מפוזמק-העור עד חסמבה    🔗

והוא סיפור-פתיחה קצר, המתאר למה וכיצד נכתב הספר הזה

מטרזן עד חסמבה    🔗

ישבנו בחדר-התרבות של הקיבוץ טירת-צבי. השמש נטתה לשקוע. מכיוון הירדן נשמעו הדי יריות, אך הילדים שישבו סביבי לא שמו לבם כלל ליריות אלו. הם רגילים להן. במקום זאת הפגיזו אותי בשאלות שונות, שעוררו את סקרנותם:

– איך נולד בלבו של סופר רעיון לסיפור?

– מה הם הספרים הטובים, שנכתבו לילדים?

ובכלל, מהו הספר הטוב לילד?

אחר כך הגיע תורי לשאול אותם שאלות, ואני שאלתי:

– ספרים רבים קראתם; למי מגיבוֹרי הספרים, האהובים עליכם, רוצים הייתם להידמות?

אצבעות רבות הורמו, והתשובות רדפו זו את זו:

– אני הייתי רוצה להיות כמו טרזן. זהו גיבור שמנצח תמיד את כל אויביו.

– ואני הייתי רוצה להיות כמו ירון זהבי. הוא תמיד חי במתח ולא בשיעמום.

– ואני הייתי רוצה להיות אחד מחבורת שמונה בעקבות אחד…

שוב נוכחתי לדעת, את שהיה גלוי וידוע לי מכבר, כי סיפורי הרפתקאות אהובים ביותר על הקוראים הצעירים, אהובים יותר מכל סוּג ספרותי אחר. והסיבה לכך ברורה ומובנת: סיפורים אלה מרתקים את הקורא, עלילתם ‘מותחת’; מוצגים בהם גיבורים העשויים ללא חת, הנלחמים ב’נבלים' או ברשעים ויוצאים תמיד מנצחים. ובלבו של מי אינה מקננת שאיפה כמוסה לעבור הרפתקאות כאלה ולהידמות לגיבורים הנערצים…

– לָמה אומרים שלא כדאי לנו לקרוא ספרי הרפתקאות? – נשלחה לעברי שאלה מן הספסל האחרון.

הרהרתי רגע בשאלה זו (ידעתי כי תישאל) ואחר-כך אמרתי:

– כמו בכל שטחי חיינו, כך גם בספרוּת: יש ספרים טובים יותר ויש ספרים טובים פחות. ואם נלך הלאה – יש ספרי הרפתקאות טובים ויש ספרי הרפתקאות פחות-טובים. אני עצמי איני סבור כי אסור לכם לקרוא את הספרים הפחות-טובים, אך בתנאי שתקראו גם את הספרים הטובים באמת. אז תוכלו להבחין בעצמכם איזה מביניהם הוא הספר הטוב ואיזה הספר ה’חלש'.

– אם ככה, – שאלה אותי נערה בהירת צמות שישבה ליד החלון, – למה בשני ספריך – “מרובינסון עד לובנגולו” ו“משלגיה עד אמיל” – לא סיפרת כלל איך נכתבו ספרי קרל מאי, ‘טרזן’, או ‘חסמבה’?

לא, לא ציפיתי לשאלה מעין זו; אבל התשובה ניתנה מיד:

– אגלה לכם סוד. השבוע התחלתי לכתוב ספר חדש, המתאר איך נכתבו ספרי ההרפתקאות.

היתה זו אמת. שבועות אחדים לפני כן חזרתי מתקופת השתלמות קצרה, אותה עשיתי בספריה הבין-לאומית לספרי-ילדים שהקים אונסק“ו בעיר מינכן (בווריה). שם, בחדר העיון השקט, אספתי את מרבית החומר העובדתי לצורך כתיבתי: ספרים, מאמרים, תעודות ותצלומים. נעים ומרתק היה לעבוד שם ולקבל את עזרתה האדיבה של מנהלת האגף, העלמה קרלה שטראטגוורת החביבה. את הפרטים על הרפתקאותיו של מומינטרול קיבלתי מפינלנד הרחוקה – במכתב ארוך ומקסים שכתבה לי הסופרת טובה יאנסון. קל יותר היה לאסוף את הפרטים על “שמונה בעקבות אחד” ו”חסמבה" – ישר מפיהם של הסופר והסופרת הישראליים. כאשר ניתן לי הדבר, ביקרתי במקומות הקשורים בתולדות כתיבתם של סיפורי ההרפתקאות: שעה ארוכה ומשעשעת שהיתי בחדרו של שרלוק הולמס, אשר ברחוב בייקר בלונדון, שם פיענח הבלש המהולל (לדברי אלה המאמינים כי הוא היה חי וקיים) את כל התעלומות שהובאו לפניו. נסעתי עם ימימה אבידר אל הבנין העזוב לחוף הכנרת, אשר בו התגורר (כך האמינו ילדי הקיבוץ) המרגל הגרמני. רציתי מאוד גם לבקר בג’ונגל של טרזן, אך פתאום נקראתי לשירות במילואים. נראה, אולי אעשה זאת פעם.

ספר זה, כשני קודמיו, כולל ט"ו פרקים, המוקדשים לחמישה-עשר ספרי הרפתקאות, שנכתבו בשבע ארצות שונות. שוב נוכחתי לדעת, כי העובדות המספרות כיצד נכתבו הספרים מרתקות, לעתים, לא פחות מעלילות הספרים עצמם. כמה וכמה סופרי הרפתקאות היו בעצמם הרפתקנים נועזים, וסיפוריהם מכילים חוויות אישיות. ספרים אלה הם, איפוא, סיפורי אמת, וזהו כוחם הגדול. גם ההרפתקאות שנולדו בדימיונם של המחברים, – הסופרים עצמם האמינו במה שהם כותבים, או שהם ביקשו להידמות לגיבורים הנועזים שיצרו, וזה סוד הצלחתם בקרב רבבות הקוראים הצעירים.

אני מאמין שכל העובדות הכלולות בספר הן אמיתיות, שהרי הן נאספו מתוך ספרי עיון ומחקר, או שסוּפרוּ על-ידי המחברים עצמם. פה ושם הוספתי קטעי שיחות והרהורים, כדי להחיות את הכתוב; אולם גם קטעים אלה מבוססים על עובדות של ממש. כל פרק פותח בביוגרפיה קצרה של הסופר ומסתיים בעמוד מתוך הספר הנדון ובפירוט המקורות לאוֹתוֹ ספר.

הנה מילאתי את משאלתה של ידידתי בת הקיבוץ ושל כל הקוראים הסקרנים ואוהבי הספר. הפרקים הבאים יספרו לכם כיצד נכתבו ט"ו ספרי הרפתקאות, שעצרו את נשימתם והלהיבו את דמיונם של רבבות קוראים צעירים ומבוגרים בעולם כולו.

אוריאל אופק

ג’ימס פנימור קופר –    🔗

הסופר האמריקני הראשון, שזכה לפרסום בין-לאומי, ויוצר מסורת סיפורי האינדיאנים. נולד בעיירה בורלינגטון (מדינת ניו-ג’רסי) ב-15 בספטמבר 1789. עוד בטרם מלאה לו שנה אחת הועבר לעיירה קופרסטאון, שיסד אביו החלוץ והשופט ויליאם קופר. בגיל 14 נשלח ללמוד בבית-הספר “ייל”, אך סולק משם כעבור שנתיים בשל מעשי תעלולים. בגיל 16 היה נער-סיפור על ספינת-סוחר, וכעבור שנתיים התגייס לצי ארצות-הברית. לאחר נישואיו השתקע באחוזת אביו בקופרסטאון. בשנת 1820 פירסם את ספרו הראשון “זהירות”, אותו כתב לאחר¹ שהתפאר, כי הוא מסוגל לכתוב ספר טוב יותר מזה שקרא. מאז כתב עוד ספרים רבים, רובם צירוף אמנותי של חוויות אישיות, דמיון עשיר וסגנון חי ודינאמי. בשנים 1833–1826 שהה באירופה, שם כיהן כקונסול ארצות-הברית. הוא מת בקופרסטאון ב-14 בספטמבר 1851, ערב יום-הולדתו ה-62. מיצירותיו הידועות: “המרגל” (1821, סיפור מלחמתי), “הנווט” (1826, סיפור ימי), וכן חמשת הספרים על פוזמק-העור וידידו האינדיאני צ’יגצ’גוק, אותם כתב בין השנים 1841–1823" “קוטל-הצבי”, “המוהיקני האחרון”, “הגשש”, “החלוצים” ו“הערבה”. בשנת 1843 כתב קופר סיפור בסגנון מעשיית ילדים: “קורותיה של מטפחת-כיס, מסופרות על-ידי עצמה”; במעשיה זו (נדפסה בהמשכים ב’גרהם מגאזין') מספרת הממחטה בגוף ראשון את גלגוליה השונים; יש בה רעיונות רבים ואין לראותה כיצירה לילדים.

“איזה מין ספר איוֹם!”    🔗

אותו יום לא הרבה ג’יימס קוּפּר לעסוק בענייני האחוזה. אמנם, מאז נרצח אביו על-ידי מתנגד פוליטי הוטלה על שכם הבן מרבית הדאגה והטיפול בבעיות האחוזה ושאר עסקי ציבור. האב – הלא הוא השופט ויליאם קופר, שיסד את העיירה בשנה שבּה נוֹלד ג’יימס בנוֹ וקרא אותה על שמו – קופרסטאון. אבל באותו יום לא היה היוֹרש הצעיר מסוגל לעסוק בשום עניין שהוא. סוזן אשתו נפלה למשכב ושלוֹמה היה יקר לו מכֹּל.

הרעיה הצעירה שכבה במיטתה ועסקה ברקמה. פניה היפים היו כּחוּשים וחוורים. ג’יימס קרב וישב לידה, ולאחר ששאל לשלומה התחיל משעשע אותה בסיפורי זכרונות מימי ילדותו ונעוריו: כיצד נראתה העיירה בשנותיה הראשונות, עת לא היתה אלא רחוֹב זעיר אחד, ומסביב השׂתרעה השממה הגדולה, ושבטי אינדיאנים חנו ביער שלחוף אגם אוֹטסיגוֹ; סיפר איך היה מקיץ בלילות לקולותיהם של זאבים נוהמים. ואחר-כך הוסיף וסיפר כיצד סולק מבית-הספר “יֵיל”, לאחר שבוקר אחד נכנס הפרופיסור לחדר הכּיתה ומצא חמוֹר יושב על הקתדרה.

“תתבייש לך!” קראה סוזן בצחוק.

“חכי, לא גמרתי”, הוסיף ג’יימס, “למחרת בבוקר הרעידה את הבנין התפוצצות של אבק-שׂריפה, שהוטמן באולם ההרצאות”.

“נורא!” קראה הרעיה, “ומה אמר אביך על כך?”

“הוא לא אמר כלום”, השיב קוּפר הצעיר, "אלא שלח אותי לשרת כנער-סיפון על האניה ‘סטרלינג’ ".

לאחר ששׂבעוּ זכרונות – אותם היה מספר בכשרון רב – נטל ג’יימס ספר והתחיל קורא מתוכו בקול באזני סוזן. קריאה זו היתה מסורת, אותה קיימוּ לא רק בימי מחלה. הפעם היה זה ספר חדש, המתאר את חייה של משפחה שמרנית באנגליה. קוּפּר אהב לקרוֹא בקול, וקריאתו היתה רבּת הבעה וחן. אך לא כן הפעם. לאחר שסיים את הפרק הראשון השליך את הספר מידיו לארץ וקרא בסלידה:

“איזה מין ספר איוֹם ונורא! אפילוּ אני הייתי מסוגל לכתוב ספר טוב ממנו…”

“אתה?!” פרצה סוזן בצחוק, “הרי אתה מסוגל לכתוב בקושי מכתב אחד הגון… אתה שׂונא כל דבר הקשור בכתיבה”.

הוא אמר מה שאמר אך לתפארת המליצה, אך תגובת רעייתו עוֹררה בוֹ את גאוותו הגוֹאה.

“ואני אומר לך שאם אכתוב ספר – הוא יעלה בטיבו על תפלוּת זו.” אמר בתקיפות והרים את הספר שהשליך לפני רגע.

“יפה, נראה אותך כותב”, חייכה סוזן, “הרי אבוֹתיך הגיעו לכאן מן העיר סטראטפורד, עירו של שייקספיר…”

האתגר נתקבל. עוד באותו ערב ישב קופר אל שולחן-הכתיבה ונטל את העט בידו. כתב דף אחד – וקרעוֹ לקרעים. התחיל כותב שוב – והשליך את הכתוב לסל. אבל הוא לא נכנע – והתחיל כותב בשלישית. הפעם לא הניח את העט מידו שעה ארוכה; ואף לא ביום הבא וביום שלאחריו.

כיוון שסיפורוֹ נועד להתחרות באותו ספר שעורר את חמתו, החליט שאף יצירתו שלו תהיה על רקע בריטי – חיי משפחה שמרנית אנגלית. הוא קרא לסיפורו “זהירוּת”, וכתבו במבנה ובסגנון דוֹמים לסיפורים שהיו אותה עת באופנה, נוסח הסופרת ג’יין אוסטן. במשך עשרה חדשים כתב ערב ערב כמעט; כתב במהירות, מבלי שטרח כמעט לעבור וללטש את סגנונו. נכון, הרקע היה זר לו, והוא הכיר את אנגליה רק מביקור חטוף בעת שירותו בצי; אולם הרי לא כתב את סיפוּרוֹ מתוך שאיפה ספרותית, אלא רק לצורך אתגר והתמודדות.

אבל רעייתו סברה אחרת.

“הרי זה סיפור מלבב ביותר, ג’ימי”, אמרה לו לאחר שסיים את כתיבתו ומסר לידיה באנחת רווחה את הדפים הכתובים בכתב-יד חפוז, “אתה רשאי ללא כל היסוס למסרו למוציא לאור”.

גם ידידו הנאמן ויליאן ג’יי (שליווהו אחר–כך כל ימי חייו) הצטרף לשיפוטה של סוזן וניסה לשכנעו כי ישלח את כתב-היד להוצאת-ספרים.

קופר המופתע השתכנע; אם כבר התחיל – ימשיך עד הסוף.

בחודש מאי 1820 עשה ג’יימס קופר את המעשה שעתיד היה לקבוע את עתידו: הוא שלח את יצירת-הבוֹסר שלו (אולי יצירתו הגרועה ביותר) אל הוצאת-ספרים בניו-יורק. הוא לא עשה זאת, כמובן, למטרת רווחים, הרי לא היה זקוק כלל לכסף. (שום סופר אמריקני באותה עת לא ראה ברכה רבּה בעסקי ספרות); קופר אף ציין זאת במכתבו אל המו"ל. הוא סיפר שכתב את הסיפור כדי לעודד את רוחה של אשתו החולה, רמז כי הוא מוכן להשתתף בהוצאות ההדפסה ועמד על כך שהיצירה תידפס בעילום שם: הספר עשוי להימכר טוב יותר אם הקוראים יאמינו כי הסופר הוא אנגלי, אמר, ואין ספק שצפוי לו כשלון אם הקהל יֵדע מיהו המחבּר האמיתי. אכן, גם אז לא היה נביא בעירו.

עוד באותו חודש נשלח כתב-היד לדפוס.

המדפיסים האומללים גידפו בלבם אותו כתבן שהעלה על הנייר כתב-חרטומים חפוז שכזה. הם עמלו עליו בפרך, שיבּשו מלים ומשפטים, הפכו פסיקים לסוגריים. דלגו על שורות. על אף כל ההגהות הופיע הספר בעשרות שגיאות וקוּפר תבע בכל תוקף לצרף לספר דף של “תיקוני טעויות”.

בנובמבר 1820 הגיע אל בתי-המסחר הספר “זהירות”, מאת ‘מחבר אנגלי אלמוני’. המו"ל אף הוסיף ‘מעין התנצלות’ על שגיאות-הדפוס הרבות, שנפלו בגלל האוקיינוס שהפריד בין המחבר לבין בית הדפוס…

לא היתה זו יצירה מעולה כלל, אבל איש לא הצטער על שהספר ראה אור. הוא נמכר היטב, והעתונות הבריטית אף ציינה, שהוא ראוי לעמוד בשורה אחת עם שאר סיפורי המשפחה האנגליים.

האתגר הוּשׂג.

המוהיקני האחרון    🔗

השמש עמדה במרומי השמים בשעה שהפרש הגיע בדהרה קלה אל פסגת ההר. ג’יימס קופר ירד בקפיצה מעל גב סוסו ושלח מבט נרגש אל הנוף מרהיב-העין המקיף אותו: יערות האלון והאורן העבותים ורוויי המיסתורין; העמק המכוסה צמחיה עבותה; אגם אוטסיגו המבהיק, המכונה בחיבּה ‘שמשה נוצצת’. הנהר סאסקיהאנה, העושה את דרכו המפותלת בגיא עמוק, בין עצים רמי צמרת… ומאחור – קופרסטאון, העיירה שבנה אביו, והיא הולכת וגדלה במהירות, ודוחקת ומרחיקה את השממה. זה עשרים שנה לא ראה קוּפר את נוף ילדותו מן המקום הזה; מאז לקח אותו אביו לכאן במזחלת רתוּמה לצמד סוסים, ערב נסיעתו ל’ייל', והוא אז כבן 14 שנה.

לפתע חש קופר מעין צביטה מוזרה בלבו. לצד הגאוָה על שהעיירה הנושאת את שם אביו גדלה והתפתחה כל כך, לאחר שנות סבל ודלות, חש הוא גם צער למראה נופי הפרא הנדחקים ונעלמים בעטיה של הציוויליזציה. איפה הם אותם אינדיאנים, ששכנוּ לחוף הנהר, והיו באים לעיירה למכור מטאטאים וסלים קלועים, מעשי ידיהם? איה הם אותם לילות דַיִג לאור לפידים… ואותם ציידים בני-בלי-חוק, שהיו עורכים תחרויות בקליעה למטרה – לעבר יוני-בר או צבאים נפחדים…

הציידים… יותר מכולם נחרת בזכרונו צייד אחד, מוזר הליכות, שמו היה שיפּמן. הוא היה צנום וגבוה, עורו מוּכּה-שמש. לראשו חבש מצנפת עשׂויה פרוות-שועלים ואת גופו עטפה אדרת עשויה עור-צבי, חגורה במין אבנט צבעוני. לרגליו נעל מוֹקסינים עשׂויים עור-צבי, שהגיעו עד למעלה מברכיו וקושטו במחטי קיפוד, כדרך האינדיאנים. הוא נראה כבן שבעים. כל ימי חייו, התפאר, חי ביערות על רובהו, צד כאוות נפשו, לחם לצד האינדיאנים ולצד האנגלים והיה צפור-דרור מאושרת. בדרך כלל היה נשׂרך אחריו אינדיאני קשיש וטוב-לב, שנראה תמיד כמבוסם.

יום אחד נתפס שיפּמן זה כשהוא צד צבי באזור שהציד נאסר בּוֹ לפני זמן מועט, והוּבא לפני השופט ויליאם קוּפר לתת את הדין. שנים רבּוֹת צלצלוּ באזני ג’יימס מילות הזעם שהטיח הלה בפני אביו:

“זכויות… זכויות… הזכות של שיפמן לצוּד על הגבעות האלה עתיקה יותר מהזכות של השופט קוּפר לאסור עליו את זה… ואפילו אם יש חוק כזה בכלל, מי זה שמע על חוק שלא מרשה לבן-אדם לצוּד איפה שמוצא חן בעיניו?!”

לפתע חש קופר רצון עז לספר על אותם ימים, ההולכים ונעלמים. שמא ינסה לכתוב ספר על מקום זה ואנשיו, כפי שהוא זוכרם מימי ילדותו? לאחר ספרו הראשון, “זהירות”, כתב סיפור שני, בשם “המרגל”, על מלחמת-השחרור של אמריקה. עתה חש תשוקה לכתוב סיפור חדש, הקשור בחייו שלו. הוא ידע – עד אז לא העז שום סופר אמריקני לפרסם סיפור על רקע החיים בארצות-הברית. בשעה שכתב את “המרגל” שמע לא פעם את השאלה-התמיהה: “מי זה בכלל קורא ספרים אמריקניים?” אבל הוא יעֵז ויכתוב, אפילו אם ספרוֹ ייכשל. הוא יכתוב את הספר קודם כל לעצמו.

קופר היה תמיד מהיר החלטה ומהיר מעשה. ועוד באותו ערב ישב בחדרו הגדול, והתחיל כותב בכתב-ידו המהיר:

“בְּמֶרְכָּזָהּ שֶׁל מְדִינַת נְיוּ-יוֹרְק מִשְׂתָּרֵעַ אֵזוֹר רְחַב-יָדַיִם, שֶׁאַדְמָתוֹ רְצוּפָה גְבָעוֹת וַעֲמָקִים, אוֹ אִם נִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמֻנָּחִים גֵּאוֹגְרָפִיִּים מְדֻיָּקִים יוֹתֵר – הָרִים וְגֵאָיוֹת.” הָיָה זֶה בְּבֹקֶר-דֶצֶמְבֶּר בָּהִיר וְקַר, לִפְנֵי זריחת² הַחַמָּה, וּמִזְחֶלֶת הֶעְפִּילָה לְאִטָּהּ בְּמַעֲלֵה אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר בָּאֵזוֹר. הָיָה זֶה יוֹם נָאֶה לְעוֹנָה זוֹ, וּבִשְׁמֵי-הַתְּכֵלֶת רִחֲפוּ שְׁנַיִם-שְׁלֹשָׁה עֲנָנִים בִּלְבַד, שֶׁצִּבְעָם נִרְאָה כְּמִתְבַּהֵר בְּשֶׁל הָאוֹר שֶׁהִשְתַּבֵּר עַל הַשֶּלֶג הָרַב, שֶׁכִּסָּה אֶת פְּנֵי הָאֲדָמָה…"

שנים נסעו במזחלת זו – שופט העיירה ובתו; ולאחר שעה קלה נתקלו בצייד הקשיש והנועז, שיצא לצוד צבי באזור האסור. צייד זה, שנטש לפני שנים רבות את עולם התרבות ובחר בחיי דרור תחת כיפת השמים, בפאת יער אשר לחוף האגם. שמו – נתנאל (נַתִּי) בַּמפּוֹ, אך בשל לבוּשוֹ כינוהו הכל בשם פוזמק-העור. ידידו ובן-לווייתו הנאמן היה – האינדיאני ג’והן מוהיגן, לשעבר ‘הנחש הגדול’ צִ’ינגַצ’גוּק, ראש שבט המוהיקנים.

במשך חדשים ארוכים היה קופר שקוע בכתיבת ספרו זה, אותו קרא “החלוצים, או מקורותיו של הנהר סאסקיהאנה”. הוא שילב בו מראות ואישים מימי ילדותו, בשינויי שמות, כמובן: השופט טמפל, מייסד העיירה טמפלטאון, המגן על החוק בלב חנון ובמידת הרחמים; החלוצים הנוקשים, שנתקבצו אל העיירה הנידחת מתריסר ארצות שונות והם מתגבשים לקהילה אחת; תיאורי הווי ונוף, חילופי עונות-השנה, דיג וציד, סכנות והצלה.

ככל שנמשכה הכתיבה חש קופר כיצד הוֹפך ‘פוזמק-העור’ להיות דמות ראשית בסיפורוֹ על חלוצי טמפלטאון. שכּן, דווקא הוא סימל בעיניו את הימים שהיו ואינם עוד, את השתלטותם של חוקים וציוויליזציה על חיי הדרור בערבות הפרא.

הוא המשיך לכתוב במהירות רבה, ועוד לפני שסיים שלח את כתב-היד לדפוס פרקים פרקים, כמעט מבלי ללטש את הסגנון³. ימים אחדים לפני הופעת הספר נדפס בעתוני ניו-יורק אחד הפרקים המרתקים בסיפור – כיצד הורג ‘פוזמק-העור’ את הפנתר העומד להתנפל על בת השופט. ומשהופיע הספר בחנויות בפברואר 1823 – נמכרו כבר ביום הראשון להופעתו 3500 טפסים! שום ספר אמריקני לא זכה עד אז להצלחה עצומה כל כך.

קופר היה עתה לסופר נודע, והחליט להקדיש את מרבית זמנו לכתיבה. הוא עבר לדוּר בניו-יורק, סמוך להוצאות-הספרים ולבתי-הדפוס, והתחיל לכתוב את “הנווט” – סיפורו הראשון הקשור בּחוויותיו הימיות. לאחר מכן הוסיף וכתב סיפורי מלחמה וים, ספרי היסטוריה ומסעות. אולם דמויותיהם של הצייד הלבן ‘פוזמק-העור’ ורעוֹ האינדיאני הנאמן צ’ינגצ’גוק היו חרותים עמוק עמוק בלבו, ותוך עשרים שנות עבודתו הספרותית חזר אליהם שוב ושוב, וכתב עוד ארבעה ספרים נוספים על גיבורים אלה: שלושה על תקופות מוקדמות יותר בחייהם ואחד על ימיו האחרונים של ‘פוזמק-העור’. וכדאי לדעת: קופר כתב את ספריו לאו דווקא לפי סדר כרונולוגי של חיי גיבוריו. אם בספר הראשון – “החלוצים” – מופיע לפנינו ‘פוזמק-העור’ בן השבעים, הרי בספר החמישי, אותו כתב לאחר כארבעים שנה (“קוטל הצבי”) אנו פוגשים ב’פוזמק-העור' בן העשרים ושלוש.

הבה נכיר, איפוא, את הספרים לפי סדר כתיבתם:

בשנת 1826 – שלוש שנים לאחר “החלוצים”⁴ – כתב קופר את ספרו הידוע ביותר בסידרה, ולדעת רבים גם הטוב ביותר, הלא הוא “המוהיקני האחרון”. בספר זה אנו פוגשים את ‘פוּזמק-העור’ הצעיר – המכוּנה בפי אדוּמי-העוֹר “עין-הנץ” – מלווה יחד עם קבוצת אינדיאנים נאמנים שתי אחיות צעירות בדרכן אל אביהן, מפקד מצודת ‘ויליאם הנרי’ הנצור. הספר רצוף הרפתקאות מרתקות וסוחפות, אשר בשׂיאן מקריב המוהיקני הנאצל אוּנקאס (בנו של צ’ינגצ’גוק) את חייו, בהצילו את העלמה קוֹרה. על שמו נקרא הספר “המוהיקני האחרון”.

העיר קוּפּרסטאון לחוֹף האגם "שמשה נוֹצצת". כאן עברו על קוּפּר חוויוֹת-נעוּריו, ששימשו רקע ל"פוזמק-העור".

שנה לאחר מכן יצא קופר לפאריס, בכהונת קונסול-כבוד של ארצוֹת-הברית בצרפת; שם השלים ב-1827 את ספרו הבא – “הערבה”, שהוא למעשה האחרון בסידרה, לפי סדר השתלשלות המאורעות. בספר זה אנו פוגשים ב’פוזמק-העור' בן השמונים; הוא אדם גלמוד, מנותק מחיי התרבות, חי במישורי נבּרסקה הגדולים, מוקף שבטי אינדיאנים. הוא נמלט אל הערבה לאחר שקרדומי היערנים התחילו משמיעים קולם ביערו האהוב; ולבסוף הובא למנוחות בצלו של עץ אלון ענקי.

שבע שנים שהה קופר באירופה; בשובו כתב ספר בשם “הבית, כפי שמצאתיו”, שנתקבל בזעם רב על-ידי הביקורת. אז ניטשה מלחמה זועמת ואומללה בין הסופר לבין העתונות, שהיתה מלוּוה משפטים וקנסות ושערוּריוֹת. ואז, בעיצומה של מלחמה זו, בעוד העתונים רומזים כי “תקופת הזוהר של הסופר קופר חלפה ללא שוב”, הוא משיב לתחיה את גיבּוֹרוֹ ומפרסם את ספרו הרביעי על ‘פוזמק העור’ – “הגשש” (1840)⁵. בספר זה – שקוּפּר חשבו לטוב בספריו – נמצא ‘פוזמק-העור’ בן ה-37 בשירותם של הבריטים, במלחמתם נגד הצרפתים. הסַמל דאנהם שולח את “הגשש” (כפי שהחיילים מכנים את נתנאל בּאמפוֹ בשל סגולותיו) אל היער, לפגוש את בתו אמיצת-הלב מייבּל. בהמשך הסיפור מתפתחת בין השניים ידידות עמוקה, אבל לבסוף נוטשת מייבּל את ‘הגשש’ והולכת אחרי ידידוֹ המלח ג’ספר. ‘פוזמק-העור’ נשאר גם עתה יצור חפשי ופרוק-עול ביער שאהבה נפשו.

שנה לאחר מכן כתב קופר את החמישי והאחרון בסיפורי ‘פוזמק-העור’, שהוא למעשה הראשון בסידרה, בהתאם לקורות חייו של הגיבור. נתנאל באמפוֹ בן העשרים ושלוש יוצא אל היער לשחר הרפתקאות. הוא מעז לחדור אל ממלכת הפנתר ואל תחומי שלטונם של האינדיאנים. הוא קושר קשרי רעות עם ראש-השבט צ’ינגצ’גוק, וזוכה לתואר ‘קוטל-הצבי’, משום שהעדיף להרוג חיה ולא אדם. אימה נופלת עליו כשהוא נאלץ להרוג את אויבו הראשון; והוא כורת ברית בל-תינתק עם היכלי היער.

אלה הם חמשת הספרים, המתארים את עלילותיו ומלחמותיו של נתנאל באמפו, הוא ‘קוטל-הצבי’, הוא ‘עין-הנץ’, הוא ‘הגשש’, הוא ‘פוזמק-העור’ – הדמות המרשימה ביותר בספרותה הגדוֹלה של ארצות-הברית. בזכותם היה קוּפּר הסופר האמריקני הראשון שזכה לפירסום בין-לאומי. בסיורו באירופה גילה הסוֹפר כי “המוהיקני האחרון” שלו נקרא בנשימה עצורה הן על-ידי ראשי-ממשלות והן על-ידי רוֹעי צאן בהררי איטליה. ‘פוזמק העור’ פתח גם זרם חדש בספרות-העולם ועוֹרר את נחשול סיפורי האינדיאנים, שהציף את שוּקי העולם, מן “האינדיאנית הנוקמת” של האיטלקי אֶמיליוֹ סלגארי ועד עלילות “וינֵטוּ” של הגרמני קרל מאי. אולם – רק קופר לבדו השׂכּיל להעניק ליצירותיו את המימד האנושי העמוק; שהרי רק הוא היטיב כל כך להכיר חיים אלה מקרוב ולכאוב את גוויעתם.

נכון, קופר ראה אינדיאנים רק בשנות חייו הראשונות. אבל בשעה שכתב את סיפוריו הירבה לסור אל מחנותיהם. לא פעם נלווה אל שבטי אינדיאנים נודדים, שוחח אתם, שמע את סיפוריהם, עקב אחרי מנהגיהם ורחש הערצה עמוקה להליכותיהם ולתכונותיהם.

לצד ‘פוזמק-העור’ וצ’ינגצ’גוק אנו פוגשים בחמשת הספרים עוד שורה ארוכה של דמויות – ציידים ומפקדים, חלוצים וחלוצות, לוחמים ועובדי אדמה. ויצויין – לרבים מהם נתן קופר שמות עבריים, הלקוחים מן התנ"ך (דבר שאף הוא מאותות התקופה ההיא): ישמעאל וידידיה, יהודית ובנימין, עובד ואבירם, אלנתן ודויד (הקורא בתהילים!); אפילו הגיבור הראשי, ‘פוזמק-העור’, שמו האמיתי הוא, כאמור, נתנאל.

בשנותיו האחרונות התקין קופר מהדורה חדשה של סיפורי ‘פוזמק-העור’, והפעם הוציאם לפי סדר התרחשויותיהם: “קוטל הצבי” (באמפו הצעיר בן 23), “המוהיקני האחרון” (בן 36), “הגשש” (בן 37), “החלוצים” (כבן 70), “הערבה” (כבן 80). שנים מעטות לאחר מכן חיבר הסופר את יצירתוֹ האחרונה והיה זה עוד סיפור מהווי האינדיאנים. בסיפור זה, הנקרא “מבואות האלון או צייד הדבורים” אנו פוגשים בכוהן-דת בשם אָמֵן (שוב שם עברי), הנודד ומגיע אל שבט פוטאווטאמי ומבשר לאדוּמי-העוֹר כי אינם אלא צאצאי עשׂרת השבטים האבודים של בני-ישראל. שומה עליהם עתה לעלות לארץ יהודה, למען תתגשם נבואת הנביא. ראש-השבט מודה לו ברוב אדיבות על שטרח להביא להם את הבשורה, ומיד מוסיף ואומר:

“אנחנו לא חוורי-פנים אלא אדוּמי עוֹר. אנחנו לא שבט יהודי אלא שבט אינדיאני. זהו שבט גדול, ולא שבט שהלך לאיבּוּד. מעולם לא הייתי אבוד. אינני מסוגל כלל ללכת לאיבּוד!”

מקורות:

The Leatherstocking Saga, by James F. Cooper, ed. By allan Nevins, N.Y. 1954

James Grossman: James Fenimor Cooper, Methuen 1950

הָעֲרָבָה

הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַלַּיְלָה הִגִּיעָה. אוֹרוֹ הַחִוֵּר וְהָרוֹטֵט שֶׁל יָרֵחַ חָדָשׁ הִשְׁתַּעֲשַׁע מֵעַל גַּלֵּי הָאֵינְסוֹף שֶׁל הָעֲרָבָה, בְּהַאֲצִילוֹ עַל הַגַּבְשׁוּשִׁיּוֹת גַּלֵּי זֹהַר, וּבְהוֹתִירוֹ אֶת פִּסּוֹת-הַבֵּינַיִם שֶׁל הָאֲדָמָה בְּצֵל עָמֹק. בְּהַסְכִּינוֹ לְמַרְאוֹת-בְּדִידוּת מֵעֵין אֵלֶּה, פָּסַע הַצַּיָּד הַזָקֵן לְבַדּוֹ בַּשְּׁמָמָה, בְּהוֹתִירוֹ מֵאֲחוֹרָיו אֶת הַמַּאֲהָל, בְּדוֹמֶה לִסְפִינָה גְּאֵיוֹנָה הַנּוֹטֶשֶׁת אֶת הַמִּפְרָץ וְנִכְנֶסֶת אֶל שְׂדֵה-הָאוֹקְיָנוֹס חֲסַר הָעֲקֵבוֹת. זְמַן-מָה נָע כְּאִלּוּ לְלֹא מַטָּרָה, לְהֵיכָן שֶׁגַּפָּיו יִשָּׂאוּהוּ. לְבַסּוֹף, בְּהַגִּיעוֹ לְאַחַד הַמִּדְרוֹנוֹת, נֶעְצַר; וְלָרִאשׁוֹנָה מֵאָז נָטַשׁ אֶת הַחֲבוּרָה נָתַן הַזָּקֵן אֶת לִבּוֹ לְמַצָּבוֹ הַנּוֹכְחִי. הוּא שָׁמַט אֶת קָצֵהוּ הָאֶחָד שֶׁל הָרוֹבֶה לָאֲדָמָה, עָמַד נִשְׁעָן עַל קָצֵהוּ הָאַחֵר, שָקוּעַ לְרֶגַע בְּהִרְהוּר-שִכְחָה עָמֹק, עַד שֶׁלְּבַסּוֹף קָרַב אֵלָיו כַּלְבּוֹ וְהִתְחַכֵּךְ בְּרַגְלוֹ. נְהָמָה עֲמֻקָּה וְנוּגָה שֶׁל הַחַיָּה הַנֶּאֱמָנָה עוֹרְרַתְהוּ מִשַּׂרְעַפָּיו.

“מָה עַכְשָׁו, כֶּלֶב?” אָמַר בְּקוֹל רָווּי חִבָּה וְהִשְׁפִּיל עֵינָיו לְעֵבֶר בֶּן-לִוְיָתוֹ, כְּאִלּוּ פָּנָה אֶל יְצוּר נָבוֹן כְּמוֹתוֹ, “מַה יֵּשׁ, גּוּר? הָא, הֶקְטוֹר? מָה אַתָּה מְרַחְרֵחַ שָׁם? אֵין תּוֹעֶלֶת, כֶּלֶב, אֵין תּוֹעֶלֶת. עַכְשָׁו יְכוֹלִים הַכֹּל לִרְאוֹת אוֹתָנוּ, לִרְאוֹת עַד כַּמָּה בְּלוּיִים אַתָּה וַאֲנִי. הֵם מְחוֹנָנִים בְּחוּשׁ, הֶקְטוֹר, וְהֵם גִּלּוּ עַד כַּמָּה אֵין צֹרֶךְ לְהִתְיָרֵא מִפָּנֵינוּ. כָּכָה זֶה”. הַכֶּלֶב פָּשַׁט רֹאשׁוֹ כְּלַפֵּי מַעֲלָה וְהֵשִׁיב לְדִבְרֵי אֲדוֹנָיו בְּיִלְלַת-תּוּגָה מְמֻשֶּׁכֶת, שֶׁנִּשְׁמְעָה גַם אַחֲרֵי שֶׁקָּבַר אֶת רֹאשׁוֹ בָּעֵשֶׂב, כְּאִלּוּ טָוָה קִשְרֵי הֲבָנָה עִם אָדָם הַיּוֹדֵעַ הֵיטֵב כֵּיצַד לְפָרֵשׁ שִׂיחָה אִלֶּמֶת זוֹ.

“זֶהוּ אוֹת-אַזְהָרָה, הֶקְטוֹר”, הִפְטִיר הַצַּיָּד וְהִנְמִיךְ קוֹלֹו, כְּמַתְרֶה: וּבְשָלְחוֹ סָבִיב מַבָּט עָיֵף הוֹסִיף: “מַה יֵּשׁ, גּוּר? אֱמֹר בְּפַשְׁטוּת, מַה יֵּשׁ?”

הַכֶּלֶב הִצְמִיד חָטְמוֹ לָאֲדָמָה וְשָׁתַק; אֲבָל מַבָּטָיו הַחַדִּים וְהַמְּהִירִים שֶׁל אֲדוֹנָיו גִּלּוּ דְמוּת רְחוֹקָה, שֶׁנִּרְאֲתָה בַּזֹּהַר הֶעָמוּם כְּצָפָה עַל פְנֵי הַקַּרְקַע. עַד מְהֵרָה⁶ הִתְבַּהֲרוּ חֶלְקֵי גוּפָהּ, וּדְמוּת אִשָּׁה אַוְרִירִית הוֹפִיעָה; הִיא נִרְאֲתָה כִּמְהַסֶּסֶת, אִם לְהַמְשִׁיךְ בְּדַרְכָּהּ. אַף כִּי עֵינֵי הַכֶּלֶב נִשְׁלְחוּ כְּלַפֵּי מַעְלָה וּבָחֲנוּ אֶת קַרְנֵי הַיָּרֵחַ, הוּא לֹא גִּלָּה עוֹד כָּל מֹרַת רוּחַ. “הִתְקָרְבִי, אָנוּ יְדִידִים”, אָמַר הַצַּיָד, בְּהִתְכַּוְּנוֹ לַעַצְמוֹ וּלְבֶן-לִוְיָתוֹ, כַּנִּרְאֶה בִּזְכוּת הַקֶּשֶׁר הַסּוֹדִי שֶׁקָּשַׁר אֶת שְׁנֵיהֶם. “אָנוּ יְדִידַיִךְ. אִישׁ מְאִתָּנוּ לֹא יִגַּע בָּךְ לְרָעָה”. – – –

 

המוסקטר הרביעי    🔗

הרוזן ממוֹנטה כריסטוֹ (1845)    🔗

אֲלֶכְּסַנְדֶּר דְּיוּמָא (האב)    🔗

נולד בווילֶר-קוֹטרֶה (מצפון-מזרח לפאריס) ב-24 ביולי 1802. אביו הגנראל היה בן שפחה כושית. בנעוריו קיבל דיומא חינוך מוגבל. בגיל 20 בא לפאריס ונעשה לבלר אצל הדוכס מאוֹרליאן. באותה שנה התחיל גם מפרסם שירים, סיפורים ומחזות, שזכו להצלחה. אז נטש את הלבלרות והתחיל חי חיי-הרפתקאות סוערים. הוא השתתף במהפכות, היה לוחם ומפקד, ערך מסעות נרחבים, לחם עם גריבאלדי על חירות איטליה. דיומא הצטיין בקלות-כתיבה מפליאה וחיבר מאות כרכים של רשמי מסע, זכרונות וסיפורי הרפתקאות. בכתיבתו העסיק צוות עוזרים, שסיפק לו רעיונות וחומר רקע, והוא הפך את השלד לסיפור מרתק בעל סגנון כובש-לב. לסיפוריו היה קהל קוראים עצום, והוא הרוויח מהם הון רב. ספריו הידועים ביותר הם: “שלושת המוסקטרים” (1844), “מקץ עשרים שנה” (1845), “הרוזן ממונטה כריסטו” (1845), “החבצלת השחורה”, “האדם במסיכת הברזל”, “זכרונותיו של קוסם”, “עלילות צ’יקוט הליצן” ועוד. את שנותיו האחרונות בילה בבית בנו הסופר (אלכסנדר דיומא הבן), אשר בפיאי, לחוף תעלת לאמאנש; שם מת ב-5 בדצמבר 1870.

“הריני מכתירך בזאת למשורר”…    🔗

באולם הגדול והמפואר של “תיאטרון פְרַאנְסֶז” עדיין הדהדו התשואות. אבל השחקן הראשי טאלְמה כבר ישב בחדר ההלבשה שלו. זה עתה סיים לזעזע את קהל הצופים בטראגדיה “אֶל-סיד” לפייר קוֹרנֵי. ועתה ישב הטראגיקן הקשיש בחדרו, לנוח מעט מן המתח שהיה שרוי בו.

לפתע נפתחה הדלת וצעיר כבן עשרים נכנס בצעדים נמרצים לחדר. טאלמה הביט בו בהפתעה. היה זה צעיר חסון ויפה-תואר, שעיניו שחורות ולוהטות, שפתיו עבות, כשפתי כושי, וכולו אומר להט יצרים ורוח הרפתקה נועזת וחצופה. שניות אחדות הביטו השנים זה בזה בדממה.

– מה אוכל לעשות למענך, אישי הצעיר? – שאל לבסוף השחקן הקשיש.

– לברך אותי, – השיב האורח והתיישב דרך חירות על הכסא הפנוי, כאילו היה בן-בית בחדרו של האמן המהולל, – שמי אלכסנדר דיומא. בעצם, שם-משפחתי האמיתי הוא דה-לה-פאיטרי. אבל כאבי הגנרל, ויתרתי גם אני על תואר-האצולה המשפחתי ובחרתי בשם המשפחה של סבתי, לואיז דיומא, שהיתה בת עבדים כושית מן האי סן-דוֹמינגו.

טאלמה הביט מופתע בצעיר הנועז, שדיבר בחפשיות מקסימה.

– אמי רצתה לעשותני מלומד, – המשיך נכד השפחה הכושית, – אך שנאתי ללמוד. אחר-כך ניסתה ללמדני נגינה בכינור, אך שנאתי מוסיקה. אחר-כך ביקשה לחנכני לכמוּרה, אך ברחתי מבית-הספר הדתי ליער. לבסוף נואשה מכל מאמציה ואמרה לי: הדבר היחיד שאתה עושה כהלכה, אלכסנדר, הוא לכתוב בכתב-יד נאה. אך דבר זה יכול לעשות כל אידיוט…

אלכסנדר דיומא פרץ בצחוק קל. הוא הוסיף וסיפר, כיצד נעשה בגיל חמש-עשרה ללבלר בעיירת מולדתו וילֶר-קוטרֶה; אך במקום לעסוק בכתיבה ישב ובלע ספרים – מקבצי שירה ועד סיפוריו של ולטר סקוט, הסופר הנערץ עליו. והנה, לפתע התעוררה תשוקה בלבו לעבור אל פאריס. אך כיצד יסע וארנקו ריק? הוא התמחה במשחק הביליארד; וערב אחד שיחק בפונדק העיירה, זכה בסכום נכבד, נפרד מאמו – ועלה על הקרון הראשון הנוסע פאריסה. מיד בהגיעו לעיר-הבירה – שם את פעמיו ל“תיאטרון פראנסז”, כדי לראות את פניו של השחקן המהולל ולקבל את ברכתו.

– אני לבלר של נוטריוֹן, אדוני, – סיים דיומא את סיפורו, – אך עזה שאיפתי להיות לסופר.

– יפה מאוד, ידידי הצעיר, – השיב טאלמה בחיוך, – להווי ידוע לך, גם קורני הגדול התחיל את הקריירה שלו כלבלר של נוטריון.

דיומא נשם עמוקות והמשיך:

– אם כן, אדוני, התאות לגעת במצחי לשם מזל?

העזתו של צעיר זה נשאה חן בעיני השחקן.

– ברצון, – השיב לו ורמז כי יקרב אליו. טאלמה נגע בכף-ידו במצח הצעיר ואמר בקול חגיגי: – הריני מכתירך בזאת בתואר משורר, בשמם של פייר קורני, ויליאם שייקספיר ופרידריך שילר!

אפשר שטאלמה השמיע מלים אלו בבדיחות-הדעת, אך בעיניו של אלכסנדר דיומא היה זה טקס מקודש. הוא הודה לשחקן בקול רועד מהתרגשות ופנה לצאת. בעמדו בפרוזדור האפלולי אמר לעצמו בקול רם:

– אוכיח לטאלמה ולכל העולם מי אני – ומיד!

בצעדים נמרצים הלך אל חדרו הקטן, ישב לשולחן, נטל את העט בידו וכתב בראש הדף את המלים:

“אייבנהו, מחזה היסטורי מאת אלכסנדר דיומא, על-פי ספרו של ולטר סקוט”.

לאחר שבועות מעטים כבר היה המחזה מוכן, והסופר-לעתיד יצא עם כתב-היד, להציעוֹ לאחד התיאטראות. אולם כל המפיקים שפנה אליהם דחו את יצירתו. הם דחו גם את מחזהו השני, והשלישי, והרביעי. אך אלכסנדר דיומא קיבל את כל הדחיות הללו ברוח טובה. הוא לא אמר נואש; שכּן, האמין בלב שלם בברכתו של טאלמה. כאשר היה מקבל בחזרה את כתב-היד הדחוי, היה מחייך לעבר המזכירה, או הבמאי, ואומר בגאוה שקטה:

– תודה. להתראות בקרוב, עם יצירתי החדשה.

בשעות לפני הצהרים היה עובד כלבלר אצל הדוכס מאורליאן, ואחרי הצהרים והערב היה יושב וכותב, כותב כותב – שירים, סיפורים קצרים ומחזות, שהצטברו במהירות במגירותיו, מבלי שנמצא להם גואל.

לבסוף, שש שנים לאחר בואו לפאריס, דומה היה כי ברכתו של טאלמה מתחילה להתגשם. מחזהו ההיסטורי “כריסטינה מלכת שוודיה” נתקבל להצגה על-ידי תיאטרון “פראנסז”. הבמאי בחר את השׂחקנים, התחיל בחזרות והכל האמינו כי למחזה צפויה הצלחה רבה. והנה, יום אחד נודע לדיומא כי מחזאי מזדקן ובלתי-ידוע, שניסה כל חייו להציג את מחזותיו ונכשל, כתב אף הוא מחזה על המלכה כריסטינה. הדבר נגע ללבו של דיומא, והוא החליט לעשות דבר בלתי-רגיל.

– הבה נעזור לזקן זה להרים את המסך מעל יצירתו, בטרם יֵרד המסך על חייו. – אמר לבמאי. הוא ויתר על הצגת המחזה שלו⁷, לטובת מחזהו של הזקן.

ב-11 בפברואר 1828 עלה סוף סוף המסך על מחזהו ההיסטורי התוסס של דיומא – “אנרי השלישי”. דיומא היה נרגש וחרד כל כך אותו יום, עד כי הגיע לאולם התיאטרון ללא צוארון. וכאשר הרעידו התשואות את כתלי האולם והקהל הנלהב קרא למחזאי הצעיר והבלתי-נודע לעלות לבמה – גזר לעצמו במהירות צוארון נייר לבן, הצמידוֹ מסביב לצוארו, וכך עלה לבמה, קד קידה ופיזר לכל עבר את חיוכיו המקסימים.

הוא ידע: בלילה זה כבש את פאריס. הבירה הזוהרת היא שלו.

המוסקטר הנועז    🔗

באותו שבוע נטש אלכסנדר דיומא את משׂרתו כלבלר ויצא לשחר עלילות כיבוש חדשות. התחיל מחבר מחזה רחב יריעה על נפוליון, שיקע עצמו בהרפתקות אהבים רבות, חדר אל נשפי החברה הגבוהה, שם נתגלה כאיש-שיחה מבריק ושנון. הוא רכש לעצמו ידידים ויריבים; אחד מיריביו הגדולים היה הסופר הנודע אונורה בלזאק, שקינא במחזאי הצעיר והמצליח. באחד הנשפים פנה בלזאק לדיומא בעוקצנות:

– ברגע שיתחיל כשרוני להידרדר אתחיל לכתוב מחזות.

– אם כן, – השיב לו דיומא בחיוך מלבב, – עליך להתחיל מיד.

לא עברה שנה – והסופר הצעיר זינק במלוא הלהט העצור בקרבו להרפתקה חדשה. הוא היה למורד ולוחם. בשנת 1830 שלל המלך העריץ שארל העשירי את חופש העתונות ופיזר את בית-הנבחרים. אז פרצה בפאריס “מהפיכת יולי”, ואלכסנדר דיומא הצטרף למהפכנים ברוב להט ובצעקנות רבת-רושם, שהלהיבה את ההמונים והבריחה את המלך העריץ לאנגליה.

– דיומא יקירי, – אמר לאפאיֶט, לאחר שהמליך את לואי פיליפ (הלא הוא הדוכס מאורליאן, מעבידו-לשעבר של דיומא), – זה היה המחזה המוצלח ביותר שלך.

– המחזה טרם נגמר, – השיב הסופר-ההרפתקן, – הריני מעמיד את עצמי לשירותה של המדינה.

– אם כן, – השיב לו לאפאיט, – הריני ממנה אותך בזאת לנושא דברו של המשטר החדש.

דיומא נתמנה קצין-אירגון של אכרי צרפת. לנכדה של השפחה הכושית היתה מאז ומתמיד חולשה ומשיכה לצבעים רועשים. הוא לבש על גופו הנאֶה מדים מרהיבים, מגפיים ממורקים, מכנסיים כחולים, אפודה ארגמנית עם כתפיות-כסף וכובע-נוצה תלת-צבעי עם ציצה אדמונית. יחד עם נושא-כליו (זייפן שהציל מן הגרדום) ערך מסע מקיף ברחבי צרפת, נשא נאומים נלהבים באזני האכרים, שיעשע אותם בהופעותיו, אך נכשל קשות בארגונם של ^:עובדי האדמה. גם המלך החדש לא שבע נחת מלבלרו-לשעבר. דיומא השמיע בנאומיו רעיונות ‘מסוכנים’ של חופש, זלזל בגלוי בהוראות שקיבל מן הממשלה ונהג בחירות חצופה, שהבאישה את ריחו בעיני המלך. לאחר חדשים אחדים הוּדח קצין-האירגון החצוף ממשרתו וחזר כגיבור נערץ לפאריס.

– המהפכה הפכה לקומדיה עלובה, – אמר דיומא בשובו לביתו, – הדחנו מלך רע והכתרנו במקומו מלך גרוע ממנו.

הוא הוסיף לחבר מחזות – עד שנפגע בגיל שלושים בחולירע ונאלץ לערוך מסעות ברחבי אירופה וצפון אפריקה. תוצאותיהם של מסעות אלה היו – שלושים וששה כרכים של “רשמי מסעות”, הגדושים מאות פרשיות משעשעות ורבות ענין; ביניהן – “שבועיים במדבר סיני”, תיאורו של מסע שלא היה ולא נברא (הוא לא היה בסיני כלל).

דיומא חזר לפאריס שקוע בחובות. לרגע קל תהה כיצד יסלק חובות אלה, עד שפגש בלאסאן ידידוֹ, שאמר לו:

היודע אתה, אלכסנדר? מה שצרפת מצפה עתה מסופריה הצעירים הוא – הרומאן ההיסטורי.

– אבל ההיסטוריה הצרפתית משעממת כל כך! – רטן המחזאי בעקימת פה.

– האמנם? – שאל לאסאן, – וזאת מנין לך?

– הכל אומרים כך.

– ידידי המסכן, – אמר לאסאן, – נסה לקרוא אותה פעם, ובטוח אני כי תשנה את דעתך.

למזלנו העריך דומא את שיפוטו של ידידו זה, ועוד באותו לילה הסתגר בחדרו ורכן מעל אחד הכרכים העבים של דברי ימי צרפת. בלילה ההוא ניצתה יומרה עזה בלבו: הוא יחיה את עצמותיה היבשות של ההיסטוריה!

– וולטר סקוט הגדול מת – יחי אלכסנדר דיומא יורשו! – הכריז באזני כתלי חדרו, – מה נפלא יותר מאשר לכתוב סיפורי הרפתקאות על גיבוריה של ארץ המולדת? הרי אנו עצמנו חיים בדור של גיבורים, והיסטוריה גדולה מתרחשת לעינינו: אבי היה מצביא מהולל. במו עיני ראיתי את נאפּוֹליון נמלט מווטרלו. אני עצמי נטלתי חלק במהפכה. צדק לאסאן – העם משתוקק לקרוא על גיבוריו הנערצים, ואני אעניק לקוראי את הגיבורים עזי הלב ויפי התואר שהם מתאווים להידמות להם.

בלהט האופייני לו ובכושר כתיבה גובר והולך התחיל דיומא מציף את העתונים בסיפורי הרפתקאות בעלי רקע היסטורי. הוא צדק – המוני הקוראים בלעו בצמא סיפורים אלה – שסייעו לו לפרוע את חובותיו הכבדים (עד לחובות הבאים).

“בית חרושת להרפתקאות”    🔗

יום אחד ישב אלכסנדר דיומא אל שולחן-הכתיבה, מתוך כוונה לכתוב סיפור הרפתקאות רחב-יריעה על חייליו של לואי השלושה-עשר; עד מהרה נאלץ להודות לעצמו כי אין הוא בקי די הצורך בהיסטוריה של המאה הי"ז.

– עליך לשבת וללמוד מעט את מאורעות ההיסטוריה, חביבי. – שמע קול דובר בקרבו.

– מה?! – השיב לעצמו, – למדתי די! אם יהיה עלי ללמוד את מאורעות ההיסטוריה – מתי אתפנה לכתוב את המאורעות שלי?

הוא יצא אל השדרה בתקוה למצוא מוצא כלשהו – ופגש שם את מזלו הטוב. ליתר דיוק, הוא פגש שם את אוֹגוּסט מאקֶה – סוֹפר בלתי ידוע, שהקהל לא אבה להכיר בכשרונותיו. מאקה פסע מדוכדך בשדרה, ובידו צרור של כתבי-יד.

– מה זה בידך? – שאל אותו דיומא.

– שום דבר, – השיב מאקה, – רק כתב-יד של סיפור בשם ‘האיש הטוב בּוּוָה’.

– זהו שם נאה לסיפור, – העיר דיומא, – בוא, נצעד לאורך השדרה, ואתה תספר לי מי-ומה הוא האיש הטוב בוּוָה.

מאקה התעודד מעט והתחיל מספר לידידו המחזאי את תוכן סיפוריו. אך לאחר דקות אחדות שיסעו דיומא ואמר:

– זה יספיק. התהיה מוכן למכור לי את כתב-היד הזה?

מאקה הופתע לשמע הצעה מוזרה זו; אך עם זאת שמח על שנמצא מישהו המעונין בסיפורו. דיומא נטל את כתב-היד, תוֹך שתי יממות כתב את הסיפור מחדש – ועד מהרה הוקסמה אירופה כולה מן “האביר ד’ארמאנטאל או הקושרים”, הנחשב עד היום לאחד מסיפוריו המעולים ביותר של דיומא.

עד מהרה גילה דיומא כי מאקה חונן בסגולות החסרות לו עצמו – הוא בקי בהיסטוריה, מצוי אצל המקורות ויודע לדלות מהם את הנושאים והאירועים המתאימים לרומנים ולספרי הרפתקאות. הנה כך התחיל שיתוף-הפעולה הממושך בין שני אישים אלה, שיתוף שהביא לעולם את הספרים המרהיבים ביותר של תקופתם.

דיומא הזמין את מאקה לעבוד בשירוּתוֹ בשׂכר, ואמר לו כך בערך: – יהא עליך לספק לי את העובדות ושאר הפרטים הנראים חשובים בעיניך – ואני אבנה בעזרתם את סיפורי העלילה, כיד הדמיוֹן הטובה בעיני.

המשימה הראשונה המוטלת עליך היא – חומר-רקע לתככי החצר של לואי השלושה⁸-עשר ולמלחמות המוסקטרים שלו. הנה כך נוסד “בית-החרושת להרפתקאות” הגדול של אלכסנדר דיומא. מאקה⁹ וצוות עוזריו פשפשו בכרכי היסטוריה עבים, דלו מתוכם את הפרטים ההיסטוריים שהסופר נזקק להם: סודות מארמון המלך, שמותיהם ואופיים של אנשי החצר, עורמתו ותככיו של המרשל רישליה, יחסים מדיניים, מאכלים אופייניים, וכו'. המעללים הצבאיים וההרפתקאות נשאבו בעיקר מספרוֹ של קורטיל דה-סנדראז “זכרונות ד’ארטאניאן”. ומשהונחו כל הפרטים הללו על שולחנו של דיומא – ניצת דמיונו הסוער, והוא התחיל טוֹוה פקעת של הרפתקאות עוצרות-נשימה:

מעשה בד’ארטאניאן הנועז, איש חיל-המשמר המלכותי, המופיע באחד מימי 1625 בפאריס ונקלע לדו-קרב משולש, עם שלושת המוסקטרים הזריזים – אתוס, פורטוס ואראמיס¹⁰. הארבעה נעשים במהרה ידידים בלב ונפש ועוברים יחד סכנות והרפתקאות מרתקות, מבצעים מעשי גבורה נועזים כדי לסכל את מזימותיה של ליידי דה-וינטר ואת תככיו של המרשל רישליה.

דיומא שיקע את כל להט דמיונו בסיפור זה. הוא סר אל בולון, באטון ושאר מקומות, שבהם פעלו ארבעת המוסקטרים שלו. (“יש דבר אחד שאיני מסוגל לעשותו”, סיפר פעם, “איני יכול לכתוב סיפור על מקומות שאינני מכירם ואשר לא ביקרתי בהם”). הוא אהב אהבה עזה את גיבוריו אלה, אך בעיקר חש קירבה יתירה לפורטוס הגדול והחסון.

“זהו איש כלבבי”, אמר, “אם כי אולי שוטה במקצת”. הכתיבה קלחה במהירות רבה. ערב אחד נכנס אלכסנדר הבן אל חדר-הכתיבה של אביו ומצאוֹ במצב-רוח נדכא ביותר.

– מה קרה, אבא? – שאל הבן, – האם אתה חולה?

– לא. – השיב האב בקול רצוץ.

– אם כן, מה הדבר?

– אני אומלל, בן.

– מדוע?

– הבוקר הרגתי את פורטוס… פורטוס המסכן! אה, אילו ידעת אילו יסורים סבלתי עד שהחלטתי להרגו. אבל הייתי חייב לעשות כן. לא יכולתי אחרת. ובכל זאת, כשראיתי אותו שוקע בין ההריסות וצועק: זה כבד מדי… כבד מדי מלשאת – חי נפשי, בן – מיררתי בבכי… – והסופר החסון והשזוּף ניגב דמעה בשרוול גלימתו.

בשנת 1844 ראה אור הרומאן ההיסטורי הגדול הראשון של דיומא האב – “שלושת המוסקטרים” (כעבור שנה הופיע המשכו, “מקץ עשרים שנה”). הספר זכה להצלחה אדירה: תוך שנה אחת הגיעו רווחיו למיליון פראנקים! עד היום נחשב ספר זה לאחד מסיפורי ההרפתקאות המעולים שבעולם. סיסמת הנאמנות של המוסקטרים כבשה את לבותיהם של מיליוני בני-נוער והיתה לנחלתן של אלפי חבורות ילדים שוחרי הרפתקאות: – כולם בעד אחד, ואחד בעד כולם.

עוּבדוֹת מתות ואמת חיה    🔗

בשעה שבע בבוקר כבר דלק האור ליד שולחן-העבודה של הסופר. אלכסנדר דיומא ישב ליד השולחן בחולצה חסרת שרווּלים ופתוחת צוארון וכתב במהירות מפליאה.

גופו החסון רכן מעט קדימה; עיניו השחורות והפקחיות נוצצות ושפתיו העבות נפתחות ונסגרות. ערימת הדפים הכתובים שלימינו הלכה וגבהה במהירות, והוא עדיין כתב וכתב ללא ליאות.

בשעה אחת-עשרה בערך נכנס אורח לחדר-עבודתו. אבל דיומא כלל לא נפנה אליו; בידו השמאלית נופף ברכת שלום לעבר האורח, בעוד ידוֹ הימנית הוסיפה לכתוב. כיוון שכך, פנה האורח לאחור ויצא מן החדר.

בשעה שתיים אחרי הצהרים נכנס המשרת לחדר-העבודה, כדי להוציא משם את כלי האוכל – וגילה את הארוחה שלמה כפי שהניחה. אדוניו הוסיף לכתוב במלוא המרץ, למלמל הברות בלתי מובנות ולצחוק בעליצות. האוכל הוסיף לעמוד על השולחן עד הערב.

בשעה חמש לפנות ערב נכנס עתונאי מאנגליה לחדר-האורחים שבבית דיומא. לפתע שמע קול צחוק רועם בוקע מחדר-העבודה של הסופר.

– אחכה עד שאדונך יישאר לבדו, – אמר העתונאי למשרת.

– אבל אדוני יושב שם לבדו, – השיב המשרת, ומיהר להוסיף: – הוא פשוט צוחק להלצה שנונה ששׂם בפי אחד מגיבוריו.

חמש שעות לאחר מכן – בשעה עשר בלילה – הניח אלכסנדר דיומא את העט מידיו, לבש את חליפת-הערב ויצא אל אחת מנשפיות החברה הגבוהה. אותם מידידיו הקרובים, שידעו כי הסופר ישב כל אותו יום בחדרו וכתב ללא הפוגה, הופתעו לגלותו עומד במרכזה של חבורה קטנה, והוא ער ורענן ומבריק ושנון.

– מהו הסוד שלך? – שאלו אחד מידידיו בתום הנשפיה, – כיצד מצליח אתה להיות רענן כל-כך לאחר המאמץ הרב שהיית נתון בו כל שעות היום?… – מאמץ? – תמה הסופר, – לא הייתי נתון בשום מאמץ. – אבל הסיפורים שאתה יוצר… – ניסה הידיד להסביר את עצמו.

– אינני יוצר את סיפורי, – השיב דיומא, – הם נוצרים בעצמם בתוכי.

– אבל כיצד?

– לוּ ידעתי… לך ושאל עץ שזיפים כיצד הוא יוצר את שזיפיו.

כיצד? – ניסו בני פאריס להשיב על התעלומה – כיצד מצליח אלכסנדר דיומא לכתוב תוך תקופה קצרה מאות כרכי סיפורים ורומאנים, להרויח בהם מיליוני פראנקים (ולבזבזם באותה קלות שבה הרויח אותם)? היו הולכי רכיל שניסו להשיב על תמיהה זו בפשטות:

– מה הפלא? – אמרו, – דיומא אינו כותב בעצמו את סיפוריו. מאקה וחבר עחריו הם הכותבים את עיקר היצירות, ואילו הוא רק חותם עליהן, אחרי שעבר – או לא עבר – עליהן בקולמוסו.

אחדים מאותם עוזרים אף נתקנאו בהצלחתו ובעושרו של מעבידם. הם פירסמו כתבי פלסתר נגד הסופר, האשימוהו ב“גזילת” יצירותיהם ואף תבעוהו לדין על ניצול וקיפוח חסר-בושה. בסיומם של אותם משפטים התבררה האמת: אותם עוזרים לא עשו אלא את העבודה הטכנית: הם הגישו לסופר את העובדות ההיסטוריות; מאקה הציע לעתים את שלד העלילה. אבל בנייתה של העלילה, הסגנון התוסס, האוירה הכובשת, הקסם – כל אלה הם פרי רוחו של דיומא. כיצד מעֵז אתה לנהוג כך? –

הוסיפו הידידים (והיריבים) לטעון כלפי הסופר, – עוזריך מספקים לך פרקי היסטוריה, ואילו אתה מנצל אותם לצרכיך השרירותיים: מסרס את סדר המאורעות, מוסיף וגורע ומשנה כאוות נפשך.

– העובדות המתות אינן מעניינות אותי, אלא האמת החיה בלבד, – השיב דיומא; ואחר כך הוֹסיף בחיוך שובב: – מותר, לדעתי, לאנוס את ההיסטוריה, בתנאי שאחר כך ייוולד יצור הגון ומעניין.

והוא כתב וכתב ללא הפסק: על האדם במסיכת הברזל, הוא מלך צרפת שנכלא על-ידי אחיו התאום; על הברון בלזאמו, שיצא להפיל את משטר העריצות (“זכרונותיו של קוסם”); את עלילות צ’יקוט הליצן וקורות האלוף בעל הפלאות; על החיפוש המרתק אחרי החבצלת השחורה, ועוד ועוד. הוא אהב מאוד לכתוב, ולא פעם אמר:

– תפקידו של סופר הוא לכתוב בחדוה, למען יוכלו קוראיו לחיות בחדוה. אינני מתכוון לחנך את קוראי, אלא רק להעניק להם הנאה.

ובזאת הצליח במידה שאין למעלה ממנה.

מיד לאחר “שלושת המוסקטרים” כתב את הספר הנחשב בעיני רבים ליצירתו הטובה ביותר – “הרוזן ממונטה כריסטו” – הרפתקאותיו עוצרות הנשימה של אדמונד דאנטס, שנכלא על לא עוון בכפו בטירת איף שליד מארסיי ונחלץ מכלאו עטוּף תכריכי מת כדי לנקום באויביו. בעצם, דיומא לא התכוון כלל לכתוב את “מונטה כריסטו” והולדתוֹ של ספר זה היתה כמעט במקרה. ומעשה שהיה כך היה.

בעוד הסופר עומד בסיומה של הרפתקת שלושת המוסקטרים, חתם על חוזה עם הוצאת-ספרים גדולה, לפיו התחייב לחבר שמונה כּרכים גדוּשים תיאורי מסע בחוצות פאריס: הקורא יילווה אל הסופר, ויחד ישוטטו ברגל משער לשער, מרובע לרובע, יסקרו מבנים, רחובות וגנים; ישמעו סיפורים היסטוריים וארכיאולוגיים, מעשיות משעשעות והלצות. אך איתרע המזל ובדיוק באותה שנה הופיע ספרו של אֶזֶ’ן סי “מסתרי פאריס”, המגלה גם הוא לקורא את קסמי עיר האורות. כיוון שכך, – נאלצו הסופר והמו"ל לגנוז את תכניתם הגדולה. אבל לא איש כדיומא יוותר בנקל על הפרקים שכבר העלה על הכתב.

שעה קלה ישב ליד שולחן-הכתיבה, הביט בדפים הכתוּבים והרהר:

– יש כאן דברים נאים ביותר. אפשר בנקל לשבּץ אותם לסיפור הרפתקאות פריסאי, למשל – סיפור הלקוח, כביכול, מיומן המשטרה של פוּשֶה… אולי אקרא לו בשם “היהלום והנקמה”… וכך ישב דיומא וכתב מעשה באציל עשיר ומיסתוֹרי המכנה עצמוֹ הרוזן ממונטה כריסטו, המחלץ ברוֹמא נוסע צרפתי צעיר מצרה; כתגמול על חסד זה משמש הצרפתי מורה-דרך לרוֹזן בבואו לפאריס. השניים מסיירים בבירת צרפת, רואים את נפלאותיה וקסמיה. במהרה מגלה הרוזן ממונטה כריסטו את אויביו הנוֹשנים, אותם אויבים שכלאו אותו בצעירותו בבור כלא במארסיי, שם בילה עשר שנות אימים. שעת הנקמה הגדולה הגיעה…

במקום זה הפסיק דיומא את כתיבתו והראה למאקֶה את אשר כתב. – מסיה דיומא, – אמר לו עוזרו, – הרי אתה פוסח על החלק המעניין ביותר של הסיפור, כלומר – על תחילתו. ראוי לך לספר, לדעתי, לא רק כיצד התנכלו האויבים לרוזן בצעירותו, וכיצד הוא נוקם בהם, אלא גם כיצד עברו עליו עשר שנות כלאו.

– הצדק אתך, מאקה – נתפס הסופר מיד לרעיון הנבון, – הבה ונסע למארסיי!

שעות ארוכות בילו השניים בעיר-החוף הצרפתית; שוטטו ברציפי הנמל הלחים והמלוחים; האזינוּ לשׂיח הספנים ואחר-כך הפליגו בסירה אל מצודת-איף הידועה לשמצה – אותו בית-כלא נורא, שנבנה בסוף המאה הט"ז על סלע שחור ומאיים, ואשר בו נכלאו אויבי המלך המסוכנים. הם עלו במדרגות-האבן החלקות, נכנסו אל התאים התת-קרקעיים, בהם הוחזקו האסירים שניסו להתנקש בסוהרים, או שדעתם נטרפה עליהם מרוב עינויים ובדידות. שעה ארוּכּה בילה דיומא במצודת-איף, הביט בכתלים הלחים, בטיפות-המים הנוטפות מהן כדמעות גדולות; האזין לסיפורי השומרים על נסיונות בריחה נועזים של אסירים נואשים – על אסיר שחפר משך שנים ארוכות מחילה צרה מתחת לרצפה בשבר-חרס; על אסיר מלומד שחיבר בכלא ספרים ארוכים, אותם כתב בעצם-דג על רצועות אריג; על אסיר שהתחפש למת, כדי להימלט דרך בית-הקברות, אבל הוא לא ידע כי בית-הקברות של מצודת-איף נמצא במצולות הים…

תמונה: מצודת איף מוּל חוֹף מארסיי, בה כלא דומא את אדמונד דאנטס, גיבּוֹר "מונטה כריסטו".

לאחר שחזרו השניים ועלו מזועזעים לחוף מארסיי, כבר נרקמה בראשו של דיומא עלילת הסיפור, מראשיתה עד סופה.

