רקע
אהוד בן עזר
המחצבה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: אסטרולוג, מהדורה שנייה; 2001
המחצבה תמונה.jpg

פרק א: השעות הנוספות של משה דויד

משה דויד הוציא פנקס דהוי מכיסו. סיכם, הִשווה, ומצא לזכותו מיספר שעות רב יותר מאלה שרשם ניסים לוי בתלוש-התשלום. הלך אל ניסים ושאל אותו:

“מדוע נפלה טעות בחשבון?”

“שום טעות,” ענה ניסים, “רק החלומות שלך מהרשימות המחוּרבּנוֹת שלך.”

“אתה תתחרט על המילים האלה, אני אלך לאדון רבּינוביץ להתאונן עליך!”

“תתאונן.”

רבינוביץ הוא מנהל-העבודה במחצבה. בא אליו משה דויד, לקח רבינוביץ עיפרון, בדק ביומן וקרא לניסים לוי.

בא הלה וצחק: “אני לא מבין איזה מין פועל אתה, משה דויד. מאה וחמישים איש עובדים במחצבה, אצל כולם חשבון השעות בסדר, רק לך יש כל חודש עניינים עם הכסף. תגיד לי – מדוע אתה חושב שכולם מרמים אותך?”

משה דויד שותק, רבינוביץ בודק שוב את החשבון ולפעמים מגלה טעות. ניסים אומר לו: “מה אני יכול לעשות? קודם הוא שוכח להודיע שירשמו לו שעות נוספות, ואחר-כך בא עליי בטענות!”

לעיתים אי-אפשר להוכיח את החסר, ומשה דויד מפסיד ואף זוכה למבטי-לגלוג ולכינוי “טרחן”.


ניסים לוי הוא סגנו של רבינוביץ, ומשה דויד – פועל פשוט. שניהם יוצאי עיר אחת ושכנים בכפר העולים הסמוך למחצבה. תפקידו של ניסים לוי – רישום שעות-העבודה. בסוף חודש מקבל כל פועל תלוש-תשלום. רוב הפועלים אינו מעיפים עין בתלוש ובוטחים בניסים שלא יקפח שכרם. רק למשה דויד יש תמיד “עניינים”.


פרק ב: וידוי אילם לפני רבינוביץ

לאחר העבודה פגש רבינוביץ במשה דויד ושאל אותו: “מדוע יש לך תמיד מריבות עם ניסים לוי, הרי אתם מאותה עדה ושכנים. למה אתה לא מאמין לו? מה הריב ביניכם, תגיד לי?”

משה דויד שותק ומהרהר:

"אתה בחור טוב, אדון רבינוביץ, אבל אתה אשכנזי ואינך יודע דבר מן העניינים הפנימיים של העדה. אתה מבין רק מה שעיניך רואות ואין לך חוש להבין מה שהעיניים אינן רואות. אתה אומר תמיד: ‘יהיה טוב, יהיה טוב, הכל בסדר. חבְרֶה, התאמצו עוד קצת ותעבדו.’ ואנחנו מתאמצים עוד קצת ועובדים, או רק עושים את עצמנו כמתאמצים. העיקר שייראה לך הכול בסדר ולא תגלה את השינאה בתוכנו.

"מה אתה יודע על העניינים שביני לבין ניסים לוי? האם הרגשת פעם את הטעם להיות פועל אצלו? לא. האם לקח ממך את ציפורה? לא. ומניִין לך מי היא ציפורה. לפעמים אתה בא לביתו בענייני עבודה, יושב ושותה תה. תיארת לעצמך כי האישה המגישה לך את התה היתה פעם אישתי? אולי סיפרו לך במקרה שעבדתי אצל ניסים לוי בחנות-הבדים שלו בחוץ-לארץ. למה אתה לא חוקר על הנקמה שהוא עושה בי עכשיו? עליך לדאוג שיהיה צדק בין הפועלים במחצבה. מה לעשות שאתה אשכנזי ואינך מבין מה מסתתר מאחורי המילים המנומסות, הכבוד והכנסת-האורחים שאנו נוהגים זה כלפי זה וגם כלפיך. פה, בישראל, צריך שיהיו יחסים אחרים בין בני-אדם. ומי שהכוח בידו, לא די שהוא ישר אלא צריך שיהיה גם חכם. אני לא שונא אותך וגם לא חושב שיש לך משהו נגדי. להיפך, ראיתי שרצית לעזור לי, רק הצרה שאתה לא יודע איך. לבסוף, מתוך תמימותך, עוד תעשה אותי טיפש בעיני הפועלים במחצבה. אתה מתעצל לבדוק מה מתרחש ביני לבין ניסים לוי. נוח לך לסמוך עליו. רק שיהיה שֶקט, והכל בסדר, וּלך חיים קלים ומלאכתך נעשית בידיו. לולא הייתי בא ומתאונן עליו לפניך, האם היית חוקר מה עשה ברישום שעות-העבודה? עכשיו, שהבאתי אליך את טענותיי הצודקות, תתחיל לכעוס עליי משום שהפרעתי את השקט, ואני מבלבל לך את המוח והורס את האגדה היפה שהכול בסדר במפעל. אך איך לך ברירה וכל זמן שאתה מנהל-העבודה עליך לעשות דין-צדק בינינו, אף כי אתה אוהב-שלום ורודף-שלום וסובל כל פעם שעליך להכריע לכאן או לכאן.

"עכשיו מכֶּה אותך ליבך על שכעסת עליי ועל שניסית להתחמק מן האחריות המוטלת עליך. אתה מרגיש שמשהו לא בסדר, אפילו אינך מסוגל להבין, ולכן עומד לפניי ומנסה לפייס אותי ומתעניין בי ומקדיש לי תשומת-לב. מה התועלת אם אסביר לך? אתה לא יודע מה הרגשתו של אדם שכבודו נפגע. בפניך יכולים הפועלים לצעוק את כל הקללות העולות בדעתם, ואתה רק תחייך אליהם ולבסוף תצפצף על כולנו. אולי אתה צודק. ונקמתך היא שאינך נעלב לעולם. לוּ מישהו היה לוקח ממך את אישתך, ודאי היית מתחתן מיד עם אחרת, שוכח הכול והולך בערב לשחק קלפים עם מי שעשה לך כך. כי אתה מודרני ולא שׂם גרוּש על הכבוד של המשפחה, ואם אתה רואה ברחוב בחורה צעירה ונאה, מיד ליבך מתחמם עליה ואתה חושב לך: ‘לעזאזל, לוּ היה לי די כסף, הייתי עוזב את האישה והילדים ובורח עימה עד קצה העולם.’ אבל גם לך אין די כסף, ולכן אתה ממשיך לעבוד במחצבה וחייך מחוּרבּנים בדיוק כשלנו, אלא שהם מחוּרבּנים בצורה אחרת.

"אתה רוצה לדעת כיצד הכריח אותי ניסים לוי לוותר על אישתי לטובתו שעה שעוד הייתי עובד בחנות שלו? ואם אסַפּר לך על האִיוּמים שאיים עליי, וכיצד סידר שתבוא כל יום להביא לי את ארוחת-הצוהריים לחנות, וכיצד היה מנסה למשמש אותה בבואה עם הסירים ואני לא יכולתי לומר מילה, מפני שהיה בעל-הבית שלי ועשה לנו טובות גדולות. איך הייתי מעֵז לקום ולהעליב אותו והוא עושה את הכול רק מתוך צחוק? צחוק! האישה שלי היתה מתגלגלת מצחוק בשל הדיגדוגים שהתחיל לדגדג אותה. והוא פיתה אותה במתנות, בילבל עליה את דעתה, והיא לא הסכימה לחדול לבוא כל יום בצוהריים לחנות, ועוד היתה עוברת על-ידי מקרוב ומביטה אליו ומחכה, עד שהרגיש גם הוא.

"מה אני אסַפּר לך? הנה אתה עומד ומביט בי ואינך יכול לתאר לעצמך שכל הימים אני לא חושב אלא על ידו של ניסים לוי שהיתה ממשמשת בה, זו היד שמחסירה ממני עכשיו את השעות הנוספות ברישום-העבודה. ומה אם אקום ואצעק לך בפניך את כל הנבזוּת שלו? התדע לעזור? לא. תלך ותעשה את העניינים גרועים יותר. תדבר עם ניסים לוי, והוא יצחק ממך בליבו, או יקרוץ קריצה ממזרית שעה שאתה אומר מילים טובות, ופתאום תרגיש את עצמך טיפש בפניו. לבסוף יסַפּר לכל הפועלים שאני מתאונן עליו ומבקש ממך לעזור לי להחזיר אליי את אישתי הראשונה, ויֵצא עליי צחוק גדול בכל המחצבה. ומה עוד תוכל לעשות? תבקר בכפר אצל העובדת הסוציאלית ותבקש ממנה לעזור לי. מפני שאתם מודרניים וסידרתם לנו רפואה על כל צרה. רק שיש צרה אחת איתכם – שאין לכם די חוכמה להבין את הצרות שלנו. התוכל לתאר לעצמך את השם שיֵצא עליי בכפר אם יֵדעו שהעובדת הסוציאלית הלכה לבקש שיעזרו לי? מוטב שאקבור את ראשי ארבע אמות באדמה ורק שלא יֵדע איש מהם על הצרות שלי. אתה מבין? לא. מדוע שתבין? הרי אתה חושב שכל חיינו הם חומר בשביל החוכמה המטופשת שלכם. ואולי טוב שלא תדע מה מתרחש אצלנו ולא תעשה שטויות. תהרוג אותי, אבל לא אוֹמַר לך דבר שיכול לעורר את רחמיך עליי.

“אתה מבין את השתיקה שלי? לא. אסור לי להסביר לך. אתה תוכל להתערב בעניינים שלנו רק בשעה שתבין בעצמך. אַל תחשוב לך שאתה… אתה שווה בדיוק ככל אחד אחר מאיתנו. וכל ידיעותיך והשכלתך אינן נותנות לך זכות להתגאות עלינו. רצית להשתתף איתנו? בבקשה, בוא ותהיה אחד משלנו, אך בלי להביט עלינו מגבוה ולחשוב שאתה חכם יותר, ואז – כל הכבוד!”


כך עמד לפני רבינוביץ, מהרהר בינו לבינו ואינו מוכן לגלות אפילו שמץ מכל המתרחש בנפשו, ומשינאתו לניסים לוי.

מביט בו רבינוביץ ומרגיש כי הלה מתענה ואינו רוצה לגלות ליבו לפניו ולסַפּר לו מה מעיק עליו. והוא מהרהר: “אולי יש לו משהו עליי?” ואומר:

“משה, הרי אנחנו ידידים, ואתה יודע שהיחסים בינינו אינם רק כך שאני מנהל-עבודה ואתה עובד אצלי. אם יש לך משהו עליי – אמוֹר! לא איעלב ולא אשמור לך טינה. תגיד ‘דוּגרי’ מה שיש לך.”

חושב משה דויד: “‘דוּגרי’, ‘דוּגרי’! זאת רק מילה שלכם האשכנזים, ולא שלנו. ובכלל אי-אפשר לדבר איתכם. כאשר רומזים – אינכם מבינים. וכשאתם מדברים ‘דוּגרי’, אתם מקלקלים את הכול. המילים שלך הן רק תחבולה כדי להתחמק ממני, מפני שאתה יודע היטב כי יש דברים שאי-אפשר לומר אותם – ובדרך זו אתה פוטר עצמך בקלוּת גם מלחשוב עליהם. יש לכם המצאה מצויינת: ‘דוּגרי!’ – ולכן אתם כה משעממים – ותסלח לי, אפילו שרק אני חושב זאת – לכן אתם גם ניראים מטוּפּשים כל-כך.”

והוא אומר לרבינוביץ: “אין לי שום דבר עליך. אתה אדם טוב. הלוואי כולם כמוך.”

רבינוביץ מרגיש היטב כי משה דויד מדבר בלב ולב, והוא מפטיר כלפיו “שלום” חטוף ומסתלק. הוא משוכנע שהלה שומר לו טינה, וכועס כפליים – לא זו בלבד שלא הצליח לעזור, גם הלך והסתבך בדיבוריו בעניין שאין הוא יורד לשורשו.


פרק ג: “איפה החיים שלי? בלי טיפה של אהבה.”

הולך משה דויד הביתה בגמר יום-העבודה ומתרחץ. באה חליפה אישתו ומגישה לו את הארוחה.

“אישה,” הוא אומר לה, “האוכל שלך מלא מלח היום.”

“זה הראש שלך מלא מלח,” היא עונה לו וזורקת את המכנסיים על הילד המתרוצץ בחדר וחצי-גופו התחתון ערום. “תלבש כבר! יַא מרטיב שכמוך!” צועקת עליו.

הילד פורץ בבכי, רץ ומושך את השמיכה מן המיטה ונופלת הכביסה הנקייה על הרצפה שלא נשטפה זה יומיים. מתמלאת חליפה חימה כרוצח ותופסת את הילד בשתי ידיה ומטיחה ראשו אל דופן המיטה. נבהל משה דוד, מוציא בכוח את הילד מידיה ומשלחו החוצה.

“לֵך, לך, לך רחוק! תשחק עם החברים שלך ואל תבלבל את המוח לאימא שלך.”

בורח הילד מהבית כל עוד נפשו בו, וחליפה ניצבת מול בעלה, נושמת ונושפת כאילו הפסיקוה באמצע תאוותה.

“חמוֹר!” היא קוראת אליו.

“שיתקי!”

“חמוֹר! אין לי כבר כוח מהממזרים שלך!”

“איך אַת יכולה לדבר כך, אישה? איך אַת יכולה לדבר כך על הילדים שלך, שבאו מעצמך? תתביישי!”

והוא חוזר אל האוכל הצונן שעל השולחן ומנסה להמשיך בארוחה, אך אינו יכול. מזיז הצידה את הצלחת, תוקע מרפקיו בשולחן ותומך ראשו באגרופיו. מביטה חליפה בשתיקה רגעים אחדים ולבסוף אומרת:

“דבּר!”

ומשה דויד שותק.

“דבּר, דבּר אליי! מה יש לך עליי? אני לא יכולה לראות אותך יושב כך. אתה צריך לאכול אחרי יום-העבודה שלך, לא יהיה לך כוח, אתה שומע?”

ומשה דויד שותק.

מפילה חליפה את עצמה על המיטה ומתייפחת בקול רם. טומנת ראשה בכר ורק אחוריה הגדולים בולטים כלפי מעלה. "מה אַלְלַי לי? מה אללי לי? יַא, יא, על חיי. חרפה. יא, יא, על חיי. חרפה. אללי לי. אוּ, אוּ, אוּ – "

הופך משה דויד את ראשו ומביט בה. “היא אישתי?” משיב לעצמו: “היא אישתי, היא אישתי, היא אישתי.” חליפה מכה בשני אגרופיה במזרן וראשה משתקע בתוך הכר כמבקשת להיכנס לתוכו. חלוקה המרוט נמשך למטה תוך כדי מאמציה ונחשפוֹת ירכיה השמנות, גבהּ ותחתוניה הבלתי-נקיים. מסתכל משה דויד בבשר המגושם ומהרהר: “אלוהים, האם אני פה? ואלה הרגליים של אישתי? ואיפה הימים שהייתי מלטף את הרגליים הנאות של ציפורה ומעביר ידיי על האחורַיים שלה עד שבא ניסים לוי וחטף אותה ממני? במה אני אשמתי? במה אני בגדתי שכך עלה לי? איך אני מאמין שאוכל לאהוב את הרגליים האלה בעוד שמחשבותיי נושאות אותי רחוק, רחוק? אוֹי, אוי, איך חלפו הימים הטובים שלי עד שאני עכשיו כאילו שקוע בצוֹאה עד צוואר.”

מרגישה חליפה שהוא מביט אליה, מפסיקה מבכייה ורוטנת לתוך הכר:

“ממזרים! הכול ממזרים! כל העולם, וגם אנחנו, ובייחוד הילדים שלך!”

“שקט! שקט! אישה!” צועק הוא, “אהרוג אותך אם אשמע עוד פעם שאת מדברת כך!” והוא קם ועומד מולה, ידיו רועדות ועיניו מביטות בה בחמת-רצח.

חליפה מציצה בו מפינת המיטה ומיד מנמיכה קולה עד שהוא נהפך שוב ליבבה ארוכה: “וַי, וַי, וַי לי על החיים המסכנים שלי. וַי לי, וַי לי, איפה החיים שלי – בלי טיפה של אהבה.”

מתרכך ליבו של משה דויד והוא יושב על המיטה ומעביר ידו על עורפּה ומלטף ועובר על גבהּ עד שמגיע לשוקיה ומדגדג בהן, והיא – שריריה מתרפּים ונוהמת בתוכה מהנאה, תופסת בידו ונצמדת בכל כוחה אליו ונעשית רכה, רכה, כה רכה עד שניתן לשקוע בה. מתעורר עליו יצרו, ממהר וסוגר את הדלת והתריסים, מחשיך בחדר, והוא מהרהר בליבו: “אוֹי ממזרים, אוֹי ממזרים כל העולם, וגם אני, ובייחוד הילדים שלא הייתי צריך אותם ולא רציתי בהם. איפה הילדים שאני הייתי רוצה? צודקת האישה. כולנו ממזרים. ואיך הילדים של ניסים לוי לבושים יפה והילדות דומות לאימא שלהן, והוא יש לו מכונית-משא שעובד בה נהג בקבלנות, נוסף לעבודה הרגילה שלו במחצבה. ואיך הילדים שלי מלוכלכים ברפש, ואני שותה שיכור כל ערב כדי שלא אצטרך להביט בעיניים שלהם. יַא ממזרים, אוֹי ממזרים שלי!”

עוברים כמה רגעים והתינוק שישן בפינת החדר מתחיל לבכות. היא קמה וניגשה אליו להשקיטו.


פרק ד: ניסים לוי נוהג בעורמה

למחרת עבר קול במחצבה כי רבינוביץ יוצא לפנסיה. כמה שנים דיברו על כך הפועלים בלחש, אך רבינוביץ הכחיש את השמועות בעקשנות והיה אומר: “חברים, השרירים שלי עוד לא זקנוּ עד כדי כך. ניראה מי מכם מטפל טוב יותר בַּבּוּלדוֹזֶר, בַּשׁוּפּ-בּוּלדוּזר, בּבַּאגֶרים ובַגרֵיידֶר הישן. אה, חֵברה, תגידו?”

והפועלים טופחים לו על כתפיו ואומרים: “רבינוביץ, אתה חברה’מן, הלוואי כל האשכנזים כמוך. לא מתבייש אף פעם לשים את היד במקום שמלוכלך או קשה. כבר אנחנו רגילים אליך עד שאי-אפשר לתאר את העבודה במחצבה בלי ההנהלה שלך.”

ולפעמים, בשעת הפסקת-הצוהריים, כאשר הם יושבים ליד שולחנות-העץ הארוכים בסככת-המחצלות ואוכלים כל אחד מתוך סיר קטן, פונה מישהו אליו ואומר: ‘נוּ, רבינוביץ, יש לך עוד כוח ללכת ב’להוריד’? לא הפסדת אותו בינתיים אצל הבחורות הצעירות בעיר?"

רבינוביץ מחייך, מלא נחת מן הרמזים השקופים ואומר: “יאללה, מי שׂם?”

“על מה הולכים?”

“בקבוק קוניאק.”

“איפה שותים?”

“במחצבה.”

בא אחד הפועלים הגברתנים ויושב מולו. מנקים את הפירורים והניירות מן השולחן, תוקעים כל אחד מרפקו בלוח-העץ, תופסים כף יד-ימין בכף יד-ימין שבאה מולה עד שנוצר אגרוף גדול משתי הידיים כאחת. מישהו סופר: "אחת, שתיים, שלוש – " ומתחיל המאבק: מי יוריד את ידו של השני עד שיִגע גבהּ בשולחן?

בשנים הראשונות התנהל המאבק ברצינות רבה. רבינוביץ עדיין כוחו היה עימו. ואילו הפועלים זה מקרוב עלו והעבודה הגופנית חדשה להם ומעייפת, בקושי הוציאו יום-עבודה ולעיתים היו מפסיקים באמצע והולכים הביתה ומוותרים על חלק מן השכר ובלבד שיוכלו לנוח מן השמש הלוהטת. עכשיו פני הדברים אחרים. העבודה חיסנה אותם במשך הזמן, צמחו שרירים בזרועותיהם, האוכל נמצא בשפע, ומערב-רב של אנשים לבושי-קרעים וחסרי-ביטחון נהפכו לקהל-פועלים מסודר. משכורתם עלתה, למדו לעבוד בבולדוזרים, בבאגרים ובגריידרים ולא פחדו עוד מפני המנוע וההגה. גם הכפר התפתח. אחדים הצליחו להוסיף חדר או שניים לשיכון הראשון שניתן להם. אחרים רכשו מכוניות-משא, או חסכו כסף, עברו לעיר ופתחו חנויות ולפעמים נכנסו לשותפות בחנות קיימת.

קיצורו של דבר, אם בתחילה הוריד רבינוביץ בקלות את ידיהם של כל פועלי המחצבה, ואפילו הגברתנים שבהם, הנה עתה נשתנה המצב מעיקרו. בתחילה נחשבה ההתמודדות עימו לכבוד גדול, ומי שהצליח לנצחוֹ היה זוכה להערכה בקרב הפועלים ומתהלך בגאון בכפר. הכול היו מפצירים בו להרשות להם לנסות כוחם עימו ומודדים עצמם לפי מיספר הפעמים בהן הצליחו לצאת בכבוד מן המאבק. אך לפתע התברר שרבינוביץ זקן ותש כוחו, וכל פועל במחצבה יכול להכריעו בקלות ללא מאמץ רב. המשחק איבד את טעמו. אולי היה נשכח מליבם לולא רבינוביץ עצמו שהחל מפציר בהם להעמיד יד נגדו בהפסקת-הצוהריים. הוא הפסיד קרב אחרי קרב, פניו האדימו, החל מגמגם ומזדלזל בעיניהם, וככל שנכשל כן הִרבּה להפציר בהם שייאבקו עימו מתוך תקווה קלושה כי יום אחד יעלה בידו לחזור לאיתנו. אך מולו עמד יער של ידיים שריריות, חסונות ושזופות שהתחזקו מיום ליום.

אולם ניסים לוי הוא שעמד בפרץ. הדבר קרה לאחר כמה ימים של כישלונות רצופים מצד רבינוביץ. לפתע נחו עיניו על ניסים היושב בצד, ראשו מכונס בין כתפיו הגדולות ורק עינו קולטת לפעמים פרצופו של אחד מהנוכחים, עוקבת בעירנות אחר המתרחש.

ניסים לוי היה מנהיגם הבלתי-מוכתר של פועלי המחצבה ואחד השליטים בכפר. למעמדו הגיע לא רק בזכות כוחות הגופני והכסף שהצליח להביא עימו מחוץ-לארץ, אלא בעיקר בכוח פיקחותו ועורמתו שידע לשלבן בנימוס. ובשעת הצורך להתערטל מן הנימוסים, לצאת למאבק גס, עד כדי מכות או שליפת סכין, ואחר-כך לחזור להעמדת-הפנים הרגילה, ליזוֹם “סוּלחה” גדולה, לבזבז כסף על ימין ועל שמאל. ובסופו של דבר להישאר מנצח. לכן כיבדוהו הכול ופחדוּ ממנו. איש לא העֵז להתייצב נגדו בגלוי, ואם מישהו היה לו בליבו עליו התלונן עליו בסתר כדי להינצל מידו הקשה. כך היה גם כשלקח ממשה דויד את אישתו הצעירה וזרק למענה את אישתו הקודמת אשר בכספה התעשר – הכול התנגדו לו בליבם, אך איש לא מצא עוז בנפשו להוכיחו בגלוי, רק מאחורי גבו דיברו ובליבם שנאוהו.

ישב ניסים לוי בפינת הסככה כאשר הזמינוֹ רבינוביץ להתמודד עימו. אותו יום הפסיד רבינוביץ פעמיים. ולמי? – לפועלי-התובלה שהיו צעירים ביותר ולא מן הבחורים החזקים במפעל. ניסים קם וניגש אליו. מישהו הרהיב בליבו להניאו ממעשהו באמתלה שיש לבדוק קלקול בגנרטוֹר ואין השעה יפה למשחקים. ניסים דחף אותו והתיישב מול רבינוביץ.

“תן את היד,” אמר רבינוביץ.

“כמה?” שאל ניסים.

זה היה חידוש. עד עתה לא נהגו להמר. אמנם, עצם הרעיון היה מקובל ביניהם, אלא שלא קישרוהו מעולם עם המשחק ב“הוֹרדוֹת”.

“מה כמה?” התפלא רבינוביץ.

“תִרְאה, אני שם בקבוק קוניאק על ההורדה. אתה זוכה – אתה מקבל. אני זוכה – אתה נותן לי. מסכים?”

“מסכים.”

תקעו כף והמשחק החל. הפועלים הסתכלו זה בזה בתמיהה ואמרו בליבם: “כבר עובר הדבר כל גבול. איך הוא לא מתבייש, ניסים לוי, אחרי ששני ילדים ניצחו ביום אחד את רבינוביץ והתוצאה מונחת בכיס, לבוא ועוד להוציא ממנו בקבוק קוניאק. מה יש, מה חסר לו בבית, למיסכן? הלוואי על כולנו מה שיש לו.”

בתחילה מוּשווֹת היו הידיים בקו אחד כמה רגעים. אחר-כך, מתוך המאמץ, החלו שריריו של רבינוביץ להתרפּוֹת לאט-לאט וידו השתפלה כלפי השולחן. הכול חיכו למאמץ אחרון מצד ניסים ולניצחונו. ואולם לפתע, בלי שניכרו בניסים כל סימני עייפות או חולשה, התרוממה ידו, חזְרה לאמצע וכעבור שנייה כבר התכופפה מטה לכיווּן השולחן ובמאמץ אחרון מצד רבינוביץ צנחה בפישוט אצבעות וכפּוֹ טפחה עליה ובישׂרה את ניצחונו המוחלט.

דממת-מוות שׂררה בסככה, התכסיס היה כה שקוף ושפל עד שכל ילד יכול לראות מיד שניסים גמר אומר להפסיד. הכול ציפו להבעה של בוז מצד רבינוביץ כלפי הניצחון המפוקפק שזכה בו. ואולם כל הנוכחים הרגישו בזיוף – חוץ ממנו. הוא – פניו זרחו מאוֹשר, הִיכה בכף-ידו על כתפו של ניסים וקרא:

“תוֹדֶה, תודֶה שניצחתי אותך!”

“בהחלט,” ענה ניסים, “כל הכבוד לך, אדון רבינוביץ. מחר בבוקר אני מביא את בקבוק הקוניאק.”

רבינוביץ הלך מלא שמחה מפוֹעל לפועל וקרא: “ראית? ראית? מה אתה אומר?”

לא ענו לו. הסתלקו בשקט מן הסככה איש לעֶברוֹ. לאחר שתי דקות נשאר לבדו באין איש לשתפו בניצחונו. אולם הוא ניחם עצמו בכך שכולם ממהרים לעבודה בשל השעה המאוחרת, ואולי סתם קינאו בו על ניצחונו.


ניסים לוי נתן את האות ושאר הפועלים החזיקו אחריו. ומה שהיה בגדר בושה בפעם הראשונה נעשה רגיל ומובן בפעמים הבאות. הכול הבינו שאין להפריז בשום כיווּן. וכך קרה שמפעם לפעם נוסף עוד פועל לרשימת המפסידים בכוונה לרבינוביץ, כמובן רק לאחר הפצרות רבות מצד הלה להיאבק עימו. לאחר תקופה ארוכה של כישלונות החל אפוא רבינוביץ מרגיש שהוא שב לאיתנו, והמיבחן היום-יומי מילא אותו כל פעם אומץ מחוּדש. לבסוף התרגלו הכול לסוג זה של משחק ואפילו הפצירו בו להיאבק עימם, והדבר נהפך להם לשעשוע יומי בהפסקת-הצוהריים, מכל-שכּן שנושא הלעג היה מנהל-העבודה בעצמו ובכבודו. בשעה שהיה עסוק במאבק עם אחד מהם היו כל השאר מחליפים ביניהם קריצות, חיוכים והערות-לעג בשפתם. גם כשקראו קריאות-עידוד לכבודו שעה שהתאמץ בכל כוחו שיבצו בהן מיבחר כינויי-גנאי ורמזים מלגלגים, ואילו הוא, בלי לחשוד מאומה, היה מקבלן כאות של כבוד והערכה לכוחו.

לזכותו ייאמר כי מעולם לא עשה את המשחק מקור של תועלת לעצמו. בקבוקי-קוניאק רבים עברו מידי הפועלים לידיו במרוצת המשחקים המדומים הללו, אבל מעולם לא שינה ממנהגו – לקחת את הבקבוק עימו הביתה כדי “להראות לאישה ולילדים”, ואילו למחרת החזירוֹ והשתייה היתה מתקיימת בצוותא והוא עצמו היה מקפיד לבל ייגרע חלקו של איש מהם.

“שתו, שתו,” היה אומר, “שתו לחיי הכוחות המחודשים שלי.”

“שיהיה לך לבריאות,” ענו לו, “אתה גבר אתה, רבינוביץ. בגיל כמו שלך – כוחות כאלה? מי פילל ומי מילל? אם אתה עושה אצלנו ככה, מי יודע מה אתה עושה אצל הבחורות הצעירות בעיר?”

אבל בעמקי ליבו הרגיש שמשהו איננו כשורה. אלה אינם עוד הזמנים בהם הִשליט את רצונו על המפעל. ומעניין, ככל שהִרבה להכריעם כן נִדמה לו שטבעת של זרוּת הולכת ומתהדקת מסביבו והוא מאבד את יכולת השלטון. כאילו קשרו כולם קשר עליו, וכל מלחמותיו וניצחונותיו אינם מצליחים להפר אותו. לעיתים חש שהעניינים מתנהלים מעצמם ואיש אינו ניגש עוד אליו ואינו משתף אותו בהם, וחשד התגנב לליבו – שהפועלים הם האומרים לו מה לעשות, ובייחוד ניסים לוי שהשׂתרר עליו ולעיתים אף היה מעליבו בגלוי.


אותו זמן פשטו במפעל השמועות הראשונות על יציאתו לפנסיה. קשה לדעת היכן היה מקורן, אך סְברה היא שניסים לוי בעצמו ובכבודו היה ראשון למדברים וגם דאג שיגוּנב שמץ מן המתרחש במקום לאוזני מועצת המנהלים של החברה ומשם להנהלת המחצבה.

לוּ היה הדבר תלוי בפועלים עצמם לא היה רבינוביץ יוצא לפנסיה. כולם למדו את העבודה ממנו, גם חיבבו אותו לפי דרכם. בימים האחרונים, כשראו כמה זקן האיש ואומלל, חדלו ללעוג לו ואפילו את המשחק ב“הורדות” קיימו בשקידה, כאילו פולחן חשוב הוא. בעומק ליבם אולי האמינו כי בתחבולה פשוטה זו הם מעניקים לו חסד של חיים חדשים. איש לא פגע עוד בכבודו ובכל הזדמנות נהגו לחזור בפניו על המחמאות שאהב ונושאיהן, כרגיל – כוחו ונשים.

והיתה עוד סיבה ממשית יותר לרצונם שימשיך בעבודתו. זמן רב לא התנהלו העניינים במחצבה כסדרם. התפוקה ירדה, רבּוּ האיחורים וחיסורים ומפעם לפעם פרצו שביתות על דברים של מה-בכך. קצב-העבודה הכללי הוּאט ובמקומות מרוחקים נהגו לעיתים לשבת בקבוצה ולשחק קלפים באמצע היום. נוחה היתה להם השגחתו הרופפת של רבינוביץ והם הניחו שאם יבוא מנהל-עבודה חדש לא יימשך המצב הקיים.

השמועות שגוּנבוּ להנהלה המרכזית עשו להן כנפיים, סיכומי התפוקה השבועית בהנהלת-החשבונות אישרו את החשדות, ולא יצאו ימים מועטים עד שנתקבל מברק ובו המועד המדוייק להפסקת העבודה. מיד נתפרסם הדבר בכל המפעל – רבינוביץ יוצא לפנסיה.

מנהל המפעל הזמינוֹ למשרד בעיר והודה לו בלחיצת-יד חמה על מסירותו כל השנים, “טרם סיימת את עבודתך,” ניחם אותו, “לא אמרת עדיין את המילה האחרונה שלך, ואני בטוח כי נמצא לך שטח חדש בו נוכל להיעזר בידיעותיך ולנצל את ניסיונך לטובת המפעל היקר לכולנו.”

ולאות אֵמוּן הטיל עליו תפקיד אחרון לפני גמר עבודתו – לערוך בחירת מנהל-עבודה חדש. הוא הסביר: “אנחנו לא רוצים להביא אדם זר במקומך. אתה כבר רגיל עם הפועלים ומכיר את הנחוץ להם. אתה יודע כי המפעל שלנו הוא שיתופי ואנחנו לא רוצים שהפועלים ירגישו את עצמם זרים בו. להיפך, עליהם להיות שותפים באחריות. לא נעים לנו שתיווצר הרגשה כי כולם נועדו להיות פועלים פשוטים ואיש מהם אינו עולה במעלות האחריות. לכן החלטנו לכנס אסיפה, להסביר את עקרונות הדמוקרטיה, השיתוף והשיוויון שלנו, ולפרט מהי האחריות המוטלת עליהם, ולבסוף לבחוֹר מביניהם את מנהל-העבודה החדש. עליך, רבינוביץ, כאיש-אמוננו במקום וכאדם המכיר יותר מכולנו את הנעשה במחצבה, אנו מטילים תפקיד נכבד ביותר – להשלים את עבודתך וּלמַנוֹת את ממשיכָך מבין הפועלים שחינכת!”

רבינוביץ הסכים והחליט להתמסר בכל לב להכנת האסיפה.


פרק ה: ביקור אצל מזכיר המפלגה

עברה השמועה על הבחירות והגיעה אל אוזני הפועלים במחצבה וניסים לוי מיהר לבוא לעיר ולבקר אצל מזכיר המפלגה. הלה עשה לו כבוד גדול, הציגוֹ לפני אנשי המזכירות ושיבּח אותו בגלוי באוזני אחד העסקנים המרכזיים שנקלע למקום.

ניסים קיבל בשקט את אותות-ההערכה שהושפעו עליו ונשם לרווחה משפסקו כל העמדוֹת-הפנים ודברי-הנימוס והוא היה יכול לשבת בחדרו של המזכיר ולשוחח עימו בהרחבה.

“מה זה אתם עשיתם לי?” פתח ואמר.

“מי? מה?” פקח עליו המזכיר עיניים תמהות.

“מה הדיבורים האלה במחצבה על בחירות-מְחִירוֹת? כבר לא מכירים את ניסים לוי במפלגה, באירגון הפועלים ובחברה השיתופית של המחצבה? כבר שכחו מי עבד לפני שנה והוציא מן הכסף שלו בלי חשבון רק בשביל ההצלחה של כולנו?”

“מה אתה רוצה, ניסים, מה עשינו לך?”

“מה אתם עשיתם לי? מה אתם גרמתם לכבוד שלי במחצבה ולהשפעה שלי בכפר? כך מתנהגים? כך עושים? להתייחס אל ניסים לוי כמו אל כל פועל פשוט? טוב, אני אינני אומר דבר אם הייתם מוצאים להביא מנהל-עבודה אחר מן המומחים שאתם סומכים עליהם שידאגו לעבודה במקום. כל הכבוד. המפעל שלכם, ואתם צריכים לדאוג לו. ואני הייתי מקבל את המנהל החדש, באמת אני אומר לך, הייתי עושה לו כל הכבוד וההשפעה שצריך כדי לנהל את העבודה במחצבה. אתה יודע שאפשר לסמוך על ניסים לוי בשביל האנשים שאתם שולחים לעזור לנו, וזאת לא הפעם הראשונה שאנחנו עובדים יחד.”

מזכיר המפלגה אמר: “אתה רוצה שיביאו מנהל-עבודה מבחוץ? תגיד ‘דוּגרי’, אתה יודע שאני סומך עליך. מילה שלך על המחצבה היא מילה.”

“אם אתם רוצים להביא מנהל-עבודה חדש, אחר, לא מן האנשים שלנו, בבקשה – תגידו, תגידו ותביאו!”

מזכיר המפלגה התרעם: “למה אתה מסַבּך את העניינים, ניסים? אתה הרי יודע שאנחנו רוצים לעשות דווקא אחד משלכם למנהל-העבודה, כולם רוצים שתתחילו להרגיש אחריות על המחצבה ותִראו בהצלחתה את הצלחתכם שלכם והצלחת כולנו. מה חשבת, שאני או מנהל המפעל או רבינוביץ מחזיקים את המחצבה בשביל ההנאה הפרטית שלנו? אתה לא מבין שהמחצבה היא מפעל ציבורי, שיתופי, ובנִינוּ אותו רק למענכם? אני לא מבין אותך.”

ניסים נעץ מבט נוקב בתוך עיניו של המזכיר, פרש שתי ידיו על השולחן ושאל: “אתם הולכים לעשות את הבחירות?”

המזכיר לא הבין וענה בפשטות: “כן.”

“ואיפה ניסים לוי?”

“ניסים לוי פה לפניי, הוא האיש שלנו במקום.”

“ואתה רוצה להגיד לי שאני אלך להתחרות עם כל הפועלים הפשוטים על הבחירות להיות מנהל-העבודה?”

“אם אתה רוצה, כן.”

“כן? כן? אז תסלח לי! אבל אתם לא יודעים מה שאתם עושים במחצבה. מה יש? כבר לא מגיע לי שאתם תעשו אותי ישר ובלי כל החוכמות האלה של הבחירות למנהל-העבודה החדש במקום רבינוביץ? אני צריך לשמוע קודם מה שכל הפועלים בכפר אומרים עליי רק כדי שאחר-כך אוכל להוציא מהם עבודה?”

מזכיר המפלגה קם והתהלך בחדר. “ניסים, ניסים, איך אתה מדבר? הרי חשבנו אותך תמיד לאדם נבון. מדוע אתה כועס כל-כך במקום להיות שמח שאנחנו נותנים לכם להחליט לבד על העניינים במחצבה? באמת, אני לא מבין אותך. מה שלא עושים בשבילכם – אינו טוב. לא נותנים לכם להחליט – לא טוב. נותנים לכם – עוד יותר רע. ואתה יודע היטב איזה שם היה יוצא לנו בכפר לוּ היינו ממַנים אותך.”

“לזה אַל תדאג, עם האנשים שלי כבר אסתדר. אני רק שואל אותך עוד פעם – אתם מוכנים לתת לי את המינוי בלי כל בלבולי-המוח וההצגה הזאת?”

המזכיר חזר וישב. הוציא את יומן-הרשימות שלו ודיפדף בו מעט. סבור היה כי ההפסקה הקלה תשפיע על איש-שיחו. לבסוף אמר בקול שקט ורציני: “אַל תזלזל בבחירות, ניסים.”

הלה ענה לו באותו קול תקיף שבו פתח את השיחה: “אתם מוכנים?”

“אני לא יכול לומר לך תשובה. נעשה ישיבה, נברר ונעלה את הטענות שלך.”

“ובכן, אני אומר לך – אני מוותר. אַל תעשו לי טובות, ואני לא צריך את הישיבות שלכם.”

“חשוֹב בהיגיון! למה אתה נעלב? הרי אני לא יכול להבטיח לך כרגע, פה במקום, שנמלא את הדרישות שלך. אני לא יושב בהנהלת המפעל וגם לא באירגון הפועלים. תפקידי רק לייעץ ולעזור מן הצד. לא, לא! שב, אַל תקום! אני לא רוצה שתלך מכאן בהרגשה לא טובה. תגיד לי, מה אוֹכל אותך כל הזמן? הרי אני יודע את המעמד שלך בכפר, ובעֵדה, ובין הפועלים במפעל, האם כל-כך קשה בשבילך לנַצֵח בבחירות? איפה כל הכוח וההשפעה שהיו לך במקום?”

"אַל תדאג! הם ישנם. ואם תצטרך להם עוד פעם, תוכל להשתמש בהם. אבל אתה רוצה לדעת מי יהיה מנהל-העבודה החדש במחצבה? ובכן, אגיד לך – ניסים לוי! כן, אני! ושנינו יודעים זאת היטב. ובכן, למה העמדת-הפנים? כבר לא נאה לך לעשות את הדבר בשקט ובהיגיון? אַל תחשוב שאני צריך את העזרה שלך בשביל לקבל את התפקיד. היית מאמין שאשפיל עצמי לבוא לבקש ממך שתתמוך בי, כדי שאוכל להסתדר עם האנשים שלי בכפר? לא, אתה לא מכיר עדיין את ניסים לוי. הוא מסדר את העניינים שלו בעצמו.

"אתה רוצה לדעת בידי מי נמצאת המחצבה כבר עכשיו? אני אגלה לך – בידיים שלי! הנה – בהן אני מחזיק את כולם, וגם את רבינוביץ הבטלן. ואני לא בא אליך לבקש חסדים. מספיקה מילה אחת שלי, והעבודה במחצבה נפסקת. מספיק שאני ארמוז, והתפוקה יורדת לחצי. ותתפוצצו, ותעשו שמיניות באוויר, ותהפכו את כל העולם ועדיין לא תוכלו להוכיח מדוע. וכל זאת עשיתי בכוחות עצמי, לא מן הסמכות שלכם ולא מן החסדים שהבאתם עליי. ומה אני דורש? אני ביקשתי הרבה? רק רציתי שתכירו בי, שהסמכות שלי תבוא מכם, להשתייך אליכם, אתה מבין? אתה יודע מאין באתי, ומי היה אבא שלי ומאיפה אני התחלתי את הדרך עד שהגעתי למעמד שלי היום? כל השנים אני שולט בכפר ונלחם בהם ומחזיק אותם בידיי. אתה חושב שאני לא יודע שכולם בזים לי בעומק ליבם? אפילו האישה שלי לא מתביישת לחזור לפניי על הסיפורים שהם מפיצים עליי. ולאלה אתה קורא חיים? ואיפה ההשכלה שלי? ואיפה הידיעות שלי? אין לי. אתה שומע? אין לי כלום. וחשבת שהם לא צוחקים ממני על כך, הם והילדים שכבר לומדים בבית-הספר ויודעים יותר טוב ממני לקרוא ולכתוב? ובכן, תגיד לי מה יצא לי מכל הכסף שאספתי ומכל הכוח שהגעתי אליו ומן המעמד שעשיתי לי?

"ומה אתה עשית עכשיו? באת והבאת לי בחירות. מי צריך אותן, אני שואל אותך? והרי מה רציתי מכם כל הזמן – לא ביקשתי כסף, לא ביקשתי עבודה, אני מצפצף על הכסף. רציתי רק שתכירו בי, בכבוד ובהבנה שלי, שתִראו שאני יכול כבר לנהל את המחצבה אחרי שבעשר אצבעות שלי למדתי את העבודה וזוהי כל ההשכלה שלי, וכל מה שאני יודע. מדוע אני צריך עכשיו שתעשו לי בחירות וכל הפועלים הפשוטים יגידו מה הם חושבים עליי ויתווכחו ביניהם אם אני צריך להיות מנהל-עבודה או לא? זה הכבוד שאתה נותן לי אחרי עשר שנים של עבודה ואחרי כל מה שעשיתי בשבילכם ובשביל התפתחות המקום? ולשם מה יש לכם מהנדסים ומנהלים גדולים במפעל אם לא כדי לקבוע מי מוכשר יותר ולמי מגיע להיות אחראי על המחצבה? אני צריך את הסמכות מקולות הפועלים האלה שיודעים עוד פחות ממני לקרוא ולכתוב בשביל לקבוע אם אני ראוי לתפקיד שלי?

"הא? תגיד? אַל תתחמק! ניסים לוי לא די טוב בשבילכם להחליט עליו, רק צריכים את הקולות של החברים שלו כדי לדעת שהוא חכם? ואיזה פנים יהיו לי בכפר? הרי כולם יֵדעו איך נערכו הבחירות ואיך אני נהייתי מנהל-העבודה. אפילו אף אחד לא יאמר לי את זה בפרצוף – אני אקרא הכול על פניהם. את הלעג, הבוז, הפחד והשינאה. אנחנו יודעים מי אתה, יחשבו – אנחנו יודעים שאבא שלך היה גנב-סוסים בשוק. כן, כן, אַל תביט אליי בעיניים כאלה, את המילים הללו ממני לא שמע עדיין איש. למרות שכל הכפר יודע על כך. הם זוכרים עוד איך הייתי ילד, רץ מטונף ברחוב וגונב פירות בשוק כדי לאכול, מפני שאבא ישב אצל הערבים בבית-הסוהר. הא? זה מעביר לך רעד בנשמה? מה חשבת, שאני נולדתי אינטליגנט כמוך? איכפת לך שהאיש שלך במקום אבא שלו היה גנב-סוסים, והוא את החנות עשה מן הכספים שהוציא במירמה מהאבא של אישתו הראשונה? ומה חשבת שאצלנו רק האינטליגנטים עובדים למענך? בעצם, מה זה משנה. אתה תמשיך לעבוד איתי אפילו הייתי רוצח. מפני שכדאי לך. אתה חושב רק על עצמך ואינך רואה אותי כבן-אדם ממש. כסף, כסף ועבודה – זה כל מה שאתה יכול להציע לי. אבל אתה לא יכול להציע לי שארגיש כמו בן-אדם על-ידך. אין לי השכלה כמוך. וכשאני צריך תפקיד עליי להילחם עליו בעשר אצבעות שלי. מה נוגע לך מהנשמה האמיתית שלי? אתה חושב: ניסים לוי יודע לסַדר את העניינים שלו בכפר, לכן טוב לו. הלוואי היית מרגיש עליך כל מה שיש אצלי. מה שאוֹכל אותי בלב שלי שנים, מאז שאני ילד – "

"ניסים, תפסיק! זה לא נאה לך ולא נאה לי שאני ככה רואה אותך – "

ניסים קם ועמד בפתח. “שלום.”

"חַכּה! אַל תלך, אנחנו צריכים לברר – "

"שלום. לא התחננתי אליך, אתה מבין? אהרוג אותך אם תסַפּר למישהו שניסים לוי בא להתחנן – "

מזכיר המפלגה קם והלך אחריו. “בסדר, בסדר! רק תן לי זמן. לא ידעתי באיזו מידה הדברים כואבים אצלך.”

“שום דבר לא כואב אצלי. שמעת? כלום. ואני מצפצף על הטובות שלכם, ואלך לבחירות, ואדאג שיבחרו בי וגם אמשיך לדאוג לכל העניינים של המפלגה במקום. אבל דבר אחד אני מבטיח לך – הפעם יעלה לכם ביוקר הניצחון שלי, ועוד תִראו מי בעל-הבית האמיתי במחצבה.”

“אתה מאיים?”

“לא, אני לא מאיים. אני דמוקרט בדיוק כמוך ומבין את המילה לא פחות ממך. אני הולך לבחירות, ואתם אפילו תתפוצצו כולכם – איש לא יפריע לי לנַצח. וכל הדברים שאמרתי לך קודם הם שקר. ניסים לוי לא נולד ברחוב ולא צריך את המינוי שלכם בשביל הכבוד שלו. ואם תפיץ עליי שקרים כאלה, אשתמש נגדך בכל המעשים היפים שעשינו פעם יחד, הבנת?”

“אי-אפשר כך, אנחנו נקרא לך לבירור. מה הדיבורים האלה?”

“כלום. תשכח הכול. גם אני שכחתי. לא שמע עוד אדם חי מילים כאלה מפי ניסים לוי, לכן מוטב שתשכח.”

“ניסים, תבוא אליי בעוד כמה ימים. ניפגש לשיחה נוספת ונוכל לשוחח כידידים בלי כל הכעס שפתאום עלה היום. אם תרצה, אני מוכן לבוא אליך לביקור בביתך באחד הערבים הקרובים, ושם נמשיך לשוחח באווירה טובה יותר. מסכים?”

“מסכים, אבל בתנאי אחד – אחרי הבחירות.”

“חשוֹב בדבר, ניסים,” אמר כשהיו כבר במסדרון.

“חשבתי. זאת מילה אחרונה שלי.”

“אתה מתעקש היום ללא כל טעם.”

“טוב שהִכרת אותי. אני עקשן. ואני מבטיח לך – עוד תשמע מן העקשנות שלי. שלום.”

“אתה עושה עלינו מלחמה?”

אנשים עברו במסדרון, ולניסים לא היה נעים לדבּר אליו בקול רם. לכן אחז בדש בגדו, הנמיך קולו ואמר: “לא. אַל תדאג. העניינים של המפלגה במקום יקרים לי לא פחות מאשר לך. להתראות!”

ומיד עזב אותו ומיהר לצאת מן הבניין. הלה עוד קרא אחריו: “חשוֹב היטב מה שאתה עושה.”


פרק ו: רבינוביץ יוצא לפנסיה

בצוהריים הודיע רבינוביץ לכל עובדי המחצבה על פרישתו הקרובה. הפועלים הריעו לו, ומהם החלו מארגנים מקהלה של קולות:

"ר – בּי

נוֹ – ביץ!

ר – בּי

נו – ביץ!"

והם מתופפים בידיהם על סירי-האוכל ורוקעים ברגליהם. רבינוביץ נרגש ומבקש: "שֶקט! שקט! תנו לי לדבּר – "

ההמולה נדמה בבת-אחת. פתאום נדהם רבינוביץ, כאילו קיווה שהשקט לא ישתרר כה מהר. היה רגע מעיק של דממה עד שמצא מילים בפיו.

“נוּ טוב, אין לי הרבה מה להסביר. בוודאי כבר שמעתם שאני יוצא לפנסיה. ואולי אעבור לעבוד בעיר. מי יודע? ובעוד שבוע תתקיימנה בחירות. כך ההנהלה רוצה. ובהן ייבחר מנהל-עבודה חדש במקומי.”

“מה קרה לי?” הירהר, “עליי להסביר, להוסיף משהו. מדוע אני לא יכול להסביר? מה הם מביטים בי כתרנגולים בבני-אדם. דמוקרטיה, שלטון, מנהל-עבודה חדש. מדוע המילים אינם מתחברות לנאום שהכנתי לי? עליי לחנֵך אותם. לחנך, לחנך. הם לא יוכלו להסתדר בלעדיי. מצחיק, אפילו בשביל לבחור את ממלא-מקומי עדיין צריכים אותי. עליהם להבין מה הם עושים, והם אינם מבינים. מדוע אינם קמים לומר מילה? להודות, ואם לא להודות – לפחות להתעניין במתרחש. אולי אשמתי היא שלא הצלחתי להסביר ואת המילים החשובות ביותר לא אמרתי מעולם. והיום, כאשר התכוונתי סוף-סוף לדבּר, לא באו לי המשפטים.”

קם ניסים לוי ושאל: “זה הכול? אדון רבינוביץ?”

“לא, כלומר – כן. רציתי עוד להסביר, אבל אולי אתה תגיד להם כל מה שצריך, מפני שאתה מבין טוב יותר איך להסביר להם.”

ניסים קם ואמר: “חברים, מן ההנהלה ביקשו שעכשיו, כאשר אדון רבינוביץ עובר לתפקיד חשוב יותר ואין להם די אנשים מומחים בעבודת המחצבה – נתכנס ונחליט מי יכול לקחת לידיו את הפיקוח על העניינים. מפני שהם סומכים על שיקול-הדעת שלנו ועל ההבנה שלנו בסידור העבודה.”

“בחירות, בחירות,” מילמל רבינוביץ בהתרגשות והוסיף: "חברים, אלה הן בחירות שאנחנו הולכים לקראתן. במו ידיכם אתם בוחרים מנהל-עבודה חדש מן האנשים שלכם – "

“כן, כן, בחירות,” הפסיק אותו ניסים באמצע דיבורו, “בחירות הן שיקול-הדעת שלנו. זה אותו הדבר. מה שאנחנו מוצאים לנחוץ – אנחנו מחליטים. דמוקרטיה.”

רבינוביץ התעלם מהסברו של ניסים, נטל את רשות-הדיבור ואמר: “בעוד שבוע תתקיימנה הבחירות. כל אחד מכם יכול להגיש לי מועמד, ואנחנו נפרסם את השמות על הלוח. בתאריך שנקבע נעשה אסיפה ונִראה מי יזכה במיספר הקולות הגדול ביותר.”

“בסדר, בסדר,” נכנס ניסים לתוך דבריו, “אנחנו צריכים למהר לעבודה. כולם מבינים את העניין. מה אתה חושב לך, אנחנו פרימיטיבים? לא מבינים את הדמוקרטיה שלכם? זה לא פעם ראשונה שאנחנו הולכים להצביע. שום דבר לא חדש בשבילנו.”

הפועלים החלו לקום מעם השולחנות ולאסוף את כלי-האוכל.

“רגע! רגע!” צעק רבינוביץ, “עוד לא גמרנו. יש עוד משהו לברר. אי-אפשר ככה. חַכּוּ, אַל תצאו!”

נעצרו איש-איש במקומו, ונפנו אליו באדישות, ובמעט חמלה.

“נוּ, נוּ, דבּר כבר!”

“תגיד, מחכים.”

“מה איכפת לכם, חֶברה. אם הוא רוצה לבזבז את הזמן, אַל תמהרו.”

“למה לנו לשבור את הראש בעניינים שלו? בשביל מה היה כל השנים מנהל-העבודה אם הוא צריך עכשיו לבוא ולבלבל את המוח ולשאול אותנו מי מתאים להיות המנהל החדש? מה אנחנו מבינים בכלל? מה שיגידו נעשה.”

“נו רבינוביץ, מחכים לך.”

רבינוביץ אמר: "יש עוד דבר אחד לברר, חברים. אתם יודעים שקיימים שני סוגי בחירות – חשאיות וגלויות. בבחירות גלויות מרימים את הידיים ומצביעים, אבל בהצבעה חשאית – "

“מה חשאיוֹת?” נזעק ניסים לעברוֹ. “תגיד, מה יש אצלנו להסתיר?”

“ניסים, מה איתך? אתה לא מבין?”

“מה מבין? מה אתה חושב שאני הולך איתך יד אחת בהצבעה חשאית?”

“ניסים, מה הדיבורים האלה? כל השנים אני סומך עליך, ופתאום אתה מסַבּך את כל העניינים.”

“אתה אַל תגיד לי מסַבֵּך, ואַל תשתף אותי בהצבעה הסודית שלך. מה אתה חושב לך? בין אנשים גלויים אנחנו יושבים פה ולא הולכים לרמות אחד את השני. כאן כולנו משפחה אחת ועדה אחת ולא רוצים שתכניס סכסוכים בינינו בהצבעות שלך במחתרת, כאילו גנבים היינו!”

אחדים מן הפועלים הוסיפו: “בסדר! הוא צודק!”

“מה הוא חושב לו, אדון רבינוביץ? שאנחנו מתביישים אחד מן השני? שאנחנו מתביישים להגיד בגלוי מה שאנחנו חושבים?”

“גלויות! אנחנו רוצים גלויות! מה הוא מכניס לנו לראש מחשבות של הצבעה חשאית, כאילו היינו הולכים להיות מרגלים אחד של השני.”

“ובכן, חברים, מה החלטנו?” שאל רבינוביץ ברצותו להרוויח זמן. “אני מציע שנקבע אסיפה נוספת ובה נסביר בשקט את הדברים.”

“אנחנו מתנגדים!” צעק ניסים, “אנחנו אנשים ישרים ובעד בחירות גלויות! גלויות!”

קולות אחרים הצטרפו אליו. “גלויות! צודק ניסים, לא צריכים פרוטקציה במפעל שלנו. מה אנחנו יודעים את מי אתם תכניסו לנו בהצבעות החשאיות?”

“יאללה, חברה, לעבוד.”

“יאללה, יאללה! גמרנו את בלבולי-המוח להיום.”

והם מיהרו כולם לצאת מן הסככה והניחו את רבינוביץ לנפשו בלי שיוכל עוד להשפיע עליהם או לשנות את דעתם. “האם אני צודק במה שאני עושה?” הירהר, “האם אני צודק? מה קרה שפתאום אני לא יכול להסביר ולא לתת הוראות? האם הם צוחקים לי? שונאים אותי? זאת היתה רק אי-הבנה, והאשְמה בי. עליי להסביר יותר טוב.”

והוא הלך למשרד להכין את המודעות על הבחירות.


פרק ז: ניסים מארגן את אנשי הכפר לצידו

בבית ניסים לוי דולקים האורות עד שעה מאוחרת בלילה. אנשים יוצאים ונכנסים, השולחן ערוך, ניסים מקבל אורחים, מתייעץ, משוחח ונותן פקודות.

לעיתים הוא יוצא פתאום מן הבית לביקורים בכפר. לכאורה, אין איש יודע כל התכונה הזאת מהי. ניסים בא ומברך את בעל-הבית. בעל-הבית מזמין אותו ואת מלַוויו לשֶבת. אישתו ממהרת להגיש כיבוד, שותים קוניאק או עראק ומעלים לשולחן מיני חמוצים וגרעינים קלויים. ניסים מדבר בקול רם על מצב העבודה בכפר, על המנהל החדש של בית-הספר ועל התחבורה שאינה מסודרת וגורמת לאנשים ביטול זמן רב. האישה, העומדת בפינת החדר, מנענעת בראשה ואומרת: “יַא ניסים, יא ניסים, כמה אתה צודק בדיבורים שלך.”

כל מאמציו מכוּונים שלא להפסיק את הדיבור ולוּ גם לרגע אחד. בעל-הבית עומד עליהם ומשגיח שיטעמו מן המוגש, לכן קשה לסמוך עליו שינהל את השיחה. התעייף ניסים עצמו מרוב דיבור, ממשיכים שני מלוויו. אוצר העניינים גדול, אבל מטרת הביקור עצמה אסורה אפילו ברמז. יושבים כמחצית השעה ואחר-כך קמים פתאום. נעלב בעל-הבית: “מה, כבר קמים? רק עכשיו באתם, עוד לא הספקנו לדבר, גם לא לאכול. בשביל מה הלכה אישתי למיטבח להכין את העוף והאורז?”

אלה דברי-נימוס. הוא יודע כי ניסים לוי לא התכוון כלל להישאר לארוחת-הערב. ואולם ניסים מנצל את המצב לטובתו ואומר: “תודה, תודה, באמת לא צריכה האישה שלך שתתאמץ כל-כך בשבילי. אבל אתם מוכרחים עכשיו לבוא אצלי לעשות גם כן ביקור. כבר חודשים רבים שלא ביקרתם. באמת, האישה שלי שואלת תמיד – מה זה שלא רואים אתכם? כבר חשבתי, יש לך משהו עליי בליבך.”

“לא! לא! חס ושלום!” מתרעם עליו בעל-הבית. “מה זה עלה על דעתך? שאני אזניח את הידידות הישנה שלנו עוד מחוץ-לארץ? רק פשוט, הצרות והפרנסה וגידול הילדים לוקחים ממני ומן האישה את כל הזמן, עד שלא נישאר רגע אחד פנוי ללכת לבקר את הידידים האמיתיים שלנו. עכשיו, שאתה באת וטרחת במיוחד לראות אותנו ועשית לנו כבוד גדול כזה – אני מבטיח שאבוא לבקר אצלך באחד הערבים הקרובים. כי אין דבר שיפריד בינינו בידידות שלנו. הנה אנחנו נפגשים יום-יום בעבודה ושומעים אחד על השני ורואים, תודה לאל, את הבריאות. רק הצרות ימח שמן והכסף מפריעים לנו את התענוג של השיחה והשתייה ביחד כמו שהיינו עושים פעם.”

מהרהר בעל-הבית: אם יסרב להופיע, יתפרש סירובו כעלבון והוא יוציא עצמו מכלל אוהדיו של ניסים. ובעצם, מדוע לו להסתכסך עם ניסים לוי ולהוציא על עצמו שם של מתבדל ואיש-ריב בכל הכפר? וכלום ייגרע מכבודו אם יחזיר ביקור? כלום עוול יעשה בזה?


לכן דולקים האורות עד שעה מאוחרת בביתו של ניסים לוי. ציפורה עובדת קשה, וכבר נתן לה ניסים סכום כפול ומשולש להוצאות המאכל והמשקה, ועוד לא די. מופיעים המוזמנים אחד-אחד וניסים מקבלם בפתח במאור-פנים, עושה להם כבוד גדול בהכניסו אותם, וטופח לכל אחד בידידות על כתפו עד שעצמות האורח מחַשבות להישבר מעוצם המכה, אולם אין הלה מעֵז לומר מילה או לגלות סימני כאב פן יפגע בכבודו של המארח. יצאה השמועה שיש להיזהר מעט בכניסה לבית ניסים, וכל שהוא זריז יכול להימלט מטפיחת-היד. האחרונים שבאו אליו, ששמעו והוזהרו, עברו אפוא בקפיצה קלה בכניסה מיד לאחר לחיצת-היד, וניסים, כיוון שחש בחיפזון, לא הקפיד לחלוק לכל אחד את מנתו. די לו שמפחדים ממנו, לכן היה טופח רק לכל חמישי באורחים, או למי שאינו זריז למדיי, ואילו כלפי השאר הסתפק רק בהרמת-יד קלה ועינו קלטה את הרעד הקל בכתפיהם ובגבם.

נסתיים טקס קבלת-הפנים, נכנס ניסים לחדר ועומד על אורחיו ומפציר בהם לטעום וליהנות. בינתיים מביאים מן המיטבח בשר מבושל ברוטב-עגבניות ומתובל בתבלינים חריפים עם אורז לבן ואפונה ירוקה. שופך להם ניסים בכף גדולה מן הרוטב אל הצלחת עד שנעשה כל גרגיר-אורז וכל אפון מאכל-תאווה בפני עצמו. השולחן עמוס פלחי-צנון, ביצה, עלי-חסה טריים, זיתים ירוקים וזיתים שחורים, מלפפונים חמוצים מתוצרת-בית ועַמבָּה הוֹדית חריפה על-גבי כרובית, סלק וחצילים כבושים, עם לפת אדומה חתוכה פרוסות-פרוסות. ועל כל אלה יין אדום, קוניאק, עראק ובירה לבנה. אין הכוס מספיקה להתרוקן עד שמתמלאת מחדש וניסים עומד על כל אחד ושותה עימו לחיי המשפחה, השכנים, הקרובים, וההצלחה בעתיד הניראה לעין והבלתי-ניראה לעין עד שמתערפלות הסיבות ונותרת קהות-חושים בלבד.

מנסים האורחים לסרב ואינם יכולים, איש אינו נמלט לפני שקיבל את מנתו. וכל המאכלים האלה באו מחוץ לתה אשר לפני הארוחה ועוגיות-השׂוּמשׂוּמין הפריכות והבוטנים, מקולפים ושאינם מקולפים, ממולחים ובלתי-ממולחים, חמניות, דלועים, גרעיני-חימצה ותפוחי-עץ ובננוֹת. יושבים האורחים וכרסם מלאה ועיניהם נעצמות, עובר ניסים ותוקע עוד בננה לכל אחד בידו, ינסה מישהו לא לקחת – מיד עומד עליו ומקלף בשקידה ומגיש לו ומחייך אליו בשמחה עד שהלה נכנע ומקבל ולועס כמי שכּפאוֹ שד.

“יא ניסים, יא ניסים,” אומר לו מי מהנוכחים, “כל הערב אנחנו יושבים ומתפלאים עליך איך שאתה הגעת בלי עין-הרע לברכה גדולה כל-כך במעשיך ובהוצאותיך עד שכולנו יושבים ונהנים בצל קורתך, וכל מה שאנחנו מבקשים להפחית – אתה מעמיס עלינו עוד ועוד, והכול מתוך הלב הרחב שלך וכיסך הפתוח. איך? איך?”

אומר להם: "יַא רבותיי, שמעו לי. רק החריצות עושה מבן-אדם שיגיע למשהו. וכך יעזור לי – כמה אני עבדתי כל השנים כדי שאוכל להרשות לעצמי לעשות הכנסת-אורחים מן המשובח שבמשובח – "

“אתה לא צריך שתטרח עלינו כל-כך, ניסים. מה אנחנו עשינו ומה נוכל להחזיר לך שנהיה ראויים לקבל את כל ההנאה הגדולה של המטעמים הנפלאים של אישתך.”

“מה עלה על דעתכם להחזיר לי? הרי אני הוא המחזיר לכם למען הידידוּת. תודה לאל – כל אחד מאיתנו יכול להרשות לעצמו להזמין את חבריו ולשמח את ליבם בשיחה ובהארת-פנים ובמאכל ובמשקה, וגם נתחיל עוד מעט לשיר ולשחק עד שיתעורר כל הכפר מן השמחה.”

בשיר אין הם נותנים קולם, אך למשחק דואג ניסים שלא יחסר. עם הבאת הקפה מסלקים את השולחן בחדר-האורחים הגדול, מביאים שולחנות קטנים ועליהם טבלאות קלפים, קוביות-מזל מסומנות במיספרים ולוחות-חשבון ומטבעות-כסף ישנים לסימון הזכיות וההפסדים. לא הכול שייך לניסים עצמו, חלק שאל מן הקפה של אבּוּ-סנין בעיר וחלק קנה בכוונה להיפטר ממנו אחרי הבחירות במחיר מועט יותר. עובר ניסים מאחד לשני ומהמר על תוצאות המשחק, לעיתים הוא עצמו משחק בבת-אחת עם כמה אנשים, או חוזר עליהם ומעביר מהלכים, מחלק קלפים, זורק קוביות וקורא מיספרים בלי להרהר רגע אחד ובלי לחשוש פן יפסיד מתוך החיפזון.

“מה לך היום?” קוראים לו המסובים, “חג אצלך? כבר אינך שׂם לב על המַהלכים?”

“מה מהלכים? מי מהלכים?” עונה להם, “העיקר איך הולכים!”

“נכון, העיקר איך הולכים,” משיבים לו וחוזרים לשחק בעיניים יוקדות. הכול רכונים אל השולחנות הקטנים עד שדומה החדר לאחד מבתי-הקפה למשחקי-מזל שבסימטאות העיר. וניסים, היכן שהוא עצמו אינו משחק הריהו מתערב על תוצאות משחקם של אחרים, ונמצא שאין בחדר פינה שבה אין לו חלק של סיכון במשחק.

לאחר כרבע שעה מתחלף צלצול המטבעות המדומים ושאר תחליפי הכסף, גפרורים וחרוזים, ברשרוש השטרות העוברים מיד ליד. ניסים לוי מוציא מכיסו חבילה עבה של שטרות בני לירה ומחציתה, רק גב החבילה עטוף בשטר של עשׂירייה, והוא סובב והולך משולחן לשולחן, שואל לתוצאות ומנהל עסקי-חליפין. מנהג אחד לו שעליו אינו עובר – את כל הפסדיו וחובותיו הוא משלם מיד, ואוי לו למי שיסרב לקבל את המגיע מן החבילה שבידו. עיניו של ניסים תידלקנה אז בחמת-רצח על העלבון ופיו ישפוך אש וגופרית. שניים מידידיו הטובים ממהרים ומחזיקים בו לבל יכלה בזעמו את המסרב. הם מדברים על ליבו ומפצירים בו שיירגע. רואה הסרבן ומתמלא בהלה, לא פילל כי לכך יגרום. ניגשים אליו שניים אחרים מן האורחים, מרגיעים גם אותו ואומרים:

“תתבייש, תתבייש לך. כך מתנהג בן-אדם מבוגר? כאילו היית נער. מה יש? מדוע אתה מסרב לקחת ופוגע בו בביתו בלי כל סיבה. מה הציע לך? שוחד? וכי לא זכית בכספך ביושר? תגיד! תגיד!”

כך – כשמפסיד ניסים. די בהתפרצות-חימה אחת שייבהלו הכול ויסכימו לקבל מידיו את שטרות-הכסף. ולא כן כשהוא זוכה ומגיע תורו לקבל את הסכום מן האורח. שום כוח בעולם לא יכריחהו ליטול את זכיותיו. הוא מסרב ומתחמק בדרכים ישרות ועקלקלות ומביא נימוקים חזקים ככל העולה על רוחו. טענה משכנעת עימו: “אני לא רוצה שיצא לי שם שהרווחתי על האורחים אחרי שאני מזמין אותם אליי ומפתה אותם לשחק בקוביה. יצא כאילו הם משלמים לי בעד הארוחה ושאר הכיבוד והשתייה. חס ושלום שיחשדו אותי בזה. לוּ אני הייתי בא אליך – גם אתה לא היה לך לב להרוויח ממני אחרי שהייתי אורח שלך ואכלתי משולחנך, נכון?”

אומר האורח: “ניסים, אצלי אין חובות במשחק, או שאתה מקבל ממני את הכסף או שאני נעלב ויוצא.”

עונה ניסים: “איך שלי יהיה לב לקחת ממך כסף לפני סוף החודש ולפני בוא המשכורת, אפילו שאני יודע שיש לך מספיק ולא חסרה הפרוטה אצלך בבית. לא למענך, אלא למעני, למען ההרגשה שלי, אני לא יכול לקבל ממך כסף. לא אמרתי שאתה לא צריך לשלם לי. בבקשה, החוב שלך אצלי – לא שכחתי ממנו. אחרי הראשון בחודש, או החמישי, מתי שמשלמים את המשכורת, תבקר אצלי ונחליט אם אנחנו משחקים עוד פעם על הסכום. מפני שהיום הולך לי המזל כשאני משחק בבת-אחת נגד כולם ומסַכּן הרבה, וזה לא הוגן כלפיך. אנחנו צריכים לשבת ולשחק בכוחות האמיתיים שלנו, ואינשאללה, נַשווה את התוצאות. אם לא, אני מבטיח לך – אקח ממך את כל הכסף! הא? איך אני?”

מרוב בלבולים וחילופי-דברים מוותר האורח על כוונתו לשלם. איש עדיין לא הצליח להכריח את ניסים לוי לקבל כסף כשלא רצה בכך, ואפילו זרקו את השטרות בתנועה פזרנית על הרצפה, מסרו אותם לילדים או תחבו בסינר של העוזרת. תמיד חזר הסכום המדוייק לכיסם כשהיו נפרדים ממנו בלחיצת-יד בפתח האפלולי במסדרון. ניסים היה מקפיד, בהוסיפו צביטת-חיבה או חיבוק של ידידוּת לאורח הנפרד ממנו, לתחוב גם את ידו לתוך כיסו של הלה ולהניח בו את הסכום המדוייק. ואם נתקל בהתנגדות לא התבייש לתקוע אגרופו בשוקו של הסַרבּן ולהטות בכוח את אַמַת-ידו עם המרפק הצידה, עד שהכיס נפרם. האורח, מבולבל לחלוטין ובטוח שהדבר בא באשמתו ומתוך סירובו, לא יכול עוד לסרב לקחת את הכסף. מה גם שניסים נשבע לו, כי לא ישקוט ולא ינוח אם יחשוד שבאשמתו נקרעו החוטים.

עד לסוף הערב נמצא כל אחד חייב לניסים כמה לירות או שהרוויח ממנו אחדות. איש אינו יוצא נקי ממנו. בסופו-של-דבר אין ניסים מפסיד סכומים גדולים על אורחיו. מיד לאחר שהללו מרגישים מה מתרחש במשחק הם מקטינים את סכומי-ההתערבות כדי שלא לקבל עליהם התחייבויות גדולות מדיי, וכדי שלא ייראו כמנצלים את טוב-ליבו של המארח. ניסים עצמו פותח את התערבויותיו ומשחקיו בסכומים גדולים ובכך כופה עליהם את התשלומים הראשונים. אולם כשהם מורידים מערך ההימור כדי מטבעות בני עשר אגורות ואגורות בודדות, מעמיד הוא עצמו פנים כנכנע להם ומסַכּן סכומים שווים לשלהם. הוא מחייך ומכה אותם בלשונו של פחדנותם. אין טעם, הוא אומר, לסכּן מול אנשים שאינם רוצים לסכּן גם הם.


פרק ח: ציפורה

משה דויד בא לפנות-ערב אל השוק הגדול בעיר. רוח קרירה של ים עברה בקירות הלחים ונשבה על פניו. כאשר ירד בסימטה ראה את ציפורה מולו נושאת סל כבד בידיה ומחייכת. ניגש ועזר לה בשתיקה.

“משה,” אמרה לו, “אתה לא צריך שתתייגע כל-כך בגללי. אלה הן הקניות בשביל האורחים שלנו.”

“מה שאני עוזר לך – עוזר לי,” ענה ולא הִרפה מן הסל.

“אבל אולי לא טוב שהאנשים יראו אותנו. יש כאן מהכפר שבאים לקנות, ואתה יודע איך הם יכולים לדבר אחר-כך. לא יפה שגרוּשים ימשיכו ויתראו. מה תגיד האישה שלך? וגם הוא יכעס עליי.”

“אבל כאן לא חוץ-לארץ. אדם יכול לעשות מה שהוא רוצה, ואם הוא לא רוצח או גנב אין כל רע במעשים שלו. כאן לא יכולים לעשות לנו שום דבר.”

“אבל שמעתי, האנשים מדבּרים, שהוא עושה לך צרות במחצבה ומקלקל את חייך מן השינאה שלו.”

“רק שמועות, ציפורה. דווקא אנחנו ידידים טובים בעבודה. תשאלי את האנשים איך הלכנו יחד להציל את הבן הבכור של צבי כהן כאשר נתקע המנוף שלו בבור ערבי עתיק והוא נפל לתוכו. היינו צריכים לקשור אותנו בחבלים ולטפס אליו למטה כדי להציל אותו בתוך כל הנחשים והעקרבים שהיו שם. ומה אַת חושבת, מי עשה את העבודה הזאת? בעלך ואני קשרנו עצמנו בחבלים וכל שאר הפועלים עמדו עלינו והחזיקו בקצה השני של החבל וכך ירדנו ועטפנו אותו עד שהוציאו אותו, ואחר-כך שכב בבית-חולים שלושה חודשים.”

“מה אתה אומר? לא שמעתי כלל על המעשה שלכם?”

“הִשארנו את הדבר בינינו ולא רצינו שיתפרסם העסק עם המנוף ויהיו עניינים למחצבה.”

“בכל-זאת אני לא מאמינה לך שאין לך שום דבר בליבך עליו ושהוא לא שונא אותך. כל העולם מסַפּר על המריבות שלכם, ואיך שהוא מרמה אותך בשעות-העבודה ועושה לך צרות עם הכסף.”

“שקר! שקר! אותי הוא לא מרמה. ואם יש בינינו אי-הבנה, וגם אם אנחנו מתווכחים לפעמים ולא מוותרים בקלות אחד לשני – לבסוף תמיד מסתדרים. אַל תחשבי שאם הוא סגן מנהל המחצבה כבר שולט הוא בנו עד שאי-אפשר להרים את הראש ולדבר לפניו כבן-אדם.”

“משה, מוטב שתגיד לי שלום עכשיו.”

"ציפורה – "

“לא. לא. אַל תדבר אליי. ותן לי את הסל בחזרה. באמת, תודה על ההשתתפות שלך. כבר עבר פה אחד הבנים של קַרקַשׁוֹן ויספר בכפר, והוא יעשה לי חקירה על ההתנהגות שלי, ובך יתנקם בעבודה אם ישמע שאתה פוגע בכבודו.”

“מדוע אפחד מן המעשים שלו? כאן לא חנות-הבדים שיוכל לעשות לי מה שהוא רוצה. אם אתאונן עליו ואשלח את הדבר לפירסום בעיתונים, וגם אקרא אותו לבירור, עוד יפטרו אותו מן העבודה.”

“למה לך צרות? הוא יותר חזק ממך, מכולנו. רק כאב-לב יביא לך, וגם אתה מסַכּן את הפרנסה שלך.”

“אני מצפצף עליו, אַת שומעת? עליו, ועל הפרנסה, ועל המחצבה, ועל כל הכפר המחוּרבּן הזה, ואני אעשה כל מה שאני רוצה ולא אהיה עוד עבד שלהם, – לא!”

“משה, תפסיק! אַל תצעק! כל האנשים מסתכלים בך! מה הם יגידו אחר-כך ומה יהיה איתי אם ישמעו שאני משוחחת איתך באמצע השוק? תביא לי את הסל ותלך, תלך כבר!”

התקרבו לסוף הסימטה, לא רחוק מן הרציף של הדייגים, היכן שנמצאת תחנת-האוטובוסים לכפר. מוכרי הירקות קראו: “אדון, גברת, בבקשה! עוד יש משהו שאתם צריכים?” – ילד קטן רץ אחריהם ובידו צרורות ירוקים של פּטרוֹסיליה – “רק חמישה גרוש, גברת, כמעט בחינם.” בכמה חנויות כבר הועלה האור, ובעלי הדוכנים בחוץ הדליקו את מנורות-ה“לוּכּס” שלהם. מסביב לחנותו של מונטֶרוֹ מגיד-העתידות התקבצו כמה נשים זקנות, ואחת מהן רצה כלפי משה דויד וביקשה נדבה. הוציא מכיסו מטבע ונתן לה. מונטרוֹ צחק מתוך החנות: “חה-חה-חה! ממי אַת מבקשת נדבה?” משה דויד שמח שמחמת הרעש בשוק לא שמעה ציפורה את שאלתו של מגיד-העתידות.

נער שמן בא מולם, מחזיק אשכול נקניקים בידו, וקרא: “אחד בלירה! אחד בלירה!”

משה דויד הקיף בידו הפנוייה את מותניה של ציפורה ומשך אותה מקִרבַת הבחור. “תיזהרי, הריח הזה של הבשר גרוע.”

מסביבם התנשאו הררי ירקות, קופסאות שימורים, כלי-סידקית, סבון, גרביים, זיתים ומלפפונים חמוצים. חנות אחר חנות הציעה את סחורתה. ירקנים, בעלי-מסעדות, בעלי חנויות-מכולת, איטליזים לבשר-בקר, איטליזים לבשר-עוף ואיטליזים לנקניק. בכל פינה עמדו על המיקח. רבו מתוך חיוך, הסתלקו ברוגז וחזרו עם רמז קל מצד המוכר.

משה דויד התאמץ להשאיר את ציפורה לידו מול כל הקהל הזורם אליהם ודוחפם.

כשיצאו מן הסימטה אמר: “”ציפורה, אנחנו מוכרחים שנוכל לדבר בינינו – "

“טוב,” ענתה, “פעם אחרת. רק עכשיו תלך.”

“נוכל לבוא אצל מַנטֶלוֹ החבר שלי ולשבת בבית שלו בחדר הפנימי בלי שאף אחד יֵדע.”

“משה, אַל תדבר כך. אסור לנו. ומה שאנחנו חושבים לפעמים אחד על השני – אחר-כך יעניש אותנו כל העולם. וגם חטא גדול הוא מה שאתה מדבר אליי.”

“אבל, ציפורה, כאן אנחנו בישראל חופשים לנפשנו לעשות מה שרוצים, והכול מותר לפי המנהג של המדינה. את לא רואה בעיתונים ולא שומעת ברדיו ומן הסיפורים על האנשים המודרניים החיים כמו בסרטים? למה אנחנו צריכים להיות כמו הפרימיטיביים? אני אפגוש אותך מחר בחמש אצל מַנטלוֹ.”

“לא.”

“אני אחכה מחר בחמש אצל מנטלו.”

“לא.”

“שלום,” אמר והחזיר לה את הסל. האוטובוס כבר הגיע לתחנה, בעבר השני של הרחוב.

“לא, לא. תודה לך, אבל אַל תבוא לשם.”

“אני אחכה.”


כך החלו פגישותיהם של משה דויד וציפורה. ליבה אמר לה שאינה צריכה לראותו, והיא גמרה בדעתה – רק פעם אחת אלך אליו להסביר לו שלא יחכה לי וגם להשפיע עליו שלא ישתה עוד מן העראק וידאג יותר למשפחה ולילדים במקום להרשות להם להסתובב ברחוב, ערומים ולבושים קרעים, עד שהלב כואב לחשוב שהם ילדיו.

לקחה מחצית שעה פנוייה מסיום הקניות עד לבוא האוטובוס וניגשה לומר למשה דויד כי מוטב לו שינהג כאדם מן היישוב ולא יתהלך כל ימיו מלא טענות ומחפש מריבות עם כל העולם ובסוף מפסיד את ראשו בכל עניין.

