מנחם מנדל בייליס

ב-12 ביולי 1934 פרסם העיתון היהודי ‘סנטינל’ בשיקאגו ידיעה על מותו של מנחם מנדל בייליס, ועל כך שנפטר עני ונשכח. עשרים שנה קודם הוא עמד במרכזה של עלילת דם שהסעירה את העולם היהודי. ‘משפט בייליס’ על עלילת הדם נגדו העסיק את העיתונות היהודית בעולם במשך חודשים רבים, ומאות כתבות דיווחו על כל שלב ופרט בהשתלשלות האירועים.

ב-20 במרס 1911 נמצאה גופתו של הנער אנדרי יושצ’ינסקי בן השתיים-עשרה במערה בעיירה סמוכה לקייב שבאוקראינה. ידיו היו קשורות מאחור ושלושים ושבעה פצעי דקירות נמצאו על גופו. באותם ימים דן הפרלמנט הרוסי שנוסד לא מכבר (‘הדומה’) בביטול צו תחום המושב שחייב את היהודים להתגורר באזורים מוגדרים והגביל את זכויותיהם. הצאר ניקולאי וכנופיות אנטישמיות שנודעו בשם ‘המאות השחורות’, התנגדו לכוונת הדומה ועוררו מחדש גלי אנטישמיות ברחבי רוסיה ואוקראינה. עלילת הדם על מנהג היהודים בחג הפסח חזרה שוב, ובייליס הואשם ברצח הנער. השופט החוקר פננקו חקר וגילה כי הנער נרצח בידי כנופיית גנבים שהיו קשורים לוורה צ’בירייק, ועונה כדי לאלצו להודות כי הלשין עליהם. מספר צעירים ובהם אחיה נאסרו אך שוחררו. השלטון הצארי היה נחוש להטיל את האשמה על היהודים ושלח את שר המשפטים שצ’גלוביטוף כדי לבחור קורבן מתאים. במשך חודשיים חיפשו סוכני הצאר את הקורבן ובחרו בבייליס. הוא עבד במפעל לשריפת לבנים שנבנה בידי בעל ההון זייצ’ב. עדים ששוחדו טענו כי בבוקר הרצח ראו את בייליס מגרש את הנער ששיחק בחצר המפעל. על גופתו של הנער נמצאו שרידי מלט המשמש ליצור הלבנים, וכך נקשר שמו של בייליס לרצח שנועד לדברי המעלילים למטרת שאיבת דם הנרצח לטקס חג הפסח. הפרופסור סיקורסקי מאוניברסיטת קייב והכומר האנטישמי פרנאיטיס הגישו חוות דעת על מנהג היהודים להשתמש בדם ילד נוצרי בחג. ב-22 ביולי הוא נעצר ואתו גם בנו הבכור פנחס. רבים מהאינטלקטואלים הרוסים וברחבי אירופה יצאו נגד עלילת הדם, אך שלטונות הצאר עודדו את גל האנטישמיות שהתפשט בכל רחבי הממלכה. העיתונות היהודית הגיבה בתדהמה. עיתון ‘הצפירה’ כתב: “בייליס יעמוד לדין ואתו יעמוד לדין כל עם ישראל ותורתו, ואם יצא מחויב בדינו, יצאו חייבים בדין כל היהודים ותורתם”. ב-3 בינואר 1912 דיווח העיתון על החלטת התובע הראשי בקייב להעמיד את בייליס לדין. בסנט פטרבורג התארגנה קבוצת פרקליטים להגן על הנאשם, ובראשם קרבצ’בסקי הרוסי ולצדו אוסקר גרוזנברג היהודי. ב-13 בפברואר הובא בייליס לבית המשפט בקייב. לדברי העיתון ‘החרות’, כתב האשמה הוקרא על ידי ראש בית הדין בסגנון חד גוני ובקרירות, כשהוא סופר ומונה את מספר הפצעים בגופת הנרצח. עיתון ‘הקיובלאנין’ הקדיש את מאמרו הראשי לפתיחת המשפט וכתב כי ענן כבד נמתח על פני קייב, וכי פרשת הרצח שכוסתה בערפל סוד מובאת סוף סוף לבית המשפט. עיתון ‘זעמשטשינא’ של ארגון ‘המאות השחורות’ האנטישמי קבע מיד שבייליס אשם על סמך תמונתו בשעה שהוא עומד בחצר בית הדין. לדברי העיתון פניו וזקנו השחור מלמדים כי הוא הרוצח האכזר ומוצץ הדם של ילדי הנוצרים. וולדימיר נאבוקוב מעיתון ‘העטש’, עיתונם של הליברלים, כתב כי יש דוגמאות רבות בהיסטוריה בהן בערות וקנאות גרמו לפסקי דין שגויים, אבל מעולם לא היה מקרה כזה שימציאו נימוק דתי, ואחר כך יתחילו לדלוק אחרי הפושע על פי הנימוק שהומצא. המשפט עורר מחאות בכל העולם. איש לא האמין שאנשי ‘המאות השחורות’ ברוסיה יפיחו תבערה כזו, ולכן נקראו עסקני הציבור בכל רחבי אירופה ואמריקה להרים קול זעקה ומחאה. העיתונאי הרוסי ברזול ברושקובסקי יצא בעיתון ‘קייבסקייא מיסל’ להגנתו של בייליס, וכונה בשם ‘אמיל זולה הרוסי’. הוא ערך תחקיר בו גילה כי הנער נרצח בידי מאהבה של וורה צ’יבירייק, שבתה לודמילה היא שהעידה כי ראתה את בייליס מגרש את הנער מחצר המפעל. ברושקובסקי הותקף על ידי אנשי הארגון האנטישמי, ואף בילה שנה במאסר בעקבות עלילת שווא שהוטחה בו. משפטו של בייליס נמשך שלושים וארבעה ימים. הסניגורים בקשו להביא שישים עדים וביניהם מומחים כדי להוכיח שהיהודים אינם משתמשים בדם. אחדים לא הופיעו בתירוצים שונים, ובהם גם סוכני הבולשת ואחד המומחים שאף שלח תעודת מחלה. עורך הדין אוסקר גרוזנברג נשא נאום תקיף בו דרש שיחייבו את התייצבות כל העדים, וניהל קרב מילולי עם התובע זאטיסלובסקי שניסה לטעון כי מנהג הדם בפסח הוא מנהג חסידי. אהרון אחיו של מנחם מנדל הוזמן להעיד כי אחיו אינו משתייך לקהילה חסידית, והרב מאז"ה תקף את הטענה השקרית.

