רקע
אהוד בן עזר
בעקבות יהודי המידבר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים ותל-אביב: הוצאת שוקן; 1983

הספר מוקדש לזכרם של יהודה בורלא, רחל ינאית-בן-צבי, יחזקאל

חנקין, אברהם משה הכהן חן תמים, חיים מיכל מיכלין, דאוד אבו-יוסף,

יהודה ראב, יעקב רבינוביץ וכעב אבן-אסד – שקורות חייהם וכתביהם

איפשרו את כתיבתו.


אזהרה: זה ספר נשכח שאינו נחשב שייך לספרות העברית!

ואסור ללמדו פן יֵדעו בבתי-הספר את תולדות היהודים!



 

פרק ראשון

…ומכל צד התרוממו הרים גבוהים וקודרים והדרך לפניו היתה מלאה אבנים חדות ועקבות נחשים ועקרבים.


…ומכל צד התרוממו הרים גבוהים וקודרים והדרך לפניו היתה מלאה אבנים חדות ועקבות נחשים ועקרבים. [נחש מותיר בחול שביל אחד של חצאי טבעות מסולסלות, והעקרב – קו אחד של זנב-העוקץ, ומשני צדדיו נקודות-נקודות של עקבות גפיים דקיקים. – אב"ע]. וצריחות עורבים שחורים מכים בכנפיהם ממעל, והאוויר נעשה בבת-אחת קריר כמו שקורה במידבר שעה שהשמש מתחילה לשקוע. מצד ימין התרומם שלד לבן של גמל שהתנים כירסמו אותו והשמש יִבְּשָׁה אותו אך צורתו נשארה שלימה, עם הדבשת, כאילו זה עתה הבריכו אותו והוא עומד להתרומם מריבצו ולצעוד וכל עצמותיו משקשקות –

קליק!

קליק!

קליק! –

רני היה עייף מאוד ובקושי המשיך ללכת צעד אחרי צעד, בכבדות, וכפות רגליו בסנדלים, ניגפות מדי פעם באבנים החדות. הוא היה צמא ורעב, והאוויר הקריר חדר מבעד לחולצתו הדקה ומכנסיו הקצרים. נדמה היה לו שהוא רואה רחוק מאהל נחמד עם דקלי תמרים אחדים ושוקת מים ועשן לבנבן של מדורה שעליה מרתיחים אולי קפה או תה, או מכינים פיתה דקה וטרייה על גבי הסָאג', הוא המגש העגול, עשוי-ברזל, שהבידואים מכינים עליו את הפיתות שלהם ו…

ו –

המראה הלך והתרחק ממנו ככל שהתקרב אליו כי במידבר, כידוע, רואים מראות-שווא שקוראים להם – פאטה-מורגנה, וזה קורה בדרך-כלל בשרב, בחום הנורא, כאשר צמאים ותועים בדרך, ונדמה שהנה-הנה מגיעים למקום-יישוב ובו בתים וכרי-דשא ודקלי-תמרים, אך כשמתקרבים – מתרחק המראה ונעלם.

רני חשש להסתכל לאחור כי היה נדמה לו שהגמל היבש, זה השלד-גמל – מדלג ורץ אחריו, ומקרקש [לקרקש פירושו לצלצל או לקשקש, לנענע בפעמון. וקַרְקַשְׁתָּא הוא הפעמון שבו היו הרועים מזעיקים פעם את עדרי-הצאן, בטרם החלו יוצאים למרעה מצויידים בטרנזיסטורים. – אב"ע] – בפרקי-עצמותיו המשמיעים קול כניעור מטבעות בקופה –

ו –

לפתע פתאום ניצב מול רני רוכב בידואי על סוסה לבנה אשר רני טרם ראה מימיו כמוה לגודל. החזה שלה רחב, רגליה ארוכות, וגופה ארוך ורזה. ראשה היה קטן וחינני, אוזניה זקופות ועיניה גדולות וחכמות. הפרש לא היה גבה-קומה, רגליו בתוך הארכובות הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה, אולם כתפיו היו רחבות להפליא.

בימִינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלוייה חרב ענקית. פניו היו מכוערים, אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו היו גדולות, שחורות ובוערות במבט גלוי ותקיף. הוא התבונן אל רני במבט חודר ורני רעד אך לא מִפחד אלא מפני שהאוויר היה קריר מאוד, כמו שקריר האוויר במידבר לפנות-ערב, כאשר השמש פונה לשקוע, ואז קרא אליו הבידואי, בערבית –

“נְהַרַאכּ סַעִיד!”

כלומר, יומך מבורך. ובעצם, כמעט וכבר היה צריך לומר לו – “לֵילְתַּכּ סַעִידֶה”, כלומר – לילך מבורך, כי היום כבר היה קרוב יותר לחושך מאשר לאור, אבל רני לא התבלבל והשיב לו בערבית, כמו שלמד מן השיעורים בטלוויזיה –

“סַלֶם ותְעַלַם. שׁוּ אִסְמַכּ? אִסְמִי רני.”

ואז קרא פתאום הרוכב הזר:

“אַנַא אִישְֹרַאִיל!”

“אתה מישראל?” השיב רני, רועד כולו מקור. “מהנגב?”

המשיך הבידואי המוזר וקרא: “שמע ישראל אדונַי אלוהינו אדונַי אחד!” ונשא עיניו למרום.

“מה אתה, יהודי?”

השפיל הרוכב המכוער עיניו כלפי רני ופתח פיו לענות –

ואז –

היה קר, קר מאוד, הרגליים ממש קופאות. השמיכה שוב לא כיסתה את רני, ובחדר – חושך גמור. ורני התעורר.


 

פרק שני

יורד על קרן-שמש בהליקופטר אל הקלמר ויוצא ממנו רכוב על גבי גמל, מי זה? קפיטן יוֹקי.


לא רק בלילות היה רני חולם הרבה, גם בימים. בבית-הספר. הוא לא היה תלמיד גרוע אבל היתה לו בעייה קטנה – החלון הפתוח נראה לו תמיד מעניין יותר מן הלוח. הינה ירדה לה באלכסון קרן-שמש אחת מבין העלים וציירה על קלמרו של רני, שהיה מונח פתוח על שולחנו, כתם-אור עגלגל. פתיתים דקים של אבק, מוארים בלובן עז, ריחפו בתנועה מתמדת לאורך קו הזוהר השקוף שהסתנן פנימה ונראה מחובר אל השמיים.

בְּזְזְזְ…

זבוב קטן, מזמזם, נכנס מבחוץ, מבעד לחלון הפתוח, גולש לו אלכסונית ובנחת בתוך קרן-השמש הזהבהבה, כאילו הוא יורד במדרגות-נעות מן השמיים. ולהפתעתו של רני – אף אחד מחבריו לא ראה את הזבוב, גם לא המורה. מה קרה, כולם נרדמו? – חשב רני לעצמו כאשר נחת הזבוב לאיטו במרכז כתם האור אשר ליד העפרונות, בין המחדד למחק, ושם נדחק כמבקש להסתתר, מן האור העז, בין פצלי-העיפרון שרני ממלא בהם את הקלמר כמו פח-זבל קטן.

מישהו שמע את זמזום הזבוב? לא. וגם אילו שמע לא היה יכול לדעת שאין זה זבוב כלל וכלל אלא הליקופטר זערורי שבו בא קפיטן יוֹקי לבקר את חברו הטוב, רני, כמנהגו מדי פעם.

קפיטן יוקי?

ובכן, מי שקרא את “אוצר הבאר הראשונה” יודע כי שמו המלא – קפיטן יהויקים בְּרִינְזָה-בְּלַנְקוֹבְסְקִי, והוא מפקד החללית “נגה”, ולרשותו כלֵי טיסה ומסע שונים וסודיים אשר בהם הוא לוקח מדי פעם את רני למסעות משגעים. ברשותו של קפיטן יוקי נמצא מדחס-חלל משוכלל וסודי. מי שמחזיק בידו מדחס כזה יכול לשנות את המימדים שלו ושל סביבתו כרצונו: לקטון עד כדי כך שיוכל לעבור בחור המנעול, או להקטין את האחרים כך שאפשר לצרור אותם במטפחת, להכניס לכיס ולנסוע באוטובוס מאילת ועד באר-שבע.

עוד בטרם פסק זמזום הכנף נפתחה דלת ההליקופטר וקפיטן יוקי ירד כשהוא רכוב על גבי –

גמל!

קטן, קטן –

אפילו בהשוואה לזבוב,

אבל, גמל –

שהחל מטייל על פני כתם האור כשהוא מתנודד קימעה קדימה ואחורה, לעבר גבעת המחק, ועל דבשתו קפיטן יוקי, לבוש בחליפת-חלל לבנה, מאותת בידו לעבר רני ומשדר אליו במק"ם (מכשיר-קשר-מחשבות) אשר באמצעותו אפשר להתקשר מכל מקום, בכל זמן, ומבלי להשמיע אף לא מילה אחת בקול רם.

“רוצה סיבוב על הדבשת? שב מאחוריי.”

“אל תצחיק אותי, קפיטן יוקי, אני לא יכול להיעלם כך פתאום, באמצע השיעור, ולטייל בקלמר שלי –”

“מדוע? וכי הקלמר שלך לא נראה כמו מידבר, עם צוקים ושבבים, וזיפזיף?”


"גמל, גמלי

חבר אתה לי,

בזיפזיף –"


“רני!”

“מה יש, מורתי?” ניתק רני בבת-אחת את שיחת המק"ם הסודית עם קפיטן יוקי.

“ממתי זה שרים באמצע השיעור?”

“אני שרתי?”

“אתה חולם על גמלים, רני?”

ילדים אחדים צחקו בקול רם כאשר שמעו את דברי המורה. חוכמה גדולה – כשצוחקים על מישהו אחר.

“מה, אני?” הסמיק רני וקצת רעד.

למה רעד? נזכר בגמל היבש שרדף אחריו הלילה בחלום, ובפרש המוזר –

“אני, אני מאוד מבקשת שלא תשגה בחלומות ולא תשיר לנו יותר על גמלים באמצע השיעור, טוב?”

“בסדר.”


 

פרק שלישי

כלי-מיתר שעליו ניגנה יד נעלמה, וקולות מילים שהושמעו ולא מפי אדם.


רני ישב לשולחן בחדרו וניסה לפתוח את הקלמר, אך הקלמר לא נפתח. הייתכן כי קפיטן יוקי, על גבי הגמל, נמצא עדיין בפנים, בחשיכה? ואולי צמחו שם גם הרים גבוהים, וסלעים?

ובאחד הנקיקים, דקלים ומעיין מים?

רני הפעיל אחד משני מכשירי-הקשר הקטנים שקנה לעצמו לא מזמן בכסף שחסך ממתנות סבא וסבתא משני הצדדים, בתקווה שאולי ישמע איזו הודעה מתוך הקלמר הסגור (יכול היה להשתמש במק"ם, מכשיר-קשר-מחשבות, אבל הצעצוע החדש מצא חן בעיניו). נשמעו חריקות וצפצופים, ופתאום:

“חיים, שומע אותי, חיים? תחזיר את האלונקה הנקייה לחירורגית אל”ף, עבור!"

רני סגר את המכשיר וצימצם פנימה את האנטנה הטלסקופית. מה טעם לקנות מערכת-קשר כזו בחסכונותיך, אם כל מה שאתה שומע בה הוא שיחות מבית-חולים קרוב או קשקושים ממונית העוברת למטה ברחוב, ושום דבר מן החלל החיצון? הוא לקח את האולר-מברג האדום שלו וניסה לפתוח בכוח את הקלמר.

טַק!

כאילו היה קפיץ דרוך בתוכו, נפתח עכשיו הקלמר הנעול בקול נקישה, ומתוכו נפלט – קפיץ-קפוץ!

והדבר היה מונח על השולחן. תחילה קטן, ואחר-כך החל גדל בהדרגה: תיבה חלולה בצורת מעויין, עשוייה עץ; על פני מסגרת התיבה מתוח עור-קלף, כמו תוף עתיק; ולתיבה זרוע-עץ אחת ארוכה, כשל כינור; ומיתר אחד עשוי שער-סוסים, נשען על גשרית ומתוח מעל הכלי המשונה הזה, שהיה מין כינור פשוט, מצולק ועתיק, בגוון חום-צהוב-ולבן מידברי.

משהו לגמרי לא אלקטרוני. בהחלט.

ומה שיותר מוזר הוא שהכלי הזה החל מנגן, בלי שום קסטה בפנים, מנגינה חד-גונית, מזרחית, כאילו הרוח או דמות יד נעלמה מעבירה קשת-עץ קטנה, גבנונית, על פני המיתר האחד, העשוי שער-סוסים. ולמרבה הפלא התחוללה סביב הכלי המנגן-מעצמו איזו סערה מידברית קטנה, צהובה, עם חול ושמש עמומה, כאילו שבוי הכלי בתוך בועה שקופה של מקום אחר ואולי גם זמן אחר. ועוד יותר מפליא היה שלאט-לאט ניתן היה להבחין צלילי קול מתקרב אל הניגון, כאילו ליד הנעלמה, המעבירה את הקשת על פני המיתר, משתייך גם פה בלתי-נראה המלווה עצמו בשירה –

תחילה היה נדמה כי הזמר ערבי, לפי המוסיקה החד-גונית והקול הגרוני, אחר-כך ניתן היה להבחין שהשפה עברית היא, והנעימה – כאילו היא מלווה שיירה במידבר –


"כְּאַב היית לגואלנו עת קמו

עלינו בני בליעל…"


כך ניצב הכלי המוקף בועת-מידבר צהבהבה, סביבו בקעו מילות השיר, וממנו נשמע הניגון, כמו מגראמופון ישן, בתקופה בה החלו מקליטים קולות על גבי גלילים עשויים נייר מיוחד –


"להורגנו אתה השועט בכיכר בין גיאיות

והר נשיא על אריות

המידבר אילו קיבלנו עצתך בכלי-זין סופנו,

לא בא עדיין דם יהודים –

נשפך כמים –"


רני העתיק בחריצות את מילות השיר המוזר במחברתו. לא היה ספק בליבו שהדבר חשוב. אבל מה זה, מי זה יכול להיות? האם השיר קשור לרוכב המיסתורי שקרא “אנא אִישְׂראִיל!” – או לקפיטן יוקי שהשאיר בקלמר את הכלי המנגן-מעצמו ושר, והסתלק על דבשת הגמל חזרה בהליקופטר.

לאן?


*


במשך שלושה ימים ניסה רני להתקשר עם קפיטן יוקי ולא הצליח. קפץ לו זה מן הסתם למסע בין-כוכבי בחללית “נגה”, כמנהגו מדי פעם – להיעלם בלי להשאיר עקבות; וכל הניסיונות לאתרו, במכשיר-הקשר וגם במק"ם, לא הצליחו.

גם כלי-המיתר המוזר נעלם.

אבל את המחברת עם מילות השיר שמר רני היטב ולא גילה אותן לאיש. רק זה חסר לו – שיחשבו שהוא חיבר את המילים! והלא איש לא יאמין לו ששמע אותן מכלי-מיתר שעליו ניגנה יד נעלמה, ומקולות מילים שהושמעו ולא מפי אדם.


 

פרק רביעי

ישיבת פיענוח בעוגת שוקולד.


ואז, בחצות הלילה, הופעל מכשיר-הקשר מעצמו, ורני שמע:

“בוקר טוב, רני חזרתי הכדורה! עבור –”

“איזה בוקר טוב?” מילמל רני מתוך שינה, "הלא לילה עדיין, לא? עבור – "

“בחלק הכדור שאליו הגעתי עתה השעה היא שעת בוקר, מה נשמע בכדור? עבור –”

“בכדורגל או כדורסל? עבור –”

“התעורר כבר, רני! בכדור-הארץ, עבור –”

“ממשיך להסתובב, אני חושב, עבור –”

“שמעתי שבכמה בתי-ספר מלמדים עכשיו ברצינות גמורה שהשמש מסתובבת והארץ עומדת על מקום אחד מששת ימי בראשית, כמו שכתוב בתנ”ך, עבור –"

“אם כך, אז האמת על מצב כדור-הארץ נמצאת באיזשהו מקום באמצע, לא? עבור –”

“לא! רני, זכור זאת כל ימי חייך, בדברים האלה אין פשרות, אין אמצע בין אמת ושקר! ישנם רק אמת – או שקר. בקיצור, רני, מה חדש בכדור? אני רוצה ללכת לנוח אחרי המסע הקשה, עבור –”

“שום דבר מיוחד, קפיטן יוֹקי, מחוץ לכך שהמכשיר שלך השאיר לי באוויר איזה שיר, עבור –”

“הס! הס! לא השארתי לך שום מכשיר! מיד אני בא, ותכין שלוש כפות, אל תשכח! עבור –”


*


לא הספיק רני לחזור בחשאי מן המיטבח החשוך עם שלוש כפות המרק בידו, וכבר הבזיקה בחדרו אלומת אור הפנסים הזעירים ורבי-העוצמה של החללית, המתקרבת ועוברת מבעד לחלון ונוחתת על מיטתו. ובעוד רגע כבר יצא ממנה קפיטן יוקי וניצב לידה, מאותת בפנסו. רני אסף את הכפות, מכשיר-הקשר, האולר, עיפרון, והמחברת – וכבר היה קטן והולך עימם עד שצנח מגובהי קומתו בחדר אל עיגול האור הזעיר שסימן קפיטן יוקי על מיטתו, ליד החללית “נגה”, שהלכה והצטננה מלהט החיכוך במעטה האוויר האופף את כדור-הארץ, זו האטמוספירה.

לחצו ידיים, ללא התרגשות יתירה, כדרך חברים ותיקים השותפים להרפתקאות רבות. וקפיטן יוקי לקח מיד את המחברת וקרא בה.

“אני חושב שהיה לך מזל גדול, רני, שהצלחת לרשום את כל המילים. זה שנים רבות שאני מנסה לקלוט את המילים של הזַמָּר העברי הנעלם, ולא הצלחתי. לוּ ידעת כמה מסעות ערכתי במידבר, סחרחורת קיבלתי מרכיבה על דבשות-גמלים, והכול בתקווה שהרוח הנכונה, בכיוון המתאים, תפרוט על מיתר הרֻבַּאבֶּה –”

“גם לי לא היה קל, אבל עכשיו אני יודע מה שמו של כלי-המיתר הזה, רֻבַּאבֶּה.”

“כן. זהו כלי-נגינה בן מיתר אחד, הנפוץ בין הבידואים גם בימינו, אף כי כיום נערי הרועים הבידואים אוהבים יותר לצאת למירעה עם טראנזיסטור. ועוד שמעתי כי כיום השתנתה הרֻבּאבֶּה עד כדי כך שבונים את תיבת-התהודה שלה מפחית של שימורים!”

“אבל השיר הוא בעברית!”

“הלא זה כל העניין. עלינו לפנות לעזרת מומחה שיסביר לנו. אולי איזה יהודי קורא לנו לעזרה ממרחק, מלפני שנים רבות, וקולו נותר תלוי באוויר כמו הפָאטָה-מוֹרְגָנָה?”

“אַבַּבֶּטֶן!”

“כך בדיוק חשבתי. מיד אני מתקשר איתו.”

קפיטן יוקי הפעיל את מכשיר-הקשר הקבוע בחליפת-החלל הלבנה שלו, ועד מהרה נשמעו קולות: “מתל-אביב לעצלתיים, מתל-אביב לעצלתיים, אבבטן בּן עֶצֶל, שומע אותי? עבור –”

בתשובה נשמע קול נחרה נורא שבקע מהמגבר של מכשיר-הקשר וזיעזע אפילו את החללית “נגה” שניצבה על הסדין, לצידם, ואורות אדומים וצהובים מהבהבים בה לסירוגין. השניים מיהרו להחזיק בה, לבל תתהפך.

“היכן איתות לַאַבַּ”ע?" מילמל קפיטן יוקי, פתח אשנב בדופן החללית, העלה על צג המחשב ‘צפנת פענח’ את האותיות: לאב"ע, לחץ עליהן ומיד נשמעה חריקה סטריאופונית של שני מסורים חשמליים שלהביהם מתקרבים זה אל זה –

לא נעים!

(צג הוא הלוח המואר של המסוף המחובר למחשב, ובמחשב משוכלל מאוד כ“צפנת פענח” אפשר ללחוץ גם על אותיות וסימנים המופיעים על פני הצג עצמו, כאילו היו אלה מקשים להפעלתו. וההוראה – לאב"ע, הקבועה בזיכרונו של המחשב, היתה ראשי-תיבות של פעולה פשוטה מאוד: להעיר אבבטן בן עצל).

“די! די!” נשמעו קולות התעוררותו של אבבטן המבוהל, “אז אין לי כסף לשלם לבית-הדפוס! אז מה? תדפיסו ספרי-בישול במקום עיתונים לילדים?”

“אַבַּבּוּשִׁינְקָה –” התלוצץ קפיטן יוקי, “אל תיבהל! זה רק אנחנו, רני ואני–”

“מה אתם רוצים ממני באמצע הלילה?”

“לִילִיסִימָה התקשרה איתנו וביקשה מאוד שנעיר אותך כדי שתפסיק לנחור!–”

“ברצינות –”

(ליליסימה היא אשתו של אבטן).

“ברצינות, אנחנו זקוקים לך באופן דחוף!”

“מה שוב? משלחת לטימבוקטו? הטבעת של לטיפה? הסנדלים של בר-כוכבא? היונה של מוח?”

“נוח.”

“נוח! לאררט? –”

“לא. אותך, בתור מומחה לספרות –”

“אוֹה,” השתנה בבת-אחת קולו של אבבטן המרוחק, שהתעורר עתה כנראה לגמרי משנתו. “פניתם לכתובת הנכונה!”

קפיטן יוקי סיפר לו בקצרה על השיר שרשם רני, מבלי לרמוז, כמובן, מאומה על תוכנו, וביקש מאבבטן להיפגש עימם, מיד, וסירב לקרוא את השיר במכשיר, מטעמי סודיות.

“בתנאי,” אמר אבבטן, “שניפגש בבית-הקפה הנחשב ביותר בעיר, שבו העוגות הכי טעימות! סופרים נוהגים לשבת בבתי-קפה כאלה עם המעריצים שלהם.”

קפיטן יוקי לא התווכח וקבע מיפגש עם אבבטן בתנאי שיביא עימו סולם-חבלים. הוא הקפיץ אותו בשניות אחדות, מעצלתיים למיטתו של רני, וזאת באמצעות מכונית-המחץ שטסה הלוך-ושוב כשהיא מונחית באמצעות הנהג האוטומאטי. אין צורך לציין שקפיטן יוקי הוציא אותה מאחת המגירות שבחללית, וכי אבבטן הוקטן כדי להתאים למידתה. אולי גם אין צורך לתאר את אבבטן, אך ייתכן כי יש קוראים שטרם פגשו בסופר הגדול הזה, אזרח עצלתיים, עורך העיתון לילדים “העצלן הצעיר” וידידם של רני וקפיטן יוקי, על כן נתאר כאן בקיצור את הופעתו.

הוא ירד ממכונית-המחץ (היורקת בנסיעתה, לפי הצורך, אש רקיטות מאחור) כשהוא ממלא את כל שלושת המושבים האחוריים – באחוריו. סופר גדול ושמן מאוד, פניו כירח עשוי בצק, שערו קצת מתולתל ומעט שיבה זורקה בו, וחתימת שפם על שפתו העליונה. חולצתו המקומטת מכסה בקושי את בטנו הגדולה, השעירה, הקורקבן מציץ החוצה, ורגליו נתונות בסנדלים רחבים אשר בהם נראות האצבעות, ובייחוד הבוהנים – כמו חמישה-חמישה פילים, מקטון ועד גדול מכל צד, כשמסתכלים עליהם מלמעלה.

לא נגלה באיזה בית-קפה נפגשו, כדי שלא להעליב את שאר בתי-הקפה בעיר, אבל נוכל להביא תיאור מדוייק של העוגה שבה נפגשו. זו היתה עוגה עגולה, מצופה שוקולד, בת שלוש קומות. הם נכנסו בקומה הראשונה מצויידים בפנס, בכפות שהביא רני, ובסולם-החבלים שמצא אבבטן בביתו. קומה זו היתה עשוייה שכבת קרם בטעם רום ואגוזים, המונחת על תבנית ביסקוויט פריך אפוי בחמאה, והקירות – שוקולד כהה, מוצק.

משם עלו לקומה השנייה – קציפת תות-שדה קרה שהיתה אף היא מוקפת קירות שוקולד, ולבסוף ישבו בקומה השלישית, שמרפסתה עשוייה עלים של קציפת-ביצים פריכה, אפוייה, וגגה מצופה קליפת סוכר לבנה ומעליה פזורים פירורי אגוזים, ובתוכה – דובדבנים כעמודים כרסתניים, אדומים, שאפשר להשעין עליהם את הגב.

כשישבו סוף-סוף, מנקים פירורים מתוקים מבגדיהם ומלקקים אצבעות, ביקש קפיטן יוקי מרני להוציא את המחברת.

(אתם שואלים – איך עלו וישבו בקומה השלישית מבלי לשקוע מטה-מטה בשכבות הקציפה והקרם? – ובכן, קפיטן יוקי דאג, באמצעות מדחס-החלל שלו, שתימצא כל אותה שעה מתחתם פיסה דחוסה מאוד של מציאות, של אוויר, שעליה יכלו להתהלך כאוות-נפשם מבלי ליפול. חוץ מזה הלא הם היו קלים מאוד!)

והיה להם קצת קריר כי העוגה היתה מונחת במקרר. אך קפיטן יוקי הקטין ומשך מערכת ספלי קפה ושוקו חם שנשאה אחת המלצריות (דבר שעורר מהומה לא-קטנה בבית-הקפה!) והם שתו ואכלו כשהם מגרדים בכפות מכל פינות העוגה. אבבטן התבונן במחברת, קרא פעמיים-שלוש והעיר:

“אין אף שגיאת-כתיב!”

רני הסמיק מגאווה, וקפיטן יוקי העיר: “מזלו של רני שבבית-הספר שלו מלמדים לכתוב בלי שגיאות. שמעתי שבכמה בתי-ספר עוברים היום לשיטה אחרת, יותר מודרנית – עם שגיאות! ואני מתאר לעצמי שבעוד כמה שנים ילמדו לכתוב רק את השגיאות!”

“נו, נו, אל תגזימו,” אמר אבבטן, “ואל תלעגו לשגיאות-הדפוס שנופלות לעיתים ב’העצלן הצעיר'. הן לא באות באשמתי. הכול בגלל הסַדָּרִים והמגיהים שמתנכלים לי! יש נגדי בתל-אביב חבורה שלימה של אויבים ספרותיים!”

“ומה דעתך על השיר?”

“להדפיס אותו?”

“לא. לפענח אותו.”

חזר אבבטן והתעמק בשיר. “ישנן שלוש אפשרויות,” אמר. "לגשת עם השיר למחשב של אוניברסיטת-עצלתיים, להזין בו את המחשב – "

“מה, המחשב אוכל שירים?” תמה רני.

“לא. הוא קולט את המילים ומחשב מה היה יכול להיות הסדר המקורי שלהן בשיר. אפשרויות שנייה – שנמספר את המילים, נגזור אותן, ואולי אפילו נעתיק אותן בנפרד לכל אחד מאיתנו, ונשחק כאן כמו ב’שבץ-נא' עד אשר נצליח להרכיב את השיר המקורי –”

"נוכל לגזור את הקליפה הלבנה של ציפוי הסוכר – " התלהב רני, “ולכתוב עליה! כמו פסיפסים –”

“ומה האפשרות השלישית?”

“לסמוך עליי.”

“אני סומך עליך.” פקד עליו קפיטן יוקי, בקיצור.

ישב אבבטן וחשב, כתב ומחק ושוב חשב, ופתאום קרא בקול:

“אַאוּרִיקָה! אאוריקה! כאן יש חרוזים!”

ומרוב התרגשות חרשו סנדליו בקציפת התות-שדה הקפואה-למחצה והעיפו פירורים קרים לכל עבר, כמו שלג ורדרד.

“אל תִּבְטוֹש כל כך!” ביקש קפיטן יוקי, שניגב את קסדתו הלבנה, המוכתמת.

רני לא הבין את פשר הקריאה ואבבטן מיהר להסביר כי זו היתה קריאתו של ארכימדס בשבתו באמבטיה: “מצאתי! מצאתי!” – כאשר גילה כי כל גוף מאבד ממשקלו במים כמשקל המים שהוא דוחה, וכך היה האדם הראשון בעולם שקבע את חוק המשקל הסְגוּלִי.

אבבטן, בתור סופר גדול (ושמן מאוד) – היה סבור שברגע חגיגי זה עליו להשתמש במילה היוונית הידועה מן ההיסטוריה, למרות שכמו רוב בני-האדם, גם הסופרים – לא ידע כלל יוונית. נסלח לו על הניסיון הצנוע לעשות רושם, ונקשיב היטב כיצד דיקלם, ברגש רב, את השיר המפוענח שהכיל, כך מתברר, שלושה “בתים” (ואני מקווה שלא צריך להסביר מהו “בית” בשיר):

"כְּאָב הָיִיתָ לְגוֹאֲלֵנוּ

עֵת קָמוּ עֲלֵינוּ

בְּנֵי-בְּלִיַעַל לְהָרְגֵנוּ


אַתָּה הַשּׁוֹעֵט בַּכִּכָּר

בֵּין גֵּיאָיוֹת וָהָר

נָשִׂיא עַל אַרְיוֹת הַמִּדְבָּר –


אִלוּ קִיבַּלְנוּ עֲצַתְךָ בִּכְלֵי-זַיִן

סוֹפֵנוּ לֹא בָּא עֲדַיִין –

דַּם יְהוּדִים נִשְׁפַּךְ כְּמַיִם!


בְּעֲרִיכַת אַבַּבֶּטֶן בֶּן עֶצֶל."


 

פרק חמישי

פרק לא חשוב לבד מעניין אחד: מדחס-הזמן

(מַחְמַ“ז צַ”ף תַרְפַּ"ה-פּוּ).


“את תוספת השורה האחרונה לא הבנתי,” אמר רני.

“פירושה שאני ערכתי את השיר, ובכל מקום שידפיסו אותו, צריך לצרף אותה, באותיות קטנות יותר.”

“אבל השיר היה קיים לפני שערכת אותו!” התפלא רני, "אתה רק עשית בו קצת סדר, כאילו ניקית, פיענחת – "

“אני אחראי על הנוסח הזה!”

“וחוץ מתוספת השורה האחרונה המצחיקה הזו, הכול כבר מובן? בעיניי, למשל, זו השורה היחידה המובנת בשיר, אך היא אינה שייכת לו כלל, ודווקא כל השאר – תעלומה.”

זאת אמר כמובן קפיטן יוקי.

“כדי להבין שיר צריך ללמוד שנים באוניברסיטה או להיות מבורך בחוש טבעי של סופר או משורר.” אמר אבבטן.

“כדי להבין שיר צריך להיות בעל שכל ישר ולב מרגיש.” אמר לו קפיטן יוקי. “ולשם כך אין צורך ללמוד או להיות גאון כמוך! האוניברסיטה, אבבטן, אינה תעודת-ביטוח מפני הטיפשות. אם כי, כמובן, אין מחסור בטיפשים גם מחוץ לכתלי האוניברסיטה.”

“אני חושב,” הציע רני, “שהשיר מתאר מישהו שהיה נשיא או מנהיג של בני-עמו, וכי הכול התרחש במידבר, וכי מסופר על איזו מלחמה שבה נהרגו, או היו עלולים ליהרג, הרבה יהודים. ומאחר ששמענו את השיר בעברית, זאת אומרת שמדובר בגיבור יהודי מידברי מלפני שנים רבות!”

"יופי! יופי רני – " מחא קפיטן יוקי כף, ונשמע קול צלצול מתכתי קל של חליפת-החלל אותה לא הסיר מעודו. “בבת-אחת פתרת את התעלומה. אתה מחונן בדיוק בדברים שהזכרתי קודם – שכל ישר ולב מרגיש.”

לפתע רעדה במקצת העוגה. איש מהם לא נבהל. משהתרגלו למדחס-החלל הפכו לשלישייה קשוחה למדי.

“מה פתר? מי פתר?” התרעם אבבטן, תוך שהוא מגרד בכף-המרק את גבו הרחב, מבעד לצווארון, כדי להסיר פתיתים אחדים של ציפויי-סוכר שנשרו מגג-העוגה, כתוצאה מטריקת הדלת של המקרר, בעל דופן הזכוכית, שהכיל את העוגה בה נמצאו. “ומה אם השיר מתורגם – מערבית, למשל?”

“אבל החרוזים!” אמר רני כמנצח, "החרוזים הם בעברית – "

“ידידי הצעיר, מתרגם טוב יכול לתרגם גם שיר-בחרוזים עד שיידמה לך כי כך נכתב במקור. יכול אני להביא לכם דוגמאות מהזיכרון: ‘בחצות ליל קור וסער, עת אני שבור הצער…’”

“תודה, תודה, אין צורך,” הפסיקו קפיטן יוקי. “אגב, אבבטן, אני בטוח שגם אתה ניחנת בשכל ישר ולב מרגיש, וגם בזיכרון מצויין.”

אבבטן לא הרגיש כלל בעקיצת הלעג – על כך שהוא מקנא בשבחים שבהם זכה רני, ואמר ברצינות גאוותנית:

"תודה. כי לפי דבריך קודם, קפיטן יוקי, אפשר היה לחשוב שחוץ מרני אין כאן איש שניחן בשכל ישר ובלב מרגיש, אם לא איכפת לך – "

“הצדק איתך, אבבטן. ועכשיו, אולי אתה יכול לשער היכן לחפש את עקבות הגיבור היהודי, או הערבי, הזה? הלא יש לך זיכרון מצויין וספרייה גדולה.”

“תודה רבה. הספרים כמעט הרגו אותי פעם.”

“מה?” התפלא רני, “ספרים יכולים להרוג בני-אדם?”

“אולי, אם הם מסיתים לשנוא ולרצוח,” הציע קפיטן יוקי.

“לא. לא. המקרה היה הרבה יותר פשוט. ביום חמסין התמוטטו העמודים של הספרייה מאחיזתם בקירות ובתקרה, וכל המדפים העמוסים כרכים עבים נפלו על שולחן-הכתיבה ושברו כל מה שהיה מונח עליו וקברו גם את הכיסא שלי תחתם. מזלי שאותו יום חם הלכתי לבריכה. אילו הייתי נשאר לעבוד בבית – הספרים היו הורגים אותי.”

[אכן כך בדיוק קרה לי קיץ אחד בחדר-העבודה שהיה לי בדירתנו בקומה העליונה תחת גג ברחוב הקליר 20 בתל-אביב. – אב"ע].

“זו היתה יכולה להיות תאונת-עבודה יוצאת-מן-הכלל!” העיר קפיטן יוקי. “הביטוח הלאומי היה משלם לליליסימה משכורת של סופר כל ימי חייה.”

"אל תתלוצץ. כשנכנסתי לחדר-העבודה שלי חשבתי שהתפוצצה בו פצצה או התרחשה רעידת-אדמה – " והוא התבונן בקירות השוקולד ובצורות המפוסלות של קצף-הביצים היבש, האפוי, שהסתלסלו על מעקה-העוגה, והוסיף בדאגה, "אני מקווה שהשוקולד הזה מספיק חזק – "

“בהחלט,” אמר קפיטן יוקי, “יש בו גם קצת קפה-מוקה, ולכן הוא חזק מאוד!”

“אחד הספרים שכמעט נפלו לי אז על הראש,” התגרד שוב אבבטן בגבו בכף-המרק כשהוא מעלה ומוריד אותה, “הוא הספר ‘בלי כוכב’ של הסופר יהודה בורלא.”

“מדוע נזכרת בו דווקא עכשיו?”

“כי מסופר בו על פגישה עם יהודי שבא מן המידבר.”

“ובכן מה הבעייה? ניגש אל בורלא ונשאל אותו.” אמר קפיטן יוקי.

“אי אפשר.”

“מדוע?”

“הסופר יהודה בורלא הוא כבר ז”ל." העיר רני. “זאת סיפרה לנו המורה בכיתה.”

“וגם אילו היה חי, מה היה יכול להוסיף לנו מעבר לדברים הכתובים בספרו?” הוסיף אבבטן, "הלא המעשים האלה התרחשו מזמן, מזמן, כשהשתתף בהתקפה הראשונה של תורכיה על תעלת-סואץ, בשנת 1915 – "

“מה הבעייה?” חזר ואמר קפיטן יוקי, “בואו וניסע אל שנת 1915!”

“מה?” נדהם אבבטן, “לנסוע אחורה בזמן? יש לך דמיון עשיר מאוד, קפיטן יוקי! אולי גם תגלה לנו מאיזה רציף בתחנה המרכזית יוצא האוטובוס לשנת 1915?”

“זה יכול להיות מוצלח מאוד בתור סיפור ל’העצלן הצעיר',” אמר רני, “הילדים במכונת-הזמן מבקרים אצל החייל יהודה בורלא.”

“מדחס, לא מכונת-זמן,” תיקן אותו קפיטן יוקי בקריצה שובבה.

“מה, עוד המצאה של הגאון שלך, טֶרְנוֹפּוֹלְסְקִי?” התפלא אבבטן.

“כן. קשה מאוד היה לגלות את הבית בכפר הפולני הקטן, כעשרים קילומטרים מווארשה, שבו התגורר המהנדס דב טרנופולסקי בשנת 1941,” סיפר קפיטן יוקי. “בקומת-הקרקע של הבניין התקין טרנופולסקי את המעבדה שלו, ובה עבד והשלים את התקנת מדחס-החלל, הנמצא עתה ברשותי. זה היה כבר לאחר שלכדו הגרמנים את העיר וארשה וכבשו את מרבית פולין. כך כתוב בספר ‘המפתח לשער הגדול’, שכתב הסופר הסרבו-קרואטי הינקו גוטליב, שהכיר את טרנופולסקי כאשר היו כלואים יחד, בחודש יולי 1941, במשך שלושה ימים בתא בבית-הכלא של הגסטאפו הגרמני במשטרת וינה. טרנופולסקי נעלם בחודש ההוא, כנראה עקב הפרעות קוסמיות מן החלל החיצון, שפגעו בפעולת המדחס שלו. יותר מזאת איני רשאי לספר עדיין,” הוסיף קפיטן יוקי, "אוכל רק לרמוז כי הגילוי קשור במסעות הבין-כוכביים של החללית ‘נגה’. כאשר הגענו סוף-סוף לקומת-הקרקע של הבית שנשא טרנופולסקי בכיסו, מצאנו שם, בדיוק כפי ששיערתי – גם את התוכניות הראשונות, הסודיות ביותר, שעל קיומן לא גילה לאיש, ובהן הצעה גאונית לבניית מדחס-הזמן. העבודה לא היתה קלה, כי היא חדרה לשטח חדש לגמרי שלא נחקר עדין בשום מכון מדעי בעולם, אפילו לא בסוכנות-החלל האמריקאית. וכפי שאמר טרנופולסקי עצמו – "

“מה? גם אותו פגשת?” נדהם אבבטן כליל. “על מה אתה מדבר, קפיטן יוקי, על תחיית-המתים?”

“כפי שאומר טרנופולסקי,” התעלם קפיטן יוקי מהערתו, "בכל התחלה שחיפש, עלו ובאו לפניו מכשולים שלא היה אפשר לעבור אותם. מאה פעמים חזר והתחיל ומאה פעמים התאכזב. עד שהגיע אל ראשיתה של הצלחה ממשית – "

“מה פירוש – הצלחה ממשית?” נרתע אבבטן, כחושש להמשיך את הרעיון עד סופו.

“מַחְמַ”ז!" שלף קפיטן יוקי קופסת-מתכת קטנה שגודלה כטראנזיסטור-כיס, חֶלקה עשוי חומר שקוף, כעדשת-זכוכית עבה, ובאמצעיתה לוחית עגולה כהה, אשר בסובבו אותה היה בוקע מתחת לשוליה אור כחלחל, שנעשה קלוש ככל שהיקפו התרחב. "אלה הן ראשי-תיבות: מדחס-חלל-מדחס-זמן. הנה, ראו – "

ובדברו הפך את המַחְמַ"ז והתגלה צג שחור-שקוף של שעון-מחשב ספרתי, ומתחתיו לוח מקשים של ספרות ואותיות וסימנים שונים לפעולות מיוחדות.

“שמו המלא של הדגם החדש הוא מַחְמַ”ז צַ“ף תַרְפַּ”ה-פּ“ּו. מחמ”ז אתם יודעים. צ“ף כי הוא קשור ל’צפנת-פענח' המחשב. ותרפ”ה-פ“ו הן סמל ליכולתו להגיע לשנים רחוקות, רחוקות הרבה יותר מ-1925 ו-1926.”

“יותר נחמד להגיד – תרפּ”ה-פּוּק!" הציע רני בשמחה.

"זאת אומרת ש – " נותר המשפט הקטוע של אבבטן, תלוי בחלל העוגה. "אנחנו יכולים לבקר אנשים מתים לפני ש – "

“נסה בבקשה, אבבטן, להיזכר במקום ובתאריך המדוייקים של פגישת בורלא עם היהודי המידברי.”

אבבטן קימט מצחו, ניסה אולי להיראות כמתאמץ לא פחות מאותו טרנופולסקי האגדי לפני שהמציא את המדחס, ולבסוף אמר:

“בורלא עצמו לא פגש מעולם את היהודי המידברי. הוא רק שמע על אודותיו מפי מורה-הדרך הבידואי של מחנה הצבא התורכי.”

“התאריך, התאריך והמקום,” הפסיקו קפיטן יוקי. “נסה לתאר לעצמך שאתה נמצא בספרייה שלך ושולף את הספר מן המדף וקורא בו. הלא יש לך זיכרון מופלא, אבבטן! ואם קשה לך הדבר – תוכל להיכנס לשלושת המושבים האחוריים במכונית-המחץ ולקפוץ הביתה לכמה רגעים.”

“לא, לא!” השיב אבבטן כאילו משהו מונע אותו במיוחד מלחזור הביתה (האם פחד מליליסימה פן לא תרשה לו לשוב?) – הוא חזר וגירד בכף-המרק בגבו, כי בינתיים התרחשה עוד רעידת-עוגה בגלל פתיחת מקרר-הדלפק, ושוב נפלו פירורי קציפת-ביצים אפוייה. נעשה גם די קריר, למרות ספלי הקפה והשוקו החם.

“להקפיץ לך עוד קפה חם לעוגה?” שאל קפיטן יוקי.

“לא, לא. תודה. ממילא אין איש רואה אותי יושב כאן, בבית-הקפה, וזה הפסד גמור.” עצם אבבטן עיניו כשהוא יושב עתה נשען אל הדובדבן שמאחוריו, ומכרסם פרוסה שתלש ממעקה העוגה, ובהימצאו במצב זה של ריכוז כל כוחות זיכרונו המופלא, אמר:

"אדפדף קודם בספרים אחרים, כדי לתאר בפניכם כיצד התחיל המסע – "

קפיטן יוקי ורני נאנחו בחשאי. כשאבבטן מתחיל לדבר –


 

פרק שישי

הפגישה עם יהודה בורלא רכוב על גבי גמל במסע לסואץ בשנת 1915.


“בראשית שנת 1915,” פתח והסביר אבבטן, משעין גבו אל הדובדבן, עיניו עצומות ומצחו קמוט שעה שהוא מתאמץ להיזכר, "היתה בעולם מלחמה גדולה שנקראה לימים – מלחמת העולם הראשונה. ג’מאל פחה, מפקד הצבא התורכי, ששלט גם בארץ-ישראל, החליט לכבוש את תעלת סואץ ואת מצרים, שהיו אז תחת שלטון האנגלים, האויבים של תורכיה. קשה לדעת אם האמין ג’מאל פחה שיוכל לכבוש את התעלה. אולי קיווה כי בעקבות ההתקפה שלו יתמרדו המצרים נגד האנגלים, וכך תושג מטרתו בחזית הזאת. בספר-זיכרונותיו שנכתב אחר שנים, טען ג’מאל פחה כי בעצם לא התכוון ממש לכבוש את מצרים אלא רק לערוך הפגנת-כוח, כדי לרתק כוחות בריטיים למצרים, ולהקל בכך על בעלת-בריתה של תורכיה, על גרמניה, שנלחמה אז נגד אנגליה בחזיתות אירופה.

"ערב המסע לעבר התעלה קרא ג’מאל פחה לְ’גִ’יהָאד‘, למלחמת-קודש, כלומר מלחמה דתית של המוסלמים, וביקש להלהיב באמצעותה את הערבים תושבי ארץ-ישראל, הנתונה כולה תחת שלטונו, לקראת המלחמה על ה’כופרים’, כלומר – על האנגלים, שכידוע אינם מוסלמים אלא נוצרים. תהלוכות וחגיגות נערכו אז ביפו, שהיתה עיר ערבית. ויום אחד קישטו גמל, כלב ושור בדגליהן של רוסיה, צרפת ובריטניה, והעבירו אותם בחוצות העיר. האספסוף התעלל בחיות העלובות, אשר לא ידעו כלל מה חטאן, ומכות נאמנות הונחתו על ראשיהן, להמחיש את הבוז למעצמות-ההסכמה. בשם מעצמות-ההסכמה נקראו אז רוסיה, צרפת ואנגליה, שלחמו נגד תורכיה, גרמניה ואוסטריה.

“ארץ-ישראל נעשתה לבסיס הצבאי, ממנו עמד הצבא התורכי, בסיוע בני-בריתו הגרמניים והאוסטריים, לערוך את התקפתו על תעלת סואץ ומצרים. סוריה וארץ-ישראל היו חייבות לספק את מזונותיו וצרכיו של הגיִס התורכי הרביעי, שבראשו עמד ג’מאל פחה.”

“אולי בכל זאת כוס-קפה נוספת, ובקיצור – רק תגלה לנו את המקום והזמן המדוייקים?” הציע קפיטן יוקי בנימוס.

אבבטן פקח עין אחת, כעוסה, על שהופרע באמצע, והמשיך כשהוא שב ועוצם עינו, מתעלם מן ההפרעה, ומנופף בכף-המרק תוך כדי דיבורו. רני וקפיטן יוקי היו חייבים להתכופף מדי פעם כדי שלא להיפגע.

"מס-המלחמה הוטל על כל התושבים בארץ-ישראל. היו החרמות רבות. החרמות החיטה, התבן ושאר תבואות הארץ פגעו בעיקר בכפרים הערביים. ואולם הצבא התורכי היה זקוק לסוסים, עגלות, צינורות, מנועים, תיל דוקרני – ואת אלה חיפש במושבות היהודיות. גם עבודות ה’סוּכְּרָה', הכפייה, רבצו כעול כבד על היישוב היהודי. עשרות אנשים נתפסו ונשלחו לעבוד בסלילת כבישים, בבניין מסילות-ברזל, ובעבודות-צבא אחרות, בהרים ובמידבר. התנאים היו קשים, ורבים מתו ברעב ובמחלות. כל מי שהיה יכול – הסתתר והשתמט מעבודות אלה.

"שלוש דיוויזיות תורכיות חנו ליד באר-שבע עם תותחיהן, גמליהן וסוסיהן, ועליהן נילוו כוחות של הצבא הגרמני בפיקודו של המצביא הגרמני ששמו היה – קְרס פון-קרסנשטיין. עשרות-עשרות של סירות-פח נערמו על חולות המידבר והבריקו בשמש, סמוך לעיר, ונגרים עסקו בבנייתן של רפסודות רבות מארגזי-נפט ריקים, העשויים לוחות-עץ. זו היתה עצתו של פון-קרסנשטיין, כדי לחצות באמצעותן את התעלה!

“בחמישה-עשר לינואר, שנת 1915, יצא ג’מאל פחה בראש הגיִס התורכי הרביעי למידבר סיני. שיירה ארוכה של סוסים המושכים תותחים, ושל חיילים וגמלים הנושאים סירות על כתפיהם ודבשותיהם, נעה בלב מידבר סיני, על ציר-ההתקדמות העיקרי – בדרך ניצנה-קוסימה-איסמעיליה. ובשלישי לפברואר נערכה ההתקפה הראשונה על הסואץ – שנהדפה לאחור.”

“זהו!” אמר קפיטן יוקי, “אפשר לצאת לדרך.”

“נמצא אותם בחודש ינואר 1915, בדרך ניצנה-קוסיימה, הולכים בכיוון דרומי-מערבי, דרך מקום הנקרא קלעת א-נחל, לעבר איסמעיליה!” קבע אבבטן.

“מצויין. אם זיכרונך אינו בוגד בך, כי זוהי דרך עקיפה במקצת!” ניגש קפיטן יוקי אל החללית, שהופיעה ובאה אחריהם באורח מסתורי מבעד לניקבה שחפרו בעוגת השוקולד, ועתה ניצבה לצידם. הוא שלף מחליפתו כרטיס והכניס אותו לחריץ שבאשנב, בדופן החללית, מהיכן ששלח שעה קלה קודם לכן את האות להעיר את אבבטן, ועתה הקיש ספרות ופעולות אחרות במסוף המחשב.

רני ואבבטן התבוננו, מפוחדים מעט, בהכנותיו של קפיטן יוקי, ואבבטן אף מצא לנחוץ להעיר לו –

“אל תשכח! חמש, אחת, תשע, אחת!”

“אתה טועה, אבבטן, במחשב כותבים מלהיפך: אחת, תשע, אחת, חמש!”

“על מה אתם מדברים בכלל?” התפלא קפיטן יוקי. “אין עוגות כל-כך יקרות!”

“מי מדבר על עוגות? אומרים לך את השנה!”

“אבל זה כרטיס-אשראי, לא מדחס-הזמן!”

“מה?” השתוממו השניים. “אתה משלם עבור העוגה שישבנו בה?” שאל אבבטן. “השתגעת? הרי כמעט לא אכלנו בתוכה!”

“וגם עבור ספלי הקפה והשוקו שהקפצנו. אני יודע שרני די מודאג לפעמים מכך שבעזרת מדחס-החלל אנחנו נכנסים ויוצאים בכל מיני מקומות, ומשתמשים בדברים שאינם שייכים לנו, ויכול לצאת שכאילו אנחנו גנבים. כמו בעניין המכנסיים בכלבו שלום. ולכן התקנתי כרטיס-אשראי שמקושר, באמצעות ‘צפנת-פענח’, למחשבים של כל הבנקים בארץ, ומחייב את החשבון שלי בכל סכום שאני רושם בו, או אם אני מוציא כסף מזומן.”

“אצלנו קוראים למכשיר הזה – עַצַלְתוֹמַט!” אמר אבבטן.

“לשלי קוראים ‘נֹגה-קט צוַואנְצִיג’ והוא מאפשר לי להיות יצור מוסרי במאה אחוז, מפני שאף אחד לא מכריח אותי לשלם. אני עושה זאת מרצוני החופשי, למרות שאין צרור שטרי או מטבעות כסף בעולם שאיני יכול לחדור אליו, להקטינו ולמשוך אותו לרשותי בקלי-קלות. לשדוד כל בנק וכל כספת! זו לא חוכמה להיות ישר כשאין לך שום הזדמנות לגנוב! זהו. ועכשיו – הבה נפליג במדחס-הזמן לשנת 1915!”


*


השלושה הצטופפו בתוך חוגת אור כחלחל-זרחני שהטיל ארצה המַחְמַ"ז שבידי קפיטן יוקי, ועד מהרה חשו עצמם שטים בחלל ומרחפים בזמן, כי לא רק שטסו דרומה והם קטנים מאוד בהשוואה לכל החפצים האחרים שסביבם, אלא שהחפצים עצמם החלו משנים צורתם, פוסעים ונוסעים לאחור כמו בסרט המוקרן מהסוף להתחלה, וכך גם קולותיהם – שנשמעו כפס-קול המסתובב במהירות לאחור במכשירי-ההקלטה המשוכללים שמצויים באולפני-השידור.