נכנסה ומצאה אותו יושב אל השולחן הערוך ומחכה לה. היתה אפלולית בחדר הקטן מפני הווילונות הכבדים. ראתה על השולחן דובשני בַּקלאווה, מאותם שהיו חביבים עליה בשנה הראשונה לנישואיהם והוא היה מביא לה מחנות-התופינים של הערבי בשוק. ועוד הכין לה יין לבן יבש ובקבוק קטן של מיץ ענבים, לא אותם העראק והקוניאק והיין האדום הזול הנודפים ריחם מפי השותים בכפר, אלא ממין המשקאות שהיו שותים בארוחותיהם. מיד התמלאה רכּוּת ומתיקוּת וכמו ערפל כיסה את עיניה. קם, ניגש לקראתה ואמר:

“אַת מלכה שלי, ציפורה. מלכה שלי. תשבי במקום שהכנתי לך.”

וכאשר לקח את ידה בידו כדי להוליכה אל כסאה עבר דגדוג קל באצבעותיה, והם השפילו לרגע עיניהם ועקבו אחר הידיים הנוגעות. ידו היתה מלאה צלקות מן העבודה במחצבה, וקרומי עור לבן שהרחצה אינה מסלקת אותם והם בולטים יותר כשהיד נקייה. ציפורניו שבורות בכמה מקומות וכף-היד מחוספסת עד שמגעה מורגש לעיתים כפצירה קלה.

אצבעותיה היו אדומות מן העבודה בבית וצבע הלַכּה בקצותיהן לא חיפה על עליבוּתן ולאוּתן. לא עוד היו אלו ידיה הרכות והלטפניות בזמן שהיתה אישה צעירה, יושבת רובו של היום בבית וממתינה לשובו מן העבודה. ישבה לשולחן והביטה בעיניו, הביט גם הוא בה. האם כל זה אמת, הירהרו, וכלום מוּתר לנו להאמין שכך הדבר? וכדי להעלים את מבוכתם החלו לפטפט על הדרך לכפר, על ביתו של מַנטלוֹ ועל השהות שבידם. רק משה דויד היה חוזר ואומר:

“אַת מלכה שלי, ציפורה. אַת המלכה.”

בנו הקטן של מנטלו בא וסילק מן השולחן את הצלחות עם הקליפות והשיירים והביא פירות טריים וקפה.

כאשר ניגש אליהם, מחייך בביישנות, קפצה ציפורה וקראה: “אתה זוכר את סעיד, משה דויד? סעיד זה הנער הקטן בעל העיניים השחורות שהיית שׂוכר כדי שיעזור לי בעבודת-הבית וישקה את הרחוב מפני האבק? ואנחנו אמרנו שהבן הראשון שלנו יהיה דומה לו?”

“אם אני זוכר?” ענה הוא, “והרי כל הפנים שלך מזכירות לי את הבית שהיה לנו, והמיטבח שעשיתי לך מן הקרשים והפחים שהיו בחצר של אבא שלך, עליו השלום. אוֹי, אוֹי, ציפורה, איך שאנחנו עשינו שטויות מן החיים שלנו…”

“אסור לך לדבּר כך. כבר נקבע הגורל שלנו. ואפילו אני עוד חולמת לפעמים על דברים שאסור להרהר בהם בקול רם, אני אומרת לך שכבר עבר התור שלנו לעשות מה שהלב חפץ, ומוטב נשתדל כל אחד בבית שלו שיבואו השלום והשלווה.”

“מה אַת מסַפּרת על חלומות?” נדלק משה דויד, "גם אַת חולמת עוד על הימים היפים שלנו, הימים היפים עם כל החיבּוּבים שהיו לנו ושיחזרוּ – "

“אוּי, אוּי,” אמרה לו, “תפסיק, משה! אתה מתחיל שוב להרגיז בדיבורים שלך. כבר אני לא אמרתי דבר, וצריך שתבין ולא תפציר בי מה שאני לא יכולה לעשות. כי אסור לדבּר כך. יש לך אישה וילדים, ומה שאתה אומר לי הוא דבר איום. אתה שומע? כבר עובר אצלי רעד בעצמות מן הדיבורים שלך!”

נזכרה לשם מה באה, וליבה מייסרהּ. לא זו בלבד שלא הוכיחה אותו, עוד הצליח הוא להוציא ממנה הודאה שהיא מהרהרת בחיים שראו יחד לשעבר. החליטה שעליה לאזור עוז ולומר לו מה שהתכוונה לומר. בינתיים באה ידו ותפסה בכפה ונחה עליה, וניתווספו טעם היין שהניח ערפל דק בעיניה, ומתיקות הדבש, והאפלה שהחלה עוטפת את החדר. ניסתה לאסוף את ידה ממנו ולא יכלה. היו מחשבותיה מבולבלות עליה וגופה מתכווץ ומתפשט מן הנגיעות הקלות בכף-ידה, עד שהרגישה חום נכנס בה מכל העברים ונבהלה מפני עצמה ומפני משה דויד היושב מולה ועיניו בוערות ולחות, ומפני השעון, שכבר עברה מחצית השעה וסופה היא לאחר את האוטובוס לכפר אם לא תמהר לקום ולברוח. משכה עצמה ממנו וקמה רועדת כולה, וכמעט בוכה, וקראה: “משה, משה, קח אותי מהר לאוטובוס לפני שאני מאחרת.”

מיהר וקם ללווֹת אותה. “קחי עוד עוגה,” אמר.

“לא, לא. אסוּר לנו.”

“מה אסור?”

“אני לא יודעת. נלך.”

“תבואי עוד פעם?”

“אַל תדבר כך.”

יצאו מאפלולית החדר לרחוב, שעדיין היו בו דמדומי-ערב, הלכו בצעדים חפוזים, נתקלים זה בזה, כשני גנבים. הגיעו לאוטובוס, והוא נפרד ממנה. אחר-כך חזר גם הוא לכפר.


פרק ט: מזכיר המפלגה נכשל בשליחותו

כמה ימים לפני הבחירות בא במפתיע מזכיר המפלגה לבקר את ניסים לוי בביתו. הושיבוהו אל השולחן, הביאו ארוחה דשנה והאורחים עשו מעגל סביבו והקשיבו לשיחתו.

המזכיר התכוון לחטוף שיחה קצרה עם ניסים לוי. היתה בידו הבטחה מפורשת מצד חברים בעיר כי בתנאים מסויימים הם מוכנים לוותר על הבחירות ולמנות את ניסים למנהל-העבודה. מיהר לבוא ולבשר לו על כך והיה מעוניין לדבר עימו בלי ההמון הרב שמסביבם. ניסים הרגיש ברמזים מצד המזכיר.

“מה שלומך, ניסים?” שאל המזכיר, “ומה שלום האישה והילדים?”

“ברוך השם. עיניך רואות,” ענה, “מה עוד להתאונן? הכול טוב בבית, חוץ מן הצרות הרגילות.”

“מה לך ולצרות, ניסים? תתבייש לך, בחור בריא ומוכשר כמוך. אבל אם אתה מתכוון לאותו דבר – אני מוכן לשמוע.”

“לא. לא. אלה הם רק הדיבורים הרגילים. מה אני שווה לסַפּר לך על הבעיות שלי? מוטב שנדבר על ענייני הכפר. הנה האנשים יושבים כאן, יסַפּרו לך ותשמע מהם.”

“רציתי להמשיך את השיחה שהיתה לנו.”

“לא צריך,” אמר ניסים, “לא חשובים לי העניינים הפרטיים שלי. הנה באה הזדמנות – נשמע מה בפי החברים לומר.”

“עליי לומר לך משהו בקשר לבחירות במחצבה.”

השתררה דממה. כל אחד ניסה למצוא לעצמו התעסקות אחרת בשיחה חרישית, באכילה, בשתייה, או שפרש לצידו השני של החדר. המזכיר נבוך. רק ניסים התעלם מן המבוכה ואמר בחיוך סלחני:

“למה לנו לדבּר על בחירות? כבר שכחו מהן האנשים כאן. מה שיהיה – יהיה. למה נשבור לנו את הראש על העניינים האלה. הנה יש לנו בעיות עם החשמל, האוטובוס מאחר לבוא, בבית-הספר הילדים מסתובבים בחוץ במקום ללמוד, ולמרפאה בא הרופא רק פעמיים בשבוע. למה נתעסק בבחירות? נשאיר אותן לחכמים ולמשכילים יותר.”

למזכיר לא היתה ברירה אלא לשמוע שעה שלֵמה טענות, תלונות ותרעומות מפי הנוכחים. רוב המדברים, משהפטירו לשם נימוס מילים על פגעים שהכפר סובל מהם, החלו מעלים איש-איש את בעיותיו שלו. על-פי רוב ענייני עבודה, שיכון, הוספת חדרים, משפטים וחובות למוסדות ציבוריים שונים. עשן הסיגריות מילא את החדר. האוויר התעבּה והמזכיר חש בראשו. רבים הוציאו פתקים ישנים ומקומטים, מלוכלכים בעפר ובזיעה, אישורים ממס-הכנסה, ביטוח לאומי, קופת-חולים, מיסי-ועד ושירותים אחרים. לפני עיניו ריצדו מיספרים, שמות ותאריכים רחוקים. שמות-משפחה זרים ומשונים שלא יכול לזוכרם. בינתיים הִשקוהו עראק וקוניאק וכל סירוביו לא הועילו, להיפך – כל מילה של דחייה התקבלה מיד כעלבון וכל פעם שהרים כוסית היו הכול מברכים אותו וטופחים על גבו ושותים איתו וחוזרים ואומרים בפניו:

“איך שאתה משלנו! איך שאתה מצליח להיות אחד משלנו בשתייה שלך! אפשר לחשוב שנולדת אצלנו, כל-כך אתה חריף בטעם שלך.”

הארוחה היתה מלאה ומתובלת במיוחד. את הרוטב האדום שעל הבשר ציווה ניסים לעשות במיטבח חריף מן הרגיל. גברו תיאבונו וצימאונו של האזרח, ובין כוסית לכוסית שתה כוס מלאה בירה לבנה כדי להפיג את השריפה בשפתיו ובגרונו. הביאו במיוחד בשבילו קערת-עץ ובה כבדים מטוגנים בבצל וחתוכים פרוסות-פרוסות, ברוטב פילפל ובמיץ עגבניות חריף. והם רכים, כמעט נמסים בפה, ועל-פניהם זרויים מלח, פטרוסיליה קצוצה וריחנית ופרוסות-לימון קטנות.

המזכיר לקח את מזלגו והחל טועם, וכל הקהל מסביב מעודד אותו. אחד מהם לחש לו על אוזנו:

“זה טוב הדבר בשביל הכוח-גברא שלך. מה שאתה מכניס פה, עושה אחר-כך פלאים בהשתוקקות שלך עד שאתה חזק כמו ברזל קר, וחם כמו ברזל מלוּבּן…”

כולם מתגלגלים בצחוק ושואלים: “יש? יש?”

וטועמים עימו מתוך הצלחת לשם אותה סגולה, וקורצים אליו.

בכל ההמולה נשאר ניסים שקט ומיושב בדעתו, דואג למאכלים ולמשקאות וממלא חובתו כמארח למופת, מעיף מפעם לפעם עין במזכיר ואומד בדעתו את מידת עֵרוּתוֹ של הלה. השיחה התערבבה במוחו של המזכיר ולבסוף החל עונה לכולם ביחד על הטענות שפרשׂו קודם לפניו. נושא כמין נאום בו הוא מונה כל מה שנעשה והושג עד כה לטובת הכפר ומבטיח הבטחות רבות לעתיד ונשטף בדיבורו עד שלא חש כלל במתרחש סביבו. ניסים רמז לעֵבר המיטבח, ומיד הביאו טס רחב ועליו ספלי קפה תורכי וכוסות זכוכית גבוהות ובהן מי-סודה קרים.

המזכיר נשא עיניו בתודה וגמע באחת את הקפה החם ואת הסודה, ביקש עוד מנה ושיפשף מעט את פניו ומצחו בנסותו להתעורר מן העילפון הקל שהיה שרוי בו. לפתע נזכר לשם מה בא ומה חפץ לומר לניסים לוי, ובראותו כי השעה מאוחרת קם ומיהר אל ניסים, ובלי לשים לב לכל הקהל הודיע בחיפזון מה שהיה בדעתו לומר תחילה.

“דיברתי עם החברים בעיר והוחלט שאם אתה לא מתנגד, נהיה מוכנים מצידנו לתת לך את המינוי כמנהל-עבודה החדש במחצבה לאחר שכולנו עמדנו על הכישרון ויכולת-העבודה שלך. ואנחנו מוכנים לבטל את הבחירות, אם זו גם דעת החברים כאן.”

לכך חיכה ניסים. עוד לפני שמישהו מן הנוכחים הבין מה קרה תפס בידו בקבוק מלא של קוניאק והיכה את תחתיתו בכוח על השולחן. נשמע קול זכוכית מתבקעת והמשקה נשפך ויצר שלולית קטנה למטה. בכפו של ניסים נישאר צוואר הבקבוק השבור, ודם החל מטפטף ממנה. והוא עצמו צעק ופניו אדומות מרוב כעס:

“אותי – אותי לא קונים! אתה שומע – אותי לא קונים! ואני מצפצף על המינוי שלכם. לא אתם תחליטו מי יהיה מנהל-העבודה אצלנו. מה שהאנשים כאן בכפר יגידו – זה יקום! ולא מן ההחלטות שלכם בעיר. ואני, כל זמן שאני חי – לא אתן לכם לבטל את הבחירות!”

מזכיר המפלגה החוויר. הוא גימגם: "אבל, אבל, ניסים… איך אתה מסביר את הדברים לחברים? מה הם יכולים לחשוב? הרי את הכול עשינו לטובתך, לפי הבקשה שלך – "

“שלי?” נזעק ניסים, “אני ביקשתי מכם דבר? אני צריך את הסמכות שלכם בשביל הבחירות במחצבה? מה אתה חושב לך? שאתה ממַנה אותנו ומוריד אותנו כמו שאתה רוצה?”

והוא ליווה כל מילה שיצאה מפיו בדפיקות חוזרות ונשנות על השולחן. הפעם בבקבוק נוסף.

המזכיר הרים קולו: “אני רוצה לסַפּר לחברים מה שהיה כאן, אני רוצה שיֵדעו על השיחה שהיתה לנו בעיר, במשרד שלי.”

אולם ניסים לא הניח לו לדבּר. השתולל וצעק, באו לחבוש את ידו ולא נתן, ניגשו להרגיע אותו והדף אותם מעליו. באו אל המזכיר ולחשו לו: “תן לו שיירגע. תן לו שידבּר ויפוג הכעס שלו, ואחר-כך תנסה גם אתה לשכנע אותו בדבריך.”

ניסים המשיך: “איתי לא עושים קנונייה, ולא נמצא האדם שיגיד לניסים לוי מה לעשות. אתם רואים? אתם שומעים באוזניכם מה בא והציע לי? לקחת את התפקיד של המנהל עליכם במינוי, כאילו עשו אותי שוטר במחצבה. הא? ולא מתביישים לבוא ולהציע לי בגלוי. כאילו אני עומד בשוק למכירה!” אחר-כך הוסיף בלשון רכה יותר: “באמת, תסלח לי אם אמרתי לך משהו פוגע באופן אישי. אנחנו יודעים שאתה לא אשם בהצעה הזאת, ורק החברים בעיר, אלה שאינם יודעים מה נעשה אצלנו במחצבה, העלו על דעתם רעיון לא טוב כזה. אבל אתה, שמכיר אותנו, צריך שתלך למעננו ותילחם על הבחירות ולא תיתן לאנשים מבחוץ להפריע את החיים השקטים שלנו בקנוניות ובמריבות. אנחנו אנשים פשוטים, לא בשבילנו העניין הזה. והנה כבר ניסה אדון רבינוביץ לסדר במחצבה את הבחירות שתהיינה חשאיות.”

רחש של הסכמה עבר בקהל הנוכחים.

“ואם לא עמדנו בזמן על הכוונה שלו כבר היינו מקלקלים לעצמנו את החיים בסכסוכים בינינו. אבל, ברוך השם, האנשים הרגישו בעוד מועד ועכשיו הכול יהיה גלוי. אתה שומע? אין לנו מה להסתיר, וכל אחד מאיתנו יכול להגיד בפני השני כל מה שהוא חושב עליו! ואני באמת מבקש, סלח לי שהתרגזתי כל-כך ואולי גם פגעתי בך שלא בכוונה. אבל האנשים כאן יודעים שלי באופן אישי אין כלום נגדך, רק העניין כואב לי מפני שהרגשתי כי פוגעים בצדק של האנשים שלנו, ולכן קמתי להילחם עליו. ואני יודע שאתה ידיד גדול שלנו ותעזור לנו תמיד, וגם הכול כאן נאמנים לכם, ומה שהתרגזנו פה היה רק למען האמת.”

דבריו של ניסים פיכחו את המזכיר מן השיכרון הקל שהיה שרוי בו כל הערב. הערכת המצב שעשה הוכיחה לו שהפסיד לגמרי. הקהל בחדר, ניכר בבירור מתוך עיניהם, היה משוכנע למעלה מכל ספק שהוא ניסה לעשות קנונייה עם ניסים לוי על חשבונם, ואילו ניסים דחה את ההצעה בכל תוקף. היטב חרה לו הדבר, מה גם שכל ההצעה לדחיית הבחירות היה פרי מאמץ ממושך מצידו וריב עם כל שאר חברי המזכירות וההנהלה בעיר לאחר שיחתו עם ניסים לוי. בחיוך מר נזכר כיצד הִרצה את טענותיו של ניסים לפניהם, כיצד הוכיח את דעתו שלו והאשים אותם שאינם מבינים לליבו של הפועל מן היישוב החדש, אשר לאחר שהתבסס בארץ אין שאיפתו כסף אלא כבוד והערכה לכישרונותיו וליכולתו. “ומה אתה רוצה?” שאלו אותו, כולם אנשי-מינהל מובהקים שאין ליבם פנוי לוויכוח על סוציולוגיה וצורכי הנפש. – אמר להם: “לבטל את הבחירות ולמַנוֹת במישרין את ניסים לוי למנהל-העבודה.” – פקחו עליו עיניים תמהות וקראו: “אתה, שהיית צריך להילחם בנו עד שננהיג את עניין הבחירות במפעל השיתופי, בא ומבקש להפוך את הקערה על פיה, וזאת לאחר כל המאמצים שנעשו וכל המלחמות שנלחמו בנו כדי שיינתן גם לפועלים חלק בהכרעה?” – אותה שעה קם וסיפר בצורה נירגשת על וידויו של ניסים לפניו. שמעו ושמעו, עד שאמרו לו בחיוך: “איזה פסיכולוג גדול נהיית לנו וההסברים שלך כאילו באו מספר של דוסטוייבסקי.” – לא נבהל, לא נעלב והמשיך בשלו עד שהשיג את ההבטחה. ועוד אמרו לו בפתח: “אוֹי, אוֹי, מה קרה לך ולאן הגעת, שהדבר שנחשב אצלך היום לשיא המודרניות הוא בדיוק מה שחשבנו לעשות בתחילה, ובלי כל הבעיות האלה. באמת, איך שאתה מסַבּך את העניינים.” – והוא לא שם לב להם, אלא מיהר לבוא ולבשר את החדשה לניסים לוי, והנה מה שקרה! ומה שהכאיב לו ביותר היה העלבון למידת הבנתו את אופי תושבי הכפר. שכך יעשו לו? שכך ינצלו את תמימותו וירמוהו?

קם ואמר: "חברים, אני לא יודע אם הידיעות שקיבלתם מספיקות. עליי לסַפּר לכם את העניין מראשיתו. ובכן, קודם-כל, כדי שלא תהיינה אי-הבנות, ברצוני לומר שכל עניין הבחירות הוא הצעה שלנו מן החברים בעיר – "

הוא התכונן להמשיך ולסַפּר על המלחמה שעשו כדי להשיג יתר עצמאות לתושבי המקום, וכיצד ביקשו ללמדם אחריות על מקום-עבודה מהי, ומה גרם להם לשנות מן ההחלטה המקורית ולהביא את הצעת המינוי. אולם כבר במשפטים הראשונים שהשמיע עורר גל של תגובות עוינות.

“מה הוא חושב לו? שאנחנו חיים מן החסדים שלהם?”

“עושה לנו טובה שמרשה לעשות בחירות אצלנו?”

ואחר קם וצעק: “עוד מעט יגידו כי במתנה קיבלנו את הבחירות מכם? כאילו אין לנו זכות על המקום ולא אנחנו דרשנו ונלחמנו עד שהשגנו אותן ביושר. עכשיו אתה בא ומוכן למכור לנו את התפקיד בשביל פרוטקציה?”

ניסים השקיט את סערת-הרוחות ואמר: "חברים, אנחנו לא צריכים לצעוק כאילו לא היינו בני-אדם. לא צריך לדאוג. כל זמן שהזכות שלנו לעשות בחירות, לא יבוא אף אחד לקחת אותה מאיתנו ואפילו הוא מכובד וגדול מאוד. כבר אנחנו לא פרימיטיביים בהבנה שלנו. ומה שאנחנו נלחמנו עליו – אנחנו נקבל. וגם במפלגה מבינים את המאבק הצודק שלנו. ואם מישהו חושב שהוא נותן לנו במתנה את הזכות החשובה שלנו לבחור במחצבה – הוא טועה. ואם מישהו חושב שהוא יכול לקחת מאיתנו את הזכות הזאת – הוא טועה עוד יותר! מפני שאנחנו לא חיים מהפה של אף אחד. ואנחנו אנשים חופשיים במדינה דמוקרטית, ושלא יחשבו אנשים שהם עושים לנו טובה שעוזרים לנו ומלמדים אותנו, ופתאום מצאו שאנחנו די חכמים לעשות לבד את הבחירות, כאילו היינו ילדים קטנים שצריכים לקבל מהם רשות. צריך שיהיה ברור כי כל הסמכות עכשיו באה מן החברים שלנו ואני רוצה לראות אם מישהו יעֵז לאיים עלינו כאילו אפשר לקחת ולתת לנו את הסמכות הזאת רק מכוח הרצון של החברים היושבים למעלה – "

“ניסים! אַל תסלף!” קרא אליו מזכיר המפלגה.

“אני לא מסלף. אני מוכן ללכת איתך לבירור לאן שאתה רוצה.”

“וכך בדיוק אעשה. עוד מחר אתבע בירור דחוף במזכירות הארצית בקשר לענייני המחצבה והתנהגותך.”

“בסדר, אני מוכן ללכת ברצון לבירור, אפילו לפני המזכירות הארצית. אתה לא מפחיד אותי, להיפך, עוד מחר אשלח מכאן מכתב עם החתימות של כל התושבים העובדים במחצבה והטענות שיש לנו על ההתנהגות איתנו. כך, כך! אנחנו נלך ונתבע שיעשו צדק במזכירות. ואני לא אתן שיזניחו את ענייני המקום שאנו גרים בו! אני אלך להגן על האמת לפני המזכירות, ואפילו לפני המזכירות של המזכירות, ואני לא מפחד מפני השמות הגדולים והבירורים שאתה מאיים עליי בהם כל זמן שהלב שלי אומר לי: ניסים לוי – אתה צודק!”

ראה המזכיר שכל דבריו לא ישכנעו הערב ואומר: “כבר מאוחר, ניסים, ואין טעם שנמשיך בוויכוח.”

“אני לא התחלתי בו,” ענה ניסים.

“הייתי צריך לפגוש אותך לשיחה ביחידוּת כדי שנוכל לדבר בלי הפרעה.”

“בבקשה, למה לא אמרת מיד? תמיד אני מוכן לבקר אצלך, או שאתה תשוב ותבוא אליי.”

אותה שעה ניגשו כמה מן הנוכחים למזכיר ולניסים ואמרו: “כבר שמענו כל-כך הערב מן הבחירות עד שאנחנו לא מבינים דבר ממה שהולך פה. אבל חבל שיהיו אנשים רבים ביניהם ומתווכחים לחינם ולא באים לידי הסכמה. לכן אנחנו מציעים שנשתה כולנו עוד כוסית לפני שניפרד לשלום כידידים טובים.”

ניסים לא סירב להצעה, והמזכיר שראה את כולם שקטים ונוטים לפיוס התרכך גם הוא וכדי לשמור על שארית היחסים הטובים בינו לבין אנשי המקום הסכים לבקשתם והרים כוס עם ניסים וכל הקהל להצלחת הבחירות.

השעה היתה אחת אחרי חצות. ניסים ליווה בכבוד גדול את המזכיר עד פתח מכוניתו והתנצל לפניו באלף מילות-התנצלות על התפרצותו. הוא חזר והדגיש את הידידות העמוקה שביניהם ואת הבנת המזכיר, להבדיל משאר החברים בעיר, לבעיות המחצבה ופועליה ולענייני הכפר. גם הבטיח לסור בקרוב למשרדו ולברר את כל אי-ההבנות הקטנות שהתעוררו לפתע הערב בלי שמישהו חפץ בהן. ולבסוף עוד לחש על אוזנו, כאשר הלה כבר היה בתוך המכונית:

“אסור לנו לאכזב את האנשים העובדים במחצבה. שמעו ושמעו על הבחירות, ופתאום באים ואומרים להם: הכול מבוטל. לא צריך להתנהג איתם בצורה כזו. ואפילו שאני עצמי, כמו שאתה יודע, מוכן לקבל עליי כל מה שתגידו, כי אין הבדלים בדרך שלנו, הרי צריך לדעת איך לדבּר עם האנשים. אין דבר, במשך הזמן ילמדו ויתקדמו יותר, עד שיבינו כולם מה שאנחנו מבינים עכשיו.”


פרק י: בין ניסים לאישתו

לאחר שהסתלקו האורחים חזר ניסים לוי לביתו וניגש להטיל מימיו בחורשת עצי-הפרי הקטנה אשר בחצר. רוח קלה שטעמה מלוח באה מן הים ונשבה על פניו הלוהטים וציננה אותם. בחר לעצמו את עץ-השזיף, היפה והפורה ביותר מכל עצי הגן, ועמד לידו והירהר: “סוף-סוף עשית את שלך, ניסים לוי, והמטרה שלך ברורה ובטוחה, והאנשים אולי כבר אוהבים אותך מפני המלחמה שעשית למענם, ולכן הניצחון בידיך.”

גמר ופשט חולצתו, ניגש אל הברז, הרכין עצמו תחתיו ושטף פניו, צווארו וגבו. ירדו המים מזרועותיו ונעלמו בתוך חבית-החצץ השקועה חצייה באדמה. אמנם היה בבית חדר-רחצה מסודר, אך ניסים לא אהב את מרצפות-החרסינה הלבנות והברזים הנוצצים והעדיף את הרחצה הלילית בחוץ כפי שהיה נוהג בצעירותו בשוק, ובלילה – בחצר הגדולה. כך גם נהגו כל התושבים בשנים הראשונות לשבתם במקום, בטרם השיגה ידם להוסיף חדרי-רחצה ובהם דוּד חשמלי ומקלחת.

שטפו המים על עורפו ורעד קל חלף בגבו וירד עד רגליו. “כמה טוב לך, ניסים,” הירהר, “כמה טוב לך שעדיין אתה יכול להתקלח בחוץ בלי שהבריאות שלך תיפגע. להיפך, עוד אתה מרגיש כיצד אתה חי ורוצה לחבק את כל העולם.”

שיפשף בכוח את חזהו וזרועות ידיו ובתי-שחיוֹ ואחר-כך פתח את הברז כולו והעביר שערותיו בזרם החזק ושיחק בראשו בסילון שהיה פוגע בו וניתז לכל עבר. הדגדוג הנעים והמכאיב קמעה נמשך עד שחש לפתע קור של ממש. ניער עצמו, הרים את החולצה שזרק אל העשב ועשה ממנה כמין כדור וניגב היטב את גופו. חזר ופרשׂ אותה, וכשנכנס הביתה השליכה על אחד הכיסאות. ספוגה היתה ריח זיעה, ומעט מן הריח חזר ונדבק בו כאשר התנגב. כך אהב, ונפשו סלדה מן המגבות הצחורות ומן הסבון הריחני שהיו מניחים בו הרגשה של עירום וחולשה. פעם אחת נפצע ברגלו ושכב כמה שבועות בבית-חולים, ומאז מפחידים אותו הריחות, הבגדים הלבנים והניקיון המופרז שהוא חש בהם מעין טעם של מוות.

סרק שׂערוֹ והלך לחדר-השינה. הוא לא נאלץ, כשאר התושבים, לעשות את חדר-האורחים למקום-שינה, אלא בנה חדר מיוחד לו ולציפורה ובו מיטה גדולה, לא אותה הספה המתקפלת שבכל בית, וכל ערב בעוברו במסדרון היה גאה על כך. הילדים ישנו באגף אחר של הבית, וכאשר נמצאו הוא ואישתו בחדר לא יכול איש לשמוע מה מתרחש ביניהם. גם בזאת חש עליונות על כל אותם עלובים בכפר הישנים עם ילדיהם בחדר אחד, או חדר ליד חדר, עד שאין הפרש בקולות ובשמיעה, ובאים על נשותיהם בחשאי כגנבים בלילה כדי שלא להקים רעש. מה הנאה יכולה להיות להם בחייהם אם אפילו פינה אחת אין להם בה יוכלו להיסתר מפני העולם ומפני שאר המשפחה ולעשות מה שליבם חפץ? אך הוא, ניסים לוי, שכבר הגיע בחוץ-לארץ למעמד נכבד, חזר ובנה לו חדר-שינה גם בכפר-העולים למען יוכל לנשק את אישתו בקול רם כאוות נפשו.

נכנס וקרא: “ציפורה…”

אין קול ואין עונה.

חזר וקרא בשמה וקרב למיטה. ראה שהיא ישנה. “איך העֵזה לעשות לי כך?” חשב. ובייחוד הערב, לאחר הניצחון הגדול? חס עליה מלהעירה מיד. עמד מחכה ולבסוף התכופף והחל מלטפה קלות כדי שתתעורר.

נאנחה בשנתה והתפנקה ונישארה מכונסת בתוך עצמה. כיוון שהמשיך פקחה אליו מחצית עין וראתה שהוא יושב לידה וחזהו השׂעיר גוחן עליה ומדגדג בה.

“ניסים,” אמרה לו מתוך נמנום, “בבקשה, ניסים…”

אך הוא לא הִרפה ממנה עד שהתעוררה וקפצה וישבה כשגבה לכר והיא מביטה אליו בעיניים שואלות.

“איפה היית?” שאל.

“מה אתה שואל איפה הייתי? בבית.”

“וכאשר אני נפצעתי בבקבוק ובאה מאוחר יותר בת-הדוד שלי לחבוש אותי, איפה אַת היית?”

שתיקה.

“איפה אַת היית, ציפורה? כבר האנשים חושבים שאַת חולה. אַת חולה?”

“לא.”

“תגידי לי. אַת לא צריכה להסתגר בפני בעלך. ציפורה…”

“?”

“ראית איך אני הצלחתי היום עם מזכיר המפלגה?”

“?”

“למה אַת עושה מעצמך גברת כאילו אנחנו כולנו לא ראויים לדבּר איתך? כבר אני לא מספיק טוב בשבילך? והאורחים שבאים אליי? – כבר את לא צריכה לראות אותם?”

“הייתי במיטבח. אתה יודע שדאגתי ובישלתי כל היום. למה אתה אומר לי כך?”

“מה?”

“מרשה לעצמך לבייש אותי בפני החברים שלך!”

“מתי? על מה אַת מדברת?”

“?”

“תגידי! מדוע המילים שלך מסתובבות כמו נחשים, מדוע אַת מסכסכת בינינו? מה אני עשיתי לך ובמה פגעתי בכבוד שלך או בשלום ובשלווה אצלך?”

“אתה חושב שלא שמעתי על הבת של חָדִידוֹ?”

“?”

“למה אתה שותק? עכשיו התור שלך לדבּר!”

“אַת אוספת עליי שקרים ברחוב, ציפורה. אַת מספרת לי את השינאה שיש לאנשים עליי, אחר-כך הלב שלי כואב ואני מרחם על עצמי ואַת אפילו מילה אחת טובה לא אומרת. מאיפה השינאה שלך אליי? מה עשיתי? ואני אומר לך שהכול שקר, והם אוהבים אותי, כל האנשים בכפר ולא כמו שאַת חושבת. היית צריכה לראות אותם הערב ולשמוע את הדיבורים שלהם עליי. אבל אַת הולכת לך לישון. אַת לא צריכה לראות איך הבעל שלך מנצח ומסובב על האצבע הקטנה שלו את מזכיר המפלגה שבא במיוחד מן העיר לבקר בביתו.”

“ומה יש לך לסַפּר על הבת של חדידוֹ?”

“שקר.”

“שקר? אתה חושב שלא ראיתי בעיניים שלה?”

“את חוקרת אחריי?”

"לא חוקרת אחריך. די היה לי לראות איך הלכה לבושה ברחוב והביטה עליי וסובבה ממני את העיניים שלה. תתביישו לכם, אתה והחברים שלך, שהלכתם ופיתיתם אותה והיא עוד ילדה קטנה, ועכשיו – "

“מי סיפר לך את השקרים האלה עליי? שוב אַת מפיצה שמועות? שוב אַת מלכלכת אותי במילים שלך בתוך הבית שלי? מדוע יש לי אישה כמוך? היית צריכה לראות מה היה קורה לוּ מישהו זר היה מעֵז לדבר אליי כך. ואני רוצה לדעת אם יש עוד אישה אחת בכפר המדברת במילים כאלה אל הבעל שלה! הא? תעני, תגידי לי?”

“?”

“אני לא שכבתי עם הבת של חדידוֹ.”

“לא איכפת לי. גם לא מן הכבוד שלי לטפל במעשים שלְך ולשאול איך אתה מבלה בעיר כאשר כולכם חוזרים מאוחר בלילה, שתויים ושיכורים, והבגדים שלכם מלאים כתמים של נשיקות וריח זול מן הבשמים שלהן.”

“של מי?”

“לא יודעת. לא איכפת לי. אבל כואב לי שלקחתם את הבת של חדידו לאחר שגירשו אותה מבית-הספר, והיא רק בת שש-עשרה, או שבע-עשרה, למרות שידעתם היטב כי אבא שלה משוגע ומדוע אמא שלה ברחה מהבית ומה המקצוע שלה עכשיו. בכל-זאת הבאתם אותה בחבורה שלכם ולקחתם אותה לעיר ולא היה איכפת לכם שהיא ענייה כל-כך. אלא להיפך – אתם עוד נהניתם לראות את הסימנים של אימא שלה שמתעוררים בה, למרות שהיתה כמו ילדה כשלקחתם אותה, ובמשך פחות משנה עשיתם ממנה, אתה יודע בעצמך… ועכשיו, אחרי שראיתי אותה, אין לה כבר שליטה על עצמה מפני השיגעון של אביה והמקצוע של אימה שנכנסו בה. מה יש לך אתה להגיד?”

“אני לא שכבתי עם הבת של חדידו. רק הם עשו לה. ואַת יודעת למה? מפני שהיא עצמה רצתה ככה מהם. לא יכלה להתאפק, הקטנה. ומה אַת רוצה מהם?”

“מנוּולים!”

“אל תגידי עליהם מנוולים. אלה הם חברים שלי. אלה האנשים שלנו.”

“מנוולים!!”

“שתקי, אישה! את לא יודעת על מה אַת מדברת. מאיפה את חושבת בא הכוח שלי? והכסף שלנו? והבית? ומדוע אני הולך לנַצח בבחירות למחצבה? למה אַת מעמידה פנים כאילו כל העבודה שאנחנו עושים בשביל החיים הטובים שלך מביאה בך דחייה? מה אַת מתגאה עלינו? חושבת לך שאם אבא שלך היה מורה ואַת עוד הספקת ללמוד אצלו שם כמה שנים לפני החתונה, כבר אַת יותר משׂכּילה מאיתנו ומוּתר לך לעקם את האף עלינו? חושבת כי אתן שיצא לי שֵם בכפר שהאישה שלי מרימה עליי את הראש?”

“מה זה קשור לבת של חדידוֹ?”

“קשור. קשור מאוד. את לא מבינה לבד?”

“אתם חזירים.”

"שלא תגידי כך! מפנֵי – "

“בבקשה, אתה יכול לעשות לי כל מה שאתה רוצה. חכם שכמוך!”

“אישה, אַל תעליבי אותי. אני לא רוצה לשמוע את הדברים האלה מהפה שלך מפני שלא אוּכל לשכוח אותם אחר-כך, ויהיה רע.”

“גם ככה לא טוב כל-כך. אתה צדיק גדול עם הבת של חדידו. ומה יש לך כבר נגד אבא שלי, עליו השלום. יותר טוב שהיית מנסה קצת שתהיה גם לך השׂכּלה ותדע לקרוא טוב יותר את העיתון במקום לבלות את הערבים שלך אצל אבּוּ-סנין.”

“כן? אני מצפצף על ההשׂכּלה שלך, ואני מצפצף על העיתונים שלך ועל הלימודים למבוגרים שהם נותנים כאן, רק מצטער שלקחתי אותך לאישה ולא שמתי לב שיש לך זבובים בראש מן הספרים שהיית קוראה אצל אבא שלך ומקללת בהם את כל העולם.”

“פעם דיברת אחרת.”

“פעם אַת היית אחרת, וכשהייתי בא על-ידך לא היית מעֵזה לעשות לי חקירות כאלה.”

"זה מגיע לך, ניסים. ואתה כמו רוצח בשבילי, אפילו שאינך מעֵז להרים עליי יד ולהכות – "

“מה עשיתי לך?”

“הרסת את החיים שלי.”

“ומי ביקש לבוא אליי? ומי היה מלטף אותי במתיקות ההיא? אני הכרחתי אותך?”

“אני לא יודעת.”

“היה לך טוב מאוד אצלי. לעזוב את הבטלן שלך ולהרגיש משהו טוב אצלך.”

“אַל תדבר כך!”

“אַל תעמידי פנים! אַת יודעת היטב בשביל מה היית משפשפת אותי.”

“שתוֹק!”

“לא אשתוֹק. למענך עזבתי את האישה שלי. זו אַת שמשכת אותי בכל הדברים הטובים שלך. הייתי טיפש שהתפתיתי אחרייך כדי לתת לָך חיים טובים ולעשות אותך מלכה אצלי, ועוד להרשות לך להגיד עליי דברים כאלה בפניי שלא היה אדם שאמר אותם ויצא חי.”

“אתה יכול להרוג אותי.”

“תודה.”

"אוֹ – "

“?”

"אוֹ – "

“זה כל מה שיש לך להגיד?”

“עזוֹב אותי, ניסים.”

“אַל תגידי כך.”

“אני לא יכולה.”

“תמיד אַת אומרת כך. מה לך, אישה? את לא צריכה לנצל את הסבלנות שלי ואת האהבה שיש לי אלייך בשביל לעשות כך.”

“ניסים, תאמין לי.”

“מה אאמין לך? מה המחשבות שיש לך בראש. מטורפת שכמוך!”

“אַל תדבר כך!”

“מה לא אדבר? ומה היו הדיבורים האלה על הבת של חדידוֹ? מה הזכות שלך לדבר כך?”

“מה זאת אומרת זכות שלי? מה אתה רוצה להגיד?”

“אַת יודעת היטב מה אני מתכוון.”

“אני לא רוצה לשמוע.”

“את לא רוצה לשמוע? ובכן, אני אגיד לך. אסַפּר לך הכול על הבת של חדידוֹ כדי שאַת תביני מה גרמת, מטורפת שכמוך, אחרי כל ההתנהגויות שלך והמחלות והרופאים שהיית הולכת אליהם, אני לא יודע כמה פעמים ובשביל מה, רק יודע שהיו ממציאים לך תמיד תירוצים עד שהחיים שלנו נהפכו לגיהינום. ואז פגשתי את הבת של חדידו וסידרתי שהוא יעבוד במחצבה ועוד הזמנתי אותו לשתות על חשבוני לעיתים קרובות. בזמן ההוא גירשו אותה מבית-הספר, מפני שהיתה מבוגרת מדיי ונִשארה כיתה פעם אחר פעם. הייתי רואה אותה בערב כשאני בא למסור לו הוראות בשביל העבודה במפעל. היתה מסתובבת בבית בחלוק הקרוע שלה וברגליים יחפות, וחדידו ואני יושבים ליד השולחן ושותים מן העראק שאני הבאתי, והיא באה אלינו ומביאה מן החמוצים וזיתים ופיסטוקים. כשהיתה עוברת על-ידי הייתי עוצר אותה ושׂם את היד שלי על האחוריים הקטנים שלה ומחבק אותה ומושך אליי ואומר לחדידו: ‘יא, איך שהבת שלך גדלה ונהיתה חכמה גדולה!’ – והוא כבר היה שתוי מעט מן הישיבה שלנו בערב ולא חשד בכלום. רק היא היתה מרגישה את הנגיעוֹת שלי אצלה וכבר התפוח שלה היה בשל וחם כאש בשבילי, אלא שאיש לא נגע בה עדיין ולא הרגישה את הרעד הבא מקצות האצבעות ועובר עד לקצות האצבעות ומנפח את הגוף כולו שיתלהב. כל הדברים האלה לא ידעה לפני שאני לימדתי לה את הדגדוג המתוק של הבשר. בתחילה היתה צוחקת ומלאת גאווה מן המחמאות שאני נותן לה באוזני אבא שלה. אבל לאט-לאט התחילו הרגליים שלה להבין מה שהידיים שלי מתכוונות בחיבוקים שלהן, והיא באה ונהנתה מן העמידה הזאת על-ידִי בשעה שאני יושב ושותה, ולבסוף הרגשתי שהיא נפתחת ועושה כל מה שאני רומז לה בזווית-העין. גם התחילה עושה הכנות במלבושים שלה ומנקה את כפות-רגליה וצובעת את ציפורני הידיים כדי שאני אקח אותן אצלי ואביט בהן. אלא שאף פעם לא היתה לובשת את הדברים העליונים שלה, מפני שאַת יודעת איך זה הולך אצלה, אותה הטריוּת שלה והרעננוּת בכל האברים האלה שהיא שומרת עליה. ועוד היתה מתכופפת כלפיי כדי להגיש לי את הכיבוד, כי הרגישה את ההשפעה שיש לה, והתחיל להתעורר בה הדם של אימא שלה. לפעמים היתה עומדת על-ידִי ואבא שלה יושב מולנו ושותה והיד שלי מחזיקה אצלה מאחור ואני מגיע בה רחוק, רחוק. והוא אינו חושד מאומה, ואילו היא, הקטנה הזאת, נוהמת כולה בתוכה ואינה מראה ברמז כלפי חוץ. וכבר היתה בינינו הבנה מלאה, וכשהיא מופיעה בחדר אני רואה בחלומות שלי את הגוף הצעיר שלה שדומה למישהי אחרת שהיתה עוברת פעם לידי ושולחת בי את העיניים היפות ביותר בעולם ומחכה שאני אחבּב אותה בתוכי. אַת בוכה, טוב שאַת בוכה. לא. אני לא מרוב אושר הלכתי לשכב עם הקטנה של חדידו ולפחֵד שאנשים יגידו אחר-כך שחייה המקולקלים הם על אחריותי. אני רק עשיתי ממנה את החלומות שלי, ואחרי שיכולתי לשים הרבה כסף על השולחן חשבתי שאוכל לשלם לעצמי על הכאבים. אַת בוכה, ציפורה? אולי עכשיו יתרכך הלב המטורף שלך מכֵּיוון שתשמעי את הסיפורים על החיים שלנו. אחרי שהיא היתה בשלה כולה התחלתי לקחת אותה לפנות-ערב לעיר כדי לרשום אותה לבית-ספר לפקידות שיהיה לה מקצוע בחיים. וחדידו הולך איתנו ומודה לי כל הזמן במילים המשונות שלו. ואחר-כך עשיתי אותו שומר במחצבה. וכבר לא היה יכול לבוא לפנות-ערב לעיר. והייתי בא איתה לבד. ומשאיר אותה לחכות לי בבית-הקפה של אַבּו-סנין, מפני שלא רציתי שיֵצא לי שם שאני לבד הדלקתי אותה. וכך היו יושבים עימה כל החברים ומתקרבים אליה. והיא קיבלה חוצפה, הקטנה, והיתה מדברת אליהם בשפתם ומושכת את החצאיוֹת שלה למעלה עד שהיו העיניים שלהם מתעלפות. ואחרי שהתבשלה זמן מספיק, ויצא לה השם לפי מה שהיא מתכוונת אליו, והתחילה להתרגל לאכול ולשתות מהם, החלטתי שזה כבר הזמן שלי לקחת אותה בלי סכנה. והיא כל החודשים האלה עוד לא הבינה מה נעשָה שם. מה אַת בוכה שוב, ציפורה? הגורל שלך היה הרבה יותר טוב. ואַת רוצה לדעת את האמת? נכון מה שסיפרתי לך בהתחלה שכל החברים התעסקו איתה. אבל אני הייתי זה שלקח אותה ראשון בידיים שלו. תפסיקי לשרוט אותי, ציפורה, לפני שאני שובר את הידיים שלך. מה אַת יודעת על החלומות שלי? מזמן חדלת להבין. אַת היית כבר נשואה פעם כאשר באת אליי, ואת האישה הראשונה שלי כבר שכחתי מרוב הטמטום שלה ומפני שלא הבנתי עדיין מה דורשת ממני הגאווה שלי. אבל לבת של חדידו אני סללתי את הדרך, עד שהחזירה לי בכל הלב שלה, ומאותו רגע לא יכולתי עוד לעצור בה לא בשבילי ולא בשביל החברים שהיו יושבים אצל אבו-סנין. כי השתחרר בה כל הרעל של אימא שלה שעזבה את חדידו והלכה לעבוד ליד הנמל. והיא לא יכלה לעצור יותר את התבערה שלה והיתה צריכה לכבות אותה כל פעם. ואיך היא היתה מכבה אותנו –”

“שקרן!”

“!”

“שקרן!!”

“אַת לא בוכה יותר, ציפורה. אבל זה הכול אני עשיתי מאהבה.”

“?”

“הכול עשיתי מפני שחשבתי עלייך. אַל תקללי אותי מפני שאני לא יכול לסבול עוד קללות. עכשיו אַת רואה לאן הלך כל הכבוד והאהבה שלנו?”

“?”

“למה אַת לא מדברת? אני מוכן לשכוח הכול. רק שתחזרי להיות טובה. מה אַת מחביאה ממני? עוד לא נשברו לגמרי החיים שלנו. רק תשובי להיות אישה שלי מרצון, ואני אשב כל הימים בבית ואביט ואדבר אלייך.”

“…”

“את לא עונה לי. למה אַת התקררת אליי אחרי כל האהבה שעשית לי ושברחת בשבילי מבעלך הראשון וגרמת כאב-לב לאביך ולכל המשפחה שלך וכעסו עלייך ולא שמעת בקולם?”

“אני לא יודעת, אני לא ידעתי אז מה שאני עושה.”

“מה? כבר ניסים לוי לא טוב בשבילך עכשיו?”

“לא, לא, אני לא יודעת שום דבר. אַל תשאל אותי.”

“אני מוכרח לדעת, כי הדבר כבר מכרסם בכל האברים שלי. מה גרם לך שתפסיקי לחַבּב אותי אחרי כל המתנות שהבאתי לך והפינוקים שסובבתי אותך בהם? לא הספיק לך הכוח של ניסים לוי בשביל לגרש את כל המחשבות שהיו לך בראש מן הבית של אבא שלך ומן הלימודים שמשה דויד עוד למד אצלו שלוש שנים והיה עושה עצמו אינטליגנט גדול עליי? הא? תגידי? כבר התביישת בי מפני הדיבורים על המשפחה שלי ועל המקצוע של אבא שלי? והתחרטת על שהלכת אחריי והתחלת לעשות את עצמך נסיכה בתוך הכפר שלנו וחושבת שלא מגיע לך כי אחד פרימיטיבי כמוני יהיה הבעל שלך?”

“ניסים, אַל תדבר כך. אתה יודע שרק מתוך הרצון שלי הלכתי אחריך.”

“אַת לא אומרת הכול.”

“די, עזוֹב אותי. אין לי מה להגיד יותר. אני רוצה לישון. כבר אנחנו מדברים כמעט כל הלילה. לא, לא, אני לא רוצה…”

“…”

“אני לא משקרת אותך.”

“…”

“אני לא יכולה, ניסים…”

“כבר אני מתבייש בכל הכפר מכך שאני מתחשב בך. שש שנים שלא נולד אצלנו ילד, אַת שומעת? שש שנים, מכל מה שנהיינו מוֹדרנים.”

“…”

“אַל תילחמי איתי מפני שיהיה רע. ולא איכפת לי אם ילכו לעזאזל כל הרופאים והתחבולות שלך וכל הפטפוטים שאני לא יודע מאיפה למדת אותם.”

“ל… לא…”

“תפסיקי להחזיק אותי לפני שיהיה רע.”

“…”

“תפסיקי. לא, לא, החזיקי אותי. כך. כך, תהיי טובה.”

“אני מפחדת. אַל תיקח את הידיים שלי. אתה – אתה… ניסים, אני מוכרחה להגיד לך. ניסים, למה אתה לא שומע. לא. לא. אַל תלך ממני. זאת לא אני.”

“ציפורה…”

“…”

“אַל תבכי. הרי כך היו החיים הנפלאים שלנו. אני מבטיח. הרי רציתי… עכשיו טוב לך. אַת יודעת שטוב לך, אַל תבכי.”

“ניסים…”

“כך אני חולם עלייך, ציפורה – שאַת רכה כולך.”

“ניסים…”

“אני אהיה טוב אלייך. תִראי, אנחנו לא גמרנו עוד מכל הטוב שעתיד לבוא. אבל רק שלא תבכי.”


למחרת נִשארה ציפורה שוכבת במיטתה, חולה וגופה רועד. ניסים שכר שתי עוזרות לטפל בבית ובאורחים ואסר לבקר אצלה. היה נכנס כל פעם על בהונות רגליו ומחייך אליה באהבה. קונה מתנות ומפנק אותה. רץ לרופאים, ובערב בא וכורע ליד מיטתה ואומר:

“ציפורה, תסלחי לי. ציפורה, תסלחי לי.”

ולא שמע תשובה לכל הפצרותיו. אבל חדל לבוא אצל אבו-סנין והשאיר את הבת של חדידו לחבריו. והכול אמרו: “מה קרה לך, ניסים? כבר אתה נהיית איש ציבורי והתרחקת מאצלנו?”

וניסים שתק.


פרק יא: מה שהיה לספראי לומר על הבחירות

מזכיר המפלגה חזר מן הביקור אצל ניסים לוי והודיע שהוא מושך ידו מכל טיפול נוסף בעניין המחצבה. יום אחד לפני המועד שנקבע לבחירות כונסה ישיבה דחופה במשרדי ההנהלה המרכזית בעיר והוזמנו אליה הוא וכן גם ספראי, מזכיר אירגון הפועלים אשר פועלי המחצבה נתונים למרוּתוֹ.

מנהל המפעל פתח ואמר: “חברים, בשעה שהִסכמנו לבקשתכם לבחור את מנהל-העבודה החדש מבין תושבי המקום עדיין לא היו בידינו ידיעות מדוייקות על המתרחש. ואילו עכשיו מראה עקומת-הייצור ירידה של שלושים אחוז במשך מחצית השנה, מצב אחזקת הרכב ומכונות-החפירה – גרוע, ויש לחַדֵש חלק גדול מן הציוד הכבד מחמת הבּלַאי המופרז. לאור כל הנתונים האלה אנחנו לא יודעים אם האדם אשר ייבחר מבין הפועלים יוכל להשתלט על הבעיות הטכניות והמינהליות הרבות שתתעוררנה. לכן אנו רואים בבחירות עכשיו סכנה לעתיד המפעל, והתגבשה דעה שאולי מוקדם מדיי להעביר את זכות ההכרעה לפועלים עצמם ואולי רצוי להביא לתקופה נוספת מנהל-עבודה מנוסה ממחצבה אחרת ולתת לו להשליט סדרים יעילים בַמקום ולהעלות את התפוקה, ורק מאוחר יותר לחזור לביצוע התוכנית המקורית. תאמינו לי, חברים, שאינני מדבר כלל מבחינה עקרונית, והייתי הראשון אשר נרתם לביצוע ההצעה. רק לאור המצב המיוחד שנוצר – אני מתנגד. כאשר נגיע כאן לכלל החלטה אקרא לרבינוביץ ואסדר את העניין.”

גזבר ההנהלה הראשית הוסיף: “הדברים שאני מוסר אינם מיועדים לפירסום ואבקש כי עניין הביקורת הפנימית על הנהלת-החשבונות יישאר בינינו. יש חשד מבוסס, למעשה התגלו עוּבדוֹת ממש על אי-סדרים בהנהלת-הכספים של המחצבה. אני לא אומר שיש כאן מקום להאשמה פלילית, מפני שמתקבל הרושם שדברים רבים נעשו מתוך הזנחה יותר מאשר בכוונה. אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעבור על כך לסדר-היום. לא הזמנו את רבינוביץ כדי שלא להעמיד במצב בלתי-נעים חבר ותיק העומד לפרוש לפנסיה, מה עוד שכולנו יודעים את זכויותיו הרבות בהקמת המפעל. אבל דרושה רוויזיה יסודית בכל סדרי התשלום, המשלוח וההוצאה וההכנסה במחצבה, ואני מבקש מן הנוכחים להתחשב גם באַספּקט המיוחד הזה שהעליתי שעה שנבוא להסיק מסקנות מן ההתייעצות.”

הכול פנו אל ספראי וביקשו לשמוע את דעתו. אך הוא אמר: “לא לפני שאשמע מה יש למזכיר המפלגה לומר. הוא טיפל בעניין, ולמעשה הוא שהעלה את ההצעה ופנה למנהל המפעל והשיג את הסכמתו לכך. אני סקרן לשמוע מפיו מה העלה בעבודתו.”

מזכיר המפלגה הסתובב באי-נוֹחוּת בכיסאו והפליט כלאחר-יד: “אני את שלי כבר אמרתי בישיבה הקודמת. די לי בבלבול-המוח ובכאב-הראש מכל העניין.”

“אליי לא הגיעו הדברים, ואני מבקש ממך,” אמר ספראי בחומרה, “ואני מבקש להסביר זאת שוב לכולנו.”

אנשי מועצת המנהלים החליפו ביניהם חיוכים. המתיחות בין ספראי לבין מזכיר המפלגה לא היתה בגדר סוד. כאשר מישהו מהם העלה הצעה בשיתוף עם חברו קשה היה לדעת אם לטובתו או לרעתו התכוון. כך גם בעניין המחצבה שהתגלגל ביניהם עד שלא ניתן לרדת לעומק נימוקיו של כל אחד מהם. מעמדו של ספראי כמזכיר אירגון הפועלים היה חזק ממעמדו של מזכיר המפלגה, מה עוד שספראי עצמו שימש שנים רבות בתפקידו של הלה עד שהתמנה למזכיר אירגון הפועלים. גם היום הוא מכוון במידה רבה את ענייני הסניף המקומי מאחורי גבו של המזכיר הנוכחי.

מזכיר המפלגה בלע את העלבון המסותר בפנייה אליו, וכדי לחפות על כישלונו עלה בו רצון להוכיח כי התפתחות העניין ברורה לו יותר מאשר לכל אחד מן הנמצאים בחדר, וכי הבעייה היא כה חמוּרה עד שאיש לא היה מצליח לפעול בצורה אחרת בתנאים הנתונים. לכן אמר בקול שהיה בו שמץ מן השמחה לאיד:

“לדעתי הכול אבוד!”

“אילו מילים הן אלה?” קרא אליו ספראי, “אני ביקשתי הסברים ולא הבעת-דעות. למחקרים יש הרבה מקום באוניברסיטה.”

הפעם היה העלבון כפול וצפון בו רמז אישי. מזכיר המפלגה למד בזמנו באוניברסיטה וסיים את בית-הספר הגבוה למדעי-החברה. כל זה הִקנה לו הכשרה מצויינת להבנת רבדים חברתיים, תהליכים ציבוריים ועקומות-השפעה ביישובים סגורים. על אף גילו הצעיר הצליח תוך פעילות מסורה בסניף לקבל את משׂרת המזכירות, וגם בתפקידו החדש לא שכח להתבונן ולפעול לפי התורה שהרביצו בו מוריו באוניברסיטה. האנשים שעימם בא במגע העריכו אותו מאוד על השכלתו הרחבה. נוהג היה לכתוב מאמרים מעניינים בעיתונות המפלגתית ובבמות אחרות, בהן הסביר את השקפותיו החברתיות. לא אחת הוזמן להרצות בסמינריון על בעיות קליטה ומיזוג עדות, עורר ויכוחים נלהבים ורבי-רושם והוציא לעצמו שם של מומחה לבעיות היישוב החדש. בשיא פירסומו אף היתה לו חליפת-מכתבים עם אישיות מסויימת, והוא הגן בלהט על דעותיו וזכה לשבחים רבים אף מצד המתווכח עימו. חליפת-מכתבים זו, שהתפרסמה בעיתונות, הגדילה בהרבה את משקלו במפלגה ופתחה לפניו דלתות רבות שעד אותה שעה עדיין לא עלה בידו לחדור בעדן. אמנם, הולכי-רכיל יודעים לסַפּר כי משעה שהתפרסמה חליפת-המכתבים התקלקלו היחסים בינו לבין ספראי שראה בכך חתירה תחת סמכותו, ואף פלט בהזדמנות מסויימת:

“נוּ, מה אתם שואלים אותי? לכו תשאלו את האינטליגנט הזה, הרי הוא מומחה לכל דבר, גמר אוניברסיטה ומתווכח עם גדולים ממנו. אולי עוד יהיה פעם ראש-ממשלה. חה-חה-חה.”

ספראי החל יחד עם רבינוביץ במחצבה ובסלילת הכבישים, אולם במהרה התבלט בכוחו האירגוני וביכולתו להגיע להסכם עם בני-אדם כמעט בכל עניין קשה, עד שהתרגלו לסמוך עליו ולהטיל על שכמו כדבר המובן-מאליו תפקידים שאנשים אחרים נלחמו עליהם בכל כוחם ולא הצליחו להשיגם. בצעירותו קיבל ספראי חינוך מסורתי כלשהו בעיירה שממנה עלה. מהר מאוד שכח את המעט שקיבל ותקופה ארוכה העסיק עצמו בספרות הוגי-הדעות הסוציאליסטים ומנהיגי תנועת-הפועלים שאליה השתייך. מאותו זמן נותרו לזיכרון כמה רשימות קצרות מפרי-עטו בעיתון המפלגה, ובהן הערות ותגובות עם קריאת ספר או שמיעת הרצאה בערב-תרבות של האירגון. לאחר-מכן באו שנים שבהן שקע כולו בעבודה וכמעט שאין שעתו פנוייה לקריאה אלא בעיתונות היומית, על אחת כמה וכמה לא לניסיונות ספרותיים שאותם ראה כ“חולשת ילדוּת”. שמוֹ ודבריו מופיעים לעיתים קרובות בחדשות, אבל לשם כך אין עליו לכתוב הרבה והפירסום נעשה על-ידי דובר האירגון. ספראי עצמו מתרוצץ מישיבה לישיבה, סדר-יומו עמוס וכולל גם פגישות עם אורחים הבאים ממדינות זרות. אף כי הוא גאה על אירגון-הפועלים המסודר אשר בהנהלתו, הוא רומז לעיתים מזומנות לידידיו כי “ספראי לא אמר עדיין את המילה האחרונה שלו.”

אמנם, הוצעה לו מִשׂרה מכובדת של ציר באחת מארצות-אירופה הקטנות, אולם הוא קיבלהּ רק כניסיון מצד אויביו לדחוק את רגליו מכל השפעה בחיים הציבוריים בארץ. לכן לא נפתה אחר הכבוד ועמדוּ בו האומץ והפּקחוּת לסרב. רק אישתו הצטערה על כך מאוד.

“אנחנו מחכים,” פנה מנהל המפעל אל מזכיר המפלגה.

“מיד,” ענה הלה ורשם דבר-מה מהר בפנקסו.

מסיבות אלה בז מאוד ספראי בליבו למזכיר הצעיר. “בן-התפנוקים,” קרא לו בינו לבינו, “נוּ, נוּ, מה בן-התפנוקים אומר?” היה חוזר ומשנן לעצמו בישיבות הארוכות. “מה חידשו לו הספרים שלו?”

רק לעיתים רחוקות, ברגעים של גילוי-לב, היה מנסה להתקרב אליו תוך שיחה על נושאים משותפים. “מה אתה אומר?” היה שואל אותו, “הבן שלי גמר צבא והחליט ללמוד באוניברסיטה. אתה יודע מה החליט ללמוד? לא תאמין, בדיוק את המקצועות שלך. זבוב נכנס לו לראש – בית-הספר למדעי-החברה. אמרתי לו: ‘אם כבר החלטת ללמוד, תלמד לפחות רפואה.’ – וכי אינני צודק? מה תגיד? לא מוטב שילמד משהו ממשי כדי שיוכל להיות עצמאי בחייו, ולא להתרוצץ כמוני וכמוך עם ההשכלה שלנו? חה-חה-חה! תגיד לי, מה יצָא לך מהלימודים שלך?”

אך היום לא היה זמנו פנוי לבדיחות. נהירות היו לו כל ההתפתחויות האחרונות בכפר ובמחצבה, וכבר היתה לו תוכנית-פעולה ברורה. אולם הוא לא רצה להשמיע את דברו לפני שייווכחו הכול מי כאן בטלן, מי סיבך את העניינים והפריע לעבודה, ועל מי אפשר לסמוך שיֵדע לסדר עניין.

והוא החליט לגבות את חובו עד הסוף. בזמן האחרון החלו מרננים מאחורי גבו כי אינו מבין עוד את המתרחש מסביבו וכי שיטותיו מיושנות הן. והיו מעֵזים לנופף מולו במונחים ובטבלאות ובסיכומים שאין להם סוף, כאילו מוכיחים בכך את עליונותם עליו. כאשר התנגד לקבל בחור צעיר, ולוּ גם בוגר אוניברסיטה, למשׂרת מזכיר המפלגה, קמו עליו הכול והאשימו אותו שאין הוא נוהג לפי רוח הזמן ואינו מבין שכדי להצליח בעבודה כיום יש לגייס את כל השיטות החדשות של הטיפול והאירגון החברתי.

“טיפול, טיפול,” רטן ספראי לעצמו. הוא מאמין רק באנשי-עבודה – לא אנשים שבאו וידיהם לְבנות ישר מעם ספסל-הלימודים לקבל מִשׂרה שמנה מן המוכן, אלא בחורים אשר בעשר אצבעות שלהם בנו את הארץ והשקיעו בה את רוב שנותיהם. אפילו לא הספיקו להשלים את השכלתם, עדיין הם מיטיבים לסַדר עניין מכל המומחים הצעירים הללו. הוא כבר פגש במומחים ומבין כיצד צריך להתנהג עימם. לעולם אין שניים מהם מגיעים לפיתרון דומה. כל אחד גאה על מסקנתו שלו ומגייס את רוב ידיעותיו ומה שליקט מן הספרים כדי להוכיח שעמדתו שלו נכונה. למטה מכבודם להגיע לדעה אחת, ותמיד יש עימם כמה הסתייגויות עקרוניות. שמחים הם שאין האחריות מוטלת עליהם ומביעים סברות-כרס ככל העולה על רוחם. אילו שמע לעצתם, היה עליו לשנות את דעתו כל שני וחמישי. כל בעייה קטנה מעוררת אותם לדיון מדעי, ומרוב להיטותם להוכיח את בקיאותם וצידקתם לא איכפת להם אם בינתיים ייהרס העניין שהם עוסקים בו.

אבל הוא, ספראי, כבר למד איך לעבוד איתם. בלעדיו אינם שווים כלום, ורק משום שהם יודעים כי בידו ההכרעה הסופית הם מרשים לעצמם להתפלפל ולסַבּך כל-כך את העניינים, אדרבא, שיתפלפלו. העיקר הוא בידי מי נמצא הכוח “לחתוך”. וספראי מאמין רק ביכולת אחת – ביכולת “לחתוך עניינים”. וכבר יצאו לו מוניטין בפרט הזה. לעולם אינו שוכח להתפאר: “לשם מה לי כל המומחים? מדַבּרים ומדבּרים ובסוף מחכים שאני אחתוך. והצרה – שאני תמיד צודק!”

עכשיו, שלא שמעו בקולו, אדרבא – יִראו-נא מה פעל הבחור ברוב חוכמתו!

“אני רוצה לשאול את הנוכחים,” פתח מזכיר המפלגה, "אם הם מוכנים לשמוע הסבר מפורט להשתלשלות העניינים כפי שאני רואה אותם. מה שקרה כאן הוא רציני הרבה יותר משנוטים לחשוב. ועליי להזכיר שכבר בזמנו כתבתי – "

מנהל המפעל הפסיק אותו: “החברים מעוניינים יותר באינפורמציה שוטפת ולא בסקירה מדעית מצידך. עם כל הכבוד שאנו רוחשים לידיעותיך, הרי תבין שאין לנו זמן רב לערוך סימפוזיון על בעיות חברה וקליטה.”

“למה? למה?” קרא ספראי, “הנה יש לנו הזדמנות לשמוע סקירה מאלפת מפי אדם מומחה שהיה לו זמן רב ללמוד, לא כמונו, והוא יוכל להרחיב את אופקינו מכמה וכמה בחינות. למה לא? נשמע מה בפיו.”

“אתה עומד על כך, ספראי?”

“כן.”

“ובכן, שפוֹך! שפוֹך כל מה שיש לך לומר. ואנחנו – כולנו אוזן!” פנה מנהל המפעל אל המזכיר במין קבלת-דין לגלגנית קמעה. אמר בליבו: “אם ספראי רוצה לשמוע, בבקשה, יערב לו. אף כי אנחנו, מצידנו, כבר שׂבענו את ההרצאות האלה על יחסי עדוֹת ועובדים במפעל, ועוד לא ראינו איך התפוקה עולה מהן.”

מזכיר המפלגה נבוך מקבלת-הפנים לדבריו, ואף כי הכול הבטיחו להקשיב לו התקשה לערוך את דבריו כראוי. "ראשית, כלומר, בתחילת דבריי אני רוצה להסביר איך נולד, רציתי לומר – מי העלה לראשונה את עניין הבחירות. שוחחתי על כך עם הפרופסור גוֹגין, מי שהיה מורה שלי באוניברסיטה – "

"אָה – "

“כלומר, זה היה אחר-כך, כשהסתבכו העניינים. אבל גם קודם התייעצנו.”

"אוֹ – "

"מפני – "

“כן, כן, תמשיך לדבּר,” עודדו אותו.

“היתה ישיבה של כל הגופים הציבוריים והמוסדות המטפלים בכפר והוטחה ביקורת חריפה על שאין מעמידים את התושבים עצמם על האחריות ליישוב ולמקום-העבודה. הם התרגלו לבוא בטענות אל כולם ואינם עושים מאמץ לעזור לעצמם. הוחלט שאסור למצב הזה להימשך ועלינו להביא אותם בהקדם להקמת מוסדות שלטון עצמי ולדאגה לאותם ענפי פרנסה הנמצאים בסביבתם ואשר מהם מתקיים הכפר כולו. מתוך כך התגבשה ההצעה לפתוח בפעולה הסברתית רחבה ולעשות למען חינוך התושבים לאזרחות לא רק במובן הסביל של המילה אלא ובעיקר בצורה פעילה.”

“בּראווֹ!” קרא ספראי, “דברים כדרבונות. לכך אני קורא טיפול נבון.”

מזכיר המפלגה התעלם מן ההערה והמשיך: “והנה, באותו זמן החלו מנסרות שמועות על צאתו של רבינוביץ לפנסיה. פנו אליי לייעץ בדבר, העלינו במזכירות הארצית של המפלגה את ההצעה הניסיונית לקיום בחירות במקום, ומיד התלהבו מן הרעיון. הדבר התברר כבר כמה פעמים בסמינרים רעיוניים ובפני אורחים זרים שהתעניינו בבעיותינו, ותמיד ניצחה הגישה של שיתוף הפועלים בהנהלה, מה עוד שכל המפעלים נמצאים, פחות או יותר, במסגרת אחת.”

“בהחלט,” אישר מנהל המפעל, “אף כי לעיתים קרובות מדיי נוטים לשכוח זאת וטופלים עלינו האשמות שונות לגבי היחס לפועל הפשוט.”

"הבאתי את הבעייה של הכפר והמחצבה בשיחה פרטית שהיתה לי עם הפרופסור גוֹגין – "

“אוֹ!” דפק ספראי על השולחן וקרא בשמחה, “עכשיו נשמע דברי-חוכמה ממש!”

“אני לא מתלוצץ!” נפגע המזכיר.

“לא. לא רציתי לפגוע בך, בבקשה, תמשיך.”

“פרופסור גוגין התלהב אף הוא מן ההצעה וסמך ידיו עליה. במפלגה התייחסו בעיקר לאספקט העדתי שבדבר וראו את העניין כבעל חשיבות ציבורית. פרופסור גוגין נתפס לצד החברתי והקהילתי, ואני רואה חובה לעצמי להזכיר שכבר לפני שש שנים הוא העלה בספרו ‘בחינתן החברתית של הקהילות העדתיות’ תוכנית דומה.”

“יפה.”

“כן. עד כאן היה הכול חָלָק ונאה. דוּבּר עוד על מדריך שישהה במקום כדי לייעץ בביסוס צורת הדמוקרטיה והנהלת המוסדות הפנימיים בכפר, אולם מתוך התחשבות עם גורמים מפלגתיים שונים, וכדי שלא יביא העניין לסכסוכים על רקע זה, הוחלט לוותר על הרעיון ולסמוך על רבינוביץ באירגון הבחירות במחצבה ולהטיל על כל אחד מנציגי המוסדות המטפלים בכפר להדריך את התושבים לקבלת הסמכויות בשטח המיוחד לו. בבחירות למחצבה ראינו ניסיון ודוגמה כאחת – לתושבים ולנו.”

“ובכן, מה קרה?”

“שבוע לפני הבחירות הופיע אצלי במשרד ניסים לוי.”

“אה? זה הביריון שלהם? נידמה לי שאני מכיר אותו מתקופת הבחירות לכנסת.”

“אַל תקרא לו ביריון. אחרי השיחה שהיתה לנו אני לא סבור שהוא שייך לסוג הזה. פרופסור גוגין מעדיף לקרוא לו: מנהיג.”

“מנהיג טבעי?”

“אולי. לפי התיאוריה של פרופסור גוגין צריך אדם כניסים לוי להיות הראשון שיעלה לשלטון בניסוי החברתי. בתקופה מאוחרת יותר, כך טוען הפרופסור, יתפורר שלטונו מסיבת חוסר השכלתו האלמנטארית, ותקופתו תאוּפיין על-ידי תופעות של שחיתוּת וטובת-הנאה שאותן עלינו להבין, אף כי נצטרך להתנגד להן בכל תוקף. אחרי ניסים לוי עשויים לעלות היסודות האחראיים האמיתיים אשר בתוך העדה, ולכן צריכה פעולתנו להיערך בשני שלבים – האחד לשטח, בקביעת המסגרת הדמוקרטית לחיים הציבוריים בכפר. והשני לעומק – לפתוח בפעולות חינוך לאזרחות והשכלה כללית בקרב היסודות העתידים לעלות לשלטון בעוד, נאמר – כחמש עד שבע שנים.”

“אני רואה שהפסדנו בפרופסור שלך עסקן-מפלגה חרוץ. למה אין שומעים על הדעות שלו?”

“אמרתי לך. הן כתובות בספרו שיצא לפני שש שנים.”

"אה – "

השיחה התנהלה בעיקרה בין מזכיר המפלגה לבין ספראי. הראשון דיבר והשני לא התאפק להפסיקו בהערותיו. שאר הנוכחים ישבו כעדים אילמים לוויכוח, ואולי גם השתעממו מעט. המשרד שכן בבית רב-קומות, בחדר שקירותיו מסויידים בצבע בהיר מאוד וחלונותיו פתוחים לרחוב. הכיסאות המרופדים נסכו לֵאוּת נעימה וביטחון וגרמו ריחוק מנושא השיחה. עקב הזכרת שמו של הפרופסור הנודע חשו עצמם כמשתתפים בדיון מדעי, דבר שהיה מעין בידור בתוך העבודה המעשית השוטפת של פיקוח על המחצבה. את הסיפור כבר שמעו מפי המזכיר ועתה רמזו לו מפעם לפעם שמוטב לו לקצר בדברים ולא לבטל את הזמן לחינם. אולם הוא התעלם בעקשנות מכוונתם והוסיף לסַפּר את סיפורו לפני ספראי, אולי מתוך רצון לפרוק מעליו את כל הניסיון והלקח שהצטברו בו תוך כדי עבודתו. “והנה מופיע ניסים לוי ובראשונה אני אומר לעצמי: ‘הצלחנו. בא האדם שאנחנו זקוקים לו כדי לבצע את הניסוי.’”

“תמימות… אלוהים, איזו תמימות… בני-אדם, איפה העיניים שלכם?”

“מה יש? גם אתה היית בעד הצעת הבחירות. ובכן, במה הפסקתי? כן, ניסים בא, ומה אתם חושבים אמר? אינו רוצה כלל בבחירות. הוא – רוצה מינוי מאיתנו. מתבייש לקבל את התפקיד מבני העדה שלו. ואיך כעס והתרגז.”

“ומה חשבת? אתה זורק אותו לכלבים, והוא עוד יבוא ויודה לך?”

“מי זורק?”

“ודאי זורק. הוא עבד אותנו באמונה כל השנים, וכעת, במקום לתת לו גמול על כך, אתה בא ואומר לו: ‘הילחם לבד על מקומך.’ מה אתה חושב, שהוא טיפש? שאין לו עיניים בראשו? בעיניו כל העניין אינו אלא כפיוּת-טובה מצידנו.”

“אבל גם אתה היית בעד הבחירות!”

“כן, אך לי ברוך השם יש ניסיון. ואני יודע איך לעשות אותן ואיך להסביר אותן. כל הכבוד לדמוקרטיה, אולם, חברים – צריך גם להתנהג בחוכמה! יש להתחשב בבני-אדם פשוטים, הם אינם מבינים את התיאוריות שלך ושל פרופסור גוגין שלך, ורואים רק את האינטרסים שלהם. ותשאלו אותי – אני לא יודע, בסופו של דבר, מי צודק יותר.”

“אַל תאמר שלא התחשבנו בו. הבאתי את המקרה לפני הפרופסור גוגין ושקלנו מה עדיף – ביצוע תוכניתנו המקורית או התחשבות ברגש-הנחיתוּת של ניסים לוי, שלא הסכים לקבל את סמכותו מאנשיו, אלא ביקש שאנחנו המשכילים והוותיקים יותר ניתֵן לו תוקף בכפר בזה שנמצא אותו ראוי לתפקידו. ובאמת הגענו למסקנה כי הבחינה האנושית מכריעה ויש להשתדל למַנוֹת את ניסים לוי ולהבליט לפני הפועלים ואנשי הכפר מה הן התכונות הנדרשות ממנהל-עבודה – ורק בתקופה מאוחרת יותר לקיים בחירות לתפקיד זה או אחר, כשיהיה לתושבים עצמם רגש מספיק של ביטחון כדי להתגאות בתפקיד שנבחרו לו על-ידי חבריהם. חזרתי והבאתי את כל הנימוקים לפני החברים היושבים כאן במועצת המנהלים של המפעל וקיבלתי את הסכמתם לפעול כהבנתי.”

“ובכן, באת אל ניסים לוי והבאת לו על מגש של כסף את המינוי, מה? אתה לא רוצה לומר לי שעשית כך?”

“מדוע?”

“מדוע? מדוע? גם זאת עליי להסביר לך? שמע לי, ידידי הצעיר. אני כבר הרבה ראיתי בדרך שלי. לא פעם ולא פעמיים כינו אותי בשם ‘מנוול’ ועוד שמות-גנאי נאים מסוג זה, אבל מעולם לא האשימו אותי בטיפשות – לא בפניי, ואני מקווה גם לא מאחורי גבי, אתה מבין?”

“אבל בעניין ניסים לוי היתה זאת אי-הבנה!”

“אי-הבנה אתה קורא לכך? הולך להתחנן אליו שיואיל ברוב חסדו להיות מנהל-העבודה? ואילו לא היה מסכים? והיה מבקש שעוד תוסיף לו טובות-הנאה כדי שיואיל לשמש בתפקיד שזכה בו בלי לנקוף אצבע? ומה מידת הכבוד שתהיה לו לעבודה ולאחריות עליה? חינוך מצויין נתת לו, לא כן?”

“הוא לא סירב לקבל את תפקיד מנהל-העבודה, אלא פשוט האשים אותי בניסיון לקנוניה עימו כדי להעניק לו את המינוי בדרך בלתי-כשרה ולגזול בכך את זכות הבחירה מעם הפועלים במחצבה.”

“מסכן.”

“הוא לא כל-כך מסכן.”

“לא. לא הוא. כלל לא תיארתי לעצמי שהוא כה פיקח. משחֵק היטב את המשחק.”

“מה אתה רוצה לומר?”

“מה אני רוצה לומר?” קם ספראי והחל דופק באגרופו על השולחן. “מה אני רוצה לומר?” מזכיר המפלגה נדהם מן ההתפרצות הפתאומית לאחר הטוֹן השקט והלגלגני קמעה עד כה. הוא הביט בשאלה אל מנהל המפעל כמבקש ממנו להשקיט את המתפרץ. אך זעמו של ספראי התגלגל בחלל החדר ופניו האדימו ונִדמה היה כי יאחזנו השבץ מתוך הכעס. איש לא העֵז להפריעו באמצע דבריו. "מה אני אומר. אם בכלל שואלים אותי עוד, אם בכלל מתעניינים עוד בדעתי. רבותיי, מה שנעשה כאן הוא לא רק פשע, אלא תסלחו לי – זו טיפשות! כן, כן, אתה יכול לדבּר, אתה יכול לבקר אותי מאחורי גבי, לומר שאני ‘בּוֹס’ פוליטי והשיטות שלי פסולות. אבל אם אתה רוצה לדעת, אז, שוב – תסלח לי, אבל אני מחַרבּן על הפרופסור שלך, ועל הדעות שלך, ועל צורת-הטיפול המטופשת שלכם במפעל, ועל הטמטום ובלבול-המוח שהצלחתם להכניס בשיטות המדעיות שלהם ולהרעיל את כל יחסי העבודה והשכנוּת במקום! כן, אני מצפצף על המדע שלכם, ואני לא מאמין אפילו למילה אחת מכל הפטפוטים ששמענו כאן שעות שלמות על ‘דמוקרטיה-שמוקרטיה’ של טיפשים. טיפשים! טיפשים!

"מה אני אומר? אתם יודעים למה נהרס המפעל? אני אסביר לכם. הוא נהרס מפני העצלנות שלכם. מפני החיים הקלים שאתם בוחרים לעשות לעצמכם. מלאכה נקייה לקחתם לכם, מומחים נהייתם כולכם ומטפלים בכל בעייה בפּינצֶטוֹת ובכפפות במקום לתפוס בה בידיים ממש. הנה היתה לכם הזדמנות, הזדמנות גדולה – ולי העקרונות חשובים לא פחות מאשר לכם, גם אני בעד בחירות פנימיות – והיתה לכם אפשרות לחולל מהפכה בַמקום ולהביא לאנשים מתנה חשובה של עצמאות ולדרוש תמורתה הרבה עבודה ועמל. פשוט זיעה, רבותיי, עד כמה שהדבר נשמע רחוק ובלתי-מציאותי. הנה אנחנו יושבים בחדר נקי, כולנו כבר, השד יודע למה, בחולצות לבנות. ובחדר השני יושבות הרבה פקידות נחמדות ומפטפטות ביניהן על דברים מעניינים אולי יותר משלנו. אבל אנחנו עדיין לא השתחררנו מן האחריות לכל מה שנעשה כאן! ועלינו לעבוד, אמנם בדרך משלנו, ואם גם לא עוד עבודת-כפיים, אך לפחות לדאוג שעבודת-הכפיים תיעשה!