– עכשיו, אוגוסט ידידי, – פנה הסופר אל מאקה, – מהר והשׂג לי את כל הפרטים שתוכל על משפחת בורג’ה ועל האחרון לנסיכי בית ספאדה. השתדל גם להשיג פרטים על האי מונטה כריסטו, שבּין אֶלבה לקורסיקה. ואני אסור בינתים אל כפר הקטאלונים שבמבואות מארסיי.

שעה ארוכה שוטט דיומא ברחוב היחיד של כפר קטן זה, הצמוּד אל צוּק-הים; הביט אל הבתים מוזרי הצורה, סקר את הדייגים החוזרים עם שללם ואת הנערות היפות, שכיבּדו את הכניסה לבתים. אחת מהן החזיקה בידה ענף רענן ותלשה ממנו את פרחיו.

– זו תהיה ארוסתו של גיבור הסיפור, – אמר אל לבו, – אקרא לה מרסידס…

לאחר ימים אחדים התבודדו דיומא ומאקה בבקתת דייגים קטנה אשר בחוף טרוויל; ושם, ליד שולחן-עץ כבד ונושן כתבו יחד את “הרוזן ממונטה כריסטו”. העלילה כולה היתה כבר סדורה וערוכה במוחו של דיומא; הוא הכיר את המקומות על בוריים; ידע כיצד נראים גיבורי הסיפור, מה אופיים וכיצד עליהם להתנהג.

ואילו מאקה סיפק לו את הרקע ההיסטורי ושאר הפרטים ה’יבשים'. הכתיבה קלחה במהירות רבה; מבוקר עד שעת לילה מאוחרת כתבו, כמעט ללא הפוגה – ולאחר חודש בערך רשם דיומא באנחת רווחה את המלה Fin בשולי העמוד האחרון. הספר תם ונשלם.

– רבים יאמרו כי זהו ספרי הטוב ביותר. – אמר בחיוך למאקה. הוא צדק. “הרוזן ממונטה כריסטו” כבש בסערה את לבותיהם של מיליוני קוראים, צעירים ומבוגרים. התיאורים והעלילות עוצרות הנשימה תוארו בכוח שכנוע כה עז, עד כי רבים רבים מאמינים עד היום כי קורותיהם של אדמונד דאנטס, מוֹרל, הכוֹמר פאריה ומרסידס אמנם אירעו במציאות. כאשר תבקרו פעם בנמל מארסיי יסיעו אתכם מדריכי התיירות אל כפר הקטאלונים ויצביע במלוא הבטחון על “ביתה של מרסידס”; אחר-כך יובילוכם אל שדרות מיילהאן ויראו לכם מצד שמאל את ביתו הנוֹשן של דאנטס הזקן; משם יוליכוכם אל קאנבייר ויאמרו – הנה ביתו של מורל אציל-הנפש. הם יפגישו אתכם עם ישישים שיישבעו כי זכו להכיר באופן אישי את גיבורי “מונטה כריסטו”. אם תוסיפו למדריכים על שכרם הם יפליגו אתכם גם אל מצודת-איף המטילה אימה ויראו לכם את תאיהם הצרים של אדמונד דאנטס ופאריה; ולאחר שובכם אל החוף יקיפו אתכם רוכלים ויציעו לכם למכירה קני-כתיבה דקים, בהישבעם:

אלה הם עטים עשויים עצמות דג, מעשה ידיו של הכּוֹמר פאריה עצמו! בעוד דיומא בן החמישים נמצא בשיא תהילתו – כבש את פאריס רומאן בשם “גברת הקאמליות”, מאת סופר מתחיל בן עשרים וארבע, שחתם גם הוא בשם אלכסנדר דיומא. היה זה בנו של דיומא האב, שכתב בין השאר מחזות מוסיקליים יחד עם ז’ול ורן. האב היה גאה בבנו ההולך בדרכיו, ובאחרית ימיו אף התגורר בביתו של הבן. אך מעת לעת היו השניים מקניטים זה את זה. יום אחד הציג אלכסנדר דיומא האב את אלכסנדר דיומא הבן לפני ידיד ואמר בקריצה:

– הריני מציג לפניך את אחת מיצירותי הגרועות ביותר.

– ומה הפלא? – השיב הבן בקריצה, – הרי זו יצירה שאיש לא עזר לך בה…

בֵּית הַקְּבָרוֹת שֶׁל מְצוּדַת אִיף

… הַשְּׁנַיִם הֶעֱבִירוּ אֶת הַמֵּת הַמְדֻמֶּה הֶעָטוּף בְּשַׂקּוֹ מִן הַמִּטָּה אֶל הָאֲלוּנְקָה, וְהַכְּבֻדָּה הִתְחִילָה לַעֲלוֹת בַּמַּדְרְגוֹת, כְּשֶׁלְּפָנֶיהָ צוֹעֵד הָאָדָם הַמַּחֲזִיק אֶת הַפָּנָס.

פִּתְאֹם הֵצִיף אֶת אֶדְמוּנְד אֲוִיר-הַלַּיְלָה הַצּוֹנֵן וְהֶחָרִיף. הָיְתָה זוֹ הַרְגָּשָׁה פִּתְאוֹמִית, מְלֵאָה עֹנֶג וְאֵימָה כְּאַחַת. הַסַּבָּלִים צַעֲדוּ כְּעֶשְׂרִים צַעַד, אַחַר-כָּךְ עָצְרוּ וְהִנִּיחוּ אֶת הָאֲלוּנְקָה עַל הַקַּרְקַע. אֶחָד מֵהֶם הִתְרַחֵק, וְדַנְטֶס שָׁמַע אֶת הֵד צְעָדָיו עַל אַבְנֵי הַמִּרְצֶפֶת. “הֵיכָן אֲנִי נִמְצָא?” שָׁאַל אֶת עַצְמוֹ.

– הֲיוֹדֵעַ אַתָּה שֶׁאֵין הוּא קַל כְּלָל וּכְלָל? – אָמַר הַשֵּׁנִי וְהִתְיַשֵּׁב עַל קְצֵה הָאֲלוּנְקָה. לְרֶגָע קַל אָמַר דַנְטֶס לְהִמָּלֵט, אַךְ לְמַזָּלוֹ עָצַר בְּעַד עַצְמוֹ.

– הָאֵר לְפָנַי, – אָמַר הַקַּבְּרָן הַמְרֻחָק, – אַחֶרֶת לֹא אֶמְצָא לְעוֹלָם אֶת הַדָּבָר שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ. “מַה הוּא מְחַפֵּשׂ?” שָׁאַל דַנְטֶס אֶת עַצְמוֹ, “וַדַּאי מַעְדֵּר”. – סוֹף סוֹף! – קָרָא בְּגִיל, לְאוֹת כִּי מָצָא אֶת הַדָּבָר. – לֹא הָיָה זֶה קַל.

הוּא קָרַב אֶל אֶדְמוּנְד, שֶׁשָּמַע כֵּיצַד מַנִּיחִים לְיָדוֹ חֵפֶץ כָּבֵד. אוֹתוֹ רֶגַע הִקִּיף חֶבֶל מִסָּבִיב לְרַגְלָיו בִּכְאֵב לוֹחֵץ.

– וּבְכֵן, קָשַׁרְתָּ כַּהֲלָכָה? – שָׁאַל הַקַּבְּרָן שֶׁעָמַד בְּאֶפֶס מַעֲשֶׂה.

– כֵּן, – הֵשִׁיב, – תּוּכַל לִסְמֹךְ עָלַי.

– וּבְכֵן – קָדִימָה!

הָאֲלוּנְקָה הוּרְמָה וְהַחֲבוּרָה יָצְאָה לַדֶּרֶךְ. לְאַחַר שֶׁעָבְרוּ כַּחֲמִשִּׁים צַעַד נֶעֶצְרוּ, כְּדֵי לִפְתֹחַ דֶּלֶת, וּמִיָּד אַחַר-כָּךְ הוֹסִיפוּ לִצְעֹד. שְאוֹן הַגַּלִּים הַמִּתְנַפְּצִים אֶל הַצּוּקִים, שֶׁעֲלֵיהֶם נִבְנְתָה הַמְּצוּדָה, גָבַר וְהָלַךְ.

– מֶזֶג-אֲוִיר מְזֻפָּת, – אָמַר אַחַד הַקַּבְּרָנִים, – לֹא טוֹב לִשְׁהוֹת בַּיָּם בְּלַיְלָה זֶה.

– אֲנִי חוֹשֵׁשׁ שֶׁהַבַּר-מִנַּן יֵרַטֵב, – אָמַר הַשֵּׁנִי, וְכֻלָּם פָּרְצוּ בִּצְחוֹק. דַנְטֶס לֹא הֵבִין אֶת הַהֲלָצָה, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן סָמְרוּ שַׂעֲרוֹתָיו.

– הִגַּעְנוּ! – אָמַר הָרִאשׁוֹן.

– יוֹתֵר רָחוֹק, יוֹתֵר רָחוֹק, – אָמַר הַשֵּנִי, – אַתָּה יוֹדֵעַ יָפֶה שֶׁהַמֵּת הָאַחֲרוֹן נֶעְצַר בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ כְּשֶהוּא רָצוּץ אֶל הַסְּלָעִים, וּלְמָחֳרַת הַיּוֹם אָמַר לָנוּ הַמּוֹשֵל שֶׁאָנוּ בַּטְלָנִים…

הֵם עָשׂוּ עוֹד אַרְבָּעָה-חֲמִשָּׁה צְעָדִים. אַחַר-כָּךְ חָשׁ דַנְטֶס כִּי אָחֲזוּ בְּרֹאשׁוֹ וּבְרַגְלָיו וְהֵחֵלּוּ מְטַלְטְלִים אוֹתוֹ. – אַחַת… – קָרְאוּ הַקַּבְּרָנִים – שְׁתַּיִם… שָׁלֹשׁ!!! בְּרֶגַע זֶה הִרְגִּישׁ דַנְטֶס כִּי הוּטַל לְתוֹךְ חָלָל עָצוּם, וְהוּא הִתְחִיל חוֹצֶה אֶת הָאֲוִיר כְּצִפּוֹר פְּצוּעָה, וְצוֹנֵחַ לְלֹא הֲפוּגָה כְּשֶׁלִבּוֹ אָחוּז אֵימַת-מָוֶת. אִם כִּי נִמְשַׁךְ כְּלַפֵּי מַטָּה עַל-יְדֵי חֵפֶץ כָּבֵד, שֶׁהֵחִישׁ אֶת נְפִילָתוֹ, נִדְמֶה לוֹ כִּי נְפִילָתוֹ נִמְשֶׁכֶת לָנֶצַח. לְבַסּוֹף חָדַר כְּגוּשׁ-עוֹפֶרֶת לְתוֹךְ הַמַּיִם הַקָּרִים בְּרַעַשׁ מַחֲרִישׁ אָזְנַיִם, וּבְלִי מֵשִׂים פָּרְצָה זְעָקָה מִפִּיו. הוּא הִתְחִיל טוֹבֵעַ. אֶדְמוֹנְד דַנְטֶס הוּטַל לְתוֹךְ הַמַּיִם, וְכַדּוּר-בַּרְזֶל, שֶנִקְשַׁר לְרַגְלָיו מָשַׁךְ אוֹתוֹ לַמְּצוּלוֹת. הַיָּם הוּא בֵּית-הַקְּבָרוֹת שֶׁל מְצוּדַת אִיף.

 

נשיא לבית ישראל    🔗

בן חוּר (1880)    🔗

לוּאיס (לוּ) ווֹלַס    🔗

נולד בעיר בּרוּקוויל (מדינת אינדיאנה, ארצות הברית) ב-1827, לאביו מושל מדינת אינדיאנה. עודו נער צעיר עובר לוּ עם אביו לעיר אינדיאנופוליס, שם הוא לומד ציור ועושה את צעדיו הספרותיים הראשונים. לאחר שסיים את בית-הספר התיכון למד משפטים ועבד זמן-מה כעורך-דין. כן היה כתב של העתון “דיילי ז’וּרנאל”. בפרוץ מלחמת מכסיקו התנדב ווֹלאס לצבא ארצות-הברית ולחם בהצטיינות בחזית. בפרוץ מלחמת-האזרחים הצטרף לצבא הצפון; אחר-כך עלה במהירות בדרגה עד שהיה לגנראל. לאחר עשר שנות שירות השתחרר מן הצבא וחזר למקצוע הפרקליטות. בשנת 1878 נתמנה מושל מדינת ניו-מכסיקו, ולאחר שלוש שנים נשלח לכהן כשגריר ארצות-הברית בתורכיה. בשנת 1885 חזר ווֹלאס לארצו ומאז הקדיש את מרבית זמנו לספרות. מרבית סיפוריו מטפלים בנושאים היסטוריים; הידועים שבהם הם: “האל הבהיר” (1873, על כיבוש מכסיקו בידי הספרדים), “האיש החמוּש”, “בן חוּר” (1880, ספרוֹ הידוע ביותר, תורגם פעמים אחדות לעברית), “ילדותו של ישו” (1888), “נסיך הודו” (1893, נדודיו של איש יהודי), “על נהרות בבל” (תורגם לעברית, קורות זוג עברי בעת חורבן בית ראשון). לו ווֹלאס מת ב-1905. שנה לאחר מותו הופיע ספרו “אוטוביוגראפיה”.

כוכב עלה במזרח    🔗

ערב אחד נראה אדם גבה-קומה ולבוש מדי גנראל פוסע ברחובה הראשי של העיירה הקטנה קרוֹפוֹרדסוויל (מדינת אינדיאנה, ארצות-הברית). עיניו שוטטו על פני הבתים הקטנים והמוּכּרים, וידו נגעה מבלי משׂים בזקנו הקטן והמחודד.

“גנראל וולאס!”, שמע קול קורא בשמו מכיווּן הפונדק, “באת לחופשה קצרה, מה?”

“לא”, השיב המצביא, “אני שב הביתה, ולתמיד”.

אכן, לאחר עשׂר שנות שירות בצבא ארצות-הברית החליט גנראל לוּאיס ווֹלאס לפשוט את מדיו ולחזור אל חיי השלוה הנוחים בעיירה הקטנה והרדומה. היו אלו עשר שנים סוערות, בהן לחם במלחמת מכסיקו, במלחמת-האזרחים, ובדיכוי כנופיות פורעים ואינדיאנים. עתה, בפרוס שנת 1865, החליט הקצין בן ה-38 להשתקע בביתו הקטן ועטור הירק ולבלות את ימיו בשלווה חדגונית נעימה:

“בשעות העבודה הרגילות אעסוק בפרקליטות”, – אמר לרעייתו, “הייתי עורך-דין מצליח לפני שהתנדבתי לצבא, כזכור לך. ואת שעות הפנאי שלי אקדיש לתחביבי השונים: קצת אצייר, אכתוב מפעם לפעם שירים. אולי אלטש את הסיפור ‘האל הבהיר’, שלא הספקתי לסיימוֹ…”

שנים אחדות עברו על הגנראל-בדימוס בשלוה נעימה. הוא מטפל בעניינים משפטיים שונים, מסיים ומוציא לאור את ספרו “האל הבהיר”, המתאר את כיבּוּש מכסיקו בידי הספרדים – ומרבה להרהר על גורלו של האדם בעולמו של הבורא – שׂכר ועונש, צדיק ורע לו, כל דאלים גבר… הרהורים אלה ממלאים יותר ויותר את לבו ומוחו, והוא מנסה למצוא להם תשובה ופתרוֹן בספר-הספרים.

לילה אחד שכב בחדרו ועלעל בספר התנ"ך; השתהה ארוּכּוֹת על פסוקי התהילים “מה אנוש כי תזכרנו ובן-אדם כי תפקדנו, ותחסרהו מעט מאלהים והוד והדר תעטרהו”. לפתע נפתח הספר מבלי משׂים בברית החדשה, עיניו נפלו על קטע שהעביר רטט בלבו, והוא דימה לשמוע את קול אמו הקוראת באזניו – אזני ילד קטן – את השורות המוּכּרות לו כל כך:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נוֹלַד יֵשׁוּעַ בְּבֵית-לֶחֶם יְהוּדָה, בִּימֵי הַמֶּלֶךְ הוֹרְדוֹס, וְהִנֵּה בָּאוּ אַנְשֵׁי חָכְמָה מִקֶּדֶם לִירוּשָׁלַיִם, וַיּאמְרוּ: אַיֵּה הוּא הָרַךְ שֶׁנּוֹלַד לִהְיוֹת מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל? כִּי רָאִינוּ אֶת כּוֹכָבוֹ עוֹלֶה בַּמִּזְרָח וַנָּבוֹא לְעָבְדוֹּ.

שוב נזכר עד כמה הלהיב סיפור קצר זה את דמיונו בימי ילדותו. הוא אהב לשמעו שוב ושוב ומדי פעם היה הסיפּוּר מפעימו מחדש: מה נפלא לשמוע את הד-קולו של כוכב מדבר. הרי היה זה כוכב שבּישׂר לשלושת החכמים את הולדתו של מלך ישראל! אבל מה חבל שאותו סיפור כתוב כאן בקיצור שכזה. האם לא ראוּי היה להרחיבו, לתאר שלושה אנשים אלה, אֶת הדרך, את המראות והדמוּיות שפגשו בדרכם? שמא אנסה אני לעשות זאת – לכתוב סיפור על חכמים אלה שבאו מן המדבר?

למחרת היום התחיל ווֹלאס לכתוב את סיפורו זה. ומוזר – הוא לא התכוון כלל לכתוב אוֹתו בספר, אלא דווקא כסיפור מצויר, שיידפס בהמשכים באחד מכתבי-העת – סיפור-פלאים אכזוטי על פגישתם של שלושה אנשי חכמה במדבר-יהוּדה.

“בשעה שאני כותב עליהם, אני רואֶה אותם עומדים לפני”, סיפר יום אחד לסוזן רעייתו, “אני קורא להם בשמותיהם – והם עונים לי. ובפנוֹתם אלי – אני שומע אותם ומכּיר אותם לפי קולותיהם. למדתי להכירם להפליא, באמונה. אחד מהם אני מתעב, אבל את האחרים אני מחבב. הם אנשים נבונים כל כך!”

שבוע ימים כתב ווֹלאס בשקידה את הפרקים לסיפורו המצוּיר. הוא תיאר את ישיבת הסנהדרין בירושלים, ליוה את דרכם של החכמים, שהלכו לפי הנחייתו של הכוכב. המלך הורדוס פונה אל הלל הזקן ושואל: היכן הוא מלך היהודים? החכמים נלווים אל יוסף והולכים אתוֹ משער יפו אל עמק-רפאים, ומשם דרך קבר-רחל עד הפונדק הנושן שבמבואות בית-לחם…

הכתיבה נסתיימה, אבל וולאס לא מיהר להציעו למו"ל או לעורך. ומה אם העתונים יהססו לפרסם סיפור הקשור בהולדת ישו כסידרה מצוירת בהמשכים? המצביא שהסתער באומץ-לב על עמדות האויב חש לפתע פחד קל בלבו. כיוון שכך, טמן את כתב-היד במגירת שולחנו והחליט להמתין לשעה של כושר ואומץ לב.

חלפו ימים אחדים – ימי עיסוק שלווים כלפי חוץ וימים ולילות של הרהורים וחשבונות נפש כלפי פנים. שעות ארוכות היה משוטט ברחובות העיירה, או מבלה בגן הגדול המקיף את ביתו. בערבים היה מרבה מתמיד לקרוא בתנ"ך. ולילה אחד נטל את כתב-היד של סיפורוֹ, קראו מחדש, וכמעט שביקש לקרעו לקרעים קטנים ולהטילו אל האח הבוערת. אבל במקום זאת אמר לעצמו:

“מה שכתבתי אינו אלא התחלה. וכל ההתחלות קשות. אילו רק יכולתי, הייתי מרחיב את הפרקים הללו וכותב סיפור רחב-יריעה על ימי השלטון הרומאי בארץ-ישראל. סיפור על ישו?… לא, חלילה. העולם יסתייג, ובצדק, מסיפור הרפתקה שגיבורו הוא האיש מנצרת. מוטב להעמיד במרכז הסיפור איש עברי עז-לב וגאה ביהדותו, השואף להסיר את עוֹל רומא מעל ארצו. הוא יחיה בימיו של ישו, ישמע על עיקרי תורתו, אולי גם ייפגש אתו… ואולי לא. ועל אף השיעבוד – יהיה זה איש בן-חורין בנפשו. ושמו של איש בן-חוֹרין זה יהיה, אולי, חוּר, כשמו של הגיבור שתמך בידי משה בעת המלחמה בעמלק. או אולי מוטב שהגיבור יתיחשׂ על משפחתו של חוּר, ושמו יהיה, איפוא, בן-חור; או בשמו המלא – יהודה בן-חור, נשׂיא לבית ישראל”.

למחרת היום ישב הגנראל ווֹלאס בחדרו, טבל את עטו בדיוֹ ארגמנית מעוּלה, והתחיל כותב מחדש את סיפורו בכתב-יד קפדני ויפה להפליא:

בְּאֶחָד מִימֵי אֶמְצַע סִיוָן טִיְּלוּ שְׁנֵי נְעָרִים בְּגַן הָאַרְמוֹן אֲשֶׁר עַל הַר-צִיּוֹן. הַגַּן כִּסָּה אֶת צֵלַע הָהָר מַדְרֵגוֹת מַדְרֵגוֹת, שְׂדֵרוֹת שְׂדֵרוֹת, שִׂיחֵי וְרָדִים, עֲצֵי דֶקֶל, מַטָּעֵי אֱגוֹזִים, כַּרְמֵי שְׁקֵדִים עֲמוּסֵי פְּרִי… כְּחֹם הַיּוֹם יָשְׁבוּ הַשְּׁנַיִם עַל סַפְסַל-אֶבֶן לְיַד הַבְּרֵכָה וְהִבִּיטוּ אִישׁ בִּפְנֵי רֵעֵהוּ.

שְׁנֵי נְעָרִים יְפֵי-תֹאַר אֵלֶּה, שֶׁדָּמוּ לְאַחִים הֵם גִּבּוֹרֵי סִפּוּרִי: הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם – מֶסַּלָּה, בְּנוֹ שֶׁל פָּקִיד בָּכִיר בִּירוּשָׁלַיִם. וְהַצָּעִיר – יְהוּדָה בֶּן-חוּר, מִנִּכְבַּדֵּי יְהוּדָה.

לאחר שהתחיל בכתיבת העמוד השני, הפסיק ווֹלאס לפתע את כתיבתו ואמר לעצמו: כיצד זה מעז אני לכתוב סיפור על ארץ-הקודש מבלי שאדע עליה כמעט דבר, מלבד פסוקי התנ"ך? נכון, אילו יכולתי לבקר בארץ-ישראל, לדרוך על אדמתה, לנשום את אוירה, לראות את נופיה הקדומים, ללגום ממימי מעינותיה, להביט בצפוריה וחיות-הבר שלה, לסור אל עריה וכפריה – היה זה דבר נפלא. אך כיוון שאין בידי הממון הדרוש לעריכת מסע ממדינת אינדיאנה אל פלשׂתינה אשר בקיסרות העותומנית – אעשה כל שביכולתי כדי שאחוש עצמי כאילו מכיר אני את ארץ-ישראל, כאילו ביקרתי בה ממש.

ואז ניגש גנראל לו וּולאס, בקפדנות הצבאית האופיינית לו, לערוֹך את ‘מבצע ההיכּרות’ שלו עם ארץ-הקודש.

ראשית חכמה – קנה מפה גדולה של ארץ-ישראל ותלה אותה על קיר חדרו. שעות ארוכות היה עומד מול מפה זו ולומד בעל-פה את דרכי הארץ, הריה ונחליה. עורך מסעות ארוכים ודמיוניים – מצור לעכו, מנצרת אל שומרון, מיריחו לירושלים… ימים ושבועות קרא כל ספר ומאמר על ארץ-ישראל שהזדמן לידיו: ספרי מסעות והיסטוריה, ספרים על צמחי התנ"ך ובעלי-החיים של המזרח התיכון, ספרים על חיי יום-יום ברומי העתיקה. הוא קרא וקרא ללא הפוגה ומילא עשרות עמודים בתיאורי נוף, שמות פרחים וציפרים, תיאורי ספינות-העבדים הרומיות, קרבות ימיים ומירוצי מרכבות, מיני מאכלים וכלי נשק ועוד ועוד.

שעות ארוכות בילה בספריות וושינגטון, בוסטון וניו-יורק, בלע מאות עמודים ומילא עשרות רבות של דַפים בהערות וציטאטות. לא פעם נתקל בדעות או עובדות מנוגדות על אותו עניין עצמו, ואז צריך היה להכריע בעצמו לכאן או לכאן.

בשעות הארוחה והמנוחה לא היה משוחח עם רעייתו אלא רק על ארץ-הקודש ועל שלטונה של רומי; ואז היתה מעירה לו בחיוך:

“אפשר לחשוב, לו, שזה עתה סיימת מסע ממושך במזרח הקרוב. אין ספק בלבי שאתה עכשיו המומחה הגדול לארץ-ישראל בכל אינדיאנה”.

וייתכן מאוד שהצדק היה אתה.

ובוקר קיצי אחד יצא לו ווֹלאס מפתח ביתו, צרור גדול של דפים בידו והוא פנה אל הגן המלבלב שמאחורי הבית. שם קרב אל עץ אשור גדול, שענפיו נפרשו לצדדים כזרועות ירוקות ונגעוּ כמעט באדמה. הגנראל רכן אל מתחת לענפים, קרב אל הגזע – ומצא עצמו עומד בחללו של “אוהל” מלבלב, מבודד ומנותק מכל הסובב אותו.

“כן”, אמר לעצמו בשׂביעוּת רצון, “אין מקום מתאים מזה כדי לכתוב על בן-חור המשוטט יחידי בגן-דפנה”…,

הוא הביא אל מחבואו זה כסא נמוך ושולחן קטן; התיישב, טבל את עטו בקסת הדיוֹ הארגמנית והתחיל כותב בכתב ידו העגול והיפה להפליא…

כתמי שמש עגולים הסתננו מבעד לענפים הירוקים ונפלו על דפי הנייר הלבנים. דבורים זמזמו מסביב; צפרים נועזות ניתרו על העשב שלרגליו וחיפשׂו זרעונים וחרקים. והענפים המלבלבים שסגרו עליו היו העדים היחידים לכתיבת כמה מן התאורים היפים ביותר של “בן חור”:

“…בְּעִבּוּרוֹ שֶׁל הַגַּן, בְּצִלָּם שֶׁל קְנֵי-סוּף וְעֵצִים עֲבֻתִּים, פִכְפְּכוּ מַיִם זַכִּים בִּבְרֵכַת-שַׁיִשׁ נָאָה, מֵהֶם יָצְאוּ תְּעָלוֹת לְהַשְׁקוֹת אֶת הַצְּמָחִים הַמְלַבְלְבִים…”

ימים ולילות כתב; בשעות היום – בצל עץ האשוּר שבגנו, ובשעות הלילה – בחדר עבודתו הקטן והמלא ספרים, בצל המפה הגדולה של ארץ-ישראל. וככל שהוסיף לכתוב, כן חש כיצד הוא נכבש יותר ויותר בעלילת הסיפור, כיצד נפשותיהם של גיבוריו מתרוצצות בתוך נפשו שלו: בן-חוּר עז-הלב ואוהב עמו; מסאלה היהיר ואכזר; תרצה הענוגה ואסתר היפה והנאמנה. [אגב, בשמה ובדמותה של אסתר הנציח וֹולאס את זכרה של אסתר אמו, שמתה בהיותו ילד]. מבלי שחש בכך, היה משלב בסיפור תיאורים והרהורים אישיים משלו, או מראות וחוויות רחוקות שהיו חבויים בתודעתו. אפילוּ שירה של תרצה – “אַל תתעורר, אהובי, אך האזן לקולי” – הוא שיר ששמע פעם בילדותו ולפתע נעור בזכרונו בעת הכתיבה.

“אדם עשוי לשאת את זכרונותיו כנשוֹא שעון”, אמר לרעייתו בשעה שסיפר לה על השיר שנזכר בוֹ, “אך בדומה לשעון – גם הזכרון חייב להיות דרוך תמיד”.

רוחות במצודת סנטה פה    🔗

“שני אנשים מבקשים לראותך, לוּ”, אמרה הרעיה, “הם אומרים כי הענין דחוף וחשוב”.

העיר סנטה-פה. ברקע – מצודת סטאנטון, בה כתב גנראל וֹולאס את "בּן חוּר".

לו וולאס הניח את העט מידוֹ. הוא עמד במחציתו של הסיפור – ויהודה בן-חור מוסיף עדיין לחפש את אמו ואחותו האבודות. שני הגברים לבושי ההדר נכנסו לחדר, ולאחר מלות הנימוס הראשונות – ניגשו אל העיקר: נשיא ארצות-הברית מבקש למנות את הגנראל לוּאיס ווֹלאס למשרת מושל מדינת ניו-מכסיקו, ומבקש את הסכמתו של הגנראל למינוי זה.

רגע קל שתק וולאס בהפתעה. הרי לך ענין, אמר לעצמו, הוא קיוה לבלות את שנות חייו הבאות בעבודת יצירה שלֵווה, ולפתע אומרים לשלחו אל אחד האזורים הפרועים של ארצות-הברית. “תודה על הכבוד, אבל אני מסרב”, ביקש לומר לשני השליחים. אבל במקום זאת אמר: “מתי עלי לצאת לדרך?”

“כיצד יכולתי לסרב?” הסביר אחר כך לרעייתו, “הרי הפניה באה מן הנשיא הֵיז עצמו!”

כעבור שבועות אחדים – ב-1878 – התנהלה שיירה קטנה בדרך המתפתלת והמאוּבּקת בואכה סנטה-פֶה, בירתה הציורית של מדינת ניו-מכסיקו. השיירה כללה קרונות סגורים אחדים ויחידת משמר של פרשים חמושים. התושבים צרובי השמש הביטו בתדהמה לעבר השיירה, שהתקדמה לעבר מצודת סטאנטון הגדולה והעתיקה.

– המושל החדש הזה השתגע לגמרי, – אמרו התושבים בקול נמוך זה לזה, – הוא בוחר לגור בטירה ששדים ורוחות שוכנים בה…

במצודה קודרת ואיתנה זו קבע גנראל ווֹלאס את מקום מגוריו ואת מטה הממשל. היה זה בנין מוצק, שקירות-האבן שלו עבים שני מטרים לפחות וחדריו הרבים אפלוליים וצוננים. תושבים רבּים היו משוכנעים כי רוחות מקננוֹת בחדרים האפלים. האגף הצפוני של המבצר הוקצה למגורי המוֹשל: חדר אחד לשינה, חדר שני – לכתיבה ולעבודה, וחדר שלישי – לאכילה ולקבלת אורחים.

תוך ימים מעטים ניגש המושל ווֹלאס במלוא מרצו למילוּי תפקידו החדש. עוד לפני כן ידע מה טיבה של העבודה המצפה לו בניוּ-מכּסיקו, והיה נכון לקדם כל משׂימה באומץ-לב וללא רתיעה. ומשימות לא חסרו למושלה הנמרץ של ניו-מכסיקו.

רבים מתושבי המדינה הדרומית קיבלו בטינה גלויה את הגנראל מן הצפון, שבא להשליט במחוֹזם משטר חדש. בדרכי ההרים הגבוהים ובנקיקים הנסתרים שוטטו כנופיות רבות של בני-בלי-חוק – שודדים ועבריינים נמלטים, נוודים ושאר הרפתקנים שחלמו על התעשרות קלה ומהירה. בראשה של אחת הכנופיות עמד ההרפתקן הנודע ‘בילי קיד’, שנהג להתפאר כי הרג במו ידיו אנשים רבּים כמספר שנות-חייו, אם לא למעלה מזה. הוא הטיל את אימתו על סנטה-פה וסביבתה בהתקפותיו המהירות כבזק: לפתע היו הוא ואנשיו פורצים בסערה אל תוך העיר, קוטלים את כל העומד בדרכם, בוזזים את שחמדה נפשם – ונעלמים כלעומת שבאו.

כשבוע לאחר בואו לניו-מכסיקו כינס גגראל וולאס את מפקדי הצבא והמשטרה והטיל עליהם משׂימה נועזת ראשונה: “עליכם ללכוד את בילי קיד, חי אי מת, ורצוני שתעשו זאת בכל ההקדם האפשרי”.

הקצינים הביטו בו בשתיקה צוננת, ואחר-כך יצאו למלא את הפקודה. למחרת היום הוצבו מארבים מוגברים בדרכים המובילות אל סנטה-פה – ואחת היחידות הצליחה ללכוד את בילי קיד. החיילים שיכורי הנצחון הטעינו את השבוי הנכבד על סוס והתחילו חוזרים אתו למצודה; אבל הוא הצליח להערים עליהם, ובטרם הספיקו להבין מה מתרחש לעיניהם – נמלטו הסוס ורוכבו אל הנקיק הסמוך…

עוד באותו ערב הושלך דף נייר גדול אל חצר המצודה, בו היה כתוב באותיות אדומות ועבות:

“בילי קיד דן למוות את המושל לוּ ווֹלאס. בילי קיד בכבודו ובעצמו מתכונן לדהור אל תוך המצודה ולתקוע כדור בגופו של המושל ווֹלאס”.

הגנראל נעץ עיניו ב’מנשר', ועל פניו החוורים נראה חיוך קליל.

“מה תעשה עכשיו?” שאלה אותו רעייתו בדאגה.

"אלך להמשיך בכתיבת ‘בן-חור’ ", השיב וולאס בשלוה, “זה מכבר מתכונן אני לעשות זאת”.

ואמנם, אותו ערב חזר גגראל ווֹלאס אל בן-חור שלו. הוא פנה אל חדר-הכתיבה המבודד, נעל את הדלתות והחלונות, העלה אור בעששית והציבה על שולחן הכתיבה הנושן, העשוי עץ-אורן, ופתח בכתיבת הפרק המרתק, המתאר את היחלצותו של בן-חור מספינת העבדים הרומאית. עתה לא היה לוּ ווֹלאס מושל ניוּ-מכּסיקו, השולח את אנשיו ללכוד בני-בלי-חוק; הוא היה עתה לוחם עברי קדום, המשתוקק לפרוק את העול של רומי מעל ארץ אבותיו.

כל אותו לילה דלקה העששית בחדר הקטן אשר במצודה, אורה הבהב למרחקים, והגיע גם לעיניו תאבוֹת הנקם של בילי קיד. אור זה חזר להבהב מבעד חלוֹן חדר-הכתיבה גם בלילה השני והשלישי. ובלילה הרביעי ניסה בילי קיד לבצע את “גזר-דינו” במושל ווֹלאס. דקות אחדות לפני השעה עשר בלילה, בעוד ווֹלאס יושב בחדרו וכותב את ראשיתו של הפרק המרתק ביותר של ספרו – הוא “מירוֹץ המרכבות” – פרץ בילי קיד בראש אנשיו אל תחומי המצודה. בהתקפת פתע גברו הפורעים על הזקיפים אשר בשער וחדרו פנימה; בילי וכמה ממרעיו אף הצליחו להסתנן אל תוך הבנין, לכבות את האור בפרוזדורים ולחולל מהומה. בתוך האפילה המפחידה הדהד קולו הרועם של בילי קיד: “איפה אתה, אדוני המושל? איפה? הראה לי את פרצופך ואתקע בו כדור חביב”… אבל תוך דקה זינקה למקום יחידת מילואים מחדר-המשמר, והניסה את הפורעים שנמלטוּ אל ההרים.

לאחר שנרגעו הרוחות חזר לו ווֹלאס אל חדרו והמשיך בכתיבת הפרק על מירוץ המרכבות:

“כְּאִישׁ אֶחָד קָפְצוּ הַצּוֹפִים מִמּוֹשְבֵיהֶם וְצָעֲקוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת. הַכֹּל רָאוּ אֶת מֶסַּלָּה שׁוֹכֵב לְלֹא נִיעַ מִתַּחַת לַהֲרִיסוֹת הַמֶּרְכָּבָה וְאֶת בֶּן-חוּר הַמּוֹשֵׁךְ בַּמּוֹסֵרוֹת מִצַּד אֶל צַד”…

אכן, היו אלה חדשים סוערים, רבי מתח ופעילות. בשעות היום עסק הגנראל בענייני המימשל הרבים והסבוכים: מצוד אחרי כנופיות שודדים ושבטי אינדיאנים, פיקוח על הנחת מסילות-ברזל ופיתוח מכרות, קבלות-פנים ואישור חוקים. ועם לילה היה מפליג אלפיים שנה לאחור – אל תככי רומא והתארגנות הקנאים היהודים למרוד בכובש האכזר.

הכתיבה נמשכה ערב ערב כמעט, ובאביב שנת 1880 הניח לו ווֹלאס באנחת-רווחה את העט מידיו. על השולחן הקטן היו מונחים כאלף דפים כתובים אדום. הוא צרר את כולם יחד, ועל הדף הראשון כתב באותיות יפות ומאירות עיניים:

בֶּן-חוּר – סיפור מימי ישו.

כעבור יומיים נסע ווֹלאס לניו-יורק, סר אל רחוב 33 והציע את כתב-היד של “בן-חור” להוצאת-הספרים הנודעת “הרפר ואֶחיו”. תוך ימים אחדים סיים ג’והן הרפר את קריאת הסיפור וקרא בהתפעלות:

“זהו כתב-היד היפה ביותר שראיתי מימי. יפה בצורתו ונפלא בתוכנו”.

כתב-היד נשלח מיד לדפוס, וב-12 בנובמבר 1880 הופיעו בבתי-המסחר לספרים הטפסים הראשונים של “בן-חור”. לאכזבתם של הסופר והמו"ל לא עורר הספר תחילה כל הדים. המבקרים השונים עברו משום-מה על “בן-חור” כמעט בשתיקה וגם המכירה התנהלה בעצלתיים. אבל אחרי חצי שנה בערך התחילה ‘מגיפת בן-חור’ פושטת במהירות ברחבי אמריקה, ומשם עברה והקיפה את העולם כולו. משבוּע לשבוּע כבש הספר את לבותיהם של יותר ויותר קוראים צעירים ומבוגרים. בארמונות נשׂיאים ובבקתות רועים וכורים הלכו אבות וילדיהם שבי אחרי דמותו האצילית והאמיצה של הלוחם העברי ועצרו את נשימתם למקרא עלילותיו המופלאות. מדינאים ומשוררים היללו את הספר. השם “בן-חור” נעשה שגור ונערץ בפי מיליוֹנים, כמעט כשמוֹ של רובינזון קרוזו.

באביב 1881 ביקרו שוב שליחיו של נשיא ארצות-הברית את מעונו של לוּ וולאס. הסופר האזין בהפתעה לדבריהם של השליחים שבישרו לו: הנשיא גארפילד קרא בהנאה רבה את “בן-חור”, ולאחר שסיים את הקריאה, בחר למנוֹת את המחבר לכהונת שגריר ארצות-הברית בתוּרכיה ובארץ-הקודש. ב-19 במאי 1881 קיבל לואיס ווֹלאס את כתב-המינוי והפליג עם רעייתו לקושטא.

“היודעת את, יקירה”, אמר הסופר לרעייתו בעמדם על סיפון האניה המפליגה מזרחה, “אני חרד מעט מן הנסיעה הזאת. הנה, בעוד שבועות אחדים תדרוכנה רגלי בכל אותם מקומות שתיארתי אותם ב’בן-חור'. מה יהיה אם אגלה פתאום שכל אותם מקומות שונים לגמרי מן התיאורים שבספר?”

“איני סבורה כך, לוּ”, אמרה הרעיה, “במקרה הגרוע ביותר תוכל לכתוב אותם מחדש, והפעם לאחר התרשמות אישית”.

לאחר שבועות אחדים הגיע השגריר החדש לקושטא. בטקס חגיגי מסר לשולטן עבדול חמיד את כתב-האמנתוֹ, יחד עם שי צנוע משלו – טופס של “בן-חור” עם הקדשה אישית. השניים – השולטן והשגריר – היו לידידים טובים, וידידות זו פתחה לפני ווֹלאס כל דלת ושער, והוא רשאי היה לבקר ללא קושי בכל מקום שהתאווה לסור אליו.

באמצע חודש יוּני יצאו לוּ ווֹלאס ורעייתו לסיור בארץ-הקודש. בסקרנות מהולה בחרדה סר הסופר אל כל אותם מקומות שהוביל בהם את בן-חור גיבּוֹרוֹ. הוא עבר ברגל דרך הכפר ביתניה, העפיל אל הר הזיתים, ירד לעמק קדרון ולעין רוגל¹¹, השקיף על פני הבקעה הנטועה זיתים, סר אל קבר רחל וכנסיות בית לחם, עבר על פני אורחות גמלים וחש עצמו כחוֹלם. משאת-נפשו נתגשמה סוף סוף: ניתן לו ללוות במו רגליו את בן-חור בדרכי נדודיו בארץ-ישראל.

“לוּ ידעת מה מאושר אני!” אמר הסופר בערבו של אותו יום, “הגיעי בעצמך – כל התיאורים שכתבתי ב’בן-חור' תואמים והולמים בדיוק את אשר ראינו היום. איני צריך לשנוֹת בספר אפילו משפט אחד!”

מֵרוֹץ הַמֶּרְכָּבוֹת

… הַמֵּרוֹץ הָיָה עַתָּה בְּעִצּוּמוּ. “בֶּן-חוּר! בֶּן-חוּר!” קָרָא כָּל גָּרוֹן. הַצּוֹפִים גָּחֲנוּ עַל פְּנֵי הַמַּעֲקֶה וְנוֹפְפוּ בִּידֵיהֶם לֵעֵבֶר הַיְּהוּדִי. אַךְ הוּא לֹא שָׁמַע אֶת הַקּוֹלוֹת. עֵינָיו הָיוּ נְעוּצוֹת בְּמֶרְכַּבְתּוֹ שֶׁל מֶסַּלָּה הַדּוֹהֶרֶת בָּרֹאשׁ. לִפְנֵי הַתַּפְנִית מָשַׁךְ מֶסַּלָה בַּמּוֹסֵרוֹת הַשְּׂמָאלִיּוֹת, לְמַעַן הָאֵט אֶת דַּהֲרַת הַסּוּסִים. רוּחוֹ גָאֲתָה בְּקִרְבּוֹ: הִנֵּה שָׁבָה רוֹמִי לְהוֹכִיחַ אֶת עֶלְיוֹנוּתָהּ. בְמֶרְחַק שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת אַמָּה מִמֶּנּוּ הִמְתִּין לוֹ זֵר-הַנִּצָּחוֹן, פְּרָס הַכֶּסֶף וּמָמוֹן הַהִמּוּרִים. בְּתֹם הַמַּסְלוּל מְצַפָּה לוֹ חֶדְוַת הַנְּקָמָה!

בְּרֶגַע זֶה נִרְאָה בֶּן-חוּר גּוֹחֵן קָדִימָה אֶל סוּסָיו וּמְרַפֶּה אֶת מוֹסְרוֹתֵיהֶם. מַגְלֵבוֹ רַב-הַלְּשׁוֹנוֹת הִתְפַּתֵּל כְּנָחָשׁ מֵעַל וְהִשְמִיעַ רַחַשׁ מְאַיֵּם. יְהוּדָה לֹא הִצְלִיף עַל גַּבָּם, אוּלָם הַשְּׁרִיקָה דִרְבְּנָה אוֹתָם קָדִימָה. דּוֹמֶה הָיָה שֶׁעִם הַמּוֹסֵרוֹת שִׁלַּח בָּהֶם הָעִבְרִי גַם אֶת רוּחוֹ וְכֹחַ רְצוֹנוֹ. כְּאֶחָד נַעֲנוּ סוּסָיו לְמִשְאַלְתּוֹ הָאִלֶּמֶת וְדָהֲרוּ בְּמַקְבִּיל לְמֶרְכֶּבֶת הָרוֹמָאִי. דְּמָמָה נָפְלָה מֵחֲדָש בַּזִּירָה, וְרַק קוֹלוֹ שֶׁל בֶּן-חוּר נִשְׁמַע קוֹרֵא אֶל סוּסָיו בַּאֲרַמִּית עַתִּיקָה:

“קָדִימָה, אַטָאִיר! קָדִימָה, רִיגַל! אוּצוּ-טוּשׁוּ, אַנְטַרַס וְאַלְצַבְּרַן! בְּנֵי הַשֵּׁבֶט מִתְפַּלְלִים לְנִצְחוֹנְכֶם – הֲתַכְזִיבוּם?”…

וּכְמוֹ הֵבִינוּ הַסּוּסִים אֶת אֲשֶׁר דִּבֵּר אֲלֵיהֶם הָרַכָּב, וְהִרְכִּינוּ רֹאשָׁם לְמַאֲמָץ עֶלְיוֹן. בְּרֶגַע זֶה קָרַב מֶסַּלָּה אֶל הַתַּפְנִית הָאַחֲרוֹנָה. כְּדֵי לְהַדְבִּיקוֹ, נִגְזַר עַל בֶּן-חוּר לְעָקְפוֹ, הַגַּם שֶהַקַּפֶּנְדַּרְיָה תַאֲרִיךְ אֶת דַּרְכּוֹ. אַלְפֵי הַצּוֹפִים שְׁמָעוּהוּ דוֹבֵר אֶל סוּסָיו וְרָאוּ אֶת הַסּוּסִים נַעֲנִים לַקְּרִיאָה. כְּחוּט-הַשַּׂעֲרָה הִפְרִיד בֵּין שְׁתֵּי הַמֶּרְכָּבוֹת, כַּאֲשֶׁר עָקַף בֶּן-חוּר אֶת מֶרְכֶּבֶת מסלה, וְאָז יָרְדוּ הַכֹּל לְסוֹף מְזִמָּתוֹ: אוֹפַנּוֹ הַשְּׂמָאלִי אָחַז בְּיַרְכְּתֵי הַמֶּרְכָּבָה הָרוֹמִית. קוֹל חַד וְרָם פִּלַּח אֶת הָאֲוִיר, וְהָאוֹפַן הָרוֹמִי נֶעֱקַר מִצִּירָיו. קוֹל חֲבָטָה נִשְׁמַע, וְהַמֶּרְכָּבָה נִתְּרָה כְּפִסַּחַת עַל אוֹפַנָּהּ הַיָּחִיד; וְעִם כָּל נִתּוּר רַבּוּ קוֹלוֹת הַנֵּפֶץ, עַד כִּי נֻפְּצָה הַמֶּרְכָּבָה לִרְסִיסִים. מֶסַּלָּה, הַכָּרוּךְ בַּמּוֹסֵרוֹת, נִגְרַר אַחֲרֵי סוּסָיו – – –

כְּאִישׁ אֶחָד קָפְצוּ הַצּוֹפִים מִמּוֹשְבֵיהֶם וְצָעֲקוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת. הַכֹּל רָאוּ אֶת מֶסַּלָּה שׁוֹכֵב לְלֹא נִיעַ מִתַּחַת לַהֲרִיסוֹת הַמֶּרְכָּבָה וְאֶת בֶּן-חוּר הַמּוֹשֵׁךְ בְּחָרִיצוּת בַּמּוֹסֵרוֹת מִצַּד אֶל צַד. הַכֹּל חָשׁוּ בִּגְדֻלָּתוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי וְלִבָּם הָלַךְ שְׁבִי אַחֲרֵי עֹז-רוּחוֹ. לְפֶלֶא הָיָה בְּעֵינֵיהֶם כֵּיצַד הֵפִיחַ רוּח חֲדָשָה בְּסוּסָיו כְּתֹם הַמֵּרוֹץ. הַסּוּסִים הוֹסִיפוּ לִדְהֹר קָדִימָה כִּכְפִירִים רְתוּמִים לְמֶרְכָּבָה, כְּמוֹ אַךְ זֶה יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ. הַנִּצָּחוֹן הָיָה לְבֶן-חוּר!

מקורות:

Lew Wallace: How I came to write Ben Hur, [In “the Youth Companion”, N.Y., 2.2.1893]

Lewis Wallace: Autobiography. New York, 1906

לו וולאס: “בן חור”, תרגם א. דוּבּניקוֹב

 

בעינים פקוחות מול הסכנה    🔗

תּוֹמַס מַיְן רִיד    🔗

נולד בעיירה באלירוֹני (אירלנד) ב-4 באפריל 1818 לאב כומר. הבן נשלח ללמוד בבית-ספר דתי, כדי להיות כומר כאביו, אך הוא לא נמשך לכהונה זו. בעת לימודיו בקולג' בבלפאסט זכה בפרסים ברוב המקצועות, מלבד לימודי הדת. בגיל 20 הפליג לארצות-הברית, כדי לשחר הרפתקאות, ובשמונה השנים הבאות עסק במקצועות שונים ועבר סכנות-רבות: הוא היה זבן, צייד, עתונאי, מורה, שחקן נודד ועוד. בשנת 1846 התנדב לצבא ארצות-הברית, השתתף כקצין במלחמת מכסיקו, נפצע קשה ואף נחשב למת. בעת החלמתו חיבר את ספרו הראשון, “יחידת הרובאים”, בו תיאר את חוויותיו המלחמתיות. כעבור שנה הפליג לאירופה, כדי לסייע במרד ההונגרי, אך המרד נכשל והוא חזר לאנגליה והתמסר לכתיבה. תוך 33 שנים חיבר כ-45 ספרי הרפתקאות, בחלקם הגדול קשורים, במישרין או בעקיפין בחוויותיו שלו. ספריו המרתקים נמכרו ברבבות טפסים ותורגמו ללשונות רבות; והביקורת ציינה כי “עד כה לא נכתבו ספרים טובים יותר לילדים”. בשנותיו האחרונות לקה פצעו בדלקת והוא נעשה לנכה. מיין ריד מת בלונדון ב-22 באוקטובר 1883. מבין ספריו הרבים יוזכרו: “ציידי הגולגלות”, “הנווה במדבר”, “הילדים הציידים”, “המנהיג הלבן”, “פרש בלי ראש”, “ברחתי אל הים”, (סיפור אוטוביוגרפי), “ניצולי הספינה הטרופה” (תורגם לעברית בשם “אי בורניאו” וכן בשם “על אי שומם”), “בני בלי בית בלב האוקינוס”, “דגל היאוש”, “ארץ האש”, “ציד הלוייתן”, “ההר האבוד” ועוד.

המת שקם לתחיה    🔗

–’הנוצה הנוצצה' מתקרבת. – אמרו החיילים זה לזה. הלוחמים העייפים והמאובקים קמו ממרבצם, בעוד הגנרל סקוט קרב אל החניון. מדיו הצבעוניים בלטו למרחוק, ובגלל ‘שגעונו’ זה זכה לכינוי, ‘הנוצה הנוצצה’ בפי כל אנשי צבאוֹ. לאחר שתי דקות נשתררה דממה, והגנרל שׂבע-הקרבות פנה אל חייליו ואמר:

– הרואים אתם את הגבעה המבוצרת ההיא? זוהי צ’אפולטייפק, או ‘גבעת-האַרבּה’ בשפת הילידים. גבעה זו מגינה על עיר-הבירה של האויב. לפי הידיעות שבידי מספר חיילי האויב החונים בה כפוּל ממספרנו; אולם אין ספק בלבי שננצח גם בקרב זה כפי שניצחנו עד כה. לאחר כיבוש הגבעה – תהיה הדרך פתוחה לעיר-הבירה, ויבוא הקץ למלחמה רבת-דמים זו. למחרת עם שחר – 12 בספטמבר 1847 – ניטש הקרב הגדול; הקרב האחרון במלחמת מכסיקו – ארצות-הברית. המכסיקנים הגנוּ בחירוף-נפש על המצודה העתיקה, והדפו בזו אחר זו את כל הסתערויותיהם של האמריקנים. יום תמים נמשך קרב-הדמים וההכרעה לא נפלה. למחרת נתחדש הקרב ביתר עוז, ותחילה דומה היה כי גם הפעם לא תפול הכרעה; אולם סמוך לצהרי היום התברר כי באחת הגזרות נשבּרת התנגדותם של המגנים המכסיקניים.

– בחוריו של סגן מיין ריד מראים שוב נפלאות. – אמר הגנרל סקוט לסגנוֹ בסיפּוּק.

– קדימה, בחורים! – שאג הסגן הצעיר והסתער זקוף וחשׂוּף לעבר ביצוריה של ‘גבעת הארבה’. הלוחמים הביטו פעורי עיניים ופה במפקדם הנועז, נועז כמעט עד לטירוף.

– הוא רץ אל האש ממש בשׂמחה, – אמרו זה לזה, – ממש כמו ילד הרץ בצהלה אל הרפתקה משעשעת. והם רצו אחריו – ופרצו את ביצורי האויב. אך בעוד קרב-הדמים מתחולל בתוך עמדות המצודה, עברה לפתע הידיעה:

– מיין ריד נפצע… הוא נפצע קשה במפשׂעה… ולאחר דקות אחדות:

– סגן מיין ריד מת בדרך אל תחנת העזרה-הראשונה… הבשׂוֹרה המרה השרתה אבל כבד בקרב החיילים והעיבה על שמחת הנצחון. למחרת עם בוקר נערכה בגדוד אזכרה לזכר המפקד שנפל בקרב והביא את הנצחון. המג"ד הספידוֹ במלים קצרות ונרגשות והעניק לו העלאה בדרגה; אחד החיילים קרא קינה לזכרו. והנה, בעוד האזכרה בעיצומה, פרץ את מעגל החיילים רץ מתנשם ומתנשף, שקרא בקול:

– הפסיקו! הפסיקו! הפסיקו מיד…

הכל ביקשו לקרעוֹ כדג על חילול-קודש זה, אולם הוא מיהר ופלט:

– זו טעות… סגן מיין ריד לא מת. הוא – – הוא חי!!

ברגע הראשון לא אבו להאמין לו, ומשלחת של פקודיו חשה לבית-החולים לחזות בפלא במו עיניה. הם מצאו את מפקדם מוטל על מיטה נמוכה, עטוף כולו בתחבושות, ועיניו הפקוחות שלוּחוֹת לעברם.

– אתה… אתה לא מת? – שאל אחד החיילים, כדי להיות משוכנע לחלוטין.

– אני גם לא מתכוון למות, – השיב מיין ריד בבטחון-עצמי ילדותי, – הביאו לי בבקשה מנה גדולה של סטייק…

לאחר שכילה את מנת הבשר, ולאחר ששאל לתוצאות הקרב ולשלום אנשיו, התיישב מיין ריד, סלסל את שׂפמו הארוך ואמר:

– היודעים אתם? הרהרתי הלילה בכל מה שעבר עלי מאז עזבתי את בית הורי, ומצאתי, שחיי מהווים סיפור-הרפתקאות מעניין.

לא היה צורך לבקשוֹ הרבה. הוא אהב לספר, ועשה זאת בצורה מרתקת ביותר.

– שנות ילדותי עברו עלי בבית קטן וישן, שעמד על גבעה ירוקה, – פתח, – בין הרי מוֹרן ומפרץ דאנדרוּם שבאירלנד. אבי הכומר היה אדם עניו כל-כך, עד שאמרו עליו כי הוא מוּכן ומזומן להשתחוות אפיים ארצה לפני האווזים. הוא חינך גם את בניו ללכת בדרכו; ואמנם, אחי מכהן עתה ככומר, וגם שתי אחיותי נישאו לכמרים. אבל אני… אני לא רציתי להשתחווֹת לאווזים. אני רציתי לרוץ אחריהם חפשי וחסר-דאגה בעמק ועל ההר. ועל כן, כשנשלחתי ללמוד בבית הספר הדתי בבלפאסט זכיתי בפרסים בכל המקצועות – מלבד תורת הדת… מאז ימי נעוּריו בעיירה באלירוֹני היה תומס מיין ריד ראש וראשון בכל חבורה, פרש נועז וקלע מצטיין. משנה לשנה הלכוּ וגברוּ בלבו יצר הנדודים והתשוקה להרפתקאות, ומשמלאו לו עשרים שנה עלה על ספינה, שהפליגה אל העולם החדש. בידו נשא צרור קטן ובו חפצים אישיים, וכן מכתבי המלצה נלהבים, העשׂויים לפתוח לפניו את כל השערים. ומשעגנה הספינה בנמל ניו-אורליאנס הוציא מיין ריד את מכתבי ההמלצה, הטילם לים – וירד לחוף. ללא קרוב ומודע שם פעמיו מיד אל מרכזו של העולם החדש והבלתי נודע. הנה כך התחילו שבע שנים רצופות הרפתקאות, סכנות ונדודים, כשהוא צובר חוויות עזות ובלתי-רגילות, ששימשו אחר-כך רקע לספריו הרבים.

תחילה נתמנה משגיח על קבוצות של עבדים כושיים שעבדו במטעים. היה זה תפקיד מאוס בעיניו, שאפילו לבּוֹ הנוקשה לא יכול היה לשׂאתו (אכן, בכל זאת דבק בו שמץ מתורת אביו, ואף לרגע לא שכח כי גם העבדים הם בני אנוש שנבראו בצלם אלוהים). חיש מהר משך ידיו מעסק זה והעמיק לנדוד אל המערב הפרוע.

זמן-מה היה סוחר-נוסע, ואחר כך זבן בבית-מסחר. תוך-כדי עבודה למד להכיר את אָפיים וטבעם של לקוחותיו – ציידים וקוביוסטוסים, בוקרים וליסטים, הרפתקנים עזים וקשוחים, שאינם מכירים בכל חוק זולת האגרוף והאקדח. הוא הירבה להאזין לשיחם ושיגם, לתיאוריהם המרתקים (והמוגזמים), ויום אחד נטש את החנות והצטרף אליהם. אכן, עדיין חש עצמו נער שוחר הרפתקאות.

חודשים ארוכים נדד במערב הפרוע והבלתי-נודע; חי במחיצת השבטים האינדיאניים, למד את לשונם והאזין לאגדותיהם; דהר אחרי עדרי תואים ענקיים, ששעטו לרבבותיהם בערבות האין-סופיות. יש שהיה משוטט לבדו במשך שעות בעמק נעלם או ביער אפלולי וקולט אל קרבו את מראות הטבע. הוא אהב לחוש את רטט הסכנות ואת שלוות הטבע. ובערבים היה יושב ליד מדורה קטנה, במחיצת צעירים שזופים ושוחרי הרפתקאות כמותו, צולה תפוחי-אדמה, משתף עצמו בזמר ובסיפור. אכן, עדיין היה נער צמא עלילה.

אבל הוא לא היה מסוגל להתמיד זמן רב בעיסוק אחד. לפתע חש צורך לנוח מעט; ומששמע כי באחת העיירות הנידחות מחפשׂים מורה, הלך והציע עצמו למשרה זו. הוא נתקבל לעבודה, ובמהרה גילה לשׂמחתו כי הוא מוצא שפה משותפת עם הילדים. תלמידיו חשו והכירו כי מורם השזוּף ועז-המבט הוא בעל נפש צעירה כמותם, והם חיבבוהו ונתנו בו אמון. לא ארכו הימים והוא נתמנה מנהלו של בית-ספר זה והצליח מאוד בתפקידו רב האחריות. בערבים הארוכים היה יושב בחדרו הקטן ומחבר פואימה ארוכה על נופו ושוכניו של המערב הפרוע. אז התעוררה בקרבו תשוקת הכתיבה; הוא נפרד מתלמידיו – שדאבוּ מאוד על שהמנהל החביב עוֹזב אותם – והצטרף לצוות של עתון יומי בפילדלפיה.

הוא היה לעתונאי חרוץ ומהיר-כתיבה, וזמן-מה עסק גם בעריכה. מפעם לפעם פירסם גם שירים קצרים, שסייעו לטוויית קשרי ידידות עם אדגר-אלן פו. עד שיום אחד מגיעה לעיר להקת שחקנים נודדים; ההצגה המשעשעת הלהיבה את דמיונו – והוא מחליט להצטרף ללהקה. חדשים ארוכים הוא נודד עם להקה זו, ממלא תפקידים קטנים וגדולים (ונשמר מאוד שלא לגלות דבר על כך להוֹריו הפּוּריטניים, העלולים לראות במעשׂהו זה “יציאה לתרבות רעה”); הוא אף חיבר מחזות ללהקה, אלא שהם לא זכו להצלחה רבה,

הקרב על צ'אפּולטאַפּק (מכּסיקוֹ), בו נפצע המפקד מיין ריד.

בראשית שנת 1847 מגיעה הלהקה לגבול טכּסס – ושם הוא שומע את הודעתו של הנשיא ג’יימס פולק: “חילות מכסיקו פלשו לארצות-הברית, והם שופכים דם אמריקני על אדמה אמריקנית. ארצנו נמצאת במלחמה”. עוד באותו יום פושט השחקן את תלבושת התיאטרון ולובש מדי צבא. איש לא חייבוֹ להתגייס, אולם הוא היה עדיין נער שוחר הרפתקאות בנשמתוֹ – והיה גם אחד המתנדבים הראשונים בצבאו של הגנרל סקוֹט.

עד מהרה גילו הלוחמים האמריקניים את אשר ידעו מכבר נערי באלירוני האיריים – כי תומס מיין ריד הוא מנהיג מלידה. תוך חודשים מעטים נעשה קצין וקיבל מחלקה תחת פיקודו. הוא הוליך את אנשיו מנצחון לנצחון – עד…

– עד הקרב האחרון, שהביא לסיומה של המלחמה ולחיבור שיר-קינה לזכרו.

– סיים מיין ריד את סיפורו והניח את ראשו על הכר הקטן. רגע קל שתקו החיילים, ואחר-כך אמר אחד מהם בהתפעלות:

-בחיי, זהו סיפור ההרפתקאות המעניין ביותר ששמעתי מימי.

– וזהו גם סופו של הסיפור, – הוסיף מיין ריד ושלח מבט נוגה לעבר התחבושות המוכתמות בדם, העוטפות את רגלו הפצועה, – חוששני כי הרפתקאות נוספות לא תהיינה לי עוד. הגיעה עת הפרידה. החיילים לחצו את ידיו של מפקדם, ולפתע חש מיין ריד גירוי מוזר באצבעותיו.

– הביאו לי עט, דיו ודפי נייר. דפים רבים ככל האפשר, – ביקש. החיילים הלכו. שעה קלה שכב המפקד הפצוע בדממה. לפניו נח מגש-עץ, ועליו צרור הדפים. הוא חזר והירהר בכל אשר עבר עליו מאז אותו יום בו לבש את מדי הצבא, ופתאום אחז בעט, טבל אותו בקסת והתחיל כותב באותיות גדולות ועגולות:

“יחידת הרובאים, או הרפתקאותיו של קצין במלחמת מכסיקו”.

האיל שנחת על קרניו    🔗

השלג התחיל מפשיר על מורדות הרי מורן, ובבית הקט והנושן ישבו מול האח הכומר מיין ריד הקשיש ואשתוֹ.

– חדשים רבים כל-כך לא קיבּלנו שום מכתב מתומס, – אמרה האם, – מאז אותו שבוע שבו הגיעה אלינו השמועה המרה כי…

– אבל שבוע לאחר מכן הגיעה שמועה שניה, כי הוא רק נפצע, – מיהר האב להזכיר לאשתו, – ואחר-כך הגיעה שמועה שלישית, כי הוא נשא לאשה איזו יורשת מכסיקנית עשירה. אני מקווה מאוד כי היא אשה טוֹבה ויראת שמים…

עוד הם משוחחים – והנה פרץ נכדם בסערה לתוך הבית: – הדוד תומס הגיע! – קרא בצהלה, – הדוד תומס בא! הנה הוא מתקרב לשער… אכן, זה היה הוא: גבה-קומה, יפה תואר, מחושל ושזוף, ארוך שפם ושחור בלורית – וצולע קלות על ירכו. השמחה היתה רבה מלתאר – הבן חזר בשלום לבית הוריו מן המלחמה שהתחוללה אי-שם, מעבר להרי חושך. לאחר שנרגעו מעט הרוחות שלחה האם מבט בוחן אל אצבעות ידו הימנית.

– אינך נשוי? – העזה לשאול.

– עדיין לא. – השיב.

– הגיעו אלינו מיני שמועות, על איזו מכסיקנית עשירה…

– נכון, – פרץ בצחוק, – היתה איזו יורשת מכסיקנית, אבל לא עלה כלל בדעתי לשאת אותה לאשה. מבינים אתם, גילה כפול מגילי, ונוסף על כך יש לה שפם…

כששה שבועות לפני פגישה זו יצא ריד מבית-החולים והשתחרר מן הצבא בדרגת סרן (קפטן). אמנם, לפקודיו אמר כי תמה בשבילו תקופת ההרפתקאות; אבל אולי, בכל-זאת יוסיף מלאך ההרפתקה להאיר לו פניו? ואמנם, דומה כי עלילות חדשות מצפות לו. טרם הספיק לפנות כה וכה, והנה נופלות עיניו על כותרות גדולות בעתונים: “מרידוֹת ומהפכות באירופה. קושוט לאיוש, – הוּא ‘ג’ורג’ וושינגטון ההונגרי' – מרים את נס המרד נגד המשעבד האוסטרי”.

בן-רגע מתלהט דמו של הלוחם שוחר ההרפתקאות: יש לסייע לעם ההונגרי במלחמת השחרור שלו! הוא ממהר להתקשר עם פקודיו לשעבר, מארגן מביניהם מחלקה של מתנדבים, ובאביב שנת 1848 הם עולים על אניה ומפליגים לאירופה. אבל עוד בטרם הספיקו המתנדבים להגיע להונגריה נודע להם כי צבא אוסטריה הספיק לדכא את המרד, וכי קושוט לאיוש נמלט לתורכיה. מיין ריד עדיין אינו אומר נואש; הוא מבקש מאנשיו כי ימתינו לו במועד מסוים בלונדון, וממהר אל באלירוני עיירת-מולדתו, לראות את הוריו ואחיו.

ימים אחדים שוטט מיין ריד במחוז ילדותו, שלא נשתנה כמעט כליל. היו אלה ימים של שלוָה ומרגוע, והוריו קיוו בסתר לבם, כי הבן הנודד בא אל המנוחה והנחלה. יתכן שהיה נאוֹת לבלות עוד שבועות אחדים בין הרי מורן ומפרץ דאנדרום, אבל הוא זכר כי אנשיו מצפים לשובו – והוא נוסע ללונדון. בבואו אל הבירה האנגלית מגלה מיין ריד כי החבילה נתפרדה; תכנית העזרה למורדי הונגריה מתבטלת כליל. לרגע הוא מצטער על שנסיעתו ללונדון היתה לשוא; והנה, באורח מוזר ביותר הוא מתיידד עם נערה בת ארבע-עשרה בשם אליזבט, והשניים מתאהבים זה בזו. תומס ואליזבט ממתינים כשנתיים ואחר-כך באים בברית הנישואים, כשהכלה הצעירה נראית עוד צעירה משש-עשרה שנותיה.

הזוג הצעיר עורר צחוק רם, מהול במבוכה רבה, משהיו האנשים פונים אל הבעל, כאילו הוא אבי הכלה, ואילו אל אביה – כאילו הוא בעלה… אכן, היתה זו “אשה-ילדונת” (כשם הספר שהקדיש מיין ריד לאשתו). אבל דומה כי הקדמנו מעט את המאוחר. עוד לפני נישואיו שׂכר מיין ריד דירה צנועה בלונדון והעביר אליה את חפציו האישיים. את שעות אחרי הצהריים הקדיש לסידור חפציו – הספרים, המדים והדרגות, החרב. והנה אוחזות ידיו בצרור גדול של דפים הקשורים בחוט, והוא קורא את הכותרת בראש הדף הראשון: “יחידת הרובאים, או הרפתקאות קצין במלחמת מכסיקו”.

אכן, שנה עברה מאז כתב זאת בבית-החולים הצבאי, ולפתע נדמה לו כאילו עברו יובלות מאז. עוד באותו ערב הוא נוטל את צרור הדפים, מוסרם לאליזבט ומבקש ממנה:

–- קראי נא זאת; ולאחר שתסיימי – אשמח לשמוע את חוות דעתך. כעבור ימים אחדים הם נפגשים שוב. היא משיבה לו את הדפים ואוֹמרת בעיניים נוצצות ברוב התפעלות:

– זהו סיפור בלתי-רגיל, תומס. ברגע שהתחלתי לקרוא – לא יכולתי להפסיק. בגללך לא יכולתי לישון כל הלילה. הרגשתי כאילו אני עצמי משתתפת בכל המאורעות האלה. מדוע אינך מוציא זאת בספר?

מיין ריד שתק רגע קל, ואחר-כך אמר בהחלטיות:

– עכשיו יודע אני כי אמנם אוציא זאת בספר.

במשך שבועות אחדים עבר על כתב-היד, ליטש, מחק והוסיף (הן הוא היה פעם עורך!), ואחר-כך מסר אותו למו“ל צ’רלס סְקיט לעיון. המו”ל התלהב אף הוא מן הסיפור ושלחוֹ מיד לדפוס. ובשנת 1850 הופיע “יחידת הרובאים” בשני כרכים קטנים ואחידי צורה – וזכה במהרה להצלחה בלתי רגילה. הסיפור המשכנע, על עשֹׂרות אירועיו עוצרי הנשימה, חישמל אֶת לבות הקוראים הצעירים והמבוגרים. הם האמינו לסופר, הם חשו בלהט שבו נכתבו הפרקים, ולהט זה דבק בהם.

ההצלחה לא הפתיעה ביותר את מיין ריד, אבל היא נסכה בו עידוד. – ובכן, אליזבט, – אמר לרעייתו (הספר הופיע כמעט בעת ובעונה אחת עם נישואיהם), – אם לא אוכל עוד לעבור הרפתקאות, הרי אוכל לחיותן מחדש בשעת כתיבה.

– בעיני יהיה זה עדיף לאין ערוך. – אמרה בחיוך.

ועוד באותו שבוע ישב לכתוב את ספרו השני, הקשור גם הוא בהרפתקאותיו וחוויותיו בערבות המערב הפרוע: “ציידי הגולגלות, או חיים של הרפתקה בצפון מכסיקו”¹² – חייהם של החלוצים כובשי מדינות הדרום, מלחמותיהם בפגעי הטבע ובשבטי האינדיאנים הפראיים. הסיפור הופיע בשנת 1851 בשלושה כרכים (כרך ג' הכיל בסיומו 70 עמודים של הסברים שונים), וזכה גם הוּא להצלחה רבּה.

מאז ועד שנת חייו האחרונה לא פסק מיין ריד לעבור הרפתקאות ללא ספוֹר בדמיונו ולהעלותן על הכתב. יום יום כמעט היה יושב בחדרו על כורסה, רגליו עטופות במרבד (להגנה על פצעו, שהיה רגיש לצינה וללחות); על ברכיו היה מונח מגש-עץ גדול, שמילא את תפקידו של שולחן; לצדו – צרור של דפים גדולים, שהיה ממלאם בזה אחר זה. הכתיבה קלחה בקלוּת ובמהירות, ללא מעצור כמעט, כאילו היה מספר כל זאת לקהל מאזינים היושב מולו. “אני מרגיש כאילו מוחי הוא מאגר ענקי של הרפתקאות, זכרונות, חוויות שעברתי במציאות ובדמיון, מראות נוף וטבע”. אמר לרעייתו.

