פרק א'    🔗

8. וְנוֹתְרָה בַת־צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם

כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה

שני הדמויים הראשונים מציגים לנו מקומות, הנעזבים אחרי איזה מעשה: הסוכה אחרי הבציר, הנשארת ריקה מהיושב בה (השומר), וכן המלונה בשדה־המקשָה אַחרי כריתת הקשואים; וכן הוא גם הדימוי השלישי “כעיר נצורה”: עיר שעמדה במצור ונכבשה, ונשארה ריקה מיושביה. (תלמידי נסים לוי).

24. לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל

הכינוי “אֲבִיר יעקב” נמצא ד' פעמים בתנ“ך (בר' מט 24, ישע' מט 27, ס 16, תה' קלב 5) ופעם אחת “אֲבִיר ישראל” (פסוקנו), וכולם כינוי לה' ולא השתמשו לה' בכינוי “אַבִּיר” כנראה מפני ש”אַבִּיר" הוּא גם השור אַפִּיס אליל מצרים (ור' דוהם).

25. וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ

וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ

וְאָסִירָה כָּל־בְּדִילָיִךְ:

בנוהג שבעולם אין מצרפין את הסיגים כי אם את הכסף מן הסיגים המעטים אשר בו. אך הענין הוא כך: הסיגים הם כל כך מרובים עד כי ידָרש לצרף אותם מן הכסף המועט הנמצא בם. ואמר זאת בהיתול.

 

פרק ב'    🔗

2. וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית־ה' בְּרֹאש הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל־הַגּוֹיִם:

בית המקדש היה בנוי על הר (הר ה'), שהוא למטה מכל ההרים המקיפים אותו, כהר הזיתים, בציעתא וגבעת גרב, ומכל עבר בעיר ירושלים צריך לרדת אליו, ולכן אומר הנביא, כי באחרית הימים לא יהיה כך, אלא יעמוד במקום גבוה, אשר יראוהו מכל צד וינהרו אליו.

וכן בתָאֵר זכריה (יד 3 – 4) את מלחמת ה' בגוים הוא קורא: ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם, שהוא הגבוה בהרי ירושלים.

9. וַיִּשַּח אָדָם וַיִּשְפַּל־אִיש וְאַל־תִּשָּׂא לָהֶם

הנביא השתמש ב“תשא” בשתי הוראותיה (“משנה הוראה”): הכוונה העיקרית היא הסליחה, אבל דרך אגב תזכירנו מלת “תשא” את ההוראה השניה לשורש זה ההגבהה בניגוד למלים “וישח” “וישפל” שלפניה; כאילו הוא אומר: הם שחו ושפלו, ואתה ה' השאירם בשפלותם ואל תרוממם. וכן מתרגם רס"ג להדיא: ולא תסאני להם=ואל תרומם אותם¹

11. עֵינֵי גַבְהוּת אָדָם שָפֵל וְשַח רוּם אֲנָשִים וְנִשְגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא

“עיני גבהות אדם” – המלים באו מסורסות, והכוונה: גבהות עיני אדם, גאותו, שָפלה. (תלמידי המנוח שמריה אלטשולר)

והשוה “גְּבַהּ עינים” (תה' קא 5).

ובאה מלת “שפל” בל' זכר מפני סמיכותה למלת “אדם” ע"ד "נסו ואין רֹדף רשע וצדיקים ככפיר יבטח (מש' כח 1).

ואולי באה פה מלת “גבהוּת”, שהיא שם מופשט, במקום התואר “גבוהים” (עיני הגבוהים שבבני אדם), ולא יהיה צורך לסרס את המלים, ותהיה “גבהות” ע"ד "מֶתיך בחרב יפֹלו וּגבורתך במלחמה (להלן ג 24), שהכוונה במלת “וגבורתך” היא “וגבוריך” בהקבלה למלה “מתיך” שלפניה. וכן להלן ה 15: ועיני גבוהים תשפלנה.

 

פרק ג'    🔗

3. שַׂר־חֲמִשִּים וּנְשוּא פָנִים וְיוֹעֵץ וַחֲכַם חָרָשִים וּנְבוֹן לָחַש:

הנביא משתמש במלת “חרשים” בשתי הוראות: א) הוראת האמנות במלאכה ובחרושת, מלשון “מלאכת חָרָש וחֹשב” (שמ' לה 35 ועוד); ב) הוראת הסוד והלחישה, מל' “חֶרֶש” (יהושע ב 1) בהקבלה לתואר “ונבון לחש”, הבא תיכף אחריו².

6. כִּי־יִתְפֹּשׂ אִיש בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו

שִמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה־לָּנוּ

וְהַמַּכְשֵלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ:

במקום “והממשלה” הזאת תחת ידך, שהיו צריכים לומר בהמשך למאמרם “קצין תהיה לנו”, מעוות הנביא שם זה ל“מכשלה” בכוונה לתת לזה הוראת בוז, כי הן לא יתכן, שהם יאמרו לאיש, שהם רוצים שיקבל איזו משרה, כי יקבל מהם דבר של מכשול, ודרך זו אנו מוצאים בישע' במקומות אחדים³.

7. יִשָּׂא בַיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר // לֹא אֶהְיֶה חֹבֵש

וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה לֹא תְשִימֻנִי קְצִין עָם:

מלת “חבש” הוראתה: מי שאוסר בבית אסורים, מל' אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות ה ע"ב), וכן הוראתה שורש חבש حبس בערבית: שים בסוהר.

ופה עונה האיש, שמבקשים ממנו לקבל את השלטון: אינני חפץ להיות “חובש”, איש אשר כל עסקו הוא רק לשים אנשים במאסר, ובזה הוא שם כל ענין הממשלה לבוז.

וצריך להעיר, שרד"ק אומר, כי כוונת “חובש” היא “מושל”, והוא מוסיף, כי הוא “נקרא כן לפי שחובש ואוסר העוברים על מצוותיו”.

9. הַכָּרָת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם

וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ

אוֹי לְנַפְשָם כִּי גָמְלוּ לָהֶם רָעָה:

על פי הטעמים יוצא כאילו היתה הכוונה: כמו סדום גם הם הגידו חטאתם. ולא מצאנו, שאנשי סדום התפארו בחטאתם והגידוה בגלוי.

והכוונה היא: את חטאתם הגדולה כחטאת סדום (ע"ד “ויגדל עון בת עמי מחטאת סדם”, איכה ד 6) הגידו ולא התביישו.

ועפי"ז צריך לחבר מלת “כסדם” אל “וחטאתם” שלפניה.

20. הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶש וְהַלְּחָשִים:

השם “נפש” نفس בערבית מורה על הנשימה. והשם “בתי הנפש” ניתן לבקבוקים המכילים נוזלים ריחנים שמריחים אותם ושואפים אותם באף. (תלמידי ארנון)

25. מְתַיִךְ בָּחֶרֶב יִפֹּלוּ וּגְבוּרָתֵךְ בַּמִּלְחָמָה:

מלת “וגבורתך” כוונתה: וגבוריך, ובא שם מופשט בל“י במקום תואר בל”ר בהקבלה למלת “מתיך” שבראש הפסוק.

וכן “כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש” (להלן כ 4), שהכוונה היא על השבויים והגולים.

 

פרק ד'    🔗

4. אִם רָחַץ ה' אֵת צֹאַת בְּנוֹת־צִיּוֹן וגו':

למלת “אִם” יש לפעמים הוראת “אכן” כמלת إنّ אִנָּ בערבית כשאין אחריה תשובת תנאי⁴. וכן גם פה.

5. וּבָרָא ה' עַל כָּל־מְכוֹן הַר־צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וגו':

“מקראהָ” הם הַקְּרִיּוֹת, הכפרים הקרובים לציון. וחלוף “קרה” ב“קרא” נמצא במקומות שונים בתנ"ך. (תלמידי צבי לבנון)

וכן בערבית מורה השם “קַרְיָה” قَرْيَة על כפר.

 

פרק ה'    🔗

1 – 7 ואילך.

במאמרי “מליצת ישמעאל בשדה ישראל” דיברתי על מנהג משוררי הערבים ואחריהם המשוררים העברים בספרד, להתחיל שירי תהילתם באחד העניינים האחרים, המושכים את לב הקורא (תיאורי טבע, אהבה וכיו"ב), ואח“כ הם עוברים באופן מלאכותי לענין התהילה. ושם הבאתי גם את שירו של ריה”ל בתיאור סערת הים והנסיעה בו באותה שעה, אחרי הקדימו דברי מוסר רבים, שמהם הוא עובר לעניינו. ז"א: הקדמה כזאת גם לא בשיר תהלה דווקא⁵.

וגם פה יש לנו הופעה כזאת:

הנביא מתחיל בסיפור יפה ובמליצה נהדרת על דבר דוד וכרמו, שעשה כל מה שאפשר כדי שיעשה ענבים טובים ולא הצליח, ולכן ענש אותו בכל מיני ענשים; וכאשר מצדיק כל שומע דבריו את העונשים האלה, הוא מביא את הנמשל וקורא: כי כרם ה' צבאות – בית ישראל! ומפה הוא עובר לעניינו האמיתי בכל המאמרים הבאים, המתחילים כולם במלת הקריאה “הוי!”.

ובפסוקים האלה אנו מוצאים שימושים בדרכי מליצה שונים: צימודים במלים “כרם” ן“קרן” באותיות קרובות במבטאן, וביחוד במאמרים:

וַיְקַו לְמִשְפָּט // וְהִנֵּה מִשְׂפָּח

לִצְדָקָה // וְהִנֵּה צְעָקָה

ישנם פה גם מאמרים, הבאים בהקבלה מדויקת:

הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ // וְהָיָה לְבָעֵר

פָּרֹץ גְּדֵרוֹ // וְהָיָה לְמִרְמָס

וכן במעשי עבודת הכרם הדרגות במספר המלים: מאחת לשתים ולשלש ולארבע:

וַיְעַזְּקֵהוּ

וַיְסַקְּלֵהוּ

וַיִּטָּעֵהוּ שוֹרק

וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ

וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ.

דרך המורה על התפעלות ההולכת ונחלשת⁶ עד שהוא גומר במאמר הארוך:

וַיְקַו לַעֲשוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִים.

וגם חזרה שלמה מעל המאמר הזה בתמיהה של התפעלות:

מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִים?!

2. וַיְקַו לַעֲשוֹת עֲנָבִים וַיַּעַש בְּאֻשִים:

“באשים” – בא פה שורש “באש” בהוראת “יבש” (ע"ד קרבות הגזרות), והכוונה לענבים, שמיצם יוצא בהבקעם בעודם על הגפן, וזגם מתייבש ומתכווץ ומשחיר. וכן אומר יואל (א 12): הגפן הובישה, שהכוונה היא על הענבים המתייבשים.

וכן הננו מוצאים שורש זה “באש” בא בהוראת שורש “בוש”, וכסיל יבאיש ויחפיר" (מש' יג 5), שבאה מלת “יבאיש” על־יד “יחפיר”. וכן בישע' (ל 5): כֹל הֹבִאיש, הכתיב – מש' באש, והקרי – מש' יבש, וההוראה מש' בוש, כמו שהוא גומר את המאמר: כי לבֹשת וגם לחרפה.

11. הוֹי מַשְכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵכָר יִרְדֹּפוּ // מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶף יַיִן יַדְלִיקֵם

גם פה הקבלה מדויקת במספר המלים כשלא נביא בחשבון את מלת הקריאה “הוי!”, השייכת לשני המאמרים.

ידליקם – מלה זו היא בעיקרה בהוראת “יבעירם, יחממם”, בהעברת הוראת חימום האש להדלקת המדורה. והשתמש הנביא פה במלה זו, הנדירה גם בהוראה זו בתנ"ך, ולא השתמש במלת “יבעירם” השכיחה הרבה, מפני הוראתה השניה, שהיא ענין הרדיפה, בהקבלה למלת “ירדפו” במאמר הקודם המקבילה לה, וכאילו הוא מכוון גם להוראה זו: הם רודפים אחרי השכר, והיין רודף אחריהם⁷.

14. לָכֵן הִרְחִיבָה שְאוֹל נַפְשָהּ // וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק

וְיָרַד הֲדָרָה וַהֲמוֹנָהּ וּשְאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ:

הנביא איננו אומר לאן ירדו כולם, אך הכוונה היא: הדרה של עירם, שהם יושבים בה (מבלי הזכיר את השם “עיר”) וכל המונה (=רעשה, משורש “המה” בהוראת הֶמְיָה) ושאונה ועליזותה – ירדו בה, בשאול. ועפי"ז צריך לחבר את מלת “ועלז” אל מה שלפניה, ובמלה זו צריכה לבוא נגינה מפסקת ולא מחברת. אך אם נחבר מלת “ועלז” אל “בה” ונבאר “ועלז בה” בהוראת “והעליזים אשר בה” יחסר פה המקום, אשר אליו ירדו כולם.

20. וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף // וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל:

זֶה כמעשה החתול בעכבר לפני טרפו אותו, שהוא תופשו בפיו ופולטו פעמים אחדות עד שהוא טורפו^8.

ומלת “ויפליט” הוראתה כהוראת “פלט” בל' חכמים: כבלעו כך פולטו (פסחים עד א).

30. וְנִבַּט לָאָרֶץ // וְהִנֵּה־חֹשֶךְ צַר // וָאוֹר חָשַך בַּעֲרִיפֶיהָ:

אולי מלת “צר” מורה על השמש מהוראת שרשי “צהר – זהר – זרח” ע“ד “בר – בהיר”; ובכן יהיה זוג השמות “צר ואור” כינוי לשמש ולירח, ששניהם חשכו ע”י “עריפיה” של הארץ, ענניה העורפים ומטיפים מימיהם ארצה.

 

פרק ו'    🔗

10. הַשְמֵן לֵב־הָעָם הַזֶּה // וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַע

השע – ציווי מבנין הפעיל מנל“י (שעה) ע”ד “העל” (מן “עלה”) בשינוי פתח לקמץ בהפסק.⁹

והוראת “שעה” פה היא “כסה”, כהוראת “עשה” בכמה מקומות בתנ"ך.¹⁰ ופה הכוונה: שים מסווה על עיניו לבל יראה. וכן בקוראן בשורת הפרה (פסוק 6) ختم الله على قلوبهم وعلى سمعهم على ابصرهم غشاوة (=חתם הא־ל על לבותם ועל שמיעתם ועל רואותיהם כּסוּי), והשתמש למלת “כסוי” במלת غشاوة שהיא משורש غشا =עשה.¹¹

 

פרק ז    🔗

1– 2….עָלָה רְצִין מֶלֶךְ־אֲרָם וּפֶקַח בֶן־רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָלִַם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ וְלֹא יָכֹל (רצין) לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ:

וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר נָחָה (=חנתה) אֲרָם עַל (=עִם) אֶפְרָיִם…:

המאמר “ולא יכל להלחם עליה” מספר את סוף הענין, והפסוק הבא נמשך אל מה שכתוב לפני מאמר זה. ואולי בא פה מאמר זה בהשפעת מה שמסופר בספר מלכים ב' (טז 5) בקצרה: “אז יעלה רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל ירושלם למלחמה עליה ויצֻרו על אחז ולא יכלו להלחם”. ובזה נגמר כל ענין מלחמה זו.

9. אִם לֹא תַאֲמִינוּ כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ:

הוראת “לא תאמנו” היא: לא תהיו במנוחה, לבכם לא יהי בטוח, כהוראת שורש “אמן” اًمِنَ בערבית, שהיא: היה בבטחה.¹² וכן “האמינו בה' אלקיכם ותֵאָמנו, האמינו בנביאיו והצליחו” (דה"ב כ 20).

11. שְאַל־לְךָ אוֹת מֵעִם ה' אֱלֹקֶיךָ // הַעֲמֵק שְאָלָה אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה:

מלת “שאלה” באה בשתי הוראותיה: א) הוראת שְאֵלָה בסמך אל שְאַל שלפני זה; ב) הוראת שְאוֹל בסמך אל “העמק” ואל המאמר המקביל “או הגבה למעלה”.¹³

13. הַמְעַט מִכֶּם הַלְאוֹת אֲנָשִים // כִּי תַלְאוּ גַם אֶת אֱלֹקָי:

במלת “אנשים” חושב הנביא על עצמו, כמו שהוא גומר במלת “אלקי” בכינוי המוסב אליו. ושורש “לאה” פה ועוד במקומות אחרים אין הוראתו כהוראת “עייף ויגע”, כי אם הוראת אי־היכולת¹⁴ כהוראת שרש עג’ז عجز בערבית. והנביא אומר לא די לך, שאתה חושב עלי, שאני אינני יכול לעשות דבר, כי אם גם על ה' הנך חושב, שאיננו יכול לעשות דבר? וכן גם הכוונה במלים “נלאיתי נשא” (לעיל א 14) אחרי “לא אוכל” בפסוק שלפניו.

15. חֶמְאָה וּדְבַש יֹאכֵל לְדַעְתּוֹ מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב:

“לדעתו” כמו “מדעתו” – משעת דעתו של הנער היֻּלָד להבחין בין טוב לרע, יאכל כל אוכל – חמאה ודבש. והנביא קובע פה מין זמן שאינו טבעי ושכיח בדיבור, מפני שהוא מדבר אל אחז, שאיננו יודע למאוס ברע ולבחור בטוב; והוא רומז לו בדבריו על הנער עליו בעצמו. אבל להלן (ח 4) כשהוא קובע ג"כ זמן בקשר עם הנער, בשעה שה' איננו מדבר אל אחז, כי אם אל ישעיהו, הוא אומר: “כי בטרם ידע הנער קרֹא אבי ואמי”, זוהי קביעת זמן טבעית, השגורה בפי בני אדם.

ולהוראת המאמר “חמאה ודבש יאכל” ר' להלן בביאורי לפסוק כ"ב, שאין זה מורה כי המצב בארץ יהיה טוב כי אם להיפך.

וכל הנבואה הזאת נאמרה על סופה של ממלכת אפרים וחורבנה ע"י מלך אשור.

16. כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר מָאֹס בָּרָע וּבָחֹר בַּטּוֹב תֵּעָזֵב הָאֲדָמָה וגו':

פה הוא מבאר הטעם למה יאכלו חמאה ודבש (דבר המורה על החורבן) מן העת שידע הנער להבחין בין טוב לרע? מפני שעוד לפני שיגיע זמן זה תהיה הארץ כבר עזובה ושוממה.

17. יָבִיא ה' עָלֶיךָ וְעַל־עַמְּךָ וְעַל־בֵּית אָבִיךָ יָמִים

אֲשֶר לֹא בַאוּ לְמִיּוֹם סוּר אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה וגו':

עד הפסוק הזה דיבר הנביא אל אחז, ומפה והלאה הוא מַפנה את פניו לצד אפרים ומלכהּ פקח בן רמליהו, וקביעת הזמן “למיום סור אפרים מעל יהודה” מורָה ג"כ, כי הדברים נאמרים לאפרים, ובדרך אגב הוא מוכיחם על אשר נפרדו מעל יהודה לפנים, בימי ירבעם, והוא אומר להם: הן מהעת ההיא כבר סבלתם הרבה, בימי מלחמות בן־הדד וחזאל ועוד, אך כצרה שתבוא עליכם עתה לא באה עליכם עד כה. ולוּ דיבר הנביא ליהודה, היה צריך לדבר אחרת.

18. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְרֹק ה' וגו' וְלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ אַשּוּר: וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וגו':

בחר בציור הדבורה ומעשיה בקשר עם הדבש, שיאכלו בארץ, ככתוב לפני זה (16) ולהלן (22).

20. בַּיוֹם הַהוּא יְגַלַּח ה' בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר בְּמֶלֶךְ אַשּוּר אֶת־הָרֹאש וגו':

המלים “בעברי נהר במלך אשור” הן ביאור ל“תער השכירה”, וכאילו באו במאמר מוסגר, והעיקר: יגלח ה' בתער השכירה את הראש וגו'.

21 – 22. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה־אִיש עֶגְלַת בָּקָר וּשְתֵּי־צֹאן:

וְהָיָה מֵרֹב עֲשוֹת חָלָב יֹאכַל חֶמְאָה

כִּי חֶמְאָה וּדְבַש יֹאכַל כָּל־הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:

שני הפסוקים האלה באים בדרך אירוניה על המצב שיהיה בארץ מצד השממון וחוסר עבודת האדמה מאפס אנשים לעָבדהּ, וזה בא על דרך “ההילול הבא לשם גינוי” (المدح الذي يراد به الذم), שהוא אחד מקישוטי השירה הערבית. הדברים נאמרים כאילו באו לתאר את השפע הרב, שיהיה בארץ שנאמר עליה, כי היא “ארץ זבת חלב ודבש” (במ' יד 8), כי כל מי שישאר בארץ יאכל חמאה ודבש. ובאמת הכוונה היא ההיפך מזה:

את הצאן והבקר רועים עפי"ר במקומות שלא יצלחו לעבודת האדמה והם מצמיחים עשבים למרעה. בארץ ישראל נקראים מקומות כאלה “מדברות”: מדבר יהודה, מדבר מעון, מדבר זיף, מדבר גבעון, מדבר עין־גדי ומדבר תקוע. ובמשה נאמר: “ומשה היה רֹעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר” (שמות ג 1). ומקום כזה, שלשם מוליכים את המקנה למרעה נקרא “דֹבֶר”.¹⁵

וכוונת הנביא פה להגיד, כי הארץ תהיה ריקה מיושביה, והאדמה תֵשם מבלי עובדים, ובַמקום, שלפנים היה מצמיח עצים נותני פרי, יעלו קוצים; ומקומות מיושבים לפנים יהיו למקומות מרעה למקנה, והמרעה יהיה רב כל כך עד אשר אם יהיה לאיש רק עֶגלה אחת ושתי־צאן יהיה לו חלב רב לשתות ולהותיר לעשות ממנו גם חמאה. וכן תרבינה שם הדבורים עושות הדבש, ויהיה לאדם די־דבש למאכלו. ובהתול אומר הנביא: כי חמאה ודבש יאכל כל הנותר בקרב הארץ.¹⁶

23 – 25. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כָל־מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה־שָּם

אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף לַשָּמִיר וְלַשַּיִת יִהְיֶה:

בַּחִצִּים וּבַקֶּשֶת יָבוֹא שָמָּה כִּי־שָמִיר וָשַיִת תִּהְיֶה כָל־הָאָרֶץ:

וְכָל־הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן

לֹא־תָבוֹא שָמָּה יִרְאַת שָמִיר וָשָיִת

וְהָיָה לְמִשְלַח שוֹר וּלְמִרְמַס שֶׂה:

הפסוקים האלה ממשיכים לתאר את השממון שבארץ מבחינה אחרת: המקומות שגדלו בהם אלפי גפנים, שהיו שוים אלפי כספים, יהיו נטושים לצמיחת קוצים, והציידים יבואו שמה בקשתותיהם ובחציהם כמו ביערות, כי תרבינה שם חיות השדה, וכל הארץ תתכסה בשמיר ושית, כי לא יהיה מי שיחרוש את האדמה, ואגב החרישה יעקור את הקוצים. וגם ההרים, אשר במדרגותיהם קשה לחרוש, ועודרים אותם ביד במעדר – גם שם לא תבוא המאכלת הכורתת את הקוצים, והמקנה יבוא שמה לרעות (חוזר על ציורו הראשון).

“יראת” כמו “מורא”=“מורה” (שופ' יג 5)=תער, מאכלת.¹⁷

 

פרק ח'    🔗

1. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קַח־לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל וּכְתֹב עָלָיו

בְּחֶרֶט אֱנוֹש לְמַהֵר שָלָל חָש בַּז:

הכוונה היא, שיכתוב על הגליון את המלים “למהר שלל חש בז” – שני השמות (“מהר שלל” ו“חש בז”) עם האות ל בראשם. כן הננו מוצאים על החותמות שנמצאו בארץ את שמות בעליהם חקוקים עם האות ל בראשם, כגון: ליאזניהו, לעבד ירבעם. וכן על אוזן של כלי חרס, שנמצא בעופל: למלך חברון. וכן במאמר "ונתן אהרן על־שני השעירִם גֹרלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל (ויק' טז 8) – הכוונה היא, כי על הגורל האחד (מאיזה חומר שיהיה) תהיה רשומה המלה “לה'”, ועל השני – לעזאזל.¹⁸

5. וַיֹּסֶף ה' דַּבֵּר אֵלַי עוֹד לֵאמֹר:

עד כה דיבר ישעיה אל אחז לחזק את לבו, ומפֹה והלאה הוא פונה אל מפלגה מדינית, שהיתה כנראה ביהודה כנגד אחז, והיא התקשרה עם ישראל וארם, ואותה הוא קורא בשם “העם הזה” בלשון בוז (בפסוקים ו', י“א וי”ב) כנגד “בית דוד” (לעיל ז 13) לאחז וסיעתו. ואולי היה במפלגה זו “בן טבאל” הנזכר לעיל (ז 6). וממה שהוא אומר שם “ונמליך מלך בתוכה” נראה, שלא היה בעת ההיא בירושלם, ואולי בא יחד עם ישראל וארם; כי קשה בכלל לחשוב, כי אמרו להמליך על יהודה איש זר, ולא יקחו הם בעצמם את הארץ. וכן עשה אח"כ גם פרעה נכֹה, שהמליך על הארץ אחד מבני יהודה עצמם (מ"ב כג 34), וכן עשה נבוכדנצר, שהפקיד על הנשארים ביהודה את גדליה בן אחיקם מבני יהודה (מ"ב כה 22).

11. כִּי כֹה אָמַר ה' אֵלַי בְּחֶזְקַת הַיָּד וְיִסְּרֵנִי מִלֶּכֶת בְּדֶרֶךְ הָעָם הַזֶּה לֵאמֹר:

ויסרני – אסר עלי. וכשם ששרשי “אסר” ו“יסר” מאוחדים בהוראת הקשירה (תה' ב 3: ננתקה את מוסרותימו; איוב יב 18: מוסר מלכים פִּתֵחַ), כן הם מאוחדים גם בהוראה זו של איסור לעשות דבר.

12. לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶר לְכֹל אֲשֶר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶר

וְאֶת־מוֹרָאוֹ לֹא־תִירְאוּ וְלֹא תַעֲרִיצוּ:

מוראו – הדבר, שהעם הזה מיירא אתכם מפניו.

21 – 22. וְעָבַר בָּהּ נִקְשֶה וְרָעֵב וְהָיָה כִי יִרְעַב וְהִתְקַצֵּף וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלֹהָיו וּפָנָה לְמָעְלָה: וְאֶל אֶרֶץ יַבִּיט וְהִנֵּה צָרָה וַחֲשֵכָה מְעוּף צוּקָה וַאֲפֵלָה מְנֻדָּח:

ועבר בה נקשה ורעב – השיירות העוברות בארץ, שהיו רגילות לראות את ארץ יהודה פוריה לא ימצאו בה עוד מה לאכול, ויהיו נקשים ורעבים. (תלמידי נתן זוטא)

והיה כי ירעב – והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו – לדעתי זהו גמר פסוק כ“א, והמלים “ופנה למעלה” שאח”ז שייכות לפסוק הבא. והכוונה היא: בין אם יפנה למעלה ובין אם יביט לארץ למטה – בכל מקום יהיה רק חושך ואפילה.¹⁹

 

פרק ט    🔗

1. הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם:

פסוק זה הוא רמז לגאולה במפלת סנחריב ומחנהו על ידי האש והאור.²⁰

4 – 3. כִּי אֶת־עֹל סֻבֳּלוֹ וְאֵת מַטֵּה שִכְמוֹ שֵבֶט הַנֹּגֵשׂ בּוֹ

הַחִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן: כִּי כָל־סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַש

וְשִׂמְלָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים וְהָיְתָה לִשְׂרֵפָה מַאֲכֹלֶת אֵש:

במחנה סנחריב היתה המפלה בלילה (מ"ב יט 35: ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור). וכנראה היה הדבר ע“י התפרצות פתאומית של אש ולהבה מן האדמה וזה דומה למערכת גדעון כנגד חיל מדין בלילה (שופ' ז 19: ראש האשמֹרת התיכונה) וע”י אור הלפידים שבכדים (שם 20), וזהו הדימוי ל“יום מדין” והמאמר “והיתה לשרפה מאכלת אש”.

