רקע
יצחק סטנוב
ספר החזיון
mנחלת הכלל [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ברלין; 1774

סטנוב6.jpg

 

חלק ראשון: מספר החזיון

הנותן אמרי שפר יצוקים מוצקי הרעיון. כפלגי מים בציון. לדעת לעות את יעף דבר בצחות ההגיון. להבין משל ומליצ' דברי חכמי' וחידותם. לאמר כזה ראה ועשה כתבניתם. לשון הזהב והדרת הצחות עלי קצותם. והאבנים תהיינה על שמותם. משובצים זהב המליצה במלואותם. הנהגת האדם ומעשהו במשפט יכלכל. במליצה חידות ומוסר השכל. ידיו אמונות. להראות נעלמות וצפונות. בלשונות שונות. יענה בצדק נוראות. ועל אל אלים ידבר נפלאות. בחידות ובמראות. יעלה שמים ירד תהומות. לבאר רמות ונעלמות. בחזיונות וגם בחלומות. ובעל כנפים יגיד דברים. בשמים ממעל יישר הדורים. ועל הארץ מתחת יבאר תולדות היצורים. כאשר עיניכם תחזינה מישרים:


הקדמה

הדור אתם ראו את יקר תפארת שלשת חלקי החזיון: החלק הא' דבריו במשפט יכלכל. להבין משל ומליצה במוסר השכל. עטישות מליצותיו תהל אור השירים. ושביב מוסריו יאיר לבב נמהרים. יתן תושיה לישרים. מלפנו מבהמות הארץ כל מעגל טוב צדק ומשפט ומישרים. פתח דבריו יאיר נתיב יושר וחמלה. הן לענוים יתן תהלה. ודי מהלכין בגיוה יכול להשפלה. אחריו ירעם בקול גאונו בחרב פיפיות אשר בלשונו. ורוממות אל בגרונו. בהראותו לעיני העמי' והשרים את יקר תפארת לשון העברי. אשר מצאה יתרה על לשון אדום מואב והגרי. יען כי זרועות מליצותיו חשופות. ובעד חלונותיהם נשקפות. השירות היפות. בתוך עלמות תופפות. אשר בספירים ועדיי הצחות מעולפות. ותבואנה בעדי עדיים. שקולים במואזנים. שמורות וערוכות כיתדות תנועו' עלי לוחותים. ולהנה כנפים. לעוף השמים. אף כי לרדת במצולות מים. בצדק יענו נוראות. להבין פליאות. על גבי מרומי המציאות. יעלה שמים ירד תהומות. יגיד תעלומות. רמות ונעלמות. גם בחזיונות גם בחלומות. יפים לו מהלכי' בין צבא מעלה ועלי כוכב הירח יאיר נתיב ומסלה. ויושביו קצרי יד ההשכלה. חזו להם מהתלה. להוציא אל הורג איש סגולה. יעורר חנית שכלו על מבחר הדרושים. להורות בהיקשים. ישנים עם חדשים. היות כירח ושאר הכוכבים ברואים ואישים. יוציא אור תעלומה. עת שם לדרך פעמי המזמה. לדעת את היצוקים במעבה האדמה. יביע אומר ודבר מוסרי במליצה חידות ומשל ציורי. יכנהו הלועז בשם אללע"גארי. יבוא עם נעלמים המעלמים עלומים. בלשון ערומים. ללמד בני יהודה קסת הסופרים. בלשון סתרים. ילמד בעמו חוק ומשפט השירים. כאשר בכתובים ערוכים ושמורים. ועתה אתם מליצים והגיוניים. בואו השתעשעו ברננים. עלי מעין גנים. ופרחי הנצנים. כי על פתחנו כל מגדי' חדשי' עם ישנים. ואל תחושו לכסף מקנתו. כי תתענגו על נועם מליצתו. ורויתם דשן תנובתו. עת תקחו ערוכה [ערובתו]. מעשה תקפו וגבורתו.

והי' כבוד מנוחתו: ויהי כי החל המליץ לעורר עניני' מוסרים. בשרד המליצה מתוארי', טרם נטבלו כפות רגלי רעיוניו במי השירים וטרם הנתקו ממי המרים. אז נפקחו עיניו העורים. וידבר אל נפשו דברי רצוי ומוסרים. לנחותה הדרך במעגלי צדק משפט ומשרים:


מלאכת השיר

יְחִידָה מַה          לְכִי תֵּלְכִי          שְׁחַרְחוֹרֶת

צְרִי גִלְעָד          קְחִי נַפְשִׁי          לְמִסְחֶרֶת

חֲיִי בִּדְמֵי          חֲקִירָתֵךְ           מְאֻשֶּׁרֶת

קְחִי רַעְיָה          כְּתִיבַת אֵל          לְמַזְכֶּרֶת

הֲלֹא חָרוּת          בְּנִמְצָאִים          לְמִשְׁמֶרֶת

לְכָל מֵבִין          קְרִיאָתָה           מְאֻשֶּׁרֶת

וְהָיְתָה לוֹ          לְאוֹר עוֹלָם          לְמַזְהֶרֶת

יְצִירַת אֵל          שְׂשׂוֹן לִבְּךָ          מְעוֹרֶרֶת

בְּכָל קִנְיָן          קְנִי בִּינָה           לְמִסְחֶרֶת

עֲדִי נָא שִׁ-          פְלוּת רוּחַ          בְּחוֹבֶרֶת

לְכָל מַדָּע          תְּנִי לִבֵּךְ           לְמֶחְקֶרֶת

הֲלֹא תֶּחְזִי          בְּרַק סַפִּיר          וְסוֹחֶרֶת

חֲזִי צִיוֹן          כְּתַב הַדָת           לְתִפְאֶרֶת

זְמִיר עָרִיץ          עֲנִי רַעְיָה          לְמַזְכֶּרֶת

יְהִי סַחְרָהּ          לְרֹאשׁ גוּלָה          וְכוֹתֶרֶת

וְהָיְתָה זֹאת          לְךָ לָעָד           לְמִשְׁמֶרֶת

נְאוּם יָאִיר          אֲלֵי נֶפֶשׁ          מְטוֹהֶרֶת



מלאכת השיר

נאום המחבר, המכונה בשם יאיר המדבר. בימים ההם ובעת ההיא בהיו' משכן ה' לכבוד בתוכנו. בסוד אלוה עלי אהלנו. בהלו אור המדע עלי המוננו, והסכלות לא מצאה לה מנוח בקרב מחנינו וכל מלכי הארץ באי' לשמוע חכמתנו. כי מראש אמנה. היא היתה לנו לענה. בהניף ה' על ארצינו גשמי הבינה. ואדמתנו תתן יבולי התבונה. כי כל חכמה שמה קננה. וכל בנות המזמה שמה תרבצנה. וכיונים אל ארובותיהם תעופינה. אז גם המליצה מצאה בית והשיר קן לו. ויעל גם הוא לגורלו. בהיכלו אומר כבוד כלו. יען כי הנביאים במקהלותם.

והלוים במשמרותם. ואשר רוח ה' דבר עלי שפתם. כלם בשיר ישאו מדברותם. ומעת אשר חשך כוכב נשפנו. ונוטל כבוד מבית חיינו אז אבדה חכמת חכמינו. ונסתרה בינת נבונינו. גם המליצה לא עלתה עוד לגורלנו. ולחם השיר אזל מכלינו. ואף כי לא לכבוד היתה בהמון קהלנו. לכן העמסנו עלינו להמליץ בעדה. ולספר כבוד תהלתה והודה. למען הראות העמים והשרים הדר כבודה. כי אפס בלעדה. ואם רבות בנות המזמה עשו חיל היא עלתה על כלנה. ומי הוא זה אשר היא אתו באמנה. היו תהי' לו למשען ומשענה. ואשר לעמוד לפניה תכירהו. כבוד והדר תעטרהו:

ואומר כבר חשבו אנשים מבני עמנו ששיר ונגינה אחד הם. מה שאין הענין כן, והעד מאמרו קדמו שרים אחר נוגנים, ושרים כחוללים, הרי שהזכיר הכתוב המנגני' והחוללי' בחלילים כנגד המשוררים, והן בהיות זה דרך כל הנביאים, והמדברי' בר“הק לדבר רוב דבריהם ע”צ השיר, ואף כי חז“ל אשר מליצה חידות להם זה דרכם לתת פרק בשיר, וכל בעלי הצחות יוצאי' בשיר, כמו שנבאר אח”ז, הנה אין אתנו יוד' על מה הונח זה השם. ומה היא ההבדל שבין מליצת השיר למליצ' איזה מאמר והגיון זולתו מהמאמרים. ואם נאמר כי סידור הכתיבה לבד תבדיל ביניהם שהיא אריח על גבי לבינה, הלא יש שם כמה שירות בלתי משוני סידור הכתיבה. כמו שירת הבאר, ושירת דודי לכרמו, ומה גם אם בפה יושר השיר, ולא בכתב במה זה יבדל ממליצה זולתו. לכן ראינו כי טוב הוא לבאר בזאת הפתיחה גדר השיר והמליצה ר“ל ביאורם, בעבור נדע על מה זה הטבעו אדניהם בלשון עברית ואז נלך לבטח דרכנו ונאמר: שיר שם הונח להורות על מליצ' משליית, יעשוה המשוררי' על צד החקוי והדמיון ממשלים כוזבים אפשריים בטבע המציאות, או בלתי כוזבי' מפליאי הנפש השומעת כמ”ש החכם מיטב השיר כוזבו, וזה שכבר מבואר שגדר המבטא ותועלתו הוא להודיע איש אל אָחיו רעיוניו בהראות אפיקי מחשבותיו. ר“ל להכניס דבריו מלב המדבר בנפש השומע, ומתכונת הנפש היא הזכרון ר”ל זכרון הדברי' אחרי העלמם מן החוש. וסבת אורך זמן הזכרון היא התפעלות הנפש מהמוחש בעת אשר הרגיש אותו: (הערה ולזה יארך זכרון הדב' המורגש בעת הנערו' כמ“ש חז”ל למאי נ"מ לגירסא דינקות', למה שהנפש הנער תתפעל ותשתאה מכל דבר כקטן כגדול). וכאשר ירב ויגדל התפעלות בעת ההרגשה. כן ירבה וכן יפרוץ אורך ימים עולם ועד זכרון הדבר המורגש ההוא. וממה שידענו שהנפש תתפעל ותשתאה מדברי זרים, או ענינים נוראי' מבהילים, טבעיים או עניני' בלתי טבעיי' ר“ל היוצאי' חוץ להיקש התולדה, לכן כאשר ירצה המליץ להכניס דבריו בלב שומעיהם, למען יעמדו למזכרת עולם, יבהיל מליצתו להשמעות אזנים כמשלים; ודמיונים כוזבים או בלתי כוזבי' מפליאי נפש שומעיהם, למען יהי למזכרת, וכמו שהנפש האד' תתפעל מהמוז”יקא שהם קולות נערכי' נגוני' ותעתק ממדה אל מדה ד“מ מעצבות לשמחה או משמחה אל עצבות, ככה תתפעל ותשתאה מערכי הנמצאי' ר”ל מהיקש המשלי‘, אשר משמיעתם תהפך הנפש ממדה אל מדה הן לטוב או למוטב, כאשר אנחנו רואים שירי העגבים יעוררו את האדם אל פעולת החשק והמשגל, ושירים ומשלים מוסריים יעוררו את האדם אל מדות הטובות ולעשות פעולות ישרות, ויעתיקו הנפש לקנות שלימות ומעלות שכליות, וכ“ש כשיתחברו שניהם בנושא אחד ר”ל הניגון והשיר אז תגבר פעולתן בנפש שומעיהן, וזהו טעם השיר שהיו הלוים משוררי’ בכלי שיר בזמן הבית וכן דוד ע“ה חבר ספר תהלים בשיר וניגון כמש”ה למנצח על נגינות, הללוהו במינים ועוגב וזולתם, וזהו שאמרו ז“ל הקורא בלא נעימה עליו נאמר וגם אני נתתי להם חקים לא טובים, והלא תראה שהמצפצפי' והמהגים כל ימיהם באשרי או בברכי נפשי ועכ”ז לא ידעו ענינו וביאורו על נכון, יעויין מ“ש כי' מ”ה לכוזרי בביאורו, כי לכם כל עמם והנה קול נעימה אומר קרא הדק היטב היטב הדק בקול נעים, מפני שהקול יפה לכוונה:

הערה אמר המעיר בזה תבין סבת השירים הבאים במקרא קודש אריח על גבי לבינה. כי בימי קדם קדמתה כל איש יודע מבין לתת פרק בשיר. במקום הפנוי ההוא. שם אותותיו אותות המוז“יק. ולזה נמצאי בם קצת מלות זרות. ארוכות וקצרות. לפי גדר הדיקדוק. כי היתה זאת למען השוות המבטא עם הניגון. כמ”ש הרי' אברבנאל זה הוא פשוטו והדרשה תדרש. ובזה תבין סבת מה שנהגו החזנים להתפלל בנגונים עריבי'. כמו שאמרו מעמידים חזן שקולו ערב ובעו"ה שב המסובב סבה לסבתו.

שמים העיקר לטפל והטפל לעיקר. אשר על זה נאמ' ושפחה כי תירש גבירתה. כי ההמון לכם כל עמם כי יצרו לעדי רעיונם בתפלתם והי' כנגן המנגן ורוח להם. וקורא אני עליהם טוב לשמוע גערת חכם משמוע שיר כסילים עכ"ה: ובהיות תכלית כוונת הכתיבה. להודיע האדם לאדם רעיוניו. ואין הכתיבה עצם הענין המסופר.

ד“מ מכתב ויעקוד אברהם את יצחק בנו. איננו עצם העקידה. רק הם סימני' ואותות מורי' על המספר. ידועים ליודעי המכתב ההוא. לכן היתה הכתיבה היותר אמיתית ר”ל היותר מובנת ושוה לכל האנשים. הוא מלאכת הציור מעשה חושב. אשר ד“מ יצייר את העקידה בשרד הציור כתפארת אדם העוקד את בנו. ואף גם זאת איננו עצם המסופר. כי לא כצורות המקריות, המעשיות, כי חיות הנה. לכן הי' המכתב האמיתי הוא המעשה אשר נעשה בזמן ההיו בפועל ממש. וכמו המכתב הזה הוא מכתב אלהים חרות על המציאות. כתוב באצבע אלהים ורשום בכתב אמת וקיים לעד. ומאן די יכיל למקרי כתבא דנה וסדר המשך הכתיבה מן המאוחר אל הקודם הוא יחי' חיים ערבי' עולם ועד. כי הקורא והמכתב הווים לאחדים. ולזה יכנס המצייר החושב בגדר א' עם המשורר. כי המצייר יצייר עניני' משליים. והמשורר ידבר עניני' משליים. ואני אמשול לך משל בענין הציור השירי. ד”מ מלך הודו עשה מלחמה את מלך פרס. והנה לחץ מלך הודו את מלך פרס אל המים אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. והטביע את כל חיל עם פרס רכבו ופרשיו נסיו ודגליו וכל כלי מלחמתו. ויצו מלך הודו את עבדי' העושים שקלי המלך, ר“ל מטבע להיו' מפתחי' פתוחי חותם צורת מטבע אשר תורה על הנצוח ההוא למען היו זה למזכרת במלכותו כמשפט חוק המנצחי', ויעשו המפתחים בציור המטבע דמות אדם הגדול בענקים גבור מלחמה רומי קשת כונן חצו על יתר קשת דרוכה אשר על הקשת ההוא מצויר כל מחנה מלך פרס חילו רכבו ופרשיו על צבאם לדגליהם, והוא ר”ל מלך הודו יורה החצי להעבירו במים וככה שר משה אדוננו בטביעת פרעה וחילו באמרו ה' איש מלחמה סוס ורוכבו רמה בים, מרכבות פרעה וחילו ירה בים. ויהי' ענינו מן רומי קשת ומן והוא ירה החצי להעבירו, וזהו ג“כ טעם שירת הבאר אשר דחה הוצאת המים מן הסלע לשרי' ואצילי' יכרו באר מים במחוקק ר”ל בעטם שכותבי' בו החוקים. ובמשענות‘. כאמרו באר חפרוה שרים וגו’. כי באמת זה משה איש האלהים הוציא את המים במטהו. וכן בשירת האזינו נתן דמיון וחיקוי לדבריו ומוסריו בעשות הרושם בנפש שומעיהם. כפעולת הרושם מגשם ורוח בצמחים. כאמרו יערוף כמטר לקחי וגו' פי' ונפשכם תתן יבולה ותוציא פרח ותציץ ציץ. ותגמול פרי התעודה:

ואשר העירונו מענין הציור השירי. הנה היא דרך כבושה ומנהג תארי לנביאינו כאמרו סיר נפוח אני רוא' וגו‘. שני דודאי תאנים וגו’. ואח' כך שאל ביאורה באמרו ואען ואמר אליו מה שני הזיתים האלה וגו‘. ואחר ואשא עיני ואראה והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם. וגו’. ואראה והנה ארבע מרכבו' יוצאות. ואען ואומר אל המלאך הדובר בי מה אלה אדוני וגו'. ורבים כמוהם.

ומן מוצא הדברי' תבין את אשר כבר עשינו אנחנו ג“כ כזה בשער הששי מזה ונקרא מלאכת הציור השירי הזה בלעז אללעג”ארי: אולם מלת מליצה ענינה המתקת הדברים ר“ל נועם סידורם וטוב אמתלאותיהם. והמלה נגזרת מן מה נמלצו לחכי וגו‘. שפי’ מה נמתקו. ומזה נהגו לקרוא לכל מסדר דברי טענות הבע”ד מליץ הטעם כי המליץ בינותם. ומזה יקרא ג"כ המטעים דברים של דופי ומראה פנים להמה מתלוצץ. כאמרו ועתה אל תתלוצצו:

והנה בהיות סבות כל פעולה ארבעה. והם הפועל והצורה והחומר והתכלית. לכן כל סופר מהיר יראה לפאר מליצתו מצד הסבות הג' אשר בפועל מליצתו והם מצד החומר והצורה והתכלית. מצד החומר הוא שישמור דרך הצחות ר"ל שתהיינה התיבות שהם כמין חומר המליצה. מדוקדקות כפי דיקדוק הלשון ולא תהיינה מעורבי הלשונות. כאשר ראיתי קצת המליצות לא ידעו מחבריהם מדיקדוק הלשון כלל. ואף כי מליצותיהם חצי מדברות תלמודית. ואינן מכירות לדבר יהודית.

ועירוב פרשיות כתוככם. אמנם כל סופר מהיר יתן אל לבו אשר יפלס מליצתו לבלתי היות בה ערוב. ומזה ג“כ שירכיב מליצתו ממקראי קודש כפי מהם שהם. מיושרים או מהופכים. כאמר' ז”ל לישנא דקרא עדיף. ומזה ג“כ (אף שענין זה בלתי נמצא במקרא) שישמור שיווי המבטא בהעמדות הנקרא בל”ת חרוז ובל“א רי”ים ומזה ג“כ לשקול השירים בפלס יתדות ותנועות כי אלה הדברים יתנו ערבות ונעימות למליצה עד אשר תהי' נוקפת עלי אוזן שומע כפעמון. מצד הצורה היא שתהי' המליצה זכת הרעיון. ר”ל שיקח המליץ משליו מפלאי טבע היצורים.

ויפליא מליצתו בענינים זרים בטבע המציאו' אך בלתי נמנעות ולא יהי' כמי אשר נאמר עליו חוח עלה ביד שכור ומשל בפי כסילים. והם המה חורשי און וזורעי עמל המשלים אשר לא יעלו בקנה אחד עם הנמשל. ויראה כל מליץ לסדר דבריו על צד היופי אשר כמנהג לשונו. מצד התכלית היא שתהי' תכלית הכוונ' המגעת ממליצת המליץ היא הישרת האדם והשלמתו אם במדות ואם במעלות או בדעות אמיתיות. ולא יהי' כקצת המליצים אשר ישימו מליצותם מדרס לתאוות המשגל. כי עגבים בפיהם המה עושים. וכל פה דובר נבלה אשר עליהם נאמר ועוד ידו נטויה. ואם היות זה דרך כבושה למשוררי עכו"ם. הנה בכמו זה נאמר אל דרך הגוים אל תלמדו.

כי חקות העמים הבל. לא באלה חלק יעקב המדברי' בלה“ק להתגאל בשירי עגבים. ולהיות עם טמא שפתים אלה הם כללי הצחות הצריכי' לפרט. אשר כל מליץ ראוי לשום עליהם לב במליצתו. ואמר שאנו אין לנו מצחות לשונינו בלתי אם הכתוב בכ”ד ספרי הקודש. לכן ראינו לפרוט קצת פרטי הצחות הנמצאים בם אשר מהם יראה כל מליץ וכן יעשה במליצתו. ואגב נבאר בזה קצת עניני' ממשלי הנבואה. כפי אשר יזדמן לנו. ואשר ישים ה' בפינו אותו נדבר: ואומר בהיות שכוונת המליץ בהבהיל הענין והפליאו מליצתו נגד החושי' (שהם המה יקבלו ההתפעלות לא השכל) לכן ימשיל לפעמי' ענין מבהיל מאד בענין מבהיל פחות ממנו. כמו שימשיל מרוצת החמה ותשוקתה למרוצת הגבור ותשוקתו.

כאמרו ישיש כגבור לרוץ אורח. וידוע שאין ערוך למרוצת החמה עם מרוצת האדם. רק להיות פליאת מרוצת הגבור יותר נגלה לחוש מפליאת מרוצת הגלגל. לכן תלה הציור והאמות בו. עם היות באמת הדבר הפוך. ולזה ידמה הכתוב את הש“י לברואיו כאמרו ה' כארי' ישאג. וקולו כקול מים רבי‘. ה’ איש מלחמה. ה' כגבור יצא יעיר קנאה יריע אף יצריח. והפלאה כזאת. עם היות כי נפלאת היא בעיני ההמון. הלא מצער היא בעיני כל חכם לב. ועכ”ז בחרו ז"ל בזאת ההישרה.

כי להורות נתנה בלב ההמון ציור חיקוי פעולותיו ית‘. אשר הם המה צריכי’ לכמו זאת ההישרה הנגלית. אול' החכ' יבין מדעתו הדברי' ההם ע“כ הביאו' באופן שלא יחייבו חסרון בו ית'. ועל כמו זאת ההישרה אמרו ז”ל גדול כחן של נביאים שמדמים הצורה ליוצרה פ' שמזה הפעל נראה היותם גדולי כח אשר התירו לעצמם לדמות הצורה ליוצרה. וכטעם אמרם ז“ל מה רב גוברי': ולפי שהנפש תתפעל יותר מהדבר הנראה לעין ממה שתתפעל מהדבר המסופר. כמו שאמרו ז”ל אינו דומה שמיעה לראי‘. לכן יעשו הנביאי’ פעלים דמיוני' טרם צאת הדבר לפועל. כמו הנה חנמאל בן שלום דודך בא אליך לאמר קנה לך את שדי וגו‘. כלי גולה עשי לך וכזה יעשו ג"כ לשמע אזנים. לשאת על שפתם דברי הטענות והאמתלאות. כאלו האנשים ההם נושאים ונותני’ בדבר ההוא כמו בעד האשנב נשקפה ותיבב אם סיסרא מדוע בושש רכבו לבוא, חכמות שרותי' תענינה הלא ימצאו יחלקו שלל וגו‘, מה לך הים כי תנוס וגו’, מלפני אדון חולי ארץ, ולכן ברצות המליץ לספר איזה מאורע אזי יספר גם עניני' מקריים, ר“ל אשר אינם עצמיי' בסיפור ההוא, כי המה לשומע במקום הראות לרואה, כמו פקדת הארץ ותשוקקה וגו' ירעפו נאות מדבר וגיל גבעות תחגורנה, לבשו כרים הצאן וגו‘, וככה עשינו אנחנו בשער הג’ המתחיל בתנומות על משכב עי”ש: ולהיות שהנפש תתפעל בראותה הדבר יוצא מהפך אל הפך, לכן יעשו דמיונים ע“ז הדרך ג”כ כמו איכה היתה לזונה קרי' נאמנה, צדק ילין בה ועתה מרצחי‘, השליך משמי’ ארץ תפארת ישראל:

ברצות המליץ להגדיל איזה צרה, אז ידמה כאלו חשכו על המיצר מאורות השמים, כאמרו כל מאורי אור אקדירם עליך, חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו, ופעמי' יבהילו הענין במראו' נוראות אשר פני רואיהם זועפי' כאמרו ונתתי מופתי' בשמים דם ואש ותמרות עשן, השמש יהפך לדם: וכן להפך כאשר ירצה המליץ להגדיל הישועה, אזי ידמה כאלו כל מאורי אור כפלו אורם, אף כי ברושים ישמחו לקול הישועה. כאמרו ועל דרכיך נגה אור, העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, כי הנה החושך יכסה ארץ וגו‘, ועליך יזרח ה’, ההרי' והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף:

ברצות המליץ להפליא חוזק המלחמה, אזי ידמה אנשי המלחמה להחיות הטורפות כמו עלה ארי' מסובכו משחית גוים נסע יצא ממקומו, שה פזורה ישראל אריות הדיחו, מלתעות כפירי' נתוץ ה':

והפך זה ברצותו להפליא גודל השלוה ורבות השלו' בארץ אזי ידמה כאלו חיות השדה אשר מעולם המה בעלי המריבה השלמו להם כמו וחיות השדה השלמה לך: המליץ ידבר ע“ד ההשאלה, כמו גור ארי יהודה, שאל שם הארי לשבט יהוד' להיו' מלכיה גבורי בעמי' כערך ארי בבהמ' יער. ברצות המלי' להעיר על איזה טבע מקרה מהמקרי' אז יתארה בסדר המדבר כתפאר' אדם להודיע לבני אדם גבורת טבעו וחקוי דמיונו, כמו ציה גם חום יגזלו מימי שלג, לא הביט און ביעקב, ועל זה הדרך פי' אחד המשוררי' פסו' אני הגבר ראה עני, שראה במחז' לבו מקר' העוני וידו אח' מחזק' שבט העבר וכן עשינו אנחנו במלחמת השלו' בה' לזה. האומה הישראלית ידמוה מליצי' לגפן לטוב פרי' כמש”ה גפן ממצרי' תסיע. תביאמו ותטעמו. כרם הי' לידידי כו' ויטעהו שורק.

המדינה או העיר יכנה בשם אשה ויושביה בשם בנים, ואדוניה בשם בעלים, כמש“ה רני עקרה לא ילדה, כי רבי' בני שוממה מבני בעולה, בעלוני אדונים זולתך, ומזה כנה המקום הפרוץ כמדינה אשר משם נוחה להכבש ולהבעל, בשם ערוה, לא כי ערות הארץ באתם לראות: מדרך הצחות והמוסר לדבר אל הגדול בלשון נסתר, כמו אדוני שאל את עבדיו, למה זה אדוני רודף אחר עבדו, והוא דרך מוסר כאלו הקול מתדבר מעצמו אל עצמו בל יטריח את העומד נגדו להשמעות אזנים, וזהו ג”כ טעם הסתר והעלם שם העצם הפרטי מההורים ומהמלכים, כמו שקראו כל מלך מצרים בשם פרעה, וכל מלך פלשתים בשם אבימלך, וכל מלך ירושלים בשם מלכי צדק או דוד. וזה אצלי טעם הגון אל העלם השם הבלתי נהגה כי כל הוגה בו ית' ישוהו נגד עיניו כמש"ה שויתי ה' לנגדי תמיד. ואף כי באמת מלוא כל הארץ כבודו, לכן אין מדרך כבוד להזכיר שמו העצם והפרטי בפניו ובמציאות ית', ויש שם טעמים נסתרים ואני לא באתי על החתום כי אם על הגלוי:

להיות המרוצה היותר מהירה בעול' היא האורה כי בזמן ח' ששיים מהשעה ירוצץ האור מאופק השמש עד יפול בעינינו. כמו שיתבאר בפנים. לכן יכנה כה מרוצת גבורי המלחמה, כברקים ירוצצו והפך זה ג“כ להיות התנועה היותר כבדה הוא תנועת העיגול הפנימי בתנועה הסבובית. כי כל העיגול הקרב הקרב אל המרכז (שהוא נח ושובת לעולם, להיות האמצעי בין ב' התנועות ההפכיות) ילך יותר בכבדות, לכן יכנה בו את העצל כמש”ה הדלת תסוב על צירה והעצל על מטתו, כי תנועת הציר היא כבידה להיותה קרובה אל המרכז: פעמים ידבר המשורר עם נפשו וישא ויתן עמה. ואז תתפעל נפש המשורר, וכלהבה תלהט הרים כן תבער אש המליצה בפיו. כמו עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר. ברכי נפשי את ה‘, עורה כבודי עורה עורה הנבל וכינור אעירה שחר, פי’ כינה לרוח האלהים המרחפת בקרבו, בשם נבל וכינור, כי השיר יעלה לרגלה כמנגן בנבל וכינור, ואמרו אעירה שחר, פי' הוא חסר המתואר ופי' השיר השחר, אשר עם הנץ החמה זמנו, כי בצא' השמ' בגבורתו רבי' יהנו לאורו, וגם ברושי' ישמחו לו. אשר שם צפרים יקננו, מבין עפאים יתנו קול, שירה ותהלה לאדון כל הארץ, יתרועעו אף ישירו. ועזוז נוראותיהם יאמרו. וכטעם פרק שירה שאמרו ז“ל שעולה מכל הנמצא' המרנני' לבוקר חסדו ית'. כמש”ה וארנן לבוקר חסדך וטעם בוקר כזה כטעם בקור ובחינה. כי כל אחד ישיר תהלתו מעין בחינת שלמה טבעו ויצירתו. והוא כטעם אמרו הללו את ה' מן הארץ תניני וכל תהומות. שפירושו הללו בני אדם המה שאתם רואי' גבורתו ית' בפעולות התניני' והתהומות. וכטעם אמרם ז"ל תן לו מעין ברכותיו:

וכמו שהענין המודיע רעיוני אדם וכוונת איש לרעהו נקרא דיבור ואמירה או סיפור. ככה כל פעל טבעי בהיות תכליתו נראית נגלית בו. יכנה הכתוב הגלות התכלית ההיא בשם ספור והגדה כמו השמים מספרי' כבוד אל. חכמות בחוץ תרונה. וזה כי הפעולה המסודרת בחכמה. (וזה שתרגם יונתן בראשית ברא. בחוכמתא ברא.

כי ראשית ענינה התחלה וסידור הטבעי לכל ימצא.) תורה על חכמת הפועל איתה וכבודו. והנה חכמתו נראית נגלית לכל משכיל אשר לא טח מראות עיניו.

בבבחינ' סידור טבעי היצורי‘. וסידו’ צבא השמי' ופעולתי' זה בזה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. כמש"ה ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. כאלו כל נמצא טבעי ישא קולו בגאון ה‘. ואבן מקיר תזעק וקול’ האל בפי אדם לאמר עד מתי פתאי' תאהבו פתי. הבינו פתאי' ערמה. וחקור ובחון כל חכמת בוראך.

והושב יוצר על מכונו. ואמר אחד החכמי' תמה אני על הבוערי' בעם איך יחפשו הכסילי' בנרות. ולא יראו החכמות בראש כל חוצות כמאורות: כאשר ימלא המשורר רוח אלהים. אזי ירעים בקולו נפלאות. להעזר במליצתו באילות ובצבאות. יריע אף יצריח. וכל מקום הברואים במליצתו יטריח. יעלה שמים ירד תהומות. יחיה האבני' מהערמות, ישכיב נבלי שמים. ויעשה מהמתים חיים. לבעבור יעשה רושם נפלא בלב השומע. כמש“ה בחק האהבה. השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה. עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני. פי' עורי רוח צפון ורוח תימן לפחת ברוח צח שפיים עלי פרחי הגן ולפזר ריחם. ואמר עוד עד הגל הזה ועדה המצבה כי היא שמעה אמרי ה‘. ואמר איך נפלת משמים הילל בן שחר. והוא כוכב מצבא מרום. ואמר עוד ידברו לו אילי גבורי’ מתוך שאול. פי' כאלו המתים יעשה אתו חוזה: להיות הנקבה מבני האדם חלושת הכח ואין מעצור לה לסבול איזה צרה בהגיע עלי'. אשר לסבה זו בהצר לה יכמרו רחמי רואיה עליה. וכמ”ש ז“ל קשה טולטולא דגברא יותר מדאיתתא. כי האשה לרוב חלישותה תמצא מרחמי' יותר משא”כ האיש. לכן כאשר ירצה להגדיל איזה מספד וקינה ימשילהו כאשה מקוננת מתופפת על לבביה. כאמרו בנות ישראל אל שאול בכינה. בנות הגוים תקוננה. אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעורי' להיות אהבת הנשי' היא היותר גדול בסוג האהבה. כמש“ה נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים. לכן ימשיל בה האהבה שבין השכל למושכליו. ואף כי האהבה שבין השי' לכנסת ישראל. כמו שנראה כ”ז מספר שיר השירים:

ובהיות כי כאשר יצייר המצייר צורת הנאהב. הנה לשעה קלה תעלה לרגלה האהבה. לכן נהגו משוררי הציורים לצייר ענין האהבה כצורת אשה אחת אשר בידה קשת וחצים. והיא מורה החצי בלב חושקה. וכעין זה אמר הכתוב. רשפיה רשפי אש שלהבת יה. פי' רשפי' הם החצי' כמש“ה שמה שבר רשפי קשת ודמה החשק לאש. בוערת בלב הכוסף. ולמען הגדיל המדורה. סמך אותה אל השם כי שלהבת יה. הוא כמו כהררי אל. הזונה המפשקת רגלי' לכל עובר. יכנה בשם דלת בהיותו נפתח לכל פותח. והפך זה כאשר תשמור א”ע מהפתוי אזי יכנה בשם חומה אשר עצור יעצור בעד כל חפץ ליכנס. כמש“ה מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה. פי' על איזה תואר נמליץ עלי' כעת נשיר השיר עלי'. אם ענינה כחומה נבנה טירת מליצתה ומשלה ככסף. ואם דלת היא נצור ציור מליצתה בלוח ארז. וענתה הנערה היותה כתאר המובחר מ”ב העניני' והוא אני חומה ושדי כמגדלות זה פשוטו ומדרשו ידרש: כאשר ישוטטו רעיוני המליץ בחלקי מליצתו עת עמקו מחשבותיו בה. והי' כי יחם לבב המליץ במעמקי מזמותיו אזי יביע אומר וקול מתדבר מעצמו אל עצמו. ולכן יבוא לפעמים בדברי המליצים סיפור התכלית טרם סיפור ההתחלה. כמו אך טוב לישראל אלהים לברי לבב. כי מלת אך חלק ומורה מיעוט הדעת הבדויה אשר עלתה בדעתו אז מענין ההשגחה. כמ“ש אח”ז ואני כמעט נטיו רגלי ומזה הוא אמרו הודו לה' כי טוב כל"ח. יאמרו גאולי ה' ומזה הוא מאמר הנחש כאשר חשב להעמיק סרה באיזה צד יזיק לחוה. אז ענה מעומק הרעיון אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן:

בהיות הזכרון הוא הכח הנשא' במחשב אחר, העלם הדמו' מהחוש המשותף. לכן יכנו בו המליצים המוחש אשר יניח רשומו אחריו עם סילוקו. אשר הוא חוש הריח. כי עם סילוק העצם הנותן ריח עכ“ז ישאר רושם הרי' באויר. וזש”ה זכרו כיין לבנון. פי' זכרו כריח יין לבנון. שמן תורק שמך. פי' שמך נזכר ליודעיך כזכרון וריח השמן הטוב אחרי העדרו והרקתו. ומזה נקרא החלק העולה לאשה ריח ניחוח לה‘. בשם אזכרה. והיתה ללחם לאזכרה מזכיר לבונה מברך און. כמו שהמראה המלוטשת תכפיל דמות הרואה בה לעין הרואה עצמו לראות מה טובו ומה יפיו. ככה ברצות האדם לראות בעין הבחי’ רעיוניו ואשר חשב. הטובים הם אם רעי‘. ישים לב ריעו נאמנו כמראה לנגד עיניו אשר בו יראה דמותם ובחינתם. כמש"ה כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. כי כמים הפונים דמות הרואה בם אל פניו ככה יראה לב האד’ לעין הרואה בו דמות רעיוניו. כטעם ותשועה ברוב יועץ:

ברצות המליץ להפליא עצם אחד מפלאות איכיותיו השונות. ולא ימצא שם בטבע המציאות משל אשר בו ב' האיכיו' יחד. אזי ישא עליו שני משלי' ר“ל מב' נמצאי' ימצ' התואר האחד בו והב' בב‘. כמו שנתן חיקוי משלי ליפי הדר השמש וזיוו ומהירות מרוצתו. בדמו’ חתן יכהן פאר ובדמות גבור מלחמ' רץ ונמהר כמש”ה והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש וגו‘. ההכנה אל פעולה מה יכנה בשם זריעה וצאתה מן הכח אל הפועל יכונה בשם קציר. זרעו לכם לצדק’ וקצרו לפי חסד וזולתו.

פעולת המליצה בנפש שומעיה תדמה לשביבי אש יקדחו ויתלקחו ברעיוניה' עד ישובו מאורו' בלבות' כמש“ה פתח דברי' יאיר. פעולת המליצה בנפש השומעת. תכונה על פי מדותיה בשם גשם מורה ומלקוש. אשר טבעו להצמיח מוצא דשא. ולשאת ענף ולעשות פרי כן המליצה תוציא פרח ותציץ ציץ ותגמול שקדי נטעי נעמן אשר נטעו ואשר זורעו מאז בנפש השומע. כמש”ה יערוף כמטר לקחי וגו‘. כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו’ כן יהי' דברי וגו‘. ולזה תכונה ג“כ בשם חרישה וא”כ איפה תהיינה נפשות השומעות. בערך אדמת עפר אל המליצה. והנה אנחנו רואים כי יש שם אדמה ספוגיית. לא יצטרכו בעלי’ פעולה רבה בחרישתה כי בקל תחרש. ואף כי המעט מרביבים ימוגגה צמחה יברך. ולעומת זה יש שם אדמה בעלת טרשין אשר לא תחרש כי אם בבקרים. ואף גם זאת בעבודה רבה לאט לאט זעיר שם תחרש שלש פעמי' עד יפוצצו סלעי רגביו. וזאת הארץ לא שבעה מים רבים אשר יוכלו לכבות צמאונה. הנה ככה יש שם זכי הנפשות אשר בקל יעשו דברי המליץ רושם בהם. כי יבינו דבריו ויסורו למשמעתו ולעומת זה יש שם נפשות גסות הרוח היצוקים במעבי הנטע. אשר ערלה אזנם. ולא ישמעו לקול מלחשים חובר חברי' מתוכם. עדי יפרצו מליצות‘. וישימו’ דוברות במשלים גסים ורבי ההעברה. ובכמותם אמר הכתוב הכל היום יחרוש החורש הלא אם שוה פני והפיץ קצח וגו' יעויש‘. ואמר עוד הנה ערלה אזנם משמוע וגו’ כי צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם. וכבר ידעת מענין יחזקאל בנבואת יער הנגב. שהתנצל ואמר אהה ה' אלהי' המה אומרי' לי הלא ממשל משלים הוא. והוכרח לפרוש להם הענין בביאור נגלה. ומה גם עתה רבים מעמי הארץ אינם יודעים משפט המליצה ומעשיה. דברי חכמים וחידותיהם. היו לזרה באפם לא יחפצו בם:

ונשאתי עליהם זה המשל. אמרו כי מלך פרס עשה יום משתה ושמחה. ויצו לכל עמו מנער ועד זקן אשר יהיו ששים ושמחים כהיום הזה. ויעמד להם משוררים ומנגנים כיד המלך. למען ישמחו לקולם. ויבוקש הדבר. וימצאו בהם אנשים אשר מרו ועצבו את רוחם. ויתפלא המלך ויאמר מה לעם כי יתאבלו. אין זה בלתי אם נגעה חרב המות איש איש אל שאר בשרו. לכן לא שתו איש עדי השמחה עליו וישלח בעדם וישאלם לאמר מדוע לא ישמחו לקול כינור ועוגב. ויענוהו ואיך נשמח לקול המשוררים. אם הי' לאבל כינורם ועוגבם לקול בוכים. אז הבין המלך כי עובי טבעם וערל לבם עשתה זאת. בהיותם עובדי האדמ' אנשי הכפרי‘. לכן לא הבינו יפה קול ומיטב נגן. ויצו המלך ויביאו איש כפרי. ובידו נבל גדי עיזים. ונגן בידו ורוח להם ואז צמחה בפניהם השמחה ויתנו את קולם בשחוק. ועויליהם ירקדון. וישמחו מאד לקול הנבל: והנה ככה יקרה למשורר עם מאזיני דבריו. כי זכי הנפש יבינו נעימות המשל מה טיבו ומה יפיו. ויקחו את ערובתו על אמיתתו. אחרי אשר יבינו ממנו הענין הנמשל. אולם קטני השכל וגסי הרוח. קלי הדע’ וערלי לב. המה לא ראו אור בהיר וכאין עינים יגששו. כי יקחו הדברי' כפי המשל אשר נשאו עליהם. ויבינו חילוף האמת. אחרי אשר מיטב השיר כוזבו. והם יקחו חלקם בכזב. ויבינו אותו על פשוטו כפי הנחתו הא‘. וכבר אמרו במדרש ז"ל משל למי שנאבד לו המרגלי כו’ כך המשל הזה אינו כלום כו‘: וכן אמר הכתוב תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו. שפי’ בו הרמ“בם ז”ל שכמו כפתורי הזהב הנתונים בשבכת הכסף דקת העינים והחורים. אשר אם יראה אותם איש חלוש הראות יגזור היות תוכו כברו כלו כסף. והוא שקר. אולם זך הראות יביט דרך החורים כפתורי הזהב אשר בתוכם באמת. וככה הוא דבר ענין השיר והמשל המדוב' על אופניו ר“ל על ב פניו כנ”ל: וממה שידענו שהתפלה היא צורך גבוה. ואחת מתועלותי' למען למוג לב והמתפלל יתן אל לבו כי הן לא בידו טובו בלתי אם כל יהבו מושלך על ה‘. או אז יכנע בעמל התפלה את נפשו וישבור את לבו הזונה לשוב מן החמס אשר בכפו וישו’ אל ה' וירחמהו. וידעת היום והשבות אל לבבך מה ראו על ככה כותבי הפיוטים אשר הרבו דברי שיר ובקשה בפני' מפני שונים. כי היתה זאת למען עורר לבות בני האדם תלמיד עם מבין כקטן כגדול ישמעו אזניהם מה שמוציאי' בפיהם, כולי האי ואולי נוכל להעיר רעיונינו להאזין אל מוצא שפתנו. ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו בקרב לבנו עת תתעורר רוח דעת ויראת ה' בקרב רעיונינו. וכאשר יענו רבוי התפלות כן ירבה וכן יפרוץ התפעלו' נפשנו. לזכות בבור כפינו ולשוב' אל ה' בכל קראנו אליו. לכן אין לחוש אם קצת הפייטנים לא שמרו דרך הצחות כי הענין המביא לידי התעוררו' הנפש הוא יותר נעלה מחלק הצחות בעיניני' האלה כי הוא התכלית המכוון בזה:

בהיות עצ' האור מטוב הבורא וענין מוכרח בהוית כל נמצא משמח אלהים ואנשים כמש“ה מאור עינים ישמח לב. ומתוק האור לעינים. ומאמרם ז”ל אידלא יומא אידלי קצירא. וזה כי רוח איש השמח וטוב לב יכלכל מחלהו. לכן תכונה השמחה בשם אור. כמש“ה ליהודים היתה אורה ושמחה. פי' ששון ושמחה. ויותר לרואי השמש ואור הלבבות כמו שדרשו ז”ל אורה זו תורה. ואמר הכתוב אור צדיקים ישמח. והיא השמחה המשגת את כל משכיל כאשר השכיל על דבר מה יקרו רעיוניו. כמש“ה שמחתני ה' בפעליך. פי' כאשר נתתי לבי לחקור בחכמה על פועל ידך בטבעי יצוריך. אז שמח לבי שמחה רוחנית אשר היא מעין העו”הב שאין בה אכילה ושתי' ולא שאר הנאת החושים. וזש"ה תודיענו אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח. פי' הודיע אותי אמיתת אורח לחיים הנצחיים. מטבע השמחה המשגת אותי בהשכלת פועל כפך אשר לפניך. והוא זה יעיד הנעימות הנצחי אשר למתקוממים בימינך. ובכמוהו אמר רבים אומרים מי יראני טוב וגו' פי' רבי' מיחלים הטוב ואינם יודעי' מה זה טוב להם מספר ימי חיי הבלם. אך אני אומר נסה עלינו אור פניך ה‘. פי’ הרגל עמנו. (מטעם כי לא נסה ללכת) אור שכלך הפועל. כי אז תגדל השמחה בקרב לבי יותר משמח' העת אשר הווה להם ברכות דגנ' ותירוש. (והמ“ס תורה היתרון כמ”ס מכל תלמדי השכלתי שפי' יותר מן מלמדי) וזה כי בא האות והמופ' אשר בשכבר הימי' הבאים אז אני והשלום יחדיו אשכבה ואישן שנת עולם. כטע' יבוא שלו'.

הערה אמר המעיר הנה רבים ישאלו דרך הנה פניהם ישובו יתפלאו מפלאות תמים דעים אשר דרוש דרש במדרש. מהיכן נבראת האורה. ובאה התשובה מאור לבושו של הקב“ה. שנאמר עוטה אור כשלמה. והנה רבים אומרי' לנפשם מקשי' עצמ' לדעת מה נשתנה האורה לחקור עלי' מאי זה חומר נבראת יתר מכל הנבראים. והלא כל הנבראי' נבראו מחומר הא' אשר הוציאו השי”ת מאין ליש ותהיה האורה כאחד מה‘. ואף כי בפי’ אמרו ז“ל הכל הי' מן העפ' (ר"ל מן האר' הלזו הנשמה שזכרנו הנעדרת מכל צורה בתחלה) אפ”י גלגל חמה אולם כל משכיל על דבר ימצא טוב טעם בזה ממה שהעירונו בך ג לרביעי מזה ואמרנו שם בגדר האור ומהותו שהוא גשם נובע מהשמש. ובהיות השמש גשם ב“ת יתחייב מזה שיכלה השמ' ברוב הימים. וע”ז ערך השואל שאלתו לשון בינוני נפעל מהיכן נבראת ולא. ולא אמר נבראה בלשון עבר. ופי' מהיכן נבראת האורה בכל יום ויום. ומאין תשיג ידה די מחסורה אשר יחסר לה מאורה אשר חלף הלך לו מדי יום יום. אחרי שאין כל חדש תחת השמ‘. והשיב ע"ד השירי’ מאור לבושו של הקב“ה ר”ל מהאור ההוא בעצמו שהוא אור העולם ומלואו אשר הוא לבושו של הקב“ה. אשר בהם יתראה כבודו ית' (ואין לנו דרך אחר להשיג בעצ' כבודו) ככבוד האד' ממלבושיו כמו שר”י קרא למנא מכבדות' וזה כי ניצוצי האורה נסוגי' אחור מהמוחש כדמיון אור חוזר ובאי' אל מקורם שהוא השמש ברוך כבוד ה' ממקומו הוא מקומו של עולם ר“ל המקיימו אחרי אשר יסד בטבע המציאות לבל יאבד ממני מאומה כי מה שהי' הוא שיהי' וממקו' שהם באי' שם הם שבים ללכת ובפי' אמר וזרח השמ' ובא השמ' ואל מקומו שואף פי' מתאוה לשוב כנ”ל לכן זורח הוא שם לעול' והבן זה כי נכון הוא ויתר הדברי' תבין מך“ג ל”ד מזה יעויי"ש, והנה שפיל ואזיל המליץ ועינוהי מטייפין לבוא עם נעלמים. כי ידבר דבריו שקופים ואטומים.

ויורה יורה דרכו להבין הנעלם בנגלה ובסוף ירמוז על פועל כפיו מאמרו המליצים ידברו לפעמים ע“צ ההעלם וההסתר ומנהגו כמנהג חז”ל כאמר אם הי חכ מבין מדעתו ע"כ הערה: בהיות הנטיע‘, סבת קיום הפרי לנצח, אשר כמוה מיני הנמצאי’ שמורים לנצח לכן דמה הכתוב זה המציאו' בכללו לגן י' ומיני הנמצאי' לאילנות נטועו' בתוכו. כל עצי עדן בגן אלהי לא דמו אל יפיו:

להיות מזון הבע“ח קיום כוחות גופו והתמדת מציאותו. לכן יכנה הכתוב הדבר אשר הוא קיום הנפש והתמדת מציאותו בו בשם אכיל כמש”ה לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דבר ה' וזולתו:

כל המושל ימשיל דברי דומי' בשם לבד או בפעל לבד בשניה' יחד. משל הא' למשפט והנה משפח. משל הב' דמיתי לקאת מדבר. משל הג' נחש נחושת. והנה הברזל המלוטש יקרא נחושת כמ“ש הרד’ק אשר כל מביט בו יראה תמונתו. אף כי בו ינחשו המנחשי' כמש”ה קלקל בחצי' וגו' פי' לטש החצים למען ירא' בהם תמונו' ודמיונו' אשר מהם ישפוט בעתיד. וכן הוא אמנ' פעל הנחש ללכת לקראת נחשי' אף כי לצייר תמונו' ודמיונו' חמריות כמש“ה ונחש עפר לחמו. והרי זה בא ללמד ונמצא למד פי' הפסו' והנה ארבע מרכבו' יוצאות מבין שני ההרי' וההרים הרי נחושת. ולפי דרכנו ידועי' הם ובגבולינו הם ההרי' אשר במעדר ההעדר המוחלט והמיוחד יעדרון אשר מהם יוצאו המרכבות עם הכרובי'. כמש”ה ואדע כי כרוב' המה (מטעם כרובי' מעשה חושב שפי' תמונה) יהי מספר הרכב כמספר השליבות אשר הי' בסולם שראה יעקב כמו שאמרו חז"ל.

להיות החרב כלי משחית לחבל הבע“ח. לכן יכנה כל דבר השחתה בשם חרב. החרב נחרבו המלכי‘. ומגדלותיך יתוץ בחרבות’ ומזה הצד וגם מפאת היו' ברק החרב המתנועעת בלתי עומד על מתכונ' אחת אפי' רגע אחד לכן יכנו עולם ההוי' וההפסד (שאין ממצוב' עתים דומין זל"ז כמו שבא עליו המופת) בשם להט החרב המתהפכת ובו נמצאי' הברואים משוני הצורות הנקראי' בשם כרובים. כמש”ה כרובי' מעשה חושב והוא אשר הושם על אם הדרך לשמור את דרך עץ החיים ודרך גבולו, יעל בית ה' להשתעשע בעדן גן האלהי‘. להיות מדבר בפעל חי נצחי. כי לא יוכלון העברים לאכול לחם ונהמא דכסופ’ בלתי אם יתקנו עצמם בפרוזדור: כל בעל יכולת וכח יכנהו בשם אלהים. כמש“ה עד האלהי' יבוא דבר שניהם. פי' שופטי' בעלי יכולת וכח. וכן יבואו בני האלהים להתיצב על ה' פי' כחות המציאו‘: בהיות החפץ והרצון הוא העולה על הרוח לכן יכנהו בשם רוח. אל אשר יהי’ שמה הרוח ללכת. פי' החפץ, מטבע המים להיות בלתי שומרים תמונתם, כי הם משתני' תמיד לתמונת ותבנית הכלי אשר ישפכו בו, לכן החומר אשר כמעשיהם יֵעָשֶׂה בו יכנוהו בשם מים כמש”ה. ויבדל אלהי' בין המי' אשר מתח' לרקי'.

כל דבר מוכן להתחבר אל דבר זולתו. יכנהו בשם איש ואשה או אח ואחות, כמש“ה ופניה איש אל אחיו, מקבילות הלולאו‘. אשה אל אחות’: החלק מכל גשם הפועל בעצם ומתפעל במקרה יכנהו בשם צלם. כמש”ה בעיר צלמם תבזה, ר"ל ענינם הנחשב:

בהיות גדר הדיבור להקנות ידיע' לשומע, לכן יכנה כל ענין מקנה ידיעה מה בשם דיבור ואמירה. יום ליום יביע אומר ולילה וגו‘: בהיות רגלי הבע"ח הם המה סבות הגעתם אל מבוקש, לכן שמשו הכתובי’ במלת רגל במקום מלת סבה. ויברך ה' אותך לרגלי, פי' לסבתי, וידענו שהסבה מקיימת מסובבה. ואחר שכל ענין אמיתי יש סבה למציאותו, לכן תבוא מלת אמת במקום קיום. יתד במקום נאמן, פי' מקום קיים, לכן אמרו ז"ל לשקר אין לו רגלים, כי אין לו סבת הקיום:

הכתובי' ידברו לפעמי' על צד ההעלם וההסתר ובמקו' אחר יבארו דבריהם וילמד סתום מן המפורש. כמו גם מעוף השמים שבעה שבעה וגו' ולא פירש בו אם מהטהורים לבד. וילמד מן הבהמה המפורש בטהורי' לבד, וזולתו: וראוי לדעת כי משוררי הגוים ללשונותם, שקלו שיריהם במספר מפקד יתדות ותנועות, ורבים מבני עמנו מקנאה מדבר עשו גם המה בעברית כתבניתם, כי למען הראותם שלמות לשון העברית אשר לא יחסר כל בה. (אף כי ע“ד האמת לא זה דרך צחות העברי' כמ”ש החב' למלך הכוזר) ואח“ז שב הדב' מנהג בין המשוררי'. והכניסוהו בגדר הצחות, עד כי לחלק היותר נעלה בצחות חשבוהו וא”כ איפה ראוי לבאר גדר זה החלק, ואומר כל שו“א שבראש התיבה עם הנקודה שבאות השנית ממנה, נקרא יתד, ואין הבדל בין היות השוא ההוא שוא פשוט, או אם הוא חטף פתח, או חטף סגל, או חטף קמץ, או אם הוא מלא פום הבא במקומו, לכלם בש' יתד יקר' עם הנקוד' הבאה אחריו, ויתר הנקודו' בשם תנועו' יקראו, ופעמי' גם השוא שבאמצ' התיב' עם הנקודה שאחרי' בשם יתד יקרא, ואז הנקודה שאחר השוא ההוא לתיבה שלפני' תחשב, ונהגו המשוררי' להעמיד האות המנוקדת בו אצל תיבה שלפני‘. ועל פני’ מקף להודי' ולהודע כי לאחרי' תחשב כמובן, וצ”ל בכל טור וטור מהשיר יתדות תנועו' שוות במספר ומפקד במקומותם למושבותם ולדוגמא בעלמא אציג לך שיר הב טורי. והמה בכתובי' לפניך.


שתי תנועות יתד ב"ת יתד ב"ת יתד ב"ת
שִׂים כֹּה עֲרַל שָׂפָה וְשׁוּר צַחוֹת עֲלֵי לוּחוֹת

ב"ת יתד ב"ת יתד ב"ת יתד ב"ת
בָּרֵר לְשׁוֹנְךָ וַ– עֲזוֹב שִׂיחוֹת בְּלִי צַחוֹת

כיצד שים כה, הם ב' תנועות, ר“ל נקודות, ערל הוא יתד, שפה הם ב”ת, וכו' כמו שנרשם, וכסדר ומספר הזה הולך גם הטור הב' והעמדנו הוא“ו במלת ועזוב מרוחקת ממנה, כי הפתח שתחתי' משלמת היתד וב”ת של מלת לשונך, והח“פ של העי”ן עם חולם הזי“ן הוא היתד הב' וכו‘. ובדרך הזה יחברו שירי’ מיתד ותנועה, ויתד ושתים, ויתד ושלש תנועות ויתד וארב' כרצון איש ואיש. ונקרא זה המין מהשירי' שיר מורכ' בהיותו מורכ' מיתדו' ותנועו‘. ועוד מיני’ לשירי' הא' הו' שיר פשוט והם השירי' שלא יבוא בהם שוא נע בתיבותיו ונהגו המשוררי' להרכיב כל שירה ממנו מי”א תנועות, ומיפיו שיהי' סופי הפסוקי' מלעיל כמו שיר לו זהב בנופך כו' אשר לפנינו. נושא המאמ' בכל פסוק יקראו בשם דלת ונשוא המאמר ממנו יקראו בשם סוגר כמו שים כה ערל שפה, הוא הדלת, ושור צחות, עלי לוחות, הוא הסוגר, ושניהם יחד נקראו בית. שיר קשור נקרא כל שיר שיבוא חרוז באחרית הבתים, ר"ל בסוגר.

