רקע
חיים דוד נוסבוים
הגמלים הלבנים או האיש הנרדף

(מאנגלית).

"אַל תדאג, עוד נראה איש את אחיהו. העולם קטן, יבוא היום, ואראךּ פּנים אל פּנים באחד הרחובות בניו־יורק.

כדברים האלה נבאתי לרעי פּאול בהפּרדי ממנו. אךּ התולים היו עמדי, כי שנינו, אני ורעי, היינו אז בצרפת. הוא היה נלוה אל גדוד הרוסים שלמדו שם לעוף באויר, ואני על דרכי לשוב לאמריקא בילקוט חדשות, שלא שזפתום עין הצנזור, בעד עתון נו־יורקי. בלבי חשבתי, כי בלי ספק יאָסף במלחמה, אַךּ הסתרתי רעיוני אלה ואדבר נחומים אליו, למען לא יפּול לבו.

אַךּ ראה זה פלא! נבואתי נתקימה. ביום אחד, בבוקר לא־עבות, בלכתי אל בית־עקד הספרים אשר בשדרה החמשית בקרן רחוב מ"ב בנו־ירק, והנה רעי פּאול לקראתי!

“ברוךּ מחיה מתים!” קראתי ואשאל לשלומו ולמגמת חפצו באמריקה, כדרךּ הארץ.

“מיום ששבתה המלחמה”, ענה רעי, “נתן לי חופשה, ואָשים פּני לאמריקה: ולא לבדי באתי, כי גם אשת חיקי, קפּלקא, אתי. היא באה מסיביר לרפת, ויחדיו באנו הנה”.

“מה בדעתךּ לעשות פּה?” שאלתיו.

“אני אחיה את נפשי ממלאכת הציור”, ענני.

הסיבותי עיני מראשו ועד רגליו ולא דברנו דבר: אַךּ בגדיו הפּחותים העידו עליו, כי לא יתפּרנס ממלאכתו זאת ברחבה.

“אחפּוץ שגם תראה את אשתי”, הוסיף לדבר, “בוא אלי ביום הראשון וקפּלקא אשתי תעניק לךּ ממאכלי סיביר המעדנים”.

“בנפש חפצה אבקרךּ”, אמרתי, “ולכבוד יהיה לי לראות את פּני אשתךּ ולשמוע מפּיה חדשות מסיביר”.

“אין חדשות בסיביר”, ענה. אָבי יחפּוץ שאשוב אליו, כי יש לו אחוזה גדולה שם ומסחור גדול ינהל בגדול גמלים, ששערותיהם לבנות ונמכרות במחיר גדול, אַךּ אנכי לא אובה לשוב: קצה נפשי בחיים פּשוטים".

החשתי: כי לא חפצתי להתוכח עמו אודות דרךּ החיים במדינות שונות, ובפרט כי עוד זרה לו דרךּ אמריקא. מי תכן רוח אנוש? זוכר אנכי את ארץ סיביר, כאשר ראיתיה על דרכי לבקר את הסופר המהולל טלסטוי! לפני ים הבייקל הנחמד: מימיו הזכים מזהירים כעין הבדולח: היערות אשר יסבוהו מלאים עצי אלונים ובכאים ומבין דליותיהם הצפּרים ישמיעו קול שירה: האויר הצח הבריא הוא משיב נפש. אַךּ אויר שדרה החמשית של נו־ירק כלכל לא אוכל, כי הוא מלא ריח רע של גזלין ואוירו מחניק. וחברי לא כן יחשוב. לדעתו סיביר היא ארץ אוכלת יושביה.

“איפה תגור פּה?” שאלתיו.

“לא נגור בעיר”, השיבני. “כי שכר דירה בנו־ירק הוא ביוקר, ולכן שכרנו לנו מעון מחוץ לעיר. אַךּ רב לנו לדבר בחוץ. נלכה לבית־מרזח ושם נשוח על כוס מים חמים של תה”.

מלאתי אחר דבריו: אַךּ טרם סרנו הביתה והנה לפנינו נער קטן, מוכר עתונים, קורא בקול: “עקסטראַ! עבר איש את ים האתלנתיק במעופה!”

חברי קנה עתון ונבוא הביתה, כאשר ישבנו אל השלחן, נעץ חברי עיניו בעתון וישכח אותי וכל אשר לפניו.