למעלה מארבעים ספרים כתב בשלושים ושלוש שנות יצירתו: על משפחת רוֹבּינסון האנגלית המקימה “נווה במדבר”; על “הילָדים הציידים”, היוצאים לצוד את התאו הלבן; על “פרש בלי ראש”, הדוהר בערבות טכסס; על “סעודת הציידים”, הנפגשים מסביב למדורה לאחר מסעם המרתק; על סוחרי עבדים במדבר סהרה ומשלחת חוקרים בהרי ההימלאיה; על ניצולי ספינה טרופה באי בורניאו הפראי, ועל הרפתקאותיהם של ילדי ה’בּוש' בדרום אפריקה; על דייגים הרודפים אחרי לוויתן ענק, ועל ההר האבוד בסוֹנוֹרה האגדית; וכן הלאה, וכן הלאה. כמו כן כתב סיפור אוטוביוגרפי על שנות נעוריו (“ברחתי אל הים”), פרקי מסע, תיאור חייהם של אנשים ובעלי-חיים, ועוד.

הוא היה מסוגל לכתוב שעות ללא הפסקה כמעט; אך פתאום היה מניח את העט מידו, כדי לבדוק פרט מסוים בספר גיאוגרפיה או מדע, ואז היה עוצם לרגע קל את עיניו ומדמה כי הוא רודף שוב אחרי עדרי תואים, או יושב מסביב למדורה ומאזין לסיפוריהם של ידידיו שוחרי ההרפתקאות.

ספר רדף ספר, והצלחה רדפה הצלחה. מיליוני נערים קראוהו בחמש יבשות תבל (ומוסיפים לקראו עד היום), בעשרות לשונות שונות. הם בלעוּ בנשימה עצורה את ספריו, העריצו את גיבוריו הנועזים, האיתנים, המסוגלים להביט בעיניים פקוחות אל מול פני הסכנה ולא לסגת לאחור – ממש כמחבר עצמו בשעתו. גם הביקורת חלקה שבחים לסיפוריו של מיין ריד, לסגנונו הדינאמי, לעלילה המשכנעת, וציינה: “עד ימינו אלה לא נכתבו ספרים טובים ורבי ענין יותר לילדים”.

ההצלחה העניקה לו סיפוק רב. הוא חיבב את קוראיו הצעירים והשׂכיל לדבר אל לבם. הוא לא ביקש להטיף להם מוסר בסיפוריו, והשתדל שלא לכלול בהם אף קטע משעמם אחד. רק מפעם לפעם היה מפסיק את רצף העלילה ומביא קטעי הסבר קצרים – על בעל-חיים מוזר, או על מקום בלתי-ידוע. ואז היה מקפיד ביותר כי הסבריו אלה יהיו מדויקים בתכלית. אם ההרפתקה התרחשה בארץ שלא ביקר בה – היה נעזר בספרי מדע וגיאוגרפיה; אולם בכתבו על מכסיקו והמערב הפרוע – סמך על זכרוֹנוֹ הרענן.

בשעה שכתב את “הנווה במדבר” נזכר בסיפור ששמע בעבר מפי ציידים ליד המדורה – על המקרין, אוֹ איל גדול-קרניים, המסוגל לקפוץ מגבוה ולנחות בשלום על קרניו. סיפור זה נראה בעיניו אמתי ומציאוּתי, והוא לא היסס לתאר אותו בהרחבה בפרק “צאן ההרים” אשר בספרו:

“בִּרְאוֹת הָאַיָּלִים אֶת הַתְּהוֹם עָמְדוּ כְּדֵי לְהִתְבּוֹנֵן בָּהּ… פִּתְאוֹם, לְתִמְהוֹנֵנוּ הָרַב, הִפִיל הָאַיָּל הָרִאשׁוֹן אֶת עַצְמוֹ מִלְמַעְלָה אֶל הַתְּהוֹם, וּבְהִתְהַפְּכוֹ בָּאֲוִיר נָפַל וְרֹאשׁוֹ עַל גַּבֵּי הַקַּרְקַע הַנֻּקְשָׁה. רָאִינוּ כֵּיצַד נָפַל עַל קַרְנָיו, קָפַץ שׁוּב לַגֹּבַהּ בַּעֲשׂוֹתוֹ גִּלְגּוּל סְבִיב עַצְמוֹ, וְאַחֲרֵי כֵן עָמַד עַל רַגְלָיו בִּמְנוּחָה. לְלֹא שׁוּם פַּחַד עָשׂוּ כֵּן גַּם הַשְּׁאָר, בָּזֶה אַחַר זֶה, כְּלֻלְיָנִים אֲמִתִּיִּים”.

רק לאחר שהספר ראה אור ותוּרגם לעשרות לשונות, התברר כי שום איל שבעולם אינו מסוגל לבצע להטוט שכּזה…

פֶּרֶק ד – יִשּׁוּב מוּזָר

הַדֶּרֶךְ הוֹבִילָה אוֹתָנוּ לְאֹרֶךְ הַנַּחַל עַד עֶצֶם הָעֵמֶק. עַתָּה קַל הָיָה לְהַגִּיעַ עַד שְפַת הָאֲגַם, וּמִשָּׁם יָכֹלְנוּ לְהַשְקִיף וְלִרְאוֹת אֶת הַנָּוֶה. הֻפְתַּעְנוּ לִרְאוֹת שָׁם אֶת מַרְבִּית הַמִּינִים הַשּׁוֹנִים שֶׁל עֲצֵי הַיַּעַר, וְעוֹד יוֹתֵר – לְמַרְאֵה הַמִּינִים הַשּׁוֹנִים שֶׁל הַצִּפֳּרִים שֶׁנִּתְּרוּ בֵּין הָעֲנָפִים.

עָמַדְנוּ סָמוּךְ לָאֲגַם, לְיַד מַעַר הַיַּעַר, אֲשֶׁר שָׁם הָיָה הַנָּוֶה. הַתְּבוּנָה הִזְהִירָה אוֹתָנוּ, לְבַל נַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת בְּטֶרֶם נַחְקֹר שׁוּב אֶת הַמָּקוֹם. יָרַדְתִּי מֵעַל גַּבֵּי הַסּוּס, יַחַד עִם אֶחָד מֵחֲבֵרַי, וְזָחַלְנוּ אֶל מֵאֲחוֹרֵי שִׂיחַ רַב עָלִים, אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ יָכֹלְנוּ לִבְחֹן הֵיטֵב אֶת הַנָּוֶה וְאֶת הַשָּׂדוֹת הַמַּקִּיפִים אוֹתוֹ. הַבַּיִת הַבָּנוּי יָפֶה הָיָה עָשׂוּי קוֹרוֹת-עֵץ, כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹצְאִים בְּמַעֲרַב אֲמֶרִיקָה. מִצִדּוֹ הָאֶחָד הָיָה גַן וְשָׂדוֹת זְרוּעִים תִּירָס וְחִטָּה. אוּלָם הַדָּבָר שֶׁהִפְלִיא אוֹתָנוּ בְּיוֹתֵר הָיָה מַרְאֵה בַּעֲלֵי-הַחַיִים הַשּׁוֹנִים שֶׁבְּתוֹךְ הַגָדֵר. לַמַּרְאֶה הָרִאשׁוֹן אֶפְשָׁר הָיָה לַחְשֹׁב כִּי אֵלֶּה הֵן בְּהֵמוֹת הַמְּצוּיוֹת כָּרָגִיל בַּחַוָּה – סוּסִים, פָרוֹת, כְּבָשִׂים, עִזִּים וְעוֹפוֹת-בַּיִת. אוּלָם לְאַחַר הִתְבּוֹנְנוּת נוֹסֶפֶת לֹא הִצְלַחְנוּ לְזָהוֹת אַף אֶחָד מִבַּעֲלֵי-הַחַיִּים שֶׁהִזְכַּרְתִּי, מִלְבַד הַסּוּסִים; וְגַּם אֵלֶּה הָיוּ קְטַנִּים יוֹתֵר, מִן הַמִּין הַשָּׁכִיחַ, וְכֻלָּם מְנֻמָּרִים כְּכַלְבֵי-צַיִד.

– אַחֲרֵי כֵן רָאִינוּ שְנֵי אֲנָשִׁים: הָאֶחָד רָם קוֹמָה וְלָבָן, וְהַשֵּׁנִי כּוּשִׁי קָטָן בַּעַל אֵבָרִים מוּצָקִים, שֶׁהָלַךְ אַחֲרֵי הַמַּחֲרֵשָׁה. עַל הַמִּפְתָּן יָשְׁבָה אִשָּׁה עֲסוּקָה בִּמְלָאכָה וּלְיָדָהּ עָמְדוּ שְׁנֵי נְעָרִים וּשְׁתֵּי נְעָרוֹת, שֶנִּרְאוּ כִּילָדֶיהָ. אַךְ מַה שֶּׁהִפְלִיאָנוּ יוֹתֵר מִכֹּל הָיָה הַמַּרְאֶה הַמּוּזָר שֶׁנִּגְלָה לְעֵינֵינוּ מוּל הַבַּיִת. שְׁנֵי דֻּבִּים גְּדוֹלִים וּשְׁחוֹרִים, לֹלא כָּל שַׁלְשֶׁלֶת, שִׂחֲקוּ שָׁם יַחְדָּו; וְעַל-יָדָם שִׂחֲקוּ חֲצִי תְּרֵיסַר חַיּוֹת קְטַנּוֹת יוֹתֵר, שֶׁנִּרְאוּ מֵרָחוֹק כִּכְלָבִים אַךְ זְנָבָן הַשָּׂעִיר וְאָזְנֵיהֶן הָקְּצָרוֹת וְהַזְּקוּפוֹת הֵעִידוּ עָלֵיהֶן כִּי זְאֵבִים הֵם. אוּלָם הַמַּחֲרִיד בְּיוֹתֵר הָיָה מַרְאֵה שְׁתֵי חַיּוֹת אֲדַמְדַּמּוֹת-שְׁחַרְחָרוֹת, שֶׁרָבְצוּ לְיַד הַסַּף כִּמְעַט לְרַגְלֵי הָאִשָּׁה. רֹאשָׁן הֶעָגֹל, אָזְנֵיהֶן הַחֲתוּלִיּוֹת, חַרְטוּמָן הַשָּׁחוֹר וְהַקָּצָר, צַוָּארָן הַלָּבָן, חָזָן הָאֲדַמְדַּם גִּלּוּ לָנוּ מִיָּד מָה הֵן הַחַיּוֹת הַלָּלוּ. “נְמֵרִים!” לָחַש חֲבֵרִי בִּנְשִימָה עֲצוּרָה, בְּהַבִּיטוֹ בִּי בְּפָנִים מְבֹהָלִים. אָכֵן, הָיוּ אֵלֶּה נְמֵרִים. – –

בֵּין כָּל חַיּוֹת-הַטֶּרֶף הַלָּלוּ הִתְהַלְּכוּ שְתֵּי הַנְּעָרוֹת, בְּלִי לָשִׂים אֲלֵיהֶן לֵב כְּלָל; וְאַף הַחַיּוֹת, כַּנִּרְאֶה, לֹא עָסְקוּ בָּהֶן כְּלָל. הַמַּחֲזֶה הַזֶּה הֶעֱלָה בְזִכְרוֹנֵנוּ אֶת חֲזוֹן אַחֲרִית-הַיָּמִים, אוֹתוֹ חָזָה הַנָּבִיא יְשַׁעְיָה – “וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ”. לֹא רָצִינוּ לַעֲמֹד וְלִרְאוֹת עוֹד – וְאָנוּ שַׁבְנוּ אֶל חֲבֵרֵינוּ.

מקורות: Elizabeth Reid: Captain Mayne Reid, His Life and Adventures, London, 1960 Guy N. Pocock: Mayne Reid [Introduction to ‘The Boy Slaves’]. Everyman’s Library' Dent, London 1927.

 

מתיבת נֹח אל ארמון אצילים    🔗

הלורד הקטן (1886)    🔗

פְרַנְסֶס הוֹגְ’סוֹן-בֶּרְנֶט    🔗

נולדה ב-24 בנובמבר 1849 במנצ’סטר (אנגליה). אביה היה מנהל חברת-מסחר, שמת בהיותה בגיל ארבע. אז עברה האֵם וחמשת ילדיה לגור ברובע עניים, שאותו ואת דייריו תיארה אחר-כך בסיפוריה. מגיל צעיר בלעה פראנסס ספרים וניסתה כוחה — בהצלחה — בכתיבת סיפורים. בהיותה בת 16 היגרה המשפחה לאמריקה והתיישבה בעיירה נוֹכּסויל (מדינת טֶנסי). גם שם סבלה המשפחה דלוּת, ואז החליטה פראנסס לנסות את מזלה כסופרת. סיפוריה הראשונים נדפסו בשבועונים לנשים, ועד מהרה זכו יצירותיה הרגשניות והמרתקות לקהל קוראים רב. לאחר נישואיה עברה לגור בעיר-הבירה וושינגטון. לאחר ששני בניה גדלו מעט, כתבה למענם את הסיפור “לורד פונטלרוֹי הקטן”, שנדפס תחילה בהמשכים בעתון-הילדים “סנט ניקולאס” ובשנת 1886 הופיע כספר, שזכה להצלחה עצומה ותורגם ללשונות רבות (לעברית ביד א"א עקביא). במשך 12 שנה חיתה הסופרת באנגליה, שם זכתה בנצחון חשוב בהבטחת זכויות דרמאטיות לסופרים על יצירותיהם (דבר שלא היה קיים עד אז). ספרי-הילדים האחרים שלה: “שׂרה קרוּ” (ידוע גם בשם “הנסיכה הקטנה”, 1905, תרגם אברהם בירמן), “הגן הנעלם” (1911, תרגם אוריאל אופק). פרנסס הוג’סון-ברנט מתה בניו-יורק ב-29 באוקטובר 1924.

חדר בעליית הגג    🔗

לאחר שסיימה את עבודתה במטבח נטלה פראנסס בת השבע-עשרה שולחן קטן וכסא וגררה אותם במעלה מדרגות-העץ אל עליית-הגג של “תיבת-נח”. היא ישבה ליד אשנב ה“תיבה”, הביטה אל העמק הירוֹק, אל הגבעה המלבלבת ותוגה מילאה את לבה. שנה בדיוק עברה מאז הגיעה עם אמה ואחֶיה ממנצ’סטר הערפלית אל טֶנסי המוריקה. לאחר מות האב עברו האלמנה והיתומים מביתם המרווח אל דירה צנועה, הגובלת ברובע העוני; שם חיו בצמצום ועמדו על סף הרעב. והנה, יום אחד הגיע אליהם מכתב מאמריקה, מן הדוד ויליאם: בואו אֵלי, אל העולם החדש. זוהי ארץ האפשרויות-הבלתי-מוגבלות. אני אדאג לכל מחסורכם.

הם קיבלו את ההזמנה בשמחה, מכרו את מיטלטליהם והפליגו אל העולם החדש. אולם גם בארץ האפשרויות-הבלתי-מוגבלות ציפתה להם אכזבה מרה: הדוד גר בעיירה כפרית קטנה בשם נוֹכּסויל (מדינת טנסי), וזוֹ סבלה קשה בעת מלחמת-האזרחים, שזה עתה נסתיימה. התושבים היו עניים ופרנסה לא היתה. האלמנה, שני בניה ושלוֹש בנותיה נכנסו לדור בבקתת קורות נושנה, שפראנסס כינתה אותה בשם “תיבת-נח”. למזלם נמצאו שכנים טובים, שהביאו למהגרים האנגליים מעט מתוצרתם החקלאית – חלב, ביצים או תפוחי-אדמה, ובתמורה היתה פראנסס מלמדת אותם קרוא וכתוב. אולם כמה זמן אפשר להמשיך לחיות כך?

“מה יהיה?” היו בני המשפחה שואלים זה את זה ערב ערב, “הן מישהו חייב לעשות משהו”…

“מישהו חייב לעשות משהו”. אמרה פראנסס לעצמה, בשבתה ליד האשנב בעליית-הגג של “תיבת-נח”, ובהשקיפה אל העמק הירוק והמלבלב. אולם מה יכולה היא לעשות? מאומה לא, מלבד לבדות סיפורי מעשיות ולהעלותם על הנייר. אמנם, חברותיה לכּיתה באנגליה התפעלו ביותר מיצירוֹתיה אלה ובקשו כי תחבּר למענם עוד ועוד סיפורים; אולם אחֶיה הגדולים לגלגו לשגיונותיה אלה וקראו להם “דברי הבל ורעות רוח”. גם כאן, בטנסי, מוסיפה היא לבדות סיפורים ולהעלותם על הנייר; היא עושה זאת להנאתה בלבד, כדי לשכוח את העוֹני ואת דאגות הפרנסה. אולם היא כתבה אך בהיחבא, לבל יתפסוּה האחים “בקלקלתה” וישובו ללעוג לה. על כן גררה לכאן, אל עליית-הגג, את השולחן והכסא; זה יהיה מקום-המחבוא שלה, חדר-כתיבתה הסודי.

שעה ארוכה ישבה פראנסס ליד השולחן הקטן, וכתבה במהירות על דפי נייר נושנים: מעשה בנערה בת עניים ואצילת מראה, אותה היתה רואה מחלון דירתה במנצ’סטר, כשהיא סרה יום יום אל הככר הקטנה שמול ביתם. פראנסס כתבה וכתבה, עד שידה כאבה. אחר-כך נחה מעט ונטלה לידה שבוּעוֹני נשים ישנים, שקיבּלה לקריאה מן השכנים. היו בהם ספורים קצרים ורגשניים, מדורי אפנה ומלאכת-יד, וכן המדור “תשובות העורך”, אותו קראה בענין רב:

אליין: סיפורך מענין, אך לא יסכּוֹן לנו. לעולם אל תכתבי משני צדי הדף.

כריסטובל: אין אנו מחזירים כתבי-יד, אלא אם כן צוֹרפו בולי-דוֹאר למענה.

ליליאן: כתבי בכתב-יד ברור, ועל דפים גדולים. קול צעדים עלה במדרגות-העץ. היתה זו אֶדית, אחותה הצעירה, שהיתה שותפה לסודה והעריצה ביותר את סיפוריה.

– במה את מהרהרת עכשו, פראנסס? – שאלה אֶדית, בראותה את אחותה הבכירה יושבת ליד החלון.

– תמיהתני, אם הסוֹפרים מקבלים תשלום בעד סיפוריהם, המודפסים בכתבי-העת. – אמרה בקול מהורהר.

– איני יודעת, – אמרה אדית, – אבל דבר אחד ברור: לא כל הסיפורים בשבועונים האֵלה יפים כמו סיפוריךְ שלך.

– את אומרת כך, מפני שאני אחותך. – אמרה פראנסס בחיוך. – לא נכון! – קראה אֶדית בקול, כנפגעת, – לא משנה כלל אם את אחותי או לא.

כמה מסיפוריך הם פשוט נהדרים!

– אבל מי יערוב לי שגם העורכים יחשבו כמוך?

אדית לא ענתה. שעה קלה שררה דממה בעליית-הגג, ואחר-כך הוֹסיפה פראנסס:

– האם את חושבת, אדית, שתהיה זוֹ איוולת מצדי, אם אשלח אחד מסיפורי לשבועון, רק כדי לנסות ולראות אם הוא יתקבל? אדית הביטה באחותה הבכירה, נשמה עמוק ואחר-כך השיבה:

– אני הייתי מנסה.

פראנסס הביטה באחותה הצעירה והתמימה; אולי הפעם צודקת היא?

– את מבינה, אדית, – אמרה, – אפילו אם הסיפור לא ימצא חן בעיני העורכים, כדאי לנסות. במקרה הגרוע ביותר ישלחו אותו בחזרה, ואז לפחות אדע שניסיתי…

עתה ישבה לסיים את סיפורה. היא כתבה במהירות, בהחלטיות. לאחר שסיימה, הוסיפה בראש הדף הראשון כותרת – “סבלה של העלמה דסבּוֹרוֹ” – ועתה יצאו שתי האחיות במחול-שמחה על רצפת-העץ.

– זכרי, – התרתה פראנסס באחותה, – אסור לאחים לדעת דבר. הם יצחקו כל-כך אם הסיפור יוחזר. כן, ושלא אשכח: עלי לצרף בולים לתשובה. אבל כיצד משיגים בולי-דואר, וגם דפי כתיבה גדולים, כנדרש? בבית אזלה הפרוטה – ופראנסס כמעט אמרה נואש.

הישועה באה במפתיע. בצהרי יום המחר באה אחות-הזקונים, אדוינה, מן השכנה הכושית וסיפרה:

– שתי הבנות של הדודה סינטיה הרויחוּ היום דולר במכירת ענבי-בר בשוק. הן בצרו את הענבים בחורשה שמאחורי הגבעה. – איזו גבעה? – מהרה פראנסס לשאול בסקרנות רבה.

– הגבעה הזאת, שאנחנו רואות דרך החלון. הן אומרות שיש שם המון ענבי-בר ושילכו לבצור גם מחר ומחרתיים.

-אדית! – קראה פראנסס נלהבת, – בואי, נלך גם אנו לבצור יחד אתן. אולי נרויח די כסף לנייר ולבולים.

ואמנם, למחרת יצאו שתי האחיות אל מעבר לגבעה, בצרו מלוא הדליים ענבי בר ומכרו אותם בשוק. הפדיון היה נאֶה – הוא הספיק לנייר-כתיבה, לבולי-דואר – ואף לקופת-החסכון לעתיד לבוא. הסיפור הועתק בכתב-יד נאה, ולאחר זאת ישבה פראנסס שעה ארוכה, כדי לחבר מכתב לעורך. כיצד יש לפנות אל אדם חשוב ונכבד כעורך שבועון-נשים? האם עליה לרמוז לו כי היא מעונינת בשכר-סופרים? שמא אין זה נאה, כפי שאדית סברה? לא, היא לא תוותר על רמז זה, לאחר העמל והמתיחוּת. אם הסיפור ראוי – הריהו ראוי גם לשׂכר. לבסוף ישבה וכתבה מכתב קצר וענייני:

אדוני, מצורפים בזאת בולי-דואר להחזרה, למקרה שכתב-היד הלוט של הסיפור, סבלה של העלמה דסבורו, אינו נמצא ראוי לפרסום בכתב-העת שבעריכתך. שכר-סופרים יתקבל בעין יפה. שלך בכבוד - פ. הוֹג’סון¹³

סוף סוף נשלח המכתב, אך לא על-פי כתובת המשפחה, אלא לפי מענו של שכן נדיב, שנענה בחיוך למשאלה מוּזרה זוֹ. הרי סיפורה עלול להישלח בחזרה, ואין היא מעונינת כלל להיות לצחוק בעיני אחיה הגדולים. עברו שבוּעיים ארוכים ורבי מתיחות, ועדיין אין תשובה. כדי להפיג את קוצר-הרוח היתה פראנסס עורכת הצגות משעשעות, להנאת אמה ואחיותיה. אבל החשש והספק עינו אותה: אולי העורך לא יענה כלל? אולי הוא קרא את הסיפור ואחר-כך קרעוֹ בתיעוב, ואילו את הבולים נטל לעצמו, כנקמה על השיעמום שזכה לו?

עוד היא מתנודדת בין תקוה ליאוש – והנה נראה השכן הטוב מתקרב לבית ובידו מעטפה. התשובה הגיעה! שעה קלה עמדו שתי האחיות, המעטפה הסגורה בידן, וניסו לנחש מהי תשובת העורך. לבסוף לא עצרו עוד כוח ופתחו את המעטפה. המשפט הראשון שיבח את הספור. (אנחת רווחה). המשפט השני הציע לשנות את שמותיהם של הגיבּורים (דבר שנקל ביותר לעשותו). המשפט השלישי קבע כי הסיפור ארוך מדי (אפשר לקצרו). והמשפט הרביעי והאחרון היה מעין סיכּוּם בלתי מחייב. – האם קיבלו את הספור? – שאלה אֶדית בתמיהה.

– לא נאמר כאן דבר על כך. – השיבה פראנסס, אף היא בתמיהה. – אבל לא דחו אותו, – הוֹסיפה אדית, כתוב פה שהסיפור יפה. פראנסס החליטה להמתין ימים אחדים; ולאחר שלא באה כל תזכורת מן העורך החליטה לשלוח את הסיפור לשבועון שני, נכבד וחשוב מן הראשון. הפעם מיהרה התשובה לבוא, והיתה אף עניינית יותר: אדוני, סיפורך, ‘סבלה של העלמה דסבורו’ כה בריטי ברוחו, עד שאין אנו משוכנעים אם אמנם הוא נכתב בידי סופר אמריקני. ראינו גם כי הכתובת אינה זו של המחבר. התואיל להודיענו אם הסיפור מקורי?

פראנסס נהנתה לקרוא כי העורך פנה אליה בתואר הנכבד ‘אדון’. היא מיהרה להשיב כי היא אנגליה השוהה באמריקה זמן קצר בלבד, וצירפה סיפור שני להוכיח את כשרונה ומקוריותה. לאחר שיגוּרוֹ של המכתב השלישי נתרוקנה קופת החסכון לחלוטין.

ימי צפיה נוספים – והתשובה המיוחלת הגיעה. האותיות ריצדו מול עיניה בשעה שקראה את דבריו הקצרים של העורך: אדוני, קיבלנו להדפסה את שני סיפוריך ומצרפים בזאת שכר-סופרים: 15 דולר בעד ‘משחק בקלפים’ ו-20 דולר בעד ‘סבלה של העלמה דסבורו’. נשמח לשמוע ממך שוּב…

– אמא! אמא! – פרצה פראנסס בצווחת טירוף ונופפה מול עיניה את מעטפת הבשׂוֹרה, – אינך צריכה עוד לדאוג. הכל יהיה מעתה יפה וטוב… האם ובנותיה היו עדיין הלוּמוֹת שמחה כשהאח הרברט נכנס הביתה. – מה קרה? – שאל נדהם בראותו את המחזה המוזר. אף לא אחת מהן היתה מסוגלת להשיב לו, והוא חזר על שאלתו: – הגידו כבר – מה קרה? פראנסס לא חפצה לספר לאחיה הבכור את הידיעה המשמחת בנוכחות האם והאחות. היא חששה שמא הדבר עלול לפגוע בו, לאחר שהירבה כל-כך להציק לה על שגיונות הכתיבה שלה. על כן הלכה אתוֹ לפינה ואמרה בקול נמוך: – קיבלתי תשובה מהעורך.

– איזה עורך? – שאל האח, – מה כוונתך?

– כוונתי… ששלחתי לו שני סיפורים שכתבתי. הוא ידפיס אותם, וכבר שילם לי בעדם שלושים וחמישה דולר.

– שלושים וחמישה דולר?! – קרא הרברט כלא מאמין, ונעץ עיני תדהמה בהמחאה שבידיה, – הלא… הלא זה יותר ממה שאני משתכר בחודש שלם! לכל השדים, הלא זה משהו פנטאסטי, מה?

תלתלים ארוכים וצוארון-מלחים    🔗

שבע-עשרה שנה מלאו לפראנסס בשעה שסיפורה הראשון הופיע בדפוס (היא חתמה עליו ‘פאני הוֹג’סוֹן’).

שבע-עשרה שנים נוספות חלפו מאז, ושוב עלתה פראנסס אל עליית-הגג אשר בביתה. לא, לא היתה זו עוד ‘תיבת-נח’ הנושנה בעמק טנסי. הפעם זהו בית גדול ומרוּוח בוושינגטון הבירה, השייך לה ולבעלה ד"ר סווֹן ברנט, רופא-עיניים מצליח. סווֹן היה בנו הביישן של רופא העיירה נוֹכּסויל – העלם היחיד שאתוֹ יכלה לשוחח על ספרים וסופרים.

היתה שעת ערב. דממה שררה בבית הגדול. למטה, בחדר הילדים, ישנו שני בניה, ליוֹנל וּויויאַן. פראנסס התישבה ליד שולחן-הכתיבה ונטלה בידה את העט. היא היתה עתה סופרת נודעת ומצליחה. זה לא כבר הופיע הרומן שלה “אותה עלמה לבית לאוּרי”, שזכה להצלחה רבה והביא לה ממון ותהילה. מו"לים ועורכים רבים הציפו אותה בהזמנות, לשלוח אליהם מפרי עטה. היא היתה סופרת טרודה ביותר, טרדה שגרמה לה הנאה רבה.

עודה כותבת – והנה צלצלו באזניה דברי בּניה, שנאמרו עת באה לחדרם לברכם בברכת לילה טוב: – אמא, מתי תכתבי גם לנו סיפּור? – שאל ליוֹנל. – כן, כן, – הוסיף ויויאן, – תמיד את כותבת רק סיפורים לגדולים, ועוד אף פעם לא כתבת שום סיפור בשבילנו. – אכתוב גם לכם סיפור, – הרגיעה אותם האם, – סיפור מיוחד בשבילכם. אני מבטיחה.

היא הבטיחה, אבל מתי תוכל למלא את הבטחתה? היא נטלה על עצמה התחייבוּיוֹת רבות, והעורכים לוחצים. אבל היא הבטיחה – ותכתוב, ולו גם בהפסקות שבין התחייבות אחת לשניה; סיפור בשביל ילדיה שלה, ואולי סיפור על ילדיה שלה? פרנסס הניחה את העט מידה ושקעה בהרהורים. היא זכרה את ימי ילדותה שלה באנגליה – ילדוּת הכבולה בגינונים של נימוס, טקס ושאר מנהגים שמרניים; והיא נזכרה בילדוּתם החפשית של ילדיה שלה, הרשאים לנהוג ככל העולה על רוחם, והפונים באותה לשון חברית וגלויה אל כל אדם, מן האורח הנכבד ועד הגנן והחלבן. בעיקר היה ויויאן בנה משעשע את כל מכריו בהתנהגותו פרוקת הכבלים. הוא היה ילד אמריקני בכל רמ"ח איבריו. כיליד עיר-הבירה היה מעורה בעניינים העומדים ברומו של עולם, הביע דעתו על עסקי פוליטיקה והשתתף בפעילות במלחמת-הבחירות – למען המועמד הרפובליקאי הנערץ עלָיו.

ואז שאלה את עצמה: כיצד יגיב ויויאן אם יילקח פתאוֹם ממקום הולדתו ויועבר לאנגליה השמרנית? מה יעשה שם? כיצד יתנהג? כיצד ידבר? –כן! – חלפה בראשה מחשבת ברק, – זה יהיה הסיפור שאכתוב לילדי: מעשה בילד אמריקני ער ונבון כוויויאן, הנשלח לחיות בחברת אציל אנגלי קשיש, זועף, שמרני ועקשן. ילד זה יהיה… מי?… מצאתי! הוא יהיה בנו של בן-הלורד הצעיר, שנשא לאשה עלמה אמריקנית ועבר לגור בארצות-הברית. זמן-מה לאחר הולדת הבן מת האב הצעיר; אחר-כך מת גם אחיו הבכור, יורש תואר האצולה, – והתואר הנכבד עובר בירושה אל הנכד, הלא הוא האמריקני הקטן. אין לנכד ברירה, אלא לנסוע לאנגליה ולחיות במחיצת סבו, הוא הלורד הקשיש והזעפן. אילו אפשרויות נפלאות לסיפור! ויויאן בנה – בעל העיניים הגלויות והנכונות והתלתלים הארוכים – הוא יהיה הלורד הקטן; לורד-מאן-דהוא הקטן. יש למצוא למענו שם נאֶה ומצלצל. לאחר רגע נוסף של מחשבה נטלה פראנסס את העט בידה וכתבה בראש הדף באותיות גדולות:

לורד פונטלרוי הקטן    🔗

להזכיר לה את הבטחתה. היא ישבה ליד מיטותיהם וקראה באזניהם את הפרק הראשון של סיפורה הראשון לילדים:

סֶדְרִיק לֹא יָדַע דָּבָר וַחֲצִי דָבָר עַל כָּךְ. הַדָּבָר לֹא סֻפַּר אֲפִלּוּ בְּרֶמֶז. הוּא יָדַע כִּי אָבִיו הָיָה בֶּן אַנְגְּלִיָּה, שֶׁכֵּן אִמּוֹ סִפְּרָה לוֹ זֹאת; אֲבָל אַבָּא מֵת כְּשֶׁהָיָה יֶלֶד קָטָן כָּל כָּךְ, עַד שֶׁלֹּא זָכַר אוֹתוֹ כִּמְעַט כְּלָל; רַק זֹאת זָכַר, שֶׁהָיָה גָדוֹל, וְהָיוּ לוֹ עֵינַיִם תְּכֻלּוֹת וְשָׂפָם אָרֹךְ, וְשֶׁהָיָה נִפְלָא לִהְיוֹת רָכוּב עַל כְּתֵפוֹ וְלִדְהֹר אִתּוֹ סָבִיב לַחֶדֶר…

היא כתבה את הסיפור במיוחד לילדיה; וכתבה אותו בשעות הפנאי שלה, בהפסקות שבין מילוי התחייבויותיה לעורכים ה’מבוגרים'. כיצד יכלה פראנסס הודסון-ברנט לתאֵר לעצמה שדווקא סיפור זה, שנכתב ‘בין-הזמנים’, עתיד לשמש תמרור בספרות-הילדים ולהיות יצירתה הנודעת ביותר?

פרק רדף פרק. הרקע האמריקני של הסיפור נלקח כולו מסביבת מגוריה הקרובה, ועל כן הוא גם משכנע ומלבב כל-כך. הלורד הקטן הוא, כמובן, ויויאן בנה, על אָפיוֹ, סגנון דיבּוּרוֹ ומראהו. סדריק קורא לאמו “יקירוֹנת” – ממש כפי שויויאן וליונל קראו לאמם שלהם. מיסטר הוֹבּס, בעל חנות המכולת טוב-הלב, שאתוֹ אהב סדריק לשוחח על פוליטיקה תוך ישיבה על חבית – הוא ממש בעל חנות-המכולת מקרן-הרחוב, שהיה ידידו הטוב של ויויאן. גם דיק, מצחצח-הנעליים הנבון והנועז, הוא דמות אמתית, האהודה ביותר על ילדיה.

ערב ערב כמעט ישבה הסופרת ליד מיטות ילדיה וקראה באזניהם פרק נוֹסף מן הסיפור. הם האזינו לו בנשימה עצורה, העירו הערות ואף הציעו לעתים שינויים. משהגיעה הסופרת אל הפרק, שבו מופיע לפתע “הלורד פונטלרוי המזויף”, שאל ויויאן: – מה יהיה עכשיו, אמא? סדריק כבר לא יהיה יותר הנכד של האציל?

שעה קלה שוחחה האם עם בניה מה ראוי להיות המשך הסיפור, ולמחרת קראה באָזניהם את הפרק הבא:

– הַיֶלֶד הָאַחֵר – אָמַר פוֹנְטְלֶרוֹי בְּקוֹל רוֹעֵד לַלּוֹרְד דוֹרִינְקוֹרְט, – הוּא יִצְטָרֵךְ עַכְשָׁו לִהְיוֹת נֶכְדְּךָ… כְּמוֹ שֶׁאֲנִי הָיִיתִי… הֲלֹא כֵן?

– לֹא! – הֵשִׁיב הָאָצִיל בְּקוֹל תַּקִיף כָּל-כָּךְ, עַד שֶׁסֶּדְרִיק כִּמְעַט קָפַץ מִמּוֹשָׁבוֹ, – כָּל עוֹד אֲנִי חַי תִּהְיֶה אַתָּה נֶכְדִּי.

– אִם כֵּן, – אָמַר סֶדְרִיק (ממש כמלים שאמר ויויאן בליל אמש) – לֹא אִכְפַּת לִי כְּלָל לֹא לִהְיוֹת אָצִיל. אֵין זֶה מְשַׁנֶּה לִי אִם אֲנִי אָצִיל אוֹ לֹא…

סוף סוף הגיע הסיפור לסיומו. תחילה הוא נדפס בהמשכים (בשנת 1885) בעתון-הילדים המצוין “סנט-ניקולאס”, שבעריכת מרי דודג' (מחברת ספר-הילדים הקלאסי “מחליקיים של כסף”). כעבור שנה הופיע “לורד פונטלרוי הקטן” כספר, כמעט בעת ובעונה אחת משני צדי האוקיינוס האטלנטי. הספר עוטר בידי הצייר הידוע רג’ינלד בֶּירץ', והלורד הקטן צוייר, כמובן, על פי תצלומיו של ויויאן עצמו – רֹאשוֹ עטור תלתלים ארוכים, ולבוּש חולצת-מַלָחים רחבת צוארון.

הספר זכה מיד להצלחה עצומה. הוא סחף כמין ברק מחשמל את רחבי אנגליה ואמריקה, ואף תורגם לעשרות לשונות. הוא עוּבד, הומחז בהצלחה כבירה, והוסרט – וגוֹרלו של הלורד פונטלרוי הקטן הרעיד מיליוני לבבות – של צעירים ואף מבוגרים. הספר וציוריו השפיעו כל-כך על הקהל, עד שמאות-אלפי אמהות נתפסו ל“אופנת הלורד הקטן”, גידלו לילדיהן (בנים ובנות!) תלתלים ארוכים והלבישום בחולצת מלחים רחבת צוארון…

הספר הנחיל לפראנסס תהילה ועושר. שכר הסופרים ותמלוגי ההמחזה ממנו הסתכמו ברבע מיליון ל“י לפחות! אילו רצתה, יכלה עתה לחדול מן הכתיבה למשך כמה וכמה שנים. אבל כיצד יכלה לעשות זאת, והמו”לים והעורכים מבקשים ממנה עוד ועוד סיפורים…

שנים אחדות לאחר מכן ביקרה הסופרת הנודעת באירופה, והתאכסנה באחד מבתי-המלון שבו שהה במקרה גם גלאדסטון, ראש-ממשלת אנגליה. משנודע למדינאי המהולל כי מחברת “הלורד הקטן” יושבת בחדר-האוכל, ניגש אליה, התיישב ליד שולחנה ואמר לה: “רציתי לומר לך כי ספרך הקסים אותי ביותר, ואני מקווה כי תהיה לו השפעה ביצירת הבנה רבה יותר בין העמים אשר משני צדי האוקיינוס”.

היחיד שלא נהנה ביותר מהצלחתו העצומה של הספר היה דווקא גיבורו האמיתי – הלא הוא ויויאן, בנה של הסופרת. הכל זיהו אותו עם הלורד הקטן, וזיהוי זה רדף אחריו שנים, למורת רוחו הרבה. כשהיה סטודנט במכללת הרווארד תפס פעם ויויאן כסא ושבר אותו על ראשו של סטודנט, שכינהו שוב ושוב “פונטלרוֹי הקטן”… חלפו שנים. ויויאן נעשה אדם מבוגר ומקריח. יום אחד השתתף במסיבה, שבה היתה נוכחת גם השׂחקנית הידועה מרי פיקפורד, שמילאה את התפקיד הראשי בסרט “הלורד פונטלרוי הקטן”. משנודע למנחֵה-המסיבה כי ויויאן ברנט נמצא באולם – הכריז בקול חגיגי: – ועכשיו אני מזמין את הלורד פונטלרוי ‘האוריגינלי’ לומר כמה מלים. ויויאן קם ממקומו, הביט לעבר הכוכבת והשמיע את הנאום הקצר ביותר בחייו: – מרי, אמר והחליק בכף-ידו על ראשו הקירח, – הפעם הזאת מתנוססים התלתלים על ראשך שלך…

סֶדְרִיק וִידִידוֹ

…סֶדְרִיק לֹא טִפֵּס עַל הַכִּסֵּא הַגָּבוֹהַּ, כְּהֶרְגֵּלוֹ תָמִיד, אֶלָּא הִתְיַשֵּׁב עַל אַרְגָּז שֶׁל בִּיסְקְוִיטִים וְחָבַק אֶת בִּרְכּוֹ. דַּקּוֹת אֲחָדוֹת יָשַׁב בְּשֶׁקֶט, עַד שֶׁלְּבַסּוֹף הֵרִים מַר הוֹבְּס עֵינַים סַקְרָנִיּוֹת מֵעַל עִתּוֹנוֹ.

“הַלוֹ”, אָמַר מַר הוֹבְּס, “בֹּקֶר…”

“בֹּקֶר טוֹב”, אָמַר סֶדְרִיק וְהוֹסִיף: “מַר הוֹבְּס, הֲזוֹכֵר אַתָּה עַל מַה דִּבַּרְנוּ אֶתְמוֹל בַּבֹּקֶר?”

“נִדְמֶה לִי”, הֵשִׁיב מַר הוֹבְּס, “שֶׁשּׂוֹחַחְנוּ עַל אַנְגְּלִיָה”.

“נָכוֹן”, אָמַר סֶדְרִיק, “אַךְ אֲנִי מִתְכַּוֵּן, עַל מַה דִּבַּרְנוּ בָּרֶגַע שֶׁמֶּרִי בָּאָה לִקְרֹא לִי. אַתָּה זוֹכֵר?”

מַר הוֹבְּס הִתְגָּרֵד בְּמִפְרַקְתּוֹ. “הִזְכַּרְנוּ אֶת הַמַּלְכָּה וִיקְטוֹרְיָה וְאֶת הָאֲצוּלָה”.

“נָכוֹן”, אָמַר סֶדְרִיק, כִּמְהַסֵּס. “וְ… וְ… רוֹזְנִים. אַתָּה לֹא זוֹכֵר?”

“זוֹכֵר, זוֹכֵר”, הֵשִׁיב מַר הוֹבְּס, “בֶּאֱמֶת נָגַעְנוּ בָּהֶם מְעַט. זֶהוּ זֶה”.

סֶדְרִיק הִסְמִיק עַד לַתַּלְתַּלִּים הַשְּמוּטִים עַל מִצְחוֹ. בְּכָל יְמֵי חַיָּיו לֹא אֵרַע לוֹ דָבָר מֵבִיךְ כָּל כָּךְ. וְהוּא חָשַׁשׁ פֶּן יָבִיא הַדָּבָר בִּמְבוּכָה קַלָּה גַם אֶת מַר הוֹבְּס.

“אַתָּה אָמַרְתָּ”, הִמְשִׁיךְ, “שֶׁלֹּא הָיִיתָ רוֹצֶה כִּי אֵיזֶה רוֹזֵן יָבוֹא וְיֵשֵׁב אֶצְלְךָ עַל אַרְגָּז שֶׁל בִּיסְקְוִיטִים”. “בְּדִיוּק כָּךְ!” הֵשִׁיב מַר הוֹבְּס בְּתַקִּיפוּת, “וְגַם הִתְכַּוַּנְתְּי לְכָךְ. שֶׁרַק יְנַסּוּ לָשֶׁבֶת כָּאן – אָז אַרְאֶה לָהֶם!”

“מַר הוֹבְּס”, אָמַר סֶדְרִיק, “אֶחָד מֵהֶם יוֹשֵׁב עַכְשָׁו עַל הָאַרְגָּז הַזֶּה!”

מַר הוֹבְּס כִּמְעַט קָפַץ מֵעַל כִּסְאוֹ.

“מָה?!” קָרָא.

“כֵּן”, הוֹדִיעַ סֶדְרִיק בַּעֲנָוָה הָרְאוּיָה לְשֶׁבַח, “אֲנִי הִנְּנִי רוֹזֵן… אוֹ אֶהְיֶה בְּקָרוֹב. אֲנִי לֹא מְרַמֶּה אוֹתְךָ”. מַר הוֹבְּס שָׁלַח נִכְחוֹ מַבָּט מֻדְאָג. לְפֶתַע קָם וְנִגַּשׁ לְהַבִּיט בַּמַּדְחֹם.

“הַכַּסְפִּית פָּגְעָה בְּרֹאשְךָ”, קָרָא, וּפָנָה לִבְחֹן אֶת מַרְאֵהוּ שֶׁל יְדִידוֹ הַצָּעִיר, “בֶּאֱמֶת, חַם הַיּוֹם! כֵּיצַד אַתָּה מַרְגִּישׁ? מַשֶּׁהוּ כּוֹאֵב לְךָ? מָתַי הִתְחַלְתָּ מַרְגִּישׁ כָּךְ?”

הוּא הִנִּיחַ אֶת כַּף יָדוֹ הַגְדוֹלָה עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד, וְדָבָר זֶה הָיָה מֵבִיךְ יוֹתֵר מִכֹּל.

“תּוֹדָה”, אָמַר סֶדִי, “אֲנִי בְּסֵדֶר. שׁוּם דָּבָר לֹא פָּגַע בְּרֹאשִׁי. אֲנִי מִצְטַעֵר שֶׁזּוֹ הָאֱמֶת, מַר הוֹבְּס. זוֹ הַסִּבָּה מַדּוּעַ מֶרִי בָּאָה לִקְרֹא לִי הַבַּיְתָה. מַר הֲבִישַׁם אָמַר זֹאת לְאִמִּי, וְהוּא עוֹרֵךְ-דִּין”. מַר הוֹבְּס שָׁקַע בְּכִסְאוֹ וְקִנַּח אֶת מִצְחוֹ בַּמִּמְחָטָה שֶׁבְּיָדוֹ. “אֶחָד מֵאִתָּנוּ קִבֵּל מַכַּת-שֶׁמֶשׁ!” קָרָא.

 

“הבלשות היא מדע, וטסון ידידי”    🔗

עלילות שרלוק הולמס (1888)    🔗

אַרְתּוּר קוֹנַן דוֹיְל    🔗

נולד באֶדינבורג (בירת סקוטלנד) ב־22 במאי 1859 למשפחת אמנים ממוצא אירי. לאחר סיום לימודיו העממיים בעיר הולדתו למד בפנימיית סטוניהֶרסט, ושנה אחת שהה בפנימיה ישועית באוסטריה, שם ערך את בטאון המוסד, כתב שירים וניגן בתזמורת. בשנת 1876התחיל ללמוד רפואה במכללת אֶדינבּורג, ולאחר חמש שנות לימוד היה לרופא. את נסיונו הרפואי הראשון צבר על ספינה של ציידי לוויתנים, שהפליגה לאזור הקוטב. אחר־כך פתח מרפאה פרטית קטנה בפרבר העיר פורטסמאות, אך כיוון שכמעט לא היו לו לקוחות, ניצל את הזמן הפנוי לכתיבת סיפורים. בשנת 1887 נדפס סיפורו הגדול הראשון – “חקירה בשני”, בו עשׂוּ הקוראים היכּרות ראשונה עם שרלוק הולמס – ‘הבלש הראשון שעבד בשיטה מדעית’. לאחר שנים אחדות נטש דוֹיל את מקצוע הרפואה ועסק אך ורק בכתיבה. היצירות החשובות בעיניו היו סיפוריו ההיסטוריים רחבי היריעה: “מיכה קלארק”, “החבורה הלבנה”, “הפליטים”, “סר ניגל” ו“רודני סטון”. כן כתב סיפורים דמיוניים – “העולם האבוד” (1912, על גילוי אזור המאוכלס בחיות פרה-היסטוריות) וסיפורי הרפתקה על תקופת נפוליון. אבל פרסומו הגדול בא לו בזכות ששים סיפורי שרלוק הולמס, שהידועים שבהם הם: “חותם הארבעה”, “שערוריה בבוהמיה”, “אגודלו של המהנדס”, “כלבם של בני בסקרוויל” ו“עמק הפחד”. דויל השתתף כרופא במלחמת-הבורים בדרום אפריקה, ולאחר מכן הוענק לו תואר אצולה. בעת מלחמת-העולם הראשונה השקיע מחשבה רבה לאבטחת חייהם של החיילים וכמה מהצעותיו נתקבלו (ביניהן – חגורת הצלה לכל מלח). את שנותיו האחרונות הקדיש למחקרים ספיריטואליסטיים. הוא מת בביתו ב-7 ביולי 1930.

הרופא מצפה לחולים שאינם    🔗

דקות אחדות לאחר חצות הלילה נראתה דמות אפלולית חומקת בחשאי משער בית מס' 1 ברחוב בּוּש-וילאס אשר ברובע סאוּתסי, פורטסמאות (אנגליה). הדמות המוצקה שלחה מבטים זהירים לימין ולשמאל, כדי לוודא שאין איש מבחין במעשיה, ואחר-כך הוציאה מכיסה מטלית והתחילה ממרקת בתנועות מהירות את שלט-הנחושת הקבוע ליד שער הבית. לאחר שסיימה את מלאכתה טמנה אותה דמות גברית את המטלית בכיסה, ואחר-כך נעלמה באפילת הבית השקוע בתנומה.

כעבור שש שעות זרחה השמש, וקרני הבוקר הבהירות האירו את שלט-הנחושת הממורק להפליא: אפשר היה לקרוא בנקל את המלים הכתובות עליו:

‘מבצע-נקיון’ זה חזר ונשנה לילה לילה כמעט. הרופא בן ה-24, שזה עתה פתח את מרפאתו הפרטית, היה גאֶה בשלט זה וביקש כי ימשוֹך בזוֹהרוֹ את עיני הלקוחות; אך עם זאת בוש למרק את השלט לעיני העוברים ושבים והעדיף על כן לעשות זאת בשעה שבּה הרחוב ריק מאנשים.

אך המירוק לא הועיל; החולים סירבו לבוא.

שעות ארוכות היה ד"ר דוֹיל יושב בחדר-העבודה ומצפה לחולים כי יבואו. בארנק נותרה לירה-שטרלינג בודדה; על כל החלונות היו תלויים וילאות כבדים, שהסתירו מעיני העוברים-ושבים את מראה החדרים הריקים מריהוט. והרופא המובטל-מאונס היה יושב, עושה חישובים כיצד ניתן להתקיים בתקציב של שילינג אחד ליום; או שהיה עוסק באותן שעות ארוּכּוֹת בתחביבו מימי הילדות – כתיבת חרוזים וסיפורים קצרים. והנה, לפתע פתאום היתה מהדהדת בחלל הדירה תרועתו של אינֶס, אחיו בן העשר, שבא בימי החופש להיות נושא-כליו: “אר-תור! התכּוֹנן – קרבן מגיע!!”

[תמונה: ד"ר קוֹנן דוֹיל מחכּה לחוּלים, ובינתיים כּוֹתב את שרלוֹק הולמס]

אז היה ד"ר דוֹיל ממהר לפנות מעל שולחנו, את הדפים הכתובים, לובש את החלוק הלבן וממתין לקבל את פני הקרבן, סליחה – החולה. אותה שעה היה אינֶס פוֹנה למטבח, מנסה להכין משהו לארוחת-הצהרים, או רושם ביומנו: "אחרי ארוחת-הבוקר ירד ארתור לחדר העבודה והתחיל לכתוב סיפור על איש עם שלוש עיניים בפרצוף, ואני המשכתי בנסיונות שלי לבנות ראקטה שתגיע לירח.

עכשיו אני הוֹלך לבשל את תפוח-האדמה האחרון-לגמרי שנשאר לנו במטבח“… למען האמת, ארתור לא כתב כלל סיפור על אדם בעל שלוש עיניים. אותו בוקר הוא עבר על הדוֹאר. משרד מס-ההכנסה שלח לו מכתב בו נאמר: “דו”ח ההכנסה שלך הוא בלתי-משביע רצון לחלוטין”; מיד שלח מכתב-תשובה בן שתי מלים: “מסכים בהחלט”. אחר-כך עבר שוב על תוצאות התחרות הספרותית שהכריז העתון “טיט-ביטס”. שמו לא נזכר בו כלל, אולם כשקרא את הסיפור שזכה בפרס הראשון – נתמלא חימה. האמנם – הוא, שאחד מסיפוריו נדפס השבוע בעתון המכוּבּד “קורנהיל”, ורבים ייחסוהו לרוברט-לואי סטיבנסון הנערץ, הוא לא זכה אפילו לציוץ-לשבח?! מיד ישב וכתב לעורך מכתב, בו הציע שכל אחד משניהם יפקיד בקופה 25 ליש“ט, וכי שני הסיפורים – המוכתר בפרס ושלוֹ – יימסרו לקריאה למבקר מהימן על שניהם. והיה אם דעת המבקר תהיה כדעת השופטים, יזכה העורך בחמישים הליש”ט; ואם יעדיף את סיפוּרוֹ שלוֹ – יעבור הסכום לרשותו. מכתב זה לא זכה כלל לתשובה…

כך חלפו נקפו להם שנה ושנתיים. פעם בפעם היה חולה ארעי בא לקבל טיפול אצל ד"ר דוֹיל; פעם בפעם היה אחד מסיפוריו הקצרים נדפס באחד מכתבי-העת. בשנת 1885 נשא הרופא הצעיר אשה – אחותו של אחד מחוליו. הוא נעשה עתה לבעל משפחה – ועדיין משׂתכּר אל צרור נקוב. מה עליו לעשות וטרם עשה? שמא ינסה לכתוב סיפור גדול-ממדים, ספר שנושׂאוֹ יהיה מקורי ובעל סיכויים להצלחה?

וכך, באחד הבקרים הטחובים של ראשית מארס 1886 ישב ד“ר דויל בחדר-עבודתו וחיפש נושא מתאים לספר. שמא יבנה סיפור המבוסס על חוויותיו האישיות, עת נלווה כרופא-מתמחה אל צוות דייגי לוויתנים, שהפליגו בספינתם הקטנה לאזור הארקטי? אכן, זהו נושא מרתק, אלא שרבים כבר הקדימוהו בכך… אם כן, אולי סיפור-הווי על רקע בית-הספר לרפואה של אוניברסיטת אֶדינבורג? – חיי הסטודנטים, טיפוסי המורים. ד”ר יוסף בֶּל הנודָע, למשל. כן, ד"ר בל זה הוא דמות ציורית ומקורית, הראויה בהחלט להנצחה: הוא זוכר יפה כיצד היה נכנס לחדר-הבדיקוֹת בהילוכו הנמרץ, ניצב ליד שולחנו במלוא קומתוֹ הצנומה והגבוהה, שולח לעבר תלמידיו פנים כהים בעלי חוטם נשרי ועיניים חדות, שדבר לא נסתר מהן. אחר-כך היה מתיישב אל השולחן הבהיר; החולה המקרי הראשון נכנס, אדם רגיל ביותר, ללא סימנים בולטים במיוחד; אבל לא כן בעיניו החדות של ג’ו (כפי שנקרא ד"ר בל בחיבה על-ידי תלמידיו). לאחר שסקר את האלמוני במשך שתים-שלוש שניות פתח בשאלותיו האופייניות:

“ובכן, אישי, היית בצבא, מה?”

“נכון, אדוני”.

“ולא מכבר שוחררת”.

“כן, אדוני”.

“בגדוד הסקוטי הידוע”.

“נכון, אדוני”.

“וחנית בברבּאדוּס…”

“בדיוק, אדוני!” אישר הנשאל בתמיהה.

למראה התדהמה שנשקפה מפני תלמידיו הפטיר ד"ר בל בהומור היבש שלו:

"הדבר פשוט בתכלית, רבותי. אין בכך שום כישוף, אלא טביעת-עין נכונה בלבד. הרואים אתם? אדם זה מתנהג באדיבות מכובדת, אבל בכל-זאת לא הסיר את כובעו.

נוהַג זה מקובל אך ורק בצבא; ואילו שוחרר משירותו לפני זמן רב יותר, היה מספיק ללמוד אדיבות אזרחית ולהסיר את כובעו. הופעתו אומרת סמכות, האופיינית לבני סקוטלנד. ואשר לברבאדוס – הדבר פשוט: הוא מתאונן על מחלת אֶלפאנטיאזיס, שהיא מחלה נפוצה באיי הודו המערבית, אך לא באי הבריטי"…

אכן, לאחר הסבר זה נשמע הפלא כדבר פשוט למדי. הרי לכם נושא מרתק ומקורי לכתיבה, שכמעט לא נוצל לפניו: איש-מדע בחזקת בלש. או אולי יהיה זה להיפך: בלש המפענח תעלומות בשיטות מדעיות טהורות? למעשה, האין הרופאים בחזקת בלשים? הם בודקים את ה“מקרה” שלנו, מגלים את סימני ה“תעלומה”, מצרפים פרט לפרט – עד שהם מצליחים לפענח מי-ומה הוא זה המאיים על שלום לקוחותיהם וממהרים לנקוט נגדו באמצעים המתאימים…

כך בדיוק ינהג גם הבלש שלו. הוא ישתמש בשיטות מדעיות טהורות, שלפי מיטב ידיעותיו לא השתמש בהן שום בלש לפניו, אם במציאות או בספרות: הוא יחפש סימנים ויבדוק אותם: אבק על בגדי הנרצח או החשוד; אֵפר סיגריות; שערה על הצוארון; בוץ על הסוליה; בדיקות מעבדתיות. צירוף פרט לפרט, עד ליצירת תמונה שלמה. ממש כפי שאמר ד"ר בל (ואחריו – בן-דמותו שרלוק הולמס): “אל תסמוך על הרושם הכללי, בחורי. התרכז בפרטים… בפרטים!”

ובעוד הוא מהרהר בדמותו של גיבוֹרוֹ הבלש-נוסח-בל, התחיל עפרונו לשרבט בלי משים ראשי פרקים לתוכן העלילה:

המקרה הסבוך    🔗

האשה הנבעתת רצה לעבר נהג-הכרכרה. השניים יוצאים לחפשׂ שוטר. ג’והן ריבס, המשרת במשטרה שבע שנים, חוזר אתּם… לא, פתיחה צעקנית מדי. אבל את נהג-הכרכרה כדאי אולי להשאיר. אם הוא יהיה הרוצח, יוכל לנוע על פני העיר ללא חשש של חשד. וגם את שם הסיפור יש להחליף… ד"ר דויל נוטל גליון-נייר שני ורושם כותרת ואת דמויותיהם של גיבורי סיפורו – המסַפר והבלש:

חקירה בשָני

אורמונד סאקר – מסודאן (מחק מלה זו וכתב במקומה:) – מאפגניסטן.

גר במעלה רחוב בייקר מס' 221-ב. ולצדו - שרינפורד הולמס – איש החוק – מאוּפּק, צעיר, בעל עיניים מנומנמות.

פילוסוף – אוסף כינורות נדירים. – מעבדה חימית… “מרויח ארבע- מאות לשנה… אני יוֹעץ בלשי…”

אבל השמות הללו – עדיין אינם מצלצלים כראוי. השם אורמונד פאקר מתאים לבחוּר קל-דעת, ואילו הידיד שעליו לספר את ההרפתקה חייב להיות אדם מיושב בדעתו, כמו למשל השכן, ד"ר ג’יימס וטסון. זהו! “דוקטור וטסון” מצלצל נפלא! לשכן טוב-הלב לא יהיה איכפת אם אנצל את שמו ביצירה ספרותית, אבל במקום ג’יימס אקרא לו ג’והן.¹⁴ ואשר לבלש עצמו – שם-המשפחה הולמס חביב עלי, אולי בזכות הסופר האמריקני הנבון והנערץ, אוליבר ונדל הולמס. אבל השם הפרטי שרינפוֹרד הוא בכל-זאת ארוך מדי, אם כי הוא שם אירי מובהק, ואירלנד היא ארץ מולדתו של בלש זה (כשם שהיא ארץ-מולדתם של אבות-אבותי).

אם כן, נקצר מעט את השם הפרטי ונעמידו על – מצאתי! – שרלוק, כשם השכנים הדרים מול אחוּזת דוֹיל באירלנד, הלא הם בני משפחת שרלוק משרלוֹקסטאון.

סוף סוף היו גיבורי הסיפור – על שמותיהם, דמותם ותכונותיהם – מוכנים לפעולה. ד"ר דוֹיל הסיט הצדה את הדפים המשורבטים, נטל גליון-נייר חדש והתחיל כותב:

א. שֶׁרְלוֹק הוֹלְמְס, וְהוּא תַּדְפִּיס מִזִּכְרוֹנוֹתָיו שֶׁל ד"ר ג’וֹהן ה. וַטְסוֹן, מִן הַחֲטִיבָה הַצְּבָאִית הָרְפוּאִית לְשֶׁעָבָר.

בִּשְׁנָת 1878 קִבַּלְתִּי אֶת הַתֹּאַר דוֹקְטוֹר לִרְפוּאָה בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת לוֹנְדוֹן וְנָסַעְתִּי לְנַטְלִי, כְּדֵי לַעֲבֹר אֶת הַקּוּרְס הַדָּרוּשׁ לְהִתְקַבֵּל כְּרוֹפֵא צְבָאִי. לְאַחַר שֶׁסִּיַּמְתִּי אֶת לִמּוּדַי שָׁם הֻצַּבְתִּי כְּעוֹזֵר-לְרוֹפֵא בַּגְּדוּד הַחֲמִשִּׁי, וְעוֹד לִפְנֵי שֶׁהִסְפַּקְתִּי לְהִצְטָרֵף לִגְדוּדִי – פָּרְצָה מִלְחֶמֶת אַפְגַנִיסְטַן…

עתה קלחה הכתיבה במהירות: ד“ר וטסון חוזר מן המלחמה רצוץ ובחוסר כל. הוא מחפש פינת מגורים ומופנה לרחוב בייקר 221-ב, שם עליו להיות שותפו לדירה של צעיר תמהוני מסוים. ד”ר וטסון סר להכיר את שכנו-לעתיד, הוא נכנס לחדר ו –

לְיַד שֻׁלְחָן נָמוֹךְ וּמְרֻחָק עָמַד ‘סְטוּדֶנְט’ צָעִיר רָכוּן מֵעַל מַבְחֵנָה וְשָׁקוּעַ בַּעֲבוֹדָתוֹ. לְקוֹל צְעָדֵינוּ שָלַח הַלָּה מַבָּט לְאָחוֹר וְקָפַץ עַל רַגְלָיו בִּתְרוּעַת שִׂמְחָה: “מָצָאתִי! מָצָאתִי!”

זה היה, כמובן, שרלוק הולמס, הבלש-החובב בעל הגישה המדעית: צנום וגבוה, בעל עיניים חודרות, אף נשרי, סנטר מרוּבּע המביע החלטיות וכפות ידיים שמגען עדין ביותר. ממש בדומה לד“ר בל; וכד”ר בֶּל מעיף הולמס מבט חטוף לעבר גוהן וטסון ומזהה מיד כי הוא קצין-רפואה שחזר זה עתה מאפגניסטן, להפתעתוֹ העצומה של הרופא.

לא הספיק שרלוק הולמס להתאונן לפני ידידו כי אפסו הפשעים מלונדון, והנה מזמינים אותו לסייע בחקירת רצח: בבית ריק נמצא אמריקני צעיר מת, ללא כל סימני פגיעה על גופו, וללא רמזים אחרים, זולת כתובת-דם על הקיר. חודש תמים נמשכה הכתיבה. הוא כתב בין ארוחת-הבוקר לארוחת-הערב, בין צלצול הפעמון המבשר על הופעתו של חולה מקרי לבין קריאותיה של רעייתו הצעירה. אט אט ובהדרגה טווה את פרטי “החקירה בשָני”. בסגנון בהיר רצוף הומור תיאר את שיטתו המדעית של הולמס בפיענוח התעלומה, ועדיין לא העלה בדעתו כי הנה הוא יוצר את הדמות המפורסמת בספרותה החדשה של בריטניה.

בחודש אפריל 1886 שלח ד“ר דויל את כתב-היד להוצאת “קוֹרנהיל”. כל צוות ההוצאה התלהב מן הסיפור, ובכל זאת הוחלט להחזירו בתואנה כי הוא קצר מדי להדפסה בספר וארוך מדי להדפסה בהמשכים. עוד שתי הוצאות נוספות החזירו את הסיפור מבלי לקראוֹ כלל, ומבלי לנחש כלל כי הן מפסידוֹת מכרה-זהב שופע. לבסוף האיר המזל לרופא-הסופר, אם כי לא לגמרי: עורך ההוצאה “ווֹרד את לוֹק” הודיעו כי הוא מתעתד לפרסם את “חקירה בשָני” בשנתון; וכיוון שכּך הריהו מוכן לשלם לו שׂכר-סופרים בסך 25 ליש”ט בלבד. ד"ר דוֹיל נתאכזב מן השכר הזעום, אך עם זאת שׂמח שסוף סוף נמצא גואל לסיפורו זה – וניגש מיד לכתיבת ספרוֹ השני – הפעם על נושׂא היסטורי, מן המאה השבע-עשרה.

בראש-השנה 1887 נדפס הסיפור בשנתון “ביטון” – ולא עורר הדים כל­שהם. אבל לאחר שהמהדורה אזלה כולה (והיום היא יקרת-מציאות ביותר) – החליטה ההוצאה בכל-זאת להדפיס את הסיפור בנפרד, ולעטרוֹ בציורים מעשי ידיו של הצייר הנודע צ’רלס דוֹיל, אביו הזקן של הסופר.

“שרלוק הולמס חייב למות”    🔗

לאחר שבועות אחדים התגלגל אחד הטפסים של “חקירה בשני” לידיו של המו“ל האמריקני הנודע ליפינקוט. הוא קרא את הסיפור בנשימה אחת; דמותו הכובשת של שרלוק הולמס קסמה לו – ומיד שיגר הוראה לנציגו באנגליה כי יתקשר בהקדם עם סופר בלתי-נודע זה ויזמין אצלו סיפור חדש על הבלש המדעי. הנציג הזמין את ד”ר דויל לארוחת-צהרים דשנה במסעדה לונדונית, ושם נחתם ההסכם על הזמנת הסיפור השני, שיידפס בעת ובעונה אחת באנגליה ובאמריקה¹⁵.

אז נטש ד“ר דויל את מיכה קלארק ושאר גבורי הרומן ההיסטורי וחזר אל הרופא המספר ושכנו-לחדר הבלש. בפחות מארבעה שבועות חיבר את סיפורו הבלשי השני, “חותם הארבעה”: מעשה בצעירה יפת-תואר הבאה אל שרלוק הולמס ומספרת לו סיפור מוזר: אביה, קצין-צבא ששירת בהודו, נעלם בלונדון לפני עשר שנים; אחת לשנה היא מקבלת מתנה מאדם אלמוני, יהלום גדול ויקר; והנה עליה להיפגש שוב עם אותו אלמוני והיא מבקשת בני-לוויה. שרלוק הולמס וד”ר וטסון נלווים אליה – ונקלעים להרפתקה מוזרה ומרתקת ביותר.

בשנת 1890 נדפס “חותם הארבעה” בירחון “ליפינקוט”. הסיפור “מיכה קלארק” זכה גם הוא להצלחה ניכרת, ואז החליט קונן דויל לנטוש את מקצוע הרפואה ולהקדיש את כל זמנו לכתיבה. ושוב – בעוד הוא שקוע כולו בכתיבת רומן היסטורי מתקופת ימי-הביניים בשם “החבורה הלבנה”, פונה אליו עורכו של כתב-עת חדש בשם “סטראנד” ומזמין אצלו שורה של סיפורים קצרים על שרלוק הולמס. אז נפרד דוֹיל באנחה מימי הביניים, יושב ומחבר ששה סיפורים קצרים – “שערוריה בבוהמיה”, “אגודלו של המהנדס”, “מקרה זיהוי” וכו'. – איני מתעתד לשלוח סיפורים נוספים על שרלוק הולמס. – מודיע דויל לעורך בסגנון החלטי.

אבל העורך סבר אחרת. הצלחתם של סיפורים אלה היתה עצומה. באותה עת – סוף המאה הי“ט – כבשה הספרות העממית ה”קלה" את המוני הקוראים; וסיפורי שרלוק הולמס היו ‘מזון רוחני’ שנבלע על-ידי ההמונים כלחמניות טריות. משבוע לשבוע הלכו ורבו מעריציו של הבלש המופלא, ואת עלילותיו קראו הן במעמקי המכרות והן חברי הפרלאמנט. כיוון שכך, אין פלא שעורך “סטראנד” פנה אל קונן דויל בבקשה נמרצת כי ימהר לשלוח לו סיפורי שרלוק הולמס נוספים.

– אם תאות לשלם לי 50 לירות-שטרלינג בעד כל סיפור, יהיה אָרכּוֹ אשר יהיה, אסכים אולי לחבר ששה סיפורים נוספים. – כתב הסופר לעורך, ספק בצחוק ספק ברצינות. העורך התייחס לתנאי זה ברצינות וקיבּלוֹ מיד. סיפורי שרלוק הולמס הוסיפו להישלח לירחון בדייקנות של איש-מדע. אבל כמה זמן ניתן להמשיך בכך – לחבר עלילות נוספות וחדשות, כל אחת שונה מחברתה, ועם זאת כל אחת מרתקת ומשכנעת לא פחות מקודמתה? היתה זו התחייבות מעיקה, שהסופר חשש פן לא יוכל לעמוד בה. ופתע צץ במוחו רעיון:

“אני מתכונן להרוג את שרלוק הולמס ולהיפטר ממנו אחת ולתמיד”, גילה את הסוד לאמו, “הביני, הוא מרחיק אותי מדברים חשובים יותר”. אבל האֵם – שהיתה מאז ימי ילדוּתוֹ של הסופר המלאך בעל-ההשפעה המכרעת עליו – סברה אחרת. היא שיכנעה אותו לבל יהרוג את גיבור-ההמונים הנערץ, והוא נסע לאירופה להינפש ולחפש נושאים חדשים לסיפוריו. צרור סיפורים חדש נשלח ל“סטראנד”, והעורך תובע: “שלח עוד!” אפשר להבינו יפה: מחודש לחודש הולכת תפוצת עתונו וגדלה הודות לשרלוק הולמס. אבל קונן דויל מנסה להתחמק שוב, והפעם בטכסיס חדש:

– אכתוב עוד תריסר סיפורים נוספים, – הוא כותב לעורך, – אם תשלם לי תמורתם אלף ליש"ט מראש. בסתר לבו קיוה שהתנאי המופרז ירתיע את העורכים (אלף ליש"ט היה סכום עצום באותם ימים); אבל הם קיבלוהו מיד.

ארתור קונן דויל היה עתה סופר נודע ואמיד. הוא גר בבית נאֶה באנדרשוֹ, מוקף דשא ומגרש משחקים. בשעות הבוקר אהב לעסוק בספורט (מאוחר יותר היה מן הראשונים שרכשו לעצמם מכונית פרטית והיה נהג נלהב). בשעות אחרי הצהרים והערב היה מסתגר בחדרו, יושב ליד השולחן בחלוק-ערב (כשרלוק הולמס) ומפענח תעלומות בלשיות בשיטה מדעית, כשהוא מעלה תימרות עשן ממקטרת-החרס שלו (כשרלוק הולמס). מולו, על שולחן-הכתיבה, ניצב תצלומו של ד"ר בֶּל הנערץ – איש-האשראה שלו. הדממה ששררה מסביב סייעה לו להתרכז בפיתוח העלילה, החייבת להיות סבוכה-כביכול ועם זאת מובנת לקוראים.