"ומה אתם עשיתם פה? לקחתם מפעל והתחלתם להחריבו. לא מתוך כוונה רעה, אני יודע – רק מתוך חוסר-הבנה. הנה אמרו לנו בתחילת הישיבה שהתפוקה במחצבה ירדה, והמזכיר הנכבד בא להתחנן לפני ניסים לוי שיואיל ברוב טובו לקבל את תפקיד מנהל-העבודה. איזו הזדמנות נפלאה החמצנו! כאן היינו צריכים ללחוץ, פה היה עלינו ללכת בדרך הקשה. רבותיי, היה עליכם להטריח את עצמכם ולדרוש קצת יותר תפוקה במפעל – מעצמכם ומן הפועלים כאחד. ולהחזיק את הזכויות ביד קפוצה ולתת לפועלים להילחם עליהן – כדי שיכבדו אותן ויעריכו את השגתן ולא יחשבו שהן מתגלגלות כזבל ברחוב וכל אדם שעובר יכול לזלזל בהן. כל מה שנלחמנו עליו פיזרתם לרוח והורדתם את ערכו. מצחיק, לא? שאני, ה’בּוֹס' ו’איש-האגרופים' כמו שקוראים לי, אני צריך לדבר אליכם על אידיאות. ואתם יודעים למה קרה כך? משום שאני לא התעצלתי לעבוד ולעשות כל דבר בדרך הקשה והמלוכלכת. אני לא מרמה את עצמי שאפשר לכבות שריפה מרחוק ובלי לזהם את הבגדים ואולי גם להיפצע. אבל לעשות משהו, לעזאזל, הרי אדם יכול לקבל שבץ ממה שהולך פה – ישבו להם מומחים ושכחו שהם מטפלים בבני-אדם, ועוסקים בכל הבעיות שבעולם ורק לא בדרישה היסודית האחת שתהיה קודם כל עבודה.

"בצדק עשה לך ניסים לוי שזילזל במינוי שרצית לתת לו. מה ערך לזכויות שאתה מעניק אם אין לך כוח לדרוש דבר תמורתן? ואתה יודע מדוע אתה שׂשׂ כל-כך לחלק איתו את האחריות ולהטיל עליו הכול ולעזור לו להיות מנהל עוד לפני שהוא דרש זאת ממך? אני אסַפּר לך – מפני שאתה רוצה שיהיה לך פחות כאב-ראש, ומשתוקק להיפטר בדרך קלה ומדעית מן האחריות הרובצת עליך ועל כולנו לקיום המפעל.

"רבותיי, תסלחו לי, אבל אתם עושים שירות של דוב לדמוקרטיה. למה מוותרים בקלות רבה מדיי על סמכויות? מפני שעצלים וחלשים מדיי להמשיך ולשאת בהן. לוּ היה לכם אינטרס אמיתי במפעל, לא הייתם מפקירים אותו במהירות כה רבה. אבל אתם רציתם כולכם לצאת ל’פנסיה' לפני בוא הזמן, כדי לנוח בפינתכם הקטנה ולטפוח לעצמכם על הכרס ולומר: ‘כן, אנחנו כּיוַנוּ את הכול, עכשיו עליהם להוכיח מה הם מסוגלים לעשות.’ – ונותר רק אחד ספראי המחזיק כל הימים את השלטון בידיו וצועק ודורש קודם-כל עבודה, ורק אחר-כך מוציא את הזכויות טיפין-טיפין. ומחנך, יותר מכם, רבותיי, בדרך הקשה וכפויית-הטובה בה איש אינו מקבל יותר מכפי מה שהוא יכול לדרוש. כן, אני מטפח קשרים אישיים, קנוניות, ‘חמוּלוֹת’, מלחכי-פינכה ומכירי-טובה, כן – אני כאן המושמץ ביותר וכל הדיבות על המפלגה והאירגון במחוז קשורות בי. אבל כבר אמרתי להם בהתחלה – עדיין איש לא אמר עליי שאני טיפש! ותיזהרו לכם, רבותיי, תיזהרו לכם קודם-כל מן הטיפשות שאליה אתם נדחפים על-ידי עצות-אחיתופל של השד יודע מי! אין כל תחליף לעבודה ולמאבק ולאחריות, וכל זמן שלא יוציאו מכם בכוח את האחריות הזו – לא תוכלו להיפטר ממנה ואפילו תזרקו אותה לכל עבר ותבקשו מכל הדיוט ברחוב: ‘קח, רק קח, קח!’

“אני רוצה שיהיה ברור – גם אני בעד בחירות פנימיות במחצבה וחושב שניסים לוי עשוי להיות לנו גם להבא בעל-ברית נאמן במקום. אבל אם אני נותן בחירות – אני רוצה לעשות הסכם ולקבל תמורה. ולשם כך צריך סבלנות, וזוהי מלאכה קשה ומלוכלכת ולא תמיד שׂכרהּ בצידה. והנה באתם אתם וקילקלתם את הכול. אם ננסה למנוע את הבחירות – יחשבו האנשים שאנחנו מתנקשים בזכויותיהם. ואם תתקיימנה – נאבד את השליטה על המחצבה לפני שהצלחנו לארגנה מחדש.”

והוא הפסיק בתוך דיבורו ואמר למנהל המפעל: “אתה חושב לקרוא לרבינוביץ ולבטל את הכול. נַסה – למחרת תבוא לפניך הפגנה של כל פועלי המפעל עם כיסוי נרחב בעיתונות העויינת לנו.”

ואֶל מזכיר המפלגה פנה: “ואתה אומר: ‘לדעתי, הכול אבוד!’ – כך קל לך לדבּר אחרי שקילקלת. אבל אני אומר לכם – לא הכול אבוד, עדיין ספראי כאן עם השיטות הישנות והבלתי-מדעיות שלו, והוא ילך מחר למחצבה וינסה לעשות הכול כדי שהבחירות תידחנה, וינסה לעשות הכול כדי להציל את הפועלים – לטובתם – מניצחון העלול לכלות את המפעל כולו. ואני יודע מה יאמרו עליי אחר-כך – לי תמיד משאירים את העבודה המלוכלכת, כאילו הייתי מכבה-האש למענכם. לולא העבודה שלי היה מתפרק המפעל כולו מכבר, כי אתם כ ב ר אינכם מוכנים לעשות את העבודה שלי ו ע ו ד אין לכם ממלא מקום. ואני מתכוון בייחוד לך, אינטליגנט שכמוך – החיים לא קלים כל-כך כמו שאתה חושב. מחר אני יוצא למחצבה להחזיר את הסדר על כנו. ואַל יחשוב איש שהדבר יעבור ללא תגובה. אני תובע מיד בירור במזכירות הארצית, ואני רוצה לדעת אם אפשר להמשיך ולעבוד כך. לא אתן לקצץ את הענף שעליו אנו יושבים. ולא רק אליך מכוּונים דבריי – כך גם כל חבריך הצעירים, נוח לכם, מדעי לכם הכול, והטיפשות שלכם מבצבצת מכל פינה.”

והוא יצא וטרק אחריו את הדלת.


פרק יב: ציפורה לא באה

בביתו של מַנטלוֹ חיכה משה דויד לבואה של ציפורה. “אלה הם חיי הטובים שחזרו אליי,” אמר בליבו, “הנה אני יושב בחדר הקטן והכיסא מולי עדיין ריק, ובעוד כמה רגעים ידפקו בזהירות על הדלת והבן הקטן של מנטלו ייכנס ויביא אותה עימו. ואני אקום ואשק לה על מצחה.”

עברו חמש דקות והיא טרם באה. קם והחל עורך מחדש את הכלים על השולחן, מוריד פרוסה של מאפה-דבש מן הקערה ושם בצלחתה. “איפה אַת, ציפורה?” הירהר, “מה הם העניינים שלך בשוק מן המנוּול הזה שמענֶה אותך וודאי אַת מוכרחה להתעכב למען הקניות ולגזול את הרגעים הנפלאים מן הפגישה שלנו?”

ניגש והציץ מבעד לווילון לראות את קטע הרחוב בו היה עליה לעבור כדי להגיע לבית. “ריק, ריק,” אמר לעצמו, “ריק הרחוב וגם הלב. אלא שהריקנות שלי כואבת, והרחוב בנוי מאבן ואינו חש כלום.”

נכנס לחדר השני להביט בשעון-הקיר התלוי ומטוטלתו נעה בשלווה. אולי השעון שלי אינו מדייק? אבל שעון-הקיר של מנטלו הורה חמש ורבע, מיהר בחמש דקות לעומת שעון-היד של משה דויד. סגר את הדלת וחזר וישב אל השולחן.

סובב את בקבוק-היין בידו וקרא את הכתוב על התווית. הבקבוק עטוף היה בנייר ומונח בקופסה כצעצוע יקר. קודם, כאשר הוציאוֹ בחיבה והניחוֹ על השולחן, שאל מַנטלוֹ: “איפה אתה יש לך כסף לחיות כמו לוֹרד? ודאי בא הכול מן האהבה שלך, הא? אין דבר. גם אני מחבּב אותך, וכבר דואג מתי תפסיק לעבוד במחצבה המחורבנת ההיא ותבוא להיות בן-אדם בעיר.”

עתה ליטף את הבקבוק בין אצבעותיו וגילגלוֹ על לחיוֹ. “יין, יין שלי, אני צריך שאתה תצנן אותי,” לחש.

הבן של מנטלו פתח בשקט את דלת החדר, ניגש אליו במהירות ולחש לו: “אבא שלח אותי שאשב איתך עד שהוא יבוא כדי שלא תישאר לבדך במסיבה שלך.”

והוא לקח שרפרף קטן וישב לרגליו ותלה בו את עיניו השחורות. “אתה רוצה לדבר איתי?”

השעה היתה חמש וחצי. משה דויד החזיק בראשו של הילד וליטף את שערו.

“דוֹד משה, אתה אוהב ילדים קטנים, נכון? אבא אמר שגם לך יש ילדים בבית. אני הייתי רוצה פעם לראות אותם ולשחק איתם.”

משה דויד פרס מן המאפה שעל השולחן, שׂם בצלחתו והגיש לילד לאכול.

“תודה. אולי אני לא צריך לאכול לפניך?”

“לא, לא, תאכל. אני אוהב לראות אותך אוכל.”

“אני מקווה שאבא לא יכעס עליי. רק אמר לי לשבת ולשעשע אותך כדי שלא תרגיש בזמן שאתה מחכה, אבל הוא לא הִרשה לי לאכול יחד איתך.”

“אין דבר. אם הוא יכעס – אסביר לו.”

“אז תן לי גם לימוֹנַד, אני כל-כך צמֵא מן העוגה הזאת.”

משה דויד מזג לו בכוסו מעט מיץ-לימון ופתח למענו את אחד מבקבוקי-הסודה הקטנים.

השעה עשרים לשש. היא לא תבוא עוד. מה היא עושה? מה היא עושה עכשיו?

בנו של מנטלוֹ קיבל את הכוס ואמר תודה. אחר-כך יצא חרש מן החדר. משה דויד תפס את מצחו בכף-ידו, אחר קם בבת-אחת והחל צועד בחדר, הלוך וחזור, הלוך וחזור.

עברו עוד עשר דקות. נעצר ליד השולחן. “אני אהפוך אותך!” אמר בליבו, “אני אהפוך אותך!” ואחר-כך נמלט לפינת החדר.

חזר והביט בשולחן. החדר כמעט חשוך. הכוס הריקה והצלחת עם שיירי העוגה נמצאו בין הצלחות הנקיות, הפירות, הפיסטוקים ועוגות-הדבש. “כאילו כבר היתה,” הירהר, “כאילו כבר היתה.” ושילב אצבעות-ידיו מתוך ייאוש.

"לא התכוונה כלל לבוא. רק הסקרנות שלה עשתה אותה נחמדה אליי יום אחד, ואחר-כך חזרה אל בעלה. אני אהרוג אותו. לא. לא אותו. אהרוג אותה. אם רצתה, היתה כבר יכול להיות כאן.

"מה אתה חולם שוב על החיים הטובים שלך. טיפש, טיפש, כבר עברו הימים האלה לבלי שוב. מה שעושה את האדם לחסר-מנוחה זו היא האהבה שלו. ואתה יותר טוב לך שתמשיך לשתות ולשנוא את האישה שלך ולא תחכה לדברים שאתה לא יכול להגיע אליהם.

"השעה שש.

"מי שמאחר שעה שלֵמה לא חושב עוד לבוא. אולי בכל-זאת תופיע? אני לא אוֹמַר לה מילה וכלל לא תרגיש מה שעשתה לי. מנטלו אמר שיבוא. לא אוכל לראות אותו עכשיו. מוטב שאקום ואברח.

"למה שלח את בנו הקטן לכאן? אם הבן לא היה בא – ודאי היתה מופיעה אצלי. אסור להטיל ספק במזל, והוא עשה כך שגירש אותה. אנחנו אשמים. לא האמַנוּ בה. לכן לא באה. היא אינה אשמה כלל. ציפורה, ציפורה, מה עשית לי? מוטב שלא היית באה בפעם הראשונה. מה, אני פגעתי בך? תבואי ותגידי.

"אני רוצה לבכות. ומוטב שמנטלו לא יראה אותי בכך. היכן אפשר להיסתר ממנו ומן האישה שלי ומכל העולם שנלחם איתי?

“שאני אטעם משהו ממה שמונח על השולחן? לא. כבר עבר לי כל הצורך לאכול הערב. אני אלך.”

פתח את הדלת ומצא את מַנטלוֹ עומד מולו.

“שב, משה דויד, בוא, שב ונדבר קצת.”

“אני לא יכול. שלום.”

“לא, עשה זאת למעני.”

הסכים לו וחזר וישבו שניהם ליד השולחן. ישב מנטלו על כיסאה של ציפורה ואכל מן העוגה שלה, ומשה דויד לא יכול לעשות לו כלום מפני שהוא מחבב אותו. בפעם הראשונה פגש משה דויד את מנטלו בעת ששלחו את הלה לעבוד במחצבה כפועל יומי. היו אלה ימיו הראשונים של מנטלו בארץ, ומשה דויד, בשלוש השנים שמאחוריו, ניראה ותיק לעומתו. מיד נקשרו זה בזה. מנטלו שמח במשה דויד שאינו מתגאה עליו ואינו מעמיס עליו עבודה קשה באותם ימים חמים בשמש הלוהטת שעדיין לא התרגל אליה, וגם מעלים עין מעייפותו ואינו מעיר דבר.

מנטלו לא היה מן המתאימים לעבודה גופנית, על אף גופו הגדול וקומתו. כוחו היה בעיניו הפיקחיות ומלאות השובבוּת ובמִבנה פניו המרובעים שהעידו על תקיפוּת פנימית רבה, אם כי אצורה ושקטה. הופעתו היתה מסורבלת מעט, אך מעוררת כבוד במבנהו החסון ובשלווה שבה כילכל את ענייניו. על אף הכבוד שרחשו אליו, התייחסו בספקנות מרובה להכרזותיו על עושרו בחוץ-לארץ ועל רכושו העתיד לבוא בקרוב. “הלוואי והסיפורים היפים שלך נכונים כולם,” היו אומרים. והוא שתק.

ניסים לוי לא ראה בו כל סכנה או תחרות ממשית על ההשפעה במחצבה. מנטלו ביצר לו את תחום קשריו עם הפועלים, וסוג החיבה וההערכה שרחשו לו לא פגם בנאמנותם לניסים. יותר לא דרש איש משניהם וכך נתקיימו יחסיהם הטובים כל תקופת עבודתו של מנטלו במחצבה. אולם מנטלו לא שהה זמן רב במקום. יום אחד, להפתעת הכול, נודע כי הגיעו ארגזיו של מנטלו ובהם כל רכושו והוא נסע להוציאם מן הנמל. באותן שנים ראשונות של עלייה היה הדבר כפלא. סיפורים רבים הילכו על עושר שנישאר במדינות רחוקות, על כספים שהלכו לאיבוד ומשלוחים שנעלמו בדרך, ומעולם לא ניתן לברר מה אמת ומה פרי הדמיון בלב המספר. ואילו מנטלו הצליח להביא את רוב רכושו ארצה ולהעבירו בכל מדורי המכס והמחסנים בלי שייפגע דבר.

הוא מכר את החפצים ובכסף שקיבל קנה מאפייה קטנה ובית בעיר ופתח מסעדה ואולם לריקודים שנהג להשכירו רק לחתונות ולשמחות משפחתיות. רתיעה אחת היתה בו – הוא שנא את השמש. ביום הרכיב משקפי-שמש כהים וחבש מגבעת רחבה, ועל-פי רוב נהג לצאת לרחוב רק לפנות-ערב ובלילה. על כל דבר שעשה או התכוון לעשות שאל תחילה אם ניתן לעשותו בצל. ולכן היתה אפלולית קרירה ונעימה שוררת תמיד בביתו. כך נהג, כפי שהיה אומר בחיוך, מתוך אותה שבועה שנשבע בימים הראשונים לבואו ארצה, עת עבד שבועות תמימים בשמש-הקיץ הלוהטת במחצבה, כי כאשר יוכל להרשות לעצמו – שוב לא יעמוד רגע בחום ובאבק. “אני איש-הצל,” היה אומר.

כאשר בא בפעם הראשונה לעבוד במחצבה, לבוש חליפתו הטובה, ניראה כה זר למקום עד שביקשוּ להחזירו מיד הביתה, ולולא ריחם עליו משה דויד והשאיל לו בגדי-עבודה ישנים משלו מי יודע מה היה עולה בגורלו באותם ימים ראשונים. אך זו לא היתה הסיבה היחידה לאהבת מנטלו לאפֵלה. איש לא צעיר היה, ובמרתף המקומר של ביתו, שבו נמצאת המאפייה, חש עצמו מוגן מפני העולם בו משגיחים ומנהלי-עבודה ושמש ולשכת עבודה עושים באדם מה שליבם חפץ. דומה היה לצב שהצליח לשאת עימו את ביתו לכל מקום, והכסף היה שיריונו.

לאחר שהתבסס הפציר במשה דויד שיפרוש מן המחצבה ויבוא לעבוד עימו, או ימצא מקום-עבודה אחר בעיר. משה דויד סירב בעקשנות. לבסוף אף האשימוֹ מנטלו שהוא נהנה מעבודתו במחצבה רק בשל מריבותיו עם ניסים לוי והצרות שהלה גורם לו. “עד שאתה לא תגמור את החשבון שלך איתו,” היה מזהיר בלגלוג מסותר את משה דויד, “לא תעזוב את העבודה שם. איך אוּכל לעזור לך? אני מצטער עליך כי אתה לי כבן ממש ובביתי אתה בתוך שלך.”

והוא פנה אל משה דויד ואמר לו: “עד מתי תימשך העקשנות שלך? עכשיו הרגזת את ניסים לוי בפגישות שלך עם אשתו. והרגזת אותה עד שכמעט בכתה בשעה שיצאה ממך. ומה תשיג? הוא עוד יעשה לך צרות גדולות יותר במחצבה עד שאיש לא יוכל לעזור לך.”

“אני לא יכול אחרת, מנטלו. תאמין לי. כבר הצרות שלי הוציאו אותי מן הדעת.”

“למה תישאר במחצבה? עזוב אותם ובוא אליי. אעזור לך, ואתה בכישרון שלך תתעשר בזמן קצר עוד יותר ממני.”

“אני לא יכול. אני חולה.”

“אל תגיד כך. אולי הלב שלך כואב. אבל יום אחד אתה עוד תנצח.”

“מנטלו, תסלח לי על הדיבורים. אתה לא צריך לסבול ממני. תביא לי קצת קוניאק לשתות. אני רוצה לנוח ולא לחשוב יותר. עשֵה לי טובה, אַל תביט בי, רק תביא מה שביקשתי.”

“אולי תיקח מן היין? חבל ששוב תזיק לעצמך, כואב לי הלב, באמת.”

“עזוב את הבקבוק!”

“מה אתה כועס?”

“עזוב את הבקבוק לפני שאני שובר אותו!”

“מה לך, השתגעת?”

“מה איכפת לך? אני לא צריך את הבקבוק המחורבן הזה. שילך לכל הרוחות. תן לי, תן! אני אשבור אותו. מנוּולים, מנוולים, איפה הרחמים שהיו לי על עצמי? מנטלו? הה, הה, – הנה!”

“משה, מה אתה עושה? התבייש לך, מתנהג כמו ילד.”

“שלא תגיד לי כך מפני שאסלק אותך.”

“מה?”

“לֵך!”

“משה, משה, מה אני שומע ממך. וכבר הלב שלי מתפוצץ מרוב צער.”

“אַל תקשקש! אמרתי לך משהו – אַל תגרום לי שאעשה לך רע.” והוא החל מסתובב בחדר, מחזיק בידו את צוואר הבקבוק ומלטף באצבעותיו את הצד השבור שממנו נזדקרו שני זיזים של זכוכית כמין סכינים חדות. גירד קלות את הלהב החד והרגשה נעימה של סכנה דיגדגה בו. מנטלו החוויר ומיהר לעזוב את החדר. נכנס למיטבח ולקח בקבוק קוניאק וצלחת מלאה אורז וקציצת-בשר חמה. וכשחזר ועלה במדרגות, חשב: “יַא-בַּא-יֶה! כמה מן הרגזנות והחֵמה יש בבחור! עוד מעט היה משתולל ומכה אותי, ופלא שלא הפך את השולחן עם כל הצלחות יפות של אישתי מרוב הכעס. מוטב שישתה עד שיתרכך. אפילו שאין השתייה המופרזת טובה לבריאות, הנה אולי היום כדאי שיהיה מרחם על עצמו ולא יזיק לו ולאחרים ויצטער אחר-כך כפליים.”

משה דויד רוקן בכמה לגימות את הבקבוק וטרף ברעבתנות מה שהוגש לפניו. הלך מנטלו והביא מנה נוספת ושם עליה פִלפל חריף ופוּל מבושל במיץ-לימון וברוטב חום, ופיתה חמה מן התנור, והעלה בקבוק נוסף והשתתף עימו בשתייה למען הנימוס. גמר משה דויד את המנה השנייה ועוד קינח בפירות ובעוגות עד שהעֵז מנטלו לומר: “אם לא היית שובר את הבקבוק, היה לך עכשיו דבר טוב לשתות.”

ליבו של משה דויד לא היה עתה להלצות. “אתה חושב בוודאי שאני טיפש?” אמר.

“כן.”

התשובה פגעה בו, והוא הסב ראשו במורת-רוח.

“אבל הטיפשות עוזרת לך, משה דויד. אם היית יותר חכם, כבר היה ניסים לוי דופק אותך מזמן.”

“זה כל מה שאתה יכול להגיד לי?”

“אתה עוד בא בטענות? מוטב שתבקש סליחה על אי-הסדר שעשית כאן.”

משה דויד השפיל ראשו וגילגלוֹ על השולחן לכאן ולכאן ופרשׂ ידיו לצדדים. בקבוק-הסודה הריק נפל והתגלגל עד שנעצר באחת הצלחות. “אני לא שווה כלום,” התחיל מרחם על עצמו ועל גורלו. “כל העולם מחרבּן על הנשמה שלי וכל הכסף שהרווחתי הולך בשביל לשכוח איך הרווחתי אותו. כמה אתה ידיד טוב שלי, מנטלו, הצדיק האחד בעולם. לְך אני יכול לסַפּר כמה אני שונא את האישה הארורה שלי ואת הממזרים הקטנים שמסתובבים בבית ערומים מפני שאבא שלהם מוציא את כל הכסף על שתייה ועל סעודות לחינם. למה אתה לא הורג אותי, מנטלו?”

“בשביל מה אני אעשה כך?”

“אחרי הדיבורים שלי. ואתה לא מרחם עליי? – אני לא רוצה שתרחם עליי, מנטלו, אני רוצה שתעזור לי בדרך הקשה. תבוא איתי לכפר, תִראה פעם אחת בעיניך את הבית העלוב שלי, את הילדים המלוכלכים ואת האישה שלי, ותגיד לה: ‘שִמעי, אישה, אני יורק לך בפרצוף!’”

“למה?”

“כי היא מסכנה. מסכנה מבעלה הגרוע והחיים המנוּולים שהיו לה. גם עליה אתה צריך לרחם, מנטלו. צריך לרחם עליה. אתה תוכל לרחם על האישה שלי? לא. אבל תשמע – אם אתה תירק עליה, אתה יודע מה אני אעשה לך? אני אהרוג אותך. מסְכנה היא חליפה. אף פעם לא היתה לה שמחה בחיים שלה. עד שהבשר שלה מתעורר אני גומר אותה והיא הולכת לעזאזל. אל תעזוב אותי, מנטלו, אפילו שהראש שלי על השולחן והעיניים שלי בתוך הבצק של הדבש, אני שומע היטב כל מה שאתה עושה. אַל תחשוב שאני שיכור, מנטלו, אף פעם לא הייתי פיכח כל-כך. ובכן, תגיד לי – מה אתה תעשה כשתבוא איתי לכפר ותִראה את האישה שלי?”

“…”

“למה אתה שותק? מה המחשבות שאתה זומם עליה בראש שלך? הא? הא? אותי לא תרמה. אני הִכרתי אותך. כל הימים רימית אותי, מנטלו. אמרת שאתה ידיד טוב שלי ועכשיו אתה רוצה לבוא איתי ולעשות צרות לאישתי. מה היא עשתה לך, תגיד?”

“משה, תירגע. אתה יודע שמעולם לא התעניינתי באישתך.”

“שקרן. כל העולם יודע למה אתה חבר שלי. אתה רוצה לגנוב אותה ממני. כולם יודעים שאתה אוהב נשים שמנות. כבר הִכרתי אותך. אוֹי אוֹי! רחם עליי, מנטלו, כי אני בוכה ישר לתוך הדבש שלך. אוֹי לי, אוֹי לי! אולי אני באמת שיכּור. רמאים!”

והוא התייפח בקול רם, גבו מרעיד ואצבעותיו מתפתלות על השולחן. מנטֵלו קם ותמך את זרועו בידו והוליך אותו למיטה אשר בפינת החדר והשכיבוֹ שם. יצא וחזר לאחר כמה דקות עם בנו המבוגר, הרימו שניהם את משה דויד ותמכו בו מכל צד והלכו עימו לתחנת-האוטובוסים, והילד הקטן בא אחריהם נושא את תרמילו של משה דויד. עברו בסימטאות-השוק הריקות מפני השעה המאוחרת והגיעו לתחנה והושיבו אותו על הספסל הראשון, שילמו לנהג וביקשו ממנו שידאג כי יֵרד משה דויד בכפר ויגיע לביתו. ניגש הילד ושׂם את הרצועה על שכמו של משה דויד והידק את התרמיל היטב תחת ידו ואמר:

“תשמור עליו, דוֹד משה. עוד יש בפנים כמה עוגות-דבש בשביל הילדים שלך שהבטחת להביא לי לשחק איתי. אַל תשכח את ההבטחה שלך, כאשר לא תהיה עוד עייף מן העבודה ותתעורר.”

נשבה רוח קרירה ונדף ריח אַצוֹת נרקבות. משה דויד פקח אליו עין אחת באור הקלוש של האוטובוס ואמר: “קר לי, תודה. כמה קר לי בתרמיל המחורבן.”

והאוטובוס זז.


כל הדרך התנודד על מושבו ומפעם לפעם נחבט ראשו. כשהגיעה המכונית לתחנה האחרונה בכפר עלתה חליפה במדרגות ובאה אל כיסאו וקראה:

“שלום לך, יַא שיכור שכמוך! בוא תדבר קצת אל הילדים שלך בבית ואל המשפחה. תעזור לבן שלך בחשבון, יא מוח פתוח שכמוך!”

תפסה בו והוציאה אותו בכוח מן המושב, דחפה אותו לפניה והורידה אותו מן האוטובוס.

“מַצחינה, יא מַצחינה, אַל תמשכי לו בפי-נה!” קראו לעומתה מתוך קהל הילדים שנאספו סביב כדי לראות כיצד היא סוחבת את בעלה השיכור לביתו.

“יחרבּ ביתכם, ארורים! התפלחו מן כאן!” קראה אליהם והתחילה זורקת אבנים לעומתם.

“יא משוגעת! יא משוגעת אחת! מה את רוצה להחריב את הראש שלנו? איפה השכל שלך, חליפה?”

והם הקפידו על מרחק של ביטחון בינם לבינה, ועקבו אחריה כל הדרך שמשכה עימה את משה דויד וצעקה וקוננה בקול רם:

“יא בעלי, יא בעלי, יחרב ביתו מן העראק והיין שלקח. יא, יא, מה שהשריפה עושה לאנשים! תרחמו על הילדים.”

כשעברו על פני ביתו של ניסים לוי הפליאה מכותיה במשה דויד. סטרה על פניו, הִכתה על גבו ומשכה אותו בשׂערוֹ. עד שבא הילד הקטן שלהם במרוצה מן הבית והתחיל לבכות:

“הצילו! הצילו!”

ומרחוק עמדו שאר הילדים של הכפר במעגל רחב וקראו אליו:

“תתחַרבּן עם האבא שלך! הַך, הך. הך, הך. הך, הך!”

“חֲרָאִים! חֲרָאִים אתם כולכם!” תפס הילד אבנים בידו והשליך לעברם. “תסתלקו מכאן. אני אהרוג אתכם.”

וכאשר זרק עליהם אבנים נוספות החזירו לו ופגעו בו והתנפלו עליו להכותו. שמעה חליפה שהוא בוכה ורצה אליו וזעקה עד לב השמיים: “רוצחים! רצחו את הילד שלי!”

יצא ניסים לוי לראות מה המהומה ברחוב וקרא אליה: “תסתלקי מכאן עם השיכור שלך, יא חליפה. האישה שלי חולה ואני לא רוצה שתשמע את הרעש שאתם עושים. בושה, בושה לכם, פראי-אדם! ואַת, פרימיטיבית שכמוך, איך אַת לא מתביישת לסחוב את הבעל שלך ברחוב ולהכות אותו לעיני החברים של הבן שלו! תסתלקי מכאן!”

ברחו כולם מחמת הפחד מפניו. גררה חליפה בחשאי את בעלה עד שהגיעו לביתם והילד עוזר לה ובוכה:

“אמרו מחוּרבּן על אבי שלי. למה? למה? אני אשרוף אותם. אמרו מחורבן על אבי שלי. אבא, אבא שלי! אני עוד אשרוף אותם. שתיקבר הנשמה שלהם חיים!”


פרק יג: מנהל-עבודה חדש

בצוהריים לקח רבינוביץ שולחן מן המשרד, הביא אותו לסככה ופרשׂ עליו מפה ירוקה. הקדימוּ ברבע שעה לצלצל להפסקה כדי שיהיה אפשר לערוך את הבחירות אחרי הארוחה. ספראי הופיע לבוש בפשטות – במכנסיים קיציים ומעליהם חולצה בהירה ששרווּליה קצרים, בלי ז’אקט ובלי עניבה. וידיו השׂעירות, ידי פועל-לשעבר, נשענות על מסעד הכיסא. בשבתו בין הפועלים עדיין ניראה כאחד מהם שחזר זה עתה מחופשתו השנתית. רבינוביץ הופיע בחליפתו הטובה. למן הבוקר התרוצץ הנה והנה, שיגר פקודות לכל עבר ועשה את רוב העבודה בעצמו. מראהו היה חגיגי מדיי וכאילו אינו שייך עוד למקום.

הפועלים סיימו מהר את ארוחת-הצוהריים והסבו לשולחנות הארוכים ממתינים באורך-רוח. ניסים כיווץ עצמו בפינה מול רבינוביץ. וכרגיל, ראשו מכונס בין כתפיו הרחבות ורק עיניו פקוחות בעֵרנוּת.

רבינוביץ פתח את האסיפה. דיבר מעט על שלטון עצמי, חינוך ודמוקרטיה, והביע תודה לחבר ספראי על שהואיל לכבד את הבחירות בנוכחותו. המִסכן, דווקא נוכחות זו קילקלה לו שוב את הנאום הגדול שהכין לו לשאתו לפני הפועלים עם בחירת ממלא-מקומו. כשהודיעו לו במפתיע על השתתפותו של ספראי בבחירות לא מצא כל סיבה מתקבלת על הדעת להתנגד. אך המילים לא התחברו למשפטים במעמדו של ספראי, והוא קיצר בדבריו וקרא מיד את רשימת המועמדים:

א. אברהם דנינוֹ

ב. מרסל

ג. כ"ץ

ד. ניסים לוי


רחש של הפתעה עבר בסככה. הכול היו בטוחים כי מועמדותו של ניסים לוי היא היחידה שהובאה להצבעה. איש לא ידע כי בינתיים גרם ספראי להבאת מועמדים נוספים.

אברהם דנינוֹ – ראש החמולה השנייה בגודלה בכפר ועובד במחסן-הכלים במחצבה. הוא לא הכיר את הפועלים מקרוב בעבודתם, אולם היה לו מיספר ניכר של חסידים מביניהם ומבין פועלי הכפר השכן אשר בחלקם השתייכו גם הם למשפחתו.

מרסל – רווק שהשתחרר לא מכבר מן הצבא, טרקטוריסט לפי עבודתו ולמד שנים אחדות בבית-ספר מקצועי ואחר-כך שירת בסדנה צבאית. במחצבה יצא לו שם של בחור קל-דעת האוהב להוציא כספים רבים על סרטי-קולנוע ובחורות. היה קשה לתאר שיוכל להשליט את מרותו על הפועלים הנשואים והמבוגרים ממנו.

כ"ץ – מפעיל הגנרטורים והמועמד האשכנזי היחיד. הוא גר בעיר, ולכן לא לקח חלק בחיים החברתיים של אנשי המחצבה, גם לא התעניין בבעיותיהם הפרטיות או בחייהם בכפר. לעיתים החליף מילות-נימוס אחדות עם הפועלים, לעיתים רחוקות התלוצץ קצת. למחצבה התייחס כאל מקום-עבודה בלבד. כשהופיע ספראי ודרש ממנו שיסכים להצגת מועמדותו למנהל-עבודה, לא התלהב, והשתדל בכל יכולתו להתחמק. לבסוף הובטח לו שאין זה אלא תכסיס, כדי לחרוץ את גורל הבחירות. ובמקרה הגרוע ביותר – אם ייבחר, רשאי הוא לסרב לקבל עליו את התפקיד, ואז יישלח במקומו מנהל-עבודה מקצועי מן העיר.

חשבונו של ספראי היה כך: לאחר ניפוח רשימת המועמדים יתברר כי מוצעים אנשים שאינם מתאימים לתפקיד. הדבר יעורר ויכוח בין הפועלים. ואם לא – ידאג הוא שהוויכוח יבוא. תועלֶה ההצעה לדחיית הבחירות, כדי שיהיה אפשר לערוך בירור נוסף עם המועמדים עצמם, ואולי להביא אחרים במקומם. בינתיים ידבר על מצבה החמוּר של המחצבה ויבקש לקבוע פגישה נוספת לשם דיון בבעיותיה. בפגישה זו ינסה לשכנע את הפועלים שיש לדחות לגמרי את רעיון הבחירות וקודם-כל לארגן מחדש את סדרי העבודה במפעל. אם לא יעלה בידו לדחות את הבחירות יצטרכו מרסל וכ“ץ לסלק את מועמדותם לפי רמז שלו. הקולות יתחלקו אז בין ניסים לוי לבין אברהם דנינו. ומאחר שדנינו יקבל לפי הסכם סודי מוקדם בין שלושת המועמדים את הקולות שהיו עתידים להינתן למרסל ולכ”ץ, קיים סיכוי חזק שינצח את ניסים לוי. במקרה כזה יהיה אפשר לאחר כמה שבועות של עבודה לגרום לכך שיוותר על התפקיד, או להביא עוזר מקצועי שינהל למעשה את כל העבודה.

“מאיפה בא מרסל לרשימה?” התחילו קולות לרטון.

“מי מכיר את כ”ץ? לא יודעים כ“ץ, יודעים רק ניסים לוי.”

“למה התחילה תחרות אצלנו? לא רוצים בחירות. רוצים ההנהלה תקבע ולא ילכו אחר-כך לעשות צרות לפועלים – אתה הצבעת, אתה הצבעת, ותהיה שִנאה.”

ספראי חייך. ניסים לוי כיווץ את מצחו, התכנס לתוך עצמו ושתק. חסידיו ניסו להיעזר ברמז ממנו כיצד לפעול, אך הוא לא נתן כל אות, כאילו איננו במקום. לרבינוביץ לא היה מושג ברור על המתרחש. ספראי אמר לו רק חמש מילים: “אני אגיד לך מה לעשות.”

רבינוביץ שאל: “חברים, מי שיש לו מה לומר ירים את ידו.”

אחד הפועלים קם ודיבר: “מה זה עושים אצלנו משחק מהמחצבה? לא רוצים אנחנו שאנשים יעשו צחוק מן הבחירות. ילכו ויציעו כל אחד את עצמו. צריך יהיה סדר במקום.”

קולות-הסכמה ליוו את דבריו.

ספראי הוסיף לחייך. דבר אחד ציערוֹ – שכּל אותם חכמים מחוּכּמים מן העיר אינם רואים אותו שעה שהוא פועל ומשליט סדר בעניינים. “צמחונים,” ליגלג להם בליבו, “יפי-נפש, הנה תִראו כיצד ספראי עובד. על אף הכל יש גם הנאה בדרך הקשה שלי, ולא רק השיטות הקלות והמתחמקות שלכם עם הפרסום המנופח והעמדת-הפנים האינטליגנטית.” והוא ביקש את רשות-הדיבור. “חברים, צדק הפועל שדיבר כאן וצדקו אלה שהתמרמרו לפניו. בחירות הן עניין חשוב וגדול. בחירות הן הכוח, המחשבה והאחדות של כולנו. ואני מצטער שאנחנו לא היה לנו די זמן להכין אותן היטב.”

רבינוביץ נִפנה כלפיו בתמיהה. ספראי המשיך. מישהו צריך לסבול, לשלם על שגיאות שלא הוא עשה, ומכל הנוכחים במקום קל ביותר להקריב את רבינוביץ. יכעס מעט, בעוד כמה זמן יהיה אפשר לפצותו במסיבה נאה ובנאום נרגש בבית אירגון הפועלים בעיר. ואולי חוברת-יובל קטנה. רבינוביץ רגיש מאוד לאותות-הערכה מעין אלו. ואם לא? ממילא אין לו ברירה כרגע אלא לעשות את המוטל עליו.

“לכן, רבותיי, מתוך התחשבות בבגרות ובהבנה של החברים היושבים כאן אני מבקש לקיים את הבחירות אחרי שנעשה למענן את כל ההכנה הטובה ונשקיע בהן יותר מחשבה ויותר הבנה יחד עם כל הפועלים העובדים במפעל.”

“טוב שבאת, חבר ספראי,” קם פועל אחד ואמר בגילוי-לב. “כבר האנשים פה מתמרמרים כמה זמן על הבחירות. אתה צריך שתדאג שיהיה סדר, מפני שאוֹמַר לך את האמת – כבר המפעל מתרגש יותר מדיי מן העניינים האלה.”

אדם אחר במקום ספראי היה מנצל את ההזדמנות כדי לבצע מיד את החלק הנוסף בתוכניתו – לסקור את המצב במחצבה ולהביא לתקופת-שנה מנהל-עבודה מן החוץ כדי לארגן את הסדרים במפעל. אולם ספראי לא נתפתה בנקל, שמע – ושתק.

“מה אתה אומר, חבר ספראי?”

“עוד נשוחח על כך, רבותיי. הרי אין אנחנו בורחים מכאן, אחד מן השני?”

“ודאי שלא, חבר ספראי. אתה תמיד אורח טוב אצלנו.”

רבינוביץ קיפל את רשימותיו, הפועלים קמו, האסיפה כאילו הסתיימה, ורק חלק ישבו עדיין מתלחשים ביניהם. אפילו ספראי התפלא על הניצחון הקל שזכה בו וכבר הצטער רגע על שלא ניצל את הפגישה למסירת האינפורמציה הדרושה.

לפתע נשמעה דפיקה חזקה על השולחן מפינת הסככה וניסים לוי קם וצעק:

“למה לא שואלים אותנו? מה זה פה?”

ספראי הביט אל רבינוביץ כמטיל עליו את האחריות להמשך הפגישה. האנשים נעצרו וקצתם חזרו למקומותיהם.

“רגע, רגע, שקט!” קרא רבינוביץ, “צריך שיהיה סדר.”

“דופקים אותנו!”

“דופקים! למה לא שואלים מאיתנו?”

אחדים מחסידיו של ניסים לוי חוללו מהומה קטנה, ואילו הוא רץ אליהם והשקיטם בצעקותיו:

“לא כך הדרך, חברים. אנחנו צריכים להתנהג בסדר, כמו בני-אדם! מה אנחנו? חיות? צריך להראות שאנחנו מבינים עניין ויודעים לשמור על הנימוס שלנו.”

“אתה יכול לדבר, ניסים,” קרא אליו רבינוביץ. ספראי התבונן במתרחש בְּעניין ותווי-פניו לא גילו את רחשי-ליבו.

ניסים אמר: “חברים, הנה מדובר על בחירות, וזה מן הכבוד שלנו שאנחנו ביקשנו אותן, וגם הכבוד של חבר דנינוֹ ושלי שאם אמרו לנו – אתם צריכים ללכת בבחירות, לא נעשה צחוק מן המילים שלנו. נכון, חבר דנינו?”

“נכון,” ענה הלה, “גם אני אומר – מה שאנשים עושים צריך להתייחס אליו בכבוד.”

ספראי רשם לעצמו בזיכרונו: “‘אחד-אפס’ לטובתך, ניסים. השתמשת יפה נגדי בבעל-הברית שלי. נאה, נאה. עכשיו אני מתחיל להבין כיצד הצלחת לסדר את מזכיר המפלגה המסכן.”

וניסים המשיך: “ואני אומר, בדיוק כמו חבר ספראי: לא צריך שאנחנו נעשה הבחירות בלי שׂכל ובלי התאמצות המחשבה מן המומחיות וההבנה של הקהל שלנו. נכון, חברים?”

“מאה אחוז אתה, ניסים לוי,” אמרו לו, “כל הכבוד לדרך שלך.”

“וכבר הכול יודעים,” המשיך, “שאני לא מפני הצעת השם שלי איכפת לי הבחירות. להיפך, אני אומר, אדון רבינוביץ – לא היה עוד מנהל טוב כמוהו, כל הכבוד. בן-אדם מוכשר איך שהוא לימד אותנו את העבודה! בחיי, איפה הזמנים, אתם זוכרים? שאנחנו לא ידענו אפילו מה זה להחזיק הקוֹמפּרסוֹר ביד. איך שאנחנו היינו פרימיטיביים בהתחלה שבאנו לכאן ואדון רבינוביץ היה המורה שלנו ועשה אותנו בעלי-מקצוע. באמת, הלב כואב לחשוב שהוא הולך.”

“נוּ, נוּ,” הירהר ספראי, “זאת כבר מכה מתחת לחגורה. אתה – אשר בתככיך גרמת במישרין יותר מכל אדם אחר כאן לסילוקו מן העבודה. יפֶה, ואיזו לשון חלקלקה. מי פילל?”

“הנה,” הירהר רבינוביץ, “כפיוּת-טובה, ושכר-אמת. מה שיכולים לעשות חברים ותיקים בעיר שאינם יודעים את ערכי ואת שוֹויי, ומהי המציאות. ראה והיווכח, ספראי, מפי פועלי המחצבה עצמם, מי הוא רבינוביץ!”

עד כאן היו הכול תמימי-דעים עם ניסים לוי, אלא שהיה קשה לדעת לאן הוא חותר. והוא המשיך בנאומו: “עכשיו, חברים, אני לא אומר – כן יהיו בחירות, לא יהיו בחירות. רק אומר – מה שאנשים מחליטים צריך שיהיה כבוד לדברים שלהם. והנה אני בטוח, דנינו, בשביל הבחירות הלכו ודיברו אליו ושיכנעוּ אותו והפסיד הרבה מן הזמן שלו בשביל ההצעה. ואני אומר – זה לא מן הכבוד של המשפחה שלו, והמשפחה שלי, שאם הציעו אותנו לבחירות ואנחנו הסכמנו, הולכים ומחליטים ככה סתם – חַלַס, תלך. מה זה? אנחנו לא ילדים שיבואו ויגידו פתאום לדנינו – אַל תעשה!”

דנינו חש עצמו שלא בנוח והתפתל במבטיו בין ספראי לבין ניסים, אך איש מהם לא זיכה אותו במבט.

“לכן אני אומר – יבואו האנשים שהציעו את דנינו ומרסל וכ”ץ ואותי ויעשו התייעצות ביניהם ויחליטו אם עושים הבחירות היום, ואם לא. ואני אומר – לא בשביל הבחירות, רק בשביל הדמוקרטיה, חברים, ובשביל הכבוד של האנשים שלנו במפעל. ואני אומר – אנשים שלנו חכמים וצודק חבר ספראי שאמר – צריך לחשוב במומחיות על הבחירות ולא למהר במינוי מנהל-עבודה. וכך גם הכבוד שלנו אומר – שאם אנחנו מבינים עניין, אנחנו יכולים להגיד בו את המילה שלנו."

“מה אתה מציע, ניסים?” שאל רבינוביץ.

“אני מציע: אנשים יעשו הצבעה אם צריכים הבחירות היום או לא. יראה חבר ספראי – האנשים שלנו מבינים לבד את העניין. לא צריך לבוא לתת להם פקודות מבחוץ. יש אדם נכבד – בא לבחירות, לא צריך לעשות ממנו צחוק.”

ספראי שתק, קמט קל חלף במצחו, מין התאמצות קלה כשל שחקן-שׁח זהיר. רבינוביץ פנה אליו במבט שואל.

“אני לא מתערב,” החזיר.

“חברים, אבקש מכולכם לשֶבת,” קרא רבינוביץ, “נערוך עכשיו הצבעה על הבחירות, אם תתקיימנה היום או לא. אני אשאל קודם – מי בעד? כלומר, מי חושב שצריך לעשות את הבחירות היום?”

ניסים לוי נעץ מבט גלוי בדנינו והרים את יד, מיד החזיקו אחריו כל תומכיו. רבינוביץ ספר – שבעים ושמונה קולות.

“מי נגד?”

אין איש, אפילו לא אותם שאישרו בתחילה את דעתו של ספראי.

השאר נמנעו.

רבינוביץ הודיע: “חברים, הבחירות מתקיימות עכשיו.”

ספראי חזר והסתכל בקהל שלפניו, דנינו הוריד ראשו וניקה את ציפורני ידיו, ניסים לוי חזר לישיבתו המכונסת, ואילו הפועלים שוחחו ביניהם באי-מנוחה. רבינוביץ חזר וקרא את רשימת המועמדים ונימה מסותרת של שמחה בקולו.

מרסל וכ"ץ קמו וביקשו שימחקו את שמותיהם מרשימת המועמדים. רבינוביץ הסביר לקהל, כי מאחר שנותרו רק שני שמות ברשימה תיערך ההכרעה ביניהם. מיד, בלי לתת מקום לוויכוח נוסף, שאל:

“מי בעד אברהם דנינו ירים את ידו!”

הרימו ידיהם חבריו של דנינו. כ“ץ הצביע, ואחריו החזיקה החבורה הקטנה של הפועלים מן העיר שלא היה להם כל מושג על המתרחש בכפר. רק התבקשו להצביע לפי מה שכ”ץ יעשה – והסכימו. אחרונים הרימו ידיים קבוצת הצעירים של מרסל, רובם יוצאי-צבא, חלקם כבר רגלם האחת מחוץ לכפר או שכבר עקרו וגרים אצל ידידים בעיר. מרסל אירגן אותם להצביע עימו והבטיח כתמורה המלצות בטוחות להעברה למקום-עבודה טוב יותר במסגריות בעיר. כל אלה יחד נתנו חמישים ואחד קולות.

“מי בעד ניסים לוי ירים את ידו!”

הפעם לא התרוממו ידיים כה רבות. מבטו הבולש של ספראי סקר היטב את המתרחש. לחלק מאנשיו של ניסים לוי היה הרושם המוטעה, לאחר דבריו בעניין קיום הבחירות, שאין הוא מעוניין כל-כך בתוצאות אלא מוכן, מטעמים מובנים רק לו, לוותר על הכבוד שבתפקיד לטובת דנינו. ואילו חלק אחר השתמש בהזדמנות נוכחותו של ספראי כדי להתחמק מהתחייבויותיהם. אולם עד שספר רבינוביץ את הקולות הורמו ידיים נוספות שהיססו קודם-לכן, והסיכום הסופי היה – ארבעים ושמונה איש בעד ניסים לוי.

דנינו ניצח.

ספראי התבונן בקורת-רוח. רבינוביץ קרא את התוצאות והודיע: “חברים, אברהם דנינו נבחר למנהל-העבודה החדש, הידד!”

איש לא ענה לקראתו ובסככה שררה שתיקה. התוצאה הפתיעה את רוב הנאספים, בייחוד מחמת חוסר ההכשרה של דנינו, העומד במחסן וסופר כלים וחלקי-חילוף, לתפקיד מנהל-העבודה.

שוב החלו ריטונים והתמרמרויות.

“מה זה רוצים מאיתנו? דנינו, דנינו, אנחנו לא רוצים צרות אחר-כך.”

“מה זה עושים ככה? הרימו ידיים וכבר בא ונהיה מנהל-עבודה עלינו?”

חדידו השומר, שישב ושתק כל הזמן, שמע את השם דנינו ולפתע התעורר וקרא:

"אחְחְ, דנינוֹ-מַברֵגינוֹ – "

והוציא מגרונו קול חרחור ממושך, ממין אלה הבאים אחרי ארוחה דשנה.

צחוק פרץ מפי כל הנוכחים, פרָק את המתח והרגשת אי-הנוחות ששׂררוּ במקום מרגע שנודעו תוצאות ההצבעה, עבר גלים-גלים וכל-אימת שנדמה היה כאילו הסתיים, גילגל מישהו בקולו כאילו נזכר שוב בגורם השמחה ומיד החזיקו הכול אחריו. ספראי לא הבין במה העניין וחייך חיוך חמוץ לעצמו. ואילו ניסים הביט מזווית עינו אל דנינו בהבעת ביטול ושמחה לאיד.

למה צחקו? בימים הראשונים לעבודתו של דנינו במחסן התקלקל אחד הטרקטורים ושלחו הודעה להביא מברג. דנינו תפס מפתח-ברזל עבה בידיו ומיהר אל הטרקטור שהיה במרחק כמה קילומטרים מן המקום. כשהגיע נושם ונושף, צחקו הכול על טִרחתו שיצאה לבטלה. “איפה המברג?” שאלו אותו. – “האדא הוא מברג, יא ממזרים!” קרא דנינו שעדיין לא ידע אז עברית כראוי. – הוסיפו לצחוק. – “האדא הוא מברג, יא ממזרים בני ממזרים!” צעק דנינו, ותפס את המפתח בידו והתחיל להכות בו בזעם על הטרקטור עד שהיה הכרח להוציאו בכוח מידו. לא האמין להם שרק טעות היתה כאן ובטוח היה שביקשו לשטוֹת בו ובילבלו אותו בכוונה. מאז התפרסם הסיפור בכמה נוסחאות, ומאחורי גבו קראו לו הכל “דנינו-מברגינוֹ”.

כשראה כי הכול מלגלגים עליו, ובתוכם גם אלה שהצביעו בעדו, וניסים מגחך עליו מפינתו, התמלא זעם וקפץ ממקומו וקרא:

“יַחרבּ ביתו, יא מסוכסכים בני סכסכנים מִן-אֶל-טינופת של הבחירות. חַלַס, אני מתפטר. תיקח, אדון ספראי, את התפקיד לכל הרוחות!”

ספראי הביט כה וכה ופגש בעיניו של ניסים לוי הבוערות לעומתו. “איזה מבט! ודאי היה מוכן להרוג אותי, לוּ היה יכול. אתה שונא אותי?” חשב, “מוטב כך משתחשוב אותי לטיפש. לפחות תלמד לכבד את דעתי ולהעריך אותי. כדאי לך ללמוד להפסיד, כי הפעם, ניסים לוי – העסק אבוד בשבילך.”

ניסים הוסיף להביט בו, ואחר הצחוק היתה שתיקה כבדה בסככה. הפועלים עקבו בעיניהם אחר דוּ-שיח אילם זה של המבטים. “אתה ממזר אתה, אדון ספראי,” חשב ניסים, “סידרת אותי בתוך העדה שלי, וסידרת אותי בין הפועלים שלי, וקילקלת לי את העבודה שהשקעתי בה כסף רב, והכול עשית לי בדיוק באותה דרך שאני רציתי לעשות. כל הכבוד לך, אבל אני עוד אלמֵד אותך מי הקובע את העניינים במחצבה, ועוד תשלם ביוקר על ששׂמת את דנינו הטיפש מנהל-עבודה במקומי. ומוטב לך שאתה תגיע להסכם איתי מאשר אתחיל להפוך לך את כל המחצבה, ואעשה לך שביתה, וישימו לך הפועלים סלעים בתוך המגרסות של החצץ עד שתיעצר כל העבודה במחצבה ולא רק שלא יעשו מחצית מן התפוקה שצריכה להיות, אלא גם את הרבע, ועוד פחות.”

דנינו הפר את השתיקה כאשר קרב אל ספראי ועמד לידו וקרא לתוך אוזנו: “אני לא רוצה להיות עוד רגע אחד מנהל-עבודה מחורבּן על הפועלים האלה. קח ממני את התפקיד לפני שאני אתחיל להכות את המשוגע הזה חדידו בעד המילים שלו.”

חדידו שמע את שמו, מיד התעורר וקרא: "אההה – " וכשראה כי דנינו הוא הקורא בשמו פלט שוב קול חרחור וקרא: “דַנינוֹ-מַבְרֵגִינו­ֹ?”

ומיד הסתתר מאחורי ניסים לוי ועורר גל חדש של צחוק בסככה. דנינו נזעק מאצל השולחן של ספראי ורץ, פניו משולהבים וכולו חמת-רצח, לעבר חדידו. בדרך עצרו אותו כמה פועלים והיתה התכתשות קצרה. רבינוביץ הִכה באגרופו על השולחן וקרא:

“חברים! חברים! אני מבקש שקט. חדידו! דנינו! תפסיקו, בבקשה! מה לכם, חברים?”

כל אותה שעה לא זז ניסים לוי ממקומו ולא חדל מלהביט אל ספראי. לבסוף נטרד הלה. משהו אינו כשורה כאן. האנשים מתפרעים וניסים לוי מעודדם בשתיקה. הניצחון הגדול שנחל נעשה יותר ויותר מפוקפק. “אולי הגדשתי את הסאה? אם הפגיעה בכבודו של דנינו תהיה קשה מדיי, עלול הדבר לפגום גם במעמדי בקרב הפועלים. וזה עומד ונהנה מן הדייסה שבישל. בחור פיקח, אף כי עודנו בידי. אם אהיה מוכן לסכּן ולהחמיר עד הסוף – לא יהיה לו כל סיכוי לזכות במִשׂרה. אבל, האם כדאי? הרי הקלפים הטובים עודם בידי, ואפשר לשחק בהם גם משחק הפוך. למשל, אוכל לקבל עכשיו את התפטרותו של דנינו ולגרום בעקיפין למינויו של ניסים לוי בבחירות מחודשות. כך, בצעד אחד, יהיה לאיש-חסותי במקום, ויבין כי רק מכוח סמכותי זכה בתפקידו. מצב כזה אינו גרוע ביותר, בייחוד אם נביא בחשבון שניסים בחור מבין עניין, ואולי גם יֵדע כיצד לשלוט במחצבה. מוטב שאעשה אותו בעל-ברית מאשר ישלחו לכאן חכם-בלילה מן העיר שיביא לידי מהומות, לא יֵדע כיצד להסתדר עם כוח-האדם העומד לרשותו ועוד יתווכח איתי ויביע דעות בישיבות ההנהלה ובאירגון, ולא ירגיש שום הכרת-טובה, כי לא יתאר לעצמו אותו טיפש שרק בזכות המאבק שאני מנהל כאן היום, זכה הוא במקום-עבודתו. דבר נוסף – אם ניסים לוי יהיה האיש שלי במקום, שוב לא יתחוב מזכיר המפלגה את חוטמו, לא כאן ולא בכפר, ולא יעשה עצמו אפוטרופוס על פיקחים ממנו. אמנם, הבטחתי למנוע את בחירת ניסים לוי, אבל רק אם יתפוס את תפקידו בכוח. איש לא יפריעני אם יתברר שאני מיניתי אותו למנהל-העבודה, ואם במאוחר יותר יהיה צורך ללחוץ עליו – יבין היטב מעצמו את הרמז. בחור כמוהו יודע עניין.”

פנה אל רבינוביץ ואמר: “קְרא לדנינו הנה.”

דנינו ניגש.

“אתה עומד על ההתפטרות שלך?”

דנינו היסס. הפעם השאלה רצינית. אולי לסרב? אולי ירוויח משהו?

אולם ספראי לא הניח לו זמן רב למחשבה. מיד הוסיף: “בסדר, אני מציע לקבל את ההתפטרות שלך. לא צריך להכריח בן-אדם לתפקיד שהוא לא מוכן לקבל עליו. רבינוביץ, תרשום בבקשה את התפטרותו של דנינו בפרוטוקול.”

רבינוביץ רשם.

“עכשיו,” אמר ספראי והביט לעבר ניסים לוי, “עלינו בכל-זאת לסיים את העניין, מפני שאי-אפשר להשאיר את המחצבה בלי פיקוח על העבודה. רבינוביץ, מי עוד נשְאר מן המועמדים שצריך להכריע ביניהם?”

“רק אחד – ניסים לוי.”

“אני מציע שנערוך הצבעה עליו.”

אותו רגע נרגע ניסים וחזר למקומו. הפועלים הביטו בתמיהה זה אל זה נוכח תהפוכות היום. “איך הגלגל חוזר,” הירהרו, “אחד מעלה ואחד מוריד – ומי יודע מה יֵלד יום?”

רבינוביץ אמר: “אם יש רק מועמד אחד, צריך לערוך עליו הצבעה בעד ונגד.”

“בסדר.”

קם ושאל: “מי בעד ניסים לוי?”

הכול הרימו ידיים, חוץ מדנינו שהסתלק בבוז מן המקום. ניצחונו של ניסים לוי היה מוחלט.

“מי נגד?”

דממה.

רבינוביץ הודיע: “לפי התוצאות האחרונות זכה ניסים לוי ברוב מוחלט, ובזה קיבל את תפקיד מנהל-העבודה במחצבה.”

“יַא צֶ’ך-צֶ’ך-צֶ’ך!” קפצו כולם בתשואות-שמחה ורצו ובירכו זה את זה וטפחו לניסים על כתפו, “איך שאתה הצלחת, יא מוכשר שכמוך, לסדֵר את כולם.”

אבל ניסים הצטנע בפינתו ואמר: “זה רק המזל, חברים. רק המזל עשה לי כך, ואני מה יכולתי? – רק לקוות לו שיבוא.”

רבינוביץ הכריז: “רבותיי! האסיפה הסתיימה.”


בחוץ ניגש ספראי אל ניסים לוי וטפח לו על כתפו.

“עלֵה והצְלח!”

ניסים ליווה אותו עד לפתח המכונית ולחץ את ידו. ביקשוּ לומר משהו זה לזה ולא יצאו מגדר מילות-הנימוס הרגילות.

“תהיה בריא, חבר ספראי,” ניסים היה נרגש מעט.

“תהיה בעיר, תבוא אליי. תיכנס – נוכל לשבת ולדבּר קצת.”

“בטח, בטח, חבר ספראי. אני בכל דבר אבוא להתייעץ אצלך וללמוד ממך.”

“שלום. ודאי נתראה עוד במסיבה לכבוד הבחירות. נזמין אורחים. אתם עושים מסיבה – לא כן?”

“בטח, בטח! תִראה איזו מסיבה נעשה.”

דלת המכונית נסגרה וספראי חזרה העירה מרוצה ובטוח בעצמו ומלא-כוח. “הנה,” הירהר, “היום עשיתי משהו, ועוד איך – הפלא ופלא!”


 

חלק שני


פרק יד: “אתה מסדר אותנו, יַא ניסים? עריץ שכמוך!”

“איפה אתה, ניסים לוי, ואיפה החשבונות הארורים שלך, והגניבות שלך על חשבוני ועל חשבון הפועלים,” כך היה משה דויד מהרהר בהתקרבוֹ אל המחצבה, “כבר התחלת להתעלל בי? הא? אבל לא נגמרו עדיין כוחותיי להשיב לך אפילו שהייתי חולה שבוע מן השתייה האחרונה ולא יכולתי להשתתף בבחירות בהן עשו אותך מנהל-עבודה עליי. מה אתה חושב לך? שנהיית מלך עלינו? וכבר שכחת מי אנחנו ומה אנחנו? ובמקום שאתה תדאג לנו בעמדה החדשה שלך ובכוח שהשגת – אתה עוד הולך ומסדר אותנו, עד שהימים של רבינוביץ נִדמים כחלום לעומת הימים השחורים שלך, הא? יא עריץ שכמוך! אתה הולך עלינו במלחמה ודופק אותנו?”

“הי, חבר דויד, לאן אתה הלכת מאצלנו כל הימים האלה?” קרא אליו דנינו שעמד בפתח מחסן-הכלים, עוסק ביישור דפנותיה של פחית-שימורים גדולה כדי להתקין אותה לאחסנת חומרים.

“שלום, דנינו.”

“שלום. כבר הכול שאלו עליך. מה הבריאות שלך? אמרו שהיית חולה.”

“כן. עכשיו תודה לאל כל האיברים שלי בריאים, ונעלמו הכאבים שהיו חותכים אותי מן הראש עד קצה הרגליים.”

“שמעת כבר מה הולך במחצבה?”

“אם אני שמעתי, דנינו? כל הלב שלי רותח מן החוצפה שלו. אתה יודע מה עשה לי? הנה קיבלתי הבוקר את המשכורת. הלך והוריד לי כל יום שעה מן החשבון, ובמקום שהייתי מקבל כרגיל את כל התשלום עם ימי-המחלה יצא לי החשבון פחות כאילו הפסדתי כסף על העבודה.”

“זה שום דבר, משה. רק אתה קצת מיוחס אצלו בטח עוד מן הזמנים שהייתם רבים בחוץ-לארץ. מכולנו הוא לוקח את המס – איזה שלוש או ארבע שעות לשבוע, וכבר פיטר אחדים מאלה שבאו לצעוק ואיימו כי יסַפּרוּ בעיר.”

“מה אתה אומר? ומה עשו הם?”

“אמרו לו: ‘ניסים, תחזיר אותנו – נשתוק.’ וכך היה. מסַפּרים שהפסיד כאלף-אלפיים לירות בהוצאות שלו לבחירות. היה מחלק כסף בכפר לאנשים, והלכו לו כספים על המשקאות והמאכל והמשחקים. עכשיו הוא אומר: ‘חברים, כולם צריכים להשתתף איתי בניצחון שלי, מפני שכל מה שעשיתי היה רק לטובתנו.’ – ועוד הוא עושה הערב מסיבה עצומה לכבוד רבינוביץ ולכבוד עצמו, ויבואו לבקר כל החברים מן העיר. וכבר עברו ואמרו הבוקר אנשים שעובדים אצלו שאנחנו אסור לנו לדבּר דבר רע על המחצבה, כדי שלא יזיקו המילים שלנו. מה שהם ישאלו אצלנו צריכים אנחנו להגיד: ‘הכל בסדר, חברים, תשאלו מניסים לוי, כבר הוא בקי גדול בהנהלה.’”

“ומה אתה אומר, דנינו? אומרים, גם אתה היית רבע שעה מנהל-העבודה?”

“מה אני יודע להגיד? ככה עובר המזל. היום אני, מחר אתה. ומי שהכוח בידו משנה לו את המזל לטובתו. חבל שהדם החם עלה לי לראש, וכבר אני מתחרט על שהפסדתי את הבחירות. לא הספקתי להוציא מילה, ומיד אמרו לי: ‘ההתפטרות שלך מתקבלת.’ – והלכו ועשו את ניסים לוי אחראי. ומה נִשאר לי מן היום ההוא? רק ההרגשה בלב: ‘היית טיפש גדול בהתנהגות שלך.’ – ואתה חושב שאני ויתרתי? לא. כבר למחרת קמתי ונסעתי אחרי העבודה לעיר ובאתי אצל חבר ספראי ורציתי להגיד לו: ‘חבר נכבד ספראי, אני חושב – לא היה צדק בבחירות, ולא צריך אם אדם מתרגז מן הכבוד שלו ואומר כמה מילים – מיד מפטרים אותו מתפקידו.’ – לא שאני רציתי שיעשה אותי מנהל-עבודה במקום ניסים לוי. רק יֵדע שאני בן-אדם ולא עוברים עליי בשתיקה. מה אתה חושב אמרו לי שם? – ‘לחבר ספראי אין זמן בשבילך, הוא עסוק בישיבה חשובה, וכבר נסע מכאן. תבוא אליו בפעם אחרת, או תגיש הבקשה שלך במכתב.’ – ואתה חושב אין לו זמן בשבילי? איך הוא שלח אליי לבוא אצלו לפני הבחירות בשביל לסַדר את כל העניינים? ככה זה בחיים, חבּיבּי, מי שהיום ידיד שלך מפני שצריך אותך – מחר מצפצף עליך מגבוה ולא מכיר אותך בכלל. עשה הסכם עם ניסים לוי וכבר שכח מן הנשמות של כולנו.”

“ומה ניסים – התחיל לשבת במשרד כל היום?”

“לא שמעת על כל השינויים שעשה? איפה הימים הטובים של רבינוביץ, שהיינו יושבים כולנו וצוחקים בארוחת-הצוהריים בסככה? כבר מפחדים האנשים לדבּר אחד עם השני, מפני שניסים לוי סיכסך בין כולם ועשה את אלה מלשינים על אלה, ולכן הכול שותקים ונשמרים לנפשם כדי שלא יעשה להם צרות.”

“ומה נשמע אצלך במחסן, דנינו? מה הפח שאתה מחזיק ביד?”

“אתה חושב שאני לא הסתדרתי? אַל תהיה תמים. רק צריך קצת שכל בראש, וכבר אתה צוחק בתוכך על כל העולם. ומה שהם לא מכינים נגדך – אתה כבר סידרת אותם. חשבת שאני עובד קשה יותר ממה שהיה קודם בעד פחות כסף? איפה! מן הפח הזה, כמו שאתה רואה אותי מיישר אותו בצדדים שלו – אפשר להוציא בשקט חצי יום-עבודה. ואתה חושב שאני צריך את הפח הזה? מה פתאום? כך סתם אני מתעסק בו, ומי יודע מה אני צריך במחסן ומה לא. אתה חושב שניסים לוי יוכל לקרוא ברשימות שלי ולהבין מן הקבלות וההוצאות האלה שאפילו הַפקיד שובר עליהן את הראש? איפה! ומה אתה חושב אני עושה בשעות שהוא מוריד לי לטובתו? שאני אתן לו להרוויח ממני? השתגעת? אני נוסע לפני הצוהריים לעיר על חשבון העבודה, מזמין חומרים וקונה בחנויות ובינתיים עושה חיים – אַל תשאל. רק שלא נעים לי לבוא בבגדים הטובים שלי לעבודה, מפני שמוכרחים לרשום את השם בבוקר אצל השוער ולא נאה לנסוע לעיר ישר מן הבית. ומה עוד? אני רושם כל יום שעות נוספות – לא חשוב אם אני נמצא כאן או לא, והוא מעלים עין ממני מפני שמשתתף איתי במשכורת. מבין? תלמד מאצלי קצת ותִראה, העניינים לא גרועים כל-כך. רק צריך לדעת להתנהג ולא להיות אכזרי. אתה משתתף עם אחרים, אחרים משתתפים איתך. פשוט, לא?”

“מה אני אגיד לך, דנינו, כבר הלב שלי רותח בתוכי. לא שאיכפת לי מהמעשים שלו. גם אני אצל רבינוביץ עשיתי את החופשות על חשבון העבודה. אבל לפי ההתנהגות שלו איתי, ומה שהוריד לי מן השעות כפליים משאר הפועלים במחצבה – אני רואה שלא אוּכל כבר להגיע לידי הסכם איתו, ורק הוא מחפש סיבה לעשות לי צרות.”

“יותר טוב תיזהר ממנו. אם יבקש עניינים איתך – תוותר. יראה שאתה לא אומר מילה ואולי תקבל הנחה כמונו. למה תלך לשבור את הראש אצלו? הוא חזק ממך. ויכול לגרום לך שתפסיד את מקום-העבודה. שמע לי, אל תהיה טיפש. תלמד ממני. למה לך צרות?”

“אני אשתדל, דנינו. באמת, חבל לי על חליפה והילדים. צריך שאני אחשוב על הפרנסה ולא אלך להילחם בו. באמת תודה לך. כבר אני הייתי בדרך אליו להכות על השולחן ולתבוע בירור על השעות הנוספות, כמו שהייתי עושה בכל תשלום.”

“מה? אתה השתגעת? אתה רוצה לנסות לריב איתו? חשבת שילך איתך לרבינוביץ? איפה אתה חי ומה המחשבות שעוד מתרוצצות במוח שלך? רואים שהיית חולה ולא באת שבועיים למחצבה, ועכשיו כמו נפלת עלינו מן הירח. רק תפתח את הפה אצלו – מיד תעוף מן העבודה. ואם אתה מתלונן ומוציא החוצה את העניין בעיר – הוא כבר יֵדע איך לטפל בך. אבל תשמע, תבוא הערב למסיבה, מפני שהוא מכבד את כולנו במשקה ובמאכל טוב ואולי גם יביא זמרים מהעיר. למה נתבייש לטעום משלו ולמה נעליב אותו? מוטב לכל אחד שיהיה במסיבה. למה לא? אם הוא לוקח מאצלנו כסף – ניהנה אנחנו על חשבונו, מה עוד שהכול בא מרצונו.”

“בסדר, דנינו. אני אבוא. שלום לך.”

“שלום ולהתראות! ואַל תתנהג כמו טיפש. כבר אמרו הפועלים – צריך להזהיר אותך מפניו. טוב שאני ראיתי אותך בזמן.”


פרק טו: משה דויד מדבר מן המחצבה

“תביא את הכיסא,” אמר ניסים לוי.

“יש הספסל,” ענה דנינו.

“השתגעת? אתה יודע מי צריך לבוא היום? איך אתה חושב שהם יוכלו לשבת על הספסל?”

“שישקו לי,” אמר דנינו והלך למשרד להביא משם כיסאות-משענת. לשם כך היה עליו לחצות את חצר המחצבה. בעוברו על-פני פתח מחסן-הכלים בדק דנינו מתוך הֵרגל את המנעול התלוי על הדלת. באופק שלחה השמש קרניים אחרונות של שקיעה, ואור-הדמדומים עטף את הגבעות החומות של המחצבה ואת כתמי-הבורות הלבנים הרבים שבהן. דנינו הוסיף לקלל חרש את המסיבה, האורחים, ואת ניסים לוי שתפס אותו לעזור בהכנות. הגיע למשרד ובעט בדלת לפותחה והניח סימן של קצה נעלו בחלקה התחתון המרופט.

כשחזר, עמוס ארבעה כיסאות, פגש את חדידו עובר כשהוא נושא רובה וכובע-צמר לראשו.

“שלום, חדידו, ימח שמך,” אמר לו, “למה שלא תעזור גם אתה קצת?”

“אני עובד, שומר.”

“אני שונא את המחצבה בלילה, בחושך,” אמר דנינו, “אני מפחד. ימח שמו, החושך.”

“מצויין החושך,” אמר חדידו, “כל הלילה אני יושב ומסתכל עליו.”

“ולא קר לך?”

“למשוגעים לא קר. חה-חה-חה,” אמר חדידו והסתלק.

“טפוּ,” ירק דנינו, “אני שונא את המחצבה בלילה. זה רק בשביל חדידו להסתובב בה בשעות האלה. ניסים! ניסים!”

“כן,” יצא ניסים מן המועדון, “איפה אתה, יא דנינו? כבר כמעט לא רואים אותך!”

דנינו שהה זמן רב בדרך ובינתיים החשיך.

“תדליק את החשמל בחוץ! העיניים שלי עיוורות בלילה!”

“איזה לילה על הראש שלך?” שאל ניסים. אבל דנינו עמד באמצע החצר ולא זז עד שהעלה ניסים אור במרפסת.

בהגיעו למועדון כבר היו אנשים נוספים במקום. רבינוביץ הגיע עם אשתו ובתו.

“מה כל כך מוקדם?” שאל ניסים, “אפילו לא באו עוד כל הפועלים.”

“התגעגעתי,” ענה רבינוביץ, “תכיר.”

ניסים לחץ את ידי האישה והבת.

“באמת אני שמח שבאתם,” אמר, “כבר כל הפועלים כאן מתגעגעים לאדון רבינוביץ.”

פרש לפינה, הוציא מכיסו את הברכה שכתב כדי להשמיעה במסיבה וחזר ושינן אותה לעצמו. דנינו ניגש ושאל: “יַא ניסים, תגיד – אני גמרתי כבר עם הבקשות שלך?”

“אל תפריע!” אמר ניסים.

“אוֹ, אוֹ, כבר גם אתה נהיית אינטליגנט. בסוף רק דנינו יישאר בן-אדם במחצבה.” והוא ניגש אל רבינוביץ ושאל: “איך הבריאות שלך, חבר רבינוביץ? באמת אנחנו זוכרים אותך בשמחה.”

בינתיים סיים ניסים את החזרה, העיף מבט סביב והחל צועק: “דנינו, איפה המיץ ואיפה הניירות על השולחנות, ולמה לא שברו את הקרח בפחים של המשקאות? מה זה? מה זה? וכבר האורחים באים.” ויחד הם הרימו שולחנות, הזיזו ספסלים, חילקו את הממתקים בצלחות-הקרטון ופתחו את בקבוקי המשקה.

“איך שאתה עובד, ניסים,” אמר רבינוביץ, “אף פעם לא ראיתי אותך חרוץ כל-כך!”

“מי זה כאן ניסים לוי?” שאל בחור צעיר שנכנס לחדר ובידו מכשיר-הקלטה. ניסים ניגש אליו. “שלחו אותי מן הרדיו, אמרו לפנות אליך בשביל החשמל וכל הסידורים.”

“איזה סידורים?” שאל ניסים.

“אנחנו מקליטים את המסיבה שלכם. מה אתה שואל אותי? זה אתם ביקשתם.”

“אולי,” ענה ניסים, “מן ההנהלה בעיר.”

ספראי נכנס והִכּה כף אל כף. “יַא-בָּא-יֶה, חֶברֶה. יהיה שמח הערב, מה?”

דנינו, משראה אותו, פרש לצד השני של האולם והעמיד פני נעלב. שם תפס את משה דויד והתחיל להציק לו בשאלות: “זה נכון שמנטלו כבר קונה פרדסים? מה, הוא כבר עשיר כל-כך גדול? למה אתה לא מנצל את הקשרים שלך איתו?”

ניסים מיהר אל ספראי והוליך אותו אל שולחן המוזמנים.

“לא, לא,” אמר ספראי, “אני רוצה לשבת בין הפועלים. מה זה, חברים? עושים לי הפלייה?”

כולם צחקו עימו, ובסוף הסכים לתפוס את מקומו בקצה השולחן, כמעט ליד הדלת.

טכנאֵי-הרדיו מילאו בינתיים את המועדון במיקרופונים, בחוטים ובסוללות-הקלטה, ערכו כמה ניסיונות והודיעו כי מצידם הכל מוכן לפתיחת החגיגה. רוב הפועלים כבר הגיעו והסבו לשולחנות והביטו בהנאה גלוייה אל בקבוקי המשקה, הצלחות העמוסות דברי מתיקה ומאפה וירקות מוחמצים ופירות טריים, והקערות המלאות פיסטוקים ודלועים וחמניות. מנהל המפעל הגיע עם כל פמלייתו – הגזבר, חברי מועצת המנהלים, עיתונאי ומזכירת המשרד. המזכירה, כבת עשרים וחמש, עוררה מיד את תשומת-ליבם של הפועלים. את נשותיהם וילדיהם לא הביאו עימם, כדי שלא יפגום הרעש באופי החגיגי של המסיבה. שונה הדבר לגבי בחורה, אשר יש לה מקצוע והיא משׂכילה ויכולה להשתתף עימם אפילו כשהיא לבדה.

דנינו רמז לעבר מנהל המפעל ואמר למשה דויד:

“אתה חושב שהוא מזיין אותה?”

“מה אני יודע?” ענה לו. “הרי אצלם הכל יכול להיות. הם חיים בחופש.”

דנינו הוסיף: “גם אני חושב כך, והסימן – שהוא הביא אותה איתו. איך שאצלה רואים את הכול. חביבי, הלב משתגע מבחורות כמוה. איך, איך זה שכּל מה שאצל הנשים שלנו גרוע עושה אצלן חם בלב. אבל אתה חושב שהוא יכול לעשות לה ככה, בגלוי?”

משה דויד ענה: “אמרתי לך שהם חיים בחופש. אתה לא רואה בקולנוע? מה איכפת לו מה שיגידו? אם היא נותנת לנו לראות כל-כך, בטח היא נותנת לו עוד יותר.”

“אח, אח,” נאנח דנינו, “איזה חיים טובים שיש להם, הממזרים. והלוואי והייתי יכול לשים יד עליה.”

מזכיר המפלגה נכנס כמתגנב לחדר. איש לא ניגש לקבל את פניו. מצד אחד לא רצה לבוא למסיבה, אולם היעדרו היה מתפרשׁ כהודאה מוחלטת בכישלון, ולכן הופיע על-כורחו. רבינוביץ היה היחיד שחייך אליו, ולכן מיהר וישב בקירבתו.

אחרון הופיע נציג המשרד הממשלתי המטפל במפעל. ניסים הושיב גם אותו אל שולחן המוזמנים, הִכה בכף-ידו על השולחן וביקש שקט. אחר-כך הוציא את דף-המַחברת שעליו כתב את ברכתו וקרא:

"רבותיי וחברים נכבדים מאוד – "

נשמע קול נפילה וניסים הפסיק את דבריו. הכול פנו אל רבינוביץ שהפך את בקבוק היין שלפניו בשעה שפרש את דפי הנאום שהכין לו. היין נשפך על מכנסיו, ומנהל המפעל זז מהר הצידה כדי שלא יירטב גם הוא. רבינוביץ ניסה לתפוס בבקבוק ולהציל את ניירותיו. בתו ניגשה אליו והוציאה מטפחת כדי לספוג את הכתם שעל מכנסיו.

“יש ברז מים בחוץ,” אמר ניסים לוי.

רבינוביץ ענה: “לא נורא, לא נורא,” וניער את טיפות היין מעל דפי הנייר. דנינו רץ והביא סמרטוט ישן וניגב במרץ את שולחן המוזמנים כשהוא תוקע עיניים בספראי היושב בצד.

לאחר דקה אמר הלה: “שלום.”

“שלום,” ענה דנינו, “מה שלומך?”

“טוב,” ענה ספראי.

“אפשר להמשיך?” שאל ניסים לוי.

“בבקשה,” אמר רבינוביץ, “אַל תתחשבו בי.”

ניסים החל קורא את הברכה מראשיתה: “שלום, רבותיי וחברים נכבדים מאוד. באמת שיהיו מבורכים. בייחוד החבר מנהל המפעל והחבר ספראי והחבר רבינוביץ, שאנחנו עושים הערב את השמחה בשבילו מפני הפרידה שלנו ממנו. כואב הלב לחשוב שהוא כבר הולך.”

מחיאות-כפיים מצד הפועלים ליווּ את הקטע על רבינוביץ.

“הנה אנחנו רואים – יש מי הדואג ושוקד על הטובה שלנו. באמת אנחנו מודים מאוד לכל האורחים שבאו להשתתף איתנו בשמחה.”

טכנאי-הרדיו כיוֵן אליו את המיקרופון. ניסים הזיז ראשו לכאן ולכאן ולא ידע כיצד להסתדר עם המכשיר המשונה והנייר שמתוכו עליו לקרוא ועם האנשים שאליהם הוא צריך לפנות בדבריו.

“אני רוצה עוד לומר, חברים, אנחנו לא שוכחים את האנשים שדואגים להתפתחות שלנו ולימדו אותנו. עד שעכשיו אנחנו מתחילים להיות אחראים על העבודה. באמת, כולנו מודים לחבר ספראי על העזרה שלו. תמיד אמרנו שהוא הידיד שלנו ויש לו אוזן שומעת לבקשות שלנו. אני מברך אתכם, חברים. תחי המחצבה שלנו והדמוקרטיה!”

מנהל המפעל קיבל את רשות-הדיבור. הפועלים לא הבינו היטב את דבריו, אבל התבוננו בעניין רב אל חליפתו הכהה וצרת-הגזרה אשר לא דמתה כלל לאותם ז’אקטים רחבים ותלויים כשק שהיו תופרים אצל חייטים בשוק או קונים מן המוכן או משומשים. עניבתו היתה מחוזקת בסיכת-כסף מבריקה ותיק-העור שלו נשא עליו סמל של חברת-תעופה.

