונים כאלונים, אשר אבר אחד שלהם חזק מכל גופי, בכל זאת ינסו נא להרים משא, לשאת משא – יבושו ויכלמו, בודאי ובודאי”.
מבליט איציק משה את השתוממותו לדבריו, הנראים בעיניו כחדשים, ואומר: “כך? כך? ואני לא ידעתי!”
נהנה משה’לה מדברי הבחור הלמדן, ושמח הוא בלבו, שהוא, הסבל, העם־הארץ יוכל להורות פרק בהלכות החיים את התלמיד חכם הזה, וממשיך את דבריו בבטחה: “אתה הנך בחור צעיר, אינך מנוסה עוד, ואינך מבין עוד. צריך אתה לדעת, כי לכל דבר נחוץ אך שכל וחכמה, ואפילו לרב שמלאכתו לא קשה כל כך דרוש שכל. דוקטור, פרנס־העיר, צריכים להיות בעלי שכל, ומכל שכן “סבל”, אשר זה קשה מעט להיות אפילו מדוקטור וראש הקהל…”
“יודע אתה למי אין צריך שכל? יש ויש אנשים כאלה, שהשכל למותר להם, – לרבי של החסידים! הרבי יוכל לקבל פתקאות ולברך את הנשים גם בלי שכל. ובל לשאת שק, אחא, לזה צריכים שכל… ועוד איזה שכל צריכים לזה!… עליך לדעת, כי לא בכוחי ובגבורתי הריני נושא שק קמח, כי אם בשכלי. ואוי ואבוי לו לסבל, שאינו בעל שכל אמתי! להדיוט שאינו סבל נדמה, כי נקל להיות כתף. צריך רק לחגור חבל על מתניך, וכבר הנך איש גמור, כלומר נושא סבל כדבעי! אבל אני אומר לך: לא! באלף רבתי. לא כן הדבר, אני אומר לך: כי סבל, כפי שאנו מבינים, צריך להולד באומנתו, בשכל של סבל, רואה אתה! מעטים מעטים מאוד האנשים בביהמ”ש שלנו, שהיו יכולים להיות סבלים: מכיר אני את אנשי… ההנך רואה את קלמן בריש שלנו, הוא יכול להיות סבל־טוב. הוא מבין, ר' יחיאל מיכל – מבין. פעם הרמתי אתו שק קמח והרגשתי בידי, כי יש לי עסק עם איש… אבל השאר “על פני כל הספסל לא יצלחו…”
“ולבניו יש השכל האמתי, ר' משה’לי?”
“בנים!!” עונה הוא באנחה, “אין לי בנים הגונים. בלי שכל ובלי מוח. נתתי אותם לבעלי מלאכה, לחכמת הסבלות אין להם כשרון. לחיי־ישראל בני הבכור יש מעט שכל, אבל מה יועיל, הריהו משתעל רחמנא ליצלן. לכאורה איני יודע מנין בא במשפחתי בעל שיעול, אולם הוא משתעל ומשתעל, והשעול מתאים לסבלות כמו המקל עם גולת הכסף לגציל “עושה המוך…” בני זה, כשהוא “חושף את ידו” להרים שק על על גבו תוקף אותו באמצע המלאכה־החכמה השיעול ומבלבל את שכלו; בודאי רחמנות גדולה על “הביש גדא” הזה; הוא היה צריך להיות רבי לחסידים… סבל אינו יכול להיות בשום אופן. הנך רואה, דלי־מים הוא מכניס לפעמים, אט, מה זה לפני בעל שכל?”
בראות איציק משה, כי יש כעת למשה’לי הסבל חשק הדיבור שלא כפי הרגילות, רצה לתת לו חומר להעתיר דברים, כדי שיוכל לעשות לו ציור שלם מהטיפוס המוזר הזה, והוא שואל אותו סתם: “ור' משה’לי בעצמו גם כן חוטף לפעמים דלי מים?”
“ה?”
הסבל נעץ בו את שתי עיניו הזועמות מתחת לגבותיו. השאלה הזו פגעה בכבודו. כאילו אמרו לחזן מפורסם, שיגש אל העמוד להתפלל מעריב של חול…
וכי מה שייך דלי־מים אל השכל האמתי לסבל אמתי?… ונשתתק משה’לי ולא ענה עוד.
ובביהמ"ד שמחה וחדוה. כבר הגיעו להקפה הששית, ולההקפה ההיא כבר לא קוראים “לכבוד התורה”. “אין מוקדם ומאוחר בתורה”. ולההקפה הששית הולכים כבר בלתי קרואים, נערים קטנים, משרתים ומשמשים. בעמל רב דוחף הבחור איציק משה את משה’לי הסבל, שילך הוא לקחת ספר תורה.
“עוזר דלים הושיעה נא” – קורא ההולך בראש בקול עצום, ואחריו תהלוכה מעורבה, ערב־רב מכל המינים.
ומביט איציק משה שהלך גם הוא בהקפה זו אחרי משה’לי לראות איך שהסבל המפורסם עם השכל “הסבלי” נושא את “הספר”.
מוכרח הוא לרוץ אליו, מפני שראה שידי הסבל רפות, גופו רועד, – ואילולא לקח את הס"ת מידו, כי אז היה נופל “חלילה” על הארץ – – –
כשהולכים הביתה אחר גמר התפילה פוגש איציק משה את הסבל בחוץ, הולך וראשו כבוש בקרקע: “מה זה היה לו לר' משה’לי שככה רעדו ידיו בשעה שנשא את הס”ת?" שואל הוא בהכנעה גדולה, כי ירא שלא יקניטנו עוד הפעם ולא ישיב לו תשובה….
“אט עונה הלה, רואה הנך, כדי לנשוא “הספר” נחוץ כבר שכל אחר. זה לחוד וזה לחוד. שכל של נשיאת ספר הוא…”
זרם של יהודים הפריד את הבחור מהסבל ולא יכול עוד להמשיך את החקירה אודות השכל של נשיאת ספר תורה. ובמוח של הבחור צפים ועולים רעיונות על החיים והשכל שבחיים. על דבר הספר והשכל שבתוך הספר… השכל של נשיאת הספר.
והוא טובע בקטעי מחשבות ושברי הרהורים.
ובחוץ יפה מאוד. השמים חגיגיים כאילו התלבשו בגדים כחולים לכבוד החג.
אפיקורס בית מדרשי
מאתיצחק פרנהוף
שלוש תקופות עברו בחייו.
בתקופה הראשונה, בנערותו, היה עובד ד', נזהר בקלה כבחמורה, ועבודתו נסתמנה בכונת הלב, בטהרת המחשבה, בדחילו ורחימו.
וזהו ההפרש שבינו לבין המתנגדים בני גילו. רובם של המתנגדים מקיימין המצוות לכל פרטיהן ודקדוקיהן כמו שכתוב בשו“ע. הידים, הפיות, והרגלים עושות, מדברות והולכות לשם מצוה, אבל אין הלב משתתף עמהן… הולכין לביהמ”ד, רוחצים שם הידים ומתפללים ברגע מדויק “מנחה גדולה”, מבטאים כל מלה כתיקונה ותו לא איכפת להון… אין לחוש לכונת הלב. אבל לא כך דרכו של ר' קאפיל הצעיר עם אלהיו, לא הורים ולא מורים למדוהו, רק מסברא דנפשיה היה עובד את אביו שבשמים בכונה גדולה. זולת העיקר הזה לא היה עושה עשיה של מצוה כל שהיא.
למופת לבני גילו היה באמירת התהלים. לאו דווקא בימי אלול בלבד, כי אם בכל יום “פשוט” אחר תפלת שחרית. פסוקי תהלים גזרו את לבו לגזרים. בכל מלה מעוררת בכי השתפכה נפשו בבכיה תינוקית; כל “סליחה” ו“קינה” נקבו לבו וחיסרו את דם התמצית שלו. כל תחנונותיו היו לבביות ונפשיות; משפה ולחוץ, בלי זעזועי נפש ולה, לא היה מוציא מלה קדושה מפיו; הוא היה איש סנטימנטאלי שכולו לב, כולו כונה – איזה מין זר, במחנה המתנגדים.
יש שעלה בלבם של המתנגדים לחשוד אותו בדברים שבלב, אפשר מינייהו הוא… חשש גדול יש… אבל הרי בן המתנגדים העשירים הוא… בקי בחדרי התורה והחכמה, מתמיד בלימודיו וזהיר בכל החומרות של המתנגדים, ולמרות כל ידיעותיו הרחבות בחיצוניות, רק בתורת ד' חפצו, ובגמרא יהגה יומם ולילה. ועוד, לא בעניני דשמיא בלבד יש לו אתערותא דליבא, הרי גם במילי דעלמא הלב גובר בו על הראש. בכל נשמתו היה משתתף בצערו של חברו ובוכה על שברו. בכל לבו היה שמח באושרם של זרים; בכל לבו היה אוהב הוריו, מלמדיו חבריו וקרוביו, ובכל לב ונפש היה אוהב את אשתו הצעירה, אשר נתנו לו אבותיו הטובים…
ואחרי חתונתו כאן התחילו מצוות חדשות לקחת את לבו, אזהרות ומנהגים חדשים שכולם צריכים לב, לב… נשוי הוא ועל התפילין נתוספה לו עוד טלית… מצוה חדשה, שכל כך התגעגע אליה כל ימי בחרותו…
הוא עוטף את כל גופו בטלית ועם הגוף מתעטפת גם נשמתו…
הוא קופל את הטלית על ראשו בדביקות עצומה ויוצא הוא פשוט מן הכלים מחמת חיבוב המצוה.
גופו, לבו ונשמתו ורמ"ח אבריו כולם הם מעוטפים מן המצוה, המצוה סובבת אותם כעמוד עננניא, היא סוככת עליהם כנשר מרחף על גוזליו, – – והטלית שהוא מתכסה בה, טהורה היא, ברה היא ולבנה כשלג וכעצם השמים לטוהר…
והוא משוטט לעילא ולעילא. נדמה בעיניו, שקרע חתיכה גדולה מתכלת השמים להתכסות בה. הטלית שעליו הוא עצם הרקיע והוא דוחק את עצמו מעלה מעלה דרך הקרע, הלוך והתקרב להנקודה המרכזית, להאמת עצמה. והאמת שטוחה וגלויה לפניו כיריעה, כשׂלמה, כהטלית שעל גבו… והוא עוצם עיניו בתוקף, בעוז ובחזקה, והוא רואה בטליתו המון כוכבים קטנים, יפים וברים, נוצצים ומזהירים, מפיקים נוגה, מתלחשים ואומרים שירה בסוד שיח שרפי קודש. והוא עונה אחריהם, בעומקא דלבא, במוח וכוח: קדוש, קדוש, קדוש!…
והוא מוסיף והולך ביראת שמים, ביראת חטא, ביראת הרוממות, ולבו הולך ומתאמץ בכונת המצוות.
ופתאום חדשה היתה בו, הציץ ונפגע… בעצם יום הכפורים היה הדבר, בשעה שהגופות מעוטפות בחלוקא דרבנן, הרוחות מתעלות לעילא, ופיות צועקות: “וכל מאמינים שהוא”, בשעה זו הרחיק ר' קאפיל ללכת… עצם עיניו יותר מכפי כוחו, תעה בלאבירינט הפרדס, תר בעיניו יותר מדי אחרי הנטיעות. רעיונותיו הבהילוהו, והוא הושלך מטה מטה דרך שערי הדמעות. כל התרעין כבר סגורות לפניו ואך שערי־הדמעות הן לא נשלבות – לנצח…
פתאום היה הדבר. – – –
הכוכבים שבטלית נהפכו לאגלי־דמע. הזמירות שלהם להרמוניה של אנחות, רעש של קללות ושל התמרמרות, והטלית עצמה – לתכריכי מת… הוא רואה את עצמו מעוטף בתכריכי מת, נשמתו הערטילאית ככינור שניתקו נימיו… לבו – קבר, והוא עצמו מת מוטל בקבר ומרגיש את הרקבון, הכליה והפסד גופו. אימה טמירה הקפיאה את נשמתו. אם כן הדבר, אם ה“מי ימות” וודאי הוא, מאי יועיל ה“מי יחיה”? סוף כל אדם לרקבון – – – למה כל הללו?… הכל אחד, הכל אחד. בין אם תסגף את גופך, בין אם תעדן את בשרך; בין אם תכוון את תפלתך ובין אם תתפלל בלא כונה. בין אם תבכה באמירת תהלים בין אם לא תתפלל כל עיקר. בין שתהיה מתנגד, בין שתהא – חסיד או גם רשע. בין כך ובין כך – תמות.
בטלית גופה זו, שהוא עטוף בה עכשיו, יעטפו את גופו הקדוש ויוטל לבור חושך, לתוך אדמה לחה וטחובה; ושם בין רימה ועיפוש ירקב לאט לאט. וזהו – העולם הבא – – –!
“משוגע היה להאמין, שבשביל שמנענע את הלולב ושבשביל שהוא היה אומר “יהי רצון” של תהלים ישב בגן עדן. ואם לא יאמר את ה”יהי רצון" ולא ינענע את הלולב, יהא קלוי במחבת של אש קטנטנה… פעיטות…
וחייו של קאפיל מתחילים להיות טראגיים. תו פסימיות מאפיל על מצחו הרחב. הפרחים שצמחו בלבו הולכים ונובלים, הולכים וכומשים, עלה אחר עלה. לא יוכל לראות את מיטתו בלי שיזכור, כי בה במטה יפיח רוחו ונשמתו. לא יוכל לעבור על יד בית עלמין בלי להרהר, כי שם מחכה לו כבר קבר חשוך. מוכן הוא בודאי ובודאי… ולמה לו כל העבודות, הרוחניות והחומריות? האם לא יוכל לרקוב בלעדיהם? למה למד לשונות ידועות, הרבה תורה והרבה חכמה? האם במקום שהוא הולך שמה צריכים לכל אלה? – – –
שעמום נורא לחיות בתבל. למה לו להכנס לפרוזדור שאן אחריו טרקלין. איזה רעיון יש בחיים? הכלל חי לעולם? אבל הכלל מה הוא? ממני, ממך, ועוד פרטים אחרים נתהוה הכלל. והעיקר אצלי הוא – “אני”… אם אין אני כאן למה התבל היפה בכלל? למה התורה הקדושה, למה כל המצוות הטובות, – למה אלהים?…
משבר נפשי נורא… פרפרי נשמה – קרה איזה דבר בו ואינו יודע מהו והוא לוחם עם עצמו.
ועדיין ליבא לפומא לא גליא, עדיין אינו יוצא לתרבות רעה בריש גלי. מתחיל אמנם למיקל קצת במצוות, אבל הוא יש לו על מה לסמוך… “תוספות” מצא במס' ברכות (יח), שאינו חייב לשאת בגד שנתחייב בציצית, ביאור הגר"א הוא זוכר, שהכובע הוא מנהג בני קדם. ועוד “תוספות” (שבת מט) מצא, שתפילין לא הניחו רק יראי ד' – – – ועל פי הספרים הקדושים האלה הוא מתנהג לעת עתה. – – –
והואיל דאתי להכי, מתחיל הוא לאט־לאט לזלזל גם במצוות שלא יצא סמך להיתרן.
ויש אשר לבו נוקפו ובנשמתו הטהורה מפעפע צער עמוק. הרי המהר“יל הקדוש מרעיש עולמות על עבירה כזו, שהוא עובר כעת!… וכי בכדי כתב המהרי”ל את ספרו? וכי בכדי כתבו הרשב“א, הב”י והרמב"ם את ספריהם?
גדולי עולם, מוחות רמים, חכמים נשגבים!
“יד החזקה” של הרמב"ם! זה הספר. הים הגדול ורחב ידים!…
אבל מי היו המחברים? אפשר מלאכים? בני חלוף! ואים כעת? אין עוד זכר להם בקבר. גופם נרקב, כגופו של איזה טפש. וימת החכם, וימת הכסיל. ומה ההבדל בין זה לזה? מה הם כל הפסוקים הללו? אנשים משועבדים בלתי משוחררים, יראים מעבירה משום אנוכיות – שמא יסבלו עונש גופני בגיהנום? מתפללים על חיים וצרכי החיים. – – מטריאליות שולטת גם בתורתם. פרשיות שלמות על דיני ממונות. ואברהם אבינו כשהבטיח לו השם זרע כעפר ארץ “האמין בד'” מבלי שאול עליו אות, ועל הבטחת ארץ־כנען שאל: “במה אדע?”… וחז“ל בעצמם? אנשים היו, שהיום כאן ומחר בקבר… הרבה מהם עוד במצב הילדות היו. ילד חשבן, הלומד חומש, שואל ג”כ: למה כתוב כאן “וידבר”, ויכתוב “ויאמר”? למה אמר כך ולא אמר כך? למה לקח אליעזר עשרה גמלים ולא תשעה ולא אחד עשר. וכל שקלא וטריא שלהם קטנטנה היא.
“פשט בעה”ב את ידו לחוץ ופשט העני את ידו לתוך יד הבע"ב וכו' “. חוכא, מי פשט? מי נותן לב לדברים קלי ערך כאלה? מי זה ישחק בשחוק תינוקות כזה? לאיזה נפקא מיניה? למה הויכוח על ביצה שלא נולדה? למי דאגות כאלה? “מחר נמות”. ואין בעל הבית ואין עני, אין ביצה ואין יו”ט ואין כלום.
ח־ח־ח־ח־ח־ח־ח. – – –
גם כל החכמות החיצוניות – הבל הבלים. כל החכמים הגדולים תועים ומתעים. בונים עולמות ובאים אחרים ומחריבים אותם. הפילוסופים הקדמונים הראו לדעת ע“י אותות ומופתים, שכדור התבל הוא מרכז כל הבריאה. והאדם – מרכז כל היצורים. הם בחכמתם חלקו את הבריאה לשלושה חלקים, לכוכבים מתנועעים, כוכבים עומדים והארץ. ואת היצורים חלקו לד' חלקים, לדוממים, צומחים, חיים ומדברים. ובאו חוקרים חדשים והראו לדעת ג”כ באותות ומופתים, שאין הארץ מרכז, ושאין האדם בריה בפני עצמו כלל, אלא שמו מקום מושב הארץ בין הכוכבים המתנועעים ואת מקום האדם בין שדרות החיות היונקות.
למי להאמין, לאלה או לאלה?
אלו ואלו שקרנים, כזבנים.
בהדי סהדא שקרי, למה לן? – – –
היסטוריה הם עושים; החיים הם כרגע כמימריה והם עושים מזה היסטוריה… ומה היא ההיסטוריה? הריסה, חורבות, אש פגרים… והחיים יודעים גם הם שימותו. ותחית הנשמה אחרי הפרדה מהגוף? “מי יודע את רוח בני האדם העולה היא למעלה?” ואם נניח כי כן, תחיה הנפש במונוטונוס נצחי אין סופי. ותחייה כזו מעוררת רגשי פחד עוד יותר מהמות השחור בעצמו. – – – גינוי מעשה בראשית, הטחתו כלפי שמיא, התקוממותו נגד החיים ותורת־החיים הטילו סער בסתר לבו וכמעט נטרפה דעתו…
ויש שהוא מנסה להרגיע את רוחו ומחשבות ערפליות תוססות בו. לפני שלושים שנה לא הייתי בעולם, וכלום היה העולם חסר זולתי? וכאשר לא אהיה ג“כ, לא ישוב העולם לתוהו ובוהו. ואני כשם שלא הצטערתי על כל אותן השנים, שלא חייתי, כך לא אצטער על אותן השנים שלא אהיה… למה כל המלחמות עם עצמי? למה כל המחשבות ע”ד החיים ותכליתם, ע"ד ההויה ותכלית ההויה? די! לא ארבה בהרהורים עוד, הסו מחשבותי, הסו! כשאני לעצמי, אתחיל לעשות איזה פעולה… קודם כל אשתדל להיות רגיל אל האפס… קודם כל אתבודד, אפרוש מן האנשים, איני חפץ פשוט לראותם ולדעת ישותם; איני חפץ פשוט לראותם ולדעת ישותם; איני חפץ ליהנות מעמלם ולשמוע שיחותיהם והבלותם. וכאשר אתלמד כבר לחיות בלי אנשים, אתחיל להתרגל לחיות גם בלי טבע… אשב במערות חושך, לא אביט על השמש, לא אהנה מן הדשאים, לא אריח בפרחי האביב וכאשר תגיע השעה, שעת מותי, לא אצטער. אדרבה, אהיה כבר מוכן ומזומן לראות מה – יה בארץ החיים…
וקאפיל נצטמצם בתוך עצמו, נעלב ונזוף, אינו מתערב עם הבריות, אינו מדבר עמם מטוב ועד רע. יושב הוא בביהמ“ד ושותק. כשניגש אליו הבחור איציק־משה ומתחיל לדבר אתו, הוא עונה לו דברים קטועים, משפטים מרוסקים, שע”פ הרוב אינם מובנים, והולך לו. גם בביתו הוא יושב ואינו מדבר מלה. אינו משתיק ואינו מנחם את רעיתו הבוכה בקול על המהפכה הרוחנית של בעלה. הוא מצער אותה בשתיקה אלמת, המכאיבה יותר מכל קללות וחרמות שבעולם.
“ענני לכה”פ איזה מלה! קללני – חרפני – אבל דבר אלי!" מתחננת אשתו. והוא יושב ועונה לה במבט אלם. אינו יכול לדבר – אין לו עוד מה לדבר. הוא כבר גמר חשבונו עם המדברים. נקרעה נשמתו… הוא מתחיל במות וגומר במות.
“הסתכל נא קאפיל שלי, איך חי הזוג החדש, אביש שפרינצעס ונחי זוגתו, השכנים שלנו, איך מאושרים הם זה עם זה. למה נגרע אנו? אמצעים יש עוד ב”ה, למה נתהלך קודר באביב ימינו?" תנסה זוגתו של קאפיל אליו בדברים כבושים.
“מות נמות” – נוהם קאפיל, “גם הזוג ההוא סופו למות!” כבר ילדים נולדו להם וקשה הפרידה, וגם משום “שחוק הבריות” אינה מתגרשה ממנו, ומחלטת זוגתו להתיחס אליו בהשתוות – “אדם לקוי – מה לעשות?”
היא, רעיתו, מנהלת את העסקים ביד חרוצה והוא יושב כל היום וכל הלילה בביהמ"ד לפני ספר פתוח ומביט אל נרות היארצייט ושותק…
יודעים בביהמ“ד שנתפקר, שאינו מקיים שום מצוה הן מדאורייתא הן מדרבנן. קרקפתא דלא מנח תפילין! ובשם קאפיל האפיקורס יכונה בפי כל. בכ”ז לא רדפוהו. הסתכלו עליו כעל איש מטורף הדעת והניחוהו להיות הולך לביהמ“ד אע”פ שאינו עושה. לכה"פ שכר הליכה בידו.
“ידענו, שסופו יהא כך. לבנו ניבא לנו”, מתפארים המתנגדים בשוחחם בינם לבין עצמם. “חכם רש”ז שלנו האומר: כונת המצוה מזקת להמצוה. טהרת המחשבה אצל עשית המצוות היא מעצת היצר הרע…"
“כנים דבריו, הא לכם קאפיל האפיקורס.”
“צריכים להיות יהודי כמו שכתוב “ופטור” – – –”
“צריכים לעשות המצוות בלי חכמות וחסל – – –”
“צריכים להיות יהודי בלא חקירה, והכל ניחא.”
וקאפיל האפיקורס אינו עוזב את ביהמ"ד. אינו יכול לצאת ממעגל הקסם הזה, אם כי לא ידע מה לו עוד שמה, ומה יבקש לו עוד בין המתנגדים. אינו מניח תפילין ואינו מתפלל. עומד כל העם בתפלת שמונה־עשרה והוא – יושב. צווחים כל המתפללים את התפלות של ימים נוראים והוא – יושב ושותק.
אע“פ שהוא כהן אינו עולה לדוכן. שנים שלימות עברו והוא לא נקרא לתורה. לא נתנו לו כל עליה אפילו בשמחת־תורה; והוא לא חיסר יום אחד לבקר את ביהמ”ד בשעת התפילות ולאחר התפילות. בכל עת מצאוהו יושב בשפתים מתהדקות ובעיני מתכת מביט אל הספר הפתוח במקום אחד, ואינו מזיז ידו לדפדף בו. או מתבונן אל נר־התמיד. נדמה שפסק גם מלחשוב חשבונו של עולם. תמה המלחמה בלבו… חדל להאמין, פסק מלכפור. נתאבן כולו. תקפה ליה עלמא – ומחכה הוא לסוף…
שמו “אפיקורס” רכש לו על שום שלילה, על שום “שב ואל תעשה”, אבל בחיוב לא הוציא איזו דעה חפשית מפיו כל השנים הללו. נראה, כי רגשי הכבוד לזקני ביהמ“ד עוד נשארו בלבו, וגם איזה קשר סודי קשר אותו להספר העברי. צער וכאב עמוק חש בראותו ביטול ההשפעה של איזה ספר בלוי וישן, המונח בזוית בארון של איזה משכיל. הוא בעצמו לא קיים את הכתוב בספר, אבל אחרים צריכים לקיים. – – – לקיים סלקא דעתך? אבל חפץ כי ירגישו לכה”פ אותר ההרגשה לצורך הקיום… ככה חי שנים רבות, ולאט לאט מתו זקני ביהמ"ד, והוא נשאר חי עם עצבונו, התבודדותו ושתיקתו, אבל לעת זקנותו נשתנה שינוי גמור.
כאשר התרגל כבר לחיות בלי אנשים, לא התחיל להתרגל לחיות גם בלי הטבע, לשבת בחושך ולידום, כמו שהחליט בנפשו לפני שנים רבות, בראשית תקופת השתיקה, כי אם שב אל האנשים. ופתאום נהיה הדבר… שינוי דמינכר באיש הזה. וכאן מתחילה התקופה השלישית והאחרונה שבחייו, שבעבורה רכש לו באמת ובתמים את הכינוי – אפיקורס…
הוא שב אל החיים לחיות חיי הוללות ובזבוז. אשתו, אשר עמלה כל ימיה להרבות רכושו, מתה, והוא לקח למרות רצון בניו ובנותיו, אשה גרושה מבעלה, שה“עבר” שלה מסופק מאד… והוא שב אל האנשים והתחיל לדבר ולפטפט עם אנשי הסביבה שלו הרבה מאוד. כמו חפץ לנקום את שתיקתו בימי העמידה שלו. פתאום, חדשה היתה בו, אינו יודע בעצמו כיצד? הוא התחיל לרמוס כל קודש בריש גלי. לזלזל במנהגי ישראל בפרהסיא, ללעוג ולשחק בלי חמלה על חמודות היהדות. לבוש קפוטה והשטריימעל נכנס ביום השבת אל שכנו, הדר בביתו, ומתקן שמה את המנעול שנתקלקל. הולם בפטיש, מכה מסמרים ורואה בהנאה מרובה איך שהדייר עומד ורועד, מצטער על “חילול השבת”. וכשגומר במנוחה את מלאכתו הוא פונה אל היהודי ואומר אליו: אל תהיה שוטה, חביבי, הלא על זה יתפלל כל איש יהודי. אל תצריכני לא לידי מתנת בשר ודם, כי אם בעצמנו נתקן כל הנצרך לנו, בעצמנו נסיק את התנור בשבת ולא נהיה תלויים ברצון הערל".
מלה רצינית אינה יוצאת מפיו, רק ליצנות, ליצנות מזוגה אגב אורחא בעוקץ חד, ליצנות גסה וצינית.
“על שום חט איני מתחרט”, אמר פעם לפני כנופיה של יהודים, כי אם ע“ז אני מתחרט, שנשאתי גרושה”.
“ניצוץ של יהודי בכל זאת”, עונה אחד.
“אבל היודעים אתם למה אתחרטנא”?…
“למה?”