“הלא תבוש בפניךּ”, אמרתי, “אַתה קראתני לשתות חמים והנה התחברת אל העתון, ואותי שכחת!”

“מה זה תדבר?” קרא רעי בתמהון.

שניתי את אשר אמרתי, שלדעתי אין לפניו כי־אם גליוני העתון.

“אבל חברי”, התנצל, “במטי מנךּ, חדשה נפלאה הייתה אשר כמוה לא נשמעה מיום הוסדה הארץ, ואתה לא תתפּעל? חי נפשי! עתה נתקים חלומי. גם אני נכון הנני לחרף את נפשי ולעוף מאמריקה לאירפּה. הנני ללכת אל הארודרום ואחתום שמי בין אלה הנכונים לעבור את האקינוס במכונת־מעופה. אודות דברים של מה־בכךּ נדבר לעת מצא”, וכדברו עזבני לנפשי וילךּ לו.

ביום א' הבא הלכתי לבקר את רעי בביתו ובטרם דפקי על הדלת, כדרךּ הנמוס, שמעתי קול ריב ומצה יוצא מן הבית:

“אני אומרת, לא תדאה!”

“אדאה!”

“היה לא תהיה הדבר!”

“יהיה! כי לו שאַל איש בעצת אשתו טרם ירחף, אָז לא עוד משה המכונה ממקומה!”

“אנכי לא אמנעךּ מרחוף”, אָמרה האשה, “אַךּ לא אחפּוץ כי אתה תשליךּ את נפשךּ מנגד במעבר הים: ישבור כסיל אחר את מפרקתו, ולא אישי!”

"קפּלקא אהובתי'', התחנן אישה, “חדלי מהיות אשה פּתיות. הא לךּ מנשיקות פּי, ולכי להכין ארוחת הצהרים, כי אשמע קול צעדי חברי קרבים”.

ברגע זה דפקתי על הדלת ופּאול פּתחה ויאר לי פנים ויציגני לפני אשתו, והיא גם היא קבלתני בסבר פּנים יפות ונשב לאכול.

המאכלים היו טובים, והם ממאכל ארץ רוסיא “ברשת”, “קש־שי” וחמי תה: וכאשר סעדנו לבנו החילונו לדבר אודות עתידות פּאול באמריקא.

“אחת דברתי”, אָמר פּאול, “אָנכי אקנה לי פה שם בציור או במעופה”.

ואנכי, הגדול ממנו בשנים אחדות, חשבתי, כי לי הצדק ליעץ אותו, ואומר לו: “פּאול חברי! שמעני: מלאכת הציור היא מלאכה נכבדה, אַךּ כבדה. לא על נקלה יקנה איש שם בה או ימצא בה חית נפשו בכבוד בלתי בהיותו מסוגל לזה בכשרונות הטבע, והרחיפה באויר קשורה בסכנת נפש ולב אשתךּ לא ישכון לבטח כל עת רגליךּ תהיינה נשואות באויר, ולכן יעצתי נכונה לךּ: בקש עבודה, וחדל לחלום!”

קפּלקא הביטה אלי בתודה נסתרה, אַךּ פּאול התרגז, ויאמר: “עצות נמהרות! מה היא העבודה לפני, מה אוכל עשות?”

“אם יאמר איש, מה אוכל לעשות באמריקה?” עניתי, “הוא איש חולם חלומות ולא לו אמריקה!”

אנחה כבדה התפּרצה מלב חברי ויפן אלי ויאמר: “רעי, חביבי, הלא בחנת נפשי כי זרה לה עבודה בזויה, גם דרכי המסחר לא ידעתי, ונפשי רק בגדולות תתהלךּ ועל זה אני מצטער, כי אשת חיקי, אשר באהבתה בטחתי, תתיצב לי לשטן על דרכי ובעת עופי מעלה, מעלה, תמשכני מטה, מטה!”

לדבריו אלה רעדה קפּלקא ותבט בפניו בעיני תחנונים, אַךּ עצרה במלין, כי נעתקו דבריה מכאב נפשה, וחברי חש בצרתה ויגש אליה בחמלה ויכס את גופה הרועד במעטפה למען לא יכנה הקור.