דנינו לחש למשה דויד: “יַא, איזה בן-אדם חשוב הוא. אני חושב כבר הוא לא מתעסק עם המזכירה, רק עם שחקניות מהסרטים. לזאת – השׂער שחור, וההן ‘בּלוּנדיות’ כמו פצצות.”

“השתגעת?” אמר משה דויד. “איפה יש מההן בארץ?”

“אתה חושב שאין לו כסף לנסוע לאמריקה בשביל לעשות להן?” ענה דנינו.

ניסים מסר את רשות-הדיבור לרבינוביץ. הלה קם, תפס בידיים רועדות את המיקרופון וקירבוֹ אליו. כתם היין במכנסיו כיסה את כל אזור מפשׂעתוֹ, והוא ניסה בעצבנות לכסות עליו בדפי-הנייר הכתובים בצפיפות, שהידקם אליו. עד שהחל לדבר התערבבו הדפים מרוב שהיה הופך בהם כל הזמן, והוא לא מצא את הדף הראשון. מראה הניירות שהחזיק בידו עורר אנחה בקהל ובשולחן המוזמנים מחשש השעמום הצפוי להם בשעה הקרובה.

רבינוביץ כבר ויתר על חיפוש הדף הראשון, תפס באחד האמצעיים והחזיקוֹ לפניו ואמר: "חברים. אני, אני נרגש מאוד מקבלת-הפנים שעשיתם לי. כבר מזמן רציתי לומר לכם – שאני נרגש מאוד. אני תמיד עשיתי, לא איש של דיבורים. בכל-זאת ישבתי בשבועות האחרונים. חשבתי עליכם. על המחצבה. רציתי להסביר פעם אחת את הרעיונות שלי, שאני רוצה שימשיכו אותם בעבודה וביחסי-העובדים במפעל. תסלחו לי, חברים, שאני נרגש מאוד מקבלת-הפנים, מן הפרידה, מן הצער. כבר מזמן רציתי, רציתי לומר כי אני, אני – "

עיני הנוכחים פנו ממנו לעבר הפתח: שם הופיע חדידו, ברובהו ובכובע-הצמר לראשו, הביט אל רבינוביץ, והלה נִפנה גם הוא לעומתו. ראה חדידו את כתם-היין על מכנסיו וגיחך. ניסה רבינוביץ להמשיך בדבריו וקולו בגד בו. ידיו רעדו והניירות נשמטו והתפזרו על צלחתו. מיהר לאסוף אותם ולא עלה בידו. חדידו שם כף-ידו על פיו וצימצם כתפיו כדי שלא יפרוץ בצחוק.

“מה קרה, חדידו?” לחש אליו אחד שישב ליד הדלת.

“מה קרה לזין שלו?” אמר חדידו, והוא נחנק בתוכו מן הצחוק.

רבינוביץ העיף בו שוב מבט, אף כי לא שמע את דבריו. חדידו קרץ לו בעין אחת, ואחר-כך בשנייה. רבינוביץ שׂם את ידו על מצחו, ניסה להתרכז, הרים נייר ושוב הביט בו. לבסוף התבלבל והוסיף לדבר בעל-פה.

"רבותיי, כלומר, חברים – "

שכחו את חדידו והביטו בתמיהה אל רבינוביץ וראו כיצד מתעוותים פניו והוא נאנח, וחוזר ונאנח, ואינו יכול להמשיך, ופתאום – פורץ בבכי. וכך עמד, גבר כבן שישים, שׂערו כבר לבן וידיו המגויידות ובעלות הציפורניים המרובעות לופתות בייאוש את צוואר המיקרופון הקטן שלפניו, עמד והתייפח בקול רם כתינוק. אשתו ובתו מיהרו אליו, ליטפו את גבו, והבת הצעירה קראה: “אבא, אבא, אַל תבכה. אתה לא צריך להתרגש כל-כך. כולם כאן אוהבים אותך.”

מנהל המפעל הסתובב על כיסאו.

“אבא, בוא, בוא! תנוח קצת, אחר-כך תמשיך לדבּר, כולם יחכו לך. כולם!” הוסיפה הבת לדבּר אליו. והן יצאו שתיהן, האם והבת עם רבינוביץ המתייפח, וניסים לוי ליווה אותם, פַּתח את הדלת ואמר: “הנה בפינה עומד ספסל, תוכלו לנוח עליו. באמת, אדם טוב הוא אדון רבינוביץ.”

“תודה, תודה לך,” ענו לו, “אתה לא צריך להפריע את הערב כולו למעננו. תוכל לחזור, ודאי כולם מחכים לך.”

בחדר המשיכו אנשי-הרדיו לסובב בשקט את סליל-ההקלטה, אדישים לכל המתרחש. העיתונאי רשם בחיפזון ציונים בפנקסו הקטן – כה נוגע ללב בכיו של מנהל-העבודה המזדקן. זו תהא הנקודה ברשימה. דמעות ספּוֹנטניוֹת.

שאר הנוכחים ישבו ושתקו.

ניסים חזר והמשיך: “חברים, עד שהחבר רבינוביץ ינוח קצת ניתן רשות-הדיבור לחבר ספראי. יקום ויברך אותנו.”

ספראי חיכה עד שיגישו אליו את המיקרופון. בא טכנאי והגביהוֹ מעט. חייך אליו בתודה. כיעכע בגרונו ואמר: “ידידים וחברים נאמנים, קהל נכבד. כבוד גדול עשיתם לי כאשר הוזמנתי אליכם. אני גאה שיכולתי לעמוד לצידכם ולעזור לכם בצעדים הראשונים לקראת העצמאות בתוך המפעל. חששות רבים מילאו אותנו שעה שהעלינו את רעיון הבחירות, ועליי לומר שנתקלנו בלא מעט התנגדות הן מצד פועלי המפעל והן מצד האחראים לגורלו. והנה בשעה טובה עברנו את כל המכשולים והשגנו בכוחנו האחד והמלוכד את המטרה המשותפת. ואני גאה לראות ידידים, אנשים בעלי עין פקוחה וראש פתוח, יושבים ולומדים מעצמם את עבודת המפעל. מתעניינים בבעיותיו וחרדים על כל הצלחה שלו. חברים, הענקנו לכם הערב זכות גדולה – בחירות. עכשיו, גם הדרישה חמוּרה לנו אליכם – עבודה, הרבה עבודה והתמסרות.”

בכך סיים. לא הזכיר את רבינוביץ. גם לא את ניסים לוי. בכוונה.

אחרון קיבל את רשות-הדיבור מזכיר המפלגה. בעצם, התקין עצמו לומר כמה מילים חריפות, אולם התפרצותו הנרגשת של רבינוביץ קילקלה את האווירה העליזה של הערב וכבלה אותו, וכדי שלא לפגום בטעם הטוב הסתפק בכמה מילים כלליות וסיים בצורך שבהבנה הדדית. הרבה הבנה.

את נציג המשרד הממשלתי שכחו משום-מה. אחר-כך נזכרו בו ושאלו אם גם הוא רוצה לומר דבר. אולם הלה חייך והניע בידו לאות ביטול.

בכך הסתיים החלק הרשמי של הערב. ניסים לוי הודה למברכים. מישהו קרא: “בתיאבון ו”לחיים". הוּשׂם תקליט על הפּטיפוֹן שהובא במיוחד למסיבה. רבינוביץ חזר עם אשתו ובתו וישב במקומו. ניגשו אליו, הרימו כוס והוא התאושש מעט, אבל את נאומו לא נשא עוד. דפיו התגלגלו חלקם על השולחן וחלקם על הרצפה, ואיש לא שׂם לב לכך.


אנשי-הרדיו ניגשו להשלים את כַּתבתם בשיחה חיה עם הפועלים. בתוך המולת האכילה ופיצוח הגרעינים והרמת הכוסות נשמעו שאלות: “מה שמך?” – “כמה זמן אתה עובד במחצבה?” – “אמוֹר, אם היו נותנים לך להחליף את מקום-עבודתך, האם היית עושה זאת?” – “מדוע?” – הם סובבו מפועל לפועל, אבל התשובות לא הניחו את דעתם. מפני הרעש הרב לא נקלטו היטב דברי האנשים, חלקם לא הבינו את השאלות, ואלה שהבינו דיברו בשפה לא-ברורה עד שלא ניתן לקלוט דבר מגמגומיהם. ראש-הצוות בלש בעיניו לכאן ולכאן בתקווה למצוא אדם שיוכל לסַפּר בשפה פשוטה על המחצבה.

בפינה שממול לשולחן המוזמנים ישבו דנינו ומשה דויד, בקבוק הקוניאק לפניהם, והם מוזגים זה לזה ושרים:


"אַי אַי, אַי יַא יַא

אי אי, אי יא יא

יַא משה דויד!

וְיא דנינו בשמחה –

אַי אי, אי יא יא."


ודנינו מכה כל אותה שעה בכף-ידו בקצב על לוח השולחן, מניע ראשו הנה והנה וביד השנייה טופח על גבו של משה דויד. לפתע הפסיק, תקע אצבע בצלעותיו וקרא: “אַי, טיפש! לא רצית לבוא? הא?” – ומשה דויד לא חדל לזמר, ורק הרים ידו אליו ועשה עצמו כמאיים באצבעו:


“וְיַא דנינו, בשמחה!”


השאר עשו מעגל סביבם ומחאו כפיים וליוו אותם בסלסולי-קול ובהעוויות-פנים. ראו כך אנשי-הרדיו ומיהרו אליהם והעמידו את המיקרופון מול דנינו ומשה דויד ושיתפו עצמם במחיאות-הכפיים. גם יתר האורחים שעמדו בשולי המעגל הצטרפו ועימם ניסים לוי שעמד והִכה יד ביד באמונה ובכל כוחו, כדי להרבות את השמחה. וכבר נשכח בכיו של רבינוביץ, והאולם הקטן התמלא קולות שאון ועליזות.

לקח דנינו כוס ביד, הִכה בה על השולחן והעביר אותה למשה דויד. לקח אותה משה דויד, גמע ממנה, העמידה על השולחן, הִכה בה מכה קלה וחזר והעביר אותה ליושב מימינו. קיבל דנינו כוס אחרת מן היושב לשמאלו וחזר על הפעולה הקודמת. וכך החלו הכוסות עוברות בקול מאיש לאיש. פעם הקשה. פעם לגימה. אחת, שתיים, הקשה, אחת. אחת, שתיים, לגימה, אחת. ובפינה מזג מישהו קוניאק נוסף לכוסות שהיו חוזרות אליו כמעט ריקות במעגל. והכול ממשיכים במרץ וכמו במין תחרות בקצב השיר:

“אַי אי, אי יַא-יא. אי אי, אי יא-יא. יא משה דויד, ויא דנינו בשמחה.”

לבסוף סיים דנינו את המשחק בזמרו זמר היתולי בקול מסתלסל ועולה, אשר גרר גלי-צחוק מצד כל הנוכחים, חוץ מן האורחים שלא הבינו בו דבר.

משסיים, נדחק איש-הרדיו אליו ואמר: “האם היית מוכן שנשוחח איתך ונקליט את דבריך?”

“אִנתִּי לא צריך לטרוח עליי מן אֶל כבוד לִלדַבּר בּאִל-רדיוֹ כּוּלוּ-אִל-יוּם, פוּק, פוּק, עלייכּוּם.” ענה לו דנינו בז’רגון שעורר שוב רעמי-צחוק.

“חבר, אנחנו לא מתלוצצים איתך, אלא רוצים לשוחח על העבודה שלך במחצבה ועל החיים בכפר. אנו לא עושים כאן הצגה.”

דנינו הביט בו, הירהר מעט ואחר-כך שינה את טעמו והחל מדבר בנוסח אחר: “מי אני, מסְכּן, יא דנינו בלי מילים בפה, שילך לדבר בּאִלרדיוֹ של כּוּל כּוּל אִלמדינה? הנה ‘אַנטֶליגֶנט’ גדול כמו אִלמוּמחים מן כּוּל העולם יוכל לדבּר בעברית הצֶחה שלו על מה שתשאל. קוּם, יא משה דויד! קוּם! קוּם! האדא מן אִלרדיוֹ מתרַצֶה לדבּר איתך בּכוּל הכבוֹד!”

והוא תפס במשה דויד ודחף אותו לפני המיקרופון, ובעצמו התחמק מן השולחן. משה דויד היה שתוי מעט, אך עדיין הבחין יפה במה שרוצים ממנו.

איש-הרדיו שאל: “מה שמך, חבר?”

“משה דויד.”

“כמה זמן אתה עובד במחצבה, משה?”

רצה גם משה דויד לשנות את טעמו ולענות לאותו בחור מצוחצח מן הרדיו בעברית העילגת והמעורבבת בערבית ולעורר רעמי-צחוק בקרב הקהל, ובכך להתחמק מן השיחה. אבל בראותו את המבט החשדני והמבטל שנתן בו הבחור נדלק והתמלא גאווה וענה: “עשר שנים אני עובד במחצבה, חבר. עשה שנים שלמות, מן הבוקר עד לערב.”

אנשי-הרדיו מיהרו כולם לעבר משה דויד והחלו לבדוק את פעולת מכשיר-ההקלטה. ראש הצוות רמז להם להתכונן, המראיין הכין שאלות נוספות ולפני שהמשיך שׂם לרגע את כף-ידו על המיקרופון, למען לא ייקלט דבר, ואמר למשה דויד: “העברית שלך טובה מאוד. ועכשיו נעשה איתך שיחה על העבודה במחצבה. אתה לא צריך להתרגש, גם לא למהר. אני אשאל ואתה תענה לי, כאילו נפגשנו במקרה ברחוב. אתה מבין?”

“כן.”

“משחק נחמד מאוד,” הירהר, “אני מדבר והם שומעים והכול נהנים מן השפה שלי.”

“כאשר אני מתחיל להקליט, משה, מיד אתה לוקח את המיקרופון ליד ואומר: ‘הלו, רדיו! כאן משה דויד מדבר מן המחצבה.’”

“בסדר.”

“קח.”

“הלו, רדיו! כאן משה דויד, מדבר מן המחצבה.”

“שלום, משה, שמחנו לפגוש אותך, ואני מצטערים להפריעך לכמה דקות בעבודתך. בעצם, כמה זמן אתה עובד כאן?”

וכך הוסיפה השיחה לקלוח ביניהם. המראיין שואל ומשה דויד עונה וסביבם עומדים רוב הפועלים וכמה מן האורחים שעדיין נישארו במקום. חשב משה דויד: “אדם משכיל העובד ברדיו מלא עניין לשמוע כל מה שעבר עליי, וכיצד הסתגלתי לתנאי-העבודה, ומה היו המעשים שהשאירו עליי רושם רב ביותר במשך השנים. איש מן הפועלים לא היה יכול לנהל שיחה כה חופשית, ועוד לתוך המיקרופון. והנה אנחנו קוראים אחד לשני בשם הפרטי, והוא שואל אותי אם ביקרתי פעם בתיאטרון. בוודאי. אמנם, את שם ההצגה אינני זוכר, אבל הבנתי היטב.” כולם פערו פיהם בתימהון. משה דויד ביקר פעם בתיאטרון? והרי מעולם לא סיפר. ודאי שלא סיפר. וגם על הספרים שקרא לא אמר מילה. וכי היו מבינים אותו? ואולי ישאל הבחור מן הרדיו, למשל – מה היה הספר האחרון שקראת בו? מצאת את האדם הנכון, חבר מן הרדיו, את משה דויד.

אך במקום לשאול לספרים נזכר הבחור במטרת הכּתבה וחזר לעניין הבחירות במחצבה. הפסיק את הראיון עם משה דויד וסיפר לתוך המיקרופון כיצד בחרו הפועלים מנהל-עבודה חדש מתוכם, וכיצד עורר הדבר התלהבות בלב כל המטפלים בהם זה שנים רבות. והוא הביא משפט שמצא כשחיטט מתוך סקרנות בדפים הפזורים של רבינוביץ: “לאט לאט הננו מתקדמים ומתחנכים לקראת הדמוקרטיה, השיתוף והשיוויון,” וכך זכה ונכנס סוף-סוף גם אחד מרעיונותיו של רבינוביץ לתוכנית. אחר-כך חזר ושאל את משה דויד:

“איך אתה מרגיש עכשיו, חבר, כשמנהל-העבודה הוא מהחברים שלך?”

“למה אתה שואל אותי?” ענה לו משה דויד, שבינתיים התפכח כמעט לגמרי מן המשקה.

“מה זאת אומרת למה אני שואל אותך?” התפלא הבחור, וכהרף-עין כיסה בכף-ידו על המיקרופון, “הרי אתה פועל במפעל!”

ניסים ניגש ועמד ביניהם. ספראי, שישב בפינה ושוחח עם רבינוביץ, נשא עיניו והתבונן אל המתרחש בעניין רב.

“למה אתה שואל אותי?” חשב משה דויד, “האם רצית לדעת איך אני מרגיש כשמנהל-העבודה החדש הוא החבר שלי ניסים לוי? כאשר שאלת אותי על התיאטרון חשבתי לרגע שאנחנו מיודדים ומבינים אחד את השני. איפה! זה רק אני ניסיתי בכל כוחותיי ללמוד משהו מהשכלתך. אבל אתה לא הבנת מה מתרחש בליבי. ואולי אינך אשם. מה אתה יודע על השינאה שיש בין ניסים לוי לביני. האם שמעת על השעות שהוא מוריד לכל אחד מאיתנו בעבודה וגובה אותן לעצמו? ואם אסַפּר לך על הדברים האלה, האם תאמין לי? ואם תאמין לי, יאמינו לי גם כל אלה שעומדים פה מסביב? ואם אני אדבר ואוציא שם רע לניסים לוי בפני המנהלים שלו, אתה חושב שהוא ישאיר אותי לעבוד במחצבה? אתה יש לך אישה וילדים שפרנסתם תלוייה במילה אחת שתוציא מן הפה? עליך להבין אותי בשתיקה, אם באמת התעניינת בגורלי ובמה שהולך במחצבה. אבל אתה אולי רק העבודה שלך לשאול שאלות ולקבל תשובות. וכלל לא איכפת לך מה נעשה אצלנו באמת? אם כך, אתה חושב שאני אהיה כזה טיפש לעשות מעצמי צחוק ולהלשין על ניסים לוי בפניך. שתיחנק אתה איתו ועם כולם ביחד, אם רק היית יודע מה שאני חושב עליכם בליבי.”

ולמראיין אמר: “אַל תשאל אותי מפני שאני הייתי חולה כל השבועיים האחרונים ואני לא יודע דבר מכל מה שהולך במחצבה.”

ניסים כרך זרועו לכתפו של משה דויד וחיבקו בלי שהעומדים מולם הבחינו שהוא ממעך בינתיים כמה מצלעותיו. “סַפּר להם, משה דויד, על החיים שלנו,” אמר בחביבות, “אתה עִם המילים החכמות שלך יכול להסביר טוב יותר מכל אחד אחר אצלנו.”

העיתונאי צילם את השניים העומדים עתה חבוקים ליד המיקרופון, ואילו איש-הרדיו תמה: “באמת אינני מבין אותך, חבר משה. הנה ידידך הטוב ניסים אומר בעצמו שאתה תצליח יותר מכל אחד אחר כאן לסַפּר לנו על המתרחש במחצבה. ובכן, כולנו מחכים לך.”

“דבֵּר, דבּר,” עודדוֹ ניסים, “כאן לא עבודה ואתה לא צריך שתחשוב כי משלמים לך כסף בשביל שתעשה משהו. כאן בני-אדם חופשים מדבּרים כדי שידעו האנשים מה אנחנו עשינו.”

“ובכן, ספר לנו, משה דויד, על הבחירות למחצבה. האם השתפרו עכשיו היחסים במפעל, כאשר מנהל-העבודה הוא מהחברים שלכם ומבין אתכם ושומע לדרישותיהם?”

“אם אני מבין?” חשב משה דויד לעצמו, “אם אני מבין. ותפסיק, ניסים לוי, למעוך לי את העצמות בגב, כשאתה מחזיק בי כאילו הייתי הידיד הכי טוב שלך, ובינתיים הגוף שלי מתפוצץ מכאבים. כי עוד לא הבראתי מהשְפעת המכות והמשקאות שהשׁתכרתי לפני שבועיים אחרי שאישתך לא באה לבקר אותי. אם אני מבין, מנוּולים שכמוכם? מה אתם רוצים שאגיד? ודאי הכל טוב במחצבה. אבל אני נשבע לך, ניסים, שאדפוק אותך על כל מילה שאתה מכריח אותי עכשיו להגיד להם שעה שאנחנו בינינו יודעים היטב את האמת על מעשיך.”

והוא אמר בקול רם, כאילו מדקלם את דברי עצמו: “כבר אנחנו חיכינו שנים רבות ליום שיבוא בו אדם משלנו בתפקיד הגדול הזה."

“תזכיר את ספראי,” לחש לו ניסים לוי, “הוא אדם חשוב מאוד.”

“מי?”

“רגע, רגע, חברים! לא להפסיק אותו באמצע!” צעק איש-הרדיו.

ומשה דויד המשיך: “ואני מודה, שמעתי חבר ספראי עזר לנו הרבה בשביל שנשיג את המטרה שלנו. עכשיו כל העניינים במחצבה בסדר גמור.”

“וזה הכול?”

ניסים לוי הידק קצת את תפיסת ידו.

“אוֹי!”

“מה יש?” קרא המראיין, “מה קרה לך שחדלת לדבּר לעניין?”

“אם אני חדלתי לדבר לעניין,” הירהר, “ואתה, כלום לא חדלת מזה זמן רב לדבר לעניין? מה אני אמרתי – אוֹי! – וזו מילת-האמת היחידה שהוצאתי במשך כל הערב המטונף הזה שלכם, מפני שניסים לוי תוקע לי אגרוף בצלעות. ומה אתה התחלת פתאום לכעוס עליי וחדלת להיות חבר טוב שלי ולדבר אליי בלשון חלקה ולתת לי מחמאות על השפה וההשכלה שלי? הא? היית טוב אליי כל זמן שאני לא מפריע לך בעבודה שלך? הא? אתה טיפש לא פחות מרבינוביץ, ואולי מנוּול קצת יותר ממנו. ואם לא היה לך עור כה עבה, ודאי היית פוקח כבר את עיניך ורואה מה נעשה כאן לנגדך. אתה בחור צעיר ועתידך ופרנסתך בטוחים – למה לך לשבור את הראש על אחד משה דויד שדפקו אותו עוד לפני שעלה לארץ ודופקים אותו עכשיו בארץ, ואף אחד לא מבין שכל המילים היפות שלו לא באות אלא לכסות על הלב הכואב ועל השינאה המצטברת – וכל מה שמרבים לעזור לו ולעשות לטובתו עוד מחַרבּנים לו יותר את הנשמה, עד שהוא שונא את אישתו וילדיו והולך ושותה עראק כל ערב כדי לשכוח את צרותיו, וכל מה שנישאר לו בחיים היא השינאה שיש לו לניסים לוי. ואתה מבקש ממני לדבר לטובתו? טוב! טוב! אני אדבר. סוף-סוף אני אדבר פעם אחת ואגיד לכם כל מה שאני חושב, ותשמע כל הארץ כמה מנוּול הוא ניסים לוי ומה הוא עושה לשעות הנוספות שלי במחצבה.”

והוא תפס את המיקרופון בידו והרימוֹ כאילו חפץ לנגוס בו, ובדרך-אגב השתחרר בתנועה זריזה מתפיסתו של ניסים לוי ועוד הוסיף לו מכה חשאית בבטנו עד שניסים התפתל כמה שניות בכאב חד בלי שיגלה מאומה מה שאירע לו. אחר-כך צעק לתוך המיקרופון:

"הלוֹ, רדיוֹ! כאן משה דויד מדבר מן המחצבה – "

איש-הרדיו קפץ לעומתו ואמר: “הפסיקו אותו!” – והם התנפלו עליו להוציא את המכשיר מידו וקראו: “שיכור! שיכור!” – המקליטים הפסיקו מיד את פעולת המכשיר, ואילו משה דויד היה סבור כי דבריו משודרים. בינתיים התגלגל על הארץ, ועליו כמה מן הפועלים המנסים להוציא מידיו את המכשיר, והוא קורא בקול חנוק, כאילו היה המשפט מורכב ממילות-קסם הפותחות לפניו שערים נעלמים:

"הלוֹ רדיוֹ! הלוֹ, הלוֹ, כאן משה דויד מְדבּר מן המחצבה – "

לבסוף אמר איש-הרדיו: “חברֶה, חברֶה, די, עזבו אותו. אין דבר, עוד כמה רגעים יירגע, וממילא הפסקנו את המכשיר. מוטב תביאו לו קצת מים קרים לשתות.”

הניחו לו לנפשו והוא ישב בפינה והתבונן אל המיקרופון. “יא משה,” קראו אליו בעודם מרוחקים ממנו, “אתה עוד מדבר אל המַקרוֹנפוֹן שלך?”

“יחרב ביתכם!” קרא להם והשליך את המיקרופון לעברם.

“יא משוגע! יא משוגע אתה! לא רק השתכרת, עוד השכל שלך התחיל לעבוד על מלהיפך. מה אתה מתהלל עלינו בדיבורים שלך על תיאטרון, יא חשמלאי, מבין גדול נהיית לנו. כבר הראש שלך מסתובב, יא משוגע שכמוך!”

ספראי התבונן במתרחש וקמט קל בפינת מצחו גילה שאינו מרוצה ביותר, אלא שלא התערב. השאר היו עסוקים בשיחה ובשתייה, ולאחר שהעיפו מבט בתגרה הקטנה ייחסו אותה מיד לעודף המשקה בקיבתו של משה דויד וחזרו לעיסוקם.

דנינו ניגש אליו ושׂם לידו על הרצפה בקבוק קוניאק, כוס, וצלחת מלפפונים חמוצים. “אם כבר השתכרת,” אמר לו, “לפחות תיהנה מן הערב, שתה.”

ניסים לוי שתק. מרפקו של משה דויד, שננעץ היטב בבטנו, עכר את רוחו, מה עוד שלא היה יכול לגשת ולגמול לו.


אנשי-הרדיו קיפלו את מכשיריהם, עלו למכונית והסתלקו. אחריהם נעלמו האורחים מן העיר. מסביב לדנינו התקבצה חבורה חדשה והחלו מזמרים ומוחאים כפיים. דנינו לקח בקבוק ריק וחיבק אותו בזרועותיו ולחץ אותו אל חזהו והסתובב הנה והנה לקצב המנגינה. חדידו עמד באמצע החדר, הרים את ידיו למעלה, מחא כף והקיש אגודל באצבע עד שהשמיעו העצמות קול-חריקה. אחר-כך התנועע לקצב הזמרה, הרים ראשו והִטה אותו לפנים כשור מוכן לקרב. גופו התפתל לפנים ולאחור לפי המגינה, ולאחר כמה רגעים החל לשלֵח את רגליו לצדדים – אחת לפנים, שתיים לאחור, וניענע בירכיו כשהוא יוצר מעין מעגלים קטנים באוויר. מחיאות-הכפיים נעשו קצובות יותר וחישמלוהו עד שניראה כמכושף מן הקצב, וכאילו אינו שולט עוד בגופו ובתנועותיו, והקהל הוא השומר את צעדיו ומכוונם.

המעגל מסביבו התרחב, אנשים זזו לאחור ואחד מהם נתקל במשה דויד שעדיין ישב על הארץ, עקף אותו והלה התגלה לעומדים במעגל. חדידו המשיך יחידי בריקודו כשהוא סובב על-פני כל הנוכחים עד שהגיע למשה דויד, ודנינו שראה אותו חזר ושילב את שמו בשיר:


"אַי אַי, אַי יַא יַא

אי אי, אי יא יא

יא משה דויד!

וְיַא חדידו, בשמחה –

אַי אַי, אַי יַא יַא."


חדידו עמד וניענע גופו כלפי משה דויד, לפנים ולאחור, לפנים ולאחור, ירד וכופף ברכיו, חזר ועלה וכמו מְכשפוֹ בידיו ומושכו אליו לקום ולרקוד מולו. והשאר קוראים בשמו, ואחדים ניגשו וניסו להרים אותו בכוח ולהעמידו על רגליו. אך הוא הדף אותם בכעס ולא נתן לאיש להתקרב אליו. הביאו לו בקבוק נוסף וגמע ממנו כמה לגימות. אחר-כך חזרו ותפסו אותו מאחוריו ודיגדגו בין צלעותיו עד שהתעורר מכאב, קפץ ועמד – ועדיין חדידו מרקד מולו, מתרומם פעם על רגל אחת, ומחליף, ועורך סיבובים קלים, עולה ויורד ומוחא כפיו בקצה השירה. התערפל החדר בעיני משה דויד וסחרחורת תקפה אותו וכמעט נפל שנית לרצפה, לולא שניים שתמכו בו והחזיקו אותו ביניהם והחלו רוקדים עימו למול חדידו, כשהם מקפידים על קצב הפסיעות, ואילו הוא נשׂרך ביניהם כשק שחציוֹ ריק, ראשו נופל לפנים, מטולטל וכבד. בתחילה תפס כל אחד מהם אחת מכפות-ידיו, הקיש בה מעל לראשו, כאילו הוא מוחא כפיים בקצב הריקוד. אחר-כך החל מוחא כפיו בעצמו, מעט ברפיון, ולבסוף הרים ראשו וכמו חיים חדשים נכנסו ברגליו והן נשמעות לו ונעות בקצב אחד וכבר הוא זקוף ופותח בריקוד מלא סערה. השניים עזבוהו וחזרו למעגל המסתכלים. חדידו, משראה כך, הבליע אף הוא את עצמו בקרב הקהל והצטרף אל מוחאי הכפיים.

משה דויד נחשב לאחד הרקדנים הטובים בכפר. גופו הצנום, קומתו הישרה וקלות תנועתו עשו לו שם ברוקדים. הוא ידע כיצד לרתק את הקהל בשמחות בבצעו בדיוק ובלהט את הריקודים העתיקים שהובאו מעבר לים ונישארו בליבות בני העדה כזכר לחייהם בערים ובכפרים שמהם עלו ארצה. כך היה סוחף עימו אותם בראש שורה מתפתלת ארוכה, והם יוצרים יחדיו כמין נחש ארוך, או שהיה חוזר ומלכדם למעגל הסובב בתנועת-רגליים אחת ואנשיו מחזיקים שלובי-מרפק זה בזה, בטנם אסופה מעט לאחור וכתפיהם נוטות לפנים, כלפי המרכז. אז היה חומק מתוכם ועומד לבדו באמצע המעגל וסובב בכיווּן הפוך לתנועתם, ומלהיבם בתנועות ידיו, ומגיש עצמו כל פעם בתנועת-בקשה לפני רוקדים שאינם משתדלים כראוי, ומשלהבם בקריאות וביללות ובפרצי-צחוק פראיים, עד שלא היה ניתן להכיר בו את משה דויד השתקן והרגיל המצניע עצמו בקהל. ומשום שלא היה בכפר שני לו באמנות הריקוד לא ויתרו על השתתפותו בשמחת הערב.

להפתעתם המשיך לרקוד יחידי ולא ביקש מהם לסובב עימו במעגל. רק רמז להם בידיו להמשיך ולתת לו קצב, ובתוך כך פנה ומצא את ניסים לוי העומד בשורה השנייה של המעגל, והחל מוחא כף לעומתו ומשנה בשורות השיר:


"יא משה דויד!

ויא ניסים לוי, בשמחה – "


אבל הברות שמו של ניסים לא התאימו לשיר, לכן חדל ממנו ורקע כמה פעמים ברגליו – אחת ואחת, אחת ואחת, כאילו הוא דורך על משהו תחתיו. בינתיים יצא לעומתו ניסים מתוך סקרנות, וכשראה אותו משה דויד החל רוקד מולו בקצב שונה ועיניו נעוצות בו והוא קורא:


"פַּחד שלי

בַּפּחד שלך –

וּפחד שלי

בַּפּחד שלך – "


והקצב החדש והמהיר יותר הדליק את כל הנאספים והם ליוו אותו במחיאות-כפיים, במהירות מתגברת, כשהוא מבצע תנועות רהוטות ברגליו, ראשו רכון לפנים ועיניו חותכות בניסים לוי העומד מולו.


"פחד שלי

בפחד שלך – "


ולפתע הוסיף:


"ורגל שלי

בבטן שלך!"


והמשיך בקצב מהיר יותר:


"פחד שלי

בפחד שלך –

ורגל שלי

בזין שלך!"


ולבסוף חזר רק על חלקו השני של הזמר:


"ורגל שלי

בזין שלך!"


והקהל מוחא עימו כפיים בהתלהבות, אף כי שמעו היטב את דבריו, עד שניסים, אשר בתחילה עוד ניסה לבצע ברגליו כמה תנועות-ריקוד כמתכונן להיכנס פנימה, פסק לפתע – פניו האדימו והוא פרץ בצעקה:

“שתוק!”

אך הקהל הוסיף למחוא כפיים בקצב מטורף ומשה דויד עומד ומכרכר ומעווה פניו כמוקיון ושולח לשון מולו ומחווה באצבעות ידיו וברגליו תנועות ורמזים כלפי ניסים, עד שתפס הלה את ראשו בידיו כמבקש להתעורר מחלום-סיוטים וצעק שנית: “די!” – ואחר-כך פסע לפנים וניסה לאחוז בגרונו של משה דויד, אלא שהלה נסוג ממנו לאחור והשתמט והוסיף לרקוד. ובעוד רגע לא שלט ניסים ברוחו ושלח לעומתו מכת-אגרוף עצומה אשר הפילה אותו באחת ושיטחה אותו מלוא קומתו על הרצפה. מיד פסקו כל מחיאות-הכפיים והשריקות והשאגות של המסייעים, מתוך שיכרות או רוע-לב, לפזמונו של משה דויד, והשתררה דממה מכבידה.

לאחר כמה דקות החלו מסתלקים מבויישים מן המקום אף כי נישארו בקבוקי-משקה מלאים רבים ועוגות ומיני-מתיקה. דנינו ניגש והרים את משה דויד ושטף תחת ברז המים הקרים בחוץ וניגב במטפחתו את הדם שנזל על סנטרו. משה דויד לא הוציא הגה מפיו. דנינו היה בטוח כי התעלף.

לאחר כמה רגעי-שתיקה אמר לפתע:

“דנינו, קח אותי הביתה.”

והמילים יצאו צלולות וברורות. דנינו התפלא וניסה לדבר איתו עוד, אך לא הצליח. וכך, כל הדרך, במכונית ובסימטאות הכפר, וליד פתח ביתו, לא הוסיף לדבּר.


ניסים עמד חיוור, וידו רועדת, שלא כדרכו. הוא הסתובב כאָבל בין השולחנות שפזורים עליהם קרעי-נייר והררי קליפות ושיירי עוגות ומשקאות. כמה אנשים סייעו לו להשיב את הסדר באולם. הניצחון נמהל בטעם מר, בעלבון צורב. חששות סתומים החלו לכרסם בליבו של ניסים.


פרק טז: “למה היא שׂמה עין על הבעל שלי?”

כחודש ימים שכבה ציפורה במיטתה עד שחזרו אליה כוחותיה והבריאה. הבריאה בגופה, אבל נפשה אינה שקטה, והיא מסתובבת בבית ועיניה חולמות בהקיץ, אינה מטפלת בילדים, אינה מבשלת ואינה עושה דבר כל היום כולו, רק יושבת ליד החלון וקוראה בעיתונים מצויירים. שׂכר ניסים לוי מטפלת בילדים, ולאישתו קנה מתנות רבות כדי לפייסה ולהתחבב עליה. לפי בקשתה היה הולך לישון לחדר אחר, עם הילדים, אך כל מה שעשה לא סייע לו שתשוב ותתרצה אליו. היתה מביטה אליו וכאילו אינה רואה אותו. ופעם אחת הדליקה גפרור והסיחה דעתה ודלק הגפרור עד תומו ושרף את אצבעה והיא פרצה בצעקות ובבהלה ובבכי מר ורצה לחדרה. וניסים מביט ושותק וליבו חרד לה.

כשבוע לאחר שהבריאה אמר לה ניסים: “ציפורה, מדוע לא תיסעי לעיר? תיקני לך מה שאַת צריכה בחנויות, תמצאי עיתונים חדשים, תלכי לקולנוע – כבר הרבה זמן שלא טיילת קצת מחוץ לבית.”

“אתה באמת רוצה שאסע?” שאלה אותו, “אולי יותר טוב שאישאר תמיד בבית ולא אצא מכאן עוד לעולם, לעולם…”

“מה אַת מדברת, ציפורה, מי שׂם בלב שלך מחשבות כאלה? מה חשבת לך, שאני מתבייש באישה שלי ושומר אותה בבית כל הימים?”

והוא הוציא שני שטרות של עשר לירות והניח על השולחן ואמר: “הנה לך, ציפורה, תיסעי!”

היא ניגשה ונשקה אותו לפתע על מצחו וברחה בבכי אל חדרה.

ניסים הביט אחריה ושוב חש מעין חרדה סמוייה בתוכו, אך את הנשיקה זכר בליבו ימים רבים והיה מהרהר בה כל פעם שמצא רגע של פנאי להתייחד עם עצמו.


אחר-הצוהריים קמה ציפורה ויצאה מן הבית, היא נסעה באוטובוס עד לרחוב המרכזי בעיר ונכנסה להצגה יומית ובלעה בעיניה שעתיים וחצי סרט שאפילו את שמו לא ידעה. מישהו ניסה לשים את ידו על ברכּה באולם האפל, ורגע עבר אותה כאב חד בכל אבריה עד שחשבה שהיא מתעלפת. הלה לא הרגיש בכך והיה סבור כי אינה מתנגדת למשחקו. כאשר התיישבה עליה דעתה כבר נמצאה ידו בין רגליה. מיד משכה עצמה ממנו ושינתה מקומה והניחה ידה על ליבה ונשכה בכל כוחה באצבעות ידה השנייה כדי שלא תפרוץ בבכי.

יצאה וקנתה כמה עיתונים מצויירים. נזכרה שרצתה לקנות נעליים לבתה הקטנה. נכנסה לחנות והחלה לתאר את הצבע והדוגמה וצורת העקב, אך נשכח ממנה מיספר הנעל. הביטה במוכר והביט הוא בה ואמר: “גבירתי, אולי מוטב שתבואי פעם אחרת ותביאי את הילדה איתך.”

“לא, לא. אני זוכרת. תן לי רגע אחד לחשוב.”

והוא מנה לפניה את כל המיספרים האפשריים. ודאי אחד מהם היה הגודל המתאים, אולם בשום פנים ואופן לא הצליחה לזהותו.

“גברת, באמת, אינך צריכה להתרגש כל-כך.”

ידיה רעדו והיא קמה וברחה מן החנות בלי לומר שלום. “מה יחשבו עליי?” הירהרה בליבה, “מה יחשבו עליי לאחר התנהגות כזאת?”

רגליה נשאו אותה לסימטאות בלתי-מוכּרות. בחור אחד שרק אחריה והיא רצה עד שנעלמה מפניו. התעייפה מן הריצה וישבה לנוח על ספסל. דיפדפה בחבילת העיתונים שבידה ונוכחה כי איבדה שבועון אחד. נפל ונעלם. רצתה לחזור ולחפש אותו, אך נזכרה שטעות בידה, לא קנתה אותו, רק דיפדפה בו מעט והחזירה אותו למקומו בחנות. מחשבותיה החזירו אותה לחנות-העיתונים הקטנה וחשד כירסם בליבה – שמא שכחה לשלם. בושה כיסתה את פניה. הסמיקה ורעדה. מיהרה לפתוח את הארנק ולמנות את כספה, ונרגעה לאחר שעשתה את חשבון הוצאותיה.

קמה והוסיפה ללכת עד שהגיעה לסימטה הצרה של השוק שמעליה פרושׂים שקים להצל מן השמש, ומשני עבריה צפופות חנויות קטנות זו לזו עד למקום שגלי הים נושקים לרציף. התעכבה לבחור ירקות, כמנהגה, והנה נזכרה שאין סל בידה ונאלצה לבקש מן המוכר, שכבר שקל בשבילה כמה דברים, להחזיר הכול למקומו.

השוק, שאותו אהבה כל-כך לפני שחלתה, ניראה לה היום זר ומלא שינאה כלפיה. אנשים דחפו אותה, הירקנים לא חייכו אליה ולא ביקשו ממנה לסור אל דוכניהם, כאילו חשו שאין היא מעוּניינת עוד בסחורתם. הדוחק העיק עליה, הריחות הרעים מחנויות-הבשר, מחנויות-הדגים ומחנויות-העופות, עוררו בה הרגשת בחילה והיא החלה נלחמת בקהל, דוחפת ודוחקת וממהרת לצאת, להסתלק. בשארית כוחותיה הגיעה לסימטה ריקה, נאחזה בעמוד-חשמל, ניסתה להקיא אולם לא עלה בידה.

ישבה על שפת גדר-אבן נמוכה ונחה. עברו כמה ילדים קטנים והתבוננו בה.

“את לא מרגישה טוב, גברת?” שאל אחד מהם.

“תודה, תודה.”

“אולי אנחנו יכולים להביא לך משהו. אנחנו גרים קרוב לכאן, בבית ממול.”

“תביא לי כוס מים בבקשה, ילד.”

הביאו לה, שתתה, התעודדה מעט והמשיכה בדרכה. עברה במורד הסימטה והגיעה עד לבקעה שבה עומד ביתו של מַנטלוֹ. השעה קרובה לחמש – שעון לא היה עימה, רק הרגישה לפי הצל שהתמשך מן הבתים. מתי הבטיחה למשה דויד לבקר שנית? ודאי ישב וחיכה לה עד שעה מאוחרת ואחר-כך שתה והשתכר וחזר לכפר ונפל בידי אשתו שהִכתה בו כל הדרך, וכאשר עברו על-פני ביתה שמעה את קולה: “יחרב ביתו, יחרב ביתו מן המשקאות שלך והראש השיכור שעליך.”

האומנם כך היה? אולי חלמה? אולי החום הגבוה? אחר-כך יצא ניסים וצעק: “הסתלקי מכאן עם השיכור שלך. איך אַת לא מתביישת להכות את בעלך ברחוב?”

אפשר לשאול את ניסים אם באמת יצא ואמר כך לחליפה. אבל אם תשאל את ניסים יתחיל לחשוד: “מה אַת מתעניינת במשה דויד, מה הוא חשוב לך בכלל האיש הזה?”

האם הוא מחכה לה כאן, בחדר האפלולי, בביתו של מנטלו? אולי להיכנס ולשאול? סיפרו שחלה מן השתייה. אחר-כך הבריא והיו מכות בינו לבין ניסים במסיבה, ושוב חלה. מה הוא עושה עכשיו?

הקיפה כמה פעמים את הבית ולא עמד בה האומץ להיכנס. לפתע ראתה את בנו הקטן של מנטלו יוצא החוצה. נבהלה פן יכיר אותה והסתלקה.


הגיעה לתחנת-האוטובוסים. חיכתה כרבע שעה עם עשרות הנשים שסחבו עימן סירים, סלים, תרנגולות חיות, אבטיחים ושקים מלאים ירקות. ואילו לה רק חבילת העיתונים תחת בית-שחייה וידיה ריקות. עמדה ויִשרה בעצבנות את שולי שמלתה. “למה היה עליי לנסוע לעיר דווקא ביום שהן יוצאות כולן לקנות את צורכי השבוע?” הירהרה.

“שלום, ציפורה,” אמרו לה כמה מן הנשים. “שמענו, אַת היית חולה. עכשיו, תודה לאל, בריאה.”

“תודה לאל,” ענתה להן.

“היית בשוק?” שאלו והתבוננו בסקרנות בחבילת העיתונים שנשאה עימה. “אולי אין לך עוד כוח לקנות את הדברים הביתה? אין דבר, עוד שבוע תהיי חזקה ותוכלי כמונו לקחת הכול בידיים שלך.”

“אני כבר סידרתי את הדברים שלי,” שיקרה להן בכוונה. התביישה לספּר כי המבשלת ששׂכר ניסים ערכה את כל הקניות ובישלה למענם.

“אַת לא צריכה להתבייש מאיתנו, ציפורה. אַת יודעת – תמיד אנחנו מוכנות לעזור לך. היית מביאה הדברים שלך, כל אחת לוקחת לך קצת ומביאות לך הביתה לכפר. מה יש? כל-כך הרבה אנחנו לוקחות איתנו, יבוא עוד מעט משֶלך, לא נורא.”

בתור עמדו נשים מכל הגילים: צעירות לבושות שמלות פרחוניות ומשתדלות להיראות נאות ולשמור מעט על חן נעוריהן. אחדות מהן היו הרות, מַבּטן כבד, ראשיהן כפופים מעט, השמלה מורמת (כי לא נהגו ללבוש שמלות-הריון מיוחדות), ובכך התכערה צורת הגוף. הנשים המבוגרות יותר לבשו ברובן חלוקים בהירים, גִדלוֹת-גוף היו ושׂערן פרוע וציפורניהן שחורות, והן היו צועקות בקולי-קולות ובודקות זו בסלי רעותה וממשמשות את התרנגולות שקנו ומוציאות מיני-מתיקה מתוך שקיותיהן ולועסות בלי הרף. לבסוף הזקנות, צנומות, שׂערן הלבן קלוע בצמות קטנות, חלוקיהן כהים ולהם מלפנים פתח רחב, המגלה חזה מצומק ומקומט. נושאות היו שקים גדולים, בולשות בעיניהן בקהל ומקימות מהומה על כל פגיעה קלה. בידיים עצבניות קשרו והתירו וחזרו וקשרו את צרורותיהן, וכשהגיע האוטובוס נדחקו ראשונות בתור בקולי-קולות.

ציפורה לא ידעה נפשה. מכל עבר דחפו אותה, רמסו, שילחו תרנגולות מקרקרות מול פניה, ליכלכו את שמלתה באבק ובכתמי עגבניות, תקעו ידיים בגבה ומרפקים בצלעותיה עד שחשבה שהיא נחנקת בתוך המהומה.

למזלה קם הנהג ממושבו והחל צועק:

“יאללה, יאללה! אני אסגור את הדלת אם לא תפסיקו להידחף!”

ראה שאינם נשמעים לו ודחף בכוח כמה מן העומדות החוצה ושיחרר את ציפורה מפקעת הנשים שהיתה אחוזה בה והעלה אותה שתי מדרגות עד שיכלה לשאוף אוויר. המאבק נמשך בקהל עד שנאלץ הנהג לסגור את הדלת פעם ופעמיים, ורק אחר-כך הכניסם אחד-אחד פנימה.

ציפורה תפסה מקום ליד החלון. כמה דקות ישבה חסרת-אונים ואותות המאבק ניכרים בה. אחר-כך פתחה את אחד השבועונים והסתכלה בו.

האוטובוס התמלא במהרה. תחילה נתפסו המקומות שליד החלונות, אחר-כך הפנימיים. במעבר הצר שבין טורי הכיסאות נערמו סלים ושקים, תחת המושבים קירקרו תרנגולות וניקרו ברגלי היושבים, וליד הדלת האמצעית שׂם מישהו דודי-כביסה ריקים שחסמו כליל את המעבר אל החלק האחורי. אנשים צעקו ודחפו, הצעירים עברו את מסלול-המכשולים כשהם מבצעים להטוט של הליכת-ידיים על משענות המושבים שעה שרגליהם תלויות באוויר. אחרים דרכו בגסות על הסלים ועוררו עליהם זעם מצד בעליהם, ותוך כדי כך התפתחו מריבות קולניות מלוּווֹת איומים ונפנופי-ידיים באוויר. מישהו שׂם תרנגולות בשבכת-הברזל המיועדת למזוודות ולתיקים מעל לראשי היושבים. התרנגולות הִכו בכנפיהן ופיזרו נוצות ועשו צורכיהן. וּפרץ וצווחה מזה ומזה.

לפתע החלו אנשים צועקים: “חליפה! חליפה!”

חליפה פילסה לה דרך במרפקיה הגדולים. זרועותיה השמנות וכתפיה רוטטות מתוך המאמץ, וכתמי-זיעה כהים עולים בבתי-שחייה. היא נשאה עימה כמה סלי-בד, שתי תרנגולות ושמיכת צמר-גפן עטופה בנייר וקשורה בחוט.

“יא חליפה!” קראו אחדים מן הגברים שעמדו במעבר, “מה שלומך? אפשר לעזור לך?”

הם התעלמו מדחיפותיה ושלחו אליה ידיים כדי לתפוס בסלים ובינתיים העבירו אותן לכמה מקומות צנועים בגופה, ובגלל הדוחק הרב היה קשה להם לאוספן והם נהנו לא מעט מן המגע החם בבשרה עד שהצליחה לנער אותם ממנה בצעקות.

“יא מַג’נוּנים, תתנו לי לעבור, חרא עליכּוּם!”

“שקט! שקט!” צעקו מן הקהל, “מה לך, חליפה? שוב פעם אַת מנַבּלת את הפה!”

גופה השמן ומזגה הסוער היו מפורסמים בין תושבי הכפר. וכיוון שידעו כי אין היחסים בינה לבין בעלה משוּפּרים כל-כך, ניסו מזלם בה ועיניהם בוערות בתשוקה למראה אבריה העצומים. באוטובוס היתה להם הזדמנות נפלאה לחוש זאת בלי להסתכן הרבה, מה עוד שגם את מכותיה המפורסמות לא יכלה להעיף בקלות בדוחק הרב.

אחד מן הפועלים העובדים בעיר, גבר צנום, לבוש בגדי-עבודה ונושא עימו תרמיל-צד צבאי מיושן ובו בקבוק ריק וכמה ראשי-כרוב טריים, עמד מולה וניענע בראשו:

“חליפה, למה צֶה אַת דוחפת לנו?”

סירוס לשונו עורר גלי-צחוק באוטובוס, והוא המשיך: “למה אַת צוֹנאת אותנו כל-כך, חליפה? צֶה לא טוב, באמת.”

“לֵך!” צעקה עליו, “יא חמור שכמוך, לך!”

הנערים גיחכו ועזרו לו בדחיפה, ומשום שמאחוריה היה המעבר מלא אנשים לא יכלה להימלט מגופו ההדוק אליה. ואילו הוא, כדי להגן על עצמו, צעק:

“תפסיקי לדחוף, אישה. מה צֶה איתך, מצ’וּגעת?”

שירבב רגל אחת משלו בין רגליה הענקיות וקלט כדורי ביטנה וחזה הרכים וחש חום נעים והנאה.

חליפה ניסתה בכל כוחה לשחרר את ידה המחזיקה ברגליהן העקודות של שתי תרנגולות, ומשהצליחה – הרימה אותן ותוך צעקות-מחאה מצד יושבי הספסל שעל-ידה, אשר נפגעו מפירפוריהן, הנחיתה אותן במכה אחת על ראשו של הגבר הנדחק אליה, ובתוך הבהלה שבאה עליו מחמת השריטות והקרקורים השתחררה ממנו ומחיבוקו וחמקה הצידה.

השתחרר מן המכה שירדה עליו, מיד פרץ בצעקות ונופף באגרופו כלפיה: “מצ’וּגעת אַת! יַא מצ’וּגעת אחת! אַת יכולת להרוג אותי, יא מצוּפלצֶת שכמוֹך! רק לבית-מצ’וּגעים צריך לקחת אותך. רצית להוציא לי את העיניים? אה? אה?”

אכן, לולא צעק ואיים היה הקהל חושד בו כי בכוונה נדחף אליה. כאשר ניגשו והפרידו ביניהם, נרגע מהר והסתלק מיד לסוף האוטובוס כשהוא רוטן ומקלל. הנהג, שלמד מניסיונות קודמים, שתק כדי שלא לחולל מהומה חדשה. כל מילה שהיה זורק לחלל האוטובוס היתה מעוררת מיד תגובות חדשות, ולבסוף היה פורץ ריב בינו לבין הנוסעים.

עייפה ורותחת מן העלבון הצורב גילתה לפתע חליפה את המקום הפנוי שליד ציפורה ומיד צנחה עליו כשאחוריה הבריאים ממלאים את כולו ודוחקים את ציפורה הצנומה לפינת החלון. את סליה הניחה תחת המושב ואת השמיכה שׂמה על ברכיה והתרנגולות על השמיכה. אחת התרנגולות הִכתה בכנף צהובה מזוהמת על ידה הימנית של ציפורה והניחה סימן בעיתוניה.

ציפורה, שניסתה לצמצם עצמה ולהתעלם מן המתרחש סביבה, לא יכלה להתאפק עוד ופנתה אליה:

“בבקשה, אולי תזיזי קצת את התרנגולות שלך?”

בחפץ-לב היתה נמלטת מן האוטובוס ואולי מחכה לבא אחריו. אולם בדוחק הרב לא היתה כל אפשרות לצאת, ובינתיים החל האוטובוס נוסע.

חליפה לא שמעה את הבקשה. עסוקה היתה בסידור חפציה ובחילופי-דברים קולניים עם השכנים במעבר. ציפורה חזרה על דבריה, והפעם נגעה קלוֹת בזרועה של חליפה כדי להסב את תשומת-ליבה.

“יַא חצוּפה! מה אַת נוגעת בידיים שלי?” קראה חליפה, “מה אַת חושבת לך? נהיית אַנטיליגנטית וכבר אַת יכולה לעשות לנו מה שאַת רוצה? יַא חולנית שכמוך?”

“שתקי,” אמרה לה ציפורה, “שתקי אַת וקחי הצידה את התרנגולות שלך ואל תדברי אליי יותר.”

“שמעתם?” קראה חליפה, והשתדלה לרכז סביבה את התעניינות הנוסעים, “שמעתם? כבר לא נאה לה לדבר אליי. מה יש? מה אַת חושבת, אם אַת האישה של ניסים לוי כבר תוכלי להרים את הראש על כל האנשים שבכפר?”

הנימוק עורר קריאות של הסכמה מצד כל הקהל. ומדוע יסרבו? הנה הזדמנות נפלאה לראות בהשפלת ניסים לוי בלי להסתכן כלל, רק לעודד את חליפה לעשות את חשבונה עם אשתו – וממילא תיפול כל האשמה עליה. חליפה, שחשה בהסכמתם, התמלאה אומץ והפעם לא רק דחפה את התרנגולות לעומת ציפורה, אלא שיחררה אותן בכוונה מידיה והניחה להן ליפול לעֶברה ולנחות על ברכיה כשהן מרשרשות בערימת העיתונים המצויירים ומטנפות אותם. ההתגרוּת היתה גלוייה, והקהל עקב במתיחות אחר הנעשה. וחליפה, ללא בושה, הוסיפה:

“יותר טוב תעזרי לי במקום לדחוף אותי ולהפיל לי כל הדברים מהיד. מה אַת מתאוננת? אַת אין לך שום דבר לקחת עלייך, והבעל שלי לא כמו הבעל שלך, שיכול לקחת לך משרתת שתעשה לך את כל העבודה ואַת תלכי לך לטייל בעיר. מה נטפלת אליי?”

ציפורה היתה קרובה לבכי. לוּ היה ניסים כאן, חשבה, היה קם להגן עליה ונותן מנה הגונה אחת לכל אלה המרימים ראש בנוכחותה ומתבוננים בשתיקה כיצד חליפה מתעללת בה. אולם היא נזהרה מלהזכיר את שמו כדי שלא לעורר עליה לעג וצחוק וכדי שלא לאַשר את האשמותיה של חליפה. היא הרימה בשתיקה את התרנגולות והחזירה אותן לחבילה שעל ברכי חליפה. מן העיתונים נדף ריח לשלשת, ידיה התלכלכו ושוב היתה קרובה להקאה וחוששת שמא לא תוכל להתאפק בתוך האוטובוס. היא מיהרה לפתוח סדק בחלון ולשאוף מעט אוויר צח. איש לא עזר לה להרימו, ובקושי עלה הדבר בידה.

חליפה לא ויתרה על המשך המריבה. את התרנגולות שציפורה החזירה לחבילה הניחה לנפשן, ולא עוד אלא הרימה מעט את ברכה הימנית ויצרה שיפוע קל כלפי ציפורה. כל אותו זמן חייכה אל העומדים מולה שעקבו בעֵרנוּת אחר גלישתן האיטית של התרנגולות. לבסוף נפלו הללו שוב על ברכיה של ציפורה בקול-צווחה ונפנוף-כנפיים.

ציפורה, שעד אותו רגע לא הרגישה במזימה, קפצה כנשוכת נחש והחלה צועקת בקול היסטרי:

“תעזבי אותי! תפסיקי להתעסק איתי!”

ואילו חליפה ענתה להנאת כל הנוסעים: “ראיתם? ראיתם מי מדבר על להתעסק? יותר טוב תגידי לבעל שלך יפסיק להתעסק…”

“שתקי!”

“שתקי? ראיתם – עושה עצמה עליונה עליי, כאילו כל העולם לא יודע שהבעל שלה מתעסק עם הבת של חדידו ודופק אותה כל לילה בעיר!”

המילים עוררו גלי-צחוק וקריאות-שמחה מצד אנשי האוטובוס.

“בּראווֹ, יא חליפה, שווה הפה שלך זהב.”

ורק אחדים ניסו לומר לה: “תפסיקי, תפסיקי, לא יפה לדבר כך.”

ציפורה, משהרגישה שכל העיניים ננעצות בה, החווירה ואמרה:

“שקר!”

“שקר? חה-חה-חה!” החלה חליפה עושה תנועות גנדרניות בכתפיה. “היא עוד מגינה על הבעל שלה. תענוג לה, מתחלקת בו עם הקטנה של חדידו ומחכה לו כל לילה עד שיבוא עייף מן ההיא. חה-חה-חה! בחור בריא הבעל שלך אם נישאר לו עוד תיאבון אלייך, אחרי שאומרים כל הבחורים – ההיא מומחית גדולה במקצוע שלה.”

ציפורה חשה כיצד כל גופה רועד ומתקומם בתוכה. הפרצופים מיטשטשים, טלטולי האוטובוס באים כמחלום רחוק. לוּ יכלה לענות לה, להשיב מנה אחת אפיים גם על מעללי בעלה, להשפילה ולעקור ממנה את הגאווה והחוצפה והשמחה-לאיד. גם על משה דויד היו סיפורים נאים – שיכרוּתוֹ, גלגוליו בעיר, מריבותיהם הקולניות, ילדיו המלוכלכים, ריטוניו כל היום. לוּ יכלה לשפוך הכול על ראש האישה הזאת היושבת לידה. והיא הכינה בליבה המון מילים ותשובות: “מוטב תדאגי לבעל השיכור שלך ואַל תכי אותי כמו שאַת מכה אותו. מוטב תרחצי הכּינים מתוך הילדים הפרועים שלך. מוטב תרחצי את עצמך כדי שלא יחפש נשים אחרות,” ועוד, ועוד. “אבל מדוע אני לא יכולה להגיד עליו שום דבר רע?” אמרה לעצמה. “הנה יושבת אישתו ומקללת אותי ומתנקמת בי על הכאבים שלי, ועל הכאבים שלה, ועל המעשים המכוערים של בעלי, ואני במקום לחרף את בעלה כמו שהיא עושה לי אינני יכולה להגיד עליו שום דבר רע. מדוע? מדוע? למה אני לא יכולה לגרום בושה למשה דויד בשביל להציל את כבודי וכבד בעלי?” והיא הסבה פניה לחלון, חום פשט בכל אבריה והיא ניסתה להתעלם מן הצעקות והעלבון ולעגם של האנשים.

חליפה הרגישה שכל התגרוּתה אינה מועילה להוציא את ציפורה מגִדרה. להיפך, זו הסתגרה עוד יותר בתוך שִריונה, ונִדמה ששום כוח בעולם לא יוציאנה ממנו. לכן שינתה טעמה ודיברה בלשון רכה וארסית.

“היא שותקת, הגברת הנכבדה שלנו, היא שותקת ומצפצפת עלינו. אפילו לא איכפת לה כל מה שהאוזניים שלה שומעות מאיתנו עליה, מפני שכל הלב שלה מלא בוז אלינו. מתגאה עלינו, כאילו לא נולדה איתנו יחד באותה עיר. חכמה גדולה, עיתונים היא קונה לה!”

והחלה מושכת ממנה את החבילה כדי להראות לקהל.

“תפסיקי,” קראה ציפורה ותפסה בכוח בחבילה. התרנגולות נשמטו בינתיים ונחו בשלווה על רצפת המכונית.

“תפסיקי, היא אומרת לי, תפסיקי! היא מתביישת בעיתונים שלה – אַנטיליגנטית. ואתם רוצים שאני אגלה לכם מדוע היא שותקת כל הדרך, מדוע היא לא אומרת בחזרה אף מילה רעה אחת על המשפחה שלי?”

“מדוע, חליפה?” קראו אליה, “מדוע? תגידי לנו.”

"מפני שהיא שׂמה שוב עין, הממזרה הזאת, על הבעל שלי, שהיה הראשון אצלה – "

וכאן לא יכלה עוד ציפורה להתאפק ושלחה את כף-ידה אל פיה של חליפה וסתמה אותו בכל כוחה וצעקה:

“שקרנית! שקרנית! שלא תעֵזי להוציא מילים כאלה מהפה שלך! אני אהרוג אותך! אני ארצח אותך! אַת גַנָבה. מדוע סחבת לי את העיתונים? אני אסתום לך את הפה עם השקרים שלך!”

חליפה רק לרגע זה חיכתה – מיד הפילה את השמיכה והסתובבה אל ציפורה, סילקה את כף-ידה מעל פיה, תפסה ביד האחת בשׂערהּ ומשכה ראשה לאחור, ואילו ביד השנייה החלה מכה על פניה ושורטת וסוטרת לה ומתגברת עליה בכוחה העצום וצועקת אליה:

“שקרנית? שקרנית אַת תקראי לי? ואֶת היד שלך תעֵזי להרים עליי ולסתום לי את הפה? מה אַת חושבת לך, לבוא עלינו בכוח כמו שהבעל שלך עושה במחצבה עם הפועלים שלו? הנה לך, הנה לך בפרצוף בשביל מה שהוא נתן לבעלי! גנבה תקראי לי? ומה הבעל שלך? ומי גונב את השעות מהבעל שלי ומכל הפועלים במחצבה? מאיפה חשבת שיש לו כסף לתת לך בעד העיתונים, ובעד השמלה היפה שלך, והעוזרת שלך? ומדוע הילדים שלי הולכים מלוכלכים ברחוב ואַת מטיילת לך בעיר ולא עושה שום דבר? גנבה אַת קוראת לי? קחי! קחי!”

והיא תפסה בצווארה של ציפורה, ולאחר שמילאה את כל פניה שׂריטות החלה מושכת בשמלתה וקורעת אותה מעליה בכוח, בלי לשים לב לראשה המתעלף של ציפורה, ומורידה ממנה עוד ועוד עד שנגלה החזה הלבן ובמשיכה אחת נקרעת שארית האריג ומשתחרר אחד משדיה ונותר לו שם רועד ועירום בפיטמתו האדומה-כהה, בודד בתוך כל ההמולה והצעקות וההתרגשות שתקפה את הנוסעים.

עברו כמה רגעים עד שנדמה המהומה. חליפה נבהלה והרגישה לפתע שהגדישה את הסאה. מישהו קרא אליה:

“תפסיקי, תפסיקי! תכסי את זה. זה לא יפה חליפה מה שאַת עושה.”

חליפה מיהרה ומשכה חזרה את השמלה על השד הקטן, תחבה אותו פנימה, הידקה עליו היטב ועזבה את ציפורה המתעלפת לנפשה.

אנשים החלו מתלחשים: "תיזהרי לך, חליפה! תיזהרי לך עכשיו מאוד מניסים לוי, רק ישמע מאשתו מה שעשית לה, ואַת תִראי – "

“אני מצפצפת עליו!” אמרה חליפה, “יבוא יגיד לי מדוע אישתו קראה לי גנבה.”

אבל קולה בגד בה ובליבה החלה חוששת שמא הפריזה על המידה.

“אתם עדים! אתם עדים שהיא קראה לי גנבה!”

איש לא ענה לה. מישהו אמר: “אנחנו לא יודעים מה קרה, חליפה. זה העסק שלך איתה ועם בעלה. למה לנו צרות איתו? יכול להיות שהיא קראה לך, יכול להיות שלא, אנחנו לא בטוחים.”


האוטובוס הגיע לכפר. האנשים ירדו מהר. חליפה אספה את חבילותיה, ציפורה ישבה מעולפת-למחצה ובוכייה, ראשה שעון לאחור על פינת החלון ועיניה עצומות.

“תיקחו אותה הביתה,” אמרה חליפה לנשים שקמו איתה, “תיקחו אותה, אני מפחדת שהיא חולה.”

והיא שׂמה את העיתונים בידה של ציפורה והידקה אותם תחת בית-שחייה.

“תסלחי לי, ציפורה. זה הכעס שלי לא ידע מה שהוא עושה. באמת שלא התכוונתי להעליב אותך ולפגוע בך.”

ציפורה לא שמעה.

חליפה חמקה מן המכונית ומיהרה לעבור את הרחוב, על-פני ביתו של ניסים לוי, ולהגיע לביתה לפני שיתפרסם הדבר בכפר.

הנשים הרימו את ציפורה והביאו אותה לביתה. ניסים עמד בפתח המואר ומשראה אותן באות איתה מתוך חשכת הרחוב רץ למולן וקרא:

“מה קרה? איפה היא? מה קרה לה?”

“שום דבר, ניסים,” הרגיעו אותו הנשים, “תפסה איזה ריב קטן והתחילה לבכות. לא היתה צריכה להתחיל להכות את האישה החזקה של משה דויד – ולא היו לה שריטות בפנים.”

“היא? היא פגעה בה? אני תיכף אסדר איתה את החשבון. אבל תכניסו אותה קודם הביתה. היא חולה. אני מרגיש שהיא חולה מאוד.”

בפתח פקחה ציפורה את עיניה וראתה את ניסים גוחן עליה, דואג.

“ניסים,” קראה אליו בקול חלוש.

“מה יש? ציפורה, מה הם עשו לך?”

“הם העליבו אותי. העליבו אותי ואותך, ואני לא יכולתי לענות להם, אתה מבין?”

“אני אהרוג אותם, אני אהרוג את כולם!”

“לא, לא, אתה לא מבין? אני לא יכולתי לעשות לה מה שהיא עשתה לי. אני רוצה למות, ניסים.”

חיבקה אותו כאשר הרים אותה ונשאהּ למיטתה ויִבּבה: “אני אמות, ניסים, אתה מבין?”

ניסים הביט בה ושתק.


פרק יז: “אַל תכה את הילדים!”

“תעני לי!”

חליפה לא ענתה.

“תעני לי!” צעק עליה ניסים, “איפה הבעל שלך? אני רוצה לדבר איתו.”

“הלך.”

“מה הלך? אני רוצה שתסבירי לי בנוכחותו מה קרה באוטובוס? מה אַת עשית לאישתי?”

“תשאל אותה. מה אתה בא אליי? יותר טוב תשמור עליה.”

“אַת בהמה. איפה משה דויד? אני צריך לראות אותו.”

“אמרתי לך – הלך. ואַל תלכלך עליי את הפה שלך, מפני שאתה בעצמך לא יודע מה שאתה מדבר.”


לאחר שהשכיב את ציפורה במיטתה ורחץ את פניה וניגב בזהירות את השׂרטוֹת וחיטא אותן בכוהל נקי, יצא מן הבית לברר בכפר מה קרה לאישתו באוטובוס. פגש כמה אנשים שנסעו איתה ומפי כל אחד שמע סיפור אחר. מישהו טען כי חליפה האשימה את ציפורה שגנבה ממנה את השמלה, ולכן התנפלה עליה וניסתה לקרוע אותה ממנה ולהפשיטה. אחד הילדים אמר כי חליפה תפסה בשערותיה של ציפורה ושׂרטה אותה לאחר שזו אמרה לה שהיא מלכלכת אותה בתרנגולות שלה. אחרים עירבבו את הריב עם המהומה שהיתה תחילה בין חליפה לבין הפועל שנדחק אליה, וסיפרו כי הגברים הרגיזו את חליפה, ולכן החלה משתוללת ומכה בתרנגולותיה על ימין ועל שמאל ונפגעו הרבה נוסעים וגם ציפורה ביניהם. רק במקום אחד הזכירו כי חליפה העליבה את ציפורה על-ידי שפגעה במשפחתה. אולם איש לא העֵז לחזור לפני ניסים על האשמותיה של חליפה נגדו.

מכל הנאמר הבין כי חליפה נפרעה מאישתו על העלבונות שגרם הוא לבעלה במחצבה. הוא החליט כי לא לפי כבודו הוא לריב עימה ולהענישה על הפגיעה, ולכן בא לתבוע ממשה דויד את עלבונה של ציפורה. לא לפי רוחו הוא הוויכוח עם נשים, ודמעות שאין הוא מבין מאין הן באות, וצעקות, ולשון חריפה. מוטב להסביר למשה דויד שאם לא ירסן את אישתו ויחזיק אותה בבית, ואם לא תבוא זו להתנצל לפני ציפורה על הפגיעה שפגעה בה, עתיד משה דויד לחוש היטב את נחת-ידו של ניסים לוי במחצבה. וסופו מחוסר-עבודה וילדיו רעבים ללחם. תחשוב חליפה בדבר ותתקן את דרכיה.

כשנכנס לביתו של משה דויד, שהכיל בסך-כל חדר אחד ופינת-מיטבח, הדהימוּ אותו הדלות והלכלוך ואי-הסדר. ספה כפולה היתה פתוחה לרוחב החדר, סדיניה כהים ומקומטים ותינוק מתגלגל בהם. המיטה נגעה בשולחן רחב שעליו עמדו סירים, צלחות, קעריות מלאות שיירי קליפות של גרעינים, עצמות-עוף מכורסמות, בקבוק-חלב לתינוק ומַפּה מגולגלת בפינה. מכבר לא סר אל משה דויד, אולי מן הימים הראשונים לבואם למקום. הוא לא שיער כמה מוזנח ועלוב הבית. בתחילה היו רוב בתי הכפר כמוהו – קטנים, צפיפותם רבה, וכל המשפחה חיה בחדר אחד ואין לאיש פינה של פרטיוּת, רֶווח בינו לבין האחרים. אולם במשך השנים הצליחו רוב התושבים להוסיף חדר או שניים ולשפר את תנאי מגוריהם, ואילו בביתו של משה דויד לא נגעה כמדומה יד מטפלת מיום שנכנס לגור בו. התקרה שחורה מן הפתיליות, הרצפה מלוכלכת בשִכבה כהה של שומן ואבק שהתקשה, והמקום דומה יותר לאורווה מאשר למִשכּן בני-אדם. “איך אינו מתבייש?” הירהר ניסים, “מדוע אינו מתאמץ לתקן את הבית, להוסיף עליו, להשקיע בו מעט עבודה? הרי משכורתו אינה נמוכה כל-כך. עובד ותיק הוא. וגם אם נחשֵב את הניכויים השונים – עדיין נשְאר לו די כדי לדאוג לביתו. מה הוא עושה בכסף? הולך ושותה? אולי לא הייתי צריך ללחוץ עליו כל-כך? למרות חוצפתו ועקשנותו אין עליו תלונות בעבודה ולא מגיע לו לחיות בצורה כה עלובה. הייתי צריך להקל עליו מעט, בייחוד עכשיו, שכבר הכוח בידי ואין לי חשש ממנו, ועוד למד לקח ממני במסיבה.”

חליפה ניצבה בפינת-המיטבח ומשם דיברה אל ניסים לוי. מחבת היתה על הפתילייה ובה שמן רותח. מפעם לפעם החליקה בידה על הידית. קשה היה לטעות במטרת האיוּם המסותר. סיפורים שונים על חליפה התהלכו בכפר, והדֵעה הכללית היתה שהיא מסוגלת לכל דבר, ולכן מוטב שלא להרגיז אותה. במקרה הגרוע ביותר תטען שהתנפלו עליה, ואין זה תענוג גדול ביותר לקבל מחבת שמן רותח בפרצוף.

ניסים לוי התהלך הנה והנה, בזהירות, במעבר הצר שבין השולחן לדלת, והוסיף לחקור אותה. אולם את כעסו האמיתי שמר לשעה שיופיע משה דויד.

חליפה חשה בהיסוסיו והבינה כי משהו מונע בעדו מלהתנפל עליה ולכלות בה את זעמו על כל פגיעותיה באישתו. הם שתקו כמה רגעים והביטו בבן הצעיר, זה שכבר מבקר בבית-הספר, אשר שיחק בקוביות-עץ על הרצפה.

שאלה חליפה: “מה יש לך, ניסים לוי?”

“איפה הבעל שלך?” חזר בעקשנות, “איפה הוא? אני צריך לדבר איתו.”

“מה יש? אני לא בן-אדם? כבר לא נאה לך לשוחח איתי? למה אתה לא שואל אותי עוד מה עשיתי לאישתך? למה אתה שותק? אתה יכול להגיד לי כל מה שאתה רוצה! בבקשה.”

“לא אריב איתך. אני לא יכול להכות אותך בחזרה, אַת מבינה? בשבילי אַת לא בן-אדם בכלל. ואין לי עניינים איתך. רק הבעל שלך יִתן את החשבון על המעשים הנאים שעשית בכפר.”

“אה, אה,” לעגה לו, “כבר אתה גיבור גדול ולמטה מן הכבוד שלך להתעסק איתי? אז בבקשה, תשב, תחכה לו עד שיבוא הביתה.”

“איפה הוא?”

“איפה הוא, איפה הוא? מאיִן אני יודעת לאן הלך? אולי יושב אצל מנטלו, שם הוא נמצא כל יום. יותר טוב תשאל אתה את האישה שלך.”

ניסים קפץ כנשוך-נחש ועבר מיד בשביל הצר שבין השולחן והקיר, ובינתיים הזיז בלי משׂים כמה מן הקוביות שהילד היה בונה מהן בניינים קטנים, ונעצר ליד חליפה בפינת-המיטבח.

“מה אַת מתכוונת, חליפה?”

“אָה? כבר נהייתי טובה בשבילך לדבר איתי? הרי רצית לחכות למשה דויד, לשמוע ממנו את הכול!”

“מה אַת מתכוונת, חליפה? איתי אַת לא תעשי חוכמות. כאן לא האוטובוס. דבּרי!”

חליפה התבוננה בו ושקלה בדעתה מה תאמר – אם להטיח בפניו את חשדותיה ובדרך זו לגרום לריב בינו לבין ציפורה? האם יאמין לה? וכיצד ישפיע הדבר על יחסו למשה דויד? האם יפטר אותו אחר-כך מן העבודה?

“אני לא אומרת שום דבר, רק מה שאנשים בכפר מדברים. לא, יותר טוב שאני לא אגיד לך מילה. למה שאני אקח דברים כאלה על האחריות שלי?”

ניסים הרים עליה את ידו והיה קרוב להכותה. והיא חייכה אליו בדבּרה. הוא משל ברוחו וחש כמה יימצא מגוחך בחוקרו את חליפה על דברי-הרכילות המסופרים בכפר עליו ועל אישתו. פנה ממנה בשאט-נפש וחזר אל השולחן.

“מה קרה לך, ניסים?” חזרה ושאלה אותו, “איפה הכוח והבריאות שהיו לך? למה אתה עצוב כל-כך?”

ניסים הביט אל הקיר ממול. הירהר מעט. לא פנה אליה וענה: “אני? מה איתך, אישה? זאת רק העייפות מן העבודה והסבלנות שלי שאני לא מתפרץ עלייך וגומר איתך את החשבון. אבל אַל תחשבי לך שתתחמקי ממני וממה שמגיע לך בעד השריטות והמכות שעשית לאישתי.”

“למה אתה מענה אותה?”

“אני? את מי?” נִפנה כלפיה בתמיהה.

“למה אתה הולך לבלות אצל הבת של חדידו?”

“מה? זה גם העניין שלך? מה פתאום התחילו כולם עוקבים אחרי המעשים שלי?”

“מה זה העניין שלי? ניסים, יותר טוב שהאישה שלך היתה מאושרת ממך ולא עושה לי צרות.”

“תסבירי לי את המילים שלך.”

“תחשוב עליהן לבד, ניסים. אני לא צריכה להיות הרופא שפותח לך את העיניים העיוורות שלך. רק תביט בעיניים של האישה שלך,” והיא חייכה אליו והביטה בו ברחמים ובאהדה ובלגלוג גם יחד.

“אני אהרוג אותך, חליפה. אם תמשיכי לדבר כך,” התרתח ניסים.

“מה איכפת לי? כבר במילא החיים שלי לא שווים פרוטה. למה אתה מרמה את עצמך, ניסים? זאת היא האישה שלך שהרסה לשנינו את החיים. איפה השכל שלך להבין לבד?”

“תפסיקי להזכיר אותה! שקרנית!” קם ושוב התקרב אליה ונופף באגרופו, “אני אלמד אותך לקח על המכות שאַת נתת לה! מנוּולת, מלוכלכת שכמוך, איך אַת מעֵזה?”

חליפה חיכתה כמה רגעים כדי שתישמענה היטב צעקותיו בכל הסביבה ואחר-כך החלה צורחת ומיללת ומכה על סיר בכף גדולה. התעורר הילד הקטן וצרח גם הוא, והשכנים מיהרו מן הבתים הסמוכים אל ביתה, והיא קראה כל הזמן:

“יַא, יַא, הצילו! בא הרוצח הזה להתנקם ממני! בא כמו גנב בזמן שאין הבעל שלי בבית בשביל להתנפל עליי. הצילו – אישה מסכנה!”

והיא מרטה את שׂערה ופרעה אותו ומשכה את חלוקה הקרוע ונופפה בזרועותיה הארוכות. הילד הקטן, ששיחק על הרצפה, קם בפנים חיוורים והסתער על ניסים לוי באגרופיו הדלים:

“שלא תכה את אימא שלי, אתה שומע?”

ניסים נבהל מן המהומה שקמה לפתע, ובייחוד מן התינוק שצרח ללא הפסק כאילו שוחטים אותו, והוא פשט את ידיו וניסה להרחיק מעליו את הילד הקטן.

“עזוֹב, עזוֹב אותי,” אמר לו, ומשלא הפסיק, תפס בידיו והחזיקוֹ בכוח. אולם הילד החל נושך אותו ובועט בו ברגליו, וכאשר ניסה להרחיקו מעליו מיהרה חליפה אל החלון וצעקה:

“תבואו! תבוא מהר! משטרה! כבר הלב שלי נקרע, הוא רוצח את הילד שלי! הצילו!”

לעיני האנשים שנכנסו לבית התגלה ניסים כשהוא מחזיק בידיו את הילד הקטן המתפתל כנחש ובועט ונושך בו. לבסוף, כיוון שלא היה יכול לעצור בו, השליך אותו לפינת החדר. שכב שם הילד ויִבּב, ואילו ניסים עמד מרעיד ושפתיו מעלות קצף ועיניו מביטות בזעם ובחרדה על סביבותיו.

ניגש אליו אחד האנשים ואמר: “תירגע, תירגע, ניסים! איפה הלך הכבוד שלך, שאתה כבר לא יכול לחכות עד שיבוא האבא שלהם מן העיר ותדבר איתו על כל מה שיש לך בלב? כך עושים, מתנפלים על האישה והילדים המסכנים כשאין אף אחד בבית?”

ניסים שתק. החדר התמלא אנשים. חליפה מיהרה וחלצה אחד משדיה הגדולים כדי להיניק את התינוק, אף כי גמלה אותו זה מכבר. הכול הביטו אל ניסים בבוז ובשינאה. ואילו הוא תחב את חולצתו לתוך מכנסיו ומחה את הזיעה מעל מצחו, העיף מבט בחליפה היושבת על המיטה והסתלק כאילו לא חש כלל בקהל שהקיף אותו.

“איפה הלך השכל של ניסים לוי?” התלחשו האנשים לאחר שיצא, “מה הוא רצה לעשות לך, חליפה?”

כעבור כמה דקות החלו משוחחים בקול וחוקרים את הילד. תוך שעה התפרסם בכל הכפר כי הלך ניסים לוי והִכה את האישה והילד של משה דויד מפני המריבה שהיתה לה באוטובוס עם אישתו. והכול אמרו: “איפה הכבוד של ניסים לוי שהלך להכות אישה? מה קרה לו שנהיה משוגע כזה?”