“פשוט, הכי לא מוטב היה לפני אלמלי נשאתי בתולה?” עונה קאפיל וממלא שחוק פיו. כשסח לו תמים אחד, שמצא כתוב בספר אחד, ישן, שהממציא של חכמת האופטיקה היה – סגי נהור, העמיד האפיקורס הלץ פנים של רצינות ואמר: כך, כך אמת, ואנכי עוד מצאתי בספר עתיק יותר שהממציא של חכמת תשמיש המטה היה – סריס.
ואת ביהמ"ד עדיין אינו עוזב. בכל יום, ערב ובוקר, יבקר אותו כחרד אמתי. בשעת התפילה הוא יושב וקורא איזה ספר השכלה, עברי או אשכנזי, ולאחר התפילה הוא מתחיל לדבר דברי חדודין ומהתלות. שולח חצים שנונים, מציג לראוה את כל מראות הנגעים.
שום איש אינו מעיז נגדו להשתיקו. זקן ביהמ"ד הוא כעת, שריד יחיד מהמתנגדים הראשונים, ועשיר האי, תקיף וגבר אלים ומי יאמר לו מה תדבר? ויושב הוא ודורש:
“אתה בחרתנו מכל העמים”. טוב מאוד; “אהבת אותנו” – הצלחה גדולה; “ורצית בנו” – מאושרים אנו; ו“רוממתנו” – לעילא ולעילא; מכל הלשונות והשפות – נו יכולים לחשוב, שאחרי בחירה, אהבה ורצייה גדולה ונשגבה כזו נתן הקב“ה לכל אחד מיהודיו החביבים לו כ”כ לכל הפחות כפר אחד, בצירוף מאה אלף כסף… אבל לא מיניה ולא מקצתיה! הסוף – ונתת לנו יום תרועה!" – – –
“שמחו יהודים. מותר לכם לתרוע בחצוצרות וקול שופר ככל אַות נפשכם! תחת כפר – צום, תרועה. תחת מאה אלף כסף – מאה ברכות! מאה ברכות בכל יום! הכירו חז”ל את טבעם של היהודים. ידעו כי ברכות חסרות להם והתקינו להם מאה בכל יום. אבל ברכה אחת עוד חסרה, – – “אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת שנים”, רבים מבני אתה בחרתנו אינם נזהרים ברחיצת שנים. מורגש ריח הפה… ואלמלי צוו חז"ל היו מקיימים לשם מצוה. – – – – – "
הרי ר' קאפיל כופר בחז“ל וערכם?” מעיר אחד.
“מי כופר? אני? אני כופר בדברי חז”ל? משקר אתה כמדרש".
– – – בשחוק אירוניה הוא מתיחס לשיחתם של המתנגדים בנדון החסידים ומרים את איזמל הבקורת עליהם מתוך קלות ראש!…
“החסידים הם שוטים?” הוא טוען אל המתנגדים. “אתם אומרים שהחסידים הם שוטים, ואני מחליט להיפך, שהם חכמים מחוכמים ואתם השוטים. ידם תמיד על העליונה ואתם בעצמכם תתנו התעודה של עניות הדעת על נפשכם”.
“הלוטרנים, שיצאו מתוך הפפיזמוס הישן וסללו להם דרך לעצמם, הרגישו היטב שמורדים הם בהישנות, שיוצאים הם מתוך השיטה, ולכן קראו לעצמן “פרוטסטנטן”, לאמור מוחים ומתנגדים; והחסידים, שהיו ג”כ מחדשים בישראל, קוראים לכם, שומרי היהדות הישנה, לכם, היהודים העיקריים, השומרים בזהירות יתירה על המסור, בשם מתנגדים… ואתם “בהמות”, אתם עונים ואומרים אחריהם: אנחנו המתנגדים! אנחנו המתנגדים! כמו היה זה שם־כבוד לכם. ובאמת אתם החסידים הקונסרבטיבים. והם – המתנגדים".
מרגישים המתנגדים קצת אמת בדבר האפיקורס ימ“ש. אבל מה בכך? אין שמא גרים. נקרא אנו חסידים והם מתנגדים. אחת היא. די שאנו ב”ה מתנגדים… יהודים עיקריים, שומרים בזהירות יתירה כל המסור, והם – וי להם, הם חסידים מומרים להכעיס – –
ופוק חזי איזה גברא מסהיד עלייהו, איזה פושע ישראל, איזה כופר בעיקר אומר, שהם חכמים מחוכמים. – –
עלינו לשבח לאדון הכל, שלא שם חלקנו כהם. שלא מצאנו חן בעיני קאפיל האפיקורס…
הלואי שיעזוב את בית מדרשנו וילך לו, בשם השטן, אל הקלויז דחסידים – שם מקומו הנכון….
אבל קאפיל האפיקורס אינו הולך לשם. נשאר הוא בביהמ“ד של המתנגדים ומסית ומדיח את בניהם שיצאו לתרבות רעה, שישליכו את השטותים, את המחלוקות ע”ד “הודו לפני ברוך שאמר”, מאחרי גום, ויהיו אנשים מקולטרים, ילמדו מי חכמה המחיה את בעליה, ומי מלאכה – מלוכה!
בעלי הבתים שבביהמ"ד יש מהם ששנא אותם. למשל: היה שונא את העשירים האדוקים. בשלמא עניים, מבין הוא שיהיו מאמינים ויראים, יש להם לסבול בהחיים המרים, ואין להם תענוג אחר זולת האמונה. ילכו להם בשם האלהים… אבל האמידים, היכולים למצוא עונג אחר, למה להם הדברים הבטלים הללו? לכן היה מבזה אותם בלבו ולא היה מדבר עמהם מטוב ועד רע.
אבל את הבנים הצעירים אהב באין יוצא מן הכלל. את כולם חפץ להצליח בהצלחה זמנית, לכולם ארב לחטוף אותם ולמשכם ברשתו.
לא הועילו כל הזהירות והשמירות של האבות. כיון שאך דבר האפיקורס את צעיר אחד פעם אחת שוב לא היתה לו תקנה, להצילו מהכפירה.
“יודע אני שהם מכנים אותי אפיקורס”, זאת היא ראשית טענותיו אל הבחור אשר יפול בעצומיו. "ואני איני יודע על מה אני אפיקורס. אדרבה, שוט אתה בעצמך. אני מראה להם באותות ובמופתים, בראיות שאין עליהן תשובות שהארץ סובבת, והם מראים לי פסוק שהיא צריכה לעמוד: “והארץ לעולם עומדת; ועכשיו הגד, מי הוא האפיקורס, אני או הארץ? הוי אומר: הארץ היא האפיקורס, שהיא סובבת למרות פסוק מפורש. ה – –?”
ומשחק הבחור, ואינו נרתע לאחוריו, סימן, שהוא כבר משלו; והוא הולך עמו הלאה הלאה; ממתיק עמו סוד, עד שמובטח שילך בעצמו בדרך אשר התוה לו, ויניחנו ויקח לו אחר ל“עבודה”. – –
וככה הקים לו דור של אפיקורסים וימלא ביהמ"ד אותם.
והרבה שנים חי האפיקורס הלץ הזה עד שגם שעתו הגיעה להסתלק מהעולם הזה.
בשעותיו האחרונות לחייו צוה להעטיף אותו בטלית ולשים תפילין בראשו ובזרועו. והתודה על חטאתיו בקול בכי מר, עד שבכו כל העומדים עליו. ונגש אליו אחד מתלמידיו ושאל אותו: הלא למדתנו רבינו, ששקר הנחילו לנו חז“ל, שקר חכמת סופרים, ואתה בעצמך חוזר בתשובה”.
“איני חוזר מדברי”… אמר האפיקורס הגוֹוע בקול רפה. “חפץ אני – רק להראות שאמתיות החלטותי; חז”ל אמרו – רשעים – אפילו – על פתחו – של – גהינום – אינם – חוזרים – בתשובה, והריני חוזר – ראיה לסתור".
“רשע– אני – ודוקא אני חוזר בתשובה על פתחו של גהינום – –”
בדיחות דעתו וליצנותו לא עזבוהו עד הרגע האחרון.
המתנגד האחרון
מאתיצחק פרנהוף
אמו מתה. הוא ראה דברים שלא כהוגן בין אביו ואמו. אביו היה מדקדק גדול במצוות, ואמו לא כל כך. היתה מוותרת לאט. נתגדלה בבית חסידים יראים ושלמים. אמו מתה ולבו של איציק משה מת גם כן בקרבו. הוא ידע, כי אביו לא יהא שרוי בלא אשה אף שנה. וכן היה. בלילה אחד לקחו אותו עם עוד שלשה ילדים אחרים אחיו ואחיותיו, לבית אחר ללון, ולמחר בבוקר, והנה אם חורגת. וחשב לו, הנה לגור עם נחש בכפיפה אחת לא יוכל והלך לו לכפר. ושם נפתח לפניו עולם חדש. הוא לא ידע מנהגי העשירים בבתיהם ואף כי כבר ידע מ“מורה נבוכים”, לא ידע דבר קטן כזה, שאח הוא אח ואחות היא אחות. וחשב שהאשה הצעירה קוראה לבעלה אחי, ע"פ דעתו היו זוג, ולשאול היה בוש.
כשחזר לביתו מת אחיו והוא נתאהב בעלמה יפה בת חסידים. אביו הקר והיבש לא רצה לתת לו בטוב־לב, כי מצא פוטוגרפיא שלה בכיסו, שאסור ע“פ דין, ועשה רעש. למה זה צריך להיות “רענן, בריא ומשוגע”. אבל כ”ז לא הועיל. נתראה עם אהובתו בפוסטה שלאס, היא “בית הדואר”; שם היה נפגש עמה בכל יום ויום. ולבסוף נשא אותה כדת משה וישראל. אבל אביו לא היה בחתונה ומת מצער. אך איציק משה חי בשלום ואושר עם רעיתו, ואמר כי ע“י הקיצוניות שביהדות נהיתה לרצוצה ומרוסקה, דוויה וסחופה. הזרמים השונים, המתנגדות והחסידות, סוחפים וטובעים, ואלמלי חפצו כל אחת מהשיטות המתנגדות לפשר ולותר, אז היו המתנגדים מוכרחים סוף סוף להודות בדרישות החסידות ובתביעות המוסריות של עיקריה. והחסידים מצדם היו מודים לבסוף בנחיצות היהדות הדתית והמסורתית, ובקיום השו”ע, עד שלאט לאט היו הולכים ומתקרבים זה מכאן וזה מכאן. החסידים חושבים, שיש להם כבר רבי, והמתנגדים חושבים שאין להם צורך ברבי, ושתי הדעות מוטעות.
אוי לאזנים שכך שומעות אמר ר' הניך, המתנגד האחרון.
סיפורים אחרים
מאתיצחק פרנהוף
שתי נשים
מאתיצחק פרנהוף
שנים אחדות אחרי גירוש הזווג הקדמוני מגן עדן היתה זאת.
טרוד הוא אדם קדמאה כל היום בעבודת האכרות; עסוקה זוגתו הכשרה מרת חוה בתפירת סינרים מעלי תאנה, בבישול התבשילים ובגידול התינוקות וטיפוחם. מביאה להם כל שנה עוללים אחדים, זוללים חדשים, ומענינת מאד שאלת הפרנסה את אבי־המשפחה.
ומרפרף לעתים שׂרף לפני משכנם לתור את הנעשה שם, להודיע תוצאות סיורו בעולם העליון.
ומדי ראות חוה את המלאך רומזת היא אליו כל כך במבטים מלבבים ואומרת לו: “מלאכי גואלי, במרום מה נעשה?. להקב”ה אמור נא כי על חטאת־מריי מאוד מתחרטת אני – בשל התפוח רבות סובלת אני, כמה נעים היה לנו בגן עדן ומה קשים החיים פה! מלאכי, את האלהים בקש נא, כי יופיע פעם לבקרנו בסוכתנו, ונתן לנו אות כי נח כעסו".
עונה המלאך: “שאלתך, עדינה, אמלא”, ומנפנף בכנפיו ומעופף.
מהרה אמנם שאלתה לא נתמלאה. מחוסר פנאי מסתמא. הקב"ה בונה עולמות ומחריבן…
וירא כרוב פתאום בפני עיני חוה וילחש לה כי תרד השכינה כביכול עוד היום למטה, ואל סוכתם תסור לרגעים אחדים.
נחשול של שמחה ופחד, של ששון ואימה הכה על חוה בבת אחת. פג לבה לשמע הידיעה הפתאומית, והנה רעש, והנה המולה, והנה ערבוביה צעקנית, כל יד מלאה עבודה סוערת. עוסק אדם בתיקון בדקי סוכתו, ומזדעזע זקנו הארוך לכל הכאה ונקישה, מכבד חוה את הקרקע, מסדרת הרהיטים, מסירה אבקם במברשת, מורקת ושוטפת את הספסלים בבורית, פורשת סדינים לבנים על המיטות, ואת עצמה אינה שוכחת, מטיבה היא מחלפותיה, מתלבשה בחגורה חדשה וגועשת ורועשת.
סדר נאה בדירה. אולם מלוכלכים הצאצאים כעשרים או שלשים במספר, כולם לא־מרוחצים, והומים ומתהוללים, מתלוצצים ומתרוצצים, מתחבטים ומתלבטים.
ורותחת חוה בכעסה: איך אציג אלה לפניו? למראה החברה המכוערת הזו יחשוב ודאי, כי יצאנית אני, אינני מטפלת בחינוך בני. כמה מאושר הבעל שאיננו יודע צער גידול בנים ואינו מרגיש… אוי… אוי…" מסיימת היא בנזיפה, שמשמעה כלפי בעלה.
וחוטפת היא שלושה מבניה החביבים עליה ביותר, מנקה בגדיהם, מסרקת ראשיהם, מסלסלת תלתליהם, מרחצת פניהם וידיהם ולוחשת להם חוקי נימוס ותרבות, ואת שאר הצפיעות מגרשה היא במטאטא אשר בידיה אל אורות הסוסים, ולמרות היבבות, הצעקות והמחאות סוגרת היא את האורוה בעדם.
ומשתפכים פתאום גלי אור מתוק על פני הככר. וטבולים הסוכה והעצים בים של זהב, ולוחש מסביב משק כנפים צחורות ומזהירות.
הנה פמליא של מעלה. אדני בראשם.
נתפזרה השיירא על שדמות דגן, והשכינה נכנסת לתוך הסוכה.
מתבלבל ומתבהל הזוג מפחד “הדר גאונו”, וחוה שאינה חפצה להתראות כפחדנית מרהיבה היא להשתחוות לפני רבש"ע.
ואומר רבון העולמים בלגלוג: “ומה, שובבה, הטוב עשית בפחזותך?”
מתלהבים פני חוה, ראשה מורד על חזה, ומשתמטת היא לצדדין. ונטויות עיני אלהים על אדם, על פניו שהפיקו הכרת אשמה מעירה חמלה, על מצחו המלא קמטים, ועל הקרחת בגבחתו.
“בעצמך אתה חייב בכל אלה”, מצטחק השי"ת. “אך הנעשה אין להשיב”, מוסיף הוא בתור פיוס ורצוי. “וכיון שבאתי לכאן רוצה אני להשאיר לכם דורון. הגישי, חוה, את הנערים ואברכם.”
ניגשים שלושת הנערים המסולסלים והמגוהצים לפני שדי, שהעיף עליהם עין סוקרת ומבט בבוחן וחודר.
“עליך”, אומר אל הנער הראשון בעל מצח רחב ובולט ועינים מפיקות רצינות, העומד זקוף וסותם בקצה אצבעו את נחירי אפו – “עליך מוטל להורות המשפטים על פני האדמה, אתה תחוק חוקים, תשפוט בין דין לדין. תחרוץ האסור והמותר, מי חייב ומי פטור, תפשר דברי ריבות בשעריך, תשנה בכל פעם את חוקיך, אבל אין בכך כלום, לא יקללוך ועוד “אלהים” תיקרא ומאושר בעולם הזה תהיה”.
ואל השני, נער בעל פנים אמיצים ולחיים אדומות ומלאות, האוחז תמיד שוט בידו, הוא אומר: “אתה, לוחם אמיץ, תהיה מצביא לעם הארץ, גדודים תמשוך אחריך, כשורים ישחטו ויהרגו והכל יתנו גבורותיך: לך זרוע עם גבורה! רואיך מלוכלך בדם ישגיחו עליך כעל חצי אל. אחרים אם יהרגו נפש, לרוצחים ייחשבו, על עץ יתּלו, ואתה אם תטרוף, תמלא האדמה דם נקי, לגבור יתנוּך, תשמיד ערים ותכחידן, תרדוף באף עמים, והשירה וההיסטוריה יספרו תהילותיך. וטוב לך”.
ומסתכל אלהים על השלישי ואומר: “שליט בעולם המסחר תהיה ושפעת רכוש לך, אתה העסקן היותר גדול תלוה גוים רבים ותלוה ממלכות רבות, שרים ומלכים לפתחך ישכימו, כי הכל צריכים למארי דכספא. אתה תעלה השער ותורידו. על מוצא פיך יחיה כל גבר. ואם ברבות הימים על ידך יאבדו אלפים את הונם וירדו דומה, לא יזלזלו אותך, אדרבא עוד ישתוממו על הצלחתך ומזלך, על כשרונותיך הגדולים, וברוך תהיה”.
מתלהבת ומתרגשת חוה. ובוכה היא בחשאי. כל דמעה הזולגת מעיניה היפות הודאה של הכרת תודה היא והבעת שבח להשי"ת על טובו וחסדו לבניה. אבל פני אדם מתכרכמים, נחומיו נכמרים, רחמנותו בלתי משוערה על ילדיו הטמונים באורוה, שאינם מקבלים שום ברכה. ומה לעשות? לספר על מציאות ילדיו בסתר האורוה אינו יכול, ירא הוא מפני זוגתו שתחיה… אבל איך ידחה דבר כזה ולא ישתמש בשעת הכושר?
הרגע האחרון של הביקור יבא ויעורר רחמיו ההומים. ומבלי התבונן בפני רעיתו, אשר גיצים נתזים ומעיניה, מתוודה הוא מתוך בכיה:
“אבינו, מלכנו, עוד לא תמו כל הנערים, עוד לנו בנים שם באורוה, האצל נא, אב רחמן, ברכתך גם להם”.
ונגרר הוא אחרי השכינה היוצאת ופותח את דלת האורוה, והנה המון בני אדם קטנים, רזים וחוורים, כבושים במקום צר, תוך האפלה והטחב, מתפקעים ומתבקעים לצאת, מתגוששים ומתנגשים, נתקלים זה בזה ונופלים זה על זה ומתגוללים על הקרקע המרופשה.
משקיף הקב"ה על המהפכה הזאת ונואם: “אחיהם באו ולקחו הכל, ולאלה מה אעשה היום? אך פטור בלא כלום אי־אפשר, משאיר אני בשבילם מתנות: קורטוב ישרנות, תמימות, קשיות עורף מעט, וכשרון להתפתחות ולהתקדמות, גרוי עצבים מעט… רחמנות ומחלת לב… ואתה אדם, חלק המנות ביניהם”.
מתאבן ומתיאש עומד אדם ואומר בקול רפה ובכיני:
“אבל לחם לא יתנו הדברים האלה לילדי האומללים”.
“טוב, עונה האב הרחמן, אשאיר גם פרנסה להם, אלה ילדי האורוה יעבדו את אחיהם השלושה. לשרתם ולכלכלם מחויבים הם, ויחיו מזה גם את נפשם בדוחק. והיה כאשר יסבלו יותר מדי, ופרקו עולם מעל צואריהם”…
וד' ובית דינו שבו למרום.
* * * *
והמאורע אשר ספרתי לכם פה, עתיק הוא, ישן כימי עולם, האמות הזקנות מספרות המעשה הזה לנכדיהן, סופרים ומשוררים כותבים את העובדא על ספריהם, ואני רק שניתי הדברים פה בתור הקדמה לספורי, אשר אני אומר לספר באזניכם היום. ממקרי בניהם של אלה “יושבי בסתר האורוה” ומחייהם, מהשתובבות זרעם של “השלושה הכי נכבדים” וממעשיהם המכוערים. ואמרתי בלבי טוב שתדעו מקור השתלשלות והתפתחות חייהם, טוב שתכירו את אבותיהם של גיבורי סיפורי, ותחדרו יותר לבתי נפשם, להאזין כל דפיקות לבביהם ותנועותיהם הדקות…
וברכת אלהים נתקיימה כולה.
שנים חלפו, ואלה השלושה המסורקים והמגוהצים נתגדלו בחיים מאושרים, בחיי פינוק ותענוג, להם לבדם ניתנה הארץ ועשו בה כאדם העושה בתוך שלו באנוכיות גסה. חוקים חקקו לתביעותיהם וצרכיהם. חללים הרבו להנאותיהם ולטובותיהם, עושר עשו לא בעמלם ובעבודתם.
ועוד שנים חלפו, ובנים ובנות יוּלדו להם. ואלה כבני מיוחסים פונקו מנוער ויחיו חיים של חירות, טיול ובטלה וכל מאוייהם נתנו להם, לא סרו מכל דרכי אבותיהם ועוד הרעו מהם, שטופי זמה היו ויספיקו תאוותיהם השובבות בנשים של אחרים דוקא ואין מוחה בידם. ובהלוך כל גדול מהם למלא תאוותיו, עלם צעיר מבני משפחתם לקח עמו בתור משרת ותלמיד הלומד מעשה הגדולים, ויגדל הנער וידע גם הוא לחמוס ולעשות כל תועבה.
ושמות יפים בחרו להם. את הבנות קראו בשם “בנות חוה”. ואת הבנים בשם “בני אלהים”, “אנשי השם” או “איש” סתם, ואת העלם העוזר על ידם כינו בשם הפינוק “ילד”.
ואלה העשרים או השלשים “בני האורוה”, שאינם מסורקים ואינם רחוצים, נתגדלו בחיי לחץ ודוחק נורא, בחיים של שפלות ועבדות, מורך והכנעה, זחילה וכריעה לפני אחיהם השלושה. כל היום הם עובדים בזיעת אפיים ומשתכרים – לחם צר. ומבלי מצוא “תענוג” אחר בחיים, שעשועים נפשיים בתבל, פרים ורבים המה הרבה מאוד… ובהשפעת החינוך העבדותי דומים בניהם להם בכל. גם המה נאנחים ונאנקים תחת עול קשה, מלחמת הקיום האכזריה, גם הם מתפרכסים ומתפרפרים – ושותקים. רואים בעלבון נשיהם היפות והחביבות הנופלות במכמורת שפרשו עליהן “בני אלהים” – ומחרישים. אין מחשבה מתגנבת במוחם לבוא בקשרי מלחמה ולמרוד בנוגשיהם בעלי האגרוף. אין רעיון עולה בלבם לשאול שאלה: "הלא אחים בני אב אחד אנו, מדוע עלינו למלאות מאוייהם הגשמיים ולחסר נפשנו מטובה? הלא קלסתר וצביון אחד לכולנו, הלא פרצופינו שוים להם בכל השרטוטים, מדוע יאכלו המה את כוחנו בכל פה? מדוע המה המכים ואנחנו המוכים, הם העולבים ואנו העלובים, הם האדונים ואנו העבדים, המה ייקראו “בני אלהים” ואנחנו – “בני אדם”?
כן. גם בשמותם נבדלו אלה האומללים.
תחת אשר בני אלה “השלשה” המצוינים נקראו בשם “בני אלהים”, קראו את בני “יושבי האורוה” או “בני רפת” בשם “בני אדם” (לאמר: ילדי האדמה) והבנות לא נקבו “בנות חוה” כ"א בשם “בנות אדם”.
יום מנוחה היה.
עלם אחד מבני האדם מטייל לו בפלטונו של הקב"ה, שבכפתו למעלה דולק פנס חדש מבהיק ומלהט.
בעל קומה גבוהה הוא העלם ומבנה גויתו איתן, בריא ושלם. ראשו מתולתל בתלתלים צהבהבים, הפורחים על גבו, הכפוף מעט מעבודה קשה. זרועותיו מלאות ושרירים עבים חזקים כברזל נשקפים מבעד העור השחרחר. חזהו מתרומם ומשתפל לרגל נשימותיו העמוקית. בפניו היפים המצוקים והשזופים ניכרת טרדה גופנית תדירית. חוטמו שרוע וגבנוני. סנטרו ולחייו מעוטרים בזקן שחור מגודל קצת, עיניו שחורות וכעין נוגה לח להן, והן קודחות מלאות מלנכוליה נעימה, ומפיקות פשטות, רצינות, תמימות וחום נפש, וכל חיתוך אבריו וצביונם כה טבעיים הם ורוח שירה חופפת עליהם.
מתהלך לו האתליט הזה ושואף ריח הדשאים והפרחים, שהחלו זה עתה לבצבץ ולהתגנב לצאת מתוך האדמה אשר קליפתה כבר התעבתה והתקשתה ונתקררה… ומתעטפת היא בטלית ירקרקת, מרוקמת בשלל צבעים ובהמון גוני נהדרים, ותציץ עליה החבצלת. ותתפתח השושנה באודם הכדכוד, ותעדה רסיסי טל כספירים, ויפרח התמר, ותחנוט התאנה פגיה, וינובו הגפנים ויתנו ריח ושירה, שירה וקילוסין להקב"ה ברמיזה תמידית ובהרמוניה נפלאה. את כל גופו, שחציו עירום, רוחץ המטייל באויר זך ונקי, מסולסל ומורגש אשר רוח אלהים מרחפת בו וישמע הד הכאה חשאית מידי הארכיטקטוס הגדול, העומד ומכה בקורנס היצירה על סדן הבריאה. וישמעו צעדי התוהו המתפרד לנצח עם לחש של סודות ההויה החדשה והצמיחה האיטית המלאה רזי רזים…
מזדעזעת ומתנודדת כל התולדה כבחלום נעים, חלום הקסם הזה נסוך על הבחור היפה, ומקשיב הוא לדברי קסמים, לפטפוטי הטבע ההם, בתמימות ילדותית. שומע הוא את שיחת היער הסבוך, שאילניו מתנשאים שורות שורות ישר תחת השפעת אורה, המשתפכת עליהם מגלגל חמה שיצאה מנרתיקה.
ועל יד היער הרועד עולים ומתפתלים משעולים סלולים, מטופחים בידי הטבע עצמו, ועליהם מטיילים היצורים היותר נוראים, שזה עתה הקיצו לתחיה ועודם בני תרבות הם, ומשעשעים יחד עם הבריות היותר חלשות ואין מלחמה ותגרה ביניהם.
ובאה התעוררות לנפש העלם לראות את הכבש רועה על יד הכפיר עם רעמתו היפה, המלא גאה וגאון, את הנמר המנומר השולח לשונו האדומה החוצה שיגור בשלום עם השה, ומטפס שם הדוב ועולה על העץ במהירות נפלאה ובזהירות יתרה ולא תחרדנה מפניו הצפרים המקננות בין ענפיו, ומצפצפות הן ומזמרות את זמירותיהן היפות מכל יופי. ומטייל לו הפיל, הבריה המשונה הזו, באפו הארוך יחד עם הגדי הפועה.
בהלך־נפש עושה הצעיר דרכו הלאה במרחב גדול של אדמת ניר, כרמי חמד, פרדסים וגנים. ומשתרעת לפניו ככר ירוקה ולא תשבענה עיניו לראות המון בעלי החיים הרעננים שם.
מטיילת קוממיות החסידה הרוממה והיפה, מפשילה צוארה ומהגה בלשון חסידית. טסות קל מהרה הסנוניות כה וכה, ומעופפים הנה והנה באויר זבובי רקמה שטופי אורה. קופצת פה החולדה ומתחככת בקיר סלע כבד ומתחממת לאור השמש, ובועט שם הסייח ברגליו האחוריות את הגמל בעל הדבשת, מנקר הדרור בחרטומו פיק פיק פיק. מזמזם החסיל, מנתרים בני ילק על קנה שבולת, מקרקרת התרנגולת ומצלצל הצלצל, ומחקה הקוף את מעשה כולם…
ממלא את לב האדם הקדמאי הזה רגש געגועים נפלא, ומתעמקים ומתחדדים רגשותיו למראה הפנורמה הזאת. רועד לבו מהתרגשות פנימית ומסערת נפש עזה, מרים הוא ראשו למרום. תלתליו מתפתלים לכל רוח, עיניו תועות ופוגשות סלעים נוראים מרוסקים ומכוסים ירק, צורים פראים, הבולטים בחודיהם לעבים לבנבנים זכים.