כשהיה עולה לפתע קול שאון מחדר-הילדים, היה קם מכסאו ויורד למטה, ניצב ליד הדלת ונועץ במרי וקינגסלי ילדיו מבט חד אחד – ומיד היתה משתררת דממת-אֵלם…

באותה שנה (1893) נסע קונן דויל עם אשתו החולה לשוייץ. הוא הירבה לשוטט בהרי האלפים, ואגב היה זה הוא שעורר את השווייצים להנהיג בארצם את ספורט ההחלקה על שלג. הוא הפגין זאת בחצוֹתוֹ לראשונה את המעבר ההררי מדאבוס לארוסה, לקול תשואות ההמוֹנים שהמתינו לבואו בסוף הנתיב. תוך שיטוטיו הגיע אל אחד ממראות הנוף עוצרי הנשימה ביותר שראה מימיו – אשדות רייכנבאך שליד מיירינגן. שעה ארוכה עמדו לואיז וד"ר דוֹיל על הצוק הגבוה והביטו במים הגועשים, הצונחים מגובה עצום לתהום העמוקה, העטופה צעיף של רסיסים; האזינו לשאגת המים המתערבלים. ובעוד מבטו של הסופר מקיף את הנוף האדיר והמפחיד, חש כי רעיון גדול הולך ומתרקם בתוכו.

ב-6 באפריל 1893 ישב קונן דויל שוב בחדר-עבודתו, שקוע בכתיבת הסיפור האחרון בסידרה המובטחת. “הבעיה הסופית” – כך נקרא הסיפור, בו הצליח שרלוק הולמס לטווֹת קורי מלכודת סביב פרופ' ג’יימס מוריארטי, ‘נפוליון של ממלכת הפשע’. אולם בעוד ד“ר וטסון והולמס עושים דרכם לשווייץ, הצליח מוריארטי לחמוק ממלכודת המשטרה ולדלוק אחרי אויבו. ב-4 במאי 1891 מוצא הפרופסור את שרלוק הולמס עומד ליד אשדות רייכנבאך וניגש לחסלוֹ… וכאשר מגיע ד”ר וטסון למקום אין הוא מוצא אלא את מקל-הטיולים של ידידוֹ, עקבות שני אנשים היורדים אל שפת התהום מבלי לחזור, מכתב-פרידה קצר, שנכתב “באדיבותו של פרופ' מוריארטי”. אין ספק, השניים נאבקו והתגלגלו יחדיו אל תהום-המַפל. וד“ר וטסון – כלומר: ד”ר קונן דוֹיל – מסיים את סיפורו במילות הספד נרגשות על הקריירה המופלאה של אדם שחייו נקפדו בטרם עת: “תמיד תמיד אֶזכּוֹר אותו כאדם הטוב ביותר והנבון ביותר שזכיתי להכיר בחיי”. – זהו זה! – קרא דויל באנחת רווחה, בהניחו את העט מידיו, – שרלוק הולמס נעלם, ולא ישוב עוד לעולם!

האפשר להשיב את שרלוק לתחיה?    🔗

לא קשה לתאר את התדהמה שתקפה את רבבות הקוראים עם קריאת ה’ידיעה' על מותו של גיבורם הנערץ. המונים התאבלו על הסתלקותו. מאות אנשים נהרו אל מעונו ברחוב בייקר, ואלפים שלחו מכתבי מחאה זועמים לסופר, על שהעז להרוג את גיבורו המהולל.

היחיד ששׂבע רצון ממותו של שרלוק הולמס היה, כמובן, אביו-מחוֹללוֹ. הוא חש כאילו משא כבד ומעיק ירד מעליו. עתה יוכל סוף סוף להיפנות לדברים אחרים, החביבים עליו יותר. הוא כתב מחזות וסיפורים היסטוריים (ביניהם סידרת סיפורים מתקופת נפוליון שגיבורם הוא בריגדיר ז’ראר); הוא ביקר בארצות-הברית, שם נתקבל בהתלהבות רבה; אף עלה על קברו של הסופר הולמס הנערץ עליו. הוא ביקר במזרח התיכון ונוכח לדעת כי במצרים מתרגמים את סיפוריו הבלשיים לערבית, לצורך קריאת-חובה לשוטרים. הוא היה חפשי לנפשו.

אך לפתע פרצה מלחמת-הבורים בדרום-אפריקה, וד“ר דוֹיל התנדב לחיל-הרפואה, נסע אל החזית, טיפל במאות חולים ופצועים, חזה במותם של המוני בני-אדם בגלל הזנחה משוועת ופירסם את ספרו “המלחמה בדרום-אפריקה”. הוא עמד על כך שרבבות הטפסים של הספר יימכרו בפרוטות, אך ורק במחיר ההוצאות, ללא פרוטה רווח לסופר או למו”ל. בזכות שירותו זה הוענק לו תואר-האצולה ‘סר’.

בשנת 1901 חזר דויל מן החזית ויצא להינפש בנורפולק. שם הירבה לבלות במחיצתו של ידידו פלצ’ר רוֹבּינסון, שסיפר לו מעשיות אפופות מיסתורין על מחוז הולדתו בדארטמור. בעיקר עשה על הסופר רושם עז הסיפור על כלב ענקי ומטיל אימה, שהיה מסתובב מסביב לבית רוֹבינסון, הנטוע בלב השממה. “בוא ונסע לשם!” אמר הסופר לידידו.

לאחר כשבועיים שוטטו שני הגברים בערבות דארטמור הפראיות. שמים כהים נפרשו מעליהם, וסביבם השתרעו שטחים עצומים של אדמת ביצות מכוסה פלומת ערפל. הם סרו אל מצודות הכלא, בהם שכנו אסירים מסוּכּנים; עברו על פני זקיפים חמושים, שהסתובבו בשטח; שמעו את יללותיהן של חיות הפרא; סרו אל בקתות האבן ששׂרדו מן התקופה הפרה-היסטורית. הכל נראה כה מסתורי ומפחיד… בעוד הוא משוטט בשטח, הלכה ונטוותה במוחו עלילתו של סיפור חדש. בנסעו ברכבת חזרה ללונדון כבר רשם את ראשי-הפרקים של סיפורו ותיאור הנפשות הפועלות. רק גיבור ראשי עדיין חסר; עד שלפתע אמר לעצמו: “מדוע עלי לבדות גיבור חדש, והרי כבר בראתי פעם גיבור המתאים להפליא לעלילתו של סיפור זה”…

למחרת בישר קונן דויל לעורכי “סטראנד” כי הוא מכין למענם סיפור חדש וגדול על שרלוק הולמס; אך עוד בטרם הספיקו העורכים לשמוח כראוי, מיהר להטעים: – זהו, כמובן, סיפור שאירע לפני מותו המעציב של הבלש. בשנת 1902 ראה אור הספר “כלבם של בני באסקרוויל”, שהוא לדעת רבּים הסיפור הטוב ביותר על שרלוק הולמס ואחד מסיפורי הבלשות הטובים שנכתבו אי-פעם. הספר נתקבל בשמחה רבה על-ידי רבבות מעריציו של הולמס, אך היתה זו שמחה מהולה בקורטוב של אכזבה:

– האם לא תוכל להשיב לתחיה את שרלוק הולמס? – שאלו אותו שוב ושוב, מכל צד ועבר. והוא השיב בקור-רוח:

– גופתו של שרלוק הולמס מוטלת במנוחה למרגלות מפלי רייכנבאך.

אבל האמנם היה בטוח בכך?

שנה לאחר מכן קיבל קונן דוֹיל הצעה מפתיעה ומפתה ממו“ל אמריקני: המו”ל מוכן לשלם לו 5000 דולר בעד כל סיפור חדש על שרלוק הולמס, בתנאי שישיב לתחיה את הבלש הנערץ. חיוך מריר התפשט על שפתי הסופר בקראו את ההצעה הזאת. ובכן, דבר לא יעזור עוד: לא מחזותיו המצליחים, לא סיפוריו ההיסטוריים שזכו לשבחים רבים. בעיני העולם הוא מוסיף להיות יוצרו של שרלוק הולמס. ובכן, זהו מה שהקוראים רוצים ממנו, ועוד מוכנים לשלם תמורת זאת הון-תועפות? יהא כך. ההפסד יהיה שלהם. ועוד באותו יום שיגר למו"ל את תשובתו בשיא הקיצור:

“בסדר גמור. – א. ק. ד.”

וכשהגיע אליו המו"ל הבריטי שלו, לוודא אם אמנם נכונה השמועה ששמע על העיסקה שנעשתה, השיב לו הסופר בשלוה:

“מיד תגלה כי שרלוק הולמס לא מת מעולם, וכי גם עתה הוא אדם חי מאוד מאוד”.

לאחר יומיים ישב קונן דויל “להשיב לתחיה” את גיבורו. הדבר לא היה קשה ביותר; הרי איש לא ראה במו עיניו כי הבלש אמנם מת, וגם גופתו לא נמצאה. ובכן… הבה נראה…

חלפו שלוש שנים. בוקר אחד מאזין ד“ר וטסון, המתאבל עדיין על מות שכנו לחדר, לשיחת הבריות על דבר הרצח המיסתורי של בן-אצילים. בדרכו חזרה לביתו הוא נתקל באספן-ספרים זקן ותמהוני, שנשא בידיו מטען של תריסר ספרים נדירים. אותו זקן בלה הלך אחריו לחדרו, כדי להודות לו על שטרח להרים את הספרים שנפלוּ לארץ. לרגע קט מפנה וטסון את גבו, וכשהוא מסתובב בחזרה – עומד מולו שרלוק הולמס, כולו שופע חיוכים. ד”ר וטסון מתעלף מרוב תדהמה, בפעם הראשונה בחייו.

השמחה גדולה ועצומה, הן של ד"ר וטסון והן של מיליוני מעריציו של הבלש רב-התושיה. עתה מספר שרלוק הולמס כיצד הצליח להיחלץ – במאמצים עצומים ובשלום – מן התהום שהפרופיסור ביקש להפילוֹ אל תוכה; כיצד החליט להישאר “מת” בעיני העולם כדי לבצע כמה מבצעים חשובים, עד שלבסוף החליט לשוב ללונדון, כדי לפתור את תעלומת הרצח של בן-האצילים… בראשית אוקטובר 1903 הופיע בחוצות לונדון גליון “סטראנד” ובו הסיפור “הבית הריק” – הראשון בסידרה “שוּבוֹ של שרלוק הולמס”. היה זה אחד הימים רבי הלהט ביותר שידעה עד כה לונדון הקרה והערפילית. העתונים בישרו בכותרות גדולות כי “שרלוק הולמס קם לתחיה”; אלפי אנשים ערכוּ הסתערות רבתי על דוכני העתונים וחטפו את החוברות עם סיפורו החדש של הבלש בן-האלמוות.

מאז לא מת עוד שרלוק הולמס, אלא הוסיף ללווֹת את קונן דויל כמעט עד לשנותיו האחרונות. אמנם, כששלח בשנת 1913 את סיפורו המצוין “עמק הפחד” למו"ל, העיר במכתבו: “זוהי שירת הברבור שלי, או מוטב לומר: געגוע הברווז האחרון שלי…” אבל עוד עשרים ‘געגועים’ נוספים באו אחרי סיפור זה. בשלהי מלחמת-העולם הראשונה (1917) כתב את הסיפור “קשתו האחרונה”, בו לוכד שרלוק הולמס סוכן-אויב; וגם בפעם זו האמין שתהיה זו ירית-החץ האחרונה של גיבורו. אבל בעשר השנים הבאות פירסם עוד תריסר סיפורים נוספים על גיבורו.

הסופר הולך בעקבוֹת גיבוֹרוֹ    🔗

דומה שאין עוד מקרה נוסף בתולדות הספרות, בו זכה גיבור ספרותי-דמיוני לאהדה עזה כל-כך של המוני הקוראים. מאז ראשית המאה וכמעט עד ימינו אלה קיבל הדואר אלפי מכתבים מעשרות ארצות על שמו של שרלוק הולמס, הדר ברחוב בייקר בלונדון. ספרות ענפה ביותר נכתבה לחקר תולדותיו ומעלליו של הבלש; בטאונים מיוחדים, לכסיקונים וספרי שימוש; וסוֹפר מסוּים אף הוציא כרך גדול-ממדים, מלווה תצלומים ותעודות, בשם “חייו של שרלוק הולמס”. זהו, אולי, המקרה היחיד שבו נכתבה ונדפסה ביוגרפיה מקיפה על אדם שלא היה ולא נברא.

האמנם, שרלוק הולמס לא היה ולא נברא? אולי. ובכל זאת, הוא הצליח לחולל שינוי-ערכין של ממש במחלקת החקירות של מרבית משׂרדי המשטרה בעולם. הרי הוא היה הבלש-המדען הראשון בהיסטוריה, וכפי שהודה דובר הסקוטלאנד-יארד: “היה זה הולמס שהראה לנו את הדרך להשתמש בשיטות מדעיות בחקירותינו”. בדיקות מעבדתיות, הבחנה בסוּגי אפר של סיגריות, השוואת סוגי אבק, קביעת גובהו של אדם לפי עקבות צעדיו, ניתוח מדעי של ממצאים – היום כל אלה הם דברים המובנים מאליהם. אולם כל זאת למדוּ החוקרים מ… שרלוק הולמס, גיבורו הדמיוני של הרופא-הסופר.

היש פלא כי מוסדות משטרתיים נקראים על שמו?

והיש פלא כי רבים רבים אף זיהו את הסופר עם גיבורו, ואף נהגו לכנוֹתוֹ “מיסטר שרלוק הולמס”. אולם לא רק האחרים זיהו את הסופר עם גיבורו.

ראש מדוֹר החקירות של משטרת פאריס בא להתיעץ עם סר ארתוּר בעניינים בלשיים

ככל ששקע קונן דויל יותר ויותר בכתיבת סיפורי שרלוק הולמס, חש כיצד גיבורו זה הולך ומשתלט עליו, או אולי – כיצד הוא והגיבור הופכים להיות דמות אחת. הדבר התחיל במוצא משפחתי משותף: כסופר כן גיבורו הם צאצאי משפחה אירית, שדם אמנים זורם בעורקיה; ולשניהם יש אפילו סבתא צרפתיה. וכששרלוק הולמס צריך היה להופיע בשם בדוּי, בּחר לעצמו את הכינוי ‘אלטאמונט’, שהוא שמו השני של אבי הסופר.

לאחר מכן – פרטים ביוגרפיים דומים: לאחר שהעניק המלך אדוארד תואר אצולה לקונן דויל, אנו קוראים כי באותו תאריך ממש הומלץ גם שרלוק הולמס לקבל תואר דומה. שניהם מנצלים את שירותו של אותו בנק ממש, שניהם למדו מוסיקה ומנגנים בכינור להנאתם. ואחרון אחרון – במרוצת הזמן העניק הסופר לגיבורו כמה וכמה מתכונותיו והרגליו שלו עצמו. על כמה מהם כבר נרמז לעיל; ונוסיף כאן כי שניהם היו חובבי ספורט נלהבים, שניהם אהבו לעבוד ביחידות, המאכלים החביבים על שניהם היו דומים, שלא להזכיר את השיטות המדעיות המשותפות להוֹלמס-את-דוֹיל.

היש פלא, איפוא, כי גם הקהל הרחב לא ראה כל מחיצה בין הסופר לבין גיבורו? אישים רבים – קציני משטרה וחוקרים, עתונאים ושׂרים – עלו אליו לרגל כדי לשוחח אתו על פיתוח שיטות החקירה וניסו להיעזר בו בעבודותיהם. אבל לא רק הם. פשוטי עם רבים נהגו לפנות במצוקתם אל סר ארתור וביקשו ממנו כי יסייע להם לחלצם מן הצרה שהם שרויים בה. אבל מזכּירוֹ הנאמן של הסופר, מייג’ר ווּד (שאת תכונותיו העביר דוֹיל לד"ר וטסון), היה מסנן בקפידה את הדואר הרב ומעביר לאדוניו רק אותם מכתבים שיש בהם לדעתו ענין מיוחד לסופר. ומעשה באציל פולני שנחשד ברצח, שהוריו שלחו לקונן דויל צ’ק ללא נקיבת סכום, והציעוּ לו למלא בעצמו את הסכום בתנאי שיבוא לוארשה לחקור את התעלומה. הפניה הושבה ריקם.

בשנת 1907, בעוד הסופר נמצא באֵבל על מות רעייתו, הגיע אליו מכתב שעורר אותו מהסתגרותו. צעיר בשם ג’וֹרג' אדלאג’י, בנו של כומר הוֹדי, שיווע לצדק: הוא נדון למאסר שבע שנים באשמת רצח סוס פוני ושאר מעשים מוזרים. מכתב נוגע-ללב זה עורר את הסוֹפר לפעולה. הוא דמה בפרטים רבים לעלילות שרלוק הולמס, והוא עוררו גם לצאת למלחמה נגד טחנות-המשפט הבריטיות כדי לחשוף את הצדק ולעזור לצעיר חסר-ישע.

“שרלוק הולמס בפעולה!!!” בישרו כותרות העתונים ב-11 בינואר 1907.

וה“דיילי טלגרף” כתב: “ובכן, שרלוק הולמס יצא שוב ל’הרפתקה אחרונה' שלו, והפעם – במציאות ממש!… רבּים תהו לא פעם, בקראָם את סיפורי שרלוק הולמס, אם הכשרון הבלשי לפענח תעלומות, המומצאות על-ידי הסופר, עשוי להצליח גם בתעלומה שנוצרה במציאות. ובכן, הנה לפנינו חקירתו המיוחדת של סר קונן דויל במשפט אדאלג’י, בה העז הסופר להעמיד עצמו למבחן”… המבחן נסתיים בנצחונו המוחלט של הסופר. לאחר חקירה מדוקדקת שנמשכה חדשים ושנעשתה על חשבונו, הצליח דויל להוכיח את נקיון כפיו של אדאלג’י, ואף הצביע על האשם האמתי – צעיר מופרע שנמלט אל הים.

והיה מקרה נוסף, שכונה בשם ‘משפט-דרייפוס הסקוטי’, בו הואשם מהגר יהודי בשם אוֹסקר לשצ’ינר-סלייטר ברצח זקנה ושדידת יהלומיה. המהגר נדון למוות, אך עונשו הומתק אחר-כך למאסר-עולם. מבית-הכלא פנה סלייטר לקונן-דויל והתחנן לישועה. לאחר ששוכנע הסופר כי האסיר חף מפשע נחלץ במלוא המרץ לפעולה, ושוב – על חשבונו. הוא פירסם חוברת מיוחדת, בשם “פרשת אוסקר סלייטר”, בה ניפץ לרסיסים את ראיותיה של התביעה והאשים את המשפט הסקוטי במשוא-פנים. אולם תביעתו לערוך משפט חוזר נדחתה שוב ושוב. הפעם נמשך הטיפול 17 שנה, גרר אחריו שאילתות בפרלמנט ופירסום עצומות, עד שלבסוף שוחרר סלייטר ממאסרו (זמן-מה לאחר השחרור הוברר כי הרוצח היה בן-משפחתה של הזקנה). אז שלח האסיר החף-מפשע מכתב-תודה למשחררו: “לסר קונן דוֹיל, מנפץ אזיקי, אוהב האמת והצדק, תודתי מעומק-לבי על כל החסד שגילית כלפי”

ומעשה במכתב שלישי שקיבּל קונן דוֹיל, בו סופר לו על תושב לונדון שהוציא את כל כספו מן הבנק, ביקר בקונצרט, חזר למלונו, החליף בגדיו – ונעלם מבלי להשאיר עקבות, ומבלי שנראה עוזב את המלון (שדלתותיו ננעלו בחצות). “אנא, סֶר, עזור לנו לפענח את סוֹד היעלמוֹ…” הפעם היה קונן דויל מסוגל לפענח את התעלומה מיד. בו ביום השיב על המכתב, בסגנונו של שרלוק הולמס: העובדה שהאיש הוציא את כספו מן הבנק מוכיחה כי זמם להיעלם מן העיר. בשעה 11.30 נוהגים רבּים לחזור אל המלון, לאחר צאתם מתיאטרון או מקונצרט, ואז נקל גם להסתלק מן המלון מבלי לעורר תשומת לב. אם החליט האיש להיעלם בשעה זו – הרי זו הוכחה שהחליט לעזוב את לונדון, ולנסוע ברכבת למקום מרוחק.

הרכבת היחידה היוצאת את לונדון בשעה זו נוסעת לסקוטלנד. עליכם לחפש את האיש המבוקש בגלאזגו או באדינבורג. האיש המבוקש נתגלה באֶדינבּורג.

חֲקִירָה בְּשָׁנִי

אִישׁ מִן הַנּוֹכָחִים לֹא דִבֵּר. לְפֶתַע נִשְׁמְעָה נְקִישָׁה קַלָּה עַל הַדֶּלֶת וּוִיגִינְס הַצָּעִיר, דּוֹבְרָם שֶׁל נַעֲרֵי הָרְחוֹב, נִכְנַס וְהִצִּיג אֶת דְּמוּתוֹ הַבְּלוּיָה. “אֲדוֹנִי”, אָמַר וְנָגַע בַּתַּלְתַּל שֶׁעַל מִצְחוֹ לְשֵׁם הַצְדָּעָה, “הַכִּרְכָּרָה מְחַכָּה לְמַטָּה”.

“בֶּן-חַיִל”, אָמַר הוֹלְמְס בִּשְׂבִיעוּת-רָצוֹן. “וּמַדּוּעַ לֹא אַצִּיג שִׁיטָה זוֹ לִפְנֵי הַסְּקוֹטְלַנְדְ יַרְדְ?” הִמְשִׁיךְ, בְּהוֹצִיאוֹ מִמְּגֵרָה זוּג אֲזִקֵּי פְּלָדָה, “רְאוּ כַּמָּה נִפְלָא פּוֹעֵל הַקָּפִיץ. הֵם נִסְגָּרִים בִּן-שְׁנִיָּה”. “הַשִּׁיטָה הַנּוֹשָׁנָה גַם הִיא טוֹבָה לְמַדַּי”, הִפְטִיר הַמְּפַקֵּחַ לֶסְטְרֵיד, “אִם רַק נַצְלִיחַ לִמְצֹא אֶת הָאִישׁ שֶׁיֵּשׁ לָשִׂים אוֹתָם עַל יָדָיו”.

“יָפֶה מְאֹד, יָפֶה מְאֹד”, אָמַר הוֹלְמְס בְּחִיּוּךְ, “הַרַכָּב יוּכַל לַעֲזֹר לִי לְהַעֲמִיס אֶת הַמִּזְוָדָה. בַּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לַעֲלוֹת לְכָאן, וִיגִינְס”.

הֻפְתַּעְתִּי לִשְׁמֹעַ שֶׁיְּדִידִי רוֹמֵז כִּי הוּא עוֹמֵד לָצֵאת לְמַסָּע, שֶׁכֵּן הוּא לֹא אָמַר לִי דָבָר עַל כָּךְ. מִזְוֶדֶת-יָד קְטַנָּה עָמְדָה בַּחֶדֶר וְהוּא מָשַךְ אוֹתָהּ וְהִתְחִיל לְטַפֵל בָּהּ. הוּא הָיָה נָתוּן בְּכָךְ גַּם בָּרֶגַע שֶׁהַרַכָּב נִכְנַס לַחֶדֶר. “עֲזֹר נָא לִי לְהָרִים אֶת הַמִּטְעָן הַזֶּה, אֲדוֹנִי”, אָמַר בְּכָרְעוֹ בֶּרֶךְ לְשֵׁם הֲרָמָה, וּבְלִי שֶׁיַּפְנֶה אֶת רֹאשׁוֹ. הַבַּרְנָשׁ פָּסַע קָדִימָה בְּהַבָּעַת אִי-רָצוֹן כָּלְשֶׁהִי וּפָשַׁט אֶת יָדָיו לֹצֹרֶךְ עֶזְרָה. בְּרֶגַע זֶה מַמָּשׁ נִשְׁמְעָה נְקִישָׁה חַדָּה וּצְלִיל מַתַּכְתִּי, וְשֶׁרְלוֹק הוֹלְמְס מִהֵר לִקְפֹץ עַל רַגְלָיו. “רַבּוֹתַי”, קָרָא בְּעֵינַיִם נוֹצְצוֹת, “יֵשׁ לִי הַכָּבוֹד לְהַצִּיג לִפְנֵיכֶם אֶת מַר גֶ’פֶרְסוֹן הוֹפּ, רוֹצְחָם שֶׁל אֶנוֹךְ דְרֶבֶּר וְיוֹסֵף סְטְרֵינְגֶ’רְסוֹן”.

הַדָּבָר כֻּלּוֹ הִתְרַחֵשׁ כְּהֶרֶף-עַיִן, מַהֵר כָּל כָּךְ עַד שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתִּי כְּלָל לְהַבְחִין בְּכָךְ. אֲבָל אֲנִי זוֹכֵר יָפֶה רֶגַע זֶה, אֶת צְלִיל קוֹלוֹ הַמָּהוּל בִּנְעִימַת-נִצָּחוֹן, אֶת פָּנָיו הַנִּדְהָמִים וְהַפִּרְאִיִּים שֶׁל הַרַכָּב, בְּנָעֳצוֹ עֵינָיו בָּאֲזִקִּים הַנּוֹצְצִים, שֶׁהוֹפִיעוּ עַל פִּרְקֵי יָדָיו כִּבְמַטֵּה-קֶסֶם. לִשְׁנִיָּה אוֹ שְׁתַּיִם נִרְאָה כִּמְאֻבָּן; וּמִיָּד אַחַר-כָּךְ פָּרַץ בְּשַׁאֲגַת-זַעַם, הִשְׁתַּחְרֵר בִּתְנוּפָה מִלְפִיתָתוֹ שֶׁל שֶׁרְלוֹק הוֹלְמְס וְזִנֵּק לְעֵבֶר הַחַלּוֹן. הוּא פָּרַץ אֶת הַשִּׁמְשָׁה, אֲבָל בְּטֶרֶם הִסְפִּיק לַחֲמֹק הַחוּצָה קָפְצוּ אַחֲרָיו הוֹלְמְס, גְרֶגְסוֹן וְלֶסְטְרֵיד, כְּכַלְבֵי צַיִד. הוּא נִגְרַר חֲזָרָה לַחֶדֶר, וְאָז נִטַּשׁ מַאֲבָק עַז. הָאִישׁ הָיָה כֹּה חָזָק וְנוֹאָשׁ, עַד כִּי אַרְבַּעְתֵּנוּ נִנְעַרְנוּ מֵעָלָיו שׁוּב וְשׁוּב. פָּנָיו וְיָדָיו נִפְגְּעוּ בְּיוֹתֵר מִשִּׁבְרֵי הַזְּכוּכִית, אֲבָל אָבְדַן הַדָּם לֹא הִשְפִּיעַ כְּלָלָ עַל כֹּחַ הִתְנַגְּדוּתוֹ. רַק לְאַחַר שֶׁלֶּסְטְרֵיד הִצְלִיחַ לִלְפֹּת אֶת צַוּארוֹנוֹ כִּמְעַט עַד לְמַחֲנָק, הִכִּיר הַרַכָּב שֶׁאֵין עוֹד לְמַאֲבָקוֹ כָּל סִכּוּיֵי הַצְלָחָה; אַךְ גַם לְאַחַר שֶׁנִּכְנַע לֹא הִרְגַּשְׁנוּ עַצְמֵנוּ בְּטוּחִים, אֶלָּא רַק לְאַחַר שֶׁכָּבַלְנוּ גַם אֶת רַגְלָיו, נוֹסָף עַל יָדָיו.

“הַכִּרְכָּרָה שֶׁלּוֹ מַמְתִּינָה לְמַטָּה”, אָמַר שֶׁרְלוֹק הוֹלְמְס, "הִיא תְסַיַּע לָנוּ לַהֲבִיאוֹ לִסְקוֹטְלַנְדְ יַרְדְ. “וְעַכְשָׁו, רַבּוֹתַי”, הִמְשִׁיךְ בְּחִיּוּךְ מְלַבֵּב, “הִגַּעְנוּ לְסִיּוּמָהּ שֶׁל הַתַּעֲלוּמָה הַקְּטַנָּה שֶׁלָּנוּ. אַתֶּם רַשָּׁאִים עַתָּה לִשְׁאֹל אוֹתִי כָּל שְׁאֵלָה שֶׁתַּעֲלֶה בְּדַעְתְּכֶם, וְאֵין כָּל סַכָּנָה שֶׁאֲסָרֵב לְהָשִׁיב עָלֶיהָ”.

מקורות: Johh D. Carr: The life of Sir Arthur Conan Doyle, London, Murray 1949. Michael and Mollip Hardwick: The man who was Sherlock Holmes, London, Murray 1964.

קַרְל מַאי    🔗

נולד בכפר אֶרנסטאל (הרי אֶרץ, סכּסוניה) ב־25 בפברואר 1842 במשפחת אורגים עניה; היה אחד מ־13 אחים ואחיות, שתשעה מהם מתו בילדותם. הוא נולד עיוור, ולאחר טיפולים נפקחו עיניו בגיל 5. בילדותו בלע ספרים מכל הבא ליד. בן 15 עבר ללמוד במדרשה למורים, ממנה גורש כעבור שלוש שנים בעווֹן גניבה. זמן־מה היה מורה בבית־ספר קטן. שלוש פעמים נדון מאי לתקופות מאסר שונות בעוון גניבות, הולכת שולל, הנהגת כנופית שודדים, זיוף מסמכים ועוד. בתקופת מאסרוֹ השלישית התחיל לחבר בכלא סיפורי הרפתקאות קצרים, שנדפסו בחוברות. לאחר שיחרורו הוזמן לערוך כתב־עת למשפחה, ואז התחילה תקופת פוריוּתוֹ המפליאה כסופר. הוא ערך שני כתבי עת, חיבר מאות רשימות וסיפורים, תיאורי מסע ורומנים היסטוריים, סיפורי הרפתקאות לצעירים ולמבוגרים מהווי המזרח ומחיי האינדיאנים. בעיקר זכתה להצלחה אדירה שורת סיפוריו על האינדיאני וינֶטוּ וידידו יד־הנפץ; הקוראים זיהו (בעידודו של מאי) את הגיבור יד־הנפץ עם הסופר עצמו. רק בשנות חייו המאוחרות ביקר מאי במקומות אותם תיאר – במזרח התיכון (1899) ובאמריקה (1908). באותה תקופה הסתבך שוב במשפטים והואשם על שהוליך שולל את קוראיו. מאי מת בראדבּוֹיל ב־31 במארס 1912. לאחר מותו הפך ביתו ל“מוזיאון קרל מאי” שרבבות מעריצים עולים אליו לרגל. חלק ניכּר מהונו הוקדש לקרן־עזרה למורים צעירים ונזקקים. כתביו הופיעו בשבעים כרכים. סיפוּרו האינדיאני הראשון – “אי־נוֹ־ווּ מנהיג אדוּמי העוֹר” – נדפס בהמשכים בשנת 1875 ב“עתון המשפחה”, והוא אחד מסיפּוּריו הראשונים בכלל. אוֹתה שנה נדפּס באוֹתוֹ עתון גם סיפּוּרו “יד־האש”. הוא הוציא עשרות סיפּוּרי־מסעות (בדויים!), ביניהם: “דרך המדבר”, “דרך כוּרדיסטן הפּראית”, “מבּגדד לסטמבוּל”, “תפּוּזים וּתמרים” ועוד. אך בעיקר התפּרסם כמחבּר עשרות סיפּוּרי הרפתקאות מרתקים (הופיעו בין השנים 1885־1910), מהם יוזכרו: “וינטוּ, הג’נטלמן האדוֹם” (7 כרכים), “אוֹלד שטרהנד¹⁶” (3 כרכים), “ממלכת ארי־הכּסף”, “המלחמה לנצחוֹן”, “מלכּת המדבּר”, “הבן האוֹבד”, “עבדי הזהב”, “המטמון באגם הכּסף”, “שיירת העבדים”, “נקמת דם”, “בן צייד הדוּבים”, “אוֹצר האינקה” ועוד ועוד. אחד מסיפוריו – “שמאי” – מתאֵר קורות ילד עברי בימי בית ראשון.

ראש כנופיית השודדים    🔗

בשעות הבוקר המוקדמות של הרביעי בינואר 1870 הגיע אכּר מבוהל אל משטרת־הגבול של בוהמיה וסיפר: “איזה אדם מפוקפק מסתובב ליד החוה שלי בנסיבות חשודות. הוא בילה את הלילה באסם, והאל הטוב יודע מה הוא זומם לעשות”.

כעבור רבע שעה הובא אותו חשוד אל תחנת־המשטרה ונמסר לחקירה. היה זה אדם ממוצע־קומה, בעל מצח גבוה ועיניים לוהטות, ואלמלא לבושו המרופט אפשר היה לחשוב כי הוא חוטר למשפחת אצילים. ואמנם, כך הסתבר גם מן הסיפור שסיפר לחוקריו:

“שמי אלווין ואדנבאך, ואני שאר־בשר רחוק למשפחת המלוכה,” פתח, “בן הכת האוואנגליסטית־לותראנית ותושב האי מארטיניק. לאבי יש שם מטעים גדולים, ובשבוע שעבר הגעתי לאירופה עם אחי הצעיר, הסוחר פראנץ פרידריך”. כדי להוֹכיח את אמיתות סיפורו מסר ‘אלווין’ כמה וכמה כתובות של אישים נכבדים בגרמניה, והאמין כי הופעתי האצילית, סיפורו התמים ושורת הכתובות הנכבדות ישכנעו את חוקריו ביושרו והם ישלחוהו לנפשו. אולם הקצין החוקר לא נשתכנע, משום מה, מן הסיפור ששמע. הוא ציוה לעצור את החשוד לימים אחדים ושלח את הכתובות לבדיקה ולאישור.

למחרת היום הגיע למשטרת הגבול מברק בהול ממשטרת דרזדן:

“נא להסגיר לידנו מיד את האדם המתקרא אלווין ואדנבאך. הוא אינו אלא פושע מסוכן וראש כנופיה ושמו האמיתי הוא – קארל מאי!”

קארל מאי פושע מסוכן? – ירימו קוראים רבים את גבותיהם בתמיהה, – אֵילו פשעים ביצע?

אכן, במשך חדשים ארוכים היה ראש־הכנופיה קרל מאי מבוקש ביותר על־ידי תחנות המשטרה בגרמניה, בשל מעשי הונאה, גזל ושוד. קופה מלאה וגדושה של שרצים היתה תלויה מאחוריו. השרצים הראשונים היו פעוטים: עוד בטרם מלאו לו ח"י שנים גורש מן המדרשה למורים, שבּה למד, בעווֹן גניבת שעוה להכנת נרות לחג. כעבור שנה בדיוק – והוא אז מורה בבית־ספר פעוט – נתפס כשעל גופו שעון השייך לשכנו לחדר. הפעם הוא מובא לפני השופט ונדון לששה שבועות מאסר. אולם גם לאחר שחרורו אין רוחו הסוערת יודעת מנוחה. העוני המשווע בבית הוריו ותשוקתו העזה להתחזות כאדם מכובד דוחפים אותו להמשיך בתעלוליו. חדשים מעטים הוא שוהה בבית הוריו, בהם הוא נותן שיעורים פרטיים בשפות ובנגינה, מייסד מקהלה ותזמורת ואף מחבר יצירות מוסיקליות קטנות; וביום בהיר אחד הוא נעלם מעיירתו. במשך תקופה ארוכה הוא סובב בערי גרמניה השונות, מופיע פה ושם בשמות בדויים: דוקטור הייליג (“הקדוש”), מורה בית־המדרש לוהזה, המוסיקאי הרמין, וכן הלאה. הוא מתאכסן בפונדקים, קונה פרוות יקרות וחפצי ערך אחרים ונעלם מבלי לשלם. לבסוף הוא נתפס באביב 1865 בעיר לייפציג ונדון למאסר ארבע שנים וחודש אחד.

בן 23 שנים היה קרל מאי, כשנסגרו אחריו השערים הכבדים של כלא צוויקאוּ. גם שם הוא מבלה את זמנו בפעילות רבה: מארגן מקהלה, עוסק בלבלרות, מתמנה אחראי לספריה, בולע עשרות ספרים, מהרהר ארוכות ומעלה את הרהוריו על הכתב.

– אולי, – הוא חוזר ושואל את עצמו, – אולי ארבע שנות־חיי הראשונות, בהן הייתי עיוור ודמיוני הפרוע נזון מסיפורי האגדה של סבתא – אולי הן שקבעו את גורל חיי? האם לא אוכל לשנות את גורלי, לספק את דמיוני ואת שאיפותי בדרך נכבדה יותר? למשל, על־ידי נגינה, או כתיבה. הרי סופר רשאי לספר על עצמו ככל העולה על רוחו, ואיש לא יאשימוֹ על כך; אדרבא, עוד יכבדוהו על דמיונו הפורה…

בראשית נובמבר 1868 נפתחים שערי הכלא לפני קרל מאי – הוא שוב אדם חפשי. בשובו לבית הוריו הוא מוצא את מצבם דחוק עוד יותר מבתחילה. סבתו האהובה עליו אינה עוד בחיים. קדרוּת מדכאה זו מבריחה אותו ממקום הולדתו. רוחו הסוערת ודמיונו הפרוע דוחפים אותו לשחר הרפתקאות חדשות.

והנה, יום אחד הוא מתחבר אל עריק בעל עבר מפוקפק הקורא לעצמו לואי־נפוליון קריגל, והלה מציע לו לארגן כנופיית שודדים.

– נפלא! – ניצת דמיונו הפרוע של קרל מאי, – נייסד כנופית שודדים ונקבע את בסיסה במערה. בילדותי קראתי ספר בשם “מערת השודדים בסיאֶרה מורנה”. הספר הלהיב אותי כל־כך עד שיום אחד השארתי בבית פתק בו כתוב: ‘אבא־אמא, אינכם צריכים לעמול עד זוב דם. אני יוצא לספרד למצוא מטמון’. המסע שלי לספרד ארך יום אחד בלבד. בעיירה הסמוכה השׂיגני אבי והחזיר אותי הביתה… אבל הפעם תהיה זו כנופיה של ממש!

כן, היתה זו כנופיה של ממש. בסיסה היה במערה נסתרת, ואף שם ניתן לה: כנופיית מאי־קריגל. ראשית דבר – צריך לפרסם ברבים את דבר קיומה של כנופיה זו, ומשימה זו לא היתה קשה במיוחד. בוקר אחד גילו הנוסעים כתובת גדולה מתנוססת על קיר תחנת־הרכבת:

כָּאן בִּלִּיתִי אֶת הַלַּיְלָה, לְאַחַר סַכָּנוֹת וּנְדוּדִים – קַרְל מַאי, רֹאשׁ כְּנֻפְיַת שׁוֹדְדִים.

ועוד באותו ערב פרצה מלצרית צעירה במסעדה הסמוכה בצווחת בהלה. לאחר שהרימה צלחת מאחד השולחנות מצאה כתובת חרותה על השולחן:

כָּאן יָשְׁבוּ הַשּׁוֹדְדִים קְרִיגֶל וּמַאי וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ עַד בְּלִי דַי.

עתה הגיע המועד למבצעי שוד של ממש. פעולות השוד הראשונות היו פשוטות למדי: התנפלויות על נשים בדרכן לשוק, פריצות לאסמים ומחסנים פתוחים, גניבת סוס ומכירתו וכיוצא באלה. לאחר צבירת נסיון זה הגיע תור המבצעים הנועזים יותר: שוֹד חפצי ערך, גניבות, פריצות ועוד. בעיקר היו אהובים על קרל מאי “מבצעי ההתחזות”, בהם היה מופיע בדמות לא־לו. פעמים אחדות הופיע בבתים ובמוסדות כקצין־משטרה או כאיש הבולשת, כדי לערוך חיפוש אחרי מטבעות מזויפים, ואחר־כך היה נעלם עם כסף לא מזויף כלל. פעם אחרת הופיע צמד הנוכלים בשדה, לבושים במדי מהנדסי רכבות, מכשירי מדידה בידיהם, והודיעו לאכרים הנדהמים כי הגיעו לסמן תואי למסילת־הברזל שתחצה את שדותיהם. האכרים התחננו לפניהם כי יבטלו את רוע הגזירה, ולאחר משא־ומתן מייגע “נאוֹתוּ” השניים להעתיק את התואי הלאה משם – תמורת 800 טאלר טבין ותקילין, אותם שלשלו לכיסם.

אגב, יצוין כי קרל מאי וכנופייתו לא השתמשו מעולם בנשק חם במעלליהם.

לא ייפלא כי המשטרה עשתה מאמצים נואשים כדי להניח את ידה על ראש הכנופיה הנוכל; אך הוא הצליח ברוב זריזות וערמומיות לחמוק מידה. ערב אחד פרצו שוטרים לבקתה שבה ישבו מאי וקריגל; אך השנים מיהרו לקפוץ דרך החלון אל החצר האפלולית, קפצו ועלו על סוסי השוטרים – ודהרו אל ההרים. פעם אחרת הצליחו השוטרים לסגור על הצמד; ואז מיהר קרל מאי ללבוש מדי סוהר, כבל את ידי קריגל ה“אסיר” – והובילוֹ למקום מבטחים.

אכן, ההתחזות היתה אהובה על מאי מכל, והוא דבק בה עד לימיו האחרונים.

אולם סוף גנב לתליה, או לפחות – ללכידה. לאחר שנה של מעללים נתפס קרל מאי, כאמור, על גבול בוהמיה והובא בשלישית לפני השופט. הפעם נדון לארבע שנות מאסר עם עבודת פרך.

שוב מבלה קרל מאי ימים ארוכים בתאו הצר, אולם דמיונו הסוער נושא אותו הרחק הרחק, אל ארצות ומקומות ללא חוק, ללא סוהרים ואסירים – אל מדבריות ערב, בהם שליטים שֵייכים אצילים ומכניסי אורחים, אל ערבות המערב הפרוע, בהם דוהרים אדומי העור אוהבי הדרור. הוא בלע בכלא מאות ספרים; חזר וקרא שוב ושוב את “שירת היאוותה” מאת לוֹנגפלוֹ, שהנציח בתמונות עזות יופי את רוחם של שבטי האינדיאנים; הוא לומד בעל־פה את סיפורי ההרפתקאות המרתקים על האינדיאנים של האמריקאי קוּפּר והצרפתי גבריאל פֶרי, סיפורים ותיאורים מחיי הבדוים. הוא נעשה כה בקי בנופי המזרח הקרוב והמערב הפרוע, במנהגי האנשים ובשאר הפרטים, עד כי האמין לעתים כי הוא עצמו ביקר בהם.

ככל שהרבה לקרוא סיגל קרל מאי לעצמו סגנון פשוט, קולח ומרתק. במשך שעות היה יושב ומנסה להעלות על הכתב סיפורי הרפתקאות קצרים וארוכים. לאחר נסיונות ראשונים נוכח לדעת כי הכתיבה קולחת מתחת ידיו בקלות מפתיעה. אך ישב לכתוב – נוצרה בדמיונו הסוער הרפתקה סבוכה ומרתקת, מראשיתה עד סוֹפה.

בראש־השנה 1874 באו ההורים הדואגים לבקר את בנם. הוא ישב מולם עליז ומלא־מרץ ומסר לידם צרור דפים כתובים בצפיפות.

– אלה הם סיפורים שכתבתי כאן, – אמר להם בגאוה, – אנא, אם תוכלו, נסו למצוא מישהו שיהיה מוכן להדפיסם.

ההורים האוהבים עשו מאמצים בלתי נלאים כדי למצוא במה לסיפורי בנם, בתקוה כי הדפסת הסיפורים תסייע להיטיב את דרכיו. לבסוף נשאו מאמציהם פרי: המו"ל היינריך גוֹטהוֹלד מינכמאיֶר קיבל את סיפוריו של קרל מאי ואף הדפיסם בשורת חוברות־בפרוטה.

באביב 1874 משתחרר קרל מאי בן השלושים ושתים מן הכלא, והפעם מוצא לפניו שערים פתוחים. המו"ל מינכמאיר מזמינוֹ אליו, מוסר לידיו סכום נאֶה – שכר־סופרים בעד סיפורי הכלא שלו, ומוסיף:

– ידידי הצעיר, אני מציע לך בזאת משרה נאה ומכובדת: להיות עורכו של כתב־עת שאני מתכונן להוציא, בשם ‘צופה האֶלבה’. ובכן, מהי תשובתך?

עתידו של קרל מאי היה עתה ברור לפניו. הוא יהיה סופר.

“וילה יד הנפץ”    🔗

עתה מתחילה התקופה הפורה ביותר בחייו של קרל מאי. הוא מייסד שני כתבי־עת וממלא אותם סיפורים ורשימות מפּרי־עטו, עליהם חתם בכינויים מכינויים שונים. פוריותו היתה עצומה כל־כך, עד כי כתב בעת ובעונה אחת לשתי הוצאות־ספרים מתחרות: מינכמאיֶר והאחים פוּסטֶט: סיפורי מסעות, כתובים בגוף ראשון, כאילו הוא עצמו עבר אותם; סיפורי הרפתקאות מן המזרח והמערב; רומנים היסטוריים בהמשכים ועוד ועוד. סיפורו הגדול ביותר באותה עת נקרא: “שושנת היער, או הרדיפה מסביב לעולם, מאת קפיטן ראמוֹן דיאַז”. ה’שושנה' נדפסה ב־109 חוברות בהמשכים, ואחר כך יצאה שוב בחמישה כרכים, שהכילו 2612 עמודים.

עד מהרה רכש לעצמו קרל מאי קהל קוראים עצום. רבבות קוראים, צעירים וקשישים, היו חוטפים אותן חוברות־בפרוטה ובולעים בנשימה עצורה את ההרפתקאות המרתקות ורבות הדמיון. כתיבה מפרכת זו הביאה לו גם שכר נאה. לאחר מספר שנים רכש לעצמו חלקת אדמה בעיירה ראדבּוֹיל והקים עליה בית נאה ומסוגנן, אותו כּינה “וילה יד־הנפץ” (בהמשך נראה כיצד זיהה עצמו קרל מאי עם יד־הנפץ). ואכן, היתה זו וילה לתפארת, ממש כדברים ששׂם מאי בפיו של הוֹבּלה פראנק, גבור “המטמון באגם הכסף”: “אחרי שאמצא את מטמון־הכסף אבנה לי וילה לתפארת על חוף הנהר, ומבוקר עד ערב אצמיד את ראשי לחלון, למען יראו הבריות איזה מין ברנש חשוב ומכוּבּד נעשיתי”…

“וילה יד־הנפץ”, בה כתב קרל מאי את סיפורי־ההרפתקאות שלוֹ.

ואכן, קרל מאי הראה לכולם מי הוא, או ליתר דיוק: כיצד רצה להיראות בעיני עצמו ובעיני הבריות: אדם שבע הרפתקאות, שהירבה לנדוד בעולם, עבר סכנות לאין ספוֹר ועתה הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. אולם ההמתנה, חדר־האורחים וחדר־העבודה שלו היו מלאים וגדושים חרבות וכידונים, רובים ואקדחים, פוחלצים של חיות־טרף, תלבושות של שייכים ערביים וראשי־שבטים אינדיאניים, גביעים הודיים ואגרטלים פרסיים, ועוד ועוד. הספריה שלו היתה מלאה וגדושה אלפי ספרים הקשורים בנושאי עבודתו – ממסעות ותגליות על חיי האינדיאנים. את חדר־עבודתו כינה “הציר הצפוני”, אם כי קירותיו היו בנויים לבנים מזרחיות ומכוסים פרווֹת פנתרים. על שולחן־הכתיבה היתה מונחת גולגולת, ולידה ניצב פוחלץ ענקי של לביאה. שם כתב קרל מאי עשרות מספריו, המוסיפים לרתק זה שבעים שנה ויותר מיליוני קוראים ברחבי העולם.

מאָז קרא מאי בבית־הסוהר את “שירת היאוותה” ו“פוזמן העור” חש בלבו אהדה רבה לאינדיאנים – “בני אותה אומה גדולה ומהוללת שנגזרה עליה כליה”, כפי שכתב לאחד מידידיו. ואז החליט: “אני אקים אנדרטה לזכרו של הגזע האדום – יצירת־מופת שמאות־אלפי ידיים ימששו אותה”.

כך נולד וינֶטוּ, האינדיאני הנאמן והאציל. וינטו נולד, כמובן, בדמיונו של קרל מאי, (עוד בשבתו בכלא כתב סיפור על מנהיג האינדיאנים אין־נוֹ־ווּ, שהפך להיות אח"כ וי־נֶ־טוּ); אך הסופר התאווה להאמין כי הכּירוֹ אישית בערבות אמריקה, עֵת הוא עצמו שהה שם, כביכול, כיד־הנפץ.

“כֵּן!” כתב קרל מאי בשנת 1892¹⁷, “זָכִיתִי לְהַכִּיר אֶת אֲדֻמֵּי־הָעוֹר בְּשָׁנִים עָבָרוּ, וְאֶחָד מֵהֶם חַי עֲדַיִן בְּלִבִּי וּבְהִרְהוּרַי – גָּבוֹהַּ, רְחַב־כְּתֵפַיִם וִיפֵה־תֹאַר… אֲהַבְתִּיו כְּפִי שֶׁלֹא אָהַבְתִּי אָדָם בְּחַיַּי, וְגַם הַיּוֹם אוֹהֵב אֲנִי אֻמָּה גוֹוַעַת זֹו, שֶׁהוּא הָיָה אֶחָד מִבָּנֶיהָ הַנֶּאֱצָלִים בְּיוֹתֵר. נָכוֹן הָיִיתִי לְהַקְרִיב אֶת חַיַּי תְּמוּרַת חַיָּיו שֶׁלּוֹ, אַךְ דָּבָר זֶה לֹא נִתַּן לִי… עַתָּה יִחְיֶה בְּדַפִּים אֵלֶּה כְּפִי שֶׁהוּא חַי בְּלִבִּי – הוּא, וִינֶטוּ, מַנְהִיג הָאַפַּצִ’ים הַגָּדוֹל, כִּי לוֹ מַקְדִיש אֲנִי זִכְרוֹנוֹת נֶאֱמָנִים אֵלֶּה. וְאִם יַצְלִיחַ הַקּוֹרֵא לִיצֹר לְעַצְמוֹ בָּבוּאָה נְאוֹתָה שֶׁל אֻמָּה זוֹ שֶׁהוּא הָיָה מַנְהִיגָהּ – וְהָיָה שְׂכָרִי שָׁלֵם”.

הרפתקאותיהם של וינטו ויד־הנפץ פרצו מתוכו כזרם אדיר, והוא הסתגר בחדרו וכתב וכתב, כאילו חשש פן ה’זכרונות' ייעלמו כלא היו. כשהתחיל כותב פרק חדש היה עובד יומם ולילה כמעט ללא הפסקה. בני ביתו ידעו, כי בשעות אלה חייבים הם להיות שקטים לחלוטין. יש שהיו שומעים אותו מהלך בחדרו אנה ואנה, מקיר אל קיר; לפתע היו שומעים אותו משוחח בקול רם עם גיבורי סיפורו. “אפשר לחשוב שנערכת שם אסיפה רבת משתתפים”, אמרה קלרה אשתו לאחד האורחים. מאליו מובן כי אסור היה לאיש להיכנס לחדרו בעת הכתיבה. רעב או צמא לא הטרידוהו כלל; להם רגיל היה מילדות. רק עם לילה היה יורד למטבח ומכין לעצמו את הארוחה האהובה עליו עוד מבית אביו – פרוסת בשר וספל קפה.

כך היה בשעה שהסופר היה שקוע בכתיבה. אבל ברגע שסיים כתיבת פרק – היה קולו מהדהד על פני הוילה כולה: “יקירתי, גמרתי! בואי ושמעי!” ואז היתה קלרה אשתו ממהרת להניח מידה את עבודתה ועולה אל חדרו; ומאי, שעדיין נמצא תחת רושם העלילה המרתקת, היה קורא באזניה את הפרק בקול דרמאטי, היה מתלהב או צוחק ומתרגש, כאילו קרא זאת עתה לראשונה.

לסיפורי יד־הנפץ וּוינטו היתה הצלחה אדירה. עוד בחייו של מאי נמכרו כשני מיליון טפסים מהם (עתה גדל המספר פי חמישה לפחות). העלילות נכתבו בסגנון מאגנטי ותיאורן היה משכנע כל־כך, עד כי רבים נתפתו להאמין כי אמנם הדברים אירעו במציאות, וכי קרל מאי הוא יד־הנפץ בכבודו ובעצמו – יד־הנפץ העשוי ללא חת, המפליא לירות בכל סוגי הנשק ומדביר את כל אויביו (ובדומה לכך – הוא “קרה בן־נמסי”, גיבור סיפורי המזרח שלו). הסבורים אַתם כי הסופר ניסה להפריך אמונה זו? לא ולא! היא נעמה לו מאוד, והוא אף עשה הכל כדי לחזקה ולהפיצה ברבים.

תחילה עשה זאת בתשובותיו למכתבים הרבים שנשלחו לוילה יד־הנפץ:

“ככל סופר אחר אני מסגנן את דברי”, השיב לאחת הקוראות, “אבל אני אינני כותב סיפורים דמיוניים. חייתי בעצמי את כל המאורעות המתוארים בספרי”. לקוראים סקרנים אחרים השיב: “וינטו נולד בשנת 1840 ומת ב־2 בספטמבר 1874. הוא היה הרבה יותר נפלא מאשר תיארתי אותו בספרי”. ועוד: “סוסי הטוב ביותר היה האטאטילה, אותו נתן לי וינטו במתנה”.

קורא סקרן אחד שאל מה עושים עתה גיבורי ספריו, ומאי מיהר להשיב לוֹ: “יד־האש והוֹקינס מתו. חליף הוא עתה ראש־שבט במדבר, לינדסי יצא בראש משלחת לאוסטרליה ומצא שם עפרות־זהב. האם לא קראת על כך בעתון?” הוא אף מפיץ ברבים גלויה הנושאת את תצלומו בלבוש יד־הנפץ ותחתיה כתוב לאמור: “ד”ר קרל מאי,¹⁸ הידוע בכינויו ‘יד־הנפץ’, עם רובה־הכסף של וינטו". קוראים רבים שאלו בתמיהה כיצד הגיע רובה הכסף לידיו, שהרי בעצמו כתב כי יד־הנפץ (הווה אומר: קרל מאי…) טמן את הרובה בקברו של וינטו. אך הסופר לא התבלבל ומיהר לענות: “נכון. אבל לאחר מכּן יצאתי לעקוב אחרי שבטים אינדיאניים אחרים, חזרתי אל העמק, וכיוון שאנשי סיוּ העזו לפתוח את הקבר לקחתי מהם את רובה־הכסף והריהו עתה בביתי”…

הגלויה המצוּלמת שהפיץ קרל מאי, כדי “להוכיח” כי, אכן, הוא יד־הנפץ המהוּלל…

לשואל אחר הוא מונה את עשרים השפות שהוא בקי בהן, ממלאית וסינית לניביהן השונים, ועד ללשונות האינדיאניות סיו ואפאצ’י, שלא להזכיר עברית. אחר־כך יצא לערוך סיבובי הרצאות, בהן סיפר את הרפתקאותיו המסעירות. אלפי מאזינים, צעירים ומבוגרים, גדשו את האולמות והאזינו בנשימה עצורה לסיפוריו המשכנעים של הכזבן הגדול – על המסעות שערך, הקרבות שהשתתף בהם במערב הפרוע ובמדבריות ערב. הכל האמינו לו – הרי הציג לפניהם תצלומים, כלי נשק ומזכרות אחרות. אף הוא עצמו התאווה להאמין לסיפוריו. הדבר נעים כל־כך…

אולם כמה זמן עשוי בנין קלפים זה לעמוד מבלי שיתמוטט?

בשנת 1899 יצאו קרל מאי ורעיתו למסע ארוך במזרח התיכון. הם סיירו בארץ־ישראל, מצרים, מדבריות ערב ושאר המקומות שאותם תיאר בספרי מסעותיו. והנה, באמצע המסע מתגלגל לידיו עתון ובו הוא קורא כי המו"ל שלו מינכמאיר נפטר, וכי יורשיו עומדים להוציא מהדורה חדשה של כל יצירותיו, כולל אֵלו שפירסם תחילה בעילום שם. מאי מקצר את מסעו וממהר לשוב לגרמניה, כדי להיאבק על זכויותיו. מתחילה פרשה משפטית מייגעת, הנמשכת חדשים ארוכים. ואז נתעוררו מתנגדיו והתחילו תוקפים אותו ואת יצירותיו. אלה האשימוהו כי יצירותיו הן בלתי חינוכיות ומזיקות לקוראים הצעירים; אחרים העלו את החשד כי הוא מעולם לא ביקר במקומות שאותם תיאר בספריו. כתשובה לכל אותם מקטרגים הופיע בשנת 1902 ספר בשם –

“קרל מאי כמחנך – והאמת על קרל מאי – או: – מתנגדיו של קרל מאי באור הנכון, – מאת קורא אסיר־תודה”.

רק לאחר שבועות רבים נודעה האמת העירומה, שאותו “קורא אסיר־תודה” אינו אלא קרל מאי בכבודו ובעצמו…

על דבר אחד הוֹדה קרל מאי למזלו, והוא – שאיש לא גילה עדיין את סוד עברו הפלילי ואת פרטי הרפתקאותיו האמתיות, שהביאוהו לכלא. היה זה סודו הגדול, אותו לא גילה אפילו לקלרה אשתו. אולם גם סוד זה אי־אפשר היה לשמור לאורך ימים. אחד ממתנגדיו המושבעים – רודולף לבּיוּס שמו – שקד ללא לאות ועשה לילות וימים כדי לגלות היכן שהה קרל מאי ומה עשה באמת בטרם היה לסופר. מאמציו נשאו פרי. בשנת 1904 הוא מטיל את הפצצה המרעישה: “יד־הנפץ” לא היה כלל באמריקה ו“קרה בן־נמסי” לא לחם כלל במדבריות ערב; קרל מאי היה פושע ואסיר פלילי!

היתה זו סנסציה שזיעזעה את הציבור. העתונים יצאו בכותרות ענקיות: “קרל מאי – שודד שנכלא!” “סופר לאומי – נדון לעבודת־פרך!” “מראש כנופיה – למחבר רומנים”, “יד־הנפץ מגלה את פרצופו”, וכו' וכו'.

גילוי זה פגע קשה בסופר; וכדי להתאושש הוא מחליט לצאת עם רעייתו למסע שני – הפעם לארצו של וינטו. בשנת 1908 דרכו רגליו לראשונה על אדמת אמריקה. הוא מסייר בערבות המערב הפרוע, הוא סר אל מחנות האינדיאנים (שהתחילו עוברים לגור בשמורות). עיניו סרקו וליטפו כל אותם מקומות שאותם ראה עד כה בדמיונו, ועם זאת תיאר אותם בצורה כה משכנעת. כל אותן שעות הביטה בו קלרה רעייתו, בחנה את הבעת פניו, את הברק הקורן מעיניו, ולפתע אמרה:

– כן, קרל. עכשיו יודעת אני ובטוחה – אתה כבר היית כאן פעם!

וִינֶטוּ וְיַד הַנַּפָּץ

לֹא הִסְפַּקְנוּ לִישֹׁן דֵּי צָרְכֵּנוּ, וְשׁוּב הָיָה עָלֵינוּ לָקוּם. שְׁתֵי שָׁעוֹת נוֹתְרוּ עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר. אָכַלְנוּ בְּחָפְזָה וְעָלִינוּ עַל סוּסֵינוּ, כְּדֵי לַחֲזֹר בַּדֶּרֶךְ שֶׁבָּאנוּ בָּהּ אֶתְמוֹל. עַד אוֹר הַבֹּקֶר כְּבָר הִסְפַּקְנוּ לַעֲבֹר עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה קִילוֹמֶטֶר. עַתָּה הִנִּיחַ וִינֶטוּ לְסוּסוֹ לְהָאֵט אֶת דַּהֲרָתוֹ. כַּעֲבֹר שָׁעָה עָצַר וְהִצְבִּיעַ לְצַד יָמִין: “הִנֵּה, שָׁם הַמַּיִם הָעֲמֻקִּים. כָּאן עָלֵינוּ לְחַכּוֹת לִבְנֵי שֵׁבֶט נֵוַרָה”.

“וְאִם יְאַחֲרוּ לָבוֹא?” שָׁאַל אֶמֶרִי. “גַּם אָז לֹא יִתְחַמְּקוּ מִיָּדֵינוּ חֲמִשִּׁים הַמוֹגוּלוֹנִים”, הֵשִּׁיב, “נַתְקִיף אוֹתָם בֵּין הַמַּיִם הָעֲמֻקִּים לְבֵין מַעְיַן הַצֵּל”. חִכִּינוּ כַּחֲצִי שָׁעָה, וְהִנֵּה הוֹפִיעָה מִכִּוּוּן דְּרוֹם־מַעֲרָב שְׁיָרַת רוֹכְבִים, שֶׁהִתְקָרְבָה אֵלֵינוּ בִּמְהִירוּת. הָיוּ אֵלֶּה הָאֲנָשִׁים שֶׁחִכִּינוּ לָהֶם. הֵם דִּרְבְנוּ עוֹד יוֹתֵר אֶת סוּסֵיהֶם, הִסְתָּעֲרוּ לְעֶבְרֵנוּ בִּסְעָרָה וְנֶעְצְרוּ פִּתְאֹם בְּמֶרְחַק כַּמָּה צְעָדִים מֵאִתָּנוּ. אֶחָד מֵהֶם קָרַב יוֹתֵר עַל גַּבֵּי סוּסוֹ וְאָמַר:

“אֲנִי ‘עַיִן חַדָּה’, אָחִיו הַצָּעִיר שֶׁל ‘חֵץ מָהִיר’. הַמַּנְהִיג שָׁלַח לְוִינֶטוּ וּלְיֹד־הַנַּפָּץ מֵאָה לוֹחֲמִים, כְּפִי שֶׁאַחַי הַמְהֻלָּלִים דָּרְשוּ מִמֶּנּוּ”. “‘עַיִן חַדָּה’ הוּא לוֹחֵם אַמִּיץ”, עָנָה וִינֶטוּ בְיִרְאַת־כָּבוֹד, “הָיִינוּ מְעַשְׁנִים עִם אַחֵינוּ אֶת מִקְטֶרֶת־הַשָּׁלוֹם, אַךְ אֵין לָנוּ שָׁהוּת לְכָךְ, כִּי עָלֵינוּ לִלְכֹּד חֲמִשִּׁים מוֹגוּלוֹנִים”. “הַסַּיָּר הוֹדִיעַ לָנוּ זֹאת. כַּלְבֵי הַמּוֹגוּלוֹנִים יִמְצָאוּנוּ מוּכָנִים לִקְרָאתָם”.

“הֲמַכִּירִים אַחַי אֶת הָאֲגַם הַמְכֻנֶּה ‘הַמַּיִם הָעֲמֻקִּים’?” “כֵּן, הִנֵּה הוּא שָׁם, מוּל שְׁקִיעַת הַחַמָּה”. “לְכוּ אַחֲרֵינוּ לְשָׁם, וְיִשָּׁאֵר נָא ‘עַיִן חַדָּה’ עַל יָדִי”. רָכַבְנוּ הָלְאָה, וְלוֹחֲמֵי נֵוַרָה בָּאוּ אַחֲרֵינוּ בְּטוּר. זֶה הַנֹּהַג בְּמַסַּע־מִלְחָמָה, כֵּיוָן שֶׁבְּדֶרֶך זוֹ נוֹתֶרֶת מֵאָחוֹר רַק שׁוּרָה צָרָה שֶׁל עֲקֵבוֹת וְהָאוֹיֵב הַנִּתְקָל בְּשׁוּרָה זוֹ לֹא יוּכַל לָדַעַת כַּמָּה רוֹכְבִים עָבְרוּ כָּאן. ־ ־ ־

“מָתַי יַגִּיעַ מַנְהִיגוֹ שֶׁל ‘עַיִן חַדָּה’ אֶל פְּלַטָה דֶה־קַנְיוֹנְס?” שָׁאַלְתִּי.

“מָחָר בַּבֹּקֶר, עִם הָאִיר הַיּוֹם”.

“אָז יִפְּלוּ כָּל הָאוֹיְבִים בְּיָדָיו”.

“אָנוּ יוֹדְעִים זֹאת. כָּל כַּלְבֵי הַמּוֹגוּלוֹנִים שֶׁלֹּא יִכָּנְעוּ, יִיָּרוּ בַּמָּקוֹם”.

“וּמַה יִּהְיֶה גוֹרָלָם שֶׁל הַנִּכְנָעִים?”

“הֵם יָמוּתוּ לְיַד עַמּוּד־הָעִנּוּיִים”.

“אִם זֹאת תַּעֲשׂוּ – יִקָּרֵא הַמָּקוֹם ‘מִישׁוֹר הָרֶצַח’. הַאִם שָׁמַע אָחִי אֵי־פַּעַם כִּי וִינֶטוּ וְיַד־הַנַּפָץ דּוֹגְלִים בִּשְׁפִיכוּת דָּמִים?”

“לֹא וָלֹא. זֹאת יוֹדֵע כָּל לָבָן וַאֲדֹם־עוֹר, אֲשֶׁר שָׁמַע אֵי־פַּעַם שְּמָם שֶׁל שְׁנֵי הַלּוֹחֲמִים הַלָּלוּ”…

מקורות:

Karl May: ICH, Leben und Werk; Bamberg 1916.

Werer Raddatz: Das Abenteuerliche Leben Karl Mays. 1965.

Hans Wollschläger: Karl May. Hamburg 1965.

 

קורותיו של מוגלי הצפרדע    🔗

ספר היער (1894)    🔗

רוּדִיאַרד קִיפְּלִינְג    🔗

נולד בבומבי (הודו) ב־30 בדצמבר 1865 לאביו, פרופיסור לפיסול. בגיל שש נשלח ללמוד בפנימיה אנגלית, ולאחר שסיים את חוק לימודיו חזר להודו, כסגן־עורך של כתב־עת צבאי. הוא סייר ברחבי הודו הגדולה, כתב רשימות, שירים וסיפורים, ועד מהרה נתגלה כשרונו הרבגוני. לאחר נישואיו ערך סיור מסביב לעולם, בנה את ביתו במדינת־ורמונט (ארצות־הברית), שם כתב את ספרו הידוע ביותר, “ספר הג’ונגל” (1894). ספריו הרבים לגדולים ולקטנים – על אנשים, בעלי חיים, נופי טבע – הקנו לו תהילת עולם. בשנת 1907 זכה בפרס נובל לספרות, “על כוח ההסתכלות, דמיון מקורי וחריפות התפיסה”. את תקופת חייו האחרונה בילה בלונדון (אנגליה). שם מת ב־18 בינואר 1936. מספריו של קיפלינג לבני הנעורים שתורגמו לעברית יוזכרו: “ספר היער”, “קים” (הרפתקאות נער הודי בשירות החשאי הבריטי), “מעשיות סתם”, “כן היה”, “הפילון הסקרן”, “יורדי ים אמיצים”.

עיר־רפאים בלב הג’ונגל    🔗

סגן־העוֹרך הצעיר והנמרץ של העתון “סיוויל אֶנד מיליטרי גאַזט” (כתב־עת אזרחי וצבאי) לא החמיץ כמעט שוּם הזדמנות לצאת לסיורים ומסעות ארוּכּים. הוא לא הירבה לשהות בשני הצריפים הגדולים בפרברי העיר לאהוֹר (הודו), שבּהם שכנה מערכת העתון. במקום זאת העדיף להילווֹת אל יחידות צבא שנעו לעבר הגבול; לחדור אל מעמקי הג’ונגלים; לסור אל הכּפרים ההוֹדיים הדלים ולשוחח עם אנשיהם. הסכנות שארבו מתחת כל עץ ושׂיח לא הרתיעו אותו, והסוּפוֹת העזות שתקפו אותו לפתע באמצע הדרך אך הגבירו בו את התשוּקה להמשיך במסע.

לפני כשנה בלבד חזר רודיאַרד הצעיר להוֹדוּ, מקום הולדתו, לאחר שנעדר ממנה אחת־עשרה שנה. בגיל שש שלחוֹ אביו, פרופיסוֹר לאמנוּת בבומבי, לרכוש השׂכּלה באנגליה. הוא לא שׂבע נחת משנות הלימוד באי הערפילי, ותמיד תמיד התגעגע אל הודו, שהיתה בעיניו ארץ מלאה פלאים וקסם, ארץ של שמש ארגמנית, של מטעי תמרים, דקלי קוקוס ויערות עד. “אהבתי את קולותיהן של רוחות הלילה הפורטות על עלי הבננה”, כתב לאחר זמן, “את שירתן של צפרדעי העצים”…

והנה הוא שוב בהודו שלו, משוֹטט בדרכיה, מגלה אותה מחדש, עושה הכל כדי לפצות את עצמו ולהשלים את אשר הפסיד, כביכול, באותן שנות גלות. הוא מרבה לראות, ועם זאת גם מרבה להעלוֹת על הכתב את רשמיו בסידרת כתבות וסיפורים קצרים, שכּבשוּ את לב הקוראים בסגנונם הציורי העשיר.

היה זה יום בהיר וחם. קיפּלינג הצעיר, לבוש בגדי חאקי קלים וחבוּש כובע טרופי, פילס את דרכו במישוריה המיוערים של הודו הצפוֹנית. איש לא נלוה אליו, מלבד משרתו הצעיר והנאמן, שהיה בנוֹ המוסלמי של משרת אביו הנכבּד. הם חצו שדה טרשים מכוסה צמחיית פרא, נכנסו אל פאת יער, החרידו לטאות מרבצן ומשפחת קופים צרחניים. ולפתע עצרו השניים והביטו נכחם עצורי נשימה.

הם גילו עיר־רפאים, מוקפת מצוּדוֹת ריקוֹת.

בצעדים אטיים קרב העתונאי הנודד אל המקום. היכל־שיש גדול, חסר גג, התנשא על ראשה של גבעה נמוכה; ומסביב לו – שורות של בתים הרוסים, רחובות, מזרקות מסותתות באבן ירוקה ואדומה, אמוֹת־מים, אורווֹת של פילים, היכלי תפילה, שערים הרוסים, פסלי אלילים. עצי תאנה צמחו בר בין הבתים העזובים.

“מהו המקום הזה?” שאל רודיארד את משרתוֹ בלחישה.

“זוהי העיר האבודה אַמבּר,” השיב ההודי, “לפני מאה או מאתיים שנה גר פה מלך גדול ועשיר, וּשמוֹ מאן־סינג. נתינים לרוב היו לו, וכולם חיוּ ברוב אושר. ויום אחד קמו כולם ונעלמו…”

“מדוע?… כיצד?”

