רקע
יצחק פרנהוף
המדקדק
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

“צריך שתהא לו לאדם שיטה קבוע בחיים… לא שיהא היום כך ומחר כך, בדרך אגב, ותלוי בסיבות חיצוניות ופנימיות… לא נקרא “אדם” אלא בעל אופי קבוע ותכונה חזקה, שכל רוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו…”

זוהי דעתו של ר' שלמה זאב המדקדק. והרבה יש לו לדבר מדעתו זאת. ראיות חזקות ומופתים חותכים, אי בעית אימא קרא, אי בעית אימא סברא, יש לו בנרתיקו, אבל שתקן הוא ר' שלמה זאב מטבעו, קמצן בדיבורו, ובמקום שאך אפשר חושׂך הוא את דבריו לעת אחרת… ואף כי איש אמיד הוא, מטופל בנכסי דלא ניידי, ירושת אבות, וצריך הוא להיות מעורב עם הבריות, אפילו הכי לא היה שום איש יכול להתפאר ששמע מר' שלמה עשרים מלים שלמות בת אחת, בעניני דעלמא… כלום “אשר ברא אלהים לדבר” כתוב? “לעשות” אמר רחמנא. לעשות ולא לדבר. מכונס בתוך עצמו היה ר' שלמה זאב מנערותו עד יום מותו. איזו תוגה של מסתורין עוטפת אותו תמיד, יגון עז משתקף מתוך עיניו ומפניו הגאותניים והמעוננים. גם שחוקו, שבא לעתים רחוקות מאוד, היה שחור וקפוא. רתחני וקפדני היה כל היום. מלא תרעומות ותלונה על כל באי עולם, כאילו נחשבים לאויבים לו ולשיטתו. – – – ושיטתו הכללית היא בתכלית הקיצור: על שלשה דברים היהדות עומדת: על דקדוק המלה, דקדוק הזמן ודקדוק המעשה…

דקדוק המלה כיצד?

תנ“ך נתן הקב”ה ליהודי! וכל חייו משועבדים לפרש ולבאר אותו התנ“ך’ל. לדעת כל מלה שבו, לדקדק בהן עד כמה שכוח שכלו מגיע, לזכור בעל פה כל קוצו של יוד, לספור ולמנות כל אות מאותיות. אילולא כל זאת, בפירוש אין כל תכלית לחיי היהודי. אם היו מעירים את ר' שלמה זאב באמצע שנתו היה יודע להגיד על פה שישנם בתנ”ך תתקב“ך פרשיות, עשרים ושלושה אלף ורי”ד פסוקים, חמש מאות ותשעים ושנים אלף ותל“ט מלות, שני מיליון תשכ”ח אלף ות"ת אותיות!

הוא לא בטח על שום ספר וסופר, הוא ספר ומנה בעצמו ומצא שהשם “הויה” ב“ה, נמצא בתנ”ך ו' אלפים ותתנ“ה פעמים, ו' החיבור – מ”ה אלף רכ“ז פעמים! כל שורש משרשי התנ”ך מונח בקופסיה, צריכים היו רק לשאול: ר' שלמה, כמה פעמים נמצא השורש פלוני? והוא התחיל למנות על האצבעות, ומעולם לא שגה. עיינו אחריו בקונקורדנציה ומצאו שלא החסיר אפילו אחד.

הסיפורים, הרעיונות והתוך כשהם לעצמם לא לקחו כ"כ את לבו, כמו המלות שהענינים מלובשים בהן. בשביל מלה חדשה כדאי היה האסון היותר גדול.

שמעי בן גרא בודאי היה רשע גדול; קלל את דוד קללות נמרצות, סקל אותו באבנים, אבל כדאי היה להברא, “שמעי” זה, וההפסד שהיסב לדוד כדאי היה ויוצא בשכר מלה חדשה שכתובה על ידו בתנ"ך!

“ועיפר בעפר!” עיפר בפיעל… פעם אחת בתנ“ך! כל ימותיו ולילותיו הקדיש ר' שלמה רק ל”חקירות" כאלה. “בתנ”ך כתוב הכל“; כל המלות שכתבו המחברים מעצמן מוצאן בהתנ”ך. אם כן למה צריכים לשאר ספרי מליצה? הבדרשי היה בודאי מליץ נפלא, אבל הכי לא הראו המפרשים, שכל מליצותיו נמצאות בתנ"ך…

באתר דיעיל ירקא ליעול בשרא! תחת לקרוא ספר מאיזה מחבר שיהיה, הלא המקור לפני… – – –

והמקור ההוא לא סר מרעיוניו אף רגע. כל מקרה דמתרחש בעלמא היה מחפש אם ימצא מלה מתאימה לו בתנ“ך. מליצה תנ”כית היה בכוחה להשכיחו את הקטסטרופה היותר נוראה, המצאה טובה, פירוש חדש מדויק והולם, היה חשוב אצלו יותר מכל עניני משפחתו.