ההסתכלות הזאת מלפפתו, סוקר הוא וסוקר כמו מבקש שמה פתרון לכל חזיוני פלאות המסובבים
אותו…
במצב כזה הולך הוא הלאה, בצעדים ספורים, ולפניו פתאום חוף הנהר חדקל, היוצא מעדן…
גדול הנהר ורחב ידים, בלי סוף ובלי תכלית. חופיו הירוקים הם כמו מסגרת מצויירה בידי צייר כביר ותראה במימיו השקופים כזכוכית טהורה השתובבות והתרוצצות של עדת דגים, שקשקשיהם מתנוצצות כזהב־פרווים. ופני הנהר שקטים, מתנמנם הוא.
הרחק ממקום מעמדו שוקקים שם גלים קטנים בהמולה חרישית. מפזזים הגלים ומכרכרים ומתפוצצים לטיפות דקות ומזהירות לנוגה הסהר.
פוקח העלם עיניו לראות מי זה מכה גלים בנהר שמימיו זוחלים כה בחשאי, ורואה הוא מרחוק שתי נקודות לבנות – בני אדם הם? הנקודות ידודון בנהר, משתוללות ומרפכסות בגליו – ומה הן עושות
שמה?…
הולך הוא וקרוב אל החוף ששם הומים המים ומרגע לרגע תגדלנה הנקודות. לאט לאט מקבלות הן צורת פרצוף וגוף.
שתי עלמות הן.
ורוחצות העלמות בנהר, מרקדות ומחללות, מצחקות במצהלות חדוה וקולן המצלצל מתערב עם מחול המים ונשמע למרחוק כמוזיקה רועשת, דולגות הן ומקפצות ועושות תנועות שונות. פעם דוחפות אשה את אחותה בהתאבקות כה נעימה, ופעם מסתבכות ומתלכדות זו בזו וטובעות יחד בתוך גל קצף רך ומרפרף, ושלובות זרוע הן עולות יחד וצפות על פני הגלים.
מתקרב הוא אליהן. פתאום ישקוט הנהר, מימיו חוזרים לזיחולם התמידי. מסביב לרוחצות מתעגלים עיגולים עיגולים, אופן בתוך אופן, עיגול בתוך עיגול והם הולכים ומתדקים הולכים ומתקטנים – ויעלמו כולם.
ומבהיקים פני הנהר כראי של כסף ממורט ומתפזרות קרני השמש עליו כאבק זהב, ועומדות שתי הרוחצות כמעט בלי נוע לא רחוק מהחוף, תנועה קלה של גיחוך וצחוק כמו קפאה על שפתותיהן ופקוחות עיניהן ומביטות הן במבטים מדברים ומביעים…
ויפות הן העלמות.
יפות כחלום, יפות כהתשוקה; גלי משי שחורים, שעוד לא סלסלו אותם אצבעות אוהב, מבהיקים מראש שתיהן ונופלים על ערפן הלבן; חוורת שיש מזהרת על מצחן, שמתחתיו צופות עינים חולמות מביטות אל הנצח, עיני חידות מאזרי אלומות זיקי אש; לובן טהור על לחייהן, שעוד לא אדמו ממגע שפתים בוערות מנשיקה צורבת, חכלילות כורד שפתותיהן הפתוחות למחצה, וטורי שינים לבנות מציצים מהן.
נשאר העלם עומד ושוהה ותוהה ומביט ולא יכול הוא לעזוב המקום או לזוז זיז כל שהוא.
מזעזע אותו רגש נעים בחמימותו ובחריפותו, סולד ורוטט וסוער מתוך התמכרות נעימה בקרבו ומוליד תאוה קודחת, מחשבותיו שהתעסקו עד הרגע הזה ביפי הטבע, בהתרפקות על הנשגב שביקום, מתגלמות הן עתה רק ליחס שתי הנפשות שלפניו במהותן ומציאותן ואיזה ברק מוזר לו לגמרי יכשפהו בלהטיו.
תוסס יצר ילדותי בקרבו, יצר מתגעגע בבושה וכלימה טבעית, ויצר שאינו מעיז להביע מלה ומנסה הוא להסיח דעתו מהקסמים האלה ומוריד הוא עפעפי עיניו המימה, אבל גם שם רואה הוא בבואות פרצופיהן, אבריהן, ושיפועי חזיהן, ומעוררים הם בקרבו סערה חזקה. נתגברה בו תשוקה עזה, ואיזה רעד מיוחד בלתי ברור מרעיד את גוו. בלב חרד ומורתח מהרהר הוא ומהרהר…
שומע הוא את המית לבו ודפיקותיו. מרגיש הוא אי מנוחתו, פיזור נפשו, סילודים ורתיחת אברים, אבל לא ידע לברר לו הסיבה לכל אלה.
מדוע כל מחזה אחר לא הביאו לידי רתיחת הדמים, לידי רעידה חזקה, כהבריות השתים האלה?
הלא גם בהמות יפות, חיות נהדרות, עופות בעלי כנף ובעלי גונים נאים רואה הוא. הלא גם שדמות שבלי זהב, גני שושנים, עצים נושאים ענבי דובדבנים מזהירים רואה הוא, ולא אחד בהם עורר בלבו מעין אותו רגש, שהוא חש עתה.
אין הוא ידוע לכוון שם למושג זה; אבותיו העמלים כל היום, הטרודים תמיד, אינם משוחחים על תשוקת ואַוות.
וחבריו?…
כלום פנאי להם? כלום מרגוע להם?…
החליט בלבו לשבת זמן רב ולהסתכל בתומת ילדות עליהן ולהרהר…
ונועצות גם העלמות בו מבטים אוסרים, ומתחילות הן בכונה לעשות תנועות רצויות בעיניו. כמדומה, שישמיע גם לבן הד לבו הדופק… כליון נפש תוקף גם אותן…
עוברות השעות זו אחר זו, והוא כה מדבר בשתיקה צעקנית. והן כה עונות בעינים מביעות…
תוכן השאלות והתשובות מענין היה בודאי, סגנון שיחות האוהבים הראשונים מלבב היה ומקורי בלי ספק.
חבל כי דברים שבלב ועינים לא ניתנו להכתב.
מתחילה החמה לשקוע ועולות שתי העלמות מן הנהר, ומזדעזעים בסלסולים מפלי בשרן כעין גלי אד, ונופלות טיפות מים כרסיסי פנינים…
חוגרות הן את חגורותיהן, בשעת החגירה גוחנות הן גחינה וכפיפה, משפרות אותן עוד יותר ומבליטות הן כמו בכונה את המקומות היותר יפים בגויהן.
כמדומה לו כי יצורי גופן משמיעים מנגינות מלאות הרמוניה נשגבה.
כמדומה לו, כי כנפים צחורות נסתרות מתחת לאבריהן ומיד עפות הן ממנו לנצח…
לעצור אותן הוא צריך, מוכרח הוא לעצור…
את מי?…
מציץ הוא פעם בריבה זו ופעם בריבה זו…
זו או זו?…
מעניין אותו רעיון גוזר לב, להפריד איך יוכל האחת מהשניה. כמדומה לו כי האחת היא רק פלג גוף, חצי נשמה, שתיהן יחד הן יש שלום, גוף ונשמה אחת…
בדמי צפיה רואה הוא את נדנוד גֵוָן וחושב הוא שחפצות הן לעזוב את המקום.
ומתקרב העלם אליהן יותר ומתקרבות העלמות אליו יותר. מרגיש הוא נגיעה תמימה מאיזו יד… גיפוף קל מאיזו תלתל שנפל על מצחו, ומתלקחה אש נוגה בעיני שלשתם ומתלוננת איזו מלה כבירה על שפתות שלשתם… ומתנדפות מחשבות העלם… ומסתלק כשרון המחשבה מהעלמות… וקופצים הלבבות, וסולדים הגופים… הומה הנהר… מזדעזע היער…
נלאו רגלי העלם… וכמו טולטל ביד נסתרת, כורע הוא ונופל… וכורעות הן העלמות ונופלות…
ומגיח הירח מתחת לעננה לבנה ויז אורו על שלושה גופים המתקפלים ומתכנסים, ומביט הוא הירח במבט לילה שוקט ונאלם… וקורצים הכוכבים עיניהם הנוצצות על שדה הקסמים. ומבינים הם הכוכבים התפרפרות הלבבות ומבריקים הם וצוחקים בשיח סוד… ומשוטט זֵפיר, הרוח הקטן ומסלסל את פזמוניו ומשוררים הם צפרי רון על ענפי העץ, ויהיה העץ מלא תרועה. ותשורר השושנה שפתחה זה עתה… על גבעוליה, וישוקקו הגלים בהמולה נעימה. ותשמע הדגה ותשורר גם היא לכבוד החתן והכלות…
ומשולל כל הכרה שוכב החתן והכלות החבוקות בזרועותיו, צוללים וטבועים שלשתם באפס מתוק משכח החושים ומשכח יקום ומציאות ומשוררים שירה…
ותעלה השמש ותפזר אבקת זוהר על פני היקום ותשזור מחוטי־פז, שזורים מאלון לאלון, רשתות תכלת וארגמן כחופה מעל לראשי האוהבים.
ותארב להם השמש ותיר בהם את כל חניתותיה מרסיסי אורות נחפזים, חפצה היא כי יקיצו החולמים ויראו את האפיריון אשר עשתה להם.
והחולמים מתעוררים…
“שמי למך” לוחשות שפתיו, “ומה שמכן אתן?”
“אין אנו יודעות”, עונות הן בפטפוט תינוקות. “בנות אדם קוראים אותנו”.
ויקח לו למך שתי נשים…
והואיל ושוות היו בפרצופן ובקולן, ואין עין למך מכירה להבדיל בין זו לזו, אמר לאחת: אַתּ תפארתי, קישוטי ועדיי ואקרא אותך: עדה. ולהשנית אמר: את צלי על יד ימיני, אותך אכנה בשם צלה.
“את עדה”, משננת צלה לרעותה את שמה.
“ואת צלה”, משחקת עדה ומגלה שניה הלבנות בכונה להתיפות.
חיות בחיבה שתי יעלות חן אלה, ואינן מקנאות אשה ברעותה. כמו עודן בבתולתן אוהבות הן זו את זו ושתיהן אוהבות את למך אהבה עזה כמות. את דמיונן הטבעי הן משעבדות לאהבתו בכל התבטלות הרצון ואפיסת השכל.
עובד למך כל היום עבודת השדה. חורש הוא, משדד הוא וזורע הוא. עובדת עדה כל היום עבודת הבית, מבשלת היא, מכבסת היא ותופרת היא. וצלה גם היא עוזרת על ידה, ויבוא למך לפנות ערב הביתה ויצאו שלשתם הגנה ותשבנה הנשים על מצע דשא להנפש, ומתפרקד למך ונטויות עיניו ישר על שתי אהובותיו, על שרטוטי פניהן היפים והעדינים, על גומות חן הנגלות בלחייהן מדי שחקן צחוק צהלה וחיבה. מראה עיניו זה מתוק לנפשו וימתיק לו את עבודת יום הבא. וממשמשים ובאים דמדומי ערב, הולכת החשכה ומתעבה ועיניו לא תוכלנה להעיף מבט געגועים על נשיו החביבות, וחפץ הוא לכה"פ להרגיש את היופי אם איננו רואה אותו, ומעביר הוא את ידו רגע על פניה של זו ורגע על פניה של זו, אבל לא דיה לו הנגיעה הזאת ואינה ממלאה לו את חפצו, ומשים הוא פניו על פני אחת מהן, ויריח אפו את רוחה, וחשות עיניו את ניד עפעפיה ונוגעות שפתיו את תנועות שפתיה, ופותח הוא פיו למצוץ ולינוק את הבל פיה, וסוגר הוא פיו לבלוע את הנשימות הלוהטות. ומפתיחות שפתיו וסגירתן התכופות התהותה – הנשיקה…
רואה הוא כי מה שהוא עושה והנה טוב מאד… מרגיש הוא מתיקות הנשיקה, המצאה חדשה המפעפעה יצוריו והוא חוזר ושונה, נושק לזו ונושק לזו והן מתאדמות בחצי האופל ועושות כמעשהו…
מבריקים הכוכבים כרועדים בתוך כפת האויר השקופה ויכבו כניצוצות עפים, מתלחשים העצים בלחישה דקה ומפטפטות הנשים מתוך הנשיקות.
אין הן יודעות לספר על אודות משפחתן, מקור מחצבתן, אין הן יודעות לקרוא אב ואם, אבל משוחחות הן אגדות יפות, סיפורים נעימים.
מספרת צלה על דבר האכר קין, שהרג את אחיו הרועה, על דבר האם הזקנה חוה והתנהגותה עם ילדיה היפים וילדיה המלוכלכים. מספרת עדה מעשיות יפות על הבורא הנורא והנעים, הטוב והזועם, מארץ הפלאות ומהנחש המדבר, הטוען והמסית, ומספר למך מגן עדן של האב הזקן אדם ואשתו ומארבעת הנהרים המתפרצים משם, מעץ הדעת ומעץ החיים, מהחיים הטובים של ההורים הזקנים בגן ומהטירוד שנגזר עליהם.
“נגוזו הימים המאושרים”, מסיים הוא בקרירות ובלי כל אנחה, “צריכים עתה לעבוד בזיעת אפים, צריכים לעמול עם הפר הסורר עד שמביאים אותו בעול. צריכים…”
“אנחנו לא גורשנו מגן עדן”, מפסיקה אותו זו שנקראה עדה, ועיניה כ"כ מאירות. “בצלך, אישי, טוב לנו מאוד כבגן ד' בארץ עדן. אין אנו מתגעגעות כלום אחרי גם עדן אחר. האין זאת, צלה יקרה?”
“אין זאת”, עונה זו, שנקראה צלה בהטעמת מלים, “לא אמת. לי חסר מאוד גן עדן, אילו היינו עתה שם לא היה למך אישנו היקר עמל כ”כ בשביל בני אלהים, הבאים ולוקחים מן המוכן, האוכלים ואינם עושים, לו נשארנו בגן לא היה חילוק בין “בני אלהים” ובין “בני אדם”. בין “בנות חוה” אלה הגיאיונות השאננות והבטוחות ובין “בנות אדם” השפלות והנדכאות, הנתונות למרמס לכל רגל פוחז וריק. אילו היינו בגן־עדן לא היה מעיז בן אלהים זה לרדוף אותנו ללכדנו ברשת תאוותיו הנמבזות".
“פעוטות, פעוטות”, עונה עדה. “כך הוא עתה וכך צריך להיות ואין לנו כ”א לשמוח בחיים כמו שהם עתה".
“פעוטות”. מסייע למך בקול צרוד, שנשמע בו רוך כמוס.
אף כי במראה החיצוני דומות הן שתי הנשים כשתי טיפות מים, אבל מתוך השיחות וחילופי הדברים מתגלמות דעותיהן לשתי דעות מתנגדות ניגוד גמור, ומתבלטות תכונות נפשותיהן השונות זו מזו תכלית שינוי.
שמחה בגורלה היא עדה, אוהבת חיים ועבודה. אוהבת התהדרות וקישוט טבעי, עושה העויות נעימות, שהן רמזי אהבה חובבת לחול במחולות או “להתפלל להבורא”, כמו שכינתה היא את המחול. עובדת היא כל היום ובעבודתה משוררת היא שירים יפים בקול ערב. על כל העבודות נותנת היא יתרון לעבודת הרועה ולחיי הדרור שלו, מכל הדברים המשעשעים אוהבת היא את הנגינה ויותר לא איכפת לה. כל מראה עיניה משביעה רצון ונחת. מרגישה היא את פעולות החיים בכל תא ותא מה“אני” שלה. לכל שינוי מסתגלת היא בנקל. וכן הסתגלה עתה חיש להתנאים החדשים, שהאשה נתונה בהם.
אבל אופיה של צלה אינו כן.
התאוננות קננה בבתי נפשה, התאוננות על התנאים השוררים; נושאה היא את נפשה להתפתחות ולהשתבחות, מרגישה היא הרגשה בלתי ברורה, כי הדברים צריכים להיות אחרים לגמרי. רגש שלא יבוטא בדברים הומה בה, כי יש לשנות את תנאי הקיום לטוב, כוח המחשבה נתפתח בה, ואין רוחה נוחה מהרבה דברים, שונאה היא את העגבנות תכלית שנאה ואינה מקבל בשויון נפש את החלקות, שיפזרו לה בני אלהים יקשן ורעו הצעיר, “הילד” יקטן.
בשום אופן לא תוכל לקבל מרות “בני אלהים” ואינה חפצה בקיום גזרת “הבורא” כי אלה בני הרפת, שאינם מסורקים, יעבדו את אחיהם המגוהצים.
מותחת היא ביקורת חדה על כל מחזות התבל החדשה, וחורצת היא משפט כי התולדה כולה יצירה מקולקלת היא, הרע ינצח את הטוב ולא אסון היה, לו התפוררה התבל עד היסוד, לו חזר העולם לתוהו שממנו נוצר; שערוריות של בעל אגרופים אינן נותנות לה מרגוע וחושבת היא, כי יכולים לתקן את החסרונות האלה ע"י מרידה וקשרי מלחמה…
בעודה בנעוריה לא הרגישה כ“כ את הרשעה והאכזריות כמו עתה, שהיא רואה את בעלה הצדיק מט לפני הרשעים התקיפים. בעלה זורע והם קוצרים, בעלה עובד והם אוכלים, בעוד בבתוליה לא חשה כ”כ את פריעת חוק המוסר כמו עתה, שרוצים לגזול אותה מזרועותיו של אישה, בעוד שהיא נתונה כ"כ לו בכל לבה בכל נפשה, המלאה אהבה על כל גדותיה.
“לא, לא צריך להיות כן”, צועקת היא, “הנהגת הרשעה לא מצאה חן בעיני…”
“מה זאת רשעה?” שואלת אותה עדה התמימה.
“רשעה היא, כי “בני אלהים” יעבדו בלמך שלנו עבודת פרך וישמינו מעמל כפיו, רשעה היא כי ישתדלו אלה השודדים לגזול עוד את נשיו ממנו…”
“אבל כן גזר האל”, מרהיבה עדה לפטפט.
“אשמת “חוה הזקנה” היא, שלא הציגה לפני האל רק שלשה מבניה לברכם. לו הראתה לו את כל בניה, כי אז אָצל לכולם את ברכתו ולא היה כל הבדל. לא היה אדון ועבד, מכניע ונכנע”.
“אבל כיון שכבר הוחלט, הלא אי אפשר לשנות עוד…”
“אפשר ואפשר”, עונה צלה. “אפשר לשנות הכל… אמצעי טוב המציא הזקן…”
ותתחלחל עדה ותברח מפניה.
מפחדת עדה לדבר את צלה עוד מענינים כאלה. ומתבודדת צלה ומהרהרת מחשבה נוראה, אשר טרם נתבשלה עוד כל צרכה בלבה…
בעצם התעלסה באהבים באות טיפות מרות ומרעילות את כוס ששונה של צלה. אם כן צער החיים גדול, למה זה אנכי? צועק בה לבה, אלד בן ויהיה עבד עבדים לאחיו החזקים ממנו…
“נקם ושלם”…
וצלה אינה חושבת מחשבות הרס, היא אינה מבקשת לברוא תנאים חדשים להויתה, באזניה משמיע הטבע באלפי קולות את שיר השירים של החיים…
כתולדה מוכרחה מאופין השונה לגמרי מחולקות הן בדעותיהן והשקפותיהן על דבר חינוך בניהן ועתידותיהם…
ותלד עדה בן ותאמר: כאמו יהיה זה, סמל התום והענוה, איש שקט פשוט ותמים, אוהב חיים ועבודה, לב טהור ורוח נכון ואשתדל בכל האפשרות לגדלו לעבודת הרועה, ולעבוד ביבול הארץ, ותקרא את שמו יָבָל.
ותלד בן שני ותכסוף נפשה כי בנה זה יהיה בעל נפש שירית גדולה, אוהב נגינה, תופש כנור ועוגב, מושך בקרן היובל ותשים את שמו יובל…
וצלה גם היא ילדה בן, ותאמר מה חפצה אני כי בני זה יתגדל לחרש חכם, לוטש כלי משחית מנחושת וברזל, יכין נשק וכלי זין, כדי שנקל יהיה להפיק זממי, ולתבל מעט מרירות חיי, ותכנה את שמו תובל.
ויהי כאשר הרתה ללדת שנית, אמרה: מה ערג לבי שיהיה גם זה בן וישמש הוא בנשק אשר יעשה אחיו להוציא מחשבתי אל הפועל ואקרא את שמו קין, כשם הזקן הורג אחיו.
ויהי כאשר לא נמלא חפצה, כי ילדה בת, קראה את שם הראשון תובל קין, לאמר: מי יתן והיה הוא היוצר כלי משחית והמחבל כאחד.
ולא ישקטו יקשן, אשר פח יקוש לו לצוד נשים, וחברו לזמה “הילד” יקטן, ולא ינוחו.
מתהלכים המה בכל יום לפני אהלו של למך לראות את נשיו ולדבר דברי אהבה ותאוה, ולבם מתפקע על התנהגותן הזרה וקרירותן נגדם.
“כן אין מתנהגת שום בת־אדם” חורק הילד יקטן בשיניו.
“ביד חזקן לא אובה לאנסן”, עונה יקשן בכעס מדוכא. חביבות הן בנות־אדם אלו יותר מדי… צריכים לקנות את לבן.
ועומדים הם כמעט כל היום וסוקרים ומביטים על תנועותיהן החיות של עדה וצלה ועל הששון החיוני המתנוסס עליהן. ולא ימישו גם בנשף הערב, עת צאת למך ונשיו להנפש על מצע דשא, ובתוך הדמדומים הכהים מסתמנים הגופים היפים והמון הדי נשיקות חמות נאצרים באויר.
רואות הנשים מרחוק שני הסקרנים האלה ושחוק מתפרץ מפיהן ומניע את גופן ומניע את תלתליהן, והשחוק הזה מגרה בבני־אלהים את החשק ביתר שאת, ברק החזיונות האלה אוסר אותם אל המקום מבלי לזוז משם, ותאוה עזה מטלת סער בלבם, מלהטת את נפשם ומזעזעת את אבריהם.
ושוחקת צלה שחוק מכאיב לב, ומספרת היא ללמך את מעללי יקשן ויקטן, מאוויהם ומשאלותיהם, מספרת היא לו, איך יפגעו בכבודו, יחרפוהו ויגדפוהו באזניהן לכנותו בשם “חמור בעל אזנים”, בן אדם שוטה וגם “שור אוכל עשב”.
מטרת צלה בסיפוריה להכניס איזה רגש לוהט, רגש קנאה ושנאה בלב בעלה, כי יקנא וישנא וישטום את אלה בני אלהים.
אבל מנוחת הבעל לא תסור ממנו, דבריה אינם עושים עליו רושם כלל. לא יכול הוא להבין את התאוננותה של צלה, אין לו מושג כל שהוא מהעבירות ומהפשעים של יקשן ויקטן. רגיל הוא במראות כמו אלה.
פשוטים הם אצלו בתכלית הפשטות ואינם יוצאים חוץ מגדרי המוסר במובנו הוא… כשם שזכות להם ליהנות מיגיע כפו, כן הצדקה להם ליהנות מנשיו, שמח הוא עוד בישרת לבם על שאינם חפצים לקחת ממנו נשיו לחלוטין.
מה היה עושה אז? איך יכול היה עוד לחיות זולת שתי יעלות חן אלה?…
וילין לו למך בליל אסיף אחד בגורנו הרחוק מעט מאהלו לשמור תבואתו. כפת שמים קורתו. ירח חור יופיע עליו מבין עבים כהים, טל הלילה ירטיב שערו, רוח קל לוחש באזניו מנגינות ערבות, בכל רגע יותר בלחש, יותר בחשאי, עד כי נופלים חבלי שנה על עיניו.
ישן הוא כה שקט, וכל החיים התעלפו סביבו.
אבל שם באהלו אין שינה: חיים שם והתעוררות. משתמשים שם בני אלהים בשעת הכושר אשר אין הבעל בביתו… ועומד יקשן ומדבר רכות ומתחנן לפני צלה, ועומד יקטן ומעתיר על לב עדה, כי סוף כל סוף תמשוכנה להם חסד…
“רואות אתן כי לא באונס, כאשר אנחנו רגילים לעשות תדיר לבנות אדם אחרות, חפצים אנו לכוף אתכן לשמוע אלינו”, אומר יקשן בתוך המון דברים אחרים.
“כן, רואות אנו”, עונות צלה ועדה כמעט פה אחד ושפה אחת מתוך עלבון וכעס, “אבל מדוע לא באתם אלינו אז, טרם היינו נשים ללמך?”
“כך יותר יפה. מתוקה החטאת”, עונה יקשן בשחוק שטני…
“ואם עוד תלכנה אתנו בקרי, ולקחנו זכותנו מתוך מיאון וסירוב וימתק העונג שבעתים”, מוסיף יקשן, ושלהבת תאוה פתאומית מתלקחת בלבו.
“ובכן?”…
“אם כן… ב־או־נא מ־חר ב־לי־לה”, רועד קולה של צלה ועיניה רובות זיקי אש.
בבוקר השכם. אור זרוע על פני האדמה. הדור נאה זיו חלל העולם. נושם כל היקום: “צפרא טבא”. וניצב למך בטבור הגורן וזורה במזרה. ויפול הבר לרגליו ארצה, ויצא המוץ הלאה. הרוח יפזרהו, ויבוא גם בשערות ראש למך, ויבוא גם בעיניו. ומנענע הוא בראשו וזורה הלאה, עובד הוא בחשק, עובד הוא בעונג.
ויורדות אליו שתי נשיו ירוד וטפוף, קלות כמחול, זקופות הקומה; עיניהן חכלילות מנדודי שינה, תלתליהן יורדות פרועות על ערפן הלבן עד מתניהן, והן כה יפות, יפות, יפות, כה ענוגות, כה אצילות, כה תמימות וטהורות, כה גאיונות הן היום… מזהיר נצחון גאוני, מזוהר של פרישות וזהירות קרן עור פניהן.
הן הולכות וקרבות אל אהובן והוא נושא עיניו ורואה אותן ולבו כה הומה הומה, כה כלה כלה אליהן.
“ומה, יעלותי, השלום לכן? מדוע ככה השכמתן קום היום?”
ושוטף זרם של מלים מפיהן בערבוביא ובלי סדר, מספרות הן לו מאורעות של ליל העבר, מתארות הן לו את תביעותיהם של יקשן ויקטן ושאיפותיהם, מחוות הן לו את השקפותיהן על החיים בכלל, כי אינן חפצות לותר על זכויותיהן כמלוא נימא, אין הנה יכולות לסבול עוד, כי בעליהן יעמול ויחיה חיי צער בשביל שיוכלו החמסנים לחיות חיי עונג ושעשועים. אין הן מסתפקות בהשיריים אשר ישאירו להם השודדים, לא. לא… כל עוד שלא גזלו רק את רכושם החרישו, אבל עתה שרוצים לעשות אותן בעצמן הפקר: לגזול מהם את הרכוש עם הנפש, האסון גדול יותר מדי, שתוכלנה לשתוק.
והן אינן שותקות, כמעט צועקות אליו: הרי גבר אתה, הרי בעל אתה, הרי אב לבנים אתה, אוהב ואהוב אתה, עליך מוטלת החובה להמתיק את מרירות החיים, להיטיב את הרע, להעביר האסון…
וניצב למך נשען על המזרה, ושומע ומשתאה, אין הוא מבין אף מלה, אין הוא מרגיש את סערת רוחן. עיניו תועות הנה והנה כמו מבקשות הן את הרע, את האסון, שעליו מפטפטות שתי נשיו.