“אינני יודע. אומרים – האלים הגדולים ציווּ עליהם ללכת. ואומרים – בא אויב גדול וגירש אותם”.

שעה ארוּכּה שוטטו השניים בחורבותיה של העיר האבודה. המקום הזה שבה את לבו של הסופר־לעתיד. יש שדימה לראות מוּלוֹ מלך קדום רוכב בשדרת השיש על פילוֹ הלבן; יש שדימה לשמוע קולות בוקעים מבין הבתים הריקים והעזובים. ושוב חזרה דממת המוות לשרור מסביב; ורק קולו של המשרת הזכיר לו בהיסוס כי אולי הגיעה השעה להמשיך בדרך.

השניים יצאו מעיר הרפאים והמשיכו דרכם צפונה, לעֵבר האגם הסמוּך. לאחר דקות אחדות שלח קיפּלינג מבט פרידה לעבר בתי השיש ואמר:

“ראה, האין הבתים דומים עכשיו לחלות־דבש ממוּלאוֹת בּשחור?”

המשרת לא השיב, ורודיארד המשיך: “זהו מקום שכדאי לשוב אליו”.

הוא חזר וביקר באמבר עוד כמה וכמה פעמים. אז ידע כבר כי עיר זו היתה בעבר בּירת ראג’אסטאן, וּבראשית המאה ה־18 עזבוּה תוֹשביה ועברוּ לעיר ג’איפּוּר. פעם בפעם היה סר אליה בלילות ירח או בשעות הבוקר. לעתים היה פוגש חבורת קופים יושבת במעגל באולם־המועצה של המלך ומביטים אל המראָה הענקית אשר בתקרה. ודאי היוּ בטוחים כי המקום נבנה במיוחד בשבילם. לעתים היה מחריד זוחלים גדולים שנראו כתלויים על אדני החלונות. הוא שוטט בעיר המתה, גילה בה מעברים תת־קרקעיים אפלים, מאגרי מים, מאות חדרים בנויים בכשרון מדהים, לבנים ואריחים מסותתים להפליא. הוא חש עצמו כאדם שנקלע לממלכה אגדית, אותה ניתן למצוא רק בסיפורים קדומים.

היכל־השיִש בעיר־הרפאים אַמבּר, אשר שימשה אשראה לפרק על “המכלאות הצוֹננוֹת” ב“ספר היער”.

בין מסע למסע היה העתונאי חוזר אל ביתו וחדר־עבודתו, מעלה את רשמיו על הכתב ומרבה בקריאה. מאז ימי ילדותו – עת למד בעצמו את תורת הקריאה – היה מרבה לקרוא מכל הבא ליד. וגם עתה, על סף בגרותו, לא הדיר עצמו כמעט מכל ספר שבא לידו: סיפורי הרפתקאות וקבצי שירים; כרך של עתון־ילדים שניתן לו בילדותו או ספרי גיאוגרפיה וטבע. עניין מיוחד גילה בספרו הגדול של אביו, ג’ון לוֹקווּד קיפלינג – “אדם וחיה בהודו”. ספר זה הבהיר לו תעלומות רבות שעליהן הירבה לתהות. ודימוי אחד, שמצא בספר זה ליוהוּ שנים רבות:

“הודו”, כתב פרופיסור קיפלינג, “היא ערשׂ סיפורי הילד־הזאב”.

ימים ולילות ב’נאולאקה'    🔗

עשר שנים חלפו מאז, שנים רבות פעילות, מסעות וכתיבה.

רודיארד קיפלינג עמד ליד חלון הבקתה והשקיף החוצה. השלג הוסיף לרדת, והגיע כמעט עד לאדן החלון.

“אם הוא ימשיך לרדת כך”, אמר לקרוֹלין רעייתו בחיוך, “יימצא הבית עוד מעט בתוך בטנו של הר־שלג”.

לפני כחודש חזר הזוג הצעיר ממסע ירח־דבש, שנערך מסביב לעולם, אותו סיימו במדינת וֶרמונט (ארצות־הברית), מקום הולדתה של קרולין. הם בחרו לדוּר בבית קטן ועזוב, שהיה שייך פעם להוריה של קרולין. הבקתה עמדה מרוחקת מן הבתים האחרים, סמוך לעיירה בֶּטלבּוֹרוֹ, והשניים הפכוּה לקן חמים, מרוהט בפשטות ובטעם. השכנים התייחסו באדיבות מסוייגת אֶל הרעיה הצעירה, שכּן הכירו היטב את הוריה. אבל הם הבּיטוּ בחשד עוֹין לעבר בעלה – אותו אדם שאינו יוצא לעולם לעבוֹדה, אלא מסתובב תמיד כשדפי נייר נושרים מכיסי מעילו, ועוד אומרים עליו שהוא מסוגל להפוך בקבוק־דיוֹ שמחירו חמישה סנט למאה דולר!

עוד שעה קלה הביט קיפלינג בשלג היורד, ואחר כך פנה אל חדר־עבודתו. היה זה חדר קטן, שבעה־על־שמונה צעדים גודלו, ועמד בו שולחן־כתיבה גדול, שתפס כמעט את מחצית רוחבו של החדר.

הוא התיישב ליד השולחן וניסה בפעם העשרים להשליט בו סדר. הניח את הגלוֹבּוּס הגדול בפינה. הציב את תנין־העור הקטן על צרור הדפים. שׂם את הסיכות והמהדקים בתוך קופסת העץ והחזיר את העט אל המגש דמוּי־הסירה.

שעה קלה ישב כשעיניו נעוצות בגלוֹבּוּס הגדול ומלטפות את חצי־האי הענקי, שהמלה INDIA (הוֹדוּ) כתובה עליו; לאחר רגע התחילו גלי־זכרונות מציפים אותו, מחממים את לבו ביום־חורף צונן זה.

זכּרון ראשון: אור של זריחה. צבעים עזים, פירות זהובים וסגולים נערמים עד לגובה כתפיו… היכן זה היה? אה, כמובן, זהוּ טיול־בוקר בשוק־הפירות של בומביי בחברת ה’אַיה' (אומנת הודית) שלו… אחר־כך, בערב, היתה ה’אַיה' יושבת ליד מיטתו ומספרת לו סיפורים עוצרי נשימה על יערות וחיות־פרא מדבּרוֹת.

זכרון שני: גן מכוּסה מאות פרחים ססגוניים, ודשא מושקה, והוא עומד ליד הבונגאלו ומביט בהודים הצעירים המציירים ציורים נפלאים בהדרכת אביו. ואחר־כך הופיע מיטאַ, המשגיח גבה־הקומה, מחזירו לחדרו ומספר לו סיפורים נוספים על בעלי־חיים ואלילים ומלחמות.

זכרון שלישי: הוא יושב בחדרו, מגלה את סוד צירופי האותיוֹת והמלים, עושה את צעדיו הראשונים בממלכת הקריאה. הוא מחזיק בידיו כרך עבה של עתון־ילדים שאביו הביא לו, וקורא בו סיפּור מרתק על צייד־אריות שחדר אל הג’ונגל, נקלע אל בין אריות שהיו כולם “בונים חפשים”, ואחר־כך כרת אתם ברית במלחמה נגד שבט קופי בּאבּוּנים אכזריים…

מדוע נזכר לפתע בסיפור זה? אולי, אולי משום שלפני שבועות אחדים קרא את ספרו של ריידר הגארד, “נאדה השושנה”, ומצא בו מעשיה אפריקנית קדומה, מעשה באוּמסלוּפּוּגאַס, בן שבט זולו שכּוּתר על־ידי להקת זאבים, ואֵלה לא עשו לו דבר. מעניין, סיפורים על ילדים אבודים שנמצאו על־ידי זאבים היו מהלכים גם בכפרי הודו; והרי אביו כתב כי הודו היא ערשׂ סיפוּרי הילד־הזאב…

דממה עמוקה שררה בחדר הקטן, וקיפלינג חש מין אוירת מיסתורין מרחפת סביב, ממלאת את כולו, מעין אותה תחושה שתקפה אותו עשׂר שנים לפני כן, בשעה ששהה באמבּר, עיר־הרפאים שבלב הג’ונגל. ואז, מבלי שחש כיצד, קירב אליו דף־נייר תכול, נטל עט מן המגש דמוי־הסירה, והתחיל משרבט מלים כתובות בדיו שחורה שחורה:

הַשָּׁעָה הָיְתָה שֶׁבַע וְהָעֶרֶב הָיָה חַם מְאֹד עַל פְּנֵי גִבְעוֹת סִיאוּנִי. אַבָּא־זְאֵב הִתְעוֹרֵר מִמְּנוּחַת יוֹמוֹ, הִתְגָּרֵד, פִּהֵק וּמָתַח אֶת כַּפּוֹתָיו בָּזוֹ אַחַר זוֹ, כְּדֵי לְהִפָּטֵר מֵחַבְלֵי הַשֵּׁנָה שֶׁחָש בִּקְצוֹתֵיהֶן. אִמָּא־זְאֵבָה רָבְצָה כְּשֶׁחָטְמָהּ הָאָפֹר וְהֹגָּדוֹל שָׁמוּט לְעֵבֶר הַגּוּרִים הַמְצַיְּצִים. הַיָּרֵחַ הֵאִיר אֶת פִּי הַמְּעָרָה, אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ שָׁכְנוּ כֻּלָּם. “גְרְרְר!” אָמַר אַבָּא־זְאֵב, “הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לָצֵאת שׁוּב לְצַיִד”. הוּא עָמַד כְּבָר לְזַנֵּק אֶל מוֹרַד הַגִּבְעָה, בְּשָׁעָה שֶׁצֵּל קָטָן בַּעַל זָנָב שָׂעִיר חָצָה אֶת הַסַּף בִּילָלָה…

– רודי! – שמע הסופר לפתע את קולה של אשתו, – המים קפאו בתוך הצינוֹר…

קיפלינג קם מכסאו, התעטף במעיל פרוה, נטל נר דולק ויצא החוצה; במשך דקות אחדות החזיק את שלהבת הנר מתחת לצינוֹר־המים, עד ששמע את קרולין הקוראת בשמחה:

– בסדר, רודי. היכנס! המים כבר זורמים שוב.

אז חזר הביתה, הניח את הנר על השולחן, הסיר את מעילו ואמר:

– עכשיו אבקש שקט, קארי. השֵד נכנס אל תוכי.

– השד? – נחרדה, אך מיד פרצה בצחוק. היא זכרה – כך נהג לכנות את האשראה הגדוֹלה שהיתה פוקדת אותו ומעניקה לו את מיטב יצירותיו.

כל אותו חורף של שנת 1892 הוסיף לכתוב את סיפור הג’ונגל שלו, אותו סיפור העתיד להיחשב בעיני רבּים לפסגת יצירותיו: המעשה בבנוֹ הקטן של חוֹטב־עצים הודי, שנוּטש ביער וגודל על־ידי משפחת זאבים. זה מכּבר לא חש הנאה רבה כל־כך בעת כתיבה, כפי שחש באותם ימי חורף מושלגים. הדממה היתה רבה, והיא הופרעה לעתים רק על־ידי קולותיהם של בוֹאשים, שחדרו אל מרתף הבקתה כדי למצוא מחסה מן השלג הרב. הוא תיאר את יער־העד המשׂתרע לחוף הנהר ואַינגוּנגה אשר במרכז הודו, וכיוון שלא זכה לבקר באזור זה הסתייע בשורת תצלומים שקיבל מידידיו. (תיאורים אלה כובשים ומשכנעים כל־כך, עד כי אדם שאינו יודע ‘סוד’ זה לא יחשוד בכך לעולם). הוא הוסיף לתאר בעוצמה רבּה את החוק השורר בג’ונגל – “חוק אשר לעולם אינו מצוֶה דבר ללא סיבּה, האוסר על כל חיה להרוג אדם, אלא רק אם הוא בא להרוג”; תיאר בחיבּה רבה את אמא־זאבה המטפלת בגור־האדם הפעוט ואומרת לו: “שכב במנוחה, צפרדעון. הו, מוגלי קטן – שׁכּן, מוגלי־הצפרדע אקרא לך – יום יבוא ואתה תרדוף את שֶרֶה־חַן הנמר, כשם שהוא רודף אותך עתה”…

לאחר שהיה קיפלינג מסיים את כתיבתו של פרק – היה מניחוֹ הצדה לזמן־מה ונפנה לעסוק בעניינים אחרים. עבודה לא חסרה באותו אזור נידח. עם תום החורף התחיל הסוֹפר לבנות לעצמו בית־מגורים גדול, דמוּי תיבת־נח, אותו קרא בשם ‘נאוּלאקה’ – כשמו של הסיפור על היהלום הגדול, אותו כתב יחד עם גיסו המנוח. הוא היה מפוצץ סלעים כדי לסלול דרך מבּיתוֹ אל הכביש הסמוך, או שהיה רוכב לעיירה על סוסו השחור “מרקוּס אַוּרליוּס”.

לאחר שבועות אחדים היה קיפלינג חוזר אל הדפים הכתובים. רווח־הזמן הזה היה הכרחי בעיניו, למען יוּכל לשפּוֹט את שכּתב בצלילוּת־הדעת; אז היה יושב ליד שולחנו וקורא לעצמו בקול רם את הפרק הכּתוּב, כדי לשמוע את צליל המלים. לאט לאט היה קורא, בודק בקפידה כל מלה ומשפט. אם ביקש למחוֹק מלה או משפט, או לתקנם – היה מעביר במכחול פס־דיוֹ שחור על המשפט הטעון תיקון – וכותב מלה חדשה. ואם קטע מסוים לא נראה בעיניו – היה משליך את הדף לסל וכותבו מחדש. הנה, גם זה אחד מסודות ההצלחה של “ספר היער”.

רק לאחר שנחה דעתו מן הפרק האחד, ישב לכתוב את הפרק הבא.

שוב חש עצמו כבוּש על־ידי “השד”, משוטט יחד עם מוֹגלי בג’ונגל ההודי ונפגש עם שוכניו: הנמר שֶרֶה חַן – “הגדול” – הזועם, המטיל את אימתו על אנשי הכפר; בּאלוּ, הדוב הנמנמן והסבלני, המלמד את הילד־הזאֵב ו“אֶחיו” את חוק הג’ונגל; השועל טאבּאקי, – “מלחך הפנכה” – הפטפטן והתככן; קא, פיתון־הסלעים הענקי, המעריץ את חברבורות עוֹרוֹ; או הקופים הפזיזים וחסרי הדאגות…

הקוֹפים… לפתע נזכר קיפלינג באותם קופים חסרי דאגות, שפגש לפני עשר שנים בעיר־הרפאים האגדית. אין ספק, הנה הגיע המועד לספר על עיר אפופת מיסתורין זו, “אמבּר”. הוא יקדיש לה פרק בספר־היער. הקופים שכנו בה, ומוֹגלי יסור אליה. והחיות יכנוה בשם ‘המכלאות הצוננות’:

“בִּתְחוּם הַמִּכְלָאוֹת הַצּוֹנְנוֹת לֹא הִרְהֲרוּ בְּנֵי־עַם־הַקּוֹפִים כְּלָל בִּידִידָיו שֶׁל מוֹגְלִי. הֵם הֵבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל הָעִיר הָאֲבוּדָה וְהָיוּ שְׂבֵעֵי־רָצוֹן מֵעַצְמָם בְּיוֹתֵר… הַקּוֹפִים קָרְאוּ לַמָּקוֹם ‘עִירֵנוּ’ וְהֶעֱמִידוּ פָּנִים כִּמְבַזִּים אֶת שׁוֹכְנֵי הַג’וּנְגֶל עַל שֶׁשָׁכְנוּ בַיַּעַר. עִם זֹאת, הֵם מֵעוֹלָם לֹא יָדְעוּ לְשֵׁם מָה הוּקְמוּ בִּנְיָנִים אֵלֶּה אוֹ אֵיזֶה שִׁמּוּשׁ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם. הֵם נָהֲגוּ לָשֶׁבֶת מַעְגָּלִים מַעְגָּלִים בָּאוּלָם הַגָּדוֹל שֶׁל מוֹעֶצֶת הַמֶּלֶךְ, לְהִתְגָּרֵד, לָצוּד פַּרְעוֹשִׁים וּלְהַעֲמִיד פָּנִים כִּי הֵם בְּנֵי אֱנוֹשׁ”…

ובמרכזם של כל שוכני הג’ונגל עומד מוֹגלי, גור־האדם הרואה עצמו זאב, הגדל ומגלה את מוֹצאוֹ, מנסה לחיות בּכּפר, אבל חוזר אל היער; בן הג’ונגל, שנפשו נקרעת בין שני עולמות, בין חוק האדם לחוק היער, ואשר חש עצמו לפתע בודד מאד.

“אבל”, מסיים קיפלינג את הפרק השלישי, “הוא לא היה בודד לנצח, כי לאחר שנים היה לגבר ונשׂא אשה”. סיים את כתיבת המבוא הקצר ל“ספר היער”, בּוֹ גילה כי “הרפתקאותיו של מוֹגלי נאספוּ בזמנים ובמקומות שוֹנים ממקוֹרוֹת רבּים ביוֹתר, שרוּבּם מעדיפים להישאר בעילוּם־שם”. אוּלם ברמז הוסיף כי רוֹב המקוֹרוֹת הם יצוּרים הולכי־על־ארבע…

בשנת 1894 ראה “ספר היער” אוֹר בהוצאת ‘מקמילן’, ולאחר שנתיים נוספות הופיע בהוצאה זו “ספר היער השני”. הספר כבש במהרה את לבותיהם של מיליוני קוראים ברחבי העולם. תוכנוֹ המרתק – ילד הגדל בג’ונגל והופך להיות שליט היער – מלהיב עד היוֹם את דמיונם של בנים ובנות. במשך שנים שיחקו ילדים בג’ונגל והיוּ “מוֹגלי” או אֶחיו וידידיו. שפתו העשירה והציורית כל־כך הקסימה את הקוראים הצעירים והמבוגרים. והרעיוֹן הגדול הטמון בדפיו זכה אף הוא למיליוני אוהדים ומעריצים. “ספר היער” היה ליצירת־מופת של תנועת־נוער בין־לאומית, הלא היא תנועת הצוֹפיוּת. הצופים הצעירים קבעו את חוקיהם באשראת חוק־הג’ונגל, ואף את התואר “גוּרים” שאלו מ“ספר היער”.

רודיארד קיפלינג חש, כמובן, סיפוק רב מהצלחת ספרוֹ זה. הוא קשר קשרי ידידות עמוקים עם באדן פאול, מייסד תנועת הצופים, ואף חיבּר את המנון התנועה.

קיפלינג היה עתה סופר מהולל ונערץ ברחבי תבל; וכשחלה בשנת 1900 בדלקת־ריאוֹת קשה וחייו היו בסכנה, עקב העולם בחרדה אחרי מצב בריאותו והעתונים היו מלאים ידיעות מפורטות על מאבקו של הסופר הדגול עם המחלה הקשה. לאחר שהוטב מצבו, הובא למיטתו הדואר שהגיע על שמו לבית־החולים – אלפי מכתבי ילדים מחמש יבשות, המאחלים לו רפואה שלמה ומבקשים ממנו כי יכתוב סיפורים נוספים על מוגלי.

קיפלינג החלים, כתב ספרים נוספים לצעירים ולמבוגרים וזכה בשנת 1907 בפרס־נובל. אך יצירתו הגדולה ביותר היא, לדעת רבים, “ספר־היער” – סיפורו הראשון לילדים, אותו התחיל לכתוב בבקתה הנידחת ביום חורף מושלג.

נושאו של “ספר היער” השפיע לא מעט על כמה וכמה סופרים, שחיבּרוּ סיפורים על ילדים שגדלו בג’ונגל. הידוע מכולם הוא, כמובן, אֶדגר רייס בוראוז, מחבר סיפורי טרזן. בוראוז עצמו הודה בהשפעה זו, וקיפלינג הגיב על כך בבדיחות הדעת:

“גאוֹן־הגאוֹנים מבּין כל החקיינים היה אחד שכּתב סידרה בשם ‘טרזן בן הקוֹפים’. קראתי אותה, אך לצערי לא ראיתי את הסרטים, שזכוּ להצלחה רבה ביותר. הוּא ‘סחב’ את הנוֹשא מ’ספר־היער‘, ואני מתאר לעצמו שנהנה מכּך מאוד. מספּרים שאמר כי רצה לגלוֹת באיזו מידה יצליח לחבּר ספר גרוּע ו’לצאת מהעסק בשלוֹם’ – שאיפה שהיא כשרה בהחלט”.

“נָמֵר! נָמֵר!”

הַיָּרֵחַ עָלָה עַל פְּנֵי הַמִּישׁוֹר וְשִׁוָּה לוֹ מַרְאֶה חֲלָבִי; אָז רָאוּ בְּנֵי הַכְּפָר הַנִּדְהָמִים אֶת מוֹגְלִי – בְּחֶבְרַת שְׁנֵי זְאֵבִים בְּעִקְּבוֹתָיו וּצְרוֹר עַל רֹאשׁוֹ – וְהִנֵּה הוּא פּוֹסֵע עַל פְּנֵי מִשְׁעוֹל־הַזְּאֵבִים הַקָּבוּעַ, הַמְכַלֶּה אֶת הַפַּרְסָאוֹת הָאֲרֻכּוֹת כָּאֵש. אַחַר־כָּךְ הִכּוּ בְּפַעֲמוֹנֵי הַהֵיכָל וְתָקְעוּ בְשׁוֹפָרוֹת בּקוֹל רָם יוֹתֵר מִתָּמִיד; וּמֶסוּאָה בָּכְתָה, וּבּוֹלְדֶאוֹ טָוָה אֶת סִפּוּר עֲלִילוֹתָיו בַּיַּעַר עַד אֲשֶׁר סִיֵּם בְּאָמְרוֹ כִּי אַקֶלָה עָמַד עַל רַגְלָיו הָאֲחוֹרִיּוֹת וְדִבֵּר כְּבֶן אֱנושׁ. הַיָּרֵחַ זֶה אַךְ הִתְחִיל שׁוֹקֵעַ מִשֶּׁהִגִּיעוּ מוֹגְלִי וּשְׁנֵי הַזְּאֵבִים אֶל סֶלַע הַמּוֹעָצָה וְעָצְרוּ בְּפֶתַח הַמְּעָרָה שֶׁל אִמָּא זְאֵבָה. “הֵם גֵרְשׁוּנִי מֵעֵדֶר הָאָדָם, אִמָּא”, צָעַק מוֹגְלִי, “אֲבָל הִגַּעְתִּי עִם פַּרְוָתוֹ שֶׁל שֶׁרֶה חַן לְמַלֵּא אֶת נִדְרִי”. אִמָּא זְאֵבָה יָצְאָה מִן הַמְּעָרָה, הַגּוּרִים אַחֲרֶיהָ, וְעֵינֶיהָ בָּהֲקוּ לְמַרְאֵה עוֹר הַנָּמֵר.

“אָמַרְתִּי לוֹ בְּאוֹתוֹ יוֹם, שֶׁבּוֹ תָחַב אֶת רֹאשׁוֹ וְכְתֵפָיו אֶל תוֹך הַמְּעָרָה בְּבַקְּשׁוֹ אֶת חַיֶּיךָ, צְפַרְדְּעוֹן – אָמַרְתִּי לוֹ כִּי הָרוֹדֵף עָתִיד לְהֵרָדֵף. וְהַדָּבָר קָם וְהָיָה”. “הַדָּבָר נַעֲשָׂה כָּרָאוּי, אָח צָעִיר”, נִשְׁמַע קוֹל עָמֹק מִתּוֹךְ הַסְּבָךְ, “חַשְׁנוּ עַצְמֵנוּ בּוֹדְדִים בַּיַּעַר בִּלְעָדֶיךָ”. וְאָז הוֹפִיעַ בַּגֵרָה וְאָץ עַד לְרַגְלָיו הַיְחֵפוֹת שֶׁל מוֹגְלִי. הֵם עָלוּ יַחַד אֶל סֶלַע הַמּוֹעָצָה, וּמוֹגְלִי פָּרַשׂ אֶת הַפַּרְוָה עַל הָאֶבֶן הַשְּׁטוּחָה, אֲשֶׁר עָלֶיהָ נָהַג אַקֶלָה לָשֶׁבֶת, וְהִדְּקָהּ בְּאַרְבָעָה קְנֵי בַּמְבּוּק מֻכְסָפִים, וְאַקֶלָה רָבַץ עָלֶיהָ וְהִשְׁמִיעַ אֶת קְרִיאַת הַמּוֹעָצָה הַנּוֹשָׁנָה: “הַבִּיטוּ, הֵיטִיבוּ לְהַבִּיט, הוֹ זְאֵבִים!” מַמָּש כְּפִי שֶׁקָרָא בַּיּוֹם בּוֹ הוּבָא מוֹגְלִי לְכָאן לָרִאשׁוֹנָה.

מֵאָז פְּרִישָׁתוֹ שֶׁל אַקֶלָה נוֹתַר הַעֵדֶר לְלֹא מַנְהִיג, וְהַזְּאֵבִים נָהֲגוּ לָצוּד וּלְהִלָּחֵם כְּאַוַּת נַפְשָׁם. אֲבָל הֵם צִיְּתוּ לַקְּרִיאָה מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל; כַּמָּה מֵהֶם נֶחְבְּלוּ מִן הַמַּלְכּוֹדוֹת שֶׁנָּפְלוּ אֶל תּוֹכָן, כַּמָּה צָלְעוּ מֵחֲמַת פִּצְעֵי יְרִיּוֹת, כַּמָּה נֶחְלְשׁוּ מֵאֲכִילַת טֶרֶף רַע – וְרַבִּים נֶעְדְּרוּ. אֲבָל הֵם נֶאֶסְפוּ אֶל סֶלַע הַמּוֹעָצָה, כָּל אוֹתָם שֶׁנּוֹתְרוּ בַחַיִּים, וְהֵם רָאוּ אֶת עוֹרוֹ הַמְּנֻמָּר שֶׁל שֶׁרֶה חַן עַל הַסֶּלַע, וְאֶת כַּפּוֹת הָעֲנָּק הַתְּלוּיוֹת בְּרִפְיוֹן בִּקְצוֹת הָרַגְלַיִם הַמְרוֹקָנוֹת. וְאָז הִשְׁמִיעַ מוֹגְלִי שִׁיר לְלֹא חֲרוּזִים, שִׁיר שֶׁיָּצָא מֵעַצְמוֹ מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹ, וְהוּא צָעַק אוֹתוֹ בִּמְלוֹא גָּרוֹן, בְּנַתְּרוֹ מַעְלָה מַטָּה עַל עוֹר־הַפַּרְוָה וְבְרָקְעוֹ בַּעֲקֵבָיו לְשֵׁם קֶצֶב, עַד שֶׁנּוֹתַר לְלֹא נְשִׁימָה; וְאִילוּ הָאָח הָאָפֹר וְאַקֶלָה הִשְׁמִיעוּ נַהֲמוֹתֵיהֶם בֵּין בָּתֵּי הַשִּׁיר.

“הַבִּיטוּ וּרְאוּ, הוֹ זְאֵבִים! הַאִם קִיַּמְתִּי אֶת נִדְרִי?” קָרָא מוֹגְלִי לְאַחַר תֹּם הַשִּׁיר. וְהַזְּאֵבִים נָהֲמוּ פֶּה אֶחָד: “כֵּן!” וּזְאֵב מְשֻׁסָּע אֶחָד הוֹסִיף: “הֱיֵה לָנוּ מַנְהִיג, הוֹ, גּוּר־אָדָם, כִּי קָצָה נַפְשֵׁנוּ בְּחַיִּים־לְלֹא־חֹק, וְאָנוּ מְבַקְּשִׁים לִהְיוֹת שׁוּב עַם בֶּן־חוֹרִין”.

מקורות:

Rudyard Kipling: Something of Myself. London, Macmillan, 1937.

Charles Carrington: Rudyard Kipling, his Life and Work. London, Macmillan 1955.

Rosemary Sutcliff: Rudyard Kipling, A Bodley Head Monograph, London, 1960.

 

החיים הם הרפתקה    🔗

אודיסיאה בצפוֹן (1899)    🔗

גֶ’ק לוֹנדוֹן    🔗

(שמו האמתי: ג’וֹן גריפית) נולד בסן־פרנציסקו ב־12 בינואר 1876. מילדותו היה הרחוב ביתוֹ השני: הוא מכר עתונים, היה דייג, מבריח צדפות, איש משמר־החופים, ימאי בספינת ציידי כלבי־ים, סבל ונווד. בגיל 19 נכנס ללמוד באוניברסיטת קליפורניה, אך כעבור שנה נתקף ב’בהלה לזהב' ויצא אל אלסקה הרחוקה לנסות את מזלו. הוא חזר משם בחוסר כל, אך עשיר בחוויות, ובלבו תשוקה עזה להיות סופר. במשך שבועות וחדשים שלח סיפורים קצרים למערכות העתונים, אך הם הוחזרו אליו. הוא לא נואש, הוסיף לכתוב, עד שלבסוף נדפס סיפורו הראשון, – תמורת שכר של 5 דולרים. אט אט התחילה ההצלחה מאירה לו פנים. סיפוריו הקצרים, שנדפסו בכתבי עת וכונסו אחר־כך בספר (“בן־הזאב”, 1900) זכו לביקורות נלהבות. עורכים ומו"לים הזמינו אצלו סיפורים והוא זכה לתהילה. ג’ק לונדון חיבר כחמישים ספרים – בחלקם הגדול מבוססים על החוויות והמראות שעבר בחייו הסוערים; בספרים אחרים הטיף לצדק חברתי ולתיקון האדם. בשנה הארבעים לחייו נתקף בדכאוֹן עמוק. הוא נכשל בחייו המשפחתיים ובמשק שהקים; גם כשרונו התחיל נוטש אותו, וב־22 בנובמבר 1916 שלח יד בנפשו. מספריו הידועים יוזכרו: “קול מיער”, “פנג הלבן”, “זאב הים”, “הבהלה לזהב”, “ביערות הצפון”, “המרד”, “בקעת הירח”, “אודיסיאה בצפון”, “מרטין עדן” (רומן אוטוביוגראפי).

הבהלה לזהב    🔗

הספינה “אומאטילה” הרימה עוגן, פילסה דרכה בין הספינות שעגנו בנמל סן־פראנציסקו ופנתה לעבר התעלה הפנימית. סיפונה היה מלא אנשים – גברים צעירים וקשישים־ שהבהלה לזהב תקפה אותם, והם נטלו את חסכונותיהם הדלים, או מכרו את מעט הרכוש שהיה בידם ונגרפו בזרם הגדול של האצים־להתעשר שתקף את ארצות־הברית. בתחילת 1897 חלפה כברק הבשׂוֹרה המחשמלת – זהב נתגלה בחבל קלוֹנדאַיק אשר באלסקה הפראית; כל הרוצה להתעשר ימהר אל קלונדאיק ויזכה בזהב מן ההפקר. אלפים רבּים נתקפו בבהלה לזהב, וביניהם היה גם ההרפתקן הצעיר ג’ק לונדון.

מופרש מעט מקהל הנוסעים הרעשני עמד ג’ק לונדון, נשען אל מעקה הסיפון והביט במאות הגברים שהתרוצצו על החוף, או נשׂאוּ ונתנוּ עם הסבלים האינדיאניים. עלם חסון ונאה היה, כחול־עיניים וגלוי פנים. רוח־הים שיחקה בבלוריתו הפרועה, ורגליו הנעולות מגפיים גבוהים קלטו בהנאה את הרסיסים המלוחים שניתזוּ לעבר הסיפון.

שלא ברצונו עלה חיוך שובב על פניו: אילו רק ידעו חבריו באוניברסיטה לאן נעלם פתאום חברם, הסטודנט התמהוני, שיוֹם אחד הוא שתקן ומסוגר בתוֹךְ קליפתו, ואילו למחרת הוא תוסס וסוער, ומדבר בהתלהבות על המהפכה החברתית הגדולה, הממשמשת ובאה… שנה תמימה היה ג’ק – ההרפתקן הנועז והנווד – צמוד אל ספסל הלימודים. בסתר לבו האמין כי הידע וההשכלה שירכוש יפתחו לפניו את שערי הכבוד וההצלחה. שעות ארוכות ביום היה רכון מעל ספרים וממלא את כרסו בדברי חכמה ומדע – מהיסטוריה ומתימטיקה ועד חימיה ואנגלית. תורותיהם של מארכס ודארווין הלהיבוּ אותו. הפרוטה לא היתה מצויה בבית, אך הרעב להשׂכלה היה גדול מן הרעב ללחם.

… עד שבאה מלת־הקסמים ‘קלונדאיק’ והציתה בלבו מחדש את תשוקתו הסוֹערת להרפתקאות. גם התקוה לגאול את עצמו ואת משפחתוֹ ממאֵרת הדלות הוסיפוּ שמן ללהבה הלוחשת בתוכו. ובוקר אחד הוא פונה אל המשרד הארצי לצרכי אלאסקה, קונה שם אוהל, שמיכות, חולצות פלאנל, פרווה, כובע־עור ומגפיים, מצטייד במזון רב – ושׂם פניו אל ארץ־הזהב.

בימי ההפלגה האפורים התיידד ג’ק עם גוּדמן הכורה וסלופר הנגר, שהיו לו מעתה בני־לוויה נאמנים. ובין השֹיחות על חוויות העבר והתכניות לעתיד היה ג’ק מספר לידידיו החדשים בשׂפה ציורית ומרתקת על חוויות־העבר שלו. הכּוֹרה והנגר היו מטים אוזן לסיפוריו המופלאים ומהרהרים בלבם: “אלוהים, כמה הרבה הספיק ברנש זה לעבור בעשרים שנותיו!”

משחר ילדותו היה הרחוב בית ספרוֹ, בו למד את תורת החיים. בגיל שמונה היה יוצא לקושש עצים להסקה, ובגיל עשר היה מוֹכר עתונים ומתכתש עם המוכרים שניסו להסיג את גבולו. בגיל שתים־עשרה נכבש על־ידי אהבת־חייו הגדוֹלה – הים. שעות ארוּכּוֹת היה משוטט לאורך החוף ומצפּה כי הספנים יציעו לו עבודה כלשהי. בתשוקה עזה היה עט על כל עבודה, בכל מזג־אויר, מתיקון משוטים ועד קירצוף הסיפון. במשך חדשים צירף פרוטה לפרוטה, עד שעלה בידו לרכוש לעצמו סירה בלה; אגר עוד – ורכש זוג משוטים. לאחר מכן הוסיף אליהם מפרשׂ מטולא, ולאחר שמשח את סירתו בצבעים עליזים – היה מפליג אל נקיקי הסלעים של מפרץ סן־פראנציסקו לצוד יצורי־ים. “הייתי מכוון את סירתי בעקבות הדוֹברוֹת”, סיפר לידידיו בקולו החם, “ובשעה שהרוחות היו מעלות קצף לבן על בלוריות הגלים, הייתי פוצח בשיר מלחים – ‘תקע לַבּרנש ויֵרד שאולה’ – וחש עצמי כמאושר בעולם”…

כעבור שנה שנתיים רכש ג’ק סירה גדולה יותר – ‘שצף־קצף’ שמה – והוא הופך להיות שודד־צדפות. יחד עם כנופיית גברתנים ואסירים־לשעבר חמושים באקדחים, היה מכוון את סירתו בלילות אפילה לעבר פתחן של נקרות במפרץ, מלקט צדפוֹת מלוא השׂקים, ולפני עלות השחר היה מבריחן אל השוּק ומוכרן, צובר ממון, מתגרה באנשי המשטרה ונהנה מחיים פרועים ורווּיי סכנה…

… עד שיום אחד פגש בו קצין־משטרה, והלה דיבּר על לבו כי יטוש חיים אלה של שודד נרדף ויתגייס אל משמר־הדיג. כך עבר ג’ק אל צדו השני של המתרס; הוא לחם בדייגי־הפקר סיניים, בחמסני־אלתית יווניים וכמובן – בחבריו־לשעבר. שנה תמימה שירת במשמר־הדיג, התערב בתעלוליהם של מאות אנשים – ימאים ושודדים, פונדקאים ושאר הרפתקנים. הוא ידע לספוג מכות וידע להפליא מכות. “פעם עמדתי יחידי, ללא נשק בידי, מול חמישה סינים חמושים בסכינים ארוכות”, סיפר לידידיו, “הם צעדו לקראתי באיום, יחד עם מנהיגם החמוש באקדח, אך אני לא זזתי ממקומי ונתתי ידי בכיסי, כאילו יש לי אקדח. ברגע הראשון נרתעו הסינים לאחור, אבל כעבור רגע הסתערו עלי במהלומות. לרגע קל חשבתי איזו חרפה אמיט על עצמי אם אניח להם להתחמק מידי, ואז חטפתי אחד מהם, הנפתי אותו בידי כחומה בפני האחרים, ולאחר שהטלתי אותו בעוצמה על מנהיג הכנופיה, חטפתי מידיו את האקדח – ואז נאלצו להיכנע לי. המבצע הזה זיכה אותי בפרס – מאה דולר”.

בגיל שבע עשרה התעוררה בלבו של ג’ק תשוקה חדשה – להכיר את העולם הגדול. וכך מצא עצמו בוקר אחד על סיפונה של “סוֹפי סאתרלנד”, הלא היא ספינת הציידים של כלבי־הים, שהפליגה מסן־פרנציסקו אל המזרח הרחוק וחופי סיביר. העלם הצעיר והנועז התחבב על יורדי־הים הקשוחים. ידיו לפתו באומץ את גלגל־ההגה בשעה שסוּפה עזה טלטלה את הספינה; הוא חתר במלוא המרץ במשוטי הסירה, בדלקם אחרי עדרי כלבי־הים. הוא השתתף עם חבריו בתעלולי־משובה שביצעו בכפרי הילידים באיי הדרום. ובשעות הפנאי המעטות היה מתבודד על דרגשו וקורא וקורא: “מובי דיק”, “אנא קארנינה”, “תולדות המזרח” ועוד.

שבעה חדשים לאחר מכן חזרה “סופי סאתרלנד” ועגנה שוב בנמל סן־פראנסיצקו. ג’ק ירד ממנה – צרוּב־שמש־ומֶלח, קשוח וגדוש הרפתקאות, אך לבבי וּגלוי פנים כתמיד. הכסף שחסך הוּצא על פרעון חובותיה של משפחתו; ולאחר ימי מנוחה אחדים – אותם בילה בין כתלי הספריה – יצא לחפשׂ לעצמו עבודה ועתיד. זמן־מה עבד במלאכות שונות – מטוויית אריגי שׂק ועד גריפת פחם. לאחר מכן נדד במשך שבועות ארוּכּים, ללא פרוטה בכיסו, ברחבי ארצות־הברית – ברכב וברגל, ברכּבת ועל פני נהרות. “יותר מכל אהבתי להתגרות בעובדי הרכבת, כדי להוכיח להם כי מלך הנוודים אני”, סיפר, “ברגע שיצאה הרכבת לדרכה הייתי מזנק וקופץ על הקרון הראשון. מיד היו העובדים עוצרים את הרכבת ומתחילים לדלוק אחרי. לבי היה מתמלא גאווה למחשבה כי אני – הנווד העלוב – הצלחתי לעצור את ה’אוברלנד' על כל נוסעיו, קרונותיו ומטעניו. המירדף היה נמשך כל הלילה, וכדי להימלט מן הקוון, המסיק, הכרטיסן והמהנדס הייתי מדלג מקרון לקרון, מטפס על גג הרכבת או גולש תחתיה. לא פעם הייתי קופץ מן הרכבת בשעת טיסתה במלוא הקיטור. ופעם קפצתי מרכבת מהירה, צנחתי על שוטר שעמד על הרציף, הפלתי אותו לארץ בחבטה – ונמלטתי על נפשי”…

אבל סוף גנב לתליה, וסוף נווד – לתפיסה. בשוטטוֹ ליד אשדות הניאגרה נתפס ונדון לשלושים יום עבודת־פרך בעווֹן נוודות. “בכלא־אירי גילחו את ראשי ונשלחתי לפרוק מטענים מספינות… אבל עד מהרה עליתי בדרגה והייתי למשגיח על אסירים”, סיפר. לאחר ששוּחרר מן הכלא חזר לביתו – ובלבו תשוקה עזה להרחיב את השׂכלתו ולהיטיב את הליכותיו.

“אז קניתי את מברשת־השיניים הראשונה בחיי – והלכתי אל האוניברסיטה. איך יכולתי לדעת כי תקופת לימודי תימשך שנה אחת בלבד, ופתאום אמצא את עצמו כאן, בחברתכם – כשאני נודד שוב, לנסות את מזלי בקלונדאיק?”

ארוכה ומפרכת היתה הדרך אל מרבצי הזהב בקלונדאיק. הם עברו על פני אשדות אגם לינדרמן, עד שהגיעו אל מעבר צ’ילקוט התלול והמסוכן. שם הטעין ג’ק על גבּוֹ את מטענו – משקל שבעים קילוגרם – והתחיל מטפס לאורך קילומטרים רבים במעלה טרשי ומפותל. לצדו שׂירכו את דרכם מאות אנשים – פקידים ואכרים, בעלי מלאכה ומהגרים, הם צעדו וכוחותיהם הלכוּ ואזלו.

ימים רבים נמשכה הדרך. בהגיעם אל חופו של נהר או אגם, היו ג’ק וחבריו כורתים עצים ובונים רפסודה או סירה שטוחה. בקיאותו המפליאה בכל סודות הספנוּת היתה לו לעזר רב, ותמיד היה נכון להושיט יד עוזרת לנחשלים. יש שהיו נתקלים בבקתה עזובה ומתאכסנים בה ימים אחדים. בינתיים ירד עליהם החורף, ואז רכשו ג’ק וידידיו לעצמם מזחלת וצמד כלבים והמשיכו דרכם במעלה הפלגים לעבר היוקון. עם רדת הלילה היה ג’ק נוטה אוהל, מעלה מדורה, מלבב לביבות ומרתיח משקה חם. וכל אותה תקופה היה צופה לעתיד בעליצות בוטחת, באומץ ובשלווה.

הם חצו יערות, ערבות שלג, פגשו בדרכם עדרי זאבים שניסו להתקרב אליהם, כלבי־פרא שדמו לזאבים, ובני אדם שנהגו כזאבים איש אל רעהו. “בני האדם הריהם ככלבים” אמר לגודמן וסלופר ידידיו בשׂפתו הציורית, “הם יודעים לנבוח, אולם עליהם ללמוד גם לנשוך”…

לבסוף נטו את אוהלם ליד היובל הנדרסון, שמימיו ירדו אל היוקון.

“ננסה כאן את מזלנו”, אמר ג’ק וניגש לפתוח את אחד התרמילים.

הוא הטיל את המגרפה לתוך אפיק הפלג, מקום שבּוֹ הצמיד הזרם העז את גושי הקרח אל שפת הנחל, והתחיל גורף עפר זהוב ונוצץ, שעטף את חלוקי האבנים אשר נאחזו בין שיני המגרפה. הוא נעץ עיניים בוחנות בגרגרים זהובים אלה, ואז –

“זהב!” הריע בקול גדול, “גודמן, סלופר! יש כאן זהב! זהב טהור!!!”

כמטורפים זינקו שני ידידיו אל אפיק הנחל והטילו אל תוֹכוֹ את מגרפותיהם. הוא צדק, ידידם הצעיר: שפע של גרגרים זהובים היו דבוקים אל חלוקי האבנים. כאחוזי בולמוס הציבו תמרורים בגבולות “שטח הזכיון” שלהם, והתחילו חופנים את פירורי האוצר ומטילים אותו אל שׂקי הבד.

“באלוהים – אנו עשירים!” לחש גודמן, “יש כאן זהב בשוֹוי רבע מיליון לפחות!”

“ואולי יותר”, הוסיף סלופר הנגר.

ג’ק לא אמר הפעם דבר. באצבעות רועדות הטיל את הגרגרים אל תוך התרמיל, ובדמיונו ראה עצמו חוזר אל בית אמו הדל – ואתו שׂקים מלאים זהב. מעתה לא יהיו עוד דלים. אמו תבלה את שארית ימיה ללא דאגות והוא יוכל לעשות ככל העולה על רוחו – להפליג בספינה משלו, לקרוא ספרים, ואולי גם – לכתוב ספרים…

אבל חלומות אלה לא האריכוּ ימים. כבר למחרת היום הם נתנפצו וחלפו עם הרוח המקפיאה. בצהרי היום קרבה אליהם חבורה של בני אלסקה קשישים ובעלי נסיון.

“הי, מה זה אתם עושׂים כאן?” שאל אחד מהם.

סלופר וגודמן השיבו כי הם מסירים את גרגרי הזהב מעל חלוקי האבנים.

למשמע תשובה זו פרצו בני אלסקה בצחוק רועם ומלגלג.

“זהב?!” קראו בלעג, “איזה זהב על ראשיכם העלובים? לא זהב הוא, אלא סתם אבן צפחה שאינה שווה אסימון שחוק!”

הם צדקו – ולג’ק לא נותרה ברירה אלא להשליך את כל הגרגירים, שעמל כל־כך על איסופם, חזרה אל יובל ההנדרסון. נקל לתאר את מפח נפשם של שני הידידים – הכורה והנפח – על חלומם שהתפקע כבועת סבון. אך לא כן ג’ק. לאחר שהגרגיר האחרון שקע במי־הקרח, שלח עיניו סביב – אל הנוף החורפי המופלא, אל ידידיו הנדכאים, אל בני אלסקה הצוחקים לאֵיד ואל שאר מחפשי הזהב ששירכו דרכם במרחק־מה ממנו – וחש בלבו מין שלווה מופלאה.

“מוּזר”, אמר לעצמו, “אינני עצוב כלל, אף לא מאוכזב. למה זה כך? מה אִתי? אולי משום שאינני חש כי משהו אבד לי. עני הייתי ועני נשארתי. אך – – לא. אינני עני כשהייתי. נדמה לי כאילו אני הולך ומתעשר, מתעשר בחוויות, בנסיוֹן חיים, במראות ואירועים הממלאים את לבי. נכון, הלכתי לאלסקה למצוא מטמונים, והנה מצאתי מטמון נפלא ביותר – נושאים, דמויות, אירועים לאינסוף של סיפורים”…

כל שפעת המאורעות וההרפתקאות שעבר מאז יצא מן הנמל ניצבו כחיים מול עיניו. הוא הביט סביבוֹ והנה כל המראות מסביב נראים חדשים ומרתקים כל כך: הנחל האדיר, הגולש במדרון; זהרורי הצהרים, המעטרים את ראשי הגבעות באור מקפיא. הכלבים הצייתנים והנאמנים. ההרפתקנים, שכל אחד נושא בקרבו עולם שלם.

“בואו, נגש אל המחנה הסמוך”. אמר ג’ק לידידיו.

גם שם, בקרב מחפשׂי הזהב העייפים, אחוזי הגעגועים, החולמים או מרי הנפש, חש עצמו ג’ק בטוב. הוא התחבב על כולם – בשל מאור־עיניו, חיוכו המלבב, נכונותו לסייע וסיפוריו כובשי הלב. שעות ארוּכות היה מבלה בקריאה; בשעות רבות היה מחריש ומכונס בעצמו. עד שבאורח־פלא נפלה לידיו מחברת עבה, ובה עשרות רבות של דפים חלקים – וזו עוררה בו את הבולמוס שהיה חבוי בתוכו כל ימי המסע, מבלי שיֵדע על כך בעצמו: – בולמוס הכתיבה.

שעות ארוכות היה ג’ק רובץ על דרגשו – וכותב, וכותב. עדיין לא היו אלה סיפורים של ממש, כמובן. כותב היה מה שעלה על לבו אותו רגע: תיאורי אנשים שנקרו על דרכו; קטעי שׂיחה וּויכוח שקלט בבקתה; הרפתקאות ואירועים שסופרו לו; וכמובן – רשימות־חטף של חוויות שבּהן נתנסה בּעצמו. כל אלה רשם בכתב־יד חפוז, כאילו חושש היה שמא יימלטוּ הדברים מזכרונו.

החורף חלף עבר, האביב הגיע ואתו בשׂוֹרת ימי החום. אז פירקו ג’ק וידידיו את הבקתה ששכנו בה, חיבּרוּ קורה לקורה – עד שהיתה להם רפסודה גדולה, בה הפליגו במורד הנהר אל דאוסון; שם מכרו את הקורות במחיר שש־מאות דולר – הון רב בשביל דלפונים שכמותם.

דאוסון לא היתה אלא עיר־של־אוהלים, שחמישים־אלף הרפתקנים, מחפשׂי זהב ופורעי חוק שכנו בה. ימים תמימים בילה ג’ק במסבאות העיר, אָרח לחברת הרפתקנים למיניהם, שכיבדוהו בכוֹסית משקה, אות־תודה על שנֵאוֹת להאזין לסיפורי הבדים שלהם. הם לא ידעו כי ג’ק היה מעונין בסיפוריהם יותר מאשר במשקה שלהם, אף לא חשו כיצד מצליח מאזינם הסקרן להביאם לידי כך שיספרו לו את קורותיהם. וכי כיצד יכלו לנחש כי אותו עלם חביב וחייכן יהפוך בעוד שנים לא רבּוֹת את מעשיותיהם לפרקים מרתקים ורבי יופי, שייקראו על־ידי מיליוני אנשים ברחבי העולם?

מיום ליום הלכו ורבו הדפים הכתובים: הוא סיפר על ציד עוֹפוֹת בלילה, תיאר את השלדגים והשחפים, שקריאותיהם ממלאות את חלל הבוקר; את הסירה המפליגה במורד הנחל, את המסע הביתה…

ללא פרוטה בכיסו חזר ג’ק לבית אמו. לא, הוא לא הצליח להביא אתו מאלסקה גם לא גרגיר־זהב אחד; אבל צקלונו ולבּוֹ היו גדושים מטמונים יקרים לאין ערוך מזהב – עשרות סיפורים, אותם עתיד הוא לכתוב, ואשר יביאו לו תהילה ועושר.

אלף־וחמש־מאות מלים ביום    🔗

אוֹר קלוש האיר את חדר־השינה הקטן והצונן. ליד שולחן־העץ הפשוט ישב ג’ק לונדון וכתב וכתב בקדחתנות. הוא לא שׂם לבו לערבוביה השוררת מסביב, גירש ממוחו מחשבות על רעב או עייפות – והוסיף לכתוב ללא הפוגה. מדי פעם היה מעביר את אצבעותיו הפשׂוּקות דרך שׂערו המקורזל שנפל על מצחו, או שהיה מחליף את עפרונו השחוק בעפרון שני, מחודד יותר; והוסיף לכתוב, במהירות רבה יותר, כאילו ביקש לפצות עצמו על הפסד־הזמן שנגרם בעת החלפת העפרון. גם ביום זה, כתמול־שלשום, כתב סיפור קצר, וגם הוא היה על צמד אנשים, שיצאו לחפשׂ זהב באלסקה:

נִקְלַעְנוּ לְבִקְתָה עֲזוּבָה זוֹ לְאַחַר מַסָּע מְפָרֵךְ שֶׁל יוֹם תָּמִים. הַכְּלָבִים קִבְּלוּ אֶת מְנָתָם, הַצַּלָּחוֹת נִשְׁטְפוּ, הַמִּשְׁכָּבָים הֻצְּעוּ וְעַתָּה נֶהֱנֵינוּ מֵאוֹתָהּ שָׁעָהּ עֲנֻגָּה, הַבָּאָה מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ, פַּעַם אַחַת בִּלְבַד, בְּדֶרֶך הַמַּסָּע בְּאַלַסְקָה – הַשָּׁעָה שֶׁדָּבָר אֵינֶנּוּ מַפְרִיד בָּהּ בֵּין הַגּוּף הֶעָיֵף לְבֵין הַמִּשְׁכָּב, מִלְּבַד עִשּׁוּן מִקְטֶרֶת הָעֶרֶב. אֶחָד מִדַּיָרֶיהָ הַקּוֹדְמִים שֶׁל בִּקְתָּה זוֹ קִשֵּׁט אֶת כְּתָלֶיהָ בִּתְמוּנוֹת גְּזוּרוֹת מִכִּתְבֵי־עֵת…

חודש בקירוב עבר מאז חזר את ביתו שברחוב הששה־עשר באוקלנד. הוא חזר – ותשוקה עזה ולוהטת ממלאת את לבו – להיות סופר, לחלוק עם מיליוני קוראים את החוויות הגועשות בתוכו. לא, לא היתה בתשוּקה זוֹ משום שרירות, או להיטות אחרי פרסום ועושר, או משום תאוה לראות את שמו מתנוסס באותיות־דפוס על דף הנייר. לא ולא. “מראות, נופים, אנשים וחוויות דפקו על דלתי מוחי ותבעו את ביטויים”, אמר, “הרגשתי שאני פשוט מוכרח לספר כל זאת, מוכרח – ודבר לא יעזור”…

אבל כיצד ישב ויכתוב – ובבית אין גם פרוטה לפת־לחם? אביו החורג מת בשעה שהוא נדד באלסקה, ואמו הקשישה אינה מסוגלת עוד לפרנס את עצמה. אבטלה קשה שררה בעיר – וכל מאמציו למצוא מקום־עבודה ראוי לשמו עלו בתוהו. בימים הראשונים לא בחל בכל עבודה שהיא, משטיפת חלונות ועד כסיחת מדשאות. ובאותו ערב, שבו חזר מכסיחת המדשאה, עלעל בדרכו הביתה בעתון שמצא על הדשא. שתי ידיעות משכו את תשׂוּמת־לבו: האחת – שמשרד הדואר־העירוני מקיים בחינות לקבלת פקידים ודוורים, והאחרת – כי שכר־הסופרים נקבע לעשרה דולרים בעד כל אלף מלים.

למחרת עם בוקר פנה ג’ק אל משרד הדואר, ניגש לבחינות ועמד בהן בהצלחה. “בקרוב נודיע לך אם נתקבלת לעבודה”. נאמר לו. בשובו לביתו נזכר בידיעה השניה שקרא, על שכר הסופרים. ומיד ישב אל שולחן־העץ הישן, העומד בחדר־השינה, עצם לרגע קל את עיניו, ראה את עצמו מפליג בסירת הקורות השטוחה שבנה במורד היוקון. ברגע השני כבר החזיק את העפרון העבה והפשוט, וכתב בנשימה אחת את הסיפור.

כעבור שלוש שעות כבר נשלח הסיפור אל מערכת העתון “אֶכזמינר”.

“הסיפור מכיל אלף וששים מלים”, אמר לעצמו לאחר ששילשל לתיבה את המעטפה המוארכת, “עשרת הדולרים שאקבל יסתמו את טענותיו של בעל־הבית, עד שאקבל את משרת נושא־המכתבים”.

אבל למערכת העתון לא רק שלא שלחה עשרה דולרים, אלא אף לא טרחה לאשר את קבלת כתב־היד. גם ההודעה ממשרד הדואר בוששה לבוא. אך ג’ק לונדון לא נפל ברוחו. עתה, משטעם את טעמה של כתיבת סיפור – חש עצמו כשיכור. בזה אחר זה כתב שבעה סיפורים על חוויות אלסקה, שתססו בּוֹ; וכיוון שצריך היה להעתיקם במכונת כתיבה, וכיוון שגם לא היה בארנקו כסף למעטפות ולבולים, מישכן את האופניים, שקיבל במתנה מידידה בשעה שהתחיל ללמוד באוניברסיטה. ומשאיים עליו בעל־הבית כי ישליכנו לרחוב עם לא יפרע את שכר־הדירה – מישכן גם את שעונו, ואחר־כך את מעיל־הגשם.

את מרבית שעות היום היה מבלה בכתיבת סיפורים והעתקתם. אחר־כך היה מקפל את הדפים הכתובים ומכניסם בצירוף בולים למעטפה מוארכת – ומשלשל אותם לתיבת־הדואר. אז היו סיפוריו נודדים ברחבי הארץ, עד שהיו שבים אליו בדואר החוזר. “לא, אין עורכים הגונים בארץ”, היה אומר באכזבה, עם קבלת סיפוריו בחזרה, “יש כנופיות נוכלים, המעבירים את כתב־היד ממעטפה אחת לשניה ושולחים אותו בחזרה”…

החורף הגיע – ושוב באו על ג’ק ואמו ימים של דחקות. החנוונים סירבו למכור להם מצרכי מזון בהקפה. כוחו של ג’ק נחלש, בריאותו נתערערה ולא פעם שאל עצמו שמא יוותר על חלומו להיות סופר ויחזור לגרוף פחמים בשכר דולר אחד ליום, עד שיקבל את משׂרת הדוור. אבל אז היה פונה אל הספריה, מעיין שם בכל אותם סיפורים קצרים הממלאים את כתבי־העת ומשווה אותם לסיפוריו שלו: נכון, הם כתובים בשפה קלילה, יש בהם עלילה ורגשנות – אך בכל זאת הם סיפורי כזב בעיניו, סיפורים שאינם מעיזים להתמודד עם הבעיות הבוערות של הזמן. לא כן סיפוריו שלו, שיש בהם אמת ואינם נרתעים מלהציג את החיים כמות שהם, על אכזריוּתם ותקוותיהם.

אז גירש מלבו כל הרהור לנטוש את הכתיבה ולפנות למלאכה אחרת וחזר אל חדרו הצונן כדי לכתוב סיפור חדש. “לעולם, לעולם לא אתיאש!”, אמר לעצמו שוב ושוב, “הסיפורים שלי חייבים למצוא חן בעיני מישהו”.

הוא הוסיף לצפות, לקווֹת; וכאשר הגיעה הידיעה ממשרד הדואר כי נתקבל לעבודה – קרע אותה לקרעים. ואז, בבוקר אפור אחד של חודש נובמבר 1898 הגיעה אליו מעטפה מוארכת וצנומה ממערכת הירחון המכובד “אוברלנד”, שהופיע בסן־פרנציסקו. בתנועה חטופה פתח את המעטפה ועיניו קראו במהירות את מכתבו של העורך: “אנו מאשרים בזאת את קבלת סיפורך מחיי אלסקה ‘לאדם בדרך’ שנראה בעינינו ראוי לדפוס”…

‘לאדם בדרך’ מכיל חמשת אלפים מִלים. כל אלף מלים שווֹת עשרה דוֹלרים. הווה אומר – אקבל בעד הסיפור חמישים דולרים! הבה נקרא מה עוד כותב העורך:

“… נהיה מוכנים להדפיס את סיפורך זה, ולאחר הופעתו ישולם לך שכר־סופרים בסך חמישה דולרים”.

ג’ק מצמץ בעיניו ובדק שוב את הכתוב: לא, אין זו טעות: חמישה דולרים, תמורת סיפור שעל כתיבתו עמל חמישה ימים תמימים! הרי זה, לעזאזל, אותו דולר אחד ליום, שהיה משתכר כגורף פחם או כגוזז מדשאות. מרמים אותו, גונבים את דעתו. למי הוא עמל, איפוא? מה בצע בכל התקוות, החלומות… אך כעבור שעות אחדות, בעוד הוא מיטלטל בין אכזבה ויאוש, הגיעה לידיו מעטפה שניה, גם היא מוארכת וצנומה, והפעם ממערכת כתב־העת לעידוד סופרים צעירים, “החתול השחור”:

“קראתי את סיפורך ‘אלף מיתות’ והוא נראה בעינינו ראוי לדפוס. בצורתוֹ המקורית מרובה בסיפור האורך על הערך, אך אהיה מוכן להדפּיסו אם תייפה את כוחי לקצר את כתב־היד (4000 מלים!) ולהעמידו על מחציתו. לאחר ההדפסה ישולם לך שכר־סופרים בסך ארבעים דולר”.

ריבון העולמים, אם כן, לא הוליכוהו שולל. סיפוריו נושאים חן בעיני העורכים, ואף מוכנים לשלם תמורתם בעין יפה. הוא יוכל לעסוק בכתיבה, להעלות על הכתב את הסיפורים הממלאים את לבו. מיד ישב וכתב לעורך כי רשאי הוא לקצר את סיפורו אם ימהר וישלח את שכר־הסופרים. כעבור ארבעה ימים קיבל ג’ק לונדון את שכר־הסופרים הראשון בחייו. והיא מיהר אל בית־העבוט ופדה את כל הדברים שמישכן.

עתה השקיע ג’ק לונדון עצמו במשנה מרץ בעבודתו הספרותית. הוא לא הסתפק עוד בכתיבה בלבד. הוא ידע כי עליו עוד ללמוד הרבה, ללטש ולשפר את כליו הספרותיים, לרכוש מלים מדויקות יותר, ביטויים נאים יותר. הוא הכיר בכוחה של המלה הנכונה – והוא התאהב במלים: מלים נאות, מלים מצלצלות, מלים עזות ונוקבות. הוא חש תשוקה גוברת לכבוש מלים חדשות ולעשותן לקניינוֹ – ואף מצא שיטה יעילה לכך. במשך שעות היה מעיין בספרים עבים ובמילונים, רושם לעצמו טורים טורים של מלים. את הרצועות הללו היה תולה על חבל־הכביסה בחדרו, או משני צדי המראָה. ובשעה שהיה מתלבש ומתגלח, אוכל או מציע את מיטתו – היה משנן מלים אלו שוב ושוב, עד שהיו נקבעות בזכרונו. ולא היה בעיניו אוֹשר גדול יותר מבשעה שהיה כותב – והמלה הנכונה והמתאימה ביותר היתה פורצת מתוכוֹ ומשתבצת כפנינה בתוך המשפט.

אך לא רק מלים היה לומד וכובש, אלא גם ניבים וביטויים. מאות שירים ופואמות קרא; במשך שעות היה יושב ועוסק בכתיבת “תרגילים”, כדי לאמן את עצמו בסגנון נאה, מצלצל ומדויק, והמלים והביטויים היו מתנגנים בתוכו כצלילים המתנגנים בלבו של מלחין.

“מאמין גדול אני בכוחן של שקידה והתמדה”, היה אומר שוב ושוב. מכסה קבועה של כתיבה קבע לעצמו – אלף וחמש־מאות מלים ליום. הוא לא היה נוטש את שולחנו עד שהשלים את מכסתו היומית בכתיבה רצוּפה, ועד ששלח את הכתוב להעתקה במכונת־כתיבה.

וההתמדה נתנה פרי. סוף סוף נדפס סיפורו “אדם בדרך” בירחון “אוברלנד”, והיתה זו יצירתו הראשונה שראתה אור בכתב־עת ספרותי. אך לא זו בלבד שהמערכת לא טרחה לשלוח אליו את שכר־הסופרים (חמישה דולרים), אלא אפילו החוברת שבה נדפס הסיפור לא נשלחה אליו. תוהה ונבוך עמד ג’ק לונדון ליד דוכן־העתונים, מתאווה לראות כיצד נראה סיפורו בדפוס, אך כיסו היה ריק. לבסוף לווה אצל ידיד עשרה סנטים וקנה את החוברת.

למחרת היום אזלו כל גליונות “אוברלנד” מדוכני אוקלנד, ואף יחסם של כל ידידיו ומכריו של ג’ק נשתנה כלפיו לטובה: אם ירחון מכובד שכזה מדפיס את סיפוריו (מיד לאחר מכן נדפס גם סיפורו ב“החתול השחור”) – הרי זה אות כי ג’ק הפרוע וההרפתקן עתיד אולי להיות סופר של ממש.

עורכי “אוברלנד” הוסיפוּ להדפיס את סיפוריו של ג’ק; במכתביהם אליו העתירו שבחים על כשרונו, על נושאי הסיפורים. אך את שכר־הסופרים המובטח לא מיהרו לשלוח; גם כל מכתבי הבקשה והתחנונים ששלח למערכת, בהם תיאר את מצבו הדחוק, לא נשאו פרי: התשלום בושש לבוא.

בינתיים הלכה המאה התשע־עשרה וקרבה אל סיומה. לאחר שכתב עשרות סיפורים קצרים, החליט ג’ק לונדון לנסות את כוחו בכתיבת סיפור גדול יותר. ששה שבועות תמימים הסתגר בחדרו וכתב פרשה נוגה, רבת הרפתקאות והפתעות, המתרחשת ביערות אלסקה, אותה כינה בשם “אודיסיאה בצפון”. לאחר שהעתיק את היצירה וּקראה שוּב ידע כי היא ממיטב סיפוריו; ואז ניצתה בלבו רוח של חוצפה, והיא החליט להעז ולשלוח את ה’אודיסיאה' שלו אל כתב־העת האציל ביותר, המכובד ביותר, שאינו נוֹתן כל דריסת רגל לסופר מתחיל ואלמוני – הלא הוא הירחון “אטלנטיק”, היוצא בבוסטון.

“אין ספק בלבי שהם יחזירו לי את כתב־היד”. אמר לאמוֹ בחיוך.

אך במקום זאת קיבל דווקא ג’ק כעבור שבוע מעטפה מוארכת ודקה, מאלו שהיו משמחות את לבו. העורך הקפדן של ה’אטלנטיק' שיבח את סיפורו, הציע להכניס בו אי־אלה תיקונים – ואף הבטיח לו סך מאה ועשרים דולר תמורת זכויות הפרסום. שניות אחדות ישב ג’ק על כסאו תוהה ובוהה, ואחר־כך פרץ כחץ מקשת אל תוך המטבח, לפת את אמו, הניפה אל על והריע בקולי קולות:

“אמא! הביטי! הביטי! ניצחתי – ה’אטלנטיק' מפרסם את ה’אודיסיאה' שלי! כל העורכים שבמזרח יראו ויתפקעו! מאה ועשרים דולר ישלמו לי, אמא! ניצחנו – עלינו על דרך המלך!”

פלורה אמו הביטה בבנה וחיוך נוגה הבהיק בעיניה. היא היתה זהירה ובעלת־נסיון.

“כן, ג’ק, הם ישלמו. גם העורכים מה’אוברלנד' הבטיחו לשלם. ומה ערך יש להבטחתם?”

דבריה אלה של אמו פילחו את לבו כסכין. לפתע פתאום ניצתה אש המרד בלבו: לא, הוא לא יניח עוד כי עורכי ‘אוברלנד’ ישטו בו. הרי ה’אטלנטיק' עומד להדפיס את סיפורו!

“כמה כסף יש בארנק, אמא?” שאל אל פלורה.

“שלושים סנט, אולי”. השיבה.

“יספיק להוצאות נסיעה”, אמר ונטל את הכסף, ובפנותו אל דלת היציאה הוסיף: “בעוד שעה־שעתיים אחזור עם שכר הסופרים, וָלא – שמי לא יהיה ג’ק לונדון”.

הוא שם פעמיו אל מערכת ‘אוברלנד’, ששכנה מצדו השני של המפרץ, במטרה לפגוש את העורכים, שהתעלמו בקשיחות־לב ממכתבי תחנוניו והשהו את משלוח תריסר הדולרים שהם חייבים לו תמורת סיפוריו. בצעדים נמרצים נכנס אל הבנין ופנה אל משרדי המערכת. בדמיונו ראה לפניו משרדים מהודרים ומרווחים, מרוהטים בטעם ובפאר, כיאות לירחון מכובד. במקום זאת מצא לפניו שני חדרים קטנים, שמדפיהם מאובקים; בכֹּל ניכרה דחקות. עד מהרה הבין כי כתב־העת הנערץ עליו אינו אלא עסק העומד בנס על כרעי תרנגולת. לרגע ביקש להסתובב לאחור ולשוב כלעומת שבא; אך שני האנשים שישבו בחדרו פנו אליו ושאלו לרצונו.

“אני הוא ג’ק לונדון”. הציג את עצמו.

“הסופר ג’ק לונדון!” קרא אחד מהם בהפתעה כנה, “כמה שמחים אנו על שהואלת לכבד אותנו בביקור. אני הוא העורך רוסקו אימס, וזהו המנהל, אדוארד פיין. עם קריאת סיפורך הראשון הבחנתי כי לפנינו כשרון חדש…”

“באתי לקבל את שכר־הסופרים”. נכנס ג’ק לונדון לדבריו.

“כן, כמובן”, מיהר העורך להשיב, “זה מכבר לא קראתי סיפורים שסגנונם רענן וציורי כל־כך. ניכר מיד שהחוויות שאתה מתאר הן חוויות של אמת”…

“אתם חייבים לי שנים־עשר דולר!” הזכיר להם לונדון בקול צונן.

“אנו יודעים”, השיב לוֹ אדוארד פיין, “מחר נשלח אותם לביתך בדואר”.

“לא מחר, אלא היום”. אמר ג’ק והרים את הכסא שלצדו, כאילו הוא מתכונן להעיפו על ראש המנהל.

“האם אינך מאמין להבטחתנו?” שאל מר פיין וקולו רועד מעט.

“אני מאמין, אבל הכסף דרוש לי היום. מיד!” אמר ג’ק לונדון והסיר את מעילו הקצר. לעיני העורך והמנהל נתגלו שריריו החסונים של הסופר, “האם אַתם משלמים לי את הכסף, או ש…”

“אנו משלמים”, מיהר העורך המבוהל ואמר, “עכשיו… מיד!”

כעבור דקות אחדות יצא ג’ק לונדון מן הבנין לרחוב. רוחו היתה טובה עליו והיא חש עצמו עשיר מופלג. בארנקו הבלוי היו שנים־עשר דולרים – והעתיד כולו נפרשׂ לפניו, בהיר ומבטיח.

נְתִיב הַשְּׁמָשׁוֹת הַמַּתְעוֹת

הָיָה זֶה לִפְנֵי שֶׁבַע שָׁנִים, בֱּסוֹף שֱׁנַת 1897. הָיְתָה לִי אָז סִירָה בַּאֲגַם לִינְדֶרמַן, סִירַת־נוֹי מְצֻיֶּנֶת. נָסַעְתִּי דֶרֶך צִ’ילְקוֹט עִם אַלְפַּיִם מִכְתָבִים מִדּוֹסוֹן. הָיִיתִי דַוָּר. בְּאוֹתָהּ תְּקוּפָה הָיָה כָּל אֶחָד נוֹסֵעַ לִקְלוֹנְדַיְק. הֲמוֹן אֲנָשִׁים הָיוּ יוֹצְאִים לַדֶּרֶךְ, כּוֹרְתִים עֵצִים וּבוֹנִים סִירוֹת. הַמַּיִם הָאַחֲרוֹנִים הוֹלְכִים וְנֶעְלָמִים. שֶׁלֶג בָּאֲוִיר. שֶׁלֶג עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. קֶרַח עַל פְּנֵי הָאֲגַם. עִם כָּל יוֹם הוֹלֵךְ וְרַב הַשֶּׁלֶג. אוּלַי עוֹד יוֹם אֶחָד, אוּלַי שְׁלֹשָה, אוּלִי שִׁשָּׁה יָמִים – אַחַר יִקְפָּא הַנָּהָר, מַיִם לֹא יִהְיוּ עוֹד. בְּכָל מָקוֹם קֶרַח. כָּל אֶחָד יֵלֵךְ בָּרֶגֶל לְדוֹסוֹן, מַהֲלַךְ שֵׁשׁ־מֵאוֹת מִיל. הַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה. וְאִלּוּ הַסִּירָה אָצָה מָהֵר, כָּל אֶחָד שׁוֹאֵף לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ. כָּל אֶחָד אוֹמֵר: צַ’רְלִי, מָאתַיִם דּוֹלָר, קָחֵנִי אִתְּךָ, צַ’רְלִי. שְׁלֹש־מֵאוֹת דּוֹלָר, אַרְבַּע־מֵאוֹת דּוֹלָר. אַךְ אֲנִי מֵשִׁיב: לֹא, תָּמִיד לֹא. אֲנִי נוֹשֵׂא רַק מִכְתָּבִים.