היתה לרני הרגשה שהם שוקעים או מרחפים בין גופים ונופים המשנים את צורתם במהירות מדהימה, ותמיד בדרך הפוכה לכל היגיון. נער בידואי מטפס על דקל ובידו אשכול תמרים, מדביק אותו לרום העץ, יורד ובינתיים התמרים מצטמקים והולכים עד שנעלמים בתפרחת דלילה, וחוזר חלילה, וברקע נשמעות מדי פעם התפוצצויות הפוכות, קודם הרעם ואחר-כך שריקת הפגז, ואש מלחמות. ומדי פעם טס מטוס על-קולי לאחור, קודם הרעש ואחר-כך נראה המטוס. והמון קולות בעברית ובערבית ובאנגלית ובתורכית ובגרמנית בוקעים ומצפצפים במהירות מגוחכת ובסדר הפוך שאין להבין בו מילה, רק הברות בודדות, כמו שכותבים במחברות-תווים בעברית, משמאל לימין ובפירוק-מילים.

יום ולילה היו מתחלפים כמו בגלגל-ענק שכל הצבעים מתערבבים בו, בשעת סיבובו, לגוון אחד אפור-לבנבן, כמין שעת בין-ערביים או לפנות-בוקר נצחית. והם מפליגים בספינת-אוויר שקופה, ואולי זו היתה החללית? אחורה, אחורה, אחורה, אחורה, לא במקום אלא בזמן –

וכמובן גם שמות המקומות והאנשים נקלטו במהופך מֶק-אֶק, נַיסִי בָּרְמִיד, אֶצְסוּ לַתְתְּעַ, חַהפֶּ מַלְגַ’א, לַאבּוּרְ דָהִיְהוּ –

שפירושם – יהודה בורלא, ג’מאל פחה, תעלת סואץ, מידבר סיני ואֶקמֶק (זה לחם בתורכית)!


*


המסע לאחור נעצר בליל ירח במידבר סיני הקר והריק, ועד מהרה מצאו עצמם השלושה רכובים על גבי גמלים, עטופים בעבאיות, אלה אדרות רחבות ארוגות מצמר-גמלים שהבידואים מתעטפים בהן.

התנועה האיטית, הגלית, על גבי דבשת הגמל, הזכירה עדיין במעט את הריחוף-לאחור, ורני חש עדיין מעין סחרחורת קלה, כאילו אברי שיווי-המשקל שבאוזן-הפנימית טרם התרגלו למצב החדש. מה שטוב הוא שמעתה שב הכול להתנהל בסדר הגיוני. הגמלים נעו קדימה. הגמלים נעו קדימה. הגמלים נעו קדימה וזה בעצם כל מה שסימן את חלוף הזמן במידבר הנצחי, הנטוש.

רני שמח למצוא חרב חגורה למותניו, וחמת מים עשוייה עור קשורה לכר הגמל. הוא לגם מהמים אך טעמם היה מר במקצת.

השמיים היו ריקים, ללא שמץ ענן, לבד מאור הלבנה הקלוש, כאילו לא הספיק האור למרחבי המידבר. צללי ההרים, מימין, ניראו קרובים מאוד, שחורים, כחיות-טרף אפלות שקפאו בימי קדם. קפיטן יוקי רכב בראש, ואחרי רני. אבבטן, במאסף, השתדל כל הזמן לרכב בצמוד לגמל של רני, כשהוא מתבונן מדי-פעם לאחור מתוך חשש. הגמל שלו, למרות שהיה החזק בשיירה, התקשה להדביק את שני הרוכבים האחרים, והסופר הגדול והעצבני, עם חרבו הכבדה, בוודאי שלא הקל עליו במושכו כל הזמן ללא צורך ברסן הגמל.

לא היה צורך להחזיק ברסן הגמל. הוא לא נטה ימינה או שמאלה מן הדרך. הליכתו לא היתה מהירה, והלילה היה קר מאוד, גם לעטופים בעבאיות. התנועה הגלית של הרכיבה על הדבשות הפילה תנומה קלה על עפעפיהם של רני ואבבטן, וקפיטן יוקי נאלץ לשדר אליהם מדי פעם צפצופים חרישיים ולהזהירם כי הנרדם על גבי גמל – נופל!

אך הנה החל נשמע לאוזניהם קול המון פרסות נוקשות על פני חצץ-השחם של המידבר, וצעדי מחנה רגלי גדול הפוסע לפניהם, והם הבינו כי קרבים הם והולכים אל קצה מחנהו העצום של ג’מאל פחה, העושה דרכו מערבה, לעבר תעלת סואץ.

רגע נשאה הרוח גם קטע של שירה עגומה מפי חייל ערבי או תורכי, והשתתקה.

“יהודה בורלא רוכב על גמל בסוף המחנה, עם פלוגת האספקה, שהיא האחרונה. הצבא כולו הולך, גדוד אחרי גדוד, במרחק חמישה רגעים אחד מהשני. כך כתוב בספר ‘בלי כוכב’,” שידר אבבטן לקפיטן יוקי במק"ם. הם חששו להשתמש עתה במכשירי-הקשר הקטנים שקנה רני, פן הרעש יגלה אותם.

“המקום?”

“בסביבות קַלְעַת אֶ-נַחְל. הם הולכים מערבה בדרך המידבר העתיקה של עולי-הרגל ממצרים למכה, וינסו לחצות את התעלה בסירותיהם בקטע שבין האגם המר הגדול לאגם תמסח.”

“הזמן?”

“כתוב – ליל העשירי לשבט, זאת רואים גם על פי אור הירח, שאינו מלא. והלילה, לדברי בורלא, הוא בתום היום השמיני למסע, שהתחיל ב-15 לינואר. זאת אומרת שאנחנו נמצאים עתה בחצות ליל העשרים-ושלושה לינואר, 1915, יו”ד בשבט שנת תרע“ה. מעניין היה לבדוק בלוח אותה שנה אם שני התאריכים הללו אכן חלים ביום אחד.”

“האדם?”

"בן עשרים-ותשע לערך. מדבר עברית, ערבית וגרמנית. רוכב על – "

“הנה הוא!”

וקפיטן יוקי הביאם, בדיוק מופתי, לצידו של יהודה בורלא, אשר רכב לאיטו על גמלו והצית לעצמו סיגריה אשר זה עתה סיים למלאה ולגלגלה באצבעותיו המאומנות, לאור הירח הקלוש.

ושוב נשמעה מלפניהם שירה עגומה מפי חייל תורכי או ערבי, וענה לה ההד העמום, המתכתי, של סירות-הפח, הנישאות על כתפי החיילים ועל דבשות-הגמלים ומתנגשות לעיתים זו בזו, כנהימתו של ים רחוק בחשיכה.


 

פרק שביעי

סיפורו של אבא יחיה מחמד מפי עבד, מורה-הדרך של הצבא התורכי


“כן. אני הוא.” אמר יהודה בורלא, "ואני משתתף בהתקפה של תורכיה על תעלת סואץ, בתור מתורגמן לשר-מאה גרמני. המסע במידבר צריך היה להימשך עשרה ימים, אך הדרך ארוכה בפנינו בגלל המחסור במים. לא פעם חשבנו כי המחנה כולו עתיד למות בצמא. ומעט המים שמצאנו בדרך היו מלוחים, ובטעם גופרית, ואינם ראויים לשתייה. אולי יש לכם בכליכם מעט מים זכים? כי אני צמא מאוד – "

רני נזכר בצער במים המרים-במקצת שבחמת על אוכף גמלו, אך קפיטן יוקי הקדימו והציע לסופר המהולל-בעתיד לגימה מן המימייה העשוייה אלומיניום.

“מים מתל-אביב. שמילאנו בטרם יצאנו לדרך.”

“כן. מכיר אני את הפרבר הנחמד הזה, לצפונה של יפו. כה נקיים בתיו, וקטנים. והחול רב, לכל עבר.” לגם יהודה בורלא מן המימייה, ועיווה פניו באור הלבנה המועט. "אך מוזר, מה תפלים הם! חש אני בכך למרות צימאוני הרב. אין הם כמי בארות יפו אשר זכרתי, ולא כמי בורות-הגשם של ירושלים, עיר-מולדתי – "

“באים אנו אליך משנת אלף תשע מאות שמונים ושתיים!” אמר אבבטן, "ושמח אני על ההזדמנות להכירך אישית. גם אני – "

“תי”ו שי“ן מ”ם בי“ת!?” קרא יהודה בורלא בפליאה. "ומה המיוחד שמצאתם בי, לבקרני? אלמלא המים ששתיתי מכליכם, סבור הייתי כי נרדמתי ברוכבי על גמלי, ובחלומי אני רואה אתכם – "

מבטאו העברי התנגן ערב ועסיסי, מבטא כל עי“ן, טי”ת וקו“ף בהדגשה, ואילו את האל”ף, הכ“ף והתי”ו – ברכוּת, וכך הצטלצל קולו, רך וגרוני חליפות, וערב מאוד לאוזן, כדרך דיבורו של בן העדה הספרדית, שנולד בירושלים ומשפחתו חיה בה דורות רבים. הוא הרכיב משקפיים במסגרת מתכת דקה, מהן ניבטו עיניו, באור המועט, במבט שקט שהביע סקרנות, טוב-לב ונכונות להקשיב לזולת, אך גם עקשנות רבה. חתימת שפם שחור היתה לשפתו העליונה. פניו רזים. גופו צנום. נחבא במדים של הצבא התורכי, ובמעיל הצבאי שלבש על מדיו כדי שלא לקפוא בקור המידברי.

"אתם בוודאי תרצו לדעת, בבוא היום, איך היה המסע לסואץ. אם אזכה ואחזור בריא ושלם מן המלחמה הזו, אולי אכתוב את הדברים בספר – "

אבבטן חייך. קפיטן יוקי ורני שתקו אף הם. הלא אינך יכול לגלות לסופר את שם ספרו עוד בטרם כתב אותו!

"לא פעם זוקפים פתאום מאות הסוסים, הפרדות והגמלים את אוזניהם, ומתחילים לרוץ בבת-אחת, ואחריהם כל המחנה, מתעודד בתקווה: האם הריחו הבהמות יישוב של בני-אדם? איזו נאת-מידבר ומעיינות מים סביבה?

“אך לאחר שעה קלה הבהמות מורידות ראשיהן מתוך עייפות וצימאון, והכול יודעים כי טעו ונכזבה תקוותם. מפקדי-הצבא, הרוכבים על סוסים, מצליפים בשוטיהם על גבי החיילים המפגרים, הלוך-והכה, על ראשיהם ועל כתפיהם של העייפים והיחפים. וכך עובר עלינו יום אחר יום בהליכה המייגעת, כי ההליכה ביום במידבר, גם בחודש שבט, קשה מאוד. החום חזק. השמש יוקדת בישימון וקרניה משתברות בחצץ-השחם השחור, המתנוצץ כאחוז דליקה. והנה, ביום השמיני למסע, יצאה פקודה שננוח במשך כל היום, מפני החום החזק, ונלך בלילה לאור הלבנה. וכך אנחנו הולכים עתה, מערבה, לעבר התעלה, ועתה, במה אוכל לעזור לכם, אורחיי מן הדורות הבאים?”

“אנחנו מחפשים יהודי מידברי המנגן בראבאבה ושר על גבורתו של מישהו שאם היו מקבלים את עצתו – דם יהודים לא היה נשפך כמים!” אמר רני.

יהודה בורלא לא נראה כלל מתפלא על כך שהדמות חגורת-החרב שדיברה אליו מתוך העבאיה הרחבה, על גבי הגמל שלצידו, היא של נער קטן, וענה –

"יהודי מידברי? הו, אני עצמי לא ראיתי מימיי אחד מהם, אבל ידידי הבידואי – "

“עַבְּד?” נכנס אבבטן לדבריו.

“כן. מורה-הדרך של המחנה – הוא פגש.”

בורלא לא נראה מופתע מכך שאבבטן ידע את שמו של עַבְּד (מן הקריאה בספר “בלי כוכב”, כמובן), ואילו קפיטן יוקי התעניין מיד לדעת היכן יוכלו לפגוש, בהקדם, את מורה-הדרך הזה.

“סבלנות, סבלנות. המשיכו לרכוב עימי בדרך, ועד מהרה יגיע עבּד על גבי גמלו, כמנהגו.”

הארבעה רכבו לאיטם בקצה השיירה הענקית, שהתפרסה על פני המישור המידברי של סיני כנחש אדיר ושחור שטבעותיו זורמות קדימה. עד מהרה צמח לצידם גמל נוסף ועליו רוכב – לבוש עבאיה אפורה-קצרה, ישנה למדי, ורובה עתיק על כתפו. נראה כבן חמישים, זקנו קצר, ובראשו פזורות פה ושם שערות לבנות שהבהיקו באור הלבנה המועט.

“האם זה היהודי המידברי?” לחש רני.

“לא.” השיב אבבטן, “על פי הכתוב בספר – זהו עבּד!”

ואכן, יהודה בורלא קידמו בחביבות וכיבדו בסיגריה שאותה גילגל במו-ידיו, ואשר עבד הבידואי קיבלהּ בתודה רבה. עד מהרה החל מספר את סיפורו, ויהודה בורלא מתרגם למען יבינו השלושה. לא מיד הסכים עבד לספר. צריך היה להכיר לו את שלושת האורחים, למשוך אותו בלשונו ולהרבות בהקדמות, בפתגמים ובמשלים, כדרך בני-ערב. אך אנו, שמעוניינים בסיפור עצמו, נקצר כאן ונתחיל מן העיקר.


*


“יום אחד בבוקר,” סיפר עבּד, "יום שהשמיים היו בו נקיים, והרוח קלה ומלטפת, יצאתי מהאוהל וראיתי לרגלי ההר שממול – בליטה שחורה. הלכתי לשם. ראיתי גבר, לא זקן ולא צעיר, וראשו כפוף וכמו דבוק לחזהו, ודומה שהוא מת, אך ליבו פועם עדיין. ניענעתי אותו, קראתי – לא ענה. הרמתי אותו בכוח, חברי הביא חלב-גמלים חם, ויצקתי לו בפיו, משכתי באוזניו, שפכנו קצת מים על ראשו – הוא פקח לאט-לאט את עיניו. שתה אחר-כך הרבה חלב, והרגשנו שהיה רעב וצמא זה כמה ימים. הבאתי אותו למאהל השבט שלנו, כולם באו לראותו. השכבנו אותו. הוא פקח קצת את עיניו, אך כוח לדבר לא היה לו.

"ניסינו לרפא אותו בכוויות אחדות, בעורפו וברקותיו – אך הוא רק התבונן ישר לפניו כאילו דבקו עיניו למקומן. דיברו איתו, שאלו לשמו – והוא מביט לעבר נקודה אחת ואינו מזיז פניו כלל. וכשנִענעו אותו, בכוח – הביט רגע בפני המדבר אליו – ונאנח אנחה נוראה, קורעת-לב.

"יום שישי אחד נכנסנו אל אוהלו והתחלנו חוקרים אותו בשקט ובמתינות. אך הוא רק היה מביט אל פני הדובר אליו, ושותק. וכאשר שלף השיח' פרחן את חרבו בכעס, להפחידו, הרים האיש קול צעקה:

"‘לַא אַלְלָה אִלַא אַלְלָא וסָאִידְנָא מוּחמד רָסוּל אַלְלָה!’ – אין אלוהים מבלעדי אללה ואדוננו מוחמד שליח האל!

"‘מה שמך?’ צעק אליו שיח' פרחן.

"‘מַחְמַד… מחמד אני… באמת…’ ענה בקול מפוחד, כבוכה, אך כשהמשיכו הבחורים להציק לו בשאלותיהם החל זועק פתאום:

"‘אִסְמַע אִישְׂרַאִיל! אִסמע אישׂראיל!’ – "

“הו!” אמר רני, “הלא כך דיבר אליי הרוכב הבידואי המכוער, על סוסתו האצילה – 'אנא אישׂראיל!”

“איסמע אישראיל פירושו שמע ישראל,” העיר המתורגמן, הוא בורלא.

“הרוכב אמר גם ‘שמע ישראל’!” הוסיף רני.

“הבה נמשיך לשמוע את הסיפור,” הציע קפיטן יוקי, “כי עדיין אין בידינו די נתונים להחליט אם אכן בשתי הפעמים מדובר באותו אדם.”

ועבּד המשיך.

"אמרנו: אומלל האיש, שוטה הוא, והנחנו לו. יושב היה בפינה אחת בקצה האוהל, תמיד לבד, יושב ועושה תנועות מריחה באצבעו על כף-ידו, שעות שלימות. ימים שלמים, ולפעמים הרטיב את אצבעו ברוק, מורח ומתבונן אל כף-ידו.

"אחרי חודשים אחדים החל לדבר, דיבר לבדו, באוהלו, ואנו לא הבנו את שפתו. רק לפעמים הרים קול צעקה נוראה, ומתוכה התבררו לנו רק כמה מילים: ‘יַהוּד חַייבַּר’, ‘גָ’לוּת’ ו’ג’וֹיִים'. כל הימים היה חוזר על מילותיו אלה: ‘יַא אִחְוָאן! יא אחואן, הוא אחים אחים, מה אתם יושבים פה? קומו! בואו אלינו לתימן… בואו אל ביתי… תראו מה שעושים הג’ויים!… לא תבואו, הה? הה? היכן, היכן הם יהוד חייבר? – יא יהוד חייבר! יהוד חייבר!’ היה קורא בכל כוח גרונו, ‘אני אמצא אותם, אני אביאם!’ – כך צעק והסתובב באוהלו כמשוגע.

"מהדברים האלה הבנו שהוא יהודי מִיַמַן, היא תימן. וכי שיגעונו הוא למצוא את יהודי חייבר. אתם יודעים כי שם, צפונה ממכה וממדינה, רחוק מנג’ד, בחצי-האי ערב, ישנו שבט בידואי אשר יכנוהו בשם יהוד חייבר. כשאתה עובר על פני ההרים, מצפון, יוצאים לפעמים שניים-שלושה מאלה, יהוד חייבר, והם שודדים עָזִים – ולוקחים מכל עובר-אורח בארצם מיכסת כסף, או שֶׂה או חפץ כלשהו. כך מספרים אצלנו, ויש אנשים אשר ראו אותם. ואם מסרב עובר-האורח לתת את אשר ידרשו ממנו – לא ימשיך בדרכו. ממקום נסתר יפלחו כדור המוות.

“והם נסתרים, יהוד חייבר, אינם נראים במקומותינו, ואומרים שרב הוא מיספרם ועצום. הו חַוַאגַ’את, רבותיי, נדמה לי שישיבתכם כך, ברגליים תלויות על הגמל, מעייפת מאוד. שבו כמוני, ברגליים שלובות. כך הישיבה נוחה יותר. רצונכם שנעצור רגע ואתקן את מושביכם?”

כולם עצרו וירדו מעל הגמלים, ועבּד הבריכם בהשמיעו קול חירחור, ועסק בהידוק ובסידור המירדעות והשמיכות. הגמלים הרימו, כדרכם, קול תלונה קשה וטרחני על שהבריכו אותם לשעה קלה, אך עבד עשה את שלו בשלווה, ובלי להתחשב בהם. המחנה הגדול התרחק בינתיים כרבע שעת הליכה מחמשת רוכבי הגמלים, קולות הזימרה הקטועים, ונקישותיהם העמומות של סירות-הפח, השתתקו. אבבטן היה היחיד שלא הצליח לשלב רגליו ומשום כך החל סובל מן הרכיבה על הגמל. הדרך היתה עתה ישרה. ומאחור נותרו צללי הרים רחוקים, אפלים, שנראו לאור הירח כקרובים.

“יום אחד,” המשיך עבד וסיפר כשחידשו את רכיבתם, "נכנסו ארבעה-חמישה מאנשינו, ובהם בנו של השיח' פרחן, אל האוהלים. הם לבשו בגדים חדשים, רובים על כתפיהם וחרבותיהם לצידם. ישבו, והבאנו לפניהם, כמו לפני אורחים – נרגילות וקהווה, כלומר – קפה. אז הלכו שניים מאיתנו אל אוהלו של המשוגע, ואמרנו לו:

“'א-סַלַאם עַלֵיכֶּם, שלום עליך. אם רצונך – בוא איתנו לא רחוק מפה – שם יש אנשים מיהוד חייבר. הם רוצים לראות אותך ומשתוקקים לשמוע את דבריך!”


 

פרק שמיני

המשך הסיפור הקודם ושאלה: האם להתערב בחזית סיני ולשנות את תוצאות מלחמת העולם (הראשונה)?


“כך אמרנו לו,” המשיך עַבּד בסיפורו, "ולו רק ראיתם איך אורו פניו ונפקחו עיניו! איך קם כרגע וקרא:

"‘הראו לי אותם! איפה הם?’

"הולכנו אותו אל האוהל, נכנסנו. ‘הנה הם, יהוד חייבר הנערצים!’ – אמרתי לו. הוא קרב אליהם והשתחווה בפניהם פעמיים ושלוש.

"‘מה רצונך, אחינו?’ שאל בנו של שיח' פרחן, הוא חמדן החסון, בקול שליט.

“'בואו נא אל יַמַן, היא תימן, וראו את אשר יעשו לנו המוסלמים, הגויים, הם שוחטים, שודדים, כאשר עשו לי – שחטו את בני לעיניי, ואשתי – ביקעו את ראשה בחרב, וגם את אבי ואת אימי, ועוד אנשים לרוב – ' וכך היה בוכה ומספר כמו לפני קאדי, שופט – ‘בואו, ראו, דם אישְׂראִיל נשפך כמים… כמים…’”

“הו!” אמר רני, “שמעתם? הלא זו בדיוק השורה האחרונה בשיר!”

אבבטן, מפענחן המצטיין של שורות השיר, לא שם ליבו ולא הגיב. לאמיתו של דבר, מזה כמה רגעים החלו בוקעות אנחותיו, לא לשמע מעשי-ההרג שסיפרם עבד, אלא בגלל הרכיבה הלא-נוחה, ברגליים תלויות, על גבי הגמל. מרגע לרגע נדמה היה לו שדבשת-הגמל, מבעד לכר-האוכף, נתקעת, אין צורך לפרט היכן, וכאבו נעשה קשה עם כל פסיעה ופסיעה.

ואילו קפיטן יוקי לחש לרני: “אחר-כך נשווה את כל הפרטים, ונתייעץ. אני מקליט כל הזמן, בחשאי, ומשדר ל’צפנת פענח'.”

“‘ומה שמך?’ – שאל חמדן את האיש,” המשיך וסיפר עבד. "‘אני יחיה בן שמעון לוי, ואתם, אתם יהוד חייבר, בָּנִי מוּסָא אתם, בני משה, אחים אתם, גיבורים, הלא תבואו לעזור לנו. לבני אישראיל? אינכם יודעים כי כעבדים, עבדים אנו! אתם אינכם יודעים כלום! בואו, קומו, חמושים בנשק בואו, וניקמו נקמת דם אישראיל! לנו אין כוח, אפס כוח. אפס…’

"ועוד הירבה לדבר דברים בלשון יהודים שלא הבנו, ואז אחד מאיתנו רגז עליו וצעק: ‘דבר איתנו ערבית! יהודי חייבר מדברים ערבית והם אוהבים את המוסלמים ולא ילכו לקראתם למלחמה!’

"‘לא ילכו?’ צעק יחיה, ‘יאהבו? אתה מרמה, מרמה!’

"‘לא! אוהבים אנחנו את המוסלמים!’ אמרו רבים.

“‘אוהבים? תתנכרו לאחיכם? אתם לא תבואו? אז בגדו יהוד חייבר! בגדו ואינם! אויה לי, מה אעשה עתה? למה הלכתי ימים רבים במידבר? לשווא! הרגו אותי, הרגו גם אותי! יאללה… שלפו את החרב! אין יהוד חייבר… אין… אבדה התקווה… בגדו… אינם… אינם…’”

זקנו הקצר של עבּד הזדקר בהתלהבו, קצוות שיער-השיבה שבראשו הבהיקו באור הדל, ועיניו השחורות יקדו כאילו היה הוא עצמו היהודי המעונה מתימן.

לפתע נשמעו קולות מתקרבים הקוראים בשמו – “עבּד! עבּד!” – החבורה האיצה בגמליה ועד מהרה פגשו שני פרשים, ממלווי המפקד הראשי, שבאו לקראתם והודיעו לעבּד כי המפקד שואל אם נכונה השמועה כי יש פה בקרבת מקום איזו באר אשר חצבו האנגלים.

עבד ענה שאכן הבאר נמצאת במרחק שעה-שעתיים, אך האנגלים פוצצו אותה בטרם עזבו את המקום. בכל זאת, אולי נותרו בה מעט מים, והוא יודיע למפקד כאשר יגיעו אליה.

“האם לא תוכל לגלות למחנה העייף והצמא הזה איזו באר מים במידבר?” לחש רני לקפיטן יוקי.

“מה אני, משה רבנו המוציא מים מן הסלע? והלא ראית מה התודה שקיבל על כך משה, בתנ”ך!"

"האנשים צמאים מאוד, ממש רחמנות. לפעמים גם אני, באמצע הלילה, מתעורר צמא נורא, ואז אבא מביא לי לשתות מיץ פטל – "

“שמע רני,” השיב קפיטן יוקי, והפעם ברצינות. "פילוסוף יווני אחד שחי לפני שנים רבות, אריסטו שמו, אמר כי לעבר יש תכונה כזו שאפילו האלים אינם יכולים לשנותו. זכור זאת בכל מסענו, מעתה ולהבא, גם אם יידמה לך לפעמים שאנחנו מתערבים במאורעות. אני אמנם הצלחתי, בזכות המהנדס טרנופולסקי, לקבל מדחס משוכלל שבאמצעותו אנו יכולים לשנות את כיוון הזמן ולנסוע לאחור, אך לא עולה כלל על דעתי להתחרות באלוהים ולשנות את העבר! הלא בכך אגרום לבלבול גמור בהיסטוריה, ואפילו אם מדובר במקרי-חירום, של חיים ומוות, של הצלת יהודים, שהיא מטרת שליחותנו. על אחת כמה וכמה, מה לי להכניס ראשי בעסקי המדיניות העולמית, ובמלחמה שבין האימפריה התורכית לאימפריה הבריטית!? תאר לעצמך שאני משקה את כל המחנה הגדול הזה, ומחזק אותו, וגורם בכך לניצחון התורכים ולשינוי מהלך מלחמת העולם הראשונה – "

“מדוע אתם קוראים למלחמה זו, הראשונה?” תמה יהודה בורלא, אשר קלט שמץ מהדברים האחרונים. “זוהי, אמנם, המלחמה העולמית הגדולה, אך כולנו מקווים שהיא האחרונה, ולא תהא עוד מלחמה עולמית אחריה.”

“אמן, כן יהי רצון!” אמר קפיטן יוקי, אשר לא רצה לצער את המתורגמן החביב ומסביר-הפנים, שרכוב על גבי גמל בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה – בסיפור נוראותיה של השנייה. דייה לצרה בשעתה.

"כך חי אצלנו שנים רבות. אבא יחיה מַחְמַד – קראנו לו. היה יושב באוהלו ומורח את אצבעו בכף-ידו, או מדבר כאילו נמצאים מולו יהודי חייבר. ולפעמים היה שר, ובלילות, כאשר זרח הירח, שכבנו כולנו על יד בתי-השיער, האוהלים, והוא שר את שיריו. גם עתה נדמה לי שאני שומע את קולו – " ועבד החל שר, וקולו מנסר בדממת הלילה, במנגינה בידואית, עצובה וקורעת לבבות:

"אָבוּד, כִּגְדִי בֶּהָרִים, אֶגְעֶה בַּלֵּילוֹת,

גוֹרָלִי הִכָּנִי וְעֵינַי אֲפֵלוֹת,

תִּגַּר דִּמְעַת עֵינִי, וְלִבִּי – יָבֵשׁ,

אֶקְרָא לְרוּחַ הַמִּדְבָּר וְהוּא חֵרֵשׁ."


אנחותיו של אבבטן גברו עתה מאוד, ועבּד, שלא ידע סיבתן האמיתית, ביקש לשאול אם קרוב-משפחה הוא לאבא יחיה מחמד, שהרי השמות דומים – אבבטן, אבא יחיה.

אבבטן, מתנשם על דבשת גמלו ומזיע בעבאיתו למרות הקור החריף של ליל חודש ינואר במידבר סיני, ביקשם לעצור לרגע. הוא קירב גמלו לזה של רני וביקש ממנו את המחברת. אך אויה, האור המועט לא איפשר לו לקרוא.

היה זה רני שהציל את המצב באומרו: “אין צורך, אני יודע את השיר בעל-פה!”

והוא החל מדקלם, ברגש רב ובהטעמה נכונה, את “כְּאָב היית לגואלנו” וכל השאר, בדיוק כפי שהודפס, בחרוזים, בסוף הפרק הרביעי.

“שכחת!” העיר לו מישהו (לא קשה לנחש מי), “את השורה האחרונה!”

“איזו?”

“בעריכת אבבטן בן עצל!”

ואבבטן לא התבייש לבקש מיהודה בורלא לתרגם גם את השורה הזו מעברית לערבית.

“לא,” אמר עבּד, “מעודי לא שמעתי שיר כזה מפי אבא יחיה מחמד, ולא ממישהו אחר.” ויהודה בורלא הוסיף, “גם אני לא שמעתי מעודי, אך אם הולכים אתם בעקבותיו לגלות את יהודי חייבר – בדרך הנכונה אתם הולכים! – ועצתי לכם: מהרו לשאול על אודותם את השומר והצייד המהולל יחזקאל חנקין, אשר יצא במסעות לחפשם, ואין מומחה גדול ממנו בארץ ליהודי המידבר האגדיים! ואם אינכם מוצאים אותו, שאלו עליו אצל רחל לישנסקי. לפני שבע שנים פגשתי אותו לראשונה בחַדְרָהּ בירושלים, על המחצלת, יושב ומספר על נדודיו בין שבטי הבידואים. אני הייתי אז תלמיד הסמינר למורים בירושלים. שלושה חברים היינו ללימודים, יצחק שמי, דוד אבישר ואני. ומאוד התיידדנו עם רחל וחברה-לחדר, אבנר.”

“והיכן החדר?”

“ברחוב החבשים.”

הגיע אפוא הזמן להיפרד. לחצו ידיים, בירכו בערבית ובעברית, השאירו לעבּד וליהודה בורלא מים וביסקוויטים, והודו לבורלא על עצתו הנאמנה. משקפיו של בורלא הצנום נצצו באור הלבנה המועט כאשר אבבטן החזיק בידיו וטילטלו בהתרגשות:

“אדבר כסופר אל סופר. שמח אני על ההזדמנות שניתנה לי להכירך פנים-אל-פנים. קראתי את רוב הספרים שאתה עתיד לכתוב במרוצת השנים, ואני יכול לומר בביטחון גמור שהיית סופר גדול! אני בטוח כי המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח במשרד החינוך והתרבות ידאג להכניס את יצירותיך לתוכניות-הלימודים בבתי-הספר!”

“בהצלחה! בהצלחה אדוני המוזר,” מילמל בורלא, “ואנא, היזהר שלא לרכוב שנית על הגמל בלי כובע בשעות היום החמות, כי במידבר השכל, בשמש, לפעמים מתייבש –”


*


“ועתה,” אמר קפיטן יוקי, "אנחנו מפליגים עוד קצת לאחור, אל שנת 1908 בירושלים! לרחוב החבשים – "

“אבל מה עתיד להיות סופו של המחנה הגדול הזה?” שאל רני, אשר הצטער לעזוב את מידבר סיני באמצע הסיפור.

“התורכים יגיעו בעוד כמה ימים אל חוף התעלה, בין אגם תמסח לאגם המר הגדול,” סיפר אבבטן, "והם ינסו לחצותה בלילה, אחר חצות, בסירותיהם, ובחיפוי מכונות-ירייה תורכיות מן הגדה המזרחית. הם עתידים להילחם היטב. כדורים יומטרו עליהם כברד. הם יפלו כזבובים. פצועיהם ייהדפו אל תוך התעלה ויטבעו. זעקות ודם יתערבבו במים המלוחים, השחורים, ואש היריות ממעל. אבל הם יוסיפו להתקדם, וכמה מהם יצליחו לחצות את התעלה בסירותיהם, למרות האש העזה של החיילים האנגליים וההודיים, המבוצרים בחפירות לאורך הגדה המערבית.

“לפנות-בוקר יצליחו האנגלים להתגבר על ההתקפה, אך בידי התורכים תיוותרנה עוד סירות רבות לניסיונות צליחה נוספים. ואז, עם שחר, תעבורנה בתעלה אוניית המלחמה הצרפתית ‘רקוויאם’ ואוניית הצי ההודי המלכותי ‘הארדינג’ ועוד משחתת אנגלית אחת – ותפגזנה בתותחיהן כל אחת מן הסירות התורכיות שתיראנה לעין, על פני גבעות החול. התורכים יימלטו חזרה אל המידבר, וזה יהיה סוף מסעו של ג’מאל פחה אל תעלת סואץ!”


*


הם טסו שנים אחדות לאחור, והפעם בכיוון צפון-מזרח, לירושלים. על הרי-יהודה פסעו במהירות אחורנית עדרים-עדרים של עיזים שחורות עם רועיהן, חמורים נערו מלהיפך, עשן-הַתַּבּוּנִים ירד משמיים ארצה, ורק עצי הזית העתיקים כמעט שלא השתנו, נטועים על פני גבעות המחליפות צבעים מדי רגע: אביב, חורף, סתיו וקיץ.

תוך כדי נסיעה שאל רני את אבבטן:

“האם נכון מה שסיפר עבּד מפי אבא יחיה מחמד על מה שעוללו לַיהודים בתימן?”

“לצערנו, מקרים כאלה אכן קרו. הלא לשם כך לוקח אותנו קפיטן יוקי אל יהודי המידבר! אולי הם נתונים בצרה? מדוע שאלת, רני?”

"שמעתי בטלוויזיה מישהו אומר כי ליהודים שבאו מארצות-המזרח היו חיים טובים יותר כשחיו אצל הערבים, לפני שקמה מדינת ישראל. ורק כשבאו לכאן – נשבר הכול! ריססו אותם ב-די.די.טי! המשפחות התפוררו – "

“מי שאמר זאת, אני בטוח שמשפחתו לא באה מתימן. לא שמעתי יוצאי-תימן שמתגעגעים לחיים שהיו להם פעם, בגלות. אולי זה היה מישהו מיוצאי מרוקו, טוניס או אלג’יריה, שחיו כמו כמו מלכים לפני שעלו ארצה.”

“ברצינות?”

“ברצינות – אנשים אוהבים להתאונן ולספר שפעם היה להם יותר טוב, למרות שלעיתים קרובות מתברר שההיפך הוא הנכון!”


 

פרק תשיעי

זיתים שחורים ופיתות על המחצלת, אצל רחל לישנסקי, ברחוב החבשים. תקווה לוהטת לגלות את האחים הנידחים.


לא קל היה למצוא את רחוב החבשים בירושלים. היום שמו רחוב אתיופיה, אבל אבבטן, שזכר את שמו הקודם מן הימים שלמד באוניברסיטה העברית, הינחה נכון את ספינת-האוויר השקופה, שנסעה אחורה בזמן כשהיא מופעלת באמצעות המַחְמַ"ז (מדחס-חלל-מדחס-זמן).

זה היה לפנות-ערב, וירושלים נראתה זרה ומשונה מאוד. אמנם בדרום נראו מסילת-הברזל ותחנת-הרכבת בסופה, קטר שחור לא-גדול עם דוד-קיטור וארובה, וקרונות. בניינים אחדים, וכן מושבה של גרמנים שגגות רעפיה אדומים ושמה “רפאים”. באופק-המזרח הרי מואב ועמון, ובתהום שביניהם לבין גבעות ירושלים ומידבר יהודה – בקעת יריחו המרוחקת, וקצה הראי המוכסף של ים-המלח. גם הר-ציון ומגדל-דוד וחומת העיר העתיקה סביב-סביב, על גושי-האבן הגדולים שביסודותיה, וכן שער יפו על מגדלו – כולם ניצבו על מכונם ללא-שינוי כפי שהם נראים כיום. אך הרחוב הראשי, רחוב יפו, לא היה אלא כביש תורכי גרוע, אמנם – חלקו עם מדרכות משני צדדיו, ועליו הילכו חמורים אחדים וערבים רוכבים עליהם, ומשאם – שקי-תבן גדולים ונאדות-מים גדולים, ולפעמים עברו בו עגלות-נוסעים רתומות לסוסים.

מצידו האחר של רחוב יפו היתה חלקת שדה זרועה תבואה, והשיבולים הצהובות הניעו ראשיהן ברוח המלטפת אותן, והלאה – גבעות, כרמי-זיתים וסלעים לאין-ספור, ורק פה ושם בניינים חדשים בטעם אירופי עם גינות יפות, ושכונות-מגורים קטנות, “נחלת שבעה”, “אבן ישראל”, “מזכרת משה” “מאה שערים”, “שערי צדק”, “בית ישראל”. וכן החצר הגדולה, הבנוייה, של “מגרש הרוסים” על כנסייתה בעלת כיפות-הבצל. מולה היה גן ציבורי גדול, ומרחוק – הבניין החדש, היפה – של בית-הספר לאמנות “בצלאל”. לא נראו “היכל שלמה”, לא מגדל ימק"א ומלון המלך דוד, אף לא אחד מבתי-המלון הגבוהים, רבי-הקומות, התקועים כעצמות בגרונה של ירושלים כיום, גם לא לב העיר והשכונות החדשות הרבות, והירק, המקיפים אותה בתקופתנו. רק עוד כמה כנסיות ומנזרים גדולים וחתומי חומות, ושכונות קטנות של יהודים, מרוחקות זו מזו, כאילו שלוחות של מידבר יהודה מפרידות עדיין ביניהן.

השלושה הגיעו לרחוב החבשים, עתה פסעו ברחוב הבלתי-סלול, לבושים בבגדים בסגנון עתיק במקצת, סגנון הימים ההם, כדי שלא להתבלט – נעליים גבוהות עם חתיכות גומי בשני הצדדים (את סנדליו השאיר רני בינתיים בספינת-האוויר), חולצות-בד בהירות שהיו ללא כפתורים, עם פתח רחב, אלכסוני, בצוואר, וכובעי-קש רחבי-שוליים.

הבתים הבודדים היו בנויים סביב חצרות פנימיות שבמרכזן – בור מים, ממנו נראו רק מכסה האבן ומשאבת-יד. זו היתה שעה של לפנות-ערב. הם הקישו על דלתות פה ושם ושאלו על רחל לישנסקי ועל אבנר.

איש לא ידע.

“אולי טעינו בשנה?” אמר אבבטן, והחליט לשאול עובר-אורח שבא מולם, יהודי צעיר עטור זקן ופיאות, לבוש בחלוק-פסים ארוך, חום-לבן, ומגבעת פרווה עגולה לראשו –

“סליחה אדוני, אולי תוכל לומר לי מה השנה?”

“אִיך הָאבּ נִישְׁט קַיין זֵייגֶר,” השיב הלה – אין לי שעון.

“לא השעה – השנה!”

“תרס”ח, גוֹיְלֵם, תרס“ח! טוֹיזֵענְד נַיין הוּנְדֵערְט אוּן אַכְט” שפירושו – תרס“ח, גולם, תרס”ח, אלף תשע מאות ושמונה!

“אִיך בִּין אַ שְׁרַייעבֵּר!” נעלב אבבטן וקרא – אני סופר! “דוּ בִּיסְט אַ גוֹיְלֵם!”– אתה גולם!

“דוּ בִּיסְט אַ פְֵרעסֶער, נִישְׁט אַ שְׁרַייעבֶּר!” – אתה זללן, לא סופר! – קרא לעברו האברך החיוור והצנום, ונעלם בקצה הרחוב כשהוא מותיר אחריו עוד כמה מילים מעליבות באוויר:

“דוּ בִּיסְט פֶאט וִי אַ פֶאסְל!” – אתה שמן כמו חבית!

ונעלם.

הם עמדו רגעים אחדים, נבוכים והמומים מקבלת-הפנים.

“חשבתי שאנשי ירושלים הם יותר נחמדים.” אמר אבבטן.

“הם לא רגילים לאנשים שמנים כמוך,” השיב לו קפיטן יוקי. “אתה צריך לדעת טוב ממני כי החיים בתקופה הזו בירושלים קשים. אנשים לא יכולים להרשות לעצמם לאכול כל כך הרבה.”

“אבל בכל מקום שרים ואומרים שפעם החיים בארץ-ישראל היו הרבה יותר יפים!” קרא רני.

“אומרים! אבל אף פעם אנשים לא זללו והתפטמו כמו בתקופה שממנה באנו לכאן. ראה איך ירושלים נראית עכשיו, ב-1908 – עלובה, לא-בנוייה, מלאה אבק, קנאים דתיים וגללי-חמורים מיובשים. זה יפה בעיניך? זוהי ארץ-ישראל היפה והנשכחת?”

“מה עכשיו?” שאל אבבטן. “אני לא מוכן שיעליבו אותי פעם נוספת.”

“יותר טוב שרני ישאל. לילד לא מסרבים.”

ואכן, רני שאל אישה אחת, טובת-פנים, שאמרה: “אלה ודאי הצעירים שגרים עתה בבית שהיה של ‘בצלאל’ לפני שעבר לבניין החדש.”

ואכן, עד מהרה הגיעו לבניין גדול, אשר בקומתו העליונה היו המרפסות כתלויות-באוויר, וחלונותיו גבוהים ופתוחים לרווחה. סביב הבית – עצים, ובסמוך לו – הכנסייה החבשית על כיפתה הנישׂאה, חלונותיה הצבעוניים, והרגשת ההוד והחשיבות העולה ממנה. מפִּתחה יצא נזיר כהה-פנים, לבוש גלימה כהה וכובע גבוה, כהה. שערותיו מגולגלות על עורפו מאחור בצמה מהודקת, מעיניו נשקף איזה מבט של תשוקה עצובה, ובעיני השלושה נראה הנזיר מסתורי, כאחד מיהודי המידבר אשר אותם יצאו לחפש.

הם עלו במדרגות הבית, ועד מהרה פתחה בפניהם את הדלת בחורה נאה כבת עשרים-ושתיים, לבושה שמלה ארוכה וכהה, פנים עגלגלות, שערה הכבד אסוף סביב ראשה ומסורק עם שביל באמצע, אך שערות מרדניות רבות מזדקרות לכל עבר, כאילו התעוררה לא מזמן משנתה. עיניה הישירו מבט אל הבאים, עירניות, קצרות-ראות כלשהו, וסקרניות.

“במה אוכל לעזור לכם, חַבֵירים, הבאים מרחוק!” קולה התמשך במין התלהבות ילדותית, מתוקה כדבש ומעצבנת מעט, ובהברה רוסית מתנגנת. אך ניכר בה היטב שהיא בחורה בעלת אופי חזק, היודעת את אשר לפניה ולא תירתע בעת סכנה. בדברה הרימה אל עיניה משקפי-פֵּנְסְנֶה שהיו קשורים בסרט דק ללולאות בשמלתה, מרכיבה אותם על שורש-אפה, כמו קפיץ, וסוקרת מבעדם בדקדקנות את הבאים, כאילו עמדו להתקבל כחברים בארגון חשאי.

“מבקשים אנו לשמוע ממך על יחזקאל חֶנקין ו אם פגש את היהודי המידברי!” השיב רני באומץ.

"יחזקאל’ה – " אמרה, והעברית הדִבְשִׁית שלה מתנגנת בהברה רוסית, "בוודְזַאי! רק אתמול ישב כאן עימנו, על המחצלת, וסיפר על יהודי המידבר. אנא, שבו גם אתם. אבנר יצא לבקר אצל הפרופיסור בוריס שץ, הפסל הידוע, מייסד ‘בצלאל’, וטרם חזר. ואני בינתיים אספר לכם על יחזקאל’ה, אך קודם אכבד אתכם במאכל ובמשקה. אם שמעתי על יהודי המידבר? איזו שאלה! בוואדְזַיי – "

במרכז החדר, שלא היו בו שולחנות וכיסאות, נפרשה מחצלת גדולה, וסביב לה, ליד הקירות, תיבות-נפט אחדות. אלה היו בעצם ארגזים שבהם היו אורזים בשעתם את פחי-הנפט, נפט שהובא כך באוניות לארץ-ישראל. התיבות הללו שימשו בתור רהיטים לחלוצים הצעירים, שעלו ארצה חסרי-כול. שתי תיבות זו על גבי זו – והרי לך כוננית, ארון. שתי תיבות מרוחקות זו מזו ועליהן שני קרשים – והנה מיטה, או ספסל, כרצונך. ואם מציב אתה תיבה אחת לרוחב, ואחת לגובה – והרי לך כיסא ושולחן.

זה היה ריהוטו הדל של החדר, בתוספת פרימוס אחד, כמה קופסאות-פח המשמשות סלים, קומקום מפוייח, ספלונים אחדים, מזוודות שתיים, וספרים רבים.

“מהיכן אתה, ילד עברי?” שאלה את רני בהתכופפה אל הפרימוס, ומשקפי-המצבט נושרים משורש-אפה כמו מאליהם, אך אינם נשברים בזכות הסרט שבו הם קשורים.

“מתל-אביב.”

“לא שמעתי על מושבה עברית בשם הזה. האומנם נוסדְזַה מושבה חדשה ואני לא ידעתי?”

בידיה העדינות יצקה ספירט לקערונת, שמממנה צומח “ראש” הפרימוס, ראש הנראה כמין כובעון שחור, מלא חורים, עשוי מתכת. הדליקה את הספירט כדי להלהיט את הראש הזה, ניפחה ביד אחת והגבירה בבוכנת-המשאבה את הלחץ במכל-הנפט הכרסתני, העשוי פליז זהוב-נוצץ, שאותו תמכה בידה השנייה. ניקתה את מעי ה“ראש” במחט דקיקה, כדי שאדי הנפט המחומם ייזרקו היטב כלפי מעלה ויבערו בנקבוביות הברזל המלובן. הקומקום הונח מעל הפרימוס, ורעש הפרימוס הבוער ליווה מעתה את השיחה.

השלושה ישבו על המחצלת, ורחל לישנסקי מולם, בהתלהבות ילדותית, כמורה צעירה אל תלמידיה: “בשבוע הראשון לעלייתי לירושלים בא יחזקאל’ה חֶנקין לאחר ששוטט במידבר, וישב כאן על המחצלת, ממש במקום שאתם יושבים, וכולנו הקשבנו לדבריו בנשימה עצורה. הוא סיפר על נדודיו בין שבטי הבידואים. כאשר דיבר היה כל שריר מתוח בגופו, חסון הוא, שזוף ועורו כבר שדוף מעט מרוחות המידבר היבשות. את רוח הישימון הביא עימו אלינו. איכלו אורחים יקרים, איכלו נא!”

והיא העבירה ביניהם, בקופסאות-הפח, זיתים שחורים וסאלאט עגבניות ובצלים בשמן-זית כהה, צהוב-ירקרק, ופיתות טריות, מעט חלווה, ותמרים.

"איכלו נא, איכלו! רק חבל שאין לי מספיק כפות. יודעים אתם מהם השזיפים השחורים הקטנים הללו? זיתים! ואני טרם התרגלתי לטעמם, וגם לא לריח השמן בסאלאט. אבל אלה הם מאכלי ארץ-ישראל, ועלינו להרגיל עצמנו בהם אם רוצים אנו להיות לעם בריא של איכרים ועובדי-אדמה, עם של פועלים עבריים! במאות, באלפים! המונים, המונים – "

אבבטן, שזלל זיתים בזה אחר זה, השתעל כדי להחזיר את רחל המתלהבת אל מטרת הביקור. כי ככל שהיתה צעירה ונחמדה, דומה היה כי אם אך יותן לה להיסחף אחר קולה הדִבְשִי, המפציר – ומיד תתחיל לנאום –

“מיד התה יהיה מוכן!” נבהלה רחל פן בלע אורחה חרצן. “במה הפסקתי, אורחים יקרים?”

“את רוח הישימון הביא עימו אלינו!” זכר רני בעל-פה.

"כן! בין בידואים ערומים-למחצה הוא התהלך בדרום מידבר-יהודה, ערום-למחצה גם הוא, כאחד מהם. וכך דבק בו משהו מן ההווי של השודדים במידבר. ולא שנעשה דומה לבידואי בצורתו – קצר-קומה ובהיר-שיער הוא יחזקאל’ה, תלתלים פרועים שחורים אינם מעטרים את פניו. אך כל מילה, כל סיפור היוצא מפיו, ספוגים באוויר המידבר.

"על חיות המידבר סיפר לנו, ועל הציפורים למיניהן, על בת-היענה ועל הנחשים. דרך דיבורו לאט היא ובנחת, ומחיקו הוא מוציא נחשים והם מתפתלים בין אצבעותיו, כאן – על גבי המחצלת הזו, בחדר. ואני נרתעת, והוא מרגיע אותי – כבר למד להבחין בין הנחש הארסי לבין הבלתי-מזיק. צייד הוא. צייד יהודי הנודד במידבר וליבו נמשך אחרי הבידואים, אבל – כל דיבוריו על הישימון הם רק כפתח לעיקר –

“ומהו העיקר? – סיפורו על השבט הבידואי העברי, יהוד-אל-חייבּר, הנשמעים ממש כאגדה!”

“יהוד חייבר?” קרא רני.

“כן.”

ואילו אבבטן החל שוב משתעל.

"אמרה לך הגברת רחל שלא לזלול את כל השזיפים השחורים – " העיר לו קפיטן יוקי, אשר חשש פן אבבטן מלגלג עליה בשיעוליו, מתוך קינאה, כמובן, כדרכו מדי פעם, כשהיה חושש פן מישהו מדבר עברית יפה לא פחות משלו.

אגב, כדי לאכול מן הפחיות הם השתמשו, כמובן, בכפות אשר עימן יצאו לדרך.

“חֲבִירָה, אורחים יקרים, חֲבִירָה ולא גברת!” אמרה הבחורה הצעירה ברצינות גמורה, ונראה היה שאין לה חוש הומור, "כי הפלאטפורמה של פועלי-ציון לפרובלימה של מעמד הפועלים היהודי בארץ-ישראל היא לשנות את הפיראמידה – "

“חייבּר! יהוד-חייבר!” ביקש להזכיר רני.

(ואילו אבבטן, בחשאי – “פְפְפְ… פְפְפְ…”)

החברה רחל, בעלת השיער המתבדר ומשקפי-המצבט ששוב טיפסו אל עיניה החודרות, עיניים שעם זאת כאילו הן נעולות גם באיזו נקודה שמעבר לשומעיה (ואולי זה נראה כך בגלל קוצר-הראיה), התחשבה ברני והמשיכה באותה התלהבות ילדותית, מהמקום שהפסיקה –

“כדי לגלותם למד את מלאכת הצָיִד. לשם כך נדד למידבר-יהודה ולערבה: חלומו הגדול הוא לגלות את שרידי יהוד-אל-חייבר – שארית הפליטה של שבטי-ישראל מימי מוחמד, שנשמדו בידי הערבים. יהודים אלה, סיפר יחזקאל’ה, היו צאצאי המורדים העבריים שנמלטו למידבר אחרי החורבן, וסיגלו לעצמם אורח-חיים של בידואים. ובכל נדודיהם, במשך דורות ארוכים, שמרו על גחלת האמונה של ישראל, נלחמו בשבטי ערב, נחרבו ונרדפו, אך שרידיהם עודם חיים כיום במידבר חי’אז, ומדי פעם נסער הדימיון משמועות מעורפלות על הבידואים היהודיים האלה, הנודדים במידבריות על גמליהם.”

רחל הפסיקה דבריה כדי לכבות את הפרימוס, לאחר שהמים רתחו, והחלה מוזגת תה בספלים הקטנים. נשמע רק צליל בחישת הכפות הגדולות בספלונים. ולרגע השתרר שקט, שקט ירושלמי של שנת 1908, לפנות-ערב. ואז נשמעו פתע פעמוני כנסיות מצלצלים, וקולות עדר עיזים החוזרות מן המירעה, ורחל המשיכה לדבר באפילה שהחלה יורדת על החדר, ומשקפי-המצבט שוב צנחו על שמלתה.

“יושבת הייתי כאן על המחצלת כשכולי קשובה לדברי יחזקאל’ה, שברגעים אלה הוא עצמו היה דומה לאחד הבידואים העבריים. דבריו היו חדורים תקווה לוהטת – לגלות את האחים הנידחים. פעם הנמיך קולו ומסר, בהתרגשות עצורה, דברים ששמע מפי בידואי אשר ראה במו עיניו אחד מבני ‘אִל-יָהוּד’ הללו, רוכב על גמל. ומפי בידואי אחר סיפר שמועה על יהוד-אל-חייבר שנהגו לגבות ‘חווה’ – מס-דרכים, מאת הבידואים העוברים בגבולם בחייבר. יושבים אנו מתוחים, ומבקש הלב להאמין ולו רק בגרעין של אמת שבדברי-האגדה הללו, אילו הצליחו חברינו להגיע עד אליהם, במידבר. אילו זכו ללבות בהם את גחלת היהדות העוממת, ולעורר בהם רצון לעלות לארץ. אילו זכינו להביא לכאן את אלה שגדלו עלי אוכף במידבר – כי אז היה כוחנו גובר בבת-אחת, והיינו כובשים עד מהרה את השמירה בגליל וביהודה!”


 

פרק עשירי

לא קורה שום דבר מיוחד. מגיעים ליבנאל.


השלושה נשארו לשבת מול רחל לישנסקי, על גבי המחצלת, בחדר, ברחוב החבשים בירושלים, שותקים באור הדמדומים הגובר, לוגמים מן התה וחולמים אולי על המשך המסע בעקבות הגיבור היהודי המידברי, הנתון בצרה. קול הפעמונים השתתק. משקפי-המצבט הבריקו מדי פעם, בחיקה של רחל.

“תודה רבה לך, חבירה רחל,” אמר קפיטן יוקי. “ואולי גם תוכלי לומר לנו היכן, לדעתך נוכל למצוא את יחזקאל חֶנקין?”

“אינני יודעת,” השיבה. “אולי הוא יושב עם משפחתו בפתח-תקווה או בראשון, אולי הוא שומר בחוות כינרת או באחת ממושבות הגליל התחתון, ואולי יצא שוב אל המידבר, לבדו או עם הזואולוג ישראל אהרוני, או עם הפרופסור הגרמני בלנקהורן. מי יודע? לעיתים הוא נעלם למשך שבועות תמימים, חודשים רצופים. אולי אבנר יודע, אך הוא טרם שב מאצל הפרופיסור שץ. יושבים הם ומדברים – איך לעזור לצורפים התימניים, ולחלוצים העוסקים בעבודות הסיתות לבניין, ולהיכן ראוי לטייל בפעם הבאה. אבנר מתעניין בכל קהילות ישראל, גם בקָרָאִים ובשומרונים. מרבה הוא לטייל בארץ ומחפש את עקבות העברים הקדמונים, יושבי הארץ, בקרב הפלחים הערביים. לפני ימים אחדים עלינו על גג הבית, מראה נהדר נשקף ממנו. אבנר צעד הנה והנה בחוסר מנוחה, מתבונן מזרחה, דרומה, ופתאום פנה אליי: ‘רחל, יש בדעתי לצאת עם יחזקאל אל המידבר. אתלווה אליו לחפש את שרידי יהוד-אל-חייבר. זו משאת נפשי – רק לך אני מגלה זאת!’ – כך דיבר. רואים אתם את הספרים הפזורים כאן מסביב – אוסף הוא חומר על המידבר ועל הערבה והנגב הרחוק ושבטי הבידואים ומנהגיהם.”

“שלום, רחל. אנחנו נמצא אותו!” קם קפיטן יוקי, ועימו גם אבבטן ורני. “עזרת לנו הרבה תודה לך.”

“אורחים יקרים, מיסרו דרישת שלום ממני ומאבנר ליחזקאל’ה, כאשר תפגשוהו.”

הם יצאו אל הערב הירושלמי, ורחל, מן המרפסת התלוייה בקומה העליונה, עמדה וניפנפה להם בחשיכה ידה לפרידה:

“שלום אורחים, שלום, והֱיו נא פועלים טובים –”


*


“אל חֶנקין עלֵינו להגיע מאוחר ככל האפשר,” אמר קפיטן יוקי, “לאחר שיסיים את כל מסעותיו במידבר.”

“אני שואל את עצמי כל הזמן – מיהי רחל לישנסקי זו, שעל המחצלת בחדרה ישבנו?” אמר אבבטן.

“ומה אתה מעלה בזיכרונך הגאוני, ובדפדוף-המחשבות בספרייתך?”

“תחילה חשבתי שהיא אשתו של יוסף לישנסקי, שהתורכים תלו אותו –”

“יתלו אותו –”

“כן, יתלו אותו בכיכר המארג' בדמשק, בחודש דצמבר 1917, לאחר שיתגלה כמרגל נגדם, בשירות האנגלים. אבל שם אשתו רבקה, לא רחל. ואף הוא – שמו אינו אבנר.”

“ובכן מיהי?”

הם שטו קדימה בזמן, צפונה, אך לא מהר מדי, ומדי פעם האור היה מתחלף, יום ולילה. ומזג-האוויר: סתיו וחורף, אביב וקיץ. על אחת מגבעות ירושלים נראו שלושה בחורים הולכים מהר, כמו בסרט-קולנוע עתיק, נושאים בדי-ציור, תיבות-צבעים וכד-מים. אחד – ממושקף וג’ינג’י. אחד רזה, צעיר מאוד ובעל-בלורית, והשלישי, הגבוה בחבורה – הולך ושר: “ווֹלְגָה, וולגה, מָאט רוֹדְנָאיָה!” – וולגה, וולגה, את ארץ מולדתי! – ראשו עטוף מגבת, כמין כָּאפִיָה, שש פיתות טריות טמונות בה זו על גבי זו, והוא נושא אותן כמו שנושאות הערביות על ראשן כד-מים או חבילת זרדים גדולה שקוששו.

“הו, ראו!” אמר רני, “הלא זה נחום גוטמן הצעיר, עם שני חבריו, צבעוני ובריליאנט, תלמידי ‘בצלאל’, היוצאים לצייר מחוץ לירושלים! – כאשר יעברו את הגבעה, יתנפלו עליהם השודדים הערביים ויכו את בריליאנט בְּאָלָה על ראשו!”

“מאיפה אתה יודע כל זאת?” שאל קפיטן יוקי.

“קראתי בספר.”

“האם הם יהרגו אותי?” האט קפיטן יוקי את המסע-קדימה-בזמן, כדי שלא לאבד את המאורע העומד להתרחש, ועם זאת נראה כחושש במקצת פן יתבקש שוב להתערב במהלך ההיסטוריה.

“לא, אל תדאגו!” אמר רני. “הפיתות תצֵלְנה אותו! אבל השודדים ישאירו את שלושתם יחפים בתחתונים ארוכים כשהם עומדים –”

"אָאוֹרִיקָה! מצאתי! מצאתי – קרא פתאום אבבטן וטפח בכף-ידו העבה על מצחו הרחב.

“את הפיתות?”

“אאוריקה! לישנסקי – ינאית-בן-צבי!”

“אאוריקה ארכימדס, מה מצאת?”

“אינכם מבינים? רחל זו, שאירחה אותנו, היא רחל ינאית-בן-צבי, ואבנר – הוא יהיה בעלה, וזה השם המפלגתי, הכינוי, של יצחק בן-צבי, ממייסדי ‘השומר’ וממנהיגי מפלגת ‘פועלי ציון’, חוקר קהילות ישראל בארץ-ישראל ובמזרח, ומי שעתיד להיות הנשיא השני של מדינת ישראל! המשפחה שלו – שִׁימְשִׁילֶבִיץ! – ולישנסקי זה עכשיו עדיין שמה של רחל מבית-הוריה. כשם אחותה, הפסלת הידועה, בתיה לישנסקי! אני נרגש. ממש נרגש! אולי נחזור?”

"לשם מה – "

“זה כבוד גדול שהיינו מוזמנים לאכול זיתים, על המחצלת, אצל אשת-הנשיא!” העיר רני. “המורה תשמח כשאספר לה –”

“לשם מה נחזור?” שאל קפיטן יוקי.

"הייתי רוצה לדבר אליה כדבר סופר אל סופרת ולומר לה שנהיתי מאוד לקרוא את הזיכרונות שיהיו לה בספר שהיא עתידה לכתוב, ‘אנו עולים’, וכן לבשר לה שתהיה הנשיאה השנייה של מדינת ישראל! דבריי ודאי יעודדו אותה מאוד, בחדר הזה, עם הפרימוס, הזיתים המרים, והמחצלת – "

“שמע ארכימדס,” אמר קפיטן יוקי, “זה שאתה מטבעך רודף-כבוד, ונדחף להציג את עצמך בתור סופר בכל מקום שיש בו אנשים חשובים או אפילו בפני תרנגולות, אם רק יכולת לדבר בשפתן, מילא! אבל שתי טעויות אחדות יש בדבריך. אל”ף – רחל תהיה רעיית הנשיא ולא נשיאה! נשיאה בישראל תהיה רק אם הכנסת תבחר פעם באישה לתפקיד נשיאה!"

“אתה מצחיק אותי,” אמר אבבטן, “לזאת הדתיים לא יסכימו!”

“ובי”ת –"

“בי”ת גם אני יכול לנחש," אמר רני. “גברת רחל נראית בחורה שתעשה כל מה שצריך גם אם לא יבטיחו לה פרסים –”

(הוא אמר “פְּרָסִים” במלעיל, כדרך הילדים).

“בדיוק!” אמר קפיטן יוקי, “אני בטוח שגם אילו היתה רחל ינאית-בן-צבי חושבת שהיא ובעלה לא יהיו לעולם הנשיא ורעייתו של מדינת-ישראל – לא היתה משנה מאומה מדרך-חייה, כי היא מאמינה במה שהיא עושה, ואינה רודפת כבוד!”

“הביטו, הביטו!” קרא רני. "הנה מחנות של ארבה! הוא אוכל את כל היבול, כל מה שצומח וירוק! ותראו כמה צבא חונה בשומרון! סוסים סוחבים תותחים, ואפילו מטוס קטן אחד, כמו של האחים רייט, בחיי! ובונים מסילת-ברזל, בהרים, וכורתים יער בשביל להסיק בגזעיו את הקטרים – "

“הנה הגענו ליבנאל.” אמר אבבטן. “אפשר לדעת מה השנה, מר ברינזה-בלנקובסקי?”

“כסלו תרע”ז, סוף אלף תשע מאות ושש-עשרה, מר טשרניביאליקחובסקי!"

“אוף, קפצנו מהר כל כך את שתי השנים הראשונות של המלחמה,” אמר רני.

“הארץ סובלת מאוד, רני,” אמר קפיטן יוקי. “לא רציתי לצער אותך יותר מדי.”


*


ביבנאל, לפנות ערב, היה חורף. על הגבעות ההרריות שסביב לבקעה טרם עלה ירק האביב. אנשים הלכו עטופים במעילים, נראו קצת עצובים. הכנרת, הרי הגולן המרוחקים, כיפת החרמון והעננים בשמיים היו קודרים כולם בצבעי אפור-לבן, כאילו גם הם, בגלל המלחמה והתורכים, נראים כמו מתוך יומן-קולנוע ישן, בשחור-לבן.

יחזקאל חֶנקין, רחב-כתפיים, קירח, היה כבן שלושים-וחמש, שפם אלכסוני, עיניים חודרות, בודקות. חזהו המפותח וזרועותיו השריריות, כשל מתאבק, עוררו יראת-כבוד. נעל מגפי-עור, נשא רובה, חגורת-כדורים תלוייה על חולצתו הרוסית, סגורת הצווארון, שפתחו נרכס אלכסונית.

שתי פרות עמדו בחצר. אחת געתה, אחת העלתה גירה. בלול הקטן קפצו ועלו התרנגולות בזו אחר זו על מוט גבוה, מאוזן, מקפלות רגליהן וקורסות ללינת-לילה. ראשי-כרוב כהים בלטו בערוגת הגינה, ליד הבית הקטן. בחדר בפנים ישבה אשתו של יחזקאל, חיה-שרה, ותפרה, לאור שתי עששיות-שמן, שמלה לאחת מבנות המושבה. ילדה כבת עשר ואחיה הקטן הסתובבו מן החצר לבית פנימה ובחזרה, מתבוננים בסקרנות אל רני כדרך שילדי הכפר מתבוננים בילד עירוני.

יחזקאל חנקין קיבל את פני השלושה בלבביות. מפזם מנגינה רוסית שטרם חוברו לה מילים עבריות. הוא ביקש מחיה-שרה שתגיש להם ארוחת-ערב, התנצל בפניהם על כך שהוא חייב לצאת עתה לשמירה, הפציר בהם להישאר לישון בביתו, והבטיח לשוחח עימם למחרת לפני הצהריים, לאחר שיתעורר משנת-בוקר קצרה שלאחרי השמירה.

כששמע על מטרת ביקורם, אורו עיניו. העמידם בשורה, כמו חיילים, ועוד לפני שרתח קומקום המים לתה, והוגשו הסאלאט, הגבינה, הביצים, הזיתים, הצנון, ריבת הענבים (סוכר לא נמצא אז בכל ארץ-ישראל) ולחם-השעורים – החל בוחן את השלושה כפי שרופא בוחן את המתייצבים לצבא. בדק ומישש את השרירים. האזין לדפיקות הלב, לרני יעץ להרבות בהתעמלות כדי לחזק את גופו, לאבבטן ה“אינטליגנט”, כך קרא לו, יעץ לחזור אל ביתו ולא לצאת במשלחת אל המידבר עד שלא יוריד חמישים אוקיות שומן המעיקות על ליבו, ויחזק את שריריו הרופסים, ורק קפיטן יוקי זכה מפיו לתשבחות – על גופו המתכתי וזרועותיו החזקות ו“הלוואי לכל היהודים יהיו שרירים כשלך, מוצקים כברזל.”

ויצא אל תוך הלילה היבנאלי.


 

פרק אחד-עשר

אצל יחזקאל חֶנקין או – למי מותר לעבור את התחנה הלפני-אחרונה במסילת-הברזל החיג’אזית, בשערי העיר מדינה (היא יתריב)?


למחרת בבוקר, כשחזרו השלושה מסיור קצר במושבה יבנאל, שמלאו לה כבר חמש-עשרה שנה, פגשו את יחזקאל חנקין מיסב על המיטה הפשוטה, בחדר הפחות קטן שבבית, מוזג להם משקה חום-שחור שדומה לקפה והעשוי מאבקת חרובים יבשים. נראה עייף במקצת. כאילו לא ישן מספיק. חיה-שרה הגישה לו מנה קטנה של אבקת חינין, כנגד הקדחת, המלריה, מודדת בערך את כמות המנה, על חוד הסכין, מתוך קופסה.

“אני קראתי בחוברת אחת,” פתח וסיפר יחזקאל חנקין, "שבאיזה מקום במידבר ערב נמצא שבט יהודי, שריד משנים קודמות, ושם השבט ‘יהוד-אל-חייבּר’. חשבתי אפוא לאסוף משלחת ולצאת אל המידבר, לחפש את השבט. התחלתי לחפש אחר חברים מתאימים למשלחת, ולולא המלחמה שפרצה – הייתי משלים את מסע החקירה הזה.

"יש, יש יהודים נעלמים, שטרם הגענו אליהם. למשל, יכול להיות כי רבים מבין הערבים בארץ, ובייחוד הפלחים שבהם, ובייחוד כאן, בגליל – הם בעיקרם צאצאי היהודים שישבו בארץ מדורי-דורות והוכרחו להמיר את דתם בימי גזירות ורדיפות.

"הנה למשל הנוסע היהודי רבי יצחק חילו, המספר בספרו ‘שבילי ירושלים’ כי לפני שש מאות שנה נמצאו בדרום ארץ-ישראל יהודים נודדים, רועי-צאן, יהודים בידואים. היהודים האלה יכלו להיות רק שרידי העם שישב על אדמתו מאז ומעולם, ולא יהודים שהתחילו לבוא מחוץ-לארץ בזמן מאוחר יותר, כדי להתיישב בארץ-ישראל.

“או למשל הנוסע יעקב הלוי ספיר, אשר יצא מירושלים למסע בתימן בשנת 1858, וסיפר על יהודי תימן ועל מנהגיהם בספרו ‘אבן ספיר’ שיצא לפני כארבעים שנה. כן, התימנים – הם שעוררו את דימיוני. לפני כתשע שנים גרנו, חיה-שרה ואני, בחדר קטן עם מיטבח ורצפת חימר, במושב הפועלים הראשון שזה עתה נוסד בארץ-ישראל – עין-גנים, ליד פתח-תקווה. לא רחוק מאיתנו התאספו אז התימנים בשכונתם החדשה, ‘מחנה יהודה’. ערב אחד ביקרתי אצלם, בחתונה. הגברים שרו שירים עבריים בעל-פה ומתוך ספר, שירי משוררים תימניים עתיקים, והיו בין השירים גם מעורבים, עברית וערבית יחד. הנשים שרו רק בערבית. ואני הרגשתי כאילו אני נמצא בין בידואים-ולא-בידואים כאחד.”

“סליחה,” הפסיקו רני, “אולי הם שרו גם את השיר הזה?”

והוא הוציא את מחברתו ובה, אין צורך לחזור, השיר הידוע “כאב היית לגואלנו,” וכן הלאה, בעריכת אבבטן בן עצל.

יחזקאל חנקין הירהר רגע, ניגב את הזיעה מעל מצחו, למרות שהיה זה יום חורף, בהיר אך קריר למדי, ואמר:

“זה שיר נהדר. אני בטוח שהוא מספר על יהודי המידבר. אבל מעודי לא שמעתי אותו, גם לא מפי אנשי חיידאן שעלו מתימן והתיישבו בפתח-תקווה.”

והוא שב לסיפורו.

“אחר-כך רקדתי איתם ‘דֶבְּקָה’ ערבית, ונדמה היה לי שאני בן-ישראל קדמוני שנפגש עם בני יונדב בן-רכב, יושבי האוהלים, שעליהם מסופר בתנ”ך. וכטוב ליבם של התימנים ביין, התחלתי שואל אותם אל יהודי חייבר, האורבים לעולי-הרגל למכה ושודדים אותם. והתימנים ענו: ‘איננו יודעים,’ ‘שמענו,’ וסיפרו אגדות. ואז דיברתי איתם שאבחר מהם בני-חיל, ונתחפש כבידואים, ונלך לבקש את יהודי המידבר. ועיניהם הבריקו. ואדי-היין הדליקו את המוחות והלהיבו את הפנים –

"כך הלכו הגעגועים אל המידבר וגברו עליי. ובימים ההם פנה אליי הזואולוג ישראל אהרוני, וביקש שאעזור לו לצוד וללכוד ציפורים וחיות בשביל המוזיאון הזואולוגי בברלין ובשביל המוזיאון שיסד הפרופיסור שץ ב’בצלאל' בירושלים.

"הייתי עוזב את השמירה, את סוסתי וחבריי ואת אשתי ובתי הקטנה, והתחלתי נודד ברגל, רובי על שכמי, במידבר יהודה, בסביבות ים-המלח, באדום ובמואב ובמידבר-סוריה. חיפשתי נמיות, שפנים בסלע, אווזות-פרא, בנות-יענה ואיילות משולחות, וגם את ביצי הציפור הקרוייה בשם נחשון, ואת הנגלן המצוייץ ואת היֵמִים ואת הפרא במידבר.

"אך יותר מכל היתה משאת-נפשי המסע לחיג’אז, ומשום כך שמחתי להיות ציידו של אהרוני, ולא הסתרתי ממנו את חלומי: לכונן חבר בידואים עבריים, שיחיו כנודדים ערביים באוהלים וישמרו על גבולות הארץ. נקשרתי בו לא רק כדי לסייע לו בחקר עופות וחיות, אלא גם, ואולי בעיקר – כדי ללמוד לדעת את אורח-החיים הקדמוני שבו נוהגים עדיין הנודדים במידבר. נודדים אלה הם אנשי החופש הטבעיים, שלא ידעו מעולם מהו עול של מלכות, ואפילו תורכיה לא הטילה את מרותה עליהם ולא גייסה אותם לצבאה.

"שבטי האנשים האלה ממשיכים את חיי אבות אבותיהם הקדומים, מימי אברהם אבינו עד ימינו, ומקרבים אותנו לימי אבותינו שלנו, הראשונים. האין זה רעיון נהדר – להכיר מקרוב את גזע האנשים המופלאים הללו, לעמוד על סוד קיומם ברשות עצמם, להתבונן מקרוב אל מנהגיהם – ואולי גם לדבוק בהם, לחדש את קשרי המשפחה הקדומים בין בני שרה ובני הגר, ולהתגרות יחד מלחמה בתורכים כדי לשחרר את הארץ?

“כך הייתי משוחח עם אהרוני, בעוד אנו רוכבים – פעם על מרדעת החמור, פעם על אוכף הסוס, ולעיתים גם על כר הגמל. אך בין כל דרי-המידבר עניינו אותי ביותר ‘יהוד-אל-חייבר’, או חֶבֶר, או חַבוֹר, והתברר לי כי משכנם היה בחבל חייבר, מאה וחמישים קילומטרים צפונית לעיר יַתְרִיבּ, בחצי-האי ערב, אשר לימים נקרא שמה מדינה.”

“מדוע הוחלף השם?” שאל רני.

"דע לך כי ספירת השנים אצל המוסלמים מתחילה מן ה’הִגְ’רָה', ההגירה, שחלה בשנת 622 לספירת הנוצרים, כלומר לפני קרוב לאלף ושלוש מאות שנים. אותה שנה עזב מוחמד את מכה בבורחו מפני רודפיו, ועבר ליתריב, שנקראה אחר-כך: ‘אל-מדינה’, ‘מדינת אַ-נַבִּי’ – כלומר, העיר, עיר הנביא. ושם מקום קבורתו.

“חבל ארץ זה שבצפונו של נַגְ’ד, והוא חלק מחִיגָ’אז, היה מיושב כולו ביהודים משנים קדמוניות, עוד לפני שבאה לעולם דת האיסלאם. היהודים ישבו בו כנראה כבר מן התקופה שלאחרי חורבן בית שני. מכל מקום, במאה הרביעית כבר היה יישוב זה מבוסס וגדול למדי, לדברי היסטוריונים ערביים הקימו היהודים שלוש קריות ולהן מערכת מבצרים וטירות אשר החזקה בהן היתה מצודת קָמוּס, שהיתה בנוייה על שן סלע בראש הר נישא. פרנסתם היתה על החקלאות, והם מתוארים כאמידים. לאחר שהכניע מוחמד את היהודים במדינה, עלה על חייבר. הוא כבש את מצודות היהודים לאחר מלחמה קשה. שבה ובזז מטובי אנשיהם, ונפלו בידיו כל גנות התמרים אשר להם. אך הוא השאיר את היהודים כאריסים על אדמתם, כי הערבים לא ידעו את עבודת האדמה, ואילו היהודים נתנו לו את מחצית היבול.”

“מה עלה בגורלם של היהודים הללו? האם הם עדיין יושבים שם?” המשיך ושאל רני.

"כל בידואי, שהיה מזדמן בדרכנו, או ללינת-לילה, הייתי חוקר אותו על אודות יהוד-אל-חייבר. כל שאלותיי היו מכוונות תמיד לנקודה אחת: אם אמנם יהודים הם עדיין, יהוד-אל-חייבר אלה, אם שמרו על מנהגים שאינם מוסלמיים, וכדומה. הבידואים היו מספרים, מדי פעם, שחייבר היא עיר בצורה, מוקפת חומה חזקה, ובה מצויות כתובות בלשון שאין איש מבין אותה. ואני מיד תיארתי לעצמי כי עברית היא הלשון הנסתרת הזו.

"עד אשר יצאנו יום אחד, לפני כשמונה שנים, למידבר חיג’אז. אהרוני קיווה שנצליח לצוד, או להשיג בדרך אחרת, את הזֶמֶר, שהוא מין בהמה שקרניה נבובות, ארוכות מאוד וישרות, ויש המכנים אותו גם בשם – פרא. ואילו אני, מטרה אחת היתה לנגד עיניי – להתקרב ככל האפשר אל יהודי חייבר, ולגלותם.

"ירדנו בשבילי המידבר אל תוך הערבה, ומשם טיפסנו ועלינו בשבילים של הרי אדום עד שבאנו אל הרמה הנישאה שבראש ההרים, ושם פנינו דרומה למען, היא מעון, שכבר ישבה על מסילת-הברזל החיג’אזית. מסילה זו, בקו דמשק-אדרעי-רבת-עמון-מען-מדינה, שאורכה היום כאלף ושלוש מאות קילומטרים, נבנתה אז עבור התורכים על ידי מהנדס גרמני בשם היינריך-אוגוסט מַייסְנֵר, שהכול כינוהו מייסנר-פחה.

"המשכנו ללכת דרומה, לאורך המסילה, במשך ימים רבים, עד אשר הגענו למחנה-העבודה שבו עסקו הפועלים בהתקנת המסילה, בקטע האחרון שבנייתו טרם הסתיימה, וזאת בשערי העיר מדינה. רכשנו שלושה זמרים, או פראים, אך היינו מוכרחים להסתלק מהר מאוד, מאחר שאנשי המחנה סיימו את עבודתם, קיפלו אוהליהם ועברו למדינה. לעיר הקדושה הזו אסור באיסור חמור ללא-מוסלמי להיכנס, וכך התנדפה תקוותי להיכנס לחייבר, לצערי ולצערו של אהרוני גם יחד. החלטנו אז שעד מהרה נחזור אל המקום הזה, רק לשם החדירה לחייבר.

"מאז לא הרפיתי מן הרעיון להקים משלחת מובחרת של אנשים עזי-נפש היודעים להיראות כבידואים לכל דבר, ועימם לחדור שוב אל מידבר חיג’אז, אל חייבר. אך בינתיים נוסד ארגון ‘השומר’ ונולדו הילדים, ואני נשלחתי לשמור בשפיה, בחוות כינרת, בראשון, ברחובות, בבן-שמן, במרחביה, במלחמיה, והמשפחה נדדה עימי ממקום למקום. גם לציד עבור אהרוני יצאתי, להביא את בת-היענה, והדישון, וציפורים וביצים ונחשים ממינים שונים, והנה פרצה המלחמה והתגייסתי לצבא התורכי, וברחתי בגלל הרעב, כי קיבלנו רק פיתה אחת ביום, וגם במכות איימו. ועתה אנחנו כאן ביבנאל, עם שתי הפרות, והלול הקטן, וגינת-הירק, רואים עצמנו כבעלי משק, קבועים במקומנו. ואם רק לא יתנכלו לנו התורכים, והארץ תשתחרר בקרוב מעול שלטונם המושחת, חי נפשי, אאסוף את המשלחת, ונצא אל המידבר – "


 

פרק שנים-עשר

ביקור קצר בבית-הקברות בפתח-תקווה. פרדסן שובב ומקלו. נווה-צדק. האיש המוזר אברהם משה הכהן חן תמים, המכונה אברהם העברי, שהתאסלם והגיע לשערי מכה?


“וזה הכול?” קרא רני, מאוכזב.

“זהו.”

“אז לא מצאת אותם?”

“לא.” ענה יחזקאל חֶנקין. "אך לא מזמן פגשתי את ידידי זלמן אסושקין, אחד מחברי הארגון שלנו, ‘השומר’, אשר עובד עתה בדמשק, בתחנת-המוצא של מסילת-הברזל החיג’אזית. והוא סיפר לי כי יום אחד נשלח להשגיח על תיקון המסילה במקום הנקרא מדאין צאלח שבחיג’אז. וזה מקום שנקרא פעם חג’ר, וישבו בו יהודים, לא רחוק מחייבר.

“באחד הימים, אחרי הצהריים, ישב בפתח קרון-מגוריו ועיין בספר היחידי שהיה בידיו – התנ”ך, והינה עברו שני בידואים חמושים ובירכו אותו לשלום. כמנהג המידבר, הזמינם לאכול. אחד הבידואים שאל אם הוא נוצרי, וזלמן ענה: ‘יהודי אנוכי, ברוך השם.’ – שני הבידואים הביטו זה בזה בתימהון, ואחר-כך שאלוהו: ‘בשם אלוהים, כיצד זה אתה יהודי, הרי גם אנחנו יהודים, מבני חייבר!’"

“מר חנקין,” פישפש אבבטן כל אותה עת בזיכרונו המופלא כשהוא מקמט מצחו, ושאל – “האם את סיפור המסע שלך למידבר לא כתבת כבר, זאת אומרת – תכתוב, ייכתב, בְּסֶפֶר, עליך?”

“עליי?” תמה יחזקאל חנקין. “העברית שלך מוזרה. אתה מבלבל בין עבר לעתיד.”

"הסיפור שלך מאוד מוכר לי, כאילו כבר קראתי אותו בספר, חוץ מן הסוף. בספר הסוף הוא כך – אתה נאסר, נשדד, מעונה, נקלע בין שבטי בידואים נודדים, ורק פעם אחת, כמו בחלום, דוהרים במרוצה על פניך חבורה של רוכבים על גמלים מבני-חייבר, ונעלמים – "

“לא. זה לא אני.”

“אולי סיפרת במקרה את קורותיך לאיזה סופר עברי?”

"אני מכיר את גורדון, את ברנר, וילקנסקי? – "

“נזכרתי – ליעקב רבינוביץ?”

“זה האיש הנחמד, שְׂתום-העין?”

"כן – "

“שגר בפתח-תקווה, במלון גיסין?”

“גיסין?”

"מלון ‘הירקון’ – "

"כן, כן! כך קראתי על אודותיו – " אמר אבבטן.

"ובכן, אמת שנפגשנו מדי פעם, כשהייתי עובר במושבה. גם ישבנו ושוחחנו על השמירה העברית, וכיצד ראוי לנהוג בשכנינו הערבים, והאם אפשר שלא להסתבך במנהגם לגאול את דם ההרוגים – גם אם הם, הערבים, מתנפלים על המושבה שאתה שומר עליה – וגונבים את היבול ו – "

“עַמַשַׂי השומר!” קרא אבבטן. "זהו! נזכרתי – "

“אין חבר בשם הזה בארגון שלנו. אין בכלל שומר כזה!”

“לא. זה שם הספר שכתב – ‘נדודי עמשׂי השומר’!”

“עמשׂי כתב?”

“לא. רבינוביץ.”

“מתי?”

“באלף תשע מאות עשרים ותשע!”

“אדוני, שמתי לב שלפעמים דבריך קצת מבולבלים. עכשיו אנחנו בסוף שנת אלף תשע מאות ושש-עשרה, כסלו תַרְעַ”ז!"

"אנא, אל תכעס, יחזקאל’ה, אתה מזיע – " ניגשה אליו חיה-שרה בדאגה רבה והניחה ידה על מצחו. "נדמה לי שאתה קודח. הוזה בגלל החום. אתן לך עוד מנה חינין – " ואל השלושה פנתה ואמרה בהתנצלות – "אני מאוד מודאגת. מזמן לא דיבר כל-כך הרבה. ההתרגשות מזיקה לו. אני חוששת שהוא חולה – "

"שטויות – " אמר יחזקאל, “אשכב יומיים-שלושה, ואחלים.”

"אני מאוד מבקשת – "

“אנו כבר יוצאים לדרכנו,” השתיק קפיטן יוקי במבט את אבבטן, שביקש לומר דבר-מה, ופנה לחנקין – “אולי תוכל רק לומר לנו, בטרם ניפרד – היכן אנו יכולים למצוא מישהו, יהודי, שהצליח לעבור את התחנה הלפני-אחרונה במסילת-הברזל החיג’אזית, ולהיכנס בשערי מדינה?”

“ישנו רק איש אחד, איש מוזר, ושמו אברהם משה הכהן חן תמים, המכונה אברהם העברי. הוא היה שם!”

“והיכן נוכל למצוא אותו?”

"איני יודע. אדם משונה הוא. בא ונעלם. דורש דרשות ברחובות. לבוש כערבי. ויש אומרים כי התאסלם פעם, וחזר בו. ואולי הוא יושב עכשיו בבית-המשוגעים בירושלים, או מת? מי יודע, רגע, נדמה לי – פגשתי בו בפתח-תקווה, לפני כשלוש שנים – "


*


כשיצאו היתה שעת צהריים קרירה, יבנאלית, חורפית. אמנם, השמש זרחה, אך מדי פעם הסתירוה עננים שהסתערו בחטף מן הגבעות ההרריות שבמערב.

“מה עכשיו?” שאל אבבטן. “אולי אנחנו קופצים לאכול דג-כינרת מטוגן באחת המסעדות על החוף, בטיילת בטבריה, או אולי במסעדת-הדגים של גרשון בעין-גב?”

"איפה אתה חי? אבבטן – " אמר קפיטן יוקי.

"מה זאת אומרת? אוי! שכחתי, הלא אנחנו עכשיו במלחמת העולם הראשונה – "

ולפתע קדרו פניו.

"מה קרה, אבבטן? נחלשת ברעב – "

"יש פסוק בספר קוהלת – ‘יוסיף דעת יוסיף מכאוב’, ועכשיו אני מבין אותו היטב-היטב. הלוואי שלא הייתי קורא ויודע כל כך הרבה על ההיסטוריה של ארץ-ישראל – "

“מדוע?”

“אינכם יודעים? הלא בעוד שלושה ימים ימות יחזקאל חנקין בקדחת שחור-השתן. כסלו תרע”ז הוא החודש האחרון לחייו! רופא צבאי שיזדמן במקרה לכאן, אולי הוא כבר עכשיו בדרך – יטפל בו במסירות וינסה להצילו, אך לא יצליח – "

עתה היה זה רני שהחוויר. "בואו נחזור, מיד! – קפיטן יוקי, בחללית ‘נגה’ בטח יש תרופות יעילות ביותר, אנטיביוטיות, שתוכלנה לרפא אותו! היום בישראל כבר לא מתים ממחלה כזו! אני חושב היא בכלל לא קיימת – "

אך קפיטן יוקי סירב. “יוצאים אנו עתה לחפש את אברהם משה הכהן חן תמים, המכונה אברהם העברי.”

“די!” התרגז רני, משתדל להסתיר את דמעותיו, “אתה לא אנושי! אני רוצה לחזור הביתה. נמאס לי לבקר אנשים שרק נראים כאילו הם חיים ובעצם הם כבר עוד מעט מתים, ואתה אפילו לא רוצה לעזור להם! מילא שלא רצית לעזור לתורכים במסע לסואץ, אבל כאן יש לך הזדמנות להציל גיבור, יהודי, ובייחוד שהוא יכול לעזור לנו לגלות את יהודי המידבר! מי כמוהו יכול?”

“אמרתי לך, רני, שבאמצעות מדחס-הזמן איננו יכולים לשנות את העבר, רק לבקר בו. כל אדם סופו למות. אי אפשר לשנות את הגורל, להקים את כולם לתחייה ולהביא אותם אלינו, אל החיים בישראל עכשיו, זאת אומרת – בזמן האמיתי שממנו יצאנו למסע. אבל נפלא הוא הדבר שאפשר לבקר אצל אנשים מן העבר בעודם בחיים, ולדבר עימם! ואתה הילד הראשון בעולם שרואה את המתים בעוד חיים!”

“תענוג גדול!” אמר רני, “תפסיק להפחיד אותי!”

“תאר לעצמך שהיית מקבל, בבית-הספר, למשל, לכתוב עבודה על ארגון ‘השומר’!”

“ומה אם גם אנחנו עכשיו כבר רק מי שהיו, ומישהו שיחיה בעוד הרבה זמן בא לראות אותנו בשנה הזו, ולמענו אנחנו מתנועעים ומדברים, אבל כל זה רק חלום!”

“חבל על הזמן שאנחנו מתפלספים,” אמר קפיטן יוקי. “ניסע לפתח-תקווה, לשנת 1913, אולי עוד נספיק לפגוש את אברהם משה הכהן חן תמים, המכונה – אברהם העברי.”

“מה כולם ממהרים לפתח-תקווה?” מילמל שוב אבבטן, “הלא אין שם אפילו שום מסעדה רצינית, ואני כבר נעשיתי קצת רעב מהמסעות שלכם!”


*


בית-הקברות הקטן של פתח-תקווה נמצא על גבעה נישאה, מוקפת פרדסים צעירים ושדות מעובדים לכל מלוא העין, בצפונה של המושבה. דרומה, לעבר המושבה, נראו גגות רעפי החימר השרוף, בצבע חום-אדמדם, וסביב לבתים הקטנים עצים, אורוות ורפתות. בצפון התנוססה שדרת אקליפטוסים על גדות הירקון, לכל אורכו. במזרח נשקפו הרי אפריים האפורים, ומבצר אנטיפטרוס החרב, ובמערב – שרידי הביצה רחבת-הידיים שמהלכים בה עדיין עדרי תואים, ג’מוסים, וערבים כחושים ודלי-מראה שוכנים על גדותיה, בסוכות חימר-וענפים דלות. והלאה משם מאהלו של שבט אבו-קישק התקיף.

הם עברו על פי חלקת הקברים של המושבה בת השלושים-וחמש, קברות תושביה ובניה שמתו בקדחת, בהתנפלויות שכנים, בתאונות ובמחלות אחרות, ורק מעטים מהם בשיבה טובה. עברו גם על פני קברו של יהושע שטמפפר שעלה ברגל מהונגריה לארץ-ישראל והיה ראש ועד המושבה עד יום מותו. הם חיפשו וחיפשו אך לא מצאו את קברו של אברהם משה הכהן חן תמים. השמש החלה שוקעת בקו-האופק של הים הרחוק, השעה התאחרה, והם החליטו לגשת למרכז המושבה, לחקור על אודותיו.

עד מהרה הגיעו לכיכר המייסדים, מקום ה“פּוֹסְטָה”, הוא הדואר. תחנת הדיליג’אנסים, מרכבות-הנוסעים הרתומות לסוסים, שחוזרות לפנות-ערב מיפו, מביאות נוסעים, עיתונים ומכתבים. והבאר הראשונה, היא “בִּיר שׁוּעַ”, המספקת מים לתושבים.

הם טיילו לאיטם ברחוב חובבי-ציון שהלכו בו איכרים, חלקם רכובים על חמורים גדולים, קפריסאיים. אחרוני הפועלים הערביים, שסיימו יום עבודתם במושבה. מעט פועלים עבריים, שחלקם מחפשים יום עבודה למחר. יהודים שחוזרים מבית-הכנסת הגדול. מדליק-הפנסים. בנות-איכרים לבושות שמלות צחורות, היוצאות לפנות-ערב לטייל. וילדים משחקים בקפיצות.

הם פגשו יהודי צנום חבוש מגבעת, כבן חמישים, עיניו פקחיות ותנועותיו זריזות. הוא יצא אותה שעה מבית-הכנסת, מחזיק בידו מקל מתכת. ניגשו ושאלו אותו אם הכיר את אברהם משה הכהן חן תמים.

“כן,” השיב, "גבה-קומה ושחור-פנים, שערות ראשו וזקנו שחורים ומרכיב משקפיים כהים, וכשהוא מסיר משקפיו, עיניו השחורות מתיזות ניצוצות של אש זרה. הוא היה עומד כאן ליד בית-הכנסת ומדבר דברים משונים, ואנשים נאספים לשמוע אותו. ויצאה שמועה כי לא יהודי הוא, וצריך לגרשו מן המושבה. לפני שנים, כך סיפר לי האיכר משה סמילנסקי מרחובות, התאכזב האיש מן השינאה שמצא בין יהודים לערבים בארץ-ישראל, וביקש פיתרון משונה. הוא למד לדבר ערבית צחה, והיה עובר ברחובות יפו ומטיף לערבים, בשם אלוהים, שיעזבו את הארץ וישובו לארצות-ערב, אשר מהן יצאו. וכשלא השפיעו דבריו, התאסלם כדי שיוכל לעלות לרגל לעיר הקדושה, למכה, ושם הטיף לעולי-הרגל הערבים, הבאים מן הארץ, את דבר אלוהים זה שבליבו. אולם גם שם לא השפיע. וחזר ארצה. ואחר כך הלך לאנגליה. ושוב חזר והיה מסתובב בירושלים ובנווה-צדק, אוסף ערבים ויהודים ומטיף להם לקבל עליהם דת חדשה ולהיות לעם אחד, וכי הארץ היא מולדתם המשותפת.

“כאן במושבה לא ישב זמן רב, נדמה לי שהיתה עימו אישה אחת, גיורת, והיא טיפלה בו עד יום מותו, בעוני ובדחקות. נאמנה ומסורה היתה לו בכל ליבה. אולי אם תשאלו בנווה-צדק, יספרו לכם על אודותיו, כי שם ישב שנתיים לפני בואו אלינו.”

השלושה הודו ליהודי החביב מפתח-תקווה, ששיעשע את רני בשולחו את מקל-המתכת המשונה מאחורי גבו, מרים באמצעותו בהסתר את מגבעתו באוויר, כשהוא מניע אגב-כך את שרירי אוזניו.

וכאשר שאל רני על טיבו של המקל המופלא, הראה לו מעשה-קסם נוסף – מקל-מתכת זה לא היה אלא – קנה-רובה נסתר, שניתן לטעון בו כדור, מצד הידית, ולירות בעת צרה! –

וכשראה עד כמה רני חומד את הכלי הזה, הבטיח לתיתו לו במתנה, כשיגדל! – ואת שני המבוגרים שאל אם זקוקים הם לכמה ימי-עבודה בפרדסו. ברצון יעסיק פועלים עבריים. משה-שמואל ראב שמו, פרדסן, ובנוסף לכך גם סוחר-פרי. הוא קונה מדי שנה את תפוזי ה’שַׁמוּטִי' מידי פרדסנים אחרים במושבה, למען לא יקנו את הפרי מהם הסוחרים הערביים, המעסיקים רק פועלים ערביים בעבודת הקטיף.

הם נפרדו ממנו לשלום, וטסו מערבה, וקצת אחורה בזמן, חולפים על פני עדרי תואים [ג’מוסים] הפוסעים אחורנית, כביש תורכי, ביצה, סוכות דלות של ערבים, גבעות כורכר חשופות, מושבה גרמנית קטנה ויפהפייה, שׂרונה שמה, ואיכרים גרמניים יושבים בבית-המרזח ובירה “הַאקֶרְבְּרוֹי” זורמת מגרונותיהם אל הכוסות, והקצף הלבן הולך ונעלם כשהבירה קולחת כלפי מעלה, מן הכוסות אל החבית. ים של חולות, קצת כרמים, והנה גם הפרבר החדש, אחוזת-בית שמו – רחוב הרצל ושתי שורות של בתים קטנים משני צדדיו, חלקם בעלי גגות רעפים וחלקם שטוחי-גג – מן הבניין החדש של הגימנסיה העברית “הרצליה” ועד מסילת-הברזל יפו-ירושלים החוצה את הרחוב בקצהו הדרומי. והלאה, סביב יפו, גושי פרדסים ירוקים עם בתי-חצרות בנויים במרכזם.

“אם הגיע למכה,” אמר אבבטן, "ודאי עבר את מדינה ויכול היה לפגוש בדרך את יהודי חייבר – "

“הפעם נשתדל לפגוש אותו עצמו,” אמר קפיטן יוקי.

"הנה תל-אביב – " קרא רני בשמחה. "כל מי שקרא את הספרים של נחום גוטמן וראה את הציורים שלו – חולם לראות אותה כפי שהיתה פעם! והנה אני זכיתי – "

נווה-צדק נראתה צפופה, רעשנית וענייה מן השכונה החדשה שברחוב הרצל. במרכזה נמצאה כיכר נאה והתהלכו בה צעירים יהודיים שזה לא מזמן באו מרוסיה, ועל אחד מהם הצביע אבבטן מרחוק ביראת כבוד ואמר שאולי הוא הסופר יוסף חיים ברנר בכבודו ובעצמו. ברחובות שמעו הרבה אידיש, קצת ערבית, ומעט מאוד עברית. בפתח צריף אחד, ששימש בית-כנסת, עמד חזן ספרדי, לבוש חלוק ארוך וחגורת-משי על בטנו. וכל מי שיצא אותה שעה מן התפילה – נשק את ידו.

ולפתע יצא מפתח הצריף הזה, ואולי מן הסמוך לו, אדם גבה-קומה ושחור-פנים, כבן חמישים ויותר, זקנו הארוך והשחור גדל פרע ופיאותיו יורדות על זקנו. ומיד ראו אותו כמה ילדים והחלו להבהילו בקולות רעש, קוראים כתרנגולים, נובחים ככלבים וצועקים, "קוקוריקו! מְשׁוּגֶענֶער, אָבְרוּם העברי, גֵי צוּ דֶעם מְשׁוּגוֹעִים-הוֹיְז, הָאוּ, הָאוּ – "

והוא מנופף בידיו לעומתם ולעיתים אף מתכופף ומרים חלוק-אבן וזורק אליהם, כדי להבריחם.

המראה היה עצוב מאוד. כשהתקרבו אליו השלושה, הירפו ממנו הילדים הפוחחים ונמלטו. הוא ניגש אל אבבטן, היחיד שהיה גבוה כמוהו, והתלונן בקול בוכים:

“במקום שמצויות שיחות תפלות של נשים, צעקות ילדים, קריאת תרנגולים ונביחת כלבים, שם אי אפשר לאדם ישר להתקיים!”

"מר אברהם משה – "

"לאדם ישר אי אפשר להתקיים! אני, נשמת אליהו הנביא בקירבי – "

“מר אברהם משה הכהן חן תמים,” ניסה אבבטן להתעלם ממצב-רוחו של האיש, ושאל כאילו הוא מראיין אותו, “האם בדרך אל העיר הקדושה מכה, פגשת ביהודי חייבר?”

“השטן! השטן המקטרג הרחיק אותי בכל נכליו ומזימותיו מישראל ותורתו, והדיח אותי לראות בעיניי תמיד שיכורים וזוללים… שיכורים וזוללים… כי לא נתן לי המנוול ללמוד ולהשכיל…”

דבריו היו יגעים, מחשבותיו מסובכות, וכשהסיר את משקפיו הכהים, התיזו עיניו השחורות ניצוצות של אש זרה, של טירוף.

“מר אברהם העברי, ליד העיר מדינה, בחייבר, אצל יהודי המידבר, אתה היית שם?”

"אני? הלא עליי כתב הסופר חיים מיכל מיכלין בעיתון ‘הצפירה’ בירושלים כי, כי אני גואל המין האנושי המושחת – " תחב מול פני אבבטן קטע עיתון ישן, מלפני כחמש-עשרה שנה ויותר, "אני? תולעת אני ולא איש – "

ופתאום נפל ארצה, מתפתל בכאביו וריר יוצא מפיו ופניו השחורים האפירו. חולה-נופלים היה, כנראה, האיש. “תולעת אני ולא איש, תולעת…” מילמל.

כל המחזה היה נורא. אבבטן נרתע לאחור. אנשים התקהלו. ואז יצאה מתוך הנאספים אישה אחת רחבת פנים, בהירת שיער ועיניה כחולות וגדולות, כנראה אשתו, והרימה ולקחה אותו משם כשהיא תומכת בו, לבדה.


*


“מה נעשה עתה?” שאל אבבטן. “היהודי הזה, אם הוא הגיע למכה אינני בטוח – אבל אני בטוח שהוא משוגע!”

“נחזור לירושלים, לפגוש את חיים מיכל מיכלין.”


 

פרק שלושה-עשר

ובאותו עניין, שוב בירושלים: אצל המזכיר הכללי של עדת הספרדים, חיים מיכל מיכלין, אשכנזי.


השנה – 1905. קיץ.

המזכיר הכללי של עדת הספרדים בירושלים, ר' חיים מיכל מיכלין, אשכנזי, קיבל את השלושה במשרדו אשר במזכירות בית-החולים של העדה הספרדית, “משגב לדך”, בבניין המפואר הנשקף אל הר-הבית. דומה כי לא היה יהודי בירושלים אשר לא הכירו, ובקלות מצאו את הדרך אליו.

חיים מיכל מיכלין, כבן ארבעים, ישב מאחורי מכתבתו, לבוש בקפידה – חליפה ועניבה וחולצה צחורה, זקנו הכהה גזוז קצר, מחודד תחת סנטרו. לראשו כיפה שחורה רחבה מאוד, כמין כובע, הקרוייה “קָאפֶּלוּשׁ”, פניו בהירים ורחבים, תוויהם ישרים, עיניו הגדולות מישירות מבט, ומדי פעם הוא מעלה על אפו זוג משקפיים בעלי מסגרת ברזל שחורה, פשוטה, עגולי עדשות.

"במה אוכל לעזור לכם, אורחיי מן העתיד – " פנה אליהם מיד ואמר, כאילו רק להם חיכה.

חיים מיכל מיכלין היה סופר “הצפירה” ועוד עיתונים ירושלמיים, כגו “המליץ” ו“המגיד”, וכן הסופר-המקומי של עיתון אידיש המופיע בניו-יורק ושמו “אידישע טאגבלאט”. בירושלים היו מכנים אז עיתונאי בשם – סופר. ובאמת, בשנה זו עדיין אין הבדל גדול, בארץ-ישראל, בין סופר לעיתונאי. העיתונים אינם יוצאים מדי יום. אין ממהרים בחדשות. עד שמגיעה ידיעה מאירופה או מאמריקה – עוברים ימים אחדים. כל מי שמתאר את החיים בארץ-ישראל, גם בעיתון – נחשב לכותב סיפורים, כלומר סופר. וכל מי שנחשב סופר מתאר את המתרחש יום-יום בארץ-ישראל, כמו שעושה עיתונאי בימינו. ועל דפי העיתונים בירושלים היו מריבות בין מחנות של עסקנים וסופרים ורבנים – לא פחות משיש בתקופה שממנה הגיעו השלושה לפגישה עם חיים מיכל מיכלין.

“האם אספר לכם כיצד הגעתי עם משפחתי, ואני ילד כבן שבע, ביום הכיפורים תרל”ו, 1875, באונייה ליפו, ובגלל מגיפת החולירע שהיתה אז בעולם, נשארנו כלואים עשרה ימים ב’קָארָאנְטִין' – "

“מה זה קאראנטין?” שאל רני.

"מחנה-בידוד, עד שהתברר לתורכים, בעזרת ה’בקשיש', כי איננו חולים במחלה המדבקת. רק בסוף חג-הסוכות שוחררנו ועלינו מיפו לירושלים, רכובים על חמורים, והדרך נמשכה שני ימים. אני אספר לכם את אשר סיפר לי הספן היפואי אבו-עלי, כיצד בים סוער, בחורף, בסירתו, את הקיסר האוסטרי פראנץ יוזף, שביקר אז בארץ-ישראל – העלה חזרה לאונייתו שעגנה מול חוף יפו. זה היה בשנת 1869, והקיסר מיהר אז לטקס הפתיחה המפואר של תעלת סואץ. אבו-עלי ושלושת בניו המשיכו בספינה עם הקיסר עד לפורט-סעיד, ומאז הם מקבלים מתנת-כסף נכבדה, פעמיים בשנה, מאת הקונסוליה האוסטרית. או כיצד נפגשתי אם הרצל בירושלים – "

“נפלא!” קרא אבבטן. "אם תרשה לי אשתמש בדבריך – "

"ברצון, הלא לשם כך כתובים הם, בעיתון ‘הצפירה’. ואם יש הבאים אליי בטענות על כי כתבתי יותר מדי על אנשים ועל עניינים מקומיים שאין בהם עניין לעולם כולו – הנה רואה אני כי צדקתי, ואתם מוצאים בסיפוריי עניין רב – "

"אף אני מן המוציאים עיתון – " נתפס אבבטן למין צניעות שאינה אופיינת לו.