5 – 6. כִּי יֶלֶד יֻלַּד־לָנוּ בֵּן נִתַּן־לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל־שִכְמוֹ

וַיִּקְרָא שְמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵ־ל גִּבּוֹר אֲבִי־עַד שַׂר־שָלוֹם:

לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָלוֹם אֵין־קֵץ עַל־כִּסֵּא דָוִד וְעַל־מַמְלָכְתּוֹ וגו'.

זו היא נבואה מיוחדת בהוולד חזקיהו בשנה השביעית למלכות יותם, שעל הימים ההם כתוב במלכים ב' (טו 37): בימים ההם החל ה' להשליח ביהודה רצין מלך ארם ואת פקח בן רמליהו. ולפי החשבון יוצא, כי היה אחז בן י"ג שנה בהוולד לו חזקיהו.

לםרבה המשרה ולשלום אין־קץ – כנראה השתמש הנביא במלים אלה, שיש בהם רמז לכינוי “שר שלום”, שבו נגמר הפסוק הקודם.

16. עַל־כֵּן עַל־בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח ה' וגו':

מאמר זה אינו תוצאה ממה שכתוב לפניו, והוראת “על כן” פה היא “אכן”. וכן להלן ט 16, טז 4 ועוד.

 

פרק י'    🔗

3. עַל־מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם:

לפי הענין יש כאן מקרא מסורס, ושיעורו:

על מי תעזבו כבודכם ואנה תנוסו לעזרה. (תלמידי אברהם לב). ויהיה המבטא “על מי” בהוראת “למי” או “בידי מי”.

כבודכם – לפי קריאת המבארים החדשים בפסוק הבא תיכף אחרי מלה זו: “בֵּלְתִי כֹרַעַת, חַת אֹסִיר” (במקום נוסח המסורה: בִּלְתִּי כָרַע תַּחַת אַסִּיר), ש“בלתי” ו“אסיר” הם שמות האלילים, שהנביא מהתל בהם, – תהיה מלת “כבודכם” מוסבת גם היא על האלילים, שהם מכבדים ומעריצים, ²¹ ותהיה גם מלה זו אמורה בדרך אירוניה.

17. וּבָעֲרָה וְאָכְלָה שִיתוֹ וּשְמִירוֹ בְּיוֹם אֶחָד:

עפ“י ט 17: “כי בערה וגו' שמיר ושית תאכל”. מלת “שיתו” באה בחירק במקום “שֵיתוֹ” בצירה מהשם שַיִת, כמו “ביתו” (מן בית) ו”חילו" (מן חיל) וכן שאר השמות במשקל זה, ובאה פה בחירק – כדי להשוותו אל “שמירו” הבא בחירק.

23 – 24. כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה ה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת עֹשֶׂה בְּקֶרֶב כָּל־הָאָרֶץ:

לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקִים צְבָאוֹת אַל־תִּירָא עַמִּי יֹשֵב צִיּוֹן מֵאַשּוּר וגו':

דברי פסוק כ“ד אינם מסובָבים מדברי פסוק כ”ג, ולא תוכל מלת “לכן” להיות בהוראתה הרגילה, והוראתה פה היא כהוראת ( لَكِنٌ ) בערבית “אֲבָל”. ואחרי שאמר, כי ה' יעשה כלה בקרב כל הארץ, הוא אומר: אבל²² אתה עמי יושב ציון אל תירא וכו'.

ואולי זוהי הוראת “לכן” גם בירמ' ה 2 במאמר ואם חי ה' יאמרו, לכן בשקר ישבעו".

25. מְעַט מִזְעָר (וכן טז 14 וכ"ט 17).

אחרי “מעט”, שהוראתה מיעוט קשה להביא מלת “מאד” בשעה שרוצים להקטין את המיעוט, שמלת “מאד” הוראתה ריבוי, ולכן השתמשו במקומה במלת “מזער”, שגם הוראתה מיעוט. ולכן לא נמצא בתנ"ך הצירוף “מעט מאד” בשעה שישנו הצירוף “רב מאד” (17 פעם), “לרֹב מאד” (4 פעמים).

וביחזקאל (טז 46) הננו מוצאים במקום מלת “מזער” את המלה “קט” (כמעט קט), שגם היא למיעוט.

26. וְעוֹרֵר עָלָיו ה' צְבָאוֹת שוֹט כְּמַכַּת מִדְיָן בְּצוּר עֹרֵב

וּמַטֵּהוּ עַל־הַיָּם וּנְשָׂאוֹ בְּדֶרֶך מִצְרָיִם:

כמכת מדין – ראה באורי לעיל (ט 3).

ומטהו על הים וגו' – אחרי שאמר בפסוק כ"ד “ומטהו ישא עליך” בהוראת “המטה שלו ירים עליך”, הוא משתמש פה במלת “ומטהו” בהוראת הבינוני: והוא מַטה אותו, ובמלת “ונשאו” בהוראת “ויוליכהו”.

28 – 32. בָּא עַל עַיָּת עָבַר בְּמִגְרוֹן לְמִכְמָשׂ יַפְקִיד כֵּלָיו:

עָבְרוּ מַעְבָּרָה גֶּבַע מָלוֹן לָנוּ חָרְדָה הָרָמָה גִּבְעַת שָאוּל נָסָה:

צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת־גַּלִּים הַקְשִיבִי לַיְשָה עֲנִיָּה עֲנָתוֹת:

נָדְדָה מַדְמֵנָה יֹשְבֵי הַגֵּבִים הֵעִיזוּ:

עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד יְנֹפֵף יָדוֹ הַר בַּת־צִיּוֹן גִּבְעַת יְרוּשָלָם:

יפה לראות בפיסקה זו איך הנביא מוצא לכל מקום מבטא מיוחד ומאמר קצר מיוחד, ולא בדרך מונוטונית. והמאמרים המצטיינים בקיצורים מורים גם על המהירות בהליכתו ממקום למקום. לרוב השמות מוצא הנביא גם צימודי מלים או אותיות: עברו מעברה, מלון לנו, נדדה מדמנה, עניה ענתות, חרדה הרמה (ר–ר), צהלי קולך בת גלים (ל–ל–ל), הקשיבי לישה (ש–ש).

למכמש יפקיד כליו – אולי הנביא משתמש בפועל “יפקיד” אחרי “מכמש” לקרבת שורש “כמש” לשורש “כמס”, שהוראתו: שמור, החבא.

 

פרק י"א    🔗

1. וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָי // וְנֵצֶר מִשָּרָשָיו יִפְרֶה:

יפה פה הניגוד בין אשור לישראל, אחרי שניבא על אשור בתור עצים “רמי הקומה” ו“סבכי היער” ו“הלבנון” היער העבות, הוא מדבר על בית דוד בתור “חֹטר” ו“נצר” היוצאים מן השורש בהיותם עוד רכים וקטנים. ורמי הקומה האדירים ייכרתו ויינקפו ויפלו, וכנגד זה החוטר הקטן והנצר הרך של בית דוד יפרו וישגשגו ויהיו לברכה.

“חוטר” ו“גזע”. ה“גזע” הוא החלק העליון של השורש הנראה לפעמים מעל לאדמה המכסה את השורש; וה“חוטר” הוא החלק שבין הגזע והענפים. וכן בארמית “חוטרא” = מקל.

ומלת “מגזע” מקבילה לנכון אל “משרשיו” שבמאמר המקביל.

6. וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ // וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וגו':

הנמר דרכו להתהלך תמיד כה וכה בלי הרף. (אפשר לראות זאת בנמרים הכלואים בכלובים בגני החיות). ופה מתאר הנביא יפה איך נמר זה ירבץ במנוחה שאננה עם הגדי הקטן והחלש.

13. וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם // וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ

אֶפְרַיִם לֹא־יְקַנֵּא אֶת־יְהוּדָה // וִיהוּדָה לֹא־יָצֹר אֶת אֶפְרַיִם:

חציו השני של הפסוק מבאר את חציו הראשון:

לעומת “וסרה קנאת אפרים” בא “אפרים לא יקנא את יהודה”, ולעומת “וצֹררי יהודה יכרתו” בא “ויהודה לא יצֹר את אפרים.” ועפי"ז צריך לבאר, כי כוונת “וצֹררי” היא “וצוררוּת” בהוראת שם מופשט²³, וכוונת המאמר היא: וצוררות יהודה את אפרים תכרת, כי אין הכתוב מדבר פה על אויבי יהודה. ועוד כשם שבחציו השני של הפסוק מביע הנביא הדדיות בין יחס אפרים ויהודה, כך צריך שתהא הבעה כזאת גם בחלקו הראשון, ולא שיגיד שלש פעמים יחס אפרים ליהודה, ועל יחס יהודה לאפרים רק פעם אחת.

 

פרק י"ב    🔗

3. וּשְאַבְתֶּם־מַיִם בְשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשוּעָה:

שאיבת מים ממעייני הישועה היא כנגד “שתיית הכוס”, הבאה בתנ"ך תמיד לרעה. כגון: הנה אשר אין משפטם לשתות הכוס עתה ישתו (ירמ' מט 12), גם עליך תעבר כוס תשכרי ותתערי (איכה ד 21).

 

פרק י"ג    🔗

5. בָּאִים מֵאֶרֶץ מֶרְחָק מִקְצֵה הַשָּמָיִם ה' וּכְלֵי זַעְמוֹ לְחַבֵּל כָּל־הָאָרֶץ:

הנביא רואה באים מרחוק, ואיננו יודע עדיין מי הבאים, ורק אח"כ הוא מכיר, שהבאים הם ה' וכלי זעמו. וכן בפסוק ב‘: הרימו קול להם, ואיננו אומר למי ירימו קול, ובפסוק ט’ בראשונה: קול המון בהרים וגו‘, ורק בסוף הוא אומר: ה’ צבאות מפקד צבא מלחמה.

6. הֵילִילוּ כִּי קָרוֹב יוֹם ה' // כְּשׂד מִשַּדַי יָבוֹא:

הכ“ף במלה “כשד” היא בעיקרה “כי”, והיא מקבילה ל”כי" שבחלקו הראשון של הפסוק. כי אין טעם לאמר, שיום ה' הוא כשוד משדי.

11. וּפָקַדְתִּי עַל־תֵּבֵל רָעָה // וְעַל רְשָעִים עֲוֹנָם

וְהִשְבַּתִּי גְּאוֹן זֵדִים // וְגַאֲוַת עָרִיצִים אַשְפִּיל:

במלה “רעה” צריך לבוא מפיק בה“א (רָעָהּ): השם רָע עם כנוי הנסתרת החוזר ל”תבל" (הָרָע שלה). או שבא זה ע“ד “ארֻכה מארץ מִדּהּ” (איוב יא 9), שהכוונה היא: מדתה, ופה הכוונה: רעתהּ. ואין צורך לשנות מלה זו ל”רעתהּ" (כהצעת לגרד) או “רֹעָהּ” (אהרליך ב“מקרא כפשוטו”).²⁴

“גאון” “וגאות” – ע"ד “משען ומשענה” (לעיל ג 1), שבי – שביה (להלן נב 2), טֶרֶף – טְרֵפָה (נחום ב 13) במאמרים מקבילים.

12. אוֹקִיר אֱנוֹש מִפָּז // וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר:

מלת “אופיר” היא כנראה פועל עתיד מקביל ל“אוקיר” שבראש הפסוק. (תלמידי חיים שלי).

שורש “ופר – יפר” בערבית ( وفر) מורה על חסכון וקימוץ, והנביא משתמש במלת “אופיר” בשתי הוראותיה: הוראת שם העצם הפרטי למקום, המתאימה למלת “כתם” שלפניה (=כתם הבא מאופיר), והוראת הפועל בהקבלה ל“אופיר”.

ובהקבלת “אוקיר – אופיר” ישנו צימוד שונה אות.

13. עַל־כֵּן שָמַיִם אַרְגִּיז וגו':

גם פה (כמו לעיל ט 16) אין פסוק זה תוצאה ממה שכתוב לפניו, והוראת “על כן” פה היא “אכן”.

17.… אֲשֶׁר כֶּסֶף לֹא יַחְשֹבוּ // וְזָהָב לֹא יַחְפְּצוּ בּוֹ:

“לא יחשבו” – הוראתו: לא יתנו לו חשיבות, וזוהי הוראת “חשוּב” בלשון חכמים, דבר שמתחשבים בו.

19. וְהָיְתָה בָּבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְדִּים

כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹקִים אֶת־סְדֹם וְאֶת־עֲמֹרָה:

הכוונה היא: בבל תהיה כסדום ועמורה, אשר הפך אלקים, כי מדמים עיר אל עיר, אבל אין מדמים עיר אל דבר מופשט (מהפכה).

 

פרק י"ד    🔗

21.… בַּל־יָקֻמוּ וְיָרְשוּ אָרֶץ // וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל עָרִים:

“ערים” בריבוי “־ים” הוא כמו “עָרוֹת” (להלן יט 7) בריבוי “־ות”, שמבארים אותה: מקומות חשופים וריקים מכל צמח, מלשון עָרֹם וְעֶרְיָה (יחז' טז 7). (תלמידי ד"ר משה שחיב)

 

פרק ט"ו    🔗

1. מַשָּׂא מוֹאָב כִּי בְּלֵיל שֻדַּד עָר מוֹאָב נִדְמָה וגו':

מלת “כי” הוראתה במקומות רבים בספר זה “אכן” לחיזוק הדברים.²⁵ ודוגמה להוראה זו, נוספת על הוראותיה השונות אנו מוצאים גם בערבית: ان = انَّ = אכן.

3.…עַל גַּגּוֹתֶיהָ וּבִרְחֹבֹתֶיהָ כֻּלֹּה יְיֵלִיל יֹרֵד בַּבֶּכִי:

בערבית אפשר להפוך פועל עומד לפועל יוצא ע"י תוספת ב (ب) לפני הפעול, כגון جاء بِهِ = בא בו בהוראת “הביא אותו”. על דרך זו תהיה כוונת “יֹרד בבכי”: מוריד בכי, דמעות.

אמנם במקומות אחדים אנו מוצאים את פועל “ירד” בבנין הקל בקשר עם דמעות בהוראת פועל יוצא, כגון: ותֵרַדְנָה עינינו דמעה (ירמ' ט 17), עיני עיני יורדה מים (איכה א 16), פלגי מים תרד עיני (איכה ג 48). אך באופן זה תהיה הבי"ת במלת “בבכי” יתירה.

4. וַתִּזְעַק חֶשְבּוֹן וְאֶלְעָלֶה // עַד־יַהַץ נִשְמַע קוֹלָם

עַל־כֵּן חֲלֻצֵי מוֹאָב יָרִיעוּ // נַפְשוֹ יָרְעָה לּוֹ:

חציו השני של הפסוק אינו תוצאה מחציו הראשון, והמבטא “על־כן” בא גם פה (כמו לעיל ט 16) בהוראת “אכן” וכן להלן פסוק ז' ובפרק הבא בפסוקים ט' וי"א.

יָרְעָה – כבר שד“ל בפירושו לפסוק זה מזכיר, כי בא פה חילוף אל”ף בעי"ן, והכוונה: יָרְאָה. וכן בערבית מורה להדיא שורש ורע – ירע (ورع) על פחד ואימה. והנביא השתמש במלה זו “ירעה” בתור צמוד למלת “יריעו” שלפניה. ²⁶

5.… כּי מַעֲלֵה הַלּוּחִית בִּבְכִי יַעֲלֶה־בּוֹ וגו':

בבכי יעלה בו – כנגד “ירד בבכי” לעיל פסוק ג'.

9. כִּי מֵי דִימוֹן מָלְאוּ דָם // כִּי אָשִית עַל־דִּימוֹן נוֹסָפוֹת וגו':

הכוונה היא, כי על השם “דימון” יוסיף את המלה “דם”, ותיקרא בשם “דימון־דם” מפני שהיא מלאה דם, וכמובן יש בזה גם הצימוד: דימון– דם.

ודימון היא דיבון, הנזכרת לעיל בפסוק ב', אך הנביא החליף את הבי“ת במ”ם, למען יהיה לנע"ל עם מלת דם.

 

פרק ט"ז    🔗

1. שִלְחוּ־כַר מֹשֵל־אֶרֶץ מִסֶּלַע מִדְבָּרָה אֶל־הַר בַּת־צִיּוֹן:

לדעת המפרשים “כר” בהוראת “צאן” היה צריך לומר “כרים” בל"ר, אך שורש “כר” מהכפולים בערבית (كرّ) הוראתו: רוץ. וכן אנו מוצאים “לכָּרִי ולָרָצִים” (מ"ב יא 4), ותהיה אפוא הכוונה בפסוקנו:

שלחו רָץ אל מושל ארץ (כינוי גאוה למלך יהודה). ודברי הרץ אשר יגיד למושל הארץ באים בפסוק ג'.

גם בפרק זה (כמו בפרק הקודם) בא צירוף “על־כן” פעמיים (בפסוק ט וי"א) בהוראת “אכן”.

 

פרק י"ז    🔗

1. מַשָּׂא דַמָּשֶׂק הִנֵּה דַמֶּשֶׂק מוּסָר מֵעִיר וְהָיְתָה מְעִי מַפָּלָה:

מעי – לריבוי הממי"ן בפסוק זה באה צורת “מעי” במקום “עי”, וגם לדמותה אל “מעיר” שלפניה. ²⁷

וכי ישנה פה בכלל נטיה לזווג אותיות (alliteration) רואים באחדים מן הפסוקים הבאים, כגון הפסוק הבא: עזֻבות ערי ערוער לעדרים תהיינה ורבצו ואין מחריד – שלש פעמים “ער”, ו“ע” לפני זה, ופעמיים “ר” אחרי זה.

11. בְּיוֹם נִטְעֵךְ תְּשַׂגְשֵׂגי // וּבַבֹּקֶר זַרְעֵךְ תַּפְרִיחִי

נֵד קָצִיר בְּיוֹם נַחְלָה²⁸// וּכְאֵב אָנוּש.

הנביא מתאר יפה את מפח נפשו של האדם, הרואה מעשי ידיו מצליחים ומתקדמים מרגע לרגע, ופתאום קורה מקרה והכל אבד: באותו יום הנטיעה כבר משׂגשׂג המַטָע, ובבוקר הוא כבר פורח, והנה פתאום בא הנחל העובר על גדותיו וסוחף את הכל.

נֵד – פועל עבר על משקל מֵת בהורת נָדַד.

ביום נחלה וכאב אנוש – אחרי שהשתמש במלת “נחלה” בהוראת “נחל” (כמו בתה' קכד 4),²⁹ עולה על דעתו ההוראה השניה למלה זו משורש “חלה” (ירמ' י' 19: נחלה מכתי; שם יד 17: מכה נחלה מאד, ועוד), ובהתאם לזה הוא מוסיף: וכאב אנוש.

 

פרק י"ח    🔗

4 – 5…. כְעָב טַל בְּחֹם קָצִיר:

כִּי־לִפְנֵי קָצִיר כְּתָם־פֶּרַח // וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה

וְכָרַת הַזַּלְזְלִים בְּמַזְמֵרוֹת // וְאֶת־הַנְּטִישוֹת הֵסִיר הֵתַז:

את הגפנים זומרים זמן רב אחרי בציר הענבים (בסוף החורף), ופה הוא אומר, כי עוד לפני הקציר, וגם עוד לפני שיגמלו הענבים, כשאך יפלו הפרחים הקטנים של הגפן, והנצה תתחיל להיות בוסר, המתחיל לגמול ענבים – כבר יבוא האויב ויכרות את הגפן.

והשתמש פה פעמיים במלת “קציר” הכוללת במקום מלת “בציר” המיוחדת לענבים.

 

פרק י"ט    🔗

5. וְנִשְּתוּ־מַיִם מֵהַיָּם // וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵש:

למלת “ונשתו” ר' להלן מא 17.

11. אַךְ־אֱוִילִים שָׂרֵי צֹעַן // חַכְמֵי יֹעֲצֵי פַרְעֹה עֵצָה נִבְעָרָה וגו':

הכוונה היא: חכמי פרעה ויועציו יועצים עצה נבערה, וחסרת מלה “יועצים” ב“דרך קצרה” מפני ריבוי המלים משורש “יעץ”, או כדי שלא להכפיל “יועצי – יועצים”, כמו להלן (מד 12): “חרש ברזל מעצד”, שפירושו: חרש הברזל חָרַש ותיקן מעצד.³⁰

 

פרק כ'    🔗

2. וַיַּעַשׂ כֵּן הָלֹך עָרוֹם וְיָחֵף:

בא ב“דרך קצרה”, והכוונה: וילך הלוך ערום ויחף.

 

פרק כ"א    🔗

1. מַשָּׂא מִדְבַּר יָם וגו':

פרק זה הוא נבואה על מלחמת כורש בבבל ולכידתו אותה. בדברי ימי בבל מסופר, שכורש נכנס לבבל ע"י זה, שהֵסב את מי פרת הנכנסים לעיר לצד אחר, וכאשר יבש מקום כניסת המים העירה נכנס הוא וחילו דרך המקום המיובש.

הנביא מכנה את בבל בהיתול “מדבר ים” – מדבר של ים, בזה שנהפך הים (הנהר) למדבר, ליבשה.

פרק כ"ב

1. מַשָּׂא גֵּיא חִזָּיוֹן מַה־לָּךְ אֵפוֹא כִּי־עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת:

חזיון – פשוטו: מקום שממנו רואים; וזה עפ"י ההמשך, שמתואר בו, כי כל העיר עולה לגגות לראות, אם כבר נכנס האויב אל העיר, ומה המרחק בינו ובין העיר.

עלית כלך לגגות – בארץ הקדם, שגגות בתיה שטוחים, וגם בבניינים שיש עליהם כיפות, נשאר עוד חלק שטוח בין הכיפה וקצות הגג, בכל עת שיש איזו תהלוכה של שמחה ברחובות עולים אל הגג כדי להביט משם.

הנביא השתמש במלה “גיא” משום שירושלם (העתיקה) היתה נמוכה מן ההרים סביבותיה במזרח, בצפון ובדרום,³¹ ואולי היתה פה כוונה כלפי “כי עלית כלך” מהגיא הנמוך אל הגגות כדי שתוכלו לראות.

2. תְּשֻאוֹת מְלֵאָה עִיר הוֹמִיָּה קִרְיָה עַלִיזָה

חֲלָלַיִךְ לֹא חַלְלֵי חֶרֶב וְלֹא מֵתֵי מִלְחָמָה:

הנביא ממשיך לתאר רעש גדול ברחובות, רעש של מקרה שמחה בתהלוכה חגיגית – ופתאום הוא עובר לצד האֵבל שבעניין, ואומר כי חללי עיר זו אינם כאלה שנפלו חללים במלחמה, כי אם חללי הפחד, שרוחם נפלה בם עוד לפני המלחמה,³² וגם פה באו הדברים ב“דרך קצרה”, בחוסר גמר המשפט (כי אם חללי הפחד) ובחסרון המלה ו“מֵתַיִךְ” לפני “לא מתי מלחמה” בהקבלה ל“חלליך”.

 

10. וַתִּתְצוּ הַבָּתִּים לְבַצֵּר הַחוֹמָה:    🔗

בתי"ו השניה של “ותתצו” לא בא דגש כדי שלא להכפיל אות זו ארבע פעמים במבטא.

18.… שָמָּה תָמוּת וְשָמָּה מַרְכְּבוֹת כְּבוֹדֶךָ קְלוֹן בֵּית אֲדֹנֶיךָ:

ושמה מרכבות כבודך – בא ב“דרך קצרה” וחסר הפועל “תשברנה” או פועל דומה לו.

שלש המלים האחרונות הן מלות קריאה: אתה שהנך קלון בית אדוניך.³³ ויפה הכינוי “קלון” אחרי “כבודך”.

21. וְהִלְבַּשְתִּיו כֻּתָּנְתֶּךָ וְאַבְנֵטְךָ אֲחַזְּקֶנּוּ

אחזקנו – אהדק את אבנטך אל מתניו. ³⁴

 

פרק כ"ג    🔗

1. מַשָּׂא צֹר הֵילִילוּ אֳנִיּוֹת תַּרְשִיש כִּי־שֻדַּד מִבַּיִת מִבּוֹא וגו':

שדד – להלן (כד 10) כתוב: “סֻגַּר כל בית מבוא”. ואולי גם פה ישנה למלת “שדד” אותה ההוראה של “סֻגר” כהוראת שורש “שדד” (شدّ) בערבית: סתם. וכן אומרים בערבית במדוברת شدّ الباب בהוראת “סגור הדלת!” (בני המנוח אבינעם ז"ל).

10. עִבְרִי אַרְצֵךְ כַּיְאֹר בַּת־תַּרְשִיש אֵין מֵזַח עוֹד:

מזח – חגורה, וכן “מזיח” (איוב יב 21), ובערבית – בסירוס אותיות حزام. אחרי שאמר לעיל (פסוק ו'): “עברו תרשישה” על גלות צור ובריחת יושביה ממנה עד תרשיש, הוא קורא לתרשיש: “עברי ארצך כיאור”, שתתרחב ותתפשט כיאור העובר על כל גדותיו, לריבוי הבורחים אליה, ולא יהיה עוד מֵזַח לה, שיעצור בעד המים השוטפים מעבוֹר גבולם.³⁵

ובאו הדברים גם פה (כמו לעיל ז 21, 22) בדרך “ההילול שהכוונה בו לגינוי”, כי הדברים נראים כאילו הוא ניבא לתרשיש טובות, ובאמת הוא מכוון להגיד, כי ירבו הבורחים אליה מצור שנתרוקנה.

11. יָדוֹ נָטָה עַל־הַיָּם הִרְגִּיז מַמְלָכוֹת וגו':

לשורש “רגז” בהפעיל ישנה גם הוראת ההעתקה ממקום מנוחה למקום אחר, כהוראת שורש "זעג' " (زعج) בערבית בבנין הפעיל (ازعج), וכאן הכוונה על ממלכות צור וצידון, שטולטלו לתרשיש. וכן “למה הרגזתני להעלות אֹתי” (שא' כח 15) בדברי שמואל אל שאול בבית בעלת האוב.

12. וַיֹּאמֶר לֹא־תוֹסִיפִי עוֹד לַעֲלוֹז הַמְעֻשָקָה בְּתוּלַת בַּת־צִידוֹן

הוראת שורש “עשק” (عشق) בערבית היא כהוראת שורש “חשק” בעברית, היא: אהבת אשה אהבה עזה, והכוונה פה: את, בתולת בת צידון. החשוקה.

13. הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם לֹא הָיָה וגו':

כנגד מה שאמר על צור בפסוק ז', שהיא “מימי קדם קדמתה”, הוא אומר על אשור הכובש אותה ומחריבה, כי העם הזה, אשר לא היה עד כה במציאות כלל, הוא הוא השָׂם אותה למפֵּלָה. וגם זה בא באירוניה כרוֹב דברי נבואה זו.

18. וְהָיָה סַחְרָהּ וְאֶתְנָנָהּ קֹדֶש לַה' לֹא יֵאָצֵר וְלֹא יֵחָסֵן וגו':

הוראת “יחסן” היא כהוראת “יאצר”, וכן מורה שרש חֹזן (خزن) בערבית על גניזה, ומזה השם מַחְ’זָן (مخزن) לאוצר ולחנות, שאוצרים בה את הסחורות, ושם זה עבר אל הלשונות האירופיות בצורת מָגָזִין (Magasin).

 

פרק כ"ד    🔗

11.… עָרְבָה כָּל־שִׂמְחָה // גָּלָה מְשוֹשׂ הָאָרֶץ:

ערבה – בהוראת שורש ע’רב (غرب) בערבית: היה לזר. ולזה מתאימה גם ההקבלה “גלה”. (בני המנוח אבינעם ז"ל)

15 – 16. עַל כֵּן בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה' בְּאִיֵּי הַיָּם שֵם ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל:

מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק וָאֹמַר רָזִי־לִי רָזִי־לִי וגו':

כנראה נגמר ענין פסוק ט“ו בסוף חצי ט”ז (“צבי לצדיק”), ומשם ואילך (“ואמר…”) מתחיל ענין חדש, שהוא אולי המשך פסוק י"ג.