בן יחיד היה לו לר' שלמה זאב המדקדק שעוד בילדותו התנכר כי לגדולות נוצר… בהיותו בן שש כבר ידע להטות את הגזרות והבנינים, והגיד את כל החמשה חומשי תורה בע“פ, ישר והפוך, ויגדל בכל שנה ושנה בהצטיינות יתרה – עד שמת – – – כשבאו חברי ר' שלמה לנחמו בימי “השבעה”, מצאוהו נשתנה מאוד, פניו רזו וכל גופו נתדלדל ופחדו לפתוח בשיחה מפני שראו כי גדול כאבו. רש”ז הבין מה שבלבם, פתח ואמר: "יכול אני לקרוא עלי הפסוק, “צפד עורי על עצמי – – –”

“אמת, אמרו המנחמים, “פני ר' שלמה רעים מאוד, אבל בעזה”ש ישוב לאיתנו. מה יכולים לעשות? לשכוח! שכחה ברא הקב”ה בעולמו לטובתם של הבריות – ושכיחא היא מלתא… – לר' ביניש ינטיס היה ג“כ בן יחיד, אבל לא כר' שלמה זאב, שיש לו תהילה לאל בת שתחיה לאורך ימים. בנו של ר' ביניש היה יחיד לחלוטין, אין לו זולתו בן או בת, והבן הזה נבתגר – ומת. מה תחשבו, אמר ר' ביניש?…”

“מה תחשבו הוא פירושו של “צפד”, שיסע רש”ז את המנחם, שכפי הנראה לא שמע אף דבר אחד מדבריו. "מה ענינו של “צפד עורי”? מלה קשה? ה?

נתמהו האנשים ואינם עונים לו תירוץ על קושיתו – – –

והוא מותיב ליה והוא מפרק לה; מתלבטים המפרשים. יש שרוצים להשוות “צפד” אל “צבט”, “ויצבט לה קלי” – בלא טעם… רש“י מפרש ו”צפד“, ו”חבר" – – –מאי שייכות לצפד ולחבור? גם ביאורו של האבן עזרא, לא מחוור לי. וכמדומני, שמצאתי. בלילה חשבתי על הפירוש הנכון. לפי דעתי הקלושה, “צפד” ענינו כמו “קפד”, קפדתי כאורג חיי. והצדיק מתחלפת ב“קוף”, כמו “תרצדון”, “תרקדון”…

והכל – גז. כל הכאב – סר; נשכח הבן יחיד, ו“צפד”, ו“קפד” על סדר היום. ה“צדיק” וה“קוף”. – – –

ובקפדנות ודיקנות יתירה היה מבטא כל מלה עברית. הלא המלה כתובה בתנ"ך. – – – ואין צריך לומר, שתפילתו היתה מדודה ושקולה, מדוייקה וברורה, שלא הניד הנח ולא הניח הנד, שלא החזיק הרפה ולא הרפה החזק, שהדגיש כל דגש, קל שבקלים, כל נקודה, וחצי נקודה ואבק נקודה! הרי נקודה קטנה יכולה לשנות המלה מהיפך להיפך.

דרך משל: “מתים” בשוא ענינו גברים חזקים, מתים מחלד! ובא הצירה, שתי נקודות קטנות, ומהפך אותם הגברים החיים – לפגרים מתים. וכן ה“קמץ” משנה מתְהִלה לתָהְלָה…

ואוי לו לעובר לפני התיבה בבית המדרש שלא דקדק בניקוד. פעם צעק אדם פשוט המתפלל ל“יאהרצייט” של אביו: “אל חי וֵקים”. ודחפו ר' שלמה זאב באמצע המלה מעל התיבה, והיה מלא זעם: נו, נו, נו, אצלך אָ וי, וי – – –.

