החוברת “מדינת ישראל” מאת הדוקטור הרצל יצאה לאור, ומי לא יקראה?
מן הקונים והקוראים הראשונים בעירי, הייתי אנכי, בחשק נמרץ, ובנפש שוקקה קראתיה, בלעתי כל דיבור והגיון שבה, ויבואו כשמן בעצמותי. רגש נעלה, נעים וחם, רגש אשר לא ידעתי שחרו, חלף אל לבי… אבל לדאבוני נפסקה קריאתי ע"י דפשה, שאכפה אותי לעזוב את ביתי תיכף לאיזה ימים, לרגל ענין נחוץ מאד.
השעה היתה לי דחוקה, והיה עלי למהר לרוץ את בית־הנתיבות כי עוד מעט ואחרתי מועד המסע.
במהירות סדרתי חפצי, במהירות נפרדתי מאנשי ביתי, יצאתי לרחוב, והנה אין שום עגלה שתביאני אל חצר המסלות, והדרך לא קרובה היא, לקחתי את תרמילי תחת זרועי, ושויתי רגלי כאילות לרוץ אורח, אגלי זעה טפטפו מעל מצחי, ואנכי רצתי, רצתי, ובהיותי בחצי הדרך שמעתי את שריקת החליל, הנותן אות כי המסע בא, ובעוד שעה קלה יסע הלאה לדרכו, ואנכי אבדתי.
כמתיאש פניתי את פני אחורנית, והנה אופני מרכבה ישתקשקון, גלגליה כסופה וסוסיה יגמאו ארץ. רצתי לקראתה, נתתי אות להרכב ויעמיד בכוח את סוסיו, ובלי שאל אותו אודות שכר הנסיעה, הייתי מטפס ועולה על קרן העגלה, אך האדון הפולני אשר ישב בה משתרע ונשען אל מסעדה, לא יכול לסבול כי הוא ויהודי יסעו בעגלה אחת, וידחפני בחזקה מעל הקרן.
אנכי נפלתי על הארץ כהלום רעם, וכמעט פסקה נשימתי ותנועת לבי, אולם בזכרי נחיצות דרכי התאוששתי, חגרתי שארית כוחי להניע בחפזון את גופי השבור והרצוץ, ועד מהרה באתי למחוז חפצי.
וחצר המסלות מלא אנשים ככלוב מלא עוף, חשים ונגשים איש ברעהו, נהדפים ודוחפים לכנוס אל העגלות, כי כבר השמיע הפעמון הצלצל השני, ולי לא הספיקה העת לקחת עוד כרטיס הנסיעה ונדחקתי, ונכנסתי אל הקופּה1 ומן המעקה צעקתי אל הקונדוקטר אשר עבר על פני: “תשלומין בסוף!” ושיעול חזק, אשר הפריע קולי, התפרץ מחזי.
והנה הצלצל השלישי והעגלות נעתקו ממקומן.
כשעה שלמה ישבתי על אחד הספסלין דחוק את הקיר אצל החלון, מבלי מחשבה ורעיון, עיני ישכו, אזני צללו, לבי רעד ויתרוצץ בחזה, אברי נזדעזעו, ארכבותי דא לדא נקשן מרוב העיפות ומהנפילה לארץ, ואחרי אשר נחתי כמעט החלותי לחוש מה שעשה לי הפולני הגאיוני הלזה, החלותי לחוש כי נתפקקו כל החוליות שבשדרה, ולבי נמלא מרורות, מכאובים ויסורים אין קץ, וכמעט חשב להשבר…
“הוי! עד מתי נהיה לבוז ולמשיסה לרגלי הגאיונים האלה” – המה לבי בקרבי – “עד מתי נשב אל העקרבים? עד מתי נהיה מחוללים בלי פשע? – עד מתי יסולו עלינו ארחות אידם בני הדור הנאור (?) הזה? ובעוד שדין “צער בעל חיים” תורה שלמה אצלם, משפטנו יחמוסו – אף כבהמה לא נחשבנו להם – הוי, האנטיסמיטיזם, רקבון החברה!”