עִם בֹּקֶר הִגַּעְתִּי לַאֲגַם לִינְדֶרְמַן. כָּל הַלַּיְלָה חָתַרְתִּי, וְהָיִיתִי עָיֵף וְיָגֵעַ מְאֹד. אֲנִי מַתְקִין לִי פַּת־שַׁחֲרִית, אוֹכֵל; אַחַר שָׁכַבְתִּי עַל הַחוֹף וְיָשַׁנְתִּי שָׁלֹש שָׁעוֹת. אֲנִי מִתְעוֹרֵר – הַשָּׁעָה עֶשֶׂר. שֶׁלֶג יוֹרֵד. רוּחַ נוֹשֶׁבֶת. רוֹחַ חֲזָקָה, רְצוּיָה.

וְהִנֵּה עַל יָדִי יוֹשֶׁבֶת אִשָּׁה בַּשֶּׁלֶג. אִשָּׁה לְבָנָה. הִיא יָפָה מאֹד וּצְעִירָה בְּיוֹתֵר. אוּלַי בַּת עֶשְׂרִים, בַּת עֶשְׂרִים וְחָמֵש. מַבִּיטָה בִּי. אֲנִי מַבִּיט בָּהּ. רוֹאֶה אֲנִי מִיָּד כִּי זוֹהִי אִשִּׁה הֲגוּנָה וְכִי הִיא עֲיֵפָה מאֹד. – אַתָּה צַ’רְלִי מִשִּׁיקְטָה? אֲנִי קָם בִּמְהֵרָה וּמְקַפֵּל אֶת הַשְּׂמִיכוֹת, שֶׁלֹּא תֵרָטַבְנָה בַּשֶּׁלֶג.

– אֲנִי נוֹסַעַת לְדוֹסוֹן, – אָמְרָה – אֶסַּע בְּסִירָתְךָ… כַּמָּה? לֹא רָצִיתִי לָקַחַת אִתִּי שׁוּם אִיש בּסִירָתִי; אַךְ כֵּיוָן שֶׁלֹּא חָפַצְתִּי לְהָשִׁיב פָּנָיהָ רֵיקָם בְּגָלוּי עָנִיתִי וְאָמַרְתִּי: – אֶלֶף דּוֹלָר.

אָמַרְתִּי זֹאת דֶרֶךְ הֲלָצָה. עַתָּה כְּבָר לֹא תִסַּע אִתִּי. אַךְ מוּטָב לַעֲנוֹת כָּךְ מֵאֲשֶׁר לְהָשִׁיב פָּנֶיהָ רֵיקָם. הִיא מַבִּיטָה בִּי וְשׁוֹאֶלֶת:

– מָתַי אַתָּה מַפְלִיג לַדֶּרֶךְ?

– מִיָּד. – אָמַרְתִּי.

וְהִיא מַסְכִּימָה: – טוֹב מאֹד.

הִיא הִסְכִּימָה לְאֶלֶף דּוֹלָר! מַה יָּכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת? לֹא רָצִיתִי לְקַחְתָּהּ, אַךְ הֲלֹא אָמַרְתִּי לָהּ בְּפֵרוּשׁ כִּי תְמוּרַת אֶלֶף דּוֹלָר תּוּכַל לִנְסֹעַ. הָיִיתִי מֻפְתָּע לַחֲלוּטִין; לְבַסוֹף אָמַרְתִּי:

– בְּבַקָּשָׁה לְהַרְאוֹת לִי אֶת אֶלֶף הַדּוֹלָרִים… – –

מקורות:

C. London: The book of Jack London, 1921.

Irwing Stone: Sailor on Horseback, 1938.

ג’ק לונדון: ‘מרטין עדן’, תירגם: י. קופילוביץ, 1954.

פְרַנְק לַיְמַן בַּאוּם    🔗

נולד בעיירה צ’יטנאנגו (מדינת ניו־יורק) ב־15 במאי 1856. לאחר שסיים את חוק לימודיו באקדמיה הצבאית פיקסקיל עבר לגור בשיקאגו. במשך שנים נדד באום ממקום למקום, בהחליפו מדי פעם את משלח־ידו; היה מחזאי ושחקן בלהקה נודדת; גידל עופות־בית משובחים; הפיק שמן־סיכה, ניהל חנות כלבו באזור מכרות הזהב, היה סוכן למכירת כלי־חרס, ערך שבועון, היה עתונאי, יסד כתב־עת מסחרי ועוד. בשנים 8־1897 פירסם באום את שני ספרי־הילדים הראשונים שלו “ספורי אמא אווזה” ו“חרוזי אבא אווז”, שזכו להצלחה עצומה ונפוצו ברבבות רבות של טפסים. מעודד מהצלחה זו חיבר בשנת 1900 את ספרו הידוע ביותר “הקוסם הנפלא מארץ עוץ”. ספר זה, שהוא למעשה “האגדה האמריקנית המובהקת הראשונה”, הפך עוד בחייו של באום ליצירה קלאסית. הוא נמכר במיליוני טפסים, הומחז לתיאטרון והופק כסרט מוסיקלי צבעוני. בעקבות הצלחת ספרו זה חיבר באום עוד ארבעה־עשר ספרים על ארץ עוץ. בסך הכל חיבר למעלה מחמישים ספרי־ילדים, ביניהם – קבצי אגדות, סדרות על “התאומים הנועזים” ו“הבנות המעופפות”, “גץ ולץ בארץ צחוק”, “הנער מחפש הזהב” ועוד. על ספרים רבים חתם בשמוֹת בדויים. באום מת בהוליבוד ב־6 במאי 1919.

עורך “חלון־הראוה”    🔗

– אדם צעיר אחד מבקש לראות אותך. – אמרה המזכּירה בהיכּנסה לחדר.

ליימאן פראנק בּאוּם, העורך והמו"ל של כתב־העת המסחרי החדש “חלון־הראוה” היה עסוק מאוד אותו בוקר. הוא תיכנן הוצאתו של גליון מוגדל, והיה עליו להתקשר עם סוחרים, מפעלים ומפרסמים שונים בעיר הגדולה שיקאגו.

– מי הוא? מה שמו? – שאל העורך, תוך עיוּן בדפים המונחים על שולחנו.

– צייר אחד, צעיר וסימפתי, – השיבה המזכירה, – שמו מֶכּספילד פֶּריש.

– פֶּריש? מעולם לא שמעתי את שמו. ודאי צייר מתחיל… – אמר באום, – טוב, שייכנס.

הצייר הצעיר והבלתי־ידוע נכנס בצעדים מהססים. הוא קרב אל שולחנו של העורך והניח עליו תיק קרטון גדול. בקול שקט, עצור מעט, סיפר כי סיים את לימודיו בבית־ספר לציור ועתה הוא מציע את שירותו וכשרונו ל“חלוֹן־הראוה”.

העורך היה רגיל לפניות מעין אלו. היום היה קצר והמלאכה – מרוּבּה.

– התוכל להראות לי דוגמאות אחדות של עבודתך? – שאל בנימה עניינית.

– בהחלט! – השיב הצייר.

הוא פתח את תיק הקרטון ובזה אחר זה הניח על השולחן ציורים צבעוניים, מצוירים על גליונות־נייר עבים: ילדים, אמהות, בעלי־חיים ונופים – בקווים רכּים או בצבעים עליזים ומרהיבי עין. עיניו של העורך נצנצו בהנאה בשעה שסקר את הציורים.

– יפה, – אמר, – אלא ש… בעצם, ציורים אלה הולמים יותר עתון־ילדים, או ספר לילדים, ולא שבועוֹן מסחרי.

– כלומר, – אמר הצייר באכזבה, בשעה שאסף חזרה את ציוריו לתיק, – במלים אחרות תשובתך היא שלילית.

– לא בדיוק, – השיב העורך, – יתכן מאוד שנוכל לעבוד יחד, להוציא ספר־ילדים משותף. – ובעוד מכּספילד פּריש נועץ בו מבט של תמיהה, מיהר באום להוסיף: – כן, כרגע מוֹציא אני עתון המיועד לאנשי מסחר – עיסוק אחרון בשורה ארוּכה של משלחי־יד שהתנסיתי בהם. אבל כל השנים הללו ליוה אותי חלום, שנולד בלבי עוד בילדותי – לכתוב אגדות לילדי אמריקה.

כבר באותה פגישה ראשונה נוצרה שׂפה משותפת בין השניים. משום מה, חש באום הנאה בשעה שישב ושוחח עם הצייר הצעיר. היה מוכן אפילו להניח הצדה את עבודותיו הדחופות ולשוחח אתו על ציור, על ספרות, על חייו וחלומותיו, למשל:

– בילדותי אהבתי מאד לקרוא את אגדות גרים ואנדרסן; רבות מהן הפחידו אותי, ואחדות אף הגעילו אותי. ויום אחד אמרתי בלבי: כשאגדל – אחבר אף אני אגדות; אבל אלו תהיינה אגדות בלי אהבה וחתונות, אלא תספרנה לילדים על קסמיה של אמריקה. כן, ידיד – חלום של ילד תמים וחסר דאגות…

מנעוריו היה באום אדם חסר מנוחה. מעולם לא חדל מלחפשׂ את מזלו – לבקש את ארץ עוּץ האגדית, שתביא לו אושר. משום כך החליף ללא הרף מקצועות ומשלחי־יד מנוגדים ושונים כל כך זה מזה. בגיל עשרים וחמש הצטרף אל להקת שחקני תיאטרון. ארבעה מחזות שחיבּר הועלו על הבמה וזכו להצלחה בינונית; הוא אף מילא תפקידים שונים על הבמה, גם כן בהצלחה בינונית. לאחר שנים אחדות נטש את עולם התיאטרון, כדי לעבור אֶל – – עולם בעלי הכנף. הוא גידל עופות משוּבּחים, ובשנת 1886 אף פירסם את יצירתו הראשונה, שנקראה “ספר העופות השחורים”, שהוקדש לגידול תרנגולות.

באום אהב לראות את שמו מתנוסס באותיות גדולות על שלטים, ואהב כי הבריות (ואולי גם המזל) ישׂימו את עיניהם על שלטים אלה. הוא הפיץ שמן־סיכה מיוחד לצירים וגלגלים, וכינה אותו בשם “קאסטוֹרין בּאוּם”. בפרוץ בהלת־הזהב הרחיק לנדוד לעיר הקטנה אברדין שבדרום־דאקוֹטה, שם פתח חנות כלבו, שעל פתחה תלה שלט גדול – ‘בזאר באום’. אחר־כך מכר את חנותו והיה לעורך עתון בשם “סאטרדיי פיוֹניר” (‘חלוץ השבּת’). אבל לאחר ששדות הזהב באברדין נמצאו ריקים, פשט העתון את הרגל, ובאום עבר בשנת 1891 לשיקאגו. בעיר זו היה באום תחילה סוכן למכירת כלי־חרס, אחר־כך עתונאי בעתון יומי, ובשנת 1897 יסד וערך את כתב־העת המסחרי “חלון־הראוה”, שנועד בעיקר לסוחרים במוצרי בית.

– הסבור אתה כי אני נהנה מעריכת עתון זה? – שאל באום בקול מריר במקצת, – האמן לי כי הייתי מאושר הרבה יותר, אילו יכול הייתי להגשים את חלום ילדותי, לחבר אגדה לילדים, אגדה המתרחשת באמריקה…

– אגדות בלי אהבה וחתונות, הלא כן? – הזכיר פריש בחיוך.

– ובעצם, למה לא? – אמר באום, – אני מאמין כי שנינו יחד נוכל לחבר ספר מעניין ויפה כאחד.

עוד באותה שנה הופיע ספרם המשותף של הסופר באוּם והצייר פריש, אותו הוציא באום על חשבונו. “סיפורי אמא אווזה”, נקרא הספר, שנדפס בתבנית נאה, באותיות גדולות ובעשרות ציורים רעננים. לא היו בו “אגדות אמריקניות”, אלא סיפורים משעשעים ומבריקים המבוססים על חרוּזי־העם הידועים: ג’ק וג’יל, הַמְטִי־דַמְטִי, מרי בת־המרי ועוד. אגב, בסיפור האחרון אשר בקובץ זה פוגשים אנו בנערת כפר חיננית ונבונה בשם דוֹרוֹתי, אותה תיאר באוּם בחיבה מרובה, ואשר לאחר שנים אחדות יעשה אותה לגיבורת ספרו הידוע ביותר – “הקוסם מארץ עוץ”.

הספר זכה להצלחה רבּה ביותר, ושנתיים לאחר “אמא אווזה” הגיע תורו של “אבא אווז”. שבוּעות וחדשים ליקט באום חרוזים מבדחים, אף הוסיף להם חרוזים מפרי עטו וכינסם בספר “אבא אווז – הספר שלוֹ”. וכיוון שמכּספילד פֶּריש נסע לניו־יורק, לעטר בשביל הוצאת “סקריבנר” את סיפורי אלף לילה ולילה, הזמין באום את הצייר הצעיר והמחונן ו"ו דנסלאו לעטר ספר זה. בשנת 1899 הופיע “אבא אווז – הספר שלו”, וזכה להצלחה שהדהימה את הסופר והצייר: תוך ארבעה חדשים נמכרו כמאה־אלף טפסים; ושמו של באום נעשה ידוע עתה גם ללא שלטים גדולים הנושאים את שמוֹ.

תאמרו: עתה יגש באום להגשים את חלום־ילדותו ויֵשב לחבר את ה’אגדה האמריקנית', ללא אהבה וחתונה? לא ולא: עורך “חלון־הראוה” פירסם כעבור חצי שנה את הספר המקצועי “אמנות הקישוט של חלונות ראוה למוצרי בית”. היה זה ספר יבש ומקצועי ביותר, אולם גם בכתיבתו הפעיל באום את דמיונו העשיר: הוא הציע לקשט חלוֹנות־ראוה בדחלילים, אנשי־פח ואריה מוג־לב – אותם גיבורים העתידים כעבור שנים מעטות להתפרסם ברחבי העולם.

אכן, הקוסם מארץ עוץ כבר התדפק על דלתו של לימאן פרנק באוּם והתכונן לסייע לוֹ להגשים את חלום ילדותו.

מעטפות ישנות ובדלי קופסאות    🔗

היה זה החודש הראשון לשנת 1900. הבריות חשוּ מעין חג בלבם – הם התחילו לחיות במאה העשרים. משבוע לשבוע נתבשרו על אמצאות חדישות ותגליות חדשות – מעין אגדות חדישות ומודרניות.

יום אחד חזר פראנק ליימאן באום הביתה ממשרדו ובידו טופס של ספרו החדש. בהיכנסו אל המסדרון נתקל בארבעת בניו, שהשתעשעו על רצפת החדר. מצב־רוחו היה טוב עליו, ובשעה ששמע אחד הילדים מכריז –

– אני קוסם! אני קוסם!

השיב לו בחיוך רב רצינות:

– יפה. ואני מכיר קוסם אחד, שחי בארץ של אגדוֹת.

– ספר לנו עליו! – הקיפוהו ארבעת הבנים (במעמקי לבּוֹ השתוקק באוּם כי תהיה לו בת משלוֹ, ועל כּן, אוּלי בחר בדוֹרוֹתי להיות גיבורת ספרוֹ).

באום נטל שרפרף מן הפינה והתיישב עליו; החבורה הסקרנית ישבה סביבו על רצפת העץ. האב הסופר הרהר רגע קט, נזכר בדמויות האגדיות שהציע להציב בחלונות־הראוה; אחר־כך נזכר בדורותי, גיבורת הסיפור האחרון ב“אמא אווזה”, ולבסוף נתחייך לעצמו ופתח:

– טוב. אספר לכם על דורותי, שיצאה להיפגש עם הקוסם מארץ…

– מה שם הארץ הזאת? – שאל צעיר הבנים.

האב העיף מבט אֶל כרטסות האלף־בּית שהיו צמוּדות לקיר, ראה את האותיות Z־O כתובות על אחת מהן והשיב בחיוּך: – ארץ עוּץ (OZ).

ומיד פתח וסיפר:

דוֹרוֹתִי גָרָה בְּלֵב הָעֲרָבוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל מְדִינַת קֶנְזַס, יַחַד עִם הַדּוֹד הֶנְרִי, שֶׁהָיָה אִכָּר, וְעִם הַדּוֹדָה אֶמִי, שֶׁהָיְתָה רַעְיַת הָאִכָּר. הֵם גָּרוּ בִּצְרִיף קָטָן מְאֹד, כִּי הַקּוֹרוֹת לִבְנִיָּתוֹ הוּבְאוּ מִמֶּרְחַק מִילִין רַבִּים. לֹא הָיוּ בּוֹ אֶלָּא אַרְבָּעָה קִירוֹת, רִצְפָּה וְגַג – שֶׁהִצְטָרְפוּ יַחַד לְחֶדֶר אֶחָד; וְחֶדֶר זֶה כָּלַל תַּנּוּר־אֲפִיָּה מְפֻיָּח, אֲרוֹן כֵּלִים, שֻׁלְחָן, שְׁלֹשָה־אַרְבָּעָה כִּסְאוֹת וּשְׁתֵּי מִטּוֹת. הַדּוֹד הֶנְרִי וְהַדּוֹדָה אֶמִי יָשְנוּ בְּמִטָּה גְדוֹלָה בְּפִנָּה אַחַת, וְדוֹרוֹתִי יָשְׁנָה בְּמִטָּה קְטַנָּה בְפִנָּה שְׁנִיָּה. לֹא הָיְתָה עֲלִיַּת־גַּג בַּבַּיִת, וְאַף לֹא מַרְתֵּף, זוּלַת בּוֹר קָטָן, שֶׁנִּקְרָא ‘מַרְתֵּף הַסּוּפוֹת’, אֵלָיו נִכְנְסוּ בְּנֵי הַמִּשְפָּחָה בְּבוֹא הַסּוּפָה הָאַדִּירָה, שֶׁאִיְּמָה לֱפַצְפֵּץ כָּל מִבְנֶה שֶׁיִּקָּרֶה בְּדַרְכָּהּ…

הסרט הצבעוֹני “הקוֹסם מארץ עוּץ” פּירסם את האגדה בעולם כוּלו.

ויום אחד פרצה הסופה ובאה, והיא טלטלה את הצריף הקטן, והטיסה אוֹתוֹ – יחד עם דורותי וטוּטי כלבה אל ארץ הכּסלוּחים. משם היה עליה להוסיף וללכת אל קרית אזמרגד, כדי לפגוש את הקוסם מארץ עוץ.

הלכה דורותי, עברה על פני שדה דגן, ושם פגשה בדחליל שקרץ לעומתה…

ברגע זה השתתק באום פתאום. תחושה מוזרה תקפה אותו, אצבעותיו רעדו, ורצון עז מילא את לבוֹ – למהר ולרשום סיפור זה בטרם ייעלם ויישכח. עוד בטרם הספיקו הילדים לשאול ‘ומה היה הלאה’ פנה אליהם ואמר:

– עכשיו, ילדים, לכו לשחק בחדרכם. אני מוכרח לכתוב משהו דחוף. צאו מהר… מהר…

– אבל מה היה הלאה? – שאלו הילדים.

– אספר לכם אחר־כך מה היה הלאה, – הבטיח להם, – עכשו צאוּ מכאן…

היה משהו בקולו שכמעט הבריח את הילדים. הם קמו באנחה ופנו לחדר־הילדים. ואז חטף באום גליון נייר־אריזה שהיה מונח על הכוננית וכתב במהירות את הפרק שסיפר זה עתה לילדים. הוא הוסיף לכתוב בקדחתנות על צדו השני של הנייר, וחש כאילו הכתיבה קולחת מעצמה. כל נייר־כתיבה לא נמצא סביבו, ועל כן כתב על כל הבא ליד. הוא חטף צרור של מעטפות ישנות (מה טוב שאשתו טרם השליכה אותן לסל!) וכתב עליהן. לאחר שהמעטפה האחרונה נתכסתה כולה בכתב־ידו המהיר, הוסיף וכתב על טופס של חשבון, על קופסת קרטון קרועה ועל דף ריק שתלש מתוך “אמנות הקישוט של חלונות־ראוה”…

לאחר שסיים את הכתיבה קיים את הבטחתו וקרא באזני הילדים את המשך הסיפוּר.

שבועות אחדים לאחר מכן הופיע באום במשרדו של ידידו, המו“ל פ”ק ריילי.

נקל לתאר את תדהמתו של המו"ל, בשעה שהסופר שיטח על שולחנו את מאות ה’דפים' המרוּפטים של כתב־היד המוזר ביותר בעולם – מנייר אריזה ועד מעטפות ישנות מכל הגדלים והסוגים.

– מה כל זה, בשם אלוהים? – נזדעק ריילי וביקש לסלק את ה’פסולת' מעל שולחנו.

– מיד תשמע – ותדע. – השיב באום – וגונן בידיו על הניירות.

הוא עשה סדר בדפים הכתובים ואחר־כך התחיל קורא בקול באזני המו"ל והמזכירה את קורותיהם המופלאות של דורותי ושל הקוסם מארץ עוץ. אֵלו הרפתקאות מרתקות ומרהיבות היו כתובות על דפים מרופטים אלה! נשיקת־קסמים המגינה מפני רע, להבה המוריקה על פני השמים, כדור־אש מדבר, בקבוק וּבוֹ משקה לאומץ־לב, קסדת־זהב העשויה לקרוא לקופים מעופפים, ועוד ועוד.

ואילו דמויות מלבבות הופיעו בסיפור זה! דחליל חסר־מוח, המצליח בכל־זאת לפתור את כל הקושיות המסובכות; איש־פח ללא לב, ועם זאת טוֹב־לב כל כך! אריה מוג־לב המצליח לבצע מעשי גבורה; ואחרון חביב – קוסם מתעתע, שהוא גם פּסיכולוג הבקי בתורת הנפש…

במשך שעה ארוכה האזין מר ריילי לסיפור המקסים ועתיר הדמיון, וכשסיים באום את הקריאה פרץ המו"ל בקריאה נרגשת:

– יוצא מן הכלל, מר באום! מימי לא שמעתי אגדה מקסימה כל כך. מובטחת לו הצלחה גדולה. חזור מיד לביתך והעתק את כל ה’קשקושים' הללו לדפים נקיים בכתב־יד אנושי!

באום העתיק את סיפורו, ואף הקדים לו מבוא קצר, בו הסביר מה הניעו לכתוב את “הקוסם הנפלא מארץ עוץ” (כפי שנקרא הספר תחילה):

“דומני כי הגיעה השעה לחבר סיפורי פלאות שונים מן המקובל, שלא יהיו בהם הפיה והגמדים הנדושים, ואף לא אירועי אימים מפחידים… בסיפורי זה התכוונתי לחבר אגדה מודרנית, שבה הוצאו הזוועות והסיוטים ובמקומם ניתנו קסם ועליצות”.

למזלם של הקוראים הצעירים לא דייק באום בדברים שכתב בהקדמתו. אנו פוגשים בספר מכשפות (טובות וגם רעות), תיאורים עוצרי נשימה ומפחידים (לא יותר מדי) ושאר סממנים השאולים מאגדות־העם הקלאסיות. אולם רבים קבעו שדווקא קטעים אלה הם המוסיפים לספר את קסמו המיוחד.

כתב־היד המועתק נשלח לדפוס – את מרבית הוצאות ההדפסה שילמו הסופר והצייר; “הקוסם מארץ עוץ” ראה אור בחורף 1900 – וזכה מיד להצלחה מסחררת. מאה־אלף¹⁹ טפסים נמכרוּ בשבועּיים הראשונים. דורותי האמיצה, בני לווייתה המוזרים והקוסם המתעתע כבשו בסערה את לבותיהם של מיליוני ילדים. הביקורת הכתירה את הספר בתואר ‘האגדה האמריקנית המובהקת הראשונה שנכתבה למען הילדים’. גם המבוגרים הלכו שבי אחרי סיפור מלבב זה, על מוסר־ההשכל המשעשע שבו, תיאוריו הצבעוניים וסגנונו הצלול. ושנה לאחר הופעת הספר הפך “הקוסם מארץ²⁰ עוץ” למחזה מוסיקלי, שקצר אף הוא הצלחה מסחררת והעניק תנופה עצומה לתפוצת הספר (כן הוּפקוּ ארבעה סרטים על “הקוסם מארץ עוץ”, האחרון שבהם סרט צבעוני מקסים, שזכה בשלושה פרסי ‘אוסקר’). ארץ עוץ וגיבוריה הפכו במהרה להיות חלק בלתי נפרד מעולם־הקסמים של שנות הילדות.

הנה, חלום־הילדות מתגשם סוף סוף – אמר באום בלבו. הוא נטש את עבודתו, כדי לשבת ולחבר אגדות ומעשיות לילדי אמריקה. אבל דבר מוזר אירע: נפלאותיה של ארץ עוץ מנעו ממנו כמעט כליל מלהיפנות לכתיבת אגדות אחרות. בעוד הוא יושב בחדרו הקטן ועוסק בכתיבת אגדות על פיות אמריקניות, – הציפהוּ הדואר באלפי מכתבים של ילדים, המבקשים ממנו כי יוסיף ויספר להם סיפורים חדשים על ארץ עוץ.

– אבל לא התכוונתי כלל לכתוב סיפור חדש על עוץ! – טען ליימאן באום וישב באנחה אל שולחנו, כדי לכתוֹב את “הקוסם החדש מארץ עוץ”.

וכעבור שנה, בעוד הוא שקוע בכתיבת ספרו “המלכה זיקסי מארץ איקס”, הגיעו אליו כעשרת אלפים מכתבים, שתבעו מן הסופר עוד ועוד סיפורים על עוץ. באנחה כבדה ישב הסופר וכתב את הספר השלישי בסידרה, הלא הוא “עוּצְמָה מארץ עוץ”. כל אחד מספרים אלה נמכר במאות־אלפי טפסים.

במעמקי לבו ידע הסופר כי סיפורי ‘עוץ’ החדשים נופלים ברמתם מן הספר הראשון, ועל כן חיפש תחבולות, כיצד לשחרר עצמו מן הנטל וכיצד לקטוע סידרה זו בטרם תשתלט כליל על חייו. הרי אין הוא יכול סתם כך להשיב ריקם את בקשותיהם של אלפי הקוראים הנלהבים. משום כך סיים את הספר הרביעי בסידרה בהודעה כי ארץ עוץ נתלשה מכדור־הארץ, ועתה היא מרחפת לה בחלל ואיש אינו יודע את מקומה המדויק. ואילו בספרוֹ “קרית אזמרגד אשר בעוּץ” הודיע כי תושביה של ארץ עוץ ניתקו עצמם מכל בני אנוש האחרים, כולל “ההיסטוריון המלכותי של ארץ עוּץ” (כפי שבאום אהב לכנות את עצמו).

אולם התחבולה לא הועילה. כקונן דויל בשעתו, ש“רצח” את גיבורו שרלוק הולמס ואחר־כך נאלץ להשיבו לתחיה²¹, כך נכנע גם באום לתביעותיהם של קוראיו הצעירים. “הלא אתה בעצמך קוסם”, כתב לו אחד הילדים, “ולכן אני בטוח שתצליח להתקשר בלי שום קושי עם ארץ עוץ ולהמשיך לספר לנו עליה”…

"ואמנם, באום הצליח ‘להתקשר’ עם ממלכת עוץ המופלאה, בעזרת אלחוּט רב־תחבוּלוֹת, ומאז ועד שנת מותו כתב עוד ועוד ספרים על אנשיה וקסמיה: “הדרך לארץ עוּץ”, “עיר האיזמרגד אשר בעוץ”, “דורותי והקוסם מארץ עוץ”, “ילדת־הטלאים של עוץ” וכוּלי – ארבעה־עשר ספרים שנמכרו ברחבי העולם בשמונה מיליון טפסים בקירוב (על אף הביקורת הקשה שנכתבה על הספרים האחרונים בסידרה). וגם לאחר שנפטר באום בשנת 1919 – לא נותרו הילדים, חלילה, ללא סיפורים חדשים מארץ עוץ. ששה “היסטוריונים” חדשים קמו לממלכה זו, והם הוסיפו לפרסם כשלושים ספרים על נפלאות הארץ כמעט עד עצם היום הזה; היורשת הראשית בתחום זה היא רות פלאמלי תומפסון. כמו כן פוֹעלים עד היום ברחבי אמריקה מוֹעדונים מיוּחדים בשם “מועדוני עוּץ”, המוֹציאים כתבי־עת (“עוּצמוֹפוֹליטן”), ובהם מאמרים, ידיעות ומחקרים על ארץ־הנפלאוֹת ומחוללהּ.

באום לא הסתפק בתפקיד שנטל על עצמו בעל כורחו, להיות “ההיסטוריון המלכותי של ארץ עוץ”. הוא השתוקק, כאמור, להיות ‘אנדרסן־של־ארצות־הברית’, ובשנת 1908 פירסם את ספרו “אגדות אמריקניות – קובץ של הרפתקאות מפתיעות על ילדים וילדות אמריקניים עם הפיות של ארץ מולדתם”, שכתיבתו נמשכה שנים כֹה רבות.

ואין זה עדיין הכל. באום היה מסוגל לחבר כארבעה־חמישה ספרים בשנה אחת, ויבולו הספרותי מגיע לששים ספרים ואולי יותר (שכן על ספרים רבים חתם בשמות בדויים). הוא כתב על הרפתקאותיהם של “התאומים הנועזים”, “הבנות המעופפות”, “מחפש המזל הצעיר” ועוד ועוד. עתה לא השתוקק עוד הסופר לראות את שמו המפורש מודפס באותיות גדולות; אדרבא, בשנותיו האחרונות העדיף לפרסם את יצירותיו בשמות בדויים רבים ושונים: ג’וֹן קוּק, לוֹרה בנקרוֹפט, קפיטן יוּ פיצג’רלד ועוד.

בשנים הראשונות של מלחמת העולם הראשונה קראו רבבות נערות בארצות־הברית סידרת סיפורים מרגשים בחתימת אֶדית וַן־דיין. רבות מהן אף שלחו מכתבי תודה ל’סופרת' זו על סיפוריה המרתקים; אולם אף נערה אחת לא העלתה בדעתה כי מכתבים אלה מגיעים בסופו של דבר לידיו של – ההיסטוריון המלכותי של ארץ עוץ.

אֶל קִרְיַת אִזְמָרַגְדְּ

דוֹרוֹתִי בֵּרְכָה אֶת מְאָרְחֶיהָ לְשָׁלוֹם וְיָצְאָה שׁוּב לַדֶּרֶך. שָׁעָה קַלָּה פָּסְעָה לְאֹרֶךְ מְסִלַּת הַמַּרְצָפוֹת הַכְּתֻמּוֹת, וּלְאַחַר שֶׁעָבְרָה מִילִין אֲחָדִים טִפְּסָה עַל גָּדֵר שֶׁבְּצַד הַדֶּרֶךְ וְיָשְׁבָה עָלֵיָה לְהַחֲלִיף כֹּחַ. מֵעֵבֶר לַגָּדֵר הִשְׂתָּרֵעַ שְׂדֵה־דָגָן, וְלֹא הַרְחֵק מִמֶּנָּה רָאֲתָה דוֹרוֹתִי דַּחְלִיל בּוֹדֵד. דַּחְלִיל שֶׁרֹאשׁוֹ מִתְנוֹסֵס עַל רֹאשׁ כְּלוֹנָס וְעֵינָיו מַשְׁגִּיחוֹת עַל הֹשִּׁבֱֳלִים הַמַּבְשִׁילוֹת מִפְּנֵי הַצִּפֳּרִים הָרַעַבְתָנִיּוֹת.

רֶגַע קַל הִבִּיטָה דוֹרוֹתִי בַּדַּחְלִיל, וּלְפֶתַע רָאֲתָה לְתִמְהוֹנָהּ כִּי אַחַת מֵעֵינָיו קוֹרֶצֶת בַּלָּאט לְעֻמָּתָהּ. תְּחִלָּה סְבוּרָה הָיְתָה כִּי טָעוּת בְּיָדָהּ. אַךְ בָרֶגַע הֹשֵּׁנִי הִבְחִינָה כִּי הַדְּמוּת הֵנִידָה לְעֶבְרָהּ אֶת רֹאשָׁהּ בִּידִידוּת. “שָׁלוֹם לָךְ!” אָמַר הַדַּחְלִיל בְּקוֹל צָרוּד כָּלְשֶׁהוּ. “מָה – אַתָּה מְדַבֵּר?” שָׁאֲלָה הַנַּעֲרָה בִּתְמִיהָה. “כַּמּוּבָן”, הֵשִׁיב הַדַּחְלִיל, “מַה שְׁלוֹמֵךְ?” “טוֹב, תּוֹדָה”, עָנְתָה דוֹרוֹתִי בַּאֲדִיבוּת, “וּמַה שְׁלוֹמְךָ אַתָּה?”

“לֹא כָּל כָּךְ טוֹב”, הֵשִׁיב לָהּ, “אֲנִי מֻכְרַח לִהְיוֹת תָּקוּעַ כָּאן יוֹמָם וָלַיְלָה, לְהַבְרִיחַ עוֹפוֹת כָּנָף, וְזֶה כָּל־כָּךְ מְשַׁעֲמֵם! אַךְ אִם תּוֹאִילִי בְּטוּבֵךְ לְסַלֵּק אֶת הַכְּלוֹנָס מֵעַל גַּבִּי – אֶהְיֶה אֲסִיר־תּוֹדָה לָךְ מְאֹד מְאֹד”. דּוֹרוֹתִי הוֹשִׁיטָה אֶת זְרוֹעוֹתֶיהָ וְהֵרִימָה אֶת אִישׁ־הַקָּש מֵעַל הַכְּלוֹנָס. “רֹב תּוֹדוֹת לָךְ”, אָמַר הַדַּחְלִיל, “הֲרַשַׁאי אֲנִי לִשְׁאֹל מִי אַתְּ וְאָנָה מוּעָדוֹת פָּנָיִךְ?”

“שְׁמִי דוֹרוֹתִי”, הֵשִיבָה, “וְהוֹלֶכֶת אֲנִי אֶל קִרְיַת־אִזְמָרַגְדְּ, לְבַקֵּשׁ מֵאֵת הַקּוֹסֵם עוּץ כִּי יָשִׁיב אוֹתִי לְבֵיתִי”.

“אֵיפֹה נִמְצֵאת קִרְיַת־אִזְמָרַגְדְּ?” שָאַל הַדַּחְלִיל, “וּמִי זֶה עוּץ?”

“בֶּאֱמֶת אֵינְךָ יוֹדֵעַ?” תָּמְהָה דוֹרוֹתִי.

“בֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת אֵינֶנִּי יוֹדֵע. שׁוּם דָבָר אֵינֶנִּי יוֹדֵע”, הֵשִׁיב לָהּ בְּעֶצֶב, “הֲלֹא תוּכְלִי לִרְאוֹת בְּעַצְמֵךְ שֶׁרֹאשִׁי מָלֵא קַשׁ, וְאֵין בּוֹ כְּלָל מֹחַ. מַה דַּעְתֵּךְ?” הוֹסִיף, “אִם אֵלֵךְ אִתָּךְ לְקִרְיַת אִזְמָרַגְדְּ, הַאִם יַסְכִּים עוּץ לָתֵת לִי טִפּ־טִפַּת מֹחַ?”

“אֵינֶנִּי יוֹדַעַת”, הֵשִׁיבָה דוֹרוֹתִי, “אַךְ אִם תִּרְצֶה – בּוֹא אִתִּי, וַאֲנִי אֲבַקֵּש מִן הַקּוֹסֵם עוּץ שֶׁיַּעֲשֶׂה לְמַעַנְךָ כָּל מַה שֶׁיּוּכַל”.

“תּוֹדָה לָךְ”. אָמַר הַדַּחְלִיל בְּשִׂמְחָה. וּשְׁנֵיהֶם פָּנוּ אֶל הַמְּסִלָּה וְשָׂמוּ לַדֶּרֶך פַּעֲמֵיהֶם בְּמִשְעוֹל הַמַּרְצָפוֹת הַכְּתֻמּוֹת, הָעוֹלֶה אֶל קִרְיַת אִזְמָרַגְדְּ.

מקורות:

Martin Gardner and Russed B Bye: The Wizard of Oz and who he was. Michigan state University Press [1957].

פרנק באוּם: ‘הקוֹסם מארץ עוּץ’, תרגמה ימימה טשרנוביץ־אבידר.

 

“עור לבן” בג’ונגל האפל    🔗

טרזן מלך הקוֹפים (1912)    🔗

הסופר מכתיב את טרזן    🔗

אֶדְגַר רַיְס בּוּרְאַוּז.    🔗

יוצר דמותו של טרזן, נולד בשיקאגו ב־1 בספטמבר 1875. אביו היה איש־עסקים מצליח, ששירת לפני כן כקצין במלחמת־האזרחים. בילדותו למד אדגר בבית־ספר לבנות (בגלל מחלה), סיים את בית־הספר התיכון בהרווארד ואת האקדמיה הצבאית במישיגן. כשנתיים שירת בצבא באריזונה ועל גבול מכסיקו; אחר־כך היה לסירוגין בּוֹקר, שוטר, כורה זהב, חנווני, לבלר ופקיד. בעת עבודתו בפקידות היה בעל משפחה שקוע בחובות ונזקק בדחיפות לכסף. בהשפעתם של כתבי־העת להרפתקאות, שלח לאחד השבועונים־בפרוטה סיפור דמיוני בשם “נסיכת מאדים”, שנדפס מיד תמורת שכר נאה. מאז חיבר בוראוז כששים סיפורי הרפתקאות, שנמכּרוּ בעשרות מיליוני טפסים והכניסו לו הון רב: סידרות סיפורים על כוכבי לכת רחוקים, הרפתקאות בבטן האדמה ובמצולות הים, על ספורטאים ואנשי עסקים ועוד. אולם גיבורו הנודע ביותר הוא, כמובן, טרזן מלך היער: הספר הראשון – “טרזן בּן הקופים” – הופיע לראשונה ב־1912; מאז חיבר עוד 24 סיפורי טרזן, ששניים מהם נדפסו לאחר מותו. ב־1917 השתקע הסופר באחוזתו ‘טרזנה’, בה יסד גם הוצאת־ספרים. במלחמת־העולם השניה שירת ככתב צבאי באוקיינוס השקט. זמן קצר לאחר שחרורו מהצבא מת הסופר סמוך לאחוזתו ב־9 מארס 1950. עתה משמש ביתו כמוזיאון המרכּז את כל הקשור עם חייו ויצירתו. מבין 16 ספרי טרזן שתורגמו לעברית יוזכרו: “טרזן מלך הקוֹפים”, “טרזן חוזר לג’ונגל”, “בן טרזן”, “טרזן המציל”, “טרזן הבלתי מנוּצח”, “טרזן וזהב אוֹפיר”, “טרזן וחיתוֹ־יער” וכו'.

חלומות על מבצעים מרתקים    🔗

באחד מימי הסתיו הראשונים של שנת 1911 ישב פקיד כבן 37 במשׂרד הקטן של חברת “שאו ושות'” בשיקאגו וסימן בעפּרוֹן אדום מודעות שנדפסו בעמודיהן של חוברות־הרפתקאות בפרוטה. קשה לומר שרוחו היתה טובה עליו. בדירה הקטנה המתינו לו אשה בהריון ושני ילדים קטנים, והמשׂכּורת החודשית הזעומה אזלה כמעט כליל. גם העבודה שעסק בה היתה מאוסה עליו.

איפה הם חלומות־הנעורים הנלהבים – לשחר הרפתקאות גבורה נועזות כאביו, הקצין רב־המעללים וּשׂבע הקרבות במלחמת האזרחים? אה, איה הם אותם ימים נפלאים בבית־הספר הצבאי במישיגן, בהם דהר על סוס אבּיר בערבה האינסופית! איה הם אותם ימים, בהם לבש מדי צבא, ענד דרגות, דלק אחרי שבטי אינדיאנים באריזונה, ארב למבריחים בגבולות מכּסיקו…

אבל ימי השירות הצבאי נסתיימו חיש מהר, כאשר שוחרר מפאת גילוֹ הצעיר מדי, והוא יצא לשחר הרפתקאות חדשות. היה בוקר רוכב באַיידהוֹ, וגם אֵלה היו ימים לא רעים: “לא היתה כל אמבטיה ברחבי האזור כולו, והתהלכתי שלושה שבועות בלי להחליף בגדי ולחלוץ נעלי. כשצעדתי על המדרכה קשקשו הדורבנות למרחק שני מילין. אך, אלה היו ימים!”

אבל גם ימים אלה חלפו. אחר־כך היה שוטר מטיל אימה לאורך מסילת־הברזל של סוֹלט־לייק־סיטי, כורה זהב באורגון (הזהב היה של זולתו). זמן־מה ניסה את מזלו בעסקי מסחר כושלים בפוקאטלוֹ, ועתה הריהו פקיד עלוב בשיקאגו, החושש פן יסיים את חייו בכשלוֹן, כשריחיים תלויים על צוארו ודאגות פרנסה מעיקות על נשמתו…

איזה מין עבודה משעממת הטיל עליו ה’בּוֹס' – לבדוק מודעות אויליות או רעשניות, המקשטות אותן חוברות־בפרוטה. מוטב כבר להציץ ולקרוא בגניבה כמה מן הסיפורים המופיעים בחוברות אלו, הנקראות בשם “סיפורים מרתקים” או “מעשיות מרעישות”; אולי יצליח להפליג לשעה קלה על כנפי דמיונו למקומות מעניינים יותר ולקחת חלק בהרפתקאות שאהבה נפשו. והוא ישב וקרא – מעשה בגיבור עז־נפש שהדף יחידי כמעט התקפת אינדיאנים צמאי־נקם; מעשה במַלח שספינתו נטרפה והוא ניצל יחידי והוּטל על חופי אפריקה; מעשה בכנוּפיית שודדים שהטילה את אימתה על עיירה קטנה… הסיפורים היו מרתקים למדי, אבל תוכנם היה לרוב שיגרתי ונדוש וסגנונם פשוט וחסר ליטוש.

“אין ספק, אני עצמי הייתי מסוגל לחבר סיפורים לא פחות גרועים מאלה, ואפילו אולי יותר טובים”. אמר בוראוז בלבו. מאז ומתמיד אהב לנצל כל שעת־פנאי לקריאה; הוּא היה בולע הן ספרי הרפתקאות והן יצירות קלאסיות, מעלילות גיבורי הקדם ועד סיפּוּרי רוּדיארד קיפלינג. הוא היה משוכנע כי יצליח לחבּר בשעות הפנאי שלו סיפור שיסכון לאותן חוברות בפרוטה, במטרה להגדיל את הכנסתו החודשית ולפרוע אי־אלה חובות דוחקים.

כל אותו יום, וכן ביום המחרת, חיפש בוראוז נושא לנסיונו הספרותי הראשון – נושא שיהיה בלתי שגרתי ועם זאת יכבוֹש את לבות הקוראים. ובשבתו עם ערב ליד החלון, ובהביטו אל שמי האביב המכוכבים – חלף בלבו הרעיון: הוא יכתוב סיפור הרפתקאות המתחיל על כדור־הארץ והעובר אל אחד מאותם כוכבי־לכת; סיפור דמיוני בנוֹשׂאוֹ, אך משכנע בעלילותיו המרתקות.

למחרת ישב בוראוז שעה ארוּכּה בספריה העירונית של שיקאגו וריכז לעצמו חומר מדעי לסיפורו. ועוד באותו ערב התחיל מעלה על הכתב את סיפורו הראשון – “מתחת לירחי מאדים”: מעשה בגיבור עז־הנפש ג’ון קארטר, הנוחת על אדמת ‘בּארסוּם’ (הוא מאדים), מכניע את הרשעים, מציל את הטובים, עד לסיום המפתיע. עלילת הסיפור נראתה בעיניו כה נועזת ופרועה, עד כי חשש שמא יחליט העורך כי מחבר הסיפור דעתו נטרפה עליו; על כן חתם על יצירתו בכינוי “נוֹרמאל בּין” (“גם התביישתי מעט שברנש חזק ובריא כמוני יתעסק בכתיבה”, הוֹדה), ושלח אותו לכתב־העת “אוֹל סטוֹרי”. העורך התלהב מן הסיפור המקורי, העשוי להגדיל את תפוצת השבועון, וּשלחוֹ מיד לדפוס; אולם הוא החליט כי בשם ‘נורמאל’ נפלה כנראה פליטת־קולמוס, והוא תיקן את החתימה ל“נורמאן בּין”, בוראוז קיבל תמורת “ירחי מאדים” 400 דולר, והסיפּוּר נדפס בששה המשכים (החל ביולי 1912).

כבר בסיפורו הראשון יצר בוראוז סוג חדש של ספרות־הרפתקה – עלילות גבורה המתרחשות במרחבי החלל ועל כוכבים רחוקים. הסיפור הופיע אחר־כך בספר בשם “נסיכת מאדים”, והיו לו במרוצת השנים המשכים רבים (“אלילי מאדים”, “טוביה בת מאדים”, “הבריחה מנוֹגה” וכו' וכו'), וכן חיקויים רבּים מאת סופרים שונים.

אבל אנו עומדים עדיין בסופה של שנת 1911.

מעודד מהצלחת נסיונו הספרותי הראשון, ומשום שעדיין נזקק לכסף, החליט בוראוז לשבת ולכתוב סיפור נוסף.

“יש סופרים הכותבים משום שהם מרגישים צורך פנימי לכך, או משום שהם אוהבים זאת. לא כן אני”, אמר בוראוז בפרוס שנת 1912, “אני כותב משום שיש לי אשה, שני פעוטות ושלישי בדרך. אין לי כל רצון להשתייך לאלה האומרים כי העוני מוסיף כבוד…”

נסיונו השני של בוראוז היה סיפור היסטורי בשם “פורץ־החוק מִטוֹרָן”: מעשה בלורד גרייסטוק, המשתתף במלחמת הסאכסונים והנורמאנים. אך עד מהרה חש המחבּר כי לא תהיה תפארתו על הדרך הזאת. עליו למצוא גיבור חדש – גיבור הפועל בארץ לא נודעת, ואשר עלילותיו הנועזות יכבשו את לבות המוני הקוראים. הוא התחיל מעביר בדמיונו את גיבורי הסיפורים שקרא ואשר קסמוּ לו: גיבורי העבר – הרקולס… רומוס ורמולוס, מייסדי רומי, שינקו בילדותם מעטיני זאבה… מעשה זה מזכיר במעט את מוֹגלי הילד ההודי, גיבור סיפורו המצוין של קיפלינג, “ספר היער”… מוגלי גדל וחי אחר־כך בין חיוֹת היער… והנה, זה לא כבר קרא באחד מכתבי־העת מעשה במלח, שספינתו נטרפה בים, והוא ניצל יחידי והגיע לחופי אפריקה; שם אילף קופה שהיתה מסורה לו ונכרכה אחריו תמיד, עד רגע הפרידה, בו הוא עולה שוב לאניה ומשאיר את ידידתו בודדה על החוף.

כל ההרהורים הללו התרוצצו במוחו וסייעו לו לברוא את גיבורו החדש. הרעיון ניצת במהרה וכבש מיד את לבו: אכן, זהו גיבור כלבבו! מעשה בתינוק שנקלע אל הג’ונגל, נאסף על־ידי קוֹפה המטפלת בו, והוא גדל להיות שליט היער. תינוק זה יהיה, נאמר, בן למשפחה רמת־מעלה, והג’ונגל יהיה, כמוּבן, באפריקה הלא־נודעת.

שוב ישב בוראוז שעה ארוכה בספריה הציבורית, ריכז לעצמו חומר רב על אפריקה, הג’ונגל, הקופים ושאר חיות־הפרא; וב־1 בדצמבר 1911, לאחר שובו מן המשרד, ישב בחדרו והתחיל כותב את סיפּוּרוֹ – הסיפור העתיד להנחיל לו עושר רב, ואשר גיבורו עתיד לכבוש את ליבותיהם של מיליוני ילדים ומבוגרים, ושמו עתיד ליהפך למוּשׂג בעשרות לשונות. טרזן.

בוראוז בחר להעניק לסיפורו צביון אותנטי ועל כן בנה אותו (בדומה לרבים מסיפוריו האחרים) בצורת סיפור־מסגרת: קורותיו של טרזן מסוּפרוֹת לו על־ידי מספר אלמוני, שאינו מוּכּר לוֹ ולקוֹראים:

סִפּוּר רַב־הַרְפַּתְקָאוֹת זֶה שָׁמַעְתִּי מִפִּי אָדָם, שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ כָּל עִנְיָן לְסַפְּרוֹ לִי, אוֹ לְכָל אָדָם אַחֵר. תְחִלָּה חָשַדְתִּי בּוֹ כִּי הוּא מְבֻסָּם בְּמִקְצָת, אַךְ הוּא הִרְגִּיש בַּחֲשָׁדִי וְהִגִישׁ לִי כְּתַב־יָד יָשָׁן שֶׁל מִשְׂרַד־הַמּוֹשָׁבוֹת הַבְּרִיטִי, הַמְאַשֵּׁר אֶת אֲמִתּוּת דְּבָרָיו. וְזֶה אֲשֶׁר סִפְּרוּ הַתְּעוּדוֹת וְדַפֵּי הַיּוֹמָן הַבָּלִים: –

במאי 1888 הפליג לורד גרייסטוק²², איש משרד־המושבות הבריטי, יחד עם אליס כלתו לאפריקה, כדי לחקור שמועות על מסחר עבדים של מעצמה אלמונית. ליד חופי סנט־הלנה טבעה האניה, אולם הזוג הגיע לחוף מיוער; הם בונים בקתה, מוצאים מזון וחיים חיי רוֹבּינזון קרוזו. אליס יולדת בן וזמן־מה לאחר מכן מתה. יום אחד, בעוד האב שקוע בכתיבת יומנו, פורצים לבקתה קרצ’ק מלך הקופים הגדולים והקופה קאלה, שאיבדה את תינוקה. תוך כדי המאבק נהרג הלורד, ואילו קאלה חוטפת את הפעוט הבוכה ונמלטת אתו ליער. שם ניתן לו השם טר־זן (“עוֹר־לבן” בשפת הקופים).

מחצית השנה נמשכה כתיבת הסיפור, אותו קרא “טרזן בּן הקוֹפים”. הוא כתב בשעות ערב ובימי מנוחה, בכתב־יד גדול וחפוז על צדם האחורי של דפי מכתבים רשמיים ושאר ניירות ישנים. לא פעם היו ילדיו הקטנים מטפסים על ברכיו ומפריעים לכתיבתו. אולם הדאגה לרווחתם של ילדיו (בוראוז היה כל ימיו אב מסור למשפחתו) דירבנה אותו להמשיך בכתיבה גם כשהללוּ יושבים על ברכיו. על כן התגנבה לעתים אל הסיפור המרתק רגשנות של אב רחום:

שָׁם, בֵּין הָעֲנָפִים הַגְּבוֹהִים שֶׁל עֵץ עֲנָקִי, אִמְּצָה קַלָה אֶת הַפָּעוֹט הַצּוֹוֵחַ אֶל חֵיקָהּ, וְאַט אַט נִרְגַּע הַתִּינוֹק. הָרָעָב סָגַר אֶת הַפַּעַר בֵּין הַשְּׁנַים, וּבְנוֹ שֶׁל לוֹרד בְּרִיטִי וְשֶׁל לֵידִי אַנְגְּלִיָּה הִתְחִיל יוֹנֵק אֶת חֲלָבָהּ שֶׁל קַלָה, הַקּוֹפָה הַגְּדוֹלָה…

אֶדגר רייס־בוראוז (במרכז) מבקר על בימת צילומי “טרזן” ונפגש עם הבמאי ועם כוכב הסרט ג’וֹני וַייסמילר.

טרזן הפך להיות בן הג’ונגל. הוא חי בין הקופים, עבר בילדותו סכנות רבות, מהן הוא ניצל הודות לקאלה ‘אמו’. אחר־כך הוא מגלה את הבקתה ולומד את סוד מוֹצאוֹ. הוא מוצא שם ספר תמונות ולומד לפענח את משמעותו של הכתב. בבקתה הוא מוצא גם את הסכין של אביו, לומד להשתמש בה והסכּין הופכת להיות לנשקו שלו. טרזן גדל, נעשה לגבר רב־עוצמה, זריז ונבון. הוא מנצח את החיות המתנפלות עליו, ואחר־כך הוא הורג את קרצ’ק ונעשה למלך הקופים.

… ויתר עלילותיו ומעשי גבורותיו של שליט היער הלא הם כתובים בעשרים וחמשת ספרי טרזן לאדגר רייס בוראוז, שלא להזכיר את עשרות החיקויים והעיבודים האחרים שבאו בעקבותיהם.

אחוזה ושמה “טרזנה”    🔗

ב־14 במאי 1912 סיים בוראוז את כתיבת “טרזן בּן הקופים” ושלח את כתב־היד לעורך “אוֹל סטוֹרי”. אם בשל ההפרעות הרבות בכתיבתו, או משום שהרקע היה חדש לוֹ לחלוטין, לא היה המחבּר בטוח כי הסיפור אמנם טוב וראוי לדפוס. אבל המו"ל, בּוֹבּ דייוויס, התלהב כל־כך מטרזן, עד שהחליט להדפיסוֹ מיד ובבת־אחת ושילם לבוראוז סכום כפול כמעט מאשר בעד סיפורו הראשון – שבע־מאות דולר! ²³

אז האמין בוראוז כי הוא מסוגל למכור כל סיפור שיחבּר. הוא נטש את עבודתו המאוּסה עליו והחליט להקדיש את כל זמנו לכתיבה.

הוא לא התכוון כלל להמשיך ולחבּר סיפורים חדשים על טרזן. הרי בפרק האחרון מגיע מלך הקופים לארצות־הברית, ולאחר שמתברר כי דם אצילים זורם בעורקיו הוא מתעתד לשאת את ג’יין פורטר לאשה. הנושאים לסיפוריו הבאים נולדוּ עתה בזה אחרי זה בדמיונו הפורה, והוא רשם אותם במחברת אחד לאחד: הרפתקאות בבטן האדמה, סיפורים מחייהם של גיבּוֹרי הספוֹרט, עלילות חדשות על נוגה ומאדים… אבל דווקא “טרזן” – הסיפור שלא היה בטוח בטיבו – זכה להצלחה עצומה. איש־היער הנועז, הנאבק בסכין פשוטה עם חיות־טרף, אוכלי אדם וציידים חמושים ברובים, כבש מיד את לבותיהם של הקוראים, והם תבעו סיפורים נוספים על מלך הקופים.

ואז, שנה בדיוק לאחר שהתחיל כותב את “טרזן בּן הקופים” ישב בוראוז לחבר את “טרזן חוזר”: לאחר הרפתקאות שונות חוזר טרזן אל הג’ונגל, לוחם לצדם של בני שבט ואזירי, מגיע לעיר לאופיר, מגלה אוצר, ולבסוף הוא חוזר לאניה “ליידי אליס”, ועל סיפונה הוא נושא את ג’יין לאשה. הכומר המקדש את הזוג אינו אלא אביה של ג’יין, הפרופיסור המפוזר ארכימדס פורטר.

גם את כתב־היד של “טרזן חוזר” שלח בוראוז ל“אול סטורי”; אולם כאן אירע דבר מוזר: כתב־היד נפל לידיו של סגן־העורך, והלה החליט משום־מה להחזירו למחברו, מבלי שהעורך הראשי יעיין בסיפור. ללא היסוס שלח בוראוז את כתב־היד לשבועון המתחרה, “ניוּ סטוֹרי מגאזין”, שם נדפס “טרזן חוזר” במשך כל המחצית השניה של 1913.

עתה, האמין בוראוז, באו הקוראים על סיפוקם: טרזן וג’יין יחיו בשלוה ובאושר באמריקה (או באנגליה) עד סוף ימיהם – והוא יוכל להתפנות לכתוב הרפתקאות חדשות. ואמנם, בפברואר 1913 ישב הסופר לחבּר את סיפורו הראשון בסידרת “פֶּלוּסידאר”, על הרפתקאות בבטן האדמה.

אבל לא כן סברו הקוראים: הם רצו דווקא את מלך הקופים; הם תבעו עוד ועוד סיפורים על טרזן. וכך, בדומה לסופר האנגלי קוֹנן דוֹיל, שנאלץ לספק לקוראיו עוד ועוד סיפורים על הבלש שרלוק הולמס, נאלץ היה בוראוז לחזוֹר שוב ושוב אל טרזן. ובין סיפורים על “הארץ שכוחת הזמן”, “איש המערות” או גיבורי מאדים ונוגה, הוא נאלץ להחריד עוד עשרים ושלוש פעמים את טרזן משלוותו ולהעבירוֹ בהרפתקאות מסוכנות ומסמרות שׂער בג’ונגל ובמקומות אחרים: הוא מציל את יהלומי אופיר, נלחם עם אנשי־הנמלים, מאלף את ארי־הזהב, חודר אל הממלכה האבודה ואל בטן־האדמה, נאבק עם איש־האריות ועם אנשי הנמר, מגלה תרבויות עתיקות ואֶת שבט המדינים; מאוחר יותר הוא נלחם נגד הגרמנים, מצטרף ללגיון־הזרים ונלחם ביפּאנים, ספינתו נטרפת והוא עולה על חוף מאיה, וכן הלאה וכן הלאה, עד שנת פטירתו של בוראוז.

אבל אנחנו עומדים עדיין ערב מלחמת־העולם הראשונה.

עד כה נדפסו סיפורי טרזן בשבועונים־בפרוטה בלבד, אולם בוראוז שאף לראותם גם בין כריכות ספר ממש, נמכרים בבתי־מסחר לספרים ועל מדפי ספריות. נוסף על כך, תמורת הדפסה בשבועון קיבל תשלום חד־פעמי בלבד, ואילו לאחר הופעת הספר הוא עתיד לקבל אחוזים מהכנסות המכירה. הוא הציע, איפוא, לכמה וכמה הוצאות־ספרים להוציא לאור את סיפורי טרזן – אך נדחה. המו"לים ראו פחיתות כבוד לעצמם להוציא שוב אותם סיפורים שנדפסו תחילה בחוברות־בפרוטה.

אך המציאות היתה חזקה מן המו“לים. מחודש לחודש הלכה הפופולאריות²⁴ של טרזן ונתעצמה. עתונים יומיים נכבדים פנו אל הסופר בהצעה לפרסם מעל דפיהם בהמשכים את עלילות טרזן. שמו של גיבור הג’ונגל הפך להיות למוּשׂג בפי ילדים ומבוגרים, ואף נכנס למילון. ואז נכנעה הוצאת “מקלורג” (שתחילה דחתה את פנייתו של בוראוז); המו”ל עצמו פנה אל הסופר והודיע על נכונותו להוציא לאור את עלילות טרזן בסידרת ספרים נאים.

“טרזן בּן הקופים” הופיע לראשונה בחלונות־הראוה של בתי־המסחר לספרים ביוני 1914. בספר הוכנסו עריכות סגנון אחדות וכן כמה תיקונים עובדתיים. בגירסה הראשונה נכתב כי טרזן נאבק עם נמרים; לאחר שנודע לבוראוז כי אין באפריקה נמרים (tigers) הוא שינה בכל מקום את הנמר לפנתר או ליאופרד.

אולם חלומו של בוראוז לראות את כרכי טרזן בספריות־ההשאלה לא נתגשם בחייו. מרבית הספריות הציבוריות באמריקה הטילו חרם על הרפתקאותיו של גיבור הג’ונגל, אם משום שלדעת הספרנים זוהי ספרות “זולה”, או בגלל נימוקים אחרים, כגון שטרזן וג’יין חיו בצוותא מבלי לבוא בברית הנישואים (נימוק מופרך מעיקרו, שהרי עוד בספר השני הם נתקדשו זה לזו לפי כל כללי הדת)²⁵. אולם חרם זה לא פגע כלל בתפוצתם של ספרי טרזן, ושאר ספריו של בוראוז: עוד בחייו נמכרו ברחבי העולם כארבעים מיליון טפסים מיצירותיו, בחמישים ושש לשונות, – תפוצה ששום סופר אמריקני לא זכה לה לפניו. אפילוּ בברית־המוֹעצוֹת הקוֹמוניסטית זכה איש הג’וּנגל להערצה נרחבה ביוֹתר.

נכון, סרטי הקולנוע הרבּים על טרזן עזרו במידה עצומה לפירסומו של גיבור הג’ונגל. הסרט הראשון – “טרזן בן הקופים” – הופק עוד בשנת 1917, בכיכובו של השחקן־הספורטאי אֶלמוֹ לינקולן. מאז הופקו עוד עשרות סרטים בסידרה זו, בכיכובם של חמישה־עשר שחקנים שונים; אולם “טרזן” הידוע ביותר, וגם המוצלח ביותר היה, כמובן אַלוף־השׂחיה היהודי ג’וֹני ויסמילר ששאגתוֹ הקסימה מיליוני צופים צעירים (אגב, הסרטים שונים במידה ניכרת מן הספרים, הן בפרטי העלילה והן בדמותם של הגיבורים הראשיים; אך עריכת השוואות תגזול מקום רב מדי). אפילוּ בסין הוּפק סרט וּשמוֹ “הרפתקאוֹת טרזן הסיני”.

לאחר הצלחת הסרט הראשון החליט אדגר רייס בוראוז לעבור עם משפחתו אל בית משלו. הוא קנה מן הגנרל אוֹטיס חלקת אדמה גדולה ושוממה במדינת קליפורניה והקים עליה את אחוזתו, לה קרא בשם “טרזנה”. האחוּזה הוּקפה בגדר של גפן־בר, וצמחי ג’וּנגל רבּים ניטעוּ בּה. שלושים וחמש שנה גר הסופר בביתו הנאה, בו חיבר את מרבית ספרי הרפתקאותיו. לאחר מכן אף יסד הוצאת־ספרים פרטית משלו (“הוצאת בוראוז בע”מ"), ובכך היה לסופר האמריקני הראשון, המוציא בעצמו את יצירותיו. בינתיים גדל ג’ק, בּנוֹ הצעיר של הסוֹפר, והיה לצייר מחוֹנן; אז התחיל הוּא מעטר רבּים מספרי “טרזן” – והעסק הפך להיות משפחתי.

טרזנה גדלה במהירות מאחוזה קטנה לעיירה בת 16,000 תושבים, ובה מרכז מסחרי משלה, מוסדות ציבור ואף משרד־דואר, המחתים את המכתבים היוצאים ממנו בחותמת הנושאת את המלים “טרזנה, קליפורניה”. אחוזתו הפכה להיות בית־חרושת להרפתקאוֹת, כשהסופר מכתיב את יצירותיו לצוות של קצרניות ומזכירות, ומאוחר־יותר – למכונת־הכתבה.

משנה לשנה הלך וגדל פירסומם של טרזן ובוראוז, עד שהגיע לִמְמדים מדהימים. 160 עתונים התחילו מדפיסים עמודי קומיקס מצויירים על עלילות איש היער (שיצאו גם בחוברות מיוחדות); סופרים רבּים חיברו חיקויים שונים לטרזן: “בּומבּה בן הג’ונגל”, “קספה בן האריות”, “שִינה נערת הג’ונגל”, ואף טרזן בשמו המפורש. חבורות של נוער ומבוגרים הקימו מועדוני טרזן, “שבטי טרזן” או מועדוני בוראוז, והסוֹפר היה לחבר־כּבוֹד מס' 1 שלהם. הם חיברו המנון והוציאו במשך שנים אף בטאונים המוקדשים לסופר וליצירותיו (למענם חיבר בוראוז בשנת 1939 את “המדריך הרשמי למעריצי טרזן”). חברוֹת מסחריוֹת הצמידוּ את השם ‘טרזן’ לצעצוּעים, פגיוֹנוֹת, ממתקים, אביזרי לבוּש ואפילוּ משקאוֹת. ועד כדי כך גדלה פופולריותו של מלך־היער, עד כי במלחמת הבחירות של שנת 1932 התנוססה בערים רבות בארצות־הברית סיסמת־ענק: “טרזן לנשיאות!!!”

בשנת 1942 שהה בוראוז באיי הוואי וחזה במו עיניו את הפצצת פרל־הארבור (נמל הפנינים) בידי היפאנים. למחרת היום התייצב הסופר בן ה־68 במשרד הגיוס ותבע כי יגייסוהו לצבא. הקצינים ניסו להסביר לו כי אין מגייסים קשישים כמותו, אך הוא לא נכנע. כיוון שכך נכנעו הגייסים, ובוראוז נשלח לשרת ככתב צבאי באוקיינוס השקט; הוא היה אחד המגוייסים הקשישים ביותר בצבא ארצות־הברית וכן חביבם של כל החיילים הצעירים, שכּינוּהוּ, פּשוט, אֶדי. בתקופת שירותו במזרח הרחוק כתב בוראוז את ספרו האחרון – “טרזן ולגיון הזרים” (נדפס סמוך למותו). הסופר הביא את גיבורו שאינוֹ־מזדקן־לעולם אל המקום שבו הוא נמצא בעת הכתיבה – סוּמאטרה וסביבתה. עתה, לאחר שלושים שנות כתיבה “טרזנית”, הרשה בוראוז לעצמו לטפל בּגיבּוֹרוֹ במעט הומור לגלגני. הוא מכניס אותו אל הבסיס הצבאי, לבוש מדים; אבל החייל גֶ’רי מכּירוֹ מיד ומכריז בתדהמה:

– הלא… הלא זה טרזן מלך הקופים!

למשמע קריאת־ההפתעה מרים הסַמל שרימפ את עיניו ושואל:

– מה… ג’וני וייסמילר נמצא כאן?

מקורות:

John Harwood: The Literature of Burroughsiand, Baton Rouge 1963.

Richard A. Lupoff: Edgar Rice Burroughs, Master of Adventure, New York, 1965.

Robert W. Fenton: The big Swingers, N.Y., 1967.

אדגר רייס בוראוז. “טרזן מלך היער”, תרגם ג. בן חנה, 1938.

 

הג’ונגל היה בית ספרו    🔗

עלילוֹת ססגרוֹן (1927)    🔗

דאַן גוֹפַּל מוּקֶרְגִ’י    🔗

נולד בכפר סמוך לקלקוטה (הודו) ב־6 ביולי 1890 לאב, כהן־דת ברהמיני, שהיה ממונה על בית־התפילה המקומי. בית הוריו עמד מול הג’ונגל, ומילדותו התאווה דאן גופאל לחדור אל מסתריו. שנות ילדותו עברו עליו בהאזנה לאגדות ארצו הקדומות ובלימוד ‘תורת הג’ונגל’ מפי צייד־מורה. זמן־מה למד בבית ספר סקוטי ואח־כך נתקדש לכהונה. בגיל 14 נדד שנתיים ברחבי הודו, במטרה לעלות־לרגל למקומות הקדושים. בגיל 18 נכנס ללמוד באוניברסיטת קאלקוטה; אחר כך למד הנדסה באוניברסיטת טוקיו (יפן) וכעבור שנה נסע לארצות־הברית והשתלם במדעי־הרוח באוניברסיטת קליפורניה. בתוך לימודיו היה מורה לספרות משווה וכן הירבה להרצות על הודו ותרבותה בערים שונות. לאחר נישואיו למורה אמריקנית השתקע בניו־יורק. בשנת 1922 הופיע ספר־הילדים הראשון שלו, “קרי הפיל”, שהכיל את חוויותיו האישיות בג’ונגל ההודי (תרגם לעברית מ. דפנא, תש"ו); אחר־כך חיבר עוד כעשרה ספרי־ילדים, שזיכּוּהו בתהילה ובפרסים. מוקרג’י איבד עצמו לדעת בניו־יורק, ב־14 ביולי 1936. מספריו האחרים: “מצודה וגלות” (1923, אוטוביוגרפיה), “הרי ילד הג’ונגל” (1924, הרפתקאוֹת בן־כפר הוֹדי ביער, מבוססות על חוויותיו שלו), “ססגרון” (1927, קורותיו של יון־דואר בהרי ההימליה ובחזית אירופה,²⁶ זכה בפרס ניוברי כספר־הילדים הטוב ביותר של השנה החולפת), “גונד הצייד” (1928, הרפתקה ביערות הודו), “ראש העדר” (1929), “משלים הינדיים לילדים קטנים” (1929), “ראמה, גיבורה של הודו” (1930, תרגום ועיבוד האפוס הנודע), “חיות־יער ובני־אדם” (1936, תירגם יצחק למדן בשם “אנוּ עוֹלים להימלאי”), “עז־פנים, סיפור חייו של נמר” (1936).

“לשחק עם אלוהים”    🔗

דאן גוֹפּאַל בן העשׂר ישב על מחצלת־קש; מולו ישב ‘הזקן הקדוש’ – הוא המורה הברהמיני, שבא להכינו לחיי כהונה, למען ימשיך את שושלת אבותיו ויהיה בבוא המועד האיש הממוּנה על היכל התפילה של הכפר.

– בּני הקט, – פנה אליו המורה הקדוש, – מה אתה מתעתד לעשות?

– איני יודע, – השיב הנער, – מה היית רוצה שאעשׂה?

– מה אתה אוהב לעשׂוֹת? – ענה המורה לשאלה בשאלה.

– אני אוהב לשׂחק. – הודה דאן גוֹפּאַל גלוּיוֹת.

– האם תוכל לשחק עם אלוהים? – שאל המורה; ומשלא ידע התלמיד מה ישיב על שאלה מפתיעה זו, הוסיף המורה, כמגלה סוד: – היודע אתה? אילוּ ידעת כיצד לשחק עם אלוהים, היה זה אולי הדבר הגדול ביותר שיכוֹלת לעשות. הכל מתייחסים אליו בכובד־ראש כזה, עד כי הוא ודאי משתעמם עד מוות…

הנער הרהר רגע קט בדברים אלה, ואחר־כך פלט באנחה:

– כן, אבל אנחנו צריכים…

– הנח לאשר אנו צריכים! – הפסיקוֹ הזקן, – לך ושׂחק עם אלוהים!

דאן גוֹפּאַל לא ידע כּיצד לשׂחק עם אלוהים; אבל הוא אהב מאד לשחק. ועוד יותר מזאת – אהב את הג’ונגל והתאווה לחדור אֶל מסתריו. יער־העד היה בעיניו מגרש־משחקים ענקי וּמרתק בסכנותיו, רב־תעלוּמה ואימה מתוקה. מאז שנות־חייו הראשונות ראו עיניו את הג’ונגל מחלון ביתו. שכּן, בית הוריו עמד בקצה הכפר ההוֹדי הדל אשר במבואות קאלקוּטה. בין הבית לבין הג’ונגל לא הפריד אלא יוּבל של נהר הגאנגס, אשר בעוֹנת היוֹבש אפשר היה לחצותו ברגל.

אחרי הצהרים היה הנער יושב שעות על גג ביתו, רגליו היו מתנודדות בעצלתיים בצל הצוֹנן ועיניו נעוצות באפלולית הג’וּנגל. בהיסח הדעת תלשוּ אצבעוֹתיו גבעולי קש מן הגג, ולאחר שכּף־ידו היתה מלאה אותם – היה מצניחם על ראשה של עז שעברה לרגליו.

– חדל, פרצוּף־קוֹף שכמותך! – שמע לפתע את קולה של אִמו מאצל הדלת, – אתה שובר את לבּי. האם לא די לנו בגשמים שירדו כל החורף. ואתה עוד מוסיף לחוֹרר נקבים בגג, למען יציף אֵל־המטר את כולנו?

דאן גופאל פרץ בצחוק קצר, שנקטע במהרה. הוא אהב מאד את אמוֹ הטרודה. אמנם, היא לא ידעה קרוא וכתוב, ובכל זאת הירבתה לספּר לו ולשבעת אחיו אגדות הודיות קדומות על אֵלים וגיבורים ומשלי חיות ועופות; והיא סיפרה אותם בשׂפה רבּת יופי, בקול חם ומרתק, עד כי עשׂוּי היה לראות מול עיניו את כל מראות הפלא, שליווּהוּ אחר־כּך שנים רבּוֹת.

בקפיצה זריזה ירד דאן גופאל מן הגג. לרגע חשב לסוּר אל חוף הנהר, אבל אחר־כך חזר בו. לעתים נראו תנינים במימיו. ומלבד זאת, עוֹנת היובש הגיעה, מי הנהר נעשׂוּ רדוּדים וחיות נועזות עלוּלוֹת²⁷ לעברם ולהתקרב אל הכפר (אם כּי לא העזו לעשׂות זאת לאור היום). כיוון שכך, עמד הנער ליד שער החומה הנמוכה, שסימנה את גבוּל הכפר, שלח מבט פרידה לעבר הג’וּנגל הרחוק והקסום, ופנה לעבר בּיתוֹ.

הלילה ירד על הכפר. אחריו הגיע יום חדש, ואחריו עוד לילה ועוד יום.

בעיצומו של לילה יש שהיה הנער מתעורר למשמע קול מוזר וממושך, כמין תרועה של ספינה רחוקה. אז היה מזנק ממיטתו, אָץ אל החלון ומצמיד פניו אל סורגיו הדקים. לאור הירח הבחין בגוף כהה ומוארך, שנע על־יד השער. הוא הכּירוֹ מיד: היה זה נמר משחר לטרף, שהשמיע נהמות רעב.

לאחר יום יומיים, עם גבוֹר הרעב, העזה חית־הטרף להגיע באור־היום אל חוצות הכפר.

– נמר! נמר! – הדהדה קריאת הפחד בחלל.

דאן גופאל ביקש לרוץ החוצה ולראות את החיה, אבל אמוֹ ציוותה עליו להשׁאֵר בבית. הוא עמד ליד החלון, ראה תריסר אנשים מגיעים במרוצה, חמוּשים במוטות ובחניתוֹת, ותופסים עמדת מארב ליד השער. הנמר הלך וקרב ללא פחד. בהבחינוֹ באנשי הכפר האוֹרבים לו כרע על שתי רגליו האחוריות, כמתכונן לזנק לעברם. הגברים נחרדוּ כל־כך למראה עיניו הנוצצות, עד כי נתאבּנוּ על עומדם ולא העזוּ להתקיפו. הם אף לא העזו להפנות גבּם ולנוּס, שמא יתנפל עליהם מאחור. על כן התחילו פוסעים אט אט אחורה, פניהם לעומת הנמר ועיניהם נעוצות בו. לבסוף נכנסו האנשים לתוך בית הוריו של דאן גופאל, והאחרון מיהר להגיף את הדלת.

עוד שעה קלה שוֹטט הנמר בחצר, רחרח את דלת הרפת, ניסה לפרוץ אל תוך הדיר, ועם רדת הערב השמיע נהמת רעב והלך לנסות את מזלו במקום אחר.

נמר מתנפּל על כפר־הוּלדתוֹ של מוּקרג’י – זכּרוֹן ששימש אשראה לסיפּוּריו הראשונים.

למחרת נתכנסו אנשי הכפר למועצה וניסו למצוא דרך כיצד להסיר את אימת הנמר מעל הכפר. אלה יעצו להטמין לו מלכודות; אחרים תבעו להזמין שוטרים חמוּשים בנשק; ואילו אביו של דאן גופאל אמר:

– דעתי היא כי עלינו לבקש את גוֹנד הזקן כי ילך אל הג’ונגל וינסה לצוּד את הנמר בביתו.

העצה נתקבלה פה אחד. הכל הכּירוּ את “הזקן” – כך נקרא גונד, כיוון שאיש לא ידע את גילו. הוא היה צייד קשיש ועתיר נסיון, בן לכַת ראג’פוּט, נצר לאנשי מלחמה, ואף נהג ללמד את הנערים את חכמת הג’ונגל וחוקיו.

לאחר שהגיע גונד לבית מוקרג’י, החליט לקחת עמדו גם אֶת דאן גופאל אל מסעו לג’ונגל; הוא הצליח לשכנע את הוריו במלים אלו:

– הנער יודע כבר קרוא וכתוב? חבל. קריאה וכתיבה הם עסק מסוּכּן, והאדם רשאי לרכוש לעצמו תוֹרה זו רק לאחר שירכוש את ההשׂכּלה המוֹעילה האמתית.

וההשכלה המועילה היא, בעיניו – הכּרת הג’ונגל וחוקיו. שכּן, אמר, “הג’ונגל הוא בית־ספר נפלא מאין כמוהו לבעלי־חיים ולנערים צעירים”.

למחרת עם שחר – לאחר שאמרו את תפילת הבוקר – יצאו השניים לדרך. בצקלונם נשאו אגוזים ושעועית מבושלת; ולאחר שחצו את הנהר במקומו הרדוד ביותר, נעו בזהירות לעבר הג’ונגל. לאחר שעה קלה גילה הצייד החכם את עקבות הנמר, ולצדם – עקבותיו של דישון. זמן־מה פּסעוּ בדממה, ואחר כך טיפסו על עץ גבוה, מבּין ענפיו ראו את הנמר מיטיב את לבּוֹ בבשר הדישון.

– האם הוא לא יטרוף אותנו? – שאל דאן גופאל בלחישה.

– לא! – השיב גונד בשלווה, – הנמר אינו תוקף את האדם, אלא רק אם זכה לטעוֹם לפני כן את דמוֹ.

אכן, הג’ונגל היה בית־ספר מעולה מאין כמותו. דברים רבּים למד דאן גוֹפאל באותם ימים ולילות, שבהם שהה במחיצתו של חכם־היער. הוא למד להבחין בעקבותיהם של בעלי־חיים על הקרקע והעשׂב; הוא למד לזהות את בעלי־החיים והעופות על־פי קולותיהם; הוא למד להשמיע קולות יער וגילה כי הדבר עשוי להביא תועלת רבה ויקרה. הוא למד כי לג’ונגל יש חוקים קדומים ואיתנים משלו, שעל־פיהם הוא חי את חייו, וכי האדם חייב לציית לשלושה חוקים בבואו אל הג’ונגל: חוק ראשון – אַל לאדם להרוג ללא אזהרה; חוק שני – אַל לו להרוג לשם מזוֹן; חוק שלישי – לעולם אַל ישׂנא ואַל יפחד.

לילוֹת ארוּכּים ומופלאים עברו על השניים ביער העד; חבוּיים בתוך נופו של עץ עקבוּ אחרי חייו הליליים. קרנפים ודוּבּים נעוּ לרגליהם, פּנתרים וצבאים, עדרים של תואי בר ושועלים. משפחת פילים נעה בשלווה לעבר הנהר, והנער גילה כי הם שותים בזה אחרי זה לפי תור, ונזהרים שלא להכפיש את המים.

דברים רבים למד דאן גופאל, והרפתקאות רבות עברו עליו במסעי הציד. חוויות אלו נחרתו בלבו לעד – וכעבור שנים העלן על הכתב בסיפוריו עטוּרי הפרסים.

עברה שנה, חלפו שנתיים. בגיל ארבע־עשרה נמשח דאן גופאל מוּקרג’י לכהונה, ואז התחילה תקופת נדודיו כעוֹלה־רגל אל המקומות הקדושים בהוֹדוּ הגדולה. המסע שחרת בלבו את הרושם העז ביותר היה אל מקדשי ההימלאיה, שנבנו לרגלי ההרים הגבוהים בעולם. חמישה חברו יחד למסע זה: דאן גופאל, ראג’ה, חברוֹ לכהונה, גונד הזקן וצמד יוֹנים שאוּמנו במציאת כיווּן.

ימים אחדים נסעו החמישה בשיירה קטנה, חצו נחלים ושדות תה, עד שהעפּילו אל הכּפר הקטן דנטאם, שנמצא בגובה 3500 מטר מעל לפני הים. חודש תמים שהוּ בין הרי ההימלאיה עטוּפי העננים, סמל לתעלומת בורא העולם. לעתים לנו במקומות ריקים מאדם, ומשאמרו עם בוקר את התפילות החרידו נשרים מקניהם. לעתים התאכסנו במנזרים, והלאמוֹת (נזירים) אירחוּם והעניקו להם מזון וקורת גג. שם למד דאן גופאל את נפלאותיו של כוח הרצון, את עוצמתה של מחשבה טהורה, המרוּכּזת בנושׂא אחד.

יום אחד אבדה אחת היוֹנים, והשלושה יצאו לחפּשׂה בין מנזרי ההימלאיה. עם ערב הגיעו למנזר נידח בין הרים. לאמה זקן ומסביר־פנים קיבל את פניהם.

– היונה שלכם מצאה כאן מקלט, ואחר כך המשיכה דרכה – אמר להם.

– מאין לך כי אנו מחפשים יונה זו? – שאל גונד בתמיהה.

– אני יודע לקרוא את מחשבותיכם, – השיב הנזיר בשלווה.

– כיצד יודע אתה לקרוא את מחשבותינו? – תמהו הנערים הצעירים.

– אם תתפללו יום יום במשך ארבע שעות למען אושרם של כל ברואי עולם, יעניק לכם האל הגדול כתום שתים־עשרה שנה את הסגולה לקרוֹא מחשבוֹת…

היתה זו שׂיחה ארוּכּה ומוּפלאה, בה למד דאן גופאל כיצד ניתן להתגבר על האימה וכיצד להחזיר את האֵמוּן בלבם של יצוּרים נפחדים.

הרפתקאוֹת וחוויוֹת רבות עברו על הנער־הכוהן בין ההרים הנישאים ובמחיצתן של היוֹנים. לאחר שהיוֹנה האבודה נמצאה פנתה החבורה הקטנה לשוב הביתה. דאן גופאל אחז בידו את הכלוב הקטן, ולפתע דימה כי הוא שומע את קולה של היוֹנה האומרת לו:

“הו, אדון הלשונות הרבות, הו, פותר שפת אדם וחיה, האזינה לדברי, הסכּת לסיפור נדודיה של צפור עלובה…”

“בנה של אמא הודו מספר”    🔗

דאן גופאל מוּקרג’י בן העשׂר ישב בּכּיתה והאזין לדבריה של המורה על חוּקת ארצוֹת־הבּרית. מבעד לחלוֹן נשקפו מגרדי השחקים של ניוּ־יוֹרק. אמו של דאן, אתל מוקרג’י, לימדה בּכּיתה הסמוּכה. לאחר דקות אחדות צלצל הפעמון, והילדים יצאו לחצר.

– הי, דני, – שמע דאן גופאל את חברו קורא לו, – האם גם היום יבוא אביך לשׂוֹחח אתנו?

– אני מקווה כך. – השיב הנער.

– גם אני מקווה… שמע, איך שאביך יכול לרתק אותנו! הייתי מוכן לשבת שעות ולשמוע אותו עוד ועוד, בלי סוף.

הוא בא. בשעה שתים אחרי־הצהרים (בבית־ספר הונהג יום לימוּדים ארוך) נכנס למחלקה אדם צנום וזקוף־קומה, שעוֹר פניו שחום ועיניו נוצצות. היה זה הסופר המתחיל והמרצה דאן גופאל מוקרג’י האב, או כפי שהילדים כינוּהו – “הראשון” (לבנו, חברם לכיתה, קראו “מוקרג’י השני”).

שבע־עשרה שנה לפני כן נסע דאן גופאל מהוֹדוּ ליפאן, כדי ללמוד הנדסה באוניברסיטת טוקיו. שם נפתח לפניו עולם חדש וצמאונו להשכלה הלך וגבר. לאחר שלמד בנערותו את תורת הג’ונגל וחוקי אלוהים חש כי עוד הרבה הרבה עליו ללמוד. יום אחד עלה על אניה, כמעט ללא פרוטה בכיסו, חצה את האוקינוס השקט וירד בנמל סן־פרנציסקו. את הדולר האחרון שנותר בכיסו מסר לקופת אוניברסיטת קליפורניה, כדמי־הרשמה למחלקה למדעי־הרוּח. תוך חדשים אחדים רכש לעצמו ידיעה מופלאה בלשון האנגלית, ואחר־כך למד כל מה שהיה לאל־ידו – ספרות ופילוסופיה, היסטוריה ומטפיסיקה (תורת העל־טבעיות). בשנת 1914 סיים את לימודיו בהצטיינות, קיבּל את התואר ‘מוסמך למדעי הרוח’, ואחר־כך התחיל בעצמו ללמֵד. הוא לא אבה לקשור עצמו למוֹסד מסוים, אלא עבר מעיר לעיר, ממועדון למועדון, ממכללה למכללה, והרצה על תרבותה הקדומה של הודו, על פילוסופיה, תורת הספרות המשווה ועוד. הוא השׂכּיל לרתק את אלפי שומעיו בדבריו הבהירים, ברעיונות עזי הרושם ובלשונו המקורית והעשירה.

לאחר נישואיו עבר לגור לניו־יורק, ולאחר שנים אחדות נוסף לו קהל מאזינים חדש ונלהב – הלא הם חבריו לכיתה של בּנוֹ, “מוקרג’י השני”.

דקות אחדות לאחר השעה שתים הוא נכנס למחלקה, עומד ליד שולחן המורה ושולח את עיניו הכהות לעבר הבנים והבנות המצפים למוצא פיו. הכל שותקים.

– אבקש דממה. – אמר בקול חרישי.

הילדים מביטים בו בתמיהה, ואחד מהם מעֵז להעיר:

– אבל… הלא אנחנו יושבים בשקט…

– נכון, אבל אני ביקשתי דממה, – אמר, – האינכם יודעים מה ההבדל בין שקט לבין דממה? הבה אנסה להסביר לכם… – ולאחר שסיים את הסבּרוֹ הוסיף ואמר: – שׂמח אני שהבינותם. ועכשיו, הבה ונשב יחדיו רגע אחד בדממה.

הם נשמעו לו בלהט, והפעם היתה זו דממה של ממש.

אחר־כך קם מוקרג’י ממושבו, חייך אל מאזיניו הצעירים ואמר:

– ‘דְהַרְמַאם²⁸ מָא סַראנאם’, כך היתה אמי אומרת לי וּלאֶחי לעת ערב, ופירוש המלים בלשונכם הוא: האמונה היא מפלטנוּ. אחר־כך היתה יושבת ליד מיטתנו ומספרת לנו אחד מסיפוריה המופלאים; סיפור עתיק, בן אלפי שנה, שנוצר על־ידי חכמיה הקדומים של הודו. כדאי גם לכם להכירו.

אוצר סיפוריו היה כמעיין המתגבר. תחילה הירבה לספר להם את משלי הינדוּ ואגדוֹת ראמה, אותם אהב כל־כך והוקיר את תבונתם המוּפלאה. אחר־כך סיפר להם על חייהם של ילדי הודו, או על אורחות־חייהם של בעלי־החיים בארץ מולדתו.

“אם יבוא יום ותצאו לטייל בג’ונגל,” אמר להם פעם, “לכו על עקבות צעדיו הטריים של פיל – שכן זהו המשעול הבטוח ביותר. שום חיה לא תעז לדרוך במקום שבּוֹ עבר הפיל לפני שעה קלה. דבר זה למדתי מפּי גוֹנד, מורי לתורת הג’ונגל”.

– תורת הג’ונגל? – שאלו התלמידים המופתעים.

אז סיפר מוקרג’י למאזיניו הצעירים על אותם שיעורים מרתקים ששמע מפי גונד הזקן באותו בית־ספר הנקרא ‘ג’ונגל’. מיום ליום הלכו הסיפורים ונעשו רבי ענין יותר ויותר. הוא השׂכּיל לרתקם בקולו הכּוֹבש, בפרקי הזכרונות שטווה למענם, באהבתו העזה לחיה ולטבע, אותה ביקש להעביר אל מאזיניו, בתבונה הקדומה ששפעה מן הסיפורים. חוט־קסמים סמוי נטווה בין המספּר לבין המאזינים הצעירים.

מעתה לא אבו עוד הילדים להאזין למשלים ולאגדות, אלא ביקשו לשמוע את הסיפּוּרים האמתיים, שעברו על המספר בצעירותו. והוא סיפר להם ברצון, יום יום כמעט, שבוע אחרי שבוע. ותמיד היה משלב בסיפוריו לקח סמוי, את התורה שלמד במכללת הג’ונגל, כי האדם והחי אחים הם.

באחד מימי האביב 1925 נכנס מוקרג’י למחלקה ובידו צרור דפים.

– הפעם אֶקרא לכם אולי את סיפורי מן הכתב, – אמר, – זהו סיפור אמתי, מאורע שעבר עלי ועל חברי הטוב. חברי נקרא צִ’יטְרָה־גְרִיבה, כלומר – בעל גרון ססגוֹני, או בקיצור – ססגרוֹן. הוא, חברי צ’יטרה גריבה, היה יוֹן; יוֹן חכם ואמיץ ומסוּר.

מוקרג’י אחז בידיו את הדף הראשון; אבל הוא לא היה צריך לקרוא את הכתוב. הוא ידע את סיפורו בעל פה. בדממה ששׂררה בחלל הכּיתה נשמע רק קולו השקט ורב־ההבעה של הסופר הצעיר:

בָּעִיר קַלְקוּטָה, הַמִּתְפָּאֶרֶת בְּמִילְיוֹן תּוֹשָׁבֶיהָ, חַיִּים, לְלֹא סָפֵק, שְׁנֵי מִילְיוֹן יוֹנִים. לְכָל יֶלֶד הָדִּי שְׁלִישִׁי יֵשׁ כִּתְרֵיסַר יוֹנֵי־שַׁעֲשׁוּעַ, יוֹנֵי דֹאַר אוֹ יוֹנֵי שׁוֹבָךְ. אִלּוּף הַיּוֹנִים הוּא אָמָּנוּת בַּת אַלְפֵי שָׁנִים. בְּמֶשֶךְ דּוֹרוֹת רַבִּים הִרְעִיפוּ קֵיסָרִים, מְלָכוֹת וּנְסִיכִים רֹב אַהֲבָה וְטִפּוּל עַל הַיּוֹנִים בְּהֵיכְלֵי הַשַּׁיִשׁ שֶׁלָּהֶם; וּפְשׁוּטֵי הָעָם עָשׂוּ כֵּן בְּבִקְתוֹתֵיהֶם הַדַּלּוֹת…

והסופר הוסיף וקרא (או סיפּר) כּיצד דגרה היונה־האם על הביצים בשוֹבך הצמוד לגג ביתם, וכיצד בקע מן הביצה גוזל שירש תבונה מאמו ועוז־נפש מאביו.

יום יום כמעט היה מוקרג’י מופיע בכּיתה וקורא באָזני התלמידים (והמורה) את הפרק שכתב באותו בוקר: על גידולו של ססגרוֹן, כיצד לימדוהו הוריו לעוף, כיצד התחיל דאן גופאל לאלפוֹ במציאת הכיוון; כיצד ניצל מסופה משתוללת או נחלץ מצפּרני הנשר; על האימונים שעבר בהרי ההימליה והפגישה עם הנזירים הקדושים; כיצד גוּיס לצבא והאימונים שעבר בהעברת ידיעות; מבצעי הגבוּרה עוצרי הנשימה שביצע בחזית; על פחד־הפתאוֹם שתקפוֹ באש המלחמה, וכיצד החלים ממנו תחת ידיהם הרחוּמוֹת של אנשי האלוהים.

היה זה סיפור נדיר ביופיו ובלתי־רגיל בתוכנו. הוא כבש את נפש הילדים והעביר רטט בלבותיהם. הם אף חשו ברטט שהתגנב אל קולו של הסופר וידעו כי הוא חי עתה מחדש את שנות נעוריו הרחוקות, יחד עם ידידוֹ בעל הכנף תחת שמיה הלוֹהטים של הודו הרחוקה.

הכתיבה נמשכה שבועות וחדשים: ועד בטרם סיים את ספרו זה ישב לכתוב את ספרו למבוּגרים, “בנה של אמא־הוֹדוּ עונה”, שהוא תגובה על הספר הידוּע “אמא הודוּ” מאת קתרין מאיוֹ.

כמעט כל אשר כתב בספרוֹ על ססגרוֹן היה אמת אשר חזה אותה במו עיניו. (וכך הדבר גם בספריו האחרים, מ“הָרִי ילד הג’ונגל” ועד “קארי הפיל”). עם זאת שילב בספר כמה וכמה פרטים ששאב מפּי ציידים וּמאנשי צבא (בעיקר פרקי המלחמה, אשר בה לא נטל חלק). הספר נפתח במכתב־הקדשה קצר לידידוֹ, המשורר־הנודד ואיש־הטבע סוּראש צ’אנדרה באנֶרג’י, בו נאמר בין השאר:

.. ציידים רבים, משוררים כמוך וספרים בלשונות שונות סייעו לי לכתוב את קורותיו של ססגרוֹן. ואם תרשני, הריני מקווה להעביר אך מעט־מזער מתודתי, בהקדישי ספר זה לאחד ממקורותי – הלא הוא אתה עצמך.

ביולי 1927 הופיע הספר “ססגרוֹן, קורותיו של יוֹן”, בהוצאת דאטון (ניו יורק), מעוטר בציוריו רבי ההבעה של בוריס ארציבאשף. הספר זכה מיד להצלחה בלתי רגילה: תוך שלושים שנה הוא נדפס בארבּעים וחמש מהדורות, שלא להזכיר את התרגומים ללשונות הרבּוֹת. הביקורת העתירה שבחים נלהבים על תוכנו וסגנונו של הספר והעמידתהו בשורה אחת עם סיפּוּרי רוֹבּין הוּד, המלך ארתור, פיטר פן ו’קים'. אכן, עוד בחייו של מוקרג’י הפך ספרו להיות יצירה קלאסית בספרות־הילדים.

בשנת 1928 זכה “ססגרוֹן” לכבוד נוסף: הספר זכה ב“פרס ניוּבּרי” האמריקני, והוכתר בתואר “היצירה המעולה ביותר לילדים, שהופיעה בארצות־הברית”. בטקס שנערך באולם איגוד הספרנים בשיקאגו ישב הסופר לבוש בגדי חג והאזין בחיוך ביישני לשבחים שהעניקו השופטים לספרו. יתכן שהרהר באותה שעה בדברים החכמים שאמר לו הלאמה הזקן מהרי ההימלאיה; שכּן, הוא סיים את דברי תודתו היפים במשפטים שבהם חתם את ספרו “ססגרוֹן”:

"כל אשר אנו חושבים או חשים יטביע את רישוּמוֹ על אשר אנו אומרים או עושים. אדם הפוחד, או שחלומותיו מהוּלים בשׂנאה, יהפוֹך במוקדם או במאוחר יצרים אלה לפעולה. על כן, אַחי ואחיוֹתי, חיוּ באוֹמץ־לב, נשמוּ באומץ־לב והעניקו אומץ־לב. מַלאוּ את לבכם ונפשכם אהבה, למען תהיו מסוגלים לצקת מתוככם שלוה ורוֹגע באותה פשטות טבעית שבּה מעניק הפרח את ניחוֹחוֹ.

לוּ ישׂרוֹר השלום על כּל!"

סַסְגָּרוֹן מִתְאַמֵּן לִקְרַאת מִלְחָמָה

לְאַחַר שׁוּבֵנוּ הָעִירָה נִתְמַלֵּא הֶחָלָל שְׁמוּעוֹת עַל מִלְחָמָה הָעוֹמֶדֶת לִפְרֹץ אֵי־שָׁם בְּאֵירוֹפָּה. עַתָּה, שֶׁהַחֹרֶף עָמַד עַל הַסַּף, הֶחְלַטְתִּי לַעֲבֹר עִם סַסְגָּרוֹן אוֹתָם אִמּוּנִים, שֶׁיְּסַיְּעוּ לוֹ אִם יְגֻיַּס כְּיוֹנַת־דֹּאַר מִטַּעַם מִשְׂרַד־הַמִּלְחָמָה הַבְּרִיטִי. כֵּיוָן שֶׁהִסְכִּין לָאַקְלִים שֶׁל צְפוֹן הַהִימָלָיָה, הֲרֵיהוּ עָשׂוּי לִהְיוֹת בַּלְדָּר מִצְטַיֵּן בְּיוֹתֵר בְּכָל מְדִינָה אֵירוֹפִּית. אַף עַתָּה, בִּימֵי אַלְחוּט וְרַדְיוֹ, שׁוּם צָבָא לֹא יְהֵא מוּכָן לְוַתֵּר עַל שֵׁרוּתָן שֶׁל יוֹנֵי־דֹאַר. כָּל זֹאת יִתְבָּרֵר לָכֶם לְאַחַר שֶׁתַּהַפְכוּ בַּסֵּפֶר עוֹד כַּמָּה וְכַמָּה דַפִּים.

הֲכִינוֹתִי תָכְנִית מִשֶׁלִּי לְאִמּוּן יוֹנֵי־הַדֹּאַר לִמְשִׂימוֹת מִלְחָמָה, וְגוֹנְד אִשֵּר אוֹתָהּ. אַגַּב, הַצַּיָּד הַקָּשִׁישׁ עָשָׂה עִמָּנוּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה הָעִירָה. הוּא שָׁהָה בְּבֵיתֵנוּ יוֹמַיִם־שְׁלֹשָה, וְאַחַר־כָּךְ הֶחְלִיט לְהַמְשִׁיךְ בִּנְדוּדָיו. “אֵינִי יָכוֹל לָשֵׂאת אֶת הָעִיר”, אָמַר, “מֵעוֹדִי לֹא אָהַבְתִּי כָּל עִיר שֶׁהִיא; אֲבָל כְּרַךְ זֶה, עַל הָרַכָּבוֹת הַחַשְׁמַלִּיּוֹת וְהָאוּגָרַי (עֶגְלוֹת־הָרוּחַ, כְּלוֹמַר – הַמְּכוֹנִיּוֹת), מֵטִיל עָלַי אֵימָה. אִם לֹא אֲנַעֵר בְּכָל הַהֶקְדֵּם אֶת אֲבַק הָעִיר הַזֹּאת מֵעַל רַגְלַי, אֶהְיֶה בְּעֵינַי כְּמוּג לֵב. נְמֵר הַגּ’וּנְגֶל אֵינוֹ מַפְחִידֵנִי, אֲבָל אֵינִי יָכוֹל לַעֲמֹד מוּל פְּנֵי מְכוֹנִית. חֲצִיָּתָהּ שֶׁל עִיר מוֹדֶרְנִית קוֹטֶלֶת בְּרֶגַע אֶחָד יוֹתֵר חַיִּים מֵאֲשֶׁר הַיְּעָרוֹת רַבֵּי הַסַּכָּנָה בְּיוֹם תָּמִים. הֱיוּ שָׁלוֹם! אֲנִי הוֹלֵךְ לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ עֲטוּפִים הָעֵצִים גְּלִימַת דְּמָמָה, הָאֲוִיר נָקִי מֵרֵיחוֹת וְאָבָק וְהַשָּׁמַים אֵינָם נְקוּבִים בְּעַמּוּדֵי טֶלֶגְרַף. בִּמְקוֹם צְפִירַת בָּתֵּי־הַחֲרשֶׁת אַאֲזִין לְזִמְרַת הַצִּפֳּרִים; וּבִמְקוֹם גַּנָּבִים וְנוֹשְׂאֵי נֶשֶׁק אֶתְרָאֶה פָּנִים אֶל פָּנִים עִם נְמֵרִים וּפַנְתֵּרִים בָּרֵי לְבָב. הֱיוּ שָׁלוֹם!”

לִפְנֵי לֶכְתּוֹ סִיַּע לִי גּוֹנְדְ בִּקְנִיַּת אַרְבָּעִים יוֹנֵי דֹאַר נוֹסָפוֹת. – –

מִנְהָג מוּזָר קַיָּם בְּהֹדּוּ, וְאֵינֶנִּי מֵחֲסִידָיו. אִם מוֹכֵר אַתָּה יוֹנַת־דֹּאַר, יְהֵא מְחִירָהּ גָּבוֹהַּ כְּכָל שָׁיִּהְיֶה, וְאִם הַיּוֹנָה עָפָה מִבְּעָלֶיהָ הַחֲדָשִׁים וְחוֹזֶרֶת אֵלֶיךָ, הֲרֵיהִי שָׁבָה לִהְיוֹת רְכוּשְׁךָ מִבְּלִי שֶׁתִּהְיֶה חַיָּב לְהַחֲזִיר אֶת דָֹמֶיהָ. בְּיָדְעִי מִנְהָג זֶה, הָיָה עָלַי לְאַמֵּן אֶת יוֹנַי הַחֲדָשׁוֹת קֹדֶם כֹּל בִּרְחִישַת אַהֲבָה כְּלַפַּי. עָשִׂיתִי הַכֹּל לְמַעַן תְּחַבֵּבְנָה אֶת בֵּיתָן הֶחָדָשׁ וְתִהְיֶינָה נֶאֱמָנוֹת לוֹ. בַּשָּׁבוּעוּת הָרִאשׁוֹנִים הָיָה עָלַי לִקְשֹׁר אֶת כַּנְפֵיהֶן, לְמַעַן תִּמָּצֶאנָה תָמִיד בִּתְחוּמֵי גַג בֵּיתֵנוּ… דָּבָר זֶה נִמְשַׁךְ חֲמִשָּׁה־עָשָׂר יוֹם, לְפָחוֹת. עַתָּה רְצוֹנִי לְסַפֵּר לָכֶם מַעֲשֶׂה רַב־תּוּשִׁיָּה, אוֹתוֹ עָשָׂה סַסְגָּרוֹן בְּשָׁעָה שֶׁכְּנָפָיו הָיוּ קְשׁוּרוֹת. בִּתְחִלַּת נוֹבֶמְבֶּר מָכַרְתִּי אוֹתוֹ, כְּדֵי לְגַלּוֹת אִם יָשׁוּב אֵלַי לְאַחַר שֶׁכְּנָפָיו תִּשְׁתַּחְרֵרְנָה מִכַּבְלֵי הַחוּט. וְהִנֵּה, יוֹמַים לְאַחַר הַמְּכִירָה בָּא אֵלַי בְּעָלָיו הַחֲדָשִׁים וּבִשֵּׂר: “סַסְגָּרוֹן נִמְלַט”.

“כֵּיצַד?” שָׁאַלְתִּי.

“אֵינִי יוֹדֵעַ”, עָנָה, “אֲבַל אֵינִי מַצְלִיחַ לְמָצְאוֹ בְּבֵיתִי”.

“הֲקָשַׁרְתָּ אֶת כְּנָפָיו? הַאִם יָכוֹל הָיָה לָעוּף?”

“כְּנָפָיו הָיוּ קְשׁוּרוֹת”. אָמַר.

דָּבָר זֶה מִלְּאַנִי אֵימָה. “הוֹ, אָחִי הַגָּמָל וְדוֹדַן הַחֲמוֹר!” קָרָאתִי, “בִּמְקוֹם לָרוּץ אֵלַי הָיָה עָלֶיךָ לְחַפּשׂוֹ בְּקִרְבַת בֵּיתְךָ. הַאֵינְךָ מֵבִין כִּי נִסָּה לָעוּף, אַךְ כֵּיוָן שֶׁכְּנָפָיו הָיוּ קְשׁוּרוֹת הוּא נָפַל מִגַּג בֵּיתְךָ? עַתָּה וַדַּאי נֶהֱרַג וְנִטְרַף עַל־יְדֵי חָתוּל!… אוֹיָה, בְּמוֹ יָדֶיךָ קָטַלְתָּ אֶת פְּאֵר הַיּוֹנִים!” מִלִּים אֵלּוּ הִפְחִידוּהוּ כָּל־כָּךְ, עַד שֶׁבִּקְּשַנִי כִּי אָבוֹא אִתּוֹ לְחַפֵּש אֶת סַסְגָּרוֹן.

מקורות:

Dhan Gopal Mukerji: Castle and Outcast (autobiography), N,Y. 1923.

The Horn Book Magazin, Boston, Vol. XIII, No. 4, July־August 1937.

(חוברת המוקדשת ברוּבּה למוּקרג’י).

B. M. Miller and E. W. Field: Newbery Medal Books, Boston 1955, pp. 49־64.

דאן גוֹפּאל מוקרג’י: עלילות ססגרוֹן, קוֹרוֹתיו של יוֹן־דוֹאר, תרגם ש. חן־זהב.

ימימה טְשֶׁרְנוֹביץ־אבידר    🔗

נולדה בוילנה (ליטה) בכ“ג בתשרי תר”ע (8 באוקטובר 1909) לאביה הסופר והעורך שמואל טשרנוביץ. בגיל 12 עלתה עם הוריה לארץ־ישראל, למדה בגימנסיה העברית בירושלים וסיימה את הגימנסיה “הרצליה”. לאחר תקופת השתלמות בחוץ־לארץ למדה בבית־המדרש למורות וגננות על־שם לוינסקי בתל־אביב. עבדה בהוראה בבית־החינוך לילדי עובדים בתל־אביב ואחר־כך היתה גננת. כן הרבתה להשתתף בתכניות רדיו לילדים. לאחר קום המדינה שהתה עם בעלה, השגריר יוסף אבידר, בשגרירויות ישראל בברית־המועצות ובאמריקה הדרומית. – סיפורה הראשון, “על הר הזיתים”, נדפס בשבועון־הילדים “עדן”, בהיותה בת שתים־עשרה. בעת עבודתה כגננת סיפרה לחניכיה סיפורים קצרים, אותם פרסמה ב“דבר לילדים” וכינסה אותם אחר־כך בספרים. מספריה יוזכרו: “סיפורים לדנה”, “סיפורים לרמה”, “דליה”, “מוקי השובב”, “הסנונית מספרת”, “שמונה בעקבות אחד”, “אחד משלנו”, “שני רעים יצאו לדרך” (עם מירה לובה), “כושי ונושי”, “שרשרת הקסמים”, “בשביל המתפתל”, “מעגל הסתרים”, “היונה של סבתא”, “הביתה”, “מגדלים בירוּשלים”, “הבת” ועוד.

בית בודד ודייר מוזר    🔗

האוטובוס העמוס לעייפה עצר לצד הכביש הראשי, ליד שלט־תחנה דהוי, עליו כתובה מלה אחת: גינוסר. הדלת האחורית נפתחה ומתוך האוֹטוֹבּוּס ירדה נוסעת ממוצעת־קומה, לבושה שׂמלה פשוטה ונאה, ששׂערה החוּם־אדמוני מסוּפּר קצר ופניה הגלוּיים מקושטים בנקודות־חן, שהצברים השובבים עשׂוּיים לכנוֹתם ‘ג’ינג’ים’. האוטובוס המשיך דרכּוֹ צפוֹנה, והאשה מתחה את גבה לאחר הנסיעה הארוּכּה והביטה על נוף בקעת גינוסר האהוב עליה: במערב – צוּקי נחל־עמוד, לפניה – הכּנרת הקסוּמה, ובמזרח – הרי הגולן. שמה – ימימה טשרנוֹביץ־אבידר.

לפני ארבע שעות יצאה מתל־אביב, כדי לבקר את חניכיה, שהקימו את ביתם לחוף הכנרת. באמצע הדרך נקלע האוטובוס לתוך שיירה צבאית בריטית, שעשׂתה את דרכה לגבול הצפון. הימים – ימי מלחמת־העולם השניה, וכבישי הארץ היו מלאים רכב צבאי מכל הסוגים. כיוון שהכביש היה ‘תפוס’, הסתנן האוטובוס לתוך השיירה הצבאית ועשה את דרכו בין קומאנדקארים, משׂאיוֹת עמוּסוֹת חיילים ומטען מלחמתי. ומאחר שהנוסעת היתה סקרנית וחובבת הרפתקאות כאחד הילדים, הציצה מבעד לחלון. בראש השיירה ראתה את הג’יפ עם הדגל והקצינים. לפני האוטובוס נסע משוריין, וליד המקלע ניצב חייל שנראה בעיניה כתינוק ממש.

האוטובוס נעלם מעיניה, ולאחר מנוחה של רגע פנתה ימימה ללכת לעבר הקיבוץ. השמיים היו תכולים ולבה היה טוב עליה; עוד מעט תפגוש את חניכיה־לשעבר שהיו לידידיה בהוֹוה – אריה, בת־ציון, חיים וכל השאר. היא פּסעה בדרך החוֹצה את מטע הבננות; אכן, גדלו העצים מאז ביקוּרה הקודם בקיבוץ. הרוח הקלה רשרשה בעלים, וצללים שׂיחקוּ במחבוֹאים בין העצים. אילו היתה נער שוחר הרפתקאות ודאי היתה פּוֹנה עתה לחפּשׂ בין עצי המטע, שמא מסתתר שם מישהו: אולי כנופיית שודדים, אוּלי אחד הצנחנים־המרגלים שהנאצים מצניחים בימים אלה ברחבי המזרח התיכוֹן. אין ספק, מטע זה הוא מקום־שעשוּעים וכר הרפתקאות נפלא לילדי הקיבוץ.

ימימה המשיכה דרכה, כשהיא מפזמת לעצמה את “בהרים כבר השמש מלהטת”, ולאחר עשׂר דקות כבר עברה את שער הקיבוץ ופנתה לכיווּן חדר־האוכל.

עתה אפשר לדלוֹג על שעה, שבה לא קרה דבר השייך לענייננו (פגישוֹת מלבבות, לחיצת יד, טפיחה על כתף, מה נשמע, מזל טוב להולדת התינוק); נפסח על שעה זו ונצא אל חורשת הדקלים המקסימה שלחוֹף הכּנרת. שם נפגוש את ימימה יושבת על כסא־נוֹח, כשעיניה משוטטות לסירוּגין מצרוֹר הדפים הכתובים שעל ברכּיה אל מימֶיה החלקים־התכולים של הכנרת הרדוּמה. במרחק־מה ממנה ישבה־עמדה חבוּרה של ילדי הקיבּוּץ – שבעה ילדים וכלב אחד.

לפתע קרב אל החבורה ילד נוסף – שמיני; שׂערוֹתיו פשתן ועיניים לו כחולות, (“כאילוּ משה את עיניו מן הכנרת שעל שׂפתה הוא חי”, הרהרה ימימה למראהו).

– נו, יורם, מה? – שאלו אותו הילדים.

– כמו שאמרתי – הוא נעלם. – השיב קצרות.

– עכשיו אתם רואים שאני צודק?! – קרא שני (הוא נחוּם) וכולו אש להבה, – הוא מרגל. אתם יכולים לסמוך עלי!

– ואולי הוא סתם נסע לבקר קרובים או חברים? – שיערה אחת משתי הבּנוֹת וליטפה את גבּוֹ של הכלבלב.

– גם כן חכמה אחת, – השיב לה יורם (שהיה, כמסתבר, ראש וראשון). – נסע לבקר והשאיר את הבית שלו פתוח לרווחה. זה נשמע לך הגיוני?

ככל שהשיחה נמשכה הלכה סקרנותה של ימימה וגברה; גברה עד שלא התאפקה ופנתה את החבוּרה בשאלה:

– סליחה, אבל אולי תסכימו לשתף גם אותי בסודכם ותגלו לי מיהו אותו אדם מסתוֹרי ואיפה הוא גר?

רגע קל נשתררה דממת־מבוּכה בקרב הילדים, אבל עד מהרה הכריזה אחת הבנות (שמה נירה):

– היא בסדר… זאת־היא ימימה, המורה של ההורים שלנו.

– וחוץ מזה, – הוסיף אחד הבנים כממתיק סוד, – החבר שלה הוא מפקד גבוה ב’הגנה'; אז באמת אפשר לסמוך עליה.

הבית הבודד לחוף הכנרת, ששימש מקום־מפגש לילדים הקיבּוץ – ואשראה ל“שמוֹנה בעקבוֹת אחד”.

וכך, לאחר שעברה ימימה את מבחן־הבטיחות, לחשוּ הילדים באזניה את הסוד:

לפני זמן מה גילוּ בית בוֹדד מצפוֹן למשק, חבוי בין עצים. בבית זה התגורר לבדו אדם תמהוני, מוזר הליכות, גרמני בשם הֶר קנוֹפּף. היא גידל סוסים, ולדבריו היה חובב טבע, שנוף הכנרת, צמחייתה וצפריה שבו את לבו.

– מדי פעם בפעם היה מופיע ונעלם, – סיים יורם את הסיפור, – עד שהפעם נעלם כנראה לגמרי.

– תקראו לי צנצנת אם הוא לא מרגל, הגרמני הזה! – הכריז נחוּם והזיע מרוב התרגשות.

– שקט, צנצנת, – אמרה נירה, ואחר כך פנתה אל ימימה: – ומה את אומרת לכל זה?

ימימה שקעה בהרהור. היא הרגישה כיצד עיני הילדים נעוצות בה ולפתע חשה עצמה כאחת מהם – צעירה נלהבת ושוחרת הרפתקאות.

– אני חושבת, – אמרה לבסוף בקול החלטי, – שכדאי לכולנו לגשת ולראות את הבית מקרוב.

ההצעה נתקבלה בהתלהבות, ולאחר רגע כבר יצאה החבורה לדרך. הם פסעו צפונה, לאורך חוף הכנרת. חלוקי האבנים דרדרו מתחת לכפוֹת הרגליים; עברו על פני שׂדרת הדקלים, מטע הבננות ופרדס האשכוליות הצעיר, ולאחר כרבע שעה של הליכה עצר יורם ופשט ידיו אל בין העצים הסבוּכים:

– הנה הוא, הבית. – אמר בקול חרישי.

בין העצים נראה בנין נמוך, שטוח גג, בנוי אבנים מסותתות. מאחורי התריס הפתוח נראו סורגי ברזל. דממה גדוֹלה ריחפה מסביב.

– הוא הרשה לנו לפעמים לשׂחק פה, – סיפרה נירה, – בעיקר אהבנו לבלות בתוך המערה הזאת. – הוסיפה, בהצביעה לעבר פתח אפלולי, שנפער בתוך גוש של צמחיית פרא.

יורם קרב אל הבית, הקיף אותו סביב סביב, הציץ פנימה דרך החלון הפתוח, הטה אוזן ואחר כך הכריז שוב:

– כּמו שאמרתי: הוא איננו.

אכן, איש לא נמצא בבית; דומה כאילו לפני שעות אחדות נטש אותו הדייר המסתורי, והוֹתיר אחריו את חדר־המגוּרים המרוהט בפשטות, את השולחן וספסל־העץ, את המטבח הצנוע. נטש – ונעלם.

– לאן בכל זאת הוא נעלם? – שאלה חסידה בסקרנות.

– עכשיו אני כבר בטוח במאתיים אחוז שהוא מרגל! – הכריז נחום והוא כולו אש להבה, – הבּיטוּ לשם, אתם רואים את הר־האושר? – שאל ופשט את ידו לעבר המנזר הניצב על פסגת ההר שמצפון להם, – במנזר ההוא גרים איטלקים, והאיטלקים הם אויבים, נכוֹן? ובכן, הגרמני שלנו היה יושב לו כאן, על המרפסת, ומאותת בפנס אל בני בריתו שבמנזר, וכך היו מחליפים ביניהם סודות צבאיים. זהו זה, ועכשיו תגידו שוב מי פה צנצנת…

החבוּרה שלחה עיניה סביב, כּאילוּ ביקשה להיווכח כי הדייר המסתורי אינו מסתתר בין העצים ועוקב אחרי תנועותיהם. אחר־כך פנו ימימה והילדים והתחילו חוזרים בצעדים אטיים ומהורהרים אל הקיבוץ. וכך, בעודה הולכת לאורך שׂפת הכּנרת ורוֹאה עצמה כילד שוֹחר הרפתקאות, חשה פתאום והנה נדלק משהו בלבה; והניצוץ מתחיל ללחוש ללא הפוגה. וכאשר חזרה החבורה אל מקומה מתחת לעצי הדקל אשר בחצר הקיבוץ התישבה ימימה שוב על כסא־הנוח שלה, נטלה אחד הדפים ורשמה עליו בכתב־יד מהיר:

“בית בוֹדד – – אדם מוזר – – ואני אומר לכם שהוא מרגל”.

– מה אַת כּוֹתבת שם? – שאל יואל הסקרן.

– אל תפריע לה, – אמרה נירה, – אתה רואה שהיא מתחילה סיפור חדש.

– סיפור עלינו?! – שאל יואל בעיניים נוצצות.

ימימה הכניסה את הדפים לחיקה, קמה ממקומה ואמרה:

– בינתיים זהו רק רעיון לסיפור. אבל אם אתחיל לכתוב אותו – תהיו מוכנים לעזור לי?

והחבורה השיבה פה אחד, במקהלה: “כּן!!!”

הואדי, המערה, הים    🔗

“ובכן, ימימה, במה אוכל לעזור לך?”

הסוֹפרת ישבה במשׂרד הקטן, המלא וגדוש ספרים; מוּלה ישב נחום טברסקי, בעל הוצאת־הספרים. היא הביטה בפניו הלבביים, השופעים ידידוּת וחכמת־חיים, וידעה: כן, אדם זה, היודע כל־כך לעוֹדד ולקרב סופרים צעירים, יעזור לה. ללא היסוס פתחה ואמרה:

– לפני ימים אחדים חזרתי מקיבוץ גינוסר; שם נולד בלבי רעיון לסיפור, סיפור־הרפתקאות גדול לילדים. משהו חדש בסוגו בעברית; ואני מאמינה שאם יהיה כתוב היטב – גם יזכה להצלחה.

– נאה מאוד, – אמר המו"ל, – ובכן?

– ובכן, אינני מרגישה שאוכל לעשות כראוי שתי מלאכות בעת ובעונה אחת. הייתי שמחה מאוד, מאושרת, אילו יכולתי להשתחרר לתקופה הקרובה מעבודתי בגן־הילדים, ולהתמסר אך ורק לכתיבה.

– הדבר אפשרי בהחלט, – השיב מר טברסקי ללא היסוס, – בזאת תוכלי בהחלט לסמוך עלי.

כעבור שעה קלה יצאה ימימה ממשרדו של מרק טברסקי, כשהדאגה הכספית ירדה מעל כּתפיה. לבה רחש תודה עמוקה לאיש שכֹּה היטיב להבינה. היא חשה בתוכה כי סיפור זה המתבשל בתוכה עשוי להיות טוב ומרתק, אולי גם להיות ראשון בסוגו בין ספרי ההרפתקאות העבריים; והיא החליטה לעשות הכל כדי להוכיח למו"ל שלה כי היא ראויה לאמוּן שנתן בה.

כעבור שבוע כבר היתה ימימה שוב בגינוסר – והפעם כדי לספוג את מראות הנוף, האוירה והרקע של סיפור ההרפתקה, לבחוֹר את המקומות שבהם יתרחשו המאורעות השונים, לטווֹת את חוטי העלילה. שבוע שלם טיילה ימימה בסביבה כולה, כששמוֹנת הילדים והכלבלב גורי משמשים לה מורי דרך ו’יועצים'.

– ובכן, קנופך המסתורי חזר? – שאלה את ידידיה הצעירים, בלכתם שוב אל הבית הבודד.

– לא, עדיין לא. השיבה נירה.

– ואני חושב שהוא כבר לא יחזור. – הוסיף יורם.

– וההורים שלכם יודעים עליו? – הוסיפה ושאלה.

– לא, – ענוּ לה, – זהוּ סוד שהוא בינתיים רק שלנוּ – ושלך.

ימימה הקיפה במבטיה את בית־האבנים הריק. אוירה של מסתורין ריחפה מסביב. הרוח הדפה את התריס הפתוח, שנחבט אל הקיר.

– ובכן, – אמרה, כדוברת לעצמה, – כאן גר המרגל הגרמני…

– אמרתי לכם שהוא מרגל?! – קרא נחום בנעימת נצחון.

– היא מתכוונת למרגל שבסיפור, טמבל. – השיבה לו נירה, – נכון, ימימה?

– כמובן, – השיבה ימימה בחיוך, – ועכשיו, בואו ונחשוב ביחד: אילוּ באמת גר בבית הזה מרגל – איזה סודות צבאיים היה מנסה לאסוף?

רגע קל שקעו הילדים בהרהור, כאילו ניסו לחדור לעורו של המרגל המסתורי.

– אבא שלי, למשל, עובד בביצורים, – אמר נחום, – הוא היה יכול כמו כלום לנסות לסחוב את תכניות הביצורים, או לצלם אותם.

טרטור עמום של מכוניות צבאיות עלה מכיוון הכביש.

– הוא היה יכול להתחבא לא רחוק מהכביש, – אמר מיכה, – לרגל את התנועה שעוברת עליו – איזה מכוניות צבאיות עוברות שם, כמה מכוניות, כמה חיילים…

– בואו, נלך לכביש, – הציעה ימימה, – נראה מה הוא יכול לרגל משם.

בהתלהבות רבה פנו שמונת הילדים עם הסופרת לעבר הכביש הראשי, כשהכלבלב אץ בעקבותיהם. רגע קל עמדו הכל לא הרחק מן הכביש והביטו בשתיקה בשיירה הצבאית הארוּכּה המתנהלת עליו צפונה: משאיות מנומרות בצבעי הסוואה, עמוסות חיילים בריטיים ואוסטרליים, השרים במקהלה שירים אנגליים עליזים.

– הנה, הוא יכול לשבת מאחורי הסלע הזה ולרשום לעצמו בקלוּת כל מה שעובר על הכביש. – אמר נחום; ובעודו מדבר כבר כרע ברך מאחורי צוק־הסלע ועשה עצמו כרושם על דף־נייר סודות צבאיים כמוסים.

– ואז אני בא מאחוריך, – הוסיף מיכה, – מתגנב בשקט בשקט, מת־נ־פל – וחוטף ממך את הדף עם כל הסודות…

ימימה הביטה בילדים וחייכה לעצמה – הנה עוד רעיון נאֶה ומתאים לספּור.

יום יום היתה מטיילת בסביבה – לעתים לבדה, אך לרוב בחברת הילדים: הם טיפסו בשביל התלול, המתפתל על קירות־הסלע של בקעת אַרבל, והגיעו אל פתחה של מערה אפלה, שעטלפים נחרדים התעופפו בחללה.

– זוהי מערת־השודדים, – הסביר יורם בקול נמוך, – היום אין בה אפילו חצי שודד, אבל פעם גרו בה שודדים נוראים, שהיו מתנפלים על שיירות ועל עוֹברי־אוֹרח.

ימימה הציצה אל פתחה האפל של המערה, אחר־כך שוֹטט מבּטה אל נוֹפיו הפראיים של ואדי חמאם (הוא ‘עמק היוֹנים’), הרהרה רגע קל ואחר־כך אמרה:

– זה יהיה מקום־הפגישה הסוֹדי של קבוצת ‘איילה’; מה דעתכם?

– חיובית!

הם הוסיפו לשוֹטט בשבילים נסתרים, לאורך חופה של הכנרת, בחורשת הדקלים; עלו על המזח הקטן והפליגו בסירת־מנוע אל חופה המזרחי של הכּנרת. גם שם, לא הרחק מעין־גב, גילו מערה קטנה על צוק־סלע, שריח עובש וטחב נדף ממנה. הכלבלב פרץ בנביחות רמות של אתראה.

– כאן אפשר להחזיק את השבוי. – אמר יורם.

– איזה שבוי? – שאלה רינה.

– אם המרגל יקח אחד מהחבורה בשבי – אז זהו המקום הכי מתאים. – הסביר יורם, – כאן הוא יוכל להיות קשור, עד שיבואו לשחרר אותו.

– ואיך ידעוּ חבריו איפה הוא נמצא?

הכלבלב המשיך בנביחותיו במלוא המרץ.

– די, גורי, שקט! – גערה נירה בכלבלב; אך לפתע היא הביטה בוֹ מוּפתעת וקראה בשׂמחה: – הקשיבו! שמעתם? הוא אומר ‘אני!’ הכלב יודיע לקבוצה איפה נמצא השבוי…

הכל הסכימו לרעיון והחבורה פנתה וירדה לכיוון סירת המנוֹע.

שבוע ימים שוטטה ימימה בסביבות הקיבוץ; וככל שהלכו סוליות־נעליה ונתבלו, כך הלך הסיפור וקרם עור וגידים ובשׂר.

בית־קפה על שפת־הים    🔗

הגלים הכחולים־אפורים של הים התיכון הותירו שׁוֹבל של קצף לבן לאוֹרך החוף הזהוב. החורף הלך וקרב, אך עדיין נעים היה לשבת ליד השולחן הקטן והעגול שעל הטיילת. היתה זו שעת־בוקר מוקדמת, והטיילת היתה ריקה כמעט מאנשים.

ימימה הוציאה מחברת עבה מתיקה, וכן צרור של דפים כתוּבים בכתב־יד צפוּף. היא העבירה את עיניה מן הדפים אל הים האינסוֹפי וחשה כיצד היא הופכת להיות שוב נער צעיר ושוחר הרפתקאות – הלא הוא חגי הנוסע מן העיר לבקר את בן־דודו בקיבוץ ונקלע למבצע־הרדיפה אחרי המרגל. ולאחר שכל חבריו “בלבלו לו את המוֹח”, כי יֵשב ויספר על ההרפתקה שעברה עליו, לא היתה לו ברירה אלא לשבת ולכתוב:

הָיָה זֶה בֹּקֶר־סְתָו יָפֶה, וַאֲנִי לִבִּי עָלַי טוֹב. הוֹלֵךְ הִנְנִי לְתֻמִּי וְשׁוֹרֵק מַנְגִּינָה עַלִּיזָה. וְהַדֶּרֶךְ עוֹבֶרֶת לְיַד מַטַּע הַבָּנָנוֹת. הִסְתַּכַּלְתִּי קְצָת בַּעֲצֵי הַבָּנָנוֹת, שֶׁגָּדְלוּ מֵאָז בִּקּוּרִי הַקּוֹדֵם בַּקְּבוּצָה, וַאֲנִי מַמְשִׁיךְ לִי אֶת דַּרְכִּי הָלְאָה. וּפִתְאֹם הִרְגַּשְתִּי תְנוּעָה חֲשׁוּדָה בֵּין הָעֵצִים, כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ מִסְתַּתֵּר שָׁם וְעוֹקֵב אַחֲרַי. – חַגַּי, – אָמַרְתִּי לְעַצְמִי, – שִׂים לֵב! וְלֹא כִּלִּיתִי לַחְשֹב מַחֲשָׁבָה זוֹ וּפֶתַע הִרְגַּשְתִּי כִּי מִישֶׁהוּ קָפַץ עָלַי מֵאָחוֹר וּכְבָר הֶחְשִׁיךְ הָעוֹלָם סְבִיבִי…

– בוֹקר טוב, – שמעה לפתע קול על ידה, – מה רוצה הגברת להזמין?

המלצר עמד לידה, אותו מלצר גבה־קומה שנראה בעיניה כדמות תמהונית במקצת.

ימימה הזמינה ספל קפה ולחמניה, והמלצר הלך למלא את מבוקשה, כשהוא שולח מדי רגע עיניים סקרניות לעבר אותה אשה מוזרה, היושבת שעות ארוכות וכותבת וכותבת, כשהיא ממלמלת לעצמה מלים סתמיות תוך כדי כתיבה, או פּורצת לפתע בּצחוק שוֹבב.

הכתיבה נמשכה כשלושה חדשים.

בוקר בוקר, לאחר שהבנות דנה ורמה הלכו לבית הספר, והבעל יוסף²⁹ יצא לעבודתו המחתרתית במפקדת ה’הגנה‘, ירדה ימימה מדירתה שבמעונות־עובדים ופנתה אל בית־הקפה שעל שפת־הים. היתה מתישבת ליד השולחן הקטן, מביטה בגלי הים הסוערים ומעלה על הכתב את הרעיונות החדשים, שנולדו בה ביום הקודם, או בשעות הלילה. עתה, לאחר שהתחילה בכתיבה, קלח הסיפור בשטף ובמהירות, כמעט מאליו: חבוּרת הילדים באה אל הבנין העזוב, ששימש להם כ’מפקדה ראשית’, ומגלים בו אדם תמהוני, המציג עצמו כחובב טבע. “דוקטור דוליטל” זה קונה את לבם של הילדים, ורק עמוס חושד בו. הוא עוקב אחריו, ולאחר שורת הרפתקאות הוא מביא את החבורה אל מערת־השודדים, ושם מגלה להם את הסוד הגדול:

– שִׁמְעוּ יְלָדִים: מִסְתּוֹבֵב פֹּה בַּסְּבִיבָה מְרַגֵּל, וְהוּא מְחַבֵּל, מוֹסֵר יְדִיעוֹת חֲשׁוּבוֹת לָאוֹיֵב, וַאֲנַחְנוּ – כֵּן, אֲנַחְנוּ הַיְלָדִים, עוֹזְרִים לוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ זוֹ…

כך מתחיל המצוד הגדול של השמונה בעקבות האחד; למעשה, לא שמונה, שהרי גם הכלב הנאמן ממלא תפקיד נכבד במצוֹד.

בוקר בוקר נוספו עמודים חדשים להרפתקה. ובינתיים ירד החורף על העיר, גלי הים התנפצוּ אל החוף, ומראם סייע לה לתאר את הכנרת הסוערת:

“בַּחוּץ חִכְּתָה לָנוּ הַכִּנֶּרֶת. אֵיזֶה זַעַף הָיָה בְּגַלֵּיהָ! נוֹהֶמֶת, רוֹטֶנֶת, בְּדִיּוּק כְּמוֹרֶה, כְּשֶָיֵּשׁ לוֹ כְּאֵב־בֶּטֶן”…

וכאשר הגיעו שמונת ימי החנוכה, נסתיימה כתיבת ההרפתקה על שמונת המכבים הקטנים שניצחוּ את שליח ממלכת הרשע. ואז, באנחת רווחה רשמה בשולי העמוד האחרון את החרוז המסיים, שזמזם בלבה מאז העניקה לגבור את השם חגי:

“… וְהִנֵה כְּבָר גָּמַרְתִּי וְדַי. / וַהֲרֵינִי חוֹתֵם – חַגַּי”.

המו"ל נחום טברסקי היה הראשוון שקרא את כתב־היד. הוא התלהב מן הסיפור והודה בשמחה כי האמוּן שנתן בסוֹפרת הצדיק עצמו במלואו. מן ההוצאה נשלח כתב־היד לצייר נחום גוטמן, שיעץ להעניק לחגי כשרון ציור והוסיף לסיפור־ההרפתקה את המימד החזותי – כפי שהשתקף בעיניו הפקוחות והגלויות של חגי.

בשנת 1945 – היא שנת הנצחון במלחמת־העולם השניה – הופיעו בחלונות הראוה הטפסים הראשונים של “שמונה בעקבות אחד”. הספר זכה מיד להצלחתו הגדולה – בזכות תכנו המרתק, ראשוֹניוּתוֹ, סגנונו הצברי הטבעי, השילוב המופלא של מתח והומור. היה זה סיפור ההרפתקה הגדול הראשון, המתאר מעשה גבורה ואומץ־לב של ילדי הארץ. הקוראים הצעירים ‘בלעו’ אותו בהנאה שוֹקקת ומוסיפים ‘לבלוע’ אותו זו השנה העשרים ויותר. הסיפור הומחז והוצג בתיאטרון, הוסרט פעמיים, והמלים “שמונה בעקבות אחד” הפכו למעין סיסמה בפי ילדי ישראל. זמן קצר לאחר הופעת הספר הוּצפה ימימה במכתביהם של ילדים, המבקשים ממנה כי תמשיך לספר על הרפתקאותיהם של חגי וחבריו; אחדים מהם אף צירפו למכתביהם הצעות להרפתקאות חדשות: “בואי אל החורשה שמעבר לכביש הראשי,” כתב אחד הילדים במכתבו, “שם מסתובב טיפוס אחד, ואני בטוח שוהא מרגל”…

ימימה לא הלכה ללכוֹד מרגל שני. במקום זאת כתבה סיפור־הרפתקאות נוסף, שגיבוריו הם גיבורי “שמונה בעקבות אחד”, הלא הוא “אחד משלנו” – בו מסייעים חגי וחבריו לקליטתו של ילד מניצולי השואה.

ימים אחדים לאחר הופעת “שמונה בעקבות אחד” ביקרה ימימה שוב בקיבוץ גינוסר. היא הביאה אתה את הספר לידידיה הצעירים, ותוך־כדי שיחה נזכרה בתעלומה שטרם מצאה את פתרונה:

– אגב, – שאלה, – האם הדייר המיסתורי חזר אל הבית העזוב?

– הוא גם לא יחזור. – היתה התשובה, – אומרים שהערבים הרגו אותו.

– מדוע? האם הוא היה…

– לא ידוע מי הוא, אם היה מרגל, או סתם בעל־חווה. אך העיקר שהבית נשאר ריק, ואנחנו ממשיכים לשׂחק על ידו ולחפּשׂ הרפתקאות חדשות.

מקורות:

“מימים ימימה. – אלה חיי”, מאת ימימה אבידר, כפי שסופר לאירית דן. “לאשה” מס' 883.

“איך כתבתי את שמונה בעקבות אחד” – שיחתה של הסופרת עם המחבר.

“שמונה בעקבות אחד”, מאת ימימה טשרנוביץ, הוצאת נ. טברסקי, תש"ה.

יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִּיךָ

יוֹם אֶחָד, בְּשָׁעָה שֶׁחָזַרְתִּי מִבִּקּוּר בְּמַחֲנֵה הָאוֹסְטְרָלִים, הִתְחִיל פִּתְאֹם גֶּשֶׁם יוֹרֵד, וַאֲנִי, כַּמּוּבָן, נִרְטַבְתִּי כְּהֹגֶן. הָיָה זֶה גֶשֶׁם הָגוּן, וְרִנָּה אָמְרָה יוֹם לִפְנֵי כֵן כִּי יֵשׁ צֹרֶךְ לִשְׁלֹחַ לַשָּׁמַיִם פּוֹעֵל טוֹב, שֶׁיִּסְגֹּר אֶת כָּל הַבְּרָזִים… וַדַּאי נִתְקַלְקְלוּ כְּהֹגֶן… אוֹתָהּ שָׁעָה, כְּשָׁתָּקַף אוֹתִי הַגֶּשֶׁם, חָשַׁבְתִּי עַל דְּבָרֶיהָ שֶׁל רִנָּה. אָכֵן, צָדְקָה בִּדְבָרֶיהָ. עוֹדֶנִּי חוֹשֵׁב, וְהִנֵּה רוֹאֶה אֲנִי עַל אַחַד הַסְּלָעִים אֲשֶׁר בְּצִדֵי הַדֶּרֶךְ דְּמוּת מוּזָרָה מִתְנוֹעַעַת לָהּ.

“חַגַּי, שִׂים לֵב!” אָמַרְתִּי לְעַצְמִי.

יָרַדְתִּי מִן הַכְּבִישׁ וְהִתְחַלְתִּי לָשׁ בְּרַגְלַי אֶת הַבֹּץ; מוֹצִיא רֶגֶל אַחַת וּמִיָּד שׁוֹקַעַת הַשְּׁנִיָּה. אוֹתָהּ שָׁעָה הֶחְלַטְתִּי, כִּי מְיֻתָּר לְגַמְרֵי שֶׁתִּהְיֶינָה לוֹ, לָאָדָם, שְׁתֵי רַגְלַיִם; אַחַת הָיְתָה מַסְפִּיקָה בְּהֶחְלֵט… בְּקִצּוּר, אֲנִי הוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ וּמִתְקָרֵב אֶל צוּק־הַסֶּלַע, וְאָז… אָז רָאִיתִי… הָאִישׁ הַזֶּה הָיָה, כֵּן – נַחֲשׁוּ נָא: כַּמּוּבָן – ד"ר בַּרְג, הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. יָשַׁב, עָטוּף שִׁכְמִיַת־גֶּשֶׁם רְחָבָה וּבְיָדוֹ עִפָּרוֹן וּנְיָר, וְהוּא רושֵׁם. תְּחִלָּה לֹא הֲבִינוֹתִי מַה הוּא רוֹשֵׁם שָׁם. אַךְ מִשֶּׁהִסְתַּכַּלְתִּי בַּכְּבִישׁ רָאִיתִי: עַל־פְּנֵי הַכְּבִישׁ עָבְרָה אוֹתָהּ שָׁעָה שְׁיָרָה צְבָאִית גְּדוֹלָה בְּדַרְכָּהּ לַצָּפוֹן. יְדִידֵנוּ הַנִּכְבָּד רָשַׁם, כַּנִרְאֶה כַּמָּה מְכוֹנִיּוֹת עָבְרוּ וּמַהוּ מִסְפַּר הַטַּנְקִים וְהַמְּכוֹנִיּוֹת הַמְשֻרְיָנוֹת…

– אִם כָּךְ הוּא הַדָּבָר, אֲדוֹנִי הַנִּכְבָּד – אָמַרְתִּי לְעַצְמִי – הֲרֵי לֹא יָקּוּם וְלֹא יִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה…

אָז קָרַבְתִּי אֵלָיו וְהִפְתַּעְתִּי אוֹתוֹ מֵאָחוֹר (הַפְתָּעַת הָאוֹיֵב, קוֹרְאִים לָזֹאת בַּלָּשׁוֹן הַצְּבָאִית). נִגַּשְתִּי, וּבְבַת־צְחוֹק נִימוּסִית אָמַרְתִּי לוֹ: – שָׁלוֹם, דוֹקְטוֹר בַּרְג, מַה שְּׁלוֹמְךָ? זֶה זְמַן רַב שֶׁלֹּא רָאִינוּ אוֹתְךָ וּבֶאֱמֶת הִתְגַּעְגַּעְנוּ עָלֶיךָ.

לוּ רְאִיתֶם אֶת פַּרְצוּפוּ בְּרֶגַע זֶה! חֲבָל שֶׁלֹּא צִיַּרְתִּי אוֹתוֹ, כִּי אֵין סָפֵק – זוֹ הָיְתָה וַדַּאי הַתְּמוּנָה הַמֻּצְלָחָה בְּיוֹתֵר בַּסֵּפֶר…

 

מומינטרול יוצא להרפתקה    🔗

משפחת החיוֹת המוּזרות (1948)    🔗

טוֹבֶה יַנסוֹן

נולדה בהלסינקי (בירת פינלנד) ב־9 באוגוסט 1914 לאביה הפסל ויקטור ינסון, ולאמה ציירת האופנה סיגנה האמרסטֶן. מילדותה נשמה טוֹבה אמנות, ואין פלא שלאחר סיום בית־הספר התיכון השתלמה בכל ענפי הציור והאמנות השימושית – תחילה בארץ־מולדתה, ואחר־כך בשוודיה, בצרפת ובאיטליה. לאחר שובה לפינלנד היתה לאחת האמניות העסוקות והפוריות ביותר: פירסמה קריקטורות בעתונים, ציירה תפאורות לתיאטרון, עיטרה ספרים וציירה עשרות ציורי־קיר לבתי־חולים, כנסיות, בתי־ספר ובנייני ציבור רבים. כן הציגה את יצירותיה בתערוכות רבות וזכתה בפרסים ובאותו־כבוד. בשלהי מלחמת־העולם השניה כתבה את סיפוּרה הראשון על משפחת החיות המוזרות “מומין”, ומאז פירסמה עוד כעשרה ספרים על מומינטרול וידידיו, שעוטרו על־ידה. הספרים זכו להצלחה מזהירה, תורגמו ללשונות רבות וזיכּוּה בפרסים בארצה, בשוודיה (הספרים כתובים שוודית במקורם) ובשנת 1966 בפרס אנדרסן הבין־לאומי.

מבין ספריה יוזכרו: “כוכב־שביט בארץ מומין” (1946), “משפחת החיות המוזרות” (1948, תורגם לעברית), “הרפתקאות מוּמינאבא” (1950), “קיץ מטורף בעמק מומין” (1954), “עמק החיות המוזרות” (1957, תורגם לעברית), “מה קרה אחר־כך?” ועוד.

בקתת דייגים באי ברדסקר    🔗

סירת־המפרשׂים הקטנה החליקה על פני המים הירקרקים. לארס ניווט במשוט־ההגה, ואילוּ טוֹבֶה אחותו ישבה ליד הירכתים, הביטה אל תוך המעמקים הירוקים וחיפּשׂה בהם שוניוֹת. אחר־כך הרימה את עיניה לכיווּן צפון־מערב, חיפשׂה נקודה נעלמת בקו האופק, ואחרי רגע קראה:

– הנה… אני חושבת שאפשר לראות כבר את בְּרֶדְסְקֶר שלנו.

אחרי רבע שעה עגנה הסירה לחוֹף האי בּרדסקר. לארס קפץ מן הסירה וקשר אותה אל מזח־העץ הקטן. הוא עזר לאחותו להוריד לחוף שתי מזוודות וכן צרור של ניירות וכלי־כתיבה־וציור. אחר־כך פנו השניים והלכו אל בקתת הדייגים הקטנה, שהמתינה בדממה לבואם.