“מה נפלא המטוה הזה!” אמרתי, “לבן הוא כשלג ומה הוא, מטוה צמר או פשתים?”

“הוא נעשה משערות גמלים לבנים”, ענה חברי.

“גמלים לבנים?” שאלתי בתמהון.

"כן וכן, ענה. “בסיביר נמצאים הגמלים הלבנים. הלא אָמרתי לךּ, שאָבי מגדלם: זוכר אני, איךּ חביבים היו לו וכי החליק צוארם הלבן תלתליהם הלבלבנים: וזה שמם אשר יקרא להם: “חכמי המדבר”. הוא עושה מסחר גדול בהם ומוכר שערם לכינא וליאפּאן, אךּ אנכי מאסתי במסחר הזה. ובראותי איךּ תלשו שער גמל יונק אחת, אחת, הריצו עיני דמעות!”

שתיקה ארוכה החלה, וכל אחד היה אחוז במחשבותיו, ואני בחשבי, עלו על רעיוני אגדות וספּורים שנים ואזכור את אשר קראתי באיזה ספר, או אולי הוגד לי, אודות שבטי סיביר רועי גמלים ואודות האָסון שקרה לאיש, שהמית גמלה לבנה, כי קדושים המה הגמלים בעיני השבטים האלה.

“כדברנו בגמלים לבנים”, החילותי, “נזכרתי מעשה”…

“ספּר נא ספּרה”, בקשה קפלקא, ואאות לה ואספר כדברים האלה:

"זה לא כביר הצטין בן אכר מסיביר באמנות הציור ושמו יצא לתהלה בפטרבורג הבירה ויהי נקרא אל היכלי שרים ורוזנים, והקיסר גם הוא נשא פניו ויהלל פּועל ידיו, כי השכיל לציר תבנית כל אָדם, ודמות כל חיה ועוף השמים באמנות נפלאה למאד.

איש לא ידע מקורו, אַךּ הקול יצא, יען כי חשכו פניו, כי אמו היתה צוענית. ובעלי דברים אמרו, שבביתו היה חדר מיוחד ובו ארגז מזכוכית בהיר, מלא אבנים טובות ומרגליות עד למכביר. וביניהם קשוטי־זהב, עגולים, ענקים, טבעות ומטבעות ישנות וחרוזי פנינים יקרים ועתיקים. הוא לא הרשה אף לאשתו להתקשט בהן. שלו היו ויד אחר לא תגע בהן. והדבר הזה הגדיל החשד, שדם צוענים גוזל בעורקיו, כי כן דרכם לחמוד קשוטי זהב נושנים.

בין האבנים היקרות האלה נמצאה אבן אחת יקרה, אשר פּניה משתנות לכמה גונים: פּעם צהובה ופעם ירקרקת: פּעם חורת ופעם אדומה כדם, וכי הביט בה אָדם ונפל פּחד פּתאום עליו והאמין, או חש בנפשו, כי מקרה לא טהור תלוי בה…

והאמת היא, כי חטא האמן הזה בנעוריו, כי המית גמלה לבנה, שעל צוארה התנוסס האבן הזאת ויגזלנה, כי חמד יפיה. אָביו היה נוצרי למראית עין, אַךּ רגליו לא דרכו מעולם על סף בית תפלתם, גם לא התודה לפני הכומר, כנהוג.

הוא לקח אחת מבנות הצוענים לו לאשה, והיא נתנה לו למהר את האבן היקרה שזכרתי, ובאהבתו אותה נשבע לה, שלא יקח אשה אחרת על פּניה: והיא השיבה אהבה אל חיקו, אַךּ במסתרים התאוננה מר על גורלה כי שחורה היא ותקנא בבנות הארץ. לעת מועד שנה תמימה ילדה לו בן. ויהי כי הקשיתה ללדת ותמת בציריה, וטרם מותה נשבע עוד פּעם, כי ישמור לה אהבתו ולא יקח אשה אחרת אחרי מותה.

אךּ כבוא האביב, אָביב חדש, אביב סיביר הנחמד, והנה – אם חורגת לילד!