פרק יח: חליפה מסַפּרת

בשעה מאוחרת בלילה, באוטובוס האחרון, הגיע משה דויד לכפר. הכיכר הקטנה, שבה נמצאים החנויות ומשרד-הדואר, היתה חשוכה לגמרי וברוב הבתים כבר כבה האור. הוא גישש את דרכו בסימטה הארוכה, היין ששתה עירפל את מוחו, הנסיעה באוטובוס הריק יִסרה את קיבתו והוא השתוקק למנוחה ולשינה. מדוע הדרך לבית ארוכה מן הרגיל? פתאום ראה שטעה והרחיק מרחק כמה בתים בלי לחוש כלל במִפנה אל ביתו, עד שהגיע לקצה הסימטה, מקום שניראים מרחוק, במזרח, צלליותיהם של ההרים הגבוהים, ואורות מנצנצים.

שב על עקביו ופתח את השער הקטן. החלונות היו אפלים, והדלת כרגיל – לא נעולה. התפלא על חליפה שהקדימה לעלות על משכבה בלי לחכות לו, לרוץ לקראת האוטובוס ולמלא את הבית צעקות בהיכנסו. הוא חלץ את נעליו בפתח וחמק פנימה. הילדים ישנו על מיטת-הברזל שמתחת לשולחן, הנמשכת עד לפינת-המיטבח. ובעֵבר השני עמדה הספה הכפולה שלו ושל חליפה. “מדוע אני לא שומע את נחרתה? האם אינה ישנה? האם איננה בבית? להדליק את החשמל? לא, הילדים יתעוררו.”

התקרב בחשאי למיטתו, פשט את בגדיו העליונים. היא מחכה דומם במיטה. האם היא ישנה? אולי קרה לה משהו? אולי התעלפה? מה היא זוממת? עשה עצמו כאילו אינו מרגיש בה, העלה רגליו על המיטה, יִשר אותן ושכב קופא במקומו. עדיין לא העֵז להניח ראשו על הכר. לבסוף ריפה את אבריו והחל לגשש אחר השמיכה כדי להתעטף בה והתהפך על צידו כלפיה. האם היא שומעת? חיכה, הביט בה. האם היא מסתכלת בו? עוקבת אחריו? האם היא נושמת?

לפתע חש כאב חד מפלח את בטנו וכל מעיו מתהפכים בו. תפס בשתי ידיו במקום הכאב ולא הבין מה קרה לו. האם התפוצץ דבר-מה בתוכו? האם השתייה קטלה אותי? התקפל מרוב כאב ונאנק כילד קטן והתגלגל לעבר שפת המיטב, וכמעט נפל ארצה.

“שתוֹק!” לחשה לו בקול תקיף ושקט ומשכה אותו בכוח אל המיטה. היא שהִכתה בו אפוא באגרוף! שכבה לה בחושך וחיכתה לבואו. לא נרדמה, ארבה לו, הניחה לו להיכנס בשקט, לזחול אל המיטה כגנב, להכין עצמו לשינה. ולבסוף – הִכתה בו בכל כוחה וכמעט הרגה אותו מרוב כאב. ואיפה – בבטנו, לאחר שתייה, ובמפתיע.

“רוצחת!”

“שתוֹק!” חזרה ולחשה כאילו ניחשה את מחשבותיו, “אם תצעק, תעיר את הילדים.”

בלע את רוקו ותקע אגרופיו במזרן ושאל אותה בקול חנוק:

“מה אַת רוצה, אישה?”

יינוֹ פג לאחר המכה והוא קירב ברכיו אל כתפיו, כמצטנף מפניה, וכדי להקל על כאבו.

“איפה היית, יא ממזר שכמוך?”

“מה אַת שואלת?” נאנק, "כבר חדש בשבילך לאן אני הולך כל ערב? ישבתי עם מנטלו. ואם הילדים לא היו כאן, כבר לא היית יוצאת ממני בשלום על ההתעללות שלך – "

“מה עשית אצל מנטלו?”

“דיברתי.”

“ומן הדיבורים שלו אתה שיכור כל-כך, יא שקרן שכמוך?”

“מה זה העניין שלך?”

“מה זה העניין שלי? – שאתה מסתיר ממני מה שאתה עושה?”

“מי מסתיר? את לא יודעת שאני שותה? זה חדש בשבילך? מה יש לי להסתיר ממך?”

“רק שתית?”

“מה אַת מתכוונת, אישה?”

“אתה יודע שהיה כאן ניסים לוי הערב? חיפש אותך.”

“מה זה קשור?”

“קשור מאוד. הִכּה את הילד שלך.”

“מה? שטויות. מה אַת מדברת, אישה?”

“שטויות? טוב, תשאל מחר בכל הכפר. יגידו לך אם אני מדברת שטויות ואם לא. כבר אתה לא מאמין לי וחושב שאני משקרת אותך, ועד שאתה לא שואל אנשים ברחוב אתה לא מאמין למילים של אישתך?”

“מה פתאום הִכה אותו.”

"מפני שהתנפל עליו ורצה לעצור אותו – "

“מה לעצור? דבּרי אישה, מה אַת משחקת איתי? רק תגידי מה המנוּול הזה עשה ואני הולך מיד אליו ומסדֵר איתו את כל החשבונות. מה הוא רצה לעשות כאן?”

“אמרתי לְך, חיכה לְך.”

“ומה עשה כאשר לא באתי?”

“התרגז עליי, רצה להכות אותי, רץ עליו הילד – הִכּה והשליך אותו. באו השכנים והפרידו בינינו.”

“אני אהרוג אותו, חליפה! מה אַת עשית פתאום חושך בבית, אנחנו מתביישים? אנחנו חיים בגלות? אין משטרה בארץ? אבל למה לי משטרה? אני פשוט אהרוג אותו. עוד הלילה אלך אליו הביתה. כבר נמאסו לי החיים ממנו – כל היום, ועכשיו הוא בא אצלי לבית. מה הוא רוצה ממני, כמה הוא יכול עוד למרר את החיים שלנו? לא מספיק שהִכה אותי בערב החגיגה, עוד מעֵז לבוא אלינו, כאילו כל הכפר כבר שייך לו וגם הנשמות שלנו שייכות לו והגופות שלנו. למה אַת לא מדליקה את החשמל? אני צריך להתלבש.”

“למה אתה לא שואל מדוע הוא רצה להכות אותי?”

“מה זה חשוב לי? אם הוא עשה כך, הוא ישלם בעד זה.”

“למה אתה לא שואל מדוע?”

“אמרתי לך – תדליקי את החשמל.”

“שתוק! הילדים יתעוררו ממך. חכה, אַל תקום – לפני שאתה הולך אליו אני אגיד לך מדוע הוא בא אלינו.”

“מה אַת שוב זוממת, אישה?”

היא עצרה בידו שנשלחה לעבר הכפתור ואמרה: “אתה יודע למה התחילה המריבה עם ניסים לוי? מפני שהאישה שלו קראה לי באוטובוס ‘גנבה’.”

“מה! מה אַת מסתירה ממני, מה אַת עשית לה, חליפה?”

“…”

“למה אַת שותקת? סַפּרי, מה קרה?”

“…”

“דבּרי! איפה היא עכשיו?”

משה דויד נפנה אליה, עמד על ברכיו במיטה, שלח את ידו אל פניה וסובב את ראשה לעומתו. “דבּרי! דבּרי!” אולם היא פנתה בעקשנות לעבר השני. בחשכה החליקו אצבעותיו על פניה, ולפתע חש שהן רטובות.

“אַת בוכה, חליפה? סַפּרי מה היא פגעה בך?”

“אתה לא רוצה אותי,” התייפחה חליפה, “אתה לא צריך לי. רק חושב עליה כל היום, ולא איכפת לך מאישתך ומהילד שלך שהִכה אותו ניסים לוי. ואם אתה שומע עליה, מיד נעלמת כל השינאה שלך. אתה שותק, משה דויד? תסלח לי על כל הצרות שאני עשיתי לך בחיים שלנו, וגם היום, כשהיא הִכתה אותי באוטובוס, אולי היא לא היתה אשמה כל-כך כמו שחשבתי קודם. אתה תלך עכשיו לניסים לוי? אתה תדבר איתו מחר?”

“…”

“אתה רואה? אף אחד לא מגן על האישה שלך, משה דויד. כל החיים שלי אני צריכה להילחם לבד נגד כולם. ואתה דומה לה, לאישה של ניסים לוי. כשאני קיללתי את בעלה ואמרתי לה בפּנים את כל המעשים היפים שלו, היא לא אמרה עליך אפילו מילה רעת אחת. וכשאני הזכרתי את השם שלכם ביחד התנפלה עליי כמו מטורפת והתחילה לסתום לי את הפה עד שחשבתי שאני נחנקת. עכשיו, שבא ניסים לוי ושפך על אישתך את כל הבוז שלו והתנפל עליה, אתה לא יכול לעשות לו דבר מפני שגם אתה מתנהג אליה כמו שהיא אליך ולא יכול לפגוע בה. כמה צריך לרחם עלינו, משה, אחרי החיים האומללים שאנחנו עשינו ביחד.”

משה דויד התבונן בה ככל שיכלו עיניו להבחין באפלה בגוף השׂרוּע מולו. החשכה המיסה את זיכרון היקף הגוף העצום, האברים הבלתי-מטופחים, השׂער הפרוע והקשה, הגסות. “אני לא בן-אדם אני,” הירהר. “מסכנה אַת, חליפה, שקילקלתי לך את חייך מפני האכזבות שלי. אני אשם בכול – בכל ההתנהגות שלך, ואפילו אם אַת הכית אותי ובכפר צוחקים ממני ומפחדים ממך, זה הכול שום דבר עדיין לעומת הצער שאני גרמתי לך במעשים שלי. אַת לא אשמה, חליפה, רק הגורל שלנו עשה אותנו רעים כל-כך. והילדים שלנו מוטב שלא היו נולדים ויוצאים לאוויר העולם.”

והוא ליטף את ידה ואת אצבעותיה המגודלות ואמר: "אני אעשה כל מה שתרצי, חליפה. תסלחי לי על ההתנהגות שלי איתך עד עכשיו. האמיני לי שגם אני רציתי שיהיה לנו טוב ונוכל לגדל את הילדים שלנו בשמחה ולהיות עשירים, ואז גם היו מכבדים אותנו האנשים בכפר ולא היינו צריכים לעשות מעצמנו לעג בפה שלהם. אם היא פגעה בך, אני אלך לשם ואגיד להם הכול בפרצוף ולא איכפת לי משום דבר. אַל תגידי לי שאף אחד לא מגן על האישה של משה דויד. כאשר אני מבטיח לך – כל כוח שבעולם לא יעצור אותי. למה אַת שותקת, חליפה? אַל תגידי שאני כמו האישה שלו. עלֵינו אין שום דבר רע להגיד. הוא אשם בכול, לא צריך להשוות את החיים שלנו לחיים שלהם. ואם היא פגעה בך באוטובוס – אני מבטיח לך שלא יעבור הדבר בשלום ולא אתן לו לפגוע בכבוד המשפחה שלנו. אַת שומעת, חליפה? למה אַת שותקת? אַת שותקת? אַת טועה בכל מה שאַת חושבת עליי, אני כבר אקום ואלך – "

“אני לא רוצה שאתה תלך אליו.”

“מה איתך?”

“אני לא רוצה שאתה תלך. כבר שכחתי כל מה שהיה. יותר טוב לי לשמוע את הדיבורים האלה שלך מכל המריבות שלכם בחוץ. אני רוצה שאתה תישאר איתי.”

“…”

“למה אתה לא בא אליי, משה?”

“אני לא יכול, אישה. אני עייף, רוצה לישון. הרג אותי כל הקוניאק ששתיתי הערב. פעם אחרת.”

“אני לא יכולה יותר, למה אתה לא אוהב אותי? אני צריכה אותך, יש לי צורך אצלי.”

“אַת יודעת שאי-אפשר להכריח את זה. עזבי אותי. לא, לא! מה אַת עושה? אסור כך…”

“אתה לא רוצה אותי, אתה משקר, ואני צריכה אותך, משה, משה…”

והיא החלה מחבקת אותו בכל כוחה ומלטפת בידיה הגדולות את גבו ואת ירכיו, והוא מתפתל בתוך ידיה ולוחש: “עזבי אותי, אישה, אסור להכריח…”

חליפה לא שמעה לו ונישקה בלהיטות את פניו וצווארו וחזהו, וידיה עוברות על גופו ותובעות ממנו ומחַיוֹת אותו. הוא שכב על גבו וידיו פרושׂות לצדדים, מפקיר עצמו ללטיפותיה ולנשיקותיה ולאהבתה שאינה יודעת גבול. עיניו נעצמו מעט. חליפה לא הרפתה ממנו, והוא חש כיצד שרירי רגליו נמתחים לעומתה. התמלאה חליפה שמחה וחזרה ונישקה אותו על פניו וקירבה אותו אליה. וכשראתה שאינו בא מיד, תפסה בו בידיה והצמידה אותו אליה. החזיקה בידה גוף שהיה מדולדל כסחבה, קהה ואטום, וידיו פרושׂות לצדדים כמשותקות וכמו אינן שייכות לו.

כבשׁה ראשה בחזהו ובבטנו והחלה חופרת בו בייאוש, ואחר-כך חזרה ונלחצה אליו ותפסה רגל אחת משלו ולחצה בכל כוחה והידקה אליה. לקחה את ידיו ומשכה וכרכה סביב גופה ועל גבה ועל מותניה, והחלה מעבירה בידה את כף-ידו על חזהּ ועל בטנה ועל ירכיה. והאצבעות היו אילמות כשל בּובּת-קש. היא פרצה בבכי חנוק ונפנתה אליו ועלתה על גופו העירום ולחצה אותו בכל כובדה כמבקשת לחנוק כל חלק ממנו באותם אברים שלה שכיסוהו. נשימתו נעצרה. הניע ידיו כטובע וקרא קריאות קטועות ושלח רגליו באוויר כשהוא מתפתל כולו ומנסה לדחוף אותה מעליו ולהשתחרר ממנה, אלא שלא הניחה לו.

“משה, משה…” לקחה ידו בידה והרטיבה אותה בדמעותיה, “כל השריפה שלי נחנקה בי, אבל לא נכבתה. אני אמות מרוב אהבה אליך, אני אמות.”

והוא לא שמע. משהִרפתה ממנו התרוקן ראשו ושקע בשינה כבדה. “כאילו הרגו אותו,” חשבה, “אוי, משה, משה, כמה אני צריכה אותך! למה אתה מת בתוכי במקום לאהוב?”


פרק יט: “ציפורה, למה אַת מתעניינת איפה נמצא משה דויד?”

“אתה היית אצלה?”

“אַת לא ישנה, ציפורה?”

כאשר חזר נכנס לרגע לחדרם לראות מה שלומה. בדרך-כלל ישֵן היה לבדו עם הילדים בחדר השני.

“מה היא אמרה לך? מה עשית לה?”

“אני לא רציתי לדבר איתה. חיכיתי למשה דויד שיבוא. אחר-כך התחילה לעשות לי צעקות, והתנפלה עליי עם הבן שלה, והתאספו השכנים. אבל לא נגמרו החשבונות שלי איתם, עוד תִראי.”

“והוא לא בא? אתה לא רבת איתו?”

“הוא עוד יִראה ממני מחר. חוצפה – עוזב את האישה והילדים והולך לו לדרכו, ואחר-כך הם באים ועושים ממני צחוק, בלי שאוכל להחזיר להם על מה שגרמו לך.”

“חיכית לו?”

“כן. כל הערב, עד שהתחילה לצעוק, והסתלקתי.”

“טוב עשית שלא דיברת אליה. היא בן-אדם איום. עוד עכשיו אני מפחדת מפני הידיים שלה שתפסו בי וחנקו אותי. מוטב שהוא ידבר איתה ויסביר לה שלא תתנהג כמו חיה.”

"הוא! הוא! אַת יכולה לסמוך עליו? אדם שעוזב כל ערב את אישתו והילדים והולך לשבת אצל מנטלו ולשתות עד שהדֵעה שלו משתגעת – "

“היא אמרה לך שהיה אצל מנטלו?”

“מה חשוב לך איפה היה?”

זיק של חשד החל מכרסם בליבו. “מה אמרה חליפה? – ‘לך תשאל את האישה שלך איפה הוא!’ – ועכשיו היא חוקרת על-אודותיו. מה מתרחש מסביבו? האם הם יודעים משהו ואינם מספּרים? כלום קשרו עליו קשר ולועגים לו ומבקשים להפילו בפח? – שטויות. לוּ היתה יודעת איפה נמצא משה דויד לא היתה שואלת אותו. ואולי היא מרמה? מנסה להטעותו? אי-אפשר לתת אמון באיש. האם הם נפגשים אצל מנטלו כפי שחליפה רמזה? אולי היתה שם היום, והוא לא בא? ואולי להיפך? אלוהים, רק החשדות בלבד מספיקים כדי לרצות לרצוח מישהו. הלוואי שיהיה לי כוח להתאפק, שלא יֵצא שאני בעצמי מקלקל את הכול. אסור להראות שאני חושד, שאני יודע משהו. היא לא תסלח לי אם שוב אפגע בה.”

“הוטב לך, ציפורה?”

רצתה לומר: “אני בריאה, ניסים. מעולם לא הייתי בריאה כל-כך. חליפה ואתה, והאנשים שבאוטובוס, כולכם ריפאתם אותי ממחלתי ועשיתם אותי חזקה כפליים. הוֹ, ניסים כל השנים חשבתי שאני החלשה ואתה חזק, ולכן ניסיתי להיות עליונה עליך ולהיאבק עימך, ולא הצלחתי. כל פעם אתה היית מפתה אותי מחדש ומוליד לי ילד ועושה אותי שפחה שלך, ואילו אני הייתי מחזירה לך בכל כוחי המועט, ומתעללת בך, וזקוקה לך כאחד, כדי שיהיה תמיד מישהו על-ידי שאפשר להזיק לו ולהישען עליו. אבל עכשיו אתה נשרת ממני, כאילו מעולם לא חיינו יחד, והבית והמשפחה והילדים הם רק חלום שחלמה מישהי אחרת. אולי רק היום, באוטובוס, נוכחתי כמה אינני שייכת לא לך ולא לכפר ולא לאיש מכם. ולכן נעשיתי כה בריאה וחזקה עד שאני לא צריכה אפילו להילחם בך. אתה מבין, ניסים? אתה יכול לעשות בי הערב מה שתִרצה – כי בליבי כבר עזבתי אותך. וגם אם יתחילו בתוכי חיים חדשים ממה שהכרחת אותי – הפעם הזאת כבר לא איכנע לך, ואעשה כל מה שצריך כדי להיפטר ממך ומן הזיכרון שלך לגמרי. הו, לוּ היית יודע, ניסים, כמה אתה רחוק ממני.”

“ציפורה, הוטב לך?”

“לא, ניסים. אני לא יודעת מה קרה לי, כל הגוף שלי כואב, והפנים בוערות. אני חושבת שאסע מחר לרופא.”

“אולי לא? אַת כל-כך חלשה. הרי ראית מה קרה לך היום מהנסיעה.”

“אין דבר, אנוח. אני מוכרחה להיות אצלו.”

“אַל תיסעי, ציפורה. אני אזמין אותו לכאן.”

“לא, זה אי-אפשר. בעצמך אמרת לי שאסע היום לעיר.”

“אבל, הנה חזרת ונהיית חולה שוב.”

“לא חשוב, ניסים. אשתדל להבריא.”

“את משתדלת להבריא בשביל לנסוע לרופא? מה אַת מדברת, אישה? איפה ההיגיון שלך?”

“אַל תרגיז אותי, אני עייפה כל-כך וחלשה. יותר טוב תנסה לעזור.”

“אני מצטער. אולי תיקחי מחר טֶכּסִי לעיר? אני לא רוצה שתיסעי עוד פעם באוטובוס עם כל האנשים האלה.”

“כבר לא איכפת לי, ניסים. באמת, שלא איכפת.”

“אזמין לך את הטכּסי.”

"טוב, תודה לך. אני חושבת שאף פעם לא אוּכל להחזיר לך כל מה שניסית להיות טוב אליי, אף כי לא היתה בינינו מעולם… רק נדלקתי ממך – "

“ציפורה? מה אַת מדברת? מה קרה לך? אולי יש לך חום? מאיפה המילים האלה שלך? לא, לא, אַל תמשיכי. יותר טוב תישני ובפעם אחרת נדבר.”

“לילה טוב, ניסים.”

“לילה טוב.”

ניסים יצא על בהונות רגליו וסגר בשקט את הדלת. נכנס לחדר-הילדים וגישש דרכו בחשכה עד שמצא את מיטת-הברזל הצרה והשׂתרע עליה. ניסה להירדם, אלא ששעות רבות התגלגל, שמע את נשימת הילדים בשנתם והירהר במה שעליו לעשות. “אני צריך לדאוג לה,” הירהר, “היא בסכנה, היא בסכנה! וכל-כך חלשה. טוב שלפחות אני חזק, חזק ובטוח. אוּכל לעזור לה. אבל מה עליי לעשות?”


פרק כ: פיטורי משה דויד

“תלך תקרא הנה את משה דויד,” אמר ניסים לוי לאחד הנערים שעמדו ליד משרד המחצבה.

“הוא בטח אוכל עכשיו ארוחת-בוקר,” ענה הלה.

“תגיד לו לבוא אליי אחרי שיגמור.”


הנער הגיע במכונית המביאה מים לעובדים בגבעת המחצבה. מרחוק ניראו גלי הים, קצף לבן, וכחוֹל עד מרחבי האופק. רוח לא נשבה ואוויר הבוקר היה חם ומעיק. כאשר התקרבו לשטח החציבה ניגש אל המַחפּר שמשה דויד הדריך את מפעילוֹ וצעק לעומתם:

“אמר ניסים, תבוא אליו!”

משה לא שמע. “מה אתה צועק? יַא תדבר ברורות שכמוך!”

“אמר מנהל-העבודה – תבוא אליו מיד למשרד שלו!” עשה הנער את שתי ידיו כשופר וצעק בקול רם יותר.

“תגיד לו,” החזיר משה כנגדו, “עסוק אני מאוד בעבודה. יפסיד הבּאגֶר את השעות שלו אם אלך.”

“אני אמסור לו,” אמר הנער והסתלק במכונית-האספקה.


ניסים לוי עמד בפתח המשרד וחיכה למכונית. הנער והנהג ירדו ומשה דויד איננו עימם.

“איפה הוא?” התרגז.

“אמר – חבל על הזמן של העבודה.”

“הוא כבר מדבר על עבודה? הוא דואג למחצבה, יא מַסכּין כמוהו? מאיפה למד לדבּר מילים כאלה.”

“מה אתה שואל אותי?” שאל הנער, “אני יכול ללכת?”

“ללכת? חמוֹר שכמוך! מה אמרתי לך לעשות?”

“אני לא אשם. מה שאמרת לי להגיד – עשיתי.”

“עכשיו תחזור אליו במיוחד באוטו, יא חתיכת עצלן אחד, ואני לא רוצה לראות כאן עוד פעם את הפרצוף שלך לפני שאתה מביא לי אותו, הבנת?”


“יא משה דויד! ההוא במשרד מתעקש עליך. כבר הוציא עליי את כל הכעס שלו בגללך.”

“לא שלח מחליף בשבילי לעבודה?”

“אמר – לא העניינים שלך לדאוג לעבודה. עניין שלך לבוא אליו ולעשות מה שהוא אומר לך.”

לפי דברי הנער והתעקשותו של ניסים הבין משה דויד שהפעם העניין רציני. הוא השאיר את המַחפּר עם מפעילוֹ ללא עבודה ועלה למכונית. הלה צעק לעברו:

“משה דויד, תחזור אלינו עם הראש שלך שלם, ואַל תעשה אצלו חגיגה.”

“אַל תדאג,” השיב לו, “אין לי כבר חגיגות בלב בשבילו. לא יוציא ממני מילה מיותרת עליו, אפילו יביא הנה את כל החברים שיש לו בעולם.”


כעבור שלוש דקות הגיעו לחצר המחצבה. הפעם לא חיכה ניסים לוי ליד הפתח. משה דויד ירד ועבר ליד המחסן של דנינו. מאז המסיבה היה לו חשד כבד כלפי דנינו. האם הוא מסית אותו בכוונה נגד ניסים לוי ומייעץ לו עצות לרעתו? האם הוא חפץ להפיל אותו בפח?

דנינו יצא וקרא אליו: “שלום, משה דויד, מה זה אתה כבר לא מדבר אליי?”

“מדוע אתה חושב כך?” ענה ומיהר הלאה.

“תבוא מחר בערב לחגיגת החתונה של הבת שלי. אתה שומע, משה דויד? כל הכפר יהיה שם. אתה לא כועס עליי? תבוא?”

“לא כועס עליך,” אמר משה דויד ונכנס למשרד. ניסים לוי ישב אל שולחן-הכתיבה ודיפדף ברשימות התשלום.

“שב,” אמר לו.

“שלום!”

“שלום,” החזיר לו.

שׂררה שתיקה.

“שמעתי אתה אומר עליי שאני גונב לך שעות.”

משה דויד שתק.

“נכון?”

משה דויד חשש מפני מלכודת. מה הוא רוצה ממנו? דואג לו פתאום? רוצה לפייס אותו? או לטמון לו מלכודת חדשה?

“מדבּרים כך.”

“מה מדבּרים?”

“תראה, ניסים לוי, תגיד לי מה אתה רוצה ממני. אין לי זמן לשבת איתך על חשבון העבודה ולעשות ניחושים. נדבר בסוף היום.”

“אתה אַל תדאג לזמן העבודה. בסדר?”

“…”

“שמעת?”

“כן.”

“עכשיו תגיד לי. אתה לא מרוצה מההנהלה שלי? אני מפריע לך במחצבה?”

“לא יודע.”

“מה לא יודע? תענה לי? אני מתייחס אליך כמו אל חבר, מדבר איתך בגלוי – תהיה גם אתה כך. מה אנחנו, שתי נשים שמתקוטטות?”

“לא.”

“אתה רואה? בוא נדבר בהיגיון. כמעט שלוש-עשרה שנים אנחנו רבים בלי הפסק, כחתול ועכבר, והדבר לא טוב בשביל העצבים שלי וגם לא בשביל הבריאות שלך. יש לך טענות עליי? תגיד.”

“…”

“אתה שותק. כולכם שותקים. כבר לא נאה לכם לדבר עם ניסים לוי, רק לעשות מזימות מאחורי גבו. אני מבקש ממך, משה דויד –אַל תהיה עקשן. אני מדבר לטובתך ולטובת כולנו, אַל תעמיד את הסבלנות שלי בניסיון.”

משה דויד הסתובב באי-נוֹחוּת על כיסאו, תלה מבטו פעם בחלון ופעם בתקרה וניסה ככל יכולתו להשתמט מלפגוש את מבטו של ניסים הבולש אחריו. הטלפון צילצל בחדר הסמוך וניסים רץ לענות. עדיין לא היה בקיא ביותר בסדרי שיחות הטלפון ומרוב התרגשות לא שמע היטב במה מדובר, והיה עונה: “כן, מובן, בסדר, אַל תדאגו.” הוריד את השפופרת וחזר לחדר והוא מלא מועקה. “ילך התפקיד לכל הרוחות,” הירהר, “כל העולם בא עליי בטענות. בעיר כועסים, הפועלים כועסים, משה דויד כועס, ומי אשם בכול? – אני. עשו אותי שֹעיר לעזאזל בשביל כולם.”

“אתה מתגעגע לימים של רבינוביץ?” המשיך ניסים בשיחה.

“אני לא יודע.”

“אני לא יודע! אני לא יודע! זה כל מה שאתה יודע להגיד לי. דבּר כמו בן-אדם, אַל תתחבא ממני!”

“…”

“אם היית מבין, היית עוזר לי בעבודה. אני הייתי עושה אותך סגן שלי, כמו שאני הייתי סגן של רבינוביץ. היינו שנינו מנהלים את המחצבה, אני בתקיפות ובכוח שלי ואתה בהבנה ובשׂכל שלך. כי הפועלים אוהבים אותך, למרות שהם עושים לך לפעמים צרות מפני שהם חושבים למצוא על-ידי כך חן בעיניי. למה אנחנו לא שותפים במקום לריב כל היום?”

“יש דמוקרטיה.”

“מה זה קשור?”

“מה זה קשור? יש דמוקרטיה, יש בחירות ויש פועלים במחצבה? אני לא צריך לקבל את המינוי שלי ממך.”

“טיפש!”

משה דויד קם והחזיק בשתי ידיו בפינות השולחן, שריריו נמתחו והדם פרץ לראשו מן העלבון. קרוב היה להכות את ניסים. אחר-כך הרכין ראשו, הירהר מעט ופנה בכיווּן לדלת.

“בוא הנה! סליחה, לא התכוונתי להעליב אותך.”

משה דויד חזר ועמד ליד כיסאו. אלא שלא ישב עוד.

“טעיתי. אתה לא טיפש כלל וכלל. להיפך – אתה חכם ומחוכם אתה, ויש לך ראש טוב על הכתפיים. למה לך המינוי ממני ושותפות איתי? יותר טוב לך ללכת בדרך שלך, מפני שאתה בטוח כי הכל מגיע לך, לא כך? תקומם עליי את הפועלים, תלשין עליי בעיר, ובעצמך תחתור להיות מנהל-עבודה במקומי. בכלל אתה חושב שכּל מה ששייך לי מגיע לך, הא? אתה לא טיפש. להיפך – אתה מסוכן, אתה שקט ומסוכן כמו נחש. דבּר! ענה לי!”

“אני לא רוצה עניינים איתך, ניסים לוי. עזוֹב אותי בשלום. די לי צרות גם בלי העבודה במחצבה. אתה בעצמך יודע.”

“אַל תעשה את עצמך מסכן, מפני שאני כבר למדתי היטב את השיטה שלך. אתה יודע היטב מאיפה מתחילות כל הצרות, ואם אנחנו לא נעשה סידור בינינו – עוד יקרה אסון.”

“אני לא מבין על מה אתה מדבר. תראה, ניסים, אולי נמשיך את השיחה אחרי העבודה? גם לי יש כמה דברים להגיד לך, אבל נעשה זאת בכפר ולא כאן.”

“בסדר! נדבר רק על עניינים של המחצבה. אתה אין לך שום טענות עליי, נכון?”

“…”

“אתה שוב שותק. ובכן, תראה כמה נדיב-לב הוא ניסים לוי אליך. אני נותן לך עבודה במחצית המשכורת יותר ממה שאתה מרוויח כאן עכשיו, מה? תיארת לעצמך?”

“מה אתה מתכוון?”

“תיכף תשמע. הגיעה הוראה מן ההנהלה המרכזית להעביר באופן דחוף שני בּאגרים עם מדריך לסביבות ירושלים. זה עניין של כמה חודשים, אך ייתכן שמאוחר יותר זו תהיה עבודה קבועה. אתה תעבור איתם, ואם יימשך הדבר זמן רב יוכלו לסדר לך הלוואות ושיכון זול ליד העיר, קרוב למקום-עבודתך החדש. הצעה הוגנת, לא כן?”

“למה את מעביר אותי? יש כאן אחרים, רווקים, ואפילו גרים שם ובאו אלינו לעבוד – הם ישמחו על ההצעה שלך.”

“אה, אני רואה שעוד לא למדת את הסדרים החדשים במחצבה, משה דויד. הרי אמרתי לך, בענייני עבודה – אני הקובע. ובכן, כעת מדברים על עבודה, ואתה אַל תדאג ואַל תדחוף את האף שלך, ואַל תגיד לי מה לעשות כאן, הבנת? בשביל זה עשו אותי מנהל-עבודה, ולא אותך.”

“אני לא אשתוק לך, ניסים לוי. כל ילד יכול לראות את התחבולה שלך. כמה טוב עשיתי שלא התפתיתי אחרי המילים היפות שאמרת לי בהתחלה. עכשיו אני רואה – אתה פשוט החלטת לזרוק אותי מן העבודה.”

“אתה אומר כך. אבל אני רק הצעתי לך העלאה בתפקיד ובמשכורת.”

“אני לא מקבל את ההצעה שלך.”

“אם לא תקבל, לא תהיה לך עבודה בסוף החודש, מה תעשה?”

"אלך – "

“לאן תלך? תתפטר? שמעת כבר פעם שמישהו מוותר על מקום-העבודה שלו? ומה יהיה על האישה שלך, והילדים?”

"אני לא אתפטר, אני מבטיח לך. אלך לדבּר – "

“עם מי? מִסכן שכמוך, ברגע שאתה פותח את הפה – כבר הפסדת את הכול.”

“כך אתה חושב, ניסים לוי. אבל עוד יש צדק ויש משפט ויש אנשים הגונים בארץ, ואני נשבע לך שסוף-סוף אעשה את החשבון איתך, ואפילו יעלה לי הדבר בפיטורים מן המחצבה וייהרסו כל החיים שלי. אתה שומע? אני נשבע לך שאפתח את הפה ויותר לא אסגור אותו לעולם. לעולם, לעולם!”

“בסוף החודש הזה אתה מפוטר, משה דויד, ואין לך מה לבוא יותר למחצבה. יסדרו אותך בעבודה בעיר, על-ידי הלשכה, תקבל ממני פתק בשבילם. מעבירים אותך מפה, אתה מבין?”

"בסוף החודש הזה, ניסים לוי, אתה תלך לעזאזל – "

“סתוֹם את הפה, משוגע! איך אתה מדבר? הסתלק מכאן לפני שאני אסדר איתך אחת לתמיד את החשבון שלי פה במקום!”

משה דויד צעד לעבר הדלת וחייך אליו בהתגרות. ניסים קם וכבר קרוב היה להתנפל עליו. פועלים התאספו מסביב, ניסים עצר בעצמו ונישאר עומד באמצע החדר. משה דויד הוסיף לעברו מן הדלת: “אנחנו עוד ניראה מי משוגע, ניסים לוי. אני מבטיח לך שלא יעזרו לך כל הכוח שלך וכל התפקיד שלך וכל הפחד שאתה מטיל עלינו – אם רק יקום מישהו ויסַפּר בגלוי על המעשים שלך!”

“הסתלק מכאן!”

“מסכן, אם היית חכם יותר לא היית מסתבך בצרות האלה.”

“אתה מסכן, משה דויד, כל העולם נגדך, טיפש.”

כיוון שהצעקות הקהילו קהל רב, שהחל מעיר הערות ונהנה מן המחזה, הפסיקו את הריב, ומשה דויד עוד צעק אליו לפני שהסתלק:

“היום אני נוסע לחבר ספראי, הוא עוד ישמע ממני את הכול עליך.”

ניסים קרא אליו בחזרה מן החלון: “מה אתה חושב? ספראי זה רבינוביץ? חה-חה-חה, כבר עברו הימים ההם. הוא לא יאמין לשום מילה מן המילים שלך. אני נשבע לך שכבר אדאג לזה!”


פרק כא: ביקור בבית-הקפה של אַבּו-סנין

ניסים צילצל לתחנת-המוֹניוֹת שממול לבית-הקפה של אַבּו-סְנין, ובצוהריים בא נעים לכפר לקחת את ציפורה. הוא ניגש, דפק על הדלת, וכאשר פתחה אמר לה: “שלום, גברת לוי. הודיע לי בעלך לבוא להסיע אותך לעיר.”

“מיד,” אמרה

“רק אלך להתלבש ולהכין את הדברים שלי.”

כעבור רבע שעה היו במרכז העיר. נעים, שחש מעין אפוטרופסות על ציפורה הנוסעת עימו, שאל: “אולי אַת רוצה לרדת לשתות משהו לפני שאַת הולכת לסדר את העניינים שלך?”

“כדאי לטפל היטב באישתו של ניסים לוי,” חשב, “ניסים יודע להחזיר לאנשי-חסדו. מה עוד שהיא כה נאה, תענוג יהיה להיראות עימה ברחוב לפני החברים, יראו פעם אישה בעלת הופעה וכבוד, אחרי כל אותן נערות מפוקפקות המסתובבות יומם ולילה בקפה וליד התחנה.”

“לאן ניגש?” שאלה.

“יש כאן קפה מהודר – ‘פאריס’. נחמד לשבת שם, מיזוג-אוויר וכל הנוחיות.”

“לא,” אמרה, “אני רואה פה מולכם קפה, נשב שם.”

נעים התחרט על הצעתו וחשב: “טיפש, טיפש, עכשיו תהיה מוכרח לקחת אותה לחור של אַבּו-סנין עם הנקבות שיושבות שם, ושום דבר טוב לא יצא מכך. מה הייתי צריך בכלל להתחיל לדבר איתה?”

“באים?” שאלה.

“יותר טוב נלך ל’פאריס', זה לא נאה לך בית-הקפה ממול, אנשים הגונים לא יושבים שם.”

“כאן לא המקום בו יושב הבעל שלי כשהוא בא לעיר?”

"כן, אבל – "

“ניסים יודע לאן שהוא הולך.”

נעים הניע בכתפו: “אַת אמרת כך, וכל האחריות עליך.” פתח את הדלת, יצאה מן המונית ונלוותה אליו לקפה.


“זאת האישה של ניסים לוי?”

“כך אומרים.”

“מה הוא רוצה? חתיכה נפלאה, ועוד הולך ומכניס את הידיים שלו אצל אחרות.”

“אתה לא יודע? ככה זה. אף פעם לא מספיק מה שיש אצלך בבית, רוצים עוד.”

“אבל אחת כמוה, חבּיבּי! זה חלום, תִראה איך שהיא בנוייה, איך שהיא הולכת, חם בלב להסתכל עליה מן הצד.”

“טיפש, כבר התרגל אליה. עכשיו כל המחשבות שלו ברגליים של הבת של חדידו.”

“אני לא הייתי מתרגל אליה לעולם, אני מבטיח לך.”

“זה אתה מדבר מתוך הרעב שלך, לא מתוך השכל.”


“זאת האישה של ניסים לוי?”

“כן. ראיתי אותם יחד לפני כחצי שנה בכפר.”

“מה היא באה לחפש פה? רוצה לראות מה הטוב אצל הקטנה של חדידו שחסר לה?”

“חסר לה?”

“מה אתה יכול לדעת איך הן בִפְנים? שמעת מה שאומרים: ‘שקר החן והבל היופי.’ לא הבנת את הפסוק בדיוק? אחרי שטועמים הרבה – מבינים. אין דבר, אתה עוד צעיר.”


“תביטו איך היא מסתכלת אל הבת של חדידו, מה זה? כבר עשו כאן כנס של כל הדפוּקוֹת של ניסים לוי?”

“אתה לא מבין? באה ללמוד ממנה מה הם הדברים שהבעל שלה מחפש כאן.”

“יותר טוב שהוא היה מלמד לה. עוד לא שמעתי שאישה תוכל ללמד לאישה דברים כאלה.”

“תתפלא, די להן להביט אחת בעיניים של השנייה וכבר יודעות את הכול.”

“כך, כך, כבר היא עושה בולשת עליו. אוֹי, ניסים לוי, אם האישה שלך כאן, אני רואה שכבר נגמרו החיים הטובים שלך. בכל-זאת אני לא חושב שבחור הגון כמוך צריך לשלוח את האישה לבקר בבית-הספר שלו.”

“טיפש, הוא המורה כאן.”

“מה אתה חושב, שהיא מקבלת מכל אחד?”

“אני לא יודע, לפי העיניים שלה יש לה הרבה גאווה, לא מחשיבה אותנו.”

“אני דווקא אוהב את הסוג הזה, עושה לך הרבה יותר הנאה בכניסה אחרי הקשיים של ההתחלה.”

“בכל-זאת לא כדאי לנסות עליה ולהסתכסך עם ניסים לוי.”

“אתה צודק. אנשים כמונו, יותר טוב שנדחוף את הראש שלנו אצל אחרות.”


ציפורה ישבה זקופה על השרפרף, ועל השולחן הנמוך לידה – כוס מיץ-אשכוליות. נעים הציע לה סיגריה, וקיבלה. חלק מן הדברים שמעה, וחלק מהם השלימה בדימיונה – לפי המבטים, הלחישות, התנועות והגיחוכים שליווּ את הופעתה בבית-הקפה. האולם היה חשוך והאור היחיד בא מכיווּן הדלת ודלפק-המכירה שהיו פתוחים לרחוב. שאר הקירות היו חסרי-חלונות, ואור-החשמל לא דלק במקום. הרהיטים היו שולחנות נמוכים ושרפרפי-קש, אנשים ישבו בקבוצות של שלושה עד שישה-שִבעה, אכלו או שיחקו, ובסביבתם פזורים ספלוני-קפה רבים וכוסות-סודה. כל הזמן רחשה תנועה בלתי-פוסקת במקום. אנשים יצאו, נכנסו, הסתודדו ביניהם, נבלעו ביציאה ולפעמים פנו בכיווּן המיטבח, לחלקו האחורי של בית-הקפה. נערות הסתובבו לכאן ולכאן, לבושות חצאיות צרות וקצרות, וחולצות פתוחות על-פי רוב עד לכפתור השני או השלישי אחרי הצווארון, ולרגליהן סנדלים גבוהי-עקב. הנערות נכנסו ויצאו, עברו מפינה לפינה וענו בצחוק ולעיתים בגסות, כנעלבות, להערות שהושמעו על חשבונן.

נעים סבב בעצבנות על שרפרפו, גמר בשתי לגימות את הקפה וחיכה בקוצר-רוח לציפורה. אולם היא שתתה לאט, בכוונה. איש מחבריו לא ניגש אליהם, עשו עצמם שאינם מכירים אותו, כאילו נכנס הנה עם תיירת מחוץ-לארץ. מעולם לא חש עצמו במצב כה מגוחך ובלתי-נעים בבית-הקפה של אבו-סנין.

בפינה ישבה הבת של חדידו ועיניה השחורות נעוצות בציפורה כעיני חיה נרדפת. הבחור שישב לידה לא הבין מדוע אינה שמה לב אליו עוד, ובהרגשת בעלוּת הניח ידו על ברכּהּ והחל מושך מעט לאחור את החצאית הקצרה. היא תפסה בעצבנות בכפו והורידה אותה מעליה.

שניים אחרים, שישבו לידם וזרתותיהם הנחבאות מאחורי השרפרפים שלובות זו בזו – חייכו, והמבוגר ביניהם אמר: “עוד לא נמאס לך המין הזה?”

“מה אתה מבין?” ענה הבחור שניסה להחזיק בה, “היא פצצה, הקטנה הזאת. פצצה שמתפוצצת כל פעם מחדש באותו הפתיל. מה זה בשבילך פתיל? בחיי, כמו תולעים אתם, פוּי! לא נכון, קטנטונת? אצלך הפתיל זה משהו!”

מיד קמה נעלבת והחלה צועדת לפתח ועדיין מביטה לעבר ציפורה ומודדת אותה בעיניה. הבחור בא אחריה ופרשׂ את ידו על כתפה. היא מיהרה בין השרפרפים וניערה אותו ממנה.

“מה לך היום?” אמר לה, “אפשר לחשוב שהבשר שלך מלא קוצים.”

“שתוק!” ענתה לו.

“יותר טוב תשמרי את הקוצים שלך מתי שנעים להרגיש אותם,” ענה לה בקול רם כדי שישמעו הכול.

קולות צחוק והסכמה ליווּ אותו. “אַחסַן עליך, שלמה. אבל תיזהר כשאתה מטפל בקוצים האלה שלא תדקור אותך הקטנה הזאת, מפני שהיא חמה מאוד.”

ציפורה שמעה הכול. נעים ניענע רגליו הנה והנה ואמר: “אולי נצא כבר?”

“עוד רגע,” ענתה לו.

בתו של חדידו צעדה מולה. ציפורה ישבה סמוך לדלת ויכלה להתבונן בה. “איך השתנתה הקטנה בזמן כה קצר,” חשבה, “רק לפני כמה חודשים עדיין היתה מבקרת בבית-הספר וקולעת צמותיה, ובוכה לעיתים קרובות, ומטפלת באבא שלה ובאח הקטן, וכולם צועקים עליה ומעבידים אותה, ולפעמים גם מרחמים עליה. יום אחד צמחה ונהייתה לבחורה מושכת ולבשה בגדים הדוקים והבליטה את חזהּ וירכיה, עד שכל הגברים ברחוב הופכים ראשם להסתכל אחריה.”

באותה תקופה פגשה בה ציפורה במקרה ברחוב, ועדיין נישאר בה, בקטנה, עם כל חוצפתה, מין תום של בתולים וביישנות אשר עשו אותה ללא ספק מסַקרנת יותר בבואה לעיר. אולם הילוכה היום, ושכבות-הצבע העבות סביב עיניה, והמבט הכבד והאדיש הזה – גרמו לה להיראות זקנה בעשר שנים לפחות, ודומה כאילו כבה משהו בגופה. האם היא יכולה עדיין לגרום להם הנאה בעצב הזה ובלאוּת הזאת שממלאים אותה?

בתו של חדידו עברה ומקרוב ניראו פניה נפוחות וחיוורות תחת שכבות הצבע, והבעתן כאילו הולכת היא להקיא. נזכרה ציפורה בהרגשה הרעה שתקפה אותה לפני יום באוטובוס. תודה לאל, לפחות סימני השׂרטוֹת נמחו מהר. כפי הניראה, נבהלה יותר מדיי. אבל למה ההיא מכווצת את שרירי בטנה ואוספת אותן פנימה בשעת הילוכה? מה היא מנסה להסתיר? חשד עמום החל מכרסם בליבה. הילדה ניראתה עצובה כל-כך. האם גם זאת? אלוהים! הייתכן? רק לחשוב על כך, שהיא, וזו –

עשן-הסיגריות העבה והקהל המזמזם ומתבונן בה. חוקר ובולש אחריה, העיקו עליה ולפתע חשה סחרחורת קלה. מיהרה וסיימה את כוס המיץ כדי להיפטר מן הטעם הרע בפיה. אולם המיץ היה חמוץ ועורר בה הרגשה כאילו סכינים חותכות בתוך בטנה. “בתו של חדידו,” אמרה לעצמה, “בתו של חדידו בהריון ואותו זרע שהיא נושאת בתוכה יכול להיות שבא מניסים לוי שהוא בעלי, ובן נוסף אני מבשלת לו עתה בתוכי. אלוהים, תן לי כוח לברוח מהם, עשֵה אותי חזקה. אַל תיתן לי ליפול כאן מתעלפת להנאת כולם. אלוהים, תן לי כוח לחיות כפי שאני חפצה לחיות, אפילו שכל העולם ילעג לי וידבר עליי רעות…”

מן הצד קלטו אוזניה שיחה:

“זאת היא?”

“כן.”

“מה פתאום התחילה לבוא לכאן?”

“לא שמעת?”

“מה?”

“אתמול, באוטובוס…”

“ברצינות?”

“שכה אֶחיה. אומרים – רק לתפוס בה – והידיים שלך מתחילות לבעור…”

ציפורה הירהרה: “עכשיו כולכם יודעים, ולא חשוב אם זו האמת או שקרים שמתפרסמים והולכים. חשוב רק שאינני שייכת יותר ואינני יכולה להיסתר עוד מפני הזרוּת האיומה הקיימת ביני לביניכם. אישתו של ניסים לוי! לוּ רק ידעו כמה אינני אישתו עוד, ולוּ רק שיערו מהו הרעב ומהי השינאה ומהי הנקמה שיש לי בליבי עליו כל השנים הארוכות הללו שחייתי איתו. ניסים לוי, האם טוב לך שאישתך תרצח את הילדים שלך ואתה תמשיך להתעסק עם הבת של חדידו או עם מישהי אחרת, רק מפני שהכפר שונא אותנו ואנחנו שונאים אותנו וכל העולם מלא שינאה אחרי שלא הצלחנו לחיות בו? אני לא רוצה בנים, בנים אומללים ממך, אתה מבין? ולכן אני בורחת ממך.”

“בוא,” אמרה לנעים, “די לי להיום.”

נאנח אנחת-רווחה ומיהר ללוותה החוצה.

“לאן אַת רוצה להגיע?”

מסרה לו את מַענוֹ של הרופא. הביא אותה למקום, נפרד ממנה לשלום, ולפני שהתניע את המכונית עוד היסס רגע:

"אני מבקש ממֵך – "

“כן?”

"זה היה במקרה – "

“בסדר, אַל תדאג. ממני איש לא ישמע.”

מעניין מי מן האנשים שהסתובבו שם הוא אַבּו-סנין בעצמו ובכבודו, חשבה בעלותה במדרגות אל דירת רופא-הנשים. צריכה הייתי לשאול את נעים.


פרק כב: משה דויד הולך לדבר עם ספראי

משה דויד ניגש למודיעין ושאל: “איפה יושב כאן חבר ספראי?”

הפקידה באירגון-הפועלים אמרה: “קומה שנייה, חבר.” ולא טרחה כלל להסביר לו אם ספראי נמצא ואם הוא מקבל קהל. מה איכפת לה? יעלה וייווכח בעצמו אם הוא דווקא מתעקש לדבּר עם ספראי.

לאחר השיחה עם ניסים החליט לנסוע לעיר. תחילה רצה לנסוע באמצע היום, אך נמלך בדעתו וסיים את יום-העבודה. בשעה ארבע לערך, עודנו לבוש בבגדי-העבודה, הגיע למקום.

עבר במסדרון הקומה השנייה כשהוא בודק את השמות הרשומים על כל דלת ודלת. לבסוף מצא את הדלת הנכונה. דפק ולא קיבל תשובה. ניסה לפתוח – נעול. קרא את הפתק התלוי: “הכניסה מן החדר הסמוך”.

ניגש לשם, דפק, לא ענו. דפק שוב, לבסוף ענו. נכנס, אל שולחן-הכתיבה ישבה מזכירה, מבוגרת, בעלת ארשת-פנים חמורה, והביטה בו כמורה של בית-ספר הנוזפת בתלמיד שסרח.

“מה אתה רוצה, חבר?”

“אני צריך לדבר עם חבר ספראי.”

“אתה לא יכול לקרוא מה שכתוב על הדלת?”

“מה כתוב על הדלת?”

“שעות-הקבלה שלו. עכשיו הוא לא מקבל קהל.”

“מתי מקבל?”

“בעוד חצי שעה.”

“אני אחכה.”

“בבקשה, תחכה.”

יצא וישב במסדרון על ספסל ארוך. עימו נמצאו עוד כעשרה אנשים.

“אתם לספראי?” שאל.

“כן, חבר. ויש תור. אתה באת אחרון.”

“הוא נמצא בפנים?”

“אומרים שכּן, בישיבה.”

“מישהו ראה אותו?”

“לא.”

ובינתיים הביט סביב. הקירות צבעם בהיר. רובם חלקים, רק כמה מודעות וכרזות-תעמולה צבעוניות. חלק מן האנשים התהלכו הנה והנה, אחרים ישבו באורך-רוח, בלי להעיף מבט ובלי להוציא הגה. שקט שׂרר במסדרון, כמו בחדר-המתנה של רופא. רק שניים מן המחכים, כפי הניראה אב ובנו, ישבו בפינה ושוחחו ביניהם בלחש. רוב המחכים היו בבגדי-עבודה, כמוהו.

כעבור שעה התחילו אנשים להיכנס. כל אחד חייך בקומו ואמר: “רק כמה דקות. מיד אני חוזר, חברים.” הראשון יצא מספראי רק לאחר רבע שעה, השני שהה מחצית השעה. בינתיים יצאו ונכנסו אחרים, חלקם מעובדי האירגון, חלקם מבקרים שחמקו פנימה – כל אחד בטענה משלו, זה למסור הודעה, זה לקבל חשבון, זה הכיר את המזכירה. הרביעי היה חבר של ספראי ונכנס דרך חדר צדדי. הטלפון צילצל לעיתים תכופות ונגזלו דקות רבות משעות-הקבלה. זמן-הקבלה של ספראי היה שעה אחת. משחלפה, עדיין חיכו שלושה אנשים בתור לפני משה דויד. כמה פעמים ניסה להיכנס ולדבר עם המזכירה.

“אדוני, חבר, יש תור. מה אני אשמה לך? תבוא מחר אם אין לך זמן.”

לא ידע מה לענות. חזר וישב. האם אפשר להסביר לה שבא אחרי יום-עבודה? שהעניין דחוּף? תגיד שגם היא עובדת, ולחבר ספראי יש הרבה עניינים דחופים. “אולי אתה יכול, חבר, לסדר את העניין שלך אצל מישהו אחר? ספראי אינו יכול לטפל בכל הבעיות של האירגון, יש פקידים לכל דבר, ויותר מדיי אנשים רצים מיד אל ספראי בכל עניין קטן ומבלבלים לו את המוח.”


בשש, כשעה לאחר שהחל ספראי לקבל אנשים, ומחצית השעה לאחר גמר המועד האחרון לקבלתם, לפי הכתוב על הדלת, עדיין חיכו שני אנשים לפני משה דויד.

פתח את הדלת ואמר:

"חברה, אני מבקש ממך – "

“אני לא בטוחה,” אמרה לו, “אשתדל לדבר עם ספראי.”

כעבור חמש דקות חזרה ואמרה: “הוא ממהר, ביקש ממני שתבוא אליו פעם אחרת.”

האדם שחיכה בתור לפניו הקים צעקות.

משה דויד שאל: “הוא עוד בפנים?”

“כבר יוצא,” אמרה.

“אבל העניין דחוף!”

“תשתדל להשיג אותו במדרגות, יצא מן הצד השני ויורד למטה.”

משה דויד מיהר, עבר את המסדרון וירד, ובאולם-הכניסה ראה את ספראי בא מולו, נושא בידו תיק שחור ומשוחח עם בחור צעיר.

ניגש אליו ואמר:

"חבר ספראי – "

הלה לא שם לב אליו, מיהר לדרכו.

“חבר ספראי, חבר ספראי,” רץ אחריו משה דויד ונגע בזרועו.

“חבר! בבקשה!” פנה אליו ספראי בתרעומת, “מה אתה רוצה? יש שעת-קבלה.”

“לומר לו ששעה וחצי אני מחכה לו לחינם? לא, מוטב לא להתווכח על כך.” תחת זאת אמר: “יש דבר דחוף במחצבה.”

“מה אני? מטפל במחצבה?” ענה ספראי, “תיגש לניסים לוי או לוועד-העובדים שלכם במקום או למזכיר שלהם כאן.” והוא המשיך בדרכו.

"אבל, חבר ספראי – "

הלה כבר יצא לרחוב. משה דויד לא ויתר ומיהר אחריו עד לפתח מכוניתו.

“חבר ספראי, אתה מוכרח לשמוע מה שיש לי לומר.”

“אני לא יכול, חבר. אתה רואה שאני ממהר, יש לי ישיבה שהתחילה כבר לפני רבע שעה. באמת, אני מצטער, אולי תכתוב לי מכתב או תבוא בפעם אחרת?”

משה דויד כמעט ויתר על בקשתו. הוא אמר בליבו: “האִם חייב האיש לשבת כל הימים ולחכות עד שאני אבוא להשמיע את צרותיי לפניו? ודאי גם הוא טרוד מבוקר עד ערב, נוסע ממקום למקום, בינתיים עוד מקבל קהל, שומע טענות, מטפל בבת-אחת בעניינים רבים. הרי אי-אפשר לדרוש ממנו לעשות בעבודתו יותר ממה ששעותיו מספיקות.”

ספראי כבר ישב בתוך המכונית, כאשר ניסה משה דויד עוד פעם אחת לגשת אליו, ואמר לו: “חבר ספראי, ניסים לוי עושה במחצבה מה שהוא רוצה – פיטר פועלים, גונב שעות. חבר ספראי, אתה מוכרח שתבוא ותעשה סדר שם.”

ספראי פתח את החלון והביט אליו בחוּמרה: “חבר, אתה יודע מה שאתה מדבר? אלה הן האשמות חמורות. לא אומרים אותן על רגל אחת ברחוב. צריך לברר קודם, לפנות לוועדת-הביקורת, לעשות חקירה. יש סדר במפעל, ואתה לא יכול לבוא ולהאשים מישהו סתם.”

“אבל, חבר ספראי, אין לי זמן. אם אני אחכה – בינתיים לא יהיה לי מה לאכול.”

“מה אתה מדבּר? אַל תגזים. תוכל לפנות למזכיר הממונה על ענייני העובדים במחצבה והוא יטפל בעניין שלך. ואם יש לך טענות על גניבה – עליך להביא הוכחות. אתה רואה – רק היית פונה ושואל במקומות הנכונים, והיית חוסך זמן. כי אחרי הכול – אני לא לשכת-מודיעין!”

"חבר ספראי – "

“באמת, מספיק.”

אלא שמשהו במבטו של משה דויד היה מוכּר לו, ולפתע חייך ואמר: “הֵי חבר, אתה לא זה שדיבר אז ברדיוֹ, בערב המסיבה?”

“כן.”

“אתה רואה, זכרתי אותך,” אמר ספראי בשמחה. תמיד אהב להפגין את ידידותו עם בני-אדם במקומות שבהם ביקר.

“כן,” ענה משה דויד.

“ובכן, מה אתה רוצה, חבר? אם אני לא טועה, אמרת אז שהכול בסדר. וגם שמענו אותך אחר-כך ברדיו. הרי לא שיקרת לנו, נכון? הנה לך בעצמך הוכחה כמה אתם ממהרים לכעוס ולשנות את דעתכם משבוע לשבוע. לא נכון?”

“נכון,” אמר משה דויד והסתלק.

ספראי נישאר פעור-פה – מה מתכוון הבחור לומר? ובמאוחר יותר נזכר בפרטי המסיבה אחד לאחד, וכיצד נגמר אותו שידור משונה ברדיו. “שכחתי,” אמר לעצמו, “הרי הבחור הוא שיכור, שיכור מוּעד.”

המכונית יצאה לדרך ובלב ספראי רגש לא נעים. הבחור לא הכחיש דבר. ובכל-זאת לא חזר בו ממה שאמר קודם-לכן. משונה, משונה מאוד. וההרגשה התמוהה שהיתה לו אותו ערב בשעת ההקלטה חזרה ופקדה אותו. “כמין אזהרה על רעידת-אדמה העומדת להתחולל כל רגע,” הירהר, “לא נוח, מאוד לא נוח. ואיזה מבט היה לבחור! מחר אסע לכפר ואראה מה מתרחש שם. ואולי גם אצטרך לרסן מעט את ניסים לוי. אחרי הכול, צריך לפקוח עין על המתרחש. חבל שלא אמרתי לאותו בחור שאבוא. ממילא עליי לערוך כבר ביקור בכפר. ועכשיו הוא ודאי כועס עליי. חבל.”


פרק כג: בתו של חדידו

“כמה עולה להפיל?” הירהרה בצאתה מבית-הקפה של אבו-סנין.

שלמה אמר: “יא קטנטונת, למה לך לבזבז את כל אחרי-הצוהריים בחוץ?”

“תִקנה לי גלידה?” קראה באי-סבלנות.

“מה אַת מרוגזת? ראית את האישה של ניסים לוי, וכבר אצלך הבטן מתהפכת? יותר טוב תחשבי עליי. אַת רואה שאצלו כבר אין לך הרבה סיכויים. מספיק להביט על האישה שלו כדי לדעת שרק טובה עשה לך כשהכניס אותך לעניינים. מה אַת שווה לעומתה? אַת חושבת שהוא יוותר עליה בשבילך?”

“סתוֹם את הפה שלך.”

“רוצה גלידה?”

“…”

“תגידי, מרגיזה שכמוך. אני צריך לנחש מה שהולך על הלב שלך?”

“טוב.”

ניגשו לקיוסק והזמין מנה. כשהוציא את הארנק לשלם הרכינה ראשה מעט לפנים והסתכלה בתוכו בחטף. הרגיש בכך וסגר בדפיקה את הארנק והחזירוֹ לכיסו וירק בכעס על הרצפה.

“קחי. אַת באה?”

“עזוֹב! אני לא מרגישה טוב היום.”

“מתגעגעת לניסים לוי? הוא איננו. הוא עכשיו גונב בוודאי כסף בשבילך במחצבה.”

“שתוֹק!”

תפס בידה וכיוון אותה לרחוב שאליו רצה להגיע.

“לאן אתה לוקח אותי?”

“למקום טוב, אַל תדאגי.”

“אמרתי לך, אני לא יכולה. אני חולה.”

ניסתה להשתמט מידיו ולא יכלה. הניח אותה לפתע, ירדה בתנופה מן המדרכה אל הכביש ועמדה.

“לאן תלכי לבד?” שאל אותה, “מה אַת חושבת, שאני חיה? תבואי איתי ואדאג לך.”

“לאן תלך לבד? לחזור לקפה? – אי-אפשר כל עוד ההיא יושבת שם. לנסוע הביתה? – כבר שבועיים שלא היתה. ואל ניסים אינה יכולה לבוא ככה סתם.” הביטה רגע אל שלמה, הירהרה וחזרה למדרכה.

“אַת רואה? צריך לדעת להיות טובים אחד עם השני.”

הלכו בשתיקה, עברו כמה רחובות. ילדים חזרו מבית-הספר, רבו, צחקו, רצו. ילדות מבית-ספר תיכון עברו על פניה, בתלבושת אחידה, כה דומות זו לזו. בנות כמה הן? בנות שש-עשרה, שבע-עשרה. יכלו להיות חברותיה. היא יכלה ללמד אותן, והן היו נהיות מומחיות. חה-חה-חה, היה נעשה להן חם בבטן, במקום המורים שעומדים להן על הראש. מה הן יודעות? ניסים לוי לא השכיב אותן על הרצפה, ושלמה לא לוקח אותן עכשיו בשביל למשש להן את הבשר עד שיכאב. “אתן רוצות לשחק איתי?” רצתה לשאול, “אני לא רוצה לשחק עוד עם הבחורים. מעולם לא היו לי חברות. בבית-הספר כולן שנאו אותי, ואבא היה מגרש כל מי שהיתה באה אליי הביתה. אני רוצה חברות…”

הכניס אותה לחדר-מדרגות אפל, בבית ישן. צבע הקירות מתקלף, וריח של בצל מטוגן ממלא את המקום.

“לאן אתה לוקח אותי?”

“יש כאן חדר של חבר. תנוחי.”

“אני לא רוצה.”

“מה אַת רוצה?”

תפס בידה ונעץ ציפורניו בזרועה. כמעט צעקה מכאב. בייחוד דקרה אותה ציפורן הזרת שהיתה ארוכה ומחודדת כסכין.

“עזוֹב!”

הִרפה ממנה ועלתה בעצמה. “חכי!” הוציא מפתח ותקע אותו במנעול.

המפתח לא התאים. זיעה עלתה במצחו. עמדה והביטה בו, נפחדת. גופו רעד שעה שהתכופף והוא האדים כולו. “כמו חיה,” חשבה.

“מה אתך?”

הניח את המפתח תקוע במנעול, נִפנה אליה, תפס בה ודחף עצמו בכוח אליה. "החזיקי אותי, החזיקי אותי – " גימגם ונשך בתחתית צווארה, בשקע הכתף. תיבת שעוני-החשמל לחצה על עורפה והכאיבה לה.

“עזוֹב אותי!” קראה, משתנקת מחמת ריח הזיעה, החולצה המלוכלכת ובית-השחי. "אני, אני רוצה ל – "

“מה אַת רוצה?” דיבר לתוך שערותיה, “לאן אַת רוצה שאני אלך? שאלך אל החברים שלי? אלוהים עשה אותך בשביל שתהיי טובה.”

“עזוֹב אותי. יכולים לבוא פה אנשים. משוגע!”

התחמקה ממנו, ניגשה לדלת, סובבה פעם ופעמיים את המפתח ונכנסה פנימה. הדירה היתה קטנה, מלאה ארגזים ישנים, בגדים ישנים, אבק, ספרי-כיס על הרצפה, משקופי-עץ ערומים ודלתות בלתי-צבועות. החזיקה בבטנה ורצה אל החלון. פתחה תריס והוציאה ראשה החוצה. שמעה את צעדיו, בא אחריה ותפס בה.

“עזוֹב, עזוֹב אותי. אני רוצה להקיא.”

נבהל ממנה והלך למיטבח הקטן. שמעה את קול הברז, הקיאה בינתיים כלפי חצר קטנה ועזובה. מזל שאין איש בסביבה. חזר והביא לה כוס מים.

“הוקל לך? שתי.”

שתתה.

“סליחה.”

“אין דבר. אני לא כועסת עליך, תודה.”

“אַת משגעת אותי. אַת יודעת שאַת משגעת אותי. אני מצטער שהתנהגתי איתך כך.”

“לא נורא, אתה לא אשם. הכול בא ממני.”

“אני לא מבין. מה יש לך?”

“שום דבר, תשכח.”

פרשׂ לה כיסוי דהוי על מיטה בלתי-מסודרת, החביא במגירה פיז’אמה של גבר, דחף גרביים מלוכלכים לתוך הארון ושׂם כר בפינה.

“בבקשה, תנוחי קצת, תשכבי.”

חלצה סנדליה ושכבה על המיטה.

“אולי אַת רוצה שאביא לך משהו? שאלך לרופא?”

“לא, תודה.”

ישב על המיטה והביט בה – שׂערה מפוזר על הכר, חצאיתה השחורה התרוממה מעט וגילתה את ברכיה. “למה אַת מרגישה לא טוב?” הירהר, “אני כל-כך רוצה אותך. אף פעם לא היית אצלי. סוף-סוף הבאתי אותך לחדר, לבד.” נשמה במהירות, חולצתה עלתה וירדה. הביט בה וטעם של תפוח לפני נגיסתו עלה בפיו. נגע קלוֹת באחת משוֹקיה, שתקה ותלתה עיניה בתקרה, הוסיף ללטפה בין רגליה.

“כבר טוב לך?” שאל.

לא ענתה.

הניח ראשו על ברכיה והחל מנשקה. “איפה אני? כבר טוב לך?” חשבה. שמעה אותו מדבר, לוחש, מבטיח, מתחנן. “למה לך ניסים לוי? אני אקח אותך, יש לי עבודה במסגרייה. אַת לא צריכה ללכת עם כולם. אני רוצה שתהיי שלי, שלי, רק שלי.” בינתיים עלה עליה ולחץ בכל גופו, ושוב הזיע ונשם. “תגמור כבר,” לחשה לעצמה, “אני לא יכולה יותר.” חיכתה, תפסה בו, משכה אותו אליה. “תגמור כבר.” אחר-כך הסמיק והחל נאנח ולוחש אליה: "תיכף, תיכף, חכי לי – " הרגישה שהוא מגשש לידה ומתאמץ. ריחמה עליו, סילקה את ידיו ממנה ועזרה לו. טיפות זיעה ירדו עליה, ושוב נאנח. לבסוף נרגע. התבוננה בו, לקחה את ראשו בידיה וליטפה את שערותיו.

“סליחה,” אמר, “אני מצטער. רציתי שיהיה לך טוב ממני. היה?”

קשה היה להכיר בו את הבחור היהיר מן הקפה, עם דיבוריו החצופים, תנועותיו, ועיניו הערמומיות.

"היה לך טוב? אוֹי – "

נוכח שאולי השתטה בשאלתו, ושוב אמר: “תסלחי לי, אַת בטח מומחית יותר גדולה ממני. תסלחי לי שאני שואל.”

“מה אתה מדבר?”

היה כה נרגש, וגאה, ומאושר. ונישק אותה שוב ושוב. “האם היתה זו פעם ראשונה לו?” חשבה. אולי העמיד פנים, וכאשר נישאר עימה איבד את כל ביטחונו.

נשמעה שריקת הרכבת. הבית קרוב לתחנה. “אַת אוהבת לנסוע?” שאל אותה.

“תלוי במה,” אמרה.

“ברכבת, באווירון, באונייה. טסת פעם?”

“לא. ואתה?”

“גם כן לא. אני בסדר?”

“לְמה הוא מתכוון?” חשבה. נזכרה בחשדהּ הקודם. “כן, אתה בסדר גמור,” ענתה לו, “אתה נפלא.”

“אני כל-כך שמח לשמוע ממך.”

הרכבת שרקה שנית. עתה ניתן היה לשמוע את שקשוק הגלגלים.

"תבטיחי לי שלא תחזרי לשם – "

שתקה.

“אַת לא רוצה להבטיח? אני אעשה הכול למענך. אבא יסדר אותי בעבודה במסגרייה. יותר לא אשב שם לפני-הצוהריים.”

“בן כמה אתה?”

“שבע-עשרה, גדול ממך בשנה. זה בסדר. אנחנו לא נסַפּר לאף אחד ונתחתן. אַת מבטיחה?”

לא ענתה, רק הביטה בו בעיניים פקוחות לרווחה.

“אה,” אמר, “אַת לא אוהבת אותי. בטח יש לך גברים אחרים, יותר טובים ממני.”

פניו היו מלאים אכזבה, כילד קטן ונזוף, כילד שגזלו ממנו צעצוע יקר והוא קרוב לבכי.

ליטפה שוב את שערותיו, לחצה את ראשו בכל כוחה בין ידיה.

“אַת מבטיחה שלא תשובי לשם, לעולם, לעולם?”

הרכבת עברה קרוב מאוד. ניתן לשמוע את קול הגלגלים על פני המסילה. תַק. תַק-תַק-תַק.

“תגידי, כן?”

“כן.”

“לעולם?”

“לעולם. אבל עכשיו תיתן לי ללכת.”

"לאן? כבר – "

“הביתה, אל אבא שלי.”

“אַת תיסעי לכפר?”

“כן.”

“יופי, יופי. תחשבי עליי?”

“כן, אני אחשוב כל הזמן עליך.”

“גם אני עלייך. אני כבר היום אחפש עבודה.”

הרכבת נעלמה, אולי כבר הגיעה לתחנה. אין דבר, אחריה יש רכבות אחרות, ופסים ארוכים. ארוכים.

“אני מצטער.”

“למה?”

“אַת יודעת, זה אצלי כמעט… ואולי הייתי צריך להיזהר. החברים אומרים ש… אַת מבינה?”

ובכן, צדקה. עכשיו אפשר להבין את התנהגותו. "אוֹי, אַת כבר מומחית גדולה. מכניסה אחרים בסוד. היינו צריכים להיזהר, טיפשון. אין כבר מה לפחד. אין מה לדאוג, בכלל – " הירהרה.

“אני, אני לא יכולתי להתאפק.”

“אין דבר, אַל תפחד. שום דבר לא יקרה.”

קמה, ישבה על שפת המיטה והביטה אליו באלכסון.

“אַת בטוחה?” שאל והקיף אותה בידו ופניו קרובים אליה.

“כן.” לוּ ידע כמה היא בטוחה. “אלוהים, שמוֹר על הנער הטוב הזה, אם הייתי מכירה אותו לפני שנה, אולי היה הכול אחרת,” חשבה.

“ואַת לא תחזרי יותר לניסים לוי?”

“לא.”

"ו – "

“מה?”

"מוּתר לספר לחברים שאנחנו – "

“לא, לא. תחכה עוד קצת.”

“טוב, אני מבין,” אמר וחייך אליה כממתיק-סוד.

“מה אתה מבין?” חשבה. “נשק אותי,” אמרה.

תפס ונישק את פניה, מצחה, שׂערהּ.

“עוד?”

“עוד.”

הִרפה ממנה, והיה שקט גדול בחדר. שמש של אחר-הצוהריים חדרה פנימה, האירה את הקיר, המיטה. איפה הרכבת? שוב לא שומעים אותה. קמה, קם ועמד לידה. ניגש אל החלון וכיפתר בבושה את מכנסיו. בחדר-האמבטיה סידרה את בגדיה הפרועים.

אחר-כך עמדו בחדר-הכניסה הקטן, ליד הדלת.

“אלווה אותך.”

“לא, לא צריך.”

“בכל זאת, אצא איתך.”

“לא, תישאר פה. אני לא אוהב אותך, אם לא תעשה מה שאוֹמַר,” חייכה.

משהו כאילו הפריע לו והוא התבונן בה. “אַת צריכה אולי כסף?” התפרץ בגסות ובבושה, והסמיק. נזכר שהכול משלמים לה. אבל הפעם? ובכל-זאת, אולי? סתם חסר לה כסף להגיע לכפר. הרי הם –

“לא, לא צריך. באמת, תודה.”

“אבל אני יש לי, ואני לא רוצה שתחשבי שאני קמצן,” הסתבך בלשונו, גימגם והסמיק כפליים.

“אין דבר,” אמרה, “תשמור לך את זה למזכרת ממני.”

“אני לא מבין?”

“לא צריך שתבין, מוֹתק,” תפסה את ראשו בידיה ונשקה על מצחו. “אַל תכעס עליי, טוב? תגיד שאתה מבטיח שלא תכעס עליי לעולם.”

“טוב, אבל אני לא מבין.”

עמדה בחוץ, והוא – ליד הדלת הפתוחה, בתוך הדירה.

“לא צריך שתבין. תגיד עוד פעם שאתה אוהב אותי.”

“אני אוהב אותך.”

“חה-חה-חה,” נשקה אותו, עוד פעם אחת היא נשקה אותו, “שלום.”

“למה אַת בוכה? לא הכאבתי לך?”

“לא, חה-חה-חה. שלום! תגיד שלום, ילד רע שכמוך.”

“שלום.”

היא ירדה במדרגות והצחוק שלה ממלא את הבית. ועיניה אדומות, אדומות ודומעות. רץ אל המעקה וקרא כלפיה:

“להתראות!”

אך היא לא שמעה. ראה רק רגע את שׂערהּ. מיהר אל החלון וראה שהיא עוברת בפינה. קרא אליה ונופף בידו. נפנתה ונופפה אף היא ונעלמה בסיבוב.

“היא אוהבת אותי,” אמר לעצמו, “היא אוהבת אותי, היא אוהבת אותי…” והחל לזמזם שיר מאחד הסרטים שראה באחרונה, ולהשיב את הסדר הקודם בחדר ויותר ממנו. החבר ודאי יופתע למצוא, בשובו, חדר כה נקי.


פרק כד: אסון (הפרק הגנוז)

“מעניין איפה גר הרופא שעושה שאפשר יהיה להיפטר מן הילדים?” – חשבה לעצמה בשעה שעברה ברחוב. ההמון זרם לעומתה, דחפוּ, מיהרו, “תשימי לב איך שאת הולכת, בחורה!” קרא מישהו. ליד תחנות האוטובוסים נתמשכו תורים ארוכים. פועלים חזרו מן העבודה, נשים עם ילדים נסעו למרכז העיר כדי לערוך קניות, והרחוב היה סמיך ומלא אדם. “שאני אלך לרופא?” חשבה, “או שאני אלך לרכבת?” – “שאני אלך לרופא או שאני אלך לרכבת,” – “שאני אלך לרופא או שאני אלך לתחנת-הרכבת,” והמילים הצטלצלו בה בקצב של מנגינה טיפשית אותה שמעה לפני כמה רגעים מפי שלמה אשר זימזם לעצמו בחדר, “שאני אלך לרופא או שאני אלך לרכבת?”

פעם דיברו בבית-הספר על הרופא שעושה דברים כאלה, היו נשים שהלכו אליו, כך התלחשו, הדבר עולה הרבה כסף, אבל הוא לא מספּר לאף אחד. מה אני אגיד לו? הוא יכול להיות כמו האבא שלי. שהרופא יצעק עליי? ניסים לוי גם כן יצעק עליי אם אני אספר לו. הוא אמר לי שצריך להיזהר, אחר-כך לא ניזהר בעצמו, מה זה להיזהר? אני מפחדת ממנו. שאני אלך לרופא או שאני אלך לתחנת-הרכבת? כמה כסף עוד יש אצלי? היה אפשר לקחת משלמה מה שיש לו, אביו יתן לו עוד, אבא שלו לא משוגע, יש לו מסגריה. אם הייתי אישה של שלמה היו הילדים שלנו הולכים לבית-ספר מקצועי ולא לרופא. שאני אלך לרופא? פעם גילו הבנות בבית-הספר את הכתובת שלו. ראו אישה יוצאת ממנו וזכרו את הרחוב. שאני אלך לרחוב הזה? אפשר להביט מה שכתוב על הגדות, איפה שיש שם של רופא נשים, שם הוא.

פעם ראיתי סרט בו הגיבורה הראשית הולכת בסוף ושמה את הראש שלה תחת פסי-הרכבת. אחר-כך בטח בכו כל המשפחה, והאהוב שלה, וכל אלה שעשו לה צרות. אם היתה יודעת שאפשר ללכת לרופא לא היה עליה למות צעירה כל-כך. שאני אמוּת צעירה? אימא שלי תצטער אם היא תשמע כי לבת שלה עשו ילד בבטן, היא תגיד שהייתי טיפשה. לאבא שלי לא יהיה מי שיבשל אבל גם עכשיו כבר אני לא גרה אצלו רק שוכבת עם ניסים לוי וחבריו. אבא שומר בלילה במחצבה וניסים לוי מפרנס אותו בגללי. אם אמות יפטר אותו מהעבודה.

הנה כאן הרחוב של הרופא, דווקא עכשיו הייתי רוצה שניסים יהיה על-ידי וייקח אותי ביד ויביא אליו. אם אני בכלל אמצא אותו? ניסים בוודאי שהיה כבר מוצא את הכתובת. אולי אחרי שאלך אל הרופא ואשתחרר מזה יהיה לי הבית שלי והמקרר שלי במיטבח וגז לבישול ורדיו גדול ומרבדים רכים בבית. שאני אתחתן? הוא כל כך מצחיק, שלמה, אבל הוא יאמין לכל מה שאספר לו, לא צריך שיידע שאני עשיתי הפלה. אולי אני אתגעגע לניסים לוי? מי יודע. מה שבטוח שאני לא אחזור עוד לבית הקפה של אבו-סנין. כמה שניסים לוי היה טוב אליי, כל-כך מהר עברו הימים היפים האלה, כשהוא היה לוקח אותי אני הייתי נפתחת כולי וכאילו מתחלקת לשני חלקים שנפרדים ורוצים להתחבר חזרה ביחד ולא יכולים עד שכל הגוף מתחמם מחוסר-היכולת הנפלאה הזאת. ואילו שלמה נישאר עליי למעלה כאילו לא נוגע בי. אני לא יודעת מה היו המחשבות שלו, ואולי אני אשמה מפני שנכביתי אחרי ההריון וכל מה שהבחורים הוציאו עליי והיו מדברים בגלוי עד שלא הייתי יכולה עוד לקבל אותם מבלי שאחשוב דברים רעים בראש. אולי אחר-כך, כשאני אגמור עם הצרות שלי, יהיו החיים שלנו יפים ואני ארגיש אותו אצלי עוד יותר טוב ממה שניסים לוי פתח אותי כשאני בכלל לא הבנתי שום-דבר –

על השלט רשום השם שהזכירו הבחורות בבית-הספר, יש לבית כמה קומות, מעניין באיזו קומה הוא גר. עלתה. בקומה השנייה שוב כתוב השם שלו על הדלת. צריך לצלצל? לא, הדלת פתוחה, משונה, אולי כך המנהגים כאן? נכנסה בלי להקים רעש. חדר קטן בכניסה, על הקיר – ראי, קולב למעילים, והקירות מצופים בבד-פרחוני. הדלת לחדר השני פתוחה, ובו – שולחן נמוך, כמה כיסאות, כורסאות, ספסל צמוד לקיר, ושתי נשים יושבות, גבן אליה, לא שמעו שנכנסה.

להמשיך הלאה? הרגישה כמו גנב. לפתע נפתחה הדלת הלבנה שהובילה אל חדר-הקבלה, "בבקשה, גברת – " יצא הרופא לבוש בחלוק לבן, אחר הִיטה מעט את גופו קדימה ופינה מקום לצאת, זו שבפנים התמהמהה מעט, לבסוף באה.

אוי! מה היא עושה פה? נכון, סיפרו בכפר שהוא הרופא שלה. בטח מספר לה הכול, אבל לשם מה לו לספר לה? הרי היא בעצמה רואה אותי כאן. אחר-כך יעבור הדבר לניסים? לא. אבל אפילו אם לא תספר, מספיק שתדע, אני לא יכולה להביט בעיניים שלה. שאני אשאר? ודאי ראתה אותי. לא. אף אחד מהם לא שם לב אליי, הם מדברים, שם בחדר יש אור מהחלון וכאן הכול חשוך והדלת פתוחה. הנה, היא מתכוננת לצאת, אני אברח כדי שלא תראה אותי, ואחר-כך אחזור עליו.