שיר חרוזי נק' השיר שיבוא חרוז גם בדלתותיו כמו שיר שאו קינה. כו' שיר מחולק הוא אשר לו הפסקים רבים חרוזים כמו צרי מלים, חבוש נחלים כו' שיר משובח הוא אשר יחרוזו כג' אותיות. שיר ראוי הוא אשר יחרוז כב אותיו' כמו כנוי. עם בנו שיר עובר הוא אשר יחרוז באות א ת כמו יקשור. עם יזמור, וזה גרוע מכלם. מצחות המליצה לרדף אמרים, ר“ל כאשר יביאני ההכרח להזכיר איזה דבר במליצתנו פעם ושתים, אזי נזכירהו על פי פעלו בשינוי התבות כמו כסיל שוטה, חכם, משכיל, וזולתו: ומיפיה לרדף אמרים, על דרך סיפורי הכתובי', ואף כי להביא באיזה מקומות מקרא מלא או מחציתו, ובכמוהו אמרו ז”ל לישנא דקרא עדיף ויספיק בזה לפי המכוון ריש מלין, ואת' המעין ראה ועשה כתבנית' ואל יהי דרך הצחות והמליצ' קלה בעיניך בעבור שאינך יכול לשער תכליתה כי הלא גם חז“ל היו ביקרותיה כמ”ש ז“ל לעולם יספר אד' בלשון נקי' כו'. ואמרו אין הקב”ה מקפח שכר שיחה נאה והם עצמ' מליצ' חידות להם, כמ“ש בהגדה דרכה בב”ח ואמרו ר' אביהו כד הוה משמעי בל' חכמה אמר אתריגו לפחמין כו‘. ואמרו שם בני יהוד’ שהקפידו על לשונם נתקיימה בידן תורתן כו‘. וכמו כן דרשו ע“פ בזוי אתה מאד. זה אדום שאין להם לא כתב ולא לשון, א”כ איפה גם איש ממנו אשר בלעגי שפה ידבר וניטל ממנו רוב המדבר בל’ העברית, גם הו' בשם בזוי יכונה ומי הוא זה אשר אתו רוח צח שפתים במדבר, הכי נכבד הוא: עוד שבתו וראה כי הן רבי' עתה עם הארץ אשר בראותם ספרי מליצה המחוברי' על דרך סיפור ושיחות חיות ובהמות כאלו מספרי' זה עם זה, יפטירו שפה ויאריכו לשון על המחבר ועליו ישחקו, ולא דעת ולא תבונה בהם כי הם המה דברי חכמי' ומידותם אשר המלך החכם ישימהו פינת ספרו, לשם ולתפארת, כאמרו להבין משל ומליצה דברי חכמי' וחידותם. והן זה דרך כל הנביאי' והחכמי' מקדם כאמרו בן אד' חוד חידה וגו‘. הנשר הגדו’ גדול הכנפים ארך האבר בא אל הלבנון וגו‘. הלוך הלכו העצי’ למשוח עליה' מלך וגו‘. החוח אשר בלבנון שלח אל הארז אשר בלבנון וגו’ וזולתם. וגם חז“ל דרך מליצה חידות להם כמו שאמרו שר”מ היו שלש מאות משלי שועלים ואנו אין לנו אלא שלש כו‘. ועתה בעוונותינו גם שלש אלה אין אתנו מליצ’ בחובר‘. והנך רואה כי מאת נביאינו וחז"ל הית’ זאת היא נפלאת בעינינו, וכי דרך כבושה היא להם במליצה חידות, לכן אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, כי על המלעיג נאמר עין תלעג לאב וגו‘: אמר המעיר מה יקרה זאת הפתיחה אשר תשים מעקשים למישור. אשר המה בכתובי’ וממנה יראה וכן יעשה כל אשר מלאו לבו לקרבה אל מלאכת הביאור בכתובים. וכראו' המעי' מליצו' המליץ יחד חוברות. בשרד החכמה והמוסר מתוארו‘. ויצו למנצח על השרי’ והשרו', לתת מין ערך ודבר גבורות. ויאמר:


א

לוּ זָהָב בַּנוֹפֶךְ יַחְדָו נֶאְחָדוּ

הֵן עֵת תִּזְרַח שֶׁמֶש לָהַט יַבְרִיקוּ

כֵּן מוסָר וָשִׁיר עֵת יַחְדָו יִצְמָדוּ

מַה טוּבָם וּמָה יָפְיָם הֵן יָרִיקוּ


ב

אִם יִתְקַע שׁוֹפָר וָעָם לֹא יֶחְרָדוּ

אוֹ חֶרֶב תָּבוֹא וָחִיל לֹא יֶחְזָקוּ

כָּכָה לוֹקְחֵי מוּסָר צֶדֶק לָמָדוּ

אִיש קוֹנֶה תּוׂכַחַת רָעָיו נִתָקוּ


ג

שֶׁמֶשׁ וָאוֹר בַּשָמַיִם נוֹעָדוּ

הַבּוֹקֶר אוֹר חַיְתו יַעַר נִפְרָדוּ

כֵּן יוֹשֶׁר וָטוֹב בַּמוּסָר נוֹסָדוּ

יָהֵל אוֹר הַמַּדָּע רָעִים נִשְׁמָדוּ


ד

כֶּסֶף סִיגִים עֵת יַחְדָו יִתְלַכָדוּ

בָּאֵשׁ פֶּחָם וָעוֹפֶרֶת יִפְרָדוּ

כֵּן אִישׁ רֶשַׁע בֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגַדוּ

כָּעֵת רַגְלָיו בָּרֶשֶׁת יִלְכָּדוּ

מִשֶּׁמַע מוסָרוֹ מִמֶרִי יִפְרָדוּּ


ה

מָתְקוּ נוֹפֶת צוּפִים עֵת לֵב יִסְעָדוּ

נִפְלְאָה אַהְבַת נָשִׁים מַרְבַּד רָבָדוּ

כֵּן נִמְלְצוּ שִׁירֵי מוּסָר יוֹם נוֹלָדוּ

מִזָּהָב וּמִפָּז רַב יַחְדָו נֶחְמָדוּ

צוּפֵי דִבְשָׁם חַדְרֵי בֶּטֶן יָרָדוּ


ו

מוֹאָב וְהַגְרִים בַּשִּׁירִים שָׁקָדוּ

מוּל שִּׁירֵי עִבְרִיִים נוֹקְשׁוּ נִלְכָּדוּ

עת רַגְלָם בַּמִישׁוֹר הַשִּׁיר עָמָדוּ

אִם אֵת רַגְלַיִם רָצוּ לֹא מָעָדוּ

כִּי דַרְכָם בַּקוֹדֶשׁ עַל כֵּן נִכְבָּדוּ.



השער הראשון במהלל החכמים רבים וכן שלימים:


הפרק הא' יבין שמועה. בראשית הנסיעה.

נאום יאיר המדברי אני הצעיר באלפי. כאשר הייתי בימי חרפי. עת בערה בי שלהבת רשפי. ותלהט מוסדי כוספי. ותסיתני להציג אהלי שדוד. ולעוף על כנפי רוח הנדוד. ולנסוע מבקעת הלבנון עד אשדוד. ועיני ולבי יחד חוברות. לראות חדשות ונצורות. חין ערך ודבר גבורות. שמתי לפני את כל הכבודה. ואלך הלוך ונסוע בעלת' אשר ליהודה. בואכה אשדודה. ואבוא היום אל העיר. והנה ברחובותיה נאספים יחד רב וצעיר. וקול שאון עולה מעיר. ואשא עיני ואראה והנה הכל משוררים. עברים יוצאים מן החורים. ולפניהם כנור ונבל ואיש שיר בשירים: ויען האחד ויאמר שמעוני אחי ועמי יולד בן לנעמי. הוא שמעיה הנחלמי. למשפחת השכמי. בן עכן בן זרח בן כרמי. הוא ראש לנזירים ודבריו נקובים ראשית המוסרים. אליו תשמעון כקטן כגדול. כי הוא מעוז ומגדול. וכל עובר מתעבר לריב מוסריו. חדול יחדול. ויעמד ויקרא בקול גדול.


מִי הָאִישׁ          אֲשֶׁר יִבְחַר           שְׁמוֹעַ מוּסָרִים

מִי גֶבֶר          יְאַוֶה הָבִין             לְשׁוֹן כַּבִּירִים

בּוֹא יָבוֹא          וְתִרְוֶה נַפְשׁוֹ          עֲסִיס הַשִׁירִים

יֵינִיק צוּף          דְבַשׁ הַצַחוֹת          חֲלֵב מֵישָׁרִים


ויוסף להרים קולו. וישא משלו


הֵאָסְפוּ וְהִקָּבְצוּ כָּל נְדִיבֵי עַמִים

וְאִשְּׁרוּ הֵנָה בְּדֶרֶךְ בִּינָה

אַבִּיעַ מְשָׁלִים מֵחַ–––כְמֵי הַלְבָבוֹת

עֲרֻבָּתָם תִּ––קְּחוּ בִּרְנָנָה

שִׁמְעוּ אִ––מְרוֹת צוּף שִׁירִי עֲסִיס נִיב חִכִּי

קְחוּ מוּסָרַי בְּראשׁ כָּל פִּינָה

אַרְיָוְכֶם מְלִיצוֹת צַחוּת מְחֻטָבוֹת תַּ–

בְנִית הָרַעְיוֹן וְזִיו הַתְּבוּנָה


הפ' הב' קול ההברה חלפה. ואוספו אספה.

ויאספו כלם כאחד חברים. אל הרחוב אשר עשו לדברים. ללקוט מפניני המאמרים. ולהתענג מנועם השירים. ויעמוד האחד על עומדו לפני העדה. וישם פניו לתורה ולתעודה. לתת לאלהים תודה. ויען האיש הוא שמעיה הנחלמי. ויאמר שמעוני אחי ועמי. חפצי צדקי ודורשי שלומי. אני עם לבבי לבנות בית מוסרים. לקחת מוסר השכל צדק ומשפט ומשרים. להבין משל ומליצה חידות ושירים. ועתה נפילה נא תחנתנו. לפני אלהינו. לישר אליו לבבנו. ולהיותו עם פינו. עת נשא תהלתו עלי שפתנו. לבל נכשל בלשוננו. ותכתב זאת לדור אחרון. ותהי עד עולם לזכרון. ולשון אלם בשיר תרון. עת עם זו תהלתו יספרו. ועזוז נפלאותיו יאמרו. אז בה תהלות ה' יבשרו. והיתה אזכרתה לראשית התהלות. ובית מסלות.

להביא התפלות. להרים קול בשיר המעלות. ויענו כלם לאמר קום ועשה כדברך. שלם לעליון נדרך. וה' אלהיך יהיה בעזרך.


הפ' הג' פתח דבריו יאיר. ורעיון לבו בתפלה יעיר.

ה' אלהים אתה החילות להראות את גדלך. בהראותך חסדך את עבדיך. להודיעם כי רוצה אתה בשירי ידידיך. אף כי אין תהלה אשר תכלכלך. ואין מלה אשר תגבילך.

ואיזה בית אשר יזבלך. או מקום אשר יכילך. או שכל אשר ישכילך. כי הנה השמים ושמי השמים וכל צבאם לא יעצרוכה להגיד תהלותך ולפארך אחת מני אלף מרוממותיך. אף כי יעוז אנוש רמה לספר תהילותיך. הלא מגרעות יתן בעזוז נפלאותיך. כי מי מהנמצאים זולתך. יעצור כח לפארך על פי מדתך. בתואר חיובי מתאחד כליל השלמיות בלי קץ שולל כל העדר בחיוב מציאתך. ותגדל חסדך את האדם ותכירהו לעמוד לפניך בתפלה ודברים. ולספר שמך בכל הארץ על פי תוארים וגדרים. אשר בערכך זרים וישרים. אף כי שלימים הם אתנו. רק למען דעת כי הן לא בידינו טובינו. ואז נחדל מעושק ידינו. למען יקרא שמך עלינו. ועתה יאמן נא דברך את עבדיך ה' אלהינו. והיה נא עם פי מתחנני עמך. החרדים לנואמך.

וחפצים ליראה את שמך. הורם מה ידברו. עת עזוז נפלאותיך יאמרו. וגדלתך יספרו. לכל בלי דעת מלים יכבירו. עת פניך ישחרו. והיה כי יתפללו אליך ברוח צח שפתים. ונפשם אליך תערוג כאיל על אפיקי מים. אתה תשמע מכון שבתך השמים. ועשית משפטם ככל אשר יקרא אליך איש איש נגע לבבו. ושלחת לנפשו צרי מכאובו. ולא יוסיף עוד נגעו להדאיבו. כמו שאמרת כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו.


הערה

תאר היא שם עצם מה. כמו חכם גבור. והמכונה בשם ההוא יקרא מתואר. והוא האדם במשלנו אשר קבל תאר ומקרה החכמה. והתארים ימצאו על פני מינים המין הא' הם תארים מחייבים כאמרנו חכם גבור. והמין הב' הם תארים שוללים באמרנו אינו סכל אינו חלש. חכמתו הוא ענין נוסף. על עצמותו. ואיננו מתאחד עם שאר תאריו כמו הגבור בגבורתו וזולתו מהתארים. ואף כי קנה את החכמה אחר שלא הי' מכם. והיא מגעת בו עד גבול. וכל זה הוא חסרון בחק המתואר. ולהות השי“ת משולל מכל חסרון. לכן אמרו החכמי' שכל תאר תחייב לא יאות לו ית‘. ואמרו שהתארים שוללים החסרונות בחוקו. הם יותר נאותים לו ית’. אולם האחרונים וגם רבים מהמקובלים ימאנו בזה. לכן עשה המליץ פשר דבר. ואמר שהתאר הראוי לו ית' הוא באמת תואר מחייב. ותנאי יהיו דבריו. הא' שיהי' מתאחד. ר”ל עם שאר תאריו כלם. ועם עצמותו ית‘. הב’ שיהי כולל השלמות בלי תכלית וגבול. הג' שיהי' שולל כל העדר ר“ל שיסלק חסרון השלמות מכל וכל ממנו ית‘. המשל בזה באמרנו עליו שהוא חכם תהי’ הכוונה בו שהחכמה אשר בו מתאחדת עם גבורתו ויכולתו וזולתם משלמיותיו. ועם עצמותו ג”כ. ושלמים הם אתו בלי תכלית וגבול. מאז ומקדם. לא נחנמתנו הנפרדת מיכולתינו ומגבורתנו ומעצמותנו. והיא בעלת גבול ותכלית באה אחר ההעדר. משא“כ בו ית' וית‘. והנה נלאו רעיונינו וסגר עלינו פי המדבר מליחס לו תאר כזה. כי תאר כזה יורה עצמותו ית’ ממש אשר לא יושג לזולתו. כמש”ה פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה‘. ולא יודע אמיתתו לזולתו. בלתי הוא לבדו ישיג מהותו ועצמותו. אשר בהשגת עצמו ישיג כל הנמצאי’ להיותו מקור הנמצאים כלם. ותהיה ההשגה והמשיג והמושג. שהם בעצמם השכל והמשכיל והמושכל בו ית' אחד. והנה תאר כזה לא יתכן שיושג לאחד מברואיו. אפילו לעלול הראשון כמ"ש. ובזה תבין כוונת המליץ באמרו מי מהנמצאי' זולתך כו'. עד כאן ההערה.


הפרק הד' במהלל החקירה. למרבה המשרה.

ויען הקורא ויאמר יתנשא אלהי צבאות. יוצר הרים ובורא גבעות. אשר עשה לנו את הנפש הזאת. למופת ולאות. להחיותנו על פני האדמה. בתתו לנו דעת ומזימה.

לדרוש ולתור על כל הנעשה בחכמה. והן היום הזהירנו הנביא בנבואתו. והחכם בחכמתו. לעבוד עבדתו. ולהשכיל באמתתו. ואחר שאין עוד מלבדו. וברואיו אשר ברא לכבודו. ואין לאל ידינו לספר הודו. בעצם כבודו. לכן חלה עלינו חובת החקירה בברואיו ומעשה אצבעותיו. לספר עזוזו ונפלאותיו. לפי חכמתו בפועל בריאותיו. וענה מי ומי אשר בדבר ה' נפשו חפצה. אזי במשל ומליצה. יביע אומר בדעת ומועצה. ותחשב לו זאת לחכמה. לתת לפתאים ערמה. לנער דעת ומזמה. עת יוציא לאור תעלומה.


הפרק הה' להבין שמועה. בתפלה הנוראה.

ויעמוד שמעי' ויפלל. ועל תאות נפשו הלל. ויאמר ה' אלהים אתה עשית את השמים ואת הארץ וכל צבאם צוית. ואדם עלי' בראת. בצלם ובדמות תבניתך אותו עשית. ותגדל אתו חסדך. ותמשילהו על מעשי ידיך. ותכירהו לעמוד לפניך לעבדך. ועתה ה' יאמן נא דברך. משכני אחריך. כי בי בעזרך. תן לי המדע והחכמה. למען אצאה ואבואה לפני עמי ביד רמה. ואעצור באנשי הצבא. לבל יהיו למשובה. ולתת לאיש לפי מהללו. די מחסורו אשר יחסר לו. והיה מעשה הצדקה שלום. השקט ובטח עד עולם:

ויען המדברי ויאמר ה' אלהיך ירצך. וישלים חפצך. וירומימך לרשת ארצך. ויהפוך לב אנשי מלחמתך. לסור אל משמעתך. ויהי ה' בעזרך. במלאות ספק עוזריך. כי הם עצמך כוחך ועצביך באבריך:


הפרק הו' במהלל החכמה. לתת לפתאים ערמה.

ורוח לבשה את יואח בן זימה. בלכתו מן הרמה. וידבר על החכמה. ויאמר אי חכמה. שכנת ערמה. מאז היית בכף אלהיך לשומה. בטרם הטבעו אדני המזמה. בטרם הוצקו למוצק רגבי האדמה. בטרם תלה ארץ על בלימה. בטרם נחל ה' את עם קדושו תורתו התמימה. את היא הבריח התיכון המברחת מן הקצה אל הקצה. בכל הנמצאי' מביתה וחוצה. יפה את כתרצה. את היא אשר בכל חוצות תתן קול רנה. מי פתי יסור הנה. אאכילהו חלב הבחינה ואיניקהו דבש משדי הבינה. אוית למושב לך בלב היראים. שמה בנית היכלך המפואר מעשה צעצועים. ותרד פלאים שנאת כל פועלי און תרבות אנשים חטאים. את היא אשר תגיה מחשכי הלבב כאור צהרים.

תנהל בעליך באור פני מלך חיים. לתת לו מהלכים בין צבא השמים. קינצי למלין אילו פי ישא הוד רמתך עלי שפתו. כצאת השמש בגבורתו. וימהר בתפארת מליצתו כגלגל היומי בתנועתו. הן בכל זאת לא יגע עדיך בקצה משענת בינתו. כי כל עוד אין ראשית לראשיתו וחדל לעולם ועד סלה. לכן אמרנו לך דומי' תהלה:


הערה

להיות שהמחקרי' חלקו החקיר' המדינית לשלשת מחלקות. המחלוקת הא' היא הנהגת אדם נפשו. הב' היא הנהגת הבית. הג' היא הנהגת המדינה. והנה המליץ לפני ה' ישפוך שיחו להיות הוא ית' מגן עזרו. להנהיג ממשלתו באמת ובצדקה על כוחותיו ומידותיו במלאות ספקם כמלך במדינה. לא ימעט במקום שאמרו להרבות ולא ירבה במקום שאמרו למעט. ??? הכוזרי ובזה תבין מאמרו בסוף כי הם עצמך ובשרך. כוחך ועצביך כו‘. ורוח לבשה כו’ מה מאוד הטיב זה המליץ בסיפור שבחי החכמה כי כדברי' והאמת האלה דבר על החכמה בחכמה רבתא דשלמא מלכא.


הפרק הז' בגנות החכמה. להראות מומה.

ויענהו המדברי ויאמר. היטבת מאד לראות במליצתך. הוצק חן בשפתותיך. כי הגדלת על כל שמך אמרתך. ואף גם אני אבוא אחריך ומלאתי את דברך. ואראך ג"כ איך שגית כרואה אמש שנאה. כי אם היותה רבת העליליה. עם זה היא גם רבת השגיאה. תאניה ואניה. ואמרו החכמים ודוברי תמים. החכמה היא רבתי בתעלה.

שרתי בתקלה. תאמץ בכח זרועות המאמינים. ותדיח בחלקלקות רגל המינים. ואחר אמר הני חכמה גברת הרפואה. ורבת העליליה. ואף גם סבת כל חלי ומכה טריה. אני מרפא לישרים. ומשגיא לסוררים. עשו אתי ברכה ואענדכם המארה. ואל תלכו עמי קרי כפרה סוררה. ואחר אמר האש והחכמה אחים ידידים. רוכבים צמדים כי האש תגיה אורה. גם תבעיר תבערה. והחכמה תיישר לישרים בלבותם. והנה המטי' עקלקלותם. ואמר אחר החכמה והאש הם אוהבים נאמנים. במשכן אחד שוכנים. כי האש לזולתה תשים תהלה. והיא כלה כעשן כלה. והחכמה לזולתה תתן תועלת. ובעלה גועלת. כי מי אשר ממעיניה ישאוב. הוא ידאוב. כמש"ה ויוסיף דעת יוסיף מכאוב.


הפרק הח' בגדופי החכמה. מוסר ומשמה.

וישמע געל הידועני בגנות החכמה. להראות מומה. ויפער גם הוא את פיו ויקלל. ואת נזרה לארץ חלל. ויאמר מה לנו לחכמת בינה. שורש פורה ראש ולענה. הלא הוא אשר הסית את אפי“קורס לכפור במציאותו ית'. והוא אשר הסית את מי”אני להאמין בשניות. ואת היוני לכפור בחידוש. אשר כל אלה חברו אל עמק ההריסה בהצותם על ה‘. הלא השכל השיאם. ובהשענם עליו בא בכפם ונקבה. וכן הוא השכל לכל הנינוחים עליו. וכל היום כזב ושוד ירבה. אם לא כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן האמונה עדיו לבלו’. לכן לא נאנה לו ולא נשמע אליו. אף כי ירבה לדבר רכות. כי אם בפיו שלום ידבר לבנות ולנטוע אהלי אפדני הדה וחרבותיו יקומם. הלא בקרבו ישים ארבו. לנתוש ולנתוץ ולהרוס יסודי הדת. קשתו דרך ויכוננה. לירות במסתרים תם. יארוב במסתר לחטוף עניי הדעת. לכן אל תתאו למטעמותיו כי לחם כיני' הוא. סורו טמא קראו למה אל תגעו בו פן תספו ברוע נכליו ובחלק שפתיו ידיחכם. כי ההריסה והכפירה המה מפעליו. ומדוע נעבדנו אנחנו. רחקו מעליו כי רפאים שם בעמקי שאול קרואי‘. וכהנה רבות יוסיף התל ולדבר עליה תועה. ובאש פחם עלי’ לפחת. לשאת ולספחת. ורגז ושחק ואין נחת:


הפרק הט' בתשובת הגילוני. ללעג הידעוני.

ויען אחיתופל הגילוני. למשפחת הפוני. יושב בשבת תחכמוני. מה עזרה ללא חכמה. ותלעג מרוב עצמה. הן זאת לא צדקת. ומדרך אמת מאד רחקת. כי הכברת מלין בלי דעת. ולא נתן ה' לך לב לדעת. דעת פליאה. כי כפלים לתושיה. כי החכמה הישרה. אשר לא תתנגד לתורה. לא ישקל כסף מחירה. אלהים הבין דרכה ולא ידע אנוש ערכה. אולם החכמה אשר לה כתורה וכחוקה. הנה שקר נסכה. ואין בה לא תבונה ולא דעת. עקב היותה מוטעת. והנה זאת התורה הנאמנה. היא כור הבחינה. לכל דבר חכמת בינה. וחלילה לאל מרשע להוריש כזבים. לבניו הנאהבים. אשר בשם עם חכם ונבון נקובים. לכן לא תמצא בין החכמה והתור' סתירה. כמאמר החכם במליצתו היקרה. חלילה חלילה מהביא התורה. בדבר הסתור אותה החכמה הישרה. (ועיין מ"ש הכוזרי במאמר החמשי) וזאת התורה הנכונה.

וחכמה הנאמנה. הם אחים נאמנים. עלי תולע המחקר אמונים. לא יערכם זהב ורב פנינים. הנה זאת היא הקרנוה כן היא ואתה דע לך. ויענו כולם לאמר טוב דברת הגילוני. ירחיק ממך ה' את הצפוני. כי בתשובתך גבולי המזימה פרצת. כן משפטיך אתה חרצת:


הפרק היו"ד עוד ישא מליצתו. במהלל החכמה לתמתו.


ויוסף עוד הגילוני להבעיר אש מליצתו כי כאש צרבת על לשונו מלתו. יריע אף יצריח באהבתו. ויאמר אי חכמה היית בכף אלהיך כלי אומן לנטוע שמים וליסוד ארץ. גבולי המדע והמזמה פרצת פרץ. יצאת לישע הנמצאים. ותרד פלאים. עת יצקך אלהים במעבה הנבראים. גבהת מאד בקומה. מושב אלהים ישבת בלב צאצאי האדמה. וקולך נשמע ברמה, כי יעלה שיאך השמימה. לשם ולתהלה בצבא רומה. כל כבודה בת מלך פנימה. ברה ותמה ותפוח עקבך מכהה גלגל החמה. לכן הושמה המסוה על פניך. לבל יכהה ביפעתך מאור עין רואיך. ואף גם זאת תופע נהרה.

מתחת המסוה והסיתרה. אל כל מאהביך. תורה חצי אהבתך. בלב חושקיך. אשר נפשם שוקקה ללין בין שדיך. והיתה אהבתך כשריפות מאכולת אש בלב דודיך. תבעיר את הבעירה באחד ענק מצוארוניך. מים רבים לא יוכלו לכבות אהבת ידידותיך. מי יתנך לכל מאהביך כאחות יונקת שדי אמותם. גם ישקוך לא יבוזו אותם. תשכב בטח עלי ערשותם. אי רבת העליליה וגפן פוריה. רשפיך רשפי אש שלהבת יה: ולא יכול המדברי להתאפק כי רוח בטנו הציקתהו. ועל כנפי השיר נשאתהו. ויקם לפני החבורה. ופיו ימתיק שירה לשם ולתהלת ולתפארה.


אֲנִי חָכְמָה          חֲבוּר אוֹמֶן          יְשַׁחְרוּנְנִי             מְשַׁחְרָי


עֲלֵי דֶרֶךְ          נְתִיב יוֹשֶׁר           אֲשַׂמַח לֵב           מְחַקְרָי


יְרַנְּנוּ               אֱלֹהִים חַי          וְיִתְּנוּ שַׁי             לְמוֹרִי


שְׁפָכַנִי אֵל          בְּכָל נִמְצָא          עֲלֵי תֵבֶל          בְּהַדְרִי

כְּסִיל אָדָם          וְאִישׁ רֶשַׁע          הֲלֹא הֵמָה          בְּּעָכְרִי


וְאִישׁ בַּעַר          בְּאַף יִסְעַר           וְלֹא יַחְפּוֹץ           בְּעֶזְרִי


יְשֻׁלָּח בּו          חֲרוֹן אַף                    וּמַלְאָךְ           אַ–כְזָרִי


וּמִי הָאִישׁ          יְדָעַנִי                    אֲהוֹדֶנּוּ          בְּשִׁירִי


גְבִיר שַׂמְתִּיו          עֲלֵי מַדָּע           וְעָנָה בּו             שְׂכָרִי


יְשַׁר דֶרֶךְ          וְאִישׁ בַּר          יֶ–לְכוּ חושֶׁךְ                לְאוֹרִי


ויוסף המדברי שאת תהלה. במעלת החכמה לפי מהללה.


אֵי חָכְמָה   גְבֶרֶת הַנִּ-   -מְצָאִים הָיִיתְ    בְּרֵאשִׁית הַמִ-   פְעָלִים


רוחַ אֵל    שְׁפָכֵךְ עַל כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם    צְבָאֵי מַעַל    וּשְׁפָלִים


עֵת הֵכִין    בְּחָכְמָה תֵּכֶל יְסָדֵךְ צוּרֵךְ בְלִבּוֹת כָּל הַ-    פְּעָלִים


בָּךְ הָטִבְּעוּ    הדְוֹם וָתֵבֶל בְּנֵי עֶלְיוֹן גַם     בְּנֵי אִישׁ מִן הַ-     נְּפִילִים


אַצִּיעַ    שְׁאוֹל הִנֶּךָ וְאֶסַק בִּשְׁמֵי    עֲרָבוֹת שָם אַתּ    בְּמוֹשְׁלִים


יָפְיָפִית    מְאֹד לָכֵן הֻ- שְׂמָה הַמַסְוֶה    עֲלֵי פָּנַיִךְ    לְהַעְלִים


יִשְׂנְאוּךְ רוֹ-    דְפֵי רָע לֹא יַחְ-פְּצוּ בִּתְבוּנָה     חֲרָשֵׁי מַשְׁחִית    וְחוֹבְלִים


יַבִּיעוּ    גְבוּרָתֵךְ כֹּל    מְבִינֵי מַדָּע    נְבוֹנֵי לֵב וַ-    אֲצִילִים


טוֹבָה חָ-    כְמָה עִם תּוֹרָה וְעֵת יַחְדָו יִ-    הֲיוּ נִצְמָדִים    פְּתִילִים


יֶשֶׁעַ יִ-    פְרוּ יַצְמִיחוּ    אֱמֶת אָז נִמְהֲרָה    עֲצַת כָּל הַנִּ-    פְתָּלִים


מִבְּלִי דַת     יְהַלֵךְ אִישׁ בָּ-    אֲפֵלָה יַכְבִּיר    בְּלִי דַעַת נִיב    הֲתוּלִים


צוּר חֶרֶב    וְחוֹחַ עָלוּ    בְּיַד הַשִּׁכּוֹר    וְחָכְמָה בָּפִי     כְּסִילִים


וְאִישׁ דַת    מְאַמֵץ כֹּחַ     בְּמִישׁוֹר יֵלֶךְ    עֲדֵי יַעְבוֹר הַ-    פְּסִילִים


אמר המעיר הנה מקום אתי לגלות את מצפוני לבי נגד המעין המשכיל. כי המליץ קצר דבריו על פי פעלו. וזהו דע בני ישכילך אלהים. כי השכל והכסילות המה שני הפכים. ותולדותיהם כיוצא בהם. והם האמת והשקר. כי תולדות השכל הוא האמת כמש“ה והדרך צלח רכב על דבר אמת. פי' והדרך הוא שכל האדם שהוא תפארתו ויקרתו כמש”ה אדם ביקר בל ילין. ותולדות הכסילות. הוא השקר כמש"ה ואשת כסילות הומי' פתיות וגו'. והפתיות היא מדת הפתי אשר יאמין לכל דבר.

אחרי אשר חדל להשכיל על הדבר לכן יאמין אף בשוא נתעה, ולא יתכן שיוליד השכל האמיתי כזבים בלתי אם כאשר יזדווג באשת כסילות. ר“ל שקבל באחת מהקדמותיו הקדמה כוזבת מולדת הפתיות. שאז יוליד השכל הקדמות ועניני' כוזבים לאלפי' כי נולד שפחה כמותה. וזהו שאמר הפסוק ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך. פי' אחר שלא נכנס הכזב בהקדמו' שהם ראשי הדברי', א”כ כל המשפטים הנמשכי' מהם הם צדק:

והנה אזלת אדם תסלף דרכו ועל השכל יזעף לבו. לאמור כי הוא הורישו כזבים. וזה כי משפט השכל ומעשהו בהולדת ההקדמו' כמשפ' הגש' ומעשהו בהולדת הצמחי‘. ומי האיש אשר נטע כרם באדמתו. הנה כאשר ירד הגשם מן השמים והולידה והצמיחה גפן המְשַּמֵחַ אלהי’ ואנשים. והנה איש בער זרע באדמת קוצים. וירד עליהם הגשם והולידה סלון ממאיר וקוץ מכאוב אשר לא ביד יקחו. והנה האיש אשר חדל להשכיל בראותו ילדי הגשם אשר לא לאמונה גבר בארץ הלזו הנשמה. הלא יחרה אפו בו. ובקרבו ישים ארבו. ופיו יפרה ישע. נאום פשע.

מרשעים יצא רשע. אולם האיש הנלבב יבין כי הגשם היא מרפא לב וחיי בשרים. ובהיותו אחד הוכן לטוב הנה יבוא ממנו דבר והפכו. כי יתן זרע לזורע ולחם לאוכל לעובד אדמתו כראוי. ואף כי קוץ ודַרְדָר יַצְמִיחַ על שדה איש עצל. וכמש“ה עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף ריקים ישבע ריש. והנה הרעה תבוא מפאת המקבלים והגשם מה הוא לא עליו תלונתינו. וכמשל הזה בעינו נאמר בשכל. וכי תאמר איכה נדע בעניני' האלדיים הדבר אשר לא דברו השכל האמיתי אחר שהשגגה ידה בכל חכמה ומדע. ואפס בלעדה. לזה השיב המליץ כי התור' היא אספקלריא המאירה לנפש השוגגת. כי אם יענה השכל משפט מתנגד לדת אזי תדע נאמנה כי שקר נסכו. והוא הדבר אשר לא דברו השכל האמיתי. וכ”כ הכוזרי חלילה שתבוא התורה בדבר יסתור אותו השכל.

ואני אמשול לך משל מאמר' ז"ל כל היודע לחשב תקופו' ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר ואת פועל ה' לא יביטו וגו‘. והנה איש אחד שכל מידי צאתו מן הכח אל הפועל להיות ידיו אמונות במלאכת תקופות ומזלות. ויירא על נפשו למען לא יתעה בחשבונו. כי לא נסה ללכת עוד בחשבונות כאלה. וחשב מחשבות לבל ידח המנו נדח. וילך ויקח לו לוח קביעת המועדי’ כתבו אחד הנבונים.

ונתן עיניו בו לישר בו מלאכת מחשבתו. כי אם העלה חשבונו בחילוף חשבון הלוח. אזי ביטל דעתו וחשבונו כנגד חשבון הלוח. אחרי אשר ידע מיעוט ערכו במלאכתו כנגד ערך החושב אשר לא יתכן שיפול בו הטעות. וככה נאמר אנחנו בחכמת אדם תאיר פניו. כי אם עלה תעלה דרך גבולי התורה. אזי יהיו בעליה בטוחי' כי הלכו דרך ישרה. ועמלם בטהרה. אולם אם יסבו בלכתם ללכת אורחות עקלקלות דרך השכוני באהלים אהלי ההריסה והכפירה. אזי ידעו בבירור כי נכנס הכזב בהקדמותיהם. והשכל השיאם אחרי אשר החל לזנות את אשת כסילות. אשר רגליה יורדות מות לכן החל להנחותם אורחות עקלקלות ארץ עיפתה כמו אופל לא סדרים כי אם צלמות. והוא הדבר אשר לא דברו השכל האמיתי. ולכן נקראת הדת תורה יען כי תורה דרך ישרה לישרים בלבותם. ואם אמור נאמר א“כ איפה אחרי אשר כבר ניתנה התורה אשר היא אבן בוחן לכל חכמה. והיא בעיר אמרי' תאמר להורות על כל פינה שאתה פונה בפינות החכמה. א”כ מה לנו להתחכם ולבוא לידי נסיון. הלא טוב לנו להיות תמים עם התורה לבדה. ולא נבוא לידי נסיון ולא לידי בזיון. ואף כי דבר זה ר“ל איסור ההתחכמות כתוב בנביאים ושנוי בתלמוד כמש”ה אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר. ואמרו חז"ל במופלא ממך בל תדרוש במכוסה ממך בל תחקור. ואמרו עוד לשואל מה ללמו' חכמ' יוני‘. והשיב ילמדה בשע’ שאינו לא יום ולא לילה ואמרו בפולמס של אספינוס גזרו שלא ילמדו חכמת יונית. התשובה בזה גם בלא דעת נפש לא טוב. ואם אין חכמה אין תורה. וזה כי זאת התורה אשר שם משה היא מעטת הכמות ורבת האיכות. כמו שאנו רואי' מדין ד' שומרי' ויתר דיני מתנות ודיני סוכה ולולב. אשר באו בתורה בלתי מבוארת.

והנה זה ים התלמוד גדול ורחב ידים שם רמז כללותיהם ופרטותיהם. ולולי הוא לא היינו מוצאים ידינו ורגלנו בביאור משפטי התורה: וככה נאמר במשפטים הנוגעים לחכמה כמו מצות ידיעת מציאותו ית' ואחדותו ושלילת הגשמות והתארים ממנו ית‘. כמש"ה במצוותם וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה’ הוא האלהים. שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. הנה על כיוצא בהם נתחייבנו לדרוש ולתור בחכמה לידע ולהודיע ולהודע אמיתתן של מצות כולם. ולא נסמוך בהם על הפשט לבד מה שיעלה מביאורם בתחלת המחשבה. כי מי פתי יסור הנה לאמור שדינים שבין איש לרעהו יצטרך השקפה ועיון גדול לבל נתע בנתיבותם. ומשפטי המציאות והאחדות וזולת' שהם בגבהי מרומים יהיו מסורים ביד כל אדם כחכם כסכל איש הישר בעיניו יעשה. אין זה כי אם רעות רוח. וכל דורך בו לא ינוח. וכי תשאלך נפשך לאמ' א“כ איפה למה לא ביארו לנו מזה בתלמו' כלו' כמו שביארו יתר המשפטים. צא תאמר לה כי זה התלמוד הוא ביאור המשפטים הנגלים לא הנסתרים. והם ז”ל חשבום מסוד ה' ליריאיו כמו שהוא האמת. והיו מוסרים זה לזה פרטיותיהם בפה. וכבר באו מהם רמזים בתלמוד מלובשים לבושי המשל ומסוה המליצה על פניהם כמו שביארו זולתנו.

ואשר נחשוב כי הם ז“ל אסרו התחכמות בזה ממה שאמרו במופלא ממך בל תדרוש כו'. נהפך הוא כי זה מאמרם יורה חיוב ההתחכמות או עכ”פ היתרם. כי לו אסרו העיון והחקירה בעיניני' העמוקים מכל וכל. הי' מן הראוי שיאמרו סתם במופלא בל תדרוש במכוסה בל תחקור. ומיתרון מלת ממך שאמרו נשמע שהזהרתם הוא בערך כל האדם לפי שכלו ודעתו. הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. שאל יהרוס אל ה' לראות יותר ממה שיד שִכְלוֹ מַגַעַת. פן תכה עינו ומאור שכלו. וכמו שאמרו ז"ל במקו' אחר משה מחיצה לעצמו אהרון מחיצה לעצמו כו'.

וכעין זה אמר הכתוב אל תתחכם יותר. שהמותר הוא בעין המתחכם. ובביאור אמרו ז“ל בפי' הפסוק כי שאל נא לימים ראשונים: שהיחיד שואל ודורש במ”ב ר“ל חכמת התולדת של כל היצורי' שנתיסדה בעת הבריאה בששת ימים הראשונים. ואם יאמר האומר שכוונתם ז”ל היתה על חכמ' הקבלה. בזמ' גם לזאת צריך המעיין לחלץ חושים ולהרגיל עצמו בעניני חקירת הרוחניים והנבדלים. עד יבין לשלול מהם עניני הגשם ומשיגיו. ויבין ההבדל ביו המדומה והמושכל ובין מה שבמקרה ומה שבעצם. בין מה שבכח למה שבפועל. ובין מחויב המציאות בבחינת עצמו למחויב בבחינת סבתו. ואפשר המציאות במוחלט וזולתם. כמו שהזהיר הר“י ז”ל ע“ז מאמרו הזהר כי כל מדומה גשמי עכ”ל. ואם אין דעה הבדלה מניין.

ואעידה לי עדים נאמני' מהתשוקה והשמחה. שהדריש' והחקירה בחכמה. מרוצה לפניו ית‘. וזה בהיות הדבר מבואר ומושכל כי לא יעשה השם ית’ דבר לבטלה. ואף כי הטוב המוחלט לא ירע ולא ישחית. ואחרי אשר נטע בלבבו התשוק' להבין פעולותיו ית' בנמצאים ושמחה וערבות נתן בלבבי בהשגת המושכלת. הנה הם המה יתנו עדיהם ויצדקו כי רוצה ה' את יראיו המיחלים לדרוש ולתור על כל הנעשה תחת השמש. להבין אחת מני אלף אלפי אלפי' מחכמתו ית' בברואיו כמש“ה כי אראה שמיך מעשי אצבעותֶיך וגו‘. ואומ’ מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית. ואומר כי שמחתני ה' בפעליך. ואומר ישמח לב מבקשי ה‘. הנה זה לאות כי רוצה ה’ במשכילים. ואין חפץ לה' בכסילים. וכתב הרמב”ם ז“ל בל”ד לראשון ז“ל וכל איש אפי' הפתי שבאנשי' כשתעירהו כמו שמעירים הישן. ותאמר לו הלא תכסוף לידיעת אלה השמים כמה מספרם ואיך תכונתם כו' ומה הם המלאכים כו' ומה היא הנפש כו' והדומ' לאלו החקירות. הוא יאמר לך כן בלי ספק ויכסוף לידיעת אלו הדברים כוסף טבעי בו עכ”ל. וככה נראה כי תגדל השמחה מהערבות המושג לאיש הנלבב בהשגתו המושכלות. יותר משמחת האיש אשר מצא והשיגה ידו כסף או זהב. כמש“ה טוב לי תורת פיך מאלפי זהב כסף. וכמו זאת השמחה אשר לא יתערב הגשם בשמחתה. ואין לחושים חלק בה. היא מעין עוהב'. ואחר שהשמחה היותר גדולה היא הבאה מסבת ההשגה. וכאשר תרב ותגדל ההשגה. כן תרבה וכן תפרוץ השמחה. א”כ בהיות האל ית' גדל המשיגי' אשר אין ערוך אליו. לכן הוא ג“כ גדל השמחה. כמש”ה ישמח ה' במעשיו. וכעין זה כתב ר“י אלבו בט”ו לשני מהעיקרים. בפי' נוסח ברכת שהשמח' במעונו והן בהיותו ית' שורש כל הנמצאי' אשר כלם יקבלו תועלת' ושלמת' ממנו ית' לא הוא מהם. לכן תהי' השגתו השגת עצמו כי לא יושלם בהשגת זולתו. אולם בהשגת עצמו ישיג כל הנמצאים. בהיותו שרשם ומקורם. כטעם ונצבת על הצור וכטעם הביטו אל צור חוצבתם. וזהו ענין השעשוע שזכרו חכמי הקבלה שנשתעשע כב"י מעצמו. אל עצמו מאז ומקדם כאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא את עולמו. דעהו והבינהו כי אמת נכון הדבר מאוד.

ואומר שאין טענה ממה שאמרו ז“ל מה שילמד אדם חכמת יונית והשיבו ילמדה בשעה שאינה לא יום ולא לילה. אשר יאמרו קצתם שחכמת יונית הוא אצל' ז”ל שם הונח להורות על ההתחכמות בדרישה וחקירה על תולדות היצורים. כי כאשר נשקיף במקום אחר איך השתמשו בזה השם ויבואר לנו הוראה אחרת אזי נלמוד סתום מן המפורש. והנה מצאנו אמרם ז“ל בפולמס של אספינוס גזרו שלא ילמוד אד' את בנו חכמת יוני' והא ממקומו מוכרע שאין הכוונ' על חכמת הטבע או האלדיות. כי זיל בתר טעמא שהוא בעבור שרמז להם זקן אחד והעלו לו חזיר. ואין באלה החכמות מזה שום רמז ורמיזה. אין זה בלתי אם מה שאמרו הוא חכמת אלדי נכר. שקורין (מיט“עלגי ובל”א געט“יר לע”רי). אשר עד היום משוררי האומות ישימום מסוה לשיריהם. ר”ל יחברו שיריהם על דרך משא ומתן כאלו אלהי הנכר מדברי' זה עם זה. ומה גם בשיר הציורי ר“ל בהיות המשורר מצייר וחושב כמו שהתבאר בפתח דברים. אזי יתנו עידיהם ויצדקו על פי ציור אלהי הנכר. וכל איש יודע מבין בלימוד ההוא יבין תעלומ' חכמת רעהו על פי ציורו. כמו שידוע זה בכל מדינת אשכנז. ועל פי הציור הזה רמז להם הזקן בציורו שיעלו לו חזיר. והנה על חכמה הזאת גזרו שלא ללמדה. כי לא די שלא תתן שלימות לנפש האדם אף כי תזיק לכלות זמן על לא דבר. ואולי עוד תסית את האדם להאמין אמונת אומן בשקריה' ובפחזותם. ומה שקראים חכמת יונית כי הם המה אשר ירשו זאת החכמה מאנשי דור המבול והפלגה. אשר מצאו את הימים במדבר. חזו להם מהתלות כי אר”ש פסילים היא ובאימים יתהוללו.

ועתה אליכם אישים אקרא וקולי אל בני אדם החרדים לדבר ה‘. מנעו בניכם מן ההגיון השירי הלזה. והנה מזה המין הי’ ספ' רפואו' שגנז חזקי‘. ר"ל שהי’ מדבר מענין הטלסמאו' והורדת הרחניו' כמ“ש הרמב”ם ז“ל. א”כ איפה בא זה ולימד על זה שלא היתה הכוונה בחכמת יונית דרישת חכמת התולדה. או האלהיות. אדרבה נהפוך הוא הם בעצמם גילו דעתם שמצוה ללמד' כמו שדרשו ז“ל על ואת פועל ה' לא יביטו. זה היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב. ומי פתי יסור הנה לבאר שכוונת' ז”ל כל החושב לבד כפי החשבון שאנו חושבי' היום. לא על הלומד חכמת התכונה ומהלכי הכוכבים אחרי שערך המחשב עם התוכן הוא כערך העור עם המנהיג אותו. ודרשו עוד ע“פ כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. זה חישוב תקופות ומזלות. ובאמת זה החשבון המסור בידינו מאבותינו יורה עכ”פ שאבותינו ז“ל היו אצטגנינים גדולי'. אשר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. לכן לא נבוש כי נדבר את אויבים בשער. ומי לנו גדולים בהנדסה מהתלמודיים. ומה גדלה תועלתה ללמד בני יהודה משפטי הרחקת כלאי זרעים והכרם. והלכות שבת ומדות המקואות והרביעית. והלכות טומאת מת וזולתן. וכן בטבעיות ואלהיות נמצא לחז”ל מליצת חידות ומאמרים בתלמוד ומדרש יורו יורו גלוי הביאור שלהם ז“ל עשר ידות בחקירות. כמבואר בשלישי למורה ועתה מי זה רואה יעמוד לפניהם ויאמר שהם אסרו החקירה והדרישה בחכמה מכל וכל כמו שביארו אמרם מאי ללמוד חכמת יונית ויהיו בעיניו התלמודיים כנאה דורש ואין נאה מקיי'. אין זה כי אם רעות רוח ואף כי הרמב”ן בפירושו לתורה והרי' ז“ל בעץ חיי' היו לשומה בפיהם ההיולי והחומר והצורה והד' יסודות שהניחו המחקרי' לבאר בהם מקראי קודש ואיך יעלה על הדעת שהאנשים האלה שלמים הם אתנו יעשה שלא כהוגן. עתה הראית לדעת כי לא היתה כוונתם, כלל לאסור החכמה העיונית. ר”ל חכמת התולדת והתכונה והאלהיית. אשר בם יתהלל המתהלל השכל וידוע את הש“ית על פי פעלו אשר יסד הנמצאים בחכמה. אחר שאין שם בעולם בלתי אם הוא ית' ונמצאיו. ובו אין אנו יכולים לשלח יד השגתנו. א”כ איפה יגיד עליו פעלו ר"ל נמצאיו.

כי כאשר נפתח עיני הבחינה לראות סדר החכמה בנמצאים הטבעיים ומסובביהם בד' חלקי התולדת שהם דצח“מ. וביותר כאשר נעיין בניתוח האיברים של כל חי ומדבר אשר כלם נעשו בחכמה ואין שם דבר לבטלה. כמ”ש החכ‘. הטבע חכם לא תפעל דבר לבטלה. אזי נפלא ונעמוד שומם מגודל החכמה. ואז באמת ולא בחלקלקות נגזור היות מיסד הטבע חכ’. ובשמחה ובטוב לב נברך לאלהינו אשר יצר את הברואים בחכמה. ואמר הכתוב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך וטעם האמירה בזה הוא כטעם יום ליום יביע אומר וגו' שביאר אח“ז אין אומר ואין דברי' בכל הארץ יצא קום, ופירושו שבני האדם הרואים ומביני' חכמתו ית' בנתוח האיברים ותועלתיהם. יהללוהו ויאמרו תמיד מי כמוכה ה' אשר כל זאת יסדת בחכמה אשר אין ערוך לה. ויעוין מה שביארנו בפתיחתנו ע”פ חכמות בחוץ תרונה. וככה המשורר האלוהי' הלל על תאות נפשו עת שוטטו מחשבותיו בחכמת טבעי היצורים.

ויער את נפשו לספר עזוז נפלאותיו ית' ע"פ פעל חכמתו בטב' היצורי' אשר יסד בל תמוט עול' ועד כמו שיראה זה בברכי נפשי לכל מעין ישר הולך. אשר מוצא שפתיו נוכח עין עיונו. ולא יהגה לכסלה. כאיש שותה כמים עולה. ופותח פיו בעצלה. אשר המשורר ההוא אשר רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו. אחרי ספרו את מעשי ה' בטבעי היצורים כי גדול ונורא הוא. אזי נפשו תלהט להבת שלהבת התהלה והשבח. וכרוזא קרא בקול. מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית.

והבט נא וראה המענה שהשיב הש“ית לאיוב. אשר שם יקננו הנו”ן שערי בינה כמ“ש המקובלים. הוא כלה תוכחת מגולה בחכמת טבעי היצוּרים כמש”ה מי פלג לשטף העלה ודרך לחזיז קולות. מי יספר שחקים בחכמה. הידעת עת לדת יעלו סלע וזולתם. אשר בעוונותינו אין אתנו יודע מזה מאומה. ואין איש שם על לב מ“ש הרב בעל חובת הלבבות שבכל יום ויום חייב אדם להוסיף בחינה על בחינתו בטבעי היצורים למען ישוב יתפלא מחכמת הבורא ית‘. ותכנס אהבתו בקרב לבו. ועצור במלים מי יוכל. והלא עינינו רואות ספר איוב מבואר נגלה איך נוסדו דבריו על החקירה ועל הדרישה באיכות ידיעתו והשגתו ית’. ולזה נתיחס זה הספר בררז”ל למשה כאמרם ז“ל משה כתב ספרו וספר איו' וזה אחר שהתורה מיוסדת על אדני השכר והעונש שהידיעה והשגחה הם שורש אליהם לכן ראוי הוא שיהא ספר איוב כעין הקדמה לתורה. ויכת' ע”י משה שליח השם לתת הדת וגם אסף נתן אל לבו לחקור בזה כמו שיראה בע“ג מתלים. ואף ירמי' ורבים זולתו עמסו על נפשם מעמס החקירה. ועתה מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לענות סרה כי יקר מחכמה ומכבוד סכלות. הלא שונא ה' יקרא כמ”ש הרב עובדי' ר' ספורני בספר אור עמים על פסוק ומשלם לשונאיו וגו‘. כי שונא ה’ יקרא הממאס החכמה בעיני לומדי' למען השבית מאנוש זכרה וז“ל. ואחר שהנחנו ההקדמות הנזכרות הנה נבאר המכוון באופן זה. כי בהיות שמסדר המציאות חפץ בשלימות הנפש השכלית. וזה לא יושג זולתי בבחירה אישיית בהיותה נאותה ויהי' זה השלמות נמנע כאשר תהי' הבחירה האישית בלתי נאותה. יתחייב א”כ שזה המסדר הנז' ישגיח על הבוחרי' בשלמות הנז‘. לעזור אותו ולהשגיח ג"כ על האנשי’ הבוחרי' הפך זה להתקומם כנגדם וזה הורה האל ת' במופת באמרו פוקד עוון לשונאיו ועושה חסד לאוהביו. כי אמנם לא תפול אהבה ושנאה אנושית על האל ית' זולתי באופן זה שיקראו אוהבים את המשתדלי' לעשות רצונו ולהביא חפצו אל תכליתו בהשלים השכל האנושי. ויקרא שונאי' את המתנגדי' ומתקוממ' נגד רצונו זה. עכ“ל ודברי פי חכ' חן. ובדין הוא זה להם. כי מי שישנא בחינת החכמה באיזה פעולה. הוא יקרא שונא לפועל הפעולה ההוא. כי כל יצר מחשבות לבב הפועל בחכמה להראות לחכמי לב את יקר תפארת חכמתו במפעלו ומי מחכמי לב אשר לא יאבה לשלח יד השגתו לבחוני ועיוני הדר חכמתו. הנה לא מאהבת הפועל יעשה זאת. ואמר הכתוב שאו לשמי' עיניכם וגו‘. הלא הבינותם מוסדות הארץ וגו’. ואני אמרתי בחפזי כי עצלות לימוד החכמות עשתה זאת. אשר תחכם בעליה בשעה קלה בעמדם על רגל אחד כמש”ה חכם איש עצל בעיניו משבעה משיבי טעם. ואשוב אתפלא מה יאמרו בפי' הפסוק בכל ביתי נאמן הוא. מהו בית ה‘. ואיך יצדק ויתהלל בנבי’ השם. זה התאר אשר יאות לאיש עוסק במלאכת רעהו. סופר ומונה משאו ומתנו עם בני האדם באמונה. ולא ישלח ידו במלאכת רעהו. מה שלא יצדק ויתהלל זה התאר במשה כי לא הי' שם סופר השית' בעניני המשא ומתן שיאמר עליו נאמן ביתו. ומה זה יאמרו בפי' טוב ה' כמש"ה אני אעביר כל טובי על פניך. מה הוא זה טובו:

או מה ימריצם כי יענו בפי' אמרם ז“ל כל האומ' פרק שירה בכל יום מובטח לו שהוא בן עו”הב. היאומן כי יסופר כי איש איש מבית ישראל אם כסיס עגור כן יצפצף בפרק שירה על כן בשכר זאת יזכה לחיי העו“הב. ויקנה עולמו בשעה אחת. ובזול גדול: אין זה בלתי אם מה שביארנו, שהבחינה בטבעי תולדות היצורי' הוא טוב ה' וביתו, כמש”ה וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב היא תביא את האדם אל המנוחה ואל הנחלה בעו“הב, (יעוין בח“ג מ”ש בגדר השכל והעו"הב), כמש”ה החכמה תחי' בעליה, פי' בחיים הנצחים, המכוני' בשם אמת, שענינו קיום, כמש“ה ותקעתיו יחד במקום נאמן, פי' במקום חזק וקיים, חלאים רעים ונאמנים, פי' קיימים, אשר זה טעם אמרם ז”ל שחותמו של הקב"ה אמת, שפי' קיים נצחי כטעם אהי' אשר אהי' וכמותה כתב בעל העקרים:

והנה זה משה איש האלהים השיג וידע את כל אשר נעשה תחת השמש בבחינת תולדות היצורים. כמש“ה ותחסרהו מעט מאלהים. ואמרו ז”ל נו“ן שערי בינה נמסרו למשה. וא”כ איפה יהי' פי' בכל ביתי נאמן הוא. כאלו כתוב בהשגת כל הנמצאים שלי, הוא קיים נצחי. וטעם אמר' ז“ל כל האומר פרק שירה בכל יום. הוא כטעם אמרתי אני עם לבי, שענינו השגה, ופי' כאלו אמר כל המשיג בכל יום פר' וחלק מה מטבעי תולדות היצורי' הוא מובטח לו שהוא בן עוה”ב, כמו שקדם, וקראם בשם פרק שירה, למה שכל המשיגי' מהם דבר מה המה ישאו קולם וירונו בגאון ה' אשר שפך עזוז נוראותיו וחכמתו על צוריו, כטעם במעשי ידך ארנן, וכמו שביאר בפתיחת דברנו ע“פ חכמות בחוץ תרונה: ולדוגמא בעלמא אביא פה ביאור איזהו כתובי‘, אשר עין בעין תראה שהכתוב והקבלה, שניהם כאחד יסכימו עם החכמה, ויצקו דבריהם במעבה החקירה, וההגיון, כי הנה אמר הכתוב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, והוקשה להם שלפי סדר לשון הפרשה הי’ לו לומ' ראשון כמו שאמר למטה שני שלישי ממספר המסודר והשיבו שהי' הקב”ה יחיד בעולמו ולפום ריהטא הוא תמוה כי מה נכבוד נכבד היום ההוא מהבאי' אחריו, ואף כי מיום המקודש, להיות מתדמה אליו ית‘, אולם זאת היא ידענוה כי כן היא מבואר בהגיון שיש שמות מצטרפי’ ר“ל הנאמרי' בערך אל אחר, כמו כן, אב, אדון, עבד, כי האב יאמר בערך ובהצטרף אל הבן, והאדון בערך אל העבד, כי אם אין בן, ועבד, אין אדון ואב, ומסגולת שני המצטרפי' הוא התהפכות בשיווי, ר”ל שלא יהי' בין שני המצטרפי' הבדל עצמי. דמיון זה האב והבן הם עצם אחד וכן האדון והעבד, ובהיות ראשון ושני, שמות מצטרפי‘, כי ראשון יאמר בערך אל השני, והפך זה ג"כ, יחויב מזה שלא ימצא ביניהם הבדל עצמי: והנה גדר עצם הזמן, אשר יאמר עליו יום שני יום שלישי כו’, הוא המשך זמני משוער דבוק בתנועת הגלגל, אשר לפניה עתה, ולאחרי' עתה, ההווה מתנוע' הקטנ' שנקטנו' בתנועת הגלגל, ואם המצא ימצא זמן משוער מוגבל מבלעדי עתה לפניה, אזי יהיה זה הבדל עצמי בינו ובין הזמני' הבאי' אחריו, ולא נשא עוד עליו ועליה' שם מצטרף כמו שקדם:


הערה


ובהיות שזה היום הראשון הוא החלת מעשה בראשית אשר בו נבראת התנועה הראשונה והזמן הראשון הדבוק בו. אשר אין לפניו עתה כמו בשאר הימי' הבאי' אחריו, לכן לא יצדק עליו שם הראשון הנאמר כהצטרף אל שני להיו' ביניהם זה ההבדל העצמי, לכן יתארהו בשם האחד, הבלתי נאמר בהצטרף, ומה גם שאיננו מספר כלל בהיותו נשלל מסגולת שמות המספרי‘, כי סגולה כל מספר היותו מחצית המספר המתחבר משני המספרי’ הסמוכי לו לפניו ולאחריו ד“מ שלשה הוא מחצית הששה ההווה מהצטרף השנים שלפני השלשה. ומהד' שלאחריו, וכן ד' הוא מחצית צירוף השלשה והחמשה הסמוכים אליו מלפניו ואחריו וזולתם משא”כ האחד שהוא מחצית השנים אשר לאחריו לבד, א’כ אין האחד מסוג המספר כלל, לכן יאות זה השם ר“ל האחד לזה יום ראשון ותחלה ממ”ב, ואף כי עליו ית' וית' יצדק ויתהלל זה כשם וכמ“ש אלי' ז”ל בתפלתו, רבון עלמין אנת הוא חד ולא בחושבן, עתה הראית לדעת טעם הכתוב ביאורם ז"ל דעהו והבינהו:

סוף דבר הבאת הראי' על היות החכמה שלמות לנו מאירות עינינו ומחי' אותנו בזה ובבא, הוא כמי שמבית ראי' ומרבה להראות במופת היות הלחם זן מבריא את האדם, ויותר מבואר נגלה תועליות החכמה מתועלת הלחם, וזה כי יתרון החכמה בכל הוא, ותועלתי' כי רבו, משא“כ הלחם שאינו אלא להברות הגוף. וכבר אמר א' המבארים כי מגנה החכמה הוא מוציא דבת הדת. באמרו שהדת לא תיכון עם החכמה. א”כ הדת ניתנה לכסילים ח"ו לפי דבריו. והוא מרי כי דבר סרה על דבר ה' בזה:

וידעתי גם ידעתי כי מזימות עלי יחמוסו לאמור הנה רבי' שתו מי המרים המאררים חכמת אריסטו היוני, ויהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב אשר כחשו בה' ויאמרו לא הוא. והנה אין הצר שוה בנזק המלך ה' צבאות. על זה אשיבם לאמור כי לא החכמה שאלו זאת כי הא למה זה דומה למלך שצוה לעבדיו שילכו למקום ידוע אשר שם יעניקם מטובו ויתענגו על רוב טובה ויחיו חיים ערבים, והי' בהם איש שוגה ופתי אשר לא ידע ללכת אל עיר מושב, וילך ארחות עקלקלות דרך לא סלולה ויבא במדבר נוראה מקום לביא וליש מהם אפעה ושרף מעופף, ויהי לטרף בפיהם, והנה מי הוא זה יאמר שבעבור זה ימנעו העבדים מעשית מצות המלך, ושוטה אחד יאבד טובה הרבה, הלא כל המושל עליהם ימשול אמר עצל שחל בדרך ארי בחוץ וגו‘, ואם חזקיה’ שידע בבירור כי היו לו בני' שאינם מהוגני‘, אמר לו הנביא בהדי כבשי דרחמנ’ למה לך ומה דמפקדית עביד. זה שהוא ספק לכ“ש. ואף כי חסד אל כל היום אמר אשר נטע בתוכנו תורת אמת אשר לאורה נלך חושך והיא תנחנו בדרך ישר לא נכשל בחקירת העניני' האלדיים וכמו שקדם וכבר אמר הכתוב ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעי' יכשלו בם, ואין אני אומר ללמוד ספרי אריסטו' ח”ו, לא תהי' כזאת בישראל, אבל אני אומר שהחובה מוטלת על כל משכיל לבחוני ועיוני בחכמת הבורא אשר שפך אותה על כל הנמצאי‘, כמ“ש הרב בעל חובת הלבבות, וכפי שכלו יהלל איש את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריץ, כמש”ה כי שמחתני ה’ בפעליך במעשי ידיך ארנן, ולכן נאמר זה בשיר של שבת כי אז ראוי לעיין בחכמת תולדות היצורי' אשר נגמרו אז:

ועתה בני אל תתרע את הפתאים המאמיני' לכל דבר בלי הסתכלות והשקפה, כי גם אשר יספרו הנשים הזקנות הטוות לאור הלבנה, יאמינו והמה חושבים כי אם לא יאמינו דבריהם, לכופרי' בה' יחשבו, ועל כיוצא בהם אמר הכתוב כסילי' מרים קלון, פי' כי הכסילים מרוממים את ה' במחשבתם בהאמנת אומן מה אשר הוא שוא נתעה, ובאמת הוא קלון בית ה' וקללת אלדים, כמש“ת אשר יומריך למזמה. הי' שהם מחללים אותך בעניני ההבל והמזמה. ועליהם אמר הכתוב הלא שאתו תבעת אתכם אם בסתר פנים תשאו. ואני אמשול לך משל בדבר הזה איך האמנתם הפך האמת. כי מי האיש אשר יאמין שהש' ית' יוכל להתגשם. או לברוא עצם כמותו. בחשבו שאם לא יאמין בזה ישים השם לואה ח”ו. הנה לא די שהוא מאמין בשוא נתעה. אף כי יאמין אמונות כוזבות אשר יחייבו היותו ית' נעדר המציאות ח“ו כמבואר למשכיל וזפ”ה קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, כי אחרי כוונ' הלב הן הדברי' ומי האיש הקור' לאלוה ויציירהו בדמיונו כפי פשוטי הכתובים שבאו בספרי הנבואה, הנה הוא קורא אותו בשקר, אחר שמיטב השיר כוזבו לכן בני אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מנתיבתם.