והן נותנות עיניהן בו כמחכות לתשובה, ובראותן כי איננו עונה, מתחילה צלה לדבר אתו קשות; ועדה, שגם היא שינתה את דעותיה ומחשבותיה במשך הימים לרגל התנהגותם הפראית של האורבים לנפשה, מסייעת גם היא אחר דברי רעותה:
“מוג לב אתה, גבר לא יצלח, שוטה שאינו מרגיש את צערך וצערנו; אם אינך נותן לב ליסורי וענויי נפשותינו נפרוש ממך, נברח ממך למקום שלא נשוב עוד משם. עוד הלילה יש לך עת לעשות מעשה גדול כדי שנשאר אצלך”.
“ומה לעשות?” ממלמל למך וכל עצמותיו רועדות מאיומי נשיו המיראות והמאיימות אותו להשמט ממנו.
“מה לעשות? מה עשה זקנך – – קין, לאחיו הבל?” מחקות הנשים בקול מחונק.
“מה…? מה – אתן דוברות?… לא. לא שמעתי היטב… מה…?”
“הבל זה”, עונות עדה וצלה בבת אחת, “הבל זה, שלא עשה שום רעה, הומת ביד אחיו, קין קנא בו, ויקם עליו ויהרגהו וממך לוקחים הכל… את פרי זעת אפיך… את נשיך… ואתה מחשה… קום עליהם והרגם. הרוג את יקשן ויקטן, הנבזים הנאלחים, וישמעו אחרים וייראו לבוא עוד אלינו. טוב המות לרשעים כאלה וטוב לעולם. הרוג הרוג הרוג ותקיף תהיה. מכובד בעיני הבריות תהיה. לא עוד יעשקוך הזרים. לא עוד יחרפוך גאיונים. לא עוד יתבעו אותנו הנבלים, כ”בנות חוה“. מאושרות נהיה, מה נעימים חיים כאלה… הרוג נא…”
דומיה מסביב נשתתקו עדה וצלה ונרתת למך מקול השתיקה… קמות עיניו מחרדה ודלויות למרום, דופק בו לבו דפיקות משונות ומהירות. ודוקרים בשרו מחטים… ועוברות בראשו תמונות שחורות, ורואה הוא כבר שני פגרים מתים, גלמים מתבוססים. עצמות מרוסקות ושותת הדם וצועק, שותת וצועק הדם באזניו, במוחו, בלבו ובכל אבריו וגידיו. מוחו המסוכסך נטרד ע"י הרהורים מטורפים: “להרוג איש. בר־ר־ר. אני “בן אדם” פשוט ארצח איש וילד… תקיף אהיה… רוצח רוצח… נע ונד אהיה… אהיה… קין אהיה… למה? מדוע? עדה וצלה חפצות… ולא, עוזבות אותי… יעלותי עוזבות אותי ואשאר גלמוד בתוך תהום של חשכה… מאושר אהיה אם ארצח… רוצח מאושר…”
שומעות עדה וצלה את דפיקות לבו בחזהו, רואות את המלחמה הנוראה, המשתקפת מפניו החורים, ופותחות הן פיהן כדי שתתגלינה שניהן הנאות כמרגליות ומיללות:
"עוד עת לך בליל זה. טרם יעוללו בעפר כבודנו… בלילה יבואו אלינו. ארוב נא להם ורצח את רוצחינו… אנא, אנא נקום נקמתנו, אל תתננו ליפול בחלאת וזוהמת אלה המכוערים, המכוערים המכוערים אי… אי… אי…
ודמעות של קצף אין־אונים נגרות כחרוזי פנינים על לחייהן, אשר חכלילוּת של עלבון חד ונוקב צבעה אותן. ונכנע למך לפני דמעות נשיו, רגש רחמנות אדיר וחזק נתעורר בלבו עליהן וסער פנימי מוציא מפיו מלים בקול מרוסק:
“נקם ושלם”.
נתחלף אור יום בהיר בנשף חשוך ומטושטש. שחור עצוב ונוגה, לא ירח יגיה, לא כוכב אחד יז אור מלמעלה. הומה רוח חזק כמו בוכה הוא על גסיסת התבל, נושב הרוח ומתיז את העלים הכמושים, סוער הרוח ומדמיע עיני למך, העומד בחוץ אחורי דלת אהלו, ובעד לחלוחית הדמע רואה הוא שתי תמונות טסות ושטות לפניו…
קופץ הוא כאבטומט ממקומו וידו החמושה בבול עץ חזק מתנשאה כאילו מאליה ויורדת על הראש הגדול שבתמונות…
הכאה חזקה אך אחת… והנה צריחה ונהקה פראית המקפיאה את הדם… והנה נפילת גוף כבד לארץ…
עומדת התמונה השניה מבוהלת ותמהה כמו קפואה… הכאה נופלת גם על ראשה. עוד הפעם צעקה איומה ואדירה….
אחרי הרעש מנוחה, פרכוס והתפרפרות ואחרי ההתפרפרות גסיסה ודומיה…
דומית מות…
וטס הירח מבין תלמי עננים והתבהר רגע ונתבלטו שני גופות יקשן ויקטן מתים, ומתבוססים בדם קרוש לפני פתח האהל, וחזר הירח והתעמם מיד…
פסע ודלג למך למחרת בגירוי עצבים כטרוף הדעת. התפרצו עיניו מחוריהן ונפלו פניו. קול דמי המומתים צועק באזניו צעקה תדירית, ונשמתו נוהקת בלי הפוגות. רבצה על לבו מועקה כבדה ומדכאה. גזל הנוחם מנוחתו ודקר את בשרו באלפי מחטים, מהדקירה האין־סופית הזאת נעשה בשרו חידודים חידודים ואחזה בו מחלה קשה ונפל למשכב.
שבוע ימים שכב על מטתו בחום קדחת צורבת. בוער ראשו ועצומות עיניו ונדמה לו דמות שני שלדים, הדומים במראיהם אחד להאיש יקשן והשני להילד יקטן, מסתובבים במהירות נמרצת לפניו, ויש אשר רוקדים ומפזזים על גבו, על לבו ומתוך ההסתובבות והרקידה המשונה דוקרים הם בידיהם וברגליהם המתות את בשרו, ועושים בלבו פצע וחבורה… פצע וחבורה…
וצועק הוא מתוך החום. וזורק הטחה כלפי נשיו: עדה וצלה שמען בקולי – – נשי למך האזנה אמרתי… – כי איש הרגתי… אויה אויה, אני למך, בן־אדם פשוט, הרגתי איש… לפצעי… פה פה הפצע… ראינה! פה הוא עושה פצע בידו… פה פה… נאנח! וילד לחבורתי. הילד הרגתי והוא עושה חבורה… פה, אוי אוי אוי… כי שבעתים יוּקם קין שהוא הרג רק אחד… ולמך שהרג שנים, שבעים ושבעה… רוצח… מאושר… חה חה חה…
פקח למך עיניו ותפגשנה את שתי נשיו העומדות סביב למטתו ועיניהן זולגות דמעות חמות, ואינן אומרות כלום כי אם מסתכלות לתוך עיניו במבטים כה עמוקים ונוקבים. כה מתפללים על שכחה וסליחה…
חדרו המבטים לתוך נפשו השוממה והאירו את החשכה… זרו וחבשו את החבורה… הגלידו על הפצע ונתרפא…
עזה מנוחם האהבה…
וירבו הימים וישב למך לאיתנו למחרשתו ולאתו, וישובו בני אלהים למעלליהם הרעים ולהבלותם המזוהמת… אבל לא החשה עוד למך, כבר למד לדעת ולהבין מה זה עולה… זימה… רשעה… בתוך כך נתגדל בנו, תובל קין, הנולד לצלה, והוא לטש כלי חרש וכלי משחית מנחושת וברזל, ומשמש למך בכלי זין אלה לרוצץ קדקד כל איש ואיש הבא לתבוע נשיו היפות… כל ילד הבא לגזול ממנו רכושו…
ויש אשר יבוא עליו רוח נוחם רעה לדעתו, לכלות בשרו ונפשו, לעשות בו פצעים וחבורות, ומשלחות בו נשיו החביבות את מבטיהן העמוקים והדוקרים וינגן לפניו בנו יובל בכנור ועוגב ושב ורפא לו…
ונפל למך על הרבה בני אלהים והכם, הוא הכה את “חצר מות” ואת רעמה ואת “החמתי” ועוד גבורים אנשי השם, שניסו כוחם לצוד נשיו היקרות.
אבל עולם כמנהגו נוהג; לא הועיל כלום ברציחותיו לבער הרע מהעולם. בני בליעל הולכים בדרכיהם אשר התוו להם. ויראו בני אלהים את בנות אדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים, מכל אשר בחרו בני אדם, דוקא, ככתוב בתורה…
סטניסלב כ“ד טבת תרס”ו.
קיטא דסבתות
מאתיצחק פרנהוף
החוטים הדקים, המזהירים ככסף, הנקראים בפי ההמון “קיצן־של־נשים־זקנות”1, מרחפים וטסים באויר. והאויר בהיר וצח, אבל קבל איזה שנוי מוחשי, איזה גון אחר, ונכר כי עבר הקיץ והבציר בא.
משרתו של בן־חיים המורה הביא מכתב מאת אדונו, בו הוא מודעי על בקור בשעה הראשונה אחר חצות היום.
דבורה, עלמה יפה כבת שבע עשרה שנה, הניחה את ספרה, שקראה בו עד עתה בעיון גדול, מידה, ומחאה וספקה כפיה לאות תענוג ושמחה, כילד השמח לקראת שעשועים חדשים.
“האח! המורה יבוא, ועמו תבוא גם החדוה למעוננו”.
בדברה זאת חבקה בזרועותיה את אמה, שנתאלמנה זה שנים רבות, ובכל זאת עדיין לא נכנע יפיה תחת מאורעותיה ונסיונותיה המרים.
“דבורה, עד מתי תעשי מעשה נערות”, הביעה אמה בנימות – “עד מתי אהיה מוכרחת לגעור בך על…”
ודבורה השובבה סגרה שפתי אמה בנשיקה ארוכה.
"אל נא אמי תגני התנהגותי זאת לפניו, כי בשמעו כזאת ידמה באמת שעודני בתקופת ההתהוות וההתפתחות, ועוד לא יצאתי לגמרי מכלל ילדה חסרת הנמוס, וזאת לא מתאים לפני, האין זאת, אמי יקירתי? – אבל כפי שרואה אני אינך יודעת אמי, כי שמחתי הגלויה שתנסך עלי ביאתו של המורה אל ביתנו, היא רק למענך. בימים האחרונים האלה תלכי קדורנית והנך כל כך עצבה, כל כך תפושה בהרהורים נוגים, ורק המורה המכוער הזה יבין לזכך האויר סביבך. והודות לפטפוטיו שעלי המה עושים רושם לא טוב, תתעוררי מעט מתוגתך האיומה ואני נהנה מאוד בהשפעתו הטובה של האיש הזה שהוא משפיע עליך, נשמתי וחיתי.
האם קמה ממושבה וקרבה אל הראי הגדול, לערוך ולתקן צמותיה השחורות שנפלו בלי סדרים על פניה, וכשתחבה “מאחז־שער” בשערותיה נראו ידיה הרועדות…
אולי הסבה בכונה את פניה, למען הסתר את האודם הקל שכסה לחייה לדברי בתה האחרונים.
המורה בא ונתקבל בחיבה יתירה מאת האם, ובאותה היהירות והגאוה, המיוחדות לעלמות צעירות, מאת הבת, שעזבה תכף את החדר.
בן־חיים הוא כבן שלשים וחמש, ואם לא נשאלה את פי הנערה דבורה, הוא איש חביב ולא נכרת בו אותה הקטנות המסמנת את רוב המורים משאר אדם. – אביה של דבורה שהיה ג"כ מורה בבית הספר שיורה בן־חיים, הניח אחריו עקד ספרים עברים, עתיקים וחדשים, ויען כי בן־חיים חפץ לרכוש לו את הספרים האלה בא לרגל הקניה הזאת אל בית אלמנת רעו המת לפקח על אוצרו.
ע“י בקורים אחדים די היה לו לרכוש לו מושג נאמן מהעזבון, לבלי יצטרך עוד אח”כ לבקר את הבית.
הוא חש את הדבר הזה, וטרם הלך אל לשכת־הספרים לעשות את מלאכתו, קשר אגב אורחא שיחה קטנה; ובכל פעם העיר כי הבקור בבית הזה בכל יום, נתהוה אצלו כמו דבר הכרחי, ומאד צר לו, כי עוד מעט יבוטל העסק שהיה הסרסור בינו ובין קרבתם של גרי הבית הזה, ויבוטל ממילא התענוג ששבע כפעם בפעם להתראות אתם – ולשוחח עמם… הבטויים האלה הפליט כמו בלי כונה ובלי כל הטעמה, כמו שמושיטים כלאחר־יד, לשכנה זרה היושבת אל שולחן־האוכל בבית־מרזח, איזו ממתקים מפני הכבוד.
אבל על בעלת־הבית עשו דבריו אלה רושם עמוק, והתרגשותה נתבלטה על לחייה שנתאדמו, כמו קוי שמש אביב נשקו אותם.
היא עומדת בדודה. בעד החלון היא מבטת על המרחק הריק, הריק והעצוב. עיניה נופלות על חוטי־המשי הדקים, המרחפים לאט לאט, קמעא קמעא לפני זכוכית חלוניה.
והיא זוכרת עתה את האגדה התמימה שספרה לה אמה הזקנה, אז, אז בהיותה עוד ילדה קטנה, על אודות החוטים האלה.
“הקיץ בהגיע עתו למות, הוא בוכה מאד, ודמעות ככסף נוזלות מעיניו ובחלל האויר תהיינה הדמעות לחוטי־כסף, ואותם שולח הוא הקיץ לבני החיים למתנת־פרידה…”
וזכרון ימי נעוריה עולה לפניה, והיא תלכד כמו בקסם, וחולמת…
אבל החלומות המה כל כך מטושטשים, התמונות, המושגים כ"כ מסתבכים…
והיא תתעורר ותקיץ מחלומות נעוריה. פתאום היא זוכרת את המשמעות השנית של החוטים הלאה, כפי שמבאר אותם ההמון.
“קיצן־של־נשים־זקנות!…”
היא דובבת את המלים האלה בחצי קול. ונדמה לה כי לבה שנתכוץ לביטויי המלים האלה, נתעורר כרגע, נתעורר בחזקה ומתאמץ הוא להכחיש את המושג הזה… ובדפיקותיו הבלתי רגילות הוא מכריז:
"לא, עוד לא בא הקץ לקיצך… טרם באת לכלל נשים זקנות… את תוכלי לאהוב עוד בכל חום אהבה ראשונה… את אוהבת אותו… אותו… "
“קיצן של סבתות!” דברה לנפשה.
המושג האכזרי הזה עם כל פרושיו ובאוריו מתפשט עתה בכל אבריה ונדמה לה כי בשבילה נברא, כי עליה נאמר הפתגם הזה… וכאב חריף, חריף וחד, חודר ובוקע תוך לבה האומלל…
יום בציר כזה, אשר למרות בהירותו יחושו איזו צנינות במזג האויר, והוא כמו הזיק האחרון של הטבע הגוסס, יום בציר כזה, אשר אף השמש זורח בו ושולח קוים חמים, בכל זאת יודעים הכל כי הוא “הקדמה” לשמים כהים, ליער עצוב… לעלים כמושים… ולחורף איום… יום כזה, האם אינו העתקה נאמנה מחייה הנוגים? האם אינו סמל דמות מאורעותיה ומסבותיה?…
עודה בנעוריה, יותר נכון, כמעט בילדותה, בלי רצון עצמי, בלי הבנה והבחנה, נתנו אותה אבותיה העניים לאיש, שהיה יכול לפי ערך שנותיו להיות גם אביה. והיא, כבת ישראל צנועה, לא ערכה מחאה ולא הרהרה אחר מעשה הוריה כלום, אף כי ראתה אחרי כן, אחרי אשר באה לכלל ידיעה, מה שעשו לה אלה חפצי אשרה… בדיעבד הסכימה – בפיה, אבל לבה שהיה מלא חיים נשאר ריק… פנוי… וכה עברו הימים, החדשים, השנים, על האשה הצעירה הזאת בצד אישה “הזקן” ביחוסו אליה, אשר כאב אהב אותה. אבל אך כאב אהב אותה וכאב התהלך עמה, ויש אשר ספר עתיק שכבר בלה מזוקן היה חביב עלי יותר מבתו שהיא אשתו.
אישה מת. אבל אביבה, עת הזהב שלה, מת ג"כ. – – – – – –
עתה נעורו איזו רגשות של ילדות בלבה, עתה פתאום נשתחררה מאותו הרעיון הישן שהקיף אותה בשנות אלמנותה, שעל פיו עליה למתוח קו בתחת הסך הכל של חשבון חייה… היא יצאה פתאום אל חוג יותר נרחב של מושגים חדשים ושאיפות חדשות, היא מרגישה כי חייה שונו לגמרי, כי חיים חדשים ותקוות חדשות ממלאים את כל קרבה…
וכל זאת נתהווה ע"י בקורו של בן־חיים בביתה…
והאם באמת כבר עבר זמנה?… האם אינה יכולה עוד למלאות חורבנו של לבה…
לא! עורקיה ערו… לבה דופק… ובדפיקותיו הבלתי רגילים הוא מכריז:
"לא בא עוד הקץ לקיצך… את תוכלי לאהוב בכל חום האהבה הראשונה… אותו את אוהבת… אותו רק אותו…
והזמן קצר מאד. היום או מחר יגמור בן־חיים את העסק שהיה לכסות עינים לבקוריו בביתה יום יום, עוד מעט ותוגבל זכותו לבוא בתור רוק אל מעון אשר שתי נשים פנויות בלי כל מגין שוכנות בו. הלא מורה הוא, ותפקידו דורשת זהירות… והדבר מוכרח לבא לידי בירור וליבון. ואם לא תבוא ההארה מעצמה, תובא בחזקת היד… כן גמרה בלבה.
הוא הקדים היום לבוא מאשר רגיל תדיר, הוא בא לעת כזאת שידע כי ימצא את גברת הבית לבדה במעונה.
היא אספה כל כוחה להסתיר מבוכתה ופיזור נפשה. היא ידעה היטב כי עומדת היא לפני הרגע המוכרח למלא תביעות לבה… ולבה הכה מאד והמיתו כמעט נשמעה בחדרה השקט.
הוא יגע לדבר בזהירות, אבל כל מלה היוצאת מפיו היתה כסרח העודף, כל כך בלתי טבעית, כ"כ מיכנית…
היא השיבה ג"כ בדברים שאינם אומרים כלום, בגבוב מלים דחוקות, וכל יגיעתה לחתור ולבוא אל המחוז המבוקש, כי השיחה תהי יותר נוגעת אל המטרה שאליה חכתה, עלתה בתוהו…
וישתקו שניהם.
שניהם חשו כי הרגעים האלה יחלו להיות עליהם למשא וליגיעה יותר מדי, וכי צריכים הם לקבל איזה שנוי לטובה.
בן־חיים שדפדף את האלבום המונח לפניו על השלחן, נתן אות כי סבלנותו באה עד קצה. פתאום הסיע את כסאו ממקומו, ויגש אותו קרוב, קרוב מאד אליה…
“כח סבלי אינו חזק כ”כ לשים על פני מסוה שאינו מתאים לי ולך, אדונתי רבת החסד" – גמגם בן־חיים בהתאמצות ובקול נאלץ – “כבר עברו עלי השנים” – החל בקול רועד – “עברו עלי שנות העלומים שבהם ידמה העלם כי צריך הוא להלביש את הרגש הנשגב בשפה נשגבה ובסגנון נעלה… איני רואה הצורך הנחוץ” – הוסיף בקול יותר חזק וחפשי, עד כי הרהיב עוז בנפשו להעיף עינו על האשה היפה שישבה נכחו נאלמה ולא גרעה עיניה ממנו – “איני רואה הצורך הנחוץ להסתיר נטיתי, שהיתה פתאום ללהבה בלבי, לב “נער־זקן”, ממך אשה עדינה כי התנהגותך עמדי מהרגע הראשון, נתנה תקוה בלבי כי לא תשיבי פני ריקם…”
הוא שתק מעט, ועיני האשה, שישבה כ"כ קרובה אצלו עד שנשמת רוחה נגעה בו, אורו פתאום, והפיקו השתוקקות עזה, חום שלהבת. ולולי הבושה היתה נופלת על צוארו והיתה צועקת: “הן, הן, חייתי, נשמתי, אהבתיך!”
“במבטי עיני גבירתי אני קורא כי צעדי הראשון לא פגש התנגדות”, הוסיף בן־חיים לדבר בלב בטוח, “ובכן – ההנך מרוצה להצעתי, לתת לי לחברתי בחיים את – בתך היפה?…”
האשה לא צעקה. אך חורת כמות נפלה מכסאה על הארץ – ותתעלף.
קיצן של נשים זקנות!…
החוטים הדקים המזהירים ככסף, הנקראים “קיצן של נשים זקנות” מרחפים וטסים באויר. והאויר בהיר וצח, אבל קבל איזה שנוי מוחשי, איזה גון אחר… ונכר כי עבר הקיץ והבציר בא…
-
אלטווייבער־זאָמער. ↩
חיי משפחה: אם הבנים
מאתיצחק פרנהוף
השמים זכים ממעל. וביער מרחפות רוחות שאננות ומשוחחות עם הצמחים והדשאים. האלון הרם ירכין מעט ראשו ולוחש להאויר סודות נעימים, רזי רזים; הצמרות יניעו, העלים ירעדו, והצפרים הקטנות המקננות בין העפאים, מוטלות לאט לאט כבעריסה, והן מתנועעות, ובמשובת הילדים הן נהנות ושמחות ומצפצפות בגיל. רבבות רסיסים דקים, הנראים בקרני השמש מבעד ענפי העצים, מפזזים ומטפסים במהירות נפלאה.
המיה נעימה ותנודה חרישה מסביב…
והנה קול אדיר וערב יצלצל ביער, קול איש מזמר בפה מנגינה ערבה ועצובה, הנובעת מרעש הנפש והמית הלב, והמנגינה מתפשטת לארבע רוחות היער ומפוצצת גלי האויר; המון היער נדם, האויר אסף את נשימתו, האלונים מתנמנמים כקסומים, אף עלה לא יניע, אף זלזל לא יוטל; הצפרים הקטנות שותקות ושומעות, הזמיר שותק ושומע, וגם אשה צעירה ויפה שותקת ושומעת…
היא לבדה יושבת, ומבלעדי המזמר אין איש אתה; היא יושבת נכחו כבמעגל קסם, ותט אוזן קשבת לשירתו המלאה געגועים ולחש האביונה, קולותיה יזעזעו הנימים הדקות בלבה, וישחקו בעורקיה ועצביה, כמשחק בכדור גומי.
היא מעצבת עיניה, כמו תישן ותחלום ימי עלומיה, שהיו כנור לגעגועים כאלה, ואשדות המנגינה תרדנה תוך לבה, והיא צוללת בזמרתה…
ויש אשר תפתח עיניה, ואז תציץ מהן נפש רותחת, לב רוחש ומתגעגע ועינים הלוהטות משליכות מבטן על פני המזמר היפים והמבהיקים וכרגע תתעלה על כנפי האהבה, תקנן בין שרפי מעל, עבים הדום לרגליה ואת כל אשר בארץ היא שוכחת. העבר עם מאורעותיו נצלל בתהום…
היא שוכחת ימי נעוריה הבודדים והגלמודים, הנוגים והשפלים, את חדרה הצר בדיוטה הרביעית, את כלי ביתה הפשוטים והישנים, את מכונת התפירה, מקור מחיתה האחד, את עבודתה הקשה המפרכת את הגוף ומיגעה את הרגלים, את לחמה הצר, את אנחותיה, את דמעותיה ונגינותיה העצבות בלילות.
היא מתאמצת לשכוח הכל.
והיא שוכחת את הרגע שראתה ראשונה את אלפרד, הבנקיר הנאור, מבעלי ההתבוללות, אשר שנים רבות התיפו לפניו עלמות יפות לצוד את לבו ולמשכו ברשתן, ולא עלתה בידן, כי מתון האיש מטבעו, מפלס מעגליו, מעשיו מדויקים ומוגבלים, ונזהר הוא מאד; רק מבטי עיניה הציתו אש בלבו, אש להבה המקדיח את הגוף מחממו ומבעירו; וקר הרוח הזה כרע נפל לפניה, ואז עיניו רבו זיקים, מעיו רתחו, וישבע לה שבועת אמונים, כי אהבה עזה כמות הוא אוהב אותה, ודבריו נאמנים וצרוים מאד, ואין בהם כחש.
היא שוכחת ברגע זה את יום חתונתה, ואז הנה לוּקחה פתאום מחדרה הצר לגור בחדרי הבנקיר המרווחים והערוכים ברהיטים ובכלי מעון יקרי המחיר; והיא כחולמת; סדרי חייה נשתנו מן הקצה אל הקצה, מן עולם שפל על עולם בהיר וזך שאין בו לא עבודה ולא דאגת פרנסה, אבל יש בו חיים של אהבה רבה; והיא היתה אז כרוחצת בים של עונג ועדנים, ונפשה מתפשטת ומתרחבת.
היא מסיחה דעתה מכל זאת…
ושוכחת את הגאון הפנימי, שהרגישה אז להיות אשת הסוחר הנאור, היא שוכחת את האמן בלי מצרים שהאמין בה אישה, את טוהר רוחו, את יקר מזגו, את הליכותיו הישרות אתה.
כמו נעשה נתוח בגופה, ונכרת מקום מנוחת הזכרון.
והיא שוכחת את מאקס ואלגא, שני ילדיה הנעימים והיפים, הרכים והנוגים, את עיניהם ואת גבותיהם השחרחרות המביעות חבה יתרה…
היא מתאמצת לשכוח.
היא שוכחת איך נשתנו פני בעלה, באמור לו הרופא כי היא חולה מעט וצריכה לנסוע למקום הרחצה, היא שוכחת את רגע הפרידה שהיה קשה לשניהם, איך לחצה את אלפרד אל לבו, וכמה מן האהבה הגידה אז הלחיצה הזאת; דמעות חמות נראו בפעם הראשונה בעיניו, והן זחלו על הלחיים, ונפלו טיפה אחר טיפה כרביבים על הארץ, ותבך גם היא דומם.
היא שוכחת את פרידתה מילדיה, אפרוחיה הקטנים שצפצפו “סעי בשלום”, “שובי בריאה”, ואז פרצו דמעות מעיניה, ושמו מחנק לגרונה. האם הסכינה לחיות יום אחד בלעדיהם? – הוא חפץ ללוותה למקום הרחצה, אך עבודותיו בתא הסופרים לא הרשו לו זאת.
אל תבכי קלרה – נחם אלפרד אותה לפני פרידתה – תמצאי עונג וחברה במקום הרחצה.
ואמת דבּר…
נקל מאד במקום הרחצה לכרות ברית ריעות, ולהדבק כל כך בידידות לפי שעה, כמו שהיא צריכה להאריך ולהמשך בכל ימי החיים; ושעות מעטות גורמות שם הרבה יותר משנים רבות בעיר גדולה; ולא לבד לדעת זה את זה, ולהכיר תכונותיהם ילמדו שמה, כי גם פעמים תדבקנה הנפשות לאהבה.
וקלרה היתה צעירה ויפה, ועלולה למשוך עליה עין איש…
משורר מתיאטראות, שלמד כראוי מלאכת הזחילה והביטול לפני הנשים, וסוד ההמצאה איך לקחת לבבן כי ידפוק בחזקה בחום, בא ג"כ אל מקום הרחצה, לרפאות את מכשירי השירה בגרונו.