היא הסתובבה וחמקה, אבל מתוך מהירות ומחוסר תשומת-לב נתקלה רגלה בעציץ שעמד על כן ברזל גבוה וצר, ומבלי שתספיק לעצור נתפס אבזם סנדלה ומשך אחריו את אחת הרגליים הדקות ונשמע קול נפילה, ומכה אטומה של העציץ ברִצפּה, והרעש הקטוע של החרסים המתפזרים, וצלצול הברזלים הדקים שהתהפכו.

“מי שם?” קרא הרופא.

"היתה שם מישהי – " הספיקה עוד לשמוע את קולה. לא הביטה אחריה, ירדה במדרגות במרוצה, מישהו עמד למעלה וקרא – “הי! הי!”

מיהרה לדלת היציאה, עברה את שביל האבנים הקצר, השער, המדרכה, הרחוב, שדרת העצים. האם רודפים אחריה? האם ראו אותה ורוצים להעניש אותה? המשיכה במרוצתה כמה רחובות. לאן שאני אלך עכשיו? שאני אבוא שוב לחדר של שלמה? שאני אסע הביתה אל אבא? שאני אלך לבית-הקפה של אבו-סנין ואחכה לניסים לוי עד שיבוא? בחודש האחרון אין הוא מופיע הרבה, אומרים שהוא עסוק מאוד, יש עניינים במחצבה ואשתו היתה חולה. אולי כבר לא אוהב אותי כמו בהתחלה? שאני ארוץ אל החדר של החבר של שלמה שגר לא רחוק מתחנת-הרכבת? אני אגלה לו את הכול. אם הוא אוהב אותי באמת – ודאי יעזור לי. הוא יכול לעזור? ילְמד. הוא צריך ללמוד אם באמת דיבר אליי כך. כבר אי-אפשר לחזור אל הרופא אחרי שהם חושבים שבאתי לגנוב, אם אני אלך לשם יקראו בטח למשטרה ואחר-כך יבואו אבא וניסים לוי ויצעקו עליי ויכו אותי.

שאני אלך לרופא או שאני אלך לתחנת-הרכבת? לרופא לא אלך. אני אלך לשלמה שגר ליד תחנת-הרכבת. אַת הולכת לתחנת-הרכבת שנמצאת ליד החדר של החבר של שלמה, או לשלמה שנמצא בחדר של החבר שלו שגר ליד תחנת-הרכבת? אימא, אימא, איפה אימא שלי עכשיו? אם אימא שלי היתה הולכת איתי אל הרופא אולי לא היה העציץ נופל וציפורה לוי לא היתה רודפת אחריי והרופא לא היה צועק עליי – הי, הי, גַנבה.

הייתי רוצה שניסים לוי לא ירשה לי לעשות את ההפלה. שהוא יגיד לי – תבואי אליי, נתחתן, אעזוב את האישה שלי ואת הילדים וניסע בכסף שהרווחתי לחוץ-לארץ ואַת יהיו לך חיים טובים כמו השחקניות שבסרטים. ואיפה יגדל הילד שלנו, ניסים? הוא באמת הילד שלנו? כן, כן, מפני שאתה היית הראשון אצלי, וכל התקופה ההיא, בהתחלה, רק אתה היית בא אליי. אבל אם יש לך אישה יפה כל-כך שרודפת אחריי בבית-הקפה של אבו-סנין ואצל הרופא של הנשים ואתה לא בא להגן עליי מפניה – סימן שאתה כבר לא רוצה אותי בשבילך. כבר אני לא טובה לך מפני שנכנסתי להריון ואני מפחדת להרוג את הילד שלי. יותר טוב שיהיה לי בעל וילדים כמו לבחורות שהתחתנו בכפר, ולכן כבר אני לא יכולה לאהוב אותך כמו שאהבתי פעם, כמו שאתה לימדת אותי לאהוב, והיית אומר לי שאני האישה שעושה לך טוב יותר מכל אישה אחרת בעולם. אתה זוכר את הימים ההם, ניסים לוי?

הנה שומעים את השריקה של הרכבת. הבית קרוב לתחנה. “את אוהבת לנסוע?” שאל אותי. – “תלוי במה,” אמרתי לו. – “ברכבת, באווירון, באונייה, טסת פעם?” – “לא,” עניתי, ואתה?" – “גם כן לא.” ואחר-כך אמר שהוא אוהב אותי. מתי זה היה? לפני שעה, ואולי בימים שהייתי עוד ילדה קטנה ואף אחד לא אמר לי שהוא אוהב אותי, אפילו לא ידעתי שיש מילה כזאת – “אהבה”. אחר-כך בבית-הספר היו הילדים הגדולים-יותר ממששים אותי דרך החלוק הקרוע שלי ומכניסים את הידיים שלהם, וזה קרה עוד לפני שהיה לי כסף לקנות חזייה, ואומרים – “היא מתפתחת טוב!” – ובערב היו כותבים את השמות שלהם, שהם אוהבים אותי, על הקירות. והיו מציירים בין השם שלי והשם שלהם ציורים גסים. וכל הילדים הקטנים היו רצים אחריי ושואלים: “תגידי? כבר עשו לך? כבר עשו לך? איך זה, הם אוהבים אותך?” – ובכן זאת היתה אהבה? מה שהם רשמו עליה על הקירות של בית-הספר והצרכנייה? – ניסים לוי אמר לי שהוא אוהב אותי. ואחרי שאמר כך ביקש ממני לעשות כל מיני דברים בשבילו, והיה שוכב ומוציא מתוכו קולות כמו ילד קטן, ובפעמים ההן אמר שאני האישה הכי טובה בשבילו. אז זאת היתה אהבה? ואולי אני הייתי הכי טובה בשבילו מפני שכל השאר לא הסכימו לעשות לו מה שאני עשיתי? מפני שהאבא שלהן לא היה משוגע שעובד אצלו במחצבה והאימא שלהן לא הסתובבה כמו שמספרים עם המלחים בנמל?

ופעם אמר – “את יודעת, אני לא יודע מה זאת אהבה, אף פעם לא אהבו אותי באמת.” – והיא אמרה: “אולי זה ניסים מפני שאתה לא יודע עברית טוב, ולא מזמן למדת פה את המילה?” – והוא צחק ואמר: “טיפשונת, אהבה זה לא תלוי במילים אלא בא מן הלב, ולא חשוב באיזו שפה מדברים בה.” – “אתה מדבר יפה, ניסים,” אמרה לו, “כמעט כמו בסרטים, איך שהם יש להם לפעמים מילים שעושות לך חם בלב.” – “רק איתך אני יכול לדבר על כך,” אמר, “מפני שאַת מבינה אותי, קטנטונת. לא רק את הגוף שלי, גם את הנשמה שלי.” – אבל מאוחר יותר ביקש ממנה לשכב עם כל החברים שלו. – “למה אתה עושה לי כך, ניסים?” – שאלה אותו בבכי. – “אני לא יכול להחזיק אותך לבד,” אמר, "עוד יֵצא לי שֵם שהוצאתי אותך מהבית ואני מחזיק אותך בשביל התענוגות שלי. אבל אם את תסכימי להיות טובה ולהתחלק עם כל הבחורים, גם לך יהיה קל יותר, ואף אחד לא יחשוד בנו ונוכל להמשיך את חיינו היפים מתי שנרצה. את צריכה להשתדל להתחבר עם הנערות המסתובבות בקפה והן תדאגנה לך ותרגישי מצויין. – “אני לא רוצה,” צעקה בבכי, “לא רוצה שכל העולם ימשש אותי ויעשה לי, לא רוצה להיות כמו האימא שלי, אני אוהבת אותך, לכן הלכתי אחריך ובאתי וישבתי כאן כל הימים, אני נערה טובה, אתה יודע שלא נתתי עוד לאף אחד חוץ ממך, ניסים, ניסים!” – ואיך שהוא נבהל והתרגז והיכה אותי, אי-אפשר היה להכיר בו את ניסים שהיה שוכב והבשר שלו מדבר כמו יונים קטנות. רק צעק: "אני אהרוג אותך אם אשמע ממך עוד פעם מילים כאלה! ואם אשמע מן החברים שלי שאַת עושה שביתה בין הרגליים שלך ולא טובה אליהם כמו שאַת טובה אליי – אכה אותך מכות-רצח עד שלא יישאר עלייך שום דבר יפה ואעשה לך צלקות כאלה בפנים שאיש לא ירצה עוד לשכב איתך ותצטרכי ללכת ולעשות סְפּוֹנזָ’ה [שטיפת רצפות] כל היום והגב שלך יתפוצץ. אַת שומעת? אני אחקור אותם בדיוק, ואוי לך אם זה לא יבער אצלך כמו שצריך – "

הרכבת שרקה שנית. כעת ניתן היה לשמוע את שקשוק הגלגלים. הוא אמר לי: "תבטיחי לי שלא תחזרי לשם – " ואני שתקתי. הנה הבית שלו, חדר-המדריגות, הדלת, למה לא עונים? אולי הפעמון מקולקל. שאני אדפוק? חזק, חזק, עוד יותר חזק, באגרופים. שקט, נידמה לי שבדירה של השכנים מתקרב מישהו לדלת, שוב יצעקו עליי? איפה הוא? למה הלך ועזב אותי? אני לא רוצה להישאר לבד, אני מפחדת, מפחדת, “אבא יסדר אותי בעבודה במסגרייה,” – “אני כבר היום אחפש עבודה,” – הוא הלך לחפש עבודה בשבילי ובשביל הילד שלי ואותי השאיר כאן לבד? חָה, חָה, חָה, אתה כבר יכול לחזור לשבת בבית-הקפה לפני-הצוהריים.

תגידי כן.

כן.

לעולם?

לעולם, אבל עכשיו תיתן לי ללכת.

חה, חה, חה, אני לא יכולתי להתאפק, – אין דבר, גם אני לא יכולה יותר, – שאני אדפוק עוד פעם, חזק, חזק, “שלמה! הָלוֹ, שלמה!”

“גברת מה אַת עושה כאן?”

"אוֹי – "

"מה איתך, לאן את בורחת – "

"חה חה חה – "

"מה איתך? מה רצית לעשות כאן – "

גנבה, אני גנבה, שלום, תגיד לי שלום ילד רע שכמוך, השכנים שלך גירשו אותי. “את צריכה כסף אולי?” – לא, לא, חה חה חה, הרכבת עוברת קרוב מאוד לכאן. – “יופי, יופי, תחשבי עליי?” – כן, אני אחשוב כל הזמן עליך, עד הסוף, אשתדל. אפשר לשמוע את דפיקות הגלגלים על פסי המסילה. תַק, תַק תַק תַק. תַק. תַק תַק תַק. אוֹי לא ידעתי שפסי-הרכבת קרובים כל-כך, הבית עומד ממש ליד המסילה, צריך רק לעבור את הגדר. אתה לא צריך לחפש עבודה יותר, אתה יכול לחזור לשבת בבית-הקפה לפני-הצוהריים ולנסות לשים את היד על הברכיים של מישהי אחרת שתהיה ילדה קטנה כמוני אבל שלא נכנסה עדיין להריון. אחר-כך תביא אותה אליך לחדר ותבקש סליחה, ועוד פעם סליחה. תַק, תַק תַק תַק. תַק. תַק תַק תַק. עכשיו יש כבר קטרי-דיזל חדשים, שם בסרט זה היה קטן ישן ושחור עם ארובה ודוד גדול מלפנים. אפשר לראות את הרכבת מרחוק? הנהג יחשוב שאני קוטפת פרחים, יותר טוב שאתכופף כאילו לאסוף אותם, למרות שבכלל אין עכשיו פרחים. אַל תגיד לאף אחת אחרת שאתה אוהב אותה, ואַל תכעס עליי, גם אתה אשם, אם היית מחכה לי בחדר לא הייתי הולכת אל המסילה. שאני אלך אֶל הרופא או שאני אלך לתחנת-הרכבת? מִסְכּנה, מִסְכּנה שכמוֹך, תַק, תַק תַק תַק, תַק, תַק תַק תַק – ניסים לוי, איפה אתה ניסים לוי שתבוא ותיקח אותי מפה? – וַי, אתה לא דואג לילד שלך? – תַק, תַק תַק תַק, תַק, תַק תַק תַק, ווּאוּ אוּ – אתה לא חזק כל-כך, ניסים לוי, כמו שחשבתי, אם אתה לא יכול לעצור בעד הקטר – ווּאוּ אוּ – הוא בא – בכלל לא – וַי –


פרק כה: מנטלו

“שלום, ציפורה, חיכינו לך.” מנטלו פתח את הדלת ולחץ את ידה בשמחה. “היכנסי, היכנסי, בבקשה.”

“הוא פה?”

“לא, עדיין לא בא. שלח לי הודעה שהלך לדבּר עם המזכיר. הוא יודע שאַת צריכה לבוא לכאן היום?”

“לא.”

“היכנסי, היכנסי, ובינתיים תחכי לו.”

ציפורה עלתה אחריו במדרגות לקומה השנייה. נכנסו לחדר שבו היא ישבה עם משה דויד בפעם הראשונה. השולחן הקטן ריק, רק צנצנת-פרחים עליו.

ישבה.

“שאביא לך משהו לשתות? לאכול? מדוע אני שואל? מיד אביא. אפילו תסרבי – היום אַת אורחת שלי.”

“הרי כמעט שאתה לא מכיר אותי,” חייכה.

“אין דבר. אנחנו אנשים קרובים הרבה יותר ממה שאַת מתארת לעצמך.”

מנטלו לבוש היה חלוק-בית רחב כהה, ארוג פסים חומים ושחורים ואדמדמים, ולמותניו אבנט צבעוני אף הוא ששני כדורים קטנים לו עם ציציות מיטלטלות בשעת הילוכו. לראשו חבוש היה כובע סרוג הדומה לכיפה, אך שוליו היו רחבים יותר ויצרוּ פס רחב סביב.

“נעים אצלך, מנטלו, ובטוח כל-כך.”

“כן,” חייך, “מזמן אמרתי למשה דויד שיעזוב את המחצבה ויבוא לכאן. הוא בחור מוכשר. חבל שיתבזבז שם.”

“כן.”

“בחור מוכשר, אך רגזן. והשנים הטובות שלו עוברות בלי שיהיה לו עתיד מהעבודה. אבל עכשיו, אם תחליטו, ישתנה הכול.”

“אולי.”

אולי ישתנה הכול. אפילו הרופא צודק בחשדותיו, מה ערך לחשדות בביתו של מנטלו? “אַת לא מוכרחה לחזור לכפר, אם תחליטו, ומנטלו יעזור למשה דויד להסתדר בעיר. מה יגיד ניסים? יהיו צרות, ודאי. אבל מוטב כך מלהמשיך לגור שם וללדת ילדים לניסים לוי.”

חזר והביא לה על מגש מנה של בשר ואורז חם ועליו מפוזרת שעועית ברוטב-עגבניות ומלפפונים חמוצים, קטנטנים, צבעם בין חאקי כהה לירוק, וריח חריף של שמיר עולה מהם. ועוד הביא לה כוס תה, ובתוך המשקה החום-אדמדם צפים עלי-נַענה ירוקים.

“כמה שאתה יודע לשכּר בריחות שלך, מנטלו…”

הודה בהטיית-ראש קלה על המחמאה וערך בתשומת-לב את הארוחה לפניה.

“תשימי הרבה סוכר בתה,” אמר לה, “הוא טוב כשהוא מתוק.”

לקחה את הכוס בשתי ידיה וגילגלה אותה מעט, ואחר-כך גמעה. משהגיעה למחציתה נוכחה לדעת כמה צמאה היתה, ועייפה, ורעבה. מן הבוקר לא טעמה כלום, חוץ מאותה כוס מיץ-אשכוליות מריר ששתתה בבית-הקפה של אבּוּ-סנין. תפסה במזלג ובסכין והחלה אוכלת בתיאבון.

“איך במאפייה שלך?”

מנטלו משך תחת לשולחן כיסא ללא משענת והיה יושב לצידה ומתבונן בה.

“טוב,” ענה, “עוד מעט אולי אחליף.”

“במה?”

“לא יודע. אומרים, כדאי עכשיו לקנות פרדסים.”

“קנית כבר?”

“דברים כאלה לא באים ביום אחד.”

“ומה עוד?”

“אולי יהלומים, אולי חנות של בשר ונקניקים תוצרת-חוץ במרכז העיר. כך אפשר להרבות את הכסף. לא רע.”

“לא עושים לך צרות? ממס-הכנסה?”

“בשבילם יש לי רק מאפייה, ועל המאפייה אני תמיד מפסיד. מבינה?”

“כן. ומה עוד?”

“אולי מניות בבית-חרושת של ים-המלח. אומרים שקיבלו הלוואה גדולה בזמן האחרון, וגם אצלם יש סיכוי חזק להכפיל את הכסף.”

“אני רואה כי יש לך ברכה במעשים שלך.”

"כן, תודה לאל. רק צריך לחיות בשקט. אַת חושבת שאני לא שמעתי מה מתרחש במחצבה? ולא מכיר את האנשים שנמצאים שם? לא רק ממשה דויד שמעתי. יש עוד דברים שאני אפילו לא מסַפּר לו, כדי שלא יתרגז יותר מדיי ואחר-כך יתפרץ ויביא צרות על עצמו. הייתי יכול לסַפּר לך שעות על שעות מה מתרחש שם. דברים שגם הבעל שלך לא יודע עליהם. חשבת שאותו לא מרמים? אבל מוטב שאשתוק. ברוך השם, יש לי כוח להסתדר בעצמי. הלוואי כבר משה דויד היה עוזב את המחצבה ומקבל את ההצעות שלי. תסבירי לו. אני לא מבקש ממנו לעבוד איתי, אני אסדר לו מקום לבד, והוא יהיה אדון לעצמו.

"ולמה אני לא מספּר לו מה שאני יודע על המחצבה? כי הוא רואה רק את העניינים שלו, ובגלל הריב שלו עם בעלך אין הוא שׂם לב לדברים אחרים, ולכן שובר את הראש על שעות גנובות, ושניהם נהנים מן הצעקות שהם עושים אחד לשני, והמלחמה שאינה נפסקת ביניהם. אַת חושבת שאם היה רוצה באמת לא היה יכול להתחרות עם ניסים לוי על משׂרת מנהל-העבודה עצמו? הוא מסוגל לזה, והפועלים במחצבה אוהבים אותו ומעריכים אותו, וההשׂכּלה שלו מרובה משלהם.

"הוא סיפר לי שעוד הספיק ללמוד אצל אבא שלך. רק מה? מרוב הצרות שלו שקע כל השנים האלה והתחיל לשתות ושונא את אשתו, עד שהתחיל להאמין בגורלו הרע ומתנהג כמו הפועלים הפשוטים והמִסכנים במחצבה, ולא רוצה ללכת ולהיות מנהיג שלהם, וטוב לו במריבות שלו, ולכן הם עוד מציקים לו כדי למצוא חן בעיני ניסים כל זמן שזה שולט במחצבה. ומה פלא שניסים לוי מתעלל בו? מה יש לו לפחד? אַת מבינה? אבל לוּ רק ידע שמשה דויד מתחרה איתו ממש על התפקיד, כבר היה מתחשב בו ומכבד אותו יותר ואולי גם עושה אותו שותף כדי להיות בטוח בו. מדוע יחשוש כאשר משה דויד רק רוטן כל היום, ומקים צעקות על השטויות האלה של חשבונות העבודה? מי יעריך אותו ומי ילך אחריו? אם הייתי יודע שאפשר לסמוך עליו, הייתי אומר לו – הישאר במחצבה, ואני אעזור לך בכסף ובדעת-קהל, ויחד נארגן את הפועלים ונכבוש את ההנהלה במחצבה. לא בשביל התועלת הפרטית של ניסים לוי, ולא מתוך חסדי הידידים שלו, אלא למען ההבנה והחריצות של על האנשים בכפר.

"תאכלי בתיאבון, ציפורה. אַל תשימי לב שאני מדבר אלייך היום כל-כך הרבה. רציתי שלא תשתעממי בארוחה, ובינתיים תשמעי קצת דברים ממה שמתרחש בעולם. משה דויד סיפר לי שאַת קוראת עיתונים ומשׂכּילה, ממה שאבא שלך הספיק ללמד אותך בחוץ-לארץ. ואם כבר החלטת לצאת מן הכפר, אַת צריכה לפקוח את העיניים שלך ולראות מה מתרחש מסביב. איפה הפסקתי? כיצד הייתי מציע למשה דויד להיות מנהל-עבודה. אַת חושבת שאיכפת לי מן הדמוקרטיה והבחירות? אותי מעניין הלחם והבריאות של האנשים הטובים האלה שהלכו והשחיתו את נשמותיהם במין שחיתות חדשה, מודרנית, שכלל אינה דומה לאותה דרך-חיים, שלה היינו רגילים בינינו לבין עצמנו לפני בואנו לארץ. עכשיו אין הם מוצאים את ידיהם ורגליהם בכל הפטפוטים של אלה המוכרים להם דמוקרטיה, עד שלמדו לבסוף לזלזל בכל מילה ובכל משפט שאינם מבטיחים אחריהם תשלום. אַת רואה? אני לא הייתי מבטיח להם הבטחות-השווא. ולא אוֹמֵר – מגיע לכם או לא מגיע לכם, ולא הייתי מבלבל להם את המוח בבחירות כל זמן שפוחדים לפתוח את הפה. למה? כדי שבעוד כמה שנים, כאשר יחדלו להיות תלויים כל-כך באחרים למען פרנסתם, אולי יֵדעו שבחירות אינן רמאות. אבל זה לא איכפת לי. מה איכפת לי? העסקים שלי בסדר. ובכל-זאת קצת איכפת לי, ואולי המחשבות שלי לא מסודרות כל-כך.

"תסלחי לי, ציפורה, שהיום המילים אינן נגמרות אצלי. כאשר הייתי רואה את משה דויד יושב כאן ושותה ומשתכר מתוך הצער שלו עלייך ומתוך הצרות שלו במחצבה, רציתי לעזור לו. לבסוף חשבתי שאם אני אתן בו רעיונות כאלה להתנהג בעבודה, הוא ייכנס לצרות עוד יותר גדולות וסופו יהיה רע, כי כולם ידפקו אותו. והוא, מרוב כעסו ורגזנותו, ומרוב שהוא צודק, לא יֵדע כיצד להתגונן מפניהם ולנַצחם. ולכן אמרתי לו: ‘ברח משם, ברח כל זמן שאתה יכול, מפני שכאן לא המקום שלך ושלי, רק של אנשים כמו ניסים לוי וחבריו, ודנינו שמוכר בעיר את כלי-העבודה של המחצבה, וספראי שמגן על כולם.’

“ולא שמע לי ונישאר כל השנים להילחם את המלחמה שלו. רק עכשיו, כשאַת חזרת, אולי הוא יפסיק לשתות ולהחריב את עצמו, ואולי גם יוכל פעם לחזור ולנַצח את ניסים לוי. אַת חושבת שהלב שלי לא כואב לראות שבסוף ניסים לוי גרם שכולנו נלך משם? רבינוביץ, אני, ועכשיו משה דויד, ומי יודע מה הלאה. אַת רואה, שום דבר מן המחצבה לא שייך לי, אבל ראיתי היטב, בארץ שממנה באנו לכאן, מה קורה כאשר מתחילים לעבוד בצורה כזאת.”

ציפורה כבר סיימה את ארוחתה והיתה יושבת ומסתכלת במנטלו המדבר אליה. משהו בדיבורו הזכיר לה את אביה המנוח שהיה דורש לפני התלמידים בשעה שבבית לא היה די כסף לצורכי השבת. “כמה טוב שאתה עשיר, מנטלו,” הירהרה, “כך קל יותר להאמין לדברים שלך. כולם חשבו שאבא שלי היה טיפש ובטלן.”

“תודה לך, מנטלו. באמת, תודה על כל מה שאתה חושב עליו.”

“זה הכול בא מן הידידות שלי שאינה תלוייה במה שחבר ספראי יגיד במחצבה ובמה שניסים לוי יחליט בעבודה, ואפילו לא במה שאנשי הכפר יחשבו על משה דויד אם יקום ויברח ויעזוב את אישתו. הלוואי שכּל הפועלים במחצבה היו מבינים אחד את השני ומאמינים אחד בשני כמוהו וכמוני.”

“אולי,” אמרה, ולפתע נזכרה שהיא הרה.

“אני שומע שמישהו בא.”

“אולי זה הוא?” חשבה.

מַנטֵלוֹ ירד לפתוח את הדלת.


פרק כו: “לא צריך לדבּר יותר!”

“שלום.”

נכנס בחיוך. מדוע לא הופתע? האם ידע שהיא בפנים? ודאי מנטלו סיפר לו. התקשתה לענות לו ורצתה לבכות.

"שלום – "

“חזרת כבר?”

“כן. חיכית הרבה זמן?”

“אני לא יודעת.”

“הוא פיטר אותי, אַת יודעת?”

“היית אצל ספראי?”

“כן.”

“מה אמר?”

“כלום.”

לבוש היה עדיין בגדי-העבודה. האם ידע שתבוא? אולי לא. ומה יעשו עכשיו?

“אכלת?” שאל.

“כן. ואתה?”

נזכר שלא טעם כלום מן הצוהריים. בשעה זו רגיל היה כבר לאכול ארוחה מבושלת.

“לא, אבל עליי לנוח קצת. עוד אני מרוגז מן הביקור אצל ספראי. לא אחזור יותר לכפר.”

“נדבר אחר-כך, תלך להתרחץ?”

“טוב.”

“בינתיים אכין לך את הארוחה.”


כעבור רבע שעה חזר לחדר, רחוץ, לבוש חלוק ששאל ממנטלו, שׂערוֹ סרוק ומבוּשׂם מעט.

“כמה שאתה נחמד!” אמרה ונשקה על מצחו. השולחן היה ערוך בקפידה, “תשתה קצת יין?” שאלה.

“כן.”

מזגה לו יין לבן יבש, וחייכה.

“בסדר, בסדר,” אמר, “כבר הלכו כל הקוניאק והעראק לעזאזל.”

שתקו, הסתכלו זה בזה ולא יכלו להוציא הגה מפיהם. הביטה בו כיצד הוא אוכל, והביט בה כיצד היא מתבוננת בו, ולא היה להם מה לומר. לבסוף שאלה:

“חיכית שאבוא?”

“כן.”

“איך ידעת?”

“הבן של מנטלו ראה אותך אתמול מסתובבת כאן.”

“אה! היית פה אתמול?”

“כן.”

“כל יום?”

“כמעט.”

“אני מצטערת, הייתי חולה.”

“אין דבר, גם אני.”

“אה!”

“נשכח הכול, ציפורה.”

“כן.”

“לא אחזור יותר לכפר.”

“ומה יהיה על חליפה, והילדים?”

“אני עוזב אותם.”

“ואתה בטוח שלא תתחרט?”

“אני מתחרט שחייתי כך כל השנים.”

“גם אני.”

“אם רק היינו יכולים לתקן את השגיאות שלנו.”

“כן.”

"ציפורה – "

“גם אני לא אחזור אליו.”

מנטלו דפק על הדלת, נכנס ושאל: “חסר לכם משהו? אפשר לעזור?” הביט אליה משה דויד בשאלה והנידה ראשה בסירוב. “לא, מנטלו, תודה לך.” חייך אליהם ובצאתו אמר: “תרגישו כמו בבית. כל מה שֶשלי – שלכם.”

“אני לא אחזור אליו יותר, משה.”

“הוא יעשה צרות.”

“אני יודעת.”

“ירדוף אחריך להחזיר אותך. נצטרך לברוח.”

“אני יודעת.”

“לא אחזור יותר לעבוד במחצבה. אישאר אצל מנטלו.”

“יופי.”

“אבל אַת, ציפורה, אַת צריכה לחזור עד שאני אכין את הכול.”

“לא.”

“נצטרך לעזוב את הכפר, אולי גם את העיר, ללכת רחוק.”

“אתה מפחד?”

כילה ארוחתו, ושוב שתקו.

“משונה,” אמרה, “חשבתי שנצטרך לדבר הרבה. עכשיו פתאום הכול ברור, ואין מה לומר.”

“כן,” ענה, “גם מה שאנחנו לא אמרנו, הכל ברור. שמעתי על הכול.”

“גם אני. הייתי חולה באותו לילה, כשלא באתי לכאן.”

“ואני מצטער על מה שקרה באוטובוס.”

“אבל הכול היה טוב בשבילנו.”

“אַת בטוחה?”

“כן.”

קם וניגש אליה. נפחדה ומיהרה לקום מן הכיסא. עמדו זה מול זה. החזיק בידה, ובידו השנייה עטף אותה.

“זה בסדר מה שאנחנו עושים?” שאלה.

“כן. הכל בסדר, הכול.”


בשעה מאוחרת יותר לחש אליה: “אולי היה טוב יותר שתחזרי עוד הערב לכפר? אם לא – הוא ידאג לך ומחר כבר יתחילו לחפש אחרינו ולא נספיק לברוח.”

“עכשיו – כל מה שתגיד לי אעשה. אם אתה רק חושב שכך צריך.”

“מחר יש חתונה אצל הבת של דנינו. ילכו לשם ויֵשבו עד שעה מאוחרת בלילה. תגידי שאַת חולה ותישארי בבית. שילך הוא לבדו, ואנחנו ניפגש פה.”

“טוב.”

“עד מחר אני אתייעץ עם מנטלו. יש לו קשרים, ונוכל לנסוע מכאן.”

“טוב.”


חיכו עד לצאת האוטובוס האחרון לכפר.

“אני מפחדת,” אמרה.

“ממה? רק עוד לילה אחד.”

לפתע נזכרה כל הצפוי לה – ההריון, אם יתאמת החשד.

“אני מרגישה לא טוב.”

“אַת מתחרטת, ציפורה? אַת חושבת שמה שאנחנו עושים זה לא בסדר?”

“אם אני מתחרטת?” חשבה, “שאני אחזור לשם? לא. מוטב שאמות.”

“מוטב שאמות!”

“מה אַת מדברת?” נבהל.

“מוטב שאמות משאחזור לכפר.”

“אה!”

כאשר קמו להתלבש הסתתרו בביישנות איש-איש בפינתו. “האם איננו מכירים זה את זה? כמה שאַת השתנית, ציפורה!” – “וגם אתה לא דומה עוד למה שהיית בצעירותך. רואים אֶת החיים הקשים שהיו לך, על גופך ועל כפות-ידיך. אבל טוב שאנחנו פה.”

“נִדמה לי שזה היה אתמול,” אמר.

“לא, זה היה לפני הרבה שנים. אבל השנים האלה לא היו בכלל, ואסור לנו לחשוב עליהן.”

“אַת צודקת. הלוואי שאנחנו נצליח.”

“אתה תלווה אותי?”

“גם אני אחזור איתך, באוטובוס, כדי שחליפה לא תקים צעקות. אגיד לה שמחר יש לי שוב עניינים לסדר בעיר, ולכן לא אהיה קודם בבית אלא אבוא ישר לחתונה. בינתיים, מתוך השמחה שתהיה שם, לא תרגיש שאני חסר עד למחרת בבוקר.”

“ואתה יודע מה נעשה מחר?”

“כן. מנטלו יעזור לנו.”

“טוב שיש לך ידיד כמוהו.”

“נכון.”


האוטובוס הגיע לכפר בשעה מאוחרת. ירדו כל אחד לבדו, כיוון שהיו עימם עוד אנשים מן הכפר שנסעו לקולנוע. לאחר כמה פסיעות השיג אותה וליווה עד לביתו של ניסים לוי.

“אני לא יכולה לדבּר,” אמרה.

“גם אני לא,” ענה, “אין לי יותר מילים.”

“אני לא יכולה לדבר,” המשיכה, "אבל כך אף פעם לא היה לנו, ולי – "

“ולכן לא צריך לדבר,” ענה.


פרק כז: החתונה הושבתה

דנינו ניקה את החצר, העמיד בה שולחנות וספסלים, הציב עמודי-חשמל זמניים ועליהם תלה פנסים. נוצר מרוּבּע גדול של אור, ועל אחת מצלעותיו בנה במה רחבה מארגזים ומלוחות-עץ. מן העיר הזמין רמקול ומיקרופון. על עצי-הפרי בגינה תלה פנסים נוספים, ותחתיהם העמיד גיגיות מלאות מים וגושי-קרח ובקבוקי משקאות ומיץ ומיני גזוז ובירה. את השולחנות ערך בצורת חי"ת למול הבמה. פרשׂ סדינים במקום מפות, והעמיד עליהם משקאות חריפים, קערות בוטנים, חמוצים, וממתקים. הרוח הקלה מן הים ניפנפה את שולי הבד, ולכן הניחו אבנים בפינות כל שולחן.

עוד בצוהריים רץ אחד הילדים אל המיקרופון, פתח את הכפתור, השתעל, והיה מדבר לתוכו: “אחת, שתיים, שלוש! אתם שומעים אותי? אחת, שתיים, שלוש, ארבע! הַלוֹ, הַלוֹ!” – ומן הרמקול נשמעו חריקות. את חדר-האורחים של דנינו הפכו לחלק מן המיטבח. יום שלם עמדו שם הנשים ובישלו עופות ואורז, הביאו פתיליות ופרימוסים ומילאו דוּדי-כביסה בעשרות תרנגולות שחוטות. “עכשיו יראו מי הוא דנינו,” הירהר כשהוא מתרוצץ מן החצר לבית ובחזרה, “כל הכפר יאכל עד שיתפקעו, ואיש לא יֵצא ויאמר שנישאר רעב!” – אף כי היה אמיד, ערך לצורך החתונה מגבית פנימית במשפחה, ואף לווה חמש מאות לירות על חשבון המשכורות הבאות. “יראו ויתפוצצו וייווכחו מי הוא דנינו ותצאנה העיניים שלהם מחוריהן מרוב קינאה.”

לפנות-ערב שוטטו ילדי הכפר, מרחרחים, כה וכה. ילדי משפחת דנינו עמדו בשער ופקחו עין על הגדר לבל ייכנס זר למקום לפני השמחה. מישהו התגנב וספג מכות. כמה פעמים התעופפו גם אבנים ונשמעו צעקות.

“רוצים לעזור!” קראו כמה נערים שעמדו ליד השער.

“תבואו אחר-כך,” הסביר להם הבן הצעיר של דנינו, “תקבלו לאכול ולשתות. עכשיו יש כבר די אנשים.”

“מה זה? לא מאמינים לנו? מה אתה חושב, אנחנו רוצים לאכול את האוכל של אבא שלך?”

וניסו, בלשון-חלקלקות, להידחף בינתיים פנימה. אחד נכנס לשתות מים, אחד היה צריך למסור הודעה למישהי מן הנשים המבשלות.

“אבא! אבא!” קרא הילד, משהתפרצו כולם פנימה.

דנינו ועימו עוד כמה גברים יצאו במרוצה מן הבית והחלו להכות על ימין ועל שמאל, לצעוק ולקלל. הנערים נעלמו בצעקה:

“יא דַנינוֹ-מַברֵגינוֹ!”

“חרפת אמכם, טפוּ,” קרא אחריהם והסתלק לביתו.


באוטובוס של שעה שבע הגיעו אורחים רבים מן העיר, מַרסל הזמר עם תזמורתו, ומקהלת-הילדים של טוֹלֵירוֹ. “יַא-בָּה-יֶה – תהיה שמחה גדולה!” – קראו הנוסעים. מרסל כבר היה מוּכּר לתושבי הכפר מִשמחות קודמות. ירד מן האוטובוס, תפס בחצוצרה ותקע בה שתיים-שלוש תקיעות, ואחר-כך הִכּה בתוף: “פָּה-פַּם! פָּה-פַּם!”

עשרות ילדים נקבצו סביבו בצעקות ובתרועות, סובבו אותו ונגעו בחצוצרה ונגעו בתוף ומילאו את חלל האוויר שריקות מחרישות-אוזניים. התהלוכה, ומרסל בראשה, התקרבה לחצרו של דנינו.

הרעש והמהומה, שקמו בבוא האוטובוס, שימשו לתושבי הכפר סימן שהגיעה השעה לצאת מבתיהם לחתונה. בפתח החצר עמד דנינו, מזיע, נושם ונרגש, הודה לכל אחד על בואו. צרוד היה מרוב צעקות שצעק במשך היום.

“שיהיה לך לברכה, דנינו, מזל טוב!”

“עליכם, גם כן, ברכה תבוא!”

טפחו לו על גבו ולחצו את ידיו. הילדים התפזרו ונכנסו אחד-אחד עם בני-משפחתם, שקטים כשׂיוֹת תמימות, חייכו בבושה אל דנינו ועיניהם מושפלות לארץ. כעבור שעה התברר שגם הנערים המבוגרים יותר, כבני שש-עשרה, שבע-עשרה, כבר נמצאים כולם בפנים, ובהם אלה שקראו קודם: “דנינוֹ-מַברגינוֹ!” ושאר קריאות-גנאי.

דנינו חייך אל כולם, ומיד ציווה לתת משקאות ומיץ ובירה לכל אחד מהם כאוות נפשם. הללו התלקטו בינתיים לחבורה אחת, דופקים בידיהם על השולחן, ומפעם לפעם מוציא אחד מהם קול בלתי-נעים מבטנו וגורף אחריו גלי-צחוק. הילדים התקבצו ורצו זה אחר זה תחת עצי-הפרי ושברו בקבוקים.

הופיע ניסים לוי. “שלום לך,” קרא אליו דנינו. “למה לא הבאת את האישה?”

“היא מרגישה לא טוב,” ענה ניסים, “חולה. רק אתמול חזרה מן הרופא.”

“יהיה טוב,” אמר דנינו, “תמסור לה בריאות ורפואה שלמה ממני.”

“אינשאללה,” ענה לו, “שנהיה כולנו בריאים.”

“ותודה לך על הכבוד שעשית לי שאתה בא אליי.”

“מה איתך, דנינו? זה אני צריך להודות לך על הכבוד שהזמנת אותי לבקר בשמחה שלך.”


העמידו את החופה, הרב קרא מן הכתובּה, שברו כוס, והנשים שׂמוּ יד על פה כשהן מכות באצבע על שפתיהן ומוציאות קולות שמחה מגרונן: “אוּבִּלְבּלְבּלבּל – אוּבִּלְבּלְבּלבּל…” התזמורת פתחה בנגינת נעימה מתמשכת שנתערבבו בה שמחה, תקוות, געגועים ותחינה. מַרסל ניגש, היטיב את עניבת-הפרפר שלצווארו, אחז במיקרופון והחל שר את המילים בהטעמת מלרע:


"מָלאוּ אַנַא, מָלאוּ אַנַא,

ומן אִל-בתים נשמע רינה."


וכל הקהל עונה:


“ומן אִל-בתים נשמע רינה.”


והוא ממשיך:


"ויַחְדְ עם כלה

ושמחת אִל-חתן,

ונעימת אל-זמר

המתוק מדבש – "


ועונים אחריו:


“ונעימת אל-זמר המתוק מדבש.”


“יאוָה, יאוָה, יא מַרסל! ולמה לָא אִנתי מַטריחַ אִל-תזמוֹרת ואִל-חליל למענךָ? יאוָה, יאוָה!” קראו אליו.

מַרסל רמז לתזמורת, וזו הגבירה את קצב המנגינה והקהל עונה במחיאות-כפיים וברקיעות-רגליים ובהקשת כוסות ומזלגות וסכינים וצלחות:


"מַשׂכּיל אַנַא, יָגיל אַנַא,

ומן אִל-בתים נשמע רינה."


בינתיים הובאו על לוחות-עץ ארוכים, ששימשו כמגשים, עשרות צלחות ובהן עופות ממולאים באורז ובבצק, ובכבדים, ובצימוקים, ובשקדים, ובמיני תבלינים חריפים. עלה אֵד כבד של ריחות ועורר רחש קולות-הנאה בקרב הקהל. ועוד הונחו על השולחנות קערות גדולות של אורז, עלי-חסה, דגים חריפים אפויים ברוטב עגבניות, בתוספת תפוחי-אדמה וחציל ובצל וקישוא שעמדו לילה שלם בתנור. ומינים ממינים שונים של זיתים, פלפלים חריפים וחמוצים, מלפפונים. ולפת, סלק, גזר וכרובית, חתוכים לפרוסות קטנות ומשוננות. אפונה ירוקה מבושלת במיץ בשר אדום ושמן ומפולפל. מיני מאפה ובצק ממולא בכליות, לב, כבד טחון, פטרוסיליה, ופתיתי אגוזים וצימוקים. והכול בשפע וביד רחבה, לאיש-איש מנת מחצית העוף בצלחתו. ואחדים מבקשים מנות נוספות, והילדים של דנינו מביאים בירה ומיץ ומיני גזוז ותסס ופירות, ואין צורך לומר היינות והליקרים והקוניאק והעראק המשובח הנמזגים על כל השולחנות. ודנינו עובר מזה לזה, טופח על גב, עיניו שׂוחקות וליבו גאה. לכל כוס ריקה מוזג ולכל צלחת ריקה מזמין מנה נוספת ועומד ומפציר לטעום עוד ועוד.

מַרסל המשיך בזמר. חליפה הִכתה בכוסה אחריו וחזרה:


“ומן אִל-בתים נשמע רינה.”


“יא חליפה!” קראו אליה כמה מן החברות שישבו לידה, “איפה הוא הבעל שלך שישמח גם הוא?”

חליפה התעלמה מן הקריאות והוסיפה לאכול, לשתות, לשיר ולהכות בכף-ידה על השולחן, ואת ראשה סובבה כלפי הבמה.

“יא חליפה! יכול היה לשתות בחינם פה, למה יבזבז גם היום את הכסף שלו בעיר? צריך שיהיה לו שכל איפה לבוא.”

“לא שותה הוא, יא מַרכילוֹת שכְּמותכן! טפוּ, יא לשונות רעות, טפוּ!”

“אַל תתרגזי, חליפה. מה הוא עושה בעיר? עובד בבנקים בלילה?”

ניסים לוי ישב לא רחוק מהן, עוקב מזווית-עינו אחר המתרחש. חליפה קלטה את מבטו והשיבה בקול רם, למען ישמע גם הוא:

“הלך לדבּר בעניין חשוב מאוד בעיר. לא עושה דברים בחינם, יען כי המילים שלו יבואו לאוזניים של האנשים המשכילים.”

“אַת מדברת שטויות, חליפה. מי מכיר אותו בעיר? הוא מרמה אותך כל היום.”

“שקט, יא מַלעוּנוֹת! הוא עסוק מאוד. יבוא מאוחר לכאן, כאשר יגמור את העניינים שלו החשובים בעיר.”

ניסים לוי אימץ את מוחו: “מה הוא זומם? איפה הוא מסתובב כל הימים? עליי לברר עם ספראי.”


המקהלה של טוֹלירוֹ עלתה לבמה – רובם נערים צעירים שקולותיהם רכים, וטולירו עצמו – שמן ושׂערוֹ ארוך, לבוש חולצה לבנה ומכנסיים מהוהים, מזיע, ומטפחת כרוכה לצווארו. הוא החזיק במקל-מנצחים דק, סידר את החבורה בחצי-מעגל לפני המיקרופון, נִפנה אל הקהל ואמר:

“יא רבותיי המכובדים ואנשי האוזן השומעת!”

“תֵן מן אִל גינת-אגוז, יא טולירו, ומן אִל צפצוף ארוך בלב שֶלָך,” החלו שורקים אליו וצועקים שמות שירים מוּכּרים. חזר ונפנה אל המקהלה, וזו שרה שירי-עם עתיקים וחדשים, משלוֹ ומשל אחרים, וקצרה לסירוגין קריאות-גנאי וגידופים או מחיאות-כפיים ותשואות. משהגיעו לשיר חביב ומוּכּר נאלצו לחזור עליו פעמיים ושלוש.

פתאום כבה החשמל, המקהלה חדלה לשיר, בקעו שריקות מחרישות-אוזניים, מישהו הטיל בקבוקים ריקים בקהל, נשמעו רעש זכוכית נשברת וקריאות-בהלה. בנס לא נפגע איש. כעבור דקה חזר האור ונדלק. התברר שמישהו מן הילדים חמד לו לצון וסגר את המַפסק הראשי. לאחר שנרגעו הרוחות הוסיפה המקהלה לשיר ושבה השמחה.


דנינו ניגש אל ניסים ומילא את כוסו.

“לחיים!”

“לחיים ולשמחה רבה!”

“אַל תיקח ללב את הצרות, ניסים. היום צריך לשמוח, כולנו אוהבים אותך.”

דנינו התנודד מצד אל צד, נשען אל השולחן, נטל קערת פירות ושׂם לפני ניסים.

“תאכל, תברך!”

“תודה,” אמר ניסים, בקושי סיים את מנתו. כמה אנשים מחבורתו הקיפו אותו ומזגו לעצמם בשקדנות. “עזוֹב אותו,” אמרו לדנינו, “היום המצב-רוח שלו נמוך.”

ניסים שאל: “דנינו, אתה אוהב אותי?”

“כן,” ענה.

כפי הנִראה היו שניהם שתויים. ניסים חש בבטנו משום שכמעט לא אכל, ולעומת זאת הִרבה בשתייה.


חדידו ישב עם כמה מחבריו ושתה. עירבבו לו בכוס משקאות שונים, אולם הוא דחה אותה מעל פניו. “רק עראק,” אמר, “למען הבריאות.”

לבושים היו בגדי-עבודה, או בגדים אחרים שניראו ישנים ומרוטים ולא התאימו לחג. ידידיו של חדידו היו רובם מן הפחותים שבכפר, חרדים לכל דיבור מצד תקיפים מהם ורק במחיצתו חשו עצמם חזקים ושליטים.

“תרקוד לנו, יא חדידו!” אמרו.

“עוד לא התבשל אצלי מספיק האוכל על העראק,” ענה.

“לא נורא, תקום ותערבב אותם.”

והם פינו כמה שולחנות ויצרו מעגל סביבו ומחאו כפיים:


"יַא חדידו יַא,

מִן אִל שמחה רבה – "


קם וחייך אליהם בעיניים שיכורות ופרשׂ כפות-ידיים לצדדים והחל מנענע בירכיו.

מישהו מהנערים קרא:

“יא חדידו, יא מַלעוּן!”

וברח ונעלם. חדידו כמו רעד עברוֹ, אך הוא המשיך בריקוד.

“יא חדידו, יא מַג’נוּן!” קראו מצד אחר ופרצו בצחוק.

חדידו קפץ מן המעגל לכיווּן הקריאה:

“ערוות אימכם, יא חוּרבּנים בני חוּרבּנים!” – נופף באגרופיו, אולם עצרו בו והחזירוהו למעגל.


"יא חדידו יא,

מן אִל שמחה רבה – "


ולא הניחו לו להפסיק מריקודו.

“אַל תבכה, חדידו,” קראו אליו, “צריך לשמוח! אַל תשמע מה שהמחוּרבּנים האלה קראו עליך. אתה המלך שלנו – מלך של השמחה.”

חדידו רקד והצטרפו אליו אחרים בשורה ארוכה.


פתאום נכנס לחצר אחד הבחורים ונופף בידו בעיתון-ערב: “הֵי, חברים! לא שמעתם מה קרה?”

אנשים הצטופפו מסביבו בפינה. סיפר להם דבר-מה, והעיתון עבר מיד ליד. “איפה?” – “מה?” – “מי כתוב?”

“יַא!” פרצה בצעקה אחת הנשים ששמעה את הידיעה.

“מַסכּינה הבת של חדידו! אומללה, וַי על החיים שלה!”

אנשים נוספים מיהרו אל הבחור, העיתון כמעט נקרע לגזרים. חדידו הוסיף לרקוד, וניסים לוי הסתכל בקהל בסקרנות.

כמה נשים התחילו לצעוק יחד: “מַסכּינה, יא מַסכּינה! וַי על המשפחה שלה! דחפה את הראש שלה תחת הרכבת! וַי! וַי!”

"וַי – "

ניסים החוויר. “אלוהים! מה הקטנה הזאת עשתה? לא יכול להיות, שקר!”

בינתיים נודעו פרטים נוספים מתוך העיתון, והופצו במהירות בקהל – בלחישות, בצעקות וביבבות. המנגינה פסקה, הרוקדים עמדו, חדידו נישאר באמצע המעגל ולא הבין מה קרה. מישהו ניגש אליו ואמר:

“חדידו, הבת שלך מתה.”

“לא, לא,” צעק, “מה קרה לה?”

“כבר היתה בהריון,” התלחשו אנשים ביניהם, “הנה כתוב כאן שהיתה בהריון, והלכה והרגה את עצמה המסכנה מפני הבושה.”

ניסים לוי נבוך. כמה מחבריו שהיו שותפים לו לבילויים בבית-הקפה של אבו-סנין קמו וחמקו מן המסיבה, ואילו הוא עמד והיסס.

חדידו רץ אליו וקרא: “ניסים, ניסים, תגיד שהכול שקר! נכון? אתה הרי דואג לה, אתה הרי מכיר אותה?”

ניסים שתק. אנשים נקבצו סביבם. רעד קל עברוֹ.

“שקרנים, שקרנים,” פנה חדידו אל הקהל, “מה התנפלתם עליי כולכם? היא חיה, לא קרה לה שום דבר. היא אוהבת את אבא שלה.”

בצד פתחו הנשים ביללה ובצעקות, מרטו את שערותיהן והפכו את השמחה לאבל.

חדידו תפס בחולצתו של ניסים והתחנן אליו: “תגיד שזה שקר, ניסים. אתה הרי יודע שהיא בחורה טובה. אתה הרי דואג לה והיית כמו אבא שלה. איך זה יכול להיות שחתכה את הראש שלה? הלא היא היתה ילדה יפה כל-כך? ניסים, תגיד להם שהגוף שלה שלם, שלם. למה הם מקנאים בי כולם? למי יש עוד בת כל-כך יפה כמו לחדידו המסכן? נכון, ניסים? אנחנו הרי יודעים זאת. תגיד, תגיד! איפה ראית עוד ידיים יפות כמו שהיו לה? צעירות, חלקות?”

וחדידו השיכור הוסיף לתאר בעוויותיו ובתנועות גופו, לפני ניסים לוי וכל הקהל אשר מסביבם, את חמודות בתו הצעירה ומירר בבכי:

“היא תבוא אל אבא שלה. היא ילדה טובה. לא אהבה אף אחד מן הבחורים כמו שאהבה את אבא שלה השיכור הזקן.”

ניסים נשען בכל כוחו אל השולחן שמאחוריו, קרוב להתעלף. זבובים שחורים ריצדו לנגד עיניו. אורות-החשמל נבללו, בטנו כאבה. הנשים יללו וצרחו כצופרי מכוניות-משטרה. חדידו הִרפה מחולצתו והתנפל עליהן:

“הביתה! יא כלבות ארורות! הביתה, יא מקוננות-שקר!”

תשומת-הלב הוסבה לרגע מניסים אל חדידו המתנפל על הנשים ומכה ודוחף אותן. אחדים ניסו לתפוס בו ולעצרו. בינתיים אץ דנינו אל ניסים לוי ולחש לו: “בוא אחריי.”

ניסים לא זז.

דנינו תפס בידו וחזר ולחש לו על אוזנו כל מה ששמע מן העיתון. ניסים הלך אחריו, מהר, במרוצה, דרך הגן, רגליו נתקלו באבנים, בבקבוקים ובקוצים.

אנשים תפסו את חדידו והחזיקו בו.

“משוגע!” קראו לו, “תפתח את העיתון ותקרא! מה אתה חושב, שאנחנו רוצים להזיק לך?”

“אני לא יודע לקרוא,” ילל חדידו ודחף מעליו את העיתון, “לא יודע, לא יודע!”

“מתי היתה הבת שלך בפעם האחרונה בבית?”

“לא זוכר.”

“מתי נסעה?”

“לא זוכר, לא זוכר! כבר הרבה זמן שהיא עובדת במשרד בעיר. היא אוהבת אותי, את אבא שלה.”

“אתה יודע שהיא היתה בהריון בזמן שנהרגה?”

“מה?”

“ואתה יודע מי הרוצח שלה?”

“מה?”

לפתע צעק אחד מן הבחורים: "תִראו מה שכתוב כאן, יא מנוולים! שכב איתה מישהו שעה לפני שהיא חתכה לעצמה את הראש ברכבת. בדקו אצלה הרופאים – "

"יא מנוולים! יא – "

“ניסים לוי הוא הרוצח שלה! חדידו – ניסים לוי!”

“יא מנוול!” קראו אחרים.

“איפה הוא היה אתמול אחרי-הצוהריים?”

הדמיון פעל כדליקה מתפשטת. שכחו את חדידו, והלה ישב בפינה ומילמל: “היא לא אהבה אותי? היא לא אהבה אותי? ניסים אתה זַיין גדול! אני אחתוך לך את הגרון.”

ואילו השאר צעקו: “איפה ניסים לוי?” פנו לעבר המקום בו נמצא כמה רגעים קודם, והנה נעלם.

“איפה הוא? ברח?”

“אנחנו נחקור אותו איפה הוא היה אתמול.”

“איפה הוא?”

“רוצח!”

והם נופפו אגרופים זה כלפי זה.

הכלה ברחה בבכי הביתה ובעלה רץ אחריה להרגיעה. אחד הילדים, מאותם שהסתובבו קודם תחת לעצים וטיפלו בדּודי המשקאות, ישב על ארגז גבוה וקרא:

“הי, אנשים! ניסים לוי ברח קודם לרחוב השני דרך הגדר של הגן.”

שאר הילדים מילאו את כיסיהם אבנים וחטפו סוכריות מעל השולחנות.

דנינו עמד על הבמה וצעק: “חברים! חברים!”

מישהו ניגש אליו וסטר על לחיוֹ וכיבה את החשמל. הקהל זרם החוצה.


פרק כח: ספראי מהרהר

“אומרים שיש חתונה בכפר,” אמר הנהג.

“איפה?” שאל ספראי.

“אצל דנינו. דיברו על כך היום בבית-הקפה. ניסע אליו?”

“לא,” ענה ספראי, “אני נוסע לבקר את ניסים לוי, ורק אם איננו בבית – אגש לשם.”

המכונית החליקה על-פני כביש-האספלט החשוך והמתמשך בקו ישר, כחץ ארוך. “מדוע עליי לנסוע לכפר?” הירהר ספראי, "מוטב היה להישאר בבית ולקרוא את העיתון עד סופו, או ספר טוב. למה אני נוסע?

"למה אני נוסע אליו? מצחיק שאבוא פתאום, סתם לשוחח, רק מפני החשדות. אתה, ספראי, זהיר יותר מדיי. בגלל הזהירות שלך כמעט הפסדת את הבחירות במחצבה. אני רגיש לעיתונות, הא? איכפת לי מה שאומרים עליי, מה שכותבים ומה שחושבים. למה אתה מקדים תמיד רפואה למכה, ספראי? זה לא תפקידך. תן גם לאחרים לשבור את הראש. אינטליגנטים!

"פסיכולוג נהייתי פתאום, קורא מחשבות. אני מוכן להתערב עם עצמי שכל הנסיעה הזאת תהיה לחינם. יש להם דימיון, לאנשים האלה, וטענות למכביר. מעבירים מישהו למקום-עבודה אחר, מורידים לו מיסים, חובות, הלוואות – מיד הוא צועק ומקים שערוריות. אפילו ביניהם אינם יכולים להסתדר.

“אוֹי, ספראי, ספראי, כבר זמן שגם אתה תנוח קצת. מי רואה את הילדים, מי מספיק לשמוע מה שיש לאישה לומר? אלה חיים אלה? לרוץ מישיבה לישיבה, לדבּר מבוקר עד ערב, ולבסוף עוד כולם באים אליך בטענות.”

“מה יש?”

“שאלתי מה השעה.”

“אה, קרוב לשמונה. עוד רחוק?”

“לא, מיד מגיעים.”

"החשדות, החשדות. למה אני לא יכול לשכוח את העיניים של הבחור ההוא שרץ אחריי ודיבר איתי? וכיצד הסתלק לו – איזו גאווה! למה עליי לדחוף את הראש בעניינים הפנימיים שבינו לבין ניסים לוי? צריך לתת לניסים זמן מתקבל על הדעת כדי לטפל בעצמו בענייניו. אחרי הכול, גם אני לא אוהב שיתערבו אחרים במעשיי. איך ניסים יקבל אותי? האם ידבר לעניין או יתחמק? אולי אסור לי בכלל להתערב וצריך לתת לדברים להתפתח באופן טבעי? עלולים עוד לצמוח סיבוכים גדולים יותר.

"מצד שני – פיטורים, רישום בלתי-נכון של שעות-עבודה, וענייני כספים. כבר בזמנו של רבינוביץ לא היו העניינים חלקים כל-כך – וצריך לפקוח עין. לפי מה שמודיעים מן ההנהלה טרם חזרה התפוקה למה שהיתה פעם. האם ניסים לא מתעסק יותר מדיי במריבות הפרטיות שלו במקום להתמסר לעבודה במחצבה?

"נכון, לא חינכנו אותו די, איש לא הסביר לו מה נדרש ממנהל-עבודה חדש. רק הטילו עליו את התפקיד. הנֵה – לֵך מלא את המסגרת, ודי. ומאין שיֵדע? כל החכמים האלה לא הצליחו ללמד אותו שום דבר.

"למה אתה מרמה את עצמך, ספראי? הוא לא צריך ללמוד יותר. יש לו עיניים מצויינות לראות ומוח טוב בקדקודו – תפס את העניין ומנצל את ההזדמנות. אתה הולך לחנך אותו? אתה הולך להגיע איתו לידי הסכם, לכרות ברית, ולהזהיר אותו, לטובתו – שלא ימתח את הרצועה יותר מדיי, ושלא יקצץ את הענף שעליו הוא יושב. אַל תעמיד פנים, ספראי, השלטון במחצבה כבר חמק מידיך. הם, כל הבטלנים בעיר, עדיין לא יודעים זאת – וחיים בחלומות. אבל אתה, שעומד יום-יום בפני אותה מציאות חדשה, וחש אותה מבשרך – אתה רואה שאין טעם להמשיך במשחק לפי החוקים הישנים, לא כן?

"דמוקרטיה-שמוקרטיה, בחירות או מכות, זה קובע? זה משנה? ונניח שאתה האמנת בהם פעם, ואותו בחור שבא להתלונן אצלך כבר חש מבשרו את הסדר החדש, ובשבילו צריך שיהיה צדק, הרבה צדק, כי ניסים לוי דופק אותו ולי כבר קשה יותר לדפוק את ניסים לוי בחזרה, כי הוא יודע שאני תלוי בו למען הקולות של הכפר והשליטה על המחצבה. ובכן, מה מועילה לי הדמוקרטיה? על מי אני מגן? – המלאכה שלי מלאכה כפויית-טובה. רבינוביץ הבטלן כבר יצא לפנסיה, ולפני צאתו חירבּן לנו את כל המחצבה. אבל אַל תרמה את עצמך, ספראי. גם אתה לא צעיר כל-כך.

"ובכן, מי יבוא במקומי? האינטליגנטים? טפוּ! מזכיר המפלגה? אידיוט! אנשי-מדע מגדלים לנו פה? – מדע על לוע של הר-געש העומד להתפרץ. כאילו יש זמן לניסיונות. עצלנים! עליי להגן עליכם ואתם שופכים עליי קיתונות של לכלוך. דמוקרטיה אתם רוצים? דמוקרטיה היא עניין ביש כשאין מבינים אותה. ובלי דמוקרטיה? הנה לאן הגענו – כאילו לא למדנו כולנו היסטוריה בבית-הספר. ובכן, חצי-דמוקרטיה? הרי לכם! אני נוסע לעשות הסכם עם החבר ניסים לוי שיואיל, לטובתו ולטובת כולנו, לחדול לדפוק את הפועלים שלו במחצבה, כדי שתישאר לו מחצבה גם בעוד כמה שנים ויוכל להוסיף ולדפוק בה את הפועלים. אל מי אני פונה? אל חוש האחריות שלו? טפוּ, מוסר של גנבים, הסכם של גנבים! נתחלק כולנו בתרנגולת המטילה ביצי-זהב, אבל במידה, ובלי לשחוט אותה.

"‘השיטות של ספראי!’ – והשיטות שלכם? סהרורים? איפה המצפן שלכם? איפה המצפון שלכם? איפה הסיסמוגרף המדעי שלכם? למה רק אני נוסע לבקר אצל ניסים לולי?

"להחליף אותו? מאוחר. להחזיר את דנינו? בּובּה. להביא מישהו אחר? בגידה. דיבורים, דיבורים, קל לדבּר, אבל המציאות הולכת לה לפי מה שהיא רוצה. אתה רב-חובל בספינה שוקעת, ספראי. רב-חובל סנטימנטלי, נוקשה, מעמיד-פנים, זעֵף, זקן, חביב. האם אוהבים אותי? האם מבינים אותי?

“לא ברחתי מן האחריות. ואתה, ניסים לוי, הלוואי שלא תהיה גרוע ממני. הלוואי שתלמד ממני איך לעבוד. הו, כיצד היו מחייכים כל האינטליגנטים האלה: ‘ספראי מחנך את ניסים לוי!’ – בדיחה, דמותו של ספראי, ‘בעל-האגרופים’, כמחנך. וה’תלמיד' – ניסים לוי, לומד מה שהוא כבר יודע פּלוּס קצת חוש-מידה, פלוס קצת זהירות ו – צֵא לך לדרך, כמוני, ושבוֹר את מפרקתך. ספראי, אתה נוסע ואינך יכול לחזור. איש לא הכריח אותך, ובכל-זאת יצאת לדרך. ואתה נוסע, וניסים לוי נוסע, ואותו פועל מסכן נוסע, וכולנו נוסעים ואיננו יכולים לחזור.”

“הגענו לכביש הנכנס לכפר. אתה רוצה עדיין שניסע קודם לביתו של ניסים?”

“כן, יש לי הרגשה שהוא בבית.”

הנהג היטה לשם את מכוניתו.


פרק כט: “ניסע לקפריסין או לאיזה מקום אחר כדי להיפטר מן הממזרים שלנו?”

ציפורה הביאה ילקוט-בד ומעיל-גשם, ותחת בית-שחייה – חבילת עיתונים מצויירים.

“זה כל מה שהבאת איתך?”

היה לבוש חליפה בצבע חום-בהיר, בגזרה רחבה מאוד, עניבה שחורה לצווארו, ובידו החזיק ילקוט. רק ידיו המגושמות והמיובלות ניראו בלתי-הולמות את חזותו. בפינת החדר עמדה מזוודה גדולה.

ניגשה ונשקה אותו על מצחו. החזיק בה. “מדוע אַת רועדת, ציפורה?”

“כלום. כלום, משה. מה אני צריכה לעשות עכשיו?”

הירהרה: “באותו חדר, ואותה ספה, ובאותה שעה. איפה היינו אתמול? ואיפה היינו לפני הרבה שנים? ואיפה אנחנו היום, משה דויד?”

“אנחנו נוסעים.”

“נוסעים.”

“כן.”

לפתע פרצה בבכי.

הוא חזר וליטף אותה. “תִראי שיהיה טוב. קודם ניסע מכאן לחיפה. שם סידר לנו מנטלו מקום לגור.”

“חיפה?” חשבה, “שם הנמל, איפה שהאישה של חדידו מסתובבת.”

“אחר-כך נסדר את העניין של האונייה.”

“אונייה? לאן?”

“ניסע לקפריסין או לאיזה מקום אחר. למנטלו יש כסף בחוץ-לארץ, והוא יעזור לנו.”

“ניסע לקפריסין, או לאיזה מקום אחר, בשביל להיפטר מן הממזרים שלנו, מן הממזרים שלי, מן הממזרים שלך. איפה אני אעשה את זה, משה דויד? כבר הגיע הזמן לסַפּר לך,” חשבה.

“הם לא יכולים להפריע לנו לחיות לפי מה שאנחנו רוצים.”

“נכון, נכון,” הירהרה ציפורה, “רק אנחנו יכולים להפריע לעצמנו, איך אתה תקבל את הידיעה?”

“משה!”

“כן.”

“אני הייתי אצל הרופא לפני שבאתי לכאן.”

“כן?”

הוא אינו מבין, אינו משער.

“חשבתי שאני צריכה לסַפּר לך. אנחנו לא צריכים שתהיינה לנו עד דאגות ישנות. עכשיו, בחיים החדשים שלנו, אתה מבין? זה לא יימשך הרבה זמן, ואיש אינו יודע על כך, חוץ ממני, וממך, והרופא.”

"אה – "

פתאום החוויר וזיעה קרה עלתה במצחו וכתמים ניראו בבתי-השחי על אף המעיל הכבד.

“משה!”

“האם אבד כל אומץ-ליבו?” חשבה, “אולי הייתי צריכה לסדר את הכול בלי שיֵדע?”

“מה הם עושים שם?”

“איפה?”

"את יודעת – "

“האם הוא חרד לה? מה הם עושים שם?” הירהר, “שום דבר. באמת, שום דבר. ואני? הנה כולם מדברים. אבל אַת מכירה מישהי שעשתה את זה פעם? לא, רק מסַפּרים כי הבחורות הצעירות בעיר עושות זאת לעיתים קרובות. מה לך, ציפורה? חשבת שאַת שונה משאר הנשים בכפר? ואַת לא מפחדת? תחשבי, תחשבי על כך היטב.”

“ציפורה, אַל תלכי. לא כדאי.”

“מדוע?”

“אני לא יודע, לא מבין. רק מרגיש שזה רע כל מה שאנו עושים, ולא נוכל אחר-כך להרים את הראש שלנו ולהביט בעיניים של בני-אדם אחרים. כמו גנבים אנחנו, אַת לא מבינה? כמו גנבים.”

“ידעתי שכך יהיה הסוף,” חשבה, “אבל לכפר לא אחזור, ואם אתה לא תבוא איתי, אלך לבד.”

הוא המשיך: “אסור לנו שנעורר עלינו את הכעס של המזל במעשים שלנו.”

“טיפש!”

“מה?”

התקרב אליה. “שלא תגידי עליי כך! אַת שומעת?”

“חה-חה-חה.”

“תפסיקי!”

“חה-חה-חה.”

ראתה כיצד אצבעותיו מתכווצות לאגרופים. האִם יכה אותה?

“חה-חה-חה! כמה אתם דומים, אתה, ניסים, כל אנשי הכפר.”

“שלא תזכירי אותו! שלא תשווי אותי איתו!”

"מדוע שלא אשווה? ומי זה מדבר אליי כמו פרימיטיבי, כמו זקן? חשבתי שהמוח שלך קצת יותר פתוח, משה דויד. איפה אתה חי? וזה שאתה בורח איתי מחָליפה ומן הילדים שלך, זה בסדר? וזה שאני עוזבת את הבעל שלי והילדים שלי, ונוסעת איתך, זה בסדר? ואם ניסים לוי אולי עשה לי ולבת של חדידו כמעט באותו זמן ילד, זה בסדר? אתה רוצה שהעולם יהיה מלא ממזרים, ורק אנחנו נישאר בסדר? ממי אתה מפחד? מאלוהים? הוא יעניש אותך? אחרי עשר שנים שאתה שתית קוניאק ועראק כל הימים אתה עוד מפחד ממנו ומאמין בו ולא רוצה שהאישה שאתה אוהב תלך לרופא בשביל שנהיה בטוחים? חשבתי שאיתך יהיה אפשר לברוח מן הכפר האיום הזה ומן האנשים ומן הנשים שלו. ובשביל מה אנחנו ניסע לקפריסין או לאיזה מקום אחר, אם לא בשביל להיפטר מן הממזרים שלנו, ילדים שלא מולידים אותם מרצון? כל החיים שלנו התקלקלו מפני שהיינו כמו בהמות ולא היה לנו כוח לצאת ולברוח מכאן. עכשיו נגמר. אפילו אתה תחזור לשם – אני לא. טוב לי למות מאשר לבוא עוד פעם אליהם. אם אתה רצית שנחיה את החיים האמיתיים שלנו – אז אנחנו מוכרחים להיות בעיניהם פושעים וגנבים. חשבת שאפשר לעשות מה שאנחנו רוצים ולחיות בשלום עם כולם? החיים שלך והחיים שלי לא שווים אפילו את המחשבה עליהם. והרי איש בכפר לא עשה עוד מה שאנחנו עושים. רק בעיר, שהם כבר מודרניים והולכים לפי מה שהלב שלהם חפץ, ואינם צריכים להיות עבדים זה לזה – קורים מקרים כאלה. רצית שכך יהיה גם אצלנו? ובכן, אנחנו נצטרך גם ללכת לרופא. רימו אותנו, משה דויד. רק עכשיו נפקחו העיניים שלנו לראות, ועוד החיים לפנינו. יש בעיר אנשים בגיל שלנו שכמעט לא התחילו לחיות. אנחנו צריכים לעשות כמוהם כדי להיות מאושרים. אתה רוצה להיות מאושר? אתה רוצה אותי? הרי הִצעת שניסע לחוץ-לארץ. חשבת שתוכל להחזיק את הכפר אצלך כל הימים גם אחרי שנברח מכאן? לא, עלינו לשכוח ולזרוק את הכול, ואין לנו דרך אחרת. אנחנו האנשים היחידים בכל הכפר שלא נותנים שירמו אותם. לכן אַל תרמה גם את עצמך – "

“אנחנו מוכרחים?”

“כן – אם אתה בטוח. אני לא אתחרט עוד, לעולם, וגם לא אחזור לשם.”

“נוכל להתחתן בחוץ-לארץ.”

“כן, אומרים שרק נרשמים, וזה הכול.”

"גם אני לא מתחרט, ציפורה. עכשיו, כשהסברת לי, נפקחו העיניים שלי לראות. אני באמת לא חשבתי כמוך, מפני שהידיעות שלי לא היו רבות בעניינים האלה, ו – "

“אין דבר, משה. תִראה שננצח אותם, ולא יוכלו להפריע לנו. איך שאני רואה כבר את הפנים שלהם, רק בשביל זה כדאי לחיות.”

“אבל מדוע אַת מדברת כך? מה הם עשו לך?”

“מה עשו? – אתה שואל. ומה שהיה באוטובוס לא שמעת? והשינאה שלהם אליי כל השנים – לא ידעת? והשינאה שהיתה לניסים אליי כל השנים, מפני שחשב שאני חכמה ממנו – עד שהתחלתי לתעב אותו בליבי? ואיפה היה לי מקום בכפר? הרי אף אחד לא היה ידיד שלי, רק קינאו בי ושנאו אותי. ואפילו הילדים שלי היו זרים לי כל השנים עד שלא רציתי אותם יותר. ואתה, אתה לא רוצה לנקום בהם על כל הצרות שעשו לך? שהִכו אותך? שרימו אותך? שלעגו לך? ושפיטרו אותך מהעבודה?”

“אני לא יודע, ציפורה. כשאת באה איתי כבר לא איכפת לי מהם וממה שעשו. האמיני לי, אם אני רואה אותך וחושב על החיים שיהיו לנו יחד, מיד אני שוכח כל מה שהיה, וגם אַת תשכחי אחרי שנעשה כל מה שצריך.”

נשמע קול דופק על הדלת. נכנס הבן הקטן של מנטלוֹ והביא מגש עם ארוחה קלה ומשקאות.

“אבא שלי שלח,” אמר.

ישבו שניהם על הספה. משה דויד קירב כיסא ועזר לילד להניח עליו את המגש.

“אבא אמר שתטעמו מן העוגות של הדבש. אפו אותן במיוחד בשבילכם.”

“מדוע אינו מסתלק?” הירהרה, “הרי לאחר שראה אותי שלשום ליד הבית. שלשום, אתמול, והיום. נידמה לי שעברו אלף שנים. למה אתה מלטף אותו, משה דויד?”

בא הילד וישב על ברכיו. “תטעם גם אתה מן העוגה?” פרס והגיש לו.

“ילד נחמד,” אמר לה, “תמיד חיבבתי אותו. פיקח כל-כך.”

“דוֹד משה, אתה זוכר את ההבטחה שהבטחת לי?”

“אה,” אמר, “פעם אחרת,” ובינתיים ליטף את ראשו כדי לפייס אותו.

“ולא תיקח אותי לכפר לשחק עם הבן שלך? מתי תיקח אותי לכפר?”

“פעם אחרת.”

נִפנה אליה וראה שהיא בוכה. אחר-כך קמה והלכה. הניח את הילד ובא אחריה. היא עמדה ליד החלון, וכאשר הגיע אליה והחזיק בה שמע שהיא מתייפחת. “סַלק אותו מפה,” ביקשה, “סַלק אותו לפני שאשתגע.”

מיהר אל הילד ולחש לו: “די, די. תלך מפה. היא מרגישה לא טוב.”

כאשר הגיעו לדלת התעקש הילד, מתוך סקרנות או אכזבה, וניסה להפוך את ראשו לאחור ולהציץ לעבר ציפורה. משה דויד תפס בו באי-סבלנות ודחף אותו בגסות לעבר הדלת.

“הסתלק, ושלא אראה אותך פה יותר!”

ולחץ את ידו שעה שהוציאוֹ, עד שהילד פרץ בבכי.

משה דויד סגר את הדלת, עצם את עיניו לרגע ולחש לעצמו: “מה עשיתי? אלוהים, מה קרה לי?”

משפקח את עיניו ראה שהיא עומדת, בידה האחד תיק-הבד, ומעיל-הגשם על-גבי ידה השנייה.

“עוד לא הולכים,” אמר לה, “האוטובוס יוצא בעוד שעה.”

“אני הולכת.”

“לא.”

“אַל תדבר אליי יותר.”

“אני מצטער.”

“אַל תצטער. אתה לא אשם. אנחנו שקרנים, כל התוכנית שלנו היתה שקר, שקר. עזוֹב אותי. אני חוזרת לכפר. אני לא מרגישה טוב היום. נעשה את זה בפעם אחרת.”

"וכל מה שאמרת, והבטחת – "

“לא חשוב. אני רוצה למות, ואני רוצה לחזור לכפר. אתה יודע? יש הרבה דרכים למות, אבל לחזור לכפר – זו הדרך הקשה ביותר. מה איכפת לך איך שאני אגמור? איפה שאני אקבור את שאר החיים שלי? אתה רואה בעצמך שהפסדנו את המשחק שלנו ואנחנו לא יכולים לברוח.”

"אנחנו לא בורחים, אנחנו הולכים – "

“אנחנו בורחים, רק בורחים, וכל מה שלא נעשה – כבר הסוף שלנו יהיה רע.”

“אַל תגידי מילים כאלה.”

“אני רק חולה קצת, ואני אוהבת אותך, את השקרים שלך, שלי, של כולנו. ולכן אני חוזרת לכפר – כדי שלא נהיה אומללים. תִראה, אם כבר עכשיו אתה שונא אותי, מה יהיה הלאה? היינו קצת משוגעים, ואולי גם חצופים, נכון? אך שום דבר לא מגיע לנו. תודֶה, תודֶה כי אנחנו בעצמנו לא התייחסנו ברצינות למה שאנחנו מתכוונים לעשות. וטוב שראינו את זה בעוד מועד, לפני שהיינו עושים שטויות עוד יותר גדולות.”

"אבל עדיין לא התקלקל הכול. אנחנו עוד יכולים לברוח. אַת יודעת, פשוט לא היה לנו מזל היום, ואַת נרגשת, בגלל – "

“לא, אין לנו דרך, ומוטב שנישאר בכפר איפה שאנחנו ממילא קבורים.”

“ואַת מסכימה?”

“אני לא יודעת. אולי פעם אחרת, אולי פעם אחרת אחשוב אחרת. עכשיו אני רוצה לחזור הביתה, רק היום, טוב? הכל מצחיק כל-כך, נכון? היינו טיפשים, לא כן? טיפשים וחצופים, חה-חה-חה!”

“שתקי!”

“חה-חה-חה.”

“די, די! עזבי, הפסיקי!”

“לא תלווה אותי?”

“כן.”

יצא אחריה מן החדר. ירדו במדרגות ופנו אל תחנת-האוטובוסים. ניסע לקפריסין או לאיזה מקום אחר? ניסע לכפר או לאיזה מקום אחר? ניסע, אבל ניסע. בסוף לא נגיע לשום מקום. ואיפה אנחנו? אשמים, חוטאים, נענשים. הלב חפץ לעשות מה שהוא רוצה. האם הוא באמת חפץ עוד? בורח לעשות את מה שהוא רצה פעם, וכבר איחר.


פרק ל: מהומות

ניסים לוי חמק דרך הגדר האחורית. נפרד מדנינו, ואולם במקום לברוח עמד, לא הרחק משם, והשתדל לקלוט מילים מתוך ההמולה.

הספיק עוד לשמוע את דנינו קורא במיקרופון: "חברים, חברים – " ואמר בליבו: "עכשיו הוא יסביר להם, אבל מה? לא חשוב. הם יבינו, ואולי יפחדו. הם יודעים שהכול רק מקרה. הרי כולם ישבו איתו אתמול אחרי-הצוהריים בבית-הקפה של אַבּוּ-סנין, וכולם עדים כי מרגע שחזר מן העבודה ועד לשעה מאוחרת בערב היה שם. הוא אינו אשם, בשום פנים, ולא הוא האדם שהיה האחרון לשכב איתה. דנינו יסביר להם. כולם יודעים מי אימא שלה, ומה נטפלו אליו? וחדידו זה, המשוגע, כיצד דיבר בחתונה? – פחד. האם דנינו יֵדע מה להסביר? הרי הוא לא היה אתמול בבית-הקפה, ואולי שמע, ואולי הוא לא רוצה להסביר? מה איכפת לו שידפקו את ניסים לוי? זה רק יועיל למעמדו בכפר ובמחצבה.

“מדוע הוא לא מדבר יותר? הרי אמר: ‘חברים, חברים.’ והנה גם החשמל כבה, ועדיין הם צועקים. אלוהים, מה הם מתכוננים לעשות?”

אחד הילדים קרא לפתע בחשכה, ממש על-ידו:

“הנה הוא עומד כאן, מקשיב מה שמדברים עליו!”

ניסים נחרד. “מה זה עניינם?” הרים אבן לזרוק בילד: “חמור!” – אך עד שהספיק לפנות כלפיו שמע רעש מוזר, כקול של ים השוטף מולו. “מה להם? השתגעו כולם?”

“איפה?”

“איפה הוא?”

“רוצח!”

“מנוּול!”

“הוא זיין גדול!” – “הוא זיין גדול!” – “אנחנו נִתלֶה אותו על הזיִן שלו!” – שמע קולות מן החצר והסימטה.

והילד שגילה אותו רץ לקראתם וצעק: “היה פה! היה פה! אני בטוח, אני נשבע לכם, רצה לזרוק עליי אבן.”

“כן, אני כאן!” רצה לצעוק, “עומד כאן, מוכן להסביר, מוכן להביא עדים על הכול, על הכול! אבל היכן העדים? האם גם הם נגדי יחד עם כל הקהל? לא ייתכן. הרי מישהו צריך להסביר שהייתי בסדר, מישהו צריך להבין אותי ולהגן עליי שעה שאינני יכול לעשות זאת בעצמי. שאני אלך הביתה, אל ציפורה? היא יודעת הכול, היא שמעה והבינה אותי ויודעת שאני לא אשם. היא תוכל להסביר, ואם יראו שהיא מגינה עליי, שוב לא יוכלו לטעון נגדי. אני לא ארוץ, לא אברח, אני לא אשם. אם הם רוצים לדבר איתי – שיבואו אליי לבית.”

וניסים פנה אל ביתו בפסיעות רגילות. לפתע השליכו אבן. שמע כיצד היא פוגעת בעץ ממול. "לא קרה דבר – " הרגיע את נפשו. והנה השליכו אבן שנייה, ושלישית, ואחריה מטר של אבנים שרק בנס לא פגעו בו. “אני לא בורח,” מילמל, “אני רק הולך מהר, מפני שאי-אפשר להסביר להם דברים באמצע הרחוב.”

שמע קוראים בשמו:

“ניסים לוי!”

ואחר-כך במקהלה:

"נִי – סִים לֵ – וִי!

ני – סים ל – וי!"

והאבנים מוסיפות לעוף. סימן שהאנשים אינם רחוקים כל-כך, והם בוודאי רואים אותו. פסע פסיעות גסות, מהירות. אבן קטנה, בלתי-מזיקה, נחתה על עורפו. הוא נרעד. אני לא ארוץ. עוד מעט והדברים יתבררו. אבן נוספת פגעה בגבו. ניסים נאנק מכאב, וזיעה קרה עלתה במצחו. מקהל הקולות החלה קוראת בקצב:

“מנוּול – לוי! מנוּול – ניסים! מ – נוּול ל – וי! נהרוג אותך! מ – נוּול ני – סים! נהרוג אותך!”