“על כן” – הוראת מבטא זה היא גם פה, כמו ברוב המקומות בישעיה: אכן, כי פסוק ט“ו אינו תוצאה מדברי פסוק יד, כ”א המשך להם.

לצדיק – בהוראת “למושיע”, וכן הוראת שורש “צדק” ביחוד בחלק השני של ספרנו.³⁶

19 – 20. רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ // פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ

מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ // נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּכּוֹר וגו'

רֹעה – בעיקרה: רֹע, כמו פוֹר, מוֹט ונוֹעַ, שבמאמרים הקצרים הבאים, והה“א היא כפל הה”א הראשונה במלת “התרעעה” הבאה תיכף אחריה.³⁷ וכן הה“א של “הארץ” היא כפל הה”א שלפניה, ובעיקרה: ארץ, כמו בכל שלשת המאמרים הקצרים הבאים אח"כ.

רעה התרעעה – בהוראת “ערער התערערה” בהיפוך האותיות. (תלמידי ברוך בינה)

וכמו “ערו ערו עד היסוד בה” (תה' קלז 7) בלי הכפלת שתי אותיות השורש.

 

פרק כ"ה    🔗

3. עַל־כֵּן יְכַבְּדוּךָ עַם עָז // קִרְיַת גּוֹיִם עָרִיצִים יִירָאוּךָ:

מלת “קרית” מיותרת גם עפ“י ההקבלה למה שלפניה וגם עפ”י “ייראוך” (בל"ר) שלאחריה.³⁸ והיא רק הכפלת “קרית” שבפסוק שלפני זה. ואם נקיים מלת “קרית” יתכן כי באה מלת “ייראוך” (ת' “תיראך”) בל“ר לקרבתה למלים “גוים עריצים”, שבאו בל”ר, ע“ד נסו ואין רֹדף רשע” (מש' כח 1).

7. וּבִלַּע בָּהָר הַזֶּה פְּנֵי־הַלּוֹט הַלּוֹט עַל־כָּל־הָעַמִּים וגו':

ובלע – הוראת בנין פיעל משורש “בלע” היא ההיפך מהוראת הבנין הקל בשורש זה. והכוונה: יעקור, יסיר. וכן “דַּשֵּן” בפיעל הוראתו: הסר הדשן.

8. בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וגו':

בלע – גם פה הכוונה: ה' יעקור את המות לנצח ויסירהו, וכן הוא אומר בהמשך הפסוק: וחרפת עמו יסיר.

 

פרק כ"ו    🔗

בשיר הבא בראשית הפרק ישנן חזרות בין סוף חלק א' של הפסוקים וראש חלק ב':

יצר סמוך שלום // שלום³⁹ כי בך בטוח (3)

כי בך בטוח // בטחו בה' עדי־עד (3 – 4)

קריה נשגבה // ישפילנה ישפילה עד ארץ (5)

תרמסנה רגל// רגלי עני (6)

ארח לצדיק מישרים // ישר מעגל צדיק תפלס (7)

ועפ"ז יוצא, כי מלת “ישפילנה” בפסוק ה שייכת למה שלפניה (ולא לאחריה כדעת בעל הטעמים),⁴⁰ והפסוק מתחלק אפוא לשני חלקים, שבכל אחד מהם שני מאמרים מקבילים:

כי השח ישבי מרום קריה// נשגבה ישפילנה

ישפילה עד־ארץ // יגיענה עד־עפר:

10. יֻחַן רָשָע בַּל־לָמַד צֶדֶק בְּאֶרֶץ נְכֹחוֹת יְעַוֵּל וגו':

בְּאֶרֶץ – העיקר: בָּאָרֶץ, והכוונה: בָארץ יעול את הנכוחות. וכן להלן י"ט: וָאָרֶץ רפאים תפיל, והפיסוק יהיה: בארץ – נכחות יעול.

13. ה' אֱלֹקֵינוּ בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים זוּלָתֶךָ // לְבַד־בְּךָ נַזְכִּיר שְמֶךָ:

המאמר “לבד בך נזכיר שמך” בא ב“דרך קצרה”, והכוונה היא: לבד בך בטחנו, ונזכיר רק שמך. וזה עפ"י “כי בך בטוח” (לעיל ד').

14. מֵתִים בַּל־יִחְיוּ רְפָאִים בַּל־יָקֻמוּ וגו':

“רפאים” כמו רֻפאת (رفت) בערבית: עצמות בלות.

19. יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן וגו':

הנביא רצה לאמר “נבלותיך”, וכינה, שלא לייחס לה' “נבלות”. ואולי צריך לנקד נְבֵלֹתַי להתאימה ל“יקומון” בל“ר ול”מתיך" בל"ר.

 

פרק כ"ז    🔗

11. בִּיבֹש קְצִירָהּ תִּשָּבַרְנָה… // כִּי לֹא עַם־בִּינוֹת הוּא…

תשברנה = תִּשָּבֵר עם נו"ן החיזוק (نون التوكيد) כמו “ידה ליתד תשלחנה” (שופ' ה 26), "אל תבוא בשער עמי… ואל תשלחנה בחילו (עוב' 13).

כי לא עם בינות הוא – הכוונה: כי עם לא בינות הוא.

12. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּבֹּלֶת הַנָּהָר עַד־נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְרָאֵל:

יחבט ה' – אמר “יחבט” ולא אמר מה יחבט, ומלשון “חֹבט חטים בגת” (שופ' ו 11), שהכוונה בו היא: חובט שבלים כדי להוציא מהן את גרגרי החטה, נבין כי כוונת פסוקנו הוא: ה' יחבוט את העמים להוציא מהם את בני ישראל. וכן מורה ע"ז סופו של פסוק “ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל”, המקביל אל המבטא “כמלקט שבלים בעמק רפאים” (לעיל יז 5).

ומכיון שעמד הנביא להשתמש במלת “שבלים” עלתה במחשבתו הוראתה השניה של מלה זו: זרם מים; ומכיון שסמלה של אשור הוא הנהר (=פרת) וסמלה של מצרים הוא היאור – המשיך ב“דרך קצרה”: משבלת (=מזרם) הנהר ועד נחל (=יאור) מצרים, ותפש הנביא “נחל מצרים” במקום “יאור מצרים” בהיות “נחל מצרים” גבולה של ארץ ישראל, ואחרי שגמר משפט זה חזר לרעיונו הראשון וגמר: ואתם תלקטו לאחד אחד (=אחד לאחד) בני ישראל.

ומעיקרא היה לו לומר: יחבט ה' שבלים משבלת הנהר ועד נחל מצרים", וקיצר במקום שהיו צריכות לבוא שתי מלים דומות זו לזו, וסמך על “שבלת” שהוכנסו בה שתי הוראותיה. ⁴¹

 

פרק כ"ח    🔗

1. הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִכּוֹרֵי אֶפְרַיִם וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶר עַל־רֹאש גֵּיא שְמָנִים הֲלוּמֵי יָיִן:

עטרת… וציץ נבל… אשר על ראש… – גם פה (כמו בפרק כז 12) ישנה הוראה כפולה למלת “ציץ”: בקשר עם “עטרת” ו“אשר על ראש” הכוונה היא לקשוט המושם על מצנפת הראש (כמו ציץ נזר הקדש", שמ' לט 30), ובקשר עם “נֹבל” הכוונה ל“פרח”. ⁴²

3. בְרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִכּוֹרֵי אֶפְרָיִם

תרמסנה = תֵרָמֵס עם נו"ן החיזוק. ⁴³

6. וּלְרוּחַ מִשְפָּט לַיֹּשֵב עַל־הַמִּשְפָּט וְלִגְבוּרָה מְשִיבֵי מִלְחָמָה שָעְרָה:

הכוונה: הוא יַשרה רוח המשפט הצודק על השופט היושב על כסא המשפט, והוא ישרה רוח גבורה על הנלחמים בשער, והלמ“ד שבמלת “ליֹשב” שייכת גם למלת “משיבי” ע”ד “מושך עצמו ואחר עמו”.

שערה – בהוראת “בשער” ע“ד “כי ידברו את אויבים בשער” (תה' קכז 5), והה”א שבסוף המלה משמשת לפעמים במקום הבי"ת בראשה, כגון “הקים לנו ה' נביאים בבלה” (ירמ' כט 15) בהוראת “בבבל”.

האתנח שבא במלת “משפט” צריך לבוא במלת “המשפט”⁴⁴

11. כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל־הָעָם הַזֶּה:

הנביא שינה ואמר “בלעגי” ת' “בעלגי” משני טעמים: א) לחקות את דרך דיבורם, שהם מסרסים בו את האותיות במלים; ב) להכניס גם את הוראת הלעג: שפה מגוחכת⁴⁵.

15.… כִּי שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ וּבַשֶּקֶר נִסְתָּרְנוּ

לא יתכן, שהם יאמרו כי שמו מחסיהם בכזב ומסתורם בשקר, אך הנביא שם בפיהם מה שהוא חושב, הם אומרים בוודאי, כי שמו אמת, אך הוא משנה לפי דעתו שלו. וכן במלת “והמכשלה” (לעיל ג 6).

22. וְעַתָּה אַל־תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן־יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם וגו':

יחזקו מוסריכם – הכוונה: החבלים, שהנכם קשורים ואסורים בהם, יתהדקו עוד יותר לגופכם.⁴⁶

 

פרק כ"ט    🔗

5. וְהָיָה כְּאָבָק דַּק הֲמוֹן זָרָיִךְ וּכְמֹץ עֹבֵר הֲמוֹן עָרִיצִים וגו'.

זריך=צָרַיִךְ, ובא בצורה זו לקרבתו אל “כאבק דק”, שהוא זרמי לכל רוח. ואולי זָרָיִךְ=זוֹרַיִךְ, והכוונה: אלה הזורים אותך יהיו בעצמם כאבק דק הזרוי לכל רוח, ושינה את הצורה להשוותה למלת “צריך”.

כאבק דק… וכמץ עבר, בהקבלה ל“דק” באה המלה “עֹבר”, הלקוחה מש' “עבר” בהוראת “היה לעפר”, והכוונה: וכמץ שהתפורר והיה כגרגיר עפר קטן. ⁴⁷

22.…לֹא־עַתָּה יֵבוֹש יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ:

הכוונה: עתה לא יבוש יעקב ועתה פניו לא יחורו, ובאו המאמרים מסורסים כמו במאמר “כי לא עם בינות הוא” (כז 11).

 

פרק ל'    🔗

5. כֹּל הֹבִאיש עַל־עָם לֹא־יוֹעִילוּ לָמוֹ וגו':

מלת “על” קשה לבארה לפי כל הפירושים, שניתנו לפסוק זה, ולדעתי השתמש הנביא במלת “הֹבאיש” (=הוביש, בהוראת התאכזב, כמו “בֹשו כי בטח”, איוב ו 20) במקום “בטח, נשען”, לפי מה שהוא חושב וניבא, ועפ"י התוצאה מהבטחון הזה. ⁴⁸והכוונה: כולם בטחו ונשענו על עם אשר לא יועיל להם.

12.…יַעַן מָאָסְכֶם בַּדָּבָר הַזֶּה וַתִּבְטְחוּ בְּעֹשֶק וְנָלוֹז וַתִּשָעֲנוּ עָלָיו:

בעשק ונלוז – המלה “ונלוז” מראה, כי המלה שלפניה, שהיא מחוברת אליה, מורה גם היא על עקמימות. ובעיקרה רצה הנביא לומר: בְעִקֵּשׂ⁴⁹ ע"ד “ארחותיהם עקשים ונלוזים במעגלותם”, משלי ב 15), ושינה את סדר האותיות בכוונה להורות גם על עֹשֶק, כמו שעשה לעיל (כח 11) במאמר "כי בלעגי שפה וגו' " ולהלן (לג 19) במלים “עמקי שפה נלעג לשון”.

14.…וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵש מִיָּקוּד וְלַחְשׂף מַיִם מִגֶּבֶא:

הוראת מלת “ולחשף” פה היא: לקחת מים בחתיכת שבר־חרס מתוך הגבא, מלשון “חספא” בארמית = חרס, כמו “רגלוהי די פרזלא וחספא” (דני' ב 34).⁵⁰ (מפי חותני המנוח רי“מ פינס ז”ל).

15 – 16. כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹקִים קְדוֹש יִשְׂרָאֵל בְּשוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵעוּן…: וַתֹּאמְרוּ לֹא כִי עַל סוּס נָנוּס וגו':

הפסוק הראשון בא ב“דרך קצרה”, ושיעורו: כי כה אמר ה'… אני אמרתי לכם בשובה ונחת תושעון.

24.…בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ אֲשֶר־זֹרֶה בָּרַחַת וּבַמִּזְרֶה:

בא “זֹרֶה” ת' “זֹרָה” להתאמה עם “ובמזרֶה” הבא אחריו, ע“ד “ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נַשני אלקים את כל עמלי” (בר' מא 51), שהנו”ן במלת נשני באה בפתח (ת' חירק) להתאימה ל“מנשה”.

ברחת – המלה רָחַת (راحة) בערבית מורה על כף היד השטוחה ועל מרדה הדומה לה מבלי שיניים.

 

פרק ל"א    🔗

2. וְגַם־הוּא חָכָם וַיָּבֵא רָע וְאֶת דְּבָרָיו לֹא הֵסִיר

וְקָם עַל־בֵּית מְרֵעִים וְעַל־עֶזְרַת פֹּעֲלֵי אָוֶן:

וגם הוא חכם – באירוניה על “חכמתם” של היורדים מצרימה לעזרה, כאילו הוא אומר: הם חכמים, אבל גם הוא חכם.

עזרת – השתמש במלת “עזרת” בשתי הוראותיה (משנה ההוראה): א) הוראתה הרגילה: סעד ועזר. ב) החדר או המקום הפנוי שלפני אולם (ר' יחז' מג 14, 17), ותהיה הקבלה שלמה במבטאים: בית מרעים – עזרת פועלי און. בהוראתה הרגילה היא מקבילה אל “הירדים מצרימה לעזרה” בפסוק הקודם, ובהוראתה השניה היא מקבילה אל “בית” שלפניה:⁵¹

4.…כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה וְהַכְּפִיר עַל־טַרְפּוֹ אֲשֶר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹעִים וגו':

מלת “מלֹא” דומה פה בהוראתה למלת “מלא” (ملا) בערבית: קִיבוץ אנשים רבים. ואולי בהוראה זו גם במאמר “גם המה קראו אחריך מָלֵא” (ירמ' יב 6), כלומר: אספו המון אנשים, שירדפו אחריך.

8. וְנָפַל אַשּוּר בְּחֶרֶב לֹא־אִיש וְחֶרֶב לֹא־אָדָם תֹּאכְלֶנּוּ

וְנָס לוֹ מִפְּנֵי חֶרֶב וּבַחוּרָיו לָמַס יִהְיוּ:

לא איש, לא־אדם. ישע' משתמש בדרך שלילה זו גם באמרו “ולהכרית גוים לא מעט” (י' 7) בהוראת הרבה; כהרים מטה לא עץ" (שם 15) – הכוונה: כהרים את המטה לא עץ כי אם בן אדם.

וחרב אדם לא תאכלנו – הרי זה מקרא קצר, וכוונתו: לא חרב אדם כי אם חרב ה' ⁵² תאכלנו.

ובחוריו למס יהיו – הנביא השתמש פה במלת “למס” בשתי הוראותיה (בדרך “משנה ההוראה”: א) עובד עבודת המלך בעל כרחו ע"פ פקודה (כמו “ויהי למס עובד”, (בר' מט 15);⁵³ ב) בהוראת “תמסה”, כי ימס לבם (כמו “וימס לבבנו”, יהושע ב 11) בהקבלה אל “יעבר” בפסוק הבא (ר' בסמוך).

9. וְסַלְעוֹ מִמָּגוֹר יַעֲבֹר וגו':

קשה לבאר, שהסלע יעבר ממקום למקום. ולדעתי כוונת הנביא היא, כי יהיה לאבק ועפר: הסלע הכביר יתפורר מרוב מגורו ויהיה לאבק.

בערבית מורה השם עֻ’בָּר ( غبار) על אבק ועפר (עבר – עפר). אותה הוראה ישנה בערבית גם למלת רַבְּעְ' (ربع) ומזה בברכת בלעם: מי מנה עפר יעקב ומספר (=ומי ספר) את רבע ישראל (במ' כג 10), רבע מקביל ל“עפר”.

 

פרק ל"ב    🔗

1. הֵן לְצֶדֶק יִמְלָךְ־מֶלֶךְ וּלְשָׂרִים לְמִשְפָּט יָשֹרוּ:

מפני ריבוי הלמדי“ן בפסוק זה באה גם מלת “ולשרים” בלמ”ד יתירה.

3. וְהָיָה אִיש כְּמַחֲבֵא־רוּחַ וְסֵתֶר זָרֶם

כְּפַלְגֵי־מַיִם בְּצָיוֹן כְּצֵל סֶלַע כָּבֵד בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה:

כוונת כל הפסוק היא: כל איש יהיה בצל המלך והשרים המושלים בצדק ובמשפט בטוח מֵרעה, כמו מי שנמצא במקום המחביאתו הרוח הסוערת (כמחבא=כבמחבא) ובמקום סתר מזרם הגשמים היורדים. ועפ"י דרך שיתוף־הרעיונות (=אסוסיאציה) הוא ממשיך, כי האיש יהיה אז כמוצא פלגי מים במקום היבש (כנגד “וסתר זרם”) וכנמצא בצל סלע כבד בשעת חום (כנגד “ומחבא רוח”).

ועפ"י הענין נכון יותר בדרך השֹיכול:

כפלגי מים בארץ עיפה (עפ"י “בארץ ציה ועיף בלי מים” תה' סג 2) בצל סלע כבד בציון (עפ"י “בארץ ציה”, שם).

וסתר זרם – הכוונה לזרם הגשם הניתך ארצה.

3. וְלֹא תִשְעֶינָה עֵינֵי רֹאִים וְאָזְנֵי שֹמְעִים תִקְשַבְנָה.

תִּשְעֶינָה = תֻּשְעֶינָה.⁵⁴ ושורש “שעה” פה הוא סירוס שורש “עשה” בהוראת “כסה”,⁵⁵ והכוונה: עיני הרואים לא תכוסינה עוד, כי אם תראינה; ועפ"ז ההקבלה: ואזני שומעים תקשבנה. וכל הפסוק הזה הוא בניגוד לפרק ו' 10.

5. לֹא־יִקָרֵא עוֹד לְנָבָל נָדִיב וּלְכִילַי לֹא יֵאָמֵר עוֹד שוֹעַ.

לפי הענין צ"ל: לא יקרא עוד לנבל שוע, ולכילי לא יאמר עוד נדיב.

6. כִּי נָבָל נְבָלָה יְדַבֵּר וְלִבּוֹ יַעֲשֶׂה אָוֶן וגו'.

הכוונה במלת “יעשה” היא: יכסה, יסתיר. ור' לעיל 3.

7. וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים הוּא זִמּוֹת יָעָץ וגו'.

מלת “כליו” באה פה בהוראת “כליותיו”, ובאה בצורה זו לשם צימוד: כלי – כליו, ואולי לשם צימוד זה נשתנתה צורת “כִילַי” שבפסוק ה (בחירק ויו"ד) ל“כֵלַי” (בצירה ובלי יו"ד).

ובקשר עם “יעץ” שלאחריו הוא עפ"י המבטא בתלמודי: “כליות יועצות” (ברכות סא א).

10.… כִּי כָּלָה בָּצִיר אֹסֶף בְּלִי יָבוֹא:

מלת “בלי” באה כמעט תמיד לפני שם ולא לפני פועל, וכנראה היו“ד של “בלי” היא הכפלת היו”ד שלאחריה (“יבוא”), והעיקר: אסף בלי יבוא. וכן בהושע (ח 7): צמח בלי יעשה קמח.

18. וְיָשַב עַמִּי בִּנְוֵה שָלוֹם וּבְמִשְכְּנוֹת מִבְטַחִים וּבִמְנוּחֹת שַאֲנַנִּים:

ובמנוחת – השם המופשט “מנוחה” מורה לפעמים (כמו פה) על מקום המנוחה, והמ“ם היא מ”ם־המקום. וכן “זאת מנוחתי עדי עד, פה אשב” תה' קלב 14), “וירא מנֻחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה” (בר' מט 15) ועוד. וכן גם השם “מנוח”, כגון “ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה” (בר' ח 9), “הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך” (רות ג 1) ועוד. והמלה “שאננים” היא תואר ל“מנוחֹת”, שהיא אולי הריבוי מן השם “מנוח” בל"ז (ע"ד מקום – מקומות).

 

פרק ל"ג    🔗

4. וְאֻסַּף שְלַלְכֶם אֹסֶף הֶחָסִיל // כְּמַשַּק גֵּבִים שֹקֵק בּוֹ:

מלת “גבים” באה פה בשתי הוראותיה: א) ארבה (עפ"י “יוצר גֹבי… והיה אם כִלה לאכל את עשב הארץ”, עמוס ז 1– 2) בהקבלה ל“החסיל”; וּמלת “משק” היא עפ“י “בעיר ישֹקו” (יואל ב 9) על הארבה; ב) מקום אוסף מים (מ"ב ג 16: עשׂה הנחל הזה גֵבים גֵבים), ומלת “משק” היא עפ”י “והשיקו היקבים תירוש ויצהר” (יואל ב 24), השיקו היקבים (שם ד 13).

6. וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ וגו':

אֱמוּנַת=אֱמוּנֹת. הכוונה: עתיך תהיינה בטוחות מכל רע. כי שורש “אמן” בא לפעמים בהוראת “היה בטוח” כהוראת שורש “אמן” (امن) בערבית.⁵⁶

12. וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד // קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵש יִצַּתּוּ:

דבר זה אפשר לראות בכפרים בארץ ישראל, כי כשרוצים לשרוף אבנים בכבשן לסיד, אוספים בראשונה ציבורים גדולים של קוצי הנֶּתֶס (نَتْش),⁵⁷ המכסים את ההרים, ואח"כ הם משמשים להצית וללַבות את האש במשך כל ימי שריפת האבנים.

ופה הכוונה: העמים יהיו כקוצים שכסחו (=קצצו) אותם למשרפות השׂיד, ויצַּתּוּ באש זו.

16. הוּא מְרוֹמִים יִשְכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים:

אחרי שתיאר שיהיה נשגב במצודה בראש הסלעים, הוא מבאר כי לא יהיה שם כמו נָצור במצור, שאין לו מה לאכול בהיותו סגור ומסוגר, אלא לחמו ינתן לו ומימיו נאמנים.

ואולי במבטא “מימיו נאמנים” יש רמז לניקבה, שעשה חזקיהו המלך למימי השילוח להכניסם העירה.

19. אֶת־עַם נוֹעָז לֹא תִרְאֶה עַם עִמְקֵי שָׂפָה מִשְּמוֹעַ נִלְעַג לָשוֹן אֵין בִּינָה:

בפסוק זה באו שלש מלים מסורסות בכוונה לחקות את העלגים, שהנביא מדבר עליהם, שקשה להם לבטא מלה באופן נכון, והם מחליפים את מקום האותיות:

א) “עם נועז” ת' “עם לוֹעֵז”, עם זר, עפ“י “בית יעקב מעם לֹעֵז” (תה' קיד 1),⁵⁸ ושינה ל”נועז" להראות על עזותם וחוצפתם, שהם מעיזים לבוא על ירושלם.

ב) “עמקי שפה” ת' “עקמי שפה”, ששפתם מעוקמת ולא ישרה.

ג) “נלעג לשון” ת' “נעלג לשון”, עפ“י “ולשון עלגים” (לעיל לב 4), ושינה ל”נלעג" כדי להראות כי לשונם היא רק לשון לעג והבל. וכן לעיל (כה 11): כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה.

20.… נָוֶה שַאֲנָן אֹהֶל בַּל־יִצְעָן בַּל־יִסַּע יְתֵדוֹתָיו לָנֶצַח וְכָל־חֲבָלָיו בַּל־יִנָּתֵקוּ:

בל־יצען – שורש טֹען (=צען, ظعن) מורה בערבית על נסיעה.⁵⁹ שבעיקרה היא עקירת הנוסע ממקומו, וכמו שורש “נסע” יש לו הוראת העברה ממקום למקום ועקירת דבר ממקומו (שופ' טז 3: ויאחז בדלתות שער־העיר ובשתי המזֻזות וַיִּסָּעֵם עם הבריח). ופה הכוונה: אהל שלא יעקרוהו ממקומו.

ולמושג זה ישנה קבוצה של שרשים: נסע, נסח, נזה, ובהיפוך אותיות: צען. וההיפך מזה “נעץ” בלשון חכמים, שהוראתו: תחב וקבע דבר באופן שלא יעקר.

21. כִּי אִם שָׁם אַדִּיר ה' לָנוּ מְקוֹם נְהָרִים יְאֹרִים רַחֲבֵי יָדַיִם

בַּל־תֵּלֵךְ בּוֹ אֳנִי־שַיִט וְצִי אַדִּיר לֹא יַעַבְרֶנּוּ:

כי־אם – שתי המלים יחד בהוראת “אכן”. המלה “כי” נמצאת פעמים הרבה בספר זה בהוראת החיזוק,⁶⁰ ו“אם” היא כמו אִנָּ ( اٍنّ ) בערבית, שבאה גם היא לחיזוק הדברים,⁶¹ וכן באיכה (ה 22): “כי אם מאֹס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד”, שהכוונה היא: אכן מאוס מאסת וקצפת עלינו, כי אם נשארו בהוראתן הרגילה חסרה פה תשובת התנאי, והדברים שבאו בחתימת הספר יצאו מקוטעים.

וכוונת הדברים פה: אכן שם בציון ובירושלם אדיר ה' לנו, ואהלנו חזק ואמיץ ועומד איתן במקומו.

ופה נפסקו הדברים על ציון וירושלם; ומכאן והלאה הוא מתאר את אשור⁶² ארץ הנהרים רחבי הידים, וכאילו הוא אומר: אבל מקום הנהרים רחבי הידים (פרת וחדקל) שם לא תוכל להתקיים אני שיט קטנה, ואפילו הצי האדיר לא יוכל לעבור בם, כי המים יתגעשו, והאניות לא תוכלנה להחזיק מעמד, וזהו סמל לאי השקט והמנוחה שם.

23. נִטְּשוּ חֲבָלָיִךְ בַּל־יְחַזְּקוּ כֵן־תָּרְנָם בַּל־פָּרְשׂוּ נֵס וגו':

זה המשך פסוק כ"א, והוא מתאר את האניה, העוברת בנהרים האלה הסוערים, כי הרוח ניתקה את חבליה, שמקשרים בם את הקלעים אל התורן, והחבלים מרחפים באויר לכל צד (נִטְּשוּ), ואין אפשרות להדק את בסיסו של התורן, שלא יתנועע; ואי אפשר לפרושׂ את הקלעים להוליך את האניה.⁶³

יחזקו – גם פה שורש “חזק” בהוראת “הדק”.⁶⁴

23 – 24…. אָז חֻלַּק עַד־שָלָל מַרְבֵּה // פִּסְחִים בָּזְזוּ בַז:

וּבַל יֹאמַר שָכֵן חָלִיתִי וגו':

הוראת השורש “שכן” (ساكن) בערבית ובסורית היא: נוּח, לא התנועע. וכנראה נשמרה הוראה זו בעברית בצורת התואר “שָכֵן”, שמלבד הוראתו הרגילה היתה לו גם הוראת אי־היכולת לנוע מסיבת מחלת הגוף, השיתוק.

