רקע
יצחק פרנהוף
שני מכתבים
mנחלת הכלל [?]
wמכתבים

מכתבים אלה כתב יצחק פרנהוף לתלמידו מאיר שליאן איש סטניסלב, ממתישבי נהלל הראשונים, שהיה בימי מלחמת העולם הראשונה בוינה. פרנהוף ישב אז בטריש שבמורביה בתורת רב נאורים, משרה שפטרה אותו מחובת הצבא.


 

א

מאיר חביבי,

ברוך המקום (מקומו של הקפה קריסטל) שנותן מוזיקה למבקריו. ברוכה היא (המוזיקה) המעוררת אותך למחשבות והרהורים, ברוכה, שעל ידה גם אותי באהבה זכרת ותפקדני בדברים אחדים. גם אני יושב בשעותי הפנויות ושואב תענוג ממוזיקה, אבל לא בקפה קריסטל ולא בריסטל, שומע אני מוזיקה – ביער. שם מנגנות להקות צפרים מנגינות האביב כל כך יפות וכ"כ מלבבות, הנעימות מתפשטות בכל הסביבה והדקלים שרים לעומתן שירה חביבה, הפרחים המבצבצים עכשו ראשיהם מצפצפים גם הם: אמן, אמן, יהא שמיה רבה… ואני קולט לתוכי את השירה בצירוף האויר הצח והמצוחצח בלי עיפוש הציגרים והציגרטים. אין מי מפסיק אותי מהכונה השירית בקערה שבידו לדרוש שכר שמועה. אני שומע ושומע בכל כוחי ושוכח את העולם ומלואו. את השפלים ואת הרמים, את המלחמות והדמים. את היסורים של העבר, ההוה ומי יודע אם לא העתיד. שוכח אני, כי הריני כבן חמשים שנה ועלי לשכוח (לפי הסכמת העולם) את חלומות הנעורים, אביב ושירים,ש וכח אני הכל. מה לי הסכמת העולם ודברת אנשים? הם בשלהם ואני בדידי, שומע אני מוזיקה של היער – ונהנה. אקוה שגם אתה תשתתף בתענוגי, תשליך מעליך צרור הטרדות, ועול המחסור לזמן מה, ותבוא לי, כהבטחתך.

מה יפה, מה יפה.

בשבוע העבר היתה לי הפתעה על הפתעה: חייל אחד ביקר אותי בחדרי ואני שוכב אז במטה, כי הייתי קצת חולה וכשנסע לוינה, סיפר לאשתי דברים מבהילים, כי נחליתי, והריני נוטה־למות. כשמעה זאת מהרה ותקח את קלרצה ותסע טרישה. כשבאה לא מצאה אותי בחדרי (הלכתי לטייל) ותחשוב כי כבר מתי – ותתעלף. האנשים מהרו והביאו אותי אליה. שוה בנפשך את השמחה וההפתעה – אשתי וקלרצה בטריש! שני ימים היו אצלי ונהניתי מאד. אבל רעיתי מהרה ביום השלישי ותסע לוינה, כי הניחה את הבית כמעט פתוח, בינתיים בא וילי שלי (חופש נתן לו לעשרים יום אחרי שנהיה קריגסדיענסטטויקליך1 לוינה, ומצא את הבית ריק, וכשספרו לו כי אמו נסעה לאביו, נשא את רגליו ויבוא גם הוא אלי; ואע"פ שכבר לא מצא את אמו ואחותו אצלי, שמחה גדולה שמחנו שנינו, עשינו טיולים מענינים, אבל חבל כי לא ארכו הימים. האם צועקת: לקחת לך לבדך את בני ולי מה השארת? ונסע גם הוא. ועוד הפעם נשארתי לבדי עם חלומותי ועם יערי.

כך הוא המעשה.

אודות ההתכתבות של הענטהאבענע2 אין אני יודע מה להגיד לך. התכתבתי ודי. יהא מה שיהא. הרי בין כך וכך אין לי מה לפחוד, בעוד שנים אחדות סוף סוף יבוא השלום. (ארורים הרשעים!!!).