ב-11 בנובמבר, לאחר שעתיים של דיונים, פסק חבר המושבעים כי בייליס אינו אשם ברצח. כששמע את פסק הדין הוא פרץ בבכי מר ובגניחות איומות. באותה שעה נערכה בכנסייה סמוכה אזכרה לנרצח יושצ’ינסקי. הרחובות הסמוכים היו מלאי אדם, ואספות רבות פוזרו בידי המשטרה. שר הפלך הזמין אליו את נכבדי היהודים והבטיח שהצבא יפעל בכוח במקרה של מהומות. קוזקים הוצבו לשמור על הרחוב בו התגורר, אולם פרצו מספר מהומות שדוכאו בידי המשטרה. עיתונות הימין הרוסי עמדה על דעתה כי בייליס אשם, ואילו העיתונות הליברלית דרשה למצוא את האשמים האמיתיים. בשיחה עם כתב עיתון אמר בייליס כי הוא מבקש להישאר ברוסיה אם לא תהייה צפויה לו סכנה, אך לדבריו הוא מקבל מכתבי איום. הוא סיפר שהאמריקאים מציעים לו כסף רב, אך הוא “אינו קוף למופעי קרקס”. הוא איש עבודה המעוניין להמשיך בעבודתו, ועד שבריאותו תשתפר הוא נאלץ להסתייע בתרומות. בבית מלון במינסק יצא נער יהודי בן שש עשרה מדעתו, לאחר שקרא בלי סוף בעיתונים על התנהלות המשפט. הוא החל לצעוק בלי הרף “אני הרגתי את יושצ’ינסקי”. התקפות אנשי ‘המאות השחורות’ על בייליס המשיכו, וגם היהודים לא נתנו לו מנוח כשחשבו שהפך לעשיר גדול בעקבות הפרשה ובקשו ממנו סיוע כספי ותרומות ללא הרף.