והנביא מתאר פה את הלהיטות לרוץ לשלול השלל, שאפילו הפסחים בזזו בז, ואפילו המשותק הולך לשלול שלל, ואינו אומר, שהוא חולה, ואיננו יכול להניע אבר.⁶⁵

 

פרק ל"ד    🔗

4.… וְכָל־צְבָאָם יִבּוֹל כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה:

וכנבלת – בערבית המדוברת קוראים לפגי התאנה הקשים עדיין ונופלים ארצה לפני בשילתם בשם “נַפְל” (نَفْل); וכנראה, שבעברית קראו לה “נובלת” בהוראת “נופלת” [וכך שנינו בברכות פ“ו מ”ב: ועל הנובלות… מברך שהכל, ופירש רע"ב: נובלות פירות שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו כל צרכן.]⁶⁶

ויש פה “צימוד גזרי” בין “יבול כנבל” ובין “כנבלת” בבוא השורש “נבל” בשתי הוראות.

6. חֶרֶב לַה' מָלְאָה דָם הֻדַּשְנָה מֵחֶלֶב וגו':

יתכן שמלת “הֻדשנה” הזרה בניקודה היא מבנין הֻפעל, והיתה צריכה להינקד: הֻדְשְנָה, אך כדי למנוע מבטא דְשְ, הוסיפו את הפתח בדל“ת, ובהישאר עי”ז הקבוץ בהברה פתוחה נדגשה הדל"ת.

16.… כִּי פִי הוּא צִוָּה וְרוּחוֹ הוּא קִבְּצָן:

בא פה השימוש ב“דרך קצרה” במקום שהיתה צריכה לבוא הברה כפולה: כי פיהו הוא צוה, כמו שכתוב בסיפא: ורוחו הוא קבצן, בכינוי נסתר.

ואולי צריכה הה"א במלה “צוה” להיות במפיק (צִוָּהּ), והכוונה: ציווה את הדבר הזה.

 

פרק ל"ה    🔗

פרק זה מחובר בתוכנו ובסגנונו לפרק מ', והפרקים הסיפוריים (לו – לט) היו צריכים לבוא לפניו, ואולי נקבע מקומו פה אחרי כל דברי נבואות ההרס והחורבן על אדום, כדי לסיים חלק זה של הספר בטוב, שעל דבר זה הקפידו המסדרים מאד.⁶⁷

ולחלק גדול מדברי פרק זה מקבילים הדברים בעיקר בפרק מ', וגם בפרקים שלאחריו:

4. אִמְרוּ לְנִמְהֲרֵי־לֵב // חִזְקוּ אַל־תִּירָאוּ וגו':

לנמהרי לב – הם אלה, שאין להם סבלנות לחכות. ומבטא זה מקביל למבטא “קצר רוח”.

7.… בִּנְוֵה תַנִּים – רִבְצָה, חָצִיר – לְקָנֶה וָגֹמֶא:

הכוונה: בנוה התנים תהיה רִבְצָה, ובמקום אשר בו צמח החציר (שבתנ"ך הוא סמל הצמח המתייבש מהרה) יהיה מקום לקנה וגמא, הצומחים רק במקום מים.⁶⁸

רִבְצָה – שם בל“נ מהשם “רֵבֶץ” בל”ז (ע"ד סֵפר – סִפרה) בהוראת מקום מרבץ צאן.

חָצִיר – ב“דרך קצרה” ת' “מקום חציר”.

9. לֹא־יִהְיֶה שָם אַרְיֵה וּפְרִיץ חַיּוֹת בַּל יַעֲלֶנָּה לֹא תִמָּצֵא שָם וגו':

תִמָצא – בל"נ וביחיד – מוסב על החיה. ואף שלא הזכיר שמה רחפה לפני עיניו.

 

פרק ל"ח    🔗

7 –8. וְזֶה לְּךָ הָאוֹת מֵאֵת ה' וגו': הִנְנִי מֵשִיב אֶת־צֵל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶר יָרְדָה בְּמַעֲלוֹת אָחָז בַּשֶּמֶש אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת וַתָּשָב הַשֶּמֶש עֶשֶׂר מַעֲלוֹת בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶר יָרָדָה:

במעלות אחז – במעלות של אותו אחז אשר אותו הנביא אמר אליו: שאל־לך אות מעם ה' אלקיך העמק שאלה או הגבה למעלה (לעיל ז 11). ואחז ענהו ברוגז: לא אשאל ולא אנסה את ה' (12) – במעלותיו הוא הראהו הנביא את האות בשמש שבשמים ממעל, ששבה ועלתה במעלות שירדה.

17. הִנֵּה לְשָלוֹם מַר־לִי מָר וגו':

מַר – מָר – לפי המבארים כי “מר” הראשונה היא עבר מבנין הקל משורש “מור”, והוראתה: המיר, והכוונה היא: את המרירות החליף לי לשלום – צריך לנקד גם “מר” הראשונה בקמץ (כמו קָם, שׂם), ויהיה פה “צימוד שלם”.

 

פרק מ'    🔗

1. נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם:

יפה היא הפתיחה בקריאה סתם בלי להגיד למי הוא פונה; הוא פונה לכל שומע: כל באי עולם צריכים לנחם את העם הסובל. מלבב הוא השם “עמי” בפי ה', וגם הקריאה הכפולה: נחמו, נחמו!

2. דַּבְּרוּ עַל־לֵב יְרוּשָלֵם // וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ

כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ // כִּי נִרצָה עֲוֹנָהּ

כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' // כִּפְלַיִם בְּכָל־חַטֹּאתֶיהָ:

אחרי דרישתו של ה' לנחם את עַמוֹ, הוא זוכר את ירושלם, שממנו גלה עַמו, ודורש במבטאים מלאים רוך וחיבה, שינחמו גם אותה. ובזה נגמרה ההקדמה היפה לכל החלק הזה של ספר ישעיהו, המלא דברי נחומים.

מלאה צבאה. מָלאה – פועל יוצא בהוראת מִלאה, כמו “ושוליו מלאים את ההיכל” (לעיל ו 1) בהוראת ממלאים; ו“צבאה” פה הוא הפעול; כי לולא זאת היה צריך לומר: מָלֵא צבאה.

3. קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶרֶך ה' וגו':

קול קורא – הדברים באו ב“דרך קצרה”, והכוונה היא: שומע אנכי קול קורא: או הנה קול קורא.

4. כָּל־גֶּיא יִנָשֵׂא וְכָל־הַר וְגִבְעָה יִשְפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישוֹר וגו':

העקב – שורש “עקב” הוא מחמשת השרשים (עקב, עקל, עקם, עקף ועקש) המורים על עקמימות. ובדַברו פה על “הר וגבעה” תהיה הוראת “העקֹב” הדרך ההולכת ומתפתלת בסיבובים לעלייה בהר כדי להקל על כלי הרכב את זקיפות העלייה והירידה.⁶⁹ והכוונה היא: אחרי אשר “כל הר וגבעה ישפלו” ילכו בדרך ישר מבלי צורך בסיבובים עקלקלים.

5. וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל־בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר:

הכוונה היא, כי כל בשר יחדיו יראו את כבוד ה' אשר יגָלה. האתנח היה צריך אפוא לבוא תחת מלת “יחדו”. ומלת “כי” הנפרדת ממה שלפניה הוראתה “אכן” כמו במקומות רבים בישעיה. והמאמַר הזה “כי פי ה' דבר” הוא חתימה לכל שלשת הפסוקים ג – ה יחד, ולא למאמר “וראו כל בשר יחדו” שלפניו. וכן גם בישע' א 20, כא 14, כח 14 ומיכה ג 4. וזוהי אחת מצורות חתימת הדברים.

6.… וְכָל־חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה:

מלת “חסדו” היא המלה הארמית “חִסְדָּא”, שהוראתה “חן ויופי”, ומהמבטא “חִנא וחסדא” בא “חן וחסד” בעברית (אס' ב 17). וכן בעזרא (ז 28): “ועלי הטה חסד לפני המלך ויועציו”, ולהלן (שם ט 9): ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס" בהוראת “נתננו לחן בעיניהם”.⁷⁰ ובערבית מורה המלה “חֹסֶן” (حَسْن) בנו"ן על יופי. וכוונת פסוקנו: כל חינו ויפיו יכלה ויחלוף כציץ השדה הנובל מהר.

7.… אָכֵן חָצִיר הָעָם:

מלת “העם” הוראתה פה: האנשים, בני אדם, כמלת قوم בערבית, והיא מקבילה למבטא “כל הבשר חציר” בפסוק שלפני זה.

15. הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָבוּ וגו':

מלת “נחשבו” שייכת גם למבטא “כמר מדלי”, והיא באה ב“דרך קצרה” במקום “נחשבו לו”, בהוראת “נחשבו בעיניו”, או “נחשבו בהשואה אליו”, כמו בפסוק י"ז: מאפס ותהו נחשבו לו.

18 – 19. וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵ־ל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ:

הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָש וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף:

הפסל נסך חרש – הה“א במלת “הפסל”, אחרי שתי השאלות שבפסוק הקודם, היא ה”א השאלה והתמיהה,⁷¹ הבאה בפתח ודגש חזק אחריה גם אם האות שאחריה היא בתנועה, ולא רק בשוא נע (כדעת המדקדקים, כגון הַלְּבֶן – בר' יז 17 ועוד), והיא מתאימה למלת “הַל” (هل) בערבית, ולכן בא הדגש אחריה, כמו בה“א הידיעה המקבילה ל”אַל" ( ال) בערבית.

והכוונה: אל מי תוכל לדמות את הא־ל ולערוך לו? האמנם תדַמה אליו את הפסל, אשר חרש מבני אדם נסכהו?

הנביא השתמש כאן בפועל “נסך” במקום “פָסַל” על שם ריקועי הזהב, המצפים אותו אחרי שנוסכים אותו. ו“הפסל” הוא פסל עץ שפוסלים אותו כדי לתת לו את הצורה שרוצים. ולצורה שנוסכים ויוצקים ממתכת קוראים “מסכה”.

ירקענו – בהוראת יְצַפֶנוּ בריקועי זהב, וכן “רקֻעי פחים צפוי למזבח” (במ' יז 3).

וצֹרף בזהב ירקענו ורתקות כסף צורף – פה יש “צימוד שלם” במלת “צורף”: הראשון הוא שם העושה, והשני הוא בינוני פועל.

23. הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שֹפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה:

לאין… כתהו – בהקבלה אל “כאין… ותהו” בפסוק י"ז.

24. אַף בַּל־נִטָּעוּ אַף בַּל־זֹרָעוּ אַף בַּל־שֹרֵש בָּאָרֶץ גִּזְעָם וגו':

זֹרָעוּ ושֹרֵש – שניהם הם בנין פועל תולדת בנין הקל,⁷² ושֹרֵש בעיקרו שֹרַש,⁷³ ואחרי שבאה אחריו אות היחס “ב” הוראתו: נשרש.

26. שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם // וּרְאוּ מִי־בָרָא אֵלֶּה

הַמּוֹצִיא בְּמִסְפָּר צְבָאָם // לְכֻלָּם בְּשֵם יִקְרָא

מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ // אִיש לֹא נֶעְדָּר:

מי ברא אלה… צבאם… לכלם… – בדרך מליצה, בלי להזכיר את “הכוכבים”, כאילו הוא מורה עליהם באצבע, ואין צורך להזכיר את השם, שהם מוסבים עליו.

האתנח (במלה “צבאם”) היה צריך לבוא לפי הענין או במלת “אלה” או במלת “יקרא”, ובא במלת “צבאם” כדי להשוות את שני חלקי הפסוק במדתם (עשר מלים בכל חלק).

מרֹב אונים – הכוונה: מבעל רֹב אונים, או “מרֹב אונים” = מרַב אוֹנים.

מרֹב אונים ואמיץ כח – בא ב“דרך קצרה” מבלי לגמור את המאמר. והכוונה היא: כי כולם מבעל רוב אונים ואמיץ כח ועד החלש יותר – איש מהם לא חסר.⁷⁴

נעדר – יצא משורת העדר. ושורש זה הוא מן הפעלים, שבבנין נפעל הם מורים על ההיפך מהוראתם העיקרית. כמו “יֵרָתק חבל הכסף” (קה' יב 6), שהוראתו: יֻתַּר הרַתּוֹק, הקשר. (מפי חותני המנוח הרי“מ פינס ז”ל).

 

פרק מ"א    🔗

2 – 3. מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח // צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ

יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם // וּמְלָכִים יַרְדְּ

יִתֵּן כְּעָפָר חַרְבּוֹ // כְּקַש נִדָּף קַשְתּוֹ:

יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָלוֹם // אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא:

מי העיר ממזרח צדק – שורש “צדק” מורה בחלק זה של ספר ישעיה פעמים רבות הוראת שרש “ישע” (הושיע), ובמקומות אחדים באים שני השרשים “צדק” ו“ישע” בהקבלה, כגון “תפתח ארץ ויפרו ישע, וצדקה תצמיח” (מה 8), “קרבתי צדקתי לא תרחק, ותשועתי לא תאחר” (מו 13), וכן נו 1 וס"ב 1.

ופה הכוונה: מי העיר ממזרח את איש הצדק, את המושיע? ועפי"ז צריך לבוא שינוי בטעמים.

יקראהו לרגלו – יקראהו ללכת אחריו בכל אשר תלך רגלו.

יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו. – אין ספק, שהנביא מדבר בכל הפסוק על גבורותיו והצלחתו, ובכן גם בשני מאמרים אלו, הנראים כאילו מדבר על כלי מלחמתו, שיהיו כאין וכאפס, על כרחנו עלינו לומר, שהנביא משתמש פה ב“דרך קצרה”, והכוונה מתבררת בהוספת מלה לכל מאמר: יתן כעפר חללי חרבו, שיהיו הרוגי חרבו רבים כעפר הארץ, או: כי יתנם כעפר לדוש לפני חרבו (כמו “כי אִבדם מלך ארם וישִׂמם כעפר לדוש” – מ"ב יג 7); כקש נדף פליטי קשתו, ע“ד הנאמר על הרשעים “כי אם כמֹץ אשר תדפנו רוח” (תה' א 4). ועפי”ז יתאים ההמשך “ירדפם”.

ואולי הכוונה: יתנם כעפר לחרבו, כקש נדף לקשתו. וכן תרגם יונתן: רמא כעפרא קטולין קדם חרביה כקשא רדופין קדם קשתיה.

4. מִי־פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאש

אֲנִי ה' רִאשוֹן וְאֶת־אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא:

המלה “מי” שייכת גם למאמר “קרא הדורות מראש”, וישנן פה שתי שאלות, והתשובה היא: אני ה' וגו'.

קרא הדורות מראש – הכוונה היא: מי קורא (מגיד) קורות הדורות מראש, מלפני בואן. והשתמש ב“דרך קצרה” פעמיים: חסרון מלת “מי” הכתובה כבר במאמר שלפניו, והיא “מושכת עצמה ואחרת עמה”; וחסרון מלת “קורות” אחרי “קורא” מפני שוויון המבטא בין “קורא” ו“קורות”.⁷⁵

5. רָאוּ אִיִּים וְיִירָאוּ קְצוֹת הָאָרֶץ יֶחֱרָדוּ קָרְבוּ וַיֶּאֱתָיוּן:

קרבו ויאתיון – הכוונה לקורות הדורות, שהזכיר בפרק הקודם: אלה הקורות אשר הגדתי מראש כבר הנן קרֵבות ובאות, וכן הוא קורא להן להלן פסוק כ"ג: הָאֹתִיּוֹת.

9 – 14. בפסוקים אלה ישנן שלש חזרות, וכמעט כל אחת בשלש פעמים:

החזקתיך (9) אל תירא (10) עזרתיך (10)

מחזיק… אל תירא… עזרתיך (13)

… אל תיראי… עזרתיך (14)

14 – 15. אַל־תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב מְתֵי יִשְׂרָאֵל

אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם־ה' וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹש יִשְׂרָאֵל:

הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָש בַּעַל פִּפִּיוֹת

תָּדוּש הָרִים וְתָדֹק וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים:

כמו שאחרי “תולעת יעקב” (בל"נ) הוא אומר “עזרתיךְ” ו“גואלךְ” ו“שמתיךְ” בל"נ, כך אחרי “מורג חרוץ וגו' " (בל"ז) הוא אומר: תָּדוּש, תָּדֹק וכו' בל”ז. (תלמידי נחום ירושלמי).

17. הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִים מַיִם וָאַיִן לְשוֹנָם בַּצָּמָא נָשָתָּה וגו':

נָשָתָּה – נפעל משורש “שתת” ע“מ נָסַבָּה, והשי”ן בקמץ מפני ההפסק.

השורש “שתת” בל' חכמים מורה על נזילה וזרימה בלי הפסק,⁷⁶ ובנין נפעל ממנו מורה על היפך פעולה זו (כמו בשרשים אחדים אחרים)⁷⁷ כלומר: על החורב והיובש, והכוונה: לשונם יבשה מצמאה.

וכן לעיל יט 5: וְנִשְּתוּ מים מהים – הכוונה: ייבשו ויחרבו, וכן הוא אומר תיכף אחרי כן: ונהר יחרב ויבש.

וניקוד המלה היא כאילו היה לפנינו נפעל משורש “נשת” ע"ד נִגְּפוּ, נִכְּרוּ.⁷⁸

19 – 20. אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָמֶן

אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹש תִּדְהָר וּתְאַשּוּר יַחְדָּו:

לְמַעַן יִרְאוּ וְיֵדְעוּ וְיָשִימוּ (“אל לבם”) וְיַשְׂכִּילוּ יַחְדָּו

כִּי יַד־ה' עָשְׂתָה זֹּאת וּקְדוֹש יִשְׂרָאֵל בְּרָאָהּ:

כנגד ריבוי השמות בפסוק י"ט בא בפסוק כ' ריבוי הפעלים.

21. קָרְבוּ רִיבְכֶם יֹאמַר ה' הַגִּישוּ עֲצֻמוֹתֵיכֶם יֹאמַר מֶלֶךְ יַעֲקֹב:

עצמותיכם – בהוראת ח’צם (خَصْم) בערבית, שהיא “ריב בין שני בעלי דבר, טענות”.⁷⁹

22. יַגִּישוּ וְיַגִּידוּ לָנוּ אֶת אֲשֶר תִּקְרֶינָה וגו':

יגישו – את העצומות שאמר בפסוק הקודם: הגישו עצמותיכם. אך עפ“י “ויגידו לנו” הסמוך אפשר שהכוונה היא בעיקר: יגשו ויגידו לנו, כמו שאמר בראש הפרק “יגשו אז ידברו”: אך באה “יגישו” במקום “יגשו” להשוואה עם “ויגידו” הבאה אחריה ע”ד “ונפלל חלל” (יחז' כח 23).⁸⁰

24. הֵן־אַתֶּם מֵאַיִן // וּפָעָלְכֶם מֵאָפַע וגו':

יש מהמבארים החדשים החושבים, כי המ“ם במלים “מאין” ו”מאפע" היא כפל המ“ם שבסוף המלים שלפניהן, ובעיקר: הן אתם אין ופעלכם אפע; והם מביאים לראיה את הפסוק כ”ט בחילוף “אין” ב“און”.

ולדעתי מ“ם זו היא מ”ם היתרון, והכוונה: אתם הנכם יותר אַין מֵאַיִן ופעלכם יותר אפע מאפע, אם דבר כזה אפשרי, וכמובן שהוא אומר זאת בהתול עליהם.⁸¹

25. הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת // מִמִּזְרַח שֶמֶש יִקְרָא בִשְמִי

וְיָבֹא סְגָנִים כְּמוֹ חֹמֶר // וּכְמוֹ יוֹצֵר יִרְמָס־טיט:

וְיָבֹא – ו“ו ההיפוך הבאה בחלק זה של ס' ישעיה נקודה עפי”ר בשוא (תחת פתח וד"ח אחריו), והכוונה: וַיָּבֹא, ומלה זו מקבילה למלת “ויאת” שבסוף המאמר הראשון, אלא שבעיקר היתה אחרי “ויבא” המלה “ויבס” (ויבס סגנים) בהקבלה ל“ירמס” שבמאמר השני, ונשמטה “ויבס” מפני הכפל (ויבא ויבס), ואחרי שבקריאת שתי המלים (ויבא – סגנים) יחד נשמע כאילו היה פה “ויבס סגנים”.⁸²

29. הֵן כֻּלָּם אָוֶן // אֶפֶס מַעֲשֵׂיהֶם // רוּחַ וָתֹהוּ נִסְכֵּיהֶם:

הוראת מלת “נסכיהם” פה היא: מחשבותם, שהם אורגים ורוקמים, והיא מקבילה למלת “מעשיהם”. ולהוראתה הרגילה של מלה זו אין כלל מקום פה.

וכן בא באותה הוראה לעיל (ל 1) המבטא “ולנסֹך מסכה” בהקבלה למבטא “לעשות עצה”.

 

פרק מ"ב    🔗

1. הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ־בּוֹ // בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִי

נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו // מִשְפָּט לְגוֹיִם יוֹצִיא:

בחירי רצתה נפשי – הכוונה: רצתה נפשי בו. ובאו הדברים “דרך קצרה”, ביחוד אחרי “בו” שבמאמר שלפניו.

משפט לגוים יוצא – המשפט נעלם, כי כל בעל דין חושב, כי הצדק אתו, והשופט הוא המוציאו מחשכה לאורה. וכן להלן ג': לאמת יוציא משפט; וכן “ומשפטיך אור יֵצא” (הושע ו 5).

3. קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְבּוֹר // וּפִשְתָּה כֵהָה לֹא יְכַבֶּנָּה וגו':

אין הכוונה להראות את חולשתו, אלא את צדקתו ויושרו, שלא ילחץ את החלש והנדכא, ולא ישתמש בחולשתו לרוצצו.

4. לֹא יִכְהֶה וְלֹא יָרוּץ עַד־יָשִׂים בָּאָרֶץ מִשְפָּט וגו':

לא יכהה – בהוראת שורש “כהה” ( كَهِيَ ) בערבית: לא ימס לבבו.

ולא ירוץ – בהוראת “לֹא יֵרוֹץ”⁸³ לא יְרוֹצַץ כמו “ותשבר כד על־המבוע ונָרֹץ הגלגל אל הבור” (קה' יב 6). והנביא השתמש בשורש “כהה” זה כצמוד ל“ופשתה כהה” שבפסוק הקודם. ובמלת “ירוץ” כחזרה על “קנה רצוץ”, שם.⁸⁴

5. כֹּה אָמַר הָאֵ־ל ה' // בּוֹרֵא הַשָּמַיִם וְנוֹטֵיהֶם

רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ // נוֹתֵן נְשָמָה לָעָם עָלֶיהָ וגו':

לעם עליה – מלת “לעם” הוראתה פה כמו לעיל (מ 7): בני האדם; וכן בפסוק הבא: ואתנך לברית עם לאור גוים; שאילו היתה הכוונה במלת “עם” בהוראתה הרגילה, היה צריך לומר: עמים.

7. לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת // לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר // מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְבֵי חֹשֶךְ:

בשבת אדם זמן רב כלוא בחושך לא תוכלנה עיניו לסבול את אור השמש, והוא כאיש עוור במשך זמן קצר. וזהו הקשר שבין שני המאמרים שבפסוק.

10. שִירוּ לַה' שִיר חָדָש // תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ וגו':

מקצה הארץ – הכוונה היא: מקצה הארץ ועד קָצֶהָ, ובאו הדברים ב“דרך קצרה” כמו להלן באותה מלה “מִקָּצֵהוּ”.⁸⁵

11. יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵב קֵדָר וגו':

ישאו – הכוונה: ישאו קולם, ובא ב“דרך קצרה”.

חצרים תשב קדר – חצרים שבהן יושבת קדר. ו“חצרים” הוא מקום מוקף כמו “חָצֵר” ( حَاصِر ) בערבית.

13 – 14. ה' כְּגִבּוֹר יֵצֵא // כְּאִיש מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה

יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ עַל־אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר: // הֶחֱשֵיתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִיש אֶתְאַפָּק

כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה // אֶשֹּם וְאֶשְאַף יָחַד:

יעיר קנאה יריע – באה “יריע” כצימוד הפוך ל“יעיר”.

יריע, יצריח – החשיתי, אחריש, אתאפק – שלשת הפעלים האחרונים עומדים בניגוד לשנים הראשונים.

כיולדה אפעה אשֹם ואשאף יחד – כדי להחיש את יציאת הוולד שואפת היולדת הרוח אל פיה בחזקה במשך זמן רב בלי הפסקה, ואח"כ היא צועקת ונושמת החוצה את הרוח שנצטבר בעת השאיפה. ופעולות אלו מתוארות פה.⁸⁶

20. רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְמֹר // פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְמַע:

ראות רבות – המלה “רָאוֹת” באה במקום “רָאֹה” ובהרכבה עם צורת המקור הנסמך “רְאוֹת”, ובאה בהרכבה זו כדי להידמות למלת “רבות”, ע“ד ונפלל חלל” (יחז' כח 23), ובהקבלה לה בא המקור “פָּקוֹחַ”.⁸⁷

23. מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת // יַקְשִיב וְיִשְמַע לְאָחוֹר:

פסוק זה אין מקומו פה לפי המשך הדברים, והוא רק מפסיק את הענין שמדובר עליו פה. ואולי מקומו לפני פסוק ט' בפרק זה, ויצא ההמשך יפה: מי בכם, ששמע מה שאמרתי מראש, הנה הראשונות, הדברים שאמרתי מראש, כבר באו; ועתה אני מודיע מראש חדשות, שלא השמעתין עדיין.

לאחור – פירושו: אחורנית בזמן, לפני קרית המקרים.

 

פרק מ"ג    🔗

9.… מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת // וְרִאשֹנוֹת יַשְמִיעֻנוּ

יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ // וְיִשְמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת:

וראשונות ישמיענו – מלת “ראשונות” באה פה בהוראת “בראשונה”, מראש.⁸⁸ ודרך הנביא הזה להדגיש, כי רק ה' או הוא נביאו יודעים את הקורות לפני קרותם.

יתנו עדיהם ויצדקו – “עדיהם” פה בהוראת “עדויותיהם”, כמו “לא תענה ברעך עד שקר” (שמ' כ 16) שפירושו: עדות שקר. ומלת “ויצדקו” הוראתה פה: ויגידו אמת, כמו בהקבלה: ויאמרו אמת. וכן “משפטי ה' אמת צדקו יחדו” (תה' יט 10). וכן הוראת שורש זה (صدق) בערבית.

12. אָנֹכִי הִגַּדְתִּי וְהוֹשַעְתִּי // וְהִשְמַעְתִּי וְאֵין בָּכֶם זָר וְאַתֶּם עֵדַי וגו':

הכוונה: אנכי הגדתי והשמעתי מראש את הדברים שיקרו, ולא היה אתכם איש זר, שתוכלו לומר, שרק הוא שמע ולא אתם, ואתם הנכם עֵדַי על זאת.

13. גַּם מִיּוֹם אֲנִי הוּא וגו':

בא פה השימוש ב“דרך קצרה”, והכוונה היא: מיום שבראתי את העולם ועד הֵנה (או: ועד אחרית הימים) אני הוא העושה את הכל.⁸⁹

14.… לְמַעַנְכֶם שִלַּחְתִּי בָּבֶלָה וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כֻּלָם

וְכַשְׂדִּים בָּאֳנִיוֹת רִנָּתָם.⁹⁰

בריחים – ריחים הן אניות־רוח, כמו רִיח (ريح) בערבית, שהוראתה רוּחַ.

וכשדים – בהוראת “וכשדימה” כמו “בבלה” במאמר המקביל.

הכוונה: רק למענכם שלחתי את כורש לבבל, ואת כולם, כל חילו, הורדתי בריחים, באניות־רוח קטנות העוברות בנהר, והן ירדו מתחת לחומת בבל יחד עם ירידת המים אשר כרש הסב אותם לצד אחר, ולארץ כשדים – באניותיהם.