הפרחים לבסוף: סימבול של חיינו. אין לנו פרחים בילדותנו. בכלל אין ילדות ליהודים, אין פרחים לנו בהתחלת ימי חיינו, כי לא לאבותינו אין הרגשה לכמו אלה, ואנו מוכרחים לבקש לנו פרחים לכה"פ בסוף ימי חיינו. מה לעשות? ואתה חביבי שמח בילדותך (ממש) והיטב לבך בימי בחרותיך כי השמחה מסוגלת לעבודת השם. והעצבות והמרה שחורה – כידוע – מזקת ליראת שמים בבחינת “תחת כי לא עבדת את השם אלהך בשמחה”, והבן כי עמקו הדברים. מה אתה עושה? נושא ונותן? מתי תבוא אלי? הרואה אתה את קירכנם? (פקדהו בשמי לשלום). נא ונא, בקר נא בכל פעם קפה, ששם יש מוזיקה. התדע מדוע? פשוט: הרי אז תזרוק לי איזו מלים של שלום, והיה שלום וברכה.

שלך בכל לב ונפש

י. פרנהוף


 

ב

מאיר’ל חביב, בסדרי היום את חפצי, שהיו מונחים בערבוביא פיוטית על שולחני, מצאתי את גלויתך שכתבת אלי על תחנת פרערוי, ונהניתי מהטון שבה, טון של איש משוחרר מכל שעבוד רוחני ודיציפלינה דתית, והטון הזה השפיע גם עלי. ואע“פ שהנני כעת בסביבה רליגית וחיי אני חיים של “ראבינער”, “טעמפעל”, “קאדיש” ו”קאדישה“, הרהרתי הרהורים של איסור. חשבתי: אלמלי היה לאל ידי כאדמורינו שלנו, יחיו ויחיו, הייתי משלם לכביכול כגמולו. “הוא צמא עכשו לדם”. “הוא שופך דמנו כמים” ואנחנו קצרי יד אנו, לא נוכל לעמוד נגדו פה למטה… אבל אלמלי “קדוש־עליון” הייתי (מה לא יכולים הם, יחיו, לפעול?), הייתי גוזר שביתה (שטרייק) בפמליא של מעלה… ולך ועשה מה!… בר”ה ויוה“כ דוקא הייתי גוזר שלא יתרעם הגלגל ולא “יתרעש הכסא” ועל “ותיקי וסת” הייתי מצוה שלא יהיו “בלהג מלהגים” ועל “ברואי בריה” – שלא יהיו “בפצח מפצחים” והייתי שוחק לראות את כביכול בלי הלהג, הצפצוף, הפצח, הטכס, הנצוח והשיח. מענין החזיון. מה? – – – אבל חבל, איני קדוש ולא בנם של קדושים, ואין לנו מה לעשות אלא לתלות עינינו לאבינו שבשמים, אפשר סוף סוף יחוס, ירחם עלינו ויאמר למלאך הדמים: הרף! מאיר’ל שלי, אינך צריך עוד לקבוץ בשבילי את הצייט”, כבר ראיתי את ה“ציעהונגען”3 עד עכשיו שאין כלום, וחזקה על בעל הרחמים והסליחות שגם ב“הציעהונגען” הבאים לא יהיה ג“כ כלום. יש לו מקורבים ואוהבים אחרים, שהוא מעניק להם “הויפטרעפערס”4 אע”פ שאינם צריכים להם. עכשו – מה אתה עושה? במה אתה עוסק? ההיך (מחוק) ההנך קורא מה? יודע אני, עצל, שלא תכתוב תשובה על שאלותי, בכל זאת שואל אני. כבר רגילים אנו בכמו אלה. בבחינת “אמרו לאלהים”, ופירוש הזקן ז"ל רעד צו מיין דאשיק… ממני אין לי מה להגיד לך, חי אני בגופי בטריעש ונפשי – בויען. וכו' וכו' והדברים עתיקים.

אני שלך ונפשי שלך…

י. פרנהוף



  1. מוכשר לצבא.  ↩

  2. שפוטרו מן הצבא.  ↩

  3. הגרלות.  ↩

  4. זכיה ראשית  ↩

המלצות קוראים
תגיות