העגלות תעופנה על כנפי רוח, אופניהן כסופה יתגלגלו, ונפשי מרחפת על ההסתוריה הישראלית, הנני הוגה וחושב, סופר ומונה הפאַקטים מדברי ימינו, כל הרגעים הטובים מחיי ישראל נשכחו ממני, לא יעלו על לבי… והנני שומע רק אנחות ובכיות, בכיות ויללות. אינני רואה כי אם פרעות וחורבנות, הרג ואבדון. הנני מעלעל רק העלים השחורים בספר דברי ימי אומתנו… ורעיונות עצב התעוררו בי… רוחי סוערת… נפשי רותחת…
כיונת נוח בקשה לה גם נפשי מנוח ונחמה ביום המעונן הזה, ונזכרתי בפרק שעסקתי בו, בהפרדי מביתי, נזכרתי ב“מדינת ישראל” של הד"ר הרצל, ונדמה לי כי פתאום ניתק הקשר שקשר אותי לעולם הזה, ונתון אני בעולם אחר, נאה הימנו, בעולם אשר בו לא ידחפני עוד גאיוני ממעמדי…
קמתי אני לשאוף רוח צח, ונתתי את ראשי בחלון הפתוח והנה הקטור שורק, המסע נוהר, נוהר במרוצה, ואחריו תמשכנה עגלות עגלות… תעבורנה כחץ… וגם אני רוכב על כרוב הדמיון, ואדא על כנפי רוח: רעיונות הרצל התגשמו בלבי… ואני רואה – בעיני רוח – להקת חלכים, חלכאים, המונים המונים אנשים ונשים, יחפים וקרועים, הולכים הלוך ובכה… הלוך ילכו רעבים גם יגעים… הלוך ילכו השקלטים2 היבשים האלה במרוצה כמו כוח נפלא דוחה אותם, ומניעים תנועה חזקה ומגמת פניהם – קדימה… ועיני תחז, שם בארץ הצבי יתקרבו העצמות, עצם אל עצם, עצם אל עצם, ויקרם עליהם עור ובשר, ורוח נשף בהם, ישראל סבא מתלבש צורה חדשה וישב לתחיה… עיני תחזינה, והנה כוח מדיני, מתוכו ולא מגבו, חודר בכל פנות העם… והכוח הזה נותן בי עוז ועצמה להתגבר על כל המכשולים ואבני הנגף. עין בעין הנני רואה איך האורגניסם נעשה שלם בכל אבריו, איך קבל העם השפעה לטובה שהשפיעו עליו העמים בסבה (אינדירעקט) או בפועל (דירעקט). ובאמצעות בעלי הרכוש ועפ"י רשיון השלטון ומושלי אירופה, ראה המפעל הכביר אור, נוסדה מדינה מיוחדת העומדת ברשות עצמה… והמדינה גדלה.. גדלה מאד… הנני רואה כל זאת וגלי רגשות חזקות יתגעשו יהמו בלבי… סערת רוחי הולכת וגדלה…
הנני מסגיר ריסי עיני ואראה ברוח, מקוה גלי אור, שפעת נגוהות רבות, פנסים ואבוקות בכל פינה… תרני חמד ודגלים מרוקמים ב“מגן דוד” מתנוססים על כל בית ומעקה, כל הרחובות והדרכים עדויות ביפעת פרחים חיים, ברב פאר והדר, היהודים והיהודיות מקושטים בתכשיטין, שטים הנה והנה, ונוהרים אחרי להקת מנגנים, אשר הלוך ילכו ומזמרים את המנגינה הלאומית ששרו עוד בארצות נודם:
"עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתִנוּ
"הַתִּקְוָה הַנּוֹשָנָה,
"מִשּׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתִינוּ
“לָעִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה.” וכו'
"כָּל עוֹד דְּמָעוֹת מֵעֵינֵינוּ
"תֵרַדְנָה כְּגֶשֶם נְדָבוֹת,
וּרְבָבוֹת מִבְּנֵי עַמֵּנוּ
“עוֹד הוֹלְכִים לְקִבְרֵי אָבוֹת”.
"כָּל עוֹד חוֹמַת מַחֲמַדֵּינוּ
"עוֹד לְעֵינֵנוּ מוֹפָעַת
"וַעֲלֵי חֻרְבַּן מִקְדָּשֵׁנוּ
“עֵין־אַחַת עוֹד דוֹמָעַת.” וכו'
"כָּל עוֹד שָׁמָּה דְמָעוֹת טְהוֹרוֹת
"מֵעֵין עַמִּי נוֹזֵלוֹת,
"לִבְכּוֹת לְצִיוֹן בְּרֹאשׁ אַשְׁמוֹרוֹת
“יָקוּם בַּחֲצִי הַלֵּילֹות”.