קילוח המים פעל את פעולתו בשבועות מעטים, ומאפס עבודה התודע אל קלרה, הצהיל אליה פנים וילבבה בעינים, שהם כזרם חשמל חזק שהכל מזדעזעים לפניו.
הוא בא, ראה ונצח…
בלי כל מלחמות והתאמצות גדולה, הצליח חפצו להתגנב אל לבה, לגרש מן המקדש הזה את הכהן הנאמן ולקחת פקודתו. הלב איננו עומד במעמד אחד, כּראי הוא להחיים לבלוע כל הקוים מכל הפרצופים החדשים…
מה הוא קשר נמוסי או דתי מול דפיקת הלב ורגשותיו הדקים? הוא איננו משועבד אל איזה משפט קדום ואל איזה רצון; הוא מתכווץ, מתפשט, בלי ידיעתנו ורצוננו…
אמנם הרהורים רבים משמשו בה בתחילה ושרטו בלבה שרטת, אבל היא נסתה להצדיק את נפשה בתירוצים וחשבונות קלושים. היא שיוותה לפניה דברי המשורר החמים, המתובלים ב“דון קישוטות” נפרזה, את פניו היפים, את עיניו הלוהטות, את נפשו הרכה, את הדמיון הנלהב ואת להיטת הרגש שהצטיין בהם; והיא מתארת לפניה פני בעלה האי־נעימים ביותר, את גבו הכפוף מעט, את שערותיו הלבנות הזרויות בראשו זעיר שם, זעיר שם, את פשטותו ותכונתו הקבועה, את ריקותו הפנימית, את חסרון לחלוחית החיים, את מיעוט אהבתו לשירה…
היא זוכרת ברגע ההוא, כי בשעה שהיא תשכח תבל ומלואה בשירה מלאה התפעלות והתלהבות, לא יהנה הוא מן מנגינותיה, ולא ילך אחרי השירה והזמרה בכללן, כי בילוי זמן הן בעיניו…
זוכרת היא דבריו היבשים בלי כחל ושרק ואת הגרגרים המרים שיושיט לאיש המדבר אתו בלי צפותם בזהב, היא מעבירה את המראות האלה אחת אחת למצוא חשבון, וסך הכל יעלה לה, כי מאד הרע לעשות, באגדו ציץ פורח את עלה נובל, בקחתו לאשה אותה החפצה בחיים, בעוד שהוא כבר בא בימים, וחום רגשותיו הצטנן…
ובכן, בחשבון צדק נתנה להרגש לדכא כל מוסר כליות, ומתהום העבר שצללה בו, העלתה רק חרס, הפנינים זרקה הלאה, ונלכדה…
והשמים זכים ממעל, ביער מרחפות רוחות שאננות ומספרות להצמחים ולדשאים רזי רזים, וקלרה והמשורר יושבים שם לבדם, ומשוחחים בלחישה, שקועים הם בעולם אחר, בעולם בלתי מבואר, ונפשותיהם תתמוגגנה, אין רואה, אין שומע ואין מפריע; ויש אשר רוח מצויה רודפת אחר עלה, והודפת אותו על עלה אחר, ומקשקש ומוציא קול, והם, נרתעים מעט – ומתעוררים…
והוא מתעורר ורואה אותה, והנה היא מתרפקת עליו כעוף הזה המרפרף בכנפיו, וכנפיו נוגעות ואינן נוגעות, והנה צמותיה השחורות יורדות במקלעות על רקתה הטהורה, עיניה מזהירות כאבני אש, ונוצצות איזה הגיון נפלא, איזו תאות נפש, פניה נוהרים באור של חיים רעננים ומחלפות ראשה נופלות על צוארה הלבן והחזה המגולה.
השירה הנפלאה הזאת, הכתובה בידי היוצר, עוררה חושיו, והחל לשיר גם הוא מנגינה עצבה וערבה; והמנגינה מתפשטת לארבע רוחות היער, ומפוצצת גלי האויר, הקולות כה נעימים, כה מתוקים, עד כי משכו את השמש בכוחם…
והמון היער נדם. האלונים מתנמנמים כקסומים, עלה בל יתעורר, היער שותק ושומע, הזמיר שותק ושומע, והיא שותקת ושומעת, ותעלה על כנפי השירה, ותרחף על כנפי האהבה… והיא תקנן בין שרעפי מעלה, עבים הדום לרגליה, וכל אשר בארץ היא שוכחת…
“אהבה נסתרה”! בה יאמינו רק הנאהבים בעצמם והאהבה עורת העינים.
הכוכבים בודאי אינם מלשינים, ורוחם נאמנה בלי כל ספק, ויודעים המה הרבה הרבה מאד, לא רק עוולה אחת המה רואים, והמה מחרישים; בכל זאת יקרה מקרה, כי נער יתנה אהבים עם נערה, ואין רואה רק הכוכבים בשמים… ויש אשר כוכב יפול אל המים, ויספר נשיקותיהם להגלים, והגלים להמשוט יהמיו, והמשוט יספר להשיט, והשיט להמלח, ובאזני יָפָתוֹ המלח ישיר את השיר, וירונו את האהבה הנסתרה בחוצות ורחובות העיר".
ככה שר שאמיססא בנוח עליו רוח שיר חזק, אבל גם בחיים נחזה אמיתת הדברים האלה אשר יבואו ויורונו, כי אין נסתר מנגד בני אדם.
בשבת אלפרד אצל שולחן הסופרים, ושרעפיו נאחזים באיזה עסק מסובך, הביא אליו נושא האגרות מכתב, והוא כתוב בשפת צרפת, הכתב עגול ויפה, אבל מצוי ומורגל מאד, ולא הלשין יד הכותבת.
“ידיד כותב אליו את השורות האלה”, – אלה דברי המכתב – “ידוע ידע, כי אשתו תתעלס ותשתעשע פה במקום הרחצה, ותבלה את הזמן פה על אופן היותר טוב; אבל הרעה האחת, כי לא חפשית היא לנפשה, כי אַקטוֹר צעיר יתרועע אתה, והוא יסב לה העונג והשעשועים, אם יחפוץ להודיע יבוא בעוד מועד, בעוד יוכל לשנות הדבר…”
ככלותו לקרוא את המכתב, נס כל נטף דם מפניו, ויחורו כפני מת, עיניו הפיצו אופל ובלהות, לחץ אחז את לבו כמו במלקחים, חסם פיו, קפץ אגרופו, ויקמט את הניר; כשעה עמד נדהם כמו קפא במצבו זה, ובכל ביטול ישותו נודע לו אסונו כבכל גדלו…
“אם אמת הדבר, אז…”
אבל אין פנאי לחשוב יותר, מסע מסלת הברזל הולך תיכף גלייכנברגה… הוא יושב בהקוּפּה1 ועם תנועת הגלגלים ורעש המכונה, חלף ממנו הרעש הראשון…
“אם אמת הדבר… אז”…
“ומה אעשה אז?” השאלה הזאת דקרה בלבבו כמו ברמחים, וחייו חשבו להשבר ולהתפורר.
אך סבלנותו ומתינותו גברו עליו, והחל לחשוב בשכל קר:
אם אמת הדבר? – ואולי לא אמת הדבר? כן כן, בודאי שקר, כזב הדבר מתחילתו ועד סופו, אין כאן לא חשד ולא אבק של חשד; על מי הוציא זה הנעלם דיבה? על רעיתי אהובתי? על אם בני? אבל האם חקר ודרש היטב? האם העינים לא יוכלו להטעות? והאם לא יוכל להיות כי כותב המכתב ראה את אשתי מדברת עם איזה צעיר, (וזאת אין אסור לה בשום אופן) ויקרא אלי מרד ובגד? האם היא תבגוד בי? והראיה: מדוע לא מצא זה הריע את לבבו לדבר בפירוש, להודיעני ממי יצאו הדברים? מדוע זה הסתיר שמו? האם לא יוכל היות כי איזה לץ הציגני לחצי מהתלותיו? או האם לא יוכל להיות כי יד אחד מושחת המדות, הרגיל לפסול כל בני אדם במומו, כתב אלי את הדברים האלה? –
ויותר שהוא מעמיק חקר, סר ממנו החשד כולו, ולבו נדבק באמונת אשתו, האהובה לו יותר מחייו, והוא החל לקוט בפניו על המחשבה הרעה, הנוראה והמגואלה שהוא חשב עליה ברגע הראשון…
אמנם פתאום חלף רעיון במוחו, וכברק מחץ רקתו: “אולי בכל זאת אמת כתוב במכתב?… אולי אמת?…”
כרגע התבלעה עצתו, וראשו כמו נתון בין שכב ורכב, וחפש מנוס, בקש עזרה, ומצאה בהספרות הרומנטית היוצאת מפאריז, ששנא אותה תכלית שנאה על אשר יסלחו הכותבים וימחלו לכל החטאים, ויזידו להכאיב כל חלק טוב בהלכות המדות והמוסר, וכל ישעם וחפצם לנהל את האנושיות רק במקום טיט, חלאה וזוהמא, הם יעשו דוקא את הקדשה לקדושה, וימצאו רגש יופי רק בנשים נשקעות, וירימו על רק התאוה, השאיפות והמאויים…
“הם” – החל לפלפל – “בלי ספק מצאו המפתח לחדרי הלב של המין היפה, הסגור בשבעה חותמות, וידעו כל מסתרי הפסיחולוגיה; בכל זאת המה מחפאים על עווֹנות כאלה, ויטיפו מוסר לבעל הנעורים, לבל יהיה אץ במעשהו, להביא שואה על רעיה אומללה…”
“ואם לא יכלה קלת הדעת להזהר ברגע אחד קטן בחייה? ובנשמתה אולי יהמו סודות ורמזים נשגבים, אשר היא לבדה איננה אדונה למו, ואם מבט עין אחד של איזה איש דקר את לבה, מה יכלה עשות? יש פתילי נעורת… יש גץ, ומדוע לא יבער הבית? –”
“האצער אותה? והיא בשר ודם לה לב ונשמה גבוהה, כשפוגעים בה היא חוששת, וכמצערים אותה היא מצטערת מאד וכאבה גדול… לא! רחמים אעשה ליונתי תמתי, לאם הבנים, המגדלת לי הדורות הבאים, העובדה איננה טראגית כל כך… לא אהיה מן הכרוכים אחרי משפטים קדומים, אתרומם מעל לדעות ישנות, ואדור בלבי לבלי עשות מדחה גם אם אמת הדבר…”
“הלא אם בני היא… ועל כל נתח מנתחי לבבי הקרוע חקוק צלם תבניתם”
פעמוני המגדלים והבירניות השמיעו את השעה האחת עשרה בלילה, בשעה שבא המסע גליכנברגה; והוא מהר לעלות על אחת הכרכרות, ויצו את הרכב להובילו ישר אל הבית, שבו תגור אשתו.
הלילה ליל חושך ואפלה, אין ירח, אין כוכב. בחוצות שלטת דומית מות.
בלב דופק קפץ מעל הכרכרה, בהגיעה אל מעון אשתו, בלב הולם פעם עלה במדרגות המובילות אל חדר רעיתו, כפי שהורהו השוער; ברעש פתח הדלת –
וברק הממהו…
בחדר אור גדול, איש זר יושב אצל אשתו, וימינו תחבקנה…
“הבעל!!” התפרצה צעקה מפי קלרה, יותר לא יכלה לדבר, כמו נפסק דבר מה בהחזה.
המשורר נמלט ברגע הבהלה הראשונה דרך הפתח הפתוח.
והוא נשאר אצל מקדשו החרב והשמם, המונח לפניו בשברי שבריו… עתה נגלו לו חייו המכוזבים והמשוקרים…
היא נשארה על מושבה מבלי נוע, נדהמת, נפעמת וחורת כמות, אין בה רגש חרטה, אין בה רגש המעורר רחמים, רק קהות ויאוש, התאבנות וקפאון…
הוא החל לרוץ במהירות ובשתי ידיו אחז ראשו, וכמעט יצא מדעתו למראה התמונה החיה והנוראה, המסמרת השער ומקפיאה הדם… אבל לא ראה דבר… רק צל שחור של אשה ראה ולא אשה ממש. –
“למה זה באת הנה?” צלצלו שפתי הצל, ושניו דא לדא נקשן.
ואז התלקח כעס נורא בלבו, והתחילה נפשו הרותחת והסולדת לשפוך חמתה בהצל הזה, ובמקלהו הכהו זרוע, והיא לא צעקה… לא הוציאה אף הגה, כמו לא הרגישה כל כאב, אך אנחות התפרצו מאליהן, רק הוא צעק ושאג בקול פחדים, והכה, הכה זרוע, הכה שכם, הכה קדקוד… זרם דם אדום התפרץ על רצפת הבית, והתעלפה…
גרי הבית חשו לעזרה, אך אחרו המועד.
הבוקר אור, והאנשים הלכו למו איש איש לעבודתו, וגם הבעל והאשה הלכו להם והתפרדו לנצח. הוא הלך אל בית המשפט למסור את עצמו בידי השופטים, והיא הלכה לעולמה, לעולם ששם תשמע מנגינות ערבות, ברן יחד כוכבי בוקר, ולא תירא מקנאת חמת גבר…
מתה אם הבנים.
-
בתא הרכבת. ↩
בעלת התשובה
מאתיצחק פרנהוף
הידעתם את ר' קאפיל בעיר הקטנה לידנא?
הידעתם את התלהבותו, התפעלותו והתרגשותו, את כעסנותו, קפדנותו ופזרנותו?
וכולן לגבוה סלקי. –
אדוק הנהו האיש הזה בתורת ד' הכתובה והמסורה, והוא מדקדק בדקדוקי דקדוקיהן, כל מחשבותיו והגיונותיו מצומדים ומקושרים לאהבת המצווֹת. בשעה שיעשה המצוה לכבוד בוראו לא יפנה לבו כלל לדברים שסביביו, אז יתבטל ממציאותו; ואם ילחש לו אז אחד באזניו לא ישמע כלל, גם אם יזמרו לפניו בכל מיני כלי זמר שבעולם, לא יטה אוזן. הוא ידרוש יחקור כל האופנים והתחבולות, איך לעבוד בוראו ולעשות לו נחת רוח. קודם כל מצוה ומצוה נפשו משתוקקת אליה בתשוקה עזה מן העזה, יום לשנה, יום לשנה נחשב אצלו, טרם תגיע העת וזמן עשיתה. נפשו בוערת ומתלהבת, מתי יגיע החודש לאמר הלל, מתי יגיע הזמן לבנות סוכה, ליטול אתרוג, ואז יתבטלו כל חושב, גידיו ואבריו, ואלו היה יכול היה מנענע באתרוג כל היום. ופשיטא שלא יעצרנו קור וחום מלישון בסוכה. וכן בכל מצוה קודם שתגיע, כל כוחות נפשו כלים אליה בתוחלת ממושכה, לאמר, מתי תגיע לידי ואקימנה. בערב, אחרי אשר הוא רועה את נפשו בתפלת ערבית וקריאת שמע, אחרי אשר יפקיד נשמתו ביד אל אמת והוא מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותו, יאמר מי יתן בוקר, לקיום כמה מצווֹת התלויות בו: ציצית ותפילין וקידוש שמו יתברך. ובקומו בבוקר הוא מתאמץ בהתאמצות גדולה להכניס בלבו יראת הרוממות. ישים מעינו בספרים הקדושים המספרים מגדולתו ורוממותו של האין־סוף, מהעולמות העליונים שהוא בורא, אשר כגרגיר חרדל הנם לפניו יתברך. אחרי כן יהיב פרוטה, לא פרוטה אחת ולא מאה פרוטות, הוא יהיב ויהיב פרוטות לעניים בלי חשבון, והכל בהתעוררות, ברעש והמולה. והדר מצלי. בשעת צלותא הוא מתפלל בהתחממות עצומה ובהתלהבות נוראה, כמהדר מן המהדרין יתאמץ לחדור אל עומק הרעיון של כל מלה, כי תהיה מוחשית בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו. ואחרי התפלה הוא יושב מעוטף בטליתו ושונה הלכות בכל יום, ואז אורייתא קא מירתחא ביה; ההלכות והאגדות מפכות ומפעמות בנפשו, ונפשו תמלא רעיונות מכל הבליו, אל עולם האצילות ושם הוא מזכך נשמתו בפרישות ובטהרה…
מה הוא האדם בלי טהרה ופרישות, מבלי התדבקות וזהירות?
גם בעבירות קלות, כגון גזל עניים, עושק אביונים, שבני אדם דשים בעקבותיהם, הוא נזהר מאד; הוא חס על ממונם של ישראל.
והכל בסערה ובסופה.
בסערה יתנהג עם בני ביתו, ובסערה יתנהג עם משרתיו עושי רצונו, בסערה ישפיע עליהם מידת טובו, בסופה ובסערה יגמול חסד עם עניי עירו ויוריד עליהם טל של תחיה, כי עשיר האיש, עשיר גדול מאד, החי מן התלושין שהוא תולש משטרי הערבון.
הידעתם גם אשתו, היפה והצעירה, רבקה?
אבל מהיכן תדעוה, אם ר' קאפיל אישה בעצמו לא הציג אותה לפני איש, מיום שבא אתה בברית הנשואין זה כארבע שנים, לא טייל אתה ברחוב העיר, ולא נתן לב להבין יתרונותיה ומדותיה?
ובאמת למה כל השטותים האלה? לפי דעתו כל אדם העוסק בכאלה איננו אדם; על כל איש ישראל לקחת אשה, ומה ההבדל בין אשה זאת לאשה אחרת? אשה היא אשה; לפי דעתו אין אשה לטיול, אין אשה להתיפות, אין אשה לבקורים וראיון, לא לו להרבות שיחה אתה, ועאכו"כ לא לה לקחת חלק בשיחה שבינו ובין אנשי בריתו; לא לה לצאת מחוגה הצר מבית המבשלות; עליה להשגיח על מבשלת שלא תקדיח את התבשיל, ותו לא. והמותר הבל, הבל הבלים.
אבל היא בעצמה יודעת ערכה…
היא קבלה חינוך ידוע הנהוג אצל האדוקים, שנשים פטורות מן המצווֹת, על כן חופשה נתנה לה ללכת לרוח העת, ליהנות מעט מפרי עץ הדעת, ללבוש, לחשוב, להגות ולדבר כבנות אירופה, ועוד עתה היא כרוכה מאד אחרי מנהגיה בנעוריה בית אביה; על כן נפשה מרה לה מאד על שלילת זכויותיה וחופשתה בבית בעלה, על אשר – לפי השקפותיה על החיים – יתנהג אתה כאת שפחה גמורה, וזאת תביא שממון בלבה הנעלב, וזאת מביאה לידי התקטנות.
בתחילה אחרי הנשואין, לא חשה כל כך את גורלה האי־נעים, כי, כנהוג, ניתנה לאיש בטרם נעורה בה האשה; אבל אחרי כן החל הלב לדפוק, הדם להרתיח, ונפשה תתעטף בקרבה על חייה הבודדים והשוממים, המלאים עצבון וערירות, כי גם ילד לא היה לה, והליכות בעלה עמה גסות מאד, ומיום ליום התרחב הפרץ בינה לבינו.
ובחוץ אין לה עם מי להתרועע, כי אין מכיר אותה.
אחד היה מכיר אותה, אבל דא עקא, כי האחד הזה איננו אישה שתוכל למצוא התחברות שלמה והשתפכות הנפש. האחד הזה הוא איזידור הרופא־חולים בעיר לידנא.
איזידור הוא צעיר לימים, פנוי, וזה לא כביר גמר חוק לימודיו ונכתב בשם “רופא”, ובידו הפקיד א' קאפיל את בריאות אשתו, אשר זה כשנה היא חולה במחלת עצבים.
הרופא הזה היה האחד, שנתן עיניו על מבנה גוה הרך והנעים של האשה הצעירה, על פניה הלבנים, על עיניה השחורות שתמלטנה זיק אש ברגעי התעוררות פנימית. ולעתים לא רחוקות נכנס אתה בשיחה ארוכה, ומצא בה איזה עצב נסתר, והעצב הזה משך את לבו אחריה, והגדיל הצמאון בלבו לדעת כל נסתר ונעלם ועפ"י מעמדו בתור רופא, הציל מפיה דברים בצנעא, אשר לבא לפומא לא גליא עד הנה…
העיר קטנה ואנשים בה מעט, בעיר כזרת יבקש לו צעיר לימים כהרופא, איזה מכיר, איזה ענין לענות בו, והוא ע"י נסיונותיו הרבים הבין, כי פה המקום להתגדר…
כפעם בפעם בא אל בית ר' קאפיל, עפ"י האמתלא לבקר את רבקה ולכתוב לה כתבי תרופה. ור' קאפיל שהיה כלוא בחדר משכיתו, לא הניא את התחברותם ולא שם לבו שמרבה הרופא לספר עם אשתו, כי בלי ספק על עסקי בריאותה ישיח אתה, וכל רעיון זר לא עלה על לבו.
רבקה הכירה תודה להרופא על אשר יצילנה משעמום ע“י בקוריו, כי שפה עשירה וגרעינית להרופא הזה, וידע לנאום נאום, להרבות על ענין אחד מבטאים נעימים; בתחלה אמנם הכה אותה לבה על כי תרבה שיחה עם איש זר, אבל ברבות הימים הסכינה אתו, והוא החל לנענע במיתרי האהבה. כזקן ורגיל לא עשה בפעם הראשונה איזה קפיצה ודלוג, הוא צעד במתינות מענין לענין באותו ענין, ועפ”י תורת הרפואה הגיד לה, כי מחלת עצביה באה לה על חוסר שעשועים ועונג נפש… היא לא הבינה הדברים בהוראתם העיקרית בביאור שחפץ הוא; כי רגשי הצניעות, הטהרה והפרישות שהביאה מבית אמה, לא הניחו לכל חשד לחדור אל לבה. היא הסכימה אמנם לדבריו במובנם החיצוני, כי אומללה היא, ולא תוכל לשאת את ההמוניות וקרירות רוחו של בעלה נגדה, היא התודתה לפניו כי ממכרת שפחה נמכרה בעד יחשׂ משפחה ובצע כסף לזה החסיד המבוהל אשר כל מעשיו לשם שמים, ולשמה איננו טובל אף אצבע קטנה.
כצייר אמן, שמצא סממנים שסייעו אותו, הלך איזידור על דרכו זה, ויפזר לה חלקות מלא חפנים, ויהלל את יופיה בפניה, וידבר באזניה דברי חדודים, פעם דקים, ופעם גסים לבדח דעתה, ולהורות נתן בלבה, כי כמו שיבקש לו אישה עונג ושעשועים במילי דשמיא, תבקש לה היא דוגמתם בארץ, ובתוך כדי דיבור הרשה לעצמו לאחוז בידה הקטנה והלבנה.
רטט ורעד נעים חלף בכל יצורי גוה ועצביה נמלאו גרוי נעים, וכמו נכותה בחמי חמין, מהרה להוציא ידה בתוך ידו ותשם קץ להשיחה.
בלילה תתהפך על משכבה ורעיונותיה רוקדים במהירות, רגשות חדשים תרגיש, רגשות לא ידעה עד הנה שחרם, עולם חדש נפתח לפניה, עולם עם שמש וקרני אור חדש, מושגים ומוחשים חדשים.
מה רב ההבדל בינו לבין אישה…
היא איננה יכולה לישון, ותמונות וצורות עולות בלולות במבוכה וערב רב בדמיונה ויהותתו עליה בשפעת חליפותיהן.
היא רואה את בעלה עם מצחו העגול והגבוה, עם פיקת גרגרתו ושפולי מלבושו הסרוחים, היא זוכרת את שאלותיו הנמליות וחפציו ותביעותיו הגמדיות, היא זוכרת איך הרעיש עולמות, בשעה שלא רצתה אחר חתונתה להושיט ראשה כרחל לפני גוזזיה, להסיר שערותיה היפות; היא זוכרת איך כנכריה היא בביתה וכנאלמה לא תפתח פה, ומרגישה מרורות אין קץ, רעיון מר חופר תלמים עמוקים בלבה, פולח ובוקע…
והיא רואה את הדוקטור בקומתו הנאוה, בפניו הנחמדים, במחלצותיו היקרות ובמדברו הנאוה, והיא מרגישה איזו נעימות, איזה להב. והלהב עולה מאליו, והיא מחליטה בדעתה לבל תיראה לפניו קרת רוח. מה עשה לה הוא באחזו בידה? מדוע הכלימתהו?… והנה תרדמה בלבלה כל הצורות, וערבבה את התמונות, והנה תעשינה להן כנפים… תעופינה לאט לאט ממנה, ותסגור שמורת עינה ותישן.
השמש כבר יצאה, ורבקה עודנה ישנה. קלעי החלונות של חדר משכבה טרם הוסרו, והמה מאפילים בעד קרני האור לבל יחדרו החדרה.
ובחדר השני, הנשען אל חדר־המטות, מתהלך ר' קאפל בסער, ובקול שנשמע בו רעד וקצף הוא שואל את השפחה על הגבירה.
מקולו הקיצה רבקה ותזכור את הרהוריה בלילה, ולבה הולם בקרבה…
כל היום ההוא חכתה לרופא, אבל מסיבה שלא ידעה לבארה לא בא אליה. עורקיה דפקו בחזקה ונפשה לא מצאה מרגוע: “אולי לא יבוא לבקרה, בראותו את הליכותיה הפעיטות נגדו?” והיא תרגיש כי חסר לה היום דבר מה…
ביום השני בא, ועתה היתה היא אשר התחילה לדבר אתו בחיבה יתרה ולהביט עליו במבט של סקרנות ובקשת אהבה. לשמחת לבו ראה כי לכד את המבצר, לבו בוער, הולך ובוער ביקוד אש.
כמעוף עין והוא חבק אותה בזרועותיו, ויכסֶהָ בנשיקות לוהטות.
הפעם לא התחמקה, הפעם לא הכלימתהו.
* *־־־־־־־־* *
חוש הריח של הנשים המוזרות בלידנא גדול מאד, והמה הריחו כי רבקה אשת א' קאפיל איננה אשה כשרה. והן מרננות, מוציאות דבה, כי מתנהגת היא במנהג של קלות ויש לה יחס עם הדוקטור ימ"ש.
חברך חבריה אית ליה, והדיבה הגיעה לאזני ר' קאפיל.
מגידי הדיבה אמנם שקלו למטרפסהון, כי שפך ר' קאפיל כל חמתו עליהם, אבל החשד כיון דעל על, והחל לעוין את הדוקטור, אשר לא יוקיר רגליו מבוא אל ביתו.
“מה לברנש זה בביתי?” – הוא חושב – “איזה עסק יש לו עם האדונה שלי כי ירבה שיחה אתה? הלא דבר הוא”.
והנאהבים לא ידעו מאומה מן הדיבה שנתפשטה עליהם, ועל לבבם לא עלה החשד שהוגה אליהם ר' קאפיל, על כן לא ידעו להזהר ולהרחיק מאתם לזות שפתים. ההתקרבות הלכה וגדלה ביניהם מיום ליום, ובכל יום יבלו שעות אחדות בשיחות נעימות, וביותר ימצאו שעת הכושר ביום השבת, שאז יאחר ר' קאפיל לשבת בבית התפלה עד חצי היום.
השבת, שבת פרשת נשא, ור' קאפיל יושב בביהמ“ד, עטוף בטליתו, ושומע “מלה מלה” את דברי הקורא בתורה. והנה לאזניו יקרא: “איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל…” “ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו…” “והיא נטמאה…” – “לא! חלילה! היא לא נטמאה!”, יצעק בו לבו. והוא מהרהר בדבר היטב היטב, והקורא לא יעמוד, הוא יקרא הלאה, אבל ר' קאפיל לא ישמע. זאת היא הפעם הראשונה בחייו שלא ישמע מה שיקרא הקורא. הוא יושב כנטוע במסמרות, ומוחו שקוע; הכתוב “וקנא את אשתו” לא יתן לו מנוח. ומהכא להתם: “ותני דביה ר' ישמעאל אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה…” “ר”ע אומר חובה הוא לקנא…” “וחוטא ילכד בה זה שרואה את אשתו שהיא קולנית ורגלה רמה ופרוצה בשחוק ואינו מקנא בה…”1 “מצות חכמים על בנ”י לקנאות לנשותיהם…"2 ובכן – מצוה באה לידי ואקימנה.