גם אל תהי מרי בבית המרי, החכמי' בעיניהם ונגד פניהם נבונים. אשר כחשו בה' ויאמרו לא הוא, בני אל תהי חכ' בעיניך ירא את ה' וסור מרע, אל תט מאמרי פיו, כי יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט, אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, ואמר אחד החכמים מוטב שאהי' שוטה כל ימי ואל אעשה את עצמי רשע שעה אחת לפני המקום, והבט נא וראה איך סיפר הכתוב בגנות אלו שתי הקצוות, באמרו פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו, חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח, וזה כי עם היות מדת הפתי להאמין לכל דבר, והפך זה הוא מדת הערום שלא להאמין בלתי אם המסכים עם הבנתו ושכלו. אולם בעניני הדת אם הפך זה כל החכם ירא להשען על בינתו וסר מעשות רע. אך הכסיל עובר התעבר על הדת ובוטח בחכמתו אשר נגד עיניו. ועתה אתה ברוך ה' ראה קראתי בשם ה' לפניך ואתה עשה לך גדר מזה וגדר מזה ואתה עבור בתוך. השמר לך עלות בשכל ונגוע בקצהו. פן תכה עניך באור השמש. כי שמש ומגן ה' ומי מכם ויבן את זאת. נבון וידעם יאחז צדי' דרכו וטה' ידי' יוסיף אומץ להבין ולהשכי' באמיתתו ית' ונהרו אל טוב ה' אשר העבי' על פנינו ר"ל לבחוני ועיוני חכמתו ית' מסידור תולדות זה הנמצא סבותיו ומסובביו ותעזר קצתו בקצת. ולא יהי' כפוי טובה להלל את השם הנכבד והנורא אשר חננו דעה בינה והשכל להחיותנו כיום הזה בחיים הנצחיים. עד הנה דברי המעיר. ותצלח רוח השירה על המעורר, גם הוא וישורר:

שיר מורכב מי"א תנועות

1

מִי זֶה אוהֵב לִשְׁכּוֹן שָׁלוֹם עַד קֶבֶר

לָשֶׁבֶת בֶּטַח כָּל יָמָיו מִסַּעַר

פֹּה בִּדְרָכַי תֵּלֶךְ אַל תֵּט אֶל עבֶר

כִּי זֶה הֵיכַל כָּל טוֹב אַךְ זֶה הַשַּׁעַר

2

עַל הוֹן תָּשִׂישׂ רַק לֹא תֵחָת עַל שֶּׁבֶר

אַתָּה תָּחְכַּם רַק לֹא תָבוּז אִישׁ בַּעַר

בָּנוֹעָם תִּתְרָאֶה לִקְרַאת כָּל גֶבֶר

אֶת הַיָשִׂישׂ תֶּהְדַּר תָּחוֹן הַנַעַר.

3

אַל תֶּהְגֶה אִם לֹא תִשְׁפוֹט כָּל אוֹמֶר.

אַל תִּשְׁפוֹט אִם לֹא תַּחְקוֹר כָּל טַעַם.

אַל תַּחְקוֹר אֶת הַנִּשְׂגָב מֵחוֹמֶר.

4

אִם יֶשׁ עַוְלָתָה בָּךְ אַחֵר אַל תּוֹכַח

אִם זַר שִמְךָ נִאֵץ אַל תֵּט בָּזַעַם

שִׁיתָה תָּמִיד יִרְאַת שַׁדָּי אֶל נוֹכַח.


 

השער השׁני: קנאת סופרים. תרבה שׁירים.


הפ' הא' בריעים אַשר על כנפי התנועה יתנועעו. ישירו אף יתרועעו.


בעת ההיא שלח שמעיה בעד המדברי לדבר אתו נכבדות. על גפי מרומי התעודות. במליצה חידות.

ויבוא בית שמעי' בשירי' ותודות. ויאמר הנחלמי שלו' עליך איש חמודות. ומאסף המדות הנכבדות. מאין שר התעודות. ואנה פניך מועדות. ויען המדברי עבדך מארץ שעלים. ומגמתי עיר הקודש ירושלים. כי אחזה עיני שמורות. לראות חדשות ונצורות. ולהתענג מדשן החקירות. ואבוא היום אשדודה. ואראה פה גברים בעלי מידה. ומביני מדע. ונגידיהם בראשיהם. הוא אדוני ואדוניהם. הוצק חן בדבריך. על כן משחך אלהיך שמן ששון מחבריך. ועתה אמרי אשר נוסדו מוסדי הפרידה. אתן להשר תודה. ואפטר ממנו בהשתחוי' וקידה. ואומר שלו' לכל שרי התעודה.

ויען שמעיה ויאמר ומה זה מהרת להלוך מעמנו הלוך וחסור. שבה אתנו ימים או עשור ונשבע שובע

שמחות. ממגד צוף חליצות ושיחות וערובתם נקח מראש השירות הצחות. ויען המדברי ויאמר הלא האלהים הגי' חשכי. וה' הצליח דרכי. לכן חיילים אגבר. ולא אתמהמה בערבות המדבר. וישמע הנחלמי מענה המדברי ותש כחו. אשר בצע אמרתו. כי על כנפי רוח הנדוד ישא אברתו. ותצר לו מאד פרידתו. וימלך עליו לבו לעזוב גואליו וריעיו אחיו ומיודעיו ולהציג אהלו שדוד. וליסוד מוסדי הנדוד. ויאמר זאת העצה הנהלכה. והמסכה הנסוכה. לשום רגל פעמי לדרך ערוכה. כי כמוני כמוכה. ועמך בהליכה. ועתה קום לך למסע לפני ולכה. ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה.

בימים ההמה ובעת ההיא בא הפדה. כי שמענו כי הי' רעב בכל ארץ יהודה. לא רעב לנקם ולא צמא

למים כי אם לתורה


הפ' הב' בלכתם מצרימה. להביא שבר רעבון המזמה.


ולתעודה. ונפן ונסע מבוא בהר הקודש ירושלים. ונשים פנינו לבוא ארם נהרים. בואכה ארץ מצרים. ונלך הלוך ונסוע הנגבה. מדיבין גד ועד רבה. עד בואנו אל ארם נהרים עיר נחור. וניחן שם ע"פ מי השיחור. וכל עצי עדן סביבותנו מפנים ומאחור. ונהי' שם על רוב השובע מתענגים. אוכלים ושותים וחוגגים. ויאמר המדברי אל אחיו נקומה נא ונסובבה ברחובות ובשוקים. לגאיות ולאפיקים. ונתעלסה בממתקים. ונקם כאיש אחד חברים. לשוטט בשערים ובנצורים. ונתעלס באהבים. כמתק דם ענבים. ושירים ערבים. עלי מעין גנים. עם פרחי הנצנים. ונהי' משוררים ומרננים. מזמרים ומנגנים. דשנים ורעננים. ועל פתחנו כל מגדים חדשים עם ישנים. היכלי עונג טירות וארמונים. אשר עלי תולע היופי וההדר אמונים:


הפ' הג' בארמון המליצה. יפה כתרצה.


ונשא עינינו. ונראה שם על ידינו. בית גדול למראה. אשר כל רואה אותו ישום וישאה. ועל פתחיו

מפותח פתוחי חותם מעשה צעצועים. שרשרות גבלות מקלעת פקעים. ובירכתי הפיתוח ואחרי ההטיה. כתוב בכתב עבר נין נוח:

פה מצאו להם המליצה והצחות מנוח. וכל איש מליץ ובעל מזמה יעלו לריח ניחוח. וכל עלגי שפה ילכו שחוח.


ובקראנו אלה הדברים. אשר מגזרת הספיר נגזרים. וכזהר הרקיע מזהירים. אז צמחה בקרבנו האורה והשמחה. וחלפה האנחה. ונפשנו צהלה ושמחה. כי היתה הרוחה. והנה החשק הולך וסוער. ובאש דת הכוסף הלב בוער. ונתאפק ונקרא אל השוער. ונאמר בחסדך שוער הבירה. פתח נא לנו שערי האורה. ונבוא פנימה לשמוע חין ערך ודבר גבורה. ונודה לאל הנורא. על הגאולה ועל התמורה. ויען השוער ויאמר לא אוכל על הדבר הזה בלתי אם דבר מה תראוני. ושיר או מליצה תשמיעוני. ואנכי אביאנו פנימה אל הלשכה ואל הגזרה. לפני העדה והחבורה לבחוני ועיוני הודה והדרה. ואז תמצאו עזרה. ובשמעי דברי האיש ותשובתו. לא אחרתי למלאות משאלתו. ואמהר על הדבר לעשותו:


י דִידֵי      אֵל בְּחָנונִי      הַיֵשׁ אִתִּי מְלִיצָה      מַה לִיקַר הַדְרִי.

צ בָא מַדָּע      יְעַצְרוּ מִ-      לְבוֹא עַד יִטְ-      עֲמוּ צוּף      דִבְשִׁי ויָעַרִי.

ח זוּ שִׁירִי      יְהַו זִכְרִי      קְצוֹת עֶבְרִי      וְאֻזֵּן בַּשֶּׁקֶר שִׁירִי.

ק רא זִכְרִי      בְמוֹ פִי אֶ-      תְוַדָּע זֶה      שְׁמִי יָאִיר הַמִדְבָּרִי.


ה"פ הד' המדברי וריעיו הובאו פנימה. לפני העדה הנעימה.


וילך השוער פנימה. ומליצה בפיו שימה. ויהי כקרוא השוער דברי השיר ומעניו. אז נבהלו מפניו.

ויקראו אל השוער מהרה חושה אל העמוד והבא האנשים הביתה. אחרי אשר לשפתותם ברית הצחות כרותה. וימהר השוער להביאנו פנימה. במצות העדה הנעימה. ונראה שם שרים ומנגנים. סופרים ומרננים. מליצים והגיונים. זה מזה שונים. מהם ערביים ומהם יונים. מהם מואבים ומהם עמונים. וכלם זה על זה מתגברים. ובמליצות ושירים מתפארים. ויאמר אלינו אחד השרים. מאין אתם עוברים. היש עמכם דברים. ונאמר עבדיך מארץ העברים. ויש עמנו גם מליצות גם שירים. ויאמר השר אפלא אם איש חובר חברים. יוכל למלאות בלשון עבר די ספוקי דברים. ואף כי איש שר בשירים. אחרי אשר ניטל מפיכם רוב המדבר. ובמה זה יתרצה העברי להלוך נגד החיים מליצה לחבר. עם מעט הצאן ההנה הנשאר במדבר. והן עד היום לא ראינו גם לא שמענו מאבותיכם התלמודיים מליצה תמה וברה אין זה כי אם מעת נתנה לשונכם למגערה, עמדה מלדה ותהי עקרה.


הפ' הה' יחשוף זרוע עם גבורה. בתשובה ההדורה.


ויען הנחלמי ויאמר כי יפלא בעיניך השר גם בעיני יפלא. איך מלאך לבך לקרוא אמרי העברים מלא.

הלא לא ידעת אם לא שמעת. דבר מליצה ושירה משירי העברים. אשר ידם בכל מליצות ושירים. ועל כל מתגדלים ומתגברים. מנגחים ימה וצפונה ואין עומד לפניהם. כי כל משוררי זולתם כאפס בערכיהם. והלא תראה כי משוררינו מפליאים לעשות במעט דברים. יותר מזולתנו אשר להם הרבוי מהמאמרים. ואיך לא שמת לבך אל שירי החכם. רבי יהודה אלחריזי. ושירי החכם רבי קלונימוס הפריזי. ושירי רביבו יצחק הגואל. ומחברות החכם עמונאל. וזולתם המשוררים אשר המה לשם ולתהלה. רחבו ונסבו למעלה. לו טעמת נועם דבריהם. ולו ראית מיטב שיריהם. עולים בקנה המדה והמשקל למיניהם. אז עמדת מרעיד ושומם מפניהם. וענית ואמרת כי הם המה מקור המליצות והשירים. אשר ממנו ישאבון כל העדרים. מליצים עם משוררים. יונים והגרים. עמונים ומצרים. ישמעלים ונוצרים. וגם אנחנו לא נופלים מזקנינו. בעופפנו הצחות עלי מורשי רעיונינו. ובריתו נשאנו עלי פינו. ולו חפץ השר לנסותנו במליצות וחידות. אז ימצאם בנו עשר ידות:


הפ' הו' בשיר המיושר. לתפארת השר.


ויאמר השר חרב ג אותכ' ראיתי. אך עוצם גבורתכם לא נסיתי. ויענו כלם לאמור בחננו אדוננו ונסנו.

וראה אם דרך עוצב בנו. ויאמ' השר אנס' נא אתכ' לתומי. אם תוכלו לתת כבוד לשמי. ולהיות שמי עלי פיכם למזכרת. לשם לכבוד ולתפארת. עם איזה מליצה בחוברת. ויענו לאמר הנה עבדיך לא ידענוך. הגידה נא לנו מה שמך כי יבוא דברך וכבדנוך. ויאמר השר זה שמי יעקב. ויען המדברי. ויאמר לכן עתה תראה היקרך דברי. אנכי אעשה כדברך. ואעמוד לימין עזרך. ואענדך זר תפארה. ובה אבן יקרה. בזהב המליצה מפוארה. צדקתך ברוב עם אבשר. והדורים לפניך אישר. והי' למישור העקוב. אשדד שירתי ארכיב לי יעקב:


ואלה דברי המדברי ומענהו. תבנית השיר ומראהו.


סטנוב1.jpg

שיר מורכב משתי תנועות. ויתד וב' תנועות. ויתד וב' תנועות.


הפ' הז' השר ישום ברעיוניו. ממראה עיניו.


ויתמה השר בראותו השיר מעשה ידי המדברי לכבוד ולתפארת. ואותיות שמו עלי קצותיו למזכרת.

וכל אות תקח עמדתה שני טורים כחוברת. ויאמר תשואות חן חן לך המדברי. על כתבך השיר לכבודי וליקר הדרי. ועל עבריו מסביב העלית זה שמי וזה זכרי. היטבת מאוד לראות. ואחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת. אין מליץ ומשורר כמוך. הארז אשר בלבנון לא עממך. לכן אתה תהי על בית ההלצה. ועל פיך ישק כל איש מבין ובעל מליצה. ובלתך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בדעה ומועצה.


הפ' הח' המדברי יראה נפלאות. לא נראות ולא באות.


ויאמר המדברי אל השר עוד אראך נפלאות. אשר לא נבראו בכל הארץ ולא נראות. אעשה נא מהשיר

אשר ראית עליות מרווחות. ופרשתי אותו כארבע רוחות. וכהכתב הראשון חרות על הלוחות. ונראה אם כל אות אשר כעת עמדתה בשני טורים נושאה. התחת ארבע תוכל שאת. וימהר המדברי ויבן את צלע המליצה לכל מוצאיו ומבואיו. וילך השיר על ארבעת רבעיו:


שיר I


ויוסף השר להתפלא הפלא ופלא. ויאמר מה יקרו אלה הדברים. אשר מעניני המליצות נגזרים. לא ראיתי כמוהם לא באדום ולא בהגרים. כי ירוצצו שיריו כברק אש בענן שמים. כלפיד אש בין תנור וכירים. גדלת מאד המדברי. כי שיר זה באשרי. הלא דמיתיו לחלי כתם מעשה ידי אמן. אשר בשרד הציור נטמן. ושם אבני חפץ שורה. ואותיות שמי אבני נזר מתנוצצות על עברה. ילהבו כברקים עלי קצותם. משובצים זהב במלואותם.


הפ' הט' השר יחשוף זרוע עם גבורה. במליצה ושירה.


אז אמר השר לו יש את נפשכם. אדברה נא כמוכם. אולי ה' אותי והי' לבבי זה ליחד עמכם. הגידו

נא לי את שם אחד מכם. ואעשה לכבודו מטעמי המליצה. בכשרון דעת ומועצה. ויען האיש הלוי. ויאמר זה שמי יצחק הלוי. בנה אולמי ונוי. ויאמר השר לכן עתה תראה. והעמוד תוהה ומשתאה. איך לא אפיל מדברך ארצה. השיר יהי' לך כליל ההקדש המליצה. וזכרך לא יאסף ולא יגרע. כי משמך שיר יזרע. ואותותיך על שולי השיר סביב לא יקרע. וירק השר את תבונתו וימהר לעשותו.


אז ישיר השר זאת השירה. לשם ולתפארה.


סטנוב2.jpg

הפ' היו"ד השר יחוד חידה. לפני החבורה והעדה.


ויהי כהשלימו את דברי השירה. אז נתן אותה לפני העדה והחבורה. ויאמר מי מכם ומבין חידות.

יִבֶן נא מהשירה בית מדות. יצב גבולות הידות. למספר האותיות הנועדות. וישם אותם נפרדות. כגלגל התעודות. עולות ויורדות. ואותיות המתואר תסובינה אל עבר השיר וביתה. תפקדנה אשה רעותה. והיה כגלגל ואופן תבניתו. נעוץ סופו בתחלתו. וראשיתו באחריתו. ויתמהו הסופרים איש אל רעהו. כי לא ידעו מראה האופן ומעשהו. ויחתרו האנשים להושיב השיר על מתכונתו ולא יכולו. נתבוססו בדמי המליצה וגם נואלו. ויאמרו אל השר אל תיגע עבדיך לנטוע אהלי אפדני השיר למינהו. כי כבד הדבר ממנו לא נוכל עשותו:


הפ' הי"א המדברי יתפאר למרעהו. להראות מראה האופן ומעשהו.


ויען המדברי ויאמר אל תיראו ואל תחפזו. ועל דבר מחברות השירה אל תרגזו. אנוכי אבננה. ואנכי

אטללנה. וידי תבעצנה. ואתן את עבודתי עבודת מתנה. והיתה לכם למנה. מראה האופן והתמוכה. וראיתם איך כל טוריה. הולכים נזורים. כאבני גיר נפזרים. בשרד המליצה מתוארים. ותעבור הרנה במחנה העברים. באופן סביב מכל העברים. ונשאה בראש ההרים. עקב היותה מילדי העברים. אז תקשבנה אזני שומעים. ותראינה עיני רואים. מעשה ידי אומן תלאים. בעבור תדעו כי אין כמונו מליצים ומשוררים. לא באדום ולא בהגרים:


שיר ב


הפ' הי"ב ידבר נגידים. מצחות הספרדים.


וכאשר כלה המדברי מליצתו. מעשה תקפו וגבורתו. מראה האופן ותבניתו. אז ענה גם שמה החרודי.

למשפחת הארודי. איש ספרדי. ויאמר אמנם ידעתי המדברי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מאומה. חרש וחושב ובעל מזמה. יען כי מלבנת השירים אתה בונה כחומה. ושירות היפיפיות. תוליך קוממיות. כמגדל דוד בנוי לתלפיות. וברצונך קרנם תרים. כאחד מצבא מרום במרום. ועתה אחלי אדוני. לו אתה שמעני. שימה נא ערבני. קח נא מפי דברים. ואשקלה לך שני שירים. במאזני המשקל ערוכי' ושמורים. ואותיותיהם ידידנו עלי קצותם מהעברים. ועתה אתה ראש המדברים. שים אותם יחד חוברים. ועלתה השירה מסביב כאופן ועגולה. או ככוכב בצבא מעלה. ואותיות שם הידיד כחוברת מקצה. מביתה וחוצה. כתובים משני העברים. תאורנה כספירים. יקחו בחוברת ארבעה טורים. ילכו סל ארבעה רבעיהם. אל מוצאם למסעיהם. ושני טורים בירכתים. רובץ בין המשפתים. וכתפותיו יעשה כמדובר. אל חשב השיר וחובר. אז ישיר הספרדי זאת השירה. לשם ולתפארה.


חשב השׁיר


י צָאתָ לְיֶשַׁע עַמְךָ      הַמֵלִי ץ

צ רַפְתָ      אֲמָרוֹת צַחות      מֵבִין שִׂי ח

ח זִיתָ      מְהִיר צֶדֶק זֶה      אִישׁ יִצְחָ ק

ק רָא לַ-      תְבוּנוֹת לִהְיוֹת      לוֹ      עֶזְרָ ה

ה ם נִקְבְצו      מְהֵרָה מֵאַפְ-      סֵי     תֵבֵ ל

ל כְדוּ מַעְ-     בְרות הַמַּדָּע      גַּם      יַחְדָי ו

ו יִקְרְאוּ      בְשֵׁם דוֹן יִצְחַק      הַלֵוִ     י


כתפות השׁיר


סטנוב4.jpg

ויען המדברי ויאמר אל המשוררים הבו המים. כי אתם הרבים והשלמי'. ויחשו ולא ענוהו כי לא ידעו מה הוא. וירא כי נלאו מהגיד החידה ואדרתם שודדה. אין איש מתפאר במהללו. להעמיד השיר על תלו. ולהרכיב טוריו איש איש על צבעו ועל דגלו. והנם מתלחשים. מדרכיהם בושים. ולא הלך המדברי כפעם בפעם לקראת נאשים. וישם אל המדבר פניו. וירא את חניכיו ילידי מזמתו ורעיוניו. וירכב את השיר ויתארהו. ויסכון אותו ויכלהו:


שיר 3


הפ' הי"ג יגדיל תושיה. מצחות איטליה.


וישמע ידעיה. איש חיל ורב העליליה. מתושבי איטליה. את המליצה היקרה. אשר כשרד התומה

מפוארה. ויצת גם הוא מליצתו. ויגה שביב מזמתו. במעללי המדברי ופעולתו. ויען ויאמר אי המדברי רב העלליה. איך בדמתי בירכתי המליצה כגפן פוריה. ידיך תעשינה האשיה. תקצץ מהמליצה עתילים. ותארוב מכם מצילים. ומזהב הצחות תעשה הנזמים והעגילים. את החותמת ואת הכסילים. מעשה ידי אומן רב פעלים. אל מי דמית בגדלך. ואם אלה מעלליך. הלא אדמה יפעת שכלך. כאור בוקר יזרח שמש עלי מראה להוטה. אשר משם ישוב אחור מקום חושך ועלטה. ככה החכמה תופע נהרה עלי רעיונך. ויכפל להט שכלה על העומדים לפניך. ועתה אתה שר התעודה. אם טוב בעיניך אחודה נא לך חידה. ואשקלה לך שיר במשקל ובמידה. והי' אם תגיד את דברי החידה. אז כבד אכבדך ואשלם לך תודה. ויאמר המדברי חודה חידתך ואשמענה. שירה שירתך ואקראנה. ויען ידעי' ויאמר אשירה נא לידידי שירים שנים. שקולים במאזנים. וטובי' להשתעות אזנים. משם ידידנו למקוצעות השיר בירכתים. והיו שני השירים הנעולים סביבך לאחדים. וכבים צמדים. כתבנית שנים שולטים. מותבים נפגשים. ואתיות שם הידיד עלי הדפנות נדרשים. ומשם יפרדו והיו לארבעה ראשים. ויפלא ידעי' האיטלי' כוס עלילותיו. ויגד מיפי מזמותיו.


קירות השיר


י קוֹרְתָ      וְגַם נִכְבַּדְתָּ      פָּרַצְתָּ      אֲלֵיךָ פֶּרֶ ץ

צ וִּיתָ      יְשׁוּעָתְךְ אֵת      עִוְרֵי לֵב      כְּשֶׁמֶשׁ      יִזְרַ ח

ח צֵּי אוֹר      עֲלֵי הַמַּרְאֶה      הַלְטוּשָׁה      לְהוּטַת בָּרָ ק

ק בֳלוֹ      מְחִי יִתֵן אָז      יַכְפִּיל אוֹר      מְקוֹם אוֹפֶ ל

ל וּ כָּל חַ-      יְתוֹ שָׂדָי בֶן      מוּסָרְךָ      מְרִי יַחְדוֹל ו

ו רָע יִ-      דְרוֹשׁ רִשְׁעוֹ      בַּל יִמְצָא      עֲשׂות מֶרִ י


צלעות השיר


י רוֹנּוּ      נְבוֹנֵי      אֶרֶ ץ

צ דְקַת פִּ-      רְזוֹנוֹ      נֶצַ ח

ח וֹק שִׁירוֹ      בְּשָׁלִישׁ      נֶחְלָ ק

ק רָא אֶת      שְׁמוֹ עַל      הַגְּבוּ ל

ל הְיוֹת לוֹ      לְאַזְכָּרָת      ו

ו יַּרְא יִ-      יִצְחָק      הַלֵוִ י


וימהר המדברי ויקח את קירות השירה ויבן אותה מבית לפנימה. ויתארהו בשרד המזמה. כתפארת

משושה עד תומה. ואת צלעות השיר עשה צלעות. ויחבר את היריעות. מקבילות בלולאות. מקום אשר אותיות שם הידיד יושבות על מלאות. והצלעות צלע על צלע ששה פעמים. יחדו יהיו תמים:


שׁיר 4


הפ' הי"ד במהלל המדברי ותפארתו. עלי מעשה האופן ומחברתו.


וכראות העדה. מראה האופן ותבניתו. מעש' תקפו וגבורתו. אשר הפך המדברי בחכמתו. וישאו כל העדה את קולם בגאון המדברי לרוממו. וישירו תהלתו. ויען אחד המשוררים ויאמר יפיפית מאוד המדברי באמרותיך. הוצק חן בשפתותיך. עד כי כל זולתך בשיריה ישאו מדברותיך. הן היום ראיתיך בתור האדם התעלה. לשם לתהלה. כאלו המליצה היא עגולה. והצחות בה לקוים חובקים. מן הקצה אל הקצה בה מבריקים. ואתה במרכז בתוכה תאסף לכל הבריקים. ונקוו אליך הרעים הידידים. הצחות והמליצה והיו בך לאחדים. את רוכבים צמדים.


הפ' הט"ו במענה האורח. על גפי מרומי המליצה כעוף פורח.


ועוד הם הולכים הלוך ודבר. וכל אחד ימתיק מליצה לחבר. והנה שני אנשים עובדים מן הרמה. עלמון דבלתימה. וישמעו את בית המליצה הומה. ויסורו גם המה שמה. לקול הרעש והמהומה. ויהי האחד חושב מחשבות ברעיוניו. ומסוה המליצה על פניו. וקסת הסופר במתניו. ויכר את קול האיש המדברי ומעליו. ויאמר לרעהו לא נסור מזה עד נשבע לחם אבירים. ונרוה יין השירים. עד נתגולל בתוך המסלה. והיינו כגבורים בוסים בדמי ההמולה. ואז נהי' דשנים ורעננים. שלוים ושאננים. על רוב נעימה מתענגים. אוכלים ושותים וחוגגים. ויען רעהו ויאמר מי יתן ידעתי העצה הנמלכה. והמסכה הנסוכה. מה ראית על ככה. להתמהמה בזאת המערכה. ומי זה האיש אשר תעאד אמרי מליצותיו. ותעל פנה כליותך ממעשי מזמותיו. ופיך ישא מדברותיו. ויענהו הלא זה המדברי השוקד על דלתי הנדיבים. לשוב שבבים. לבות הכואבים. בשיריו הערבים. ועשו יעשה לו מהצחות. עליות מרווחות. עד כי לנועם אמריו ישובו הנאנקים והנאנחים. ששים ושמחים. ולכל איש הצוק ומר נפש יחכה בדברים. וירבה למענו שירים. עד אף אם ירבו עצבותם. ישובו שובע שמחות במחשבותיו. ולמה זה ארבה במהלל מדותיו. הלא לוה יענו במחולות לאמר מכה כל משורר באלפיו והמדברי ברבבותיו. ולא יכול האורח להתאפק לכל הנצבים. ויקרא באזני השרים והנדיבים. ויאמר בחסדך המדברי. אדוני יפעי ואורי. אשרי אשר הי' השם בעזרי. להביאני פה. להיות עיני רואות את מורי. עתה ישמעני נא האדון דברי השיר וניבו. אשר שוררת לריעך ומיודעיו סביבו. עת הוכה במכאוב על משכבו. ויענו גם כל החבורה ויאמרו ישמיענו נא האדון זאת המאורע. ויטעימנו ממגד צוף השירה והי' זה להאדון לשם ולתפארה:


הפ' הט"ו סיפור דברי השירה. לפני העדה והחבורה.


ויען המדברי לכן שמעו כל העדה העדינה. שמועה נאמנה. בימי הנערות והעדנה. נסעתי מעיר

קרומינה. אל קרית קנה. קרי' נאמנה. אשר בספרד המדינה. ומצאתי שם ריע נאמן. ונטע נעמן. הוא משה איש האלהים. אשר עמד שכלו במעלות הגבוהים. ונהרו אליו כל התעודות. וישם אותם נצמדות. עלי טבר המידות הנכבדות. וממשלת זמנו לראש ראשונים ישימנו. ולאסוף נפוצות המושכלות ירימנו. כי לא היתה חכמה אשר שגבה ממנו. ואני צעיר עבדו עומד על משמרתו. מתנהל לעטו. לרגל המלאכה אשר אתי. וכל אוהביו ומיודעיו. גואליו וריעיו. המה מנשאים אותי. בראותם אותי כרוך אחרי גבר עמיתי. ונגיד בריתי. ויתנו לרוב מחיתי. כי כלם עומדים למולי. למלאות די מחסורי אשר יחסר לי.

בימים ההם חלה איש קדושי. אז ערבה כל שמחה חגי וחדמי. ושבעה ברעות נפשי. כי החדלתי את תנובתי ואת מתקי. ויוצר לי בתלאות ספקי. ולא מצאתי לחם חוקי. כי לא נתנוני לבוא אל האדון הביתה. ביתי קדם קדמתה. וימלך עלי לבי לכתוב שתים שלש דלתות. בברית האהבה והידידות כרותות. ואותיות שמותינו מהעבר הזה ומהעבר הזה חרותות. אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי לוחותים להעלות אותי מעוני מצרים. ובתוך המליצה הנעימה. על יד אחד הריעים להביא פנימ'. והיתה אזכרתה בעי האמן לשומה. בעבור הרעימה. ובבואה לפני האדון היתה לרמתים בעיניו. ותשא חן וחסד לפניו. ויבהל לתת את שאלתה. ולעשות בקשתה. ואז חלפה האנחה. וצחקה השמחה כי היתה הרוחה. ואלה דברי השירה. לשם ולתפארה:


עתה אומר מה יקר מאמר המשורר. בתשובתו לאיש גולה ומתגורר. עת מצאוהו רעים. במסתר פני ריעים.


מְתֵי שֶׂכֶל שְׁאָלונִי הֲיֶשׁ עַז מֵ- חֲלִי מָוֶת

הֲשִׁיבוֹתִים בְּעֵת מִסְתָּר פְּנֵי רֵעִים בְּצַלְמָוֶת

יְמֵי נָדִים צְחוֹק בּוֹגְדִים חֲסַר דוֹדִים קְצַר מָוֶת


ויפלאו האנשים על נועם השירה והדרה. יפעת המליצה וזהרה. וגם בעיני האורח יפלא. ויאמר מה

נעמה זאת השירה. כי פללה מבוקשה בקצרה. ותופע עליו נהרה. לשקול בפלס אמריה. וחרוזים נטוריה. ושמות הידידי' כתובי' משני עברים.


הפ' הי"ז האורח יפיל תחנה. לשמוע אל הרנה.


ויוסף האורח ויאמר הנה נא הואלתי לדבר. ומליץ לחבר. ועתה אתם נזר החכמי'. ועטרת השלמים.

עשה נא בחסדך. והאר פניך על עבדך. והראני נא את כבודך. בשיר אשר שוררת לידידך. עד מצוקת זמיך טמנה פחים ללכדך. ואתה במאמר הסבלות רבדת מרבדך. ונפשך השכלית הומי' ומשתוחחת לנגדך. ויען המדברי ויאמר גם את הדבר הזה אעשה. בדמעתי ארשי אמסה. עד ארצה התלאות אשר על ראשי עברו. נשפך לארץ כבדי מעי חמרמרו. בעבו' תדע כי אין כמוני בארש העבריים. לזרות ולחבר ברוח צח שפיים. אם לרונן. אם לקונן. אנכי אערבנו. מידי תבקשנו. וזה דבר השירה. אשר שרתי בנפש מרה. עד צחקה צרה. ועד שתהי' במסבה. ראה גם ראה כי השקל טמון בחובה. ואף כי שמי בקרבה:


סטנוב5.jpg

הפרק הי"ח האורח ימתיק מליצה. כי צלחה עליו רוח המועצה.


ויוסיפו האנשים להתפלא מהדר השיר ועדיו. הוד נזמו וקליו. כי מה טובו ומה יפיו. ויען האורח ויאמר

אמנם המדברי אתה הוא גואל המליצות. ואבי המועצות. ומבלעדיך הם כאבני גיר מנופצות. לא יקומו אשרי' ותמנים. מלאים רעים ונאמנים. יפיפית מאד המדברי עת תעדה נזמך ומליך. קשרך ותליך. כל עצי עדן בגן האלהים לא דמו אל יפיך. עת נצני המליצה נראו עלי פיך ממך פריך נמצ‘. למי דמית בגדלך. כי הרבית מאד מילך. להראות פרי מעליך. והלא דמיתי רעיונך כאלו הוא אורה. ושפתותיך אספקלריא המאירה. אשר בהאיר הרעיון אל עבר פני השפתים. אז יאיר להט מליצתם מנה אחת מאפים. ואם אמנם המליצה לא ידענו עקבותיה. ועל מה זה הטכסו יסודותיה. ואיה איפה מורשי תוצאותיה. אמנם ידענו כי כן היא כי לו המליצה תחולל בבטן העלמה. אתה הוא אנוש שלומה. ולו תתהוה בבטן האדמה. אתה הוא מטר גשמה. ולו היא שבויה בבית הסוהר נעולה. אתה הוא גואלה. ולו היא כוכב בצבא מעלה. אתה יפעת תהלה. גדלת מאוד להוד ולעצמה. כי היתה לך למנה המליצה הנעימה. ונפתולי אלהים נפתלת עמה. לכן אכנכם בשם אחים ידידים. או ריעים ודודים. יען כי מעולם אתה והמליצ’ רוכבים צמדים: מה נעמה רעיתך. אשר שמת לחברתך. כי כל אשר תצוינה תעמוד לימין עזרתך. בעת תקרב לקרב היא חרב גאותך. ובעת שלו' תענה היא תכרות בריתך. תשמח בשמחתך. ותאבל באבלתך. תגיל בישועתך. ותצר בצרתך. לעת ספוד תקונן קינתך. ועת רקוד תרונן רינתך. יהי' ה' אלהיך ברוך אשר חפץ בך לתתה לך לרעיה. והיתה בירכתי אמרותיך כגפן פוריה. מאת ה' היתה זאת. הפליא עצה הגדיל תושיה. ויפקח האורח את עיניו ויזורר. ותצלח עליו רוח השירה וישורר:


אֲשׁוֹרֵר שִׁיר      עֲלֵי צַחוֹת      אֲעוֹרֵר רוֹן      עֲלֵי זִמְרָה

בְּכִינוֹר אֶ-      פְתַח חִידָה      עֲלֵי מֵלִיץ      פְּאֵר נִזְרָה

אֲרַנֵּן חַסְדָּה      וְרַב הוֹדָה      כְּהוֹד חוֹמֶר      עֲלֵי צוּרָה

תְעַר כַדָּה      עֲלֵי דָבָר      וְהִפּוּכוֹ          בְּרוֹב יִתְרָה

לְעֵת נַעְרוֹךְ      קְרָבוֹת הִיא      בְּרַק חֶרֶב      לְעַם עֶבְרָה

וְעֵת נִהְיֶה      שְׁלֵוִים הִיא      בְּרִית תִּכְרוֹת      לְעַם נוֹרָא

לְעֵת מִסְפֵּד      תְחַו קִינָה      וְעֵת שִׂמְחָה      תְּצַו שִׁירָה

בְּיוֹם טוֹב תִּ-      פְדֶה יֶשַׁע      וְיוֹם מַר תִּ-      סְרָא מָרָה

אֲשֶׁר תַּעְלֶה      בְגוֹרָלוֹ      תְלַמְדֵהוּ          שְׂפַת בָּרָה

כְּמוֹ נָגִיד      תְּקָרְבֶנוּ      תְּעַטְרֵהוּ          פְּאֵר שִׁירָה

יְהִי בָּרוּךְ      יְדִיד חוֹשְׁקָה      וְאַשְׁרֵי דוֹד      בְּחִיר סַחְרָה

הֲלֹא הַמִ-      דְבָּרִי הוּא      גְבִיר חֶשְׁקָהּ      וְאִישׁ שַׁחְרָהּ


ה“פ הי”ט זרוע המליצה אפסה. בטרם יבוא ההרסה.


ויהי היום לערוב. ומשא העיפות יפרוץ לרוב. ויאמר השר עד מתי תהי זרוע רעיונינו חטופה. הנה

נא היום רפה. והתבונה נגהה אספה. וצחות המליצה עברה וחלפה. היו עלי' לטורח משא לעיפה. ועת נקומה נא ונלכה לבתינו. ונתן מרגוע לנפשנו. ומחר נשכים אל בית המליצה. להמתיק סוד בדעת ומועצה. בדעה מיושבת ונפש חפצה. והמדע יעדה נזמו וחליו. פארו ועדיו. קשתו וחציו. והשכל יתן פריו. וזרוע מליצתנו חשופה. ואוספה אסיפה. והי' פריה למאכל ועליהו לתרופה. ונאות לדברי השר ונלך איש לביתו. והאורה והשמחה צהלה בפנינו. אחרי אשר מקור המזמה והמליצה שבעה לה נפשנו:


השער השׁלישי ירבה מוּסר וּמשלים. במשׁלי שוּעלים.


ה“פ ה”א בדרישה וחקירה. מה יאמרו התלמודיים בדבר המליצה והשירה.


ויהי ביום השני וישכם המדברי בטרם השמש על הארץ יצא. ויקם ויצא החוצה. לבוא עד בית

המליצה. ויבוא מאחרי לחומה. ויעמוד נוכח פתח השער פנימה. ויבט השר וירא את המדברי עומד בשער. ויקרא מהרה אל הנער. ויאמר מהר והבא הביתה. בחירי נפשי רצתה. וימהר הנער ויבוא אל הפתח ואל איליהמה. ויבא את המדברי פנימה. ויאמר השר ברוך בואך היאירי. שב לימיני איש המדברי. עד אערוך לפניך שאלתי ודברי. וישב השר דומם. ולבו משתאה ושומם:

ויען השר ויאמר ידעתי גם ידעתי כי בעלי המקרא. מצאו במליצה יתרה. ולהם במלאכת השיר זרוע עם גבורה. יועידני ספר משלי ותהלי‘. כי כולו מליצה חידות ומשלים. אולם אני אדרוש אל אל. יאמר נא ישראל. מדוע לא עלתה ארוכת התלמודיי’ במליצה תודות. אחרי אשר כביר מצאה ידם בכל מדע עשר ידות. האם נאמר שהם ראוה רבת הנזק, או לפחות בלתי מועלת לכן הזילוה. אפם טרפו וישטמוה. או נאמר כי מעולם לא ידעוה. לכן נחשבה בעיניהם זרה ונכריה. והיתה עלי עדרי חבוריהם כעוטיה. כי לא נתנה לה בספריהם חניה. ועתה מי יודע ישיב תשובתו: והי' כבוד מנוחתו:


ה“פ ה”ב בלעג האשדודי. עלי איש התלמודי.


ויען גלות האשדודי. ויאמר אמנם לא שקר מליץ השר אשר מראש לא בסתר דברת. כן דברך אתה

חקרת. בשכבר מלתך אמורה. כי מעת נתנה לשונם למגערה. עמדה מלדת ותהי עקרה. וראה גם ראה השר איך היתה לשונם כערים הנעזבות. כי לא נשאר להם מזמן התלמוד מדייקות הלשון ושרפי התיבות. זאת לא זאת כי לא עמדו על הגאולה ועל התמורה. לעבדה ולשמרה. אף כי אולי המה היו בעברה. ומידם היתה לה זה הכליון. באמרם מנעו בניכם מן ההגיון. ואם הם בעצם חשבו זה למחסה וכפרה. לבל נתן בדרש דופי ונגרע. הנה נמשך הרע במקרה. כי לא הבינו במקר‘. וכאשר המספה הוא’ משתה. אז עברה רוח הצחות וגרעתה. ושלהבת המליצה חמה נכרתה. וישוטטו מחבריהם על פני צורי היעלים. יונים וישמעאלים. להעתיק מאת חבורי הערלים. מליצה חידות ומשלים כמו כן המלך והנזיר ומשלי שועלים. אשר העתיקו היהודים האמללים. ואני אפלא ממעשיהם. איך לא אמרו בדברים ההם. המשל אשר הי' לשיחה בפיהם. לא תהא תורה שלימה שלנו כשיחת בטלה שלהם. ואיך נשפוך מימינו מפני מימיהם. עתה הראית לדעת השר המאושר. גברת הלשונות אשר מאז כל לשון תקום אתה למשפט תרשיע. תצריח אף תריע. תרד שאול ותציע. תעלה שמים ותופיע. רבתי בגוים שרתי בלשונות. היתה לתנות. ורעיותיה עליה מקוננות. איכה היתה לשמצה. יפה כתרצה. רבתי במליצה. שרתי במועצה. היתה כלה ונחרצה:


ה“פ ה”ג המדברי ירבה תוכחות. כי התלמודיי' יחללו הצחות.


ויען המדברי ויאמר הן ידי נטויה. להגדיל מופת וראיה. איך נתנה למליצה בין התלמודיים חניה.

והנה בשמי המזמה עדי. ובמרומי הבחינה שהדי. כי הן עם זו תהלתה יספרו. ועזוז נוראותיה יאמרו. ואיך לא תהי' זאת אתנו באמנה. כי הצחות הי' להם למנה. אשרי רואינו זאת אזהרתם העדינה. לעולם אל יוציא אדם מפיו דבר מגונה. ומי לא יעתור משתאה. עת לעיניו תגלה ותראה. מאמרם ז“ל. אין הקב”ה מקעה שער פיקח נאה. ומי לא יקנה מזמה. בשמעו ר' אבוהו כד הוי משמי בלשון חכמה. לתת לפתאים ערמה. ומה נעמה שיחתך. כי יפארו בני גלילא לצחות מליצתן. באמרם בני גלילא דדייקו בלישנא נתקיימה תורתן. ויתרון הכבר חכמתם לגבר חיילים. כי יצפינו מבהמות הארץ מוסרים גדולים. במליצה חידות ומשלים. כמו שיחסו לר"מ שלש מאות משלי שועלים. ואחרי הדברים והאמת האלה מי הוא זה יעוז בהותו. לאמור כי אלה השליחים לא ידעו משפט הצחות ומליצתו. מעשה תקפו וגבורתו. הלא ישולח רזון במשמנו. כי שקר בימינו. עתה הראית לדעת כי מאת המעתיקי' אין דבר נעלם. והמזמות היו להם לאור עולם. ואף כי הצחות והמליצה עלו לגורלם. גם תשיאך נפשך מהם שלא ביארו לנו התלמודיי' מדייקות הלשון מרשיה. לכן גזרת לומר כי לא ידעו משפט הלשון ופירושיה. הנה זאת לא צדקת כי אענך. יאיר ה' פניו אליך ויחונך. והלא ידעת אם לא שמעת מאמרם וניבם. דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לכותבם. והנני שם לה עלילות דברים. למה לא יצא בחרב לשונם לעזרת ה' כגבורים. וזה מהדייקות וביאור השרשים בעל פהה נאמרים י ואולי היו להם בזה איזה מגלות סתרים. אך לא התעורר מי מהם לחבר מגזרים. כמו התלמוד שנחלצו אליו אנשים גבורים. והמגלות ההם אבדו ונגזרו. מרוב התלאות אשר הלכו ועברו.


ה“פ ה”ד השר יבקש הבין חידה. לר' מאיר שר התעודה.


ויען השר ויאמר מה עזרת ללו חכמה ותושיה לרוב הודעת. ועל עצת הצחות הופעת. ובנית בשמי

המזמות מעלתה. באמרך שגם התלמודיי' יספרו תהלתה. א“כ איפה הקדושה היתה הורתה ולידתה. ועתה אשאלך והודיעני. ודבר מה תרעני. במליצה חידה. ממשלי התעודה. שנזכרו לר' מאיר באגדה. ויען המדברי ויאמר לכן שמע לי ואחוך. ומדשן המליצות ארוך. הנה אביע מני קדם חידות. ואשימה דוברות באש פלדות. אשר שמענו ונדעם מר' מאיר איש חמודות. והם הנשארים מיתר התעודות. אחד למאה מהמשלים השלוש מאות האובדות. והם הנזכרי' בגמר‘. דרך ספור והיישרה. לא דרך מליצה זכה וברה. והן היום יצאתי במליצתי הסדורה. לשם ולתפארה. ערוכה בכל ושמורה. ועיניך השר תראינה כי כל חלקי החידה וענינה. קבצתי כעמיר גורנה. ובעבור תהי’ לי לעדה נאמנה. כי לא סרתי מהדרך הנכונה. במליצתו זאת העדינה. אבקש תואנה. להיות המקראות הנזכרות שם בגמ' למשען ומשענה. הן הנה כיונים אל ארובות מליצתי תעופינה. כמו אב”ות אכ“לו בו”סר וש“ני בנ”ים תקה“ינה. וענתה בי צדקתי. כי תבא על מליצתי. אשר נכח ידי עשיתי כי רצונותי. לחזק כל בדק. ולסקלה ממסוכת חדק. ולשקול פניני אמרותי'. במוא”זני צד“ק אכ”ני צד“ק. והיושר ידבר בה משפטיו. לשוטריו ולשופטיו. להיות צד”יק מצ“רה נח”לץ וי“בא ר”שע תח"תיו. והיו שלשת המקראות. הנקוד' והטלואות. למופת ולאות. כי לא נתתי בארמון מליצתי מגרעות.


ה“פ ה”ה מבין פתאים יאיר. במשלי שועלי' דרבי מאיר.


נאום המדברי בימים ההם בצקם למוצק רגבי המציאות. וקצוי הארץ יעלו הרים ירדו בקעות. ונראה

דשא ונאספו עשבות הרים. וכל חיתו שדי ישכנו חצרים. כולם כאחד חברים. יחד אריות ונמרים. פה כשבים ונקרים. בני יונה ותורים. ירעו דשן ושמן מקום נהרים. וישבו ביערים. ואדם אין לעצור בחית השדה ובבהמה. ומלאו פני תבל חית האדמה. אשה אל אחותה ישבה וראמה. אין שטן ואין פגע ואין משטמה. ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה. והארץ הלזו הנשמה. היתה לה עדנה. ויראו בני האדם את בהמות הארץ כי טובות הנה. ויקחו להם בהמות מכל אשר בחרו. ושמו להם עדרים ורועים ושמרו. אז שבתה הדאבה. מכל החי' אשר בקרבה. כל בעלי רום גבוה ונפש רחבה. ולא הביאו את צוארם בעול הכניעה. כי לא תעשינה ידיהם את האדם תשועה. כצבי וכאיל והשסועה. מהם לביא וליש והלביאה. פקו פליליה. ויברחו בני החיות על פני האדמה. מקום מדבר ושממה. מאין אדם ובהמה. ותהי מרוצתם רעה. כי רחקה מהם תשועה. ואיש אל אחיו לא שעה. ומי מהם בא בגבורות. וארוב על רעהו בחוחים ובמערות. עד יפול בעצומיו מלכאים. והיו למו לברות. וילמדו לטרוף טרף. מכל בהמה גלמודה ושכולה. אשר רוחה נעולה ונפשה שפלה. ותחת יד אדוני מוראה ונגאלה.

ויהי בימים הרבי' ההמה. ויאנחו כל חית האדמה. ותעל שועת הטורפי' השמימה. ומי מהם אשר כלב

הארי' לבו המס ימס. כי מלאה הארץ חמס. ואיש את רעהו יצודו חרם. בשדה ובכרם. זה מלכודתו עלי נתיב נועדה. ובא רעהו ולכדה. וזה פורש מלכודתו. ובא רעהו ועמד על משמרתו. לטרוף טרף אשר יגורהו במכמרתו. ויקוצו בני החיות מן החמס אשר בכפיהם. ולא ידעו שלו' במגוריהם:


ה“פ ה”ו הזאב והשועל אורחות דרכם ילפתו ועל החיות ברית יכרותו.


אז אמר הזאב אל השועל אל נא תהי' מריבה בינינו. כי אנשים אחים אנחנו. ועתה לכה ונכרתה

ברית לבל נהי' לקצפה. ובחרת אתה כל עוף כנף להביא מעונותיך טרפה. ואני כל בהמה וחיתו ארץ לרעבון ביתי אשאפה. והי' לי למכה בשר בשדה טרפה. כשוק הימין וחזה התנופה. ויכרתו ברית שניהם. קיימו וקבלו עליהם. ועל זרעם אחריהם. ויהי השועל מחזיק בדתו. קיים במאמרו ונאמן בבריתו. והזאב דורש רעתו. חלל בריתו. כי שקר תרמיתו. ויקח לצידו גם מכל עוף כנף למינהו. עד לא השאיר מחי' לשועל מרעהו:

ויתנכל השועל לקחת מהזאב נקמתו. ולשלם לעושה הרעה כרעתו. ויפלא בעיניו להשיב לו חרפתו. כי

חזק הוא ממנו וכאיש גבורתו. ויאמר השועל בלבו אחרי אשר בריתו אתי בלתי נאמנת. אשיאנו גם אני עצה בלתי הוגנת. אצא נא והייתי רוח שקר בפיו לאמר הנה מקום אתי אשר מאכל לרוב ומגדים. כפרים עם נרדים. ויעל ויפול ביד היהודים. אז תשפל גאותו בקרבו. כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעי' יצא רשע וידי אל תהי בו. ויען אל הזאב במרמה לאמר מה לך כי תלך הלוך ושחוח. עיף ויגע מאין הכין וטבוח. הלא אבקש לך מנוח. הנה מחר חודש. עת זבח הימים ליהודים אשר בירושלים עיר הקודש. ועתה הכון לך לתת עליך היום ברכת ה' מלא בגודש. שים נא שמלותיך עליך. כתנתך ומעילך. חותמך ופתילך. ובאת אל רחוב היהודים. וענית ואמרת שלו' עליכם אחים ידידים. אשר עתכם עת דודים. וגם אני עבדכם. באתי בדברכם. ולכל אשר תצווני אסור אל משמעתכם. אך עשו את ברכה וברכתם גם אותי. וידעתם את תנואתי. כי על יום טוב באתי:


ה“פ ה”ז הזאב שמע קול פחדים. עת בא אל רחוב היהודים.


וייטב בעיני הזאב דבריו. ולא אמר לעשות אחריו. ולא הפיל ארצה מכל דבריו. וילך הזאב דרך

האתרים. חנוכה ליגבתה ועיי העברים. ויבא אל מחנה העברים. ויהי כבואו ותהום כל העיר. יחד רב וצעיר. ויאמרו מי זה ממזרח העיר. את הזאב לבוא בגבולנו. כי הוא זה אשר הגדיל את לחצנו ואת עמלנו. והוא אשר הרבה את חללנו. ויבט כל איש אחריו בעד האשנב. ויריעו עלימו כגנב. ויסקלוהו איש באבניו. ויברח הזאב וימלט על נפשו. וישב עמלו בראשו. תעל צחנתו ובאשו. בחסר ובכפן ונקיון שינים. יגע ורפה ידים. כי אין לחם ואין מים:


הפ' הח' השועל יודיע עלילותיו. כי בא החרון אל הזאב במעל אבותיו.


וילךְ מר בחמת רוחו. וירא את השועל נכחו. מגיד לאדם מר שיחו. ויאמר אל השועל מדוע ככה

רמיתני. ולנפול בקרב דחה דחיתני. ועד שערי מות הבאתני. כי לחם לא אכלתי לשבוע. ואף כי הכוני הכה ופצוע. כאלו הרביתי לפשוע. ויאמר השועל אל תשים בעבדך דבר. כי אנכי בר ונבר. ולא ידע עבדך מזה דבר:

אולם אביך זקניך והוריך. הן הנה היו בעוכריך. לכן נהפך לבם לשנוא אותך ויהיו עריך. כי הנה זה

ימים או שנים אשר היו אבותיך ואבותיהם על רוב שלו' מתענגי‘. אוכלים ושותים וחוגגים. על צאן ובני בקר ונקופו חגים. בעת ההיא בא אביך מן השדה עיף ויגע. מתהולל ומשתגע. ויאמר אל הטבח הלעיטני נא כי עיף אנכי וגווע. ויקח הטבח את המנה. אשר הוכן למלכה. כל נתח טוב ירך וכתף שמנה. וישם למולו. ויאכל אכול עד בלי השאיר שריד לאכלו. וירגז כל הקרואי’ במעלו. הנה בזאת הי' הקצף עליך. אך לא במעלליך. כי אם במעל אבותיך וגואליך. ויאמר הזאב ואם אבותי הרעו אנכי מה פשעי ומה חטאתי. כי בלי עוון ירוצון לקראתי. אבותי חטאו ואני עוונותיהם נשאתי. ויען השועל ויאמר כך היא המדה הנכונה. ובכמוהו אמר החכם מליצה נאמנה. אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה:


ה"פ הט' הזאב יעיר כל חמתו. על השועל בערמתו.


