בסיפור תולדות ‘שכונת התקווה’ סופר על המיזם שהגה יהושע ליכטר בשנת 1935 לבניית שכונת מגורים על הדרך משכונת שפירא לכפר סלמה. הפרשה הפכה לסיפור עגום של בנייה בצפיפות רבה ללא היתרים ובמתן שוחד, מחסור תמידי במים, וסכסוכים בין התושבים. ליכטר ושותפיו ב’בנק סטאנדאט-א"י' לא פסקו מלפעול לאחר פרשת ‘חברת עזרה’, ובמהלך 1947 הופיעו בעיתונות מודעות פרסום למכירת מגרשים בעיר העתיד בנגב – “ניר אבות”. הוצע לרכוש אותם תמורת שבעים ושניים מיל למטר רבוע, במשרד חברת ‘המקור’ ברחוב לילינבלום בתל-אביב. כתב העיתון ‘דבר’, י.אפרתי, שהמודעה משכה את עינו, הגיע למשרד כדי לברר את פשר המיזם המבטיח לחדש את ימינו כקדם בלב המדבר. לדבריו על הקיר הייתה תלוייה מפת צבעונית של הישוב החדש. מדובר היה בשטח של אלף וחמש מאות דונמים שחולקו למגרשים בני דונם אחד. לדברי אפרתי “מוכרי המגרשים לא הבטיחו לרוכשים לבנות ולסלול, והם היו מיועדים לאלה שיש להם כסף ורוצים להתעשר בדרך הקלה, והם כבר רואים בדמיונם תל-אביב שנייה, סואנת ויפה, עם שדרות רוטשילד מוריקות ועטופות צל, שם במרחקי הנגב השוממים. ואז, כשהיהודים הנרדפים יבקשו להם מנוח לכף רגלם במדינה היהודית, הם ישלמו בזהב טהור תמורת כל גרגר חול למי שראו את הנולד”.

העיר החדשה הייתה ממוקמת שנים עשרה קילומטרים מזרחית לבאר-שבע, בלב הישימון, על קרקע ‘חירבת חורה’ שנרכשה בפרוטות משיח' בדוואי. מי שעמד מאחורי המיזם החדש היה כאמור יהושע ליכטר, מראשי התנועה הרביזיוניסטית והמו“ל של בטאונם ‘חזית העם’, אליו הצטרפו מנהלי ‘בנק סטאנדרט ארץ-ישראל’, אחד מארבעים ושבעה הבנקים שפעלו באותם ימים בתל-אביב. המהנדס אפשטיין שרטט עבורם תכנית פרצלציה והיא נחתמה כביכול ב- 4 בפברואר 1948 בידי הנרי קנדל, מנהל מחלקת התכנון של ממשלת פלשתינה-א”י. היא נצבעה בצבעים יפים ונתלתה על קיר משרד המכירות. כששאל כתב העיתון היכן נמצאת הקרקע, העביר ליכטר את ידו על מפת הארץ, ולא שם לב שהיא הצביעה על ממלכת ירדן. רוגזו של הכתב עלה כשביקש לרכוש את המגרש בטבורה של העיר, ליד הקולנוע, אך נתבשר כי המגרשים נמכרו כבר מזמן. כששאל מי יסלול את הכבישים ומי יספק את המים, נענה כי לכך יצטרכו לדאוג בעלי המגרשים, ואם כל אחד יתן עשר לירות, יהיו להם גם מים לרוויה.

