רקע
גרשום שופמן
עם הספר השמיני של כל כתבי י. ח. ברנר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

הכניסה לעולם הספרות בעוד אנו עוּלי־ימים – מאורע כביר היה זה לכולנו. אבל לברנר היה זה, כנראה, מאורע כביר שבעתים. מספרו הראשון – “מעמק עכוֹר” – בקבלו את זה מ“תושיה”, ודאי נתרשם לא פחות משנתרשם איש המערה של אפלטון מהשמש… השמים נפתחו לפניו! (לא לחינם היה בן־אביגדור קבוע עמוק בלבו כל הימים). והנה צריך להבין למצב־רוחו עם בוא ימי המשבר לספרותנו בשנת תרס"ו (נפסק “השילוח” וכו'). הקיץ הקץ! מדוכאים היינו אז כולנו, כולנו, אבל ברנר – העולם חשך בעדו! חזרה אל המערה!.. מתוך “פרפורי גסיסה” (גנסין) אלה צץ “המעורר” – להמשיך את החוט ויהי מה, להמשיך בכוחות עצמו (אין על מי לסמוך!), את החוט היחידי, שבלעדיו החיים אינם חיים.

ורק בהארה זו, ולא כפשוטה, היתה מובנת לנו שועת־נפשו, אז: “…הנה קונטרס ‘המעורר’ בא אליכם, אַחי המעטים, בשלישית. קשה הדרך – – הן לב טהור נתן לו אלוהים… לב טהור ושאיפה טהורה לזו השארית הנמצאה”… או: “שמע, בן ישראל, שמע, בן הצער, שׂא ראשך, שׂא ראשך” – – כי יש “המעורר” – ועוד לא אבד ניר לנו! עוד לא אבדנו!

את הכתיבה הבלטריסטית בכללה תפס ככתיבת רשימות מבית־המות (הלא העולם כולו אינו בעצם אלא “בית־מות” גדול!). והוא דרש מכל דבר־יצירה את הכנוּת והטוהר של אותו ספר־הקטוֹרגה. כל שמץ של אי־כנות, כל קורט של אי־טוהר העבירהו על דעתו. בכרך זה הוקדשו מלחמות לא מעט על הזיוף, על המלאכוּתיוּת, על ה“שרלטניוּת” (בלשונו). רק על דבר אחד אני מתפלא, והוא, שאת הדברים הללו קרא בכל זאת מראש ועד סוף, לא התעצל, שתה ומיצה. לא לכל אדם ניתנה סבלנות כזו.

לשם האמת צריך בכל זאת לומר, שלא תמיד היה לאמת לפה. איש ה“שטימוּנג” היה, כלומר: יחסו ליצירות אחרים היה תלוי הרבה במצב־רוח ידוע, בו נתון היה אותה שעה, כי על כן הפריז ביותר בשבחם של אלה, כשם שהפריז ביותר בגנוּתם של אחרים (מטעם זה גם מצויות סתירות נמרצות בהערכותיו עצמן). גם באכסטזה שלו מצד אחד וגם בהתנפלות שלו מצד שני לא תמיד היה משום הצדק המוחלט.

לא תמיד, אבל על פי רוב – כן. על פי רוב כיוון מאוד לנקודות־תורפה שונות ועמד על הצד השלילי של דברים, שלכאורה היה הוא עצמו מעורה בהם. הנה כי כן הביע פעם ספקות בנוגע לרוֹמן, בנוגע לערכו האַבּסוֹלוּטי של הדבר הגדול, אף על פי שהוא עצמו היה חניך הרוֹמנים הרוסיים הגדולים וכתב בעצמו דברים גדולים ואהב לקרוא דברים גדולים. “…אפשר שהוא כופר בכלל באחדותם של פרוֹצסי החיים וסובר כי בכל תמונה כוללת מתגלה איזה שקר הכרחי, וכי אמת המציאות היותר עצמית, היותר חיוּנית, היא דוקא בתמונות קטנות הניתנות קרעים קרעים, נטפים נטפים, מן החיים”… (עמוד 117).

רשימות־הביקורת של ברנר, שמהוות את הכרך השמיני והאחרון שלו, נכתבו בשעתן כהגבה נמרצת על ה“ביקורת הרשמית”, שהשתלטה באותה תקופה. רשימות אלו בצד אותן של ברדיצ’בסקי, נוֹמברג, פיכמן ועוד, סייעו לטהר את האויר, דחו את הביקורת השבלונית והצמיחו כנפים לנו לכולנו. כן, מסוֹת אלה טיפחו וגידלו את כל יוצרי הדור. ברם עתה, אחרי שנים הרבה, כאילו נהפך הגלגל, והביקורת הרשמית, הביקורת של “דרך־מלך”, שבה והרימה ראש על ידי אותם באי־כוחה הראשונים עצמם, כאילו לא אירע בינתים כלום! שוב מושלת בכיפה הביקורת הבּנלית, הפרשנות הדוקטורית־פרופסורית, זו, שהכל כה מחוּור לה, שהכל כה פשוט אצלה, שאת הכל היא מגשמת, מנוונת, מחללת. ביקורת זו הלא מציפה את רוּבי גליונותינו. הכרך השמיני של כל כתבי י. ח. ברנר, שיצא זה עתה לאור, הוא לפי זה אקטואלי מאוד.

המלצות קוראים
תגיות