עבר קיץ, כלה קציר, ויבואו ימי הגשמים, וביום סגריר ומעונן, כאשר אָסף האכר גמליו וירא בינם גמלה לבנה, ולה עינים גדולות ומבריקות, נוצצות בגוני האבן אשר נתנה לו אשתו, ויחרד האיש וידע, כי הגמלה הזאת גלגול נשמת אשתו המתה היא. וילךּ האיש אל חדרו השמור ויקח מארגזו את האבן היקרה, בעלת גונים שונים, ויקשרנה על צואר הגמלה הלבנה וילחש באזנה כדברים האלה:

"אנא סלחי לעוני! לא בזדון חללתי את שבועתי, כי־אם בעד הילד לקחתי לי אשה אחרת, למען תהיה לו לאם. הא לךּ המהר שלךּ ולכי לךּ למנוחתךּ. ככלות דבריו, הפכה הגמלה את שכמה ללכת ותעלם.

והילד גדל ויהי לנער. אוהב לרוץ בחוץ ובשדה־היער, ויהי לפנות ערב, בשובו מן השדה, וירא בקצה היער גמלה לבנה ועיניה כגחלי אש בוערות וירץ לקראתה לראותה, והיא כמו נסה מפניו. והילד אחריה ויתפּשנה, וכאשר משש בשערותיה סביב לצוארה, נתפּשו אצבעותיו בקשוריה. ויתבונן בהם וירא את האבן היקרה ויחפּוץ להסירה. אַךּ ברגע הזה רעדה הגמלה ותמהר לברוח, והנער רדף אחריה ויתפּשנה עוד פּעם, וכאשר לא יכל להסיר את האבן היקרה לקח את סכינו לכרות הקשורים ומבלי משים תחבו בצוארה ותפּול הגמלה ותשפךּ דמה ותמת. והנער הסיר האבן מעל צוארה וידיו עוד מגואלות בדם הגמלה הלבנה. וישב הביתה ויספּר לאביו את אשר קרהו. “אַהה! נוקשת בנפשךּ”, קרא אביו בחמתו. “את אמךּ המת בידיךּ! ברח לךּ מזה טרם אמיתךּ!” וינס הנער מחמת אביו, ולו אין מאומה, כי אם האבן היקרה שחמד. וילךּ לנוע בארץ, וירא ערים וכפרים רחוקים וידע עוני ורוש, אַךּ את האבן היקרה לא עזב, וישמרנה כנפשו.

ככה עברו לו כעשרים שנה, שנות נדודים, ויגמור בלבו לשוב אל בית מגורי אביו, לראות הנעשה שם ולחזות עוד פּעם את ים הבייקל הנאדר ולשאוף האויר הצח אל ארץ סיביר!

ויהי כי קרב אל כפר מגורת אָביו, והוא רוכב על סוסו, ונפשו תגמא הארץ במרוץ הסוס על הדרךּ אשר לרגלי היער, הנודע לו מימי ילדותו, והנה רוח חזקה, ואבק גדול כענן כבד, סבוהו מכל עברים, ומבין יללת הרוח נשמע אנחה כאנחת הגמלה הלבנה הנשחטה בצאת נפשה, ויחרד האיש ויעורר השוט על סוסו למהר לרוץ, אַךּ הסוס שרךּ דרכו וירץ לנפשו. והוא הביט מאחוריו וירא עדר גמלים לבנים רודף אחריו ונחרת אפּם אימה: וכמעט הגיעו אליו, כתרוהו מכל עבר, והגמלה הלבנה חתרה בו עיניה ויחש כאלו דקרהו רומח, ויצנח מעל הסוס ויפּול אַרצה וילפת. בבוקר מצאוהו אנשי הכפר, שוכב על הארץ לרגלי הסוס וכמעט אין רוח חיים בקרבו".

כאשר תם הספּור החרשנו כלנו, ואחרי דומיה ממושכה היה פּאול הראשון לדבר, ויאמר: “אני מאמין, כי שרש דבר נמצא למעני בספּור הזה, כי עוד אראה בעיני את הגמלים הלבנים ואת ארץ סיביר, על אפּי ועל חמתי!”

“כמדומה לי”, אמרתי, “שתשוב לארצךּ בלב ונפש ולא בעל כרחךּ!”

“ואני”, אָמרה קפּלקא, אודךּ מקרב לבי על עצתךּ הטובה לנו, ומי יתן והלךּ פּאול אחרי עצתךּ!