והוא מתלהב, מתלהב ומתפעל, הוא הולך לקנאות את אשתו, הוא הולך לעשות רצון בוראו.
פתאום הניח את הס"ת ערום, ובחפזון כאיש ההולך על חדודי חרש, הוא רץ, הוא בא אל ביתו וצועד אל חדר אשתו ומביט דרך סדקי הדלת הנעולה, והנה הוא רואה היטב, עיניו לא תכזבנה; הוא רואה… ועיניו תחשכנה. הדוקטור יושב אצל השולחן הקטן, שעליו מונחת קופסת הטבק שלו, וסמוכה לו יושבת רבקה אשתו, ראשה פרוע ולבושה עודנה בשמלת השינה, והוא ילחצנה אל לבו, וצלצל נשיקות ישמע…
קרביו להטו וזעקת שבר איומה פרצה מלבו.
לקול זעקתו נאספו אנשים ונשים שהתפללו במנין הראשון, ואחרי ה“קידוש” הלכו לשוח ברחוב, ויעטרו את ר' קאפיל, העומד כמשוגע, וקילוח של קללות וחרמות יזרום מפיו.
מכעס ומכאב הזדעזע בכל אבריו ויגז שער ראשו, מפיו יז קצף וצוח בקול נורא: ונסתרה והיא נטמאה, כיון שנסתרה התורה קוראתה טמאה. אוי לי!! וי לחיי! לא לא! אוי להחצופה, להפרוצה, להטמאה! אוי להקולנית, להיוצאנית! מחר אכתוב לה גט פיטורין! מחר אשלח את המרשעת מביתי בלא כתובה!"
קולו בוקע האויר, ותהום העיר.
והעיר לידנא כמרקחה. חבילות חבילות של אנשים עומדים ומשוחחים, עוסקים ומפלפלים במאורע הנורא הזה.
ורבקה שוכבת כל היום על מיטתה, ופניה כבושים בהכר, עיניה סגורות, בכל זאת היא רואה את התהום, האין סוף, אשר היא בעצמה בראה אותו. היא בוכה, והדמעות שורפות את לבבה, וכמו עופרת מהותכה תרד אל קרבה. כל היום לא דרך איש על מפתן ביתה, גם שפחותיה נדו ממנה ולא טעמה כלום.
אתא ליל, והיא מתנודדת על מיטתה, ולעיני רוחה עומדים אנשים ומשוחחים על אודות המעשה המכוער של אשת ר' קאפיל עם הדוקטור. היא רואה עצמה מובלת אל הרב, ואנשי העיר שולחים אצבע לעומתה, מחרפים ומקללים אותה. היא רואה את עצמה ב“בית דין”, והבית מלא עינים לטושות עליה, עינים מביטות בבוז ונאצה בשחוק וקלסה על הזונה, והמבטים דוקרים כמחטים מלובנים באש. היא רואה א"ע מוּשבה אל בית אביה האדוק בעירום וחוסר כל, והוא ידיחנה ויגרשנה בחרפה, ואז אומללה היא מאד, אנה תפנה?
יסורי הנפש ומוסר כליות מצצו דמיה כעלוקה כל הלילה.
ביום הראשון בבוקר, ומשרתי מרא דאתרא הבהילו את רבקה אל בית הרב.
כשלד חי התנודדה ברחוב, לא ראתה ולא שמעה.
חורה כמות בלי טיפת דם בפניה, הובאה אל חדר הבי"ד ששם ישב כבר ר' קאפיל וספר לפני הרב גופא דעובדא, וכל עצמותיו תדברנה.
והרב ר' שלום – אומרים כי לא שלום אלא ר' יצחק שמיה, ולמה נקרא שמו שלום, אלא משום שהיה עושה שלום בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, ולא מהר לגזור טרודין על אשה, בשעה שרוח מבינתו הורהו, כי הקשר עוד לא נתק כולו, ועוד יוכלו לחיות חיי אישות; ויש מוסיפים כי במשך ארבעים שנה שהוא יושב על כסא הוראה בלידנא, לא נכתבו אלא אם שתי אגרות שביקין – הרב ר' שלום יושב לפני ספר פתוח, וכאשר אך נעיף מבטנו בו, נכירהו כי לא איש מצוי וגם לא רב מצוי, יושב לפנינו.
קומתו כפופה, פניו נחמדים, והדרת קודש ורצינות חופפות עליהם. זקנו לבן, ולבנות ממנו שערות ראשו המלאות, עיניו מאירות מתוך מסגרות שערות לבנות, ונותנות עדיהן כי בעל העינים האלה הוגה דעות וחושב מחשבות הנהו. מצחו מלא קמטים רחבים, ובחגוי לחייו ירבצו נעימות והדר. שפתיו מתנועעות תמיד, ונכונות לצחוק דק מן הדק. הוא נוח לבריות, ואיננו מטיל אימה סביביו. כדבר אליו איש יכוף מעט ראשו, לאות כי אזניו קשובות ופתוחות, ובהשיבו, עיניו עצומות עד החצי לחשוב מחשבות, להשיב כהלכה, ויתבל דבריו בשיחות חולין של ת"ח הצריכות לימוד.
עתה הוא יושב בכונה גדולה, ועושה אזניו כאפרכסת, ושומע דברי ר' קאפיל מהחל עד גמירא.
כשבאה רבקה אל הבית, נתן אות לר' קאפיל להפסיק זרמי דבריו, והרים גבותיו הלבנות, ועיניו תביטנה על פני האשה המלאים חרטה, נוחם ושברון לב, והנה היא בוכה. אבל איננה בוכה בדמעות, אלא באבנים, אבנים כבדות עולות בעצמן מן הלב, ונופלות דרך העין, וכל אבן וידוי ארוך היא על עבירות שבצנעא. –
הרב ר' שלום ידע את האשה מן התלמוד ומן החיים, הוא מכיר את כל צדדיה החלשים, הוא מכיר את אורה וצלה, את קשי ערפה וקלות דעתה, הוא ידע את אהבתה ובגדה, והוא תופס תפיסה עמוקה מדברי ר' קאפיל בעצמו, ומהתנהגותו עמה, כי לא כצעקת הבעל עשתה. הרב ר' שלום בהיותו יליד עיר לידנא, ידע את כל אנשי העיר מקטנם ועד גדולם, תכונות נפשותיהם ומידותיהם, והוא מכיר את ר' קאפיל ובא לידי מסקנא, כי לא היא, רק הוא אשם בדבר.
–" בתי, האמת הדבר" – החל הרב בדברים רכים – “האמת מה שבעלך מעיד בך?”
– “אמנם חטאתי”… – נשמע קול כאוב מארץ – “יסרני ד' ונפלתי ברשת… כאשר יספר אישי כן היה… לאסוני ולהוותי… אבל לא יותר… חי ד'…” עוד גמגמה דברים אחדים, אך זרם דמעות רותחות כאש הפסיק אותה, שם מחנק לגרונה, ולא נשמע קולה.
“אשה כשרה היתה” – חושב הרב – “ונתחמצה, אבל כל זאת לא יעשה רושם כלל וכלל בחייה; לבה הוא כילד חולה, אשר נסלח לו על כל משובותיו וחטאיו”.
כחצי שעה יושב הרב והוגה, מעלעל בתשובות שונות, ושואל עוד הפעם את סיפור המעשה, ומקמט את מצחו.
“ר' קאפיל” – הנה פונה אל הבע“ד – “ר' קאפיל, בשום אופן לא תוכל להוציאה בלא כתובה, אין זכר ואין רגלים לדבר ואיננה מפסדת כתובתה, ולא עוד, אלא שהיא מותרת לך עפ”י דין תורה!”
אחרי הפסק־דין נתן אות להאשה, כי תצא להחדר השני, והוא פנה בענוה ובחביבות אל ר' קאפיל, ויאמר לו: “הלא בר אוריין אתה ותדע הדין, כי “אין ראוי לו לאיש למהר לשלוח אשתו הראשונה, וכל המגרש אשתו הראשונה, מזבח מוריד עליו דמעות”, הלא למדן אתה, ותדע כי “ראוי להוכיח אותה בינו ובינה, וכדרך טהרה ואזהרה, כדי להסיר המכשול ולהדריכה בדרך ישרה”, ואתה האם כן עשית? הקיימת את הדין הזה? בני! הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים רעים עושים והרבה אתה בעצמך עשית, כן, ידך במעל הזה, מרוב התלהבותך בעולם האצילות ובהלכות התורה, לא שמת להלכות החיים לבך, ורחמנא אמרה וחי בהם, ולא שימות בהם. אתה בהתנהגותך עמה בסערה המת את רוח בקרבה, ושכחת, כי השמאל דוחה והימין מקרבת. אתה ותרת על חפצי החיים, ורוחך יזין א”ע רק מלחם שמים, והיא, חיים ברצונה, היא לא תוכל לותר על כל אלה, עונג, הרחבת הלב וחמדות הנפש ידרשו לה, ובביתך לא היו לה כל אלה. בדד השארת אותה, נעזבה לנפשה, גרעת את חובותיך נגדה. ומה תעשה אשה כזאת שלא תחטא? בני! עלינו החובה לכבד את נשותינו יותר מגופנו, הקימת את הדבר הזה? הגד בעצמך. אתה הנך נזהר גם במנהגים קלים, ובהלכה הזאת אשר כל חיי המשפחות תלויים בה, נהגתה קלות ראש, הטוב עשית?"|
מרוב התפעלות קם הרב ממושבו, עיניו חודרות ונוקבות את ר' קאפיל, ובפה בוער הוא צועק: “הטוב עשית? הקיימת את המצוה הזאת?”
דברי הרב חדרו עמוק עמוק בלב ר' קאפיל, הוא עומד נדהם, ראשו יורד על חזהו, ים לבבו יך גלים, וגל אל גל קורא: אמנם בי האשם!
“צא מאצטגנינות שלך” – הוסיף הרב בקול עז בשבתו על מושבו – “אל תאמר הבל הבלים להלכות החיים, ראה חיים עם האשה אשר בחרת, ואנכי בל אפונה כי גם היא תיטיב דרכיה, והדר חלא והוה חמרא”.
“הנני לשמור מוצא פי רבי” – צפצף ר' קאפיל ודמעות תלויות בין ריסי עיניו.
הרב צוה לקרוא את האשה, ויתאמץ לדבר קשות: “דעי לך, כי עפ”י הדין לא יגרשך עוד בעלך, אבל איך תגרשי את רגשי הנוחם מלבך? איך עזבת את אלוף נעוריך, ואת ברית אלהיך, ברית הקודש, המאחה והמקשרת שתי נפשות יחד, שכחת? איך עברת על דת יהודית, ולא זכרת אחריתך? לא זכרת העת אשר על כתף ישאוך, ואל ארץ תחתית ישליכוך, ובמרומים אז החשבון ערוך, אז הספר פתוח, במרומים אין שכחה, אין נסתר ואין נעלם, ואז אוי אוי לך! אוי לעינים שהביטו על הפנים היפים! אוי ללבך שחמד זרים! ואיך לפיך שנשק את הדוקטור!"
הדבר יצא מפי הרב, ורבקה נרעשה, נפלה כבול עץ על רצפת הבית ונתעלפה.
אשת הרב הקימה אותה, ותשכיבה על המטה.
דומיה נוראה שוררת בבית הרב, הכל שותקים, אך אנחות נשמעות.
רוח רבקה שב אליה ותקם מהמטה, והרב לא הוסיף עוד לשחרה מוסר, ואחרי אשר סדר לה תשובה וסיגופים בתענית בה"ב, שלחם לביתם.
הרב שב אל הגמרא, האיש והאשה שבו לביתם. ואנשי העיר שבו לספר על גבורי היום. המה יודעים הכל, המה יודעים מסגופי בעלת התשובה ומתעניותיה, המה יודעים ומרגישים מתשובת המשקל שתתנהג, כי תשקול כסף לעניי העיר, ולפני כל רעב וצמא תפתח את ביתה. ולפני כל רעב וצמא תפתח את ביתה; המה יודעים, כי כבר גרשה מלבה את זכר הדוקטור, שעזב את העיר מפני הבושה; גם זאת המה יודעים, כי התכונות השונות של הזוג נתמזגו לאט לאט, ור' קאפיל ישגה באהבת רעיתו…
והכל בסערה, והכל בהתלהבות…
ברבות הימים הכל נשכח.
ורבקה היפה, הצנועה והכשרה, היא אם לכל קשי יום, ותשתדל בעדם בכל התאמצות, כוחותיה הרוחנים היא מקדישה לטובת אנשי העיר ולטובת חנוך בניהם, אין חברה ואין צדקה אשר רבקה לא תקח בהן חבל, ולפעמים היא מקהלת קהילות ודורשת ברבים, ובדבריה החוצבים היא מעוררת את לבות השומעות, לאהוב את עמן וללמד את בניהן ובנותיהן תורה ושפת עבר.
אבל זה כירח ימים לא תתראה בחוץ, ובני העיר יודעים הסבה גם לזאת, המה יודעים, כי נמלאו ימיה וילדה תאומים, שני בנים, בריאים ויפים, ולשמחת ר' קאפיל אין קץ.
ואם הבנים –? מאושרה ושמחה.
נרתיק
מאתיצחק פרנהוף
לתאר את האויר בחוץ, את השמים הקודרים או הזכים, את הלבנה הבהירה ואת הכוכבים הרועדים, מתיזים ניצוצות וכו' וכו‘, כמנהג המספרים, אין לי צורך עתה; כי לכל הדברים האלה לא היו שום התיחסות וקישור עם מצב נפשו של המורה מרקמן בשעה שנכנס, נושם כולו בקושי, לבית הגביר גרינבוים להוראת שעה. אדרבה, ההתעסקות הביתית במעונו של הגביר עשתה רושם חזק על המורה, והעסיקה את מוחו, יותר מכל ירח חוור תלוי בחוץ בתוך תכלת עמוקה וכו’.
בעבור מרקמן את חדר־הבישול ושהה שם רגע לחלוץ ערדליו, העיף מבטיו על כל ההכנות הרחבות שעושים שם לכבוד חג הפסח הממשמש ובא, ונזכר, כי בביתו עוד אין סימן קל להכנות כאלו; ולא זה העיקר החסר, העיקר הוא כי נעלי בתו “שושנה”…
ודלת החדר הסמוך נפתחה ומרת גרינבוים לקראתו.
“ערבא טבא”.
“ערבא טבא”.
“האדון מרקמן ייטיב לתת היום את הלקח בלשכת־הסופרים, כי בחדר הלימוד עתה אסיפה קטנה של מכירים”.
“טוב!”
בדרך הילוכו, עבר מרקמן את החדר המואר היום בכל לפידי הגז, ברך בשלום אחדים מהמבקרים הידועים לו והלך ישר אל תא־הסופרים.
שם חכה לו כבר תלמידו, נער בן שתים עשרה שנה. ובקשה בפיו: "יואל נא האדון המורה לשנות היום את סדר הלימוד התדירי, ולקרוא עמי את “ההגדה של פסח”.
ישב לו מרקמן על גבי כסא הרפוד סמוט, תיקן את המשקפים על עיניו, ומילא את חפץ תלמידו.
קרא התלמיד לפניו את סדר ההגדה, ושמע מרקמן וכיון לבו לכל דיבור ודיבור שיצא מפי הנער הרך, ובאר לו כל חמירא בהגדה מתוך פיאטט ופיוט ילדות, קטעי זכרונות של העבר עברו לפניו: הוא עודנו ילד. אמו עודנה חיה. הוא ואביו מקושטים בבגדי יום טוב חדשים. אמו עומדת אצל הכירה ועוסקת בהכנת התבשילין “לסדר” ראשון. חגורה היא בסינר חדש. הכלים חדשים, “נותנים ריח פסח”, ובלילה… אח אח. בלילה חדר מואר. שולחן ערוך “בכל טוב”. יין אדום. הגדה. “מה נשתנה”. וסלסולי נגינות עריבות משתפכים.
נתמכר מרקמן כולו לזכרונות ימי ילדותו ונתגעגע עליהם בכליון נפש, והגעגועים של עברו, המלא פלאים, עזים היו כל כך עד שהיה ביכלתם להשכיח מלבו של המורה את העכשיו שלו המר לכל השעה, שעת לימוד ההגדה, אלמלי קפצה עליו רוגזה של קושיא אחת.
כשהגיע הנער הקורא ל“מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע, ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק” – תמה ושאל לתומו, ובני ביתם היכן השאירו? האיך עזבו רבי אליעזר ורבי יהושע וכל התנאים הקדושים הנזכרים כאן, את נשיהם ובניהם לבדם בביתם בחג נאה ונהדר כחג הפסח, לארוח בהסבה באיזה בני ברק?
לרגל שאלת התלמיד נעקר המורה בעל החלומות מעולם פנטזיותיו, הזקיף על השואל שתי עינים חולמות ותוהות והשיב לו איזה תירוץ קלוש. ולבו חושב, כי כשהוא לעצמו לא היה אפשר לו לעשות כזאת, היינו, לעזוב בני ביתו החביבים, בימי חג, בשום אופן, לא בשביל הון דעלמא, לא בשביל כל אידיאה שבעולם…
וכיון שנתקעה מחשבה זו במוחו, שוב לא יכול להסיח דעתו מהנפשות הקרובות לו.
הרי כל כך הוא אוהב את רעיתו ותינוקותיו, הרי כל כך מסור להם, ולבו הומה עליהם, על שלא לבד שאינם יכולים לחיות ברחבה ורווחה, אלא שגם הצרכים היותר נחוצים חסרים להם. במה עמד בשעת כניסתו לחדר הבישול?
אַ האַ, בנעליה של שושנה שלו, כך כך, נעליה קרועות לגמרי, כשהיא הולכת ברפש יתלכלכו פוזמקאותיה, לחים הם עד כדי סחיטה, הקניה של נעלים חדשות אינה סובלת עוד דחיה, לא. “שושנתו” תוכל עוד חס ושלום להצטנן, חס ושלום!. מילא, שמלה חדשה ומגבעת לא יקנה לה עתה, עוד עת עד סיזון־האביב. בחוץ עתה קריר, יכולים עוד להתלבש בבגדי חורף. גם פרץ ואלכסנדר “לא יתחדשו” כלום, בחג הזה. בֶּה, טפליא, מה יודעים הם? אבל על מעילו של ווילהלם שלו “צריכים לחשוב”. מעילו לא יסכן עוד למאומה, לכל היותר יכולים לעשות ממנו חזיה לאלכסנדר, אבל זאת “דאגת אשתי”, היא אומנה גדולה “בשימוש מבגד לבגד”. כן. זה ענין אחר, אבל ווילהלם לא יכול עוד להתלבש במעילו, לא. שרווליו נתמעכו, וחוטים נגררים מהם. נשרו הכפתורים וקרעו עמהם חתיכות ארג, ונעשה נקב במקום כל כפתור הנופל. החיטן זלמן עושה מלאכתו באמונה, כשהוא מדביק כפתורים, לא יפלו כי אם יחד עם הארג, ושמא תאמר כי הארג היה מן הזיבורית? זאת אינה אמת, קנוהו אצל קלוגמן במזומן, אבל כבר עת כי יקרע, זה ארבע שנים נושא ווילהלם את מעילו יום יום, יום יום. די, צריכים לקנות לו מעיל חדש כדי שלא יתביש בפני חבריו באסכולה. ואם באנו לדבר מבושה, הרי על רעיתו להתביש יותר. מחתונתה עד היום הזה לא עשתה לה שמלה חדשה. “מכירים כבר אותה” כשהיא לבושה בשמלתה הירוקה בשעה שהולכת ברחוב. אבל היא, ביילה שלו, טוענת כי לה לא נחוצה שמלה אחרת. אנה היא הולכת? את מי תארח לחברה? לו, כלומר למרקמן, היא אומרת דרושה באמת חליפה חדשה. הוא יוצר ונכנס “בבית גדולים”. ואפשר גם זאת אמת. מוכרח הוא להתלבש כהוגן, בפרט כי מקפיד הוא על נקיות במלבושים. אבל מאין לקחת ולא לגנוב? בעד עצי הסקה טרם שילם, “דמי דירה” עודנו חייב. לקצב מגיע בעד בשר של שני חדשים. הגס הזה בא לתבוע היום בבוקר השכם, קצב הוא קצב, אין נימוסים לאנשים האלה. והיכן מצות, תפוחי־אדמה, יין ושאר צרכי חג?
“ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא, שהקב”ה חשב את הקץ" – למד התלמיד הלאה, אולם בלי אותו החשק שהתחיל בו, בהרגישו כי אין לבו של המורה הולך אחריו היום, ואינו נתון עתה להגדתו.
אזני מרקמן שמעו, אמנם, את דברי ההגדה יוצאים מפי תלמידו, ופיו תיקן כפעם בפעם את הטעויות והשגיאות שהו “עושה”, וביאר לו את דבר הקשה לו, אבל לבו חשב ב“עניניו” הוא לכל פרטי פרטיהם, והיה למחשב־קיצין ברגע הזה. חשב מה יהיה הקץ. איך סוף סוף: “יכניס את הפסח” לפינתו, למעונו? הפרוטה כבר כלתה מביתו, בעד כל שעותיו כבר לקח שכרו, כמו להכעיס שלמו לו בחודש הזה בזמנו בלי איחור. אין לו שום “נשאר חוב”. ברם, יבקש את מר גרינבוים שיתן לו למפרע בעד חודש. כן, איש טוב־המזג הוא. גם בעד שני חדשים יתן לו למפרע. למפרע יתן לו בעד שני חדשים. אבל מה יעשה בשלושים כתר? מה יקנה תחילה? מצות? כרתופלים? למי יפרע בראשונה? לסוחר העצים? לבעל הדירה? להקצב? להק־צ־צ־ב…
“האַ, מה יאמר כבודו, “קצב”? מי היה קצב? אפשר תרח אבי אברהם?” שאל התלמיד משתומם בהעמידו עיניו במורה.
“אט, אט”, חטף ואמר מרקמן מבוייש על שהפליט פיו, בפיזור נפשו, דברים שבלב, “לא, לא' אמרתי דבר, איזה קצב? המבולבל אתה? קרא נא הלאה במקום שאתה עומד: “תרח אבי אברהם ואבי נחור, ויעבדו אלהים אחרים”. פשוט, הלא תדע כי תרח היה עובד כוכבים ומזלות, ואברהם היה הראשון שהכיר מציאות הבורא בעולם, מה יפה מספר זאת המדרש, “ראה בירה דולקת ושאל מי בעל הבירה”. מה, מבין אתה?”
“כן, הבנתי”.
הבין הנער, כי המורה הוא עתה מבולבל ובכונה השיאו לדברים אחרים, ל“עורבא פרח”, כדי למחות את הרושם של המלה שנחטפה מבלי משים מפיו.
והתלמיד קרא הלאה, ונשאר מרקמן יושב כנוס בתוך עצמו, המאורע הזה ניתק את חוט מחשבותיו ונתרוקן ראשו. והוא נתון כולו בידי יאוש זועף.
עיניו תעו לכאן ולכאן, נתקלו מבטיו באקראי בגזבר העומד על יד המכתבה ומונה שטרות. מרטיב בכל פעם קצה אצבעותיו בספוג הלח ומונה אחת… שתים… עשרים… חמישים… וצובר אותם השטרות לחבילות חבילות.
הרגיש מרקמן איזו עקיצה חדה בלבו, איזה דכדוכה של נפש למראה השטרות הצבורים חמרים חמרים. בנשמתו פעפעו יסורים חדים, גועל נפש בחילה עמוקה. כוח המחשבה, המתרכז בעניני בני ביתו, נתעורר בו מחדש. הרעיונים פזזו בתאי מוחו: להם כל כך הרבה. להם הרבה שטרות, לאין קץ, לאין תכלית. הם אינם יודעים לחלוטין מה טיבו וערכו של כל שטר ושטר. ללא תועלת צבורים השטרות, חבילות חבילות בכספתא. אותי היה יכול רק שטר־בן־מאה אחד, רק שטר אח־ד להצליח…
כיצד? לקצב (אוי לי שאני בעל חובו של “שותפו־של־עמלק” זה), לקצב שלושים כתר. שכר דירה ולסוחר־עצים, נניח, עשרים כתר, ישמחו לעת עתה גם בקבלה קטנה. הרי חמשים. נשאר עוד לי חמשים כתר. הי, הי, מה אי אפשר לקנות בסכום זה?… גם…
הזדקף כמעט מרקמן והישיר את קומתו הכפופה, חלץ מעט עצמותיו ובתוך כך פירש לתלמידו את כונת המגיד: “מלמד שהיו ישראל מצוינים שם”, אבל אין זה מפריעו כלום ממחשבותיו. אין דברים שבפה מעתיקים אותו מהרהורי הלב הקודמים, יאוש מר זוחל בלבו ומכווץ את נשמתו, יגון חד מעגים נפשו ומדמיע עיניו.
רק שטר אחד – בכה בו לבו וכמעט ביטא מתוך שכחה עוד הפעם את המלים האלה בקול, רק שטר אחד ואני ניצלתי. אפרוחי יכלו גם הם לדעת חג טוב.
זז מרקמן ממקומו והזיז בידיו מעט את הכסא וישב לו על גבו, רגשנותו העזה נתבלטה ע"י נדנוד גופו ורקיעת רגליו אחורי הכסא. חכך ברגליו ומשש בהן איזה דבר דק ומטולטל. בזהירות כבש פניו לקרקע וראה נרתיק מונח על היריעה…
רעיונות צורבים כאש נצנצו במוחו שמא מעות בנרתיק… פקפק, התישב אם להגביהו או לאו, לבסוף החליט בדעתו, הפשיל ראשו, גחן גופו כלפי השולחן, הוריד למטה כבלא מתכון, כאילו נצטרך להגרד בעקבו. ובהזדעזעות עצבים הרים את הנרתיק והסתירו בכיס מכנסיו.
חטף ושם אצילי ידיו על השולחן ולפת את ראשו בכפותיו, התאמץ שחיצוניותו לא תפיק שום חשש. וישב וישמע את דברי תלמידו בהשקטה מוכנית, כאילו לא נעשה דבר.
כל מחשבותיו האחרות נקשרו ונקפאו לרגע במוחו, רק רעיון אחד מפרכס בו: מה יש בנרתיק?… כמה?…
הכניס ידו לתוך כיס מכנסיו, ופתח שם את הנרתיק. ומישש באצבעותיו את תוכנו, והנה תכריך של שטרות גדולים, בני מאה או בני חמישים, מי יודע?… אבל שטרות הם בודאי, חדשים הם עוד משמיעים קול בהתכפלם… שטרות הם בודאי בלי כל ספק ספיקא, חש הוא אותם, מרגיש הוא אותם בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו.
תשוקה עזה בוערת בו להוציא הנרתיק, לראות בני כמה הם השטרות, ומה מספרם. אבל מתירא הוא… אבל למה לו לראות, אם נאמר, כי בני חמשים, בני עשרים וחמשה כתר הם. אפילו בני עשרה, ג“כ די לו… ג”כ מאושר הוא. והוציא ידו מכיסו.
רגע הבריקה ההכרה בראשו, כי מעשה משונה עשה הפעם. הוא, מרקמן המורה, גנב ושם בכליו… בנעוריו סבל חרפת רעב ממש, ולא פעם היתה לו הזדמנות לשלוח יד, אבל חלילה. הוא לא עשה זאת. היום גנב, וממי? בודאי שייך הכסף לאדון הבית מר גרינבוים. והוא מיטיבו היותר גדול שלא פעם הוציאו ממיצר. וכמעט כל “שעותיו” השיג ע"י חסותו ולא עוד אלא שהוא, גרינבוים, מחזיק אותו, את מרקמן לאיש מהוגן, מנומס וטהר לב, מה יאמר מר גרינבוים כאשר סוף סוף יתגלה הדבר, כי הוא מצא את הנאבד וטמן בצלחתו?. מה תאמר מרת גרינבוים, האשה העדינה, לזה? מה יאמרו הבנים, הבנות? מה יאמר תלמידו הטוב?…
גנב!!!