"ואני חשבתי שאתה הוא בעל-העגלה שהביאה אתכם לירושלים. אך נראה שטעיתי. אתם, בדורות הבאים, נוסעים כבר ודאי בעגלות קיטוריות או אלקטריות, ללא סוסים – " ובדברו הפציר בהם לשתות מן התה המתוק ולטעום את עוגיות השקדים הפריכות, הנמסות בפה, שאפתה באדאנה אשתו. “או שמא רוצים אתם לדעת כיצד חותני, מיכל כהן, חיפש תמיכה כדי להוציא את עיתונו, ‘האריאל’, ולשם כך יצא לווינה, להשיג כספים ומנויים, והנה בוקר אחד, כאשר ישב בגן שֵׁינְבְּרוּן, ניגש אליו אדם וביקש אש לסיגריה. חותני הצית לזר את הסיגריה שלו, וגילה כי לפניו עומד הקיסר פראנץ יוזף בכבודו ובעצמו, שאהב לטייל בעילום-שם ברחובות וינה, עיר-בירתו. חותני סיפר לקיסר על מאמציו להוציא עיתון עברי ולרכוש בית-דפוס, וכנראה מצא חן בעיני הקיסר, שאחד מתאריו, כידוע לכם, הוא גם – ‘מלך ירושלים’. וכשחזר חותני לירושלים חיכה לו שי מטעם הקיסר: מכבש-דפוס משוכלל המעוטר בנשר האוסטרי, ובו החל מדפיס את עיתונו.”

“נפלא, ממש מרתק!” התלהב אבבטן.

“רגע אחד,” צינן קפיטן יוקי את התלהבותו, "עוד נחזור לבקר, ברצון, את מארחנו הנכבד, ולשמוע את סיפוריו המעניינים, שאותם תוכל, כפי שאמר לך, לקרוא בגיליונות עיתון ‘הצפירה’, שאותם תוכל למצוא בספרייה העירונית. אנו, מר מיכלין, ממהרים, וברצוננו לדעת מה ידוע לך על האיש אברהם משה הכהן חן תמים, זה המכונה גם בשם – "

“ודאי, ודאי, הלא כתבתי עליו ב’הצפירה' לפני כתריסר שנים – " והוא קם וחיפש באחת המגירות הגדולות שבכוננית ופרש בפניהם את הגיליון מיום כ”ח באייר תרנ"ג, 1893, וכך נכתב שם:

“האדון אברהם חן-תמים, בעל כישרונות נעלים, יודע שפות רבות, בקי בכל ענפי ספרות ישראל ורק רוחו נדעכה מעט, בחושבו את עצמו לגואל המין האנושי המושחת. נפלא מאוד האיש הזה, הוא יעמוד לפעמים בתוך הרחוב ויטיף להמון, ליהודים ושאינם יהודים, בשפת יוון, צרפת ואשכנז, באנגלית, עברית ותורכית, וההמון יכבדהו ויטה אוזניו כאפרכסת. הוא מסגף עצמו בסיגופים, אומר פסוקי תהילים וזמרה, ובעת האחרונה התחבא בין עלי תאנה ויאכל את העלים במקום לחם, ומים שתה לצמאו. הוא ממית עצמו על שיטותיו ומוסר נפשו על דיעותיו הנסתרות. אבל אחרי כל אלה נראה, כי בינתו חובלה מעט ואין ברוחו נכונה. בשנים האחרונות היה מורה בבית-ספר בארם-צובא (היא העיר חָלֶבּ שבסוריה), וכעת שב שנית ירושלימה להטיף ברבים.”

“וזה כל הידוע עליו?” שאל קפיטן יוקי.

“לא. הוא מראשוני הביל”ויים. הוא עלה ארצה מרוסיה בשנת 1883 והתיישב במושבה שיסדו הביל“ויים, גדרה, ושם כינוהו ‘כהן המשוגע’. ומפני שלא היה מסוגל לשום עבודה, מסרו לידיו את הילדים שילמדם. בצריף קטן במרכז המושבה היה עומד ובידו שק ארוך, עשוי מטליות-בד ישנות ומזוהמות, ובשק ריבועי קלף. בכל ריבוע כתב אחת מאותיות האל”ף-בי"ת. וכל אחד מן הילדים הקטנים היה מכניס ידו אל תוך השק ומעלה מתוכו ריבוע ומכריז בקול את שם האות אשר העלה.

"ולעיתים היה מוציא את הילדים החוצה ומצווה עליהם לאסוף חלוקי-אבנים. הרבה-הרבה אבנים קטנות, ערימה שלימה. ואם נשמע באמצע השיעור קול נביחה של כלב או קול קריאה של תרנגול, מיד היה מפסיק את השיעור, לובש עוז ומוציא את כולם החוצה. הוא בראש הילדים, כשר-צבא אמיץ לב. ופוקד עליהם פקודה נמרצת – ‘סקלוהו!’ – והם, החיילים הקטנים, היו ממהרים לעשות כדבריו, ומטר חלוקי-אבנים היה ניתך על הברייה העלובה, שלא ידעה מדוע התחייבה בסקילה.

"לפני ימים לא רבים סיפר לי האדון כהנוב, אשר התגורר כשנתיים לערך בנווה-צדק, כי חופשי מאוד בדיעותיו היה האיש חן-תמים, וידע כמה שפות. וכי ישב כמה שנים בעיר בֵּירוּת והיה שם מורה לבניו של הקונסול הרוסי. אבל פתאום התחוללה סערה בנפשו, והחל מאמין שהוא גלגול של אליהו הנביא, ודעתו התבלבלה עליו. הוא ראה עצמו נירדף ומוקף שונאים המבקשים את נפשו, ולא אכל דבר ולא שתה אפילו מים קרים עד אם טעם מהם מישהו אחר לפניו. וגם אם טעם אחר לפניו – היה אוכל ושותה בפחד וברעדה, חושש שמא יש רעל באוכל ובמשקה.

"את זקנו הארוך גידל פרע, ועל זקנו ירדו לו גם פיאותיו. את שמו שינה אז, ומקום אברהם משה אנצ’לביץ, זה שם משפחתו האמיתי, קרא לעצמו – אברהם העברי, והיה חותם אברהם משה חן תמים, העברי.

“שנתיים התגורר בנווה-צדק. אחדים מתושבי השכונה היו מרחמים עליו ומזמינים אותו לסעודה. וקשה מאוד היה לראותו סובל בשעת אכילתו, מפני חשש הרעל. לפעמים היה אוסף ילדים בצריף, ששימש אז בית-כנסת בנווה-צדק, ומלמדם תורה ומטיף להם גם מרעיונותיו. הוא היה פוחד מאוד מפני קריאת תרנגולים ונביחת כלבים. ובכלל, כל רעש הטיל עליו אימה. ופתאום עזב את נווה-צדק, ויש אומרים כי נשא אישה, גיורת, העוזרת לו בחייו אלה, בעוני ובדחקות. על הקיר של אותו צריף, ששימש בית-כנסת, נמצאה דבוקה פתקה ממנו, ובה נכתב: 'במקום שמצויות שיחות תפלות של נשים, צעקות ילדים ונביחת כלבים, אי אפשר לאדם ישר להתקיים!”

השלושה החליפו ביניהם מבטים. אכן, השמועות עוברות מהר מאוד בארץ-ישראל. למרות שאין בה אפילו מכשיר טלפון אחד. ואז הנמיך קולו חיים מיכל מיכלין ואמר:

"אולי מה שאני אומר לספר לכם אינו ראוי לילד לשומעו, אך הלא אתם הנכם מן הדורות הבאים, ומי יודע כיצד מחנכים אתם את ילדיכם, מה מותר ומה אסור, ובכן שמעו את הסוד – "

אותו רגע עלה שוב קול ענבליהם של פעמוני הכנסיות, ובאוויר ירושלים הטרי, החריף, עמד איזה יובש הררי קר שגם התה והעוגות הטעימות לא הצליחו להרגיעו. אבבטן ורני, עורם הצטמרר ולשונותיהם השתרבבו החוצה בהקשבה סקרנית, ומאוד לא נימוסית.

"מחשבה אחת היתה קבועה בליבו של אברהם העברי – שהוא חטא חטא גדול וחייב לחזור בתשובה על ידי סיגופים ועינויים, וחייב להחזיר את העולם כולו בתשובה.

"והנה, יום אחד, בבואו לירושלים מנדודיו במקומות המרוחקים, נכנס לבית-החולים ‘ביקור חולים’ וביקש שיתנו לו סכין לרגע, ונתנו לו.

"מיד יצא לחצר, יש על ספסל וכרת כמעט את כל אבר-המין שלו. וכשהרגישו בו וראוהו שוטף-דם, הכניסוהו לתוך בית-החולים ונשאר שם עד שנרפא. וכאשר שאלו אותו – למה עשה את הדבר הזה? – ענה: ‘כך נאה לי. כי הרביתי מאוד לחטוא.’

"לאחר שהבריא ויצא מבית-החולים התחיל מתהלך ברחובות ובשווקים, ומטיף דברי-מוסר ויראת שמיים. ומשום שידע ערבית היה עושה כך גם בשכונות הערבים. והערבים היו נאספים מסביב לו ושומעים את דבריו ביראת הכבוד. כי כדרוויש קדוש היה בעיניהם.

“גם בבתי-כנסת ובתי-מידרש היה דורש ומטיף ליראת שמיים ולתשובה. ובאמונה שלימה האמין כי נשלח הוא כנביא לישראל ולכל העמים, ועליו להורות דרך תשובה וירְאָה לכול.”

“האם ייתכן,” הרהיב רני עוז בנפשו ושאל, “כי מה שסיפרת לנו קרה לו אחרי שהתאסלם, אחרי שחזר מן המידבר, מן הביקור בעיר הקדושה, מכה? ורצה כאילו למול את עצמו כדי לחזור ולהיות יהודי, בשנית?”

“איני יודע. אכן, היו שמועות כי התאסלם, ויש שאמרו כי התנצר, ונתקף מין שיגעון שיוכל להיטהר רק על ידי כך שכאילו ימול את עצמו. אך אימרו לי, רבותיי, מדוע כה רבה התעניינותכם בו? האם צאצאים רחוקים אתם לו? ההיו לו קרובי-משפחה בדורות הבאים?”

“מחפשים אנו יהודי שהצליח לעבור את התחנה הלפני-אחרונה במסילת-הברזל החיג’אזית, ולחדור אל לב המידבר, ליד העיר הקדושה מדינה.”

“ולשם מה לכם יהודי שכזה?”

“אולי פגש שם את יהודי המידבר, את יהוד-אל-חייבר!”

“הו!” קרא חיים מיכל מיכלין, “מדוע לא אמרתם לי זאת מיד? הלא גם על כך כתבתי ב’הצפירה'!”


 

פרק ארבעה-עשר

ידיעה בעיתון “הצפירה”: “ירושלים תרנ”א, 1891. מהלך חמישה ימים מהירדן שוכן לבטח שבט ערבי אחד, הקורא לעצמו בשם ‘וולָאד-אִל-שָׂכוּר’ (בני יששכר)."


“ירושלים. תרנ”א. 1891. מהלך חמישה ימים מהירדן שוכן לבטח שבט ערבי אחד, הקורא עצמו בשם ‘וולָאד-אִל-שׂכוּר’ (בני יששכר), והם כמאה אלף איש, והערבים להם יקראו "יהוד-אל-כופר' (היהודים, הכופרים בנבואת מוחמד).השבט הזה על גבורתו יחיה, יפשוט בגדוד, וסוסו מתחתיו יריח מלחמה, חרבו רומחו הוחדו גם מורטו, ובהם יעשה חיל למהר שלל ולהחיש בז, ויותר יארבו על כל עבר ופינה לבני דת מוחמד, כי אותם ישנאו תכלית שנאה, וישחרו תמיד לטרוף זרוע אף קודקוד, ולחלק שלל אויביהם אלה, ואת בני דת משה המה מוקירים ומכבדים מאוד. השבט הזה, לו אמנם מסורות והגדות מוגזמות ועצומות, אשר אם נקלוף את קליפותיהן ונסיר מעליהן את לבוש ההגזמות וההפרזות, העשבים אשר עלו בלחייהם בשנות אלפיים שנה, אז נחזור אל תוכן ענייניהם, כי מכתבי-הקודש מוצאם, וממעיין קדוש הם מפכים, אך גלים רבים דרכו בהם, ונדלחו ברפש גם בטיט. אין כל ספק, כי גם השבט הזה הוא אחד מצלעותינו, אשר נָדַמָּה, וימת ליבו בקִרבּו. ועל פי מצב השכלתו וחינוכו, אשר בשפל יימצאו, נוכל על נקלה לחדש בקִרבּו רוח נכון, ולהביאו בברית עימנו. והיה אם תעלה עת רצון לכונן מושבות מעבר-לירדן, אז נוכל לבטוח בעוז השבט הזה, כי יסוכך עליהן כחומה עזה ובצורה. חוקרי-קדמוניות, שימו לב לשבט החרוץ והמהיר הזה! אוהבי עמנו, תיכון נא ידכם לבוא עד חקר הגזע הזה, ולהתחקות על שורשיו, ולדעת מה טיבו, אולי יועיל לעת צורך.

“לפני שנים אחדות, בעלות ‘השיירה הקדושה’ למכה, לבקר קבר הנביא, והפחה אשר הופקד על האורחה רכב לפניהם להורות את הדרך, ראו בדרך כצל איש רוכב על סוס אביר, וגם נשמע קול צעדים מרחוק; אחרי כן נראה צל אנשים רבים, דמות עם רב יורד מההרים. אז חזה הפחה עתידות לא טובות, באומרו, ‘אם מההרים יתנפלו עלינו צרים, אז אין כל תקוה להינצל מידם, באשר העם ההוא גם בנביא יתקלס, וכל קודשו מִשׂחָק לו!’ – וכרגע כיתרום המון גדול ורב, רוכבי סוסים מזויינים בכלי-נשק קלים, וכאשר ניסו בני האורחה להשיב מלחמה, אז נפלו למאות כעמיר מאחורי הקוצר, וייאלצו להשלים עימהם וליפול בידם, ואז הפשיטו הללו שלמותיהם, ויקחו את כל שללם, ואחר-כך חילקו לכל איש מטלית אחת לכסות ערוותם, וגם כיכר צידה לדרך, והרע לא הרעו עוד להם, ויזהירום לבלתי הבט לאחוריהם, והם-הם בני ‘וולאד-אל-שכור’. גם שאלו מאת הערבים, אולי נמצא ביניהם יהודי אחד, ולא נמצא. ויתר דברי השבט הזה הננו מניחים לחוקרי העמים לענות בהם.”


*


“לכו אפוא אל המידבר ויהי אלוהים בעזרכם,” אמר חיים מיכל מיכלין. "אולי לא מאוחר עדיין למצוא את וולַאד-אִל-שָׂכוּר מעבר לירדן, ואולי הם-הם צאצאי יהוד-אל-חייבר, היהודים המידבריים אשר אותם אתם, בני הדורות הבאים, רוצים לפגוש פנים-אל-פנים, ממש כשם שהיה זה חלומנו שלנו, בני הדורות הראשונים, המחדשים את יישובה של הארץ, שחיפשנו את אחינו הקדמונים במידבר כדי להביא גיבורי-חיל אלה, רכובים על גמליהם וסוסיהם, נושאי חרבות ורמחים, להגן עלינו כאן, היהודים, שעודנו מיעוט בארץ-ישראל ונתונים רוב-רובנו לחסדי התורכים והערבים – "

השלושה היו יושבים ודאי עוד שעה ארוכה במשרדו של חיים מיכל מיכלין, בבית-החולים “משגב לדך”, הצופה על פני הר-הבית, נהנים מסיפוריו הקולחים ומעוגיות השקדים הפריכות, הנמסות בפה, מאפה ידי באדאנה אשתו, ובוודאי היה גם מזמינם אל ביתו, אלא שלפתע נשמעו נקישות על הרצפה, מעבר לדלת.

נכנס איש עוטה מצנפת, לבוש בגדים חגיגיים בנוסח תורכי, כמין מדים, ובידו מטה גדול וגולת-כסף בראשו. זה היה הקַוואס, שומר-ראשו של החכם-באשי ר' יעקב שאול אלישר, הראשון לציון, ראש הרבנים בירושלים. תפקיד החכם-באשי היה לפקח על צורכי עדת היהודים כולה, ולקבל עליו אחריות בכל הנוגע ליחסים בין היהודים לשלטון התורכי, כי רק בו, בראש העדה הספרדית, הכיר השלטון התורכי בכל הנוגע לכל קהל עדות-ישראל. חתימתו היתה מקובלת על השלטון, דבריו אישרו כל עניין רשמי. וחייב היה להיות נתין תורכי, בנו ונכדו של נתין תורכי. וכתוצאה מכל אלה היתה גם עדת האשכנזים תלוייה בו ובמנהיגותו.

הקוואס הודיע כי החכם-באשי חש ברע ומבקש את חיים מיכל מיכלין לבוא אליו מיד, בדחיפות, וזאת בגלל איזו טלגרמה מוזרה שבאה מווארשה, בדבר איזה יהודים פולנים, ממשפחת הורוויץ, הנמצאים עתה בירושלים ואשר העידו, לפני נסיעתם, על חמישה נוצרים שרצחו אחד מפקידי-הממשלה שם, ואצאלינק שמו, ועל כך נידונו הנוצרים למוות, ואם לא יצילום – תגבר השנאה ליהודים, וייערך בהם פוגרום, חס וחלילה.

חיים מיכל מיכלין החוויר מעט והתנצל בפני השלושה באומרו כי בין שאר תפקידיו הוא משמש גם בתור מזכירו הפרטי של החכם-באשי, הרב אלישר, המכונה גם יש"א ברכה, שהוא עתה כבן תשעים ושתיים ועיניו כהו וסובל מחולשת הלב ולעיתים קרובות מתעלף וצריכים לשפשפו באלכוהול, אבל רוחו עֵרָה ושכלו בהיר. כולם קמו. ואז אבבטן לא התאפק ומבלי להתחשב במצב, שאל:

“אמור לי, מר מיכלין, כיצד זה החכם-באשי, שהוא ספרדי, מעסיק אשכנזי כמוך בתור מזכירו האישי? האין בכך פגיעה בקידום של הספרדים?”

“קידום?” שאל חיים מיכל מיכלין. “מהי מילה זו?”

הסבירו לו.

“נכון. קידום גדול הוא לי, בעזרת השם, להיות מזכירו של הרב יש”א ברכה – " ענה חיים מיכל מיכלין לתומו.

ושוב עמדו להיפרד בחופזה, ואז היה זה תורו של רני לשאול, מבלי להתחשב במצב ובקוואס, המקיש במטהו בחוסר-סבלנות –

“אבל, לאן בעצם אנו הולכים? אני מבין רק את הכיוון הכללי, שעלינו ללכת מזרחה ודרומה, אל המידבר. אבל טרם פגשנו איש מיהודי חייבר, או לפחות מישהו שפגש אותם ויסביר לנו בדיוק לאן ללכת. אולי אל זלמן אסושקין?”

הניח חיים מיכל מיכלין ידו על כתפו של רני וענה:

"הפלא ופלא! מה טוב שפגשתם אותי – "

“גם על כך כתבת משהו ב’הצפירה'?” שאל רני בשמץ אכזבה. העברית של סופר “הצפירה” נראתה לו קשה מדי, ולא נעים היה לו להודות שלא הבין מילים רבות, כגון “העשבים אשר עלו בלחייהם בשנות אלפיים שנה” או “בעלות ‘השיירה הקדושה’ למכה.”

“לא. לא ולא. פשוט עליכם לנסוע לפתח-תקווה ולשאול שם על האיכר יהודה ראב, אשר ביתו עומד בדרך העולה ליפו. הלא הוא שפגש בשעתו, לפני עשרים וחמש שנים לערך, את אחד מיהודי המידבר האגדיים שבא רכוב על סוסתו למושבה הצעירה, ושמו – דַאוּד אַבּוּ-יוּסֶף!”


 

פרק חמישה-עשר

בחזרה לפתח-תקוה, 1880. הפגישה עם הבידואי היהודי דאוד אבו-יוסף. יהודה ראבּ מספר.


“כיצד זה שכחתי!” טפח אבבטן על מצחו הרחב כאשר נסעו, עשרים וחמש שנה אחורה בזמן, מירושלים לפתח-תקווה, “הלא בספרייתי מצוי ספרון נחמד, עם שער יפה שצייר יוסל ברגנר, ושמו – ‘הצייד’, וחיבר אותו הסופר שלמה שבא, על אודות יחזקאל חֶנקין, ושם כתוב, בפירוש, כי בימיה הראשונים של פתח-תקווה הופיע פתאום במושבה רוכב בידואי, מזויין בחרב בלבד, שאמר כי הוא יוסף, מבני שבט יהודי החי במידבר!”

“וכיצד זה יחזקאל חנקין לא סיפר לנו?” שאל רני.

“יחזקאל חנקין אולי לא ידע כלל מה שיכתוב עליו שלמה שבא.” הסביר אבבטן. “איך שכחתי את הספרון הזה! היה חוסך לנו הרבה זמן. חן תמים! מיכלין! – אני, בעיתון שלי, הייתי מקצר את שני הסיפורים האלה לחצי!”

“אתה תמיד נזכר במאוחר בדבר הנכון.” אמר קפיטן יוקי, ואילו רני התנגד לדבריו מסיבה אחרת: "ובעיניי דווקא מצא חן האיש העצוב חן תמים שרצה להשפיע על הערבים שלא יהיו עוד נגד היהודים, לעולם, לעולם – "

“יפה מאוד! אולי אתה רוצה שכולנו נתאסלם?” אמר אבבטן.

“אתה נגד הערבים?”

“לא. אבל אין לי אשליות. ואני חושב שאברהם משה הכהן חן תמים היה פשוט משוגע.”

“הוא לא היה, הוא עוד חי,” אמר קפיטן יוקי. “אנחנו מתקרבים ל-1880.”


*


ככל שטסו אחורה באמצעות מדחס-הזמן, כן נעשתה הארץ שוממה, צהובה וכמעט ריקה מאדם, ללא מושבה עברית אחת, לא עיר, לא מושב וכמובן אף לא קיבוץ אחד. במרחבים שהשתרעו משפלת לוד ועד לירקון נמצאו רק עצים בודדים, וביניהם, מרחק של קילומטרים, היה כל השטח מורכב מגבעות חול עלובות או מביצות ענקיות. רק פה ושם היה אפשר להבחין באוהל דל או בכפר ערבי עלוב. הוואדיות העמוקים, שבהם היו זרמי-המים יורדים בחורף מהרי אפריים, לא היו מתייבשים במשך הקיץ, והסביבה כולה, ככל שהתקרבו אל פתח-תקווה, היתה ערבה שוממה, מירבץ חזירי-בר, וכנראה קן ממאיר של מלריה.

אפילו בלב גבעות החול, אשר מדרום למושבה, היתה מצוייה ביצה גדולה מלאה ירוקת ובה מתפלשים ג’מוסים, תואים. ביצת אִמְלַבֶּשׂ הגדולה היתה משתרעת מסביבות ראש-העין ועד ל“הר-נפוליון”, בבקעה שהשתפלה לעבר הירקון. בין צמחי הימבוט רעו עדרי כבשים. על חוף הביצה ניטו כמה אוהלים עלובים. וערבה אפורה-צהובה השתרעה מזרחה עד להרי אפריים המכחילים, ללא עץ, ללא נפש חיה.

רק מעט בתים כבר עמדו על מכונם במושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל. כל אשר נראה לעין היו שדות-תבואה אחדים שהצמיחו חיטה, שעורה, שומשומין ודורה, וכן מקשת אבטיחים. רחוב אחד, לעתיד-לבוא פינסקר שמו, ובו ובסביבותיו כעשרים וארבע חצרות אשר רק בשלוש מהן ניצבו כבר בתים גמורים, ואילו היתר הלכו וניבנו מלבני-טיט אפורות ואדמדמות, מעורבבות בתבן, ולצידם ניצבו עדיין סוכות-מחצלות אשר כסכך שימשו להן קנה וסוף מן הירקון, ובהן גרו אחדים מקרב המתיישבים הראשונים.

באר אחת היתה בקצה הרחוב, דרומה. ועוד ניראו כמה בורות גדולים, מכוסים מלמעלה בגגות של קש וחימר, מעין רפתות לשוורי-העבודה, ואורוות לסוסים. וכן בניין גדול אחד ששימש מחסן לתבואות ומקום מגורים כאחד, ולידו מחרשות גדולות, משדדות ומכונת-קצירה ענקית, ראשונה ויחידה במינה בארץ-ישראל כולה.

יהודה רַאבּ הצעיר, בן העשרים ואחת, בעל גוף מוצק, עטור זקן עבות, עיניו ירוקות ומחייכות, ואפו גדול ובשרני, ישב בפתח ביתו, לא רחוק מן הבאר, ונח מעט לאחר יום עבודה. אביו של יהודה, אליעזר, עסק בחצר בגבילת הטיט בתבן ובליבון הלבנים לשם השלמת הבית; ואשתו של יהודה, לאה בת השש-עשרה, שהתעקשה להצטרף אל בעלה במושבה החדשה למרות אזהרותיהם של אנשי ירושלים, קוששה קוצים והסיקה בהם תנור מקומר עשוי קירות טיט עבה, לאפות את הלחם. תרנגולות אחדות, חומות-שחורות ואדומות-כרבולת, קירקרו בחצר וליקטו שבלולים במקוריהן.

רני וקפיטן יוקי הוזמנו לשבת על שרפרפים קלועים שהדיפו ריח נסרים טרי, ואילו אבבטן בחר לשבת על ערימה של לבני-טיט יבשות, ומדי פעם התנועע בחוסר-נוחות, כי התבן דקר באחוריו.

לאחר דברי הנימוס המקובלים, ולאחר שתהה יהודה ראב על קנקנם של האורחים ונוכח כי לא גנבים הם, גם לא סופרים מן העיתונים, שבאים לעשות סיפור מסבלותיהם של המתיישבים – שאל אותם למבוקשם. וכשסיפרו לו כי מתחקים הם אחר דאוד אבו-יוסף, ומבקשים צאת בעקבותיו אל המידבר, נדלק בעיניו הירוקות איזה זיק של אהבה והערצה רבה:

“אי אפשר לתאר את בואו של דאוד אבו-יוסף מבלי לספר על המצב שקדם להופעתו אצלנו. ככל שֶׁיָפוּ שדותינו, לאחר החריש הראשון, בחורף תרל”ט, לפני שנה [בסוף 1878], החלו דאגות חדשות מעיקות עלינו. קודם לא היו אלא גניבות וניסיונות שוד קלים בחצרות, ואילו עתה היה עלינו לשמור גם על השדות הנרחבים, אשר ערביי הסביבה היו רגילים בעבר לראותם כרכוש הפקר. החלטנו להנהיג שמירה קבועה, ולמושבה הובא מיפו היהודי-הספרדי יעקב בן מימון זרמתי, שהיה ידוע בתור בן-חיל. הוא ואני התמנינו לשומרים על כל הנחלה, ולא סתם שומרים אלא רוכבים על סוסים, שזוהי הדרגה הגבוהה ביותר של שומר בארץ-ישראל.

"החלה פרשה של מלחמות קשות. השודדים לא היו פוסחים עלינו אפילו יום אחד. מכל הסביבה עטו על השלל החדש אשר נדמה היה כי נמצא להם. היו ערביי אִמלבשׂ, שקינאו לנחלתם ששממתה הסתלקה, היו ערביי שְׁוּוֵיכָּה העזים מהרי אפריים, היו ערביי יְהוּדִיָה, שבשנים עברו היו רגילים לזרוע מפעם לפעם חלקים קטנים מנחלת ביצות פתח-תקווה. היו גם אנשי שבט ערב גֶ’רָאמְנֶה שהתגוררו בסביבות הירקון וחיו רק על הפשיטה והגזל.

"לילה-לילה היו לנו ‘ביקורי-ידידות’ כאלה, לפעמים קרובות היו מנסים להתנפל אפילו על החצר, כדי לגזול את הבהמות. ה’ביקורים' היו מסתיימים לרוב בחילופי-יריות, או – וזה היה רגיל וגרוע יותר – במהלומות נבּוּטים, אלות, אבל בהמות לא גזלו! כל חברינו היו קמים כאיש אחד ובאים לעזרתנו, השומרים.

“באחד מימי סוף החורף תרל”ט, בשנה שעברה, היא שנת 1879, למחרת ליל שמירה קר וקשה, הרגשתי עצמי עייף וקודח במקצת. היה זה יום שמש רך ונעים. ישבתי ליד קיר אחד הבתים שזה עתה החלה בנייתם, והתחממתי.

מעבר הכפר הערבי פֶגֶ’ה, ממזרח, הלך וקרב בכיוון אליי רוכב בידואי. הוא היה רכוב על סוסה לבנה שלא ראיתי עדיין כמוה לגודל. החזה שלה רחב, רגליה ארוכות, וגופה ארוך ורזה. לא היה בה מן החן הרגיל, המקובל לגבי סוסי-ערב האצילים. רק ראשה היה קטן וחינני, אוזניה זקופות, ועיניה גדולות וחכמות.

"הפרש לא היה גבה-קומה, רגליו, בתוך הארכובות, הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה. אולם כתפיו היו רחבות להפליא. בימינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלוייה חרב ענקית. פניו היו מכוערים, אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו גדולות, שחורות ובוערות במבט גלוי ותקיף – "

רני לא התאפק עתה וקרא: “הלא זהו הפרש המוזר אשר ראיתי בחלום!”

קפיטן יוקי ביקש מרני להתאזר בסבלנות, ויהודה ראב המשיך:

"הוא ניגש אליי, מדד אותי במבטו החריף, והפטיר בקור-רוח, ובניב ערבי זר:

"‘נְהַארַכְּ סַעִיד!’

"‘סַעִיד ומְבַּארַכְּ!’ עניתי, והוספתי כנהוג – ‘תְפַדַל!’ – כלומר, בוא בבקשה והיה נא אורחי. אך הוא – הודה לי בריטון ופנה לדרכו הלאה. הצצתי בו יפה-יפה. בוודאי איזו ‘ציפור’ חשודה שיש לשים עליה עין ולזוכרה היטב.

"למחרת בבוקר, בחוזרי רכוב על סוסי משמירתי הלילית, פגשתיו בשנית. שוב רכב לעבר המושבה, והפעם בירכני ביתר ידידות וגם נענה להזמנתי להתארח אצלי. התחלתי שוב בוחן אותו בעיניי, ביקשתי לעמוד על טיבו, פתאום קרא הזר:

"‘אַנַא אִישְׂרַאִיל!’

"ולמרבה השתוממותי הוסיף: ‘שמע ישראל אדוֹנָי אלוהינו אדוֹנָי אחד!’ – כשהוא נושא את עיניו למרום – "

"זה הוא! זה הוא! אלה בדיוק היו המילים האחרונות ששמעתי מפיו, בטרם נעלם – "

"כן, זה היה הבידואי היהודי דאוד אבו-יוסף. נכנסנו אל האוהל שבו התגוררתי אז, והוא השיר מעליו את העַקַאל והכַּאפִיָה, וראשו נשאר חבוש רק בטאקיה, כמין כיפה של הערבים. מעל לעיניו הפראיות התנשא מצח גבוה ולבן, כשל יהודי למדן. כבן חמישים היה. על ספל קפה שחור סיפר לי את קורותיו, ומה הביאו אלינו.

"באחד הלילות נגנבה ממנו סוסתו היקרה. הוא לא נח ולא שקט והלך בעקבותיה לחפשה. כך הגיע עד דמשק העיר, ובה מצא את אבידתו. כיוון שהיה בדמשק, החליט לעלות לירושלים עיר-הקודש. בדרכו חזרה לביתו התארח בְּפֶגֶ’ה בבית השֵיח' של הכפר. כאשר נודע לשיח' כי אורחו יהודי הוא, סיפר לו כי מהלך רגעים מיספר מהכפר פג’ה, מערבה, ישנו כפר של אחיו היהודים. החליט אבו-יוסף ללכת לראותם.

"אולם – בבואו אל המושבה, וזו היתה פגישתנו המוזרה ביום הקודם, לא ראה יהודים כי אם פְרַאנְגְ‘, זאת אומרת – אירופים, וחשב כי טעה השיח’. כאשר לן בלילה השני בפג’ה, סיפר לשיח' את דבר פגישתו איתי, ואז הבטיחו השיח' נאמנה, בהישבעו באללה ובנביאו, כי הפראנג' האלה יהודים הם. כיוון שכך – בא אבו-יוסף היום בשנית, כדי להתוודע אלינו, אחיו.

"לאחר ששהה אצלנו ימים מיספר, והתרגל אלינו, אל היהודים המשונים בעיניו, הציע לפנינו שנשאירו במושבה בתור שומר למשך שנה אחת. קיבלנו את הצעתו ברצון, כי עדיין היינו טירונים במנהגי הערבים ובהליכותיהם.

"אבו-יוסף הקים לו סוכת-מחצלות והוציא את מטלטליו מן השקיים: ראבאבה, שהיא כינור ערבי פרימיטיבי – "

“ראבאבה!” קרא רני, “הו, הסיפור מתבהר והולך!”

"שקית-התפילין, וספר-שירים כתוב ערבית וגם עברית באותיות משונות – "

"הו, הו – " נצצו עיניו של רני, ועתה היו גם אבבטן וקפיטן יוקי שותפים להתרגשותו. אבבטן, יושב על ערימת לבני-הטיט הגבולים בתבן, רמז לרני להוציא את המחברת עם השיר “כאב היית לגואלנו”, אך יהודה ראב המשיך בינתיים, וחבל היה להפסיקו:

"מיד החל דאוד אבו-יוסף בעבודתו, יחד עימי ועם יעקוב מימון, וכך נעשה מורי ורבי בהילכות-שמירה וביחסי-שכנות. עוד בלילה הראשון לשמירה לימד אותי תכסיס זה: להעלות מדורה בשדה ולהניח על ידה את השקיים והמטלטלין, אבל – לשבת הרחק מן המדורה, בחושך ובקור. אכן, לא פעם קרה שכדורי-יריות היו מועפים מרחוק ישר אל המדורה. הוא-הוא שלימדני להבין את דרכי הערבים, שהם עדיין פראים-למחצה. למשל – היה מעשה בערבייה אחת שנכנסה לבית יהודי וראתה שעון-קיר עם מטוטלתו המתנודדת, ומיד התעלפה מפחד השַׁייטאן, השטן.

“וכך למדתי ממנו כיצד לנהוג בערבים – בקשיות, בסְיָאסָה, כלומר – בדיפלומטיה, בעורמה והסתר-פנים ועם זאת – בהכנסת-אורחים נלבבת. מְתַח והרפֶּה, כלשונם. וכל זה ממוזג בחן של רכיבת סוסים בנוסח ערב. בגבורה שבהתפארות, ובמעשי-גבורה ממש שאינם נוחים דווקא להתפארות. ממנו למדתי מלחמה לחיים ולמוות, טקסים של ‘סוּלְחָה’, של עשיית שלום, וזבחים, ואת ידיעת השפה הערבית על בוריָה.”

שעה שדיבר על דאוד אבו-יוסף ניכרו על פניו הרחבים של יהודה ראב, עוטי הזקן העבה, הפראי-במקצת, השפם העב והאף הגדול, ובחיוך עיניו הירוקות – אותות הערצה רבים, כדבֵּר תלמיד על רבו. הערצה לאיש זה שעליו סיפר ושהיה מבוגר ממנו יותר מכּפליים. יחדיו, על סוסיהם, נראו ודאי כאב ובנו.

"היו לו, לדאוד אבו-יוסף, כמה חוקים ומנהגים מקודשים: בנשק-אש לא השתמש מעודו. לדעתו היתה זו חרפה להשתמש בנשק אשר אפילו אישה יכולה להרוג בו את הגיבור שבגיבורים. הוא הסתפק ברמחו ובחרבו, חרב דמשק עתיקה, מימי-הביניים, הקרוייה ג’והר, שאותה קיבל בירושה מדורי-דורות. עובי להבה היה אצבע, ובקושי יכולתי להניפה. אולם אבו-יוסף היה משחק בה במהירות הבזק ומראה בה נפלאות.

"בעת שהיתה בניכר התעברה סוסתו, וזמן קצר לאחר בואו לפתח-תקווה, המליטה סייח. מיד כרה אבו-יוסף בור עמוק, תפס את הסייח החמוד והביאו אל שפת הבור, ובתנופה אחת ביתק אותו בחרבו, מבלי להניד עין, וקבר אותו בשלווה גמורה.

“כאשר שאלתי אותו לפשר המעשה, ענה לי: ‘ממזר לא יטמא את עטיני סוסתי!’ – עד כדי כך שמר על כבודה ויחוסה, ועל כך שזיווגה יהיה רק עם סוסים אצילים וידועי-שם. את סוסתו היה מאכיל רק פעם אחת ליום, שעורה נקייה בלבד, וכן גם שתתה רק פעם אחת ביום. לכן היתה כולה עור ועצמות, אבל גרמית וזריזה, ממש כאדוניה.”


 

פרק שישה-עשר

שיר מן המרד ההונגרי בהנהגת לאיוש קושוט. כיצד צדים חסידות במקל? והאם היה דאוד אבו-יוּסף מיהודי-חייבר?


“ולפעמים היתה נחה רוח השירה על דאוד אבו-יוסף,” המשיך יהודה ראב בסיפורו, “אז היה מוציא את הראבּאבּה ופותח בנעימת-דיקלום על אודות הגיבורים הקדומים של ערב, ומלווה את עצמו בצלילים החד-גוניים והעגומים של המיתר היחיד אשר ברשותו. או שהיה שר פיוטים עבריים עתיקים באותו הנוסח. גם גיבור וגם נעים זמירות היה דאוד אבו-יוסף.”

“סליחה,” אמר רני, “אולי אתה זוכר אחד מן השירים שלו?”

יהודה ראב, שהיה בעל קול ערב, ולא רצה לאכזב את אורחו הצעיר, קם וניסה כוחו באיזו מנגינה חד-גונית מזרחית, אך המילים לא הצטרפו אליה. על כן הפסיק ואמר:

"לא. את מנגינות דאוד אבו-יוסף איני יכול לשיר. אבל יכול אני לשיר לכם שיר שלמדתי מנערי-הרועים בנעוריי, והוא משירי המרד ההונגרי של לאיוש קושוט, מנהיג ההונגרים במלחמתם לעצמאות בשנת 1848:

שְׁתֵּי יָדַי אוֹשִׁיט בְּרֶטֶט

וָאֲחַבְּקֵךְ, הוֹי, אַדְמָתִי.

לְאֶרֶץ נָכְרִיָּה אֶדוֹד לִי

הַרְחֵק מִנִּי גְבוּלוֹת מוֹלֶדֶת,

קֹמֶץ עֲפָרֵךְ אֶטוֹל לִי

אָשִׂים לִמְרַאֲשׁוֹתָי בַּקֶּבֶר

תַחַת גַל-עָפָר גָם שָׁמָּה

מַדְיָארִי אֶשָׁאֵר לַנֶּצָח!"


השלושה הקשיבו בנימוס לשירה העריבה, הנלהבת, שעמד ושר יהודה ראב במבטאו ההונגרי. הוא גם הסביר לרני שמדיארי פירושו הונגרי, והיה מוכן להמשיך ולספר על מלחמת ההונגרים לעצמאותם, שהשפיעה על אביו ועליו לעלות לארץ-ישראל כדי להיות גם הם עם חופשי על אדמתו, אלא שקפיטן יוקי ביקש, בנימוס, שרני ידקלם את השיר “כאב היית לגואלנו” – אולי שמע יהודה ראב את מילותיו מפי דאוד אבו-יוסף.

ורני דיקלם יפה, בעברית צחה, ניצב בנחלת פתח-תקווה המוקפת שדות דגן, לפנות-ערב, בלב הערבה הצחיחה והשוממת, המלאה ביצות וקדחת:

"כְּאָב הָיִיתָ לְגוֹאֲלֵנוּ

עֵת קָמוּ עֲלֵינוּ

בְּנֵי-בְּלִיַעַל לְהָרְגֵנוּ


אַתָּה הַשּׁוֹעֵט בַּכִּכָּר

בֵּין גֵּיאָיוֹת וָהָר

נָשִׂיא עַל אַרְיוֹת הַמִּדְבָּר –


אִלוּ קִיבַּלְנוּ עֲצַתְךָ בִּכְלֵי-זַיִן

סוֹפֵנוּ לֹא בָּא עֲדַיִין –

דַּם יְהוּדִים נִשְׁפַּךְ כְּמַיִם!"


"זהו! זהו – " קרא יהודה ראב, “כך ממש היה אחד הפיוטים העבריים העתיקים, פיוט של עצב וגבורה, ששמעתי מפי דאוד אבו-יוסף!”

“ואולי אתה יודע על מי מספר השיר?”

“אילו הייתי יודע שהשיר הזה יעורר אצלכם עניין כה רב, הייתי שואל אותו על כך. חבל. אבל הנה הביאה לנו לאה אשתי את הלחם הטרי שאפתה מתבואת שדותינו. אנא, הצטרפו אלינו לארוחת-הערב, ורק את האור לא נדליק בעששיות, מפני היתושים המסוכנים.”

לאה הענוגה, רחבת הפנים ובעלת המבט הישר והתקיף, הגישה את הלחם השטוח, שדמה יותר לפיתה, ועימו תבשיל של פולים ועדשים, ויהודה התנצל על כי בינתיים זהו כל מאכלם, והזמין גם את אביו, אליעזר, המכונה לאזאר, להצטרף.

האב נראה מודאג וגם עצוב במקצת.

“אחי הצעיר משה-שמואל, בן השמונה-עשרה, הלומד בירושלים, היה צריך להגיע היום,” הסביר יהודה.

“מתי יוצא האוטובוס האחרון מירושלים?” שאל רני.

“האוֹמְנִיבּוּס? הלא אין עדיין אפילו דרך כבושה אלינו. ובקושי מתנהלות העגלות הבודדות בדרך יפו-ירושלים הגרועה, המלאה בורות.”

“אז איך הוא יגיע?”

“ברגל.”

“ברגל?”

“כן. יוצא הוא לפנות-ערב מירושלים, הולך כל הלילה, ובבוקר מופיע אצלנו.”

“אל תדאגו,” אמר קפיטן יוקי. “הוא יגיע. שום דבר רע לא קרה לו.”

השלושה הוציאו כפותיהם, ויהודה המשיך לספר על דאוד אבו-יוסף:

"לא ארכו הימים ושמו של אבו-יוסף התפרסם בסביבה. רבים היו השֵיח’ים שבאו לבקרנו, ורבים היו הביקורים שהחזרנו להם. שֵיח' אַבּוּ-קִישְׁק, אשר שבטו הגדול והחזק שבכל שבטי הסביבה, מתגורר צפונה-מערבה למושבה, מעבר לירקון – חיתן באחד הימים את אחד מבניו, ואנו היינו מוזמנים לחתונה. אחרי שהגשנו, כנהוג, את המתנות בשם המושבה, ה’קוֹמְבַּנִּיֶה' כפי שמכנים אותנו הערבים, כלומר קבוצה, קומפני – הושיבו אותנו באוהלו של השיח'. מכל קצות הארץ באו קרואים מכובדים. וכשהחלו לשחק פאנטאזִיות, אלה תחרויות המירוץ על גבי הסוסות האצילות, התבקש אבו-יוסף להשתתף גם הוא בתחרויות, אבל סירב לחלוטין, כי בטוח היה שישיג את כל הפרשים המפורסמים.

"רק לַ’מַיְדַאן', אלה שעשועי ולהטוטי הרכיבה, הסכים לצאת ולשחק קצת, אבל יחידי. אז הראה את כוחו: היה זורק את הרומח קדימה ומזנק אחריו על סוסתו ותופשו, או שהיה מבתק בדהירתו אבטיח גדול שהונח על הארץ, מבתק בחרבו, מבלי שיתפרדו שני בתרי האבטיח.

“האורחים עמדו המומים למראה נפלאותיו. ואולם למרום התלהבותם הגיעו אחרי-כן, כאשר אבו-יוסף חזר האוהלה ופתח את פיו בשיר. שעות רצופות שר לפניהם בקולו הערב, וכל הקרואים התמוגגו ממתיקות, קריאות ‘אח-אח!’ נפלטו מגרונותיהם, ודמעות עמדו בעיניהם. אלמלא ראיתי במו עיניי – לא הייתי מאמין. ולמחרת נסע השיח' אבו-קישק עם אבו-יוסף ליפו, ושם הלביש אותו ואת סוסתו בשלל דברי-יקרות: צמר, משי, נחושת וכסף. כשנים-עשר נפוליונים זהב הוציא עליו!”

“כמה זה שווה היום?” התעניין רני לדעת, בלחישה, אצל אבבטן.

"יותר מחמישים דולאר זהב אמריקאי, על פי הערך הנהוג ביפו ובסביבותיה כיום. אבל עד שנחזור אל ימינו, בעוד יותר ממאה שנה, עתיד גם הדולאר לאבד פי כמה וכמה מערכו. אילו הייתי יודע מה משקל מטבע אחת של חמישה דולאר זהב, הייתי יכול לומר לך, על פי שער הזהב בדולארים – "

“אבבטן!” אמר רני בפליאה, והכול בלחש, “מאין אתה יודע את הכול?”

“היו איזה שמועות זדוניות, בזמן האחרון, שאינני בקיא די הצורך בתולדות ארץ-ישראל, והתחלתם לשאול סופרים אחרים, אז ישבתי ולמדתי את הנושא, ביסודיות! אדם עם ראש כשלי יכול להתחרות אפילו בזיכרון של ‘צפנת פענח’!”

"שְׁשְשְש – " היסה אותם קפיטן יוקי. "מצאתם לכם עניין לעסוק בו עכשיו, אצל אנשים עניים אלה, שכל מאכלם לחם, פולים ועדשים – "

הם המשיכו ללעוס בחשיכה המתעבה, תוחבים כפותיהם אל צלחות התבשיל הטעים ומקנחים בלחם הטרי, ורק אבבטן מסתובב כל הזמן בחוסר-סבלנות על מושבו הדוקרני, והוא בטוח כי היתושים הקטלניים עוקצים רק אותו, בכוונה!

“אולם לא רק בחגיגות התפרסם אבו-יוסף,” המשיך וסיפר יהודה ראב, "גבורתו, אומץ-ליבו וזריזותו היו כשל שד. תמיד היה מפתיע את אויביו בתכסיסיו. פעם הסתבך, כשהוא יחידי, בתגרה עם להקת רוכבים מבני שבט ג’ראמנה, ובראשם השיח' שלהם. במהירות הבזק התפרץ ביניהם, חטף את השיח' מעל סוסו, שם עורפו על ברכיו לפניו, על סוסתו, הוציא מאכלת מאבנטו והניח אותה על צוואר השיח' –

"'מי מכם – ' קרא, ‘שינסה רק לזוז ממקומו, דם השיח’ על ראשו יחול!

"הם נשארו נדהמים, ובו ברגע התנפל שוב עליהם כשהוא פועל בידו האחת, ופיזרם לכל רוח. את השיח' שלח אחר כך אליהם, שלם ובריא.

"יום אחד רכבנו שנינו לפנות-בוקר לאורך ואדי אבו-ליגֶ’ה, מצפון למושבה, והנה מ’דַהַרַת אִל-עַדַשׂ', היא גבעת העדשים, אשר אנו, המתיישבים, החלטנו כי בבוא העת נקצה אותה להיות בית-הקברות – ירדה לקראתנו ובאה קבוצה בת חמישה רוכבים בידואים, שפתחו מיד ביריות עלינו.

"‘שכב מיד ארצה, שים עצמך כמת, ועל תעז לירות אף כדור!’ צעק אבו-יוסף.

"מיד עשיתי כדבריו, וגם הוא גהר ארצה, כמוני, אבל את חרבו הסתיר מתחתיו. סוסותינו ברחו. כאשר התקרבו המתנפלים אלינו כדי מטרים אחדים, קפץ אבו-יוסף ממקומו, ובטרם הספיקו הללו להניע יד או רגל, כבר פגע בהם. במשך שניות מיספר פצע את כל החמישה. זה בכתפו, זה ברגלו וזה בזרועו. אבו-יוסף נזהר היה תמיד מלפצוע פצעי-מוות, והניח למתנפלים לברוח לנפשם.

"‘ככה יותר טוב,’ אמר לי, ‘למה לנו עסקי גאולת-דם ונקמות? מוטב שיברחו ויוכלו לספר למכריהם ולבניהם אחריהם מי הוא אבו-יוסף!’

"בנחת ניגב את חרבו בעשב, והחזירה לנדנה. סוסתו חיכתה לו במרחק-מה, וסוסתי על ידה. עלינו ורכבנו לדרכנו כשהוא מנחם אותי על שהשאירני ‘מחוסר עבודה’.

"לפעמים היה חומד לו סתם שעשועי-ציד. בערב פסח הראשון, כשבאו משפחותינו מירושלים ומיפו לחגוג את חג הפסח בפתח-תקווה, זה היה עוד בטרם עברו לגור עימנו כאן דרך-קבע – היו דרושות לנשים מניפות, כדי ללבות את האש בתנורי-החימר. מיד דהר אבו-יוסף לביצה של פתח-תקווה, שבה חנו להקות של חסידות, בדרכן לאירופה, באביב. הוא התקרב בלאט עד כדי מרחק של ארבעים-חמישים מטר מהן, ובידו רק מקל. ואז דירבן את סוסתו ועט עליהן. החסידות, שדרכן לנתר צעדים מיספר לפני המריאן, לא הספיקו להתרומם כדי שני מטר מן האדמה, ואבו-יוסף כבר הוריד שלוש מהן בתנופות אחדות במקלו. את נוצותיהן הגיש שי לנשים.

"בייחוד היה אוהב להתגרות בחזירי-הבר שהיו באים בלילות מן הביצה ונוברים והופכים בשדותינו. באחד הימים רדף אחרי חזיר-בר זכר עד הביצה. הוא הטיל את רמחו בחזיר, וזה נתקע בין כתפיו ויישבר. החזיר הפצוע הפך מיד מנתקף לתוקף. אבו-יוסף היה בסכנה גדולה, כי החזיר ניגש עד הסוסה וניסה לתקוע את ניביו בבטנה. אבל זו היתה מתרוממת על רגליה האחוריות, ונגיחות החזיר הוטלו לאוויר.

אני, שנלוויתי אל אבו-יוסף, הוצאתי מיד את אקדחי וכיונתי אותו אל החזיר, אבל אבו-יוסף צעק:

"‘אל תירה!’

"ואכן, לאחר תמרוני-קפיצה אחדים של אבו-יוסף היה החזיר מימינו, ואז – בתנופה אחת בחרבו – ביתק אותו מקצה חוטמו עד לבין כתפיו.

"אבו-יוסף, בכל גבורתו, ידע לנקוט לפעמים גם בכלל הערבי: א-שַראד תֻלְתֵין א-רג’ל, כלומר – הבריחה היא שני-שלישי הגברוּת. כמו למשל במקרה הזה: לביצה, השייכת לממשלה התורכית, נשלחים מדי שנה באביב סוסי-הצבא למירעה. וקצין תורכי עם כמה חיילים שומרים עליהם. באחד הימים החלו לרעות את סוסיהם על גבול שדותינו. קמה מריבה בין אבו-יוסף לבין הקצין' ואבו-יוסף לא שלט ברוחו וסטר לקצין על לחיו.

"מיד ציווה הקצין על חייליו לתופשו. הפעם ראה אבו-יוסף כי מוטב לו לברוח. הוא לא אהב עסקים מיותרים עם אנשי ממשלה. ברח, והחיילים אחריו. במשך רגעים מיספר הגיע לוואדי אבו-ליג’ה, עבר אותו בקפיצה על גבי סוסתו, ונשאר עומד מהעבר השני, כשהוא מזמין אליו בחיוך את החיילים.

“ככה חי פעל בינינו דאוד אבו-יוסף במשך כל השנה שעברה. ולפני חודשים אחדים החליט לחזור לביתו. הוא נפרד מעלינו בדמעות, עלה על סוסתו, רכב בדרכו צפונה, ונעלם.”

השתררה שתיקה. לאה העמידה במרחק-מה מהם עששית, שהטילה צללים מרקדים על פני היושבים בפתח הבית, הבנוי-למחצה.