מיום ההוא ומעלה. הי' הזאב עוין את השועל בערמתו. ויפר אתו את בריתו. ויתנכל לו להמיתו. אך

מהשועל העלים מזמו. והוא יושב לבטח עמו. וילך אל הדוב וירגל בשועל לאמר כי השועל מבקש רעתו. וכי שכור הוא ממנו להמיתו. ולא האמין הדוב לזאב בערמתו. ויספר הדבר לשועל בתומתו. ויהי כשמעו את השמועה. וידע השועל כי עליו הזאב מחריש רעתו. ויאמר הנה עתה אספה יום אחד בכסל מתנו. עתה ארדוף אשיג אחלק לו כמנהגו. כמאמר התלמודי הבא להרגך השכם להרגו:


הפ' הי' השועל יחלק הבלים במאזני'. והוא יושב בפתח עינים.


בלילה ההוא נדדה שנת השועל ויקם וילך הלוך ברחובו' ובשוקים. ולבו כלב הנאנחים והנאנקים.

מרוב עשוקים. וירא שם באר מים עמוקים. ועל פיו שני דליים חשוקים. כמאזני משקל בו דבקים. והמה עולים ויורדים בו. בעוד שהמנוע במסבו:

ויאמר השועל בלבו. הנה נא פה מאזני צדק. ואבני צדק לכן לא אתן עוד את דרכי כמשוכת חדק.

ועתה אנקמה נא מהזאב אויבי. וה' יריב ריבי. וישיב בראשו עמלו. וכאשר זמם לעשות לי כן אעשה לו. וימהר ללקוט אבנים. גדולים וקטנים. ויחלקם פי שנים. במשקל ובמדה. וישם לפניו את כל הכבודה. ויתנם תוך הדליים אחת הנה ואחת הנה. שוי השקל והמנה. וישב באחד הדלים וירד העינה.

ויאמר אם יבוא הזאב וישב בדלי השני למזלי. אני אעלה לגורלי. כי הוא בריא אולם ובשרו נחוש.

ואנכי דל ורזה ובשרי כחוש. לכן למולו אהי' עולה מעלה ותהי נפשי לפליטה. והוא ירד מטה מטה ותהי' נפשו למחתה. ואם לא יבא הזאב בגבולי. והריקותי אבני הדלי. ואז יכבד עלי הדלי אשר ממולי. ועליתי אני לקלות קערי. והוא ירד אחרי:


הפ' הי"א השועל יהדוף את הזאב באיבה. יריבהו על מי מריבה.


ויהי הוא טרם כלה לדבר. והנה הזאב רץ כצבי וכארי מתגבר. ונפשו שאפה. להביא מעונותיו

טרפה. וירא את השועל בתוך הבור. ויאמר אין זה כי אם שבר רעבונו. ישבור. והנה גם אני אבוא אחריו. ומלאתי את דבריו. ויאמר אל השועל מה לך כי ירדת פה בחיפזון. בלי מחי' ומזון. ואבד ממך כל מזון. מליצת החכם במתק חבו. אולם אדם מסלף דרכו. ויען השועל ויאמר לא אדוני כי לא ירדתי פה בחפזון. כי אם לשובע ולא לרזון. ועד בלי די יש אתי מחי' ומזון. ויש אתי מאכלים מעדנות. חריצי חלב וגבינות. ויבט הזאב וירא במים דמות לבנה. ויחשבנה חריץ חלב וגבינה. אז ידלג כאיל. ולבו כבן חיל. ויבא אל תוך הדלי וירד העינה. באין משען ומשענה. והשועל היתה לו עדנה. ויעל השועל על פי הבאר ברינה. ויקרא שמה שטנה. ויאמר ברוך המקום אשר רב את ריב חרפתי. והיה כאפס אנשי מצותי. ודורש רעתי:

ויהי כי בא הזאב ע"פ המים. וירא כי הוא דמות ירח אשר בשמים. וימס לבבו ולא קמה בו עוד רוח

חיים. ויזעק זעקה גדולה ומרה. אהה כי באתי הבורה. ארץ גזרה. ויקרא אל השועל ויאמר. הושיענו אחי כי בא מים עד נפש. מצא לי תופש. לבל אטבעה בטיט ורפש. ויאמר השועל מאין אושיעך. ובמה זה על פני הבור אוציאך. ויען הזאב ויאמר אהה כי הכרע הכרעתני במעללך. ובקברותי נרפא לך. כי עלית לגורלך. ואנכי ירדתי מטה לכבדי. ותרד אחרי כבודי. הארץ בריחיה בעדי. ויתפלל הזאב ממעי הדאגה. דלפה נפשי מתוגה. ויאמר בי אדוני השועל ירוד ירדתי בתחלה לשבור אוכל. ועל דמות הירח הייתי נופל. כי הוא חריץ חלב להשיב אוכל. ואקום חיש קל מהרה. ואמהר לרדת הבורה. והנה מצאתי מעוף צרה. חוסר לחם ונקיון שינים. והבור רק אין בו לחם רק מים. לקצבי הרים ירדתי. יקושתי וגם נלכדי. נגרותי מארץ החיים ונשמדתי ועתה אחי אם ישך מושיע את עבדיך והוצאתני מן הבור הזה. עתה תחזה כי אתה תהי' לי לאלהי' ואנכי אהי' לך חוזה. ויען השועל ויאמר ככה יאתה לאיש כמוך שותה כמי' עולם. והפיר ברית ובזה לה. וחלל מוצא השפתים. העגל אשר כרתנו לשנים י יקולו דמך על ראשך. כי עשית שקר בנפשך. ומה יקר מאמר החכם מפרטיו. כתוב הדור הוא עלי בתיו. צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו:


הפ' הי"ב השר ירבה הלולו. בהיכלו אומר כבוד כלו.


אז הלל השר על תאות לבו. כהגלות נגלית המליצה במסבו. ויאמר מה יקר דבר המליצה. החלפנו

מבהמות הארץ מוסר ומועצה. למען דעה כי יש אלהים שופטי' בארץ. לעשות כליון וחרץ. את איש יפרוץ פרץ. ועתה ברוך ה' אם יש אתך עוד איזה דבר מליצה חידה ומשליו. נא אל תמנע טוב מבעליו. הראני נא פרחיו ועליו. ונאכל פרי מעלליו: ויען המדברי ויאמר אפס בלעדה. מליצה חידה. למעתיקי התעודה. והלא זה אוד מוצל ממוסר ומשלים. מהשלש מאות משלי שועלים. אשר לר"מ שר האצילים. ויתרם אכלה אש האבדון. צץ החטה פרח הזדון. עברו נצמתו. תמו נכרתו. ואך אם אתה לו שמענו. ולקחת מנחת מליצתי ותרצני. ואם יש את נפשך גואל המליצות עוד אשא משלי. ואראך פרי מעללי. ונועם מלי. אשר כביר מצאה חילי. וסלעי הרשע אפוצץ ואשבר. במליצה חידה אחבר. ואשר ישים ה' בפי אותו אדבר. ויאמר השר עוד תפוצינה. מליצה חידתך בראש כל פינה. תשתפכנה אבני הצחות בראש כל מענה. חודה חידתך ונשמענה:


הפרק הי"ג השועל והתרנגול דברי מרמות יחשובו. והכלבים על דמם יארובו.


ויען המדברי ויאמר בימי קדם קדמתה. נסעתי מרעמסס סוכותה. וארא על הדרך מגדל ומעוז. והנה

התרנגול גבר חכם בעוז. עומד על ראש המעוז. והשועל עובר ובהותו יעוז. וירא את התרנגול עומד על עמדו. ויתנכל אותו ללכדו. וממצבו אותו להורידו. למען היותו לברות למו. עם ירד ממקומו. כי ידבר שלו' עמו. ויאמר לו הידעת אחי חין ערך ודבר גבורות. הנני מודיעך חדשות ונצורות. כי כל החיות כרתו ברית ושלו' על דברי הבצרות. כי לא ירעו ולא ישחיתו וישנו ביערות. ועתה הכי אחי אתה רדה אלי ונהי' על רוב שלו' מתענגי' ושמחים. כי מה טוב ומה נעים שבת אחים. עודם מדברים. והשועל בערמתו ערום יערים. והנה עדת כלבים. שמו על השועל מארבים. ויבן השועל כי עליו המה מתלחשים. ולעשות לו תועה המה מתחרשים. ויחל לברוח. מידם יפרח פרוח. והתרנגול רואה ועומד על המשמר. ויאמר אל השועל ומדוע תתמרמר. הנה לשלום מר לך מר. הלא אחיך הם. רועים שכם אחד כמוך כמוהם. כי אנשי שלומיך הם. והכלבים עזי נפש לא ידעו מכול בחגוריהם. ומדוע תברח מפניהם. ויען השועל במרמה. ויאמר אנכי ירא פן גם אלו הכלבי' לא ידעו עדנה מהשלו' מאומה. אשר מאת אחיהם אדיריהם היתה שומה:

ועל זה ערך המושל ערכו. חכמת

ערום הבין דרכו. וחלק משמן חכו:


הפ' הי"ד בגנות החכם לשם ולתהלה. ומהלל הסכל לכסלה.


ויוסף המדברי שאת משלו ויאמר צורף אחד הוציא כלי למעשהו. מפותח פיתוחי חותם תבנית כליל

יופי תארהו. ויראהו איש חכם ויתן לו תפלה ויבזהו. ולאשת הצורף לבו למענהו. כי אמר הבזון הוא לפי ערך תבונתו. לא לפי ערך הכלי ותבניתו. ויבוא אחריו אל הכלי איש כסיל לראותו. וירב לספר תהללו. על פי פעלו. בהיכלו אומר כבוד כלו. אז אמר הצורף עתה ידעתי כי שקר מלי. ולא תאר ולא הדר למעללי אמרו אשר האויל על פי מדותיו יפארהו. ובשרד התהלה יתארהו. ויבז בעיניו מעשהו. ויקם על הכלי וישברהו.


על כן יאמרו המושלים. טוב שמוע

גערת משכילים. משמוע שיר כסילים.


הפ' הט"ו השר יבקש הבין מענה. מאיש תבונה


ויען השר ויאמר ראה המדברי חזיתיך איש מהיר במלאכתך. אפס כי תהי' תפארתך. תתיצב לפני

מלכים. בל תתיצב לפני חשוכים. והנה גלה לך הזמן אוזן ושמעת שירים ומשלים מתוקים. אשר במעבה המוסר יצוקים. ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך. נא אל תכחידנה תחת לשונך. העניקני ממגד צוף תנובתה. ואקח את ערובתה: ויאמר המדברי המכסה אני מאדוני. את אשר לקחה אזני. בימי קדם קדמתה. טעמתי צוף המליצה וערובתה. ויהי כאשר התעו אותי האלהים מבית אבי מספקי ואשתי. ועזבתי את ביתי ונחלתי נטשתי. אז היו בעברי כל מחנה המקרים אשר פגשתי. ואומר אל המליצה הצחה בתי. הלא ידעת אשר היו מקנך אתי. מיום עמדי על דעתי. את היא אשר סרת למשמעתי. ועתה זה חסדך אתי וגמולך. אמרי נא לי אחותי את למען ייטב לי בעבורך. וחיתה נפשי בגללך. כי אוכל פרי מעללך. והיית שכר לפעלי. אדברה וירוח לי. ותאמר המליצה הן לו יהי' כדברך. אנכי אהי בעזרך. אך ראה נא גם ראה לקבץ פרזוני. והרמות ידך לאסוף נדחי המוני. אשר הם המה ישאו קולם וירונו בגאון ה' ואבוא היום בית הרב הדומה למלאך ה' צבאות. אשר בצדק יענה נוראות. ועל אל אלים ידבר נפלאות. לשמע חכמתו תצילנה האזנים. כי לקחה אזנו בכל תושי' כפלים. איש אשר בו רוח אלהים חיים. רץ כצב“י וגבור כאר”י לעשות רצון אביו שבשמים. הוא נזר הדור ופלאו. גאון התלמוד וסלעו. גליל השכל ושיאו. ואשתעה האחד קדוש מדבר. ומליצה מוסר יחבר. והנה לא אכחד מאדוני. את אשר לקחה אזני. ומלתו על לשוני. ועתה השר בטנך תאכל את המליצה המהוללה. ומעיך תמלא את המגלה. והיתה בפיך כדבש למתוק:


הפ' הט"ז זאת תורת הכילות. ביום הקריבו אשם מעילות.


נסעתי מבוא אמון. אל סלע הרמון. וארא שם כרם בבעל המון. ובתוכו מגדל בנוי לתלפיות. אשר שם

יעמדו הצופים לראות לאפיקים ולגיאיות. לבל יעלנו פריץ חיות. וישחית הנצנים. או יאכל יבול הגפנים. והי' לאיש ההוא כלב כופרי בביתו. צלם דמות תבניתו. כתואר השועל ותמונתו. ולבו כלב הארי. והוא יושב בתוך המרי. ויהי לאיש ההוא עבדים רבים. כורמים ויוגבים. מושכי הזרע ודורכי ענבים. נוטעים וחופרים. בוצרים ונוטרים. ויאמר בעל הכרם. למה אתן את כספי לנדופים ויגיעו לחרם. הסר את הנוטרים איש איש ממלאכתו. ושים תחתיהן הכלב על משמרתו. והוא כרמי ינצור. עד יבוא יומו לבצור. וימהרו ויריצו את הכלב מאוהל רועי ועדרו. וישימו רביד הזהב על צוארו. ונתון אותו על הכרם במשמרו. ויעבור הכלב בכרם סביב בכל גבולו ויתן את קולו. ויאמר כל איש צעיר או רב. נענה או נחרב. ואשר יכהו שמש או שרב. סמור סמור לכרמי נא יקרב. ויהי כשבתו בספו לבדו. וכל טוב אדוניו בידו. אורם לבבו וזדוניו. ושכח את אדוניו. ויאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את חילי. אך עשרתי מצאתי און לי. וידי בכל מגדים ועד קמה ועד כרם זית. ומי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי אתנהו לשמיר ולשית. עור ופסח לא יבוא אל הבית. עודנו מדבר בגאונו. והנה שועל אחד ושני גוריו עמו. מתיפח ביגונו. מבקש שבר רעבונו. וירא את הכרם לעומתו. וישמח לקראתו. ויאמר אך זה היום קויתי. מצאתי את שאהבה נפשי רעיתי. אשביע רעבוני. וארוה צמאוני. ואנחם מיגוני. ויקרב אל הכרם וירא את הכלב נשקף בעד אשנבו. ויחשבהו לשועל כלבו. ויאמר זה ינחמני מעצבון ידי. בהיותו אחי וידידי. מרים ראשו וכבודי. ויקרא השועל ויאמר אחי ואדוני. מחמל נפשי ורעיוני. שימה נא ערבני. כי לך אני להושיעני. הנני וענני. מגרנך ומיקבך העניקני:

ויענהו הכלב קשה. ויאמר מה לך כי תקרא אלי בקול ענות חלושה. ההסכן הסכנת לעשות לך דרך

כבושה. ולהרים ראש במצח אשה נחושה. הן היום רבו עבדים המתפרצים. אשר כצאן אל ההרים נפוצים. מתקו להם רגבי העצלה. ואין מהם עושה עלילה. צא צא איש הבליעל. הנה נשאתי את ידי אל השחים מעל. כי לא תקח מכל אשר לי אם מחוט ועד שרוך נעל: ויאמר השועל אל אחי אל תענינו קשה. כי הנה זה ימים שלשה. אשר לא בא בפי אשכר ואשישה. ונפשי יבשה. ואתה אחי אחרי אשר עד הלום הגעת. חננך אלהים נחלת שדה וכרם אשר לא נטעת. רב ממך כל אסמיך. אם תאכל ממנו כל ימיך. ונשאר עוד רב מספר תבואתו. כי לא תוכל שאתו. נער הייתי גם זקנתי ושבתי. ועם מהי שוא לא ישבתי. וכל ימי החזקתי ביושר. אך לא לחכמי' לחם ולא לנבוני' עושר. כי העור ממשש באפילה. תשיג ידו כפלים מעין רואה ונפש עמלה. כי הן זה דרך ישרה. והצלחה המדומה הארורה תופע נהרה. לבעל נפש מצרה שפלה וחסרה. ותתן למגערה. כל בעל נפש יקרה. ואני מעודי אחרי הטרף הרבה יגעתי וטרחתי. לא שקטתי ולא נחתי. ולא מצאה ידי כדי גאולתי. ואין שכר לפעולתי. כי ראה נא גם ראה גדילים שגדלתי. ובכל העמל שעמלתי. עולה לא פעלתי. נבילה וטריפה לא אכלתי. ועתה הכי אחי אתה לא באתי אליך בדברי ריבות. כי אם שלום אדבר ואחפוץ קרבות. כי אנשים אחים אנחנו כשועלים בחרבות. לכן ראוי לך להתחסד עמי במדת הנדיבות. כאמרם ז"ל הרוצה להיות חסיד יקיים מלוי דאבות. ועתה תנה נא לבנך ולעבדך. את אשר תמצא ידיך:

ויהי כשמוע הכלב את כל הדברים האלה חרה אפו. ויחרוק שיניו ויך בכפו. ויאמר מי אתה קראתי לי

אחי. לולי פחד אלהים לנגד עיני אז הראתיך כוחי. אל תוסיף דבר אלי עוד כדבר הזה. אתה העצב נבזה. קום לך רד מהר מזה. ודבר אל תשיבני. אקרעך כי תענני. ובראות השועל אומץ לבו. אז השכיל לדעת מה טיבו. ויתבונן אליו וירא כי שקר בימינו. וכי הוא כלב כופרי כמראה השועל ודמיונו. ויאמר השועל אכן נודע הדבר. כי באמת אינך אלי לא אח ולא חבר. ואלו מאז הכרתיך. עד כה בדברי לא הוגעתיך. גם נוצל אתה מעונש קופץ יד מעני. כי גם אנכי לא אכבד את ה' לבד מקוני. והכרם הזה לא השליטך קונך. לעשות בו כרצונך. הן זאת לא צדקת. כי עול קונך פרקת. אשר במבחר המקומות הושיבך. ולמראה עיניך ייטב לבך. ולא חסך ממך מאומה. אם תחפוץ מעץ הגן ומכל פרי האדמה. ואחרי אשר שחנת עבית כשית. גבה לבך ותאמר כי אתה עשית. אבל דע כי קרב יומך. צנוף יצנפך והדיפוך ממקומך. כי הבשילו האשכולות הענבים. יבואו בוצרים. ומלאו ונקנים. והשיבך אדונך אל אשפתו. כמשפט משתין בקיר כי שם ביתו. ודע באמת כי אם יעלה לשמים שיאך. קרב קיצך והנך כלב שב על קיאך:

ועל זה העיר החכם רעיוניו. וישא משלו ויאמר הכילי

מתנהל ברוע עניניו. ככלב שומר טוב אדוניו.


הפ' הי"ז ירבה תוכחה. כי אחרי ההצלחה. תבוא האנחה. ואחרי החלום תהי' הרוחה.


נאום יאיר המדברי בימים ההם ובעת ההיא נסעתי ממרה. אל ארץ גזרה. ואבוא אל המלון. עד עמק

אילון. והנה שם גם ההצלחה כאורח נטתה ללון. ונשכב שמה כל הלילה. בהשקט וגילה. אין פגע ואין תקלה. הבוקר אור והנה קול המון רכב וסוסים. אנשי חיל דגלים ונסים. סביב הפתח והחלונות כגבורים בוסים. דמות עם רב מראה שלישים רוכבי סוסים. לבושי מכלל השהרונים והשביסים. ובאבני נזר מתנוססים. ויהי רעש גדול סביב הבית והחומה. וההצלחה לא ידעה מאומה. ותצא לקול הרעש והמהומה. ותשאל ותאמר למי כל המחנה. אשר עלינו תחנה. ותען אחת העלמות. ותאמר לעבדך בעל החלומות. אשר באו בשדירי התנומות ותאמר ההצלחה הנה נא מאז ידעתי אודותיו. כי מתהפך הוא בתחבולותיו. ועתה יבוא נא ויספר לנו את קורותיו וערמותיו. ונראה מה יהיו חלומותיו.

ויבוא הביתה והוא מצחק. וישב מול ההצלחה וישחק. ותאמר אליו ההצלחה. מה לך כי נזעקת. ומה

ראית כי צחקת. ואת מי עשקת. ואת מי רצצת. אין זה כי אם התלוצצת. או את מי להבטיח על דבר שקר מעלת. כי כן משפטך אתה חרצת. ויען בעל החלומות ויאמר חי ה' חי נפשך הגבירה. אם יש להאמין או להשמאיל ממליצתך ההדורה. כי כן הי' המאורע. וצחוק עשה לי אלהים עם נערה. כי אני ברוב רכבי וקול שאון החולה. באתי הלילה. אל נערה בתולה. ואעמוד לפניה. ואעביר כל טובי על פניה. ותעגבה עלי למראה עיניה. ותדבק נפשה ורעיוניה. בהוד יפיי. כוחי וחליי. קשורי ועדיי. טובי והוני. כחי ואוני. ותאמר מי יתנני ואחסה בצל קורתך. והייתי כגפן פורי' בירכתי ביתך. ופרשת כנפיך על אמתך. כי אמנם גואל אתה ואין זולתך. ואני באתי אחריה. ומלאתי את דבריה. ואומר אליה אחותי היטבת מאוד לראות ברוח דעת ותבונה. בי נשבעתי כי תהיי לי למשען ומשענה. וארשתיך לי באמונה. עודנה מדברת. והנה קול הקריאה מעוררת. קומי והתנערי הנערה ההדורה. פרח' האורה. ציץ הצפירה. ותיקץ הענרה לקול ההברה. ועברה העברה. ואנכי נמלטתי אל ארץ גזרה. הנה על זאת צהלו פני. ושמח רעיוני. ואהי כמצחק בעיני. והן בהיות כי חזיתי לי מהתלה. אשר עיני לנפשי עוללה. עם כל זה לא פעלתי עולה. כי ידעתי אשר מדי עברי היתה הרומה. ונסו יגון ואנחה. לנערה היתה אורה ושמחה. עד זכור תזכור את המראה אשר ראתה. כי ערבה שנתה. ותקח את ערובתה. ותקנא ההצלחה ותאמר מי יתן איפה והייתי כמוני כמוכה. להשאיר אחרי ברכה. עת ניסי מן המערכה. אך לא זאת המנוחה. כי בצאתי אשאיר אחרי יגון ואנחה. וערבה כל שמחה. ויען השר ויאמר לראות מאוד היטבת. בדברך אשר כתבת. כי להורות חשבת. כי נגרעה מערכה ההצלחה במעללה. יותר מחלום חזיון לילה.


על כן יאמרו המושלים בפנות ההצלחה.

תרב האנחה. ובפנות החלום תרב השמחה.


ויען המדברי ויאמר אל האשר אם יש את נפשך העדינה. עוד אשמיעך מליצה הגונה. אשר לקחה אזני מאיש תבונה. ואם יהי לרצון בעיניך השר עוד יוסף לך כהנה. שים עיניך עלי' כי תורת חסד על לשונה:


הם' הי"ח זאת תורת הנדיבות. היא העולה מטוב הלבבות.


אין שמחה לנפש. כשמחת עשות החסד.


בן שמונים שנה הי' אלדד הרועה. מחלפות ראשו כצמר נקי. כשלג לבן על הראש. יורד על הזקן.

והוא הולך על משענתו. לבל ימעדו רגליו. והי' אך שמח. וטוב לב כי כמו עובד האדמה אשר שזפתהו השמש בעת הצהרים. ישאף צללי ערב. עת ניפש מעבודתו. ותפול תנומה נעימה על עפעפיו. כן אלדד הרועה. אחרי אשר עבד את אדמתו. וינח וישבות מכל מלאכתו. נתן מלותיו קודש לה'. והרבה להטיב עם קרוביו ומיודעיו. ויוחל מועד צאתו. ועת יבוא אל המנוחה בכלח עלי קבר:

כליותיו תעלוזנה עד מאוד. בראות בניו כשתילי זתים שאננים ורעננים. השדות והכרמים אשר חלק

להם. מלאים ברבות ה'. אלופיהם מסובלים. עדר הרחלים תאוה לענים. שכולם מתאימות. ושכלה אין בהן. ורעו בנוה טוב. ירבצו בנאות דשא. ותחת כפות רגליהן תשתחוינה אלומות הדשאים במשעול הכרמים בכל אשר ידרוכו:

בניו אהבוהו. נפשם קשורה בנפשו. איש יקנא ברעהו. איש על אחיו יתעורר. מי יקדם לשמח נפש

אביהם. מי יוסיף לשלם לו גמולו. על אשר נשאם על שכמו מנעוריהם. אמרו לצדיק כי טוב. כי פרי מעלליו יאכל:

לפעמים ישב על פתח אהלו. או על מפתן ביתו כחום היום. לראות בכרמו אשר נטע. נטע שעשועיו

בקרן בן שמן. או לראות כי ישרנה צמדי הבקר על דרכם. להריח ולהתענג בריח השדה אשר ברכו ה'. או ישתעשע עם האורח העובר. לקבלו בפנים יפות. לשאול לו על ארצו ועל מולדתו. לשמוע מדות יושבי תבל הרחוקים ודרכיהם. ככה יעשה כל הימים:

אז יבואו בני בניו. ילדי שעשועיו. לפזז ולכרכר לפניו. פעם ידין ויוכיח ביניהם. דברי ריבות

בשעריהם. פעם יחנכם להטיב עם כל אדם. ולחננו ביום צרה. לרחם על כל הנבראים. מן האדם הוד היצירה. עד הרמש הרומש על האדמה. וכאשר ישחקו הנערים לפניו. כי יתן אל לבו להורותם מוסר השכל. צדק ומסרים. הוא בידיו עשה להם כלי שעשועיהם. ויבואו הנערים לאמר. אבי! אבי! עשה לנו כזה או כזה. וכאשר ימלא חפצם. יפלו על צוואריו לחבק ולנשק לו. הוא ילמדם לעשות כנור ונבל מעצי הקנה. וישמיעם קול תרועת הרועים לעת צאת העדרים ולעת האספם:

גם למדם שירי תהלות וזמירות נעימות. הרבים ישוררו בקול. והנערים ינגנו בכנור או במצלתים.

לפעמים יספר להם ממעשי הרבות ונפלאות לאין חקר לתועלת נפשם. נשמת רוח האל אשר בקרבם. והי' כאשר יספר להם. ישבו למולו בעינים פקוחות. ואזנים קשובות. לבל יפולו דבר מכל אשר יאמר אליהם:

ויהי היום. והנה הוא יושב בחצר ביתו. כחום היום. ואין איש אתו. רק מידד בן בנו עומד עליו.

נער אדמוני ויפה מראה. והנער נער. עוד זוהר השחרות והילדות עליו זרחו. כי בן שלש עשר שנה הוא. ויבוא אבי אביו להשתעשע עמו וללמדו חוק ומוסר. כי ככה משפטו כל הימים:

ויען ויאמר. מה טוב לאדם להטיב עם האדם. ולתמוך ידי הכושל. מה טוב ומה נעים לנפשו. עת

תזכור הטוב אשר גמלה עם אנשי בריתה. בני! לא יערכה כל שמחה! מתוק לעין. לראות מוצא השמש בתקופתו. עת צאתו מירכתי מזרח להאיר על הארץ. הן אמצא משוש. בפורי לבנה תופיע על בני תבל להאיר מחשכי לילה. אבל בני. אפס ותוהו נחשבו נגד שמחת החונן והמטיב:

עודנו מדבר. ואגלי דמעי שמחות ירדו כרביבים עלי עשב מלחיי הנער. בראות אלדד את הנער בוכה.

וישמח לבבו בקרבו ויאמר: הן אתה בוכה. בני! אבל ידעתי לא על דברי תטופנה דמעותיך. כי אם רחש לבבך דבר. ודבר מה קרך כי בכית:

לשוא מחה הנער דמעיו מעל פניו. כי כמעין הנובע. עברו לחייו. ויאמר ישר דבריך. אבי! בצדק כל

אמרי פיך. ידעתי גם אנכי. ידעתי. אין שמחה ערבה. כשמחת החונן והמטיב. ויוסף לבכות. אמר נא לי בני ידידי! מה זה ועל מה תבכה. אל תכחד ממני. הנה הכרת פניך ענתה בך. כי קרך דבר. וכי לא על דברי דמוע תדמע עיניך? נפש הנער יצאה בדברו:

אנא אבי! אל תפצר בי עד בוש. האם כח אבנים כחי? הלא דבריך הנעימים ירדו חדרי נפשי. ושפכו

דמעה על פני. בני! בני! אל תכזב באביך! ההסכן הסכנת לעשות כה? הגידה נא את אשר קרך. ויבך הנער ויאמר. אמרתי כמוס יהי' עמדי. חתום בחדרי לבבי. כי ככה למדתני מנעורי. נאוה דומי' לצדיק גם בעשות הטוב על כן העלמתי ממך. מה זה אבכה. אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון. וראיתי כי אין שמח' כשמחת עשות החס' עם בני אדם. ואולם לעשות רצונך חפצתי צוית ואקימה. ופי יגיד מצפוני לבבי. לבקש אחת מן הצאן התועות הלכתי על אחד ההרים. ואשמע קול יללת גבר. ואביט בין הסבכים. והנה איש רובץ על משאו. אשר השליך מעל זרועותיו. ובמר רוחו מקונן לאמר. אוי ואבוי! נקטה נפשי בחיי! נמוטו פעמי! לא תשוב עיני לראות טוב. פה אמות ופה אקבר. כי כשל כח הסבל. עתה השמש בצהרים. ואני עיף ויגע. לשוני תודבק מלקוחי. אין מים לרות צמאוני. ואין לחם או עץ עושה פרי לשבור רעבוני. אהה! חסר וכפן. מדבר וארץ גזירה מסביב. גם נתיב לא אראה להוליכני אל מושב בני איש. עוד מעט ורגלי ימעדו. אבל ה'! אתה הצדיק חלילה לי למרות עיני כבודך. עד הנה עזרוני רחמיך ולא עזבתני. ויהי ככלות לדבר. והוא עיף וירדם ויישן. וארא כי נפלה תרדמה על עפעפיו. ואמהר לרוץ אל אהלינו כחץ למטרה. ואקח את דבלת התאנים. ואת נאד החלב. ואשוב חיש מהר. אל המקום אשר עמדתי שם. והנה האיש עודנו שוכב על משאו נרדם ויעף:

ואלךְ בלט. ואציג לפניו את דבלת התאנים ואת נאד החלב. ואחבא תחת אחד השיחים במקום אשר לא

יראני. מחריש. לדעת מה יֵעָשה לוֹ:

ויקץ משנתו ויאמר: מתוקה שינה לעיף! אנסה הפעם לשום אל הדרך פעמי. אולי אוכל לבוא עם

המשא הזה אשר שמתי מראשותי. אל ארץ נחלי מים. אולי אפגע במקום אשר שם איש לכלכלני. בה' אשים מבטחי:

ויהי הוא מרים משאו לשומו על שכמו. והנה הטנא עם התאנים והחלב לפניו. ויחרד האיש וילפת.

והמשא נפל מעל זרועותיו. ויאמר עוד תרדמה על עפעפי? בחלומי. והנה אוכל לפני. ובהקיצי אין כל מאומה. ונפשי ריקה. אבל לא כן הדבר: הקיצותי! הקיצותי! וישלח ידו אל התאנים ויאמר הקיצותי! מה' היתה זאת. כי לא שקץ ענות עני. לך אלהי ישועתי. אנסך ראשית החלב. לך אקריב מבחר התאנים. תערב נא מנחתי לפניך. כי לך ה' החסד! ויכל מהתפלל. וישב על הארץ. ויאכל. וישת. וישבע. ויותר:

ויקם ללכת. ויתן עוד תודה לאל. וכה דבר האיש בלכתו: אם אתה ה' נתת בלב אדם להחיות את

נפשי כהיום הזה. אַיֶכה איש החסד? הראה אל עבדך. ואקדם פניך בתודה וברכותי יחולו על ראשיך:

ואולם אתה ה' תברך צדיק. בָרֵך את ביתו אנא ברך את כל אשר לו. הן שבעתי מטובו. ואת הנותר

נתתי אל כלי. ממנו יאכלו אשתי ובני. ויברכו גם הם איש הנדיבות: ויפן וילך. את דבריו שמעתי ואבכה גם אני. כי עגמה נפשי. ואתאפק. ואשא את רגלי. לעבור את האיש. ואשב על אֵם הדרך אשר יבוא בו:

בעברו עלי שאל בשלומי. ויאמר לי. בני! הראית איש יורד מן ההר. ובידו טנא תאנים ונאד החלב?

ואען ואומר לא ראיתי מאומה: אבל הגידה נא לי = ככה שאלתיהו = מדוע שמת אל המדבר פניך. הלא תדע כי תועה אתה בדרך. לא עובר בה איש. ויאמר כן דברתי בני ! תועה אנכי בדרך. ולולי אלהי אבי הי' בעזרי. או איש צדיק יברכהו צורי. הקריב לפני לאכול ולשתות. כי עתה הייתי מת בדרך:

ואען ואומר. בא נא עתה. ברוך ה'! ואורך בדרך זו תלך. לבוא אל מקום חפציך וגם את יהבך השלך עלי. מאשאהו. כי צעיר אנכי לימים. ואפצר בו. ויתן לי את משאו. ואובילהו אל המסילה:

ועתה ראה נא אבי! זאת היתה לי. על כן נזלו דמעי שמחות מעיני. בלי יגיעה ובלי עמל הי' מפעלי.

ועם כל זאת שוש אשיש. בזכאי את אשר עשיתי. ועתה אם על דבר מצער כזה שמח נפשי ויגל לבבי. מה גדלה שמחת הנדיב. המרבה להטיב כהנה וכהנה:

ויפל אלדד על צווארי העלם. ויחבק לו וינשק לו. ויקם ויאמר: בכלח וטוב לב אאסף אל עמי כי צדק

זרעתי ויהי לפרי:


עד כאן דברי האיש וניבו.

מה יפיו ומה טובו.


הפ' הי"ט השר ירב תאניה. כי נשברה האניה.


וישׁמע השר את יפעת המליצה והמשלים. אשר בנועם המוסר מסובלים. ובדגל המליצה נדגלים. ויאמר השר ראה המדברי מליצתך טובה ונכוחה. ומי יתן ונסו יגון ואנחה. והיתה הרוחה. ונוכל להמתיק מליצה מידה. על כל מליצה ממשלי התעודה. אשר בספרי הנבואה נועדה. כי כמו פולח ובוקע בסבך עץ קרדומות. ככה יפלחו ספורי המקריים והאותיות הנעימות. הלבות הנרדמות.

בעת ההיא היתה מכתנו אנושה. כי הלכו אניות השר תרשישה. ולא עצרו ללכת וישברו לימים חמשה. ויתעצב השר אל לבו. ותגדל התוגה בקרבו. עד לא עצר בו כח להיות במסבו. ויהי לימים עוד שבעה. אחרי אשר נפש השר ביגון שבעה. אז חלפה התלאה. ויתנחם ויעל כל גוזזי צאנו. וישלח כעד המדברי ריעו נאמנו. למען ינוצץ בצחות הגיונו. עצבו ויגונו. ויבא המדברי ויעמוד לפניו. וירא כי ענן התוגה עודנו עומד על רעיוניו. וגשמי הבכי עוד לא חרבו מעיניו. ויאמר השר בחסדך המדברי שמח נא נפשי ולבי. וראה אם דרך עוצב בי. אז שמחות וגיל תבואינה בהיכלי ומסבי. עתה יקומו נא רעיוניך וישחקו לפנינו. ושובע שמחות תשביענו. עת נוראות בצדק תענינו. העמק שאלה. או הגבה למעלה. מזה לנו מהתלה:


הפ' הך' מהריעים האהובים. חברי גנבים.


ויען המדברי ויאמר לכן שמע נא השר מליצתי העדינה. אשר היו תהי לך למשען ומשענה. כי יהיו

דברי' לאדוני למנוחה. ונסו יגון ואנחה: בימי העדנה. היה לי קנין ומקנה. סמים ולבונה. ונסעתי עמה עצמונה. קריה נאמנה. ונבוא היערה. ושם חלפה העברה. וננפש כי עיפה נפשנו מהדרך הנורא. ונשב תחת אחד השיחים. ונהי' ששים ושמחים. ממראה הדשאי' והצמחים. הנצנים והפרחים. והנה שני אנשים עוברים ושבים: חברי גנבים. ולעשות תועה המה חושבים. ועוד הם לא הרחיקו. ולעשות סרה העמיקו. וידברו ברע עושק וימקו. ויתאו עיניהם ויראו והנה איש כפרי שוכב בצמיחים. ישן תחת אחד השיחים. והסוס אסור על צדו. וכפל רסנו בידו: ויאמר האחד לרעהו קם לבי הקרבו. לקחת הסוס למשגבי. ועתה נעזבה נא את המשא ושים אותו על גבי. כי אנכי אעמוד לימינו. אחרי אשר אבוא בכפל רסנו. ואתה מהר קח את הסוס וברח לך כפי כחו ואונו. ואל תבט אחריך פן תספה בעוונו. וימהרו למלאות דבריהם. ויעשו גם המה בלטיהם. ויכלו לעשות מעשיהם זר מעשיהם. וייקץ הכפרי משנתו. ויפן כה וכה סביב תחנותו. והנה אין הסוס לעומתו. רק איש לבדו. עומד על צדו. וכפל רסנו בידו. וקצה השני בין לחיי האיש ושניו. וכובד משאו בעבי גבי מגיניו. כאלו הוא סוס אסור לפניו. ויתפלא הכפרי וישתגע מהמחזה. ויאמר לאיש מה אתה עושה בזה. ואי' איפה הסוס אשר רכבתי עליו מעודי. והנה זה מעט מזער לא כביר הצגתיו לנגדי. ונשאר אני לבדי.

ויען האיש ויאמר בחסדך אדוני. אל תבהל מפני. ולמה תשאה שממה מפחדך. אנכי הסוס אשר

רכבת עלי מעודך. ואם יש את אדוני לשמוע פלאות. אספרה נא לאדוני את כל המראות. אשר עשה אתי אלהי הצבאות. אבי הוא האדם הגדול בקוסמי מצרים. והנה זה ימים או שנתים. אשר הגדיל עלי ריב וניד שפתים. ויקללני בחמת קנאה נמרצת. קללה נמרצת. ויפתח את פיו ויקלל. והודי השחית ויפלל. ויאמר יתן ה' אותך לאלה. ויהפוך ה' לך את הברכה לקללה. תתהפך כחומר חותם. והיית כסוסי' בגויתם. וידעת את תנועתם. והיית כמתים באשתנים. עד תום עידן ועידנים. ושבת והיית כאחד האדם לשכון במנוחות שנאנים. ויהי הוא טרם כלה לדבר בעדי. נהפך לסוס הודי. וילבשני קללה כמדי. והנה עתה הגיע העת והעונה. להשיב נפשי אל נדנה. כי נרצה עוונה. כי זה שנתים. או ארבעתים. אשר לקחת ככל חטאותי כפלים. ועתה הגדל נא חסדך. והסר נא רק את המשא ורסנך מעל עבדיך. ושלח אותו חפשי באמותך. וה' ישלם לך משכורתך. ולא יכול הכפרי להתאפק כי נכמרו רחמיו עליו. ויקח את המאכלת וינתק לכל חבליי. ויורד המשא מעליו. וישלחהו חפשי ממעלליו.

וילךְ הכפרי מר בחמת רוחו. משליך קרחו. ומגיד לאדם מה שיחו. ויאמר לו האדם הנה נא זאת

העיר קרובה. ושם יום קבוע חובה. להאסף מוכרי כל ממכר משור עד חמור סוס וצמר ואיכר. ועתה נבוא נא העירה. ונדרשה ונחקורה. לקנות סוס לנסיעתיך. אשר יטיבך באחריתך. ויאמר הכפרי תשואות חן חן לך כי תנחמני. ובעצתך תנחני. וילכו ויבואו העיר ויאמר הכפרי לשמע אזנים נעיר. מי אתו סוס או עיר. וישאל את אחד האישים. היש את אחד האנשים. סוס במאה וחמשים.

ויענהו האיש ויאמר שמעו שמעתי. וגם מאז ידעתי. כי יש פה סוס יפה עינים וטוב רואי. שערו כעדר

העיזים למשעי. עיניו השע ואזניו הכבד. כנקלה כנכבד. גבי כשסועה. ורגלו אחת צולעה. רץ ונמהר כשור. ועל אנשים ישור. שאוג ישאג כלביאה. והיתה תאניה ואניה. ואף כי כל מדה הגונה. היא לו למנה. והאות על ענותנותו. כי אם הכה תכה אותו בשבט עברתו. עם כל זה לא יעיר כל חמתו. ושתיקתו סייג לחכמתו. ויותר שהוא חכם עוד למד דעת. ללכת ברסן גם מרדעת. הנה סוס כזה ראוי לבוא ברכבך. אשר יניח לך מרגזך ומעצבך: ויהי כשמוע הכפרי דברו וניבו. וישמח מאד בלבו. ויאמר מי יתן ואמצאהו. ארבה מאד מוהר ומתן ואקנהו. ועתה לשמע אותותיו. נמהר ונלכה באורחותיו. ונדעה מה יהיו חלומותיו. וימהרו ללכת אודותיו. ויבוא הכפרי בית רעהו. בעל הסוס וקונהו. וירא את הסוס ויכירהו. כי הוא זה סוסו אשר מאז הי' בידו. ואשר כבר עליו מעודו. וישב הכפרי להתפלא. הפלא ופלא. ויאמר הכפרי בלבו אין זה בלתי אם אחרי שלחי אותו. חפשי אל ביתו. הוסיף שנית לחלל בריתו. להקציף את אביו בפחזותו. וישב ויקלל אותו בחמתו. להמיר בסוס גויתו. ויפתח הכפרי את פיו וידבר אל הסוס הנה חיש קל מהרה לחטוא יספת. וזה פעמים את אביך הקצפת. לא אוסיף עוד קנותיך. ולא אביא במחיר אותך. כי אין לי עסק במכשפים וחרטומים. אוחזי העינים והקוסמים. וישא הכפרי את רגליו וילך בבושת פנים אל ביתו. ולא ידע כי שקר תרמיתו. וע"ז אמר החכם במתק חכו. חכמת ערום הבין דרכו. ואולת אדם תסלף דרכו:


הפ' הך"א אשר יענה זמיר עריצים. משך ידו את לוצצים.


ולא יכול השר להתאפק לכל הנצבים. שועים ונדיבים. ויפר מוסר וחוק. ויתן את קולו בצחוק.

וירב לשחוק. עד זלגו דמעות העינים. ונראו השינים. וכאבו המתנים. ויאמר השר עתה ידעתי. כי אמת נכון הדבר. מליצת החכם וניבו הנבר. פתי יאמין לכל דבר: ושׁם היה נעצר אחד הסכלים. נחבא אל הכלים. ויען ויאמר הוגעתנו השר בדבריך. כאלו אנחנו היינו בעכרך. ואיש ממנו הי' עדך. והן לו יהי כדברך. הנה חזק ואמיץ גואלנו. אשר על במתי הישע ינהלנו. כי כאשר שמעתי באזני. הנה לא ינום ולא יישן שומר המוני. כמש"ה שומר פתאים ה':

ויען השר ויאמר מה נחנת. כי אם למדת לא הבנת. ואם הבנת לא שננת. וזה כי השמירה היא על שני דרכים. שמורה בכל וערוכים. אם שמירת הנפגע. מכל מקרה ופגע. לבל יקרב באהלו נגע. אז בתת משמר על המזיק. לבל ילך ויזיק. כאיש באזני כלב מחזיק. והנה נתן ה' משמר על הפתאים. כמו הרתוק על האנשים הרעים. לבל יטו עקלקלותם. להרע לישרים בלכותם. ואם איננו ככה מה הויה להרמתי בערמתו. לבל יפול ביד מבקשי רעתו. עת שלחו האל למשוח מלך לעדתו. בעגלת בקר אשר שם התנצלותו. הלא טוב הוללות פתיותו. מבציר ערמתו:

ויען השר ויאמר אמור נא המדברי שר המליצים. הידעת עוד מעניני הכסילים. דברים והתולים.

ויאמר ידעתי גם ידעתי. ואף כי מאבותי שמעתי. ולו חפץ השר לשמוע התולים. אזי לא אעצור במלים. ויאמר השר ספרה נא לי את כל הגדולות. חזה לנו מהתלות. ויען המדברי ויאמר:


הפ' הך' יפקוד על כל הלובשים מלבוש נכרי. ותחת כבודם יקד יקוד המרי.


אמרו כי הי' בעיר פרימו. ערבי אחד זקן ושבע יומו. דורש טוב לעמו. ומוכיח לרשע מומו. מקצפו תרעש הארץ ולא יכילו גוים זעמו והוא רב ואב. לכמוש שיקוץ מואב. בכל עת היו בגדיו לבנים. יען היותו ממשפחת המורים והסגנים. לחמו נתן מימיו נאמנים. כמשפט זקן ונשוא פנים. וכל יודעיו ומיודעיו בו יצדקו ויתהללו. ואם אתו ישמחו ויגילו. אור פניו לא יפילו. והוא כל היום הולך אל בית תפלתו להוכיח. יריע אף יצריח. דמי הרשעה להדיח. וכל צורריו בהם יפיח. וילך ויסוב מגבע לרמון. הר שיאון הוא חרמון. ומשם אבל מחולה עד בית הישימון. וילמד בעמו משפט וחוק. ויצא שמו עד למרחוק. כי הפליא להעזר במלאכתו. ואין איש קץ בחוכמתו. זקן ורגיל ופרקו נאה על משמרתו. קרה הוא טהור הוא בקרחתו ובגבחתו: ויהי מימים ימימה ויסיתהו זמנו לשוב לכסלה. וילך ארץ החוילה. אשר שם הזהב רב סגולה. וכבואו עטף שמלה מגוללה. וימהר ללכת אל בית התפלה. וימצא שם קהלה גדולה. מנער וזקן בחור ובתולה. ויבט מאחור ומפנים והנה שם זהב ורב פניני'. וכלים מכלים שונים. וירא הזקן כי יש שם לכסף מוצא. כי כל איש אשר כלי זהב מצא. אותו הביא עד כלה ונחרצה. ויתן הזקן את לבו אל הכסף וזכרו ממנו לא יאסף. ויאמר אל לבו מי יתן ואשאר בבית לבד אני ואפס בלתי. ומעמיס אין איש אתי. אז כסף רב כסף אאסוף בחכמתי. ועתה אין לי טוב כי אם כשובי לתוכחתי. כי אם צדק בקהל רב כפרתי. ומעמיס אין איש אתי. וגנבתי ותפסתי. זהביהם וכספיהם.

נסיכיהם עם אלהיהם. אעשה נא למעני. ואניסה במכוני. כי למנחת ערב אשוב להוכיח את עם עני. למען הרחיק מעליהם את הצפוני. והי' כי יצאו העם ונשאר אני. כי לא ישמרו עוד ממני. ובלילה אשים כספיה' במכמני. ובטרם בוקר ואינני. ויהי לעת מנחת ערב הוציא הזקן את מחשבתו. כי אחרי אשר הרבה חוכמתו. נשאר הוא עומד על משמרתו אחר צאת העם איש איש למלאכתו. ויבא גם הוא הביתה לעשו' מלאכתו ואת הכסף שם בפי אמתחתו ורוח אלהים ישאנו. בטרם בוקר ואיננו.


הפ' הכ"א הכפרי מתנחם על עפר ואפר. כי הלובשי' לובן לא ידעו ספר.


ויאמר הזקן הן היום עשרתי מצאתי אוני. אך אדאג מעוני. כי לו ירוצון אמרי הלא יאחזוני ימי עוני.

ונאספתי בעווני. ויגל ה' את עיני הזקן וירא איש כפרי ישן ממולו. שתוי שכור אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו. וימהר הזקן ויפשט את הכפרי את בגדיו וישא את רדידו מעליו. כתנתו ומעיליו חגורו ומנעליו. ומכנסי גבר אשר עליו. ויתחפש הזקן וילבש בגדי הכפרי. עד נחשב בעין כל יודעו לאיש נכרי. ואת איש הכפרי הלביש את בגדיו. מחגורו ועד מדיו. מעיליו ורדידיו. ויעזוב אותו ישן על מרבדיו. וגם ספרו עזב עלי צדיו. וישנה הזקן את טעמו. אחרי אשר בבגדי הכפרי הלביש את מערומו. ואת הכסף שם על שכמו. וילך לו אל ארצו ואל עמו. ויהי' אחר הדברים האלה: וייקץ הכפרי מיינו. ויבט אל בגדיו משמאלו ומימינו. ויתפלא על עניניו. עד כי השתגע ממראה עיניו. כי היו בגדיו לבנים. כאיש אחד הסגנים. ויהי הכפרי במבוכה רבה. איכה היתה זאת הנסבה. כי אתמול הי' עובד אדמה על ארץ רבה. ועתה בבגדי כהונה נתרבה. וישפוט שפוט. לאמר אין זה בלתי אם אחת משתי אלה ראיתי במחזה. אשר ניבו ניב זה. והשנית בהקיץ אחזה. אך לא הי' אצלו נודע. איזה מהם במראה אליו יהודע. והיו הדברי' אצלו בין הספקות נתונים. אם הוא מעודו ממשפחת הסגנים. ואשר ידמה היותו איש כפרי וחלאת האונים. כל זה ראה במראה החלומות והרעיונים. אז אין זה בלתי אם היותו באמת איש כפרי מימים ימימה. ואשר הוא רואה את עצמו כעת לבוש בגדי הסגני' הוא מראה חלום ותמונה דממה. ויהי הכפרי נדון על רוע עניניו. וישתגע ממראה עיניו:

וישא עיניו. וירא את הספר מונח לפניו. ויאמר זה ינחמני מעצבון ידי. אנסה נא לתומי. אם יכול

אוכל לקרוא בתוכו שנים שלש דלתות לבדי. הנה זה לי לאות כי אני כהן מעודי. ואם לא וידעתי נאמנה. כי אין זה אתי באמנה. אבל מאז ועד הנה. עבודת האדמה היתה לי למנה. ואשר אני רואה אותי כעת לבוש בגדים לבנים. כאחד הסגנים. הוא חלום ודמות הרעיונים. וימהר ויקח הספר ויפרשהו. ויחפוץ להכות בה ולא יכול עשותו. כי לא ידע ספר כי חתום הוא. ועם כל זה לא יוכל הכפרי להאמין אמונת אומן כי כל זה הוא רואה בחלום רעיוניו. אחרי אשר שינה איננו רואה בעיניו. והכל כאשר לכל גלוי וידוע לפניו. וישפוט שפוט. ויאמר אין זה בלתי אם מעודי אני מבני הסגנים. אשר בכל עת בגדיהם לבנים. ואשר ראיתיני בתור האדם הכפרי הוא באמת מחזה הדמיונים. אולם בזה נחמתי על עפר ואפר. אשר לא ידעתי ספר. ולא יכולתי תת אמרי שפר. הוא כי אמנם כן דרך כל אחד הסגנים אשר נשאם לבן. ללבוש מלבוש לובן. הוא בספר לא כן: מיום ההוא והלאה שם הכפרי פניו לתורה ולתעודה. ויעבור אשדודה. ומשם גת רבה. וידרוש בכל קהל ומסבה. ויבא גם מלאמה. ומשם עיר פר"ימו אשר הזקן יושב שמה. ויתנכר גם שם להראות כאיש תמים. ודורש דמים. ויהי כאשר דרוש דרש הכפרי. לפני בני העיר הקורי. ויכירהו הזקן ויהי כמחריש לדעת מה יעשה לו. ואיך יגמלהו כפעלו. ויהי כאשר השלים הכפרי נועם התפלה וערוכתה. והדרשה תמה נכרתה. ויקרא לו הזקן לשלום ויפצר בו לבוא עמו הביתה. ולהסב עמו על שולחנו. ולשתות מיינו להטיב את לבו מעצבו ויגונו. וילך הכפרי וישב אתו אל השולחן ללחום במנעמו. ויבא לו יין וישת ויספר עמו. וכאשר עלה כליל עשן יין הכפרי אל ראשו. אז הקיא כרסו. ותעל צחנתו ובאשו. ויפול על פניו. ויישן ברוע עניניו. וימהר הזקן ויפשט אותו את בגדיו הלבנים. ולבש אותו במחלצות והמעטפות הישנים. אשר מאז באהלו היו טמונים. וייקץ הכפרי מיינו. וירא עליו את בגדיו כבגדי איש כפרי וענינו. וישכח את כל התלאה אשר מצאתהו. או המנוחה אשר השיגתהו. וידמה כי בחלום מזמן לילה ראה היותו כאחד הסגני‘. לבוש בגדים לבנים. וילך סר וזעף. כאחד היעף. ויאמר הזקן מדוע פניך זועפים. ורעיוניך נרפים. ויאמר הכפרי נפעום נפעמתי. כי חלום חלמתי. והנני בחלומי כאחד הסגנים. לבוש לבנים. ויטב לבי כי לא האמנתי לדברים. עד אשר בינותי בספרים. ואראה כי לא אוכל להם. כי לא לקחה אזני שמץ מהם. וארא בחלומי כי עם כל זה הייתי חוקר ודורש. מבאר ופורש. כל ענין ושורש. ואעבור בערים ובכפרים. ללמד מוסרים. צדק ומשפט ומישרים. ואבוא עד הלום. ואיקץ והנה חלום: ויאמר הזקן זה פתרונו אשר ראית אותך בתור אחד הכהונות. זה לאות כי רבים יהיו דורשי שלומך ולקחת באדם מתנות. ואשר ראית כי היית לבוש לבנים. זה לאות כי רב אונים. ידיח מקרבך חלאת תאונים. ונרצה עוונך ושלמו ימי אבלך ויגונך. ועל השנות החלום פעמים. זה לאות כי לקחת מסת מאת ה’ כפלים. זאת כי כל שומר אמונים. לובש לבנים. אך לא כל לובש לבנים שומר אמונים. וירא הזקן את הכפרי נעצב. ועל משמרת השממון עומד נצב. וידבר על לבו. וינחם אותו מרגזו ומעצבו. ויאמר לו מה לך אחי תתעצב אל לבך. הסר נא מחשבות אונך מקרבך. כי חלום טוב ראית. ומחזה טוב חזית. ולו כחלומך גם אני חלמתי. אז שמחתי. ויען הכפרי ויאמר הן לו הי' כדברך. והי' חלומי בעכרך. ואחזה אני כחלומך וכשרך. אז נפלה בנעימים חבלי. כי מצאתי און לי. מאת ה' היתה נסבה. נבא הכפרי ואינו יודע מה נבא.


ועל זה יאמרו המושלים. לך מנגד

לאיש אשר בו רוח הצביעות והחנופה

ומדיו נצמדו. ובגד בוגדים בגדו.


הפ' הך"ב שמעיה יעצור במלים. לבל ירוע כסילים.


ויען שמעיה ויאמר החשו ואל תרבו לספר בגנות הכסילים. פן נהי' לבוז בעין כל איש בליעל ורע

מעללים. כי אתם יד רמה מהמוניהם. ואין להתחזק לפניהם. ואמר אחד הסכלים. לאחד המשכילים. מה לך תרדה בכסילים. ואתה גר ותושב בהמון הסכלים. ואף כי חקות שמים תשים משטרם עם כימה וכסיל. ואמר החכם לך מנגד לאיש כסיל. ומי זה ישוב יתפלא אם האיילים דברי מרמות ישאפו. וכל נמבזה ונמס יכסופו. ודבר ה' יקר בצד ובכתף יהדופו. אם כבודם המירו בקלון. הר יערים היא כסלון. וכמו שאמר החכם וכסילים מרים קלון. ויאמר השר כן דברת נשים קינצי למלים. ובל נשא על שפתנו עוד שמות הסכלים: ויהי מן היום ההוא והלאה חלפה התוגה. ויעל ה' את השר ממעי הדאגה. כי היה דברי לו לששון ולשמחת לבבו. וכל יודעיו ומיודעיו בשמחה וגיל סביבו. וצחוק עשה לנו האלהים בדבר הכפרי וגרבתו. ומהלל הסוס ומקנתו. והי' הוא ותמורתו. להסיר מלב העקוב תוגתו. ויתום היום ההוא בריוח והנחה. להשר היתה אורה ושמחה:


 

השער הרביעי: יוציא אור תעלומות גם באורים גם בחלומות


הפ' הא' השר ניבו ניב זה. להבין משל במראה ובמחזה.


ויען השר ויאמר שמעתי כי בימים הקדמונים היו בעלי הרעיונים. אשר חזו להם חלומות צודקים ונאמנים. מהם יורו מעגלי צדק ומישרים. בתיקון המדות והמוסרים. לשכון יה אף סוררים. ומהם יבואו בגבורות. להגיד חדשות ונצורות. במהלך המאורות. ומהם יענו נוראות. במקורות הנפלאות. ולשום להם מהלכים כבחיל טבע המציאות. וקצת אשר מחזה שדי יחזו. ובעניני' האלהיים יעלוזו. אשר אם יתן איש את כל הון ביתם באהבה בוז יבוזו. רגלם במישור עמדה. לבאר במראה ובחידה. כל מעבר מטה מוסדה. לתורה ולתעודה. ועתה מי אתו דבר סתר וחידה. יערכה ויגידה. ונגלה יסודה. ואשר אתו חלום יספר חלום. ןהי' מעשה הצדקה שלום.


ויען שמעי' הנחלמי ויאמר

הפ' הב' במחזה ההדורה. על הגאולה ועל התמורה.