צמרמורת עברה בכל בשרו. הרגיש קרע בכל ישותו המדולדלה. הרגיש, שידיו העליבו עלבון מר את רגשי לבו. ונצטמצמה ונתמעטה דמותו בעיניו, וכמעט שהחליט להשליך הנרתיק למקומו.
“ואת לחצנו זה הדחק – כמה שנאמר”, סלסל התלמיד בקולו. והתחיל לבו של מרקמן לדפוק בפזיזות, וחזהו הכה גלים…
“לחצנו זה הדחק!” חזר הוא בלבו. לחצנו זהו הדחק אשם בכל אלה. אני מנהיג עולמי בצער, בדחקות ושפלות, בעוד שהם מתענגים, נהנים ושרויים בנחת. אפרוחי יאכלו פת קיבר טבול בציר של קישואים כבושים, ובניהם המה יתענגו על רוב טוב. הוי, לו נתנו לאפרוחי את שיירי שולחנם!… כך כך, אין השד איום כל כך, עושרם לא יפחת באבוד הממון שבנרתיק. יש להם די אחוזות, חומות וכסף בלעדי המעות האלה. יצטערו מעט אמנם על האבדה. כי חביב הכסף על העשירים יותר מגופם, ויותר עוד מאשר על העניים. אבל יתיאשו לאחר איזה זמן, ועשיר יישאר עשיר כמלפנים. החסרה הטיפה בים? כך תחסר להם האבדה. לא, הגונבה אינו גנב… מציאה מצאתי וזכיתי בה. ואלמלא אני, מי יודע לידו של מי היה נופל המטמון. קשקיא מפנה תמיד את החדרים, בודאי היא היתה מגביהה אותו, ומצוה כי יותר מבקשקיא…
כמו אסור על כרחו ישב במנוחה מלאכותית על גבי הכסא ובראשו ערבוביא נוראה. מהומה ומבוכה של קטעי מחשבות ושברי רעיונות: גנב… לא. רק מוצא מציאה… מציאה בבית זר היא גם כן גנבה. ומי יאמר כי אני לקחתי. בלב מי תעלה המחשבה? אין זאת גניבה ביחס המצטרף. לא, לא. מאושר אני. לא אצטרך להקפה. אנעיל ואלביש את רעיתי ואת אפרוחי. הכל ביד רחבה. מה אומר אליה? האספר לה? כן… לא… אבל מה אגיד לה? איה לקחתי? דאגה חדשה… אֵט…
“דבר אחר ביד חזקה שתים, בזרוע נטויה שתים, ובמורא גדול שתים, ובאותות שתים, ובמופתים שתים אלו עשר מכ…”
וקמה בהלה חרישית בבית. האדון גרינבוים נכנס לתא הסופרים ופניו חוורים מעט, מתרגש והתלחש את הגזבר, וזה האחרון תפש ובדק בכל התיבות של שולחן־הסופרים. בתוך כך נכנסה ג"כ מרת גרינבוים ועיניה כמו מבקשות בכל הארון והסדקים. ופונה היא אל הגזבר בשאלה: “אם לא ידע אנה הלך ברנרד. זה כבר לא ראתה אותו… אולי יודע הוא…” ועוד היא מדברת והאם הזקנה סבתא כמושה, באה גם היא, ומפטפטת היא “דרשה שלמה” אבל לא מבינים עוד אותה: שומעים רק התרעומות: “בעלי בתים הם… אינם יודעים באיזה עולם” הם הולכים.
הבין מרקמן את חיפוש זה מה טיבו. גרמה לו התנועה החשאית הזאת נדודי רוח והטילה ארס בכל אבריו, והקרישה את כל דמו, פניו החווירו כפני מת, תנוכי אזניו התחילו בוערות, בראשו אלפי ברקים.
נשאר עוד מעט יושב בישיבה מאוששת כזו, והנרתיק בער בכיסו, הוא דקר את השוק כבמחטים דקים. וארכובותיו קרות כקרח. דא לדא נקשין…
אֵי, אֵי מה מאושר היה עתה להפטר מהצרה שבכיסו, אבל איך ישליך? כמדומה לו, כי כל העינים נטויות עליו ותראינה אותו בשעת קלקלתו.
טבול בזעה קרה קם לו מכסאו, שפשף בכף ימינו את מצחו הבוער, והניע בראשו הנה והנה.
העמיד התלמיד עליו שתי עיניו ושאל: “מה לו למורה?” “חש אני בראשי”, התאונן זה, בקול מעוך וב“לילה טבא” חטופה עזב את מעונו של גרינבוים.
אנה?…
ההליכה ברוח ובסער כזה לשאר “שעותיו” נראה לו אי־אפשרית. גם השיבה המוקדמת לביתו תהיה חשודה בעיני אשתו, והלך ישר ברחוב האלונים, המוביל אל גן העיר, כדי להפיג את מרירותו ולקרר מעט את רתיחת דמו.
הלך ותכף פסיעותיו ולא החזיר פניו שמא משגיחים עליו מחלונות בית גרינבוים.
חפץ הוא עתה רק להוציא את הנרתיק ולמנות את כספו. אבל מתירא הוא מפני העוברים והשבים. והרחוב מואר כל כך בפנסי הגז.
פסע הלאה, יד ימינו תחובה בכיס מכנסיו. ורעיון מרגיע הלך וכבש אותו: קץ לכל ההקפות, הדאגות המעיקות, ההלוואות המכלימות. סוף גם ל“שעותיו הפרטיות”. אבל לא בפעם אחת יעזוב אותן, שלא לעורר חשד התעשרות פתאומית, כי אם קמעא קמעא ייפטר מהן, באמתלאות שונות. כשירגיש איזה אי־רצון אצל תלמיד או תלמידה, כשלא יקבלו אותו בסבר פנים יפות, כשיעשה מי מחניכיו איזו העויה רעה, תיכף ילך הביתה, יכתוב בזחיחות הלב לאבי התלמיד כרטיס: “למר… הנכבד! מסיבה שאינה תלויה בי אנוס אני להפטר מהוראה אצל בנו (בתו). ברגשי כבוד וכו', מאיר מרקמן”.
דברים אחדים ולא יותר…
הרגיש את עצמו יותר חפשי ולא היה חושש עוד להסב פניו לאחוריו, וראה שני יהודים מאלה, שהיו אצל גרינבוים. הלכו שני אלה ודיברו כל כך בהרמת קול, בתנועות ידים למעלה ולמטה.
יאוש מיוחד תקפהו פתאום. בלי ספק מדברים משוחחים מן העובדא בישא שאירעה לו. בודאי ספרו להם בני ביתם של גרינבוים על דבר הגניבה, כלומר האבדה, והתאוה מאוד לשמוע חות דעתם עליו. אם יאשימוהו או ילמדו עליו זכות. והתחיל להצר פסיעותיו, והתקרב אליהם מן הצד, באופן שלא ירגישו בו. ושמע איך אחד מסביר לחברו את ענין סביבת האדמה ועמידת השמש, ומצייר לו על כף ידו את כדור הארץ…
נהנה מרקמן מאד וצחק בקרבו על פחדו לשוא, והתחיל למתוח הלאה את קו הרהוריו.
כן, כן יכתוב לאבות תלמידיו רק מלים אחדות, לכל היותר שורות אחדות. ודי. ובאופן זה יתפטר לאט לאט מכל שעותיו, לאחרונה גם משעתו של גרינבוים. וילך לעיר אחרת, למקום שאין מכירים אותו. כפי הנראה מהחרדה שחרדו יש ממון רב בנרתיק, יתחיל חיים חדשים, חיים שאין “פקד, פקדתי, פקדת”.
“להיכן אדם רץ כך ונתקל בעוברים?” שמע קול שוטר הולך לצדו, ושתי עיניו מתגלגלות רצוא ושוב בלטישה חודרת וסקירותיו מוצלפות באלכסון משונה, כשהלה אומר: “ידעתי ממעשה נורא שלך, ידידי, הענין לא קל, כמו שאתה חושב”.
“נו, להיכן רץ האדון?”
“כך, לטייל”.
“לטייל רצים כך?… ומפריעים את האנשים בחביטה בצד ובכתף?… באידך גיסא אין דרך?”
"לא רצתי… שכחתי… ומהרתי… כך… "
“מה אדוני מגמגמם: ידעתי טיבם של המגמגמים.”
“מה שם האדון? באיזה רחוב יושב האדון, באיזה נומר?”
“מאיר מרקמן, ברחוב האלות, נומר 158”.
כתב לו השוטר את שמו ואת שם הרחוב והלך לו.
נפגע מרקמן בפצע לבבו, והחל לזוב דם… השוטר כפי הנראה כבר יודע מה, כתב לו שמי ושם רחובי, למה לו אלה?…
נודע הדבר! פרכס בו לבו…
כמו מתאבן נשאר על מקומו, ולא יכול לזוז, החליט בלבו; יהיה מה שיהיה – אשוב הביתה.
דרך סימטות מעוקלות המוארות בצמצום גרר אחריו רגליו הביתה.
נדחק למעונו, ופתח הדלת וזרם חיים סואנים לקראתו. נדחקים נחפזים אליו ילדיו וחוטפים את ידיו לנשיקה. ונפשו רותחת ורועדת: “לו ידעו בני מה אביהם… ואולי עוד מעט יובא בכלא…”
נרעש שאל בשלום רעיתו.
"שלום לי. אבל מה שלומך. הוא היה פה… "ענתה האשה בניחותא, בהפסקת שיעול צרוד.
“מי מי?” שאל מרקמן בסערת חמה.
“הוא, ברנרד, בנו של הגביר גרינבוים”, אמרה האשה אחרי שהשתעלה קצת, “הוא בא לשאול עליך, לדעת שלומך, ספרו לו כי עזבת בית אביו באיזה מיחוש הראש. מה שלומך באמת, מאיר?”
“מממה ממה?” שאל. מרקמן נרעש נפחד, “מה אמר עוד…?”
“לא כלום. ישב קצת ויאמר כי אפשר יבוא עוד היום. והלך לו… הרפתה מחלת ראשך?”
ידע מרקמן ביאה זו מה טיבה… הבין את מין דרישת שלום זו, שדרש ברנרד גרינבוים.
עשה הפחד כתמים על פניו וכבר רואה לפני עיני רוחו את בן גרינבוים בא בלווית ג’נדרם לעשות חיפושים בבית. וכבר רואה הוא את הנחושתים שהוכנו בשבילו…
הוי, הוי, מה מאושר היה לפני שתי שעות. מה קנא עתה במצבו אז בלי נעלים, משוקע בחובות, אבל בלב ישר, רוח נכון ובטוח…
טירופו הלך ונתחזק. בלבולו הלך ונתגבר והיה ירא פן באמת יאבד את כשרון המחשבה וישתגע, והחליט לספר לכל לפחות את כל הדבר לאשתו לשפוך לפניה שיחו ולגלות לה הסוד, אולי תדע לעוץ לו.
לקח אותה לחדר המטות וחטף את הנרתיק היפה של עור מכיסו, ולפני סיור המעשה חפץ להרעישה ולהראות לה “אוצר”.
ביד רועדת פתח הנרתיק ומצא בו – חבילה של ניר חלק וחדש…
טפו…
וחיוך נתעב פרץ מפיו…
שעה אחת ברחוב
מאתיצחק פרנהוף
(רשמי בעל מרה שחורה)
אי אפשר לי להשאר בחדרי ולהיות עמדי. הבדידות מנתחה באיזמל חד את רמ“ח אברי ושס”ה גידי…
אברח לרחוב, ולרחוב דוקא. לא לשדה ולא ליער, כי שמה תלווני הבדידות ומראה יותר נורא ואיום מאשר הוא בחדרי.
בחדרי היא שחורה, וכל אשר בה שחור שחור. אבל צורתה קטנה ופעוטה. בשדה אמנם ירוקה היא, חוט של חן פנימי מתוח עליה, אבל היא תתגדל, תתרחב ותתפשט שם לתמונה ענקית בעלת זרועות ארוכות, רומזות ומפתות, ומסתפינא שלא תמשכני ותעלני על איזה עץ. ושם למעלה על העץ, תדבר על לבי, תבקשני תצוני לקשט צוארי ברביד דק, של משי או של פשתן, אין כל נפקא מינה, ומבקשה לבקשה תאמר לי גם לעשות קשר ועניבה על איזה ענף ירוק, רענן או יבש, וגם בזה אין כל נפקא מינה, ולסתור ברגע אחד את התורה כולה של בעל כרחך אתה חי…
ומפני שהרעיון הזה, היינו רעיון הסתירה, טרם נתבשל אצלי כל צרכו, כדי שיוכל לצאת מחוג הגיון והשערה עיונית לחוג המעשה, לכן אין אני יוצא לא לחורש ולא לגיא, לכן אני יוצא לטייל ברחוב, והבדידות תישמט ממני לשעה קלה, ואני פנוי להרגיש ולמשש את דופק העיר…
יום סיון נהדר, מפיק זיו ונהורא מעליא. הרחוב מלא טיילים וטיילות, בחורים ובתולות, אלה הולכים ונעלמים בשדרות העצים השתולים מזה ומזה, ואלה יושבים זוגות זוגות על הספסלים שבצדי הרחוב.
ורק אני לבדי.
ואני פונה לכאן ולכאן להסתכל בכל הפרצופים, בכל החזיונות, הקסמים, המבהיקים והמבריקים. והתולעת שבי המנקרת ומכרסמת במוחי, חודרת לתוך תוכו שבכל חזיון, לתוך הנשמה שבכל מראה. אני מנתח, מברר מלבן כל תמונה, ואחרי הניתוח, החקירה והדרישה אני בא לכלל החלטה, כי כל התמונות שאנו רואים, יפות הן אך בחיצוניותן וטמאות ומזוהמות ומתולעות ומכוערות ומנונות ואומללות בפנימיותן. אין אני מוצא איזה גון בהיר באמת, אין אני שומע איזה שיר חיים אמיתי.
האם משקפי שעל עיני ממין זכוכית שחורה כזאת, שאין אנו יכולים לחזות על ידם אלא מחזות שחורים ומלוכלכים, או באמת כל העולם כולו שרוי בצער טמיר, צער מנקר ודוקר וכל אחד מתאמץ להסתירו בשביל שלא ישמחו אחרים לאידו, לכן נסתר מעין כל אדם – אבל לא מעיני אני?!
מי יודע?!
כשאני לעצמי איני מבין איך יכולים להתחפש כ“כ, לכבוש מסירות נפש תחת מסוה של פנים שוחקות, אני לכה”פ איני יכול; אדרבה איזה כוח פנימי דוחף אותי להודיע צערי לרבים. וגם צערם של הרבים מוכרח אני לקלוט בי, כאילו היתה לי איזו שייכות עמם. אני מצרף חרוזים חרוזים לקינה אחת איומה, קינת החיים, אני מדבק חוליות חוליות של צרות, אחת לאחת, ותתהוה שלשלת אחת גדולה ואני מראה את השלשלת לבאי עולם:
“ראו, במה אתם נאסרים ואיך אתם חיים! לאיזה תכלית? בשביל איזה מטרה אתם סובלים? נסו לנתק אותה השלשלת, להתיר את הקשר ולהתנער!”…
האם לא כן? מה?
רוצה אני לשמוע דעתכם לאחר שתשמעו סיפורי לרגל סקירותי שעה אחת ברחוב.
בדול מהסיר הנפוח, מהמון עוברים ושבים, יושב לו על ספסל בצדי הרחוב, עלם אחד בזרועות עלמה. לא ארבה לתאר לכם את הוד יופיה של הנערה, את הגו של הנער, הלא כבר שמעתם רבות כמו אלה, וכבר לזרא לכם הלהג על אודות היופי שבמין היפה והפטנטים על דבר החן שבעלמות ועלמים. ובכן, יושבים להם העלם והעלמה ומשוחחים בחיבה מרובה. בלי ספק התאהב הנער בה, והיא כנהוג התאהבה בו, והמה שותקים ושותק עמהם הרחוב, הטבע. המה אחוזים זה בזה באיזה מין אחיזה ובאיזה מין כליון נפש של חידה, שאני, העץ היבש, לא אוכל לתאר לכם. רק זאת אוכל להגיד בבירור, כי נשמותיהם כמו נתמזגו וכמו לב אחד ורוח אחת להם. ולכן בשעה שידו של זה רועדת, רועדת גם ידה הלבנה הזכה של זו. וברגע שלבו שלו דופק, באותו רגע ידפוק גם לבה שלה.
מחזה נעים כל כך, אידיאלי כל כך, האין זאת?
ואני יושב ממולם ממש, אני מזין עיני בהם, אני מסתכל ישר בפניהם וחפץ למצוא בהם את שמחת החיים ותכליתה, את סוד הבריאה וחדות היצירה. וכבר רוצה אני לפייס את עצמי עם החיים לבלתי גדף אותם עוד; מתאוה אני להרגיש מעין התרוממות בישות, מעין נחת בהויות.
רגעים כאלה, דים לברוֹא למענם רבבות עולמות. בריות כאלו יודעים היטב לאיזו תכלית הם חיים, בשביל איזו מטרה הם סובלים…
והנה לפני הצמד שלנו, מטייל זוג אחר הנה והנה, אף הם עלם ועלמה, אבל זו האחרונה היתה יפה ממש. על זו האחרונה רוצה אני, יתר על כן: מרגיש אני הכרח להאריך מעט. כי אין מסיחים דעת בנקל, ואין עוברים “מיניה וביה” על מין בריות כהבתולה הזאת. היא דמתה… אבל באמת אין לה כל דמות ודוגמה ולא צל דוגמה, אדרבה, כל יופי שבעולם נוכל להעריך על פי יופיה ולאמור, שהשלג הוא מעין הלובן שבעורה, והורד הוא מעין חכלילות שפתותיה, וכל גופה יותר מנעים ויותר מנשגב. מדי עברה תתלהב הנשמה מקלות תנועתה, למראה כל קמט מקמטי בגדיה יחל הלב להתרומם, לדפוק ברעש כמו חפץ הוא להתפרץ…
כמה יופי, כמה עליצות, כמה חדוה!
עוד שמחה אחת משמחת החיים, ואתה, שלמה העצבן, “בעל מרה שחורה”, על תתעצב! שית לבך ליופי הצעקני שבחיים. מה מאושר הוא, מה משכר הוא, שכח מכתך השחורה!
אבל התולעת התולעת…
התולעת מנקרת ומכרסמת במוחי. היא חודרת לתוך תוכו של כל חזיון, לתוך נשמת המראה.
ואני רואה, שהנער של הזוג הראשון שלנו הציץ בריבה העוברת לפניו, קסמיה מעיקים ומבלבלים אותו. אש נוראה הוצתה בו, והאש יוצאה דרך בבותיו. הוא מציץ ומציץ והנהו שיכור ממראה עיניו. איזה כוח טמיר מושך אותו אחרי צלה. הוא מרפה זרועותיו ממיוּעדתו־אהובתו לפני רגע. והיא מתבוננת ויושבת כעל גחלים בוערות. פניה מתחילים להתחוור, עיניה מתחילות להיות עיני זכוכית. טיפות של זעה קרה מטפטפות על מצחה, על לחייה, וטיפה של רעיון נורא מפעפעת בלבה, מרעילה את דמה. היא חושבת: מה יהיה עוד אחרי אשר תבוא מעט בשנים ותתגנה מעט, איך ישאף הוא אחרי “נכריות”, איך יתגעגע אחרי “זרות”… והיא רועדת וגם העלם של הזוג השני, רועד, ופניו נהפכו לירקון בראותו איך מלבב העלם של הזוג הראשון את יפתו בעיניו והיא גם היא משיבה לו בעיניה.
ואני פורש מאלה ורואה איש ואשתו הולכים שם בשילוב ידים. כל הרואה אותם חשבום למאושרים, לקרובים בלב ונפש. אך אני לבדי מביט גם בסקירה חודרת יותר ומוצא, כי רחוקים המה זה מזה כרחוק המזרח מן המערב. כאסורים לבית האסור הם מטיילים לא רק עתה, כי אם בכל דרכי חייהם האומללים. עוד אלה וכאלה אוכל לכתוב לכם מה שאני רואה בעניני אישות וזווג, אבל אבחר לספר מעשה אחד פשוט ובולט, שקרה בשעה שהלכתי שעה אחת ברחוב.
שם ירוץ נער קטן כבן שתים עשרה שנה. בידו בקבוקים מכורכים בנייר גונוני, הוא קנה עתה הבקבוקים בבית־הסמים בשביל אמו החולה. הילוכו במרוצה ובפזיזות. בגדיו הקרועים ופניו המלוכלכים נותנים לנו ציור שלם של הנער הזה, של סמי מרפא שבידו. אביו בודאי כבר מת והשאיר אחריו “אשה ובנים ששה” בעירום וחוסר כל. האם היא המפרנסת את ילדיה האומללים, ועתה היא חולה אסורה למיטתה. כמה פעמים רץ הנער, הבכיר שביתומים, לקרוא את הרופא ולא מצא אותו בביתו, סוף סוף עלה בידו למצאו ולבכות לפניו, כי “ייטיב בחסדו” לבקר את אמו החולה. הרופא כתב לה תרופה, אבל מאין פרוטות לשלם להרוקח? הלך כעשרים פעמים לראש חברת “ביקור חולים” עד שמצא אותו בביתו לתת לו “חתימה”, שימכרו לו הסמים בחצי מחירם. ועל ה“חצי” השני מישכן את בגדיה של אמו החולה עתה ואינה צריכה לבגדים. ועתה הוא נושא את הבקבוקים בשמחה רבה, ומרוב שמחתו אינו רואה את הרוכב לקראתו על דו־אפנים. הרוכב הלז מרוב שמחתו לראות תיכף את “יפתו” גם הוא איננו רואה את הנער הקטן, והוא נתקל בו, הנער נופל, שובר רגלו, מפוצץ הבקבוקים. יבבה ויללה ובכיה קורעות לב. אנחות בוקעות, הכל רצים לראות “המחזה”, והעתונאי מוציא פנקסו לרשום לו את הרשמים שנתרשמו בלבו למראה האסון הזה, בשביל עתונו. הנער עדיין שוכב על האדמה ואינו יכול לזוז ממקומו וצועק אוי! אוי לי!
ואויה גם לי. אני בורח, אני נסוג אחור מהמקום הנורא הזה. אני הולך לי שקוע בדברי מחשבותי ומתבונן בצדי הרחוב. והנה ילדה קטנה יושבת ולפניה קערה מלאה פרחים קוראה בקול: קנו פרחים, אדונים! קנו! כל אחד עובר עליה או קונה ממנה פרח בפרוטה, ואין משים אליה לב, אבל אותי היא מענינת מאוד. אני מתעמק בחייה. משתוקק אני לדעת את עברה הקרוב לפרטיו ולדקדוקיו. ואני שואל אותה: “מה שמך, ילדתי?”
“חנה”, ענתה בקול מיכני.
“מה שם אבותיך?”
“אין לי אבות. גם מעולם לא היו לי אבות. נולדתי יתומה”….
“בבית מי את?”
“בבית אנשים זרים”.
“ובשבילם את מוכרת הפרחים?”
“כן! בשבילם ואם איני מביאה פדיון היום לכל הפחות בעד עשרה פרחים, לא אשיג לחם בלילה, ולפעמים, וכזאת יקרה לעתם קרובות, כאשר מתלקחת קפדנותו של “אדוני”, אנוסה אני לברוח מביתו וללון בחוץ שלא אשיג מהלומות ומכות לחי…”
“האם תבקרי איזה בית ספר?”
“לא. מבוקר השכם עד חצות היום עסוקה אני באיגוד הפרחים ולאחר הצהרים – במכירתם”.
בחרתי לי פרחים אחדים מקערתה והתבוננתי בפניה והנה היא מרפרפת בשמורות עיניה ודמעות התגלגלו מהן… ועזבתיה.
“פרחים יפים, אדונים, קנו!” שמעתי הוד קולה בעמקי לבי וסקרנותי הטבעית החלה לעשות מעשיה.
אני חושב על אודות פרחים יפים יותר, יקרים יותר, אשר תמכור הילדה הזאת להאדונים במחיר כסף, לאחר שתגדל ותהי לעלמה…
ילדה אומללה! מאין את ולאן את הולכת? מה יהיה העתיד שלך? בלי כל חינוך תגדלי תחת הנהגת בריות מגונות ומאוסות, השואפות רק אנכיותן. קרבן תהי על מזבח התנאים הקשים של החברה הנרקבת…
מי יחמול ומי יחוס עליך? מי ישחרך מוסר לבל תתני אוזן קשבת לקול העניות אשר תלחש באזניך: מה לך עניה סוערת לסבול ולחיות חיי צער? הרימי ראשך הקטן והיפה. יש אמצעי לחיות באופן אחר, אופן אחר נאה ויותר טוב. יש אמצעי להשיג בגדי משי. מגבעות לפי המוֹדה האחרונה. הלאה מלנכוליה! הלא יפה את; מה? האם אינך מאמינה? שימי נא עיניך בראי, ותראי כי למרות השפלות והרעב לחייך שושנים, מלאות חן, הוד עלומים, ראויות הן בודאי ובודאי לנשיקות אוהב…
שערותיך השחורות והמלאות צריכות רק מסרק ולבון, הן נופלות תלתלים תלתלים על צוארך הלבן, והלבן מכשפות, מפתות.
התוכלי לעמוד בנסיון, יצור אומלל? היהי לך אומץ הלב ללחום?
לא! עיפה ויגעה מיסורי החיים תשמעי בגעגועים להלצות הגסות, לחלקות הציניות מפי צעירים… והמה ימוצו ממך כל מה שאפשר למוץ.
ואחרי כן? עניה!
אחרי כן יניחוך, יעזבוך וילכו להם…
כמה אסון ועצב, כמה דמעות ויגון, כמה יאוש ופרפור הנפש תסבולי!
סערת הלב, יסורי הנשמה ורקבון הגוף!
פרח אומלל!
אני מפנה את עצמי למקום שתשב שם הילדה, אבל אין אני רואה עוד את הילדה בתמונתה הראשונה. אני מסתכל מבעד למשקפי ואחזה בי הילדה נתגדלה לאשה גדולה. פניה חוורות. לחיה צבות, עיניה אדומות וטרופות וקמטים חרתה החטאת על מצחה הנדכא, והפרחים שבקערותיה אינם פרחים עוד, כי אם קוצים, סילונים…
רגש מר יעיק על לבי, אלך לי הלאה.
ואני פוגש בדרכי יהודי, סתם. בראש כפוף, בגב מעוקם ובעינים נטויות לארץ, לכאורה אין זה פנים חדשות ואינו עושה עוד רושם בלב אנשים אחרים, אבל לתולעת שבמוחי נותן היהודי הזה ענין לענות בו.
ואני יושב על עברו של היהודי, על ההתמרמרות והדאבה ועל הנדודים והגזירות שסבל בעבר, ואני רואה את ההווה שלו.
אויה, אויה, גופו קרוע שסוע. לבו שותת דם. בני מעיו פורחים באויר. בטנו ממולאה בנוצות. ילדיו מרוטשים אל הסלע, אשתו ובנותיו נרצחות בראש כל חוצות בלי כל רחמנות. אני שומע אנקת חללים פולחת כליות וגוזרת הלב.
החדרה! החדרה אלך! בחדרי לכל הפחות איני פוגש במחזות איומים כאלה.
ואני פותח את דלת חדרי ואני מביט מבלי משים בראי התלוי על הכותל.
וכל אברי מתחילים להזדעזע, כי את היהודי רואות עיני.
אויה, היהודי שברחוב רץ אחרי, הוא דבק בי ואינו רוצה להפרד ממני.