“כמה נפלא,” אמר רני לבסוף, “שפגשנו סוף-סוף מישהו שהכיר ממש את אחד מבני השבט יהודי החי במידבר, אם כך – הלא אין זו אגדה בלבד!”

“את מי פגשתם?” שאל יהודה ראב.

“מה?” התבלבל רני.

“רכב בדרכו צפונה?” שאל לפתע אבבטן.

“בוודאי.” ענה יהודה ראב. “בדרך דמשק.”

“ומדוע לא דרומה, אל המידבר?”

“המידבר? מה פתאום? הלא דאוד אבו-יוסף הוא מבגדד.”

“בג-דד!!!” קראו שלושתם בתימהון עצום, “דאוד אבו-יוסף אינו אחד מבני השבט היהודי החי במידבר?”

“אני רואה ששכחתי לספר לכם על מוצאו של דאוד אבו-יוסף, כפי שסיפר לי כאשר נפגשנו באוהלי לראשונה. הוא בן לאחת ממשפחות היהודים בבגדד, העוסקות במסחר צמר וחלב עם הבידואים במידבר. במשך כשמונה-תשעה חודשים בשנה מתגוררות המשפחות הללו בין הבידואים. והוא, אבו-יוסף, נהג להרחיק יותר מבני כל המשפחות הללו אל לב המידבר, והיה בו כבן-בית. ובאחד הלילות נגנבה ממנו סוסתו היקרה, וכל השאר כבר ידוע לכם.”

“אבל ספר השירים הכתוב עברית וערבית, עם הראבאבה, והפיוטים העתיקים על גבורת יהודי המידבר?” לא הירפה רני.

יהודה ראב קימט מצחו בחשיכה, ניקה היטב את מקטרתו, שדוגמת ראש-אדם לה, והמִכסה ככובע-מתכת, מגן מרוח ומסתיר את אדמומית הבעירה בלילה. פיטם אותה בטבק והציתו באמצעות קיסם שאותו הדליק מעל לעששית.

“שמעו,” אמר, “עתה נזכרתי בדבר-מה שיעניין אתכם. פעם אחת, כך סיפר לי, הוא נילווה לשיירה של מלומדים אנגליים שנסעו לחקור את מידבר ערב, ולחפש את יהודי חייבר.”

“חייבר!” קרא רני.

“כן. בשיירה ההיא עבר עימם את נג’ד, חצר-מוות ושאר מקומות מלאי תעלומה, אשר מי יודע מתי ייחקרו היטב, אולי רק בעוד כמה דורות.”

“זהו!” אמר קפיטן יוקי. "אנחנו בדרך הנכונה. במסע הזה פגש ודאי דאוד אבו-יוסף את יהודי חייבר, ומשם שמע את השיר. הבה נלך בעקבותיו – "

והשלושה קמו ללכת.

“האם לא תישארו לישון עימנו הלילה?” התפלא יהודה ראב. “הדרכים מסוכנות. קל לתעות. ורבים גם השודדים.”

“לא, לא נוכל לחכות.” השיב קפיטן יוקי. "תודה לך על הכנסת האורחים, על סיפורך ועל שחלקתם עימנו, אתה, אישתך הצעירה ואביך, את ארוחתכם הטובה – "

יהודה ראב חייך. אביו, ואשתו הנערה, כבר נכנסו הביתה. “מתפלאים אתם על צעירותה? ותארו לעצמכם – היא כבר אשתי השנייה, ונשאתיה בהיותה בת חמש-עשרה!”

“אדון ראב,” ניגש אליו אבבטן, ברוב חשיבות, בפנותם ללכת, “בטרם ניפרד, ברצוני לבשר לך כי עתידה להיוולד לך בת משוררת, אסתר, ונכד – סופר!”

“סופר?” חלף צל של מורת-רוח על פניו של יהודה ראב, “על מה יכתוב? על באר שחפרנו? פשוטים וצנועים הם חיינו, וכלל לא עולה על דעתי שראויים הם לשמש חומר לסיפור. ובוודאי שלא לאגדות מעולפות הוד שבגבורה ובהגזמה. אני מקווה שבניי ונכדיי ימשיכו בחיים של עבודה מועילה, שהם יעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה. דעו לכם – נפשי שונאת את אלה העוסקים במקצועות פאראזיטיים. היות אדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ושל תועלת, לאחרים כלעצמו – זוהי כל תורתי על רגל אחת. תיבנה-נא ארצנו במו ידינו, ויבוא משיח צדקנו, אמן סלה.”


 

פרק שבעה-עשר

אַבּוּ-טַנֶק, אבו-דַאוּד והָרוּן הקטן, במסילת הברזל החיג’אזית.


“הגיעה השעה לערוך את תוכנית המסע,” הכריז אבבטן בעוזבם את פתח-תקווה בת השנתיים. השלושה נכנסו אל הבועה הכחלחלה של החללית “נֹגַהּ”, אשר במסע אל העבר היא משנה את צורתה ונעשית כמעט שקופה כולה, וחסרת-משקל גם בטוסה על פני כדור-הארץ. היא מרחפת בזמן כמו בחלל, חודרת ומתרחקת, מבעד לשעות, לימים ולשנים, במהירות עצומה לעומת ההווה, אך גם מהירות שאינה מורגשת כלל לנוסעים בה, הנסוגים או מתקדמים כל אותה שעה עם גל הזמן עצמו, לאחור, או קדימה. כאילו מאות ואלפי שעונים סובבים בלי-הרף לרגליהם במהירת מסחררת בכיוון המנוגד למחוגי-השעון, מימין לשמאל, או להיפך, לפי הצורך, כשחוזרים קדימה. ובראש הגל השיגעוני הזה של הטיסה-בזמן יושבים להם שלושת מיודעינו, שלווים ומתבוננים בנוף מבעד לבועה השקופה, כאילו היו שטים בכדור-פורח.

“יהודה ראב לא נראה לכם עייף קצת?” שאל רני, "האם אין סכנה שגם הוא יחלה בקדחת ו… חס ושלום, יש לנו מין מזל מחורבן שכזה לבקר אצל אנשים שהולכים למות ושאין לנו רשות לעזור להם – "

“לא במקרה הזה,” הפגין אבבטן את בקיאותו הרבה, שעליה שקד לאחרונה, בתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל. “הבחור ההונגרי המזוקן הזה עתיד לחיות עוד כשבעים שנה ולמות כאן, בפתח-תקווה, כבן תשעים, בל”ג בעומר תש"ח, 1948, כשבועיים ויום לאחר שיזכה לשמוע במו אוזניו כי הוקמה מדינת ישראל, והוא יהיה היחיד שיישאר בחיים עד אז מבין כל המייסדים הראשונים – "

אחרי הדברים האלה ביקש אבבטן מנוחה קצרה כדי להתרחץ, לשלוף את אניצי התבן הדוקרים ממכנסיו, למרוח במקום ההוא איזו משחה נגד גירודים, ולהרגיע קצת את תאי-הזיכרון במוחו הגדול, שהתחמם מאוד והעלה אדי-זיעה. וזאת, לדבריו, כדי שיוכל להיות בכושר מלא, ולתת עצות נכונות ומועילות ממאגר ידיעותיו העצום, בכל קשיי המסע שוודאי עוד נכונו להם. ובנוסף לכך חש צורך להרהר קצת, בשלווה, באנשים הרבים ובמאורעות המעניינים שפגש בזמן קצר כל כך, וכיצד ניתן יהיה לכתוב עליהם, אולי בסידרה של סיפורים-בהמשכים בעיתונו, “העצלן הצעיר”, ושום סופר חי עלי-אדמות לא יוכל להתחרות בו, באבבטן, במקורות שמהם שאב את סיפוריו.

קפיטן יוקי הטיס את החללית לעבר גדת הירקון, ותלה אותה על ענף ערבה שהשתרעה מעל פני הנחל. כל זאת, כמובן, נעשה באמצעות מדחס-החלל שהקטין אותם מאוד. הם מרחו היטב את אבבטן במשחה נגד יתושים, שהדיפה ריח לא-נעים, ושילשלו אותו בחבל למטה, אל המים הזורמים, כדי שיתרחץ להנאתו אך לא ייסחף רחוק מדי.

אבבטן השתכשך מעט במים, ולבסוף מצא לו עלה ירוק גדול של שיח שושנות-מים, שצפו בלי-נוע על פני הזרם האיטי. עלה עליו, התכסה בעלה שני, קשר מעליו יתוש-רשע בתור מאוורר, ונרדם. ועד מהרה עלה קול נחרתו, ולמרות זעירותו החריד את שלוות תרנגולות-המים, ששטו להן בניחותא.

ובינתיים נכנסו קפיטן יוקי ורני אל חדר המפות והמחשב שבחללית, כדי לתכנן את המשך המסע. קפיטן יוקי פרש בפני רני את המפה של חצי האי ערב, כפי שנראה בשנת 1908 לערך, לאחר שהשלים המהנדס הגרמני מייסנר-פחה את בנייתה של מסילת-הברזל החיג’אזית, עבור התורכים.

קפיטן יוקי הציע כי יחלו מסעם באותה תקופה, כך שיוכלו להיעזר ברכבת עד הגיעם סמוך לחייבר, ורק מאוחר יותר, כשיגיעו למקום, יסעו לאחור גם בזמן כדי למצוא את שיירת המלומדים האנגליים עם דאוד אבו-יוסף, וישאלו אותו על השיר “כְּאַב היית לגואלנו” ועל יהודי המידבר.

בתא הקטן ניצבו מכשירים רבים ולהם חלקי-מתכת מושחרים ומצופים כרום ופלסטיק. צָגִים מהבהבים ובבסיסם עשרות קלידים קטנים, אלקטרוניים. רני התיישב ליד אחד הלוחות והדפיס את תוכנית המסע, שהופיעה שורה תחת שורה, על גבי הצג, בצירוף מרחקים ונתונים רבים אחרים שסיפק המחשב: מעלות החום המשוערות בלילה וביום, מחירי הנסיעה ברכבת (במג’ידיות כסף תורכיות), מצב הפשפשים ומיספרם במיטות שבאכסניות לאורך המסילה, היום המשוער בשבוע שבו מגיעה הרכבת לכל תחנה, מסלולי הנחשים הארסיים, ימי השוק, המידות והמשקלות, שערי החליפין של המטבעות השונים, מחירי מזון, תרופות ובגדים, כגון חלב-גמלים, דבש-תמרים, משחה נגד מכשפות, מים משא חמור (שהם שני נאדות המכילים כחמישים ליטר), פחמים משא גמל, מעיל עשוי צמר-גמלים ומפת תפוצת העקרבים.

וכך הצטיירה מפת המסע עצמו: נקודת-היציאה מַעַן, היא מָעוֹן שבעבר-הירדן, הנמצאת בהרי מואב הנישאים, מזרחה לערבה, בחצי המרחק לערך שבין ים-המלח לעקבה. משם ברכבת דרומה, אל לב מידבר חיג’אז, לאורך נתיב עולי-הרגל למכה, דרך קַלְעַת אל-מוּדַוארַה, תַבּוּכְּ, קַלְעַת אִל-אַכְּדַר, וַאדִי אַכְּדַר, קַלְעַת אִל-מוּעדָם, דַאר אִל-חַמְרָה, ועוד מקומות ממקומות שונים, עד להַדִיֶה. דרומה להַדִיֶה נמשכת המסילה עד מדינה, ולא רחוקה ממדינה, באותו כיוון, אך ללא מסילת-ברזל, העיר הקדושה ביותר למוסלמים, מכה. ואולם אל להם להסתכן בחדירה אל הערים הקדושות, האסורות ללא-מוסלמים, גם אין להם שום צורך בכך. די להם להגיע להדיה. שם ירדו מן הרכבת וישימו פניהם מזרחה, לעבר חייבר, לא רחוק מן המקום הנקרא קַסַר אִל-בִּנְת, מבצר הנערה.

בעודם טורחים ושוקדים על הכנת התוכנית, ומעבירים אותה למדפסת-המחשב, למען יימצא בידי כל אחד מהם העתק ברור עם כל הפרטים – נשמע קול צלצול אזעקה מבחוץ.

“אבבטן!” קרא קפיטן יוקי, “הוא מושך בחבל ומפעיל את הפעמון!”

ואכן, אך יצאו אל ענף עץ הערבה, השרוע מעל פני הירקון, ומיד נשמעו מלמטה צעקותיו הנואשות של ידידם הסופר:

“מַמוּתָה! ממותה!”

“למה תמותה?” קרא לעברו קפיטן יוקי.

“ממותה!”

“מה אתה מדבר שטויות? ממותות יש רק בסיביר, והן בנות אלפי שנים, קפואות!”

"ממותה – " ציפצף עתה הקול המבוהל מלמטה, כנחנק מפחד.

ואכן התקרב איזה כתם שחור ענק ובא לעומתם על גדת הירקון הרדודה, ובתוך הבוץ נשמעו טפיחות, והארץ רעדה. קפיטן יוקי משך והעלה במהירות בגלגלת את אבבטן הערום, החיוור, שהשאיר את התחתונים בירקון –

“זו אינה ממותה, טיפש, זה גָ’מוּס!”

וכדי לא להסתכן, הפליגו מיד בחללית, שנהפכה שוב שקופה כדי שתוכל לעבור בזמן. ובינתיים התלבש אבבטן בבגדים אחרים.

"ג’מוס שמע שאתה נוחר וחשב שמצא חבר – "

“מצאת לך על מה להתלוצץ!”

“מה אתה חושש? ג’מוס הוא בהמה, לא אוכל בני-אדם!”

“כן, אבל כך סתם, בלי כוונה, כשהייתי עטוף בעלה, היה יכול להעלות אותי גירה!” תפס אבבטן בבטנו, שקירקרה לפתע.


*


בתחנת מען, היא מעון שבעבר-הירדן, הנמצאת בהרי מואב הנישאים, מזרחה לערבה, בחצי המרחק לערך שבין ים-המלח לאילת, עלו השלושה על הרכבת התורכית למדינה, עטופים עבאיות עשויות צמר-גמלים מעל כותנות-הבד הארוכות, הלבנות, שלבשו. לרני היו גם חולצה ומכנסיים קצרים, שהביא עימו מהבית, ולעיתים היה מחליף ולובש אותם תחת העבאיה. לראש כל אחד מהם כאפיה ועקאל, למען יחשבום לחבורת בידואים החוזרים לחיג’אז לאחר שסיימו ענייניהם החשובים – ביקור אצל רופא, או בבית-המשפט, או סיום איזו עיסקת קנייה-ומכירה מוצלחת שהשתיקה יפה לה.

הנסיעה היתה טובה ונעימה. איזור מען הוא מישור נהדר, עצום בגודלו, ישר כולו. במקומות אחדים הוא מכוסה אבני בזלת או צור, אך ברובו הריהו רמה יפה, ומצמיח חִלְפָה מצרית. האדמה ברובה צהובה, לפעמים כהה ונוטה לאדום. מדי פעם נראים עדרי צבאים, וגם בנות-יענה.

ביושבם בקרון, העושה דרכו דרומה, ננעצו בהם כמובן עיני הנוסעים הערבים שמילאו את הספסלים סביב: עירוניים, כפריים, זקנים וצעירים, עמוסי חבילות וצרורות, ואחדים מהם צניף לבן לראשם, הקרוי לַאפֶה, אות שכבר זכו פעם לעלות לרגל למקומות הקדושים בחיג’אז, וראויים הם לתואר – חַאג'. רבים החזיקו בידיהם מחרוזות-תפילה, הקרויות מַסְבַּחַה, עשויות חרוזי זכוכית או ענבר או עץ, והיו חוזרים ומונים ומגלגלים את החרוזים בין אצבעותיהם כששפתותיהם רוחשות דברי תפילה ובקשה, הלל ותשבחות לאללה ולנביאו.

אבבטן וקפיטן יוקי החזיקו אף הם בידיהם מחרוזות כאלה והיו מונים את חרוזיהן, כשקועים במחשבות עמוקות, אך נראה כי מנהגם לא היה משכנע דיו, שכן אחד הנוסעים פנה אל אבבטן וביקש לפתוח בשיחה –

“נְהַארַכְּ סַעִיד!” – כלומר, יומך מאושר.

אבבטן געה בלא קול, בפה פעור, כאילם, והצביע בידו על קפיטן יוקי.

"נְהַארַכְּ סַעִיד, אַבּוּ-טַנֶק – " כלומר, אבי-הפח, וזאת בגלל חלקי חליפת-החלל שביצבצו פה ושם מבעד לעבאיה ולכאפיה.

“סַעִיד וּמְבַּארַכְּ,” ענה קפיטן יוקי, שהיה קולט, מתרגם וחוזר ומשיב בערבית, באמצעות ‘צפנת פענח’. וזה מה שסיפר אבו-טַנֶק לנוסע הסקרן: באים הם משבט נידח על גדת נחל עוּגָ’ה (הוא הירקון). לילה אחד שמע אבו-דאוד (הוא אבבטן אשר שם בנו דוד) רחש חשוד בחוץ. יצא. היתה זו ע’וּלָה, (קרי – רוּלָה, מפלצת), אָעוּז בִּלְלָה מִן אִ-שַיְטַאן אִ-רָגִ’ים (אחסה באללה מפני השטן הארור, הראוי שירגמוהו). ביקש אבו-דאוד לשפוך עליה מים רותחים כדי לגרשה – שלחה לעומתו לשון של אש, געה אבו-דאוד פעם אחת בבהלה גדולה, ונעשה אַחְרַשׁ, מחריש, כלומר – אילם, לא עלינו. שמע הרון המסכן (הוא רני, כמו – הרון אל ראשיד), צעיר בניו של אבו-דאוד, את זעקת אביו, שביקשו עוד קודם לכן להביא את המים הרותחים, יצא החוצה, שפך את המים הרותחים על הג’מוס, סליחה, הע’ולה, המפלצת, והניסה. אך מן הבהלה שאחזה בו למראיה, נאלם קולו גם הוא. אִ-זְרִיר בִּיצִ’ר כַּמַאן אַחְרַשׁ, הקטן נעשה גם הוא אילם.

מה לא עשו למען השניים? כוו את גרונם, דקרו ומרחו במיץ שום, בריר גמלים, הביאו דרוויש לגרש את הרוח הרעה בלחשים, בפסוקים מן הקוראן הקדוש, בקולות ובצווחות, ברעש תופים ובנקישת פחים – מאום לא עזר. דרשו בכל גדולי הרופאים – והללו יעצו רק עצה אחת, יעלו השניים לרגל לערי הקודש, ותגענה שפתותיהם בכעבה, זו האבן השחורה הקדושה שבמכה, ורפא להם.

כך סיפר אבו-טנֶק, ואבו-דאוד והרון הקטן מניעים ראשיהם כמאשרים את סיפורו, ושאר השומעים מביטים בהם בהערצה, בפחד וברחמים, והקטר השחור מושך וגונח, ומשרוקית הקיטור תוקעת מדי פעם לגרש גמל מן המסילה, וגלגלי-הברזל רצים, דרומה, דרומה, אל חיג’אז, אל חייבר, אל יהודי המידבר.


 

פרק שמונה-עשר

מבחנים לנימולים בחיג’אז. עַמַשַׂי. סִתְרִי. מִישָׁאֵל ואֶלְצָפָן. וְאַבּוּ-טַנֶק רופא-חולים.


בתחנות הקטנות היתה הרכבת עוצרת כדי להוסיף מים לצורך הקיטור המפעיל את הקטר, ופחמי-אבן לקרונית-הפחם הנילווית אל הקטר מאחור ומספקת בנסיעה את הדלק להסקה. לרכבת התורכית היו קרונות בעלי גלגלים קטנים וחלונות נמוכים, שבהרמת רגל ניתן לעבור מבעדם פנימה והחוצה. בשעת ההפסקות היו עולי-הרגל הערבים יורדים מן הקרונות, פורשים לפניהם על אדמת המידבר את העבאיה, המעיל או מרבד-תפילה קטן, רוחצים את ידיהם, רגליהם ופניהם, פונים כלפי מכה ומתפללים אחת מחמש התפילות היומיות, על פי מועדה: תפילת שחר, צהריים, מנחה, ערבית ולילה. תחילה עומדים שחוחים ובידיים משוכלות, אחר כופפים גופם וכורעים ברך, משתחווים ונופלים אפיים ארצה, חוזרים וכורעים ומסיימים בעמידה כשפניהם מכוונות למכה. וכאשר מסיים המתפלל את תפילתו וקם מכרוע על ברכיו, מברכים אותו:

“תְקִבּלְהַא אללה!” – תתקבל תפילתך לפני אללה.

והלה משיב: “מִנִּי ומִנְכֻּם!” – ממני ומכם.

אבו-טנֶק, אבו-דאוד והרוּן הקטן ירדו גם הם מדי פעם עם כל הקהל ונהגו כמותם, ואולם לא בטבעיות האופיינית למוסלמי מבטן ומלידה, וכאן לא היה התירוץ בדבר אילמותם של השניים עשוי להושיע. בטנו של אבבטן קירקרה מדי פעם. הם עוררו על עצמם איזה חשד. וכשחזר אבו-טנֶק על סיפורו בפני איזה נוסע סקרן אחר, לבוש כצ’רקסי, שזוף וצנום, חיוור-פנים במקצת, עיניו כחולות, גבוה, ודיבורו כשל בידואי, נשמעו מן הצד קריאות לא-נעימות, “הַאדַא כִּזֶבּ!” – שקר הדבר, כזב.

ולאחר שעברו את תַבּוּכּ, וככל שהתקרבו לתחנה האחרונה שעד אליה מותר גם ללא-מוסלמים להגיע, והיא מהלך חצי-יום לפני הדיה, נעשתה האווירה פחות ופחות נעימה, עד כי הרון הקטן הירהר לא פעם אם לא יהא אבו-טנק נאלץ בקרוב, קרוב מאוד, להפעיל את מדחס-החלל של המהנדס דב טרנופולסקי מווארשה כדי לחלצם מן הקרון העויין.

לולא זאת היתה הדרך נעימה ומעניינת. הנוסעים הוציאו פיתות וגבינות יבשות ותמרים וזיתים ובצלים ותאנים מיובשות ואורז מבושל – מכליהם, והיו אוכלים בחבורות, בין הספסלים. וכשהרכבת היתה עוצרת, ומיד אחרי התפילה, היו ממהרים להרתיח בכלים קטנים של נחושת קפה שחור ותה מתוק, חריף מאוד, רק תמצית חומה-שחורה הנמזגת בספלונים, ממש כמו קפה תורכי.

זאת ועוד, הנוסעים בקרון הדביקו עד מהרה לאבו-דאוד גם כינוי קולע-למדי, כדרך הערבים היודעים לאפיין אדם על פי שם-לוואי שאינו מרפה ממנו –

אַבּוּ-בַּטַאטָה!

כלומר – אבי תפוח-האדמה. כך נראה בעיניהם – בפניו הבולבוסיים ובגופו הענק, העשוי תפיחות-תפיחות ללא-תואם, כדרכה של הבטאטה!

אותו נוסע דק וחיוור-פנים, לבוש כצ’רקסי, שקנה לבבות בקרון בצחוקו ובקלות הליכותיו, התקרב אל השלושה כשהוא ממשיך לבחון אותם ולתהות על קנקנם. מבעד לחלונות ניראו חליפות שטחי הרים מבותרים וערבות חול, ורק לעיתים קבוצת תמרים, שיירת גמלים או שרידי מחנה-עבודה של פועלי המסילה החדשה. ופה ושם איזו חומת מבצר ישן, בית אבן נטוש, או גדרות-צאן, אף הן עשויות אבן. עצים כמעט לא נראו לכל מלוא העין, רק בנאות-המידבר האחדות בהן עצרה הרכבת.

קלות תנועותיו וגמישותו של הנוסע הצ’רקסי, וזקיפותו, חיוורון-פניו ושחור שערו, ידיו הדקות, עורו החלק, עוררו גם בקרב השלושה סקרנות כלפיו.

הרכבת התקרבה ובאה אל תחנת הביקורת הדתית, מהלך חצי-יום לפני הדיֶה, ולקרון עלו פקידים אחדים ועימם זַאבֶּט, קצין-משטרה תורכי, וגם כמה ערבים, מתנדבים, והם הציצו אל פניו של כל נוסע ונוסע, וגילו באמת ערבי-נוצרי אחד, וגם אנגלי שדיבר ערבית כבן-המידבר והיה לבוש כמוהם. הוא ניסה להתקומם, אך הם קראו לו לבית-הכבוד ופקדו עליו: “הטל מים!” – הוא נבהל. ושוב איימו עליו: “הטל מים!” – ולבסוף, בפחדו להתגלות בפניהם, שאינו נימול, הודה כי נוצרי הוא, ופראנג’י, כלומר – אירופאי. ונאלץ לשוב על עקביו ולחכות לרכבת החוזרת צפונה, כאשר תעבור בתחנה הזו. שתי רכבות בשבוע בלבד.

עוד בטרם הגיעה אליה הביקורת, ניגש הצ’רקסי הדק אל אבו-דאוד המכונה אבו-בטאטה, ואל הרון הקטן, והתחיל מסתכל בהם בעיון.

“מה אתה מביט בהם?” שאל אבו-טנֶק, “לא ראית מוסלמי אילם מימיך?”

“ראיתי גם ראיתי,” ענה הלה, “ראיתי גם יהודים אילמים באל-קֻדְס,” כלומר – בירושלים. ובדברו גחן אליהם, לבל ישמעוֹ זר, ורמז להם לצאת עימו.

בטנו של אבבטן שוב קירקרה. פחד תקף את השלושה, אולי מלשין הוא זה, או סוחר-עבדים? ובכל זאת קמו. אבו-טנק מאחור, ידו על האקדח אשר בחליפתו, ואבו-בטאטה עם הרון – קדימה, אחרי הצ’רקסי הצנום. נכנסו כולם לבית-הכבוד, ועמדו בשורה. וכשגמרו להשתין שם הצנום ידו על צווארו של אבו-בטאטה ועל כתפו של הרון ואמר:

“אני לא אמסור אתכם. אני בעצמי יהודי!”

“מה, יהודי?”

“כן, ודעו לכם – סכנה להמשיך לנסוע. הם יכירו בכם שיהודים אתם.”

“אך כיצד? והלא גם אנו נימולים?”

“כן, אך יש הבדל קטן במצווה זו אצלם ואצלנו, ועל פיו יכירו שאינכם מוסלמים, ויגרשו אתכם. ואם יגלו זאת מרחק תחנות אחדות קדימה, היכן שאסור לכם להימצא, ימיתו אתכם!”

“מה נעשה אפוא?”

“ראו, בעוד שתיים-שלוש תחנות עתידה הרכבת לעמוד למשך הלילה, במקום הנקרא הַדִיֶה. שם תרדו עימי, נשכור גמלים, ומשם נפנה ונרכב מזרחה.”

“מזרחה?” קרא אבו-טַנֶק, שנכנס אותה שעה אף הוא אל בית-הכבוד, “מי אתה, הזר?”

“עַמַשַׂי השומר!”

“ואת מי אתה מחפש?”

“את יהודי חייבר!”


*


בקרון העושה דרכו דרומה, בקרב קהל עולי-הרגל המוסלמים, הצטופפה החבורה באחת הפינות סביב לבחור הלבוש כצ’רקסי, שהיה כבן עשרים וכמה שנים. עיניו הכחולות יקדו שעה שסיפר על עצמו ועל יהודי חייבר, כל זאת בנעימת דיבור שקטה וחד-גונית, למען תישמע העברית הגרונית שבפיו כמו איזה ניב ערבי נידח, ששאר הנוסעים מתקשים להבינו.

"נולדתי במושבה בגליל, ואימי מתה בלידתה אותי. היה זה בשעת התנפלות על המושבה. סבתי מצד אימי היתה ספרדייה, מצפת, ואימי אף היא צפתית היתה. אני עצמי גודלתי על ידי זקנה צפתית, אשר ממנה שמעתי על תולדות משפחתי. גדלתי ועבדתי במשקו של אבי, האיכר. ומילדותי למדתי להתחפש כערבי, לדבר ערבית ולנהוג על פי מנהגיהם. כשהייתי בן שבע-עשרה נשא אבי אישה, אז עזבתי את הבית ומאז אני נודד במושבות הגליל ויהודה, לעיתים עובד כפועל, לעיתים שומר על גבי סוסתי האצילה, ‘שובבה’ שמה. ויש הרואים בי מעין ‘גיבור’ חדש בארץ – " כך אמר בשמץ ביישנות, ואולם פתאום התלהב בחשאי והוסיף – "ואז אמרתי לעצמי יום אחד כי בעיני עצמי רק בזאת איבחֵן אם אכן גיבור אני – אם אמלא אחר הקריאה המעסיקה אותי זה זמן רב – "

אבו-בטאטה השמן, שהיה מנגב מדי פעם את פניו בכנף הכאפיה, ושותה מנאד-העור הגדול שנשאו עימם (והיו ממלאים בו מים בכל תחנה), ומנגב בשרוולו הרחב את שפמו הקטן, הזקור – פשט ידו למול הצ’רקסי כחפץ לאותת לו דבר-מה שאינו יכול לאומרו, שהרי אילם הוא.

הצ’רקסי השתתק לרגע, ואז רמז אבו-בטאטה להרון הקטן לשלוף את מחברתו, ורשם על אחד מדפיה, בבדל-עיפרון, ובכתב-יד עברי מתוח מאוד, הנראה ככתב-יתדות:

“קומה וּלְכה המידברה!”

“כן. זו בדיוק הקריאה הממלאה את ליבי.” אישר הצ’רקסי. “אך מניין ידעת אתה זאת?”

כתב אבו-בטאטה: "הסופר יעקב רבינוביץ יכתוב על אודותיך ספר בשם ‘נדודי עמשי השומר’ – "

הצ’רקסי הסמיק. “כן. אני מכיר אותו. פעם נפגשנו במלון ‘הירקון’ בו הוא מתגורר, בפתח-תקווה. הבית ניצב מאחורי שדירת הברושים היחידה ביופייה, ברחוב החול [כיום רחוב ז’בוטינסקי. – אב”ע], בכניסה למושבה מצד יפו, והוא מוקף עצי תותים ורימונים ופרדסים, ובעליו הוא האיכר משה גיסין. אך לא ידעתי כי הסופר החביב עומד לכתוב ספר על אודותיי! גם אתה מכיר אותו?"

אבו-בטאטה החווה מין תנועה סתמית בידו ובפניו, שיכלה להתפרש לכאן ולכאן, ולא ענה. ואילו הרון לקח את העיפרון וכתב במחברת משהו, כשהוא משתדל לחקות את כתב-היתדות של אבו-בטאטה (שניסה כמובן לכתוב כך שאותיותיו העבריות תיראנה כאותיות בערבית).

כשהחל הרון הקטן כותב נשמעו קולות השתאות וצקצוק שפתיים בקרב קהל עולי-הרגל המוסלמים. איש מהם טרם ראה בידואי בגילו כותב! – ובתוך המולת ההשתאות היה ניתן גם להבחין איזו נהמה של חשד, ובעקבותיה איבה.

הצ’רקסי חייך בידידות אל הנוסעים, ליטף את ראשו של הרון הקטן ונשקו על מצחו, כשהוא מסביר בערבת קולחת, ובניב גלילי – כי הילד המוכשר הזה – מסכן הוא, ומה שמנע ממנו אלוהים בדיבור, חנן אותו בכישרון הכתיבה ובתבונת-ליבו, כלשון הפתגם:

“לִשַׂאן אִל-עַאקִל פִי קַלְבּוֹ – וְקַלְבּ אִל-אַחְמַק פִי תֻמוֹ!” – כלומר, לשון החכם בליבו, ולב הכסיל – בפיו!

ואחר קרא את שכתב הרון:

“אתה מכיר גם את יחזקאל חֶנקין?”

“כן,” אמר הצ’רקסי, “כמוהו שואף גם אני להביא את הבידואים היהודים ארצה. רבבה של גיבורים כמותם יגנו על כל מושבותינו, ולא נצטרך עוד לשומרים מבני העם-השכן, השומרים עכשיו על רוב מושבותינו. הלא אם נישן בחסדם של שכנינו אלה – יוכלו לילה אחד לשחוט אותנו מדן ועד באר-שבע מבלי אשר גם נתעורר ונאחז בחרב או באקדח!”

“אך כיצד עלית על עקבות יהודי חייבר?” כתב לו רני במחברתו.

“יום אחד,” המשיך הצ’רקסי וסיפר, "על חוף הים, ביפו, פגשתי תימני זקן שעלה לארץ-ישראל מזמן, מזמן, לפני יותר מעשרים שנה, כאשר רק החלו נוסדות המושבות החדשות בארץ. והוא סיפר לי כי ישנם עוד יהודים רבים שיבואו, מתימן, מפרס, מבבל, מן האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים, ועשרת השבטים, בני-משה, בני יונדב בן-רכב ויהוד-אל-חייבר.

"שאלתי אותו: ‘היודעים אתם משהו על יהודי חייבר?’

"פני התימני התלהבו והוא סיפר לי:

"‘כן. אבא היה רוכל היוצא אל המידבר. פעם פגש שני בידואים, וחשב כי פניהם מועדים לגזול אותו. התחיל מבקש רחמים. אמרו לו הבידואים: “אל תירא ואל תיחת. אנו ישראל.” – אמר להם: “מי אתם?” – ענו לו: “מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן.” – ורכבו על סוסיהם ונעלמו. אחרי ימים רבים נדד אבא בקצה השני של תימן, בחצר-מוות. ראה והנה אחד מבני הרפאים, הענקים, יצא מן ההרים וכידון לו ארוך. וכמעט שפרחה נשמתו של אבא מרוב פחד. ניגש אליו האיש ההוא ונגע בו בקצה כידונו. חשב אבא כי קיצו בא והתחיל להתפלל. פתאום שמע קולו של הענק המפחיד מדבר בעברית! – “קומה!” – נשא אבא עיניו וראה אדם יהודי עומד מולו ומסתכל בו בשתי עיניים, ומקל עשוי מעץ שקד, פורח בידיו. שאל אבא: “קרובה הגאולה של עם ישראל?” – שתק אותו אדם. אמר לו אבא: “מה שמך ושבטך, ובאיזה מידבר של ישמעאל אתה יושב?” – צחק האיש ואמר: “שמי, סִתְרִי.” – ונעלם.’

“למחרת חזרתי ונכנסתי לביתו של התימני הזקן,” המשיך הצ’רקסי בסיפורו, "והוא המשיך וסיפר לי על יהודי מארץ תימן, שנפל בשבי ומכרוהו לעבד. ראה והינה יש תפילין ומזוזות לאדוניו. שמח ליבו: יש עוד יהודים במידבר? המשיך לגור עימם ולהתהלך ביניהם ומצא שהם שלושים אלף גיבורי-חיל. אמר להם: ‘מתי תבואו לארץ-ישראל?’ – אמרו: ‘כשיבוא שליח מירושלים, עיר-הקודש.’ והמקום ההוא רחוק מתימן, וקרוב לערי הנביא של בני-ישמעאל, מכה ומדינה.

“ויום אחד פגשתי בירושלים יהודי אחד, מתושבי העיר, שהירבה להסתובב בין הערבים כשהוא מחופש לחַכִּים, רופא. והוא הראה לי פתקה כתובה בכתב-סופרים משונה על קלף ובה דברים בלשון מעורבבת, שלא הבנתי בה הרבה. היהודי סיפר לי כי ראה פעם בחברון בידואי אחד מנשק מזוזה. עקב אחריו ליד מערת-המכפלה, ולאחר ויכוח מושך, שבו הכחיש הבידואי את מוצאו היהודי, הסכים הלה לבסוף לגלות כי בן הוא לשבט יהודים מן המידבר הגדול, מהלך ארבעים יום מרבת-עמון דרומה. ואף הפקיד בידי היהודי הירושלמי את הפתקה המשונה הכתובה בליל של עברית וערבית. לאחר הפצרות רבות מסר לידי היהודי את פתקת הקלף, והנה היא לפניכם. לא הרבה הבנתי בה, אך גם המעט שפיענחתי – הלהיב אותי לצאת אל המידבר!”

ובדברו שלף מכיס שבסתר חגורת-האבנט שלו מטפחת דקה, שבה היתה עטופה בזהירות פתקה חומה, והניחה ביניהם, על ברכיו. תחילה התבוננו בה אבו-בטאטה והרון הקטן, ואחר-כך העבירוה בזהירות לאבו-טנק, אשר כיוון לעומתה את שפופרת המתכ“ש, זו מכונת תרגום כל שפה, הפועלת באמצעות המחשב “צפנת פענח”, וקרא את השורות המהבהבות וחולפות על פני הצג האלקטרוני הזעיר, בגב המתכ”ש:


“קח לך שלושת בני חיל יהודים מארץ-ישראל, ואחד מבגדד, והלכת דרומה ממידבר סיני, מעבר ים-סוף, שם ינחו אותך רגליך למשכנות שבטינו, והכרת אותנו פנים אל פנים, ותספר איפה שאר שבטינו רועים, ועל שלומם וחייהם.”


השפופרת שבידי אבו-טנֶק חוללה פלאים בקרב קהל הנוסעים, שהתרשמו מיד כי אבו-טנק הינו חַכִּים, כלומר – רופא. ומיד החלו צרים עליו, כל אחד עם פגעו ונגעיו –“קַלְבִּי בִּוְגַ’עְנִי!” – בטני כואבת, ראסִי, ראשי, סִנִי, שִׁנִי, וכן הלאה, ולא נחו ולא שקטו עד אשר הניח אבו-טנק אל-חכים, כפי שנקרא עתה בפיהם – את שפופרת המתכ“ש על הבטן, החזה, הגב, הראש – של כל אחד מן ה”חולים", ומבעד לבגדיו, כמובן –

וראה זה נס – רק נגעה השפופרת באבר ה“נגוע”, ומיד חלף הכאב ואיננו. ושמו של רופא-הפלאים נפוץ במהירות הברק ברכבת, ועולי-הרגל החלו מצטופפים במעברים המוליכים אל קרונו של אבו-טנק אל-חכים, גם נשים רעולות-פנים, ישישים ונערים, עיוורים ופסחים, חירשים ו –

כן, אפילו אילמים. לא שמו ליבם כלל לכך שמכשיר-הפלאים של אבו-טנק אל-חכים לא הושיע מאילמותם את אבו-בטאטה ואת הרוּן, צעיר בניו.

ובינתיים, בטנו של אבו-בטאטה קירקרה, קירקרה, והגאזים המטיילים בה גרמו לו מדי פעם עווית של כאב. תבשיל העדשים והפולים משנת 1880 שאכל בערב, בפתח-תקווה, ניפח כנראה את מעיו, ומהיותו עתה אילם חשש לפתוח פיו ולהתאונן, מה עוד שבלתי-אפשרי היה לשחרר אפילו מקצת מן האוויר הלוחץ בבטנו, מבלי להתבזות.

ההתקהלות נעשתה כנראה כה צפופה, וערימת המטבעות שהותירו ה“חולים” כה גבוהה, עד כי גם הזַאבֶּט, קצין-המשטרה התורכי שחיפש בתחנת הביקורת הדתית את הלא-מוסלמים מקרב קהל הנוסעים – פילס עתה דרכו אליהם. שפמו השחור, האדיר – רוטט. עיניו השחורות, הבוערות – חודרות כליות ולב, כמו שאומרים. וידיו האיתנות, המחזיקות במגלב מקושט – מחמיקות מטבעות-כסף אל כיסו: מַגִ’דִיוֹת, בִּישְׁלִיקִים, גְרוּשִׁים, ואפילו במֶטַלִיקִים לא בחלה נפשו, כל אלה מתנות “בקשיש” שכיבדוהו בהן הנוסעים מסיבות שונות, וכמובן, לא מתוך שמחה רבה.

תחילה הכול היו סבורים שהזאבט בא לאסור את אבו-טנק אל-חכים, אך לא, אף הוא, מתברר, סבל מנגע כלשהו. יבלת גדולה, נוקשה, עלתה על האצבע הקטנה של רגלו השמאלית, והוא לא נח ולא נרגע, למרות אי-הנוחות שגרם בזאת לכל הנקהלים, עד אשר חלץ נעל ונאנח בהנאה שעה שחש במגע שפופרת המתכ"ש הגואלת על יבלתו הכואבת. וכתודה פשט ידו וגרף עימו כמחצית מערימת המטבעות שהתאספה ליד אבו-טנק אל-חכים, ושילשלה לכיסו כשעל פניו הבעה של מי שיודע כי נוכחותו מכבדת את סביבותיו.

והרכבת מתקרבת להַדִיֶה.


 

פרק תשעה-עשר

מעשה נורא באבּו-בטאטה הוא אבּו-טָאך, בכיכר תחנת-הרכבת בהַדִיֶה.


הצלחת אבו-טנק אל-חכים אצל קהל עולי-הרגל הנוסעים ברכבת החיג’אזית – הציבה קושי חדש בפני המשלחת. מלכתחילה הסכימו, בעצת הצ’רקסי, לרדת בהדיה ולשכור גמלים להמשך המסע, מזרחה, לחייבר. האיבה והחשדנות בהם נתקלו תחילה בקרון – הקלו עליהם את מחשבת הפרידה מן המוסלמים הקנאים, פרידה שהיתה ודאי לרווחת שני הצדדים.

אך עתה –

כאשר הגיעו להדיה, עיירה הבנוייה בתי-חומר וחצרות מוקפות גדרות-חומר ודקלים ועצי-פרי בתוכן, ביקשה החבורה הקטנה, מיד לאחר התפילה-בצוותא על אדמת המידבר – להיבדל מעל ההמון ולשכור ארבעה גמלים. עד מהרה התברר כי הדבר בלתי-אפשרי. קהל החולים, האמיתיים והמדומים, לא הירפה מאבו-טנק אל-חכים ומשפופרת-הפלאים שלו, אשר באמת גילה באמצעותה לא מעט שברים שלא התאחו יפה, אבנים בכליות ובשלפוחית השתן, ריאות סתומות באבק, ושאר מחלות ופגעים. אך מה היה יכול לעשות? כלום יכול היה להוציא משרוולו בית-חולים נייד, עם חדר-ניתוחים משוכלל ורופאים מומחים?

ונניח שאכן היה מחליט להביא בית-חולים, באמצעות מדחס-החלל – כלום היו אנשים פשוטים אלה מוכנים לרדת מן הרכבת ולהתאשפז כאן, בלב המידבר? הם הלא שאפו לריפוי חד-פעמי, ודבר לא היה מסיטם מקיום מצוות החג', זו העלייה-לרגל למכה ולמדינה. ובינתיים הפצירו באבו-טנק שלא יסתפק בשפופרת-הפלא המאירה אלא יטפל בהם גם ב“אִיבְּרָה”, מחט, כלומר – בזריקה, ב“שולבאטה”, זו אבקת-חינין כנגד הקדחת, וב“שוּרְבָּה”, תרופה לניקוי הקיבה. או לפחות ירשום להם פתק שאותו יתלו על צווארם, כקמיע.

וכך היו הולכים אחריו ומקיפים אותו, ואילו פרש מן המסע כאן, קרוב כל כך למדינה – לא היה יכול לעשות זאת בחשאי, אלא הדבר היה נודע מיד ומעורר עליו ועל חבורתו מהומה גדולה וחמת-רצח, כי מיד היו מבינים שתיעתע בהם, וכלל אינו מוסלמי –

ומוזר שגם את אבו-בטאטה האילם הקיפו, וביקשו ממנו שיכתוב להם פתקאות, כי ראוהו כותב קודם, בקרון, והיו סבורים כי עוזר-לרופא הוא. ואבו-בטאטה המסכן, שבטנו קירקרה וקירקרה –

לא היה יכול להיפנות אפילו רגע קט לצרכים-שבצנעה, ולשחרר את האוויר המטייל במעיו ומחפש לו מוצא –

עד ש –

­­– – – – – – –

מיד עלו ונשמעו קולות צחוק אדירים, וברכה – “מַבְּרוּכּ, מַבְּרוּכּ!”

"סַחְתֵיין – "

“אִסְמַכְּ מִשׁ אַּבּוּ-בַּטַאטָה, אִנְתֶּ אַבּוּ-טַאך!”

מזל, מזל טוב, לבריאות, שמך אינו אבי תפוח-האדמה, אתה אבי ההפלצות!


"טַאך, טאך, טאך –

אִנְתֶ אבּו-טַאך!"


כל זה היה יותר מדי עבור אבו-בטאטה (או אבו-טאך, על פי כינויו החדש), הוא שכח את אילמותו, וצעק לפתע (ובעברית, כמובן) על הקהל המשולהב שהתגודד סביבו:

“די! נמאס לי! עזבו אותי! הניחו לי להיות לבד!”

תחילה היו נדהמים מדיבורו, כאילו ראו במו-עיניהם נס מתרחש, אך מיד הבינו שכל זה לא היה אלא תרמית, ומיד התעוררו חשדותיהם הקודמים כלפי החבורה המוזרה – ובבת-אחת השתנתה ארשת-פניהם לחמת-זעם והחלו קוראים –

“הַאדַא כִּזֶבּ! אִנְתֶ מִשׁ אַחְרַשׁ, אִנְתֶ פְרַאנְגִ’י! יִלְעַן דִינַכְּ!”

כלומר – שקר הוא! אתה אינך אילם, אתה אירופאי, ארורה דתך! – בשם “יאהוד” נהגו הערבים באותה תקופה לקרוא רק ליהודים הספרדים וליוצאי-המזרח. והיתר, דוגמת אבבטן, לא היו בעיניהם יאהוד אלא פראנג’ים, כלומר – אירופאים, אשכנזים).

המצב נעשה מסוכן. החבורה הקטנה – קפיטן יוקי (אבו-טנק אל חכים, לשעבר). אבבטן (אבו-בטאטה, הוא אבו-טאך מעכשיו), רני (הוא הרוּן הקטן), ועמשי השומר (הצ’רקסי) – ניצבו בכיכר השטוחה, ליד תחנת-הרכבת החדשה של הדיה, שבנו הגרמנים, כשהם מוקפים בעשרות פרצופים משולהבים, צוחקים ואכזריים, המאיימים לעשות בהם כלה על כי העיזו להסתנן אל השיירה הקדושה, מעבר לתחנת הביקורת הדתית.

רני חשש מאוד, ממש פחד. כל ציודו היה אחת משלוש כפות-המרק שהביא מהבית, מכשיר-קשר קטן שתאומו נמצא אצל קפיטן יוקי, האולר, עיפרון, המחברת והמקל.

מקל?

מניין נמצא פתאום בידיו מקל-הליכה עשוי מתכת? כיצד לא שם ליבו לכך שזה כמה זמן (שעות או שנים? מי יודע) מלווה אותו המקל של משה-שמואל כידיד נאמן?

הוא זכר כי אפילו במקרה כזה, של פיזור הפגנות, אסור לירות מיד בבני-אדם אלא קודם באוויר, ורק אם נשקפת סכנת-חיים ממשית, מותר לכוון ולירות, וגם אז, רק לרגליים. לכן הרים את המקל כלפי מעלה, עצם עיניו, ו –

ברגע הישמע הירייה קפאו כל הפרצופים המשולהבים כמו בסרט-קולנוע שנעצר פתאום, ועד מהרה החלו גדלים וגדלים כאנשי עוג מלך הבשן ועוד יותר – ענקים כגבעות, עד אשר גם צורות אלה היטשטשו כליל – ורני הבין כי קפיטן יוקי המופלא הפעיל בבת-אחת את שני צידי המחמ"ז, כלומר – הקטין אותם וגם הסיעם לאחור, בזמן.

ובבין-רגע, ומבלי לזוז כלל ממקומם בכיכר הקטנה, שבו לגודלם הטבעי, אך ראה זה פלא –

שום עולה-רגל, לא קטר (שרני ממש התאהב בו והיה רץ לראותו מדי פעם, בחנותם בתחנות. כי כיום, כידוע, אין רואים קטרי-קיטור כאלה אלא בתמונות ובמוזיאונים), לא קרונות ומסילה, גם לא בנייני התחנה החדשים, והסימטאות האחדות של העיירה, גוש בתי-חומר, כעין גבעה מוגבהת מאדמת המישור, ובאמצע קצת דקלים וצריח מסגד בנוי אבן –

רק דקלי-התמרים, שמיספרם פחת, וכמה אוהלים חומים ושחורים עשויים צמר-גמלים, וסוכות-חומר אחדות שגגותיהן כפות-תמרים יבשות. והמידבר מסביב – מישורי-חול צחיחים, ללא מים, ורכסי הרים גבוהים במערב, וגם הרחק במזרח, סוגרים על המישור, ולעיתים מבתרים אותו.

“מה השנה?” שאל אבבטן.

עמשַׂי נראה מבולבל למדי מן השאלה, וההשתנות הפתאומית של הסביבה שעליה עמדו רגליו משך כל הזמן.

“1875,” אמר קפיטן יוקי.

“עכשיו אני מבין מדוע הוקל לי במעיים. עוד לא אכלתי את הארוחה של 1880!”

“תודה לך, רני,” אמר קפיטן יוקי.

"אני כבר עמדתי לירות באקדחי – " גילה עמשי.

"ראיתי זאת, וחששתי. אילו חיכיתי עוד רגע קט, לא היתה לך ברירה אלא לפגוע ממש. ולא רציתי שנסתבך בעסקי גאולת-דם עם אנשים אלה, שאת שגרת נסיעתם הפרענו בתעלולינו – "

“הילד הקדים אותי.”

“הוא ילד זהיר. רני שמו.”

“תודה לך, רני.”

“האם תוכל להשיג לנו את הגמלים?” שאל אבבטן את עמשי.

“אנסה,” השיב עמשי, ושם פעמיו אל אוהלי הבידואים של הדיה, אשר סביבם רעו גמלים מיספר, וכבשים, בצל גנות התמרים, מלחכים מעט מן העשב היבש שנותר בשולי נאת-המידבר הזו.

“מדוע 1875 דווקא?” שאל אבבטן את עמשי.

“שנה יותר, שנה פחות, ננסה. נצא מזרחה, לחייבר, ונקווה לפגוש מולנו את דאוד אבו-יוסף עם משלחת החוקרים האנגליים, שיצאה באחת מן השנים האלה, מסביבות בגדד, בדרכה לחפש את יהודי חייבר. ואולי גם נמצא את האוצרות הגנוזים של יהודי חייבר.”

“ברוך שפטרנו מן הנסיעה ברכבת,” אמר אבבטן. “אני מתגעגע כבר לדהור על גבי גמל.”

"אל יתהלל חוגר כמפתח, יא אבּוּ טַאך! צריך לשאול גם את הגמל – "

אבבטן נעלב.

אך בכך לא הסתיימו תלאותיהם.


 

פרק עשרים

ארוחת-ערב בלב חצי-האי ערב, וגופת הרוג בחדר אשתו האהובה של השיח'.


כשהתקרב עמשי השומר, צנום וכחול-עיניים, ומחופש לצ’רקסי, אל אוהלי-השיער וסוכות-האבן שבהַדִיֶה, היה בידיו צרור מטבעות-כסף תורכיות, מאלה שהעניקו עולי-הרגל הנוסעים ברכבת החיג’אזית, בעוד כשלושים-וחמש שנה, לקפיטן יוקי, הוא אבו-טנק אל-חכים. אלה המטבעות שנותרו לאחר שהזאבט המשופם לקח את המחצית כגמול על שהירשה לטפל ביבלת הגדולה שבאצבע הקטנה ברגלו השמאלית.

המשא-ומתן שלו עם אנשי השבט עלה יפה, אולי יפה מדי, ועד מהרה חזר רוכב על גבי גמל נאה, אשר על צווארו תלוי פעמון מצלצל הקרוי גם מצילה או זוג, ובערבית – גַ’רַס. וכן שלל קישוטי צוואר, חרוזי זכוכית תכולים, ענק ושהרון וגם קמיע, הקרוי חַגַ’אבּ, כתוב בידי שיח' מפורסם בנפלאותיו.