בתחילת ינואר 1914 עזב בייליס את קייב ונסע לטריאסט בדרכו לארץ-ישראל. בדרך בילה וטייל שלושה ימים בווינה. ביום חמישי ה-12 בפברואר 1914 הוא הגיע עם משפחתו לנמל יפו על האנייה האוסטרית ‘אלקטרה’. עיתון ‘החרות’ בירושלים כתב כי המון רב חיכה לבייליס על החוף. חברי וועד העיר יפו עלו לאנייה לפגוש אותו. בתשע וחצי הוא ירד מהאנייה והמון של מאות הריע לו תרועות הידד. הוא הועלה על מרכבתו המפוארת של יוסף קנדינוף שהייתה המפוארת ביפו ונגררה בידי שני סוסים אבירים. היא הובילה אותו לתל-אביב כשבעקבותיה עגלות מלאות אדם. בתל-אביב נדחקו המון אנשים על מרפסות הבתים כדי לראות את פני בייליס ולהריע לו. הוא הוכנס לבית המלון שוועד העיר הכין עבורו, ונערכה לו קבלת פנים בה נכחו נכבדי העיר, סופרים, ועיתונאים. מנחם שיינקין ברך את בייליס בשם הקהילה ואיחל לו שיזכה לחיות חיי שלווה ושקט בארץ-ישראל. ארבעה ימים לאחר בואו רואיין על ידי כתב עיתון ‘החרות’. בייליס סיפר על מכתבי החרפות והגידופים שקיבל אחרי יציאתו מהכלא, ועל שמועות השווא בעיתונות על העושר הרב שצבר בעקבות המשפט. לדבריו יכול היה להיות עשיר גדול, אולם לא רצה לעשות עסקים מאסון לאומי. הוא הציג לכתב מכתבים מיהודים רבים שהציעו לו תמיכה, אך הוא ביקש לשבת במנוחה ולרכוש בית בתל-אביב בששת אלפי הרובלים שקיבל מעיתון אמריקאי תמורת פרסום זיכרונותיו בעתיד. את בניו פנחס, טוביה, ודוד רצה לשלוח לגימנסיה ‘הרצליה’ כדי שיתחנכו כיהודים אמיתיים. הוא הביע רוגז על העיתונות היהודית וטען כי הוא סובל ממנה יותר מאשר מהנוצרים כשהיא מפרסמת ידיעות בלתי מבוססות על מצבו ואינה מתחשבת בכבודו. כתב העיתון סיכם וכתב כי “בייליס עושה רושם של יהודי פשוט, אבל מרגיש ויודע את הצרה שבאה עליו. הוא אינו רוצה לעשות עסק מאסון לאומי”.

חברי וועד תל-אביב הבטיחו לבייליס הרים וגבעות. הוא התגורר בתל-אביב בדירה ששכר בבית צבי מונצרג’י אך לא מצא תעסוקה הולמת. המורה יוסף ברסלבי (ברסלבסקי) לימד אותו עברית בשעורים פרטיים והוא מספר על כך בזיכרונותיו. בייליס תינה בפניו את צרותיו והציג לו תעודות ומכתבים מאישים חשובים שהביא עמו מרוסיה. הוא סיפר שתחילה נהגו עמו בדחילו ורחימו, ובקשו ממנו כי יואיל לקבל פלוני נכבד ואלמוני גדול לראיון. שתפו אותו בכל אירוע ציבורי והבטיחו לבסס את קיומו על ידי נטיעת פרדס לפרנסתו, ולבסוף עזבוהו לנפשו והוא חש עלבון. ב-18 ביולי 1919 פרסם העיתון היהודי ‘סנטינל’ משיקאגו ידיעה ובה מכתב של בייליס לידידו המשורר יהואש בו הוא מספר על מצבו בארץ-ישראל. הוא כתב כי הוא יושב באפס מעשה וכל העולם שכח אותו. הוא נאלץ למכור את כל רכושו ובגדיו כדי לרכוש אוכל.

