רקע
חיים דוד נוסבוים
אגרת שלומים
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ניו יורק: אלפא פרעס; תרפ"א

(בלשון החסידים).

ב“ה יום ה', חמשה עשר לאילנות, פּה ק”ק נוא שוטה.

להרבני המופלג, החסיד והקצין חונ' מו“ה אפרימיל מהר ההר ני”ו.

במחנותינו שמענו שהש"י הקימכם להיות עסקן בקהלתנו ולכתוב מדי שבוע בשבוע מלין דרבנן ופתגמיהון ומלתא דבדיחותא שלהם, הלא הם הגאזעטין החדשים שלהם, שנפלו מן העולם החדש בצורת המגן דוד, ושמחנו על הבשורה במאד מאד.

ובהסכמת הרבי שלנו אני שולח לכם הברכה שלו על ראשכם. ומלבד הברכות שעלו למספּר מאה ואחת, עוד הוספנו בהש“י הברכה “שהחינו וקימנו לזמן הזה”. הצדיק ר' איציקל שליט”א אָמר “תורה” מתוקה על הברכה של “שהחינו”, וביחוד העלה אור גדול על הדברים לזמן הזה" בפירושו הנחמד.

"לזמן, מה זמן? צייטונגליךּ, או גאַזעטליךּ. והזה, מה הזה? דוחק גדול היה לו פה. וראיתי בעיני איךּ התלהב במאד מאד והסתכל כלפּי מעלה למצוא הפּירוש. אַךּ פתאום בא עליו הרוח ויקם ויעמוד על רגליו והרים את ידו וירא באצבע הימין שלו על הצייטונג שלכם. רק “הזה” (כל אַכין ורקין מועטין), ולא אחר: כי אחר קצץ נטיעות…

כעת אין לי חדשות ממינים שונים ורק דברים של מה־בכךּ אכתוב לכם. בזה השבוע היתה לנו השפּעה בהקלייזיל שלנו. מלבד היאַרצייטין עוד הזמין לנו השי“ת מציאָה גדולה: זוגתו של חייקיל קנאבילי ילדה לו בת. וכבוא חייקיל להקלייזיל, התנפּלנו עליו והנחנו אותו על השולחן למשמרת עדי יתן מה שהעוה לגזול מאתנו בן זכר ולהביא בת לעולם. ובזה הוא ממעט את הדמות וחסר לנו חסיד אחד בעולם. השוטה הזה היה מתביש מאד ולא חפץ להראות את הפּנים של חוזק שלו. ויפּול על השולחן ופניו אחורנית. וכל מי שהיה לו פּאַנטאָפעל (ולמי לא היה?) השתדל לקיים המצוה “לא אחר לשלמו” מלקות מאה פעמים ואַחת על גבו ואחורו. ורק אחר שנתן לנו ח”י פּעמים ח"י גדולים על תיקון, כלינו מלאכתנו, וחטפנו “מצוה” אחרת, לאכול בקסר ופייגין, כי יום חמשה עשר בשבט היה היום הזה.

לדוד’ל האפּיקורס היתה מפּלה גדולה (ראה השיר “בבור”), הלא ידעת איךּ המחוצף הזה היה בראשונה בן משק ביתו של מרנא ורבנה בשיד־גרה, אַךּ כשנפל למחיצתה של אפּיקורסת לא ידענו שום תקנה בעדו רק לשום בלבול עליו וסוף שחור היה לו, כי שלחנו אותו בלוית הפּוליציא לתפיסה בחשד גדול אשר כל המקוואות לא יוכלו לנקות אותו ואפילו שיטבול ש“י פּעמים ש”י. עוד מזל גדול היה לו שסרבנו ברבנו מהסתכל בפניו של הרשע הזה, כי בלי ספק היה נעשה ממנו גל של עצמות.

בין הספרים הטמאים וספרי דייטש ביכליךּ שנדונו לשרפה מצאנו פזמונים בלשון קודש ואותם אָנו שולחים לכם וידעתם מה לשרוף ומה להציל, כלומר, אלה שכתב בעודו היה בקדושה. ואם תוכלו לשים עליהם נקודות, יקל עלינו הקריאה ונדע גם אנחנו מה לרחק ומה לקרב. (הרוב משירי שכתבתי בימי נעורי נשרפו על ידי החסידים).

בשם כל החברים שלנו אני שואל אתכם אם אמת הוא, שהאנשים של אמעריקא הולכים בראשיהם, רגליהם תלויות באויר. ואם אמת הדבר, אני מקנא אתכם במאד, כי לא תצטרכו לכם לא מנעלים ופזמקאות לרגליכם ולא שטריימיל לראשיכם. אבל עוד קשה לי, אם לא תצטרכו לסנדלרים ולעושי כובעות, ולמה נסע השוטה הרצען מעירנו לאמעריקא? הלא ימות ברעב, ורחמנות גדול עליו. אַךּ רוח והצלה יעמוד לו ממקום אחר, כי יוכל להיות מלמד בארצכם.

רבינו וכל החברייא דורשים בשלומכם, והרבי עוד מוסיף נופךּ משלו, זו ברכתו, על־ידי הגבאי הקובץ פּדיונות. ח“ד מ”נוב.

המלצות קוראים
תגיות