ואחריו – מקרקשים שלושה גמלים, וכולם קשורים באפסריהם זה לזה, בשיירה אחת. על גבו של כל גמל היה כר, הקרוי בערבית רַחְל, עשוי שלד-עץ המסתיר בחובו את הדבשת, שלא תיפגע. משני צידי הכר המרופד, לאורכו, בולטים מקלות-עץ חזקים אשר לקצותיהם נקשר מטענו של הגמל בחבלים, ובמשקל שווה מכל צד.

עמשי החזיק באפסר הגמל, שמחובר לרסן הנקשר אל ראשו ולופת את הפה בשני קרסי-ברזל, המתחבקים ביניהם, מעין קרס בתוך לולאה. הרסן פותח ומרפה, חובק ובולם את הפה בשעת הצורך, על פי המשיכות באפסר, כדי להרגיע את הגמל ולהטותו בחפץ בעליו.

בהגיעו אל החבורה הבריך עמשי את הגמל הראשון בקול חירחור: “חְרְרְרְ-חררר-חררר!” – ואחר עבר אצל שלושת הנותרים, מושך אפסריהם כלפי מטה, לוחץ בידו ואף מכה קלות במקל על צווארם, ובכל אותה שעה משמיע קולות חירחור מפיו, עד שהבריך את השיירה כולה, ארבעה גמלים יפי-מראה, עוטי חרוזים צבעוניים וכרים מקושטים בשטיחים רקומים, צבעוניים אף הם, עם גדילים בקצותיהם.

במטענם של הגמלים היו נאדות-מים, קמח לאפות פיתות, גפרורים, תמרים, זיתים, עלי-תה, סוכר, שמן-זית, מלח, זעתר, גבינת-גמלים, אורז, יריעות צמר-גמלים להקים אוהל, חרבות, רמחים, אקדח רחב-קנה הנטען באבקת-שריפה מלפנים, ועוד חפצים שונים שהיוצאים אל המידבר, לימים רבים, זקוקים להם.

עמשי עזר לאבבטן לעלות על גבי גמלו, קורא לגמל בקול לקום, ומושכו באפסר כלפי מעלה. הגמל קם, כהרגלו, קודם על רגליו האחוריות, ורק אחר-כך על גבי הקדמיות, מה שגרם לאבבטן לערוך מיד גלגול-ראש קדימה, ולהשתטח על אדמת המידבר.

מה לעשות כדי להעלותו?

טוב שנזכרו בסולם-החבלים שהביא אבבטן מהבית כדי לטפל בעוגה בת שלוש הקומות בבית-הקפה בתל-אביב, בשנת 1982. התירו את הסולם, קשרו את שני החבלים לחגורת-האבנט של אבבטן, מגבו, ורני וקפיטן יוקי תפסו כל אחד בקצה-חבל משני צידי הגמל, מאחור, וכך הצליחו לתמוך את אבבטן בשעת התרוממו על גבי הגמל, כמו חבילה ענקית, מבלי אשר ייפול.


*


את שארית היום בילו במסע אל לב המידבר, מזרחה, עמשי רוכב בראש, ואחריו לפי הסדר – רני, אבבטן וקפיטן יוקי. השיירה עשתה דרכה לאיטה, בגיאיות, לעבר ההרים הגבוהים, בערבת-חול צחיחה הנפרשת עד פני האופק, אשר רק לעיתים רחוקות נראה בה, מרחוק, איזה מאהל בידואי ליד דקלי תמרים.

לפנות ערב עצרו והבריכו את הגמלים בשיפולי גבעה אחת. נטו אוהל ללינת-לילה. רני ואבבטן קוששו מעט שיחים יבשים, שנמצאו בקושי.

“אח, לוא היה לנו כאן קצת נפט!” – אמר אבבטן, שידיו נשרטו.

עַמַשַׂי בלל בינתיים קמח במים, הציב אבנים אחדות, הדליק את המדורה ביניהן ואפה לחבורה פיתות דקות, טריות, על גבי הסאג', הוא טס-המתכת המתחמם באש, אשר על גבו נאפות הפיתות, כדרך הבידואים. בקערה גדולה אחת הניחו זיתים, גבינת-גמלים, בצלים אחדים, יצקו שמן-זית, המליחו ובזקו זעתר, טבלו את הפיתות החמות וליפפו בהן את האוכל, שתו מים מנאד-העור, וקינחו בתמרים ובתה מתוק, חריף וכמעט שחור.

אבבטן שלף את הכף וניסה להיעזר בה כדי להתאים את קצב האכילה לתיאבונו, ואולם עמשי הפציר בו להחזיר את הכף לאבנטו ולהסתירה שם. “עלינו להיראות כבני-המידבר לכל דבר,” הסביר, “וכאן אין איש נוהג להשתמש בכף לארוחה מעין זו. רק בפיתות, ובאצבעות.”

קפיטן יוקי היה במשך כל הערב במצב-רוח רע, שתקן, וכמעט שלא אכל דבר. רק שתה הרבה מים.

“מה יש לך?” שאל אבבטן בין לעיסה לבליעה.

“יש לי הפרעות.”

ואכן, שעה שפרשו לישון, מכוסים בעבאיותיהם, כבר הורגשה מועקה כבדה באוויר. סביב לירח החיוור התאספה הילה מוארת כמו לפני יום חמסין. היה קר מאוד. רוח לא נשבה ומהמידבר עלה ריח אבנים קלויות בשמש, כמו אחר שריפה. ובעודם רובצים, עטופים בעבאיותיהם, בפתח האוהל, קבעו תור לשמירה, שניים-שניים – עמשי ורני, אבבטן וקפיטן יוקי.

“היזהרו מנחשים ועקרבים,” אמר עמשי, ששמר עם רני במשמרת הראשונה. “אין להפוך אבן בחשיכה, ולא לשלוח יד למקום חשוך.”

“איך אומרים עקרב בערבית?” שאל רני.

“פשוט – עקרבּ,” – [בבי"ת דגושה ובמלעיל].

“ונחש – נחש?” [במלעיל].

“לא. נחש הוא – חַיֶה, [גם כן במלעיל], כמו ביידיש – חַיֶה, אַ וִילְדֶע חַיֶה! – חיה [במלעיל], חיה פראית!”

“אולי תפסיקו לדבר על הנושאים האלה,” נשמע בחשיכה קולו של אבבטן, המתהפך בעבאייתו בחוסר-מנוחה, "מה זה יעזור לך אם תדע איך קוראים לנחש בערבית? תדברו אליו? תשביעו אותו אם ינסה להתקרב? אם יזחל – "

“עמשי!” נבהל פתאום רני, “מאיפה צמח לנו פתאום גמל חמישי?”

“איפה?”

"הנה, כאן, רואים עוד דבשת קטנה רובצת בחשיכה – "

“רני, אל תתרגש. הלא זה אבבטן, השוכב על גבו!”

“מספיק!” קם אבבטן ונכנס אל תוך האוהל. “אני לא רוצה לחלום בלילה על נחשים ועקרבים. שקט. ליל מנוחה!”

ועד מהרה עלתה נחרתו עם יריעת האוהל הכהה, עלה ורדת, עד שהיה צריך לחזק היטב את היתדות ולסגור את כל הפתחים למען לא ישמעוהו חיות-המידבר המסוכנות, ובראשן האריות והנמרים, ותתאספנה סביבם.


*


עמשי ורני ישבו, נשענים על הכר המרופד, הטעון משא, של אחד מן הגמלים הרובצים בחשיכה. כל גמל וגמל רבץ על ארבעת רגליו הארוכות, המקופלות, משעין את כל כובד גופו על חזהו הבולט, כמין רגל חמישית, והעיניים נעוצות במרחבים הריקים של מידבר חיג’אז, בלב חצי-האי ערב. אוויר-הלילה היה יבש, חריף וקר. הירח אפוף מעין ערפל מבהיק, המבשר יום מחר חם מאוד, ואביך. מדי פעם היה אחד הגמלים מתעורר לפתע מנחרותיו של אבטן, ומיד מבקש להתרומם, כאילו התערבב לו בחלומו קול הנחרה עם אות קריאה מוכרת לו. ולא היתה ברירה לעמשי אלא לקשור היטב את הגמלים באפסריהם אל יתדות בקרקע, קצר ונמוך ככל האפשר, למען לא יתרוממו לקול נחרותיו של הסופר הישן.

דמויותיהם של השניים היו עטופות בעבאיות כהות. לצד עמשי מונח רובה תורכי קצר, בעל כדור אחד בקנה, ללא מחסנית, ורני החזיק במקל-הטיול היורה של משה-שמואל רַאבּ, שאף הוא טוען רק כדור אחד, ללא מחסנית. בשנה זו, 1875, עדיין לא היה ידוע רובה הקרבין הגרמני, המשוכלל, שניתן היה לטעון חמישה כדורים במחסניתו, והעתיד להיקרא, בבוא היום, בשם “אַבּוּ-חַמְסָה”, אבי החמישה. גם לא הרובה האנגלי המשוכלל “לי-אנפילד”, קצר-הקנה, הטוען אף הוא חמישייה.

למותניהם היו חגורות חרבות. ולמראשותיו של אבבטן, בפתח האוהל – רומח גדול, שאפשר, בשעת הדחק, גם לגרד באמצעותו את הגב.

“עמשי,” לחש רני, "הלא בעוד שנים אחדות הסופר יעקב רבינוביץ יכתוב עליך ספר – "

“ובכן?” השיב לו עמשי בלחישה מבויישת.

“מדוע? מה הדברים שעשית?”

“מנהג הערבים הוא,” אמר עמשי, "להתפאר במה שלא עשית, ולעשות בשעת הצורך, גם דברים שאין מתפארים בהם. דרך זו אימצנו גם אנו, השומרים – לשמור בסוד את מעשינו. ובכל זאת אספר לך מעשה אחד, שמספרים בגליל בסודי-סודות, ואומרים כי אני הוא גיבור הסיפור.

“פעם זרקו ערבים גופת-מת על הקרקע, באחת המושבות העבריות, שאיני רשאי לגלות את שמה, ואמרו להעליל על תושביה עלילה. כשיצאתי בלילה לשמירה, כך מספרים עליי, הרגשתי שסוסתי אינה רוצה לגשת למקום שהיה עליי להציץ שמה. הכרחתי אותה לגשת, והיא הזדקפה על רגליה האחוריות, ורצתה להפיל אותי. ניסיתי לרדת מ’שובבה' ולמשוך אותה אחריי, והיא לא נשמעה. סוף-סוף עייפתי, קמתי וקשרתי אותה לגזע עץ, והלכתי בעצמי. הלילה היה גוש עלטה, ובלכתי נתקלתי וכמעט נפלתי. התכופפתי לראות מהו הדבר שהכשיל אותי, והנה – גופת-מת!”

“גופת-מת?” נרעד רני ושיניו נקשו לרגע קט.

"כן. נבהלתי גם אני. חשבתי: ודאי היא גופתו של אחד השומרים. הדלקתי את הפנס-החשמלי הקטן שלי והסתכלתי בחלל והיכרתי אותו. זה היה רועה בידואי, בן שבט קטן ומסכן, שכן למושבה.

"מה עשיתי? – כך מספרים עליי, רני, זכור זאת, לי עצמי אסור לגלות – לקחתי את גופת-המת ועטפתי אותה בגלימה, העמסתי אותה על סוסתי, והסתרתי אותה במאורה סודית, בהר הקרוב, הרחק משדות המושבה. וכשרק התחיל השחר מאיר, חזרתי אל המקום, אספתי את החול שניכרו בו שרידי הדם, יישרתי את הקרקע באופן שלא ניכר בה שום דבר, כלומר, ישרתי-למחצה, כי כשמיישרים יותר מדי, הרי מכירים מיד שזה מעשה ידי אדם, ושבתי למושבה ושכבתי לישון.

"בבוקר באו שוטרים מן העיר הסמוכה, חיפשו במושבה, וערבי אחד מן השכנים, לא בידואי, הולך לפניהם ומובילם אל המקום שנמצאה בו הגופה, ומשם הוא מוליכם בעקבות הצעדים, צעדי סוסה, והצעדים מובילים אל דרך רחבה, היא הדרך בה באו אל המושבה, וכאשר הגיעו אל קרקע קשה – נעלמו לפתע העקבות ואינם.

"השוטרים לקחו עימם את הערבי המלשין והחזיקו אותו במאסר, עד אשר יתברר העניין. ובינתיים, למחרת – ביקר בידואי רוכב אצל שיח' הכפר השכן, ממנו בא המעליל על המושבה, ונשאר ללון בצל קורתו. השיח' כיבדהו בהכנסת-אורחים, והם אכלו ושתו, ועישנו נרגילות, וסיפרו מעשיות, עד שנפלה עליהם תרדמה כבדה.

"בעלות השחר קם הבידואי האורח, חבש את סוסתו ורכב משם. הם עוד לא הספיקו לקום, והנה בא קהל בידואים ונשותיהם מן השבט הסמוך, והתפרצו ביללות, מחפשים הרוג.

"השיח' ואנשיו, וכל בני הכפר, נבהלו מאוד. ‘היהודים הרגו אותו!’ – טענו. אך הללו אינם מרפים, והבדואיות קורעות שמלותיהן ומורטות שערותיהן בצווחות וביללות.

"לאחר כשעתיים בא לכפר זַאבֵּט, קצין-משטרה תורכי, עם שוטרים, והמלשין מאתמול איתם. הם בדקו וחקרו בכפר, ולא מצאו מאומה. לבסוף באו אל השיח' עצמו. זה כיבדם באכילה. הזאבט קרא גם את הגברים הבידואים כי ייכנסו אל בית השיח‘. כשנכנסו ציווה עליהם הזאבט לאכול גם הם מסעודת השיח’, ואז אמר פתאום בחור צעיר, שנילווה על הבידואים בדרך, לא משבטם:

"‘ריח נבלה מורגש בבית!’

"הזאבט כיווץ חוטמו והתחיל להריח. ‘איני חש בכך,’ אמר והשיח', שנבהל אמנם, הוסיף: ‘הוא חולם, הנער!’

“בקיצור, החלו ריחרוחים וחיפושים, ולבסוף נמצא ההרוג – בחדר האישה האהובה ביותר על השיח' מכל נשותיו! והבחור הצעיר נעלם, כשם שנעלם האורח הבידואי בעלות השחר. ואיש לא ראה יותר לא את האחד ולא את השני!”

“וזה היית אתה, עמשי!”

“הסתיימה משמרתנו,” אמר עמשי, “הבה נעיר את אבבטן ואת קפיטן יוקי.”

זו היתה שעת חצות, ובה בדיוק החלה נושבת הרוח. תחילה בחשאי, ועד מהרה התעצמה. רוח מידברית, קרה, שהעלתה ענני אבק סמיך המקשה על הנשימה ומחשיך את עין הירח בשמיכה עבה של אופל, כאילו גירו נחרות אבבטן והביאו את שריקות משבי-הרוח, בהעירם את הגִ’ינִים, את השדים, החבויים ברוחות-המידבר.


 

פרק עשרים ואחד

עקב הפרעה מסתורית, הקשורה במצב כדור-הארץ, נעלם קפיטן יוקי, ובמקומו מופיע מורה-דרך בידואי זקן.


הבוקר החל בסימן רע.

סופת החול התחזקה והלכה. שעה שנִמנם לפנות-בוקר, לאחר שסיים את משמרת-הלילה, נעקץ אבבטן, בשנתו, על ידי רמש ארסי, לא עקרב, ולחיו האחת התנפחה וגדלה כדלעת, נוסף על הדלעת אשר לה היה דומה ראשו.

משבי החול הצליפו בפנים, חדרו לעיניים, לפה ולאף, היקשו על הראיה ועל הנשימה. בקושי רב פירקו את האוהל, ארזו את הציוד, עלו על גבי הגמלים והפליגו לדרכם.

אפילו הגמלים התנהלו בכבדות, למרות צקצוקיו של עמשי שניסה לזרזם בלשונו והפציר בהם: "צַק, צַק, צַק, צַק – " כדרך הַגַּמָּלִים הבידואים. למזלם הבחין מדי פעם בכתם השמש העמום, וכך הצליח לשמור על הכיוון, מזרחה, אך מדי רגע קשתה עליהם ההתקדמות, השיניים גרסו חול, העיניים דמעו ובערו, האף נסתם, ועקצוצי-החול היכו בכל מקום בגוף שלא כוסה היטב בעבאיה ובכאפיה, עד כדי השאר רק סדק צר לעיניים.

“אינני יכול יותר!” חרק אבבטן מעל גבי הגמל השלישי, לאחר שעה קצרה בה ניסו לעשות דרכם בסופת החול ובענני האבק שהחשיכו את היום והסתירו כמעט כליל את עין השמש במזרח. "קפיטן יוקי, קח אותנו מכאן לאיזה זמן אחר, אפיל יום אתמול או מחר, ובלבד שלא ניחנק – "

"אני מנסה – " אמר קפיטן יוקי, "אך יש לי הפרעות. זה בגלל האבק, אני חושב – "

רגילים היו לסמוך על קפיטן יוקי ועל כן איש מהם לא היה מודאג. ובכל זאת הציע עמשי שיעצרו בצלע איזו גבעה, יבריכו את הגמלים, יטו אוהל ויסגרוהו היטב ויֵשבו בו עד שתחדל הסערה המעיפה גלים עצומים של חול ומשנה כהרף-עין את פני המידבר, כמו ים רוגש שפניו משתנים מדי רגע.

ואכן, כך עשו. ובקושי רב.

בשבתם באוהל גם הניחו רטייה לחה על לחיו התפוחה של אבבטן, אשר צמותיו הבידואיות הלבינו באבק, כמין ישיש שמן שפניו לבקניים ומקומחים באבק, וכך ניראו גם היתר.

“גלידה,” מילמל אבבטן, "רק קצת גלידה אני רוצה – "

“מה מבקש החבר שלך?” לחש עמשי לרני, "וכי מה צריך להגליד אצלו? הלא עקיצה אינה פצע – "

“גלידה,” המשיך אבבטן, “וניל עם פתיתי-שוקולד. אפילו וניל בלבד, לא איכפת לי. אתן את העיתון שלי ‘העצלן הצעיר’ תמורת מנה אחת של גלידה!”

כך מילמל, בעוד הסופה משתוללת בחוץ ועורמת קילוחי-חול על דפנות האוהל. ולבסוף, מאפס-מעשה, ואולי גם עייפים ממשמרת הלילה, נרדמו אחד-אחד, על אף שהיתה זו שעת לפני-צהריים, ולבד מכמה פיתות יבשות מאתמול, ותמרים, וגבינה, והכול מקומח באבק, שאכלו לארוחת-הבוקר – לא בא דבר אל פיהם.

טלטלה עזה העירה אותם מתרדמתם הכבדה והפילה את האוהל עליהם. הגמלים בחוץ התפרעו, ואלמלא היו קשורים היטב – היו בוודאי נמלטים. רגעים אחדים רעדה הארץ. ואז השתתק כל היקום. גם הרוח פסקה. ולאט-לאט שקעו ענני החול והאבק, ונגלה, לעיני היוצאים ממהפכת יריעות האוהל – המידבר כולו, שקט וריק באור בין-הערביים, ופניו, לבד מרכסי ההרים הרחוקים, אינם דומים למה שהיו קודם, לפני הסערה.

עמשי מיהר להרגיע את הגמלים, אבבטן ורני ניערו היטב את בגדיהם ואת יריעות האוהל, ומתוך שהיו עסוקים כל כך, בתוך הדממה שנפלה על המידבר, לא הבחינו מיד בדבר המוזר מכול –

קפיטן יוֹקי נעלם!

כאילו בלעה אותו האדמה, כמו שאומרים.

חיפשו בין יריעות האוהל, קראו בקול רם, אפילו חפרו בחול, מסביב, שמא נקבר בסופה –

והוא איננו.

בדקו היטב בחפצים, בכרֵי הגמלים ובמשאם, אפילו בשיניהם הצהובות – שמא הקטין עצמו ונשאר תקוע באחד החפצים –

שום דבר.

עמשי לא מיד הבין את חומרת המצב. אולם רני ואבבטן זכרו היטב את ההרגשה המפחידה שהיתה להם כאשר עזב אותם לשעה קלה בתא-הדואר 22135 של הסופר אהוד בן עזר, בתל-אביב, וכיצד חששו פן יישארו זערוריים כל ימיהם, כאצבעוני או כנילס הולגרסן, במקרה שקפיטן יוקי לא יחזור.

עתה נראה המצב חמור כפליים. אמנם אינם זערורים, כפי שהיו במסעם לגלות את אוצר הבאר הראשונה, אך תקועים הם בלב מידבר חיג’אז בשנת 1875, וגם אם יינצלו ויחזרו לארץ-ישראל, יהא עליהם לחכות לא שבעים שנה, כחוני המעגל, אלא יותר ממאה שנים – עד אשר ייוולדו הם-עצמם, והוריהם (ובמקרה של רני, גם הורי-הוריו) – ויתאימו לתקופתם. ומה יהא על עמשי, ששייך בכלל לתקופה אחרת? ועם מי בכלל ימצְאו שפה משותפת בשנת 1875, בארץ-ישראל? הלא אפילו יהושע שְׁטָמְפְּפֶר, שכבר עלה ברגל ארצה וחי בירושלים, חייב להסתיר לעת-עתה את תוכניותיו לייסד מושבה עברית ראשונה בארץ-ישראל, וזאת מפחד הקנאים הדתיים. ומי יאמין להם שבכוונתם לחכות עד שתקום מדינת ישראל ותימלאנה לה כך וכך שנים!

מוטב כבר להיתקע זערורי, בתל-אביב, היום, מאשר בלב מידבר חיג’אז, יותר ממאה שנים לאחור, ובגודל טבעי!


*


דמעות זלגו על פניו של אבבטן, אשר ישב על יריעת-האוהל המקופלת, והיתוו חריצים במסיכת האבק המקומחת שדבקה לעורו.

“אתה זוכר?” אמר לרני, "את הסיפור על דב טרנופולסקי, ממציא מדחס-החלל, שנעלם לילה אחד בגלל הפרעות קוסמיות – "

“מבית-הכלא של משטרת וינה, בחודש יולי, שנת 1941?” חזר רני על דברי קפיטן יוקי הזכורים לו, כמו כדי להיאחז בעובדות בטוחות כלשהן בתוך הבלבול הנורא הזה, אשר השקט במידבר רק הגביר את עוצמתו.

"כן, ועכשיו, רעידת-האדמה, והסופה – "

"אולי זה רק האבק במכשיר – " החזיק רני בידו של אבבטן וליטף אותה, לנחמו, ואולי לשאוב ממנו עידוד?

“מה קרה לכם?” שאל עמשי דק-הגזרה וכחול-העיניים, אשר דומה כי מאומה לא הבהילו. "מה אתם מודאגים כל כך? לחזור להדיֶה אין טעם. בוודאי כבר הרגישו שם כי נתתי להם מטבעות מזוייפות – "

“מזוייפות?”

“כן. בלי כוונה. אתם מבינים – השולטן עבד-אלחמיד עתיד לעלות על כס-השלטון של האימפריה התורכית רק בעוד שנה, ב-1876, ובין המטבעות אשר בהן שילמתי עבור הגמלים – רבות היו הנושאות את שמו ואת חתימתו, ואלה לא נוצקו ולא באו עדיין לאוויר-העולם!”

“מנ נעשה, אפוא?” יילל אבבטן. “מי יערוך ומי ידפיס את החוברות הבאות של ‘העצלן הצעיר’?”

ניסו להתקשר עם חברם במק"ם, מכשיר-קשר-מחשבות, ולא העלו דבר, גם לא במכשיר-הקשר הקטן של רני.

“דרך אחת לפנינו,” אמר עמשי. “נמשיך ללכת מזרחה, בלילה, אל חייבר, אל אחינו, יהודי המידבר, ושם נמצא מקלט ונראה מה לעשות. אולי הם יעזרו לנו בחיפושים אחר חברכם המוזר אבו-טנק, המכוסה שריון כמו איזה אביר מימי-הביניים, ואשר הלך כנראה לאיבוד בסופת-החול.”

“ואולי פשוט יצא לפנינו, לסייר בדרך, למצוא את הנתיב?” הציע רני.

“אולי,” אמר עמשי, “זה הגיוני מאוד.”

דברי ההיגיון הללו עודדו מעט את אבבטן, ועד מהרה רחצו השלושה את פניהם וידיהם, הכינו ארוחה חפוזה, אכלו ועלו שוב על הגמלים, מפליגים בדרכם מזרחה, מושכים מאחוריהם את הגמל הריק של קפיטן יוקי, ושמש אדומה כדם שוקעת ברכס ההרים הגבוה שמגבם, וקר.


*


לא הרחיקו נדוד, עדיין לא החשיך לגמרי, והנה דמות עטופה באדרת כהה ניצבת נטועה לפניהם בלי-נוע בלב המידבר. תחילה התעודדו, וקיוו שזהו קפיטן יוקי. אך כשהתקרבו התברר כי בידואי זקן הוא, שמחלפות-שיער אפורות יורדות על פניו המצומקים, ועיניו מתבוננות בהם, חודרות, כאילו רק להם חיכה.

“אִ-סַלַאם עַלֵיכֻּם!” שלום עליכם, הקדים הצ’רקסי ואמר.

“עַלֵיכֻּם אִ-סַלַאם!” עליכם השלום, השיב הבידואי.

“מַסִיכּוּם בִּלְחֵיר!” ערבכם בטוב.

“מִאֶית מַסַא!” מאה פעמים ערב, בטוב!

“כֵּיף חַאלַכְּ?” מה שלומך?

“אִלְחַמְד לאלְלָה, טַייבּ!” תודה לאל, טוב.

וכן הלאה, הרעיפו השניים ברכות ושאלות, כמגששים לדעת ותוהים זה על קנקנו של זה. הלנו אתה או לאויבינו?

“שמעו,” לחש עמשי בעברית, בפנותו לאחור, אל השניים, “הבידואי הזה לא מוצא חן בעיניי. נדמה לי שכבר פגשתי בו פעם.”

“שאל אותו על הדרך לחייבר,” הציע אבו-בטאטה.

הצ’רקסי שאל אותו, והלה פרץ בשטף דיבורים כשהוא מצביע מזרחה, ועל גמלו הריק של אבו-טנק.

“הוא מכיר את המקום ומוכן להיות לנו מורה-דרך אם נשלם לו ונעמיד לרשותו את הגמל הריק של אבו-טנק.”

“הוא מיהודי חייבר?” שאל אבו-בטאטה, “אִנְתֶ מִן יַהוּד-אִל-חַייבָּר?” גייס את מקצת הערבית שידע, או שכבר למד.

הבידואי נבהל ורקק, “לַא, לַא, אָעוּז בִּלְלָה!” – כלומר, לא, לא, אחסה באלוהים מפניהם. ומיד הסתובב אל הישימון הריק, כמתכוון להסתלק מעל פני השלושה, וכאילו אוהלו מצוי במרחק צעדים אחדים בלבד.

נכונותו זו של הבידואי הזקן להסתלק – שיכנעה את הצ’רקסי שאין הוא חפץ ברעתם, והוא קרא לו לעלות על גמלו של אבו-טנק ולעבור עימו לראש השיירה. הזקן עשה זאת מיד, ובזריזות מפליאה – מבלי להבריך את הגמל קפץ קפיצה אחת ונתלה ברגל על צווארו, ומן הצוואר אל הכר והדבשת כאילו מכיר הוא את הגמל מימים-ימימה.


 

פרק עשרים ושניים

העיר המכושפת. המארב. המעצר. החקירה. רני נעלם.


הם הפליגו בחולות, מפקידים גורלם ביד מורה-הדרך הבידואי הרוכב בראש, בתקווה שיביאם לחייבר, או לפחות עד סמוך למקום הזה. היום האפיל כבר כמעט לגמרי. ופתאום קם לעיניהם, מצד ימין, יער תמרים ענקי, מתרומם על גבעות ויורד לעמקים. ובאמצע היער משתרעת עיר גדולה, ובה מאות בתים לבנים, מרובעים ונמוכים, וביניהם כמה בתים גבוהים, ומגדלים. והכול לבן, והגגות שטוחים. אורות לא דלקו בעיר, ואפלולית-הערב שלטה בה. שום אדם לא נראה, ורק מרחוק נשמעה איזו המולה, כשל המון אדם.

“מה שם העיר הזאת?” שאל הצ’רקסי את מורה-הדרך, הרוכב לפניו, “האם זוהי קַמוּס?”

“הַאדַא מִן אִ-שַׁיְטַאן!” זהו מן השטן, ענה.

“איך זה?” תמה הצ’רקסי, “האין אלה תמרים ובתים?”

“אל תביט לשם, כי השטן מושך,” הזהיר מורה-הדרך.

“מה זה?” התמלא אבו-בטאטה לפתע תקווה עצומה. “הגענו?”

“הוא אומר שלא נסתכל לשם, כי השטן מושך,” תירגם הצ’רקסי כל דבריו של הבידואי.

“ודאי מן השטן,” הוסיף הבידואי ואמר בערבית, “מרמה הוא את בני המידבר!”

“ולמה ירמה דווקא אתכם?”

“כי אתם, בני הארצות אשר להן ערים גדולות, נתונים בידיו זה מכבר, ואילו אנו, אנשי המידבר, מאמינים באלוהים ומואסים בשטן, ולכן הוא מטעה אותנו במחזותיו. מנסה להדיח אותנו. האם אינך מרגיש כי עיר-מתים היא זו, באין אדם ובאין אור?”

אבו-בטאטה, שלא שעה לדברי הבידואי, והביט במראה העיר בהשתוממות ובחרדה, קירב גמלו אל הצ’רקסי ואמר:

“מה הוא אומר? מן השטן? הייתכן כי השטן יבנה עיר וייטע תמרים?”

“ומדוע לא?” ענה הבידואי, שעה שתורגמו לו הדברים, והגמלים הצטופפו בינתיים כולם יחד בהליכתם, וכמו חרדו גם הם, “הרי עיר-מתים היא זו. וגם זאת רק לרגע. ועוד מעט ולא תהיה. האינכם רואים כי אין בה לא אור ולא אדם?”

“אולי ישנים הם?” העיר אבו-בטאטה.

“אל תביט בהם ואל תדבר!”

“ומה אם עיר של בני-עמנו היא, שאותם אנו מחפשים, והוא, הגוי, רוצה להטעותנו?” אמר אבו-בטאטה עברית נקייה, שאין הבידואי יכול להבין בה מילה.

אגב, בעצת הצ’רקסי, לא השימו עצמם אילמים שעה שנפגשו בבידואי. במקום כה מבודד, טען הצ’רקסי, יחשבו את העברית שבפיהם רק לעוד איזה ניב ערבי זר ומרוחק שאינו מוכר במחוזות האלה. ואין מה לחשוש. ואם יזהו את העברית – הו! זה יהיה סימן שמכירים כאן את יהודי חייבר!

“נעצור ונרד לראות!” הציע הצ’רקסי. אך הבידואי לא הסכים. הוא אינו רוצה להישאר ברשותו של השטן, אמר והדהיר את גמלו, ושאר הגמלים רצו אחריו, נשמעים לו לחלוטין, והעיר רודפת אחריהם –

“היא נעה, הולכת?” התנשם אבו-בטאטה בדהירתם על גבי הגמלים, "מה זה? כל עיר נעה אמנם בשעה שנוסעים על פניה, אלא שאז כל בית ועץ מתקרבים אליך, עוברים על פניך ומתרחקים ונעלמים מאחוריך, ואילו כאן, להיפך – היא הולכת עימנו בלי-הרף, צעד-צעד – "

“מעשה כשפים!” אמר מורה-הדרך הבידואי, “אמרתי לכם!”

כשעה קלה רדף מראה העיר אחריהם. וככל שירד הלילה כן הלבינו הבתים וגבהו המגדלים ועצי היער גדלו והיו לצלמי בלהות. הכוכבים נעלמו מעל לעצים, והירח, כמו להכעיס, טרם עלה. ופתאום כמו הבריקו רגע אורות מתוך העיר, הבהיקו עוד רגע, ונעלמו עם הבתים, המגדלים וכפות-התמרים, ומידבר חול לבן הופיע בחשיכה לעיני רוכבי-הגמלים.

“האם אין פה בכל הסביבה עיר עם תמרים?” שאל הצ’רקסי את מורה-הדרך.

“זה שבע-עשרה שנה שאני עובר את המקום הזה ולא ראיתי פה לא עיר ולא תמרים. מרחק ימים הליכה מכאן לכל צד – לא עיר ולא מבצר.”

“זה חזיון מצוי מאוד במידבר,” אמר אבו-בטאטה. “כך מסופר בספרים. לפעמים אתה רואה מולך מלחמה, ובאמת התרחשה באותה שעה מלחמה בהודו או בכוש. פשוט באה רוח ונושאת אליך את המראה על פני ימים ומידבריות.”

“זוהי פָאטָה-מוֹרְגָנָה,” התערב הרון בשיחה, כנזכר בדבר-מה שכבר ראו עיניו.

“אבל האוויר כבר שקט, ולא הרגשנו שום רוח,” אמר הצ’רקסי. “מצד שני, הינה, כשהיום בהיר, אחרי הגשמים, יכולים מגבעת יבנאל לספור את בתי צפת. ומדוע לא ייתכן שיתבהר האוויר במידבר לרגעים – כך שנוכל לראות בו את קצה העולם?”

מורה-הדרך הבידואי צחק, "לא, לא מאלוהים זאת ולא מאדם, לא מהרוח ולא מהמידבר, כי אם ממנו, מן הנבל והרמאי, מן השטן – "

“אבל בספרים כתוב,” התעקש אבו-בטאטה, “כי לפעמים נודדת תבנית עיר שלימה, בגודל טבעי, ובאה אל המידבר. יש נדודים במרחב. ויש נדודים בזמן. ומי כמונו, שבאנו לכאן, יודע זאת. נעקרת עיר ונודדת. או אנחנו נודדים אליה. הכול נשמר בעולם. שום דבר אינו נחרב באופן סופי.”

“אם כך,” אמר הצ’רקסי, ועל פניו נגה אור, “הלא עכשיו הבנתי כיצד פגשתי בכם! הלא אדם יכול לפגוש אפילו את דמותו כשהיה ילד, והוא לא יכיר את צורתו. ומצד שני, גם לאחר מותנו יכולים פנינו, כל גופנו, לתעות לנצח בעולם ולפגוש אנשים אחרים! זה כמו תחיית-המתים!”

“תחיית-המתים?” אמר הבידואי, "חס-ושלום, היא איננה חזיון מן השטן. היא דבר אמיתי. ואילו העיר שאתם ראיתם – היתה אחיזת-עיניים, האמינו לי. אתם, יושבי הערים מן הארצות הרחוקות, אתם אינכם יודעים דבר, ולכן מלגלגים אתם, ואין בלבכם פחד. ואילו אנו, הנודדים במידבר, רואים ניסים ונפלאות שכאלה ואין אנו מזלזלים בהם ואיננו מסיחים אף לרגע את דעתנו מבלהות המידבר ומנוראותיו – "


*


הם המשיכו לרכוב כל הלילה, לאור הירח שעלה בינתיים, עולים ויורדים גבעות, עוברים בגיאיות, בין צוקי הרים; לעיתים דומה היה שהם סובבים במעגל ופונים דווקא מערבה, עמשי שאל על כך את הבידואי הזקן והלה הבטיחו נאמנה כי כך היא הדרך אל חייבר, מפותלת מאוד.

לפנות בוקר נכנסו לאפיק נחל חרב, בין גבעות החול. לפתע נשמע קול שעטה מרחוק, כדהרת מחנה גדול ורב. הבידואי אמר בפחד: “הם מתקרבים! הבריכו את הגמלים!” ובשקט הוסיף: “אם ישמיעו חירחור – ואבדנו!”

הגמלים הוברכו, והבידואי עם הצ’רקסי, אבו-בטאטה והרון, עלו על גבעה, חפרו להם שוחות בתוך החול, כמאורות, ורק את פניהם השאירו חופשיים באוויר. ובאפלולית הבוקר הופיעה לנגדם תמונה מרהיבה ומאיימת כאחד –

כמה מאות רוכבי גמלים דהרו על גמליהם, רצים כנשרים, עוברים כמו נישאים ברוח, קווצות שערותיהם ושולי אדרותיהם מתבדרים באוויר, וכידוניהם מונפים, והגמלים משמיעים קול חירחור מחריש אוזניים – "

“אם יענו להם גמלינו, לא יישאר מאיתנו איש בחיים,” לחש הבידואי, "אם ימצאו אותנו ויגלו את מקומנו – "

אך הגמלים המוברכים ענו רק בחירחור עצל, אשר קולות הדהרה והחירחור הרועש ממרחק החרישו אותו. לרוכבים היו פנים איומים, ועיניים כגחלי-אש.

“אלה הם!” אמר הצ’רקסי, “רק הם נראים כך: הנה יהוד-אל-חייבר!”

הבידואי הביט בו וצחק בחשאי. “אם תראה את אִיבְּלִיס השד או את אשמדאי המלך עם שריו עובר בסערה, מיד תאמר – יהוד-אל-חייבר הם! חדל מן החלום! רוכבים אלה בידואים הם כמוני, ורק מתוך-תוכו של המידבר הם באים, בעלי ברית הם לשבט האוחוַונִים.”

“ומדוע תחשוש מפניהם?”

“אויבים הם לשבטי.”

כשחלפו הרוכבים ונעלמו מעבר לאופק, יצאו הארבעה מתוך השוחות שחפרו, ניערו את החול מבגדיהם והחליטו להמשיך לרכוב עוד מרחק לא רב, עד אשר ימצאו מקום מתאים להקים בו מחנה ולשכב לישון בשעות החמות של היום, כאשר החול לוהט ככבשן.

עורבים אחדים ריחפו מעל ראשיהם בקריאות מבשרות-רע. אולי טעו לחשוב אותם לפגרים מפני שהיו טמונים החול. הצ’רקסי נופף לעומתם את חרבו באוויר, וביקש גם לירות בהם, אולי הבידואי עצר בו באומרו:

“דִיר בַּלַק מִן אִל-עַסַאפִיר!” – היזהר מן הציפורים!

הצ’רקסי לא הספיק לשאול מדוע, כי בינתיים משך דבר אחר את תשומת-ליבו. “מדוע השמש בגבנו?” שאל בחשד, “הרי מוליך אתה אותנו מערבה לא מזרחה!”

ושוב הבטיחו נאמנה הבידואי כי נפתלות הן הדרכים אל יהוד-אל-חייבר, בעקיפין הן, ורק כך אפשר להגיע אליהם. אבו-בטאטה היה קצת מטושטש מן הרכיבה ומחליפות החום והקור, ושיגעון חדש נכנס בו כל הזמן, שהוא רוצה גלידה. עד כי הבידואי שאל מדוע שואף הוא כי יהיה לו תבלול בעינו, גִ’ילְד, כלומר גֶלֶד בעברית. וכך זכה אבו-בטאטה לשם חדש מפיו של זה – אַבּוּ-גִ’ילְדָה. ובעצם, אם היה מישהו רוצה לכנותו אבי-הגלידה, היא צריך לומר – אַבּוּ-בּוֹזָה!)

מאבו-טנק לא שמעו דבר. נעלם ואיננו. אך דאגת הקיום היומיומי במידבר השכיחה מהם לעת-עתה את הדאגה החמורה יותר – כיצד יחזרו אל הזמן שלהם, שממנו יצאו למסע, או האם נידונים הם לחיות את כל חייהם, מעתה ולהבא, עם בני הדור של שנת 1875.

בחנייה, בחום-היום, ישנו שינה טרופה שעלו בה חלומות מחניקים על נחשים ועקרבים וערים מכושפות וסופת-אבק שהבל-פיה כפתחו של גיהינום. וכשהתעוררו לפנות-ערב הכינו שוב ארוחה והמשיכו בדרכם. שעות ארוכות רכבו בחשיכה, בלא ירח, והגמלים רצו בחשק רב, כמרגישים את קרבת בעליהם [האמיתיים]. וכשעלה הירח במזרח – עלה בגבם. הצ’רקסי עצר את השיירה ואמר –

“יותר לא נפסע מערבה. אין זה הכיוון הנכון. מתרחקים אנו מיהודי-חייבר!”

הבידואי ישב על גמלו בראש השיירה, ושתק כמחכה להמשך.

“מדוע רימית אותנו?” רגז הצ’רקסי.

“ומדוע לקחת מאיתנו במירמה את גמלינו?”

“במירמה? מי אתה? והיכן אנחנו?”

"מטבעות מזוייפות נתת לנו תמורת גמלינו, מיהו השולטן עַבְּד-אִלְחַמִיד? אין אנו מכירים אותו. מכירים אנו רק את מטבעותיו של השולטן עַבְּד-אִלְמַגִ’יד הרחמן וגדל-החסד, שנפטר לפני כארבע-עשרה שנים, אַלְלַה יִרְחַמוֹ, ירחם האל על נשמתו. ומכירים אנו את חתימת אדוננו השׂולטן עַבְּד-אִלְעַזִיז, יאריך אלוהים את ימיו – "

“חבל שלא שילמנו לו בכרטיס-אשראי של ‘נֹגה-קט צְוָאנְצִיג’,” הספיק עוד הרון ללחוש לאבו-בטאטה המטושטש, והנה נשמע צליל-מתכת, הצ’רקסי שלח ידו אל חרבו, ברובה לא אהב להשתמש; אך באותו רגע החל הבידואי הזקן מכה בידיו על פיו, בחשיכה, ומשמיע קול יללה מקפיאת-דם –

ומיד נשמעו שעטות גמלים רבים וקריאות וברק חרבות שלופות לאור הירח, ועשרות רוכבים הקיפום בבת-אחת. גמלי השיירה הקטנה כמו חיכו לבעליהם אלה, כשהם מזוררים ומשמיעים נחרות שמחה. הצ’רקסי ניסה להתנגד, אך בראותו מה עדיף הכוח המקיף אותם, ומה בוגדנים הם הגמלים ששכר – העדיף להיכנע, ולסמוך על עורמתו וידיעתו את שפת הערבים ומנהגיהם – כדי להיחלץ מהם, מאוחר יותר.

אבו-ג’ילדה לא התנגד כלל, ודומה היה שאינו מבין כל-כך מה מתרחש סביבו, מטושטש היה, לגמרי, אולי ממכת-חום, אולי מן המחסור בגלידה. הניח לכפות אותו אל כר הגמל, ושמח כי עתה אולי יבוא סוף לנדודים חסרי התכלית במידבר האכזרי.

אנשי השבט היושב בהדיֶה זרקו את הצ’רקסי ואת אבו-ג’ילדה, כפותים בחבלים, לאחד האוהלים בקצה המאהל. במהומת ההתנפלות מן המארב לא הרגישו תחילה השניים בחסרונו של הרוּן. ובהיותם באוהל, קשורים מבלי יכולת לזוז, קיוו כי נלקח למאסר בתנאים טובים יותר, עם ילדי השבט, או אולי חזר לפתע אבו-טנֶק והציל אותו ברגע האחרון?

“ואם כך,” מילמל אבו-ג’ילדה, "מדוע השאיר אותנו כאן, על האדמה הקשה, הזרועה בליטות-אבן ואבק, בידי הפראים האלה? אמנם נכון כי ילדים צריך להציל קודם, אבל גם סופרים ושומרים אינם חסרי חשיבות לגמרי! אני מוכן לוותר על כל הגלידה – "

“אוסקוט, יא אבו-ג’ילדה!” קרא אליו מבחוץ הבידואי הזקן, אשר הופקד, משום-מה, גם לשמור עליהם עד הבוקר.


ובבוקר הובאו השניים לפני השיח‘. בחוץ, בחצי-גורן, כבר ישבו על הארץ כל נכבדי השבט ישיבה-מזרחית, והשיח’ במרכז, וקנה-הנרגילה בידו. השניים הובאו והושמו אף הם על הארץ, בתווך, ידיהם הותרו, והוגשו להם תה מתוק, סמיך, בספלונים, ופיתות חמות.

“שׁוּ אִסְמַכְּ?” פנה השיח' אל הצ’רקסי ושאלו. מה שמך?

“אִסְמִי עַמוּסָה,” השיב הצ’רקסי. שמי עמוסה (עמשי).ִ

“וְשׁוּ אִסְמוֹ?” הצביע השיח' לעבר אבו-ג’ילדה, כשהוא מתיק לרגע את קנה-הנרגילה מפיו.

“אבו-דאוּד!”

צחוק פרץ בין כל הנוכחים. מראהו של אבו-דאוד, הוא אבו-בטאטה, הצית אף כאן את דמיונם של הבידואים, ולבד מ“אבו-ג’ילדה” הוצעו גם הכינויים – “אַבּוּ-בַּטִיח” ו“אַבּוּ-בַּטֶן”.

עתה היה תורו של הצ’רקסי לשאול.

“היכן הילד?”

“ילד?” הופתע השיח'. “איזה ילד?”

עמוסה פנה אל הבידואי הזקן שלצידם, זה שהביא אותם לחקירה, והפילם אתמול בפח, והשביע אותו לומר את האמת – כלום לא היה עימם ילד בשם הרוּן על גבי הגמל הרביעי?

הבידואי הכחיש בכל תוקף ונשבע בכל היקר לו כי לא היה שום ילד בשיירת גונבי-הגמלים האלה, זייפני-המטבעות ובני-בריתם של יהוד-אל-חייבר השודדים, ארורה דתם!

אבו-ג’ילדה החל ממלמל משהו על העונש הצפוי לחוטפי-ילדים, שהוא חמור יותר מן העונש הקבוע בחוק לחוטפי-סופרים, כי מי חוטף סופרים, ובעצם – מי בכלל מתעניין בהם? הלא ממילא יש הרבה מאוד אנשים שסבורים כי צריך לשלוח את הסופרים והמשוררים אל המידבר –

עמוסה הפסיק את הזיותיו של אבו-ג’ילדה, שהשמש הקופחת על ראשו הציתה אותן כנראה ביתר שאת. ליבו של עמוסה התמלא עתה שתי תקוות גדולות: האחת, אם נשבע מורה-הדרך לשקר, במצח-נחושה, בפני ראש-השבט שלו, בדבר אי-הימצאותו של הילד בשיירה, סימן הוא שהרון הצליח להימלט, והבידואי חושש להודות בכך. ואז, או שאבו-טנֶק דואג לו, או שהילד תועה כאן בסביבה, ובתוך כמה שעות יצליחו להשתחרר ולדאוג לו, בכך היה בטוח.

והתקווה השנייה – כאן מכירים את יהודי-חייבר! זה ברור מדברי הבידואים בגנותם!

ובעוד עמוסה שקוע בתוכניותיו, פנה אליו השיח' ושאל:

“לשם מה באתם הנה. ומה לכם ולשבט אשר ליבו לא טוב עלינו?”

ליבו של עמוסה פעם בחוזקה, צדקתי! – והוא השתדל ככל יכולתו להסתיר את התרגשותו בפני ראש-השבט, וענה לו בהכנעה דברים אחרים לגמרי מאלה שאותם חשב בליבו:

“עבדים אנו לאלוהים ולך, אני, ואת אשר תצווה, נעשה!”

“האם בעלי-ברית וידידים אתם ליהוד-אל-חייבר הארורים, ומובילים אליהם מתנות כסף ומירמה, בשליחות בוגדנית, לכרות ברית עימם כדי לנשל אותנו מעל פני אדמתנו ולקחת מאיתנו את הגמלים, הצאן, התמרים ומעיינות-המים?”

“חס ושלום, אבי, הגיבור והחכם. עבדיך אנו, ואין לנו דבר משלנו, ובתמרים ובחלב-גמלים רק נחיה נפשנו, ובעד הגמלים שילמנו.”

“שילמתם?” זעק השיח'. “הלא בזאת יוכר הכזב שבדבריך! מיהו זה עבד-אלחמיד אשר במטבעותיו המזוייפות אתם סוחרים?”

“ישמרך אלוהים מלומר עליו דבר רע, אבי.” השיב לו עמוסה בהכנעה רבה, ככל אשר היה יכול, “השולטן עבד-אלחמיד הוא אדוננו החדש, ירום הודו!”

“ואדוננו השולטן עבד-אלעזיז, יאריך אלוהים את ימיו, מה קרה לו, רצחתם אותו? האם רוצחים נמלטים אתם, בוגדים במלכות?!”

“חס ושלום, אבי, מת השולחן עבד-אלעזיז, אלוהים ירחמו. ואליכם טרם הגיעו החדשות העצובות הללו, ועל כן חשבתם אותנו לכזבנים, ובטעות לקחתם את הגמלים שקנינו מכם ביושר, וקשרתם ידינו ורגלינו, כאסירים, על לא עוול בכפינו!”

דבריו של עמוסה, שהיו מבחינה אחת שקר גמור, ומבחינה אחרת אמת-לאמיתה, תלוי בזמן התרחשותם – הביאו את השיח' החשדן, והזהיר, להרהור ממושך בטרם יחרוץ משפטו. צר-גו היה, רזה וזריז-תנועה, בעל עיניים שחורות, פזיזות ונוצצות, תווי-פנים חדים ואף ארוך ודק. את גילו היה קשה לדעת. אך במחלפותיו, שירדו על מצחו, היו שזורים חוטי-שיבה רבים.

הוא ינק ממושכות מפיית-הנרגילה שבידו, ולבסוף אמר –

“אִל עַגַ’לֶה מִן אִ-שַׂיְטַאן, ואִל-מַהְל מִן אִ-רַחְמָן! – הפזיזות מן השטן, והמתינות – מן הרחמן, כלומר מאלוהים. שתי אפשרויות אני נותן בפניכם. האחת – שבו עימנו שבועות או חודשים אחדים, רק רגליכם וידיכם לא נתיר, עד אשר אם תבאנה שיירות אחדות מן הצפון ובפיהן השמועה שלכם, ובאמתחתן מטבעות-כסף כשלכם – אז ניפרד לשלום, וגמליי – גמליכם, ועל כל גמל שקניתם, שני גמלים מתנה תקבלו ממני!”

“גדול הוא חסדך, אבי,” אמר עמוסה, מסתיר את הזעם שהתעורר בליבו. “אך מה הברירה האחרת שהואלת להציע לנו ברחמיך הגדולים?”

"אם אצה לכם הדרך ואין אתם רוצים להיות אורחיי במשך זמן כה רב, תובא אתה, עמוסה בני, למבחן-האש בעוד שלושה ימים. והיה אם אמת דיברתם – תשוחרר מיד, ואם שקר בפיך – זה עונשך, אילם תהיה! כי כך לימדני אבי, אלוהים ירחמו: לַא תְצַדִק – אִלַא תְשׁוּף בְּעֵינַכְּ – אל תאמין אלא אם ראית בעיניך. אולי דבריך כולם אמת-לאמיתה, ואולי כַּלַאם פַאדִי המה, דברים בטלים ומבוטלים. זכור, בעוד שלושה ימים עליך להשיב לי תשובה – "

והשניים הוחזרו לאוהל ונקשרו היטב, לבל יברחו.


 

פרק עשרים ושלושה

שיירת ה“מַחְמַל”. הדספק המפואר. לילה במַקְעֵד. העורבים. פגישה מחודשת עם הגמל היבש והפרש מבגדד. רני ניצל.


ורני, להיכן נעלם?

במהומת ההתנפלות, בלילה, החליק מעל הגמל על גבי החול הרך, שעדיין נשמרה בו במקצת חמימות שעות היום. לוחם בידואי תפס בעבאיה שלו אך הוא חמק והשתחרר ממנה, עוזב אותה ביד רודפו. ובזכות המהומה והחשיכה, וקומתו הקטנה, וגם מאחר שאיש מן התוקפים לא ידע כי נמצא ילד בשיירה, עלה בידו להימלט.

הוא רץ לאיטו בחול עד שהתעייף והזיע. וכשפסע לאט יותר, החלו עצמותיו מתקררות ונשימתו כואבת והאוויר המקפיא חותך בו כבסכינים. הוא נזכר כי כאשר שכבו במאורות-החול, כחלוף על פניהם מחנה רוכבי-הגמלים המסתורי – היה החול חם ונעים למגע. על כן עצר בצלע גבעה וחפר בידיו בור לא עמוק, כמו שחופרים בחול על שפת-הים, שכב בו והתכסה כבשמיכה, רק ראשו בלט החוצה. התבונן בירח, האזין לקולות הלילה – צקצוקים, שאגות רחוקות, ויללות של חיות – ופחד. אבל עייפותו גברה על פחדו, והוא נרדם.