ורק כשהיו קרובים אליו כעשרה צעדים החל להימלט מהם. “אֶל ציפורה. היא תסביר, היא תעצור בעדם? האם תגן עליו? לא חשוב. די שתבין, די שתדע. אפילו יעמדו כולם סביב הבית ויזרקו אבנים, ולא ירצו לשמוע לדבריו ולדבריה, מה איכפת לו? די שיש מקום להימלט מפניהם, בלי שתרגיש את עצמך אשם.”


“בָּרח,” קרא אחד הילדים.

“יא ממזר, נוציא לְך את העיניים!” קרא שני.

חדידו רץ ושני בחורים גברתנים מחזיקים אותו בזרועותיו. הוא נשם בכל כוחו, ורגליו נגררות אחריו, כאילו אינן שלו.

“עזבו אותי!” לחש, “אני נחנק, אני מת.”

השניים לא שׂמו לב לבקשתו והוסיפו לגרור אותו עימם. מרגע לרגע כלו כוחותיו. לבסוף נעצרו וקראו אליו:

“מה לך, חדידו? עוצר את כולם.”

הרדיפה נפסקה לרגע, כדי להמתין לו. רק הילדים המשיכו במרוצתם, קלי-רגליים, כפלוגת חלוּץ.

“אני מפחד!” קרא חדידו.

“מה אתה מפחד?” אמרו לו, “אידיוט! צריך להעניש אותו על מה שעשה לבת שלך. הוא מנוּול.”

“גם אתם מנוּולים!” אמר חדידו.

“הוא משוגע! הוא שיכור!” קראו מן הקהל.

“למה אתם עומדים? נמשיך לרדוף אחריו,” אמרו אחרים.

חליפה ניגשה אליו, מזיעה ומשולהבת, כל הדרך הלכה בין הראשונים וצעקה בכל כוחה. “תגיד, חדידו,” אמרה לו ונתנה קצב ביד: “”מ – נוּול – לֵ – וי – שזיין – את הבת שלי!"

וכל הקהל אחריה.

“יופי, חליפה!” – “תיתני לו!”

חדידו שתק. מישהו אמר: “הוא בוכה!”

חליפה עמדה מולו וחזרה שוב על הפזמון. תקעו לו מרפק בצלעותיו, ולבסוף חזר בקול חלוש ושיכור על המילים.

“יופי!” צעקו כולם, “איפה ניסים לוי? נלך לתפוס אותו!”

“למה הפסיקו לרוץ?” קראו אחדים.

“לא צריך שנרוץ אחריו, חברים,” אמרה חליפה, “הוא כבר לא יברח מן הידיים שלנו, והילדים כל הזמן רודפים אחריו. אַל תדאגו, עוד נגיע אליו.”

והם הלכו בחבורה גדולה ובראשם חליפה וחדידו. השאר החזיקו בידיהם קופסאות ומקלות ולוחות-פח והִכו בהם בקצב ההליכה. מישהו הדליק כמה סמרטוטים רווּיים בנפט ותלויים על מוטות – והללו האירו את הדרך כלפידים. במאסף הלכו נשים ויללו בלי הפסק וקוננו כשהן שׂמוֹת אצבע על פיהן ומשמיעות צעקה אחת ארוכה וקטועה. דנינו צעד בצד התהלוכה, מסתכל, רוצה להיכנס פנימה וחוזר ומסתכל מן הצד, רוצה לעצור ולדבר אליהם ומיד מתחמק ומחליט לחזור לביתו. אולם הסקרנות גרמה לו להמשיך וּללווֹתם.

ההולכים בראש חזרו בלי הרף על הקריאה:

“מ – נוּול – ל – וי! – נהרוג אותו!”

והלכו, צמודים כתף אל כתף, כשהם קוראים פעם בשמו הפרטי ופעם בשם-משפחתו, רוקעים ברגליהם, מעלים אבק ומַשׁרים רוח של אחדות וקצב בכל התהלוכה. עד שהגיעו לביתו של ניסים כבר ניראו כגוף מאורגן ואַלים וגדול, ולו מנהיגים ומונהגים, סיסמאות ונשק וקריאות-קרב, חיל-חָלוץ ומאסף, ולא ניתן להכיר בהם את הקהל העליז מן החתונה שמילא את חצרו של דנינו רק לפני מחצית השעה.


ביתו של ניסים לוי היה מוקף עשרות ילדים שעמדו והמטירו אבנים על הקירות ועל החלונות ועל הדלתות. הבניין היה מואר כולו, ובתוכו התרוצץ ניסים מחדר לחדר בצעקות:

“ציפורה! ציפורה!”

אנשים נהרו לתוך החצר, דרכו על ערוגות הפרחים, עקרו ברגליהם ובידיהם אבנים מן המדרכה ומן השבילים שבגן והשליכו על הבית מכל הבא ליד – פחים, עציצים, קופסאות, שתילים, מעדרים, וגזרי-עצים. אחר-כך החלו לשבור את עצי-הפרי, הפכו לול קטן שעמד בפינה, וכמה מן הילדים ניצלו את ההזדמנות וסחבו מן החצר החוצה כלי-עבודה, ומריצה, ותרנגולות אחדות שהתרוצצו בבהלה, ופירות, ועוד חפצים שונים שהתגוללו פה ושם. מישהו הטיל לפיד בוער בלול הקטן, ומיד נדלק והאיר באור גדול את החצר כולה. אנשים הוסיפו ארגזים ריקים למדורה. בינתיים גרמו האבנים נזק ניכר לבית. חלונות התנפצו, הדלת נפרצה, והמסדרון התמלא שברי-לבנים וגזרי-עץ. לתוך הבית עוד לא העֵזו להיכנס. רק אחדים פרצו מאחור למיטבח והוציאו משם כמה כיכרות-לחם לקהל. הלחם עבר מיד ליד, תלשו ממנו, תלשו זה מידיו של זה בתאווה עצומה כאילו לא חזרו זה עתה כולם מסעודת-חתונה דשנה, אלא הלחם מצילם מרעב גדול לאחר תקופה ארוכה של מחסור.

“קח!” – “קח!” – משכו זה מידיו של זה, “לחם של ניסים לוי, קח – זה טוב!”

באחד מאגפי הבית יללו וצרחו ילדיו של ניסים: “אימא! אבא! אנשים, לכו מכאן! אנשים רעים!”

וניסים התרוצץ כל הזמן מחדר-השינה למסדרון, ומשם לחדר-האורחים וחזרה, וקרא בקול לא לו, בעיניים פקוחות לרווחה ובאגרופים קפוצים:

“ציפורה! ציפורה!”

אבנים נפלו לתוך הבית בעד החלונות, נחתו על השולחן, הכיסאות, והרצפה, שברו את זכוכיות המזנון, את לוח-הזכוכית של השולחן, את כוסיות-היין שבמזנון. מכל עבר ניבטו אליו חבורות של אנשים משולהבים שהיו עומדים ומקללים אותו וזורקים אליו אבנים. החצר היתה מלאה בהם.

העמיקוּ לחדור לפנים הבית. חלק כבר עמדו במסדרון, חלק הוסיפו לשדוד את המיטבח ולחַלק בקהל את המצרכים שמצאו בארונות. מישהו בעט במקרר החשמלי. אחר צעק אליו: “אידיוט! אל תקלקל את הדלת כדי שנוכל לפתוח ולראות מה יש בפנים!”

רובם היו מן הפרחחים שקראו “דנינו-מברגינו” אחרי-הצוהריים, ועתה עמדו בראש זורקי האבנים והפורצים לתוך הבית. המבוגרים נשארו בחצר והוסיפו לצעוק, לקלל, ומפעם לפעם השליכו אבנים אל החלונות.

פתאום האירה אלומת-אור של מכונית את הרחוב.

“משטרה!” – “המשטרה באה!” – צעקו העומדים ליד השער, אבל לפני שהספיקה השמועה לעבור בקהל כבר קראו אחרים: “זה סתם טכּסי ולא האוטו של המשטרה. אין מה לפחד.”

חלק מן הקהל יצא לרחוב והוסיף לצעוק ולנופף בידיים. המכונית החליקה בחשאי ונעצרה ליד השער. מיד הוקפה אנשים שתקעו ראשיהם פנימה ונופפו באגרופים.

“כאן הבית של ניסים לוי?” שאל הנהג כשהוא מַחנה את המכונית בזהירות כדי שלא לפגוע באנשים. אבן חלפה ליד ראשו, ומיד פתח את כל החלונות.

“מה אתה עושה?” קרא ספראי.

“מוטב שידחפו את הראשים שלהם פנימה מאשר יזרקו אבנים בשמשות. תן לי לטפל בעסק, אני יודע מה לעשות.”

ספראי היה חיוור כסיד. “מה מתרחש כאן?”

אנשים הציצו לתוך המכונית. מישהו צעק: “חליפה, הנה בא האיש של בעלך! בואי הנה, תשאלי אותו איפה בעלך?”

“מה אתם מדברים?” קרא ספראי, “השתגעתם?”

חליפה באה במרוצה מן החצר וניגשה למכונית. “מי הוא זה?” שאלה.

“הנה, הנה, חליפה, הוא האיש שיושב אחורנית.”

“תנו לי, אני איכנס לדבר איתו,” אמרה. חלוקה היה קרוע, ידיה מלוכלכות בנפט, בפיח ובעפר. שׂערהּ היה פרוע ועיניה מבריקות משינאה.

“זוזו הצידה,” פקדה ופתחה את הדלת האחורית. ספראי התכווץ בפינת המכונית.

“מי אתה?” שאלה.

“זה הפקיד של המחצבה,” קראו הקולות מאחוריה. “משה דויד סיפר לנו היום שדיבר איתו, ואַת הלא אמרת לנו שהתעכב בעיר בשבילו.”

“איפה משה דויד? איפה הבעל שלי?” שאלה אותו.

“תסלחי לי, גבירתי, אני לא מכיר את הבעל שלך,” ניסה ספראי לענות לה בנימוס. מין שֵד קטן החל מדגדג בו, עד שעלה בו רצון לפרוץ בצחוק. “אלוהים,” אמר לעצמו, “אני כבר רואה את כותרות העיתונים של מחר: ‘מזכיר אירגון הפועלים הוּכּה בהפגנה. תושבים נזעמים הקיפו את מכוניתו וזרקו עליה אבנים. סכסוכים על רקע…’ – איזה רקע? לעזאזל, איזה רקע? מה מתרחש פה? ‘המשטרה חוקרת’. חה-חה-חה! שכל זה יִקרה אצלי? חלום, חלום רע.”

חליפה זחלה לתוך המושב האחורי וקראה: “מה עשית לבעל שלי? יַא רוצח, רוצח!”

ספראי נדחף יותר ויותר לדלת שממול, אולם לפתע הרגיש ידיים נשלחות אליו ותופסות בו מאחור ומהדקות אותו אל החלון. רעד עבר בעצמותיו. חליפה התקרבה אליו על ארבעתיה, ובשעה שהתכופפה אליו ראה על אף החשכה את שדיה הגדולים כמעט ערומים. החזייה נעלמה אי-שם בקצותיהם, ורק שני גושי הבשר הלבן בלטו כאשר התקדמה לעברו.

“כמו חיה,” הירהר, “כמו חיה. אף פעם לא ראיתי דברים גדולים כל-כך. חה-חה-חה! מה קורה כאן? איזו אי-הבנה – שהם יתנפלו עליי? כלום אין כאן אף אחד מאלה המכירים אותי ויודעים מי אני? רק נשים מטורפות ופרחחים? איך הם מעֵזים לגעת בי? ומה זאת רוצה ממני? מניין לי לדעת מיהו בעלה? רגע, אולי היא אשתו של הפועל שדיבר אליי אתמול? מה קורה להם? ומה פתאום עולה כאן אש מן החצר של ניסים לוי? האם עד כדי כך הקדיח את תבשילו? אפשר להשתגע! עליי אתם מתנפלים, עליי? על ספראי? האדם היחיד שמנסה להשליט שמץ של סדר ושל היגיון. כלום אינכם מבינים שאני פועל לטובתכם?”

“חברים! חברים!” קרא, "הפסיקו! אני דורש הסבר מה קורה כאן? דברו! אתם לא מבינים? אתם טועים! טועים מאוד! אני מבקש מכם – "

פתאום משכו אותו מן הדלת שאליה נלחץ והוציאו אותו ואחזו בזרועותיו, וחליפה זחלה ויצאה אחריו מתוך המכונית והתנפלה עליו והחלה שורטת בפניו ובועטת בגופו וצועקת:

"רוצח! רוצח! תחזיר לי את הבעל שלי. מן העבודה רצית לפטר אותו, מנוּול שכמוך! עם ניסים לוי באת לעשות עסקים על חשבוננו, יא אידיוט! אבל אנחנו כבר הרגנו אותו, וגם אותך נהרוג! יא טוּמטוּם שכמוך – "

“תנו לי לדבּר,” קרא ונופף באגרופיו. איש חזק היה ולא בנקל התגברו עליו. אולם הם היו רבים ממנו והחזיקו בו ולא הניחו לו לזוז.

“אני לטובתכם,” אמר, "אחרת לא הייתי בא לכאן הערב. אַ – אַ – "

“טוב שבאת! מצויין שבאת! בשביל שתיפול לידיים שלנו הערב,” קראו אליו, “אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות!”

הנהג צעק על הזמן: “עזבו אותו! מטורפים! הוא האיש שעובד בשבילכם יותר מכל אחד אחר בעיר! איפה השכל שלכם? תשמעו מה שאני אומר: אתם עושים אסון, אתם מזיקים לעצמכם!”

“תשתוק,” אמרו לו, “לפני שאנחנו נשרוף את האוטו שלך!”

וחדידו, שיצא גם הוא מהחצר, ניגש אליו ושאל:

“אולי ראית את הראש של הבת שלי?”

“משוגע!” צעק עליו הנהג.

“אַל תגיד לו משוגע!” קראו אליו ולפתע נשלפו כלפיו סכינים בחשכה, “דפקו את הבת שלו והיא נהרגה. אַל תגיד לו משוגע מפני שתיכף נחשוב עליך שגם אתה דפקת אותה.”

הנהג נבהל ושתק. אחר-כך שאל בשקט: “מי זאת?”

“הבת של חדידו,” ענו לו, “אתה זוכר את הקטנה ההיא, מהעיר?”

הנהג החוויר ולמזלו לא הרגישו בכך מפני החשכה.

"אַי! אַי! – " החל ספראי צועק, "אַאַיי! – "

מישהו בא במרוצה וצעק:

“עכשיו באמת באה המשטרה! בִּרחוּ! בִּרחוּ!”

מרחוק נשמע קול הצופר, בחדר-האורחים של ניסים לוי פרצה אש חזקה והשתרבבו לשונות עשן שחור וכבד משום ששפכו נפט על הרהיטים. אחדים החלו להפוך את המכונית שהביאה את ספראי.

הצופרים התקרבו ביללה ארוכה, עולה ויורדת, כאילו באה לבשׂר משהו. אנשים עמדו רגע, נדהמים מול הלהבות העולות, ואחר-כך התפזרו בבהלה:

“בִּרחוּ! בִּרחוּ!”

ספראי שכב על הארץ, נאנח.


פרק לא: איחרנו

“אלווה אותך עד לבית שלו,” אמר משה דויד כשירדו מן האוטובוס בלב הכפר, והיו אלה המילים הראשונות שנשמעו ביניהם משעה שיצאו מביתו של מנטלו. ציפורה הלכה לצידו, שקטה.

“מדוע לא שומעים קולות מן החתונה של דנינו?” המשיך, “תמיד, כאשר מביאים את מַרסל עם התזמורת ומקהלת-הילדים של טולירוֹ, יש רעש גדול עד שעה מאוחרת בלילה שומעים אותם בכל הכפר.”

ציפורה אמרה: “אני מקווה שעוד לא חזרו מהחתונה. אין לי כוח למריבות נוספות, ואני רוצה לישון, ולא לחשוב יותר ולא לדעת עוד משום דבר. גם אתה?”

"אבל – "

“אתה מפחד?”

“לא.”

“משונה,” אמרה, “ששָקט כל-כך בכפר וריח של שריפה באוויר, אתה מרגיש?”

“אולי שרפו קוצים אחרי-הצוהריים. ואולי נשרפו כמה חבילות-קש. אני לא רואה איפה.”

“אני מפחדת.”

הלכו לאיטם ברחוב הראשי של הכפר. ברוב הבתים היו התריסים מוגפים, והאורות כבויים. חשכה שׂררה בכּל.

“עדיין לא מאוחר,” אמר משה דויד, “ומדוע חושך כל-כך?”

“אני לא יודעת. יש לי הרגשה שקרה משהו.”

“שטויות.”

אחר-כך הוסיף: “לא הצלחנו היום, אבל אני לא אומר שזה הסוף. אנחנו חוזרים לכפר רק כדי שבפעם אחרת יהיה לנו יותר כוח לעזוב אותו.”

“אני שוב מפחדת. ומדוע אף אחד לא הולך ברחוב? אתה מרגיש את ריח השריפה?”

“עדיין אני מוכן בשבילך, ציפורה, כמו שהיינו בהתחלה, ואני אשתדל לסדר את העניינים במשפחה. אולי אשלח את הילדים למוסד. אחסוך כסף, ואולי עוד יבוא יום שנוכל לעשות בלב שקט כל מה שאנחנו רוצים.”

“אולי,” ענתה.

העניבה הפריעה לו, והוא התיר אותה והטמינה בכיס מעילו. אחר-כך חש שגם הז’אקט מחניק לו, והוא הוריד אותו והחזיקוֹ בידו. וכך הלכו שניהם, כזרים, או כצמד תיירים לאחר טיול ארוך. ציפורה נשאה עימה את תיק-הבד ומעיל-הגשם.

"עמוֹד רגע, משה. הלב שלי דופק נורא, אני לא יודעת מה קרה לי. אני רוצה לבכות. אוֹי, משה – "

“הפסיקי, ציפורה. אין שום סיבה. תבואי הביתה ותנוחי.”

“אוֹי, משה!”

והיא החלה לרוץ. “ציפורה!” קרא ומיהר אחריה, “מה קרה לך?” – “הילדים! הילדים!” – התחילה לבכות, "משה, מה הם עשו לנו? מה הם עשו לבית? מה קרה כאן? אני לא יכולה יותר – "

הם עברו בריצה את קטע-הרחוב האחרון, שהיה מלא אבנים וגומות, והוא השתדל לתמוך בה בריצתה. המעיל, מעל-הגשם ותיק-הבד, היטלטלו והפריעו להם, אבל משום-מה לא היה מוכן להשליכם. “איזה ריח?” – הירהר, “ומה הם שרפו כאן, המשוגעים?” – הם עברו מהר בשער-החצר השבור, בִּשביל האבנים שנעקרו ממקומן, נכנסו למסדרון שאבנים רבות היו מפוזרות על רצפתו. בכול עמד ריח של שריפה. עשן דק עלה מכמה פינות, משברי הרהיטים, וממקלט-הרדיו שהיה מוטל ליד הספה בחדר-האורחים. רק חלק מן הבית, מקום שם לא נופצו המנורות, היה מואר עדיין באור-חשמל. מלמטה צעקו:

“הי, מי שם?”

משה דויד הציץ מאחד החלונות וראה שוטר.

“היא גרה כאן,” ענה לו.

ציפורה הביטה כה וכה חיוורת ונדהמת. “איפה הילדים? מה עשו להם?”

נכנסו למיטבח. המקרר היה הפוך והמנוע עדיין פעל. ניגשו לחדר-הילדים. הדלת היתה פתוחה, ואיש לא היה בפנים. ציפורה רעדה כולה, והוא החזיק בה. “אַל תדאגי,” ניסה להרגיע אותה אך גם בו כירסם חשש, “ודאי לקחו אותם לישון באיזה מקום.”

“אבל תִראה איזה אי-סדר,” אמרה בקול חנוק, הכניסה אותו לחדר-השינה, והוא עמד והסתכל בעיתוניה הקרועים, הפזורים על הרצפה. המיטות ניראו כאילו ניסו לשרוף אותן. ליד הדלת ניכרו סימני מאבק ודם על המרצפות.

עמדו ליד הכתמים. “זה שלו,” אמרה, “אלוהים, מה עשו לו?”

“מנוּולים!” סינן משה דויד מבין שיניו, איך העֵזו להיכנס לכאן!"

השוטר נכנס ועמד על-ידם.

“איפה הילדים?” התפרצה אליו.

“אצל השכנים. מיד תוכלו לגשת אליהם. אַל תדאגי, גברת, שום דבר לא קרה.”

“מה היה כאן?” שאל משה דויד.

“אני לא יודע. אומרים – כעסו עליו בגלל איזו בחורה שהכניס להריון והלכה והרגה את עצמה. פראים!”

משה דויד חש ציפורניה של ציפורה שנשענה עליו כשהן ננעצות בבשרו. ביקש לצעוק, והבליג. השוטר התבונן בהם ומיהר והביא מים בספל-פח שנותר במיטבח. הושיבו אותה בפינה, על כיסא שבדרך-נס לא ניזוק, והשתדלו להשיב את רוחה.

“ואיפה בעל-הבית?” שאל משה-דויד.

“אומרים, לקחו אותו באמבּוּלנס לבית-חולים. כשאני באתי, כבר היה אחרי הכול. השאירו אותי פה לשמור והסתלקו להם.”

“והוא?”

“אומרים, עדיין חי כשהוציאו אותו מפה. אבל שברו לו הרבה עצמות.”

השכנים הרגישו בתנועה שבבית ונכנסו והביאו עימם את שרה, בתם הבכורה של ניסים וציפורה. היא חיבקה את ציפורה ופרצה בבכי.

“אימא? מה הם עשו? האנשים? למה הם שרפו את הבית שלנו?” והוסיפה בתלונה: “והילדים גנבו את כל המַחבּרות והצעצועים, את הכול!”

ציפורה הרכינה את ראשה של הילדה אל חיקה וליטפה את שׂערהּ וניסתה לקלוע ממנו צמות, כפי שהיתה רגילה. אחר-כך הרכינה גם ראשה שלה על גב הבית והתייפחה גם היא.

“איפה היית, אימא?” קראה הבת בחיקה בקול חנוק, “הם הִכּו את אבא, והוא קרא כל הזמן בשם שלך.”

“איפה שאר הילדים?” שאל משה דויד את השכנה.

“ישֵנים אצלי בבית,” אמרה.

“ניגש לראות אותם.”

והוא הקים בעדינות את ציפורה עם בתה ויחד יצאו לחצר. השכן אמר כל הזמן: “אני מצטער, אני מצטער נורא. ניסינו להסביר להם, צעקנו, אבל הם איימו שיכו גם אותנו. מה יכולנו לעשות?”

והשכנה הוסיפה אחריו: “הוא צודק. עשינו כל מה שיכולנו. ובסוף, כאשר כולם צעקו כמו משוגעים, הוא – בעלי, לא פחד, ונכנס פנימה, ודחף את כולם הצידה והוציא את הילדים. הם לא העֵזוּ לעשות לו שום דבר. רצו לפגוע בהם, והוא אמר: ‘בבקשה, גיבורים, תפגעו בילדים קטנים!’ – מיד נבהלו והסתלקו.”

“תודה!” אמרה ציפורה.

משה דויד טפח לשכן על שכמו. הלה אמר לו בלחש: “לא היה צריך להתעסק עם הבת של חדידו. בגללה באו כל הצרות.”

“הם עוד לא יודעים כלום על מה שהיה ביני לבין ציפורה,” הירהר משה דויד, “וגם לא הרגישו שרצינו לברוח. חוץ ממנו, כמובן, בשעה שבא הביתה ולא מצא אותה.”

נכנסו לביתו של השכן וראו מיטות גדולות שבהן ישנו ילדיו של השכן עם ילדי ניסים לוי. הילדים קמו, שיפשפו עיניהם והביטו במבוגרים שמילאו את החדר. הבת הצעירה-יותר רצה מיד אל ציפורה וחיבקה אותה, ואילו הבן עמד והביט בה. הוא דמה מאוד לניסים עצמו, פניו מרובעים, מצחו רחב, שׂערוֹ שחור ועיניו תקיפות. כבן תשע היה.

“הכול יהיה בסדר,” אמרה לו, "עכשיו תישנו במנוחה, ומחר נתחיל לתקן – "

“הם שרפו את הבית,” אמר.

בינתיים התקבצו לאט-לאט אנשים מבויישים קמעה, וכל אדם נוסף שהגיע כאילו חש את עצמו אשם בפניהם. אחדים ניגשו אל משה דויד ואמרו:

“חבל שלא היית כאן, משה.”

“באמת, חבל. אם אתה היית מסביר, היו שומעים לך. כולם יודעים שהוא האוייב הכי גדול שלך, ולכן כל מילה שלך עליו – היא מילה.”

משום-מה סברו כולם שמשה דויד היה מגן על ניסים לוי. “מעניין מדוע?” הירהר, “האם מפני שהם מתחרטים על מה שקרה? אולי יש סיבה אחרת.”

לפתע ראה את בנו מתערב בקהל, דוחף אנשים הצידה, מפלס לו דרך אליו. לבוש היה בבגדיו הטובים. כניראה, היה בחתונה. “מה אתה עושה כאן?” שאל אותו.

“התינוק בוכה, כל הזמן בוכה. אמרו שאתה פה.”

“כבר לא יכולים לטפל בו?”

"אתה לא יודע? אסרו את אימא מפני שהתנפלה על האיש שבא לכאן באוטו – "

“מה?” קפץ משה דויד כנשוך-נחש, “הם אסרו אותה? רוצחים!” – הביט אל קהל הגברים שעמדו מסביבו: “ואתם! אתם נתתם שיִקחו אישה? איפה הכבוד שלכם? אתם הרשיתם שפֹּה בכפר שלנו יִקחו אֵם מהילדים שלה ויאסרו אותה?”

השפילו עיניהם והסתובבו הנה והנה במבוכה. השכן, שסבור היה כי כבר קנה את ליבו של משה דויד, העֵז לשאת אליו את עיניו ואמר: "לא נעים לסַפּר לך, משה דויד, אבל – עכשיו הבנת? לכן אמרו אנשים: חבל שלא היית פה. האישה שלך היתה מן המנהיגים, מאלה שהסיתו לעשות את השטות הזאת, והיא שהתנפלה על המזכיר ואמרה שהוא עם ניסים לוי פיטרו אותך – "

“מי? ספראי היה פה?”

“כן.”

הילד משך בחולצתו ואמר: “אבא, בוא הביתה.”

השכן הסתלק לחדר השני עם החבורה הקטנה שהתאספה. ציפורה שמעה את השיחה, ניגשה אל משה דויד ואמרה: “אני אבוא איתכם.”

“לא,” אמר לה, “תישארי פה. הילדים שלך כאן.”

“הם יירדמו ושרה תבוא איתי,” אמרה.


הזוהמה והעִרבוביה בביתו הדהימו אותה. “כאן אתה גר?” חשבה לעצמה. עכשיו הבינה מדוע ניסה שוב ושוב לדחות את עזרתה. התינוק שכב על המיטב הכפולה ובכה. משה דויד עמד בחולצתו הלבנה והמעיל בידו. “החליפה החוּמה הזאת!” הירהרה וחייכה, “לוּ היית בא בחליפה נאה יותר, אולי היינו כבר רחוקים מכאן. מי יודע? גם עכשיו אנחנו רחוקים, אבל אחרת. מִסכן, כל-כך זר בתוך ביתו. איזה חיים!”

היא הפשילה את שרווּלי שמלתה וחיפשה ומצאה אבקת-חלב, הרתיחה מים והכינה אוכל לתינוק. חשבה: “עדיין אני זוכרת איך לעשות את זה,” וצחקה. התינוק היה מלוכלך ונִראה שלא החליפו את חיתוליו זמן רב. שרה עזרה על-ידה ובמהרה הרגיעו שתיהן את התינוק, האכילו והלבישוּ אותו, וגם השתדלו לשווֹת לבית מראה מסודר יותר, לנקות מעט ולשים את הדברים המפוזרים במקומם. אך לא עשו כן בקפדנות רבה מדיי, אולי כדי שחליפה לא תיעלב בבואה. בנו של משה דויד עזר על-ידן והביא כל דבר שנדרש ממנו. רק משה דויד עצמו הסתובב הנה והנה אובד-עצות.

לאחר שסיימו יצא ללַווֹת אותן.

“לאן אתה הולך?” שאלה ציפורה.

“אספיק עוד לאוטובוס האחרון שחוזר לעיר ואלך למשטרה להוציא את חליפה. ודאי צריך לחתום שם על ערבוּת. בינתיים אלווה אתכן עד לבית. איפה תישני?”

“השכן אמר שיש מקום אצלם, ומחר כבר נשתדל לסדר את הכול.”

“מחר בבוקר,” אמר, “מיד לאחר שאשחרר את חליפה, אבוא לעזור לכם. באמת, אני לא יודע איך להודות לך על מה שעשית בשבילנו הערב.”

“לא צריך.”

“אַל תגידי כך.”

“תצלצל מן העיר לשאול בבית-החולים?”

“בסדר. אני כל הזמן חושב עליו. מה הם עשו לו?”

“הוא חזק. אני בטוחה שיבריא.”

“כן.”

“משה…”

“כן…”

"אתה יודע, אולי יותר טוב שהכול נגמר ככה. רק חבל על הבת של חדידו. המסכנה, אתמול עוד פגשתי אותה כאשר יצאה מבית-הקפה. תיכף היה אפשר לראות עליה – "

“חשבת על כך?”

“כן. אולי לוּ הייתי ניגשת אליה ומדברת איתה, היה הכול נגמר אחרת. ממני בוודאי היתה מתביישת ולא מעֵזה להכחיש או לברוח, ואני הייתי משתדלת לעזור לה.”

“זה היה רק אתמול, ציפורה?”

“אהה. אבל אתמול, משה, הייתי כל-כך אחרת. אני חושבת אפילו ששנאתי אותה.”

“לא צריך לדבר כך, עכשיו.”

“נכון, הלוואי שהיינו יכולים לעזור לה. איחרנו.”

“כן, ציפורה, איחרנו.”

והם עברו על-פני השוטר ועל-פני הבית ההרוס, ומשה דויד ליווה אותן עד פתח ביתו של השכן.

“לילה טוב,” אמר להן, “אַל תדאגי, שרה, יקנו לך שוב את המחברות והצעצועים שהילדים לקחו לך.”

“להתראות,” פנה אל ציפורה.

“להתראות.”

“אנחנו,” אמר ולחץ את ידה.

“כן.”

“למרות שאיחרנו.”

“אולי…”

“אַת מבינה?”

“כן. לא, אני מבינה…” אמרה.

והוא מיהר לדרכו, לתפוס את האוטובוס האחרון לעיר.


פרק לב: מחצבה לָרוּח

הטלפון במחצבה צילצל, צילצל, ואיש לא ניגש למשרד לענות. לאחר שלוש דקות קם דנינו, שנימנם כל אותו זמן על לוח-עץ במחסן-הכלים, יצא ועבר את החצר וניגש להרים את השפופרת. בחוץ נשבה רוח חזקה והוא התעטף היטב בבגדו.

“הלוֹ?”

“הלוֹ! הלוֹ! עם מי אפשר לדבּר כאן?”

“למה זה ה’בּאגריסטים' מבלבלים לי את המוח ומפריעים לי לישון?”

“אה, זה אתה, דנינו?”

“כן.”

“לא שומעים אותך היטב, יש פה סערת-חול מחוּרבּנת כזאת. מאיפה יש בסביבה הזאת כל-כך הרבה חול?”

“כן, גם אצלי, לעזאזל, כבר מתחילות הרוחות של הסתיו.”

דיבר המפעיל שעבד עם משה דויד באחד משני המַחפּרים. הצלצול בא בקו הפנימי של המחצבה שקישר את המשרד עם שטח החציבה בגבעה שממול.

“תגיד, יש פה בכלל מישהו אחראי על העניינים?” שאל הבּאגריסט.

“מה קרה?” אמר דנינו.

“מה קרה?” אחרי ארוחת-הבוקר נגמר לנו כל מה שהיה לעשות ואנחנו יושבים ומחכים, ומחכים, ואין שום דבר. ובכלל, הרבה פועלים לא באו היום לעבודה – "

“אז מה איכפת לך? חַכּה.”

“תִראה, דנינו. תפסיק להתלוצץ. איפה ניסים לוי?”

“אני יודע? בבית-החולים, אולי מת. אם לא – בטח יעברו כמה חודשים עד שיתקנו לו את כל העצמות שנשברו. והשאר – במשטרה.”

“מה יש? מה קרה לו? דבּר ברור. נכנס לי חול לאוזניים, ואני לא שומע אותך טוב.”

“לא שמעת? התנפל עליו אתמול כל הכפר מפני הבת של חדידו שנהרגה.”

“ולא היה יכול מישהו לעצור בהם?”

“אי-אפשר היה, תאמין לי.”

“ואיך זה קרה שהִכו אותו? הרי כולם חברים טובים שלו?”

"אני לא ראיתי, רק יודע ממה שאנשים מסַפּרים. אחרי שהתאספו כולם בחצר שלו זרקו עליו אבנים וקיללו. חלק רצו כבר ללכת ולעזוב, אבל אלה שהיו קרוב אמרו שהוא רץ כל הזמן בבית מחדר לחדר וקורא בשם של אישתו. אתה מבין? כמה מן הבחורים רצו לעשות ממנו צחוק, נכנסו ואמרו לו: ‘ניסים לוי, אנחנו רוצים לשמוע מה שהאישה שלך אומרת על כך. אם היא תהיה בעדך, אנחנו מסתלקים.’

"והוא לא הבין מה שמבקשים ממנו, ואולי היה כבר קצת משוגע באותה שעה, ואולי שתה יותר מדיי בחתונה אצלי, וכשהם אמרו לי כך, התנפל עליהם וצעק: ‘אני לא אתן לכם להיכנס אל אישתי, אני לא אתן לכם להיכנס אליה!’

“והם בכלל לא התכוונו ברצינות, אבל כשראו אותו ממשיך לצעוק את השם שלה ומכה בידיו את ליבו, ואחדים נשבעו שאפילו ראו אותו בוכה, מיד ניגשו אליו ורצו לקחת אותו ולהרגיעו. אך הוא ברח ועמד במסדרון ליד דלת החדר של אישתו, ולא נתן לאיש להתקרב אליו. לבסוף חשבו שאולי הוא עשה לה משהו, או סתם התחממו הרוחות, מפני שבאותו זמן התחילו פרחחים אחדים לשרוף את הבית, בקיצור – היתה שם תגרה הגונה, וכולם התנפלו עליו והִכו אותו בכל כוחותיהם עד ששברו לו את העצמות שלו, ומי יודע אם לא נהרג מן המכות האלה. כאשר סחבו אותו משם, וכבר איבד את הכרתו, הוא עוד המשיך לקרוא בשם שלה. דפקו על הדלת ולא ענתה, קראו בשם שלה, צעקו. לבסוף באמת דאגו לה וניסו לפתוח את הדלת – וראו שהיא נעולה. בעטו בכל הכוח ופרצו אותה, ואתה יודע מה?”

“מה?”

“היא בכלל לא היתה שם.”

“מה אתה אומר! לעזאזל, אני כבר מרגיש שהמנוע של ה’בּאגר' יתמלא היום חול עד שאי-אפשר יהיה להפעיל אותו.”

“בדיוק כך. רק אז הבינו מה גרם לו שיהיה משוגע כל-כך.”

“מי? אה? אתה מתכוון לניסים לוי?”

“כן. מוטב היה לו למות, רק שלא יגלו שהאישה שלו היא לא בבית. בייחוד שסיפר קודם לכולם, גם לי, שהיא חולה ושוכבת במיטה.”

“שוכבת? חה-חה-חה!”

“מה? גם אתה שמעת?”

“אומרים.”

“אז, אז זה נכון?”

“בחייך?”

“כן.”

“מה אתה יודע בדיוק, דנינו?”

“היתה נפגשת עם משה דויד בעיר.”

“מה?”

"לא רק היתה נפגשת איתו, עוד חשבו שניהם לברוח – "

“מה? דנינו, מה שאתה מסַפּר לי היום אני חושב שאפשר לראות רק בסרטים. איפה אני תיארתי פעם לעצמי שאצלנו במחצבה יקרו דברים כאלה? באמת, קשה להאמין, ועוד על משה דויד.”

“מה אתם יודעים? אם היית בא אתמול לכפר, היית רואה הכול בעיניים שלך.”

“מאיפה אתה יודע?”

“מישהו בא הבוקר וסיפר שראו את מַנטלוֹ אצל סוכן-הנסיעות. אחר-כך ראו אותה האנשים באוטובוס, כאשר נסעה לעיר והיתה לבושה כמו לטיול. ועוד ראו כי שניהם מסתובבים בזמן האחרון על-יד הבית של מנטלו. כבר מזמן התחילו לדבר עליהם. רק שלא היו בטוחים ואמרו – אולי רק במקרה. ואני חושב, אולי בכל-זאת במקרה, אבל – ניסים לוי רצה לפטר אותו.”

“העיקר, מה אני אעשה היום בעבודה? טפוּ, כבר השיניים שלי חורקות. אתה אומר שניסים לוי לא יחזור לעבודה בקרוב?”

“לא.”

“אז אולי משה דויד יבוא עוד מעט. ובאמת, תגיד, דנינו, אתה לא חושב שהוא היה יכול עכשיו למלא את המקום של ניסים?”

“איפה? שמעת שרצו לנסוע. אתה חושב שהראש שלו נמצא עוד במחצבה? מה איכפת לו? ואם לא נסע, יש לו די צרות בבית.”

“איזה?”

“ומדוע לא בא היום לעבודה? שמע! אם הוא לא ברח מן הארץ, סימן שהלך לשחרר את חליפה מהמעצר במשטרה.”

“דנינו, אתה משגע אותי! אולי תסַפּר כבר כל מה שקרה אתמול. אני מת מסקרנות.”

“תיכף, אני רק אסגור את החלונות. בחיי, כבר לא רואים שום דבר מן הסערה הזאת. ובכן, אסרו אותה מפני שהתנפלה על חבר ספראי ועשתה ממנו, אתה כבר יכול לתאר לעצמך מה היא מסוגלת לעשות.”

“איך הוא הגיע לשם?”

“בא לבקר את ניסים לוי ונכנס לתוך המהומה. אולי תבוא עוד מעט לכאן. אצלכם בוודאי עוד יותר גרוע מאשר אצלי.”

“יַא-בַּא-יֶה! אין איפה להסתתר. מאיפה אתה יודע את הכול?”

“ביקר אותי הבוקר מזכיר המפלגה וסיפר שספראי שוכב גם הוא בבית-החולים ולא מרשה לאף אחד לבקר אותו. הוא אמר, האידיוט הזה, שכל האסון בא מפני שלא מבינים אותנו. ואז אני אמרתי לו שדווקא ספראי היה מבין אותנו טוב מאוד. ומה הוא ענה לי – ‘הנה אתה רואה את התוצאות.’ ובחיי, שהוא היה שמח מזה שהִכו את ספראי. לעזאזל, אף פעם אני לא זוכר מזג-אוויר מחוּרבּן כזה במחצבה.”

“ומה אתה חושב? שעכשיו הם יחזירו את רבינוביץ להיות מנהל-העבודה? הרי צריך כאן מישהו שמבין את העניינים?”

“השתגעת? שאלתי אותו על רבינוביץ, ואתה יודע מה שהוא ענה לי? – צחק ואמר: ‘רבינוביץ, התֶרח זה, יושב וכותב עכשיו כל הימים את הזיכרונות שלו. ועוד אומרים שכבר הראש שלו לא כל-כך בסדר. אתה ראית איך שהוא בכה במסיבה.’”

“אתה שומע, דנינו? טפוּ! תיכף אני בא אליך. מכל הדיבורים האלה עוד אני לא יודע מי ינהל את העבודה במחצבה. בטח יביאו מישהו חדש מבחוץ. מה אתה אומר? יש לך איזשהו מושג מי ינהל עכשיו את העבודה במחצבה?”

“להגיד לך את האמת? נִדמה לי – שאני.”

“מה? תפסיק להתלוצץ. מצאת לך יום מתאים.”

“לא, לא, ברצינות. בשביל מה אתה חושב היה כאן מזכיר המפלגה הבוקר?”

“נוּ?”

“רק הריח שספראי נכשל, ומיד בא לדחוף את הידיים שלו לקערה. ומה אמר לי? לא תאמין. הוא אומר שכל הזמן אני הייתי מנהל-העבודה במחצבה. הוא שמע על הבחירות אצלנו ואומר שכל עניין ההתפטרות שלי, ומה שספראי התערב בעניינים ועשה בחירות חדשות – זה הכול בלתי-חוקי ולא היתה להם סמכות לכך. ויוצא שניסים לוי לא היה אף-פעם מנהל-העבודה במחצבה, ורק עכשיו מתבררים הדברים, ומזכיר המפלגה כבר יטפל בעניין וידאג ששוב לא יתנו לספראי להתערב במה שנעשה אצלנו.”

“אתה ממזר אתה, יא דנינו. איך שאתה מסתדר תמיד. מה שלא קורה – בסוף אתה מרוויח.”

“אני לא בטוח. להגיד לך את האמת – לא התלהבתי ביותר מן ההצעה שלו. אמנם, אני כבר חושב שהוא לא כל כך אידיוט כמו שהוא נִראה, אם היה לו די שכל בראש לדאוג לעניינים שלו ולבוא לכאן מיד הבוקר. אבל מה אני אומר לך? – קצת לא נעים לעשות איתו עסקים. הוא כמו כל הצעירים האלה, אתה מבין? הוא מדבר רק ‘דוּגרי’. עד שיש לך הרגשה לא טובה כשאתה עושה איתו יד אחת. מה לעשות? הוא לא מהאנשים שלנו. ואני אומר לך שעם ספראי, למרות שדפק אותי, היה הרבה יותר נעים לעבוד, מפני שהבין עניין ואף פעם לא הרגשת את עצמך לפניו כמו פושע, או גנב, או השד-יודע-מה.”

“מה? מה הוא הבין? לעזאזל, תגיד לי. גם אצלך הטלפון מלא חול?”

“לא, אבל חושך כאן. איזה מין מזג-אוויר! חושך באמצע היום ולא רואים כלום. אפילו אי-אפשר לראות את הגבעה שלכם.”

“ומה עליי להגיד? נִדמה לי שהטרקטור כבר קבור בחול. טפוּ! אם יש כבר יום אחד שאפשר להתבטל בלי פחד, אז לא יכולים לשבת רגע אחד בחוץ.”

“תבוא אליי.”

“כשיגיע האוטו של המים אני אחזור איתו. חשבת שאני משוגע להישאר פה עוד רגע אחד? כּן? אתה מדבר אליי?”

“מה?”

“לא, אני שומע.”

“אה, אמרתי לעצמי: דנינו, ספראי עוד לא מת. ישכב כמה ימים בבית-חולים – ויֵצא. אחר-כך יחזור ויטפל בעניינים של המחצבה. למה לך להסתכסך איתו? אתה מבין? צריך לחיות בשלום עם כולם.”

"כן. אני רואה שאתה תצליח. איך שהולך לך המזל – "

“טפוּ, ימח שמם!”

“מה יש, דנינו? מה אתה בוכה?”

"וזה שהרסו לי את השמחה בחתונה אתמול? והבת שלי בכתה כל הלילה, וכל ההוצאות שהיו לחינם, והאדא אִל-מנוּול שסטר לי על הלחי כאשר ניסיתי לעצור בעדם – "

“מה אתה בוכה, דנינו? מה איכפת לך? העיקר שאתה הרווחת מכל העניין.”

“כן? ומה עם הכבוד שלי?”

"אתה מדבר על כבוד? דנינו יא – "

“שתוק!”

“טוב, טוב, לא אריב איתך. ומה אתה עשית אחרי שהיה כאן מזכיר המפלגה ואמר לך שאתה מנהל-העבודה?”

“מה עשיתי? ומה אתה חושב? הלכתי לישון עד שבאת אתה והערת אותי. יא פטפטן שכמוך, וכבר אנחנו מדברים שעה שלמה מפני שאין לנו מה לעשות.”

הרוח יללה ושרקה. על הגבעה לחץ מפעיל ה“בּאגר” את השפופרת אל אוזנו והסתתר בסוכת-פח קטנה רעועה. במשרד רץ דנינו מחלון לחלון וניסה בכל כוחו לסוגרם, אלא שהבריחים לא היו מתוקנים ומפעם לפעם פרצה הרוח פנימה ועד שהיה מגיע וסוגר את החלון היתה סוחפת עימה גיליונות-נייר ופתקאות ותיקי-ארכיון ומפילה כלי-כתיבה ומותירה בכול שכבה עבה של אבק חום-לבנבן, עד שנִדמה כי איש לא נכנס למשרד זה שנים רבות. ענני-החול כיסו את המחצבה, ואף כי השעה היתה קרובה לצוהריים לא היה אפשר לראות דבר במרחק של שניים-שלושה צעדים. בחצר חרקו דלתות פתוחות וניטלטלו הנה והנה על ציריהן כשהן מחַשבות להיעקר יחד עם המסגרת. איש לא נִראָה בכל השטח, חלק מן הפועלים לא הגיעו לעבודה, ואלה שבאו הסתתרו ולא הוציאו ראשיהם החוצה. סככת-האוכל התעופפה, המחצלות נקרעו, כמה מיבני-פח התהפכו. סערת-סתיו כזאת לא נראתה זה שנים רבות בגבעות המחצבה. החשכה שאפפה את היום באמצעו הפחידה מעט את דנינו והוא מיהר שוב אל השפופרת המונחת על השולחן וקרא לתוכה:

“אתה עוד נמצא שם?”

“כן, יא דנינו. ובכל-זאת רציתי להגיד לך, יא מנהל-עבודה שכמוך, כואב הלב על המחצבה.”

“חה-חה-חה!” אמר דנינו. הרוח פתחה שוב את כל החלונות, ובמשרד פרץ מחול-שדים של ניירות, אבק וכרטיסי-עבודה. "חה-חה-חה! מה איכפת לך אם תלך כּוּל אִל-מחצבה בּרוח. עסק שלי? עסק שלך? עסק של אבא שלך? חה-חה-חה, ומה אתה איכפת לך אם תלך אִל-מחצבה פוּק פוּק לָרוּח? אה? אה? – "


ירושלים, סתיו 1961



 

אפילוג: אחרי 40 שנה, הספר השלם

בסתיו 1961, בראשית שנת תשכ"ב, ואני בחור כבן עשרים וחמש, סטודנט בתחילת השנה השלישית בחוגים לפילוסופיה, פילוסופיה עברית וקבלה באוניברסיטה העברית בירושלים, פוטרתי מעבודתי כמנהל בית-ספר ערב להשכלת-מבוגרים מטעם המחלקה להנחלת הלשון במעוז-ציון, ליד הקסטל, כיום חלק ממבשרת-ציון. הפיטורים היו גם מעבודתי כמורה לתלמידי הכיתה העליונה, שכללה כעשרה תלמידים מבני העדה הכורדית. גילם נע בין עשרים וארבע עד ארבעים וחמש שנה, רובם ראשי-משפחות והם מיקירי העדה במקום וקשורים בינם לבין עצמם בקשרי אחווה ורעוּת אשר, אודה על האמת, קסמו לי לא מעט והיו לי לקח חשוב אולי יותר מן הלקח המועט שהצלחתי אני להורות אותם בשיעורים.

נותרתי כמעט ללא אמצעי קיום לאחר שהסכום שחסכתי לשם לימודיי באוניברסיטה מעבודתי, שנתיים לפני-כן, כמדריך-שכיר בסניף “הנוער העובד” בדימונה, אזל. אותה תקופה כבר ראיתי את עצמי כסופר, אף כי כל מה שהיה בידי הם שיר אחד “האביב הגדול” שנדפס במוסף “תרבות וספרות” של “הארץ” בשנת 1955, בהיותי בן תשע-עשרה, ומכתב מאת הסופר ש"י עגנון, שהסכים לקבל אותי לשיחה לאחר שסיימתי לקרוא את כל כתביו, שיחה שבה לא סיפרתי לו על רצוני להיות סופר אף כי היתה לי הרגשה שהוא חש בכך, וכן טיוטות רבות של שירים וסיפורים במגירותיי.

סיפורים קצרים פירסמתי אז בעיתון המנוקד “למתחיל” שבעריכת רחל ענבר, חלקם היה מעין רישומים שינקו בעקיפין מהווי תלמידיי המבוגרים, יוצאי כורדיסטאן הגרים במעוז-ציון, רובם עבד במחצבת הקסטל הסמוכה של חברת “אבן וסיד”, מרחק הליכה מבתיהם.

עם פיטוריי מבית-הספר, בגלל תֶקן לא מספיק של תלמידים בכיתתי, הלכו תלמידיי במשלחת להפגין במחלקה להנחלת הלשון במשרד החינוך והתרבות בירושלים כדי שיחזירו אותי אליהם. בשומעו אותם חמק [ד"ר שלמה קודש,] מנהל המחלקה באותו זמן, מן הדלת האחורית של משרדו ונמלט לרחוב למען לא יצטרך לעמוד בפניהם ולהשיב על שאלותיהם.

הייתי מלא זעם אבל ביקשתי מתלמידיי שלא ימשיכו להפגין. נסגרתי בחדרי בבית ערבי ישן ברחוב עקיבא 4 (לימים נעשה חדרי-לשעבר חלק מאולם מרכזי של גלריה לתמונות ושל בית-קפה), ולאחר שרבתי גם עם הוריי, שלא יכלו לעזור לי כספית במצב המחורבּן שאליו נקלעתי לאחר פיטוריי – חדלתי גם לנסוע לבקר בסופי-שבוע בביתנו בפתח-תקווה. בשבתות הייתי סועד על שולחנה של בעלת-הבית בַּנֵיכר (בַּנִי) סיל, בתו של יצחק אפשטיין הידוע, בעל ה“שאלה נעלמה”, ואלמנתו של המוסיקאי האנגלי הירושלמי סידני סיל, שעמד בראש מחלקת המוסיקה של “קול ירושלים” בתקופת המנדט הבריטי.

ומדוע הסתגרתי? – כי התחלתי לכתוב סיפור בשם “מנהל עבודה חדש”. סיפור שאולי היה לו קשר לזעם שלי על פיטוריי מהעבודה, אך לא לאירוע ממשי כלשהו במעוז-ציון. עם זאת, שעה שכתבתי שמעתי את תלמידיי-משם מְדַבּרים, וגם את אנשי דימונה, יוצאי מרוקו, שאותם היכרתי כשנה-שנתיים לפני-כן, והזדהיתי עימם, אך הקפדתי, ובמכוון, שלא יהיה אפשר לזהות דווקא יוצאי עדה מזרחית אחת, מסויימת, בסיפור, אלא יתאים כמעט לכולן.


מה הביא אותי לכתיבה הזו? – לימודיי באוניברסיטה כללו שני חוגים: פילוסופיה כללית, פילוסופיה עברית וקבלה, ולשניהם היתה עליי השפעה חיובית על דרך השלילה. כלומר – לא שלימדו אותי איך לעשות סיפור, אלא לימדו ממה לא לעשות סיפור.

בשנים ההן הייתי תחילה מושפע מאוד-מאוד מן האופנה הקפקאית העגנונית הסימבּוֹלית שצירפה את סגנונו של “ספר המעשים” וסגנונו של בעל “המשפט” ו“הרופא הכפרי”. לתומי או שלא לתומי חשבתי אז שהדרך הטובה ביותר לסופר מתחיל היא לחזור על ה“רומאן” שהתפתח בין עגנון לבין פרשנוֹ, פרופ' ברוך קורצווייל. על הסופר לחבר סיפורים סמליים שצפונות בהן חידות, ועל המבקר לפענח ולמצוא מה רצה הסופר לומר. על חלקו של הקורא לא חשבתי כלל באותה תקופה, היה לי ברור שהכרה ספרותית פירושה מתן גושפנקה של מבקר לסופר. ואם לא יהיה למבקר מה למצוא בסיפור – כיצד אהיה אני לסופר?

הושפעתי גם מהלך-הרוח של תודעה יהודית ושיבה אל המקורות, ומהקביעה של קורצווייל כי לא תיתכן ספרות עברית בעלת ערך מבלי יניקה מן העבר היהודי. אמנם, זו לא היתה הסיבה היחידה שהניעה אותי לבחור בלימודי הקבלה. בשעתו קראתי בעיתון “הארץ” את התקפותיו של קורצווייל על שני כרכי ספרו של פרופ' גרשם שלום “שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו”. המאמרים ריתקו אותי כל-כך שמיהרתי לקרוא את שני הכרכים, וביום שבו סיימתי את קריאתי, החלטתי שאעלה לירושלים ואהיה תלמידו של גרשם שלום.

בניגוד לרושם האוטוביוגראפי המתקבל מהרומאנים המאוחרים שלי, מעודי לא הייתי סטודנט לספרות עברית באוניברסיטה כי לא היה בכוונתי להיעשות מורה לספרות, גם לא חוקר או היסטוריון של תולדות הספרות. גם פחדתי פן המגע עם החומר הנלמד ירחיק אותי מן העברית המדוברת, וסופי שאכתוב בסגנון שאותו אינני אוהב לקרוא אצל אחרים. גם לא מצאתי בתוכנית לימודי החוג שום שיעור העוסק בהדרכה לכתיבת רומאן וב“כתיבה יוצרת”. שמעתי על קיומם של קורסים מעין אלה בארה"ב. אותה תקופה תליתי בהם תקוות רבות. כיום הם ניראים לי מועילים בעיקר לפרנסתם של הסופרים המנחים אותם.

שנתיים יפות בחיי, שבהן למדתי ספרות עברית וכללית בבית-הספר “תיכון חדש” בתל-אביב אצל יעקב בהט וטוני הָלֶה, הספיקו לי לכל החיים. כך חש גם חברי אנוש בר-שלום, שהיה הכוכב של כיתתנו הספרותית, ובבואו לאוניברסיטה הירושלמית עזב את הספרות והלך ללמוד משפטים.


וכך באתי לאוניברסיטה בשנת 1959 כשאני מלא תקוות. מה שקרה היה ההפך הגמור מתקוותיי, אך למענו בלבד היו כדאיות שנות הלימודים. התנפלתי ברעבתנות על סיפורי “ספר הזֹהר”, “שׁערֵי אורה” ושאר ספרי קבלה, נכחתי בכל הרצאותיו של מורי הנערץ פרופ' גרשם שלום, והיתה לי הרגשה שאני עולה על עקבותיו הנסתרים של עגנון. לשמחתי כל הסיפורים שכתבתי באותה תקופה גנוזים עימי ולא ראו אור בדפוס. אפשר לומר ש“נירפאתי” מהכתיבה הסימבולית כאותו ילד שנירפא מתאוותו לדובדבנים רק לאחר שמילא בהם את ביטנו עד שנמאסו עליו.

היינו, תלמידי הסמינריון של פרופ' גרשם שלום, קבוצה מיוחדת במינה שכללה בין השאר את ש. שפרה, מיכל גרי, מתי מגד, יוסף דן, יוסף בן-שלמה, שלמה צוקר, אברהם נוריאל, משה-חיים ויילר, הנזיר יוחנן ואן-הובן, דבורה דימאנט, אריה טוויג, ד"ר פּוֹזֵן, חנה קודש, יוסף בר-יוסף ואיתמר גרינוולד. אני זוכר את דברי אחד המורים בחוג לפילוסופיה עברית וקבלה, אפריים גוטליב, שאמר לנו כי בסופו של דבר אין שום סוד בתורת הסוד. כל סוד עתיד למצוא את פירושו, אמנם, לעיתים, רק אחרי מלאכת פירוש ופיענוח ארוכה ומייגעת. בעיקרון הדבר דומה לפתרון תשבצים או לפשר הסמלים בחלום לפי הפסיכואנליזה. “הסודות האמיתיים,” אמר גוטליב, “מצויים בפילוסופיה, כי שם אנחנו מגיעים אל גבול ההכרה והידיעה של האדם, וכל אשר מעבר להם הוא הנעלם הגדול.”

הרגשתי, כי אם אלך עד לסוף בדרך של כתיבה סימבולית, סופי שאכתוב סיפורים על-פי תורת הספִירוֹת ויתר הבחינות הקבליות. תרגיל שיכול אולי להיות מעניין למבקר ספרותי חדש, בתנאי שאף הוא למד קבלה, ואולם דברים אלה כבר נעשו טוב יותר בספר הזהר עצמו ובחלק מסיפוריו של עגנון, ואם אני אחזור עליהם תיראה הפרוזה שלי מלאכותית ומזוייפת. נהניתי מאוד מהמשך לימודיי בקבלה ובתולדות התנועה המשיחית. הם השפיעו מאוד על הבנתי את ההיסטוריה היהודית ועל סדרת הראיונות שערכתי והבאתי בספרי “אין שאננים בציון” (1986) – אך שוב לא תליתי בלימודים האלה תקוות שישמשו לי “חומר גלם” ספרותי.

הלקח שהוצאתי מלימודי הפילוסופיה הכללית היה פוֹרה יותר. אם הספרות היא כמין “קומה שנייה” כדי להתבונן ממנה אל המציאות היומיומית, היתה לי הפילוסופיה קומה נוספת מעל לקומת הספרות, ממנה ניתן להתבונן במלאכת הכתיבה. שטף החיים המציאותיים זוכה למעמד של התבוננות בו וגיבושו רק משאתה עולה לקומת הספרות, ואילו את הנעשה בקומת הספרות אינך יכול לבחון אלא מנקודת תצפית גבוהה יותר של הפילוסופיה.

וכך אמנם קרה לי. חדלתי לכתוב סיפורים בנוסח הקודם, הסימבולי, המודרניסטי. התחלתי ללמוד את הפילוסופיה של קאנט: “הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות” ו“ביקורת התבונה הטהורה”. התחלתי גם לעבוד כמורה באותו בית-ספר ערב למבוגרים, מבני העדה הכורדית, במעוז-ציון, הקַסטֶל, כיום חלק ממבשרת-ציון אשר בהרי ירושלים. והתחלתי לכתוב לפרנסתי את אותם סיפורים קצרים, מעין סקיצות, של הווי מזרחי – לעיתון “למתחיל” (הצפוּנים עד היום בגיליונותיו המצהיבים) ובהם כבר הופיעו בשמותיהם חלק מגיבורי “המחצבה”, ותואר רקע שהיה דומה מאוד לסביבה שהתגבשה אחר-כך ברומאן. הסיפוּרוֹנים האלה שימשו אותי כחומר קריאה ולימוד בכיתת המבוגרים.


המיפגש קאנט ומעוז-ציון הוא אשר הוליד בי נטייה חזקה לריאליזם, שקיבל בשנים מאוחרות יותר כיוון של נטוּרליזם ושל שימוש רב בחומר דוּקוֹמנטרי לצורך היריעה הבידיונית. זו היתה עבורי כמין “לידה חדשה” מבחינה ספרותית. התפוצצות פנימית אשר הולידה את הרומאן הראשון, שהיה שונה מכל מה שכתבתי בעשרות ובמאות דפים של טיוטות במשך עשר שנים תמימות לפני כן.

הרומאן שאב את כל הרקע והדמויות מהריאליה של יישוב העולים שבו עבדתי. קשה לי להסביר ממרחק השנים מה התרחש בי אז, מדוע דווקא הפילוסופיה של עמנואל קאנט הכחידה בי את שיירי הסימבוליזם והאלגוריה והולידה דחף חזק לריאליזם ואומץ לתאר בפשטות את החיים כפי שהם ניראים בעיניי, וגם צורך עז לכתוב למען הקורא ולא למען המבקר הספרותי.

הייתי אומר לעצמי בימים ההם כי “גיליתי את קאנט במעוז-ציון”. משעה שניצבתי בפני “הסוד הגדול”, גבולות ההכרה והידיעה האנושית, הנתחמים להפליא בפילוסופיה הקאנטיאנית, שוב לא מצאתי עניין וחפץ בחידות ובסודות הקטנים של הסימבוליזם, שהסופר טומן למבקריו החרוצים כדי להתגדל עימם יחד ולצמוח במין סימביוזה פַּרזיטית הדדית. הניקיון והחומרה של הפילוסופיה הקאנטיאנית החזירו לי את האמון בתיאוּרה של המציאות כפשוטה, ובלי להסתבך בתודעה יהודית, ביניקה מן השורשים ובחקיינות של קפקא ושל עגנון, שבה היו שטופים לא-מעט מהסופרים המבטיחים בני-דורי. הפילוסופיה נטעה בי לראשונה בחיי את האומץ לכתוב בפשטות.

היו גם שני סופרים שהשפיעו עליי, שניהם אמריקאיים, שניהם כתבו ספרים בעלי אופי אוטוביוגראפי ובהם סיפרו על מאבקיהם להיעשות סופרים ולכתוב את הרומאן הראשון שלהם. הספר האחד היה “הספן על גבי הסוס” מאת ג’ק לונדון, והשני ספרו של ארסקין קולדוול, שלא תורגם לעברית, “Call it experience". – ובאותה תקופה התפרסמו, תחילה בהמשכים בעיתון “הארץ”, זיכרונות קצין המודיעין של [חיל המשלוח במצרים ובארץ-ישראל, תחת פיקודו של גנרל] אלנבי, הקולונל הבריטי ריצַ’רד מיינרצהאגן, שאחת מאמירותיו, וכלל לא בהקשר הצבאי, היתה כי מי שלא כתב את ספרו הראשון עד גיל עשרים וחמש, כבר לא יהיה סופר לעולם. ואני הייתי בן עשרים וחמש.


וכך הדליק הצירוף של קאנט ומעוז-ציון את ה“התפוצצות” שהולידה את “המחצבה”, וזאת בנוסף לסיבות אישיות, שאחת מהן, כאמור – המרירות על שפיטרו אותי מעבודתי במעוז-ציון ונותרתי כמעט בלא פרוטה להמשך לימודיי.

תחילה היתה בידי סקיצה של מחצית העמוד בשם “מנהל עבודה חדש”, הסיפור שכתבתי לעיתון “למתחיל”. בעקבות הסקיצה התחלתי לכתוב סיפור שהתכוונתי לעשותו באורך של כשלושים עמודים, ואלה אכן שלושת פרקיו הראשונים של הרומאן. אך הסיפור, במקום “להיסגר” ולהסתיים, החל נפתח ומשתרע. ובהרגשה מוקדמת זו, שבידי תחילתו של רומאן, המשכתי את הכתיבה והֵצבתי לי כלל – לכתוב לפחות עשרה עמודים מדי יום, לא חשוב אם הם טובים או רעים. הפחד הגדול ביותר היה פן אתקע באמצע הכתיבה ולא אסיים את הרומאן.

ההחלטה על מנת המינימום היומית עזרה לי, ובמשך שלושה שבועות וחצי של כתיבה רצופה, אף שלעיתים ה“נטו” של הכתיבה היה רק שעתיים-שלוש ביום, סיימתי את הטיוטה הראשונה של כתב-היד, עליה עבדתי עוד כחודשיים עד שהיה בידי כתב-היד מוכן להגשה להוצאת ספרים.

אורכו של הפרק הראשון בכתב-היד היה כעשרה עמודים. ככל שהמשכתי בכתיבה התברר לי כי רוב הפרטים שהוזכרו בו באו על פיתוחם המלא, כל אחד במקומו, בהמשך העלילה. חבל היה להזכירם בפרק הפותח פן יאבד הרומאן את המתח לקראת העתיד להתרחש בו. הורדתי אפוא את כל הפרטים המיותרים מהפרק הראשון, לכן אורכו בספר הוא עמוד אחד המציג בקצרה את הקונפליקט בין שני הגיבורים המרכזיים של הרומאן.

לאחר שנוכחתי שהסיפור לא רק שאינו מסתיים אלא נפתח והולך, הרגשתי שזו ההזדמנות שלי להגשים את מה שניסיתי לעשות ללא הצלחה זה שנים אחדות – להתחיל וגם לסיים סיפור ארוך, רומאן. הכנסתי את עצמי, כאמור, למישטר של כתיבה: כל יום, לפחות פרק אחד, אם לא יותר. כל יום לפחות עשרה עמודים גדולים, חדשים, בכתב-יד. כל פרק, כאילו אני רואה אותו מתרחש מול עיניי בסרט קולנוע – בהרכב אחר של דמויות, מצבים ומקומות, כדי שלא יהיה משעמם. כי כבר אז ניראה לי השעמום כאויבו הגדול של הסופר, יותר מכל המבקרים גם יחד.

בתום שלושה וחצי שבועות היה בידי כתב-יד, טיוטה ראשונה, של הרומאן. את ניסים לוי, שחשבתי בראשונה להרוג, לא הרגתי, וגם שם הספר השתנה, “המחצבה” במקום “מנהל עבודה חדש”. רבים חשבו שהתכוונתי למחצבת הקסטל הסמוכה למעוז-ציון, שאחדים מתלמידיי אכן עבדו בה. בספר המוגמר טִשטשתי את העובדה שהעיר המתוארת בו היא ירושלים. שגיאה של סופר מתחיל, החושש פן ימצאו קשר בין המסופר בספרו לבין המציאות. לכן הוספתי, בעמוד הרביעי בספר הנדפס, את האזהרה הנאיבית: “כל קשר בין המסופר לבין דמויות, מקומות, או מעשים שהתרחשו – הוא מקרי בהחלט.”


בנוסח הראשון של “המחצבה” היה שֵׁם אישתו של משה דויד – סולטנה, והשם הלם אותה להפליא. אלא מה? באוטובוס שהוביל אותי מירושלים לעבודת ההוראה במעוז-ציון פגשתי פעמים אחדות אישה בריאת אברים ובעלת מענה-לשון שכמו בסיפור נשאה תרנגולות עימה, ושמה סולטנה. את השם קלטתי מתוך מריבותיה הקולניות, המשעשעות, עם הנוסעים אנשי הכפר במהלך הנסיעה. הייתי בטוח שאם אכלול את שמה בספר המודפס, מיד אִתבע למשפט על הוצאת דיבה.

באחד השלבים האחרונים של עריכת כתב-היד שיניתי את שמה לחליפה, ועד היום אני מצטער על כך, והשתדלתי לחשוף בספריי הבאים את הכול, ללא חשש. ממילא האנשים שעליהם אני כותב – דעתם על עצמם כה טובה עד כי לעולם לא יזהו את עצמם בדמות דיוקנם בספריי. ומה שניראה לי כגילוי כל חולשותיי ומצבי הנואש ב“המחצבה” – רחוק ממני עתה כאילו על אנשים אחרים סיפרתי בו, ולא בי עצמי קרו דברים דומים לאלה. כמעט שהתפתיתי להחזיר במהדורה החדשה הזו את השם המקורי, סולטנה, אבל לבסוף החלטתי שאינני רשאי למחוק את שמה של חליפה, שנחרת במשך עשרות שנים בתודעת הקוראים, ויש בו משמעות לא רק של סולטנה, שליטה, אלא גם של תחליף, כפי שאכן היתה למשה דויד.

שמו של חדידו היה תחילה טַפּירוֹ, כשמו של פועל, ממש בַּדמות העלובה הזו, שעבד אצל אבי בנימין בגוש כרמי-היין של איכרי פתח-תקווה, “עַנַבַּה”, מצפון-מערב לכפר-שמואל, מזרחה לרמלה, כרמים שאותם נטע וניהל במשך שנים רבות. כיום חוצה אותם הכביש המהיר לירושלים. טפירו היה מביא לעבודות העונתיות גם את בתו הצעירה, בעלת העיניים הבורקות והחזה הטרי, שמאוד משכה את ליבי.

בנוסח הראשון היו עיר, מחצבה ויישוב-עולים בהרים, ואף שלא נקבתי בשם מקום כלשהו, היה אפשר לחשוב שזוהי ירושלים וסביבתה. ואולם אני הרי חייתי בפחד מפני הקשר שבין דימיון למציאות, וכבר ראיתי עצמי נתבע למשפט דיבה על-ידי אנשי מעוז-ציון ומחצבת הקסטל הסמוכה, ולכן בנוסח הסופי של הרומאן הוספתי במקומות אחדים וכתבתי כי העיר (ירושלים במקור), שבּה מתרחש חלק ניכר מן העלילה, שוכנת קרוב לים, ובקצה השוק הססגוני שלה (מחנה-יהודה) נמצא “הרציף של הדייגים” – מה שהביא קוראים רבים לחשוב שאולי מדובר בתל-אביב, בשוק הכרמל, ביפו, בפתח-תקווה, בראש-העין ובמחצבות מגדל-צדק, שבאחת מהן אמנם הוסרט לימים “המחצבה”.

כאשר התחלתי לכתוב את “המחצבה” היה ברור לי שניסים לוי, העריץ הכפרי – סופו בסיום הרומאן יהיה שאנשי כפרו יהרגו אותו בהתפרצות-זעם נוסח “זֶ’רמינאל” של אמיל זולא, רומאן שמאוד השפיע עליי בנעוריי. אך ככל שנכנסתי לתוך הכתיבה ונסחפתי אחר דמותו של ניסים לוי, גברה הרגשתי, כי הוא אינו יכול להיות אדם שלילי לחלוטין. ההבנה למניעיו, ההזדהות גם עימו, וכל מה שנתתי לו “משלי” – יצרו בספר כמין מאזן-כוחות פנימי אשר לי כבר לא היתה שליטה בלעדית עליו. “לא הגיע” לו למות בסוף הספר. לכל היותר לקבל מכות אשר ישברו כהוגן את עצמותיו, ואכן קיבל – אך לא יותר. ידעתי כי אם אבצע בסוף הרומאן את אשר התכוונתי לו בתחילתו – יהיה הדבר בבחינת “דֵאוּס אֶקס מַכינָה”, התערבות מגבוה, שרירותית, אשר תהרוס את שיווי-המשקל הפנימי שנוצר בין דמויות הרומאן ובתוך עלילתו. סטייה ברוכה זו מכוונתי המקורית היתה לי מאז כמין מדד בתהליך הכתיבה לכך שהדמויות שנוצרות ברומאן הן אנשים חיים בעלי רצון משלהם ולא מריונטות.

מה עוד שאִם ציפורה לא היתה משַגעת לניסים לוי את השכל – הוא לא היה מתעסק עם הבת של חדידו, הקטנה לא היתה מתאבדת, ומניסים היו נחסכות הצרות שנחתו עליו בפרקיו האחרונים של הספר.


יחסינו כמורים-סטודנטים, רובנו ילידי-הארץ, עם התלמידים במעוז-ציון היו מצויינים. ערכנו מסיבות בבית-הספר והוזמנו ל“חאפלות” בבתים. אנחנו למדנו מהם על כלי-המוסיקה שלהם, כמו המיזוויץ', והם ביקשו שנביא אקורדיוניסט ונשיר בצוותא שירים ישראליים. ברוך עובדיה, (ששלח אותי בנעוריי לקורס מ“כים בגדנ”ע), היה המנהל הראשון של בית-ספר ערב למבוגרים במעוז-ציון, מנהיג סמכותי שנערץ על כל התלמידים והמורים. באותה תקופה עמד בסוף תקופת-לימודיו, דומני בבית-הספר לעבודה סוציאלית, וניראה שביקש לערוך ניסוי בדמוקרטיה בשלוש הכיתות שלנו. הראשונה היתה כיתת הנכבדים של מעוז-ציון, שירשתי ממנו כמורה, לאחר שפרש, ושבזכות נכונותם לבוא ללמוד – נפתח בית-הספר. הכיתה השנייה היתה כיתת הפחות-מיוחסים ופחות-משכילים, והשלישית – אלה שלמדו קרוא-וכתוב. ההבדלים בין הכיתות ניכרו לא רק ברמת ההשכלה ובמעמד החברתי אלא גם בבגדים. אגב, כל התלמידים היו גברים.

ברוך עובדיה הציע שנערוך בחירות לוועד תלמידים, וַעד שיהיה אחראי לגביית מיסים ולחלוקת התה והוואפלות בהפסקה.

לבחירות היתה משמעות סמלית חשובה, לא התפקיד אלא הדירוג בכבוד ובמעמד החברתי. מרבית הוועד נבחרה מקרב כיתת המיוחסים, ורק אחד נבחר מהכיתה האמצעית, ועבורו היתה זו עליית-מדרגה חברתית שהוציאה אותו לתקופת-זמן משיווי-משקלו. אני זוכר שישבתי ליד אחד התלמידים, רובם בעלי-משפחות ומבוגרים ממני, ושמעתי אותו אומר דברים כמו אלה – “מי צריך את הבחירות האלה? שמתם אותם (המיוחסים) ביניכם לבינינו. קודם היינו כולנו שווים בפניכם.”

יש אולי שמץ-שבשמץ מגישתו של ברוך עובדיה בַּדמות של מזכיר המפלגה בעל ההשכלה הגבוהה, אבל רבים מהתִמרוּנים והתִחמוּנים שתיארתי בהצבעה במחצבה למדתי דווקא מהתקופה שהייתי מזכיר-פנים בקיבוץ עין-גדי וניהלתי כל מוצאי-שבת את האסיפה הכללית.

כאמור, לפני עלייתי ללמוד בירושלים עבדתי תקופת זמן כמרכֵּז סניף “הנוער העובד” בדימונה. כך התאפשרה לי היכרות קרובה עם מאבקי הכוח והשלטון המקומיים ועם חגיגות ומסיבות משפחתיות של העדה המרוקאית, הרוב בעיירה, וגם התרשמות מהאווירה המודרנית שהתבטאה במעמדן, בלבושן ובהתנהגותן של חלק מן הנשים הצעירות. דמות כציפורה, הנוסעת באוטובוס כשהיא קוראת ז’וּרנַל (שבועון או ירחון צרפתי), שייכת יותר לדימונה מאשר למעוז-ציון באותן שנים, ובהקשר הזה “העיר” הסמוכה יכלה להיות באר-שבע.

ה“כפר” שראיתי מול עיניי בעת כתיבת “המחצבה” היה אפוא לא רק מעוז-ציון אלא גם דימונה כפי שזכרתיה. עם זאת עליי לחזור ולהדגיש ש“המחצבה” איננו בשום אופן רומאן “אתני” או פולקלורי, וכי מבחינות אלה אי-אפשר ללמוד ממנו דבר-מה ייחודי לעדה זו או אחרת.


בשנה שלפני כתיבת “המחצבה” זרק ראש-הממשלה דוד בן-גוריון אתגר פומבי לסופרי ישראל באומרו שטרם נכתב רומאן שיתאר קליטת העלייה וקיבוץ הגלויות. אני זוכר שדי בער בי אז הרצון להוכיח שאפשר לכתוב רומאן שכזה.


באותה תקופה היה בעיצומו תהליך השתחררותה של אפריקה השחורה מעול הקולוניאליזם, כאשר השלטון עובר לידי עריצים מקומיים מושחתים ולא-יעילים, ואלה הצליחו לדרדר עד מהרה את מדינותיהם העצמאיות למצב שבו אזרחיהן החלו להתגעגע לשלטון הקולוניאלי אשר תחת כנפיו לא הגיעה תופעת העריצות הפנימית למימדים מבהילים כאלה. השימוש הציני בעקרונות הדמוקרטיה והעצמאות הלאומית כדי להגביר את הדיכוי ואת והעריצות בתוך העדה, החברה או המדינה – השפיע עליי לא מעט בכתיבת “המחצבה”.


עם זאת עליי להדגיש שאין קשר בין העלילה הרומאנטית של “המחצבה”, דמותו המאיימת של ניסים לוי, פרשת יחסיו עם הבת של חַדידוֹ, חיי הדמויות האחרות ברומאן, ההווי, והאינטריגות של המאבק על השליטה במחצבה, ואפילו תיאורי המאכלים והמשקאות, והשירים – לבין האנשים הנפלאים שאותם פגשתי ועימם התיידדתי בבית-ספר ערב במעוז-ציון באותה תקופה, ואורחות חייהם, שנותרו מאוד שמרניים ומסורתיים במפגשם עם המציאות החדשה בישראל.

אני זוכר תלמיד בשם צבי דויד, אדם אצילי, שקט ומשכיל, בעל חיוך נבון, שקרא כבר אז את עגנון, דמותו ריחפה לנגד עיניי כאשר תיארתי ברומאן את נפשו המשכילה של משה דויד, אך ללא שמץ של קשר ביוגראפי ועלילתי בין השניים. ידיד אחר, אף הוא מתלמידיי שהיו פונים אליי בשם “מר אהוד” – שַׁבּבּוֹ מוּרַד, שממנו למדתי רבות על הכפר, העדה והמחצבה.

בשנים הראשונות לאחר פיטוריי ביקרתי מדי פעם אצל “תלמידיי” אלה המבוגרים ממני, שכולם נִשארו לגור במקום. האחד הגיע לתפקיד סגן ראש המועצה המקומית המשותפת מבשרת-ציון, והשני נעשה גזבר ועד הפועלים. בהיפגשנו היינו צוחקים בהיזכרנו כיצד למד ממני לראשונה לנהל חשבון קופה של חובה וזכות, בהיותו גזבר נבחר של ועד התלמידים. לימים אף הזמנתי את כיתת תלמידי-לשעבר ממעוז-ציון להצגת “המחצבה” בירושלים.

עיקר השפעתם של תלמידיי עליי היתה העברית המיוחדת שבה דיברו, ותוך כדי כתיבה ראיתי ושמעתי את דמויותיהם בדימיוני כשהם משחקים את עלילת הרומאן אבל היא אינה שאובה מהם.

את מנהל-העבודה הפורש רבינוביץ, דמות בידיונית לחלוטין, תיארתי כקשיש עובר-בטל: “גבר כבן שישים, שׂערו כבר לבן וידיו המגויידות ובעלות הציפורניים המרובעות לופתות בייאוש את צוואר המיקרופון,” – כיום, בהקלידי מילים אלה, אני מבוגר ממנו בחמש שנים, שׂערי האפיר וכמעט כבר הלבּין אך ידיי עדיין אינן רועדות.


אחרי שנים, כאשר כתבתי את הביוגראפיה “שרגא נצר” (1990), שאותו-עצמו לא פגשתי מעודי – חייכתי לעצמי לא פעם כי היה נידמה לי שאני מגלה כיצד המציאות החברתית והמפלגתית של “המחצבה” נראית מהצד האחר של המתרס. וכמו ש“התאהבתי” בדמותו של ניסים לוי כך הוקסמתי עתה מן העממיות וחוכמת-החיים של “האֶמינֶנציה האפורה”, האיש שהשפיע וקבע רבות מאחורי הקלעים של מפא"י בשנות שלטונה המובהקות ביותר, שנים אשר בעת כתיבת ספרי היה דומה כי לא תסתיימנה לעולם. עתה יכולתי לבדוק אם מאבקי-הכוח שתיארתי בספרי “המחצבה” תואמים לדרכי פעולתו של שרגא נצר, ששמץ ממנו (וגם משל יוסף אלמוגי – מזכיר מועצת פועלי חיפה רב-העוצמה) מצוי בדמותו של ספראי, ולתהות אם קראו בשעתם את “המחצבה” (ודאי היו מנויים על “הספרייה לעם”) ומה היתה תגובתם.


עבדתי על כתב-היד של “המחצבה” עוד שבועות אחדים, תקתקתי (כך כונתה אז ההקלדה) אותו על גבי מכונת-הכתיבה הראשונה שלי, “הֵרמֶס-בּייבּי”, שאותה רכשתי בעשרים ואחת לירות שקיבלתי תמורת מכירת אופני ה“רָאלי”, שקניתי בשעתו בכספֵי מתנות הבר-מצווה. שלחתי עותק אחד לאהרון אמיר, עורך רבעון “קשת” ועורך ראשי בהוצאת הספרים של אביו “עם הספר”. אהרון אמיר קרא את כתב-היד ויעץ לי להציע אותו ל“הספרייה לעם” של “עם עובד”, כי לדעתו הם מחפשים חומר מקורי מהסוג הזה. כך אמנם עשיתי.

לאחר כחודשיים, בשלהי שנת 1961, בישר לי טלפונית מזכיר המערכת ירוחם לוריא כי הספר התקבל, ובאפריל הבא יפתח את הסידרה של שנת 1963, תשכ“ג. ירוחם לוריא, ועורך ההוצאה א”ד שפיר, טיפלו באהדה רבה בהוצאתו-לאור של הספר. אסיר-תודה הייתי להם, אך הוכרחתי להשמיט פרק אחד, “אסון”, מתוך הנוסח של כתב-היד המקורי, (הוא שב ונדפס כסִדרוֹ הנכון במהדורה החדשה, פרק כ"ד, ואילך). הפרק ניראה להם נועז ובוטה מדיי, אף כי לדעתי הוא אחד הפרקים המרגשים ברומאן. ממש “ראיתי” את הבת של חדידו רצה בייאוש מאחד הרחובות הקטנים במרכז ירושלים לעבר המסילה, המגיעה לתחנת-הרכבת מכיווּן המושבה הגרמנית.