20 – 22. תְּכַבְּדֵנִי חַיַּת הַשָּׂדֶה תַּנִּים וּבְנוֹת יַעֲנָה כִּי נָתַתִּי בַמִּדְבָּר מַיִם // נְהָרוֹת בִּישִימוֹן // לְהַשְקוֹת עַמִּי בְחִירִי:

עַם־זוּ יָצַרְתִּי לִי // תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ:

וְלֹא־אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב // כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל:

אחרי שהגיד ה' כי ישים “במדבר דרך, בישימון נהרות”, הוא אומר, כי לרגלי המאורע החשוב הזה תכבדהו אפילו חית השדה ותנים ובנות יענה השוכנות במדבר על אשר הזיל מים ונהרות במדבר כדי להשקות את עמו בחירו, זה העם אשר יצר לו, והן תספרנה תהלתו על זאת. ורק יעקב, שלמענו עשה ה' את המופת הזה, רק הוא לא קרא את ה‘, ולא הודה לו, ולא עוד אלא שיגע בו בה’.

שלשת הפסוקים האלה הם ענין אחד, והמאמר “עם זו יצרתי לי” הוא רק הרחבת המבטא “עמי בחירי שלפניו, ואין מקום להפסיק בין שני הפסוקים, והמבטא “תהלתי יספרו” מקביל ל”תכבדני" שבראש פסוק כ', והוא מוסב על “חית השדה תנים ובנות יענה”.

והמבטא “לא כבדתני” שבפסוק כ“ג הוא בניגוד ל”תכבדני חית השדה“. חית השדה וכו' מכבדים אותי, ורק אתה אינך מכבדני. וכל המאמר הזה הוא ע”ד "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע וגו' (א 3).

 

פרק מ"ד    🔗

4. וְצָמְחוּ בְּבֵין חָצִיר // כַּעֲרַבִים עַל־יִבְלֵי־מָיִם:

בין⁹¹ חציר, המקומות היבשים, שרק חציר יבש צומח בהם – יצמחו הם כערבים אשר על יבלי מים. (תלמידי משה א. רוקח).

וחציר בתנ"ך הוא סמל הצומח המתייבש מהר (תה' לז 2: כחציר מהרה ימָלו), ואינו מתקיים. ופסוק זה דומה למאמר “חציר – לקנה וגֹמא” לה 7).

5.… וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה' וגו':

יכתב ידו – במאמרי “הוראות נשכחות לשרשים עבריים” הוכחתי, כי ההוראה הראשונה לשורש “כתב” היא החריתה והחקיקה באבן כעדות הכתוב בנוגע ללוחות: "לֻחות כתֻבים משני עבריהם… והמכתב… חרוּת על הלֻחות (שמות לב 15– 16).

הוראה זו נמצאת גם במבטא “וכתֹבת קעקע” הבא אחרי “ושׂרט לנפש לא תתנו בבשרכם” (ויק' יט 28).

ואף כי התורה אסרה כתובת קעקע, ז"א חריתת שמות או צורות או קשוטים על עור הגוף, נשאר בדיבור המליצי הרעיון של ענין זה כשרוצים להביע, כי פלוני דבק בפלוני. מזה באה בקשת הרעיה מדודה (שה"ש ח 6): “שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה”, שהכוונה היא: חרות שמי על לבך (=חזֶך) ועל זרועך כמי שחורת את שמו בחותמו.

וכן בהוראה אחרת: על התורה אומר ה': “ועל לבם אכתבנה” (ירמ' לא 32), וכן “כתבם על לוח לבך” (משלי ג 3). וכן נאמר על החטא: “חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בצפרן שמיר חרושה (=חרותה) על לוח לבם” (ירמ' יז 1).

וכן בפסוקנו שבישעיה: אחרי שאמר כי "זה יאמר לה' אני וגו' ", הוא אומר: וזה יכתב ידו לה‘, כלומר יחרות על ידו את המלה "לה’ " (כלומר: הוא דבק בה').

וענין האות ל הבאה לפני שם ה' כבר ביארתי לעיל (ח 1).

7. וּמִי כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידֶהָ וְיַעַרְכֶהָ לִי מִשּוּמִי עַם־עוֹלָם וְאוֹתִיּוֹת וַאֲשֶר תָּבֹאנָה יַגִּידוּ לָמוֹ:

הפסוק הזה הוא אחד הפסוקים בחלק זה של ספר ישעיה, שבהם משתבח הנביא לפעמים הוא בעצמו כנגד נביאי השקר, כי רק הוא יודע את הדברים מראש ולא אחר. ופעמים הוא שׂם את דברי השבח מפי ה' כנגד האלילים, שהוא הוא הקובע את המאורעות, והוא היודען מראש (מא 4, 22, 23, 26; מב 9, מה 21, מו 10; מח 3, 5 – 7, 14 – 16).

ופה אומר ה': מי כמוני היכול לקרוא את המקרים מראש (ע"ד “קורא הדורות מראש” מא 4) ולהגידם ולערוך אותם לפני? אלה המקרים, אשר למן היום אשר שמתי עם עולם ועד היום, וכן המקרים הבאים מעתה והלאה.

ויגידהָ ויערכהָ – סתם, מבלי שיבאר מה יגיד ומה יערוך. וכן בא בתנ"ך כל דבר סתמי בל' נקבה.

משומי עם עולם – בא ב“דרך קצרה”: משומי עם עולם ועד היום הזה. ועל העתיד הוא אומר: ואותיות אשר תבאנה.⁹²

עם־עולם – כינוי של שבח לעם ישראל, שהוא ראשית גוים.

ואותיות ואשר תבאנה – המבטא “ואשר תבאנה” הוא כעין ביאור ל“אותיות” שלפניו.

יגידו למו – רוב המבארים החדשים מתקנים: יגידו לנו. אך לדעתי אין צורך בתיקון זה, כי מלה זו היא רק צורה מליצית ע"ד “הגשם חלף הלך לו” (שה"ש ב 11), ואין לתרגם אותה.

8.… הֲיֵש אֱ־לוֹהַּ מִבַּלְעָדַי // וְאֵין צוּר בַּל־יָדָעְתִּי:

ואין – אחרי מלת השאלה “היש?” אין המלה שלישית “ואין” מתאימה, ולכן מתקנים המבארים החדשים: ואם, הבאה ברגיל בשאלה כפולה.

אך מלה זו פה איננה לדעתי מלת־שלילה, כי אם מלת־שאלה בהוראת “ואיה” כמו “אַיְןַ” ( أَيْنَ ) בערבית [וכמו “מֵאַיִן” בלשון חכמים], וממנה – המלים “אָן” ו“אנה”.

וכן הוראת מלה זו ביחז' (יג 15): “אֵין הקיר ואֵין הטחים אֹתו”, אחרי שאמר בפסוק י"ב: “איה הטיח אשר טחתם”.

9. יֹצְרֵי־פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ // וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל־יוֹעִילוּ

וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה בַּל־יִרְאוּ // וּבַל־יֵדְעוּ לְמַעַן יֵבֹשוּ:

יצרי פסל כלם תהו – גם פה שימוש ב“דרך קצרה” במקום שהיה צריך לכפול מלה, והכוונה: יוצרי פסל כולם יוצרי תהו, והכינוי “תהו” מוסב אפוא על הפסל ולא על יוצריו. וכן הוא מדבר בסמוך על הפסילים: וחמודיהם בל יועילו.

ועדיהם המה וגו' – העד מעיד על דבר שראה או יודע דבר ברור על אודותיו, ואלה המעידים על האלילים ועל גדולתם לא ראו ולא ידעו. ולוּ ראו והתבוננו היטב היו בושים להעיד עדותם.

12. חָרַש בַּרְזֶל מַעֲצָד וּפָעַל בַּפֶּחָם וּבַמַקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ וַיִּפְעָלֵהוּ בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ (=בכח זרועו) גַּם־רָעֵב וְאֵין כֹּחַ

לֹא־שָתָה מַיִם וַיִּעָף:

חרש ברזל מעצד – גם פה בא שימוש ב“דרך קצרה” במקום שהיה צריך לכפול מלה, ועיקרו: חָרַש־ברזל חָרַש מעצד, כלומר: חרַש ועשה את הפסל במעצד. “חָרַש” הראשון הוא שם (סמיכות של “חָרָש”), והשני – פועל עבר כמו “וּפָעַל” שלאחריו.

וכל הפסוק הוא אירוניה יפה כנגד האלילים ועובדיהם. הכנות רבות נעשות לעשייתם. כלים מכלים שונים פועלים, וכח־זרוע חזק דרוש לזה. ובינתיים – לעג מצד אחר: עבודת עשיית הפסל דורשת זמן, והעושה אינו מרשה לעצמו לאבד מזמנו לאכילה ולשתיה, ונעשה רעב וצמא… ומה יוצא מכל זה?

ואין כח – בא ב“דרך קצרה” ת' “ואין כח לו”. וחסרה מלת “לו” משני טעמים: א) מפני שהמבטא הקצר “ואין כח” עושה רושם חזק יותר. ב) כדי שלא לכפול מלת לו עם מלת “לא” הסמוכה לה לאחריה.

וייעף – מש' “יעף” בהוראת “ויצמא” כמו “והיין לשתות היָּעֵף במדבר” (ש"ב טז 2). וכן מורה גם שורש “עיף” על צמא, כגון “הלעיטני… כי עיף אנכי” (בר' כה 30) “וכאשר יחלֹם הצמא והנה שׁתה והקיץ והנה עיף” (ישע' כט 8), “צמאה לך נפשי וגו' ועיף בלי מים” (תה' סג 2), ועוד.⁹³

13 – 17. הפסוקים האלה ממשיכים באירוניה על עשיית הפסילים: אחרי דבריו על חרש הברזל הוא מספר מה שעושה חרש העצים ביער ועל השימוש בעצים אלה לצרכים פשוטים לבני האדם בראשונה: הוא משתמש בעצים להתחמם בגחליהם ולאפות לחמו עליהם. ורק אח"כ כשגמר כל צרכיו הוא חושב מה לעשות במה שנשאר? והנה עולה על דעתו, כי הפסולת תוכל לשמש לעשיית אל, והאירוניה טמונה במלת “אף” במאמר “אף יפעל אל”.

והאירוניה אינה עוזבת את הנביא, והוא חוזר עליה בצורה אחרת: חצי העצים שרף באש להסקה, ועל החצי השני הוא צולה בשר ואוכל ושׂבע וחם לו, ובשאריתו (כאילו ישנה עוד שארית אחרי כלות שני החצאים!) הוא עושה לו אל ומשתחוה לו ומתפלל אליו.

13. חָרַש עֵצִים נָטָה קָו יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ וגו':

החרש לוקח את לוח העץ ועושה קוים בשרד – הוא כלי מלאכה הסורט וחורץ הקוים בעץ – לדעת גודל הפסל ומה צריך להקציע במקצועה מן החלקים הצדדיים המיותרים, ואח"כ הוא מתאר במחוגה את הראש העגול.

15.… אַף־יִפעַל־אֵל וְיִשְתָּחוּ // עָשָׂהוּ פֶסֶל וְיִסְגָּד־לָמוֹ:

וישתחו – הכוונה: וישתחוה לו, ובא ב“דרך קצרה”.

19.… וְלֹא דַעַת וְלֹא־תְבוּנָה וגו':

גם פה ב“דרך קצרה”, והכוונה לא דעת ולא תבונה לו.

22. מָחִיתִי כָעָב פְּשָעֶיךָ // וְכֶעָנָן חַטֹּאתֶיךָ וגו':

אין מוחים את העב והענן, אך הכוונה היא: מחיתי את פשעיך וחטאתיך, ולא נשאר כל רושם מהם, כמו שהעב והענן עוברים, ואינם משאירים כל רושם.⁹⁴ ובא המשל בקצרה מבלי להזכיר את הדמיון האמיתי שבין המשל והנמשל.

23.… פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה וגו':

פתחו שפתותיכם ברנה. הוראתו העיקרית של שורש “פצח” היא כנראה: פתיחת דבר שיש בו סדק – לרווחה. ופה הוא הסדק שבין השפתים הסגורות והמהודקות.

ובלשון חכמים מורה פיצוח האגוזים על שימת סכין דקה וחדה בסדק שבין שני חצאי הקליפה כדי להרחיב את הסדק ולפתוח עי"ז את הקליפה.

 

פרק מ"ה    🔗

1. כֹּה־אָמַר ה' לִמְשִיחוֹ לְכֹרֶש אֲשֶר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ

לְרַד־לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וגו':

ומתני מלכים אפתח – עפ“י הענין היה צריך לומר: ומתני מלכים אפתח לפניו, בהוראת “אפתח חגורות המלכים לפניו, שלא יוכלו לעמוד בפניו” אך בא ב”דרך קצרה", כי מלת “לפניו” נזכרה לפני זה (במאמר לרד לפניו גוים") ואחרי זה (במאמר “לפתח לפניו דלתים”).

ומתני מלכים אפתח לפתח לפניו דלתים – אחרי “אפתח” בא “לפתֹח” בהוראה אחרת לגמרי בדרך אסוציאציה ולשון נופל על לשון.

2. אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּר וגו':

והדורים – גם מלה זו כמו “הֶעָקֹב” (לעיל מ 4) הוראתה: הסבובים בדרך העולה בהרים. ומלה זו מתאימה לדבר זה יותר מההיא בבואה בל"ר. ומלת “הדורים” באה מש' “הדר” בארמית המורה על החזרה.⁹⁵

5 – 6…. אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי: לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶמֶש וגו':

אאזרך ולא ידעתני: למען ידעו וגו' – אחרי “ידעתני” בא “ידעו” בדרך אסוציאציה.

ממזרח שמש וממערבה – המ“ם הראשונה במלת “וממערבה” מראה, כי הכוונה היתה: ממזרח שמש עד מערבה וממערבה עד מזרחה; ובאו הדברים ב”דרך קצרה".

7. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶךְ וגו':

אחרי המאמר “ממזרח שמש וממערבה” בא המאמר “יוצר אור ובורא חשך” גם הוא בדרך אסוסיאציה.

14. כֹּה אָמַר ה' יְגִיעַ מִצְרַיִם וּסְחַר־כּוּש וּסְבָאִים אַנְשֵי מִדָּה עָלַיִךְ יַעֲבֹרוּ…

אֵלַיִךְ יִתְפַּלָּלוּ אַךְ בָּךְ אֵ־ל וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים:

בפסוק זה בא השימוש ב“דרך קצרה” שלש פעמים. וסדר הדברים וחלוקת המאמרים כך הם:

יגיע מצרים וסחר כוש וסבאים [אליך יבואו]

אנשי מדה עליך יעברו

… אליך יתפללו [ויאמרו]

אך בך א־ל ואין עוד

אפס אלהים [מבלעדי אלקיך].

אליך יתפללו – הוראת "התפלל אל־ " היא לפעמים על זה שאליו מתפללים, כמו “והתפללו אל ה' דרך העיר” (מ’א' ח 44). ולפעמים היא מורה על הכיווּן, על הצד, שאליו מפנה המתפלל את פניו בשעת תפלתו, כגון והתפללו אל המקום הזה (שם 35), וכן הכוונה פה.

21.… אֵ־ל צַדִּיק וּמוֹשִיעַ אַיִן זוּלָתִי:

“צדיק” פה בהוראת “מושיע” הבא תיכף אחריו.

23. בִּי נִשְבַּעְתִּי יָצָא מִפִּי צְדָקָה וגו':

“צדקה” באה פה בהוראת “דבר אמת”, כהוראת השם צִדְקְ (صَدْق) בערבית,⁹⁶

25. בַּה' יִצְדְּקוּ וְיִתְהַלְּלוּ כָּל־זֶרַע יִשְׂרָאֵל:

יִצדקו – אחרי שהשתמש בשני הפסוקים כ“א וכ”ג במלים “צדיק” ו“צדקה” בשתי הוראות נוספות על הוראתו העיקרית של שורש זה (צדק ויושר), הוא משתמש בהוראה שלישית נוספת לשורש זה: האמונה, כהוראת שורש זה בערבית בבנין פיעל (صَدَّقَ) = האמין ותהיה הכוונה: כל זרע ישראל יאמינו בה'⁹⁷ ויתהללו בישועתו.

ואולי ישנה כוונה זו במה שכתוב על אברהם: והאמין בה' ויחשבהָ לו צדקה (בר' טו 6) – כלומר: ה' חשב לו זאת לאמונה שלמה בו.

 

פרק מ"ו    🔗

הפסוקים א' וב' מתארים בהיתול איך בל ונבו אלילי בבל הולכים וכושלים בדרך (כאילו יכולים הם ללכת!), שמו אותם על בהמות המשא – והנה הם מכבידים עליהן, והן כושלות, והבהמות עם האלילים ששׂמו עלין נופלים יחד. דבר זה גורם כי גם נוהגי הבהמות מתעכבים במנוסתם, ועי"ז הם נלקחים בשבי (מלת “ונפשם” מוסב על האנשים בעלי האלילים).

1. כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה

נְשֻׂאֹתֵיכֶם עֲמוּסוֹת מַשָּׂא לַעֲיֵפָה:

היו עצביהם לחיה ולבהמה – הנביא משתמש במבטא זה בכוונה: מלבד ההוראה, שהוא מתכוון לה: הנחת האלילים על גבי בהמות־המשא, ישנה גם הוראה שניה: הוראת בוז לאלילים, כאילו ניתנו פגריהם לחיה ולבהמה לאכלה, ע"ד “ונתתי מחנה פלשתים היום זה לעוף השמים ולחיות הארץ” (ש"א יז 46).

[והשוה ויק' כו 30: ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם.]

נְשֻאֹתֵיכֶם – במשקל פָעוּל בהוראת פּוֹעֵל ע“ד “יָקוּש” בתנ”ך (תה' צא 3 ועוד) ורָכוּב, שָתוּי וְנָשׂוּי בלשון חכמים. והכוונה: אלה הבהמות, שהטלתן המשא עליהן. ובחר פה במשקל זה כדי לדמותו למשקל מלת “עֲמוּסוֹת”, הסמוכה לה לאחריה. ואין צורך לקרוא “נוֹשְאוֹתֵיכֶם” כהצעת שד"ל.

לעיפה – שם פעולה מופשט בהוראת “עייפות” ע"ד “צנוף יצנפך צְנֵפָה” (ישע' כב 18), “והיה אדום יְרֵשָה” (במ' כד 18).

1 – 7. בפסוקים האלה ישנן חזרות שונות:

כרע בל קרס נבו (1) – קרסי כרעו (2)

עמוסות (1) – העמֻסים (3)

נשאתיכם – משא (1) – הנשֻאים (3) – אשא (4) – ישאהו (7)

אסבל, אסבל (4) – יסבלהו (7)

לא יכלו מלט משא (2) – וכנגד זה: ואני אשא ואני אסבל ואמלט (4)

וכן ישאהו… יסבלהו (2) – כנגד: ואני אשא ואני אסבל (4).

6.… יִשְׂכְּרוּ צוֹרֵף וְיַעֲשֵׂהוּ אֵל // יִסְגְּדוּ אַף־יִשְתַּחֲווּ

יסגדו אף ישתחוו – צריך להשלים “לו” כמו לעיל בפרק מד ג' פעמים. ובא ב“דרך קצרה”.

7. יִשָׂאֻהוּ עַל־כָּתֵף יִסְבְּלֻהוּ וְיַנִּיחֻהוּ תַחְתָּיו וְיַעֲמֹד

מִמְּקוֹמוֹ לֹא יָמִיש

אַף יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֶה מִצָּרָתוֹ לֹא יוֹשִיעֶנּוּ:

אחרי שתיאר בהיתול (בפרק מד 12 – 20) מעשה פסל־עץ, הוא מתאר בהיתול (בפסוק הקודם ובפסוק זה) מעשה אליל מזהב ומכסף: לוקחים זהב או כסף ומביאים אל הצורף ומשלמים לו שכרו, שיעשה להם אליל. אחרי שעשהו הם באים אליו, ורואים את האליל ביפיו, והם סוגדים ומשתחווים לו, הם נושאים אותו על כתף ומביאים אותו הביתה ומניחים אותו על מקומו, והוא עומד… ולא יוכל לזוז ממקומו, הם צועקים אליו, והוא אינו עונה.

ישאֻהו… יסבּלֻהו ויניחֻהו – שלשת הפעלים בל"ר בכוונה להיתול, כדי להורות על כובד משאו של האליל ואי תנועתו, שדרושים לו אנשים רבים לשאתו, אך יתר הפעלים והכינויים שבפסוק זה (יצעק, מצרתו, יושיענו) באו בלשון יחיד. (תלמידי יעקב נימן)

11. קֹרֵא מִמִּזְרָח עַיִט // מֵאֶרֶץ מֶרְחָק אִיש עֲצָתִי וגו':

אין ספק כי המכוון ב“עיט” פה הוא העוף הנזכר בברית בין הבתרים (בר' טו 11: וירד העיט על הפגרים). והכוונה: ה' קורא לעיט (לכורש) שימהר לבוא ולהתנפל על פגרי בבל. אך באמור הנביא זאת, נזכר בהוראה השניה, שיש לשרשי “עיט”, ההוראה הארמית, שהיא יעץ – עוץ, וגמר מאמרו בהקבלה לשם זה במבטא “איש עצתי” לרמוז על הוראה זו של שורש זה, ויש פה משנה־הוראה.

וכן מחבר מנחם בן סרוק מלת “עיט” שבפסוקנו עם “התיב עטא” (דני' ב 14), “ושבעת יעטוהי” (עז' ז 14). וגם רש"י מסכים בפירושו לדעת מנחם, אלא שהוא מוסיף: “וגם יש לפתרו בלשון עוף”.

12 – 13. שִמְעוּ אֵלַי אַבִּירֵי לֵב הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה

קֵרַבְתִּי צִדְקָתִי לֹא תִרְחָק וּתְשוּעָתִי לֹא תְאַחֵר וגו':

“צדקה” בסוף פסוק י“ב הוראתה: צדק ויושר, ו”צדקתי" בפסוק י“ג הוראתה: תשועה, כעדות ההקבלה “ותשועתי”, ואחרי שאמר “הרחוקים מצדקה”, הוא אומר: קרבתי צדקתי לא תרחק” בניגוד לזה, כאילו היתה ל“צדקה” אותה הוראה של “וצדקתי”⁹⁸

 

פרק מ"ז    🔗

1.… כִּי לֹא תוֹסִיפִי יִקְרְאוּ־לָךְ רַכָּה וַעֲנֻגָּה:

סגנון דחוק, כי אחרי “לא תוסיפי” היה צריך לבוא למ"ד ומקור למעשה שהיא עושה, כמו “לא תוסיפי לשתותה” (להלן נא 22).⁹⁹ ופה הכוונה: לא תוסיפי להמשיך מצבך הקודם, שיקראו לך רכה וענוגה.

2.… גַּלִּי צַמָּתֵךְ חֶשְׂפִּי־שֹבֶל // גַּלִּי־שוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת:

לנכון מתרגמים השבעים והפשיטתא והרס“ג את המלה “צמתך” – “צעיפך”,¹⁰⁰ וכן פרשו המפרשים הקדמונים, כי בהקבלה לזה אומר הנביא מיד: “חשפי שֹבל”, ו”שֹבל" הוא חלק הבגד העודף ונגרר לארץ.¹⁰¹ כסוי הפנים (=החלק העליון של הגוף) – כנגד כסוי השוקים (=החלק התחתון של הגוף).

הנשים הכבודות בארץ הקדם – בנגוד לכפריות – מכסות את פניהן בצעיף, ונכבדי־עם לובשים בגדים ארוכים, שחלקם התחתון נגרר על הארץ.¹⁰² ופה מבליט הנביא את קלונה של בבל, שאת צעיפה, שבו כיסתה את פניה, תגַלה אחרי שאיננה עוד כבוּדה, וכן תגלה את החלק הנגרר על הארץ. ובהיתול נותן הנביא טעם חדש לגילוי השובל והשוק: עליה לעבור את נהרותיה, נהרות בבל, ולגלות מארצה.

8 –11. בפסוקים האלה ישנן סבות ומסובבים: א) יען כי חשבה, שלא תשב אלמנה ולא תדע שְכול – לכן באו עליה שני הדברים יחד: שכול ואלמון. ב) יען כי לסיבת רוב כשפיה ועצמת חֲבָרֶיהָ בטחה, שאיש לא יראנה בעשותה מעשיה הרעים – לכן תבוא עליה רעה, שהיא לא תוכל לראות אור בה, לא תדע איך להמלט ממנה.

וחלוקת הכתבים היא כך:

8. וְעַתָּה שִמְעִי זֹאת עֲדִינָה הַיֹּשֶבֶת לָבֶטַח הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ

אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד לֹא אֵשֵב אַלְמָנָה וְלֹא אֵדַע שְכוֹל:

9. (לכן) וַתָּבֹאנָה לָךְ שְתֵּי־אֵלֶּה רֶגַע בְּיוֹם אֶחָד שְכוֹל וְאַלְמוֹן

כְּתֻמָּם בָּאוּ עָלָיִךְ: (ויען כי) בְּרֹב כְּשָפַיִךְ בְּעָצְמַת חֲבָרַיִךְ מְאֹד

10. וַתִּבְטְחִי (=בָּטַחַתְּ) בְּרָעָתֵךְ (=בשעת עשותך הרעה) אָמַרְתְּ

אֵין רֹאָנִי

חָכְמָתֵךְ וְדַעְתֵּךְ הִיא שוֹבְבָתֶךְ וַתֹּאמְרִי בְלִבֵּךְ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד:

11. (לכן) וּבָא עָלַיִךְ רָעָה לֹא תֵדְעִי שַחְרָהּ וְתִפֹּל עָלַיִךְ הֹוָה לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָה

וְתָבֹא עָלַיִךְ פִּתאֹם שֹאָה לֹא תֵדָעִי:

ופסוק ט' מסתיים במאמר “באו עליך”, והמאמר "ברב כשפיך וגו' " כבר קשורים לפסוק י'.

12. עִמְדִי־נָא בַחֲבָרַיִךְ וּבְרֹב כְּשָפַיִךְ כַּאֲשֶר יָגַעַתְּ מִנְּעוּרָיִךְ אוּלַי תּוּכְלִי הוֹעִיל אוּלַי תַּעֲרוֹצִי:

באשר יגעת מנעוריך – הכוונה: באלה הדברים אשר יגעת בהם להשיגם עוד בימי נעוריך.

אולי תערוצי – סירוס אותיות של “תעצורי”, הכוונה: אולי תוכלי לעצור בעד הרעה מלבוא עליך.

14. הִנֵּה הָיוּ כְקַש אֵש שְרָפָתַם וגו' אֵין גַּחֶלֶת לַחְמָם אוּר לָשֶבֶת נֶגְדּוֹ:

אור לשבת נגדו – כמנהג ארץ בני הקדם, השֹמים את האוּר (=כירה, שאפשר להעבירה ממקום למקום, ובערבית מַנְקַל (مَنْقَل) משורש “נקל” (نقل=העביר) באמצע החדר, ובני הבית יושבים מסביב לו להתחמם.

15. כֵּן הָיוּ לָךְ אֲשֶר יָגָעַתְּ סֹחֲרַיִךְ מִנְּעוּרַיִךְ וגו':

אשר יגעת… מנעוריך – חזרה על המבטא שבפסוק י“ב, וגם פה בא ב”דרך קצרה", והכוונה: אשר יגעת להשיג אהבתם.

 

פרק מ"ח    🔗

1. שִמְעוּ זֹאת בֵּית־יַעֲקֹב הַנִּקְרָאִים בְּשֵם יִשְׂרָאֵל וּמִמֵּי יְהוּדָה יָצָאוּ וגו':

וממי יהודה יצאו – מלת “ממי” הוראתה “ממעי” בהבלעת העי“ן והעברת הציר אל המ”ם שלפניה ע“ד “זרת” מן “זְעֶרֶת”, [רוּת מן רעוּת] ו”בי" מן “בְעִי” לבקשה.¹⁰³

ומצאנו במקרא במקומות שונים את המבטא “יצא ממעי…” לא רק באם כ"א גם באב, כגון “אשר יצא ממעיך הוא יירשך” (בר' טו 4), שנאמר לאברהם, וכן דוד אומר: “הנה בני אשר יצא ממעַי” (ש"ב טז 11) ועוד.