"כָּל עוֹד רֶגֶשׁ אַהֲבַת הַלְאֹם
"בְּלֵב הַיְּהוּדִי פוֹעֵם
"עוֹד נוּכַל קַוֵּה גַם הַיּוֹם
“כִּי יְרַחֲמֵנוּ אֵל זוֹעֵם.”
"שִׁמְעוּ אַחַי בְּאַרְצוֹת נוּדִי
"אֶת קוֹל אַחַד חוֹזֵינוּ –
"כִּי רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְּהוּדִי
“גַם אַחֲרִית תִּקְוָתֵנוּ.”
ההמון חוגג, המונים לאלפים לרבבות ירוצון ישוקון, שרים ומריעים בקול תרועת הידד, כי חג היום למדינה… כבוד והדר יותן לממשלת העם… ראיתי כי נוסדה כנסיה של חכמים מלומדים בתורת כלכלת המדינה ודעת ספרות הסטאטיסטיק, והמה יעמדו בראש ההנהגה… המה יעשו דרכם עפ“י חוקים מיוחדים ועפ”י תנאי המקום והזמן, יהלכו את העם כאשר יהלך האומן את חניכיו… הנני רואה את כל זאת, ועל שפתי מפזז שחוק של נקמה על אלה צעירינו, שהפקיעו עצמם משעבוד הלאום והדת הישראלית, והאמונה בגאולת ישראל היתה רפויה בלבותם, הנני מביט בעין בוז על אלה בעלי השלילה, שנסחפו בזרם העת ודחפו את המפעל בראשית יצירתו דחיפות גדולות…
הנני נלאה לעמוד על רגלי אצל החלון, ואשב על הספסל בפנת הקופּה, והקופה מלא עשן מרוב אדי הציגארים העשנים, והענן יורד על כל פנים ואני יושב בתוך הערפל… ודמיוני ילך הלוך והתפשט, ואראה והנה הלאומיות הקביצה את כל המפלגות למרכז אחד, מטרה אחת וחפץ אחד לכולם… פסו הקטטות, המריבות, ההתנצחות ופרוד הדעות, נפגמו חדידת הכתות וחלפה כל מחלוקת לשם שמים. הרמוניה קדושה תשרור בכל פנות העם, בהשתתפות הכוחות יעבוד החסיד והנאור, גאון הדעת וגאון התורה לשכלל את התקנות הכלליות… הנני רואה כל זאת, ואזכור את המרחק הרב והאיום שהיה בין אלה קודם הגאולה, ודמעות כרסיסי טל יתנוססו בבבת עיני, והנני בוכה כילד… הנני כובש פני בחלון למען לא יראו זרים דמעותי… ועיני תראינה, והנה רבנים, נבחרים לבתי ועד, שרי פנים ושרי חוץ, שרי אוצרות, יודעי הפילוסופיה המדינית, שרי הצבא, נושאי משרות גבוהות בחיל העם, גזברים, משתדלים, שופטים ושוטרים, אמרכלים, עסקנים ומפקחים כולם יתאספו לאספה אל שער העיר, עיני לנכחם יביטו והנני מכיר את כל קויהם ושרטוטי צורת פניהם, הנני מכיר כי עטרת עוסקים בצרכי צבור הלמתם. כמו חי יתיצבו לפני בטליותיהם, מצנפותיהם, ואבנטיהם הלבנים, בחרדת קודשי הנני שומע את משאם ומתנם ע"ד המצב הפנימי והחיצון, איך המה מטכסים עצה בענינים העומדים ברומה של היהדות. הנני שומע איך המה מחלקים את העבודה ביניהם ובין העם, נותנים לכל איש די פרנסתו ולכל גויה די מחסורה, וכל שאיפתם לאשר את העם, לתת לעולמו יסודות חברה מתוקנה.