אור לארבעה עשור לחודש הראשון בשנה ההיא ותקהל העדה. ארץ יהודה. לבוא ירושלימה לעשות חוקת הפסח במועדה. ואהי שם במושב הסגנים והשרים. ליל שמורים. ביציאת מצרים מספרים. ויהי בחצי הלילה. ותרדמה עלי נפלה. ורעיוני יבהלונני. חלם חזית ויד חוללני;

והנני בחלומי נוסע מצוען מצרים. אל בית לחם יהודה אשר בהר אפרים. ואבוא שם אל הגולה. והנה שם קהלה גדולה. ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל. כי בא לציון גואל. ושמענו קול שופר ותרועה. וקרבה הישועה. ונתקיימה הנבואה. ומלאה הארץ דעה. ובני אדם השכילו כלם. כמו שיעד הכתוב שמהללם. כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. ויארכו לנו שם הימים. מתענגים על רוב שלום ונעימים. כי שככה כל ריב וכל נגע. אין שוט ואין פגע. וישב איש תחת גפנו. ואיש תחת תאנתו. ובהאריך ענן השלו' עלינו. והחכמה תקעה אהלה בקרב מחנינו. ואני זקנתי ושבתי. וימים מקדם חשבתי. יכירו לחקר אבותי אשר חלפו ועברו. איך נכסלו ונבערו; והנני בחלומי במושב זקנים וישישים. זקן בא באנשים. והריני כבן אלף שנה. כי קפצה עלי זקנה. והנה המון אנשים רוגשים סביבותי. ומתפלאים אודותי. בהתבוננם אחרי בלותי. ואשמעה איש מדבר לרעהו קורא אליו ויענהו. הידעת דבר מספורי דברי היחי' הקדמונים. אשר חלף ועבר זה עידן ועידנים.

והיו דתיכם שונים. חלאים רעים ונאמנים;


הפ' הג' בגנות רופא האליל. אשר ברחובות קריה ייליל.


ויען האחד ויאמר מי יתן עיני מקור נוזלים. ואבכה את הנופלים חללים. כנפול לפני בני עולה. באין מזור ותעלה. יען כי בעת ההיא החמס מלאה הארץ. ואין גודר גדר ועומד בפרץ. כי רבים מעמי הארץ. שופכים דם נקיים נפשות אביונים. הנאנקים והנענים. הולכים הלוך והלום. וישיתו דמי מלחמה בשלום. כי מי האיש אשר רחקה ממנו תשועה. ולא ראה מימיו מאורות חכמת הרפוא‘. כי אם אדם הקנהו מהנעורים. ללמד מלאכת הספרים. לגלח בתער בשכירה. לשום חיתול לפצע וחבורה. ולהוציא השן הנכאב חיש קל מהרה. הנה בצאתו מתחת יד אדוניו. אשר לחפשי ישלחנו תחת שניו. ילך למקום שאין מכירים. וילבש מלבוש נכרים. בגדי חופש ןאורגים נכרים. ישמיע קולו בהמון העם והבוערים. ותעבור הרינה במחנה העורים. כי ידו אמונה. לרפאות כל נגוע מוכה אלהים ומעונה. יאמר מי כמוני איש תבונה. הלא באיטלי’ המדינה. הייתי נטמן ארבע עשרה שנה. בבית מדרש הרופאים. אשר בפד“ווא העדינה. לכן הייתי רק זועה הבין שמועה. עניני' נוראי' במלאכת הרפואה אתי בעזרת רוכב שמים. רפואה לכל נגוע יגע ורפה ידים. אעצור בחולי המעים. ואעזוב לחולי העינים. ואכיר כאב השינים. ואפתח ביבר האזנים. ואיש אשר לו פודג”רא ברגלים. ומורסה בירכתים. וחלחלה בכל מתנים. אנכי ארפאנו. מידי יבקשנו. כללו של דבר אתי מענה ומזור. לכל חולי אשר רכוש יבזור. זה דרכם כסל למו אשר דעת הבריות יגנובו. ואם לרפאות החולים יקרבו. הם לדמם יארובו. בהשקותם לכל איש דך נחלה. קובעת חמת כוס התרעלה. והי' אחרי שתותו. עד דרוש אחיהו אותו. צר ומצוקה תמצאהו. ואש לא נופת איכלהו. והמות יחפשהו. כי הסם יתן פריו. ויגוע אדם ואיו. הן הוא קצות דרכו רופאי זמניהם. לשלח רזון במשמניהם. דרך ירצהו שכחה. ואין פיהם לשומה. וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה.

ועל זה נשא אחד השועים. את משלו היקר

והנעים. ויאמר שמעוני הרופאים הנכאים.

לו רבו הרופאים בין החיות והפראים. כמו

הפראים בין להקת הרופאי‘. אז רבו בהם הנגוועי’


הפ' הד' יבין שמועה; במלאכת הרפואה


ויען השני ויאמר גם אני הצעיר באלפי ביתי הרעי. גדל מאד כספי. לפתור מהירה. במלאכת הרפואה ההדורה. ובינותי בספרים. כי מצאתי מגלת סתרים. כתוב הדר הוא לאחד הבוערים. אשר רשם בכתב אמת תעלה יקרה. לפעל נפת מצרה. זה ענינה. וכך כתיב בגוה דכרונה; חולי הנפש הצרה. היא מחלה בלתי טהורה. וראוי לרוצא להשתדל ברפואתה חסרה. וזאת רפואתה בעזרת הנורא. לשם ולתפארה. קח לך כנפי הפרה. ונוצת החזירה. ומררת השעורה. וקול ההברה. ולהט החרב המאירה. והדר הצפירה. ואור השמש בצאתה בגבורה. בד בבד יהיו במשקל ובמשורה. תחבר אליהם חום הצהרים. ומראה העינים. ושמע האזנים. ולבן שינים. תערב עמם מעט מפרסות בחתול וקרביו. ביצת הפרעוש ושיניו. שערות הזבוב וצפרניו. גאות אדם ורום עיניו. שים הכל בקדרה. ופיה הפוכה על הכירה. והעתירה עלי אש בוערה. מן הקרח הנורא. רתח הרתיחה. ותרקח המרקחה. עד יהי' ביתוק באבן החלמיש. אשר ממקומו לא ימיש. ותן לחולה הזה המרק לשתות. מלוא כף אחת בבוקר בבוקר. ולא יהי' עליך זה המעשה למשא ויוקר. כי כן צוה אבוקרט החוקר;


הפ' הה' יביא תואנות. מנשים שאננות.


ויען השלישי ויאמר גם אני שבתי וראה שוא ומדוחות. כי בימים ההמה גם הנשים מצודדות את נפשים לפורחות. בעשותם על ראש כל חולי המספחות. המעטפות והמטפחות. וכל איש ידוע חולי. קושי ומחלי. עת אשר המכאוב יאחזהו. והמצוקה תתקפהו. ימהר יחישה מעשהו. וקרא ואמר מהרו חנה ופנינה. ותתקרבנה ותבואינה. וידיהם תשועה תעשינה. אחרי אשר הזמן חלק להם בבינה. והנה בבואן הגורנה. אומר להקים: תצוינה להביא מים מתוקים. תשימנה במו לנפשות. ופיהן מלחשות. ובעצלתים תשאפנה רוח קדים חרישות. תאמרנה ראו נא גם ראו איך צפו הגחלים על פני המים. ואיך רפו ידי בעצלתים. אין זה בלתי אם אמש בעתתו עין רעה בין הערבים. אחרי אשר ישן שינת צהרים; ומהנה ג"כ המלאות חלאת תאוני‘. יגידו האותיות לאחור ולפנים. כמנחשים ועוננים. עת תשפכנה דונג נמס תוך מים צוננים. תשימנה אותותם אותות. בצורות אשר על פני הדונג חרותות. תאמרנה כי נכרתו עלי’ שלש עשרה כריתות. כי תהיינה למופתים ולאותות. הבט ימין וראה פסל ותמונה. כאיש מלחמה ובידו חרב נתונה. יורה יורה כי נבעת מפני חרב היונה. ושור שמאל וראה מעשה סבכים. כמים הנשפכי'. אין זה כי אם הדריך בנעלים על השופכים. ועתה קחו לי שני סכינים. בידים שחורים נתונים. ושתי כוסות ממים שתוקים מלאים. וקערה אחת מצוירת מעשה צעצועים. מלאה מים הנוטפים אחר משתה הפראים. ואומר עליו לחש ושיר של פגעים. להרחיק ממך רוח עועים. עדי ילך נדוד על פני גיא הצבועים. אז הצלת נפשך מקטב ישוד צהרים. והסירותי ממך כל מחלת מצרים. וכהנה רבות בנות המזמה. תעשינה גם המה בערמה. לבקש תואנה איך יקחו מחיר במרמה. ואף כי אנשים אשר שקר תרמיתם. בל אשא אל שפתי שמותם. אשר על עקב כפתם ישומו. ובכסף יקסומו. ואשמעה אחד מדבר דברי היתול וקלון. קול ישורר בחלון;


מה יתאונן גבר רופא אליל במותו. כי יצר לו מקום

קברתו. מהכיל פגר נבלתו. אם בפועל כפיו

נוקש כהותו. להרבות חללים. אל פני אדמתו. אשר הם

יקחו חלקו בארץ אחוזתו. לכן תקולל בארץ חלקתו;


הפ' הו' החכמה תפל תחנה. לשמוע אל הרנה.


ויען הרביעי ויאמר בימי' ההם ובעת ההיא רבו עבדים המתפרצי' איש איש מפני אדון כל הארץ. אשר במי הפילוסופי' ישרצו שרץ. ובחומת הדת יפרצו פרץ. פקו פליליה. ולא תעשינה ידיהם תושיה. הוי נבונים נגד פניהם ורבי העליליה. כי מדי יקרא איש מהם בספרי ההז“יה. יאמר שהשכיל בפילוסופיה. ומדי יקרא בספרי פיוט ושירה. יאמר שהשכיל החומר והצורה. ועת יקרא בספר בן סירא. יאמר שהשכיל העצם והמקרה. על כן תפוג תורה. נץ הכפירה. פרח האורה. (פי' עף) חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו. ואל קדוש ישראל לא שעו. ומעשה ידיו לא ראו. לכן היתה החכמ' בעת ההיא לנידה ביניהם. ונושאיה באמת לגידופי' בהמוניהם. כל מכבדיה הזילוה. כי באו בה זרים ויחללוה. בראותם ילדי החטאי' האלה בנפשותם. אשר יקראו עלי החכמה בשמותם. לכן כל שומרי אמונים. ישערו שער רעמו פנים. וקרא זה אל זה ואמר. הלא אלה האנשים אשר מוסר פרעו. עם החכמה המה ומארצה יצאו. ואך בין החכמה נבלעו. לכן רחקו מעליה. ואל תקרבו אל אוהליה. רפאים שם בעמקי שאול קרואיה. כי המים רעים והארץ משכלת. בת אמה היא גועלת; והנה החכמה תתן קולה מה לכם בחותמי. בלכתכם סחור סחור לכרמי. ואמרתם עלי אך בשרי ועצמי. המדבר הייתי לכם. ואם מערת פריצים הייתי בעיניכם. כי תעשו הרע ותאמרו נצלנו. יען נקרא שמך עלינו. הן בגללכם רחקו מעלי כל מתי התעודה. הייתי בעיניהם לנידה. שכולה וגלמודה. כי כל איש אמונה. יחשבני לזונה. ועתה אתם בנות התבונה. שאו עלי רינה. ואמרו איכה היתה לזונה. חכמה נאמנה; והנני בחלומי דממה וקול אשמע. אשר נתנה החכמה כאוב מארץ קולה. קול כחולה. צרה כמבכירה. עניה סוערה. אליכם אישים אקרא. וקולי אל שומרי תורה. זרע אמוני. החרדים לדבר ה‘. ידידי רעי וגואלי. מה מצאתם בי עול כי רחקתם מעלי. מדוע נחשבתי בעיניכם סורי הגפן נכריה. פצע וחבורה ומכה טריה. וירב תאני’ ואניה. כי לא אמצא בתוככם חניה. הן גרשתם אותי היום מהסתפח בנחלת ה' וחללתם את צפוני. באמרכם כי שטיתי טומאה תחתכם. ובעלוני אדונים זולתכם. אחיכם שונאיכם חבריכם. הנה אחרי הבעלים לא הלכתי. ויין נסיכם לא נסכתי. כי מעולם המה לא ישבו במסבי. לטמון עוונכם בחובי. ואתיקורי הוא דמיתקרי בי. מדוע בעיניכם נטמיתי. ואני מעולם לא נטמאתי. טהורה אני ולא נשביתי. ענו אלי והושעו. דומו אלי והרגעו. מדוע הייתי ככלי אובד בהמונכם. דעו איפה כי לא תכון דרככם. אם אנני בקרבכם. הביטו וראו כי אותותי בחוצות הברואים תרונה.כמש”ה ה' בחכמה יסד ארץ. כונן שמים בתבונה. ואף כי אבותיכם התלמודיים היו אתי נאמנה. ןמעולם הייתי להם למנה. אשר מבלעדי לא יעשו גדולה או קטנה. כי מי מדד בשעלו מי המקום והרביעית. אם לא עמדה נפשו בסוד ההנדסה והטבעית. (יעוין בס"ד לשני מהכוזרי) ומי ישער יניקת הפלאים. אם לא לקחה אזנו בחכמת הטבע כפלים. ומי יספר מיני הבעלי חיים. לבלתי היות בם ערוב וכלאים. או מי הוא זה אשר נפשו בדמי התבונה מתבוססת. להבדיל בין החיה הדורסת. להבלתי דורסת. הלא חכמת ההולדת. תשים כל חיה למינה נפרדת. ותייצב גבול למספר אסרי האדם לאמר כזה יטמא אחרי חלץ ואחרי הבטיח. אם לא השיגה ידו בחכמת הניתוח. ומי ישים פניו לתורה ולתעודה. בל יפלא ממנו דבר בין דם לדם לזבה ולנדה. אם לא לקחה אזנו חלק רב בחכמת התולדה. ומי מבלעדי יספר שחקים בחכמת התכונה. והיו לאותות ולמועדים עוד כל ימי השנה. וכעת הלוים במשמרותם. כפיר ומוזי"קא ישאו תהלותם. אני מנגינתם. ומי מבלעדי יגיד לאחור אותותיו. מהמסובב אל סבותיו. ונלכה באורחותיו. להודיע בעמים עלילותיו. עת נדעה נרדפה לדעת את ה' מפעולותיו. כשחר נכון מוצאי הסיתני מכחותיו. אשר יסד בטבעי יצירותיו. ומי לא יתכלכל באחדות ושניות. אם לא השיגה ידו די חכמת האלהיות. ומי לא יעצרהו הגשם. בדרכו מציאות השם. אם לא השיג משיגי הגשם. למען ילך שולל. עת ה' יקרא מהולל. ומלבד אלה אבוא בגבורות. להגיד חדשות ונצורות. אשר לא ידעתי ספורות. כי תתפאר ההצלחה. ובצילי תתלונן השמחה. יען כי כל מוצאי ימצאו הרוחה. ונסו יגון ואנחה. (כי ההצלחה תכונה בשם שכל במש“ה שכל דוד. פי' הצליח וכן השמחה אעלה לרגל ההשגה כמו שהעירונו בדף ו' ע”ב הזה יעוי"ש). אני בינה לי גבורה. ובי תתימר האורה. כי מי הוא זה ערב את לבו לצאת ממאסר הסכלות חפשי. ולטבול בקצה השעות בינתו בוערת דבשי. אז תאורנה עיניו. ויעלזו רעיוניו. ונשכחו יגוניו. והנה מתוק אור השמש לרואיו. כן מתוק אור השכל לנושאיו. ואף כי יותר נעלה האור המגיה מחשכי הלבבות. מהאור המגיה מחשכי הרואות בארובות (יעוין בנ"ר לשני מהכוזרי); ועתה אתם בית ישראל אני אני היא המדברת. אשר מעולם הייתי אצליכם גברת. ועתה נשביתי לבין הנכרים. וגונב גונבתי מארץ העברים. והנני היום כתינוק נשבה מהוריו. והתמהמה ימים רבים בארץ ממכריו. ואחר שנים שב אל ארץ מגוריו. ולא הכירוהו עוד אביהו ואמו יולדיו. אף כי רעיו וידידיו. ולמה ידידי הערבים. הנעימים והנאהבים. תשתו מים גנובים. כי איש איש מבית ישראל אשר נשאו לבו לחקור תעלומות. הנה הוא ממגנבי דברי מאת חכמי האמות. ינעם לנפשו אכול לחם זרים בלי עמל ויגיעה. כאשר תעשה הצרעה. תתפרנס מדבש הדבורה אשר ברגלה לא הביאה. אי לזאת כל הפותר עליכם יפתר. ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר. ועצה מליצי רועי נאמני. אליכם דלפו עיני. בואו עשו אתי ברכה. שמורה בכל וערוכה. הנה אביע לכם רוח תנועתי. והתענגתם מצח תבונתי.

וענתה כי צדקתי;


הפ' הז' ירב מוסר וגדופה. עם המדברים בלעג שפה.


ויען החמישי ויאמר בימים ההם ובעת ההיא נמצאו בעיי העברי' המון גברים. אשר שוטטו בערים ובכפרים. ללמד ספר ולשון זרים. אדום ומואב והגרים. ובניהם חצי מדבר אשדודית. ואינם מכירים לדבר יהודית. ויפרו את בריתם. אשר הי' את לשונם מעת היותם. ולכן גם את התפלה נתנו בעת ההיא לקצפה. כי כל כבד פה וערל שפה. התפלל בכובד ראש ושפה רפה. כאשר שמענו מפי העלגים. המצפצפים והמהגים. ובאהבתה שוגים. כי מי מהם ינובב מֵתֵי מספר. במקום מְתֵי מספר. ומי מהם קורא דגר. במקום אשה המצריה הגר. ומי מהם יתפלל שלא תכבה נרו. במקום שלא יכבה נרו. ומי אשר רוח עועים על שפתו מרחפת. לבטא בשביל שתהא מטנפת. במקום שתהא מנטפת. ומי הוא זה אשר לשונו יבור. לבטא מיוֹרְדֵי בור. במקום מיָרְדֵי בור. ובמקום הודַך על ארץ ושמים יאמר הן דְך. ובמקו' יְראו את ה' קדושיו יאמר יִרְאו ומלבד אלה הזרות שמורות וערוכות. אשר פיהם ידבר תהפוכות. כי שכחו לשונם הרמתה. אשר מקדם קדמתה. נשאו על פיהם בריתה. אי לזאת נפלה שלהבת בארזים. בצאת ישראל מעם לועזים. היתה יהודה לבוזים. במאמר התלמודי הראשון. ע"פ בזוי אתה מאד זה אדום שאין לו כתב ולשון. אהה יעצו עצה נבערה. למה זה צחקה סרה. ולו היתה צרה כמבכירה. אז אמרתי אין רע. אך העמיקו סרה. לחבק חיק לשון נכריה וזרה. ולשונם נתנו להגערה. עניה סוערה. גולה וסורה. הוי תמה וברה. הנך משמר תארה. אין מנערה מעפרה. לכן קראתי לזאת עצובת רוח. וכל סן ממנו לא יבוא;

ושם היו נעצרים. המון רב מהגברים. וגם אלה ביין הסכלות שגו. קורי עכביש יארוגו. ושוד על עז יבליגו. ויאמר המדברי אל תשמע קולך עמהם. פן תהי' לבוז בעיניהם. עת תפקוד על פרי גודל לבניהם. פן יאמרו לך כי בא החלום ברוב מוסרים. וקול הכסיל ברוב דברים. אתה הופע עליהם ענן אורך. והמה יהיו בעכרך. אתה תדרוש שלומם וטובתם בטוב מוסריך. והמה יוסיפו עוד שנוא אותך על חלומותיך ועל דבריך. ועתה דודי חדל לך. כי חברים מקשיבים לקולך;

ויחלום הנחלמי עוד חלום אחר ויספר אותו לאחיו ויאמר.


הפ' הח' יחקור בטבעי היצורים. גם בחלומות גם באורים.


בתמונות עלי משכב. בהציץ הרעיון מחרכיו. בעוד ליל יכסה פני תבל מחשכיו. והירח יגיה לבן אורו. והכוכבי' ממסילותם סביבותיו עזרו. ובלהטיהם כברקים ירוצצו. ואגלי הטל עלי דשא כאבני נזר יתנוצצו. ואני נרדם בשינה. שוכב בהיכלי על ערש רעננה. והנני בחלומי. עומד בחצר הפנימי. חרש וחושב בעניני. שינה אינני רואה בעיני. והנה כמראה גבר לפני. נורא מאד תארהו. כמראה הברק מראהו. ועלי יקום אורהו. ובראותי אותו נפלה עלי אימה. הנתקו מורשי החומה. כי לא יכולתי משא דומה. ואהי' נרדם על פני ארצה. ורתת ורעדה יפרצנו פרצה. ותכסני פלצה; ויען ויאמר אלי מה לך נרדם. כי תשמע קול פחדים להבהל ממרדם. סוב לך מנגדם. וקום צא נא אל הבקעה. פני מדבר תקועה. ושם אדבר אותך. עקב בתור האדם המעלה נפשי ראתך. כי למען הראותך; ואקום ואצא אל הבקעה לילה. באשון חושך ואפילה. עולה אחריו במסלה. וכל הארץ יושבת שלוה ושקטה. אין קול ענות גבורה וקול ענות פליטה. עקב כי הארץ יכסה פני' עלטה. ואומר אליו אדוני ישעי ואורי. במראה נהפכו עלי צירי. וללכת עוד לא עצרתי כח. ועתה נבקשה נא לנו מנוח. נשבה נא תחת אחד השיחים. או באחד הפחתים וברגבי הצחיחים. וחכינו עד אור הבוקר. אשר בין טוב לרע יבקר. ולא ניגע לריק ושקר; ויאות לדברי ויאמר טוב דבריך אשר דברת. וחין ערך עצתך האמרת. ויביאני אל אחד הפחתים. מקום לביא אשר הלך גור ארי' להביא בקר הרפתים. ואשב שמה נגיע בעצלתים. יגע ורפה ידים; ואישן וארא בחלומי והנני עומד בשדה לפנות בוקר כצאת השמש בגבורתו. נשלחו חצי אורו עלי קצותו. בהאיר פני תבל להם זריחתו. בהאריך צללי ראשי ההרים. עת ישקיף האור בעד אשנבי ענפי היערים. וכל חיתו שדי יאספון אל מעונות אריות והררי נמרים. ואשא עיני ואראה. והנה הגור רץ כסופה. ועמו בן הבקר אשר עשה. להביא מעונותיו טרפה. ויהי כראותי אותו ויחרד לבי בקרבי. ואברחה בהחבא למצוא מנוס למשגבי. וארא והנה שם על ידי מערה. ואמלטה שמה למצוא עזרה. ואשא את עיני ואראה והנה. האיש אשר מאז ראיתי בחלומי עומד שמה. ואשמח לקראתו אף כי נבהלתי מראותו. ואומר אליו אדוני הגידה נא לי בחסדך. האתה הוא אשר בחלום חזיון לילה מאז דברת אל עבדך. ויאמר אני. חזק ואל תראני. כי למען הראותך הובאת הנה. ואזנך מאחריך דבר תשמענה. ועיניך חדשות ונצורות תראינה;


הפ' הט' במחלוקת החלוקה. במעבה האדמה לעמקה.


ויוליכני אל ירכתי המערה. והנה שם בירכתים. פתח ודלתים. ונבוא בפתח עינים. ונסע משם שעלים. ארץ נחלי מים. והארץ רחבת ידים. נהרים ויאורים יוצאים בבקעות ובהרים. בצורות בקעו יאורים. מקולות מים רבים אדירי‘. זרם מים כבירים. כי יהפכו ארץ. ואין עומד לפניהם בפרץ. מגאותם ירעשו הרים. וישקיעו ערים וכפרים. ירדו בקעות יעלו הרים. ונירא מאד לנפשותינו להתמהמה בגבולם. לבל נעלה בגורלם; ונפן ונעל אורח ישרה וסלולה. דרך גבולה. על פני ארץ החוילה. אשר שם הזהב ואבן הבדולח. עלימו אבד כלח. שם ראינו מלאכת מחשבת ומעשה חרושת. ארץ אשר אבני’ ברזל ומהררי' תחצוב נחושת. שמה כל אבני חפץ ויקר. יצהילו פני רואיהם שמחה וששון ויקר. למחמד עינם ימצאו מרגוע כל איש נדהם. שמה הפטדה ואבן השוהם. וכל רוח עועים תלך הלוך והלום. ממחזה נופך ספיר ויהלום. עצמו לי נעימות רוחי ושמחת לבבי כי נעמה. מתקו לי רגבי התנומה. ושנתי ערבה לי. עת חזיתי במחזה ממולי. אבני יקר מתנוצצות על אדמתם. משובצים זהב במלואותם; משם נסענו אפיקה. אשר על פני דפקה במעבה האדמה לעמקה. ארץ צרה וצוקה. בוקה ומבוקה ומבולקה. עיר פרוצה. כלה ונחרצה. גפרית ומלח שרפה כל ארצה. שמה קננה האש במסתרים. עולה בתמרות עשן מכל עברים. ותלהט מוסדי הרים. ארץ עיפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים. ולא עצרנו כח עבור בגבוליהם. פן תאכלנו האש הגדולה אשר ביניהם;


הפ' הי' בדברים נוראים. מזיווג הדשאים.


ונואיל לשוב לדרכנו השערה. הדרך דרך המערה. ויהי בעלותי ע"פ האדמה. כהתה עיני ולא יכולתי לראות מאומה. ששזפתני החמה. ואהי' שם עצור ימים או עשור. עד ימלא החסרון. ונרפא העורון. ובפתחי את עיני. עמדתי מרעיד מרעיוני. בראותי סביבותי רוגשים. המון אנשים ונשים. והנם על פני השדה נטושים והחזיקו ביום ההוא באשה אחת שבע אנשים. וכלם חונים לדגליהם. במושבותם בארצותם לגויהם. ואין איש נודד ממקומו. להיות דבק עם אשת נועמו. אך פרחם באבק יעלה. ורוח כקש תשאם יצועו עלה. אף כי הדבורה. תעמוד לימין עזרה. אשר דבש וחלב תחת לשונה. ופרח לבנון במשמרה. תעורר את האהבה. בבוא לרגלה מזרע בזכר לנקבה. והם על רוב השובע מתענגים. אוכלים ושותים וחוגגים. ערב ובוקר וצהרים. ירחצו מטל שמים. והשמש בחומו ישית את משתיהם. ומשמני הארץ יכינו לחמיהם. ואף כי בעת יעלה הכורת עליהם. לא יצערו ולא יכאבו. ואם חרוב יחרבו. לא ירגישו ולא ידאבו. וארא בחלומי כי על זאת הקיצותי ואראה. ואשתומם על המראה. ותפעם רוחי לדעת החלום. וילך הלוך והלום; והנה האיש אשר ראיתי בחזון בתחלה ממולי. מועף ביעף אלי. ויאמר אלי הידעת מה אלה המה. אשר ראית בחלום חזון התנומה. ואומר לא ידעתי מאומה. ועתה בחסדך אדוני. שמעני והבינני. דבר החזון. ואל יבא במשמני רזון. ויאמר אנכי אעשה כדבריך. והיו עיניך רואות את מוריך. הנה יצאתי להשכילך בינה.

ואזניך דבר תשמענה;


הפ' הי"א בביאור המראה ופתרונה. עלי משכב השינה.


שמע נא ואלפך בינה. הארץ הלזו הנשמה. מוחלקת לשלשה מחלקות לעמקה ורומה. המחלוקת הראשונה אשר על פני רקיע השמים. שמה יחוללו כל מקורי המים. מקצפם תרעש הארץ. ואין עומד לפניהם בפרץ. ילכו ויהפכו ארץ. ישיגו גבול עולם. בהבקע הארץ לקולם. וכל שוכני מעלה. ירדו חיים שאולה. המחלוקת השניה שמה קבצו כל אבני יקר למיניהם. וכל מיני מתכות למוצאיהם. זהב וכסף ונחושת ברזל בדיל ועופרת וכסף חי נתנו בעזבוניהם. המחלוקת השלישית. שמה רוח קדים חרישית. מוצא לחש בו ישית. גפרית ומלח בו ירבה. אש תמיד תוקד לא תכבה; אולם אשר ראית יד רמה. האנשים ונשים על פני האדמה. ונכספת לדעת צפונו. זה פתרונו. האדמה אשר ראית במחזה. נושאת אלון ולבנה ותרזה. היא מקום מוצא הצמחים. אילנו' ועשבים בעלי הפרחים. עץ פרי רמוני' ותפוחי' וקוצים כסוחים. וכל צבאם זכר ונקבה בראם. ופרחו הדודים באבק יעלו. ובחיק רעיותיהם יובלו. לשאת ענף ולעשות פרי. שמן ודבש וצורי. והם במעבה הטבע יצוקים. עקב היותם על מינים רבים חלוקים. מהם אשר זכר ונקבה יהיו לאחדים. בקלח אחד נצמדים. ומהם אשר כל איש עומד על משמרתו. ונבדל מרעייתו. והרוח ישא אבק זרעו. להניח ברכה בחיק צלעו. אף כי הדבורה בקחתה הדבש למאכלה. גם האבק יעלה לרגלה. ובמלאות ספקה. לא יערב עוד אל חכה. אכול דבש בלתי אם מחיק הרעיה. אשר לאבק ההוא נפשה צופי'. ואז יבא האבק בקרבה לגדל פרע. ונקתה ונזרעה זרע;


הפ' הי"ב יצב גבולות העתים. למספר האופקים הנוטים.


ונשב שם שנה תמימה. מתענגים על רוב שלום ונעימה. וזרחה לנו שם שמש צדקה ומרפא. משתוים שיעור עתי היום עם עתי הנשפה. מבלי תוספת ומגרעת. ואף כי אדמתם בקיץ ובחורף נזרעת. וכל עץ פרי וגפן פורי' וענפה. זרועם חשופה. פעמי' בשנה לעשות פרי ולשאת ענפה. והי' פריו למאכל ועלהו לתרופה. ונפן ונסע על יד עקרון צפונה. דבירה היא קרית חנה. ונט אהלנו באפס דמים. ועד נחל קדומים. ויהי מימים ימימה. וזרחה לנו החמה. ולא אץ לבוא כיום תמים. כשיעור עת חודש ימים. ויהי לתקופת השנה. בהגיע תור העדנה. והנה חשכה גדולה. וארך הלילה. והשמש עמד זבולה. עד עת שיעור שוב הירח חלילה. כל הארץ הגלילה; ונסע ונלך הלוך ונסוע. ונבקש לנפשנו מנוס ומרגוע. ונבוא בקצה ארץ כסלוחי‘. ונהי’ שם ששים ושמחים. כי הגיע היום האריך בם עד שנים שלשה ירחים. ותאר הגבול לפאת צפונה. בית העמק קרית חנה. אשר בקצה תבל משכנה. ויאור לנו שם השמש מחצית השנה. ולעת ערב והנה אימה חשכה. גדולה וארוכה. ושיעור עתה מחצית השנה נחשבה; וארא והנה מן הצפון בא רוח סערה. וממזרים קרה. ויגדל הקור והקרח הנורא. עד כי בקיץ ובחורף אין די החם אש בוערה. וארצם מקום נהרים יאורי פלג. וההרים הרי שלג. וכפור שמים כאבני נזר יתנוצצו. כברקים ירוצצו. פני תהום יתלכדו. כאבן מים יתחבאו ולא יתפרדו. ומגודל הקור לא יכולנו לעמוד בגבולם. ולא עצרנו כח מלט משא הבלם. ואני נהייתי ונחליתי. ולא ערבה לי שנתי. ואיקץ מתנומתי. וארא והנה נפלה מעורי כסותי. והונח בקרה גויתי. ושני דא לדא נקשן. את זמרן ואת מדן ואת יקשן. ורוחי בתוכי כפעמון נוקשת. ולדעת מספר החלום ושברו מבקשת;

ויען אחד הפותרים. בתודה וקול שירים;

בן אדם שים כה להבין משל ומליצה. דברי חכמים ומידה נמרצה. ה' בחכמה יסד ארץ וחוצה. תוכן שמים בדעת ותועצה. מה רבו מעשיו בכל יש ונמצא;


הפ' הי"ג יענה נוראות. מעדן גן ה' צבאות.


בימים ההם ואני הייתי על יד הנהר חדקל. חרש וחושב בחכמה והשכל. איה סוער איה שוקל. במאזני שכלו ותבונתו. מציאות השי"ת ומהותו. ויהי כי עתקו מחשבותי במעללי. וגלי מוחותי הולכי' וסוערים עלי. ואני בין אוכל אולי. והנה תרדמה נפלה עלי. ואישן וארא בחלומי והנני בעדן גן האלהים. מהעדן תחת צאלים צללי השיחים הגבוהים. ונפשי מצאה לה מנוח. כתמרות עשן ריח הניחוח. ולא יכולתי להתאפק לריח שמניו. ועשבי רענניו. ואקטוף רך מעשבי בשמיו. וענפי כרמיו. ואטמנם בכנפי בגדי. למען יתעדן מריחם כבודי;

ויהי בהתהלכי לרוח היום. ונפשי משחקת לאיד ופיד יום. צהלה ושמחה כאיש קרבה אל נפשו גאלה ופדיום. ואשמעה קול נורא ואיום. ברוך הבא עד הלום. והנני נותן לך את בריתי שלום. רב לך אל תוסף עוד ללכת. קום לך ועמוד בשער שלכת. ואיקץ לקול הרעם. ואמצא את לבי נואש. כסיל וכימה ועש. וזרועי חשפתי. לחפש באמתחתי. העשבי' אשר קטפתי. והנה לא מצאתי מהם מאומה. נעלם יאסוף אל ידו זמרי חמה. ובפתחו עמד. מרעיד כי איננו רואה את כל מאומה. ועכ“ז עלה כליל ריח בגדי אמוני. כריח שדה אשר ברכו ה'. ואשב משמים. עשור או ימים. ורוח מבינתי יענני. אדוני שמעני. שים בינתך על כל דבר חכמת בינה. ואל יבהלך קושי ההשגה וענינה. ואף כי לא תעמוד על סוד המחקר נאמנה. עכ”ז ירומך ביראת ה' בדעת ובתבונה;


הפ' הי"ד יגיד פלאים. כי יש בירח נמצאים.


ויען עוד הנחלמי ויאמר בחלום חזיון לילה. באשון חושך ואפילה. בנפול על אנשים תרדמה. ואני נרדם בדממה. אז נפתחו ארובות שמי המזמה. וילכו מי דמיון על כל גדות התנומה. ויקח הרעיון אדרתו ויגלום. ויכה על המזמות וילכו הלוך והלום. הך הרעיון וירעשו ספי המחשב והנה חלום. והנני בחלומי. איש ריב ואיש מדון. בכל דבר חכמת בינה נדון. וארא והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר. מפרק הרים וסלעים משבר. ותקחני ותשאני בין הארץ ובין השמים. ותביאני המדברה אשר על פני ארם נהרים. בואכה ארץ מצרים. והנה כלבנה תופע נהרה. זכה וברה. עלי הקרח הנורא. וארא והנה איש בעל שיבה וזקנה. בפניו תהל אור התבונה. ובמתניו אזור האמונה. ועיניו בשמים תצפינה. ואשתומם על המחזה. ואומר אליו מה אתה עושה בזה. האם בכוכבים אתה חוזה. הלא מחזה שוא תחזה; ויען אנכי איש רעים. ובביתי רעם שרים ושועים. לכן יצאתי השדה להתפלא. מפלאות תמים דעים. ואחן שם על פני גיא המחקר. מקום אשר ירבצו שמה תנים ובנות יענה וארי' כבקר. ואשא עיני השמימה וארה אור כי יהל וירח הולך יקר. ומראהו כבהרת. עקב היות בו חברברת שחרחורת. ואני שוקל במאזני המושכל. לבל יצא משפט מעוקל. האמת אמרו חכמי החרשים. היות בורא ברואים ואישים. או אם את צל ההרים אנחנו רואים כאנשים;


הפ' הט"ו יוציא אור תעלומה. בעלות הנחלמי בסערה השמימה.


ויהי עד כה ועד כה. ועוד אני מתבונן כערכו. והשמים התקדרו עבים. ופניהם פני להבים. כמראה הברקים ילהטו כידודי אש יתמלטו. אחריו ישאג קול ענות גבורה. מן החדר תבא סערה. וממזרים קרה. ועוד אנחנו ממתיקים סוד ביננו. והנה רוח גדולה וחזק ויפרד בין שנינו. ותשא אותי רוח בין הארץ ובין השמים כעוף פורח. והביאני על פני כוכב הירח; וארא כי הוא ארץ החיים. והנה היא רחבת ידים. ארץ הרים ונחלי מים. ומקום חושך ואפילה שמה בירכתים. וכאור בוקר יזרח שמשם בצהרים. עד תכלית אור עם חושך בערב בוקר שבועים. ואביט אל הארץ אשר ממנה לוקחתי. ועליה רונתי וטופחתי. והנה הוא מצער ככוכב ונקודה. והשמש תופע עלי' אורו והודו. והארץ האירה מכבודו. כי כזרוח השמש עלי תלה. קרנים מידו לה. ועלתה כאור כלה. כתבני' כוכב נצבא תעלה; וארא בחלומי והנה קול המון להקת אנשים ונשים. אשר לראות ברע אצים וחשים. השמחים עלי גיל ישישו כי ימצאו קבר לגבר אשר דרכו נסתרה. וידבר על ה' סרה. ואען ואומר אל אחד העומדים מדוע קול הקרי' הומה. מקול פרש וקשת רומה. ויאמר אתה ידעת את האיש ואת שיחו. איש אשר אין מעצור לרוחו. ואומר שקר לא ידעתי. גם לא שמעתי. ויאמר איש מוצא לבית השריפה. עקב אשר לא שם לפיו מחסום ויפטר בשפה. לדבר על ה' תועה. אמש שואה ומשואה. איך שהכוכב הארצי הלזה אשר אתה רואה מאיר. עליו ישכנו בני אדם ומתים ינאקו מעיר. לא טובה השמועה אשר שמענו. ואבותינו ספרו לנו. כי לא נבראו הכוכבים בלתי אם להאיר עיננו. אנחנו אלה פה כלנו. ופיו ענה בו. אשר ידמה בקרבו. הנה כרעתו ידחה רשע. וברוך המקום אשר לא שמהו כסוי פסע;


הפ' הט"ז יציל לקוחים למות. אבן אופל וצלמות.


ויהי בשמעי את דבריו שמה החזיקתני. ופלצות בעתתני. ורוח בטני הציקתני. כי אש דת מאז תבערה בי. ואימת מות ומסכת האמת בלחמי' בי. ויתרוצצו המבוכות בקרבי. ולא יכולתי מלט משא המריבה אשר נפקה בי. ואם אמרתי להציל לקוחים למות ולשלח רצוצים חפשי. הנה יראתי על נפשי. פן יענו בפני כחשי. וכמקרהו יקרני גם אני. למשפט מות לשפטני. וימלך עלי לבי לאמר יעבור עלי מה. כי לא יכולתי משא דומה. מהציל איש מיד מכהו. ולהיות מגן גבורתו; ואען ואומר אל העומדי' לפני. שובו נא עוד וצדקו בה זרע אמוני. אולי יצא עתק מפיכם ועל לא חמס ניב ולשון תאריכו. ואולי דם נקי תשפוכו. ואיך תוכלו להחזיר את אשר כבר עשיתם. ולהחיות המת אשר המיתם. כאשר תוכל להמית את אשר החייתם ועשיתי בעקבה. כי יראתי פן גם אני יריבני על מי מריבה. ואומר שמעתי כי בא איש עד הלום מכוכב הארצי והוא יגיד לכם משפט הארץ ומעשהו. וראיתם את הארץ מה הוא. ויגע הדבר אל המלך. וישלח ויקרא מטעם המלך וגדוליו. להשיב האיש אל בית כלאו ולתת משמר עליו. עדי תחקרון מליו;

ויועץ המלך עם שריו וזקניו. ומוריו וסגניו. ויאמר נפרצה ונשלחה ונביא הנה האיש

ממכלאותיו. ונשמע מה בפיו מטענותיו. ונראה מה יהיו חלומותיו. וייטב הדבר בעיניהם. וישלחו אחריו מעבדיהם. ויריצוהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו. ויביאו אותו לפני המלך ועדת השרים אשר סביבותיו. ויאמר אליו המלך אשביעך ברוכב שמים. אשר מדד בשעלו מים. אשר לא תכחד ממני דבר הכל אשר אני שואל מאתך. ולא תגיד רק אמת אשר בלבבך פן אמיתך. כי הנה אמרת אך דבר שפתים. מלין וקול אשמע לשמע אזנים. מכוכב הארצי אשר בצבא השמים. הוא משכן לברואים מאדם ובהמה ויתר הבעלי חיים. הראית זה במחזה. או אם הראיות הביאך לזה. הגד אם ידע בינה. איך היתה זאת אתך באמנה;


הפ' הי"ז מתהלת הנאסר לשם ולתפארה. לעין כל החבורה.


ויען ויאמר יתנשא המתנשא מימות עולם. אשר אין דבר ממנו נעלם. ומאין ליש האציל וברא ויצר ועשה את העולם. ובאהבתו ובחמלתו הוא נאלם. וינטלם וינשאם כל ימי עולם. מכל פגע ומקרי ההפסד להצילם. ויעש את שני המאורות הגדולים. ויתן אותם ברקיע הגלגלים. להאיר כל חושך ואפילה. את השמש לממשלת היום לשם ולתהלה. ואת הארץ וכוכבי' לממשלת הלילה. ועלינו לשבח לאדון כל. אשר בחכמה יסד את הכל. במדה ובמשורה ובמשקל. ומפלאות תמים דעים נשוב נתפלא. כמש“ה שאו לשמים עיניכם וראו מי ברא אלה; והנה עלינו לשאת לבבנו אל כפים. אל השמש אשר בצבא השמים. יען היות מדת גופו היותר גדולה. מכל צבא מעלה. כי גודל ערכו לחלק ולמנה. קרוב לשבעת אלפי' כגודל הלבנה. וכמו קס”ו פעמי' יפרץ פרץ. כמדת גודל הארץ. והוא מאד נעלה. ומכל צבא השמים מגולה. ובכל כוכבי מעלה. ישים תהלה. עקב היותו אש אוכלה. יורה על זה אורו וגוונו וחומו. אשר מימינו אש דת למו. והוא מתהלך לתומו. ועושה חסד עם עמו. בחלקו לזולתו מטובו ומנעמו. כי ממנו תוצאות חיים. לכל צבא השמים. בשלחו חצי אורו וחומו עלי כוכב הארצי בלי עצלתים. ואף כי הירח אשר עליו אנו חיים. בחזקתו לקחנו לנו קרנים;


הפ' הי"ח ישים עלילות דברים. היות בירח זרם מים כבירים.


ולהיות ארצנו ארץ נחלי מים. לכן הוכן לנו מקום בירכתים. כי השמש תטה אשורה מני ארחנו בכדי ך"ט מעלות. למען תשלח רשפי חומה מכל צדדנו סביב לגבולות. ובגלל הדבר הזה היתה גם מצבתנו כגרם המעלות. למען יחם וחרה נחושתו. וייבש הנחל בקרחתו ובגבחתו. לא כן הכוכב הארצי כי הוא רב היובש. ולמימיו בו חובש. היתה זאת אתנו למודעת. משחרות הכתתי' אשר בין האורה נודעת. כי האורה היא נפילת הקרנים. מנצוצי השמש אשר על פני מים. והכתמי' השחורים המה נקודות היבשה אשר בירכתים. והוא מסכות מתהפך בתהלוכתו. לכן ישנה בכל עת לעין תמונתו. כפי שינוי מצב הכתמי' בתנועתו;


הפ' הי"ט יתן דעת ומזמה. בלקוי החמה.


ודע אדוננו. ומרים ראשנו. כי מעת נטות בגבולנו צללי ערב. והשמש למולנו הולך וקרב. אז יגרע האור והשרב. וסר הערב. וכעמוד השמש מהעבר אשר תחת כפות רגלנו. אז יגרע אור השמש מנחלתנו. והארץ אשר האירה מכבודו תעמוד לימין עזרתנו. ובלבן אורה המלאה על כל גדותיה תגיה חשכתנו. בלעדי מקום אשר אם יפול הס אז צלנו תחתנו שמה יהי' חושך ענן וערפל לעומתנו;


הפ' הך' יבקש תואנה. ללקוי הלבנה.


וכצאת השמש עלי אופק ארצנו בגבורתו. אז החושך יכסה ארץ לעומתו. וכפרוץ האור בגבולנו והוא הולך ואור עד נכון היום. כן ירבה וכן יפרוץ בארץ חושך גדול ואיום. ועת במוצא ארצנו השמש יפיס תהלה. ורשפי אורו נוכח ראשינו נופלים. ונסו הצללים. הנה אז בארץ אימה חשכה גדולה. חושך ענן ואפילה. כי אור השמש חשך בעריפיה. והאור אל עבר פניה. בעת ההיא בעמוד השמש באחת הנקודות התלי. אזי יארך צל הארץ ממולי, והדר השמש גם בגבולי; ואף גם אנחנו גומלים עם הארץ הלזו הנשמה. וככל הטובה אשר תעשה עמנו נעשה עמה. כי מדי רוחק השמש ממנו יהל אורנו בכל תחומה. הולך ואור מימים ימימה. עד היותנו בניגוד עם החמה. וזרחה להם אז יפעת אורנו כל הלילה עד תומה. ויותר מהמה. יכפל לכן אורנו ע“פ האדמה. להיות במוצק ארצנו רוחב מים. זה הים הגדול ורחב ידים. והלא מצער היא היבשת בארצנו לשמע האזנים. לכן ירב אורנו ע”פ האדמה מנה אחת אפים. בלעדי בעמוד השמש לנגדנו בראש התלי או בזנבו. לא יגיע עדינו אז חיצי אורו ולהבו. כי הארץ תמנע טובו. בהיותה עומדת בינינו ובין מצבו. האין רחב ידים למרחבו. ובזה אשים קינצי למלין. כי עוד לבאר מזה תלי תילין. והנה זאת חקרנוה יחד עשיר והלך. ועתה שמענה ודע לך אדוני המלך. ועושה שלו' במרומו. הוא יסיר מעלי חרונו וזעמו. ואתם שלום;


הפ' הך"א במהלל המלך והשרים. למאיר לארץ ולדרים.


ויהי כשמוע המלך ושועיו. דברי האיש וניב שעשועיו. אז אמר לחכמיו ומיודעיו. קומו שימו איש ראשו על כרעיו. והשתחוו לה' אשר בחכמה יסד כל ברואיו. וברכו אלהים אשר חלק מחכמתו ליראיו. ויפלו כלם על פניהם. ויברכו אלהים בפיהם. ויאמרו ברוך החונן לאדם דעה בינה והשכל. וכל דבריו במשפט יכלכל. וגלה סודו לעבדיו וחכמיו. איכה יעשה שלו' במרומיו. עתה ידענו אשר ראינו במחזה. כתוב הדור הוא אצלנו בדברי חוזה. וקרא זה אל זה. כי כל הנמצאי' מקבלים תועלת זה מזה. ככל אשר שמענו בניבו ניב זה. (לפ“ז יהי' פי' וקרא מטעם הכנה כמו אנכי קרוא לה. וכן ת”א ומקבלין דין מן דין);


ויכבד האיש מאד בעיני המלך וינשאהו. ויתן לו משאות וארוחה וישלחהו. אך עם הארץ לא נתנו אותו לשוב אל ביתו. באמרם אולי ערום יערים הוא בערמתו. לדבר אל ה' תועה במזמתו. ופן נלכד בשחיתתו. וישיבוהו אל בית כלא ומשמרתו. עד יאמר מליו לעומתו; והנני בחלומי עומד משתאה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכי. או אם שקר נסכי. ויהי ביום השלישי יום הולדת המלך. ויעש המלך משתה לכל איש יחד עשיר והלך. ואבוא גם אני בתוך הבאים. למען דעת איך יפול דבר אודותי ואודות האיש אשר החבא בבתי כלאים;


הפ' הך"ב בחלום חזיון איש הירחי. להציל נפשי מדחי.


ואשמע איש מספר לרעהו חלום ויאמר ראיתי הלילה. דבר נפלא. והנה הארץ והירח יצאו יחד להלחם. וכל אחד נשבע ולא ינחם. כי לא ישקוט עד ירחץ פעמיו בדם רעהו. וכל פעל ה' למענהו. כי הארץ מתנשאת לאמור אני אמלוך. ודרך המלך אהלוך. כי לא ידעתי נדוד. ואשכון כמלך בגדוד. וכל צבא השמים עומדי' עלי מימיני ומשמאלי. והכוכבי' ממסילותם הולכי' מחולי. לכן משח ה' אותי למלך על כל בני שחץ. אשר פעמי בדם הנמצאי' ארחץ. והירח יאמר לי יאתה המלוכה. כי בי צוה ה' את הברכה. להשביע נפש נאנחים. ממגד גרש ירחים. ואף כי השמש אשר מפיו אנו חיים. בחלקו חומו לכל נמצא תחת השמים. כל היום בי ישוב יהפוך ידו. ונתן עלי מהודו. ועל כל עברי וסביב נפשי. יגה שביב אישי. באש פלדות. כמוני כמוך שנים עשרה ידות. לכן כי ימצאו כל הנמצאי' מנוח. וינפשו יגיעי כח. ואם את במוצק לא רחב תחתך. נהפוך הוא כי זה לאות על מפלתך. כי הוכן לך מקום בירכתים. כי אם להאיר על פני רקיע השמים. למען תתענג בדשן נפשם. בהלו נרך על ראשם. ואף כי חדשים מקרוב באו. וממי המחקר יצאו. וישפטו שפוט מפי השמועה. שגם את רבת התנועה. לכן לא נופלת את ממנו. ואין לך יתרון עלינו. וארא בחלומי והנה שני אנשים מרגלים חרש באו הנה. ויארבו על כל פינה. איך יעשו שלו' במרומים. למען יבלו בטוב ימיהם ושנות' בנעימים. ויתפשו שניהם במזמות זו חשבו. והחרב בחרבו. ועתה אתם אחי ורעי. קרובי ומיודעי. מי יודע פשר דבר יערכה ויגידה. ונגלו יסודה; ויהי בשמעי מספר החלום נהייתי ונחליתי וכחי הולך נמוג והלום. והנה אימה חשכה גדולה הבעתני. וחרדת אלהים חתתני. ואומר בלבי אחישה מפלט לי בערמה. ואומר אל הקרואים בחכמה. כלו כלי היו בחיקי אמש שואה. ולא אוכל מלט משא. הנה זה לי דבר נחוץ. אקום נא ויצאתי חוץ. ואשובה פעם כפעם אל מושבי. עם אחי ורעי סביבי;

ואקום ואצא ואברח בהחבא. מקום חושך ואפילה ומעבה. מקום דלתים בריח יגדר.

וחדר לפנים מחדר. ואשב משמים בתוכו. ואימת מות הולך נכחי. ויהי אני עושה אחת הנה ואחת הנה. ואדברה בצר רוחי ונפש נענה. מה יקרו דברי החכם פושק שפתיו מחתה לו. ועוד אני מדבר אל לבי מי יתנני כאלה נובלת. או כסכה הנופלת. ואל אראה נחלה מבוהלת. והנה מבקשי נפשי מתדפקים על הדלת. ויחרד לבי חרדה גדולה. ונפשי מאד נבהלה. ורוחי שומם וקץ. ואשמע קול רעש גדול ואיקץ. ולא ידעתי מה. כי אינני רואה את כל מאומה;


הפ' הך"ג השר יכביר ניבו ונועמו. במהלל הנחלמי וחלומו.