מרדכי הלל הכהן מקדיש בזיכרונותיו פרק למצבו של בייליס. הוא מספר כי לא שילם את שכר הדירה לבעל הבית וזה פנה בדרישה לוועד תל-אביב לאלץ אותו לשלם את החוב. הכהן מתאר את בייליס המתהלך וסופר את הכוכבים מחוסר תעסוקה מתאימה. הוא אינו רוצה לעטות בעטרה של קדוש מעונה ודורש שישכחו מה שעבר עליו. לדברי הכהן הוא צנוע ולא רצה לעשות סחורה ממשפטו, אך כשהקיבה הריקה דורשת, אזי הפה מתמלא בטענות ותביעות. הכהן כתב כי מחובת הציבור היהודי לדאוג לו וכי חייבים לעשות זאת מבעוד מועד. איש לא דאג לבייליס ומשפחתו, וכשעזב את יפו בדרך למצרים ומשם לארצות הברית, פרסם עיתון ‘דואר היום’ ידיעה קצרה על כך: “הפרידה לא הייתה חגיגית כמו קבלת הפנים שנערכה לו לפני שבע שנים”. בפברואר 1921, כשבייליס שהה עוד בלונדון, פרסם העיתון ‘סנטינל’ שתי כתבות. בראשונה פרסם את מכתב בייליס לעורך העיתון היהודי ‘היום’ בניו-יורק. הוא כתב כי לאחר שבע שנות סבל בארץ-ישראל הוא נאלץ לנסוע לפילדלפיה בה מתגורר גיסו. הוא ביקש מהעורך שיפרסם את מכתבו בעיתונו ויפעל לפרסמו גם בכל העיתונים היהודיים כדי שידעו על הסיבות שאילצו אותו לעזוב את ארץ-ישראל בה הגיע לפת לחם. לאחר בואו לארץ תרמו יהודים ברחבי העולם ארבעים אלף פרנקים כדי שיירכשו עבורו מטע שקדים, אך הכסף לא הגיע. נציג הברון רוטשילד נתן לו מידי חודש אלף פרנקים, אך בלירות תורכיות שערכן היה מועט. הוא נאלץ ללוות כספים למחייתו והגיע למצב שהוא מתבייש לעשות זאת עוד. הוא רצה לעזוב כבר שלוש שנים קודם לכן, אך ידידים ביפו שכנעו אותו להישאר והבטיחו שיפנו לברון כדי שיסייע. את כתב האשמה הקשה סיים במילים: “אני מאמין כי אם העולם כולו ידע על מצבי, נשמה טובה אחת אולי תשאל כיצד זה אפשר להתייחס כך לאדם שסבל בגלל יהדותו ועורר מהומה גדולה, אך נשכח לחלוטין”. הוא אינו מבקש דבר מאיש, אך אילו היו נותנים לו את הכסף שנאסף עבורו, יכול היה לחיות בנחת בבית משלו ולהתפרנס בכבוד ממטע שקדים. ‘סנטינל’ פרסם כתבה נוספת שכותרתה: “האם מנדל בייליס צריך להגיע לאמריקה”. לדברי העיתון הגעתו לאמריקה תפתח את הפצעים ואת הפרשה שיהודי אמריקה רוצים שתשכח. באותם ימים הייתה יהדות אמריקה נתונה עדיין תחת הלם הלינץ' שנעשה בצעיר היהודי ליאו פראנק שהואשם בפיתוי ורצח נערה נוצרייה. הוא נחטף מהכלא ונתלה בעיירה מרייטה שבג’ורג’יה. עורך העיתון הביע פליאה על כך שההסתדרות הציונית אפשרה לבייליס לעזוב את הארץ בה חי שבע שנים, וכל זאת רק כדי שיוכל להתפרנס בכבוד באחרית ימיו. העיתון הביע חשש כי בואו של בייליס לאמריקה יאלץ אותו להשתמש בעברו כקרבן כדי למצוא פרנסה. הוא ביקש מבייליס לעצור את המהלך בטרם יהפוך לשגיאה גדולה. בסופו של דבר הוא הגיע לאמריקה, ועם בואו החלו להתפרסם עליו עשרות כתבות בעיתונות היהודית. באפריל 1921 פרסם עיתון ‘דואר היום’ ידיעה על כך שהוועד האמריקאי היהודי בדק ומצא שחמשת אלפים דולרים אכן נאספו בעבר עבור בייליס, אך לא הועברו אליו מפאת טעות. הם הסכימו להעביר לו את הכסף בתנאי שיחזור לארץ ישראל. כדי להתפרנס החל לפרסם את זיכרונותיו בעיתון ‘מארגען ג’ורנל’ ומתרומות שנאספו עבורו. בדצמבר 1922 פורסמה ב’סנטינל' כתבה שכותרתה: “הקרבן של אתמול נשכח על ידי בני עמו”. סופר בה על כך שמצא עבודה בניו-יורק כעובד דפוס. “מנדל בייליס, הקרבן מלפני תשע שנים, חיי ועובד בניו-יורק, נשכח על ידי אחיו ברחבי העולם”, כך הסתיימה הכתבה. בשנת 1926 כתב בייליס ספר באידיש ובאנגלית על סיפור סבלו כשעיר לעזאזל, ופרסם אותו בעזרת תרומות. הוא מצא לאחר מכן עבודה כסוכן ביטוח בניו-יורק ונפטר ב-9 ביולי 1934. עיתון ‘דבר’ פרסם ידיעה קצרה כי נפטר ממחלת לב והיה מוטל ימים ספורים בבית החולים ומת בעוני. עיתון ‘דאר היום’ פרסם ידיעה בת ארבעה שורות בה סיפר כי ארבעת אלפים איש ליוו את בייליס ביציאה מבית הכנסת בקווינס, והרב אידלסון נשא הספד לזכרו. העיתון ‘סנטינל’ כתב כי שמו של בייליס, שעמד במרכזה של פרשה שהסעירה את העולם היהודי, נדחק לאחור מידי שנה בשנה עד שהפך לזיכרון רחוק ועמום של חיי היהודים.

מנדל בייליס הונצח ברחובות בפתח-תקווה וחיפה ובתל אביב הונצח שמו רק בשנת 2008 בשביל מעבר. לעומת זאת זכה עורך דינו ישראל (אוסקר) גרוזנברג לרחוב ארוך וגינה על שמו בעיר כבר בשנת 1914. ארונו גם הובא ארצה והוא נקבר בתל-אביב. בשנת 1971 הועלתה שאלה בעיתון ‘מעריב’ מדוע שמו של בייליס אינו מונצח. דובר עיריית תל-אביב דאז כתב בתשובה כי חברי מועצת העירייה בשנת 1914 סברו כי בייליס “אינו שווה רחוב” מאחר והיה יהודי פשוט, שבאופן מקרי היה אובייקט בפרשה. בן-ישי, שהיה יושב ראש וועדת השמות העירונית, כתב לדובר כי בייליס היה קורבן עלילה פסיבי, שבמקרה העלילה עליו האוקראינית אולי מפני שלא הכירה יהודים אחרים. גרוזנברג והרב מאז"ה הונצחו משום שהגנו על עם ישראל. בייליס לא הוזכר בארץ אך בעיתונות היהודית בארצות הברית הזכירו אותו עוד שנים לאחר מותו כדרייפוס ומרטיר יהודי. בשנת 1969 הוקרן בתל-אביב הסרט ‘יום הדין’ על פי ספרו של הסופר היהודי-אמריקאי ברנרד מלאמוד המתאר את עלילת בייליס תחת דמויות ספרותיות. אלן בייטס גילם את דמותו של יעקב בוק, הוא מנדל בייליס, ואילו דירק בוגארד את דמות עורך דינו הנלחם על חפותו. בכתבת ביקורת של זאב רב-נוף בעיתון ‘דבר’ הוא כתב כי לפני הקרנת הבכורה אמר לו אחד העיתונאים: “שים לב. יש בתל-אביב רחוב גרוזנברג, אבל אין בו רחוב בייליס”.