גם בשמעו בשיחות חולין איזו מלה, שיסודה בקודש, מבוטאה שלא כתיקונה היתה אותה המלה צורמת את אזנו ולא יכול להתאפק, למרות טבעו השתקני, מלהיער את אוזן המדבר על שגיאתו. – – –

וכל כך התרגל בדקדוקה של המלה העברית עד שהיה משתמש באותו הדקדוק גם בדיבורו החולוני והשווקי. וכשהלך ביריד שבאולשקובצי לקנות אצל ערלית אחת תפוחים, שמעו אנשים כשהוא אומר אליה בלשון גויית: “דאייטע מני זא פייעט גראיצארו יאבקו”. הפ"א מפייעט רפה, מפני שהיא באה אחרי אחת מן האותיות, המושכות אות רפויה.

__________

דקדוק הזמן כיצד?

צריך אדם לחלק עתו בעולם הזה. והחלוקה צריכה להיות בדיוק גדול, שלא ילך לטמיון אף רגע. כי לכל רגע ורגע יש עבודה מיוחדת. לא לתוהו נברא הרגע. והרגע של היום צריך להיות שווה לאותו הרגע של אתמול ושלמחר. כל חייו היו חיי שעה

שעה קבועה היה לו לקום באשמורת; שעה מיוחדה להליכה לביהמ“ד; שעה לאכילת פת־שחרית, שעה לשתית מים במדה גדולה, שעה של לימוד, של סעודת צהרים, של שינת צהרים. לכל עשיה ועשיה שעה מיוחדה, ולכל שעה – עשיה מיוחדה. לא היה מקדים העשיה ולא היה מאחר אותה, אפילו שישוב העולם לתוהו, ואם במילי דעלמא כך, במילי דשמיא עאכו”כ!

שעת התפלה! מה צריך יותר זהירות זמנית ודיקנות מתפלה בזמנה? מה צריך מסירות נפש והזדרזות יותר מק"ש בזמנה? –

מעשה ועלה ר' שלמה זאב על השלחן שאצל האורלוגין לראות אם כבר הגיע זמנה של קש“ש של שחרית? ההסתכלות הזאת מוכרחה היתה בעיניו ממש, בדבר הזה לא בוטחים בשום בן אדם. – – והנה הוא רואה, שכבר הגיע הזמן לקרוא, ומבהלה ופחזות נשמטה הטלית ממנו והירמולקה נפלה מעל ראשו, והוא בעצמו נפל “מלוא קומתו” על ר' פסח המלמד, שישב שם והתפלל, וירא היה ר' שלמה להמתין עד שיקום וירים הירמולקה ויעבור בין כך זמן ק”ש, ושם ידו על ראשו וקרא: “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אח־חד!” בשעה ששכב כולו על ר' פסח “הכל ניחא”. – – –

האורלוגין הבית־מדרשי היה כולו שלו. אסור היה לאיש אחר לגעת בו להעמידו על נכון. והיה מכה בידים ממש אם החציף אדם פניו להחליט, שהשעון שלו יקדים או יאחר ללכת בשלושה דקים שלמים.

אירעה פעם תקלה. השעון המתנגדי והדיקני ההוא שרך דרכו… ועמד מלכת. והיו פניו של ר' שלמה מוריקות – – – אשרי מי שלא זכה לראות את השעון בשעת קלקלתו…

ותסברא, איך יכולים לחיות יום שלם בלי שעון נאמן? הרי כל עשיה צריכה להיות על פיו. נשיקת הס“ת ביום ה' צריכה להיות באותו רגע בדיוק של יום החמשי שעבר. הנטילה הראשונה, למשל, של האתרוג מוכרחה להיות באותו הזמן עצמו, שהיה בקירוב בשנה העברה. גם ה”תקיעות", “המלקות” וגם “ההושענות” של כל השנים צריכות להיות באותה השעה עצמה. – – –

הרי דקדוק הזמן ודקדוק המעשה כאחד!

עשית המצוה מוכרחה להיות בדקדוק עצום, בזהירות יתירה, בקפדנות ודיקנות מרובה.

כל מניעות שבעולם לא יעכבוך מעשות המצוה. שבת אחר הצהרים, כל יהודי העיר ישנים שינה של תענוג, והנה שואה פתאומית: דליקה נפלה בעיר בהיסח הדעת. ונהר די נור השתפך פתאום על כל העיר. לשונות של אש מתפרצות מכל חלון, עמודי אש משתרבבים מכל גג, כל העיר הולכת וכלה בתוך גלים של שלהבת; כל הבריות מבוהלים, צועקים ומיללים בקולות פולחים חזה, משתגעים מפחד פתאום, דעתם מטורפת, רצים־אצים אל כל עבר ופינה להציל ולהנצל ואין כל מפלט. נחלים של שלהבות, זרמים של להט מרתחים בכל רחוב – והנה ר' שלמה זאב מסתכן בנפשו, נכנס לתוך ביתו הטבול כולו בלשונות אדומות, נדחף אל חדרו אשר קירותיו נופלים – וחוטף משם גלוסקא של שבת אשר חציה שרופה באש, אל תחת בית שחיו, ורץ עמה אל הסטריפה, נהר דמתא, ואוכל שם כזית חלה – כדי לקיים חובת סעודה שלישית…