אז ענה השר ויאמר מי מדד בשעלי מזמותיו מי הברואים. וכל בשליש טבע הנמצאים. הלא אתה הוא הנחלמי שר המעלות. הרודה בכל עברי המושכלות. ותאמן החדות המעולות. כליל השלימות. מגלה תעלומות. במליצה חידות וחלומות. תעלה שמים תרד תהומות. תכין לך הדרך במעבה האדמה. נתיב לא ידעו עיט תעלה בו השמימה. ידיך נשאת רום. לפקוד על צבא מרום במרום. בהשקט ארץ מדרום. כעדן גן האלהים הי' מסוכתך. ופרחי נצניו נוצאת בכנף מעילך. אשר הם המה יעלו לריח שכלך. אל מה יקרו אלה הרעיונים. אשח האונים. כי עת אשר בני אדם ישכנו במנוחות שאננים. על ערשותם ישנים ורעננים. רעיוניהם משוטטות ברוח זנונים. והמה נתנו להם מהלכים בין צבא העליונים. לא יערכם זהב ורב פנינים; אי ים התעודות. ואכן בוחן לכל המדות הנכבדות. צפירת האורה. דל החומר ורב הצורה. חלוש ההרגשה. ורב ההשגה. מושב אלהים ישבת בלב האמונות. עלית למרום התבונות. שבית שבי לקחת מתנות. מהדר כבוד המושכלות העידנות. עדית עדי העצמה. עת מלאה ידך מלחמת ה' להלחמה. ואם אמנם כבדה ממך המלחמה. ולא יכולת להלחם עלי' עד תומה. עם כל זה הראית גבורה ויד רמה. בהריק את חניכיך לקראת המלחמה. ולא נבעת מפני חרב היונה. ולהב חרב וחנית מגן וצינה. לא תוהו והבל כלית חכמתך. אל תירא כי יש ויש שכר לפעולתך. יען כי בגן האלהים הי' מסוכתך. ואנכי ראיתיך בתור האדם המעלה. אשר בחלום חזיון לילה. בעדן גן האלהים הועלה. וערבה לו שנתו. בקחתו מפרחי תנובתו. ואחרי הקיצו היתה לו עדנה בריח ניחוח אשר בשמלתו;


הערה

אמר הפותר הנה בעל החלומות הלזה ינופף ידו על הנחת קצת המחקרים. אשר גזרו אומר שיש שם ישוב על כוכב הירח וכלו מלא צאן הברואים כי יסודתו הוא עפר ארץ. ואורו הוא כפילת להט השמש אשר תזרח על פניו. כנודע זה החסרון הירח ומלואו בקירובו ורחוקו מהשמש. והוא ר“ל המליץ כמסתפקבדבר ומראה פנים לבל נכחיש הדבר בהשקפה הראשונה בלי מבחן ועיון. באמרם ז”ל אל תהי מפליג לכל דבר; והנה הנהיג את חלומו כאלו איש ממנו ר“ל מאנשי הארץ הלזו עלה בסערה השמימה. ושכן במשכנות שאננים בין שוכני הירח. וראה מה היוצאת במעל ידיהם. כי לא עם בינות הוא ודרך ירצחו שכמה לאיש עונה אחריו אמרי אמת שהארץ הלזו מיושבת. והרי זה בא ללמד ונמצא למד לבל נפליג תחת הירח וזולתו. מהכוכבים היושבים ברואים ואישים. כמונו כמוהם או מינים אחרי' זולתנו. כי אין מעצור לה' לבראם; וראיתי כי טוב הוא לבאר פה מהות השמיעה. ומהות הראות ומהות האור המוציא את הראות מן הכח אל הפועל אשר ממנו יראה המעין וכן יעשו אות ומופת היות בירח ושאר הכוכבים ברואים נמצאים. ואגבם יתבארו כמה מקראי קודש. וקצת מדרשים ואגדות זרות אשר לחז”ל עקב היותו זה מילדי הגדרים אשר עודנו אתי בכתובים. ואם ימצאו חן בעיני אלהים ואדם אפיץ מעינותם חוצה. ונבאר ראשונה מהות השמיעה כי הוא יתן דעת ומזמה להבין מהות האור והראות; והנה סבת השמיעה היא רעידת האויר ותנועתו על רוחק אחד סביב הנקישה אשר כל העומד תוך המרחק ההוא יכנס האויר ההוא המתנועע תוך אזנו ויגע בתוף השמע. ר“ל עור דק המתוח באוזן לפני כלי השמיעה אשר בהם מפלאי היצירה אשר יתנועעו בתנועת האויר הנכנס. וירגיש המוח בתנועתם. ואם תשים עיניך באבן הנזרקת במים אשר תעשה תנועות עגוליות סביב הנפילה גלדי גלדי עד יחלשו כחם בסוף או יגיעו אל שפת הנהר. אז תבין תאר רעידת האויר מהנקישה. ויהי א”כ הקול נשוא. והאויר נושאו. והגדר הנשוא להיות מתנועע עם תנועת נושאו. לכן תדחה נשיבת הרוח את הקול ממקום למקום עם דחית האויר הנשוא עליו. ולזה תהי' השמיעה על קו מעוקם ג“כ כי הוא כפי תנועת האויר ההווה מהרעדה. וזה סבת התבלבל השומע משמיעת קולות רבים. כאמרם ז”ל תרי קלי לא משתמעו. להיות פנים נשואים בנושא אחד. ובהיות הקול הווה בתנועה ולא תצויר תנועה כי אם בזמן לכן יתחייב היות בין הנקישה להשמיעה זמן מה כפי רוחק המקום שביניהם. וזה סבת מה שאנחנו כאשר נראה מרחוק איש חוטב עצים. אזי נראה פגישת הגרזן בעץ המתפקע. טרם נשמע הנקישה וזה כי רעידת האויר מהנקישה. הווה בתנועה זמנית. וכערך המרחק אשר בין מקום הנקישה למקום השומע כן הוא ערך מתינת השמיעה;

והנה בשמים עדי וסהדי במרומים. אשר נראה הברק טרם נשמע הרעם. אשר באמת שניהם אחד הווים בעתה אחת בצאת האש היסודי חוצה בהפרדו מן המים אשר באידים העבים העולי' מן הארץ. אשר נתערבו ונתמזגו בתערובת היסודות ע“י תנועת הגלגל ונכנסו בבטן הארץ. ואין זה בלתי אם שנקישת הרעם תתנועע בתנועה זמנית ממקום התהוותה עד מקום אוזן השומע. ולכן תתאחר זמן השמועה מזמן הנקישה. וכבר אמר אחד המבארים כפי' הפסוק קול רעמך בגלגל האירו ברקים. שהטעם הוא בעוד שנשמע קול הרעם. כבר האירו הברקים. ואף כי עד החוש יבוא דברנו זה. ר”ל היות האויר נושא לקול. כי הלא עין בעין נראה כי בעת הרקת האויר מכלי הזכוכית עם הכלי הנקרא לופ“ט פומפ”י. נראה הפטיש מקשקש על הפעמון. וקולו לא ישמע. והי' זה בעבור שאין לו נושא. כי האויר חלף הלך לו. ובהיות נושא הקול גשמי' – לכן ישיגהו הנפילה והנסיגה לאחור כאשר יפגוש באויר הסגור בין ההרים או ביערים. והוא הקול החוזר הנק' בל“ח הד הרים. והוא זה סבת כל קול כינור ועוגב ויתר כלי השיר אשר כתבכניתם. כי רעידת האויר החיצוני אשר סביב המיתר הנפגש פוגש ומכה באויר הנלחץ בכלי הזמר ומשמיע קול כערך המוסי”קא. כערך גודל שיעור המכה. לפי גודל שיעור המוכה. וערך הקול כערכי השיעורים המוכים זב"ז;

ועתה נבוא אל ביאור גדר האור ומהותו. ונלכה באורחותיו על צד הדרישה והחקירה. עם כל מעין ישר הולך אשר לא רגל על לשונו. כי ההרגל יעור עיני חכמים ויסלף דברי פקחים. ואומר החקירה א מי יתן ונדע מהות האור אם הוא עצם או מקרה. וזאת חלוקה הכרחית. כי אין שם בכל הנמצאים זולתי עצם ומקרה. ב ואם יתבאר היותו עצם חלה החקירה עלינו לדעת אם הוא עצם נבדל מחומר ר“ל רוחני. או גשמי. או כח כגשם כמו כח השרפה אשר בגפרית. ג אם יתבאר היותו גשם. איך יצוייר הכנס הגשם בגשם. ר”ל שיפלס האור גשם האויר והמים והזכוכית והאבני' הטובות לעבור להם מעבר אל עבר. ד אם יתבאר על איזה צד יכנס בגשמים האלה. יסער עלינו הספק למה לא יכנס ויפלש בגשמים העכורי' כמו בעצים ובאבני' וזולתם. ה אם נניח היות האור גשם נובע מהשמש. האם נאמר שיכלה השמש בעתיד להיותו גשם בעל תכלית. ו בהיות גדר הגשם שימלא את המקו' בעל שלשת מרחקי' למה לא יתמלא חלל זה העולם מגשם אור השמש אשר מאז שופע עליו. ז מדוע יעדר האור בפתע פתאום עם העדר המאור. ח מדוע לא ישא הרוח את האור אל המקום אשר יהי' שמה הרוח ללכת. כאשר ישא את הקול. ט מה הווה לראות שיצטרך בחושו אל אמצעית האור. משא“כ בחוש השמע ושאר החושים. י איך יהי' הוית הראות. אם נאמר כאשר אמרו הקודמי' שרוח הרואה יתפשט חוצה מהעין על המוחש. או דמות המוחש הוא שיכנס אל העין. יא אם נניח שדמות המוחש הוא הבא אל העין. הלא יסופק עלינו איך יכנס המוחש עם גדלו. בבת עין עם קטנו. ויהי' המועט מחזיק המרובה. יב מדוע העומד במקום החושך. רואה במקום האור. והעומד במקום האור איננו רואה במקום החושך. יג מדוע ישמע האדם על קו עקום. ר”ל אפי' מאחורי הגדר. ולא יראה כי אם על קו ישר. ר“ל בלי הפסק בין המוחש לעין הרואה. יד ואם יתבאר שהאור הוא המביא את הגוונים אל העין. יסופק עלינו איך יתכן זה בהיות הגוון מקרה נשוא על השטח. ואיך א”כ יהי' המקרה האחד בעצמו נשוא על פני נושאי' מתחלפים בעתה אחת. טו בהיות הגוונים אשר בהחשך. בכח להראות והנה האור מוציאם מן הכח אל פועל ההראות. וכבר התבאר שכל מוציא כח מה אל הפועל. צריך שיהי' הכח ההוא אצל המוציא. בפועל כמו העץ שהוא בכח להיות אש. והמוציאו מן הכח אל הפועל הוא אש בפועל. ויתחייב מזה היות האור בעל גוונים שונים. טז מדוע לא יראו בלילה קרני אור השמש ונצוציו העולה סביב צל הארץ. בשכבר מבואר שבהיות השמש גדולה מהארץ כמו קס“ו פעמי' לכן יעלה צל הארץ תוך אור השמש כתבנית מחודד מעוגל. אשר תושבתו מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ישית כליל צלו עד כוכב נוגה. יז לידע ולהודיע אם הראות נתון תחת הזמן כמו השמע. ר”ל שמדי העביר הראות אל המוחש יתנועע בזמן כפי רב המרחק אשר ביניהם. יח ואם יתבאר שהוא הווה בזמן כמו השמע. נחפשה דרכנו ונחקורה מי הוא זה ואי זה הוא היותר מהיר משניהם. או אם הם משתוים בזמן. יט מדוע קצת הגשמים כמו המראה המלוטשת. או שטח פני המים. יראה בהם דמות המוחש ממש המאיר או המואר. כ איך נתקן חדר חשוך נגד רה“ר. לראות בו את כל העוברים ושבים ברה”ר מצוירים על הכותל מעשה חושב. כא איך נוכל להעתיק ציורים נאים מעשה חושב אף כי לא נסינו במלאכת הציור מעולם; ונאמר בהיתר הספק הא' ר“ל בביאור גדר האור ומהותו. בהיות שכל נמצא יחויב כשימצא על אחת מב' חלוקות. אם עצם או מקרה. לכן נקיש עליו ונאמר כל נמצא הוא עצם או מקרה. האור הוא נמצא. א”כ האור הוא עצם או מקרה. אחר נתנה ונאמר כל מקרה צריך לנושא (כמו השחרות אשר הוא מקרה בגשם) ונניח סותר המשפט ונאמר האור הוא מקרה. א“כ יצטרך האור לנושא. ואחר נחקור ונאמר מי הוא זה נושאו. ואם נאמר שיהי' האויר. הנה זה לא יתכן. בהיות שכל נשוא מתנועע עם תנועת נושאו. וכבר ראינו כי עם נשיבת הרוח באויר המואר אזי יתנועע האויר למקום החשוך אשר יהי' שמה הרוח ללכת. והאור לא יתנועע עם תנועתו א”כ אין האויר נושאו. גם לא יתכן שיהי' נושאו השמש. או מאיר זולתו. כשכבר מבואר שהמקרה לא יעבור נושאו. ר“ל שיהי' המקרה האחד בעצמו בפעם אחת בשני נושאים מתחלפים. אבל הוא מאיר האויר. א”כ אין השמש נושאו. ואחר שאיננו נשוא יחויב מזה שאיננו מקרה. ויחויב מזה סותר המשפט והוא היותו עצם. אחר נקיש ונאמר כל עצם הוא גשם או נבדל. ואחר נתנה ונאמר כל מתחלק הוא גשם. וכן כל נסוג אחור בתנועתו מחמת פגישתו בגשם. הוא ג“כ גשם. או מתנועע לבד הוא ג”כ גשם. אבל אור השמש הוא המתנועע ונסוג אחור. במראים ובגונים. ומתחלק ונבדל זה מזה כגשם עכור. א“כ האור הוא גשמי ויבוא הדבר כן. כל הנמצאי' הם עצמיים או מקריים. האור הוא נמצא. א”כ הוא עצם או מקרה. כל מקרה יש לו נושא. האור אין לו נושא. א“כ האור איננו מקרה. וכל מה שאיננו מקרה הוא עצם. האור איננו מקרה. א”כ הוא עצם. כל עצם הוא רוחני או גשמי. האור הוא עצם. א“כ הוא רוחני או גשמי. כל עצם מתחלק מתנועע ונסוג אחור הוא גשם. האור מתחלק וכו'. א”כ האור הוא גשם; ובהיות הענין כן יתחייב שיתנועע אור השמשי שני מיני תנועות ההעתקה. הא' תנועת החלק עם השמש. הב' תנועת העצם בעצמו. כאשר יצא האור לפועלו לזרוח על פני האדמה. הגוף המאיר וחוצה. עד יפגוש באיזה מוחש. ואחר שלא תצויר תנועה כי אם בזמן. א"כ קרני האור מתנועעים מגוף המאור בזמן. וכבר גבלו הראשונים מדת זמן תנועת קרני אור השמש מקצה הארץ ועד קצהו בשמנה ששיים מהשעה בקירוב הנק' הנוטין. וזה נודע להם מאיחור צאת השמ' על האופק לפי חשבון מהלכו. ונתנו העצה בזה התמהמהות תנועת הקרנים באורך אשר מן האופק אל עין הרואה. ובזה הותרה החקירה הא' והב‘. ונאמר בהיתר החקירה הג’ והוא איך יצויר הכנס גשם בגשם;

דע אתה המעין שאין שם גשם בעולם מדובק החלקי' דיבוק חזק עד אשר יתלכדו ולא יתפרדו. והנה בכל גשם יש נקבים דקים נקראים פאר“ים והלא תראה שבכלי חרס ועץ יעברו המים מעבר אל עבר דרך נקבי הפאר”ים. וכבעלי חיים תצא הזיעה דרך נקבי הפאר“ים. וכאשר תקח חודו של מחט סדקית ותביט בו דרך שפופרת הזכוכית הנקר' מיק”רי סקא“פיא. תראה בו נקבי הפאר”ים גדולים כעין גומות. וכמו אלה הנקבים יש בגשם האויר ובגשם המים ובגשם הזכוכית. וגשם האור מתקדק ונרקע יותר מהמים והאויר לכן יעבור ויפלש בם דרך נקבי הפאר“ים. והעד שגם במים יש כמו אלה הנקבים. כי הלא נראה יציאת ההבל מהמים החמים. והוא מטפס ועולה מתחתיות המים על פני שטח המים דרך הפאר”ים ולולי זה לא הי' אפשר שיצטננו המים החמים כי איך יעלו בתוהו ויאבדו החלקים האשיים. הטמונים במים החמים. וזה שאמרו חז“ל תתאו גבר, כי מדי עלות ההבל החום מהמים החמי' התחתוני' דרך המים הצונני' כן יחמנה מדי עלותן; אולם בהיתר החקירה הד‘. והוא מדוע לא יעבור האור בגשם העכור, הוא להיות שנקבי הפארים אשר בגשמים הזכי’ שזכרנו הולכי' על קוים ישרים מכל העברים מסביב. לכן יעבור בם האור ההולך ג”כ דרך ישרה. משא“כ הגשמים העכורים והם המה הגשמי'. שנקבי הפארים אשר בהם הולכים ארחות עקלקלות. לכן לא יעבור בם האור שטבעו ללכת על קו ישר; היתר החקירה ה”ה וה“א היתכן שיכלה השמש בעתיד וימנע מהשמש אורו. בעבור ההשפעה התמידית. על זה אשיב ואומר הכי אנחנו רואים שהטבע חכם ולא יאבד דבר מהברואים. וברית כרותה לנמצאים שלא תאבד מהם מאומה עוד כל ימי הארץ. כי מה שהי' הוא שיהי' והאלהים יבקש את נרדף ואל מקום שהנחלי' הולכי' שם הם שבי' ללכת. הנה כמוהו כעין נאמר באור השמש. כי מדי יאיר אורו עלי המוחשים. אחרי הנפלו יסוג אחור. ויאסף אל שרשו שהוא השמש ובמש”ה וזרח השמש ובא השמש ועל מקורו שואף זורח הוא שם. פי' כי האור כאלו הוא לתאוה יבקש נפרד מהמוחש ולשוב אל מקורו כיתר הדברים הטבעיים השואפים להדבק במקורם אחרי אשר היו חוץ למקומם בהכרח כתנועת האבן למטה בארץ. ותנועת האויר והאש למעלה. ואולי גם האורים האשיים הגשמיי' אשר אתנו לא יעלו בתוהו ויאבדו. כי אם אחרי כאשר יתפרדו. גאולה תהי' להם שיעלו החלקים המאירים אל השמש. שהוא שורש ומקור האור אשר ממנו יצאו ואליו ישובו. כמשפט חלקי האש העולים אל שרשם שהוא יסוד האש. (וכעין זה כתב הר“י ז”ל בע“ח שער מטי ולא מטי נט בין אור חוזר האלהים יעוי”ש). ובזה הותרה החקירה הה' והו' והז' והח' כי כאשר בא כן ילך בפתע פתאום. להיותו קל

התנועה. ומאומה לא ישאר אחריו. ואחר שהוא בלתי נשוא על האויר. לכן לא ישאהו רוח הנושב ממקום למקום; היתר החקירה הט‘. והוא סבת צורך הראות אל האור. אומר בהיות כלי החושים החמשה. גשמיים. לכן לא יפעלו פעולתם כי אם בפגישת המוחש. עד שאפי’ הדקים שבהם שהם השמע והריח יפגשו בגשם האויר הנושא לקול והריח. והנה העין הוא רך וענוג מכל האיברים. מופלא בבנינו רב הנזק. ובהיותו כלי החוש הי' ראוי שיפגוש מוחשו עכ"פ כיתר המוחשים. אך לו חלו בו ידי האויר כמו בשמע אז הי' העין נפסד לשעתו כאשר הי' האויר נכנס בפנימיותו. כי הוא גשם עב כערכו. לכן הי' מטוב הבורא שברא לו גשם דק יותר מהאויר. והוא האור אשר באמצעותו יפעול העין פעולתו;

והנה בהיתר החקירה היו“ד והיא איך תהי הוית הראות. אומר ענין ידוע שכל גשם מקשי מהיר התנועה. אשר יפגוש במרוצתו גשם מקשי זולתו העומד כנגדו ומונע אותו ממרוצתו אזי ישוב הרץ אחור. כמו האבן הנזרק בכח מול כותל אבני'. שישוב הנזרק לאחור בפגעו בכותל. ככה האור בהיותו גשם היותר מהיר בתנועתו מכל מתנועע. לכן יוכפל ויסוג אחור בפגעו בגשם עכור המונעו העכור יותר. וכאשר יפגוש בחזרתו בעין הרואה. אזי יעבור ונכנס בעין הרואה. דרך נקבי הפאר”ים אשר בעין. ואז ירגיש הגוון והתמונה מהמוחש אשר כנגדו. ובזה נתבארו החקירה הט' והיו“ד ונאמר; היתר החקירה הי”א. והיא מדוע לא תהי' העין צרה להכניס בעצמה דמות המוחש הגדול. דע כי בהיות האור הולך מהמאיר אל המוחש על קו ישר. ואיננו נשוא על האויר. לכן לא יתערב באור זולתו. ד“מ יש לנו חמש נרות א ב ג ד ה ולפניהם מסך מבדיל כל. ובנקודת ס ממנו נקב קטן כנגד נר האמצעי. הנה כאשר יאירו החמש נרות אל עבר פני הנקב אז יתהפכו כחומר חותם ויחתכו זא”ז מדי צאתם בנקב. ר"ל הנרות א ב פיתונים יאירו דרך הנקב אל מקום השמאל ט י. וד ה יאירו אל נקודות ו ז. ואם יהי' זה המסך כ ל כותל אל חדר חשוך. ויהיו הנרות לפניו בסדר שציירנום מאירים דרך הנקב בנקודת ס על הכותל שכנגדו. אזי תראהו עין בעין כשתעמוד בצד הכותל אשר ממול פני הנרות ותקח סכין ותעבירהו בלט על הנקב מנקודת כ אל נקודת ל אזי יראה העומד בחדר איך תחשך נקודת י טרם נקודת ט. וכן כלם יהפכו האותיות לאחור.

א ב ג ד ה

כ –ס—ל

ו ז ח ט י

ואם יעבירהו מעבר נקודת ל אל כ אז ימשכו האותיות כסדרן ו ז ח ט י. והפך זה ינוסו הצללים כאשר יעשה זה מעבר הכותל פנימה כי כאשר תעבור הסכין על הנקב מעבר כ אל ל. אז ימשכו האותיו' כסדרן ו ז כו‘. ואם יעבירהו מן ל אל כ ימשכו לאחור י ט כו’. הוא הדבר שאמרנו שהאורו' לא יתערבו זב“ז וכאשר יהי' החדר הזה החשוך והנקב פונה בו לרה”ר אזי אם תשים בכותל שכנגד הנקב נייר לבן אז תראה על הנייר ציור כל העוברי' ושבים ברה“ר. אך יהיו כלם הפוכים ראשיהם למטה ורגליהם למעלה. וככה יעשו ג”כ המציירים ברצותם להעתיק איזה ציור. אזי יעשה תיבה ארכה ורחבה וגבהה כמו שלש אמות. ופתח התיבה בצדה גדול כמו ראשו ורובו של אדם ולפני הפתח מסך וסדין שבו יכניס המצייר ראשו וידיו עם כלי הציור. ויתכסה בסדין לבל יכנס בתוכה האור דרך הפתח. וצוהר יעשו לתוכה. כמ“ד חלון קטן מחתיכת הזכוכית שקורין ברע”ז בלאז. ויהי' החלון בכותל שכנגד הפתח למעלה לצד המסך העליון. ומפנימה לתיבה נגד החלון למעלה נתונה המראה המלוטשת על זוית ידועה באופן שהציור יעמוד חוצה גובה החלון. ויעבור דרך החלון אל המראה. ומהמראה יפול הציור על הנייר שבתחתי' התיבה שעליו יצייר המצייר על הרשמים הנרשמי' בנייר כפי הציור העומד חוצה. ובזה הותר החקירה הך“א והך”ב. והוא איך לקבל רשמי המוחשים בחדר החשוך. אז איך נוכל על העתקת הציורים. בהיותנו בלתי יודעים מלאכת הציור; והנה בהיות שקרני האור הנכפלים הם הנכנסי' אל העין. כמו שביארנו בהיתר היו“ד וכל מוחש הוא בעל רוחק אחד. לכין יהי' האור הנכפל ממנו כדמות נרות שציירנו עומדי' מן הקצה אל הקצה במרחקו. ובת עין הרואה הוא על דמות הנקב הקטן שכנגדם. ויהיו א”כ האורות הנכפלים ונכנסים בעין. כדמות משולש. שתושבתו מרחב המוחש. וישער העין גודל המוחש לפי גודל הקשת הנלחץ בין צלעי הזוית; היתר השאלה הי“ב והוא מדוע העומד במקו' החושך רואה במקום האור כו‘. לפי הביאור שקדם הוא קל מאד. כי הסבה בזה שקרני האור הנכפלים. ילכו אל המקום אשר יהי’ שמה הרוח ללכת כפי מצב המוחש יהי' המקום מואר או חשוך, משא”כ בהיות המוחש במקום חשוך. שאין לו אור לשיוכפל ממנו. ואיך יתראה; היתר החקירה הי“ג והוא מדוע לא יראה המוחש על קו עקום. כמו השמע הוא ג”כ קל לפי מה שקדם וזה כי קוי האור בלכתם מן המאור ילכו על הקוים היותר קצרים שהם הישרים כמבואר וככה כאשר יסוגו אחור מהמוחש ילכו על קוים קצרים שהם הישרים. ולכן לא יתראה המוחש מאחורי המסך. משא“כ הקול המתנועע מהאויר. יפגוש כל הקרב אליו יהי' ישר או מעוות; ובזה הותרה החקירה הי”ד. והיא האומרת מדוע לא יראו בלילה קרני אור השמש כו‘. וזה הוא לסבה הנ“ל ר”ל היות נצוצי אור השמש הולכי’ על קוים ישרים הרחק כמטחוי קשת האופק ממקום העין הרואה;

היתר הספק הי“ד והט”ו. והוא איך יוציא האור הגוני' מן הכח אל הפועל. באמת אמרו המחקרי' האחרוני' שהאור הוא בעל הגונים. וע“י כלי הזכוכית הידוע שהוא על תמונת משולש מעוקב הנקרא פרי”זמי נראה תחתיו באור השמש כל השבעה גוונים הראשיים. ותוכל לגלות קצתם ולהסתיר האחרי' ע“י עץ נסדק לכמה סדקים לפי המדה אשר בין גוון לגוון. ותציג הזכוכית הנ”ל תחת אור השמש. ותציג תחתיו העץ הנסדק. תרחיב הסדק שתרצה לראות גווניו תחתיו על נייר לבן ויסתרו האחרי‘. ואם תרצה תרחיב שני סדקים. אז תראה על הנייר גוון מורכב מב’ הגוונים הידועי' אצלך. ובזאת המלאכה יודע לך הרכבת כל הגוונים. ויש בזה דרכי' להשביע העין מדשן ותענוג הרכבת ערכי השבעה גוונים. כאשר תשבע האוזן מהרכבת ערכי שבעה קולות באותות המו“זיקא. גם אם תציג תחת הפריזמו שהאור עובר בו זכוכית השורף הנקרא ברען גלא”ז. אזי יש בו כל הגוני' למראה לבן כאשר הי' בתחלה. וזה אצלי מופת חזק שהזכוכית והאויר שוים בטבע בענין האור שהרי האור הזורח גם באויר וההפכו בו כל הגווני' למראה לובן כמו בזכוכית השורף. וזכור זאת כי תצטרך לו ובזה הותרו אלו הב' חקירות. וכבר הותרה החקירה הי“ו בהיתר החקירה הא'. ושם נתבאר מדת זמן תנועת האור. ועיין מ”ש בהקדמה לספר הזהר ומ“ש בענין גווני האור. ומ”ש בפר’דס שער הגונים. אז תבין כל מעגל טוב;

היתר החקירה הי“ז. והיא מי הוא זה היותר מהיר בתנועתו אם הקול באויר. או האור. אומר שכבר נסו המנסים עם ב' בני אדם אשר ביד כל אחד מהם כלי שעה השוים בתנועתם. ועמדו במרחק ידוע זה מזה. וניער האחד קנה השרפה בשעה ידועה מוגבלת ביניהם. וראה חברו האש טרם שמע הקול. א”כ האור הוא היותר מהיר;

היתר החקיר' הי“ט והוא מדוע יראה עצם המאיר והמוחש במראה המלוטשת. דע שמוחשי הראות הם על שני מינים. הא' הוא המוחש הנראה באור יושר (ואקרא אור יושר טרם הכפלו מהמוחש) והם השמש ויתר הדברים המאירים אשר יראו באורם הישר. והב' הם המוחשים הנראים באור החוזר והנכפל. והם שאר המוחשים הבלתי מאירים. אשר יחזור מהם האור השופע עליהם. כצרור אבן הנזרק במרגמה שיחזור לאחור כמו שקדם. ואחר שהעצם המאיר מתפשט על כל מוחש כמו שמתפשט בעין הרואה העומר נכחו. לפ”ז הי' ראוי שעצם המאיר יוכפל ויחזור אחור מהמחוש העכור כדמות תמונת המאיר ממש. דמיון זה בהאיר השמש על הכותל. הנה לו הי' הכותל אבר העין הלא הי' נרשם בו תבנית כדור השמש ממש. ככה הי' ראוי שיורשם תבנית השמש על הכותל. והתבנית ההוא בעצמו יהי' הנכפל כמו באבן הנזרק בכותל בכח. שהוא עצמו הנסוג אחור. ולא כן מצאנו באור. כי האור הוא הנכפל לא תמונת המאיר. והסבה בזה הוא להיות כל גשם עכור. נקבי הפאר“ים שלו הולכי' בעוקם כמו שקדם. לכן בנפול על שטח גשם עכור יתפוצצו חלקי תבניתו כפי מצב נקבי הפאר”ים. ותשחת תמונת המאיר ולא יראה כי אם המוחש העכור. והלא תראה כאשר יפלו קטניות עלי רצפת אבן שיש בו גבשושיות איך יפזרו נפילתם אחת הנה ואחת הנה כפי מצב הגבשושיות; אמנם יהי' זה משפט צודק כאשר יפול האור על שטח גשם עכור. אולם בנפול האור על גשם זך ר“ל דק הפאר”ים (וישרי דרך) וחלק השטח כמו המראה הזכוכי‘. והברזל המלוטש ושטח המים אזי אין שם סבה לשים זר תבנית המאיר. ולכן יוכפל הוא בעצמו. ובזה הותרה גם החקירה הי“ט ר”ל לדעת גדר ומהות מי ומי הכופלים תבנית דמות המוחש בעצמו. יהי’ המוחש ההוא המאיר או המואר; ובזה אשים קינצי למלין. ואם ירחיב ה' את גבולי עוד אנופף ידי לבאר עניני' גדולים חקרי לב בחוש הראות. ונסיונו' רבי' ומשם בארה לבאר האור האלהי הבא בכתובי' ובמדרשי חז“ל. כי ממה שנתבאר תבין שמה שנהגו הכתובי' וחז”ל לכנותו ית' בשם אור. כמש“ה ה' אורי וישעי. וקראוהו אור א”ם. הוא ע“ד ההעברה וההקל. בהיות כי אין ערך בין הגשמי והרוחני כמש”ה למי תדמיוני ואשוה. אך כדי לשבר את האוזן נמצאו לו דמיונים באור ע“ד רחוק. וזה כי האור הגשמי משמח את הלב כמש”ה ליהודים היתה אורה ושמחה. וככה האור האלהי כמש“ה אור צדיקים ישמח. ואמר ישמח לב מבקשי ה‘. תחת אשר לא עבדת את ה’ בשמחה. וכמו שמטבע אור הגשמי להוציא לאור המוחשים הנעלמים במחשך. ככה בהופיע אור ענן האלהי עלי שכלנו אזי יודע לנו ענינים גדולים חקרי לב אשר מאז לא ידענום. וכמו שמטבע האור הגשמי להכפל אחור מהמחוש. ד”מ המראה הלטושה שכנגד המאיר. הביא את האור למקום אפל. ככה האור האלהי יכפל מהראוים אל הבלתי ראוים. כמש“ה ונשאתי לכל המקום בעבורם. ואמר ואצלתי מן הרוח אשר עליך. בעבור ישמע העם בדברי עמך. וזולתם מהדמיונות שיש לאור הגשמי עם האור האלהי לפי ההשקפה וההעברה כמו שביארנו באריכות בח”ג מזה אשר מי יקבצו בשם ספר הגדרים. וכעת דע בזה כי אין זה מקום ביאורם;

ועתה נבוא אל ביאור הענין להעיר על עניני הראיות אשר הם המה יתנו עידיהם ויצדקו איך יש נמצאי' וברואי' על כוכב הירח ושאר הכוכבי' אשר השמש הווה להם לאור עולם. ואומר כי ממה שקדם בהיתר החקירה הי“ט זכינו לדין שגשם האויר שזה בטבעו לגשם המים או הזכוכית בענין האור. ר”ל כמו שהמים והזכוכית להיות דקי הפאר“ים וחלקי השטח. לכן בהדבקם באחוריה' לגשם עכור כמו הכסף חי לזכוכית. והעפר למים. אזי יוכפל על פני שטחם המאיר ממש העומד נכחם. ככה האויר לו יצויר עין רואה למעלה ממנו על פני שטחו. (יהי' הבדל בין עין הרואה לשטחו גשם אחד זך זולתי האויר. ד"מ יסוד האש. כמו שהאויר יבדיל בין שטח המראה הזכוכיית לעין הרואה) ותופע עליו (ר"ל על שטחו) נהרה מהשמש. ומהעבר מזה ר”ל שכנגד המואר יהי' דבוק באדמת עפר כאשר הוא באמת. אזי יוכפל ממנו האור ממש לעין הרואה כמו במראה הלטושה. וכזה הוא אור הירח ושאר הכוכבי' הבלתי מאירים. שחמרם הוא גשם עכור. ועל פניהם גשם השמים זך ספירי. ואורם הוא כפילת להט השמש שעל פניהם כמו שביארנו ויעיד על זה חסרון הירח ומלואו בקרובו ורחוקו מהשמש. וכמוהם בעין תהי' הארץ. אורה להט השמש המאיר על פני שטחה העליון מהאויר שלה. ותהי' תבניתה כתבנית כוכב אלהים כדמו' כוכב הירח ושאר הכוכבי' אשר בשמים ממעל; וממה שידענו שבעניני' העצמיי' ילקח מאיש א' ראי על כל אישי המין דמיון זה כאשר בר' איש אחד בע“ח מרגיש. (והרגשה היא עצמי' לו כי כאשר תתבטל ממנו ההרגשה לא יהי' עוד בע"ח) הנה ממנו נקח ראיה על כל אישי הבע”ח. שהם מרגישים אף הנעלמים מאתנו ולא ראינום מעולם. והנה לו יצויר איש עומד חוצה לארץ הרחק משטח העליון מהאויר כמרחקו מן הכוכבי‘. הנה לפי מה שקדם יחויב שיראה החלק המאיר ממנה כאחד הכוכבי’ אשר במרום. באין הבדל ביניהם. ויספק אז האיש ההוא אם יש על הארץ וזולתה מהכוכבי' המון נבראי‘. ולא יהי’ אצלו הבדל בענין הספק בין הארץ לשאר הכוכבי' אחר שהם משתנים למראה עיניו. ואח“ז התבאר לאיש ההוא במופת הגיוני או ראה זה בעינו שאחד הכוכבים הוא מיושב ונופל בפרטיו תחת ההוי' וההפסד. והי' מספק אז בנשארים. ואחר זה הקיש עליה' האיש ההו' בהיקש וראי' על זה התוח‘. כל ענין תוצאי שימצא לאיש אחר המין יחויב שימנ’ הענין ההי' לכל איש המין ההוא. ההויה וההפסד הוא ענין עצמי. ונמצא על איש אחד מהמין הכוכבי'. א”כ כל אישי מין הכוכבי' יחויב שימצא עליהם ההוי' וההפסד. א“כ אחר שהארץ הלזו היא איש מאישי מיני הכוכבי‘. ואנו רואים עליהם ההויה וההפסד באישי הנמצאי’ יחויב מזה היות גם שאר הכוכבי' נמצאים עם ההוי' וההפסד; ואשר יחזק עוד זה הדעת הוא היות הכוכבי' כפי אשר נותרו מהתוכניי' גופי' גדולים ונוראים. כי כל הכוכבי' זולתי הירח הם גדולים כמה פעמי' כמדת הארץ. והנה אנחנו רואים פה שאין שם מקום פנוי הבלתי מלא צאן הברואים. כי אף ביסוד האויר והאש קצת המחקרי' יגזרו אומר שהם מלאי' שרצים. מטילי בצים ישאם הרוח למקומות העופושים מהאדמה ומהם יתילדו התולעי' למיניה' ורבי' אמרו שהם מלאים נפש אדם ומלאכי' ושירי'. כמ”ש פילון היהודי. ורבי' מהמקובלים. ואיך יהיו הגופי' הנוראי' ההם ריקים מכל נברא. אין הדעת סובלת זה. או יאמר האומר שתכלית מציאותם הוא להיותם משרתים אל האדמה וצאצאיה. הנה זה ענין לא יתכן כי מי יאמין ומי יחוש להכין עשרת אלפים ככרי ברזל לעשות ממנו מחט אחד ואף כי ה' הטוב לא ימנע טוב. והנה מקום אתו להטיב לנבראי‘. כי המציא טוב מההעדר כמס’ הנהוים כל נמצא כמ"ש כי טוב.

ומפנים אחרים ג“כ וזה כי תנועת הכוכבי' הם המה יתנו עידי ה' ויצדקו היות עליהם ברואי' ונמצאים. וזה כי דעת המליץ היות הכוכבי' שטים ומעופפים על פני רקיע השמים ר”ל בגוב' האויר ( כטעם ערים גדולות ובצורות בשמים) והוא כדעת חז“ל שאמרו גלגל קבוע ומזל חוזר. ואף שלפי דעת המליץ אין שם גלגל. זולתי הכוכבי' מעופפי' בנתיבותם וחוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקיד'. ואין זה דעת בדויה. כי כבר אמרו כזה במדרש ז”ל אין אין אנו יודעים אם קבועין הם כגלגל או אם שטים באויר והנה דעת המליץ היות השמש כדור אשיי, והוא אצלו במקום יסוד האש שהניחו המחקרי' ויורה על זה איכיותיו. כי כל המשיגי' חסר לאש יש לשמש. החום. והשרפה. האור. והאדמימות. והוא ראש כלי אומנותו של הקב“ה בהוית הנמצאי‘. כי יחלק מחומו ואורו לכל צבא השמים כוכבי רום ושוכניהם. כי ה’ הטוב לא תוהו בראם לסבת יצרם. ויצבור אותם חמרים חמרים ארציים לשכון עליהם כבוד שוכני עפר. והשמש כמעשהו בארץ הלזו הנשמה. אשר הולך אל דרום וסובב אל צפון לקחת אותה מכל צד פעם ושתים בשנה. ככה יסובב סביב הירח שנים עשר פעמים בשנה. ולזה תטה אשורה חמש מעלות מחגורת המזלות. למען תקבל החמימות מכל צד פעמים מספר. יען היות ידיו רב לה בקור וליחות רבוי המי' אשר עלי‘. כנראה מהכתמי’ השחורים אשר בה שהם מקומות היבשה שבה והמזכיר שפה היא ארץ נחלי מים כמ”ש המליץ. ולכן יצטרכו שוכני' התמדת המזג עם חום השמש. וברוך המקום אשר יסד את הארץ בחכמה. ושם אותה במרחק ידוע מהשמש לא קרוב שלא ישרף בהבל חומו. ולא רחוק שלא יתקרר בקרירות עצמו. וככה שם כל כוכב ממנו במרחק ידוע שוה למזגו בערך איכיותיו. ויתכן היות זה סבת ענין היתחדות הכוכבי' במקום מזולת מקום. העיר עליו הרמב“ם ז”ל בי"ט לשני;

ועתה אתה המעין ברוך ה' עמוד והתבונן נפלאות אל. העבר נא על רעיוניך הענין הגדול והנורא שביארנו. כי אז תשוב ותתפלא מפלאו' תמים דעים. כמש“ה כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבי' אשר כוננת. ולא תחשוב שאין שם כוכבי' זולת מה שאנו רואי'. אשר התוכניים יוציאו במספר צבאם. היותם אלף ך”ח. כי רבי' מאד הם הנעלמי' מאתנו כפלי כפלים מהנראים. אך לא יראו לרוב קטנות' מעינינו. ואמרו קצת שהנתיב החלבי פי' הרצועה הלבינה הנראית בלילה מאירה על פני רקיע השמי‘. היא מלאה כוכבי’ קטנים בעינינו אשר לא נראה מהם רק זהרם. ומי יודע אם אין שם כוכבי' למעלה מגלגל הט‘. אך לא נראה כי רב הדרך ממנו. ולכן לא יפלא בעיניך מה שאמרו ז"ל במדרשי’ מענין רבוי עולמות כי אם בעינינו יפלא הלא הוא כמוהו כאין בעיניו ית' כי גדול אדונינו ורב כח והנה מקום אתו לברוא בו עולמו' רבי' עד אין מספר ולו יצויר עוד שמעת הבריאה יעלו כל צבא הברואי' מעלה מעלה או ירדו מטה מטה עוד כל ימי עולם. לא יבצר זה ממנו ית‘. וכל זה הוא בעולם המורגש המכונה בשם עולם עשיה. ואיה איפה עוד עולמות השכליי’ הכוללים עולמות אב“י; ולא תחשוב כי הוא זה מה שביארנו מהמצא הברואי' על הכוכבים הוא ח”ו נגד הכתוב ויתן אותם אלהי' ברקיע השמים להאיר על הארץ. אשר יורה לפי השקפה ראשונה שתכלית בריאת' לא הי' בלתי אם להאיר על הארץ לא לשכון כבוד הברואי' בארצם. ח“ו אין מזה שום סתירה לדברנו זה. כי אמנם הכתוב הזכיר אחת מתכליותיו והוא אשר בערכנו אנחנו שוכני הארץ. אשר בכמוהו אמר הכתוב את שני המאורות הגדולים. והנה הירח איננו מאור בעצמו. ואף כי הוא הקטן שבכל כוכבי שחק כנודע כל זה במופת. אך אחד המאורות הגדולים לפי ערכנו. וככה יפורש אמרו להאיר על הארץ. לכן לא יהי' ענין זה לזרה בעיניך ואל תתלוצץ בו כאשר ראיתי רבים בשמעם את הדבר הזה משכו ידם את לוצצים. כי אם תסיר מסוה ההרגל מעל פניך אז עין בעין שכלך תראה אמיתת הענין ונהרת ופחד ורחב לבבך לאהבה את ה' הגדול והנורא. וחרדת לרגעים מפני פחד ה' ומהדר גאונו עת תעופף עלי חורשי מזמותיך גודל יכלתו וחכמתו לבלי תכלית אשר המה לאחדי' עמו ית'. ואם הדבר הזה כמתעתע בעיני קצתנו. הנה יד ההרגל עשתה זאת. כי נדמינו בזה לתינוק שוכן מעודו במערה חורי עפר וכיפים. ושם מצא די סיפוקו ממאכל ומשתה ובגד ללבוש. ודמה בנפשו שאין מקיר המערה וחוצה נבראים זולת האדמה. ויהי היום ויצא מן המערה וירא את העיר ואת הבתים אשר בנו בני האדם ויפלא בעיניו ועם זה דמה בנפשו שאין מקיר העיר וחוצה זולתי אדמת עפר. ויקר מקרהו ג”כ לצאת מן העיר חוצה וירא כרמים וזיתים. וכל עצי יער וישתגע ממראה עיניו. ועם כל זה לא האמין שיש שם ימים ומדברות עד כי רוח ה' נשאו עליהם וירא' בעיניו. אז פקח הנער עיניו להאמין אמונת אומן כי רבים הם הנמצאי' הנעלמים ממנו מהנמצאי' אשר ראו עיניו. הנה כמוה כעין בעינינו הדבר הזה ואין להתפלא על זה כי דבר טבעי הוא באמת למדמה לבלתי האמין בדבר אשר לא הרגיש באחד החושים. וזה כי מעולם זה הדמיון דל הוא ואין ידו משגת לקנות ציור אמיתי אם לא יחוננהו ההרגש. והוא נער את בני החושי' החמשה. פקח נא עיניך וראה איך שמעולם לא עלה על לב חז“ל (כנרא' מפסחי' דף צ“ד עם שידעו מדת הארץ כנראה מאמר' ז”ל שית אלפי פרסה הוי עלמא) וחכמי האומות והרמב”ם ז“ל. מציאות העולם החדש הנקרא אמע”ריקו שהוא מתחת לארץ בערכנו נוכח כפות רגלינו. עד כי באו שם קצתנו וראו שם ארץ רחבת ידים אשר עד היום אנשי איר“יפא עושים מלחמה אתם לכבוש את ארצם. והלא דברי' ק”ו אם אלה הדרים אתנו יחדיו בעולם אחד לא ידענום מעולם. כ“ש צבא הכוכבים. לכן אל תבהל על פיך לכזב הדברים בהשקפה ראשונה. ולא יהי' ההרגל לך למכשול לב; ונשוב לבאר דברי בעל החלומו' הלזה אם באמת ואם בשקר. ואומר הנה המליץ רצה לתת ציור ואמות אל איכות תנועת השמש זריחתה ושקיעתה. ואיכות תנועת הארץ ונפילת אורה לעין שוכני הירח. ואתה המעין אם בעל נפש משכלת אתה בין תבין את אשר לפניך. דע ישכילך אלהים בהיות שכל מתנועע ממניע זולתו לא ירגיש תנועה בעצמו בלתי אם בערך אל הנה. ר”ל כאשר יתרחק ממקום העומד נח. ועם כל זה לולי השכל אז יאמר המדמה שהמקום הנח הוא המתנועע אל מה שאחריו לא האדם אל מה שלפניו כאשר נדמה בעת לכתנו בספינה ששפת הארץ אשר נסענו. הולכת לאחור ואנחנו שוקטים נחים במקום אחד. ככה שוכני הירח לא ירגישו בעצמם שום תנועה ועם היותם רואים את עצמם נרחקים מהשמש לצד מזרח. ומתקרבי' אלי' מצד מערב. ככה הם יאמרו שהגלגל היומי מתנועע על קטביו הנוטים מקוטבי המזלות בכדי כ“ט מעלות סביב מרכזם (ואם הוא בערכם יוצא המרכז) חוזר חלילה פעם אחת בכל שלשי' יום שלנו בקירוב והוא מכריח בתנועתו את המזלות עם גלגל השמש אשר בתוכו ועם כל צבא השמים לצד מערב רק הוא לבדו ר”ל הירח נשאר עומד על עמדו. ויש לכל צבא השמים תנועה עצמית לצד מזרח. אשר בתנועה ההיא הלך השמש במשך הזמן הנזכר. שלשים מעלות בקירוב לצד מזרח. אשר לפי זה יהי' מדת היום והלילה לאנשי הירח והוא זמן סוב השמש כל כדור הירח חלילה. שלשים יום שלנו בקירוב. והוא תנועת גלגל היומי כלו ועוד נוסף עליו שלשים מעלות שהלכה השמש לצד מזרח וזה שאמר המליץ וכאור בוקר יזרח שמשם בצהרים. עד תכלית אור עם חושך כער' בוקר שבועים. פי' היום לבדו. ויהי להם י“ב ימים בשנה. והוא סוב השמש כל גלגל המזלות. ובהיות שהאור הנכפל מהאויר שתחתיו מים. הוא יותר מאיר מהנכפל מהאויר שתחתיו עפר כמו שנתן המליץ סבה לכתמי הירח. לכן ישיגו אנשי הירח נתחים בארץ. והמה משתני' בכל רגע במצבם כפי תנועת הירח עם גלגל היומי למערב. אך שוכני הירח יוכיחו מזה שהארץ מתנועעת בכל כ”ד שעות שלנו. סיבוב שלם למזרח. ובהיו' שזריחת האור וכן הראות יהיו על קוים ישרים. כמבואר לכן כל גשם כדורי המואר מהמאיר זולתו. או הנראה לעין הרואה. לא יעברו בו האור והראות יותר מחציו ר"ל שיהי' הואר לו או מוראה ב' מעלות מכל צד סביב מרכזו כערך המאיר או עין הרואה. לא יותר מזה. כי הוא זה בערכם עוקם ועבר הב' מהמוחש. (זולתי אם גוף המאיר יהי' יותר גדול מגוף המאיר. אז יאיר מעט מהעבר הב') והנה האופן המפריש בגשם כדורי בין המאיר ממנו להנחשך ממנו יקרא אצלי אופק הזריחה. וקוי האור הנוגעים בו אקרא בשם קצוי הזריחה. וכן האופן המבדיל בו בין הנראה ממנו והבלתי נראה יקרא אצלי אופק המראה וקצוי הראות הנוגעי' בו יקראו קצוי המראה.

סטנוב3.jpg

וראוי שתדע שהגלגל שהשמש סובב בו הוא למעלה מגלגל הירח. לכן ציירתי השמש למעלה בציורנו. וחגורת הירח ר“ל העגולה שהירח סובב בה בגלגלו. היא נוטה מחגורת השמש בכדי חמשה מעלו' מש”ס חלקים בגלגל. ותהי' חגורת השמש אגד. וחגור' הירח אבג. ואג' מקומות החתך והפגיעה נקראי' נקודות התלי נקרא נקודה א' ראש התלי. שממנו מתחיל הירח לנטות לצפון חגורת השמש. בתנועתו העצמית אשר לצד מזרח. וג' זנב התלי שממנו מתחי' הירח לנטו' לצד דרו' חגור' השמ‘. והנה השמש והירח שניהם סובבי’. ממערב למזרח. השמש יסוב כל גלגלו בשנה. והירח בחודש ימים. וזאת התנועה תקרא התנוע' העצמית שלהם. אך הגלגל היומי שעליהם יניעם תנועה הכרחית בכל יום ממזרח למערב. והנה נניע עיגול ט“ו ז”ח. נושא הירח בארבעת רבעיו. ל“ד רביעי החודש. אשר הלובן מהם הוא המואר מהשמש שעליו כפי מצב העמד הירח בערכו. וכדור הארץ באמצע הנושא. והנה לעת המולד יהי' הירח תחת השמש בינו ובין הארץ בנקודה ו”ז מהנושא. והמואר ממנו הוא צד וה“ז הפונה אל השמש. והיה קו ו”ז אופק הזריחה המראה יחד. וקוי אוד“ז יהיו קצוי המראה והזריח' אשר משם יעבורו לנגוע בנקדות נ”ג שהוא אופק הזריחה והנרא' לארץ. ויהי' המואר מהארץ חלק נ“כע. לכן אנשי הירח השוכנים בנקודת ח' ממנה יראו חצי כדור הארץ נכ”ע מואר. ושוכני הארץ יראו מהירח חצי כדור וח“ז ממנו חשוך. ואם לא יהי' לירח אז מרחב ונטיה לצפון השמש או לדרומו. (כי הירח נוטה מחגורת המזלות שהשמש סובבת תחתי' כמו חמש מעלו' לצפון ולדרו' כנ"ל) אזי יעמוד הירח בין הארץ ובין השמש ויבדיל בין אור השמש לאנשי הארץ ויקרא זה להם לקוי השמש. ואז לא יראו אנשי הירח שוכני נקודת ח' חלק נכ”ע מהארץ מואר בהיותו נסתר בצל הירח כנזכר. ויקרא זה לאנשי הירח לקוי הארץ. והנ' ברביע החודש התנועע הירח רביע הנושא למזרח השמש ד“מ עד נקודת ט' מהנושא. ויהי' המואר ממנה חצי כדורו טי”פ. וקצוי מראהו לארץ ט“כ ק”ר. וקצוי הזריחה לארץ הם א“נ ד”ע. לכן יהי' אז חלק המאיר מן הארץ לירח הוא רביע נ“כ. ובחצי החודש יעמוד הירח בנקודה ך' חצי מהנושא והיה' המואר ממנו חלק ךת”ם ממנו והמואר מהארץ נכ“פ. לכן יהיו אז קצוי המראה והזריחה לאחדים. והם קוי א”ך ד“ם. ולכן בעת ההיא אנשי הארץ השוכני' ד”מ בנקודת ר' יראו חצי כדור הירח ךת“ם מאיר. ואנשי הירח השוכני' בנקודת ת' יראו חלק נר”ע מהארץ חשוכה. ואם לא יהי' אז לירח הרחב מן השמש. לצפונו או לדרומו ר“ל לשיעמוד הירח אז בנקודת התלי בראשו או בזנבו. שהוא מקום חתך חגורת הנושא עם חגורת המזלות. הנה אז תעמוד הארץ בין אור השמש להירח. וימנע מהירח אורו. ויקרא זה לאנשי הארץ לקוי הירח. ולאנשי הירח יקרא זה לקוי חמה. ובזה תבין כי לקוי חמה לאנשי הארץ לא יהי' לעולם כי אם לעת המולד בר”ח ולקוי הירח לא יהי' כי אם בחצי חודש. ולאנשי הירח יקרה לקוי הארץ באמצע הלילה שלהם. ולקוי החמה באמצע היום שלהם. לא בענין אחר. וכל זה בהיותו ר"ל הירח. דווקא באחת משני נקודות התלי כמו שקדם. וכבר ביארנו באגרתנו אדר היקר טעם מצב כתמי הירח אשר לא ישתנה ערכם לעולם. ובזה תבין דברי בעל החלומות הלזה עד תומו. ואם בעל נפש משכלת אתה בין תבין. מזה סדר הילוך הירח לחודש ימים. ובזה נשים קינצי למלין ואם ירחיב ה' את גבולי עוד אוסיף לדבר בזה נכבדות.

ויהי המעיר טרם כלה לעורר. וישא משלו וישורר

אֵי הַנֶּ-      חֲלָמִי מָתְקוּ      לְךָ רִגְבֵי הַ-      תְּנוּמוֹת.

בַּחֲלוֹמְךָ      וְהִנֵּה סֻלָּם      לְךָ מֻצָּב בַּ-      מְזִמּוֹת.

רַגְלוֹ עָ-      מְדָה הָאָרֶץ      וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ      מְרוֹמוֹת.

לֹא יָרְדוּ      צְבָא מָרוֹם בּוֹ      וְלֹא עָלָה אִישׁ      תְּרוּמוֹת.

זוּלָתְךָ      לְבַד עָלִיתָ      מְרוֹם שָׁמַיִם          וְרָמֹות.

נָתַתָּ      לְךָ מַהְלְכִים בִּ-      צְבָא עֶדְנֵי הַ-      נְּעִימוֹת.

בֵּין כּוֹכְבֵי      שְׁמֵי קֶדֶם הִ-      תְהַלַּכְתָּ בַּ-      תְּנוּמוֹת.

בָּאתָ גַן      אֱלֹהִים לִקְטוֹף      מְלִילֹות עֹנֶג      וּנְעִימוֹת.

וַתִּהְלַךְ      בְּתוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ      בְּתַחְתִּית אָרֶץ      וּתְהוֹמוֹת.

הוֹצֵאתָ      פְּנִינֵי בִּין מֵ-      אֲפִיקֵי נַחְלֵי          מְזִמּוֹת.

תַּבְרִיחַ הַ-      מְּצִיאות מֵחוּג שְׁמֵי מָרוֹם עַד      תְּהוֹמוֹת.

תַּבְרִיק בִּ-      רְקֵי שִׂכְלְךָ גַם בְּאוּרִים גַם בַּ-      חֲלוֹמוֹת.


 

השער החמשׁי האהבה והריעות והצדק קרבות יחפצו. ועל השלו' מלחמ' יחרוצו.


פ' א' איך היתה שומה. בשלום דמי מלחמה.


ויהי ממחרת וישלח השר בעד ריעו נאמנו. הוא המדברי מחמד גאונו. ויאמר השר שמעתי כי בימים הקדמונים, היתה מלחמה כבדה בין הריעים הנאמנים. ולא היתה קריה אשר שגבה, ממלחמה ומריבה, אשר כל שמחה ערבה, בין הצדק והשלו והריעות והאהבה. הידעת המדברי לשבץ משבצות המליצה, ואם תוכל לתת לך רוכבים במלחמה ומרוצה, עד כלה ונחרצה, בין נדיבי המועצה, היפי' כתרצה. ויען המדברי ויאמר ידעתי גם ידעתי, ויכול אוכל לה כי בי נשבעתי, סורה אדוני אל משמעתי, אריוך גפן מליצתי אשר נטעתי, ואת זה חזיתי ואספרה, שמעה ואדברה:


סטנוב6.jpg

הפ' הב' יעורר ריב ומהלומים, בין נדיבי עמים.


האהבה והריעות נדבקו, צדק ושלום נשקו.

ותלכנה ארבעתן השדה להתעלס באהבים, וזבחי הלהבים, ויפנו אל רהבים. ותאמרנה אשה לרעותה, יהי נא אמרנו לרצון כגן רטוב, ונדעה ביננו מה טוב, הלא עם אחד אנחנו, ושפה אחת לכלנו, כלנו כאיש אחד חברים בדעה ומזמה, אך אין אתנו איש יודע לעשות קרב ומלחמה. והנה אנחנו כעיר פרוצה אין חומה, וכי יבא הצר הצורר עלינו ביד רמה, מי יאסור המלחמה, ועתה לכה נא ונמליכה מלך בתוכנו, ושפטנו מלכנו, וילחם את מלחמותנו, ככל הגוים אשר סביבותינו, ויצא מלכנו לפנינו, וה' בראשנו, וכבר אמר החכם מלה ערוכה, עם בלי מלוכה, הוא כמסכה הנסוכה, אשר אין עלי' רוח חיים שפוכה, א“כ איפה זאת המסכה הנסוכה, נראה מי תשלנו רוחו בהשכל ודעת שמורה וערוכה, הוא יצלח למלוכה, ותען האהבה ותאמר: את זה חזיתי למזכרת, כי לעולם אהי' גברת, וזה לי לשם ולתפארת, כי פריי מוקטר מוגש בכל פעולה, ובלעדו אין עושה עלילה, כי מי מכל פועל אשר תכלית פעולתו לא יאהב, איך לפועל כפיו יתאו וירהב, וכבר אמר החכם מליצה ערוכה, האהבה היא רוח נדיבה, ופעולה חביבה, אני אאהב אוהבי, ואיבתי את אויבי. ואמר אחד החכמי', באמת ובתמים, אהבה מה מאד נשגבת, ומקום אהלך הרחבת, ולולי נחשבת, אז לא צווינו בה מצות ואהבת. א”כ איפה אני על כל בנות רבה ונסיכה, ולי יאתה המלוכה: ריעות הן זאת לא צדקת, ומה לך כי נזעקת, ותלעג ואין מאשים, כי לא למדת חכמה ודעת קדושים. בחלתי אהבת נשים, כי עזה אהבה כמות, יגאלוה חושך וצלמות. ואמר החכם האהבה והתשוקה, היא חולי בנפש שוקקה, בוקה ומבוקה ומבולקה, ואמר אחר האהבה, היא תוחלת נכזבה, ורוח שקר ומדאיבה. תחשוק בזרים, תלבין השחורים, תיפה הכיעורים. אך לי יאתה המלוכה כי בי צוה ה' את הברכה, וכל אחים וריעים, נדיבים ושועים, בי דרכם יישירו, יתרועעו אף ישירו. וכבר ידעת מאמר הגבר, קנה לך חבר, ואם אין חצוב לך פה קבר. ואמר התלמודי מליצה נאותה, או חברי כחברי דאיוב או מתותא. ומי הוא זה אשר תפש לבו כחלב, ולא יאמין כי בז לריעות חסר לב. צדק אחותי לא תצלחי למלוכה, כי מבלעדי לא תדעי עשות נכוחה, ולא תיכון מסבך, אם אינני בקרבך, כי כל ריעות בלי צדק, היא כמשוכת חדק, וכל חברה אשר אינני במסבתה, יתערב זר כשמחת‘, וכל פועלי און יתפרדו, כמו קהל זמרי אשר התנודדו, עקב כי בית זונה יתגודדו. ואמר החכם הצדק, מחזיק כל בדק, והנה באתי במגלת ספר כתוב עלי צדק לפניו יהלוך, לכן אתנשא לאמר אני אמלוך: שלום מה מאד נפרחה חכמתכם, כי התעיתם בנפשותיכם, ונקוטותם בעניכם. ואשה אל אחותה מתנשאת לאמר אני אמלוך, כי מה מדה הגונה מני יהלוך. הפכתם את רעותיכם הנשחתות, ומדותיכם הפחותות, אשר על פני המקרא יצאו נצבים, והמה בכתובים. והלא את היא האהבה המרחפת, על פני אשה אהובת רוע ומנאפת, ואף כי הריעו איך יתנשא למלוך אם כל רוע רכיל יהלוך, ובדבר המלחמה, אין אתכם יודע את כל מאומה, וכי איש את ארצכם יחמוד, הלא צדקה מרחוק תעמוד, ותלך הלוך והלום, כי אם אין שלום אין כלום. ובי נאמר ה’ יברך את עמו בשלום. עשו אתם ברכה, כי אני אצלח למלוכה. צדק ויבש הצדק בחמת רוחו ויתמרמר, ויאמר הנה לשלו' מר לי מר, כי מדוע היינו בעיניו לשחוק, כי פער פיו לבלי חוק, ובגאותו יבאיש ויחמיר, ועצתנו יבלע ויפיר. המשול ימשול בנו, או המלוך ימלוך עלינו, כי אם הוא יהי' מלכנו, ולתוחלתו תיחל נפשנו, הלא נהי כלנו חסרים מטוב, כמש"ה קוה לשלו' ואין טוב: האהב' והריעו' ויהי כאשר שמעו הריעות והאהבה, דברי הצדק מסה ומריבה, אז התעוררה השנאה והאיבה, וכל שמחה ערבה, ולא יכלו משא דומה, כי בערה בם אש החימה, ולא יכלו דברו לשלו‘, וילכו הלוך והלום, ויאמרו מה לנו ולשלום, כי ברוב ענין בא החלום, וקול הכסיל ברוב דברים, כקול הסיר תחת הסירים, יאסוף את שלומו, וילך לו אל ארצו ואל עמו, ויגרשו אותו משבת ביניהם, ולהסתפח בנחלותיהם, וילך השלו’ מר בחמת רוחו, ואין איש מאכף את נדחו: שׁלום ויתעצב השלום אל לבו, ויאמר בקרבו, הנה עשו הסכלתי, ולו הואלתי, כעת לא נואלתי, אין שלו' בעצמי מפני רוע אולתי, ולשלו' הי' שני אחים נאמנים לחברתו, והם השקט ובטח בעלי בריתו, ויאמר השלו' עתה אספה יום אחד ביד יריבי, אם יחד יסובו עלי מהרסי ומחריבי. אין לי טוב כי המלט אמלט ארצה עדולם, אל גואלי וריעי השקט ובטח עד עולם, וישא השלו' את רגליו וילך ארצה העדולמה, אשר מקדם לרמה, בואכה מצרימה.

השקט ובטח ויחרדו לקראתו, אנשי גאולתו השקט יבטח בעלי בריתו, ויאמרו אליו מדוע אתה בא לבדך, ואין איש אתך לעבדך, ויען השלום ויאמר, בנפש מצרה ולב מר:

שלום איש ריב ואיש מדון הייתי, אני עם רעי אנשי בריתי, האהבה והריעו' והצדק גבר עמיתי, והנה זה היו' הי' דברי למשמעות, בנתי לריעי האהבה והצדק והריעות, מי משלנו יעצור, ורוח נגידים יבצור, וכל אחד מרבה הלולו, כלו אומר כבוד בהיכלו, והממשלה, תעלה לגורלו, ואני באתי בדבריהם, להוכיח על פניהם, פחזותם ושקריהם, והמה בחרו בדרכיהם ונפשם חפצה בשקוציהם, ויחשבוני לאויב להם, הכוני פצעוני ויגרשוני מהסתפח בנחלותיהם, ועתה אתם ריעי הבו לכם דבר ועצה, האם נשלחה נפרצה, לתת עליהם המלחמה והמרוצה, או אם נעזבה המריבה ותלך נמוג והלו‘, וקראנו עליה’ לשלו':


הפ' הג' השקט יועץ לפי דרכו, לדבר שלום עם אנוש כערכו.