בבוקר התעורר לשמע קולות של שיירה קרובה. לא הרחק ממנו ראה גמל מפואר, נושא מעין שלד-עץ מרובע, בעל גבנון, כמין פיראמידה או אפיריון, שכיסוייו רקוחים בזהב ובקישוטים שונים על רקע של משי ירוק ואדום. וסביבו שומרים כמה רוכבי-גמלים נושאי חרבות ורמחים, כנראה חיילים, כריהם מקושטים אף הם, ואחריהם שיירה גדולה של רוכבים.

היתה זו שיירת עולי-רגל מקושטא ומקהיר, היוצאת מדי שנה למכה ובראשה ה“מַחְמַל”, שפירושו ה“משא”, והוא דספק מפואר אשר בו היתה נוהגת לעלות לרגל שג’ארית אל-דור (זר הפנינים), והוא שמה של שפחה תורכית יפהפייה שנישאה לשולטן נג’ם אל-דין והיתה לאשתו החביבה עליו ביותר. היא הוכרזה על ידי עולי-הרגל מלכת מצרים, והיתה נוהגת לעלות לרגל בדספק המפואר, הנישא על גבי הגמל. ולאחר מותה, ואולי עוד בחייה, החלו שולחים את הדספק הריק שלה בראש שיירת העולים-לרגל למֶכה, כסמל כס-המלכות, השלטון – המשתתף בעלייה-לרגל.

בהתרחק שיירת הגמלים הבין רני שמגמת פניהם דרומה, ועל כן, אם ברצונו ללכת מזרחה, עליו לפנות עתה שמאלה, וללכת ישר, ישר, עד אשר יפגוש ביהודי חייבר.

וכך עשה.

יום ולילה ויום ולילה הלך רני לבדו מזרחה וכל ציודו כף-מאכל ואולר ומכשיר-קשר אחד שתאומו מצוי בידי קפיטן יוקי, ומקל המתכת היורה, וכדורים אחדים, וחמת-מים שהצליח להוריד מן הגמל במנוסתו, עיפרון, והמחברת.

כל ילד אחר היה אולי יושב באמצע המידבר ובוכה, או רץ ומסגיר עצמו לבידואים בהדיֶה כדי לזכות, לפחות, במזון ובמחסה כלשהם. אך רני היה בעל ביטחון רב בכוחותיו. הוא הושפע מידידו, קפיטן יוקי. אין זו בושה להיכנע, להתייאש, אמר לא פעם קפיטן יוקי, אך בתנאי אחד – שניסית קודם לעשות כל מה שביכולתך כדי לנצח, להתגבר ולא לאבד את התקווה, ונוכחת שהדבר הוא למעלה מכוחותיך.

האם למעלה מכוחותיי הוא ללכת לבדי מזרחה? שאל עצמו רני, והשיב – לא. אין זה למעלה מכוחי. כל זמן שאני יכול – אלך, כמו שעתיד ללכת בעוד ארבע-חמש שנים הנער משה-שמואל, שהוא כמעט כבן-גילי, לבדו בלילה מירושלים לפתח-תקווה. ואם הוא יכול, אוכל גם אני.

היום הראשון לא היה חם כקודמיו, ורני עשה כברת-דרך נאה כשהוא משתדל להסתתר באיזה נקיק או קפל-גבעה כל פעם שנקרתה בדרכו אורחת-גמלים. לפנות-ערב התעודדה רוחו כאשר הגיע אל בית-אבנים, יותר נכון, סוכת-אבנים, כי לא היה ביניהן טיח כלל. בפינה היו עצים מקוששים. בקיר היו גומחות אחדות, כמין מגירות, או תאים מוגפים בקיר האבנים, בצורה מאוד פשוטה. בתוכם היו גפרורים. קמח. עלי תה. קצת תמרים וצימוקים. נרות. דבש-תמרים וחריץ גבינה יבשה, לבנבנה-צהבהבת.

רני לא ידע שתחנה כזו קרוייה מַקְעַד, והיא מעין “עזרה ראשונה” של הבידואים מפני צרה ומחסור בנדודיהם. כל העובר על פני המקעד וחונה בצל קורתו, ישאיר צרכי-אוכל כפי יכולתו וכאשר ידבנו ליבו. וכל המצוי במצוקה ונקלע למקום, ישתמש בהם לרווחתו, ולא ימות ברעב.

הוא לא ידע כל זאת, אך בהבחינו שהמקום נטוש, לא חשש להיכנס אליו, ואז גילה את האוצר. מיד הדליק אש, בישל קצת תה בקופסת-פח, שכנראה היו בה פעם ביסקוויטים, כי מצויירים היו על דפנותיה, עם אותיות באנגלית. המתיק את שתיית התה בדבש-תמרים שליקק מדי פעם בכף שבידו, וכירסם מעט גבינה יבשה. לאפות פיתות לא היה לו כוח. ולאכול סתם קמח – אי-אפשר. וכפיצוי היו לו התמרים והצימוקים. אבל רעב נשאר עדיין.

אחר-כך הדליק נר עבה, עשוי דונג, וישב נשען לקיר וכתב במחברת:


הטיול השנתי

כל שנה הילדים יוצאים לטיול. השנה יצאתי לטיול לבדי. אני מטייל במידבר ערב ואינני מפחד. אני מחפש את יהודי המידבר. זה היה הטיול השנתי שלי.

רני


התכסה שוב בחול החם, ונרדם.

הוא לא אהב לכתוב חיבורים.

בלילה הוא חלם על היד האוחזת בקשת הקטנה ומנגנת בראבאבה, ונדמה היה לו כי המנגן הנעלם מושכו לבוא אליו וקורא לו ושר “כְּאָב היית לגואלנו”. והמנגינה החדגונית, שהיתה עם זאת עריבה ומלאת ביטחון, נסכה ברני הרגשה טובה כי יש מי ששומר עליו ומחכה לו, וכי לא ילך לאיבוד בדרך הזו.

השכם בבוקר נפרד רני מסוכת-האבן שמזונות נאצרו בגומחותיה. שׂם מעט צימוקים ופירורי-גבינה בצרורו, והמשיך בדרכו, מקווה למצוא בהמשך היום מיבנה נוסף כזה, עם צורכי-אוכל, ומים, לחניית-הלילה.

הוא לא הרחיק לכת, והנה נקודה זעירה שחורה מרחפת לפניו מעל לגבעות החשופות, ברקיע הלבנבן-אפרפר, הקולט קרני-שמש ראשונות. עד מהרה התברר לו כי עורב הוא. העורבים במידבר גדולים הם וחסונים, כי מלחמת הקיום באיזורים צחיחים אלה, אכזרית היא מאוד, ורק החזקים ביותר מחזיקים מעמד. ככל שהתקרב רני כן הקים העורב רעש רב ביותר, וצרח בצרידות האופיינית לבני-מינו, מחריד את הסביבה משלוותה.

אך רני המשיך לצעוד מזרחה, כלפי השמש העולה, מלי לשנות את נתיבו.

העורב התקרב אליו וחג מעגלים-מעגלים כשהוא דואה באדישות ובגנדרנות מעל לראשו, מנצל את זרמי-האוויר וכך חוסך מעצמו מאמץ וכמעט שאינו מניע כנפיו.

לא חלפו דקות ספורות והנה עורב נוסף הצטרף אל הראשון, נענה ובא לקריאתו, שחור וחסון כמוהו, ושניהם חגו מעל רני, מרעידים את האוויר ומשמיעים את צריחותיהם לעיתים קרובות יותר ויותר.

ואז – לפתע-פתאום ירדו לעברו כזוג מטוסי-תקיפה סילוניים בשעת קרב, ועוד בטרם הצליח להתכופף – חש את משב-הרוח ומשק-כנפיהם משני צידי ראשו, וזאת בעת ובעונה אחת, וכמו לפי פקודה. ומיד זינקו למרום והמשיכו לעופף במעגלים מעל לראשו.

רני נזכר עתה בדברי הבידואי הזקן: “היזהרו מן הציפורים!” – אולי העורבים מזהירים אותו לבל ימשיך להתקדם אל תוך שטח מחייתם, שנחשב בעיניהם כנראה לאחוזתם הפרטית? אך רני התעקש. הוא המשיך לצעוד היישר קדימה, מזרחה, אל חייבר.

לא עברו רגעים אחדים, ושלושה עורבים נוספים, שחורים ומאיימים, הצטרפו אף הם למקהלת הצריחות הצרודות. חמישה עורבים תקפו אותו עתה בבת-אחת ומכל כיוון אפשרי!

עתה החל רני רועד, והפחד חילחל בעצמותיו. הוא נזכר כי כשהיה בשנת 1982 עסקו העיתונים והטלוויזיה במשך שבוע שלם בסיפור על עורב שחור שנטפל ומירר את חייו של איש אחד ביפו, מר נוריאלי שמו. עורב אחד! וכאן – חמישה. ואין שום בניין להסתתר מפניהם!

מה לעשות?

ניסה רני להשמיע להם קולות במכשיר-הקשר שהחזיק בידו, הגביר את העוצמה ומתח את האנטנה – לא הועיל.

הרים רני את מקל-המתכת החלול וירה באוויר כדור אחד – הרעש לא היה גדול, ונבלע עד מהרה במרחבים שמסביב. והעורבים – התרוממו לרגע, ושבו לצלול לעברו, ובכל צלילה התקרבו יותר אל ראשו. עתה כבר היו שמונה. וגם אילו ביזבז את כל כדוריו והצליח להרוג שניים-שלושה מהם, לא היה מצליח לעצור את התקפתם. עתה לא היה ספק בליבו כי רע ומר יהא גורלו אם ימשיך לצעוד קדימה מבלי לסטות ממסלולו.

ואז נזכר במה שאמר לו קפיטן יוקי, ופנה שמאלה, כלומר, צפונה, ובצעדים מהירים, כמעט בריצה קלה, נמלט משדה-המערכה.

העורבים הפסיקו לצלול עברו וגם צריחותיהם נחלשו. ובכל זאת עקבו אחריו ממרומים, כחפצים להיות בטוחים כי אכן מתרחק הוא.

רני חשב שאולי, משום שהצמחייה כה מועטה במידבר, אין להם, לעורבים, ברירה והם בונים את קיניהם על הקרקע או בשיחים הנמוכים. וכנראה שקן כזה היה מצוי מולו, בכיוון שאליו התקדם. ואכן, שעה שניסה לשוב לנתיבו המקורי, מזרחה, זכה שוב לצריחות ולגידופים צרודים, והפעם עטה עליו כל הלהקה, ורדפה אחריו מרחק ניכר גם לאחר ששב ונמלט מהם צפונה בפעם השנייה. ביקשו ללמד אותו, כנראה, לקח שאותו לא ישכח במהרה!

הסטייה מן המסלול האריכה את דרכו של רני, והחום היה עתה כבד עד מאוד. בחמת לא נותרו מים רבים. ועד מהרה החל צועד בקושי, כשהוא נשען על המקל, כאיש זקן. לקראת הצהריים אפסו כוחותיו כמעט כליל. החול היה חם. ממש מלובן בשמש. וסוליות הסנדלים להטו גם הן. למזלו הגיע עד לפתחו של ואדי רחב, בפתח חומותיהם של ההרים הגבוהים המתנשאים כלפי מזרח. הוא מצא קיר הרוס-למחצה של בניין שאולי שימש פעם תחנה לשיירות, או גדר למיכלאה. ושם רבץ, מעולף-למחצה, עד בוא הערב.

בערב התאושש. אכל צימוקים אחדים ופירורי-גבינה שנשא בצרורו. שתה מעט משארית המים. לשונו היה צרובה, גרונו יבש, ועורו בוער עליו כי שוב לא היתה עליו העבאיה, במשך היום, להסתירו מקרני השמש החזקות.

“גלידה,” מילמל עתה גם הוא, "מה לא הייתי נותן תמורת מנה אחת? הייתי מוכן אפילו לוותר ושלא להתבונן יותר בחיים שלי בטלוויזיה –

"אבבטן! עמשי! קפיטן יוקי! היכן אתם? מדוע עזבתם אותי לבדי כאן, במידבר, הלא אני עדיין ילד וצריך לשבת בשעה זו עם אבא ואימא בבית ולשתות קקאו, וקולה, ומיץ-תפוזים, ומי קרח, ומי שלג, ומיץ מיצ’מיץ' כלומר מיצ’מיש, מישמיץ' מיץ' מיץ' מיץ' – "

המסכן, כוח לא היה לו אפילו להדליק מדורה כנגד קור הלילה המידברי, שהחל אופף אותו מכל צד. ושוב התכסה בחול-החם, הניח את מקל-המתכת הטעון למראשותיו ונרדם.


בבוקר היום השלישי קם בשפתיים בקועות וגופו נוקשה מקור. אכל את הצימוקים האחרונים, שתה את שארית המים, ניער את החול מגופו, הו, כמה השתוקק עכשיו למקלחת, אשר על אודותיה, היה מנהל ויכוחים עקשניים של סירוב מדי ערב, בבית –

אני אמשיך, אמר לעצמו, הרי לא ייתכן שאמות ב-1875, יותר ממאה שנים לפני שנולדתי!

והוא גרר עצמו, נעזר במקלו, אך לאחר צעדים אחדים החלו עיגולים שחורים מרצדים נגד עיניו, האדמה חגה-נעה, כמו על גבי ספינה, והוא נפל חזרה אל החול, מתעלף.

מרבית היום רבץ כך, מחפש פינת צל, מנסה לקום מדי פעם אך הסחרחורת שבה ומצמידה אותו לקרקע. ורק לפנות-ערב שבו אליו מקצת כוחותיו וחושיו, והוא המשיך בדרכו אל הוואדי המוביל מזרחה, ומכל צד התרוממו הרים גבוהים וקודרים, והדרך לפניו היתה מלאה אבנים חדות ועקבות של נחשים ועקרבים, וצריחות של עורבים שחורים מכים בכנפיהם ממעל נשמעו שוב, אם כי לא התקיפו אותו הפעם, והאוויר נעשה בבת-אחת קריר שעה שהשמש התחילה לשקוע, ומצד ימין התרומם לפתע שלד של גמל, שהתנים כירסמו אותו והשמש יבשה אותו אך צורתו לא השתנתה ונותרה שלימה, גם הדבשת, כאילו זה עתה הבריכו אותו והוא עומד להתרומם מרבצו ולצעוד וכל עצמותיו משקשקות –

קליק! –

קליק!

קליק –

רני היה עייף מאוד ובקושי המשיך צעד אחר צעד, בכבדות, וכפות-רגליו, בסנדלים, ניגפות מדי פעם באבנים החדות. הוא היה צמא ורעב, והאוויר הקריר חדר מבעד לחולצתו הדקה ומכנסיו הקצרים. מרחוק נדמה היה לו שהוא רואה מאהל נחמד עם דקלי תמרים אחדים ושוקת מים ועשן לבנבן של מדורה שעליה מרתיחים אולי קפה או תה, מכינים פיתה דקה וטרייה על גבי הסָאג' –

ו –

המראה הלך והתרחק ממנו ככל שהתקרב אליו, והוא חשש גם להסתכל לאחור כי היה נדמה לו שהגמל היבש, זה השלד-גמל – מדלג ורץ אחריו ומקרקש בפרקי-עצמותיו המשמיעים קול כניעור מטבעות בקופה –

ו –

נדמה היה לו שכבר היה כאן פעם, בחלום, וכבר לא היה בטוח אם הוא נמצא על מיטתו וחולם את מה שמתרחש עכשיו, או שעכשיו זוהי המציאות האמיתית כפי שראה אותה לפני, זאת אומרת, אחרי יותר ממאה שנים, בבית, בחלום –

ו –

לפתע פתאום ניצב מול רני רוכב בידואי על סוסה לבנה. החזה שלה רחב, רגליה ארוכות, וגופה ארוך ורזה. ראשה היה קטן וחינני, אוזניה זקופות ועיניה גדולות וחכמות. הפרש לא היה גבה-קומה, רגליו בתוך הארכובות הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה, אולי כתפיו היו רחבות להפליא. כבן ארבעים וחמש היה. בימינו החזיק רומח, ועל ירכו משמאל היתה תלוייה חרב ענקית. פניו היו מכוערים, אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו היו גדולות, שחורות, ובוערות במבט גלוי נכחן. הוא התבונן אל רני במבט חודר, וקרא אליו –

“לֵילְתַכּ סַעִידֶה!”

ורני, הנרגש, הרועד ולא רק מקור – ענה לעומתו בעברית:

“אני יודע! אני יודע מי אתה!”

“אַנַא אִישְרַאִיל!”

"אתה הפרש מבגדד, אתה – "

ובינתיים המשיך הבידואי המוזר וקרא בעברית: “שמע ישראל אדונַי אלוהינו אדוני אחד!” ונשא עיניו למרום.

"אתה דאוד אבו-יוסף! באת, סוף-סוף – "

ופרץ בבכי, רני.

דאוד אבן-יוסף ירד מעל סוסתו וניגש אל רני. הטיל על כתפיו אדרת, למחסה מפני הקור, ליטף את ראשו, הישקה אותו מים זכים, פרס לו מפיתו שהיתה צרורה עימו באוכף, פיתה מגולגלת בזעתר, וגם סוליית מישמש דקה, מתוקה-חמצמצת, שהכאיבה את בלוטות-הרוק בפיו של רני וגרמה לו לשתות עוד ועוד עד שחלף צמאו הנורא.

לאחר שנרגע מעט, והתאושש, סיפר לדאוד אבו-יוסף, מן הסוף להתחלה, את קורותיו בימים האחרונים. וכשהגיע להתנפלות, וכיצד נישבו עמשי ואבבטן, הפסיקו דאוד אבו-יוסף ואמר:

“שני יהודים אסורים בהַדִיֶה? מיד נצא לשם. אך לא, קודם בוא נא עימי אל מחנה המשלחת האנגלית, לא רחוק מכאן, ליד המעיין. שם תתרחץ. נחליף בגדיך, ותאזור כוח לצאת עימי לדרך, אחר חצות הלילה.”

“זה בסדר,” אמר רני, “ישנתי רוב היום.”


*


כשהגיעו למחנה, ליד המעניין, התנוססו בחשיכה שני אוהליו הלבנים, העגולים, והאנגלים שבתוכם כבר ישנו. נשמעו נחרותיהם השלוות, הבטוחות, ובאוויר עוד עמד הריח, הבשום והזר, של טבק המקטרות שאותן עישנו בטרם נרדמו.

רני התרחץ במעיין, החליף בגדים, אכל שוב, משארית ארוחת-הערב, ועד מהרה הצטנף באחת הפינות בשמיכת צמר-גמלים ונרדם.

בחצות בדיוק העיר אותו דאוד אבו-יוסף והושיבו על האוכף, מאחור.

כל הלילה רכבו השניים מערבה, להַדִיֶה.


 

פרק עשרים וארבעה

מבחן-האש ומשפט-צדק בהַדִיֶה. חטיפת השיח' כבן-ערובה. שיחרור עמשי ואבבטן.


בבוקר היום הרביעי לכליאתם בהדִיֶה, הודיע הצ’רקסי כי מודה הוא לשיח' הרחום ורב-החסד על נכונותו לארח אותם, השניים, ימים ושבועות וחודשים, עד אשר יגיע מקושטא האישור על הכתרתו של השולטן עבד-אלחמיד, ואולם – מעדיף הוא את מבחן-האש על פני ההמתנה הממושכת, ומאוד היה רוצה להוכיח את צדקתו ולקבל את גמליו בחזרה.

השיח' התפלא מאוד על אומץ-ליבו של הזר. כמעט כל הנבדקים באש היו מודים בחטאם, או בשקר שלהם, עוד בטרם הוגשה האבן הלוהטת אל פיהם. שיטת משפט זו הוכיחה עצמה כיעילה ביותר: החוטאים והשקרנים הודו. ואם מישהו התעקש לטעון שהוא חף-מפשע, אזיי – כלום אינו ראוי לעונש על עיקשותו? וחוץ מזה – מיספר החפים-מפשע היה מועט כל-כך –

זקני השבט שבו נאספו בחצי-גורן, והשיח' הצנום, בעל העיניים השחורות והפזיזות, והאף הארוך והדק, ישב באמצע, הנרגילה לפניו. בתווך הדליק עבד כושי אש בין אבנים כשהוא נופח בה בפיו ומנופף במניפה עשוייה מבסיסה של כף-תמר הגזורה בחצי-עיגול, במקום שהעָלֶה עדיין עבה וחזק. מדי פעם היה מגלגל במלקחי-ברזל, באש, אבנים עגולות, חלקות, מאלה הנמצאות בשפכי-הוואדיות, שזרמי המים שייפון והחליקון במשך מיליוני שנים. פעם גם לקח גחלת במלקחיו והניחה בראש הנרגילה שניצבה לפני השיח', על גבנונית הטוּמְבָּק, זה הטבק המיוחד לנרגילה.

הצ’רקסי ישב זקוף, מודאג ואינו יודע פחד. מודאג היה מדבר אחד בלבד – גורלו של הרוּן הקטן. לידו ישב, שמוט-כתפיים וקשור-רגליים אף הוא, אבו-ג’ילדה המסכן, שהמאסר שבר את רוחו כליל, ואשר התנהגותו במשך שלושת הימים היתה כזו – שהצ’רקסי העדיף את מבחן-האש על פני המשך השהות עימו באוהל אחד.

בטרם הוחל במבחן האש היה על השיח' לשפוט שניים מאנשיו שפצעו זה את זה בסכינים בשעת מריבה על חלקת-מירעה אחת. אחד מנכבדי השבט הוזמן לשמש כמודד רשמי. הוא מדד בחבל-דק את הפצעים לפי אורכם ועומקם, והשיח' קבע את סכום הקנס שצריך לשלם: מנכים את מידת הפצע הקטן ממידת הגדול יותר, והמחבל שגרם לפצע הגדול יותר, משלם את ההפרש. תחילה היה הסכום גדול למדי, כנראה כדי לתת סיפוק לכבודו של הצד שנפגע-יותר. ואולם אחר-כך, בהיעתרו לבקשות השיח' ושאר הנכבדים, ויתרו באי-כוחו של הצד הנפגע על כשני-שלישים מסכום הקנס.

ובינתיים האש בוערת, והאבנים נצלות בה.

“דע לך, עמוסה,” אמר ראש-השבט, “כי אין אנו חפצים ברעתך. אם צודק אתה – יוחזרו לך גמלינו-גמליך כפל-כפליים, ותצא לדרכך בכבוד גדול. אך אם שקר בפיך – אַחְרַשׁ, אילם תהיה – כל ימי חייך! – זה משפט המידבר!”

“כדבריך, אבי,” השיב הצ’רקסי בהכנעה גמורה. "סובב אני במידבר שנים רבות, והתארחתי אצל שיח’ים נכבדים ומפורסמים, ולא מצאתי בכולם איש חכם כמוך, היודע לשפוט בצדק וברחמים – "

נכונותו היתירה של הצ’רקסי לעמוד במבחן האש לא מצאה חן בעיני השיח'. רגיל היה להתנהגות אחרת לגמרי של המובאים למשפט. ועתה החל חושד שמא דבר סתר כלשהו או תחבולה ערמומית מונחים ביסוד התנהגותו של הזר. אולם להיסוג אחור – לא היה יכול.

אחת האבנים לובנה באש היטב עד כדי היות לה מראה לבן-בהיר כעין האפר, וטיפת מים שהותזה עליה – התאדתה מיד בשריקת תסיסה מאיימת –

השיח' הורה לעבד הכושי להתקרב, בכריעה, אל הצ’רקסי היושב, קשור-רגליים, ולקרב את האבן הלוהטת, הנתונה במלקחיים, אל פיו –

“עוד פעם אחת אשאלך, אתה, הזר – האם נפטר אדוננו השולחן עבד-אלעזיז, יאריך האל את ימיו, ועלה על כסאו אחד המתקרא – עבד-אלחמיד?”

“אחרי אדוננו השולטן עבד-אל עזיז, אַלְלַה יִרְחַמוֹ, אלוהים ירחמו, עלה אדוננו השולטן עבד-אלחמיד, והמטבעות אינן מזוייפות כי נשבעתי, בִּחְיַאתִי, בחיי, וַאללה אִל-עַזִים, באלוהים אדירים, ובִּחְיַאת א-נַבִּי, ובחיי הנביא!”

“ואין אתה חושש, הזר, להושיט את לשונך אל האש?”

"צדיק באמונתו יחיה, ויבוא רשע תחתיו – "

“הביאו את האש לפיו!”

“אבי, בקשה אחת לי אליך, בטרם אגיש בשמחה את לשוני אל אש הצדק היקרה שלך!”

“ומדוע אמלאנה?”

“כי בידיך הרחומות אני. הלא תמיד תוכל לעשות בי ככל שתעלה בחוכמתך הרבה.”

“ומה בקשתך?”

“זוכר אתה ששאלתיך, לפני שלושה ימים, על גורלו של הילד שהיה על גבי הגמל הרביעי, בשיירה?”

“כן.”

“וזוכר אתה את האיש הזה,” הצביע הצ’רקסי לעבר מורה-הדרך, שישב בשיכול-רגליים לצידו, ככל היתר, “נשבע בכל היקר והקדוש לו כי שקר הדבר?”

“אכן כן.”

“מתחנן אני בפני רחמיך הגדולים, אבי. הנה יושב לפניך אביו של הילד,” הצביע הצ’רקסי לעבר אבו-ג’ילדה השפוף לצידו, “והוא כבר יצא מדעתו מן הצער על אובדן בנו הצעיר. איש עשיר הוא, משרתיו היו שוחטים כל יום כבש למאכל, שדותיו רחבי-ידיים והחורשים בהם רבים, כמו שאומרים: אִ-תַאנִיֶה תִחְמִיס, דַהַב פִי לְ-כִּיס, בחרישה חמישית, זהב בכיס. ועתה מה טעם לחייו?”

“ומה בקשתך?”

“שאל אותו פעם נוספת אם היה ילד בשיירה. ואם יכחיש – ילקק הוא את האש לפניי, ונדע מי מבינינו השקרן!”

השיח' התבונן בזה ובזה וחששותיו מפני איזו תחבולת-עורמה, גברו. ואולם באותו רגע געה אב-ג’ילדה געייה גדולה והשתטח מעולף על פני הקרקע. וגופו הגדול נשפך ורוטט.

העיף השיח' מבט חודר במורה-הדרך, ואיתות-התשובה שקיבל לא מצא חן בעיניו. בעל ניסיון היה. די היה לו להתבונן בעיני מי שעומד בפני מבחן-האש, ומיד היה יודע אם דובר אמת הוא או שקר בפיו, אם חטא או אם זכאי הוא. ורק את התנהגות הזר, הצ’רקסי, טרם הצליח לפענח.

השיח' ינק עמוקות מתוך פיית הנרגילה שבפיו. המים ביעבעו. דומה היה שהוא שקוע במחשבות רבות. ואז פנה באופן רשמי אל הבידואי הזקן, ושב ושאלו על הילד. הלה חזר ונשבע, בלא הנד עפעף – בכל היקר לו, בחייו ובראשו ובעיניו ובאלוהים אדירים ובחיי הנביא, כי לא ראה שום ילד. וגם כאשר קירב אליו העבד הכושי את האבן הלוהטת, במצוות השיח‘, לא חזר בו כי בטוח היה שאין זו אלא תחבולה מצד השיח’, אדונו, להפחיד את הזר או להפילו בפח.

ואולם, כאשר לפתע נוכח לדעת כי האבן הלוהטת קרבה-ממש והולכת לפיו, והשיח' פוקד עליו להושיט לשונו החוצה – שינה טעמו. תחילה ביקש לדחות מעליו את האבן בטענה שאין זה לכבודו לעמוד למבחן בגלל טענותיו של הזר. ומיד גם הסתבך בדבריו והודה כי זיכרונו בגד בו, אכן – היה ילד בשיירה, ונעלם. ואולי לא ילד היה זה אלא שד.

“מפיל אני בפניך את תחינתי, אבי!” קרא הצ’רקסי, “הנה ראית כי איש אמת אני, ואחד מאנשיך טעה, בגלל חולשת הזיכרון.”

דבריו עוררו גיחוך בקרב הנאספים, שהכירו את מורה-הדרך כבעל זיכרון מופלג, היודע גם בלילה, ובעיניים עצומות, את כל נתיבי המידבר.

“הבה נצא אפוא, קודם כל, לחפש את הילד המסכן, ואם תמצאהו – ישלם לך אביו בעין יפה!”

עתה היה השיח' במצוקה קשה. אם אכן דובר אמת הוא אורחו, חייב הוא לנהוג בו מנהג הכנסת-אורחים ולעזור לו למצוא את הילד. (וכנראה באמת עשיר מופלג הוא האב המשוגע הזה, כי אחרת, מאין צימח את כרסו העצומה?) – אך אם משקר הוא, עמוסה? הלא אם יֵצאו אל מחוץ למאהל, רכובים על גבי גמלים, אזיי, גם ברגליים קשורות – יכול הוא להימלט בדרך כלשהי, ואולי גם טומן הוא פח, ומאחורי הגבעות לא ילד מסכן אחד נמצא אלא אורב מחנה רוכבים עזי-נפש מבני יהוד-אל-חייבר, בני-בריתו?

הצ’רקסי עקב בעיניו אחר המתרחש בנפשו של השיח'. עתה מוטל הכול על כפות המאזניים. התצליח תוכניתו?

אך לא.

המים ביעבעו פעם נוספת בנרגילה, והשיח' הפיקח השיב:

“כדבריך נעשה, אורחי, היקר לי כבני, עצמי ובשרי. אך בהבדל אחד – מִן אַוַאל אִ-נַאר, בראשונה האש, וּבַּעַדֵין אִלְ-וַלַד, ואחר-כך – הילד!”

זיעה קרה עלתה במצחו של הצ’רקסי, וזאת למרות החום שהחל מכביד על ישיבתם זו, ללא צל. והוא אימץ כל כוח מוחו לחשוב על איזו תחבולה נוספת, ולשווא. המלקחיים הארוכים, שבינתיים בררו לעצמם אבן חדשה, לוהטת יותר, במקום זו שהצטננה, עשו דרכם לקראתו, כשעיני הכול נשואות אליו ועוקבות אחר כל תגובה מצידו –

הצ’רקסי עצם עיניו והושיט לשונו, לאחר שניסה לשווא להרטיבה ברוק, שיבש בפיו. הוא החליט שכאשר יחוש את החום הלוהט המתקרב אליו – יבעט בשארית כוחותיו בעבד הכושי, ינסה לתפוס במלקחיים, ואז –

תמות נפשי עם פלישתים!

והאבן הלוהטת מתקרבת –

מתקרבת –

מתקרבת –

אך לא!

– ברגע האחרון שעט ובא בסערה, מאחורי אחד האוהלים שחורי-היריעות, מגב היושבים, בקול דהרת פרסות – כמין גוף גדול שחלף והטיל צל-לרגע ובהתכופפו חטף את השיח', הפך את הנרגילה, וכבר ניצבה מולם, רוטטת ומזיעה, סוסה לבנה, רחבת חזה וארוכת רגליים ולה ראש קטן וחינני. עליה ניראה רוכב בידואי עז-נפש. מאחוריו, מחזיק במותניו, יושב ילד קטן, שטוף-זיעה ומתנשם מן הדהירה, ועל ברכי הרוכב –

כן, זה היה דאוד אבו-יוסף שהניח על ברכיו לפניו את השיח‘, שלף חרבו והניח אותה על צוואר השיח’, וקרא:

“מי מכם שינסה רק לזוז ממקומו, דם השיח' על ראש יחול!”

והם נשארו על מקומם, נדהמים.

“שחררו את השניים,” פקד בהצביעו לעבר הצ’רקסי ואבו-ג’ילדה, הרובץ על האדמה, “השיבו להם את גמליהם והושיבו אותם עליהם ושילחו אותם לדרכם. וכאשר נלך מרחק עישון שלוש סיגריות מתחומכם, אשחרר את השיח' שלכם, ובי נשבעתי כי לא אבקש מכם דבר תמורת שיחרורו!”

תחילה נראה היה שכוחו של הפרש מבגדד, המחזיק בידו בן-ערובה, גדול הוא מכוחם של כל אנשי השבט בְּהַדִיֶה. אך עד מהרה התאספה סביבם טבעת חיצונית של אנשי השבט, מזויינים ברמחים ובחרבות וחלקם אף ברובים תורכיים. הם עמדו, כהי-גלימות ומאיימים, מחכים בסבלנות אין-קץ, ביודעם כי הזמן פועל לטובתם. הפרש עייף. סוסתו מעלה קצף אחר דהירה ממושכת מאוד. והלא נאמר בקוראן: “אַלְלָה מַע אִ-סַאבִּירִין אִזַא סַבְּרוּ,” – אלוהים הוא עם הסבלנים, אם יש להם סבלנות.

המצב נראה חמור מאוד. עדיין תיקו, אך לא לאורך זמן. הצ’רקסי התבונן במבט חודר בעיני דאוד אבו-יוסף, כמנסה לנחש מה תחבולתו הבאה, ואילו אבו-ג’ילדה שאל אם הגיעה מכונית-הגלידה! כי נדמה לו שהוא שומע את הפעמון המזמר!

המסכן.

ואז צעק הרוּן לפתע:

“חַיֶה!!!”

כלומר – נחש.

אין יודע עד היום אם באמת ראה הרון נחש ארסי מתפתל על פני חול המידבר, או שהיה זה תכסיס מוצלח מאוד מצידו לעזור לאבו-יוסף, אך עובדה היא שבכך הציל את המצב. כל הבידואים הסתכלו קודם-כל איש-איש לצדדיו, לראות היכן זוחל הנחש, ובאותן שניות גורליות הטיס אבו-יוסף את סוסתו בקפיצה אדירה מעבר למעגל הצרים עליו, ובעוד רגע כבר ניצב על אחת הגבעות הקרובות, ומשם חזר על איומו, והפעם ביתר תוקף! אם מישהו יתקרב אליו – דם השיח' יחול על ראשו!

גם הצ’רקסי לא טמן ידו בצלחת, אלא במלקחיים. במהומה השתלט עליהם ועתה החזיקם בידו, וברור היה כי כל המתקרב אליו מסכן את שתי עיניו, קודם כול.

עתה לא נותרה ברירה לאנשי השבט. הם התירו את שני האסורים, הביאו אליהם את ארבעת הגמלים, ציידו אותם מחדש בכל הכבודה, שעבורה כבר שולם במטבעות הנושאות את חותמו של השולטן עבד-אלחמיד, לעמשי החזירו את רובהו, ושלחו אותם לדרכם מרחק עישון שלוש סיגריות בלוויית שני רוכבים, אשר קיבלו שם לרשותם את השיח' שלהם.

כששיחרר אבו-יוסף את השי’ח נהג בו בכבוד גדול, ונפרד ממנו בחיבוקים ובנשיקות הדדיים. גם הצ’רקסי התייחס אליו בכבוד גדול, והאשים בכול את מורה-הדרך הערמומי, כמאמר הבריות: “אִל-כִּזֶבּ חַבְּלוֹ קַסִיר!” – חבלו של השקר קצר. והשיח', שכבודו הושב לו בעיני שני אנשיו, הציע למסור לידי משחרריו את מורה-הדרך השקרן, ויעשו בו כרצונם. אך הם ויתרו ברוחב-לב על הצעתו הנדיבה, ואיחלו לו הרבה בריאות ואריכות-ימים ומשפטי-צדק לשנים רבות.


 

פרק עשרים וחמישה

ערב שירה עברית עם דאוד אבו-יוסף ליד האוהלים של סימפסון, תומפסון וקירקפטריק, בשערי חייבר, 1875.


הסוסה, ארבעת הגמלים, דאוד אבו-יוסף, עמשי, אבבטן ורני, עשו עתה דרכם מזרחה, ולרני היתה זו הפעם השלישית לעשות את הדרך הזו. למזלם היה היום פחות חם. דאוד אבו-יוסף מצא נתיב קצר ונוח, ועד בוא הערב כבר היו כולם במחנה-האוהלים של המלומדים האנגלים סימפסון, תומפסון וקירקפטריק.

סימפסון תומפסון וקירקפטריק ישבו באמצע המידבר על כסאות אברזין מתקפלים סביב לשולחן-אברזין מתקפל, שתו תה מתוק בחלב-גמלים מספלי-אמאיל לבנים, מעשנים את מקטרותיהם שעשנן הלבנבן היה מסתלסל בנחת מעל ראשיהם. לבושים היו בחליפת-חאקי, מקטורן ומכנסיים קצרים, גרבי-חאקי ארוכות ונעליים גבוהות עשויות עור משובח. מצויידים ברובים אנגליים משובחים, משקפות, מדידה וכתיבה. על השולחן היתה מונחת כתובת באותיות עבריות שהעתיקו אותו יום מעל גבי אחד הסלעים בסביבה, ושאותה טרם פיענחו, אך ראו בה אישור להנחתם כי כאן בסביבה גרו יהודי חייבר.

לצידם, על חצובה, ניצב כיור-אברזין מתקפל, ועל חצובת-ברזל, שקערת-מתכת בראשה, ניצב קומקום רותח על גחלים. בפתח אחד האוהלים היו תלויים כובעי-השעם שלהם, עם כיסוי-הבד, מאחור, למגן על העורף בפני השמש. משרת דק וגבה-קומה, לבוש כתונת לבנה, ארוכה, ויחף, היה משגיח על האש ויוצק את התה לספליהם. לא רחוק מהם נשמע פכפוך מי המעיין. חנו גמלים וסוסים, ועימם המלווים הערביים מאחד השבטים אשר בסביבות בגדד, שאכלו ארוחתם בנפרד, ליד מדורה קטנה.

כששמעו סימפסון, תומפסון וקירקפטריק את השיירה הקרבה, את צהלת סוסתו של דאוד אבו-יוסף ואת קולות השיחה העבריים שנילוו עליה – קמו נרגשים כאיש אחד, ומקטרותיהם בפיהם מעלות עשן מהיר, וקראו זה אל זה:

“וִי הֶאב סַאקְסִידֶד, סַאקְסִידֶד – מִיסְטֶר אַבּוּ-יוּסֶף הֶאס דִיסְקַאוֶרְד דֶה ג’וּס אוֹף הַייבַּר! וַאן אִיז פֶאט, וַאן אִיז סְלִים, אֶנְד וַאן אִיז אֶ צַ’יילְד!”

כלומר – הצלחנו, הצלחנו, מר אבו-יוסף גילה את היהודים של חייבר! אחד שמן, אחד צנום ואחד הוא ילד!

“הַאוּ דוּ יוּ דוּ, הַייבַּרְיֵינְס?” – מה שלומכם, חייבּרים?

ומיד חזרו על דבריהם בערבית מלומדת, וביקשו מדאוד אבו-יוסף שיתרגם את דבריהם לעברית. היתה זו כמובן טעות מצידם לדבר אנגלית עם יהודי חייבר!

“דֶר אִיז נוֹ נִיד טוּ טְרַאְנְסְלֵאט!” אמר אבבטן, אשר נוכחות האנגלים כמו השיבה אותו לחיים. – אין צורך לתרגם! – “וִי נִיד אוֹנְלִי אֶ גוּד בַּאף, אֶ גוּד דִינֶר אֶנְד אֶ גוּד סְלִיפּ. מַי נֵיים אִיז אַבַּבֶּטֶן בן עֶצֶל, אֶ רַייטֵר אֶנְד אֶדִיטוֹר אוֹף דֶה וִיקְלִי ‘העצלן הצעיר’, טַיְטֵל מִינְס – דֶה יַאנְג לֵאזִי –”

תרגום: צריכים אנו רק רחצה טובה, ארוחה טובה ושינה טובה. שמי אבבטן בן עצל, סופר ועורך השבועון ‘העצלן העציר’, שפירושו – העצלן הצעיר.

כששמעו סימפסון, תומספון וקירקפטריק את האנגלית השוטפת בפי אבבטן, קירקשו מקטרותיהם בפיהם, שיניהם נקשו והם עצמם כמעט התעלפו מרוב הפתעה. השתאותם התחלפה עד מהרה באכזבה מנומסת, שאותה טרחו להסתיר ככל שהתבררה להם מטרת המשלחת המוזרה הזו, המבקשת אף היא לגלות את יהודי חייבר!

אילו היתה לסימפסון, תומפסון וקירקפטריק סבלנות רבה יותר, היו מגלים כי למשלחת מוזרה זו של השמן, הצנום והילד – יש אוצרות של ידע על יהודי חייבר, אך משעה שהתברר לשלושת האנגלים כי שלושת היהודים אינם עתיקים – איבדו את העניין בהם, אם כי הירשו לדאוד אבו-יוסף לארח אותם בנוחיות ככל שמאפשרים תנאי המחנה הקטן וציודו.

“גוּד נַייט טוּ אֶבְרִיבּוֹדִי. סִי יוּ אִין דֶה מוֹרְנִינְג!” – לילה טוב לכולם, נתראה בבוקר! – פרשו לישון סימפסון ותומפסון באוהל הראשון, וקירקפטריק עם המשרת הדק, גבה-הקומה, הלבוש רק כתונת לבנה, ארוכה, באוהל השני. האנגלים הניחו איש-איש למראשותיו את כובע-השעם הגמיש – ככר, ומתחו את הכילות כנגד יתושים.

אך בינתיים הצליח רני להעתיק למחברתו מילים אחדות מן הכתובת שעל השולחן. נאמר בה:


“זה הקבר אשר עשה קִינָנָה אִבְּן אִלְרַבִּיעַ היהודי מבני-נָדִיר הגולים בחייבר לעצמו לילדיו ו… אשתו למען ייקברו בו לפי חוק… ואין רשות לאדם זר… להיקבר בו… ו… הגנוזים… לעולם ועד.”


אבו-יוסף לקח את החבורה אל שפת המעיין. הישקה את סוסתו הרזה והאכילה מכף-ידו שעורה נקייה. בינתיים רחצו השלושה את גופם, שטפו את בגדיהם והניחום להתייבש, אכלו בתיאבון את אשר נשאר מארוחתם של סימפסון, תומפסון וקירקפטריק – שהביא להם אבו-יוסף, התכסו בעבאיות נקיות שסיפק להם מציוד המשלחת, וחשו עצמם רעננים ומאוששים.

איש מהם לא הירהר עוד בקפיטן יוקי. כבר הרגישו כאילו כאן, במידבר, נולדו וחיו כל ימיהם. וכה עייפים היו מכל תלאותיהם, ובטנם שבעה מן הארוחה הטובה והתה החם והמתוק, בחלב-גמלים, עד כי נרדמו מיד, עטופים באדרותיהם. ורק נחרותיו הכבירות של אבבטן היו מרעידות מדי פעם את הקילוח הדק של מי המעיין ומפחידות את הגמלים הרובצים כגושים דוממים בחשיכה. ומדי פעם היתה איזו שאגה רחוקה, אולי של אריה, או יללת תן או צבוע – עונות לו, כדבר חיה אל אחיותיה.


*


למחרת בבוקר התעורר רק דאוד אבו-יוסף ויצא עם סימפסון, תומפסון וקירקפטריק לתור את הסביבה, למצוא אולי שרידים של יהודי חייבר, לשרטט את הדרך במפות, ולבדוק כיצד ניתן להתקדם הלאה, מזרחה, עם המחנה כולו, לעבר חייבר, מבלי להיתקל בשבטי הבידואים העוינים שאינם רגילים לפגוש משלחת אירופית כזו בתחומם.

עמשי, אבבטן ורני נותרו ישנים עד הערב, כעשרים שעות רצופות, ובהתעוררם כבר היו שוב שלושת המלומדים האנגליים שקועים בשנתם, תחת הכילות באוהליהם.

“מה נעשה עכשיו?” שאל עמשי, “אני מציע שנצטרף למשלחת של האנגלים, אם הללו יסכימו לקבלנו, וכשיסתיים מסעם נחזור עימם יחד לבגדד. משם כבר נמצא אפשרות להגיע לארץ-ישראל, דרך דמשק במידבר, או בספינה המקיפה את חצי-האי ערב ועולה צפונה, בתעלה החדשה שנפתחה לפני שש שנים, תעלת סואץ.”

“זה רעיון,” אמר אבבטן, “ולכן עלינו להשפיע על המלומדים האלה לחזור מהר ככל האפשר. בבגדד נמצאת קהילה יהודית גדולה, ולא נהיה תלויים עוד בחסדיהם של שבטי הבידואים ובטילטולים על דבשות הגמלים, מוטב כבר לשוט בספינה על החידקל, ואולי, אם יסכימו ידידינו האנגלים לתרגם את הרפתקאותיי לאנגלית, אוכל להתחרות אפילו בפופולאריות של הסופר צ’ארלס דיקנס, שמת לפני חמש שנים!”

“אבל,” אמר רני לשני המבוגרים, “האם שכחתם את מטרת שליחותנו, ואת קפיטן יוקי?”

באותו רגע ממש חזר דאוד אבו-יוסף וישב לצידם, ליד המעיין. רני לא שכח את דברי יהודה ראב בעוד חמש שנים שפתח-תקווה, ששמע את דאוד אבו-יוסף שר-ומדקלם את השיר “כְּאַב היית לגואלנו”, ומלווה עצמו בצלילים החדגוניים והעגומים של מיתר הראבאבה. “שיר לנו משיריך, דאוד אבו-יוסף,” הפציר בו רני. “מן השירים ששרת על נהרות בבל!”

קם דאוד אבו-יוסף והביא את הראבאבה והקשת, שאותן הכיר רני מיד, וישב לנגן כשהוא מעביר את הקשת הפשוטה על פני המיתר היחיד.

“אשיר לכם,” אמר, "משיריו של אלסמואל אבן-עדאיה, הוא המשורר שמואל בן עַדִיָה, שהיה ראש שבט יהודי במצודת אַבְּלַק, לא רחוק מכאן, צפונה, בתימא, לפני מאות, מאות שנים – "

וכשפתח פיו בזימרה השקטה והמלאה ערגה, בערבית, יפוּ פניו המכוערים, אפו הגדול, המכוסה חטטי מחלת אבעבועות ישנה, התעדן, ועיניו הגדולות, השחורות, בערו באש כיסופים נעלמים.

"לוּלֵא פָּחַדְתִּי פֶּן יֹאמְרוּ: הַזָּקֵן נִכְנָס

אֶל אָהֳלֵי הַנָּשִׁים – עוֹד הָיִיתִי

מִתְעַלֵּס בַּאֲהַבְהָבִים.

לֹא פַּעַם הִכְנַסְתִּי רֹאשִׁי אֶל אֹהֶל צְנוּעָה

וְלָחַצְתִּי אֶצְבְּעוֹתֵיהָּ אֲשֶׁר כְּתֹבֶת-קַעֲקַע

עָלֶיהֶן

וְלֹא פַּעַם, בַּסַּכָּנָה, הָאֲנָשִׁים עָמְדּוּ

מוּכָנִים בְּסַכִּינֶיהֶם, אֲנִי הֶעֱבַרְתִּיהָ – "


הערבים, מלווי המשלחת, שמעו אף הם את שירתו ונגינתו המלאות געגועים עגומים, אשר כהד מרחוק ענתה להן איזו שאגת ערגה מקפיאת-דם, אולי של אריה?– ואולי החיות מבקשות לבוא בלילה, כדרכן, אל המעיין? – הם, המלווים, הצטופפו ובאו סביב לחבורה הקטנה, נבלעים בחשיכה ככתמים על פני החול הבהיר, מתמוגגים ממתיקות ועצב. קריאות– “אח! אח!” נפלטות מגרונותיהם, ודומה כי אלמלא החשיכה היו נראות הדמעות שעומדות בעיניהם.

“היודע אתה גם שירים בעברית?” העיז רני ושאל באחת ההפוגות.

משהחל דאוד אבו-יוסף שר בעברית, נוכח רני, שכבר זיהה בדיוק את היד המנגנת בראבאבה (הלא זו היד שראה בחלומו), כי גם הקול דומה הוא:

"לָנוּ מִבְצַר עוֹז

אָשְׁיוֹתָיו מוּצָקוֹת בָּאֲדָמָה

וְחוֹמוֹתָיו נִשָּׂאוֹת לֹכּוֹכָבִים –

אָנוּ בְּנֵי עַם שֶׁלֹּא רָאָה בּוּשָׁה בַּמִלְחָמָה! – "


“וּ’כְאַב היית לגואלנו'?” ניסה רני למשוך את דאוד אבו-יוסף בלשונו, אך זה רק היטיב את מיתר הראבאבה, נטל שוב את הקשת בידו, ופתח בשיר נוסף, אף הוא, כנראה, משל שמואל בן עדיה:

"עַל פִּיּוֹת הַחֲרָבוֹת תִשְׁתַּפֵּכְנָה נַפְשׁוֹתֵינוּ,

וְלֹא תִּשְׁתֵַּפֵּכְנָה עַל דָּבָר זוּלָתָן.

לֹא מֵת בְּקִרְבֵּנוּ אָדָם עַל יְצוּעוֹ

וְלֹא נִשְׁפַּךְ דַּם בְּלֹא נָקָם בִּמְקוֹם הִשָּׁפְכוֹ."


“וזה הכול?” שאל רני.

“אתה אולי רוצה שהוא ישיר לך את השירים של נעמי שמר?” העיר אבבטן, ולפי הקנאה שבדבריו נראה היה כי המנוחה עזרה לו והוא חזר לאיתנו.

“מה עוד רוצים אתם שאשיר לכם?” אמר דאוד אבו-יוסף.

“אתה מכיר את השיר המתחיל במלים: ‘כְּאָב היית לגואלנו, עת קמו עלינו’?”

“חביבי, אתה מתכוון ל–?” שאל דאוד אבו יוסף והחל שר כשהוא מלווה עצמו בראבאבה:

"כְּאָב הָיִיתָ לְגוֹאֲלֵנוּ

עֵת קָמוּ עֲלֵינוּ

בְּנֵי-בְּלִיַעַל לְהָרְגֵנוּ

אַתָּה הַשּׁוֹעֵט בַּכִּכָּר

בֵּין גֵּיאָיוֹת וָהָר

נָשִׂיא עַל אַרְיוֹת הַמִּדְבָּר –

אִלוּ קִיבַּלְנוּ עֲצַתְךָ בִּכְלֵי-זַיִן

סוֹפֵנוּ לֹא בָּא עֲדַיִין –

דַּם יְהוּדִים נִשְׁפַּךְ כְּמַיִם!"


“כן, כן,” רני היה נרגש מאוד, הלא במו אוזניו שמע עתה את השיר הכתוב במחברתו! – “ואתה גם יודע על מי מספר השיר?”

“יודע גם יודע. הלא בשיר הזה נמצאת שורה נוספת!”

“בטח!” אמר אבבטן, “הלא זו השורה האחרונה – ‘ערוך בידי אבבטן בן עצל’, ואותה כלל לא שרת, מר אבו-יוסף!”

“אינני מבין כלל את דבריך,” אמר דאוד אבו-יוסף.

ואילו רני, שהתבונן במחברתו, פרץ בקריאת-שמחה:

"מצאתי! מצאתי! אני לא יודע אם אני מבטא נכון, אבל, אם קוראים את האות הראשונה בכל שורה בשיר, מקבלים שורה נוספת בת שלוש מילים –

“כַּעָבַּא בֶּן אַסַד!”

“כַּעַבּ אִבְּן-אַסַד!” תיקן אותו דאוד אבו-יוסף.

“כן? ככה?” אז קוראים לזאת – אַקְרוֹסְטִיכוֹן, למדנו על כך בבית-הספר – כאשר כל שורה חדשה בשיר מתחילה לפי סדר האל“ף-בי”ת, או לפי שם של מישהו! – אבל, כַּעַבּ זה היה יהודי?"

“מה, אתה שואל על כַּעַב אִבְּן-אַסַד?” קרא אבבטן. “והלא עליו כתב המשורר שאול טשרניחובסקי את שירו הידוע, ‘האחרון לבני קוּרַיְטָה’! מדוע לא שאלתם אותי מיד? אני, כמובן, ידעתי זאת כל הזמן, ויכולתי לגלות לכם, קודם! אינכם מאמינים?”