אם אתעקש על השארת “אסון”, כך הם אמרו לי, לא יֵצא “המחצבה” לאור.

הייתי מוכרח להתפשר ולוותר כי חשוב מכל היה לי לאפשר את צאתו לאור של ספרי הראשון.

כך יַרד מיספר הפרקים במהדורה הראשונה מל“ב לל”א, ובמקום “לב” עמד הרומאן בסימן “לא” – וזו גם היתה תשובתה של הסטודנטית, לה הקדשתי את “המחצבה”, ובה הייתי מאוהב נואשות ושולח למענה מכתבי-אהבה כמעט מדי יום.

ייתכן שמשהו מאהבתי הנכזבת השפיע על המשולש הרומנטי העומד ביסוד הספר – משה דויד, ציפורה וניסים לוי, שיחסיהם אינם נובעים רק מהיכרותי הקרובה עם ההווי המזרחי שאותו תיארתי בספרי – אלא משקפים לא-במעט את מצבי הנפשי באותה תקופה. הזדהיתי מאוד עם משה דויד – ולא רק בגלל הפיטורים ממקום-העבודה. דמותה של חליפה היתה התגשמות הפחד שלי מפני שקיעה בנישואים של פשרה, ללא-אהבה. מבחינה מסויימת שרה בספרי “אנשי סדום” (1968) דומה לציפורה של “המחצבה” (1963) ולעפרה של “לא לגיבורים המלחמה” (1971), רומאן שנכתב-לראשונה בין שני קודמיו אלה.


בשנת 1962 ביקשתי מאורי שולביץ, חברי הטוב מנעוריי בפתח-תקווה ובעין-גדי, שכבר התגורר אז בניו-יורק – לצייר את העטיפה לספר. לצערי הצעותיו לא התקבלו. מקצתן מתפרסם כאן לראשונה. את הרישום לעטיפת “המחצבה” עשה לבסוף יוסל ברגנר.


תמונה בשחור-לבן של הפילוסוף מרדכי מרטין בּוּבּר, הניראה בה כנביא קדמון, התנוססה בחלון-ראווה קטן של הצלם אלפרד בֵּרנהַיים, על קיר בפינת בית הקרנות ברחוב קינג ג’ורג', לא רחוק מהכנסת ששכנה בבית פרוּמין.

לקראת צאת “המחצבה” לאור רציתי גם אני צילום דיוקן אצל ברנהיים. הוא צילם את מרבית האנשים בעלי-הערך בירושלים ושיקף בדיוקניו את אישיותם בצורה מופלאה. העיר הקטנה והשקטה, המוקפת גבול עויין משלושת עבריה, היתה מלאה גאונים. בסימטה אחת ברחביה גרו יותר מהם מאשר במרביתה של ישראל בדורות האחרונים.

חשבתי שצילום דיוקני בידי ברנהיים יקרֵב אותי למעלתם של מוריי ורבותיי. ביושבי מולו בסטודיו המרווח אמרתי לו שאני רוצה תמונת דיוקן עם מבע רוחני, כמו בצילום שעשה לבובר.

“אדוני הצעיר,” ענה לי ברנהיים הייקה, שניראה בעצמו כפרופסור, “לשם כך עליך לחזור אליי בעוד חמישים שנה, כשיהיו לך החריצים בפנים והשקיות מתחת לעיניים!”

ותוך כדי שסובב את פניי באלכסון מול מצלמתו סיפר כי לפני הצילום אצלו הלך פרופסור בובר לספּר שיסדר את זקנו ואת מחלפות ראשו. כאשר הגיע בובר לסטודיו, ניראה כשמשון שנגזז בידי דלילה. ברנהיים התנצל ושלח אותו הביתה.

לאחר חודשים אחדים שמע שבובר שוכב חולה בביתו. באמצע החורף הקר ביקר אותו ובאותה הזדמנות צילם את התמונות שמופיעות על כריכות ספריו של בובר, כאשר שערו של הפילוסוף הזקן פרוע ומגודל לכל עבר, והוא מתבונן בך כמו מהתנ"ך.


באפריל 1963 פתח “המחצבה” את הסידרה השנתית השישית של “הספרייה לעם”. אנשים אינם מאמינים שלאחר צאתו לאור התקבל הרומאן בביקורת שמרביתה קטלנית ומלגלגת. מרבית הספרות העברית “החשובה” היתה עסוקה אז כאמור בסיפורים אפיגוניים נוסח קאפקא ועגנון, הסמליות משלה בכיפה, ועימה העברית החגיגית והמנופחת. אולי לכן ניראה ספרי “המחצבה” כה יוצא-דופן בסוגו הריאליסטי וביריעתו הנטורליסטית. רומאן פשוט עד כדי עלבון לספרות, בלי סמלים ואלגוריות, קריא, כתוּב כמעט בשפת יום-יום, שכאילו אפשר לשמוע אותה ברחוב או לקרוא בעיתון, אבל ברומאן?

אולי לכן מבקר אחד שאל בביקורתו אם עורכי “הספרייה לעם” היו בחופש שעה שירד ספרי לדפוס, ומבקר אחר ריחם על ספרי וקבע שאמנם הוא חסר ערך ספרותי ואמנותי אבל בהיעדר רומאנים אחרים שמתמודדים עם הנושא, אין לנו ברירה אלא להסתפק בו, בינתיים.

האמת, בנושא העלייה קדמו לספרִי שני רומאנים יפים – “אנשים חדשים בהרים הגבוהים” (1953) מאת שלמה שבא ו“שש כנפיים לאחד” (1954) מאת בן-מושבתי חנוך ברטוב. את שניהם קראתי רק שנים אחדות לאחר כתיבת “המחצבה”, ומעניין שגם הם מתרחשים – האחד בפרוזדור ירושלים והשני בשכונה בירושלים.

“השופט העליון” של הספרות העברית באותה תקופה, פרופ' ברוך קורצווייל, שהכול חרדו למוצא פיו, סיכם ב“תרבות וספרות” של “הארץ” את יבול שנת 1963 באיפיון “המחצבה” בשתי מילים: “רפורטאז’ה לשעתה.” ספק גדול בעיניי אם בכלל קרא את הספר.

יוצא מכלל המקטרגים היה הסופר ש"י עגנון, שעינו היתה טובה עליי בשנות לימודיי בירושלים. לאחר שקרא את “המחצבה”, שלח לי בכתב-ידו מכתב שבקושי פיענחתי, ובו כתב בין השאר: “סיפור יפה העלית מראשיתו ועד סמוך לסופו.” שלא כביקורות בעיתונים, מכתביו של עגנון עזרוּ לי מאוד להביא לחדר הרווקים שלי בירושלים סטודנטיות סקרניות שיחד איתן למדתי באותה תקופה והן גם סייעו לי להתגבר על אהבתי הנכזבת.


למדתי רבות מנחיתתה המוצלחת של רחל איתן בספרות העברית, שנה לפניי, בכתבת-ראיון עם תמונתה, ברעמת שֹער בלונד גולש, היא היתה יפהפייה מדהימה – בשבועון “דבר השבוע”. הכתבה תרמה רבות להתקבלות ספרה הראשון “ברקיע החמישי”, מן היפים בספרות העברית, וזאת עוד לפני הביקורות. היא היתה נחשונית. טרם היה נהוג אז שסופרים “נולדים” ומתראיינים בתוך מערכת מתוזמרת של יחסי-ציבור ובחסות סנדקים בעלי-עניין למיניהם – אלא הרוב חיכו בסבלנות לביקורות, והן הגיעו.

כמעט כל ספר חדש זכה לביקורות רבות ונרחבות, היו יותר עיתונים עבריים ומוספים ובמות לספרות מאשר בתקופתנו, ומעט ספרים יצאו לאור. מדי חודש היו הוצאות הספרים מפרסמות מודעות צנועות ובהן הספרים האחרונים שהוציאו לאור, ואפילו הדפסות חדשות לספרים קודמים. ולא כמצב כיום – שיש מעט במות לביקורת, שמרבית הספרים החדשים כמעט שאינם נסקרים וגם לא מדווחים עליהם בְמודעות חודשיות, ושרק מעט ספרים נבחרים זוכים למודעות בזבזניות על פני עמודים שלמים במטרה לעשותם רבי-מכר עוד בטרם נמכר מהם אפילו עותק אחד.

החלטתי שלא אחכה לביקורות כי כבר ניחשתי שלא יפנקו אותי, ופניתי לכל מי שרק יכולתי והצעתי שיראיין אותי על הופעת “המחצבה”. עוד לפני הביקורות ריאיינו אותי מיכאל אוהד, שלמה שבא ואחרים, והחלה נוצרת דעת-קהל חיובית על הספר, ומראית-עין של הצלחה. הקוראים לא שיערו שאני יזמתי את הראיונות אלא חשבו שהתקשורת גילתה אותי.


אני זוכר אותי בא לבית “מעריב” ועובר על פני חדרו של יוסף (טומי) לפיד, שהיה לו מדור שבועי פופולארי על אנשים בחדשות. ראיתי אותו יושב, נכנסתי, הוא לא הציע לי לשבת. ביקשתי בעמידה שיראיין אותי על “המחצבה”, כשאני מחזיק עותק של הספר בידי.

“אני לא יכול לראיין אותך במדור שלי,” אמר לי, “מפני שאתה לא מפורסם. תחזור אליי כשתהיה מפורסם.”

“אבל איך אתפרסם אם לא יראיינו אותי?”

“זאת בעייה שלך,” שילח אותי בחיוך מחדרו.


היום קשה להאמין מה מעט רומאנים עבריים מקוריים יצאו לאור לפני ארבעים שנה. היתה זו דומני שנת 1961 שבה תהו מבקרים בשיא הרצינות אם לא הסתיימה תקופתו של הרומאן העברי, וסברו שאולי לא יהיה לו המשך.

“הספרייה לעם” לא שימשה עדיין במה חשובה וכתובת מובהקת למיטב הספרות המקורית, כפי שהצליחה להיות עד לפני שנים אחדות. ספרי הסידרה יצאו מלכתחילה רק בכריכה רכה ופשוטה, ובמתכונת “ספר כיס” זול וצנום-יחסית (כמעט חוברת), שהיתה נהוגה בחו“ל בעיקר לגבי מהדורות חוזרות לספרים שהצליחו בכריכה קשה. הפרוזה המקורית והמתורגמת יצאה אז עדיין כמעט רק בכריכות קשות ו”מכובדות".

הקהילייה הספרותית התייחסה תחילה בזלזול לקהל המנויים ההסתדרותי של הספרייה, שחלקו בא ביוזמת ההחתמות המרוכזות של ועדי-העובדים במפעלים הגדולים, בייחוד באזור חיפה. שם החל הקונצפט של הסדרה את דרכו תחילה בתור ספריית “ילקוט” מטעם מועצת פועלי חיפה, שמטרתה לספק ספר טוב וזול-במיוחד לפועל העברי, חבר ההסתדרות.

על העטיפה האחורית של “המחצבה” נדפס: מחיר הספר 1.50 ל“י. חתימה שנתית (12 ספרים) 12.00 ל”י. – אכן, זו היתה גאוות הספרייה: ספר חדש מדי חודש בלירה אחת! – והנה, עבור חדר שׂכוּר, קטן ורועש, ברחוב עקיבא 4 בירושלים – שמבעד לחלונו שמעתי מדי יום שלוש פעמים את המוסיקה של “מסביב לעולם בשמונים יום” שהוצג בקולנוע “אורגיל” המרוחק מטרים אחדים – שילמתי אז 45 לירות לחודש. ואילו 45 עותקים של ספרי-קריאה חדשים בכריכה רכה – מחירם כיום לפחות כשמונה מאות דולר!

שישים הכותרים של חמש הסדרות הראשונות היו רובם רומאנים מתורגמים שהיו מקובלים על הקורא העברי הרבה יותר מספרות המקור. די להזכיר את ההצלחה המדהימה של “זורבה היווני” לניקוס קאזאנצאקיס, כותר שעימו נפתחה “הספרייה לעם” בשנת 1958 ולא חדל להימכר מאז.

בשישים הכותרים הראשונים היו רק שלושה-עשר ספרי מקור ובהם בלטו שמותיהם של יהודה בורלא, יהודית הנדל, אורי אורלב, חיים הזז, רחל איתן ויגאל מוסינזון. למעשה קדם להצלחת “המחצבה” רק “הרקיע החמישי” של רחל איתן, שאף הוא היה פריצת דרך ושונֶה כל-כך מפניהָ של הספרות העברית ה“רצינית”.

רק לאחר שנעשתה אטרקטיבית, מכובדת ומצליחה במכירותיה, לא במעט בזכות “הרקיע החמישי” ו“המחצבה” – החלו להוציא את ספריהם ב“הספרייה לעם” סופרים כיהושע קנז, אהרון מגד, חנוך ברטוב, בנימין תמוז, יורם קניוק, פנחס שדה, עמוס עוז, יצחק אורפז, שמאי גולן, נתן שחם, שולמית הר-אבן, סמי מיכאל, דן צלקה, משה שמיר ורבים אחרים, חלקם סופרים ידועים שפירסמו קודם את ספריהם בהוצאות אחרות ועתה נשבו בקסמיה של הסדרה בעלת התפוצה המובטחת-מראש של עשרות אלפי עותקים, ולא נרתעו ממתכונתה הפשוטה והחסכנית.


אכן, מה שהעניק לרומאן “המחצבה” את תדמית ההצלחה הגדולה היה התקבלותו היוצאת-מן-הכלל על ידי ציבור הקוראים הישראלי, ובראשו ציבור המנויים של “הספרייה לעם”, שמנה אז עשרות אלפים. ובתוך זמן לא רב באו ההדפסה השנייה והשלישית.

הבמאי גיורא מנור פנה אליי וביקש ממני שאעבּד את הרומאן לתסכית ב“קול ישראל”, בהדרכתו ובבימויו. התסכית אכן שודר בשלישי באוגוסט 1964 כאשר את תפקידו של ניסים לוי ממלא יוסי בנאי, רבינוביץ – בצלאל לונדון, דנינו – יעקב בנאי, משה דוד – אריה אליאס, חליפה – עדנה פלידל, מזכיר המפלגה – ישראל בידרמן, ציפורה – שושנה דואר, ספראי – שרגא פרידמן, חדידו – יקי צמח, שוטר – ישראל יונג, וכן שלמה בר-שביט ועוד כמה וכמה שחקנים.

עוד אני עוסק בהכנת התסכית, והנה פנו אליי זיגמונט טורקוב ומאיר ינאי, בעלי תיאטרון “זוטא”, וביקשו ממני להמחיז עבורם את הרומאן, וגם לבקש במחלקת הדרמה של “קול ישראל”, בראשה עמדה חנה בן-ארי, שהתסכית ישודר רק לאחר שיחלו הצגות התיאטרון.

בהדרכתו של טורקוב, שחקן ובמאי בעל שם באידיש, שעשה הסבה לעברית – המחזתי את ספרי לשישה שחקנים בלבד, זאת משום שתיאטרונו היה קטן ונייד ובמכוניתם לא היה מקום ליותר שחקנים. על הנשים ויתרנו. מאיר ינאי שיחק את תפקידו של ניסים לוי, טורקוב ביים את ההצגה ושיחק את חדידו, יעקב טימן – ספראי, יוסף אוקסנברג – רבינוביץ, פרץ הלוי – משה דויד, ויצחק חלוצי – דנינו.

יעקב טימן היה אחיו של השחקן והזמר מאיר תאומי, שנרצח באכזריות על-ידי כנופיית ערבים שהתקיפו את הקפה “גן הוואי” שעל גדת הירקון הצפונית (ליד גשר הירקון כיום) בתל-אביב בשנת 1947, שׁם הופיע כשחקן.

מאיר תאומי, לימים אביו של עודד, היה נשוי בראשונה לשחקנית “התיאטרון העברי” פרידה כרמלית. יחדיו שיחקו בראשית שנות העשרים בהצגות כמו “נורה” של איבסן ו“הזכייה הגדולה” של שלום-עליכם. באותן שנים גם נולדה להם בתם הבכורה, תמר, שהיתה יפהפייה מדהימה, כמוה כאימהּ.

פרידה נישאה מחדש ועברה לגור עם תמר בפתח-תקווה. השתיים נַשׂאוּ את שם הבעל, בַּרלוי, שהיה מבעלי מחצבות מגדל-צדק ליד פתח-תקווה (שהיום מתוכננות להיות בתי-קברות בקומות, בסגנון קַטַקוֹמבּוֹת, לנוכח מצוקת הקבורה בגוש דן. היו שסברו בשעתו כי הן ששימשו לי השראה לרומאן).

תמר ברלוי נישאה לבן-דודי אהרון בן עזר.

משפחתנו, המונה דורות רבים בארץ, היא משפחה שיש בה לא מעט כותבים, ודומה כי בכל דור קם בה לפחות סופר מובהק אחד: סבי יהודה ראבּ (בן עזר), שאת ספר זיכרונותיו “התלם הראשון” כתב מפיו אבי בנימין, דודתי אחות-אבי המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראבּ, בן-דודי יליד ירושלים יצחק ראבּ, ולאחרונה נכדתם של אהרון ותמר, עדי בן עזר, שכתבה את הרומאן “אפרודיטה 25”. עדי היא מצד אחד נינתם של פרידה כרמלית ומאיר תאומי, ומצד שני היא נינתם של דודי ברוך בן עזר (ראבּ) ואשתו רבקה לבית שְׁלַנק מירושלים, משפחה הנִמנית על צאצאיו של ר' יעקב עמדן, שֶנכדו חיים יוחנן צבי שלנק עלה לירושלים בשנת 1832.

עלילות רבות מחייו ומזיכרונותיו של דודי ברוך, אביו של אהרון, שימשו את המסַפּר ברומאן “המושבה שלי” (2000) לציור דמות דודו אלכס (שם שאימצתי לספריי בעקבות דמותו ההוללת של אלכסנדר אהרונסון), ואילו בן-דודי אהרון (שנקרא על שם אהרון אהרונסון) הוא אחד המרכיבים לדמות אבנר, בן-דודו של המספר.

בפרקיו האחרונים של הרומאן מתאר המסַפּר, סטודנט לספרות עברית, כיצד לאחר שפוּטר מעבודתו כמורה בכפר-נוער בפרוזדור ירושלים – הוא חי בחדרו בירושלים עם קטינה בשם אוֹלִי טַפּירוֹ. דמותה מזכירה מאוד את הבת של חדידו. היא מידרדרת לזנות ומתאבדת ואילו הוא יושב לכתוב את ספרו הראשון, דְמוּי “המחצבה”. עדות זו הובאה לראשונה בסיפורי “כיצד הרגתי את סְמַדִי?” הנכלל בקובץ סיפוריי “ערגה” (זמורה ביתן, 1987), ואפשר לראות בה מקור אמין לתולדות-חיי – ממש כמו שאר הסיפורים והרומאנים שלי.


הצגת הבכורה של “המחצבה” התקיימה בתל-אביב ב-23 באפריל 1964, וממש כמו שנה לפני כן, הספר – הביקורות היו אמנם רבות אך הן לא יצאו מגדרן כדי לשַבּחה, ואחדות אף קטלו אותה כליל. באחת מהן נאמר שטורקוב, המתנפל על מאיר ינאי (ניסים לוי) בצעקות: “ניסים, הבת שלי! ניסים! איפה הבת שלי?” – ניראה כאילו הגיע לבמה מהצגה אחרת, אולי של תיאטרון אידיש.

ואולם להצגה היה כיסוי תקשורתי כל אותו קיץ של שנת 1964. באותה תקופה היו יותר עיתונים עבריים ולכולם מבקרי תיאטרון שנהגו לכתוב פעמיים: רשימה קצרה למחרת ההצגה ומאמר ביקורת נרחב בגיליון סוף-השבוע. בזכות אישיותו של טורקוב וקשריו הטובים עם העיתונות, בייחוד הלועזית, ובזכות חריצותו של שותפו לתיאטרון “זוטא”, מאיר ינאי – זכתה ההצגה לכיסוי תקשורתי נכבד למדיי גם מעבר לביקורות, וזאת בראיונות ובכרוניקות.


למרבה הפלא, רק לאחר עשרות רבות של הצגות החלו הערעורים על תוכנו של המחזה. אמנם הוצאת “עם עובד”, שהיתה שייכת להסתדרות הכללית, הוציאה את הספר במפעל המנויים שנסמך על ועדי העובדים, אבל כאשר הוועדים ומועצות הפועלים, בייחוד בחיפה, רובם כמובן אנשי מפא"י – הזמינו את ההצגה, נחרדו אחדים מעסקניהם למראה התפרצותה של “ישראל השנייה” על הבמה – מאיר ינאי שיחק את ניסים לוי בעוצמה רבה ואפילו מפחידה – והם תבעו להפסיק את ההצגה.


תחת הכותרת “המפלגה ‘סגרה’ את ‘המחצבה’” כתב אריה כנרתי בגיליון 17 ביולי 1964 של עיתון “למרחב”:


המחזה “המחצבה” ב“זוטא” יורד בעוד שבוע מהבמה, לא בגלל אי-הצלחה אלא מפני ש… עסקני המפלגה כועסים. השבוע מגיע ‘המחצבה’ להצגתו המאה, אך מתברר כי לאחרונה מנסים גורמים שונים ל“שכנע” את אנשי “זוטא”, כי יש להוריד את המחזה.

האם אתם נכנעים ללחץ? – שאלנו את אחד ממנהלי “זוטא” ושחקניו. “אין זה עניין של כניעה, אבל לא רוצים להסתכסך עם אנשים וגורמים,” – היתה התשובה.

המחזה דן בין השאר בפרשת קניית קולות בבחירות ביישוב עולים – דבר שעורר רוגז אצל עסקנים במפלגה (שלא מזכירים את שמה במחזה).

הרי גם בסרט “סאלח שַבָּתי” מראים זאת? – שאלנו שוב.

“אבל שם, בסרט, זה בצורה סאטירית וכאן, ‘לוקחים’ זאת העסקנים ברצינות,” עונה איש “זוטא”, המגלה, כי המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות “הסתייג” מן “המחצבה” ולא המליץ עליו בפני ההתיישבות. המרכז נימק הסתייגותו “בגלל הרגישות של בעיית העדות במחזה,” ובגלל “העיתוי” (“התחלנו בהצגת ‘המחצבה’ בימי התסיסה עקב פירסום הספר ‘המהפכה האשכנזית’ [מאת קלמן כצנלסון].”)

ואיש “זוטא” מציין כי “המחצבה” נתקבל ללא סקנדלים וללא כל תסיסה ביישובי עולים רבים, “אך כניראה שלא נחוץ לומר את האמת על הבמה שנה לפני הבחירות.”


וכותב משה דור בטורו “מבט אישי” בעיתון “מעריב” מיום 9 באוגוסט 1964, תחת הכותרת “מה קרה ל’המחצבה'?”:


בראשית היה הספר, “המחצבה”. מחברו: אהוד בן עזר, יליד פתח-תקווה, בן לאחת המשפחות הוותיקות והמכובדות באם-המושבות. הרומאן, המתאר הווי-חיים אנושי ומפלגתי עכור בעיירת-פיתוח, הופיע, לגודל האירוניה, בהוצאת “עם עובד” – הוצאת-הספרים של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל.

אחר-כך בא המחזה, שעוּבד בידי בן עזר, על-פי הרומאן, והועלה על במת התיאטרון “זוטא”. אינני נכנס להערכה דרמטית, אבל הוא הוצג במיספר לא מבוטל של הצגות – 100 במיספר – בטרם קרה משהו.

טוען המחבר: “המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות, האחראי ל’מכירת' ההצגות להתיישבות העובדת – הרזרבואר העיקרי להופעות ‘זוטא’ – הפעיל לחץ להפסקת ההצגות. בחוגי המפלגה ‘גילו’, שבמחזה, כמו ברומאן, מדובר על הופעות שליליות של עסקנים מפלגתיים, הקונים קולות ומלבים יצרים. הם סבורים, שהכוונה אליהם, וכיוון שימי הבחירות קרבים ובאים – החליטו, כי המחזה מסוכן מדיי.”

שאלתי את בן עזר: “כלום קראת בשמה של מפלגה כלשהי במחזה?”

“'לא. בפירוש – לא. אבל ‘הבוסים’ ההסתדרותיים לקחו על עצמם זכות לקבוע מה ראוי ומה לא-ראוי להציג בפני רבבות אנשי ההתיישבות העובדת. ‘זוטא’ איננו יכול לעמוד בפני לחץ כזה, המאיים על מקורות קיומו. ידעתי, שלאחר מעשה יכחישו אנשי התיאטרון את עניין הלחץ מכל וכל כל. מה הם יכולים לעשות?”

הטענה, כי הופעל לחץ פוליטי על “זוטא” – הובאה בשעתו בעיתונות. המרכז לתרבות ולחינוך לא הגיב על כך במאומה. כיצד צריך לפרש שתיקה זו? כהסכמה? כאנינות-דעת, שאינה מסוגלת להגיב על “השמצות”? כהסתגרות במגדל-שן, שבו קולותיה העזים של מציאות ישראל אינם אלא מלמול רחוק?

אמר לי סופר ומחזאי ידוע, המעורה בחיי האמנות: “ראיתי את ‘המחצבה’ באחת ההצגות הראשונות. לאחר הסיום, ניגש אליי איש ‘זוטא’ וסיפר לי, כי אינו מאמין שהמחזה יזכה למשך-חיים ארוך. ‘מפעילים עלינו לחץ גדול,’ אמר. – ‘מי?’ שאלתי. – ‘אלה שבידם לפתוח או לסגור בפנינו את הקיבוצים ואת יישובי העולים.’”


בראש המרכז לתרבות עמד אז יוסף בורשטיין, אביהם של אמיר ונחום ברנע, ובשעתו מורֶה של אימי דורָה בגימנסיה “אחד-העם” בפתח-תקווה. המחזה אכן הורד מן הבמה לאחר כמאה הצגות בלבד, כי ללא ההזמנות בחסות המרכז לתרבות ומטעם וועדי העובדים – לא היה להן קיום ברחבי הארץ. בין הדוחפים העיקריים להורדת ההצגה היו כניראה גם עסקנים מבני עדות-המזרח במועצות הפועלים.


הפרולטַר היחיד נותרתי כמובן אני. מעבודתי במעוז-ציון כבר פוטרתי. לראשונה, לאחר שנים בהן התעקשתי להגשים את ייעודי כסופר, היתה לי הכנסה לא-גדולה מתמלוגי “המחצבה” – וסיכוי להכנסה רבה יותר מההצגה, והנה נותרתי שוב בלי כלום, גר בחדר שכור בירושלים ומתפרנס משכר-סופרים זעום עבור רשימות-ביקורת על ספרים חדשים. אבי לא היה בעל פרדסים, וכל מה שהוריש לי לא היה אלא זיכרונותיו ותמונת דיוקן גדולה של סבי יהודה ראבּ (בן עזר), מעשה ידי הצייר שמואל עובדיהו.


בגיליון “מן היסוד” מיום 23 ביולי 1964 אני מוצא רשימה שלי, “תיאטרון – ומנהיגות עדתית”, בה אמרתי בין השאר:


לפני כשבועיים הוזמנתי לחיפה לסימפוזיון על מחזה “המחצבה” שכתבתי על פי ספרי ואשר הוצג בעיר על-ידי תיאטרון “זוטא”. אנשי ועדת-התרבות של מועצת פועלי חיפה, אשר קנו מראש את הצגות המחזה – מצאו עצמם לפתע עומדים ב“אש צולבת” הן מלמטה והן מלמעלה, כאשר החל להתברר מה תוכנו של המחזה. בקרב הציבור נשמעו תרעומות על “סילוף” והצגת בני עדות-המזרח באור שאינו נאה להם (ניסים לוי), ואילו אחדים מן האחראים לפעולות התרבות בעיר “נבהלו”, כניראה, מהצגת דמותו של עסקן-המפלגה המושחת – ספראי. בקיצור – נתברר להם פתאום, שקנו “חתול בשק”, ועל כן בא הערב ללבן את הצריך ליבון ולענות על השאלות שהתעוררו בקהל.

סיפרתי על עבודתי ביישובי-העולים אשר מהם לקחתי את חומר הרקע לספר ולמחזה. מוכן הייתי לוותר על “עדוּת” ממין זה, כיוון שאני מאמין כי ספר כנה ומשכנע אינו חייב להיות דווקא פרי רשמיו “הניתנים להוכחה” של המחבר, בנוסח: כאן וכאן הייתי, זה וזה ראיתי. אך מה לעשות שעה שהקהל דורש “אותנטיות” – ובמיבחן מוזר זה אני עומד מראשית הופעת הספר. לוּ הייתי מסתיר את עוּבדת עבודתי בכפרי-עולים – לא היו מאמינים למסופר בספר למרות שמקרים דומים קורים וקרו – ואפשר לקרוא על כך כל יום שני וחמישי בעיתונות. מאחר ש“הצמדתי” לעצמי את הביוגראפיה – מאמינים, והרי לך עוד שקר מוסכם שאינך יכול להיפטר ממנו. וכדי שיאמינו לך – עליך לשחק אפילו את האמת.

ניסיתי להסביר כי ב“המחצבה” לא התכוונתי לתת תיאור בנוסח “רפורטאז’ה” על המציאות – אלא לעשות חשבון-נפש במישור הספרותי, כאשר שני הצירים העיקריים הם הצד החברתי-פוליטי והצד המשפחתי-אינטימי של תושבי כפר-העולים, ומערכת יחסיהם עם אנשי-העיר הוותיקים. אולם אף בנקודה זו אני נתון ב“מעגל קסמים”. אנשים קוראים עלילה מרתקת המצטיירת בפניהם בצורה מציאותית מאוד – ומיד מחליטים כי זוהי “רפורטאז’ה עיתונאית”! ונשאלת השאלה: אם “העיתונאות” קלה כל-כך – מדוע אין עוד רומאנים? ואם אתה מספר על קמצ’טקה, או על הזיותיך הסימבוליסטיות חסרות-הערך – הרי זו ספרות כשרה למהדרין, אך אם “רימית” ובנית בדמיונך היוצר עולם ריאלי אשר הצליח לתת לקורא את האילוזיה הגמורה, כי זהו העולם שמסביבו – מיד בטוחים כולם, שעשית זאת עם “טייפ-רקורדר” ביד! – שהרי אחרת זה לא היה אמיתי ומוכר כל-כך!

ולֵך תסביר את ההבדל בין קטעי-הווי פשוטים לבין אירגון החומר האמנותי, השגת הפרספקטיבה וגיבוש הכמויות של הרשמים והחוויות, במודע ושלא במודע – לידי איכות ממין חדש – איכות אמנותית. ומכיוון שבארצנו השעמום הוא שם-נירדף לספרות – מיד בטוחים הכול, כי כל דבר מעניין הוא בגדר “עיתונות”.

הקהל שמילא את אולם “ביתנו” היה מורכב ברובו מתושבים ותיקים, ובחלקם בני עדות-המזרח, אשר לקחו חלק פעיל בוויכוח. בעיקר עמדו על כך שלא מודגש במחזה ובספר הצד האינטליגנטי של עדות-המזרח, ואילו בהגדשת הצד הפרימיטיבי ישנה הפרזה, ותבעו את עלבונה של העדה הכורדית אשר נטו לראות את אנשיה כמוצגים ביצירה.

אחד מאחרוני המדברים – משכיל מבני עדות-המזרח, אשר הציג עצמו בשם ידידיה – עורר את הקהל בדבריו הנרגשים, כאשר חזר וטען, כי לא אנשים מסוגו של ניסים לוי המושחת מייצגים נאמנה את הנעשה בקרב עדות-המזרח. הוא הצליח לעורר לרגע סערת-רוחות באולם כאשר רמז בדבריו לסוג אחר של ספרות אשר עורר לאחרונה התמרמרות ציבורית רבה ביחסו לבני עדות-המזרח. [ספרו של קלמן כצנלסון, “המהפכה האשכנזית”, שהופיע באותה תקופה ועורר זעם רב בגלל צורת התייחסותו לעדות-המזרח].

ועוד טען ידידיה, כי בתור אחד המשתייכים לעדות הללו – אין הוא נעלב כלל מדמותו של ניסים לוי – באשר אין הוא רואה בקריקטורה בלתי-מוצלחת זו – מייצֵג להם, אלא רק השתקפות מושגיהם המוטעים וזרותם של בני היישוב הוותיק (ואני בתוכם) בבואם לטפל בעדות-המזרח, לנסות להבינן ולראותן נכונה.

פרט מאלף הוא, כי למרות שבמחזה ובספר יוצאים שני הצדדים “נפגעים” – הן שחיתותו של ניסים לוי, והן שחיתותו של ספראי האשכנזי – נפגעים בני עדות-המזרח, ואילו “חבריו” של ספראי (אם לא “הוא” עצמו) יוצאים ידי חובתם להיפגע בכמה מילים מנומסות, נזהרים שלא להילחם בגלוי מדיי כדי שלא “לשייך” לעצמם את הנושא ולהדביק על עצמם רפש רב מדיי במו-ידיהם, על-ידי ראייתם את עצמם כ“כתובת” לחיצי המחזה, ולכל היותר ינסו בשקט “לצמצם” את היקף הפגיעה של המחזה על-ידי אי-קניית הצגותיו.

ה“ספראים” אינם נעלבים – מפני שאינם רגישים עוד לשום דבר לבד מן ה“סטאטוס” החברתי החדש שלהם. בני עדות-המזרח – רגישים לכל עלבון עד שלעיתים הם רואים צל הרים כהרים, ולעיתים הם מגלים “קיפוח” גם במקום שאין קיפוח – מפני אותה מעמסה רגשית ומובנת כל-כך אשר טרם עלה בידם להשתחרר ממנה, והיא כולה פרי היותם בעיצומו של מאבק על עיצוב דמות עצמם ועל מקומם בחברה הישראלית. מעדיף אני, על-כל-פנים, את רגישותם המופרזת של האחרונים על פני צביעותם של הראשונים.

בתשובה טענתי, שאינני מבין את פשר הבושה הזו ב“פרימיטיביות”. לדעתי, לא בושה היא זו – אלא התנכרות של בני עדות-המזרח למסורת אבותיהם ולאורח-חייהם, התנכרות הבאה מתוך חוסר ביטחונם והיעדר גאווה בעצמיותם. ההסבר שאני רואה לתופעה זו הוא בכך, שהמשכיל בן עדות-המזרח דומה ליהודי המתבולל אשר כדי להידמות יתר-על-המידה לחברתו החדשה היה מסתיר את מוצאו.

השערתי היא, כי הקוממיות של בני עדות המזרח תבוא רק כאשר יגלה הדור השלישי (וה“מתמערב” לגמרי) שלהם בארץ – את ערכי הפשטות והגאווה אשר במסורת האבות. תהליך זה נמצא אצל מעטים, אך אינו מאפיין את הציבור הרחב. אני בטוח, כי בעוד דור אחד או שניים יתגאו הנכדים באותם ערכים של פשטות ושל “פרימיטיביות” אשר ממנה החלו אבותיהם את הדרך לעולם האירופי. תופעה דומה קיימת גם בארצות-מהגרים אחרות – בהן הופך במרוצת השנים המוצא ה“פשוט” של הורי-ההורים – לסמל של סטאטוס ומקור-גאווה לממשיכים, וככל שהמוצא פשוט יותר – כן הגאווה רבה יותר, כי אז יש ערך רב יותר לדרך שנעשתה.

עד לפני דור אחד או שניים לא היתה יהדות מזרח-אירופה בעלת אותה רמת-חיים ואותן אפשרויות של השכלה של היום, והפער בינה לבין יהדות מערב-אירופה היה אולי לא פחות חריף בגילויי החברתיים מן הפער הקיים כיום בין עדות-המזרח לבין היישוב הוותיק.

אני זוכר כיצד לימדתי את “הצדיק הכפרי” של י. ל. פרץ בפני כיתת מבוגרים באחד מיישובי העולים. כאשר הגענו לקטע שבו שורק הנער, וזוהי תפילתו היחידה מאחר שאין הוא יודע קרוא-וכתוב – שאלו אותי התלמידים באיזה ארץ קרה המסופר. ומשהשבתי להם, כי הדבר קרה ברוסיה – אמרו ש“אני עושה מהם צחוק,” וכי לא ייתכן שאשכנזי לא יֵדע קרוא-וכתוב. כאשר שאלתי אותם אם באמת הם סבורים כי כל האשכנזים שהם פוגשים בארץ נולדו מתוך אותה רמת-חיים ורמת-השכלה כפי שיש להם כיום – הביטו בי מבלי לענות ולא שיערו לעצמם, כי ייתכן שהיתה פעם מציאות אחרת.

ואכן, לצערנו קרה ליישוב הוותיק בארץ אחר קום המדינה מה שקרה לחייליו של פַּטריס לוּמוּמבָּה עם הכרזת עצמאותה של קונגו – היינו, עלינו כולנו בדרגה אחת, כל ה“צבא”! – ולנוכח “חברת-השפע” של שנות השישים מתקשים גם האנשים עצמם להודות לפעמים שבאו מן העיירות העלובות של מזרח-אירופה, אלא באותו סנוביזם יהודי אופייני הם מדמים לעצמם שנולדו “בני נסיכים”, וכך מחנכים את הילדים! אך זוהי כבר בעייה אחרת – באיזו מידה מוכן היישוב הוותיק עצמו להתחקות על שורשיו והתחלותיו, גם אם אין הם נעימים כל-כך למראה עין ולמשמע אוזן.

ספגתי הווי רב מבני העדה הכורדית, אך לא רק מהם. הייתי במקומות רבים (שוב חוזר אני לנימת ה“עדויות” הבלתי-נמנעת) והִכרתי “מרוקאים”, “פרסים”, “תימנים” ועוד. בכוונה עירבבתי את הטיפוסים והשמות המופיעים ב“המחצבה” כדי שלא לזהות את גיבוריה עם בני עדה אחת, וכדי שלא להקל על-ידי כך על קהל-הקוראים לפטור עצמו מן הבעייה המוצגת בספר באומרו – “הכורדים, או המרוקאים, הם כאלה!” – ובדרך זו להשתמט מלראות את התופעה בכללותה ובשייכותה לכל העדות. כי אכן, מה קל הוא “להדביק” משהו למישהו – ובדרך זו להתחמק מן הדיון הרציני!

האנשים והבעיות שהעליתי בספרי אינם אלא אפס קצהו של עניין גדול הסוחף וגועש לרגלינו. פתרון שטחי הוא, הן במובן ספרותי והן במובן חברתי-ציבורי – להראות בני עדות-מזרח “טובים” ו“משכילים”, “אינטליגנטים” – כפי שאמר אחד המדברים בקרב הקהל – ולחשוב, כי בזאת נפתרה הבעייה. הקו החוצה בין משכילים לבלתי-משכילים עובר גם בקרב בני עדות-המזרח עצמם.

זוהי בעייה כאובה שאני מקווה כי תחלוף בשנים הקרובות, אך בינתיים יש ומנהיג “פשוט” מסוגו של ניסים לוי מוצא שפה משותפת יותר עם אנשיו מאשר “אינטליגנט” מבני-העיר ואנשי המוסדות – ואפילו יהיה בעצמו בן עדות-המזרח.


עד כאן הרשימה ב“מן היסוד” מלפני שלושים ושבע שנים. למעֵט מאורעות ואדי-סַליבּ – הקדים “המחצבה” את מרבית המהומות וההתארגנויות העדתיות שפרצו בארץ מאז הופעתו: השביתה המפורסמת בהנהגת יהושע פרץ בנמל אשדוד, אדם שהושווה לעיתים, בהופעתו הכוחנית ובתחבולותיו – לניסים לוי “שלי”, או דוד חכם בבאר-שבע בשעתו, בראש התקוממות עדתית, או התנהלותה בימינו של הנהגה עדתית-מזרחית-כוחנית חדשה, אמנם, בעלת אִצטלה דתית.

בכתיבת “המחצבה” לא שיערתי עדיין את עוצמתה של הנהגה חדשה זו, הבזה לדמוקרטיה, כופרת בה ומשתמשת בה לרעה במאבקי ההשפעה והשליטה בחברה הישראלית. לא שיערתי שהמנוצלים על ידי הנהגה עדתית-דתית מושחתת, לא יתקוממו נגדה – לפחות כפי שהתקוממו אנשי הכפר נגד ניסים לוי – אלא יעשו יד אחת עם מנהיגיהם לחיים של טפילות חברתית ופיגור תרבותי והשכלתי.


בעקבות הספר, ולאחריו ההצגה, נשלחו מכתבי קוראים, חלקם אליי, חלקם תגובה פומבית לביקורת שלילית או להפך – כעס על הספר ועל ההצגה. הוזמנתי לפגישות רבות עם קוראים, לאחת מהן ליווה אותי אבי בנימין. “המחצבה” היה ספרי היחיד שיצא בחייו ושאותו קרא. הוא נפטר בשנת 1966. אני זוכר אותו נאנח לאחר שסיים את קריאתו ואומר: “מה אגיד לך, ספר טוב כתבת, בני, אבל גאון לא תהיה. אלכסנדר מוקדון בגילך כבר כבש חצי-עולם!”

בייחוד התפלא כיצד הצלחתי לתאר את חיי הנישואים של משה דויד וחליפה. “מאיפה לך הניסיון הזה?”

ואילו דודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראבּ, שבה והפצירה בי מאז קראה את “המחצבה” – “עליך לעזוב את הפרוזה ולכתוב מחזות, אתה טוב בדיאלוגים, לכך נועדת!”

החברים שלי, מצידם, שאלו אותי מתי כבר תוצג האוֹפֵּרה “המחצבה”.


לאחר שעלתה ההצגה הגיע כמוסכם גם תורו של התסכית, שהביא אף הוא בעקבותיו צרור ביקורות-רדיו בעיתונות היומית, שגם הן לא היו מחמיאות ביותר.

כתב יצחק מאיר, לקראת שידור: “תוך זמן קצר למדיי זכה הסופר הצעיר אהוד בן עזר ש’המחצבה' שלו תופיע בפני הציבור בשלוש גירסות: בצורת ספר, כמחזה מוּצג וכתסכית משודר. דבר זה כשלעצמו הוא בבחינת הישג אישי בלתי-מבוטל בארץ. לוּ בארה”ב היתה מתרחשת הצלחה כזאת, היה אך צעד אחד מפריד בין שלוש הגירסות הללו לבין הגירסה הרביעית ‘הבלתי-נמנעת’: הסרטה, או מחזמר… לדעתי, הנוסח הטוב ביותר הוא עדיין הספר." (“מעריב”, 31.7.1964).


כבר בשנה הראשונה להופעתו עורר “המחצבה” עניין לעבּדוֹ לקולנוע. שלחתי את הספר למנחם גולן וענה לי שהתלבט, והחליט להפיק ולביים את “סאלח שבתי”. ואכן הסרט הנפלא, לפי תסריטו של אפריים קישון ועם חיים טופול בתפקיד הראשי, אף שהגיע לאקרנים ב1964-, כשנה לאחר “המחצבה” – עשה היסטוריה והפך לסמל התקופה, לאין-ערוך יותר מסִפרי.

לבקשת הממונה על עידוד הסרט הישראלי במשרד המסחר והתעשייה, אשר הירשברג, הכנתי סינאופסיס של הספר כסרט, גם באנגלית. יצחק צפל ישורון, בן-מחזורי ב“תיכון חדש” בתל-אביב, רצה להפיק את הסרט ולא הצליח למצוא משקיעים. הפרוייקט התגלגל במשך שנים, ובין המתעניינים והמנסים לגייס משקיעים וסיוע ממלכתי היו אורי גבריאלי, זאב רווח ומיכה שרפשטיין. לבסוף, בזכות כישרונו ומרצו הבלתי-נילאה של עירא דביר, שתסריטו זכה בתמיכת הקרן לעידוד הסרט הישראלי – הפיקה את “המחצבה” בשנת 1990 חברת “סרטי רוֹל” של ישראל רינגל, יאיר פרדלסקי וניסים ניצ’ו לאון, בעזרת הקרן ובשיתוף הטלוויזיה הישראלית, בתקופה שבה היה אהרון הראל יו“ר רשות השידור, ואריה מקל – מנכ”ל.

שכר ההמתנה הממושכת היה שהסרט “המחצבה” צבעוני בעוד שבתקופת “סאלח שבתי” נעשו הסרטים הישראליים בשחור-לבן.

לעירא דביר נתתי חופש גמור בעיבוד הרומאן לסרט. אמרתי לעצמי, בכך אני מאמין גם כיום – כי מאחר שאינני תסריטאי, לא ייתכן קשר סיבתי בין מידת השגחתי על עיבוד ספרי לסרט – לבין הצלחתו או כישלונו בעתיד. מידת השפעתי על עיצובו עלולה גם להכשילו. התעקשתי בחוזה רק על שמירת השם, ועל כך שחמש-עשרה שנים לאחר הפקתו אוכל להעביר את זכויות ההסרטה למי שירצה להפיק ממנו גִרסה חדשה.

עירא דביר אכן “תיקן” נכון בתסריטו את עלילת “המחצבה” בכך שאישתו של ניסים היא עקָרה. זו אחת הסיבות לאכזבתו ממנה, ולכן היא מסוגלת לחשוב על בריחה ממנו ואינה חשה עצמה מחוייבת לילדיהם הקטנים, שקיימים רק בספר ולא בסרט. אני מודה שעניין הילדים ברומאן הוא במידה מסויימת כישלון שלי, שנבע מהיותי סופר צעיר. אמנם ילדים קטנים מהלכים עליי קסם כל השנים, ולא פעם אני מעדיף לשחק איתם מאשר לשוחח עם הוריהם, וגם כותב עבורם סיפורים וספרים, אבל בעת כתיבת “המחצבה” אולי לא הרגשתי די הצורך את הקשר העז שקיים בין אֵם לילדיה, וכך ציפורה כמעט שאינה חושבת על ילדיה במשך מרבית הרומאן.

עירא גם עיצב יפה את הסצינה שֶבּה חליפה, כבר בחגיגת החתונה עצמה, יוצאת ראשונה מתוך הקהל נגד ניסים לוי בהאשימה אותו במות הבת של חדידו. עיבודו של עירא הדגיש בעיקר את הדרמה האנושית, אבל בשלב מסויים נזכר מישהו בעל-השפעה ברשות השידור –שהצגת “המחצבה” הורדה בשעתה מן הבמה על ידי המרכז לתרבות של ההסתדרות מטעמים פוליטיים, והיה עליי לשכנע את הממונים על ההשקעה בסרט מטעם הטלוויזיה הישראלית – שאין מדובר כאן בסרט מגמתי מבחינה חברתית או מפלגתית.

את הסרט ביים רוני ניניו, בנם של אברהם ניניו וחנה בן-ארי, שאישרה בשעתה את תסכית “המחצבה” ל“קול ישראל”. כוכבי הסרט היו אורי גבריאל בתפקיד ניסים לוי, ששון גבאי – משה דוד. חנה אזולאי-הספרי – חליפה, אהובה בץ – מרים (ציפורה), סלים דאו – חדידו, אברהם מור – מנטלו, אדי מוכתר – דנינו, ועימם שחקנים רבים אחרים. הצלם – ניסים ניצ’ו לאון, שזה היה לו סרט-העלילה האחרון שצילם. אין מילים בפי לשבח את יחסם הלבבי והחברי של כל מי שעסקו בהפקת “המחצבה”, ובראשם ניצ’ו לאון ויאיר פרדלסקי. הם אפילו הפעילו מחדש מחצבה נטושה באזור מגדל-צדק.

את אביה של אהובה, מאיר בַּץ, שהיה מהנדס מחוז הנגב, היכרתי בביקוריו בעין-גדי, בתקופת היותי מזכיר-פנים של הקיבוץ. שמוּר אצלי מאותם ימים צילום משותף איתו על רקע ההרים.

הסרט יצא לאקרנים בכל רחבי הארץ בקיץ של שנת 1990, וממש כמו עשרים ושבע שנים לפני-כן הספר, ועשרים ושש שנים, ההצגה – הביקורות קטלו אותו. באחת מהן הוגדר – הפעם לא “תיאטרון אידיש” אלא “סרט טורקי”, באחרת נאמר שְמה כבר אפשר לקוות מסרט שמבוסס על ספר חסר-ערך כמו “המחצבה”, ספר שאינו מוביל לשום מקום. זו היתה תגובה כמעט אחידה של כל מבקרי הקולנוע המקצועיים.

אמנם, אנשי תקשורת אחדים מתחום התרבות והבידור דווקא שידרו וכתבו טובות על הסרט, אבל לדבריהם לא היה ערך רב. תמציות הביקורות המקצועיות הן שחזרו מדי שבוע בטורי העיתונים ליד שם הסרט, והזהירו את הקהל מפניו. היו בביקורות הקטלניות האלה הרבה קינאה ורשע, כאילו מצטער המבקר על כך שכסף ציבורי הוצא להפקת “המחצבה” ולא לסרטו של במאי או תסריטאי אחר, הקרובים לליבו. במקביל לא הפסיקו לשבּח סרט מקורי בשם “המיועד” וראו בו את אחד ההישגים הגדולים של הקולנוע הישראלי. מעניין כיצד יתמודדו ביניהם שני הסרטים האלה במרוצת השנים הבאות.

נדפסו אמנם הרבה קטעים קצרים על עשיית הסרט “המחצבה” ועל שחקניו, אבל שום עיתון או רשת טלוויזיה לא היה מוכן לתת כיסוי נרחב בכתבות על הסרט ויוצריו. עיקר פירסומו נבע מן הקדימון (הפרומו) לסרט, ששודר פעמים אחדות בטלוויזיה הישראלית, ושלטי-ענק של “סרטי רול” בצמתים. שום עיתונאי או תוכנית טלוויזיה לא הסכימו לראיין אותי לקראת ובעקבות הסרטת ספרי.

הסרט, שהצגתו החלה בבת-אחת בבתי-קולנוע רבים ברחבי הארץ, ירד מהאקרנים לאחר שבועות אחדים. הוא אפילו לא עורר שערורייה על רקע עדתי, חרף היותו בוטה מאוד בנושא גם אם סיפור האהבה הוא העומד במרכזו. הקהל שאת זעקתו ביטא לא בא לראותה בקולנוע. ניראה שהצופים בסרטים מעדיפים לראות בהם חתיכות בלונדיניות “אשכנזיות” וגברים יפי-תואר.

לא עבר זמן רב והתפרסם ראיון עם השחקן אורי גבריאל, שבא בטענות על כך שיוצרי הסרט השתמשו בו לדמותו האלימה של ניסים לוי, וגרמו לו שלא-ברצונו לפגוע בעדות-המזרח ולהעליב את מוצאו שלו-עצמו.

אפשר לחשוב – היתה בישראל חבורה של גזענים לבנים, אחד מהם כתב את “המחצבה” והאחרים עשו מהספר הצגת תיאטרון וגם סרט קולנוע. לפחות בעלילת הדם של חטופי תימן לא האשימו אותנו.


לא עליי לעסוק בתולדות הסרט הישראלי אך דומני שכשלון “המחצבה” סימל, לפחות בעיני “סרטי רול”, את סופה של תקופת הסרטים הישראליים שהביאו לבתי הקולנוע עשרות ומאות אלפי צופים, והוא גם סימל את מעבר היצירה הקולנועית המקורית לסדרות הטלוויזיה. אכן, בתריסר השנים שחלפו מאז “המחצבה”, דומני שרק הסרט הנפלא “החברים של יאנה” הצליח להתבלט באיכותו הנדירה ובהביאו קהל לאולמות הקולנוע במשך שבועות רבים, ואילו ערוצי הטלוויזיה מלאו סדרות מקוריות.

כישלון “המחצבה” היה כה גדול ש“סרטי רול”, שעמדו להפיק אחריו סרט נוסף על פי רומאן מקורי של סופר ידוע, ירדו מכך והחליטו שנגמר תור הזהב של הסרט הישראלי, ובמיוחד של עיבוד רומאנים עבריים לקולנוע.

ההכנסות מהסרט לא כיסו אפילו את תקציב הפקתו (שלא עלה על מחירה של דירת-פאר בת חמישה חדרים בצפון תל-אביב) וכך לא קיבלתי עליו תמלוגים לבד ממקדמה בלתי-חוזרת לא-גדולה עם חתימת החוזה. סיפור דומה על אי קבלת תמלוגים אחרי המקדמה שמעתי מסופרים עבריים אחרים שספריהם עוּבדו לסרט, מה שגרם לי להבין שלמעשה מתקיימת תעשיית הקולנוע הישראלית לא על רווחיה אלא בעיקר על חלוקת תקציבי העידוד הציבוריים בין כל השותפים להפקה בפועל, וכך הם מתפרנסים מעשיית סרט לעשיית סרט, ויוצא שאפילו ההַסעָדה (הקיטרינג) מסובסדת כולה.

למרבה המזל הסרט “המחצבה” לא נעלם. משנת 1991 ואילך משדרת אותו מדי פעם הטלוויזיה הישראלית, השותפה להפקתו, ותגובות הצופים מפתיעות לטובה. בנוסף לכך מצוי הסרט בספריות ההשאלה והמכירה, תחילה רק בקסטת וידאו של חברת “חמישה כוכבים”, ומשנת 2001 גם בתקליטור DVD.


אינני בקיא בתוכנית לימודי הספרות בבתי-הספר התיכוניים בארץ אבל ידוע לי כי במשך שנים היה “המחצבה” בין הספרים שהמורים היו רשאים ללמדם. לא משהו מיוחד. אחת ממאתיים יצירות מומלצות. ד"ר יפה בנימיני פירסמה ספר-עזר שחלקו מוקדש למחקר ולהוראת “המחצבה”. אני זוכר מיפגש עם תלמידים בבית-ספר תיכון בראשון-לציון, שבו קמה אחת התלמידות ושאלה אותי מה אני יכול לעשות בקשר לכך שמכריחים אותה לקרוא את “המחצבה”, שהוא ספר משעמם וכתוב בשפה מיושנת.

עניתי לה כי ברצון הייתי אוסר על לימוד הספר כדי להקל עליה, אבל לצערי אין לי השפעה על תוכנית הלימודים. המלצתי לה לשאול בספריית וידאו את הקלֶטת של הסרט, ורק לזכור שבסרט שְמה של ציפורה שוּנה למרים, ואין לה ילדים לעומת חליפה הוולדנית. ולזכור כי בין שאר השינויים – הסרט מספר על עולי מרוקו בעוד אשר מן הספר “המחצבה” ומִשמוֹת גיבוריו לא היה אפשר לדעת אם מדובר בעוֹלים יוצאי כורדיסטן, עיראק, צפון-אפריקה או כל עדה מזרחית אחרת.


למיטב ידיעתי ולמזלם של תלמידים רבים ושל הוריהם (הרגילים לכתוב עבורם את העבודות בספרות העברית) – “המחצבה” הושמט וכבר אינו כלול בתוכנית החדשה של לימודי הספרות במערכת החינוך העברית בישראל. אני מניח שעל מקומו באו או נישארו ספרים של דבּרים “אותנטיים” יותר שמבטאים את ייסורי הקליטה, הקיפוח העדתי והריסוס בדי.די.טי (לא קופחו בתוכנית לימודי הספרות החדשה גם אחינו הפלשתינאים, המשוררים את עומק כאבם על אובדן אימם-מולדתם) – אני מניח שעל מקומו באו או נישארו יצירות שאינן מחוייבות לתיאור של מורכבות היחסים בין קולטים ונקלטים גם בתוך העלייה המזרחית, כפי שתוארו בידי בן-הארץ כמוני.

מה עוד שהקדמתי לתאר כיצד מנהיגות עדתית אינטרסנטית וכוחנית מֵרעה את מצבם של אלה שבשמם ולטובתם היא כביכול פועלת, כיצד בהתחזקותה היא מגבירה ומנצלת-לרעה את בורותם, מבודדת אותם ומרחיקה את היותם חלק אינטגרלי של התרבות והחברה הישראלית.

אכן, ככל שהשנים חולפות – מרגיזות כניראה יותר ויותר הבּוֹטוּת והאקטואליות של “המחצבה” – בהפריען את השקר ההיסטורי של הצגת חייהם של יוצאי עדות-המזרח, בבואם ארצה, בתור חיים שהיו תמימים ואידיליים בקרב שכניהם-אדוניהם המוסלמים, הצגתם בתור חיים שנהרסו ובתור אנשים שנאנסו להמיר את תרבותם רק בלחצם ובאשמתם של הקולטים ה“אשכנזים” – ולא בגלל תהליכים היסטוריים, חברתיים ותרבותיים, כגון התערערות מעמדם במדינות-המוצא המוסלמיות השטופות קנאוּת לאומית ודתית, וכגון התחדשותן של התרבות והחברה העברית בארץ-ישראל.

אכן, עוול גדול עשינו להם בהוציאנו אותם ממעגל ההשפעה של התרבות האיסלאמית, שאת פירותיה הנפלאים אנחנו רואים מדי יום (ואין בכך מחילה לעמים הנוצריים, שכבוד שִנאתם ורצחנותם כלפי העם היהודי, במקומו ההיסטורי מונח).

חלק מן הבּוּרוּת התהומית מצוי גם באִי-ההכרה בעובדה שתרבות ארצישראלית פלוראליסטית זו, שאליה “הוכרחו” המזרחיים להשתייך – נוצרה יֵש מיֵש בידי יהודים “ממוצא ציוני” שזנחו כמעט כליל את המורשת המעוּפּשׁת של עיירות אבותיהם בגולת מזרח-אירופה, ואת שפת האידיש ותרבותה, ויצרו הווייה עברית חדשה ומפוארת (שלקחו בה חלק גם סופרים “ספרדים” דוגמת שׁמי ובורלא) – ואל היחד החדש הזה הם הכניסו בתחושת שליחות את כל עדוֹת ישראל, גם את אלה שבלחץ הגלות היו תחת השפעה כבדה של התרבות הערבית והמוסלמית, ואפילו עדה זרה ומוזרה כמו ה“ייקים” שבאו מהתרבות הגרמנית. היחד החדש היה חזונם של דויד בן-גוריון ושל שאר אבות הציונות והתרבות העברית. מזל כולנו הוא שהתהליך הצליח ולוקחים בו חלק כמעט כל שדרות העם, כולל העלייה הרוסית שהולכת ומתמזגת בו, אם לא בדור ראשון אזיי בשני ובשלישי, אך למעֵט המגזר החרדי והחרדי-“מזרחי” לדורותיו.

להוצאתו של “המחצבה” מן התוכנית החדשה ללימודי הספרות, או לאי-כלילתו בה – יש כמובן גם היבט כלכלי. הרומאנים הנלמדים נמכרים באלפי עותקים כל שנה ומביאים תמלוגים קבועים ונאים למחבריהם. מי שנותר בחוץ – סגור בפניו השוק. אך אולי שווה הנזק הזה –ובלבד שבני-הנוער בבתי-הספר לא יקראו את “המחצבה” מתוך חובה.

לאור כל אלה מובן אולי מדוע מעודי כמעט שלא נתבקשתי להופיע בפני פורום “מזרחי” כלשהו, או בכל דיון חברתי ותרבותי אחר, גם בתקשורת – בנושא שנות העלייה ההמונית והבעייה העדתית, גם לא בשנת הלימודים שבה העלייה היתה הנושא השנתי המרכזי בכל מערכת החינוך. שהרי “המחצבה” ואני לא אמורים להיות נציגים “אותנטיים” של זעקת הקיפוח העדתי – שרק קולה ברמה נשמע, ולא פעם באותה רמה פשטנית ודמגוגית וללא שמץ של ביקורת עצמית.

פועל כאן כניראה קנה-המידה הכפול לפיו רק יוצרים מעדות המזרח אמורים לתאר בצורה “אותנטית” את בני-עדתם וכמובן את ה“אשכנזים” הנוראים שקלטו אותם בישראל (למעט סמי מיכאל, שעליו יצא קצפם של חלק ניכר מיוצאי עיראק בארץ בגלל הדיוקן החושפני והביקורתי שהעמיד לעדתם ב“ויקטוריה”) – ואילו סופר “אשכנזי” כמוני פסול לעדוּת על העדוֹת מפני שספרו הוא רומאן-נטו ולא סיפור אוטוביוגראפי קורע-לב.

ידידי הסופר שמאי גולן מספר כי היום שבו ריססו אותו בדי.די.טי עם בואו ארצה היה היום המאושר ביותר בחייו. הוא הרגיש שסוף-סוף הגיע למקום שבו בפעם הראשונה מישהו שׂם לב אליו וחרד לבריאותו – לאחר השנים הנוראות שבהן התגלגל כילד במלחמת העולם השנייה בפולניה וברוסיה.

במיפגש עם קוראים ניגש אליי מובטל שנולד בשנה שבה כתבתי את “המחצבה”. הוא סיפר שקרא את ספרי בהזדהות רבה. יושב-ראש ועד הפועלים במפעל שבו עבד התנהג כמו ניסים לוי ותרם רבות להרס המפעל.


לימים כתבתי רומאן “אותנטי” ורחב יריעה והווי על ה“עדה” שלי, “המושבה שלי” – שתקופתו משתרעת עד 1878, שנת ייסודה של “אם המושבות” פתח-תקווה, שהיא תחילת העלייה הראשונה.

אבל מתברר שאנחנו, צאצאי העלייה הראשונה, וקורותינו – לא נחשבים קבוצת מיעוט מקופחת או מועדפת דוגמת עדות-המזרח, נשים, הומוסקסואלים (סוּפּר לי כי בעולם האקדמי, בייחוד במדעי הרוח, ישנה בימינו תופעה של חוקרות ומרצוֹת סטֵרייטיוֹת שאונסות עצמן לאהבת נשים, או מעמידות פנים שהן כאלה – רק כדי שלא לפגום בקידום המקצועי שלהן!) – דוגמת פלשתינים ושמאלנים, דוגמת דור שני לשואה שמכים על חטא בפני ערבים, דוגמת חרדים, דתיים, דוגמת לוואנטינים שמתבטלים בפני תרבות זרה, מנדרינים מהאקדמיה, פושעים, רוצחים ושורפי נשים, אסירים חובשי כיפה, פוליטיקאים עילגי לשון, בדרנים מטומטמים, עיתונאים ושדרנים שנעשו גדולי-הדור ובעיקר קולם נשמע, ומי לא – כל המופלים לטובה או הנהנים מאפלייה מתקנת, גברים ונשים כאחד, שתופסים בצפיפות את מעט המקום שמותירות בקדמת הבמה החדשות והזוועות האמיתיות – מה פלא אפוא שהתקשורת והקהילייה הספרותית לא התקשו לדלג כמעט כליל על “המושבה שלי”?

וכי איזו חשיבות כבר יש למהדורה ארצישראלית של המֵיפלאוּאֶרס ממְלֶבֶּס? סתם סיפור מהתחת על מושבה של איכרים שוֹבבים וגסי-הליכות. עוד רומאן פורנוגראפי של בן עזר.

ליחס פחות-או-יותר דומה זכו גם שישה הספרים האחרים שהוצאתי לאור בשנים 2000 ו-2001 בהוצאת אסטרולוג: “שלוש אהבות”. “סדנת הפרוזה”. “לא לגיבורים המלחמה” (מהדורה חדשה שׁשׁערהּ ציור עתיק של צייר יוגוסלבי נשכח שביקר במזרח-התיכון במחצית הראשונה של המאה העשרים ושמו יארו הילבּרט Jaro Hilbert). “ברנר והערבים” (פרסום יחיד, מצמרֵר באקטואליות שלו, שנדפס לקראת מלאת שמונים שנה לרצח הסופר י.ח. ברנר וחבריו בידי ערבים, בשני במאי 1921). “חנות הבשר שלי”. “אנשי סדום” (מהדורה מחודשת בתוספת האפילוג “אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי”). ושמיני עליהם נוסף בעריכתי הכרך “כל הפרוזה” של דודתי אחות-אבי אסתר ראב, שזכה בפרס שר התרבות לספרי מופת, והוא אולי אחד מספרי הפרוזה הטובים ביותר של הספרות העברית לדורותיה. נכתבו על אודותיו אמנם שתי רשימות ביקורת חיוביות, אך הספר נעלם גם הוא מהחנויות בתוך חודשיים-שלושה ומעטים יודעים על קיומו.

והלא הספרים האלה הם מִלֵב-ליבּה של התרבות העברית ושל ארץ-ישראל. מה כן ישנוֹ אם הם אינם?

אבל במציאות התרבותית והתקשורתית שבה ה“מיעוטים” וה“מִגְדרים” הפכו לַקונצנזוס, ודבּריהם קובעים את הגבולות ואת הטעם – נותרתי בחוץ כמעט רק אני, מורד תמידי בטעם הספרותי ובתקינות הפוליטית, לא אהוּד מעוֹדי על שום צד אבל גם בלתי-תלוי באף אחד. והאמת, בגלל אופיי ואולי גם בזכות מוצאי המשפחתי – אני יכול להרשות לעצמי להיות כך כל השנים. כי מי כמוני יודע היטב, מבחינה היסטורית, ואולי גם כנגוּע בשמץ אריסטוקרטיוּת, אמנם דלפוֹנית למדיי – מי המרכז ומי הם השוליים – גם כאשר כלפי חוץ מצליחות-כביכול לזמן קצר התחפושות ואחיזות-העיניים למיניהן.

אני מקווה להמשיך לכתוב רומאנים חדשים, ובמקביל להוציא את הקודמים במהדורות חדשות או מחודשות. שמח על האפשרות שניתנה לי לפרסם ספר אחר ספר, אמנם בהתקבלות מחתרתית-למחצה, כי מרבית הקוראים אינם יודעים על מרבית ספריי שיצאו לאור בשנים האחרונות, לא ראו ולא שמעו עליהם דבר. הקדשתי את מרבית חיי הבוגרים לספרות העברית, וממרחק ארבעים השנה שחלפו מאז כתבתי את “המחצבה” אני יכול לשׁעֵר ומותר לי לקוות שספריי המאוחרים ישׂרדוּ לא פחות מספרי הראשון. בינתיים – כמניין השנים שבהן נדדו בני-ישראל במידבר לאחר צאתם ממצרים.

משנה לשנה אני חש עצמי חופשי יותר בשעת הכתיבה. חלפו הזמנים בהם מו"ל או עורך ספרותי יכלו למנוע ממני להביא בדפוס את ספריי במלוא האינטימיות המחוספסת שלהם, בפראוּתם, בחוּשניוּתם וביצריוּתם, לצנזר אותי. ספריי נמכרים כותר אחר כותר בחנויות, אמנם, לא בשיטת השיווק האגרסיבית המכריזה עליהם כעל רבי-מכר ופסגת הפרוזה העברית עוד בטרם נמכר מהם העותק הראשון. ורְאה זה פלא – ככל שספריי הולכים ונעשים נועזים וגם מרגיזים יותר – כן הם מעוררים פחות התנגדות וביקורת פומבית, ומנגד הולכת ומתגברת בי תחושת החופש שבכתיבה – עד היעדר כמעט כל גבול, כאילו אני הולך ומתנתק מכבלי הספרות העברית, או היא ממני.

אפריים קישון כבר אמר בשעתו שישראל היא דמוקרטיה שבּה אתה חופשי לומר כל מה שאתה רוצה על מי שאתה רוצה אבל אף אחד לא חייב להקשיב לך ולהתייחס אליך.


“חנות הבשר שלי”, שיצא לאור בשלהי קיץ 2001 והוקדש לשחקנית הטלנובלות המקסיקאיות הנפלאה גבּריאלה סְפַּאניק, קבע שיא – בחודשיים-שלושה הראשונים לאחר הופעתו זכה להתייחסות תקשורתית אחת בלבד והיא בת שתי מילים: “רומאן מאקאברי”, וגם הן ציטוט מהספר-עצמו.

המספר-הזכר, סופר-לשעבר, מדבר בלשון נקבה לאחר שנבעל בעורמה בטקס קבלתו לחוג הפנימי המיוחס של עמיתיו הקצבים, “חובבי סאלאמי קראקוֹבסקה”. הוא מקדיש פרק לשנת תרמ"ב, 1881–1882, שהיתה שנת השמיטה הראשונה במושבה העברית הראשונה והיחידה אז בארץ, שמיטה שבמצוות רבני ירושלים החריבה את המושבה כמעט כליל. הוא בותר את גרושתו ומפיץ את בשרה המעוּבּד כסגולת-מרפא לקהל בּוּרים ופתאים ההולך וגדל בישראל, עד שהוא נעלם כאשר מתאבד ערבי מפוצץ עצמו על חנות הבשר שלו בגבעתיים, זאת זמן לא רב לאחר שקרס בניין השגרירות האמריקאית בתל-אביב.

בתום שלושה החודשים נעלמו גם עותקי הספר האחרונים מן החנויות, והיה כלא היה.

באותה תקופה יצאו לאור רומאנים מקוריים אחדים של סופרות וסופרים הנחשבים “חשובים”. “חנות הבשר שלי” מעניין וקריא אולי לא פחות מהם, אך המשחק מכור. אלה זכו לחשיפה תקשורתית אדירה, לתפוצה מועדפת בחנויות ולרשימות ביקורת כבר בשבוע הראשון להופעתם.

מי יודע, אולי בעוד ארבעים שנה או שמונים שנה, כאשר רבים מבין קובעי הטעם הספרותי והתקשורתי כבר יהיו ישני עפר, יקבלו “חנות הבשר שלי” ו“המושבה שלי” וספריי האחרים, ו“כל הפרוזה” של אסתר ראבּ – את הפרספקטיבה הנכונה להם. אולי יתברר יום אחד שקשה מאוד להבין ולחוש את החיים בארץ-ישראל במאות התשע-עשרה, העשרים ותחילת העשרים ואחת – בלעדיהם.


על סף שנת היובל למדינת ישראל התפרסמה במוסף “ספרות תרבות אמנות” של “ידיעות אחרונות”, ביום 9.5.1997, רשימת “50 הספרים של המדינה”, החל מ“חולות הזהב” של בנימין תמוז וכלה ב“חיי אהבה” של צרויה שלו. את שנת 1963 מייצג ספרי “המחצבה”, והוא בין הבודדים שגם ניתנה תמונת שערם כעיטור לרשימה.

כעבור שנה, בקיץ 1998, בעודי יושב להנאתי באחוזת יַרֵנטוֹן הירוקה ליד אוכספורד (מִשכּנוֹ של “המרכז ללימודים עבריים ויהודיים”) ומשלים באווירתה הפסטוראלית את כתיבת הרומאן “המושבה שלי”, נשלח אליי מוסף “ספרות תרבות אמנות” מיום 29.4.1998 ובו שלל תגובות ביקורתיות שהצטברו במשך השנה מסוֹפרים וממבקרים, שראו את ספריהם או את מטוּפחיהם מקופחים. להפתעתי התברר לי שעוצמת ההתנגדות של הקהילייה הספרותית לספרי הראשון טרם שככה. המבקר ניסים קלדרון, שהוריו ממוצא סלוניקאי ובולגרי ואשר לימד באוניברסיטה קורס על ספרות העליות לישראל, נימק באותו גיליון את דרישתו להוציא את “המחצבה” מהרשימה בכך “שאם לא כן אתם אומרים ש’המחצבה' השפיע יותר מאשר ‘מות הזקן’, וזה ניראה לי אבסורד.”

הלחצים והשתדלנויות היו כניראה כה כבדים עד כי ליד הכתבה בת שני העמודים: “‘50 הספרים של המדינה’ – הפרוייקט כעבור שנה: תגובות, הערות, סיכומים” – התפרסמה בהבלטה רבה “הרשימה המעודכנת”, החדשה, של 50 ספרים, שחלקם כלל לא הופיע ברשימה לפני שנה, והם מחולקים הפעם לפי עשורים.

בעשור “שלי” הושמטה שנת 1963 ועימה נעלם גם ספרי “המחצבה” – ואולם נותר על כנו לשנת 1964 “המעברה” של ידידי שמעון בלס, שהופיע שנה אחריי ב“הספרייה לעם” ואולי גם הושפע מהצלחת ספרי. קשה להאמין, אך כך בדיוק קרה. גם כאן הצדק העדתי נעשה. שהרי לא ייתכן שרומאן שכתב “אשכנזי” על העלייה המזרחית ייכלל ברשימת “50 הספרים של המדינה”!

לפעמים נידמה לי שאילו הייתי מעדות-המזרח היה קל יותר לכותבי תולדות הספרות העברית, שרובם קרא רק את ספרי הראשון “המחצבה”, לקטלג אותי. סוּפּר לי כי באחד הכרכים העוסקים בתולדות ספרותנו אושפזתי יחד עם שמעון בלס וסמי מיכאל במחלקה למזרחיים הנושאת את השם: “פוסט-ריאליזם טריוויאלי”.

זה מאוד משעשע מפנֵי שמבחינה מסויימת אני רואה את עצמי “חצי-מזרחי” ואפילו “עיראקי”-למחצה – עוד מן הימים שבהם סבי יהודה ראבּ (בן עזר), שעל ברכיו גדלתי עד גיל שתים-עשרה, קיבל את פני הבידואי-היהודי יליד בגדד, דַאוּד אבּוּ-יוּסֵף, שלימד אותו הִלכות שמירה ויחסי שכנים עם הערבים בפתח-תקווה של שנת 1879, כפי שתיארתי בספרי “פרשים על הירקון” (1989). אני מוקסם מעולמם של הסופרים ילידי בגדד, ובראשם ידידי סמי מיכאל, עד כי לעיתים נידמה לי שיש שתי ערים בעולם, בגדד ופתח-תקווה, בהן עליך רק להיוולד, ולהתחיל לכתוב – ואתה נעשה סופר.


חרף העובדה שספרי “המחצבה” חי כבר קרוב לארבעים שנה ובילה כותרים רבים שהתקבלו במרוצת השנים טוב ממנו בביקורת ובאקדמיה כמו היו תנ"ך חדש (וסופם נשכחו כמעט כליל), חרף העובדה שעשרות אלפי קוראים עדיין מחזיקים בעותקיו וזוכרים אותו לטובה – מעודו לא זכה הרומאן בפרס ספרותי כלשהו, גם לא תורגם לשום שפה.


בראשית שנות התשעים הופקה סִדְרַת תוכניות של הטלוויזיה החינוכית על תולדות הספרות העברית, “לשון המראות”. באותה תקופה הסרט “המחצבה” כבר יצא לאקרנים. העתק ממנו הועבר לרשות יוצרי הסדרה, לבקשתם, ואולם לא הספר ולא הסרט כלולים או נזכרים בה. הרומאן שנבחר לַפֶּרק העוסק בתקופת העליות ההמוניות היה ספרו של ידידי יהושע קנז, “אחרי החגים”, שיצא לאור בסדרה השביעית של “הספרייה לעם”, שנה אחרי “המחצבה”. חרף כל מעלותיו, קשה לראות ב“אחרי החגים” רומאן מייצג לתקופת העליות ההמוניות.


מכל מה שנדפס ושודר על ספרי “המחצבה” ועל עיבודיו וגלגוליו, וכן מהעיבודים עצמם – תסכית, מחזה, תסריט, ומחזה חדש רב-משתתפים, שכתב עירא דביר בעקבות תסריטו והוא מחכה עדיין לתיאטרון שיפיק אותו – אפשר להדפיס כרך שכמוּתו אולי רבה יותר מהרומאן המקורי.


לאחרונה ירדתי במכונית מפאתי מעוז-ציון דרומה-מערבה ועברתי על פני שרידיה של המחצבה המפוארת והפעלתנית של “אבן וסיד”, זו שהלכה והעמיקה חצוֹב בבטן ההר, וענן אבק לבן היה מיתמר דרך-קבע ממנה. היא נטושה לגמרי ושרידיה שבורים ומחלידים, ממש כפי שתיארתי אותה מתוך חרדה לבאות בעמוד האחרון של ספרי, שנכתב בשנת 1961:

"עסק שלי? עסק שלך? עסק של אבא שלך? חה-חה-חה, ומה אתה איכפת לך אם תלך אִל-מחצבה פוּק פוּק לָרוּח? אה? אה? – "

אם איני טועה – סגירת המחצבה באה בעקבות מחאות התושבים הגרים בשכנותה (חלקם ודאי פועליה-לשעבר) – על זיהום האוויר שגרם האבק שעלה ממנה ופגע באיכות סביבותיה, שנעשו שכונות עירוניות-למחצה ואמידות, בפרוזדור ירושלים.


יש סופרים שהצלחת ספרם הראשון מכריעה אותם ואינם מסוגלים לחזור על הישגם האחד והיחיד. כתבתי והוצאתי לאור במרוצת חיי עוד כארבעים ספרים מאז “המחצבה”, ספר לשנה בממוצע, כולם שוֹנים זה מזה בנושא ובסגנון, בהם גם ספרים לילדים ולנוער, ספרי עיון וביוגראפיות – (שרובם התקבל בתערובת של לגלוג, ביטול והתעלמות, כאילו אין הם שייכים לספרות העברית. הקלישאה החוזרת היא כיצד בן עזר, שכתב את ספרו הקודם שהיה, למרבה הזיכרון הקצר – יוצא-מן-הכלל, הידרדר עד כדי כך בספרו החדש – אכן, כבר ארבעים שנה שאני מידרדר!) – זאת לבד משישים ספרֵי אחרים שערכתי, ובהם כל השירה והפרוזה של דודתי אסתר רַאבּ והרומאן האוטוביוגראפי של בן-דודי הסופר יצחק ראבּ “עלֵה ברוח”. אמנם, שום רומאן מן התשעה שכתבתי אחרי “המחצבה” לא נכתב בשלושה שבועות וחצי, למעט ספר הרפתקאות לבני-הנעורים “אוצר הבאר הראשונה” (1982), שנכתב בשבועיים פחות יום, כי מדי ערב הייתי קורא את הפרק החדש לבני בנימין בטרם נירדם.


ההדפסה השישית והאחרונה של “המחצבה” בהוצאת “עם עובד” היא משנת 1991, ובאה בעקבות הסרט. סצינת מאבק במחצבה, ובמרכזה ששון גבאי, הופיעה מעתה על גבי העטיפה הצבעונית במקום רישום העטיפה המקורי בלבן על שחור מאת יוסל ברגנר, המתאר פועלים בהתכתשות, שנדפס בתוספת הפס הכתום בשוליים השמאליים, ובו שׁם ההוצאה והסדרה.

לאחר שאזלה השישית החליטה הוצאת “עם עובד” שאין טעם להוציא הדפסה חדשה, מה עוד שמאז “אנשי סדום” (1968) חדלה “הספרייה לעם” להיות הכתובת לפרוזה שלי. כך התאפשרה הדפסת המהדורה החדשה של “המחצבה, הספר השלם” בהוצאת אסטרולוג.

בהעתקה שעשיתי מהמהדורה הראשונה של שנת 1963, בעריכתו של א"ד שפיר, אין שינויים מהותיים (השארתי אפילו את העיר על חוף הים) – אלא בהתקנת כתיב מלא, בעידכונים קלים של לשון וסגנון (העורך שינה לעיתים את הלשון לספרותית מדיי, אבל בגלל תפוצתו הרבה של הספר לא ראיתי עצמי רשאי להתקין מהדורה חדשה-לחלוטין על פי כתב-היד המקורי, השמור עימי. כך למשל הִשארתי במרבית המקומות “כמה אנשים”, “כמה רגעים” – ולא החלפתי ב“אנשים אחדים”, “רגעים אחדים” – כאופנת המדקדקים בשנים האחרונות), וכמובן – בהוספת הפרק המצונזר (פרק כ"ד, “אסון”, שכמעט לא שיניתי בו דבר, וכך אפשר להיווכח איך היה הספר במקורו, בטרם עבר עריכה), ובאֶפּילוֹג – שממרחק הזמן כאילו מציג את הרומאן כולו באור חדש.

היתה זו חווייה מוזרה מאוד, כמוה כהליכה לאחור במנהרת הזמן – להקליד במחשב ולהתקין לדפוס, בגיל שישים וחמש, רומאן ראשון שכתב בחדרו השכור בירושלים לפני ארבעים שנה, בעט נובע ישראלי “כָּתָב” ובדיו “מיקָה” (מתוצרת מתקן-עטים ברחוב מוהליבר פינת חובבי-ציון בפתח-תקווה) – בחור צעיר בן עשרים וחמש, אני.


אהוד בן עזר, תל-אביב, ‏‏2001

המלצות קוראים
תגיות