ויען השקט ויאמר אל תבהל ברוחך לעשות מלחמה: כאיש עושה מזמה, הרף מאף ועזוב חימה, איעצך ויהי אלהים עמך, ולרשת הארץ ירומימך, כתוב נא ספרים בשמך, דברי אמת ושלום, כאשר צוה אל עילום, כי תקרב אל עיר להלחם וקראת אלו' לשלום, ויהי עד כה ועד כה תכין הדבר בנחת ושובה, לצבוא צבא, הקטן לאלף והצעיר לרבבה, והי' אם שלו' יענו, ועמדנו תחתנו, והיינו לעם אחד כלנו, ואם יענו סרה, ושפתותיהם תדברנה עברה, עם קול ענות גבורה, אזי כלהיב להבות, לערוך קרבות, עד ישבעו החרבות, מדם חלל ושביה, מראש פרעות אויב וחמת ארץ קריה, והית' תאניה ואניה, וייטב הדבר בעיני השלו' וריעיו, נדיביו ושועיו, וימהר וירק את חניכי הבינה יחד צעיריה עם גדוליה, שריה ואציליה, ויבא במגלת ספר כתוב עליה:


הפ' הד' באגרת המהודרת, לכבוד ולתפארת.


שלום מני אנא השלום מוכה הבהלות, ורועה מהתלות, לגרם המעלות, שבט מושלים, שרים ואצילים, פחות וסגנים, ממלכת כהנים, שלום, והשקט ובטח לכל המונה, פחותיה וסגניה, טפסריה וקציניה, נדיביה ונגידיה, יחד עם צבא גדודיה, יפר ישע כל המתהלכים ברגליהם שריה ואציליה, ונושאי דגליה, רוכביה ורגליה. אלהים יענה את שלום כלי מלחמותיה, רמחיה וקשתותיה, חציה וחניתותיה, תחזקנה בצורות חומותיה, יהי שלום בחיל פנותיה, שלוה בארמנותיה.

ועתה אני השלום צעיר ריעכם אשר עזב ארצו, ושכח רבצו, והלך גולה בכל עבר ומסלה, וישת שתה את קובעת כוס התרעלה, הנה שאלתו דופקת, ועל תשובתכם נפשו מתרפקת. אם שוב תשיבוני ונאחזה בתוככם, והייתי כמוני כמוכם, ברית עולם ביני וביניכם, ואם לא הגידו לי ואדעה, אם אדומה וארגעה, או חרב ומלחמה אשבעה, כי לו תחפצו קרבות, אזי אעורר הלבבות, לשים הערים הנושבות חרבות, וברוח בער אבעיר יקוד כיקוד אש להבות, מברק החניתות והחרבות, ואגיר נחלים, מדם חללים, כרים ואילים, סגנים ואצילים, בם אכבה צרבת שלהבת להבת החניתות, וברק החרבות וחצי הקשתות, ורותה חניתי מדם כרי' ועתודים, חלב שועים ונגידי‘, וחרבי תאכל בשר גבורים, תרוע כבירים, והנה אעמודה על משמרתי, ושקטתי ונחתי, עד אראה מה תשיבו על תוכחתי, וה’ אשר הפך את הים לחרבה, הוא יהפוך לבבכם המשובה לטובה, ויוציאכם מן המצר לרחבה, והי' זה שלום:


הפ' הה' נדיבי עמים הבל יהמיון, מלאכי שלום מר יבכיון.


ויהי כבוא מלאכי השלום אל הנגידי' והשועים, שלשת נדיבי הריעים, ובידם מגלת הסתרים, מעולפת ספירים, ויקחוה השרים, ויסירו צעיפה מעליה, נזמה וחליה ועגיליה, ויראוה כליל ההדר והיופי, מכף רגלה ועד קדקדה אין בה דופי, ויהללו אותה ליפיה, כעגלה יפהפיה, ויאמרו אך רוח כביר אמרי פיה:

ויען אחד השרים ויאמר המכבד בעיניכם, השלום אתכם, כי שלח מלאכיו לכם, הלא בעבור חקור הארץ לרגל אתכם, ולדעת את מוצאכם ואת מובאכם, ועתה ראו נא גם ראו איך תשיבו לו גמולו בראשו, ותעל צחנתו ובאשו, כי הגדיל לענות בפנינו כחשו, ויאותו כלם לתת במלאכי השלום חרפתם, ולהשבית שאון גאותם, למען לא יגבהו עוד בקומתם. ויקחו את מלאכי השלום ויגלחו את חצי זקנם, וינקרו כל עין ימינם, וישלחום אל אדונם, ויאמר להם כה תאמרו לאדוניכם אל יתהלל חוגר כמפתח: וילכו האנשים בבושת פנים, חשך משחר תארם כזנבות האודים העשנים, ויבוא אל העדה ויספרו להם את כל הקורות אותם, ואת התלאה אשר מצאתם, ויחרדו כל העדה ויבהלו, ולא שתו איש עדיו עליו ויתאבלו, וישאו השרים את קולם ויבכו עוד, וגם כל העם בכו בכה הרבה מאד, נדיבי העם מדשן האבל ירויון, מלאכי שלום מר יבכיון: ורוח —- את —-1 ויאמר מה לעם כי יבכו וכי יתאבלו, ובאנחותם יהילילו, מחר תהי' למו תשועה, ואוספה הצולעה, התחזקו והיו לאנשים ודעו וראו כי אתי תעברו חמושים, ואני אלך לפניכם ואשים למישור מעקשים:


הפ' הו' הריעים יזמו מזמה, לעשות בתחבולה מלחמה.


ושׁלשׁת הריעים ראו כי נתבאשו עם מלאכי השלו' בתתם אותם לשממה, ויעשו גם המה בערמה, לעשות בתחבולה מלחמה, ויבקשו תואנות, ויחלק לשלשת מחנות, ויאמרו אם יבא השלו' אל המחנה האחת והכהו, והי' המחנה הנשאר לו לעזרה ויחזקהו: ויצא המשחית ממחנה הריעים שלשה ראשים, הראש האחד יפנה על פני גיא החרשים, והראש השני יפנה דרך ארץ שלישים, והראש השלישי יעמוד תחתיו לחלץ חושים, ויותר הצדק על ממשלתו בעיר מושל ורודה, ועל השלו' נפש צודה, והאהבה והריעות שניהם לבדם בשדה, ויהי ממחרת ויקח בטח את כל העם המלחמה, וימהר לפשוט על העיר להעלות חימה, ולנקום נקמה, ויהי כעלות להב המלחמה, ועשן המשאת החלה לעלות השמימה, והאהב' והריעו' החישו לבוא ביד רמה, ויתנו גם המה קול תרועת מלחמה, ויבהל איש השלום, וילך נסוג והלום, כי היתה אליו המלחמה מפנים ומאחור, אויבו שלח ידו מן החור, וינס השלו' על נפשו, ותעל צחנתו ובאשו:

ויצאו אנשי חיל הצדק והאהבה, ויבוזו בזה רבה, אשר עזבו חיל השלו' בהחפזם, עת נשבר מטה עוזם, ויהיו שמחים ומתענגים, אוכלים ושותים וחוגגים, ויחלקו למאיש ועד אשה, אשפר ואשישה, ויאמרו לאנשי המערכה, אתם מלאתם ידכם לתת עליכם ברכה, בשברכם את אויבכם משנה שברון, והיום הזה נהייתם מתלמידיו של אהרון, בהיותכם מרודפי שלו' ולא יוסיפו בני עולה לכלותכם עד עילום, ועתה מי האיש אשר רוח קנאה תלבישהו, יקר מקרהו, לקים מצות המלך דוד ופקודתו, בקש שלו' ורדפהו:


הפ' הז' שלום ושלוה באו אל המנוחה, כי היתה הרוחה.


וירא השלו' כי נגוף הוא לפני צבא הריעים וחילם, ויועצו יחד כלם, וישלחו ויוציאו את שלוה אשר מעבר הנהר, ואת כל צבא מנוחה יושבי ההר, ויועדו יחד אל המצודה אשר בחורשה, לעשות מלחמה שלשה מלכי' את החמשה, ויעשו גם המה בערמה, ויתנו להם מארב מאחרי לעיר ולחומה, ויאמרו להם ראו אתם אורבים לעיר אל תרגנו באהלכם, ואל תשמיעו כיום קולכם עד תשמעו כי נתן עליהם המרוצה, וכראותכם אותם כי הנתקו מקיר העיר וחוצה, עד כלה ונחרצה, אז תחישו יחד רב וצעיר, ותפשתם את העיר, ובזאת נמצא למחלנו תעלה ומזור ורכוש נבזור, כי תהיו לנו מעיר לעזור:

וילכו אל המארב כל הלילה, ויחנו מים לעיר מזרחה השמש לבריכה ולתעלה, וכמו השחר עלה, וירעם השלו' ויתן אות מלחמה, ויעל להב מלחמתו השמימה, וכל אנשי העיר חגרו עוז ועצמה, ויעפילו לרדוף אחריהם יחד רב וצעיר, הנתקו מן העיר, ויצאו לקראתם בקצף ובזעם, ויחלו להכות כפעם בפעם, והאורב קם חיש קל מהרה, ויבוא העירה, ויעמדו כלם יחד על החומה נאספים, והשער סגרו אחרי כאשר יצאו הרודפים, ויבט איש האהבה אחריו וירא כי נלכדה עירו מקצה, והוא נתן ביד קמיו לשמצה, וישם אל המדבר פניו, וינס על נפשו בעבי גבי מגיניו, כי שולח רזון במשמניו.


הפ' הח' השלום ינסוך מסכה, כי נתנו עליו הוד מלוכה.


ויתנחם איש האהבה אל לבו, כי פרץ ה' פרץ במסבו, וישלח אל השלו' דברי שלו' ואמת ויאמ' במכתב לאמר הלא עצמך ובשרך אני, ולמה זה תפלני, ועל פני צורי היעלים תנהלני, ידעתי גם ידעתי כי מלוך תמלוך וקמה בידך הממלכה, וזאת המסכה הנסוכה, ועתה כרת לנו ברית ונעבדך. ויען איש השלו' ויאמר בזאת אכרות לכם ברית והייתי כמוני כמוכם, כעמי כעמכם, אם משיבי' אתם אותי למלך עליכם, והתהלכתי בתוככם, והי' לי לבב ליחד עליכ‘, ונלחמתי את מלחמותיכ’, ורדפתי את אויביכם, ונפלו לחרב לפניכם. ואם בזאת לא תוסרו, ואת האהבה תעירו וגם תעוררו, לעשות מלחמה וקרב, והעמדתם לכם מושיע ורב. דעו איפה כי לא תשכילו, כי תימינו וכי תשמאילו, כי אם עלי חרפתכ' תגדילו, אזי חרב תאוכלו, ואספתי את שלומי מאתכ‘, וחרבו עריכם, ואתם בארץ אויביכם. ויאמרו אנחנו נעשה בכל אשר אדוני מצוה, ומלכת ככל אשר נפשך תאוה. וישלח ויבא אותם העירה ויכרה להם כרה, למקטן ועד גדול מכל חוגר חגורה, ויושיבוהו אל גרם התעודות, ויתנו עליו את הנזר ואת העדות, ותהום כל העיר ויאמרו במהללם, יחי המלך שלו’ לעולם:


הפ' הט' יפקוד על כל הלובשים מלבוש הענוה, ותחתיו יקד יקוד הגאוה.


אז תבאונה שתים נשים זונות אל המלך שלו' הגאוה והענוה המעונגה והנוה. ותאמר הגאוה הושיעה אדוני המלך, — עשיר והלך, הנה אני אמתך הגאוה, נתתי אל לבי לרדת מבית רחוב אל עמק שוה, למצוא לנפשי בית מנוחה ונוה, ותמצא אמתך שם בית נאמן, בקרן בן שמן, ויהי כאשר ארכו לי שם הימים, מהתענגי' על — נעימים, יחד אנוכי ורעיותי עם ריעי התמימים, רבי המט— והיתרון, משקרות עינים ונטויות גרון, ותבוא גם הענוה בגבולי, ותשב ממולי, חבלים נפלו לי, ותגרשוני היום מהסתפח בנחלתי, כי צר לנו המקום לשבת יחדיו אני ורעותי, ועתה אדוני המלך האזינה לשועתי, ואל יהי מקום לזעקתי: ותען הענוה ותאמר הושיענו אדוני ממתקוממי, אף תרוממני מן קמי, הנה אנכי עברתי לתומי, מעלמון דבלתימה עד איש העדולמי, ואשמע אחרי קול שובי שובי השולמית, הנני לך לריע ועמית, יען כי מדובר בך נכבדות, לכן אבנה לך בית מדות, פה תשב כי אויתיך, ובכור עוני בחרתיך:

ויאמר המלך זאת אומרת בנה בניתי בית זבול לי ולזכור ברית עולם ראיתיה, וזאת אומרת זאת מנוחתי עד עד כי אויתיה. ויען המלך ויאמר הלא המקום הוא רחב ידים, והוא יכיל מנה אחת פעמים, ועתה גזרו את הגזרה לשנים, ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת, הגאוה תעמוד פנימה כגפן פורחת, והענוה תסובבה כלבוש ומטפחת, תעדה כליה לשאת ולספחת, ותחתיו יקד יקוד הגאוה כיקוד אש מתלקחת, והיתה זאת שלות השקט בין שני המתנגדים, כי תהיינה הגאוה והענוה רוכבים צמדים, ויפלאו כל העדה מחכמת המלך משפט ולחוקים, ולהציל העשוק מיד העושקים:


הפ' הי' גם אלה חברו אל עמק השדים, הכילות והנדיבות רוכבי' צמדים.


בימים ההמה ובעת ההיא גם הנדיבות מבקשת לה נחלה, כי כל עוד לא מצאה מנוח לכף רגלה. ותצעק גם היא אל המלך לאמר הושיעה אדוני, תפול נא תחינת אמתך לפניך ותחנני וענני. משוך חסדך לעני' סוערה לא נוחמה, כי הנני מתגוררת בארץ הלזו הנשמה, ואין איש מעל פני האדמה, מאסף אותי פנימה, תהא נא לי אחוזת נחלה, ואל תתן את אמתך לפני בת בליעל נחרצה וכלה, כי ארד אל עניי אבל שאולה: ויאמר המלך לחכמיו יודעי הארץ לגבולותיה, שוטו נא בכל אפסי הארץ וגלילותיה, ובקשו ברחובותיה, והי' כי תמצאו ארץ חפץ העומדת על תלה, אשר עדין לא נושבה ונתתם לנדיבות לנחלה, ולא תהי' עוד בקרב העמים לחרפה ולקללה. וישוטו ממזרח שמש ועד מבואה, למצוא לנדיבות מנוח ומרגעה, וישובו מתור הארץ מקץ ארבעי' יום, ולא מצאו לנדיבות מרגעה ופדיום. וישיבו את המלך לאמר הנה עבדיך סבבו את כל ארץ כוש ואת כל ארץ החוילה, ולא מצאנו לנדיבות אחוזת נחל‘, כי הכילות המרשעת בניה לרוב פרצו, נעו גם נצו, ויושיבו את הארץ סביב לגבולות, כי אין בית אשר אין שם כילות: ויען המלך ויאמר א"כ איפה לא תעלה במעלות, דברו לה חלקות חזו לה מהתלות, ולקחה את נחלתה בגבול הכילות, וזאת עשו בואו אתי הביתה בצהרים, וחלקתם את הארץ לשנים, ונקראה בשם מחנים, ונתתם לכילות מקום בירכתים, והנדיבות תעמוד על הגבול בשפתים, ותהי לכילות כסות עינים, ונראתה הנדיבות לעין כל לכבוד ולתפאר’, ותחתי' תעמוד הבהר‘, והיתה הכילות לגפן אדרת, והיא מתנכרת, כגנב במחתרת, עת העין מראותה תהי’ לעורת, אז תפשע לבנת צרעת הממארת:


הפרק הי"א ישפוט צדק, לחזק כל בדק.


בעת ההיא באו גם ההמון למקטון ועד גדול יחד עשיר והלך, תושב ושכיר עובר אורח והלך, ויצעקו חמס ויאמרו הושיעה אדוני המלך, הנה אנחנו כלנו עמך, מחוטב עציך עד שואב מימיך, כלנו למשמעתך סרים, אין איש ממנו אשר במלך יד ירים, והנה אך חושך ישופני צלמות ולא סדרים, אין צדק ומשפט ומשרים, כי מי משלנו יעלה שיאו עד לב שמים, ומי ממנו ירד במורד חרונים, כי קצת השרידים, תשים בראשי הגדודים, שרים ונגידים, וקצתנו תשים עבד עבדים, ועתה המלך אדוננו, לך אנחנו להושיענו, שימה נא ערבנו, ונהיה שרי אלפים גם אנחנו:

ויען המלך ויאמר אל שדי יתן לכם רחמים. עוד שלשת ימים, שובו אלי ואתן לכם תמים. וישתחו למלך אפים ארצה, וימתקו לו מליצה, ויצאו החוצה. ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויאספו כלם מבולס שקמים ועד בוקר, יחד כל מר נפש והלך, ויעמדו סביבות הבית אשר למלך, וישמרו במבוא, עד יעמוד המלך ממשכבו. ויאמרו הנה כהיום, ישלח לנו אל נורא ואיום, ישע ופדיום, לאד ופידיום, כי ישים בפי המלך לענות בצדק נוראות, להציל נפשותנו מתלאות, ויהי כחום היום ויקם המלך מעל משכבו, וישב כפעם בפעם על מושבו, לשתות יינו עם חלבו. וישקף המלך בעד החלון אשר בעליתו, וירא והנה העם נצבים לקראתו, המיחלים חין ערך תשובתו, כי כלתה נפשם לתשועתו. ויאמר המלך יבואו נא הביתה, ונדעה מה היוצאת אשר נהייתה. ויהי כבואו אל שער הפנימי, ויאמר המלך שמעוני אחי ועמי, חפצי צדקי ודורשי שלומי, הלא לכם לדעת משפטי צדק, ולחזק כל בדק, לבל תהי דרככם כמשוכת חדק, והנה באו היום מקניכם וכל בהמתיכם, ויצעקו חמס עליכם, כי תאבדו דרך, כי תעבידו בם בפרך, ולו שקול ישקול סבלותם בערך, הלא יעבטון אורח תם, נעו מעגלותם, כי לא יעלו בקנה אחד במלאכת' על משמרותם, זר מעשיה' ונכרי עבודתם, קצתם תרדו בפרך, וקצתם תרצו בפה רך, וקצתם יאנחו מעבודתם, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקתם, וקצתם יתערגו על משמרותם. תעמסו על החמורים, תחרשו בבקרים, תרדו דבש מהדבורים, תרכבו על הגמלים, תשעשעו על ברכיכם עם החתולים, תגוזו את הכשבים, ותשחקו עם הכלבים. ועתה שובו בנים שובבים, עמסו נא מהיום משא על הדבורים, רדו דבש מהחמורים, רכבו על החתולים, ועל ברכים תשעשעו עם הגמלים, עשו נא ברכה עם מקניכם, ואצו גם את ברכתי לכם, למלאות חפציכם, וישמעו העם משפט המלך ומענהו, ויחרדו איש אל רעהו, ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו כי את האמת זנחנו, ובשקר בטחנו, ויענו ויאמרו סלח נא רופא הנפשים, שא נא לפשע עבדיך העורים והחרשים, כי קוה קוינו לעשות ענבים ונעש באושים, הננו לך כל הימים לעבדים ככבשים רק לא נשלח מקנינו חפשים, ויאמר המלך ראו נשאתי פניכ‘, לבלתי עשות רע עמכם, אך אל תוסיפו התל להעיר זדונכ’ ורוע לבבה' ויקדו למלך אפים ארצה ויבקשו מאת פניו לשאת את חטאתם, וילכו שמחים וטובי לב לסבלותם.


הערה


אמר המעיר מה נעמה זאת המליצה אשר אמרי' תאמר להיישיר בדרך ה' ישר שלשת המנהיגים. (ר"ל המנהיג את נפשו, והמנהיג את ביתו, והמנהיג את מדינתו.) להנהיג את המונהגים ממנו בצדק וביושר, איש איש כפי אשר יוכל שאת, לכביר כח ירבה עבודתו, וליגע רפה ידים ימעיט סבלתו, וילמד סתום מן המפורש בטבע המציאות, שהעינים והאזנים לחולשת חומרם ישיגו מושגיהם, בקלות בלי הדבקם למושגיהם. משא“כ חוש המישוש כי לנסות חמרו ישיג מושגיו בפגישה, והנה בהנהגת האדם נפשו, צריך שישליט האדם את שכלו על כחות גופו כמו שיתבאר בחלק השני מזה. וגם בהנהגת ביתו ופרנסתו, צרי' ג”כ בחוני ועיוני ערך שכלו עם חוזק כחותיו החמריו‘. כי אם יהי חזק השכל וחלוש הגוף אזי יבחר מלאכ’ קלה להתפרנס ממנה, לא יותר מכדי סיפוקו. וישקוד על העיון בישרת לבב כי עיונו יותר טוב וצורך לישובו של עולם מעבודתו במלאכתו. ואם הוא גס החומר וצעיר השכל, אזי ישים רוב עסקו בישובו של עול' כי זה הטוב והנוח לו בעולמו, כי יגיעתו משכחתו עוון. וכעין זה כתב הרב בעל חובת הלבבות ויהי פתו חצוי לת“ח. ויראה לענות מפניהם כמשפט כחות החמריים עם כח השכל, ולא ימרה אותם כי יראה יקח מוסר מהסוס והחמור אשר עם גודל גופם לא יעבטון אורחותם למרוד באדם לבלתי עבדם. כי אמנם כן יסד המלך ה' צבאות, ונטע בטבעי היצורים להיות החומר נשמע אל השכל. וכן המלך במדינה לא יכביד עול על ההמון כי אם כאשר יוכלון שאת. ויקל עולו מן המשכילי' כי אם נערוך השכלת המשכיל עם עבודת איש ההמוני בערך קיום וישובו של עול‘, הנה עשר ידות למשכיל בעבוד’ המלך בשכלו יותר מעבודת איש ההמוני בפועל כפיו. והלא נראה כי עבודת רב החובלים באניה, עם היותה מצער בערך עבודת המלחים, עכ”ז שכרו הרב' מאד על פי פעלו השכלי, כי הוא העיקר והבריח התיכון המבריח כל הפעולות א“כ איפה היושר יורה דרכו להקל עול עבודת המלך והמסים מת”ח כמש“ה מנדה כלו והלך לא שליט למרמ' עליהון. ואמרו ז”ל כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות, ועול ד“א. וכאמרם ז”ל שבני העיר חייבי' לעשות מלאכתו ולתת בעדו מנת המלך. ועל זה הורה המליץ במליצת משלו לבל נקצץ בנטיעות אשר נטע ה' בתולדות היצורים כמבואר:


הפ' הי"ב מאשת זנונים, שומרת אמונים.


בימים ההם בא גם הקיף חגור חומות, ופיו יקרא למהלומות בהתעצמו בריב את אחת העלמות, ויאמר בי אדוני המלך אני והעלמה הזאת יחד התערבנו, מי ומי מאתנו, ביופי והדר כביר מצתנו. ותוא המראה הכוזבת, אשר על שפתה כאש צרבת, להעיד שקר איך הנער' מצאה כביר ביופי, ובי יתן דופי, אז עשה המלך משפט ומישרים, ויצא הקוף צדיק מלפני המלך והשרים, ויען השר ויאמ' מאז שמעתי שמץ דבר מני העלמה העדינ‘, ועתה בחסדך הודיעני נא סיפור המעשה וענינה, איכה היתה לזונה, הנערה הנאמנה, ויען המדברי ויאמר: בימים ההם עברתי את הפסילים, ונסעתי משם עד ארץ הגבלים, ובאתי בית אחד האצילים, ולו קוף בביתו איש חיל ורב פעלים, ובתו ושמה תמר היתה טובת מראה ורעת מעללי’, מגנבת לב וחונפת, ורוח שקר על פני' מרחפת, בעדי עדיים מצאה יתרה ותוספת, על ראשה הצפת, ועל לבה טוטפת. אהובת רוע ומנאפת, ותבקש תואנה, להיו' לה למשען ומשעה, להיו' חטאתה צפונ‘, ולהראות כשרה והגונה, ותתכס בצעיף האמונה, ותלבש בגדי אלמנה, את פני אלהיה תשפוך תחנה, ועיניה בנואפי’ תצפינ‘, אשר היו אתה באמנה, ואחריה לא זונה, ככה תעשה כל הימים, תתרע את אשימים, והי’ במחשך מעשיה עם אנשי דמים, תגלה ותראה כפועל תמים.

ויהי מימים ימימה, עת בוא יום כפור אשמה, ותלכנה בנות האד' בית ה' אשר ברמה, לשפוך שיחה ברה ותמה, לכפרת פשע ואשמה. והיא לא עלתה בעבור הרעימה, כי אמרה אך זה היום קויתי, את שאהבה נפשי ראיתי, היום אשלם נדרי, היום ארוה מעסיס שמן ודבש וצורי, ואתעלסה באהבים עם רצתה נפשי ובחירי, נותני פשתי וצמרי. זה היום עשה ה' אגילה ואשמחה בו עם דודי וריעי הערבים, הנעימים והנאהבים, ויגון ואנחה יהיו שבבים, אחרי אשר אנשי הבית פתח בית ה' יצאו נצבים: ותעש גם היא בערמה, ותשב תמר ושוממה, ותאמר לאנשי הבית אבל אני אשימה, נפשי ירעה לי ועגמה, כי הנה בא היו‘, אשר הוא נורא ואיום, למצוא לנפש החוטאת פדיום, ואנכי סורה וגולה, עצורה ולא אוכל לבוא בית התפלה, מכובד ראש וחלחלה, מעי אוחילה, כי הוכיתי מכה נחלה, ועתה אתם גואלי וריעי שאו בעדי רנה ותפלה, לדבר הזה יסלח לי נורא עלילה, וישלח עזרתו רפואות תעלה, אשיג רוח והצלה, וגם אני פה אשא משכבי בשיחי, אדברה בצר רוחי, ואשים ה’ מבטחי. ויענו לאמר חלילה לנו מחטוא אנחנו נתפלל בעד ארוכתך, יתן ה' אשה שאלתך, וישלח מקודש עזרתך, ומהרה תצמח ארוכתך. ויקומו וילכו כלם אל בית התפלה והתודה, לתורה ולתעודה, ויעזבו אותה בבית לבדה.

וכראות הנערה, כי היא לבדה בבית נשארה, אז צמחה בפניה השמח' והאורה, ותתן תודות לאל הנורא, על הגאולה ועל ההמורה, ותקם חיש קל מהרה, ותשלח ותקרא מאנשי המצבה, את הנערים אשר עליהם נפשה עגבה, ותאמר חושו ואל תעצלו, גם עדיכם לא תנצלו, מהרו ובואו אלי למשכב דודי, רבדתי ערשי מרבדי, כפרים עם נרדים ואל תהיו חרדים, כי לה תשמעו קול פחדים, חגרו איש חרבו, ובואו עדי בעוד שהמלך במסבו, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. וימהרו ויבואו אלי' כל ידידי' הערבים, חברי גנבים, ויתעלסו אתה באהבים, במתק דם ענבים, ושירי עגבים. והקוף יושב על מתניו, וישתגע ממראה עיניו, ויפלו פניו. וכאשר כבו הנערים את חשקם, במלאת ספקם: ויקומו וילכו לדרכם. והי' מקל זנותה, ותחנף גם את הקוף בחלק שפתה, ותאמר אחי הקוף למה נפלו פניך, ולמה הגדלת יגוניך, הלא אנכי טוב לך מעשר בניך, הנה יין לפניך, שתה נא בלב טוב ייניך, ואכול בשמחה לחמך, כבר רצה האלהים את אשמך: ויען הקוף ויאמר אחותי ורעיתי מני ענייך עיני דאבה, כי צרה קרובה, וכל שמחה ערבה, בחזותי כי שבתה המדהבה, והחלית חולת אהבה, הבת השובבה, אך עתה הניח ה' לי מרגזי ומעצבי, ויגל לבי בקרבי, אחרי רואי כי נעתר ה' לך וכי ראה את דמעתך, וישמע את תפלתך, מתפלת רעיותיך, כי שלח לך מלאכים לרפאותך, ואם הם כאדם העירו את האהבה ויחפצוך, הלא את ראיתים כראות פני אלהים וירצוך: ותען ותאמר אבל אתה הקוף ריעי נאמני, אשאלך והודיעני, מה תאמר נפשך ליפיי והדר גאוני, האם ראית מעודך אשה יפה כמוני, ולו כאשר דמית כן היתה, ויפעת תהלי בשמים עלתה, או צבא מרום יהיו יורדים, אז דברתי נגידים, כי אתי ירוו דודים. ויתמרמר הקוף ויאמר מה תדברי עוד את דברך, הלא חשך משחר תארך, כי עדיך וקשורך אצעדך ופארך, חלייך ושערך, המה לבד נתנו הדרך, ולו תנצל עדייך מעליך אז יבחן רב כעורך, ואתה דמית כי אין כערכך והנה שקר נסכך:

ותען הנערה ותאמר אמנם לא שקר מלי, בראותך פרי מעללי, כי יש שכר לפעלי, והנה בעינים עדי, והמראות הלטושות סהדי, עת אציג אותם לנגדי, אז נהפך אלי הודי:

ויען הקוף ויאמר רעיתי גברת בארץ לא לאמונה, כי עידי שקר הנה, יחניפו אותך בחלקלקות, יראו לך פנים שוחקות, XXX וידברו אליך בשפת חלקות, והמה חושבי' לעשות לך תועה, יהדפוך אמש שואה, את על דלתותם תשקוד, וכל יש לך בידם תפקוד, והמה ירעוך קדקוד, ועתה הנערה העדינה, שמע נא מליצתי הנאמנה, לו הרא המראות צלם דמות ותמונה, כאשר הן באמנה, אז תמעטנה, הרואות בהנה, ומה יקר דבר החכם ורוחו הנאמנה, במליצתו העדינה, שהחושים לא יתנו האמונה: אז העיר הקוף רעיוניו לפחת עליהם באש פחם להבת שלהבת, ועל שפתיו כאש צרבת, וידבר על המראה הכוזבת, ויאמ' אי מראה רבת השגיאה, תתפאר בלהט הלטישה אשר על פניך צופיה, ואת כתער מלוטש עושה רמיה, במאהביך תכזב ותמעול, גם שלשום גם תמול, בהראותך להם ימין שמאל, תגנה הישרו‘, תיפה הכעורות, ת-רע את חונפת, אשה אהוב’ ריע ומנאפ', גם כי תלך שחוח, לא אאמין כי אמצא בך מנוח, יען כי אז תחליף כח, ורעתך תמהר לפרוח, עת יחל שמשך לזרוח, אז תבעיר את הבערה מהארז אשר בלבנון עד קימוש וחוח, מום בך לא תעלה לריח ניחוח, ולא על חנם תשנא איש תמים, ותתרע את בעלי מומים, תבוז איש אשר שרה את אלהים באונו, וכל אשר מום בו תשב לימינו, אין זה כי אם מצא מין את מינו:

אז נשא הקוף קולו, וישא משלו

אֵי מַרְאֶה עֲצובַת רוּחַ דְבוקַת עֶצֶם ולְטוּשַׁת פָּנִים.

תִּתְרַע אֶת אֲהוּבַת רֵיעַ וְשׂיג לָהּ עִם חֶבְרַת הַזּוֹנִים.

עִם אַנְשֵׁי בְּרִיתָה תּמְעוֹל תְּדַבֵּר כָּזָב וְלֹא נֶאמָנִים.

עֵת תֵּלֶךְ שְׁחוֹחַ תַּבְעִיר וְנִצְרְב בָהּ תַּבְנִית כָּל פָּנִים.

לָכֵן אַ- מְשִׁילְךָ תַּעַר מְלֻטָּשׁ עֹשֶׂה רְמִיַת אוֹנִים.


הפ' הי"ג הדוב יעשה מזמה. וכל חית השדה ישחקו שמה.


בעת ההיא גם כל חיתו יער, צעקו בשער, על דוב אחד אשר ברוע נכליו ועניניו, ברח מאת אדוניו, והיה הדוב ההוא מלומד ללכת בקומה זקופה, וזרועו חשופה, להחזיק במטה אשר יעשה בו אותותיו, והוא מתהפך בתחבולותיו, כי מעולם בעליו עמו שוקד, לפזז ולרקד. ויבוא בין חיתו שדה ויתהולל בידיהם, וירקד על שתי רגליו לפניהם, והוא מפזז ומכרכר ביניהם, ויהי כמצחק בעיניהם. ויקנאו אותו כל בני שחץ ויתאוו תאוה לעשות מעשהו זר מעשהו, ויקומו לצחק גם המה ולא יכלו עשות כמוהו, כי איש איש מהם בעמדו על שתי רגליו נפל ויפסח. ומי מהם נפל על ערפו ותשבר מפרקתו, ומי מהם הרבה פצעיו בקרחתו ובגבחתו, ויאמרו כלם כי הדוב בערמה, השיא אות' עוון אשמה, והוא אשר הרבה חלליהם על פני האדמה:

ויעלו כלם אל המלך לדבר אתו משפטים, ויאמרו בי אדוני המלך הנה אנחנו מעולם יושבים שלוים ושקטים, ואיש ממנו שנא עשה סטים, ברי לבב ונקי כפים, מכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים. אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו. ועתה מקרוב בא הדוב בקרב מחנינו, וירגז המונינו, במעלו אשר מעל, ובעולו אשר פעל חזה לו מהתלות, ללכת ארחות עקלקלות, והוא מסבות מתהפך בתחבולות. ויפת בסתר לבו ללכת קוממיות, כאחד האדם או כמגדל דוד בנוי לתלפיות. ויהי כאשר ראו בני החיות בשחוק הדוב וישתגעו ממראה עיניהם, ויקנאו לדוב במחניהם, וקרא זה אל זה ואמר לכו ונלכה באורחותיו, ונדעה נרדפה לדעת מסבותיו ותחבולותיו. אז שולח רזון במשמניהם, ויהרוג בחוריהם, כי אז ילפתו ארחות דרכם, אחרי אשר נגרעו מערכם, לכן לא השיגו מצעדי הדוב באורחותם, ואף כי הטו המטים עקלקלותם, ויפלו ממועצותם, ועתה אדוני נזר התושיות, לך עינינו תליות: ויען המלך ויאמר כן בני החיות דוברים, יתהלכו במישרים במעולם חיות היערי‘, והשוכנים הררי’, ולמה הדוב תפריע העם ממעשיהם, ילכו בנתיבותיהם, כאשר מעולם היו אבותיהם. ואם אתה בחוזק הכרתך לקחת לך קרנים, ורצת את רגלים, פחז כמים, מה יעשו איפה מוכי העצלתים, כל איש יגע ורפה ידים, ועתה מלט נא נפשם משחיתות, הכן לך בסתר המדרגה בית ארזים וברותות, אשר תעשה בו את האותות. כה משפט השלום כל ימיו, לעשות צדקה ומשפט לכל עמיו, וירא כל איש רע ובליעל במתו ורם, עדיו לבלום, ותהי אתם ברכת ה' אל עילום ויתענג על רוב שלום:


הערה


אמר המעיר מה נעמה זאת המליצ' כי תלמדנו באורח משפט מוסר השכל איך ננהיג דרכנו בקנות החכמה על פי מדותיה. וזה כי ראוי לכל המקובלים והמתפלספים שאל יהרסו אל ה' לראות יותר ממה שעין שכלם משגת. כאמרם ז“ל במופלא ממך בל תדרוש וכו‘, ממך דייקא, כמו שביארנו, כי פן יהרסו אל ה’ לראות ונפל ממנו רב. כמ”ש בזהר האי מאן דאחיד דרגא דלאו דליה האי דרגא דליה איהו אביד, וכן החכם ישים לפיו מחסום בעוד עמי הארץ לנגדו ואל יזרע אל קוצים, כי קוץ ודרדר יצמיחו, ואם הוא יזרע ענבים הלא יעשה באושים, ובכמו זה אמרו ז"ל חכמים הזהרו בדבריכם וכו':


הפ' י"ד השר יתן כבוד ותפארת, למליצה המהודרת.


וירא השר את נועם המליצה, המתוארת בשרד המועצה, ויתפלא מהוד יפיה, נזמה וחליה, עגלה יפה פיה, ויאמר מה נעמת דוד החכמ‘, ידעתי גם ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מאומ’, כי תתחרה את ריעים ודודים, ילדי הנפש ובני הידידי‘, תעשה יתרה, תפלג לשונם להפוך לבם למרע, ואיש באחיו יתן נגרע, תעורר ביניה’ מלחמה ואיבה. ונקרה שמה מצה ומריבה. נשפת ברוחך הנדיבה, אז העירות בצדק השלו' והאהבה, אין כערכך במליצה ומזמה, כי לך שם ויד רמה, אם לשלו' ואם למלחמה, על כל מליץ ואיש מזמה. אז פקח השר עיניו ויזורר, וישא משלו וישורר:

מַה      נָ–      אֲווּ דִגְלֵי              צְבָאיךָ

     בְּנָסְעָם אִם      לְשָׁלוֹם אִם          לְמִלְחָמָה.

תַּרְחִיק           יְדִידִים תִּ–          פְרֶה יֶשַׁע

     תְּקָרֵב נוֹדְדִים      תְּצַו עָצְמָה      בְּיַד רָמָה.

יִלְדֵי           נְפָשִּׁים צִ–              בְאוֹת דוֹדִים

     בְּרִיב תָּעִיר      עֲדֵי יַעֲרְכוּ          לְהִלָּחְמָה.

מַה נָ–           עֲמוּ נִיבֵי              מְלִיצָתְךָ

     בְּעֵת תָּלִיץ      וְיוֹם תִּטּוֹף         עֲסִיס נָעְמָהּ.

יוֹם יִ–           סְּעוּ צִבְאוֹת              זְמִירֶיךָ

     יְרוֹפָפוּ      תְּבוּנַת כֹּל              וְהַמְזִימָּה.

אָז נִ–           פְתְּחוּ כָּל מַעְ–          יְנוֹת הָבִין

     וְנִגְלוּ כָּל אֲפִיקֵי נַ–                  חֲלֵי חָכְמָה

אִתְּךָ           לְשׁוֹן זָהָב                  לְהַרשִׁיעַ

     וּלהַשְׁקִיט לִ–      נְקוֹם נָקָם      וּלְנֶחָמָה.

לָכֵן           כְּעֶרְכְּךָ אִישׁ              מְזִמָה לֹא

     נְיַחֵל עוֹד      אֲשֶׁר יָדוֹ              בְּכָל חָכְמָה.


 

השער הששי בצורה הנעימה. לתת לפתאים ערמה.


הפ' הא' במשתה היין, הנותן רוזנים לאין.


בעת ההיא הכין השר זבח הקדיש קרואיו, יחדיו שריו ושועיו, אחיו ומיודעיו, ויען השר ויאמר אל המדברי ראה נשאתי ידי אל השמים, והנני נשבע באלהי ישראל ואפרים, כי אתי תאכל בצהרים, ולא סב המדברי אחורים, עקב פני השר נשא, ויבוא אל המשתה אשר עשה, וילחמו במנעמו, וישתו וישכרו עמו, עד עלות המנחה, וערבה כל שמחה, ונסו יגון ואנחה, ויצו לאשר על המלחמה, לתת לכל העם למאיש ועד אשה, אשפר ואשישה.

ויהי כטוב לב השר בשמחתו, ויקח את המדברי גבר עמיתו ויראהו את כבוד עשרו מעשה תקפו וגבורתו, מעמד משרתיו וילידי ביתו, בתי גנזכיו ועליתו, ואת כל בית נכאותו. ויביאהו אל אחד הארמוני' והטירות, והנה שם על הקירות, צורות הדורות מצוירות, אשר על ענינים חלפו ועברו אורות, וירא בתוכם צורה נאותה, בשרד המומה חרותה, ויתפלא המדברי אודותיה, כי לא ידע על מה זה הטבעה סבת תבניתה, הוראתה ולידתה, וירא השר את פני המדברי נבהל ומשתאה, וכאויל מחריש מתראה, ויען השר ויאמר למה המדברי השאה שממה, משמע ודומה, כגבר עברו יין המזמה, ואיננו רואה את כל מאומה, ויאמר המדברי זאת היתה לי לפוקה, בוקה ומבוקה ומבולקה, ורוחי בקרבי, נבקה כי לא ידעתי ספורות הוראת הצורה וחוקה:


הפ' הב' בחלקי התמונה, מהותה וענינה


ויען השר ויאמר אני אראך מה המה, והודעתיך הוראת התמונה עד תומה, כי תורינו מוסר השכל וחכמה, לתת לפתאים ערמה, לנער דעת ומזמה:

שׁאלות השר תשובות המדברי
מה אתה חוזה. שני עגולים זה לפנים מזה.
מה תאר עגולת המעלה. כמראה זהר כעין החשמלה.
מה משפט העגול' התיכונה. תשכון עליה עננה.
ומה אתה רואה בקרבה. מלאכי אלהי‘ עולי’ ויורדי' בה.
ומה יעשו בארץ מאפיליה. יבואו אל באר צרה נכריה.
ומה דמו‘ יערכו בעלות’ ממנ'. דמות אדם להנה
ומה אתה רואה בשערים. דמות עם רב בהרים.
ואחרי הדלת מה הנצבת. זאת אשה אחת יושבת.
ומה תסיך נסך. כוס יין חמר מלא מסך.
ואיך תפרוץ פרץ. ממנו ימצו כל אנשי ארץ.
ומה תחז‘ במחולו’ המחנים. כדור ארץ רחבת ידים.
ועליו מה למראה עינים. זאת אשה אחת יפת פעמים.
התבוא בעדי עדים. המסוה לה כסות עינים.
התחזיק דבר מה בידים. בידה א‘ חרב ובב’ מאזנים.
ומי הם אשר על ידה חונים. המונים המונים.
ומה משפט ההמונים. מהם מרננים מהם מקוננים.
ומי אל אחריהן נשקפות. נשים נואפות.
והנואפות מה תעניקינה. חיק המרננים תחבקינה.
ואחרי הרינה והתאניה. ארץ מאפליה.
הרוא‘ את’ בהמון כליון חרץ. יבואו בתחתיות ארץ.
היעמדו אחרי נפלם. מהם יעלו מה‘ ישנו שנ’ עול'.
והעולים אנה יעלו לרצון. לעיגול הקיצון.
זאת היא צורת התמונה. לכל דבר חכמת בינה.

ויפלא המדברי מהוד התמונה, ותקצר נפשו לדעת הוראתה וענינה, ויבקש מאת השר לבל יתמהמה בפתרונה:


הפ' הג' השר יבוא על ביאור התמונה, ויתארה בשרד התבונ'.


ויען השר ויאמר אני אגיד לך את הרשום בכתב אמת, ומן מוצא הדברי' תדע ותשכיל למי הפסילים והחותמת, שני העיגולים הנערכים, יורו על שני העולמות הנמסכים, עולם השפל ועולם המלאכים, והעליון יגיה אורו, והשפל יגהה מזורו, ומלאכי אלהי' היורדים, הם השכליים הנפרדים, אשר בעת ימס הז“ונ מבני האדם בהגיע עתם עת דודים, אזי יתחבר בגשם הודם, וימירו את כבודם, בתבנית אדם, ואשר ראית המון רב בשער, הם מתי האנשים העומד' להברא חכם יחד כסיל ובער, ואשר ראית אחורי הדלת והמזוזה אשה רובצת, ולהשקות סף רעל היא מתאמצת, הוא יצר לב האדם אשר תאוות החמריות קובץ, כמש”ה לפתח חטאת רובץ, וכל איש ואיש לבבו יפתה, למען מכוסה ישתה, אך הרשע ישתה עד יקיא פרשו, וצדיק ישתה לשובע נפשו, ואשר ראית אשה אחת עומדת על תלה, והמון אנשים למולה, היא ההצלחה המדומה, אשר בארץ הלזו הנשמה, ואשר ראית המון רב סביב גבעתה, הם המה הבאי אודותה, ואודות הצלחתה, כי היא תתן טרף לביתה, ואשר ראית המון חוגגים, והמון דואגים, הם שני המחנו' המיחלות עזרתה, ומצפות תשועתה, האחת היא אשר תופע עלי' אור ההצלחה וצהלה ושמחה, והשנית היא אשר באה שמשה ונפשה נפחה, כי תשיב כפלים ככל אשר לקחה, והנה לשלו' מר לה מר והיא נאנחה, הוא הדבר אשר ראית בידה אחת חרב ובידה אחת מאזנים, להורות כי היא המחרבת רהב המצליחים, ומאשפות תרים בוז כאלהים, עת העניק תעניק להם מטוב הצלחה והונה, ושבו לאתננה.

ואשר ראית המסוה על פניה, היא לאות כי טח מראות עיניה, ולא בהשכל תעניק מטוב הצלחתה והוניה, לכן תקרב השפלים, ותרחיק הגדולים, תחון הנמלים, ותבזה האצילים, תתרועע את הכסילים, ותתן לשממה את המשכילים.

ואשׁר ראית אל אחריהן נשים נואפות, אשר בחיק האצילים מתופפות, הן הנה תאוות הגויות הנחרפות, אשר על עפר ארץ שואפות, לתת כל הקרב אליהם למדחפות, אשר חוטא ילכד בם, וטוב לפני האלהים, ימלט מקרבם. ואשר ראית אל אחריהן ארץ חושך וצלמות, הוא שערי מות, אשר כל באי עולם, בם יעבורו, ובכבודו יתיימרו, ובריתו ינצורו, ואשר ראית בנופלים, מהם אובדים וכלים, ומהם מצפצפי' ועולים, הנה כל רשעי ארץ דעכו כפשתה כבו, והפושעי' חרוב יחרבו. אולם האנשים אשר את האלהי' התהלכו, ובמוס' השכל יתמוכו, ועשו ענף למעלה ושורש למטה, היה תהי נפשם לפליטה, חיו יחיו אחרי נפלם, כי חזק ואמיץ גואלם, והי' ה' להם לאור עולם:


פ' ד' המדברי ישום ממרא' הקשת, אשר בענן האהב' רומשת.


ויען השר ויאמר שא נא עוד עיניך וראה מה היוצאת, כי ממך היא לא נפלאת, ואשא עיני ואראה והנה לפני כמראה גבר, הוד יפעתו יאיר עלי עבר, וכספו יעיר עלי חבר, בפניו כאש צרבת, ועל לבו להבת שלהבת, והנה לעומתו זאת אשה אחת נצבת,ובידה קשת וחץ להבת, תצפינה עיני' בו, לירות החצי בלבו, בעוד שהוא במסבו. והנה זה איש מועף, ביעף לעזרתו, נוגע על שפתו, ויעור כאיש אשר יעור משנתו, ויסב את פניו ממולה, לבל ילכד במעלה, ויעל לגורלה: ואני בראותי מרא' הקשת, נלכדה רגלי ברשת, כי שאלת נפשי עלי רוגשת, מי נתן מחזקת בפלך וצמר ופשתים דורשת, להיות מחזקת הקשת, ואיש גבור חיל ממנה יבוש בושת. ואומר אל השר שמח נא השר הנפשות הנאנקות, הואל ובאר עלי לוחות ביאור מעשה הצורות פתוחי חותם מפותחות, ויען השר לא תהי' זאת לך לפוקה, כי הלא זאת היא האהבה והתשוקה, אשר זאת מדתה וחוקה, לירות רשפיה רשפי אש דת האהבה בלב חושקה, עד תשים במתניו מועקה, בוקה ומבוקה ומבולקה, ואען ואומר ומי הוא זה אשר יעירהו משנתו, ויעיר כל חמתו להפר אַחְוָתו ובריתו, ויאמר הוא השכל אשר יעמוד בעזרתו, כי יצוה להסיר מעליה פנותו, ומצא כדי גאולתו, והי' כבוד מנוחתו:


הפ' הה' משיב נפש נאנחה, בצורת ההשגחה.


ויען השר ויאמר עוד אראך צורה מהוללה, אשר תעמוד נפעם למולה, בהיות כי נתיב היושר יעלה דרך גבולה, וענן המוסר אבק רגלה. ויקחני והובילני אל הלשכה, והגזרה, אשר שם מושב סמל הצורה ההדורה, לשם ולתפארה. וישא המדברי את עיניו וירא והנה בירכתים, מחוקה עלי לוחותים, זאת אשה אחת יפעת פעמים, רצה בין המשפתים, ולה קרנים, כאור צהרים, ובידה רצפה במלקחים. תשלח את הבערה מימינה ומשמאלה, וטמון בארץ חבלה, להשחית כל הקרב למולה, ועלתה כאור כלה:

והנה זה האיש נכה רגלים, נעקש דרכים, הולך אחרי בעצלתי‘, סופק עלי’ כפים. והוא עומד נפעם, שפתיו מלאו זעם, ותכל נפש המדברי לדעת הוראת' וענינה, וימהר לבקש מאת השר להשי' נפשו אל נדנה, ויאמר בחסדך השר הגד נא לעבדך הוראת הצור' וענינ' הוציאה נא אלינו ביאורה ונדענה. ויען השר ויאמר אל השומם איש הבינים, אני אגיד לך את הרשום בכתב, אמת עלי לוחותים, האשה אשר ראית בעלת הקרנים, זאת הרשעה אשר עינה בכל הארץ ארץ מרתים, התהלך עם כל איש רע ובליעל ונעקש דרכים, אשר לחמודות הזמן פושק שפתים, ולרצי כוסף התאוות ישטח כפים, תכין לו הדרך בזה הים גדול ורחב ידים, להשחית כל בר לבב ונקי כפים, ובהיותה קלת הרגלים, לכן ראיתיה רצה בין המשפתים, כי אץ ברגלי' חוטא לפני אביו שבשמים. ואשר ראית אל אחרי' איש הולך בעצלתים, הוא העונש המגיע לכל איש הולך רוח ככל חטאותיו כפלים, ואשר ראיתיו מתמהמה נגוע ורפה ידים, כי כן דרכיו להאריך אפים, עם כל נפש רשע אשר נפשו אותה להרע כפים, ואשר ראיתיו פושק שפתים, קורץ בעינים, הם המה שלוחי ההשגחה אשר ע"פ רקיע השמים, להעיר לכל אשר באפיו נשמת רוח חיים, לשוב מן ההחמס אשר קם למטה רשע בכפים, ובכמוהו אמר הכתוב מליצה מפוארה אשר אין נעש' פתגם מעש' הרע' מהרה, על כן מלא לב בני אדם בהם לעשו' רע:


הפ' הו' השר יבקש תואנות, להבין מליצה קינות.


בימים ההם ובעת ההיא הגיע יום תשעה באב, עת אשר כל איש ישראל יצום וירעב, ונקם ונלך אל בית התפלה, להרבות בכי


הערה


אמר המעיר אל תתמה על החפץ אם המליץ יתאר מליצתו בשרד הזיו' מעשה חושב, כי הן זו דרך משוררי האומות. ונקרא אצלם מלאכת אלו השירים אללע"גארי, ואף כי גנוב הוא אתם מאת נביאינו כמש’ה זאת האיפ' היוצאת וגו‘, והנה מנורת זהב כלו וגו’, והנה שני מרכבות יוצאו' וגו‘, וזולת הרב’ כמו שביארנו בפתיחת דברינו: ואנקה וחלחלה, על כי שודדה אדרתנו אהליבה ואהלה, ואחרי אשר שחנו קינותינו כמים מוגרות, וקינים והגה והי אשה אל אחותה חוברו', קמנו והלכנו אל בית הקברות, ושם זכרנו ליום עברות, עת יאפפוני חבלי מות לפול במהמורות, לשקוד על גדיש וללון בנצורות.

ויען השר ויאמר הנה נא אנחנו נוסעים מן העדנה, אל הזקנה, באין משען ומשענה, ועתה נבקש תואנה, לחבר מליצה קינה, ותהי בנו לעידה לשבר את לבנו הזונה, נקומה נא ונעשה מספד תמרורים, לימי המרים, עת נבוא עד השברים, ויחשכו בארובות האורים, עת נפול במהמורים, והיתה גויתנו כמתים ופגרים, ועת נלינה בכפרים, כי מות נמות כמים המוגרים:


הפ' הז' המדברי יעורר לויתו, לעת בוא חליפתו.


ויען המדברי ויאמר לכן האספו כל מרי נפש לקינתי, והקבצו כל מתי תוגה ושמעו וראו אבלתי, אריוכם גפן דמעתי, עת אעורר לויתי, בואו בכו עמי ריעי וידידי, אחים לי הספדי.

הה ליום אלך הלוך והלום, הה! ליום אשר בעותי מות יערכוני והלמוני הלום, הה ליום אישן ולא אחלום, הה ליום אשר קרובי ומיודעי ישאו את שמי בשלום, אהה! ליום אשר לאשתי ובני אזמן שחורים ולי אמצא לבנים, אהה ליום קרוביי ומיודעי יעשו מספד כתנים, אהה ליום כחי אז כח אבנים, הה ליום הנדוד, עת אנשא ראש ואשכון כמלך בגדוד, אהה ליום נכבדי ארץ והולכי ארחות, יבנו לי בית מדות ועליות מרווחות, וביום ההוא יכלו ממסד עד הטפחות, הה ליום יחדלו ממני קרובי ומיודעי, הה ליום בחושך ירפדו יצועי, בוא בכו עמי כל מרי נפש ולבשו שמחה, הקיצו כל מתי התנומה, כי גם עליכם תעבור כוס היין החימה, רבים שתו לימא, רבים ישתו לא לימא?

ויען עוד המדברי ויאמר עתה אתה נגיד בריתי, שימה בנאדך דמעתי, אשר יזלו שחקי תוגתי, עת אעורר לויתי, ואתה תעמוד לימין עזרתי, להשיב שאלתך עלי מרירות אבלתי, ואנכי אענך תשובתי, וידעת את תנואתי, במקרא מלא אקונן קינתי, ולרוח שאלתך שמה תלך תשובתי, וישנס השר מתניו במהלל שאלותיו בצלצלי שמע, ויזד את נזיד הדמע, ואלה דברי השאלות הנפלאו', ותשובותיהן עלי צדן מקבילות בלולאות:

שׁאלות השר תשׁובות המדברי.
מתי תסע מהעדנה אל הזקנה. ימי שנותינו שבעים שנה.
הכעת מועד צאתך פנה. ואם בגבורות שמונים שנה.
ומה תעשה ליום עברות. אובל לקברות.
וגויתך איכה תפקוד. על גדיש אשקוד.
ואז מה יעשו הבנים. יעשו מספד כתנים.
והבנות מה תענינה. קראו למקוננת ותבואינה.
ומה תעש אשתך גפן פוריה. תרבה תאניה ואניה.
ומה תפקוד אל הנחל וההבל. ילבשו בגדי אבל.
ומה יעשו החברים. יעשו מספד תמרורים.
ומה יהי' משפט הבחורים. יסירו הפארים והקשורים.
ואם מזאת יהיו נעדרים. ולבשו בגדים אחרים.
היהיו בגדיהם אורגי' חורים. כאבל יעטו שחורים.
ובמה תתנח' נפשך החשובה. ירימו מראשותי מצבה.
ומה כתיב‘ בגוי’ דכרונה. שאו קינה.
ואם אין זאת אתם באמנה. עלי לוח לבם אכתבנה.
הראני את כבודה. הנה זה פריה וזה.

שְׂאוּ קינָה עֲלֵי גֶבֶר. אֲשֶׁר אִוֵּן לְשׁוֹן עֵבֶר.

וְשָׂם חֻקָּם עֲלֵי חֶבֶר. לְדוֹר וָדוֹר לְכָל חָבֵר.

שְׁמוֹ יִצְחָק בְכָל עֵבֶר. לְבֵית לֵוִי אֲחִי חָבֵר.

וכְבוֹא שְׁמְשׁוֹ וְעֵת שֶׁבֶר. בְּזֶה חָצַב מְקוֹם קֶבֶר.


הפ' הח' השר יערוך עם המדברי שאלתו, אם התעצב ללויתו.


ויען השר ויאמר אשאלך המדברי והודיעני, נא אל תכחד ממני, האם חרדו רעיוניך למוצא שפתיך, עת זכרת מועד צאתך, ויען המדברי ויאמר ולמה אדאג מבוא חליפתי אחרי אשר בלי ספק בוא יבוא יומי אשר קויתי. ומה יועילני תוגתי, אך אדאג מחטאתי, כי רב ממני הדרך וגם צידה לא עשיתי, וערבה שמחתי, החדלתי את מתקי ואת תנובתי, ואת שאהבה נפשי לא מצאתי, ועל זה דוה לבי, ורוחי ישתומ' בקרבי, אעזב' עלי שיחי, אדבר בצר רוחי, עת אזכו' תוגתי אדדה כל שנותי. על הפקד ממני ימותי, אשר בם תעלוזנ' כליותי, ערב ובוקר וצהרים, ומועד צאתי ממצרים, חגי חדשי ושבתי, אשר מזיז כבוד' התענגתי, ומדשן שולחנ' שבעתי, בשר אבירי' ויין משתי, ובימי' ההמה, יהי' מאכלי עפר ואדמה, ויין משתי כוס יין החימה, תחתי יוצע רמה, ומכסי רגבי האדמה, ומי לא יהלוך עליו אימים, בזכרו הימים הנזעמים, אשר יהיו לעולמים: ויען השר ויאמר האיש כמוך ילבשו' מזמותיו חרדות, על הפרדו מתאוות הגויות אנשי בוגדות, ותענוגות בני אדם שדה ושדות. ויען המדברי ויאמר ולמה חשבת כזאת עלי מזמותי כי עלי חמודו' הזמן תהיינ' כל אנחותי, הן בהיותי פה הרחקתים כל ימותי, ואף כי אחרי מותי, ומי יאבל ומי יחוש על הפקד חיי בשרים, אשר חייתם חיי חמורים, וחיות היערים, לא הם העירוני להתאונן, ולא עליהם אקונן, אך אעורר לויתי, על הפקד פרי ימותי ועתותי, חגי חדשי ושבתי ועת תפלתי, אשר בהם חיי רוחי ונשמתי, ועת וזמן להשביע רעבון יחידתי, הגדלתי מעשי ועניני, בתתי ששית ימי קודש לה‘, כמליצת התלמודי העריבה, יפה שעה אחת של תשובה, בעולם הזה מכל חיי העו"הב, הנה על זאת ארבה תאניה ואניה, ועל אלה אני בוכיה, ויאמר השר אם על זאת תוגתך, יוסיף ה’ לך דאגה על דאגתך, למען יטיבך לבך באחריתך, כי מי הוא זה אשר יראה את עצמו בסתר המדרגה הזאת הוא יחיה חיים עריבים, ולא ימצא רעיוניו עצבים עת בוא יומו להיות כחותיו המרגישות שבבי:


 

השׁער השׁביעי תהלתו מקצה האיים, בענינים האלהיים.