8.… כִּי יָדַעְתִּי בָּגוֹד תִּבְגוֹד // וּפֹשֵעַ מִבֶּטֶן קֹרָא לָךְ:

ופשע מבטן קֹרא לך – רמז ליעקב, שעליו נאמר: בבטן עקב את אחיו (הושע יב 4). (תלמידי ד"ר דוד כהן־רַיְז)

10. הִנֵּה צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכֶסֶף // בְּחַרְתִּיךָ בְּכוּר עֹנִי:

צרפתיך ולא בכסף – הנביא השתמש ב“דרך קצרה”, והכוונה: צרפתיך ולא במצרף כסף, במצרף שצורפים בו כסף, והמלה “בכור” מעידה על חסרון מלה זו.

בחרתיך בכור עֹנִי – הנביא השתמש ב“בחרתיך” הארמית במקום “בחנתיך” להשוואת הצלצול עם “בכוּר”.

12 – 14. שְמַע אֵלַי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי אֲנִי־הוּא אֲנִי

רִאשוֹן

אַף אֲנִי אַחֲרוֹן: אַף־יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָמָיִם

קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו (=כולם): הִקָּבְצוּ כֻלְּכֶם וּשְמָעוּ וגו':

המאמר “אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים” הוא המשך פסוק י"ב, ולמאמר "קֹרא אני אליהם וגו' " יש לצרף פסוק יד "הקבצו וגו' " ושניהם קשורים לפסוק יב רישא “שמע אלי יעקב וישראל מקֹראי” [ומן “אני הוא” עד “שמים” הוא מאמר מוסגר]. ובכינוי הנסתרים במלת “אליהם” הכוונה לבני ישראל ולא לשמים וארץ, כי אין טעם, שה' יקרא לשמים וארץ ויעמדו לפניו. (תלמידי עמיהוד גרזובסקי)

19. וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כִּמְעֹתָיו וגו':

במלה “כמעֹתיו” הוא מכוון לביצים המרובות מאד שבמעי הדגים שֶבַּיָּם. והכינוי שב“מעֹתיו” חוזר אל השם הנזכר לפני מאמר זה (וצדקתך כגלי הים). (תלמידי עמיהוד גרזובסקי).

20.… הַגִּידוּ הַשְמִיעוּ זֹאת הוֹצִיאוּהָ עַד־קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ גָּאַל ה' עַבְדּוֹ יַעֲקֹב:

הפסוקים באים בהדרגה במאמרים של מלה אחת, שתים, שלש וארבע:

הגידו

השמיעו זאת

הוציאוה עד־קצה הארץ

אמרו גאל ה' עבדו יעקב

 

פרק מ"ט    🔗

2. וַיָּשֶׂם פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה… // וַיְשִימֵנִי לְחֵץ בָּרוּר…

שורש “ברר” – הוראתו פה כהוראת שורש “ברא” (יהושע יז 18: כי יער הוא וברֵאתוֹ). ובערבית מורה שורש “ברי” (بري) על שנינת החיצים או העטים, ומזה המבטא “חץ ברור” הדומה ל“חציך שנונים” (תה' מה 6). ו“חץ ברור” מקביל ל“חרב חדה” שלפניו. וכן נמצא שורש זה בקשר עם חץ במאמר “הָבֵרו החצים” (ירמ' נא 11).

6. וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי־אַתָּה // יִשְׂרָאֵל אֲשֶר־בְּךָ אֶתְפָּאָר:

ה' אמר לי: עבדי אתה, ישראל אתה, דומה אתה לישראל (=יעקב). ופה רמז להוראת שם ישראל: “כי שָׂרִיתָ עם אלקים ועם אנשים ותוכל” (בר' לב 29).

11. וְשַׂמְתִּי כָל־הָרַי לַדָּרֶך // וּמְסִלֹּתַי יְרֻמוּן:

ומסלתי ירֻמון – אין טעם להגבהת המסילות, אך מלת “ירמון” כתובה בחסרון ו“ו אחרי הרי”ש. וכנראה היה צריך לבוא דגש חזק במ“ם משורש “רמם” (ולא מש' “רום”) הדומה בהוראתו לשורש “רם” (= רמם رَمَّ) בערבית, שהוראתו: תקן בנין. והכוונה: את מסלותי יתקנו ויבנו. ואין מקום להוראת שורש “רום” על דרך ומסילה, ועל כן בא הפועל בל”ז, כי הוא מוסב על המתקנים והסוללים¹⁰⁴

16. הֵן עַל־כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ // חוֹמוֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד:

על כפים חקֹתיך – חקקתי את שמך על כף ידי. ור' לעיל מד 5.

17. מִהֲרוּ בָנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ:

בפסוק זה בא השימוש ב“דרך קצרה” במקום שהיתה צריכה להיות מלה המתנגדת למלה הכתובה, ובאמור הנביא על המהרסים והמחריבים כי יצאו ממנה, עלינו לומר כי בניה (או בוניה) מיהרו לבוא. ורש"י מפרש: מהרו בניך לשוב.¹⁰⁵

19. כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִיסֻתֵךְ // כִּי עַתָּה

תֵּצְרִי מִיּוֹשֵב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ:

חלק א' של פסוק זה (עד “הריסתך” וסופו “ורחקו מבלעיך” מכוונים כנגד “מהרסיך ומחריביך ממך יצאו” שבפסוק י"ז, והמאמר “כי עתה תצרי מיושב” והפסוק הבא "עוד יאמרו באזניך וגו' " מכוונים אל “מהרו בניך [לבוא], שבראש פסוק י”ז.

כי חרבֹתיך ושממתך וארץ הריסותך – מאמר זה בלתי נגמר,¹⁰⁶ ובא ב“דרך קצרה”, והיה צ"ל: תבנינה.

22.… וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן // וּבְנֹתַיִךְ עַל־כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה:

בחצן=בחיק, ע"ד “בזרֹעו יקבץ טלאים ובחיקו ישֹא” (לעיל מ 11). וכן “שֹאהוּ בחיקך כאשר ישא האֹמן את־היֹנק” (במ' יא 12). החיק הוא המקום שבין הגוף והכתונת במקום הפתוח בכתונת מעל לחגורה, ושם מניחים הכפריים מה שהם נושאים אתם. ובערבית מורה השם חֻצ’ן (حٌضْن) על חיק ולא על כנף הבגד.

ומה שכתוב בנחמיה (ה 13): “גם חצני נערתי” הוא עפ"י המנהג במזרח לתפוש בבוהן ובאצבע של היד הימנית בשפת חלק הבגד השמאלי שממול לחזה ולנענע אותו כשרוצים להראות, כי אין חלק לעושה זאת עם העצם המדובר עליו.

ובנֹתיך על כתף תנשאנה – כן דרך הכפריות הערביות לשאת את ילדיהן על כתפיהן כששתי רגלי הילד לשני עברי כתף־האם לפנים, ופני הילד מוסבים כלפי ראש האם.

 

פרק נ'    🔗

2 – 3….הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם // אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר

תִּבְאַש דְּגָתָם מֵאֵין־מַיִם // וְתָמֹת בַּצָּמָא:

אַלְבִּיש שָמַיִם קַדְרוּת // וְשַׂק אָשִית כְּסוּתָם:

פסוק ג' הוא ניגוד לפסוק ב‘, כי כשם שיכול ה’ לייבש הכל, כן הוא יכול לכסות את השמים בעננים כבדים מריקי המטר. ומליצת “ושק אשים כסותם” איננה לאבל (שמהוראה זו לקוח מבטא זה) כי אם לשפעת המים הצרורים בהם. ובא ציור זה בצורה מורה על אֵבל בהשפעת “קדרות” שלפניו, שיש בה מלבד הוראת התכסות השמים בעבים (מ"א יח 45: והשמים התקדרו עבים) גם הוראת עצב ויגון (תה' לח 7: כל היום קֹדר הִלכתי).

4. ה' אֱלֹקִים נָתַן לְשוֹן לִמּוּדִים… בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְמֹעַ בַּלִּמּוּדִים:

לשון למודים… אזן כלמודים – במלת “למודים” הבאה פעמיים בפסוק ישנו צימוד שלם: הראשונה הוראתה: [לשון של] חכמה ומדע, והשניה הוראתה: תלמידים, לומדים (כמו לעיל ח 16 ולהלן נד 18). ו“לִמּוּד” הוא תואר (ולא שם מופשט!) כמו עִזּוּז מאותו משקל.

10 – 11. מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶר הָלַךְ

חֲשֵכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ

יִבְטַח בְּשֵם ה' וְיִשָּעֵן בֵּאלֹקָיו:

הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵש מְאַזְּרֵי זִיקוֹת

לְכוּ בְאוּר אֶשְכֶם וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם וגו':

אשר הלך חשכים – הנושא במלת “הלך” הוא “עבדו” הסמוך לו לפניו (ולא "ירא ה' "), כי גם בפסוקים הקודמים, מפסוק ד' והלאה מדבר הנביא על עצמו ועל נביאי השקר מתנגדיו, וכן בפסוקנו, והכוונה היא: מי ביניכם ירא ה' השומע בקול עבדו (=הנביא) אשר הלך בחושך בלי אור (ראה פסוק ו' בנוגע לסבלותיו) – האיש הזה יבטח בה', השולח אותו לבשר ישועות; אבל אתם, נביאי השקר, שהתפארתם, כי הנכם כולכם קודחי אש ומאזרי זיקות וניצוצות (כנגד “אשר הלך חשכים ואין נוגה לו”), הבה נראה איך תוכלו ללכת לאור אשכם וניצוציה אשר הדלקתם.

והאתנח בפסוק י' צריך להיות במלה “לו” (“ואין נגה לו”).

ובשני הפסוקים ט' וי' בא אותו מבטא כנגד מתנגדיו: “הן כֻלם”, “הן כֻלכם”.

קֹדחי אש מאזרי זיקות – יש מבארים¹⁰⁷ מלת “מאזרי” בהוראת “מְזָרֵי”. וזה מתאים למלת “קֹדחי”, כי בערבית שורש “קדח” (قدح) הכאה בחתיכת פלדה על דבר הנדלק מהר המושם על אבן חלמיש להדליקו ע“י הניצוצות הנפוצים מאבן החלמיש ע”י ההכאה.¹⁰⁸ ומזה בא לדעתי המבטא “קול ה' חֹצב להבות אש” (תה' כט 7), כאילו קול ה' חוצב מאבני חלמיש להבות אש ע"י חוזק דפיקת הקול עליהן.

 

פרק נ"א    🔗

פרק זה (כמו לעיל מו 1 – 7) מלא חזרות:

שמעו אלי רֹדפי צדק (1) – שמעו אלי יֹדעי צדק (7)

הביטו אל… (1) – הביטו אל… (2)

כי נחם ה'… נחם… (3)

עורי עורי לבשי עז (9) – עורי עורי לבשי עזך (נב 1)

הלא את היא ה־(9) – הלא את היא ה־(10)

שתית… שתית… (17)

מיד ה' את כוס חמתו את קֻבעת כוס התרעלה (19)

– מידך את כוס התרעלה את קֻבעת כוס חמתי (22)

וכן באו חזרות במלים בודדות בזו אחר זו: עורי עורי (9, נב 1),

אנכי אנכי (12), התעוררי התעוררי (17).

1 – 2…. הַבִּיטוּ אֶל־צוּר חֻצַּבְתֶּם // וְאֶל־מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַרְתֶּם:

הַבִּיטוּ אֶל־אַבְרָהָם אֲבִיכֶם // וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם וגו':

צור חֻצבתם… מקבת בור נֻקרתם – המאמרים באו ב“דרך קצרה”, וחסרים המלות “ממנו” ו“ממנה” אחרי שני הפעלים. והעיקר היה במאמר השני “ואל בור נקרתם [ממנו]”; אבל מכיון שהוא מכוון לאברהם ולשרה כאמור בפסוק ב', לכן הוסיף מלת “מקבת” בל"נ על שרה כמו שמלת “צור” מכוונת לאברהם.

מקבת – אהרליך בשני ביאוריו מוצא, ש“מקבת” היא רק “פטיש”, ולכן הוא מתקן “מַקֶּרֶת”, שאיננה במקרא, להשוותה לפעל “נקרתם” שבסוף הפסוק. אך אין צורך בתיקון זה, כי “מקבת”, שהיא משורש “נקב” מורה לפי שרשה על חלל נקוב, והן משורש זה השם “נְקֵבָה” והשם “נִקְבָּה” שבראש כתובת השילוח (“וזה דבר הנקבה”).

6.… וִישוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה // וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת:

גם בפסוק זה וגם בפסוק ח' באה מלת “וצדקתי” בהקבלה למלת “וישועתי”, כמו במקומות אחרים בספר זה. ואחרי “וצדקתי” בפסוקנו, שהוראתה “וישועתי” בא בפסוק הבא בצורת צמוד “יֹדְעֵי צֶדֶק” בהוראה הרגילה.

9. עוּרִי עוּרִי לִבְשִי־עֹז זְרוֹעַ ה'… הֲלֹא אַתְּ־הִיא הַמַּחֲצֶבֶת רָהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין:

המחצבת… מחוללת – שתי המלים האלה, שהוראתן “הורגת ומפילה חלל” באו פה כנגד “חֻצבתם” ו“תחוללכם” שבפסוקים א – ב, שבאו שם בהוראות אחרות. (תלמידי נהוראי מזרחי ז"ל)

בהקבלה למליצת “המחצבת רהב” בא באיוב (כו 12) המבטא “מחץ רהב”, ופה בא השינוי להתאמה אל “חֻצבתם”, וכן נמצא באיוב שם (פסוק יג): חוללה ידו נחש בריח.

וכן נמצא שורש “חלל” על־יד “רהב” בתהלים (פט 11): “אתה דכאת כחלל רהב”, דבר המורה על נכונות פירוש מלת “מחוללת” פה.

16. וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךְ // וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ

לִנְטֹעַ שָמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ // וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה

בפסוק זה ישנן הקבלות לראש פרק מ"ט:

“ואשים דברי בפיך” מקביל ל“וישם פי כחרב חדה” (שם 2);

“ובצל ידי כסיתיך” מקביל ל“בצל ידו החביאני” (שם);

“וליסֹד ארץ” מקביל למאמר “להקים ארץ” (שם 8).

וכל אלה הם דברי הא־ל לכורש.

17.… אֶת־קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָתִית מָצִית:

מָצִית – במקום “מַצֹּת” מגזרת הכפולים “מצץ”¹⁰⁹ באה “מצית” מנל"י להשוותה למלת “שָתִית”.

וכן ביחז' כג 34: ושָתִית אותה ומָצִית“, וכן “ימצו ישתו” (תה' עח ד) ע”ד “צְאֶינָה וּרְאֶינָה” (שה"ש ג 11) ועוד.

19. שְתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ // מִי יָנוּד לָךְ

הַשֹּד וְהַשֶּבֶר וְהָרָעָב וְהַחֶרֶב מִי אֲנַחֲמֵךְ:

שתים – כנראה הכוונה לשני זוגות של פגעים, והם הארבעה הנזכרים אח"כ. בירמיה וביחזקאל נזכרים פעמים רבות שלשת הפגעים: חרב ורעב ודבר.¹¹⁰ וכן נאמר לדוד בפי גד הנביא (ש"ב כד 13): “שלש אני נוטל עליך… שבע שנים רעב בארצך ואם שלשה חדשים נֻסך לפני צריך (=חרב)… ואם היות שלשה ימים דבר בארצך”. ורק לפעמים גם רביעי והוא “החיה” (או “חיה רעה”).¹¹¹ ופה בא במקום הדֶבר והחיה: השֹד והשבר.

והחרב והרעב מי אנחמך – בעיקרו: במי אנחמך,¹¹² למי קרה כדבר הזה, שאוכל לנחמך בו, שאינך יחידה שבאו עליה כל הרעות האלה, ובאה פה “מי” בהקבלה אל “מי ינוד לך” שבחלק א' של הפסוק.

20. בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ… הַמְּלֵאִים חֲמַת ה' גַּעֲרַת אֱלֹקָיִךְ:

המלה “חמת” באה בדרך משנה ההוראה בשתי הוראותיה: א) עפ“י המבטא “גערת אלקיך” הסמוך לה היא בהוראת כעס וחמה; ב) אך עפ”י הפסוק הבא “הנה לקחתי מידך את־ כוס התרעלה את־קֻבעת כוס חמתי לא־תוסיפי לשתותה עוד” באה “חמת” בהוראת רעל (תרעלה) עפ"י המאמר “חמת תנינים יינם” (דב' לב 33).

 

פרק נ"ב    🔗

1. עוּרִי עוּרִי לִבְשִי עֻזֵּךְ צִיּוֹן

לִבְשִי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָלֵם עִיר הַקֹּדֶש

כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא־בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא:

שורש “עזז” מורה גם על חוזק גם על יופי, וכן מורה גם השם “עִזּ” (عِزّ) בערבית על תפארת והוד. ובתנ“ך אנו מוצאים “עז” ו”תפארת" בהקבלה, כגון “מטה עֹז מקל תפארה” (ירמ' מח 17), “ויתן לשבי עזו ותפארתו ביד צר” (תה' עח 61).¹¹³

וכן אנו מוצאים את הוראות היופי והחוזק מאוחדות בשרש “אדר” (אדיר) ו“הדר”. וכן השורש “חסן” המורה בעברית על החזק (עמוס ב 9: וחסֹן הוא כאלונים) מורה בערבית (حسن) על היופי.

לא יוסיף יבא – לסגנון זה ר' לעיל מז 1.

2. הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְבִי יְרוּשָלִָם

הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְבִיָּה בַת־צִיּוֹן:

במלת “שְבִי” יש משנה הוראה: א) בהקבלה ל“קומי” היא צווי משורש “ישב”, והכוונה: קומי מישיבתך על הארץ ושבי על כסאך; וההיפך מזה נאמר לבבל: “רדי ושבי על עפר” (לעיל מז 1), שהכוונה היא: רדי מכסאך ושבי על הארץ, כנאמר באותו פסוק: “שבי לארץ, אין כסא”; ב) בהקבלה ל“שביה בת ציון” היא שם בל“ז משורש “שבה” כמו " כי־לֻקחו בניך בשבי ובנֹתיך בשביה” (ירמ' מח 46).¹¹⁴

4.… מִצְרַיִם יָרַד־עַמִּי בָרִאשֹנָה לָגוּר שָם // וְאַשּוּר בְּאֶפֶס עֲשָקוֹ:

חלקו הראשון של פסוק זה בא ב“דרך קצרה” וצריך להשלים: “והתעמר בו ימים רבים” [נכון יותר: והעבידו בפרך] בהקבלה ל“עשקו” שבחלק השני על אשור.¹¹⁵

5. וְעַתָּה מַה־לִּי פֹה נְאֻם ה' כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם וגו':

גם מאמר זה בא ב“דרך קצרה”, והכוונה: מה לי פה אני יושב שקט, ואינני מושיע את עמי.

7 – 8. מַה־נָאווּ עַל־הֶהָרִים // רַגְלֵי מְבַשֵּׂר

מַשְמִיעַ שָלוֹם // מְבַשֵּׂר טוֹב // מַשְמִיעַ יְשוּעָה

אוֹמֵר לְצִיּוֹן // מָלַךְ אֱלֹקָיִךְ:

קוֹל צֹפַיִךְ // נָשְׂאוּ קוֹל // יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ

כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ // בְּשוּב ה' צִיּוֹן:

הנביא מתאר מצד אחד את המבשר, הבא מבבל לבשר את הבשורה הטובה, בשורת מפלת בבל והכרזת כורש. ומצד שני הוא מתאר את הצופים בירושלם, העומדים על ההרים ומצפים לבשורה, והנה אך ראו את המבשר מרחוק כבר החלו להרים קולם ברנה ובצהלה. והתיאור יפה מאד, כאילו זה לעומת זה (יחדיו) משמיעים קול רנה.

ובראותנו כי כדי לחזק את מהירות הבשורה, משתמש הנביא במאמרים קצרים בני שתים שתים מלים (משמיע שלום – מבשר טוב – משמיע ישועה – אומר לציון: – מלך אלקיך!) – נבין כי גם בדברו על הצופים שבהרי ירושלם משתמש הנביא במאמרים קצרים וגם ב“דרך קצרה”: קול צופיך! – נשאו קול – יחדו ירננו, שהכוונה ב“קול צופיך” היא קול צפיך נשמע, וכן במאמר השני “נשאו קול” אינו גומר אפי' את המלה “קולם”.

11. סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּם טָמֵא אַל־תִּגָּעוּ

צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְאֵי כְּלֵי ה':

גם פה באו מאמרים קצרים בצוויים שונים לצאת מבבל. ולפעמים גם ב“דרך קצרה”: “סורו־סורו!” מבלי להזכיר מאין יסורו. “צאו משם!” מבלי להזכיר מאיזה מקום בבירור. “טמא!” כל אשר בה טמא הוא (במלה אחת!). “אל תגעו!” [בו]. “צאו מתוכה” מבלי להודיע למי מכוון כינוי הנסתרת.¹¹⁶ וכל זה להראות על המהירות ביציאה מבבל, ועל רגש השנאה והבוז לבבל, שאיננו חפץ גם להזכיר את שמה.

וכנגד יציאת מצרים, ששם נצטוו לשאול מהמצרים כלי כסף וזהב, בא פה הציווי: אל תגעו! – אל תגעו בשום דבר של בבל.

12. כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן

12. כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל:

כנגד החפזון שביציאת מצרים (דב' טז 3: כי בחפזון יצאת מארץ מצרים) נאמר פה, שלא ילכו בחפזון.

ואחרי כל החפזון המובע במאמרים הקצרים והמקוצרים שבפסוק הקודם – הוא נח, וכאילו הוא מתנחם על חפזון זה, ואומר: כי לא בחפזון תצאו וגו'.

הֹלך לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל – בהקבלה אל “לפניכם” היה צריך לומר “ומאחריכם” [ע“ד “ויסע מלאך האלקים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם”, שמ' יד 19], אך מפני כבוד ה' שינה, והשתמש במלת “ומאספכם” בהוראת “המאסף” ההולך בסוף המחנה בניגוד ל”חלוץ" ההולך לפניו. וכן להלן (נח 8): והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך.

15. כֵּן יַזֶּה גּוֹיִם רַבִּים עָלָיו יִקְפְּצוּ מְלָכִים פִּיהֶם וגו':

יזה… יקפצו – מלת “יזה” הוראתה: יגרום שיקפצו ממקומם מרוב השתוממותם. כי כל הזאה מקושרת עם זריקת נוזל במהירות¹¹⁷ ואחרי שהשתמש במלה זו הוא מקביל לה מלה אחרת מהוראתה (יקפצו), אבל בהוראה השניה של המלה ההיא, והיא: סגירת הפה, וזה מעין “משנה הוראה”.¹¹⁸

 

פרק נ"ג    🔗

3.… אִיש מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַבְנֻהוּ:

וידוע חלי – מעונה ע"י מחלתו מל' “ויֹדַע בהם את אנשי סֻכות” (שופ' ח 16).

וכמסתר פנים ממנו – כמצורע שכתוב בו “ועל שפם יעטה” (ויק' יג 45), והכינוי במלת “ממנו” הוא למדברים.¹¹⁹

נבזה ולא חשבנוהו – לא נָתַנּוּ לו חשיבות, ובאה מלה זו בתור צימוד שלם ל“ואנחנו חשבנֻהו נגוע” שבפסוק הבא, ושם היא בהוראתה הרגילה.

7. נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה // וְלֹא יִפְתַּח פִּיו

כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל // וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וגו':

נִגַּשׂ = נִגָּשׂ – תואר בהוראת “טמא” (כאמרו לעיל: וכמסתר פנים ממנו), כהוראת שורש “נגשׂ” (نجس) בערבית. (תלמידי עמיהוד גרזובסקי)

כשה… וכרחל… – אחרי שאמר בפסוק ו' “כלנו כצאן תעינו” בא המאמר "כשה לטבח יובל וכרחל וגו' " בדרך אסוסיאציה של המחשבות.

11 – 12. מֵעֲמַל נַפְשוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע

בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים וַעֲוֹנֹתָם הוּא יִסְבֹּל:

לָכֵן אֲחַלֵּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת־עַצוּמִים יְחַלֵּק שָלָל וגו':

לעומת עמל נפשו, ששבעה מכאובים ויסורים, ירוה¹²⁰ וישֹבע טוב, ובגלל שעל ידי דעתו (=יסוריו ומכאוביו, כמו “וידוע חלי” בפסוק ג') הצדיק עבדי הַצדיק את רבים, וסבל עונותיהם, – אחלק לו חלק טוב בין גדולי העם,¹²¹ ויחד עם העצומים (בעלי כוח ועָצמה) יחלק שלל.

ובא פה “צימוד שלם” במלת “רבים”: הראשונה (“לרבים”) – בהוראת הכמות, והשניה (“ברבים”) – בהוראת החשיבות.

 

פרק נ"ד    🔗

הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל־תַּחְשׂכִי

הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיְתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי:

הזכיר את האהל וכל חלקיו: יריעותיו, מיתריו ויתדותיו.

ויתדותיך חזקי – “חזקי” בא פה בהוראת “הַדְּקִי” הדקי את המיתרים ביתדות, ויהיו מתוחים היטב

4. אַל־תִּרְאִי כִּי־לֹא תֵבוֹשִי // וְאַל־תִּכַּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי

כִּי בֹשֶת עֲלוּמַיִךְ תִשְכָּחִי // וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי־עוֹד:

לשרשי “כלם” ו“חפר” אותה הוראה, ובכן מהו הנימוק, שלא תכלם מפני שלא תחפיר? ונראה שפה בא “כלם” בהוראת “כלא”, והכוונה היא: אין לך להכלא ולהסגר מפני עין רואים, כי לא יהיה לך ממה להתבושש, וכן נאמר במרים (במ' יב 14): ואביה ירֹק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים? תִּסָּגֵר (“אפוא”) שבעת ימים! בא שורש “כלם” בהוראת “כלא”.

אלמנותיך – היה צריך לומר: אַלְמְנוּתֵךְ, ובא “אלמנותיך” להשוואה עם “עלומיך”. ואולי יש לנקד אַלְמְנוֹתַיִךְ (הנו"ן בחולם) ע“מ “בְּחוּרוֹתֶיךָ” (קה' יב 1) לנכח בל”ז.

6. כִּי כְאִשָּה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ // קְרָאָךְ ה'

וְאֵשֶת נְעוּרִים כִּי תִּמָּאֵס // אָמַר אֱלֹקָיִךְ:

פה ישנו שימוש ב“דרך קצרה”, והחסר מובן מתוך הנמשל בפסוק הבא, והכוונה היא: כשם שאשה עזובה ועצובת רוח יש שתשוב לשמוח, ואשת נעורים שנמאסה יש שישוב בעלה אליה ויאהבנה, כך גם אני עזבתיך לרגע ואשוב לקָרבך.

9. כִּי־מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶר נִשְבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי־נֹח עוֹד עַל־הָאָרֶץ

כֵּן נִשְבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר־בָּךְ:

חסרה פה כ“ף הדמיון פעמיים: כי כמי נח… כאשר נשבעתי… ואולי באה פה מלת “כי” בהוראת כ”ף הדמיון¹²² לפני שם בהוראתה בבואה לפני פועל (ישע' נח 9, סב 5).

מי־נח – אולי משתמש הנביא בכוונה בכינוי “מי נח” (=המים שהיו בימי נח) תחת “מי־המבול” לרמוז גם על המנוחה, כי נחו המים ולא יוסיפו עוד להמות, ויש במלה זו מעין “משנה הוראה”.

11. עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה

הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ // וְיִסַּדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים:

עניה סערה – כנראה בא מבטא זה מן “אניה סערה” (באל"ף).

וכשם שבראש הפרק (פסוק ב') מתוארים חלקי האהל כן מתוארים בפסוק זה חלקי הבית הבנוי: אחרי שחופרים בקרקע ליסוד הבית ומגיעים עד הסלע משליכים בתוך החפירה ברגיל חומר רב רווי מים, ובתוך חומר זה משליכים אבנים גולמיות הנקבעות בתוך החומר הרך כעיסה. והנביא מתאר את החומר, שאיננו חומר פשוט רגיל, אלא חוֹמר העשוי מאבק אבן־הפוך השחרחורת (=כצבע החומר), ואבני היסוד שירביץ בתוך חומר־הפוך תהיינה אבני ספיר לבנות.

12. וְשַׂמְתִּי כַּדְכד¹²³ שִמְשֹתַיִךְ וּשְעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל־גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי־חֵפֶץ:

בבניינים רבים מקשטים את הקירות בזה, שבמסגרת החלונות וכן בפינות הקירות קובעים אבנים בנות צבע אחר (לבנות מאד או אדמדמות), ועפי"ר הן חלקות יותר ובולטות יותר מכל אבני הקיר.

את החלונות בכללם קורא הנביא בשם המליצי “שמשות” (ולא את לוחות הזכוכית שבדלתותיהם), מפני שהם נותנים לאור השמש לחדור אל הבית. את הפתחים הוא קורא בשם “שערים”, כאילו של בנין גדול: ואת פינות הקירות שהן בקציהם הוא קורא בשם “גבול”, והוא אומר, שאבני השמשות (מסגרות החלונות) תהיינה אבני כדכד, ואבני מסגרות השערים תהיינה אבני אקדח, ופינות הקירות תהיינה מאבנים יקרות בכלל.

14.… רַחֲקִי מֵעֹשֶק כִּי־לֹא תִירָאִי // וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא־תִקְרַב אֵלָיִךְ:

הכוונה היא בהיפוך הדברים: לא תיראי מעושק (=שיעשקוך), כי תרחקי (=תהיי רחוקה) ממנו; וכן לא תיראי ממחיתה, כי לא תקרב (=לא תהיה קרובה) אליך.

 

פרק נ"ה    🔗

4. הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו // נָגִיד וּמְצַוֶּה לְאֻמִּים:

פה בא צימוד שלם במלת “לאומים”, שנזכרה פעמיים: הראשונה בל“ר מן השם אֹם (כמו “שבחוהו כל האֻמים”, תה' קיז 1) עם למ”ד היחס לפניה, והשניה ריבוי מהשם “לאֹם”.

ראב“ע כותב על “לאומים”: “למ”ד לאומים שרש ויתכן היות לטעם”, אולי התכוון גם לפעם השניה. ואנכי בחרתי בלמ"ד הראשונה לשמושית מפני שאפשר להיות “עד לפלוני”, ושורש “צוה” (מצוה) בא כמעט תמיד ביחס הפעול, ורק במקומות בודדים עם “אל” או “ל־”.

7 – 8. יַעֲזֹב רָשָע דַּרְכּוֹ // וְאִיש אָוֶן מַחְשְבֹתָיו

וְיָשֹב אֶל־ה' וִירַחֲמֵהוּ // וְאֶל־אֱלֹקֵינוּ כִּי־יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ:

כִּי לֹא מַחְשְבוֹתַי מַחְשְבוֹתֵיכֶם // וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה':

תוכן שני פסוקים אלה ועניינם הם ממש כדברי יחזקאל בפרק ל"ג (10 – 20). הם חשבו והאמינו בעון הבא בירושה ובגזירה עליונה, שלא יוכל איש להחלץ ממנה, ואם אך חטא אין לו תקומה עוד. והנביאים הוכיחו להם, כי זאת אינה דרך ה'.

 

פרק נ"ו    🔗

9 – 11.

פסוק ט' שייך לפסוקים שלאחריו, וההפסק בפרק צריך לבוא לפניו.

הפסוקים האלה הם כנראה נבואה על בבל בימי בלשאצר, לפני שלכד כורש את העיר.

9 – 11. כֹּל חַיְתוֹ שָדָי אֵתָיוּ לֶאֱכֹל כָּל־חַיְתוֹ בַּיָּעַר:

צֹפָו עִוְרִים כֻּלָּם לֹא יָדָעוּ

כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ הזִים שֹכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם:

וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶש לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה וְהֵמָּה רֹעִים לֹא יָדְעוּ הָבִין

כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִיש לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ:

הנביא מתאר את בבל לפני כיבוש כורש כעדר, אשר גם רועיו גם כלביהם אינם משגיחים עליו, והם דואגים רק לנפשם ולתאוותם, לאָכלם ולבצעם, ולכן הוא קורא באירוניה לכל חיות השדה וחיות היער¹²⁴ לנצֵל את המצב ולבוא.

כלם כלבים אלמים – בא ב“דרך קצרה”, והכוונה: והכלבים – כולם כלבים אלמים.

והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה – למלה “נפשֹ” (نفس) יש בערבית המדוברת הוראת “תאבון”.

ומזה במשלי (כג 1 – 2): "כי תשב ללחֹם את מושל בין תבין את אשר לפניך (כי המלכים היו לפעמים מרעילים את שריהם, שהזמינו למשתיהם, ברעל ששמו במאכלם): ושֹמת שֹכין בלֹעך אם בעל נפש אתה, כלומר: אם הנך בעל תאבון חזק¹²⁵ והנך משתוקק מאד לאכול, טוב יותר שתשים סכין בלועך מאשר תטעם במאכלו (וכן הוא אומר אח"כ: והוא לחם כזבים).

הנביא מתאר פה את המצב: בשעה שהאויב הולך וקרוב, הכלבים הם אלמים, ואינם נובחים להזהיר את בעליהם על בוא התוקפים כדרך שעושים כל הכלבים; אולם בנוגע לסעודות ולמשתאות אין קץ לתאבונם, כי הכלבים הם בעלי תאבון עז, וכל מה שיאכלו אינו משׂביע את רעבונם.

והמה רועים לא ידעו הבין – העיקר “והמה הרועים”, אבל “הָ” נבלעה בהברה “מָה”. ומלת “רֹעים” באה כבאור לשם הגוף “והמה”.

כלם לדרכם פנו, איש – לבצעו, מקצהו – הכוונה: כל הרועים פונים איש איש לדרכו ולענייניו הוא, ואיננו משגיח על צאן מרעיתו, וכל אחד פונה רק לבצעו ולתועלתו.

ומלת “מקצהו” באה ב“דרך קצרה”, והכוונה: מקצהו ועד קצהו. וכן “מנער ועד זקן כל העיר מִקָּצֶה” (בר' יט 4) – מקצה העיר ועד קָצֶהָ. וכן בירמ' (נח 31): להגיד למלך בבל כי נלכדה עירו מִקָּצֶה – הכוונה: כל עירו מקצהָ האחד ועד הקצה השני.¹²⁶

12. אֵתָיוּ אֶקְחָה־יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵכָר וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר גָּדוֹל יֶתֶר מְאֹד:

הנביא מתאר בהיתול יפה את דברי בלשאצר אל שריו במשתה יינו לפני שכבש כורש את בבל המתואר בדניאל פ"ה, והוא שם בפי בלשאצר את המאמר “והיה כזה יום מחר, גדול יתר מאד” בשעה שהנביא חושב: האף אמנם יבוא עוד יום מחר עליו?

 

פרק נ"ז    🔗

1 – 2. הַצַּדִּיק אָבַד וְאֵין אִיש שָׂם עַל־לֵב וְאַנְשֵי־חֶסֶד נֶאֱסָפִים וגו':

יָבוֹא שָלוֹם יָנוּחוּ עַל־מִשְכְּבוֹתָם וגו':

בא “יבוא” בל“י כנגד “הצדיק”, ו”ינוחו" בל"ר כנגד “ואנשי חסד”.

5. הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן

שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים:

הנביא מתאר את מעשיהם בהר ובעמק: בראשי ההרים, תחת העצים הרעננים, הם מתחממים ומוציאים לפועל את מעשי זנותם (פסוק ז'), ולמטה (בנחל קדרון) הם מעבירים את בניהם למולך.

וההולך בגי־בן־הנום (מקום התופת ושריפת הילדים) יראה את בליטת הסלעים הכבדים (=סעיפי הסלעים) ברום קומת אדם מעל לנחל זה.

 

פרק נ"ח    🔗

1 – 2…. וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְעָם // וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם:

וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשוּן // וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן וגו':

לאות ו ישנה גם הוראת “אף־כי”, והכוונה פה: הגד להם עוונם אף כי הם דורשים אותי יום יום ומתראים כחפצים את דרכי.

ורק עפ“י זה נוכל להבין את דברי לבן ליעקב: “יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלהי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע” (בר' לא 29), שהכוונה היא: אף כי אמר ה' אלי, שלא אעשה לך כל רע, יכול אני בכ”ז לעשות זאת; כי אין לחשוב, שלבן יחליש יכלתו לעיני יעקב, ומבלי ביאור אין הדברים מובנים.

וכן בדברי אברהם “הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר” (בר' יח 27), שהכוונה היא: אף כי אנכי עפר ואפר. ור' יונה אבן ג’נאח בדברו על הוראות האות וי"ו הוא אומר: “ותהיה בענין כמו אף על פי שהדבר כך וכך, כמו ו”ו (“טובה חכמה מגבורה”) וחכמת המסכן בזויה (קהלת ט 16) (ספר הרקמה, שער ו/ה, הוצ' וילנסקי, עמ' סח).

4. הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָצוּמוּ // וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַע

לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם // לְהַשְמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם:

מלת “הן” היא פה בכוונת שאלה של תמיהה, כמו שבאו שאלות של תמיהה אחדות בפסוק הבא (הכזה…?! הלכֹף…?! הלזה…?!). וכן “הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלֻנו?!” (שמ' ח 27). וכן “התבוננו מאד וראו הן היתה כזאת?!” (ירמ' ב 10).¹²⁷

והכוונה בפסוקנו היא: האם צומכם, שאתם צמים, הוא לשם קטטות ומריבות, ולהכות אחרים באגרוף רשע שלכם?! – לא תצומו כיום! (בקריאה!) כלומר: טוב יותר שלא תצומו כיום ולא תשמיעו במרום קול מריבותיכם!

והנביא השתמש יפה במאמר “להשמיע במרום קולכם”, שהשומע יחשוב, שהכוונה היא להרים קול התפלה והתחנונים לה', ובאמת הכוונה היא אחרת לגמרי.

5 – 6…. הֲלָזֶה תִּקְרָא־צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה':

הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ וגו':

הנביא ביטא יפה את התמיהה ואת הקריאה בצימוד שונה תנועה וכתיב: הֲלָזֶה?! – הֲלוֹא זֶה!

6.… פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַע // הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה

… וְשַלַּח רְצוּצִים חָפְשִים // וְכָל־מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ:

מלת “מוטה” באה פה בדרך “צימוד שלם”: “מוטה” ראשונה – הוראתה: מעשה חמס ורֶשע – כהקבלה למאמר “פתח חרצבות רשע” שלפניה, וכהוראתה להלן בפסוק ט': “אם תסיר מתוכך מוטה”. ו“מוטה” השניה הוראתה “מוֹט”, העול ששמים על הצואר.¹²⁸

מוֹטָה – העול ששׂמים בצואר הבהמה הוא כחצי עיגול המתאים לצוואר משלושת עבריו: העורף ושני הצדדים, ואת שני קצותיו מחברים במוט ישר, הבא בצד התחתון של צואר הבהמה והקשור בחבל אליהם. ועפי“ז נבין את הכתוב “ואשבֹר מוטות עֻלכם” (ויק' כו 13). וכן בירמ' (כח 4): אשבֹר את עֹל מלך בבל”, ולהלן (פסוק ט': ויקח חנניה הנביא את המוטה מעל צואר ירמיה וישברהו", כי העול והמוטה הם עץ (ירמ' כח 33: מוטות עץ שברת). ומה שכתוב פה “וכל מוטה תנתקו” הכוונה היא על החבלים המקשרים את המוטה אל העול (ירמ' כז ב: עשה לך מוסרות ומֹטות ונתתם על צוארך).

8.… וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ // כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ:

הכוונה היא כי כבוד ה' ילך מאחריך, אך מפני הכבוד שינה פה כמו לעיל (נב 12, ועי' בביאורנו שם), ואמר: יאספך – בהוראת “המאסף לכל המחנות” (במ' י' 25), "והמאסף הֹלך אחרי הארון (יהושע ו 9).

 

פרק ס'    🔗

1 – 2. קוּמִי אוֹרִי כִּי־בָא אוֹרֵךְ // וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח:

כִּי־הִנֵּה הַחֹשֶךְ יְכַסֶּה־אֶרֶץ // וַעֲרָפֶל – לְאֻמִּים

וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' // וְּכבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה:

הנביא השתמש פה בפועל “בא” בשתי הוראותיו: א) בהוראתו הרגילה של הפועל: כבר הגיע זמן אורך, ב) בהוראת שקיעה ע“ד “בא השמש”, כלומר: קומי אורי אַתְּ, כִּי אוֹרֵךְ, השמש, שקע. ועפי”ז הוא ממשיך: כי הנה החשך יכסה ארץ וגו'.¹²⁹

4. שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי // כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ

בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ // וּבְנוֹתַיִךְ עַל־צַד תֵּאָמַנָה:

יפה הוא השמוש בראשונה במלת “כֻּלָּם” מבלי הגיד על מי הוא מדבר, ורק אח"כ בא הביאור: בניך ובנותיך. והמבארים החדשים מתקשים בזה משום שלא שמו לב לדרך זו שבישעיה, שהוא מזכיר מלה המוסבה דווקא על שם שבא אחריה, ובזה הוא מפתיע את השומע.

בניך מרחוק יבאו ובנותיך על צד תאמנה – הבנים הזכרים החזקים יבואו מעצמם, והבנות הרכות תנשאנה על צד (וראיה לפירושנו: “על צד תנשאו”, להלן סו' 12).

עד ימינו נושאות הכפריות בארץ את עולליהן בלכתן העירה במין שק פתוח, אשר בקצותיו חבל שהן מהדקות לראשן והשק הוא על גבן או לצידן.

5. אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ // וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ

כִי יֵהָפֵך עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם // חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ:

אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך – העיקר תִּרְאִי מלשון ראייה כמו שנאמר בפסוק ד‘: שאי סביב עיניך וראי, ועפי"ז בא: ונהרת, תהיי מלאה נְהָרָה, אורה; ועל אפשרות קריאת “תיראי” מש’ “ירא”¹³⁰ בא תכף אחרי זה “ופחד”, וזה מעין “משנה ההוראה”.

ורחב – [בכמה נוסחאות: ורהב (עי' מנחת שי)] – בערבית מורה ש' “רהב” (رهب) על פחד ואימה.

יהפך עליך המון ים – הנביא השתמש במלת “המון” בשתי הוראותיה: א) המית גלי הים, מי הים, כאילו כל מה שהגלים נושאים איתם ישפך עליה. ב) בהוראת “רכוש” בהקבלה ל“חֵיל” עפ“י הכתוב (קה' ה 9): אֹהב כסף לא ישׂבע כסף ומי־אֹהב בהמון לא תבואה”.¹³¹

חיל גוים יבאו לך – בא “יבאו” בל"ר לקרבתה למלת “גוים” שלפניה.

12. כִּי־הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶר לֹא־יַעַבְדוּךְ יֹאבֵדו וגו':

יעבדוך – יאבדו – בשתי המלים יש לשון נופל על לשון בחילוף עי“ן ואל”ף. וכן בארמית: אלהיא די שמיא וארעא לא עבדו יאבדו מארעא (ירמ' י' 11).

15. תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וגו':

ואין עובר – בא ב“דרך קצרה”, והכוונה: ואין עובר בך.

21. וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשוּ אָרֶץ

נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר

צדיקים = נושעים, כמו לעיל מט 24.

מעשה ידי להתפאר – בא ב“דרך קצרה”, והכוונה: להתפאר בו, וכן להלן סא 3.

 

פרק ס"א    🔗

3. לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן // לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר

שֶמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל // מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה

וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק // מַטַּע ה' לְהִתְפָּאֵר:

לשום לאבלי ציון – המאמר קטוע, כי לא גמר: מה לשים להם. ואולי בא זה בדרך החרטה: מתחיל המאמר ומוצא כי מלה זו (“לשום”) איננה מתאימה, ויש מלה מתאימה יותר (לתת), והוא משתמש בה מבלי לבטל את הקודמת (ביחוד בדבור!).

פאר תחת אפר – בהיפוך סדר האותיות בא גם היפך ההוראה. ומלת “פאר” הוראתה: בגדי תפארה, וכן “כחתן יכהן פאר” (=בגדי תפארה) מקביל ל“וככלה תעדה כליה” (להלן פסוק י').

שמן ששון – כנראה כך נקרא שמן, שמושחים בו מי שהוא (או הוא מושח את עצמו) במאורע של שמחה, וכן אומר המשורר בדברו על חתונת המלך: “על כן משחך אלקיך שמן ששון מחבריך” (תה' מה 8).

מעטה תהלה תחת רוח כהה – “תהלה” פה הוראתה: זהר, יפעה, עפ“י “לא יהלו אורם” (לעיל יג 10), ובזה תובן ההקבלה למבטא “רוח כהה”.¹³² וכן הוראת “תהלה” גם להלן “כן אלקים יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים” (פסוק י"א), “ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ (סב ז). ול”מעטה תהלה” השוה “עטה אור” (תה' קד 2).

וכן בא “תהלה” בהוראת זוהר ויפעה גם בחב' (ג 3): כסה שמים הודו, ותהלתו מלאה הארץ.

 

פרק ס"ג    🔗

1 – 2. מִי־זֶה בָּא מֵאֱדוֹם // חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשוֹ וגו':

מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶךָ // וּבְגָדֶיךָ כְּדוֹרֵךְ בְּגַת:

השם הפרטי “אדום” מזכיר את מושג האדמימות, ועפי“ז בא תיכף אח”ז: חמוץ בגדים: ובפסוק ב' בפירוש: מדוע אדֹם ללבושך?

והשם הפרטי “בצרה” מזכיר את בציר הענבים, ובקשר לזה בא אח"כ: ובגדיך כדורך בגת.¹³³

10. וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת־רוּחַ קָדְשוֹ וגו':

הוראת “עצבו” פה היא: הכעיסו, כהוראת שורש ע’צ’ב (غضب) בערבית. וכן באו שני שרשים אלה, “מרה” ו“עצב” יחד (בהפעיל) בתהלים (עח 40): כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון.

 

פרק ס"ד    🔗

1.… מַיִם תִּבְעֶה אֵש וגו':

תבעה – תעלה בועות אבעבועות, תרתיח. האש תרתיח את המים, ובא הפעול לפני הפועל. [ועי' פירוש רש"י].

3.… עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹקִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֶּה־לוֹ:

כל המפרשים והמבארים מחברים שתי המלים “אלקים זולתך” [בעקבות בעל הטעמים] בהוראת אל אחר מבלעדיך, ומזה יוצא כאילו הנביא מודה, שיש אלהים זולתי ה‘, רק שלא עשה כמעשה־ה’ למחכים לו. ולדעתי באה פה מלת “אלקים” בקריאה, והכוונה היא: אתה האלקים! שום עין לא ראתה, כי מי שהוא זולתך יעשה למי שמחכה לו. וצורת ההפסק במלת “רָאָתָה” באמצע המאמר מראה, כי לא צריך לקרוא את כל המאמר יחד, כי אם לקרוא מלת “אלקים” בקריאה, שזוהי הפסקה.

 

פרק ס"ה    🔗

5.… אֵלֶּה עָשָן בְּאַפִּי // אֵש יֹקֶדֶת כָּל־הַיּוֹם:

במקום שיש הברות קרובות בצלצולן בא השמוש ב“דרך קצרה”, והכוונה: על אלה עולה עשן באפי ואש יוקדת כל־היום.

12. וּמָנִיתִי אֶתְכֶם לַחֶרֶב… יַעַן קָרָאתִי וְלֹא עֲנִיתֶם

דִּבַּרְתִּי וְלֹא שְמַעְתֶּם וגו':

ומניתי אתכם לחרב – אתן אתכם מנה לחרב. וכבר אמרו המפרשים שהנביא השתמש במלה זו כלשון נופל על לשון עם מלת “לַמְנִי” שלפני־פניה. (ראב"ע: דרך צחות בלשון הקדש… ובעבור שאמר למני אמר אחריו ומניתי).

יען קראתי ולא עניתם – ככתוב לעיל בפסוק ב‘: פרשׂתי ידי כל היום וגו’.

15. וְהִנַּחְתֶּם שִמְכֶם לִשבוּעָה לִבְחִירָי וֶהֱמִיתְךָ ה' אֱלֹקִים וגו':

בא פה שימוש ב“דרך קצרה ומקוצרת” בהביאו נוסח שבועה מבלי להקדים לה מלה המודיעה על כך, ובהביאו רק את ראשיתה ולא המשכה. והכוונה היא: שמכם הרע ישמש לשבועה ( = לאלה ולקללה לבחירי: כשירצו להשביע את רֵעָם, שיעשה איזה דבר או שלא יעשה, יאמרו לו בלשון זה: אם תעשה (או לא תעשה) דבר פלוני ימיתך ה' אלקים כאשר המית אותם.

ונוסח שלם לאלה כזו בא בירמ' (כט 22): "ולֻקח מהם (כלומר: מן אחאב בן קוליָה וצדקיהו בן מעשיה) קללה לכל גלות יהודה אשר בב בל לאמר: ישִֹמך ה' כצדקיהו וכאֶחָב אשר קלם מלך בבל באש.¹³⁴

 

פרק ס"ו    🔗

5. שִמְעוּ דְּבַר־ה' הַחֲרֵדִים אֶל־דְּבָרוֹ // אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם

לְמַעַן שְמִי יִכְבַּד ה' // וְנִרְאֶה בְשִמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשוּ:

השונאים המתגרים בכם קוראים בביטול ובהיתול: הבה נראה איך יכָּבד ה' למען שמו שלא יחולל, הבה ונראה בשמחתכם ואנחנו נבוש. וזה כנגד מה שאמר בפרק הקודם בשם ה' (פסוק י"ג): הנה עבדַי ישמחו ואתם תֵבֹשוּ. ועל דברי השונאים האלה בא ההמשך בפסוק הבא (פסוק ו'): קול ה' משלם גמול לאֹיְבָיו",¹³⁵ כי שונאיהם של “החרדים אל דברו” הם אויביו הוא. ויען כי הנביא שׂם את כל הדברים האלה בפי ה' בא “שמי” בכינוי המדבר (במקום “שמו”).

ובמקום “ואנחנו נבוש” בא “והם יבושו” כינוי, שלא להוציא מפיו דבר מגונה בגוף מדבר, ע"ד המבטא “שונאיהם של ישראל” במקום “ישראל” במקום שצריך לומר, שתבוא איזו רעה על ישראל.¹³⁶

12.… הִנְנִי נֹטֶה־אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָלוֹם // וּכְנַחַל שוֹטֵף כְבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם

עַל־צַד תִּנָּשְׂאוּ וְעַל־בִּרְכַּיִם תְּשָעֳשָעוּ:

אחרי שאמר “וינקתם” והמשילם לילדים קטנים היונקים, משתמש הנביא במבטא “על צד תנשאו” הדומה למבטא "על צד תאמנה (לעיל ס 4, וראה פירושנו שם) הבא בקשר עם נשיאת ילדים קטנים.

18. וְאָנֹכִי מַעֲשֵיהֶם וּמַחְשְבֹתֵיהֶם בָּאָה לְקַבֵּץ אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם וְהַלְּשֹנוֹת וּבָאוּ וְרָאוּ אֶת־כְּבוֹדִי:

כנגד מה שאמרו (לעיל פסוק ה) בלעג ובהיתול “יכבד ה'!” יקבץ ה' את כל הגוים ויבואו ויראו את כבודו.¹³⁷

 

נספחים    🔗

א. הָאֵשׁ בְּמַחֲנֵה סַנְחֵרִיב    🔗

בחלקו הראשון של ספר ישעיה רבים הם המקומות, שבא בהם זֵכר האש ותיאורי הריסותיה והשמדותיה. הם רבים מאשר בכל יתר ספרי התנ“ך, ביחוד בפרקים ט, י, כט, לא ול”ג.

בקשר עם זכר האש בכל הפרקים האלה נזכר אשור ומלכו וצבאו בפירוש או בכינויים: עמים, גוים, עריצים, הגוים הצובאים על אריאל (או: על הר ציון). בשני מקומות מאלה בא זכר מפלת אשור בדימוי אל “יום מדין”:¹³⁸

(א) שֵבֶט הַנֹּגֵשׁ בּוֹ הַחִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן (ט 3).

(ב) וְעוֹרֵר עָלָיו ה' צְבָאוֹת שוֹט כְּמַכַּת מִדְיָן בְּצור עוֹרֵב (י' 26).

ע“י השם “צור עורב” שבפסוק השני מתברר לנו, ש”יום מדין" הוא יום מלחמת גדעון במדינים, הנזכר בשופטים פרק ז'.¹³⁹

אחרי “יום מדין” שבפסוק הראשון כתוב “כי כל סאון וגו' והיתה לשרפה מאכלת אש”. מה היא האש שהיתה ב“יום מדין”? זהו בוודאי הסיפור על דרך מלחמת גדעון במדיינים במעט האנשים אשר אתו ע"י התחבולה בשופרות ובכדים ובלפידים שבתוכם (שופ' ז 16, 20), שבחצי הלילה הבהילו פתאום את המדינים בתרועת השופרות ובניפוץ הכדים ובמראה שלש מאות הלפידים, עד כי חשבו כי צבא אָיום ונורא בא עליהם ונסו כולם (שם 21).

ומזה נוכל להסיק המסקנא, כי המסופר בספר מלכים ב' (יט 35 – 36) על מחנה סנחריב: “ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וישכימו בבֹקר והנה כלם פגרים מתים: ויסע וילך וישב סנחריב מלך אשור וישב בנינוה” – הכוונה היא על התפרצות אש פתאומית בלילה בקשר עם רעידת האדמה, שהיתה בירושלם, וביחוד בהר הצופים וסביבתו ועד גיא־בן־הנום, ששם חנה חיל אשור בבואו דרך נוב וגבעת שאול, ועד העיר ירושלם עצמה לא הגיעה כי אם במעט. הרעידה והאש המתפרצת אולי באותו לילה, שהגיע סנחריב עד ירושלם, הבהילוהו, ומיהרו הוא ומחנהו לברוח, ורבים מהם נפלו חללים בעת הבהלה והתפרצות האש והגזים והעשן והרעש, בהיות ירושלם ורמאללה ויריחו משולש וולקאני.

כי בשעת רעידת האדמה בארץ ישראל יקרה גם זאת, שהאדמה נבקעת ועשן רב מתפרץ ממנה. ודבר זה נראה ממה שספרו עתוני הארץ בשעת רעידת האדמה בתמוז תרפ"ז (יולי 1927) כי “חוקרים צרפתים, שהיו אז בבקעת יריחו, סיפרו כי בקרבת נבי מוסא נפתח בקע גדול, ועשן רב פרץ מתוכו משך שעות אחדות, וכאילו נוצר הר אש פתאומי, ולאחר כמה שעות נתפזרו ענני העשן, והכל חזר למצבו הרגיל”.

העובדות הללו מבארות לנו יפה פסוקים רבים בישעיה: בפרק י' (5 – 17) הפיסקה המתחילה ב“הוי אשור שבט אפי” נאמרה בוודאי על סנחריב, כי בה (פסוק ט') נזכרים דברי מלאכיו, הכתובים בישעיה לו 19.

ובכן הוא אומר: והיה כי יבצע ה' את מעשהו… אפקד על־פרי־גדל לבב מלך אשור… לכן ישלח האדון ה'… ותחת כבודו יֵקַד יְקֹד כיקוד אש: והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה ובערה ואכלה שיתו ושמירו (של אשור) ביום אחד (י' 12, 16, 17).

בפרק כ"ו 11 כתוב: “אף אש – צריך תאכלם”, וכנגד זה (12): ה' תשפֹת שלום לנו.

בפרק כ"ח 21 הוא אומר: כי כהר פרצים יקום ה'.