תרעש הארובה והקיטור ירוץ ישום ישאף, מנחיריו ינדוף עתר עשן והרוח יצרור את עשנו בכנפיו וישאנו אל עבר פניו; הוא מעביר את פני האשנב אשר אנכי יושב אצלו, ויכס בצעיף את פני, וישית לדמיוני נוספות, ואני רואה והנה עצותיהם ותקנותיהם של היועצים והמיסדים יצאו מכוח אל הפועל, והנה נבנו בתי המשפט, בתי המטר והפקידות, בתי מועצות, בתי אולפנא, בתי מדרש כוללים, בתי לימוד תכסיסי מלחמה, בתי חילוץ עצמות, בתי כנסיות, בתי חפשיות, בתי מחסה לזקנים, בתי מלון, בתי ספר עברים במלוא מובן המלה; השפה העבריה היא השלטת בהם, לימודי העברים נקבעו לחובה ולימודי אחרים לרשות, נבנו בתי ספר למלאכה, בתי לימוד עבודת האדמה…
העשן סר כרגע, כלה ענן וילך, ואני מוציא את ראשי מן החלון והנה שדי חמד לפני, תלמים ומעניות ארוכים, ארוכים עד אין קץ, סובבים סובבים הולכים כגלגל… ושם בקצה השדה עומד אכר לבוש כתונת ומכנסים לבנים, והוא צופה ומביט בלי נוע גם עפעף עד תום כל העגלות לעבור על פניו. כרגע התעלם גם הוא מעיני והיה כלא היה. והמחזה הזה נלוה יחד עם רוחי, וארא כי שם במדינתנו נותנים לכל אחד מאכרי ישראל חלקת אדמה, דירה נאה, פרה טובה, שורים טובים, מחרשה ואת, גן וכרם. והנם עובדים בכל מאמצי כוחם להוציא לחם מן האדמה, חייהם הטבעיים מתפתחים וסימני התאזרחות נראו במו; הישראים והישראליות חורשים, פולחים את האדמה, זורעים וקוצרים ודשים את יבול שדותיהם. כל ההרים במעדר יעדרון, ויוציאו גלוסקאות וכלי מילת… ואחזה ברוח אהלים קטנים ויפים מפוזרים בבקעה ובהר… בתים קטנים מסוידים בסיד לבן טבועים ביערים, כמו ישליו האכרים העובדים, שלוים ושאננים מדאגת מחר; אנכי הנני מכונן מבטי עיני אל בית אכר אחד (האח! מה אויתי להיות אכר!) קטן ונמוך ולפני הבית פרדס גדול, בו ערוגות פרחים וציצים, מפיצי ריח עדנים, בו אלונים גבוהים פורשים דליותיהם למרחוק… האכר ורעיתו יצאו לפעלם עדי ערב, את הילדים לקחו עמהם השדה, ולפני הבית תשלוט דממה… השלך הס, עד שאשמע גם את המית האלונים שיניעו את דליותיהם אנה ואנה. עד שאשמע גם נדנוד העלים ושברי הזלזלים המפוזרים על הקרקע בגעת במו רגל עובר… והנה לפנות ערב, ופה חיים… פה תנועה… בעל הבית חסון כאלון, טיפוס של אכר פשוט, עומד לפני ביתו ומתבונן אל ילדיו היפים המרקדים הנה והנה ועוסקים בפרק שירה… על רעיתו היפה והבריאה שיושבת וחולבת את הפרה… על החמור הנוער, על הסוס הדוהר… הוא יודע כי פת בסלו, יין במרתפו, ונפשו הטהורה משתפכת ברגשי גיל ונועם, ברגשי תודה וברכה לאלהי שמים אשר גאל ישראל… ואנכי רק למראה עיני לא אוכל אתאפק… רגשותי יתפרצו חוצה והנני קורא בקול גדול: “מה טובו אהליך מלך השדה. חייך – עובד האדמה!” –