היום רד, ואני נשארתי לישון בביתם הלילה, אךּ בעלותי על משכבי לא ישן לבי ואחלום כי אני בסיביר, תועה ביער ועדרת גמלים לבנים פּראים סבבוני וידרכוני תחת רגליהם. אַךּ ברגע זה נפקחו עיני ואראה, כי כבר יאיר היום ואזני שומעות דברי מריבה בין הבעל ואשתו, קפּלקא מתחננת, כי יעזוב את פּריחת האויר והיא באחת, כי עוד ביום הזה ינסה לעוף במכונת קפּרני החדשה.

בראותי כי לא ישוב פּאול מדעתו, יעצתי לאשתו, כי לא תמנע אותו, ולהפיח רוח אומץ בקרבה אמרתי, כי אין סכנה, ואם ירצה רעי אָעוף אתו גם אני.

פּאול נאות לעצתי, ונלךּ יחד אל הארודרם וקפּלקא גם היא הלכה אתנו, ותראה בעיניה את ההכנות, ובסוב הגלגל, עזבה המכונה את הארץ, והרוח אָחז בכנפיה, ונעוף.

אין בכח הלשון לתאר רגשותי בעופי באויר! הארץ נגולה תחתינו ככדור משחק והמכונה עפה מעלה, מעלה על לשמים: עוד מעט אנחנו בין הררי עבים לבנים, ומבעד שאיפת המכונה שמעתי קול פּאול צורח “הנה עדר גמלים לבנים!” ברגע זה התאבכה המכונה וכמעט אָבד פּאול דרכו מסערות נפשו. אַךּ כאשר נתעלמו העבים הצליח להנהיגה, ואחרי חצי שעה, שאָרכה לי כשנה, ירדנו בשלום ארצה ובהנתק מוסרותינו עמדו רגלנו על ארץ בטוחה ותחי נפשי.

קפּלקא חכתה כל העת לשובנו והרוח החזק הקיר גופה וכל עצמותיה רעדו, רחפו מקור ומפּחד.

“לוא הייתי אני בעל אשה”, אמרתי לרעי, “לא הייתי איש־מרחף”.

חברי החריש ולא ענה דבר.

בלילה ההוא חלתה קפּלקא מחלה אנושה וכחודש ימים רחפה בין החיים והמות: ועתה היה היום הראשון שהרופא הבטיח שתשוב לאיתנה.

“אם לעצתי תקשיב”, אָמר הרופא לרעי, “ואם יקרו לךּ חיי אשתךּ, לךּ לךּ למקום לא ישב בו רוח לח!”

“אחרי דבריךּ אמלא”, ענה פּאול, וכאשר קמה אשתו ממשכבה, בסור מחלתה, עזבו פּאול ואשתו את אמריקא לדרכם סיבירה. כאשר נפרדנו אָמר לי חברי: “אאמין באמונה שלמה, שעתיד גדול נשקף לי מגמלים לבנים”.

“כן יהיה הדבר”, עניתי: ובלבי חשבתי, כי בלי ספק יגדיל גמלים לבנים בסיביר, כאשר יעשה אביו, וב“צאתכם לשלום” ברכתים, ואלךּ לי לדרכי.

כחלוף שנים אחדות קבלתי לפעמים מכתבים מרעי ואשמח לשמוע כי אשתו שבה לאיתנה: אךּ הוא לא הודיעני שמץ אודות מעשהו ומלאכתו בסיביר. ומה גדלה תמהוני בבקרי ביום א' את בית־העקד לתמונות אשר בנו־ירק, לראות תמונה אשר הללוה רבים ושמה יצאה לתהלה בכל אפסי ארץ. לפני גליון גדול פּרוש, על פּניו ישתרע יער גדול ונחמד. ים הבייקל מלחךּ שפתיו, ועל הדרךּ, לאורךּ היער, איש רוכב על סוס, והוא ממהר לרוץ, ועל עקבות סוסו רצים גמלים לבנים שואפים לטרוף את הרוכב. והוא ירכין ראשו וידחוף ברגליו את סוסו למהר לרוץ, אךּ הגמלים באים עליו ונראה כאלו נתפּש…

התמונה נקראת: “האיש הנרדף”, ושם הציר הוא פּאול.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות