בצהרי יום שישי, ה-13 בספטמבר 1946,עשו העלמות ליילה גארגור ואלכסנדרה ג’לאט את דרכן ברחוב בוסטרוס. ליילה הייתה בת למשפחה יפואית עשירה שבבעלותה היו סוכנויות דלק ושמן, ואילו אלכסנדרה הייתה בת למשפחה שהחזיקה בטחנת הקמח על דרך ירושלים, היום שדרות בן צבי. כשהתקרבו למשרדי הבנק העות’מני במרכז הרחוב, היום רחוב רזיאל 9,נעצר טנדר ומתוכו גולגלה חבית מלאה בבנזין שנשפך על הכביש. פצצה קטנה הושלכה והדלק הובער. ליילה ואלכסנדרה נכוו קשות והועברו לבית החולים הממשלתי. זו הייתה הפתיחה למתקפה של הלח"י לשוד הבנק. בבוקר הוזמנו שלושה בעלי מוניות יהודים לרחוב ירמיהו. הם נשבו והוחזקו תחת משמר בבית ערבי הרוס ברחוב שמעון התרסי. המוניות שמשו את 12 חברי הכנופייה שהגיעו לרחוב בוסטרוס עם הטנדר שנשדד גם הוא. ארבעה מחברי הקבוצה נשארו לשמור מחוץ לבנק, ושמונה פרצו פנימה. הם הורו למנהל מר אנט לתת את מפתחות הכספת אך הוא סרב. הם ירו ברגליו. סגנו שרל מודוואר נעל את עצמו בחדר הכספת. הוא סרב למסור את המפתחות, והפורצים הניחו מטען נפץ על המנעול אך הוא לא נפרץ. הם הסתפקו ב- 5600 הלירות שנמצאו במגרות הפקידים ונמלטו.

בינתיים התאסף קהל בחזית הבנק וניסה לתפוס את השומרים והשודדים. הללו פתחו בירי והרגו שניים ופצעו נוספים. בשתי מכוניות נמלטו לעבר שכונת מנשייה, ובדרך הרגו שוטר שניסה לעצור אותם. מכונית נוספת נמלטה לדרך סלמה ונעצה¹ בחזית תחנת המשטרה בפינת רחוב הרצל. השודדים פתחו באש והצליחו להימלט. ארבעה מחברי הכנופייה לא הצליחו להימלט. יעקב נרבן 19 מרמת גן, ודוד כהן בן 22 משכונת קרטון, הותקפו בידי הקהל בחזית הבנק והמשטרה חילצה אותם והעבירה אותם לבית החולים הממשלתי. חבר נוסף, יעקב דווידזון בן 36,נמלט לשכונת הבאסה ופרץ לבית לאחר שאיים על ילד. שכנים פרצו לבית ודקרו אותו. גם הוא הועבר במצב קשה לבית החולים והושם תחת משמר. על גופו נמצאו שתי פצצות ו-505 לירות. אחת המכוניות ננטשה ברחוב שבזי ונמצאו בה כתמי דם ומקלעי סטן.

באותה שעה בדיוק בה הותקף הבנק ביפו, הותקף גם סניף הבנק בשדרות רוטשילד פינת נחלת בנימין. הם הצליחו לשדוד 900 לירות ונמלטו דרך סמטה לרחוב אחד העם שם המתינה להם מכונית המילוט. הוועד הלאומי שהיה מכונס באותם ימים כדי להחליט על עמדתו לקראת כינוס לונדון שעמד להיפתח כדי לדון בפתרון המצב בארץ פרסם את עמדתו: “התפרצות הטרור – מהלומה על ראש הישוב”. בעיתון ‘פלשתין’ נכתב כי “הציונות חניכת האימפריאליזם שלחה אתמול את מלאכי החבלה ליפו”. גם בעיתונות העולם התפרסמה ידיעה על המתקפה ביפו. שמונה ימים לאחר מכן הושלכה חבית נפץ גם לעבר תחנת הרכבת המזרחית בחיפה.

אלכסנדרה ג’לאט נותרה בבית החולים עד ה -3 בדצמבר, ואילו חברתה ליילה גארגור עזבה אותו ב-23 לחודש אך נזקקה לניתוחים פלסטיים נוספים. הורי הנערות פנו במאי 1947 במכתב לנציב העליון ובו דרישה לפצות את הנערות על הפגיעה בהן. ב- 28 באוקטובר ענה מזכיר ממשלת המנדט כי “לאחר בדיקה מדוקדקת של הטענות, הוא מצטער להודיע כי הממשלה אינה יכולה לשאת בכל אחריות על המקרה”. בני משפחת ג’לאט עזבו בשנת 1948 לביירות וממנה עברו לסוריה והמשיכו בעסקי טחנות קמח. תאופיק גארגור וארבעת בניו עזבו את אחוזת המשפחה ברחוב יפת 59 והתמקמו בבירות. ממנה המשיכו בפיתוח החברה שנוסדה ביפו בשנת 1928, והיא היום חברה חובקת עולם בעלת אוניות, חברות הובלה, ונציגויות הפרוסות בכל רחבי המזרח התיכון. ליילה החלימה ונשאה לרופא יפואי.