כמדומני כי אנשים התעוררו לקול קריאתי, הנני חש כמו עינים לטושות עלי… כמתעתע אנכי בעיניהם, אבל מי יפנה אליהם? הנני לוקח חבל גם בחגים הלאומיים, שבם בנות ישראל יוצאות בכרמים מלובשות בתכלית הפשיטות ומחוללות במחולות בפרהסיה, הנני שומע את מדברותיהן הנעימים ואת קולן הערב: “בחור שא עיניך ביופי”… והנני נותן עיני ביופי… ומתבונן כי החכמות היפות הולכות ומתקדמות, צעירי ישראל הולכים ומשתלמים, כשרונותיהם הנטועים בנפשם יגמולו, ואני מונה במספר שמות הבנאים, הפסלים, הציירים, מודדי ארץ, רופאי חולים וסופרים שיש להם הכנה טבעית לאומנות זו, ולהם מקום גבוה בחברה. הם אינם קובלים עוד על חוסר קוראים, כי יש קהל קוראים גדול, הבולע את דבריהם וחובב את הספרות הלאומית, הפואזיה העברית פשטה גם היא את צורתה הראשונה, איננה טובעת עוד בים של דמעות, לא תבוז עוד לחיי העולם הזה…
העגלות תעופנה על כנפי רוח, אופניהן כסופה יתגלגלו, והנה עמקים, שדי מישור ויערים יחלופו על פני במרוצה, רצוא ושוב כמראה הבזק לקראתי, וכרגע יתחמקון ינוסו מלפני, ורעיוני ג“כ יעברו כחץ, שנים כרגעים תחלופנה לפניהם… ולעיני רוחי ערכו אחי, השיות הנדחות ששבו למעונן, תערוכה כללית בגיא “חזיון”. שם בשער המצבה הוצג לראי כל יבול הארץ, וחרשת המעשה, כל עבודה דוגמאית אשר בצעו במשך העת הזאת וסימני הצטיינות, חריצות ואהבת עבודה נראה בכל מפעל. הנני הולך מפאַוילון לפאוילון ועיני לא תשבע מראות את הנפלאות המרהיבות עין ומרחיבות לב… ביחוד משך עליו פאוילון אחד את עיני, בחותמו הישראלי המיוחד החקוק עליו – הוא פאוילון התמונות. והננני מביט ומשתומם… שם על הקירות מסביב תלויות זו על גב זו תמונות פוטוגרפיות מסגולת העם, מפות ארץ ישראל, צורות אנשי שם, צורות חכמים, גאונים, צדיקים ואנשי מעשה, ביניהם ראיתי גם צורת הדוקטור הרצל מחולל הדעה הנשגבה של “מדינת ישראל” והצורה מאירה ושמחה, כמו שואלת היא לבאי עולם: “מה תאמרו עתה? המשוגע אנכי? האם לא מראש הגדתי כי אלה אשר ימלאו היום פיהם שחוק על חלומותי, ילבשו מחר בושת?”… הנני רואה כי העם מרבים לבוא, לראות ביפי התערוכה, גם עמו של ליגער ואהלורד, עמו של שטקר ומארינאוויץ, תאין ומתכנשין, תמהין ושיילין. “האמנם? האם יוכלו ה”זשידים” לפעול גם גדולות, האם תוכל ארץ ישראל להיות “אסם כל הארצות”?… אני רץ מחדר לחדר לראות ולשבוע, ממי אני ירא? הלא אל חדר הורתי שבתי, ובעל הבית אנכי פה – אני הולך הנה והנה, ועיני משוטטות אולי אפגע את הפולני הלז אשר דחפני בחזקה מעל העגלה, אז בהיותי עוד בגולה, אולי אמצאהו ואחתה גחלים על ראשו – אביאהו אל נוי, אאכילהו לחם, ואראהו את כל כבודי. אבל לשוא, לא מצאתיו. “מי יודע” – יהגה לבי ורחמי נכמרו עליו – “מי יודע אולי לא יתהלך עוד בין החיים וכבר ימתקו לו הרגבים, תהי מיתתו כפרתו, ואל יחשב ד' לו עון”.
הנה רגלי נלאו אמנם מלכת הנה והנה, ונפש עיפה מאד, וימשך עלי לבי לנוח מעט על מצע דשא… הנני רואה שמה סמוך אל בית המרזח “יין ישמח” גבנון יפה מכוסה בירק דשא ועשב למינהו ואשב שמה… הנני חפץ להשתרע עליו, להחליץ עצמותי, ואני מרים את רגלי להניחם תחתי על מושבי… פתאום קבלתי דחיפה ונגיחה עצומה, מאותו הפולני בעצמו, שהדיחני מהעגלה וישב עפ"י מקרה סמוך אלי, ואחרי הנגיחה הקול:
“Żydzie! Czy myślisz że siedzisz w klauzie za piecem?!”3
החזיון גז ויעף – נפקחו עיני – והנני בגולה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.