הסופר אשר ברש פרסם בשנת 1944 את ספרו ‘כעיר נצורה’ בה הוא מתאר את חיי העיר תל-אביב. את דמויות העיר העטה בשמות ספרותיים. הוא מספר על שדרות רוטשילד המפולשות, ועל הספסל עליו יושבים ר' חיים גלותמן, הזקן בוריס קומורניק, וביניהם גילר, “הוא גילר שמשפטו ברוסיה זעזע בשעתו את חצי העולם. הוא סיפר לשניים בשפתיים עבות ובעיניים עכורות מאחורי משקפי זהב כבידים בפעם המאה ואחת את פרשת העלילה שהעלילו עליו שם, בארץ הדמים”.

ברסלבי סיפר בזיכרונותיו כי בנו של בייליס התגייס לגדוד העברי והיו שמועות כי התאבד עקב הבושה שחש כשמשפחתו עזבה את הארץ. פנחס בייליס אכן התגייס לגדוד העברי ושרת כסרג’נט. הוא היה בין חיילי הגדוד שהגיעו ממחנה סרפנד לעזרת תל-אביב כשפרצו המאורעות בראשון במאי 1921. יצחק אולשן, לימים שופט עליון, כתב בזיכרונותיו כי שלח אותו להזעיק את חברי הגדוד לאחר שהתברר לו מה מתרחש בתל-אביב ויפו. מנחם ארבר, שהיה נציב בית“ר בארץ, סיפר באירוע לזכרו של ז’בוטיסקי כי פנחס שהיה חברו, למד בגימנסיה הרצליה והיה קצין בצבא התורכי. הוא ערק כשהבריטים התקרבו והצטרף ל’גדוד העברי' כשהגיע ז’בוטינסקי עם ‘גדוד החייטים’ מאנגליה. קברו של פנחס בייליס נמצא לבסוף בבית הקברות המשותף של מרחביה. הוא התאבד ב-18 באוקטובר 1921 כשהטביע עצמו בבריכת מגדל המים של הישוב. בפתק השמור בארכיון ‘הגדוד העברי’ באביחיל נכתב כי התאבד בגלל אהבה נכזבת. פנחס הצטרף במאי 1921 לקבוצת הצעירים שייסדה את ‘חבורת העמק’ והועסקה על ידי הבריטים בסלילת כבישי הצפון. על מצבתו נכתב: 'פ”נ הבחור חובב המולדת פנחס בן מנדיל בייליס. נולד בקייב בי' סיוון תרס“א מת בט”ז תשרי תרפ“ב. מחיבתו לארצנו נכנס בהיותו חניך הגימנסיה בתל-אביב לצבא הטורקי ואח”כ מטובי החיילים המתנדבים בגדוד היהודי".

פנחס בייליס באלבום הגדודים העבריים

ומי הוא אותו גילר שאשר ברש העטה על דמותו של מנחם מנדל בייליס? ברש התגורר ברחוב מנדלי מוכר ספרים בפינת רחוב סירקין. מספר בתים מביתו במורד הרחוב התגורר ר' שלמה גילר ז“ל, דודו של אבי ז”ל, שהיה בעל המכולת השכונתית שהייתה צמודה לביתו. שם נתקל ככל הנראה ברש בדמותו של בעל המכולת שעטה בסיפורו את דמותו של מנחם בייליס קורבן העלילה שנשכח.

שלמה גילר ומנדל בייליס