עשר שנים לאחר מכן רואיין ליכטר בידי עזרא ריבליס מעיתון ‘על המשמר’ על גורל עיר העתיד בנגב. באותם ימים החל שוב בולמוס רכישת קרקעות סביב באר-שבע המתפתחת, ומכירת מגרשים החלה שוב ב’ניר אבות' תמורת 250 לירות למגרש. ראש עיריית באר-שבע דאז, דוד טוביהו, פרסם הודעת אזהרה נגד מעשה המרמה וכתב כי אין כל סיכוי שהשטח יפותח. לדברי ריבליס אמר לו ליכטר כי “יהודים אוהבים קושנים ביד. הם אוהבים אדמה משלהם”, אך מאחר וראש הממשלה “שלכם”, כך אמר, שהיה לאנס-קורפורל בגדוד העברי (דוד בן-גוריון(, מתנגד לבנייה על קרקע פרטית, אלא בונה שיכונים ציבוריים באמצעות ‘עמידר’ על קרקע הקרן-הקיימת, הוא מעוניין למכור קרקע פרטית כדי לאפשר לבנות עליה. על מה תתקיים העיר החדשה בעיבורו של המדבר, היכן אספקת המים ומקורות המחייה, אלה היו דברים של מה בכך בעיניו. אם ירצו הרוכשים לבנות יעשו זאת, ואם לא,ימתינו בסבלנות עד שתגדל באר-שבע ותתרחב ותתפשט עד שטחה של ‘ניר אבות’. שמם של עורכי הדין גרינוולאד ומאירוביץ שורבב בכתבת העיתון כמי שהיו שותפים לקרקע, ושבוע לאחר מכן פורסם מכתב למערכת של ד"ר ויקטור גרינוואלד בו נכתב כי הוא נמנה בין הנושים הרבים לחובותיו הגדולים של ליכטר, המגיעים לכדי מאה וחמישים אלף לירות, ואין לו כל קשר ליוזמת ‘ניר אבות’. עיון בעיתון ‘המשקיף’, מ- 9 באוקטובר 1947,מגלה כי בזמן מכירת המגרשים כבר פורסמה הודעת בית המשפט על מכירת רכושו של יהושע ליכטר בגין הלוואה שלא הוחזרה.

מעלליו של ליכטר לא הסתיימו בפרשות השכונות התל-אביביות והעיר שבנגב. עיתון ‘זמנים’ פרסם ב-17 בפברואר 1954 ידיעה על שני סוחרים שהואשמו בהונאת מתיישבים תימנים למען שיכון. בידיעה נכתב כי יהושע ליכטר ואיסר גולדפיין פיתו קבוצה של תימנים למסור לחברת ‘המושב’ ארבעת אלפים וחמש מאות לירות, בטענה שהם בעלי הקרקע ב’רמת סמל' שליד נס -ציונה. לאחר שחתמו על חוזה ושטרות, התברר לרוכשים כי הקרקע אינה שייכת כלל למוכרים, אלא לחברה הנושאת שם בריטי. הם חיפשו אחרי ליכטר בבתי הקפה של תל- אביב, ולאחר שמצאו אותו הבטיח לסדר את העניין, אך כעבור ימים אחדים התברר להם כי “התנדפו ההבטחות, התנדף האיש, ואת הכסף לא קבלו בחזרה”. בין עדי החברה שהייתה בעלת הקרקע האמיתית היה עו“ד יהושע בן-ציון, בא כוח החברה. הוא העיד כי החברה אמנם מכרה קרקע לליכטר, אבל לא את זו בה היה מדובר. עו”ד בן ציון היה לימים מנהל בנק ‘בריטניה ישראל’, והואשם ונדון גם הוא בגין הונאה.

בשנת 1955 חזר ועלה בעיתונות שמו של יהושע ליכטר. הפעם בתביעה שהוגשה בגין יצוא מדומה של תשמישי קדושה. העיסקה התגלתה ב-24 במאי 1955 בשדה התעופה בלוד, כשפקידי המכס ערכו בדיקה בשני ארגזים שהוצהר כי הם מכילים תשמישי קדושה. במקומם התגלו שבבי עץ וקרשים. בין הנאשמים היו ליכטר, מבעלי חברה ליצוא ויבוא מייסוד חברת ‘המושב בע"מ’. אתו נאשמו גם קצין מכס ועמיל מכס בגין קבלת שוחד. באותם ימים נתנו רשיונות יבוא בערך של שמונים וחמישה אחוזים מערך היצוא, וכך ניתן היה לממן יבוא באמצעות הברחת הון זר. ערך היצוא המוצהר היה שלושים ואחד אלף דולרים. ליכטר הואשם גם בזיוף חתימת פקיד חברת ‘המושב’ על טופסי היצוא. פרטים על תוצאות המשפט אינם ידועים, אך יהושע ליכטר נפטר ב-12 באוקטובר 1958. ובאשר לחתימת האדריכל הנרי קנדל על תכנית הפרצלציה של ‘ניר אבות’, היא ככל הנראית מזויפת גם היא. בכל עשרות התכניות עליהן חתום קנדל מופיע תפקידו כיועץ לתכנון ערים (advisor planning Town) ולא כמתכנן הממשלתי (planner town Government). גם שתי הנקודות המופיעות בסיום כל חתימותיו אינן בתכנית ‘ניר אבות’.