– האם אמרתי לך פעם כמה אני אוהבת את הבקתה שלנו? – שאלה טובה, בהיכּנסה אל החדר האפלוּלי.

– אולי אלף פעמים. – השיב לה אחיה בחיוּך.

כן, טובה אהבה את בקתת־הדייגים הקטנה, שניצבה בוֹדדה על האי הסלעי. הרי במו ידיה בנתה אותה, – היא ואחיה הבכור לארס. כאן, בבקתה זו שלהם, על האי הזעיר שלהם, בילוּ השניים את חדשי חוּפשתם – בדיג, בציוּר, בגילוּף בעץ, בקריאה ובמנוחה. טובה חשה עצמה בימים אלה כמנותקת מכל העולם, היתה קוראת דרור לדמיונה – ומציירת, ומציירת: תמונות נוף, יערות אגדיים, חוֹפי־ים מאוכלסים ביצורים קטנים ומוזרים.

לאחר כשעה כבר חשו השניים עצמם בבקתה כדיירים ותיקים. טוֹבה – לבוּשה חולצה בהירה ומכנסים ולרגליה נעלי ספּוֹרט לבנוֹת – פּנתה להכין את ארוחת־הערב, ואילו לארס ישב על דרגש־העץ וקרא בקול רם מתוך העתון שהביא עמדוֹ:

– בטקס חגיגי מרשים מסר ראש־עירית הלסינקי את פרס העיר לציירת הצעירה טובה מאריקה יאנסון; הפרס הוענק לאמנית בעד ציור־הקיר הגדול ורב־ההשראה שלה, המקשט את אולם האסיפות של בית־העיריה. בטקס השתתפו אישי ציבור, אמנים, ביניהם הוריה של כלת־הפרס – הפסל ויקטור יאנסוֹן וציירת האופנה סיגְנֶה האמרסטן…

– הם שכחו להזכיר אותי, – הפטיר לארס בכעס מעוּשׂה.

– יסלח להם האלוהים, – אמרה טובה, – מוטב שתקרא עכשיו מה נשמע בחזית.

לארס עבר אל העמוד הראשון וקרא:

– יחידת לוחמים שלנו, לבושה בגדי הסוואה לבנים, תקפה במפתיע בסיס צבאי של האויב בגזרת אוּקְסוּ והסבה לו אבידות כבדות. אנשי האויב סיפרו אחר־כך כי הותקפו על־ידי “שדים לבנים”, שלא נתגלו לעיניהם בגלל השלג הרב שכיסה את הסביבה כולה.

טובה נאנחה ולבה היה כבד עליה. כן, הצבא הפיני מתגונן בעוז ובגבורה וזוכה להערצת העולם החפשי; אבל כמה זמן תוכל פינלנד הקטנה לעמוד מוּל התוקפן הרוסי האדיר? אף־על־פי שהפליגה אל האי כדי לחוש עצמה מנותקת מן העולם, חשה מועקת פחד הממלאת את לבה ורצון לכסות את ראשה בשׂמיכה, כשם שעשתה בילדותה, עת היו רעמים מעוררים אותה משנתה בחצות הלילה.

ארוחת הערב נסתיימה. שעה ארוכה הוסיפה טובה לשבת ליד שולחן־העץ הפשוט, ולהביט בעתון שהיה פרוש לפניה. בראש העמוד התנוֹססה אחת הקאריקאטורות הרבות שלה, ועיניה היו נעוצות משום־מה באותה דמוּת טרוֹל פיני זעיר, שנהגה לצרף אל חתימתה. שדוֹן חביב וגדול־חוֹטם זה קישט מאז ומתמיד את חתימתה על הקאריקאטורות שלה והפך להיות למעין סימן־היכּר שלה; וכאשר שאלוה מי הוא טרוֹל זה ומה שמו, היתה משיבה:

– אין לו שם. הוא… הוא הסמל המסחרי שלי, ואני אוהבת אותו.

כמה זמן ישבה כך? אולי עשר דקות, ואולי שעה. לרגע ראתה עצמה ילדה קטנה, העומדת ליד אביה ומביטה בהערצה כיצד הוא הופך גוש־אבן לדמות אדם; אחר־כך ראתה עצמה עומדת לצד אמה ומציירת יחד אִתה ילדה בשׂמלה יפה, שנכנסה לאוֹפנה. מבּעד לחלוֹן הפתוח עלתה המייתוֹ השלווה של הים. אחיה לארס יצא לדיג לילי – ואילו היא השתוקקה ליצוֹר משהו. אולי ציור של נוף דמיוני? ואולי קאריקאטורה משעשעת? גליון לבן וגדול היה מונח לפניה; ידה אחזה בעפרון – והרגעים זחלו כשיירה אטית של טרוֹלים עצלים. לאחר שעה היה הדף מאוכלס כולו בעשרות שדונים זעירים וגדולי־חוֹטם, “סמלים מסחריים” ותו לא.

הסוֹפרת מבלה את חוּפשתה באי הפּרטי שלה, בוֹ כתבה את הרפתקאות מומינטרוֹל.

לא, היא אינה מסוגלת לצייר עתה. אשראה ממין אחר ירדה עליה, תחוּשה שלא הכירה כמותה עד כה – רצון לכתוב משהו. לפתע מצאה את עצמה מהרהרת בשני ידידיה־שכניה הצעירים – אַכּסֶל ופאקָה, שאביהם הלך למלחמה. בוקר אחד שמעה הציירת כיצד אַכּסל אוֹמר לאחותו הקטנה: “אני הולך, פאקה… תגידי לאמא שאני הולך לחפּשׂ את אבא, לעזור לו לנצח את כל האויבים”…

שמא תנסה לכתוב סיפור על שני ילדים אלה, היוצאים לחפּשׂ את אביהם, שהלך רחוק רחוק, אל המלחמה? הרהרה טובה; אבל מיד נרתעה: לא, היא אינה מסוגלת לכתוב זאת. סיפור ריאליסטי, מציאותי, הוא למעלה מכוחותיה, מה גם שאינה מכירה כלל את חיי המלחמה. אם כן, שמא תכתוב אגדה – מעשה בהנזל וּגרֶטל בני דוֹרנוּ, שהלכו לחפּשׂ את אביהם ביער הגדוֹל? לא, גם רעיון זה נדחה מיד: מאז ומתמיד לא חיבבה אגדות רגשניות על ילדים חמודים, שזכו להינצל בדרך נס וחיו אחר כך באושר ובעושר עד יומם האחרון…

ובכל זאת, אילו רק יכלה – היתה כותבת מין אגדה מודרנית, ואז היתה קוראת דרור לדמיונה ומספרת בה הרפתקאות מופלאות שבהן הכֹּל יתכן.

עיניה נפלו על דף הנייר. מבלי משׂים ציירה עליו שוב את הטרול הזעיר והחביב שלה; אלא שהפעם החזיק בידו מקל קטן, ובעזרתו טיפס ועלה על ראשו של הר גבוה. השדון קרץ אליה בידידות, וברגע זה פרצה מפיה קריאת שמחה:

– מצאתי! אתה תהיה גיבור סיפורי, היוצא לחפּשׂ אֶת אַבּא. בצל חוֹטמך הגדול והמכוער אחוש עצמי טוב יותר מאשר בצל שׂמלותיהן של הנסיכוֹת החמודות. אתה… אבל – הרי אין לך שם! כיצד רוצה אתה שאֶקרא לך?

– הייתי רוצה לקבל שם רַךְ ואהוּד, – דימתה לשמוע את קולו – כמו, למשל, ‘אמא’…

– כמו אמא… – מלמלה לעצמה – מאמא… מוּמוּ… מוּמין… כן, הצליל ‘מוּמין’ מוצא חן בעיני. אתה תהיה המוּמין שלי, הטרול הקטן מוּמין. אתה תהיה מומינטרול שלי, מומינטרול היוֹצא לחפּשׂ את מוּמינאַבּא שלו, אשר הלך… לא, לא למלחמה, אלא לשחר הרפתקאות מרתקות.

לפתע חשה, והנה עלילה של סיפור דמיוני וּמופלא נטווית בראשה. היא נטלה דף נייר חדש והתחילה כותבת בכתב־ידה המעוגל והברור:

הָיְתָה זוֹ שָׁעָה קַלָּה אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם, בְּאַחַד הַיָּמִים הַבְּהִירִים שֶׁל שִׁלְהֵי הַקַּיִץ. מוּמִינְטְרוֹל וְאִמּוֹ נִכְנְסוּ יַחְדָּו אֶל לִבּוֹ שֶׁל הַיַּעַר. דְּמָמָה אַפְלוּלִית טִיְּלָה בֵּין הָעֵצִים, כְּאִלּוּ הָעֶרֶב הִתְחִיל לָרֶדֶת זֶה כְּבָר. פֹּה וָשָׁם פָּתְחוּ פְּרָחִים עֲנָקִיִּים אֶת גְּבִיעֵיהֶם, שֶׁנּוֹצְצוּ וְהֵפִיצוּ סְבִיבָם זֹהַר, כְּאִלּוּ נִמְצְאוּ בְּתוֹכָם פָּנַסִּים מְהַבְהֲבִים. נְקֻדּוֹת יְרֻקּוֹת וּקְטַנּוֹת נָעוּ בֵּינוֹת לַצְּלָלִים הָרְחוֹקִים. “גַּחְלִילִיּוֹת”, אָמְרָה מוּמִינְאִמָּא. אֲבָל לֹא הָיָה לָהֶם פְּנַאי לַעֲמֹד וּלְהַבִּיט בָּהֶן.

כל אותו שבוע היתה טובה נתונה בכתיבת סיפורה, הסיפור הראשון שלה: כיצד עזב מומינאבּא את ביתו הקטן בעמק, כדי לשחר הרפתקאות. כיצד יוצאים בני הבית לחפש אחריו ביער ולחוף הים, פוגשים יצורים שונים ומוזרים בדרכם, נתקפים על־ידי מבול פתאומי – ולבסוף מגלים את מומינאבא יושב מצונף על גזעו של עץ. אז חוזרים בני המשפחה הביתה – ומגלים את ביתם צף בניחותא בתוך העמק היפה.

לאחר שליטשה את הסיפור והעתיקה אוֹתוֹ לנקי, הוֹסיפה לו רישומים מעשׂה ידה. אחר־כך הצטרפה אל לארס אחיה, בהרפתקאות הדיג שלו. הימים באי בּרדסקר חלפו במהירות; ובראשית החודש הבא, למחרת שובה להלסינקי, יצאה טובֶה – מעודדת על־ידי חוות־דעתו הנלהבת של לארס אחיה – להציע את כתב־היד של סיפורה להוצאת “גֶבֶּרס”.

“הרפתקאוֹת מוּמינאַבּא” הופיע עם סיומה של מלחמת־העולם השניה. היה זה ספרוֹן קטן וצנום, שלא עוֹרר רושם רב. כיצד יכלה טובה יאנסוֹן לתאר לעצמה כי לא תעבורנה שנים רבות, ומשפחת מומינטרול – שנולדה כמעט במקרה בבקתת הדייגים שבאי הזעיר – תכבוש את לבותיהם של מיליוני קוראים ברחבי העולם?

כובע קסמים צבעוני    🔗

אחרי הסיפור הראשון בא סיפור שני – “כוכב־שביט בעמק מומין”. שני הספרים זכו להצלחה בינונית ולא עוררו הד רב בלבותיהם של הקוראים הצעירים. תחילה חשה טובה יאנסון אכזבה קלה על שהילדים אינם נהנים מן הסיפורים על מוּמינטרוֹל, כשם שהיא ואחיה וידידיה נהנים מהם.

– מדוע אינני מסוגלת לתת לילדים את הסיפורים שהם אוהבים לקרוא? – שאלה ערב אחד את אחיה, – ואולי אני, פשוט, מועלת באמונם של הילדים?

– מועלת באמונם? – תמה לארס.

– כן, – השיבה, – שהרי, בעצם, אני פשוט מספרת סיפורים אלה קודם כל לעצמי.

– אם כך, – פסק האח, – המשיכי וספרי סיפורים אלה לעצמך, ובסופו של דבר הם ימצאו את דרכם אל לבותיהם של רבבות קוראים נוספים.

בחדשים הבאים לא כתבה טוֹבה כלל. היא היתה שקועה ראשה ורוּבה בציור תפאורות לתיאטרון. אך כאשר היתה שולחת מפעם בפעם קאריקאטורה לעתון ומוסיפה ליד חתימתה את דמותו הזעירה של מוּמינטרוֹל, היתה מתעוֹררת שוב ושוב בלבה כמיהה חדשה לספּר על הרפתקאותיו. אך כיוון שהיתה עסוקה כל כך פטרה עצמה מכתיבה בתואנה:

– מדוע, – היתה אומרת ללארס, – מדוע אנשים, שהשאירוּ הרחק מאחוריהם את שנות ילדותם, יתחילו פתאום לכתוב לילדים? ובכלל, האם הם כותבים לילדים, או שמא כותבים הם פשוּט להנאתם הם?

לארס לא השיב לה ורק חייך לעצמו. אף הוא היה עסוק עתה בכתיבת סידרת סיפורים מצויירים לעתון נפוץ; אולם בסתר־לבו חלם כי פעם יוציא יחד עם אחותו סידרת סיפורים מצוירים על הרפתקאותיהם של מומינטרול וחבריו (דבר שזכוּ לבצעו כעבור שנים).

הקיץ חלף עבר והסתיו הגיע; ולאחר הסתיו העגום הידפּק החוֹרף על הסף. בוקר אפור אחד התעוררה טובה יאנסון משנתה, קרבה לחלון והשקיפה לעבר רחוב אוּלריקאבּוֹרג: בחוץ ירד השלג, סמיך ורךְ. הוא כיסה כבר את מדרגות הבית הקטן שממול ונתלה בכבדות על הגגות והמרזבים. דומה כי עוד מעט ובית זה לא יהיה עוד אלא כדור־שלג ענקי ועגול. אם לא תמהר למתוח את השעון – אמרה לעצמה – עלול הזמן לעמוד מלכת.

החורף הגיע, ואתו הלילה הצפוני הארוך. מאז ימי ילדותה לא אהבה את החושך האינסופי הזה. היא פחדה מפניו, חששה שמא תשכח השמש לחזור ולהאיר את העולם; ואז היתה מבקשת לעצמה מקומות מקלט ומסתור סודיים משלה – מתחת לשמיכה החמה, או מתחת לכיוֹר הצונן. פעמים אחרוֹת, בראותה את השלג יורד ללא הפוגה ומאיים לכסות את העולם כולו, היתה מטפסת על השולחן ומצפה לישועה שתופיע ברגע האחרון…

אותו בוקר ישבה טובה יאנסון אל שולחן־העבודה שלה וחידדה את עפרונה. היה עליה להכין רישום חדש לתפאורת ההצגה, אך במקום זאת ציירה על הדף את דמותו גדולת־החוֹטם של מומינטרול מחמל־נפשה. הפעם הוא “יצא” קצת גדוֹל מן הרגיל, ואף עגוּם יותר מתמיד.

– הנה כך, – אמרה הציירת ליציר־כפה ללא קול, – ברגע זה מתחילים אַתם שם להכין עצמכם לשנת־החורף הארוכה. מומינאמא ערכה את השולחן על המרפסת, אבל אתם אכלתם רק מחטי אוֹרן (חשוב מאוד להתפטם במחטי אורן לפני שנת־החורף). אחרי הארוחה, שלא היתה כנראה טעימה ביותר, אמרתם כולכם ‘לילה טוב’ זה לזה והתכנסתם כל אחד למיטתו. אתה מומינטרול, משכתָּ את שמיכתך עד מעל לאזניך (כמוני), נאנחתָּ קלוֹת ואמרת: “כן, נבזבז המון זמן בשינה… אבל נחלום חלומות נפלאים, וכשנתעורר – כבר יהיה אביב”.

האביב! מה יעשו מומינטרול וחבריו בבוֹא האביב? הם וַדאי יֵצאוּ לשוטט על חוף הנהר, ובין שבילי היער, ואחר־כך יעפילו אל ראש ההר, ויגלו המון תגליות נפלאות… למשל – – אולי… כובע־קסמים צבעוני, שאם מכניסים אל תוכו קלפות־ביצים – יפרצוּ ממנוּ עננות קטנות וצמריות…

הה, מה נפלא להרהר על בואו של האביב בבוקר הראשון של החורף. בתנועה נמרצת הסיטה טובה יאנסון את תרשים התפאורות, נטלה דף חדש, שלחה מבט מהורהר לעבר פתיתי השלג הדבוקים אל החלון ואחר־כך כתבה:

פֶּרֶק רִאשׁוֹן, בּוֹ מוֹצֵא מוּמִינְטְרוֹל אֶת כּוֹבַע־הַקְּסָמִים

וְחָמֵשׁ עֲנָנוֹת קְטַנּוֹת יוֹצְאוֹת מִתּוֹכוֹ. בֹּקֶר אָבִיב אֶחָד, בְּשָׁעָה אַרְבַּע, הִגִּיעָה הַקּוּקִיָּה הָרִאשׁוֹנָה לְעֵמֶק־מוּמִין. הִיא נָחֲתָה עַל הַגַּג הַכָּחֹל שֶׁל בֵּית מוּמִין וְקָרְאָה שְׁמוֹנֶה קְרִיאוֹת “קוּקוּ” בְּקוֹל צָרוּד לְמַדַּי; שֶׁכֵּן, הָיוּ אֵלֶּה יְמֵי אָבִיב מֻקְדָּמִים מִדַּי. אַחַר־כָּךְ פָּרְשָׂה כְּנָפֶיהָ וְעָפָה מִזְרָחָה. מוּמִינְטְרוֹל הִתְעוֹרֵר וְשָׁכַב שָׁעָה אֲרֻכָּה בּוֹהֶה אֶל הַתִּקְרָה, בְּטֶרֶם גִּלָּה הֵיכָן הוּא נִמְצָא. הוּא יָשֵׁן מֵאָה לֵילוֹת וּמֵאָה יָמִים, וְהַחֲלוֹמוֹת מִלְּאוּ עֲדַיִן אֶת רֹאשׁוֹ…

לפתע גילה מומינטרול משהו שעוֹררוֹ לגמרי: מטתו של סנופקין ידידו היתה ריקה. מיד יצא החוצה, אץ אחרי העקבות הלחים הטבועים באדמה וגילה את סנופקין על שפת הנחל. הידידים יצאו לטיול אביבי נפלא, אשר בסופו גילו את כובעו של הקוסם הובגובלין, שחולל כל אותם פלאי־פלאים משעשעים.

פלא רדף פלא והרפתקה רדפה הרפתקה: מומינטרול משנה שלא בכוונה את דמותו; התקפת הלילה של השמנטפים; בית מומין הופך לג’ונגל עבות. וכן הלאה וכן הלאה.

היא הפגישה את מומינטרול התמים וטוב־הלב עם שורה ארוכה של דמויות מוזרות ומקסימות, להן העניקה שמות מוזרים, ניגוניים, מיסתוריים כלשהו וחסרי כל משמעות: סנוּפקין אוהב הנדודים, סמיף העצל והחשדן, סנורק ואחותו החביבה. רק לעתים (בעיקר בסיפוריה המאוחרים) העניקה לגיבוריה שמות בעלי משמעות כלשהי, כגון: פיליפּיוֹנקן, שפירושו משוּנוֹנת; או מיזאן, שפירושו מסכנונת. את אחד השמות שאלה מספר התנ"ך, הלא הוא קליפּדאסאן, שאינו אלא בעל־החיים הנקרא בעברית חומט. ואחרונה חביבה – אֶת שמה של אחת מדמוּיוֹתיה האהוּדוֹת ביותר, הלא היא מאי הקטנה, נטלה בהשאלה מדוֹדה הפרופיסור למתימטיקה. שכן, פירושו של השם מאי הוא מיקרוֹן (אלפית המילימטר).

ספר זה – “כובע הובגובלין”³⁰ – נדפס לראשונה בשנת 1948, זכה במהרה להצלחה והוכרז על־ידי רבּים כספר־הילדים הטוב ביותר שנכתב בפינלנד. מעודדת ומופתעת מהצלחה זו ישבה טוֹבה יאנסוֹן לספר על הרפקאותיו הנוספות של מומינטרול. ספר רדף ספר – “מסעוֹת מוּמינאַבּא”, “עמק החיות המוזרות”, “קיץ מטורף בעמק מומין” וכו'. ופרס רדף פרס: תחילה – פרס מטעם גדוֹל עתוני שוודיה (“סוונסקה דאגבלאדט”), בעד “מסעות מומינאבא”, שהוכתר כספר־הילדים השוודי הטוב ביותר שהופיע ב־1950; כעבור שלוש שנים – “עיטוּר נילס הולגרסן”, על ספרה “מומין, מימבלוֹנת ומאי הקטנה”. ובסתיו 1966 ניצבה טובה יאנסון על הבמה המקושטת של אולם עיריית ליוּבּליאנה (יוגוסלביה) וקיבלה מידי הסופרת השוויצית יאֶלה לפמן את פרס אנדרסן – “לאות הוקרה והערכה על ההצלחה הגדלה והולכת של הסיפורים על משפחת מומין הפינית”.

נרגשת מעט עמדה האמנית הנמוכה ודקת הגיזרה על הבמה המקושטת. היה זה בטקס הסיוּם של הכּינוּס העשירי מטעם המועצה הבין־לאומית לספרות־ילדים. האולם היה מלא סופרים ומחנכים מכל קצות תבל. והסופרת פתחה ואמרה:

“מוזר, אינני מרגישה את עוֹל האחריות שהפרס צריך להטיל על כתפי. אני פשוט מרגישה עצמי מאושרת מאוד”… לאחר ששככו מעט התשואות, הוסיפה ואמרה: “אני מודה לחבר השופטים על שהעניקו לי שׂמחה חדשה בעבודתי. ואולי הענקתם לי גם מפתח חדש אל עולם־הילדים הקסוּם, עולם החוֹמק ומתרחק מאתנו ככל שאנו נעשים קשישים יותר”.

שבועות אחדים לאחר הטקס הפליגו שוב טוֹבֶה ולארס אל האי בּרֶדְסְקֶר. שם התחילו האח והאחות בעבודת יצירה משותפת, עליה חלמו זה שנים אחדות: חיבּוּר סידרת סיפורים־בציורים על מומינטרול וידידיו. “הזוכר אתה, לארס?” אמרה לאחיה, “תמיד אהבתי לעודד את עצמי בציור, לאחר שסיפרתי לעצמי סיפור מפחיד. וגם עכשיו נוהגת אני כך: דבר העלול להישמע מפחיד בסיפור – ייראה חביב ומרגיע בציור”.

אחר־כך ישבה כלת הפרס ליד האח הבוערת ואמרה כאילו לעצמה:

“בעצם, עלי להיות עכשיו מאושרת. הרי שוּב יכולה אני לשוטט לי עם ידידי הדמוניים בעולם יפה ומוזר, שהיה שלי לפני שנים רבוֹת רבוֹת”.

מקורות:

Bookbird, vol. v, No. 4, Vienna 1966, pp. 6־9.

Tauno Karilas: Robinsonista Muumipeikkoon. Helsinki 1962. pp. 195־199.

“איך כתבתי את סיפורי מומינטרול” – מכתבה של הסופרת למחבר מיום 15 בדצמבר 1967.

טובה יאנסון: “משפחת החיות המוּזרוֹת”, תרגם אוריאל אופק, תל־אביב תשכ"ו.

פֶּרֶק רְבִיעִי, בּוֹ מְאַבֶּדֶת נַעֲרַת הַסְּנוֹרְק אֶת שְׂעָרָהּ

בְּהַתְקָפַת הַלַּיְלָה שֶׁל הַשְּׁמַנְטַפִים, וּבוֹ מְתֹאֶרֶת הַתַּגְלִית הַמַּרְעִישָׁה בְּיוֹתֵר שֶׁנֶעֶשְׂתָה עַל הָאִי הַבּוֹדֵד. בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה הִתְעוֹרְרָה נַעֲרַת הַסְּנוֹרְק בְּהַרְגָּשָׁה מַפְחִידָה. מַשֶּׁהוּ נָגַע בְּפָנֶיהָ. הִיא לֹא הֵעֵזָה לְהִתְבּוֹנֵן, אֶלָּא רִחְרְחָה בְּעַצְבָּנוּת מִסְּבִיבָהּ. הִיא חָשָׁה בְּרֵיחַ שְׂרֵפָה; עַל כֵּן מָשְׁכָה אֶת שְׂמִיכָתָהּ מֵעַל לְרֹאשָהּ וְקָרְאָה לְמוּמִינְטְרוֹל בְּקוֹל רוֹעֵד. הוּא הִתְעוֹרֵר מִיָּד וְשָׁאַל מָה קָּרָה.

“מַשֶּׁהוּ מְסֻכָּן נִמְצָא כָּאן”, נִשְׁמַע קוֹל עָמוּם מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה, “אֲנִי יְכוֹלָה לְהַרְגִּישׁ בּוֹ”. מוּמִינְטְרוֹל הִבִּיט אֶל תּוֹךְ הָאֲפֵלָה. כֵּן, הָיָה מַשֶּׁהוּ בַּחֶדֶר. אוֹרוֹת קְטַנִּים… דְּמֻיוֹת חִוְרוֹת וּמַבְהִיקוֹת, שֶׁטּוֹפְפוּ לְכָאן וּלְכָאן בֵּין הַיְשֵׁנִים. מוּמִינְטְרוֹל נִבְהַל וְעוֹרֵר אֶת סְנוּפְּקִין. “הַבֵּט”, הִתְנַשֵּׁם, “רוּחוֹת!”

“שׁוּם רוּחוֹת”, אָמַר סְנוּפְּקִין, “אֵלֶה הֵם שְׁמַנְטַפִים. הָרְעָמִים וְהֹבְּרָקִים חִשְׁמְלוּ אוֹתָם, לָכֵן הֵם נוֹצְצִים כָּל כָּךְ. שְׁכַב בְּשֶׁקֶט וְאַל תָּזוּז, אַחֶרֶת תַּחְטֹף זֶרֶם חַשְׁמַלִּי”.

הַשְּׁמַנְטַפִים נִרְאוּ כְּאִלּוּ הֵם מְחַפְּשִׂים מַשֶּׁהוּ. הֵם חִטְּטוּ בְּכָל הַסַּלִּים, וְרֵיחַ הַשְּׂרֵפָה הָלַךְ וְנִתְחַזֵּק. לְפֶתַע נֶאֶסְפוּ כֻּלָּם בַּפִּנָּה שֶׁבָּהּ שָׁכַב הֶמְיוּלִין. “אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁהֵם רוֹצִים לַחְטֹף אוֹתוֹ?” שָׁאַל מוּמִינְטְרוֹל בִּמְתִיחוּת.

“אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהֵם מְחַפְּשִׂים אֶת הַבָּרוֹמֶטֶר שֶׁלָּהֶם”, אָמַר סְנוּפְּקִין, “הִזְהַרְתִּי אֶת הֶמְיוּלִין שֶׁלֹּא יִקַּח זֹאת. עַכְשָׁו הֵם מָצְאוּ אוֹתוֹ”. הַשְׁמַנְטַפִים נִמְשְׁכוּ כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הַבָּרוֹמֶטֶר, וְהֵם טִפְּסוּ וְעָלוּ עַל הֶמְיוּלִין כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֵלָיו. רֵיחַ הַשְּׂרֵפָה הָיָה עַתָּה חָזָק בְּיוֹתֵר.

סְמִיף הִתְעוֹרֵר וְהִתְחִיל מְיַבֵּב; וּבְאוֹתוֹ רֶגַע מַמָּשׁ נִשְׁמְעָה צְוָחָה מַחֲרִישַׁת אָזְנַים. שְׁמַנְטַף אֶחָד דָּרַך עַל חָטְמוֹ שֶׁל הֶמְיוּלִין. לְאַחַר רֶגַע הָיוּ הַכֹּל עֵרִים וְעוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם. דּוֹמֶה כְּאִלּוּ מִשְׁכַּן הַשֵּׁדִים פָּתַח אֶת שְׁעָרָיו. שְׁמַנְטַפִים נִרְמְסוּ; סְמִיף חָטַף זֶרֶם חַשְׁמַלִּי. הֶמְיוּלִין הִתְרוֹצֵץ בָּאֲפֵלָה וְהִשְמִיעַ זַעֲקוֹת אֵימָה. אַחַר־כָּךְ נִתְקַל וְהִסְתַּבֵּךְ בַּמִּפְרָשׂ – וְהָאֹהֶל כֻּלּוֹ הִתְמוֹטֵט וְנָפַל עַל רָאשֵׁיהֶם. אָכֵן, הָיָה זֶה לֵיל פְּחָדִים וּבַלָּהוֹת – – –

הֶמְיוּלִין תָּחַב אֶת חָטְמוֹ בַּחוֹל וְקוֹנֵן בְּקוֹל שׁוֹבֵר לְבָבוֹת: “זֶה כְּבָר יוֹתֵר מִדַּי. מַדּוּעַ זֶה לֹא יָכוֹל אִישׁ־מַדָּע מִסְכֵּן וְחַף מִפֶּשַׁע לִחְיוֹת אֶת חַיָּיו בְּשֶׁקֶט וּבְשַׁלְוָה?”

“הַחַיִּים לֹא נוֹצְרוּ לְשֶׁקֶט וּלְשַׁלְוָה”. אָמַר סְנוּפְּקִין בִּשְׂבִיעוּת־רָצוֹן.

יִגָּאֵל מוֹסֶנְזוֹן    🔗

נולד בעין־גנים בי' בטבת תרע“ח (25 בדצמבר 1917). בצעירותו למד בבית־ספר בתל־אביב, ואחר־כך במוסדות החינוכיים בבית־אלפא ובבן־שמן. בגיל עשרים הצטרף לקיבוץ נען, שם עבד במחצבה, בבניין ובחקלאות. במלחמת־השחרור היה קצין־תרבות בחטיבת “גבעתי”, ואחריה התחיל מחבר מחזות וקבצי סיפורים. זמן־מה היה בעל משק חקלאי במושב בית־שערים. אחר־כך היה דובר משטרת־ישראל ומנהל התיאטרון “סדן”. בשנים 1959־1965 שהה בארצות־הברית, ולאחר שובו לארץ חזר לפעילות בתיאטרון. – יגאל מוסנזון חיבר מחזות רבּים, שהוצגו בארץ ובחו”ל (“בערבות הנגב”, “אלדורדו”, “קזבלן”, תמר אשת עֵר", “שברו את הכלים” ועוד). כן חיבר סיפורים קצרים וארוכים למבוגרים: “אפורים כשׂק”, “מי אמר שהוא שחור”, “דרך גבר”, “הדרך ליריחו” ועוד. לתפוצה רבה ביותר זכתה סידרת הסיפורים לילדים “חסמבה”, הכוללת שבעה־עשר ספרים, על מעלליה והרפתקאותיה של חבורת סוד מוחלט בהחלט.

“משהו במקום טרזן”…    🔗

האוטובוס של “דרום־יהודה” עשׂה דרכו בדרך־העפר המתפתלת בין שדה צהבהב לפרדס מוריק. ענני אבק צהבהב עלו מתחת לגלגלי האוטובוס, התרוממו אל על והתפזרו באויר הקיצי. מדי רגע היה האוטו מדלג על פני מהמוֹרוֹת, והנוסעים היו מקפּצים על מושביהם. לא היתה זו נסיעה נעימה ביותר, אך איש לא רטן; אין זאת אלא שהיו רגילים לה והאמינוּ שכּך צריך לנסוע אל הקיבוץ נען, ואין מה לעשות…

היחיד שלא שׂבע נחת מן הנסיעה היה הנהג, שפנה לפתע אל מזכיר הקיבוץ, שישב על ידו.

“היום אני ניגש להנהלה ודורש לשלוח מכתב אחרון, אבל אחרון באמת, ובו תודיע שנפסיק את השירות למשק אם לא יתחילו לסלול את חתיכת־הדרך המזופתת הזאת,” הוא תימרן בזריזות מול מהמורה שבחרה להימצא דווקא ליד עיקול (נראה שהכיר היטב דרך זו) והוסיף, כדובר לעצמו: “שלושה קילומטר של גיהינום”…

לאחר שלוש דקות עצר האוטובוס המאובק בתחנתו הסופית, שהיתה ליד חדר־האוכל של הקיבוץ. הנוסעים ירדו ממנו אחד לאחד, כשהם מתמתחים ומחלצים את עצמותיהם מטלטולי הדרך: – המזכיר, עובד־חוץ אחד, כמה חברים שחזרו מחופשה או מטיפול רפואי, צמד פלמ"חאים פרועי בלורית, אוֹרח הדוּר־לבוש. אחרון ירד, בצעדים אטיים, הנוסע שישב במושב שלפני־האחרון, סמוך לחלון, והיה שקוע במשך כל זמן הנסיעה בקריאה במוסף הספרותי של “משמר”. גבה קומה היה, חסון גוף ושזוף פנים. ברגע שהציג את כף־רגלו על האדמה – אץ לקראתו ילד כבן עשר, בהיר שׂיער ומנומש. הבן האמצעי.

“שלום, אבא!” קרא הנער, בהרימוֹ את ראשו לעבר האב הגבוה, “הבאת לי?”

“מה הייתי צריך להביא, עדוֹ?” עשה האב עצמו כמי שאינו מבין את השאלה.

“אתה יודע מה – טרזן”.

היה זה מעין הסכם בלתי־חתום בין האב לבנו: בכל נסיעה העירה היה על האב להביא אתו מספרי ‘טרזן’, האהובים כל־כך על עדוֹ (ועל כל חבריו, כמובן). האב הכניס ידו אֶל ילקוט־הצד התלוי על כתפו, הוציא מתוכו ספר בעל כריכה ישנה (מן הדוּכן בשדרות רוטשילד: “כל ספר בשילינג”) והוֹשיטוֹ לעדוֹ. הלה מיהר לפתוח אותו בעמוד הראשון.

“טרזן וזהב אופיר!” הכריז בשמחה, והתחיל קורא בו, תוך כדי הליכה לצד אביו.

האב יגאל הציץ בחשאי לעבר בנו הפוסע לצדו, שעיניו נעוצות באותיות השחורות ודמיונו מפליג אל מעמקי הג’ונגל האפריקני. לפתע דימה כי הוא חש צביטה קלה בלבו. ההיתה זו קנאת סופרים?

“אתה יודע, עדו?” אמר לפתע, “אני חושש שזהו ה’טרזן' האחרון שאני מביא לך.”

“לא!.. למה, אבא?” שאל הבן.

“נדמה לי שלא יָצאו יותר בעברית”. השיב האב (וכי מה יכול היה לומר – שה’עסק' נמאס עליו?).

“חבל נורא…” אמר עדו. סיפורי ‘טרזן’ היו כל כך אהובים עליו!

השניים הלכו וקרבו אל צריף המגורים של האב. עצי הנוֹי הנמוכים נעו ברוח הקלילה. לפתע נצנץ רעיון בלבו של יגאל, ומבלי שיתעכב להרהר בו הרהור נוסף – אמר:

“יודע מה, עדו? אני עצמי אכתוב לך…”

“…טרזן?” מיהר הבן להשלים את דברי אביו.

“לא, לא,” היתה התשובה, “סיפור משלנו.”

עדו שלח מבט מופתע לעבר אביו. כן, הוא ידע שאבא שלו כותב פעם בפעם סיפורים קצרים, ואלה נדפסים במוספים הספרותיים של העתון. לא פעם ראה את אביו רכון על שולחן־הכתיבה הגדול וכותב ומוחק וכותב; הוא ידע, כי בשעה כזאת אסור להפריע לאבא. לעתים גם ניסה לקרוא סיפור המשׂתרע כמעט על מחצית העמוד, ולידו כתוב, ‘מאת יגאל מוסנזון’; אך לאחר משפטים אחדים היה מפסיק את הקריאה: “זה לא בשבילי,” אמר לעצמו, “זה בשביל הגדולים”…

הסוּכה המבודדת בקיבּוּץ נען, בה נכתבו הפרקים הראשונים של “חסמבה”.

אבל אם אבא מבטיח – אולי יצליח בכל־זאת לכתוב משהו הגון בשבילו? סיפור מרתק – כמעט כמו טרזן…

“אבל זה יהיה סיפור מעניין – על גיבורים, נכון?” שאל עדו.

“אשתדל, ילד, אשתדל.” אמר יגאל.

“ומי יהיו הגיבורים שלו?”

“עוד אינני יודע… אחשוב…” אמר האב ופתח את דלת הצריף. הוא נכנס אל החדר, הניח את ילקוט־הצד על המיטה ואת צרור העתונים על שולחן־הכתיבה הגדול, שתפס את מחצית שטח החדר. עדו עמד רגע קל בפתח, הביט באביו העייף, שפנה ליטול את כלי־הרחצה, ואחר־כך פנה בריצה לעבר בית־הילדים.

עבר יום, עברו יומיים, חלפו שלושה ימים. עם בוקר היה יגאל משכים קום ויוצא לעבוד במחצבה הסמוכה לבן־שמן, ולפנות ערב היה חוזר, מתקלח ושוקע בליטוש מחזהו “בערבות הנגב”, שהתיאטרון “הבימה” כבר התחיל בחזרות עליו. פעם־פעמיים בשבוע היה נוסע העירה, מתבונן בחזרות, או מתדיין עם הבמאי על תיקונים פה ושם. ראשו ולבו היו נתונים עתה במחזה, בעלילתוֹ, בדמויותיו.

עד שערב אחד הוא יורד שוב מן האוטובוס העוצר ליד חדר־האוכל, ועדו מקדם את פניו בטענה:

“נו, איזה מין אבא אתה – מבטיח ולא מקיים”…

“מה פתאום… מי… אני?!” שאל האב המופתע.

“איפה הסיפור שהבטחת לי?” הזכיר לו הבן.

כן, סיפור־ההרפתקה המובטח. הבן צודק: הוא הבטיח – וחייב לקיים את הבטחתו.

“בהחלט, עדו,” אמר כעבור רגע קל, “אני אכתוב לך את הסיפור.”

“אבל מתי?”

“בקרוב… בעוד ימים אחדים.”

“וזה יהיה סיפור מעניין, נכון?”

“בהחלט, עדו!”

“על מה?”

על מה? הרהר הסופר הצעיר בלבו; וכי חסרים אנו נושאים שיכבשו את לב הבן, את לבות הקוראים הצעירים? הן זה עתה נסתיימה מלחמת־השחרור, שהוא שירת בה כקצין־תרבות בחזית הדרום; ושנה שנתיים לפני כן – המאבק בשלטון הזר, ימי הפלמ"ח, המחתרת, שהיה פעיל בה – קורסים בחורשת משמר־העמק, פעולות־עונשין נגד המשטרה הבריטית…

“זה יהיה סיפור על גיבורים משלנו,” אמר האב לבסוף, “ובקרוב מאוד אתחיל לכתוב לך אותו. אתה יכול לסמוך עלי”…

כעבור יומיים שלושה נסע יגאל שוב לתל־אביב. הוא הגיע העירה בשעה מוקדמת, וכיוון שעתותיו היו בידו מצא עצמו מטייל ברחובות הקטנים והשקטים, שבהם עברו עליו ימי ילדותו. הנה היא הכיכר הקטנה ברחוב בוגרשוב, אשר בה הירבה לשחק עם חבריו ב’שוטרים וגנבים'. והנה היא שכונת־שפּאק הרדוּמה. כאן, במגרש הריק, עמד אוטובוס “המעביר”, שבו היתה מתאספת קבוצתו – הלא היא קבוצת “מרץ” המהוללה, שנהגה לעבור הרפתקאות דמיוניות לאין־ספור. הוא עבר בסמטאות כרם התימנים, נזכר איך פעם, בימי “המצב הצבאי”, כאשר תל־אביב היתה סוגרת ומסוגרת, הצליח לחמוק ממנה, דרך סמטאות ה“כרם” לעבר יפו… וכעבור דקות אחדות מצא עצמו עומד בצפון העיר על סלע משונן הצופה אל הים התיכון. לימינו השׂתרע בית־הקברות המוסלמי. הגבעות רבצו דוממות. ביניהן נפערו נקיקים צרים, ובאחד מאלה הנקיקים השחיר משהו שנראה כפתח של מערה. הרחק למרגלותיו טייל זוג על חולות הזהב. דייג בודד הטיל את חכתו למים. מפרשׂ בּוֹדד הלבין באופק הכחול.

“הי, יגאל, – זה אתה?” שמע לפתע קול הקורא בשמו מאחוריו.

הוא הפנה ראשו לאחור וראה נער כבן אחת־עשרה עומד על הסלע הסמוך; בלורית מתולתלת שחורה לראשו, בהרות־שמש על חוטמו וסנדלים לרגליו.

“ירון,” אמר הסופר, “זה אתה? ומה אתה עושה כאן?”

“כן, זה אני,” השיב הנער הנקרא ירון (הוא בנו של השחקן בצלאל, ושניהם – השׂחקן והבן הם מידידיו של יגאל), “יצאתי עם הקבוצה שלי לסייר בשטח. אומרים,” הוסיף כמגלה סוד כמוס, “שיש כאן בסביבה איזו מערה או מנהרה, שהיתה בסיס של חברי המחתרת. מה’תה חושב, זה נכון?”

“אם אומרים – זה יתכן שזה נכון.” השיב יגאל בהרהור.

שריקה ממושכת נשמעה מכיווּן הנקיק.

“החבר’ה קוראים לי,” אמר ירוק ופתח בריצה, “להתראות!”

יגאל הביט בשעונו: עוד מעט תתחיל החזרה בתיאטרון. הוא פנה לעבר תחנת האוטובוסים הקרובה, ורוחו היתה טובה עליו. הוא חש כי הסיפור המובטח לעדו בנוֹ הולך וקורם עור וגידים בלבו.

“הצהובים, השחורים והג’ינג’ים”    🔗

על גבי שולחן־הכתיבה היה מונח צרור של דפי פוֹליוֹ לבנים. אפלולית בהירה ריחפה בחלל החדר ומבעד לחלון הפתוח עלה הד טרטורו של טרקטור רחוק. יגאל ישב לשולחן, העט בידו, והוא מהרהר במשפט הפתיחה.

הנושא היה ברור לו: חבורת נערים אמיצים – משהו מעין קבוצת “מרץ” של ימי ילדותו – מסייעת ל“הגנה” במאבקה נגד השלטון הזר. מפקד החבורה הנבון ומהיר ההחלטה יהיה ירוֹן בנו של השחקן… לא, מוטב שיהיה בנו של פועל; נאמר – בן מסגר. זהו – המסגר זהבי בעל השרירים. אך רצוי שיהיה בחבורה גם בנוֹ של שֹחקן; שהרי נערי המחתרת יצטרכו ודאי להתחפּשׂ ולהתאפר בכמה ממבצעיהם הנועזים. ובכן, בנו של השחקן ייקרא… או מוטב שתהיה זו בת, הנערה תמר בעלת הצמות. והיא תהיה סגן־המפקד של החבורה. עתה, לאחר שיש מפקד וסגנית, לא יהיה קשה לצרף ולקבוע את נערי הקבוצה האחרים. ילדים רבים הכיר – מהם ידידיו שלו מימי הילדות, ומהם ילדי הקיבוץ, חבריו של עדו בנו. ילד ילד ואָפיוֹ, ילד ילד ומראהו. מביניהם יבחר דמויות וטיפוסים המתאימים להרכבת הקבוצה: האחד – שמנמן, עליז וטוב־לב (אהוד); האחר – רזה כמו פלפון ואוכל כמו פיל (עוזי). הנה גם אותו נער אטי, המוכן להשׂתרע בכל מקום ולעצום את עיניו (דני). ובחבורה מעין זו חייבת להיות גם אותה נערה אמהית, הדואגת לכולם ומוכנה להושיט את עזרתה בכל עת צרה (שולמית). ומי יהיה זה שידאג לרשום את כל קורותיה של הקבוצה והרפתקאותיה למען הדורות הבאים? כמובן – בנו של מוכר העתונים (משה ירחמיאל).

החבורה הורכבה, ושמות חבריה נרשמו בפינתו הימנית העליונה של הדף. עתה לא נותר עוד אלא לתת שם לקבוצה. ושם זה חייב להיות הן בעל תוכן ומשמעות והן בעל צליל נאה ומיסתורי. שמא תיקרא החבוּרה “מרץ”, כשמה של קבוצתו מימי הילדות? לא, רעיון זה נדחה על־ידו מיד: השם נשמע לו עתה רגיל ושגרתי מדי. רגע, יש לחשוב דקות אחדות. ידו שירבטה על הדף שמות משמות שונים שצצו במוחו: ‘ילדי המחתרת’…, ‘חבורת הילדים’… ‘הבֶּרֶטים הכּחוּלים’… ‘החבורה הסודית’… לא. לא…

ושמא להעניק לחבורה שם המורכב מראשי־תיבות, על דרך ‘פלמ"ח’, למשל? שוב שירבט עטוֹ שמות שונים על הדף: החבורה הסודית – חס“ה… סוד מוחלט בהחלט – סמב”ה… כן, סמבה יכול היה להיות שם לא רע לגמרי, אלמלא אותו ריקוד דרום־אמריקאי בשם זה… יש! מצאנו! היר זו חבורה, חבורת סמב"ה, ובקיצור – חסמבה!

חסמבה…השם נשא חן בעיניו; הוא ימצא חן גם בעיני הילדים, וכבר שמע בדמיונו את אהוד השמן, המאשר את השם ואומר בקולו המתנגן:

“חֲסַמְבָּה – זֶה הַשֵּׁם! חֲסַמְבָּה – אֵיזֶה צְלִיל! אֵיזֶה צִלְצוּל! חֲסַמְבָּה – כְּמוֹ מֵיתַר כִּנּוֹר בְּנַגְּנוֹ… חֲסַמְבָּה!”

יגאל קם ממקומו, קרב אל החלון הפתוח, הציץ החוצה,לעבר עצי הנוֹי המלבלבים, נשם מלוא ריאותיו את אויר הערב הצונן, ואחר־כך חזר אל שולחנו, נטל דף נייר חדש והתחיל כותב.

הדלת נפתחה ונסגרה בטריקה. הד צעדיו של ילד נשמע מאחור.

“שלום, אבא,” אמר קולו של עדו, “מה שלום הסיפור שלי?”

יגאל סיים את כתיבתו של המשפט האחרון; אחר־כך הניח את העט מידו, הסתובב לאחור ואמר בקול רווּי סוד:

“שב, עדו. שב כאן, על המיטה”.

עדו ישב על קצה המיטה ונעץ באביו עיניים גדולות, סקרניוֹת ומצפות. והאב נטל דף ראשון מערימת הדפים הכתובים המונחים באי־סדר על השולחן ופתח: “פרק ראשון”…

אחר כך התחיל קורא מן הכתוב בקול נמוך, אטי ורווי מיסתורין:

“לְיַד בֵּית־הַקְּבָרוֹת הַמֻּסְלְמִי, בִּצְפוֹן תֵּל־אָבִיב, יֶשְׁנָהּ מְעָרָה חֲבוּיָה בֵּין סְלָעִים, הַצּוֹפָה פְּנֵי הַיָּם הַתִּיכוֹן. טַיָּל, הַמְהַלֵךְ בִּגְבָעוֹת אֵלֶּה, אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל כִּי מִתַּחְתָיו, לְמַרְגְּלוֹת הַגְּבָעוֹת, רוֹחֲשִׁים חַיִּים, וְחֲבוּרַת ‘סוֹד מֻחְלָט בְּהֶחְלֵט’ שָׂמָה מִשְׁכָּנָהּ בְּכוּכִים נִסְתָּרִים אֵלֶּה… אֲפִלּוּ בַּמִּשְׁקֶפֶת הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר לֹא תּוּכְלוּ לְגַלּוֹתָהּ. – מַדּוּעַ? כִּי יָרוֹן זְהָבִי הוּא בְּנוֹ שֶׁל הַמַּסְגֵּר שִׁמְעוֹן זְהָבִי; וְהָאָב הִתְקִין לַסֶּלַע הַסּוֹגֵר עַל פִּי הַמְּעָרָה צִירִים וּמְנוֹפִים, וּמִבַּחוּץ יֵשׁ רַק שְׁלֹשָה כַּפְתּוֹרִים חַשְׁמַלִּיִּים קְטַנִּים וּמַפְתֵּחַ בַּעַל 7 סְפָרוֹת… כְּדֵי לִפְתֹּחַ וּלְהָזִיז אֶת הַסֶּלַע יֵשׁ לִלְמֹד אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. אֲנִי הִבְטַחְתִּי לְיָרוֹן זְהָבִי לֹא לְסַפֵּר זֹאת בֵּינְתַים”…

יגאל הניח את הדף הראשון על השולחן ונטל דף שני, ועדוֹ ניצל את ההפוגה הקלה בקריאה ופלט קריאת התלהבות:

“אבא! זה… זה נהדר! זה נורא מותח. ואת כל זה אתה כותב בעצמך? (הנהון בראש וחיוך של הנאה) אז תמשיך, אבא! תמשיך לקרוא!”

ויגאל המשיך וקרא את הפרק הראשון – בו נאספים חברי ‘חסמבה’ במערה החשמלית, כיצד קורא ירון באזניהם את מכתבו של מפקד צה"ל, המזמינם לטקס הענקת אותות הצטיינות (סמל מגן דוד עשוי זהב טהור), וכיצד מעלים החסמבאים את זכרו של אליהו חרמון חברם, שנפל בפעולה.

“ומה היה אחר־כך?” שאל עדו בנשימה עצורה, לאחר סיום קריאת הפרק.

“זאת נדע בעוד יומיים־שלושה, אחרי שאסיים את כתיבת הפרק השני.” אמר האב.

והכתיבה נמשכה. תחילה תיאר יגאל לעצמו כי כתיבת הסיפור וקריאתו יימשכו חדשים רבים. אך ברגע שחיידק ‘חסמבה’ דבק בהם – הוא דבק וסירב להרפות: הוא דבק בעדוֹ, שנעשה אחוז מתח וסקרנות וציפיה לאשר יתרחש הלאה; הוא עבר ממנו אל חבריו בבית־הילדים, שגוּנב לאזנם כי “אבא של עדו כותב סיפור נורא מותח על קבוצת ילדים שנלחמת באנגלים, וקוראים לקבוצה חסמבוק או משהו כזה”… והחיידק דבק גם ביגאל עצמו, שמצא עצמו לפתע נתון בסבך של הרפתקאות מרתקות ומשעשעות, ועליו למצוא דרך כיצד להיחלץ מסבך זה לשביעות רצון הכל – גיבורי העלילה, הקוראים הצעירים, והוא עצמו…

לא פעם, בשעה שישב ליד שולחן־הכתיבה וכתב את הסיפור – היה שומע לפתע קול מאחוריו:

“לא, אבא, לא. זה לא צריך להיות ככה…”

יגאל שלח מבט מופתע לאחוריו – ומצא את עדו בנו עומד סמוך אל גבו. מסתבר שהנער התגנב לחדר, עמד שעה ארוכה מאחוריו וקרא את המשך העלילה, ממש בשעה שהמלים יצאו מן העט ועלו על גבי הנייר…

“מה לא בסדר?” שאל האב את בנו.

“תראה,” מיהר הנער להשיב, “לפני איזה חמישה עמודים כתבת שעוזי יצא לדרך ושכח את הלחם־עם־הנקניק בבית־המרקחת של אביו. נכון? אז איך זה פתאום אתה כותב כאן ש”עוזי לא שכח את הנקניק ותוך הליכה היה נוֹגס ממנוּ"?

סומק קל עלה על פניו של יגאל: הבן צודק, כמובן; הוא תפס אותו בטעות ויש לתקנה מיד.

והכתיבה נמשכה, יום אחרי יום כמעט.

לא, אין זה קל לחבר קיבוץ להתייחד בחדרו ולכתוב סיפור; על אחת כמה וכמה, סיפור ‘מותח’ לילדים, שהבן וחבריו מצפים בקוצר־רוח להמשכים הבאים. יש שהילדים היו נכנסים לחדרו דווקא בשעה שהוא זקוק ביותר לשקט ולריכוז. לא פעם היה שומע את קולותיהם הרמים של הילדים באים אליו מן החוץ דרך החלון הפתוח, ואת קולו של עדו, המהסה אותם:

“תפסיקו כבר, באמת! אבא שלי כותב עכשיו, והוא מוכרח קצת שקט…”

וכאשר הרעש לא נפסק, או בשעה שהיה זקוק לשקט מוחלט, היה יגאל קם, נוטל אתו את העט וצרור הדפים – ופונה אל הסוּכּה שלו. למעשה, לא שלו ממש היתה אותה סוכה, שנמצאה בפינה הצפונית־מזרחית של הקיבוץ, מופרשת משאר הבתים. אבל הוא הירבה לשהות בה, לכתוב את סיפוריו או סתם לשקוע בהרהורים. הוא עלה במדרגות העץ החורקות מעט ונכנס אל הסוּכּה, המקורה גג־של־פחים. מיטת־ברזל עמדה ליד הקיר הדרומי, ועליה כיסוי שׂק מרוקם. על השולחן הקטן ניצב אגרטל־חרס ובו צרור של פרחים כּמוּשים. רוּח־ערב נעימה חדרה אל חלל הסוכה, הפרוּצה מכל עבר.

יגאל ישב אל השולחן וחזר אל סיפור. אם רק יוכל לשבת שעה קלה בשקט, ללא הפרעה, יצליח לרקוֹם תכנית נועזת ונאה, שעל־פיה יצליחו חברי חסמבה לחלץ את מפקד ה“הגנה” מן הכלא. קולות רחוקים הגיעו אליו מכיוון חדר־האוכל, ובכל־זאת הרגיש את עצמו מבודד מן העולם המקיף אותו ונתון עם עצמו בלבד. הנה – מין ניצוֹץ נדלק במוחו והאיר על תכנית נאה ומבריקה בשביל מבצע השחרור של ה’חסמבאים'…

נסתיימה כתיבתו של פרק נוסף – היו שני הבנים באים אל חדרו של האב; יש שהיו מביאים אתם כמה מחבריהם – ויגאל היה קורא באזניהם את הפרק החדש: “אוספים ילדים כמו כפתורים”. ואחר כך – “נא להכיר את ‘החיפושית האדומה’”. ואחריו – “בין תקוה ליאוש”. וכן הלאה, וכן הלאה. הוא היה קורא, הנערים היו מאזינים במתח, מחווים דעה, מעירים מה נראה בעיניהם ומה “לא כל כך”, ולא פעם היה יגאל מקבל את הערותיהם ואף מתקן את העלילה על־פי הצעותיהם.

“מה שנכון – נכון,” אמר הסופר מאוחר יותר, “הנערים הם מטבעם רעשנים, ובשעת כתיבה אינני סובל את הרעש שלהם. אבל שיתוף־הפעולה ביני לבינם לא יסולא מפז”.

הנה, למשל – פרשת מי־הסיד. מנשה התימני יוצא בשליחות חשובה, כשהוא רכוב על חמור; וכדי שהאנגלים לא יחשדו בו, הריהו מתחפּשׂ למחלק חלב וממלא שני כדים במי־סיד. לפתע צץ שוטר אנגלי, המבקש לשתוֹת מן ה’חלב' הזה; וכאן מתעוררת בעיה: האם לתת לאנגלי לשתוֹת ממי־הסד הללו או לאו?

“קשה לי להחליט על כך בעצמי,” פנה יגאל אל מאזיניו הצעירים, “מה דעתכם? שישתה ממי הסיד או לא?”

מיד התעורר ויכוח ער בין הילדים – אלה היו בעד, ואלה נגד:

“לפי דעתי לא צריך לתת לו לשתות,” אמר עירית, “פשוט, זה לא הוגן לנהוג כך”.

“שישתה, מה יש?” אמר עדו, “יטעם פעם אחת – ויוֹתר לא יתחשק לו לשתות חלב בלי כסף.”

“ואני אומר שחברי “חסמבה” צריכים תמיד להילחם באנגלים בהגינות.” אמר גיורא דברים של טעם, “אם מנשה יתן לו לשתות ממי הסיד, זה יוריד מאוד את דמותם…”

הויכוח נמשך, הסתיים, ויגאל עדיין לא ידע מה להחליט. עד שלמחרת פגש את ירון (לא מפקד ‘חסמבה’, אל בן־דמותו – בנו של השׂחקן), שיטח לפניו את הבעיה וביקש לשמוע את דעתו.

“מנשה לא היה מעונין שהשוטר ישתה ממי הסיד, נכון?” שאל ירון.

“כמובן,” השיב יגאל, “הרי הוא לא היה מעונין להיתפס”…

“אבל השוטר האנגלי התעקש דווקא לשתות ממנו, נכון?”

“נכון. הוא אפילו אמר: לשוטר אנגלי מותר הכל. אם ארצה – אני שופך לך את החלב על הכביש”.

“אם כן – מה הבעיות,” פסק ירוק בהגיון, “אם השוטר כל־כך מתעקש – שישתה, למה לא? הרי זה כמו ‘החטא ועונשו’; אינך חושב כך?”

כן. עתה לא היו עוד ספקות בלבו של יגאל. עם ערב השלים את הפרק בצורה נאותה ביותר: מנשה מניח לשוטר לשתות “כמה ספלי חלב שרק ירצה”; הוא חומק ממנו ושומע מרחוק את גידופיו של השוטר, שפיו התמלא מי־סיד. אבל כדי להזכּיר את היסוסיו, וכדי לרמוז שמעשה זה, ככלות הכל, איננו מהוגן ביותר – סיים את הפרק בדברי הויכוח של ידידיו הצעירים על סוגיה זו, כשהם נאמרים על־ידי חברי ‘חסמבה’ עצמם.

סוף סוף נסתיימה כתיבת הסיפור; וכחודש לאחר קריאת הפרק הראשון, שמעו עדו, אביטל וחבריהם מפי יגאל את הפרק האחרון של הסיפור: חברי ‘חסמבה’ מקבלים אותות־הצטיינות על מעשי גבורתם ומוזמנים על־ידי מפקדת צה"ל לסיור בדרום:

"הָגִּ’פִּים נָסְעוּ בִּמְהִירוּת עֲצוּמָה. דֶּגֶל הַנֶּגֶב הִתְנוֹסֵס בְּרֹאשׁ הַשְּׁיָרָה, וְיָרוֹן הִסְתַּכֶּל בַּדֶּגֶל הַמִּתְנוֹפֵף בָּרוּחַ וְהָגָה בְּחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת: חֲ־סָ־מְ־בָּ־ה!"

הכל היו מרוצים; אך נלהב וגאה מכולם היה, כמובן, עדו: כמה טוב שיש לו אבא שכזה, המסוגל לכתוב סיפורים מרתקים כאלה, מותחים לא פחות (ואולי יותר!) מ’טרזן'…

“עכשיו תכתוב לנו סיפור חדש על ילדי ‘חסמבה’, נכון?” שאל.

“סבלנות,” השיב האב בחיוך (גם בלבו עלה רעיון מעין זה, אך התירא לבטאו בקול), “קודם כל נראה איך יתקבל הסיפור הזה בעיני הקוראים”.

“הם יבלעו אותו, תראה!” קבע עדו בבטחון.

כעבור יומיים־שלושה הפקיד יגאל את כתב־היד של ‘חסמבה’ בידי ידידו בנימין טנא, עורך “משמר לילדים”. וּבראשיתו של כרך ה' (תש"ט) של השבועון נדפס הפרק הראשון של הסיפור, כשהוא מעוטר בציוריו החינניים של שמואל כץ. בסוף אותה שנה הופיע בהוצאת ‘טברסקי’ הספר “חסמבה, או חבורת סוד מוחלט בהחלט”, כאשר בעמוד הראשון מודפסת הקדשה לידידיו הצעירים:

“לילדי נען – הצהובים, השחורים והג’ינג’ים – באהבה”.

הספר זכה מיד להצלחה בלתי־רגילה. מהדורה רדפה מהדורה, ולא היה כמעט ילד בארץ, שלא בלע את ‘חסמבה’ בנשימה עצורה. הנה כך פתח סיפורו זה של יגאל מוסנזון, שנכתב לכאורה כדי למלא הבטחה שניתנה לבן, תקופה חדשה בספרות־הילדים העברית. היתה זו, אולי, הפעם הראשונה שילדי הארץ קראו סידרת סיפורי הרפתקאות על מעשי גבורתם של בני גילם, במאבקם למען שחרור המולדת. ואחר כך קמו מחברים נוספים, למדו מיגאל את סוד המירשם וניסו לחקותו.

בעקבות הצלחתו של “חסמבה” א', הוצף הסופר במאות רבות של מכתבי ילדים, המפצירים בו כי יספר להם על הרפתקאותיהם הבאות של ירון, אהוּד השמן וחבריהם. גם המו"ל עצמו הצטרף למשאלה זו; וכך הפך סיפור זה, שלא במתכוון, לראשון בסידרה ארוּכּה של סיפורי הרפתקאות על החסמבאים ומלחמותיהם השונות – בכובש הבריטי ובשליחי הלגיון הערבי, בשודדי־סוסים ובחבלנים, במרגלים ובשאר אויבי המדינה. לא היה קשה לו, ליגאל, למצוא נושאים לששה־עשר הסיפורים בסידרה: היו נושאים שנשזרו בבעיות הבטחון של המדינה (“חסמבה במארבי הגבול”), מהם – הקשורים בבעיות חברתיות (“חסמבה וילדי ההפקר”). סיפור אחד לפחות (“חסמבה במערות טורקלין”) נכתב על־פי רעיון שנשלח אל הסופר על־ידי אחד הקוראים. ואילו הספר “חסמבה והמרגלים בחיל־האויר” נכתב בעידודו של מפקד חיל־האויר (כותב השורות האלה מכיר שני טייסים לפחות, שהתעניינותם בתעופה נולדה בהשפעת חסמבה). כמה וכמה נושאים, וכן חומר־רקע לספריו שאב הסופר ממקור ראשון בתקופה ששימש דובר משטרת ישראל; ולאחר ששהה פרק זמן בארצות־הברית כתב יגאל את “חסמבה בניו־יורק”.

רבבות הקוראים הצעירים ‘בלעו’ את הספרים הללו. המוּשׂג ‘חסמבה’ היה לחלק בלתי־נפרד מעולמם של הילדים. הם קראו בספרים שוב ושוב ושוב, כתבו מכתבים לסופר והעירו לו על טעויות או סתירות בפרטים גדולים וקטנים. במקומות רבים בארץ הקימו הילדים חבורות וקבוצות בשם ‘חסמבה’ שעקבו אחרי גנבים ומרגלים; ובמשאלים שנערכו בבתי־ספר, בהם נתבקשו התלמידים לומר למי היו רוצים להידמות, כתבו עשרות ילדים:

“אני הייתי רוצה להיות כמו ירון זהבי. הוא תמיד חי במתח ובלי שיעמום, והיה מוכן להקריב את חייו למען המולדת.”

“שמעת, אבא?” קרא עדוֹ יום אחד בנעימת נצחון, “כל הילדים אומרים ש’חסמבה' יותר טוב פי מיליון מ’טרזן'!”

האב חייך בסיפוק. קנאת־הסופרים חלפה כלא היתה, והוא ניגש לשׂים משפט זה בפיו של משה־ירחמיאל (בספר “חסמבה ואוצר־הזהב של המלך הורדוס”).

חלפו חמש־עשרה שנה. קם דור חדש של קוראים צעירים – וסידרת “חסמבה” הוסיפה להיות מקובלת ביותר על הילדים.

בינתיים נסע יגאל לארצות־הברית ושהה שם שש שנים. לאחר שובו ערך סיור ברחבי הארץ, לראות מה נשתנה במדינה. בין השאר סר אל קרבת בית־הקברות המוסלמי – מקום־המפגש של החסמבאים. הביט הסופר סביב והנה גילה, כי באותו מקום ממש, שבּוֹ נהגו חברי “חסמבה” שלו להתאסף, מתנשא עתה מלון “הילטון” הענקי. ברגע זה עלה חיוך על שפתיו: הרי לכם רעיון לתעלול מבריק של חברי הקבוצה: הם יוצאים מן המערה החשמלית – ונכנסים ישר אל חדר של תייר…

ובספר האחרון בסידרה – “חסמבה בשרות הריגול הנגדי” – אנו קוראים:

“שָׁנִים רַבּוֹת עָבְרוּ… עַל הַמְּעָרָה הַחַשְׁמַלִּית שַׁל חֲבוּרַת ‘חֲסַמְבָּה’. בָּנוּ אֶת מְלוֹן ‘הִילְטוֹן’ הַמְפֹאָר. אַךְ אִישׁ מִבֵּין בָּאֵי הַמָּלוֹן לֹא נִחֵשׁ כִּי מַמָּשׁ מִתַּחַת לְרַגְלָיו, מִתַּחַת לַיְסוֹדוֹת הַעֲצוּמִים שֶׁל הַבַּיִת הָעֲנָקִי, קַיֶּמֶת מְעָרָה סוֹדִית וּבָהּ מַחְסַן־נֶשֶׁק, תַּחֲנַת־שִׁדּוּר וְהַרְבֵּה זִכְרוֹנוֹת עַל הַרְפַּתְקָאוֹת מְסַמְּרוֹת־שֵׂעָר”.

וכו' וכו' וכו'…

הַיְלָדִים הַגִּבּוֹרִים עוֹנְדִים אוֹתוֹת הִצְטַיְּנוּת

הַשֻּׁלְחָנוֹת בַּמָּלוֹן “יְפֵה־נוֹף” חִכּוּ לָאוֹרְחִים הַמְכֻבָּדִים, יַלְדֵי ‘חֲסַמְבָּה’. הָיוּ שָׁם מְפַקְּדִים גְּבוֹהִים, כּוֹבְשֵׁי הַנֶּגֶב וְהַגָּלִיל, וְכֻלָּם צִפּוּ בְּסַקְרָנוּת גּוֹבֶרֶת וְהוֹלֶכֶת לִרְאוֹת אֶת חֲבוּרַת סוֹד מֻחְלָט בְּהֶחְלֵט. – מָה הַשָּׁעָה? – חָמֵש דַּקּוֹת לְשֵׁשׁ. – הַיְלָדִים יָבוֹאוּ בְּשֵׁשׁ בְּדִיּוּק, – אָמַר הַמְפַקֵּד יִרְמְיָהוּ – הֵם יוֹדְעִים לְדַיֵּק. – שָׁמַעְתִּי שֶׁיֶלֶד אֶחָד טָבַע בַּיָּם, בִּשְלִיחוּת מְסֻכֶּנֶת. הַאִם נָכוֹן הַדָּבָר? – נָכוֹן, – הֵשִׁיב יִרְמְיָהוּ, – שְׁמוֹ אֵלִיָּהוּ חֶרְמוֹן. יַלְדֵי חֲסַמְבָּה דָאֲגוּ לְאִמּוֹ, קָנוּ לָהּ בַּיִת קָטָן וְהִפְקִידוּ עַל שְׁמָהּ סְכוּם כֶּסֶף בַּבַּנְק. הִזְמַנְתִּי אַף אוֹתָהּ לַמְּסִבָּה; הִיא רְאוּיָה לְאוֹת־הִצְטַיְּנוּת, מָגֵן דָוִד עָשׂוּי זָהָב טָהוֹר, מִשּׁוּם שֶׁגִּדְּלָה בֵּן אַמִּיץ־לֵב. – שָׁמַעְתִּי שֶׁאַחַד הַיְלָדִים, משֶׁה־יְרַחְמִיאֵל, כּוֹתֵב סֵפֶר עַל חֲסַמְבָּה. הַאִם נָכוֹן הַדָּבָר? – נָכוֹן וְלֹא נָכוֹן, – הֵשִׁיב יִרְמְיָהוּ, – הַיְלָדִים הֶחְלִיטוּ לֶאֱסֹף אֶת כָּל הַחֹמֶר עַל הַרְפַּתְקוֹת חֲסַמְבָּה, וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר יִמְסְרוּ אֶת הַפְּרָטִים לְסוֹפֵר, וְהוּא יִכְתֹּב הַכֹּל עֲלֵי סֵפֶר. – כָּךְ! מְעַנְיֵן מְאֹד! – וְשָׁמַעְתִּי, – הִתְעָרֵב בַּשִּׂיחָה מְפַקֵּד גָּבוֹהַּ, עֲטוּר זָקָן שֶׁשֵּׂיבָה זָרְקָה בּוֹ, – כִּי הַסֵּפֶר יִהְיֶה בֶּן שְׁנֵי חֲלָקִים… הַאִם נָכוֹן הַדָּבָר? – אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ, הֵשִׁיב יִרְמְיָהוּ בְּחִיּוּךְ, סוֹף כָּל סוֹף, חֲבוּרַת חֲסַמְבָּה יוֹדַעַת גַּם לִשְמֹר סוֹדוֹת. זֶה לֹא כָּל כָּךְ פָּשׁוּט. עַל כָּל פָּנִים, יֵשׁ לָהֶם הַרְבֵּה מַה לְסַפֵּר. – לְמָשָׁל? – אֵיךְ בָּרַח גֶ’ק סְמִית מֵהַמְּעָרָה, לְאַחַר שֶׁקָּשַׁר אֶת הַשּׁוֹמֵר. – נָכוֹן, אָמַר הַמְפַקֵּד בַּעַל הַזָּקָן, שָׁמַעְתִּי שֶׁבַּסֵּפֶר הַבָּא יְסַפְּרוּ עַל כָּךְ. – וְעוֹד – הוֹסִיף יִרְמְיָהוּ – אֵיךְ יָשְׁבוּ כָּל יַלְדֵי חֲסַמְבָּה בְּבֵית־הָאֲסוּרִים, וְכֵיצַד נֶעְלְמוּ יוֹם אֶחָד מִן הַכֶּלֶא וְאִישׁ לֹא יָדַע לְאָן נֶעְלְמוּ וּבְאֵיזֶה אֹפֶן נֶעְלְמוּ. סוֹד שֶׁכָּל הַבַּלָּשִׁים הַבְּרִיטִים לֹא הִצְלִיחוּ לְפַעְנֵחַ עַד הַיּוֹם. בִּכְלָל, כַּאֲשֶׁר אֲנִי חוֹשֵׁב עַל הַרְפַּתְקוֹת חֲסַמְבָּה, מַתְחִילוֹת שַׂעֲרוֹתַי סוֹמרוֹת. – – – – שֶׁקֶט, הַיְלָדִים בָּאִים! יַלְדֵי חֲסַמְבָּה נִכְנְסוּ לָאוּלָם…

מקורות:

יגאל מוסנזון: “איך כתבתי את חסמבה” (שיחה עם אוריאל אופק, בכתובים).

אדיר כהן: “סופרים עבריים בני זמננו”, תל־אביב תשכ"ד (עמ' 73־77).

יגאל מוסנזון: “חסמבה, או חבורת סוד מוחלט בהחלט”, תל־אביב, תש"י ואילך.