מתוך נקודת מבטו זו ממילא מסתברא, שהיה שונא שנאת חמס את החסידים, שאחד משלושת הדקדוקים לית בהון… לא מדקדקים במלה, אינם “יודעים מחייהם” מה הם סחים. ה“קריאה” שלהם אינה קריאה והתפלה שלהם אינה תפלה. אשרי האיש שלא שמע את “העברי” שלהם! והם עוד מתלוצצים: דקדוק שמדקדוק! וי לחייהם! ואין צריך לומר, שאינם מדקדקים בזמן, בוגדים המה בזמן כליסטים ממש, וגם אינם מדקדקים בעשית מצוה. אצלם ימ“ש הכונה עיקר ולא העשיה, ובאמת מצוות אינן צריכות כונה, כי העיקר בכל המצוות הוא חלק המעשי. הקדושה המנהגית ולא הכונתית… הגע בעצמך: מי שתוקע בליל פסח בכונה עצומה ואוכל כזית מצה בדחילו ורחימו בליל ראש השנה – הירצה בעיני ד‘? ולא זו בלבד, שבמצוות המעשיות העיקר הוא חלק המעשה, אלא שגם בתפילה, שנקראה “עבודה שבלב”, העיקר הוא שיחתוך האדם בשפתיו המלות בדקדוק עצום – והראיה: אם הרהר בלבו לא יצא ידי חובתו… יכול ר’ שלמה להשבע בנקיטת חפץ, שטהרת המחשבה אצל עשית המצוות אינה אלא מעצת היצר… לסמות את השכל, להטיל ארס בלבך, להדיחך קמעא קמעא, ממדרגה למדרגה, ולא תרגיש כלל עד שיהא לך כהיתר – לעבור על זמן ק”ש ותפילה…

ואז הכל תם ונשלם…

פלא הוא בעיני ר' שלמה זאב כל הימים על הני “הידועים”, העומדים על פתחו של גיהנום ונשארים עוד ביהדותם. למה האי? הלא מוטב שיצאו לגמרי מהכלל וישתמדו! הכי עכשיו אינם גרועים ממשומדים? הגע בעצמך: יהודים בלי יהדות! יהודים, שכל יהדותם אינה שוה אפילו פרוטה אחת! יהודים, השוחקים על דקדוק! אבל כלום יש כאן על מי לדבר? טפשים המה כולם, אטומי רוח, בלי קורטוב שכל. הגדול שבהם לא ישוה לזעירא דנן. הראיתם את משהלי הכתף הזה, השוכב מאחורי התנור בביהמ“ד? חייכם, שקטנו עבה ממתני האדמו”ר שלהם. להנושא הסבל הזה יש עכ"פ מעט שכל. לא למדוהו, אבל שכל טבעי יש לו, ומקיים המצוות כהלכתן, והללו רק רשעים שוטים. גסי־רוח ולא יותר.

ושנאתו לרשעים האלה הוא מבליט בכל הזדמנות. זהיר מאוד שלא יהא לו כל נגיעה קלה עמהם, גם במילי דעלמא, אינו נוגע בספריהם, מוקצה מחמת מיאוס! – אינו מזכיר את שמם אם לא לצורך גדול… עיקם הכתוב כמה דברים כדי שלא להוציא דבר מגונה! וכל דבר שמחזיקים בו ביחוד למנהג החסידות, לגועל נפש הוא לו…

מי מקוה לא עלו על גופו מעולם. בטיפה של מי מקוה היה נכוה כמו ברותחים…

אפילו אם היו חותכים את ראשו לא היה הולך בהקפות בשמיני עצרת…

במוצש“ק חפץ לא פעם לאכול ארוחת הערב “וועטשערי” פשוטה, אבל הואיל והללו מכנים את שם הסעודה הזו “מלוה־מלכה” מאוסה היא עליו, ובוחר הוא לעלות על המיטה כשהוא רעב… בא אל מוכר ספרים לקנות “סידור”, והלה נתן לו, ע”פ טעות, “נוסח ספרד”. צעק ר' שלמה זאב בקול מר: “הרי סידור יהודי חפצתי, סידור קדוש הלכתי לקנות אצלך”.