בפרק כט (3 – 8) מסופר על מצור ירושלם והרחקת שֹמי המצור עליה פתאום בתיאור זה: “וחניתי כדור עליך וצרתי עליך מֻצָּב והקימֹתי עליך מצֻרֹת”. ואח"כ הוא מדבר על אחרית צריה: “והיה כאבק דק המון זריך וכמֹץ עֹבר המון עריצים והיה לפתע פתאם: מעם ה' צבאות תפָקד ברעם וברעש וקול גדול סופה וסערה ולהב אש אוכלה: והיה כחלום חזיון לילה המון כל הגוים הצֹבאים על אריאל”.

בפרק ל' (27 – 33) מדבר הנביא בפירוש על אשור ועל מלכו: "הנה שם־ה‘… בֹער אפו וכֹבד משאה… כאש אֹכלת:… ולהב אש אוכלה… כי מקול ה’ יחת אשור… כי ערוך מאתמול תפתה גם הוא למלך הוכן… מדֻרתה אש ועצים הרבה נשמת ה' כנחל גפרית בֹערה:

ובפרק ל"א (8 – 9) יש רמז על המסופר במלכים ב' (יט 35), שמלאך ה' יצא והכה במחנה אשור: “ונפל אשור בחרב לא־איש וחרב לא־אדם תאכלנו… נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם”.

וכן אנו קוראים בפ' ל"ג (3, 11 – 14): “מקול המון נדדו עמים מרֹממֻתך נפצו גוים:… אש תאכלכם: והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו”:

ואח"כ קורא הנביא אל יושבי העיר החוטאים, שיקחו מוסר מן העונש הגדול שענש ה' את אשור באש האוכלת: “פחדו בציון חטאים, אחזה רעדה חנפים: מי יגור לנו אש אוכלה, מי יגור לנו מוקדי עולם:”

ועל העיר ציון, שלא קרה אותה כל דבר בשעת הרעידה הוא קורא בשמחה (16): "הוא מרומים ישכן (בהר ציון ובירושלם למעלה מגיא בן הנום והתופת) מצדות סלעים משגבו: (20) חזה ציון קרית מועדנו עיניך תחזינה ירושלם נוה שאנן (כנגד הזעזועים שבמקום מחנה אשור) אהל בל יצען בל יסע יתדֹתיו לנצח וגו' ":

ואולי רומזים על מאורע זה גם הפסוקים י"ח – כ' שבפרק כד: “כי־ארֻבות ממרום נפתחו וירעשו מוסדי ארץ: רֹעה התרֹעעה הארץ פור התפוררה ארץ מוט התמוטטה ארץ: נוע תנוע הארץ כשכור והתנודדה כמלונה”.

הד המאורע הזה מצא לו מקום – לדעתי – גם במזמורים אחדים בספר תהלים, המדגישים כי בשעה של תנועת הארץ החזקה קרוב לירושלים ולהיכל ה' נשארה ירושלם וההיכל כ“נוה שאנן” בשקט גמור.

זהו לדעתי תוכן מזמור כ“ט, שבו מתואר כל תוקף קול ה‘, השובר ארזים ומשבר ארזי הלבנון (פסוק ה), ומרקידם כמו עגל וכו’ (ו), ושהוא חוצב להבות אש (ז), ויחיל מדבר ויחיל מדבר קָדֵש (ח). זאת אומרת, כי הרעידה היתה מקצה הארץ ועד קצה, מן הלבנון בצפון ועד קָדֵש בדרום, – ובאותה שעה “בהיכלו כלו אֹמר כבוד”, ז”א השֶקט שבהיכלו מראה כבוד־ה'.

אולי על מאורע זה מרמזים גם הפסוקים במזמור מ“ח, המספר כי “המלכים (השוה ישע' י' 8: כי יאמר – אשור – הלא שרי יחדו מלכים) נועדו עברו יחדו:… נבהלו נחפזו: רעדה אחזתם שם… ברוח קדים תשבר אניות תרשיש” (5 – 8), ואח”כ הוא עובר לדבר על גדולת ציון ומבצריו (13 – 14), ועל שם אלקי ישראל, שע"י המעשה הזה נודעת גדולתו בכל הארץ (4, 11, 12).

בולטים יותר המעשים האלה במזמור מ“ו, שבו מדובר על “הָמיר ארץ ומוט הרים” (3) ו”רעש הרים" (4) ועל תת האלקים קולו, והארץ הזדעזעה (7), וע"י זה “מטו ממלכות” (7), ובאותה שעה "נהר פלגיו ישמחו עיר־אלקים… "כאילו לא קרה דבר, מפני כי “אלקים בקרבה בל תמוט יעזרה אלקים לפנות בקר”(6) – רמז למקרה שקרה את מחנה אשור בלילה, ובהקיץ יושבי ירושלם בבוקר ראו את עזרת ה'.

וכן גם מזמור צ“ז, המדבר על העובדה, כי בהראות ה' את כח ממשלתו ומעשהו באשור, שמחה הארץ כולה (פסוק 1), ואח”כ (3 – 5) הוא מתאר את המעשה: “אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו… ראתה ותחל הארץ: הרים כדונג נמסו…”, ועי"ז התפרסם שם ה' בכל העולם (6) וכל עובדי הפסילים בושו (7), ורק ציון שמחה למען המשפט אשר עשה ה' באויבי עמו (8).

א. מאמרי זה כתבתיו ופירסמתיו באנגלית בקובץ Oriental Studies, in honour of S.E. Pavry שנתפרסם בשנת תר"ץ (1930).

אחרי כן שמחתי לקרוא בספר “פירוש על תהלים” מאת שארי הר“ר זלמן פינס, שנדפס בשנת תרצ”ג, את דבריו על הפסוק “קול ה' חוצב להבות אש” (תה' כט 7): מרמז על ההופעה המצויה, כי בשעת רעש הארץ נפתחים לועי הרי געש להריק אש מקרבם. והוא מביא לראיה את הכתוב בספר Wulkan מאת Dr. Haas (עמ' 299), “וכי היו בא”י הרי שרפה יוצא מיהושע כ“ד ל' מהכתוב שם: בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש”, אלא שבפירושו לישע' כט 6 הוא אומר: נראה, כי בליל מגפת מחנה סנחריב נתך פתאום גשם שוטף עם קולות וברקים במחנה: “רעם ורעש וקול גדול” הם הרעמים, “ולהב אש אוכלה” הם הברקים, שהמלאך רב ויכחד על ידם כל גבור חיל ונגיד ושר במחנה אשור. ובהערתו הוא מביא דווקא פסוקים, המורים על שריפה, והוא גומר: ולזה אולי רמזו חז"ל במאמרם בסנהדרין, כי מיתתם של מחנה סנחריב היתה נשמה נשרפת וגוף קיים, שכך הוא בנפגעים בברקים.

אבל בא"י אין מקרים של “נפגעים בברקים”. ומלבד זה זכרון האש בספר זה הוא הרבה יותר מאשר זכרון גשם שוטף.

ב. גם הרב מנדל וואהלמן בספרו “תקופת ישעיהו וחזיונותיו, שנתפרסם בשנת תרפ”ט, מביא בציונים ציון x בשם “מוקדי עולם בגיהנום” ובו הוא מדבר על הצד הוולקאני שבהרי ירושלם, ומזכיר כי בימי חזקיהו פרץ הוולקן שכבה בימי עוזיהו, וכי חז“ל בעירובין (יט א) אומרים, כי מגיהנום שבירושלם עולה עשן, וכן הוא מזכיר, כי חז”ל ידעו עפ“י המסורת שבידם, כי וולקאן זה השמיד את מחנה סנחריב, באמרם בסנהדרין צ”ד על הכתוב “ותחת כבודו (של אשור) יקד יקוד כיקוד אש” (ישע') – “כשריפת בני אהרן: מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים, אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים”. “וכוונתם בזה לאלה מהאשורים, שמתו ע”י הריח הארסי של שריפת הגפרית בתוך הלבה“. והוא מביא גם את דברי התרגום לכתוב “וישלח ה' מלאך ויכחד וגו' במחנה אשור (דה"ב לב 21) – “ושדר מימרא דה' מיכאל וגבריאל מלאכיא ושיצי… באשא מנתכא ואוקיד נשמתהון בגותהון”. ז”א:… והוא השמיד את מחנה אשור על ידי האש הניתכת וישרוף את נשמתם בקרבם. עפ”י כל הדברים האלה מתברר, כי השערתי בנוגע להשמדת מחנה אשור ע"י אש, שהתפרצה בשעת רעש היא נכונה, ושמחתי כי כוונתי לדעת חכמינו הקדמונים.

ב. צְמוּדִים וְזִוְגֵי אוֹתִיּוֹת בְּסֵפֶר יְשַעְיָה    🔗

ספר ישעיה הוא אחד הספרים הפיוטיים בתנ"ך, אשר בם רבו כל מיני הצמודים וזווגי האותיות ופה אביאם בסדר הימצאם בספר, מבלי הבדל במינם:

זרע מרעים (א 4) עם עמרה (9), שׂריך סוררים (28), והאלילים כליל יחלף (ב 18) לערץ הארץ (21). כרם… בקרן (ה 1), שמיר ושית (6), למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה (7) וירד הדרה (17), קש לשון אש וחשש(24), מרחוק ושרק לו מקצה הארץ והנה מהרה קל (26).

עמו כנוע עצי יער (ז 2), אם לא תאמינו כי לא תאמנו (9), בנחלי הבתות ובנקיקי הסלעים ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים (19) (שורה של אותיות נכפלות באותה מלה), שמיר ושית (24).

וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה (ח 21).

סאון סואן (ט 4), צרי רצין(10) אש־איש (18).

ולעצביה… יבצע (י' 11,12): כנף ופוצה פה ומצפצף 14)) ומטהו – ומטהו (24, 26). עברו מעברה (29), הקשיבי לישה, עניה ענתות(30), נדדה מ ד מ נ ה (31).

שאר עמו אשר ישאר מאשור, כאשר (יא 11)

באים מארץ מרחק מקצה השמים (יג 5), כשד משד י(6), ונבהלו… וחבלים יאחזון, כיולדה יחילון (8) לשום לשמה… ישמיד (9).

רדה באף … מרדף (יד 6), שם ושאר ונין ונכד (22), מעליהם עלו וסבלו מעל (25).

יריעו… ירעה (טו 4), דימון דם (19).

על קיצך ועל קצירך טז 9, וקרבי לקיר (10).

דמשק מוסר מעיר… מעי מפלה (יז 1), עזבות ערי ערער לעדרים (2), שכחת אלקי ישעך, וצור מעזך לא זכרת, וזמרת זר תזרענו (10) המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון (12).

לכו מלאכים קלים אל (יח 2).

נדף ואיננו: ואנו הדיגים (יט 7 – 8),¹⁴⁰ צען יעצי… עצה.(11)

נפלה נפלה בבל וכל פסילי אלהיה (כא 9) שמר מה מלילה, שמר מה מליל (11), ביער בערב (13), דדנים: נדד: נדדו (13 – 15).

מה־לך… כי עלית כלך לגגות (כב 1).

רבים, זרע שחר קציר יאור (כג 3), לא חלתי ולא ילדתי ולא גדלתי (4); צר המעטירה אשר סחריה שרים, כנעניה נכבדי ארץ (8), עברי ארצך כיאר בת תרשיש (10).

ויאשמו ישבי… ישבי… ונשאר אנוש… תירוש… שמחי… שבת… משוש… בשיר לא ישתו… שכר לשתיו, נשברה… שמחה… משוש… נשאר… שמה ושאיה… שער (כד 6 – 12), צוחה… בחוצות (11), פחד ופחת ופח (17), אסיר על בור וסגרו על מסגר ומרב (22).

רוח עריצים כזרם קיר (כה 4).

הצבאים, צביה ומצדתה והמציקים לה (כט 7).

על עם לא יועילו למו לא לעזר ולא להועיל (ל 5), על סוס ננוס על כן תנוסון ועל קל נרכב על כן יקלו(16), נותרתם כתרן (17), יחכה לחננכם ולכן ירום לרחמכם (18), לבב כהולך בחליל לבוא (29), בזעף¹⁴¹ אף (30).

רכב כי רב (לא 1), ונס לו מפני חרב ובחוריו למס יהיו: וחתו מנס (8 – 9).

לצדק ימלך מלך ולשרים¹⁴² למשפט (לב 1), וכלי כליו (7)¹⁴³, נשים שאננות… שמענה (9), מרעה עדרים: עד יערה עלינו רוח ממרום והיה מדבר לכרמל והכרמל ליער יחשב (5 – 14).

אבל אמללה ארץ החפיר לבנון קמל (לג 9), נהרים יארים רחבי ידים (21).

מחלב כליות אילים (לד 6), זבח… וטבח (6).

ששון ושמחה ישיגו ונסו (לה 10).

מבשרת ירושלים הרימי אל תיראי אמרי לערי (מ 10), כרעה עדרו ירעה בזרעו (11), מי מדד בשעלו מים ושמים(12), חוג… כחגבים (22), וגם נשף בהם ויבשו וסערה כקש תשאם (24), ולאין אונים (29).

העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו (מא 2), כקש נדף קשתו (2), ירדפם יעבר שלום ארח ברגליו (3), קרא הדורות מראש (4), ראו איים וייראו (5), מקצות הארץ ומאציליה (9), אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים (18), בערבה ברוש תדהר ותאשור (19), ופעלכם מאפע¹⁴⁴(24).

לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים (מב 8), יעיר קנאה יריע (13), ראות רבות ולא תשמר (20). ואתם עדי.. מבלעדי… בל ידעתי (מד 8), ואפה לחם אף יפעל אל (15), ואף אפיתי על גחליו לחם אצלה בשר ואכל (19).

יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע (מה 7), נכלמו כלם (16), עד עולמי עד (17), תכרע כל ברך תשבע כל לשון (23).

קרסו כרעו (מו 2), ועד שיבה אני אסבל אני עשיתי ואני אשא ואני אסבל (4), קרא ממזרח עיט מארץ מרחק (11).

קחי רחים וטחני קמח (מז 2), חשפי שבל גלי שוק עברי נהרות (שם), אולי תוכלי הועיל אולי (12).

בחרתיך בכור (מח 10), הוציאוה עד קצה הארץ (20).

מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גלה וסורה ואלה מי גדל (מט 21).

אלביש שמים קדרות ושק אשית כסותם (נ 3), לי לשון למודים לדעת לעות (4).

צור חצבתם, מקבת בור נקרתם (נא 1), ששון ושמחה ישיגון
נסו יגון ואנחה (11), אין מנהל לה מכל בנים ילדה (18). מצרים ירד עמי בראשונה לגור שם ואשור באפס עשקו (נב 4), על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה (7).

לא תאר לו ולא הדר ונראהו ולא מראה (נג 2), מחלל מפשעינו מדכא מעונותינו מוסר שלומנו (5), לטבח יובל וכרחל לפני גזזיה נאלמה (7), תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך (10).

בשצף קצף (נד 8), נפח באש פחם (16).

לאומים… לאמים (נה 4), כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב (10).

הנלוה אל ה' לאמר הבדל יבדילני (נו 3), כלם כלבים אלמים לא יוכלו לנבח (10).

בחלקי נחל חלקך (נו 6), שכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכן (15).

צמכם תמצאו חפץ וכל עצביכם (נח 3), הן לריב ומצה תצומו (4), תשיב משבת (13).

נגששה כשלנו בצהרים כנשף באשמנים (נט 10), כעל גמלות כעל ישלם חמה לצריו גמול לאיביו לאיים גמול ישלם (18).

ולילה לא יסגרו להביא אליך חיל גוים (ס' 11), יעבדוך יאבדו (12), ברוש תדהר ותאשור (13).

פאר תחת אפר (סא 3), נכר אכריכם וכרמיכם (5), כארץ תוציא צמחה… תצמיח… יצמיח צדקה (11).

עברו עברו בשערים פנו דרך העם סלו סלו המסלה סקלו (סב 10).

וכבגד עדים כל צדקתינו ונבֹל כעלה כלנו (סד 5), למני… ומניתי (11 – 12) אשר המתברך הארץ יתברך (16).

בטרם תחיל ילדה בטרם יבוא חבל לה והמליטה זכר (סה 7).

ג. חֲזָרוֹת בְּסֵפֶר יְשַעְיָה    🔗

כרוב הצמודים וזווגי האותיות בספר ישעיה, כן הננו מוצאים במקומות רבים מלים יחידות או אחדות מאותם שרשים חוזרות שנית. ולפעמים גם קבוצה של מלים או משפטים שלמים חוזרים באותה צורה או בצורה שונה מעט. במקומות רבים מחזקת דרך זו את הבעת הדברים ונותנת לה תוקף מיוחד. והנני מביא בזה רשימת חלק חשוב מן החזרות האלה (לפי סדרם בספר):

משען ומשענה, כל משען לחם וכל משען מים (ג 1).

התאזרו וחתו, התאזרו וחתו (ה 9).

החֹקקים חקקי און ומכתבים עמל כתבו (י' 1), יקד יקֹד כיקוד אש (16).

רוח ה‘, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה’ (יא 2).

כי בליל שֻדד ער מואב נדמה, כי בליל שֻדד קיר מואב נדמה (טו 1), עד אגלים יללתה ובאר אלים יללתה (8).

ערות על יאֹר, על פי יאֹר, וכל מזרע יאֹר (יט 7).

הבוגד בוגד והשודד שודד (כא 2), והקשיב קשב רב קשב (7), שֹמר, מה מלילה, שֹמר, מה מליל? (11). צנוף יצנפך צנפה (כב 18).

נבלה הארץ אמללה נבלה תבל, אמללו מרום עם הארץ (כד 4), רֹעה התרֹעעה הארץ, פור התפוררה ארץ, מוט התמוטטה ארץ: נוע תנוע ארץ (19 – 20), על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה (21).

מעוז לדל מעוז לאביון (כה 4), משתה שמנים, משתה שמרים, שמנים ממֻחים, שמרים מזֻקקים (6), הלוט הלוט… והמסכה הנסוכה (7), הנה אלקינו זה קוינו לו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו (9).

יעשה שלום לי שלום יעשה לי (כז 5), הכמכת מכהו הכהו, אם כהרג הרוגיו הֹרג (7).

ביין שגו ובשכר תעו… תעו מן השכר שגו ברֹאה (כח 7), צו לצו, קו לקו, זעיר שם זעיר שם… צו לצו, קו לקו, זעיר שם זעיר שם (10, 13).

והיתה תאניה ואניה (כט 2), ברעם וברעש (6).

כאשר יחלם… והנה… והקיץ…

וכאשר יחלם… והנה… והקיץ (8).

התמהמהו ותמהו, השתעשעו ושעו (9), לאמר קרא נא זה… לאמר קרא נא זה (11, 12), כי יאמר מעשה לעֹשהו לא עשני, ויֵצר אמר ליֹצרו (16), יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב (23).

לעוז במעוז פרעה ולחסות בצל מצרים…

מעוז פרעה לבֹשת והחסות בצל מצרים לכלמה (ל 2 – 3),

על עם לא יועילו למו…

על עם לא יועילו (5, 6),

שברה: ושברה כשבר (13, 14), מפני גערת אחד, מפני גערת חמשה (17).

ונדיב נדיבות יעץ, והוא על נדיבות יקום (לב 8).

הוי שודד ואתה לא שדוד, ובוגד ולא בגדו בך, כהתימך שודד תושד, כנלתך לבגֹד יבגדו בך (לג 1), מי יגור לנו אש אוכלה, מי יגור לנו מוקדי עולם (14),

ה' שֹפטנו, ה' מחֹקקנו, ה' מלכנו (22).

ותגל ערבה ותפרח כחבצלת: פרח תפרח ותגל, אף גילת ורנן (לה 1 – 2).

מיום עד לילה תשלימני:

מיום עד לילה תשלימני (לח 12 – 13).

נחמו נחמו עמי (מ 1), יבש חציר נבל ציץ…:

יבש חציר נבל ציץ…: (7 – 8).

הלא תדעו, הלא תשמעו, הלא הֻגד… הלא הבינותם… (21).

אף בל נטעו, אף בל זרעו, אף בל שרש בארץ גזעם (24).

אף אין מגיד, אף אין משמיע, אף אין שֹמע (מא 26).

עשבם אוביש… ואגמים אוביש (מב 15), מי עור… מי עור… ועור (19).

האֹמר ל־, האֹמר ל־, האֹמר ל־ (מד 26, 27, 28).

… ולא ידעתני… ולא ידעתני (מה 4,5).

כרע… קֹרס… קרסו כרעו (מו 1,2), אני אסבל… ואני אסבל (4).

ושבי… שבי (מז 1). כי לא תוסיפו יקראו לך (1), כי לא תוסיפי יקראו לך (5).

אלמנה… שכול: שכול ואלמֹן (8, 9), באשר יגעת מנעוריך… אשר יגעת סֹחריך מנעוריך (12, 15).

ולא ידעתָם… ולא שמעתָם… גם לא שמעת גם לא ידעת (מח 6, 7, 8).

הנה אלה… והנה אלה… ואלה… (מט 12).

יעיר בבקר. בבקר יעיר (נ 4), מי… מי… מי… מי… (8, 9, 10).

הביטו אל… ואל… הביטו אל… ואל (נא 1, 2), נחם… נחם… (3), עורי עורי… עורי (9), הלא את היא ה־, הלא את היא ה־ (10), חמת המציק… חמת המציק (13),

אין מנהל לה מכל בנים ילדה

ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה (18).

עורי עורי לבשי… לבשי… (נב 1), מבשר… משמיע… מבשר… משמיע (7), סורו סורו, צאו (11).

אַל… כי לא… ואַל… כי לא… (נד 4), מי נח… מי נח (9).

לכו… לכו שברו… ולכו שברו… (נה 1),

מחשבותי מחשבותיכם… דרכיכם דרכי…

דרכי מדרכיכם ומחשבֹתי ממחשבֹתיכם (8,9)

תחת… יעלה… ותחת… יעלה… (13).

מקבץ.. אקבץ.. לנקבציו (נו 8), לא ידעו.. לא ידעו (11).

נגששה… נגששה (נט 10), וילבש… וילבש… תלבשת… (17), גמֻלות. .. גמול… גמול… (18).

גוים ומלכיהם… הגוי והממלכה (ס' 11, 12), תחת… אביא… ותחת… אביא… ותחת…ותחת… (17).

לא יאמר לך עוד… לא יאמר עוד… (סב 4), חפצי בה… בעולה… חפץ… תבעל (שם), יבעל… יבעלוך… ומשוש… ישיש (5), אַל דמי. .. ואַל… דמי (7), עברו עברו.. סֹלו סֹלו המסלה (10), וקראו להם.. .ולך יקָרא (12).

דרכתי… ואדרכם… (סג 3), אתה אבינו… אתה ה' אבינו (16).

ירדת מפניך הרים נזלו (סג 19)

ירדת מפניך הרים נזלו (סד 2).

שלמתי ושלמתי (סה 6).

הנה עבדי… ואתם…

הנה עבדי… ואתם…

הנה עבדי… ואתם… (סד 13, 14).

לא… ואחר… לא… ואחר… (22)

גם המה בחרו… גם אני אבחר… (סו 3, 4), קול… קול… קול… (6), בטרם… בטרם… (7), למען… למען… (11), תנחמו… אנחמכם… תנחמו (13).

הערה:

בנוגע ליתר קישוטי המליצה שבישעיה ראה להלן בחלק “לתורת המליצה התנכית”.

ד. “כִּי” בְּהוֹרָאַת “אָכֵן” בְּסֵפֶר יְשַׁעְיָה    🔗

המלה “כי” היא בעלת הוראות שונות. ר' שמעון בן לקיש אומר: “כי משמש בד' לשונות: אי (=אִם), דילמא (=אולי), אֶלָּא (=כי אם), דְהָא (=יען) (גטין צ' ע"א). וכאשר נתבונן בכל המקומות, שבהם באה מלת “כי” בתנ”ך, נמצא כי יש לה הוראות הרבה יותר מאלה¹⁴⁵.

אחת ההוראות האלה היא חיזוק הדברים. הוראת “אכן”, “אמנם כן”; והיא באה בראש המשפט, בלי כל קשר אל מה שכתוב לפניה, כמו מלת “אִנָּ”¹⁴⁶ ( اٍنّ ) בערבית, ובהוראה זו היא באה ביחוד בספרי ישעיה¹⁴⁷ ותהלים.

ואני מביא פה את רשימת המקומות, שבהם באה “כי” בהוראה זו בספר זה¹⁴⁸: כי כשלה ירושלם (ג 8).

כי על כל כבוד חֻפה (ד 5).

כי את על סבלו (ט 3), כי כל סאון (4), כי ילד יֻלד לנו (5), כי בערה כאש רשעה (17).

כי ירחם ה' את יעקב (יד 1).

כי בליל שדד ער… כי בליל שדד קיר (טו 1), כי מעלה הלוחית… כי דרך חֹרנים (5), כי מי נמרים… כי יבש חציר (6), כי הקיפה הזעקה (8), כי מי דימון (9), כי אשית על דימון נוספות (שם).

כי כה אמר ה' (יח 4), כי לפני קציר (5).

כי כה אמר אלי ה' (כא 6, 16).

כי כה יהיה בקרב הארץ (כד 13).

כי גם כל מעשינו פעלת לנו (כו 12).

כי עיר בצורה בדד (כז 10).

כי כל שלחנות מלאו קיא צֹאה (כח 8), כי צו לצו (10), כי בלעגי שפה (11), כי בבֹקר בבקר (15), כי קצר המצע (20), כי כהר פרצים יקום ה' (21), כי לא בחרוץ (26).

כי היו בצען שריו (ל 4), כי כה אמר ה' (15), כי עם בציון ישב (19), כי מקול ה' יחת אשור (31), כי ערוך מאתמול תפתה (33).

כי כה אמר ה' (לא 4), כי ביום ההוא ימאסון (7).

כי ארמון נטש (לב 4).

כי אם שם אדיר ה' לנו (לג 21), כי ה' שפטנו (22).

כי רותה בשמים חרבי (לד 5).

כי מירושלם תצא שארית (לז 32).

כי כה אמר ה' (מה 18).

כי ידעתי בגוד תבגוד (מח 8).

כי עתה תצרי מיושב (מט 19), כי כה אמר ה' (25).

כי נחם ה' ציון (נא 3).

כי כה אמר ה' (נב 3, 4).

כי כאשה עזובה (נד 6), כי מי נח זאת לי (9), כי ההרים ימושו (10).

כי בשמחה תצאו (נה 12).

כי כה אמר רם ונשא (נז 15), כי לא לעולם אריב (16), כי רוח מלפני יעטוף (שם).

כי בארץ תוציא צמחה (סא 11).

כי הנני בורא שמים חדשים (סה 17).

כי כה אמר ה' (10, 12), כה הנה ה' באש יבוא (15), כי באש ה' נשפט (16), כי כאשר השמים החדשים (22).

ה. “עַל־כֵּן” בְּהוֹרָאַת “אָכֵן” בְּסֵפֶר יְשַעְיָה    🔗

המבטא “על־כן” בא כרגיל בתנ"ך אחרי הבעת איזו עובדה, שהיא גורמת לעובדה אחרת, כגון "כי ששת ימים עשה ה' וגו' וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום שבת ויקדשהו (שמ' כ 11), כלומר: יען כי נח אחרי שעשה את השמים ואת הארץ, לכן בֵּרך את היום הזה וקִדשהו.

אך בישעיה (בחלקו הראשון) אנו מוצאים במקומות אחדים, שמבטא זה בא לא בקשר עם עובדה שנזכרה לפניו, וכסיבה למה שיבוא אחריו, כי אם בתחילת מאמר. ובמקומות אלה אין ספק, שמבטא זה בא רק לחזק את האמור, והוראתו כהוראת “אָכֵן”: ואלה הם המקומות:

על־כן על בחוריו לא ישמח ה' (ט 16).

על־כן שמים ארגיז (יג 13).

על־כן חלֻצי מואב יריעו (טו 4).

על־כן מעי למואב ככנור יהמו (טז 11).

על־כן מלאו מתני חלחלה (כא 3).

על־כן באֻרים כבדו ה' (כד 15).

על־כן לא ירחמנו עֹשֹהו (כז 11).