ואני רואה עוד הפעם את גופו הקרוע, את בני מעיו, את בטנו, את אשתו הנרצחת, את בתו…
קוים ושרטוטים
מאתיצחק פרנהוף
האיש הגדול
מאתיצחק פרנהוף
ויהי איש אחד, והאיש גדול מאוד. לו עוז וכוח, אומץ וגבורה. לו אוצרות יקר וסגולות מלכים… הכל יכול האיש הזה, ידו לא קצרה מעשות כל דבר להנאתו ולטובתו, גם לא מנע לבו מכל תענוג והנאה. בכל יום העתיק מושבו לטירה אחרת מארמנותיו הרבים, אשר היו לו על חופי ים־תכלת, בסתר יערים טמירים, בפרדסי קסמים ועל פסגת הרים רומנטיים…
וגדול היה האיש הזה…
כוח השפעתו גדול מאד. הכל נכנע לפניו וסר למשמעתו… עשיר ורש, איש מנומס וגס, חכם והדיוט, גם בני “הספירה העליונה” גם בני השוק… הוא מביט אליהם ומשעבדם לו. הוא פועל על עצביהם ומשפיע על חושיהם, יאנסם לצחוק ועליזות, לעצבון וגרוי. הכל יעשה כחפצו אין מסרב לו.
גם על ההרהורים הוא מצוה. הוא כובש את המחשבות שבמוח והזעזועים שבלב. ותשתעבדנה לו. כל הרגשות הנפש, ניקוריה, יסוריה, ניצוציה ושביביה התקבצו בו. כל ימי האיש הזה כחגים. תמיד הזמין אורחים רבים סביב לשולחנו, הערוּך בכל נועם. קרואיו היו יהודים ממינים שונים: חסידים ומשכילים, אדוקים ואפיקורסים, נעלבים ועולבים, בעלי־אגרוף וחלשים. גם נשים יפות ובתולות צעירות לא חסרו בביתו. ארוחתו דשנה בבזבוז ובפזרנות, לא במסכנות וכילות. קרואיו “אוכלים ושותים וחוגגים” עד חצות־הלילה, ולפעמים עוד יותר, עד השעה הראשונה, השניה והשלישית. האיש הגדול יושב ושופך שלטונו על קרואיו. כל מה שיאמר בעל־הבית, האורחים עושים. כל אחד מדבר את אשר ישים הוא בפיו. כחומר ביד היוצר הנם בידו. כטוב לבו, הוא משתמש בשעת הכושר ומזווג זווגים בין אוכלי לחמו, והזוג יחיה חיים נעימים ומאושרים. ויש אשר הוא רואה נחיצות הדבר, להעציב אחדים מהמסובים על שולחנו. אז תחלוף שמחתם, שריריהם מצטמקים, רטט עובר בכל עצמותיהם והם מתעלפים. והאיש הגדול מתענג על המחזה ומשתעשע בו, אך לא מרוע לב…
כביר הוא האיש הזה.
וכאשר יצלצל פעמון המגדל על גג בית־המועצה: אחת, שתים או שלוש, אז ישובו אורחי האיש הגדול לבתיהם. בחוץ נדם הכל… ממעל תלוי ים־תכלת נקפא וירח כסף רוחץ בו… והאיש הגדול הולך עם אורחיו לשלחם. ובשובו הוא מרגיש בדידות… והוא שב דרך מעלות גבוהות וצרות, דרך אכסדרה אפלה לחדר קטן, מלא אויר מחניק בדיוטה עליונה. הוא מביט בבת צחוק של תוגה על כתלי החדר המעושנים, על רהיטיו הפשוטים, הבלים והשבורים… הוא מרכין קומתו, מוציא חתיכת פת קיבר מארון עץ, ממרח את הלחם בחמאה בקצה סכין שהחליד, וגם שנים־שלשה בצלים… עיף ויגע הוא מניח את קסתו מן הצד… ובעודו מגהק ומפהק, יפול על הספה השבורה, שתוכה נראה לחוץ, ולועס את סעודתו בתאבון.
האיש הגדול הזה הוא סופר בשפת עבר!…
להניח תפילין
מאתיצחק פרנהוף
בנעוריו ידע רק “ארבע אמות של הלכה”.
היום בוער. גלגל של אש שולח קוים לוהטים מבעד החלון אל בית־המדרש. כל ברואי מטה עיפים. ה“בחורים” יוצאים החוצה ומבקשים להם מקום, לשאוף רוח. והוא, מאיר החצרוני, יושב כפוף אצל עמודו הקטן ולומד, הוא אוהב את הבדידות והמחשבות שבבדידות. קולו משתפך בנעימות כתלי בית־המדרש הריק, והוא נהנה מקולו. הוא מוצא מין מתיקות ולחלוחית בניגון הגמרא.
ליל חורף. בשעה הרביעית בלילה הוא פותח לבדו את בית־המדרש השרוי באופל. ידיו הרועדות מדליקות את העששית. דומיה מסביב. הכל נרדם. גם הכתלים והתנור נרדמים. גם הספרים והתוכן שבספרים ישנים… גם הצללים שעל הקירות עומדים בלי נוע ונרדמים. והוא יושב בחצי האופל, מתכוץ ומצטמצם ולומד. דעתו עתה צלולה ביותר. הוא מעמיק ויורד לעומקא דדינא. הוא שמח במצאו סוגיא חמורה, סוגיא דוקא ולא אגדתא. גם אגדה הוא אוהב, אבל רק “בין מנחה למעריב”, כשמוחו מטושטש מעט ולבו עיף מלמודי כל היום.
חוץ ממה שהיה עוסק בתורה, היה לו עוד עסק אחר: התפילה.
תפילתו היתה נשמתו. הוא ידע, למי הוא מתפלל ולמה הוא מתפלל. כשעומד בתפילה ונדמה לו, שהוציא מלים מפיו, שלא כוון לבו בהן, היה מצטער מאוד. רגשי צערו היו נבלטים על קמטי מצחו הגדול. “לך פטפט דברים של מה־בכך לפני מלך בשר־ודם! הירצך?”… אז יחזור על המלים האלה וידגישן בהטעמה מיוחדה. כשתפילתו שגורה בפיו, ירגיש גדלות והשבעת רצון ותתנוצצנה דמעות בעיניו. הוא אינו מוחה אותן. מצוה לבכות. ומה איכפת לו? אדרבה, עוד מצוה אחת.
וכשהגיע לשנת שלוש־עשרה והתחיל להניח תפילין, כמעט נשתגע מרוב התלהבות. הוא היה מכוון בהנחת תפילין “כמו שצונו הקב”ה“. ויהי משעבד את כל תאות לבו ונפשו לעבודתו ית”ש. ויהי נזהר מאוד בנשיקת התפילין, במשמושם, בחליצתם באופן היותר מדויק. בכל יום היו בעיניו כחדשים, ויהי חי בהם. ההנחה, הכריכה וההדקה היו גורמים נכבדים בהויתו.
כה חלפו עליו ארבע־חמש שנים. התלהבותו לא פסקה ודבקותו לא חדלה.
ויהי היום לפני תפילת שחרית, ומאיר החצרוני יושב ולומד בבית־המדרש, כמנהגו, ומסתבך באיזה ענין מסוכסך. ולמען בדר את רוחו, הוא נשקף מעט מבעד החלון, כמנהגו. והנה, מעשה שטן, בת אלטר שטינברג, נערה כבת שבע עשרה שנה, יושבת על האצטבא, קוראה בספר, עיניה מבריקות, שערותיה קוסמות.
באותה שעה ניתז ניצוץ אחד מעיניה של הנערה ונשר לתוך עיניו של מאיר.
חום נעים עבר בכל גופו. אותות הזדעזעות הסתמנו בכל אבריו.
הצבור מתפלל, והוא אינו זז מהחלון. סקרנותו גדלה מרגע לרגע…
הצבור כבר כילה להתפלל, והוא עומד וחולם. נפשו מתמוגגת והוא עושה הכנות מיכניות להניח את התפילין.
אז נזכר, כי “המניח תפילין צריך להזהר מהרהור תאות אשה. ואם אי אפשר לו בלא הרהורים, מוטב שלא יניחם לעולם”. והוא אינו מניח היום תפילין.
בלילה הוא חולם, והנה גוּלגוֹלת אחת בעינים מתות, בפנים מרוסקים, צפה על פני ים של דם… ועל השלד חרות: “קרקפתא דלא מנח תפילין”.
הוא משכים קום ומצטער מאוד. והמצטער פטור מן התפילין…
יום עובר אחר יום, ואין דעתו מיושבת עליו. בת אלטר שטינברג מנקרת בלבו. ואינו יכול לעכב בנפשו, שיסיח דעתו מאותה ריבה… הוא מרגיש, כי כבר קיבל שם “פושע־ישראל בגופו” והשם הזה מחמיץ, מעלה תסיסה, התגוששות והתנגשות הדעות…
לאט לאט הוא מתחיל להתיחס בקרירות להשאלה הזאת. ההרגל פגם את חידוד “מוסר־כליותיו”. מצות תפילין בעיקרה מתחילה להיות רפויה בידו. הוא מפקפק: אולי אמת, מה שיחשבו האחרים, כי מצות תפילין היא המצאת הפרושים, וכונת הכתוב באמרו: “וקשרתם והיו לטוטפות”, היא כמו “קשרם על לוח לבך”…
רוחו עושה טיסות וקפיצות גדולות…
הציץ ונפגע…
כל מה שהיה מכבר, נלקח ממנו… הכל אבד… ומצות תפילין לא עלתה על לבו.
הוא קם לו ממטתו בבוקר, רוחץ פניו וחצי גופו. לובש בגדיו ואוכל פת שחרית. בן־חורין הוא. הוא מרגיש את הנעימות שבחירות, את המתיקות שבחירות…
הוא נשא אשה, גם הוליד בן, ותפיליו לא יעלו על לבו. תפיליו מונחים בפינה מוסתרת. התיק כבר בלה. ה“בתים” נתישנו ונתמזמזו. “השין” נמחקה, הרצועות נתמעכו, נתעפשו ונדבקו להתיתורא, עד שאין להסירן בנקל משם.
ברבות הימים הכל נשכח…
פעם ראה את תינוקו משתעשע בתפיליו, סוחבם ברצועותיהם על הארץ…
אז יחוש כאב חד, זכרונות מתהום הנשיה יעלו בלבו. יזכור את הרוחניות של ימי ילדותו, את קדושתם של “כלי שעשועים” האלה…
אבל כבר לא יוכל להחניק את החרות שבנפשו. אז ימהר חיש, להסתיר את התפילין, לקבור את זכרן..
כן חי ימים רבים רחוק מהיהדות המעשית, וכל השפעה מן החוץ לא גרמה לו, לשנות סדרי חייו.
ויחשוב האיש, להיות כן עד סוף כל הימים.
אך האורב קם לו מביתו…
בימים ההם קמו מעוררים בישראל.
מעוררים קמו, שהשמיעו את תרועת התקומה ברחובות היהודים, לא הניחו את חבוקי התנומה לישון… בחזקה קרעו את החלונות, בחזקה משכו את מיתרי המסך, ושטף אור פרץ אל החדרים האפלים… ואם “ישני שחרית” התעצלו לקום בהתנצלותם: “עוד מעט שנות, עוד מעט תנומה”… היו המעוררים גוזלים את בניהם מחיקם. ועל כרחם נאלצו גם האבות לפקוח עינים…
הבנים השיבו את לב אבותם ליהדות הישנה…
גם בנו של מאיר החצרוני נתגדל באויר כזה, רוח העת צרר גם אותו בכנפיו.
ועוד בהיותו ילד, התחיל להטריד את אביו בשאלות:
– אבא, מה אתה, “יהודי” או לא?
– מובן, כסילי, שיהודי אני!
– וחיים־יעקב שכננו, מה הוא?
– גם הוא יהודי!
– ומדוע אין אתה מתנהג כמותו? הוא מתפלל בכל יום, מניח בראשו ועל זרועו איזה דבר מעור שחור. ומדוע אין אתה מניח זאת?
– בּה. כשתגדל, תדע הכל. לעת־עתה הנך עוד ילד.
וכשגדל, ידע הילד הכל. ידע, כי אביו אינו נוהג כשורה, אבל בוש להכלים את אביו – וישתוק.
– אבא. בנו של הד"ר פדהצור לומד לדבר בשפת עבר… בשפה הזאת, יאמר, דברו אבותינו. האמת? מדוע לא תלמדני גם אתה את השפה הזאת?
– טוב, טוב בני. תלמד מהיום את השפה הזאת גם אתה…
הוא נסחף בחזקה לאותם החיים, שהאביד בידיו.
בסתר נפשו הוא מתחיל להרגיש קמעא קמעא איזה געגועים… אבל טרם אמר לחזור למקום שיצא משם…
– אבא, חברי בגמנזיום התחיל היום להניח תפילין. אנוכי, ביום העשרים ליוני הלא תמלאנה לי שלוש עשרה שנה, ואין אני רואה כי תעשה הכנות לזה… אבא, יהודי אני ויהודי אתה… וככל אחי היהודים חפץ אני להניח תפילין…
פני האב נמלאו דם, הוא הבין את דברי הבן, ויחש עקיצה נוראה בלבו. הוא הבין את משמעות ההכנות, שבנו דורש ממנו… היתכן כי הבן יניח תפילין והאב לא יניח?
ויהי ביום העשרים לחודש יוני, ויתחילו שניהם האב בן השלושים ושש והבן בן השלש־עשרה – להניח תפילין…
מעשה במרכבה
מאתיצחק פרנהוף
מרכבה ממש, שחורה ויפה במסעדות גדולות, כאותן המרכבות שנסיכים ואצילים נוסעין בהן. גם הסוסים הרתומים במרכבה סוסים ממש. יפים מאוד וגדולים, מקושטים ברתמה מהודרה, מצויינים בגדלם וברעמותיהם הנאות.
ואני, עבדכם הסופר, יושב בתוך המרכבה. והסוסים דוהרים והמרכבה מרקדה…
קול משק האופנים ושעטת פרסות הסוסים הצהילו מעט את רוחי הנכאה, ויפיגו כמעט את הצער מלבי הנעלב והנכלם על ידי מבטי הבוז, שהשליכו עלי נשי ביתו של רעי בעל־האחוזה פ., שבביתו אני גר זה שני שבועות, לבלות את ימי החום הבוער בעיר.
בכל מקום שהסופר העברי הולך, הוא נושא את דעותיו עמו…
כשהתחלתי להרצות לפני רעיתו של בעל־הבית ולפני שתי אחיותיה הבתולות ורעותיהן הצעירות את הדעות והמחשבות, המרפרפות בעולמנו, הייתי בעיניהן כבריה משונה – כחצי־משוגע.
ואהי מצטער כל־כך בשביל זה.
אך הואיל וראיתי כי כן, עזבתי את השיחה, שתתפתח לפי טעם הנשים.
– היודע מר לצאת במחולות? – שאלתני אחת העלמות בהמשך הדברים. ואני עניתי בשלילה.
– ולצאת על חלקת הקרח אתה יודע?
גם על זה עניתי בשלילה.
צחוק פרץ מפי הנשים. המתונות שבהן סקרו עלי בכונה במבט של רחמנות כמו על “בעל מום אומלל”. אחדות מהן רמזו עלי במבטים של בוז וקלסה: “מי לא יחול כיום הזה? ומי לא ידע להחליק על הקרח?”
בעל הבית, היודע את נפשי הסולדת, הרגיש תיכף את מורת־רוחי, על כן הציע לפני, לנסוע מעט “מסע־של־תענוג”, לפכח את צערי.
כדי להפיס את דעתי, צוה וירתמו לי את מרכבתו החדשה והיפה, ויצטדק לפני, על כי לא יוכל ללוותני בדרכי מחוסר פנאי.
והסוסים דוהרים והמרכבה מרקדה, ואני יושב בתוך העגלה, שיש לה ברק שחור כראי, והיא רצופה בפנים באטון ירוק יקר.
התנועה והטלטלה הנעימה מסיחות את דעתי מרעיונותי המסתבכים, משפלות רוחי, שהשפיעה עלי השיחה עם הנשים, ואני חש איזו נעימות, איזו רוממות, מעין אותה הנעימות ואותה רוממות הרוח, שאני מרגיש בשעה שיעלה בידי לכתוב סיפור יפה…
אין את נפשי להשתקע במחשבות, איזו הדרך באה עלי עתה אותה הרחבת הדעת, הכרת העצמות והגאות. אין את נפשי להרהר בדבר, אם גורם פנימי או גורם חיצוני משפיע עלי באותה שעה. דיי, שאני מתענג, ואני חושב על אודות מהותי, שנתגדלה בעיני ועל ישותי החשובה כעת שבעתים.
רעיונותי מקבלים עוד צורה ממשית ומוחשית על ידי אותות הכבוד, שבהם מקדמים אותי כל האנשים העוברים על הדרך, אשר אנוכי נוסע.
אני נוסע וכל אכר הרואה אותי, מניח במהירות את כלי מלאכתו, מסיר בזרועותיו החשופות את כובעו מעל ראשו, כופף קומתו ומשתחוה לקראתי. כל אכרה תחוה קידה והשתחויה כנגדי, מעט בפישוט ידים ורגלים. שכור־התענוגים אני מתחיל לפשפש במעשי, שעל ידם אני זוכה לכל הכבוד הזה…
ובעודני הוגה במחשבות כאלה, והנה מרכבתי כבר מתנהלת לאטה בחוצות העיר הקטנה ס.
ופה מחזה חדש.
כל יהודי העיר הקטנה הזאת, העסוקים במשא־ומתן על מגרש העיר, הדומה לגל של אשפה, מניחים את כל עסקיהם ועומדים בשורה ולוטשים עין עלי. הלטישה הזאת מפיקה מין יראת־הכבוד והרוממות. מניפים הם את ידיהם בהרמות תכופות אל מול כובעיהם, להסירם לכבודי מעל ירמולקותיהם בהתפעלות ובהתלהבות. כל יהודית מוכרת בשוק קמה ממושבה הכן להביט עלי. כל נערה שבעיר מציצה מן החלונות…
אני יורד מעל מרכבתי, לקנות בחנות הסמוך לי סקריקין1 בשביל ילדי רעי. והנה המון חנונים וחנוניות מכתירים אותי, קוראים לי בכל מיני שמות של כבוד: “מה יחפץ האדון? מה יקנה הפריץ?” כולם מתקוטטים עלי, כל אחד משבח את סחורתו ומזלזל בסחורת חברו בפני.
אני מצמצם את עצמי בגדלות עשויה, לשבית הריב, אני מטיף להם לקח על השלום. הם “עושים אזנם כאפרכסת” לשמע דרשתי, ואני עולה לי על המרכבה.
בשובי לכפר, אני זן את עיני עוד הפעם בהמון המעריצים אות וחולקים לי כבוד ויקר, החביב לי מאוד.
אל תשחקו לי אחי הסופרים! הלא “קרוצי חומר” גם אתם, ובמדה ידועה חביב הכבוד גם עליכם…
והסוסים דוהרים והמרכבה מרקדה… ומוחי חושב וחושב, להיות נוקב ויורד עד תהום העובדה הזאת. אני חפץ לדעת את הסיבה האמיתית, את הטעם הנכון, מדוע יפזרו לי כבוד כזה. הלא זר ומוזר אני להם. בפעם הראשונה ראוני היום.
רעיוני עסוקים בענין הזה ברצינות, בכובד ראש ובעיון.
פתאום יעלה רעיון על לבי, ואני שוחק על עצמי, כי לא ידעתי זאת מראש.
הלא בימים האחרונים כתבתי סיפור יפה מאוד, כל העתונים העברים ספרו בשבחו, ועל ידו נודע טבעי בעולם. בודאי קראו אנשי העיר הקטנה הזאת את סיפורי, או אולי שמעו רק את שמעו הטוב, וכל אחד חמד בסתר לבו לדעת את המחבר “פנים בפנים”, והנה בישר להם רעי בעל־האחוזה הקרובה אל העיר, כי הסופר בעל הסיפור המהולל הוא ידידו, ועתה יבוא “לשכון כבוד” במעונו – ותהום כל העיר… “הסופר יבוא… הסופר יבוא”… וכשראוני היום נוסע במרכבתו של בעל האחוזה הבינו – הלא הם יהודים בעלי מוחות טובים! – כי אני אני הוא המחבר תאות־נפשם. וסופר כזה, אם יבוא לעירם, איך לא יראו לו אותות הכבוד?
בלי ספק ערג לבם מאוד, לקחת דברים אתי ולא רק לראות אותי… אבל אין העת דחוקה. הלא אשאר בכפר. מחר או מחרתים יבואו הכפרה, “לשבוע זיו תמונתי”, או אני אופיע עוד הפעם בעירם לשעות מספר, להשתעשע שם אתם..
הכל ברור וקים, הכל פשוט בתכלית הפשטות. אבל עוד פקפוק אחד מטריד את מחשבותי.
התינח יהודים שבעדם ובשפתם אני כותב, המה ידעו לכבד את סופריהם כראוי להם. אבל אכרים “אינם־יהודים”, שלא קראו ולא ידעו את סיפורי, מדוע יתנפלו אלה לרגלי?
אבל גם את הקושיא הזאת תרצתי על הצד היותר טוב! בודאי אמרו היהודים לאחד המיוחד שבאכרים, הדרים בתוכם: “דע לך איוניה, שאחד הסופרים בא לגור בתוכנו. אנא, איוניה, תנו לו כבוד, הסירו את כובעיכם בפניו. הלא תדע לך, ידידנו, כי כאשר יבוא קדוש למחנכם, אז נכבד אותו גם אנחנו. ב”ספרי־תורה ב“חופת חתנים” אנחנו יוצאים לקראתו, וממעלתכם אין אנו מבקשים בשביל “הגדול” שלנו, אלא מעט כבוד בלבד, כבוד שאינו דורש עמל רב וחסרון כיס, רק הסרת־הכובע, ודי. מה איכפת לכם?…"
אז ישמע איוניה והדברים נכנסים ללבו. מדוע לא? היהודים מבקשים, נמלא חפצם. והוא יוצא ומספר זאת למיכילא, ומיכילא לפטרא, וחברא חברא אית ליה. כה יצא הקול בכל הסביבה. ומה התימה? הכל פשוט בתכלית הפשטות!
ההשערה הזאת נתחזקה בלבי יותר, בבואי לחדרי. קראתי עוד הפעם את סיפורי. ראיתי, כי באת נעלה הוא על כל תהלה, ואני בעצמי לא הבנתי את ערכו עד היום… אחזתי את סיפורי בעונג רוח וכמעט נשקתיו בפי…
על ידך, סיפורי, זכיתי לכל הכבוד הזה!
בו בלילה ישנתי בנעימות מיוחדה וחלמתי חלומות טובים…
למחרת השכמתי קוּם בבקר, ואני יוצא לחוץ. האויר בכפר משיב נפש, העצים נותנים ריח. השמים טהורים ובהירים ורק פה ושם מתפשטים גזרי עבים לבנים קטנים ונעימים. הם מתנועעים לאט ובמנוחה, בחשאי, כאילו יאבו לאמור לנו: אל תיראו, בני־אדם, היום לא נמטיר עליכם…
ואני מחליט בלבי, ללכת היום ברגל לאט לאט בכל אותו הדרך שעברתי אתמול במרכבה. הנסיעה בחפזון מעכבת את העין לראות את כל מראות הטבע, והסביבה פה היא כל כך יפה… קסם שפוך על פני כולה… שם מתנשאים בשיא חוסנם הרים גבנונים ועליהם, שם שם במקום שאין העין שולטת, מתנוססים בתים קטנים, אהלים יפים… בין ההרים יראה הר גבוה ותלול מאבני גיר, אשר הטבע הקציעהו כמו בקו… ועל ההר שם, גבוה מאוד, יער יפה, שעציו הנפלאים יפרשו ענפיהם, יתערבו זה בזה ויתלכדו יחד אחדות שלמה, עמו יראים המה, לבל יפלו מהר נורא כזה…
כדאי ללכת רגלי, לטפס על ההרים…
ואני הולך לי. רוח נעים נושב, איזה רוך משתפך בקרב לבי. ואני חש, כי כנפי “בנות השיר” מתנועעות בי ומשיקות… התחלה חדשה לסיפור נעלה, לשיר חדש!
כסור מעלי “רוח הקודש”, אני רואה דבר חדש, זר ומפליא…
הנה אכרים ואכרות עוברים על פני ולא יעלה על לב אחד מהם לברכני, להסיר את כובעו ולהשתחוות לפני….
מה זאת?
ואני התובע בקרב לבי את הכבוד מאתמול… ויש לי הזכות לתבוע אותו היום ביתר שאת, כי עוד מעט סיפור חדש ידפס מאתי, סיפור נעלה כערכי על סיפורי הקודם – ואין משים לבו אלי.
האכרים, כמו להכעיס, שקועים במלאכתם בשדה, ואין פונה אלי.
שם יושב לו אכר. לפניו בוערים גזרי־עץ נרקבים, והוא מעשן את מקטרתו. אני עומד נכחו, עיני מפיקות תחנונים ודורשות ממנו את ההתבוננות המגיעה לי. אך הוא לא קם ולא זע ממני…
מה? הלא אני הסופר הגדול מאתמול… וכמו שכבדתני אתמול, הלא חייב אתה להוקירני גם היום…
אלכה לי אל העיר הקטנה – אמרתי בלבי – אמצא את אחי היהודים, כי סוף סוף הלא רק בשבילם אני עובד וכותב. המה יקבלוני בסבר פנים יפות. על כפים ישאוני. המה יתפארו בי ואני בהם… אדבר אתם על אודות סיפורי. אציע לפניהם את רעיון סיפורי החדש… אשאל אותם על מצבם. אנחמם מיגונם. אלמד אותם פרק בהלכות החיים…
שקוע במחשבות כאלה אני הולך לי ואני רואה, כי רגלי כבר עומדות בחוצות העיר הקטנה.
אבל אל אלהים אדירים! מה זאת?!
גם פה נשתנו סדרי בראשית… אין מביט עלי, אין מסתכל בי, אין מברכים אותי בשלום. כולם טרודים במלאכתם, בעסקיהם ובריבותיהם.
אני סובב בחוצות העיר, וראשי עלי כגלגל, עד שאינני יודע מה אני מחפש, מה אני רוצה. אני מרגיש את עצמי בודד ונעזב. נשמתי מסתלקת ממני…
מה? השכחתם יהודים, מי ומה אני? הסופר הכותב את הסיפור המהולל אשר פזרתם לי אתמול כבוד ותהילה… גם מאיוניה בקשתם, כי יעשה לי כבוד ויקר. הלא בקשתם?… לא?… ומדוע חרדו האכרים לכבדני? הכּה חלש כוח זכרונכם? בטלנים אומללים! או אולי רק צרותיכם אשמות בכל אלה, רק אסונכם הגדול…
אני סר אל אותה החנות מאתמול, לקנות שמה הרבה יותר סיקריקים מאתמול…
אבל אין שם כל תנועה וחיים עתה. הם עונים על שאלותי במתינות ובשעמום…
אני מרגיש לחץ ודחק בלבי. דמעותי שמות מחנק לגרוני…
אני מסב פני, לשוב לביתי וסוף כל סוף שם אחד את לבו אלי…
נער קטן ויחף, ודוקא נער יהודי, הכירני, כי אני הוא הפריץ מאתמול, ויזרוק עלי צרורות עפר. יהודים “גדולים” רואים, מושכים בכתפיהם, ובת־שחוק מרחפת על שפתותיהם..
“שמעיה טודרוס!” – שומע אני את קולו של אחד מהם – “שמעיה טודרוס! הלא זה הוא “האשכנזי” מאתמול, אשר חשבנוהו לאיזה “פריץ”, מפני שנסע במרכבה כבוּדה...”
“ה־ה־ה!”
המסוה נופל! כמה מן האירוניה!
לא לי, אחי הסופרים לא לי חלקו אתמול את כל הכבוד הזה, כי אם למרכבה ולסוסיה…
-
סוכריות. ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.