וכך היה מדקדק ר' שלמה זאב שבעים וחמש שנה. כל מקרה שמח או עצוב, כל שואה וכל אסון בחייו לא שינו את דעתו, דרכו ומנהגו אף במשהו; אבד רוב הונו ולא איכפת ליה… מתה אשתו חברתו בחיים, ולא בטל אף תפילת ותיקין אחת בזמן המדוייק… נשתגעה בתו יחידתו, אשתו של ר' זנביל הורביץ, והוא, היינו אביה, לא בטל אף שיעור אחד במקרא ומפרשיו הכי מדויקים, האבן עזרא והרשב"ם… על כל גל וגל של הפגעים הרעים האלה, היה מנענע להם בראשו, והמה עברו ממנו והלאה. אך מקרה אחד בסוף ימיו חדר לתוך נפשו ודיכא לארץ חייו…

כשלא היה שום רופא בעולם לרפא את בתו משגעונה, חטפו משפחת אשתו המנוחה, שנספחו כבר על הזרם של הכת החדשה, את החולה, אם הבנים, שלא בידיעתו וידיעת בעלה ר' זנביל, ונסעו עמה אל הרבי מאלעסק, המפליא לעשות בענינים כאלה, שהוא יגרש מאתה את השגעון. – –

האסון הזה נודע לאחר המעשה לר' שלמה זאב ועמד בתפילה וביקש מלפני הקב"ה, שלא תהא שום תועלת מהנסיעה אשר־לא־כדת היא.

נוח היה לו שלא תתרפא בתו ושתמות משתרפא, כדי שלא יתגבר ע"י בתו השקר.

* * *

וכשלא שמע ד' בקולו, וכמו להכעיס שבה בתו מהרבי בריאה ושלימה, היה הולך ר' שלמה ונתעצב מיום ליום, וחולשה של זקנה תקפה אותו עד שלא יכול עוד לבוא לביהמ“ד. שום אסון בחייו לא פעל אליו לרעה כמו התגברות השקר ע”י בריאות־גופה של בתו…

כשהיה לו “יאהרצייט” על אביו, ע“ה, לא היה בכוחו עוד ללכת לביהמ”ד להתפלל ולאמור “קדיש” ובאו טובי ביהמ"ד לעשות מנין בביתו. אחר התפילה נשאר יושב על כסאו שחוח וכפוף, צבע פניו היה מעין שעוה, סקירת עיניו קפואה, וכל גופו רעוע תחת משא של שבעים וחמש שנה ותחת אסון מדכא… דברו חברים על לבו, כדי לפכח מעט את צערו, אבל הוא לא קבל כל תנחומים.

“אט, הבל הבלים” – דבר רש“ז בקושי – כבר לאחר המעשה… הריני זקן בא בימים, כלומר, אין אני מונה עוד חדשים, שבועות לחיים, אלא ימים, עוד ימים אחדים אחיה, כך מרגיש אני – וטפי לא… בעוד ימים ואני מת…”

שתיקה והרהור…

“נשאר בידי עוד מעט כסף, בתי אינה צריכה לכספי, יש לה משלה… ועוד. היא נתרפאה מתפילתו של אותו האיש, ויש לה בעל שהיתה לו לקותא… התחבר עמהם איזה זמן, נתדבקו בו בודאי איזה מנהגים זרים, ומחמת ההרגל אינו יודע עוד להפריש הנפסדים מהטובים.. כותב ספר נגדם, אך אין דעתי נוחה הימנו. להרבות דברים עליהם אף לגנאי אסור, אוי!… ובכן, רוצה אני ליסד ממעט כספי איזה מוסד, איזה קרן קימת לטובת הכלל”.

מתחילה החברה ליעץ אותו, זה אומר – “ישיבה” יעשה, וזה מיעץ ספרים, ספרים עתיקים לביהמ“ד, אחד נותן עצה: חברה ש”ס. – – – אוסף־זקנים, הקדש. – – –

“לא, לא”… עונה רש“ז המדקדק בכבדות וחיוך קלוש מתמתח על תוי פניו. “לא, לא, אין את נפשי לכל אלה… רוצה אני ליסד איזה מוסד, שיוביל את כל החסידים ל”שמד” בקרוב…" – – –


המלצות קוראים
תגיות