והוא החל מדקלם, מזיכרונו המופלא:

" – וּנְגִיד שִׁבְטֵנוּ אֵיפֹה,

אֵי בֶּן כַּעַבְּ, אַסַד?

אָמַרְנוּ: יַדְבֵּר עַמִּים,

וִיהִי שְׁמוֹ לַעֲדֵי-עַד!

כְּסַעֲרוֹת תֵּימָן הִקְדִּיר

שְׁמֵי עָל, כִּי הֵרִים נֵס…

– 'עַל מְרוֹם שְֹדוֹת-אַלְמֶדִּינָה

אַסַד כְּבָר נָפַל מֵת!'"


אבבטן דיקלם, כמובן, את כל השיר. אבל כאן נביא רק את הבית האחרון. ומי שרוצה לקרוא את השיר כולו, ימצאנו מודפס בספר השירים של שאול טשרניחובסקי, שנולד בשנה זו ממש, 1875.

"כִּנְפֹל קוֹרַיְטָה יַחַד

עִם נְשִׂיאָם עַל שְׂדֵה-קְרָב

נַדִּיר וְקַיְלַהּ כָּרָעוּ

וּשְׁאָר בְּנֵי ‘עַם הַכְּתָב’;

אַךְ שְׁמָם עוֹד יִנּוֹן, יִחְיֶה

בַּאֲבֶל-שִׁירֵי עֲרָב

בְּמַנְגִּינוֹת הָעֲרָבוֹת

וּתְרוּעוֹת שׁופַר קְרָב."


“האם עלינו להציל את כעב אבן-אסד?” שאל רני. "היכן הוא, דאוד אבו-יוסף, גלה לנו,

היכן?"

במקום תשובה נשמעה פתאום איזו שריקת-רוח פתאומית, מסחררת, כעלעול שבא משמיים, ומטילה עיגול של נוגה אור כחלחל סביב החבורה הקטנה – עמשי, אבבטן, רני ודאוד אבו-יוסף; ובעוד רגע חשו עצמם נישאים בכוח עצום לאחור, כמו נותקו מכל סביבתם והפליגו בכלי השיט המהיר ביותר שהומצא מעולם, וכל זאת מבלי לזוז כלל ממקומם, כאילו העולם הוא שטס במהירות שיגעונית לאחור –

מרחק של כאלף מאתיים וחמישים שנה –

ל

א

ח

ו

ר

אל המאה השביעית לספירה!

בררר….


 

פרק עשרים ושישה

קפיצה גדולה לאחור. התייעצות מכרעת של בני קורייטה, בחיג’אז, בליל שבת בחודש מרס, שנת 627, כנגד המצור שמטיל עליהם הנביא מוחמד.


כשהתעוררו ממסעם-לאחור, בן אלף מאתיים וחמישים השנה, היה בוקר. הם ניצבו ליד אותו מעיין, רק העצים היו קצת אחרים. הטבע, כמו איזה רמאי, הזיז כמה דקלי-תמרים ממקום למקום, לצורך שינוי התפאורה. גם פני הגבעות מסביב היו קצת אחרים, וההרים במזרח נראו גבוהים יותר, וצוקיהם יותר משוננים.

“נדמה לי שנסענו קצת אחורה בזמן,” אמר רני. “לא רואים את האוהלים של סימפסון, תומפסון וקירקפטריק, ואין זכר גם למלוויהם הערבים, על גמליהם וכבודתם.”

“קצת?” השיב אבבטן, "אם לדעתי אתה שואל, אבות-אבותיהם של סימפסון, תומפסון וקירקפטריק מסתובבים עכשיו ביערות ומחפשים אגוזים למאכל. עכשיו גם המסע לבגדד הוא בגדר חלום שלא יתגשם לעולם. ומי יודע אם בגדד בכלל קיימת כבר? לא אתפלא אם עוד מעט נפגוש את משה רבנו, או אם נגיע לאור-כשדים ונבקר אצל אברהם אבינו, ונפגוש את תרח ואת נחוֹר – "

"גם את שְׂרוּג ואת רְעוּ ואת פֶּלֶג ואת עֶבֶר ואת שֶׁלַח ואת אַרְפַּכְשַׁד – " שמח לרני למנות את אבות-אבותיו של אברהם אבינו.

“ואולי פשוט קמו האנגלים ועזבו אותנו בלילה?” הציע עמשי.

“וגם הזיזו את העצים?” שאל אבבטן, כמנצח.

“מי זה אומר שבגדד איננה?” נכנס דאוד אבו-יוסף לדבריהם. "איזו שטות! זה כמו לומר שחידקל התייבש ונעלם! אין עוד עיר כבגדד בכל העולם כולו! לעולם, לעולם לא אעזוב אותה – "

“וקפיטן יוקי?” העיר רני. “אם הוא הביא אותנו לכאן, סימן שהוא נמצא כאן, בסביבה!”

“מה זאת אומרת, הביא? הרי לא זזנו מן המקום?” התעקש דאוד אבו-יוסף. “רק השטן תיעתע בנו והזיז כאן כמה עצים וגבעות!”

“עלינו לדעת באיזו שנה אנחנו,” אמר אבבטן. “אולי אנחנו בתקופת מוחמד, אולי עוד לפניה, ואז, אין בעייה, יש כאן הרבה יישובים יהודיים בסביבה: בְּיתריב, במבצרי בני קורייטה ובטירות חייבּר, בקַמוּס, בוואדי אלקוּרַא ובתֵיְמָא.”

“בני קורייטה?” אמר דאוד אבו-יוסף, “הלא כעב אבן אסד היה ראש השבט הזה!”

“ולא אתפלא אם הוא עדיין ראש השבט!” אמר אבבטן.

“נצא אפוא לדרך,” התלהב עמשי, “אל טירות אחינו היהודים, המבוצרים.”

עלה דאוד אבו-יוסף על סוסתו, עלו רני, אבבטן ועמשי – איש-איש על גמלו, ועימם גמלו הריק של קפיטן יוקי. והנה החל מכשיר הקשר הקטן של רני מצפצף:

“יש…עות. יש……תוך…מל לחתו… את הג… יש הפרע…”

והקול – מתכתי, צרוד, קולו של קפיטן יוקי! והסוללות – כמעט נגמרות. חלשות מאוד.

“אבבטן! עמשי! שִׁמְעו! קפיטן יוקי משדר אלינו: ‘יש הפרעות, לחתוך את הגמל!’ – אני חושב שאחד הגמלים בלע אותו! השאלה רק – איזה מהם?”

מיד ירדו ארבעתם והסתובבו סביב לארבעת הגמלים, מנסים למקם את קפיטן יוקי על פי כיוון הקשר עימו במכשיר בעל האנטנה הנשלפת. עמשי הסתכל במכשיר בפליאה. הוא אמר כי אכן שמע כבר על מכשיר-האלחוט של המאיור הגרמני פרייהר אוטמר פון שטוצינגן, שעמד בראש פלוגה של אלחוטאים בסביבות נמל חודידה אשר בדרום חצי-האי ערב, בראשית מלחמת 1914, ואולם טרם שמע על מכשיר כה קטן, ואילו דאוד אבו-יוסף התבונן במכשיר בחשדנות רבה, וכינהו “צפצפת השטן”!

לבסוף איתרו את המקום המשוער – בבטן, מתחת לדבשת גמלו של אבבטן, היכן שאוגר הגמל כמאה ליטרים של מים בשתייה אחת, ואלה מאפשרים לו להחזיק מעמד מבלי לשתות, משמונה-עשר ימים בחורף ועד שמונה בקיץ.

עתה עמדה השאלה, כיצד להוציאו? האם לשחוט את הגמל? זה אכזרי מדי, ובייחוד עתה, שאינם יודעים באיזו תקופה בדיוק הם מצויים, ולאיזה אמצעי-תעבורה יצטרכו.

להתקין לו חוקן? נשאר החוקן בציוד המשלחת של סימפסון, תומפסון וקירקפטריק, אשר אחד מהם סבל מעצירות!

לתקוע סכין בצידו ולשלוף את קפיטן יוקי דרך החור? – גם זה צער-בעלי-חיים.

לתקוע לו כף בפה עד שיקיא? – פוי! – ואז נזכר רני בחבל של אבבטן, שלאחרונה ליפף בו פעמים אחדות את מכנסיו, מתחת לעבאיה, והיה נעזר בו כדי לעלות על הגמל ולרדת ממנו.

אספה החבורה עלים וירק בסביבות המעיין, שזרו אותם בחבל שבראשו התקינו קרס זעיר, וחיכו זמן רב להתפקע עד אשר סיים הגמל ללעוס ולבלוע את רובו, לבד מקצהו שאותו קשרו לבליטת-העץ שבכר הגמל שלפניו.

זירוז קצר של שני הגמלים, לאחד לפנות קדימה, “הַיְט, הַיְט!” – לֵך, לך! – ולאחֵר להישאר נטוע על מקומו, “גִיף! גִיף!” – עמוד, עמוד! – בהטייה לאחור. ומתוך פיו הגבוה של הגמל, מבין שיניו הצהובות, מעל צווארו הארוך שמסתיים בזקנקן, ובחירחור עמוק שנבע מתוך לועו הפעור – קפץ איזה חפץ עגול, מבריק, וטס היישר אל המעיין, כצפרדע שמתגעגעת לטבול בבריכה.

ובעוד רגע הופיע מאחורי אחד הדקלים – קפיטן יוקי, במלוא הדרת חליפתו הלבנה, שאותה עטף מיד בעבאיה כהה. השמחה היתה רבה, ודאוד אבו-יוסף אף הודה שמעשי-פלאים שכאלה לא שמע ולא ראה מימיו, גם לא בסיפורי אלף לילה ולילה וּבְכַּלִילַה וְדִימְנַה לְבַּיְדַבַה ההודי.


*


ושוב יצאה השיירה לדרכה – דאוד אבו-יוסף בראש, על סוסתו, ואחריו – קפיטן יוקי, רני, אבבטן ועמשי, איש-איש על גמלו.

“האם גיליתם דברים חדשים בהיעדרי?” שאל קפיטן יוקי.

רני סיפר לו מה התרחש, והצניע את סבלותיו בשלושת הימים שהלך לבדו במידבר, ואת עזרתו לדאוד אבו-יוסף בהדיֶה. ולסוף הראה לו את הכתובת אשר העתיק משולחנם המתקפל של סימפסון, תומפסון וקירפטריק.

“זוהי ידיעה חשובה, חשובה מאוד!” אמר קפיטן יוקי. קִינָנָה אִבְּן-אִלְרַבִּיעַ היה היחיד שידע את סוד אוצרותיהם הגנוזים של יהודי חייבר במצודת קמוס!"

“ואנחנו נגיע לשם?”

“בוודאי. הלא לשם כך יצאנו לדרך.”

“רגע אחד, מה השנה?” שאל אבבטן, כהרגלו.

“אנחנו בחודש מרס, שנת 627 לספירה.”

“יָה!” קרא רני, ואבבטן נדהם. לא תיאר לעצמו – עד כדי כך!?

“מילא, את תֶּרַח לא תראה!” ניחם אותו עמשי. “הבה נצא לדרך, אל מבצריהם של בני קורייטה!”

“אל יהודי חייבר!”

לא הספיקו להרחיק לכת והנה הִזְעִיר אותם קפיטן יוקי וצררם בתנופה אחת – והם טסו מרחק כמה ימי-רכיבה דרומה-מזרחה, היישר אל בני-קורייטה, אל כעב אבן אסד!


*


המשלחת הגיעה אל ביתו של כַּעַבּ אִבְּן-אַסַד, במצודתם המרכזית של בני-קורייטה, ביום שישי לפנות-ערב. כעב היה גבר גבה-קומה, עטור זקן עבות, ומפלי שערו קלועים צמות כדרך הבידואים. לבוש היה בגלימת משי צבעונית, חגור אבנט וחרב מהודרת, ולראשו כיפת משי צבעונית. נראה היה כצירוף לא-רגיל של רב יהודי ולוחם בידואי.

הוא לא נראה מתפלא על בוא המשלחת, אף לא טעה לחשוב אותם לערבים למרות אדרותיהם והכאפיות עם העקאל לראשיהם. מה עוד שאבבטן הקדים ואמר:

“מר אבן-אסד, אנחנו, יהודים מן הדורות הבאים, באנו לבקר אותך, במסגרת חיפושינו אחר יהודי המידבר.”

“ומדע דווקא אני זכיתי לכבוד הזה?”

“כי שמך ושמע מעשי גבורתך עתידים להיזכר בקורות עמנו כל עוד חיים יהודים בעולם. משוררים יכתבו על אומץ ליבך, וסופרים יפארו זיכרך.”

“לא בשורה טובה היא,” קימט אבן-אסד מצחו. “אילו שלווים היו חיי, וסופי בזיקנה ובשיבה טובה, אולי לא היה איש זוכרני.”

הכול שתקו משום הנימוס. מהחדר הסמוך הציצו ילדיו: אסד הצעיר, וזוּהרה אחותו.

“האין זו זכות גדולה להיכנס להיסטוריה היהודית?” שאל אבבטן.

“זכות הנקנית בדם,” חייך כעב אבן-אבד בעצב, "וחוששני כי קרוב הוא מאוד המועד לבוא – "

“יש לכם בעיות?” שאל רני.

כעב אבן-אסד לא ענה. הוא ביקשם לשבת על הכרים והספות אשר בחדר רחב-הידיים, בבית האבן הנישא על צלע הר גבוה, במצודה הגדולה שמשקיפה על פני העמק הפורה, והתנצל על כי אינו יכול לקבלם ברוחב-לב, כמנהגו בהכנסת-אורחים מימים-ימימה, וזאת בגלל המצב הקשה.

“מה בדיוק קרה?” התעניין לדעת אבבטן.

“נראה כי מוחמד לא יסיר את המצור מעלינו אלא ימשיך במלחמתו.”

“אין לכם עימו הסכם הפסקת-אש?” שאל רני.

“מוחמד?” מיהר אבבטן לשלוף עיפרון וביקש מרני בהשאלה את מחברתו. הוא החל כותב ראשי-פרקים לסיפור הבלעדי לעיתונו, “העצלן הצעיר”, מפי כעב אבן-אסד בכבודו ובעצמו.

"כן. באתם בצל קורתי ביום העשרים וחמישי למצור שהטיל עלינו מוחמד. כלום לא ראיתם את מחנהו הצר עלינו למטה? אנשיו השתלטו על שדותינו הפוריים, על גני-התמרים על נחלי-המים – "

“ולא פניתם לאו”ם?" התבלבל רני בסדר התקופות. ואולם כעב אבן-אסד המשיך מבלי להתייחס לשאלתו, שאותה כמובן לא הבין.

“הן יודעים אתם כי לבד מן החקלאות עוסקים אנו גם במסחר, במתן שירות ועזרה לשיירות ההולכות במידבר, בצורפות בכסף ובזהב וכן בעשיית כלי-נשק, כי רבים בקירבנו הצורפים וחרשי-הברזל. גם הקמנו מצודות חזקות ומבוצרות כדי להגן על עצמנו מפני ההתקפות של שכנינו הבידואים. והנה, לאסוננו, לפני שנתיים, בשנת 625, נכנעו במצודותיהם אחינו היהודים בני-נָדִיר, בפני מוחמד. ושנה לפני כן, ב-624, נכנעו לפניו בני השבט היהודי קַיְנוּקָאָה. אמנם, בשני המקרים התיר מוחמד לנכנעים לצאת מקומותיהם, בלי נשק, וכמעט בלא רכוש, רק משא גמל לכל אחד מבני-נדיר, וכלום לבני קַיְנוּקאה. אחינו בני קינוקאה גלו לעבר-הירדן המזרחי, לארץ הבשן, לאדרעי, ואילו בני-נָדִיר, מקצתם פנו לחייבר, השוכנת צפונה לחבל-ארץ זה שלנו, יתריב שמו, וחלקם רחוק יותר, ליריחו ולאדרעי.”

“האם אוייב היה מוחמד לכל בני-עמנו, תמיד, מראשיתו?” שאל רני.

“לא. זה סיפור מסובך, ומי יודע מה יהא בסופו. תחילה היה מוחמד בידידות עם בני-עמנו וגם למד והושפע הרבה מיהודי יתריב. הוא קיווה שאנחנו, אהל-אלכּתאב, אנשי הספר, כלומר – עם התנ”ך, המאמינים באלוהים, באל אחד, נקבל את נבואתו ונהיה למאמיניו. ולכן גם קיבל הרבה ממצוותינו וממנהגינו. ואולם משנוכח לדעת כי איננו מקבלים את אמונתו החדשה, ואפילו מתנגדים ולועגים לה, החל מתרחק מאיתנו. הוא שינה פקודתו הראשונה למאמיניו כי יכוונו פניהם לירושלים בתפילתם, וציווה עליהם כי מעתה יכוונו פניהם בתפילתם למכה ולהיכל הכעבה, זו האבן השחורה, הקדושה לערבים. וגם את צום יום-הכיפורים ביטל, ותחתיו הנהיג את חודש הצום הקדוש לערבים מימים קדמונים, הוא הרמדן.

"לא רק בהתנגדות שלנו נתקל מוחמד. הלא מעיר מולדתו, מכה, נאלץ להגר בשנת 622 אל יתריב, אשר את שמה הפכו מאמיניו, והיא קרוייה בפיהם כיום – אִל-מֶדִינָה, מדינת א-נבִּי, כלומר, עירו של הנביא.

“ומדוע היגר מוחמד ממכה? בגלל התנגדותם של הערבים, שרובם עדיין עובדי-אלילים – לאמונתו החדשה. אמונה זו, ש’אין אלוה מבלעדי אלוה' – אומרת בעצם דבר דומה למה שנאמר כבר בתנ”ך שלנו – שיש רק אל אחד, ולא שלוש מאות אלילים שאותם עובדים הערבים בכעבה.

"נלחמנו, שבטי ערבים ויהודים גם יחד, במוחמד, ואולם כוחו הולך וגובר, ובייחוד לאחר שניצח בקרב בָּדְר, לפני שלוש שנים, בחורף של שנת 624, את הקוּרַיְשִׁים, בני השבט הערבי התקיף, שבהם גם מבני משפחת אשתו, והם היו רבים מאנשיו בכוחם ובמיספרם.

"מוחמד ניצל את הפירוד אשר קיים, לצערי, בין שבטינו היהודים: בני קַינוּקָאָה, בני נָדִיר, בני קורייטה ויושבי חייבר, והצליח גם לזרוע שינאה כלפינו בקרב בני-בריתנו, השבטים הערבים מבני קוּרַיְשׁ וְעַ’טַפַן, אשר נלחמו תחילה בחזית אחת עימנו נגדו. וכך הכניע את בני קינוקאה ובני נדיר, ועתה הוא צר עלינו כבר עשרים וחמישה יום, והלחם אוזל אצל הנצורים, והמצור מציק להם ובליבם אימה גדולה. בעלי בריתנו הערבים, בני קוּרַיְשׁ ועַ’טַפַן, עזבו אותנו ונותרנו לבדנו סגורים במבצרינו. והנחלים, השדות וגני-התמרים, מקור עושרנו ומזוננו – נפלו בידי הצרים.

"על חטאי אני מודה – כאשר הופיע חוּיֵי אִבֶּן-אַחְטָבּ, והוא מנשיאי שבט בני נָדִיר, הופיע כפליט לבקש מקלט אצלנו, בני קוּרַיְטָה, לא הסכמתי בראשונה לקבלו, כי בעת שלחם מוחמד בבני נדיר, עדיין היינו אנחנו, בני קורייטה, בני-בריתו. ואולם עד-מהרה הצליח אבּן-אחטב להעמיד אותי על הסכנה הצפוייה לנו, בתור יהודים, ממוחמד, ועל הסיכוי לנחול עליו ניצחון אם נלך כנגדו יחד עם בעלי-הברית הערבים החזקים, מבני קוּרַיְשׁ וְעַ’טַפַן.

“וכך אמנם עשינו, אך כפי שכבר סיפרתי לכם, לרוע מזלנו הצליח מוחמד להדוף את מחננו בן עשרת אלפי הלוחמים, שעה שביקשנו להסתער על מֶדִינָה פתאום. הדף אותנו בתכסיסים ובהגינו על העיר בחפירה עמוקה, ולאחר שעלה בידו, כפי שכבר הזכרתי – לזרוע שינאה בין בעלי-בריתנו בני קוּרַיְשׁ ועַ’טַפַן – לבינינו, פנה ועלה מיד לעברנו בראש שלושת אלפים מאנשיו.”

שעה שדיבר ירדה חשיכה ונכנסה השבת, ורק אור עששיות-השמן, שהודלקו מבעוד יום, האיר בחדר. אשתו וילדיו של אבן-אסד הצטרפו, ועל גבי המחצלת הוגשה ארוחת-ערב דלה. מעט תמרים ותאנים מיובשות. יין טעים בגביעי-זהב, מעשה צורף מבני קורייטה, שעליו קידש אבן-אסד. ופיתות שתיים, יבשות כקרש, שעליהן בירך, ושבר וחילק למסובים, כשהוא טובל אותן במלח.

רני יש ליד זוּהָרָה, שהיתה כבת-גילו, שחורת שיער ועיניים, וצחת עור ויפה מאוד, ולידו אחיה הבכור, אסד, שנקרא על שם סבו. הליכותיהם היו עדינות מאוד, כבני-מלכים, למרות שהיו רעבים זה כמה ימים. ליד זוּהרה ישבה נערה מבוגרת ממנה, יפהפייה אף היא, סַפְיָה שמה, והיא בתו של חויי אִבְּן-אַחְטָבּ. היא הגיעה אל בני קורייטה כפליטה, יחד עם אביה ובני-משפחתה, ולאחר זמן לא רב התיידדה עם משפחת אבן-אסד והירבתה לשבת עימם.

רני היה מלא התפעלות על כך שהוא יושב עם יהודים מלפני אלף וכמה מאות שנים, ואינו חש כל זרות כלפיהם.

קפיטן יוקי יצא לרגע לחדר השני וחזר ועימו קערה גדולה של צימוקים ושקדים ותמרים, וגם – הפלא ופלא! – חלה גדולה, זרוייה שומשומין, לא טרייה ביותר, שאותה נשא כנראה עימו במוקטן בכל נדודיהם, במשך עשרות ומאות בשנים.

“הרשו נא לי לכבדכם מצידתנו, שלקחנו עימנו לדרך,” הפציר בהם.

לבסוף נענו, אך לא כמתנפלים על האוכל. ולהפתעתו של רני גם לא הרגישו שעל החלה הודבקה פתקית של מאפייה תל-אביבית, ואילו חבילת התמרים – באריזת עין-גדי!

“יש לך ארוסה?” שאלה זוּהרה.

רני הסמיק. “בגיל שלי?”

“ההורים שלך לא מצאו לך עדיין ארוסה?”

“ההורים?”

“אלא מי? המשפחות קובעות מי יתחתן עם מי.”

“יש לי חברה בכיתה,” נזכר רני, “קוראים לה נֶלִי. כשנופלת לה או לי שערה מהריס, אנחנו מפריחים אותה באוויר ומבקשים מישאלה – שיהיו לנו שנים-עשר ילדים!”

“אז אתם מאורסים?”

“אני לא בטוח.”

“אבא שלך כבר בטח דיבר עם אביה?” התכוונה זוּהרה לאבבטן.

“הוא לא אבי.” אמר רני.

“חבל,” אמרה זוהרה, “כי אז היה יכול לדבר עם אבא שלי.”

עמשי ודאוד אבו-יוסף ישבו לצדדיו של כעב אבן-אסד והסתודדו עימו. לפתע נפתחה הדלת ושליח בא לקרוא לאבן-אסד אל מועצת הלוחמים.

“אורחיי אתם, ועליכם לבוא עימי,” אמר בקומו. המשלחת כולה הצטרפה אליו, לאחר שנטלו ידיהם, כמוהו, בגביע קטן, רק קצות אצבעותיהם.

רני נפרד בצער מזוהרה ואחיה, ומסַפְיָה, אשר רק עתה החל מתיידד עימם, ומאוד רצה להציג בפניהם את פעולת מכשיר הקשר הקטן שנשא עימו מן המאה העשרים ואת המקל-רובה! אוהו!


*


כעב אבן-אסד וחוּיֵי אבו-אחטבּ ישבו בראש המועצה. אור נרות-השמן האיר את פניהם. גביעי-היין לפניהם. ולצידם חרבותיהם, שריוניהם ורומחיהם. חויי אבן-אחטב היה לבוש גם הוא אדרת-משי צבעונית מהודרת, וגם הופעתו אמרה גבורה, אך על פני השניים היה נסוך עצב רב, כי ביקשו להציל את נפש אחיהם, ולא ידעו אם יצליחו במשימתם. הלא איש בחיג’אז, ובכל הארץ כולה, לא בא לעזרתם, אפילו לא אחיהם היושבים מהלך ימים אחדים צפונה – יהודי חבל חייבר.

סביב לנכבדי השבט ישבו, לאור עששיות-שמן מהבהבות, רוב הלוחמים היהודים, מאלה שלא היו אותה שעה במשמרת, והם כמה מאות אנשים עזים, אך מרי-נפש ומיואשים. ולצידם חרבותיהם, רומחיהם, שריוניהם ומגיניהם, כולם תוצרת חרשי-ברזל מבני קורייטה. חיל כבד ועצום מאוד.

פתח כעבּ ואמר אל אחיו:

“אחיי היהודים, הלא ראיתם את הרעה אשר ירדה עלינו. אני רוצה להציע לפניכם שלוש הצעות. בחרו אתם באשר תרצו.”

"דבר! דבר כעבּ – " אמרו לו.

“ההצעה הראשונה היא שתלכו אחרי אותו אדם, מוחמד, ותאמינו בו, חֵי נפשכם! – כלום לא התברר לכם כי נביא שלוח הוא, וכי שמו רשום בספרים הקדושים! והלא אם כך תעשו – תוכלו להציל את חייהם ורכושכם ונפש בניכם ונשותיהם!”

“הוא מבקש מהם להמיר את דתם!” אמר רני.

בעיני דאוד אבו-יוסף ניצת זיק פראי, והוא לחש: "שימו לב שהוא אומר אתם, לא אנחנו. זאת אומרת שליבו אינו שלם כלל עם ההצעה. הוא לא יתאסלם לעולם. רק לנסות אותם הוא רוצה! לראות אם הם מוכנים לצאת לקרב! זיכרו את דבר השיר: 'אילו קיבלנו עצתך בכלי-זין! – "

ואכן, הצעתו הראשונה של כעב אבן-אסד עוררה עליו זעם רב, זעם שהיה אצור באנשים הנצורים האלה, ומקירבם נשמעו קולות שהלכו וגברו:

“לא נעזוב את חוקי-התורה לעולם!”

“ולא נמיר אותם באחרים לנצח!”

“שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד!”

“ומוחמד, בעינינו, איננו שליח אלוהים!”

כעב הרגיע את המהומה שקמה, ולמרות המצב החמור, דומה היה שהוא גם נהנה לרגע מתשובת בני שבטו. ואז הוסיף לדבר אליהם, וקולו חמור וקשה שבעתיים מדבריו הקודמים:

“אם ממאנים אתם להמיר את הדת, אני מציע לכם להרוג את בנינו ונשינו, ואחר-כך נצא אל מוחמד בחרבות שלופות! לא נשאיר מאחורינו רכוש, אף לא במשא גמל אחד, ואז נילחם עד אשר ישפוט אלוהים בינינו ובין מוחמד. אם נמות – ומתנו. ולא נשאיר אחרינו זרע בחיים. ואם נתגבר – חי נפשי כי נמצא נשים ובנים, ושבטנו לא ייכחד!”

דבריו אלה הותירו תחילה את הנוכחים מוכי-הלם ואילמים כולם.

"הלא כך בדיוק הציע אלעזר בן-יאיר במצדה לפני, לפני – " לחש רני ונעצר לרגע, נזכר בזוּהרה היפה, היושבת עם אימה ואחיה, ובסַפְיָה חברתה.

“לפני חמש מאות וחמישים וחמש שנים!” קבע קפיטן יוקי, שנעזר במחשב.

“הדמיון קיים רק בחלק הראשון של ההצעה,” אמר עמשי. “במצדה הרגו מדעת לא רק את נשיהם וילדיהם אלא גם איש את אחיו, מרצונם, כדי לא ליפול בידי הרומאים. ואילו כאן מציע כעב אבן-אסד להרוג רק את הנשים והילדים, ואילו השאר, כל הגברים הלוחמים, עזים ומרי-נפש ואין עימם דבר להפסידו – ינסו לפרוץ את המצור בקרב-ייאוש, וייתכן שחלקם יצליחו. אין לך כוח בעולם שיכול לעמוד בפני לוחמים נואשים כאלה!”

“אבל זה לא מוסרי!” אמר אבבטן, "לשחוט נשים וילדים! את הקרובים לך ביותר! זה מזעזע אותי – "

“ולהיחלש כולם ברעב ובמצור עד אשר ייכבשו בנקל וימותו אולם, זה יותר מוסרי?” שאל עמשי.

דאוד אבו-יוסף שתק.

ואולם בני קורייטה לא שתקו. “אם נרצח את המסכנים, למה לנו חיים אחריהם?” – ובפניהם של כמה מלוחמים אלה, יהודי המידבר, עלו והופיעו דמעות. הם העלו במחשבתם את ילדיהם ונשותיהם המתגוללים רעבים וצמאים בחדרי המיבצר הסמוכים, וחלקם חולים ומתעלפים. הם לא היו כה קנאים, או כה מיואשים – כגיבורי מצדה. ורבים מביניהם חשבו כי חייבת להימצא דרך אחרת, פחות קשה, כדי לצאת בשלום, יחד עם בני-משפחתם, מן המצור הזה.

וכעב המשיך לדבר אליהם.


 

פרק עשרים ושבעה

טעותו, עצתו וסופו של כעב אבן-אסד, גיבור יהודי שהיה יכול לשנות, בשעתו, את פני ההיסטוריה העולמית.


וכה אמר להם כעב:

“אם אין אתם מקבלים את שתי ההצעות הקודמות, קבלו את הצעתי השלישית. הנה ליל שבת הלילה הזה. ייתכן כי מוחמד ואנשיו אינם מאמינים כי נצא לתקוף אותם דווקא בלילה הזה. לכן, הבה נצא מן המבצר, אולי יעלה בידינו להכות את מוחמד ורעיו בהפתעת-פתאום!”

ניכר היה כי זוהי תוכניתו היחידה של כעבּ אבּן-אַסַד, ולא העלה את שתי ההצעות הקודמות אלא כדי שייווכחו כי אין ברירה אלא לקבלה. אך נראה כי לא ציפה לתגובות הנזעמות שבאו עתה מקרב קהל היהודים:

“כלום נבטל את מצוות השבת ונעשה הלילה את אשר לא עשינו אף פעם?”

“הלא יודע אתה כי היהודים אשר העיזו לחלל את מצוות השבת – פגע בהם אלוהים!”

“שום כלי-זין אינו מצדיק חילול שבת.”

“שבת! שבת היום!”

“התבייש לך, כעב! אם לא תקפיד כראוי על שמירת השבת – לא נתמוך בך עוד להיות ראש שבטנו ולא נסור למשמעתך!”

כעב החוויר והיה כנדהם. האלה הם אנשיו? האם השתגעו היהודים האלה?

“שמעו!” – צעק לעומתם, “מימיכם! מיום שילדו אתכם אימותיכם, לא זכיתם ללילה אחד של אומץ-רוח!”

ורני שאל אף הוא, בחשאי: "האם השתגעו היהודים האלה? מה, הם לא יודעים? והלא כתוב: ‘הבא להורגך השכם להורגו!’ – וכתוב: ‘פיקוח-נפש דוחה שבת!’ – איזה מזל שבמדינת-ישראל לא מתחשבים בשטויות האלה ויוצאים למלחמה אפילו בשבת, אם צריך, כמובן! כן, אפילו הדתיים נוהגים כך! הלא אחרת יכול כל אוייב לחשוב שאפשר תמיד לתפוס אותנו, הישראלים, בשבתות ובחגים שלנו, ולהפתיענו בהתקפה פתאומית – "

“אל נא תמהר כל כך לחרוץ מישפט, רני,” אמר אבבטן. "המצרים עתידים להפתיע אותנו בצהרי יום-הכיפורים בסיני, בעוד, בעוד – "

“אלף שלוש מאות ארבעים ושש שנים!” עזר לו קפיטן יוקי, שהשתמש שוב במחשב.

“שמעו,” אמר עמשי, "אני איני מבין כלל על איזו מלחמה אתם מדברים, אבל המצב כאן נראה לי רציני מאוד ואנחנו חייבים לעזור לכעב אבן-אסד, כי תוכניתו היא היחידה שיש בה סיכוי כלשהו להציל את בני קורייטה. אנחנו יכולים לעזור להם, ברובים שלנו. איש אינו מכיר כאן עדיין כלי-נשק – "

“כלי-זין!”

“כן, כלי-זין משוכללים שכאלה!”

עוד בטרם סיים עמשי את דבריו קפץ דאוד אבו-יוסף וניצב ליד כעב אבן-אסד. ממוצע-קומה, כתפיו רחבות, על ירכו תלוייה החרב הענקית, פניו המכוערים ואפו הגדול, המכוסה חטטי מחלת אבעבועות ישנה, קדרו-סמקו ברוגז עז, ועיניו בערו במבט מזרה אימה.

“שמעו לי, יהודי קורייטה!” הרעים עליהם קולו, “אין עצה טובה מזו של מנהיגכם, כעב אבן-אסד! זו הדרך היחידה הפתוחה בפניהם להציל את נפשותיכם ולגבור על אויביכם. גם אני אצא עימכם למלחמה, ובמו-ידיי אחטוף את הנביא כבן-ערובה ולא אחזירנו חי לידיהם עד אם יסירו את המצור מעליכם ויסגירו לידיכם את כל נשקם, גמליהם וסוסיהם!”

ואולם גם דברי דאוד אבו-יוסף לא עזרו. כמו אל האוויר דיבר. בזה אחר זה קמו יהודים בקהל והזכירו כי הנה הסכים מוחמד לשלוח לנפשם את בני קינוקאה ואת בני נדיר, ועל כן מן הראוי לערוך מכתב-שלום ולשלוח עוד הלילה אליו, אל שליח האלוהים, מוחמד רָסוּל אַלְלָה.

“אל תעשו זאת!” זעק דאוד אבו-יוסף, “יהודי קורייטה! קבלו את עצתו של כעב אבן-אסד, אחרת – סופכם המר יבוא, ודם יהודים יישפך כמים!”

“מי אתה, הזר, הבא להשיא לנו עצות?” נשמעו קולות רוגז על תחזיתו הקודרת. והיו אנשים שסתמו אוזניהם בידיהם כדי שלא לשמוע, ואחרים צעקו והאשימו:

“ודאי מרגל אתה, רעל אתה מטפטף בין שורותינו, ומוחמד שלח אותך בחשאי כדי להסית אותנו לצאת למלחמה נגדו ובכך לגרום לאובדן כולנו!”

“הבה נאסור אותו!” נשמעו קולות נוספים, “ונחקור אותו היטב וכך נדע אם אמת דובר האיש או אם בא להסגירנו בידי אויבינו!”

“טיפשים!” מילמל אבבטן. “טיפשים אומללים! הלא בעוד ימים אחדים יכרתו הערבים את ראשי כל אלה בכיכר השוק במֶדינה!”

“מדוע אתה נכנע להם?” פנה דאוד אבו-יוסף אל כעב אבן-אסד, “אתה, בן-האריה! נשיא על אריות המידבר!”

אסד בערבית פירושו – אריה.

"אלוהים היכה אותם בסנוורים. הנה, שמע במו אוזניך – " נאנח כעב. “אינך יכול לצאת עם אנשים אלה לקרב!”

ואכן, בקרב היהודים רבו הקולות המסתמכים על הדרך בה נהג מוחמד ביהודים שאותם הכניע בפעמים הקודמות. “את חיינו נציל!” אמרו, “ומה חשיבות יש לכל היתר? לרכוש? לתהילה? נצטרף אל אחינו היהודים שביריחו ובאדרעי, ונחדש תפארתנו מבלי להיות נתונים לחסדיו של הנביא החדש!”

דאוד אבו-יוסף לא ויתר, ורצה לתקוף במו-ידיו את האנשים אשר עתה התיישבו לכתוב את כתב-השלום, שהיה למעשה מכתב-כניעה. ואולם יהודי קורייטה הקיפו אותו בארשת-פנים זועמת ונואשת, ואיימו להשליך אותו ואת חבורתו מראש החומה אל מחנה מוחמד אם לא יחדל להסית את היהודים לחלל את השבת ולצאת לקרב אשר כישלונו מובטח.

ואולם הם עצמם לא היססו לחלל את השבת בכותבם את המכתב למוחמד!

“הבה נלך!” אמר קפיטן יוקי בעצב. “האנשים האלה אינם יכולים לזוז מדעתם. גורלם נקבע. הדבר ידוע.”

“לא נכון!” טען רני, "אנחנו יכולים להתגנב אל מחנה מוחמד ולקחת אותו עימנו בשבי. יש לנו אמצעים משוכללים שאין לאיש מבין הנלחמים כאן! אפשר גם לשדר אליו, במכשיר-הקשר, דברים שיבלבלו אותו, להפחיד אותו בקולות האלה, כאילו מהשמיים – "

“רני צודק!” התלהב אבבטן, “כל תולדות העם היהודי יהיו אחרים! אולי נעצור את התפשטות האיסלאם מראשיתו! תארו לעצמכם – אילו מוחמד היה נהרג בקרב עם בני קורייטה, והם היו מנצחים ושולטים עד היום, יחד עם יהודי חייבר, בחצי-האי ערב!”

“אל תגיד זאת בקול רם כשנחזור למדינת ישראל,” ביקש קפיטן יוקי, “כי לצערנו יש בה יהודים אשר אם רק ישמעו את דבריך יטענו כי חיג’אז היא נחלת אבותינו! – וחוץ מזה, הלא יודעים אתם כי אין אנו יכולים לשנות את ההיסטוריה, רק להתבונן בה. וכלום חסרים אויבים ליהודים גם מבלי האיסלאם, והאם כל המוסלמים, בכל הדורות, הם אויבינו? תהיינה גם תקופות אחרות, טובות יותר, ושום מעשה קיצוני אחד, נועז ככל שיהיה, לא ישנה את מהלך ההיסטוריה של העם היהודי, לטוב ולרע. תולדותינו היו תמיד הצטברות של הרבה מעשים קטנים, של חיי אלפי ומאות-אלפי בני-אדם, אשר אפילו אנחנו, עם הרובים שלנו ומדחסי-החלל ומכשירי-הקשר וכל שאר האמצעים המשוכללים שבידינו – לא נוכל, וגם אסור לנו, לשנותם במעשה אחד ויחיד!”

“אז זה סוף המסע שלנו?” אמר רני באכזבה. “לשם כך יצאנו לפגוש את יהודי המידבר ואת כַּעַב אִבְּן-אַסַד, ומשפחתו?”

“עדיין לא. עוד לפנינו המסע אל יהודי חייבר, והניסיון לגלות את אוצרותיהם. ובאשר לכעב, הלא שמעת – הוא עצמו סירב בשעתו להצטרף לבני-נדיר כנגד מוחמד, ועתה מודדים לו יהודי חייבר באותה מידה!”

“מי היה מאמין? אלמלא טעותו של כַּעַב,” מילמל אבבטן, “הלא יכולנו להיות היום מלכי כל המידבר הזה אשר אוצר הנפט הגדול ביותר בעולם טמון תחת חולותיו!”

"אילו היו בני קורייטה משנים את דעתם, אז, אולי – " אמר קפיטן יוקי. ולא פירש.


*


בקשתם של בני קורייטה ממוחמד כי ינהג עימם כפי שנהג עם אחיהם, בני-נדיר, לא התקבלה, והוא דרש מהם כי ייכנעו לפניו כניעה ללא-תנאי. ובבוקר, כאשר פתחו בני קורייטה את שערי המיבצרים, תפסו הערבים את כל הגברים, אסרו אותם בחבלים והשליכום לבורות-כלא בפקודת מוחמד. כל הכלים, כל כלי-הנשק, הבגדים, הרהיטים וכל אשר היה ליהודים במיבצריהם – נצבר אל מקום אחד. נמצאו אלף וחמש מאות חרבות, שלוש מאות שיריונים, אלף רמחים, אלף וחמש מאות מגינים, והרבה כדי יין שנשפכו על ידי המוסלמים, האסורים בשתייתו.

השבויים הועברו למֶדינה. ומוחמד יצא אל שוק העיר וציווה לחפור בו חפירות. ואחרי כן פקד להביא את השבויים וציווה לכרות את ראשיהם בכיכר השוק, וגופותיהם הושלכו אל החפירות. מיספר השבויים היה כשבע מאות, ובתוכם חויי אבן-אחטב וכעב אבן-אסד, נשיא בני קורייטה.

וככה היו הולכים ומעבירים את בני קורייטה לגרדום בכיכר השוק, אחד-אחד במצוות מוחמד העומד שם, עד אשר נקרא גם כעב אבן-אסד. הוא היה עטוף בגלימת-משי בשלל-צבעים, ובלכתו אל הגרדום קרע את בגדיו מכל עבר למען לא יחלקום ביניהם המוסלמים. החפירה היתה מלאה גופות יהודים ערופים וראשים כרותים, וכל המראה היה מזעזע ומזוויע אך כעב אבן-אסד צעד זקוף, למרות ידיו שנקשרו על עורפו, וכשהגיע אל הגרדום, פנה אל מוחמד ואמר לו:

“מי שבוגד באלוהים – יפגע בו אלוהים וגם סופו יבוא במהרה!”

אחרי כן צנח, וראשו נכרת.


*


“שלוף אותו!” צרח רני רגע לפני כן. “קח אותו עימנו לפני שגם ראשו שלו ייכרת!”

אך קפיטן יוקי שתק, וכמוהו שתקו גם אבבטן, עמשי, ואפילו דאוד אבו-יוסף. יושבים היו כולם על גמליהם, ודאוד אבו-יוסף על סוסתו, בראש גבעה קרובה, או אולי היה זה בתוך בועת-עור כחלחלה, שקופה, המרחפת בשמיים, בחללית המתחילה לנסוע בזמן? – דמויות חבריו של רני למשלחת כמו הלכו וקפאו, הלכו והיטשטשו.

“זוּהָרָה!” פרץ רני בקריאה נואשת, "היכן את? לידֵי מי נמכרְת כשפחה? זוהרה, זוהרה! – " נחנק קולו, "אינני רוצה לראות את יהודי חייבר! אני רוצה הביתה – " בכה בכי מר, ותוך כדי כך החלו מתרוממים, מתרחקים צפונה ומתקדמים בזמן, והכול מתרחש לפניהם במהירות שיגעונית – מלחמות, ערים נבנות ונהרסות, שדות ועצים צומחים וקמלים, יום-ולילה מהבהבים בשחור-לבן, עונות השנה מתחלפות ורודפות זו את זו, שיטפונות, בצורת, וגמלים נולדים, גדלים ומתים כהרף-עין –

בבגדד, עיר לא גדולה ובה ארמונות ומסגדים אחדים, על שפת החידקל הרחב והחום, הורידו את דאוד אבו-יוסף על סוסתו בשנת 1875. משם המשיכו, מעל דמשק, אל המושבה הקטנה בגליל, שם הספיקו להוריד את עמשי עם מתנת גמל ומטבעות-כסף תורכיות, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ומשם –

בחזרה לתל-אביב.

אבבטן ירד בתחנה המרכזית והספיק לעלות על האוטובוס האחרון לעצלתיים, ואילו את רני החזיר קפיטן יוקי היישר אל מיטתו.

ושלושת הגמלים הנותרים?


 

אחרית דבר

אחריתם של יהודי חייבר.


ומה אירע ליהודי חייבר?

כשנה לאחר המאורעות המסופרים בפרק הקודם באה גם שעתם. אולם המלחמה בחייבר לא היתה קלה כל כך, והתרחבה עד כדי מלחמה גדולה. בחייבר היו מיבצרים רבים אשר תוקנו וחוזקו כראוי, ותושביהם הגנו עליהם בחירוף נפש. גם רבים מנבי-נדיר, אשר גלו לחייבר, הלהיבו את אחיהם לגבורה ולמלחמה.

מנהיגם של בני חייבר היה קִינָנָה אִבְּן-אִלְרַבִּיעַ, מבני-נדיר הגולים, איש תקיף ואמיץ אשר כוננה בשם “מלד היהודים”. לצידו עמד גיבור גבוה כענק בשם מַרְהַבּ, שהיה נודע בתנופת חרבו. ארבעה-עשר אלף איש גייס מוחמד למערכה, שנמשכה כחודשיים שלמים, באביב שנת 628. ראשית מעשיו היתה גם כאן לכרות את דקלי-התמרים ולהתקיף את המצודות הקטנות, אשר נפלו לאחר התנגדות קצרה.

אך יותר מכולן התקשה לכבוש את מצודת קָמוּס, אשר שכנה על שן סלע מוצק, ויושביה היהודים הגנו עליה בגבורה והדפו פעמים רבות את אנשי מוחמד המסתערים עליהם. מרהב, שחפץ לנקום את דם אחיו חָרִית, אשר כבר נפל במלחמה, דרש כי עַלִי, שר-צבאו של מוחמד, ייצא לקראתו למלחמת-שניים, וכך נפל מרהב גם הוא.

לאחר מאמצים רבים עלה בידי האויבים להבקיע אל מצודת קמוס. הם עינו, שבו, הרגו ובזזו כאוות-נפשם. קיננה נפל אף הוא בשבי והם עינו אותו כדי שיגלה את האוצרות הגנוזים של יהודי חייבר, אולם הוא עמד בעינוייו ומת בייסורים קשים מבלי גלות דבר.

לאחר שהובקעה מצודת קמוס, נפלה רוח היהודים הלוחמים בשאר המצודות, וכולן נכנעו, אך ניתנה ליושביהן הרשות לצאת מהן אל כל מקום אשר ירצו. לאלה מבין היהודים, שלא נהרגו ולא נשבו, התיר מוחמד להישאר כאריסים על אדמתם, כי לא היו בין הערבים כאלה אשר ידעו את עבודת האדמה. על היהודים היה למסור לו מעתה את מחצית תבואתם ויבולם, ואילו רכושם המיטלטל היה כולו שלל לאויביהם. לוחמיו של מוחמד שבו לבתיהם כשהם טעונים בעושרם של היהודים, בעמל כפיהם מדורי-דורות.

באותה שנה נפלו בידי מוחמד גם ואדי אִלְקורָא ותַיְמָא, צפונית לחייבר, ובהם ישבו אחרוני השבטים היהודיים החופשיים בחיג’אז. אך גם להם הירשה מוחמד להישאר על מקומם כאריסים, באותה תנאים.


שתי נערות יהודיות יפות הביא עימו מוחמד ממלחמתו בחייבר. סַפְיָה, בת שונאו-בנפש חוּיֵי אבן-אחטב מבני-נדיר, וְזַיְנַבּ היפה, אחות מרהב. זינב החליטה כי תנקום ברוצח אחֶיה, בני-דתה וקרוביה. היא האירה פנים למוחמד, כאילו התאהבה בו וכאילו ליבה הלך שבי אחר קסם מעלותיו ואור אמונתו החדשה.

כאשר ערכה מעדנים לפניו ולפני אורחיו נתנה התנהגותה תקווה בלב מוחמד כי עתיד הוא לשבוע אהבה ותענוגים בחיק יהודייה אצילה וחזקת-אברים זו, וכך אכל לתומו שוק מורעלה. אחד האורחים מת מיד באוכלו. אבל מוחמד, אשר ירק מפיו את המאכל, כי לא טעם לחיכו, ניצל.

הוא ניצל לפי שעה אך לא לזמן רב. ימים רבים סבל מכאובים, וגם בעת מותו, ארבע שנים לאחר שהכניע את יהודי חייבר, עדיין הרגיש את פעולת הרעל.

כאשר שאל מוחמד את זינב היפה לסיבת מעשיה, ענתה לו בקור-רוח:

“אתה הבאת על עמי ומשפחתי ייסורים קשים ומרים. לכן חשבתי – אם רק איש-מלחמות אתה, כובש ומדכא – אביא לבני עמי מנוחה בהרעילי אותך. ואולם אם נביא אתה, כדבריך – אזיי יודיע לך אלוהים על דבר הסכנה הצפוייה לך, וכל רע לא יאונה לך!”

מוחמד פקד להרוג אותה.


*


החליף השני, עומר, יורשו של מוחמד, איש בעל נפש פרועה ומעשים קשים ונחרצים, הפר את תנאי הברית שכרת מוחמד עם יהודי חייבר. עומר גירש אותם מעל אדמתם למען לא תחולל אדמת ערב, הקדושה בעיניו, על ידי עצם נוכחותם. ואחר כך גירשם גם מוואדי אלקורא ומתימא, צפונית לחייבר, לשם ברחו רובם, והעניק להם למושבם, בשנת 640, חבל-ארץ בסביבות העיר קוּפַא אשר על שפת נהר הפרת.

בתעודות יהודיות, וגם ממקורות ערביים, מן המאות השמינית ועד העשירית, וכן מדברי הנוסע היהודי רבי בנימין מטודלה, מתברר כי בחיג’אז, בעיקר באיזור הפורה של ואדי אלקורא ובחייבר עצמה – עדיין חיו באותן תקופות קהילות מבוססות ששלחו שאלות אל הגאונים בבבל, בדבר ניהול חיים יהודיים לפי ההלכה. מקורות ערביים מן המאות ה-15 וה-16 עדיין מספרים על שודדי-דרך יהודיים בחיג’אז. ובפי הערבים הפך השם “יהוד-אל-חייבּר” לביטוי-עממי שהוא סמל לעקשות ולתקיפוּת.

במאה השביעית עדיין נמצאו אפוא במידבר ערב שבטים עבריים חופשיים, היודעים להגן על עצמאותם בחרב. אך בדורות הבאים אין לנו אלא אגדות ושמועות-דמיון על הימצאותם של שבטים עצמאיים אלה, והן דומות לאגדות על מתי-מידבר, ועל בני יונדב בן-רכב יושבי האוהלים, ועל עשרת השבטים האבודים – ומשותף לכל האגדות הללו הוא גבורתו של שבט נפילים יהודי המסתתר במידבר או בקצווי-ארץ, ואין יודע מה עלה באחריתם: האם גלו צפונה, עד לסביבות נהר הפרת? האם נשמדו? האם קיבלו עליהם במרוצת השנים את דת האיסלאם ונטמעו כליל בקרב שבטי שכניהם בחצי-האי ערב?

או אולי התקיים עדיין בראשית המאה העשרים בחייבר שבט בשם זה, שבניו שמרו על שרידי יהדותם, ונודעו גם כפרשים עזי-נפש, שודדי-דרכים המטילים מס על עוברי-אורח, אך הם הושמדו על ידי שבטי הוואהבים, אשר לאחר מלחמת העולם הראשונה דחקו את רגלי השריף חוסיין, מגן הערבים הקדושות לאיסלאם, ואשר לידם ולידי מלכם אבן-סעוד נפלה מֶכָּה בשנת 1924?


*


בעקבות האגדות ושמועות-הדמיון הללו נכתב הספר “בעקבות יהודי המידבר”, אשר מחוץ לפעלולי מדחס-החלל ומדחס-הזמן (המחמ"ז), ודמויותיהם של רני, אבבטן, קפיטן יוקי, עמשי, ועוד כמה וכמה פרטים ודמויות כגון סימפסון, תומפסון וקירקפטריק – כמעט שאין בו דברי-אגדה, אלא כל-כולו מסע אל לב המאורעות בהתרחשותם, והאנשים בחייהם, והספרים ברעננותם הנשמרת לעד.


– סוף –


תל-אביב, ניסן-סיוון תשמ"ב

19 באפריל עד 8 ביוני 1982.

המלצות קוראים
תגיות