הפרק הא' יום יוסר המעלה, ירושלים המהוללה.


נאום יאיר המדברי בימים ההם ובעת ההיא ואני זקנתי ושבתי, ועם מתי שוא עוד לא ישבתי, ולא באתי עם נעלמים, אף כי לא מצאתי נחומים, אחרי אשר באתי בימים, כי לא למדתי חכמה ודעת קדושים, יען לא נתתי זמני לקחת מפי חכמי חרשים, ללבושי כבשים, ולבוא על כל נעלם, בדברים שהם כבשונו של עולם, וימלך עלי לבי לעזוב את כל הכבודה. ולשום פעמי ארץ יהודה. והיו עיני ולבי לתורה ולתעודה. ואומר המכסה אני את אשר אני עושה מאנוש שלומי, הוא רעי הנחלמי. כי ידעתיו למען אשר יצוה בכל המוני לשמור דרך ה‘. ואף כי בכל מדה: מצא את החמודה, וישם לפניו את כל הכבודה. ואומר אליו זעקת הרעיוני’ כי רבה. וצעקת' עלי נסבה, אמלאה החרבה, כי הנה מאז עשית מקנה וקנין, והצבת לך יד בכל מדע וענין, ועל גרם המעלות נצבת, ועתה הנה זקנת ושבת. ומתי תעשה גם אתה לביתך, לחזות בנועם ה' אשר היא תהלתך. להחיו' על פני האדמה שאריתך, נפשך ויחידתך, כי אין לגאול זולתך, והנה אמור אמרתי אך דבר שפתים, לעלות הר הקודש ירושלים, לחזות בנועם ה' ולאור באור החיים, ועתה נגידי ונדיבי, רעי ואיש קרובי, היש את לבבך ישר כאשר עם לבבי, ויען הנחלמי ויאמר יש ויש תנה את ידך, ואשבע בהדר כבוד הודך, כי לא אעזוב אותך, ועד אגוע לא אסיר תומתך, ולכל אשר ידעוך אני חבר, כי כמוני כמוך אני הגבר, וכאשר תמות אמות ושם אקבר:


הפ' הב' יערב בכל שמחה, במבוכות ההשגחה.


ונתחזק בה' אלהינו, ונשים לדרך פעמינו, וירושלים עיר הקודש מגמת פנינו. ונעל דרך השכוני באהלים, על פני ארץ הגבלים, ומימים ימימה, באנו ירושלימה, עיר הנעימה, אשר שם בית מועד לכל חכמה, ונלן שמה, טרם תת המרוצה על המזמה. ונשכים בבוקר, ללכת בית ה' ובהיכלו לבקר, והנה קול הקרי' הומה, עם הארץ ישבו דומה, ונשיא ילבש שממה, ותגדל הצווחה, ורבתה האנחה, וערבה כל שמחה, כי לא תוכל לבוא בכוחה, ענין ההשגחה, מדוע דרך רשעים צלחה:

ויען הנחלמי ויאמר צעיר אני לימי' ואת' ישישים, אף כי לא למדתי חכמה ודעת קדושים, ומה יענה נבזה וחדל אישים, בתוך קהל ועדת חכמי חרשים. אף כי בדבר אשר זדו רכי האנשים, יחד נביאים עם חכמי חרשים ולא יכלו מצוא נופש לנפשים. ואין לנו על זה עד מוכיח, כמו ספר איוב אשר בהשגחה יריע אף יצריח, ולפלג פלגים נהרי המחקר יטריח. עד שאמרו ז"ל משה כתב ספרו וספר איוב, כי הוא כעין הקדמה חמודה, לתורה ולתעודה, אשר עלי מוסדות ההשגחה נוסדה, והיא אמונת עתו, לכל נבוך ההשגחה ומשפטו, שם ישר נוכח אתו, ואני הצעיר באלפי. שמעתי מערבי אחד בימי חרפי, מליצ' נעימה, אשר אמרי' תאמ' בענין ההשגח לאורה ולתומה:


הפ' הג' במליצת הערב, אשר לדרוש ההשגחה יקרב.


בצאת ישראל ממצרים בתת ה' לעמו על הר סיני משפטי' וחוקי‘, בקולות וברקים. אז קרב האיש משה, אשר עבר בו בקשה, ויחנן קולו ויאמר ה’ אלהים הודיעני נא את דרכיך. איכה תנהל ברואיך ביד מלאכיך. מדוע דרך רשעים צלחה, ובאורח צדיקי' לא היתה הרוחה. ויענהו ה' ויאמר לו לך נא משול על בית המרי, עתה תראה היקרך דברי. ויקם וילך השדה, ונפשו למול ההשגחה עוין וצודה. וירא והנה באר בשדה, והנה פרש ורומה קשת בא מצידו, וצרור כספו בידו. ויחן שם על המים, ויתן לכסף מקום בירכתים. ויהי הוא עושה הנה והנה, והו נחפז ללכת קרית חנה. ויקח הסוס ויחבשהו, וילך לו אל נוהו, ולא זכר את הכסף וישכחהו. ויצא נער קטן לשאוב מים, וירא את הכסף בירכתים, ויקם הנער ויער כדו ומימו, ואת הכסף שם על שכמו, וילך לו הביתה אל אמו. והנה איש זקן עובר הולך על משענתו, וישב על הבאר להנפש מלכתו, ומסעות שב ומדוחים, וילך וישכב תחת אחד השיחים, ותרדמה נפלה עליו ויישן בצל סלע וצחיחים: וכבוא הפרש אל ביתו, וינח מנסיעתו, פתח את אמתחתו, לתת מספו לסוסו על משמרתו, וירא כי אין כסף בפי אמתחתו, ויפול ארצה מלוא קומתו, ויחרד כל איש לקול מפלתו. ויקם וימהר, וישב אל הבאר, ויבט סביב הבאר, והנה אין הכסף שם, בלתי אם רושם צרור כספו נרשם, זעיר שם זעיר שם. אז חלף ועבר על פניו רוח סרה, ויזעק זעקה גדולה ומרה, הה ליום כי צחקה צרה. וייקץ הזקן לקולו, ויחרד למולו, ויצא לברכו ולהללו. ויאמר שלום בואך מה לך כי נזעקת, ונאקת חלל נאקת. ויען הפרש ויאמר על דבר הכסף אשר הי' בפי אמתחתי, ומדי עברי פה שכחתי, ועתה לא מצאתי ממנו מאומה, על כן לא יכולתי משא דומה, ומה זה אשר תאמר אלי וצעקת, מה לך כי נזעקת. בי נשבעתי וידי שמתי למו פי, כי אתה גנבת את כספי. ולך איפה מוצאת חמדת כסף שכרי, ואתה היית בעוכרי. וישבע הזקן בחי העולם, ויאמר חי נפשך אדוני כי כל זה מעבדך נעלם, ולא ראיתי כספך לא במראה ולא במחזה, ואין כסף לאדון זה. ולא האמין הפרש לדבריו, ולא הטה אזנו לאמריו. וינצו שניהם, ותגדל המריבה ביניהם. ויקם הפרש על הזקן ויכהו, ויחר אפו עליו ויהרגהו: וירא משה את הדבר הרע הזה וירע בעיניו, ויפלו פניו. ויאמר ה' אלהים הזאת חשבת למשפט במעללך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט חלילה לך. והנה קול קורא במדבר, וישמע את הקול מדבר, ההיטב חרה לך על זה הדבר, שמע נא האיש אשר בנפשך תתנקש, ולדעת דרכי השם תבקש. ישרים דרכי ה' אין בם נפתל ועקש. ה' הלא הכית אותם לאמונה, בסאסאה בשלחה תריבינה. כי הפרש הלזה רצץ ועשק לאבי הנער זה ימים או שנים, כמספר מפקד הכסף אשר עזב באשמני‘, והנה הושב כספו במשקלו לאם הבנים, והאיש הזקן רצח והמית את אבי הפרש, ובא גואלו הקרוב וגם דמו הנה נדרש. ויהי כשמוע משה דברי הקול ושיחו, אז רפתה רוחו, ויקוד אפים ארצ’, ולא נתן עוד את נפשו עד כלה ונחרצה. ויאמר כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף, אחת דברתי ולא אוסיף. עתה ידעתי כי משפטך צדק, לכל אשר ימצא שם בדק. אם תמחץ, ואם תלחץ, כי תרפה את אשר לחצת, ותרפא את אשר מחצת, כן משפטך, אתה חרצת.

ועל זה העיר הערב חילו, וישא משלו, אם עושק רש וגזל תראה, אל תתפלא ואל תשתאה, ולא תאמר עזב ה' הארץ ואין ה' רואה, כי ה' הוא אלהי עולם, ויבא במשפט על כל נעלם.

ויענו כלם ויאמרו מה יקרו דברי הערב ומענהו, ובכמוה אמר הכתוב כל פעל ה' למענהו, וגם רשע ליום רע, כי אשר אין נעשה פתו' מעשה הרע מהרה, על כן מלא לב בני האד' לעשו' רע:


הפ' הד' בהבדל הרוחני, ממשפחת החברוני.


ויהי ממחרת היום השני ונשכים אל המקום אשר שם עמדנו, יען כי לשמוע חדשות ונצורות חמדנו, והנה עלה כליל העיר השמימה, סערת ה' חימה, כח קול המון הגשם הולך וסוער, ובים הספקות גוער, ואש מתלקחת ובלב השכל בוער, ורוח בינה מהרעיון יסוער, מפרק הרי התבונה, ומשבר סלעי האמונה, ואין איש עומד לנגדו, יגורו אלים מפחדו, כי רב חילו, וחרדת אלהים בזבולו, וכל העם נסו לקולו: ואומר אל אחד העם מה לעם כי יהמיון, ובתהומות המבוכות יכסיון, אחרי אשר מדשן המזמות ירויון, ואשמעה אחד קדוש מדבר לפלמוני, סורה שבה פה פלוני אלמוני, ונשמע מה היוצאת, אשר ברוב עצתה הלאית. ואומר אל רעי נרוצה נא אחריהם, ונשמע מה בפיה' מדבריהם, ונראה מה יהיו חלומותיה‘, ונסר שמה, ונעמוד מאחרי לחומה. בין בית אל ובין הרמה, צפונ’ וימה, נוכח בית המלך פנימה, ונראה והנה איש עומד על המגדול, וכרוזא קרא בחיל גדול, מי האיש אשר יגדו' גדר לכל רוחני ונשם, ולא יעצרהו הגשם, ומי האיש המהיר במלאכות, ילבישוהו לבוש מלכות, וירכיבוהו על סוס אשר רכב עליו המלך, יחד עשיר או הלך, וקראו לפניו ככה יעשה לאיש הידעוני, אשר יגדור בעד הרוחני.


הפ' הה' המדברי מתיעץ על צפונו, עם אוהבו נאמנו.


ויען המדברי ויאמר חי אדוני הנחלמי כי אותי כהיום ילבשו מחלצות, וקראו לפני אברך בראש כל חוצות, ועל פני כל העם אכבד בו, וידעו כל העם הזה אשר אנכי בקרבו, כי אתי טמון גדר הרוחני בחובו, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. ויען הנחלמי ויאמר אל תשמע כיום קולך, ולא תשא כעת משלך, כי לא לך לכבוד ולחכמה, יען כי עם הארץ לא הבינו עוד מזה מאומה. ופן יתנו אמרתך לשמה, ושחת מליצתך הנעימה, כמאמר החכם במליצתו התמה, משיב דבר בטרם ישמע אולת היא לו וכלימה, ועתה לו תאבה ושמעת, והשובת אל לבבך וידעת, כי החרישה בעת הזאת טובה יותר מהדרישה, ויותר תקבל שכר על החרישה, ממה שתקבל על הדרישה, עמוד נא והתאפק עד יחקרון מליו, ועד ההמון יבינו מעגליו, וכאשר קול המון הגשם יפרץ, אז תחרץ. ויען המדברי ויאמ' טובה עצתך, ולא אסור ממצותך, אך היה אתה לאבן בוחן לכל דברם, והסירות את לב האבן מבשרם. ויען אנכי אעשה כדברך, וה' אלהיך יהיה בעזרך:


הפ' הו' בתשובת הגדעוני, על דבר הרוחני.


ויען אבידן בן גדעוני, למשפחת הדני, ויאמ' הרוחני הוא אשר לא נמששהו, ולא יעיק לנו דרכנו עת נפגשהו, ולא יסתיר אור השמש במראהו, כי כשמו כן הוא בפס רוחני נכנהו, יען כי ברוח הוא, וכל אדם זך הראות חזה בו, עת יעטה לבוש גשם ספירי עלי ראשו ורובו, ואז בגדי ישע ילבישם, להראות על פי מדותיו כי יתגשם, אך איש חלוש הראות ילאה בהשגתו, בלתי אם רוח עועים תבעתו, עת יעמוד לקראתו, כמש"ה בחוקיהם, והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם: ויענהו הנחלמי ויאמר לא טובה השמועה, אף לא הגהת מזור ורפואה, כי לא עמד שכלך בזאת הידיעה. והלא תראה שיסוד הרוח, אשר בצלו אמרת לנוח, אם כי לא תואר לו ונראהו, ולא מקשה ונפגשהו, ולא ממש ונמששהו, עם כל זה הוא גשמי, יגיד עליו תפיסתו המקומי, כי הוא נתפס במקו' בעל שלשת המרחקים, כמו הנודות והשקים, ואף כי יש לו קול דפקי', מה שאין כל אלה החוקים, ברוחניים מניעי שחקים:


הפ' הז' בתשובת התימני, על גדר הרוחני.


ויען אליפז התימני, למשפחת הפוני, היושב בשבת תחכמוני, ויואל לבאר גדר הרוחני, ויאמ' להשגת הרוחני נחלץ חושים, יען כי המה בלתי נרגשים, בכלי החושים, כאחד המוחשים, אך זכי הנפשים, יעשו להם כוונים, בילידי הרעיונים, אשר עלי תולע הדמיון אמונים: ויענהו גם הוא הנחלמי ויאמר גם אתה לא צדקת, ומה לך כי נזעקת, מעניה ענתות ועד מיפעת, ותשם כל הכבודה לפניך למגרעת, כי השא השאת את נפשך להיות סוד עירין ואילי מעל לך למודעת, ותכביר מלין בלי דעת, התזכה בשפטך, בנפש בכל שאטך, שהדמיון הלזה המשותף לכל בהמה וחיתו ארץ, הוא יפרוץ פרץ, להיות יושב בשבת תחכמוני, יחד מבין עם איש ההמוני, בהשגת הרוחני, אין זה כי אם רעות רוח, וכל דורך בה לא ינוח:

וירא המדברי כי העתיקו מהם מלים, כי כל ממשל משלים, חזה לו מהתלים, ואין חזון נפרץ, אז יחרץ:


הפ' הח' מענה היאירי והתנצלותו, על אשר האריך למעניתו.


ויען ויאמר גר ותושב אנכי עמכם, על כן זחלתי ואירא מחוות דעי אתכם, הן הוחלתי לדבריכם, אזין עד תבונותיכם, והנה אין עונה אחריו מכם, ועתה הקבצו מתי המזמה, ושמעו עדי כל נושאי דגל החכמה, הטו אזנכם למליצתי כי נעמה, אביעה לכם רוחי להוציא לאור תעלומה, במהות הרוחני לאור' ולתומה, וזאת לכם למודעת כי כל דבר אשר גדרו נחפוץ לדעת, טרם נחקור על מהותו חייבי' אנחנו לחקור על מציאותו, למען לא נתע בכתיבתו, כי מי הוא זה אשר נפשו תפאר אחריו לאמר אני אציב גבול גדר הרוחני לאמיתתו, כח עוד אשר יספק במציאותו, בהיות כל גדר מסוג והבדל מיני ותחבר כאשר כגדר האדם נחבר, מלות מי מדבר, והיתה מלת מי סוגו העניני, ומלת מדבר הבדלו המיני, ואחרי שיספק במציאותו, איך ידע מהותו, ומה דמות יערוך לסוג הרוחני, ולהבדלו המיני, לכן האזינו ואדברה, ואת זה חזיתי ואספרה:


הפ' הט' ילך שולל לתומתו, בגדר הרוחני לאמיתתו.


נודע ביהודה, לתורה ולתעודה, כי על פי שנים עדים יושג מציאות הדבר ואמיתתו, הא' אם בכלי החושים נשיג אותו, הב' השכל יעיד על ישותו, ואחר שמציאות הרוחנים לא יושג בחושים, א“כ המה בשכל לבד נדרשים, ואשר יורבו על עוצם מציאותם, הוא סיבוב הגלגל ותנועתם, כי לא יתנועעו בלתי מניע, והוא הרוחני אשר עליהם אורו יופיע, ופי שנים לרוחניי' במציאות, תחת סוג אחר יושבות על מלאות, הא' המה הרוחניי' שוכני בתי חומר, כמו נפש האדם המשכלת, ונפש הגלגל הבלתי נבדלת. הב' המה בני אילים, מניעי הגלגלים, הנקראים בשם שכליים נבדלים: והנה כל גדר יבחן מפאת הדברי' למשיגיהם, לעומת מחברתם אל איכיותיהם, ואחר שכל גדר הוא תאר, והתארים יסובו גלילים, מהם מחייבים ומהם שוללים, המחייבים הם אשר יחייבו המשיגי' אל העצמות באמת ובתמים, כשאמרנו אנשי הכת הפלוני המה חכמים, ובשוללי' הם כאשר נשים המשיגי' מהעצם נבדלים. כאמרנו אנשי הכת הפלוני אינם סכלים, ותארים שוללים כאלה ננהיג אותם על פי מדותיהם. בדברים אשר לא יודעו לנו משיגיהם, ובהיות שאין לאל ידינו לדעת משיגי הרוחניי' למיניהם, א”כ איפה נתאר אותם בתארים שוללים משיגי עצמי הגשם ואיכיותיהם, ומי הוא זה אשר ידע כל עצמי הגשם למשיגיהם, הוא ילך בטח שולל בגדר הרוחניי' להבדליהם. ומה יקר תשובת ההגיוני, עת שאלוהו על גדר הרוחני, וישיבם לאמר תמצאוהו אחרי גדר הגופני:


ואז ישיר את השירה הזאת, למופת ולאות.

שְׁאָלוּנִי גְדוֹר גֶדֶר לְאִיש רוּחְנִי בְּמִשׁטָרָיו.

הֲשִׁיבוֹתִים בְּנוּ גֶדֶר לְאִישׁ גוּפְנִי וְהוּא אַחְרָיו.

ויהי כאשר כלה אמריו, וכלכל במשפט החקיר' את כל דבריו, וימהרו ויקחו איש בגדו וישימו תחתיו אל גרם המעלות, ויאמרו יחי אדון התהלות, רכב המדות המעילות, ואבי הסגולות, מקור המזמה, ומחצב החכמה, בך מצאה המליצה והצחות, עליות מרווחות, והֶדֶר המושכלות, עשתה לה בלבך מסלות, ויקחוהו וילבשוהו מחלצות, באבני נזר מתנוצצות, וקראו לפניו אברך בראש כל חוצות:


הפ' הי' המדברי יתן שיר ושבחה, כי היתה הרוחה.


ויהי כראות המדברי על ידו את הנזם ואת הצמידים, ועליו הלבוש והבגדים, והיקר והתפארת בו רוכבים צמדים, ויתן קול דודים, וישורר שיר ידידים, להודות ולהלל לאלהי היהודים:

נְדִיבֵי עָם      נְשָׂאוּנִי      עֲלֵי כַּנְפֵי      נְשָׁרִים.

אֲצִילֵי אוֹם      חֲשָׁבוּנִי      צְרִי חַיֵּי      בְּשָׂרִים.

וּלבוּשׁ מַלְכוּת      יְעָטוּנִי      כְּחָתָן אוֹ      כְּשָׂרִים.

מְתֵי מַדָּע      סְבָבוּנִי      רְחוֹב קִרְיָה      וּשְׁעָרִים.

יְדִידִים יִקְ–     רְאוּ אַבְרֵךְ      בְּרֹאשׁ חוּצוֹת      וְעָרִים.

צְבִי גִדְרִי      חֲשָׁבוּהוּ      לְמֵיטַב הַ–     גְדָרִים.

חְסִין יָהּ תַּ–     שְׁפִּיל רָמִים      וְתַגְבִיהַ      צְעִירִים.

קְדושׁ עֶלְיון      לְךָ יוֹדוּ      מְלִיצִים עִם      מְשׁוֹרְרִים.


 

השׁער הח' יורה נעלמים, בלשון ערומים.


הפ' הא' יום יוסד המעלה, אל החבל ואל הנחלה.


בעת ההיא יסד השר מוסדי הנסיעה, כי נפל לו חבל ונחלה בארץ המוריה, ויען ויאמר ראה נא המדברי מיום יבשו סעיפי המשובה, ונשברו ענפי האיבה, פרחו בינינו נצני רוח הנדיבה, גדלו והצליחו וגם עשו פרי האהבה, והן היום נוסדו מוסדי הנסיעה, כי יניעני זמני לעוף על כנפי רוח התנועה. ואני היום נחפז ללכת כמים מוגרים במורָד, לתאוה אבקש נפרד, ועתה אם נא מצאתי חן אצלך, אל נא תעזוב אותי כל ימי חיי הבלךָ, אגורה עולמים באהלךָ, נסעה ובלכה ואלכה לנגדךָ, כי כל עוד נפשי בי כבד אכבדך, כי אין גואל בלעדיך, אנכי אהי' לך לבן ואתה תהי' לי לאב ולמורה. תראיני חסדך וישעך תפרה, תנחני במעגלי צדק, לחזק כל בדק, להסיר ממנו דרך עצל כמשוכת חדק, שלמה אהי' כעור ממשש בצהרים, נגוע ורפה ידיא [כך מודפס במקור – הערת פרויקט בן־יהודה], והיה כי תלך עמי והייתי לי לעינים. ויען המדברי ויאמר הייתי כגבר אין איל, כי זקנתי מהיות לאיש חיל, ונלאתי לקום בעוד ליל, כי אזלת ממני יד החריצות, לתת מרוצה בחיל צבא המליצות, דורי נסע ונגלה כמים מוגרים במורד, ויומו מאד רד, וחבר המזימה נפרד, ועתה יעל האדון דרך גבולו, וה' יעננו בחילו, ויעמוד לגורלו, ואני על משמרתי אעמודה, ולא אעמוס על נפשי טורח משא העבודה ומעמס הנסיעה כי כבדה כי אם אל אלהי הרוחות נפשי ורוחי יפקוד, אנכי על גדיש אשקוד. הנה עד אגוע אסיר טומאתי, והיתה זאת מנוחתי, עדי עד פה יהי' מקום לגויתי, בקברי אשר כריתי:


הפ' הב' השר יבקש מועצה, לשום מסוה למליצה:


ויען השר ויאמר א"כ איפה לכה נכרתה ברית שנינו, ונדעה מה טוב בינינו, עת נשלח על פני השדה אמרינו, ויום נמתיק סוד בינינו, אז נשים סתר פנינו, ונראתה המסוה על לשוננו, וזר כי יבוא בתוכנו, כאשר ראיתי זה שנים או ימים, ערבי א' בא עם נעלמים, אשר בדה מלבו לשון ערומים, והוא סתר פנים ישים באותות ורשמים. אך שם הרבה אותותיו, לכן לא באתי בצל קורותיו, לעשות ענף ולשאת פרי מדברותיו. ואתה המדברי אחרי אשר באת בגבורות, שים כה אותות חדשות ונצורות, בשרד המחוגה מתוארות, מעטי הכמות וקצרות. והי' כן תהיינה מליצותיך במכתב נאמרות, ועל פני השדה תשימם דוברות, אז תסתירם בסתר המדרגה נעלמות ונצורות, והי' כי יראו אותם עמי הארץ עיניהם יראו זרות, ולא ידעו ספורות, ואני אבוא בגבורות, לחשוף יערות, ולהבין נסתרות, והיו לי לברות.


הפ' הג' השר והמדברי מעלמים עלומים, בלשון ערומים.


ויען המדברי ויאמר הן לו יהי כדבריך, אנכי אמלא אותות סתרך, כי בא בעזרך, שים לבך לכל אשר אני מראה אותך, כי היום יתמלא משאלתך, ושמתי אותותי אלה בקרבך, כתבם על לוח לבך, להניח לך מרגזך ומעצבך ויקח המדברי את מטה שכלו בידו אשר יעשה בו את האותות, ויכרתו עלי' שלש עשרה בריתות, כי לא ישכב עד ישים אותותיו –תות, בחרט אנוש חרותות. וילך המדברי אל ביתו, וירק את חניכי תבונתו, וישם אל המדבר פנותו, וימהר לעשות אותו. ויהי בבוקר ויבא אל היכל השר וארח לו, וכל יודעיו עמו סביב שולחנו, ויוציא את המגלה מפי אמתחתו, ויראם את כל בית נכאתו, פרי שכלו ותבונתו, מעשה תקפו וגבורתו, ציור הלוח ותבניתו, ככל משפטיו וחקותיו, לכל מבואיו ותוצאותיו, וכל מחלקות הלשון בה חרותות, ויקרא שמה

סימני לוח האותות השמות

סטנוב9.jpg

לוח האותות

יחיד מ“ב זו”נ פָּקַדְתִּי פקד פְּקָדַנִי פקד אותות הבנינים
א – – ב
רבי' מ“ב זו”נ פָּקַדְנוּ פקד פְּקָדָנוּ פקד קל – נפעל
ג – – ד
נוכח פָּקַדְתָּ פקד פְּקָדְךָ פקד פיעל – פועל
ה – –ו
נוכחת פָּקַדְתְּ פקד פְּקָדֵךְ פקד הפעיל – הפעל
ז – – ח
נוכחים פְּקַדְתֶּם פקד פְּקָדְכֶם פקד מרובי – התפעל
נוכחות פְּקַדְתֶּן פקד פְּקָדְכֶן פקד אותות הזמנים
נסתר פָּקַד פקד פְּקָדוֹ פקד מקור – עבר
א– – ב
נסתרת פָּקְדָה פקד פְּקָדָהּ פקד פועל – פעול
ג– – ד
נסתרי' זו"נ פָּקְדוּ פקד פְּקָדוּם פקד ציווי – עתיד
ה– – ו
נסתרות פְּקָדוּן פקד

הערה בביאור הלוח

אמר המעיר מה נכבוד נכבד זה הלוח ללמד בני יהודה קסת הסופר ודיקדוק לשון העברי בקצרה. כי הוא זה הבריח התיכון המבריח בדיקדוק לשון העברי מן הקצה אל הקצה כנודע לכל משכיל. ולמען ירוץ קורא בו אשיב ידי על דברי המליץ לבאר דבריו באר היטב. ונקל זאת בעיני המעין לכתוב דבריו כדברי הספר החתום:

ואומר נודע ביהודה שלשון עברית תחלק בעצם וראשונה לשלשת מחלקות והם שם פעל מלה. והנה נתן המליץ סימני' לב' החלקי' והם פעל ומלה. ובזה יוכר השם בלי סימן כלל. ונבאר בזה הדרך אשר דרך המליץ בהנחת הסימנים, ואומר כי המליץ לא העלים בסימניו אותיות השרשיות כי אם האותיות השימושיות ר“ל הנוספות. והנה בהיות השם נחלק ליחיד ורבים, לכן הניח הסימן על שם הרבוי והוא ציפר”ה 2 על האות האחרונה מהשורש להורות כי מיעוט רבי' שנים, ואין חילוק בין רבוי וי“ו תי”ו ליו“ד מ”ם, כי קל הוא להפריד כפי הרגל הלשון. ובהיות קצתם סמוכים כמו בֵּית ה‘, וקצתם מוכרתים כמו בַּיִת. לכן העמיד התקף אצל אות האחרונה מהשורש לאות ולסימן הסמיכות. וגם בזה אין חילוק בין יחיד ורבים זכר או נקבה. כי סמיכות הרבי’ יוכר מפאת ב' סימני‘, מפאת המקף שאצל האות האחרונה ומפאת ציפ’ 2 שעליה וסמיכות היחיד בא במקף לבד. האותיות הנוספות והם אי“תן המוש”ל ב“ך נתן סימנם כמספר מפקד כל אות הנוספ' מאותיו' הציפ”רה. ר“ל במקום האל”ף הנוספת תבוא ציפר“ה 1 ובמקום ה”א הנוספת תבוא ציפר“ה 5 ובעד האותיות הנוספות שמן אל”ף עד יו“ד תבוא אות הציפר”ה לבד במקומה. ומן יו“ד והיא בכלל עד קו”ף תבוא הנקודה לימינה להורות על חסרון האות אשר כמספרה מהעשיריות. ד“מ במקום נפתל ועקש תכתוב פתל ועל הפ”א ציפר“ה.5 להורות על על חסרון הנו”ן שמספרה חמשה עשיריות כמספ' הציפרה עם הנקודה. ובמקום החסרי' מן קו“ף ואילך תציג הציפר”ה במספרה עם ב' נקודות מימינה להורות שהאות החסרה היא מן המערכת הג' במספר שהם המאות. ולעולם תבוא הציפר“ה על אות השורש אשר מצד החסרה החסרה בראש בראש והחסרה בסוף, בסוף, כמו תפארת, וכתב פאר, ועל הפ”א והרי“ש תציג ציפר”ה:4 עם ב' נקודו‘. ה"א הנוספת תפרד לחמשה ראשים. ה“א היא ה”א הידיעה כמו הַבַּיִת הזה וסימנו l. עם נקודה מהשמאל על אות הראשונה מהשורש. הב’ היא ה“א הקריאה כמו הַדּוֹר אתם ראו, וסימנו 2. עם נקודה מהשמאל. הג' היא ה”א התמיה כמו הֲיֵאָכֵל טפל, וסימנו 3. הד' היא ה“א השאלה כמו הַהֵמִיר גוי אלהים וסימנו 4 הה”א היא הנוספת בראש או בסוף כמו הַצָּלָה, צְדָקָה, ותבוא על אות השורש אשר על צדם ציפר“ה 5. המ"ם תפרד לשני ראשים אם משרתת כמו ואוכל מִכָּל, או נוספת בראש או בסוף כמו מִקְדָשׁ ריקם. ותבוא במקומם על אות השורש אשר על צדם ציפרה.4 עם נקודה על ימינה. ונבדלים זה מזה לפי ביאור הענין: **הוא”ו** תפרד לד' ראשים. הא' היא המהפכת העבר לעתיד כמו וְשָׁמַרְתָּ ועשית וסי' 6. הב' היא המהפכת העתיד לעבר כמו וַיִּשְׁמוֹר משמרתי סימנו 7. הג' היא וא“ו החיבור כמו שור וָכָשֶׂב, סימנו 8. הד' היא הנוספת בסוף כמו בְּנוֹ בעור סימנו 6: השי"ן תשרת בראש כמו שַׁלָמָה אהי כעוטיה, וסימנו:3 עם ב' נקודות לימין: **הלמ”ד** תשרת בראש כמו לִצְבּוֹא צבא, וסי‘.3 עם נקודה א’ לימין. הבי"ת והכ“ף ישרתו בראש כמו ויך את האתון בַּמֵקל, כָּעֵת חיה, וסי' 2 וסי' הכ”ף.2 עם נקודה לימין. מספר הבנינים הם שמונה, וסימנם א. ב. כו' כבלוח הכל ממעל לאותיות השורש לצד ימינם:

חלקי הבנין הם לא יותר מששה, עבר מקור כו' כבלוח וסימנם א. ב. כו' למטה מאותיו' השורש לצד ימין כבלוח:

גופי החלקים הם לא יותר על תשעה, מב' נוכח נסתר, כו‘. וסימנם מונח פשטא כו’ ממעל לאותיו' השורש לצד שמאל כבלוח.

כנויי הפעלים הם לא יותר מן עשר. מב' נוכח נסתר כו‘. והסימני’ אשר יעמדו בגופי הפעלי' למעלה מהאותיו‘, המה יעמדו בכנויים למטה ג"כ לצד שמאל זה לעומת זה, מונח פשטא כו’ כבלוח, וזה שוה בשלשת החלקים ר“ל שם פעל מלה. וברצותך להרכיב הפועל עם הפעול, אזי תחברהו עם הכנוי כרצונך. רק תציג למעלה סימן הנדבר, ולמטה סימן הכנוי שתרצה. המלה תבא מבוארת כמו את כל, זולתי הכנויים, ושאר אותיות הנוספות משפטם כבקודם ולהבדילה. מהשם תבוא עליה גלגלO. לחסר איזה אות מהשורש ינקד עלי רביע כמו גַשׁ פגע בו. וְסַבּוֹתִי אני ליאש אזי יכתב בזה השורש שלם נגֹש, סבֹב, והרביע שעל הנו”ן והב' יורה חסרונם. ובזה נשלם ביאור הלוח. ואם בעל נפש משכלת אתה בין תבין אשר לפניך כי המליץ מיעט בסימני' ע"צ היותר אפשרי וחלקום במעל ובמטה ימין ושמאל למען יהי' להם מקום מרחב וגבר במסילתו ילכו איש אחיו לא ידחקון, וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה':

וליתר ביאור אציגה נא עמך במכתב זה שתים שלש תיבות בעבו' תדע איך להימין ולהשמאיל בזה להטיבך באחריתך. כי תכין לך הדרך להבין במלאכה האלקימ"יאה ובהפכת המתכותיים שהורה המדברי להשר בזה. שים פה. וברצותך לכתוב ושמרתיך בכל אשר תלך. אזי תכתוב השרשים של התיבות לבד לא הנוספות ותרחיב צעדי התיבות בעבור תוכל לתת לך רוכבי' עליהם הסימנים. והלוח תקח בידך אשר תעשה בו את האותות, ותהי' הכתיבה על זה התאר.

סטנוב7.jpg

שמר כל אשר ילךְ. והכלל תראה האותיות הנוספות מב' צדי השורש ותציג במקומם למושבותם הסימני' השייכי' להם ימין ושמאל מעלה ומטה כבלוח. ופעמי' יגיעו ה' או ו' סימני' בתיבה אחת ואז תרחיב צעדי התיבות כאמור ואם בעל נפש משכלת אתה תחליף לך הסימני' או תוסיף עליהם כחפצך. ובהגיעך כמכתב הזה אזי תכתוב במקו' הסימני' האותיות עצמם ותתיר הדבר אל חלקיו ואז תבין כל מעגל טוב ע"כ הערה:


הפ' הד' השר חוקר ודורש, לתת אות ומופ' לכל עיקר ושורש.


ויען השר ויאמ' ולמה לא העלמת העלם השרשי‘, באותות ובמופתי’, כאשר שמת מסוה לנוספי' ולמשרתים. ויאמר המדברי נקל לכל חוקר ודורש, לתת אות ומופת לכל שורש, כאשר עשיתי אני מציל חורש, לכל ענפי השורש. וכמו זאת הלשון תדבר נגידים, ולבעלי לשונו' שונות תרוה דודים, להיותם רוכבי' צמדים, בשפה אחת ודברים אחדים. ומי הוא זה אשר ערב את לבו לגשת אל המלאכה, נקל לו לעשות זאת המסכה הנסוכה, שמורה בכל וערוכה, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית עולם, להיות לו למחסה ולמסתור ולבא על כל נעלם. ועתה השר קח נא את ברכתי אשר הובאת לך למזכרת, כי תשית לראשך עטרת תפארת. והיתה זאת בריתי ביני וביניך לחוקת עולם למשמרת:


הפ' הה' המדברי ידבר נכבדות, עת ימתיק סודות.


ויוסף המדברי ויאמר לו חפץ השר לשמוע חין ערך ודבר גבורות, עוד ידי נטוי' להראותך חדשו' ונצורות, נגד כל עמך אעשה נפלאות, אשר לא נבראו בכל הארץ ולא נראות. כי אשים לדרך פעמי‘, לבוא עם נעלמי’, בלשון ערומי‘, את אשר כבר הי’ לעולמים. ואני זאת בריתי אות‘, לשום אות’ חותם תוך חותם, ולא יודע לאיש זר סוד הליכות'.


ועתה השר הואל ובאר עלי לוחות, מכתב פתוחי חותם מפותחות. ולקחת לכל אות האלפ“א בית”א חמשת חמשת אותות, כאשר הם בלוח חרותות, זה לעומת זה, מחזה מול מחזה. וברצונך תרום קרנם להעלותם עלוי אחר עילוי, כדי להשמר מפני סכנת הגילוי. והצגת למספר מפקד האלפי“ן אותיו' בכתב עברי, ולמספר הבית”ן תציב אותיו' בכתב ספרדי, והי' שנינוי המכתב לך לאות ברית בינך ובין ריעיך, עת תמתיק סוד ודבר מה יקרו ריעיך. ואחזה אני להיו' בריתי כרותה לשפתים, בשומי עוד בריח ודלתים, והי' למו כסות עיני‘, למען לא נסוג אחורים, ונחשף שולים, עת יהיו אמרינו להשמעות אזנים. ועתה אתה השר נגיד בריתי חכם חרשי’, ונבון לחשים, קח נא לכל אות עברית שלשה ראשים, והתויתם על מצחות האותיות הנדרשים. וזה לנו האות עת סתר פנים נשים, כי הקוטב אשר למולו יסובבו הרכב והפרשים, בתי הנפש והלחשים, שלשה מול א' נדרשים, והחפשים מול ב' נכבשים, והסימן והעברים שמו שלשה ראשים:


כתב עברי כתב ספרדי(רש"י) 2 הסתר
א א אאאאא
ב ב אאאאב
ג ג אאאבא
ד ד אאאבב
ה ה אאבאא
ו ו אאבאב
ז ז אאבבא
ח ח אאבבב
ט ט אבאאא
י י אבאאב
כ כ אבאבא
ךְ ך אבאבב
ל ל אבבאא
מ מ אבבאב
ם ם אבבבא
נ נ אבבבב
ן ן באאאא
ס ס באאב
ע ע באאבא
פ פ באאבב
ף ף באבאא
צ צ באבאב
ץ ץ באבבא
ק ק באבבב
ר ר בבאאא
ש ש בבאאב
ת ת בבאבא

הערה

הסתר הזה הי' נהוג מאז בין החכם האלהי מו' ישר מקאנדי‘, ובין תלמידו נאמנו מו’ זרח. ועתה הוסיף המליץ לתת מסגר על מסגר ותחת האותיות העבריות אשר הי' נהוג ביניה' הביא המדברי שלשת הראשי' ר“ל הנקודו'. וליתר ביאור אציגה נא עמך כמכתב הזה, והיתה לך למחזה. ד”מ ברצותך לכתוב זה שמי יצחק, אזי תציג לפניך הלוח, חמשת חמשת אותיות לכל אותיותיך, מהאותיו' אשר כנגדם בלוח כסדרם.

ותהי לפ“ז הכתי' ע”ז התאר.

ז ה, ש מ י, י צ ח ק.

אאבבא אאבאא, בבאאב אבבאב אבאאב, אבאאב באבאב אאבבב באבבב.

ובהיותו קל להגלות ליודעי זה הסתר, לכן בחר דרך לעצמו להמיר כל האלפי“ן בכתב עברי, והביתי”ן בכתב ספרדי ככתוב בלוחות. ואין עוד אלפי“ן וביתי”ן נראים במכתב כנ“ל בלתי אם שני כתבי' שונים עברית וספרדית. האותיות העבריות יעמדו למספר מפקד האלפי”ן למושבותם, והספרדיות יעמדו למספר מפקד

ז ה שׁ מ י י

הביתי“ן למושבותם ותהי' הכתיבה במשל הנ”ל ע"ז התאר וי וד ע הד בר ל מרדכי ו יגד לאס תר המל כה

צ ח ק

ו|תאמר א|סתר למ|לךְ בשם: ֶ

ולהעלים הענין עוד עשה המליץ לכל האלפי“ן סימן שלשת נקודו' ממעל לאות א' כזה א. ואשר איננו נקוד וטלוא הם ביתי”ן, והנה לא זו כי נשים מסוה על מסוה ומסגר על מסגר אף זו כי נקל מעלינו משא וטורח הכתיבה עת לא יהי' בידינו נייר חלק, אזי נקח אגרת כתוב' או נדפסת מאז יעבור עלי' מה מאיז' ענין שיהי' וכתו על ראשי האותיו' אשר נחשבום לאלפין, שלשת הראשים, ואשר נחשבים לביתי“ן נניח בלי שום נקודה. ויהי ד”מ בידינו מגלת ספר כתוב עלי'.

סטנוב8.jpg

ונרצה לכתוב המשל הנ“ל זה שמי יצחק, אזי נקח ראשונה מהנכתב חמשת חמשת אותיו' לכל אות מהמשל, ולהקל מעלינו משא ההטעי' נציג בנכתב נקודה אחת למטה בין כל חמש אותיותיו כמו הנקודה שבין הלמ”ד מן ויגדל לה“א דהילד, וכו‘. שהוא מכוון למספר מפקד עשר אותיו’ המכני' למלת זה. אחר תנקד ממעל לקצת אותיו' הנכתב לפי מספר האלפי”ן שבמשל במקומותם למושבותם, ותשיג המבוקש, או אם תרצה תכתוב אגרת אשר אמרי' תאמר על ב' פנים תדבר בנגלה ענין א', והרמוז בסתר ענין זולתו. וקל הוא למביני מדע:

אמר המעיר עוד אלמדך לשון נקיה וקלה תוכל להסתיר בה סודך עם ריעך אשר כמוך יודע בסוד זה הסתר, ולא יודע סתרך לאיש זר לעול‘. וזה כבר ידעת חילופי האלפ“א ביתו”ת אשר מאז ומקד’ כמו אל“בם, ואת”בש אי“ק בכ”ר, וא“חם ב”טע. ומחמת גודל פרסומם בהמון נקל הוא להגלות. לכן מן הראוי לשום מסוה ההעלם על פני זאת העלמה, ולא יכירה עוד כל יודעה מאתמול שלשו' כי כסתה פניה. וראה אל. במ. גנ. דס. הע. ופ. זצ. חק. טר. ישׁ. כת

אל. במ. גנ. דס. הע. ופ. כצ. יר. טק. חת. זשׁ ועשה כתבנית אשר אני מרא' אותך. תכין לך הלוח דא“לבם או את”בש וזולת כרצונך. אחר תבור לך אתה וריעיך אשר עמו תמתיק סוד איזה אותיו' ידועו' ד“מ זה שמי יצחק שזקח באלבם ותחליפ' עם האותיו' האחרונו' כסדר' ראשון מהזוג בראשון ושני בשני האחור לפנים ויהי' אלבם העליון הוא המסודר, והתחתון הוא הנחלף ואה השי”ן במקום התי“ו והתי”ו במקום השי“ן ויהי' חילוף הסידור התחתון לעליון שת תש זכ כז קר רק חי יח והי' הלוח הב' הזה לפניך ולפני ריעיך על הגאול' ועל התמור' בעת המכתב ובעת הקריאה וכיוצא בזה תעשה בשם אחר זולתו כאשר הוריתיך, רק שאחר התמור' יהי' הלוח מוכן לפניך ולפני ריעיך בעת המכתב והמקרא. ונקל זאת בעיניך, ועוד תוכל להעלים מכתבך על זה האופן, והוא תרכיב שני אלפ”א ביתות במכתבך ד“מ אל ב”מ, ואת ב"ש, ויהי האחד כתב ספרדי והאחד כתב עברי או יהי' האחד נקוד והב' בלתי נקוד. ויהי זה לאות ברית בינך ובין ריעיך. והיא קלה כמו שהיא:


הפ' הו' השר והמדברי יחדיו נועדו, יתלכדו ויתפרדו.


ויהי הם הולכי' הלוך ודבר, איש יחד פני רעהו מליצה לחבר, ובדמי הצחות כגבורים בנסים, והנה רכב וסוסים, אנשי צבא ודגלים ונסים, ויבהילו את השר לעזוב מאויי זממיו, ולשום לדרך פעמיו, לתתו אל החבל ואל הנחלה אשר נפל בעצומיו. וילך השר ויפול על צוארי המדברי ויבך עליו בכי ואנקה, עד רוחו בקרבו נבקה, והוא מצעק אבי אבי רב השלמיות והמדות, צמרת המעלות הנכבדות, וחורש מצל לכל התבונות החמודות, גואל המליצות ומבין חידות, התהלכת בתוך אבני אש פלדות, עד כי בכל מדע מצאת עשר ידות, מאסף החכמות אל עבר הסודות. והן היום אתה לוקח מעל ראשי איש חמודות, לכן אלבש חרדות, תחת בגדי חמודות, כי עבשו פרודות, תחת מגרפות הידידות, אמותה הפעם אחרי ראותי אותי נפרד ממקור התעודות:

ולא יכול השר להתאפק לכל הנצבי', ויצו שחקי מזמותיו ממעל לתת שיריו הערבים, אף ענני עיניו ירעפו רביבים. ויקרא בשם המדברי לכבוד ולעטרת, ונפשו קשורה בנפשו לשם ולתפארת, והיתה זאת למשמרת, בהיכל המדברי למזכרת:

יְצַו חַסדּו      עֲלֵי דודוֹ      קְשׁוב פִּידוֹ      בְּעֵת יִקְרָא.

צְרִי מִלִּים      חֲבוֹשׁ נֶחְלִים      עֲנֵה שׁוֹאְלִים      שְׂפַת בָּרָה.

חֲקוֹר סִתְרָה      בְּכָל נִבְרָא      וֵתן סַחְרָהּ      לְעַם נוֹרָא.

קְרָא עֶזְרָה      לְיוֹם עֶבְרָה      וְצַו סִתְרָה      לְעֵת צָרָה.


ויוסף השר שאת מליצתו, באהבתו אותו.

יָאִיר חֶ–     מְדַת לֵב יוֹם נִ–     רְאוּ נִצָּנֵי

מְלִיצָתְךָ רָ–     עֲשׂוּ מִפְּנֵיהֶם      מְתֵי הַחָכְמָה.

צָהְלוּ רַ–     עֲיוֹנָי יוֹם בֹּ–     אֲךָ כִּמְשׂושׂ הַ–

דְּשָׁאִים עֵת הַ–     סְּתָו חָלַף לוֹ      וּבָא תּוֹר חַמָּה.

חָרְבוּ מַע–ְ     יְנֵי בִּין יוֹם      פְּרִידָתְךָ כִּי–––

יִנְבוֹל עָלֶה בַּ–     סְּתָו אוֹ עֵת חוֹם      וְהִיא לֹא גֻשְּׁמָה.

קֵרְבַנִי לְבָבִי      אוּלָם      יְרַחְקֵנִי      צַ–––

עֲדִי לָכֵן אֶעְ–     זְבָה לָךְ לִבִּי      בְּנָסְעִי      קֶדְמָה.

הָהּ      לַיּוֹם      שֻׁ–     דַּד      אֲדַרְתּוֹ

     חָשַׁךְ      תָּאְרוֹ כִּי בָא אוֹרוֹ

לִבִּי      יִכְמַר      רוּחִי      יֵימַר

     עֶת בּוֹא זִכְרוֹ      נִפְרַד עֶזְרוֹ.

וַאֲנִי      אֶדְמֶה      בּוֹאֲךָ      אֶמֶשׁ

     צֵאת הַשֶׁמֶשׁ      בִּיפְי הַדְרוֹ.

יִדְמֶה      צֵאתְּךָ      בּוֹא הַשֶׁמֶשׁ

     כִּי בָּא אוֹרוֹ      מָגֵן עֶזְרוֹ.

תם ונשׁלם שבח לאל בורא עולם


אגרת קול הקורא

אמר המעיר הנה מקו' אתי להעביר קול במחנה העברי' ואומר להיות גלוי וידוע לכל דורש ומבקש לדעת חדשות ונצורו' שנהג המחבר בסדר חלקי החיבור כמנהג חז“ל דהוו אחרי מלת' דבדיחות' ואח”כ פתחו בשמעת‘. והנה החלק הב' מזה החיבור דרכו בקודש. לשבץ משבצות האגרות הצחו’ אשר בין השר והמדברי באו בהם שו“ת נפלאו' ודבר היקר מכל חומר בקודש. וראיתי לפרוט בזה קצתם לידע ולהודיע על מה זה הטבעו אדניו. הא' היא אגרת באר עשׁק אשר בה התעשק בהגדיל מדורת ההתוכחת בדקדוקי סופרי‘. הב’ היא אגר' המסור' אשר תורה דרך במסור' סיג לתורה. הג' ישבי' בצחצחו' לדע' לעות את יעץ דבר מענין הצורו' הנפרדות. ויוכיח לאדם דעת במופתי הגיוניי מציאות הרוחניים. ומציאו' הסבה האשונה הקדומה המחויבת המציאות בבחינת עצמה וכל זולתה מכחה נבראו מאפס ליש. והיא שלמה תכלית השלמות מתאחדת עם שלמיות' באחדות גמור ושאיננה גשם ולא כח בגשם. אחריו יאיר נתיב ללכת דרך יושר בענין הבחירה והידיעה. וההשגחה הכוללית והפרטית והשכר והעונש. וענין הנבוא' ור”הק ושאר עיקרי הדת ונתגלגל' בזה קצת ביאורי' וגדרים לקצת המלות אשר הועלו על שפת חכמי האמת והכל בכתב מיד ה' עליו השכיל אשר לקח מפי דברי הגאוני' ז“ל שקדמוהו. הד' יורה דרך לישרים בלבותם להבין אמרי בינה בדברי הרב המורה אשר כל הדב' הקשה ממנו יביאנו עד כור בחי' ההגיון לפחת עליו באש פהם עד יצא כנוגה צדקו. ה”ה וישועתו כלפיד יבער לבאר הגדר העצמי במהות הנפש לכל מחלקותי‘. מציאותה וחיותה ונצחיותה והתעדנה באור ה’. ופי שנים למחבר הלזה בביאורו. ה“א אשר לקח מפי' ספרי' חדשים עם ישני'. וה”ב הוא אשר לקח מתנות באדם מן החכם האלהי הרבני המפורסם אשר שמעו בכל הארץ. והנם סמוכי' לעד במופתי' הגיוניים. וזה החלק פי מחברו יקבנו בשם ספר הנפש. ה“ו יקרא בשם ספר המדות, יען מדובר בו נכבדות, איך ינהל השכל המושל בכל קניניו את נפשו על פי מדותי' ויאחז צדיק דרכו איזה דרך שרה בין שני המדות ההפכיות. ועל הכל העיר המעיר בצדק ועשה להם סמיכות מדברי חז”ל כללו של דב' שהלך מחברו בזה הדרך הרב המורה וכוזרי ובעל חובת הלבבות ז“ל. אולם החל' הג' מזה אשר פיו יקבנו בשם גדרי' ואמרת אלוה בו יבאר המליצה האלהיית ושיחה שמלאכי השרת משתמשים בה כי כל הדבר הקשה אשר ידובר בו ית' והמה בכתובי' יפרשם המחבר בגדריה העצמיו', למען לא יעצרהו הגשם ח”ו. ועוד לאלו המלים כי נמצא תי' שני ספרי' והמה בכתובים הא' הוא ספר האוקלידוס הנעתק מלשונות העמי' אל לה“ק. ללמד בני יהודה קשת ההנדסי בלשון נקיה וקלה בלימוד מסודר כמו שאמר החכם סדר המליצה הוא חצי מליצה. ואחרון אחרון חביב הוא ספר השרשים המבאר כל שרשי לה”ק וטעמם ונימוקם עמם. ומבאר מספר מפקד הבניני' לכל שורש ושורש ומי הוא זה יוצא ומי העומד ומספר המשקלים בכל שורש. ומי מהם הנוטה בכנוי וסמיכות ועתה מי הוא זה אשר רוח נדיבה תתמכהו יבוא נא על החתום ועל הגלוי לקבל ספר במקח כאשר עשו אתו רבי' מהנגידים, תהי משכורתם שלימה מעם ה' והי' מעשה הצדק' שלו‘. דברי המעיר ונואמו, דור’ טוב לעמו:

מעת שמה החכמה כסאה על גפי מרומי תבל, שלחה אל כל בנות החיל, לנערות המליצה, ולעלמות המשל והחדה, ואל כל בנות השיר, ותבאנה ותשתחוינה ותהיינה לה נושאי כליה. גם כל איש חכם לב הנוסע תחת דגלה, הבנות האלה בנותיו, תשאבנה מי תבונות בכדיהן משוקת חכמתו, להשקות בחירי עם ומטיבי טעם. גם כל חולה רוח וסר טעם השם מתוק למר, כי ישתה מכדי הבתולות היפות האלה ימתקו המים, ובאו בו המים ונרפא. וזה מעש' ספר החזיון ילמד מוסר באורח שיר, ותוכחת במסלול המליצ‘. ואם אמנ’ אפס קצהו ראיתי וכלו לא ראיתי. בינותי כי מגמת מחברו ששמו פלאי, להמתיק מוסר במתק מליצתו, ותוכח' בנועם שירו. ומאשר יקר בעיני זה הדרך אמרתי משירי אהודנו, ואומר

מִדּוֹר שׁוּעָלִים בָּאְרָיוֹת יִבְעָטוּ.

מִדּוֹר אוֹהְבֵי מוּסָר יוֹם יוֹם יִמְעָטוּ.

אַל תֵּחָת אִישׁ חָכָם תָּעוֹז כַּשַּׁחַל.

קַח כִּנוֹר הָשְׁמִיעַ בַּשִׁיר קוֹלֶךָ.

אָז רַבִּים יִשְׁתּוּ מִמַעְיָן שִׂכְלֶךָ.

מִצִּנּוֹר בִּינוֹת הַשּׁוֹטֵף כַּנַּחַל.

סַמִּים לָמַּרְפַּא לֹא אֶל חֵיךְ יִתְעָרָבוּ.

בַּיַיִּן יִתְאַדָּם כִּי יִתְעָרָבוּ.

נוֹתֵן בָּכּוֹס עֵינוֹ חִישׁ יִבְלָעֵמוֹ.

כֵּן חָכָם מוֹכִיחַ בּוֹזֵי תּוֹכַחַת.

בָּשִׁיר כִּי יִפְתַּח פִּיו יַשִּׂיגוּ נָחַת.

וּבְנַחַת שִׁירוֹ מוּסָר יַשְׁמִיעֵמוֹ.

אַתְּ חָכְמָה חֶמְדַת לֵב אַתְּ טוֹבַת טַעַם.

לָךְ מָשָל לָךְ חִדָה לָךְ שִׁירֵי נוֹעַם.

שִׁירֵך מַה רָם בּוֹ בָּחְרוּ אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ.

בּוֹ יָשִׂישׂוּ לֵב יָאִירוּ עֵינָיִם.

כָּאוֹר שֶׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמָיִם.

וּכְנֹגַה יָרֵחַ בַּחְצִי הַחֹדֶשׁ.

גַם בִּנְפוֹל תַּרְדֵמָה מַחְזֶה חָזִיתִי.

בַּגֵּיא הַחִזָּיוֹן סֵפֶר רָאִיתִי.

בּוֹ שִׁירִים וּמְלִיצוֹת יַחְדָו כּוֹנָנוּ.

רַבּוֹת הִשְׁמִיעַ וּשְׁמוֹ לֹא הוֹדִיעַ.

קַו אל קַו אֹמֶר אֶל אֹמֶר יַבִּיעַ.

יַד סוֹפֵר מָהִיר יַד אֳמָן עָשָׂנוּ.

מַה יָפִית חָכְמָה כַּיוֹנִים עֵינַיִךְ.

הָסִירי הַמַּסְוֶה מֵעַל פָּנַיִךְ.

נֶחְזֶה בָּךְ שׁוּלַמִית אֵין בָּךְ מִגְרַעַת.

סִכְלוּת בּוּשִׁי וּרְדִי וּשְׁבִי בַּשֶּׁפֶל.

הִסְתַּתֵּרִי וּשְׁמֵךְ כַּסִּי בָּאוֹפֶל.

כִּי כָל יֶשּׁ לָךְ תֹּאכְלֶנּוּ הַתּוֹלַעַת.

עַל כֵּן בַּעַל חִזְּיוֹן אִישׁ הַסֵּפֶר.

הֵן חָשַׁבְתָּ טוֹב לָתֵת אִמְרֵי שֶׁפֶר.

אֵיךְ הִסְתַּתַּרְתָּ לָמָה שִׁמְךָ פֶּלְאִי.

אַךְ מַה אֶשְׁאַל וּדְמוּתְךָ בּוֹ חָתָמְתָּ.

וּמִי לֹא יָבִין מֵאוֹתוֹת בּוֹ שָׂמְתָּ.

מִי הַצּוֹרֵף מִי עָשָׂה אֶת הַכֶּלִי.


הקטן בישראל, נפתלי הירץ וויזל.


סטנוב10.jpg

סטנוב11.jpg

סטנוב12.jpg

  1. מילים לא ברורות – הערת פב"י.  ↩

  2. המערכת לא מאפשרת בשלב זה כתיבה בכתב רש"י. האותיות שצריכות להכתב בכתב זה אינן מודגשות.  ↩

המלצות קוראים
תגיות